הפרסום הוא בסדר אלפא־ביתי, לפי שמות הסופרים שעל ספריהם כתב אהוד בן עזר בעיקר במדורו השבועי שהתפרסם בשנות ה־70' של המאה ה־20 במוסף “ספרות ותרבות” של עיתון “הארץ”, עם תמונות הסופרים
מוקדש לטוני הָלֶה, מנהלת ומורה בתיכון חדש שפתחה בפנינו, תלמידיה, שער לספרות העולם

1936

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.3.1974

בכניסה לפתח־תקווה בכביש תל־אביב, לצד צפון, בסימטה הקרוייה כיום על שמו של ארתור רופין, עומד עץ פיקוס אלסטיקוס גדול, השולח סבך גזעים למעלה, כזעקה של דורות קודמים. אחדים מענפיו נתכופפו והיכו שורש מסביב, ובתוכו הוא חובק דקל רם קומה. הוא מצל על שרידי ביתם החרב של האחים קרול, אשר רק רוחות מהלכות בו כיום. זה מקומו של פרדס קרול לשעבר, אשר רשם את אחד הפרקים המפוארים בתולדות היישוב והעבודה העברית בימי העלייה השנייה.

כאשר יעלו דחפורים על הבית, וקבלן צר־דעת יכרות את העץ, יקיץ הקץ על המקום אשר כונה בשעתו “קן־אצילים”, וכשנמכר, בשנים רעות, היה גורלו כ“גן הדובדבנים”.

כמו שריד של אגדה, בן שמונים ואחת כיום [נולד ב־1892], זקוף, עיוור ומלא־חיים, חי כיום צעיר האחים, סיומה קרול, בבית צנוע בחולון, לא רחוק מחורשת האקליפטוסים העבותים של מקווה־ישראל. ובבואי לבקרו כדי לשמוע על ימי זוהרו של הבית בפתח־תקווה, (בקרוב יופיע קובץ לזכר האח הבכור, יעקב קרול, בהוצאת “בית נטע” בפתח־תקווה), פישפשתי בספרייתו ומצאתי את הספרון “לידידַי מנוער” עם הקדשה בחתימתו של דיזנגוף מיום 9.3.1936 (כשבעה חודשים לפני מותו).

דיזנגוף (1861–1936) עלה לארץ פעמיים. הוא נולד בבסרביה וסיים את לימודיו כמהנדס וכימאי בפאריס ב־1981. שנה לאחר־מכן עלה לארץ והקים מטעם הברון רוטשילד את בית־החרושת לזכוכית (מיזגגה בלשונו של דיזנגוף) בטנטורה. שרידי הבניין החרב בן הקומותיים ניצבים עד היום בכניסה לקיבוץ נחשולים, ליד חוף דואר, הוא טנטורה.

לאחר שבית־החרושת לזכוכית נכשל, חזר דיזנגוף לאודיסה, ורק לאחר עשר שנים, ב־1905, שב ועלה ארצה, והיה במייסדי שכונת “אחוזת בית” ואחר־כך, ראש הוועד וראש העירייה הראשון של תל־אביב, ושימש בכהונה זו עד ימיו האחרונים (מלבד השנים 1925–1928).

יפה היה כוחו של דיזנגוף בפרקי זיכרונות. בספר “עם תל־אביב בגולה” (תרצ"א 1931) תיאר תיאור חי ומרגש את עמידתו בראש גולי תל־אביב בימי מלחמת־העולם הראשונה, ופרשת נדודיו עימם, עד הגיעו לדמשק בימי משפטם של אנשי ניל“י. דיזנגוף, בתור “ריש גלותא” (ראש הגולה) בתקופה המסוערת ההיא, גם יחסו לאנשי ניל”י, הוא אחד הפרקים המאלפים והסמליים בהיסטוריה של היישוב היהודי.

הספרון “לידידַי מנוער” מחזיק ארבעה שערים. סיפורי ילדות, התרועעות עם ילדים, רשמי מסע בהרי האלפים, ושלושה סיפורים “באוהלי קידר”.

“לסוסתי” הוא תיאור פגישתו עם סוסה אצילה אצל שיח' בדווי בכפר בסביבת עזה, וכיצד הצליח לשכנע את השיח' למוכרה לו ולהביאה לעיר, בתנאי ש“לא ירכב עליה ברחובות שואנים, כי המולת האוטומובילים תעביר אותה על דעתה ותבלבל את צעדיה.” (עמ' 52).

על סוסתו “מהירה” היה דיזנגוף רוכב בראש תהלוכות העדלאידע, ומדי בוקר היה מסייר עימה ברחובות העיר, והיא עוצרת מאליה במקומות שמורגלת להם. לבסוף מתה, כנבואת השיח', מפגיעת אוטובוס של “המעביר” אשר חבט בכוח באחוריה.

“לילה ויום בין הבידואים” הוא תיאור נסיעה של דיזנגוף ובן־לווייתו צדוק החייל (יהודי צפתי אשר דיבר ערבית והיה מעורה בחיי הערבים), על גבי סוסים, בדרך מיפו לטנטורה, ביום חורף.

ליד ואדי חווארת, הוא עמק חפר כיום, נתקעים השניים בדרכם מאחר שהנחלים עלו כולם על גדותיהם. הם מבלים לילה ויום במחנה בדווים, וצדוק מפאר בפניהם את כבוד עושרו של הברון רוטשילד, אשר ארמונותיו “בפאריס ובלונדון בנויים זהב טהור,” ובשעת מלחמה מלווה רוטשילד את הכסף לממלכות הנלחמות, והממלכה אשר הוא רוצה בניצחונה מקבלת יותר מיריביה, והיא המנצחת. “ובטנטורה בנה הברון לאהובו, הוא אורחכם היום, ארמון גדול מלא כל טוב.” (עמ' 35).

“רופא מאונס” – בהיותו גר בטנטורה יצא לדיזנגוף שם של רופא, מאחר שהביא עימו מעבדה חימית לבדיקת החומרים המקומיים. כל הכחשותיו לא הועילו. השכנים הערביים היו בטוחים שביכולתו לרפאם, ואינו רוצה בכך.

פעם נעשה רופא בעל כרחו לחולת דיפטריה, נערה נחמדה כבת שבע־עשרה, פטמה שמה, ולאחר שהצילה, הצליח בקושי לדחות את שידולי השיח’ים של הכפרים השכנים שאין בשבילו, שעדיין רווק הוא, שידוך נאה והגון מפטמה.

לאחר שבועות אחדים הוכרח דיזנגוף לנסוע לחוץ־לארץ, ובשובו נודע לו שפטמה מתה. החלק השני של הסיפור פחות טראגי ויותר מבדח. והנה האפיזודה כולה:

יום אחד באתי ליפו בענייני בית־החרושת, נפגשתי עם ידידי מרוסיה, הסופר מרדכי בן הלל הכהן, שבא אז בפעם הראשונה לבקר בארץ. החלטנו לנסוע יחד לזיכרון־יעקב. בדרך התעכבנו בכפר קקון, כדי לנוח מעט מטילטולי הנסיעה וגם לתת מספוא לסוסים. מרדכי בן הלל. שהיה מזויין באקדח כמנהג כל התיירים בימים הם, הלך לטייל על יד הכפר בין עצי הצבר. בשעת טיולו מצא לנחוץ לנסות את אקדחו וירה ממנו, בבחרו לו למטרה עלה קקטוס. אינני יודע אם קלע היורה אל המטרה, אך מאחורי העצים היה עדר עגלים והכדור פגע בעגל אחד. ערביי הכפר התחילו מתאספים סביב עגלתנו בצריחות ובצווחות באומרם, שכדור המית עגל אחד מתוך העדר.

לאמיתו של דבר פגע הכדור רק בבדל־אוזנו של העגל, וחייו לא היו כלל בסכנה, אבל הערבים הבינו שיש פה מקום לקבל “כופר נפש”, הריחו את ריח ה“בקשיש” והמשיכו לצעוק שהעגל בוודאי ימות בפצעיו. ועל כן עלינו לשלם את תמורתו.

קהל הערבים הלך וגדל מרגע לרגע, וכולם דיברו בהתמרמרות עשוייה ומחו בתוקף נגד הפקרות כזאת – להרוג בהמות באמצע היום!

בעל העגל הבהיל אל המקום את שיח' הכפר, והלה ציווה לקשור את העגל הפצוע אל העגלה, לאמור: יקחו להם את העגל וישלמו את מחירו.

בראותי כי כלתה אלינו הרעה, פניתי אל השיח' בדברי כיבושין:

– אני מוכרח לנסוע תיכף ומיד לזיכרון־יעקב, ששם מחכים לי חולים מכל הסביבה, כי רופא הגליל אנוכי והאיש הזה (הראיתי על מרדכי בן הלל) הוא עוזרי. על נא תעכבני, כי הדבר ייוודע למודיר ועליך תיפול כל האחריות. ובדבר העגל הפצוע – יבוא נא אליי בעל הבהמה לזיכרון־יעקב, ושם נשלם את נזקו.

המילה “חכים” (רופא) פעלה על הערבים של הימים ההם כקסם. במסיבות רעים היו אוהבים לספר ולשמוע ניסים ונפלאות על רופאים ידועים אשר ברגע אחד פקחו עיני עיוורים בסמי־מרפא או בניתוח, הקימו חיגרים על רגליהם במשחה אחת, וכדומה. לא ייפלא אפוא שדבריי השפיעו השפעה גדולה על תושבי קקון. כולם החלו להתלחש “חכים, חכים,” והביטו עלינו כעל אישי המעלה שאסור לנגוע בהם, כי מי יודע מה האדונים האלה מוכשרים לעשות… השיח' בעצמו התיר את העגל מן העגלה ואמר לי: לכו לשלום וה' יצליח דרככם.

דימיתי שהכול נגמר בשלום, ואמרנו לשים לדרך פעמינו, והנה קרה דבר אשר לא חיכיתי לו ולא ראיתיו מראש. כל הערבים, אנשים, נשים וטף, למקטנם ועד גדולם, הקיפו את עגלתנו ופנו אליי, והפעם לא בדרך צעקה ורוגז אלא בתחנונים ובדברים רכים משמן: “עיאן”, לאמור: חולה אני, אנא רפאני. כל הקהל הזה של מבוגרים וילדים הפך ברגע אחד לעדת חולים ודוויים וכולם ביקשו את עזרתנו.

בעל כרחנו המשכנו את הקומדיה. קבעתי לי מושב בצל עצי הצבר, ולימיני מרדכי בן הלל הכהן ובידו חוברת ועט־עופרת [עיפרון]. ה“חולים” היו ניגשים אליי ונבדקים על ידי, ועוזרי הנאמן היה רושם בספר את התרופות הנחוצות לכל אחד ואחד מהם, ונותן להם פתקאות לבית המרקחת אשר בזיכרון־יעקב. וכך עברו לפנינו כל תושבי הכפר: זה קודח, זה חש בשיניו, פלוני סומא בשתי עיניו ואלמוני ביטנו נפוחה…

לכולם נתנו פתקאות לרפואה: לזה חינין, לזה שמן־קיק וכדומה. לבסוף בא תורו של בעל העגל, אשר שכח זה כבר את בדל־האוזן של בהמתו ונזכר פתאום שיש לו מיחוש ראש וגם נדודי שינה. מרדכי בן הלל הכהן רשם בשבילו לבית המרקחת רצפט כזה:

“חולה בחוצפה יתירה ורואה בחלומו עגלים עם בדלי־אוזן פצועים. רפואתו – שתי סטירות לחי ודלי מים מזוקקים וקרים על ראשו.” (עמ' 45–48).

* מאיר דיזנגוף: “לידידַי מנוער”. סיפורים וזיכרונות. הוצאת א.י. שטיבל, חברה בע“מ. תל־אביב, תרצ”ו, 1936. 77 עמ'.

20.9.1973. כ“ג באלול תשל”ג. יום חמישי. אתמול ביליתי את הערב עם סיומה קרול ואשתו. כיצד הגעתי אליו?

לפני כשבועיים, בטיול הראשון עם הדרה [ברנשטיין־לזר, שהיתה אמורה להכין סרט תיעודי לטלוויזיה על פתח־תקווה] וראובן [בנאור־ליכטנשטיין, שהיה בן־דוד של אימי דורה] בפתח־תקווה, הביא אותנו ראובן למקום בו ניצב הבית הנטוש של יעקב קרול, ברחוב ארתור רופין, בכניסה [המערבית] למושבה. לידו ניצב שנים הבית של משפחת וגנר, אשר לאחד מבניה קראו אליפלט, ולקחתי את שמו לסיפור “הפחד מאליפלט וגנר”.

הבית של יעקב קרול השאיר עליי רושם עצום. ראיתי את שרידי הבאר, הסתומה עם שרידי המנוע. בבאר זו איבד ברוך פריבר את ידו, ואז נוסדה קופת חולים. [ברוך פריבר ז"ל היה איש כפר סבא רוב שנותיו, אשתו אידה היתה משוררת, ורק לאחרונה הלך לעולמו בנו השחקן איתן פריבר. בנעוריי לקחה אותי דודתי אסתר לביקור בביתם של ברוך ואידה פריבר בכפר־סבא]. ראיתי את שני מרתפי הבית, את החדרים השניים, הריקים, בלי גג ובלי חלונות, תריסים ומשקופים. את המרפסת המפורסמת, לצד צפון. ואת עץ הפיקוס הענק הצומח ממערב לבית, יחד עם דקל ואשינגטוניה, ושורשי הפיקוס תלויים באוויר ושוב נכנסים בקרקע. עץ עצום. כמין כוח איתנים הפורץ באצבעות שלוחות כלפי מעלה.

ראובן עמד לפני הבית וסיפר בקול נירגש: “בעיניי ראיתי את יעקב קרול ויעקב רבינוביץ ועוד רבים מטובי הסופרים והמשכילים יושבים על המרפסת של הבית, שותים טה ומשוחחים בנחת.”

[רבינוביץ, הסופר הרווק, גר תקופת זמן בפתח־תקווה במלון “הירקון” של משה גיסין, שניצב כמעט ממול לבית קרול, קצת יותר מזרחה בצד הדרומי של הכביש. יעקב רבינוביץ היה מורה של אסתר ראב בבית הספר החקלאי במושבה, שניצב בפינת הרחובות רוטשילד וסלומון כיום, לצד צפון].

והוא הוסיף ואמר שסיומה קרול, האח ה“צעיר” – עודנו חי וגר בתל־אביב. אמרתי לעצמי שאני מוכרח לפגוש את האיש. מול הבית העומד להיהרס היתה לי אותה הרגשה אשר בחלומות: פתח־תקווה מופשלת מבנייניה, ולשעה של חסד, בטרם יעלו הבולדוזרים על הכול – אני רואה את עברה, מין ראייה סינאופטית. או כפי שאמרה לילי ק. אשתו של סיומה: “כאילו רק רוחות מהלכות עתה בבית.” בית חרב שרק הרוחות מצויות בו.

בפגישת בני הראשונים בבית יד לבנים בפתח־תקווה לפני שבוע שאלתי על סיומה קרול, ולא בא. והנה, בשעה מאוחרת, לאחר שהדודה אסתר ומרבית המוזמנים הסתלקו – הופיעו סיומה ואשתו. הוא עיוור. גבוה. ראש קירח לגמרי ומצח גבוה וחלק. מרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות. מזכיר במראהו במקצת את יצחק בשביס־זינגר. ניגשתי אליו ואימא הציגה אותי בפניו. מיד החזיק בי וקיבלני בחביבות והפציר בי לבוא לבקר אותו. גם נתן לי את כתובתו.

בראשית השבוע צלצלתי אליו ואתמול נסעתי לבקרו. הוא חיכה לי בפינת רחוב פאבריגט וקראוזה [בחולון], זקוף ועיוור, השעה היתה חמש לפנות־ערב, ויחד הלכנו ברחוב קראוזה לעבר מקווה־ישראל. הוא ביקש להראות לי את מקווה ואת התערוכה החקלאית הנערכת שם. עברנו בשדרות האפלוליות, לאט־לאט החשיך, והוא הראה לי את הבניינים והגן אשר מול הכניסה, משם צופים בשדרת הדקלים עד הכביש [היום כביש יפו־רמלה, ואז ­– הנתיב המרכזי בקו תל־אביב־ירושלים]. טיול זה רציתי לעשותו שנים רבות, כי אף פעם לא ביקרתי במקום. עם אבא ז"ל רציתי פעם לבוא, אך מפני השבת היה המקום סגור.

בגינה של הבית הראשי ראיתי עץ פיקוס דומה לזה בחצר קרול בפתח־תקווה. שאלתי על כך את סיומה והוא אמר ששם העץ, ככל הזכור לו, הוא פיקוס אלסטיקוס. המשכנו לשדה הגדול בו היתה התצוגה של מכונות חקלאיות, אשר אותי לא עניינה ביותר. גם קשה היה לראות בחושך. סיומה ביקש סליחה רגע מפני שהוא “רוצה לעשות פיפי” – ועמד בשדה הפתוח, פניו כלפי מערב, אל דמדומי השקיעה, ועשה צרכיו הקטנים.

בדרך סיפר לי על עצמו ומשפחתו. הוא נולד ב־1892. כלומר היום [1973] הוא בן 81. אחיו יעקב קרול היה מבוגר ממנו בעשר שנים. [אח] זה היה ציוני ותיק. המשפחה באה מקרימצ’וק. בקרוב יופיע ספר זיכרונות על יעקב קרול. [הספר אכן הופיע מאז ויש בו פרטים מקסימים. הוא אינו כרגע תחת ידי כדי לתת ציטוט מדוייק לשמו ולשנת הופעתו].

סיומה למד בפטרסבורג הנדסת חשמל, ואילו האח יעקב עלה לארץ עם אשתו הצעירה בשנת 1907. האב היה עשיר מאוד. הם החזיקו מסחר בעצים ברוסיה, ובתי חרושת, והונם נאמד אז במאתיים אלף שטרלינג. ב־1907 בא גם האב ארצה. התוכנית היתה שהם יקנו משהו גדול. האב חשב על קבלת קונצסיה [זיכיון] מן השלטון התורכי להקמת מפעל אספקת חשמל לאיזור יפו, ולשם כך הכשרתו של סיומה. גם הציעו לאב לקנות את כל שטח החולות מנבי־רובין ועד חדרה. לבסוף נפלה ההכרעה על פתח־תקווה. [ללמדך על חשיבות ערכן של אדמות המושבה בימים ההם לעומת שטח קרקע אחר בארץ־ישראל הנזכר כאן ושעליו נבנו לימים “רק” תל־אביב, חולון, בת־ים, הרצליה ונתניה!]

תחילה הציעו להם את כל שטח רחוב הרצל [בפתח־תקווה] כיום, שהיה שייך לקבוצה של יהודים מפרנקפורט, במחיר של 4 נפוליון (עשרים פרנק) זהב לדונאם. אך כששמעו על כך הסרסורים והַמֶּקְלֶרִים [המתווכים] אשר דבקו באב כעלוקות – עלה המחיר. בני המשפחות הדתיות במושבה, ויסוקר וימיני – נסעו לפרנקפורט וביקשו חסד מהיהודים וקיבלו את הקרקע בשלושה נאפוליאונים לדונם ומיד חזרו והציעו אותה לאב [של יעקב וסיומה] בחמישה לדונם (!).

האב לא הסכים לספיקולציה. וגם חיפש פרדס ובית בו, כדי שלא יצטרכו לרוץ אל הפרדסים שהיו בחלקות מחוץ למושבה, בְּמִיר ובחמרה. וכך נפלה הבחירה על פרדס של אדם ושמו דומני ויינברג. ואל הפרדס הנטוע מכבר (בידי ערבים) הוסיפו נטיעת עוד שישים דונם. יעקב קרול, שלמד אגרונומיה (דומני בצרפת) התנה תנאי עם אביו – הפרדס יירשם על שם האב ואילו הוא יהיה רק מנהלו. וכן תהיה בפרדס רק עבודה עברית. וכך היה.

[שם הפרדס והבריכה שבו היה לימים “גן בועז”. מיר או אל־מיר היה כפר קטן בין ראש העין (ראס אל־עין) לבין צפון פתח־תקווה, ליד מסילת הרכבת, על הגדה הדרומית של הירקון. אדמת החמרה, שפירושה האדומה, שטח אדמתה היה כ־3,000 דונם. גבולה הצפוני היה הירקון. המזרחי: הכפר מיר או אדמת מיר. המערבי: ואדי אבוליג’י והכביש המוביל מפתח־תקווה צפונה לכפר־סבא ולשרון. והגבול הדרומי אדמת נָזְלֶה (שפירושה הנוזלת, בחורף, בגלל קרבתה למעיינות הירקון), כיום קיבוץ גבעת השלושה].

ב־1909 בא סיומה לביקור בארץ־ישראל למשך כשנה, לבוש במדי סטודנט פטרסבורגי: כובע עם מצחייה, כמו־צבאי, ומעיל עליון (טוֹז’וֹרקָה) עם שתי שורות כפתורים לכל רוחב החזה.

כאשר עבר בקושטא התלווה אל כמה עסקנים ציוניים שהודמנו לתפילת יום שישי במסגד בנוכחות השולטן, “סלם־אל־מליכּ” כך דומני שם התפילה. והוא ראה את השולטן, את הרמונו, כלומר נשותיו, וכן כל השרים והיועצים. [בתיאורו השתמשתי לימים בְּסיפור וברומאן שלי].

ימים אחדים לאחר שעזבה הספינה את תורכיה פרצה מהפכת התורכים הצעירים. השולטן עבדול חמיד הודח ובמקומו בא נכדו, וניתנה החוריה. האונייה נסעה לאלכסנדריה. ומשם החליפו אונייה לפורט סעיד וליפו. כאשר ראו ספני יפו את מדיו עשו לו כבוד גדול ברדתו מהספינה לחוף.

במשך אותה שנה טייל הרבה בארץ. הוא התיידד עם יחזקאל חנקין וזה צירף אותו לטיוליו. [יחזקאל חנקין ממלא פרק נכבד וייחודי בתולדות העלייה השנייה. רחל ינאית בן־צבי מתארת אותו בספרה “אנו עולים”, שלמה שבא כתב עליו את הספרון “הצייד”, ואילו יעקב רבינוביץ השתמש בדמותו כאחד המרכיבים לדמות עמשי ברומאן הארצישראלי החשוב והנהדר “נדודי עמשי השומר”. חנקין גר באותה תקופה עם אשתו בפתח־תקווה וביתם היה מרכז לצעירי העלייה השנייה ואנשי “השומר”, שהיו רובם רווקים ורווקות].

יחזקאל חנקין היה מהלך עם אקדח בחגורתו ורובה ציד. בראשונה יצאו לטייל לירושלים. גם סיומה התלבש בעבאייה, כאפייה ועקאל, שם אקדח באבנטו, ולפנות־ערב יצאו ללכת ברגל, מפתח־תקווה. עם בוקר הגיעו להרטוב. שם נשארו לישון. ובאותו ערב, או למחרת, הגיעו לירושלים. העיר היתה מלאה חול, אבק ולכלוך. עלובה למראה. על חמורים ירדו ליריחו וראו את ים המלח. בחזרה [מירושלים] נסע סיומה ברכבת [ליפו]. פעם שנייה נסע לירושלים וליריחו, ומיריחו נסעו על גמלים, בהדרכת בידואים, לפטרה. “פטרה היא אחד המקומות היפים ביותר בעולם,” אמר, “נהדר!” ואחר־כך ביקרו בעמאן [רבת־עמון], שלא היה אלא כפר קטן ועלוב.

טיול אחר ערכו לצפון הארץ. יצאו ברגל מפתח־תקווה צפונה. לבושים כערבים. זה היה באביב 1909. לפני הפסח. עד חדרה היתה הארץ שממה גמורה. רק כמה שבטי בידואים ועדרים דלים. וכמה עצים. [חומר למחשבה לכמה ז’וליקים אקדמאיים המתקראים “היסטוריונים חדשים” ואינם אלא כזבנים ותיקים. עדות דומה לריקנות הארץ מצוייה בתיאורו של יהודה ראב את נסיעתו הראשונה בראש שיירת חמורים מיפו לפתח־תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, 1878. הפרוספריטי של המפעל הציוני הביא ארצה ערבים ממצרים, מהחורן ומשבטי הבידואים שנדדו במידבריות ערב, וכיום צאצאיהם, שהיגרו ארצה אחרי משפחתי, מסתכלים עליי כאילו הם גרים כאן מדורי־דורות ואילו אני הוא הזר, יליד אירופה!]

בחדרה היו תושבים מועטים, בגלל הקדחת. משם המשיכו לזכרון, בה גר קרובו נחום קרול אשר למד במקווה־ישראל. ומזכרון לחיפה, שהיו בה אז רק אלפיים תושבים ומזח קטן. מחיפה לסג’רה. ובסג’רה בילו את ליל הסדר, שהיה עצוב מאוד. ערבים תקפו צלם יהודי שבא לחג, והוא ירה בהם והרג ערבי, ועתה חיכו לנקמת הדם. אגב, בן גוריון היה אז בסג’רה והוא מספר על כך בזיכרונות שלו.

ואכן, למחרת הפסח, לאחר שסיומה ויחזקאל חנקין המשיכו לטבריה – נהרגו שניים בסג’רה. גם על כך מספר בן־גוריון בזיכרונותיו. אך יש סיפור אחד שאותו אין בן־גוריון מזכיר, ואילו סיומה שמע אותו מפי [אהרן] עבר־הדני (שייתכן שגם כתב אותו באחד מספריו):

באותה תקופה הלך בן־גוריון [דוד גרין הצעיר] יום אחד ברגל לטבריה, ולכבוד הטיול לקח עימו את נעליו. אינני יודע מדוע לא נעל אותן בדרך. או הלך יחף והתכוון לנעלן לכשיגיע לטבריה. אך לטבריה עם הנעליים הוא לא הגיע. בדרך התנפל עליו ערבי והוא נאבק עימו שעה ארוכה. לבסוף ניצל אך הערבי שדד ממנו את נעליו והלך. מוכה, פצוע ויחף הגיע בן־גוריון לטבריה.

ומעניין שבן־גוריון אינו מזכיר את המעשה בשום [מקום] בזיכרונותיו על פגישות עם ערבים, בתקופת סג’רה. כניראה לא נעים לו להיזכר והוא מסתיר.

סיומה היה אצלו פעם בשדה בוקר וחזר בפניו על הסיפור – בן־גוריון שתק ולא הגיב, לאמת או להכחיש את הסיפור.

מטבריה המשיכו סיומה וחנקין לראש־פינה וישנו שם בחדר אחד עם עוד שני צעירים. במשך הלילה דיברו, ואחד הצעירים, שהכיר את סיומה, סיפר עליו לרעהו. בבוקר קמו, ומתברר כי אותו רע לא היה אלא עגנון, אשר כנראה עבד אז תקופה קצרה בהוראה בראש־פינה. או שמא רק טייל לשם.

סיומה היה בעל גוף אתלטי. בבוקר קם ועשה בחוץ תרגילי התעמלות. עגנון, שהיה נמוך וניראה כבחור־ישיבה, ניגש אליו בקינאה עם שמץ התפעלות, ומישש את שריריו. לא רגיל היה בבחור יהודי בעל גוף.

בסיפור שפירסם עגנון לפני שנים ב“הארץ” על אהרונוביץ ידידו הוא מזכיר את יעקב קרול. ומפי יעקב קרול מביא סיפור זה על עצמו: כשהיה עגנון בפתח־תקווה ישב ערב אחד על הגורן. הדליק לעצמו פפירוסה, וכשהצית את הגפרור נדלקה כל הקופסה. כל־כך חשש לזרוק את הקופסה פן תישרף הגורן – שמעך וכיבה את הקופסה הבוערת בכף־ידו! – כך סיפר יעקב קרול על עגנון.

מן התקופה ההיא נותרו בידי סיומה כמה תצלומים ובהם הוא ניראה במדי הסטודנט שלו עומד עם פועלים בפרדס. אחד מהם בוסל.

סיומה חזר לרוסיה והמשיך בלימודיו. ב־1913 התרחש משפט בייליס, והאב החליט שאין טעם להישאר ברוסיה וצריך למכור הכול ולעבור לארץ־ישראל, שבה הציעו לו הצעות (דומני, אז עלה רעיון תחנת החשמל) – אבל המלחמה הקדימה לפרוץ. בפסח 1914 היה האב בארץ, אך לא הספיק לסיים ענייניו. עם פרוץ המלחמה איבד הרכוש את ערכו ואי אפשר היה למכור ולצאת. סיומה גוייס לצבא הרוסי ושירת בו ארבע שנים. האב שב והתעשר בעסק של אספקה לצבא, ועם פרוץ המהפכה שוב איבד את רכושו. היתה תקופה קצרה בה היתה העיר (שכחתי את שמה) נתונה בידי הלבנים, צבא דניקין, ושוב היה סיכוי לצאת – אך יום אחד יצא האב לרחוב, ואחד הקוזאקים הלבנים הרג אותו. שם הרוצח היה ידוע – ונקמו בו והרגוהו. ובעקבות נקמה זו נאלץ סיומה לברוח מרוסיה, ב־1918, והגיע אז לצרפת.

רק ב־1922 בא לארץ וישב בפתח־תקווה עד 1933. בשנה זו, שהיתה גרועה מבחינת שיווק הפרי, שקעו בחובות ומכרו את הפרדס. 25 שנה היה הפרדס והבית מרכז בפתח־תקווה. סיומה עבר, דומני קודם לכן, לתל־אביב, לאחר שהתחתן בפעם הראשונה.

דברים אלה שמעתי מפיו, חלקם בטיול בשדרות מקווה־ישראל וחלקם בישיבה על מרפסת ביתו. עם חשכה שבנו הביתה. וכל הדרך אני מחזיק בזרועו ומנחה אותו. גם שאל על חיי. הוא גר בקומה שנייה של בית בשיכון בן ארבע דירות. מוקף ירק. אך הבית די עלוב, ועני. כניראה אין מצבו טוב במיוחד. הוא ואשתו גרים ב“שָׁמְבְּרֶה סֶפָּרֶה” (חדרים נפרדים) – (לתורכים הצעירים הוא קורא: ג’ין טוּרק – בצרפתית). הוא הראה לי את ספרייתו – לא ספרים רבים, אך כמה מהם נדירים. לקחתי בהשאלה ספרון מאת מאיר דיזנגוף, עם הקדשה לסיומה בחתימת ידו. “לידידי ורעי” – קובץ זיכרונות וסיפורים. אכתוב עליו בטור ב“הארץ” [“ספרי דורות קודמים”].

ישבנו ושתינו קפה במרפסת. אחר־כך אכלנו ארוחת־ערב, ושוב ישבנו במרפסת, עם לילי אשתו. ושוחחנו. לפני הארוחה ביקש שאטלפן ממנו לדודה אסתר [ראב], והם שוחחו ביניהם. שני אנשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, אשר מי יודע אם עוד יתראו פנים אל פנים. אסתר זכרה כיצד בא למושבה בראשונה עם מדי הסטודנט שלו. ואילו הוא הזכיר לה כי בהצגה שנערכה בחצר בית [פרץ] פסקל [במושבה, מול בית ספר פיק"א ברחוב רוטשילד] לקחו אותו, בגלל מדיו, להופיע ולהכריז משפט קצר בנוסח – “החיילים באים!”

עוד כשישבנו על המרפסת, לפני הארוחה, הביאה לילי את אלבום התמונות של סיומה, אשר סידרה וגם נתנה מספרים ותוכן עניינים. בתמונות הראשונות רואים ילד בעיר רוסית, ליד גשר על הדנייפר, וקרפיפי עצים. עגלה עם שני שוורים. קצין רוסי לבוש היטב ולידו אשתו השמנה, וארבעה צ’רקסים עם קולפאקים מאחוריהם, וחזית צריף־עץ גדול, קסרקטין. סיפורו של סיומה – זה צריף שתרם אביו לגדוד שחנה בעיר, ב־1904, לפני שיצאו למלחמה ביפאן. הצ’רקסים הם שומרים של אחוזת העצים שהיו לאביו.

תצלומים מתקופת ביקורו של סיומה בארץ ב־1909. עם פועלים בפרדס. תצלומים מפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בחברת ידידות. הוא לבוש במטורזן – חליפות לבנות, עניבות רחבות. אבנט רחב במקום חגורה, מצבע כהה, ומגבעת שטוחה עם סרט כהה עבה, נוסח מוריס שבלייה. ובידו מקל טיולים דק.

צילום נפלא של משה גיסין [אביו של אבשלום שנרצח בידי בידואים משבט אבו־קישק בהתקפה על המושבה ב־5 במאי 1921], בעל מלון “הירקון” בכניסה למושבה, כמעט ממול פרדס קרול. משה גיסין ניצב בשער השדרה המוליכה למלונו, לבוש חליפה לבנה [מדובר בצילומי שחור־לבן] וכובע טרופי בהיר, מתחתיו מציצות פנים חכמות, עם הקווים הדקים קמעה, כקלף, של משפחת גיסין, ושפם היורד במשולש לצידי שפתיו. בידו האחת מקל ארוך מאוד, כמעט כחכה. על גבו רוכסק, ובידו השנייה מזוודה מלבנית קטנה ודקה, ממש כמו תיקי “ג’יימס בונד” הנהוגים באופנה כיום. רגל אחת כפופה קמעה ומורמת בגאווה, כעומד להתחיל בצעדה.

[אולי התמונה היא משנות ה־20 המוקדמות, כאשר משה גיסין, ששכל במאורעות 1921 את בנו אבשלום, עזב את המושבה לתקופת זמן והתגורר בקיבוץ עין־חרוד, שם עסק בהדרכה חקלאית לחברים הצעירים ודמותו אף הונצחה בקובץ סיפורים מאותה תקופה של שלמה ריכנשטין, “בשבילי שדות”, הוצאת “עם עובד” ומשק עין־חרוד, 1948. וראה רשימתי על הספר במדורי “ספרי דורות קודמים” במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” מיום 22.6.1973].

צילום של בית קרול מן השנים האחרונות. המרפסת סגורה בקירות עץ דקים. אולי זו תוספת. ביקשתי ממנו שיתאר לי קצת את הבית:

“במרתף הצפוני התחבאה רחל ינאית [בן־צבי] בתקופת ניל”י. הרי חשדו בה שהיא קרובתו של לישנסקי, כי שמה היה רחל לישאנסקי. גם בשנים אחרות שימש המרתף מחבוא נשק ומקום כינוס לאנשי ההגנה. חלקו הדרומי של המרתף היה מלא מכל טוב – כדי שמן. זיתים. גבינות וריבות מעשה בית (פרטים אלה, על המזונות, סיפר ראובן).

"ליד עץ הפיקוס אלסטיקוס הענק, והדקל, היה עוד עץ גדול, אילן סרק ממין הנשירים. סביבו היה שולחן עץ גדול, ושם היו מתאספים לעיתים קרוב למאה איש. גם אחדות מאסיפות המושבה היו נערכות שם. כשהיו באים אנשים רבים נהגו להוציא את הסאמובר החוצה, שם שתו הכול טה, ליד העץ. לאחר שנים, שהוזנח הפרדס, וחדלו להשקותו, החל העץ להתייבש כי לא נמצאו לו די מים, וחורף אחד נפל בסופה בקול רעש עז.

"צפונה לעץ הפיקוס היתה שדרה בגן של שושנים אשר נסתיימה באכסדרה שעליה מטפסים שיחי שושנים, ומשם אפשר היה להתבונן אל הפרדס.

"יעקב רבינוביץ גר תקופה ארוכה בבית קרול [וגם במלון ‘הירקון’ של משה גיסין, שאותו הוא מתאר ברומאן ‘נדודי עמשי השומר’, ומשם לקחתי את תיאור המלון לספרי ‘ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא’, הנזכר אף הוא ברומאן, וכן לרומאן ‘המושבה שלי’]

"עקיבא ליברכט, יהודי משכיל מנכבדי המושבה, היה נשוי לאישה יהודייה מגרמניה. נהגה לבוא לישיבות [ועד המושבה], שהיו בבית קרול, ולקחת את בעלה הביתה: ‘קִיבֶה – קום שלופפן!’ [התנהגויות בוטות ממין אלו אינן בלתי מוכרות לנו].

"יום אחד היתה אסיפה סוערת בבית הוועד הישן. בחוץ הסתובבו פועלים חסרי עבודה. ובתוך האולם – צעקות וויכוחים ואין מגיעים לשום החלטה. ליברכט לשווא היכה בפטישו על השולחן, כדי להשקיט את הקהל, ואז עברה ובאה אשתו מיציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו פעמים אחדות בתוקף רב, והכריזה בגרמנית:

"‘האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!’

"לא היו מועדים קבועים דווקא להתכנסות. בייחוד בשבת. אך גם בשאר הימים זה היה בית פתוח לאורחים. ומאחר ורק עבודה עברית היתה נהוגה בפרדס ידעו הפועלים הצעירים אשר ירדו בנמל יפו לעשות את דרכם הראשונה לעבר בית קרול.

“לוי אשכול (שקולניק) היה ידוע במושבה כפועל מצויין, חזק, גם בחור יפה ואוהב נשים. כאשר עבד בפרדס קרול התלוצצו עליו כי בעבדו בפרדסי איכרים אחרים, אשר רוב פועליהם היו ערבים, היה מתאמץ ומשוויץ כדי להראות לערבים, ובינתיים גם הפועלים העבריים היו צריכים להתאמץ. אבל בפרדס קרול, שכולו עבודה עברית, היה יכול להרשות לעצמו לנוח, שהרי אין במי להתחרות!”

עד כאן מקצת דבריו של סיומה במשך הערב. עוד היתה באלבום תמונה של סיומה עם הדוד [שלי] יחיאל ליפסקי ושתי בחורות ליד הבריכה אשר בחזית מלון גיסין [“הירקון”], ומאחוריהם כל השדרה הידועה [שנקראה בשם טריפע גאסט כי שם היו מעשנים בשבת ובחורים ובחורות הולכים חבוקים]. סיומה הקריח מגיל צעיר, ואינו נראה יפה ביותר, אך כנראה היה הולל לא קטן, ואהב חיים. לילי אישתו היא צ’כית שלמדה משחק שלוש שנים בדרזדן. עלתה לארץ ובעלה הראשון מקיבוץ חפצי־בה. היא גם שירתה ארבע שנים בצבא הבריטי. אישה מאוד אנרגית, עיניה צעירות, והיא אוהבת לטייל בעולם ולספר על טיוליה. אלא שאותי לא עניינו כלל סיפוריה, אפילו הם על המקומות היפים ביותר בעולם, והשתדלתי בנימוס לכוון שוב ושוב את השיחה לעבר זיכרונותיו של סיומה.

אחרי עשר [בלילה] ליוו אותי שניהם מרחק ניכר עד לתחנת האוטובוס 92 ברחוב שנקר פינת סוקולוב. סיומה הלך באמצע ואנו שילבנו ידיים משני צדדיו. סיפר קצת רכילויות על פלטיאל נוביק… (במידה מסויימת גם דודי, היה נשוי לצֶלָה, אחותה המנוחה של אימא).

עד כאן. ביליתי את היום כולו בכתיבת שלושת הדפים הללו.

[הפרק על סיומה קרול נכתב מן הזיכרון, לאחר הפגישה, ללא שום הקלטה או רשימות בשעת ראיון].

הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור מאמרו של אהוד בן עזר “הפרדסן הציוני יעקב קְרוֹל הלוחם לעבודה עברית ל־ג. קרסל 1975”; ראה לקסיקון: דורות קודמים 1

עברית: 1941

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.5.1972

“ביצור יפה הרשות בידך לבקש מום, לעולם תמצאהו. אם אתה בעל נשמה נדיבה לא תשים לב לחסרון הזה, שכוח תשכחהו, תבטלהו, אבל אם אתה סלווין, הנה באחד הימים לא תראה עוד דבר חוץ מהמום הזה, והוא ישחית בעיניך את כל השאר.” (עמ' 146).

הקטע הזה מיטיב לאפיין את סלווין, גיבור סיפורו של ז’ורז' דיהמל “וידוי של חצות” שנכתב בשנות העשרים [למאה ה־20]. לואי סלווין, בחור כבן שלושים, גר עם אימו בדירת עוני קטנה ברחוב פו־די־פיר בפאריס. הווידוי פותח בתיאור מעשה־כשל של סלווין, אשר בעטיו פוטר מעבודתו.

המעשה מזכיר אחד ממעשיו התמוהים של ניקולי סטברוגין, ב“שדים” לדוסטוייבסקי. לאחר שתפס לפתע, בקלוב [במועדון] המקומי, בחוטמו של האדון גגנוב ומשכו אחריו על פני האולם כשניים־שלושה צעדים, הוא נקרא אל שר־הפלך הישיש, איבן אוסיפוביץ‘. כאשר זה האחרון חוקרו לפשר מעשיו הפרועים, גוחן סטברוגין אל אוזנו של איבן אוסיפוביץ’, כאילו כדי ללחוש לו את התשובות, “והנה באותו רגע התרחש דבר אשר לא יתואר ולא ייתכן בהחלט, ושעם־זאת היה ברור למאוד מבחינה ידועה. הישיש הרגיש פתאום, כי ניקולס (סטברוגין), תחת ללחוש לו סוד רב עניין – תפס פתאום בשיניו את חלקו העליון של אוזנו ולחץ אותו יפה־יפה. הזקן החל מרעיד ונשימתו קצרה.” (“שדים” כרך א‘, עמ’ 52. תרגום ש. הרברג. הוצאת מצפה 1930).

דבר דומה קורה לסלווין. יום אחד הוא נקרא להביא מחברת חשבונות למר סיורו, בעליו של בית־מסחר גדול למכונות חקלאיות בפאריס, שם עובד סלווין כלבלר נמוך־דרגה. הוא ניצב סמוך לאוזנו השמאלית של מר סיורו, “אוזן של אדם חם־מזג קצת. אוזן גדולה ולה שערות וכתמים עין אדום־כהה” (עמ' 12), ומתעוררת בו תשוקה עזה לגעת באוזן “הרגשת הצורך הזה של ידי, לנגוע באוזנו של מר סיורו, נראתה לי בתחילה כשערוריה נוראה. אבל לאט־לאט הרגשתי כי רוחי הולך ונכנע. משום אלף סיבות, שעלו על דעתי עמומות ומבולבלות, נעשה לי הדבר להכרח לנגוע באוזנו של מר סיורו, כדי להוכיח לעצמי, כי אוזן זו אינה עצם מופלא, בלתי־קיים, דימיוני, וכי אין היא אלא שאֵר של אדם, כמו אוזני אני גופי. ופתאום לפתע פשטתי בתוקף את זרועי ושמתי מתוך שקידה מיוחדת את אצבעי על המקום שחפצתי, קצת למעלה מן התנוך, על קצהו האחד של עור הסחוס.” (עמ' 13–14).

המעשה התמים־המוזר מבשר את ראשית התפרצותם החוצה של השֵדים, של הדֵמונים הכלואים בנפשו של אדם. אמנם דמותו של סלווין היא מינורית בהשוואה לדמות של ניקולי סטברוגין. סלווין מפוטר ממקום עבודתו חוזר אל אימו. הוא מבקר פעמים אחדות בבית ידיד. מחפש עבודה, לשווא. עובד יום אחד בהעתקת כתובות, באולם מצחין עם קבצנים קשי־יום, וחוזר למקלטה של אימו. למן ההתפרצות הראשונה, זו הנגיעה באוזן, אין הוא עושה שום מעשה בעל משמעות מיוחדת. כל חטאיו, כל הדמונים המתפרצים בנפשו, מתרחשים במחשבותיו בלבד. שם הוא מעולל מעשים נוראים, מקווה למות אימו, בועל במחשבותיו את אשת ידידו הטוב, היחיד, ושם הוא שופט עצמו ומלקה ומעניש את עצמו.

המחשבות הן אויביו הגדולים ביותר של סלווין. הדבר המציק לו ביותר הוא חוסר יכולתו לשלוט במחשבותיו, חוסר הנילווה על הפעילות המופרזת, החולנית, של מחשבתו.

"הדבר שיש בו מן המפתיע הלא היה דווקא הנפעלות שבה נתונה מחשבתי. אותי פוקדות, עוברות, מענות ואונסות המון מחשבות שאני נכנע להן מבלי שעוררתי אותן בשום עניין ואופן שבעולם. האוכל אפוא לאמור שאני חושב? האוכל לייחס לי את היתרון הזה? האם, על־פי האמת, איני אלא עֵד חסר־אונים, הקורבן? האם, על־פי האמת, איני אלא שדה־קטל איום? לא, באמת, אין אני חושב, אין אני עושה כלום כדי לחשוב. זולתי חושבים בקירבי, דרך בי, לקראתי וכנגדי. זולתי חושבים באין מפריע, על חשבוני, כשם שנוטעים מחנה במדינה נכבשה.

“יש בלי ספק אנשים חכמים מאוד ומחוננים מאוד הזוממים לחשוב על איזה עניין והם מבצעים את מזימתם. יש אנשים המוכשרים לכוון את בינתם כספינה על פני ים זרוע מישברים, אנשים החושבים באמת, זאת אומרת, שהם חושבים מה שהם רוצים. אשריהם! אשר לי, על־פי רוב, הריני ערוץ של נחל: אני מרגיש בהתגלגל הזרם הרועש. אני מכיל אותו, ולא יותר. ולא עוד, שים נא לב למילים! לא תמיד אני מכיל אותו, את הזרם הזה: פעמים יש שהוא שוטף ועובר על גדותיו.” (עמ' 84–85).

בפאראפראזה על אמירתו הידועה של דקארט אפשר לומר כי ההוכחה לקיומו של סלווין היא: “חושבים בי, משמע אני קיים.” הנפעלות של המחשבה, חמקמקותה והתפרצויותיה הדמוניות – הן גם סוד סיגונונו המיוחד של דיהמל בספר. נפשו של סלווין היא באמת מדינה שנכבשה על־ידי מחנות זרים, והמחנות הללו הם הדמונים שבפנים והמראות שבחוץ.

“פאריס גדולה, אבל בתוך פאריס יש לי הכפר שלי,” אומר סלווין, “כמו כמעט כל האנשים איני מוכשר אלא למולדת קטנה.” (עמ' 158).

מולדת קטנה זו היא מסלולו היומי, הרחובות שאותם הוא מכיר, הגשרים שאותם הוא מכיר, הגשרים שאותם הוא אוהב, בייחוד הוא אוהב את רחוב מופטאר, אותו הוא ממשיל ל“עורק של מזון הנוהר אל המקום השמן ביותר של העיר, יורד מצפון לדרום, דרך חבל סמור, שופע, מלא שאון.” (עמ' 43).

כשם שאין הוא שולט במחשבותיו, כך המראות אשר בחוץ שולטים בו, והוא חי באינטנסיביות מפליאה את טעמיה, ריחותיה ומראיה של “מולדתו הקטנה” – סימטת מגוריו [פו די פיר, הנושקת לרחוב מופטאר. – אב"ע], הפרוזדור הטחוב של ביתו, גרם־המעלות, המטבח, חדרו, רהיטי ביתו. הנה תיאור אופייני:

“גמרתי לאכול את סעודתי מתוך הסתכלות ברהיטים, בכתלים, בכירה ובכל אותם החפצים שהם עדים לקיומי ושותפיי להמון רעיונות כמוסים… אף אחד מכל החפצים הפעוטים האלה, אף אחד מכל הרהיטים לא רצה הפעם להיעשות שותפי לענייני. כולם הביטו בי מתך חוצפה. הרגשתי, כי עם מילת־הקטטה הראשונה יתייצבו הם כולם לצד אימי, כולם כנגדי.” (עמ' 33).

גם החפצים פולשים אל־תוך נפשו, ממש כמחשבותיו, והוא אינו מצליח למשול בהם, לגרש את הרגשת הזרות שהוא חש למראה המהומה המתחוללת בתוך נפשו פנימה. מוחו הוא כבית שאורחים זרים פולשים לתוכו בלי־הרף ובעל־הבית אינו אדון לביתו. וסוד קסמו של הסיפור נעוץ בכך שכל הדראמה הקשה, המכאיבה, של אדם ההולך ומתנכר לעצמו – מתרחשת בסוד הרהוריו המתפראים של אדם אחד, וכמעט ללא כל פעילות חיצונית.

גם ה“בגידה”, השוברת לבסוף את רוחו של סלווין ומביאה אותו לברוח מבית אימו אל רחובות פאריס, מתרחשת בדימיונו בלבד. הוא מתאהב, אהבה שאינה יוצאת מגדר מחשבותיו, במרגריטה, תופרת העוזרת לאימו בפרנסתה. בביקור בבית ידידו הוא רואה לרגע את הצל העמום והעבות אשר לבית־השחי של אשתו, ושבריר של רגע, לפני החלון המואר, את דמותה כמעט עירומה בתוך לבושה המתנפנף.

פעולת שני הרשמים הללו כה עזה עליו שהוא מרגיש בעצמו מיד “מעשה של גסות מאוימת, מין מעשה־אונס, קצף, השתוללות. שמלות קרועות. תחתונים והתייפחות.” (עמ' 160).

אהבתו למרגריטה פוקעת כבועת־סבון, והרגשת חטאו גורמת לו לברוח מבית ידידו, מבית אימו, ולשוטט בפאריס ללא מטרה, ללא מחסה. שקט, אבל אומלל מאוד.

* ז’ורז' דיהמל: “וידוי של חצות”. סיפור. תירגם מצרפתית א.ל. יעקובוביץ. ספריית “רימון”, הוצאת “מסדה” תל־אביב בסיוע מוסד ביאליק. סיון תש“א. יוני 1941. 171 עמ'. מחיר כל ספר 70 מא”י.

[מא“י – ר”ת: מיל ארץ־ישראלי, בתקופת המנדאט הבריטי. בלירה (לא"י) היו 1000 מיל (מא"י) או 100 גרוש או 20 שילינג. בשנת 1928 ערכה של הלא"י היה 5 דולר ויש להניח שבשנת 1941 עדיין ערכה היה יותר מ־3 דולר. לאחר הקמת המדינה בוטלו המילימים, וכל לירה החזיקה 100 אגורות, כלומר כל אגורה היתה שווה גרוש או 10 מיל של פעם.]

[עברית: 1970?]

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 15.1.1971, במסגרת “ספר השבוע”

“בית ממכר עתיקות” תורגם לראשונה בשלמותו לעברית על ידי א. (יהושע) אובסי, בשני כרכים, בהוצאת א.י. שטיבל, ברלין־שרלוטנברוג, 1929, ונדפס בבית הדפוס “ראם” (לפנים האלמנה והאחרים ראם) בווילנא.

מאוחר יותר עובד הספר על ידי מ. בן־אליעזר. מהדורות אלו, הן שהיו עד כה בידי הקורא העברי ומהן למד על נדודיה של נלי הקטנה עם סבהּ ברחבי אנגליה, לאחר בריחתם מלונדון, על דמותו המפלצתית של דניאל קווילפ הגמד, על קיט הנער הטוב, וכהנה וכהנה.

התרגום של אובסי ניראה מיושן כיום, הן מבחינת הסגנון והן בצורת הכתיב והפיסוק, ומעשה טוב וחשוב עשתה אפוא הוצאת מזרחי בשקדה להביא ספר קלאסי זה בתרגום חדש. אמנם, יש ושפת התרגום החדש נמלצת לא פחות מן הישן – מתרגם אובסי:

“…בתור אדם שיש לו השפעה על הדייר המיסתורי ושיכול להיכנס איתו בשיחה, בה בשעה שאחרים לא העזו אפילו לגשת אליו.” (כרך שני, עמ' 7).

ואילו בתרגום החדש של שפיר:

“…כמי שנודעת לו השפעה על דייר מיסתורי זה ומשכיל לשאת ולתת עימו, לטוב ולרע, בעוד שאיש זולתו אינו מהין לקרב אליו.” (עמ' 264).

ואולם בדרך כלל עולה תרגומו של שפיר על זה של קודמו.

עניין אחר הוא שהספר, גם במהדורתו כיום, קצת קשה לקריאה לבני הנעורים, וכאן פאראדוקס הנובע מעצם כתיבתו של דיקנס: בהתפרסמו היה הספר מכוון לקהל מבוגר, לאחר מכן נעשה לספר לבני הנעורים, ובייחוד בעיבודו. ואילו עתה, משהוא מופיע בשלמותו ובתרגום חדש – הריהו מצד אחד רב־כמות ועמוס וכבד מכדי להיות ספר לבני הנעורים, ומצד שני – ייראה כספר “נאיבי” בעיני קהל הקוראים המבוגר, ודומה כי רק משוגעים לדבר, או חובבי ספרות ואוהבי קריאה מושבעים, יטרחו כיום בקריאת למעלה מחמש־מאות עמודים “דיקנסיים” אלו.

על כל פנים – קהל הקוראים המיועד לספר אינו קהלו של פורטנוי ושל “סיפור אהבה”. קריאת דיקנס מצריכה הרבה אורך רוח ופנאי, ונכונות להסתגל לקצב ולסגנון מרוחקים למדי מטעמנו כיום.

אקדים הערה אישית ואומר: נהניתי מאוד מקריאת הספר, אולם קראתי בו כגנב, ולא כקורא רגיל. מה פירוש? דיקנס הוא אמן התיאור, האיפיון, העיצוב של דמויות על פי פרטיהן הבולטים, אמן הקאריקאטורה, דמויותיו מעלות בדעת את הקאריקטורות של דומייה. ודיקנס הוא גם אמן הטכניקה של הכתיבה. ומשום כך, אך לא רק משום כך – קריאת רומאן, כל רומאן של דיקנס – היא בית ספר מצויין למי שהכתיבה היא אומנותו.

אביא דוגמאות שתיים. האחת, מתחום המיבנה של הרומאן. שלושת הפרקים הראשונים פותחים בסיפור, בגוף ראשון, מפי אדם זקן היוצא לטייל מדי ערב ברחובות לונדון, פוגש בנלי הקטנה, מתוודע לסבה, לדניאל קווילפ ולעוד כמה מן הדמויות הלוקחות לאחר מכן חלק נכבד בספר. הקורא סבור כי צורת סיפור זו עתידה להיות מסגרתו של הספר, באשר הסופר נכבל לה מלכתחילה, אך לא, לא אצל דיקנס. הפרק השלישי מסתיים בפיסקה זו:

“ועכשיו, שסיפרתי עד כאן פרשה זו בלשון נוכח והצגתי את הנפשות הפועלת הללו לפני הקורא, אנתק עצמי לשם נוחות הרצאת סיפור־המעשה מהמשכו ואניח לנפשות, שתפקיד נכבד והכרחי להן בו, שתהיינה מדברות ופועלות בעצמן.” (עמ' 33).

ומכאן ואילך נמסר הסיפור עד לסופו מפי מספר נעלם, אובייקטיבי, הנמצא בעת ובעונה אחת בכל מקום, מתבונן ויודע הכול על מעשי גיבוריו, וגם מתערב מדי פעם במהלך הסיפור, לרוב בדברי קישור, כמו למשל בבואו לתרץ מפני מה הניח את נלי וסבה בנקודה זו או אחרת של נדודיהם, וחזר ללונדון, אל מעשיו של קיט, של קווילפ או של ריצ’ארד סביבלר קל־הדעת. ואם דיקנס נהג כך, הרי שמותר! וזו עצה טובה לכל מושך ידו בעט סופרים המתחבט בבעיות מסוג קביעת מקומו של המספר בעלילה.

ודוגמא שנייה, קצרה, לכוח התיאור העז, הדימוני ממש, של דיקנס, התופס בני־אדם בחולשותיהם ובמגרעותיהם, לעיתים בדברים המעוררים גועל – ומאפיינם בצורה שתיחרת בזיכרונו של הקורא:

“…אמר הננס (קווילפ) ושיפשף כפות ידיו בכוח כה רב, עד שדומה היה כי הוא מתקין מן הזוהמה המכסה אותן כדורים קטנים לרובי־פקקים.” (עמ' 38).

כוחו ומיטבו של דיקנס הוא בתיאור, באיפיון, באווירה, בגרוטסקה, בעממיות, בציור המצויין של נופים, בין עירונים ובין כפריים. וחולשתו: בתוך, בפנימיות. ופנימיות זו שתי פנים לה. הבשורה או המחאה החברתית, ומורכבותם הנפשית של דמויותיו.

המחאה החברתית תופסת חלק ניכר מ“בית ממכר עתיקות” (ולא רק בו אלא ברוב המכריע של יצירת דיקנס). בעיות זיהום האוויר (כך בממש!) של הערים התעשייתיות, שנראות כמפלצות בעיני דיקנס (עניין זה חוזר בהדגשה חריפה גם ב“ימים קשים”). עניין תמותת הילדים בגיל צעיר. ניצול עבודת ילדים, וניצול בכלל. חוסר התקווה בשכונות העוני. נכליהם של עורכי דין, עיוורונה של מערכת המשפט. פריחתם של טיפוסים שוליִים בחברה, המנצלים את מצוקת העוני, מלווים־בריבית, נוכלים, גנבים, ועוד כהנה וכהנה, וראש וראשון להם בספרנו – קווילפ הגמד.

מחאה חברתית זו, בכל חשיבותה, ודאי שאינה מרכיבה כיום את מיטב אמנותו של דיקנס, אלא הוא נשפט על פי הגלריה של הדמויות שהוא מצליח להציב ולהחיות על רקע אותה תקופה.

וכאן הקושי השני, והידוע למדי, בכתיבתו של דיקנס: דמויותיו מופיעות בצבעי שחור ולבן. הרעים הם רעים תמיד, וגם מכוערים ודוחים בהתנהגותם, ואילו הטובים – טובים תמיד, טובים מדי, לעיתים עד לידי כך שהם נעשים בלתי אנושיים ובלתי מתקבלים על הדעת בהתנהגותם. כמעט תמיד מתקיים הכלל של “צדיק וטוב לו, רשע ורע לו.”

המלחמה הפנימית, במידה והיא מתקיימת בנפשו של כל אחד מן הגיבורים – אינה בין עשיית הטוב לעשיית הרע, אלא בין הגשמת טבעו, הטוב או הרע – לבין העיכובים אשר מחוץ.

היוצא מכך הוא שהדמויות, גם כשהן מעניינות – כמעט אף פעם אינן מורכבות, אלא מוּנעות תמיד על פי דחף אחד, החוזר על עצמו. אסתכן ואומר כי דמויותיו של דיקנס מקבלות קיום וחיוניות בספריו לא מכוח פנימיותן אלא מכוח הציור העז, החיצוני, הגרוטסקי לעיתים, של יוצרן. והיכן שחסר הצבע – הריהן נופלות ומשעממות, כאותה בובת פאנץ' שבתיאטרון הנודד של טרוטרס וקודלין בגמר ההצגה. אילו רק ניתן לגאוניותו של דיקנס לתאר בחופשיות עניינים שבינו לבינה! הלא מבחינה זו כתיבתו כמו בסד היא נתונה, וחשים היטב שמיגבלה זו מציקה לו.

ב“בית ממכר עתיקות” רע גורל הרשעים, וטוב לטובים, מחוץ לשני יוצאים מן הכלל, שהם עיקר הסיפור – נלי וסבהּ. הסב הוא דמות מורכבת, כמעט חורגת מתחום הספר, כי טוב ורע מתרוצצים בקירבו. הוא אוהב אהבת נפש את נכדתו, אך למענה משחק בקלפים ומאבד את כספו. למענה הוא יוצא בנדודים, אך תאוות הקלפים אינה מרפה ממנו, ועד לידי גניבת כספה האחרון הוא מגיע, והכול מתוך אהבתו הגדולה אליה.

כאן, כאילו מרים דיקנס מדי פעם את המכסה מעל לאותה תהום הקרוייה נפש, ומציץ, אך נבהל, אולי מפני מוסכמות התקופה, אולי מפני טעם הקהל, וכך קורה שלאחר רגעי הארה ומודעות עצמית, לאחר אותם רגעים שאפשר לכנותם, רק בהשאלה, בשם “דוסטוייבסקאיים” (מאחר שדוסטוייבסקי הושפע מדיקנס) – חוזר הסבא ונעשה למריונטה, מתנהג על פי מיכניזם פנימי, סהרורי, אך לא עוד באותה הצצה אל תהום הנפש. והוא מת לבסוף, זאת אפשר להבין – משום שהיה רע בחציו.

פחות מכך אפשר להבין את מותה של נלי, שאינו מתחייב מאופייה וממזגה (הריהי כמלאך), גם לא מיסוריה (היא אינה חולה עד כדי כך), ויש לא פעם הרגשה, תוך כדי קריאה, שמותה בא לבטא משהו שמחוץ לעלילה עצמה – עניין המחאה על התמותה הגבוהה בקרב הילדים, שמלווה כחוט השני את גורלה של נלי בנדודיה: מות חביבו הקטן של המורה, אהבתה של נלי לבתי־קברות, והרהוריו החוזרים של הסופר על עניין זה של מיתה מוקדמת.

עם כל חשיבותו של אותו נושא, קשה לראות כיצד הוא מתאחה בגורלה המר של נלי, וטעם של שרירותיות והתכוונות־יתר מצוי בעיצוב קיצה של נלי. ואולי מכוּון גם כאן מותו של הטוב להזהירנו מפני הצד הרע שבעולם ותוצאותיו הנרשעות.

תרגומו של א"ד שפיר אינו מקשה כאן על הקורא כבתרגומיו האחרים (דוגמת תרגומו הבלתי־אפשרי ל“ג’וד האלמוני”, תרגום שקילקל את הספר משום סגנונו הנמלץ מדי). מיתודה עממית־כמעט שנקט כאן המתרגם היתה אך לברכה לספר, וחוששני שאילו היה מתרגמו מטעם הוצאה אחרת, פחות “עממית” – היה עולה בידיו לעשות גם את הספר הזה לבלתי־קריא, ועל כך היה זוכה ודאי בתשבחות מפי אנשים כערכו.

אך גם כאן היו קטעים ומשפטים לא מעטים שהיה עליי לקרוא פעמיים ושלוש בטרם עלה בידי להבינם, ומילים אחדות שנזקקתי למילון כדי לפענחן. אולי נובע הדבר משום הקושי אשר בהרקת סגנונו המפרט־כול של דיקנס, הגדוש בתיאור אבזריה של המאה הקודמת [ה־19] – לעברית בת ימינו. ואולי בא הקושי שבקריאה גם מצורת הדפסתו הגרועה של הספר. אקווה כי ריבוי הכתמים הלבנים באותיות השחורות, וקפיצתן של האותיות מעלה ומטה בשורה – קיימים רק בעותק שהגיע לידיי, ואינם מאפיינים את המהדורה כולה.

כמו כן תמהתי מאוד מדוע הקדשת המתרגם בראש הספר נראית כאילו מאת הסופר באה (!) ומפני מה לא נכתב בשום מקום של מי הם העיטורים היפים שמלווים את הספר, ואשר שייכים, כנראה למהדורה המקורית.

* צ’ארלס דיקנס: “בית ממכר עתיקות”. רומן. מאנגלית א"ד שפיר. הוצאת ספרים מ. מזרחי, תל־אביב. 535 עמ'. (ללא ציון השנה והדפוס).

עברית: 1923

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.12.1970

בימים עברו שפר עליו מזלו של המחזאי והמספר הגרמני גרהארט האופטמן (1862–1946) מבחינת מתרגמיו העבריים. מחזותיו תורגמו לעברית על ידי י. ח. ברנר: “האורגים” (1910), “מיכאל קרמר” (1911), “אנשים בודדים” (1912) ו“בעל העגלה הנשל” (1913), וחזקה על ברנר שסופר שמצא ראוי לתרגמו, ראוי לחזור ולקראו גם היום.

לפני כשנה התגלגל לידי באחת הספריות הציבוריות עותק עתיק אחד של “בעל העגלה אנשל”, קראתיו ונהניתי. ועלה בדעתי, אולי ינסה אחד התיאטראות שלנו כוחו בהעלאת המחזה, ודווקא בתרגומו של ברנר.

והנה, לא רק ברנר תירגמו, אלא גם המשורר והסופר המופלא דוד פוגל, בעל ספר השירים “לפני השער האפל”, הרומאן המשכר “חיי נישואים” והסיפור “בבית המרפא”. פוגל תירגם את סיפורו של האופטמן “הכופר מסואנה” (שהופיע בגרמנית ב־1918, ואילו בעברית – ב־1923).

כאמור, גורלו של האופטמן שפר עליו אצלנו באותן שנים. ואילו מ־1933, השנה בה השלים עם השלטון הנאצי, נעשה כנראה מוחרם אצלנו, ושוב לא הופיע שום תרגום חדש מיצירותיו ואף לא מהדורה חדשה אחת של ספריו שתורגמו.

בכך דומה גורלו לזה של קנוט האמסון. שניהם זכו בפרס נובל, ושניהם מוחרמים אצלנו מפני קשריהם עם הנאצים. וכך, למרות שכפי שנמסר בעיתונות אזלה תוך שלוש שעות במוסקבה מהדורה בת 100,000 עותקים של ספרי קנוט האמסון, ואלפי אנשים חיכו בתור כדי לרכוש את “ויקטוריה”, “רעב”, “מיסתורין” ו“פן” – הנה אצלנו עדיין החרם הכמעט כללי נמשך, והמפסיד העיקרי הוא כמובן הדור הצעיר של הקוראים.

אגב, מרבית הספרים הללו אינם זקוקים אפילו לתרגום חדש, מאחר שתורגמו־למופת על ידי מתרגמים מחוננים כפסח גינזבורג ואחרים.

“הכופר מסואנה” הוא סיפור בעל יופי משכר ומושך, הימנון לאישה, לאהבה ולטבע, וגם, לא אכחד, מסביר במובלע מפני מה היה עולמו הנפשי של האופטמן ערוך ומוכן להשלמה עם הנאציזם.

הסיפור, רווי הסמלים והמשמעויות המיתולוגיות, הינו מרד בנצרות ובשכלתנות – והערצת כוחות־החיים והפולחן האלילי, הפאלי, אשר מלפני היות הנצרות.

הסיפור מתרחש בכפר הקטן סואנה, לרגלי המונטי־ג’נרוזו, בפלך טסין אשר בשווייץ, שתושביו איטלקיים. גבוה מעל לכפר, בהרי האלפים, במקום הצופה אל מול פני אגם לוגאנו, יושב מתבודד משכיל, רועה־צאן, בשם לודוביקו.

“מוציא העלים האלה,” היינו, המספר, מבקרו מדי פעם ומתיידד עימו. תוהה על חידת חייו של אותו אדם, שעברו מעורפל וכינויו בפי כל תושבי הסביבה: “הכופר מסואנה”.

לודוביקו אינו מסתיר את הערצתו לעולם האלים של העבר, לארוֹס, ולאלים שצורת איל ופר להם: ליופיטר קרני־איל, לפן כרעי־עתוד, לבכחוס קרני־פר, “מוטב לי,” הוא אומר, “להיות מעריץ עתוד חי, או פר חי, מאיש מוקע בתלייה.” כלומר, הוא דוחה את הנצרות ומעדיף על פניה את “מיסתורי ההולדה השחורה שבירק הדשא, מאותם של האביונה בגווני הצדף, של ההתפעלויות ושיכחת־היש.” (עמ' 10).

מחמת התיידדו עם המספר מוציא רועה־ההר מתכריך־עור־עיזים משובח עלים עבים, כתובים בכתב ידו, וקורא בפני אורחו את “סיפורו של רועה־ההר”, וסיפור־בתוך־סיפור זה הוא עיקרו של הספר.

גיבור הסיפור הוא כומר צעיר כבן עשרים וחמש ושמו רפאלו פרנצ’סקו, שנולד בליגורנטו אשר בפלך טסין, גדל במילנו, למד בסמינריוני־כוהנים בשווייץ ובאיטליה, ונשלח לכהן בכפר הקטן סואנה. ראשית ימיו בכפר עוברת עליו בהתעוררות של עבודה דתית מאהבה, ובהשפעה ברוכה של בני הכפר, גברים ובייחוד נשים ונערות, בעבודתו כרועה־הנשמות.

אך את שלוותו מפר איש־פרא, רועה־צאן הגר במרומי האלפים המעפילים של פסגת המונטי־ג’נרוזו, ושמו לוכינו סקרבוטא. סקרבוטא מוחרם על ידי אנשי הכפר, המונעים ממנו לקחת חלק בעבודת אלוהים ואנשים. פרנצ’סקו חוקר ונודע לו כי שבעת ילדיו של סקרבוטא, אשר כדי לבקש את הכומר לחנכם במצוות הדת והלימודים, הוא יורד מן ההר ובא אל הכומר – נולדו לו בחטא איום, הוא חי עם אחותו, והיא אימם!

פרנצ’סקו עולה בהרים אל בית המשפחה, למען הצל את נפשותיהם החוטאות. על דרכו נקרים לו מקומות־פולחן עתיקים, שנעשו מקודשים לנצרות. סקארבוטא מקבלו במערה מלאה גללי־צאן, עשן ופיח – ממש כבתקופת האבן, והוא עובד לפסלון עץ משוקץ, אליל ההולדה, שסמלו אבר הזכרות.

פרנצ’סקו אמנם זורק את “יברוח־הזימה הקטן” אל תוך האש, ואולם הוא אינו יכול להתאפק מלהסתכל בו מקרוב. בגועל נפש ובהשתאות הוא מוכרח להודות בפני עצמו “שחיה עדיין פה עבודת־גילולים היותר מאוסה של הפגאנים, היינו עבודת פריאפוס אליל־הפרייה. ברור היה וגלוי שפסל הפולחן הפרימיטיבי אינו אלא סמל של האליל פריאפוס.” (עמ' 31).

מאבק האלילות בנצרות מומחש בצורה הומוריסטית על ידי התיש, המתנפל על פרנצ’סקו בחזירתו, ועימו עז שקנה, מגודלת זקן, אשר עולה בידה לגזול את סידור־התפילה מקושט־הצלב של פרנצ’סקו:

“העלים המודפסים שחור נחשבו לה לירוקים והיא בלעה אל תוכה בתאווה את האמיתויות הקדושות, ממש כדבר הנביא.” (עמ' 37).

לזוג החוטא בת יפהפייה, אישה־ילדה, ענוגה כפרחי האנציאן התכולים־לבנבנים הצומחים במרומי האלפים, כבת חמש־עשרה, ואגטה שמה. מלחמת איתנים מתחוללת בנפשו של פרנצ’סקו בין האלילות, שסמליה אהבה, הולדה, אימהות ו“שירת גיד נאדרית” – לבין החובה הנוצרית להציל את נשמת החוטאים, ובייחוד את אגטה.

בחלומותיו נטוש מאבק בין “העצב הנבזה”, סמלו של הסטיר האיום, לבין מכוות־הצלב, שבה חש הכוהן כאילו סימנו אותו, כסמן כבש. הטבע כולו נראה בעיניו נושא סמליות ארוטית, נתון בהזדווגות מתמדת, העננים מתעלסים עם צלעות ההר. ובסיוטיו חוזר פולחן בהמי של הולדה ומוות, פולחן־הגיד, שהוא בעיניו “מכוער ונשגב כאחד, נתעב, מבעית עד היסוד שבנפש, ומעורר זוועה ברצינות המוות שלו ובאימת קדושתו.” (עמ' 58).

אהבתו לאגטה משתלטת עליו. גילוייה מתרחשים במרומי ההרים, על רקע שעירי־הצאן, בתי־תפילה לנצרות, שבדימיונו שבים להיות מקומות פולחן אלילי, וקולות הטבע.

הנערה באה במצוותו לבית־כנסייתו, ללמוד. בני־הכפר רוגמים אותה באבנים. הוא מצילה, אך בשימו יד על ראשה לברכה אינו יכול להתאפק עוד ולוקחה כולה בזרועותיו. תשועת־הנפש הנוצרית אינה עולה יפה. הזוג בורח להרים, לחגוג את איחודם. הם נושעו באלילות, בבשר, באהבה ובבדידות.

עד כאן סיפורו של לודוביקו.

ומה עלה בגורל פרנצ’סקו ואגטה? – שואל המספר.

לודוביקו מסמיק. אמנם קרה כמעשה הזה בסביבה, והכומר הוחרם, אבל…

ואינו אומר דבר ברור.

אך הנה, ברדת המספר מן ההר הוא פוגש אישה יפה ובתה, העולות אל לודוביקו, והאישה נראית בעטרת שערה החום־אדמדם, כאלה סורית, חוטאת, ששטתה מאלוהים למען התמכר כולה לגבר. האישה הזאת היא סמל־האלילות, ובתיאורה מסתיים הספר:

“היא עלתה ממעמקי הבריאה ועלתה ועברה על פני האיש המשתאה – והריהי עולה ועולה אל הנצח, כזו, שבידיה הופקדו השמיים והשאול בלי חנינה.” (עמ' 87).

העולם המופלא של שיכרון הארוס ויפי־הטבע, של ראיית היסוד המיסטי והאלילי בטבע ובאישה, של דחיית השכלתנות והנצרות, של הפניית עורף לחברה, והערצת היחיד המתבודד, רומנטיקה זו, סמליות זו – לא פלא שהביאו את האופטמן רחוק, רחוק מדי ממעונו ההררי של “הכופר מסואנה”. ובחוקיות פנימית זו של עולמו הרוחני, גם בגורל חייו, קרוב האופטמן מאוד לאותו עולם צפוני מופלא של קנוט האמסון, ובייחוד בספרו “פן”.

* גרהרט האופטמן: “הכופר מסואנה”. תרגם דוד פוגל. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה תרפ"ג, 1923. 87 עמ'.

1939

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.10.1973.

מי הן חתולותיו הלבנות של יעקב הורוביץ?

"בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חברותיי לדרך חיי ומקור חלומותיי, המשפיעות מקרן כשפכן על ענני קיומנו הכבדים, האורגות את קישורי הדבקות במסכת היום־יום, הנותנות פשוט כוח לחיות ולהמשיך – בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותיי הלבנות, הרי גל חמימות מציף את ליבי ופי, שברבות הימים התעקם בחיוך פקפקני־סונט, מתפשל ומתפשר כמו כדי בת־צחוק כל־מבינה וכל־מרחמת, כפיה של אותה לבנה בלה במרומים, הצפה במרחבי האיתר ומשקיפה אלינו כמעט טיפשה ומאוד חיוורת מספרי האגדות המאובקים הטווים יסודות החיונה מאז ועד היום.

“הנני לא־ביישן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותיי הלבנות, ונא אל תבוזו לי אם כמו גבר טיפש גמור אודה ולא אבוש: הנני אוהב אתכן בתל־אביב זו, הנני מלא ריחותיכן הנישאים סביב, מרעננים אף בימי שרב וזיעה, משכרים יותר מימי הסגריר הקודרים מיני סוד – הנני אוהב אתכן ואת העיר, ויודע אני לספר על שיחות בושם עליצות, על עוקץ לשונכן המלוטשת, על קוצר בושתכן המחושבת ועל עוצר אביונתכן הלוהטת. הנני מונה חיוך לחיוך וצליל אל צליל אחבר, כשומר אוצר עתיק־יומין בלילות קיץ משעממים – לעודדני. הה, נשי תל־אביב החמודות, ידעתי אף את הטיפין־טיפין של הבכי הניגר כגשמי זעף קצרים, ואף את כוח החיים השופע מכן שטף מתגבר והולך, והנני מרכין ראשי לפניכן, אתן שלמדתן להפריח כל ייאוש על מנת לתת לנו כוח לחיות, לחיות ולהמשיך.” (עמ' 235).

קטע זה, פתיחתו של הסיפור “אל נשי תל־אביב החמודות”, מוסר גם מקצת סיגנונו ועולמו המיוחד של יעקב הורוביץ בסיפוריו משנות העשרים והשלושים. יעקב הורוביץ נולד ב־1901 והתחנך בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה. ב־1919 עלה לארץ, חבר “השומר הצעיר”, ועבד בכבישים, בבניין ובשמירה. לימים יצא לחוץ־לארץ וסיים לימודיו באוניברסיטת וינה ב־1924. הוא לקח חלק כמשתתף וכעורך בקבוצות ובביטאונים הספרותיים של שנות העשרים והשלושים: “כתובים”, “טורים”, “אמודאים”, “יחדיו” ו“סדן”, ובשנים אלה הופיעו גם ספריו: “עד דכא”, “אור זרוע”, “מזמור הנקמה”, “שערי טומאה” ו“גילגולה של אשת התליין”. מ־1943 ובמשך יותר מעשרים שנה היה עורך מוסף “תרבות וספרות” של “הארץ”.

“סוליקה”, סיפורו הראשון, נדפס בקובץ “פרט” שהוציא ג. שופמן בווינה בתרפ“ד, 1924, ושב ונדפס בקובץ “חתולותיי הלבנות”. בסיפור מצויים כבר כמה יסודות המאפיינים את הקובץ כולו. קודם כל השם, “סוליקה”, שם אגדי־תנ”כי ועם זאת בעל צליל ערבי־מזרחי. סיפור העלילה אף הוא חוזר שוב ושוב בכמה מהסיפורים: מרדכי ואיציק, שניהם אוהבים את סוליקה היפה, מרדכי זוכה בה ואיציק נותר מרומה, נבגד וגם שואף נקמה. ההוויי הוא של פועלים יחפנים בתל־אביב, ובקיבוצים צעירים בעמק. אך הסגנון מוטה לאימפרסיוניזם אגדי, נוסח הספרות הרומאנטית של האמסון, האופטמן, ולהבדיל – קלרמן.

כך למשל תיאור פגישתם של סוליקה ואיציק:

“ובחצות באה סוליקה. בחלון דפקה ויצא אליה איציק. הלך איתה. על שפת הים טיילו, איציק וסוליקה. אחרי כן פשטו בגדיהם, איציק לבש בלנר וסוליקה לבשה חלוק ארוך, ארוך ולבן. ובים החלו מתרחשים. סוליקה ואיציק רקדו בים ההומה וסוליקה שרה שיר אבדון: ‘את עיניך אנקר’ – שרה סוליקה – ‘ולא יהיה לך עוד עיניים, את בשרך אוכל, ולא יהיה לך עוד בשר, את דמך אמוץ, ולא יהיה לך עוד דם!’ כזאת שרה סוליקה, ורקוד רקדה, רקוד בפרדס השלדים המלבינים לאור הסהר המלא.” (עמ' 24–25).

גם סיומו של הסיפור אגדי. איציק כולא את מרדכי במערה ליד שער שכם, ועולה עם סוליקה אל ההר ומשליכה משם כהשלך השעיר לעזאזל, והיא מתה.

אילו היו המילים צבעים דומה שאפשר היה לתאר סגנון אגדי־תנ"כי־מזרחי ויחפני זה של שנות העשרים והשלושים בדומה לסגנון ציוריהם מאותה תקופה של גוטמן, ראובן, ציונה תג’ר, לובין ואלוואיל. זו היתה הפגישה עם האור הארץ־ישראלי, עם המזרח הצבעוני, ועם היחפנות הכוססת שבלב. זו כבר לא היתה התלישות הכואבת, הפסימית, של ברנר, אלא תלישות מתרוננת, צבעונית. שלונסקאית ושטיינמנית, מאוהבת קצת בעצמה וביחפנותה, שיכורת מילים. שיכרון הצבעים (כמו הירוק הרוּסוֹאי של גוטמן בציור “פרדסים ביפו”) היה מופלא, חד־פעמי.

ואילו שיכרון המילים של שטיינמן, שלונסקי והורוביץ, האגדה, הברק הלשוני ופיתולי ההתייפיפות של מילים חדשות ומחדשות למכביר – ניראים עתה, ממרחק השנים, ואולי ניראו כך כבר בתקופתן, כהישג הרמטי, סגנון סגור בתוך עצמו, מילולי ולא חושני. מפרה יותר משהוא בר־קיימא. יש בו מרוח התקופה, ארץ־ישראל ואירופה בין שתי מלחמות־עולם, אך אין בו חן של גלויות דואר ישנות, וגם לא הכאב הנוקב, הברנרי, מן הצד האחר.

“שלושה עילופי איציק” הוא המשך סיפור אהבתו הנכזבת של איציק, והפעם ללולינה היפה, ומולו המשורר זיגפריד, המתעלל ברגשותיו: “נו, דומני אין אתה יודע לשם מה נוצרה אישה… בוא ואלמדך. הנה – מפהק זיגפריד – האישה נוצרה ל… התבין? הנה חמוקי ירכיה עגולים ואגן ביטנה רך, ושדיה נוצרו… לדגדוגי תאווה…” (עמ' 41).

סופו של איציק שמשתגע, לאחר סצינה של טירוף אירוטי, מול מחוללת עירומה בבית תימני בשכונה ידועה ביפו העתיקה.

“גבר לא יצלח” הריהו שוב סיפור של התנגשות גבר בגבר. האחד לא־יוצלח, השני משורר חמסן. בן־חיים איש־שדה, לשעבר קרל פלדמן, מאוהב באשתו הבוגדנית קרינה, הגרה עימו בקיבוץ, ואולם היא היתה פילגשו של ידידו־לשעבר, המשורר אליאש גרויזה, לימים – הד"ר אלימלך גרויזה. גרויזה השטחי והיהיר לא רק שמשתמש בשורות גנובות משירו של איש־שדה, אלא גם מחזיר לו את סיפורו:

“הלא עוד בימי שחרותך ניבאתי, כי לא משורר יצאת מרחם אימך וכל ניסיונותיך הספרותיים גם אז היו זקוקים לתיקון מצידי. אני מייעץ גם לך בצדק ובמישרים להקריב קורבן לאסקלפסיוס למען ישלח לך רפואה שלמה ממחלת הכתיבה (…) בתקווה, כי אין זאת הפעם האחרונה לחלוף המכתבים בינינו, אף כי לא בענייני הדפסה…” (עמ' 83).

“שתי נשים באהבה אחת” הוא סיפור תשוקתו של ד"ר גרויזה המזדקן לבחורה תל־אביבית מוכת־חיים, ערה, הנאחזת בו כטובעת בקנה־קש, ומשמשת חומר לרשימתו מסיורו בארצות הקדם על “יגון הנשמות הערטילאיות למען קיומנו.”

גם בסיפור “ארשת פנים” משמש הד"ר גרויזה גיבור, והפעם הוא מפתה שחקנית צעירה ושמה אינה – בכוח אמנותו וחלקת לשונו וסיפוריו על פאריס. הוא מנסה למצוא בה עקבות האישה שאהב בנעוריו, וסופו שהיא מצמיחה לו קרניים ועליו מלגלגת כל העיר.

ב“הלך גיבן” חוזרת אותה מעשייה באישה קלינה, אשר עוזבת את הגיבן והולכת אחר אליהו סמואל, בעל החולצה השחורה והשפתיים השמנות.

“נשף מסכות אחד” רקעו נשפי־הפורים של ברוך אגדתי בתל־אביב בשנים ההן, בתקופה של שבר כלכלי וחוסר עבודה. פליאן, אמן הריקוד, המארגן את הנשף, מסרב לתת כרטיס הזמנה לעזריאל המפל, סופר צעיר ופועל־בניין מובטל, למען ידידתו החולה ורדיה (מעניין עד כמה דומים שמות הנשים בסיפוריו של הורוביץ, כאילו ממקור אחד נחצבו), ובסופו של הנשף, מעשה בגניבה.

הסיפורים האחרים בקובץ הם “חתולה לבנה”, “עיר ומיצר”, “מרש אבל”, “צוואת מרגל” “ומסע הילד אבילחם”. ברבים מהם, ובייחוד ב“מסע הילד אבילחם”, מתגבר היסוד האגדי־האכספרסיוניסטי בעלילה ובלשון עד שהוא כמו מרחיק לעיתים את הסיפור מאותה ריאליה של רקמת החיים שבתוכה נוצר. ודומה כי מה שעולל הסגנון הקפקאי־עגנוני לחלק מן הסיפורת העברית הצעירה בשנות החמישים והשישים, עולל עוד קודם־לכן הסגנון האכספרסיוניסטי־אגדי לסיפורת של שנות העשרים והשלושים בארץ. בשני המקרים היתה התוצאה – התרחקות מההתמודדות עם הריאליה. שכן, התמודדות אמיתית עם המציאות אינה צילום (נוסח “תנובה” לאביגדור המאירי) אלא מגע חי בליבה.

* יעקב הורוביץ: “חתולותיי הלבנות”. קומץ סיפורים. בהוצאת “יחדיו”, דפוס “הארץ”. תרצ"ט, 1939. 248 עמודים. כלול במהדורת ארבעה הכרכים של כתבי יעקב הורוביץ, הוצאת מחברות לספרות, 1965.

ראו ויקיפדיה – יעקב הורוביץ (סופר)

אהוד בן עזר: בשנות עריכתו הארוכות של ד“ר יעקב הורוביץ את מוסף “תרבות וספרות” של “הארץ”, שם לו כלל שבכל גיליון יתפרסמו שיר חדש וסיפור חדש, גם של משוררים וסופרים בראשית דרכם, שזה להם הפרסום הראשון בדפוס. היינו מחכים שבועות ב”תור" לפרסום סיפור חדש שלנו. וכך מרבית בני־דורנו, שחלקם הפכו לסופרים “חשובים” וחלקם לא קנו שביתה בספרות העברית, כמו עו"ד אביגדור פלדמן.

לימים החליפו את מורשתו של ד"ר הורוביץ עורכים שהושפעו מהעיתונות הספרותית הצרפתית וקבעו שהמוסף לא נועד לפרסום שירים וסיפורים אלא למאמרים בלבד, ולתרגומים מספרות העולם, ורק במוספי החגים המשיכו להתפרסם יצירות שירה ופרוזה, והפרוזה – בעיקר של עגנון.

כך נכרתה אחת הבמות השבועיות החשובות והמרכזיות ביותר שעמדו לרשות השירה והפרוזה העברית, בעיקר של היוצרים הצעירים. מה עוד שכיום לא קיימים כבר העיתונים שבהם היו כל יום שישי מוספים ספרותיים אחרים: “דבר”, “על המשמר” (הדף לספרות), “למרחב” (“משא”), “הצופה”, “קול העם”, “הבוקר”, ואילו מוספי הספרות של “מעריב” ו“ידיעות” איבדו את חשיבותם.

עברית: 1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.9.1971

במסתו “אשמה ורגשת־אשמה” (“פני אדם”, מוסד ביאליק, 1962) מבחין מרטין בובר בין אשמה במובן האותנטי, האכסיסטנציאלי, אשמה שיש בה משום פגיעה בסדר של העולם האנושי – לבין רגשות־אשמה, שהם כמין משחק של חיי הנפש בגבולות שלהם עצמם, משחק שיש עימו אולי משום ריפוי, אך לא שינוי.

התיראפיה מציעה לאדם, לדעת בובר, דרך קלה: היא מקילה ראש בערך האותנטי והאובייקטיבי של אשמתו, ומסיטה את התייסרויותיו לעבר תסביכי הילדות, ובאמצעות “שפה” זו של התיראפיה, מטשטש האדם את אשמתו האמיתית, ובורח מן המצפון והכפרה על תוך נגעי עצמו האמיתיים והמדומים.

ומהי פעולת התיקון? במישור המשפטי פירושה ענישה, וזהו תיקון חיצוני, אם אין נלוות אליו כפרה והתחדשות.

במישור התיראפויטי התיקון הוא הריפוי, הבא לסגל את האדם לתנאי החברה שבה הוא חי. אף כאן ההסתגלות היא חיצונית בעיקרה, אם לא נילווה אליה המהפך הפנימי של ההודאה באשמת־יישות, בממד האכסיסטנציאלי של האשמה.

המישור השלישי הוא מישור האמונה והמצפון הרם. וכאן מתבטא התיקון, הכפרה, בשינוי יישותי בתוך האני, בלידה־מחדש.

סטאברוגין מ“שדים”, (או ראסקולינקוב), של דוסטוייבסקי שרויים – לפי בובר – במצוקה פסיכולוגית, ואינם מוכנים להודות באשמתם האכסיסטנציאלית. ואילו יוסף ק. ב“המשפט” של קאפקא מנסה לכפור ולהערים על מצוקתו האכסיסטנציאלית בהשתמשו בתירוצים פסיכולוגיים, פרוידיאניים: “כולנו אשמים.”

דרכו של ראסקולנקוב מובילה מן הגאווה וההתנשאות אל החטא, מן החטא אל הנוירוזה, ממנה אל ההודאה המזוייפת, שהינה כישלון מבחינת אפשרות של התחדשות פנימית בחייו, מכאן למשפט ולעונש, והתוצאה – גלותו כאסיר בסיביר, בה מתבררת שוב הכפירה המוחלטת שלו בחטא, חוסר רצונו וחוסר יכולתו להודות באשמתו האכסיסטנציאלית, ובריחתו לתירוצים.

רק בסוף האפילוג לספר מתרחשת בנפשו של ראסקולניקוב ההתחדשות, ועימה שינוי־מהות, שהוא כמו לידה־מחדש. ו“כל זה,” מסיים דוסטוייבסקי את ספרו, “עשוי היה לשמש נושא לסיפור חדש, – אולם סיפורנו זה תם ונשלם.”

נתנאל הותורן נולד בסיילם (עיר “ציד־המכשפות”) שבמדינת מאסאצ’וסטס ב־1804, ומת בפלימות, ניו־האמפשייר, ב־1864. ראשוני משפחתו היו מאבות ניו־אינגלנד, שהעלו על המוקד “מכשפות”. על אחד מהם, ויליאם הותורן, שחי במאה ה־17, הוא כותב: “דמותו של אב ראשון זה פוקדתני לעיתים קרובות… היו בו כל התכונות הפוריטאניות, הטובות והרעות.”

בספרו “אות־השני” (1850) מתמודד הותורן עם הווייה זו של אבותיו בבוסטון, מאסאצ’וסטס, “לפני לא פחות ממאתיים שנה” (עמ' 11). זהו סיפור אפל וקשה על חטא, אשמה, מצפון וכפרה, ועל הקשר שבין ההתרופפות הנפשית והמחלה הגופנית. גיבוריו הם הכוהן ארתור דימסדייל, ה“רופא” הזקן רוג’ר צ’יליגווירת, ואשתו הֵסתר פרין.

בהיעדר בעלה יולדת הֵסתר בחטא בת ושמה פנינה (פירל), ועל כך היא מוקעת בכיכר העיר בבוסטון (ב־1650 לערך, “כחמש עשרה עד עשרים שנה לאחר ייסוד העיר”) – ועל חזה האות A, היא “אות־השני”, כנראה הכוונה ל־Adulteress, (נואפת).

לכוהן דימסדייל אין אומץ להודות בחטא אבהותו. ביום ההוקעה מופיע בחשאי בעלה של הסתר, והוא שומר על סוד קשרו אליה, מתוודע לכוהן, ונעשה לשטן שלו, החופר בנשמתו החוטאת ובייסורי מצפונו של הלה, מתוך תאוות־נקם. מצבו הגופני של הכוהן מתערער והולך בעקבות מצוקתו הנפשית, עד שהוא מוצא את מותו, במחווה של הודאה־פומבית, לרגלי אותו עמוד־קלון שאליו הוקעה הֵסתר פרין. כל הדרמה מתרחשת בחברה הפוריטאנית החמורה של תושבי ניו־אינגלנד הראשונים. היער עודנו שורץ מכשפות, וכוחות אליליים ושטניים מקיפים את החברה החדשה, בעלת מושגי החיים החמורים והדתיים.

לגיבוריו של הותורן אין מפלט בפסיכולוגיה ובמה שבובר מכנה “רגשות אשמה”, מאחר שתקופתם אינה מודה בקיומם של אלה. אולם את מקומה של הפסיכולוגיה והפסיכואנאליזה ממלאה הטכסיות החברתית והדתית.

כלום יש כאן הודאה אמיתית באשמה, או בריחה אל החיצוניות החברתית?

לגיבוריו של הותורן ברור שחטאו, וכי רבה אשמתם. אין בכוח התקופה ומושגיה לשחררם מעצם ההרגשה, שהמעשה שלהם אינו חטא, אלא הגשמת עצמיותם באופן הנעלה ביותר. אין להם “אליבי” נפשי מסוג זה שקיים אצל ראסקולניקוב ויוסף ק. ומשום כך אין להם גם ספק באשמתם. הם מקבלים את האשמה, במובנה הדתי והקיומי העמוק ביותר. אך מה הלאה?

הֵסתר פרין משתנית בהתאם לאות־הקלון שהיא נושאת על ליבה. “חטאה וקלונה הם הם השורשים אשר העמיקו באדמה זו. דומה, לידה חדשה, אשר כוח הסתגלותה גדול מזה של הלידה הראשונה.” (עמ' 42). היא מקבלת את דין החברה הפוריטאנית, ובכך כוחה. ההשלמה עם מצבה, התנהגותה העומדת בסימן הכפרה, מעניקים לה עצמיות ביקורתית עד ליד כך שהיא נעשית, בפנימיותה, חופשית ועצמאית בדיעותיה יותר מכל אנשי העיר. רק כוחות החיים המתפרצים בדמות ילדתה באים להזכיר לה, כי השלמתה עם גורלה אינה סופית.

לעומתה חל בכוהן דימסדייל תהליך הפוך: חיצוניותו החסודה היא שקר בעיניו, והשקר חורט אותותיו בגופו. כיום היינו מסבירים את מחלתו כ“פסיכומאטית”, כדברי צ’ילינוורת אליו:

“מחלה גופנית, שאני סוכים אותה כחטיבה שלמה מושלמת בפני עצמה, אחרי ככלות הכול, ייתכן שאינה אלא סימן לאיזה מיחוש בחלק הרוחני של האדם.” (עמ' 99).

ואולם דימסדייל רך־הלבב אינו מתוודה. הוא מחכה ליום־הדין הגדול. הוא מענה את עצמו במסתרים ונידון בידי עצמו לכפרה פומבית שאין אחריה חיים חדשים אלא התפוררות סופית, ומוות. הוא דוחה את הפיתויים הרפואיים־שטניים, את רעיון הבריחה, ואת הכניעה החברתית שבהודאה־פומבית רגילה, ובוחר לעשות עצמו שופט, קורבן ומוציא־לפועל גם יחד. ברגעיו האחרונים מתגלה על ליבו אות־השני שחרט בייסוריו.

צ’ילינגוורת הוא דמות שטנית, מקפיאה, דומה להפליא לגיבורו של דיקנס מ“בית ממכר עתיקות” (1840) – דניאל קווילפ הגמד. מומו הגופני, עקום־כתף וגוץ, מעיד על רשעותו, אם כי מבחינת המשפט החברתי והדתי, החיצוני – לו הצדקה. הוא אינו מוכן להודות באשמתו, כוחות חייו יונקים מן הזיקה השלילית:

“בכל מקום אחר בעולם נע־ונד אני ומנותק מחפצי אדם, ופה אני מוצא אישה, גבר, תינוקת, אשר ביניהם וביני קיימים יתרים מהודקים. אחת היא אם קשרי אהבה הם ואם קשרי שנאה, אם קשרי אושר ואם קשרי עוול.” (עמ 38).

ואמנם, לאחר התמוטטותו של דימסדייל דועך גם צ’ילינגוורת, כי איבד את הטעם לחייו, את יניקתו מתלות נפשית שלילית זו.

ההודאה־באשמה של הֵסתר פרין מקנה לה אחיזה בחיים, יכולת להעניק חיים מאושרים לילדתה, ואף לסיים בכבוד את חייה באותה עיר, שבה אות קלונה נעשה לה לאות כבוד והערכה. היא מקבלת את הדין החברתי, הפוריטאני, למרות שבתוכה היא היחידה שמשוחררת ממנו ויודעת את ערכה כאישה חופשייה, וגם יודעת כי אהבתה הגדולה איננה מעשה חטא. אך היא אינה מאמינה בכוחה לשנות את דעת הקהל, למען כונן יחסים אמיתיים יותר:

“אבל מכבר הכירה כי לא ייתכן אשר שליחות אמת אלוהית ומסתורית תהיה מסורה ליד אישה מוכתמת־חטא, כפופת קלון, או אפילו עמוסת יגון לכל ימי חייה.” (עמ' 230).

מאהבהּ נגאל – במותו. ואילו בעלה – כוח מעוות של המצפון – מת בנשמה ריקה ובלא יכולת להגיע להארה פנימית ולעצמיות חיובית של לידה־מחדש.

אילו היה המעשה מתרחש במאת השנים האחרונות, היו השלושה בורחים מן הסתם אל רגשות־האשמה, אל הטירוף והמחלה, ומוצאים צידוק לנפשם בכוחות נעלמים, שאין להם שליטה עליהם, כמנהגם של אנשים חילוניים.

* נתנאל הותורן: “אות־השני”. תירגם מאנגלית דב יחיאלי. התקין, בצירוף פתח־דבר, אברהם רגלסון. ספריה “לדור”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"י, 1950. 232 עמ'.

1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.9.1972

“גלות, קידוש־השם, משיח… זה שלושה שהם אחד, לתכלית אחת, לכוונה אחת… איך נאמר שם באיזה מקום? – חוט המשולש… לא במהרה יינתק! לא במהרה! לעולם, לעולם… שלושה אלה תומכים זה את זה, מסייעים זה לזה, שלא תהא להם גאולה לעולם… – – – גלות, גלות… איך הם אוהבים אותה ואיך הם מחזיקים בה! היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל־כך ללב, קרובה יותר מירושלים, יהודית יותר מירושלים, שורשית יותר, רוחנית יותר.” (ח. הזז: “הדרשה”, מתוך “אבנים רותחות”, סיפורים, עם עובד, תש"ו. 1946. עמ' 241).

דבריו אלה של יודקה ב“הדרשה” מאפיינים גם את היסוד האידיאי במחזהו המורכב מאוד והדו־משמעי של הזז “בקץ הימים”. המחזה סובב על שני צירים מרכזיים: גלות וגאולה. והזז קובע עמדה דו־משמעית עמוקה כלפי שניהם: הוא בעד הגלות ונגדה, הוא בעד הגאולה, ונגדה. ומכאן גם עמדתו הדו־משמעית כלפי הציונות והגאולה אשר במהפכה המעמדית, כלומר כלפי הסוציאליזם. גם כאן מובאים בכל חריפותם ואמיתותם הנימוקים לחיוב ולשלילה.

“לחטוא, להגדיל עוונות עד לשמיים, לירד עד תהום, עד המדרגה התחתונה – זאת תורת הגאולה. לאהוב את החטא – זה עכשיו צורך השעה, זה קידוש השם! – – – איסור בגאולה כהיתר בשיעבוד. נהפוך את החטא לצדקה, את היצר־הרע למלאך קדוש וטהור!” (“בקץ הימים”. עמ' 49–50) – אלה דברי גיבורו השבתאי של הזז, יוזפא, המבקש להמחיש את מצב הגאולה על־ידי חיים שמעבר לטוב ולרע, על־ידי פריצת גדרים שהיא־היא ההוכחה ל“נס” שבמצב הגאולה.

הזז ירד לעומקה של השקפת־העולם השבתאית, כפי שהוארה גם מצידה האידיאי וההיסטורי במסתו הידועה של פרופ' גרשם שלום “מצווה הבאה בעבירה”" (“כנסת”, ספר ב', תרצ"ז, 1937), ובשני כרכי ספרו המונומנטאלי: “שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו” (“עם עובד”, תשי"ז, 1957).

לדברי שלום, כל זמן שהמשיחיות היתה מישאלה ותקווה בלבבות, ורחוקה מהגשמתה, לא הורגש בחריפות המתח הקיים בין עולם הגאולה לעולם שבטרם־גאולה. בספר “רעיא מהימנא” שבזוהר אנו מוצאים, כי “יש גילוי תורה הבא מצד ‘עץ החיים’ ויש גילוי הבא מצד ‘עץ הדעת טוב ורע’. בימי הגלות – גילוי – גילוי התורה כולו הוא מעץ הדעת, ומכיוון שיש בו טוב ורע, יש בה היתר ואיסור, טהרה וטומאה, פסול וכשר, והיא קיימת כל דיני ההלכה ומסורת חכמים, שהיא תורה שבעל־פה. אבל בימי הגאולה תתגלה התורה בבחינת עץ־חיים, וכל ההבחנות תחדלנה להתקיים” (“שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו”, עמ' 10). בחינתה האוטופית של התורה אינה נעדרת עוקץ מהפכני.

ביטוי נוסף למגמות הללו מצוי ב“תורת השמיטות” ובצמד המושגים “”תורה דאצילות" ו“תורה דבריאה”, המופיעים ב“תיקוני זוהר” וב“רעיא מהימנא”. התורה האמיתית, שהיא נסתרת בגלות, היא “תורה דאצילות”, וסופה לבטל את קודמתה, “תורה דבריאה”. בעולם האצילות אין זיווגים אסורים, “לעילא לית ערווה” כתוב ב“תיקוני זוהר”. וכן הרעיון כי לעתיד לבוא יבוטלו איסורי עריות.

בדור שלפני שבתי צבי כבשה את הלבבות קבלת האר"י המיוסדת על מיתוס הגאולה והתיקון, העלאת הניצוצות מבין הקליפות. “הגאולה אינה עוד שחרור משיעבוד־מלכויות בלבד, אלא זה שינוי־וסת בלב הבריאה כולה” (“מצווה הבאה בעבירה”). ההתנודדות בין גלות וגאולה, העומדת ביסוד התנועה השבתאית, אינה הטעיית עם שלם בידי קומץ רמאים, אלא ביטוי היסטורי לתקוות לאמונה ולאידיאולוגיה, שמילאו את רוח העם בדור ההוא ובדורות הקודמים לו, אשר הושפעו במיוחד מן הזעזוע של גירוש ספרד.

עם האכזבה על המרת הדת של המשיח וחוסר־הצלחתו לגאול את העם במישור המציאותי והמדיני, נהפכה המשיחיות לניהיליסטית, ו“הרגשת החירות החדשה, שהוכחשה ונתאכזבה בשטח הפוליטי וההיסטורי, ביקשה לה ביטוי בשטח המוסרי.” (שם). ובאה הפסיכולוגיה של השבתאות הקיצונית. על כללה הפאראדוכסי והאנוסי כאחד: “מי שתוכו כברו אינו בגדר ‘מאמין’ דתי.” קודש נעשה חול וחול נעשה לקודש. מכאן הרעיונות השבתאיים על “ביטולה של תורה, זהו קיומה,” על קדושת החטא והתיקון שב“עבירה לשמה”.

שבתי צבי נכשל במישור ההיסטורי, אך צעדו המהפכני היה בכך, שמימש את מצב הגאולה בתחום המוסרי והדתי, בהכריזו כי העידן החדש של הגאולה כבר החל ורשאים אנו לחיות על־פיו.

ה“ניסים” שחולל, כדי לבסס את תוקף משיחיותו, היו בכך שהורה היתר לחיות על־פי בחינתה האוטופית, הפאראדיזית [הגן־עדנית], זו שמעבר־לטוב־ולרע – של התורה, בלא איסור, כדוגמת ביטול צום ט' באב ומנהגים אחרים.

ביוזפא אנו מוצאים את כל עיקריה של ההשקפה השבתאית המשיחית הזו, ולא רק בהשקפתו הדתית אלא גם בחיי האישות שלו. באולק, אשתו, הוא רואה את הגלות. וביוטה, אהבתו משכבר – את הגאולה. הגאולה היא התחלה חדשה והרס העבר:

“חייבים אנו לשכוח, לשכוח, לשכוח! לעקור את העבר מן השורש, לעקור ולהרוס. מה שהיה היה ואיננו,” – הוא אומר ליוטה. ועוד: “”נשכח! נשכח הכול! נהרוס ונשכח. ונטהר עצמנו מחרפת הגלות." (עמ' 118–119). “שאין הגאולה משתלמת אלא לפי חורבן והרס שבה… שהחטא לגאולה כשאור לעיסה, בחינת ‘השוכן איתם בתוך טומאתם’… עד בוא היובל הגדול, וייפתח שער החמישים ונצא לחירות עולם! ביום ההוא יבוקש עוון ישראל – ואיננו. זדונות ייעשו כזכויות, ופשעים וחטאים – כמצוות.” (עמ' 125).

אולק אומרת בפירוש על עצמה: “את כל הגאולה נטל (יוזפא) לעצמו, כל שכר טוב לו הוא, וכל מידת־הדין עליי היא נהפכת! אני איני ראוייה… איני קיימת… בטלה כגלות זו שנעזבה והיא עוברת מן העולם…” (עמ' 131).

ואילו ליוטה יש ספקות לגבי הרס העבר ואפשרותה של התחלה חדשה שהיא גם שיבה מאוחרת, שיבה למצב הפאראדיזי שבטרם חטא הנפילה בגלות, שיבה הרומזת עתה על מצב של גאולה שמעבר לטוב־ולרע. והיא אומרת ליוזפא:

“אי אפשר להרוס, יקירי. קלה היא לבנות וקשה להרוס, אי אפשר בשום פנים שבעולם, מה שנעשה – עשוי, ולא יישכח ולא ייבטל לעולם.” (עמ' 118).

סופן של אולק ויוטה מעיד על טיבן. אולק, שיוספא זנח אותה, מאבדת עצמה לדעת ומתבטלת ממש כשם שהגלות נשרפת ונכידת באש.

יוטה יוצאת לזנות ומסתלפת ממש כשם שהגאולה המשיחית השבתאית נסתלפה דרכה. אבל סופה של יוטה אורב לפתחה של כל גאולה משיחית שמנסה להחזיר את האדם והחברה למצב הפאראדיזי אשר לפני ההבחנה בין טוב לרע. הכרזה על מצב של חופש מוסרי, מבלי שיחול בה־בשעה בעולם ובאדם אותו “שינוי־וסת בלב הבריאה”, שינוי אכסיסטנציאלי או מטאפיסי – הכרזה כמו זו מביאה לשחיתות ולטומאה חסרות כל ערך רוחני. הלא כך, בשגעונה הזנותי, מתפרצת יוטה בווידוי אחרון לפני יוזפא (היושב, במערכה האחרונה, בבית־ההקדש):

“טוב. תשמח הגאולה במעשיה! אכזרית, זעומת־נפש וקהויית־לב, תשמח לה! אני לכל העולם כולו, למשיח בעצמו ובכבודו, אומר – זאת: אכזרית, מרשעת, שופכת דמים ושטופה בזימה כמוני, כמוני אני!… לא איכפת לי. הכול ריק. ריק הכול.” (עמ' 214).

האכזבה מן התשועה הדתית בחיים שהוכרז עליהם שהם כביכול חיים על־פי חוקיות הגאולה – מביאה לאותה הרגשת ריק קיומי, לניהיליזם. וכבר עמד גם על כך פרופ' גרשם שלום במסתו “מצווה הבאה בעבירה”, באומרו כי “משבר היהדות בדורות שלאחר פתיחת הגיטו הוכן כבר מבפנים, בפינות נעלמות של הנפש היהודית ובקודש־הקדשים של תורת הסוד והקבלה עצמה.” וכן כי “יש התפתחות דיאלקטית ברורה המובילה מהאמונה בשבתאי צבי לניהיליסמוס הדתי של השבתאות והפרנקאות, לתורה המזעזעת את נפש היהדות עד היסוד, ש’ביטולה של תורה זהו קיומה,' ומהניהילסמוס כעמדה דתית המיוסדת על מקרות הדת עצמם, אל עולמה החדש של ההשכלה.”

“‘השולחן הערוך’ של עולם החירות עדיין לא נכתב” (עמ' 95) אומר יוזפא בוויכוחו עם הרב, אביה של יוטה.

מה עתיד להיות ציביונו של עולם החירות החדש, עולם הגאולה?

ר' למלין ברקל אומר: “לכך לבטנו אלפיים שנה, לכך סבלנו גלות, רדיפות וגזירות רעות וייסורים וקידוש־השם, שסוף נבוא ונעשה איזו מדינה… מדינה! כולי האי – ומדינה… אה, השגה של גוי!” (עמ' 70).

כלומר, הגאולה היא הכרחית אבל המדינה היא גימוד של הגאולה, מעשה של גויים, אינה כדאית אם היא תוצאתה היחידה של ההתעוררות המשיחית. הרעיון הלאומי, גם הציונות ומדינת ישראל, אינם עומדים בשום יחס לתקוות של “שינוי־הווסת בלב הבריאה,” – ומצד שני, אם אין לרעיון המשיחי ולתנועה המשיחית בסיס ריאלי, אם אינם לוקחים חלק בתוך ההיסטוריה, הם מסתלפים ונעשים ניהיליסטיים, זנותיים ושואפי כיליון עצמי.

זו עמדתו הדו־משמעית של הזז כלפי הגאולה.

הרב, אביה של יוטה, הוא שומרה של הגלות ומגן על השקפת־עולמה. הוא שרואה את הגלות יהודית יותר מירושלים, שורשית יותר. ויוזפא מטיח בו:

“את הכול יקבלו על עצמם: רדיפות, גזירות רעות, שיעבוד מלכויות וכל שיעבודים שבעולם, ולרבות האמונה בביאת המשיח, ובלבד שיתמהמה לבוא, ובלבד שלא ייגאלו…” (עמ' 93).

עיקרה של הגלות עומד על אי־הרצון להיגאל, אותה עורמה יהודית פיקחנית שאינה מאמינה כלל באפשרותה של גאולה על־טבעית, אבל נאחזת בה בגאולה זו כדי להימנע מכל עשייה וכדי לשמר את הקיים.

עמדתו של הרב היא עמדה יהודית־תורנית־מוסרית. הוא מרגיש כי בלב שינוי־הערכין המשיחי של יוזפא מפעפע ניהיליזם, אבל גם ביתו של הרב מעורער מבפנים, בתו נסחפת אחר הבטחותיו של יוזפא.

תחילה מנסה יוזפא, בשיאה של ההתעוררות השבתאית בעירו, לסחוף אחריו את כל אנשי העיר אל “השולחן הערוך” של עולם החירות שהוכרז מעתה. ומתרחשים בעיר דברים מוזרים שבפריצת גדרים. החופש המוסרי מתקבל כ“נס” וכהוכחה לימות משיח.

שיאו של המאבק בא במערכה השנייה, בוויכוח של יוזפא עם הרב. אבל כאשר יוזפא מנסה להגשים בחייו את אמונתו החדשה, לגרש את אולק ולשאת את יוטה, הוא נופל. והרב אומר לו:

“הרי לכם גאולתכם! ראיתם?… הפקרות, פריקת עול! חילול השם!… מעשה שטן הוא! השטן מטעה אתכם! גאולה בלא אמונה ובלא התורה הקדושה. משיח בלא הקדוש־ברוך־הוא! להיכן אתם הולכים ולהיכן תגיעו? – חס ושלום, לכלייה ולטמיון!” (עמ' 145).

אנשי העיר מחרימים ומנדים את יוזפא והוא יושב עם העניים בבית ההקדש. עתה כורת יוזפא ברית עם השטן. הימים הם ימי פרעות ת“ח ות”ט, בקהילות וורמייזה, מגנצה שפיירה וקולוניה. יוזפא יושב בבית ההקדש בתור פרולטאריון של עניים, פליטים ובעלי־מומים, וכותב:

“עמך ישראל אינו רוצה בגאולה! עמך ישראל מבעֵט בגאולה! מלומד ומשוקע ושקוע בגלות… אתה הוא שגרמת לנו! אתה אלוהי צאן־ההריגה, אלוהי גלויות עקורות ומטולטלת מגוי אל גוי ומדור לדור!” (עמ' 154).

מה הגאולה מביאה לגימוד ולאובדן, כך גם הגלות. אין בה בגלות מחסה, משום שאין אפשרות לברוח מן ההיסטוריה. ולכן מוכרחים להרוס את הגלות כדי לגאול את העם. עתה מתברר מדוע הגאולה הכרחית. ויוזפא כותב איגרת כלייה על הגלות.

“קטיגוריה של כל הקבצנים צווחת, של כל בעל־מום ומחזר על הפתחים וכל איש מצוק ובוז משפחה! – הפסקנו את הגלות והיא בטלה ומבוטלת. – ארור אשר ישב בה… – אתם העניים והאביונים, המיוגעים והמדוכאים, נשברי־הלב ושפלי־הרוח, בכם ראויה הגאולה ליעשות!” (עמ' 188–193).

יוזפא מסית את הקבצנים לצאת ולשרוף את הקהילה: “צאו ופשטו בעיר! אל תיראו עליהם כפושטי־יד – כליסטים! החריבו אותם! גזלו את ממונם הבזוי! גזלו את הכול!” (עמ' 194). “עמכם! מעיר לעיר… בראש כולכם! בלהבות אש! בסערות־אש השמיימה!… נעשה כל הגולה כמדורה של אש!” (עמ' 201).

והקבצנים, הגנבים, העניים ובעלי־המומים נשמעים ליוזפא ומקרקרים את חומות הגלות בקינאה, ברשעות, בחמדנות ובשנאה. אך גם אלה המחריבים את העולם הישן מסיבות מעמדיות וכלכליות, לא יצליחו לבנות עולם חדש. “גאולה” סוציאלית זו, מהפכה מעמדית זו, נידונה עוד יותר מקודמתה, הגאולה הדתית והלאומית – להסתלף, להסתאב ולזנוֹת.

וזו בעיני הזז הדילמה האמיתית: לגלות אין קיום. חורבנה הוא חורבן היהדות. הגאולה הדתית, המשיחית – מביאה לניהיליזם. הגאולה הלאומית אינה אלא גימוד של התקוות המשיחיות. ואילו הגאולה שבמהפכה העולמית המעמדית, אינה אלא חורבן הגלות והיהדות בידי כוח אלים ושטני המוצא לו בעלי־ברית גם בתוכה

“חרבה הגלות! הגלות שרופה באש!” (עמ' 220) אומר יואל רוסט בסוף המחזה. סוף־סוף הכריחו את היהדות להתנער מגלותה, אבל חורבן הגלות היה גם חורבנה של היהדות. מה שבא לאחר־מכן, מדינה, אינו אלא “השגה של גוי!”

בכך שונה השקפתו של הזז מזו של גרשם שלום. שלום רואה ביהדות וגם בציונות דיאלקטיקה של רציפות ומרד, שאין לקבוע באופן דוגמטי מה תהא צורתה הסופית.

ואילו בעיני הזז חורבנה של יהדות הגולה, על כל מגרעותיה וקיומה שנעשה בלתי־אפשרי, הוא גם חורבנה של היהדות האמיתית היחידה והאחרונה. כל מה שבא אחר־כך, אפילו ירושלים, כבר אינו יהודי.

* חיים הזז: “בקץ הימים”. מחזה בשלוש מערכות. כתבים. ספר רביעי. הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"י, 1950. ספריית “לדור”. 221 עמ'.

*

ברשימתי על מחזהו של הזז “בקץ הימים” (“תרבות וספרות” 29.9.1972) כתבתי כי תקופת התרחשות המחזה “הימים הם ימי פרעות ת”ח ות“ט, בקהילות ורמייזה, מגנצה, שפיירה וקלוניה.”

והנה מעיר, ובצדק, הקורא אהרון כהן־מינץ מתל־אביב, כי טעיתי בערבבי שני מאורעות היסטוריים. גזרות ת“ח ות”ט (1648–1649) שהיו רקע להתעוררות התנועה השבתאית – ופרעות שפיירה, ורמייזה ומגנצה שקדמו להן בהרבה בימי “המגיפה השחורה” (1349).

במחזהו של הזז, המתרחש בימי שבתי־צבי, מופיעים פליטי הפרעות בערים הללו כאילו אירע הדבר בתקופת המחזה, ו“חופש פיוטי” זה גרם לי לַטעוּת בהיסטוריה.

(“הארץ”, “תרבות וספרות”, 27.10.1972).

אהוד: ההרצאה שלי בספרות, בתיכון חדש בתל־אביב, בכיתה השמינית, אצל יעקב בהט, בשנים 1954/1955, היתה על הספרים “אבנים רותחות” ו“דורות ראשונים” של חיים הזז. השקעתי בה הרבה עבודה והרציתי אותה במשך כשעתיים בצעדי הלוך וחזור מול הכיתה. במהלך הכיתות השביעית והשמינית קיבל כל אחד מאיתנו מיעקב נושא להרצות עליו, בצירוף רשימת מקורות.

1928

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 17.1.1969 תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

על “השגעון הגדול” שמעתי עוד בימי ילדותי. הספר היה ה“בסט־סלר” הארץ־ישראלי של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים [למאה ה־20]. כאשר קראתי את “במערב אין כל חדש” ו“הקץ לנשק”, אבי שאל אותי: “ואת ‘השגעון הגדול’ כבר קראת? זה משלנו.” וכשאמר “משלנו” התכוון לא רק לכך שאת הספר כתב סופר עברי, אלא גם לארץ־מוצאו של אביגדור המאירי, הונגאריה, ובבת־שחוק של גאווה סמוייה: “ראה מה יכולים יהודים־הונגאריים לעשות.”

כמו הרבה עצות טובות אחרות לא שמעתי גם לזו עד אשר לפני כשנתיים, לאחר שמילאתי כרסי בפילוסופיה ושאר מדעי הרוח, ומוחי כמעט נתייבש עליי, התנפלתי על הספרייה העירונית בתל־אביב (שהיא לעצמה ראויה לרשימת מחאה מיוחדת) וקראתי מחדש את מרבית הרומאנים הגדולים של ימי נעוריי, ובתוך כך מצאתי על אחד המדפים, בין שיירי ספרים ועלים נובלים, את “השגעון הגדול”, אשר כהרבה ספרי מקור ותרגום טובים שנדפסו בעברית במרוצת שבעים השנים האחרונות, לא נדפס מעולם במהדורה חדשה, אות לכך שהוא ספר טוב ומעניין, שהרי אחרת היה נדפס ודאי במסגרת תוכנית הלימודים לבתי־הספר או יוצא במסגרת הבזבזבנית והמשעממת של קבצים של מוסדות ציבור למיניהם.

בעמוד השני של הספר מופיעה ההקדשה: “את הרשימות האלה אני מגיש לאדם־השפוי אלברט איינשטיין שלא נשמע לפקודת הפילדויבּל שלי. הרושם.”

בעמוד השלישי מצוי תצלום של המחבר במדי הצבא האוסטרו־הונגארי: כובע הדומה לכובעי היטלמאכר של ימי מלחמת 48', כזה שמצולמים עימו הרמטכ"לים הראשונים, אלא שמצחייתו נוצצת. צווארון מוגבה בנוסח החיילים הרוסיים כיום, אשר שוליו פס בהיר ועליהם רקומים שני כוכבים משושים. שני כיסים גדולים ואות הצטיינות ארוך מאוד על החזה. פנים רחבות, סגלגלות ובהירות, מזרח־אירופאיות, ועיניים הונגאריות יוקדות ועקשניות מאוד של בחור כבן שלושים.

בעמוד הרביעי מקדים אביגדור המאירי ומספר על ספרו: שלוש שנים לחם בחזית האוסטרו־הונגארית־גרמנית נגד החזית הרוסית, ושם, בתוך החזית רשם מה שראה והרגיש. את הרשימה הראשונה התחיל יומיים אחר שהכיר את הפילדויבל שלו, ואת הפרק האחרון גמר בטשורטקוב, בתחנה הראשונה של שביו ברוסיה, לפני שלוש עשרה שנה, כלומר בשלהי שנת 1916.

כאשר שאלתי בשנית את הספר בספרייה כדי לכתוב את הרשימה הזאת סבור הייתי שאציץ בו קצת כאן וקצת כאן ומיד אתיישב לכתוב. אך לא כך קרה. רק פתחתי את הספר ושוב לא הרפיתי ממנו עד שהגעתי לעמוד האחרון. הקריאה השנייה חיזקה בי את ההתרשמות מן הקריאה הראשונה והיא – הספר מעניין ומסעיר לא רק מפני חד־הפעמיות של היותו יומן־רשימות של סופר במלחמה, אלא משום ערכו המוחלט כיצירה ספרותית וכרומאן ממדרגה ראשונה.

הספר נפתח עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. [אז עדיין קראו לה מלחמת העולם הגדולה כי טרם היתה מלחמת העולם השנייה]. צו הגיוס מגיע למשורר, העיתונאי והבוהמיין אביגדור פויירשטיין, העובד בלילות במערכת עיתון בבודאפשט, מתהולל עד שעות הבוקר, וישן בימים.

השגעון הגדול מתחיל כאשר הוא נקלע למרותו של הפילדויבל שלו, נשחק וסובל הן כאינטלקטואל והן כיהודי, אך אינו מאבד את חוש ההומור ואת מזגו המאדיארי וגאוותו, ומפני כך אין הספר – עם כל האכזריות וההתבהמות המתוארות בו – חדל להדהים ולשעשע.

הטירון פויירשטיין (אשר בגלל יהדותו ועברו האינטלקטואלי לא זכה עדיין אפילו בדרגה הראשונה של “גפרייטר”) נקרא אל האדון האוברלויטננט ומקבל פקודה:

" – עליו לכתוב שיר שהוא עצמו יקרא אותו בנשף שלנו. תוכן השיר צריך להיות: רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי. הבין!?

– הבינותי! רומאנטי, פאטריוטי, סנטימנטאלי ובהחלט צבאי.

כן, הבינותי, אך לאט־לאט התעורר בי האדם הפשוט, הציבילי. שאי־אפשר לו לשמוע פקודה כזאת בלי בת־צחוק, חייכתי בהבלגה.

והוא גמר:

– אורכו של השיר: רבע שעה קריאה לפני הקהל. הבינני?

– הבינותי, אדוני הנאור. – אך ירשה נא לי שאלה, אדוני הנאור!

– ישאל!

– כמה צריך להיות רוחבו? – שאלתי ותיכף התחרטתי.

האוברלויטננט פקח עליי את עיניו הבולטות, ניגש אליי נגישת אופיציר ובחירוק שיניים צעק:

– כבֵּד! לקקן דיו אומלל! אחור פנה! מארש! – " (עמ' 76).

בזכות השיר עולה הטירון פויירשטיין בשלושה ימים שלוש דרגות: “גפרייטר”, “צוגספיהרר” ו“קורפוראל”, אך תלאותיו לא תמו. השיר נכתב על אודות חייל יהודי, ועל כך, עם תום הנשף, עומד המחבר למשפט צבאי, ומשום שהוא מסרב להשליך לעזאזל את “החבילה היהודית הנאלחת” שלו הוא נשלח בתור עונש לחזית.

נקמתו האחרונה במפקדו מתרחשת במצעד הפרידה הצבאי בחוצות העיר, כאשר בצעדו בראש הפלוגה הוא חולף על פני שר־האלף ששפט אותו, אך מבלי לתת לפלוגה את סימן־ההצדעה. האדון הרם עיניו יוצאות ממש מחוריהן. כמה צעדים לאחר מכן נותן המאירי את פקודת ההצדעה לכבודה של אשתו היפה של אחד הקצינים, שהאירה פנים לחיילים. מחווה מדיארית נהדרת אשר הסעירה בי את מעט הדם ההונגארי שוודאי נותר עדיין בעורקיי מירושתי אבות־אבותיי. סופו של הסיפור: מסתבר כי שר־האלף השולחו כעונש לחזית – אף הוא יהודי המסתיר זאת.

נפלאים ומחרידים הם תיאורי שלוש השנים שעשה אביגדור המאירי, המגיע בינתיים לדרגת קצין, במלחמת החפירות בחזית נגד הרוסים. הנה דיוקניהם של שני היהודים שבפלוגתו, הדוד אסטרייכר ו“גפרייטר” מרגלית השד־משחת וחריף־ההומור. הנה משרתו פאלי, בן־איכרים נוצרי, ועוד דמויות מדמויות שונות. ומצד שני – ה“גפרייטר” מאדי, יהודי־מומר, מחרחר שנאת־ישראל, העורק ונתפס ונידון להוצאה להורג, וגזר־הדין מבוצע על ידי הפלוגה של המאירי ובפיקודו.

והנה שר־האלף הפחדן פיגר. או האדון האוברלויטננט שטובניאק שהעמיד פני משוגע מפחד המלחמה וסופו שרסיס פצצה הפכו לסריס. הדגלן סגדי שחבריו יורים בו מאחור משום שבחופשתו תינה אהבים עם אשת־חבר.

פרשה ארוכה של אכזריות, טמטום ובהמיות מצד הקצינים ובעלי הדרגות הנמוכות. ואותה תחושה מייאשת של המספר, החש כי למרות כל מטענו הרוחני ובוזו לפילדויבל ולקצינים שלו – הנה הוא מתחיל לראות עצמו בעיניהם של גסים ושחצנים אלו, והערכתו את עצמו נקבעת על פי מושגיהם, שבחיהם ונשיאת החן בעיניהם.

אל החזית מסתנן סיפור מוזר בדבר מאדאם פומפאדור":

“שם ברוסיה מתהווה דבר חדש ומוזר. דבר מעניין ונורא, שרק אנגליה יכולה ליצור אותו במכונת־הקומבינאציות שלה הקרה והערומה. איזו אישה מוזרה, מאדאם פומפאדור, אישה צרפתייה כנראה, אך אישה יהודייה, מצרפת, אישה שהשתתפה במלחמה בפועל, ממש בקרב, איבדה את ידה האחת במלחמה ועכשיו אירגנה גדוד עברי מבני הציונים, שמטרתו לכבוש את פלשתינה – – מאדאם פומפאדור – אישה אמאזונה כבירה. ויהודייה. איזו “יהודית” מודרנית, בעלת יד אחת. ויש לה שלושה חברים, העוזרים על ידה. וכל אחד מארץ אחרת של ארצות ההסכמה. אחד רוסי, שמו שבתינסקי. מובן יהודי. מן המילה שבת. הוא הגנראל שלה, המגייס את הנוער היהודי לכבוש את ירושלים. וכבר גייס כמאה אלף חיילים יהודים. מובן: ציונים. – השני – בלפר, שם יהודי מובהק. בלפר. יהודי רוסי שנעשה לנתין אנגלי, עשיר מופלג, שהוכתר בתואר לורד, גנראל, הוא נותן את הכסף לכלכלת הגדוד העברי. והשלישי – איש נורא, שיחריב בעזרת הגדוד העברי את כל העולם. את כל החזית הגרמנית־אוסטרית־טורקית ביום אחד, שמו וסמן. פרופסור לחימיה. הוא המציא איזה גאז נורא שדי לו לנגוע באדם – מיד משיר הוא את הבשר מן הגוף – והאדם נשאר חי, נורא.” (עמ' 240).

השמועות על הגדוד העברי עושות להן כנפיים עד שיום אחד נודע מיהם ארבעת השמות הללו: טרומפלדור, ז’בוטינסקי, לורד בלפור ופרופיסור וייצמן. והמאירי דואג שמא החייל הרוסי שהוא יורה בו מעבר לקווי החזית אינו אלא המשורר זלמן שניאור, ומה יהיה אם יהא עליהם להילחם בגדוד העברי.

אך זמן רב להרהורים לא נותר. כי בינתיים, בקרב גבורה אחרון, נופל המאירי עם שארית פלוגתו בשבי הרוסים, ו“גפרייטר” מרגלית חד־הלשון אומר בסיום הספר:

“ובכן יגיד נא לי אדוני: למה כל המשחק הזה? האם אי־אפשר היה לקנות כרטיס נסיעה ולנסוע ברכבת לרוסיה? – האם כדאי היה בשביל זה לעשות את כל הטאראראם הזה?! –”

אך בכך לא נגמר עדיין כל ה“טאראראם” הזה. וקורותיו של אביגדור המאירי ושארית חבריו בשבי הרוסי הלא הם מסופרים בשני כרכיו המרתקים של הרומאן “בגיהינום של מטה”, ועליו, בפעם אחרת.

* אביגדור המאירי: “השגעון הגדול”, רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה. הוצאת ספרים “מצפה” בע"מ, ירושלים ותל־אביב. 1928. 296 עמ' בצירוף תמונת המחבר במדים.

1932

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 2.5.1969 תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

“רשימות אלה,” מספר אביגדור המאירי בהקדמה לספרו, "הן המשך למגילת ‘השגעון הגדול’, שמטעמו האמיתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919.

"גם ספר זה, כמן ‘השגעון הגדול’, שחציו נדפס בהמשכים ב’הארץ' עוד בשנת 1925, מונח בתיקי מזה שנים אחדות, משנת 1920, שנה שבה גמרתי את רשמי השבי באודיסה.

"גם ברשימות הללו לא נתכוונתי לתת ‘ספרות’: בתוך אפיסת הכוחות והתקווה, שניוונה אותנו שם ועשתה אותנו למתים מפרפרים – היה זיק תקווה קט מהבהב בקירבי: אולי בכל זאת אשוב לחיי מפה נקייה ולזרועות אחותי ואמסור לה מקצת מסבלותינו, שאין פאנטאסיית סופרים זוכה לסיוטם לעולם.

"במשך שלוש השנים עברתי את ערבת רוסיה הכבירה: ז’יטומיר־מוסקבה־יאקוצק־טובולסק־טשקנט־אסטראהאן־קיוב־אודיסה – ומבלי לדעת: למה העינויים הללו ומי נהנה מהם?

“ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחרי צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי הכינים, הסקורבו, המגלב והרעב עד כדי אכילת עכברי מגפה צלויים למחצה.” (תל־אביב, 1932).

במקורו הכיל “בגיהנום של מטה” שישה כרכים – מספר המחבר בהערת פתיחה לחלק השני, והוא קיצרם עד לשניים. אם הארבעה הגנוזים מעניינים כמו השניים שנדפסו כי אז כדאי היה לחזור ולהוציא לאור את הספר בשלימותו מתוך ארכיונו של המאירי.

“השגעון הגדול” – כזכור לקוראי הספר ולקוראי רשימתי עליו ב“משא” לפני חודשים אחדים – מסתיים עם נפילתו של האופיצר אביגדור המאירי (אז פויירשטיין) בשבי הרוסים בחזית המזרח, ליד העיר צ’ורטקוב, במלחמת העולם הראשונה. חייו ניצלו וסרה ממנו סכנת המוות בקרב ובמלחמת החפירות, ואולם אז החלה פרשה חדשה של שלוש שנות נדודים בתור שבוי אוסטרו־הונגארי במחנות השבויים של רוסיה, ועד לסיביר.

עם נפילתו בשבי מוותר המאירי על הכבוד המפוקפק לזכות ביחס מיוחד בתור קצין, כי חבורת הקצינים נתעבת בעיניו. חלקם הגדול פחדנים מוגי־לב שונאי־יהודים וסאדיסטים שכבר “הוכיחו” את עצמם בחזית, ואילו הוא אינו מוכן לוותר על רעיו הטובים מבין חיילים הפשוטים, שאליהם התוודענו עוד ב“השגעון הגדול”, ולכן הוא הולך בשבי כחייל פשוט.

אחד הרֵעים, חייל יהודי קשיש בשם הדוד אסטרייכר, נפל בשבי מרצונו בעת ששני פטרולים משני צידי הקו החליפו ביניהם שבויים לאות “גבורה”. אסטרייכר ביקש לזכות בקצת מנוחה. עתה נודע כי חלה בטיפוס ומת בשביו.

שני חבריו הנותרים של המאירי הם האינפאנטריסטן (חייל רגלי) גרגו פאל (המתכנה פאלי) והוא כבן 20, בן כפר מדיארי עז נפש ויפה־תואר אשר נפשו נקשרה בנפש המספר והוא נעשה משרתו במלחמה וגם עתה אינו נפרד מעליו בשבי.

השני הוא גפרייטר מרגלית, יהודי צנום וזריז, שד־משחת, אופטימסט ובעל חוש הומור, ולו פסוק מהתורה לכל מצב.

אליהם נילווה למסע הנדודים צועני בשם לאצי שהיה גנב ופושט־כלבים במקצועו ה“אזרחי”.

ארבעת הרעים מתגלגלים ממחנה שבויים אחד למשנהו, האחד גרוע מן השני, וחוזים מבשרם בתופת שעלי־אדמות, מחלות, כינים, התעללויות מצד רוסים ומשתפי־פעולה מבין הצ’כים השבויים. רעב, קור, השפלות ועונשים שונים ומשונים. הטבע הרוסי,שמצד אחד מסוגל למעשי אכזריות בלתי רגילים, ומצד שני רגש של אהדה לשבויים בקרב אזרחי הערים, השתתפות בסבלם ואף התבטלות בפני ה“גרמניוּת” של הזרים והערצה לכל מה שאינו רוסי. וכמובן שנאת יהודים שרוחשת כל הזמן ומוסיפה נופך של רשע לכל המתחולל במחנות.

מארבעת הידידים נשאר בחיים רק המספר עצמו, שלושת האחרים מתים מי בעינויים, מי בהחלקה לתוך בור־צואה לאחר שניקרו את עינו בפרגול, ומי במחלה.

עם פרוץ המהפכה הרוסית, ובעזרת ידידיו מבין היהודים [ברוסיה], משתחרר סוף־סוף המאירי מן הסיוט של השבי כדי להיכנס אל סיוט חדש והוא שנותיה הראשונות של המהפכה הרוסית על משטרתה החשאית וההוצאות להורג, עד שמגיע רשיון העלייה הגואל לארץ־ישראל.

הסולידאריות היהודית, עזרת היהודים לאחיהם בכל מקום בו הם נמצאים – היא אחד הצדדים היפים ביותר שמתוארים בספר, אחווה שמצילה כמה פעמים את נפשו וגופו של המספר בגלגוליו בתוך התופת של מחנות השבי.

באה נזירה רחומה למחנה השבויים. לבושה בקדושה, עוזרת ומרחמת. כה מרחמת עד שמוכנה לשכב עם כל הקצינים, איש בתורו. אחר ימים אחדים היא עוזבת את המחנה, והנה מגיע מכתב:

“אני מודה לאדונים הקצינים הגרמנים על ההנאה שנתנו לי, ועל שאלתם של אחדים מהם, מי עורר בי את הרחמים האלה – יקבלו נא את התשובה באחד מסיפוריו של מופאסאן.” על החתום: “האחות הקדושה.”

מזה נודע להם שה“אחות” הרעילה אותם במחלת־העגבת הנוראה. הגיבורה שבאחד מסיפורי גואי די־מופאסאן, גרמנייה, הרעילה כך בסיפליס אלפים מחיילי צרפת בשנת 1871 (עמ' 403–404).

לילה אחד בורחים ארבעת הידידים ממחנה השבויים במוסקבה ועולים על רכבת שבויים כדי להגיע למחנה אחר. לפנות בוקר מתברר: הרכבת עוצרת במקום נידח, השבויים כולם חולי טיפוס־הבהרות. מורידים ומקברים אותם בעודם חיים ושופכים עליהם סיד. רק בנס ניצלים ארבעת הבורחים מגורל דומה.

ובמחנה אחר בסיביר הנידחת: שני רופאים עורכים ניסויים בשבויים. כורתים אברים, מנתחים בלא הרדמה. חוץ מתאי־הגאזים והסדר הגרמני אין הקורא ב“גיהנום של מטה” חסר מאום מתיאור זוועות מלחמת העולם השנייה.

טבעה של מלחמה שהיא מולידה סוגים שונים של ספרים (ואולי על פי המידה בה מסתדר כל סופר עם עצמו, עם המלחמה ועם הממונים עליו), מהם ספרים סנטימנטאליים, מהם שוביניסטיים ומהם פאציפיסטיים. מסופקני אם סופרים רבים חזו על בשרם במלחמה מה שעבר על המאירי במלחמת העולם הראשונה. הקריאה ב“השגעון הגדול” וב“גיהנום של מטה” מזכירה בבשורתה את “בית טיבו” [לרוז’ה מארטין דה־גאר], ואין לספרותנו מה להתבייש בספרים הללו לעומת “הקץ לנשק” [לארנסט המינגוויי], “הריב על אודות סרג’נט גרישא” [לארנולד צווייג] ו“במערב אין כל חדש” [לאריך מאריה רמארק].

ראוי היה להוציא את שני ספריו אלה של המאירי במהדורות חדשות לא רק משום ערכם הספרותי אלא גם כדי לשמש במקצת משקל שכנגד בחינוכו של הדור הצעיר בארץ. לא כל מלחמה קצרה היא, לא כל גבורה אמיתית היא, לא כל ניצחון ודאי הוא, רק הסבל האנושי משותף לכול, והוא כגלגל חוזר בעולם.

* אביגדור המאירי: “בגיהנם של מטה”, רשימות קצין עברי בשבי רוסיה. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אביב, תרצ”ב, 1932. כרך א' ו־ב' 484 עמ'. מהדורה שנייה תרצ"ט, 1939.

1970

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 2.4.1971

“סיפורי המלחמה” של אביגדור המאירי, הניתנים עתה בידי הקורא העברי במהדורה חדשה – ראשיתם [נדפסו] בשנות העשרים [למאה ה־20].

שלושה שערים ל“סיפורי המלחמה”, וכל אחד משערים אלה היה בשעתו ספר לעצמו: “תחת שמיים אדומים”, שנדפס לראשונה בתרפ“ה [1925]. “קשת יעקב” בתרפ”ו [1926] ו“בשם רבי ישו מנצרת” בתרפ"ח [1928]. שלושת הספרים אף הופיעו מאז בכמה מהדורות, ואולם בשנים האחרונות נעלמו לגמרי.

קבצים אלה של “סיפורי המלחמה” הקדימו בדפוס את שני הרומאנים הגדולים של אביגדור המאירי המספרים על מלחמת העולם הראשונה: “השגעון הגדול”, רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה [מלחמת העולם הראשונה], שהופיע בהוצאת “מצפה” בשנת 1929, תר“ץ, ו”בגיהינום של מטה“, רשימות קצין עברי בשבי רוסיה, בשני כרכים, שהופיעו בהוצאת “מצפה” בשנת 1932, תרצ”ב.

ואולם כבר ב־1925, היינו, מועד צאת הקובץ הראשון של “סיפורי המלחמה” בספר – החלו נדפסים ב“הארץ”, בהמשכים, כמחצית מפרקי “השגעון הגדול”, בשם – “הפאראדוקסון הגדול”.

מהדורותיו הראשונות של “השגעון הגדול” זכו להצלחה ללא תקדים, והספר נעשה רב־מכר של שנות השלושים בארץ־ישראל, ובאחת ממהדורותיו המאוחרות ראה המו"ל לציין כי הספר נכתב, ונדפס בעיתונות, “זמן רב לפני שהופיעו ספרי־מלחמה בספרות העולמית.”

ואמנם “במערב אין כל חדש” של אריך מריה רימרק נדפס לראשונה ב־1928, שלוש שנים לאחר פרסום “הפאראדוכסון הגדול” ב“הארץ”, ואילו “הקץ לנשק” של המינגווי – ב־1929.

בהקדמתו ל“השגעון הגדול” מעיד המאירי על עצמו כי לחם שלוש שנים בחזית האוסטר־הונגארית־גרמנית נגד הרוסים, ושם, בתוך החזית, רשם מה שראה והרגיש. את הרשימה הראשונה החל לכתוב יומיים אחר שהכיר את הפלדוואֵבל שלו, ואת הפרק האחרון גמר בצ’ורטקוב, בתחנה הראשונה של שביו ברוסיה, בשלהי 1916. ואילו על “בגיהינום של מטה” הוא מספר: “רשימות אלה הן המשך למגילת ‘השגעון הגדול’, שמטעמו האמיתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919.” והוא מוסיף ומספר כי גם ספר זה, כקודמו “השגעון הגדול” – מונח בתיקו זה שנים אחדות, משנת 1920, עת סיים לכתוב את רשמי השבי, והוא יושב באודיסה.

המאירי עלה לארץ־ישראל ב־1921. את הקדמתו ל“בגיהינום של מטה” הוא מסיים במילים: “ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחר צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי־הכינים, הסקורבוט [צפדינה], המגלב והרעב, עד כדי אכילת עכברי־מגיפה צלויים־למחצה.”

יקצר המקום לתאר את טיבם המזעזע ואת כוחם המרתק של שני ספרי עדות נדירים אלה על מלחמת העולם הראשונה והשבי ברוסיה. אלה הם ספרים הנקראים בנשימה אחת ומשאירים זיכרון בל יימחה בקורא, וצריך לקוות כי, כשם שהתנערה הוצאת “עם עובד” להוציא את “סיפורי המלחמה” של המאירי כן תשקוד לגאול משיכחה גם את שני הרומנים הגדולים שלו “השגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה”.

יש להניח כי “תחת שמיים אדומים”, “קשת יעקב” ו“בשם רבי ישו מנצרת”, למרות שהופיעו בספר לפני “השגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה” – הרי שנכתבו לאחריהם. ואמנם קיים שוני בולט בין “סיפורי המלחמה” הללו לבין הרומן שתקופת התרחשותו מקבילה להם – “השגעון הגדול”.

מיטבו של הרומן ביריעתו הביוגראפית והדוקומנטארית, באותה הרגשה של קריאת רשימות של עדות ממקור ראשון. ואילו “סיפורי המלחמה” הם בראש ובראשונה סיפורים, ומורגשת עבודת קישוט וייפוי וסיגנוּן ותוספת־משמעויות, שביקש המאירי להלביש על חוויותיו האותנטיות מאותה מלחמה.

הנושא היהודי, כלומר, האנטישמיות, שרוחשת גם בצבא האוסטרו־הונגארי וגם בשבי ברוסיה, – מופיע אמנם כיסוד עובדתי, מכאיב, מלמד על המציאות, לעיתים קוריוזי, אך אף פעם לא כנושא מרכזי ויחיד בשני הרומאנים.

והנה, אנטישמיות זו נעשית לחוט המקשר של “סיפורי המלחמה”, ומתווספים עליה רמזי־רמזים של משמעויות עתיקות, יהודיות־נוצריות, ולא מעט מן הסיפורים נושאים גוון אגדתי, סוריאליסטי, גוון שאינו קיים ב“השגעון הגדול” וב“בגיהינום של מטה”. האימה, ההומור, המוזרות והמעשים הפאנטאסטיים שמתוארים בשני הרומנים הללו ממחישים עצמם לקורא בכוח רב דווקא משום הטענה של “מעשה שהיה בממש”. ואילו ב“סיפורי המלחמה” עוזב המאירי את המישור המציאותי, ומנסה לתאר את האימה הפאנטאסטית של שדה הקטל ושל היחס ליהודים, באמצעות סגנון סיפורי שהוא עצמו על גבול הפאנטאסיה. גיבוריו, אם להשתמש בפסוקו של אלתרמן, יוצאים מפשוטם אך למוות ולא למליצה.

סיפוריו של המאירי יש בכוחם להסעיר את ליבנו גם כיום. כך למשל הסיפור “עשרה בטלנים” המתאר גנרל רוסי שונא־ישראל, שמשתגע מפני עשרה בטלנים יהודים שאינם חדלים להתפלל, ובשגע אותו המהות היהודית עד תום, הוא מאבד עצמו לדעת. אגב, מוטיב דומה מופיע בסיפורו של עמוס עוז “עד מוות” (“קשת” מ“ה, סתיו תש”ל, 1970) בדמות האציל הצלבני גיום־די־טורון, ופרשת השתגעותו.

מזעזע הסיפור “בשם רבי ישו מנצרת”, שעניינו מוזכר גם ב“השגעון הגדול”. אך היפה בסיפורי הקובץ, והמוזר שבהם, הוא הסיפור “שקר”, אשר כדאי היה אולי גם לתסכתו. “שקר” הוא מעשה באונטראופיצר יהודי בשם עקיבא בן יוסף הק, הסבור שהוא גילגולו של ר' עקיבא, והוא מחולל מעשים ועלילות מופלאים, בהם גם גילוי בגידתו של שר־האלף, השולח את היהודים ראשונים למוות, וסופו של ר' עקיבא זה שמוסר נפשו על קידוש השם במיתה נוראה.

מה ראה המאירי, שהגיע לדרגת קצין־קרבי בצבא האוסטרו־הונגארי, מה ראה במלחמה – אפשר לקרוא בסיפורו “שקר”:

"הן אנחנו אומללי־החזית ודיירי־החפירות, אנחנו הלא ידענו מה פירושה של המילה ‘גבורה’. ואם כל העולם שמחוצה לנו, יושבי קרנות ותיאטראות, קוראי עיתונים וכותביהם היכו בפעמוני המילים המכריזות על ‘אומץ־הלב’ ועל ‘אהבת־המולדת’ שלנו פה בבור המערכה – הרי קיבלנו את כל המחוות הריקות הללו קצתן בצחוק קל וקצתן בגועל. אנחנו ידענו, לנו הוברר הדבר במשך עשרים וארבע השעות הראשונות להיותנו פנים־אל־פנים עם מלאך־המוות, שאין פה לא אומץ ולא אהבת־המולדת. אך יש פה ייאוש אחרון בבהלת־המוות האיומה והאומללה מצד אחד, ומצד שני משמעת ארורה המהפכת את בן־האדם למכונת־מתכת, העושה את מעשיה על פי רצון הפקודה העליונה. פקודה עליונה זו אוחזת את מוחנו בעצביו, שהיו במשך הזמן לחוטי־ברזל של חשמל רצונה־שלה, המושכים את שרירינו אילך ואילך, מבלי שיעלה על הדעת לחפוץ אחרת לרגע קט.

“ואין לך דבר שיהא מרגיז את האיכר הפשוט שהיה לחייל פתאום, כמו השיחה השפלה על אהבת המולדת שלו. והיה קצין טיפש אחד, מזמר באופרה בחייו הפרטיים, שהכריז פעם, ש’הפטריוט הכי חם שבקירבנו יתנדב לחתור תחת עמדת־אוייב אחת מסוכנת מאוד,” – וקצין זה כמעט ששילם בחייו בעד ‘סגנון־משוררים’ זה. – ‘מה?’ צרח עליו שר־הגדוד בפה מזה דם. ‘פטריוט? ואם איננו פטריוט חלילה – אז לא יילך? ודבר הפקודה אינו אצלך אלא תחינת נשים צדקניות שבגן־עדן?…’ – וככה לא היו בקירבנו אלא שני מיני ‘גיבורים’ כביכול: כאלה, שמילאו את הפקודה העליונה באין ברירה, וכאלה – שבין מיתה מגונה ובין מיתה יפה בחרו במיתה יפה, במיתת־גבורה, שבעצם לא ניתנה מיתה יפה זו, אלא מתנה מאת הבהלה לשכר בה את המוח, שלא יבחין רגע בין חיים ומוות…" (עמ' 196–197).

* אביגדור המאירי: “סיפורי מלחמה”. הוצאת עם עובד. תל־אביב, 1970, תשל"א. 252 עמ'.

1934

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 4.7.1969

ייאמר מיד – “תנובה” הוא רומן נאיבי, נאיבי מאוד, ומאכזב. ובייחוד אם קוראים אותו לאחר “השגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה”. שם – חותם אוטוביוגראפי מובהק, כאן – דמויות של נייר. שם – יריעה ציורית ססגונית, חיים עזים, נופים אותנטיים, דמויות משכנעות. כאן ההיפך הגמור.

מי היא “תנובה”?

מוזר ככל שייראה בעינינו כיום, “תנובה” הוא שם של קבוצה צעירה בעמק יזרעאל, בסוף שנות השלושים של המאה [העשרים] – ותנובה הוא גם שמה של גיבורת הרומן, היושבת באותה קבוצה, והיא נערה אשר עלתה מגרמניה, נעשתה חלוצה, ויחד עם קבוצת חבריה הקימה את היישוב בעמק. היא יפה, מחשמלת, פשוטת הליכות ובעלת אופי, או כפי שהמאירי מתאר אותה בסיום החלק הראשון:

“היא התמתחה לכל אורכה ורוחבה ופיהקה פיהוק עמוק, שהעביר בה סמרמורת בכל אבריה הבריאים והדשנים. סמרמורת, שעברה את כל גופה וזינקה אל שתי פיטמות שדיה החשמליות.” (עמ' 244).

מה הקונפליקט המפרנס את הרומאן?

בדרכם לארץ באונייה פוגשת תנובה במהנדס יהודי־אמריקני עשיר ושמו פוריון, ולו ארוסה בלונדית יפהפייה ורעת מזג, ושמה בללה מארדן. בללה שונאת את תנובה מן הרגע הראשון, המהנדס מחולל עם תנובה מחול סוער אחד, ומאז נפרדות דרכיהם.

עוברות כעשר שנים. הקבוצה בעמק מתפתחת ונבנית. יש ילדים. ויש אורח חיים סגפני ומוזר. המאירי מתאר חיי קיבוץ כאילו בא לספר סודותיו של מסדר אחווה סודי של סטודנטים באירופה, או את מנהגיו המוזרים של שבט אפריקני.

אחד החברים מתאבד כיוון שהבחורה שאהב אינה מוכנה לחיות בקיבוץ – ומאז מתקינים שיהא חבר אחד קורא את כל המכתבים הנכנסים והוצאים – למען לא יהיו סודות בחברה, ואפשר יהיה לדעת מבעוד זמן אם מישהו נתון בייאוש.

רוב החברים שותקים תמיד. האווירה מזכירה במשהו את “מנזר השתקנים” בלטרון. החלטות אינן מתקבלות באסיפה ובהצבעה, אלא מתוך דחפים חד־פעמיים ושתיקות הרות־משמעות המפעמים בבת אחת כמה מ“זקני” הקבוצה, והם אותם חברים מייסדים אשר על פיהם יישק כל דבר.

חברי הקבוצה הם גזע אנשים מיוחד במינו, אוהבים את האדמה אהבה דתית והיא חשובה להם יותר מאהבת גבר לאישה, יותר מממון, יותר מרווחתו של מעמד הפועלים כולו. המאירי אינו נילאה להסביר לקורא את טבעם המיוחד במינו של חברי הקבוצה, כאילו חשש שמא איש מלבדו לא יזכה לראות מקרוב את חיי החלוצים ולדווח עליהם לַעולם.

והקונפליקט?

המהנדס פוריון מתיישב בתל־אביב. זו העיר הלבנה בין החולות, “בת הזקונים” אשר לפי דעתו של דן, אחד החלוצים – “עתידה להיות זונה.” (עמ' 82).

פוריון הוא כמין צירוף של רוטנברג [חברת החשמל] ונובומייסקי [מפעל האשלג בצפון ים המלח]. הוא מבקש לייסד בארץ מפעל גדול אשר ייתן עבודה לשלושים אלף פועלים. מפעל בנוסח אמריקני. לא ברור אם מדובר בחברת החשמל, בתוכנית מים ארצית, בפיתוח ים־המלח או בחפירת תעלה ימית לאילת.

פוריון בונה בית בתל־אביב, שם הוא גר עם אימו, ארוסתו והוריה. בבית הגדול משרדים, גן, בריכה, חוות סוסים ואפילו מסלול תעופה בו משתמשת נערת הזוהר התל־אביבית (נוסח שנות השלושים) בללה מארדן. לה אווירון פרטי בו היא נוסעת לקניות בקהיר (!), למשחק טניס בארמון הנציב העליון בירושלים, או כדי לעקוב אחר ארוסה המהנדס בנסיעותיו ברחבי הארץ. המעניין באווירון הזה הוא שאפשר לנחות עימו בכל קבוצה, כביש או פינה בארץ, לפי צרכי העלילה.

והקונפליקט?

לפי תוכניות המהנדס פוריון צריך לפנות את קבוצת תנובה מאדמותיה ולהעבירה למקום אחר כי היא מצוייה בתוואי חיוני לתוכניתו, כניראה צריכה התעלה לעבור בתחומה. ומאחר שלא בעמק בית נטופה ובמוביל הארצי עסקינן, אלא בארץ־ישראל בשנות המנדאט, אין הפינוי נעשה בנקל. לאמיתו של דבר אין שום פינוי. אהבת החלוצים לאדמתם אינה יודעת גבול, ולא איכפת להם שבהתעקשותם הם מונעים מקומות עבודה משלושים אלף פועלים. ובראש ההתנגדות החלוצים בקבוצה – כמובן, תנובה היפה והמצודדת.

אך כאן מסתבכים העניינים. המהנדס פוריון מתאהב בתנובה, וגם היא בו, והמתח לקראת סוף הספר הוא עצום. האם פוריון רק טומן פח לתנובה? התבגוד תנובה בקבוצתה? היעזוב למענה המהנדס פוריון את ארוסתו היפה בללה מארדן ואת חותנו־לעתיד שהתעשר מעסקי גאנגסטרים באמריקה?

מזל התימנייה, חברת הקבוצה, ורחמים ארוסה, מזכירו הנאמן של פוריון, מצליחים לסדר את העניינים. הצורה בה מסתדרים העניינים מזכירה מאוד את חוברות הבלש הזעיר שהופיעו באותה תקופה, בחתימת ג. בן ישראל, ובהן ממלא תפקיד מרכזי הבלש דוד תדהר, ועימו עוזרו הנאמן ירמיהו, והתימני סעדיה הזכור לטוב.

סוף טוב, הכול טוב. בללה והוריה עוזבים את הארץ. הנוכלים נזרקים לבית הסוהר. פוריון מוותר על תוכניתו הגרנדיוזית. אך גם קבוצת “תנובה” שבעמק משלמת מחיר כבד – פוריון בא במכוניתו ולוקח עימו, לנצח, את תנובה ההיסטרית וחולת האהבה אליו.

הצורך “לשקף” ולהתמודד עם מציאות טרייה, קרובה מדי, זרה וחדשה לסופר, אשר אינה חלק מן הביוגראפיה שלו – מתבטא במחיר כבד. מחירה של האיכות הספרותית. “תנובה” לא רק שאינו רומאן לשעתו, אלא אף אינו נותן מושג בעל ערך עצמי ומשכנע אודות התקופה שאותה בא כביכול לתאר.

ואולי יש לכישלון עוד סיבה: “השגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה” נכתבו עברית על תקופה, מקומות ודמויות שלא היה להם כל קשר לשפה העברית, ואילו “תנובה” נכתב לאחר מפגשו של המאירי עם יישוב אשר לפחות בחלקו הגדול דיבר עברית. ודווקא כאן, בניסיונו לעקוב אחר “חידושיה” של השפה, התקלקל לגמרי סגנון העברית שלו, בייחוד במקום שהוא מנסה לתת דיבור ישיר – העברית נשמעת ממש מצחיקה, ובלתי מתקבלת על הדעת. ומעניין – שום דיאלוג ישיר לא נשמע מגוחך בשני הספרים הקודמים.

אכן, מחיר כבד מאוד, ומצער. אולי לכן כתב המאירי בפתח ספרו:

“ידועה למחבר אחריותו על הרומאן הזה, הרוצה גם לקבוע ולגבש את תקופת העלייה החלוצית־המונית בשכרון הגאולה המדינית, שעלתה לרעיון גאולת האדם מגלות עצמו. קשה למסור יצירה אפית בידי קהל, שרוב קוראיו עצמם מהווים את טיפוסיה, ורובו של רוב זה – את טיפוסיה־לשעבר – אך אם מישהו יאשים את המחבר באידיאליזציה מופרזת – יוגד לו: – צר לי מאוד, שנראית בעיניי יפה משהנך היום. אך בראי־שלי נחבלה דמותך משאתמול.”

* אביגדור המאירי: “תנובה”, רומן. שני כרכים. 472 עמ'. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אבב. תרצ”ד. [1934]. חלק ראשון: הכיבוש. חלק שני: הקורבן. נכתב: ירושלים, רמת־רחל, תרצ"ד [1934].

עברית: 1899

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.5.70

תרגומו העברי של הרומן “רעב” לקנוט המסון הוא מציאה נדירה. המסון מוחרם אצלנו, (חרם בלתי רשמי, על ידי כל הוצאות הספרים העבריות). גם את “פן” אין להשיג. לבעלי מזל מזדמנים לעיתים – בחנויות למימכר ספרים עתיקים, או בספריות ציבוריות – “מסתורין”, “ויקטוריה”, “ברכת האדמה” ו“פרשה אחרונה”. בתירגומו הנפלא של פסח גינצבורג הם, עד היום, מִשׂכיות החמדה של הספרות הקלאסית המתורגמת לעברית.

מלאכת תרגומו של “רעב” בידי א. סגל, שנעשתה בוורשה לפני שבעים ואחת שנה, הינה כיום מיושנת מאוד. מכבי־האש קרויים בלשונו “צבא מכבי הבעירות”. לשפתיים, או לחך, הוא קורא “עור השיניים”. גן הוא “פרדס”. עיפרון – “עט עופרת”. נגרייה היא “בית משורת־העצים”. חדר־מדרגות – “יציע”. והמילה אבנון, בלשון המתרגם, בהערה בתחתית העמוד, היא “אבן קטן”. מילים כמו – נדנדה (כיסא־נוע), מבוי (רחוב קטן וצר), מחסן, מקטורן, סקרנות, בדות, אפור, משמר (שומר), ואחרות – כולן זוכות להערות באותיות־פטיט בשולי העמודים, כחידושים בשפה העברית.

ומוזר: אמנם נופל תרגומו של א. סגל מתרגומי פסח גינצבורג, ובכל זאת הספר “עובר”. ואם אינך שם לב למכשלת הדפים הצהובים, המתפוררים והמתפרדים, לאותיות הדפוס המיושנות ולסגנון העברי הארכאי – אתה נהנה. לפני כשנתיים הוצג בתל־אביב הסרט “רעב”, על פי ספרו של המסון. סרט טוב, מדוייק, משוחק היטב ומעביר לצופה את אווירת הספר, ועם כל זאת לא היה בו חידוש עז למי שזכה וקרא לפני כן את הרומן, אפילו בתרגומו העברי.

“רעב” הוא ספרו הראשון של המסון, ונדפס בשנת 1889. לאחר עשר שנים, ובטרם הופיעו מרבית ספריו האחרים של המסון – כבר עמד יהודי אחד בוורשה ותירגמו, וטרחה הוצאת “תושיה” לתיתו בידי הקורא העברי. חריצות שמעט מאוד הוצאות ספרים עבריות בימינו משתבחות בה: להבדיל בין עיקר לתפל, לתרגמו, ולתיתו בידי הקורא העברי בשפה שאינה ברברית ובסגנון שאינו משובש.

חותם אוטוביוגראפי מובהק ל“רעב” של המסון. גיבורו חסר־השם הוא סופר מתחיל, צעיר, בכריסטיאניה (שמה הקודם של אוסלו, בירת נורווגיה עד שנת 1924). הוא סובב בחוצות הכרך, מורעב ובודד, מנסה כוחו בכתיבה, מרוויח מדי פעם כמה קרונות המצילות אותו מחרפת רעב וחסרון קורת־גג, לכמה ימים. חוזר ושוקע. הרעב נעשה לו להשקפת עולם. למצב אכזיסטנציאלי, חזק מאהבת אישה, מתאווה לבשרה, מתאווה ליין, לכסף, לכבוד ולהצלחה ספרותית.

גיבורו של “רעב” מזכיר באופיו ההפכפך את נאגל התימהוני מ“מסתורין”, ואת הליטננט תומס גלן, גיבור “פן”. אמנם קרוי הספר “רומן פסיכולוגי”, אך הוא ההיפך הגמור מכך. גיבורו של המסון מזכיר צירוף מאוחר יותר של דמות הנווד שמגלם צ’רלי צ’פלין בסרטיו הראשונים ושל מקצת מהתנהגות גיבוריו של קאפקא, ביחוד קרל רוסמן ב“אמריקה”.

המצב שבו נתון הגיבור הוא קבוע. המעברים תמיד הפכפכים, קיצוניים, כמו על־כורחו עושה האדם את המעשה הבלתי־צפוי, השרירותי, המפילו בפח. לרוב מתוך עמדה של דל־גאה. בין מתוך בדידות וחסרון אהבה, ובין מתוך חסרון כיס, מוצא פחוּת, או פשוט – רעב.

גם בפעמים המועטות שבהן מושטת עזרה פתאומית לסופר הרעֵב – הוא מבזבז אותה. כחושש לחזור מאותו מצב של הזיית־שיכרון אליה הטילו הרעב.

תימהוני וקורע־לב, רומנטי וחצוף, אוהב אדם, ולפתע אכזר בלא סיבה – כך הוא גיבורו של המסון, הסבור שבכוחו לרמות את העולם כולו, וסופו נמצא מרומה.

אך למה לתרגם ולהדפיס מחדש את ספריו של המסון? הלא יש דברים חשובים יותר לבלבל בהם את המוח לילדים המסכנים בבתי הספר התיכוניים, בטרם לכתם לצבא. ולמה ישגו בחלומות ויזדהו עם אמן בודד ורעב בכריסטיאניה, בסוף המאה שעברה? חבל על זמנם. הם עוד עלולים לברוח מבעיות השעה הבוערות, המאיימות על כל עתידם – ולהשתקע במחוזות חלום נכספים.

* קנוט המסון: “רעב”. רומן פסיכולוגי. תרגום א. סגל. ספר ראשון ושני. הוצאת “תושיה”, ווארשה, תרנ"ט, 1899. בדפוס מ.י. האלטער ושותפו, נאלעווקי 7. 154 עמ'.

עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 24.1.1969

לפני ימים אחדים הלכתי לראות בקולנוע “גת” את הסרט “הקיץ הוא קצר” בכיכובם של ביבי אנדרסון (“פרסונה”) ושל ורל קולה (גיבור “ג’ון יקירי”), ופתאום התברר לי שאני רואה לא פחות ולא יותר מאשר את הגירסה המוסרטת של ספרו הנודע של קנוט המסון “פן”. הסרט מעניין וראוי למהר לראותו, משום שתגובות הקהל התל־אביבי היו קולניות וגסות למדי, וכלל לא מעודדות. אולי משום שהסרט כאילו מניח מראש שסיפורו של הלייטננט גלן ידוע כסיפוריהם של המלט ומקבת, ואולי משום שהתרגום לא העביר כמה מדקויות העלילה והדיאלוג, שהם מן המעמדים הקלאסיים של הספרות: מה עוד שחסר בו האפילוג על מותו של גלן בהודו.

למחרת שבתי וקראתי את הספר, ומצאתי שהוא עדיין עולה לאין־שיעור, אפילו בתירגומו העברי, על גירסתו המוסרטת. את המסון “גיליתי” במאוחר [בזכות ידידותי במשך תקופה ארוכה עם פנחס שדה]. “מסתורין”, “רעב”, “ויקטוריה”, “ייעודו של יער”, “ברכת האדמה” וקובץ הסיפורים “עבדי האהבה”. את “רעב” קראתי בתרגום עתיק וגרוע שנדפס בווארשה לפני כשישים שנה. דפים רבים חסרו בעותק, גם סופו, ועתה שוב לא מצאתיו על מדפי הספרייה העירונית בתל־אביב. אולי לאחר הצגת הסרט “רעב” ריחם עליו מישהו וגנב אותו סופית, כשם שנעלמו במרוצת השנים מעל מדפי הספריות רוב ספריו של המסון, או מרבית דפיהם.

את “פן” חיפשתי שנים ולא מצאתי. שאלתי בספריות, בחנויות לספרים עתיקים ואמרו שאין בכלל ספר כזה בעברית. החילותי חושד שאכן אמת הדבר וכי בני הדור הקודם, שכה הושפעו מן הספר, קראו אותו בגרמנית או ברוסית. אודה על האמת, משך שנים, כל אשר ידעתי על המסון, מתוך קריאה בעיתונים, היה ששיתף פעולה עם הנאצים באחרית ימיו, וכי לאות מורת רוח החזירו לי בדואר כל בני ארצו את ספריו. ובכן, אמרתי לעצמי, מה טוב כבר יכול להיות צפון בו?

והנה יום אחד, לאחר שנואשתי כליל מלמצוא את “פן”, אחרון הספרים של המסון שטרם קראתי, בא לידי כרך חום־צהבהב וכמעט חדש לגמרי של ההוצאה המקורית, והוא מתנתו של אדם בשם אברהם מוגלסון לספריית עיון אחת בישראל, אשר מטעמים אגואיסטיים אינני נוקב בשמה. אני אמנם מחזיר לשם את הספר מדי פעם, אחר שאני שואלו, אך על קוראים אחרים אינני סומך, ואני מכיר לפחות שני אנשים שהיו גונבים אותו מיד בלי הנד עפעף. ובעצם אינני מאשים אותם. הרי זו זוועה לחשוב שהאפשרות היחידה לקורא העברי במדינת ישראל כיום לקרוא את “פן” היא השגתו של עותק נידח של ספר שיצא רק פעם אחת לפני חמישים שנה בהוצאה עברית בניו יורק, ואשר אולי אח אחד או שניים לו בספרייה הלאומית בירושלים ובעוד מדף נידח של אחת הספריות העתיקות.

שמא תאמרו, התרגום מיושן? יש לאחל לכל מתרגמינו כיום שיגיעו אל ההישג האמנותי והלשוני של פסח גינצברג שתירגם את “מסתורין” (ועוד מספרי המסון) או להישגו של מרטין [מרדכי] ליפסון בתירגומו ל“פן”. מילה אין צורך לשנות בתירגום. הקסם שהוא מהלך על הקורא עדיף בעיניי על הרבה תרגומים בני־זמננו. העברית ודאי שפסעה קדימה, אך יינם המשומר של כמה מתרגמי־מופת – הרברג, גינצבורג וליפסון, עדיין מציב שיא של טעם משכר ואווירה שקשה לתחרות בהם. והרי לדבר על המסון הוא כמעט להיות במצבו של שיכור החושש לדבר על יינו.

הקריאה בהמסון הפכה אותי לגנב. לא שגנבתי את ספריו אלא מהם. עמוד הפתיחה של “אנשי סדום” [1968] שכתבתיו כעשרים פעם, קיבל את צורתו הסופית לאחר שחיקיתי את “הפתיחה הכפולה” של “מסתורין”. מאחר שמעטים הרצנזאטים המכירים את הספר, איש מהם לא הבחין ב“גניבה” ולא הסתכנתי הרבה.

גניבה זו קשורה בלקח השני מקריאת המסון והיא – לפתע נוכחתי שסופרים רבים מבינינו, שמחקים את הניגון העגנוני בפרוזה שלהם, אינם מחקים אלא את עקבותיו של המסון ביצירתו של עגנון, ולוּ הכירו טוב יותר את הראשון היה עליהם להיזקק פחות לתיווכו של האחרון.

אמנם, עם קריאה חוזרת ונשנית ב“שדים” וב“אידיוט” נוכחים לדעת כי הניגון ההמסוני, האנטי־פסיכולוגיזם שלו, הדיאלוגים והשרירותיות־כביכול בעיצוב התנהגותן של הדמויות – יונקים הרבה מדוסטוייבסקי, ואולי דווקא מתוך תחרות וקינאה הגיע המסון להישג המדהים. דוסטוייבסקי רק נראה כאילו היה פסיכולוגיסטן, ובדיעבד יש בכתיבתו קפיצות, הפכפכוּת ושרירות־לב שהם מעבר להסבר הפסיכולוגי ויש בהם יסוד סוריאליסטי מובהק.

המסון השתכר כנראה ממוזרויותיו של דוסטוייבסקי, והלך בדרך זו עד לסוף. גיבוריו של המסון הם דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, מושלת בהם חוקיות של סהרוריות, של חלום ושל שרירותיות־כביכול. כך הם אדוורדה וגלן ב“פן”. המסון כאילו רצה לחזור על ההישג של דוסטוייבסקי תוך החרפה לצד הקצוות, כאילו אמר: אם אחדות האישיות ברומאן אינה חשובה, אלא חשובים יותר המחוות, הרעיונות והמצבים הקיצוניים המשרתים את מה שביקשתי להביע – אבטל אפוא כמעט לגמרי את האחדות הפנימית של הדמות ואעשה אותה מדהימה כפליים ומוזרה בחוסר כל עקביות של מעשיה ותגובותיה, כדי להשיג בצורה זו את מהותה הפנימית העמוקה של הנפש.

כך גם נאגל ב“מסתורין”, שהוא אולי הדמות החזקה ביותר מכל ספריו, כך היתר, וכך תומס גלן (היפוך אותיותיו של נאגל). וכמו שמוזרויותיו של כל גיבור נותנות את דמותו החמקמקת והמסתורית בכל ספר, כך דמויות רוב ספריו מצטרפות לכדי אותם פנים שונים ודומים, אותו מנגנון של חוסר עקיבות נפשית, המאפיין את האני המספר של המסון עצמו, כאילו כתב אוטוביוגראפיה של הנפש במחוזות מציאותיים שאווירתם חלום.

ועדיין לא אמרתי בכל אלה מילה אחת על “פן” עצמו. אך איך אפשר לספר מהו טעמו של יין נושן ונדיר למי שאינו טועם ממנו? איך אפשר לדבר על סיפור אהבה מופלא מבלי להתאהב בממש בספר עצמו ולקרוא אותו בזו אחר זו שתיים־שלוש פעמים כנהנתן המאריך בלגימה למען הרבות את תענוג החך טיפה אחר טיפה?

אביא רק שני קטעים.

האחד, תיאורה של אדוורדה, שהיא אהבתו של גלן החי לבדו בבקתה, צייד ביער:

“פתאום ראיתי לפניי את פניה וצווארה השזופים: את סינורה שילשלה מעט למטה, כדי להאריך את חמוקי־מותניה, לפי המודה. לעונג היה לי להסתכל באגודלה, שהביע תום־בתולים, ושני הקמטים של פרק־הזרוע היו מלאים חן וחיבה. פיה היה גדול ושפתיה לוהטות.” (עמ' 17).

אדוורדה היא כבת שש־עשרה, והיחסים שבינה לבין תומס גלן מזכירים להפליא את היחסים המתרקמים בין הנסיך מישקין לבין אגליאה.

והנה כיצד מפתה גלן את הנריטה:

– שבי – אמרתי לה – ואימרי לי את שמך.

היא ישבה לימיני כשפניה מסמיקים ואמר לי כי שמה הנריטה.

שאלתי אותה:

– היש לך אוהב, הנריטה? האם כבר חבק אותך?

– הו, – ענתה וחייכה מתוך מבוכה.

– כמה פעמים?

היא שותקת.

– כמה פעמים? – אני שואל שוב.

– שתי פעמים. – היא עונה בלחש.

לחצתיה אלי ושאלתי:

– כיצד חבק אותך? כך?

– הן. – לחשה וכל גופה רעד.

היתה השעה הרביעית.

(עמ' 28).

ספר, שאתה עוצר וקורא בו כמעט כל עמוד פעם ועוד פעם לא מפני שהוא קשה להבנה אלא יפה כל כך שחבל להמשיך הלאה ויש חשק לטעום שוב ושוב ומיד את אותו הטעם – האומנם לא יימצאו, נאמר למשל, חמישים קוראים, אשר יתארגנו יחד (לפנות להוצאת ספרים? חבל על הזמן) ויוציאו מהדורה מצולמת שלו (אין צורך לשנות בו גם תג אחד) למען יקרה דבר מסעיר מאוד בקריית ספר הישראלית – לאחר כמה עשרות שנים בהן לא תורגם ולא הודפס מחדש, לפי מיטב ידיעתי, שום ספר משל המסון – אפשר יהיה לקרוא אותו בעברית!

* קנוט המסון: “פן”, מרשימותיו של הליטננט תומס גלן. תרגום: מ. ליפסון. הוצאת “קדימה”, ניו־יורק תרע"ט, 1919. 169 עמ'.

עברית: 1977

פורסם במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 28.10.1977, תחת הכותרת “מחול מוכתב מראש”

“פאן” (1894) הינו הרומאן השלישי של הסופר הנורווגי הנודע קנוט המסון (1859־1952), לאחר “רעב” (שהופיע בשנת 1890) ו“מסתורין” (1892). “פאן” הופיע לראשונה בעברית בשנת 1919, בהוצאת “קדימה” בניו יורק, בתרגומו של מרטין [מרדכי] ליפסון, ובמשך שנים רבות היה ספר זה, בכריכתו החומה־צהבהבת, אחת משכיות החמדה של חובבי הספרים הישנים, בלתי־מצוי כמעט לגמרי בספריות, וזיכרוֹ קיים אך כאגדה בלב הקורא העברי, הקשיש, שקרא אותו בנעוריו.

גם הסרט “הקיץ הוא קצר”, בכיכובם של ביבי אנדרסון (“פרסונה”) ושל ורל קולה (גיבור “ג’ון יקירי”, סרט מוזר ויפהפה שנשכח), שהוצג בארץ בשנת 1969 (בתל־אביב, בקולנוע “גת”) – ושלא היה אלא גרסתו המוסרטת של “פאן” – לא הביא להוצאת הרומאן לאור מחדש.

אגב, תגובותיו של הקהל התל־אביבי למראה הסרט היו קולניות וגסות למדי. אולי משום שיוצרי הסרט הניחו, כי סיפורו של לייטננט תומאס גלן מוכר לצופה, לפחות על־פי נושאו וניסיונו, כיצירה קלאסית, ואין באים כאן להראות סרט עירום סקאנדינאווי, ואולי משום שהתרגום העברי בגוף הסרט לא העביר כלל את דקויות העלילה והדיאלוג, שהם בחלקם מן המעמדים היפים שבספרות העולם.

הסרט לא כולל, משום־מה, את האפילוג, המספר על מותו של גלן בהודו, שנים אחדות לאחר התרחשות העלילה הראשית; ואני זוכר, כי לאחר שראיתי את הסרט, שבתי וקראתי את התרגום העברי, והרושם שלי אז היה, שהוא עולה לאין שיעור, אפילו כספר מתורגם ישן, על גירסתו המוסרטת, שלא היתה גרועה כשלעצמה.

יצירותיו של המסון, שהשפיעו השפעה רבה על הספרות העברית ועל הקורא העברי בראשית המאה [ה־20], ואשר רבות מהן תורגמו לעברית בידי מיטב המתרגמים שלנו, אזלו ולא הודפסו מחדש, ועד שלא באה הוצאת “שוקן” והוציאה בתרגום חדש את “רעב”, לפני שנה, לא הודפסו במשך כ־30 שנה שום תרגום או הדפסה מחודשים של המסון בעברית. וזאת לאחר שאפילו ברוסיה כבר יצאו לפני שנים אחדות מהדורות ענק של אחדים מספריו הנודעים.

אינני יודע מאיזו שפה תירגם מ. ליפסון את “פאן” בשעתו, קרוב לוודאי שלא מן המקור. אך על־אף יושנו עשה עליי רושם רב בשעת קריאתו, עד שלא יכולתי להפריד את תוכנו מלבושו הלשוני, הארכאי־מעט, אף כי רהוט ובעל קסם של אווירה משלו.

תירגומו החדש של ד"ר בצלאל וכסלר נעשה, ככתוב במפורש בגוף הספר, מגרמנית. הקריאה בו היתה אפוא חווייה של השתחררות והתקשרות־מחדש אל תוכנו של ספר אהוב. עד שספר קלאסי אינו מתורגם מחדש, לעברית בת־ימינו, אין אתה חש לעיתים עד כמה התיישן תרגומו הקודם. מצד שני, בתרגום חדש, ולעיתים בעצם ההדפסה החדשה (המבורכת מצד עצמה) – יש איזה ניכור רגשי כשמדובר בקורא שאותו ספר במתכונתו הקודמת ליווהו שנים רבות. (כך למשל לגבי כל חובבי מהדורתו העברית הראשונה, הקוריוזית, של הספר “שלושה בסירה אחת”).

השוויתי בין שני התרגומים של “פאן”, ונראה לי, שאף כי תירגומו של וכסלר נראה מדוייק וברור יותר, ומשום כך גם קריא יותר, כפי שצריך להיות תרגום בן־ימינו, הנה חסרה בו איזו הילה של מוזרות ומסתורין, של קאפריזיוּת שבנפש הגיבורים, המתבטאת גם בסגנונם – שהיא כה אופיינית ליצירותיו של המסון. והחשש שלי הוא, שמא בתרגום זה מתגבר ביצירה יסוד החולין, ומורגשת פחות חגיגיותה, שהרי היא כמעט אגדה.

הניגון ההמסוני, האנטי־פסיכולוגיזם שלו, הדיאלוגים המצומצמים, כקצות קרחונים, השרירותיות־כביכול בעיצוב התנהגותן של הדמויות – כל אלה יונקים הרבה מדוסטוייבסקי (ובייחוד מ“שדים” ומ“אידיוט”). המסון כמו השתכר ממוזרות גיבוריו של דוסטוייבסקי, והלך עימם עוד כברת דרך. גיבוריו של המסון הם דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. מושלת בהם חוקיות של סהרוריות, של חלום ושל שרירותיות־כביכול, כאילו רצה לחזור בדרכו־שלו על הישגיו של דוסטוייבסקי, תוך החרפה לצד האקסצנטרי. כאילו ביקש לומר: אם אחדות האישיות ברומאן אינה הדבר החשוב ביותר, אלא חשובים לפחות באותה מידה המחוות, הרעיונות והמצבים, המביעים את תחושת עולמו המיוחדת של הסופר, אפשר אפוא לבטל כמעט לגמרי את האחדות הפנימית המקובלת של הדמות, ולעשותה אימפרסיוניסטית, מדהימה ומוזרה וחסרת כל עקיבות במעשיה ובתגובותיה. וכך, בדרך זו, אפשר לנסות להביע בצורה עמוקה את מהותה הפנימית, הכמוסה, של הנפש; את הדחפים שלעיתים אינם באים לידי ביטוי אלא במעשי־כשל, מעשים המעידים על בעליהם יותר מכל דרך התנהגות סיבתית, מנומסת והגיונית. כך נאגל ב“מסתורין”, שהוא אולי הדמות החזקה והמורכבת ביותר בכל ספריו של המסון, וכך, בין יתר הדמויות, גם תומאס גלן (שם שהוא במידה מסויימת היפוך אותיותיו של נאגל).

“פאן”, כ“רעב”, “מסתורין” ומאוחר יותר “ויקטוריה”, הוא סיפור של בדידות ואהבה. דמותו של גיבור אחד, בחור צעיר, גבר, עומדת במרכז כל אחד מן הספרים הללו, ואהבה בלתי מושגת, מוזרה ורצופה מכאובים הדדיים, היא אחד הצירים ולעיתים הציר המרכזי היחיד של העלילה.

הלייטננט הצעיר תומאס גלן שוהה פרק זמן, בשנת 1855, בבקתת ציידים מבודדת ביער. במקום יישוב צפוני לא גדול, סירילונד. הספר נחלק לשניים, בחלק הראשון, שהוא עיקרו, נזכר גלן במה שעבר עליו בסירילונד, לפני שנתיים. החלק השני, והוא “רשימה משנת 1861”, מתאר את אחרית ימיו ומותו של גלן בהודו, מפי צייד־עמית, שגלן כמו הכריחו לירות בו ולהורגו.

בלב כל ההתרחשויות הלו עומדת פרשת אהבתם הסבוכה, רבת העיקולים והתפניות שאין מהן דרך חזרה, של גלן ואדוארדה. אדוארדה היא נערה צעירה, מציגה עצמה כבת שש־עשרה, אך יש אומרים שהיא כבר בת עשרים, בתו של אדון מק, הסוחר האמיד ביותר בסירילונד. פרשת היחסים הנרקמת בין גלן לאדוארדה עומדת כולה על אותו עקרון של מעשי־הכשל, המעשים הקאפריזיים, שאדם עושה כאילו נגד רצונו, ולרעתו. מרחיק באמצעותם את מי שהוא חפץ ביותר בקרבתו, ועם זאת מביעים המעשים הללו אמת פנימית עמוקה, משום שהם ממחישים את אי־האפשרות של היסוד האידילי וההרמוני להתקיים במציאות כפשוטו.

לכאורה, זהו תיאור קלאסי של אהבה בגיל ההתבגרות, כאשר מצבי־הרוח, הרמזים, הרגישויות ואי־ההבנות חזקים ביותר, ואילו הקשר האירוטי, שלא לדבר על זה המיני ממש, שרוי עדיין בערפילי ההזייה, ורטט של קדושה מלווה נגיעה באפס קצהו.

ועם זאת אין “פאן” רומאן של אהבה בגיל ההתבגרות, משום שהמרקם העדין כל כך והמתוזמר להפליא שמתואר בו נוגע במשמעויות כמוסות שאינן רק נחלתו של גיל ההתבגרות, אלא הן מעצם מהות חייו הנפשייים של האדם. כל סצינה וסצינה בסיפור מתוארת בצורה ציורית ומוחשית מאוד ועושה דרכה לקראת שיא חדש שהוא אנטי־שיא, לקראת עימות נוסף בין גלן לאדוארדה, שעה שברור לגמרי כי השניים, האוהבים זה את זה, אינם מסוגלים להסתדר זה עם זה, קרבתם מביאה אותם לרצון להתרחק, ריחוקם מביא אותם לתשוקה משפילה להתקרב, וכדי להעניש זה את זה היא נישאת לאדם שאינה אוהבת אותו כלל, והוא, גלן, הורס את חייו במו ידיו, פורש ממשרתו, ומביא על עצמו לבסוף את מותו, כמו מאבד את עצמו לדעת באמצעות הוללות נלוזה, בכפר הודי עלוב.

“פאן” הוא ספר טקסי, כמין ריקוד שבו כל אחת משתי הדמויות המרכזיות עושה את צעדיה על פי נתיב מוכן מראש. ועם זאת, גם כשאתה מכיר וחוזר וקורא בספר פעם ועוד פעם, עדיין אתה מקווה, כמו בכל ספר טוב (שאינו בנוי רק על ההפתעה וההדהמה שבעלילתו) – שאולי הפעם זה ייגמר אחרת, אולי בקריאה הזו אדוארדה וגלן ימצאו סוף־סוף דרך זה אל זה. ההזדהות המוחלטת־כמעט שחש הקורא ב“פאן”, כאילו בו עצמו מדובר, דומני שהיא הסימן המובהק ביותר לגדולתה של יצירה זו, שהיא מנכסי צאן־ברזל של ספרות העולם, ולא נותר אלא לרחם על כמה קוראים ומבקרים, שנתייבשה כנראה נפשם ואשר המסון, בקריאה כיום, נראה בעיניהם “אינפנטילי”.

* קנוט המסון: “פאן”. מגרמנית – ד"ר בצלאל וכסלר. הוצאת שוקן. 1977. 139 עמ'.

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 11.4.1969, תחת כותרת מדור “קריאה אפשרית”

“מסתורין” עומד בסימן הפתיחה הכפולה וההתאבדות המשולשת.

הפתיחה הכפולה כך היא:

"באמצע הקיץ של אשתקד היתה עיר־חוף אחת קטנה בנורווגיה לגיא חיזיון של אילו מאורעות יוצאים מגדר הרגיל. אדם זר ומוזר, שנודע בשם נאגל, הופיע בעיר, רמאי מצוין ומיוחד במינו, שעשה המון דברים מופלאים, וכביאתו כן פטירתו לפתע פתאום נהיתה. אדם זה אף קיבל במעונו פני גברת צעירה ופלאית, שבאה, האלוהים יודעים לשם מה, ולא שהתה אלא שעות אחדות עד שיצאה לדרכה. אולם לא זו הפתיחה עדיין…

הפתיחה אך זאת היא: כשחתרה ספינת־הקיטור בשעת הערב השישית אל הנמל, נראו על סיפונה שניים־שלושה נוסעים ובהם אדם אחד בלבוש כתום ודוקר את העין, ולראשו מצנפת של קטיפה לבנה. הדבר היה בערב השנים־עשר לחודש יוני; כל אותו יום התנפנפו דגלים לכבוד אירושיה של העלמה לבית קיילאנד, שנודעו לקהל בעצם השנים־עשר לחודש יוני." (עמ' 1).

פתיחה קלאסית היא שראוי ללמוד אותה היטב. בקטע הראשון מוסר המסון בקצרה כמעט את כל תוכנו של הספר, ולא בפירוט אלא כראשי פרקים מרומזים המעוררים עניין וסקרנות, וכדי לדחוס יותר פרטים חשובים לתוך הדף הראשון הוא משחק בתחבולה עם הקורא: לא, לא זו הפתיחה עדיין… (כאילו יש באמירה זו כדי לבטל את העובדה שהספר נפתח כבר!) – אלא הפתיחה אחרת היא: וכאן באה הפתיחה השנייה ששונה במתכונתה, לא עוד רמזים לקראת העתיד אלא תיאור התרחשות בהווה – ביום זה וזה בשעה שש בערב הגיע אדם לבוש כתומים בספינת־קיטור אל הנמל, וכו'.

הדף הראשון של רומאן כמוהו כאקורדים הראשונים של סימפוניה או כרגעים הראשונים בהצגה. יש והדף, האקורד או הרגע הראשון, קובעים את גורלה של היצירה כולה. אחר פתיחה חזקה במיוחד יכול הסופר לשאוף קצת רוח ו“להעמיס” על הקורא קטעים שאולי אינם כה מרשימים ומצודדים אך הכרח בהם לפיתוח העלילה. וזאת הוא יכול להרשות לעצמו כי רצונו הטוב של הקורא כבר נתון לו ממילא. לקורא יש אמון ביצירה והוא נותן לה “שאנס” לפי התרשמותו מן הפתיחה או הפרק הראשון.

פתיחה כושלת, ממושכת מדי ומשעממת, יוצרת הרגשת כשל בקורא, וגם אם ישתדל הסופר לאחר מכן להביא בפניו פרקים מופלאים ויפים, יעקוב אחריהם הקורא במנוד ראש ויאמר לעצמו: אדוני הסופר, מאמציך נוגעים לליבי, אך מחזקים בקירבי את ההרגשה שאתה מנסה להציל, באמצעות שיפורים והפתעות, יצירה שהיא גרועה.

בהצגה שתחילתה ב“רגל שמאל” יתקבלו גם מאמציהם הכנים והמוצלחים ביותר של השחקנים באווירה של הסתייגות ואי־אמון מצד הקהל, שיחשוד בהם כי הם מנסים להציל הצגה כושלת.

היוצא מכך שכדאי וכדאי להשקיע עבודה רבה בדף הראשון של רומאן. אך כדי שלא להיתקע לנצח בטיוטות הפתיחה של המשפט הראשון, כפי שקורה לסופר ב“הדֶבר” של קאמי, מוטב לסיים קודם את הרומאן ואחר כך לשבת ולעצב היטב את פתיחתו. אם איני טועה כך נוהגים רבים, וגם המסון הוסיף כנראה את הקטע הראשון של הפתיחה, המרמז על תוכנו של הספר, רק לאחר שסיים את כתיבת הטיוטה הראשונה של בספרו.

במדורֵי השחמט בעיתונים נהוג לדון בכובד ראש בסגנונות שונים של “פתיחות”. ולו כתיבת רומאנים היתה עיסוק רציני לפחות כמשחק בשחמט, ראוי היה לייחד לה מדור העוסק בסגנונות הפתיחה של ספרים וסופרים.

מ“מסתורין” אפשר ללמוד לא מעט ולגנוב הרבה. לא רק עניין הפתיחה הכפולה אלא גם ההתאבדות המשולשת של נאגל. נאגל התימהוני והמסתורי נושא עימו בכיסו צלוחית רעל, שפסח גינצבורג הנפלא תירגמו בשם: “חומץ־כחול”, ודומני שהמדובר הוא בבקבוקון של ציאנקאלי, באשר ריחו מתואר כריח שקדים.

מחשבת איבוד עצמו לדעת מלווה את נאגל כל הזמן, ובייאושו מאהבתו לפרקן דאגני קיילאנד הוא יוצא בלילה ליער ושותה את צלוחית הרעל. כל הקורא את הספר בפעם הראשונה, כמוהו כנאגל עצמו, משוכנע ששעת המיתה קרובה. אך לא! ההתאבדות הופכת לפיאסקו: נאגל באמת מרגיש את הרעל, מתפתל, מתעוות על קרקע היער, ולמות אינו מת. להיפך, סופו שהוא שוקע בשנת ישרים. ועם התעוררו מה מתברר? צלוחית הרעל שלו היתה, עקב צירוף נסיבות מסויים, למשך שעות אחדות אצל שוטה העיירה, הגיבן מינוטין, והלה, שידע על תוכנה, החליף את הנוזל במים פשוטים. נאגל המסכן, לילה שלם הזה את מותו והתגלגל ביער בתחושת הקץ הקרב ואף הרגיש את טעמו וריחו והשפעתו של הרעל הקטלני – וכל זאת משום ששתה לגימה אחת של מי־באר פשוטים!

הוא שב למלונו. חולפים יום או יותר, יש פגישות מוזרות וביניהן אחת אחרונה עם דאגני הנאה והמוזרה, שאולי כבר אוהבת אותו ומוכנה לוותר על ארוסה למענו (תמיד נערות חלומותיו של המסון מאורסות הן לאחרים) אך הוא פוגע בה ומעליבה כדרכו והיא פורשת ממנו בגאווה, ושוב הוא במלונו, הולך לישון, מתעורר בבהלה בהיזכרו שאת טבעתו, שהיתה כקמיע לו, השליך לים לפני ניסיון ההתאבדות [הראשון]. הוא ממהר לשפת הים, יורד בסירה, מבקש להטביע עצמו, מפריעים לו, הוא מתגבר, הוא מרגיש מה שאדם חש ברגעו האחרון, והפעם, אנו בטוחים, קיצו בא… אך לא! הנה התעורר מחלום בלהות והוא בחדרו שבמלון.

"פתאום השעון נופל על הרצפה, והוא קופץ מעל המיטה. קוראים! לוחש הוא וצופה בעד החלון בעיניים פקוחות לרווחה, במהירות הוא לובש מכל הבא בידו, פותח את הדלתות ופורץ החוצה. הוא מביט על סביבותיו, איש לא השגיח בו. בפסיעות גסות הוא ממהר אל הנמל. גבי חזיתו מלבינים כל אותה השעה. הוא מתקרב אל שפת הים, רץ הלאה לאורך החוף עד קצה הנמל, ובקפיצה אחת הוא מטיל את עצמו לתוך הים.

“בעבועים אחדים עולים על פני המים.” (עמ' 311–312).

הפעם זה אמיתי, כלומר – בספר, אך האם זה מובן? לא. קראתי כמה פעמים את הספר וחלק ניכר וחשוב מעלילתו נשאר לדידי בבחינת מסתורין גמור, מתוך אי־התחשבות גמורה בקורא לא טרח המסון כלל לעגל את העלילה ולספר את כל מה שניתן לספר ולדעת על הדמויות. גם זאת, אני משוכנע, עשה בכוונה: המתכונת הבלתי־גמורה היא חלק מן העקרון האסתטי שעל פיו בנוי הספר והיא גם חלק בלתי נפרד ממשמעותו הרוחנית.

אגב, “מסתורין” אזל לגמרי משוק הספרים הישראלי. סיפר לי ישראל רובינזון, בעליהָ האדמוני של והממושקף של חנות “זוהר” לספרים עתיקים, כי זה לו חמש עשרה שנים שלא ראה בעיניו כרך של “פן”, ואילו “מסתורין”, הגם שיצא לפני שנים במהדורה שנייה (מקרה נדיר מאוד ביחסה של המו"לות העברית להמסון), אף הוא אזל, ורק לעיתים נדירות מתגלגל כרך ממנו לחנות ומיד נחטף, וכך גם גורל יתר ספרי המסון, רק את “ויקטוריה” ניתן לעיתים להשיג.

“בשביל מה אנחנו צריכים את הנאצי הזה המסון?” אמרה לי ספרנית אחת, “באירופה הלא זרקו כבר מזמן את כל הספרים שלו מהספריות!”

ובאמת, הלא גם דוסטוייבסקי לא הצטיין באהבת יהודים, וחוץ מזה הערבים שונאים אותנו ולנו הצבא הטוב ביותר בעולם. כמה דיביזיות יש ל“שדים” ולהמסון? לא צריך לדאוג.

* קנוט האמסון: “מסתורין”, רומאן. תרגם מנורווגית פסח גינצבורג. תל־אביב, תרפ“ח. [1928]. המחיר 200 מא”י (1 דולר). המכירה הראשית: בית מסחר־ספרים “מוריה”, תל־אביב, וסניפיו הארץ ובחוץ־לארץ.

הערה: לפי מחיר הספר, לא"י [לירה מנדטורית] אחת, כלומר 1000 מיל ארץ־ישראלי, בשנת 1928 ערכה היה 5 דולר!

עריכה לתרגום העברי: 1980

פורסם במוסף “תרבות וספרות”, של עיתון “הארץ”, בעריכת אברהם רימון, תחת הכותרת “בריחה מן ההמון הסואן” ב־3.10.1980

“מסתורין” (1892) היה הרומאן השני שפירסם קנוט המסון (1859–1952) לאחר הרומן שבו קנה את שמו בנורווגיה, “רעב” (1890). ואכן מבחינות רבות דמותו של התימהוני הנווד יוהן נאגל, גיבורו של “מסתורין”, היא המשך לאותה דמות של סופר צעיר שפגשנו ב“רעב”, וקווי־איפיון קרובים באים לידי המשך גם ב“פאן” (1894) וב“ויקטוריה” (1898).

אדם צעיר, מוזר־הליכות, שנמלט במידה זו או אחרת מן החברה, מאוהב אהבה נואשת בעלמה צעירה, אולי גם מבלי שהכיר אותה היטב, אך הצורך לאהוב מפרנס את כל נפשו, מכתיב את התנהגויותיו ומוזרויותיו ומביאו להתאכזרות כלפי עצמו וכלפי אחרים, לבריחה ולקץ מר, טראגי.

האהבה, והבריחות מן העיר אל הטבע, שלובים בביקורת חברתית קשה על העולם הפוליטי והספרותי־אמנותי של נורווגיה וארצות אירופה אחרות באותה תקופה, ואף שיש התייחסות לדמויות ולמצבים אקטואליים־למדי, הנה גם מבלי לדעת מי הם היו כולם, ברורה ותקפה מבחינתה ביקורתו של המסון גם כלפי תקופות ומקומות אחרים.

ב“מסתורין”, שהוא ללא ספק אחד השיאים שאליה הגיעה מעודה אמנות כתיבת הרומאן, מגיעות כל התכונות ה“המסוניות” הללו לידי ביטוי בולט. יוהאן נאגל, צעיר בראשית שנות השלושים לחייו (ניתנות כנראה במתכוון, שתי גירסאות שונות לגבי גילו, עשרים ותשע, ושלושים ותשע שנים), מגיע יום אחד בספינה לעיר־חוף נורווגית קטנה, ושם, תוך זמן קצר למדי, מתרחשים כמה וכמה מאורעות תמוהים ומשונים אשר בסופם הוא מאבד את עצמו לדעת בקפיצה לים.

מיד עם בואו, בעצם, עוד בטרם בואו, רק למראה הדגלים שהונפו לכבוד אירוסיה של דאגני קיילאנד, בת־הכומר, מתאהב בה נאגל ומכוון כנגדה את כל מעשיו וחיזוריו, כדי לעשות עליה רושם ולזכות בתשומת־ליבה ולהפר את אירוסיה לקצין ימייה, שאינו מופיע כלל ברומאן.

הדמות השלישית ברומאן היא הננס (בנוסח המקורי של התרגום כינהו פסח גינזבורג בשם – מינוטין), דמות ספק מעוותת ספק טהורה, משורש נפשו של סמארדיאקוב, אשר עימה יש לו לנאגל דין־ודברים מתמשך.

ברקע כל הדברים מונחת התאבדותו האמיתית, או המדומה (כלומר, בתאונה או ברצח) של קארלסן, איש צעיר ורע־מראה שהכין עצמו לכמורה והיה מאוהב בדאגני קיילאנד.

רגע של אמת

אף שעלילת הרומאן מסופרת בדייקנות ובפשטות־כביכול, הריהו נותר בגדר מסתורין גם לאחר גמר הקריאה בו. האם הכיר נאגל מישהי מכל הדמויות הלוקחות חלק ברומאן עוד בטרם דרכה כף־רגלו לראשונה בעיר הקטנה? מה פשר אהבתו המוזרה לבתולה הקשישה מרתה גודי? האם באמת ביקש לשאתה לאישה ולהתחיל בפרשה של חיים חדשים, בריאים, בחיק הטבע? או הציע לה את הצעת הנישואין רק מפני אכזבתו באהבתו לדאגני קיילאנד, וכדי להרעים את זו האחרונה, מעשה שאכן הצליח?

אם כן, מדוע הוא נס מפני דאגני, כאילו את רעתו היא מבקשת, ולבסוף אף שם קץ לחייו, שעה שברור כי לבסוף היא מאוהבת בו מאוד והיתה מוכנה להשליך למענו את ארוסה וכל אשר לה? ומה חלקו של הננס, של מינוטין, בכל הפרשה הזו? ההיה זה הוא שרצח את קארלסן? האם היה איש־סודה של דאגני? האם אהב אותה? או שמא היה קשור למרתה גודי?

מכל הבחינות הללו, זהו רומאן שעלילתו אימפרסיוניסטית למדי, ובמבט־לאחור היינו נוטים לכנותה אפילו סוריאליסטית־במקצת. עקרונה המרכזי, והוא מאפיין לא במעט גם את “רעב”, “פאן” ו“ויקטוריה”, הוא שהגיבור־המספר אינו מכיר, או נאמר אולי אפילו – מרמה, את נפשו־שלו. נאגל אינו מסוגל להגיע לידי מודעות־עצמית מלאה, ומאחר שכל הסיפור ניתן, אמנם בעקיפין, מנקודת מבטו שלו, נותר גם הסיפור מעורפל; קצותיו הברורים כל־כך – אינם מתאחים כלל, זאת אומרת דאגני למרתה, בסוף הספר, וזאת כבר לאחר מותו של נאגל, כי נאגל אכן הזהיר ואמר כי סופו של הננס, של מינוטין, יהיה רע.

מהו אפוא הסוף הרע הזה? האם אכן היה רוצח? זאת אין אנו יכולים לדעת מתוך העלילה. והלא הננס הוא אשר החליף את הרעל שהחזיק נאגל בבקבוקונו – במים, ובכך הציל את נאגל מניסיון־ההתאבדות הראשון שלו. מדוע עשה זאת? אולי עקב הננס אחרי נאגל לא פחות משעקב נאגל אחריו, וביקש לעזור לו לזכות בדאגני כדי לנקום בארוסהּ יפה־התואר, שהיה מתעלל בו, בננס, ולועג לו, כפי שעשו כל שאר נכבדי ויקירי העיר הקטנה?

אך מיהו נאגל עצמו? הריהו מצד אחד מאחז־עיניים, חסר כל כישרון־של־ממש, מתחבל תחבולות מצויינות אך חושף אותן ומתאכזר לעצמו, לשם מה? כדי להגיע לרגע־של־אמת עם עצמו או כדי לעשות רושם ולעורר עניין באישיותו מצד דאגני קיילאנד? ואולי הוא מטורף גמור? או שיכור כרוני? או אדם מאוכזב, שלילי־במהותו, מלא תאוות הרס עצמו והרס אחרים?

מצד שני, לעגו, ביקורתו החברתית והספרותית, הבוז שהוא חש לבינוניותה של “הגאונות” שעולה חומרים־חומרים בתרבות ארצו ובשאר ארצות אירופה, דימיונו הלוהט, חלומותיו הנוראים, התפרצות יצריו האי־ראציונאליים, המעוותים, הסוטים (כיצד עינה פעם בחורה שעימה טייל מחצית היום בלונדון והעמיד אותה במצב שבו התביישה להיפנות לצרכיה הגם שזה גרם לו עצמו להשתין במכנסיו, מתחת למעילו), ומעל לכול – אהבתו העזה, המלאה השפלה עצמית והשפלת הזולת, לדאגני קיילאנד – כלום אין כל אלה מציגים אותו כדמות עמוקה, חד־פעמית, טראגית, כזירה שבה מתרחש המאבק הנורא בין הקסם הרקוב של התרבות העירונית, שאי אפשר לו בלעדיה, לבין החלום המעורפל שיש לו על חיי טבע, חיי יער, חלום שבא למלוא־ביטויו רק לאחר שנים, כשכתב המסון את “ברכת האדמה” (הספר שעליו זכה ב־1920 בפרס נובל)?

מוות בחיים

כשהתפרסם, ביקשו מהמסון כי יספר על הביוגראפיה שלו. והוא ענה בערך כך: “לא ביקרתי בבית־ספר ולא עמדתי בבחינות. בנעוריי עסקתי במלאכות רבות ומשונות וסיירתי בארבע יבשות. התחתנתי פעמיים והולדתי חמישה ילדים. עכשיו אני מת.”

אכן, מבחינה מסויימת ביקש המסון למות, או להתנוון, כמעט עם כל אחד מגיבוריו־הקרובים־שלו ב“רעב”, “מסתורין”, “פאן” ו“ויקטוריה”. אך הוא לא העניק להם את חסד הכישרון, הגאונות שאכן היתה לו־עצמו. הוא חש כאילו גיבוריו, שפחותים ממנו במידת הכישרון והגאונות, יודעים את החיים בצורה עמוקה ממנו־עצמו, זה שכתב את פרשת חייהם, ולכן באה אותה הילה של מסתורין שהם מותירים אחריהם. מסתורין שהוא־עצמו לא הצליח או לא רצה לפענח בהם. ולכן באה אותה הרגשה שלו שהוא “מת” בחייו, משום שהוא אינו מסוגל להעפיל לאותן פסגות, או לרדת לאותם מעמקים, בהם שהה ברגעי גאוניותו, שעה שכתב את יצירותיו.

והלא נאגל ב“מסתורין” כמוזועק כל הזמן שהוא־הוא הגאון האמיתי, הגאון שטרם יצר דבר, ובתחושה זו הוא מאבד־עצמו־לדעת.

*

“מסתורין הופיע לראשונה בעברית בדפוס “הארץ” בשנת תרפ”ח [1928] בתירגומו מנורווגית של פסח גינזבורג, ובמהדורה נוספת ואחרונה בשנת תש"ז [1947]. במהדורה שלפנינו עבר התרגום עריכה מחודשת בידי פנחס שדה ויותם ראובני. אין אני יודע אם העורכים הישוו את התרגום עם המקור הנורווגי, או עם תרגום לשפה אחרת, אך התוצאה מוזרה למדי.

הנוסח החדש הוא אמנם קריא למדי, אלא שאבד בו אותו זוהר מסתורי, חגיגי, שהיה לתירגומו המקורי של פסח גינזבורג, תרגום שאמנם עתה בקריאה מחודשת, נראה זקוק מאוד לעריכה בגלל התיישנותו, וחוזר חלילה, עד כי עולה השאלה מדוע בכלל נשאר שמו של גינזבורג כמתרגם המהדורה הנוכחית? הלא יותר קל היה לתרגם את הספר מאנגלית, למשל?

* “מסתורין” מאת קנוט המסון. מנורווגית: פסח גינזבורג. עריכה מחודשת: פנחס שדה ויותם ראובני. הוצאת שוקן, תל אביב, תש"ס [1980], 278 עמ'.

עברית: 1921

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 31.8.1973

“ויקטוריה” הוא אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שנכתבו בזמן מן הזמנים ואחד מספריו הטובים ביותר של הסופר הנורווגי קנוט האמסון (1859–1952). חתן פרס נובל לשנת 1920.

ויקטוריה היא בתו של בעל־אחוזה, וילדותה עוברת עליה בבית־האדונים, הנראה כטירה קטנה על פני הנוף הירוק, כארמון נפלא בודד בערבה.

לא הרחק מן הארמון מצויה טחנת־קמח, שם גדל בן־הטוחן, יוהנס מילר, והוא מילדותו אוהב את ויקטוריה ומשתתף במשחקים שלה ושל אחיה. ברבות הימים עוזב יוהנס את המקום ונעשה סופר. מעניין שכמה מגיבוריו של האמסון הם עצמם סופרים, ונראה שהיסוד האוטוביוגראפי־הנפשי חזק מאוד בכתיבתו.

לאחר שנים אחדות, והוא כבר מפורסם למדי, חוזר יוהנס לבית־הוריו ופוגש בוויקטוריה המתגוררת באחוזה. אהבתם מתלקחת מחדש, ואולם היא משיבה ריקם את פניו באותה תבנית המצויה גם בסיפורי אהבה אחרים של האמסון כ“פן” ו“מסתורין”. הגיבור אוהב את הנערה, היא משיבה ריקם את פניו, אך בעומק ליבה מושפעת ממנו ואוהבת אותו. עקב צירופי מקרים ומעמדים מוזרים, שהם לרוב גם משיאי כוח־התיאור הספרותי של האמסון, נמצא הגיבור מרגיז תמיד את אהובת־ליבו, מתקשר לאישה אחרת או עושה מעשי־שטות – כאילו כדי להצדיק את דחייתה אותו. הוא נהנה להיות איש מוזר, לא־אחראי, תימהוני. כך בא רגע שהיא רוצה בו וגם מתוודה על אהבתה, ואילו הוא, כבול כבר או מלא־גאווה, אינו מסוגל לזכות באישה אשר בה רצה יותר מכול. הקשר ניתק ומסתיים בצורה טראגית, במות אחד האוהבים.

ויקטוריה מכריחה עצמה להתארס ללייטנאנט צעיר ועשיר מאוד, כדי להציל את הוריה ממפולת כלכלית. היא כאילו מקריבה את עצמה למען אביה. לקורא בן־ימינו נראית הסיבה הכלכלית “מצחיקה”, אך אילו היינו אומרים שלוויקטוריה יש “תסביך־אב” והיא מבקשת להינשא לגבר שאינו אהוב עליה כדי לפצות את אביה, מיד היה הקורא “מבין” ו“מזדהה”. יצרי הכסף והרכוש, שהיו מניעים לגיטימיים בספרות המאה הקודמת [המאה ה־19], התגלגלו בתקופתנו בדמות מניעים פסיכולוגיים, ותשוקת הבת לאביה היא הרבה יותר “מכובדת” ממעשה “מיושן” של הקרבת אושרה למען ביטחונו הכלכלי.

לבטיה של ויקטוריה מגיעים להתפרצות מוזרה במסיבת אירוסיה, שאליה היא מזמינה גם את יוהנס מילר. היא משפילה אותו וכרוכה אחריו. ארוסה הלייטנאנט חש בכך, ולאחר שהוא סוטר על לחיו של יוהנס, הוא יוצא לציד ומת בתאונה מסתורית, שם קץ לחייו.

ויקטוריה נפגשת עם יוהנס בנמל הקטן, לאחר שמפליגה הספינה ובה גופת ארוסה. היא מרגישה שעכשיו היא יכולה לגלות ליוהנס את כל אהבתה, אבל בינתיים אירע דבר בחייו של יוהנס, דבר שהיה מוכרח לעשותו כדי להרגיז את ויקטוריה, וכך המעמד ביניהם. ויקטוריה אומרת:

“הוא יודע, שאותו אני אוהבת, יוהנס, זאת הלא ראה? אני התגעגעתי עליו כל־כך בשנים האלה, עד שאין איש, אין איש אשר יבין זאת, אני הייתי מהלכת פה בדרך והייתי מהרהרת: עתה טוב לי לעמוד מעט בתוך החורשה על־יד הדרך; כי שם היה הוא אוהב להלך. וכך הייתי עושה. באותו היום, ששמעתי כי הוא בא, לבשתי את שמלתי הבהירה, הכתומה־בהירה, הייתי חולת ציפייה וגעגועים, והייתי מהלכת ואומרת לעצמי כל העת: עתה שב הביתה! אין כמוהו נהדר, ועתה ששב הביתה, לא־כל־שכן שאין כמוהו נהדר! ביום שלאחריו לא יכולתי עוד להתאפק, ולבשתי שוב את שמלתי הבהירה ועליתי אל המחצב כדי לפגשו. הזוכר הוא? אני פגשתיו, אולם אני לא קטפתי שום פרחים, כמו שאמרתי, ואף לא שלשם כך באתי. הוא לא שמח עוד לשוב ולהתראות איתי; בכל־זאת תודתי לו על שפגשתיו. הדבר היה לפני שלוש שנים. הוא החזיק ענף בידו וישב והיכה בו, כשבאתי; וכשהלך משם, הרימותי את הענף וצפנתיו ונשאתיו עימי הביתה…”

“כן, אולם, ויקטוריה,” אמר הוא בקול מרתת, “מעתה אל־נא תוסף לדבר אליי דברים כאלה.”

“לא,” ענתה בחרדה ותפשה את ידו. “לא. אין לי לעשות זאת, לא, הוא אינו רוצה בזה.” היא התחילה להחליק את ידו בעצבנות. “לא, הן אין לי לקוות, שיחפוץ בכך. ואני, חוץ מזה, הרעותי לו כל־כך. האם לא יוכל סלוח לי אף במשך העת?”

“כן, כן, על הכול. אולי אין זה העיקר.”

“ומה־זה אפוא?”

שתיקה.

“באתי בברית־האירושים,” ענה הוא."

(עמ' 84–85).

ברית אירושיו של יוהנס עם קמילה, שאותה הציל בילדותה ממוות בטביעה, אינה מגיעה לכדי קשר קבוע. ליבה של קמילה אינו נתון לבחור הרציני השוקד על כתיבת ספריו, ואילו הוא משתעמם בחברתה ושמח בהיוודע לו מפיה כי היא התאהבה בבחור אחר. הוא נמנע מלפגוש בוויקטוריה, וגם אינו יודע שהיא דועכת והולכת במחלת השחפת.

אחד הקטעים הגאוניים בספריו של המסון הוא המעמד האחרון בסיפור, שעה שמורה־הבית הקשיש של האחוזה, כמין גראפומאן־חובב, פוגש כמו במקרה את יוהנס לפני שער ביתו בעיר. ראשיתה של השיחה בענייני הספרות הנלעגים וחייו הפאתטיים של מורה־הבית. אחר מגלה לאט־לאט מורה־הבית את דבר מחלתה של ויקטוריה. “האם היא חולה מאוד?” שואל יוהנס. “מאוד. אפשר שכבר מתה, המבין הוא?” (עמ' 104).

ופתאום מתברר שוויקטוריה מתה באותו יום בבוקר, ומורה־הבית, שיודע את כל פרשת אהבתה הנואשת ליוהנס, בא אליו בשליחותה האחרונה ומוסר לידיו את מכתב הפרידה שכתבה לו ויקטוריה, אשר רבות משורותיו נקראות כפרק שירה מופלא:

“כן, יוהנס, אני אהבתי אותו, אהבתי רק אותו כל ימי־חיי, ויקטוריה היא הכותבת זאת, ואלוהים קורא את הדברים מעל לשכמי.” (עמ' 108).

האמסון נתן ל“ויקטוריה” כותרת־מישנה: “תולדות אהבה אחת”. קשה שלא להשוות את ספרו לאותו “סיפור אהבה” [של אריק סיגל] שהיה לרב־מכר לפני כמה שנים בארה“ב וגם כאן. שני הספרים מסתיימים במותה של הגיבורה, כשם שהשיעבוד הפסיכולוגי החליף את תאוות הממון והרכוש, כך באה מחלת הסרטן במקום השחפת, אבל נדמה לי שכל ההבדל בין ספרות רומאנטית טובה ואמיתית לבין קיטש, מתגלה בהבדל בין “ויקטוריה” ל”סיפור אהבה".

כשעומדים על הניגון המיוחד שבדברי ויקטוריה, על סגנונו הפיוטי והאימפרסיוניסטי של האמסון, אי אפשר שלא לחוש בהשפעה העצומה שהיתה לו על הספרות העברית בעשורים הראשונים של המאה [העשרים]. עקבות הניגון [שלו] מצויים בסיפורי האהבה היפואיים של עגנון ואצל גנסין, ואפילו אצל ברנר, ובסיפוריו של דב קמחי. והיה, כמובן, שוני בהשפעה, בייחוד אצל הסופרים שכתבו בארץ־ישראל. כי האמסון מתאר נופים צפוניים של יערות ושלג וקור וים ופיורדים, ואילו הסופרים העבריים הצעירים, שהגיעו ארצה באותן שנים וכרכי האמסון בציקלונם, מצאו עצמם בארץ חמסינית, קירחת, מדברית ומזרחית, ונוגע ללב היה ניסיונם לטעת את הרומאנטיקה הצפונית הזאת בדרך־ראייתם את האקלים וחיי הנפש של גיבוריהם בארץ־ישראל.

שמונה ספרים של האמסון הופיעו בעברית. הראשון, “רעב” (1890), הופיע ב־1899, בווארשה, בהוצאת “תושיה”, בתרגום מיושן מאוד של א. סגל, שאותו בוודאי היה צריך לתרגם מחדש.

“ויקטוריה” הוא הספר היחיד ששב ונדפס במהדורה חדשה לאחר קום המדינה, בשנת 1950, ועדיין אפשר להשיג את הספר, בקצת מאמץ, בחנויות למימכר ספרים ישנים.

ועוד הופיעו, ואזלו לגמרי: “”ברכת האדמה" (1922) בתרגום ניסן טורוב, “פן” (1919) בתרגום מ. ליפסון, “עבדי האהבה” (1922) בתרגום פ. גינזבורג, “בעלי חלומות” (1930), ו“מסתורין” (1928) אף הם בתרגומו של גינזבורג, ו“פרשה אחרונה” (1933) בתרגום יצחק שנברג [שנהר].

כל התרגומים הללו עדיין לא נס ליחם וצריך רק להדפיסם במהדורות חדשות.

לפני שלוש שנים אזלה תוך שלוש שעות מהדורה בת 100,000 עותקים של ספרי קנוט האמסון, שנדפסה בברית־המועצות. ספרי האמסון לא נדפסו ברוסיה מאז 1930. כתבים נורווגיים במוסקבה מסרו על תור של אלפי אנשים שהמתינו שעות ליד חנות הספרים “דום־קניגי”, כדי לרכוש את “ויקטוריה”, “רעב”, “מסתורין” וספרים אחרים. בהקדמה הרוסית לספרים לא התייחסו כלל לאהדתו של האמסון לנאציזם.

ואילו אצלנו, יש לשער, כמו במקרה של הרמן הסה, יבוא גל תרגומים ומהדורות חדשות מספריו של האמסון רק לאחר שהוא ייעשה אופנתי במערב, היפי’ס מזוקנים יקראו בו ואינטלקטואלים יהודיים יכתבו עליו מאמרים מלומדים וסנוביים במוספים הספרותיים. ורק מעטים יזכרו אז כי האמסון היה בן־בית בספרותנו ובעולמנו הרוחני שנים רבות לפני שגילוהו מחדש במערב, ואין צורך להיות לבאנטיניים ואופנתיים כדי לשאוב מכלי ראשון את מיטב ספרות העולם.

* קנוט האמסון: “ויקטוריה, תולדות אהבה אחת”. תרגם מנורווגית פסח גינזבורג. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה, תרפ"א, 1921. 108 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר: ליוהנס מילר, בן־הטוחן

אִלּוּ לִפְנֵי שָׁנִים נָשָׂאתִי

אֶת גֵּיהִנּוֹמֵךְ הַקָּט

לוֹמֵד לִפְסֹעַ בִּשְׁבָרַיִךְ

נָס עַל קֶרַח דַּק מִמֵּךְ אֵלַי אֵלַיִךְ

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכְּפוֹר נִסְדַּק בִּצְלָעוֹתַיִךְ

אִשָּׁה עֲיֵפָה אַתְּ

מִן הַתְּבוּנָה לָשֵׂאת רַגְלַי לִבְרֹחַ

בְּטֶרֶם אַתְּ יוֹצֵאת

מִדַּעַת, נוֹשֶׁרֶת אֶל חֵיקִי

כִּפְרִי בָּשֵׁל מִדַּי –

בִּשְׂרִיד רֵיאָתָהּ וְהִיא גּוֹוַעַת

לְיוֹהַנֶס מִילֶר, בֶּן־הַטּוֹחֵן:

"כֵּן יוֹהַנֶס, אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

רַק אוֹתְךָ כָּל יְמֵי חַיַּי

וִיקְטוֹרְיָה הִיא הַכּוֹתֶבֶת

וֶאֱלֹהִים קוֹרֵא אֶת הַדְּבָרִים

מֵעַל שִׁכְמִי."

הֲיִי שָׁלוֹם, עַכְשָׁיו זָרָה אַתְּ

וְאַךְ לְתֹהוּ קְצָת

מִלִּים שֶׁלִּי מְרַחֲמוֹת אוֹתָךְ

וּקְצָת מִלִּים שֶׁלָּךְ מְרַחֲמוֹת אוֹתִי –

רַק אֶת עַצְמִי נָשַׁקְתִּי בִּשְׂפָתַיִךְ

לִפְתֹּר חִדַּת גַּאֲוָתִי

אֲבָל מוּזָר הָיָה לִבֵּךְ וְקַר וְדַל כֹּחוֹ

אִם לֹא יָכֹלְתְּ אוֹ לֹא רָצִית

אַחַת לִי. שְׁנוֹתַי נֶאֱסָפוֹת מוּלֵךְ

אֶתְמוֹל עָצוּב בְּגַעֲגוּעַ סָתוּם

כַּחֲמִישִׁיָּה בְּדוֹ־מָז’וֹר לְשׁוּבֶּרְט

אַתְּ נִגּוּן שֶׁלֹּא הָיָה בָּךְ –

יולי 1973

מתוך ספר השירים “יעזרה אלוהים לפנות בוקר” בהוצאת אסטרולוג, 2005

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.10.1974

שמונה מספריו של קנוט המסון תורגמו לעברית: “רעב”, “ויקטוריה”, “ברכת האדמה”, “פן”, “עבדי האהבה”, “בעלי חלומות”, “פרשה אחרונה” ו“מסתורין” – אף אחד מהם לא הופיע במהדורה חדשה או בתרגום חדש לעברית מזה כמה עשרות שנים, ואין להשיגם בשום חנות ספרים. והתוצאה – כשני דורות של קוראים בארץ לא שמעו כלל את שמו של הסופר הנורווגי המופלא הזה. למרבית הוצאות הספרים בארץ אין מדיניות תרגום עצמאית, והן הולכות אחרי האופנה במערב (וגם זאת בפיגור רב ובהשמטת ספרים חשובים). לדוגמה – הרמן הסה.

הקורא העברי חזר וגילה ספר כ“נרקיס וגולדמונד” – אשר תורגם והופיע בעברית כבר לפני עשרות שנים. אבל, כל עוד לא נעשה הרמן הסה אופנתי במערב, לא טרח איש להדפיסו מחדש אצלנו. אילו תרבות חיקוי זו היתה מביאה לפחות להדפסתם מחדש של ספרי המסון, לאחר שהתעורר בו מחדש העניין במערב! אבל לא. ישנם אצלנו מומחים מדופלמים לתרגום מנורווגית, אשר מצאו לנחוץ לתרגם מחדש את “פר גינט” (לאחר שתורגם כבר ביופי שירי נדיר בידי לאה גולדברג) אך משום־מה טרם גילו את המסון.

הילת המחלה

“פרשה אחרונה” שייכת ל“משפחת” הרומנים אשר רקע התרחשותם בבתי מרפא בהרים, רובם לשחפנים כדוגמת “הר הקסמים” לתומס מאן ו“בבית המרפא” לדוד פוגל. קסמם של בתי המרפא האלה כפול: מצד אחד, ההווי האירוטי־החולני הנוצר בהם, על גבול ההיסטריה, תמיד במעלת חום אחת או שתיים יותר מהנורמאלי. ומצד שני – האפשרות לשקף עולם שלם ותקופה, על רבדיהם החברתיים וגווניהם הפילוסופיים, על־ידי מיקרוסמוס של בני־אדם המתנהגים, בתנאים של בידוד־למחצה, באורח קצת גרוטסקי ופאתטי, והם מביעים במוגזם את המחלות הכמוסות אצל רוב בני־דורם.

האם היו המחלות עצמן, מנקודות־מבט של הסופרים עליהן – אציליות יותר? את העונג החולני, הדקאדנטי, אשר בשלוש היצירות הללו אין למצוא, למשל, ב“אגף הסרטן” של סולז’ניצין. כלום זה רק ההבדל שבין הסרטן לשחפת? סולז’ניצין, שנולד לאחר מלחמת העולם הראשונה, אינו מסוגל ואינו רוצה לראות בדעיכה במחלה סוג של יופי ענוג ועצוב. ואולי דורנו מתייחס למחלות מסויימות כאל משהו מפלצתי, דמוני, ואינו רוצה לחיות במחיצתן, אפילו במחשבה, כקורא על ייסורי אחרים, מתוך הזדהות של חמלה, רחמים וקדושה.

אכן, סולז’ניצין השתמש במחלת הסרטן, אותה ידע מבשרו – כאמצעי מפחיד – להעמיד את הקורא בסיטואציה דתית־קיומית. ואילו במאה הקודמת [ה־19] נילווה אפילו לעגבת רטט של מסתורין רומאנטי, ולשחפת היה זוהר טראגי של התלקחות אחרונה בטרם דעיכה.

“פרשה אחרונה” מעמתת דמויות של שני טיפוסים הלוקחים חלק ביצירתו של המסון מראשיתה. האחת – דמות הנווד הרעב, האומלל באהבתו, העני מילדותו, התימהוני, הנכשל באהבה, והמתאבד. דמות שקירבתה הביוגראפית להמסון רבה. דמות זו מופיע ב“רעב”, “מסתורין”, “פן”, “ויקטוריה”, והמשכה בדמות אוליבר מגנוֹס “המתאבד” שב“פרשה אחרונה”.

והדמות השנייה היא זו של האיכר השורשי, ההררי, הכורת ברית קשה עם האדמה, איתני הטבע ויצרי החיים, ואלה מביאים אותו עד לידי פשע. דמות זו מאפיינת את התקופה השנייה ביצירתו של המסון, הניסיון להגיע לחיוב החיים, להשתרשות. זו דמותו של יצחק ב“ברכת האדמה”, הרומאן אשר עליו קיבל המסון את פרס נובל בשנת 1920. ומקבילה לו ב“פרשה אחרונה” דמותו של דניאל. החי בהר, מעל הכפר טוראס, מקום בו עומד לקום בית־המרפא, שם מסתופפים הטיפוסים המנודים, החולניים, כאוליבר מגנוס ה“מתאבד”, אנטון מוס המצורע, העלמה יוליה ד’אספר ומאהבה הנוכל העדין מר פלמינג.

הזוג הפאתטי

החברה המתאספת בבית־המרפא היא צירוף קרתני־קוסמופוליטי של חולים, מאחזי־עיניים, מיואשים, תאוותניים וחומדי ממון, המתקיימים במידה רבה זה על חשבון זה, בין אם מדובר באמצעים חומריים או בפאראזיטיות נפשית ובבדידות עמוקה המוצאת לה עוגן זמני בנפש הזולת.

הזוג הפאתטי ביותר ברומן, אשר זיכרו מלווה את הקורא שנים לאחר הקריאה, הם המתאבד וחברו המצורע. הראשון שלם בגופו, אך נפשו שקועה בייאוש עמוק, עקב בגידת אשתו, דבר שאותו הוא שומר בסוד כמוס. והשני – פצע שאינו מתרפא לו באצבעו החבושה תמיד, פניו נמקות ועיניו מתעוורות והולכות, ועדיין הוא בבית־המרפא מפני שטרם נתגלה כי מחלתו היא הצרעת, וסבורים שהוא לוקה בחולי־עור כלשהו. השניים תלויים זה בזה, מכאיבים זה לזה בתופסם את גווני־הגוונים הדקים והאכזריים ביותר אשר לחולשותיו ולפגמיו של כל אחד מהם.

הסצנה אשר בה מתגלה למתאבד דבר עזיבתו של חברו מוס את המוסד, מפני שעליו להיכנס לבית המצורעים, היא מן החזקות ביותר בספר. כדי לחפות על מצבם הנורא, ולא לגלוש לסנטימנטאליות, הם מחרפים ומעליבים איש את רעהו.

אך שונה תגובתו של מוס כאשר עליו לגלות את העובדה המרה לידידתם המשותפת, העלמה ד’אספר, החפצה לגמול לו על עזרתו לה ולהעניק לו מתנת כסף לקראת נסיעתו:

תודה, אומר הוא, איני זקוק לכסף.

הרי זה לעת מצוא. הביטה, אין זה סכום גדול –

אך אני לא אוכל להשתמש בו, העלמה ד’אספר!

אינני מבינה, אומרת היא בפחי נפש.

מוס בקול עמום: הנני מאלה הנתונים לחסות הציבור, מקום יוקצה לי מטעם הממשלה.

כך? שואלת היא בתמימות. איזה מקום? מישרה?

כן. מישרה קלה. כל חובתי היא לשוטט עם פעמון ביד ולצעוק טמא – טמא!

העלמה תולה בו את עיניה בחלחלה ולוחשת: האם אתה? – היא משתתקת. (עמ' 199).

וכך, רק פה, באמצע הרומן – מתוודע הקורא אל מלוא האימה שבמצבו של מוס, וכל פרשת יחסיו הקודמים עם סביבתו מוארת לפתע באור חדש.

הזרימה הפנימית של החיים

השינויים הפתאומיים, התמוהים, המעמידים בבת־אחת את מצב גיבוריו באור חדש נוסח נאגל, גיבור “מסתורין” – הם בין הקווים האופייניים ביותר לסגנון כתיבתו של המסון, לא מעט בהשפעת דוסטוייבסקי. בהמשך “פרשה אחרונה” מתברר כי לא צרעת היתה מחלתו של מוס, והוא משתחרר מבית המצורעים.

מגנוס, המתאבד, סבור כי ההתאבדות שפלה היא מן הרצח, ולפיכך חייב הוא לברור לעצמו מיתה משונה ומיוחדת במינה, בעלת רמה גבוהה. רמה שתעלה את ההתאבדות למעלת הרצח. (עמ' 55). ובמקום אחר הוא אומר: “בואה, מוות, בואה ותבוא הפרשה האחרונה!” (עמ' 229). הפרשה האחרונה היא אפוא המוות. אבל, לא מותו שלו, אלא מות אשתו האהובה, הבאה אליו לבסוף לבית־המרפא בבקשת מחילה, ונשרפת סגורה בחדרה בלילה, והמפתח בידו. כל בית המרפא עולה באש שהחלה באופן מקרי, בחדרם של משחקי קלפים עד לשעה מאוחרת בלילה. ומגנוס, בעקיפין, אשם במות אשתו.

ובמקביל, העלמה ד’אספר נעזבת על ידי הנוכל העדין, האצילי והחולני, מר פלמינג, והיא בראשית הריונה. לאחר שלא נותר שום מועמד אחר לנישואים, היא עוברת לחיות עם דניאל, ומסבבת אותו בכחש למען יחשוב כי הילד שלו. בעימות בלתי־נמנע בין מר פלמינג, החוזר לפתע, ודניאל רדוף השמועות על ספק־אבהותו – הורג דניאל את פלמינג. מות אהובה, אבי־בנה, גורם לעלמה ד’אספר להבריא משאפתנותה החולנית, הרומנטית ורודפת־הבצע כאחד. דניאל מסגיר את עצמו, ונשפט למאסר לא־ארוך.

הרומן מסתיים בפגישה לעת בוקר בין המתאבד, שאיבד את אשתו בשריפה, לבין העלמה ד’אספר, המחכה בנאמנות לתום שבע שנות מאסרו של דניאל. ובינתיים: "היא חוזרת ונפנית לעבודתה – בזריזות רבה עושה היא במלאכה, גם בטוב וגם ברע, – פעלתנות קרקעית, כך אנו קוראים לזה – " (עמ' 436. סוף הרומן).

כתיבתו של המסון אינה ניתנת בנקל להכללות ולפירוש סמלים ומוטיבים. היא מפתיעה, חמקמקת ורבת־תהפוכות, ומותירה את הקורא נדהם לנוכח גורלות אנוש, ממש כאילו היה מדובר באנשים קרובים אליו. כאילו מנסה המסון לחקות את הזרימה הפנימית של החיים עצמם.

* קנוט המסון: “פרשה אחרונה”. תרגום יצחק שנברג [שנהר]. כרך א’־ב' 436 עמ'. ספריית שטיבל. הוצאת ספרים. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. תל־אביב. 1933.

עריכה לתרגום העברי [1930]: 1979

פורסם במוסף “תרבות וספרות”, של עיתון “הארץ” ב־14.12.1979 תחת הכותרת “החזון הכוזב של הקידמה”

כמו מבעד לערפילים רחוקים חוזרת ומופיעה על מפת הספר העברי, מצוחצחת בלשון עברית בת ימינו, אחת מיצירותיו הנחשבות ביותר של קנוט המסון (1859–1952), “ברכת האדמה” (1917), שעבורה זכה בפרס נובל בשנת 1920.

בעברית הופיע הספר לראשונה בשני כרכים בשנת 1930, כשכתובת ההוצאה היא בברלין, ואילו הספר סודר ונדפס בבית־הדפוס “ראם” בווילנא, פולין, כשבעמוד השער מופיע קישוט־הדפס של מראה נוף כפרי־הררי.

המתרגם ניסן טורוב מציג את הספר לפני הקורא העברי ואומר כי הביקורת קידמה את היצירה הזו בהתפעלות רבה ואף הרחיקה לכת עד כדי להביע את הדיעה כי אישיותו של יצחק, הגיבור הראשי באפופיה כפרית זו, ראוייה להיות מועמדת בדרגה אחת עם גיבורי התנ"ך הנערצים. “ולנו חשוב הספר הזה בייחוד משום ערכו החינוכי הרב, בהיותו שיר השירים לעבודה בכלל ולעבודת־האדמה בפרט – לחיים פשוטים, בריאים וישרים בחיק הטבע.”

אכן, הדיעה המקובלת נוטה לראות ביצירתו של המסון מעין שתי תקופות עיקריות, ו“ברכת האדמה” היא המאפיינת המובהקת ביותר לתקופה השנייה, בנסותה להראות את ברכת ההשתרשות בקרקע, החיים הטבעיים, הפשוטים, המסתפקים־במועט והמקיימים־את־עצמם, אשר אינם נתונים לתנודות המלאכותיות של התיעוש, תרבות העיר והרדיפה אחר הכסף כתכלית־כל ולא כאמצעי־בלבד לסיפוק צרכי החיים תמורת עבודה קשה ויצרנית.

דמותו של יצחק, גיבורה של “ברכת האדמה”, שונה אפוא מדמויות הנוודים והנמלטים שעמדו במרכז יצירותיו הידועות של המסון מתקופתו הראשונה: דמות הסופר הצעיר הרעב ברומאן הראשון שלו, “רעב” (1890), יוהן נאגל ב“מסתורין” (1892) ותומאס גלן ב“פן” (1894). בדידות קאפריזית, תמהונית, מרושעת־לעיתים, הפכפכת וממיטה אסון על עצמה ועל הקרובים לה, היא העומדת במרכזם של הרומאנים הללו, אשר איזו רוח של תלישות גאה, רומאנטית, ושל אהבה אשר לא תבוא על סיפוקה לעולם – מרחפת עליהם ומעניקה להם את הקסם המשכר והאפל שלהם.

יצחק ב“ברכת האדמה” ובמידה מסויימת גם דניאל האיכר ב“פרשה אחרונה” (1924), אשר אישיותו השורשית ניצבת, למרות חטאו, בקוטב המנוגד לתושביו החולניים של בית־המרפא, כמו גם דמותה השורשית, החיובית של אשת יצחק, אינגיר, וזאת למרות חטאיה, וכן בנם סיברט – כל אלה ניצבים כמעין קוטב אחר, ראשוני, אשר אליו יש לשאוף כדי לברוח מקללת התרבות העירונית, התיעוש ורדיפת־הבצע. ובכך כאילו העמיד המסון ביצירותיו המאוחרות דמויות “חיוביות” ושורשיות, לעומת התלושים, התמהונים והנוודים של יצירותיו הראשונות.

סלע איתן

יצחק הוא אב־טיפוס של חלוץ, של האדם החדש, היצרני, המוצא מנוח לנדודיו בהתיישבו בחבל־ארץ מיוער אך לא מיושב, ובהתחילו מבראשית, במו־ידיו, להקים לעצמו ובבוא־היום למשפחתו – נחלה ובית, אחוזה לתפארת.

האישה שמצטרפת אליו, אינגיר, שפת־ארנבת שסועה לה, ומומה זה מביאה לחטאה הגדול – את ילדיה היא יולדת באין־רואים, ובלידתה השלישית היא חונקת את הבת הנולדת כי המום המשפחתי הזה חוזר בה, והיא רוצה לחסוך ממנה את סבלה שלה מילדותה.

על חטאה זה עתידה אינגיר לשלם בכמה שנות ישיבה בבית־סוהר, אולם מבית־הסוהר שבעיר הרחוקה היא חוזרת בבוא־היום אל האחוזה כמו היתה גברת שנשלחה להשתלם במוסד חינוכי מעולה. היא מביאה עימה משהו מן התרבות העירונית, ידיעת תפירה, אהבת ריקוד, גאווה, מעודנוּת, וגם איזה אי־שקט נפשי שהוא נחלתם של העירונים בהיקלעם לכפר, כאשר חסרה להם האווירה הדחוסה, המורעלת והזוהרת של העיר.

בכל מהפכי החיים עומד יצחק כסלע איתן, כאחד מאיתני הטבע. התנהגותו השקולה, הסלחנית ואפילו המהססת־לעיתים, אין אתה יודע אם היא נובעת ממיעוט חוכמתו או מחוכמה טבעית עילאית המנחה אותו תמיד לעשות את הנחוץ וההולם בכל מצב. יושרו אינו מוסכמה חברתית אלא יצר טבעי, קשר לאדמה, לעבודה מועילה, בונה, והתרחקות מכל דבר ששמץ של פאראזיטיות, התעשרות־קלה ורדיפת־מותרות דבקו בו.

התרבות, התיעוש, העיר – מופיעים כבר מן ההתחלה בדמות גייסלר, מעין גלגול של נאגל התמהוני מ“מסתורין”, אשר מופיע כאן ונעלם כל פעם בעניין סמלי אחד, דידאקטי, שביקש המסון להבליט בספר. באדמות ההר שבמורדותיו שוכנת אחוזתו של יצחק, מצוי עורק של עופרת־נחושת. פעמיים, בזכות גיסלר, זוכה יצחק בסכומים נאים תמורת הקצאת חלק מאדמותיו למיכרה־הנחושת. אולם בעיני יצחק אין הכסף הזה נחשב, ואין הוא מוכן לשנות כהוא־זה בהרגלי חייו ובעבודתו, אשר כולה מבוססת על האדמה, החקלאות.

לא כן רבים משכניו, ומן המתיישבים החדשים המצטרפים לאיזור ומקימים בו בתים ואחוזות. בעיני רובם יש למיכרה ערך עליון של מעין־קידמה ושל רווחים קלים. אך תהפוכותיו של המיכרה, אשר מדי פעם קם ונופל משום שמכרות־הנחושת במקומות אחרים בעולם מכים את רווחיות ההפקה ממנו – תהפוכות אלה מטלטלות את מחפשי הרווחים הקלים ואת העצלנים ומביאות אותם עד פת־לחם. התיעוש אינו אלא חזון כוזב. הוא אך משחית את האנשים כי אחרי שהורגלו תקופה קצרה בפריחה כלכלית – אין הם מוכנים לחזור ולעבוד קשה בשדותיהם כמקודם. ובתוך התהפוכות הללו עומדים איתנים רק אנשים כיצחק, ואחדים משכניו, אשר מעודם לא היו מוכנים להפקיר עבודה כלשהי במשקיהם תמורת רווחים קלים בעבודות הקשורות במיכרה, אם כי, כדרך איכרים מעשיים, נהנו אף הם, במידה, מכל עבודה או סחורה שהיה בידיהם למכור לאנשי המיכרה.

אינגיר מתנודדת בין חלומותיה העירוניים, המתבטאים גם בהתפתותה לפועל צעיר מן המיכרה במעין התלקחות אחרונה של אהבת הזר, האחר, הקליל והמשעשע – לבין נאמנותה ליצחק ולאחוזה ולמשפחה, ורגשות חרטה הפועמים בה בהתקפי חזרה־בתשובה ואדיקות.

יצחק הוא איש שלם עם עצמו. אין הוא נאבק אלא בסלעים ובגזעי־עצים כדי להרחיב את נחלתו ולבנות בה עוד ועוד. ואילו אינגריד – שדה־הקרב הוא בתוכה פנימה, והיא מנצחת לבסוף את נטיות הבריחה שבה, ואף שים החיים טילטל אותה, והיא היתה בעיר, הנה בסופו של הספר “עכשיו היא שוב בבית” וכינוי לה – “רוזנת האדמה”.

אך זרעי התלישות, אי־הנחת העירונית וגם העקמומיות המינית נובטים דווקא בבנו־בכורו של יצחק, אלישע, שנשלח בילדותו להתחנך בעיר ונותר חלוש־בגופו וקרוע־בנפשו, נס־מנשים ושונא־עבודה, וסופו, לאחר שהוא מבזבז חלק ניכר מן הסכום שקיבל אביו עבור אדמת־המיכרה, שהוא נוכח שאין לו עוד מקום במולדתו והוא מהגר לאמריקה, כדי שלא לחזור עוד לעולם. והכסף שבא בקלות, וכמו שלא־ביושר, מעניין המיכרה, אף הולך בקלות־דעת עם שיגיונותיו של הבן הלא־מוצלח, והיה כלא־היה.

ורק סיברט, הבן השני, העתיד לרשת את האחוזה – הוא הדומה כמעט בכל לאביו, וממשיך את התכונות החיוביות של ברכת האדמה.

תרגום כחדש

אם נחזור להערת־הפתיחה של ניסן טורוב מלפני כחמישים שנה, ייקל עלינו להבין איזו מידה של הקבלה והזדהות נמצאו להן, ליצירותיו של המסון, בקרב קהל הקוראים היהודי הצעיר, שמקביל בערך לדור אנשי העלייה השנייה והשלישית, תחילה כפי שהופיעו היצירות בספרונים ברוסית, “אוניברסלקות”, ולימים בתרגומיהן לעברית; ואיזו השפעה היתה להן על דור של סופרים עבריים מתחילת המאה. הלא בכתיבתו של הרומאנטיקון התמהוני הזה מארץ־הצפון הרחוקה כמו היה מקופל כל היסוד הבעייתי של חיי הצעירים היהודיים – מצד אחד התלישות הנוראה, ההתאכזרות העצמית עד כדי הרס, וההתאכזרות דווקא אל הקרובים ביותר, מצד אחר הנוודות והנדודים והבדידות וחיים שאין לה תיכלה בעיר הרוסית או הפולנית, ועל רקע גלי ההגירה לאמריקה (נושא החוזר ברבות מיצירותיו של המסון, שעבר אף הוא חוויית הגירה זו במשך שנים מיספר) – ומצד שני הרצון לחזור אל הטבע, אל ברכת האדמה, להתחיל מבראשית חדשה חיי כפר פשוטים, יצרניים ונקיים מכל חולאיה של תרבות העיר האירופית השוקעת.

אכן, מה טראגי הוא שסופר נורווגי קרוב־ורחוק זה השלים בבוא היום עם המישטר הנאצי של וִידקון קוויזלינג בארצו ובכך כמו ביישה אחריתו את ראשיתו וניתן לו מעין גט גמור מצד קהל הקוראים העברי, כמו גם במשך שנים מצד בני־ארצו הנורווגיים. ורק עתה שבה יצירתו אלינו, או אנחנו שבים אליה, להבין את גדולתה כשלעצמה ואת פרשת השפעתה על תרבותנו העברית, פרשה שהושכחה והודחקה במשך שנים רבות.

ההוצאה מעירה, כי “לקראת הוצאתו המחודשת לאור, נערך עתה התרגום מחדש על־ידי יותם ראובני והותאם לשפה העברית בת־ימינו תוך שמירה על רוח התרגום המקורי” – ואכן, בנוסח ראובני לא נשאר דומני גם משפט עברי אחד כפי שכתבו טורוב, אלא כל התרגום הישן (שנעשה מגרמנית ולא מנורווגית, כפי שצויין בספר) עבר שיכתוב ושינוי יסודיים והריהו כמעט כתרגום חדש. איני אומר זאת לשלילה. להיפך: השוואה, אמנם חלקית, בין שני הנוסחים, מראה שיותם ראובני עשה עבודה נאה בסיגול לשונו הארכאית־למדי של טורוב ללשון קרובה יותר לקורא העברי כיום. והלוואי שאפשר היה “לתרגם” כך מחדש יצירות של כמה סופרים עבריים מאותה תקופה.

יש רק לחשוש כי מכל הגלגולים הללו התרחק התרגום עוד יותר ממקורו הנורווגי, אך אולי גם בכך ישנה איזו הוכחה לחיוניות יצירותיו של המסון בעברית.

*“ברכת האדמה” מאת קנוט המסון. מנורווגית, ניסן טורוב, 1930. עריכת התרגום מחדש: יותם ראובני. הוצאת שוקן, תשל"ט 1979. 363 עמ'.

[ללא ציון שנת התרגום לעברית]

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 25.4.1969 תחת כותרת מדור “קריאה אפשרית”

“התכונות מן הסוג שאתה נמנה עליו,” אומר נרקיס לגולדמונד, “התכונות בעלות החושים החזקים והעדינים, בעלי־הנפש החולמים, הפייטנים, האוהבים, עולים כמעט תמיד עלינו, אנשי־הרוח. בכם טבוע היסוד האמדי[?], אתם חיים מלוא החיים, לכם ניתן כוח האהבה וכישרון החיים הפנימיים. אנו, אנשי־הרוח, אם כי אתם רואים אותנו תמיד כמנהיגיכם וכשליטים עליכם, לנו לא ניתן שפע־החיים, כי אם חרבוניהם. לכם עתרת החיים, לכם עסיס־הפירות, גן־האהבה ונוף־האמנות היפה. מולדתכם אתם – האדמה, שלנו – הרעיון. הסכנה האורבת לכם היא ההשתקעות בעולם החושים, המחנק בעולם מחוסר־אוויר. אתה הנך אמן, ואני הוגה־דעות. אתה ישן ליד שד אימך, ואני ער במדבר. לי זורחת השמש ולך הירח והכוכבים. אתה רואה בחלומך נערות, ואני – נערים…” (עמ' 60).

מוזר למצוא דפים אחדים לאחר־מכן חותמת “הספריה העירונית” (הספריה לילדים)" – כאשר הספר רחוק מלהיות תמים, וספק אם הוא מובן לבני הנוער הקוראים בו. על כל פנים, כאשר חזרתי וקראתיו עתה נוכחתי לדעת כי מאום לא הבינותי בו כאשר קראתיו לראשונה בטרם מלאו לי עשרים שנה.

זהו ספר מתוכנן מאוד ובנוי על פי תבנית – כדי להוכיח את התיזה של מחברו. כמעט שאין חריגות ו“גידולים ממזריים” בהם מתגבר יצר המספר על תבנית יצירתו, והופכה משום כך לעיתים למעניינת יותר.

בראשית הספר מוצגת ההנחה, או הבעייה אשר דורשת פתרון: נרקיס וגולדמונד. בהמשכו – חייו של גולדמונד ומסעותיו על פני הארץ – ובהם ההוכחה או פיתוח הנתונים הראשונים. וסוף הספר, מות גולדמונד, הוא הפתרון או המסקנה הסופית.

מהי התיזה?

במובאה שהצגנו בפתח הדברים: הניגוד בין נרקיס לגולדמונד, הניגוד בין איש הרוח לבין האמן. וצמד ניגודים זה משתקף בתכונות מהותיות מנוגדות המשוייכות לאופיים, למחשבותיהם ולחייהם של שני הגיבורים.

נרקיס מבטא את היסוד הגברי, העליון, הוא איש הרעיון, האידאה. יש בו מיסוד המנהיגות והאבהות (במובנה הסמכותי), יש בו יובש, חיים שהוקדשו לדת, מידה של שלווה שאינה טבעית אלא מושגת לאחר משטר רוחני קפדני והתגברות על עולם החושים. ויש בו, במפורש, נטיות הומוסקסואליות אשר מבטאות, כפי שביטאו כבר ב“משתה” של אפלטון, את עליונותן של ידידויות בין גברים ושל האהבה הרוחנית על פני זו הגשמית. נרקיס רואה בחלומו נערים. המושא של אהבתו הנסתרת הוא זִכרי. ובכך נשלם מעגל הזִכריות של הווייתו ושאיפותיו. הוא קרוב לשמיים ולא לאדמה.

ההשפעה האפלטונית והניאו־אפלטונית מצוייה כאן בשני מישורים: האחד, ראיית עולם האידיאות העליון, הבא מלמעלה, כיסוד הנעלה, הזכרי, הזורם בדרך השפע למטה, אל העולם העכור, הנקבי, ונותן לחומר ההיולי את צורתו.

תפיסה דומה של זיהוי יסודות: זכרי־אלוהי־עליון מול נקבי־חומרי־תחתון – קיימת גם בתורת הספירות של הקבלה היהודית. שם מצוייה תפיסה של סכסואליות כפולה, לפיה כל ספירה, המתווכת בין עושר השפע האלוהי הבא מאין־סוף לבין עולם החומר – היא כנקבה לספירה שמעליה וכזכר לזו שמתחתיה, וחיותו של עולמנו תלוייה בזיווג המתמיד ובשפע הנמשך מן העולמות העליונים.

המישור השני בו קיימת ההשפעה היוונית הוא כאמור ראייתה של הזיקה ההומוסכסואלית כיותר אריסטוקראטית, יותר “זכרית”, יותר “טהורה” ויותר מושגית – ופחות תלוייה בעולם של החומר, החושים והנשים. בעולם הנשים מובנה של ההזדווגות הוא תועלתי – לשם הולדה גשמית ולא לשם הולדה ביפה, כאהבתו של סוקרטס לאלקיביאדס.

“נרקיס וגולדמונד” [הופיע במקור בשנת 1930] הוא מיתוס, וגולדמונד הוא חלקו השני והאפל של המיתוס. גולדמונד הוא “גבר של נשים”. הוא – רואה בחלומו נערות, הוא בעל חושים, נפש חולמת, פייטן, אוהב, אמן, צייר. בו טבוע היסוד האימהי, מולדתו האדמה. הוא קרוב במהותו לעולם החומר, לעולם האישה. היסוד הנקבי מבטא את האם, “האם הגדולה”, את האהבה, השלימות ההרמונית של הגוף היפה, את האדמה, החומר ואת המוות, קץ כל חי.

כל חייו של גולדמונד הם רדיפה נואשת אחר דמות אימו שעזבה אוו בילדותו. הוא מוצא רמזים לה בנשים שעימן הוא שוכב, שאותן הוא אוהב, הוא מכין עצמו כל ימיו לעצב את דמותה בפסל של “האם הקדושה”, פסל שיבטא את כל ניגודיה: החיים והמוות, ההולדה והכיליון, האימהות והמלחמה, הרחמים והאכזריות.

כל חייו, כל מסכת נדודיו, עומדים בסימן ניסיונו זה לפענח את דמות אימו. את דמות האישה כ“אם כל חי”, ולעצבה במסגרת אמנות הפיסול אשר בה התמחה. מושאו של גולדמונד הוא נשי ומפני כך אף נפשו מלאה ממהות האישה, ממהותה של אהבת־בשרים וחיי חושים חולפים.

בראשית הספר אין גולדמונד מוכן להודות במהותו זאת. הוא רוצה דרך חיים זכרית־שכלית כזו של נרקיס הנערץ עליו. גולדמונד ניצב על פרשת דרכים – הוא אינו אוהב את נרקיס גם אהבת־בשרים. ואילו נרקיס, שאוהבו גם בנפש וגם בחושים, מקריב את אהבתו הגדולה למען גלות לגולדמונד את מהותו האמיתית של זה, גילוי השם קץ לקירבתם ומוציא את גולדמונד לחיי נדודים, יצרים ואמנות. גולדמונד שואל מדוע ייבצר ממנו ללכת בדרכו של נרקיס, ונרקיס עונה:

“לא, חביבי, ממך ייבצר הדבר. יש בני־אדם שכוחם יפה ללמוד הרבה, אתה אינך נמנה עליהם. אתה לא תהיה למדן לעולם. לך כישרונות אחרים. אתה עולה בכישרונותיך עליי, אתה עשיר ממני אף חלש ממני. דרכך תהיה עשירה יותר וקשה יותר מדרכי. יש שלא היית רוצה להבין לי. יש שהיית מסרב כסייח זה, לא תמיד היה קל הדבר, ועיתים הייתי מוכרח להכאיב לך. חובתי היתה להעיר אותך, כי על כן היית שקוע בשינה. אך דבר זה שהעליתי לפניך את זכר אימך כאב לך לכתחילה, כאב מאוד, מצאו אותך שוכב בדרך־הצלב־כבר־מינן, זה הה מן ההכרח, לא, אל נא תלטף את שערותיי! לא אוכל נשוא זאת.” (עמ' 85–86).

נרקיס מרחיק מעליו בהחלטיות ובאכזריות־עצמית את נהייתו של גולדמונד אליו, ושולחו לגילוי מהותו האמיתית – כגבר יפה, “גבר של נשים”, אמן, נודד החי חיי חושים ומעצב את רשמיו בחומר. אין אפשרות לגשר בין מהותו של נרקיס לזו של גולדמונד. הקירבה ביניהם היא קירבה דיאלקטית, של שניות, ולא של התדמות. כך מהות החיים:

“כל המציאות נראית כעומדת על השניות, על הניגודים: אפשר להיות גבר או אישה, נודד או בעל בעמיו, איש־השכלה או איש־הרגש – בשום מקום לא ניתן לאדם בבת אחת לשאוף ולנשום, להיות גבר ולהיות אישה, להגיע לחופש ולסדר, לקיים יצר ורוח – תמיד יוצא שכרו של האחד בהפסדו של השני, ותמיד האחד החשוב ורצוי כל כך כמו השני!” (עמ' 336).

גולדמונד, בדומה לגיבורו של באלדווין ברומן “ארץ אחרת” (לאחר חווייה הומוסקסואלית) – מגלה שהוא נידון להיות שייך לנשים.

בחלקו האחרון של הספר, לאחר שנים רבות, חוזר גולדמונד אל המנזר, שעתה נרקיס עומד בראשו, ובורא את יצירתו הגדולה ביותר, את דמות מריה “האם הקדושה”. “שמעני נא, נרקיס! כדי שדמות זו תצליח היו נחוצים כל ימי נעוריי, נדודיי, אהביי, ומעשי־עגבים המרובים. זהו המעיין ממנו שאבתי, ומעיין זה יתרוקן בקרוב. אני חש את החורב הכובש את לבבי.” (עמ' 402).

אכן, ההתרוקנות שלאחר ההולדה היא חלק מן ההזדקנות, מתחושת הכיליון. גולדמונד הולך ודועך. מחלתו: היעדר כוחות החושים. חייו כאמן הסתיימו, והוא משלים את דרכו האחרונה אל האם הגדולה:

“הידעת עוד?” שאל (את נרקיס) באחד מימיו האחרונים, “פעם שכחתי את אימי אבל אתה שבת והעלית את זיכרונה לפניי. גם אז הכאיב לי הדבר מאוד. הרגשתי כאילו חיות זוללות בתוך מעיי. היינו עדיין בחורים, נערים צעירים ויפים היינו. אבל כבר אז קראה לי אימי, ואני הוכרחתי להישמע לה. היא היתה בכול. היא היתה הצוענייה ליזה, המדונה היפה של האמן ניקולאוס, היא היתה החיים, האהבה, התאווה, היא היתה גם הפחד, הרעב והיצר. כעת היא המוות, ואצבעותיה הן בחזי.” (עמ' 422).

דוגמת חייו של גולדמונד מעוררת ספקות פנימיים חמורים גם במחשבתו של נרקיס: “וכלום לא היה זה אולי פשוט יותר, ילדותי ואנושי יותר לחיות חיים של גולדמונד? כלום לא היה לבסוף בזה אומץ־לב גדול יותר להתמסר באמונה לזרם מעורבל ואכזרי זה, לחטוא ולשאת את כל תוצאותיהם המרות מלעמוד מחוץ לחיי עולם בידיים רחוצות ולחיות חיים טהורים, לנטוע לעצמו גן־מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו?” (עמ' 406).

אך רק מותו של גולדמונד מסופר ברומאן, ואלה מילותיו האחרונות: “אולם איך חפצת אתה פעם למות, נרקיס, אם אין לך אם? בלי אם אי אפשר לאהוב, בלי אם אי אפשר למות.” (עמ' 424).

נרקיס איננו מת, אלא ממשיך לחיות בתוך משטר של היסוד הזכרי־אלוהי־עליון של המנזר, בעולמן של אידאות ותפילות שהן נצחיות כפסליו של גולדמונד, וכמותם מבטאות את גילוייה השונים של אותה מהות נצחית.

* הרמן הסה: “נרקיס וגולדמונד”. רומן. תרגם יעקב פיכמן. 3 כרכים. 424 עמ'. הוצאת “אמנות” תל־אביב. “ספריה לכל”.

הערה מאוחרת: האם ייתכן שאת שם ספרו “בגן המחשבות” (1942) לקח אלכסנדר אהרונסון, באירוניה ברורה, מהתרגום העברי של יעקב פיכמן לספרו של הרמן הסה “נרקיס וגולדמונד”: “לנטוע לעצמו גן־מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו?” (עמ' 406)?

עברית: 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 9.2.1973, במסגרת “ספר השבוע”

“סידהארתא” להרמן הסה הוא אחד הספרים החשובים להתפתחותו של אדם צעיר באשר הוא מעורר את האדם למחשבה ולתהייה על דרך חייו. בכך דומה הספר לספריו הקודמים של הסה: “פטר קמנצינד” (1904), “דמיאן” (1919) ו“נרקיס וגולדמונד” (1930).

“סידהארתא” הופיע בשנת 1922. על גבי עטיפת הספר בתירגומו העברי (1972) נכתב כי “סידהארתא” קרוב ביותר ל“זאב הערבה” (1927). בעיניי “זאב הערבה” הוא מספריו הפחות טובים של הסה, ואם הופיע לפני זמן לא רב בתרגום עברי באותה הוצאה, אין זו סיבה לכרוך באופן מלאכותי שני ספרים כה שונים זה מזה ברמתם, רקעם ותוכנם. בעיניי קרוב “סידהארתא” ביותר ל“נרקיס וגולדמונד”, והם מספרים סיפור דומה בעל משמעות דומה.

בסיפור “נרקיס וגולדמונד”, גולדמונד הוא הגיבור הנודד, האמן המתלבט, פסל במקצועו, רודף נשים ותענוגות ומחפש את משמעות החיים האמיתיים בדרך של ההתנסות והסבל.

נרקיס מסתגר בגיל צעיר במנזר ומקדיש את כל חייו לרוח ולמצוות האמונה. למרות שנרקיס עולה בכוחותיו האינטלקטואליים על גולדמונד, הרי האיש האמיתי בסיפור הוא גולדמונד ולא נרקיס.

דבר דומה מתרחש ב“סידהארתא”. אף כאן לפנינו סיפור מעשה בשני חברים, גווינדא וסידהארתא. סידהארתא, בן לכוהן בראהמיני, צעיר מוכשר ומשכיל, מורד באביו ויוצא לדרך ארוכה של סיגוף והתגברות על הגוף ואיפוס העולם החיצוני בהדרכת הטאמאנים השוכנים ביערות. אליו נילווה חברו הטוב ומעריצו גווינדא. כאשר מגיעה אליהם בשורתו של גוטאמא בודהא הם עוזבים את הטאמאנים והולכים לפגוש אותו. תורתו משפיעה עליהם עמוקות, אך כאן גם מתפצלות דרכיהם ממש כשם שהתפצלו דרכיהם של נרקיס וגולדמונד.

גווינדא מצטרף אל נזיריו של בודהא ומקדיש את חייו לדת ונעשה נזיר ובסופו אב מנזר, ואילו סידהארתא, ממש כגולדמונד, אינו מוכן לשעבד את נפשו לתורה כתובה, לשקט ולשלמות הרוחנית המושגים על־ידי פרישה מן העולם. סידהארתא סבור שמי שמחפש ולומד אינו עתיד למצוא דבר, אפילו הוא הולך לאור תורתו השלמה ביותר של בודהא. סידהארתא סבור שצריך לחיות את האמת ולא לחפש אחריה. איש לא הגיע לנירוואנה כתוצאה של לימוד, אפילו בודהא עצמו אינו יכול להעביר את השלווה והשלמות שלו לאחרים על־ידי הוראת תורתו. על האדם להתנסות ולהגיע בעצמו אל השלווה והאמת.

החלק הראשון של הספר מסתיים ביקיצתו ובחזרתו של סידהארתא אל עולם הטבע ועולם בני־האדם, זה העולם אשר קודם לכן ראה בו תרמית חושים ומאגיה, תופעה־חולפת. ניסיונו של סידהארתא להמית את האני המקרי של החושים רק פיטם בו את האני המקרי של המחשבות והלמדנות. “מעולם לא הגיע אל עצמותו ממש כיוון שביקש ללוכדה ברשת המחשבה.” (עמ' 38).

עתה הוא מגיע למסקנה כי הדרך היחידה להתגבר על האני של החושים היא לחיות אותו עד תומו. אחת מפגישותיו הראשונות בחייו החדשים היא עם אישה המניחה לו לנשק את פטמת שדהּ ומעוררת את כיסופי החיים של העלם אשר טרם ידע אישה. כך בדיוק קורה לגולדמונד, אשר עוזב את נרקיס ואת המנזר לאחר שהוא פוגש ביער אישה צעירה בשם ליזה המעוררת בו את כיסופי האהבה ומלמדת אותו כיצד לאהוב אישה. וכשהוא בורח מן המנזר הוא אומר לנרקיס: “החיים עצמם באו אליי. הריני הולך, – – – הריני בורח.” (“נרקיס וגולדמונד”, הוצאת אמנות. 1932, עמ' 102).

ההבדל בין גולדמונד לסידהארתא הוא שגולדמונד נעשה אמן המעצב בחומר ואילו סידהארתא נעשה אמן־החיים המנסה להגיע אל האמת והשלווה לא באמצעות היצירה אלא רואה את חייו כיצירתו הבלעדית.

לאחר חיי נדודים רבים דרך נשים ודרך האמנות חוזר גולדמונד למנזרו של נרקיס, שם הוא יוצר את יצירותיו השלמות והגדולות ביותר, יצירות דתיות, בפיסול ובציור, ומגיע דרך האמנות אל אותה אמת שנרקיס האינטלקטואל נשאר תמיד בריחוק ממנה, וזה מביא את נרקיס לומר:

“וכלום לא היה זה אולי פשוט יותר, ילדותי ואנושי יותר לחיות חיים של גולדמונד? כלום לא היה לבסוף בזה אומץ־לב וגודל יותר להתמסר באמונה לזרם מעורבל ואכזרי זה, לחטוא חטאים ולשאת את כל תוצאותיהן המרות, מלעמוד מחוץ לחיי העולם בידיים רחוצות ולחיות חיים טהורים, לנטוע לי עצמי גן־מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו? אפשר שקשה יותר ויש בדבר משום עוז־נפש ואצילות־נפש יותר לנדוד בנעליים קרועות ביערות ובדרכים, לשאת עינויי שרב וגשם, רעב ומחסור, למצות את כוס התענוגים ולשלם בעדה בייסורים. גולדמונד הוכיח לו, מכל מקום, כי אדם שנוצר לגדולות עשוי לשקוע עמוק במערבולת החיים ושיכרונם העכור, עשוי להתלכלך באבק ודם, בלי להנמיך את שיעור קומתו, בלי להמית את רוח האלוהים אשר בקירבו, ושהוא עלול לתעות במחשכי תהום, בלי לכבות את אש הקודש וכוח היצירה שבנפשו.” (עמ' 406–407).

נרקיס מציל כמה פעמים את גולדמונד מסכנה לחייו, ממש כשם שגווינדא נוהג בסידהארתא. כאשר גולדמונד נעשה זקן, חולה ונוטה למות, “ליבו של נרקיס בער בקירבו מכאב ואהבה, הוא גחן עליו חרש ועשה דבר, אשר בכל שנות ידידותם הרבות לא עשה כמוהו, הוא נגע בשפתיו, בשערו ובמצחו של גולדמונד.” (שם, עמ' 415).

וכך גם תמונת הסיום של “סידהארתא”, גווינדא נעשה אחד הכוהנים הגדולים של המאמינים בגוואטמא בודהא לאחר שהאחרון הסתלק מן העולם הנראה לעין. סידהארתא נעשה באחרית ימיו דוברן על פני הנהר, ומשיג את השלווה האמיתית.

בפגישה האחרונה של גווינדא, הנזיר המלומד, עם סידהארתא הדוברן העני, מבקש ממנו סידהארתא שיישק לו על מצחו. גווינדא קרב־רוכן אליו ונוגע בשפתיו על מצחו, ואז מתחולל בו דבר מופלא. תחת פני רעו הוא רואה בהם נהר זורם של פרצופים, גלגול של דמויות ופרצופים:

“נתונים באלפי זיקות, עוזרים איש לרעהו, אוהבים, שונאים, משמידים זה את זה, על מנת לחזור ולהולידם.” (“סידהארתא”, עמ' 120), והוא מבחין אצל סידהארתא ב“חיוך זה של האחדות החופפת על זרם הדמויות, חיוך זה של החד־זמניות החופפת על אלף הלידות והמיתות, וחיוך זה של סידהארתא היה דומה בכול לחיוכו השקט, הרך, הסתום, ספק של טוב־לב, ספק לעגני, חכם ואלף־גוני של גוטאמא, הבודהא, כפי שהוא עצמו ראהו תוך יראת הכבוד מאה פעם. וידע גווינדא: כזה חיוכם של המושלמים. – – – חיוך שקט, חיוך קל ורך התפרס עליהן, ספק של טוב־לב, ספק לעגני, אותו חיוך עצמו שהיה נראה על פניו שלו, של הנשגב.” (שם, עמ' 121).

וכך מסתיים הסיפור: “שני הימים האחרונים ישב נרקיס מראשותיו וראה איך כבה. דבריו האחרונים של גולדמונד בערו כאש בנפשו.” (“נרקיס וגולדמונד”, עמ' 424).

בשני הספרים נמצאת מנצחת אפוא דרכו של האדם שדחה את הראציו ואת שלוותה של הדת, ואשר צלל אל תוך החיים והתנסה בהם. פניהם חרוצות הקמטים של גולדמונד וסידהארתא נושאות עקבות כל המסות וניסיון החיים העשיר שעברו עד שהגיעו לבשלות. זו בשלות שאינה ניתנת להגדרה וגם אי־אפשר ללמדה לאחר. אין לנסחה במילים. זו טעותה של כל שיטה מחשבתית וכל דת. על כל אדם שומה להתגבר על האני שלו ולהגיע אל השלווה, ואין ניסיונו וחוכמתו של האחד יכולים להועיל כהוא־זה לדרך חייו ולישועת נפשו של האחר.

אפילו סידהארתא החכם נכשל באחרית ימיו בשאפו לחסוך מבנו את דרך הייסורים ולחנכו באותה שלווה של הסתפקות במועט אשר אליה הגיע סידהארתא רק לאחר היותו למעלה מבן ארבעים, ולאחר שזנח חיי עושר ותענוגות. הבן מתמרד. עליו לעבור לבדו את כל הדרך הזאת ואין הוא יכול להשתמש לתועלתו בניסיון חייו של אביו ממש כשם שסידהארתא מרד באביו והכריחו לתת את הסכמתו להליכתו של סידהארתא אל הסגפנים ביער. הליכה אשר ממנה לא חזר סידהארתא מעולם לבית אביו.

כשקוראים ב“סידהארתא” אפשר להבין את ההשפעה הרבה שמשפיע הספר על הדור הצעיר באמריקה ובאירופה בשנים האחרונות. זהו ספר חינוכי ממדרגה נעלה, הקורא לאדם הצעיר למרוד כדי להכיר את עצמו. ואולם עזיבת בית ההורים החם, המסודר והנוח, וזניחת הביטחון שבלימודים ובמעמד, וההליכה אל הנדודים ביער, בעולם, אל הסגפנות ואל אי־החשבתה של כל נוחיות חיצונית, ניקיון ועידון – כל אלו, המשותפים לסידהארתא ולתנועת ה“היפיס”, אינם אלא שלב ראשון של התבגרות ומרד בחיי הצעיר.

סידהארתא מבין כי צריך לצלול בתוך העולם החושני ועולם המעשה, בתוך ה“סאנסארה”, אם חפצים להגיע לשלווה אמיתית. מי שנשאר סגפן ביער דומה לנזיר הבורח מן החיים, לגווינדא ולנרקיס.

סידהארתא פוגש בפילגש יפה, קמאלה, ולומד אצלה את כל תענוגות האהבה החושנית, והוא פוגש סוחר עשיר ולומד אצלו את דרכי המסחר ומתעשר. בראשונה נשאר סידהארתא טאמאני בנפשו, כלומר, סגפן. הוא מתענג למראה “האנשים־הילדים”, כל אלו שרודפים אחר הפרוטה, שמצטערים על הפסד כספי ושמחים ברווח, שתולים כל תקוותיהם בילדיהם, במשפחתם וברכושם. הוא חי כמו מתוך “אליבי”, באי־מעורבות, משום שלֶקח חיי הסגפנות: לדעת לחשוב, לדעת להמתין, לדעת לצום – עומד לו להצליח בכל דרכיו מפני שאינו לוקח ללב הפסד או ניצחון ואינו נתון לקוצר־רוח, לכעס ולשאר תנודות שבנפש.

אבל לאט־לאט שוקע סידהארתא בתוך ה“סאנסארא”, בתוך החיים העכורים, הכבדים, נעדרי הרוחניות, המשופעים בתענוגות חושניים של משכב, מאכל־ומשתה ומשחקי־מזל. הוא נעשה סוחר מחמיר וקטנוני. יש שבלילות הוא חולם על כסף. הוא מזדקן, מתכער, נתפס לרגשות בושה ומיאוס בעצמו, ובורח מהן שוב אל משחקי המזל. “אל אובדן החושים שבתאוות־הבשרים, שביין, ומכאן חוזר חלילה אל יצר הצבירה והרכישה.” (“סידהארתא”, עמ' 64). ולבסוף קצה נפשו ביין, בפילגשים, בתפנוקי־החיים של איש עשיר, “אך יותר מכל קצה נפשו בעצמו.” (שם, עמ' 65).

וכאן מתבטאת גדולתו של סידהארתא, שיש לו אומץ לעשות את חשבון חייו בגיל שלמעלה מארבעים, בהיותו משופע בעושר, במלבושים נאים ובתענוגות חיים, לעזוב הכול אחריו ולחזור חסר כל אל היער כדי שלא לאבד את עצמיותו וכדי שלא להידמות לגמרי לכל אותם אנשים־ילדים אשר הוא בז להם וחש עצמו עליון עליהם בזכות ניסיון הסגפנות של נדודיו בימי הנעורים. והעזיבה השנייה קשה יותר. סידהארתא קרוב להתאבדות ורק צלילו של ה“אום” הקדוש העולה מנבכי נפשו מציל אותו מלהטביע עצמו בנהר.

לפני כמה שנים העלה פרופ' ארנסט סימון במסתו “אז איתם” (על שם הפסוק בתהילים י“ט, י”ז) את הרעיון של התמימות השנייה (“עיון”, כרך י“ד־ט”ו, 1963–64, מוקדש לש"ה ברגמן בן השמונים). עיקרו של הרעיון נעוץ בכך שאין כל רבותא בכך שהאדם הוא תמים ושומר על תמימותו. וגם להתפקח מן התמימות אין זה דבר יוצא מן הכלל. הקשה מכול הוא לזכות במדרגה הנעלה של התמימות השנייה, זו שלאחר ההתנסות העמוקה ופקוחת־העין בכל המסות והאכזבות שבחיי אדם. אין זה קשה להיות חכם. הרבה יותר קשה לשוב ולהיות איש תם. תם ולא טיפש. וגם לא עיוור ונזיר.

וזה מה שקורה לסידהארתא: הוא מצליח לזכות בתמימות השנייה ולהציל את חייו מאובדן משמעותם. להיות שמח בחלקו בתור דוברן עני על גדת הנהר, ולמצוא בנהר את שלוות חייו, מנגינתם ופשרם. ולכן הוא זוכה במדרגה הנעלה ביותר אחרי גוטאמא בודהא עצמו: הדרגה בה מביעות פניו את חיוכם של המושלמים, חיוכו של הנשגב, של בודהא. והוא מגיע לכך לא על־ידי לימוד מצוות ורעיונות אלא על־ידי ניסיון חיים.

אילו היה סידהארתא נשאר לתמיד בתקופת חייו המנוונת, בעושר החיצוני שבעיר, הוא היה מאבד את עצמיותו בכך שהיה נעשה דומה לכל היתר. הוא היה נמחק. ואילו ביושבו באחרית ימיו על גדת הנהר הוא לא איבד את עצמיותו אלא מיזג אותה בנשמת היקום כולו וזכה בשלווה אמיתית. האיש הבורח מעצמו ומן האני שלו אל הסתמיות אינו זוכה בשלווה. האיש המתבודד מתגבר על האני שבו על־ידי כך שהוא מגלה מתוך עצמו את ריתמוס החיים של הבריאה כולה.

נדמה לי כי אנשים צעירים כיום מושפעים בעיקר ממרד הנעורים של סידהארתא, מהליכתו הראשונה אל חיי הסגפנות ביער. רובם ודאי יחזרו, כמוהו (ואומללים ותועי־דרך יהיו אם לא יחזרו) – אל עולם המעשה, עולמם של “האנשים־הילדים”, תחילה מתוך אי־מעורבות, ויותר ויותר מתוך מעורבות, שקיקה ודעיכה. בכמה מהם יעמוד הכוח לעזוב הכול מאחוריהם בגיל שמעל ארבעים, וללכת שוב חסרי כול אל היער? רובם יסתפקו בזכר מרד נעוריהם כדי להצדיק את סתמיות חייהם שבהווה, כאילו כבר יצאו ידי חובתם כלפי הגשמת עצמיותם, ונואשו.

איש חכם היה הסה בכך שהראה כי ה“היפיס” האמיתיים הם אלה שחוזרים אל היער ואל הנהר בפעם השנייה, בגיל מבוגר, ועוזבים אחריהם מעמד, רכוש וחיי תענוגות, ולא אב שבור־לב כבימי נעוריהם.

את הספר הזה צריך לתת ביד כל איש צעיר לא רק כדי שיידע למרוד אלא גם לחזור אל החיים, ולא לאבד את עצמיותו, ולמרוד בשנית. והמרד השני קשה יותר, אכזרי ומסוכן יותר, וממנו כבר אין דרך חזרה.

* הרמן הסה: “סידהארתא”. סיפור נוסח הודו. מגרמנית: אברהם כרמל. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשל"ג, 1972. 122 עמ'.

אהוד בן עזר: במשך שנים, בשיחות עם תלמידים, בני־נוער וחיילים צעירים, הבאתי את סיפור סידהארתא כמשל לחיים של מימוש עצמי, זאת גם בתקופת שירותי במילואים [עד גיל 55] במדור מרצים של קצין חינוך ראשי [במלחמת ששת הימים עדיין הייתי חובש בפלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10]. ואילו ממרום גילי היום, 82, נראה לי הסיפור של סידהארתא קצת פרימיטיבי וגם פאטאליסטי. במקום לשפר את מצבו של האדם, מכל הבחינות, ובייחוד בהודו, מציעים לו הזיות פילוסופיות.

כמוטו לחיים אני מעדיף את הציטוט מגתה או שילר, שהמורה שלנו לספרות כללית טוני הלה, מנהלת בית הספר תיכון חדש בתל־אביב, היתה חוזרת עליו בפנינו: “איש ייעוד טבעו כי יעש, לא תיפול עליו אשמה!”

עם זאת אינני יכול לשכוח אפיזודה הקשורה בסידהארתא, מתקופת ישיבתנו בשנת 2003 במרכז ללימודים יהודיים ועבריים בירנטון, ליד אוקספורד, שעליה כתבתי בשעתה ביומן:

26.5.2003. יום שני. במיניבוס של שמונה בבוקר אנחנו יוצאים לאוקספורד, ומשם ברכבת של תשע ורבע לתחנת פדינגטון בלונדון. כפי שקבענו מגיעה חברתנו הלונדונית מריון דייוויס לאסוף אותנו, ומתברר במכונית מפוארת עם נהג פרטי, שחור גבוה, דומני מניגריה, בשם ויקטור. מצטרפת עוד חברה שלה. יחד אנחנו נוסעים במכונית הפרטית השחורה למקדש (מנדיר) הינדי, בצפון־מערב לונדון, בברנטפילד רוד, ניסדן. השם המלא של המקדש, על שם מייסדו: שׁרי סוּאַמינַארַאיַאן מָנְדִיר.

בכניסה למקדש סידורי ביטחון כמו בנמל־תעופה וכמו בישראל. מאבטחים סביב שער הכניסה שבודקים כל מבקר, ובפנים אתה צריך להעביר את כל החפצים בגלאי מתכות כמו בטרמינל של נמל־תעופה. את רוב החפצים אנחנו משאירים במכונית, כי למקדש מותר להיכנס רק עם ארנק קטן ולא תיקים גדולים.

המקדש או המכלול עשוי שני אגפים ענקיים. האגף הימני, שמצופה ומקושט בעץ טיק בורמזי, מכיל אולמות גדולים להתכנסות, חדרי אוכל ואולם כושר גופני, חנות בכניסה, מקום להשיל נעליים לנשים, מקום להשיל נעליים לגברים, ועוד. האגף השמאלי הוא כולו מקדש שיש ענק, שיש איטלקי ובולגרי, שנשלחו להודו לשם עיצובם ופיסולם ומשם ללונדון, לבנייה. המבנה מאוד מרשים, מבחוץ כמו גם מבפנים. הרצפות כולן עץ, כי כל מי שנכנס משיל נעליו, והכול מהלכים בפנים יחפים או בגרביים. וכנראה שכך החובה ללכת גם בימי החורף הקרים.

מקבל אותנו הודי נעים הליכות, כבן חמישים, ושמו Shashi Kanabar והוא מעין יחצ“ן של המקדש שעימו יצרה מריון קשרים ביוזמתה והביאה לקירוב לבבות בינם לבין ישראל. אנחנו חולצים נעליים. אני זורק לתוך סל את ה”מתנה" שהבאתי, קובץ שיריה באנגלית של אסתר. כל מבקר צריך להביא “מתנה” כלשהי. חשבתי שמדובר בפגישה אישית. לא. אפילו לא היה למי להסביר מה הבאתי איתי. מעניין את זְקֵנתם.

שאשי מספר כי סידורי הביטחון הונהגו בעקבות התראות. המקדש ההינדי הוא מטרה בולטת מאוד לטרור איסלאמי. לפני ימים אחדים ביקרה במקום חבורה של מוסלמים, הסתכלו ויצאו, וקיים חשש שבאו לעקוב אחר סידורי הביטחון.

בחור צעיר ענוב עניבה, כולם כמובן יחפים, עורך לנו סיור באולמות הגדולים ומתפאר במידותיהם. על הבמה של האולם הגדול ניצבים שלושה פסלים שמרחוק ניראים כאנשים חיים, והם של האבות המייסדים של הכת, וציוריהם גם תלויים על הקיר מאחור. כל המצויירים והמפוסלים, כמו גם כל חברי הכת החיים ­– צבועים לא רק נקודה האדומה באמצע המצח אלא הנקודה תחומה במעין חי"ת גבוה של קו אדום דק, שיושב על הנקודה ומכיל אותה. המדריך מתפאר במידות הענקיות של האולם, ומסביר באנגלית, קשה להבנה קצת, על עיקרי הדת של הכת, שכולה אנושיות ופתיחות ומעשים טובים והכול בתוך ההינדואיזם.

– – –

תוך ירידה ושיטוט פה ושם, וגם מבט החוצה מהמרפסת הגדולה הצופה אל המדרגות המוליכות למרום המקדש, מביאים אותי לאולם גדול יחסית שבו מקבל את פניי בפינה אשקר ויהארי סוואמי. הוא לא זה שעומד בראש המקדש. שם הסאדו העומד בראש המקדש כיום הוא Pujya Atma Swaroop Swami. האמת היא שאשְקר אינו איש שיחה קולחת, ואולי הוא נוהג כך בכוונה. הוא בעיקר מקשיב ומדי פעם שואל שאלות. אני מניח שהוא צעיר ממני בעשרים שנה. גם הוא יחף ולבוש בגלימה הכתומה־הכהה.

אני מציג עצמי כסופר עברי השוהה באוקספורד. נותן הרצאה קצרה על יחסי ישראל והודו. אומר שאנחנו שמחים להיות איתם עכשיו ביחסים קרובים יותר. מספּר על נוער ישראלי שמחפש קצת שלווה בהודו אחרי הלחץ שבו הוא חי בישראל. על כך שלא ההתנחלויות הן הסיבה לכך שאין שלום אלא ההתנגדות הפלשתינאית והכלל־ערבית לעצם קיומה של מדינת ישראל. על כך שאין סיכוי לשלום בעתיד הניראה לעין, והדבר קשה מאוד כי אנשים צעירים רוצים תקווה ואינם משלימים עם המצב. ומסיים באומרי כי למרות השוני הגדול שבין יהדות להינדואיזם (אולי אפילו אמרתי בודהיזם), יש מקום לברית עמוקה בין הודו לישראל בגלל הסכנות המשותפות והמצב הפוליטי העולמי. ואנחנו בישראל כמובן שמחים על כך.

בן־שיחי מקשיב ברצינות וכמעט שאינו תורם משלו דבר לשיחה רק מביע מעין הסכמה מנומסת לדבריי, לציין שהבין אותם. לא למדתי ממנו כלום.

בכמה הזדמנויות איתו, וגם עם שאשי, אני, מתוך רצון לקרב את רוחה של הודו אלינו, בישראל, מספר כמה השפיע עליי ועל רבים מבני־דורי הספר “סידהארתא” של הרמן הסה המספר על נעוריו וחייו של בודהא, וכיצד מצאנו בספר משל על חיי האדם בכלל, ואפילו נהגתי לשוחח על הספר עם חיילים צעירים בעת שירותי כמרצה במילואים כסיפור של הגשמה ומימוש עצמי.

איש מבני שיחי לא שמע על הספר “סידהארתא” ולא על הרמן הסה. אך מה שיותר מוזר הוא שאני לא שמתי לב שבשום מקום במקדש של כת הסאוואמינאריאן אין זכר לפסליו הידועים של בודהא, היושב בשיכול רגליים והוא בעל ידיים רבות. חשבתי כניראה שזה מובן מאליו שלא רואים אותו אלא רק את האלים של הכת שלהם, שהם פרטיים יותר.

רק בערב, כאן בירנטון, כאשר פרופ' יונתן גולדשטיין הסינולוג קופץ להראות לנו תרגום סיני של “מדינת היהודים” של הרצל, ואני מספר לו על הכת והמקדש שבו ביקרנו היום ­– הוא תופס ראשו בשתי ידיו ואומר “אוי וי! הלא ההינדו והבודהיזם קרובים כמו היהדות והנצרות, אלה שתי דתות שונות! אין ביניהן קשר, כי בודהא היה רפורמטור בשעתו, כמו לותר, ובבודהיזם לא קיימת שיטת הקסטות, ואילו אצל ההינדים עדיין היא קיימת, ובייחוד כת הטמאים,” חסר היה לי רק לשאול אותם עליה במקדש!

בקיצור, עשיתי פאשלה רצינית כאשר שיבחתי את בודהא, לפי ספר של הסה, באוזני הינדים שלא שמעו על הספר והסופר ובעיניהם בודהא שייך לדת אחרת! מתברר שמרבית הודו היא הינדית, ואילו הבודהיזם נפוץ יותר במדינת אחרות במזרח הרחוק.

עם זאת, הגישה של ההינדים שפגשתי היא כניראה כל־כך מיסיונרית, והרי גם לפי דתם הם מצווים להיות נחמדים ואדיבים לכל אדם, ולא אלימים – שעל כן אפילו לא תיקנו את טעותי ולא הסבירו לי את השוני ביניהם לבין הבודהיזם.

אהוד בן עזר: לשווא הן מחכות

לְכָל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ בָּנָנוֹת שְׂרוּפוֹת בַּקָרָה

יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב לִבּוֹ בִּקְרוֹן רַכֶּבֶת רֵיק –

הָעוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ לְחֵיְפָה. קוֹרֵא בְּ“סִידְהַארְתָּא”

סִפּוּר נֹסַח הוֹדוּ בְּאוֹתִיוֹת עִבְרִיּוֹת.

(תְּקוּפָה אֲרֻכָּה פָּחַדְתָּ מִן הַמִּלִּים הָרָמוֹת).

בְּרֵכוֹת הַמֶּלַח שֶׁל עַתְלִית,

יָם רוֹגֵשׁ וּנְסִיעָה שְׁקֵטָה

לִפְגֹּשׁ מְשׁוֹרֶרֶת זְקֵנָה, חוֹלָה מְאוֹד.

נִזְכָּר כִּי בַּבְּדִידוּת יַכִּיר אָדָם אֶת עַצְמוֹ

מְהַרְהֵר בַּנָּשִׁים שֶׁמְּחַכּוֹת לוֹ בְּבָתֵיהֶן

וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַחְלִיט.

הַדֶּרֶךְ קְרוֹבָה לְקִצָּהּ.

סִידְהַארְתָּא פָּגַשׁ בַּפִּילֶגֶשׁ הַיָּפָה

לוֹמֵד נְשִׁיקוֹת אֲבָל לִבּוֹ לֹא עִמּוֹ

בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּוֹ –

וְנִרְגָּע. לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת.

ינואר 1973

* מתוך קובץ השירים “יעזרה אלוהים לפנות בוקר”, שירים 1955–1955– בהוצאת אסטרולוג 2005

עברית: 1941

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.8.1970

לאחר הופעת התרגום העברי של “הינריך הירוק” לגוטפריד קלר נעשית (לפחות לקורא העברי) הקריאה ב“פטר קמצינד” ברורה יותר. מה עוד שהסה עצמו מעיד על ההשפעה הגדולה שהשפיע עליו גוטפריד קלר:

“לאחר שהתחלתי לבער את ביכורי פיוטיי ולראות את כל מעשה־הכתיבה שלי מתוך פקפוק ואי־אמון,” מספר פטר קמנצינד, “נפלו לידי בדרך מקרה כרכים אחדים משל גוטפריד קלר, ומיד קראתים פעמיים ושלוש בזו אחר זו. עתה ראיתי פתאום עד מה מאוד רחוקים היו חלומות הבוסר שלי מהאמנות הכנה, החמורה, האמיתית. עמדתי ושרפתי את שיריי ואת סיפוריי והסתכלתי בעולם מפוכח ועצוב תוך הרגשה מענה ומדכאה של מפח־נפש.” (עמ' 33).

מולדתו של פטר קמנצינד היא כפר בודד בחיק האלפים, ואת תחושת פסגות ההרים המושלגים הוא נושא עימו כל ימי חייו. הרמן הסה נולד בשנת 1877 בגרמניה הדרומית, ואחר כך גר בשוויץ. “פטר קמנצינד”, כרומאן העוסק בהתהוותו של אדם, יש בו ודאי לא מעט מחוויותיו האוטוביוגראפיות של הסה, וגם בכך דומה הספר ל“הינריך הירוק”. בעצם הולך פטר קמנצינד בעקבות ההסתכלות המפוכחת והעצובה של הינריך הירוק. שניהם נערים שוויצריים הגדלים מתוך קירבה לטבע. קמנציד – בכפר בהרים, והינריך – בפתאי־עיר ואצל קרוביו בכפר. בהתבגרם הם זונחים את משפחותיהם, קמנציד – את אביו, והינריך – את אימו, ויוצאים למקום תורה ולימודים. הינריך רוצה להיות צייר (חברו הטוב הוא צייר) וסופו שהוא פונה לספרות. גם קמנצינד מצוי בחברת צייר, ידידו הטוב, מושפע ממנו, ופונה לכתיבה, אלא שאינו מתייחס ברצינות לכתיבתו.

שניהם חוזרים לבסוף למחוזות ילדותם וכאילו מתייאשים מן הכתיבה. הינריך הירוק נעשה אזרח מכובד של הקנטון שלו, ונושא בתפקיד ציבורי שיש עימו משום הטבת תנאי חייו של העם (וכך אמנם היה גורלו של גוטפריד קלר עצמו), וגם קמנצינד חוזר לכפרו שבהרים, מוותר על איטליה שטופת־השמש, על אהבותיו וקשריו עם עולם הספרות, ונוטה שכם לעסוק בטובת אנשי הכפר, מסתגל אליהם, הולך מדי ערב לבית־המרזח, כמנהג אביו ודודו, ובסיום הספר עולה בדעתו לחכור את בית־המרזח, למען לא ייפול המקום החביב בידי זרים.

גוטפריד קלר (1819–1890) היה בעל־מום, ועובדה זו קבעה באורח מכריע את גורל חייו ורווקותו. לגבי הינריך הירוק אין פרט זה מוזכר כלל ועיקר, ורק כאשר אתה מקשר את גורל חייו של קלר לגורל גיבורו האוטוביוגראפי, הינך מבין את הכישלון ביחסיו עם נשים, את אכזבותיו בהיותו נער, וכל הקשיים שעברו עליו עד שביסס לעצמו מעמד כלשהו בחייו.

מעניין כי דמותו של נכה חכם בשם בופי ממלאה חלק מכריע בספרו של הסה. קמנצינד, עייף מחברת אנשים מלומדה, מתחבר אל נגר עני ואל בני משפחתו, ושם הוא מכיר את בופי, אחיה של האישה, שהוא גיבן, נכה וכבול מילדותו לכיסא־גלגלים. תחילה הוא נרתע מקירבתו של בופי, אולם לאחר זמן הוא מתקשר אליו באהבה חושנית־כמעט, אף מביא לו ספרים לקריאה, ושוב חוזר כאן שמו של גוטפריד קלד:

“מכאן באתי להציע לו ספרים לקריאה, והוא הודה לי על זאת. כשהצעתי לו את ירמיאס גוטהלף, נמצא כי הוא יודע כמעט את כל כתביו, אך את ספריו של גוטפריד קלר לא ידע עדיין, ואני הבטחתי כי אשאילם לו.” (עמ' 166–167).

אולי אני מסתכן בהשערה לא מבוססת אם אומר, כי באהבת פטר קמנצינד לבופי מבקש הרמן הסה להביע את אהבתו לגוטפריד קלר. כי אכן קשה להבין אחרת את סיפור אהבתו של קמנצינד לבופי, כיצד הוא מעבירו אליו לביתו, פורש עליו את חסותו ומטפל בו, והרגשתו העצמית היא כאילו נשא אישה. מותו של בופי הוא שגורם לקמנצינד לשנות את חייו כליל. אלא שבמקום להגיע לאיטליה הוא חוזר לכפרו שבהרי האלפים.

אחת התמונות היפות שבספר קשורה אף היא בבופי. קמנצינד יוצא לטייל ביום ראשון עם הנגר ובני ביתו, לשתות יין בגן־הפונדק. והם נהנים מאותה הקלה פורתא שבאה להם בהיפטרם משהייה במחיצת הגיבן. אולם הנוחם תוקף את קמנצינד, המתאר לעצמו את עצבותו של הגיבן, היושב סגור, גלמוד ונוגה בתוך הבית השוקע בדמדומים, ואפילו אור אין ביכולתו להעלות. קמנצינד נפרד מן החבורה, משאיר את יינו על השולחן, וממהר אל העיר, אל הבית. בעומדו לפני הבית מתברר לו פתאום כי הדלת נעולה ואין מפתח בידו, ואולם מתוך הבית הוא שומע קול שירה, בעל המום הסגור שר חרש, בקול רך ומתלונן, שיר אהבה עממי.

“ידעתי כי ימים רבים לא שר, ולפיכך נגע עד ליבי הדבר, בשומעי מאחורי הדלת איך הוא משתמש בשעה השקטה כדי לשמח את נפשו במקצת על פי דרכו. זה דרכם של החיים תמיד: אוהבים הם לסמוך אל מאורעות קשים ותנועות־נפש עמוקות – את המצחיק והמבדח. – – – עומד אני על המדרגות מתוך כוונה לנחם את האיש המסכן, להראות לו את דבר השתתפותי בצערו ולהנעים עליו את שעותיו הארוכות, והוא יושב לו בתמימות מבפנים ושר, ואילו הודעתיו על עמידתי כאן, על־ידי צעקה או על־ידי דפיקה, היה ודאי נבהל.” (עמ' 166).

ואמנם, מאותה שעה, שבה נוכח קמנצינד בעצמאותו הנפשית של הגיבן, מתקשרת ביניהם ידידות אמיצה, שראשיתה, כמסופר, בכתבי גוטפריד קלר, הסופר הנכה אף־הוא, שאותם מביא קמנציד לקריאה לידידו החדש.

“נרקיס וגולדמונד” של הסה הופיע אף הוא לפני שנים רבות, בתירגומו של יעקב פיכמן, בשלושה כרכים דקים של “ספריה לכל” בהוצאת “אמנות”. ומתי נזכה בעברית ל“משחק פניני הזכוכית”? האומנם רק לאחר שהסה, המסון ודומיהם ייעשו שוב אופנתיים במערב, וספריהם יופיעו במהדורות חדשות, יהיו כשרים לחזור ולבוא בקהלנו העברי?

* הרמן הסה: “פטר קמנצינד”. סיפור. ספריית רימון. הוצאת “מסדה” תל־אביב. בסיוע מוסד ביאליק. תרגם מגרמנית ש. הרברג. 1941. 200 עמ'.

הערה מאוחרת: שנים רבות היינו נפגשים במוצאי־שבתות בדירתו הקטנה של הסופר יהושע קנז ברחוב עמדן בתל־אביב, והאורח הקבוע ביותר בחבורה הקטנה היה העיתונאי והסופר משה נתן. אחד הסיפורים החביבים עליו, אותו היה חוזר ומזכיר בהקשרים שונים, היה סיפור עליזותו של בופי הגיבן הבודד, אשר פטר קמנצינד מרחם עליו וממהר לבוא אליו כדי לעודדו, מה שמתברר שלא היה נחוץ כלל. משה נתן עצמו היה אדם בודד ומת בגיל צעיר בתאונת דרכים.

רשימה של אהוד בן עזר בעיתון “דבר” מיום 9.3.1979

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים, במרפק קפוא מתאונתו הראשונה, ולבוש מעיל־של־מירדפים, הוא רודף אחר סרט קולנוע חדש, שבו אולי מראים כיצד הוא נדרס בתאונה מקרית בבית־קולנוע נידח בעולם של רפאים ובהשתתפות טובי הכוכבים, שהם גיבורי חלומותיו מילדות במעברת יד־המעביר, שחשבונה־שלו, שחשבונו־שלה, עם תל אביב לא נסתיים עד שלא נהרג בגלגלי אוטובוס קו עשרים וחמש, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו, חיי הולך־רגל עירוני מתמיד בין תחנות של ידידים תרבותיים.

הוא מת צעיר אפילו מברנר, אשר אחר מותו התחקה בג’יפ צבאי עם נהג ורשמקול כשהם נוסעים מזקן לזקנה בארץ הזיכרונות של אחרוני העלייה השנייה, במשך חודש, חודשיים, אולי חצי־שנה, של עריכת משפט אל משפט בסכין־גילוח, עם טכנאים עצבניים, באולפן גלי צה"ל, בתוכנית־רדיו שטרם היתה כמותה, מעשה ידי נער בולגרי אגוצנטרי ויפה־עיניים.

עכשיו נוסע משה נתן אל העולמות הבדויים אשר בהם היה חי בחייו. עכשיו נעשה גופו חסר־מציאות כשם שבהיותו מציאות הוא ערג אל היפוכה וחי בבדות, באותו עולם־ביניים של מחוזות התיאטרון, הספרות והקולנוע, שהם לא רק בגדר תחליף־לחיים אלא גם מעין ראי־למוות ולהתנסות חושנית בו, על הסף. תמיד על הסף. ועכשיו הוא נופל אל תהום של שיכחה, כשם שבחייו החל נופל, לבסוף, אל תהום של אושר.

לבוש מעיל של מירדפים הוא נופל בראשונה אל תהום מצוקי סידנא־עלי, חוזר אל נחלי הדיו ואל תעלות הדם, אשר בהם כתב את “המלחמה על ירושלים”; כתב בחדרו, רחוק מן הקרב, שקדן והיסטרי, סיפור של ניצחון והרג, תפאורה של מערכה של מקריות אכזרית בנוסח הרם של “מלחמה ושלום” המבקש להראות שההיסטוריה חזקה מכל מצביאיה, כתב בן־זקונים ברי“ש מתגלגלת ובלמ”ד עמום של בולגרים וכעכים.

עכשיו נוסע משה נתן אל ארצות האופל אשר עימו הזדהה וממנו פחד. אל המחוזות אשר בהם כמו בסרט־קולנוע – הוא היה הרוצח והנרצח גם־יחד; הוא היה חי ב“הנסיכה האמריקאית”, ב“בדם קר”, בברנר, והמשותף לכל אלה היה מיתוס מוות, מוות שבא ברצח, רצח שמתרחש ונודע לנו כמו במחזה – עם לייטמוטיב והרבה תפאורה ויסוד דוקומנטארי שנעשה תיאטרלי, וחיים שהם מעין נשף של מסיכות עם רוצח אמיתי שמסתתר ביניהן. וקינאה סתמית, עמומה ואפלה, רובצת לפתחו של כל מה שהוא בהיר ומאושר והיא זוחלת לרוצחו והיא אף רוצחת אותו לבסוף, כמו את קנדי, וכל זה נתרחש בדמיונו של נער־מעברה תאב־דעת, בחור נקי ואקלקטיקן, שהפך עצמו בהתבגרו לכל מה שנתקנא בו בנעוריו, והמשיך לקנא ולהעריץ באחרים את עצמו ולחיות את חייו באמצעותם.

עכשיו סובב־נוסע משה נתן בעולם כשהוא מתבונן בנו מן הצד האחר של האקרן, מן הסוף להתחלה; בחלל־זיכרוננו הוא שט במרפק קפוא ובשיער־שיבה ובבגדים תוצרת־חוץ מן האופנה האחרונה. אולי היה כבר מזמן חותר אל אובדנו? אולי אובדן היה חותר בו, חותר אל בן־דמותו? בן־אדם קאפריזי, שאפתן ואוטודידאקט – שרצה וגם יכול היה להרשות לעצמו לחיות שנה בפאריס – נדרס בשנה הזו ברחוב ברודצקי בסצינת גלגלים מקרית כשבמוחו הצרפתית אשר למד לקראת נסיעתו וכל סבכי־חיי, אשר בהם טייל בין הצגות, ספרים, סרטים וידידים עד שהגיע אל תלולית החול האחרונה שעטפוהו בה זרי פרחים כחתונת־דמים שלו ושל עצמו והוא שוכב מונח מתחת לחופת תפילה שנאמרת בנוסח ספרד.

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים.

* תוספת: את משה נתן היכרתי לראשונה בשנת 1963 כאשר יצא לאור ספרי הראשון “המחצבה” ב“ספרייה לעם” של הוצאת “עם עובד”. באתי למערכת “במחנה” לפגישה עם העורך יצחק ליבני, שישב בבניין המערכת בפינת רחוב קפלן ודרך פתח־תקווה, כדי להציע שיראיינו אותי על הרומאן. לליבני היה כבר אז חוש מפותח להבחין בין סופרים חשובים ללא־חשובים, והוא קרא לחייל־כתב של השבועון, משה נתן, כדי שיטפל בי, ויצא מן החדר; ואני יכול לומר בביטחון שזו היתה גם ההתייחסות היחידה שלו אליי כסופר במשך 44 השנים שחלפו מאז, כי הוא הריח מיד שאני לא הטיפוס שיכול לספק לו את הסחורה הסנובית של התחככות ב“צמרת” הספרותית. לא עברו שתי דקות וגם החייל הצעיר ויפה העיניים, במדים – יצא, בבקשו ממני לחכות לו כי מיד הוא חוזר.

חיכיתי חמש דקות, עשר, רבע שעה, כי חשוב מאוד היה לי שידעו שספרי הראשון יצא לאור – ורק אחרי חצי שעה או יותר קמתי ויצאתי מהמשרד הריק.

לאחר שבועות אחדים התפרסמה ב“במחנה” ביקורת קטלנית על “המחצבה” מאת דוד ויינפלד, שחתם בשם בדוי, ד. כרמי, כחלק משירות המילואים שלו, ביקורת שבה קבע כי עורכי “הספרייה לעם” היו כנראה בחופש כאשר אושרה הוצאתו לאור של הרומאן. לימים עשינו יחד סוף־שבוע בסיני בהרצאות לחיילים, ודוד התנצל בפניי מבלי שביקשתי זאת ממנו ומבלי שהזכרתי כלל את ביקורתו הנבזית.

לאחר שנים לא רבות שבתי ופגשתי את משה נתן בביתו של יהושע קנז. משה נשבע לי כי לא היתה לו שום כוונה רעה בכך שהסתלק ממני אלא שיצחק ליבני היה מטיל עליו עוד ועוד עבודות וזו היתה דרכו להוריד מעליו את הנטל העודף.

התיידדנו בעירבון־מוגבל, בעיקר בזכות יהושע קנז שהיה ידיד של שנינו והיינו נפגשים בביתו, בחבורה, בעיקר במוצאי שבתות. (לאחר שמשה נהרג, ויהושע חזר מפריס, לא חודשה המסורת כי היתה הרגשה, לפחות לי, כי מרגע שנתכנס כולנו בחבורה – תחל רוחו של משה לרחף בינינו, וגם ידענו בדיוק מה יאמר ועל מה יתלונן).

משנת 1966, שבה עברתי לגור בתל־אביב, ועד שנת 1979 שבה נהרג משה נתן, היינו מתראים לעיתים קרובות. משה היה אז חסידו ומפרשו הגדול של ניסים אלוני, ולא הסתפק בביקורות אלא היה יושב באולם מרגע שהחלו החזרות על כל מחזה חדש, וכותב אחר־כך בעיתונו “מעריב” מאמרים או כתבות על פני עמודים רבים ודחוסים שבהם גם עקב אחר כל השינויים שערך אלוני בטקסטים שלו מחזרה לחזרה.

פעם אחת העלה אלוני מחזה חדש כאשר משה נתן היה בחוץ־לארץ ולא ליווה את העבודה עליו בכתבותיו. ההצגה הצליחה יותר מקודמותיה משום שהפעם כתבותיו הארוכות של משה ב“מעריב” לא הפחידו את הקהל מללכת לראות את אלוני.

במשך כל השנים הללו, שבהן היה עיתונאי תרבות וספרות מן הצמרת, הקפיד משה שלא לכתוב מילה עליי ועל ספריי אף כי קרא את כולם והיו לו הערות רבות; וכאשר הזמינו אותי להרצות בפו"ם על הערבי בספרות העברית, והוא בא עם יהושע ונילי (פרידלנדר), כאורחיי, הוא הקפיד לומר לקהל הקצינים שלא צריך לקחת ברצינות את האבחנות שלי ואת ההסתמכות שלי, בין השאר, על ספריו של מוֹיְשֶׁה שְׁמִיר.

בשנת 1968 הופיע ספרו הראשון והיחיד־בחייו של משה נתן, “המלחמה על ירושלים”. משה קנה בשעתו את עולמו בכתבות ענק ב“במחנה” על גיבורי פעולות התגמול. הניסיון שקנה בכתבות האלה, מבלי שהשתתף בפעולות עצמן, עמד לו כאשר כתב את “המלחמה על ירושלים”, והוא זכה גם שיהושע קנז יערוך לו את ספרו במחווה של ידידות. הספר היה לרב־מכר, ובצדק. זה היה אולי הספר הטוב ביותר, ספרותי אך גם דוקומנטארי, מבוסס על הצלבת עשרות עדויות – שנכתב על מלחמת ששת הימים, כאשר הזירה היא ירושלים.

אבל איש לא כתב על הספר בעיתונים. משה היה בהיסטריה. שוב עלה גם רגש הקיפוח של הנער ממעברת יד־המעביר. מה יהיה? וכמובן פונים לחבר, אליי, שכתבתי אז מדי שבוע כשתיים־שלוש ביקורות על ספרים חדשים כמעט בכל המוספים הספרותיים, כי מזה גם התפרנסתי. וכמובן שכתבתי, ב“משא” של “למרחב”, מאמר גדול שניתח את הספר וגם שיבח אותו מאוד, ובצדק, ולא מפני שהיכרתי את משה מחברו, אלא מפני שמאז לימודי הפילוסופיה הכללית באוניברסיטה הירושלמית אני חי לפי תורת המוסר של קאנט, האומרת שעליך לפעול כך שכל מעשה ממעשיך יוכל להיות גם לחוק כללי, ואין לפעילותך המוסרית שום קשר לתגמול, לתועלת, למצווה דתית או לכל הכרת תודה אחרת. ולכן מצפוני שלם עם מעשיי גם כאשר מחרבנים עליי.

לבסוף נהרג משה בתאונת דרכים טיפשית ברמת־אביב, אוטובוס קו 25 דרס אותו לא רחוק מדירתו, שאותה קנה בתמלוגים שקיבל מן “המלחמה על ירושלים”. הוריו הזקנים גרו בדירת שיכון קטנה לא רחוק משם, ובפעמים הנדירות שהזמין אותנו אליו (בדרך־כלל היינו נפגשים בביתו של יהושע קנז), היה מחביא מפנינו את הוריו בחדר סגור כי התבייש בהם או חשש מפני הבדלי המנטאליות כאשר יפגשו אותנו. הוא היה בן יחיד, בן זקונים, רווק.

יהי זיכרו ברוך.

ההספד שכתבתי על משה נתן שב ונדפס בכתבה ארוכה ויפה מאוד של גבי אלדור במקומון “העיר”. התוספת המובאת כאן נכתבה באפריל 2007. הרשימה על משה נתן יחד עם התוספת ניתנו בגיליון 234 של המכתב העיתי מיום 12.4.2007, במלאת 28 שנים למותו.

אהוד בן עזר

עברית: 1976

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “ידיעות אחרונות” ביום 25.6.1976, תחת הכותרת: “הסה בעברית ‘משופצת’, עם הופעת ‘פטר קמנצינד’ במהדורה חדשה”

עד שלא קראתי את מהדורתו העברית החדשה של “פטר קמנצינד”, סבור הייתי כי מהדורתו הראשונה בעברית (ספריית “רמון”, הוצאת “מסדה” תל־אביב, בסיוע מוסד ביאליק, תרגם מגרמנית ש. הרברג, 1941, 200 עמ') עשוייה למופת, אף כתבתי עליה בשעתו במדורי “ספרי דורות קודמים”" (“הארץ”, 14.8.1970) כפי שכתבתי על רבים מספרי הסה, המסון ואחרים, מתוך תקווה שיודפסו מחדש בעברית, ואף סיימתי את רשימתי ההיא בשאלה: “האומנם רק לאחר שהסה, המסון ודומיהם ייעשו שוב אופנתיים במערב, וספריהם יופיעו במהדורות חדשות, יהיו כשרים לחזור ולבוא בקהלנו העברי?”

מתוך קריאה רבה בתרגומים לעברית הגעתי למסקנה כי יש לפחות שני מתרגמים – פסח גינזבורג ושלמה הרברג – אשר תרגומיהם עמדו בפני שיני הזמן ולא התיישנו, והם ראויים להידפס מחדש ככתבם וכלשונם.

בפתח־דבר למהדורה העברית החדשה של “פטר קמנצינד” נאמר כי “מאחר ועברו כשלושים וחמש שנים מאז תורגם הספר לראשונה, נערך התרגום מחדש ע”י יותם ראובני, והותאם לשפה העברית המתחדשת תוך שמירה על רוח התרגום המקורי."

דבר דומה עשתה הוצאת שוקן למהדורה העברית החדשה שהוציאה ל“נרקיס וגולדמונד”, אשר תורגם בשעתו על־ידי יעקב פיכמן והופיע בהוצאת “אמנות” בשנת 1932.

לא השוויתי בין שני הנוסחים העבריים של “נרקיס וגולדמונד” ואינני יודע איזה מהם עדיף. אך ההשוואה שעשיתי בין שני הנוסחים של “פטר קמנצינד” הביכה אותי מאוד. היא חשפה את הליקויים הקיימים בתרגום האהוב עליי של ש. הרברג, לעיתים תיקנה אותם, לעיתים קילקלה עוד יותר, וללא צורך, גם קטעים הניראים יפים בעיניי.

אני קורא, למשל, בנוסח החדש: “עד שחזרנו לעניין זה אירע משהו אשר שינה את חיי וקבע את עתידי. אדם קם בבוקר ומרגיש שהוא סופר.” (עמ' 41).

תמהתי, האומנם עשה הרמן הסה ז"ל פאראפראזה על שירו של אמיר גלבוע, כפי שעושים ישראלים רבים כיום? כיוון שלצערי אינני קורא גרמנית, לא יכולתי להסתמך אלא על תרגומו הישן של ש. הרברג, אשר צויין בפירוש כי תורגם מגרמנית (אגב, לא צויין אם ההתאמה “לשפה העברית המתחדשת” נעשתה על פי המקור הגרמני) ומה אני מוצא:

“עד שחזרנו לשוחח בעניין זה, נפל דבר קטן אשר שינה את חיי בתכלית וקבע את עתידי לשנים רבות. עם הקיצי בבוקר יום אחד משנתי, נעשיתי סופר.” (עמ' 44).

אחיזת עיניים

אינני יודע מה הן זכויות־היוצרים המגינות על מתרגם לבל יושם שמו על תרגום שנערך בצורה כה דראסטית ושוּנה כמעט כליל. דומני שמוטב היה לתת למתאם־התרגום־לשפה־העברית־המתחדשת לתרגם מחדש לבדו את היצירה, או למצוא לה מתרגם אחר, ולא לשים את שמו של ש. הרברג ז"ל על תרגום שלא יכול היה בשום אופן לצאת ככה מתחת ידו. אין זו אלא אחיזת עיניו של הקורא.

דוגמה אחרת, על פי הנוסח ה“מעודכן” [של ראובני]:

“זה היה קורבן סתרים על מיזבחה של נמזים, שהובא ללא ידיעת האלה, בלי קללה מפי אבי וללא צעקה מפי – כעין מינחה לשלטון מסתורי. לאחר שנים, כששמעתי בני־אדם אשר דיברו על ‘הגורל העיוור’, נזכרתי בעונשים החשאיים ההם, אשר ניראו לי כאיור הטוב ביותר על מושג זה.” (עמ' 12–13).

ואצל ש. הרברג:

“קורבן־סתרים על מזבחה של נמזיס היה זה, קורבן שהובא ללא אלה וללא קללה מפי אבי וללא צעקה וצווחה מפי אני – כעין מס חובה לשלטון רב־תעלומה. מדי שמעי לאחר כמה שנים בני אדם מדברים על ‘הגורל העיוור’, היו עולים על ליבי מחדש מחזות מסתוריים אלו ונראים לי כתיאור בולט ביותר של מושג זה.” (עמ' 16).

גם אם נניח כי סיומה של נמזיס במ“ם אינו אלא שגיאת־דפוס פשוטה, עדיין חידה היא כיצד זה “הובא ללא אלה” אצל הרברג הפך ל”הובא ללא ידיעת האלה" אצל ראובני, ומה רע במילה “תיאור” שצריכים במקומה כאן מילה כה חדישה “איור”, הנשמעת זרה וחורגת. אומנם, “עונשים חשאיים” נשמעים מסתוריים לא פחות מ“מחזות מסתוריים”, אך תמהני כיצד צירוף שתי מילים כה ברורות נעשה אחר לגמרי מנוסח לנוסח, האומנם תירגומו של הרברג אינו מדוייק, והוא הוגה עתה תוך השוואה עם המקור?

בעמוד 46 בתרגום הרברג מופיעות המילים “קנקן הלואר”, “אבסינת”, “ביס” ו“יין ואדטלנד”, וארבע הערות באותיות־פטיט, לפי הסדר: מין משקה מעיר הל, יי"ש במשרת לענה, מישחק־קלפים שוויצי, קנטון בשוויץ. בנוסח החדש מופיעות המילים הלו ללא ההערות. מילא, אמרתי לעצמי – מניח הוא כי הקורא העברי בימינו משכיל עד מאוד ואינו נזקק להסברים פעוטים אלה.

מה מאוד התפלאתי אפוא למצוא בעמ' 40, מתחת למשפט “נבוך כלשהו נכנסתי לאטלייה” את ההערה באותיות פטיט בתחתית העמוד: “חדר־עבודה של הציירים (צרפתית).” שבתי וחיפשתי הערה מאירת־עיניים זו בתרגומו של הרברג ולא מצאתיה. משמע, לקוראיו של הרברג עדיין ידועה היתה משמעותה של המילה הנדירה “אטלייה”, אך לקוראי ראובני, שיודעים את משמעותן של כל המילים הנדירות שהבאתי לעיל, חסר דווקא ההסבר על אטלייה כדי להשלים את השכלתם הכללית.

אומנם, כדי לעשות צדק עם הנוסח החדש, אציין כי יש מקומות בהם הוא עולה על התרגום הראשון, כגון: “מתוך חרדה הרגשתי איך זורם אליי מתוך הספרים האלה הבושם הקפוא של חיים אשר לא היו מעולם מציאות, אך הם היו בכל זאת, ועכשיו הם מבקשים להכות גלים ולחוש את שברם בליבי המזועזע.” (עמ' 22) – זה אצל ראובני, כנגד הרברג: “מתוך חרדת נפש הרגשתי, איך שזורם נגדי מתוך הספרים הללו אוויר־בושם קר של חיים אשר מעולם לא היו במציאות על הארץ, ואף־על־פי־כן היה היו באמת, ועתה הם שואפים להכות גליהם ולחוש את גורלם בליבי המזועזע.” (עמ' 30–31).

אודה ולא אבוש, סופו של המשפט היפה הזה אינו בהיר וברור לי דיו בשני הנוסחים. מאידך, “הבושם הקפוא של החיים” הוא צירוף־מילים יפה, ועדיף על “אוויר בושם קר של חיים” לפי הרברג.

הריתמוס המשולש

בדברי הקדמתו לקובץ “כתבים אוטוביוגראפיים” של הרמן הסה כותב העורך תיאודור צילקובסקי, כי הריתמוס המשולש של התפתחות האדם, מתמימות דרך ייאוש אל האירוניה, או, במיקרה הטוב ביותר, לקראת דרגת מודעות גבוהה יותר, מאפיין את כל יצירותיו החשובות של הסה: ותבנית זו ברורה בעיקר ביצירות כ“דמיאן” (1919) ו“סידהארתא” (1922) שנכתבו זמן קצר לאחר התנסותו הראשונה של הסה בפסיכואנאליזה.

“פטר קמנצינד” (1904) אינו ספרו הראשון של הסה, אך הוא סיפורו הראשון שזכה להצלחה גדולה, ומאז ניתנה להסה האפשרות להקדיש עצמו כולו לספרות. הסה היה בן 27 כאשר הופיע ספרו זה, וזה בערך גם גילו של פטר קמנצינד. עדיין אין בספר אותה התפצלות מרתקת של גורלות אדם, כזו של סידהארתא וגווינדא, גולדמונד ונרקיס, התפצלות שהעסיקה את הסה, שכמו חילק את הביוגרפיה־הנפשית שלו בסיפוריו בין דמויות מנוגדות המופיעות בכל אחד מצמדים אלה.

ועם זאת מתאימה הגדרה זו, של הריתמוס המשולש, כבר ל“פטר קמנצינד”. זהו סיפור עצוב, משהו בניגונו מזכיר את קוהלת, אך הוא סיפור שנכתב בידי איש צעיר על־אודות איש צעיר, המספר על עצמו ועל רצונו להיות אמן, משורר. התקופה התמימה היא תקופת ילדותו ונעוריו של פטר קמנצינד בכפר בודד בחיק הרי האלפים. את תחושת פסגת ההרים המושלגות הוא עתיד לשאת עימו כל ימי חייו כביטוי לאותה תמימות ולאותה מהות איכרית וכפרית שביסוד אופיו.

תקופת הייאוש היא תקופתו העירונית בציריך, בבאזל, בפאריז, להיטותו לשתות, היעשותו סופר במידת־מה, אהבותיו הערטילאיות, הנכשלות תמיד, כגורל הרודפו מנעוריו. אך כשם שזרע תאוות השתייה נזרע בו עוד בנעוריו ושוטפו בבחרותו, כך איטליה שטופת־האור, פרנציסקוס מאסיזי, בופי הגיבן – הן נקודות־אור הנזרעות בו בתוך תקופת ייאושו ותחושת ניוונו, והוא עדיין עלם בשנות העשרים שלו, והן שעתידות להכינו לקראת התקופה השלישית בחייו, זו תקופת ההשלמה השקטה, החזרה לכפר המבודד בהרים, לחיים שקטים, חיים של השלמה עם הגורל, ללא שאפתנות, ועם מידה מסויימת של אחריות חברתית ועזרה לזולת.

האם זוהי אירוניה, או דרגת מודעות גבוהה ביותר, או השלמה שקטה עם הגורל, תוך הרגשה של מלאות וקבלת הדין בדומה לאחריתו של סידהארתא? פטר קמנצינד הוא אדם צעיר ובעל כישרון, וקצת קשה להאמין כי אפשרות זו של בריחה תהלום אותו. סידהארתא וגולדמונד מגיעים להארה ולשלווה באחרית ימיהם, ולאחר שהתנסו בחיים לכל עומקם, ואילו קמנצינד כמו בורח באמצע התנסותו ומזקין בטרם עת.

הסתכלות מפוכחת

דומה כי המפתח ל“פטר קמנצינד” מצוי בספרו האוטוביוגראפי של הסופר השוויצרי הגרמני הגדול גוטפריד קלר (1819–1890), “היינריך הירוק” (1874). אגב, הספר הופיע בעברית, שנים רבות לאחר שתורגם מגרמנית בידי מרדכי טמקין, בהוצאת “עם עובד” (1969). הסה מעיד על ההשפעה הגדולה שהשפיע גוטפריד קלר על פטר קמנצינד:

“לאחר ששרפתי את כתבי־היד שלי ראיתי בכתיבה משהו מפוקפק וחסר חשיבות. אז נפלו לידי, בדרך מיקרה, ספרים אחדים משל גוטפריד קלר. קראתים פעם, פעמיים, שלוש. ראיתי בבירור מה רב המרחק מדברי הבוסר שלי עד האמנות הכנה, החמורה, האמיתית. העולם היה זר, רחוק, מתנכר. אני נכשלתי.” (עמ' 23).

פטר קמנצינד הולך ומתבגר באותה דרך הסתכלות מפוכחת ועצובה של היינריך הירוק. שניהם נערים שוויצריים, הגדלים מתוך קירבה לטבע. קמנצינד – בכפר בהרים, והיינריך – בפאתי־עיר ואצל קרוביו בכפר. בהתבגרם הם זונחים את משפחתם, קמנצינד את אביו, היינריך את אימו, ויוצאים למקום תורה ולימודים. היינריך רוצה להיות צייר (חברו הטוב הוא צייר) וסופו שהוא פונה לספרות. גם קמנצינד מצוי בחברת צייר, ידידו הטוב, ובהשפעתו פונה לכתיבה, אלא שאינו מתייחס אליה ברצינות.

היינריך וקמנצינד נוחלים אכזבות ביחסיהם עם נשים, ונותרים בגפם. שניהם חוזרים לבסוף למחוזות ילדותם וכאילו מתייאשים מן הכתיבה, לאחר שנחלו בה הצלחה מסויימת. היינריך הירוק נעשה אזרח מכובד של הקנטון שלו, ונושא בתפקיד ציבורי, שיש עימו משום הטבת תנאי חייו של העם (וכך אומנם היה גורלו של גוטפריד קלר עצמו). גם קמנצינד חוזר לכפרו שבהרים, מוותר על איטליה שטופת השמש, על אהבותיו הנכזבות ועל קשריו עם עולם הספרות, ונוטה שכם לעסוק בטובת אנשי כפרו, שרובם נושאים את שם משפחתו. הוא מסתגל אליהם, הולך מדי ערב לבית־המרזח, כמנהג אביו ודודו, ובסיום הסיפור עולה בדעתו לחכור את בית־המרזח של הכפר, למען לא ייפול המקום החביב בידי זרים (וזה, כידוע, לא היה סופו של הסה עצמו).

אהבה לנכה

דימיון נוסף מצוי בכך שגוטפריד קלר היה בעל־מום, ועובדה זו קבעה את גורל חייו ורווקותו. פרט זה אינו מוזכר כלל ב“היינריך הירוק”, ועולה רק בהרהוריו של הקורא, כשהוא מקשר בין גורל חייו של קלר לגורל גיבורו, ואז נעשים ברורים יותר הכישלונות, האכזבות והקשיים.

דמות של נכה חכם בשם בופי ממלאה חלק מכריע בחייו של קמנצינד. הוא מתקשר באהבה חושנית־כמעט לגיבן, נכה הכבול מילדותו לכיסא־גלגלים. אף מביא לו ספרים לקריאה. וכאן חוזר בפעם השנייה בספר ונזכר שמו של גוטפריד קלר, אשר את ספריו ובייחוד “היינריך הירוק” מביא קמנצינד לקריאה לגיבן.

אולי אני מסתכן בהשערה לא מבוססת אם אומר, כי באהבתו ה“נוצרית” כל כך, המושפעת מפרנציסקוס מאסיזי, של קמצינד לבופי, מבקש הסה להביע איזו אהבה לדמותו של גוטפריד קלר עצמו, כי אכן קשה להבין את סיפור אהבתו של קמנצינד לבופי, כיצד הוא מעבירו אליו לביתו, פורש עליו את חסותו ומטפל בו במסירות, ומרגיש כאילו נשא אישה.

מותו של בופי הוא שגורם לקמנצינד לשנות את חייו כליל. אלא שבמקום להגיע שוב לאיטליה ולהמשיך במחקרו על פרנציסקוס הקדוש, הוא חוזר לכפרו שבהרי האלפים.

ספריו של הסה ראויים להיקרא כל עשר שנים מחדש. מי שאינו מוצא בהם משמעות חדשה לעצמו, או חדל לחוש במשמעותם, ראוי לו לדאוג מאוד שמא התאבנה כבר נפשו.

* הרמן הסה: “פטר קמנצינד”. סיפור. תירגם: ש. הרברג. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, 1976, 125 עמ'.

עברית: 1975

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 8.8.1975

אחת הסיבות לעניין המתמשך והולך שאנו מוצאים ביצירותיו של הרמן הסה נעוצה בכך שמרביתן עוסקת בעולמם של מתבגרים ודרכם אל הגשמתם העצמית. אף שהיסוד האוטוביוגראפי הוא חשוב, ולעיתים מכריע, ברוב היצירות הללו, טועה מי שמנסה לראות בהן רק סיפורים על גיל הנעורים ובעיותיו הנפשיות. אלה הם ספרים על דרכו של אדם בכלל, וגיל הנעורים מופיע במלוא רצינותו, כגיל הקובע את כיוון דרכו של האדם הבוגר, ולעיתים אף משקיע אותו במשבר כה קשה עד שחייו מסתיימים בנעוריו, כשם שמסתיימים בטרם עת חייו של הנס גיבנראט, גיבורו של הסה ברומאן השני שלו (לאחר “פטר קמנצינד” שהופיע ב־1904) – “מתחת לגלגל” (1906).

צמד רעים, יחסי רעות ואהבה בין שני גברים שהתחילו בגיל צעיר, הוא עניין המעסיק את הסה ועומד במרכז יצירותיו. קמנצינד וחברו הגיבן בופי. הנס גיבנראט וחברו הרמן היילנר. אמיל סינקלר ומאכס דמיאן. הילד בנובילה “נפשו של ילד” (1920) וידידו אוסקר ובר. סידהארתא וגווינדא, נרקיס וגולדמונד.

הדוגמא המעניינת ביותר היא זו של נרקיס וגווינדא כנגד סידהארתא וגולדמונד. שני הראשונים בוחרים באמת ומקדישים לה את כל חייהם בעלותם במעלות ההירארכיה הדתית, ואילו שני האחרונים אינם מוכנים לקבל את האמת “מוכנה”, כתורה כתובה המחייבת את האדם, כאמונה שהוא דבק בה, אלא מתעקשים לעשות לבדם את הדרך הפרטית שלהם אל אותה אמת כללית.

סידהארתא בדוגמת חייו, וגולדמונד בחייו ובאמנותו גם יחד, שניהם הרפתקנים, מתנסים בחיים לכל גווניהם, הטוב והרע, האצילי והשפל, האירוטי והמיסתורי, ודווקא משום כך הם־הם הזוכים האמיתיים, העתידים להגשים עצמם באופן מלא. גווינדא יקנא בסידהארתא הגווע, ממש כשם שנרקיס יקנא בגולדמונד הגווע, ויבקש ממנו לגלות לו כיצד זכה בהארה ובהבנה האמיתית.

והמסקנה המתבקשת היא שאין אפשרות להנחיל את האמת, אפילו היא כללית במהותה, אלא חייב כל אדם לבדו לעשות את הדרך אליה, ומאושרים הם אלה שיעלה הדבר בידם, ועניים־ברוח הם אלה שהלכו “על בטוח” ודבקו בנעוריהם באמת הכתובה ואותה עבדו כל ימיהם באורח שכלי וחברתי אך ללא התנסות רגשית חזקה וללא עמידה בניסיון הרבגוני של החיים, באהבת נשים, באמנות, בהרפתקאות. אצל סידהארתא, למשל, עצם החלטתו לחיות חיים עירוניים, רגילים, היא בבחינת הרפתקה מופלאה.

כיצד קשורים שני הספרים המאוחרים הללו (“סידהארתא”, 1922, “נרקיס וגולדמונד”, 1930) לספרו המוקדם של הסה “מתחת לגלגל” (1906)?

קודם כל, מופיע כבר כאן, ובעצם, לראשונה, צמד החברים, שתכונותיו עתידות להתפזר במרוצת השנים בין שני הקטבים הללו: נרקיס־גווינדא – לעומת גולדמונד־סידהארתא. הנס גיבנראט דומה בשורש נפשו לנרקיס ולגווינדא, אלא שכוחותיו הנפשיים אינם עומדים לו ללכת אפילו בדרכה הסלולה היטב של האמת, או של המדע וההשכלה, וסופו שהוא מאבד עצמו לדעת.

ואילו ידידו הנערץ, הרמן היילנר, קרוב יותר לדמותם של גולדמונד וסידהארתא, הוא מורד במוסכמות החינוך אשר בסמינר שבמינזר במאולברון, הוא טעם ראשיתה של אהבת אישה, הוא נערץ על הנס גיבנראט, אלא שגם את סופו איננו יודעים. מיום שגורש מבית הספר אין הוא כותב מילה על אודות עצמו, ואין אנו יודעים אם המשיך להתפתח והגשים עצמו בצורה נעלה, או שמא השתנו כוחותיו הרוחניים והוא התבזבז ונתמזמז כליל. מבחינה זו אין המשל בספר הזה מרחיק מעבר לראשיתה של תקופת ההתבגרות, בעוד אשר בספרים המאוחרים נעשה ניסיון עמוק לראות את המשל שבחיי אדם מהתבגרותו ועד אחרית ימיו.

בחזרה המתמדת הזאת על חוויות נעורים מבטא הסה ללא ספק משקע אוטוביוגראפי מכריע של תקופת התבגרותו. הוא עצמו נשלח בגיל צעיר ללמוד במנזר פרוטסטאנטי, ובהיותו בן חמש עשרה ברח משם ועסק במלאכות שונות לפרנסתו, ובין היתר עבד במסגריה.

הקורא את “מתחת לגלגל” מבחין אפוא כי הסה “חילק” את עצמו בין שני הגיבורים – להנס הצייתן העניק את ילדותו שלו, ואת הצורך, לאחר עזיבת המנזר, להתחיל לעבוד במסגריה. הסה עמד בכך, אך אצל הנס יש בכך משום תחילת הקץ. ואילו את המרד ההירואי, הכורח לעזוב את המנזר, זאת העניק להיילנר.

גם נרקיס וגולדמונד, תחילת ידידותם בתקופת לימודיהם במנזר, גולדמונד בורח אל סערת החיים, ואילו נרקיס נשאר כל ימיו במינזר ונעשה לאב־המינזר, וישנה הרגשה כי ה“צמד” הזה, החוזר כתבנית, הוא צירוף של שני מרכיבים – האחד, כפל פנים והזדהות של הסה עצמו עם כל אחת מהדמויות שהא מציג ב“משל” שלו, והשני – יחסיו של הסה עם חברים מתקופת הילדות והלימודים במינזר. קינאתו שלו, הילד החלש, הנער הצייתן והשקדן, באלה המורדים, בעלי ההשראה (הרמן היילנר הוא משורר צעיר ואילו להנס אין מושג עדיין על אודות שירה ואמנות).

אך ברבות השנים ודאי קרה כך שדווקא הדמות ה“חלשה”, כגון אמיל סינקלר, או הילד ב“נפשו של ילד”, או הנס גיבנראט – היא שנעשתה לאמן, לסופר, היא שהגשימה עצמה באופן מלא, דוגמת הסה עצמו, ואילו החברים, אלילי תקופת ההתבגרות, “המשורר”, “הגאון”, “האמן” – עקבותיהם נעלמו ולא נותר רושמם אלא בנפשו של הסופר. ודבר דומה מתרחש גם ב“טוניו קרגר” של תומס מאן. וכך, גיבנראט עתיד להיעשות להיילנר, אך לא היילנר של תקופת ההתבגרות אלא היילנר שמגשים את עצמיותו לאחר מאבק קשה של שנים ארוכות.

וכאן אנו חוזרים לנקודת המוצא, והיא סוד הקסם שמהלכים גם כיום ספריו של הסה. טעות היא לחשוב שתקופת ההתבגרות היא עניין למתבגרים עצמם (ולהוריהם), וזו טעותם של אלה המבטלים את ספריו של הסה בהכריזם שאלה ספרים המכוונים לגיל ההתבגרות בלבד.

הסה פונה בכתיבתו לא רק אל המתבגר אלא גם אל המתבגר שנשאר בנפשו של כל אדם מבוגר. וכשם שספריו מעוררים את הנער להתבונן קדימה ולחשוב ברצינות על חייו, לבל יבזבזם באמיתות שווא או במנוחת הדעת שיש עימה משום טמטום – אך הוא מעורר את האדם המבוגר לחשוב על ראשיתו, על חלומות ימי התבגרותו, על המטרות שהציב אז לעצמו, החברים שראה כדוגמא, שהתחרה בהם, שרצה לחקות את דרכם או ראה בהם מורי דרך שלו, לחשוב על אהבות ימי נעוריו, ולהתבונן אלא תוך נפשו פנימה, ממש כסידהארתא בגיל ארבעים, ולהרהר אם לא הגיעה העת לעזוב את כל אשר לו ולברוח אל היער, אל הנהר ואל עצמו.

לכן טועים אלה הרואים בספר “מתחת לגלגל” כמין רומאן תוכחה על החינוך הקשה וחסר ההבנה שניתן לנערים רבים בתקופת נעוריו של הסה, כמין מחאה כנגד שיטה חברתית של לחץ ודיכוי בחינוך. ודאי שיש אמת במירקם החברתי וההיסטורי הזה של פרשת הנס גיבנראט, אולם מי שמתבונן בספר ממרחק ספריו המאוחרים של הסה יבין כי כאן ראשיתו של “המשל” על דרכו של האדם, וכי הסה לא ביקש שיטה נוחה שבה יגדלו נערים כמו בחממה, אלא ראה בעצם המאבק של גיבנראט והיילנר נגד סביבתם את השיעור הראשון, ההכרחי, במאבקם הארוך על הגשמת עצמיותם. גורלם בידיהם. הם אינם משועבדים בנפשם. ואם האחד מתאבד והשני נעלם, אין זאת אלא משום שלא היה בהם הגרעין הקשה אשר ממנו עתיד להיווצר אדם שלם יותר ועשיר בניסיונו האנושי.

אלמלא אותה חולשת גוף ורוח שתקפה את גיבנראט במינזר, היה נשאר שם כפי שנשאר נרקיס לאחר בריחת גולדמונד, ונעשה ודאי ברבות הימים לאב המינזר. זאת לא היתה עשוייה להיות הצלחה גדולה, תמיד היה ממשיך לקנא באנשים במו היילנר, גולדמונד וסידהאתרא. אבל זו היתה אפשרות ריאלית, אלמלא אותה חולשה שתקפה אותו והביאה לדעיכת רצון חייו ולהפסקת התפתחותו הרוחנית.

גיבנראט הוא אותה אפשרות, או סכנה, שאותה חש וממנה חשש הסה עצמו בהיותו באחד המעברים המשבריים של חייו, בדרך מנטישת הסמינר אל החיים הקשים, העצמאיים, בהם היה בין היתר עוזר בבית מסחר, מסגר ומוכר ספרים.

* הרמן הסה: “מתחת לגלגל”. תירגם: ד“ר בצלאל וכסלר. הוצאת שוקן. ירושלים ותל־אביב. תשל”ה. 1975. 171 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 8.2.1974 תחת הכותרת: “הספר הלועזי – ‘רוזהאלדא’ להרמן הסה”

עם התעוררות העניין המחודשת ביצירותיו של הרמן הסה (1877–1962) אשר עקבותיה, תודה לאל, ניכרים גם במו“לות העברית (לאחר הפסקה של יותר מעשרים שנה בתרגום יצירותיו) אפשר למצוא כמעט בכל דוכני ספרי־הכיס האנגליים את מרבית ספריו: “דמיאן”, “נרקיס וגולדמונד”, “פטר קמנצינד” (כולם תורגמו בשעתו לעברית אך אזלו מהשוק), “סידהארתא” ו”זאב ערבות" (שהופיעו לא מזמן בתרגום עברי, בהוצאת שוקן), “משחק פניני הזכוכית” ו“רוזהאלדא” (שטרם תורגמו לעברית).

“רוזהאלדא” (1914) הוא אחד הרומאנים הראשונים של הסה, ומן הפחות ידועים. זהו רומאן אוטוביוגראפי בחלקו, אשר נכתב לאחר שהסה חזר ממסעו להודו, ובצל התפוררות נישואיו הראשונים. הוא היה נשוי לאישה מבוגרת ממנו, קפדנית ומחמירה, שלקתה במחלת עצבים ונשלחה למוסד. גם אחד מבניו היה חולה מסוכן. ולבסוף חונכו ילדיו במוסדות. המשבר הזה סיפק לו חומר לעוד רומאן, לא מן הידועים, “גרטרוד”.

רוזהאלדא הוא שמה של אחוזה באיזור יער ואגמים בשווייץ, בה חי הצייר יוהן וארגוט עם אשתו אדלה ובנם הקטן פייר. עוד בן מבוגר לזוג, אלברט, אשר בא בימי החופש לבקר את הוריו (ב־1912 עבר הסה עצמו לגור בשווייץ).

וארגוט הוא צייר ידוע, תמונותיו נמכרות היטב ומוצגות בגלריות מיוחסות בבירות אירופה, אבל חיי המשפחה שלו הרוסים לגמרי. זה כמה שנים שהוא חי בנפרד מאשתו. היא מתגוררת עם פייר הקטן בבית האחוזה, רוזהאלדא, ואילו וארגוט הוסיף לעצמו חדרי שינה ומגורים ליד הסטודיו שלו, המצוי גם הוא באחוזה, ושם הוא מצייר וחי חיי סגפן, כל חייו מוקדשים ליצירתו. הוא מתנזר מנשים, כמעט אינו יוצא למסעות, מסתגר, והופך את יצירתו להצדקה היחידה־כמעט לחייו.

אלברט, הבן הבכור, אינו יכול לשאת את אביו, ועומד כולו לצד האם. רקמת יחסים הדוקה בינו לבין אימו, ואל האב הם מתייחסים בחשדנות ובאיבה. מעטות הפגישות ביניהם, רק פעם ביום, ולעיתים פעמיים ביום, בשעת הארוחה.

האדם הקרוב ביותר לליבו של וארגוט, והאהוב עליו, הוא בנו הקטן פייר. אלמלא פייר היה עוזב מזמן את רוזהאלדא, מתגרש מאשתו ופותח דף חדש בחייו. אך אדלה אינה מוכנה לוותר על פייר, ומשום כך נמשכים חייהם השבורים והזרים יחד, ופייר הוא היצור האנושי היחיד הקושר אותם עדיין בעל לאשתו.

הפרקים הראשונים של הסיפור מתארים את סדר יומו של וארדוט, את פייר אשר התרגל לחלק את חייו בין שתי רשויות, האב והאם, ואת ביקורו של אוטו בורקהארדט, רעו מנוער של וארגוט, היושב דרך קבע באיי המזרח, בעל מטעים.

בפני בורקהארדט מנסה וארגוט להציג מראית־עין של חיי משפחה מסודרים, אך הידיד חש מיד בקור ובזרות, באותה מלכודת של יחסים לא־בריאים בה שקועים יוהן ואדלה.

בשיחת־ליל גלוייה עם בורקהארדט חושף יוהן וארגוט את כישלון חיי נישואיו, הפחד לאבד את פייר הקטן, והשתקעותו בבדידות השלווה ובשמחה הקרה של מעשה היצירה. בורקהארדט עושה כל שבכוחו כדי להוציא את ידידו מן המלכודת הזאת, מן הוויתור על כל הנאות החיים.

ליבו של וארגוט גס אפילו בתהילה ובממון שציוריו מביאים לו. בורקהארדט מנסה לעורר בידידו את תאוות הנדודים, ולהשפיע עליו שיצא עימו לטיול ממושך למזרח, להודו ולאיים. הוא בטוח כי השינוי לא יניח לו לחזור למסגרת חייו הנוכחית.

וארגוט מהסס. צר לו לאבד את פייר, מאור חייו, להשאירו בידי אימו, מתוך הרגשה כי כשיגדל ישנא גם הוא אותו, את אביו, כפי שבנו הבכור אלברט שונאו.

בורקהארדט משתדל לשכנע את ידידו לוותר אפילו על בנו, ובלבד שיציל את נפשו ויצא מן המצב הסטאטי בו הוא מצוי. וארגוט מבטיח להרהר בכך ולהשיב בקרוב תשובה בקשר למסע.

ומכאן מתחיל אותו זעזוע כפול אשר עימו בא הקץ על חיי המשפחה ברוזהאלדא. במקביל להחלטתו של וארגוט לנסוע, שוקע פייר הקטן לתוך עייפות ורגישות קיצונית, תחילה אין בזה כדי להדאיג את הוריו, אך עם התפתחות המחלה מתברר שזוהי דלקת קרום המוח, ופייר גוסס. תיאור חייו ומחלתו של פייר הקטן הם מן הקטעים המרגשים ביותר בכתיבתו של הסה. זהו עולם מופלא של ילד, שמתארו מבוגר, המסוגל לראות עולם מבוגר מבעד לעיניו של ילד. בתבונה מעמיקה, רגישות עזה, ומבלי שהתיאור יחרוג מחוג הנושאים שילד אכן יכול לחוש ולהבין.

מחלתו של פייר כאילו מאחדת, בהבהוב אחרון, את שלושת בני המשפחה. היא החולייה המקשרת את יוהן עם אדלה, ועם מותו של פייר נחרב הכול. אדלה נוסעת עם בנה הבכור, אלברט, לעיר אחרת. וארגוט מתכונן לנסוע להודו. חייהם הקודרים, זרותם, תקופת הריחוק של יוהן ואדלה, מוארים עתה באור אחר. אדלה כמעט מתרפקת על עבר זה, והוא טוב בעיניה מאשר חייה מעתה, ואילו וארגוט נלחם בנפשו שלא להתרפק על העבר, לדעת להעביר קו על חייו הקודמים, ולצאת להרפתקה חדשה, מתוך אותה ידיעה עצובה כי דבר לא נותר לו בחייו לבד מהציור.

נושאי הציור מקבילים לריקמת הסיפור. רוב הזמן עובד וארגוט על ציור של גבר ואישה, פניהם מופנות לעברים שונים, וביניהם ילד בהיר עיניים ועצוב, הוא פייר, על רקע האחוזה. במשולש הזה הוא מנסה לבטא את כל מירקם היחסים שביניהם. והציור האחרון, אותו אינו מספיק לסיים, הוא של מראה נוף מסביבת האחוזה. הוא עושה רישומים רבים מפייר, כדי לזכור אותו בצאתו למסע. וממשיך לרשום את תווי פניו בשעת מחלתו, וגם בבוקר לאחר פטירתו של הילד הוא עושה רישום אחרון של תווי פניו, ומורגשת מאוד ההתלבשות של הסופר בדמות הצייר.

גם בהערכת עצמו: וארגוט אינו מסונוור מהצלחתו בציור, ואומר לרעו בורקהארדט כי הציירים נחלקים לשני סוגים: מלכים, וראשי־ממשלה. מה שווארגוט עתיד להגיע אליו בכל כוח יצירתו הוא מעמד של ראש־ממשלה, חרוץ, מוכשר, המגיע בזכות עצמו לתפקידו. אך האמנים הגדולים באמת הם המלכים, אשר אותו ניצוץ טבעי של גאונות מכתיר אותם מכוח השתייכותם למשפחה הנבחרת של אצילי הרוח. אין אדם יכול להיעשות מלך רק בזכות כישרונותיו. עליו להיוולד כך.

יצירותיו של הסה נושאות תמיד משמעות חינוכית עמוקה, לא במובן שטחי של חינוך לטעם ולתרבות, אלא כקריאת האדם את עצמו לסדר בעומדו נוכח הלקח של חיי אדם המסופרים ביצירה. וב“רוזהאלדא” מצליח הסה להראות כיצד אדם מתעורר מתרדמת נפשו בכאב ובייסורים, ומשלם מחיר כבד בעד עצמאותו הרוחנית. ואכן בשנים שבין “רוזהאלדא” (1914) ו“דמיאן” (1919) עבר הסה משבר נפשי קשה, העצבת, הנוירוזה שאיימה עליו תמיד, הלכה והחמירה, אז למד את מחקריו של פרויד, עבר אנאליזה ממושכת אצל יונג, ובמשך פרק זמן היה גם מאושפז בסנאטוריום.

* Herman Hesse, Rosshalde, Translated by Ralph Manheim. Bantam Books. U.S.A. 1972. 202 p.

עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.12.1972

אחד הדברים הזכורים ביותר לקוראי “דמיאן” (תורגם לעברית בידי רינה קלינוב בהוצאת צ. לינמן, ת"א, 1942, וראוי היה להוציאו מחדש – אולי בהוצאת “תרמיל”, אשר גאלה לאחרונה את “פואמות בפרוזה” של בודלייר ואת “ג’ובני אפיסקופו” לגבריאלֶה ד’אנונציו) היא פרשת השתעבדותו של המספר, אמיל סינקלר, לנער מבוגר ממנו, חזק וגס, בן חייט שיכור, ושמו פראנץ קרומר.

אמיל, שהוא בן־טובים, מתפאר בפני פראנץ בגניבה שכלל לא גנב, נשבע על אמיתות סיפורו, ונופל קורבן לסחיטה אכזרית של פראנץ, המאיים להלשין עליו. כדי לשלם את דמי הסחיטה לפראנץ מתחיל אמיל לסחוב כסף בבית הוריו, חייו נהרסים כמעט, והוא חש עצמו אדם מזוהם אשר נתן יד לשטן. אהבתו הגדולה של אמיל למאכס דמיאן מתעוררת בין היתר, משום שדמיאן מציל אותו מסיוט השתעבדותו לפראנץ קרומר.

ילדותו של הסה עמדה, כנראה, בסימנן של חוויות דומות. הוא נולד בקאלוו שבווירטמברג ב־1877 (נפטר ב־1962 בשווייץ). בילדותו לימדוהו לקום עם שחר ולפני שטעם משהו, לקרוא ב“ברית הישנה”, חינוך מחמיר וקפדני. פעם שבר בשוגג זגוגית ולא הודה. “אני מענישך על עבירה שלא הודית בה,” כתב לו אביו. “אם עשית והכחשת, איך אדבר אליך עוד? ואם לא חטאת, היכיתיך שלא כדין. בעד שבוע, כשאחזור ממסעי, יהיה על אחד משנינו לסלוח לרעהו.”

ילדותו של הסה נעשתה סיוט אחד ארוך. בן שבע החל בועט ומתמרד, והוריו הכניסוהו לפנימייה. הוא נועד לכמורה, כאביו וכסבו, שהיו מיסיונרים פרוטסטאנטיים, אולם בלומדו במנזר התחיל הסה להטיל ספק בעיקרי אמונתו, בן חמש־עשרה ברח מהמנזר, נעשה עוזר בבית־מסחר, מסגר ומוכר־ספרים.

הנובילה “נפשו של ילד” התפרסמה ב־1920, בתוך קובץ סיפוריו, שקרא לו, על שם הנובילה האחרונה בקובץ, “הקיץ האחרון של קלינגזור”, והיא נדפסה עוד קודם־לכן בברן. “דמיאן” הופיע ב־1919. שתי היצירות הן, אפוא, לערך בנות אותה תקופה בחייו של הסה, ודומה שלא קשה לזהות ולמצוא קווים אוטוביוגראפיים בדמות של אמיל סינקלר ושל הילד בן האחת־עשרה, שהוא המספר וגיבור הסיפור “נפשו של ילד”.

גם ב“נפשו של ילד” נפרשת לפנינו פרשת התחברות אפלה של המספר, נער בן־טובים, עם בחור פשוט, בנו של נהג־קטר, ושמו אוסקר ובר.

“נערים כוובר – אשר המכות שהם סופגים בבית־הספר כאילו אינן מכאיבות להם כלל, ויחסי קירבה וידידות להם עם משרתים, עגלונים ונערות בתי־החרושת – מעמדם בעולם נראה בטוח ואיתן יותר, הם נראים מבוגרים יותר, יודעים בדיוק כמה משתכר אביהם ובוודאי יודעים עוד הרבה דברים אחרים, שאני חסר־ניסיון בהם לגמרי. הם צוחקים למשמע ביטויים מסויימים והלצות שונות, אשר לי אינם מובנים כלל. ובכלל צוחקים הם בצורה כזאת, שלגבי דידי אינה בגדר האפשרות – צחוק גס ומכוער, אבל – זאת אין להכחיש – צחוק של גדולים, ‘גברי’ כמעט. ללא הועיל הוא להיות חכם מהם, ולדעת בשיעורי בית־הספר יותר מהם. אין גם תועלת בכך, שאתה לבוש יותר יפה מהם, שאתה סרוק ורחוץ למשעי. להיפך: ההבדלים האלה הם לטובתם. הכניסה ל’עולם' – כפי שנצטייר בדמדומי דימיוני ההרפתקני – נראתה לי יותר קלה לנערים מסוגו של ובר, בעוד שבפניי ובפני אלה שכמותי נשאר ה”עולם" נעול על כל שעריו והכניסה לכל אחד ואחד מהם היתה מותנית בהתבגרות, בלימודי בית־הספר, בבחינות וכולי. – – – לא היה בוובר שום דבר שיכול היה לעורר את אהבתי אליו, חוץ מסודו הגדול, שבעזרתו היה מקורב לעולם המבוגרים וחי בעולם גס וערום יותר מזה שבו חייתי אני עם חלומותיי ושאיפותיי הכמוסים. אולם הרגש הרגשתי, כי בסופו של דבר ינחילני אכזבה ולא יעלה בידי לגלות את סודו ולמצוא את המפתח המאגי שלו לשערי החיים." (עמ' 14–15).

ובר מייצג בעיני הילד קשר לעולם אפל של בגרות: ארוטיקה וחטא. החינוך הנוצרי הפוריטאני של הילד אומר לו כי כל הדברים הרעים קשורים זה בזה: ההתחברות עם ובר, עולם היצרים, עולמם של המעמדות הנמוכים, הגניבה, החטא לכל צורותיו.

הסיפור פותח בבואו של הילד לביתו, במצב־רוח רע, לבקש ניחומים וחיזוק לנפשו בחדרי האב. אבל האב אינו נמצא בחדריו, והילד מתפתה לגנוב ממנו שני עטים וכמחציתה של מחרוזת דבלים, שהוא מוצא במגירה.

מעשה החטא מתעצם בנפשו להזדהות עם היסוד הרע, הדמוני, של הקיום, עם זיכרו של פושע שהובל בחוצות העיר. הילד חולם להיות פושע גדול, נידון למיתה, ולא לבקש סליחה ולא להראות שום סימני חרטה. ואם ישאל אותו השופט, בבית־דין של מעלה: “הכזאת וכזאת עשית?” יקרא לעומתו: “כן, כזאת וכזאת עשיתי ועוד יותר מזה, ובצדק עשיתי כל אלה ולו כוח בידי הייתי חוזר ועושה כך, רצחתי ובתים באש העליתי, מפני שלי גרם הדבר עונג מרובה, ולך ללעוג חפצתי ולהכעיסך נתכוונתי. אכן, שונא אני אותך ויורק אני לרגליך, אלוהים. כי אכן עיניתני וייסרתני, חוקים לא־טובים נתת, חוקים שאין ביד איש לקיימם, ועל הגדולים־המבוגרים פקדת, כי ימררו את חיינו הצעירים.” (עמ' 30).

רדוף הרגשת־אשם חושש הילד להסתכל בפני הוריו. מצבו דומה בדיוק לזה של אמיל סינקלר בתקופת גניבותיו והשתעבדותו לפראנץ קרומר, לכן אני מעז לשער, כי הסה מספר בכמה אופנים על חווייה אמיתית ועמוקה ממין זו שידע בילדותו. מן־הסתם לא לחינם נשלח בגיל צעיר לפנימייה. זה מה שקורה גם לאמיל סינקלר, וזה הפחד הרודף את הילד בסיפור שלפנינו. (עמ' 42).

הילד יוצא מהבית לטייל בחוצות העיר. הרגשת חטאו משנה את כל ראיית עולמו. הכול עצוב. הוא מהרהר בהתאבדות. בשובו משיטוט ביערות, רדוף “הצל הגדול והענקי של האב” (עמ' 34) הוא פוגש בוובר. ובר מאיר אליו פנים ואולם הילד מתקוטט עימו:

“התרתחתי וכעסתי וכל האימה, הפחד וחוסר־האונים שנצטברו בי מצאו להם עתה מוצא בחימה שפוכה. ביחס לוובר מצפוני נקי ואני צודק לגמרי. הייתי זקוק למישהו שביחס אליו אני יכול להיות גאה וצודק. כל הפרוע והאפל שבקירבי זרם עתה לתוך אפיק זה. עשיתי את הדבר, שנזהרתי ממנו תמיד, וגיליתי את אופיו של ‘בן־טובים’. רמזתי לו כי לא ייגרם לי כל צער ‘אם אוותר על ידידותו של נער רחוב כמותו’.” (עמ' 37)

הקשר לוובר הוא דו־כיווני. תחילה ייצג בעיני הילד את האפשריות האפלות שנפשו של הילד נכספת להגשימן, ועתה, על־ידי המריבה עימו, כאילו מנסה הילד לגרש את הרע שבנפשו על־ידי הטלתו על מי שמסמל את הזר, האחר, הרע שמבחוץ. מי שמעורר את הדמונים בלב הזולת נעשה להם אחר כך שעיר לעזאזל.

נוראה היא הקטטה בין השניים. הילד חוזר לביתו מוכה וזב דם. עתה לא איכפת לו אם יתגלה חטאו. הוא חפץ כי יבוא יום־הדין, “כי הדבר נורא המעיק עליי ייהפך למציאות ותיפסק האימה הנוראה. הייתי מוכן לכול! יענישוני קשה, ילקוני ויחבשוני! הלוואי וירעיבוני, יקללוני וינדוני! ובלבד שהאימה והמתיחות תיפסקנה!” (עמ' 41).

ואולם חטאו עדיין לא התגלה. מרחמים עליו ומטפלים בפצעיו. ורק למחרת, ביום הראשון, לאחר שהוא חוזר מהכנסייה, נכנס אביו לחדר בארשת־פנים המראה, כי נודע לו דבר גניבת התאנים. הילד מתקומם. עתה אינו מוכן להודות. הוא מסתבך בשקרים ומנסה להטיל, בלא הצלחה, חלק מהאשמה על ובר, אשר בכספו קנה כביכול את התאנים הגנובות שהתגלו בחדרו (של הילד).

האב מאיים לערוך עימות עם בעל החנות, שממנו כביכול נקנו התאנים. בדרך לשם נשבר הילד ומודה על חטאו. אך זוהי הודאה חיצונית. החרטה של יום אתמול, הרצון להיתפס ולהודות, הנכונות להיטיב את מעשיו, כל זה פג ונעלם. שעת החסד הוחמצה והאב אינו מצליח, ולשווא הוא פונה אל מצפונו של הילד ואל הטוב שבו.

הילד מקבל עונש לא קשה יחסית. להיות כלוא שעות אחדות בתא שמתחת לגג. “בערב של אותו יום ראשון עצוב, סמוך לעלותי על משכבי, עלה בידי אבי להניעני לשיחה קצרה אשר הביאה לידי התפייסות. שכבתי במיטה והייתי בטוח, כי אבי סלח לי בלב שלם – בלב שלם יותר מאשר סלחתי אני לו.” (עמ' 53. סוף הסיפור).

מעבר להרגשת החטא שבגניבה ועונשו, עוסק הסיפור בתחושות בעלות משמעות עמוקה. היחס לאב כאל אלוהים. הצד הארוטי המובלע ביחס לחבר הגס, המפתה לחטא בעצם הווייתו. מי שכבר יודע את סוד היצר והחטא נעשה נושא לתשוקה עצמה.

היחס הארוטי המורכב בין גברים בולט אצל הסה ביצירות כ“דמיאן” ו“נרקיס וגולדמונד”. הבריחה מן האב הגדול, המחמיר והשופט, אל האם הגדולה. הניסיון לברוח מן האלוהים ה“זכר” באמצעות ההזדהות עם הנשיות מביא להומוסכסואליזם לאטנטי.

לכישלון לעמוד במיבחנים של ערכי המוסר יש משמעות ארוטית פאטאלית. ויש לכך משמעות רבה כל־אימת שמתעוררים רגשות אשמה וחטא מכל סוג שהוא בתקופת ההתבגרות. כל עניין הגניבה כאן אינו אלא ביטוי למצוקה נפשית פנימית עמוקה יותר, וגם רצון ההודאה בשעת החסד שבאה, לאחר הקטטה עם ובר, לא היה לגמרי אמיתי אלא חלק מבריחה של ה“אני” המסרב, או עדיין בלתי־מסוגל, להכיר את עצמו.

הסיפור מעניין מאוד ומתאים מאין כמוהו ללימוד בכיתות גבוהות של בתי־ספר תיכוניים או בחוגי־נוער. שמעתי כי למרבית המזל עדיין נותרו מיספר ניכר של עותקים מן הספר (שאזל מן החנויות) במרתפיה של הוצאת “עם עובד”, אשר קיבלה בירושה את כל המלאי של הוצאת “תרבות וחינוך”.

* הרמן הסה: “נפשו של ילד”. תרגם וצירף מבוא ואחרית דבר: יהודה ארליך. “אורים”, מרכז לתרבות ולחינוך. תשי"ד, 1954. 66 עמ'. (הפצה: “עם עובד”).

עברית: 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 12.5.1972

אריך נוימן כתב בזמנו (“הארץ”, 13.5.1955) כי הדין לגבי רוב יצירותיו של הרמן הסה (1877–1962) שעם חריגתו מעולמו הפנימי, הוא נכשל כאמן. על כישלון זה שביצירה “זאב הערבה” עומד גם האנס מאייר במסתו, הנלוויית למהדורה העברית של הספר, באומרו:

“בקטעים לא מעט איבד הפאתוס הכן מכוחו לשכנע, הסצינות האירוטיות שבספר היו מן הסתם טעונות משמעות נוקבת בתהליך השיחרור העצמי של הסופר והגבר בן החמישים בשנת 1927 (שנת הופעתו של “זאב הערבה”) בקירוב, ברם כיום דבק בהן – ולא רק מפני שקוראי הספרות היפה המודרנית הסכינו בינתיים אל מזון מפולפל יותר – קורטוב מנימת־הבוסר של תלמיד בית־ספר.”

אין זה קל לערער על ספר של סופר כהרמן הסה, לא רק משום זה שהוא כיום באופנה בעולם המערבי, אלא בעיקר בגלל חינם וקסמם של ספריו האחרים, ומן הידועים שבהם, שהופיעו עד כה בתרגום עברי, הם: “נרקיס וגולדמונד” בתרגומו של יעקב פיכמן בהוצאת “אמנות”, “דמיאן” (ספר נדיר מאוד בעברית) בהוצאת צ. לינמן תש“ב, 1942, ו”פטר קמנצינד" בספריית “רימון” בתרגומו של ש. הרברג ב־1941.

בייחוד “פטר קמנצינד” (1904), סיפורו הראשון של הסה (לפני כן פירסם שירים) עומד בסימן אותו עולם פנימי, שעליו מדבר אריך נוימן ואשר בו עיקר כוחו של הסה, וגם “דמיאן” נמנה על קטגוריה זו.

אמנם, “דמיאן” מעורר בקריאה כיום בעיות שהן נושא למאמר כשלעצמו. מפתיע ברומאן־התהוות עמוק זה בעיקר סופו – הפורקן הניטשאני שמוצא אמיל סינקלר, מספר הסיפור, במלחמת העולם הראשונה. ופורקן זה מאוד־מאוד לא משתלב עם ההערצה שרוחשים כיום להסה אותם חוגי נוער אנטי־מלחמתיים במערב.

על כך עמד גם אריך נוימן, שטען באותו מאמר על “דמיאן” כי “הגות הגורל בסיום הספר, המביאה לכעין חיוב המלחמה, ייתכן שהיא גורם נוסף לשיפוטי השלילי לגבי הסוף. כי סוף זה עלול לעורר אי־הבנות. בראשית צעדיו לא ידע עדיין הסה שיש גם דברי אמת ורזי בינה, שאסור בהחלט להביעם בגלוי. זאת למד לדעת כאשר פנה אל חוכמת הודו וסין.”

נוימן עומד, בצדק, על המשותף בסיומם של “הר הקסמים” לתומס מאן ו“דמיאן” מבחינת יציאתו של הגיבור ממגדל־השן הנפשי שלו אל מלחמת העולם הראשונה.

אבל נחזור ל“זאב הערבה”. הרושם הקשה המתעורר למקרא הספר הוא הרושם של מלאכותיות, של מעשה־מרכבה שהושקעה בו הרבה מחשבה אך לכלל אחדות פנימית של יצירה שלמה לא הגיע. יותר משהוא רומאן הריהו משל הגותי, אולי אליגוריה, אשר תפריהם אינם עולים יפה, ודומה לעיתים שהסה רצה במכוון, לשוות לספרו מיבנה שתפריו בולטים. הקושי לדון במשמעות הרעיונית של “זאב הערבה” נובע מאותו חוסר כוח שיכנוע שבספר.

הארי האלר, “זאב הערבה”, הוא איש בודד כבן חמישים. הוא מוצא ברחוב “טראקטאט על זאב הערבה” המיועד, לפי הכתוב בשערו, רק לטרופי דעת. טראקטאט זה, הניתן בספר כקונטרס לעצמו, הוא מסה על טיבו של הזאב ושל האדם בנפשו של הארי האלר, ובנפש האדם בכלל, מסה הכתובה ברוח ניטשאנית מובהקת, והיא למעשה עיקרו של הספר.

מיהו הארי האלר?

על כך כתוב בטראקטאט: "הארי מוצא בתוככי עצמו ‘אדם’, כלומר עולם של הגיגים ורגשות, של תרבות, של טבע מאולף ומזוכך, ובצידו של זה הוא מוצא בתוך עצמו גם ‘זאב’, כלומר עולם אפל שכולו יצרים, פראות, אכזריות, טבע היולי, נטול כל סובלימאציה. ברם, למרות שחלוקה זו של אישיותו לשני עולמות עוינים זה את זה היתה לכאורה ברורה וחד משמעית לגמרי, עובדה היא, שלא פעם במרוצת חייו זכה לחוש בליבו כילד לשעה קלה, לרגע מאושר אחד, חיים האדם והזאב שבקירבו בשלום ובאחווה.

“אילו ניסה הארי לקבוע מה חלקו של האדם ומה חלקו של הזאב בכל רגע מרגעי חייו, בכל אחד ממעשיו ובכל אחת מתחושותיו, כי אז היה כהרף עין נקלע למבוך, וכל תיאוריית־הזאב היפה היתה מתנפצת לרסיסים. כי אכן שום אדם בעולם, אף לא שוכן הג’ונגל היותר פרימיטיבי ואף לא השוטה ללא־תקנה, איננו בנוי באופן כה פשוט ונוח, שאפשר יהיה להציג את מהות אישיותו בסך־הכול של שניים או שלושה גורמי יסוד בלבד. לא כל שכן אדם כה מורכב כהארי האלר, וילדותי עד־אין־שחר יהיה מן הסתם כל ניסיון לבאר את מהות אישיותו על יסוד אותה חלוקה תמימה לזאב מזה ולאדם מזה. לא משני יצורים מורכב הארי כי אם ממאות ומאלפים. חייו (כחיי כל אנוש) אינם מיטלטלים בין שני קטבים כמו למשל בין הרוח והיצר או הקדוש וההולל, כי אם בין קטבים לאלפים, לאין ספור.”

ועוד נאמר על הארי בטראקטאט כי “הוא מכנה חלק מעצמו אדם וחלק אחר זאב ובכך, סבור הוא, עשה את שלו ומיצה את כל אשר לאל ידו לעשות. ב’אדם' הוא צורר יחדיו את כל הסגולות הטבועות בחותם של רוחניות, של התעלות או לפחות של תרבותיות שהוא מאתר בקירבו, ואילו במדור ‘זאב’ מרכז הוא את כל המושלט על־ידי היצר, הפראות, התוהו־ובוהו. ברם בצורה כה פשטנית כמו במחשבתנו, בדרך כה גסה כמו בשפת הכסילים שלנו אין הדברים מסתדרים בחיים, – והארי משקר לעצמו כפל כפליים, כשהוא משתמש בשיטת־פרא זאבית זו,” כי "לאמיתו של דבר האדם הוא בחזקת ניסיון ומעבר, הוא אינו אלא אותו גשר צר ומסוכן, שבין הטבע לבין הרוח. אל הרוח, אל אלוהים, הוא נדחף מכוח ייעודו הפנימי העליון – ואילו אל הטבע, חזרה אל חיק האם, הוא נמשך בחבלי כיסופים עמוקים בנבכי יישותו.

“בין שני הכוחות הללו מטלטלים חייו, אחוזי חיל של חרדה. מה שבני אדם בכל עת ועת משיגים במושג ‘אדם’, הוא תמיד רק בגדר מוסכמות לעת מצוא. יצרים מבויימים, בוטים במיוחד, נדחים ומוקעים על־ידי מוסכמות אלה. האדם נדרש למידה של הכרתיות, הליכות חיים נאות והדברת הבהמיות. קורטוב של רוחניות אינו רק מותר אלא אף נתבע ממנו. ה’אדם' פרי מוסכמות אלה הוא, ככל אידאל ציבורי בחזקת פשרה, ניסיון הססני ותמים־ממולח, להערים הן על האם הקדמונית המרשעת ‘טבע’ והן על האב הקדמון והטורדן ‘רוח’, כדי להשתמט מילוי תביעותיהם היותר קטגוריות ולשכון ביניהם, באמצע הפושר שבין הקצוות. על כן מרשה וסובל האזרח הממוצע את מה שהוא מכנה בשם ‘אישיות’, אך בד בבד עם כך הוא מפקיר את האישיות למולך ‘מדינה’, כשהוא מנסה לבלי הרף לסכסך ביניהם. מפני זה עשוי האזרח היום להעלות על המוקד ככופר, ולתלות על עמוד התלייה כפושע, את מי שמחרתיים הוא עתיד להציב לו אנדרטאות.”

והסה ממשיך באותה רוח ניטשאנית באומרו ש“האדם” איננו יצור שכבר נברא וקיים, אלא הוא בחזקת אתגר של הרוח, אפשרות רחוקה. נכספת ומטילה מורא כאחד, שדווקא אותם יחידים, נדירים, שהיום מציבים להם עמודי תלייה ומחר אנדרטאות, הם אלה המתקדמים אט־אט פסיעה אחר פסיעה בדרך זו, הרצופה תמיד ייסורים ואכסטאזות נוראים. הארי האלר נרתע מללכת בדרך זו, המובילה אל האדם העליון הניטשאני, ואפילו הוא יודע כי בקצה של דרך זו רומז לו אלמוות, אין הוא מוכן להתייסר בכל הייסורים ולמות את כל המיתות הללו, הוא עוצם עיניו “ואינו חפץ לדעת, שההצמדות הנואשת אל האני, הסירוב הנואש למות, הם הדרך היותר בטוחה אל המוות הנצחי, בעוד שכושר־החידלון, הסרת־הקליפות, התמכרותו השלמה של האני לתמורה הנצחית, הם המוליכים אל האלמוות.”

בהמשכו של הסיפור מגלה הארי הבודד, בן החמישים, את חיי האהבה הסוערים בחברת שתי נשים וגבר, שיש בהם מן היסוד ההמוני, האירוטי והבוהמי, והוא משתתף בנשף מסיכות ומבקר בתיאטרון מאגי. ובתיאטרון הזה כמו עוברים לפניו בחלום מחזות ממשיים ומדומים מתוך חייו, זיכרונות וחלומות, והוא נדרש להגיב ולקחת חלק במעשים מוזרים, סוריאליסטיים.

קשה להבין לאשורם את כל משמעויותיו של הספר, גם לא נראה שהסה, כמו גם בספרים אחרים שלו, משתדל להרצות שיטה פילוסופית, אלא משאיר, כמו ב“דמיאן”, פתח רחב למשמעויות ולפירושים שונים. מצד אחד מתאר הרומאן את התרבות־לא־תרבות של דורנו, את הכרך הגדול רודף התענוגות, את הצעיף הדק של האנושיות אשר מסתיר את היצרים הזאביים, התופתיים, (התקופה בה נכתב והתפרסם הספר, תקופת בין שתי מלחמות עולם, היא גם התקופה המתוארת בו).

אבל ניראה כי לא גורלה של החברה הוא בראש מעייניו של הסה בספר זה, אלא גורלו, ובעצם כישלונו, של הארי האלר, זאב הערבה, להיות הוא עצמו בשלמות. להיות אדם, זאב, או אדם עליון. להגיע אל מעמדם של בני האלמוות. האהבה החושנית לשתי הנשים, נשף המסכות ובייחוד התיאטרון המאגי, הם משחק דמיוני באפשרויות של הגשמה אכסיסטנציאלית. אך זו אינה הגשמה אמיתית, אלא משחק של כאילו־הגשמה. זו אינה נגיעה אמיתית בשום מציאות, לא של האדם האמיתי ולא של הזאביות כשלעצמה, אלא בריחה אל התחום של האמנות ושל החלום.

* הרמן הסה: “זאב הערבה”. תרגמה עדנה קורנפלד. בצירוף מסה מאת הנס מאיר. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב. תשל"ב, 1972. 221 עמ'.

עברית: 1942. 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “ידיעות אחרונות” ביום 11.12.1976, תחת הכותרת “משבר היחיד ומשבר האנושות”, על “דמיאן” להרמן הסה בתרגום עברי חדש

לראשונה הופיע “דמיאן” בעברית בשנת תש"ב [1942], בהוצאת צ. לינמן, תל־אביב, ובתרגומה של רינה קלינוב. הספרון הכחלחל ודק־הנייר היה בגדר שכיית־חמדה יקרת־מציאות לחובבי הספר העברי, וכמעט בשום ספרייה כבר לא ניתן למוצאו. טוב עשתה הוצאת “שוקן”, אשר במסגרת הדפסת ספרי הרמן הסה, נתנה מחדש גם את “דמיאן” בידי הקורא העברי.

תרגומו של דב קווסטלר אינו שונה בהרבה מתרגומה הראשון של רינה קלינוב. שניהם ברורים. ואם יש מילים וצורות־דיבור אחדות, הקרובות יותר לימינו בתרגום החדש, שכרן יוצר בהפסד הצד הטיפוגראפי הנאה של המהדורה הקודמת, שנעשתה ביתר הקפדה, אהבה והשתדלות למען הקורא.

אגב, הקורא המופתע יראה כי במהדורת “שוקן” אין דמיאן מת כלל בסוף הסיפור, לאחר שנפצע במלחמת־העולם הראשונה. הייתכן? ייתכן גם ייתכן. עקב טעות בעימוד נמצא המשכו של עמ' 147 בעמ' 150 לקראת האמצע, ומשם על הקורא להמשיך ולקרוא עד סמוך לסופו של עמ' 152 לחזור לאחור אל חלקו האחרון של עמ' 147, ומשם להמשיך עד ראשיתו של עמ' 150, ולדלג שוב דילוג קל עד סופו של עמ' 152.

מעשה־שטן מתאחה טעות מוזרה זו ברקמת הסיפור, ונוצר הרושם כי מותו של דמיאן הינו הבזקת־דימיון, המתחרשת כהרף־עין בהרהוריו של אמיל סינקלר, ביום בו פוגש בו דמיאן ומספר לו על פרוץ מלחמת־העולם. מי שאינו מאמין, יפתח את הספר ויקרא. דומני כי על ההוצאה להודיע, שתספק לכל קונה של “דמיאן” עותק ממהדורה חדשה ומתוקנת תמורת העותק הקלוקל שרכש בכספו.

שלוש השפעות

בשנים 1916–1917 היה הסה נתון לטיפול פסיכואנאליטי ואלה היו גם השנים אשר הניבו, בהפרשי־זמן לא ארוכים, את “דמיאן” (1919) ואת “סידהארתא” (1922). שלוש הן ההשפעות החזקות העומדות ברקע שני הספרים הללו:

א. המסע שערך הסה בשנת 1911 להודו ולציילון (עליו נכתב ספרו “מסע למזרח”).

ב. הטיפול הפסיכואנאליטי שעבר (פיסטוריוס מנגן־העוגב, המשמש פרק־זמן מנהיג־רוחני לאמיל סינקלר, עוצב בדמות הפסיכואנאליסט של הסה, יוסף ב. לאנג).

ג. מלחמת־העולם הראשונה.

הסה, שהיה גרמני ועיר מולדתו בקאלוו שבווירטמברג, התגורר מ־1912 בשווייץ. אימו היתה שווייצרית, מניושטאל. ב־1921, השנה בה קיבל את האזרחות השווייצרית, התבקש הסה להכין מהדורה של מיבחר כתביו, ולצורך זה קרא חלק ניכר מיצירותיו המוקדמות, “וכל הסיפורים הללו היו על אודות עצמי,” כתב מתוך התפלאות, “הם שיקפו את נתיבי הנבחר, חלומותיי הכמוסים, ייסוריי המרים, אפילו אותם ספרים אשר בהם, שעה שכתבתי אותם, חשבתי בכנות שאני מתאר גורלות זרים וקונפליקטים רחוקים ממני – אפילו הם שרו את אותו השיר, נשמו אותו אוויר, נתנו פירוש לאותו גורל, גורלי שלי.”

תיאודור זילקובסקי, המביא דברים אלה במבואו ל“כתבים אוטוביוגראפיים” של הסה (בהוצאה האנגלית, פיקאדור), אומר כי במשך שנים היה הסה כה קרוב ליצירותיו, עד שלא היה מסוגל לראות עד כמה הן סבבו במדוייק סביב לצירה המרכזי של הכרתו. רק החווייה של התיראפיה הפסיכואנאליטית מ־1916 ואילך, איפשרה לו אותה מידה הכרחית של ריחוק למען יוכל להתבונן באובייקטיביות ביצירותיו המוקדמות: התבוננות זו גם השפיעה עליו לבחון מחדש את חייו באופן מודע, ולא רק באמצעות היצירות.

תהליך מכאיב

כ“סידהארתא” וכ“נרקיס וגולדמונד” (1930) בנוי גם “דמיאן” על צמד חברים. בדמותו של אמיל סינקלר, המספר, נקל למצוא קווים משל הנס גיבנראט ב“מתחת לגלגל” (1906), משל פטר קמנצינד, משל גווינדא וסידהארתא בראשיתם, ומשל גולדמונד.

ואילו הקוטב המשלים מצוי בהרמן היילנר ב“מתחת לגלגל”, זה התלמיד בעל שאר־הרוח והמשורר, שבו מתגלמת מחציתו האחרות של הסופר (ראה מאמר מאת הדה שטיין, “הארץ”, 25.7.1975). והוא מצוי גם בריכרד מ“פטר קמנצינד”, בדמיאן ובנרקיס שאינם משתנים, בסידהארתא ובגולדמונד באחריתם.

אם נקבל את הנחתה המעניינת של הדה שטיין, שהסה חוצה נפשו בכל אחד מהצמדים הללו, נוכל לראות באמיל סינקלר ובדמיאן שני צדדים של נפש אחת, המצוייה בתהליך מתמיד של חיפוש אחר תכלית עצמה.

יותר מאשר דמיאן קיים בזכות עצמו הריהו כמין השלכה לעבר הדמות האידיאלית, הנובעת מנפשו של אמיל סינקלר. דמיאן מראשיתו כבר זכה לאותה הארה, אשר אליה הגיע סידהארתא רק באחריתו (ולאחר שהתנסה, כגולדמונד, בכל מה שהחיים מינו לו). סידהארתא סירב לקבל אמת מוכנה בגיל צעיר. ואילו בדמיאן קיימת מלכתחילה אותה ודאות פנימית עמוקה שהוא שייך לכת הנבחרים, בני־מעלה, ובדומה לאדם־העליון אצל ניטשה הם עתידים לבטא את הפיסגה, אשר אליה עשוי המין האנושי להגיע.

אמיל סינקלר הוא סידהארתא או גולדמונד בראשיתם, בהיותם עדיין באמצע ובתוך התהליך המכאיב של הכרת האמת והגשמתם העצמית הנכונה. מבחינה זאת כותרת המישנה של הספר “סיפור נעוריו של אמיל סינקלר” נכונה יותר משמו הראשון, “דמיאן”, כי כל האנשים המשפיעים והמנהיגים במישרין ובעקיפין את אמיל סינקלר בדרך התקדשותו לאותה כת נבחרת של יודעי אמיתם, והם דמיאן, ביאטריצה, פיסטוריוס ואווה – ניתנים בקווים הרבה פחות ברורים משניתן הוא עצמו, והם יותר בבחינת אידיאלים מאשר דמויות בשר־ודם.

ברשימה קצרה “סודו של הסה” (“הארץ”, 13.5.1955), במסגרת מישאל על “הספר שהשפיע עליי ביותר” אומר הפסיכואנאליטיקן והוגה־הדיעות היונגיאני אריך נוימן, כי כרגיל ברומאן מתגלה לרוב ההתפתחות הפנימית באמצעות המגע בין האדם לזולתו, ולא על רקע פנימי גרידא, כמו ב“דמיאן” (וזאת בהנחה שדמותו של דמיאן עצמו נחשבת לדמות פנימית בנפשו של סינקלר). דומה כי כל הנפשות האחרות ב“דמיאן” הן דמויות סמליות. מה שמושך אצל הסה הוא התוהו־ובוו והשאיפה לעיצוב גם־יחד. ב“דמיאן” מופיעים כבר כל הסמלים של פסיכולוגיית־המעמקים: הלא־מודע הקולקטיבי, הצל, האנימה וכו'. “דמיאן” הוא ההתפרצות של הלא־מודע הקולקטיבי לתוך התודעה האירופית. ובנקודה זו מזדהה משבר האנושות האירופית עם המשבר האישי של גיבור הרומאן על רקע מציאות אחד.

“קשה לנו להבין עתה את הנימה המבטאת את הבעייה האופיינית של גרמניה: ההתנגשות בין האינטרוברסיה ובין המשבר העולמי. היה זה אחרי מלחמת העולם הראשונה: עולם ישן נחרב ודומה היה כאילו עומד להיווצר עולם חדש (סמל הציפור שבספר). ומכאן גדלותו של ‘דמיאן’: הוא מהווה בעייה פנימית אישית ובו בזמן גם משמיע נימה המנבאה תקופה חדשה, בעייה קולקטיבית. הגות הגורל בסיום הספר, המביאה לכעין חיוב המלחמה, ייתכן שהוא גורם נוסף לשיפוטי השלילי לגבי הסוף. כי סוף זה עלול לעורר אי־הבנות. כאמור, ספר זה הוא הרומאן היחידי של התפתחות היחיד, המעמיד התפתחות זו במרכז העלילה כולה. הסכנה היא במיזוג של הרגשה קמאית לגבי מה שמסתמן לעתיד עם הכוחות השולטים בהווה – ובאותו ה’אסקפיזם' שבאינדיווידואליזם הגרמני. כמה משאיפותיו של הסה, כפי שהן מובעות ב’דמיאן‘, יש שהושלמו כהלכה ב’הר הקסמים’ (1924) של תומאס מאן.”

הגשמה עצמית

אנשים צעירים אשר יקראו היום ב“דמיאן” ודאי יוקסמו מאותה רומאנטיקה ניטשאנית, המפעמת באמיל סינקלר, הנרתע ושואף לקראת דמיאן הנערץ עליו; יוקסמו מדמות האם והאישה הגדולה, המפעמת בהזיותיו הארוטיות של סינקלר, הנעשית מושא להערצתו בדמות אימו של דמיאן; יוקסמו מהתמודדותו בין סתמיות חייו וביזבוזם לבין אותה הרגשה אליטיסטית ומיסטית המשייכת אותו לקבוצת הנבחרים; יוקסמו מדרכו במדיטאציה כדי להכיר את האמת החדשה, ומן הצורך במורה ומנהיג וממחזוריות המרד בהם כדי להשתחרר ולגלות את עצמיותו, זו בקיעת הציפור מביצתה.

לא הייתי ממליץ לקרוא את “דמיאן” בנפרד מספריו האחרים של הסה, ובייחוד “סידהארתא” ו“נרקיס וגולדמונד”, וזאת כדי להבין טוב יותר כי בדרך ההגשמה העצמית, הרצופה משברים, התמזגותו של היחיד עם תחושת־העולם הקוסמית אינה רק בדרך בקיעת הציפור, בהיגרפות במלחמה, אלא בקירבה עמוקה לריתמוס של הטבע, האמנות, האלוהות.

בסופו של דבר הרי דמיאן מהרהר במלחמה כמין מהפכן בולשביקי, המקווה כי עולם חדש יצמח מהריסותיו של הישן, וכי שומה על האוונגארד של בני־קין להיות מוכן לנצל את המלחמה לשם כך. סופו של דמיאן במלחמה מלמד על אחריתן של התקוות הללו. וצודק אריך נוימן בראותו בדמות הנס קסטורפ דוגמה שלמה יותר לכל אותה בעייתיות של גאולה והרס המתרחשים בנפילה מ“הר הקסמים” המבודד, החולה והאליטיסטי אל אירופה הבוערת בלהבות מלחמת העולם הראשונה.

* הרמן הסה: “דמיאן, סיפור נעוריו של אמיל סינקלר”. מגרמנית: דב קווסטלר. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב. 1976, 155 עמ'.

* ד“ר הדה שטיין היתה לוחמת בפלמ”ח ומורה לספרות כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. כל היודע פרטים נוספים על אודותיה מוזמן לכתוב לנו.

עברית: 1960

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 27.11.1970

“ג’וד האלמוני” היה הרומאן האחרון שכתב תומאס הארדי (1840–1928). הספר הופיע בשנת 1896, ועם צאתו עורר סערה. הביקורת כינתה אותו “ספר מורבידי”, ש“אינו מותיר מקום לגישה אופטימיסטית לחיים, לאחר גמר הקריאה בו,” ו“מכאיב מדי לקורא הרגיל.”

כה רבה היתה ההתנגדות לספר בעיתונות ובציבור, עד אשר הארדי עצמו כותב ב“אחרית־דבר” למהדורה חדשה של הספר בשנת 1912, כי לאחר ההתקפות וההאשמות בעיתונות עלה בגורלו של עותק מן הספר להישרף בהפגנתיות בידי בישוף – “כנראה ברוב ייאושו על שאין ביכולתו לשרוף אותי.”

לעומת זאת, מספר הארדי באותה הזדמנות, איש ספרות אמריקאי כתב לו, כי לאחר ששמע את התקפות־הביקורת קנה את הספר וקרא בו דף אחר דף, מחכה לראות מתי יתרחש אצלו, הקורא, הנזק הנפשי והמוסרי המובטח; ולבסוף זרק במורת־רוח את הספר לעברו השני של החדר, כשהוא מקלל את המבקרים בני־הבליעל שפיתוהו לבזבז דולר ומחצה על ספר שהוא היה יכול לכנותו בלב שקט בשם: “מסה דתית מוסרית.”

מפני התקפות אלו, ואולי מפני סיבות אחרות, התמסר הארדי לאחר רומאן זה, – הנחשב לטוב שבספריו – לכתיבת שירה, ובה עסק עד למותו בשנת 1925.

גורלו של הארדי לא שפר אצל הקורא העברי. אמנם התוכן של “הרחק מן ההמון הסוער”, ספרו שהתפרסם לראשונה ב־1874, ידוע בעקבותיו של סרט בשם זה, שהוצג גם בארץ בכיכובם של ג’ולי כריסטי וטארנס סטאמפ. אבל פחות ידוע ספרו “ג’וד האלמוני”, שתורגם לעברית והופיע לפני עשר שנים. ואולי אשמת התרגום היא. איתרע מזלו של הספר ונפל בידי מתרגם המוחזק אמנם מתרגם מעולה ועורך מעולה, אשר שפתו מהוקצעת, אלא – וזו הצרה – מהוקצעת מדי היא, ונוהג הוא מנהג מתרגמים אניני־לשון, הבוחרים תמיד את המילה הקשה, הנדירה והבלתי־מובנת, מבין כמה אפשרויות העומדות בפניהם, במקום לכתוב בלשון בני־אדם.

והתוצאה המדכאה היא, שספרו של הארדי, שנכתב אנגלית לפני למעלה משבעים שנה, יכול להיקרא בנקל במקורו, בידי כל נער אנגלי, ואילו בתרגומו העברי, שנעשה רק לפני כעשר שנים, יכול לקרוא רק קורא מבוגר, בעל הרבה רצון טוב ומילון עברי־עברי לצידו.

מיהו ג’וד האלמוני?

על כך אפשר להשיב – דע מי הן הנשים שבחייו, ותדע מי הוא. ואכן, חייו של ג’וד מתנודדים בין סיו לאראבלה, כאשר הראשונה היא למענו התגלמות טוהר קפוא, אהבה בלתי־מושגת, אישה יפה וחסרת־רחמים, וקרירות מינית גאיונה; בעוד השנייה, אראבלה, היא התגלמות הבשרי, היצרי, הלוהט, ההמוני, המפתה והנחות שבחיים וביצר.

להארדי עצמו היתה נטייה חזקה לעבר אותו טוהר פריג’ידי, שבנשים מסוגה של סיו, והוא עצמו כותב על אודותיה: “היא טיפוס של אישה שהיתה תמיד כגירוי בשבילי.” ומשום כך הוא גם מגזים בשנאתו לאראבלה, עד לידי כך שהיא נעשית לפארודיה של אישה.

א. אלברז, אשר למסתו בשולי מהדורת־הכיס האמריקאית של הספר אני חייב כמה מן ההבחנות שהובעו לעיל, מספר כי ד. ה. לורנס, שחב הרבה להארדי והושפע ממנו, כתב מסה חשובה על הארדי וניסה לקרוא בספריו בעיקר את המרד הסקסואלי במוסכמות החברה הוויקטוריאנית. מקרא זה הביא את לורנס, ולא במקרה, לראות דווקא באראבלה את הדמות החיובית שבספר.

אמנם הקורא, כל קורא, הולך שבי אחר דמותה החולמנית, האינטלקטואלית, הקאפריזית והבלתי־מושגת של סיו. ואולם לורנס אומר כי הארדי עומד בתוקף על כך, שאראבלה היא בתו של קצב־חזירים, שהיא מכריחה גם את ג’וד לעסוק במלאכה בזוייה זו, ושיש לה פאת שיער־נוכרי. אך לא זאת חשיבותה. כל זאת אינה אלא מלאכת אמנות רעה של הארדי. הוא עצמו גורם אחר־כך בכל ציור דמותה בספר, שפרטים אלה יעשו לבלתי חשובים. אם כי מורגש שתיאורה על דרך השלילה הוא נקמתו האישית בה, בגלל גסותה, שמעליבה אותו.

והנה, בעוד הארדי רואה באראבלה את הדמות השלילית שברומאן, בעיני לורנס היא נעשית לגיבורתו, והוא מראה, ובצדק, כי בסופו של דבר היתה זו היא היחידה ששיחררה, ונתנה סיפוק ליצריו המתוסכלים של ג’וד, וכמו התגבר היצור על בוראו, כן מניח הארדי לאראבלה את המילים האחרונות, המסיימות את הספר, על אודות סיו, לאחר מותו של ג’וד:

“אין דברהּ אמת, אפילו תישבע על ברכיה לפני הצלב הקדוש אשר לצווארה, עד שייחר גרונה!” אמרה אראבלה. “מעולם לא מצאה מנוח מאז עזבה זרועותיו, ושוב לא תמצא מנוח עד שלא יהי חלקה עימו!”

הרביתי דברים על ארבלה ועדיין אין הקורא, שאינו מכיר את הספר, יודע מיהו ג’וד, ומדוע אלמוני הוא. אלמוניותו באה לו משום שבכל חייו אינו מצליח להשתחרר ממעמדו הנחות, כבן־כפר וסתת־אבן, ולהיכנס אל האוניברסיטה בעיר הנכספת בעיניו, כרייסטמיניסטר, שהיא אוקספורד.

הרוחניות, שאותה אינו מצליח לכבוש, לא בחדירה לאוניברסיטה ולא בחיים הנורמאליים עם סיו, סופה שממלאה אותו, אך הוא אינו יודע על זה. אמנם הוא כבר יודע שהאוניברסיטה היא משכן לבינוניות, למרות שקנאתו במדי־החג של הפרופיסורים והרקטורים היא פאתטית. הוא גם יודע כי סיו, שהיתה סמל־החופש, הכפירה והעצמאות הרוחנית בעיניו, ואשר בה השתמש כדי להשתחרר מאדיקותו – נעשתה עבד לדת ולמוסכמות החברה. וכן שהיא מכסה על קרירות היצר שבה במין צורה של דבקות דתית. שאינה אלא זנות־רוחנית. והוא אף אומר לה בפגישותיהם האחרונות:

“הרי את, בסך הכול, קרה – מין פיה או שדה – ולא אישה!” (עמ' 312).

ועל חזרתה אל בעלה הראשון, פיילוטסון, הוא אומר: “זנות שמתוך אדיקות עתידה זו להיות!” (עמ' 319).

ובפגישתם האחרונה: “סיו, סיו, אינך ראויה לאהבתו של גבר!” (עמ' 345).

אלא שג’וד אינו יודע בהגיהָ אור התבונה בפנימית את נפשו. הקורא נצרף ומזדכך בכור ייסוריו של ג’וד. ואילו ג’וד עצמו, שבע־אכזבות, חולה, שיכור, שעולמו חרב עליו, מביא על עצמו את מותו באמצעות הליכה מטורפת, באמצע מחלתו, ביום קר וגשום, לפגישה אחרונה עם סיו אהובתו.

* תומאס הארדי: “ג’וד האלמוני”. מאנגלית: א. ד. שפיר. ציורים: יוסל ברגנר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. תשכ"א, 1960. 363 עמ'.

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.6.1974

אני מתאר לעצמי כי ספרו של ג’ון הרווי “עם לגיון הזרים נגד הדרוזים”, היה רב־מכר בשנות השלושים ממש כשם ש“הפרפר” וספרים אחרים מסוגו הם רבי־מכר אצלנו, עד שהם דוחקים ברוב חנויות הספרים בארץ לקרן זווית את הספרות העברית. לא פעם אתה נתקל בקשיים להסביר את ההבדל שבין ספרות ו“ספרות”, מה עוד שסיפורי הרפתקאות מסמרות־שיער, המסופרים כעדות־חיה, היו מאז ומעולם חביבים על קהל הקוראים הרחב.

דומני כי ההתמשכלות היתירה של קורא הספרות הרציני, והתרחבות מחקר הספרות באוניברסיטאות (פרנסתו של חוקר־ספרות מובטחת כיום יותר מזו של רוב הסופרים שאת יצירותיהם הוא אמור לחקור), הם שגרמו לפחדו של הסופר בן־ימינו לכתוב סיפור־מעשה פשוט.

רק בספרות הילדים עדיין אפשר לדבר עם הקורא בתמימות, ומאחר שבחלק גדול מן הקוראים המבוגרים שוכנת עדיין נשמתו של ילד תמים וצמא הרפתקאות, הולכת ה“ספרות” מסוג “הפרפר” ודומיו וכובשת לעצמה את הטריטוריות שהספרות הרצינית נסוגה מהן. אמנם, “מושבת העונשין” תישאר תמיד מעל ומעבר לכל סיפור־מעשה “אמיתי” נוסח “הפרפר”, אבל…

בור האשפה של הציביליזציה

ג’ון הרווי לא היה סופר, ושמו אינו נזכר כלל בלכסיקונים לספרות. הוא נולד בכפר מכרות בווילס הדרומית, ובן ארבע־עשרה כבר השתכר למחייתו בנבכי האדמה. בן שבע־עשרה התגייס לגדוד ה“סאות וילס בורדרס” והשתתף בקרבות בפלנדריה במלחמת העולם הראשונה, שם נפצע בראשו. לאחר המלחמה שב לעבודתו במכרות, וכאשר התחולל המשבר הכלכלי מצא עצמו בלונדון, בראשית שנת 1925, מובטל, נואש, ללא פרוטה בכיסו, מוכן לצאת לכל מקום שיקבל בו עבודה כלשהי.

את כל הפרטים הללו הוא מספר בספרו האוטוביוגראפי. כה נואש היה מצבו, עד שהתפתה להיספח על לגיון הזרים הצרפתי, מתוך תקוות־שווא לזכות במענק נכבד, במשכורת חודשית נאה, ולעלות בבוא היום לדרגת קצין, לאחר שיסיים את בית הספר הצבאי בסן־סיר.

“שניים הם לגיונות הזרים אשר לצרפת. האחד קיים רק בדמיונם של מחברי־רומאנים ומורכב בעיקר מגיבורים קודרים העתידים במרוצת הזמן להתאהב בנשים נחמדות. אולם השני, זה הקיים במציאות, שהמפקדה העליונה שלו חונה בסוזה אשר בצפון אפריקה, מורכב מחלאת המין האנושי.” כך פותח הרווי את ספרו.

משעה שיצא, כמעט בהסתר, מלונדון לקאלה ולדנקירק, שם הוחתם בעורמה על חוזה שירות בלגיון לחמש שנים, מצא עצמו כאסיר בחברת רוצחים, גנבים, רמאים, שודדים וסתם דגנראטים. כולם אנשים נואשים, רבים מהם רוסים־לבנים, וגרמנים:

“הלגיון האמיתי הנהו מוסד שתועלתו מרובה. מסגיר הוא למדבר־אפריקה כמה אלפים ממנודי החברה, ורובם מוצאים שם את קבורתם. הלגיון הוא בור־האשפה של הציביליזאציה, המוכן תמיד לקלוט לתוכו את פסולת המין האנושי על מנת למוסרה לכבשן המאכּל אותה לאפר.” (שם).

הרווי עובר שבעת מדורי גיהינום בבסיס הטירונים של הלגיון בסוזה. כדי להיחלץ מן הניוון, הבהמיות וההתנוולות תחת קרני השמש האפריקאית היוקדת, הוא מתנדב ללכת לסוריה ולהילחם בדרוזים.

הנסיעה באונייה דרך אלכסנדריה, פורט־סעיד ויפו, בואכה ביירות, מלווה בריחה של לגיונרים אל החוף. נפשו של הרווי כלה להימלט לארץ הנתונה לשלטון בריטי, שם יהיה מוגן מפני חוזה העבדות עם הלגיון, אך השמירה המעולה עליו מונעת ממנו את הבריחה.

בביירות מועמסים הלגיונרים על רכבת ההולכת לסוריה, ומתחילה פרשת קרבות שאין להם סוף. התקפת שודדים על הרכבת בדרך לדמשק. קרבות עם הדרוזים במסמיה. מנוחה ופרשות אהבים קצרות ברייק שבלבנון. קרב הגנה עקוב מדם על המצודה בראשייה, הנמצאת בהרי הלבנון. ושוב דמשק, והרפתקות אהבים. ולבסוף קרב ההשמדה של הצבא הצרפתי, המורכב מחיילי הלגיון, ועימם ספהים, מרוקנים, טוניסאים, רובאים כושיים ממושבות צרפת, צ’רקסים ושבט בדווים שכירים – על העיר הדרוזית סווידה.

הספר גדוש עלילות דמים מסמרות שיער. אודה ולא אבוש – מרגע שלקחתיו לידי לא הרפיתי ממנו, עד שסיימתי את העמוד האחרון. נשביתי בקסם ההרפתקה, הרצון לדעת מה הלאה, והריגשה המתעוררת למקרא קרבות המתחוללים בין מחנות פרשים עזי נפש. גישתו של הרווי ביקורתית מאוד. בסתר ליבו הוא אוהד את אומץ־ליבם של הדרוזים אוהבי החופש, ומגנה את אכזריות השלטון הצרפתי, ובייחוד את מנהגו לשלוח ראשונים לשדה הקטל את השכירים הזרים, חיילי הלגיון, אשר מצבם פחות־או־יותר כאסירים, ואבוי לבורח ונתפס.

הטבח בדרוזים

אחד הפרקים המזעזעים בספר הוא תיאור גביית מיסים בכפר הלבנוני תל־איל־דיד, ליד רייק, אשר תושביו לא נמנו כלל על הדרוזים המתקוממים, אלא היו ערבים נוצרים, שהאמינו בכל ליבם כי חיים הם תחת חסותה המאנדאטורית של צרפת. אנשי הלגיון מקיפים את הכפר, ועל־ידי מתורגמן מודיעים למוכתר כי אם לא יפרעו התושבים את המיסים בעשרים וארבע השעות הקרובות, יוצת הכפר באש.

בתום הארכה מגיע מטוס לעזרת הצרים ועימו הפקודה. עוד הקפיטן קורא את הפקודה, "והנה חזר הטייס לאווירונו, המריא למעלה, ובהשפילו לטוס, חג פעמים אחדות מעל לכפר. גברים, נשים וטף, יצאו את הסוכות ויסתכלו בו. ואז התנשא יותר והשליך את הפצצה הראשונה.

"שאגות נוראות, הזדעזעות־אדמה, ותמרות עשן עלו השמיימה מקצה הכפר.

"פצצה אחר פצצה הומטרה על כנופית סוכות־החומר הבלתי־מוגנות. להבות־אש זנקו מתריסר מקומות וענן־עשן כבד עטף את הכפר. זעקות הייאוש של התושבים, שנלכדו כעכברים במלכודת, בקעו ממעטה החשיכה שלך והתעבה. אחדים ניסו להימלט אל ההרים, אבל המשמרות ירו אחריהם והפילום חללים. מהנשארים בכפר נקברו רבים חיים תחת מפולת סוכותיהם העשנות. לבסוף המריא האווירון מערבה וחשכת־לילה ירדה על המחזה.

"באורו האפור של השחר התגודדנו שורות־שורות לפני החרבות העשנות, והפקודה ניתנה להשתער.

"ברעם פרסות־סוסינו השתערנו עליהם, כשחרבותינו השלופות מבריקות בקרני־השמש הראשונות.

“הערבים ירו בנו מרוביהם הארוכים כשהם מסתתרים בין עיי־סוכותיהם וגם נלחמו בנו בחרבות ובפגיונות. אפילו בשוכבם תחת פרסות־סוסינו דקרו אותנו מתוך גבורה נואשת. הנשים קידמו את ההתקפה בלי חת, כגברים ממש, והגנו על עצמן בחרבות, פגיונות וגם בכלי־עבודה. אחרי רבות מהן היו כרוכים ילדיהן שלפתו אותן באימה. תבוסתם היתה שלמה כי עצמנו מהם במיספר ובכוח. לא חלפו רגעים מעטים ונפש אחת מהם לא נישארה בחיים. גברים, נשים, זקנים וטף נהרגו לפי חרב. לא אויבינו היו אלה, אלא בריות שאננות שדימו כי חיים הם תחת חסותה של צרפת, ונידונו לכלייה רק בעוון סירובם לסלק את המיסים הנדרשים מהם. במשך כל ימי היותי בלגיון לא הייתי עד למאורע נתעב המעורר בחילה כטבח זה שנערך בנשים ובילדים של תל־איל־דיד.” (עמ' 97־98).

הטבח בתל־איל־דיד, והכיבוש האכזרי של העיר הדרוזית סווידה, מביאים את הרווי להחלטה נמרצת – לברוח לארץ־ישראל, הנמצאת תחת שלטון המאנדאט הבריטי, כדי לזכות בחופש.

לאחר מסע תלאות וצמא משך שלושה ימים במדבר, מאות מטרים אחדים לפני גבול הארץ, בנקודה הקרוייה טיסה־טייבה, נעצרים הרווי ושלושת חבריו ונחבשים בבית הסוהר. מתחילה פרשת עינויים ומשפט צבאי בדמשק. הרווי נידון לשמונה שנות מאסר ונזרק לבתי הסוהר הצרפתיים באלברטוויל וקלרוו. למזלו הוא משתחרר לאחר שנה וחצי, בהשתדלות הממשלה הבריטית.

האם כתב ספרים אחרים לבד מפרשת הרפתקאותיו, ומה היה גורלו אחר־כך? אולי לאחד הקוראים הזוכרים את התקופה ההיא ואת המחבר – פתרונים.

* ג’והן הרווי: “עם לגיון הזרים נגד הדרוזים”. תרגם מאנגלית א. קרינקין. הוצאת ספרים מצפה בע“מ. תל־אביב, תר”ץ, 1930. 180 עמ'.

*

יאיר שורצמן: בסוף רשימתך: “עם לגיון הזרים נגד הדרוזים” לג’ון הרווי [“חדשות בן עזר”, גיליון 1342] אתה מתעניין האם כתב ספרים אחרים לבד מפרשת הרפתקאותיו, ומה היה גורלו אחר־כך? ואתה שואל – אולי לאחד הקוראים הזוכרים את התקופה ההיא ואת המחבר – פתרונים.

באתר המצורף מצאתי מידע נוסף אודות אותו ברנש מפוקפק ג’ון הרווי, עלילותיו וספרים נוספים שכתב תחת שמות בדויים וכו'.

אגב שם הספר באנגלית הוא: “עם לגיון הזרים בסוריה”.

המידע הוא פרי ידיו של עיתונאי וסופר בשם סטיב המתעניין בין השאר בספרים ומגזינים ישנים [הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובא במקור קישור לבלוג שאינו קיים עוד]

פורסם בעברית: 1975

רשימה זו לא פורסמה אלא הוכנה בשעתה לשידור

מה היה רומאן הילדות הארצישראלי הראשון?

שאלה זו מעלה מיד סיפורי ילדות של דור הסופרים הראשון שרובו נולד או הובא לארץ בגיל צעיר. סיפוריהם של ס. יזהר, בנימין תמוז, משה שמיר ואחרים. אך המעניין הוא כי רומאן הילדות הארצישראלי הראשון התפרסם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, והוא מספר על ילדות בירושלים לפני מאה שנה. שם הרומאן הוא “בת ירושלים הקטנה”, והמחברת – מרים הרי [1869–1958], סופרת נוצרייה, בת לאב שהיה מומר, שנולדה בירושלים לפני יותר ממאה שנה, וכתבה בצרפתית.

מי היתה מרים הרי?

לשם כך עלינו לחזור שנים רבות לאחור, אל אמצע המאה התשע־עשרה. בחור יהודי, מומר, מקייב, ושמו ויליאם משה שפירא, בא לירושלים. הוא נושא לאישה אחות רחמנייה, גרמנייה, פרוטסטאנטית, ופותח ברחוב הנוצרים חנות למימכר עתיקות. חנותו גדושה כתבי־יד, חרסים, פסלים, מזכרות מהארץ הקדושה, ספרים עתיקים וחדשים, מגילות קלף, פרחים מיובשים ותשמישי קדושה.

שתי בנות נולדו לו בירושלים. והצעירה בהן היתה מרים. ילדותה של מרים עברה עליה בירושלים. תחילה ברובע הנוצרים. אחר כך בבית מפואר ומוקף גן, לא רחוק ממגרש הרוסים, הוא הבית ששימש לימים ביתו של רופא העיניים ד"ר טיכו.

מילדותה נכבשה מרים הקטנה לקסם המזרח. אביה נמצא רוב הזמן בנסיעות. חרסים עם כתב עברי עתיק מביאים לו השייח’ים הבדואים מארץ מואב. לתימן הוא נוסע, מחופש כרופא, ומביא משם ספרי תורה עתיקים. שמו נודע באירופה, והוא משמש נציגם של ספריות ומוזיאונים בגרמניה ובאנגליה. אך צל של מירמה מעיב על חיי האב. הוא נאשם בזיוף חרסים עתיקים ממואב. לאחר שנים אחדות הוא יוצא לאירופה עם תגליתו הגדולה ביותר – חמש־עשרה רצועות קלף עתיקות, שנתגלו על ידי בידואים במערב, בצוק שבמעלה נחל ארנון, ועליהן כתובים קטעים מספר דברים, בשינויי נוסחה.

תגליתו מחוללת רעש גדול בעולם. ראש הממשלה הבריטית, גלאדסטון, מתבונן ביריעות המוצגות במוזיאון הבריטי. עבור המגילות מציעים לשפירא סכום של מיליון לירות שטרלינג, מאוצר המלכה ויקטוריה. אך עד מהרה נאשם שפירא בזיוף. והמאשים הוא הארכיאולוג הצרפתי קלרמון־גאנו, מגלה מצבת מישע מלך מואב. שפירא החל יוצא מדעתו. הוא נעלם מלונדון, וסופו שאיבד את עצמו לדעת ביריית אקדח בבית מלון קטן ברוטרדם.

בירושלים נשארות בחוסר־כל אשתו ובתו הקטנה, מרים. בעזרת ידידים הן מגיעות לגרמניה, ולאחר שנים אחדות עוברת מרים הצעירה לצרפת, שם היא נכבשת לקסמה של השפה הצרפתית. ומראשית המאה [העשרים] מתחילים להופיע בצרפת סיפוריה הראשונים, סיפורים אכזוטיים מזרחיים, אשר ירושלים היא רקע לאחדים מהם, והגיבור החוזר שוב ושוב בכמה מהם, בשינוי שמות, הוא אביה ופרשת גורלו המר.

בספר “בת ירושלים הקטנה” סיפרה מרים הרי על ילדותה בירושלים. היא מכנה עצמה בסיפור בשם ציונה. ולאביה קוראת בנדיקטוס. הספר כתוב בתמימות ובצבעוניות רבה. ואין דומה לו בספרות העברית. כי מרים הרי כתבה בלשון מודרנית, והיתה מושפעת ממיטב הספרות הצרפתית. בעוד אשר הסיפורים העבריים המעטים, שמתארים את ארץ ישראל באותה תקופה, לפני כמאה שנה [ויותר], כתובים כולם בלשון ארכאית, ללא שום מסורת ספרותית אירופאית של מחבריהם. ואיש מהם אף לא נולד בארץ.

עם סיפורה של בת ירושלים הקטנה אנו יכולים לטייל בירושלים ולהכיר את נופיה המיוחדים בתקופה כה רחוקה. הנה חנותו האפלולית והמלאה עתיקות של מר בנדיקטוס, אביה של ציונה. הנה השייח' עומר בן דיב, הבא מן המדבר ומארס לו, בצחוק, את הילדה הקטנה, ומעורר בה חלומות נרגשים להיות מלכת המדבר.

והנה היא מתאהבת בבחור יהודי יפהפה מרוסיה, שארוסתו נשחטה לנגד עיניו בפרעות 1882, והוא החליט לעלות לארץ־ישראל ולהתנצר. והם רוכבים על גבי סוסים, במשלחת של מיסיונרים ומומרים יהודיים, לעשות נפשות לנצרות בקרב הקהילה היהודית בחברון. והנה היא יושבת ושומעת סיפורים מקפיאי־דם מפי האומנת שלה, שהיא ערבייה נוצרייה מבית־לחם, מצאצאי נושאי־הצלב. וכצל על פני הסיפור כולו מהלכת פרשת הזיוף המפורסם בו נאשם האב, עד לסוף הטראגי.

מרים הרי באה לבקר, שנים אחדות לאחר מלחמת העולם הראשונה, בארץ־ישראל, וכתבה בצרפתית ספר רשמים אוהד מאוד על התיישבות היהודית. היא זכתה להאריך ימים בצרפת, גם אחרי השואה, ומתה בפאריס לפני כעשרים שנה, והיא בת למעלה משמונים.

אין אנו מכירים את ספריה הצרפתיים של מרים הרי, ורק “בת ירושלים הקטנה” זכה ותורגם לעברית לפני שנים רבות בידי יעקב אסיא, בנו־בכורו של איש ירושלים וחוקר תולדות ארץ ישראל, אברהם משה לונץ. יעקב אסיא, המתרגם, היה כמעט בן־גילה של מרים הרי, ובתרגומו, שנדפס רק לפני שנים אחדות, הוא השקיע מאהבתו ומידיעתו את נופי ירושלים ואנשיה בתקופה ההיא.

* מרים הרי: “בת ירושלים הקטנה”. רומן של ילדה. תרגם וסיפר את סיפור הפלאים של מרים הרי – יעקב אסיא (ד"ר יעקב לונץ, בנו בכורו של רבי אברהם משה לונץ, איש ירושלים). ואליהם נוספה פרשת שפירא, שערורייה שתחילתה בין חומות ירושלים לפני מאה שנה, אשר הגיע לשיא של מיליון שטרלינג מאוצר המלכה ויקטוריה והמוזיאון הבריטי, וסופה בכדור אקדח במלון קטן ברוטרדם. הוצאת בית א. לוינסון. תל־אביב. תשל"ה, 1975. 191 עמ'.

עברית: 1941

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 10.7.1970

“לי, שסופר גרמני אני” (כך בערך הריני מביא את הדברים על־פי הזיכרון) כתב לפני שנים משורר־הבלדות הגרמני בריאס פון־מינכהאוזן במכתב פרטי: “לי, שסופר גרמני אני, הרי זה מציק, כמובן, שהיהודים בספרות הגרמנית תופשים מקום בראש, ואולם על כך עוד אפשר היה להבליג. מה שהוא בשבילי ללא־נשוא ממש, הרי זו העובדה, כי בצדק הם תופשים מקום בראש.”

בדברים אלה פותח סמי גרונימן את הקדמתו “יטכן גברט ויוצרה”. אגב, על אותו משורר גרמני, בריאס פון־מינכהאוזן, מצאצאיו של הבדאי המפורסם, מספר גרונימן ארוכות גם בספרו המקסים “זיכרונות של יקה” (“עם עובד”, תש"ו, 1946). פון־מינכהאוזן כתב ספר בלדות בשם “יהודה”, אשר נקרא וזכה לשבחים רבים בחוגים יהודיים בגרמניה, ובצירוף ציורי העיטור של א.מ. לילין הריהו, לדברי גרונימן “ההאדרה המופלאה ביותר של עם ישראל לתולדותיו.”

הברון לבית מינכהאוזן היה ידיד נעורים של גרונימן ומאוהדי התנועה הציונית, ולימים נעשה נאצי. הוא ראה ביהודים את מעמד האצילים הקדמון שבעולם, והתבוללותם בגרמנים הנחילה לו אכזבה ומיררה את רוחו. כשכבר הוטל צילו של היטלר כתב לגרונימן אותו מכתב, אשר הפיסקה ממנו מובאת בהרחבה ב“זיכרונות של יקה”:

“אתה איש־מגן־דוד; אני ודאי איני איש־צלב־הקרס. עם כל זאת תבין, כי בתורת סופר גרמני קשה לי, אם היהודים כובשים להם עמדה של הגמוניה בספרות הגרמנית” וכו'.

לא באו דברים אלה מפי גרונימן אלא כדי להקדים ולהכין את הקורא העברי לקריאה ב“יטכן גברט” – “ועתה דוק ותמצא מה היו, למשל, הרגשותיו של בריאס הטוב, לאחר שיצא לאור הרומן ‘יטכן גברט’ מאת גיאורג הרמן, ועימו ירדה ובאה לגרמניה אותה אופנה של יטכן גברט – כמעט ייתכן לומר: אותה אפידמיה של יטכן גברט, – הזכורה עוד בוודאי לרבים מאיתנו. בכל מקום, בכל נשף־מסיכות וחג־תחפושות, נראתה בהמונים תלבושת־יטכן־גברט. כזאת לא היתה מאז החל ‘ורטר’ של גטה הצעיר את מסע ניצחונו.”

מי היא יטכן גברט?

בהקדמה לספרו (שהיא חלק מעלילת הספר) לוקח גיאורג הרמן את הקורא אל בית הקברות היהודי בברלין, וקורא בפניו מן המצבות: “בת אחינו היקרה, הנריטה יעקובי למשפחת גברט, ראתה אור עולם בט”ו במאי 1812, והלכה לעולמה באוקטובר 1840."

ואילו בתחילת הרומן מסופר: “ודאי אין איש יכול עוד להעלות בזיכרונו כיצד היתה יטכן גברט מהלכת אותו יום של ניסן 1839 לאורכו של רחוב המלך.” (עמ' 4).

כלומר, בתחילת הספר אנו מודעים כי יטכן נפטרה בצעירותה. ולאחר מכן מבינים אנו כי תחילת סיפור המעשה כשנה לפני מותה. פרשת אהבתה ונישואיה הכפויים של יטכן עומדים אפוא בסימן מותה המתקרב, ומה רבה אפוא הפתעת הקורא, אשר הספר מסתיים בבריחתה המטורפת ממסיבת נישואיה, ואין מסופר בו מאום על שנת חייה האחרונה. על סוף פרשת יטכן, מספר גרונימן, כתב הרמן ספר נוסף.

סיפורה של יטכן הוא סיפור משפחת גברט. היא מתחנכת אצל דודה, סוחר־בדים ברלינאי, נערה יהודייה יפה ומשכלת, בת עשרים ושבע, אשר נישואיה בוששים לבוא. היא מעריצה את דודה האחר, יזון גברט, הבוהמיין של המשפחה. אך כוחם של שני חולמים אלה אינו עומד במאבק עם גזע בני גברט, העשירים, החסכנים, ובעלי הדיעות הקדומות והמוצקות.

בזכות יזון היא מכירה את גיבור אהבתה הגדולה והיחידה, קסלינג. בחור גרמני צעיר, לא־יהודי, הבא מעיר שדה, עני, אך בוער כולו באש של אהבה ושירה, ועתידות נכונו לו בשדה הספרות. קצרה אהבתם. בני המשפחה מתערבים להפריד ביניהם. יטכן מקבלת על עצמה את הדין, שוקעת בעיצבונה ובחלומותיה. מתוך הרגשת חובה למשפחה היא מקבלת את דין נישואיה לבן האחות של דודתה, יוליוס יעקובי, הבא מפוזן לעשות חיל בברלין ואשר “יש לו אופי זחלני.” שתיים מדודותיה של יטכן מוצאן ממשפחת יעקובי, משפחה “יהודית” מאוד מפוזן, אשר בני גברט הגאים הברלינאים מתביישים בה, ויחד עם זאת כמו נכנעים לחיוניותה ולשאפתנותה של המשפחה המשתלטת עליהם.

עיקר כוח כתיבתו של גיאורג הרמן (שם משפחתו האמיתי – בורכרד) הוא בתיאור עולמה הרגשי הבלום של יטכן – “הכול בא כפי שמוכרח היה לבוא!” הוא הפסוק החוזר ונשנה, עולמה של יטכן הוא עולם מצומצם מאוד ובעל כוח פנימי עצום ומתקבל על דעת הקורא יותר מייסורי שיממונה של אותה אישה צרפתייה, נשואה ומעייפת, גברת אמה בובארי. ואילו בתיאור המילייה היהודי של אמצע המאה ה־19 בגרמניה, אומר גרונימן, “הישוו את גיאורג הרמן לתומס מאן, העידו את רומן המשפחה היהודית ליד ה’בודנברוקס', רומן הפטריקים מעיר ההנסה.”

הקורא הישראלי אשר ימצא את הספר באחת מן החנויות למימכר ספרים עתיקים, לא ישפוט את תוכנו דווקא מנקודת הראות היהודית־גרמנית, יקרא בו בלא תסביך וקירבה יתירה, ויוכל ליהנות כאיש זר וסקרן מול עולם בעל עוצמה רגשית ועצב משכר.

* גיאורג הרמן: “יטכן גברט”. רומן. עם מבוא מאת סמי גרונימן. תרגם מגרמנית י. שנברג [שנהר]. הוצאת “לגבולם” בהשתתפות מוסד ביאליק. כינוס מבחר יצירותיהם של יהודים מלשונות־נכר בעריכת ד“ר ש. פרלמן. חברת “מסדה” בע”מ. תל־אביב. תש"א [1941]. 384 עמ'.

*

לפני שבועות אחדים נדפסה במקום זה רשימה על הרומאן “יטכן גברט” מאת הסופר היהודי־גרמני גיאורג הרמן. בעקבותיה קיבלתי מכתב ממיכאל בן־דרור, מקיבוץ חוליות, שדה־נחמיה:

"במשך תקופה ממושכת אנו מנסים להשיג את תרגומו העברי של הספר. כתבנו להוצאת מסדה, וללא־תועלת. הספר לא נמצא בחנויות הספרים ובכלל אזל, עד כמה שידיעתי מגעת, מן השוק. לי יש עניין מיוחד לקראו: גיאורג הרמן בורכרד היה סבי. אימי, בתו, ניסתה לפנים להשיג למעני ולמען אחי טופס [עותק] עברי של הספר, אך לשווא.

“בקשתי היא, שמא ידוע לך על אפשרות לרכוש את הספר במקום כלשהו. אנחנו מוכנים לשלם כמה שיידרש. אין צורך להסביר איזו הרגשה נואלת זו שאינך יכול לקרוא את כתביו של סבא בעברית בשעה שהספר בהוצאתו הגרמנית מקשט מדפים רבים. במידה שידוע לך על אפשרות כזאת, אנא הודע לנו, ותבוא על הברכה.”

התרגום העברי לרומן זה הופיע ב־1941. באחת החנויות לספרים ישנים, ברחוב נחלת־בנימין, מצאתי עותק נוסף, ושלחתי לנכדו של גיאורג הרמן, בקיבוץ. תמיהני מדוע לא עלה על דעת אחת מהוצאות הספרים עד כה להדפיס את הספר במהדורה חדשה, מצולמת – למען יקראו בו לא רק נכדיו של גיאורג הרמן או חובבי רומנים נושנים כמוני.

“הארץ”. 21.8.1970

1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.4.1973

יהודית הררי (איזנברג), בתו של אהרון איזנברג ולימים אשתו של ד“ר חיים הררי, נולדה בה' בחשוון תרמ”ו (1885) בדרך לארץ־ישראל. בחודש כסלו תרמ"ו הגיע אהרון איזנברג עם משפחתו לארץ. הוא עבר לוואדי־חנין והתיישב שם עם בני־ביתו במרתף בפרדסו של ראובן לרר, במקום שהיה עתיד להיקרא בשם “נס־ציונה”. המרתף נהפך במהרה למרכז חברתי לבני היישוב החדש בארץ, ולמרכזם של “בני משה”. כעבור זמן גאל אהרון איזנברג, יחד עם יהושע חנקין, את אדמת רחובות, והתיישב בה.

ילדותה של יהודית עברה עליה תחילה באותו מרתף מפורסם, ועם ייסוד רחובות – במושבה זו. היא סיימה את בית־הספר העממי ברחובות, למדה להיות גננת בראשון־לציון, סיימה וגם לימדה בבית־המדרש למורות של אוולינה דה רוטשילד בירושלים. בין מוריה במושבה היו משה סמילנסקי וישראל בלקינד.

כאשר הוציא הסופר ש. בן־ציון, בשנת 1907, את המאסף “העומר” ונתן בו מקום מרכזי ליצירות המשקפות את ההווי בארץ־ישראל המתחדשת, פירסמה יהודית, שהיתה אז כבת כ"ב [22], מורה בירושלים, רשימה בשם “מן המרתף אל הרפת”, ובה העלתה מזיכרונות ילדותה במרתף בוואדי־חנין. היא מתארת חתונה כפרית בנוסח הימים ההם, הכיבוד: זיתים, לביבות מקמח, עדשים ופולים, תפוחי־זהב ושני רוטלים דגים מלוחים. והיא אף מתארת חלום ילדות:

"אימי שבה בשלום מיפו וחדשה בפיה, אומרת היא כי לאחר הפסח נצא לגור באוהל קרוב לבידואים, כי טוב לנו שנתקרב אליהם והיינו בטוחים בחברתם, וכבר הזמינה אצל בידואית אחת שתארג לנו יריעות עזים לאוהל. שמעתי ואשמח מאוד על החדשה הזאת, שמחתי, אך רעדתי בכל זאת בזוכרי את עכברי השדה הגדולים, השועלים המייללים, הנחשים הנושכים והסיפורים שסיפרה לי נפיסה, הערבייה הזקנה, על ‘הדבה’ שעיניה בוערות כלהבה…

“אך כל זה כדאי היה לי ובלבד שנגור באוהל, ביחד עם הבדויים…” (“העומר”, ספר ראשון, תרס"ז [1907]. עמ' 31).

אבל החלומות היפים אינם מתגשמים. הילדה חולמת לצאת את המרתף, המוצף מים בימי גשם, “עוד מעט והביאה לנו הבדואית את יריעת האוהל!” – והנה חברתה, בת השכנים הקטנה, נגנבת. “תשעה ימים ותשעה לילות ביקשוה בכל הכפרים, בכל הדרכים, בכל הפרדסים והשדות – וביום העשירי שב שליח אחד עם הילדה! הוא מצאה קשורה אל עץ זית לא רחוק מוואדי־חנין… סיבת הגניבה נעלמה עד היום, אך המאורע האיום הזה עשה רושם נורא.” (שם, עמ' 33).

ונוספו על כך רצח השכן, הנפח ילובסקי, והבדואים הבאים לרעות את צאנם בהעלות הכרמים סמדר; ובלכת האב עם שכניו לגרשם, התנפלו עליהם והיכום מכות אכזריות, עד כי נפלו למשכב, ובמקום לעבור לגור באוהל עם השכנים הבידואים, קיבלו מבעל הפרדס את מחציתה של הרפת, ובה גרו עוד שנים אחדות.

*

חיים הררי נולד ברוסיה ב־1883, ובהיותו בן חמש־עשרה, ב־1898, עלה לבדו ארצה, ללמוד במקווה־ישראל. ב־1901, לאחר שקם מרד בין [בקֶרב] תלמידיו של מוסד מתבולל זה, “המכניע ומשעבד את רוח הנוער, האוסר עליהם לקרוא ולדבר עברית, הקושר תלמידים אל העצים ומלקם בשוטים, המורים בועטים בתלמידיהם ברגליהם, מקללים בערבית וצרפתית ומצווים למוחמד לזרקם מעל המדרגות.” (“בין הכרמים”, עמ' 58), עזב חיים הררי את לימודיו במקווה־ישראל ואת פעילותו באגודות הנוער של צעירי המושבות, ונסע בחזרה לרוסיה, ולאחר תקופה קצרה של שירות בצבא הרוסי הוא מצליח להגיע, ב־1904, לז’נבה, שם הוא לומד באוניברסיטה מדעי החינוך, פסיכולוגיה ואמנות התיאטרון.

[אהוד: כדאי לשים לב לעדות ממקור ראשון על מה היה באמת אופיו של המוסד המתבולל מקווה־ישראל, שנוסד ב־1870, ואשר יש המשתמשים בו כדי לנגח את הצגת המושבה פתח־תקווה, שנוסדה ב־1878 – כיישוב היהודי הראשון של העלייה הראשונה.]

בתקופה שבה למד במקווה־ישראל הכיר את יהודית ברחובות ונפשותיהם נתקשרו זו בזו בביישנות של נעורים. רק בערב נסיעתו מהארץ הוא מתוודה לפניה על אהבתו אליה, בתיתו לה לקרוא את פנקסו: “רשימות וזיכרונות של תלמיד מקווה־ישראל”.

“י”ג תמוז תרס"א [1901].

"מחר אני נוסע לרוסיה ועוזב את מולדתי האהובה, מחר אני נפרד מטליה אהובתי. מי יודע מתי אשוב וראיתי את פני חמדתי זאת? האומנם אנו נפרדים לנצח?

“עד יומי האחרון אזכרך, טליה, והיה זיכרונך חרות על לבבי ולא אשכחך.”

"היא קראה את הכתוב בספר זיכרונותיו ובעיניה דמעות. הוא ישב והסתכל בה בשתי עיניו האפורות. הן היו עצובות ומלאות דאגה. היא לחצה שתי ידיו ונעצה עיניה בעיניו ומסרה להן במבט אילם את כל אהבתה ונשמתה.

"היא שתקה. ביד רועדת לקחה את עטה ורשמה ביומנו: 'אחכה לך עד שתשוב ארצה.

שלך לנצח, טליה.'

“הוא לחץ את ידיה בשמחה. תודה, ילדה, כעת אוכל לנסוע בלבב שקט. היי שלום.”

(שם, עמ' 61–62).

בספרה מכנה יהודית את עצמה בשם טליה, ולחיים הררי היא קוראת בשם זיו הרמתי. ב־1906 חזר ארצה ונשא את יהודית לאישה. ב־1913 יצאו יחד עם בנם יזהר, הקרוי בספר דרור, להשתלמות בצרפת, ועם פרוץ מלחמת־העולם עברו לז’נבה, שבה חיו עד 1919 ושם הגיש חיים הררי את עבודת־הדוקטור שלו. לאחר המלחמה חזרו לארץ־ישראל. מלבד פועלו הספרותי במאמרים, בתרגום ובעריכה, ועבודת ההוראה שלו, הוא היה בחלוצי התיאטרון העברי החדש בארץ, כבימאי, שחקן ומתרגם מחזות. הוא נפטר בירושלים ב־1940.

*

בספרה “בין הכרמים”, שהופיע ב־1947, שבע שנים לאחר מות בעלה, מספרת יהודית הררי על כל פרשת היכרותם בימי הנעורים, אהבתם, השנים שבהן ציפתה לו, כשהקשר ביניהם היה במכתבים – גם משברים לא חסרו ביניהם, ובינה לבין הוריה (אשר בתחילה התנגדו לזיווג) – שובו ארצה, ונישואיהם.

מכתביה, ומכתביו, המחזיקים חלק ניכר מהספר, מסומנים בתאריכים שנרשמו בהם בשעתם. האישים הנזכרים בו, נזכרים בשמותיהם, חוץ מבני המשפחה, הנקראים בשמות בדויים. וכך משמש הספר כמין כרוניקה משפחתית על רקע היישוב העברי בארץ מסוף המאה הקודמת [ה־19] ועד שנת 1940. יש בו הרבה תיאורים מהווי המושבות וירושלים בראשית המאה [ה־20], טיולים בארץ, וחיי תל־אביב בשנותיה הראשונות. מבין דפי הספר גם מבצבצות ועולות תקופות של משבר בחיי זיו וטליה, שעליהן מספרת המחברת בגילוי־לב.

הספר אינו כתוב בצורה מקצועית, ולא כל המסופר בו מעניין את הקורא שאינו שייך למשפחה. ובכל־זאת, בקריאה קצת סלקטיבית, ימצא בו הקורא המעוניין מעין אנציקלופדיה קטנה של משפחה ארץ־ישראלית.

ואולי כדאי לסיים באקורדים האחרונים של הספר, בתיאור שמתארת טליה את מותו של זיו בעלה בבית־החולים בירושלים:

"טליה החזיקה ראשו בידיה ומילמלה אליו: ‘אל תיבהל, חביבי, זה יעבור, זה לא כלום.’

"אין אני מפחד – ענה, – אבל רע לי מאוד. חממי ידי, טליה, קר לי מאוד.

"נשימתו הלכה וקצרה, הוא נשם בכבדות, דבר־מה חילחל בגרונו ונדם. הרופאים הוציאו הצינור מהווריד, עצמו את עיניו ועזבו את החדר.

"היא הקריבה את ידיו אל פיה ונשפה בהן בכל כוחה, נדמה היה לה שעוד תחייהו בלהט נשימתה. האחות רחצה פניו מהדם, החליפה הסדינים והכרים המגואלים, טליה עזרה על ידה ורחצה את תלתלי ראשו. פתאום הרגישה בדממת המוות, בשלווה הנסוכה על פניו. הבינה, כי מת…

"היא הניחה את ראשה המבולבל על חזהו הדומם, לא עצרה כוח לבכות, היא ביקשה את המוות וכמהה לו בכל נפשה, למה לה חיים וזיו איננו עוד איתה.

"היא ישבה והסתכלה בפניו השקטים והחיוורים. איזה הוד ויפעה במנוחה הנצחית. מעולם לא היה זיו כה יפה ושליו. הוא ישן שינה עמוקה. תם נתיב־הייסורים. היא ליטפה את מצחו ופניו ונשקה גבות עיניו, סרקה באצבעותיה שערותיו, הצמידה פיה אל פיו, נשיקת אהבה אחרונה.

“הרוח קרע את החלון, רוח קרירה נושבת מההרים, השחקים שטופים אורה, הרי־הסיד נוגהים בלבנוניותם כמו עטופים תכריכים לבנים, עוד מעט ילבישו תכריכים גם את זיו.” (שם. ספר שני. עמ' 287).

* יהודית איזנברג: מן המרתף אל הרפת. (זיכרונות). רחובות תרס“ו [1906]. מתוך: “העומר”, קובץ ספרותי־מדעי, מוצא בארץ־ישראל. העורכים: ש. בן־ציון, דוד ילין. שנת ה’תרס”ו (1907). כרך ראשון. ספר ראשון. עמ' 29–34.

* יהודית הררי: “בין הכרמים”. ספר ראשון. 312 עמ‘. ספר שני, 288 עמ’. הוצאת “דביר” תל־אביב, תש"ז, 1947.

*

אהוד בן עזר: פגישה עם יהודית הררי

מתוך יומן 1973

8.9.73. י“א באלול תשל”ג. שבת. אתמול לפנות־ערב ביקרתי אצל יהודית הררי בת השמונים ושבע, הגרה ברחוב בן־יהודה בתל־אביב. בילינו כמה שעות בשיחה. הראתה לי מכתבים רבים שקיבלה מגדולי היישוב, וכן דיפדפתי בספריה. יש הרבה דברים מקסימים ל“ספרי דורות קודמים” בספרייתה, אלא שלא היה נעים לי לשאול. היא עדיין ערה ובמלוא כוחותיה. ואולם שיחתה קצת איכזבה אותי. יותר מדי היא נתונה בתוך זיכרונות פעילותה העסקנית, ורשמי שנות הילדות והנעורים כבר קהו. היא מחפשת הרגשת חשיבות ועניין בפעילותה הנמשכת כיום, ולא ניראה לה מתאים ונחוץ לשבת ולכתוב את זיכרונות נעוריה. ובכל זאת היתה בשיחה איתה משום פגישה עם עולם שחלף.

עברית: 1945, 1974

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 7.10.1974, במדור “ספר השבוע”

את ספרו “זאדיג, או הגורל” (בעברית – צדיק) כתב וולטר (1694–1778) בהיותו כבן יותר מ־50 (הספר התפרסם בשנת 1747).

ב־1755 זיעזעה רעידת אדמה איומה את ליסבון, בירת פורטוגל, ואלפי מתפללים נקברו בבתי־הכנסיות. שנים אחדות לאחר מכן מפרסם וולטר את ספרו “קאנדיד, או ספר האופטימיות” (1759. תרגום עברי: עזרא זוסמן. ספריית השעות, תל־אביב, תש"ג, 1943) – הטוב בסוג הסיפורים הללו שוולטר יצר, סיפור פיקארסקי־פילוסופי, שעיקרו לגלוג על לייבניץ, שקבע כי “עולמנו הוא הטוב בעולמות שהם בגדר האפשרי.” וגם רעידת האדמה שהתחוללה בליסבון מופיעה בו.

“זאדיג” התפרסם לראשונה בעברית ב־1945, בתירגומו של מנשה לוין, בהוצאת ספריית פועלים, ומהדורה זו אזלה כנראה לפני שנים רבות. עתה הופיע הספר בתרגום אחר, של א. ראובני, בהוצאת “תרמיל”, ובכך נעשה שוב בר־השגה למשך חודשים אחדים (עד שתאזל, כרגיל, מהדורת “תרמיל”, ולא תחודש), לאותם אנשים בני־מזל אשר יודעים היכן להשיג את הספרונים הללו (ברוב חנויות הספרים, ובקיוסקים, אין ספרוניה החדשים של ספריית “תרמיל” מצויים, אלא לעיתים כמה ספרונים, דווקא חסרי־ערך, אשר שרדו במקרה על אחד המדפים, משום שאיש לא קנה אותם. והרי לך עוד פאראדוקס מתחום הפצת הספר בישראל – ספרים טובים אוזלים ולא מודפסים מחדש, והגרועים ממלאים, מתוך רשלנות ושיכחה, את המדפים).

זאת ועוד, א. ראובני [1886–1971] נפטר, כידוע, לפני שנים אחדות. בספר, המופיע עתה בתירגומו, אין מצויין אם זוהי מהדורתו הראשונה של התרגום, מכתב־יד המצוי בעיזבונו של ראובני, או שמא כבר נדפס פעם בצורה כלשהי, וזוהי הדפסה ראשונה של מהדורה שנייה. הסימון הסתמי: “מהדורה ראשונה”, אינו מלמדנו דבר. ואני מדגיש נקודה זו משום שתירגומו של ראובני אינו נראה חדש, ודומה שיצירה עתיקה כזו, בספרייה עממית, ראויה להינתן בתרגום “צעיר” ככל האפשר, כדי לשמור על חיוניות השפה.

“עלינו לעבד את גננו” – אלה דברי קאנדיד בהם מסתיים הספר הקרוי על שמו, כשהוא יושב בחוותו הקטנה שבתורכיה, יחד עם קוניגונדה אהובתו המשומשת־מעט, ושאר בני־לווייתו. ה“אופטימיות” של קאנדיד היא תמימות שעמדה במבחן כל המסות המוזרות שבעולם, ולא נשברה. אילו היה קאנדיד חכם יותר – היה מתייאש מזמן. כי העולם בו הוא חי הינו העולם הרע ביותר מכל העולמות האפשריים. אך קאנדיד, החי בחלומו, זוכה לעבד בשקט את חלקת גנו הקטנה יחד עם כל אהובי־נפשו, אף שלעיני המסתכל מהצד הם ייראו כחבורה פאתטית של שברי־אדם ובעלי־מומים מזדקנים. אושרו של קאנדיד נעוץ ב“עיוורונו”, או שמא ברצינות הרבה מדי בה הוא לוקח את דברי מורו פאנגלוס הלייבניצאי. קאנדיד זוכה בשלווה של פילוסוף משום שאינו מוכן להודות כי המציאות אינה כזו שלימדהו לראות מורו פאנגלוס.

צדיק הוא “אחיו הבכור” של קאנדיד, ודומה לו במהותו. בשני הספרים גיבור הסיפור הוא עלם צעיר, המאבד את אהובתו בראשית הסיפור ושב ומוצאה באחריתו. הסגנון דומה: סיפור פיקארסקי־פילוסופי, שנון ודמיוני, עם נטייה עזה למחוזות עולם אכזוטיים: בימתו של “קאנדיד” מאמריקה הדרומית ועד תורכיה, ואילו “צדיק” בימתו ממצרים ועד ציילון, ומרכזו בבל. וולטר אף כינהו בכותרת מישנה: “סיפור מזרחי”. אך דומני כי מכל הבחינות עולה “קאנדיד” על “צדיק” – בעושר הדמיון, בחיוניות הסיפור, בשנינות, בחוכמה ובעמקות תוכנו.

בכ"א פרקי סיפורו של צדיק אנו עוקבים אחר גילגוליו של הגיבור הפיקארסקי, כשמדי פרק מתחלפת בימת העלילה, נושאה ומשתתפיה, ורק צדיק מלוונו, או אנו אותו – לאורך כל הסיפור.

התבנית של הסיפור דומה וחוזרת על עצמה ברוב הפרקים: צדיק הוא עלם בבלי הגון, מייצג את החיוב, את התום ואת התבונה, ובעצם, הוא פיקח מעט מקאנדיד. מניסיונו המר הוא למד שאין לבטוח באדם, ובמיוחד לא באישה, אבל ידידו הטוב כדור, ואהובתו המלכה אסטארטא [אולי אסתר?] נשארים נאמנים לו ללא שמץ ספק או חשבון תועלת. מדי פעם נקלע צדיק למצבו של יוסף הצדיק בבית פוטיפרע, וכך עליו לברוח מחצרות מלכים ושועים, למרות שנשא חן בעיניהם והועיל לממלכתם ולרכושם.

אחד הפרקים המעניינים בספר, ודומני גם העמוק שבכולם, הוא פרק כ' – “הנזיר”. צדיק פוגש נזיר בעל זקן לבן ונכבד, המעורר יראת כבוד, יחד הם יוצאים לשוטט בארץ, אך הנזיר מתנה עם צדיק תנאי: שלא ייפרד ממנו, ויהיו המעשים שיראה מוזרים ככל שיהיו. עתה הם עוברים סידרה של מעשים מוזרים. הנזיר גונב קערת־זהב מאיש המיטיב עימם, ונותנה לכילי. משלח אש בארמונו של אדם שאירחם בנדיבות, ומטביע נער העוזר לשניים לעבור גשר שבור ומסוכן.

ז’אזראד, הנזיר, מסביר לצדיק את הסיבה לכל אחד ממעשיו. הנער עתיד היה להיות רוצח, ואילו נשאר בחיים, והיה איש ישר וטוב, נגזר עליו שירצחוהו יחד עם כל משפחתו.

“איך” – קרא צדיק – “כלום הכרח הוא שיהיו פשעים ואסונות? והאסונות הלא פוקדים אנשים הגונים!”

“הרשעים” – השיב לו המלאך ז’אזראד – “לעולם הם אומללים; הם משמשים להעמדה־בניסיון את מעט הצדיקים הפזורים בעולם, ואין רע בלי טוב.”

“ואילו היה רק טוב, בלי רע?” – שאל צדיק.

“אז” – אמר ז’אזראד – “היתה האדמה הזאת אדמה אחרת ושרשרת האירועים היתה מגלמת סדר אחר של חוכמה. אותו סדר, שכולו מושלם, לא יוכל להיות אלא במעון נצחים של אל עליון, שאין כל רע יכול ליקרב אליו. הוא ברא מיליוני עולמות ואין אחד מהם דומה למשנהו. שוני עצום זה הוא אחד מגילויי יכולתו העצומה. אין שני עלים בעץ אחד על האדמה, ולא שני כדורים במרחבי האין־סוף של השמיים, שהם דומים בכול, וכל שרואות עיניך על פני האטום הקטן, עליו נולדת, חייב להיות כמו שהוא, במקומו ובזמנו הקבוע, בפקודות לא־תעבורנה מפי חובק־כל. בני אדם יחשבו כי הילד שאבד נפל במים במקרה, וכי אותו בית נשרף במקרה; אולם אין מקרים בעולם; הכול מסה או עונש או שכר או ראיית הנולד.” (עמ' 119–120).

בסופו של הסיפור נעשה צדיק מלך בבל, ונושא את המלכה לאישה. “זאת היתה תקופה יפה מאין כמוה עלי אדמות. צדק ואהבה משלו בה.” (עמ' 126).

ואולם “צדיק” ודאי שאינו אוטופיה, אלא ספר הרפתקאות אירוני, שהגורל מושל בו. האם רצה וולטר ללגלג כאן על “ההרמוניה שנוצרה מראש” (עמ' 37) של לייבניץ, שאותה הוא מזכיר בלגלוג, או שמא רצה לומר כי אותה הרמוניה קבועה מראש היא סברה של תמימים, המבקשים לראות את התגשמות הטוב והסדר האלוהי בעולם; ואילו “הסדר שכולו מושלם” עליו מדבר ולטר, יכול להתקיים רק במעון נצחים של אל עליון; אמנם גם בחיינו עלי־אדמות שולט הסדר הזה, אך עולמנו מורכב מן הטוב והרע כאחד, ועל כן מה שנראה כשלימות מנקודת מבט של אלוה, ושל המלאך ז’אזראד, הוא בבחינת גורל עיוור לבן־תמותה כצדיק.

אחריתו של צדיק היתה טובה לא בזכות מעשיו הטובים, כישרונו, כוחו ותושייתו, אלא מפני שכך עלה בגורלו. כל מקרה וכל נסיבה בחייו היו עלולים להביא גם לידי תוצאה הפוכה.

* וולטר: “צדיק, או: הגורל”. תירגם א. ראובני. ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר. פירסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. הדפסה ראשונה מרס 1974. 126 עמ'.

אהוד: לפני שנים רבות, בהתייחסי ברשימת ביקורת באחד העיתונים לאחד מספרוני “תרמיל”, ציינתי כי לעורך, המשורר ישראל הר, מגיע פרס ישראל על מפעל חיים.

אחר ימים אחדים פגשתי בישראל הר ברחוב בתל־אביב והוא אמר לי שהוא מקבל ברכות רבות על זכייתו בפרס ישראל, כפי שפורסם בעיתון!

ואני עדיין חושב שמגיע לישראל הר, יליד 1932, פרס ישראל על מפעל חיים! וראוי היה לזכות בו כבר לפני שנים רבות.

עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 21.8.1970

“ובאחד הימים היה מעשה ונכשל ויילד בדבר עבירה,” כך משתדל פרישמן להסביר לקורא העברי את סתומות העבירה של אוסקר ויילד, בהקדמתו הנרגשת וברוכת הטעם, לספר זה. “סתם עבירה, כמובן, הוא מעשה־זימה, וסתם מעשה־זימה, כמובן, הוא זה שנתפשט מאוד אצל אותו העם, האוהב כל־כך לשמור את השבת שלו ולהקפיד על הדת, ואשר עם־כל־זה אינם חפים ממנו רוב האצילים והחורים והסגנים עד הגדול שבגדולים.”

עבירת משכב־זכר, המשפטים והמאסר שבאו בעקבותיה, נתנו בידינו את “מעמקים” (“דִי פרופונדיס”); בכלא רידינג נתחברה היצירה בתנאים קשים. “שלשלאות של ברזל היו מקיפות את כפות ידיו בשעת הכתיבה, והן היו מקשקשות עם כל מילה ומילה שיצאה מתחת ידו.”

“ממעמקים” הוא סיפור של נפילה ותשובה, כפרה והתחדשות, ואולי גם הודאה באשמה במובן העמוק והקיומי של היות אדם אשם. “בעולם האמנות הנחמד והמדומה,” אומר ויילד, “הייתי לפנים מלך, וגם הייתי נשאר שם למלך עד היום הזה, אלמלא נתתי ליצרי למשוך אותי לתוך עולם של תאוות שאינו שלם, ששם אין הטעם הטוב יכול להאריך הרבה, לעמוד על הבחירה ולבקש הרבה, והחשק אינו יודע שום גבול.” (עמ' 8). המאסר, שראשיתו ייאוש, מביא במשך הזמן את ויילד להכרה כי “בכל מקום שיש צער, שם לפנינו אדמת קודש.” (עמ' 6).

“אני בעצמי במו ידיי כיליתי את עצמי,” אומר ויילד. הוא אינו מוכן לברוח לתירוצים, ודורש גם מידידיו הספורים להכיר במעשיו, ולא לחשוב אותו לקורבן דיבה. “יגעתי מהיותי מהלך על גבהי מרומים,” הוא אומר, “לכן ירדתי לעמקי השפלה מרצון עצמי, לארוב שם לגירויים חדשים של התאווה. מה שהיה לי הפרדוכס במרחבי המחשבה, זה היה לי התענוג שאינו טבעי במרחבי התאווה.” (עמ' 11).

הדת, המוסר, והשכל אינם יכולים לעזור לו. אבל בבית־האסורים חלה בו תמורה פנימית, שהיא נקודת־מוצא להתפתחות חדשה. “הייתי בן טיפוסי כל־כך לזמני, עד שעל־ידי תאוותיי שאינן טבעיות, ובשביל תאוותיי שאינן טבעיות, הפכתי את הטוב שבחיי לרע ואת הרע שבחיי לטוב.” (עמ' 16). הפיכת הרע לטוב ראשיתה בימי חטאו ואחריתה במידת ההשתנות וההשתוות שבאה עליו לאחר חודשי סרבנות ארוכים בכלא, ולאחר ההתמודדות נגד כל הסובבים אותו.

“כל מה שבא על אדם יכול לבוא גם עליך” – זה הלקח שמוצא ויילד, במאסרו, בדוגמת חייו של ישו, שהוא בעיניו רומנטיקון, משורר ואמן. כוח הדמיון של כריסטוס הוא שעושה אותו לראש פינה ולמרכז חי של הרומנטיקה, אך ישו, שלא כמשוררים, ברא את עצמו כולו מתוך דמיונו. הוא בנה את מוסרו על החמלה, ומלחמה היתה לו ב“פיליסטרים”; אנשי ירושלים בימיו של כריסטוס היו דומים מאוד לבעל־הבית הבריטי שבימינו," דומים בגאוותנותם, חמרנותם, צדקנותם, אמונתם התפלה והערצתם את ההצלחה."

בטרם נאסר, סבור היה ויילד כי בטרגדיה יש יופי נאצל. “אבל הרעה הנוראה, שאני מוצא בהתנהגותם של האנשים החדשים שלנו, היא, שהם הופכים את הטרגדיה לקומדיה, ועל ידי כך נעשית המציאות הגדולה לחולין, ללצון, לדבר שאין לו סגנון.” (עמ' 51).

התמורה הפנימית של ויילד אומרת לו: “תחת המכאוב מסתתר תמיד המכאוב. תחת המכאוב מסתתרת תמיד הנשמה. יום אחד בבית־האסורים בלי דמעות, הוא יום שליבנו נתקשה, ולא יום שליבנו ידע זיק של אושר.” מאחורי כל היופי, כל הסבל, בכל “פרח, או בקיפולי איזו קונכייה,” מסתתרת נשמה, והיא הסוד שבחיים, באמנות ובטבע, אשר עימו ובו מבקש ויילד להתדבק. ההתדבקות, הכרת החטא והתשובה, ההשתנות, מסומלות לאוסקר ויילד בחייו של ישו:

“החוטא, זה מובן מאליו, צריך לעשות תשובה. אבל מדוע? פשוט משום שבלא כך אי־אפשר יהיה לו להבין מה שעשה. רגע התשובה הוא רגע ההתקדשות שלו, ועוד יותר מזו: הוא האמצעי שעל־פיו משנה אדם את העבר שלו. היוונים חשבו דבר זה לאי־אפשר. בפתגמיהם ובמשליהם השונים הם אומרים וחוזרים ואומרים: ‘אפילו האלים אינם יכולים לשנות את העבר.’ בא כריסטוס והראה: שאפילו החוטא הגדול ביותר ראוי לזה, ולא עוד. אלא שזה הוא המעשה האחד והיחיד שיש בידו לעשות (…) הבן האובד, אחרי שכילה את ממונו עם הזונות ואחרי שהיה לרועה־חזירים ורעב ללחם ונשא נפשו אל הזגים, שהוציאו החזירים מן החרצנים שאכלו – הבן האובד הזה, באותו רגע שכרע על ברכיו ובכה, מיד נהפכו לו כל המעשים האלה והיו לרגעים יפים וקדושים בחייו.” (עמ' 45–46).

סיפור חייו של ויילד הסתיים בחודש נובמבר 1900 במלון־אורחים דל בפאריס, ברובע הלטיני, שנתיים לאחר שהשתחרר ממאסרו. האומנם השתנה כמו רסקולניקוב בחג הפסחא? – דומה כי בשנותיו האחרונות רק שקע יותר בתוך יגונו ותאוותיו, ולא הגשים בחייו את שהבטיח לעצמו בכתיבתו.

* אוסקר ויילד: “ממעמקים”. תרגם מאנגלית דוד פרישמאן. עם תמונת המחבר ועם מבוא מאת המתרגם. ורשה תרע"ט. 1919. 60 + 15 עמ'.

עברית: 1940

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.9.1973

“בצהרי יום השישי בשבת, בעשרים ליולי, בשנת 1714, נשבר הגשר המשובח בכל גשרי פרו, והטיל חמש נפשות־אדם לתוך לשון־הים למטה. אותו גשר היה תלוי בדרך המלך בין לימה לקוצקו, ואנשים למאות עברוהו מדי יום ביומו. בני אינקה קלעוהו ענפי־שעם לפני מאה שנה ומעלה.” (עמ' 11).

כך נפתח סיפורו המקסים של תורנטון וויילדר “גשר סן לואיס ריי” (נתחבר ב־1927). הבמקרה בא האסון, או היתה כאן כוונה, יד ההשגחה העליונה?

שאלה זו מעסיקה בראש ובראשונה את יוניפר, נזיר פרנציסקני אדמוני מצפונה של איטליה, שהגיע לפרו, שם עמל להכניס את האינדיאנים תחת כנפי ישו, ונזדמן מקרהו להיות עד לאסון. שש שנים התמסר לתפקיד שהטיל על עצמו, חיזר על פתחי הבתים בלימה, הציג שאלות לאלפים, מילא עשרות פנקסים, מתוך מאמץ לקבוע, כעובדה שאין להרהר אחריה, כי חיי כל אחת מחמש הנפשות האובדות היו שלמים בתכלית. “פרי כל השקידה הזאת היה ספר רב־כמות, אשר (כך נמצאנו למדים לאחר זמן) הובא יום אביב בהיר אחד אל הכיכר הגדולה, והועלה על המוקד.” (עמ' 16).

ובסופו של דבר הועלה גם יוניפר למוקד, מאחר שהשופטים שעיינו בספר מצאו בו סימני כפירה והחליטו כי השטן השיא את יוניפר להודיע תפארת מעשיו בפרו.

בספר זה קנה וויילדר את עולמו בספרות האמריקאית וזכה לפרסום עולמי, ובשנת הופעתו של הספר אף הוענק לו פרס פוליצר. וויילדר נולד ב־1897 במדיסון, ויסקונסין, שבארה"ב. את ראשית חינוכו קיבל בסין, שם כיהן אביו במשרה דיפלומאטית, והשלים את השכלתו האקדמית באמריקה. בשנים הבאות ישב הרבה באיטליה, צרפת ושווייץ, והושפע מג’יימס ג’ויס ומגרטרוד סטיין.

בשנת 1938 זכה שוב בפרס פוליצר על מחזהו “העיירה שלנו” שהופיע אותה שנה, והמספר על חיי עיירה קטנה בניו־אינגלנד. המחזה הוצג בשעתו ב“הבימה”. לפני כשנתיים עובד לנוסח ארץ־ישראלי בתיאטרון חיפה והוצג בשם “המושבה שלנו”. מחזהו “בעור שינינו” (1942) תורגם בשעתו בידי לאה גולדברג ועמד להיות מוצג ב“הבימה” בשנות החמישים בידי בנימין צמח, ולבסוף לא הוצג, ואילו עתה מעלה אותו “בימת הקיבוץ” בשם “בשן ועין”. מלבד “גשר סן לואיס ריי” הופיע בעברית רק ספרו “איגרות רומאיות” בשנת תשי"ג [1953], בתירגומו של יאיר בורלא.

“גשר סן לואיס ריי” הוא פנינה ספרותית, ועיקר קסמו במורכבויות השונות של הרצאת הסיפור. וויילדר פותח בהרצאת דברים עובדתית, “אולי במקרה,” על מקרה אסון והשפעתו על הנזיר יוניפר. העתק אחד מספרו של יוניפר נותר בדרך־נס בספריית המיכללה של סן־מרטין, והמספר מפתה אותנו להאמין שלאחר שקרא את חיבורו המפורט של יוניפר, יוכל הוא להסביר לנו בצורה מקפת, אמיתית ותמציתית יותר, את פרשת חייהם של חמשת הניספים באסון, מאחר ש“בכל שקידתו הרבה, לא ירד המחבר יוניפר לסוף תאוות־חייה של דונה מריה, ולא לתכלית חייו של הדוד פיאו, ואף לא של אסטבן, ואני עבדכם, המתאמר לדעת הרבה יותר מזה, האם מן הנמנע הוא, שאפילו מעיני נעלם הגלגל שבתוך הגלגל? יש אומרים כי לעולם יהיה נעלם ממנו, וכי בעיני האלים כזבובי־קיץ הננו, הממורסים בידי נערים שובבים. ויש אומרים, מאידך, כי אין אנקור משיר נוצה בשדה, בלתי אם היתה בו אצבע־אלוהים.” (עמ' 16).

הפרשה השנייה של הסיפור מספרת על המרקיזה דה־מונטמיור ואמתה פפיטה, שתיהן ניספו באסון הגשר. המרקיזה היא אישה קשה, מכוערת, עשירה ומלאה מרירות. בתה היחידה יושבת בספרד, מעבר לים, וכל חייה של המרקיזה סבים על אהבתה הנכזבת לבתה וכפיות הטובה מצידה של זו, וכאן יש לוויילדר עוד המצאה שנונה: המרקיזה כותבת איגרות לבתה.

“לא עברו מאה שנים מיום פטירתה, עד שנעשו איגרותיה מצבת־תפארה בספרת ספרד, וקורות חייה, עם דברי־ימי תקופתה, היו מכבר לנושאי מחקרים ארוכים.” (עמ' 19).

וויילדר משתמש ב“איגרות” כמקור נוסף לשיחזור פרשת חייה של המרקיזה ומביא ציטטות מאיגרות אלו, לא רק בפרק המוקדש לפרשתה אלא בפרשות הבאות של הסיפור. כדי לעמוד על קו החינוך [החיוך?] המדוייק, השנון והחי, שוויילדר מאפיין בו כל אחת מדמויותיו, ראוי להביא מקצת איפיונו למרקיזה דה־מונטמיור:

“אישה זקנה, קפלטה האדום שמוט במקצת על אוזנה האחת, לחיה השמאלית לוהטת בצרעת ממארת, והימנית מפורכסת בתוספת שרק. לעולם סנטרה לח. לעולם שפתיה נעות. רבו האנשים המשונים בלימה, אך אפילו עיר זו חרצה לה לשון, מדי עברה במרכבתה ברחובותיה, ומדי פסעה כבדות במדרגות כנסיותיה, אמרו, שאין ידה זזה מעם בקבוק היין, והיו שאמרו רעות חולות מאלה, ובקשות הוגשו לשימה תחת מנעול ובריח. היא ראתה את בני־האדם עוברים בעולם הזה, ואהבת־עצמם להם לשיריון, מזינים עינם בדמות עצמם עד לשוכרה, צמאים לדברי־חלקות, שומעים ואינם שומעים את אשר הוגד להם, אינם מזדעזעים לכל אסון אשר יקרה את ידידיהם הקרובים ביותר, מפחדים מפני כל בקשה העלולה להשבית את התמסרותם הממושכת לתאוות־ליבם הם.” (עמ' 24־25).

בהיוודע למרקיזה כי בתה בהריון, היא עולה למקדש סנטה מריה דה־קלוכסמבוקה, כותבת את איגרתה האחרונה, “היא האיגרת המפורסמת נ”ו, הידועה בפי בעלי המאספים כאיגרתה השנייה של הקורינתים על שום אותו פסוק בן־אלמוות בדבר האהבה: ‘מאלפים ורבבות, אשר נפגוש בדרך חיינו, בתי…’" (עמ' 56), ובדרך חזרה מוצאת את מותה יחד עם פפיטה אמתה, בהתמוטט הגשר.

פרשה שלישית מספרת על שני התאומים, מנואל ואסטבן, הקשורים זה בזה קשר דם עמוק וטלפתי. אהבתו של מנואל לשחקנית היפהפייה קמילה, המכונה פריכולה, גורמת קרע עמוק בין האחים. מנואל מת בהרעלת דמו אחר פציעה קלה בברך, ובייסורי גסיסתו הוא מקלל את אסטבן. בגלל אסטבן ויתר על אהבתו, הגם שפריכולה, פילגשו של המישנה למלך, מושל פרו, לא שמה ליבה כלל למנואל. הקברניט האגדי אלורדו מפתה את אסטבן המיואש לרדת עימו בספינה, ובעוברו על הגשר נופל גם אסטבן.

הפרשה הרביעית מתארת את חיי הדוד פיאו, הרפתקן ספרדי מקסים, אוהב תיאטרון, אשר גילה את קמילה ועשה אותה שחקנית, ולא נטש אותה גם לאחר שחלתה באבעבועות ופרשה לכפר. בעמל רב עולה בידו לשכנעה שתפקיד בידו את בנה החולני, דון האימה, למען יקבל הנער חינוך הגון בעיר לימה. ובדרכם לעיר פוקד גם אותם אותו גורל.

הפרשה החמישית והאחרונה, “אולי במתכוון”, מתארת את שעלה בגורלו של יוניפר לאחר סיום מחקרו, ואת ניחומיה של מנהלת המנזר מדרה מריה דל־פילר, לקרובי המשפחה, “יש ארץ־החיים וארץ־המתים, והגשר הנטוי ביניהם, אהבה שמו – האחת והיחידה לחיי עולם, הפשר האחד ואין שני.” (עמ' 159).

המסקנה האירונית של סיפור האסון היא מקריותו, וזו הכפירה אשר בעטייה הועלה יוניפר התמים על המוקד. מסקנתו של המספר אף היא אירונית, אך יש בה משום צידוק הדין, משום שהיא מראה את ההכרחיות הנחרצת שהביאה כל אחד מן החמישה לעבור את הגשר באותו יום, כאילו כל חייו לא כוונו אלא לרגע זה. וכך, מבעד לשטחיותם של אמונה וכפירה, מצליח וויילדר לחשוף רובד פנימי עמוד ולהעניק משמעות דתית לסיפור שלכאורה הריהו מהתלה חילונית כנגד אלוהים.

תירגומו היוצא־מן־הכלל של פסח גינזבורג נותן לסיפור איכות פיוטית של יצירה קלאסית.

* תורנטון וויילדר: “גשר סן לואיס ריי”. סיפור. ציורים של אמי דרוונסטדט. ספריית “רימון”, הוצאת “מסדה” תל־אביב בסיוע מוסד ביאליק. תירגם מאנגלית פסח גינזבורג. שבט תש“א, פברואר 1940. 159 עמודים. מחיר כל ספר 60 מא”י [מיל ארץ־ישראלי, שהם 6 גרוש. בלירה המנדאטורית היו 100 גרוש או 20 שילינג].

מהדורה חדשה: ספריית תרמיל, 1970. 131 עמ'.

[ללא ציון שנת ההופעה בעברית]

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 19.2.1965

“שנהאת המצרי” הוא ספרו של מיקה וולטארי אשר היקנה לו שם עולמי ואף הביא לו חסידים לא מעטים בארץ. ספרו “האטרוסקי” פותח לפנינו שער לתיאורו של אחד העמים המופלאים בדברי ימי האנושות. העם האטרוסקי הגיע לשיא פריחתו במחצית האלף הראשון לפני הספירה, ותרם תרומה נכבדה לתרבות העולם של אותם ימים.

הופעתם של האטרוסקים בחצי האי האיטלקי מעלה בעייה שעודנה רחוקה מפתרון. אולי יבוא יום ופיענוח הכתובות ייתן בידינו את המפתח להבנת העניין. הלשון האטרוסקית, שעדיין לא פוענחה, קרובה כנראה ללשונות הים־תיכוניות, מלפני הפלישות ההודו־אירופיות, ולא לקבוצה האיטאלית־יוונית. האלפבית החקוק בלוחות שנהב שנמצא במארסיליאנה ד’אלבאניה, שממנו בא האלפבית הלטיני, מרמז על מקור אוריינטאלי ולא יווני.

באחת מערי האטרוסקים נחשפה סיכת־רכיסה של זהב, ובה הכתובת הלטינית הקדומה ביותר. הקדמונים קיבלו בדרך־כלל את דעתו של הרודוטוס האומר שהאטרוסקים באו מלודיה במאה הי"ג בערך (לפנה"ס). החוקרים של ימינו מסתמכים על פיסקה אחת משל טיטוס ליוויוס, לפיה מוצאם נורדי, והם ירדו לאירופה דרך האלפים הריטיים. עכשיו שוקדת הארכיאולוגיה, בעיקר על־ידי חקר הקברים והחפצים שבהם, על פתירת בעיית מוצאם של האטרוסקים.

חבל ארץ אטרוריה היה מפורסם במרבצי הברזל ובחרושת המתכת, ואלה היו כנראה מקור כוחה של האימפריה האטרוסקית, שהחזיקה מעמד עד למחצית המאה החמישית לפני הספירה. שמה של העיר רומא אף הוא מוצאו אטרוסקי, ובראשיתה שלטה בה השושלת האטרוסקית של הטארקיניים.

על רקע המיסתורין האופף את דתם ומוצאם של האטרוסקים רקם מיקה וולטארי רומאן היסטורי מעניין המעביר לפנינו בהינף אחד את אורחותיהם של מרבית העמים החשובים שאיכלסו את חופי הים התיכון בתקופת מלחמות הפרסים ביוונים. ראשיתו של הספר ביוון ובמלחמות שריה עם פרס, ולאחר מכן מתגלגל גיבורו, טורמס, דרך עלילות של שודדי ים בעורף הצי הפרסי, ליד קפריסין וצור – עד לסיקיליה, לבריתות ובריתות־שכנגד עם הקרתגים. מסע המלחמה של חמילקרת, כישלונו, כאשר ברקע אנו שומעים על הדי המלחמה של היוונים בקסרקס הפרסי. סוף נדודיו של טורמס הוא ברומא ובארץ האטרוסקים, שם הוא מתוודע לזקני העם ומתברר לו קשרו המופלא אליהם.

לארס טורמס הינו חצי־אל וחצי־אדם. וולטארי מסתמך על אגדה אטרוסקית, שהיא כנראה מקורית, בדבר התגלותו של השליט, הוא ה“לוקומון” – בקרב העם האטרוסקי.

הערים הראשיות של אטרוריה המרכזית, בין הארנו והטיבר, היו מאוגדות בפדרציה של שתים־עשרה ערים, אשר נציגיהן מתכנסים שנה־שנה בהיכל האל וולטומנה. במשחקים השנתיים האלה, שתיאורם מובא בספר, היתה נערכת התחרות של קרב בין נציגי הערים אשר היתה מעניקה את הבכורה לעיר שנציגה ניצח בקרב השנים־עשר. בראש הערים עמדו מלכים ואנשי־הרשות, שהיו נבחרים מקרב בני הכת האריסטוקראטית של ה“לוקומונים”, שומרי המסורות הדתיות ובעלי מרכבות־המלחמה. דרכם של בני משפחות אלו לשלטון היתה לרוב על־ידי בחירה. ואולם המסורת ידעה לספר כי “לוקומון” אמיתי הוא בן־אלמוות ואל־למחצה אשר מתגלה לעצמו ולאחרים רק לאחר גיל הארבעים – למען לא יוכל לעשות שימוש בכוחו העל־אנושי בשנות הפחזות והנערות.

גיבורו של וולטארי הינו “לוקומון” אשר זהותו טרם נודעה לו־עצמו. אך אביו, שמלך על ארץ האטרוסקים, היה, כפי שמתברר בהמשך הספר, “לוקומון”, אלא שתכונה זו לא עברה בירושה. לא כל בן של “לוקומון” זכה להגיע למדרגה האלוהית. ובמקרים רבים, בהם נטענו טענות האלהה על ידי היורשים, היו עוברים בעם רינונים כי אין השליט “לוקומון” אמיתי.

אביו של טורמס, מתוך הקרבה שבאכזריות, הפקיר את בנו יחידו בהיותו נער רך ושלחו במיסתרים לסיקיליה. משם התגלגל ליוון ואיבד כליל את זהותו, את שייכותו לעם ואת שמו ומוצאו. הנחתו של האב היתה כי אם ירצו האלים ויתגלו בבנו התכונות העל־אנושיות של “לוקומון” אמיתי – הוא יוכר בכוחו וימצא את דרכו חזרה לעמו, ואיש לא יוכל לטעון כי רק בזכות מורשת־אבות ומוצא־רם זכה בשלטון ובהאלהה. ובאם אין בנו “לוקומון” אמיתי – כי אז מוטב שיאבד דרכו, ולעולם לא יתגלה קשרו לעם – מאשר ישלוט בעם בשם יכולת מזוייפת.

כדי להבין ו“להיכנס לעורו” של טורמס האטרוסקי עלינו לקבל אפוא את כל ההנחות הללו ולהאמין למנגנונו הפסיכולוגי־האישי, כמו גם להתגלויות הכוח העל־טבעי, אשר ככל שתכיפותן מתרבה כן הולכת וגוברת בקירבו ההכרה בדבר מוצאו האלוהי ובדבר קשרו הסמוי לעם האטרוסקי, אשר נציגיו בערי החוף של סיקיליה מכירים בו ובאלוהותו עוד בטרם הגיע הדבר לתודעתו שלו עצמו.

גמישות ספרותית רבה נדרשת מוולטארי בבואו לעצב גיבור אגדי מסוגו של טורמס ובנסותו שלא לוותר על שום תכונה אנושית, ויחד עם זאת שלא להיגרר אחר נוסח אגדי־חיצוני אשר שובר את המבנה הפסיכולוגי־הפנימי של הרומאן ועשוי להופכו לאפוס מחודש. בדרך כלל עולה יפה ניסיונו של וולטארי, כאשר ההתרחשויות מסופרות כולן מתוך פרספקטיבה של התרחשותן בנפשו של טורמס. וכך אין מעשי־הניסים שהוא מעולל חורגים מגדר סערות־הנפש שלו עצמו, וכוח־שליטתו על הרוח בים הינו חלק מהשתקפויות המשברים והסכנות העוברים עליו.

המתח של הספר נעוץ בתהייתו הבלתי־פוסקת של טורמס על מוצאו ועל פשר כוחו העל־טבעי, ובמובן זה הופך הרומאן ההיסטורי לרומאן מודרני בו “מחפש” הגיבור את זהותו שאבדה לו. ומאחר שטורמס מספר את סיפורו בלשון עבר, כרצף של זיכרונות, יש ואתה מקבל את הרושם שלא גיבור אגדי לפנינו, אלא משכיל זהיר ושקט, שמחשבותיו רבות ממעשיו, התבוננויותיו מעמיקות מאהבותיו, ואילו מעשי־הניסים שחולל פעמים כה רבות אינם אלא “דאוס אקס מכינה”, מעשה־ידיו של הסופר הבא לחלצו כל פעם שהוא עצמו, ולא גיבורו, נתון במיצר־ההמצאה של המשך ההתרחשויות. החיים מאחורי שולחן הכתיבה נותנים כנראה אותותיהם גם כאשר הנושא הוא גיבורו האגדי של מיתוס קדום.

תירגומו של הספר נמלץ ולמדני מדי במקום שהשפה צריכה להיות פשוטה, ולעומת זאת אין הלמדנות ניכרת כלל בעריכת הספר, כאשר למרות שפע השמות העתיקים של אלים, מקומות, עמים ואנשים – שמות אשר רובם עומדים בסימן האותנטיות ההיסטורית –לא נמצאת בכל הספר אפילו הערת־הסבר אחת או לפחות מפה של ערי העולם העתיק באותה תקופה, והקורא אשר אינו פותח ספר־עזר היסטורי, עלול שלא למצוא את ידיו ורגליו בסיפור הרקע, אם כי עשוי הוא ליהנות מסיפור העלילה הבנוייה בכישרון, בהומור, ובברק תיאורי רב.

* מיקה וולטארי: “טורמס האטרוסקי”. עברית יאיר בורלא. הוצאת מ. מזרחי. ת"א. [ללא ציון שנת ההופעה של התרגום העברי].

עברית: 1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.11.1974

תל־אביב, 1921:

"קְצה תל־אביב, ערבות־חול לאין סוף. חולות כאלה לא ראה אביגדור מימיו. בספרי לימוד הגיאוגרפיה תוארו ככה גלי החול של מדבר סהרה. הוא הלך בין התלוליות ולא ראה כי אם חולות נוצצים בשמש. דממה רבה הקיפה אותו, עד כי נשמעה אוושת גרגירי החול בנשוב בהם רוח־ים קלה.

"ערבת החול השתרעה לעיני השמש כשטיח של אש. נעליו בערו על רגליו. אך מה טוב היה גם זה השרב, זה הבוהק המסנוור של החולות הלוהטים! הוא נשא עיניו למרום, וגם שם להטה באש הערבה התכולה, ונידמה לו כאילו הוא צב, מכוסה שיריון צהוב, ומלמעלה – שיריון כחול. הצטחק, והתחיל לזמר משהו דומה לשמש, לשמיים ולחולות ארץ־ישראל.

“לכל אשר הביט – תלוליות, תלוליות, שנערמו מאות־שנים על ידי רוחות־הים. על גבשושית רחוקה אחת ראה פתאום עץ, על רקע החול הצהוב ניראה לו ירוק כל־כך, כאילו אך עתה צובע. עץ גדול, זקן.” (עמ' 29–30).

"תל־אביב, 1929:

“תל־אביב הגדולה, תל־אביב היפה, יפהפיית המזרח הקרוב. היא דומה קצת לאודיסה, וקצת לעיר אמריקנית. לאמיתו של דבר אינה אלא תערובת של כל ערי העולם, של כל המקומות שבני־ישראל נפוצו שמה. לפני עשרים שנה באו הנה, אל החולות החשופים, יהודים מכל כנפות הארץ והביאו את תקוותם הנושנה ואת חלומם על ארץ־מולדת ומתוך כך צמחה וגדלה תל־אביב, זו העיר העברית הראשונה בעולם, שנבנתה בידי יהודים. עודה צעירה לימים העיר הזאת! (– – –) רותחת, מלאה תשואות כל היום: אנשיה חופזים, רצים־אצים, מתחבטים מתלבטים, מבקשים פרנסה, כדרך היהודים. אבל בלילה תל־אביב משוררת: שר הים התיכון בלטפו את חופיו החמים, שרים הכוכבים הגדולים המנצנצים ונתיב־החלב הלבן ביותר בכל העולם כולו. שרים הבתים הלבנים עם הגזוזטראות התלויות מסביבם בתוך גנים ירוקים תמיד. מנגנים פסנתרים, משתפכים כינורות בלוויית קולות צעירים. שלובי־זרועות מתהלכים לכל רוחב הרוחב ושרים בוני תל־אביב, בוני ארץ־ישראל הצעירה, החלוצים – גיבורי העבודה המנעימים זמירות. כזאת היא תל־אביב.” (עמ' 242).

רופא שיניים מפורסם

בין נופי שתי תקופות אלה, בשנות העשרים [למאה ה־20], מתרחש הרומאן של א. ויסוצקי – “תל־אביב”, שנכתב במקורו רוסית. מאחר שלא היה סופר עברי, וגם על סופרי אידיש לא נימנה, התקשיתי למצוא פרטים על אודותיו, ונעזרתי בביבליוגרף הוותיק ג. קרסל ובאנציקלופדיה לבוני היישוב של תדהר, שם נמצאה גם תמונתו של ויסוצקי.

הוא נולד באוקראינה ב־1883 ולמד רפואת־שיניים בארה“ב וברוסיה, התגורר פרק זמן בסיביר והיה שם רופא שיניים מפורסם וגם יו”ר ההסתדרות הציונית. כתיבתו ברוסית זכתה לעידודו של מקסים גורקי. ויסוצקי עלה לארץ־ישראל ב־1920, היא התקופה בה פותח ספרו, וחי בתל־אביב עד מותו ב־1949. בשנת 1928 פירסם רומאן בשם “להבה ירוקה”, וב“גיליונות” שבעריכת למדן התפרסמו כמה פרקים מרומאן היסטורי שכתב על תקופת האינקוויזיציה בספרד. הוא כתב רק רוסית, ודבריו תורגמו. נוסף לכך היה יו"ר הסתדרות רופאי השיניים בארץ, ערך את עיתון רפואת השיניים של אגודתו, ואפילו פירסם ספרון בשם: “הפה – שער המוות והחיים”.

הוא היה גיסו של העיתונאי והפובליציסט אברהם שלום אורלנס, אשר קיים מדור קבוע בעיתונות היהודית באמריקה בשם “משדה צופים”, ולימים גם כונסו כתביו בספר בשם הזה.

יריד של הבלים

גיבור ספרו של ויסוצקי, אביגדור שמו, עולה לארץ־ישראל בדרכים נפתלות מעיירת מולדתו ברוסיה, ולאחר שהות לא ארוכה במחנה האוהלים של החלוצים הצעירים, מקום בו נמצא כיום קצה רחוב אלנבי הסמוך לים, הוא עובר לנחלה בודדת בלב החולות, לערך במקום בו עובר עתה רחוב דיזנגוף.

למקום מתקבצים כמה מחבריו, בני עיירתו, ולימים גם אביו, אימו ואחותו המגיעים ארצה לאחר הפרעות שאירעו באוקראינה באותן שנים. ויסוצקי מנסה לתאר הווי של קבוצת אנשים, בצריף ובאוהל, בצל עץ שקמה עתיק, בשנות העשרים בארץ. ישנה הרגשה כי הוא מתאר את האנשים מתוך היכרות קרובה עם חייהם היומיומיים וגורלם, כאילו בא לספר מזיכרונותיו על חבורת צעירים שעלו עימו יחד.

אלא שנקודת־המבט של ספרו אינה מרוחקת בהרבה מן ההתרחשויות המתוארות בו, כלומר, חסר כאן קסם כלשהו של נוסטאלגיה במובנה החיובי, כמין הילה של אגדה ושל מוזרות, אשר מחטיאה לא פעם את רוח התקופה אך מעניקה לתיאור סגנון וצביון. ואילו ספרו של ויסוצקי כמו מתנודד בין שני קטבים, אשר דומה כי איפיינו גם סופרים עבריים, טובים ומובהקים ממנו, באותה תקופה – מצד אחד לא תמצא אצלם את הריאליזם הנוקב, האכזר, של ברנר, אשר חולל פלא של כתיבה צמודה באופן כמעט־מיידי לתקופתה, ועם זאת בעלת ערכים עמוקים המעניינים אותנו גם כיום. ומצד שני חסר אותו מבט מרוחק העשוי, לאחר שנים, להשכיח את מרירותה של המציאות ולהעניק לה גוון קסום.

גורל גיבוריו של ויסוצקי מקביל לאפשרויות שהיו פתוחות, או סגורות באותה תקופה, בפני יהודים צעירים בארץ. ה“אדמוני”, מראשי הפראקציה הקומוניסטית, אינו מוכן להודות במלחמת לאומים בארץ אלא רק במלחמת מעמדות, ומגיע לידי התכחשות טוטאלית לעמו:

“אין אנחנו נגד היהודים, חמורים! אנחנו רוצים שהארץ תעבור לידי העמלים. כלום זקוק אתה לרכושני עם סרט ציוני?”

“ולמה אתה קורא לערבים שישחטו את היהודים?”

“את הציונים ולא את היהודים.” (עמ' 213).

– וסופו שהוא חוזר לרוסיה עם אשתו, אחותו של אביגדור, כדי להיאסר שם, כגורל מנדל אלקינד וחבריו מגדוד־העבודה.

מלכה, אהובתו קלת־הדעת של אביגדור, סופה שנישאת לערבי עשיר וחיה עימו חיי עושר ותפנוקים, ואילו אביגדור המאוכזב מסתבך בימי מאורעות 29' ומואשם ברצח סעיד, שומר ערבי בפרדס הסמוך לפרדס היהודי הצעיר בו עובד אביגדור, והוא נשפט לשבע שנים של מאסר עם עבודת פרך.

אייזיק מהגר לאמריקה עם צעירה עשירה, וסופו שנפרד ממנה וחוזר לארץ.

זמירה מתאהבת בקצין אנגלי, עוזבת את קבוצתה שבעמק, ועד לציילון היא הולכת אחר שיכור זה, כדי להיפרד ממנו סופית ולחזור אל אייזיק, אהבת נעוריה.

שמריה השחפן יורק דם, קמל, וממשיך לכייר ולפסל בירושלים ובפאריס. יפים ואותנטיים הם הקטעים המתארים את פגישותיו עם פרופ' בוריס שץ, מייסד “בצלאל”.

מנשה העגלון יורד לאמריקה לעשות כסף, כדי לחזור ארצה.

דגלן נקלע לקונגו הבלגית.

ורק בני, עסקן הסתדרות הפועלים, נשאר נאמן במאה אחוז למולדת, נוסע וחוזר בשליחות ציבורית, אך אינו עוזב את הארץ, וכמוהו הזקנים שירדו מנכסיהם, אביו של אביגדור, וטבצ’ניק, הנעשים זגגים ומחזרים על פתחי הבתים בתל־אביב לעשות את מלאכתם.

הפרעות, המשברים הכלכליים, ה“פרוספריטי” הבא והולך, גלי העלייה הבאים ונעלמים ברובם, הבתים הניבנים בתנופה ופתע עומדים ריקים ודוממים, המגרשים שערכם עולה פלאים ולפתע יורד, פרקי היסטוריה – כמו ביקורו של בלפור בארץ, כל אלה נותנים לספר ציביון של עדות ספרותית וחברתית על תקופה אשר מצטיירת כיריד של הבלים, שגיאות וכישלונות, ועם זאת היא מלאה פאתוס חלוצי ותקוות ורודות לעתיד.

* א. ויסוצקי: “תל־אביב”. רומן מימי העלייה השלישית. תירגם (מרוסית) מ. אזרחי (מרדכי אזרחי־קרישבסקי). הוצאת “דביר” בע“מ, תל־אביב תש”ז, 1947. 255 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” בעריכת בנימין תמוז, ביום 15.7.1977

לעיתים מזדמן לידיך ספרון אשר הקריאה בו דומה למלאכת בילוש, והרשימה על אודותיו היא כקריאה לעזרת הציבור בקשר לפיענוח הפרטים. “וידויו של איציק’ל היתום” הוא ספרון קצר ומדהים, ואין אתה יודע אם הוא באמת – “מכתב מיהודי אמריקני לידידו בתל־אביב,” או בדייה שהליץ המתרגם מיידיש, אהרן וייסמן.

על אהרן וייסמן נכתב בלכסיקון הספרות העברית של ג. קרסל כי נולד באוקראינה ב־1894, עלה ארצה ב־1925 והיה במשך שנים בעל מסעדה, ואחר כך עסק בעבודות הגהה בעיתונות, בעיקר בעיתון “הבוקר”. ראשית כתיבתו היתה ברוסית, ואילו בעיתוני הארץ פירסם בעברית סיפורים, הומורסקות ופיליטונים, וכן תירגם ספרים מיידיש ומרוסית ואף הוציא שלושה קבצים של הומורסקות מקוריות ומתורגמות.

ישראל הר, שמצא את “וידויו של איציק’ל היתום” לפני שנים אצל מוכר הספרים הישנים מינקובסקי [ליד התחנה המרכזית], מספר כי החוברת זכורה לו עוד מילדותו, בראשית שנות הארבעים [למאה ה־20].

התאריך היחידי המצוי בחוברת, בהקדמתו של וייסמן, הוא שנת 1938, אשר בה היה אמור להתבצע בארץ־ישראל מפעלו של איציק’ל היתום. ומאחר שמלחמת העולם השנייה אינה מוזכרת כלל במכתבו של איציק’ל לידידו בתל־אביב, יש לשער שהחוברת אכן יצאה לאור בראשית שנות הארבעים [או מעט קודם לכן].

קרסל אינו מזכיר את החוברת במניין ספריו ותרגומיו של וייסמן, ודומה כי בבחינת נעלם תישאר השאלה (אלא אם כן מישהו יודע על כך עובדות שנשכחו) – האם פרשת הווידוי, במכתביו של איציק’ל היתום לידידו “האזרח הארץ־ישראלי ליפא וינשלמן” (עמ' 4) היא הומורסקה שחורה שחיבר וייסמן עצמו, או תרגום למכתב אמיתי שנשלח במקורו ביידיש, כדברי וייסמן בפתיחתו:

“לפניך, קורא נכבד, לא סיפור בלשי ‘מותח’, לא ‘מעשה נורא’ מסוג ‘המעשיות’ הידועות, גם לא יצירה דמיונית של סופר בעל הזיות, כי אם מכתב אמיתי, פשוט בתכלית הפשטות, כתוב בלשון יידיש עממית (תורגם לעברית כמעט מילה המילה) בלי מליצות, בלי רצון ‘לעשות רושם’.” (עמ' 3).

ההתנצלויות הרבות הללו כמו מחשידות את המתרגם שחש מראש כי אולי לא יאמינו לו.

ומה מספר איציק’ל היתום במכתבו?

“רצחתי שני אנשים חפים מפשע!” (עמ' 7) – זה עיקר וידויו. והוא פורש בפני ליפא וינשלמן, בנו של ידידו הטוב ר' אהרן, מנוחתו עדן, את כל פרשת התלאות שעברו עליו מנעוריו ועד היום והוא זקן ותשוש ורתוק אל מיטתו.

יתום היה איציק’ל ואיש לא דאג לו בנעוריו לבד מר' אהרון הזכור לטוב. לאחר שנים אחדות נעשה בעזרתו מסגר, שכר סדנא ברחוב גונצ’רני, נשא אישה והוליד ילדים. אלא שהסתבך, עקב קמצנותו המופרזת, וסולק משכירות סדנתו. רוח נקם העבירה אותו על דעתו ובעצה אחת עם פועלו הרג את בנו של בעל הבית שבו היתה מצויה הסדנא. ייסורי מצפונו וביעותיו של הפועל איימו להסגיר את שניהם, ולא היה ברירה לאיציק’ל אלא לאסוף אל ביתו את הפועל, לקחתו במירמה אל הנהר הקפוא, ושם להטיל אותו באחת הפרצות עד שנעלם.

על פשעו הכפול מתוודה איציק’ל בפני ר' אהרון, וזאת לאחר שמצוקת נפשו גברה ועמד בפני התאבדות. המוצא נמצא בנסיעתו לאמריקה, ור' אהרון הוא שנתן לו 50 רובל להוצאות הנסיעה, ושילחו וביקשו שלא יכתוב לו דבר. על פי סיפורו של איציק’ל דומה שר' אהרון ראה בו בן־טיפוחיו, על כן חס מלהסגירו, ועזר לו למלט נפשו.

ובאמריקה החלה פרשת השילומים והנקם באיציק’ל. בנו נחנק באונייה שעה ששיחק במטבע נחושת של שתי קופיקות. אשתו חלתה ומתה, והשאירה לו תינוק שגדל ללא השגחה ובצל קמצנותו של האב, ונעשה לגנב, “עד שבעזרת השם נהרג בחילופי יריות עם המשטרה בעת שוד מזויין שהשתתף בו.” (עמ' 20).

איציק’ל התחתן בשנית, ואשתו החדשה עזבה אותו, בגלל קמצנותו, עם מאהב, וכאשר נטשהּ המאהב איבדה עצמה לדעת על ידי הרעלה בגאז. גם הבת ושני הבנים מנישואיו השניים מתו בקלון. זו לאחר שהסתבכה בניאוף, והללו בקרב עם גאנגסטרים בימי ה“פרוהיבישן” [האיסור על משקאות חריפים]. ובמשך כל השנים הללו השקיע איציק’ל את כל מרצו וזמנו בעסקי בניית בתים, והונו גדל, חצי מיליון דולר, מיליון דולר, ועוד ועוד. אך מהיותו בודד ושנוא בגלל קמצנותו, ללא ידידים, ושוכב כפות למיטה בתחבושת־גבס על הרגליים, כי דרס אותו אוטו, ממלאה רק מחשבה אחת את עולמו:

"ביקרתי בארץ לפני שמונה שנים. בתל־אביב התארחתי במלון בן־נחום ברחוב אלנבי. ראיתי כי בונים הרבה וזה מצא חן בעיניי מאוד־מאוד. ומכיוון שאתה (ליפא וינשלמן) יודע כי כל צרותיי התחילו מהמקרה שגירשו אותי מהסדנא – הייתי רוצה לכפר על עוונותיי ופשעיי בדברים השייכים לדירות.

"וזאת היא בקשתי: שתואיל בטובך להתקשר עם מהנדס־בניין הידוע לך הן במומחיות והן ביושר לבב, ראשית פעולתו צריכה להיות: עריכת רשימה מפורטת של בעלי מלאכה שאין להם דירות משלהם. הרשימה תכלול את השם, שם המשפחה והמקצוע של כל אחד ואחד. אני מוכן להקציב סכום של 400 אלף דולר לשם הקמת בניין של שלוש קומות ובו דירות בנות חדר אחד, מטבח ונוחיות, ועוד 100 אלף דולר אני רוצה להקציב לשם מתן הלוואות בלי ריבית, לתקופה של 20 שנה, לבעלי־בתים עניים – לכל אחד ממאה ועד חמש מאות דולר.

"אני גם מבקש ממך, ידידי, להתראות עם עורך־דין הגון ועם רב. תקרא בפניהם את מכתבי זה ותשאל אם מותר לחרוט על גבי לוח־שיש שיימצא במקום נראה לעין בכניסה לבית, את כל קורותיי, ואם לא יאונה לי כל רע אם יפרסמו את העניין בעיתונות.

"הייתי מרגיש את עצמי מאושר לו התגשם חפצי, כי קול האלמנה והיתומים מצלצל עד היום באוזניי וגוזל את מנוחתי.

"תשים לב שלא ירמוך ושלא ידרשו ממך יתר על המידה, כי כל אחד יכול להגיד: ‘אין דבר. מצווה היא לפשוט את העור מרוצח.’

"ממני הנאמן לך בלב ונפש

“איציק’ל היתום.”

(שם. עמ' 24–26).

חליפת המכתבים בין ליפא וינשלמן ובין איציק’ל היתום נמשכה כשנה ויותר, ובמשך הזמן הזה נתקבלו כמאה דולר להוצאות התייעצות עם עורך־דין. ולבסוף נתקבל מכתב דחוף ורשום. רצה הגורל שדווקא מכתב זה לא יגיע לידי וינשלמן, שעבר באותו זמן לדירה אחרת, ונושא המכתבים לא ידע את כתובתו. המכתב נשלח חזרה על ידי הדואר לאמריקה, וכל השתדלויותיו של ליפא וינשלמן להחזיר לו את המכתב עלו בתוהו.

“יש לשער כי המכתב הכיל בתוכו שיק על סכום ניכר להתחלת מימוש התוכנית, שבה רצה הנדבן להשקיע כחצי מיליון דולר (של אז!)” – אומר וייסמן בהקדמתו, וממשיך ומספר כי ליפא וינשלמן מת לפני שנה וחצי, ויש לשער כי גם איציק’ל היתום מת באמריקה והונו עבר לרשות הממשלה האמריקאית, באין יורשים אחרים.

אכן, אילו האריך ימים היה אולי עולה ארצה במסגרת חוק השבות, וגם דואג לשיכון לזוגות צעירים. מי יגלה עפר מעיניך, איציק’ל היתום.

* “וידויו של איציק’ל היתום” (מכתב מיהודי אמריקני לידידו בתל־אביב). תירגם (מיידיש): אהרן וייסמן. כל הזכויות שמורות למתרגם אהרן וייסמן. תל־אביב. רחוב יוחנן הסנדלר מס' 19. דפוס “השחר”, תל־אביב, רח' הרכבת 32. 30 עמ'. [ללא ציון שנת ההוצאה לאור].

עברית: 1935

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.9.1972

לפני מלחמת־העולם הראשונה היתה וינה עיר־הבירה והמרכז המדיני, הכלכלי והתרבותי של “הממלכה הכפולה”, הקיסרות ההאבסבורגית [האוסטרו־הונגרית]. בוועידת השלום בפאריס פורקה הממלכה הכפולה, וחלק ממנה – אוסטריה – היתה לרפובליקה קטנה. ובשל אובדן השטחים הנרחבים ובשל השיבוש שחל בדרכי המסחר בעקבות חומות־המכס בעולם, נסתתמו במידה ניכרת מקורות־הקיום של האוסטרים.

אף שהגיעו האוסטרים כמעט לפשיטת־רגל מבחינה כלכלית, עשו ניסיון נועז ונמרץ, בהנהגת ממשלתם הסוציאליסטית־מארכסיסטית, לחדש את החיים הכלכליים על בסיס איתן. התוכנית הסוציאליסטית לשיכון בווינה משכה אליה תשומת־לב מרובה, אפילו בארצות־הברית. האנטי־קלריקליזם של הסוציאליסטים־המארכסיסטים סיבך אותם בסכסוכים ובתקלות עם מפלגת הנוצרים־הסוציאליסטים, כשהגיעה זו לשלטון.

בהנהגת הקאנצלר אנגלברט דולפוס (1932) כוננו הנוצרים־סוציאליסטים משטר דיקטטורה (1934), שדיכא, תוך שפיכות דמים, את הסוציאליסטים־המרכסיסטים.

זהו, בקיצור, הרקע ההיסטורי לספרה הביוגראפי של פאולה ואליש, המספר על חיי בעלה קולומן ואליש. קולומן היה ממנהיגי הסוציאליסטים האוסטריים והשוּצבוּנד (“ברית ההגנה”, הסתדרות ההגנה של פועלי אוסטריה). הוא נולד ב־1899 בעיירה לוגוס (לוקוי) שישבו בה יחד רומנים, הונגרים וגרמנים. בגיל צעיר הוכרח להפסיק את לימודיו והיה שולייה של בנאים, ומנעוריו היה פעיל בתנועת הפועלים. כר נרחב לפעולותיו היתה העיר השנייה בגודלה בהונגריה, שגדין, עיר הפפריקה ההונגרית המפורסמת, שם יש, כמסופר, שווקים שבהם אתה כאילו טובע בימים אדומים של פפריקה.

בעיר זו גם התגייס לעבודת הצבא, וזמן קצר לאחר שיחרורו משירות־החובה פרצה מלחמת־העולם הראשונה ושוב נקרא לשירות. במשך כל תקופת שירותו הצבאי, המשיך בפעילותו המפלגתית הסוציאליסטית, ובעטייה אף הגיע למשפט צבאי ועמד בסכנת מוות.

עם תום המלחמה, הוא שוב נמצא בשגדין ולוקח חלק, כמנהיג, במהפכה ההונגרית של בלה קון ב־1918. הוא נאבק עם הקומוניסטים בראשותו של ראקושי – ועם מפלגות הימין בראשותו של הורטי, אשר הפילו עד מהרה את ממשלת־המועצות, הבריחו את בלה קון ושברו את “החזית האדומה”.

ואליש בורח עם אשתו, ועל כל אחד מהם עוברות תלאות קשות. הם מגיעים למאריבור, לפנים מארבורג אשר בשטיארמרק, שלפני המלחמה היתה חלק מהקיסרות האוסטרית ועתה היא שייכת ליוגוסלאביה. גם שם הם פותחים בפעילות מפלגתית סוציאליסטית ערה, ושוב נכשלים, עקב פרובוקאציות של הקומוניסטים, המסיתים את הפועלים לשביתות חסרות־סיכוי, כדי לערער את המצב הכללי.

ושוב בורחים בני הזוג, הפעם לאוסטריה, וממשיכים בפעולתם. הפעם מתמנה ואליש למזכיר המפלגה הסוציאליסטית בברוק על נהר מור, עיר תעשייה וצומת מסילות־ברזל. אלה הן השנים שבהן עולה כוח הפאשיזם של ההיימווהר (“הגנת המולדת”, הסתדרות צבאית של הריאקציה באוסטריה). הפרובוקציות של הקומוניסטים מכאן ושל הפאשיסטים מכאן מתרבות, ועם עלות דולפוס לשלטון, נעלם שלטון החוק באוסטריה. במארס 1933 מפזר דולפוס את הפרלמנט, שלושה ימים ושלושה לילות מחכים הפועלים וחברי השוצבונד בכל רחבי אוסטריה לאות לצאת לקרב, ואולם הם מאחרים את המועד. ואליש סבור שיש לצאת למלחמה בטרם יתחזק הפאשיזם ולא יוכלו עוד להכותו, אולי מנהיגי המפלגה הסוציאליסטית בווינה עדיין מקווים למשא־ומתן.

שעת הכושר עוברת. באפריל פורק השוצבונד הרפובליקני. השלטונות החלו בחיפושי נשק, ואילו ההסתדרויות הפאשיסטיות קיבלו נשק בעזרת הממשלה. במאוחר, בפברואר 1934, פורצת שביתה כללית של פועלי ברוק, אשר מתפתחת לקרבות מרים, הנמשכים כמה ימים, בין חברי השוצבונד לבין אנשי ההיימווהר וכוחות הממשלה. השביתה והמרד נכשלים, ושוב בורחים ואליש ואשתו עם קומץ ידידים נאמנים, ולאחר מרדף של כמה ימים, שבהם מנסה ואליש להתאבד ברגע של חולשה, הם נתפסים.

ב־17 בפברואר 1934, במשפט מהיר, נגזר פסק־דין מוות על ואליש, וזאת לפי בקשתו וזירוזו של קאנצלר המדינה דולפוס. עוד באותו לילה נתלה קולומן ואליש. אשתו, שהיתה אסורה עימו באותו בית־סוהר, מספרת על פרידתה האחרונה ממנו:

"הובאתי לתא מיספר 6 וראיתי את בעלי עומד באמצע החדר הקטן, אחי ישב על כיסא ובכה. כהרף־עין עמדתי דום, אחרי־כן חלף ברק במוחי: להיפרד! עמדתי ורוחי בל עימי – געיתי – ואחר־כן צעקתי לאחי: ‘הגד כי לא אמת הדבר הזה! הגד! הגידה!’ אך הוא נאנח בבכיו: ‘כן, לדאבוננו.’ – עתה לקחני קולומן בזרועותיו ודיבר אליי בקול מיטיב ורך: ‘שקט, שקט! היית תמיד אשתי האמיצה, תמיד התגאיתי בך! רבות עברו עלייך בגללי, אך את אשת־מורד ואת מוכרחה להיות אמיצה עוד הפעם הזאת! או אולי תישבר רוחי ויעלזו הנבלים האלה? אולי?’ – שאלני בקול תקיף וירם ראשי לעומתו. ‘לא!’ – עניתי ואזרתי כל כוחי להיות חזקה. ‘הנה!’ – אמר קולומן – ‘גם אני אחפוץ לחיות, עוד עצום בי יצר־המעשים, עוד אחפוץ להילחם, אך עליי למות. את נושאת את שמי, לך אפקיד את חרב המלחמה, הוסיפי והילחמי לגאולת־הפרולטאריאט!’…ובאחרונה אמר – ‘אודֵך על אשר עבר עלייך עימי ובגללי ובייחוד על אשר עצרתני להתאבד בירייה בסוכת־הקש! כן יכולתי לומר באוזני האדונים האלה מעט דברים אשר לא ינעמו להם ולהביא קורבן אחרון לפרולטאריאט – מות־קדושים למען הפרולטאריאט.’ – – –

"על השולחן עמד בקבוק עם מי־סודה ובקבוק־יין. קולומן מזג שלשות רבעי מים ורבע יין ושתה. עתה פנה אליי. נשקתי, הלוך ונשוק, פניו, צווארו, ידיו – גם הוא נשקני, לחץ ידי והוציאנו חרש מעבר לדלת. רציתי – הייתי מוכרחה, מוכרחה! – למלא בקשתו האחרונה, לא צעקתי, לא הוצאתי הגה מפי. הושבתי לתא מיספר 2.

דמעות התגלגלו וירדו על לחיי. מישהו אמר מהתלה גסה: ‘אל תבכי! הלא צעירה את ותוכלי להינשא!’ הוא אמר בקול רם, ואל נכון שמע גם קולומן את דבריו.

"שמעתי כי קולומן נפרד אחרי־כן מעם חבריו בברוק ושמעתי כי כשלוותו ועוז־נפשו בשעת המשפט, כן היתה שלוותו ועוז־נפשו בצאתו לַהרג – בכל העיר לא נמצא חרש־עצים או נגר, אשר יאבה להעמיד את התלייה. אסירים הוכרחו לפנות את השלג בחצר, לחפור חור ולתקוע את העמוד. אך גם זאת סיפרו לי – הה, הודיעני כל קטנה וגדולה – כי התליין, הקצב הווינאי שפיצר, אשר התיימר עוד אחרי הצהריים בבתי־המרזח, כי יתלה את ואליש, אמר שעות אחדות אחרי מות בעלי, כאשר הגווייה הושמה בארון, בקידת־לעג: ‘אבל אצלך, אדון ואליש, היה לי תענוג מיוחד!’

"קולומן מת מות־גיבורים. בסוהר של בית־המשפט היו כמה מאות חברי שוּצבונד אסורים. הם יכלו לראות מחלוני תאיהם את אשר יעשה בחצר, שהיה טבול באור־מזרקורים. קולומן צעד צעדי און לתלייה. כאשר הושמה העניבה על צווארו קרא:

‘תחי הסוציאל־דמוקרטיה! הידד! חופש!’

(עמ' 158–160).

כעבור חמישה חודשים, ב־25 ביולי 1934, התמרדו האוסטרים, שהתפתו לתעמולה הנאצית, ורצחו את דולפוס. הם ציפו לשווא לעזרה שהבטיח להם היטלר. אי־הצלחתם להשתלט על אוסטריה נבעה בחלקה מהתנגדותו של מוסוליני, שריכז צבא על הגבול האוסטרי־איטלקי.

ב־1938 לא התנגד עוד מוסוליני, ואוסטריה סופחה לגרמניה.

* פאולה ואליש: “מות גיבורים”. תירגם ד. שטוק. הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל. תל־אביב. תרצ“ה, 1935. ספריית המרכז לנוער. חוברת י”ג. 160 עמ'.

*

על רשימתי במדור זה מיום ה־22.9.1972 על ספרה של פאולה ואליש “מות גיבורים”(1935), כותב לי מתרגם הספר ד. שטוק, הוא דב סדן:

“ועתה לספרה של פאולא ואליש, שתירגמתיו, ובתנאים משונים תירגמתיו – הרשיון לתרגמו נתקבל חמישה ימים לפני מלאת שנה למרד וינה ומן ההכרח היה להוציאו בדיוק באותו יום, ורתמתי עצמי לתרגמו –עבדתי ארבעה ימים (לדקדוקו של דבר: שלושה ומחצה) רובה של היממה, כל שעה בא שליח מבית־הדפוס (הוא עתה ראש בית דין לענייני עבודה) ונטל את שתירגמתי. לרשותה של העבודה הועמד מגיה, הטוב שבמגיהים (ב. לייבל) וכן סדר, הזריז שבסדרים (זעירא, שהלך אחר־כך לדפוס “השומר הצעיר”) וכשקמתי ביום החמישי מצאתי לפני דלתי גיליון “דבר” וטופס [עותק] של הספר, שנמכר בו ביום באלפי טפסים. המעורר לכך היה בילינסון (הוא גם קיצר מעט את הספר למנוע דיבורים יתירים דרך נשים) והמתעורר, גם הפעם, ר' בנימין – הוא ראה, אף הראה, את מרד וינה ותבוסתו בחינת יום שהובקעה החומה האחרונה בפני מצעד־הזוועה של הבארבאריות הישנה־חדשה.”

הארץ. 6.10.1972

1906–1911, 1935

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.8.1971

מאיר וילקנסקי נולד ב־1882, וב־1904 עלה לארץ, החל לעבוד כפועל בטורייה, בעבודת ה“בחר” [עידור עמוק], ובחפירת באר בפתח־תקווה, והיה מן המספרים הראשונים של העלייה השנייה. סיפוריו מאותה תקופה, שכולם אוטוביוגראפיים, התפרסמו עד 1911 ב“העומר” של ש. בן־ציון, ב“המעורר” של ברנר, וב“הפועל הצעיר”. בקובץ “בימי העלייה” כינס עשרה סיפורים: יום עבודתי הראשון, באר חפרנו, שינוי־ערכין, בימי אוקטובר, ה“בחר”, חולצתי הלבנה, הגלילה, לילה ביקכ, בעגלה, מימי העלייה.

על סיפורו “באר חפרנו” שמעתי, בימי ילדותי – לאו דווקא טובות. סבי, יהודה ראב בן עזר ז"ל [1858–1948], שחפר את הבאר הראשונה בפתח־תקווה, “ביר שוע” כפי שכינוה הערבים (על שם יהושע שטמפפר) בשנת 1878 – לא אהב את הסיפור “באר חפרנו”. בלעג אמר [לאבי בנימין, שרשם מפיו בשנת 1930 את זיכרונותיו]:

“שמא רוצים אתם שאכתוב גם אני סיפור ‘באר חפרנו’? אך זה מקרוב אדם בא, מזאטוטי ה’מוסקובים' של ימינו, עובד יום אחד ב’בחר' ומשנהו בחפירת באר, והרי לו רבותא, סיפורים נשלחים ומודפסים בחוץ־לארץ. אומר אני לכם, הכול בימינו ממלמלים רברבן, פראזות בלבד, אתם שומעים? פראזות! ומשאנו מגיעים לעבודה, עבודה ממש ובלי חכמות, ‘להוציא לחם מן הארץ’ – אין איש…” (“התלם הראשון”, הספרייה הציונית בהוצאת מ. ניומן, תשט"ז, 1956, עמ' 16).

לא נחה דעתו של סבי, והקדיש לסיפור “באר חפרנו” פרק שלם בזיכרונותיו.

“כאשר חפתי את מכנסיי וירדתי יחף לחפור את ‘ביר שוע’, לא עלה על דעתי כי מאורע זה ראוי לשמש חומר לסיפור בשביל בני־הגולה, או לכתיבת זיכרונות. מה שידעתי אותה שעה היה, שעלינו למצוא בהקדם מים חיים לשתייה, כדי שלא נושמד משתיית המים המאררים של אמלבש או אפילו של הירקון. עכשיו, בראשית העשור הראשון למאה הנוכחית [ה־20], נשתנו פני הדברים, מוצגים היינו כבר לראווה, לא רק בפני חובבי־ציון ופקידות הברון, אלא בפני כל העולם היהודי בארץ ובחו”ל, האוהד והעויין כאחד. חפר מישהו באר – הרי לא היתה זו באר סתם אלא ‘באר חפרנו’, סיפור פלאים לבני־הגולה. עשה מישהו מעשה בן־חיל רגיל ויום־יומי – והרי אגדות מעולפות הוד שבגבורה ושבהגזמה." (שם, עמ' 143).

ובעצם, “באר חפרנו” הוא סיפור תמים, לא עמוק במיוחד, אבל אמיתי בתיאוריו. הקורא בן־ימינו ודאי צריך להיות אסיר־תודה לווילקנסקי על ציורו הנחמד, המתאר בפירוט רב את עבודת חפירת באר בפרדס לפני כשבעים שנה. הפועלים היהודים, כמוהם כילדים קטנים – מן החול, מחולייתו של הבאר, הם בונים מצודה, מעשה תינוקות על שפת הים. ומה גדולה שמחתם בהימצא המים.

אלא שבתקופה שבה התפרסם הסיפור נראו הדברים באור אחר: מכאן “פרולטרים”, “כיבוש עבודה”, “מלחמת מעמדות” ופעילות אידיאולוגית, ספרותית ופובליציסטית ענפה, כמוה טרם ידע היישוב היהודי בארץ, ומכאן – איכרים שזה להם העשור השלישי בארץ, בתנאים קשים, בלא ספרות הירואית, רק עם “אמת מארץ־ישראל”, ולפתע באה עליהם מכת הליטראריזאציה של החיים –­ משנה ערכם של מעשים, קובעת התחלה חדשה, ואידיאולוגיה מהפכנית, ותרבות עברית קנאית, וכותבת את ההיסטוריה מנקודת מבטה. חוששני כי לא את הספרות על מושבתו דחה סבי, אלא את התביעה המשתמעת ממנה ל“זכויות” ולהגמוניה. יושביה הוותיקים של ארץ־ישראל היו תמיד ספקנים ומסוייגים מול גלי התלהבותם של החדשים זה מקרוב בא.

ואולם אותה תמימות היא כיום עיקר חינם של סיפורי וילקנסקי.

בסיפור “שינוי ערכין” הוא מספר על עוצמת כוחו; את כוחו הוא מפגין בפני ערבים אחדים, אשר יחד עם חיילים תורכיים, סונטים ב"פרולטרים האינטליגנטים, שאפילו סכין אינם יכולים להחזיק בידיהם: “יתגרה נא בי ערבי עוד פעם! יתגרה בשרירים – כקורת בית־הבד, בחזה – מִפתח רחב, ביד – מטיל ברזל!” (“בימי העלייה”, עמ' 65). הוא ממשיך ומספר על שניים מחבריו, אשר למול התגרות של ערבים, באונייה מאלכסנדריה ליפו, או בפאתי המושבה, שלפו סכין – והללו, בני־ישמעאל, נסוגו אחור.

גבורה יהודית חדשה זו מביאה את וילקנסקי להצהרה נרגשת:

“הוי, די! רב! רב לכם, בעלי פרויקטים מחוכמים ונאומים ארוכים! / ליבי אומר לי: לא מכם תיבנה הארץ! / ליבי אומר לי, כי רק מאנשים, מאנשים כמוני וחבריי השניים יכולה הארץ להיבנות. / אנחנו – שאיננו שואפים לעושר ולקניינים, אנחנו הרוצים לחיות כבדווים, – אנחנו אמיצי הלב, נשוטט בכל רחבי ארצנו ומדבריותיה, נשב באוהלים ונרחיב את יישובינו. / כבדווים נחיה! נתכלכל כמוהם, נתלבש כמוהם, ואת הטבע נחייה. נפיץ בכל מקום שפת עמנו, נברא לה הד בין כל ההרים, נמזגה בהמיית הרוח! / מתוך אותם ‘מדבריות’ צריך לקום דור־נביאים חדש, נביאי־הגאולה. / ‘רומנטיות! אנטיפרולטריות!’ – אכן! / אוהבים אנחנו רומנטיות זו, אוהבים אנחנו את נביאינו הקדמונים, – אנחנו חפצים גם בתחייתם! רוצים אנחנו בארצנו להחזיר לה את הנעימות השירית! / יחידים אנחנו עתה, בודדים, אבל כשיתרבה כוחנו, ייעצם מיספרנו – אלה הם ימי המשיח שלנו!” (עמ' 58–59).

הלכה למעשה מגשים וילקנסקי את הקריאה “נשוטט בכל רחבי הארץ ומדבריותיה” בסיפורו “הגלילה”. לקורא הארץ־ישראלי ייראה “הגלילה”, ובצדק, כסיפור היפה שבקובץ. עיקר חינו, בהיותו ציור מקסים, – כיום, ארכאי – של “מדבר” עמק יזרעאל בעשור הראשון למאה [ה־20].

כך פותח הסיפור: “מהמושבה פתח־תקוה, כך וכך לחודש אלול, בשעה השנייה אחרי חצות הלילה, תצא סירה [כנראה מלשון סיור. – אב”ע] רגלי הגלילה. כל הרוצה – יתחבר!" (עמ' 127). – “רז, דבה, טרי…” והשורה הארוכה של צעירים וצעירות, כפיוֹת לבנות חבושות למגבעותיהם, משה ממקומה, בחשכת הלילה. “רז־דבה, רז־דבה, רז־דבה…” – שעה ארוכה הם צועדים ברוסית צפונה לגליל. תחילה עליהם להגיע ל“בוירה”, מלון ידוע העומד על אם־הדרך לזיכרון־יעקב. אך בעלות השחר מתברר כי הגיעו… לגבעה הצופה אל מול פני מבצר אנטיפטרוס, כל הלילה סבבו את המושבה.

בחום המצמית של שמש אב הם ממשיכים צפונה, “יחידים בערבה המערבית.” עוברים על פני כפר־סבא. השורה מתפרדת. רבים הנחשלים. “פוגשים אנו בערבים ואין אנו שואלים אותם (לדרך הנכונה), שמא יכירו בנו אורחים, שהכול זר להם וטמיר, ואנו עוברים הלאה…” (עמ' 138).

“נפגשים לנו ערבים המנסים לנגוע או להתגרות ביחידים. נפגשה לנו אורחת פרדים, אורחה כל כך ארוכה, משתלשלת על כל הדרך ומעלה עבי־ענני־אבק. ועל הפרדים בחורים חזקים לוטשי עיניים וצוחקים צחוק מוזר ושואלים לדרכנו… ונפגשים לנו שני ערבים מזויינים ואלו מנסים גם לאחוז בשמיכה יפה, שהיתה נתונה תחת בית־שחיו של אחד מאיתנו. ואנחנו כבר מזומנים לשפיכות דמים – והנה נפרדנו זה מזה בשלום…” (עמ' 139).

סוף סוף הם מגיעים לחדרה. הולכים להתרחץ בים. בדרך חזרה הם פוגשים ערבי מלקט אבטיחים מאחת המקשאות. “משמע גנב הוא! איך זה? ההוא יגנוב את רכושנו?” (עמ' 149). – מתעוררת הגאווה הלאומית.

מחדרה הם ממשיכים לזיכרון־יעקב, ומשם לאום־אל־ג’מל (בת־שלמה), והלאה, בהרי אפריים, מכפר ערבי, או דרוזי, אחד לשני, כפר אשר לתושביו “פנים מהודרים, אבל זועפים כסלעי ההרים, – הדרת המדבר בהם; בעומק העיניים שוכן יגון או סוד וגבות העיניים מכסות הרבה…” (עמ' 160).

הם שוכרים חמור ומורה־דרך, ללכת בדרך היורדת אל העמק. אך אולי נפלו בפח? – “הערבי מביט עלינו וצוחק. עיניו צוחקות וכל יצורי פניו צוחקים. ונוראה היא בת־צחוקו במדבר זה, בין פראי־סלע אלה…” (עמ' 163).

סוף־סוף הם מגיעים למסילת־הברזל שבעמק, המוליכה מחיפה לתחנה הסמוכה למסחה (מקומה של עפולה). יום תמים הם הולכים בשמש על סוללת המסילה, בלא מים, בעשן שריפת קוצים בצידי המסילה. עוברים על פני פועלי מסילה ערבים. מים אינם מקבלים. והולכים הלאה: “…לא ייראו עוד הפועלים־הערבים, אף לא קוצים ומדורות, עם כל האירופאיות שבמדבר… מה למסילת־הברזל ולפראי־המדבר? ספינות המדבר מהלכות כאן, בדרכים שבין שדות הדורה. עד אופק השמיים ישתרעו שדות הדורה. ערבים קוצרים את הדורה. ערביות עובדות בשדה: אנשים טובים, נשים טובות, אולי יש להם מעט מים כדי לגימה?” (עמ' 173).

בלילה הם חונים ליד כפר קטן, ממול לתבור. “ערביות עומדות ליד המעיין ושואבות מים. ואיזה גובה, איזה גידול־קומה, איזה יופי מיוחד במינו – בנות־מלכים, נסיכות־אגדה! – איזו מלוכה נעלמה פה?…” (עמ' 197).

ואולם “המלוכת קסמים פה? או מלוכת שודדים?”(עמ' 180), כי למראה ערבי חסון, מזויין בסכינים, בעל עיניים חמסניות, המטיל אימה במראהו, נמלטת כל החבורה, ובלילה הם רצים ורצים, בחורים ובחורות, ולמסחה אינם מגיעים. כל פעם מציץ התבור מכיוון אחר, וסופם נופלים אל תוך מחנה של בדווים. הרבה זקנים יושבים בעיגול, ומחשש עינא־בישא אומרים הבחורים שאנגלים הם. מורה־דרך מצרפים להם הבדווים הללו כמעט בכוח, ובצאתם עימו הם בורחים שוב, נעלמים מפניו, ונשארים ללון בשדה. ובבוקר – והנה הם בשדות מסחה!

וכך הם ממשיכים ומטיילים: סג’רה, התבור, ימה, מלחמיה, הכנרת, טבריה, טבחה, ראש־פינה, עין־זיתים, מירון, צפת, משמר־הירדן, יסוד־המעלה, ועד למתולה הם מגיעים. והכול ברגל.

גם לבית־שאן התכוונו להגיע, כי שם, אגדה – “ולא עוד אלא שגם בבית־שאן נעבור, שאומרים על יושביה כי צאצאי הפלשתים הם. דתם מוסלמית, אבל גזע טהור הם מגוליית מודענו. יהודים פלחים, יהודים קדמונים (הכוונה ליהודי פקיעין) ופלשתים תנכיים. פלשתים קדמונים נראה, בני דוד ובני גוליית אלה לעומת אלה – כדאי ללכת!” (עמ' 208).

* מאיר וילקנסקי: “בימי העלייה”. ציורים מימי העלייה השנייה, נתפרסמו ב“העומר”, ב“המעורר” וב“הפועל הצעיר”, תרס“ו־תרע”א (1906–1911). מוקדש לאליעזר שוחט. הוצאת “אמנות”, סדרת “עלומים”, תרצ"ה (1935). 272 עמ'.

עברית: 1967

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 2.2.1968, תחת הכותרת “בין הרפתקה לאמונה”

“איש המים” הוא סיפור על הולנד לפני למעלה ממאה שנה, ומחברו, ארתור ואן סחנדל, אשר נולד בשנת 1874, נחשב לאחד מסופריה הגדולים של ארץ זו. ראשית יצירתו נסבה על ימי הביניים באיטליה ורק לאחר מכן החל כותב את יצירות המופת מחיי הולנד.

“השחקנים” של גריהם גרין, הסופר האנגלי בן תקופתנו, נכתב במקום ובתקופה שונים לגמרי, והנה, במקרה או שלא במקרה, עוסקים שני הספרים בנושא מעט דומה, והוא – חיפושי אמונתו של האדם היחיד, החפץ ללכת בדרכו שלו, ופוגש על דרכו כל מיני עריצות שונים, בין אם זו דתית ובין פוליטית מודרנית, אשר אינה מניחה לו לחיות את חייו ולבטיו כרצונו.

“איש המים” מספר על חיי מרטן רוסרט, נער הולנדי ממשפחה פרוטסטנטית, הגדל בצל הים והמחלוקות הדתית. הסיפור מתרחש באחד העשורים הראשונים של המאה הקודמת [ה־19]. אחד המראות המכריעים הנחרתים בזיכרונו של הנער הנו מראה אדם הנרצח וגופתו מושלכת למים. בצל תמונה זו מתנהלים כל חייו הבוגרים. הים, תודעת החטא, וחיפושיו אחר תיקון לנפשו – הם הממלאים את כל הרהוריו.

הוא מתאהב בנערה ממשפחה קתולית, החברה בה הוא חי אינה מוכנה לקבל נישואים בין בני כנסיות שונות. הוא יוצא לשנות נדודים ארוכות, ומתחבר אל כת דתית שחבריה חיים חיי שיתוף ואחווה נוצריים.

כתות כגון אלו פרחו בהולנד ובארצות השפלה באותן שנים שלאחר הרפורמציה. ידועה בייחוד היא התנועה הקווייטיסיטית שנפוצה במאה השבע־עשרה, ואשר ראתה את מילוי הנצרות האמיתית באהבת אלוהים הבאה מתוך שלוות הנפש ובלא כל פעילות חיצונית. בין אישיה הבולטים של התנועה היה הספרדי מולינו, ובצרפת מאדאם גיון ופנלון.

ואן סחנדל אינו מגלה לנו בספרו (המתרחש כאמור בראשית המאה התשע־עשרה) מי היא אותה כת דתית אליה הצטרף רוסט גיבורו, אך כמה קווים אופייניים לה מעמידים אותנו על יחסה אל הנצרות הממוסדת, הן הקתולית והן הפרוטסטנטית. בוויכוח המתגלע בין בני החבורה בקשר לעמדתם כלפי החטא, מצטט רוסרט את דברי מנהיג עדתם, שמת בבית־הסוהר, ואשר אמר כי כל המקיים את מצוות אהבת הבריות פדוי הוא בידי ישו ומובטח לו שהוא בן האלוהים, כדבר השליח.

מול דבריו אלו מושמעים דברי חבר אחר מבני העדה, המבקש להכניס בה דיעות חיצוניות השייכות לנצרות הממוסדת, ואשר מביא לבסוף לחורבנה של העדה. והוא אומר: אמנם נצלבו הראשונים עם ישו, אך החטא מוסיף לשכון בגופו של כל בן־תמותה, וחייב אדם להישמר מפניו תמיד.

החברים הנאמנים כועסים, משום שהם מבינים כי בתמונות האימים שהוא מצייר הוא מסכן את האמונה התמימה בהתחברות בני־האדם, באמצעות האל ואל האל. דיברתם שלהם עומדת על משפט אחד: “האהבה לאל ולאח, זה כל האדם.”

היחס לחטא הוא יסוד אמונתה של העדה. שיחרורו של האדם יבוא רק אם יחדל להאמין בחטא הקדמון הרובץ עליו. רוסרט חי מילדותו בהרגשה הנוראה, כי חוטא הוא ללא תקנה. רק חיי העדה, שחבריה כופרים בחטא ובעונש ומעמידים מולם את חיי השיתוף ואהבת הבריות, רק חיים אלו מעניקים לו שנים אחדות של שלווה. הוא גם נושא לאישה את הנערה הקתולית אשר אהב. אך שנותיו הטובות באות לקיצן עם התפוררות העדה עקב מריבות פנימיות וחילוקי דיעות.

רוסרט ממשיך בנדודיו על פני נהרות הולנד ותעלותיה כשהוא גורר אחריו בחבל את ספינתו הקטנה ומתפרנס למחייתו מהעברת משאות בה. בספינה מצויים אשתו ובנו. אך הים לקח את בנו, והאישה, מדוכאה מן האסון, נוטשת אף היא את הספינה כי המים מהלכים עליה אימה. וכך, כבסיפורו של איוב, נקי מכל נכסיו ובודד מכל האנשים האהובים עליו, ממשיך רוסרט, הוא “איש המים”, להלך עם ספינתו הקטנה עד אשר בזיקנתו מרחם עליו הים ואוספו אל מעמקיו.

המים, בנפשו של רוסרט, כמוהם כחיים עצמם. בילדותו הם מגלים לו את אימת החטא, בנעוריו משמשים לו מפלט מן הגזירות החברתיות והדתיות של הסביבה. והם גם מקור של כוח, בזכותם הוא מקבל את כינויו “איש המים”, וזאת על שום בקיאותו היתירה, כמין חוש שישי, בידיעתם של השיטפונות המתקרבים, וכן על שום מעשי ההצלה שלו. בסירה קלה, בכפרים המוצפים מים עד לגגותיהם.

כל חייו מתנהלים במקביל למים, הנותנים לו את מחייתו אך גם לוקחים ממנו את היקר לו מכל, את בנו. חייו מסתיימים באכזבה. מאום לא נותר מן האמונה שהחזיק בה בשנות בחרותו. העדה, לה נתן את מיטב כוחו, התפזרה לכל עבר ומעקרונותיה לא נשאר דבר. בני משפחתו מתו ועזבוהו. כל אשר נותר לו הם המים, וספינתו הקטנה, והשלווה העצובה בה הוא חי את שארית חייו עד שהים אוספו אל חיקו.

* ארתור ואן סחנדל: “איש המים”. תורגם מהולנדית בידי שמואל שניצר. הוצאת ספרים “עם עובד”, ספרייה לעם, תל־אביב, 1967. 178 עמ'.

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.7.1974

דומה כי מרבית הרומנים ש“בית” או “משפחת” הוא במרכיבי שמם, והקרויים גם, אמנם מתוך הרחבה של השם – “סאגות”, סוד קסמם בכך שמלבד העלילה, הדמויות, התקופה המתוארת, ושאר מרכיביו של רומן – הולך הקורא שבי אחר השתלשלות דורותיה של משפחה אחת. לכאורה יש משהו “מיושן” בכתיבת סאגה כיום, ו“הבתים” המפורסמים כמו “בית בודנברוק” “בית פורסייט” ו“בית טיבו” כמו נעשו חומר־קריאה לקוראים ממוצעים, ונושא לסדרות טלוויזיוניות.

והנה מופיע ספר כ“מאה שנים של בדידות”, ומתברר שמתכונת זו, של רומן־דורות־במשפחה, מסוגלת להתחדש, כשסגנונה מעכל לתוכו מרכיבים בולטים מן הזרמים החדשים של הרומן במאה העשרים.

“האחוזה” ליצחק בשביס־זינגר (מחברה של “משפחת מושקאט”) הוא ספר ראשון ברומן־דורות ההולך ונכתב בימינו, על־פי כללי מסורת סיפור לא־חדשנית, קלאסית, ואין הדבר פוגם כהוא־זה ברעננותה, בחיוניותה ובכוח שכנועה של היצירה.

הדור הפוחת והולך

רומן־דורות מעלה את הווייתה של המשפחה כמין גיבור מרכזי, אשר שלשלת הדורות היא בגדר אופנים שונים של התגלמותו. השינויים החלים מדור לדור הם המדגישים את המשותף, כשהנטייה היא, משום־מה, לעבר השקיעה והניוון, כאילו מוסכמה היא שהדורות הראשונים, המייסדים, בורכו בתכונות חיוניות, ואילו ההתבססות של המשפחה והתעדנות צאצאיה הן חלק בלתי־נמנע מהתנוונותה של השושלת. כך במלכים, וכך בבני־אדם רגילים.

אינני יודע אם קיים רומן־דורות שבו התהליך הפוך – ממשפחה של מייסדים רפי־כוח עולים וצומחים במשך השנים דור ודורותיים של בנים עזים ובריאים בנפשם. ואגב, זו אולי הסיבה שכה מעט נכתב בארץ במתכונת רומן־דורות של “הבתים” ו“המשפחות” שבספרות העולמית. המיתוס הארץ־ישראלי והציוני ביקש לראות בכל דור חדש בארץ תכונות חזקות ונעלות על הוריו, והדבר מתבטא בייחוד בעימות שבין “הצבר האליל” ל“יהודי הגלותי הנחות”. ומגמה זו, שנעשתה חלק מאופיינו הלאומי, עומדת בניגוד גמור לאותה אנטרופיה [התפוררות] שהיא סוד קסמו של רומן־דורות.

האם רק שקיעתה של חברה ותקופה מצמיחה רומן־דורות? יצחק בשביס־זינגר, ואחיו הבכור ישראל יהושע זינגר (1893־1944), לא הצטרכו להביא בחשבון את התביעה לראות בציונות ובישראל תשובה של קוממיות על שואת יהודי מזרח־אירופה. אולי משום כך “משפחת מושקאט” של הראשון, ו“בית קרנובסקי” של השני – הם רומנים המסכמים תקופה מתוך תחושה של שקיעה והתפוררות. דומות גם התקופות אשר עליהן מספרים שני הרומנים הללו, וכנראה גם התחברו באותה תקופה. שני האחים, שנולדו בפולניה, היגרו לאמריה באמצע שנות השלושים [למאה ה־20]. ואם “משפחת מושקאט” מסתיים בנסיעת גיבורו לאמריקה, הנה “בית קרנובסקי” מקבל את מלוא משמעותו רק בפרק האמריקאי שלו, המתרחש בשלהי שנות השלושים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

br />

המלאך הצהוב

שלושה דורות מתוארים ב“בית קרנובסקי”. דוד קרנובסקי מפולין הגדולה, בן למשפחת למדנים, הנושא את בתו של ליב מילנר, הגדול שבסוחרי היערות במלניץ. דוד קרנובסקי אינו מוצא מקום לעצמו בעיירתו של חמיו. גיבורו הוא משה מנדלסון. הוא עוקר עם אשתו לאה לברלין. שם הוא זוכה למעמד נכבד, קשור בעסקי העצים של חמיו, ועוסק בהשכלה ובדקדוק עברי.

בנו, גיאורג קרנובסקי, נולד בברלין וגדל בה וסופו שנעשה רופא ומשמש בתפקיד זה בצבא הקיסרי הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אהבתו העזה לרופאה היהודייה בת־גילו אילזה לאנדוי אינה באה על תיקונה. אילזה אדומת־השיער והפעלתנית משקיעה את כל כוחה בתנועת הפועלים הגרמנית ואינה מוכנה להשתעבד לגבר, והוא נושא לאישה את האחות הרחמנייה תרזה הולבאק, בת למשפחה גרמנית אמידה שירדה ממעמדה לאחר המלחמה. אחיה של תרזה, האוברלויטננט המובטל הוגו הולבאק, עתיד להיות אחד מחסידי התנועה הנאצית.

הדור השלישי במשפחה, והפרובלמאטי ביותר, הוא יגור, או בשמו המלא גיאורג יואכים הולבאק־קרנובסקי, בנם של גיאורג ותרזה. על רקע החברה הגרמנית והיהודית בברלין בשנות העשרים ובראשית השלושים [למאה ה־20], בצל הצלחתו הגדולה של האב כרופא־מיילד בעל מרפאה פרטית לעשירים, וקשרים חברתיים רבי־עוצמה, צומח הנצר המדולדל, המסובך והמעניין ביותר למשפחת קרנובסקי יגור.

יגור, בעל העיניים הכחולות והשיער השחור, מעריץ את דודו הגרמני הוגו הולבאק ובז לאביו היהודי. המדים, הדגלים, השירים והתהלוכות הנאציים קוסמים לו. אך בבית הספר הוא נחשב ליהודי. המנהל הגזעני, מתוך קנאות להשקפתו, מפשיט את יגור ערום בפני כל התלמידים, בשעת הרצאה על תכונות הגזע השמי הנחות, והמלווה בהדגמה חיה. מאז אותה טראומה מסתגר יגור בביתו, שוקע בהזיות, ובמקום להזדהות עם מוצאו היהודי, מתחולל בו תהליך הפוך, שסופו להרעיל את כל חייו:

"דעתו לא סבלה חיבובי אימו לאביו. הוא הסתכל בעיניים עכורות בלילה, שעה שאביו היה מכבה את הנר בחדר־האוכל ונכנס עם אימו לקיטון וסוגר את הדלת אחריו. אימו היתה סורקת ארוכות קודם שינה את שערותיה הארוכות, הצהובות, גוללתן בצמות. בצמותיה הארוכות, בשמלתה הרפיפה, בהירה, מלאה ועגולה, נשית, היתה בעיני יגור היפה הנשים, דומה לאותה אישה גרמנייה אידאלית המצויירת בירחונים, ישרה, עגולה, צהובה ובהירה. דעתו לא סבלה את המבטים השחורים, שהצליף אביו בנשיות הבהירה. הם הזכירו לו את ציורי־הלגלוג של חילול הגזע, גבר שחור־ראש ועקום־חוטם מחלל מלאך צהוב בצמות ארוכות וגדולות.

“פעמים היה דופק בדלת של קיטון הוריו, מוצא עילה על מיחוש שאחזו, כדי לבלבל על הוריו את ייחודם. בחלומות האהבה שראה אחר־כך, היתה האהובה דומה תמיד לאימו. שחרית היה מוטל במיטה עד עיצומו של יום, כדי להאריך בהיעלם חרפת נעוריו מעין אימו, המציעה בעצמה את מיטתו מיום שנסתלקה המשרתת.” (עמ' 296־297).

יגור משקיע עצמו בהעתקת קאריקטורות של חילול־גזע מתוך עיתונים נאציים, בהם מלאך נשי צהוב מתפתה לשולחני עב־שפתיים, מסולסל־ראש ועקום־חוטם. כאשר האב מגלה זאת, אינו מתאפק וסוטר לבנו, והלה קורא לו בשם: “יהודי!”

שנאה גזעית

לאחר אותו מקרה מחליט הד“ר גיאורג קרנובסקי לעקור מגרמניה יחד עם כל משפחתו. לאחר מאמצים הם מצליחים להגר לארה”ב. במערבו של האי מנהטן, על שפת ההדסון, מתקבצת מושבה של עקורי גרמניה. ר' דוד קרנובסקי נעשה שמש בבית הכנסת “שערי צדק”, בנו גיאורג נאבק בקשיי לימוד השפה ואיבת הרופאים המקומיים, כדי לקבל רישיון עבודה בניו־יורק.

ואילו יגור הולך מדחי אל דחי. הוא סולד מקרובי משפחתו היהודיים בניו־יורק. רואה עצמו כגרמני, בן לגזע עליון, מנסה להתחבב על צהובי־השיער, הגבוהים והלא־יהודים שבבית ספרו. גישה מוזרה זו של פליט חצי־יהודי המזדהה עם רודפיו הגרמניים מעלה עליו לגלוג ותמיהה, והוא נעשה גמגמן ומוזר. בטירופו הוא מציע לאימו לברוח עימו יחד חזרה לגרמניה. יחסו המסובך של נער בגיל ההתבגרות לאביו לובש כאן צורה של שנאה על רקע גזעי.

יגור בורח מהבית, משתקע בשכונה הגרמנית יורקוויל, ונעשה כלי־שרת בידי איש־ביון גרמני, הומוסכסואל מזדקן, המנצל את להיטותו של הנער להוכיח את נאמנותו לגרמניה, ולהיעשות “ארי של כבוד”. מאוכזב ומנוצל הורג הנער בהתקפת חימה את מעסיקו הנלוז, ושולח יד בנפשו על מדרגות בית הוריו.

הספר מסתיים במאמציו של ד"ר גיאורג קרנובסקי להציל את בנו, בניתוח חירום הנעשה בדירה, באותם מכשירים שהובאו מגרמניה וטרם נעשה בהם שימוש בארץ החדשה.

המילים הנשכחות

י. י. זינגר הוא מספר טבעי ובעל מלאכה חרוץ, לפי מיטב מסורת הסיפור של סופרי האידיש. ריאליסט, היודע לצייר תקופה ולהעמיד גלריה של דמויות, כל אחת בעלת ייחוד משלה, ולכתוב גם על ההווה מתוך נקודת מבט של ריחוק אפי. לסכם תקופה בתך התרחשותה או סמוך מאוד לאחריה. ועם זאת, יש יותר משמץ סכימאטיות בחיתוך הדמויות, וכמו חסר רובד נפשי עמוק יותר, זה שמעבר לאיפיון הסיבתי והחיצוני.

תירגומו של מ. ליפסון חגיגי ומהוקצע, אך דומה שאילו ביקשה ההוצאה להדפיס מהדורה חדשה של הספר, ראוי היה לערוך את התרגום, ולשנות בו כל אותם ביטויים ומילים שלא נשתגרו בעברית המדוברת, כנתינתם ברשימת ביאורי המילים שבסוף הספר:

בלס – בוחן ובודק עצים. גווז – שמש משרת. גתפנות – גסות, המוניות. דייל – מלצר. דלוסקמה – תיק. דפתר – פנקס. הזחח – דחה בזלזול. זיג – פראק. חילק – דג־מלוח. חיס – יחס, יוחסין. טלאיר – מטליא טלאים. טפלים – תינוקות. טצדק – תחבולה. טרטן – היה בשיווי־משקל. לבוד – מחובר. מטרופס – חוב, עונש. נחתומר – מאפייה. סרבל – מכנסיים רחבים. פלטר – מוכר פת. צורב – צעיר. צחפת – במה, דוכן. קמטר – ארון. קפיל – טבח, מבשל. קרר – נוהג בקרון. רתיון – חנינה, רחמים. שריק – חלק, חלקלק. תכה – שולחן קטן.

* י. י. זינגר: “בית קרנובסקי”. תירגם מ. ליפסון. “לדור”, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תש"ו 1946. 500 עמ'.

1969

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 10.10.1969

ספרונו של מנדל זינגר הוא בעצם הרחבה של קטע־עדות שכתב לפני שנים ואשר נכלל בקובץ “יוסף חיים ברנר”, מבחר דברי זיכרונות, שנערך בידי מרדכי קושניר והופיע בשנת תש"ד, 1944, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בהקדמתו לספרון מציין מנדל זינגר כי מקצת דבריו בספר זה כבר פורסמו ב“דבר” בשנת תש“א, 1941, וב”ספר העלייה השנייה" בשנת תש“ז, 1947, ומשום־מה שכה לציין כי עדותו מצויה גם בקובץ הנ”ל שנערך בידי מרדכי קושניר.

הספרון בנוי כולו סביב מאורע מכריע אחד – עלייתו לארץ באותה אונייה בה הפליג ברנר. ברנר יצא לדרך בשם בדוי – פלדמן – משום שהשתמש בדרכונו של ידידו יהושע רדלר־פלדמן, הוא ר' בנימין. זינגר עלה לארץ עם חבורת צעירים מן העיר ברודי שבגליציה. קודם הנסיעה פגש את ברנר רק פעם אחת בלבוב, בה עשה הסופר בין תקופת לונדון שלו ובין עלייתו לארץ. אותה פגישה היתה קצרה מאוד. זינגר החליף עימו מילים ספורות לשם הנימוס, אולם, כעדותו, מראה־פניו של ברנר נחרת יפה בזיכרונו.

בפעם השנייה פגש את ברנר במשרד הציוני בווינה, והסופר התכחש לו, באומרו כי שמו אינו ברנר אלא פלדמן. זינגר שמר את הדבר בליבו ולא גילה לרעיו לנסיעה. יחד עשו את הדרך לטריאסט, שם עלו על סיפון אונייה והפליגו לאלכסנדריה, מאלכסנדריה נסעו ברכבת עד קהיר, משם ברכבת לפורט־סעיר, ומפורט־סעיד שוב באונייה שהפליגה ליפו ולחיפה. חלק מן הנוסעים ירד ביפו, לחלק לא הִרשו לרדת שם, והם חזרו לאונייה.

ברנר חשב מלכתחילה לרדת בחיפה, ושם אמנם ירד. לא זמן רב הצליח לשמור על עילום־שמו. הוא עבד ימים אחדים בחפירת בורות [“צלחות”?] בפרדסי חדרה. העבודה הגופנית הביאה אותו עד משבר. ובינתיים גם “גילו” אותו, וכך חזר לעבודותיו הקודמות בעריכה ובכתיבה.

דרכו של זינגר נפרדה מברנר בחיפה. רק עוד פעם אחת ראה אותו, בהיות זינגר סמינריסט בירושלים ואוכל בשבתות במלון ורשבסקי, לשם בא ברנר באחת השבתות לסעוד יחד עם יוסף אהרונוביץ.

געגועים לשמש

מאחר שקשה על סמך היכרות חטופה זו לכתוב זיכרונות רבים, השתדל זינגר לכלול בספרונו עניינים רבים ככל האפשר הנוגעים לאותה עלייה לארץ בכלל, ולברנר בפרט. הקובץ פותח בהקדמתו של דב סדן, האומר בצדק:

“ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו – העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת־פנים, מתמעטות והולכות ולא רבים בינינו שזכו לכך. ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעבר לגבורות. וכל עדות חשובה וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה.” (עמ' 6).

במדור השני בספרון אסף זינגר לקט מובאות מאגרותיו של ברנר, שהתפרסמו בדפוס, ושעניינו – לבטי ברנר בבעיית עלייתו לארץ־ישראל. המכתבים הם מן השנים 1906־1909. בין היתר אומר בהם ברנר:

“גם לי אין אמונה אחרת, חוץ מבשמש, אבל אני ירא את הארץ, ירא אני את חורבננו הנצחי, ירא אני לראות גם שם רק חנוונים ולא עובדי־אדמה. מצב רוחי הולך ורע מיום ליום…” (1907).

“לתקופת השנה אסע לפלשתינה, אבל לא בתור ציוני מאמין ומקווה, אלא בתור אדם, המתגעגע אל השמש.” (1907)

“…לפלשתינה לא אסע עוד, שונא אני את העם הנבחר, ושונא אני את ‘ארץ־ישראל’ כביכול, פע!…” (1907).

"…אתה נוסע לפלשתינה – אבל מה תעשה שם? במה תתעסק? אני הייתי נוסע לניו־יורק, אילמלא הייתי יודע, שאמצא שם עבודה ספרותית, לשון־קודש וז’רגון, ואהיה מרוויח כסף… (1908).

במדור השלישי בספרון מספר זינגר על ברודי עירו, על גלי המהגרים שהגיעו לשם אחרי הפרעות בקישינב, על ההווי המיוחד שנרקם בעיר, על הנעשה בתנועה הציונית וב“פועלי ציון”. סכסוכים פנימיים ולבטי־עלייה של הצעירים, – קטעים אלה אין להם כל נגיעה לברנר (מחוץ לאותה פגישה קצרה בלבוב) אלא הם מזיכרונותיו של זינגר עצמו.

עימות בין האדם והסופר

המדור הרביעי עוסק בדרך לארץ־ישראל. כאן עיקר עניינו של הספרון, והוא העימות בין סיפוריו של ברנר העוסקים בעלייתו לארץ – ובין זיכרונותיו של אחד הנילווים אליו באותה נסיעה.

זינגר מביא בשלמותו את סיפורו של ברנר “אגב אורחא” (מתוך ילקוטו של בעל מרה לבנה) – המספר על חוויותיו של ברנר מווינה עד אלכסנדריה. סיפור “ברנרי”, מלא אווירה, חיטוט נפשי וידיעת האדם בחולשותיו.

העימות בין העדויות לבין הסיפור יוצר תחושה מוזרה. מצד אחד ברנר ה“צדיק”, אחד מל“ו נסתרים, עוזר לסחוב על גבו את החפצים, נותן ל”קומונה" יותר מכל אנשי החבורה, עוזר לכולם בשעת הנסיעה, ומצד שני – ברנר הסופר, שכאילו “מרגל” בלי הרף את חבריו לנסיעה, בולש את חולשותיהם הנסתרות ביותר, חושף אותם ואת התנהגותם ללא רחם – בסיפורו.

הנה למשל אחד הקטעים המסעירים בסיפור, שיש בהם מאוויר־פסגות של הספרות, למרות הנושא הקודח, החולני.

לנסיעה הצטרף בחור, חולה בשחפת פתוחה. חברי ה“קומונה” משתדלים כל הזמן להתרחק ממנו, מחשש הידבקות, ולא לשתפו בארוחותיהם. אך הוא, החולה, דווקא נדבק אליהם, ומפתה במזונותיו:

“שוב הלך החולה, שרוחו היה סוער עליו משום־מה, ומרה את פקודת השיירה להתרחק ממנה בשעת האכילה עד כמה שאפשר, ולא די שלא קיים את אשר ציוותה עליו להשיג לו צלחת מיוחדת, בכדי להכניס בה כיחו וניעו, עוד תקפה עליו תאוותו לבוא ולהציע, שייקחו מהחמאה הנמסה אשר לו… “תודה! תודה!” – קראו הכול בגועל־נפש נורא… ולמרבה הקילקול של מצב־הרוח התוסס, נבדל, סוף־סוף, הרוסי הנודד מחבריו במזון, לא הבליג על רעיונו, חתך פרוסה קטנה מן הפת המשותפת, מרח עליה קצת חמאה משל החולה ונעץ בה שיניים צהובות חדות… ‘איזה חזירים הם היהודים הרוסים!’ – התמרמר בגלוי הקומיס הדרוהוביטשי כשהוא אדום כולו מחימה רותחת.”

(“אגב אורחא”).

זינגר מעיר הערות אחדות על הסיפור, בין היתר על כך שהנודד הרוסי הוא יעקב כהן (אין לזהותו עם הסופר יעקב כהן), שאף הוא רשם מזיכרונות אותה נסיעה בקובץ שהוציא קושניר. זינגר טוען כי באונייה לא זיהה איש מלבדו את ברנר. כהן בזיכרונותיו טען שגם הוא ידע על זהותו של ברנר. נראה, כי שניהם ידעו מי הוא ברנר, ואף אמרו לו זאת בפניו, ואילו הוא השביעם, כל אחד לחוד, לנצור את הסוד, וכך שמרו את “סודם” גם איש מפני חברו.

הרע והטוב

על המשך הנסיעה מאלכסנדריה דרך קהיר ופורט־סעיד ליפו ולחיפה מספר זינגר תוך שילוב קטעי־עדות ספרותיים מסיפורו של ברנר “עצבים”, בו מתוארת פרשת נסיעה דומה.

ב“עצבים” מתרחשת פגישה עם יהודי רמאי באלכסנדריה, ופגישה עם יהודי טוב בפורט־סעיר, העוזר לעולים על האונייה. ברנר כותב על שניהם:

“רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות… מה גדול התהום שביניהם! ריבון העולם, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת הלחם בבית־בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטריות, אבל מסתתרות, שתקניות…”

(“עצבים”).

ממשיך זינגר ומספר על אותו מעמד כפי שהיה במציאות:

“עד כאן תיאורו האמיתי והנאה של ברנר. אעיר רק, כי לאמיתו של הדבר לא היה הבכי של ברנר שתקני. כבת־צחוקו היה גם בכיו רב. הוא התייפח קשה, לבקשתו התייצבתי על ידו ולא נתתי לאיש לגשת אליו. וכאשר נרגע מעט, אמר לי: 'כשאני נתקל באוזלת־ידינו, תוקף אותי הבכי ואינני יכול להתאפק. סוף־סוף, מה עשה לנו ה”רמאי" באלכסנדריה? הוציא מאיתנו בעורמה סכום קטן, הדרוש לו אולי לקיום משפחתו, ולוּ היה הוא בידינו, היינו דורסים אותו מרוב הרוגז שהצטבר בנו. ומה עשה לנו הידיד בפורט־סעיד? עזר לנו במידת־מה והוציא למעננו סכום פעוט, והנה כולנו מלאי התפעלות ואסירי־תודה לאיש הזר. מלאך מן השמיים ראינו בו, ומה הדבר המיוחד שעשה לנו?' – התרגשותו היתירה פגעה בי, גם לאחר שומעי את ביאורו. לא יכולתי להסביר לעצמי, איך האיש הזה, הסופר המנתח נפש האדם, אשר בחייו הפרטיים, לפחות בינינו באונייה, לא ידע כלל להעריך כראוי את הכסף, ונתן ברצון מכספו לכל נזקק, התרגש כל־כך בשל מעשי־הונאה קטנים כאלה. נזדעזעתי לראות, איך אדם חסון כמוהו מתחלחל כולו מהתייפחות בגלל דברים פעוטים כאלה. ברנר לא נרגע כל הלילה. גם ממני נדדה שנתי בלילה זה. האם בגלל המקרים, שקרו בדרך? או האם בגלל ההרגשה כי מתקרבים אנו לחופי ישראל?"

(זינגר. עמ' 89)

בסיום הספרון מביא המחבר קטעי־עדות והערכה משלו ומשל אחרים על ברנר. ערכו של הספרון אינו בו־עצמו כיצירה ספרותית או כספר זיכרונות מעלה תקופה. חשיבותו באותם קטעי־עדות ישירים הנוגעים לברנר, ומוסיפים כמה פרטים ביוגראפיים (אמנם לא נעלמים), שעיקר ערכם בהוספת קווים אופייניים אחדים לדמותו המופלאה של ברנר, ועימות הבא מפי עד־ראייה לחוויות שפירנסו שניים מסיפוריו. אם רק לשם כך נכתב הספרון – דיינו.

* מנדל זינגר: “עם יוסף חיים ברנר לארץ־ישראל. לפני שישים שנה”. הוצאת מועצת פועלי חיפה. תשכ"ט, 1959. 103 עמ'.

1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.6.1970

כמו אגדה נקרא הסיפור “נחלת אבות” לישראל זרחי [1909–1947], שאותו פירסם כשלוש שנים [כשנה?] לפני מותו. אגדת שני יעקב, סב ונכדו, ושניהם מקושרים קשר עקיף וגורלי בשכונת נחלת־יעקב שבירושלים, הקרוייה בפי הבריות בתי־ורשה.

ר' יעקב הראשון, זקן וחביב, שחי אי־אז בסוף שנות המאה הקודמת [המאה ה־19], עתיר נכסים, בפולין, ואך ילדים לא היו לו. אחר מות אשתו הראשונה נשא אישה צעירה, ונולד לו בן. עולמם רחק משלו, הוא עזבם בשלום וברוב עושר ועלה לירושלים. כאן חיפש לעשות דבר טוב לתושביה, קנה חלקת אדמה ויסד בה שכונה חדשה. בלילו האחרון, בטרם מותו, בהיותו שקוע כולו בהזיית ירושלים, לאחר טיול לילי בה, עלה בליבו צורך דחוף לתקן צוואתו. אמנם בנה את השכונה למען הציבור, שלא על מנת לקבל פרס, אך תיקון אחד יתקן בצוואה: והיה אם יבוא נין ונכד אחריו ויאחז בהר הקודש ירושלים, תינתן לו דירה בבתים האלה, לו ולזרעו עד עולם, ואף נפוליון של זהב ישולם מכל בית־דירה ויורם לו תרומה מדי שנה." (“נחלת אבות”. עמ' 47).

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.

והנה מופיע על במת האגדה יעקב השני, הנכד, אדם מעשי, סוחר מצליח בפולניה, יהודי מתבולל, חסר שורשים. חייו מתנהלים בין ורשה לבין פגרה בניצה, על חוף הריביירה. לו אישה צעירה ומפונקת. יום אחד, לפני מסע הפגרה השנתי, בעודו מחפש דבר־מה בין תעודותיו, נמצאה לו צוואת סבו, ר' יעקב. אפילו אותיות עבריות לא ידע לקרוא, והלך אל שכנו הרב. הבתים בירושלים, עליהם דובר בצוואה, נראו לו עתה כארמונות ורשה. ושכר הדירה – הון עצום. וקובה, הוא יעקב־הנכד, מחליט לסור בקיץ זה, לפני הפגרה בניצה, לארץ־ישראל, למען קבל לידיו את ירושתו. אמנם אינו חסר דבר. עושרו גדול. אך אי־נחת מורגשת בפולניה, משהו בעסקים כבר אינו כשהיה.

פלה, האישה המפונקת, נגררת עימו אל ארץ־גזירה, נכנעת לתאוות־הבצע של בעלה. תל־אביב פועלת עליה כמשקה חריף, תוסס ומשכר. “בתי הקפה הומים מאדם ואולמות הריקודים אינם פוסקים לא ביום ולא בלילה, ויש בה בתים נפלאים, מים קרים וחמים שוטפים בהם תמיד ומעליות של חשמל קופצות לו לאדם את מדרגותיהם, ואילנות רבים שתולים בשולי רחובותיה ומצילים מדרכותיה, ומזרקות מקירות מימיהן בימי חמה, והמון עם שוטף ועובר בראשי חוצות, כאילו היתה כל השנה מלאה שבתות.” (שם. עמ' 67–68).

בתי תל־אביב מטעים את יעקב הנכד לחשוב, שכזאת היא גם ירושתו שבירושלים. אך אכזבה נכונה לו. בבתי־ורשה – יהודים עניים, משפחות גדולות, חיים בצפיפות, אדוקים בדת, ובתי השכונה “הקדש”. אינם בחזקת עוברים בירושה. תאוות בצעו, מזגו הפולני של קובה־יעקב, מסיתים אותו לפתוח בפרשת השתדלויות וטרחות אצל גבאים, שתדלנים ועורכי־דין, כדי לקבל חזרה את ירושתו.

בעודו שקוע בפרשה זו, פורצת מלחמת העולם השנייה. הקשר עם ורשה נותק. הוא ואשתו נותרים בלא כלום, מגורשים ממלונם בתל־אביב. ובחסדו של זקן ירושלמי אחד, שהכיר את סבם בעודו נער, הם מקבלים דירת־דלות בבתי־ורשה. הם חיים עם שרידי גדולתם – החליפה, השמלות, התמרוקים –בלב השכונה האדוקה. מרירותו של קובה מכרסמת בליבו. לפעלתנות אין מוצא. ירידתו גדולה. אשתו זרה למקום. והם נעשים בדחקם זרים זה לזה. וראה פלא, דווקא עתה נהפך עליהם לב יושבי השכונה לטובה. הילדים שוב אינם רצים אחריו בקריאות לעג: “הנכד, הנכד, ומה מכוח הנחלה?” יש שעוזרים בקצבת מזון, בהבאת פחי מים. וברקע דמותו המופלאה של ר' יחזקאל, ידיד הסב, העושה הכול כדי להביא את הנכד למידת ההשתוות עם העיר.

וכך סופה של האגדה: ליבו של קובה משתנה יום אחד, לאחר טיול לילי, בהיותו שקוע בהזיית ירושלים. הוא מבין, “האומנם אותה ירושה מדומה היא שהצילה את חייו וחיי אשתו מן המפולת הגדולה של ביתם, ואותו ארעי אומלל יש בו מידת קבע גדולה משעלה על דעתו?… אפשר לא כיוון סבו לבתים אלה דווקא, ולא לחדר זה דווקא, כשכתב את צוואתו לבניו. ומי יירד לעומקה של כוונתו האמיתית. אפשר אלמלא צוואתו, לא היה עומד עכשיו כאן במקום הזה, נשימת לילה שלווה מסביבו: נחלת אבות, נחלת אבות, ההיה במילים אלה איזה טעם נסתר שנעלם מעיניו עד כה?” (שם. עמ' 115–116).

* ישראל זרחי: “נחלת אבות”. סיפור. הוצאת ראובן מס. ירושלים. תש"ו. 1946. 117 עמ'.

אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח־תקוואי יוסף חנני. אשתו של זרחי, אסתר, היתה אחותו של חנני.

1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.10.1971

ישראל זרחי נולד בראשית שנת תר"ע (1909) בפולין, עלה לארץ ב־1929, עבד כפועל בפתח־תקווה ובשרון, למד באוניברסיטה בירושלים ואחר כך עבד במזכירות האוניברסיטה. הוא נפטר בירושלים בשנת 1947. שנה לפני מותו הופיע ספרו “ארץ לא זרועה” (תש"ו), אחד מספריו האחרונים.

ישראל זרחי הוא מאחרוני הרומנטיקאים של הספרות הארץ־ישראלית. ב“ארץ לא זרועה” ביקש להעלות את סיפורה של העלייה הראשונה – עלייתה של חבורת הביל"ויים, השנים הראשונות של המושבה ראשון לציון וייסוד גדרה (1884). תקופת התרחשות הרומאן ניתנת לקביעה כמעט מדוייקת: מ־1883 לערך, שנה לפני ייסודה של גדרה, ועד 1888 לערך, חודשים אחדים לאחר ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ, בקיץ 1887.

ברור שאין שנת תרמ"ט [1889] נכללת ברומן, מאחר שהיתה שנת־שמיטה, והביאה צרות רבות על מתיישבי גדרה ופטרונם, יחיאל מיכל פינס. לפרשה זו, שהתרחשה ב־1889, אין זכר ברומן, והסיפור מסתיים כשנה לפני שנת־השמיטה.

בשנת־השמיטה הראשונה, תרמ"א (1881) קיימת היתה רק מושבה אחת, פתח־תקווה, ועניין השמיטה היה בין הסיבות לכך שנעזבה. ב־1889 כבר ניתווספו כמה מושבות ובהן – זיכרון־יעקב, עקרון, ראשון־לציון וגדרה.

בעצם מקפל פולמוס השמיטה של אותה שנה את מכלול הבעיות של התנגשות בין חילונים לדתיים, שעתיד להתקיים מראשיתו של היישוב הארץ־ישראלי ועד לימינו אלה. הפרשה כולה מסופרת בספרו של ד"ר ישראל קלוזנר “מקאטוביץ עד באזל” (הספרייה הציונית, תשכ"ח, 1968) ובמקורות אחרים.

ישראל זרחי כתב רומן היסטורי ארץ־ישראלי; כשישים שנה הפרידו בין המאורעות שעליהם סיפר לבין התקופה שבה כתב את ספרו. הוא עצמו נולד כרבע המאה לאחר עלות גיבור ספרו, מגידוב, לחוף יפו. זרחי בחר בצורה ספרותית, שחלקה בדייה וחלקה מבוסס על מחקר היסטורי, ואולי גם שיחות עם ראשוני היישוב היהודי בארץ. כך למשל, מחוץ לד“ר שטיין ליחיאל מיכל פינס, אין הוא מכנה בשם אמיתי שום איש מחבורת ביל”ו וממייסדי גדרה. לעומת זאת כל יתר הדמויות הלוקחות חלק פעיל בספרו, הן דמויות היסטוריות, ואפשר למצוא את קורותיהן בכל ספר העוסק בתולדות המושבות ראשון־לציון וגדרה ובתולדות היישוב בכללו.

אברהם מויאל היפואי, שהמוות לקחו באמצע עבודתו, פקיד הברון רוטשילד בן־שימול, הירש, הגנן דיגור. ובייחוד דיוקנו של אוסובצקי, הנער הרוסי שגודל על ידי פקידות הברון לתפקיד בכיר, ואשר פרשת גירושו מראשו־לציון, בשנת 1887, היא אחד הפרקים היפים והדרמטיים שבספר.

כן מופיע תיאור מדוייק של הברון עצמו, עם אשתו ופקידיו, בביקורו הראשון בארץ באותה שנה. והסיפור כיצד ייסר את איכרי ראשון־לציון על גירוש פקידו אוסובצקי, והדיח סופית את מייסדה, יוסף פיינברג, שהתעקש להתנגד למשטר הפקידות. יוסף פיינברג ואחיו ישראל (לוליק) פיינברג (אביו של אבשלום), וכן ישראל בלקינד ואולגה אשתו, הם מגיבורי הספר שמופיעים בשמם, וכל פרשת התנגדותם למשטר הברון מתוארת בהרחבה.

נוגע ללב הוא גורלו של יוסף פיינברג, שיצא נקי מכל נכסיו לאחר שגורש מהמושבה, ונעשה עגלון נודד בדרכים.

ביום חורף, בגשם שוטף, על פרשת הדרכים בין ראשון־לציון לעקרון, פוגש מגידוב את יוסף פיינברג לובש שק על ראשו ונוהג בעגלה. שניהם יושבים שעה קלה בגשם על שקים יבשים תחת העגלה, ופיינברג אומר:

"הלילה לנתי בראשון־לציון, בדרכי מיפו לעקרון, ומה אומר לך, כמו צל עובר הייתי במושבה, כמת נשכחתי מלב… עברתי בחוצות והיה נדמה לי שהבריות לא ראוני. כאילו כבר לא הכירו את פניי… והלא ראשון־לציון היא זאת, כברת־ארץ שאני מצאתי אותה ואני יסדתי בה יישוב, ונתתי עליה נפשי, מיטב דמי וחלבי… ועכשיו, עכשיו כשבאתי לשם… תחילה לא ידעתי כלל שאיכפת לי כל כך. אולם כשבאתי וראיתי את הבתים ואת הרחובות ואת הכרמים – חשבתי ליבי יתפקע בקירבי, כאילו בא האיזמל בבשרי…

“אולם זו רק הקליפה החיצונית, העכורה; אך אם אתה מצליח לשבור את הקליפה אתה רואה, שלא היא עיקר אלא הגרעין שבה… והגרעין יקר, יקר מאוד… אך בשעה ששוברים הקליפה כואב, כואב…” (עמ' 324–325).

יפה הוא גם תיאור עלייתם של הביל"ויים אל יחיאל מיכל פינס, לירושלים, וכיצד הוא מבשר להם כי הופקדה בידיו נחלת גדרה, למען יעלו על אדמתה:

“ר' יחיאל מיכל הביט בו במגידוב בהתעוררות רבה, במבט של אהבה ומחילה. עיניו האירו באור מוזר וגם הוא התחיל צוחק; תחילה חייך לנפשו ואחר כך נעשה חיוכו בת־צחוק שהלכה והיתה לצחוק מלא ורב־דביקות, ואחריו החזיקו כל המסובים; קמו מקומותיהם, הזיזו כסאותיהם ברעש והיו צוחקים מלוא החזה ובקול גדול, עד שזלגו דמעות מעיניהם.” (עמ' 196).

מיטב הרומן הוא באותה גישה רומנטית נאיבית במקצת אשר ממנה משקיף זרחי על גיבוריו. אמנם אין הוא מחסיר את התלאות העוברות על מגידוב גיבורו, כיצד מתעלל בו הירש במקווה־ישראל, כיצד חבריו עוזבים את הארץ, וגם הוא כמעט מתפתה לכך. כיצד אהבתו הגדולה לנדיה היפה אינה עולה בידו, וסופה שהיא מתחתנת עם מירקין, האיכר והסוחר העשיר בראשון־לציון, מחבורתו של אוסבצקי. ולבסוף – הנישואים שלא־מאהבה עם רחל, בגדרה. ואולם, אף פעם אין זו המרירות הברנרית של “מכאן ומכאן”, וגם לא הלעג הקל והייאוש השקט של “תמול שלשום” לעגנון. בעיני זרחי הנוף של ארץ־ישראל וירושלים הוא עדיין נוף התנ“ך: “הוד נשגב שרוי היה במקום הזה. ונוף התנ”ך חי פה בתפארת קדומים והילך קסם של ימים רחוקים, רוויי אגדת נצח.” (עמ' 115).

המלחמה לכיבוש העבודה, יותר משיש בה מרירות יש בה תחרות. הפועלים הערביים מסבירים לו תחילה פנים, כי סבורים הם שבכוונתו להוליכם שולל בעבודת כפיו, ואינו אלא תייר מארץ רחוקה, שנמאסו עליו חיי התפנוקים, והוא בחל במנעמי החיים ובא לארץ. הם משמשים אותו בהכנעה, ואולם בהיווכחם שאינו אלא איש עלוב היגע לפרנס נפשו בצמצום, הם פונים לו עורף, מלעיגים על הליכותיו ועל מיעוט כוחו, משיתים עליו כל עבודה קשה ומעבידים אותו בלי רחמים. ואולם מגידוב, כשם שבתחילה לא נתן דעתו על כרכוריהם, כך נשא לאחרונה את לחצם בשלווה. (עמ' 157–158).

בבוא חבורת הביל"ויים לראשונה לראות את אדמת קטרה, היא גדרה, דומה המראה למה שרואה ברנר בנוף הארץ־ישראלי: “משוכות צבר דוקרני, מכוסה אבק שדות, וסוכת־ענפים חרבה שימשו סימני יישוב. עוד מעט וריח של זבל שרוף בא באפם, ורחש רחוק נשמע מחצרות הבתים הנפולים. כשהגיעו אל תחום הכפר בא מאחורי צבר עקור משורש נער מגודל שיער, טרוט עיניים, קרעי הבלואים מסתירים מערומיו… והתחיל בורח בבהילות רבה אל עבר הכפר… עדה עלובה היתה זאת, גברים שבהם רזי־פנים ומצומקי־בשר, והילדים לקויים בעיניהם, חשופי־שת, רגליהם שחורות מטיט השדות ובגדיהם תלויים עליהם בלואים בלואים.” (עמ' 198).

ואולם הפגישה הראשונה עם תושבי הכפר הערבי קטרה עוברת בשלום, והללו אף מקריבים לאורחים מצות־לחם ומלפפונים ובצלים.

פרשת בניית האורווה הראשונה בגדרה, בבור (מחוסר רישיון לבנות בתים), התנכלויות השכנים, סכסוכי מים, קרקע, והלשנות לשלטון התורכי, כל אלו פרקים שכתובים בהיסטוריה של המושבה – מתוארים בכל צבעוניותם בספרו של זרחי, ובדיוק רב, כמעט ללא שום סטייה מהאמת ההיסטורית. ובכל זאת אין זרחי רואה בתחילתה של גדרה כמין אות לאיבה ממושכת עם הערבים, אלא שואף להראות בעיקר את התקווה החדשה, שמתבטאת בלידת ילדו הראשון של מגידוב בגדרה, ועימה מסתיים הספר.

כמעט ככל מי שמספר על אותה תקופה, נאבק גם מגידוב בדרך, ממש כיעקב אבינו, עם ה“מלאך”, ערבי בדווי שמתנפל עליו ומכה אותו מהלומה עזה בראשו. מגידוב אינו מוותר. שלא כגיבורו של סמילנסקי ב“הדסה”, או הגיבן ואחיו ב“מכאן ומכאן” לברנר – מגידוב נלחם בכל כוחו למען לא יפלו חמשת הנפוליונים של זהב, הכסף של המושבה גדרה, בידי השודד הערבי שמתנפל עליו.

שעה ארוכה הם נאבקים בחול, כמעט עד כלות כוחות, ורק במאמץ אחרון מצליח מגידוב לתקוע לבדווי אגרוף בחזהו, וחוזר ליפול בחול. הערבי נופל גם הוא, ומגידוב, שקם בינתיים, תמה, למראה קורבנו – “כיצד היה בו הכוח להכות איש עד איבוד חושים, והוא לא פגע מעודו אפילו בחיה והיה שייך עם אגודת רודפי־שלום.” (עמ' 230). הוא גוחן על הבדווי ומבקש לבדוק את חבורתו. “תחילה נתן לו הבדווי לעשות בו כחפצו, אך פתאום נשתמט ממנו בבהילות ובאימה, ניתר ממקומו, גחן על ארבע ואחוז מורא רב ישב על גבנון של חול והתחיל בוכה.” (עמ' 231).

מגידוב מרחם על שודדו המוכה, שיושב לפניו ובוכה כתינוק, והוא נותן לו מטליקים אחדים, מן הכסף שניתן לו לקנות לעצמו מזונות בדרך שליחותו.

הבדווי מתבונן בו תחילה בבהלה ובאימה, ואחר כך חוטף את הפרוטות ומנשק את ידי מגידוב בבכייה וביללה. מגידוב נרתע לאחוריו ומתרחק בבהילות. בבואו ליפו הוא נכנס אצל חנותו של ר' צלאל בעל־תבואה, יליד צפת, ושומע הסבר:

“זה טיבו של הישמעאלי: תראה לו מורך־לב מיד יתקע סכין בגבך. אך אתה צא לקראתו ביד חזקה וינשק כפות ידיך… כך הוא הדבר, אנחנו בני צפת יודעים יפה הליכותיהם. אתה שאל את הישמעאלים במקומנו ויגידו לך מה טיבם של יהודי צפת; לא אחת טעמו נחת זרוענו, ומאז – שקט ושלווה, אין פוצה פה ומצפצף, ואפשר לחיות עימם בשלום – זהו הישמעאלי מטבע בריאתו…” ­עמ' 232).

* ישראל זרחי: “ארץ לא זרועה”. רומן. ספרייה “לדור”. הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"ו. 1946. 338 עמ'.

*

אהוד בן עזר: שנת השמיטה הראשונה בפתח־תקווה, תרמ“ב, 1881–1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ”ט, 1888–1889

שנתיים לאחר שנוסדה המושבה פתח־תקווה רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים־המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על־פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל־פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי “כולל אונגארן”, תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.

שנת תרמ"ב, 1881–1882, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כישלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית־מרקחת, בית־מרחץ, בית־ספר ובית־כנסת.

יהודה ראב וחבריו ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה“חלוקה” – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה“כוללים” הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל“עראבֶּרס” ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני־קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.

לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1888–1889, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על פתח־תקווה שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ־ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי־ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז’ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז’ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי “למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית.”

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי־ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח־אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – “היתר עבודה בשמיטה” בארץ־ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון]. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה “עַלַא חַשַֹׂבּ אִל־בּארון,” על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, (שביקר לראשונה בארץ בשנת 1887), באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ־ישראל על יסוד איתן לדורי־דורות.

1936

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.12.1976

חוט של חסד משוך על הרומאנים והסיפורים הארץ־ישראליים משנות השלושים [למאה ה־20], רוח של תמימות, של התפעמות אפילו מחידושי הטכניקה, המשנה את פני הארץ בקצב הולך וגובר, אך גם תחושה של חרדה מפני הבאות. החשש מפני המלחמה, והחרדה פן האנושות עלולה להשתמש לרע במכשירי כוחה החדשים ורבי העוצמה.

עם זאת לא נעדרים סממנים ברורים של “דולצ’ה־ויטה”, בעיקר בתיאור החיים העירוניים בארץ־ישראל, שכבת עשירים ומתעשרים, הנוסעים לקהיר מדי חורף, ולמקומות־נופש אשר בלבנון, בקיץ, להם מכוניות ונהגים פרטיים, לעיתים גם סוסי־מירוץ ומסלול־תעופה פרטי. החיים האלה מושפעים כמובן הרבה מסגנון חיי הנציב־העליון והפקידות הבריטית הגבוהה, ששימשה דגם לחיים אחרים, זרים ואריסטוקראטיים. והיו שהסתופפו בצל הבריטים, והסתגלו כמעט או בהרבה לסגנון חייהם, תופעה שנפוצה במשפחות עירוניות עשירות. יהודיות גם ערביות.

כך היא דמות של המהנדס פוריון ברומאן “תנובה” (1934) של אביגדור המאירי. פוריון הוא כמין צירוף של רוטנברג ונובומיסקי, המבקש לבנות בארץ מפעל גדול בנוסח אמריקאי, ולא ברור אם מדובר בחברת החשמל, בפיתוח ים־המלח, או בחפירת תעלה ימית לאילת. ויש ברומן גם ארוסה, נערת זוהר תל־אביבית בנוסח שנות השלושים [למאה ה־20], בשם בללה מארדן, ולה אווירון פרטי, בו היא נוסעת לערוך קניות בקהיר, או לשחק טניס בארמון הנציב בירושלים. ויש, כמובן, גם פרשת אהבה של פוריון לתנובה, חלוצה צעירה היושבת בקבוצת “תנובה” אשר בעמק.

הנחת קו־צינור־הנפט מכרכוך שבעיראק, דרך המדבר, לארץ־ישראל, ובניית בתי־הזיקוק במוצא הצינור, בחיפה, משמשים רקע לרומאן של ישראל זרחי (1909–1947) “הנפט זורם למזרח־התיכון” (1936). זה היה ספרו השלישי של זרחי, אשר עלה ארצה בשנת 1929, ונראה שזכה להצלחה, ונדפס מאז ביותר ממהדורה אחת. אלא שלאחר שנים רבות נשכח כמעט כליל. (העותק שבידי ניתן לי במתנה מידי שלמה שבא, ועליו רשומה הקדשתו של ישראל זרחי למשורר יעקב פיכמן, משנת 1936).

יש אשת־זוהר חיפאית ברומן, ושמה זפירה (ובקיצור – פירה) הוסט, החיה בעושר רב בבית מפואר בקצה העיר, עם בעלה, כלבתה, מכונית מפוארת ונהג, אלא שאין היא אישה נאמנה במיוחד, והיא מפזרת דרכיה וקונה לה מאהבים מבין ידידיו של לבעלה ומבין המהנדסים העומדים בראש החברה הזרה, הבונה את קו צינור הנפט ואת בתי הזיקוק.

אלא שלא הנפט ולא זפירה הם גיבורי הרומאן, אלא זוג צעירים ארצישראליים ממושבה ותיקה בגליל התחתון, “עיליה” (כנראה – יבנאל או מצפה), והם גדעון ברקאי ונורית כספי, שני שמות פרטיים ומשפחתיים הנשמעים שגורים מאוד בדורנו, אך היו ודאי חדשים, ומאוד לא “משומשים”, כאשר בחר בהם זרחי לשני גיבוריו בני־הארץ, ברומן שכתב בשנת 1935 לערך.

גדעון הוא בחור תמים ורגיש, לא מלומד ביותר, כפרו צר לו, בית־הוריו עני ונחלתם בקושי מפרנסת את בעליה. נורית היא אהבתו הראשונה והיחידה, אלא שהיא עוזבת, יחד עם אחיה צבי, את הכפר, ועוברת לחיפה, לאחר שסיימה את לימודיה בבית ספר לאחיות בירושלים. צבי נעשה לנהגה של משפחת הוסט, והוא ברומאן הדמות המנוגדת לגדעון. צבי הוא בן־הארץ המעשי, שאינו שוגה בחלומות, המרגיש ב“פרוספריטי” הבא בעקבות העלייה וההתעוררות הכלכלית והתעשייתית, ומתכוון להתעשר מהר.

נוגעים ללב הקורא, גם כיום, תיאורי משפחתו של גדעון, יחסיו עם אביו, כאב עזיבת הכפר, ואהבתו לנורית, שמעניקה לו את גופה בשלמות פעם אחת ויחידה, בעשותם לילה על חוף ים־המלח, ליד הקאסינו, ממנו הגיעו צלילי מוסיקה, ולאור זיקוקין־די־נור. ומה שנראה בעיני גדעון כהתחלה כבירה והגשמת משאת־נפש, אינו לגבי נורית אלא מעשה־חסד, ואינה מתכוונת כלל לקשור גורלה בחייו.

וגדעון כגיבור אחר בן־הארץ, עמשי השומר, בספרו של יעקב רבינוביץ “נדודי עמשי השומר” (1929), פונה לברוח אל המדבר. עמשי אמנם יוצא, לפני מלחמת העולם הראשונה, לגלות את יהודי חייבר האגדיים, ואילו גדעון יוצא לעבוד בהנחת קו צינור הנפט. המפעל המודרני במדבר קוסם לו.

שתי פנים למדבר – הצד הרומאנטי, זה של בריחה מן החיים בכפר קטן ובעיר זרה, לעבר המרחבים, השמיים המכוכבים, הבדידות ורגעי התגלות נדירים של האדם לעצמו. והצד השני הוא רצונו של גדעון לשכלל את נפשו, לקחת חלק בתנופת העשייה של תקופתו, לרכוש לעצמו מקצוע השייך לעתיד (חשמלאי), ולפרוץ גם בכך את טבעת השיממון העלולה לסגור עליו אם ימשיך בחיי איכר בכפר הגלילי הקטן.

אך כל חלומותיו היפים עולים בתוהו. נורית חיה עם גבר זר. פסלון העשתורת העתיק, שהביא לה שי מעיראק, לא היה אלא זיוף. חברת קו צינור הנפט נוגשת בפועלים, והחיים במדבר חד־גוניים וחסרי עתיד. הנפט זו האנרגיה הכבירה, אשר כל העוזר בגילוייה ובהזרמתה כמו לוקח חלק בדופק־דמו של העולם, הנפט הזה עתיד לפרנס את כלי־המשחית של המלחמה המאיימת באופק, וגדעון חוזר מן המדבר לחיפה כדי לשמוע את דברי ידידו, הבחור הארצישראלי המעשי, צבי כספי:

“נו, די, גדעון. הישאר כאן ועבוד איתי. את עמק עכו מחלקים עכשיו למגרשים. אני הרווחתי כבר בעין יפה. יש אפשרויות מרובות, אתה תישאר כאן, תעבוד איתי כסוכן, תרוויח גם אתה ותעשה הרבה כסף. די כבר בחלומות המדבר. מה נתן לך כל זה?” (שם. עמ' 300).

וכך שקע, כנראה, גדעון ולא נותרו ממנו אלא חלומו ומסעותיו, בספרו הנושא את השם המוזר “הנפט זורם למזרח התיכון”.

* ישראל זרחי: “הנפט זורם למזרח התיכון”. רומן. הוצאת הספרים הארץ־ישראלית. ירושלים. תרצ“ו. 1936. 301 עמ'. מחיר הספר בכריכת־בד נאה – 170 מא”י.

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.1.1972

טהא חוסין נולד בשנת 1889 להורים עניים בעיירה קטנה במצרים העליונה. בהיותו כבן שלוש, עוד קודם שלמד לדעת את האל“ף־בי”ת, התעוור. על התעוורותו הוא כותב: “במקום רופא קיימת ‘חוכמת נשים’ וכדומה, חוכמה פושעת ומחטיאה. בשל תרופות נשים איבדתי את מאור עיניי. עיניי לקו בדלקת, אבל זמן רב לא שמו אליי לב. לבסוף קראו לגלב, ותרופותיו איבדו את מאור עיניי…” (“ימים”, עמ' 107).

למרות עיוורונו למד טהא חוסין ב“אל־אזהר” ובסורבון, ונעשה סופר, חוקר ומבקר־ספרות ערבי־מצרי מהולל, שפירסומו הגיע הרחק מחוץ לגבולות הארצות של דוברי ערבית. בשובו למצרים נתמנה כמורה באוניברסיטה של קהיר. שימש גם כשר חינוך, ופירסם עשרות ספרים. חיבוריו כוללים עיונים בספרת הערבית הקלאסית, תרגומים מלשונות אירופה, מחקרים ספרותיים והיסטוריים, מסות, סיפורים קצרים ורומאנים.

את שמו כסופר קנה לו בספרו האוטוביוגראפי “הימים” (“אל־איאם”, 1929). הכרך הראשון של הספר מתאר את ילדותו בכפר מולדתו, את התעוורותו, את לימודיו ב“כותאב”, הוא ה“חדר” בנוסח הכפר המצרי, עד הגיעו לקאהיר וכניסתו למכללת “אל־אזהר”. בשנת 1939 הופיע החלק השני של האוטוביוגראפיה, המוקדש לשנות לימודיו ב“אל־אזהר”.

ב־1935 הופיע הרומאן שלו “אדיב”, שגיבורו הוא סטודנט מצרי בפאריס בעת מלחמת העולם הראשונה, אשר מרוב חרדתו שמא תאבד אותה תרבות אשר למענה זנח את תרבות אבותיו, הוא כורע תחת נטל ייאושו ודעתו נטרפת עליו.

ברומאן “קריאת השרוני” (“דועא אל כרואן”, 1938) מתאר חוסין פרשת אהבה, שנאה ורצון לגאולת דם בין נערה ענייה ממוצא בדווי לבין מהנדס, אשר בביתו באה לעבוד כמשרתת. המהנדס אשם בפיתוי אחותה, פיתוי שהביא לרציחת האחות על־פי חוקי כבוד המשפחה.

טהא חוסין היה גם הסופר המצרי הראשון שחיבר סאגה, הגדת־משפחה, בשם “עץ האומללות” (“שג’רת אל־בוס”, 1944), שבה הוא מתאר שלושה דורות בחיי משפחה מצרית מן המעמד הבינוני בעיר קטנה בשלהי המאה הקודמת [ה־19] ובראשית המאה הנוכחית [ה־20]. (על־פי “בחינות אחדות ברומאן המצרי המודרני” מאת מנחם מילסון. “קשת” לספרות ערבית, אביב 1970). כיום נזכר מדי פעם טהא חוסין הישיש כאחד המועמדים לקבלת פרס נובל לספרות.

בשנת 1922, כשלוש שנים לאחר הופעתו, תורגם “ימים” לעברית בידי מנחם קפליוק. זה היה התרגום הראשון של הספר, שמאז תורגם להרבה לשונות. הופעת התרגום העברי נחשבה למאורע, ועיתונאי ירושלמי שלח על כך מברק לעיתון המצרי “אלמוקטם”. קפליוק כתב הקדמה למהדורה העברית, והקדמה זו תורגמה לערבית והופיעה באותה שנה במוסף הספרותי השבועי של העיתון היומי המצרי הליבראלי “אס־סיאסה”. קפליוק הוסיף ותירגם את “מלכי ערב” לאמין א־ריחאני. שני ספרים של עארף אל־עארף על הבידואים במחוז באר־שבע ועל תולדות באר־שבע ושבטיה, את “יומנו של תובע בכפרים” לתופיק אל־חכים, ולאחרונה את “הגנב והכלבים” לנאג’יב מחפוז.

אבל אופיינית, וגם מצערת, היא העובדה כי מאז הופעת “ימים” לפני ארבעים שנה, לא תורגם שום ספר נוסף של טהא חוסין לעברית, אפילו לא חלקה השני של האוטוביוגראפיה שלו. ויש לשער, לא מפני חוסר רצונו של קפליוק להמשיך בתרגום יצירותיו של טהא חוסין.

כל זיכרונות האור שנושא עימו טהא חוסין מן התקופה שלפני התעוורותו הם גדר־קנים גבוהה מקומתו, במרחק כמה צעדים מביתו, ותעלת־השקאה הנמשכת מן הנילוס. תחום צר זה הוא עולמו הנראה היחיד, נקודת־המוצא. כל שאר מגעיו עם העולם נעשו כבר ללא חוש־הראייה. משום כך מקבלות גדר־הקנים והתעלה, מימדים וחשיבות שמעבר לערכן הריאלי. מראות הילדות, אשר במקרה זה הם המראות הגלויים היחידים, נעשים לתבניות העולם. טהא חוסין מתאר את עולם ילדותו בצורה חושנית מאוד, אשר בוודאי נתחדדה משום חסרונו של חוש־הראייה. כך, למשל, הוא מאפיין את ה“סידנא”, מורהו ב“כותאב”, על־פי נעליו הצריכות תיקון, על פי מגע ידיו בכתפי תלמידיו בשעת ההליכה, ובעיקר על פי קולו.

“שמעו ותמהו: ‘סידנא’ היה מוצא שקול נהדר לו, ואילו אני – אודה ולא אבוש, הייתי סבור שלא ברא עוד אללה קול מכוער שכזה. כל פעם שהייתי קורא את דברי אללה יתעלה (בקוראן): ‘הנה הזר והמוזר שבקולות הוא קולו של החמור’ – מיד התייצב נגד עיניי רבנו השר את בתי השיר של ה’בורדה' (שיר מיסתורי מפורסם על אדרתו של הנביא) בדרכו אל המסגד לתפילת השחרית, או בשובו לביתו לעת ערב מן ה’כותאב'.” ("ימים, עמ' 32).

מקטע זה עולה תכונה נוספת של טהא חוסין והיא ההומור, ראיית הצד הקומי שבמציאות. לימודיו ב“כותאב” פירושם לימוד בעל־פה של הקוראן, ואחר־כך – של ספרי דת ודקדוק. הלימוד בעל־פה והקריאה בהטעמה נכונה הם גם מטרת הלימוד של שאר התלמידים פקוחי העיניים. מאחר שאין אלה הדברים המושכים ביותר את ליבם של ילדים חובבי שעשועים וצחוק, נעשים הלימודים לא פעם פלסתר. טהא חוסין מעלה בחמימות ובאהבה את זיכרם של תעלולי ילדותו. אגב כך נפרשת יריעת חייה של משפחה מרובת ילדים (טהא חוסין היה אחד משלושה־עשר אחים ואחיות), ענייה, אך לא שקועה בדלות. האב הוא איש משכיל בנוסח התקופה, והבנים הבוגרים לומדים ב“אל אזהר”.

ילדותו של טהא חוסין אינה עוברת עליו בחשיכה גמורה. הסיפורים שהוא שומע משובבים את נפשו. הוא יודע גם פחדים – פחד מפני שדים ורוחות, פחד מני הלילה, פחד מפני אכילה בחברה (פן יצחקו לו) – והרבה אמונות טפלות, אשר חלקן מעין מיתוס פרטי שהוא בורא לעצמו כדי להתגבר על תחנות קשות בחייו. אגב, חוסין מספר כי במנהג זה – לאכול תמיד ביחידות ולא בציבור, הוסיף להחזיק גם בבגרותו, ואפילו בשעה שהפליג באונייה לאירופה ובעת שישב בצרפת. “מנהג זה לא עזבתיו אלא אחרי שנשאתי את אשתי, היא הזירתני ממנו, כמו מהרבה הרגלים אחרים שהייתי דבק בהם.” (עמ' 25).

בהיותו סטודנט בפאריס נשא לו טהא חוסין אישה צרפתייה, שהיתה לו במשך השנים לעזר בעבודותיו וביצירותיו.

החשיכה שירדה על עיני הנער, בעקב הבערות של סביבתו, היא גם סמל מוחשי לאותה בערות. בעטייה של הבערות נפטרת במחלה אחותו הקטנה בת הארבע, האהובה עליו ועל כל בני המשפחה. איש אינו מעלה על דעתו להזמין אליה את הרופא, והתרופות הביתיות רק מקרבות את קיצה. במחלת הכולירה מת אחד מאחיו הגדולים. כתרופות מחלקים אנשי הדת פתקים על קרטון לבן שעליהם רשומים שמות הקדושים, ואותם הם מייעצים לבלוע.

הדברים היחידים המשעשעים את נפשו של הילד הם, כאמור, סיפורי האגדות והמעשיות, שיחות הנשים, תיאורי החיים וההווי. הלימוד בעל־פה אינו מביא לו שמחה רבה. דומה שגם בו הוא רואה חלק מן הבערות והחשיכה אשר סביבו. חלומו הנכסף הוא להגיע למדרגת תלמיד ב“אל־אזהר”.

הספר מסתיים בבואו של הנער העיוור לשמוע את השיעור הראשון מפי שייך מפורסם ב“אל־אזהר”: “תחילה לא הבחנתי בדבריו ולא כלום, אך מעט מעט תפסתי את דיבורו… אודה ולא אבוש: ערך החוכמה נפל בעיניי פלאים.” (עמ' 123).

השייך מורה הלכות גירושין “בניגון ובהטעמה, בקול מחרחר וצרוד, שבעליו השתדל לעשותו ערב לשומע.” (שם. עמ' 123). האכזבה מן הבערות, שנמשכת והולכת גם במקום שבו קיווה למצוא חוכמה, היא שהביאה את טהא חוסין, בהיותו כבן שבע־עשרה, להביע דיעה אפיקורסית אשר בגלל גורש מ“אל־אזהר”.

בחייו ידע סדרה ארוכה של מלחמות קשות בשונאיו ובמקנאיו הרבים. בדיעותיו החופשית הקים לו אויבים רבים מקרב העולמה (תלמידי חכמים) של “אל־אזהר” ומקומות אחרים, ריאקציונרים ושוטמי החדש. גם ספרו “על שירת הג’אהיליה” (1926) הוחרם בשעתו מפני המסקנות האפיקורסיות שהגיע אליהן במחקרו.

* ד“ר טהא חוסין: “ימים”. תרגם מ. קפליוק. הוצאת “אמנות”, תל־אביב. תרצ”ב, 1932. 123 עמ‘. ספרייה לכול מס’ 16.

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.5.1973

שמו של המספר והמחזאי המצרי תופיק אל־חכים (נולד ב־1898 באלכסנדריה) נזכר לאחרונה יחד עם שמו של הסופר המצרי נאג’יב מחפוז (נולד ב־1911) כמי שסר חינם בעיני שלטונו של סאדאת. תופיק אל־חכים עומד בשורה הראשונה של יוצרי הפרוזה החדישה בספרות הערבית המודרנית. את השכלתו הערבית קנה במצרים, ואת הכללית – בשבתו שנים אחדות בפאריס, שם למד משפטים.

שם גם כתב את הגירסה הראשונה של ספרו הראשון “עאודת אל רוח” (1933. “שיבתה של הרוח”) הקרוי, בתרגומו העברי, “היתה רוח אחרת”. הסיפור מתרחש על רקע תקופת ההתקוממות המצרית נגד הבריטים ב־1919 והתנועה הלאומית המצרית בהנהגתו של סעד זגלול.

במאמרו “ראשיתו של הרומאן המצרי” (“אופק”, קיץ 1970, בעריכת יוסי גמזו) אומר ד"ר ששון סומך כי ברומאן זה נטל על עצמו תופיק אל־חכים משימה שאפתנית: לחרוג מדרכי־ספרות תמימות ולעטות על השכבה הריאליסטית לבוש סימבולי. הספר מבוסס בחלקו על פרטים אוטוביוגראפיים. לדעת סומך, רוממותה של השכבה הסימבולית אינה מוסיפה תמיד לעומק השכבה הריאליסטית. עם זאת, חובה להדגיש, כי חיוניותה של השכבה החיצונית אין לה תקדים בסיפורת המצרית.

ספרו של אל־חכים שופע הומור ומלא דמויות מעניינות ותוססות, דמויות מצריות בכל רמ"ח אבריהן. וייתכן כי הישגו הגדול של אל־חכים ברומאן זה הוא העובדה שהדמויות מדברות בעד עצמן. חיוניותן מובלטת על־ידי דיבורן ומעשיהן. הדיאלוג בספר, הכתוב בלשון מדוברת (לעומת החלקים הנאראטיביים, הכתובים בלשון הספרותית), הוא, אולי, הטוב ביותר שבסיפורת המצרית. מי שמכיר את הדיאלוג במחזותיו של אל־חכים לא יראה בכך משום פלא.

מסיפור זה פנה אל־חכים לסימבוליקה וניסה כוחו במחזות בעלי מגמה סמלית, כמו “אנשי המערה”, על יסוד אגדה קוריאנית על ישני מערה במשך מאות בשנים. “שהרזאד”, על גיבורת “אלף לילה ולילה”, “מושב נשים” ברוח אריסטופאנית, ומערכונים רבים, שאחד מהם, “בוקר במחלקת הבריאות”, נכלל במהדורה העברית של “יומנו של תובע בכפרי מצרים”. כמה ממחזותיו זכו להצלחה רבה על הבמה המצרית. אחד מהם, “העיסקה”, מחזה שעלילתו מקורית ומזכירה את גוגול, הוצג גם ב“קומדי פראנסז” ב־1958.

סיפורו “יומנו של תובע בכפרי מצרים” (1937) נחשב לטוב בסיפורים הערביים בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, כפי שכותב בהקדמתו המתרגם, מנחם קפליוק. הספר תורגם לשפות רבות. קפליוק מוכר לקורא העברי כמתרגמן השקדן של יצירות ממבחר הספרות הערבית בת־זמננו. כבר ב־1931 תירגם את “ימים” לטהא חוסיין, ולפני כשלוש שנים את “הגנב והכלבים” לנאג’יב מחפוז. מבואותיו לספרים מאירים עיניים ועליהם מתבססת רשימתי.

“יומנו של תובע בכפרי מצרים” הוא סיפור קריא ומשעשע ביותר. חריף מאוד בכושר ההתבוננות והתיאור, מותח בעלילתו הבלשית־למחצה, ומותח ביקורת חברתית נוקבת על סדרי השלטון המצרי בתקופה המתוארת ועל פיגורו של הכפר המצרי. הסיפור מחזיק קצת יותר ממאה עמודים, ונדמה שכדאי היה להדפיסו מחדש במהדורת־כיס במסגרת סדרת “תרמיל”, מה גם שהתרגום שומר על איכותו וצבעוניותו גם כיום.

הסיפור כתוב בפשטות, בצורת יומן. מוסר תמונה ריאליסטית מחיי העם המצרי היושב ב“ריף”, מושג מצרי הכולל את הכפרים ואת העיירות, הגדולות והקטנות. תמונות מחיי יום־יום של הפלח המצרי, סבלו ויגונו, והמערכת המורכבת של החיים הציבוריים והמדיניים, שבמרכזה עומד ה“עומדה” (המוכתאר), השליט בכפר מטעם, המרכז שלטון יחיד. הסכסוכים והקטטות לצורותיהם הקלות והקשות כפי שהם משתקפים בערכאות, שאל־חכים בקיא בהן מימים ששימש במשרת תובע באחד ממחוזותיו של עמק הנילוס.

הוא מעביר שורה של טיפוסים אופייניים מהמנגנון הממשלתי באותה עיירה, שבה המרכז של האיזור הכפרי. מוקיע את הסדרים של מנגנון התביעה והמשטרה, מעלה טיפוסים של שופטים, אנשי־דת, פקידים ממשלתיים, נשותיהם, ומסכת הדיבות והמריבות והפרובינציאליות. ובמרכז העלילה עומד מעשה רצח, ואחריו התאבדות, או מעשה־רצח נוסף, של יפהפייה כפרית בשם רים, פרשה של אהבה וקנאה שנשארת סתומה גם בסוף הסיפור.

סיפורו של אל־חכים הוא דוגמא מצויינת לסיפור ריאליסטי, שרקעו מוגדר מאוד מבחינת המקום, התקופה והחברה המתוארת, אבל ליחו לא נס, משום שהוא עומד בזכות עצמו כ“עולם”, אפילו השתנה הכול, או לא השתנה דבר – במציאות החברתית של הכפר המצרי. הוא סיפור שמילא שליחות לשעתו, אך כמעשה־אמנות יש לו קיום בלתי תלוי בשעתו.

דוגמה ליריעת החיים הססגונית שמעלה אל־חכים הוא תיאור שני מסדרי־זיהוי בפני אנשי־כפר נבערים:

"הבאנו את אשתו של הנרצח והצגנו לפניה את הנאשם בין אנשים אחרים, שהוצאנום במקרה מאולם ישיבות בית־דין השלום והעמדנום לצורך הזיהוי. ביניהם היה אחד, ביש־מזל, סוכן חברה, שהביא מסמכים של החברה כדי להתדיין עם נתבעים על־ידה. פתאום הוא רואה את עצמו תקוע בין אלו שנלקחו מאולם בית־הדין והוא עומד יחד איתם בשורה ארוכה באולם התביעה כשבא־כוח התביעה מביא אל שורת העומדים אשת־מדנים ומצווה לה, שתוציא משורת העומדים את הרוצח. האישה מסתכלת בפני העומדים כשהיא מכה על ליבה ומחרפת נמרצות את רוצחי בעלה. היא ניגשה אל רוצח בעלה, מיד נתרחקה ממנו בשקט והוסיפה להסתכל בעומדים – עד שהגיעה לאותו מסכן, בעל המסמכים השלומיאלי, שאינו יודע ולא כלום מכל העניין וטפחה לו על חזהו טפיחה חזקה, שכמעט הפילתהו ארצה, ומיד נתנה קולה ביללה:

“יריבי! יריבי!”

האיש נזדעזע, מופתע ונדהם. אחר־כך התעודד ושאל:

“אישה! הגידי לי: האם אני מכיר אותך?”

האישה כאילו לא שמעה כלום והוסיפה ליילל:

“יריבי! שופך דמי! יריבי!”

האיש פנה אליי כמתחנן:

“אדוני הבק, חלצני! מעולם לא ראיתיה ולא פגשתיה.”

אז קם בא־כוח התביעה – אני בעצמי, אך לא בכבודי – בשאלותיו המשוננות יפה על־פה, שאלות של שיגרה, אשר אם לא תשאלן, יראום הממונים כשגגה שיצאה מלפניך ואפילו אם אין להן כל יחס לאותו עניין, שאלות הבל שאין אומרות כלום כשלעצמן, אלא שחוקי המשפט רואים אותן כלוחצות את הפושע אל הקיר.

ובכן שאלתי את המדובר:

“בינך ובינה היו מריבות?”

“לגמרי לא, אדוני. הלא איני מכיר אותה.”

עשיתי אתנחתא קצרה, כדי לשאול אותה שאלה, שכל תובע וכל שופט שואל אותה בביטחון ובמנוחת־לב כאילו תפס את השור בקרניו:

“אם כן, מה סיבת טענותיה נגדך?”

“האם אדע? פגע רע עם אור הבוקר נתגלגל על צווארי!”

“עצרהו, שוטר!”

“לעצרני? לאסרני? ואני, אדוני הבק, הלא יש לי משפט אזרחי למטה בבית־הדין. עשה חסד ותן לי ללכת לעבודתי.”

האיש נלקח למעצר. וכשהכריזו על משפטו האזרחי והוא, התובע, לא הופיע, בטלו תביעותיו. וכה ישב האיש במעצר מקופל־רגליים תחתיו כשהוא חושב על הצרה, שבאה עליו לפתע פתאום על לא עוון ופשע…

נזכרתי מעשה זה ואמרתי על ליבי: לא ולא! אסור לנו להפריז על ערך הזיהוי. אותם הפלחים, שהמוגלה אוכלת עיניהם מינקותם, והכרתם הוזנחה ללא טיפול במשך דורות של שלטון מושלים מכל הגזעים – על הפלחים הללו אין לסמוך בענייני זיהוי והגדרה.

והאם יש זיהוי מופלא מזה שערכתי בשעת תביעת זיוף? הנאשם היה אפנדי, לפיכך העמדתיו בין אנשים מתורבשים, הבאתי את התובע, פלח, וציוויתי עליו להוציא את בעל־דינו מהשורה. הוא הסתכל רגע בפניהם של העומדים, עזב את השורה ועמד כנגדי, בא־כוח התביעה החוקר, ונעץ ארוכות מבטו בפניי. בעיניו ניראו סימני פקפוק שלפני ביטחון: הנה מצא את הפושע האמיתי…

אותה שעה ביקר אצלי אחד מגדולי המפקחים של התביעה הכללית, שביקש לראות בזיהוי. הבהילני המעשה של בעל־הדין, שהוא מאריך בחשדו בי, שכן אותו מפקח גבוה עלול להסיק מסקנה, שאינה לרצון לי… נזפתי בפלח וציוויתי עליו להסתכל בשורת האנשים אשר לפניו ולהוציא משם את הנאשם. אך הארור עבר אחת, אחת ושתיים ליד השורה וחזר והטיל מבטיו בי כשהוא בודקני מכף רגל ועד ראש, כשם שבודקים חשוד קשה… ולא אשכח את התרגשותי אותו יום. אמרתי אל ליבי: “יעמוד ריבון העולמים לימין המוצגים לזיהוי…” לא מצאתי ברירה אלא לסיים מיד את פעולת הזיהוי באמרי בחיפזון:

“התובע לא זיהה אף אחד.”

ציוויתי על השורה להתפזר. הפלח הלך כשהוא שולח אחריי מבטים גנובים…" (עמ' 111–113).

* תופיק אל־חכים: “היתה רוח אחרת”. תורגם בידי ש. רגולנט. הוצאת עיינות. ת“א, תשי”ז [1957].

* תופיק אל־חכים: “יומנו של תובע בכפרי מצרים”, ונילוו אליו מאמר על הפלח המצרי מאת איבנת אש־שאטי, וסיפורים מאת מחמוד תימור. תירגם מערבית מנחם קפליוק. ספריית לדור“, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש”ה, 1946. 231.

1948

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.9.1973

“מבעד לצעיף” ו“מונירה” הם שני סיפורים מחיי הערבים בלבנון וביפו, סיפורים אשר כמוהם יכול אולי לכתוב רק סופר עברי בן־הארץ, אשר חוויות ילדותו ונעוריו עברו עליו בנופה, ובשכנות לחיי תושביה הערביים. ואכן, יעקב חורגין נולד ביפו ב־1898 והוא מראשוני המספרים הארץ־ישראליים. הוא התחנך ביפו, ואחר־כך בבית המדרש למורים בירושלים. בימי מלחמת העולם הראשונה שירת, כיהודה בורלא, כמתורגמן בצבא התורכי. בתום המלחמה עסק בהוראה בטבריה, בתל־אביב וברמת־גן, ואף הורה ספרות בישיבה־יוניברסיטי בניו־יורק ובאוניברסיטת בר־אילן.

את שיריו וסיפוריו החל לפרסם אחרי מלחמת העולם הראשונה, ב“השילוח” וב“הפועל הצעיר”, וכתב הרבה לנוער ולילדים. בשנות השלושים ערך את “בוסתנאי לנוער”, ובשנים 1944–1948 את “הבוקר לילדים”.

אחד הסיפורים המקסימים והרומנטיים שקראתי בימי ילדותי בהמשכים ב“הבוקר “לילדים” היה הסיפור התנ”כי “מאחורי הצאן” מאת יעקב חורגין.

“מבעד לצעיף” הוא סיפור לבנטיני במובנה הטוב של המילה. סיפור המעלה בשרטוט עדין ודק את עולמן של שתי נשים ערביות צעירות, נהדה ונזהה, הנשואות לבעלים קשישים מהן בהרבה, מכסות את פניהן ברעלה בצאתן לרחוב, ספונות בחדריהן בחברת נשים, ואולם הן קוראות בסתר רומאנים צרפתיים סנטימנטליים, ושוגות בהזיות אהבה, בגידה והרפתקאות ארוטיות, כשתי נערות־גימנסיה. הסיפור מתרחש בעיירה בעלבק, על רקע הנוף הלבנוני של עצים ירוקים, הרים ונחלי־מים, ושרידי העתיקות שבמקום. ובעלבק גם סמוכה לזחלה, זו העיר הלבנונית אשר נשתבחה בעראק שלה.

“זחלה היא עיר קודשם של הלוגמים. אליה יעלו לרגל כל חובבי המשקה, ממצרים בדרום ועד עיראק ואיראן במזרח. כאן הועלתה השתייה למעלת טכס חגיגי, והיא נעשית בהרחבת־דעת וברוב הידור. בתי־הקהווה, המיוחדים לכך, מרוכזים כולם בפינה נפלאה, במקום שהרי מול־הלבנון מתלכדים עם הלבנון במשולש חד־זווית, בין צוקים חשופים ופלגי מים. הכיסאות והספות מעומדים בתוך המים הזורמים – ועם צנצנת היי”ש [העראק], שריח ינסון [אניס] עולה ממנו, מובא מגש גדול ועשרות צלחות קטנות לקינוח: מיני קליות וסלטים וכבושים." (עמ' 6).

מבעד לאשנב הנשקף אל החצר, והן מציצות מפינת הזגוגית בגניבה החוצה, מגלה נזהת לנדהה את סוד אהבתה: הוא בנו של בעלה, סאמי שמו, היושב עם הגברים בחצר, והוא המביא לה בהיחבא את הרומנים הצרפתיים, ואז –

“נהדה לא השיבה, עיניה הגדולות דבקו בפינת הזגוגית, אירע בה מה שמתרחש בנפשה לעיתים קרובות. העלם הצעיר כבשהּ בבת אחת, כיבושים כאלה לא הצריכו בה שום מלחמה פנימית. הגבר שבחלומותיה דמותו היתה מתוקה; הוא שימש רק טופס מוכן ללבוש בכל רגע דמות ידועה, כך התאהבה בסקירה ראשונה כמעט, בכל באי בית בעלה, בשעה שהיתה עומדת בחדרה, מאחורי הדלת, ומשקיפה עליהם בעד חור המנעול. כך התאהבה בכל הגברים שבבתי חברותיה, שהיתה נתקלת בהם במקרה, אגב ביקוריה. האהבות הללו היו קצרות מאוד. היו יוצרות בדימיונה סיפורים מלאים הרפתקאות־אהבים, שלא היה אלא חזרות על מה שקלטה מתוך הרומאנים המעטים שהספיקה לקרוא, בתוספת־מה של המצאות משלה. לא ארכו הרגעים – והצעיר מבחוץ כבר הספיק להבריחה לפאריז, וצל של פחד לא־ברור רודף אחריהם.” (עמ' 12–13).

בנות־הדוד מאוהבות בסאמי, והוא חושש משתיהן ומהזיותיהן המטורפות. נהדה נוסעת עימו ועם בעלה לבקר בעתיקות בעלבק. הבעל, יוסף חמזה, מעדיף לסור תחילה לזחלה הקרובה כדי ללגום כמה כוסיות עראק בחברת נהגו. סאמי ונהדה מסיירים אפוא לבדם בין החורבות המקדש. בהיכל הקטן, בהיוותרם לבדם, מנסה נהדה לפתותו ברמז, והוא בורח, כמתיירא לעמוד בקרבתה.

בבואה בחזרה אל ביתה של נזהה, והיא נרגשת ורוגזת וחפצה להימלט ממארחיה, פולטת נהדה, כדי להרגיז את בת־דודה, שקרים בזה אח זה:

"כשנכנסנו להיכל הקטן ועמדתי להתבונן באחד השרידים, חשתי פתאום יד מתלפפת סביב מותניי ומהדקתני בכוח. נבהלתי עד מאוד, אבל מיד שמעתי את קולו של סאמי, ששפתיו היו קרובות־קרובות – " (עמ' 31).

נזהת מתלקחת: “בוגדת… פרוצה… אני אראה לו, לבוגד, למנאף!” (עמ' 32).

וכל עקת בדידותם הארוטית של שתי הנשים, זו עם “דוב־היער” וזו עם “הפיל” הזקן שלה – מתפרצת במלחמת־ביניים קשה, “שרק הקינאה התהומית מזה והפחד הגדול מזה מסוגלים לחוללה. השערות פרועות, השמלות פרומות, העיניים הגדולות רותחות, הפיות יורים חיצים ומוות, והידיים החשופות, הענוגות, העמוסות צמדים ורבידים מצטלצלים, מבקשות כל אחת את ציפור נפשה של האוייבת, כדי להגיע אליה ולמעכה אחת ולעולם־ועד.” (שם).

דומני כי “מבעד לצעיף” עשוי להתאים לתסכית ולקריאה אמנותית.

נופו של הסיפור השני בספרון, “מונירה”, הוא יפו על בתי שעשועיה ובימות־המחול לריקודי־בטן ולזמרה, בתקופת המנדאט הבריטי. מונירה, רקדנית צעירה, “זמיר המזרח”, כובשת את בימת בית־הקהווה המפורסם של אבו־אנטון מידי מתחרתה הוותיקה, רפיקה. והעלילה מסתבכת למחזות קינאה, אהבה ואפילו גניבה.

בסגנונם הרומאנטי, בניסיון לצייר את חיי הערבים מבפנים, ובהם ההתקסמות מהמזרח, שייכים סיפורי חורגין אלה לאותו פרק רומאנטי בספרות הארץ־ישראלית, שנמנים עליו משה סמילנסקי, יהודה בורלא, יצחק שמי ואחרים.

רקע תנ“כי והיסטורי שימש לרבים מסיפוריו של חורגין, בהם “מאחורי הצאן”, “הורדוס” ו”חומת אגריפס“, ולא מקרה הוא שדור של סופרים שאיבד את יכול ההזדהות הרומאנטית עם נוף הארץ, ואת הקירבה לתושביה הערבים, גם אינו מסוגל בשנים האחרונות לחזור לז’אנר של הרומאן ההיסטורי והתנ”כי.

* יעקב חורגין: “מבעד לצעיף”, שני סיפורים. ספרון ידיעות אחרונות, סדרת ספרים ערוכה בידי ד“ר עזריאל קרליבך. מס' 45. 63 עמ'. המחיר 50 מא”י [מיל ארץ־ישראלי של תקופת המנדט, בלירה היו 1,000 מיל או 100 גרוש]. תש"ח, 1948.

אהוד: לצערי לא פגשתי ביעקב חורגין אלא באחרית ימיו, כאשר התגורר בשכנות לבן־דודי הסופר יצחק ראב בבית האבות של הייקים בכפר שמריהו, כאשר אותו ביקרתי. הבעתי בפני חורגין את התודה שאני רוחש לו מילדותי, כקורא “הבוקר לילדים”. ובייחוד הסיפור התנ"כי היפה שלו “מאחורי הצאן”, שהשאיר עליי רושם רב, אבל נדמה לי שהוא כבר לא היה במלוא חושיו להגיב על כך, וחבל.

1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.4.1978, עם הכותרת “ספר שנשרף סמוך להופעתו”

“בנתיב היסורים” הינו הרומאן הראשון של המספר הפתח־תקוואי הוותיק יוסף חנני, אשר השנה תימלאנה לו שבעים שנים. הרומאן יצא לאור בעריכתו של אשר ברש בשנת 1930, בהיות מחברו כבן עשרים ושתיים, חמש שנים לאחר עלותו ארצה. תחילה עבד כפועל בפרדסי פתח־תקווה, ולימים הלך ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. הוא שב למושבה, ובה הוא מתגורר עד היום.

“בנתיב היסורים” לא הופיע במהדורה נוספת. עם הופעתו נקנו כמעט כל עותקי מהדורתו הראשונה ונשרפו בידי משפחה פתח־תקוואית, שראתה עצמה נפגעת מן המתואר ברומאן. זהו, אפוא, ספר נדיר ביותר, ובעל היסטוריה בלתי־רגילה בקריית־ספר העברית. וכשאתה קורא בו, כמעט יובל שנים לאחר הופעתו, אתה מצפה לראות ברקים ולשמוע רעמים וסערות מתגלגלים בחללה הצר והדחוס של מושבה ארץ־ישראלית בשנות העשרים.

אך האמת הספרותית שונה קצת ומפתיעה. יותר מריחות הפרדסים וממרירות הפועל העברי ומדברים שבינו־לבינה, משמשת השחפת ציר מרכזי ברומאן־ביכורים ארץ־ישראלי זה. גלילה פולונסקי, בת למשפחת פרדסנים ב“אם המושבות” עוזבת, מטעמים שבחוסר־נחת נפשי, את בית הוריה. ליבה קץ בהתנכרות לפועל העברי, ובתשוקת הוריה לשדכה בעושר. והיא עוברת לגור עם קבוצת הפועלים הצעירים במחנה צריפים בפאתי המושבה.

אחר הצעירים, בני העלייה השלישית, יחזקאל, מתאהב בה, וסירובה מטריף עליו את דעתו והוא נעשה דמות תימהונית של נווד־קבצן המשוטט יחף ברחובות ירושלים.

אהבתה של גלילה נתונה ליעקב שניאורסון, שאותו הכירה לראשונה כשעבד יום־יומיים בפרדסו של אביה, עם הפועלים הערביים. אלא שיעקב, שעלה ארצה עם משפחתו והם גרים בצריף דל ודולף, חולה שחפת ומבלה חודשים ארוכים במיטה, משתעל ויורק דם. ובנוסף לכך נתונה אהבת חייו היחידה לבת השכנים, סוניה מנקוב, שהיא ואימה הגהצת, שתיהן שופעת בשרים ומעוררות חשק. סוניה זו, קלת הדעת, זונחת את יעקב משעה שמחלתו מכריעה אותו, והריהי מתפתה לבחור חצוף שבא באוטומוביל שלו ומעשן סיגריות אנגליות, שאול שמו, והלה מפתה אותה באוטו שלו באחד ממשעולי החול, מחוץ למושבה, ולימים הוא נעלם ומותיר אותה בבית הוריה עם תינוק צרחן, ללא חופה וקידושין.

שוררת אווירה של ייאוש ומחלה והתפוררות בדפי הספר – כדברי אחד מידידי יעקב אליו: “יעקב, ברוך הוא הצער שבראנו לכבודו, ברוך הכאב המוצץ את לשדנו… הנני אומר לך שוב כי דרך האדם היא נתיב היסורים, המסוייג בגוויות אנשים שנפלו בידי המוות הגואל… דורך האדם במשעול החיים ושמש־נחמה גוססת זורחת על ראשו, וכך, אדם אחרי אדם, אדם אחרי אדם…” (שם. עמ' 104).

מחלת השחפת של יעקב אינה מאפשרת לו לעבוד. הוא נוסע לבית־מרפא בצפת. הרהורים על התאבדות פוקדים אותו, וכנגדם מנקר בו רצון חיים עיקש, ליטול גם לעצמו את מנת חלקו מחיי העולם הזה.

גלילה שולחת לו פתח תקווה – היא מבקשת שי שאנה לאישה, וכל מחסורו ומחלתו עליה, כי אהבתה רבה עד מאוד. פרשת נישואיהם של בת־האיכרים המורדת עם הפועל השחפן, שלא רק מחוסר־עבודה הוא אלא אינו יכול כלל לעבוד – שוברת לגמרי את אביה הפרדסן, ר' ישראל פולונסקי. הוא מסתגר ב“קבינט” שלו ומפתח יחס מוזר של אבהות סוטה כלפי סעדה, העוזרת התימנייה הקטנה, העובדת במשק־ביתו.

ופעם, לפנות ערב, עם שקיעת השמש, ישבה סעדה על ברכי ר' ישראל והשמש השוקעת זורחת על שחור שערותיה ועל שיבת ראשו יחד, הוא דיבר אליה והיא היתה משיבה מדי פעם בצחוק וחושפת את שיניה הלבנות, היפות.

“סעדה קטנה,” דיבר, “את ילדה טובה, ילדתי הקטנה. את אוהבת אותי. האין זאת? אוהבת כמו את אבא שלך, כמו את אביך, ואני גם אוהב אותך, והגברת צועקת עלייך… ילדתי הנחמדה, צועקת, מה? אין דבר, סעדה, אני… את אוהבת אותי כמו את אבא שלך, כמו…”

מאחורי הדלת עמדה גברת פולונסקי והיטתה אוזן לשיחתם. דמה סער בקירבה, וכל מילה שבעלה הוציא מפיו היתה כחץ לליבה. כן, היא צדקה. הקטנה הזו מטה את לב בעלה ממנה… היא תתפרץ מחדרה ותתלוש את שערותיה של החצופה הקטנה הזו…

“סעדה, חביבתי,” הגיע לאוזניה מאחורי הדלת, “סעדה קטנתי, תאהביני כמו את אבא שלך ואז תהיי בתי… אני אדאג לך, אשמור עלייך…”

הדלת נפתחת ברעש ובפתח עמדה הגברת פולונסקי וסקרה היטב את בעלה ואת סעדה הקטנה היושבת על ברכיו.

ר' ישראל נבוך ולא ידע מה לעשות. הביט לצדדין כמבקש עזרה.

“ישראל, השתגעת?” נשמע קול צעקה, “הנטרפה דעתך עליך? הורד אותה תיכף מעל ברכיך. הורידה! אני מצווה. אינך שומע?! סעדה רדי, רדי מהר! אל המטבח! אגרשך מביתי, משרתת שכמותך, תימנייה חצופה! הביתה תיכף ומיד! רגלך לא תדרוך יותר בבית הזה! חיש צאי את הבית, יאללה, חצופה, יאללה!”

הקטנה הביטה נבוכה לעברים ולא ידעה מה לעשות, נעצה את עיניה ב“אדון” מגינה, אך הוא ישב כגולם.

“לכי, לכי, אל תעמדי,” תפסה הגברת בעורפה ותוציאנה מן החדר. והוא ישב דומם על כיסאו ולא הניד אבר.

גברת פולונסקי התהלכה על פני החדר כולה נרגשת, לבסוף עמדה, שמה שתי ידיה על מותניה, הביטה לצדדים כאומרת: ניצחתי. ניצחת גברת פולונסקי הפרדסנית את סעדה התימנית בת התשע…" (שם. עמ' 136–137).

ר' ישראל אינו מתעורר עוד משיתוק הדעת והלב שתקפו, וסופו שנפטר מבלי להשלים עם בתו היחידה. גם ר' שלמה שניאורסון, אביו העגלון, הסנדלר־לשעבר, של יעקב השחפן, נפטר במחלה. ושניהם מובלים ביום אחד לקבורות בהר הזיתים.

גלילה ויעקב עוברים לגור בירושלים. בן נולד להם, בן־עמי שמו, והוא תקוותם היחידה בכל השכול והכישלון. גלילה משכירה עצמה לעבודות של שטיפת כלים והגשה בבתי־אוכל, או כעוזרת־בית בשכונה של יהודים אמידים בירושלים.

יעקב אינו יכול לראות בסבלה של אשתו הצעירה, המתנוונת והולכת בעבודות שאינן לפי מעלתה, והוא חוזר בחשאי למלאכת אביו בגולה ונעשה עוזר לסנדלר, ספק ספרדי ספק גורג’י, בשכונת הבוכרים, ששם מקום מגוריהם. אך עבודה זו בצריף הקר והטחוב, הפרוץ לרוח, מחישה את התפרצות מחלתו, והסיפור מסתיים עם ראשית גסיסתו.

לסיפורי ברנר היתה ודאי השפעה מכרעת על הסופר הצעיר, שהיה כבן עשרים ואחת או שתיים שעה שכתב את ספרו הראשון. הגרוטסקיות שבחיי המושבה, שמכוונת לא רק כלפי האיכרים, אלא שיאה בתיאור הפגנת האחד־במאי, שבה הפועלים מתכתשים בינם לבין עצמם על רקע האהדה למהפכת אוקטובר בקרב חברי הגוש השמאלי. הרגשת חוסר המוצא. המחלה. הקושי שבעבודה גופנית. ירושלים. והיסורים. היסורים, שרחוקים כל כך מאיזו תמונה אידילית על חיי העליות הראשונות לארץ, ושבתיאורם השקיע חנני את מיטב כוחו.

ראוי היה הספר להופיע במהדורה מחודשת, ולא רק בגלל נדירותו.

* יוסף חנני: “בנתיב היסורים”. רומן. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב. תרצ”א. 1930. 174 עמ'.

אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח־תקוואי יוסף חנני. אשתו של זרחי, אסתר, היתה אחותו של חנני.

עברית: 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” בעריכת א"ב יָפֶה ביום 22.9.1972

בדף הפתיחה לספרו של מרק טווין (המסוגנן בנוסח דפי הפתיחה של ספרים ישנים) נאמר כי מסע זה התפרסם בספר “אנשי תום בחוץ לארץ” וגם כספר “קידמת הצליין החדשה”. השם השני “הושאל” מהספר “פילגרימ’ס פרוגרס”, ספר דתי עממי שנכתב בידי האנגלי ג’ון באניון במאה ה־17 ושימש כמורה דרך נוצרי לחיי טוהר ול“ירושלים של מעלה”, וזכה לתפוצה עצומה בכל שכבות האוכלוסייה הדוברת אנגלית.

במהדורה זו של ספר המסעות הושמטו כמה קטעים על אודות ההפלגה בספינה “קוויקר־סיטי”, וכן כל הפרקים הנוגעים לתיאור הביקורים במרוקו, צרפת, איטליה, יוון, תורכיה, החוף הרוסי והים השחור. בפרק א' מתחיל תיאור המסע בארץ הקודש.

מרק טווין עצמו מציין בהקדמה קצרה לספר כי מופיעים בו בעיקר כתבות וחלקי כתבות אשר התפרסמו בעיתון “דיילי אלטה קליפורניה” וכמה קטעים מכתבות ומכתבים למערכות “ניו־יורק טריביון” ו“ניו־יורק הרלד”. זהו אפוא יומן נסיעות בארץ־ישראל שנכתב לפני יותר ממאה שנה למען קוראי עיתונים בארה"ב. הקו המאפיין את התרשמותו של מרק טווין מן הארץ הוא ההשוואה המתמדת בין מצבה של הארץ כמו שהיא לבין התיאורים המתקתקים והבלתי מהימנים אשר על פיהם הצטיירה בספריהם של נוסעים מפורסמים אחרים. ההבדל בין המציאות העלובה לבין תיאורה הרומאנטי והזוהר – הוא שמעניק לספר את סגנונו האירוני וההומוריסטי. מרק טווין מלגלג על עצמו, על חבריו למסע, אשר באופיים אפשר למצוא כבר אז את מרבית מגרעותיהם של תיירים אמריקאיים כיום, אך בייחוד הוא מפעיל את שוט לגלוגו בתארו את ארץ־ישראל ויושביה, ואינו חס על שום ציבור ועל שום מסורת מקודשת.

הנה דוגמא לסגנונו של טווין, ולדרך לגלוגו על מחברי ספרי מסעות לארץ הקודש. הוא מצטט כל הזמן את ו.צ. גריימס, שם־בדוי, לדבריו, אך תחת שם בדוי זה מביא טווין כנראה ציטטות אותנטיות או חיקויים מבריקים של רשמי מסע מאותה תקופה:

עולי הרגל מגיעים לנצרת ומתבוננים בנערות הערביות הנאספות לשאוב מים סביב ל“מעיין הבתולה”. יחסית למשפט הקודר שמוציא טווין על יופיין של בנות־הארץ, זוכות הנערות בנצרת למחמאה גדולה, “אלו הן הנערות הלבביות ביותר שמצאנו עד כה בארץ זו, אולם אין ספק שעלמות ציוריות אלו הן, למרבית הצער, נטולות כל חן.” (עמ' 101).

והוא ממשיך:

אמר אחד מעולי הרגל – מהאדוקים שבהם: “ראו את הנערה הגבוהה והחיננית ההיא! הסתכלו ביפי־המדונה של פניה!”

עד מהרה בא עוד אחד מעולי הרגל ואמר: “שימו לב לאותה נערה גבוהה וחיננית! איזו חינניות מלכותית של מדונה בפניה.”

אמרתי: “היא איננה גבוהה, אלא נמוכה; אין היא יפה, כי אם פשוטת־מראה; אמנם יש בה חינניות, אך גסה היא במקצת.”

לא עבר זמן רב ועבר על פנינו עולה הרגל השלישי והאחרון והלה אמר: “איזו נערה גבוהה וחיננית! איזו חינניות מדונה של יופי מלכותי!”

כל הראיות המרשיעות ניתנו. הגיעה השעה לחפש את המקור לחוות הדעת הללו. מצאתי את הפיסקה שאותה אני מביא להלן. ומי חיבר אותה? ו.צ גריימס:

“משעלינו על האוכף רכבנו אל המעיין להתבונן פעם אחרונה בנשי נצרת, שהן רובן ככולן הנחמדות בנשים שראינו במזרח. בהתקרבנו אל החבורה קרבה נערה כבת תשע־עשרה אל מרים והגישה לה ספל מים. הליכתה היתה מלאת חן ומלכותית. קריאה נפלטה מפינו נוכח יפי־המדונה של פניה. ויטלי חש לפתע צימאון, ביקש מים, ולגם אותם לאט, נועץ מבטו מעל שולי הספל בעיניה השחורות הגדולות שהיו אף הן לטושות בו בסקרנות רבה. ואז ביקש מורייט מים. היא הגישה לו והלה הצליח לשפוך את המים כדי שיוכל לבקש עוד ספל, ועד שהגיעה אליי תפסה את המתרחש ועיניה היו משועשעות בהסתכלה בי. פרצתי בצחוק והיא הצטרפה אליי בתרועת צחוק עליזה ככל נערה כפרית במחוז אוראנג'. מי ייתן והיתה לי תמונת דיוקנה, מדונה שפניה כדיוקן אותה נערה יפה בת נצרת, הריהי שכיית־יופי וחמדת־נצחים.”

זהו הנזיד מארץ־ישראל שאותו מלעיטים אותנו זה דורות. הבו לי את פנימור קופר כדי למצוא יופי באינדיאנים ואת גריימס כדי למצוא אותו בערבים. רבים הגברים הערביים הנאים שאתה מוצא – אך לא הנשים. כולנו רשאים להאמין כי הבתולה מרים היתה יפה; אין זה טבעי לחשוב אחרת; אולם האם מכאן נובע שחובתנו למצוא יופי אף בכפריות הללו מנצרת?

אוהב אני לצטט את גריימס, משום שהוא כה דרמטי, משום שהוא כה רומאנטי, ומשום שלא איכפת לו כנראה אם אמת בפיו או לא, ובלבד שיפחיד את הקורא או יעורר את קנאתו והערצתו.

גריימס סייר בארץ רגועה זו, ידו האחת אוחזת באקדח והשנייה במטפחת. כל אימת שאמר להזיל דמעה למראה מקום קדוש, אמר לקטול ערבי. בארץ אירעו לו דברים מפתיעים יותר משקרו לכל נוסע אחר כאן או בכל מקום שהוא מאז מות מינכהאוזן."

עד כאן דברי מרק טווין, והם אופייניים לסגנון הכללי של ספרו. התופעה ידועה לנו גם מן הספרות העברית שנכתבה על ארץ־ישראל בסוף המאה הקודמת [ה־19], דוגמת סיפוריהם של זאב יעבץ ויהושע אייזנשטאדט־ברזילי. והיטיבה להגדיר זאת גליה ירדני־אגמון במבוא לספרה “סל הענבים”, באומרה:

“בין ארץ־ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות, השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בדואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושייכים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מישטר פרוע לשמצה, לא היה כל דימיון. ארץ־ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול־מולדת על עברו המפואר, וגיא־חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ־ישראל זו, עטופה מסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך, שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים, בבואם לתארה, לנוסח של אגדה ומערבבים דימיון במציאות.” (שם. עמ' 7. הוצאת מוסד ביאליק, 1967).

הספרות העברית צריכה היתה לחכות עד בואו של ברנר ב־1909 לארץ, ופירסום סיפורו “מכאן ומכאן” (1911) כדי לקבל תמונה מציאותית, שאינה אידילית ואינה רומאנטית, מחיי הארץ.

מרק טווין עשה זאת ב־1867.

ואולם צריך להודות כי בשלב מסויים של הקריאה מתחיל ספרו של מרק טווין להרגיז. אמנם אתה מרגיש כי מרבית דבריו על מצבה העלוב של הארץ הם קושט דברי אמת, אבל אהבת האמת וההלצה יש ומעוורות את עיניו מלראות את מה שיש בה, בארץ־ישראל, למרות חורבנה ועליבותה. אלה אינם פצעי אוהב אלא התפנקויותיו של נוסע אמריקאי קאפריזי, הסבור כי בלגלוגו גם על עצמו הוא יוצא ידי חובת הביקורת העצמית.

ספרו של מרק טווין, לא פחות משהוא מגלה את קלונה של הארץ, מגלה גם את קלונו של התייר האמריקאי. הארץ, יש לשער, השתנתה מעט מאז חזו בה עיניו של מרק טווין לפני יותר ממאה שנה, אבל התייר האמריקאי? אם להיות אירוני, בסגנונו של טווין, אפשר לומר כי הצד האקטואלי ביותר בספרו גם כיום הוא הביקורת על התנהגותו של התייר האמריקאי.

הספר מלווה ברישומים מלבבים מן המסע, שאינם בעלי ערך אמנותי רב, אך מלאי חיים והומור. גם צורת הוצאתו לאור של הספר עושה אותו שכיית־חמדה בספרייתו של כל חובב תולדות ארץ־ישראל במאה־מאתיים השנים האחרונות. התרגום מניח את הדעת, אך אולי בגלל צעירותה של ההוצאה, דומה שלא ניכרה בספר יד עורך מנוסה בטרם הורדתו לדפוס, ומפני כך נותרו בו שיבושים לא מעטים, ושגיאות, אשר פוגמים בהנאה שבקריאה. אני, לטעמי, הייתי גם מוותר על “התנצלות המו”ל" שבפתיחת הספר, אין הספר זקוק להמלצה, ומוטב שהקורא בעצמו יגיע לאותם הרהורים שמעלה המו"ל בכתב.

ואגב כך יש לקוות כי מאחר שהתחיל המו"ל א. לבינסון, במצווה זו של הוצאת תרגום ספרי מסע ישנים וציורים שמתארים את ארץ־ישראל במאה התשע־עשרה, ימשיך במלאכה חשובה זו ויזכה אותנו מדי פעם באוצרות חדשים מאותה ספרייה. ספרים כאלה מבדרים, מעוררים סקרנות וממלאים צורך חינוכי והיסטורי.

* “מסע תענוגות לארץ הקודש” מאת מרק טווין (סמואל ל. קלמנס). עברית ארנון בן נחום. ובו ארבעים ושבעה ציורים אשר צוירו בידי חברו של המחבר במסע התענוגות לארץ הקודש בשנת 1867. הוצאת בית א. לבינסון. תל־אביב. 1972. 191 עמוד.

עברית: 1927

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.10.1971.

“חיינו כל־כך טוב,” כותבת סופיה אנדרייבנה, אשתו של ליב טולסטוי, לאחותה, “והתחילה צעקה, הוכחה ונזיפות… לא השיבותי כמעט כלום – ראיתי שהאדם מטורף, וכאשר אמר 'במקום שאת נמצאת, האוויר מורעל” – התחלתי לצרור את חפציי. באו במרוצה הילדים. יְללה – הוא התחיל לבקש שאשאר. נשארתי, ופתאום התחילו בכיות היסטריות, פשוט נורא להעלות על הדעת. ליובושקה רעד כולו מרוב בכי."

הבנות בבית טולסטוי נטו לצד האב, והבנים – לצד האם. פירוד־הלבבות בבית היה גדול. ב“גיל המסוכן” התאהבה סופיה אנדרייבנה אהבה נואשת, מטורפת, בסרגי טאנייב, תלמידו של צ’ייקובסקי. במשך חמש־עשרה שנים הרגישה עצמה בבית בעלה כמין מכונת לידה והנקה, “משחר עד לילה להיניק ומלילה עד שחר” – במשך שנים. והיא עצמה היתה צמאה, “כשם שהרעב צריך למזון,” כתבה, “זקוקה אני בכל להט נשמתי למוסיקה של טאנייב, שעמקותה פועלת עליי פעולה עזה.”

רק אדישותו של טאנייב, שהיה צעיר מאשתו של טולסטוי בשתים־עשרה שנה, שמה קץ לאהבתה (על פי “לכסיקון לספרות עולם” מאת יוחנן טברסקי, כרך ב‘, עמ’ 350).

לא לחינם כתב, אפוא, טולסטוי, בין השנים 1888 ל־1890 את הרומאן “סונטת קרויצר”, שבו הוא מתקומם, כמעט באלימות, נגד המוסיקה, שפעולתה נוראה, מדכאה ובלתי־מוסרית, ואף עשוייה להרוס חיי־משפחה. “בארץ סין נתונה המוסיקה ברשות הממשלה. וכך אמנם צריך להיות. הן אין להרשות, שכל הרוצה יבוא ויהפנט את חברו או את הקהל, ויעשה בהם כעולה על רוחו. ובעיקר, הלא אין להרשות שהמהפנט יהיה כל מי שרוצה, ואפילו אם הוא אדם בלתי־מוסרי.” (“סונטת קרויצר”, עמ' פ"ו).

כמרבית יצירותיו של טולסטוי, כך גם “סונטת קרויצר” יש בה מיסוד הווידוי על חייו האישיים והמשפחתיים. פוזדנישב, גיבור הסיפור, אדם לא צעיר, מתוודה ברכבת, במסע לילי, כיצד רצח את אשתו שילדה לו חמישה ילדים. עמדה מלדת, והחלה נפגשת, כאילו לשם נגינה־בצוותא, עם כנר בשם טרוכצ’בסקי. טולסטוי כתב את היצירה בהיותו כבן שישים, ועודנו סוער ואדיר־יצרים. וכך עודנה “סונטת קרויצר” גם כיום – מסעירה, מהממת בהעזתה ובווידוי המפורש שבה לגבי היחסים שבינו־לבינה, ומותירה את הקורא, גם לאחר קריאה שנייה ושלישית, נבוך מאוד באשר למשמעותה.

ממש כספריו של סולזניצ’ין כיום [1971], לא נדפסה ברוסיה אף יצירה אחת של טולסטוי משנות השמונים [למאה ה־19], ו“סונטת קרויצר” בתוכן, אולם הן נפוצו בכל רחבי רוסיה במיספר עצום של הוצאות הֶקטוגראפיות ובכתבי־יד.

פוזדנישב, כמוהו כטולסטוי, הוא בן למשפחת אצילים רוסית, היה בחור הולל, ובצל הוללות־בשרים זו עומדים חיי־נישואיו. פוזדנישב אינו מסוגל לאהוב, אלא רק לנאוף. אמנם אין הוא בוגד באשתו, אך חיי נישואיהם מתנודדים בין תאווה בהמית לבין שיעמום, שינאה מורעלת ומריבות מכוערות. גם את יחסיו עם אשתו הוא רואה לא כמעשה של אהבה אלא כניאוף, כחטא.

“טבעי – לאכול. לאכול קל, נעים, שמח ואין בושה מעיקרא. וזה [יחסי אישות] מעורר גועל, מעליב ומכאיב. לא, זה לא טבעי, ונערה בלתי־מקולקלת, כפי שנוכחתי, מואסת, שונאת את זה תמיד.” (עמ' ל"ט).

לדעת פוזדנישב מעכבות תאוות־הבשרים את המין האנושי מלהשיג את תכליתו, את תעודת הטוב, האהבה והחסד, שיושגו רק על־ידי חיי טהרה ופרישות. אם יש מטרה לחיים, והיא השגת הטוב, הרי ברור שהחיים צריכים להיפסק עם השגתה – כך מחייב ההיגיון. תאוות־הבשרים מעכבת את הגאולה, אך היא גם, באופן דיאלקטי, פתח הצלה: “לא הגיע הדור לתעודתו, אין זה אלא משום שהתאוות מעכבות, והקשה שבהן – תאוות־המין. ישנה תאוות־המין, בא דור חדש, וממילא אפשרית שוב השגת התעודה. לא הגיע אליה גם הוא – יגיע הבא אחריו וכך עד סוף כל הדורות.” (עמ' מ"א).

“כבודו מדבר כל הזמן על אהבת־בשר,” שואלת גברת כבודה ו“מודרנית” את פוזדנישב, “האין הוא יכול להניח, שיש גם אהבה העומדת על קרבת־רוח, שיתוף־אידיאלים?”

“קרבת־רוח! שיתוף־אידיאלים!” הוא חוזר אחריה, “אבל אם כך, הרי אין צורך לישון יחד (במחילה על הגסות), אנשים שוכבים לישון יחד מתוך שיתוף־אידיאלים…” הוא אומר, ופורץ בצחוק עצבני.

“הרי המציאות עצמה סותרת את דבריו,” מתערב אדם אחר בשיחה, “אנו רואים שקיימים חיי־משפחה, שכל המין האנושי או רובו חי חיי־נישואים, ורבים שומרים אמונה במשך הרבה שנים.”

פוזדנישב שוב פורץ בצחוק: “מתחילה אמר, שהנישואים עומדים על האהבה, ועתה, אחרי שאני מטיל ספק במציאות האהבה, חוץ מאהבה חושנית, הריהו בא ומוכיח את מציאות האהבה – מזה שקיימים חיי־נישואים. אבל הנישואים הללו בימינו הרי אינם אלא – זיוף!” (עמ' י"ח).

מגעו הארוטי הראשון של פוזדנישב בגיל חמש־עשרה, היה עם זונה.

“זכורני,” הוא מספר, “מיד לאחר מעשה, עוד הייתי שם, לא יצאתי מן החדר, תקפני פתאום עצב גדול, היה רצון לבכות, לבכות את אובדן התמימות, את היחס הטהור לאישה, שאבד לעולם, לעולם. כי אבוד אבד לי לעולם היחס הישר והטבעי לאישה. מאז לא ידעתי עוד יחס טהור לאישה, ולא יכולתי לדעת עוד. היה הייתי – למנאף [זנאי. – אב”ע]. והיות מנאף, פירושו להימצא במצב פיסי ידוע, כשותה המורפיום, השיכור והמעשן. כשם שהמורפיניסט השיכור והמעשן אינם אנשים נורמאליים, כן אינו נורמאלי גם זה, שידע נשים אחדות. הוא אדם מושחת – מנאף. וכשם שאת השיכור ואת המורפיניסט מכירים מיד בפניהם, בהליכותיהם, כן אפשר להכיר מיד את המנאף. הוא יכול להינזר מאישה, לכבוש את יצרו! אך יחס ישר, בהיר וטהור לאישה, יחס־אח, לא יידע עוד לעולם. במבטו על אישה צעירה, בהסתכלותו בה תכירהו מיד. ואני הייתי למנאף ומנאף נשארתי כל ימיי, וזהו שגרם לאובדן חיי." (עמ' כ"ו).

ויש לו, לפוזדנישב, גם אידיאולוגיה: “הרי אין זימה ביחסים פיסיים, כי שום מעשה־כיעור פיסי אינו זימה. זימה היא, כשאתה מסתלק מיחסים מוסריים אל האישה, שאתה הינך נמצא ביחסים פיסיים. והסתלקות זו מיחסים מוסריים הייתי חושב לי לצדקה. זכורני, כמה גדלו עינויי, כשלא הספקתי פעם לשלם לאישה, שהתמסרה לי, בוודאי, מתוך אהבה. רוחי שקטה רק אחרי ששלחתי לה את הכסף, ובזה ראיתי, שבמובן המוסרי איני חושב את עצמי קשור אליה…” (עמ' כ"ב).

עם מטען־רגשות זה בא פוזדנישב אל נישואיו עם נערה הגונה, ובמהרה “היתה בלב הרגשה של גועל, בושה ושיעמום, ומהר נעשה הדבר גם מכביד ומענה.” (עמ' מ"ג). התגלתה התהום הרובצת בין שני בני־הזוג, אלה היחסים האמיתיים, שבאים כל פעם לאחר היחסים הבהמיים. “לא הבינותי אז, שהיחס הקר, יחס האיבה, הוא האמיתי – לא הבינותי, משום שגל חושנות חדש עלה והציף את האיבה שבינינו.” (עמ' מ"ד).

פוזדנישב ואשתו נעשים דומים לשני אסירים, שונאים־בנפש, הרתוקים בשרשרת אחת, מרעילים זה את חיי זה ומשתדלים להתעלם מכך. “אז עוד לא ידעתי,” הוא מעיד על עצמו, “שתשעים ותשעה אחוז של בני־האדם הנשואים חיים בגיהינום שכזה, ושאחרת לא יצוייר.” (עמ' ס"ג). “כן, לא במהרה ידעו בני־האדם את הידוע לי. אפשר לדעת מהר את כמות הברזל ומיני המתכות שעל השמש ועל הכוכבים, אך להבחין מה היא החזירות שבתוכנו – זה קשה, קשה מאוד!” (עמ' נ"ו). והוא נדחף לשנאת־נשים קיצונית. האישה היא השלטת, ממש כמו היהודים.

“מה היהודים מתנקמים על־ידי שלטון הכסף – על הלחץ שלוחצים אותם, אף האישה כך. 'רצונכם שנהיה רק תגרנים – מוטב. אנו, התגרנים, נשלוט בכם,” אומרים היהודים. ‘רצונכם שנהיה רק אובייקטים לסיפוק תאוותכם – מוטב. אנו האובייקט לסיפוק תאוותכם, נשעבד אתכם,’ אומרות הנשים." (עמ' ל"ה).

באמצעות הלידה וההנקה משעבד פוזדנישב חמש פעמים את אשתו, וכל אותו זמן תובע ממנה גם את סיפוק תאוותיו. אחר הלידה החמישית היא מתמרדת, נועצת ברופאים וחדלה להרות. עתה באה לה תקופת פריחה, ועימה ההתאהבות בכנר טרוכצ’בסקי והנגינה בצוותא של “סונטת קרויצר” לבטהובן. בהתקפת קינאה מטורפת־מחושבת רוצח אותה פוזדנישב.

וידויו של פוזדנישב הוא לכאורה ברור ופשוט. אין מסתורין בדבריו. שום פרט לא נעלם. הרגשת ניאוף, שנאת נשים, תאווה בהמית, הערצת הבתוליות הנצחית, הקנאה, שלילת הנישואין, הטירוף המחושב.

אבל באמת זו יצירה עמוקה ומורכבת, שלא קל להגיע עד חיקרה. מן הווידוי של פוזדנישב ברור שהאישה היתה חפה מחטא. ובכל־זאת התנהגה כך שלא היה יכול שלא לרצוח אותה. הוא אחראי ולא אחראי למעשיו. הוא ניחם ולא ניחם על מעשהו. נענש ולא נענש. הוא מכוּוַן על־ידי מניעים שבאורח־החיים של תקופתו ומעמדו. ההוללות והאהבה הקנוייה בכסף, אבל הטראגדיה של נישואיו היא עזה יותר מן הסיבות־לכאורה הללו, ובעצם, גם באשתו קיים אותו יסוד בהמי, פרוע וצמא־חיים. ולכן “סונטת קרויצר” היא יצירה מסתורית מאוד ובעלת משמעות פנימית עמוקה.

גורקי מספר בזיכרונותיו על יחסו של טולסטוי לנשים. פעם ישבו כמה סופרים וצ’כוב ביניהם, ודיברו על נשים. “טולסטוי הקשיב זמן רב ואחר כך אמר פתאום: ‘ואני רוצה להגיד את האמת על הנשים, כאשר אכנס ברגל אחת אל קברי – אני אגיד ואקפוץ אל ארוני ואסגור בעדי את המכסה ואומר: עתה עשו כטוב בעיניכם.’ ובדברו היה מבטו כה פראי, כה איום, שזמן רב לא יכולנו להוציא הגה…” מסיים גורקי.

* ל. טולסטוי: “סונטת קרויצר”“. רומאן. תירגם ש. הרברג. הוצאת ספרים מצפה 1927. קי”א עמ'. הדפסה חדשה ע"י הוצאת יהושע צ’צ’יק, תל־אביב.

תרפ“ב, תשי”ג / 1922, 1953

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.2.1972.

בחודשי חייו האחרונים, לפני שקבע את מושבו בפרדסי יפו, ישב יוסף חיים ברנר באוהל בגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור במגדל אשר לחוף הכנרת, ועסק בעריכה ובתרגום של כתבי יוסף טרומפלדור. ברנר הספיק לתרגם ולערוך את יומן גליפולי, התופס כמחצית מן הספר (עמ’115–301), ולהתוות לספר את צורתו הכללית.

ביום־השנה הראשון למאורעות תל־חי [שהתרחשו ב־1920] כתב ברנר:

“לא זכיתי להכיר את יוסף טרומפלדור מקרוב. אבל הקריאה במכתביו, יחד עם הידיעה על מעשיו (בשבי־יאפאן, במגדל, בגאליפולי, ב“החלוץ”, בתל־חי) – מעמידה על אופיו האנושי. זה היה אנוש שלם בתכלית: בפשטות של תמימות, בהבנה של יושר, ברעות של טהרה, בהומור, ביחסי אמת אל עצמו ואל קיבוצו. הוא היה תמיד אוטופי, הוא חי תמיד עם העולם, עם זרועות־העולם, ויחד עם זאת היה נתון כולו – כולו – לד' אמות, שהוא נמצא בהן באותה שעה, לאנשים המסובבים אותו באותה שעה. הוא היה איש־פעלים, איש־סדרים. הוא הבין, שהכול חשוב, הוא אהב את דומן־האדם ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבש אותו לגבעה נישאה. את עצמו ראה באחרית־הימים עומד על הגבעה. והוא היה גם אז איש־צבא. רק איש־צבא. אשרי מי שעמד בד' אמותיו.”

אלה דבריו של ברנר, שמגולמת בהם, בצד ההערכה, גם עמידה על מגבלותיו של האדם אשר את יושרו וגבורתו העריץ. הוא היה “רק איש צבא” – ומעניין מכתבו של טרומפלדור משנת 1916, והוא אז כבן שלושים ושש, אל אחד־העם, מכתב המעיד על לבטיו בהיותו בחור צעיר, בתקופה שבטרם התגייס לצבא הרוסי:

“לשעבר קרוב הייתי לטולסטואיות, ומשלקחו אותי (בשנת 1903) לעבודת הצבא, היה בדעתי לסרב להישבע, ושבתי מרעיון זה אולי בעיקר מתוך חשש שמא יגידו ‘הם’: ‘היהודון עושה עצמו כמתעתע: מסתמך על דעות, ולמעשה הוא מפחד מפני עבודת־הצבא’… אפשר, שנהגתי לא נכון, אפשר שלא הייתי צריך להתחשב עם דעותיהם של אנשים שאינני מכבדם, אלא בחצי־הטולסטואיות שלי ובאנטי־המיליטאריזם שלי היו הרבה נקודות רפות גם לעצמי. איך שיהיה, לפי השקפותיי אינני איש־צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפניי שום דרך אחרת.” (עמ' 192).

במכתביו מתקופת פורט־ארתור והשבי ביאפאן (1904–1905) מתגלים קווי־אופיו. “הרי אני כיום סגן־אופיצר, מחונן באות הצטיינות צבאית ממדרגה רביעית וגם מועמד לקבלת אותות ממדרגה שלישית ושנית. בגאווה אני רשאי לאמור, כי זכיתי לכל אלה ביושר ובצדק, על ידי מעשיי בשדה־הקרב בלבד. מילאתי את חובתי וליבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, ובייחוד אימא ואתה (אביו), לא תצטערו ביותר על שאיבדתי בכך את ידי השמאלית.” (עמ' 24–25).

והוא מוסיף: “כתובתי: יאפאן, אוסקה פו כמדרה. מדור־שבויי־המלחמה. ליוסף טרומפלדור, מס' 14276.”

במחנה השבי הוא מאגד קבוצה בת 11 איש לשם הקמת מושבה בארץ־ישראל, ובדרכו בחזרה מן השבי, מאירקוטסק, הוא שולח להם מכתב עם הוראות: צינמאן, תהיה איכר! צלצקי – גם אתה. אתה, ז’אק, תשתלם בנגרות. כץ! אתה גגות תעשה לבתינו. למד גם לעשות מלוחות פחים כל מיני קומקומים וספלים. וכן הלאה. ומידידו בלוצרקובסקי (אשר כתב ספר זיכרונות עליו) הוא דורש, שם בשבי היאפאני: “חבּר מילון רוסי־עברי!” (עמ' 29).

מתוך מידת דייקנות זו הוא גם מתאר במפורט, במכתב מפטרבורג לארץ־ישראל משנת 1912 – את מיבנה גופן של החברות המכינות עצמן לעלות לארץ, וזאת כנראה כדי להעיד על יכולתן לעמוד בקשיים.

בהיותו בפטרבורג מתיידד עימו גרישה (צבי) שץ וכותב לו מכתבים בעלי אופי וידויי. טרומפלדור מאופק במכתביו, כאילו חושש מן הרגשנות. גרישה מבקש ממנו רשות להשתמש בלשון “אתה” במכתבים, במקום “הוא”.

טרומפלדור עונה:

"כעת בדבר השימוש בלשון ‘אתה’ ובלשון ‘הוא’. גרישה חביבי, מיום שחדלתי לאמור לכל מכה ‘אתה’ (זאת אומרת, מן השנה האחת־עשרה או השתים־עשרה לימי חיי), עוד לא החלפתי ‘הוא’ זה ב’אתה' ביחס לשום איש. ולי, הרבה אנשים היו לי בחיי, שהוקרתים וכיבדתים וגם שתיתי איתם יחד – עם רבים מהם – גם מכוס־היגון וגם מכוס־השמחה (מן האחרונה, אמנם, מעט), גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. אני מאמין באנשים. אני מאמין, שבזמן מן הזמנים נראה והינה טובים הם (יכולים להיות טובים), אבל לפי שעה אין אני מוקיר אנשים ביותר (כשם שאיני מוקיר ביותר את עצמי), אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע. אליך התוודעתי זה לא כבר. כנראה עשינו זה על זה רושם טוב, ואולם אין זה די, עוד אי־אפשר ב’אתה'. אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים, היום הזה נפגשתי עם בן־אדם, פתחתי זרועותיי, חיבקתי ואמרתי לו ‘אתה’, ומחר והינה לא אנשים קרובים אנחנו (אקווה, שאותנו לא יקרה כמקרה הזה). למה, אפוא, ‘אתה’ ומה ערך לו? ואני מחשיב ערכו. – – – " (עמ' 63).

גרישה נעלב, כנראה, ובמכתב הבא מוסיף טרומפלדור ואומר: “אל נא תחשוב, שאני שונא גילויי־נפש. להיפך, אני מוקיר אותם, אבל עם זה הנני מגנה כל כניסה לא־עדינה לנפש זרה וחושב אותה למעשה ברברי שאין כמוהו. כתוב, אפוא! בקוצר־רוח אחכה למכתבך. שלך, אוסיה.” (עמ' 64).

מצד אחד, אפוא, פרוגרמות על התיישבות ציונית, ביקור אצל איכרים טולסטויאניים ברוסיה כדי ללמד מהם, הקפדה על פרטים, מתן הוראות, הנהגה, ועם־זאת, אותה הרגשה של ריחוק, של דיסטאנס, הרגשה אולי צבאית: הוא תובע הרבה מעצמו, וגם מאחרים, ולכן כנראה אינו עולה יפה הניסיון בחוות מגדל ב־1912.

תקופת גליפולי (1915). בראש הגדוד עמד הקולונל האנגלי ג'. ה. פטרסון, שהיה אחרי־כן מפקד הגדוד העברי ה־38 בארץ־ישראל. טרומפלדור לא ידע אנגלית, ולכן לא עמד בראש הגדוד אלא בתקופה האחרונה, לאחר שפטרסון חלה והוכרח לעזוב. אבל עיקר העבודה המעשית, הפיקוד על האנשים, נפל על טרומפלדור.

מבחינה זו יומן גליפולי הוא גם מגילה של ייסורים ותסכול. הגדוד היה מורכב מאשכנזים, ספרדים וקראים, שרובם תושבי מצרים. בצד מעשי גבורה, וחיים תחת שארפנלים, רבו הסכסוכים בין האנשים. מעמדם לא היה ברור: פועלים של הצבא הבריטי או חיילים לכל דבר. קולונל פטרסון דרש משמעת צבאית, ואילו טרומפלדור ניסה להעמיד את הצבאיות על הכרה ציונית.

הדבר הורגש בייחוד בשאלת העונשים. פטרסון ושאר הקצינים האנגליים דגלו בעונש המקובל בצבא הבריטי – מלקות, ואילו טרומפלדור התנגד לכך. אבל המוראל של מובילי הפרדות היה לא פעם ירוד למדי, נדמה היה להם כי רומו, כי אין דואג למשפחותיהם ולזכויותיהם. וקשה היה להשליט משמעת רק בדיבורים.

לא פעם עקפו האנשים את טרומפלדור ופנו בקובלנה אל הקולונל, והתוצאה היתה בדרך־כלל גרועה יותר לגביהם. באחת הפעמים הללו הגיע הדבר לקרע גלוי, היתה סכנה שטרומפלדור יישלח לבדו חזרה למצרים, ואז – “עכשיו אני מתהלך ואיתי כעשרים אנשים מבני ספרד וגם אשכנזים אחדים – ספק משמר כבוד, ספק שמירת־אסיר…” (עמ' 154) – לא הניחו לו לנסוע כי חששו פן בלעדיו יורע מצבם כפליים.

בהגיע חוסר־המשמעת בגדוד למדרגה בלתי־נסבלת, ואסיפת מובילי הפרדות שלחה עצומה קולקטיבית לקולונל בבקשה שישלחום הביתה, אירע אחד המחזות המזעזעים בחיי הגדוד, שהשאיר טעם מר והרבה לבטים ביומנו של טרומפלדור.

הקולונל אסף את האנשים בחמש וחצי בבוקר, וציווה להלקות בפומבי שתים־עשרה מלקות לשלושה מתמרדים, וכאשר קפצו לעזרתם כמה מחבריהם מבין השורות, הם הוחזרו לאחור בנפנוף חרב שלופה. אחר כך נקשרו המולקים אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות למשך שלוש שעות.

“מחזה ההלקאה היה קשה מאוד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי…” כותב טרומלפדור, “הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עליי עצמי.” (עמ' 177). ומר היה לו עד מאוד שדווקא לאחר עונש זה רפתה המתיחות במחנה והאנשים נעשו צייתנים.

ב־31 בדצמבר 1915 פונה הגדוד מגליפולי. פטרסון התחייב בפני האנשים שיקבלו את מלוא זכויותיהם של חיילים אנגליים. ובהיוודע לו כי אין הצבא עומד מאחורי הבטחתו, הביא, מתוך רגש אחריות כלפיהם, לפינויים.

הספר מסתיים ביומן תל־חי. הדברים ידועים, ואולם מעניינת אפיזודה אחת, נשכחת, מחודש ינואר 1920.

טרומפלדור וחבריו הלכו לחמרה (נקודת־היאחזות יהודית זעירה, בה הוחזק בזמנו לישנסקי) כדי להציל חפצים ונשק מנקודה זו, שניטשה בלחץ המאורעות. כשהגיעו לחמרה והחלו מאספים אי־אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפה אותם חבורה לא קטנה של בדווים מזויינים, שדרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם.

טרומפלדור, שהיה מזויין במאוזר, אמר תחילה להתנגד להם, אך בראותו שלשווא הדבר, השליך את אקדחו. השודדים התקרבו אליהם והפשיטום. ערומים וחגורי־שק שבו לתל־חי.

המקרה עשה רושם רע על טרומפלדור: “הכול ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה, עוד טוב שהצלחתי להציל את המאוזר…” (עמ' 321–322).

* “מחיי יוסף טרומפלדור”, קובץ רשימות וקטעי מכתבים. הביא לדפוס מנחם פוזננסקי. מהדורה ראשונה, יפו תרפ“ב [1922]. מהדורה שלישית, הוצאת עם עובד, תל־אביב, תשי”ג [1953]. 372 עמ'.

*

אסתר ראב על יוסף טרומפלדור, מתוך “ימים של לענה ודבש”, מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1998

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג’רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ “דרכה של דגניה”:

נכה־מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת־האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל־על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

“ראיתי את טרומפלדור בבואו,” היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, “אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים… אסתר ראב צוחקת,” מוסיפה וכותבת דפנה אלון, “וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת־שיער, מתרגשת ומרגשת.”

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות־הדיבור האופייניות לו כגון – “הקיבה כואבת לי,” או – “אני פרי קפצתי.” – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

1941

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 31.7.1970

סיפוריו של שאול טשרניחובסקי, שיצאו לאור כשנתיים לפני מותו, הם בגדר פינה קטנה ונעלמה, בהתחשב בהיקף שירתו ותרגומיו. אמנות הסיפור לא שימשה כנראה לטשרניחובסקי מטרה לעצמה, אלא פורקן אוטוביוגראפי־למחצה לחוויות ולאירועים שהתנסה בהם במרוצת חיי נדודיו.

ואכן יש בסיפורים אלה, פסיפס רב־גוני: ילדותו בכפר מיכאלובקה שבפלך טאבריה, בקרים. פרקים מהוויי הגימנסיות הרוסיות. חיי היהודים בצל השירות בצבא הרוסי. ימי לימוד־הרפואה בהיידלברג. שירותו בצבא הרוסי, בימי מלחמת העולם הראשונה, כרופא צבאי. התקופה שעשה ברוסיה לאחר המהפכה. ואף סיפורים אחדים מתקופת ישיבתו בתל־אביב, ומן הקיבוץ.

לא את אמנות הסיפור הקצר אתה מחפש, ומוצא, בסיפוריו, אלא את טשרניחובסקי־האדם, הניכר באהבתו לחיים, לתענוגות, לתעלולים, ביצירתו הגדולה ובאהבת הזולת, זו האהבה הרוסית, הבאה מלב חם ופתוח, השופעת מכל סיפוריו. כתיבתו פיליטוניסטית, כמספר לפי תומו זיכרונות, ואולם יש שמתוך הכתיבה הקלה־כביכול פורצים יצרים, שיניקתם מתהומי הנפש.

כך הסיפור “ברפש”, על משה־ליב, הטבקן מן הפבריקה (הפועל בבית החרושת לטבק), שהתאלמן ונותר עם שני ילדים קטנים. שידכו לו נערה יפה, שהלכה אחרי אופיצר והתפתתה לו, ולאחר שמת שירכה דרכיה. לבסוף השיאוה למשה־ליב למען השב לה חיים כשרים. תולעת הקנאה, הספק והתאווה הנלוזה אוכלת בליבו של משה־ליב. חוזר הוא מן הפבריקה ועובר בסימטות העיר הנאלחות, שם נערות־הפקר נטפלות אליו, ובכל אחת מהן הוא רואה בת־דמות לאשתו השנייה. רפש, רפש. הלא כך חיבקוה זרים. הלא כך חיבק הוא נשות־אהבה אלה בשכבר הימים. אלא מה, הוא, גבר, לו מותר. ואילו היא?

בלילה, בכסותה אותו בשמיכת המשי הוורודה והרחבה, שנותרה עימה מאז, מימי היותה פילגש לאופיצר – פורצים כוחות נעלמים וממלאים את משה־ליב עד לקצות אצבעותיו, שוכח הוא את יופייה, את היותה אם טובה לילדיו היתומים, ואותה קינאה קמאית שבתוכו מתפרצת בחניקה:

“ובפרפר תחתיו גוויית אשתו, לא הִרפה מצווארה. רגע חש כאב נורא בבטנו! בשארית כוחותיה בעטה בו, ומעוצמת הכאב רפתה ידו רגע, אך רגע קט; אחר שעה קלה שבו אצבעותיו והתלכדו ביתר עוז…” (עמ' 132).

סיפור אחר מימי האוניברסיטה העליזים בהיידלברג; גיבורו – סטודנט יהודי צנום ודק בשם בלום, המתגורר אצל מטרונה גרמנית בת חמישים ומעלה, “לא גדולה אבל עגולה־מעוגלה, שמן משומן; כרס בולטת, תבנית כדור, הולכת לפניה, ופניה עיגולים מחייכים, כולם גממיות גממיות של חן; עיניים קטנות, טובות ומאירות. ועטינים לה! בידיה היה טס גדול ועליו כוסות וקנקן של קהווה וטנא של לחמניות. אילו היתה נותנת אותם על אותו טס – דיו.”

לילה אחד חוזר בלום מחיזור כושל אחר מלצרית של מסבאה, שמטרפת דעתם של כל צעירי המקום, והנה – המפתחות אינם, נשארו בחדר. לא נותרה לו ברירה אלא לצלצל. ואותה אלמנה יוצאת לקראתו בחלוק לבן, למסדרון החשוך, ועד שהיא עסוקה בנעילה, תוקף עליו יצרו והרי הוא חובק אותה ומושכה אל חדרו.

“אבל אדוני הדוקטור, יאה אני לך לאם!” – “הראה לה בחוש, שלאו דווקא – ונסתתמו טענותיה.”

הולך בלום דנן מודאג, שהרי עלולה בעלת ביתו העגלגלה והמחושבת לצרף לחשבון החדר והארוחות ארבעים מארק נוספים, שהם ד' פעמים עשר, ה“מחיר” הנקוב בעיר.

סיפור אהבה אחר, “הלנינגראדית”, והיא אם לילדה נוטה למות, הבאה לאחת הערים בגרמניה למצוא מרפא לילדתה. בפנסיון מתלקחת בה אהבה קצרה ועזת־כוח למספר. “אני יודע שלעולם לא אשוב לראותה, ואין לי עליה כל געגועים, כל געגועים. ואולם מובטחני שאילו ידעתי שהיא כאן, בו ברגע אנתק מכל חיבוקי־אוהבים, יהיו איזו שיהיו – ואמהר אליה.”

ויש עוד חטיבה שלמה – “בימי המלחמה” – והם סיפורים מן הימים שעשה טשרניחובסקי כרופא בבית־חולים נייד של הצבא הרוסי, במערכותיו עם הגרמנים, תחת פיקודו של אבא ניקולאי, כומר פראבוסלאבי ורופא צבאי.

אין בסיפורים מעלילותיו מסמרות השיער של אביגדור המאירי (שהתגלגל כחייל הונגרי בחפירות, וכשבוי ברוסיה) – אלא מהוויית העורף הרוסי, העמדות הפנים, השחיתות, האנדרלמוסיה – ואהבת האדם, שדווקא בתוך אי־הסדר פורחת היא באין־מפריע.

* שאול טשרניחובסקי: “שלושים ושלושה סיפורים. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תש”ב, 1941. 245 עמ'.

המשורר חיימקה שפינוזה מעיר: שמחתי לגלות שהמשורר שאול טשרניחובסקי השתמש בביטוי: “ועטינים לה!” – אילו אני הייתי כותב כך היום על אישה, היו מתנפלים עליי מכל אבר.

1943

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.1.1972

באסרו חג של פסח תרמ“ז, 1887, יוצא מווארשה לארץ־ישראל הסופר העברי זאב יעבץ, והוא אז בן ארבעים שנה. ביום י”ז באייר הוא יורד עם בני־משפחתו מן האונייה בנמל יפו. לחג השבועות הם עולים לרגל לירושלים. בירושלים הוא מתקבל בכבוד גדול, והרבנים מבקשים ממנו שיקבע בה את מושבו. אבל הוא רצה לשבת בכפר, באחת המושבות החדשות, לעסוק בהוראת ילדי האיכרים ובהדרכה רוחנית להוריהם ברוח התורה.

עוד לפני שהחליט היכן יתיישב, באו אליו מייסדי פתח־תקווה וביקשו ממנו להקים את ביתו בכפר יהוד. יחיאל מיכל פינס (גיסו של יעבץ) ויואל משה סלומון, מייסדי יהוד, הפכו את הכפר למין “קריית ספר”, מרכז רוחני בזעיר־אנפין ליישוב העברי החדש. תקופה מסויימת התגוררו ביהוד [כיום באזור סביון] סלומון, פינס, יעבץ, אליהו ספיר, והרב מרדכי גימפל יפה, אשר יסד במקום ישיבה שתלמידיה באו מירושלים.

כשנה ורבע יושב יעבץ ביהוד. בחודש חשוון תרמ"ט, (1888) הוא מתמנה, בפקודת השר מיכאל ארלאנגר, יד־ימינו של הברון רוטשילד בפעולותיו היישוביות, כרב ומורה בזיכרון־יעקב. פקידות הברון מצרה את צעדיו, וכדי להיפטר ממנו ומתוכחותיו, מגרשים אותו מן המושבה.

בתמוז תר“ן, 1890, הוא עולה לירושלים, בה הוא יושב שבע שנים רצופות ומקדיש את כל עיתותיו לעבודה ספרותית. הוא עורך ומוציא לאור כמה מאספים ספרותיים, ועל דפיהם הוא מפרסם את מחזור סיפוריו מחיי המתיישבים החדשים בארץ־ישראל – “ממראות הארץ”, ובהם הסיפורים: “שוט בארץ”, “חרבות לאתים”, “ראש השנה לאילנות” ו”פסח של ארץ־ישראל".

ב“ראש השנה לאילנות” (1892) מסופר על בית משפחתו של האיכר יזרעאלי בכפר יהוד. זמן התרחשות הסיפור מקביל, כנראה, לתקופת השנה הראשונה לשבתו של יעבץ ביהוד. שנים אחדות קודם־לכן ישבה ביהוד, ואחר־כך עברה לפתח־תקווה, משפחת יצחק צבי שפירא. בני המשפחה עלו לארץ ב־1890, יחד עם בנם בן העשר, אברהם. בתקופת התרחש הסיפור אברהם שפירא הוא כבר נער כבן שבע־עשרה, וכבר הספיק לעשות לעצמו שם של בן־חיל, והוא עתיד להופיע כדמות רומאנטית נערצת בכמה וכמה סיפורים ורשימות מחיי ארץ־ישראל.

דומה שהופעתו הראשונה של אברהם שפירא כגיבור בספרות הארץ־ישראלית היא בסיפור של יעבץ. את אברהם הוא מכנה בסיפור בשם נחמן. וכך מתוארת הופעתו בבית משפחת יזרעאלי:

“קול הלמות עקבי סוס נשמע מן החוץ, ואחריו קול מצהלותיו וצליל רסנו בהיאסרו אל שריגי הברזל אשר לחלון. הדלת נפתחה ונער גבר קומה, עוטה אדרת ערבית חדשה וסל חורי [כנראה קלוע. – אב”ע] בידו, בא הביתה וקורא: ‘שמחו בחגכם, רבותיי, לשנה טובה תיכתבו!’"

בעלת־הבית מתפלאת על האדרת הערבית הלבנה שהוא עוטה, כמו לכבוד יום־הדין, והוא עונה: “אמנם ביום דין ובדין באה אליי, כי בליל אמש, ברכבי לשמור את שדות פתח־תקווה, תפשתי בדווי אחד מבעלי האגרופים אשר העלה את מקנהו על שדותינו, ותחזק ידי עליו ואקח את נשקו מעליו ואת סוסו הערבי, ואחרי גברי עליו התהלכתי עימו במישור, כי הגשתי את ריבי לפני בעלי בריתו, ויוציאו משפט לשלם לי את אדרתו אשר עליו לזכר פרי נצחוני.” (עמ' 44–45).

הערצת המספר נתונה לעלם האמיץ, המהלך עם קנה־הרובים בידו. בצאת העלם אומר עליו יזרעאלי, בן־דמותו של יעבץ בסיפור:

“כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ־ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה עם אביו אשר התנחל בפתח־תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת אשר בעיניהם היתה ‘תפארת בחורים כוחם’ וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים? יחזקו נערי אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם שנאמר בם: מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו… שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם, ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד לראש תנאי יישוב קיים וקבוע.” (עמ' 46).

בארץ־ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, אקטיבי, הדומה באורחות־חייו לערבים, הדומים באורחות־חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. ייחוסו של הנער העברי החדש לא יהא עוד בריפיון העצבים ובחיוורון הפנים של האברך היהודי הגלותי, אלא בכוח השרירים. תפארת בחורים אינה בשכל וברוחניות אלא בכוח. ומעניין שיעבץ, שסופר דתי היה, נתפס גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט של השרירים על פני הרוח בדור העברי הצעיר הגדל בארץ־ישראל. ובמקרה או שלא במקרה, בא הכוח העברי החדש לביטוי מגובש ובולט דווקא באמצעות המאבק בערבי.

חיי האנשים בכפר יהוד מתוארים בסיפור כחיי אידיליה. תיאורי הטבע והנוף הרומאנטיים של יעבץ מושפעים ודאי מ“אהבת ציון” (1853) למאפו, אלא שמאפו כתב בסגנון רומאנטי רומאן היסטורי על תקופת התנ“ך, ומבלי שהיה מעודו בארץ, ואילו יעבץ החי בארץ וכותב על תקופתו, מוסיף לראות את כל נופיה מבעד לצעיף הרומאנטי־תנ”כי, ולא כפשוטם.

באותו סגנון ובאותה רוח כתוב הסיפור “פסח של ארץ־ישראל”, אף הוא מאותה תקופה, וגם בימת התרחשותו היא יהוד. ביום השני, לאחר החג, יוצאים כל בני החבורה, שעשו את הפסח ביהוד, לטייל בעגלה אל המושבה פתח־תקווה הסמוכה.

בבואם אל המושבה הם נתקלים ב“מחול רוכבים כמשפט הערבים,” שבו מראים בחורי המושבה נפלאות בדהרותיהם. אך פתאום בא איש בקוצר־רוח ואומר: “הנה עלו הבדווים בגמליהם על חלקת השעורים אשר ליעקב היחלאלי ומבערים את השדה.” (עמ' 63). “הבחורים הרעישו סוסיהם, וכל אנשי המקום מנער ועד זקן נזדעקו וירוצו זה במקלו וזה ברצועתו, זה במערוך וזה במירדה,” ו“מקץ רביע שעה” הם חוזרים עטורי ניצחון גדול, שלל סוסים וגמלים ו“שני בדווים מתגרדים בראשיהם ומחננים קולם הולכים אחריהם.” (שם).

גם כאן עומדים תיאורי הנוף בסימן רומאנטי ואידילי, וגבורת היהודים נעלה על כל ספק, ממש ניסים ונפלאות. ההתנגשויות עם הערבים נגמרות כולן בניצחון, אולי בנוסח סיפורי פנימור קופר, והן באות כאילו להוסיף נופך של הרפתקה לחיים האידיאליים הנמשכים והולכים בחיק הטבע הארץ־ישראלי, הפורה והמעשיר את עובדיו.

אין כל קשר בין התיאורים הללו לבין המציאות הקשה בארץ באותה תקופה. אין כמעט זכר למחלות, לכישלונות, לשממה, לתנאי האקלים הקשים, לאכזבות המרות בחקלאות, לסכסוכי שכנים שהסתיימו לא פעם במפלה ליהודים, למשפטים ארוכים וממושכים שבאו בעקבות סכסוכי־קרקע, להתנפלויות ולהתנכלויות של השלטון התורכי. אין זכר לשררה שנוהגים פקידי הבארון. והלוא יעבץ חש היטב על גופו את טעמה המר של המציאות. אבל הוא לא היה מוכן להוציא את דיבת הארץ רעה. ועל־כן התעקש לראות בה את הרצוי ולא את המצוי.

מתוך כך גם מובן שיחסו לשאלה הערבית ולנוכחות הערבים בארץ לא היה יכול להיות יחס ריאלי, ובכל מקום שבו פגש בהווייה הערבית בסיפוריו, בחר לשגות בדימיונות של גבורה ולהתנשא על כנפי החלום.

“כל המספרים שעמדו לארץ־ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם,” אמר עגנון (בהספדו על י.ח. ברנר).

והיטיבה להגדיר את התופעה הזאת גליה ירדני במבוא לספרה “סל ענבים” (ספריית דורות, מוסד ביאליק. 1967. אגב, בקובץ זה גם מצוי סיפורו של יעבץ “חרבות לאתים”, שהתפרסם בשנים 1891–1895) –

“בין ארץ־ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות, השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בדואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושייכים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מישטר פרוע לשמצה, לא היה כל דימיון. ארץ־ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול־מולדת על עברו המפואר, וגיא־חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ־ישראל זו, עטופה מסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך, שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים, בבואם לתארה, לנוסח של אגדה ומערבבים דימיון במציאות.” (שם. עמ' 7. הוצאת מוסד ביאליק, 1967).

“בשנות התשעים כבר נוצר ז’אנר ארץ־ישראלי מיוחד, אידילי ורב־תום, מייצגו העיקרי היה זאב יעבץ, שהיתה לו השפעה ניכרת על כל סוגי הכתיבה בארץ־ישראל.” (שם. עמ' 12).

בשנת תרנ"ז, 1897, הוכרח יעבץ מטעמים אישיים ומשפחתיים לעזוב את ארץ־ישראל, לאחר שישב בה עשר שנים, ולא זכה עוד לראותה בחייו. הוא נדד על פני וילנה, ברלין, אנטוורפן ולונדון, ובלונדון נפטר בשנת 1924.

על מראהו בשנותיו האחרונות בלונדון, שם חי בבדידות, מסופר: “בזקנו הלבן, אפו הגדול ומצחו הרחב, שאת מחציתו כיסתה הירמולקה, היו סימנים של פאטריארכליות, איזו ירושה מן האריסטוקרטיה הרוחנית שלנו עם גדולתה ופקחותה. אבל פניו, ובייחוד עיניו הכחולות, עשו רושם של ילדותיות זיקנתית חריפה ונעימה.”

עד לשנותיו האחרונות עסק יעבץ בהשלמת חיבורו ההיסטורי הגדול “תולדת ישראל”.

* זאב יעבץ: “לקט כתבים”. ערוך בידי בנימין קלאר. הוצאת מוסד הרב קוק. ירושלים. תש"ג, 1943. 143 עמ'.

*

ברשימתי “מראות הארץ” לר' זאב יעבץ (“תרבות וספרות”, 14.1.1972) הסתמכתי על הקדמתו של בנימין קלאר ללקט כתביו של יעבץ, המספרת כי “באחרית ימיו חי בלונדון בבדידות גמורה, ואף־על־פי שבניו ובנותיו נהגו בו כבוד גמור ופירנסו אותו ברווח ויכול היה לשבת על התורה ועל העבודה הספרותית, סבל ייסורי נפש קשים.” (לקט כתבים. מוסד הרב קוק. תש"ג. 1943. עמ' 15).

והנה כותבת אליי נכדתו, אסתר יעבץ, היושבת באפקה, ואומרת: “הוא גר אצל אימי, בתו (בלונדון), בשנים האחרונות לחייו. והיה מסובב בנים, בנות, נכדים, ידידים ומעריצים לאין ספור. מרבית הזמן בילה בחדר־עבודתו מלא הספרים וכתב. אנשי־רוח, וביניהם צעירים רבים, היו מבלים במחיצתו ומאזינים לדבריו. הוא חי חיים מלאים עד יומו האחרון, בו מת בשנתו מות נשיקה.”

(“הארץ”, 18.2.1972).

*

אהוד בן עזר: דמות נער עברי חדש

קטע מתוך הספר “ג’דע – סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”, 1993.

הימים חולפים ובא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. בבית ביהוד יושבים יצחק־צבי עם בני־משפחתו ואורחים. מיחם־מתכת כרסתני, שגחלים לוחשות בקרביו, ניצב על השולחן בחדר הגדול ולהבת המנורה משתקפת בו. על מפה לבנה כוסות זכוכית, תחתיות, חרוט סוכר וצבת קטנה לצידו, וכן קעריות ריבה ביתית, שקדים, דבלות תאנים ותמרים יבשים, וקערת תפוחי־זהב. קר. גשם בחוץ. טיפות נוקשות על גג הרעפים. ליד יצחק־צבי יושבים שכנים ואורחים, וביניהם זאב יעבץ. יעבץ הוא רב וסופר עברי שנודע עוד לפני עלייתו לארץ. לבקשת המתיישבים הוא מתכונן לעקור עם משפחתו מירושלים ליהוד, כדי להיות מורה לבניהם.

“חלום חיי לכתוב את ההיסטוריה של עמנו,” מספר יעבץ. הוא שובר בצבת מכיתת־סוכר, נותנה בפיו, יוצק תה לוהט מן הכוס לתחתית, נושף לצננו מעט ולוגם משולי התחתית, שמחממת את קצות אצבעותיו. “בינתיים יש דברים חשובים לא פחות. לבנות כאן בית, לטעת כרם בחלקה שאני מבקש לקנות בראשון־לציון, ולבסס את חינוך הדור הצעיר במושבות החדשות, כי לא די בביסוס כלכלי של האיכרים.”

יצחק־צבי שובר אף הוא מכיתת־סוכר מהחרוט הלבן, יוצק תה לתחתית, מרימה אל פיו, לוגם משוליה כשהסוכר בפיו, ובינתיים מסביר לאורח דברים מעשיים: “הערבים מפג’ה, שליד פתח־תקוה, עזבו את כפרם ועברו לזמן־מה ליהודיה, הכפר השכן שלנו. הם עשו זאת בגלל האוויר הרע של הביצות והירקון, שמביא קדחת. האדמה ביהוד מעטה ואינה מתאימה לגידול תבואה. אנחנו כאן משפחות אחדות, ביאליסטוקים מכנים אותנו, כי הרוב בא מביאליסטוק. לכולנו נחלות בפתח־תקוה, שאותן אנחנו מעבדים במשותף, כחלקה אחת, בהדרכת הצעיר יודה ראב, מהמתיישבים הראשונים, שיודע את עבודת האדמה מנעוריו בהונגריה.”

הדלת נפתחת ואברהם נכנס. עטוף עבאייה ערבית גדולה, בהירה, נוטפת מים. בידו נבוט רטוב. לחייו השקועות משוות לפניו הצרים ארשת סגפנית. עיניו הקטנות, השקועות אף הן, נוצצות במבט תקיף של פלדה שאיננו אופייני כלל לנער בן־גילו.

“קשרתי את הסוס באורווה,” הוא אומר. “חושך. בקושי רואים.”

“אברמ’ל, אברמ’ל… תחליף מיד בגדים. איך אתה מרשה לו לצאת לבד לשמור בלילה, בגשם ובחושך שכאלה?” טוענת ביילה באוזני בעלה. “בגילו הוא היה צריך ללמוד בישיבה ולא להתרוצץ על סוסים!”

“מיכאל בני הגדול נשאר בפתח־תקוה, ואברמ’ל שומר קצת כאן,” מתנצל יצחק־צבי בפני האורח. “אתמול הבריח בידואי שניסה לגנוב אווזים מאחד השכנים שלנו.”

“מה יצא לו מזה? הלא אברמ’ל שלי כבר בקיא בערבית יותר מאשר בחומש. הילד גדל כמו איזה ערבי.”

יעבץ מתבונן בנער הפושט את העבאייה – שערו הבהיר, עיניו הכחולות, עורו השזוף גם בחורף, חתימת השפם הדקה המזדקרת על שפתו העליונה, ועמידתו הזקופה והבוטחת. “בוודאי!” הוא אומר לאם, מלטף את זקנו הנאה. “הנערים אשר גדלו מילדותם במושבות ארץ־ישראל הם לא כנערים בני הגולה. הנער הזה, הבן שלך, שב אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה ‘תפארת בחורים כוחם’ – ואילו רפיון העצבים וחיוורון הפנים, שאנחנו מוצאים בנערים בני הגולה – אצלנו, בארץ־ישראל, אלה לא יהיו עוד סימנים של ייחוס, של גדולה וכבוד.”

על פני ביילה עולה חיוך ספקני, והיא עושה תנועת־ביטול בידה.

“לא, מרת שפירא, לא בחורי־ישיבה אלא נערים כמו הבן שלך, שמתענה איתכם בכל הקשיים כאן, שלומד מהערבים להרגיל את גופו לחום ולקור, ליובש ולמטר, לשמש ולחושך – הוא דוגמה לנער העברי החדש, ששב לדרכי אבותינו בארץ הזאת, ולמה לנו לעצור בו ובשכמותו? הם הדור של העתיד שצומח במושבות של ארץ־ישראל. בוא הנה!” קורא יעבץ לאברהם, וממשש את שרירי־ידיו.

אברהם מחייך, ואחר מתיישב ומוזג אף הוא לעצמו כוס תה כדי להתחמם, אך יעבץ נסחף בהתלהבותו:

“נערי ארצנו צריכים להיות חזקים, בעלי זרוע, כמו אברמ’ל. עליהם להיות דוגמה לכל אחיהם שבגולה, שנאמר עליהם: מי הם הכפופים – אלה ישראל שגלו… שמיום שגלו מירושלים לא זקפו את קומתם. על כן אני חושב את גידול בנינו לאמיצי־לב וחזקי־יד – לתנאי ראשון במעלה כדי לקיים יישוב עברי קבוע!”

“נו, נו, אל תגזים,” אומר יצחק־צבי. “הלוואי שבינתיים נצליח בדברים פשוטים יותר.”

“למשל?” שואל יעבץ ושיניו נוקשות מעט מקור ומהתרגשות.

“למשל – שהאדמה לא תכזיב אותנו, שתהיה לנו בכלל אפשרות להתפרנס כאן מהחקלאות ושלא נצטרך, חס ושלום, לחזור בבושת־פנים לגולה.”

אהוד: כאשר כתבתי את ספרי “ג’דע” (1993) על אברהם שפירא, החזרתי את הדמות של נחמן יזרעאלי מן הספרות אל הביוגראפיה – וזאת בשיחזור המשוער של הרושם שהותיר אברהם שפירא בבחרותו ביהוד על זאב יעבץ, כפי שתיאר אותו בסיפורו “ראש השנה לאילנות” (1892). ספרי נכתב רק 100 שנים אחריו.

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 30.5.1969, תחת המדור “קריאה אפשרית”

הפעם אני רוצה לפתוח בשני דפים המצורפים לספר שבידי ומודיעים כי מתקבלת החתימה על “ספריית תרבות” לשנת 1929, בהוצאת “מצפה” בע"מ, ירושלים.

והנה הפרוספקט של 12 הספרים, שיֵצאו אחד לחודש: “התחייה” כרך א' ו־ב' מאת ל.נ. טולסטוי בתרגום מ.ז. ולפובסקי. “המנהרה” (טונל) מאת ב. קלרמן בתרגום מ. טמקין. “אידיוט” כרך א' ו־ב' מאת פ.מ. דוסטוייבסקי בתרגום ש. הרברג. “מרטין עדן” מאת ג’ק לונדון בתרגום יעקב קופילביץ. “החבצלת האדומה” מאת אנטול פרנס בתרגום ה.ש. בן־אברם. “הבית והעולם” רומן מאת רבינדראנאט טגורי בתרגום פסח גינזבורג. “לפי בוא האביב” מאת סטפן ז’רומסקי בתרגום י. ליכטנבוים. “אבא גוריו” מאת אונורי די בלזק בתרגום א.א. קבק. ו“הדז’ונגל” מאת אופטן סינקלר בתרגום א. ראובני.

תנאי התשלום החודשי לחותמים בארץ 125 מא“י (בכריכה רכה) או 150 מא”י בכריכה קשה. כלומר, לירה וחצי מנדטורית לשנה, או 10 דולר לחותמים בחוץ לארץ. בתוספת פרסים לחותמים, שני ספרים חינם: “אשתו השנואה”, רומן מחיי הספרדים מאת יהודה בורלא, ו“אלמנך ספרותי” לשנת תרפ“ט. אפשרות לחתום אצל כל מוכרי וסוכני הספרים, או אצל הסוכנות הראשית, בימ”ס “תרבות” בע"מ, ירושלים מול גן העיר, תל אביב רחוב הרצל.

מה יכול להיות ההסבר לכך שלפני ארבעים שנה, עשרים שנה לפני שקמה מדינת ישראל, ובלא עזרת משרד החינוך והתרבות, ולא בהוצאה ציבורית, ובלא “שבוע הספר הישראלי”, ובהיקף מו"לות שהיה ודאי קטן יותר משהוא כיום – הוצעה בפני הקורא העברי תוכנית אמביציוזית וכה עשירה שהיום שום הוצאה לא היתה מסתכנת בה?

הייתכן כי הציבור בישראל כיום כה קשור (קשר כמעט סהרורי) במציאות החומרית והביטחונית, עד שפגה אותה סקרנות מבורכת לעקוב אחר הנעשה בספרות העולם ולעשותה חלק מתרבותנו? והלא אוטארקיות תרבותית אינה אלא ניתוק וצמצום, אם לא סניליות בשלב מתקדם!

כותב יעקב פיכמן בהקדמתו על ינס פטר יעקבסן (אשר הקוראים הצעירים ודאי לא שמעו מימיהם את שמו):

"הוא נולד באפריל 1847 ומת באפריל 1885. משלושים ושמונה שנות חייו היו עשרים וחמש הראשונות ימי־הכנה. משהו ניתן ללימודים, משהו לחקירת דרווין ולכתיבת שירים חשאית. עד שקם וכתב יום אחד את סיפורו ‘מוגנס’, מה שעשהו בבת אחת לאחד מבחירי המשוררים בדניה, – והוא אז בן עשרים וחמש שנים.

“ארך־רגליים, כפוף מעט מפני קומתו הגבוהה, ביישן, כחול־עיניים ובעל שער צהבהב ארוך, הוא דומה בחיצוניותו, וגם בגורל חייו, לגנסין שלנו. הוא חביב על חבריו, לוקח את לב הנשים, ואיש־חמודות לכל רואיו. ידיו נאות להפליא, עור פניו רך והאודם פורח בו עם כל התעוררות קלה. בת־צחוקו הפקחית והטובה מלאה חן, ודיבורו, כשתיקתו, מגלים תכונה אצילית, חשק עצור ושאיפות סוערות לגדולה. הוא מכובד על חבריו ומכיריו גם בשעה שלא פירסם עוד דבר מיצירותיו האמנותיות. הכול מרגישים בו שנוצר לגדולות, בייחוד לאחר שפירסם את ‘מוגנס’, – פרוזה אביבית זו, שמתוכה נשבה רוח חדשה בספרות הדנית.”

“מוגנס” הוא סיפור אהבה שתחילתו פאסטוראלית ומזכירה את “פן” ו“ויקטוריה” של קנוט האמסון. אמצעיתו אסון, וסופו תקווה והתחלה חדשה. נוכחות הטבע, האהבה, והאסון המרחף על פני שניהם היא כמין משולש רתמי, או שלושה יסודות כימיים שמרכיבים את סיפוריו של יעקבסן.

מוגנס אוהב נערה בשם קמילא, מחזר אחריה בביישנות נלהבת, זוכה בהסכמתה לנישואין, והנה נשרף ביתה והיא בתוכו. מוגנס הופך לאובד־דרך, מבלה ימיו בחברת שחקנים זולים ונשים פרוצות, ונוהג בשיגעון. אהבתו לנערה צעירה ותמימה, תורא, גואלת את חייו אך לא את נפשו. גם בהינשאו לה עדיין אינו יכול להשתחרר מצלקות העבר של חייו, ואין הוא קרב אליה קירבה גופנית מכיוון שהיא נראית בעיניו קדושה ונערצה.

ההשלמה והפיוס באים בסוף הסיפור. תורא מתפרצת בווידוי: “היא לפתה את צווארו בזרועותיה ונשקה לו בחום ולחצה את לחייה הלוהטת אל לחיו: – איני יודעת את נפשי, אך פעם יש שהייתי חפצה אשר תכה אותי – ידעתי שאין זאת אלא ילדות ואני הן כל־כך מאושרה, כל כך מאושרה; ובכל זאת אני אומללה כל־כך.” (עמ' 42–43).

ולפני כן היא אומרת: "אילו ידעת, כמה אני אוהבת אותך: אבל אני כה אומללה – לא אדע, מה זה – אנו כה רחוקים זה מזה – לא – " (עמ' 42).

דבריה אינם אקט של השפלה אלא להיפך, בווידוייה על הטבעיות והספונטאניות של רגשותיה היא מתגלה בפניו כמו שהיא, והוא משתחרר מן הפחד לגעת בה, פחד שמקורו בטומאת חייו הקודמת, המביאה אותו לראותה כקדושה.

יותר מ“מוגנס” מצא חן בעיניי הסיפור הקצר “ירייה בערפל” (1876). אף הוא סיפור של אהבה נכזבת בנוף מקסים וקודר, אשר צל האסון מרחף עליה. הינינג מאוהב עד כלות בבת־דודו היפה אגתה, אך ליבה לא נתון לו, היא בזה לאהבתו ומתארסת עם אחר.

הינינג, שנשמתו אפלה ותככנית, ואהבתו לוהטת ומושפלה, מנסה לסכסך וטופל על ארוסה, נילס ברידי, שהוא בוגד בה. מעמד זה הוא מן היפים בספר:

" – אתה משקר, הינינג, זאת לא יגיד איש; את כל זה בדית מליבך.

– למה תשאלי, אפוא? – מה תענוג יש לי מזה שאהיה מהלך ומספר על זה שהוא לוקח את לב הנערות מבוריבי?

היא עזבה את השרך, ניגשה אליו ואמרה: – כי בזוי אתה כל כך, לזאת לא פיללתי, הינינג.

– כן, חביבתי, אני מבין היטב, כי דבר זה העלה את חמתך; ודאי שנרגזת את, שהוא אינו יכול לכבוש את יצרו כל כך – לפחות עתה.

– תוף, הינינג! אין זה כי אם שפלות וגועל־נפש; אבל אינני מאמינה לכזביך.

– כן, אבל לא אני האיש, אשר יאמר זאת, – השיב והשפיל את עיניו נכחו; – לא ראיתים בהיותם נושקים זה לזו.

אגתה גחנה אליו והיכתה אותו בבוז על לחיו.

הוא נעשה חיוור כמת והביט אליה בעיניים שהיו דומות חציין לאלה של כלב חולה וחציין לאלה של אדם נעלב. אגתה הליטה את פניה בכפותיה והלכה אל הדלת הפתוחה. שם עמדה רגע ונשענה, כאילו ראשה סחרחר עליה; אחר נתנה את עיניה בו מעל גבו ואמרה בשקט ובקרירות־רוח: הינינג, חפצי רק להגיד לך, שאינני מחרטת על המעשה שעשיתי.

ואחר הלכה.

הינינג ישב זמן רב מהומם כולו, אחר עלה מט וכושל אל חדרו והטיל את עצמו על המיטה. הוא קץ בעצמו. ובכן, הכול אבד; הדבר המחוכם ביותר, שיכול לעשות, היה – לירות כדור בראשו; לחיות – להתגנב דרך ההווייה עקום־עיניים ככלב רמוס־רגליים? לא! – במכה אשר היכתה אותו, חתמה אותו בחותם העבדים, והצדק היה עימה: לא היה דבר אחר לעשות כנגד שפלות כזו. כמה אהב אותה! – לוהט – אחוז־שיגעון; לא כגבר, כי אם ככלב – התאבק בעפר רגליה, כמו לפני דמות־אלים." (עמ' 52–53).

אך הינינג אינו יורה בעצמו. אותה ירייה בערפל היא ירייה שהוא הורג בה את נילס ברידי, ארוסה של אגתה, שעה שהם יוצאים לציד. באגתה אינו זוכה, תאוותו הגדולה ושאפתנותו מביאות אותו לעושר רב, באמצעותו הוא הורס ממעמדם את אגתה ובעלה, קלויזן; הוא מסבכם בחובות ומלשין עליהם למשטרה, משפיל אותה בהזכרת אותו מעמד בו סטרה על לחיו, מסרב לעזור להם בכספו, ולאחר שהיא מתה משברון־לב, נפטר גם הוא באותו חוף סלעי ומכוסה ערפילים, שם ביצע את פשעו הראשון.

למה לא ללמד סיפור מופת זה מספרות העולם לילדי בית־הספר, במקום כל השטויות שדוחפים לראשם מתוך ספרות מגמתית וצרת אופקים, כאשר בוחרים לרוב בסופרים סוג ב' וג', או דווקא את יצירותיהן הלאומיות (והגרועות) של סופרים ומשוררים טובים?

בכרך מצויים הסיפור “שני עולמות” (1879) בתרגום אשר ברש. והסיפורים: “אין זאת כי שושנים פה פרחו” (1881), “המגפה בברגמו” (1881), “הגברת פנס” (1882); קטעי יומן של יעקבסן בשם: “מיומנו של צעיר בעל־כישרונות”, וקטע בשם “דוקטור פויסט”, לו הוסיף אפילוג אדוארד ברנדס. קובץ שירים: “אלן”, “בלי שם” (1870), “שעת הפגישה הולכת וקרבה”, “מונומניי”, “כי יקרא לך רעיוני…” (1872) ו“ערבסק”.

בסוף הכרך צרור אגרות ששלח יעקבסן לאחים אדוארד ברנדס וגיאורג ברנדס, ולאימם. האגרות זורעות אור על כתיבת ספריו וסיפוריו, מ“מוגנס” (1872) ו“מריה גרובי” (1876), ספר עליו עבד שנים רבות, ועד לרומן הגדול שלו “נילס לינה”, אשר הופיע אף הוא בעברית בתרפ"ב, 1922, בהוצאת שטיבל ביפו, בתרגומו של פסח גינזבורג, ועליו בפעם אחרת.

* ינס פטר יעקבסן: “מוגנס”, סיפורים, שירים ואגרות. תירגם בצירוף מבוא: יעקב פיכמן. הוצאת שטיבל, ארץ־ישראל, ת“א תרפ”ט. 1929.

ראו ויקיפדיה – גאורג ברנדס

ראו ויקיפדיה – הפרק “קשריו עם האחים ברנדס” בתוך ינס פטר יעקבסן

עברית: 1922

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 31.10.1969, תחת המדור “קריאה שנייה”

בהקדמה ל“מוגנס”, קובץ סיפוריו של יעקבסן שנדפס בעברית (הוצאת שטיבל, תרפ"ט, 1929) כותב המתרגם יעקב פיכמן:

"קריאת יעקבסן, כקריאת שאר סופרי סקנדינביה, חלה בתקופה, שהנפש נקעה מעט מספרות המערב, אשר ימים רבים ראינו בה חזות הכול. משוררי רוסיה, דובי־הצפון הגדולים האלה, היו בני־לווייה חביבים, אך ילל נפשם הטיל אימה. מקדרותם הכבדה ינקו נעורינו ימים רבים, ואנחנו עייפנו ממנה. עייפנו גם משפע השמש והמנוחה, שהישרו, עם ראשית ימי הבגרות, משוררי גרמניה ויוון העתיקה. זה היה אור זר, שאול, רחוק, ולא היה בו כדי לרוות את הצימאון העז. הלב תבע אחרת, אחרת. משהו העלימו נשיאי־הזוהר האלה, והעריה הגדולה הצהיבו מעבר לגניהם הירוקים.

"אותה שעה באנו במגע עם שירת סקנדינביה. זה היה הנוף החדש שמשך אז כל לב אשר כלה לפלאות. קסם היה לספרות צפונית זו, ששפכה בימים ההם את רוחה על כל אירופה. לב האדם היה מלבלב מתוכה כפרח נוטף בושם ודם. היא לא הסתירה דבר. את כל גניה הנעולים של נפש האדם פתחה ועל כל התהומות נמתחה כחופת ידידות רקומת כוכבים לוהטים…

“הוא (יעקבסן) הביא את היסוד המערבי, את המשמעת הגדולה ואת הנטייה לביטוי הפלסטי, הקיצוני, שאנו מוצאים אצל פלובר, ביחד עם האלסטיות החדשה של הלשון, שאינה נשמעת אלא לתביעות הביטוי הפנימי והטבעיות הקיצונית.” (“מוגנס”, עמ' ט"ו).

על תולדות חייו של יעקבסן מסופר בהקדמה של פיכמן:

"אכן חייו היו מעטים ורעים מאוד. הוא נולד באפריל 1847 ומת באפריל 1885. משלושים ושמונה שנות חייו היו עשרים וחמש הראשונות ימי־הכנה. משהו ניתן ללימודים, משהו לחקירת דרווין ולכתיבת שירים חשאית. עד שקם וכתב יום אחד את ספרו ‘מוגנס’, מה שעשהו בבת אחת לאחד מבחירי המשוררים בדניה. – והוא אז בן עשרים וחמש שנים.

“ארך רגליים, כפוף מעט מפני קומתו הגבוהה, ביישן, כחול־עיניים ובעל שיער צהבהב ארוך. הוא דומה בחיצוניותו, וגם בגורל חייו, לגנסין שלנו.” (שם. עמ' י“ג, ט”ו).

ועל ספרו “נילס לינה”:

"כמה עגום הוא ספר גדוש־יופי זה! בקראנו אותו יש לנו הרגש, שאנו קוראים את קורות חייו של אדם קרוב לנו מאוד. פעמים נדמה, שאנו קוראים את וידויו של דור שלם, – של וידוי חיינו אנו. ספר־הגורל הוא. החיים נושאים על דבשתם את טנאי היגון המלאים מראשית הדרך ועד סופה – מקצה ישימון ועד קצהו.

"מכל הסקנדינבים שקראתי עד אז, היה יעקבסן המבוגר ביותר. את זה ראיתי תיכף. להמסון יש חריפות ההשגה של ילד גאוני – ערמומיות ותום לו, ואותו שיכרון ברוך, שהשפע מביא תמיד עימו. יעקבסן הוא אחר. הוא חולם בעיניים פקוחות לרווחה. הוא זורע את געגועיו על כל תהום רבה.

“היה מי שאמר על ‘נילס לינה’, שזהו הרומן הטוב ביותר של המאה התשע־עשרה. אין ספק, שיש כאן הגזמה גדולה. אני הייתי גורס: ‘נילס לינה’ הוא אולי הספר המבוגר ביותר של התקופה החדשה.” (שם, עמ' י"ב).

עד כאן דברי יעקב פיכמן.

אינני מכיר את “מריה גרובי”, הרומאן שנכתב בין “מוגנס” לבין “נילס לינה”, ואין לי לפניי אלא מה שתורגם לעברית ביפו בשנות העשרים של המאה [ה־20]. נילס לינה, בסגנונו של פיכמן, הוא מי “שהיה יכול להיות משורר.” והרומאן הוא כמין ביוגראפיה של מי שרצה להעפיל לתחומים שגבהו ממנו, ואשר חייו נכשלו, לא בגלל אמביציה עזה מדי או תאוות סוחפות, אלא כך סתם. מתוך צירוף של כישלונות אחדים, ומזל רע, שאין אתה יודע אם הוא עצמו גרם להם או שמא רק נסחף אחר המאורעות.

חייו עומדים בסימן נשים. אימו בעלת הנשמה הרומאנטית, החולה, הנוטעת בו את הערגה למחוזות היופי, המקווה כי בנה יפצה אותה על חלומה שכבה לנוכח התקוות הנפרזות שתלתה בבעלה.

אדילה, אחות אביו של נילס, הבאה לביתם שבכפר כדי להירפא, מעוררת חמדת תשוקה ואהבה ראשונה בלב הילד־הנער, לבסוף מתה, ועימה גז כאילו כל היופי של ימי ילדותו, ונותרת צלקת, זיכרון מדאיב ויפה להפליא, שמציב בפניו את דמות אידאל האישה אותו יחפש בכל שנות חייו הבאות.

הגברת בויאה, אישה עירונית, אלמנה, יפה ומצודדת, נקרית על דרכו של נילס, המשורר המתחיל, בקופנהגן. היא משחקת את המורדת במוסכמות ובחברה, ומעוררת את אהבתו ודימיונו של נילס, אך סופה של אהבה זו, כסופן של יתר אהבותיו – אכזבה. מתחת מעטה הברק החיצוני מסתתרת נפש עקרה, חמדנית ויבשה, שמעשיה נערכים על פי חשבון.

פינימורה, בת־דודו של נילס, ואהבתו הגדולה, נישאת לידידו הטוב, אריק. לאחר שחיי ניואיהםנישואיהם עולים על שרטון בא נילס לעזורלידידולעזור לידידו, הנגרף לתשייה לשוכרהץלשתייה לשוכרה. הוא מוצא הריסות של חיים, כהרס חיי הנישואים של הוריוףהוריו, כאכזבתו מגברת בויאה, או כסירובה של אדילה לחיזוריו העקשניים של מורו, האדון ביגוביגום.

האהבה, אצל יעקבסן, שתי פנים לה. קיים הצד הנעלה של המשיכה הארוטית, של החלומות, הרומנטיקה שבראיית האישה כלילת היופי, שהגבר כורע לרגליה. והפן השני הוא הפן הגס, הבהמי, של אהבת־בשרים. אילו היה יעקבסן חי בימינו היה נכנס אולי לפרטים רבים יותר בנוגע לצד השני, ההורס כמעט תמיד את אושרם של גיבוריו. סגנון התקופה בה כתב לא איפשר נאטוראליזם וחיטוט פסיכולוגי נוסח המאה־העשרים, וכך נשארו הצדדים האפלים בגדר צדדים אפלים, שאין אנו יודעים עליהם הרבה, ובכל זאת חשים אנו כי הם הורסים, כדימונים, כל חלקה טובה בשדה האהבה הטהורה.

נילס לינה איבד את אלוהיו בעודו ילד, לאחר מותה של אדילה. דומה כי את המעצורים ואת היחס הפוריטני לתאוות הבשרים לא איבד, והריהו שרוי כל ימיו בוויכוח עם עצמו ועם הדת. אם נוסיף לכך את נוהגה של תקופה זו בארצות־הצפון, שלא הכירה ב“אהבה חופשית”, עת גברים צעירים היו ממלאים חשקם בסימטאות אפלות ומתבוננים מרחוק בנשים שאותן אהבו, אותן ראו כטהורות – יובן לנו אותו חשש של הזדהמות ומשבּר שמביאה עימה כל אהבה טהורה העומדת להגשים עצמה בנישואים ובקרבת בשרים.

יעקבסן לא מספר לנו על הדברים הללו, בפירוש, אלא רק ברמז שברמז, עד שאין אנו עומדים לעיתים על טיב היחסים. מפני מה התאכזבה פינימורה מאריק? האם הזדעזעה רק מעצם ההתייחדות עימו, או שמא הביא עימו תאוות בשרים נלוזות במיוחד?

וכאשר נילס, במקום להושיע את ידידו, מצליח רק לברוא מחדש בפינימורה הכבוייה והמאוכזבת את דמות אהבתו הקודמת, ולבגוד עימה בידידו הטוב – אין אנו יודעים בדיוק את מהות הבגידה, האם רק קשר רוחני ונפשי קושר את השניים, או שהקירבה נעשית אינטימית וארוטית כעשוי להתרחש בין גבר לאישה.

הספק, ואותה צניעות של יעקבסן ורתיעתו מלהיכנס לפרטים על אודות פרטי חייהם האינטימיים ביותר של גיבוריו – מהלכים קסם על הסיפור ומעניקים לו את איכותו המיוחדת ואת מהימנותו בעינינו. פרקי האהבה בספריו של יעקבסן יפים להפליא, והם גם המעניקים את התנופה שבה ולשמה נכתבו.

במות אריק ההולל בתאונת מרכבתו מסתיים באופן אכזרי גם הקשר של נילס לפינימורה, המאשימה אותו־אותם במות בעלה.

רק שלוש שנים של חיי אושר נועדו לנילס – הוא נשא לאישה את גירדה הצעירה, בן נולד להם, הוא מוותר על השירה ונעשה בעל אחוזה קטנה כאביו המנוח. אולם משך זמן קצר נפטרים במחלה אשתו ובנו, והוא נותר שוב לבדו, וללא אהבה. מלחמת דנמרק מול פרוסיה, המתרחשת בשנת 1864, מעניקה טעם אחרון ומר, לחייו. הוא מתנדב לצאת לצבא, ואת קיצו מתאר יעקבסן כך:

"את השעמום שבתורת הגייסות נשא על נקלה; הפסדה יצא בשכר ההרגשה, שאיננו עוד אדם מיותר; ומשבא לעבוד בצבא, היתה המלחמה התמידית בקור וברמשים ובכל מיני פגעים – כל מה שמצמצם את מחשבות האדם רק על הנחוץ ביותר באותה שעה – ממלאה את ליבו רגש קרוב לבדיחות־הדעת, ובריאותו, שהתרופפה מעט מדאגות השנה האחרונה, שבה עתה לקדמותה.

“יום אחד מעונן במרְץ פגע כדור מוות בחזהו.” (“נילס לינה”, עמ' 178).

הוא מת ככופר, מבלי לקרוא לכוהן. כפירה זו, שלילה זו, היא גם המעשה החיובי האחד שמותיר אחריו נילס לינה, שבא כאילו רק כדי להוכיח את חוסר הטעם שבחייו.

תרגומו הנפלא של פסח גינזבורג, מתרגמו הנאמן של המסון, עושה את הקריאה ב“נילס לינה” להתנסות נפשית באהבה. אפשר לקרוא את הספר פעמים אחדות, וכל פעם ליהנות ממנו מחדש ולגלות בו פנים חדשות.

הספר יצא לא מזמן – ביפו, לפני כחמישים שנה. ויש ספרייה אחת בתל־אביב בה מצוי עותק שלם שלו, כמעט חדש, שלא חסר בו שום דף. זה בהחלט מספיק למדינה בת כמעט שלושה מיליון יהודים. אגב, העותק היחיד והאחרון הזה נשלח לאותה ספרייה במתנה מאת אדם בשם אברהם שפייזהנדלר, מניו־יורק (כך כתוב על העמוד הפנימי של הכריכה), ובזכותו כנראה אנו קוראים את יעקבסן.

אולי היה יכול משרד החינוך לתמוך בהוצאת כמה עשרות עותקים חדשים של הספר. הדבר היה עולה לו במחיר שמינית מערך ספרי הלימוד שאותם טרח להדפיס לתלמידי הגדה המערבית ומיהר לגנוז במחסניו. אולי היתה עושה זאת אחת המפלגות כתעמולת בחירות, כדי לקנות את לב האינטלקטואלים.

* “נילס לינה”, רומן מאת ינס פטר יעקבסן. תירגם מדנית פסח גינצבורג. הוצאת שטיבל, יפו, תרפ"ב, 1922.

1922, 1964

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 25.9.1964

הופעת המהדורה השלישית והמחודשת של הספר “חולמים ולוחמים” מאת יעקב יערי־פולסקין [1886–1944], מעידה שהציונות אינה “משעממת” כל כך אם הוצאה מסחרית טהורה, שאינה חשודה על תמיכות ממלכתיות ותנועתיות, הוצאה אשר התמחתה בהוצאת רבי־מכר מתורגמים למיניהם – מצאה לנחוץ להגיש את הספר לציבור הקוראים.

ואם מדובר על המהדורה השלישית, ראוי אולי לספר מעט על הראשונה אשר הופיעה, כפי המסופר בהקדמת הספר, בפתח־תקווה בשנת תרפ"ב (1922) בסיועו של האיכר זלמן גיסין, (אשר אחיו, משה גיסין, היה בעליו של מלון גיסין הידוע). על “סיוע” זה שמעתי בזמנו מבני־משפחתי:

"הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעילותה והתחסלה – עם ספרו של יערי־פולסקין אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו כמחצית השנה בביתו של גיסין בפתח־תקווה, ואף אסף שם חומר לכתיבה. ו’הוצאה' זו, שהיתה כנראה היחידה שקמה אי־פעם בפתח־תקווה, כל מטרתה לא היתה אלא לאפשר לסופר את צאת הספר בדפוס מבחינה כלכלית.

אניקדוטה – כמוה רבות אחרות מאותה תקופה, המורה על קשיי הוצאת ספר עברי, אם כי האמת צריכה להיאמר כי מצנאטים כשטיבל ושוקן לא קמו לנו עדיין מבין עשיריה החדשים של ישראל, שליבם כנראה נתון יותר לספרוֹת מאשר לספרוּת.

“חולמים ולוחמים” הינו אוסף של שישים־חסר־אחת מונוגראפיות היסטוריות מחייהם ומפעולותיהם של ראשוני היישוב היהודי בארץ־ישראל, מהברון רוטשילד, קארל נטר, יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – ועד לברנר, אנשי דגניה והעלייה השנייה, א.ד. גורדון, אנשי “השומר”, טרומפלדור, רופין, ז’בוטינסקי, אהרנסון, וייצמן, ואברהם שפירא.

חוט של חן נסוך על המונוגראפיות, ונראה כי שיני הזמן לא יכלו להן, ה“אשמה” לדעתי היא בדרך כתיבתו המיוחדת של פולסקין. את רוב האנשים עליהם כתב, הכיר משהותו בארץ ומפגישותיו עימם לפני מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה – בחזרו ארצה מגלות שעשה באמריקה. לפיכך העדיף בכל מונוגראפיה את העדות מכלי ראשון, את המקרה האופייני והמעניין – על פני שיחזור יבש, אם גם מדוייק בתכלית, של מסכת־חיים שלימה מבחינה עובדתית.

כך למשל נעשה תרגומם של רבים מקטעי הספר מאידיש (בה נכתבו במקור) לעברית בידי הסופר יוסף לואידור אשר נרצח במאי עשרים ואחת יחד עם ברנר וצבי ש"ץ בשכונת סלמה במבואות יפו.

פרט אופייני לדרך כתיבתו של יערי־פולסקין אנו מוצאים בקטע הפותח את המונוגראפיה על לואידור עצמו.

“התוודעותי עימו חלה על ידי י.ח. ברנר שהביא אותו אליי בהצעה להיות המתרגם העברי של כתביי. רגעים אחדים אחרי שאותו בחור מוזר נפטר מאיתנו, העיר לי ברנר בטון רציני: ‘כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר־מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו.’ דברי נבואתו הללו על המתרגם,” מסיים יערי־פולסקין, “נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו.” לואידור נרצח בשנת עשרים ואחת והספר יצא לאור לראשונה בעשרים ושתיים.

וכשאני קורא על ברנר עצמו, יש ובשרי סומר מרוב תדהמה והפתעה. יערי־פולסקין מספר על ההרצאות בספרות עברית שהיה ברנר הולך ומרצה ממושבה למושבה בפני הפועלים העבריים וצעירי הארץ.

“יש אשר בדברו על פרץ סמולנסקין או על יהודה ליב גורדון, הוא מגיע בהרצאתו אל העובדה שבניו של הראשון עזבוהו, או על שאלת הייאוש של השני: ‘למי אני עמל?’ – ניטל לפתע הדיבור מגרונו: ‘קשה עליי הדיבור’ –הוא מתפרץ פתאום בקול היסטרי וכובש את ראשו בין זרועותיו וכל יצורי גוו רועדים. כן עוברים רגעים מיספר עד שוב אליו רוחו והוא ממשיך את הרצאתו, אולם יש שלא היה יכול להבליג על בכייתו והיה מוכרח, לתימהונם ולצערם של שומעיו, לעזוב את האולם בלי לכלות את הרצאתו.”

אכן, כל תקופה ראוייה לדמעות שלה.

ובמונוגראפיה אחרת – דמותו של ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן*, אשר “כד”ר שטוקמן האיבסני… מצא את מקור המחלות בפתח־תקווה בביצות הרבות המתהוות בחורף בחוצות ושוקי המושבה וועד המושבה אינו נוקט אמצעים לייבשן, בהיותו חושש להוצאת כספים.” ומכאן – לפרשה המרתקת של חלוקת בני המושבה ל“צעירים” ול“זקנים” שהגיעה עד לידי הסתערות על ביתו וברד־אבנים וניפוץ־שמשות וסופו שנשלח “אחר כבוד” ליפו ועזב את הארץ מלא־מרירות. אישיות לוחמת, מרתקת, רופאו היחיד של הגליל משך שנים רבות.

ספרו של יערי־פולסקין מעניין בקריאה גם מסיבה נוספת – הדרך בה הוא כותב על דמויות שוליות, כ“קאצאפ”, “זלמן גוי”, צבי “היחף”, המגיד, האיכר מוריס ואחרים – אלה “עמך” שלא עלו לכותרות והיו ה“בשר” שביישוב הארץ, ודמויותיהם מלאות החיים משמשות איזון נאה לצד ה“הירואי” של הספר.

ויש לציין גם את נימת ה“נייטראליות” בה מסר יערי־פולסקין את הערכותיו על אישים ודמויות מכל חלקי היישוב, “שמאל” ו“ימין” על כל פלגיהם – נייטראליות שעשוייה אולי להיראות מובנת מאליה בתקופתנו – אך אינה אופיינית כלל וכלל לשנים בהן נכתב הספר.

ובפרשה זו, בהסתמך על יתר ספריו המוכרים לי – דומני כי זכותו של יעקב יערי־פולסקין היא בהיותו אחד ההיסטוריונים האובייקטיביים הראשונים (אם כי גם חובבני לעיתים) לתולדות היישוב בארץ, ודומני כי לא אטעה אם אומר כי מפעלו הוולונטארי עשוי לעמוד בשיני הזמן טוב יותר מהתעקשויותיהם של אחרים לכתוב את ההיסטוריה האחרונה של הארץ תוך שהם אונסים בה את המציאות בעזרת האידיאולוגיה והדעה הקדומה.

העורכים תיקנו את המהדורה בהוסיפם פרטים ביוגראפיים ותאריכים שהתחדשו משעת צאת הספר לראשונה, ובכך עידכנו את הספר לקורא הישראלי בן־ימינו.

* יעקב יערי־פולסקין: “חולמים ולוחמים” – חייהם ופעולותיהם של מניחי היסוד למדינת ישראל. מהדורה שלישית מחודשת בליווי 85 תמונות. הוצאת מ. מזרחי, ת"א. [כנראה 1964].

* ד"ר יעקב ברנשטיין כהן היה אביה של השחקנית מרים ברנשטיין כהן וסבהּ של השחקנית והמתרגמת אביבה גור, אשתו של השחקן יצחק שילה. מרים ברנשטיין־כהן היתה חברת נעורים של אסתר ראב בפתח־תקווה.

*

ד“ר ברנשטיין־כהן ומלחמתו ב”זקני" פתח־תקווה, מתוך

“ימים של לענה ודבש” סיפור חייה של אסתר ראב, מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1998

1910–1909 הן שנים סוערות במיוחד בתולדות פתח־תקוה, ונודעות בשם – מלחמת ה“צעירים” ב“זקנים”. בסתיו 1908 מגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, ששימש לפני כן כרופא של מושבות הגליל התחתון. הוא משתכן עם משפחתו בבית רעפים קולוניאלי בן שתי קומות ברחוב יפו, ששימש בשעתו כבית־הפקידות של הברון. גנו הנטוש, גן הנסיונות, גובל ממזרח עם בית הוריה של אסתר ועם “גבעת טלושקה” הנזכרת בסיפורי ילדותה. בקומה התחתונה של בית־הפקידות נמצא גן־הילדים הראשון שבו ביקרה אסתר, ובית־הספר לבנות יק”א שבו היא לומדת.

בבית אבא עומד ריח טוב של בניין חדש, מתארת בתו, לימים השחקנית מרים ברנשטיין כהן. בחדר־האוכל הגדול ניצב פסנתר והאב מיטיב לנגן בו ועורך לעיתים קונצרטים. חלונות הבית נפתחים אל חורשת אקליפטוסים ואל שיחי מימוזה ריחניים וברדת הערב יושבים בני־המשפחה על המרפסת הרחבה ומקבלים בה אורחים מיפו, ותיירים מחוץ־לארץ. ביאליק, בביקורו בארץ, מבלה כאן סוף שבוע נהדר.

בבואו פוגש הרופא בן הארבעים ושמונה מציאות היגיינית וסניטרית מסוכנת, שמקורה בבורות ובהזנחת התשתית הציבורית. שלשולי קיץ וטיפוס־הבטן נגרמים מפני שבסביבת בית־הכנסת הגדול, ברחוב חובבי־ציון, אין בנמצא אף “בית כבוד” אחד. למתפללים לא נוח ללכת הביתה ולחזור, והם משתינים מסביב לבית־הכנסת. בזמן התפילה משחקים הילדים בחצר, חופרים באדמה, ועושים מן העפר דמויות וצורות שונות וכמובן נידבקים במחלות – כך הוא מספר לימים בזיכרונותיו.

בתי־שימוש אינם מצויים כלל במושבה, ולעשיית הצרכים משמשות סוכות קטנות, הסגורות מלפנים בדלת ופתוחות מאחור. פעמיים־שלוש בשבוע מדיחים האיכרים את הצואה במים, ומשתמשים בצואה לשם זיבול גינות־הירק שמסביב. בגינות אלה גדלים מלפפונים וחצילים, והאיכרים אוכלים אותם, בלי לדייק ברחיצתם.

הרופא קורא תיגר על שמרנותו ואוזלת־ידו של ועד המושבה, ויוצא למאבק תברואתי כדי להביא לעקירת המגיפות. ועד המושבה מוציא אמנם תקנה שמטילה חובה לרחוץ את הירקות במים לפני אכילתם, ואוסר על הערבים להביא ירקות לשוק המושבה לפני שישטפו אותם במים נקיים. אבל רוב דרישותיו של הרופא, ושל החובש סלור, שלימים נעשה בעצמו רופא, לשיפור התנאים הסניטריים וההיגייניים, נתקלות בהתנגדות נמרצת. הוא תובע לחולל מהפכה: להרוס את בתי־השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית־הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, שמדמנות־רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל ליד השוק – ולכל אלה הוועד מתנגד. מחלת הטיפוס מפילה דרך קבע חללים, והתירוץ של “זקני” הוועד: “מן השמיים בא העונש… אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה.”

הרופא פותח בפעולה לשיפור המצב בבתי־הספר, שתנאי התברואה בהם ירודים. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני קהל של מורים ונוער. הדבר מעיר את חמתו של הוועד, ובייחוד של הקנאים והאדוקים שבו.

כשהוא מרצה על צמחים פאנרוגאמיים (בעלי־פרחים) וקריפטוגאמיים (מחוסרי פרחים), מתלונן הוועד באוזני ביאליק, המבקר אז במושבה, כי הרופא מרביץ תורה של נישואים גלויים וחשאיים.

כשד"ר ברנשטיין־כהן מארגן חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה, ומסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות – נושאים שעליהם האימהות השמרניות מהססות לדבר איתן, או כאשר הוא מעביר להן שיעורים לריפוי עיניים ממחלת הטראכומה, המכה בכל עוז, כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית – מתקומם הוועד וטוען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על־ידי כך, שבחורות תבטנה לתוך עיניהם: יש בזה משום גירוי היצר – – – ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

עד כמה חסר החינוך המיני לבנות הגדלות בהווי השמרני של המושבה, ואיזה תוצאות לא בריאות עתידות לצמוח מכך, אפשר להיווכח מעדותה של אסתר המספרת להלית ישורון: “אימא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה.”

מרים, בת הארבע־עשרה, מתארת כיצד בספריה, שנמצאת במרתף הבית, עורך אביה קורס לעזרה ראשונה. היא, שבאה לבית הוריה בימי החופשה מהגימנסיה היפואית, משמשת למשתתפי הקורס לעזרה ראשונה “גולם” לתחבושות, ומאוד גאה על תפקידה!

עוד בהיותו רופא ביבנאל נהג ד“ר ברנשטיין־כהן להרצות באמצעות פנס־קסם, על “הרחקת האשפה”, “ההיגיינה של ערים וכפרים”, ו”חיי מין נורמליים". עתה, לסיכום שנת עבודתו הראשונה בפתח־תקוה, הוא מכריז גם כאן על ההרצאה – “הרחקת האשפה”, לאחר שהוועד דוחה את הצעתו המעשית “לסדר במושבה 35 בתי־כסאות, ולהם בורות מטוייחים במלט; הבורות האלו ירוקנו אחת לשבועיים.”

בנובמבר 1909, מבקיעים הפועלים בכתפיהם הרחבות את דלתות בית־הכנסת הגדול, ברחוב חובבי־ציון – אותו סירב הוועד להעמיד לרשות ההרצאה. על הבמה עולה ד"ר ברנשטיין־כהן, שלימים מתאר בספרו את המעמד: “באופן שיטתי תיארתי את כל המחלות שאירעו במשך השנה וסיבותיהן. אחר־כך פירטתי את חטאינו אנו בשטח ההיגיינה, ומקורותיהם. אז נגעתי בשאלת ארגון תקין של הפעולה הסניטרית במושבה ובבעיות החינוך וההתפתחות החופשית של הדור הצעיר והילדים בגיל בית־הספר. ובסוף הסקתי מסקנות על התפקידים והתעודות העומדים לפני הוועד ועל מטרת בחירתו של הוועד עצמו.”

לאחר שהוועד מסרב לקבל את הצעתו, אוסר הרופא מלחמה על חברי הוועד, ומוביל למרד את אגודת צעירי פתח־תקוה, שמקבילה או אולי זהה לאגודת “התחיה”. דרישותיהם – שינוי שיטות החינוך, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. בראשותו הם מתחילים לנהל תעמולה לקיים בחירות חדשות, כדי להכשיל את הוועד הישן ולבחור בוועד פעיל וצעיר יותר. הוא משתדל לאחד את הדור החדש של בני האיכרים – עם הפועלים, מסדר בביתו המרווח אולם להרצאות וספרייה לפועלים, ומרבה להרצות בנושאי ביולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה ובוטניקה.

ד"ר ברנשטיין־כהן מספר כי מהגימנסיה ביפו לקח בהשאלה מודל מתפרק גדול של גוף האדם, שהובא על ידי ארבעה פועלים צעירים, כשהוא עטוף בסדין. הוועד יצא מכליו והאשים אותו בחילול־קדשים ובהשחתת הנוער. אין מן הצורך להדגיש, מספר הרופא, שהאולם היה בימי השבתות מלא וגדוש ושבני יריביו מחברי הוועד החרדים היו שומעי־הרצאותיו התמידיים. “החלטתי לרכוש בשביל האולם פנס־קסם עם דיאפוזיטיבות. בעזרת הפנס הזה הראיתי לילדי המושבה ולצעיריה תמונות מתולדות היהודים ותולדות עמים אחרים והרציתי על צורת המימשל בארצות שונות. את ההרצאות ביקרו הרבה מתבגרים ונוער עובד. למראה כל תמונה ותמונה רעשו הילדים מרוב ההתלהבות, וכדי להמתיק את הרעש, התאימו המורות שירים עבריים לכל תמונה, והילדים במקום לצעוק – שרו שירים במקהלה.”

בתגובה מתכנס אותו ערב ועד־המושבה לישיבה מיוחדת, וראש הוועד מודיע כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, חושף את אבריהם, מראה להם תמונות פורנוגראפיות המגרות את היצר, והנוער שר שירים בלתי־הוגנים. בקיצור: הוא מסדר נשפי־הוללות ומשחית את ילדי המושבה.

על האווירה במושבה באותה תקופה מעיד הסיפור הבא: יום שישי אחד, לפנות־ערב יוצאת שמועה כי הפועלים, שאיחרו לחזור מהעבודה, מסרו את הבצק שלהם לאפייה לאחר שהשבת כבר נכנסה לתוקפה. כמה מאדוקי המושבה נזעקים למאפייה, משליכים את הבצק של הפועלים על הרצפה ורומסים אותו ברגליהם. הפועלים נישארים ללא לחם לשבת.

למוחרת נכנס לבית־הכנסת הגדול אחד ממנהיגי “הצעירים”, האיכר מרדכי סימקין, כבן שלושים, שעלה מרוסיה ורכש חלקת פרדס גדולה עבור משפחתו. סימקין מניף אקדחו באוויר, יורה ירייה אחת ומזהיר כי אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מן הנוכחים להמשיך להתפלל.

דבריו משפיעים, ובאותה שבת, כך סיפר לי בנו יואל, זוכים הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי השבת וטמנו כהרגלן בתנור המאפייה. תהלוכת הקדרות נמשכת והולכת מפתח המאפייה ועד לחדרי הפועלים.

1922, 1964

פורסם בביטאון “מן היסוד” ביום 7.1.1965

בעת האחרונה הגיע לידי ספר די “עתיק” שיצא לאור במהדורה חדשה, והוא ממין הספרים המלאים “ציונות”. שם הספר: “חולמים ולוחמים” מאת יעקב יערי־פולסקין, הידוע לקורא העברי מספריו הרבים שעיסוקם תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל.

מהדורתו הראשונה של הספר הופיעה בפתח־תקווה בשנת תרפ"ב (1922) בהוצאה פרטית – שהיא סיפור לעצמו. מהדורתו השלישית של הספר, שעודכנה והושלמה, הופיעה לאחרונה בהוצאת מ. מזרחי. הספר מכיל חמישים ותשע מונוגראפיות היסטוריות מחייהם ומפעולותיהם של ראשונים ומייסדים: מן הבארון רוטשילד, קארל נטר, יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון – ועד לברנר, אנשי העלייה השנייה ודגניה, א.ד. גורדון, אנשי “השומר”, טרומפלדור, רופין, ז’בוטינסקי, אהרונסון, וייצמן ועוד רבים אחרים ששמותיהם ידועים, וחלקם ששמותיהם לא נחקקו באותיות זהב, אלא “עמך” ישראל שטיפוסיהם ודמויותיהם נרשמו בזיכרונו של המחבר מתוך היכרות אישית והתנסות בחוויות משותפות.

אחרי שגמרתי את קריאת הספר שהוא, לדעתי, ספר מרתק למדי – שאלתי את עצמי שאלה מעט “אפיקורסית”: האם באמת תולדות הציונות הן כה משעממות וחסרות־חיים בשביל הדור הצעיר בארץ, שהגיע לבגרות החל משנות הארבעים של המאה הנוכחית [המאה ה־20] ואילך? או שמא דווקא אלה שחזרו והתאוננו בפנינו ללא־הרף על הנוער אשר שם את הציונות וכל הכרוך בה במרכאות – אולי דווקא אלה המתאוננים – נוח להם שכך המצב והם האחרונים שיהיו חפצים באמת ברינסאנס של קורות הציונות ותולדות היישוב היהודי בארץ, רינסאנס אידיאי אשר יוכל להוכיח, כי תולדות ההתיישבות אינן כה מתקתקות כתוכניות “היו זמנים” ושאר המוצרים הסאכאריניים של הנוסטאלגיה שהיא לעיתים מפוברקת – אלא פרשיות מרות־כלענה ומרתקות במידה רבה, פרקי־חיים מאלפים, אכזבות מרות, שנאת־אחים ושנאת־חינם, אכזריות, עוולות ומישגים, אם מתוך תמימות ואם מתוך ציניזם – אשר לשומעם בלבד תסמרנה שערות הקורא!

ובכל זאת – ציונות במובנה הנעלה, באותו הכרח אחד, שאין כנראה שני לו, לתקוע יתד בארץ זרה ומתנכרת ולו גם במחיר ניפוצם של מרבית האידאלים החברתיים של מרבית הזרמים שלקחו חלק ביישוב הארץ – מאחר שאין כמעט תנועה אחת שלא עשתה בזמן מן הזמנים את ההיפך הגמור במציאות שבה פעלה – לבד אולי מאותה ההזדהות הפשוטה והראשונית עם ארץ־ישראל.

תהליך ההתמסדות של קדושי הציונות ותנועת־העבודה ההופכם לשמות של רחובות, כפרים, אולמי־תרבות ופרסים ספרותיים – נוטה להשכיח לעיתים את מרירות חייהם, את אכזבותיהם של אותם אנשים עצמם בחייהם, וכיצד רבים מהם נזרקו בתקופה זו או אחרת על ידי ממשיכיהם, תלמידיהם, או חבריהם הטובים ביותר לאותו זרם מפלגתי.

שנותיהם האחרונות של א.ד גורדון ו־י.ח. ברנר הן דוגמא אחת מיני רבות. הרצל, טרומפלדור, ז’בוטינסקי, מיכאל הלפרין, יוסף ויתקין, ד"ר יעקב כהן־ברנשטיין ויהושע איזנשטאדט (ברזילי) – איש־איש מהם בדרכו שלו, מי במוות חטוף מי מתוך תיסכול ארך־ימים – לא זכו לראות בהשלמת מפעלם, ולא פעם היתה עצם המרירות שנלוותה להקמתו הגורם הראשון במעלה למותם קודם זמנם.

תולדות היישוב מלאות בקדושים שחייהם משמשים אולי דוגמא חיובית מן הבחינה המוסרית והאידאית, אך מכל יתר הבחינות היו אלה חיים של אנשים שלא ידעו לעיתים שעה של קורת־רוח, של מנוחה ואושר. לצערנו, רבים מאותם מורים ו“מורי־הדור” שראו לעצמם חובה “להנציח” את זכר הראשונים ולחנך לאורם – הדגישו מתוך פראזיולוגיה נפוחה ומתייהרת את הצד “החיובי” שבהקרבה וב“קדושה”, אך התנכרו לצד האנושי והאישי וללקחו – מאחר שלא תמיד היה צד זה נאה ומרומם ביותר.

“מורי־הדור” הללו, ולא שומעי־לקחם מקרב הצעירים – הם שגרמו במישרין לשימת הציונות במרכאותיה המפורסמות. זוה מביא אותי למחשבה הנוספת, כי לא דור הצעירים אלא אבותיו ומנהיגיו הם אלו הדוחפים באופן ישיר והם גם הנהנים בעקיפין משימת הציונות במרכאות ובמחסני־הגרוטאות כאחד.

ישנם דברים רבים אשר לגביהם מעדיפים את השקיעה בתהום הנשייה ואת השיכחה על פני העלאה חוזרת של פולמוסים ותקופות המביאים עימם חשבון־נפש נוקב ומסעיר גם לאשר מתרחש בישראל כיום. אמנם ראינו לאחרונה שימוש מבריק בפרשיות מן העבר – אך שימוש זה היה לשם חשבון ולא לשם חשבון־הנפש, וקשה לשער כי מסקנדלים בלבד תצמח לנו רוויזיה רעיונית הבוחנת את ההווה לאור העבר וחוקרת אחר שורשיהן של מיני שגיאות ועיוורון אידיאי ופוליטי שאת פירותיהם הבאושים אנו אוכלים עד היום.

ואם יקום אי־פעם רינסאנס אידיאי של העלאתם בפרופורציה והערכתם מחדש של תולדות הציונות – נקל לשער, כי הסובלים הראשונים יהיו ללא ספק אלה השופכים כיום דמעות תנין על ירידת קרנה של הציונות ועל שימתה במרכאות, ויחד עם זאת נהנים עדיין מגביית הריבית על הקרן שאינה קיימת אלא בציורם המתקתק, המונוליטי, והמשעמם־להחריד מתולדות הציונות ויישוב הארץ, ציור שמידת האמת שלו כשיעור הדימיון המנפח עד לימינו אלה עצרות־יובל וכנסי־תעמולה וכרזות־רחוב.

הפלגתי למסקנות בטרם עמדתי לציין את מקורן, שחלקו בא מתוך אסוסיאציות העולות עם קריאת ספרו של יערי־פולסקין, אשר היטיב לתפוס אווירה זו בה ניפוח התעמולה והמאבק־האידיאולוגי מבקשים לעיתים לכסות על כיעורם ועל ניוולם של חיי היום־יום.

אחד הסיפורים היפים בספר הוא תיאור ביקורו הראשון של ביאליק בארץ־ישראל בשנת תרס“ט (1909). בעת ששהה המשורר ברחובות נערכה עצרת־עם לכבודו, הנוער כיבדו ביריות בלי־סוף באוויר – והמבוגרים בנאומים לכבודו שלא חדלו אף הם. סבלנותו של ביאליק פקעה, הוא קם והפסיק את הנואמים, ביקש מאחד מחברי ועד־המושבה להורות לחדול מן ה”פאנטזיה" של היריות, והרים קולו מבלי שיטרח להיראות מעודן־מדי בעיני הנוכחים:

"זה אלפי שנים אני יורים יריות לריק. אך צחוק אנו עושים ביריותינו. יודעים בארץ־ישראל לירות עם קבלת אורחים ציוניים. ובמקרים כאלה אנו נעשים ל’גיבורי ישראל'. אולם הגיע הזמן שנחדל מיריות כלפי מעלה ונשים ליבנו היטב לנעשה פה על הארץ. – יהי זה דברי אליכם: ‘הצניעו לכת!’ – – עשו את עבודתכם בשקט, בלי רעש, בלי שאון זול וטאראראם ריק, בלי נאומים ארוכים ובלי יריות ריקות ללא מטרה, לאין צורך – – "

ביפו ערכו נשף־פרידה לביאליק לפני צאתו את הארץ. במודעות ששלחו מסדרי־הנשף אל המושבות היה כתוב, כי מלבד המשתפים בדקלום ובזימרה יקרא ביאליק יצירה חדשה משלו אשר לא ראתה עוד את אור הדפוס. האינטליגנציה היפואית וחלק גדול מפועלי המושבות הקרובות באו אל נשף־הפרידה תוך ציפייה רבה. הכול באו לראות את ביאליק ולשמוע מפיו את יצירתו. ומה רבה היתה ההשתוממות, בהחל ביאליק לקרוא את הסיפור “מארינקה” – על שם נערה רוסית, – (אשר נדפס לאחר מכן ב“השלוח” בשינוי שם “מאחורי הגדר”), וכאשר עשה ביאליק הפסקה קלה בקריאתו, קם העסקן מנחם שיינקין וקרא אליו ברגש:

“אליך ביאליק משוררנו הלאומי, פונה אני בקריאת־כאב מקרב ליבי. זכינו כי תבקר את ארצנו, עברת אותה לאורכה ולרוחבה, מדן ועד באר־שבע, ראית את כל ערי היישוב העברי ומושבותיו. בעינך עין משורר, ראית את החורבן הגדול של הארץ וגם ראית את עבודתנו, עבודת קומץ אנשים הממשיכים את מעשיהם מתוך אימוץ כל כוחות נפשם, ובכל זאת, לפני עזבך אותנו, בנשף־הפרידה שנערך לכבודך – לא מצאת לנכון, אתה משוררנו הלאומי, לקרוא באוזנינו דבר אחר, זולת מעשה בגויה שקורופינשטיכה, ובשיקצה שלה מארינקה, ובכלבהּ הנובח על יהודים באיזו עיירה נידחת ברוסיה.” – – –

עוד לפני שהספיק שיינקין לגמור פנה ביאליק נרגז אל הקהל:

“רבותיי! הדבר אשר שיינקין מאשים בו אותי בשם כולכם, אתם אשמים בו יותר ממני. הלא התחננתי לפני עורכי הנשף: אל תסדרו נשף לכבודי, כי אין בפי מילה חדשה להגיש לכם. פואימת־תחייה חדשה לא כתבתי לכם על הרי יהודה. אולם עורכי הנשף לא עזבוני, וטעמם ונימוקם עימם: עליהם להציל את הקופה הדלה של אגודת המורים, היקרה להם וגם לי. אף אני התחשבתי בעזרה החומרית הדרושה לקופה ולא יכולתי להיפטר מהשתתף בנשף. וכשהמסדרים ביקשו ממני לקרוא איזו יצירה בנשף, הודעתי מראש, כי אין איתי בלתי אם סיפור מחיי עיירתי הקטנה בשם ‘מארינקה’, וביקשתי מהם שבמודעות יפרשו [יפרסמו] ברור את שם הסיפור, למען לא יבוא הקהל לידי טעות. המסדרים לא עשו כבקשתי, ומה אני כי תלינו עליי? – ובנוגע לארץ־ישראל החרבה והעזובה, ששינקין מקונן עליה, אני יכול להבטיחכם שבסיפורי ‘מארינקה’ לא הוספתי אף כלשהו על חורבנה.”

אכן, “אנטי־קליימקס” הולם לפראזיולוגיה של עסקני־היישוב, ומפי ביאליק, שאת תוכחות הזעם והשינאה־העצמית שלו הפכו בבתי־הספר ובדעת הקהל למיתוס “חיובי” עד כי בעיני בני־הנעורים הוא מלוגלג כמשורר ה“ציוני” ביותר מבין כל המוכרים להם.

הרי זה אותו התהליך שחל בגיבוריה האוטוביוגראפיים של הציונות – הפכו את מרירותם וסבלם למיתוס “חיובי”, הפכו את המיתוס למוסדות, ובכך סירסו את דמותם בעיני הציבור והשרישו בתוכו שלל דעות־קדומות ושקרים־מוסכמים המונעים לעיתים את האפשרות לחקור באופן אובייקטיבי מה היו סיבותיהן של רגשות המרירות והתיסכול בקרב מרבית ה“קדושים” הללו, ואם אין מרירות זו מעידה על פגם סטרוקטוראלי שאת פירותיו אנו אוכלים עד לימינו אלה.

דרך משל – האם אין הסתבכויותינו הפוליטיות הפנימיות מעין ראי בו משתקפת אוזלת־ידה של האידיאולוגיה הציוני להתמודד עם השאלה הערבית על כל האספקטים הרחבים יותר המסתעפים משאלה זו ומדרך הטיפול בה?

או – האם קיימת בציונות מעין דיאלקטיקה המבטיחה לנו, כי עם שקיעתה ותצמח על חורבותיה אידיאולוגיה אחרת שיש בכוחה ללכד את הכיוונים השונים המתרוצצים בקירבנו – או שמא שקעה הציונות כאונייה במצולות־הים מבלי להותיר כל זכר אחריה?

יש לי הרגשה כי רוויזיה של הדעות המקובלות לגבי תולדות היישוב היהודי בארץ עשוייה אולי לתת לנו את הזעזוע הדרוש כדי לפתוח ביוזמות חדשות ולהיחלץ מן המחנק שהדרך שהלכנו בה עד כה המיטה עלינו.

הערה מאוחרת: דברים אלה נכתבו ב־1965, שנתיים ויותר לפני מלחמת יוני 67', תקופה שבמהלכה הסופר החשוב ס. יזהר כינה בביטול ובבוז את הדור הצעיר בישראל בשם “דור האספרסו”.

הוא כמובן טעה לא רק באשר לדרך הכנת הקפה הטעים שכבש מאז את העולם – אלא גם במשפט שחרץ על הדור של הצעירים שהביא את הניצחון של מלחמת ששת הימים, ומאוחר יותר, חרף הטראומה של מלחמת יום כיפור, אוקטובר 73' – הביא את ביסוסה של ישראל כמעצמת הי־טק עולמית ותרם להיותה מדינה משגשגת בת שמונה מיליון אזרחים.

מצד שני, גם אני הייתי אז נמהר מדי לבשר על שקיעתה של הציונות.

אהוד בן עזר

*

הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובא במקור קטע מתוך הפרק השביעי, “כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ”, בספרו של בן־עזר “בין חולות וכחול שמיים”

1967

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 4.8.1967

ספר המונוגראפיות של יעקב יערי־פולסקין [1886–1944] “חולמים ומגשימים” מעלה תקופה ארץ־ישראלית רחוקה על שלל דמויותיה ועדותיה. ספרו זה הוא מעין חלק שני לספרו “חולמים ולוחמים” שמהדורתו הראשונה ראתה אור ב־1922 (בהוצאת האיכר זלמן גיסין מפתח־תקווה), והאחרונה יצאה לפני זמן־מה בהוצאת מזרחי.

בניגוד לתחזיות קודרות התברר כי הציבור הישראלי מוצא עניין בספרי מונוגראפיות על ראשוניו, וכך התעוררה ההוצאה להביא ספר נוסף מכתבי אותו מחבר. הספר החדש לא נערך על־ידי מחברו אלא הורכב מכתבים שנשארו אחריו ואשר חלקם הגדול, אם לא רובם, כבר התפרסם בבימות שונות או שהם חלקים מספריו האחרים של המחבר. מתכונת זו יש והיא פוגמת מעט בתבנית הספר, אף מביאה לחזרות בפרקים על משפחת אהרנסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישאנסקי, אולם אין בכך כדי לפגום בעניין שמעורר הספר.

מבין עשרים וחמש המונוגראפיות יש קצרות ויש מקיפות יותר, ומן המעניינות: סיפור חייו של פנחס רוטנברג, קורות משפחתו של גר הצדק יואב דוברובין שהגיעה מגדות הוולגה לגדות הירדן, והסיפורים על אנשי ניל"י.

יערי־פולסקין לא היה היסטוריון מובהק אלא רושם־רשומות. לא המחקר עניינו אלא דיוקנם של תקופה ואדם כפי שהצטיירו בעיניו ובסיפורי האנשים שלקחו חלק והכירו את המאורעות מקרוב. לצורך כתיבתו עיבד והשתמש במקורות רבים, לרוב בלי ציונם המדוייק, כך שכיום קשה לעיתים לדעת מה מן המסופר הינו אמת היסטורית ומה הם סיפורים שהילכו מפה לאוזן בתקופתם מבלי שנבדקה מהימנות המסופר. אולם דומה כי בכך עיקר חן כתיבתו של יערי־פולסקין. רוחה של תקופה נשמרת לעיתים טוב יותר באמצעות סיפורים קטנים, אפילו שמועות, המלמדים על הלכי רוח ואווירה.

הקו המנחה את יערי־פולסקין בבחירת האנשים עליהם כתב הוא מידת השפעתם על התקופה בה חיו ופעלו. אין למצוא אצלו העמקה בניתוח פסיכולוגי של מניעים. כך למשל הוא מספר, ככרוניקה בלבד, על נישואיה של שרה אהרונסון לחיים אברהם, שהיו מיפנה מכריע בחייה וביחסה לאהובה אבשלום פיינברג – ואינו מפליג בהשערות כיצד השפיע מאורע זה על כל חייה בעתיד ובכלל זה על גורל קבוצת הריגול של ניל"י.

גם בספרו בן ארבעת הכרכים על ניל"י אנו מוצאים גישה דומה. מצד אחד שפע פרטים, סיפורים ושמועות שאין למוצאם בשום מקום אחר ואשר מאירים נקודות נעלמות, ומצד שני מסירת הדברים כפשוטם מתוך הנחה כי הקורא יבין לבד כיצד השפיעו מאורעות ביוגראפיים־נפשיים מכריעים על מהלך המאורעות החיצוני.

קו דומה נמצא בביוגראפיה המקפת של פולסקין על פנחס רוטנברג. פולסקין מעלה את עולמה של המחתרת הרוסית המהפכנית האנטי־צארית מראשית המאה הנוכחית [ה־20] ועד למהפכה הרוסית, ומספר על חלקו של רוטנברג באירגונה ועל קשריו עם הכומר הבוגד גאפּוֹן, אותו הוא הוציא להורג, וכן על פרשת יחסיו עם הבוגד השני, יונה אָזֶף, שגרם בעקיפין לפרישתו של רוטנברג מכל פעילות. פרקים אלו נקראים במתח רב, והיטב אנו חשים בכוח אישיותו הבלתי־רגילה של רוטנברג, אשר ידע להקים כאן בכוח מרצו הבלתי־נילאה את מפעלי חברת־החשמל. אך מכל הנכתב איננו יודעים מאום על חייו הפרטיים, מראהו, ומה היו המאורעות הנפשיים אשר עיצבו את דרכו הן ברוסיה והן בשנותיו כאן בארץ. אולי היו האנשים והמאורעות קרובים מדי לפולסקין בשעת כתיבתו, וייתכן כי פסח במתכוון על הרבה מניעים אישיים שידעם היטב.

חלק מן הדמויות שהוא מעלה בשרטוט ראשוני – ראויות ודאי למונוגראפיות נפרדות, פרי מחקר של שנים. ספרים רבים נכתבו על תולדות תקופה זו, אך מעטים מהם הינם בעלי ערך ספרותי כחומר קריאה שווה לכול.

* יעקב יערי־פולסקין: “חולמים ומגשימים”. עם מבוא מאת ההיסטוריון יוסף נדבה. הוצאת מזרחי, ת"א. 1967. 327 עמ'.

1960

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.9.1974

מבחינה ספרותית שייך פנחס כהן־ירדני לשבט התמימים של הספרות הארץ־ישראלית, שבט שרוב בניו עלומי־שם, וספריהם ידועים רק לכמה אספנים ומשוגעים־לדבר, או לבני־משפחתם של המחברים. אמנם, אחדים מהם קנו להם שם בארץ בפעילויות רבות ומגוונות, רחובות קרויים על שמם בערים ובמושבות הוותיקות, אך רק מעטים יודעים כי משכו בעט־סופרים וחיברו סיפורים או ספרי־מסעות מעניינים ונוגעים־ללב.

לעיתים אני שואל את עצמי – מה אתה מחפש בהם? הרי ספרות גדולה אין כאן, וודאי שלא ברק תרבות וידענות, שהם סחורה עוברת לסוחר באוניברסיטאות ובטרקלינים ובמוספי־הספרות. כלום בחוכמה אתה עושה שבמקום לרכוש שפות ותרבויות זרות נוספות, אתה שוקע יותר ויותר בדל"ת אמות של סופרים־חובבים מדורות קודמים?

ואני מוצא עצמי משיב לי שעצם ההשתקעות שלי כמוה כמחאה נגד אופנות ספרותיות מסויימות, ונגד מציאות ישראלית, שיש בה כל גורמי המתח העצבני שאינו מניח לך להתרכז בכתיבת “ספרות יפה”, וכל גורמי האדישות המנטרלים גם את יכולתך המוגבלת להשפיע באמצעות ספרות זו. וחוץ מזה אני מאמין בשורשים, ובספרות לוקאלית, ואין לי הרגשה שאוכל, אי־פעם, להוסיף לתרבות העולם משהו שצמיחתו לא היתה כאן, ואני מחפש.

ולכן אני מתעניין בספרים כל־כך לא־אופנתיים ולא חשובים למדע הספרות – כ“צמד שנשבה” לפנחס כהן־ירדני, וקורא ללא ביקורתיות את סיפוריו הטובים והפחות־טובים כאחד.

ילדות במטולה

פנחס כהן (1887–1956) נולד בזיכרון־יעקב, ועם ייסודה של מטולה עברו הוריו אליה. הוא למד במטולה וב“חדר” בצפת. בוגר מקווה־ישראל, קיבל תואר אגרונום בבית הספר הגבוה לחקלאות בברלין. ארבעים שנה הורה מדעי־הטבע בבית הספר הריאלי בחיפה. יסד את המכון הביולוגי בחיפה (הקרוי על שמו) ואת גן החיות על הכרמל, והיה מנהלם הראשון, וכן יסד את אגודת “המשוטטים”, תנועת הצופים־המשוטטים, איתם טייל הרבה בשבילי הארץ והדריכם בבקיאותו הרבה. תיאורי־טבע וסיפורי־טבע החל מפרסם בעיתוניו של בן־יהודה ב־1905, וכן ב“העומר”, “הפועל הצעיר” ו“העולם”.

במשך השנים פירסם ספרי הדרכה בנושאי ידיעת ארץ־ישראל, ביולוגיה והתנהגות בעלי־חיים בטבע ובשבי. קובץ סיפוריו היחיד יצא לאור אחרי מותו, והוא מחזיק שבעה־עשר סיפורים אשר רובם ראו אור בכתבי־עת שונים (וחבל שלא צויין בספר מתי ומהיכן נדפס כל סיפור).

כרובם המכריע של סיפורי הז’אנר הזה – בנויים גם סיפוריו של פנחס כהן סביב לשני צירים מרכזיים: החווייה האוטוביוגראפית וסיפורי־מסע. מיטב הסיפורים הם מעולם ילדותו של פנחס כהן במטולה: “צמד שנשבה”, “חרישי הראשון”, “עץ הרימון” ו“אבני־הכוחל”. סגנונו של פנחס כהן אופייני לתקופה הרומאנטית של הספרות הארץ־ישראלית: מטבעות־לשון תנ“כיות בתוך שפה עברית המבקשת להיות מודרנית ושימושית. נטייה לפוריזם, כלומר לטוהר לשוני, מתוך שאיפה רומאנטית של החזרת השם העתיק, ושיחזור לשוני־סגנוני. מציאת שם עברי מן המקורות לכל מקום גיאוגראפי, פריט חקלאי, בגד וכיוצא־באלה. מציאת מקבילות בעברית תנ”כית לכל צורות ברכה ודיבור ולתיאור הווי של חיי הערבים בארץ; והמייחד את כתיבתו של פנחס כהן זו בקיאותו הרבה, הבאה לביטוי בהרבה מילים ושמות ששימושם כמעט אינו ידוע לקהל הרחב, ועל כן טרח והוסיף, או שמא עשה זאת עורך הספר – את הסברן בהערות שוליים.

אוייב עריץ ונפלא

“עץ הרימון” הוא סיפור אגדי־למחצה מתקופתה הראשונה של מטולה. בלילות יורים הדרוזים, תושביו־לשעבר של הכפר, לעבר היהודים הגרים בבתיהם. ובחצר־ביתו של הנער־המספר נמצא עץ רימון שזה עתה הבשילו פירותיו. בלילה חומק הנער בחשאי לראות את רימוניו, והנה הוא פוגש ליד העץ דרוזי חסון ופגיון בידו, מחמוד פיאד, המפקד על כל ההתנכלויות למושבה החדשה. שיחה מעניינת, חלומית, מתרקמת בין הדרוזי, הבא לפקוד את עץ הרימון אשר בצילו גדלו ילדיו, לבין הנער היהודי אשר אינו רוצה לדעת מניין נובעת השנאה העזה.

במהלך השיחה, שאיום של אלימות בה, קוטף הנער היהודי את שלושת הרימונים, ביכורי העץ, ומבקש מן הדרוזי למסור אותם מתנה לבנו, ואז:

הדרוזי נשאר עומד כשאגרופו קפוץ, מוכן להנחית עליי מהלומה עזה. פתאום הרגשתי שכף ידו הגדולה לוחצת על ראשי ואצבעותיה מחליקות על עורפי וסנטרי. כנפי כפייתו נתבדרו ופניו מכורכמי השמש והרוח נגלו לפתע בכל צערם. נחשול עבר מגופו וזרם כלהבה לאורך שדרתי, עיניי נתקשרו דמעות. איזו יד! אלו אצבעות! כשל אבא, לכל דבר… צעקה נחנקה בגרוני והלטתי פניי בכנף אדרתו המחוספסת, כמתוך עילפון חשתי דחיפה אבהית נמרצת וקול־דברים נתקע סמוך לאוזני:

“לא הרימון עיקר שעה שהלב מלא דאבה. עלה על משכבך, יא־וְלַד! בטרם יקרא הגבר חייב אני להרחיק לכת.”

“איזה אוייב עריץ נפלא!” הרהרתי לי בליבי. שמחתי שנטל עימו את הרימונים בשביל בנו. (עמ' 43).

בקטע זה מגולמת כל תחושת עולמו של פנחס כהן כלפי הערבים, אשר עימם וכנגדם צמח מילדותו. וגישה זו אופיינית לספרות הרומאנטית שהחלה נכתבת בארץ בעיקר בראשית המאה [ה־20], בימי נעוריו של פנחס כהן, ואילו ב“ימים ולילות” (1926) לנתן ביסטריצקי־אגמון באה לידי העצמה תחושה זו של ראיית הערבי כדמות בעלת שתי פנים – של אב קדמון־חדש ואוייב כאחד.

אהבה ראשונה

הסיפור “אבני הכוחל” מגלה פנים אחרות בעולמו של פנחס כהן. “עיניים כחולת היו לה לבלהה, בת כפרי בגליל העליון, כחולות כשחק בליל־חורף עז ובהיר.” (עמ' 58). אהבתו של הנער־המספר, בן התשע, לבלהה הצנומה, בת הרוקח ממטולה, בעלת העיניים הכחולות המופלאות, מתוארת ברגישות רבה, תוך העלאת עולם מיוחד של ילדות גלילית, על משחקיה המיוחדים, הווי חיים ומראות נוף.

הסיפור מסתיים בתיאור פגישה, לאחר שנים, עם בלהה כבויית־העיניים, בבית בעלה, בחיפה, סוכן הביטוח, אשר לו שודכה. ואף שאין סופו של הסיפור מצטיין מבחינה אמנותית, הריהו מצליח להעביר את מלוא הרגשות שמעוררת לאחר שנים הפגישה עם אהובה ראשונה, שדהתה, וצבעיה האפירו.

שאר הסיפורים בקובץ הם, כאמור, בעיקרם סיפורי מסע ונוף: בכרמל, בערבת מואב, על היבוק, באוהלי בני צ’חר, באום אל קנטור, ממזרח לכנרת, באל־חוצן, שפרעם, אעבלין, פקיעין, הגלעד ותרשיחה.

אם יקום יום אחד במאי סרטים ישראלי רגיש וכישרוני, וירצה לעשות סרט על ילדות במושבה בגליל העליון לפני שבעים ושמונים שנה – ימצא חומר רב ערך בסיפוריו של פנחס כהן.

* פנחס כהן: “צמד שנשבה”. סיפורים. הוצאת “מסדה” בע"מ, תל־אביב, 1960. 178 עמ'.

1931

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.2.1975

רינה עובדת בגינתה הקטנה, בפרדס, ולידה עוזרת בתה הקטנה רות. הפרדס מצוי בקצווי תל־אביב, לא רחוק ממסילת הרכבת. הזמן: סוף שנות העשרים [למאה ה־20), תקופת העלייה השלישית. עימה בפרדס בעלה הטוב אוריאל ואימו הזקנה. פרה הולנדית, חמור, באר ודלי וצריף למגורים. תמונה אידילית, כמוה אפשר למצוא בציורים המופלאים לספרי־ילדים שצייר נחום גוטמן בשנות השלושים והארבעים [למאה ה־20].

האידיליה מופרת עם בואו של דוד גרוס, העשיר, הפזרן, חברהּ מילדות, אוהבה מנעוריו, בן־הגביר בעיירתה, רודף־נשים, זר, מסתורי, “מושחת” ומפתה בכל קסמי העולם הגדול הפתוחים בפניו. כל הנשים שהכיר בעולמו לא היו אלא תחליף דל לאהבתו הראשונה לרינה, אהבה שדחתה בנעוריה משום ששמעה באקראי את וידויו בפני חברו על כך שהוא נוהג ללכת ליצאניות. וכשביקש לגעת בה, סטרה על לחיו. לימים עלתה לארץ־ישראל, היתה בקבוצה, נישאה וילדה את רות. ואילו הוא, מכוות סטירתה בלחיו, עלבונו – מדירים מנוחה מחייו, ומשאת נפשו היא לכבוש את הבלתי מושגת, לרכוש את זו שבזה לו ודחתה אותו.

הריח המקסים והמפתה

והוא בא לתל־אביב, מתאכסן במלון פ. [פלטין?] המהודר, נוסע במכונית הדורה, עם נהג. סוסים לרכיבה לו, וכסף רב. ביקוריו בפרדס תוכפים והולכים. בהיותו שבוי בקסם אהבתו הראשונה אין הוא רואה ברינה איכרה ואם שידיה ידי פועלת, אלא נסיכת חלומותיו. זיכרונות מן העבר עולים בלב שניהם, הם עורכים טיולים במכונית המהודרת. רכיבה לילית על סוסים. דוד קונה את ליבה בסיפוריו: הנה הרפתקה עם ספרדייה מיסתורית, נסיכה חולנית, טרזה די מליה. הנה הרפתקה במצרים, פגישה עם אישה מצרית יפהפייה בפירמידה, המזמינה אותו לליל הוללות בדירתה. והנה גרטה הווינאית, הענייה והרעבה.

יושבים השניים בקזינו של תל־אביב, ליד השולחן, בקצה הגזוזטרה, מרחוק נשקפות אוניות על פני הים, והעיר המזרחית, המוצפת שמש. לרגליהם משקשקים הגלים השקופים, כחולים וירוקים, כזכוכית הבקבוק, והם מתקרבים ונשברים בין העמודים האיתנים של הקזינו בהתיזם רסיסים עד הגזוזטרה. ראשה של רינה סחרחר, כמו באונייה. היא שותה ליקר ירוק. היא שיכורה מריח פריחת תפוחי הזהב. כל הסיפור מתרחש בפרוח עץ ההדר, והשפעת הריח עליה הרסנית:

“תפוחי הזהב [עצי ההדר] ליבלבו בכל תפארת עוזם. כבשטיח ענקי עשוי איזמרגדין ושלג התכסו והפרדסים, כאילו זרמי חלב נשפכו על פני הירק והטילו את כתמיהם בין העלים. הריח המבשם בהוללות, משכר את המחשבות, מצמיח בדם תאוות מופלאות וגעגועים המכאיבים את הלב, זה ריח האביב המשכר, שרעלו החריף והמתוק ממית את המוח ומגרד את העצבים, זה הריח המקסים והמפתה נולד בסתר תוך פרח אחד לבן קטן, על ענף דק בעומק הפרדס, והלך והתפשט עד מרחקים והשתפך על הרי יהודה.” (עמ' 107).

בשבתם בקזינו, אשר גם אליו מגיע ריח פריחת עץ ההדר, אין הצלה ממנו, גם הים לא יוכל לו – מטיילות ידיהם של השניים, ו“מטייל” עימה דוד בתארו לה פרט לפרט כיצד מגיעים שניהם לפאריס, וכיצד הם מבלים בכל חמודותיה ואוצרותיה:

“והנה בתי מרזח ובתי שתייה המפורסמים במונמרטר. נוכל להיכנס לאחד מהם. המיבחר הוא רב: ג’ז של כושים, שנסוניטות, קוזקים רוסיים, צוענים בוהמיים, שירים צרפתיים עתיקים, מקהלת מאלאיים, תזמורת פולינזים, מוסיקה של זוללי אדם, בקיצור: מכל המינים, רבגוניות עד לאין שיעור. כאן מחוללים ערומים, שם – ערומים למחצה. כאן כבולים בצנעה ושם מהודקים ב”קרינולין“, מוקיונים יפאניים, מגים הודיים, אקרובטיות מאיי יאמאיקה – הכול לפי הבחירה, יין שאמפאן, הבעות חיבה בלתי טבעיות. נרקוטים יקרי־מציאות, הצעות מוזרות ביותר. הכול אפשר להשיג פה. כאן כל הקובעת החריפה, כל המשקע של הכרך, ועל כל אלה, כמו סימן־ים, או בצורה פרוזאית יותר, אדם גדול התלוי מעל לפתח בית הקלון ומנענע בכנפיו האדומות ומפיצות אורות רבים, רצונך נלך לשם.” (עמ' 164).

והם יוצאים מהקזינו, הולכים, נישאים על כנפי חלומם, רוכבים על סוסים, לוואדי. בחשכה הם רוכבים סמוכים זה לזו עד שהסוסים נוגעים אחד בשני. דוד לוקח את ידה לתוך ידיו, ובצרבו את אוזנה בנשימתו החמה, אומר בלחש:

“רינה, אהבתיך…”

ומשתפך בווידוי נרגש: רצוני שתהיי מאושרת. חיים נוחים ומתוקים יסדר לה באירופה. למה לה להתנוול בעבודת האדמה? לקבור את יופייה במאורה זו, בפרדס. את הילדה ייקחו איתם ויתנו לה חינוך מתוקן, ולרינה – בגדי תפארה, חיי נסיכה, לאיטליה; והוא מושך אותה בחוזקה ומחבקה, כהרף עין היא רואה מקרוב את ברק אישוניו הגדולים ועוצמת את עיניה, הוא נוגע בשפתיה, הסוסים צוהלים, אך לפתע ממעבה השיחים החשוכים נשמע קול:

– עמוד! ואם לא – אירה!

הערבי הנצחי

כן, זו היתה דמות ערבי גבוה ורזה בתלבושת ארוכה, הערבי הנצחי של הספרות הארץ־ישראלית, והיו לו רובה וכַּפייה ומקל ארוך וגבות מופשלות. אך למזלם לא היה שודד אלא שומר, רינה ידעה ערבית, ותמורת מתת־כסף לא־גדולה גם הראה להם את הדרך מחוץ לוואדי, גם בירך לשלום אותה ואת “בעלה”, ואך הקסם פג, ושעת הרצון חלפה. דוד נראה עלוב לפתע, זר, אפילו ערבית אינו יודע.

אהבתם עוד מרפרפת זמן מה, אף נרקמת תוכנית לנסוע יחד לאירופה, ועל רינה לשוחח את השיחה המכרעת עם אוריאל ולהסביר לו את הפרידה. אך הכול, הכול מתקלקל בגלל – הד"ר זאב וילנאי, והוא בסיפור בחור גבה־קומה ורחב־כתפיים, שמבעד לכובע הצופים שלו משתרבבת בלורית שחורה ופרועה, לו גיטרה מאובקת ותרמיל־שכם והוא מסדר טיול לשבע טחנות על הירקון, ושמו בספר – ינלי. ולטיול יש, לדבריו – “מלבד חפץ הפלירט ההדדי והליכה סתם, עוד מטרה אחת כמעט מדעית, והיא: הכרת הפאונה והפלורה, גם הפולקלור.” (עמ' 206).

דוד מופיע לטיול לבוש בגדי ספורט, סודר בצבע טבק, מכנסי “ניקר”, בידו שוט, פניו מגולחים וכולו נקי מאוד, נודף ריח סיגריות טובות ובשמים עדינים. אך בקרב קהל הפועלים־היחפים, הלבושים כותנות לבנות, מופשלי שרוולים, והבחורות, לבושות רובן לבן, וראשיהן חבושים כפיות לבנות – מתבלט דוד בזרותו, בנוכריותו. והם, לועגים לו. הצעירים והצעירות אוהבים את רינה, אחת משלהם. דוד מקנא. מה לנסיכתו ללכת ולהשתגע בהמון כה רב, בשירה פראית, ובריקוד?

הוא מחזירה עימו במכוניתו, ולפתע פג קסמו. מבטו אינו מפעם את ליבה. הכול נשתנה. למה? – רינה נושמת מלוא חזה: ריח תפוחי הזהב איננו. הפרחים נבלו. ריחם שוב אינו מערפל את הכרתה ומעוור את עיניה. היא מבינה: דוד אינו אלא אגואיסט המבקש לעשותה צעצוע בחייו. ועתה מעורר בה הרגשת בחילה. ואילו אוריאל הוא המבין ומרגיש כל תנועה קלה של נשימתה. היא שבה בתשובה שלמה לאוריאל הטוב, אשר כל הימים טרח והשיג להם אדמה להתיישבות. ולדוד היא כותבת מכתב פרידה ארוך:

“הייתי מכושפת מריח תפוחי הזהב. אז. מתי זה היה? נידמה לי כי מזמן רב. ועוד – התדע? – לא נשקת לי. אני מתארת לעצמי כמה אתה מתמרמר על כך, כמה אין זה גברי כלל (לפי דעתך), הלא כן? פעם קראת לי בת־העיירה. חושבתני שצדקת, לגבי ההשקפה המודרנית הנני בת־עיירה וחושבת לעוול קירבה בין אישה ובין גבר באין ביניהם אהבה אף אם רק בנשיקה אחת תתבטא. ואני (כמו שכתבתי למעלה) אינני אוהבת אותך.” (עמ' 242).

פגישה עם הסופרת

אחת המישאלות הכמוסות בליבו של קורא ספרים ישנים היא לפגוש במחבר, לראות דמות אדם חי עולה מבין הדפים המצהיבים אותיות הדפוס הישנות.

לאחר שקראתי את “בפרוח עץ ההדר” התקשרתי וגם הוזמנתי לכוס־תה אצל בתיה כהנא־שריר בדירתה בתל־אביב. היא נולדה ב־1901 באוקראינה ועלתה לארץ ב־1921 עם בעלה יעקב שריר ז"ל. הם באו בחוסר־כול, וכשנתקעו בדרכם במצרים, בגלל פרעות ה־1 במאי בארץ, מישכנה את שעון אימהּ להמשך הנסיעה. היא התחילה לכתוב רוסית, ככתיבת־נעורים. בארץ למדה עברית ועדיין המשיכה לכתוב רוסית ולתרגם עצמה לעברית, עד שעברה לכתיבת עברית במקור.

סיפור הבכורה שלה, “האגדה”, הופיע בשבועון המצויר לספרות ולאמנות, “החיים” (1922) שערך בארץ פסח גינזבורג. לימים כללה את הסיפור בקובץ סיפוריה הראשון: “פרפרים, סיפורים ואגדות”, שהופיע בתל־אביב בשנת תרפ“ז, 1927, בהוצאת בימ”ס “תרבות” במחיר 12 ג"מ [גרוש מצרי].

“בפרוח עץ ההדר” הופיע בשעתו בהמשכים פרקים־פרקים בעיתון “הארץ” במדור שבעריכתו של שלונסקי, וב־1931 הופיע הספר בהוצאת “הארץ”.

היש בספר פרטים אוטוביוגראפיים?

“בבתי־הזונות של קהיר לא ביקרתי אך את הפירמידות ראיתי!” היא מסבירה אחת מהרפתקאותיו של דוד גרוס עם נשים.

סיפוריה של בתיה כהנא התפרסמו ב“השילוח” (הסיפור “בבציר”), “העולם”, “התורן”, “הדואר”, ורבים מהם ב“הארץ”; וקובצו בספרים הבאים: “עלבונות” (1936) ו“צללים וצלילים” (1959), וכן פירסמה רומן “החיצים ממך והלאה…” (מסדה, 1960).

עד היום, ובמשך שנים רבות, היא שוקדת על כתיבת רומן־תקופה רחב־יריעה, ברוסית, שתחילתו לפני מלחמת 1914, והמשכו עד לאותה תקופה בראשית שנות העשרים, שבּה עולה הגיבורה מרוסיה לארץ־ישראל. מכאן ואילך מתחיל זמן התרחשותם של הסיפורים העבריים.

ילדותה של בתיה כהנא עברה עליה בסביבה כפרית של יהודים החוכרים אדמות מבעלי אחוזה רוסיים. משפחתה התגוררה יחד עם בעלי האחוזה. אלה היו חיים אידיאליים. עד בואה לגימנסיה בקמנץ־פודולסק לא ידעה מהי אנטישמיות, ואפילו אז, בגימנסיה, לא יכלה להבין אותם יהודים שנוהגים בהם יחס אנטישמי. רחוקה היתה מתרעלת היחסים.

מדוע היא כותבת את רומן־נעוריה ברוסית?

“גם היום,” היא אומרת, “אם אני רוצה לתאר את הטבע הרוסי, אין לי די מילים בעברית!”

* בתיה כהנא: “בפרוח עץ ההדר”. סיפור. הוצאת “הארץ”, תל־אביב, תרצ"א, 1931, 253 עמ'. (מהדורה חדשה, הוצאת מסדה, תל־אביב, 1965, 164 עמ').

*

אודי יקירי,

בקשתך לכתוב מזיכרונותיי על דודתי הקפיצה אותי עשרות שנים אחורה. בילדותי ובשנות נעוריי דמותה היתה כל כך יוצאת דופן כך שמלאי הזיכרונות שלי יכול לפרנס סיפור קצר או הומורסקה מתמשכת.

שלך

דוד

אוגוסט 2018

דוד שריר: בתיה כהנא – זיכרונות של בן משפחה

דודה ברטה היתה דמות יוצאת דופן בעולם הילדות והנעורים שלי: אשה גדולה, לבושה בשמלות מיוחדות, חבושה בכובעים מסולסלים עם רשת שחורה וענודה בתכשיטים שנראו לי אז גדולים ויקרים. באווירה ששררה בארץ בשנות הארבעים והחמישים היתה זאת אמירה נועזת למדי: גם השכבה הדקה של עשירי הארץ דגלה בצניעות, וברטה, בנגוד לבנות המשפחה, לא התחבאה מאחורי סיסמאות הסוציאליזם הארץ־ישראלי, נסעה פעמים רבות לחו"ל, ביקרה במוזאונים, צפתה בהצגות תיאטרון, אופרה ובאלט, והביאה לביתה בתל־אביב ריח ארופאי בורגני מהדור הישן, שכילד הילך עליי קסם. בשנים ההן, כשקריאת ספרים היתה נפוצה במרבית הבתים, רחשו בני המשפחה הערכה רבה לדודה הסופרת. לנו, הילדים, התגלה כישרונה של הדודה כמספרת סיפורים כשכתבה עבורנו את ספרה “תפוח הזהב הגאה” סיפור יפהפה בנוסח אנדרסן, שעוטר להפליא על ידי לאה גרונדיג, ציירת מחוננת שנשכחה כמעט לחלוטין.

אבי, משה (מוניה) שריר, שהיה בן דוד של ברטה ויעקב שריר, ואימי רחל (רושה), הקימו משפחה אוהבת וצנועה שלא החסירה דבר מאחי הגדול וממני. פאר הדירה הקטנה ברחוב ברדיצ’בסקי בתל אביב היו הספרים – רובם ברוסית שהתווספו כל שבוע עם משלוח כתבי העת לשתי חנויות הספרים הסובייטיות בת"א ומילאו את הארונות בביתנו עד למחנק.

ברטה, יעקב וילדיהם דליה ודוד (שנינו קרואים על שמו של דוד, אביה של ברטה) התגוררו ברחוב בלפור, משם עברו לרחוב מזא“ה, משם לבית משלהם ברחוב לאן ברמת גן ולבסוף בחזרה לת”א לרחוב דובנוב. דירות אלו היו שונות לגמרי מדירת הילדות שלי. סגנון הבית היה בורגני אקלקטי עם רהיטי עץ מגולפים, שטיחים פרסיים גדולים, ויטרינות רוקוקו מצועצעות שבתוכן שכנו פסלוני פורצלן דקיקים וכלי אוכל מצויירים; וילונות כבדים, ארונות גדושים בספרים ואווירה של תיאטרון קסום. 

את ההצגות סיפקנו אנחנו, שני הדווידים, בעידודה של דודה ברטה, ששמחה לתת לנו מאוצרות הבגדים, הצעיפים והכובעים הישנים ששמרה. הסיפורים שלה על הערים שביקרה והתארחה בהן, הנופים, ההצגות, האמנות שראתה במסעותיה, היו עבורי כחדר בריחה מהיובש האסתטי שהקיף את ילדותי בשנים ההן.  

בשנות החמישים החלו המפגשים הספרותיים בבית ברמת־גן. אחת למיספר חודשים היו מתכנסים בשבת בבוקר אנשי ספרות ותיאטרון יחד עם אנשי עסקים ובני משפחה למה שנקרא אז “קידוש” והיום נקרא בראנץ'. התפריט, גם הרוחני וגם הגשמי, היה רוסי למהדרין.

אני זוכר את שלונסקי קורא שירים ברוסית ובעברית, את תמרה רובינס שחקנית הבימה מקריאה הומורסקות של זוסצ’נקו, את מסקין, ואת רובינא מדקלמת מונולוגים מהצגות הבימה.

לאחר שירותו הצבאי החליטו הוריו של דוד בן־דודי לשלוח אותו ללונדון ללמוד ביטוח בעקבות עיסוקו של אביו, יעקב, שהיה אדם כריזמתי, אהוד מאוד ואחד המנהלים של חברת הביטוח ציון. 

דוד, שנטייתו לתיאטרון היתה מולדת, חזר ארצה והחל לעסוק בכתיבה, משחק ובימוי, והפך מורה נערץ לתיאטרון בבתי ספר תיכוניים עד שנפטר בשנת 2001.

דליה, הבת הבכורה, למדה פסיכולוגיה בג’נבה ובתל־אביב, נישאה ליוסף טרגין איש הרדיו ז"ל ועוסקת במקצועה באופן פרטי עד היום.

כשאני מנסה לחפש את מקורות ההשראה לציוריי ולעבודתי כמעצב במה בתיאטרון, באופרה ובמחול, אין לי ספק שביתם של ברטה ויעקב היה מקום משמעותי בחיי כאמן, לצד ציורי הרנסנס המוקדם וציורי המיניאטורות האיסלמיות. הצורך להתעלות מעל היום־יומי ולעצב מחדש את העולם המוכר על בד הציור או על קרשי הבמה בצורה הרמונית, לא ארצית וללא אידיאולוגיות מוכתבות, נרכש כבר אז בשנות הילדות הרחוקות.

1968

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 17.5.1968, תחת הכותרת: “הגרמנים בארץ־ישראל”

ראשיתה של תנועת המתיישבים הגרמניים בארץ־ישראל נעוצה בהתעוררות דתית שחלה באמצע המאה שעברה [ה־19] במדינת וירטמברג שבגרמניה. מנהיגה של ההתעוררות היה התיאולוג כריסטוף הופמן. בעיני הכנסייה הפרוטסטנטית של וירטמברג לא ניראו דיעותיו של הופמן, וכאשר גברו הניגודים והרדיפות הציע הופמן לבני עדתו החדשה להתיישב בארץ־ישראל, כדי להגשים בשלווה את עקרונותיהם.

התנועה של כריסטוף הופמן אימצה לעצמה את השם “טמפלגזלשפט”, חברת ההיכל, על שום בתי התפילה שחבריה הקימו לעצמם, וזאת בניגוד לכנסיות הנוצריות המסורתיות הקרויות “קירכה”. מכאן בא שמם – הטמפלרים, על־שם הטמפל, ההיכל, בית־תפילתם. הטמפלרים התנגדו לפולחן הנוצרי המקובל, חיברו תפילות משלהם, ביטלו את הכמורה והפקידו את ההדרכה הרוחנית ביד זקני עדתם. הם האמינו כי ישו הינו משיח העומד לחזור, אך כפרו באלוהותו, בשילוש הקדוש ובכפרת עוונות על־ידי המוות. הם חלמו על כך שבארץ־ישראל, במורדות הרי הגליל, יזכו ללכת בעקבות משיחם ולנהל אורח חיים על פי אמונתם ומבלי שיירדפו על כך.

בשנת 1868 יצאה לארץ־ישראל הקבוצה הראשונה של הטמפלרים. הם החלו בחריש אדמות, בגבול הגליל הדרומי ועמק־יזרעאל, ליד הכפר הערבי מג’ידל, סמוך למקומו כיום של קיבוץ יפעת והיישוב מגדל העמק. בכוונה בחרו במקום הנמצא סמוך למורדות נצרת המקודשת עליהם. אמנם רדיפות לא סבלו, אך קשיי האקלים והמחלות, החום, המלריה והטרכומה, הכריעו אותם. מחלות ומוות באו עליהם והם עזבו את מקומם הראשון. אחר נדודים וניסיונות במקומות שונים בארץ התבססו הטמפלרים בשכונות משלהם, אשר כונו כל אחת בשם “השכונה הגרמנית”, לראשונה בחיפה, והשתיים האחרות ביפו ובירושלים.

המושבה הראשונה שהקימו בשנת 1870 היתה שרונה, כיום שטח הקריה בתל־אביב, ולאחריה הקימו את וילהלמה ושתי מושבות נוספות הסמוכות זו לזו, ולדהיים, כיום נווה יער, ובית־לחם גלילית. נוסף לכך רכשו שטחי אדמה נוספים במקומות שונים בארץ והקימו עליהם חוות, אחת מהן בעמק בית־שאן, סמוך למקומו של קיבוץ טירת־צבי, וחווה נוספת היתה חוות שפוהן ליד רמלה, במקום שמצוי כיום קיבוץ נצר סירני.

מעלות ומורדות עלו בחלקו של היישוב הגרמני בארץ מראשיתו ועד לסופו. בסוף המאה שעברה [ה־19], ובראשית המאה הנוכחית [ה־20], התבססו מושבות הטמפלרים והן היו גורם דומינאנטי בארץ כמביאיהן של חקלאות מודרנית, חרושת ובניין [וגם תחבורה]. בימי מלחמת העולם הראשונה היתה להן תקופת זוהר קצרה, כאשר שהתה בארץ משלחת צבאית גרמנית, בהיות גרמניה בברית עם התורכים. הגרמנים תושבי הארץ הפכו לעוזריו של הצבא הגרמני, וחשו עצמם במרום כוחם.

עם התהפך הגלגל ובוא האנגלים לארץ, הוגלו הטמפלרים למצרים, ורק כשנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הוחזרו ארצה בהשתדלותם של יהודים ושל הנציב הבריטי היהודי הראשון ליהודה, הרברט סמואל.

בינתיים גדל דור חדש במושבות הטמפלרים. הזיקה הדתית העמוקה של דור המייסדים, דור הזקנים, פינתה מקומה לסגירות ולריקנות של הדור הצעיר הגדל במושבותיהם. אופייני הדבר כי בין זקני המושבות האלה לבין איכרי המושבות היהודיות שררו יחסים תקינים שהתפתחו לעיתים לכדי ידידות של אמת, ואילו בין בני הדור השני של מושבות היהודים והגרמנים בארץ לא התרקם כל קשר. ולהיפך, גבהה ביניהם חומה של זרות. צעירי המושבות הגרמניות נטו לצד הערבים, ועם תחילת התנועה הנאצית בגרמניה והתפשטותה מצאו ברעיונותיה פורקן למאווייהם.

בימי המאורעות של שנת שלושים ושש עמדו הטמפלרים לצד הערבים, נגד היהודים, והקימו רשת עניפה של סניפי המפלגה הנאצית במושבותיהם ובשכונותיהם בערים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עזבו צעיריהם את הארץ כדי להתגייס לצבאו של היטלר, והנותרים נכלאו על־ידי הבריטים במחנות מעצר. חלק מן הכלואים הועבר לגרמניה, חלק אחר לאוסטרליה. עם תום המלחמה דרשו הגרמנים להתיר להם לחדש את יישוביהם בארץ, והכחישו את תמיכתם בהיטלר ובתנועה הנאצית. האנגלים נטו לנקוט כלפיהם שוב מדיניות של פיוס. ההתמרמרות ביישוב העברי באה לשיאה ברצח גוטהילף וגנר, בעל בית החרושת לברזל בגבול יפו־תל־אביב, שנהרג בפקודת ההגנה – ומותו שימש אזהרה ליתר הגרמנים שעדיין נותרו בארץ לקום וללכת. כיום הם מצויים באוסטרליה ובגרמניה.

ספרו של חביב כנען הוא דומני הספר היחיד בעברית המגיש לקורא את סיפורה של פרשה מעניינת זו. דווקא משום כך רבות תביעותינו ממנו. כנען הגביל את עצמו לתיאור התנועה הנאצית במושבות הגרמנים, ואילו את תולדות התיישבותם בשנים שקדמו לפריחת הנאציזם הוא מביא בקצרה, וחבל, כי חומר רב ומרתק מצוי כאן.

כנען עצמו היה שוטר במשטרת המנדט הבריטית, ובתור שכזה היה עד לכמה פרשות מעניינות השלובות בקורותיו של היישוב הגרמני. ומפני כך אין ספרו נושא תמיד אופי אחיד. ישנם בו חלקים המוגשים כמחקר מדעי והיסטורי, ואילו קטעים אחרים הינם בגדר זיכרונות אישיים או פרקי רפורטאז’ה ושיחות טלפוניות של המחבר עם כמה מגיבורי העלילה, החיים עדיין כיום בגרמניה.

בגמר קריאת הספר, שהינו ללא ספק מרתק ומעניין למי שהנושא קרוב לליבו, ישנה הרגשה כי חבל שחביב כנען לא האריך לספר ולא הרחיב את היריעה.

* חביב כנען: “הגיס החמישי”, הגרמנים בארץ־ישראל 1933/1945. הוצאת הקיבוץ המאוחד תשכ“ח (1968), בית לוחמי הגיטאות ע”ש יצחק קצנלסון. 147 עמ'.

1973

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 19.4.1974. תחת הכותרת: “עלייתם ושקיעתם של הטמפלרים”

“לאור המטרות המופלגות שהציבו לעצמם הופמן והרדג באמצע המאה הי”ט, היו הישגיה האמורים של התיישבות הטמפלרים בארץ־ישראל מעט מזעיר. העולם לא תוקן על ידם. הגאולה לא באה. הניסיון הנוצרי הראשון מאז מסעי הצלב להתיישב בארץ־ישראל ואף להשתלט עליה, נכשל. ואפילו הרמת הארץ משפלותה נעשתה בסופו של דבר בעיקר על ידי היהודים. במקום העם שלא היה קיים ושלא הצליחה ‘האגודה לכינוס עם האל בירושלים’ (הטמפלרים) להקימו, התכנסו בארץ מארבע כנפות תבל רבבות בני ישראל שאכן היו קיימים. אין ספק שמפעלם החלוצי של הטמפלרים והצלחתם נתנו עידוד לאותה תנועה ייחודית של שיבת־ציון, בהעידם כי יישוב הארץ על ידי מתיישבים אירופיים אינו רק אפשרי אלא מוכח! כך גם למדו היהודים בלב חפץ מניסיונם המוקדם של הטמפלרים הקרובים להם בתרבות וברוח. דומה כי מסיבה זו שימשה התיישבות הטמפלרים מראשיתה נושא התעניינות בעיקר ליהודים." (עמ' 228).

אלה מקצת דברי סיכומו של אלכס כרמל בספרו על התיישבותם של הטמפלרים בארץ־ישראל. קרוב לשמונים שנה נמשך פרק זה בהיסטוריה של הארץ. ראשית התיישבותם של האיכרים הגרמניים ממדינת וירטמברג, אנשי הכת הדתית ששמו להם למטרה לכנס את “עם האל” בירושלים, כדי להציל את העולם מפני בבל חדשה – חלה בשנת 1868. זה היה כעשר שנים לפני ייסוד המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל – פתח־תקווה.

קיצה של התיישבות הטמפלרים בא ב־20 באפריל 1948. אחרוני העצורים הגרמניים מווילהלמה, יחד עם הגרמנים מוולדהיים ומבית־לחם הגלילית, 300 במיספר, הועלו על אונייה בריטית קטנה, “אמפייר קומפורט”. הם הפליגו מנמל יפו לקפריסין, כשאת ספינתם מלווה קורבטה של הצי הבריטי.

חיל חלוץ ל“עם האל”

ספרו של אלכס כרמל עוסק רק בחמישים־שישים שנותיה הראשונות של התנועה. החל בהתעוררות הדתית בגרמניה, בהנהגת כריסטוף הופמן (1815–1885) וגיאורג דוד הרדג (1812–1879). וכלה בשלהי התקופה העות’מנית, ערב מלחמת העולם הראשונה.

כרמל כבר הקדיש פרק נרחב לתולדותיה של תנועה זו בספרו “תולדות חיפה בימי התורכים” (1969), ובו סיפר על הקמתה והתבססותה של מושבת הטמפלרים הראשונה בארץ, בחיפה.

על פרשת מעורבותן של מושבות הטפלרים בארץ־ישראל בתנועה הנאצית, בשלהי שנות השלושים ובשנות הארבעים, ועל סופן, כתב חביב כנען בספריו: “צלב הקרס בארץ־ישראל” (1946) ו“הגיִס החמישי, הגרמנים בארץ־ישראל 1933–1945” (1968).

כרמל סוקר את אמונתם הדתית של הטמפלרים ואת הגורמים שהביאו להתיישבותם בארץ־ישראל. הוא עובר לתיאור תקופת ההתנחלות (1868–1875), בחיפה, יפו, שרונה וירושלים; תקופת ההתבססות (1876–1898) שבה עבר מרכז האגודה של הטמפלרים מיפו לירושלים, התרופפה זיקתם הדתית, וסיומה – ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ־ישראל; והתקופה השלישית שעמדה בסימן ההתרחבות (1899–1914), ובה נוסדו שלוש מושבות חדשות: וילהלמה, בית־לחם הגלילית וולדהיים.

הפרקים הבאים סוקרים את יחסיה של ההתיישבות הגרמנית בכל התקופה הנדונה עם ארבעה גורמים עיקריים: הממשלה הטורקית והשלטון הטורקי בארץ־ישראל, הממשלה הגרמנית והקונסוליה הגרמנית בארץ־ישראל, האוכלוסיה הערבית והיישוב היהודי.

לצורך מחקרו נעזר כרמל במקורות ארכיוניים של מינסטריון החוץ בברלין. בתיקי הטמפלרים במינסטריון החוץ ובקבינט המלכותי של מדינת וירטנברג בשטוטגרט: השמורים בגנזך המדינה בירושלים[?]. וכן, ואולי בעיקר, בעיתונם של הטמפלרים, וארטה, שהחל להופיע ב־1845 בגרמניה. העיתון עבר גלגולים אחדים, וממשיך להופיע גם כיום מטעם שרידי הטמפלרים באוסטרליה ובגרמניה.

תנועת הטמפלרים החלה כתנועה דתית בעלת גוון משיחי. מנהיגיה ראו עצמם כחיל החלוץ ל“עם האל”, למיליוני גרמנים שיבואו בעקבותיהם לארץ הקדושה ויכוננו מלכות שמיים עלי אדמות. סיבות דתיות ופוליטיות נתנו דחיפה חזקה לגל ההתיישבות הראשון של הטמפלרים. בראשיתו היו בו אלפי מועמדים. אבל הנהגתה הזהירה של התנועה הניחה רק למאות בעלי אמצעים מתוכם לעלות לארץ ולהתנחל בה. זהירות זו מנעה אכזבה והתפרקות. אבל, כאשר איפשרו התנאים את הרחבת המסד, כבר דלל, עקב סיבות שונות, פוטנציאל המועמדים.

אופייני להתיישבות הטפמלרית שהגל הראשון היה בעיקרו גם הגל היחיד, וההתפתחות המאוחרת נבעה מתוך ריבויים הטבעי בארץ. וכך קרה, שמיחס של עדיפות מוחלטת, ואחר־כך שיוויון עם ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ – עברו הטמפלרים בתוך כשלושים־ארבעים שנה למצב של מיעוט – לעומת גלי התיישבות יהודית נוספת (שהקימו בזו אחר זו מושבות חדשות ויישוב עירוני רחב יחסית). ערב מלחמת העולם הראשונה מנה היישוב היהודי בארץ 100,000 איש, לעומת 2,200 המתיישבים הגרמניים.

הטמפלרים והצלבנים

לא כל הפרקים בספר הם בעלי עניין שווה לקורא הישראלי. פרשת הסכסוכים הפנימיים בין פלגים במושבות הגרמנים, וכן פקעת יחסיהם עם השלטון הטורקי ועם גרמניה, הם עניינים שחשיבותם ההיסטורית מוגבלת לתקופה בה הם עוסקים.

לעומת זאת יש נושאים בהתיישבות זו שצריכים לעניין מאוד את הקורא הישראלי, מפני ההקבלה שלהם לתולדות ההתיישבות היהודית בארץ.

התרופפות הזיקה הדתית חלה עוד בדור הראשון של המתישבים הגרמניים, והיא אופיינית לתנועות מעין אלו. תנאי הקיום הקשים, איבת הסביבה, עונייה של הארץ, ורצונם של המתיישבים להקים כפרים למופת, להעתיק לכאן את אורח חייהם הכפרי הגרמני במיטבו – כל אלה גרמו לכך שמלכתחילה הושקע עיקר הכוח היוצר בצד המעשי של ביסוס ההתיישבות, ולא בהקמת “מרכז רוחני” להפצת רעיונותיה של האגודה הדתית.

בדור השני והשלישי של הטמפלרים ילידי הארץ, התרופפה הזיקה הדתית עוד יותר. את מקומה של זו החלו למלא הגורם הלאומי והזיקה למולדת הגרמנית. תנועה של מחאה דתית ומרד, תנועה שנרדפה במולדתה, נעשתה לאחר הגשמתה (החלקית אמנם) לנושאת דגל הלאומיות הגרמנית במזרח. תהליך זה עתיד לבוא לידי מיצויו הטראגי בהתפשטות התנועה הנאצית בסניפי מושבות הגרמנים בארץ (אשר בשתי מלחמות־העולם השתתפו אזרחיהן חייבי הגיוס כחיילים גרמניים בצבאות מולדתם). זרותה ואיבתה של הסביבה הערבית, והצטמקות ה“עלייה” לאחר גל ההתיישבות הראשון – הפכו את הצלחתה הכלכלית של ההתיישבות הגרמנית לחסרת ערך רוחני, דתי־מיסיונרי, ולחסרת עתיד פוליטי עצמאי.

ערב מלחמת העולם הראשונה היה האינטרס של ממשלת גרמניה ביישוב היהודי הגדול בארץ שקול, אם לא רב, מן האינטרס שלה בהתיישבות הגרמנית ה“טהורה”.

המסקנה האנאלוגית למצבו של היישוב היהודי בארץ דומה לזו שהסיק הפרופיסור יהושע פראוור בספרו המקיף על “תולדות ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל”. כישלונם של הצלבנים (לענייננו, כישלון ההתיישבות הגרמנית) נעוץ בהיעדר זרימה מתמדת של עלייה לארץ כדי שייווצר בה עם, והיעדר תמיכה כספית ופוליטית רחבה מצד גוף אירופי־מערבי בעל משקל (נוסח “יהדות המערב” בימינו, או יהדות רוסיה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה).

כרמל מביא עדויות לא־מעטות בספרו לקנאתם של הטמפלרים בעזרה שקיבלו מושבות היהודים מהברון רוטשילד: 5.6 מיליון לי“ש, מהן כ־1.6 בשנים 1883־1899. לעומת זאת עלתה לקופת הטפמלרים הקמתן של ארבע המושבות הראשונות, עד 1882, כ־2.7 מיליון מרק, שהם 0.135 מיליון לי”ש.

קלף בוויכוח המדיני

בכל הקשור לבעייה הערבית, לפחות בראשיתה, אין הבדל עמוק בין הטמפלרים לבין ההתיישבות הציונית. בשתיהן קיימות התבדלות חברתית, איבה וחשדנות הדדית, פחד לשקוע בתחלואי המזרח, ואמונה כי הערבים מבינים רק את שפת הכוח (הופעתן של ספינות מלחמה גרמניות מדי פעם בחופי חיפה ויפו המחישה לערבים מה צפוי להם במקרה שיתנכלו למושבות הגרמנים).

הערבים שמכרו למתיישבים הגרמניים מאדמותיהם בזיל־הזול, ראו כיצד תוך שנים מעטות קמים על אדמותיהם־לשעבר כפרים לדוגמה ושכונות עיורניות־למחצה, ערך הקרקע מאמיר פלאים, והנהנים ממנו הם בעליו החדשים. תגובת הערבים לא היתה פיתוח דומה של אדמותיהם, אלא קנאה בהתעשרותם של הזרים על חשבון עם הארץ.

בדומה להתיישבות היהודית בראשיתה, היו גם משקי הגרמנים מבוססים בחלקם הגדול על עבודה ערבית, ואף שסיפקו פרנסה והעלו את רמת חייהם של האריסים ובעלי החלקות לשעבר, היה היחס אל הפועל הערבי קשוח מאוד, על פי מידת החסכנות והחריצות הגרמנית.

יחס הערבים לשתי תנועות ההתיישבות הללו היה אפוא דומה, ושלילי בעיקרו. אולם התרחבותה של ההתיישבות היהודית במושבות ובפרברי הערים, העלתה את מחירי הקרקע לרמה כזאת, שגם המשך התפתחות המושבות הגרמניות נבלם. לא עמדו לרשותן אותם סכומי ענק שעמדו לרשות היהודים. וכך קרה שהגרמנים כמו נשארו מאחור באותו תהליך של פיתוח והעלאת ערך הקרקע, שהם היו חלוציו.

הפרק המעניין ביותר בספר, הוא האחרון, העוסק ביחסים בין המתיישבים הגרמניים ליישוב היהודי בארץ בשנים 1868–1914. שתי התנועות תימרנו בזהירות את דרכן בין הכוחות הפוליטיים הגדולים של המעצמות שבחשו בקדרת האימפריה הטורקים השוקעת. היחסים בין שתי התנועות ידעו מעלות ומורדות. ההתיישבות היהודית נעזרה רבות בניסיון החקלאי, התחבורתי, התעשייתי והבנייתי של מושבות הגרמנים, שהיו חלוצי החידושים הטכניים והמדעיים בארץ.

הגרמנים ראו ביישוב היהודי בארץ בעל־ברית כנגד איבת היישוב הערבי. ככל שגדל הפער המיספרי בין ההתיישבות היהודית המתפתחת לבין מושבות הגרמנים הנהנות רק מריבויין הטבעי – הרגישו הגרמנים כי הציונות המתגשמת מביאה את קיצו של חלומם הדתי לריבונות של “עם־האל” הנוצרי בארץ הקודש. אבל מאחר שהזיקה הדתית התרופפה ממילא במושבות הגרמנים, ראו לעצמם אינטרס כלכלי מובהק בסחר עם היישוב היהודי, שהיה שוק מצויין לתוצרתם ולידע שלהם.

אך שוב, ככל שהתפתח יישוב יהודי זה, הוא נהפך מלקוח למתחרה. ושוב פרצו ניגודים. הפעם על רקע של תחרות כלכלית.

עוקצה של תחרות זו קהה כאשר ערב מלחמת העולם הראשונה הכריע, בקרב הטמפלרים, השיקול הלאומי של טובת גרמניה. גרמניה ראתה בדוברי הגרמנית בקרב היישוב היהודי בארץ קלף חשוב בוויכוח המדיני העתיד לפרוץ על קבלת מנדאט לשלטון ולהשפעה גרמנית בארץ־ישראל.

*

ספרו של אלכס כרמל, שהופיע במקביל גם בהוצאה גרמנית, ישמש מעתה ספר יסוד ללימודה של פרשת ההתיישבות הטמפלרית בארץ־ישראל. יש לקוות כי באותה מידה של שקדנות, בקיאות וידע יסיים כרמל את מחקרו בספר נוסף שעניינו יהיה השנים 1914־1948 בתולדותיה של התיישבות הטמפלרים.

* אלכס כרמל: “התיישבות הגרמנים בארץ־ישראל בשלהי התקופה העות’מנית, בעיותיה המדיניות והבינלאומיות”. הוצאת החברה המזרחית הישראלית, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ג [1973], 242 עמודים בצירוף 58 תצלומים.

*

אהוד בן עזר: קטע מתוך הרומאן “המושבה שלי”, 2000

והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי [יהודה ראב בן עזר] ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב“ג, שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא [ברחוב ביל”ו בפתח־תקווה] כדי לומר לו:

“באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ־ישראל!”

המושבה שלי

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.2.1975

סיגורד כריסטיאנסן (1891–1947) היה סופר ומחזאי נורווגי. במשך שנים שימש פקיד הדואר בדראמן, שהיתה ידועה כעיירת דייגים עוד במאה ה־13, ובה נולד ומת. ב־1931 נתפרסם ברומאן שלו “שניים חיים ואחד מת”. הספר זכה בפרס גדול בתחרות גילדנאל הסקאנדינאווית וכן בפרס ראשון בנורווגיה, ותורגם להרבה לשונות, וביניהן, שנתיים לאחר הופעתו, גם לעברית.

מבין יצירתיו האחרות של כריסטיאנסן: “המנצח” (1915) ו“חיי עצמנו” (1918). אך דומה כי כשם שנתפרסם שמו בבת־אחת עם “שניים חיים ואחד מת”, כך נשכח לגמרי לאחר־מכן, ספר אחר שלו לא תורגם לעברית, ושמו אינו נזכר כמעט בלכסיקונים לספרות עולם.

מה היה בו ברומן “שניים חיים ואחד מת” שהיקנה בבת־אחת למחברו פרסום עולמי?

הרומאן בנוי בצורה בלשית־סכימאטית סביב בעייה ההופכת לבעייה מוסרית וחברתית ממדרגה ראשונה, בדומה ל“אוייב העם” של איבסן.

ערב אחד נשדד משרד הדואר בעיר נורווגית לא־גדולה על־ידי שני אנשים רעולי־פנים. במשרד היו אותה שעה שלושה פקידים: ברגר, לודרסן וקוויסטהוז. קוויסטהוז, הנפגש ראשון בשודדים, נהרג בניסיונו להתנגד להם. לודרסן, הנבעת עד מוות מפגישה עם אחד השודדים ואינו מאמין כי הלה ירה בו, מתנפל עליו, מוכרע ארצה ונפגע פגיעה לא רצינית בראשו. ברגר, ידידו הטוב של קוויסטהוז, מבחין אחרון במציאותם של השודדים. תחילה מנסה הוא לחסום את הדלת בפני האחד, ולמלט את הקופה לחלון, אך בהופיע השודד השני עם אקדחו השלוף, מבין ברגר כי לחינם יתנגד, ומצרף גם את קופתו ובה הסכום הגדול ביותר, למלקוחם של השודדים. הללו נעלמים בלא הותר כל סימן אחריהם, ואינם עתידים להתגלות למשטרה לעולם.

גבורת השוטים

מה בין השניים שנשארו בחיים לאחד המת? כיצד מקרה השוד הופך למשל על התנהגותו של אדם במצב בחירה בין חיים למוות, משל על ההבדל בין תבונה לחוסר־זהירות, בין מה שנראה כפחדגות לבין אומץ־לב של טיפשים, הנראה ככבוד? משל על טיפשותה וצביעותה של החברה? – על כך נסב ונרקם המשכו של הרומן.

קוויסטהוז המת נעשה לגיבור, “קדוש”. איש אינו מעז לומר כי שטות היתה זו מצידו לסכן נפשו בעבור מאתיים קרונות שבקופתו, אשר ממילא נלקחו על־ידי השודדים. אשתו ובנו הקטן זוכים להרבה כבוד בזכות הקרבתו. בעיתון המקומי נכתבים עליו דברים נרגשים. אך שאריו זוכים רק בסכום פיצויים חד־פעמי, לא גדול ביותר, ובקיצבה חודשית בשיעור שליש ממשכורתו, וסופם מידרדרים לחיי דחקות, כאשר האם־האלמנה משכירה עצמה כסוכנת־בית כדי לאפשר לבנה השכלה נאותה.

על קברו הטרי של בעלה, ביום הלווייה, היא היחידה האומרת לברגר דברי אמת: “אהה, למה לא עשה הוא (בעלה) כמוך?”

לודרסן, שאינו חכם ביותר, אך יהיר ושואף כבוד, הוא היוצא נשכר. דעת־הקהל משבחת אותו על סכנו את חייו על משמרתו (אמנם, ארבע מאות הקרונות שבקופתו נשדדו אף הן). הוא מהלך בתחבושתו, כמין צלב־ברזל על גבורתו. אמנם, יש הלועגים לו, כברגר זה, האומר שאילו היה לשניהם שהות יותר לחשוב, כי אז לא היה קוויסטהוז מוטל עתה בקברו, ועל לודרסן לא היה להלך בגאווה עם תחבושתו!

בפנסיון שבו מתגורר לודרסן יושב אדם בשם רוגנוס, המקנטר אותו. לודרסן רומז כי ברגר נהג בפחדנות. רוגנוס עונה כי בשעת סכנה רשאי אדם גם לפחד, ופחד אינו צריך לגרור אחריו תוצאות ארורות אלו של גינוי־כללי. אדרבה, “מחובתו של הגבר לחשוב כל־שהוא על חייו – הקניין היקר ביותר שניתן לאדם על הארץ.” (עמ' 79).

אך הדעה הכללית, החברתית־מוסרית, ניצבת כולה לצד לודרסן. וזה, אף שאינו חכם ביותר, גם לא מוכשר מאוד, מתקדם מהר בכל דרגות פקידות־הדואר, ונעשה מנהל בית דואר, בעוד ברגר נותר שנים ארוכות פקיד־אשנב ללא כל עלייה בדרגה.

מצפונו של רוצח

ברגר, גיבור הרומן, הוא גם הדמות הטראגית והעמוקה ביותר. הוא נוהג בתבונה. הוא לא סיכן נפשו לחינם. אמנם קופתו הכילה שבעת אלפים קרונות ויותר, אך מאחר שידע כי השודדים אכן יירו, והיתה לו שהות־מה לשיקול־דעת, וגם טיפש לא היה, הבין שאין טעם להתנגד מאחר שאפילו את הכסף לא יציל בהתנגדותו. אך דעת הקהל, העיתונות, ואפילו המשטרה, כולם נגדו, אף חושדים בו תחילה בשותפות לפשע. והרע מכול הוא שאשתו בזה לו על התנהגותו, שופטת אותו על פי מה שאנשים אחרים חושבים עליו. השבחים שזכתה בהם בעיתון משפחת המת, וזכה בהם אותו טיפש לודרסן, מעבירים אותה על דעתה.

ברגר מחפש תמיכה מוסרית לעמדתו, אך הכול מגנים אותו. גם אימו, גם אלמנתו של קוויסטהוז, האומרת לו:

“ידעתי, בעלי מת מות גיבורים – כך ייקרא הדבר בפיהם, ואני אמנם אתגאה, שהוא עשה את המוטל עליו. אולם אהה, מה מאוד הרביתי לשמוח, אילו התיירא גם הוא!” (עמ' 68).

גם היא אפוא אינה מבינה שלא מיראה עשה ברגר מה שעשה, אלא מתוך הערכת מצב מפוכחת ונבונה ביותר, שעה שהשניים האחרים נבהלו וסיכנו נפשם לחינם, ללא מחשבה.

השנים חולפות. לודרסן מתקדם והולך בעבודתו ובמעמדו החברתי. ברגר שוקע בייאוש ובבדידות. הוא עוקר עם אשתו ובנו הקטן לאוסלו, כדי להימלט מן הנידוי החברתי שהוטל עליו בעירו, וכל שאיפתו מתמצית ברצון להחזיר לעצמו את כבודו לפחות בעיני שני אנשים, אשתו ולודרסן.

באוסלו הוא קונה לו ידיד, רוגנס, זה אשר לימד עליו זכות לפני לודרסן. יחסי הרעות בין השניים מתהדקים ורוגנוס מחזיר לברגר את הכרת ערך עצמו, ואז בא הגילוי הנורא: רוגנוס, רדוף רגשות אשמה קשים, הוא־הוא השודד אשר עמד באקדח שלוף אותו יום בבית הדואר ואיים להרוג את ברגר. חברו, השודד השני, מת בינתיים. רוגנס מסגיר עצמו בידי ברגר, וברגר מסרב להסגירו למשטרה ומניח לו לצאת את הארץ, לאחר שהלה גם סיפר לו כיצד הוא מתעתד להחזיר את כל הסכום שנשדד, וכך אמנם היה.

רק לאשתו מספר ברגר על הגילוי הזה. וכשאינה מבינה מדוע לא יסגיר את רוגנוס, הוא עונה לה: “את כבודי אני רוצה להשיב רק לעיני שניים, לעינייך ולעיני לודרסן. אם חלילה לא השגתי את המחצית, לא אשיג עוד זאת לעולם.” (עמ' 127).

החיים או הכסף

לאחר שהצליח להחזיר את כבודו בעיני אשתו מרגיש ברגר בעצמו כוח להחזיר לעצמו את הכרת ערכו על־ידי מפגש דראמטי עם לודרסן, ממש כשם שרוגנוס יזם את ידידותו עם ברגר כדי להיפטר מן המועקה המוסרית, להתוודות בפני קורבנו ולזכות במחילתו.

ברגר מעולל סצינה, אשר דומה כי נלקחה לימים ונשתלה במחזה (ובסרט) Sluth (“משחקי בילוש”) של אנתוני שאפר. ברגר מופיע אצל לודרסן שעה שהלה יושב בלילה ועורך את חשבון קופת הדואר. הוא מפציר בלודרסן להבין את מניעיו ולהודות בכך שהוא, ברגר, היה זה שנהג בתבונה בכך שלא סיכן חייו לחינם.

לודרסן מתייהר ומכנה את ברגר משוגע. הוא טוען שטירופו של ברגר גורם לו להאשים אותו, את לודרסן, בכל כשלון חייו.

ברגר שולף אקדח ומעמיד את לודרסן בפני ברירה: החיים או הכסף. הוא מכריח את לודרסן לנהוג בדיוק כפי שנהג הוא עצמו לפני שנים.

לודרסן נכנע. בקופה יש עשרת אלפים קרונות. ברגר משליך לפניו בחזרה את הכסף, את האקדח, ואומר:

“האומנם תאמר כי צריך אני את כספך? רק דבר אחד היה נחוץ לי, והוא – כי גם אתה תרגיש פעם בכל זה. אתה היית עכשיו – אני, מה שהייתי אז. ומעכשיו אולי אינך עוד גיבור ואני אינני עוד פחדן עלוב.” (עמ' 155).

לודרסן תופס את האקדח, מתרגז, מאיים עליו במאסר, ואז מגלה לו ברגר עד כמה היה מגוחך. האקדח לא היה טעון!

מעתה השפלתו של לודרסן שלמה. הוא נשבר. וברגר אומר: “לא למען העליבך באתי לכאן, אלא למען הציל את כבודי. וכלפיך אתה דווקא, כי אתה אשר השפלת את כבודי יותר מכל שאר האנשים. כלפי האחרים לא איכפת לי. אין ברצוני לבקש ממך כי תשכיח מליבך את אשר התרחש היום. אדרבה, ברצוני כי תשמור את הדבר בזיכרונך, אולם עם זה רצוני גם כי תדע שמהיום והלאה לא תהיה עוד בליבי טינה עליך. יחד עם רוח גבורתך נמחתה גם זו ואיננה עוד.” (עמ' 197).

* סיגורד כריסטיאנסן: “שניים חיים ואחד מת”. רומן. תרגם ש. הרברג. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אביב, תרצ”ד, 1933. 159 עמ'.

1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 21.5.1971

צבי כשדאי נולד ברוסיה ב־1862 ומת בחיפה ב־1937. ג. קרסל מספר עליו (בלכסיקון הספרות העברית) כי כסוחר וכסוכנן של חברות מסחריות, נסע כשדאי הרבה ברחבי רוסיה והגיע לפינות נידחות ביותר, עד לקאווקאז ולרוסיה האסיאתית, והתעניין ביהודים ובתולדותיהם שם. לפני מלחמת העולם הראשונה סייר בארצות השכנות לארץ־ישראל, בסיני ובעוד מקומות.

ספר המסעות “להר סיני” כולל כנראה סיפורי כמה טיולים, שצירפם המחבר לחטיבה אחת, “ספרותית”, ואולי גם הוסיף עליהם מדמיונו. בסוף הספר הוא מודה: “ולמודעי אנו צריכין: לא בפעם אחת עשיתי נסיעותיי אלו ולא כל מה שתיארתי הוא מדילי, אלא שבכדי שלא לקלקל את הרושם הכללי, סידרתי וכללתי אותן בספר אחד, על פי הכלל ‘אין מוקדם ומאוחר בתורה’ – וגם בתורה זו, שניתנה בהר הזה.” (עמ' רל"ד).

הספר פותח בתצלום של המחבר חבוש תרבוש ובעל זקן לבן ומחודד, רכוב על גמל, לשמאלו עומד מורה־דרך כושי יחף, לבוש כותונת (“תוב”) בהירה וארוכה, צניף לבן לראשו, והוא מחזיק בגמל. ברקע – הספינכס ופירמידה ועוד אדם אירופי רכוב על גמל שאוכפו עטוף מעשה־ארג רקום ובעל גדילים, ולמטה כתוב: “צבי כשדאי, ממצרים להר־סיני – סוף ניסן תרע”ד." [1914].

באונייה האוסטרית “לויד טריסטינה” המפליגה מצריימה, יוצא כשדאי למסעו באסרו־חג של פסח תרע“ד (1914). לאחר ויכוחים נרגשים עם הנוסעים, הלועגים למטרת נסיעתו, הוא מגיע לפורט־סעיד. משם הוא עושה דרכו הלאה ברכבת לסואץ: “המסילה תאחז דרכה ישרות על שפת התעלה מבלי נטות ממנה אף צעדים אחרים.” (עמ' ז'). וכשדאי רואה בכל מקום מחזות מן התנ”ך ובעיקר מפרשת יציאת ישראל ממצרים.

הוא עובר את קנטרה ואיסמעיליה, זו “דרך גשור”. את האגם המר שעל שפתו נמצאות חורבות “סוכות ואיתם”, ומגיע לעיר סואץ אשר “לפי החקירות זו מגדול שבתורה.” בנמל “טבפיק” הוא שם לב לתופעה שמקום זה הוא “הבסיס היחידי וחוף בטוח לצי אנגליה, המשוטט פה ושם ושומר על הים־האדום ובייחוד – על האוניות הצרפתיות לבל תצללנה פתאום.” (עמ' ט').

מה פירוש? –

מסביר כשדאי בהערת שוליים באותו עמוד: “כנודע, נתכוננה תעלה זו על־ידי אחד מגאוני מהנדסיה של צרפת, האינג’נר לספס. אך אנגליה רכשה לה את כל מניותיה ותקם לה התעלה לצמיתות. לפיכך היו זמן רב שוררים יחסי חשד בין שתי הממלכות וכל פעם שהיתה עוברת אוניית־צרפת, היו אנגלים חוששין לה, שמא תשקע בכוונה, כדי להפסיק לימים אחדים את מהלך האוניות בלוע התעלה, בגיחה מהים־סוף. והצחוק היה לראות: האיך הצי האנגלי היה חרד ומתגייס ומזדרז ל’גונן' על כל אונייה צרפתית, הנראית על האופק בקרבת התעלה שבמפרץ הים־סוף ולא נתנו לה בשום אופן להיטבע או להישקע בשרטון.” (שם).

כשדאי מחפש בסואץ את אחיו היהודים, נדהם נוכח שפל מצבם, ולמראה ראש עדת ישראל, החכם והחזן, הנראה לו כ“ערבי גס ומגואל עם מכנסיים רחבות ומפולשות, יחף וחציו ערום.” (עמ' י"ב). ובכלל, משאירה עליו העיר רושם קשה כי "שוררת בה אחדות גמורה בנוגע להפקרות והוללות… האוויר כאילו ממוזג הוא באותה ‘תועבת מצרים’ העתיקה! (עמ' י"א). ומכל עמי התבל באים אליה “לטמא את החיים…”

לא עוברים ימים רבים וכשדאי מפליג ב“אונייה כדיבלית” (של הכדיב, תוארו של המושל במצרים בתקופת התורכים מהמאה ה־19) – “ההולכת לבית עדן” (לעדן). ולמחרת הוא מגיע אל התחנה היחידה שבחצי האי סיני, א־טור, שם הוא מצטרף לחבורת צליינים רוסיים ותיירים אנגליים, ויוצא בשיירת גמלים לעבר הר סיני, הוא ג’בל קטרינה. הם עוברים נאות מדבר, מתרחצים, ושומעים את “מנגינות החול”. רואים את הבדווים לשים בצק מתערובת דורה וקמח שעורים, ואופים עוגות־מצות למול השמש. חמים הימים וקרים הלילות. בדווי אחד חוטף את העיפרון שבידי כשדאי ואינו מניח לו לרשום את רשימותיו, ונימוקו: “שבאם יתנו לכל נוסע לרשום מה שהוא רואה בעיניו, הרי יסתפקו רבים בקריאתם הכול בספר, ונמצאת פרנסתם מקופחת – והלא זוהי כל מחייתם מהעברת נוסעים ותיירים…” (עמ' ל"ו).

בדרך מגלה כשדאי את השליו שבתורה, אותו צדים הבדווים ברשתות, לפנות בוקר, בעוד הטל כבד. וגם את המן הוא רואה, המכסה כפתותי שלג בלילה את העצים. כשדאי אף קונה אצל הבדוויות כמה קופסאות פחים של מן ארוז ומהודק היטב.

השיירה עוברת את ואדי מוכתאב, עמק הכתובות, את נאות מדבר פארן, עד שמגיעה לרגלי הר סיני, אל המנזר שעל שם יקטרינה אשר “עצמותיה אינן נרקבות”. הרוסים והאנגלים כורעים ומצטלבים, ואילו לכשדאי יש רגע של “שפע ממרום”:

“ותקפני שפע־עילאה, אור עולם צח־ומצוחצח, ורעיוני קודש נשאוני והעלוני למעלה־למעלה… אך בעודני כורע וכפיי פרושות השמיימה, בעוד ציץ־הקודש על מצחי… והנה מתחתיות ארץ קדמתני להקחת נזירים בלוויית צלמים־צלבים ודגלים מצועצים (כך!), עם איקונין ותמונות ‘כל־הקדושים’, אשר יצאו לקבל את פני הרוסים, שכבר עייפה נפשם וידם מרוב הצטלבויות… ובאותו רגע – נסתלקה הֵימני השכינה…” (עמ' מ"ו).

ולמחרת בבוקר: “ואחרי שכרכנו פת שחרית, הובאנו לבית התפילה הראשי, שבו תנוחנה עצמות יקטרינה הקדושה. תיכף נערכה תפילת־אשכבה לנשמתה ושני נזירים הוציאו אלינו את ראשה הכרוך בשיראין ומטליות של ארגמן ואת זרועה השמאלית העטופה שש ורקמה עד קשרי האצבעות שעליהן מתנוססות טבעות זהב משובצות אבנים יקרות, ויניחון על שולחן עגלגל של סנפירון.” (עמ' מ"ט).

הרוסים, גם האגלים והלטינים, נופלים על ברכיהם, משתחווים, מצטלבים ונושקים את האצבעות ואת השולחן; ובינתיים הנזירים סובבים ביניהם ואוספים נדבות בקופסאות, ואילו כשדאי – "נתון בין שני עולמות: סיני וגולגלתא דנשקי אהדדי… ומורשי לבבי ירעשו, יסערו, יהמו, יחמרו – – – " (עמ' נ').

למחרת, עם הנץ החמה, מתחילה העלייה לראש ההר. נפשו של כשדאי נקלעת כל הזמן בין מסורות הנוצרים המושמעות באוזניו, לבין חזיונות שעת־שפע ממרום שחוזה נפשו ורואות עיניו פנימה.

השיירה מגיעה לג’בל מוסה, הוא הר סיני, שם מרגיש כשדאי התרוממות הנפש: “ואני בן ונכד לאותם האבות הגדולים, עומד עתה בראש ההר הזה ומקפל תחת רגליי אלפי שנים, מאות דורות, מאות גויים וממלכות ומביט דרך הווילון הפרוש ביני ובין אבותיי אלו והריני מוצא שם את שורש נשמתי וסוד הווייתי ואין מרחק רב בינינו…” (עמ' ס“ב–ס”ג).

ביום הבא מעפילה השיירה אל “ראש גבנון זקוף, הנקרא שוב על שם יקטרינה ההיא, גברת המנזר הגדול.” (עמ' ס"ז), ושם, מראש המצוק, “נשקף כמעט כל חצי האי והים־סוף הסובבו כמזח.”

חניית לילה עושה השיירה בראש ג’בל קטרינה, ולמחרת, בשעת הירידה, קורה מקרה נורא לכשדאי: “עיניי לא שבעו מראות ומהתענג על המחזה הנאדרי הזה! וכה נמשכתי אחרי מראה עיניי, עד שנטיתי קצת הצידה ונפרדתי פתאום מכל האורחה שלא הרגישה בי, כשם שאני לא הרגשתי בה… ואשאר עומד בדד על שן סלע זקוף, ממש תלוי באוויר. לפניי נקרה עמוקה, מגיעה שאולה, ומאחוריי – כף נטוי בצוואר איום ונורא, כמו אריה משחית ומזנק, ובדהרה אחת – יבלעני חיים.” (עמ' ע"ג).

כשדאי הרים קול צעקה, וחצי־שעה עמד בודד, דומם ומשמים – עד אשר שניים מהבדווים המלוים את השיירה טיפסו ועלו כנגדו כחתולים, הטילו אליו חבל ארוך עם “אבנט־בד”, ומשכוהו אחריהם למעלה ממקום עמידתו המסוכן.

אגב, צלצולי הפעמונים של הכנסיות הנשמעים למטה, מסביבת מנזר יקטרינה, מפריעים כל הזמן להתייחדותו של כשדאי עם מעמד מתן־תורה. ובמאבק מתמיד זה שבין סיני לגולגלתא הוא מוצא משמעויות רבות, ואף מתווכח בחום עם בני־לווייתו הנוצריים.

הרפתקאות רבות עוברות על כשדאי החוזר בשיירת הגמלים עד לסואץ. בחצות אחד הלילות, בעודו יושב על אוכף גמלו שהכניסו לאוהל במקום שולחן וכיסא, וכותב רשימותיו בהסתר מפחד הבדווים – מתפרץ אליו ביריון רוסי חסון ואלים, מן הצליינים שבשיירה, משתטח בבכי, ומבקש סליחה על אשר השתתף בפרעות בקישינוב שתים־עשרה שנה לפני כן, ועתה מרחפים מולו דמויות קורבנותיו היהודים אשר רצח ואינם נותנים מנוחה לנפשו הרדופה. לאחר שכשדאי מרחם עליו ומושיט לו את ידו – זורק הרוסי את הצלב שעל צווארו ארצה, רומס אותו ברגל, וקם ונס החוצה.

ב“אונייה כדיבלית” חוזר כשדאי מסואץ לפורט־סעיד, ועימו אלמוג מהודר ששלה בים־סוף בעזרת ספנים ערביים. מפורט־סעיד – באונייה ליפו. כשדאי מגיע אל בית מלונו הקבוע שבתל־אביב (השנה היא 1914, ובארץ התיישב כשדאי דרך קבע רק ב־1923, בחיפה) – “ותיכף באו סגן מנהל הגימנסיה הרצליה ואחוזת מרעיו המורים, עם כמה תלמידים בוגרים, וישאוהו (את האלמוג) ישר אל הגימנסיה לחדר הפיסיקה, והנהו שם עכשיו.” (עמ' קל"ד).

* צבי כשדאי: “להר סיני”. על־פי מקורות שונים של סיפורי תיירים וציילנים־נוצרים וכו‘, והעיקר – מה שראיתי בעיניי. חיפה תר“ץ [1930]. דפוס נח ורהפטיג. קל”ד עמ’. המכירה הראשית – בתי מסחר ספרים “מוריה”, ת“א, ירושלים, חיפה, פ”ת.

1885, 1924, 1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.10.1972

זלמן דוד לבונטין (1856–1940) עלה לארץ פעמיים. בראשונה עלה מרוסיה בהיותו בן עשרים ושש, באביב 1882, יסד ביפו את “ועד חלוצי יסוד־המעלה”, עסק בחיפושי אדמות לקנייה והיה עם משפחתו ואחרים בין ראשוני העולים על “ארד אל עיון קרא”, היא אדמת ראשון לציון, לפני תשעים שנה, ושימש כראש הוועד הראשון שלה.

שנה ושמונה חודשים שהה לבונטין בארץ, ומסיבות משפחתיות נאלץ לעזוב את המושבה החדשה ולחזור לרוסיה; שם עבד בבנקים בערים שונות ולא הפסיק את פעילותו בתנועת “חיבת ציון”. בקונגרס החמישי (1901) הציע הרצל להזמין את לבונטין לנהל את “אוצר התיישבות היהודים” בלונדון, וכעבור שנתיים הסכים למנותו כמנהל של אפ"ק (אנגלו־פלשתינה קומפני) ביפו. לבונטין חזר לארץ־ישראל לאחר שנעדר ממנה עשרים שנה (1883–1903) ופתח את הבנק הלאומי ביפו ועמד בראשו יותר מעשרים שנה, (עד 1924). בתפקידו זה אף עזר בהלוואות לבוני בתיה הראשונים של תל־אביב, לאיכרי המושבות, יסד קופת־מלווה בארץ והפיץ בה את הרעיון של הקואפרציה האשראית. הוא נפטר בתל־אביב ב־1940.

רשמיו היותר מעניינים וציוריים הם מסיורי קניית הקרקעות שעשה עם יוסף פיינברג בשנתו הראשונה בארץ. וכן זיכרונותיו מן השנה הראשונה לייסוד ראשון לציון. בפרקים אלה מתגלה בו ניצוץ של מספר, ואילו בשאר הפרקים מתגבר בו העסקן, לעיתים גם העסקן הדואג (אך אינו יחיד בדאגה זו) להערכה נכונה של פעולותיו בהיסטוריה היישובית, ולפולמוס עם מנגדיו.

עסקי תיווך וסרסרות קרקעות היו רעה חולה למן ראשית ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, וזיכרונותיו של לבונטין מלאים אותם ואת סכסוכיהם. (עד היום שמור עימי כתב־יד של “מחזה” משנת 1914 בשם “הבורס”, שכתבו בימי בחרותו בפתח־תקוה דודי ברוך בן עזר (ראב) וחתם עליו בשם “הג' ר' עיפס שאינו לוקח דמי סרסור,” וגיבוריו בשמות בדויים – כתריסר סרסורי קרקעות מתושבי המושבה. דודתי אסתר ראב מספרת כי ה“מחזאי”, אחיה, שהיה גם בעל כישרון־משחק, נהג, בנוח עליו הרוח, לעמוד בביתם במגרעת החלון הרחבה, ששימשה לו בימה, ולהציג בזה אחר זה את כל “סרסוריו”).

את הנסיעה המעניינת ביותר עשה לבונטין ב־1882 מיפו לאשדוד ולעזה, יחד עם יוסף פיינברג, מתוך מחשבה לקנות שם את האדמות שעליהן היתה עתידה להתיישב הקבוצה שיסדה אחר־כך את ראשון לציון. שני נוסחים לתיאור המסע. הנוסח בספר “לארץ אבותינו” הוא, כנראה, המאוחר יותר, ועבר עריכה יסודית (כך על כל פנים במהדורה השלישית שבידי). ואילו התיאור המקורי, הארכאי והספרותי יותר של המסע, מצוי בחמשת פרקי “תמונות וצללים”, שפירסם לבונטין ב־1886 במאסף “כנסת ישראל” אשר הופיע בווארשה. רוב הסיפורים מחיי הארץ באותה תקופה, כסיפוריהם של זאב יעבץ ויהושע אייזנשטאדט ברזילי, היו מעין “סיפורי־מסע” כאלה, והחפץ לעמוד על טיבו של הז’אנר הארץ־ישראלי הזה וקסמו המיוחד, ישווה את הרצאת הדברים ב“לארץ אבותינו” במהדורתו השלישית עם התיאור המקסים ורב־ההרפתקה והאכזוטיקה של אותו מסע ב“תמונות וצללים”.

בעזה מתאכסנת המשלחת בבית האדון רפש. מסתבר שאדון רפש זה הוא יהודי מומר (ב“לארץ אבותינו” ניתן שמו המקורי: שפירא). ואדון רפש, העוסק גם הוא בסרסרות קרקעות, מכריז ברגע של התגלות בפני אורחיו:

“לא אכחש מכם אדוניי, כי אמנם עזבתי מקור־מחצבתי, אבל בכל־זאת ליבי הומה אהבה וידידות לעם ישראל, ואם רק לא תכחשו מאיתי מטרת נסיעתכם, הנה אוכל להועיל לכם רב. זה שנים אחדות לשבתי פה. יודע אנוכי שפת הארץ, תושביה, נימוסיה וחוקיה. הבידואינים יושבי פלך עזה יכבדוני עד מאוד והנני פה כאב וראש לכל הערבים מקטנם ועד גדולם. הפלך עזה הוא כיכר רחבת ידיים ואנוכי כבר השמעתי דעתי לפני הקונסול האנגלי כי הפלך הזה הוא היותר מוכשר להתיישבות היהודים ובכל לבבי ונפשי חפץ אנוכי להיות לכם לפה ולעמוד על ימינכם.” (“כנסת ישראל”, 582–583).

בתיווכו של האדון רפש, שהוא האדם האירופאי היחיד בעיר עזה, נפגשים לבונטין ופיינברג עם “הנשיא הבידואיני” איברהים:

"כשתי שעות לפני חצות היום יצאנו מעזה ללכת דרומה, וכשעה אחת אחר חצות באנו עד הכפר דיר־בלך היושבת כשעה אחת מחוץ הים, מוקפת סביבה שדות דשנים ועצי תמרים למכביר. – ואחר־כן עברנו הלאה ונלך בדרך כארבע חמש שעות הלוך וסבוב שדות ושכונות בידואינים ונבוא עד נחל גרר לפנות היום.

אוהל הנשיא איברהים אחוז ביתדות חזקים מעורות גמלים ומקושט באדרי שער חטובות אטון מצרים ופרס. בבואנו האוהלה, הציעו על הרצפה כסתות וכרים משוזרים שש ותכלת. ערבי אחד הגיש לפנינו מקטרת האשישה [כנראה נרגילה. – אב"ע] והשני לקח את המדוכה וישם בה זרעוני הקהוה וישב על פתח האוהל וידך במדוכה את זרעוני הקהוה הידק היטב והיכה במדוכה להשמיע קול, אשר יבשר בזה אל יתר גרי האוהלים, כי אורחים סרו אל אוהל הנשיא למען יבואו גם המה לקדם את פניהם. – כעבור רגעים אחדים באו עוד שלושה ערבים מעוטפים במעילי הבידואינים ובנשלם נעליהם מעל רגליהם, דרשו לשלומנו וישבו על־ידינו.

– האורחים האלה – אמר הנשיא איברהים אל הערבים – כמה אנשים גדולים ונשואי־פנים, והפחה בעזה אף האדון רפש ביקשוני ללוות אותם בדרך ולשוט עמדם פה.

– ברוכים יהיו לאלוה! – ענו הערבים.

– אף לא מהאנגלים הכופרים המה, בלתי אם מבני־ישראל – הוסיף הנשיא לספר להם.

– אנחנו ובני־ישראל – אחים אנחנו, חי מחמד! – ענה האחד…

­– לו היו פה אירופיים, כי אז בטח הוטב מצבנו פה – ענה הנשיא בהביטו בפנינו ובפני רעיו הערבים.

– אבל נשיאנו – קרא אחד הערבים – האירופיים יביאו כפירה בנו ויטו את יושבי העיירות מדרך האמת.

– אל תדבר כדברים האלה, עבדל פתח – ענה השני – לא כל התמרים בני גובה אחד!

– כן הדבר – ענה השלישי – כבר מילתי אמורה, כי בני־ישראל אחים המה לנו."

(שם. עמ' 585–587).

סוף דבר אין קניית הקרקע הזאת יוצאת לפועל, וראשון לציון נוסדה באדמת עיון קרא, ולא בסביבת דיר בלח אשר ברצועת עזה.

ואולם עוד לפני שבאה על סיומה פרשת קניית אדמות המושבה, נפגשים לבונטין ופיינברג בירושלים עם פרופסור הופמן, “אבי המושבות של האשכנזים הווירטמברגים בארץ־הקודש”.

ב־1882 היו בארץ ארבע מושבות של הטמפלרים: בירושלים, בחיפה, ביפו ובשרונה. הופמן מסביר לאורחיו את מהות ההתיישבות בארץ־ישראל (את ההקבלה בין התיישבות הטמפלרים לציונות ניסיתי לתאר בספרי “אנשי סדום” וכנראה אשמתי היא, אם איש מן המבקרים לא שם לב לפרט קטן זה):

“הפרופסור הופמן סיפר לנו דברי־ימי התייסדות המושבות האלו ואת כל המעצורים והמכשולים שהיו לפניו על דרכו. נוכחנו לדעת, כי ההתיישבות בארץ־הקודש לא תוכל להיות התיישבות כנהוג בארצות לא נושבות אשר תמשוכנה אליהן את הרעבים ללחם או את האצים להתעשר מארצות שונות, כי אם רעיון רוחני דרוש שיהיה לרוח החיה באופני הסיבה הזאת, והרעיון הרוחני שנטע מר הופמן בחוכמתו בלבבות בני עדתו, הוא שעמד לעבור על כל המכשולים שהיו לפניו. הרעיון הרוחני, הוא שעמד לו לייסד מושב שרונה, במקום כזה שהאדמה היתה אדמת חול והאוויר היה רע מאוד ויגזור על ימין ועל שמאל ויאכל חלק גדול מהבאים שמה; וכל זאת עשה רק למען הראות, כי אמת בפי הנביאים שחזו: ‘יהיה השרון לנווה צאן’.” (“לארץ אבותינו”, עמ' 50).

ואי אפשר לסיים רשימה זו בלי להביא את השיר ששרו לבונטין וחבריו בשנה הראשונה בראשון לציון, לאחר הניסם מן השדה רועים ערביים בחשכת הלילה:

– יהודה, יצחק, מחמד! – קראתי לשני נערי היהודים ומשרתי הערבי, אשר נמו שנתם באורוות הסוסים, – קומו מהרה וחיבשו הסוסים ונרכב חיש מהר ונצא השדה.

לא עברו חמישה רגעים וכבר ישבו שבעה אנשים מאיתנו על הסוסים, מזויינים זה בקנה־רובה וזה בחנית וזה במקל ונרכב אל שדותינו. לקול שריקותינו ודהרות סוסינו נפוצו הערבים ובהמותיהם לכל רוח; רדפנו אחריהם ונשיג שני רועים וחמש בהמות ונשוב אל המושב בשמחת ניצחון.

ובקול תרועה זימרנו הפזמון הידוע:

“אדיר הוא ולא ינום. / בחור הוא ולא ישן / שדי! / שדי! / הן בעיר והן בכפר / הן בבקעה הן בהר / תצילנו מכל צר!” (שם. עמ' 93–94).

1. תמונות וצללים מחיי החלוצים הראשונים והאיכרים באה“ק מאת זלמן דוד בן יהודה לייב לעוואנטין. מתוך: “כנסת ישראל”, יוצא לאור על ידי שאול פנחס ראבינאוויץ, וארשה תרמ”ו, 1886. עמ' 577־588.

2. ז. ד. ליבונטין: לארץ אבותינו. דברי ימי המסע והעבודה בשנות תרמ“ב־תרמ”ג. מהדורה ראשונה, וארשה, תרמ“ה, 1885. מהדורה שנייה מתוקנת, ת”א תרפ“ד, 1924. מהדורה שלישית, הוצאת מסדה, תל־אביב, תש”י, 1950. 158 עמ'.

*

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון

בהוצאת יוסף שרברק, 1989

פרק תשעה־עשר, חלק שני: יהודה מדריך את מייסדי ראשון־לציון וחורש גם בה את התלם הראשון בשלהי 1882

פרשים על הירקון

בסוף הקיץ ההוא [תרמ"ב, 1882] נוסדה המושבה השנייה של העלייה הראשונה בארץ־ישראל, ראשון־לציון, ולאחריה נוסדו ראש־פינה [גיא אוני בגלגולה הראשון] וזכרון־יעקב. החלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוּד מושבות. אחדים מן האנשים המעורבים בקנייה ובהקמה ביקרו בירושלים אצל פרומקין, עורך “החבצלת”, ואצל יחיאל מיכל פינס, כדי לשאול בעצתם. פינס היה נציג הקרן של השר משה מונטיפיורי, שמטרתה היתה לעזור ליהודים בארץ־ישראל להתפרנס מעבודות יצרניות ולהשתחרר מן התלוּת בשיטת החלוקה. הוא ניסה לעזור רבות גם למתיישבי פתח־תקווה, הן בכסף והן בהעמדת המושבה על יסודות חברתיים וכלכליים בריאים יותר.

אחד ממייסדי ראשון־לציון, זלמן דוד לֶבוֹנְטִין, פנה בבקשה לפרומקין:

“אולי אתה יכול להמליץ לי על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקי וידריך בעבודת האדמה גם את שאר המתיישבים, שרוּבּם עדיין חסרי ניסיון בחקלאות?”

פרומקין לא היסס רגע והמליץ על יהודה.

יהודה נפגש עם זלמן בביתו של פרומקין, ולאחר משא־ומתן קצר הוסכם כי בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש יקבל עליו יהודה את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות של שנת תרמ“ג, שנת 1882, עזב יהודה את ירושלים והלך לראשון־לציון שרק בשלהי הקיץ הוקמה [ואילו שנת השמיטה תרמ”ב הסתיימה־למעשה רק אחרי החגים של שנת תרמ"ג]. שם מצא את לבונטין וכמה מן המתיישבים הראשונים גרים בצריף מלא כלי־עבודה ושקים של תפוחי־אדמה. בלילה הוזמן לישון עימם על השקים הללו.

למחרת, השכם בבוקר, ערך סיור של היכרות בסביב. הוא הגיע לאחת הבקעות במושבה, ונדהם לראות את חבורת המתיישבים הצעירים, כולם חרוצים ונמרצים, שירדו זה לא מכבר מן האונייה ביפו – עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר בפתח הבקעה.

“מה אתם עושים?” שאל.

“אנחנו מתכוונים לחסום את מי הגשמים בבקעה.”

“לשם מה?”

“תהיה לנו סַגַ’עלְקָה.”

“מה זאת סג’עלקה?”

“זה ברוסית אגם מים המשמש להשקייה ולצֵיד דגים.”

“השתגעתם? במקום מי השקייה תהיה לכם כאן ביצה, ובמקום דגים – קדחת ממארת!”

“אתה מגזים.” – “ובהונגריה אין אגמים?” – “אתה לא מבין, הוא בא מירושלים!” – נשמעו קולות.

"לטובתכם, אני מזהיר אתכם – "

לא שמו לב אליו והמשיכו בשמחה בעבודתם, כשהם שרים שירים רוסיים שהביאו עימם מן המולדת הרחוקה.

יהודה מיהר אל לבונטין והסביר לו איזה אסון ימיטו על עצמם הבחורים החרוצים, היוצרים בהתלהבות – ביצה! – לבונטין נסע למחרת ליפו, התייעץ שם עם הברון אוֹסְטִינוֹב [סבו של שחקן הקולנוע הידוע פיטר אוסטינוב] וד“ר לוֹרְך, בני המושבה הגרמנית ביפו, ובסופו של דבר נתקבלה דעת יהודה, והאגם של ראשון בוטל. ועוד שנים רבות לאחר מכן, כשהיה יהודה פוגש את חבריו מבּין ראשוני המושבה, ובייחוד את ידידוֹ הטוב לוליק (ישראל) פיינברג, לימים אבי אבשלום, גיבור ניל”י – היו מתלוצצים ואומרים שבגלל יהודה אין אגם בראשון־לציון, שאם לא כן היתה כמו טבריה.

המתיישבים התחילו בעבודה. יהודה קנה זרעים, סוסים ומחרשות, והיה מביא מדי יום מים לבניין ולשתייה ממעיין עְיוּן קַארַא הסמוך, בעגלה רתומה לזוג גמלים. לאחר שירד היורה, יצאו לזריעת תפוחי־האדמה, ששימשו עד לאותו זמן בתור מיטות. בגורלו של יהודה עלה למתוח גם בראשון־לציון את התלם הראשון. המעמד היה פחות חגיגי מזה שנתרחש לפני ארבע שנים בפתח־תקווה, אך עיני לבונטין זלגו דמעות.

במשך השנה הדריך יהודה ועזר לחבורת הביל"ויים הללו, ממייסדי ראשון, בתחומים שונים: פתרון סכסוכים עם השכניחם הערבים, סידור תור השמירה, אילוף סוס משתולל, לימוד מלאכת החריש, הקציר, ורתימת סוס לעגלה.

ידידות עמוקה, שנמשכה מאז שנים רבות, נתקשרה בין חבורת הצעירים והצעירוֹת בני־גילו, הביל"ויים, שהיו שונים לגמרי מחבריו הירושלמיים. הם היו רווקים, סטודנטים־לשעבר מרוסיה, שרו שירי־עם רוסיים ועבריים והיו מנהלים ויכוחים סוערים על הדרכים שיש ליישב בהן את ארץ־ישראל. איש מהם לא חשב שיש לעבד את האדמה רק לשם מילוי מצוות התרומות והמעשרות. להם היה ברור כי מדובר בתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. נפשו של יהודה חיתה בחבורה נפלאה זו, לאחר שנות השיממון בין החומות בירושלים, ושנות הסבל האפור והכבד בפתח־תקווה המסוכסכת.

יום אחד רכב יהודה יחיד לרמלה, בדרך לירושלים. לאה נשארה כל אותה שנה לגור בבית־הוריה, ואחת לכמה שבועות היה יהודה עולה להיות עימה למשך ימים אחדים. חבורת הבחורות הרוסיות, המשׂכּילות והתוססות, שסיימו גימנסיה ולמדו באוניברסיטה, לילות השירה בצוותא בצריף הביל"ויים, הָרְכיבה עימן בחצות על סוסים, ותנאי הקיום שדָמוּ לקשיים שכבר סבלה לאה בימי פתח־תקווה – כל אלה לא נראו ליהודה מתאימים לאשתו הצעירה, שגדלה ללא השכלה בבית ירושלמי דתי ובאורח־חיים שמרני.

לפתע התנפלו עליו שלושה שודדים מזויינים ברמחים. זמן לתחבולות נוסח אבו־יוסף לא היה. יהודה ידע בבירור שהוא נמצא בסכנת חיים. ברגע הנכון שלף את האקדח של סֵיטשִׁי, שממנו לא נפרד לרגע – וירה. אחד השודדים עוד הספיק לדקור ברומח את יהודה בקרסולו והותיר בה צלקת לכל ימי חייו – אבל רק שניים מן השודדים נמלטו על נפשם…

שנת תרמ“ג, 1883, הגיעה לקיצהּ, ושוב אכזבה. יבול השדות לא עלה יפה. המשק שהקים לבונטין – התפרק, והוא־עצמו נטש את ראשון־לציון לאחר השנה הראשונה, חזר מאוכזב לרוסיה, ולא שב לארץ־ישראל אלא לאחר עשרים שנה בערך. לבונטין קנה לו מקום כבוד בתור מייסד מושבת הביל”ויים של העלייה הראשונה, ואילו איכרי פתח־תקווה, שרובם־ככולם, מחוץ ליואל משה סלומון, היו “עולים חדשים”, והם לא נטשו את ארץ־ישראל מיום עלותם אליה, ושבו לעבד את אדמות מושבתם החרבה ולחדש את יישובה בתוך זמן קצר – נחשבו לבני היישוב הישן בירושלים והופקעו מחלקם בעלייה הראשונה עד כדי כך שלאחר מאה שנה נאסר על משפחותיהם להשתתף בספר העלייה הראשונה בהוצאת “יד יצחק בן צבי” – מפני שעורכיו כללו בו רק את אותם אלה שעלו לארץ־ישראל משנת 1882 ואילך!…

*

נספח 1: יהודה ראב: ביל"ו. ראשון לציון

פרק מתוך ספרו של יהודה ראב (בן־עזר): התלם הראשון, זיכרונות 1862–1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן־עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר. הספרייה הציונית על־יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשמ"ח, 1988. עמ' 88–90. מהדורה ראשונה 1956 בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית.

לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה. באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ־לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס, כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז. ד. ליבונטין, ממייסדי ראשון־לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתיישבים. פרומקין המליץ עליי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא־ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחודש אקבל עליי את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון־לציון. שם מצאתי את ז.ד. ליבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי־עבודה ושקי תפוחי־אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאוהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי־אדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.

השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתיישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש־רוסית משונה בעיניי. “הדיאדקה” (כינוי לחנקין, כפי שנודע לי אח"כ) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה “סאג’עלקה”. לשאלתי מה זאת “סאג’עלקה”, בארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים. נדהמתי ממש והזהרתי אותם מעשות את הדבר הזה מפני שבמקום מי־השקאה תהיה להם ביצה ובמקום דגים – קדחת!

הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין היטה אוזן לאזהרתי ואחרי התייעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב וד“ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה”סאג’עלקה" בוטלה.

התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבניין ולשתייה הייתי מביא מ“עין הקורא” (עיון קארא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבניין באר שנייה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתייה גם מבית־דגון או ממקווה־ישראל.

קניתי זרעים, סוסים ומחרשות בשביל ליבונטין ובינתיים ירד היורה ונצא לזריעת תפוחי־האדמה. גם בראשון לציון עלה בגורלי למתוח את התלם הראשון, ועיני ליבונטין זלגו דמעות…

את משכורתי הייתי מקבל אמנם מאת ליבונטין, אבל הוא היה נותן אותי “בהשאלה” לשאר המתיישבים. פעם היה עליי להביא “כַּרַאמוֹת” [גזעים] של זיתים מרמלה ולנטען אצל פלוני, ופעם זמורות גפנים לכנות מחברון בשביל אלמוני (הכרם הראשון!). העבודה היתה רבה. כאן סכסוך עם ערבים, התלבטות בסידור תור־השמירה, ומי ידריך? הווה אומר: אני. אצל פלוני היה סוס משתולל והיה צורך לאלף אותו, ואת אלמוני הטירון בכבודו ובעצמו היה צריך לאלף במלאכת החריש.

לאחד המתיישבים היה סוס בשם שימל, ובעליו כינהו מתוך חיבה “שׂים־אל־האווה” (מריח אוויר, מטייל), כי מנהג משונה היה לו לסוס זה: אך הכבידו עליו במקצת את המשא, היה מרים את ראשו השמימה, מרחרח ונושף, ורוקע על מקומו בפרסותיו מבלי לזוז מן המקום. את “שים־אל־האווה” זה, ביחד עם בעליו, מסרו לידי ללמדם את מלאכת החרישה. מן הראוי להדגיש כי אילוף הסוסים לעבודה לא היה דבר קל בימים ההם. בארץ לא היו עדיין סוסי עבודה ואף לא עגלות. עַם הסוסים לא ידע אז עול של דרך ארץ, כי הערבים לא השתמשו בסוסי־עבודה, אלא בסוסי־רכיבה בלבד. לעבודתם היו משתמשים בשוורים ובגמלים, ועגלות לא היו להם בכלל. כאשר התחלנו לרתום את “היחסנים” בעול, לא מצא הדבר חן בעיניהם והיו מתקוממים נגד העוול הנעשה להם.

אותה שנה נזרעה אדמת ראשון־לציון בעיקר תפוחי־אדמה, ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן. גם תבואת־קיץ, על־פי־רוב אבטיחים, נזרעו. דרושות היו ידיים עובדות נוספות, והן נמצאו: באה קבוצת צעירים וצעירות מרוסיה. ביניהם היו ישראל בלקינד, דרובין, ברודנא, אוגוסטבסקי, ברלבסקי, צלליכין, פוקס, חזנוב, מאירוביץ, חיסין (אח“כ ד”ר), שטיין (אח“כ ד”ר), פאני פרייזר (אח"כ חיסין), פאני בלקינד (אח"כ פיינברג), חסיה צלליכין ופאני סיראט. כל אלה, ובכלל זה שלוש הפאניות וחסיה, היו לבושים חולצות רוסיות ומדברים אידיש משונה, מרוססת/ צוהלים ומלאים משאת־נפש וחום־נעורים, ורובם מי שהיו סטודנטים באוניברסיטאות בחוץ־לארץ. זו היתה קבוצת בני ביל"ו.

בני ביל“ו (קראו להם אז: בִּילוּ’יְצֵעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחבורה נלבבת זו בעבותות ידידות ואהבה, אשר לא נותקה עד היום הזה [שנת 1930 לערך]. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי־עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון “משמר הירדן”, “טל ומטר”” ואם אינני טועה – גם “התקוה”. ויכוחים סוערים היו מתנהלים על הדרכים בהן יש ליישב את ארץ־ישראל; הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם… נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השיממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח־תקווה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות… אני שימשתי להם כמורה וסוסֵי ליבונטין כבית־ספר. פעמים היינו עורכים התקפה על צריפו של ליבונטין, שהיה ה“הכנסת אורחים” שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!

גם בעבודה הייתי המדריך של הביל"ויים. וכיצד עבדו! ממש בהתלהבות ובדביקות. באחד הימים גיליתי בביצת רובין בקעה גדולה שגדל בה תלתן פרא משובח והחלטתי לקצרה לחציר. מיד הובאו חרמשים מיפו ויצאתי למקום ביחד עם חמישה מן החבורה. לימדתים את מלאכת הקצירה ובמשך שבוע ימים שלמה מלאכת כל הבקעה ונאסוף חציר משובח למכביר.

השנה קרבה לקיצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון־לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה, שלושה התנפלו עליי, אבל רק שניים מהם ברחו לנפשם…

מראשון־לציון עברתי לזמן־מה לוואדי־חנין (נס־ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ־לארץ.

[עד כאן דברי יהודה ראב בספרו “התלם הראשון”]

*

נספח 2: פרק מאת דוד יודילוביץ, על פי יואל פרימן, מהספר “דברי ימי ראשון־לציון”: המצורף / יְהוּדָה רַאבְּ (בן־עזר)

יהודה ראב נולד בשנת התרי"ח [1858] בכפר סנט אישטבן אשר בהונגריה. היה עוזר לאביו בעבודת אדמה וגם היה רועה את צאן אביו.

את החינוך הרך הראשון קיבל על ידי קרובו [בן־דודתו] יהושע שטמפר. בהיותו עוד קטן כבר הגה באהבה לארץ־ישראל.

כבן שמונה־עשרה עלה לארץ־ישראל (בתרל"ה, [1875]) ביחד עם אביו. מיד בבואו ליפו, עלה יחידי ירושלימה ברגל, מה שנחשב בזמן ההוא לגבורה; בירושלים עסק עם אביו בתעשיית גבינה ומכירתה.

כשמייסדי פתח־תקווה, סלומון, גוטמן ושטמפר, גמרו את קניית השטח הראשון, נצטרף יהודה ראב אליהם בתורת חלוץ היישוב החקלאי. הוא לימד את עבודת האדמה. וניהל את ההגנה כנגד הליסטים הערבים.

כשנוסדה ראשון־לציון, הזמין זלמן דוד ליבונטין את יהודה ראב, לנהל את עבודת המשק שלו. ויחד עם המייסדים התענה באשר התענו הם.

מפה אל פה, שמסר לנו יהודה ראב על ידי יואל פרימן על ימי ראשון־לציון הראשונים, אנו מביאים פה בשמו:

"יצאתי משדות פתח־תקווה לעבר דרומה, לשטח שקראו ראשון־לציון. וכיצד מוצאים את ראשון־לציון, שעדיין לא בנויה? נמסר לי לסימן שאחפש אחרי שקמה עתיקת יומין שנמצאת בגבול שטח הנחלה, המזרחי. – בכיוון זה הדרכתי את סוסי, והגעתי אל שקמה זקנה הניצבת זקופה על ראש גבעה גבוהה, ושהערבים קוראים לה “ג’ומֶזֶת אל עיון”. – הבנתי כי זו היא ראשון־לציון. עליתי על ראש הגבעה להשקיף על הסביבה, והנה על גבעה מערבית אחת נטיו אוהלים אחדים, בעוד דקים אחדים הייתי עם סוסי אצל הגבעה הזאת.

הגבעה (היום בנוי עליה בית הכנסת הגדול והיא היום רחוב ברון די רוטשילד) היתה מכוסה קוצים וחרולים ושיחי־מידבר צפופים וגבוהים, שהיה אי אפשר לעבור ביניהם. כחמישה־עשר מטר ברוחב ההר היה השטח מנוקה ועליו שני אוהלים; באחד יושבים בני משפחת היסמן, ובשני איזנבנד. ועוד קצת מן הצד סוכה ארעית ובה משפחת פישלזון, שהכירו אותי, והכניסוני כאורח הגון. אצל סוכה זו עמדה עוד סוכה עלובה, ובה מחמד צלח (הידוע לנו אחר־כך כנושא כליו של הפקיד בלוך). –

"התבוננתי שלמטה מן הגבעה מתרחשת איזו תנועה: ערביות נושאות סלים על ראשיהן טעונות אדמה, ושופכות אותן אל מורד הגבעה קדמה, ויהודי אחד עומד ומנצח על העבודה. דרשתי בשלומו, ושאלתיו: מה הוא המעשה שאתם עושים?

– "אנחנו עושים סכר, לעצור בעד מי הגשמים בחורף, למען נשתמש בהם לצרכינו.

– "המשגיח הזה היה – כפי שנודע לי אחר־כך – אחד ממייסדי המושבה, יהודה ליב חנקין. לא העירותי לו כלום. לנתי שמה. למחרת בא ז.ד. ליבונטין; התייעצנו על דבר המשק ומה שיש לעשות תיכף: – העמדנו צריף, שנחלק לשלושה תאים: 1) לאורווה; 2) למחסן; 3) לבית דירה. זה היה הצריף הראשון בראשון־לציון.

"באותו פרק זמן נתפרק המשק השיתופי, הקומונה, שהיתה בראשון־לציון, ואני החזרתי להציבור את הבהמות המשותפות והמכשירים, שהיו כולם שמורים בידי ליבונטין.

"והנה העירותי את אוזני ליבונטין על דבר הסכר שעושים לרגלי הגבעה, והבעתי דעתי: ראשית, יש ספק אם יקוו המים במשקע כזה; ואם גם ירבו המים בהסכר, אזיי יפרו וירבו יתושים ומחלות במושבה. ושום תקנה לא יהיה בסכר מלבד להרסו.

"חנקין מצידו, שראה במפעל־מים זה גאולה שלימה למושבה, מצא בדבריי הרס וחורבן לכל מגדליו, ויתנגד בחוזקה לדבריי. –

"ויוסף פינברג עמד לצידי; ודבר זה עורר חמתו של יהודה חנקין. וכמעט שפרצה מחלוקת באסיפה הלזו שדנה בשאלה. אז הצעתי לפינברג, שהיה דר במושבה הגרמנית, הסמוכה ליפו, להזמין את הברון אוסטינוב, ואת לֶמלֶה, ראש המושבה שׂרונה, שיגידו הם את דעתם בתורת מומחים לדבר. ואני ערבתי כי בוא יבואו, יען כי עבדתי אצלם והִכרתים.

הצעתי נתקבלה. הוזמנו ברון אוסטינוב ולמלה ובאו. ודעתם התאימה לדעתי, ועניין הסכר בוטל." –

ראב מספר: שבחול המועד פסח יצא לטייל על סוסו עם יעקב טופורובסקי ולוליק [ישראל] פיינברג מראשון־לציון לוואדי חנין ונבי רובין; בדרך יש ביצה שקוראים בערבית “בַּסַת־רובין”. והנה דבר תמוה לעינינו: האדמה מכוסה עשבים ירוקים נפלאים, בגובה למעלה מן הברכיים. ויכיר בהצמח הגדל פרא את התלתן הידוע, היא הבקיה או טריפוליוֹ, הכול רענן וטרי. וקשה לראות איך נותנים לרכוש יקר כזה שיילך לאיבוד.

כששבו הביתה, סיפר את הדבר לליבונטין, ויבקש ממנו לקנות לו מגָּלים אחדים, והוא יֵצא לקצור את השחת. שמע ליבונטין לעצתו והביא מיפו את המגלים – ראב לקח איתו אחדים מן הביל"ויים, אשר אך באו למושבה, ויצאו לקצור בתלתן. – ארבעה ימים רצופים קצרו, ואין פוצה פה ומוחה, כנראה שאיש מן הערבים לא הבין את הטוב הצפון במספוא הנעשה מן עשבי בר ההפקר האלה.

ראב לימד והורה לצעירי המושבה, את ריתום העגלות, את מעלות הסוסים, ומגרעותיהם; כל המתיישבים פנו אליו והשתמשו בידיעותיו בתורת מומחה לקניית סוסים, פרות, עגלות וכלי עבודה. – וכל זה עשה שלא על מנת לקבל פרס. והוא מתגאה בזה. – את משכורתו קיבל מליבונטין בתורת פקיד שלו. והוא השתדל להיות לתועלת במושבה לכולם.*

יהודה ראב הוא כיום [1938] בן שמונים (עד מאה ועשרים) רענן וחי, ושמח שזכה לראות בהתרחבות כפרו פתח־תקווה שנהייתה לעיר ואם בישראל. –

*

יהודה ראב התחתן בירושלים עם לאה לבית שינברג [שיינברגר] ילידת אונגריה. היא ילדה לו 3 בנים ובת אחת. – הבנים: ברוך, נשא את רבקה שלנק; אליעזר [אלעזר], נשא את בלה שריבמן; בנימין, נשא את דבורה ליפסקי [אלה הוריי, אב“ע]. – הבת: אסתר נתאלמנה מבעלה יצחק גרין ז”ל.

[סוף הפרק על יהודה ראב ב“דברי ימי ראשון לציון”]

אהוד בן עזר: את הפרק מספרו של דוד יודילוביץ “דברי ימי ראשון־לציון” מצא ושלח לי נעמן בלקינד. השוואת המקורות שהבאתי כאן מראה, חרף השוני בפרטים פה ושם – עד כמה אפשר לסמוך על יושר מסירָתו של יהודה ראב את זיכרונותיו – בתור מקור אמין וראשון במעלה לייסודן של פתח־תקווה וראשון־לציון. אדם אמיץ וישר היה, שלא חשש לומר את האמת גם בפני תקיפים ממנו, ורבה מאוד היתה גם מקצועיותו בחקלאות. לא לחינם העריצה אותו כל ימיה בתו המשוררת אסתר ראב.

על כל אלה העניק לו דוד יודילוביץ בראש הפרק על אודותיו בספרו את התואר – “המצורף”, שהרי יהודה לא היה בעל נחלה בראשון־לציון ולא נמנה להלכה על מייסדיה, אבל למעשה היה מצורף למייסדיה במשך כל שנתה הראשונה.

פרטי הספר והציטוט: ראשון־לציון / התרמ“ב־1882 – התש”א־1941 / העורך: דוד יוּדִילוֹבִיץ (כתיב גלותי) / דוד יוּדָה־לֵב־איש (כתיב עברי) / יצא לאור בעזרת חברת “כרמל מזרחי” / שלהי התש"א, ראשון לציון 1941 / עמ' 104–105.

1931

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.7.1975

אין ספק, כי שעה שכתב ברנרד מלמוד את ספרו “יום הדין” (במקור: “המתקין”, 1966) לא שמע כלל על סופר עברי נשכח בשם חושי הארכי ועל רומן שלו “השבועה”, שהופיע בתל־אביב בראשית שנות השלושים [למאה ה־20]. ועם זאת, מפתיע דמיון הנושא והתקופה בשני הרומאנים.

גיבורו של מלמוד, היהודי המתבולל, חסר התודעה הלאומית, יעקב בוק, בן־דמותו של מנדל בייליס, עושה דרך ארוכה ומכאבת, בעקבות עלילת־הדם שהואשם בה, אל הכרת שורשו הלאומי והזדהותו עם יהדותו, בתור מצב חילוני־פוליטי, מצב של סבל קיומי ללא האידיאה של אלוהים וללא אלוהים של הברית.

ניקולאי אנדרייביץ טראכטנברג, גיבור “השבועה”, עושה דרך דומה, בתקופה דומה, השנים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה; אך רקעו הביוגראפי והחברתי של טראכטנברג שונה לחלוטין מזה של יעקב בוק. בוק הוא בעל מלאכה יהודי, משכיל־למחצה, משכבה חברתית לא־גבוהה, הנקלע שלא־בטובתו להיות גיבור לאומי.

ואילו טראכטנברג הוא פרוֹקוּרוֹר, תובע של בית המשפט, פקיד צעיר, נוצרי, בעל קשרים משפחתיים מצויינים במוסקבה ובפטרבורג, ועתיד מזהיר בשירות הממשלה. ומנקודה רמה זו הוא מתחיל את מסעו הממושך והרומאנטי – אהבת נערה יהודייה, הכרת היהדות על בעיותיה הלאומיות הדתיות והתרבותיות, ולבסוף גילוי מקורו היהודי ושיבה אליו עד לידי החלפת שמו וזהותו וניתוק כל קשריו המשפחתיים והחברתיים עם בני משפחת דודו, הרופא היהודי־המומר, שגידל אותו כל השנים והסתיר ממנו כי שריד יחיד הוא להוריו שנהרגו בפרעות.

קורבן על מזבח האהבה

תחילתו של הרומאן בעיר הצפונית זרען (מעניין מה מקור השם, ואיזו עיר שימשה לליבונטין דגם לספרו), בנשף סטודנטים. קלאבוחוב, צעיר רוסי מעשירי המדינה, וטראכטנברג, מתוודעים בנשף לשתי עלמות יהודיות, מריה אוסיפובנה ברגסון, בתו של הרופא המקומי, וסופיה ברשדסקי, בתו של בעל המינסרה הגדולה מיכאל ברשדסקי. קלאבוחוב מתאהב במריה, וטראכטנברג בסופיה.

דרכי שני הזוגות שונים מן הקצה אל הקצה. מריה ממירה דתה ללא הרהור נוסף, ואף ללא קרע עם משפחתה המתבוללת, ויוצאת לקראת קריירה של זמרת במוסקבה.

מסובך וממושך יותר הוא הקשר בין טראכטנברג לסופיה. זמן רב עובר עד שהם מרשים לעצמם לגלות זה לזה את המתרחש בליבם, וגם אז ברור לסופיה – היא את דתה לא תמיר. לה אין עתיד ברוסיה ובנצרות. היא לומדת במוסקבה ביולוגיה ורפואה, והרעיון הציוני כובש את ליבה. היא מציגה בפני טראכטנברג את הדילמה שלהם: אין היא מוכנה להמיר את דתה, כחברתה מריה, ו"אם אני אומר לך, ניקולאי אנדרייביץ' את הדברים האלה: שמע־נא, יקירי, אהובי!.. אנו אוהבים איש את רעהו, אנו נהיה מאושרים… היה אתה יהודי!.. יהודי באופן רשמי ויהודי המסור לענייני עמו ולהקדיש לו את מיטב כישרונותיו, מאמציו, ידיעותיו… המוכן אתה להביא קורבן כזה על מזבח אהבתנו?!.. (עמ' 169. חלק א.)

טראכטנברג נרתע, ובכך מסתיים חלקו הראשון של הרומאן.

חלקו השני פותח בתפקיד חדש שהוטל על טראכטנברג, לחקור בפרשת רצח נער נוצרי, שמאשימים בה יהודי.

“אילו היה הדבר פשוט בפני עצמו, כי יהודי או איש אחר הרג נער אחר – לא היה כדאי להטריד את כבודו, כי גם שם יש פרוקורורים וחוקרי דין שלא יעוותו משפט,” נאמר במכתב שמקבל טראכטנברג מלשכת שר המשפטים, “אבל בעניין הפלילי הזה ננעץ דבר חשוב אחר: הרצח הוא רצח דתי, ומנקודת מבט של ההנחה הזאת יש לכוון את החקירה. כידוע מאשימים את היהודים, או אולי רק כיתה אחת שלהם, שהם צריכים לדם נער נוצרי בשביל מנהגי דתם, וכידוע התעוררו כבר פעמים אחדות נגדם משפטים כאלה. אבל מכיוון שהיהודים מאוחדים בהתבדלותם וכל הקהל מגן על היחיד ואינם חסים על הוצאות לארגן הגנה על הנאשם בידי עורכי־דין, מלומדים, עיתונאים – לכן אני סבור כי כבודו יתאמץ לתת לחקירה את הכיוון הנכון ויתכן את כתב־האשמה.” (חלק ב. עמ' 7).

טראכטנברג, אשר העניין היהודי ודמותה של סופיה ממלאים את כל ליבו, עושה עבודתו נאמנה, כאותו חוקר הגון ואומלל, צ’יצ’יקוב, בספרו של מלמוד. והוא מעלה בחקירתו כי כל העניין אינו אלא עלילת דם שטפלו על יהודי, וכי אשמים הם המאשימים ולא הנאשם.

בתמימותו הוא סבור כי תוצאות עבודתו יזכוהו בהערכת הממונים עליו, אך כמובן, לא כך קורה. מסקנות חקירתו מעוררות עליו רוגז רב במיניסטריון המשפטים, ונשלחת אליו פקודת התמנות לפרוקורור בעיר קראסנויארסק אשר בסיביר, כלומר מעין הגלייה.

מאורע זה הוא מיפנה בחייו. ברשדסקי, אביה של סופיה, מגלה לו ברמז שייתכן שיהודי הוא, וכי הכיר את הוריו. טראכטנברג נוסע לפטרבורג, אל משפחת דודו המומר ובנות־דודו שהן כאחיות לו ומעמדן במרומי החברה הפטרבורגית, מגלה את פרשת מוצאו היהודי תוך ויכוח מר עם דודו. ומשם נוסע הוא אל העיר בלטה, מקום קבורת הוריו. חוזר למקורו היהודי, משנה שמו לעזריאל, וכותב מכתבי אהבה והתגלות־הנפש לסופיה אהובתו. הזמן – החודשים פברואר־יוני 1914.

שבועה לאומית

פורצת המלחמה. פקודת הגיוס מוצאת את טראכטנברג בטרם שב “למצבו האזרחי הקודם” והוא מתמנה קצין משפטים במטה הצבא הרוסי. סופיה משמשת כרופאה בבית־חולים לפצועי החזית. בסיום הרומן אנו מוצאים את עוזי טראכטנברג¹ לאחר כחמש שנים בברלין. הוא פוגש במקרה מכר יהודי־ציוני ברחוב, נחומוביץ, ושואלו על משפחת ברשדסקי.

מתברר שהם גרים באחד הרחובות בשרלוטנבורג. הפגישה עם סופיה מרגשת. מתברר כי טראכטנברג נקלע בין מחנות ה“לבנים” וה“אדומים” ולבסוף הקים עם עוד בחורים יהודיים גדוד קטן, אשר ניסה להגן על יהודי אוקראינה בתקופת הפרעות שלאחר המלחמה.

הסיפור מסתיים בדברי סופיה על מטרתם המשותפת. היא מזכירה לו את השבועה אשר השביעו אביו טרם מותו, להיות יהודי נאמן לדתו ולעמו ולהקדיש את כל שנות חייו לטובת עמו, ואומרת:

“עוזי יקירי! נאזור יחד את התאמצותנו, את מרצנו, נקדיש את חיינו – למען עמנו השסוי והבזוי, המפוזר והמפורד, והמתאמץ עתה לקום לתחייה… נרים יחד עם כל הבאים לבנות את הארץ – את דגלנו הלאומי… ובעבודתנו זאת המאוחדת נמצא את אושרנו…” (חלק ב. עמ' 141).

גיבורו של ליבונטין מגיע אפוא למסקנה לאומית־ציונית, שונה מזו של יעקב בוק. מלמוד כתב רומן היסטורי הבא לבטא בעיקר את בעייתיות קיומו הלאומי־חילוני של יהודי לא־ישראלי כיום. בעוד ליבונטין כתב רומן על רקע תקופתו וחיי דורו.

יחיאל יוסף ליבונטין (1861–1936) היה אחיו הצעיר של זלמן דוד לבונטין, ממייסדי ראשון־לציון ומחבר הספר “לארץ אבותינו” (“ספרי דורות קודמים”, “הארץ”, 20.10.1972). יחיאל יוסף נולד באורשה, בפלך מוהילב שברוסיה הלבנה. הוא סיים את לימודיו כמהנדס בבית הספר הגבוה להנדסה במוסקבה, ועבד עד המהפכה במפעלי הרכבת של הממשלה בפרס וברוסיה. היה פעיל בתנועת חיבת־ציון ו“בני משה”, עלה לארץ בשנת 1922 וחי בתל־אביב. הוא החל את כתיבתו בסידרת כתבות מפרס ב“המליץ” ב־1891, ולפני “השבועה” פירסם שני רומנים: “שמעון עציוני” (ורשה תרנ"ט, 1899) ו“מבין הערפל” (ורשה 1914). לאחר מותו יצאו שני קובצי סיפריו: “מן המיצר” (תרצ"ח, 1938) ו“בין תקווה וייאוש” (תרצ"ח, 1938).

* יחיאל יוסף ליבונטין (חושי הארכי): “השבועה”, רומן בשני חלקים וסיום. הוצאת בימ“ס “מוריה” תל־אביב, תרצ”א [1931]. המחיר 180 מא“י [מיל ארץ־ישראלי בתקופת המנדט. בלירה היו 1,000 מא”י]. לחותמי בימ“ס “מוריה” 125 מא”י. חלק ראשון 170 עמ‘. חלק שני 142 עמ’.

*

בין “השבועה” של ליבונטין ל“יום הדין” (המתקין) של מלמוד, הופיע מנדל בייליס גם בספרו של אשר ברש “כעיר נצורה”, סיפורה של תל אביב בראשיתה. שיצא לאור בשנת 1945:

הנה דמותו האפלה של גילר, אשר בחצות לילה בוקעת ונשמעת בפרבר זעקתו מקפיאת הדם, כקאראמאזוב האב:

“רוצח! מנוול!… בשלך אאבד את עצמי לדעת… רוצח! רוצח אב!” (עמ' 162).

גילר יוצא למרפסת ומכריח את נחום טרוי להיכנס אליו לשתות כוס תה. הוא מוכרח לדבר רעות בבנו: “בטוח אני, שיקרה אסון… או אני – או הוא… לשנינו אין מקום בעולם הזה…”

וגילר מתפרץ בווידוי המתחיל כך:

“העלילו עליי עלילות שקר וחבשוני כך וכך חודשים במאסר, ולבסוף – יצאתי לחופשי. כלום אין עוד בני־אדם, שהעלילו עליהם עלילת רצח ומשפטם יצא לאור והם חיי חיים נורמאליים ככל האדם?… אבל אין טעם בדברים האלה: אני שונה מהם, ‘גורלי’ אחר, עליי רובצת קללה היסטורית, לאומית… הוי, יאמין לי, מי שפגעה בו עלילה איומה כזו, אין לו מנוחה עולמית… כחלודה היא באה בנפשו, כארס של מקק, והיא מפעפעת ומחלחלת בו ועושה אותו נטול מן העולם…” (עמ' 164).

ומיהו גילר זה, בסצינה הקאראמאזובית המופלאה, המלוּוה ברישום דיוקנו מאת נחום גוטמן, המתארו כשהוא מהלך במרי רוחו? – ללא ספק שימש לו “מודל” מנדל בייליס בכבודו ובעצמו, אשר לאחר ששוחרר ממשפט עלילת הדם בקיוב, ב־1913, היגר לארץ־ישראל. תושבי הפרבר, מספר ברש, כבר נילאו לשמוע את גילר חוזר בפניהם על סיפור מאסרו ומשפטו. דיוקנו של האיש, לפי ברש, הוא של אדם רדוף שדים.

*

העיר הדמיונית

ביום שישי 9.5.75 הופיעה במדורכם “ספרי דורות קודמים” כתבתו של מר אהוד בן עזר, הנוגעת לספר “השבועה” של הסופר יחיאל יוסף לבונטין (חושי הארכי).

מר בן עזר כותב "תחילתו של הרומן בעיר הצפונית זרען (מעניין מה מקור השם ואיזו עיר שימשה לליבונטין דגם לספרו.")

הסופר י. י. ליבונטין התגורר זמן ממושך, והיה שותף עם אבי המנוח דוב ליבונטין, במפעל גדול לייצור מכונות חקלאיות בעיר מחוז ששמה ריאזן, הנמצאת במרחק של כ־150 ק"מ ממוסקבה.

אין ספק שהעיר ריאזן היתה הדגם של העיר הדמיונית זרען, על זאת גם למדתי מפיו של הסופר המנוח יחיאל יוסף ליבונטין – דודי.

בנימין ליבונטין

חיפה

“הארץ”, 20.5.1975

*

זהותה של זרען

העיר “הצפונית” זרען, המופיעה ברומן “השבועה” ליחיאל יוסף ליבונטין (“ספרי דורות קודמים”, 9.5.1975), ואשר על זהותה שאלתי, אינה אלא העיר העתיקה במרכזה של רוסיה ושמה ריאזן, והיא מרוחקת כ־200 קילומטר מדרום־מזרח למוסקבה – על זהות זו העמידני בנו של הסופר, אינג' אביגדור ליבונטין, וכן כתבו לי על כך א. גלוקמן, ג. אלקושי, ודניאל יעקובזון, נכדו של זלמן דוד ליבונטין, אשר מוסיף כי את יחיאל יוסף ליבונטין, שהיה דוד אימו, הוא זוכר בהיותו ילד קטן.

אביגדור ליבונטין כותב כי אביו עבד בתור מנהל קו הרכבת מריאזן ועד לעיר ולאדימיר, שהיה שייך לעסקן היהודי פולאקוב. לאחר שהרכבת עברה מידי פולאקוב לממשלה, היה יחיאל יוסף ליבונטין צריך להתפטר בגלל היותו יהודי. הוא פתח בית־חרושת למכונות חקלאיות, שנתקיים בידו עד למהפכה הקומוניסטית. לאחר־מכן עבר למוסקבה, ובשנת 1922 קיבל רשיון יציאה ועלה ארצה. הוא נפטר ב־1935. זאת ועוד: מריה ברגסון, אחת מגיבורות “השבועה”, שהתאהבה בבחור רוסי, היתה באמת בתו של רופא יהודי מקומי בריאזן ושמו יוסף סולומונוביץ אידלסון. רופא זה, שמת לפני שנים רבות, היה מתבולל וחשב שליהודים אין עתיד (ממש כתיאורו ברומן) אף כי היה לו מקום מכובד בבית־הכנסת.

אגב, בריאזן חי סולז’ניצין משנת 1957, לאחר שטוהר שמו והותר לו לעזוב את מקום גלותו במרכז־אסיה. הוא שימש בה מורה לפיסיקיה ולמתמטיקה בכיתות הגבוהות של בית־הספר התיכון, ובה כתב כמה מיצירותיו הגדולות כ“יום אחד בחיי של איוואן דניבוביץ'”, “במדור הראשון” ו“אגף הסרטן”.

אהוד בן עזר

“הארץ”, 6.6.1975

1964

המאמר פורסם לראשונה בירחון “מאזניים” בחודש נובמבר 1965

חן רב נסוך על דפי החלק השני לספרו של שלמה לביא “עלייתו של שלום ליש”, דפים שסיפורם לא תם אלא מכוח הגורל, שהקדים מותו לסיום כתביו. סיפורו האוטוביוגראפי של המחבר נמשך על פני חודשיו הראשונים בארץ, שנתו הראשונה שעברה עליו בפתח־תקווה, בכפר־סבא בראשיתה, בטיול לירושלים ובהנחת היסודות לבית־החרושת של המהנדס נחום וילבושביץ, לסבון ולשמן, בבן־שמן, על האדמה שנגאלה על ידי הקרן הקיימת בבית־עריף.

הספר צריך להימדד לפי שתי בחינות ובשתיהן עולה המבחן יפה.

הבחינה היסטורית של הספר פורשת יריעה אופיינית ומעניינת מחיי אנשי העלייה השנייה, “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” במושבות, בתקופת כיבוש העבודה העברית, תקופה של ייאוש ולבטים מבפנים. – שרק לאחר שנים הפכו לאגדה זוהרת ודי מוגזמת, ואיבדו את חן קסמם הראשוני.

ספרו של שלמה לביא חושף בכנות מפרקיה של אותה תקופה מבלי להסתיר את שעות הייאוש ואוזלת־היד שלא תמיד באו באשמת ה“איכרים” דווקא. על כן נקרא הספר כתעודה מעניינת לתולדות ההתיישבות בארץ, לקושייה ולמועקותיה, ולדמויות הראשונים שלה, בין אם מדובר באיכרי פתח־תקווה המופיעים בשמם המלא – פסקל, חפץ, גיסין, או רוצ’קין הסנדלר, ובין אם המסופר הוא על אנשי חוגו של שלמה לביא המופיעים בשמם הפרטי או המקוצר – אהרון דוד (גורדון), אליעזר (יפה), אלכסנדר (זייד), מאיר ויל (וילקנסקי), יחזקאל (חנקין), נחום וילבוש (וילבושביץ) ואחותו מניה (וילבושביץ־שוחט). ומיוצאי פלונסק, עירו של לביא – משולם אלוני (שלמה צמח) ומאיר שדה (בן־גוריון). מימד היסטורי־ביוגראפי זה של הספר – חיותו שקולה לעיתים ואף עולה על “דיוקם” ויבשותם של ספרים אחרים בתולדות היישוב.

מן הבחינה הספרותית, זאת יש לציין בפה מלא, הצליח שלמה לביא לשרטט בספרו מצבים רגישים עד מאוד, דמויות מעניינות ופרקי־חיים הקונים להם מקום לעצמם גם מבלי הקשרם ההיסטורי־ביוגראפי. אמנם אין הספר נקי מקטעים של מלל ושל חזרות לצורך ושלא לצורך, אך אלו הן מן הסגולות ה“ספרותיות” הבלתי־נמנעות לדורו של המחבר, ומאחר שבימינו צעירים ממנו חוטאים במלל שאפילו פאתוס אין בו – מוכנים אנו לסלוח לרגשנותו היתירה של לביא, מאחר שאין אנו מטילים ספק באמיתות הפאתוס ובתמימות, שלעיתים אף הוא עצמו מכיר בהם ממרחק של פרספקטיבה וזמן ומתייחס כלפיהם באירוניה ובהומור שאף הם מסגולותיו של ספר.

אחת “הפרות הקדושות” של דעת הקהל בארץ היא עניין העבודה העברית במושבות. ספרו של לביא מציג באובייקטיביות ראוייה־לשמה את עניין העבודה העברית ולמרבית הפלא הוא פחות מריר כלפי חוגי האיכרים (אליהם הוא מתייחס בהערצה רבה כאל מוריו), משעשו זאת ממשיכיו, שלא חסו על כל הזדמנות ללכלך את שם העלייה הראשונה ולהעלים את חלקה המכריע בהקמת היישוב היהודי בארץ.

מבין השיטין, ואף מן הנאמר בפירוש, מתברר כי עניין כיבוש העבודה לא היה כה פשוט וחד־משמעי כפי שניסו לציירו לאחר־מכן. היו הרבה “שלומיאליות” וחוסר־יכולת להסתגל, מצד הפועל היהודי, היתה בריחה מן העבודות הקשות, היתה בריחה מן הארץ, ובכלל – היו מעט פועלים, לעיתים כטיפה בים אפילו ביחס לצרכי המושבות של אז, ובעיקר היתה “אידיאליסטיות” שלא הובנה על ידי האיכרים.

סיפור עבודתו של שלום ליש אצל האיכר פרץ פסקל הידוע מפתח־תקווה נכתב אף על ידי לביא עצמו במין הומור של סלחנות כלפי הקונפליקטים של העבר. פסקל ביקש לתת לפועלו ליש (לביא) חלקת אדמה בכפר־סבא כמעט בחינם למען יתיישב בה. אך לליש היתה התנגדות עקרונית. יודע הוא כי פסקל וחבריו האיכרים מפתח־תקווה, שקנו את אדמות כפר־סבא בזול, מבקשים לנטוע שם איקליפטוסים (הצומחים מהר) וליישב פועלים – רק כדי להעלות את ערך האדמות למטרות ספקולציה, ולמוכרן ברווח גדול ליהודים הבאים לארץ ואינם מבחינים בין ימינם לשמאלם.

שלום ליש חוכך בדעתו אם לקבל את ההצעה, שהרי בכל זאת יקום כאן יישוב יהודי, או לסרב לה – כדי שלא לתת ידו לאותם איכרים שאין להם הכרה ציונית ומעמדית ר"ל ועיניהם רק לרדיפת הבצע נטויות. מתוך אירוניה הוא מכיר בעובדה שגם על ידי חשבונות מסוג “מצווה הבאה בעבירה” – נבנית הארץ, ורבה הערצתו לידיעותיו החקלאיות של פסקל, לאוטוריטה שלו ולידיעותיו כיצד לנהוג עם הערבים. לבסוף הוא מחליט שלא לקבל את ההצעה:

“לאחר שנפרדו זה מזה גמלה החלטה בליבו של ליש ובלי כל שיקול והיסוס – לאחר שיגמור עבודתו זו בכפר־סבא יפסיק לעבוד אצל האגרונום (פסקל). ועם שהחליט כך גם הצטער הרבה. מאגרונום זה למד כל כך הרבה בתורת עבודת האדמה ויכול היה ללמוד עוד. אמנם קשוח הוא האדם כלפי כל אידיאה אנושית, ועריץ הוא כלפי כל הנזקקים לו, אך יש בו גם מעלות רבות: אינו ציוני אבל אוהב את ארץ־ישראל, בתוך כל המהומה הטריטוריאליסטית שמסביבו מפגין הוא אהבתו לארץ הזאת. ‘לא אחליף את פלשתינה בעשר טריטוריות בשום מקום בעולם,’ אמר לו כמה פעמים – ‘באשר היא טובה, ברוכה ועשירה. זו השמש שלה משפיעה עליה רוב פריון והתחדשות תמידית אם רק יודעים לעבוד בה.’ אף־על־פי־כן יפסיק לעבוד אצלו, אם כי אינו בטוח שימצא נותן עבודה טוב ממנו.” (עמ' 56).

פרץ פסקל ודאי הביט בתמיהה בפועלו החרוץ שבא לארץ כדי להיות עובד־אדמה אך – מטעמים “עקרוניים”, אינו מוכן לקבל נחלה ולהיות לאיכר, ואכן מדגיש לביא קו זה של אי־הבנה העובר כחוט־השני בכל המאורעות המסופרים בספר. אי־הבנה שנועדה אולי להיות פוריה באשר לולא האנטאגוניזם הזה לא היתה קמה ההתיישבות העצמית של הפועלים, כפי שטוען אליעזר לבנה באחד ממאמריו האחרונים.

כניגודית לדמויות האיכרים מופיעה דמותו של נחום וילבושביץ, המהנדס ואיש־היוזמה, מחלוצי התעשייה היהודית בארץ, שהתייחס אל קבוצת הפועלים היהודיים כאל שווים לו, ומצד שני כאל חיילים העומדים לפקודתו במערכה המשותפת להכנסת שיטות מודרניות והתבססות יהודית בארץ. אך גם כאן, שעה שהוא מנסה לקרב אליו את שלום ליש, חושש הלה מפני מגע הדוק מדי עימו, מחשש מה יאמרו חבריו הפועלים – “…מרצו הרב (של וילבושביץ) וחתירתו ליצירה מחדשת בארץ הזאת… ההבנה המעמיקה שגילה לתפקידו של הפועל העברי בהחייאת הארץ והעם… על אלה היה רוצה (שלום ליש) לעמוד בשיחה רחבה יותר, והיא אף ניתנת לו, אלא שהוא מבקש להתחמק ממנה. הרגשה פנימית לוחשת לו, שהתקרבות מוקדמת מדי לאישיות מובחרת זו עלולה להרחיק ממנו את חבריו לעבודה, שאולי יראו בו מתחנף לבעל העמדה הגבוהה.” (עמ' 183).

סבוכים מאוד היו היחסים הפנימיים בקרב היישוב היהודי באותם ימים, וספרו של לביא רוקם לפנינו, על רקע העבר, פרשייה אחר פרשייה (ובהן גם ניצנוצים של אהבה זכה וכאבי בדידות) ההופכות בדרך סיפורו הנעימה לחומר־קריאה מעניין ומשכנע בכנותו למי שתקופה זו קרובה לליבו, ואף למי שמוכן לקרב עצמו אליה.

אמנם, מעמקים של ברנר אין כאן, גם לא יריעה רחבה ומפורטת כשל יעקב רבינוביץ ב“נדודי עמשי השומר”, אבל התיאור הסנטימנטאלי, הממושטר בחוש הביקורת והאירוניה העצמית של המספר – יוצרים את סגנונו האישי והמיוחד ומטביעים לטובה את חותמם על הספר כולו.

* שלמה לביא: “עלייתו של שלום ליש” (סיפור ב'). הוצאת ספרים “עם עובד” תל־אביב, 1964. 210. עמ'.

*

שתי הערות

לרשימתו של אהוד בן עזר “עלייתו של שלום ליש” (סיפור ב'), שהתפרסמה בחוברת “מאזניים” שבט־אדר, מבקש אני להעיר:

א) בהוסיפו לשם “אליעזר” את שם המשפחה “יפה” לא צדק. לא אליעזר יפה ז“ל אלא אליעזר שוחט יבדל”א. אליעזר יפה לא היה עוד אז בארץ.

ב) “פסקל ביקש לתת לפועלו ליש (לביא) חלקת האדמה בכפר־סבא כמעט בחינם,” מספר אהוד בן עזר.

“כמעט בחינם” זה מתיישב קצת בקושי. פסקל ביקש 20 פרנק בעד דונם שקנהו ב־7 פרנקים. רווח של 200% כמעט. ו־20 פרנק, לפני 60 שנה, בערך, בארץ – היה להם ערך עצום. בכל אופן, “כמעט בחינם” אינו הולם אותם.

יהושע מנוח

דגניה א'

מאזניים, מאי 1965

אהוד: בתקופת היותי חבר קיבוץ עין גדי, בשנת 1957 לערך, ירד ובא אלינו יהושע מנוח ושהה עימנו כחודש ימים כדי להעביר מניסיונו רב השנים לצעירים כמונו. הוא היה אז כבן 65 ונראה בעינינו, בני העשרים פלוס, איש זקן למדי. הוא בא ללמד אותנו בעיקר חסכנות, ויום אחד הופיע בצהריים בכניסה לחדר־האוכל [של ההיאחזות, בנקודה הישנה] ובידו מונף מקל שבראשו התנוססה חזייה של אחת מחברות המשק, שאותה מצא בשדה או בדשא, כדי להוקיע אותנו על בזבזנותנו!

התיידדתי איתו ושמרנו על קשר מכתבים בשנים שעברו מאז, ואף התארחתי אצלו בדגניה א' כאשר לימים הוזמנתי להרצות בקבוצתו.

עברית: 1921–1928, 1957

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.12.1970

“ירושלים, ירושלים, את ממיתה את כולנו! נדמה לי כי אלוהים עזב אותנו!” – אומר אחד האיכרים השבדיים שבאו מדאלארני לירושלים ב־1896 ונספחו אל המושבה האמריקאית של מרת גורדון, ודברים אלה הוא אומר מול גופת אהובתו, גונהילד, שהתייבשה ומתה במכת־חום, בשמש הקשה של ארץ־ישראל.

עיר קשה היא ירושלים של סלמה לגרלף: “הדבר אמנם כך הוא, שלא כל בני־האדם הם חזקים למדי בשביל לשאת את החיים בירושלים, וגם אלה היכולים לשאת את האקלים, ואין מחלות מתדבקות בהם, רואים אותם תכופות נכנעים ונופלים. העיר הקדושה עושה אותם קשי־יום או מטורפים, כן, היא גם ממיתה אותם. אי־אפשר כלל לגור שם כמה שבועות, בלי לשמוע את האנשים אומרים על פלוני או אלמוני שמת פתאום: ‘ירושלים המיתה אותו.’” (עמ' 229).

ספרה של סלמה לגרלף הופיע לראשונה ב־1901, כשנתיים לאחר שביקרה הסופרת בירושלים וראתה במו עיניה את החיים בעיר, בסוף המאה הקודמת, אף השתמשה בחומר שאספה לשם כתיבת ספרה. אמנם, לא תמיד במיטב הבנתה. כך למשל היא כותבת כי אחרי בנייני הרוסים (“מגרש הרוסים”) בצד המערבי של ירושלים “משתרעות המושבות החקלאיות החשובות של היהודים והגרמנים, המנזרים הגדולים ומוסדי הצדקה השונים” (עמ' 231), וכבר העיר על כך יעקב רבינוביץ [המתרגם] בהערה בגוף הספר: “הסופרת חשבה את השכונות היהודיות החדשות בירושלים של אז למושבות חקלאיות, כי הנוצרים קוראים להן ‘קולוניות’.”

ואמנם ראוי לציין כי יחסה ליהודים בספר אינו מצטיין בחיבה יתירה. יהודים קנאים חופרים מקברה זקנה יהודייה שמתה בבית חולים של המיסיון, ואשר נקברה בבית הקברות היהודי על ידי אנשי המיסיון, והם מבקשים להשליך את גופתה החוצה. אינגמר בן אינגמר, גיבור הספר, עובר על פניהם בלילה, נלחם עימם, והם פוגעים בעינו במכת סכין וגורמים לו לעמוד בחשש עיוורון גמור, אשר בעטיו הוא עוזב את ארץ־ישראל וחוזר לשבדיה מולדתו.

מעיר יעקב רבינוביץ בגוף תרגומו: “מאורע זה, מעשה שהיה, מסופר פה בצורה נוצרית טנדנציוזית, ובאמת שימש מקרה זה צעד ראשון להתעוררות הכרת־הכבוד של היהדות הירושלמית. במעשה זה השתמש בן־אבי בסיפורו ‘הקורבן’, והאירו מנקודת ראותנו אנו.” (עמ' 355).

בליל קיץ ערפילי של שנת 1880, מספרת סלמה לגרלף, עשתה אוניית הנוסעים הצרפתית הגדולה “ל’אוניבֵרס” את דרכה על פני האוקיינוס האטלנטי בקו שבין ניו־יורק ולאֵ־האבר. באונייה נמצאה אישה אמריקאית צעירה בשם מרת גורדון עם שני ילדיה הקטנים. במעמד מרגש מתוארת טביעת האונייה (וגדול כוחה של סלמה לגרלף בתיאור מעמדים מרגשים, שמסוגלים להעלות דמעות אף בעיני קורא ביקורתי ככותב השורות הללו, ובייחוד בהגיע פרשת־האהבה שבספר אל סיומה בסופו). מרת גורדון ניצלה בדרך נס, ורעיון האחווה שמאיר את הכרתה בהינשאה על פני הגלים, לאחר טביעת ילדיה, הוא שגורם לה לעלות לאחר זמן עם בעלה לירושלים וליסד את המושבה השיתופית בעלת העקרונות הדתיים־נוצריים.

אף כאן כותבת סלמה לגרלף בעקבות מעשה־שהיה. אותה שכונה, ששבה ונתגלתה לנו לאחר מלחמת ששת הימים, השכונה האמריקאית, אכן נוסדה במאה הקודמת בעקבות מקרה טראגי, ומייסדיה היו בני משפחה נוצרית משיקאגו ושמה ספפורד. אשתו של ספפורד, אנה, יצאה בשנת 1873 עם ארבע בנותיה לטייל באירופה. בהיותן בלב ים התחוללה סופה קשה שטיבעה את האונייה. הבנות טבעו, ואילו האם, שניצלה בנס ושבה אל ביתה, החליטה לעלות לירושלים עם בעלה ולהתחיל בחיים חדשים. אליה הצטרפו כמה משפחות סקאנדינאביות, שהקימו איתה לפני כתשעים שנה את המושבה האמריקאית.

ברטה ספפורד־ואֵסטר, שנפטרה בירושלים לפני זמן לא רב, ואף נכתב עליה אצלנו בעיתונים, בתה של אותה אנה ספפורד, פירסמה ב־1950 ספר באנגלית “ירושלים שלנו” ובו היא מספרת על תולדות משפחתה בירושלים בשנים 1881־1949, ומזכירה את עליית האיכרים השבדים מדאלאני ואת ביקורה של סלמה לגרלף.

כל אלה הם, כמובן, בבחינת חומרים ורקע, כי עיקר הרומן של סלמה לגרלף, כמוהו כספרה הראשון “גסטה ברלינג” (1891) – הוא בתיאור הדרמה הצפונית, הממזגת תיאורים ריאליסטיים של הווי היסטורי ושל חיי יום־יום כפריים – עם תמונות פאנטאסטיות ודמויות דמיוניות. ירושלים היא רק אחת הבימות לדרמה של הספר, ועיקר הרומן – פרשת הולדתו של אינגמר בן אינגמר, אהבתו לגרטרוד, התכחשותו לה, על מנת לזכות מחדש בנחלת אבותיו, באמצעות נישואים עם כלה עשירה. ומכאן ואילך מתפתלים גורלות גיבורי הספר, שלובים באמונות טפלות, בקללה הרודפת אותם ובחיפושיהם הדתיים אחרי “ירושלים של מעלה”. אלא שירושלים של מעלה אינה קיימת אלא בדמיונם של האיכרים השבדיים התמימים. ובבואם לעיר מוכת החום, החולי, האבק, השנאה, הקנאה ולשון־הרע – הם קמלים, ורבים מהם מתים או שוגים בהזיות־שווא.

למרות העניין המרתק שיש לקורא הישראלי בתיאורי ירושלים כפי שנראתה לסלמה לגרלף, הרי עליו להודות כי מיטבו של הספר הוא דווקא חלקו הראשון, המתרחש כולו בשבדיה! וסיומו – שאף הוא במולדת הצפונית. ואילו ניסיונה של הסופרת לקבץ ידיעות היסטוריות עם אגדות ומסורות ששמעה, ליקטה, לכדי מיתוס פאנטאסטי־מזרחי המלווה, בדומה לאגדות־הצפון, את גיבוריה בארץ־ישראל – ניסיון זה נראה לעיתים קצת מלאכותי ומאולץ.

אגב, לא אתפלא אם דניס מייקל רוהאן קרא ב“ירושלים” את הפרק “הבאר של גן־העדן” בטרם התגנב ונכנס להצית את מסגד אל־אקצה. בפרק זה מספר אינגמר מאנסון לגרטרוד, ההוזה בקדחת, כיצד הוא עתיד להתלבש בבגדי ערבים ולהתגנב אל מסגד אל־אקצה כדי להביא לה מן הבאר אשר שם, שמימיה באים מגן־העדן, מים זכים (לא מי־בורות מורעלים), אשר ירפאוה ממחלתה. הוא מצליח להתגנב ולשאוב את המים, אולם ביציאתו מן המסגד הוא נתפס, ורק נס שהוא מצליח לחולל, באמצעות המים, מציל אותו ממוות בפגיוני המוסלמים הקנאיים.

תרגומו הצלול והפיוטי של יעקב רבינוביץ מתאים לרוח הספר ושובה את דמיונו של הקורא גם במקומות שבהם סגנונו ארכאי, ללמדך שלא כל תרגום מיושן רע הוא, ולא תמיד החדש – משובח.

* סלמה לגרלף: “ירושלים”. תרגם יעקב רבינוביץ. תרפ“א–תרפ”ח [1921–1928], א’־ב‘. מהדורה מתוקנת בכרך אחד, הביא לדפוס שמשון מלצר. הוצאת ניומן, תל־אביב, 1957. 395 עמ’.

עברית: 1968

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.1.1975

בשנת 1894 פירסם המשורר הצרפתי פייר לואי (1870–1925), סימבוליסט, ידידם של ז’יד וּוַלֵרי, ומייסד כתב העת La Congue את הספר “שירי ביליטיס” שבשערו צויין: “מתורגם מיוונית”, בליווי הקדמה על תולדות חייה של המשוררת היוונית, בת־דורה של ספפו:

ביליטיס נולדה בתחילת המאה השישית לפנה"ס, בכפר הררי, השוכן בגבולות מילאס, מזרחה לפאמפיליה. אזור זה היה קודר ועצוב, מואפל על ידי יערות עבותים, כשגוש ענקי של הרי הטורוס חולש עליו. היא היתה בתם של יווני ואישה פיניקית. דומה שלא הכירה את אביה, שכן לא נזכר בשום מקום בזיכרונות ילדותה. היא חיתה חיים שקטים עם אימה, אחיתיה וחברותיה הצעירות. מדי בוקר היתה קמה, הולכת לרפת, מוליכה את הבהמות אל השוקת, עוסקת בחליבת הפרות. ובימים נאים היתה משוטטת בשדות ומשחקת עם חברותיה בכל מיני משחקים, עליהם היא מספרת לנו בשירתה.

חייה הפאסטוראליים באים אל קיצם עם התבגרה והתמסרה באהבה עזה לרועה־הצאן לוקס, שהיה הגבר הראשון בחייה. אין אנו יודעים מה עלה לה באהבתה זו. ביליטיס נטשה את פאמפיליה מפני טעמים בלתי־ידועים, ושוב לא חזרה למקום הולדתה. לפי שיריה אנחנו מוצאים אותה אחרי־כן במיטילנה, בירתה של לסבוס, הבנוייה על חצי־אי, למול חופי אסיה. הים הכחול הקיף את הכרך, והרחובות הצרים הצפופים מהמוני־אדם הבהיקו בשלל צבעי האריגים, גלימות־הארגמן ויקינתון, חלוקי־שיראין שקופים, ושלמות נסרחות באבק מנעלים צהובים.

ושם, בחברה שבה הגברים עסוקים בלילות במשתאות של יין ומחוללות, שאין בה מפלט לנשים אלא בהתקרבותן האחת אל השנייה ובמציאת נחמה בבדידותן ובדביקותן באותן האהבות העדינות, שהיה בהן יותר מהתשוקה האמיתית מאשר פריצות, שם פגשה ביליטיס בספפו, וממנה למדה סוד אהבת־נשים ועליה כתבה בשירה, כשהיא מכנה אותה בשם פסאפפה.

גולת הכותרת של תקופת ישיבתה של ביליטיס בלסבוס הוא מחזור שלושים האלגיות המתארות את תולדות אהבתה לנערה צעירה בשם מנאסידיקה:

שדיה של מנסידיקה

בזהירות פתחה בידה את חלוקה והגישה לי את שדיה החמים והענוגים, כהקרב לאלה זוג יונים חיות.

"אהבי אותם – אמרה – אני אוהבת אותם כל־כך. הם ילדים פעוטים, יקירים. אני מתעסקת בהם כשאני לבדי, משתעשעת בהם. אני מהנה אותם.

"אני מקלחת אותם בחלב, זורה עליהם אבקת פרחים. שערותיי הדקות, המנגבות אותם, חביבות על פטמותיהם הקטנות. אני מלטפת אותם וכולי – רעדה. אני כורכת אותם בצמר.

“הואיל ולא יהיו לי ילדים, היִי, אהבתי – מניקתם, והואיל ורחוקים הם מפי, העניקי להם נשיקות בעדי.” (עמ' 42).

מחזור האלגיות פורש את סיפור אהבתן של שתי הנשים, למן הפגישה הראשונה, דרך הקירבה האירוטית הראשונית, המהוססת, ההתקשרות הקבועה, התלקחות אהבתה וקנאתה של ביליטיס למנאסידיקה, עד לסוף המר – בגידותיה התוכפות והולכות של מנאסידיקה, ההשפלה־העצמית והייאוש של ביליטיס, והפרידה.

ביליטיס הולכת עתה לקפריסין ומתחילה את חייה בפעם השלישית, בתור אשת־תענוגות לגברים ולנשים גם יחד, אשר חיה חיי עוגבת הפורטת ושרה על בשרה ועל חייה. בשיריה מתקופה זו לא נמצא עוד את התמימות של תקופת התבגרה ואהבתה ללוקס, וגם לא את אהבת חייה היחידה והנכזבת למנאסידיקה, אלא שיכרון מעייף של תאוות בשרים, שאליו נילווית האירוניה, פרי חוכמת חיים וייאוש כאחד:

לבעל מאושר

מקנאה אני בך, אגורקריטס, שיש לך אישה כה חרוצה. היא בעצמה מטפלת ברפת, ובבוקר, במקום להתעלס באהבים, היא משקה את הבהמות.

אתה שמח בכך. שיחלמו אחרים, אומר אתה, רק על חשקים נחותים, ערים בלילות, ישנים ביום ומבקשים עוד בנאפופים את הרווייה הנפשעת.

אכן, אשתך עובדת ברפת. יש המרננים אפילו, כי הוגה היא אלף חיבות לעיר הצעיר בחמוריה, הו, זה בעל־חיים נאה! יש לו כתם שחור מעל עיניו.

מרננים עוד, כי היא מתעלסת בין כרעיו, מתחת לבטנו האפורה והנעימה… אבל האומרים כך הריהם מוציאי דיבה. אם חמורך נושא חן בעיניה, אגורקריטס, הרי מבטך מזכיר לה, ללא־ספק, את שלו. (עמ' 61).

ההפתעה הגדולה

קברה של ביליטיס – מספר פייר לואי – “נמצא על ידי מר ג. היים בפאלאקו־לימיסו, בפאתי דרך עתיקה, לא הרחק מחורבות אמאתונטה. החורבות הללו כמעט שנעלמו מזה שלושים שנה, ואבני הבית, שם אולי שכנה ביליטיס, משמשות כעת אבני הרציף של נמל פורט סעיד. אך הקבר חצוב בתוך מעמקי האדמה, לפי המנהג הפיניקי, וניצל אף מגונבי־אוצרות. מר היים חדר לשם דרך באר צרה ממולאת עפר: בקרקעיתה מצא פתח סתום, שצריך היה להבקיע אותו. מערת הקבר הנרחבת והנמוכה, המרוצפת באבני־סיד, היו לה ארבעה קירות, מצופי לוחות־אמפיבוליט שחור, עליהם היו חקוקים באותיות זעירות פרימיטיביות שיריה. שם שכבה בארון גדול של קרמיקה, תחת מכסה מגולף על ידי פסל־אנדרטאות עדין־נפש, אשר כייר בחומר את דיוקנה של המנוחה. כשפתחו את הקבר, נתגלתה באותו מצב, שיד נאמנה השכיבה אותה לפני עשרים וארבע מאות שנים. בזיכי־בשמים היו תלויים ביתדות של חומר, ואחד מהם, אף לאחר זמן כה כביר, הדיף עדיין ריח־ניחוח. האספקלריה של כסף מרוט, בה היתה ביליטיס ניבטת, והציפורן, בה היתה מעבירה את הששר הכחול על עפעפיה, נמצאו על מקומן. עשתורת קטנה ערומה, מזכרת יקרה לעולם, עוד שמרה על השלד, המקושטת בכל עדיי־הזהב שלה והלבנה כזמורה של שלג, אך כל־כך עדינה וכל־כך פריכה, שעם המגע הקל נתפוררה לאבק.” (עמ' 10).

במילים אלה חתם פייר לואי את הקדמתו לשירי ביליטיס, ואף ציין: “קונסטנטין, אוגוסט 1894”.

תיכף להופעתו עורר הספר התפעלות רבה בחוגי הסופרים והקוראים בשל האירוטקה הטהורה, חן־הקדומים החופף עליו, ובשל שלימותו הפיוטית. המבקרים התפעלו מגודל הספרות העתיקה, הקלאסית, וכמה מביניהם אף העמידו פנים שמכירים הם מכבר את המשוררת היוונית הגאונית, ומוקירים אותה.

ואז גילה לואי את הסוד: ביליטיס לא היתה ולא נבראה. כל השירים הם מעשה־ידיו, בדייה פיוטית, וכן גם תולדות חייה. קאפריזה ספרותית של פייר לואי, שבבקיאותו הרבה בעולם היווני העתיק ובספרותו, השכיל “להמציא” דמות משכנעת, בעלת ביוגראפיה, משוררת יוונית קדומה, ו“לזייף” את שיריה בהעניקו לבוש ארכאי מושלם לחוויותיה האירוטיות – ונעשתה כך ליצירה בעלת ערך עצמאי, אולי המפורסמת ביותר כיום מבין כל יצירותיו.

* פייר לואי: “שירי ביליטיס”, מיבחר. עברית: אליהו מיטוס. ציורים: גד אולמן. הוצאת עקד, 1968. 68 עמ'.

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 23.3.1973

סינקלר לואיס (1885–1951) היה הסופר האמריקאי הראשון שקיבל את פרס נובל (1930). הוא היה בן של רופא בעיירה שבמינסוטה וגדל באווירה רחוקה מספרות. ובכל־זאת כבר בהיותו ילד, תקפה אותו תאוות הכתיבה. הוא היה גבוה מאוד, רזה ומנומש, חבריו כינוהו בשם “ראֵד” (אדמוני) ולו היתה הרגשה שהוא מכוער ורבות סבל מכך.

בצעירותו היה מוכר “נושאים” לג’ק לונדון, וגם צמיחתו שלו, כצמיחתו של לונדון, היתה איטית, וסיפוריו הראשונים לא עשו רושם. אולי משום כך אמר לאחר שנים על הספרות, שזאת אמנם עבודה טובה, אבל לא היה מייעץ לבחור לו דרך־חיים זו אלא למי שמצפצף על תהילות ותשבחות, על פרסים, על כל דבר אחר לבד מן ההנאה החשאית לשבת בגלימה מזוהמת לפני מכונת־כתיבה, כאשר במשך שעות מעטות באות המילים, נאצלות או גסות, בכך אין הבדל, בשטף שחור על גבי לבן, והטלפון אינו מצלצל והארוחה יכולה ללכת לעזאזל.

פרסומו של לואיס החל עם הופעת ספרו הרביעי “הרחוב הראשי” (1920), אשר נמכר בחצי מיליון עותקים. אחריו באו “בביט” (1922) ו“ארוסמית” (1925), שבו תיאר את התנגשותו של איש־המדע באינטרסים מסחריים רפואיים. לואיס נחשב לסופר זועם ומוקיע. לאות מחאה דחה את פרס פוליצר, שהוענק לו בשנת 1936. ספרו “זה לא ייתכן פה” (1935) נלחם בסכנת הפאשיזם בארה"ב. אשתו היתה דורותי תומפסון [עיתונאית אמריקאית ידועה ובעלת השפעה. פרטים מרתקים עליה אפשר למצוא בגוגל]. הוא היה אדם טראגי, אומלל בחיי משפחתו ומבקש שיכחה ביין. ב־1941 שיבר, בשעת התקף אלכוהולי, את רהיטי דירתו. מיתתו היתה ממושכת ואכזרית, בסרטן־העור.

בהספד דמיוני סאטירי, שכתב על עצמו ב־1941, אמר:

“אף שבימינו אין הרומאנים שלו נקראים כמעט, היו כמה מהם, ובמיוחד ‘הרחוב הראשי’, ‘ארוסמית’, ‘בביט’, ידועים לכול הסוציולוגים וחוקרי הספרות בזכות התיאור של הדקדקנות והתמימות שבמחצית הראשונה של המאה שלנו. המשכילים אשר יעיינו ביצירותיו המאוחרות יעמדו על כך, שלואיס בז להתמוגגות סנטימנטאלית, או על־כל־פנים ניסה לבוז לה, משום שבסתר־ליבו היה הוא עצמו סמטימנטאלי. כמו־כן היה מלגלג על גילוייו הגסים קצת של האימפריאליזם היאנקי, משום שבתוך־תוכו היה הוא עצמו אמריקני נלהב כל־כך. אף כי לואיס לא היה אבי אסכולה, היתה, כנראה, השפעתו על ספרותנו בריאה בעיקרה, בלעגו לשעמום ולדופסי הנימוסים.”

גיבורו ג’ורג' בביט, אשר באפריל 1920 מלאו לו ארבעים ושש שנה, נעשה שם־דבר, מושג, עם הופעת הספר “בביט” (1922).

על־פי מקצועו בביט הוא סוכן מתווך למכירת בתים וקרקעות, ראשו הגדול אדום, שערותיו קלושות ויבשות, וכל מראהו של אדם מצליח, מעורה במשפחתו ובלתי־רומאנטי לגמרי. יש לו אישה, שתי בנות ובן. הוא סמל האמריקאי המשגשג – המתגורר בפרבר בדירה מודרנית, המצליח במקצועו, בעל־סיכויים ובחיים המתנהלים על־פי מתכונת חברתית קבועה מראש. הוא התגלמות ההצלחה האמריקאית הממוצעת, והוא מוקף באנשים ובמשפחות שאורח־חייהם דומה לזה שלו.

יחסו של לואיס לגיבורו מורכב מאוד והוא הנותן לספר את עיקר טעמו.

מצד אחד, בביט הוא פארודיה. מיסודו הוא אדם בור, בן עיירה קטנה, אשר חינוכו החלקי וחייו בעיר הגדולה הצליחו רק לעדן כמה מחספוסיו, אך לא לשנות את מהותו. בתקופת לימודיו באוניברסיטה היו לו חלומות ליבראליים, שטחיים למדי, אשר עד מהרה זנח אותם. הוא התחתן כאילו במקרה, התרגל לאשתו אבל אינו בטוח אם אהב אותה אי־פעם. הוא מתנהג כאדם בור, אשר לועג לנימוסים מסויימים ומביע דיעות על עניינים שאינו בקיא בהם, כאילו היה מלומד עד כדי כך שמותר לו להיות בור. יושרו בנוי לתועלתו. עסקיו אינם בנויים על מרמה פשוטה, אלא על עורמה וקשרים חברתיים טובים. הוא יכול לנהוג ביושר בתוך עולם מושחת למדי, משום שאינו מפר את כלל־הברזל של “שמור לי ואשמור לך.”

הוא חסר דעת עצמית, לעיתים מיטרד, לעיתים מגוחך, ועם־זאת אינו אדם רע. קניית בקבוק ויסקי בתקופת ה“יובש” גורמת לו הרגשת חטא. מדי כמה ימים הוא מחליט להפסיק לעשן ולאכול ארוחות כבדות בצהריים – אלה הם חטאיו היחידים. הוא שייך למועדון החברתי השני־במעלה בעיר וסועד שם מדי יום בצהריים. הוא משתדל להתאים עצמו לדעת הרוב, לשאת עיניו כלפי מעלה, להיטיב קשריו החברתיים, ולסבול מאנשים פחותים ממנו במדרגתם החברתית אשר שואפים את קרבתו, מטעמים דומים. וכך הוא טוחן ונטחן בתוך פירמידה חברתית, שפיסגתה אינה נראית לעולם.

עד כאן צידו האחד של בביט. אבל אין הוא רק קאריקאטורה. החלק הטוב של חייו הוא ידידו פאול ריסלינג. פאול חלם להית כנר ונעשה משווק נייר לזיפות גגות. הוא נשוי לאישה מרירה, אשר מוציאה אותו משיווי־משקלו, גורמת לו לבגוד בה ולבסוף אף לנסות לרצוח אותה. בפאול הענוג, המוכה, הלא־יוצלח, מוצא בביט את האדם היחיד המבין לנפשו. יכולתם של השניים להתוודות זה לפני זה על החלק היותר כמוס של חייהם, על הרגשת כישלונם ומאיסתם בחיי המשפחה, נותנת בהם כוח להמשיך לשאת בעול. וכאן מתגלה בביט במיטבו, כידיד מסור, כאיש בעל נפש, ואנו נוטים אפילו לסלוח לו את חוסר הדעה העצמית, ואת היגררותו אחר הצלחות חברתיות קלות והיעשותו ל“איש ציבור” ול“נואם”.

ואולם פאול ריסלינג הוא אדם חלש־אופי, עבד לשיגיונותיו, וברגע של חולשת הדעת, הוא יוצא מכליו ויורה באשתו. על כך הוא נשלח למאסר ממושך וחדל לשמש בולם־זעזועים לנפשו של בביט. ומכאן מתחילה גם פרשת נפילתו ההירואית של בביט. הוא מסתייג מאשתו, מוצא לעצמו מאהבת ומתחבר לכת ריקים ופוחזים המכלים זמנם בשתייה, בטיולי הוללות במכוניות, וחלקם אפילו נוטה לסמים. לשכרות יש קסם מיוחד באותה תקופה, תקופת האיסור על מכירת משקאות חריפים. בביט מגשים את כל חלומותיו הכמוסים. הוא נעשה אפילו בעל דיעות ליבראליות. אין הדבר קורה לו מתוך שגיבש לעצמו דיעה, אלא מתוך אותה היסחפות, שהיא הקו הדומינאנטי באופיו.

ידיד שלו מתקופת האוניברסיטה, ליבראל מובהק, שהוא פוגש במקרה, משלב בשיחתו כמה שמות של אנשים ידועי־שם שהתוודע אליהם. הדבר משפיע כבמטה־קסם על בביט, כי נדמה לו שבליבראליזם יש איזה קסם חברתי, סנובי, עז יותר ומיוחס; ובביט אפילו משמיע דיעות, אמנם מאופקות, כנגד שבירת שביתתם של פועלים בעיר. דיעות אלו, בצירוף “הידרדרותו” המוסרית, גורמות לנידויו בקרב חבריו למועדון החברתי, ומעמדו הולך ונהרס.

בתקופה זו נראה בביט איש חוטא וישר־לב, אדם המוכן להרוס את עצמו למען עצמאותו וחופש דיעותיו. אלא שבביט הוא איש חלש ואין לו דיעה משלו. הוא נסחף אחר דיעות ליבראליות, כשעם שנסחף קודם־לכן אחר מהלכים חברתיים אחרים. משלו אין לו כמעט ולא כלום. ושעת המבחן מגיעה כאשר חבריו־לשעבר מכריחים אותו להיכנס לליגה של האזרחים הטובים, מעין “קו־קלקס־קלאן” או “אגודת ג’ון בירץ'”, שכוונתם לטפל באופן נמרץ בביעור היסודות הליבראליים בעיר. בביט מתנגד. הוא אינו מוכן שיכריחו אותו לעשות משהו. חוש הכבוד שלו נפגע. הם מטעימים לו לקח של הרס כלכלי, והוא מתחיל לפלל ליום שבו ישובו ויבקשוהו בנועם להצטרף אליהם. יום זה בא לאחר שאשתו נחלית ועוברת ניתוח. בביט מתפייס עימה, וחבריו מתפייסים עימו. הוא שוכח את כל דיעותיו הליבראליות, כוחו המוסרי, שלא היה רב, תש לגמרי, והוא נעשה לנואם מובהק בדבר החטאים של הסתדרויות הפועלים, הסכנות של ההגירה, הנעימות שבגולף, מוסר ופנקס־חיסכון בבנק. הוא שב אל החיק החברתי שלו ונעשה אדם מושחת, הגון.

בביט הוא פיתוי נורא, דווקא משום אנושיותו.

* סינקלר לואיס: “בביט”. רומאן. תרגום י. פישמן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. ברלין־תל־אביב. תר"ץ, 1930. 387 עמ'.

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 19.11.1971

ד"ר ארתור לוי, פסכיאטר בניו־יורק, גיבור ספרו של לודוויג לואיסון “מורשת הדם” (1926. The Island Within) יכול להיחשב במידה מסויימת כאביהם הרוחני של מוריס בובר, פראנק אלפיין (האיטלקי שהתגייר), יעקב בוק, אלכסנדר פורטנוי, מוזס אלקנה הרצוג וארטור סאמלר.

בגלגול מוקדם מאוד, בתקופת השנים 1893–1925 לערך, מספר לואיסון על לבטיו של יהודי בחברה האמריקנית, לבטים שכבר מצוייה בהם הפרובלמטיקה של הרומאן היהודי־אמריקאי בתקופתנו. [שנות ה־60 של המאה ה־20 ואילך].

לואיסון נולד ב־1883 בברלין, ובגיל צעיר היגר עם הוריו לעיירה בקרוליינה הדרומית. הוריו היו יהודים מתבוללים. הוא למד בבית־ספר באפטיסטי, ואחר־כך קאתולי. “בן חמש־עשרה,” הוא אומר על עצמו, “הייתי אמריקני, דרומי ונוצרי.” אך הוא לא היה כזה, והשנים הבאות היו לו שנים של אכזבה.

כיהודי וכחניך התרבות הגרמנית (הוא למד בבחרותו שנים אחדות בגרמניה), חש עצמו תמיד זר, חסר מולדת, ופנה בחזרה אל המקורות הלאומיים ואל הציונות. תחילה הציונות החילונית ואחר־כך הדתית. הוא היה נשוי לאישה אמריקנית, זרה, קרה ופוריטאנית. בזכות תרגומיו הכירה אמריקה את יצירותיהם של האופטמן, ואסרמן וורפל. הוא כתב רומאנים ומחקרים בספרות, היה מבקר תיאטרון וחבר מערכת השבועון “ניישן”.

דומה שאת גיבוריו של לואיסון רודף הסיוט של התלישות וההתבולות. ב“מורשת הדם” הוא מתאר קורות ארבעה דורות של משפחה יהודית וילנאית, אשר ההתבוללות והשמד פוקדים אותה דוד אחר דור – בגרמניה, באנגליה ובארצות־הברית. סיוטו של היהודי המתבולל הוא להזדמן לנשף חברתי רם־מעלה שאינו אלא נשף־מסיכות תופתי, באשר כל נושאי השמות הלועזיים, התארים המצלצלים, הפובליציסטים, המלומדים ועורכי־הדין, אינם אלא יהודים מתבוללים או משומדים כמוהו, חוץ מארבעה־חמישה נוכרים מלחכי־פנכה ורודפי טובות־הנאה. זה קורה בברלין בראשית המאה, וחוזר ומתרחש בניו־יורק בשנות העשרים. לשם מה כל ההתחפשות והטיפוס במעלות החברה, אם בסופו של דבר אנחנו מזדמנים עם עצמנו בלבד?

ד"ר ארתור לוי הוא דור רביעי לאותה משפחה יהודית־ליטאית. הוא נולד בניו־יורק ב־1893. בית הוריו הוא בית מתבולל, אבל מתבולל במה? בריקנות? באמריקניות? הלא אין אמריקניות סתם. ממש כאלכס פורטנוי, מרגיש ארתור לוי בהתבגרו כי הוא נקרע בין המשפחתיות הגזעית, חסרת הרוחנית, של ביתו היהודי – לבין העולם הלא־יהודי, שבו יישאר תמיד זר.

הוא נושא לו אישה נוכרית, אליזבט גייט, עיתונאית וסופרת, בת של מטיף כפרי. חיי־נישואיהם אינם עולים יפה, היא קרה, פוריטנית, מלא מעצורים כלפיו, ועם־זאת שאפתנית. היא משתמשת בידיעותיו בתחומי התרבות הגרמנית והפסיכואנאליזה, שאך זה התחילה “להיות במודה”, כדי לכתוב את ספריה ולהיעשות סופרת פופולארית. אבל כל הזמן היא רואה בו, בבעלה, את היהודי, ואף פעם לא את האמריקני. היא איננה “מכשפה”, להיפך, לואיסון מתאר אותה בהרבה הבנה ואהבה. היא אינה עושה בכוונה שום דבר מכוער, פוגע. תמיד היא מוותרת לבעלה, אבל רק עד גבול מסוים. היא אינה יכולה לצאת מעורה, להיות אחרת, ובייחוד מתבטא הדבר בקרירותה המינית ובפרישותה ממנו.

ממש כפורטנוי, נמצא אפוא ארתור לוי על הגבול שבין שני עולמות, ואולי שני מיתוסים. הבית היהודי הריק, המיושן, שרק המאכלים והגזענות המשפחתית משמשים לו דבק, בית שאי־אפשר לחזור אליו – ומולו האישה הלא־יהודייה, החֶברה הלא־יהודית, שאי אפשר לחדור לתוכה ולהתערות בה. אמנם נולד לארתור ולאליזבט ילד, אבל דווקא ילד זה ממחיש להם את זרותם, את התהום הפעורה ביניהם, וגורם להם שייפרדו ויילכו כל אחד לדרכו.

ממש כפורטנוי, פונה גם ארתור לוי אל מקורו, אל אותה מורשת הדם היהודית, בבקשת תשובה. פורטנוי נוסע לישראל ומתאכזב. ארתור לוי חוזר אל היהדות ואינו מתאכזב. בכך הוא קרוב יותר לגיבוריו של ברנרד מלמוד, העושים את הדרך מן התבוללות אל ההזדהות עם היהדות כמצב של סבל קיומי, של שותפות עם גורל העם, ואפילו בא הדבר בלי אמונה בדת, בלי האידיאה הרוחנית של אלוהים.

דרכו של ארתור לוי היא מן הגיטו־שבלב אל ההתבוללות בזהות אמריקנית כללית, וחזרה אל ערכים יהודיים, חזרה שבאה לאחר אכזבה טוטאלית מן האפשרות להשתלב בעולם הלא־יהודי. בכל מקום הוא מרגיש את האפלייה הסמויה, את היחס השונה שמתייחסים אליו בגלל היותו יהודי, הערה של נער אירי בבית־הספר, בושה באברו הנימול בשעת שיעור התעמלות, הסתייגותם של חבריו הנוצריים באוניברסיטה, המקבילה בדיוק להתנהגותם של הסטודנטים הגרמניים כלפי דודו הברלינאי. חובת השירות בצבא, שכשם שלא עזרה לאגף היהודי־הגרמני, המשומד, במשפחתו, כן לא תעזור גם לו ולחבריו –תמיד תישאר בקירבם הזרות, הגלות. עבודתו בבית־חולי־רוח, שם הוא נוכח באנטישמיות המכוונת דווקא כלפי החולות היהודיות. נישואיה הכושלים של אחותו, המתעקשת לחיות בסביבה לא־יהודית בבוסטון. מקרי התאבדות ונברוזה שהוא מוצא בעיקר אצל יהודים מבין חוליו, שאינם יכולים להסתגל לאי־התערותם בחברה הלא־יהודית.

עם התמוטטות חיי־נישואיו עושה ארתור לוי דרך ארוכה של חזרה אל מקורו היהודי, אל חיי הקהילה והדאגה לעמו. הוא מתחיל לעבוד בבית־חולי־רוח יהודי. הוא מגיע להכרה כי הדרך היחידה שבאמצעותה יכולים יהודי אמריקה לשמור על זהותם, כבודם, ייחודם וביטחונם היא לקיים רשת נפרדת של בתי־חולים, בתי־ספר ומוסדות־ציבור. המגמה הצנטריפוגלית, מן המרכז החוצה, היא מגמה הרסנית וחסרת־תקווה. רק המגמה הצנטריפטלית, אל המרכז, אל הצד היהודי והלאומי, יש בה תוכן רוחני, כבוד ועתיד.

ארתור לוי מגשים את עצמו כיהודי בכך שהוא מקבל הצעה של קרוב־משפחה נשכח, שנתגלה בפניו, ר' משה הכהן, יהודי דתי, להשתתף כרופא פסיכיאטר במשלחת אמריקנית היוצאת לחקור את מצבם הקשה של יהודי רומניה. כל זה מתרחש בראשית שנות העשרים [למאה ה־20], והספר מסתיים בנימה מאוד דידאקטית.

הולסוורתי ברוֹוּן, רופא יהודי מתבולל, נפגש עם ד"ר צ’ארלז דאוסון, לא־יהודי, בשעת סעודה במועדון. הוא פונה אליו בשאלה במיבטא בריטי צרוף:

“הן היכרת את ארתור לוי מן האוניברסיטה קולומביה?”

“כן, ידידים טובים היינו. אלא שאחר־כך נפרדו דרכינו. בחור נפלא – שקט, הוגה דעות ומחונן מאוד.”

“והנה שמעתי,” אומר ברוון ושפתיו מתעוותות בלגלוג, “כי נטש את אשתו, משום שנוצרייה היא, והוא נעשה אדוק בדתו, ומתכונן לצאת בשליחות יהודית לארצות הבלקן. מוזר!”

דאוסון מציץ בבוז, בעיניו הבהירות והצוננות, בפני ברוון. “אין זה מדרכיו של ארתור. בחור הגון הוא ללא דופי. רוצה הייתי לשמוע את פרשת העניין מפי אשתו. לו אני תחתיך, כי עתה לא הפצתי דיבות ארס כאלה. אם רוצה הוא לחלוק את גורל עמו – איני רואה בזה אלא דבר שגם אני הייתי עושה כמוהו! טבעי הוא ולו יאתה תהילה. אילו עשו כמוהו כל היהודים כולם – הייתי מוקיר אותם יותר. מושחת הוא האיש המתכחש לצור מחצבתו… אני הייתי מתבייש לעשות זאת.” (“מורשת הדם”, עמ' 193–194).

לואיסון, שבא כילד לאמריקה ב־1890, מזדהה עם גורל גיבורו ארתור לוי, שנולד באמריקה ב־1893. בכך הוא קרוב לסופרים היהודים באמריקה כיום, גם הן בני דור ראשון באמריקה והפרובלמטיקה שלהם אינה זו של דור־המהגרים אלא של בניהם ובני־בניהם. באמונה בתוכן החיובי שביהדות, גם אם היא יהדות חילונית, ובסולידריות המשפחתית והלאומית, שנעשית לערך רוחני – דומה שרק מלמוד קרוב כיום להשקפתו של לואיסון.

דרך דומה, אם כי מטורפת, אל זהותו היהודית, עושה אלי הקנאי בסיפור בשם זה מאת פיליפ רות (בקובץ “היה שלום, קולומבוס”). אבל אלכס פורטנוי, והרצוג, וסאמלר – להם אין יכולות הזדהות עם סביבה וערכים. אמנם מצבם דומה מאוד למצבו של ארתור לוי, אבל, בייחוד אחרי השואה, ולמרות קיומה של מדינת ישראל, ואולי דווקא בגללה – אין הם מסוגלים עוד לאמונה חיובית, לאומית, יהודית ותמימה. אמונה בנוסח גיבורו של לואיסון, ההוזר בתשובה אל הגטו ואל ההזדהות עם המרטירולוגיה היהודית שבתקופת מסעי־הצלב.

* לודוויג לואיסון: “מורשת הדם”. תרגם יצחק שנברג. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל־אביב. 1933. 194 עמ'.

עברית: 1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.7.1973

הסופר היהודי־אמריקאי לודוויג לואיסון נולד ב־1883 בברלין, ובגיל צעיר היגר עם הוריו לעיירה בקרוליינה הדרומית. הוריו היו יהודים גרמניים מתבוללים. בהיותו נער חש עצמו “אמריקאי, דרומי ונוצרי” – ואילו בשנים הבאות, כיהודי וחניך התרבות הגרמנית (למד בבחרותו שנים אחדות בגרמניה), התחיל חש עצמו זר, חסר־מולדת, ופנה בחזרה למקורותיו הלאומיים ולציונות, תחילה החילונית ואחר כך הדתית. הוא ביקר פעמיים בארץ־ישראל, וכיהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת ברנדייס. היה נשוי לאישה אמריקאית, קרה ופוריטאנית, ועקבות המשבר של חיי נישואיו ניכרים בדמויות הנשים המופיעות ברומאנים שלו.

בשנות השלושים, זמן לא רב לאחר הופעתם, ניתרגמו לעברית שני רומאנים שלו: “ימי שיילוק האחרונים” (עברית ר. גרוסמן, תרצ"ג, 1933), סניגוריה, בדמות רומאן היסטורי, על שיילוק, ו“מורשת הדם” (תירגם יצחק שנברג, הוצאת שטיבל, ת“א, 1933, וכתבתי על הספר במדורי ב”תרבות וספרות", 19.11.1971).

“מורשת הדם”, אשר במקורו הוא נקרא The Island Within (1928), מספר על חיי נישואיו האומללים של ד“ר ארתר לוי, פסיכיאטר בניו־יורק, הנשוי לאליזבט נייט, עיתונאית וסופרת, בת של מטיף כפרי, קרה, פוריטאנית, מלאה מעצורים כלפיו, שאפתנית, המנצלת את הידע שלו כפסיכואנאליטיקן כדי לכתוב את ספריה ולהיעשות סופרת פופולארית. לאחר המשבר בחיי־נישואיהם פונה ד”ר לוי בחזרה למקורו היהודי ומשקיע עצמו בעבודה ציבורית ורפואית להטבת מצבם של בני־עמו. ספריו של לואיסון עשו בזמנו רושם גם על קוראים בארץ, אשר ראו אולי סמל בגורלו של ד"ר לוי.

לא ידעתי כי מצוי בעברית עוד ספר של לואיסון, עד שהתגלגל לידי ספרון־כיס ושמו – “בכבלי המין”, מודפס על רקע אדום מזעזע, עם צללית של פסנתרן מנגן ומאחוריו, ברקע, אישה בלונדית לא יפה ושפתיה משוחות באותו אודם זעקני, כמיטב המסורת המקומית של הספרות הצהובה לפני כחצי יובל שנים. ואילולא שמו של לודוויג לואיסון על הכריכה, לא הייתי משער שזהו ספר בעל ערך, מה גם שהתרגום איום ונורא.

שם הספר במקורו The Tyranny of sex וכותרת המישנה – The Case of Mr. Cramp – וייתכן שאילולא התיבה “סקס”, לא היה הספר מיתרגם כלל לעברית, אלא שזכה ובטעות חשבוהו לספר פורנוגראפי (אגב, חבל שספרים אחרים לא זכו להיתרגם, ואפילו בטעות ממין זו).

הרברט קרומפ, גיבורו של לואיסון, אינו יהודי. סבו של הרברט, הרמאן קרומפף, בא משוורין לקווינסהוון בקארולינה הדרומית בשנת 1865, על פי הזמנתה של עדה קטנה של גרמנים לותראניים, כדי להיות להם למנגן בעוגב של כנסייתם הקטנה. הכישרון המוסיקלי עובר בירושה, והרברט שואף מנעוריו להיות קומפוזיטור. הוא מגיע לניו־יורק, ושם, לאחר פרשת אהבים קצרה עם זמרת שאפתנית, גרדה, הוא נופל בידיה של אישה מבוגרת ממנו בכעשרים שנה, אנה, נשואה בשנייה ולה בן מבוגר ושתי בנות.

אנה והרברט נקלעים לפרשה של יחסים סבוכים המסתיימים בגירושיה של אנה ובנישואיה לרוברט.

“הוא חש בהתייחדותו עימה מקלט מאיבת ופורענויות החיים, הוא נתמסר כולו למקלט מדומה זה, להפוגה מזוייפת זו מאכפם של החיים. וכאן נוסף עוד יסוד אחד. לא עבר עליהם זמן רב בהתייחדם בחדר הרוגע, ואנה משכה את ראשו אל מעמקי חזהּ. הדופק שלו החל פועם בעוז ועד מהרה הגיעו לאותו מצב שהיה לגבי אנה מטרה ותכלית, עדות לאהבה, תירוץ לסחיטה איומה וקרבנות[?], כניעתו הגמורה של הגבר, הצדקה על שימושה בתרמית או אונס להדברתו הגמורה והמיידית. היא התבדרה, נעשתה צעירה יותר, עליזה, מנחמת, מלאה רוך וחיבה. הם יצאו יחד אל דמדומי הזהב הוורודים. מעודו לא היתה לו אישה לרשותו. הוא הניח לאנה שתרעיל אותו בכשפיה. הוא הקל עליה את מלאכתה. הוא רצה להיות מורעל. ביסודו של דבר הוא ידע כי ביחסים כאלה לא היה כל קסם או עונג. אפילו גופה של אנה, אף כי היה רענן לפי גילה, ניכרו בו עקבות תולדותיה. אולם נסיבות הרעלה זו, הכמיהה למוץ עד תומם את הסממנים האלה, נובעים מן העובדה כי הנפש לא תקבל את צו השכל, כי התפיסה אינה מובאת למשפט המוח, כי התחומים בין חלום ומציאות נמחים כליל.” (עמ' 67).

בין אנה להרברט מתפתחים יחסים של עינוי הדדי, השפלה, תאווה שתלטנית שאינה יודעת שובעה מצידה, והסתגרות מאזוכיסטית שלו בתוך עצמו. פרשת היחסים ביניהם כתובה בכוח סיפורי עז־ביטוי, חתומה בחותם אמת עד לפרטי־פרטיה, וקשה לדעת אם היא רק פרי דימיונו של המספר וכישרונו, או פרי חווייה אמיתית מרה. הסיפור מזכיר במרירותו, ובייחוד במה שקשור להשפלת הגבר, את “חיי נישואים” של דוד פוגל.

למרות הגיהינום בבית משחק המזל להרברט והוא מתפרסם והולך כאחד מהמלחינים הנודעים ביותר של אמריקה ומגדולי מנצחיה המוסיקליים. על גב הכריכה המפוקפקת כתוב, כי זיגמונד פרויד ותומאס מאן הכירו בסגולות המיוחדות של “בכבלי המין” ואמרו כי זו יצירה אמנותית שאין משלה. אינני ערב לנכונות הכתוב, אך אין ספק שהמלכודת, אשר הרברט נכנס אליה מרצונו, חוסר יכולתו הנפשית להשתחרר מכלאו, למרות ההשפלה המתמדת, ההרגשה שהוא מעניש עצמו על חטא אחד בחייו בכך שהוא חוטא לכל שאר ימיו ומבזבזם – כל אלה הם נושא למחקר מרתק בנבכי הנפש.

אנה נעשית מכשפה זקנה ונרגנת. היא שולחת בלשים לעקוב אחר הרברט. עינה צרה בהצלחתו המקצועית, אך להתגרש ממנו אינה מסכימה בשום פנים. היא מביישת אותו במסיבות חברתיות בספרה לכל מי שנקרה בדרכה כי היא אישה חמת־מזג עד לאימה ואילו הרברט הוא אדם חולה מאוד ומחלתו מתבטאת בפרישת מינית ממנה. היא גם מציגה עצמה כאישה רומאנטית אשר עזבה בעל וילדים והתפתתה למאהבה הצעיר, והיא גובה ממנו את מלוא החוב המוסרי: מכריחה אותו לקיים בבזבזנות אותה ואת כל משפחתה, ומאיימת עליו בשערוריה אשר תהרוס את מעמדו המקצועי – אם יעז לעזוב אותה.

וכשהוא אוזר אומץ, לאחר שנים רבות, לעזוב אותה, ומתחיל לחיות עם זמרת צעירה, מכינה אנה נגדו תביעת־גירושים סנסציונית ומאיימת להדליף לעיתונות את כל פרשת יחסיהם. הרברט, חיוור וזקוף, מנצח בכישרון נדיר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן בשיקאגו, ולמחרת בערב, בניו־יורק, רוצח את אנה במרדה־האח ובכך שם קץ לקאריירה המוסיקאלית שלו ולחירותו.

אילו היה הספר כתוב בפחות כישרון, היה עשוי להידמות, בסממניו, לרומאן זול. אבל דומה שלמרות הזולות והזלזול שבמהדורתו העברית, הריהו ספר בעל־ערך, וראוי היה, בייחוד לאור העניין הגובר והולך ביצירותיהם של סופרים יהודים אמריקאיים בני־תקופתנו, לחזור ולהוציא בעברית את הרומאנים של לואיסון, כדי לעמוד על שורשיה של אותה ספרות.

* לודוויג לואיסון: “בכבלי המין. פרשתו של מר הנרי קרומפ”. עברית: משה ספרדי. הוצאת פלס, תל־אביב, תש"י, 1950. 192 עמ'.

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.3.1975

“כשאמרו לי המו”לים שאכתוב להם שמונים וחמישה אלף מילים, אמרתי בליבי, כי אין מיספר מילים גדול כל־כך בעולם. ואולם אם אחרים זולתי יכולים לכתוב כך, גם אני אוכל. ישבתי, אפוא, על הרצפה בביתי, הקשתי במכונת־הכתיבה, כשאני אוכלת תפוחים בין עמוד לעמוד, כתבתי כמטורפת וקרעתי כל עמוד, שנראה לי משעמם ומיותר. לא היו תחת ידי לא מילון ולא אנציקלופדיה לספנות – כתבתי על־פי הזיכרון ולפי מה שסיפרו לי אבא והמלחים. לא ידעתי, כי ספרי יתחבב על אלפי־קוראים רבים כל כך, ואני שמחה על הדבר עד כדי־כך, שאני מצטערת שלא הארכתי את הספר מילים הרבה, מה שיכולתי לעשות, ולא השמטתי כמה וכמה מניסיונותיי.

"מאות אנשים כתבו אליי לשאול אותי, אם המסופר בספרי אמת. ‘בת האוקיינוס’ – כשמו כן הוא: רשמי חיי על פני ימים, בהיות אבי אומן אותי באוניות־מפרשים, המהלכות בין האיים בימי־הדרום ועם חופי אוסטרליה.

"עריסתי בת ארבעת התרנים, אשר בה התנדנדתי על־פני הים, שלי היא באמת. הכנסתי את כל הסיפור כולו לתוך תחומי הארבה ‘מיני א. קין’, מפני שזאת היתה האונייה האחרונה, אשר בה הפלגתי על פני הים ואותה אהבתי ביותר. ואשר לעובדות ממש, כפי שהן נמצאו ברשומות, ירדתי הימה בשבע אוניות שונות במשך שבע־עשרה שנות־חיי הראשונות, ובשבע אלה למדתי לרכוס מפרשים ולאחוז בהגה, לרקוק בחצי עיגול כלפי הרוח, לספוג מלקות מבלי לפצות פה, לקלל ארבעה רגעים רצופים מבלי לחזור על קללה אחת פעמיים, ולחיות את חיי ככל אשר באוני ולא לדבר על החיים סתם.

דז’ואן לואל."

נקמת הנשיקה

הספר “בת האוקיינס” צף ועולה בפני הקורא בן־ימינו עטור הילת־זוהר של “רב־מכר” מן העבר. סיפור־הרפתקאות אוטוביוגרפי, כתוב על פי מסורת סיפורי ים ועלילה שגירו את דמיון הקוראים בטרם נעשו סיפורים אלה נחלתם של הקולנוע והסדרות הטלוויזיוניות.

דז’ואן לואל נולדה בברקלי, בקליפורניה, שהיתה ידועה אז בעולם הספנים בשמה המיוחד: “חדר־המיטות של רב־החובלים”. היא היתה הוולד האחד־עשר במשפחתה, ומאחר שארבעה מאחיה מתו בתוך שנתיים, החליט אביה כי יצילנה בקחתו אותה מן היבשה, והים יגדלנה, עד כי תהיה הטוב שבגוריו. והוא לקחה עימו טרם מלאה לה שנה, ובאונייה חייתה, עד מלאת לה שבע־עשרה שנה.

פרשת חייה, המסופרת בנאמנות ציורית, עשויה לקסום גם כיום לקורא, בתנאי שאינו מבקש למצוא בספר יותר ממה שיש בו. הילדה הקטנה גדלה בתנאי חיים קשוחים ומרתקים. מידי אביה היא זוכה לחינוך בעל עקרונות מעטים וחסרי־פשרות – כתבי־הקודש, מכות והסתפקות במועט. נשים, נערות וילדים בני־גילה אינה רואה כלל, וממילא נעשים המלחים לחבריה היחידים מילדותה. הם אנשים מחוספסים, רבי־כוח, נוכלים וטובי־לב, אכזרים ורחמנים, ורובם מעוטי־שכל. המוסר השולט בחברתם הוא בדומה למוסרם של גנבים: החטא הגדול ביותר הוא ההלשנה. חטאת, עליך לסבול ולקבל את העונש בשתיקה. מישהו אחר חטא ואתה לקית בגללו, גם אז עליך לסבול ולא לפצות פה, ואפילו פגע בך במזיד.

מצד שני, רשאי אתה לעולל לו בבוא תורו כל תעלול אכזרי שיעלה על דעתך, ומובטח אתה שהלה יסבול עונשו בדומייה ולא ילשין עליך.

לאחר שאחד המלחים האלימים ביותר מנשקה על כורחה בפיו המגואל בכתמי־טבק, ובסדני־שיניו הצהובות, אין דז’ואן, הנחליית מחוויה מבחילה זו, מסגירה את סודה לאביה, אלא מחבלת תחבולות ומזימות לנקמה.

לילה אחד, בקרבת מקום לשוניות־אלמוגים מסוכנות, בהיות סונסון, זה שם המלח, מחזיק בהגה, מטפסת דזו’אן הקטנה ועולה על תיבת המצפן, העומדת לפני אופן־ההגה, מציגה את שתי כפות רגליה על המצפן, וסונסון אינו יכול לראותו כדי להנהיג את הספינה על פיו, וגם להסיר ידיו מעל יתדות האופן אינו מעיז, כי מיד ייסוב ההגה ושוב לא תהיה לו שליטה בספינה. הספינה כמעט ויורדת למצולות־שחת, וסונסון זוכה למכות־רצח מידי אביה של דז’ואן, רב־החובל, והוא נאסר בשלשלאות ומפוטר באי־כבוד מן הספינה, ואולם את פיו הוא נוצר ואינו מלשין על דז’ואן הקטנה שסיבבה באסונו. ואילו היא מסכמת לעצמה את הפרשה: “לא הלשנתי על סנסון, ואולם, דומה, יודע הוא בכל אשר הוא נמצא שם כיום, שלא הוא שניצח אותי.” (עמ' 66).

חלום־חייה של הילדה־הנערה הוא להיות ראוייה להיכלל כשווה בין שווים בחברת המלחים של ספינת־המפרשים “מיני א. קיין”. לכן היא שומרת בקנאות על חוקי־הכבוד המיוחדים של חברתם. כמעט זוכה היא לכתובת־קעקע על גופה. לומדת להתחרות בשטף קללות ואף משחקת ב“פוקר־העירומים” בו מפסידים המלחים זה לזה את חלקי לבושם.

במסעותיה היא מגיעה אל האי פיטקרן, איים של מורדי ה“באונטי”, ופוגשת בצאצאיו של מנהיג המרד, נגר־הספינה מר כריסטיאן, ובפרנסס מקוי, הראשונה מבני האי אשר לאחר שנים יצאה בספינה לסיאטל שבאמריקה כדי ללמוד רפואה למען רפא את בני האי ממחלת “צפדת־הלחי” העושה בהם שמות ומוחה אותם מעל פני האדמה. ואולם שלושה חודשים לאחר הגיעה לסיאטל, מתה בקדחת המוח מתוך שלא היתה רגילה בשאונה ובחייה המוזרים של עיר גדולה.

מחיר הבתולות

עוד פרק מקסים בספר הוא “מחול הבתולות באטפו”, ובו מתואר מחול טקסי בקבוצת איים דרומיים זו, מחול שבו בוחרות הבתולות את חתניהן. לאחר שבחרה הנערה את חתנה, מחכה הזוג לאות הקידושין מידי נשיא האי. החתן נושך את כתפה החשופה של הכלה עד זוב דם. הנשיא קורא: “דם האישה בגוף הבעל ישימכם גוף אחד תמיד.” – ואז בא המבחן הסופי: הנערות הצעירות והיפות שבכפר טופפות אחת אחת לאיטן ומתקרבות בהילוך מגרה וחושני וגופן מלטף את החתן. הבחור עומד ומפנה עינו הצידה, ללא התעורר כלל. ורק לאחר שהוכיח בדרך זו כי גבר על יצרו, ניתן האות לתופים לתת את קולם בקצב המוזר של טקס־הקידושין.

עם התבגרותה של דז’ואן נעשית שהותה על אוניית־המפרשים רבת־בעיות. היא מתאהבת, מתאהבים בה. אביה מורידה לחוף והיא בורחת בחזרה לספינה. אהבתה לים גדולה עד שאינה מסוגלת לחיות עם אחיה ואחיותיה בבית אימה בברקלי.

הספינה “מיני א. קיין” הולכת ומזדקנת, צוותה מתמעט והסופות עושות בה כלה, עד שהיא עולה באש וטובעת. כך בא הקץ על הקאריירה הימית הממושכת של האב בן השבעים, הנעשה זקן הולך־בטל בחוף, בתקופתן של אוניות־הקיטור. אך דבריו יהדהדו כל ימיה בלב בתו המתבגרת, שוחרת ההרפתקאות:

“הורדתיך אל החוף פעם ואת ברחת: לא אתנגד, אפוא, הפעם, לספן את ספינתך שוב על היבשה, עד שתדעי לאחוז דרכך למישרים. ראיתי גם ראיתי, מה עושים החיים לנשים על היבשה – ממלאים את ראשן נטל כל־כך, עד שצר המקום בו למטען ממש, כגון שכל הישר. לא אתיר עבותייך [עבותותייך?] מן הספינה, עד שתדעי לשוט ברוח מצוייה ושאינה מצוייה, מבלי לעלות על שרטון.” (עמ' 235).

* דז’ואן לואל: “בת־האוקיינוס, סיפור אוטוביוגרפי”. תרגם: ש. הלקין. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, תל־אביב, תרצ”ג. 1933. 256 עמ'.

*

מכתבים לעורך: אוטוביוגרפיה בדויה [“הארץ”, 21.7.1975]

במדורו “ספרי דורות קודמים” בגיליון ה־14 במרס 1975, פותח אהוד בן עזר את מאמרו על הספר “בת האוקיינוס” של דז’ואן לואל בציטוט קטע ארוך מספר זה, המציג אותו כסיפור אוטוביוגראפי, כפי שגם מציינת כותרת־המישנה של הספר עצמו.

אין הדבר כך.

זמן קצר לאחר שהופיע “בת האוקיינוס” או בשמו המקורי The Cradle of the Deep ­– – בארצות הברית בשנת 1929, התברר כי הספר הוא סיפור בדים. ג’ואן לואל לא גדלה בספינה על פני האוקייאנוסים, ומה שכתבה ותיארה בספרה, זה היה פרי דימיונה העשיר בלבד, ואינו מבוסס על מעשים שהיו. הספר נשאר מכל־מקום רומן מעניין, אך סיפור אוטוביוגראפי איננו.

אינפורמציה נוספת על פרשה זו אפשר למצוא בספר (משנת 1940) “Hoaxes” מאת C.D. MacDougall – כמו גם בספרים אחרים העוסקים בזיופים ספרותיים.

דוד שביט

קרית־גת

1892

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.11.1972

“ביום ג' חמישה־עשר בסיון שנת ה' ת”ת (2040) חגותי את חג כלולותיי עם רעייתי אשר אהבתי, ולמחרת היום הזה עזבנו את הורינו וקרובינו ואת אוהבינו ונשים לדרך פעמינו – לבלות את ‘ירח הזהב’ בארץ אבותינו.

“ידעתי כי הקורא העברי לא יסתפק במעט זה: הוא יחפוץ לדעת: מי אני? מאין אנוכי? מה מעשיי? ועוד פרטים כאלה הנחוצים לו מאוד לדעת. אתאמץ למלאות תאוותו. אני הנני מורה שפת־עבר בגימנזיום לנערים ונערות בעיר נ. אשר בסוריה ורעייתי, יהודית לבית יוסף, אחת התלמידות בגימנזיום ההוא.” (עמ' 6).

כך נפתח הפרק הראשון באוטופיה של אלחנן ליב לוינסקי, אשר הופיעה לראשונה בדפוס בשנת 1892, ומתארת מסע של “ירח דבש” לארץ־ישראל בשנת 2040.

א.ל. לוינסקי נולד בעיירה שבפלך וילנה בשנת 1857 ומת באודיסה בשנת 1910. בפרוץ הפרעות ביהודי רוסיה, בראשית שנות השמונים [של המאה ה־19], עבר לחארקוב ולמד רפואה. עם התסיסה הלאומית, שהולידה את קבוצת ביל“ו בעיר זו, עלה לארץ־ישראל במחצית סיון תרמ”ב (1882), ישב בארץ כמה חודשים והתבונן במצב היישוב ובמצב קליטתם של בני העלייה הראשונה. עם שובו לרוסיה, נעשה מראשיה של תנועת חיבת־ציון. מ־1896 ישב באודיסה והיה מנהלה של חברת “כרמל” במחוז הדרומי־מערבי של רוסיה ועשה הרבה לשיווק יין ארץ־ישראל ברוסיה. השתתף בקביעות בעיתונות העברית בפליטונים וברשמי־מסע. ב“השילוח” היה לו מדור קבוע “מחשבות ומעשים” בחתימת “רבי קרוב”. ממייסדי הוצאת הספרים “מוריה”. על שמו נקראים הרחוב והסמינריון למורות בתל־אביב. עשר שנים לאחר עלייתו הקצרה לארץ, פירסם את האוטופיה שלו.

ביקורו היחיד של הרצל בארץ־ישראל היה בסוף חודש אוקטובר 1898, וארבע שנים לאחר־מכן, בשנת 1902, התפרסמה האוטופיה שלו.“אלטנוילנד”. אחד־העם, שישב באודיסה, וכידוע לא “פירגן” להרצל, כתב כנגדו בשנה שבה הופיעה “אלטנוילנד” את הדברים הבאים:

“והקוראים העברים זוכרים בוודאי, כי לפני עשר שנים (1892) כתב סופר עברי אחד אוטופיא מעין זו בשם 'מסע לארץ־ישראל בשנת ת”ת‘. גם שם מוצאים אנו סבלנות, שלום ואחווה. ובאופן אחר אי אפשר, כי דבר זה הוא באמת חלק מן האידיאל היהודי עוד מימי הנביאים. אבל מי שישווה שני הסיפורים זה לזה, הוא יראה מיד, כמה גבוה הוא האידיאל של הסופר העברי על זה של המנהיג האשכנזי. שם – חירות לאומית אמיתית וחיים לאומים אמיתיים ‘על יסודות אנושיים כלליים’. ופה – חיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח ה’עבדות בתוך חירות’, בת הגלות המערבית, נודף מכל העברים." (כל כתבי אחד־העם, הוצאת דביר, תשי“ד. 1954. עמ' ש”כ).

אחד־העם ודאי שהגזים לשלילה. אמנם לוינסקי היה חברו במסדר הסודי “בני־משה”, אבל האוטופיה של הרצל, עם כל מה שיש בה (ובעיקר מה שאין בה) היא ניסיון הרבה יותר רציני להבין לתהליכי ההתפתחות של העולם המערבי ולכוח הכלכלי היהודי – מאשר הציור התמים של לוינסקי.

כך, למשל, אצל לוינסקי גם בשנת 2040 ארץ־ישראל היא ארץ חקלאית בעיקרה, רובה מושבות, נוהגת על פי חוקי התורה (2040 היא שנת יובל, והקונים מחזירים את הקרקע למוכרים), וחקלאותה, המתוארת באורח רומאנטי, נוהגת על־פי המסורת התנ"כית־ערבית:

“השדות והגנים כולם משקה: בארות וחריצים, ותעלות ואפיקים ומעיינות בבקעה ובהר, ומהם ישקו את השדות והגנים. העמקים עטופים בר, וההרים יטפו עסיס. ובאחו ירעו עדרי צאן ובקר וסוסים וחמורים וגמלים. ובני ישראל יעבדו בשדה, יחרשו וישדדו ויזרעו ויקצרו, והאדם והבהמה בריאים ושבעים, דשנים ורעננים.” (עמ' 39).

סוריה, שבה גר מחבר האוטופיה, היא ארץ רוסיה, ואולי מטעמי צנזורה בחר להסוות את שמה. אודיסה עירו, שממנה הוא יוצא לדרך, קרויה בשם – אשדות, והיא כמין סניף לארץ־ישראל. “ובכל יום ויום אוניות יוצאות ובאות מיפו לאשדות ומאשדות ליפו, אוניות נושאות כל טוב ארץ הקדם וארץ הצפון.” (עמ' 17). דומה כי מסחר יֵין ארץ־ישראל, שבו עסק באודיסה, הוא שגרם ללוינסקי ליחס חשיבות כה רבה לקשרים המסחריים שבין עירו לארץ־ישראל בשנת 2040.

המספר ואשתו מגיעים באונייה לחוף יפו ומתאכסנים ב“מגרש שלום”, היא האכסניה הצפונית אשר בטבור העיר. רבים מהאורחים באים מכל העברים במסילת החשמל, במגדל הפורח ובדרך הים. מחלון חדרם אשר במכפלה הרביעית נראית העיר יפו בכל יופייה, גניה ופרדסיה, והמושבות והכפרים העוטרים אותה: מקוה ישראל, ראשון לציון, פתח תקוה, יהוד, מיכאל, חובבי ציון, חדרה, באר בנימין, נחלת בנימין, אשל אברהם, שדה מנוחה, בית יעקב וגבע. לוינסקי מוסיף שמות יישובים שטרם נוסדו כטוב עליו דימיונו, ולעיתים הוא קולע לשֵם שאכן התחדש, אך לא במיקומו.

כדי לעמוד על הווי החיים בארץ־ישראל הוא קורא את המודעות והידיעות בששת מכתבי־העת, כלומר העיתונים, המופיעים ביפו: “המודיעים מיפו”, “קול העם”, “המגיד מיפו”, “השרון”, “חדשות מיפו” ו“המאה השמינית”. הידיעות, תודה לאל, כולן טובות. ובאשר למודעות, יש למספר שיטה. אם תקרא “מודעות” מרופאים כי ירפאו כל נגע וכל מחלה, ובתי־המרקחת יודיעו כי יש איתם אמצעים “ידועים” לכל נגע ומדווה, לכל זב ומצורע – אות הוא כי המחלות ההן מצויות מאוד בעיר ההיא. אם תקרא כי “גופות צעירים” מבקשים להיות סוכנות או אומנות אצל רווקים יחידים – אות כי יש ויש גופים העומדים להימכר, ויחידים הנכונים לקנות מיני סחורות יפות אלו. (עמ' 32). וכן הלאה וכן הלאה, אבל, תודה לאל, רוב המודעות בעיתוני יפו הן של אנשים המחפשים את בעלי הקרקע הקודמים כדי להחזירה להם בשנת היובל ת"ת (2040) אבל יש גם ממודעות ממין אחר, על חגים ושמחות, תכשיטים ובגדים, כמו:

“המודה האחרונה בירושלים! במשתה הערב בבית הנשיא במוצאי־שבת לבשה בת הנשיא לבוש תכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן. לבושים כאלה על־פי הבנייה והגיזרה ההיא, אפשר להשיג בחנות של בגדי נשים לשרה בת טובים, רחוב הצפוני מיספר כ”ד." (עמ' 33).

וכן המודעות של מדפיסי הספרים. הנה מודעה מדהימה באקטואליות שלה, אשר לא תפוג כנראה גם בשנת 2040:

“האנציקלופדיה העברית מהדורה חדשה עם הוספות ותיקונים רבים תחת השגחת הפרופסורים זרחי ושמשי, חלק כ”ה, מן מוריה עד משה, יצא לאור עם מפות וציורים ותמונות רבות. להשיגו במחיר שקל אצל כל המו“סים במדינה ובחוץ־לארץ.” (עמ' 36).

ומה על “השאלה הערבית”?

הרצל באוטופיה שלו האמין, כידוע, בכוח הכלכלי היהודי שיביא טובה גם לערבים, ולא שיער כלל התנגשות על רקע של התעוררות לאומית. לוינסקי תמים ממנו. גבולות המדינה היהודית בעיניו הם: “כל חבל הארץ נחלת גד וראובן וחצי שבט המנשה, מדן עד דמשק ומדמשק עד נהר פרת, מנהר פרת עד בצרה ומבצרה לגד ומגד לקדמות ומקדמות לעיר מואב ומעיר מואב לתפל ומתפל לצקלג עד באר שבע על גבול ישראל.” (עמ' 63).

היהודים אשר התיישבו בתחילה במושבות הראשונות סביב יפו, הרחיבו לאט־לאט את גבוליהם עד שכם ועד הירדן, ויעברו גם את הירדן – “כי לא בחרב ולא בחנית ולא בחוכמת הדיפלומטים כבשו בני־ישראל את הארץ לפניהם, ורק שדות בכסף קנו, ובעד כל צעד ושעל שילמו בכסף מלא, ויכתבו בספר ויעידו עדים. והיהודים הם העם המיוחד בתבל, אשר יש לו ‘שטר מכירה’ על ארצו… אבל מה היתה הארץ טרם באו אליה היהודים? – כמוה כאין. שדות בלתי־מעובדות, גלי אבנים, מעי מפלה…” (עמ' 42).

פקיד מצודת שכם, מר אביעזר הענתותי, מראה למספר את תבנית המצודה ומספר לו על עבודת הצבא בארץ־ישראל. רק אחוז אחד למאה מבין הבחורים מבני עשרים שנה ומעלה חייב בה. בסה"כ יש בארץ ארבעים אלף שולפי חרב, ומשך שירותם שנה אחת, עם חופשה לעת הקציר והבציר. “עד הנה אמנם עוד לא נלחמו היהודים מלחמת תגרה – ורק מלחמות קטנות עם הבדווים בערבות פארן. כי שלום לישראל מכל העברים.” (עמ' 48).

בשכם נפגש המספר גם עם שר הפלך הנכבד שמוע בן זכור, “אשר היה שלוש שנים שר צבא מצטיין במלחמתו את ‘הזמזומים’ במזרח ים המלח.” (עמ' 50).

וירושלים?

היא בירת כל מדינות היהודים. גם חבל הארץ “נחלת צבי” ומדינת “בני משה” אשר בארגנטינה. מיספר תושבי העיר שלוש מאות אלף. גרים בה בני עמים ואמונות שונות, אך הרוב בה יהודי. יש בה אוניברסיטה והיכלי שרים ואצילים. נחל קדרון מלא מים על כל גדותיו. בהר הזיתים יש זיתים ובראשו מצפה כוכבים מהולל. רק הכותל המערבי בחורבנו עומד, כי עוד לא בא יום גאולתו.

“כירח תמים עשיתי בירושלים וכל העת ההיא לא נחתי ולא שקטתי. ביקרתי בבתי אוסף דברים עתיקים וסגולות החמדה, ביקרתי בתי־הספר, בתי השיר והזמרה, נכבדתי ל’קבלת פנים' בבית הנשיא שנבחר זה שנה, ביקרתי את ‘ישיבת הוועד הלאומי’, את השרים היושבים ראשונה בהנהגת העם, את מר יהושע בן יצחק שר ההשכלה, את מר אליהו גאון ראש האוניברסיטה, את הגאון מר שמואל בן חפני ראש הוועד הלאומי, את המשוררים אסף, הימן וידותון, את הסופרים והחכמים, את מערכות כתבי־העת הרבים, – – – ולו הייתי שם עוד שלוש פעמים ככה גם אז לא הספקתי לראות ולהתבונן בכול.” (עמ' 58).

* א.ל. לוינסקי: “מסע לארץ־ישראל בשנת ת”ת“. הדפסה ראשונה: “פרדס”, ספר ראשון, אודסא תרנ”ב, 1892. המהדורה שבידי: הוצאת כלל, ברלין 1922, תרפ"ב. ספריה כללית. 64 עמ'. Klal-Verlag \ Berlin SW63 \ Markgrafenster, 73. Copyright by Klal-Verlag, Berlin, 1922. Klal-Druckerei, Berlin.

1970

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 15.4.1971, במסגרת “ספר השבוע”

אברהם משה לונץ נולד בעיר קובנה ב־1854. בשנת תרכ“ט, היא שנת 1869, בהיותו בן חמש־עשרה, הוא עולה עם המשפחה לירושלים. יש אומרים – העלייה באה מפחד השפעת ההשכלה הקובנאית על הבן, ומסורת אחרת – נדר שנדרה האם לעלות בהגיע בנה לבר־מצווה. ומאז, בהפסקות מועטות של נסיעותיו לחוץ־לארץ לצורך הדפסת ספריו ולצורך בריאותו – נעשה לונץ עד למתרחש בירושלים למן שנת עלייתו, לפני למעלה ממאה שנה, ועד למותו בשנת 1918, זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי הגנראל אלנבי, ואולם עד ממש, בחינת אדם שעיניו רואות מה שהוא מספר עליו – היה לונץ רק עד שנת 1878, שהיא גם שנת ייסודה של פתח־תקווה, המושבה הראשונה בארץ־ישראל, כי הנה באותה שנה בדיוק, בהיות לונץ בווינה לצורך ריפוי עיניו שנחלשו מרוב עבודה בסידור ספרו “נתיבות ציון וירושלים” – התברר כי אין תרופה למאור עיניו, ולאחר ניסיונות ריפוי אחדים בווינה, נעשה לעיוור מוחלט. אולם גם עיוורונו לא מנע ממנו מלעסוק עוד ארבעים שנה במפעלו הספרותי־ההיסטורי החשוב לתולדות יישובה של ארץ־ישראל, והוא עומד בהבטחתו הנרגשת, אותה הוא מפרסם ב”הצפירה" מחודש תמוז תרל"ט, מיד לאחר התעוורו:

“עוד לפני ירחים שלושה, בשמעי את השם ‘עיוור’ יוצא מפי או מפיות אחרים – כמדקרות חרב היו ללבבי, ושערות ראשי סמרו מפחד לזיכרו. ועתה בקור־רוח אוציא בעצמי את המילה הזאת, כאילו לא תיגע לנפשי ולבבי מאומה. אהה! מי מילל לאברהם משה לונץ, כי בהיותו בן כ”ה יכהו עיניו מראות ולא יראה באור השמש כי יהל. שונאיי, או שונאי האמת והדעת – כי אנוכי לא פעלתי רע לאדם מעולם – יאמרו, כי יד ה' נגעה בי לרעה על חטאותיי כי עצמו מספור! בהיותי אחד ממייסדי בית־עקד הספרים בעיר קודשנו, או על עוררי את בני הנעורים לחוכמה ומדע, לשלוח במלאכה ידם, ולגעול בלחם־עצלות, או על הרהבתי בנפשי לכתוב – במ“ע חבצלת שנה שלישית, כי מהראוי ונכון כי מכל הנדבות אשר יובא אל ארץ הקדושה יודפס אחרי כן חשבון גלוי לעיני השמש וכהנה – – – בין כה וכה אחת היא לי: עיוור הנני כעת. אולם אך עיני בשרי קמו מראות, ועוד אעבוד עבודתי על הרי ישראל.” (עמ' 39).

הרמזים על “חטאותיו” כביכול נוגעים להתייצבותו של לונץ הצעיר לצד הכוחות המתקדמים בירושלים של אותה תקופה, המשכילים, שדוברם הראשי היה ר' ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון הירושלמי “חבצלת” (עמ' 15). לונץ, שראשית דרכו היתה כתלמיד ישיבה ונתמך ב“חלוקה”, לא היה יכול להתמיד לאורך ימים בהשתייכותו לחוג הפרושים־האשכנזים, בני ליטא, אליהם השתייך לראשונה באופן טבעי, ותקע עצמו בקהל החסידים המשכילים. ובזאת אף גזר על עצמו הפסד החלוקה, והיה עליו להתפרנס למחייתו כמלמד, ואף כאן נרדף כל אימת שלאביו של אחד מתלמידיו היה נדמה שהמורה מעיין בסתר בספרים אסורים של אפיקורסות.

ספרו הראשון של לונץ “נתיבות ציון וירושלים” יצא לאור בשנת 1876, בירושלים, – בדפוס הרב ר' ישראל דוב פרומקין, מו“ל “החבצלת” – כך נרשם בשער, ועוד נאמר שם על מהות הספר: “נתיבות ציון וירושלים יפלס נתיב לכל אחינו הנפוצים בארבע קצות הארץ בדרכי ציון וירושלים האבילות ויראה לכל איש את תואר ותכונת עי”ק ירושלים וסביבותיה מצבה ומעמדה. ומצב העם היושב עליה. החמרי והמוסרי ככל חוקי הטאפאגראפהיע דבר לא נעדר עם הרבה מראות וציורים פתוחי עופרת.”

בראשית שנת תרמ“ב, כלומר ב־1881, והוא כבר עיוור – מופיע הראשון בקבצי “ירושלים”, שנדפס ב”וויען, בדפוס של געארג בראג, המנהל פ. סמולנסקין." עד שנת תרע"ב [1912] הופיעו עשרה קבצי “ירושלים” שהיה, לפי הגדרת לונץ “מאסף ספרותי לחקירת ארץ הקודש, גלילותיה, קורותיה, קדמוניותיה, תולדות גדוליה וכל הנוגע לה בעבר ובהווה, בעזרת חכמים וסופרים מצויינים בארץ וחוצה לה.” (עמ' 362).

בקבצים הראשונים שם לונץ גם מדורים באנגלית ובגרמנית, כדי למשוך אנשי מדע שאינם יהודים ואשר מתעניינים בארץ הקדושה, וכדי להתמודד במידת מה עם פירסומים מדעיים שנתיים לתולדות ארץ־ישראל שכבר נתקיימו אותה תקופה בידי לא־יהודים ובשפות האנגלית והגרמנית.

בשנת תרנ“ה (1895) התחיל לונץ להוציא גם את “לוח ארץ ישראל”, ממנו הוציא עד שנת תרע”ב [1912] שבעה עשר כרכים. את מטרת הלוח הגדיר לונץ בשער הלוח הראשון:“לוח לבני שלושת הדתות הגדולות בצירוף המידות והמשקל, ערכי המטבעות, סדרי הפוסט [הדואר] והתיליגרף ועוד עניינים שונים בארה”ק. מאמרים, ספורים, תמונות, שירים וספירות המתארים מצב וחיי אחינו בערי ארה“ק ומושבותי'. מצב וחיי אחינו ומצב הקהילות בכל ערי ארץ הקדם. הדעות ממצב בתי הספר, החינוך והחסד, החברות, המסחר והאמנות בארה”ק."

הלוחות משמשים אוצר בלום להבנת החיים בארץ במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

עוד הוציא לונץ “מורה־דרך בארץ ישראל וסוריה”, בשנת 1891, שצריך היה להיות מקביל “במהותו ותוכנו למורה דרך הגרמני הנודע על שם מוציאו לאור ‘בעדעקער’.” (עמ' 363), אלא שלונץ התכוון בראש ובראשונה לתייר ולעולה (אז אמרו המהגר) היהודי.

כמו כן החל להוציא משנת תרכ"ז (1897) ספרים מאוצר ספרות ארץ ישראל, בהם ספר “כפתור ופרח” לרב אשתורי הפרחי “הראשון בחוקרי ארץ הקודש”, ספר “תבואות הארץ” לרב יוסף שווארץ, קובץ “המעמר” וכן שקד בשנותיו האחרונות על הוצאה חדשה של התלמוד הירושלמי, וזכה להוציא רק מסכתות אחדות.

על פרשת חייו של לונץ, הספרים והקבצים שהוציא, קשייו ומאבקיו, גם הערכת מפעלו ההיסטורי־התיעודי, מפעל שערכו בחד־פעמיותו – על כל אלה מספר הביבליוגרף ג. קרסל, שהתקין את המבוא לקובץ הכתבים, ואף ערך את מבחרם. קרסל אינו נלאה להדגיש במבואו את החוש המדעי שהיה ללונץ בכך ששימר ואסף פרטים, תעודות, עובדות ותיאורי חיים יקרי ערך, אשר בלעדם לא תיתכן הבנת קורות היישוב היהודי בארץ במחצית השנייה למאה הקודמת [ה־19]. הפרטים שמביא לונץ בלוחותיו, גם הללו שכל כוונתם היתה לתת מורה־דרך שימושי בהילכות חיים בארץ בפרטים של יום־יום, כל אלו מתבררים עתה כאוצר בלום להכרת אותה תקופה.

הדו“חות ששקד להביא מן המושבות בכל לוח חדש, המונוגראפיות שלו, תיאורי ירושלים, כי לונץ לא היה רק אספן, מורה־דרך ומשמֵר, אלא גם חוקר בזכות עצמו. ואולם בעיניי מצאו יותר מכל חן אותם פרקי תיאור מופלאים מתוך “לוח ארץ ישראל”, בהם מספר לונץ בפשטות שנראית כיום ציורית ובעלת ניחוח משכר – על חיי יום יום בירושלים. טיבם של תיאורים אלו הוא כיין המשומר, ככל שהם עתיקים יותר, כן משתבח טעמם. עולם שלם מתגלה בפנינו בסעיפים של סקירה שנתית, עובדתית לכאורה, על ירושלים בשנת תרכ”ט (1869), ועל אורחות החיים בה: המצב הכלכלי וחיי הבית, אפיית הלחם, השגת הבשר, עשיית יין, יום הכביסה, המאור, התלבושת, החיים החברתיים. עולם שלם מתחייה בפנינו עם קריאת הדפים האלה.

הנה למשל תיאור עשיית היין, שאגב נהוג היה לעשותו כך גם במושבות הראשונות:

"המשפחות האמידות, וביחוד אלה שכבר התאזרחו פה והיה להם המקום המוכשר והכלים הנחוצים, נהגו לעשות בעת הבציר בעצמן יין די צורכם עד הבציר הבא. סדר עשייתו היה באופן היותר פשוט: בעלי הבתים קנו את ענביהם בסוף הבציר, לאמור בין כסא לעשור, או מיד אחרי הסוכות, שאז נתבשלו הענבים וגם נצטמקו מעט, ונותנים יין דשן וטוב. שוק הענבים היה אצל בית המכס, שהיה סמוך לשער יפו מבחוץ. ובעלי הבתים שעשו בעצמם יין, הרוויחו ריווח מישנה: כי מלבד הריווח שמוזג מרוויח בעד שכר עבודתו הרוויחו גם מס היין שעושה יין לעצמו פטור ממנו. הענבים הושמו באגנות־נחושת גדולים, והותלשו מאשכולותיהם (המלאכה הזאת נעשתה על הרוב על ידי נשים), ובכלות התלישה נכנסו הדורכים – אחרי אשר רחצו את רגליהם למשעי – לתוך האגן, וידרכום עד אשר נמלא האגן בדמיהם, ואז נשפך הכול, לאמור, העסיס יחד עם הזגים והחרצנים, לתוך כדי חרס גדולים המיוחדים לזה, שעמדו בהמרתף שמתחת להבית (ואלו שרצו שיינם יהיה מתוק מאוד הניחו את הענבים להתייבש בשמש יום או יומיים). וככלות היין את תסיסתו הוציאו ממנו את הזגים והחרצנים ויכבשום במכבש עץ למען הוציא מהם את התמצית שאפשר להוציא. ואחרי עבור זמן קצר סיננו את היין במסננת בד לזכותו משמריו (והזגים והחרצנים נמכרו להמוזגים להוציא מהם יין שרף).

ובכל ערב שבת ומועד לפנות ערב ירד בעל הבית להמרתף ושאב יין הדרוש לו לכל השבוע. ובסוף הקיץ לפני הבציר החדש, היה מריק את השיירים מהכדים ושופכם בבקבוקים, והקיפם [אולי – פקקם] היטב, והכדים הורחצו ונתייבשו להכינם להבציר הבא. ויש שנהגו להטמין בכל שנה בקבוקים אחדים משיירי יינם באדמה (לבלי יחמץ) למשמרת, והיו משפחות שכיבדו בנשואי בניהם את המסובים ביין משנת הולדת החתן או הכלה." (עמ' 216).

למי שמתכוון לכתוב רומאן על הימים ההם מזומן ומשומר אוצר בלום ב“לוחות ארץ־ישראל” של לונץ. טוב שלעת עתה יש בידינו לפחות מבחר מלוחות וקבצים אלו, שהינם ספרים נדירים ויקרים שאין הקורא יכול אף לחלום להכניסם בצל קורת ספרייתו. הבה נקווה כי תימצא בבוא העת דרך נאותה להוציא מחדש את כל כתביו של לונץ, או להוציא מהדוות מצולמות של כל קבציו וכתביו, או להעתיקם בסידור חדש. כל אלה הם עניינים יקרים למדי ומכוונים לקהל קוראים מצומצם המורכב מאנשי מדע וממשוגעים־לדבר, וספק אם יימצא המימון לכך, ויש אפוא לראות מטרה רחבה יותר זו – כתקווה שלעתיד לבוא.

* “נתיבות ציון וירושלים”. מבחר מאמרי אברהם משה לונץ. ערוכים בצירוף הערות ומבוא מאת ג' קרסל. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א, 1970. 392 עמ' בצירוף לוח השמות והעניינים ושער לועזי.

*

אסתר ראב: המרתף

בקובץ גן שחרב

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על־ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות־כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק־עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי־ענק מזכוכית, נתונים בכלי־נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ־הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז־עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי־ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת־עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי־הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן־זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי־מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת־קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא־ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים־ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית־המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי־החלב הערביים, כדי־חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב־הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג’ארות [כדי־חרס] גדולות מלאות דבש־אזוב ודבש־תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות־ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת־ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים־גושים שחורים ומסוכרים; חוטי־ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות־עץ עבות, שתי־וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות־אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי־החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות־שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת־גיגיות־נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק־הלחם. מערכת־גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל־חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית־הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

“להפסיק!”

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון־לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח־יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי “לנגן”, לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי־הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה־למחצה.

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902–1905 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 29.11.1968. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ': 74, וכן בכרך “אסתר ראב / כל הפרוזה”, 2001.

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 12.2.1971

בשנת 1935, חמש שנים לאחר מותו של דוד הרברט לורנס (1885–1930), הופיע באנגלית ספרה של ג’סי צ’מברס על לורנס. ג’סי צ’מברס מספרת על חיי משפחת לורנס בעיירת הכורים איסטווד שליד נוטינגהם, על הוריו, התבגרותו, חייו כסטודנט, ועל ספרו “בנים ואוהבים”.

המיוחד שבספרה של ג’סי צ’מברס הוא היותה היא עצמה אחת מגיבורות הרומאן “בנים ואוהבים” – מרים. ולא זו בלבד שהיתה גיבורת הספר אלא שלורנס, לאחר שכבר נפרד ממנה, וחי עם אשתו־לעתיד, פרידה פון ריכטהופן (שהיתה אם לשלושה ילדים שעה שהכירהּ, ומבוגרת ממנו בארבע שנים) – שולח לג’סי את הגהות ספרו “בנים אוהבים” (אותו כתב וחזר וכתב מחדש ארבע פעמים) – ומצפה לשמוע את דעתה על הספר, אשר בו פרשת אהבתם שלא עלתה יפה משמשת אחד משני הצירים המרכזיים של העלילה.

כותבת ג’סי בספרה: “לורנס ציפה ממני שאתקיף אותו, הוא ידע שאני מוכרחה להיפגע, וחשב כי ודאי ארגז ואכעס. אך הוא לא הבין שהפגיעה היתה עמוקה מכל כעס. זה חדר לשורשי רגשותיי כלפיו ושינה את השקפתי על טבעו.” (עמ' 211).

ספרה של ג’סי מאשר, בעדות ממקור ראשון, כידידתו מילדות, שכנתו ואוהבתו – את מה שכל חוקרי לורנס וקוראיו חשים למקרא “בנים ואוהבים” – השתעבדותו היתירה לאימו, בוזו לאביו, חוסר יכולתו לאהוב בשלמות, ושאפתנותו היתירה.

פרידה, שפירסמה אף היא ספר על לורנס, בשנת 1934, מספרת כי ב־1914, והוא אז בן עשרים ותשע, ומאחוריו פירסום שני ספריו הראשונים בלבד – “הסוס הלבן” (1911) ו“בנים ואוהבים” (1913) – אמר לה: “אני אשנה את העולם למשך אלף השנים הבאות!”

יחסיו של לורנס עם פרידה היו לא פחות סבוכים. קתרין מנספילד שהתה פרק זמן, יחד עם בן־זוגה (עדיין לא בנישואים) הסופר מידלטון מורי – בחברת לורנס ופרידה, בבית מרוחק מחוץ ללונדון; שהות שהביאה את לורנס לכתיבת ספרו “נשים אוהבות” (נכתב ב־1916. נדפס לראשונה ב־1920). דמותה של גודרין – שמגלמת אותה גלנדה ג’קסון בסרט המוצג בימים אלה (1971) בתל־אביב – מושפעת כנראה מאופייה של קתרין מנספילד. והנה, קתרין מנספילד עצמה כותבת ומתארת באחד ממכתביה (11.5.1916) מלחמת־אגרופים ממש בין לורנס לפרידה. “למחרת,” מוסיפה מנספילד בשאט נפש, “הוא רץ להביא לה ארוחת־בוקר למיטתה והיה מתקן לה את מגבעתה.”

אגב, על פשר היחסים ההומוסקסואליים בין שני הגברים ב“נשים אוהבות” אפשר ללמוד ממכתב ששלחה פרידה לורנס ב־1953 [אולי 1935] (והיא כבר נשואה לגבר אחר) למידלטון מורי, שם היא אומרת, בין השאר:

“אם הוא (לורנס) היה ממשיך לחיות וזוכה לאריכות ימים – אתם הייתם בוודאי נעשים ידידים של אמת. כה נואש היה רצונו שאתה תבין אותו. אני חושבת כי ההומוסקסואליות שבו היתה שלב קצר, שנבע מיסורים רבים. אני נלחמתי בו וניצחתי, ואילו הוא חפץ במשהו עמוק יותר – ממך.”

אך פרשות אלו שייכות לתקופה מאוחרת יותר בחיי לורנס, ואילו “בנים ואוהבים” (שאף הוא הוסרט, והוצג בארץ) עומד בסימן שני תאריכים מכריעים בחייו – ניתוק יחסיו עם ג’סי צ’מברס בשנת 1906 (“היא רוחנית, אך אינה מושכת אותי”) ומות אימו ממחלת הסרטן, בחודש דצמבר 1910. על שיחתם לאחר לוויית אימו מספרת ג’סי צ’מברס:

“חיכינו זמן מה, ואז לפתע הביט בי לורנס באינטנסיביות. ‘היודעת את – תמיד אהבתי את אימא.’ אמר בקול חנוק. – ‘אני יודעת שכך הוא הדבר.’ עניתי. – ‘איני מתכוון לכך,’ פנה במהירות ואמר: ‘אהבתי אותה כמו מאהב, ומשום כך לא יכולתי מעולם לאהוב אותך.’ – ועם זאת הוא נתן לי בשקט טיוטה של שירים שזה עתה כתב: ‘הסוף’, ‘הכלה’ ו’האם הבתולה'.” (עמ' 184). נושא שיריו של לורנס היה כמובן, אימו המתה. אפס קצהָ של פרשת חייו הסבוכים של לורנס.

אי אפשר להבין את רומאן ההתהוות של פול מורל, גיבור “בנים ואוהבים”, בן־דמותו של לורנס הצעיר, מבלי להתייחס לחייו של לורנס עצמו. אביו, ג’ון לורנס, היה כורה פחם, בחור יפה שקסם לאימו בצעירותה ואחר כך נסתאב, בשכרות, אבל פירנס בעמל כפיו, משך שנים ארוכות, את משפחתו. על כך זכה לבוז מצד אשתו וכל ילדיו.

אימו של לורנס, לידיה בירסדאל לורנס, היתה מורה, ממשפחה “מיוחסת” יותר ובעלת השכלה, וכל ימיה מיררה את חיי האב, מהיותה חשוכת אהבה ומפני שחשה עצמה מרומה בחיי נישואיה.

ב־1901 נפטר אחיו הבכור של לורנס, ארנסט (הוא ויליאם ב“בנים ואוהבים”), ומעתה הופנו אהבת האם וכל תקוותיה לעבר בנה דוד הרברט. באותה שנה אף הכיר הנער את ג’סי צ’מברס והחלה נפרשת ידידותו עימה. מהיותו חולה שחפת מגיל צעיר לא היה יכול הנער דוד הרברט להמשיך במקצוע אביו, ולכך נילוותה האמביציה החזקה של האם – להנחיל לבנה גורל נעלה יותר מזה של אביו הגס והפשוט. בעיני האב היה לורנס כל ימיו בטלן, ובהראותו לאב את ההמחאה הגדולה הראשונה שקיבל מהמו"ל שלו, תמה הזקן בכעס: “והרי אתה לא טעמת מימיך טעם מלאכה כשרה!”

גיהינום חיי הנישואים של הוריו, שעל ראשיתם שמע מפי אימו בימיה האחרונים, ואת המשכם חזה על בשרו מילדותו – הוא הרקע לחלקו הראשון של הרומאן. אלה הם יחסים סטרינדברגיים במהותם. אהבתו הנואשת של לורנס לאימו, ותלותו בה, עושות אותו לאימפוטנט רגשי:

“הידעת, אימא, חושב אני שיש בי משהו שלא כתיקונו. שאיני יכול לאהוב. כשהיא (במקרה זה – אהבתו השנייה, קלרה) איתי, בדרך כלל, הנני אוהב אותה. לפעמים, כשאני רואה אותה כראות את האישה, אני אוהב אותה, אימא; ואחר, כשהיא מדברת ומבקרת, יש שאינני שומע לה כל עיקר.” (“בנים ואוהבים”, עמ' 438). ועוד הוא ממשיך ואומר: “מרגיש אני לפעמים, אימא, כאילו עשיתי להן, לנשים שלי, מעין עוול.” (שם), ו“לעולם לא אמצא את האישה הנכונה, כל עוד את חיה.”

הצד הרוחני, השכלתני, הרגשי והשתלטני, שמגלמת אותו בעיקר מרים – מזכיר לו תמיד את ההשוואה לאימו, ואז, בפחד מפני חילול הטוהר והבתוליות, שהוא מייחסם לאימו – הוא נרתע מיחסים מיניים, אם כי חפץ בסתר ליבו “להיכבש” על ידי נשים שכאלה, באופן פאסיבי, חסר אחריות. ואילו ברגעי עינוגו, בעת שהוא חופשי ומשוחרר באמת, הוא רואה באישה אישה סתם, אובייקט למילוי תאוותו (מן הסתם כדרך אביו באימו), ואינו יכול לקשור עצמו לאישה מבחינה רגשית, להכיר בעצמיותה, ולעמוד בתביעה לאחריות, כתביעתה של מרים:

“תכופות, בהיותו לוהט, הרחיקה פניו ממנה, החזיקה אותם בין ידיה והסתכלה בתוך עיניו. אי אפשר היה לו לעמוד בפני מבטה. עיניה האפלות, המלאות אהבה, רציניות ובוחנות, היו מכריחות אותו להפנות פניו הצידה. אף לרגע אחד לא נתנתהו לשכוח. ושוב היה עליו לכפות על עצמו מתוך ייסורי־נפש את רגש האחריות בעדו ובעדה. מעולם אי־אפשר היה לו להינפש, להתמסר לרעב הגדול ולסתמיות של התאווה. מוכרח הוא לחזור ולהיות ברייה חושבת, מיושבת בדעתה. כמו מתוך התעלפות של תאווה קראתהו לשוב אל הקטנות, אל היחס האישי. הוא לא יכול נשוא זאת. רוצה היה לצעוק: ‘הניחי לי – הניחי לי!’ אולם היא רצתה שיביט בה בעיניים מלאות אהבה. עיניו, המלאות אש תאווה אפלה, סתמית, לא היו שייכות לה.” (עמ' 361).

הרקע הוא מאוד ויקטוריאני – התהום בין הבשר לרוח. האישה השתלטנית והרוחנית מול האישה הפשוטה והיצרית. לא לשווא העריץ לורנס את “ג’וד האלמוני” להארדי וכתב עליו פירוש, מנקודת ראותו שלו.

יחסו של לורנס אל אימו אינו פשוט כלל. ממש מפתיע המהפך הבא לקראת סוף הספר, כאשר במחלתה הוא מרעיב אותה, למען תדעך מהר, ולבסוף אף מוסך רעל בכוסה – כביכול למען גאול אותה מיסוריה, אך גם כדי לנשום לרווחה. הוא בעצם רוצח אותה.

ואמנם ב“בנים ואוהבים” כמו סתם לורנס את הגולל על השפעת דמותה של אימו על חייו וספריו, והחל בדרך הארוכה לגילוי הוויטאליות האבודה של החיים, אל הפראי והחושני. אל הדם והטבע, ואולי גם אל דמותו הגסה והגברית של אביו, או אל המוניותה ויצריותה של פרידה?

ההתגברות על האם היא הניסיון להינתק מן השכלתנות החמורה, לפרוק עול. ואולם – ההשתחרר לורנס אי פעם באמת מן הצורך להיות משועבד, ומשכלתנות יתירה?

והערת סיום: תרגומו של ד"ר שמעון גינצבורג שוב אינו מספק כיום, וראוי היה להוציא את הספר בתרגום חדש.

* ד.ה. לורנס: “בנים ואוהבים”. תרגם מאנגלית ד“ר שמעון גינצבורג. הוצאת ספרים “מצפה” בע”מ. תל־אביב, תרצ"ד, 1934. שני כרכים. 518 עמ'.

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.5.1971

על הסופר הרוסי ניקולאי לסקוב (1831–1895) מספר ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב, שהתיידד עימו “ידידות מוזרה”:

“זכור לי ביקורי בדירתו הבודדה, בקומה החמישית של בית נאה ברחוב האצילים סרגֵיובסקה הקרוב לגן הטברי. הוא ישב בדד בחברת הכלבלבים, שהיו מקדמים כל הבא אליו בנביחה עזה והיו מתלבטים בין הרגליים בחדר־עבודתו הלא־גדול, שהיה משוטח בשטיחים ובו היו מצופפים כל מיני רהיטים רבים כבחדר אישה. הקירות מעוטרים היו בתמונות, רובן איקוניות, משהו מכומר היה בפני בעל־הבית. איש בימי העמידה, מסורבל, עיניו עיניים ערמומיות של איכר אוקראיני ותנועותיו מחוצפות קצת. עם כל חופש־הדעות שלו, היה לסקוב מדבר מתוך חיבה מיוחדת על תמונות הקדושים שבביתו. הוא התרעם על היהודים, ‘הרואים בפולחן האיקונין של הנוצרים עבודת אלילים’.” (על־פי לכסיקון לספרות העולם מאת יוחנן טברסקי. כרך ג‘, עמ’ 132).

אכן, לסקוב לא אהב ביותר יהודים. בחוברת “מולד” (מארס 1971) כותב עליו שמואל אטינגר, במאמר על שורשי האנטישמיות הסובייטית ומאבק היהודים:

“ברומאנים של פיסמסקי ושל דוסטוייבסקי, בסיפורים של לסקוב, איש הכספים היהודי הוא פושע. המהפכן היהודי – מסית לרצח ובוגד בחבריו. יהודי צולב ילד בן ארבע אל הקיר, כורת אצבעותיו ומתענג על גסיסתו. צמאון היהודים לדם ילדים נוצריים הוא בגדר עובדה מוכחת בחוגים האלה.” (שם, עמ' 612).

מאחר שאותם סיפורים, שבהם מוצגת דמות היהודי באור שלילי או נלעג, לא תורגמו לעברית – לא נוצרה בלב הקורא העברי דיעה קדומה כלפי לסקוב. אדרבא: סיפורו המקסים ביופיו “ליידי מקבת מחוז מצנסק”, שתורגם לעברית בתש“ז [1947] בידי ישראל זמורה (“מחברות לספרות”) ושב וניתרגם בידי צבי ארד (“ספרייה לעם”, עם עובד, 1967, תשכ"ח) – דומה שכבש את לב הקורא שלנו וגילה לו סופר רוסי מקסים, שנון ומרתק בצבעוניות ובחיות תיאוריו ודמויותיו. אגב, באותו כרך של “הספרייה לעם” מצויים גם סיפוריו “אמן התסרוקת”, “הדחליל”, “שוד”, “החיה” ומנזר הקאדטים”. הסיפור “ליידי מקבת ממחוז מצנסק” (1865) שימש יסוד לאופרה של שוסטאקוביץ.

לסקוב היה בבחרותו סוכן־נוסע ברחבי רוסיה ובערי השדה. הרומאנים הראשונים שלו, שבהם תיאר את ה“ניהיליסטים” משנות השישים [של המאה ה־19] תיאור שלילי – לא זיכו אותו בהכרה אמנותית. עוד קודם־לכן, בעקבות פולמוס חריף שהתעורר נגדו בעיתונות הראדיקאלית של רוסיה – יצא תקופת זמן לחוץ לארץ, שם כתב את הרומאנים הראשונים, ועם הופעתם “הקדיח את תבשילו כליל בעיני הקהל.” רק מ־1872 מתחיל לסקוב להכניס ליצירותיו את כל שכבות העם הרוסי – כוהני־דת, בורגנים זעירים, פקידים ופקידונים, בעלי מלאכה ואינטליגנטים, צמיתים ובעלי־אחוזות; ומאז, כנראה, מתחילה גם הצלחתו האמנותית.

“הנודד הקסום”, שתורגם בידי יצחק שנברג [שנהר] עוד ב־1946, הוא פיקארסקה רוסית עממית, כמיטב מסורת כתיבתו של לסקוב. הנודד הקסום, איבן סיביריאניץ' פליאגין, הריהו נזיר־ענק הנוסע באגם לאדוגה, ותוך כדי נסיעתו מספר לקהל על חייו רבי־התלאות. צורת סיפור זו משמשת ללסקוב אמתלה לתאר פינות שונות ומשונות – חיי נער צמית באחוזה, משרת, עגלון, “קונֵסֵר” (כלומר, מבין – בסוסים), שבוי בידי הטטרים, חייל בצבא הרוסי, רוצח על כרחו – כל אלה מעלילותיו הנפלאות של הנודד הקסום.

גורלו של איבן, הנודד הקסום, נחרץ עקב רצח־בשגגה של נזיר זקן, שאותו היכה בשוטו מעל עגלתו בעודו נער. ומאז עומדים כל חייו בסימן נבואתו של אותו נזיר, שבא אליו בחלום ואומר לו:

“פעמים הרבה תהיה על עברי־פי־אבדון ולא תאבד, עד כי יבוא עליך האבדון ואז תזכרה נדרה של אימך שנדרה עליך והלכת אל בין הנזירים.” (עמ' 22). והנה, גם השהות במנזר, בערוב ימיו, אינה מביאה את המנוחה לנפשו של איבן. אדרבא, עוד חושדים אותו בשיגעון, ושולחים אותו באונייה להתפלל על קברם של קדושים.

דומה לאיבן בעממיותו הוא האיטר שתום־העין, פועל מתכת רוסי, בסיפור “האסיר”, שזמנו ראשית מלכותו של הצאר ניקולאי. תוכנו של הסיפור ממזג הומור, אירוניה וביקורת חברתית על סדרי המשטר ברוסיה. ואילו “פבלין” מספר על התאהבותו הנוגעת ללב של איש קשיש, אחראי על בית־מגורים, פבלין שמו, ביתומה צעירה, בת למשפחה מיוחסת, שנשארת לגור בחסותו. פרשת נישואיו עימה, וכיצד השיאה אחר כך לאחר, ובמות האחר עברו שניהם לגור במנזר.

סוד קסמו של לסקוב בצבעים החזקים, שאף פעם אינם גדושים מדי. “הנודד הקסום” מלא אכזריות, יצרים, רוע־לב, וגם קבלת הדין ופאטאליזם. חייו של איבן, הצמית־הסייס־החייל־הנזיר – הם בבחינת מעשייה פיקארסקית. הקורא מחפש את הלקח, את המשמעות – ואינו מוצא בסיפור יותר ממה שיש בו: חיים. כי התאווה לספר, המעשייה, היא העומדת ביסוד אמנות זו, הכובשת את הקורא בסגנונה הבלתי־אמצעי.

אותה עממיות מציבה בוודאי קשיים רבים בפני מתרגמי לסקוב לעברית. חינו של הסיפור “ליידי מקבת ממחוז מצנסק” (מהדורת “ספרייה לעם”) מתגבר על לבושו העברי, אך קשה לומר שהקורא רץ בקריאה ונהנה מן הנוסח העברי. מקשיים דומים סובל גם תירגומו של יצחק שנהר ל“הנודד הקסום”. מצד אחד, יש חן רב לשפת הנוסח העברי, יש הומור ויש צורות ביטוי מוזרות שמוסיפות לחן הסיפור. ומצד שני – יש קטעים אשר מרוב הצטעצעות לשונית אינם מובנים כמעט, כמו:

“כל פועל אצלם שרוי בשבעת לחם, ולבושו לא מרקועים, כי אם כל אחד נתון בפרקס מובהק, וברגליו נעלות עם חזינות של ברזל לבל תיתקל הרגל בשום מקום; ועובד הוא לא בטרחות אלא בשום־שכל, ויש לו מושכלות עימו. כל אחד – מאמרות־המכפלה תלויות לו לנגד עיניו, ולידו לוח של מיחוי: כל מה שאומן עושה הריהו מביט אל המכפלה ומשווה בשום־שכל, ואחר כך כותב כתיבה על הלוח ומוחה משהו ועושה מעשה של דיוק: ככל שכתוב במספרים כן ייעשה במעשה. ובבוא יום חג מתכנסים הפועלים זוגות־זוגות, נוטלים מטה־לכת ביד ויוצאים לטייל בשובה ונחת כיאות.” (עמ' 147–246).

יש אמנם גם כיום בקירבנו מתרגמים ועורכים מבני הדור הישן אשר רק עברית כזו נחשבת בעיניהם שפת ספר, אך לאושרנו אין דעתם נחשבת. ואילו מבחינת צורכי הקריאה של הדור הצעיר בארץ, מתבקשים מאליהם תרגומים חדשים, ולא רק לניקולאי לסקוב.

אגב, בשני מקומות השתמש שנהר בביטוי “יודאי” (עמ' 32), ו“יודי” (עמ' 146), אולי כדי לרכך את השימוש של לסקוב ב“ז’יד”, שדומני נהוג לתרגמו “יהודון”, כמילת גנאי.

* ניקולאי ס. לסקוב: “הנודד הקסום”. “פבלין”. “האיטר”. תירגם מרוסית בצירוף אחרית דבר – יצחק שנברג. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תש"ו, 1946. 256 עמ'.

עברית: 1921

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 23.7.1971

כאשר הגיע לארץ בוריס גפונוב התבשרנו כי בתוכניתו לתרגם לעברית גם את “גיבור דורנו” ללרמונטוב. נקווה כי כוחותיו יעמדו לו להתגבר על מחלתו ולזכותנו בתרגום. עד שיזכה לכך נוכל לקרוא את “גיבור דורנו” בתרגומו של דוד שמעוני, שהופיע לראשונה לפני חמישים שנה.

מיכאל לרמונטוב, ממוצא סקוטי רחוק, נולד ב־1814 במוסקבה. סיים בית־ספר מהולל בפטרבורג, ונרצח בגיל עשרים־ושבע בדו־קרב בפיאטיגורסק.

בשתי השנים שלפני מותו, 1839–1840, נדפס בהמשכים בכתב־העת “רשומות המולדת” הרומאן “גיבור דורנו”, ובשנת 1840 הופיע בספר. בְּפֶּצ’וֹרִין Pechorin)), גיבור דורנו, יש ודאי קווים אוטוביוגראפייים חזקים משל לרמונטוב עצמו. פצ’ורין הוא בעל גאווה שטנית, רודף תענוגות ומבקש לו תפקיד טראגי בחיים – כל אלו תכונות שמנו בלרמונטוב עצמו. ב“גיבור דורנו” כאילו חווה לרמונטוב את הדו־קרב הגורלי, שבו הסתבך בגאוותו ובו נספה.

בשנת 1837, בהיותו בן עשרים ושלוש, הופיע שירו על מות פושקין, שפירסם את שמו ברוסיה כולה, וכבר בשיר זה כמו צפה את גורלו שלו: “אתם… אתם התליינים של כל נעלה וזך! / בצל החוק תחסו, בשמו תדגלו, / וכל משפט וחוק תשימו למשפח / אבל, בני נאפופים, עוד יש משפט אלוה! /…לשווא אל הדיבה תנוסו: לא תצליחו / עיני דיין־אמת בה לסנוור, / ובכל דמיכם שחורים אז לא תדיחו / דם הנקי של המשורר!”

מלשין המציא את שירו לצאר ניקולאי הראשון והחשידו ב“קריאה למהפכה”. לרמונטוב הוצא מגדוד משמר המלך, ונאסר והועבר לגדוד לוחם בקאווקאז, גדוד הדרגונים, למען יחסלוהו כדורי האוייב. כמוהו כפושקין – קאווקאז משפיעה עליו השפעה עמוקה, נופיה, הריה המשליגים, המכחילים, הם בימת הסיפור “גיבור דורנו”:

“נדמה, שהדרך הובילה השמיימה, יען כי הלכה הלוך והתרומם למלוא ראות העין עד אשר נעלמה לבסוף בעננה, שנחה עוד מהערב על פסגת הר גוּד כאיה המצפה לטרף. השלג חרק מתחת לרגלינו. האוויר נעשה דק כל־כך עד שהנשימה הסבה כאב. הדם היה משתפך בכל רגע אל תוך הראש, אך למרות כל אלה התפשטה חדווה בכל עורקיי ורגש של שמחה מלאני על שאני מורם ונישא כל כך מהאדמה. אמנם לא אכחד, שרגש זה ילדותי הוא, אולם בה במידה שאנו מתרחקים מתנאי החברה ומתקרבים אל הטבע, אנו נעשים לילדים שלא ברצוננו. כל הזר הרכוּש נופל כקרום מעל הנשמה והיא שבה להיות כמו שהיתה לפני וכמו שתשוב בוודאי להיות בזמן מן הזמנים. האיש אשר אונה לו לתעות כמוני בהרי־השממה, להסתכל יפה־יפה בשרטוטיהם המופלאים ולבלוע בצמא את האוויר המחייה נפשות, השפוך בנקרותיהם, יבין בוודאי את חפצי לספר, לצייר את תמונות הקסם הללו.” (עמ' 26–27).

בפברואר 1841 נוסע לרמונטוב לחופשה לפטרבורג בתקווה לקבל פיטורין מהצבא ולהתמסר כליל לספרות. בינתיים כבר הופיעו שיריו ו“גיבור דורנו”. אולם הממשלה דחתה את בקשתו וציוותה עליו לחזור תיכף ומיד לקאווקאז. במשך כל שנות ישיבתו בקאווקאז שפר עליו גורלו והוא ניצל מכדורי הצ’רקסים, הקאווקאזים, הגרוזים, הקברדים והצ’צ’נים. ניקולאי הראשון עצמו, בשלחו את הגדוד הטאנגיני להתקפה קשה על ההרריים, ציווה שלרמונטוב ישתתף בכל הפעולות הקרביות. לרמונטוב יצא שלם מכל הקרבות, אך נפל קורבן לגאוותו. במאי 1841, בדרכו בחזרה למקום־גלותו בקאווקאז, הוא מתעכב באמתלה של מחלה בפיאטיגורסק (עיר מעיינות־מרפא המשמשת רקע לחלק היפה ביותר שב“גיבור דורנו”, הסיפור “הנסיכה מרי”).

בעיר־המרפא מצויים שוחרי הרפתקאות לרוב, ביניהם היה גם המאיור מרטינוב, גנדרן ואהוב־נשים, שנשלח, כפי שמוכיחות תעודות שנמצאו, בכוונה לקאווקאז, כדי להתגרות בלרמונטוב. הוא היה לבוש מדי קאווקאזי והיה חגור חרב גדולה. לרמונטוב קרא לו “גוֹרץ” (הררי) בנוכחותה של אישה, והמאיור נפגע והזמינו לדו־קרב. בדו־קרב, ירה לרמונטוב, שהיה ראשון לירות, באוויר, ואילו מרטינוב היטיב לקלוע ולא החטיא את המטרה זה לא היה דו־קרב, אלא רצח – על־פי צו מגבוה.

“גיבור דורנו” פותח בהקדמת המספר, המסביר מדוע בחר באדם שלילי כְּפֶּצ’וֹרִין בתור גיבור הסיפור. הפרק הראשון – מסע של המספר בהרי קאווקאז בחברת שטאבס־קפיטן קשיש, מקסים מקסימוביץ, שמספר לו על פצ’ורין, קצין רוסי צעיר שהוגלה לצ’צ’נה שבקאווקאז. פצ’ורין מתאהב בנערה קאווקאזית צעירה, מוסלמית, בלה שמה, וחוטף אותה מאביה הנסיך. לאחר תקופת אהבה קצרה היא נרצחת בידי אוייב. דמותו המפחידה, הפטאלית של פצ’ורין, מסתמנת כבר מתוך הסיפור הראשון: אין הוא מוצא טעם בחייו, הוא משתעמם, כל אהבה נמאסת עליו: “החברה הגבוהה קילקלה את נפשי, דמיוני נסער תמיד, ליבי לא יידע שובעה. איני מסתפק בשום דבר: גם לצער גם לעונג אני מתרגל על נקלה, וחיי הולכים ומתרוקנים מיום ליום.” (עמ' 35). לאחר מותה הוא צוחק.

בפרק השני פוגש המספר לשעה קלה את פצ’ורין באכסניה נידחת שבהרי קאווקאז. פצ’ורין ממהר לנסוע לפרס באיזו שליחות. אפילו לשטאב־קפיטן הקשיש, מפקדו בצ’צ’נה, אין לו זמן. הזקן המסכן כמעט בוכה, ומוסר למספר את יומנו של פצ’ורין, עתה כבר אין לו חפץ בניירות.

חלקו השני של הספר: יומנו של פצ’ורין. בראשונה, הקדמה קצרה, ממנה נודע לנו, שפצ’ורין מת בדרכו חזרה מפרס. שלושה סיפורים מחיי הקצינים בקאווקאז מחזיק היומן: “טמן”, “הנסיכה מרי” ו“הפאטאליסט”. הצד השווה בכולם, ודמיונם לסיפור על בלה – שפצ’ורין מביא תמיד הרס ומוות על האנשים שהוא פוגש בהם, ואילו הוא נשאר תמיד משועמם. כמוהו כיבגני אונייגין. הוא סובל ממחלת העצבות האנגלית, ה“ספלין”. הוא מחרף נפשו, מתחבל, מסתכן – ואחרים סובלים.

פצ’ורין אינו נוכל. בסיפור “הנסיכה מרי”, שהוא אולי עיקר הספר, מתגלה פצ’ורין בכל מהפכי נפשו. הוא דמות טראגית, רדופה וחסרת־מנוחה, דמות שחוזרת ומופיעה אצל דוסטוייבסקי והאמסון. הוא מגיע לפיאטיגורסק, עיר־המרפא, ופוגש שם אישה נשואה, ויירה, אהובתו־לשעבר, ונסיכה צעירה ומקסימה, מרי, שמתאהבת בו דווקא משום שהוא נוהג בה בדרך קשה ומעליבה. אמנם הנשים הן בראש מעייניו – אך פצ’ורין אינו מסוגל לאהוב, ובייחוד בורח הוא מן הנישואין. הוא נוהג בגסות ובתימהון, הוא גם גבר מקסים ומושך. בפני הנסיכה מרי הוא מתוודה: “את הטובים שברגשותיי צפנתי בחובי, מיראה פן יהיו ללעג ולקלס, והם מתו מבלי לראות אור.” ובראותו כיצד אחרים מתענגים בלי כל התאמצות על כל אותן הנאות שאחריהן רדף בלי הרף – “אז נולד בליבי ייאוש, לא אותו ייאוש, שפי האקדח משמש תרופה כנגדו, כי אם ייאוש קר וחסר־אונים, המכוסה במסווה חביבות ומעולף בבת־צחוק נעימה. נעשיתי לבעל־מום רוחני.” (עמ' 103).

התנהגותו של פצ’ורין ופגיעתו בחבר תמים, גרושצינקי, שמחזר אחר הנסיכה – משניאה את פצ’ורין על חבורת הקצינים נפוחי השיעמום, שבעיר־המרפא. נודע לו שהם זוממים לגרור אותו לדו־קרב, שעתיד להיערך באקדחים ממולאי אבק־שריפה, אך בלא קליעים, למען הציגו כפחדן. פצ’ורין מסתבך בעסקי נשים, שוכב עם ויירה ונראה כפוגע בכבודה של מרי, גרושצינקי פוגע בו ומעליבו על כך. העילה לדו־קרב נמצאה. ומה שהחל כהלצה נעשה למסוכן, כשמתברר לפצ’ורין כי עתה מתכוננים לתת רק בידו אקדח בלא קליע.

ואולם פצ’ורין משחק את המשחק עד הסוף. בקיסלובודסק, אף היא עיר־מרפא, בסצינה דראמטית מאין כמוה, מלאת שנינות וברק, הוא מניח לגרושצינקי לירות בו תחילה. הוא דוחף את גרושצינקי לעמדה בה על הלה יהא להתוודות על תרמיתו השפלה, ואולם זה, בהבינו כי סודו התגלה, עומד על כבודו עד לסוף, ונופל תהומה, שדוד בכדורו של פצ’ורין.

ממש כייבגני אונייגין (1831) כך פצ’ורין – הורג את ידידו בדו־קרב. וגורל הפוך למחבריהם, כי כפושקין (שנהרג ב־1837), כך גם לרמונטוב – נהרג בדו־קרב. “גיבור דורנו” הופיע, כאמור, ב־1839־1840. שנה לאחר מכן, סמוך לאותו מקום, בפיאטיגורסק, לא השכיל לרמונטוב עצמו להימלט מן הפח של דו־קרב בלתי־הוגן ופלילי, אשר ממנו חילץ בצורה כה פקחית ושנונה את פצ’ורין גיבורו. ללמדך, שסופר גדול אולי נמדד בכך שהוא אינו לומד מן הניסיון של גיבוריו, משום שהוא נמשך אל כל אותם צדדים אפלים שבחיים, אשר מפניהם הוא, בתבונה רבה, מייעץ לגיבוריו ולקוראיו להיזהר.

* מ. י. לרמונטוב: “גיבור דורנו”. תרגום ד. שמעונוביץ. הוצאת א. י. שטיבל, ורשה, תרפ"א, 1921. נסדר אצל קראנענבערג. בילגוֹריי (פולניה). מהדורה חדשה: “מסדה”. וכן – מ. י. לרמונטוב, כתבים נבחרים (שירים ליריים, פואימות, גיבור דורנו), תירגם והקדים מבוא דוד שמעוני, ירושלים 1956.

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.3.1971

“טוניו קרגר” הוא סיפור בעל יופי נדיר ונשגב, מסוג הספרים שהשפעתם מכרעת על אנשים צעירים, ויש שהוא גורם להם להרהר על חייהם, ואולי גם לשנותם מיסודם, ולהחליט אם עומדים הם על צידם של “כחולי העיניים” כהנס הנזן ואינגה הולם, או שבוחרים הם בדרכו של טוניו קרגר, שהוא גם אמן וגם “אזרח אובד־דרך” (עמ' 69). עוול הוא, גם חסרון שאין לו תחליף, כי זה לנו כארבעים שנה שלא הופיעה מהדורה חדשה של תרגומו העברי של הספר, ודומה לעיתים שנשכח כליל.

“בית בודנברוק” (1901) מסתיים בדור הרביעי לבודנברוקים. הַנוֹ בודנברוק הוא, בלשונו של פיכמן, “ציץ חולני וענוג שנשמתו חיה כולה על הנגינה וממילא כבר מחוסרת כוח הסתגלות לחיים. – הכול הולך ופוחת.”

“טוניו קרגר” נדפס לראשונה ב־1903, ובו חוזר תומאס מאן על אותו מוטיב של המאבק בין האמן לחברה ובדידותו של האמן. וכל זה על רקע אוטוביוגראפי של משפחתו, משפחת סוחרים מכובדת בליבֵּק, עיר ההאנזה הצפונית. טוניו קרגר הוא גלגול מבוגר יתר של הנו בודנברוק. אימו של תומאס מאן מוצאה ממשפחה גרמנית מדרום־אמריקה, [ראו ויקיפדיה – תומאס מאן] – ומוטיב מכריע זה של מוצאה ה“דרומי”, ה“ים תיכוני”, הכהה והמוזי של האם, בניגוד לחומרה האזרחית־בורגנית של משפחת סוחרי־ההאנזה – מופיע ב“בית בודנברוק” וחוזר ב“טוניו קרגר”. אֵם אחת היא במהותה, אימו של הנו ואימו של טוניו.

את הקשר המהותי־הפנימי, גם ביוגראפי, להנו ולטוניו – אפשר למצוא גם בהאנס קאסטורפ ב“הר הקסמים” (אגב, גם “הר הקסמים” אזל, ולדברי ההוצאה העברית אין כדאי להדפיסו בפחות מאלף עותקים, למען תהיה המהדורה רווחית. ואינם מאמינים שיצליחו למכור אלף עותקים אפילו בעשר שנים!)

“טוניו קרגר” בנוי שלושה חלקים, שהאחרון שבהם חוזר, מזווית חדשה, על נושאי השניים הראשונים. בחלק הראשון מסופר של ילדותו של טוניו, שהוא שחרחר ודומה לאימו. על הערצתו לחברו הבהיר וכחול־העיניים, הנס הנזן. ההערצה, הקנאה ותחושת הזרות של טוניו מתגלגלות באהבה לאינגה הצהבהבה, שאף היא שייכת למעמד כחולי־העיניים. תור הנעורים מסתיים במעשי־כשל ובאכזבות, וטוניו עוזב את עיר מולדתו הקטנה, השוכנת לחוף הים הבלטי, ושׂם מושבו “בערים הגדולות של ארץ הדרום” (עמ 46). שם הוא נקלע בלי הרף בין שני מצבי רוח קיצוניים: “ספירת הרוח הקרה ולהט התאווה המכלה.” (עמ' 47), ושם הוא נעשה סופר.

החלק השני כולו דיאלוג נפלא של טוניו, עתה כבן שלושים וכמה, עם ליזבטה איבנובה, ידידתו, שהיא ציירת, במינכן. “ליזבטה איבנובה!” הוא אומר – “כלום רוצה את, שאהיה מהלך בחולצת־קטיפה קרועה או באפודת־משי אדמדמה? די לו לאמן בזרות הנפשית שלו. באופן חיצוני, לפחות, צריכים, לכל הרחוות, להתלבש בבגדים נאים ולהתנהג כאדם מהוגן…” (עמ' 53).

חבר לו לטוניו, הנוביליסטן אדלברט, ששונא את האביב מפני שמפריעו לכתוב. ועל כך אומר טוניו: “קטני־השגה הן אותם הסוברים, כי היוצר חייב להרגיש. כל אמן אמיתי ונאמן אינו אלא צוחק לתמימות של טעות זייפנים זו, צוחק מתוך עצבות, אך צוחק מכל מקום. כי לעולם אין המסופר צריך לשמש יסוד ועיקר, אלא החומר המחוסר עניין כשהוא לעצמו, שממנו יש לעצב מתוך שיקול־דעת מתון ומשעשע את הצורה האסתטית. אם מעוניין אתה יותר מדי במה שיש לך לומר, אם ליבך פועם בך בחמימות יתרה, אז מובטח לך כי תנחל כישלון גמור. אתה נעשה פתטי, סנטימנטלי, מגוחך… הרגש, הרגש הלבבי, החם, הוא תמיד בנלי ולא יצלח למאומה. ורק האכסטזות הקרות והגרויים של מערכת־העצבים הנשחתה שלנו יש בהם כדי לחולל אמנות. צריך שיהיה באמן משהו מחוץ לאנושי ובניגוד לאנושי, צריך שיעמוד במרחק רב מן האנושי וללא כל קשר עימו, כדי שיהא מסוגל לתאר אותו ולעצבו בשלימות ובטעם, או אפילו רק לנסות כוחו בכך. כישרון הסגנון, הצורה והביטוי קובע מלכתחילה את היחס הזה של איסטניסות וקור־רוח לגבי האנושי, ובמידה ידועה – את התבודדות האדם ודילדולו. שכן הרגש הבריא והחזק – את זה יש לקבוע ככלל – הוא משולל טעם. האמן פוסק להיות למן הרגע שהוא נעשה אדם ומתחיל להרגיש.” (עמ' 54–55).

ועוד הוא אומר כי “את האמן האמיתי – לא זה שהאמנות היא מקצועו האזרחי, אלא זה המקולל שנוצר לכך מתחילת ברייתו – תכירי במעוף עין אחד מבין המון אדם.” (עמ' 57). ויחד עם זאת מעיד על עצמו: “דעי, ליזבטה, בעומק נפשי אני הוגה לטיפוס האמן – מבחינה רוחנית, כמובן – אותו החשד, שהיה הוגה כל אחד מאבותיי הכבודים בעיר מולדתי הקטנה לכל מוקיון ומשחֵק מוזר, שהיה נכנס לביתו.” (עמ' 58).

על השקפתו הרומנטית הקרה עונה ליזבטה, שהיא רוסייה (ולא במקרה) – “אם כן אפוא: הפעולה המטהרת והמקדשת של הספרות, כיבוש היצרים בכוח ההכרה והמילה, הספרות כדרך אל ההבנה, אל הסליחה ואל האהבה, הכוח הגואל של הלשון, רוח היצירה כגילוי הנעלה ביותר של רוח האדם בכלל, הסופר כאדם המעלה, כקדוש – האם לבחון ככה את הדברים משמע, לפי דעתך, לבחון אותם שלא כהלכה?” (עמ' 60–61).

תשובתו של טוניו היא אחד המפתחות החשובים ביותר להבנת עולמו של תומאס מאן: “רשאית את להשמיע כדברים האלה, ליזבטה איבנובה, אולם רק ביחס ליצירת משוררייך את. ביחס לספרות הרוסית הנערצה, המסמלת במלוא מובן המילה את הספרות הקדושה שעליה את מדברת.” (עמ' 61).

טוניו ממשיך ומדבר על כך ש“בשום מקום שבעולם אין השתיקה והשעמום מצויים כל כך, כמו במסיבת אנשי הרוח, שנתנסו כבר בכל מיני ניסיונות. כל אמת כאן היא ישנה ומשעממת… אמנם כן, הספרות משרה עייפות, ליזבטה!” (עמ' 62).

על כך שב“מילה” הרי יותר משיש משום גאולת הרוח – יש אולי משום צינון הרגש והקפאתו: הסופר אינו תופס כל עיקר, כי אפשר להם לחיים להמשיך את קיומם גם לאחר שהובעו במילים ו“נגמרו” כביכול. וכשהוא מתוודה ומדבר על “החיים” הוא אומר: “רק הנורמלי, המהוגן והנעים הוא מלכות הגעגועים שלנו, הוא החיים, בבנליות המושכת שלהם! כי לא לזה ייקרא אמן, חביבה, שפסגת מאווייו הוא הדבר החריף ביותר, המוזר והשטני, שזרה לו הכמיהה אל התמים, הפשוט והחיוני, אל מעט ידדות, מסירות נפש, נאמנות ואושר אנושי –אותה הכמיהה הטמירה והמענה, ליזבטה, אל תענוגוות יום יום!…” (עמ' 65).

בפגישותיו עם קוראים, הוא אומר, מופיעים “תמיד רק אנשים מעונים, עלובים ואחוזי־געגועים ואף פעם לא איש מבין האחרים, מבין כחולי־העיניים, ליזבטה, שאינם נזקקים לרוח!…” (עמ' 66), וטוב שכך הדבר, “ואין להשיא על השירה אנשים, שנוח להם יותר לעיין בספרים על אודות סוסים” (שם) – שהרי האמנות היא הקוטב החולה, המנוגד לחיים, ועל הסופר להמית את האדם שבו למען יהא אמן, ואין דרך־ביניים.

פותרת לו ליזבטה את שאלותיו ומסיימת את השיחה: “שמע אפוא! הפתרון הוא זה, שאתה, היושב כאן לפניי, אינך פשוט אלא אזרח!… אתה אזרח תועה, טוניו קרגר – אזרח אובד־דרך.” (עמ' 68–69).

שלוש עשרה שנה לאחר שעזב את עיר מולדתו עורך טוניו מסע לצפון, מפני ש“כותבים שם בצפון, אותם הספרים העמוקים, הטהורים, המלאים הומור – אין אני יודע דבר נעלה מזה, ליזבטה, כה אוהב אותם.” (עמ' 70). כאן מכוונת הערצתו לספרות הסקאנדינאווית. הוא מבקר בבית משפחתו, שנעשנה ספרייה ציבורית, כמעט שנאסר משום שנחשד שהוא “ארחי פרחי”, וסולד הינו להתוודע ולומר ש“לא נולד צועני בתוך עגלה ירוקה אלא בנו של הקונסול קרגר ממשפחת הקרגרים.” (עמ' 86), ובעצם מחמאה הוא רואה לעצמו בחשדות אזרחי עירו.

חלקו האחרון של הסיפור חוזר על נושאי הפתיחה: עיר מולדתו, מסע בים הבלטי, לו ערג תמיד, שהות בקופנהאגן, והפרק המופלא שמתרחש בפנסיון השוכן לשפת הים, באלסגרד, כאשר הנס הנזן ואינגבורג הולם, עתה זוג נשוי, מופיעים במפתיע בנשף ריקודים, וטוניו, שמתבונן בהם מבחוץ, מבעד לשמשה, מתבונן בגורלו:

“קיפאון! בדידות; קרח; ורוח! ואמנות…” (עמ' 215). והסיפור מסתיים במכתב לליזבט, שחוזר על האקורדים הידועים של שיחתם, ובו מגדיר טוניו את מקומו בעולם: “אזרח, שנתעה לאמנות, צועני, הנושא נפשו אל חדר ילדים נעים, אמן, שליבו אינו שלם עימו. שכן היושר האזרחי שלי הוא אשר גרם לי לראות בכל אמנות, בכל מופלא, בכל הנושא עליו את חותם הגאוניות, משהו דו־משמעי, מפוקפק ומטעה במידה שאין למעלה הימנה, והוא אשר נטע בי חולשת חיבה לכל הפשוט, התמים, הישר והנורמלי־שקט, שאין בו מן הגאוניות ולא כלום. אני עומד על גבול שני עולמות, אינני בן־בית אף באחד מהם, ומשום כך קשים עליי החיים במקצת. אתם האמנים מכנים אותי בשם אזרח, והאזרחים מוכנים לחבוש אותי בבית־האסורים… אני מעדיף את הגאים וקרי־הנפש המעפילים אל פסגת היופי הנשגב, הדמוני, ורוחשים בוז ל’אדם', אבל אין אני מקנא בהם. כי אם יש דבר־מה העלול להפוך את הסופר למשורר הריהי אותה האהבה האזרחית שלי אל האנושי, החיוני והשכיח. בה מקור כל חמימות, מקור כל נדיבות־הרוח ובדיחות־הדעת.” (עמ' 118).

הוא מבטיח לעצמו לכתוב יצירות גדולות על המון דמויות בני־אדם, טראגיות ומגוחכות, כולן אהובות עליו – “אך אהבתי העמוקה והנסתרת ביותר נתונה לבהירי־השיער וכחולי־העיניים, לעליזי החיים, המאושרים, החביבים והשכיחים.” (עמ' 119).

* תומאס מאן: “טוניו קרגר”. תרגם י. ליכטנבום. ספריה לכל, 15, הוצאת “אמנות”, תל־אביב, 1932. 119 עמ' עם הקדמה קצרה מתוך מסה של יעקב פיכמן על תומאס מאן.

הערה מאוחרת: “טוניו קרגר” השפיע עליי רבות בנעוריי, בעיקר בהחלטה שלא לחיות חיים “בוהמיים”, הרפתקניים ומסוכנים, מה שגם לא התאים כלל לאופיי – אלא ללכת בדרכו של תומאס מאן, כלומר שמוטב לו לסופר להתבצר בחיים “בורגניים”, “אזרחיים”, כדי להגן על יכולתו ליצור – מפני סערות חיצוניות. אמנם, דרכי היתה דווקא מעין “דרך־ביניים”, כי מעולם לא ראיתי את האמנות והספרות בתור “הקוטב החולה”.

עברית: 1935–1936, 1973

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.6.1975

“מגילת סן־מיקלה” איננו בדיוק אותו הספר שהקורא, או הקורא־התייר בקאפרי, סבור שהנהו, כלומר, מגילה על־אודות המקום סן־מיקלה. כך אמנם מצטייר הספר בזיכרון שנים רבות לאחר הקריאה הראשונה, אך בקריאה חוזרת שבים ועולים רבדים מרוחקים מסן־מיקלה, והם־הם עיקרו של הספר.

אכסל מונתה, אותו רופא שוודי גבה־קומה, אשר השמועה אומרת כי היה אחיו הלא־חוקי של מלך שוודיה, נולד ב־1857 באוסקארשאמן בשוודיה, ומת בסטוקהולם ב־1949. הוא למד רפואה באוניברסיטת אופסלה בשוודיה והשתלם בפריס בהדרכת הנוירולוג הידוע שארקו. שנים אחדות עסק ברפואה באיטליה, וב־1903 נתמנה רופא חצר לגוסטב החמישי מלך שוודיה. מונתה חיבר סיפורי מסע ומסות בהשפעת חייו הרבגוניים והקוסמופוליטיים. “צלב אדום וצלב ברזל” (1916) ו“זיכרונות והזיות” (1908 ואילך). ספרו “מגילת סן־מיקלה” נכתב במקורו אנגלית (1929) ובנוסחו השוודי הופיע רק ב־1930, ומיד להופעתו זכה לפרסום עולמי, נדפס תוך שנה־שנתיים ב־12 מהדורות ותורגם ל־44 לשונות.

הרובד הראשון, ואולי המרכזי בספר, הינו מחרוזת סיפורים קצרים, נוסח מופאסאן, מחיי פאריס ורומא, סיפורים פיקאנטיים, אמינים, מאחר שכולם מסופרים בגוף ראשון ומבוססים על ניסיונו האישי של מחברם, ובהם תיאורי החברה הגבוהה ואהבת החיות, שני תחומים שאותם הכיר המחבר מקרוב, והם באים יחד, לעומת הצד האחר של החיים, אשר גם אותו הכיר מונתה מתך העזה והסתכנות אישית – מגיפת החולירע בנאפולי, הרעש במסינה, מעונות העניים בפאריס. אגב, מונתה הכיר את מופאסאן מקרוב, וגם התארח אצלו בספינת טיוליו “בל־אמי”.

“לאחר חודשים,” מסיים מונתה פרק זה של זיכרונותיו, “ראיתי את מופאסאן בגן הבית הלבן בפסי, הוא בית־המשוגעים המפורסם. הוא היה מהלך נשען על זרועו של פרנסוא הנאמן והיה זורק אבנים קטנות אל ערוגות הפרחים בתנועת ‘הזורע’ של מילט. ‘תראה, תראה,’ אמר, ‘כולם תצמחנה באביב ותהיינה מופאסאנים קטנים, אם רק יירד גשם.’” (עמ' 233).

[ראו ויקיפדיה, גי דה מופאסאן]

החיפוש הפר־גינטי

הרובד השני הוא פרשת חיפושיו של המחבר, איש צעיר מארצות הצפון, אחר זהותו העצמית, פשר חייו והגשמתם, וזאת דווקא בנופי הדרום, באיטליה ובקאפרי. ועולה בזיכרון דמותו של מחפש אחר, פר גינט (1868), שאמנם הרחיק לכת והגיע עד למארוקו ולבית המשוגעים של קהיר, בעוד מונתה אינו מרחיק בחיפושיו מעבר לחופיו הצפוניים של הים התיכון – ובכל־זאת, גורל גיבורו האוטוביוגראפי של מונתה מזכיר את הנדודים והחיפוש הפר־גינטיים.

בהקדמה למהדורה ה־12 אומר מונתה כי מבקרי ספרו מתקשים לשייך את “מגילת סן־מיקלה” לסוג ספרותי כלשהו. היו שקראו לו “אוטוביוגראפיה” ואחרים קראו לו “זיכרונותיו של רופא”, ולדעת מונתה אין הספר לא זה ולא זה. ודומה שהוא צודק. הביוגראפיה משמשת לו בעיקר חומר להפלגה סיפורית, ובסופו של הספר אנו יודעים עליו מעט מאוד: “ודאי לא היו מספיקים לי חמש מאות עמודים כדי לכתוב את פרשת־חיי, אפילו לא השמטתי ממנה את הפרקים העגומים ורבי־המאורעות ביותר.” (עמ' 407). אין אנו יודעים, למשל, דבר על הנשים בחייו.

גם התווית – “זיכרונות של רופא”, אינה משמשת לו אלא אמתלא לרקום את מחרוזת סיפוריו הקצרים, אשר קשרם לספרות חזק יותר מקשרם לרפואה וליומן הזיכרונות. אף כי דומה שטוב יעשו רבים מרופאי דורנו אם יחזרו ויקראו ב“מגילת סן־מיקלה” ולוא רק למען עורר עצמם למחשבה אם אין הרגשתו של החולה והקלת סבלו מבחינה נפשית חשובים לא פחות מן הצד המקצועי והמדעי של הריפוי עצמו.

הנושא המעסיק יותר מכל את מונתה בספרו הוא התמודדותו עם המוות, התמודדותו כאדם בן־תמותה, התמודדותו המקצועית כניצב מול מלאך המוות ליד מיטת חולה. מונתה חתם את הספר ב־1929, בפרק המתאר את מותו ומשפטו בשמיים. אגב, הרהורים אלה היו לו סגולה לאריכות־ימים, הוא מת ב־1949, בן 92!

חלום של חיים אחרים

מה משמעות ההתמודדות הרוחנית של מונתה ב“מגילת סן־מיקלה”? – דומה שקיים היה בחייו צירוף של הומאניזם נעלה יחד עם פראות צפונית, ויקינגית, הרפתקנית, שיש בה לעיתים קלות־ראש ואפילו שמץ שרלטנות. ואולי גם סוד הצלחת הספר בזמנו היה באותו צירוף ספרותי של הנורא עם המוֹנדֵני, של החולי עם חיי החברה הגבוהה.

לדעת מונתה, מוטב להלקות פושעים, ואם חטאם כבד, להרגם, כדי שיהיה אפשר לפנות את מקומם ולעזור לעניים ולחולים.

גם דיעותיו על הרפואה מתנודדות מקצה לקצה. מצד אחד רצופים חייו שליחות הומאנית של עזרה לזולת, אינו חס על כספו, מקריב קורבנות ומסכן עצמו בשליחות רפואית. ומצד שני הוא מדגיש את ערך האמונה שברפואה (פרשת ה“קוליטיס”), את השפעת אישיותו של הרופא (מקום רב הוא מקדיש לכוחו ההיפנוטי) ומלגלג על קוצר ידו של מדע הרפואה במקרים רבים. וכדאי היה אולי להביא קטע מן “האני מאמין” שלו:

“דרכך להסביר תמיד לחולים שלך מה שאינך יודע להסביר אפילו לעצמך, אתה שוכח שכל זה אינו עניין של דעת, אלא עניין של אמונה, כדומה לאמונה באלוהים. הכנסייה הקתולית לעולם אינה מסבירה כלום, והריהי כוח אדיר מכל הכוחות שבעולם. הכנסייה הפרוטסטנטית מנסה להסביר ולבאר כל דבר, והיא מתפוררת לרסיסים. כל מה שהחולים שלך ממעיטים לדעת את האמת, כן מוטב להם. היוצר לא נתכוון שפעולתם של אברי גופנו תהיה מסורה לפיקוחה של רוחנו, אתה גורם לחולים שלך להיות מהרהרים במחלתם, אתה פורע בזה את חוקי הטבע. אמור להם שעליהם לעשות כך וכך, ליטול רפואה זו וזו כדי שיתרפאו, ושאם לא יצייתו לך, ילכו להם אל רופא אחר. אל תבקר אותם אלא בשעה שהם זקוקים לך ביותר, אל תגיד להם יותר מדי, שמא יירדו לסוף דעתך ויכירו מה מועטה היא ידיעתך. רופאים, בדומה למלכים, צריכים להיות מרוחקים מן הבריות עד כמה שאפשר, שאם לא כן אין נוהגים בהם כבוד.” (עמ' 143).

ברובד השלישי של הספר אנו פוגשים את סיפור המסגרת – הפרק הפותח ובו תיאור ביקורו הראשון של מונתה בסן־מיקלה, האידאה של בניית סן־מיקלה שמלווה את מונתה בכל שנות לימודיו ועיסוקו כרופא, ולבסוף, בניית המקום, כמה פרקי הוויי משעשעים, ואחר־כך, פרידה עצובה ממנו.

במרוצת השנים מזהה הקורא את שם הספר עם המקום, אתר תיירות פורח, שם ניצבה החווילה של טיבריוס, ושוכח שעיקרו של הספר אינו סן־מיקלה וקורותיה אלא קורות השאיפה אליה, כאל חלום בהיר של חיים אחרים, חופשיים, טבעיים, בריאים, שהתגשם רק לזמן לא ארוך בחיי המחבר.

אמציה פורת ערך וחידש את תירגומו של י.ל. ברוך וכן הוסיף לו קטעים שהושמטו מן המהדורה הישנה. יש לאחל לכל ספר ישן, שתורגם לעברית ואזל, גורל דומה – שיודפס במהדורה חדשה אשר יישמר בה חן תרגומו המקורי (ורבים הם התרגומים הישנים הטובים), ועם זאת יותקן ויחודש כדי שההקורא בן־ימינו ירוץ בקריאתו ולא ימצא בו שום צורת לשון שהתיישנה.

אכסל מונתה: “מגילת סן־מיקלה”. תירגם י.ל. ברוך, הוצאת “אמנות”, כרך א’־ג', תרצ“ה־תרצ”ו.

אכסל מונתה: “מגילת סן־מיקלה”. תירגם מאנגלית י.ל. ברוך, חידש אמציה פורת. ספריה לעם. הוצאת ספרים עם עובד, תל־אביב, תשל"ג, 1973, 413 עמ'.

1953, 1974

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 15.11.1974, תחת הכותרת “‘דרך גבר’ – מקץ עשרים שנה”

כאשר הופיע לפני עשרים שנה הרומאן “דרך גבר” ליגאל מוסינזון (וזאת כשלוש שנים לאחר שעזב את קיבוץ נען, בו היה חבר תריסר שנים) רעשה כל הארץ.

אחד מזיכרונותיי הספרותיים הראשונים הוא ערב עם יגאל מוסינזון לרגל הופעת “דרך גבר”, באולם של מועצת פועלי פתח־תקווה, ואני אז נער בכיתה שביעית בגימנסיה, וזה, דומני, הערב הספרותי הראשון שאני עד לו בחיי. הסקרנות משכה אותי. מה־גם ש“דרך גבר” היה אחד הרומאנים ה“ארוטיים” ביותר שהתגלגלו לידינו באותה תקופה. ואני זוכר כיצד עלו לבמה בזה אחר זה קוראים מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, אחדים מהם, דומני, אנשי קיבוץ גבעת השלושה הסמוך למושבה, ורובם, מי פחות ומי יותר, יסרו את יגאל מוסינזון ודנו אותו ברותחין. [ביניהם היה גם דובק’ה עפרון, המבוגר ממני בשנה, צעיר הדוברים]. היחיד שנקט לשון מתונה היה המורה הזקן של המושבה, שהיה חובב־ספרות וגם ניהל את הפגישה.

על מה יצא הקצף?

בעיקר על תמונת הפתיחה של הרומאן, בה משולב סיפור מותו של חבר־קיבוץ מהכשת נחש, בלי שהחובשת והרופא יתייחסו ברצינות להכשתו:

“לבסוף תוחבים את הנשוך למיטתו באוהל השומט יריעותיו, ומניחים אותו לנפשו ולמכאוביו. וכל הלילה צעק מנדל וילצ’יק: ‘אני אמות. הצילו אותי. אני אמות. הצילו את חיי!’ גבר זה, שעבר את כל מוראות המלחמה, ומחנה־הריכוז לגולים בסיביריה בכלל זה, ממרר בבכי, וצעקותיו מפלחות את אוויר־הלילה – אך איש אינו מקשיב לו. איש לא. הקיבוץ ישן. הקיבוץ מתעתד, למחרת, להמשיך את המשימות ההיסטוריות אשר ציוו עליו הציונות והסוציאליזם.” (עמ' 14–15).

הורגש שהאנשים שדיברו באותו ערב אינם מוכנים לעשות איזושהי הפרדה בין ספרות למציאות. עיקר הזעם יצא על הצגת הקיבוץ באור שלילי. ולעיתים קשה היה להבחין מתוך דבריהם מהו עיקר “פשעו” של מוסינזון: האם בכך ש“הוציא החוצה” ותיאר מעשה אמיתי שאירע בקיבוץ מסויים, או בכך שטפל על הקיבוץ מעשה אשר לא ייתכן כלל שהתרחש בו? הנימה הכללית של ההתקפות המילוליות היתה שהסופר “יורק אל הבאר ששתה ממנה”!

ובנוסף לכך הועלה גם עניין ה“סיזון” – מפני מה מצא לנחוץ יגאל, שהוא בכל זאת “אחד משלנו”, כלומר מאנשי תנועת העבודה – לחזור ולהעלות ולחטט בפצעים שהגלידו זה מכבר ואשר השיכחה יפה להם?!

את תשובתו של יגאל מוסינזון באותו ערב רחוק, לפני עשרים שנה, אינני זוכר בדיוק. דומני שגם הוא ניסה להלך בין שני העולמות: מצד אחד דיבר על חירותו של הסופר לבדות ברומאן את העלילות שהוא חש צורך להעלותן, ואמר שאסור לבחון את הספר על פי מה שהתרחש או לא התרחש בקיבוץ זה או אחר, ומצד שני דיבר על התכנים עצמם ועל כך שהסופר חייב לתת ביטוי לתקופתו ולהעלות בחריפות את הנושאים החשובים בעיניו, אפילו הם עוסקים בתקופה קשה של מלחמת־אחים, אשר זיכרה אינו ערב לרובו של הציבור.

הרגשתי באותו ערב היתה די ברורה ומוגדרת: הייתי בטוח שיגאל מוסינזון כתב דברים אמיתיים בספרו, שכך ממש התרחשו במציאות – שהרי אחרת לא היה מעורר על עצמו רוגז כה רב. חשדתי בו שעשה זאת גם למען עורר “סנסאציה”, וסיכמתי לעצמי שסופר הוא אדם שכותב דברים אמיתיים, מעורר רוגז סביבו, מתפרסם וסובל. ואני מקווה כי הקורא אינו מצפה שאקום ואומר כי באותו לילה החלטתי אני עצמי להיות סופר.

לפני שבועות אחדים קיבלתי את מהדורתו החדשה של “דרך גבר”, שנים לאחר שהספר אזל לגמרי מחנויות הספרים. (הוצאת טברסקי, שהוציאה את המהדורות הראשונות, התחסלה לפני שנים). חזרתי וקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, מנקודת־מבט מבוגרת ומרוחקת, שונה לגמרי מזו של הנער בפתח־תקווה לפני עשרים שנה. ואכן, הרושם היה אחר לגמרי, כאילו שני ספרים שונים קראתי בשתי תקופות בחיי.

דבר ראשון, הקטעים האירוטיים. כמה מן הדברים הבולטים שזכרתי בספר, במשך השנים, לבד ממותו של מנדל וילנצ’יק מהכשת הנחש, היו קטעי התייחדות של גבר ואישה, ובייחוד הלילה שמבלה רפאל הובר במיטתה של עתליה, הג’ינג’ית היפה והמשותקת ברגליה. זה היה משהו מפעים, משהו שמאיץ את זרימת הדם בגופם הבתול של נערים צעירים. משהו מיסתורי. ועם זאת, בכמה מפרטיו, אפילו לא מובן. ועתה קראתי, הבנתי יותר, בעצם – הכול, ועם זאת – לא התרגשתי. הזיכרון של ההתרגשות הראשונה היה חזק יותר מן התגובה שבפגישה המחודשת עם הספר עצמו.

גם הנושא הפוליטי – ה“סיזון”, הוויכוחים בין אנשי ההגנה, אצ“ל ולח”י, דרכו של רפאל הובר חבר הקיבוץ ואיש־ההגנה למן הסגרתם של אנשי אצ“ל לבריטים ב”סיזון" ועד לנטילת גורלו בידיו והתקרבותו לאנשי לח"י. בסוף הרומאן – כל אלה נראו עתה באור חדש ושונה.

מצד אחד, במלוא חשיבותו של הספר מבחינת הצגת היריעה ההיסטורית־התרבותית של תקופה זו, באמצע שנות הארבעים [של המאה ה־20]. לגבי דור ושני דורות של קוראים צעירים כיום, נשמעים קורות אותה תקופה כסיפורים שאינם רחוקים מימי “השומר” וניל"י, והם מתארים אווירה של שנאת אחים חריפה ויריבויות שכמעט והשתכח טעמן וזיכרן מאז הסתיימה תקופה זו בדברי ימי ישראל.

ומצד שני – לאור כמה וכמה התפתחויות פוליטיות שאירעו לאחרונה, בתחום ההתנחלויות – מקבלים הוויכוחים הישנים כמין אקטואלייות מוזרה, ללמדך שהוויכוח בין מתונים לקיצונים, “יונים” ו“ניצים”, לא החל לפני שבע שנים, וגם לא לפני עשרים ושש שנים. בהבדל אחד – שבימי המנדאט היו האנגלים בבחינת האוייב הראשון במעלה, והיה כמין רצון להתעלם מכך שעיקר הסכסוך עודו לפנינו, והוא עם הערבים. תיאורי ההתנגשויות עם האנגלים, המאסרים, הפגיעות, הזעם, השנאה, ההשפלה והנקם – כל אלה נראים כיום כאגדה רחוקה. ודומה כי גם אנשים שחיו את התקופה ההיא כמבוגרים מתקשים לזכור אותה כיום באותו פאתוס של מאבק הירואי המצוי ב“דרך גבר”.

על הקיבוץ נכתבו מאז “דרך גבר” רומאנים וסיפורים לא מעטים. מהם עמוקים יותר מבחינה פסיכולוגית, עדינים יותר מתיאור המירקם החברתי, בעלי סמלים ומשמעויות רבות יותר המובנות לקוראים יודעי ח“ן, וגם קרובים יותר מבחינת תקופתם להווה – אבל אפילו בקריאה חוזרת לאחר עשרים שנה עדיין בולטת המרירות העזה, הבוטה, והסגנון הקשוח והבלתי־מתחמק בתיאורי הקיבוץ ב”דרך גבר".

אמנם, אחת הדמויות האנושיות והיפות ביותר בסיפור היא דמותו של אברהם גלין, מזכיר הקיבוץ, המרכז באישיותו כמין חוכמת דורות קיבוצית עצובה, ואולם הסך־הכולל של חיי הקיבוץ המתוארים בספר עשוי להסעיר גם כיום את הקורא.

מבחנו של רומאן אינו במידת האקטואליות של מרכיביו החברתיים והפוליטיים אלא באותו “נטו” של ניסיון אנושי המתואר ברמה אמנותית כזו ששיני־הזמן אינן פוגמות בה. מבחינה זו עומדים היטב הקטעים הדרמאטיים והעלילתיים בספרו של מוסינזון, והקושי מצוי בעיקר בקטעים שעיקרם דיבוריהם ומחשבותיהם של הגיבורים כשהם נסבים על ענייניים שברומו־של־עולם, ענייני חברה ופוליטיקה. כאן יש הרגשה של אריכות־יתר, של חזרה ושל הסברת דברים הידועים כבר, אפילו מתוך קריאת הסיפור עצמו.

גם הבעייתיות של הקיבוץ המתוארת ברומאן, היא בעיקרה זו של דור המייסדים, ודומה, לפחות מתוך קריאת ספרות הנכתבת על הקיבוץ בשנים האחרונות, שכמה קווים אופייניים של קשיחות, של התפרצות בתוך תנאי קיום קשים – פינו מקומם לתגובה יותר מופנמת, שקטה וכוססת בלב פנימה.

להרבה קוראים צעירים יהא זה כיום סיפור על נעוריהם של סבא וסבתא, ובוודאי יתפלאו לראות שחייהם של הצעירים היום זורמים באפיק הרבה יותר מסודר ו“בעל־ביתי” מאשר חייהם חסרי־המנוחה של אבות־אבותיהם.

* יגאל מוסינזון: “דרך גבר”. הוצאת ביתן, תל־אביב. 1974. 272 עמ'.

1946, 1977

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.5.1977

קובץ סיפוריו הראשון של יגאל מוסינזון, “אפורים כשק”, הופיע לראשונה לפני למעלה משלושים שנה (1946), בהיות מחברו כבן שלושים (נולד 1917), וחבר קיבוץ נען. הספר אזל מזמן, ומהדורתו החדשה יצאה לאור לאחרונה. “ספרי משלט” של “ספריית פועלים”, נתנה לפני שלושים שנה בידי הקורא העברי מביכורי היבול הספרותי של מה שנקרא אחר כך דור תש“ח ודור הפלמ”ח.

רקע סיפורי “אפורים כשק” הוא הקיבוץ, והווי ארץ־ישראלי, התנכלויות הערבים, הפגישה עם שרידי השואה, ההעפלה והמאבק בבריטים. כמה מן הנושאים, גורלו של הפרט בקיבוץ, שעה שחייו הולכים ומסתבכים בינו־לבינו ובין לבין סביבתו, כמו בסיפורים “כבשים” ו“מתתיהו שץ” – עתידים לחזור ולהופיע ברומאן “דרך גבר” (1953).

בכתיבתו של מוסינזון, כבר ב“אפורים כשק”, מצויה תכונה יסודית מאוד של אמינות ושל ריאליות, הנזקפת לחובתו ולזכותו כאחת.

בכל ארץ שהתפתחות ספרותה נורמאלית, וסופריה כותבים לקוראיה ולא לדוקטוריהָ ולמבקריה, היה סופר כיגאל מוזסינזון נעשה לאחד מאושיות הספרות. ואילו אצלנו, בחברה שקוראי ספרות מקורית אינם רבים בה, והמעטים שקוראים חוששים שמא כל ספר שמובן להם הוא ספר מטופש, ועל כן הם מיטפשים והולכים בקריאת ספרים שאינם מובנים להם – אין פלא שסופר כיגאל מוסינזון “מתיישן” וכמו נדחק לקרן־זווית, והופך לדמות המסמלת תקופה שחלפה, ולאביהן של ה“חסמבות”. ודומה שהרגשה זו אף פועלת עליו עצמו, בהתישה את כתיבתו הרצינית בשנים האחרונות.

שונה הוא כמובן הדבר כשמדובר באמינותם ובריאליותם של סיפורי “אפורים כשק”. הקורא בהם כיום, ודומני גם כי מי שקראם בעת התפרסמם לראשונה, מקבלם כנתח של מציאות מסויימת, כעדות חברתית, אקטואלית, שנעשתה היסטורית. אין בהם כל רבדים נוספים, סמליים, רבי־משמעות, המאפשרים לדרוש אותם ולמצוא בהם רמזים וכוונות שמעבר לעולמם המוגדר. ובאקלים הספרותי כשלנו, תכונות אלה נזקפות בדרך־כלל לחובתו של הסופר ולא לזכותו. חברה מצומצמת בארץ קטנה זקוקה כנראה מאוד לספרות רוויית סמלים, מטאפיסיקה, עירפול וחכמנות וקדושה מתחסדת, וזאת משום שהכתיבה הריאליסטית עדיין נשארה הסוג הספרותי הקשה ביותר להתמודד עימו, והחשוף ביותר לביקורת, משום שכל תפר וכל דמות וכל משפט שאינם באים בו על מקומם המדוייק, צרימתם ניכרת מיד, מה שאין כן בהשתפכויות הבלתי־מרוסנות של סגנונות הפרוזה האחרים הנקוטים והאופנתיים אצלנו.

שני הסיפורים המרכזייים ב“אפורים כשק” הם “השעה היעודה” ו“מתתיהו שץ”. בשניהם ניתן הסיפור פרקים־פרקים במקוטע, לעיתים תוך עירבוב מכוון בסדר הזמנים, ההופך את התפתחות העלילה למעין חקירה על אודות העבר. מוטי דרור ומתתיהו שץ, שני אנשי ביטחון מובהקים, עומדים במרכזם של שני הסיפורים הללו.

דרור הוא מפקד בכיר ב“הגנה”, ובסיפור מתוארים קורות לילה ובוקר אחד, בהם נעשות פעולות בכל רחבי הארץ נגד השלטון הבריטי. אף שהעלילה ניתנת ומצטיירת בבירור, נותרים ביחסים שבין דרור לחבורת פיקודיו מעין חללים ותמיהות לא־מעטים, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפרשת יחסיו עם רוניה, הצעירה היפה שהורדה זה לא מכבר מאחת מאוניות ההעפלה, ועם עמיקם, הלוחם עז־הנפש.

מהרהר עמיקם בחוזרו לקיבוץ, בתום הפעולה: “עשיתי את כל המוטל עליי. הסירות פוצצו. אני השקעתי את סירות־הציד במצולות ים – ואילו אתה הובלת את רוניה כציד, כמלקוח, כשלל מעיר מנוצחת ומובסה. ולא זאת בלבד, מוטי דרור, אלא שאתה הסתרת את שללך מעיני הבריות! אתה, שדור־צעירים מוכן לחרף נפשו עם צו ראשון שלך. הה, מוטי דרור, גם אני הייתי נוהג כמותך. ראויה היא להקריב למענה הכול, הכול.” (עמ' 200).

התאבדותו של מתי שץ, מפקד הנוטרים הקשוח, לאחר שהסתבך, בשעת הדיפה של התנפלות ערבית על שדות המשק, בחשש שהרג אחד מפיקודיו, בו חשד בניאוף עם אשתו – התאבדות זו שזורה אף היא באותה מסכת של מאבק ביטחוני, יצרים, חיי אישות ואווירתו הדחוסה של הקולקטיב, המאפיינת את רוב הסיפורים.

בשעה שסיפורים אלה פורסמו היה מחברם עדיין חבר קיבוץ נען, וחי באווירה שאותה הוא מתאר, ובקרב דמויות ופעולות ומעשים דומים, ויש לשער כי השפעתה של ספרות ריאליסטית זו על סביבתה היתה עזה יותר מכפי שהיא נראית בעיני הקורא כיום, או מכפי שמעוררת היום הספרות הנכתבת על אודות הקיבוץ.

עמדתו של המספר, ברוב הסיפורים, היא מעין זו של “כלב־שמירה” על זכויותיו ועל סבלו של היחיד, הנטחן במאבקים ובמצבים חברתיים ולאומיים, אשר ההכרעה בהם אינה בין טוב לרע, אלא תמיד בין גוני־ביניים, “אפורים כשק”.

בעצם רק השלטון הבריטי נתפס כרע המוחלט, ואינו מיוצג כלל באופן אנושי, אלא רק על ידי פעולות חייליו ומשטרתו. ההכרה בצדקת המאבק הלאומי ובחיוב שבחיי השיתוף, מלווה כמושכלות ראשונים את רוב דמויות הגיבורים. ואילו הקונפליקטים שאליהם הם נקלעים מצויים תמיד בתוך הקונצנזוס הלאומי והחברתי הזה.

מידה זו של הסכמה כללית על המטרות אינה מקטינה, ואולי דווקא מחזקת את האפקט המצטבר בשעת הקריאה – כאילו המספר עסוק בחפירה עיקשת, מכאבת, כדי לגלות את הסיבות, הקשרים והמניעים האמיתיים לקשרים הסבוכים שבין גיבוריו, ותוך כדי כך הוא משנה את התמונה ההירואית של החברה ושל התקופה שאותה הוא מתאר, מעין תהליך של דה־הרואיזאציה, המתבטא, יותר מכול, בהתאבדותו של איש־הביטחון הנוקשה מתתיהו שץ.

דומני כי לבד מאשר בכמה מסיפוריו הקצרצרים מן השנים האחרונות, התרחק יגאל מוסינזון כמעט לגמרי מאותה תקופה שתיאר ב“אפורים כשק” וב“דרך גבר”, וחבל. דווקא ממרחק השנים כמו מתבקש רומאן עלילה רחב, מסכם, על רקע ארצישראלי זה של שנות השלושים והארבעים, בו חוזר הסופר אל גורלן של דמויות ופתרונם של מצבים אשר העסיקוהו רבות שעה שהיו חלק מן הביוגראפיה האישית והחברתית שלו.

* יגאל מוסינזון: “אפורים כשק”. קובץ סיפורים. הוצאת “רמדור” בע"מ, תל־אביב. 1977. 318 עמ'.

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 23.6.1972, לפני 47 שנים

הרוצה להכיר את הודו, ארץ הדממה הקדושה והסער הכבוש, מסורת קדומים ומרד נעורים, בנארס העתיקה וכלכותה החדישה, עובי יערות ונהם נמרים, תורת כוהנים ושלוות פילים, צער כיסופים וחמדת חיים, סבל דורות ושוועת חירות – יקרא ספר זה. “פני אחי” הם לא רק פני אחיו של המחבר, לוחם לחירות ארצו, אלא פני כל אחיו, בלי הבדל דת, כת ומעמד. לא אדם רואה המחבר בפני אחיו זה כי אם “ארץ כולה, הודו, הודו, הודו…”

במילים אלה הפותח המתרגם, חיים הררי (1883–1940), שהיה מורה לספרות בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב ומחלוצי התיאטרון העברי בארץ, את הקדמתו הקצרה לספר. דהאן גופאל מוקרדז’י היה הינדוסי, יליד בנגאל, בר־יוחסין, חניך ברהמנים, בעל השכלה אירופית וסופר בעל דמיון ורגש. את הספר “פני אחי” כתב בשובו אל ארץ־מולדתו, אחר שתים־עשרה שנות לימודים ונדודים בארצות אירופה ואמריקה. הספר התפרסם באנגלית, בניו־יורק, בשנת 1924.

“לו היה עליי לבחור, בשביל לתאר את הודו, רק בצליל אחד, הרי זו אותה צעידה של רגלי האדם, מי שהוא צועד תמיד, יחף, וקוצב את ריתמוס העלייה־לרגל. אבק ההזייה מעוור את עינינו, וצעיפי הימים והמרחב מאכזבים את רוחנו, אך ליבו ורגליו של כל הינדוסי מכירים את הריתמוס המאחד את נשמתו עם אלוהים.” (עמ' 64).

מילים אלו מתארות ומביעות את פגישתו המחודשת של מוקרדז’י עם מולדתו. זוהי הודו שלאחר מלחמת־העלם הראשונה: השנים הראשונות לתנועתו של גנדהי – ספיחי הניסיון למרד בשנות מלחמת־העולם הראשונה, כאשר הגרמנים ניסו ליצור קשר עם התנועה הלאומית בהודו, כדי להמרידה נגד הבריטים. התנגשות של ישן וחדש, דממת מקדשים ורעש מכוניות. קדושים ונזירים מול מעמד חדש של תעשיינים מתעשרים. הניגוד והפירוד בין מזרח למערב, בין תרבות אסיה לתרבות אירופה, הטינה והקינאה והחשד בין שני חלקי האנושות הללו, מתוך תחושת גורל שהנה־הנה קרובה לבוא מלחמה עולמית נוספת, הפעם בין אסיה לאירופה.

המערביות פולשת גם לחינוכו של הדור הצעיר. “לשונם של הצעירים ההינדוסים כיום אינה פיוטית וציורית כמו שהיתה לפני שלושים שנה. מדברים הם בסגנון ריאליסטי, ממתיקים אותו במקצת בשימוש רגיל של עובדות היסטוריות. במקום אגדה נאה לצייר בה רעיון, מביא הצעיר המשכיל ראיה מן ההיסטוריה. זוהי התחלה של עקרות רוחנית, שתביא כלייה על דמיוננו העשיר: יום יבוא – ואני עוד אראנו בחיי – ואף הינדוסי אחד לא יָרצה את דיעותיו מבלי להשתמש בסטטיסטיקות מרובות. מגפת המיספרים הולכת ומתפשטת מן האחד אל משנהו.” (עמ' 119).

מוקרדז’י נמלט מן המערב ושואף למצוא פשר רוחני לחייו בפגישה עם מולדתו. ואולם על כל צעד ושעל הוא פוגש בשינוי, העומד כולו בסימן הציביליזאציה המערבית. והוא כואב את השינוי ומתרפק על העבר. הוא מעריץ את אחותו, המבוגרת ממנו, אשר מודה ומתוודה בפניו כי שכחה לגמרי את הלשון האגלית. מדוע? “אה, יש בה כל־כך מעט מן החוכמה ומן היופי. הדבר האחרון שקראתי באנגלית היה מעשה בצילו של מת, שסיפר לבנו, כיצד נרצח הוא, אביו. והבן, נסיך צעיר, חולם תמיד, הורג שוטה זקן ומשבר את לב בתו, ונלחם אחרי־כן עם אחיה של זו על־יד קברה. הנסיך נופל בקרב, אך גם האח נופל מת על־ידו. יש אמנם במעשה זה קטעים נחמדים, כי תוגתו של אדם צעיר ותמים נוגעת תמיד בלב הקורא. אבל מה החוכמה בסיפור מעין זה, שאימנו היתה רוצה כי אדענה? הייתכן כי צילו של מת ישאף כל־כך לנקמה? וכי נאה להגיד לאימו כי לא צנועה היא, על סמך דברי־להג של רוח תועה, שהיה צריך לעלות השמיימה, במקום לתעות בלילות ולהרעיל את חיי בנו בצמא אכזרי לנקם? סיפור־מעשה זה נטל ממני כל חשק לדעת אנגלית הן יודע אתה לשון זו: האם לא טוב עשיתי, בשכחי אותה? אכן, מעשה נאה־משונה זה יש בו כדי לייאש כל אדם. ככה הצלחתי להיפטר מן הנסיך האמלט.” (עמ' 121–122).

לעומת סיפור אי־ההבנה של המערב, שמספרת האחות, מביא מוקרדז’י מפי אחיו סיפור שסיפרה לו אימם בילדותו, ואשר מבטא את רוחה האמיתית של הודו:

“שמע ילדי, אשר קרה למושיקנוּה, זבד־ההרים נושא־המושק. פעם אחת, לפני הרבה שנים, הביא הרוח בנחירי מושיקנוה ריח בושם עז, הוא ריח המושק, ולא ידע מאין בא הריח, אבל הוא הלך אחריו, כהולך אחרי הקריאה של חליל קרישנה, שאיש לא יוכל לעמוד בפניה. ומושיקנוה רץ מג’ונגל לג’ונגל ורודף אחרי הבושם. הברייה המסכנה רצה בלי חשך, לא אוכלת, לא שותה ולא ישנה, רצה כילד אחרי ההד, הקורא לו כאן ועונה מעבר לבקעה, והוא עובר את הבקעה ושומע את הקריאה מעבר מזה. ככה גם מושיקנוה. אין הוא יודע מאין באה קריאת המושק, אבל אנוס הוא ללכת אחריה דרך בקעות, יערות וגבעות, עד אשר לאחרונה הוא הולך סתם בלי מטרה, רעב, עייף, אין־אונים, ומחליק מראש צור ונופל רצוץ עד מוות, גוף ונשמה. ברגעים האחרונים לפני מותו מתעוררים בו רחמים על עצמו והוא מלקק את חזהו… והנה, הנה! הנה כיס המושק אצלו, בגופו עצמו, נושם הוא נשימה עמוקה, מנסה לשאוף אל קרבו את הבושם, אבל, אהה, עבר המועד… הוי, בני האהוב, אל תבקש מחוצה לך את בושם אלוהים, פן תמות בג’ונגל של החיים, אבל בקש את נשמתך ותראה: הוא יהיה בתוכה. אל תחדל מהרגיש אותו בקרבך, עד כמה שיתאמצו החושים להוכיח לך, כי הוא נמצא, כהד הכוזב, מחוץ לך עצמך.” (עמ' 131–132).

מוקרדז’י מביא בפרטות את סיפור קורות אחיו – ילדותו, היעשותו לאחר ממנהיגי המרד, עד לוויתור על השימוש בכוח וההצטרפות למחנהו של גנדהי: “גבורת הנשמה נגד כוח החרב” (עמ' 220). הוא נוסע לבקר את המשורר הבנגאלי הגדול רבינדראנאת טגור באוניברסיטה אשר הקים, וישוה בהרטי – אסכולת העולם – העומדת על מרומי בולפור, מהלך שלוש שעות מכלכותה.

“חולשתה העתיקה של הודו,” אומר טגור למוקרדז’י, “היתה נימוסיותה שנתנוונה עד כדי עבדות. וכי מפני שאבדה לו למערב נשמתו עד כדי לחשבנו לפחותים ולקוּלים, צריכים אנו לקשט עצמו באותה הצבעים של עזות וחוצפה? הרי זאת אומרת להסיג לאחור את התפתחות נשמתנו. יכול אדם להוציא קוץ מרגלו בעזרת מחט, אבל אין הוא יכול לגרש מארת הלאומיות מנשמת אחיו בהעבירו אותה אליו…” (עמ' 260).

דמותו של איש קדוש, נוטה למות, היושב בבנארס העיר הקדושה, מלווה את מוקרדז’י במשך כל תקופת ביקורו בארצו. על מיטת גסיסתו מצווה עליו המורה:

“שובה למערב! שעת מנוחתך טרם הגיעה. עוד תוסיף משגה על משגה. רק היה טהור ברוח – הרהב הוא טמא מכל טמא – ומשגיאות תבין ותלמד. הודו זקוקה לאהבה. זה שנים אשר המערב הביא לה את רוח הביקורת, הבא אפוא את אהבתך למערב, עד אשר ילמד לאהוב את הארץ הזאת, ארץ החכמים.” (עמ' 309).

רצח גנדהי, חלוקת הודו ופאקיסטן וזוועות בנגלה־דש מלווים את הקורא כיום בספר. כמין סיום שלא נכתב ושלא יכול היה להיכתב בשעתו. חששו של מוקרדז’י לא התקיים – המלחמה הגדולה שעברה על הודו לא היתה מלחמה בין מזרח למערב, בין אסיה לאירופה, אלא מלחמה פנימית ממושכת ועקובה־מדם. וכזאת לא תיאר לעצמו מוקרדז’י גם בחלומותיו הרעים ביותר.

* דהן גופל מוקרדז’י: “פני אחי”. תרגם חיים הררי. הוצאת אמנות תל־אביב. 1933. ספר ראשון ושני, 316 עמ'.

[המתרגם חיים הררי, מורה, סופר ופובליציסט, היה בעלה של הסופרת והמחנכת יהודית הררי, בנם היה חבר הכנסת יזהר הררי ונכדם הוא פרופ' חיים הררי].

[1930]

עברית: 1944, 1973

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.7.1978

שני האחים למשפחת דו־פנים, אדמונד ותיירי, נופלים־יורדים יום אחד ביער פונטבלו במנהרה בעלת מדרגות נעות אל מתחת לפני האדמה, והם מגיעים אל עולם־חדש המורכב משתי מדינות שערי הבירה שלהן שומנון ומרזיים, ואשר ביניהן מפרידים ים ומדבר. בכניסה לאותו עולם הם ממויינים על פי מידותיהם. אדמונד השמן, אשר עוד בהיותו תינוק בן שמונה חודשים, יושב אל השולחן בכיסא־ילדים גבוה, התנפל פתאום על קערת־הבשר שהועברה על פניו וחטף משם קציצה – מועלה על האונייה המפליגה לנמל משמן, ואילו תיירי אחיו הצעיר והרזה, אשר מעודו לא שם ליבו למאכלים, מפליג לנמל מרזן.

בפני שני האחים נפרשים, כל אחד במדינה המארחת אותו, אורחות חייהם של המשמנאים והמרזנאים. סיפון אוניית־המשמנאים מכוסה כולות בכורסאות שבהן מנמנמים אנשים ונשים בריאי־בשר ומאושרים, והמלחים מטיילים לאיטם כשידיהם בכיסיהם והם אוכלים: לחם, שוקולדה, חתיכת נקניק, כנף־אפרוח, ועל הגשר הקטן יושב רב־החובל בכורסה ועל ידו שולחן מלא עוגות ועסיסים – ואילו על סיפון אוניית־המרזנאים הכול מתרוצצים ונשמעות פקודות. רוכלים רבים מסתובבים כשהם מציעים עיתונים, ספרים, זכוכיות־מגדילות, שעונים וכלי־מדידה, אך איש אינו מוכר דבר־מאכל, והנוסעים עוסקים באולמות־האונייה בהתעמלות, וכולם כמובן כחושים לאין־שיעור.

הציורים המקסימים (האנונימיים), שמלווים את הספר, נותנים מושג מן הכיכרות והבתים העגלגלים שבשומנון לעומת הבתים והמכוניות הארוכים והחדים כמחטים אשר במרזיים. מיטתו של המשמנאי היא כאפיריון גדוש מזרונים רבים, שמיכות וכרים כרסתניים, ולה ארבעה עמודים עגלגלים בפינותיה שכל אחד מהם כקיוסק קטן, ופירות תלויים על חוטים מן התקרה, ומתחת לתמונה כתוב:

“חדר המשכב של משמנאי: אץ בלילה, בכל רגע שיתעורר, אין לו אלא לפשוט את ידו וללחוץ על הכפתור של אחד הברגים ומיד יש לו מן המוכן: תה, שוקולדה, חלב, קפה, כל מיני עסיסים, ואף פירות תלויים ויורדים לתוך פיו ממש.” (עמ' 54).

ואילו מיטתו של המרזנאי ניתנת בציור כפול, לפני ואחרי. והיא כצינור אלכסוני שעולים במדרגות לגובהו, ואילו למטה הוא נפתח על קערה מלאה מים ומחובר לשעון מעורר. וההסבר: “מיטה בצורת צינור מתמתח: בלילה אדם ישן בה, ובבוקר, במועד הקבוע מראש על השעון הצמוד אליה, היא הופכת מאליה צינור ממציא מי־רחצה לאדם המתעורר משנתו. מיטה זו נהוגה בכל מדינת המרזנאים.” (עמ' 55).

הכול היה עשוי להיות חביב ונעים בין שתי מדינות אלה, כשם שההפכים משלימים זה את זה, אלמלא היה קיים ועומד ביניהן סכסוך היסטורי על האי שמצוי בים ביניהן. מלחמות אחדות מתנהלות בין הגנרל חוטברזילי למרשל שומני, וגם ועידת־השלום עולה על שרטון משום שכל אחת משתי המשלחות מתעקשת לכנות את האי בשם המקובל עליה – “צנמת דשן” (המרזנאים) או “דשנת צנם” (המשמנאים).

במלחמה הראשונה מנצחים שני הצדדים, אך כל אחד נשאר עם מחנה־צבאו כלוא במדינתו של השני, ואילו במלחמה השנייה מערימים המרזנאים על המשמנאים, שמחכים להם בחפירות על גבול המדבר (מעין קו מאז’ינו), וסופם שהם כובשים את כל מדינת שומנון, שעה שהצבא המשמנאי אינו מצליח לצאת מחפירותיו בגלל שומנו.

אך גם לכיבוש חוקיות משלו. המרזנאים הכובשים, שחיים בקרב המשמנאים, מכירים עד מהרה כי המטבח המשמנאי הוא מצויין. החיילים המרזנאיים נעשים יותר רכים ויותר עצלניים, ורבים מהם אף נושאים להם לנשים צעירות מבנות המשמנאים. וכשחוזר צבא הכיבוש למרזיים הבירה הוא מביא עימו רבים מהרגלי המשמנאים. עד מהרה משפיעים מנהגי המשמנאים על המרזנאים עד כי נוסד אפילו רובע משמנאי מיוחד במרזיים, אשר אמנם מותר לגור שם לכל איש רק אם משקלו הוא למעלה מחמישים קילוגרם, אך המסעדות המשמנאיות, שסועדיהן רגילים לאכול בכל שעה ושעה, נעשות עד מהרה לאבן־שואבת למרזנאים, והורסות בקרבם את מסורות והרגלי העבר הקשוחים והמצנימים.

סוף טוב הכול טוב. שתי המדינות מתאחדות לממלכה מאוחדת אחת תחת מלכותו של המלך המשמנאי אחשמנוש וראש־הממשלה המרזנאי צריח־ברזל, ושני האחים חוזרים אל פני האדמה למעלה.

את הספר הזה קראתי בעודי ילד. עברו כבר יותר משלושים שנה מאז ניתרגם הספר לראשונה לעברית, ב־1944. המהדורה שבידי היא כנראה צילום של אותו תרגום ראשון, ואכן יש בה הרבה צירופי־מילים משעשעים. “לבנים של פאיאנס”, “סולם מהלך”, “צלילי סירונית מאיצים”, “שח־המותק”, אולם חינו של התרגום כה רב, והשמות כגון – הברון איש זליל־בטן, או המשורר הגדול אבן שמנא – כה עסיסיים, שדומה כי חינו הישן של התרגום עדיף על פני חידושו.

אך המעניין ביותר בספר הזה הוא שבעיני ילד הוא נקרא כסיפור משעשע על שמנים ורזים, סיפור שנחרת בזיכרון משום מעלותיו הספרותיות. ורק בקריאה חוזרת, בגיל מבוגר, אתה מגלה כי כתב אותו הסופר היהודי הצרפתי אנדרה מורואה Andre Maurois, (26 ביולי 1885–9 באוקטובר 1967), שם העט של הסופר היהודי־צרפתי אמיל סלומון וילהלם הרצוג, בן למשפחת תעשיינים יהודית שנמלטה מחבל אלזאס ב־1870 והשתקעה בנורמאנדיה. לא מצאתי בלכסיקונים המביאים את רשימת יצירותיו זכר ל“המשמנאים והמרזנאים”, אולי משום שהספר לא נראה חשוב דיו למנותו בין יצירותיו. וחבל. כי מעניינת מאוד שנת הופעתו של הספר לראשונה במקור הצרפתי. בקריאה מבוגרת ברור מעל לכל ספק כי זוהי סאטירה שנונה על הצרפתים (המשמנאים) והגרמנים (המרזנאים) במלחמת העולם הראשונה (שבה שימש מורואה עצמו קצין־מקשר, כלומר מתורגמן, בין הכוחות הצרפתיים והבריטיים). אך לא מן הנמנע כי הסאטירה מתייחסת למלחמת העולם השנייה ולכיבושה של צרפת בידי גרמניה.

בשנים אלה 1939–1946, ישב אנדרה מורואה בארה"ב.

ראשיתו של הספר המופלא הזה היא אפוא במשמעותו התמימה לילדים ולבני־נוער. בחינתו השנייה היא היותו סאטירה בהירה ונוקבת – לפחות על אחת משתי המלחמות הקשות ביותר שידע העולם; ומשמעותו השלישית, אותה על הקורא־כיום לפענח, היא למצוא מי הם המשמנאים והמרזנאים שבנפשו, בסביבתו הקרובה ובמדינתו ובשכנותיה. ואין הדבר קל כל כך כפי שהוא נראה למבט ראשון. האם למשל אנו, הישראלים, משמנאים או מרזנאים? ומה, כמובן, על הערבים? דומה הדבר לאיזה תעלול אופטי שבו מתחלפים מדי פעם המימדים באותה תמונה.

* אנדרה מורואה: “המשמנאים והמרזנאים”. תרגם מצרפתית: א.ל. יעקובוביץ. הוצאת ספרים יזרעאל בע“מ, תל־אביב. נדפס בישראל תשל”ב/1973 (ללא ציון מיספר המהדורה או ההדפסה)

[הערה מאוחרת: בעת שכתבתי את הרשימה לא היה תחת ידי שמו בצרפתית והתאריך המדוייק להופעתו של הספר לראשונה – בשנת 1930! – אב"ע].

1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 10.1.1975

בשנת 1869, עם פתיחת תעלת־סואץ, ביקר הקיסר פראנץ־יוסף בארץ־ישראל. חנוכת התעלה נערכה ב־11 בנובמבר, בטכס מפואר, שאליו הוזמנו כ־6,000 איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה. ורק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.

על ביקורו זה נשארה בידינו עדות מעניינת בספרו של ח. מ. מיכלין “בראי הדורות”, ובטרם נפנה לתיאור המאורע, ראוי להקדיש מילים אחדות למיכלין עצמו. ח. מ. מיכלין (1867–1937) הועלה ארצה עם הוריו בהיותו ילד, בשנת 1875, מעיר מולדתו האסלוביץ' שבפלך מוהילוב על הדניפר.

המשפחה השתקעה בירושלים, ולימים נשא לאישה את בּאדאנא, בתו של ר' מיכל כהן, מעורכי “החבצלת” וה“אריאל”. יחד עם חותנו עבר מיכלין לימים לכהן במוסדות הציבור של הספרדים, פעולה שהיכתה גלים ביישוב וגרמה למחלוקת קשה בין האשכנזים לספרדים בעיתונות של הימים ההם, בשנת תרנ“ג, 1893. ד”ר בן־ציון גת ז“ל, שמחקרו על היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1840–1881 (הוצאת יד יצחק בן־צבי, תשל"ד) – מספר על מקורו של סכסוך זה, הקשור בבית החולים “ביקור חולים”, שהיה מוסדם העצמי של בני־ירושלים, ורבו בו השערוריות, “כך, למשל, עזב מיכל כהן, מעורכי ה’חבצלת' וה’אריאל', את ביקור־חולים, שבו שימש כסופר (כלומר – מזכיר), ולקח עימו את ספר הכתובות של הנדבנים בחו”ל ומסרו או מכרו לספרדים בשביל בית החולים ‘משגב לדך’.”

גלים ביישוב

מיכלין נעשה לרוח החיה של העסקנות הספרדית, ולמעלה מארבעים שנה שימש במזכירות בית החולים “משגב לדך” של העדה הספרדית, והיה מזכירם הפרטי של רבי שמואל סלנט והרב “יש”א ברכה“, הוא רבי יעקב שאול אלישר, וכן עסק בהוראה במוסדות חינוך שונים. במשך שנים רבות היה הכתב הירושלמי של העיתונות העברית בחו”ל: “הצפירה”, “המליץ”, “המגיד”, והשתתף גם בעיתונים הירושלמיים.

מאחר שה“ספרות” של אותה תקופה, ככתביהם של לונץ, יעבץ, ליבונטין, אייזנשטאדט־ברזילי ואחרים – עומדת כולה על הגבול שבין סיפור הרפתקה לכתבה ספרותית, וכמעט לא מתקיים בה ההבדל שבין כרוניקה עיתונאית לבין ספרות יפה – אפשר למצוא גם בכתבותיו של חיים מיכל מיכלין ניצוצי ספרות וחומר מרתק לרקמת החיים של ירושלים במחצית השנייה למאה הי"ט.

לאחר מותו, כינס בנו, הד“ר יעקב מיכלין, מבחר מכתבי אביו “בראי הדורות”, ואת ההקדמה לקובץ, מונוגרפיה קצרה, כתב ד”ר ישראל בן־זאב, שהוא גם קרוב־משפחה של מיכלין.

תלתלי האריה

כאשר ישב פעם מיכלין במלון ביפו לרגל עסקיו, נכנס אליו מוצטפה, אחד הספנים הידועים ביפו, וביקשו לסור למעונו של אביו.

האב הזקן, עב־הכרס ופעור הפה, ידוע היה ביפו בהלצותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות. ואילו עתה רבץ בבקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה שמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו. לאחר חילופי דברים, המתוארים בציוריות רבה, מגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פרנץ יוסף מלך “נימצי” (אוסטריה). יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ, שב הקיסר עם בני לווייתו מירושלים ליפו, וספינתו המתינה לו עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.

“ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז! חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש, מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד שמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי האריה בהניעו ראשו.” (עמ' 100).

הקיסר מתעקש לעלות לספינה מאחר ונתן דיברתו, דיברת קיסר, להשתתף למחרת בפתיחת התעלה, אך איש מספני יפו אינו מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים, לבד מאבו־עלי, המספר עתה למיכלין את סיפורו, ושלושת בניו. בשום אופן לא הסכים להיכנס במשא ומתן על דבר המחיר, ואמר: “אם חלילה הוטל עליו להיקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי ששכרנו לא יקופח.” (עמ' 101).

ועתה בא תיאור המבצע: "קראתי לבניי עלי, מוצטפה, וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות, כשהן קשורות יחדיו, על נהרות חידקל והפרת. סירה אחת גדולה ועמוקה תהא באמצעיתן מוצעת יפה, כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד, ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה, וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנועות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי במשך כל זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל, כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי יימג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.

הקיסר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד גם את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש־קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות…" (עמ' 101).

הקיסר על כפיים

פראנץ יוסף מקבל עליו את כל התנאים של הספן הערבי מיפו: "ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מבצרי סירותיי. שעה אחר שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו. פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל כך חזקה עד כי הקיסר התעורר בחוזקה ויתפרץ מבין ברכיי, לראות מה קרה.

“שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: ‘הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע!’ – אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים, וכך עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של הקיסר כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת־אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את הקיסר, ועל כפיים נשאוהו.” (עמ' 101–104).

אבו־עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו ממשיכים דרכם באונייה, בתא מפואר, זוכים לכבוד גדול. בפורט־סעיד הם נפרדים מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה הם מקבלים, פעמיים בשנה, מכסת כסף הגונה מידי הקונסוליה האוסטרית. וכאן אנו באים למטרת הפגישה עם מיכלין. הספן הערבי זקן, ומרגיש כי ימיו לא יארכו. והוא מבקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו.

מיכלין ממלא בקשתו. ואמנם הזקן לא האריך ימים, ושנים אחדות לאחר מכן פגש מיכלין את אחד מבניו ומתברר כי המכתב עשה פרי, והתמיכה נמשכת. ומסיים מיכלין את סיפורו במילים האלה: “והיה גם הזיכרון המלבב הזה שמור בין כל זיכרונותיו של הוד מלכותו הקיסר החסיד המנוח, פראנץ יוסף נשמתו עדן.” (עמ' 106).

חסד אחרון

את שנות חייו האחרונות עשה חיים מיכל מיכלין בפתח־תקווה, שם התגוררה נכדתו שולמית גרינשטיין. בי“ז בחודש מנחם־אב תרצ”ז [1937], יומיים לפני פטירתו, ישב במעונו בפתח־תקווה ליד מיטתו, הד"ר ישראל בן־זאב, ושוחח עימו: "הוא שכב במיטה פרקדן, לבוש כתונת קלה, נשם בכבדות ועיניו צופות על התקרה. הוא ידע את גורלו.

"פיקח היה וידע את הכול. הוא גם לא העלים ממני את מצבו. למרות חולשתו הגדולה דיבר, השתעל הרבה וסח בין שיעול לשיעול. הוא אמר: ‘אני כואב ברגעים אלה את כאב המוות. גדול מכאב זה הוא כאב ירושלים. שמעתי, שהוועדה הממלכתית הבריטית גזרה להוציא את ירושלים מארץ ישראל… מי זה דורש מאיתנו לוותר על ירושלים? הרומים לא הצליחו לעקור את ירושלים מן הלבבות. שום יהודי לא יוכל לעולמים לוותר על ירושלים… קח את הסידור וקרא באוזניי את תפילת ירושלים. חסד אחרון זה עשה עימי.’

"פתחתי את הסידור וקראתי בקול רם ובעמידה מילה במילה: ‘ולירושלים עירך ברחמים תשוב!’

"הוא עצם את עיניו מילמל וקרא אחריי מילה במילה. ומשהגענו ל’המחזיר שכינתו לציון!' פתח עיניו וצעק: ‘מים! מים! אני מתעלף!…’

“שני ימים לאחר אותו מאורע העלינו אותו מפתח־תקווה לקבורה בקבר שכרה לעצמו בחיים על אדמת ירושלים.” (עמ' 13).

* חיים מיכל מיכלין: “בראי הדורות”. אוסף מאמרים, זיכרונות ורשימות על ירושלים, בצירוף הקדמה מאת ד“ר ישראל בן־זאב. הוצאת צ. ליינמן, תל־אביב, תש”י. 1950. 184 עמ'.

*

אהוד בן עזר: הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט־סעיד

הפרק מהרומאן “שלוש אהבות” בהוצאת אסטרולוג 2000

נכתב בהשראת סיפורו של מיכלין

שלוש אהבות

מובן שהייתי סקרן מאוד לדעת כיצד ניראה הקרמפוס של עליזה. כבר למוחרת נכנסתי לשיעור של פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי באחד משני האולמות הגדולים בבניין מייזר בנושא ארץ־ישראל במאה התשע־עשרה. מזג־האוויר החורפי נמשך. בחלונות הגדולים נשקפו שמיים אפורים טעונים עננים כבדים מעל הקמפוס של גבעת רם ועל רקעם ריצדו מדי פעם ברקים והתגלגלו רעמים.

עליזה סיפרה שאביה היה יוצא־דופן במושבה הייקית בירושלים בכך שעוד מנעוריו בווינה היה חובב מושבע של כדורגל. כל שבת אחר־הצהריים היה חובש ברט כחול של סבלים, עם צ’ופצ’יק באמצע, כמו חיים טופול בסרט “סאלח שבתי”, מרכיב משקפי שמש ויוצא למשחק של ביתר ירושלים במגרש המוקף חומה של ימק“א, ועומד שם וצועק עם כל האוהדים “המטורפים והברברים,” בלשונו. גם בדבר הזה הוא היה מין ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד.

ההרצאה עסקה במסעו של הקיסר פראנץ יוסף בשנת 1869, לקראת פתיחתה של תעלת סואץ. חנוכת התעלה נערכה ב־11 בנובמבר, בטכס מפואר שאליו הוזמנו כששת אלפי איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה, ולקראתו הולחנה ובמהלכו בוצעה לראשונה האופרה “אאידה” של ורדי. רק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.

פרופ' אורלובסקי, ראשו קרח ואפו נשרי, ישב על הבימה בפיזור רגליים עצבני וקרא בליוויית דברי־הסבר (באומרו שהפעם הוא קורא ממקור עברי ולא מתרגום של תעודות עות’מניות) עדות עתיקה על מסעו של הקיסר מיפו לפורט־סעיד, כפי שסיפר אותה עשרים וארבע שנים לאחר־מכן ספן ערבי זקן ביפו ליהודי בשם מיכלין, שהיה במשך שנים רבות הכתב הירושלמי של העתונות העברית בחוץ־לארץ והשתתף גם בעיתונים שיצאו לאור בירושלים.

פרופ' אורלובסקי לא ניראה מאמין גדול בשקדנות שומעיו, שאחרת לא היה קורא את הטקסט מילה במילה בקצב של הכתבה. הוא גם לא ניראה איש רע או מפחיד, רק מוזר מאוד במראהו כמו גם במיבטא שלו, אבל כך היו אז רוב הפרופסורים הייקים בירושלים, שחלקם כתב תחילה את הרצאותיו עברית באותיות לטיניות.

לצורך כתיבת הפרק הישגתי את צילום העדות המקורית, שהרי חלפו יותר מעשרים וארבע שנים מאז ששמעתי את ההרצאה, וכך הצלחתי לשחזר אותה ולא רק מן הזיכרון.

כאשר ישב מיכלין במלון ביפו נכנס אליו ערבי בשם מוסטפה, שהיה אחד הספנים הידועים ביפו, וביקש שיבוא איתו לבית אביו הזקן. האב, ערבי עב כרס ופעור־פה, היה ידוע בבדיחותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות, ואילו עתה רבץ בביקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה בשמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו ו“רגלו האחת כבר בקבר.”

לאחר חילופי דברים מנומסים ומייגעים הגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פראנץ יוסף מלך “נימצי”, היא אוסטריה, ביפו. יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ שב הקיסר עם בני־לווייתו מביקורו בירושלים – ליפו, ואונייתו המלכותית המתינה לו, עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.

“ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז!” קרא הפרופסור לאט, במיבטא הייקי, את הסיפור שרשם מיכלין בעברית מפי הספן הערבי הזקן, כשהוא מתעלם מהגשם העז שהיכה בחלונות אולם ההרצאות שבקומת־הקרקע במייזר וששימש ממש תפאורה חיה להרצאתו, "חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד השמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תיפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי אריה.

"לשווא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן את נפשו בים זועף ורותח שכזה. הוא באחת: ‘יהיה מה שיהיה! אנוכי נתתי את דיברתי, דיברת קייזר… להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודיברתי לא אכזב!’

“וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, וכאיזמל ניתחה את בשר בני לווייתו של קייזר הערתו כי אם באמת הם מרגישים סכנה לנפשם בנסיעה זו – הוא מוותר על לווייתם ויישארו שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו.”

אך איש מספני יפו לא היה מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים: “ולו גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב, לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה,” – לבד מאבו־עלי ושלושת בניו, שאף לא הסכים להיכנס במשא־ומתן על דבר המחיר, באומרו, "אם חלילה הוטל עליי להיקבר בין גלי הים, אז מה בצע אם ארבה במחיר. ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה ואל מחוז חפצנו, אז ודאי שכרנו לא יקופח.

"קראתי לבניי עלי, מוצטפה וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות כשהן קשורות יחדיו על נהרות החידקל והפרת.

"סירה אחת גדולה ועמוקה תבוא באמצעיתן, מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את קייזר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש קייזר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי ימוג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.

“קייזר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קייזר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש־קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות.”

אם זיכרוני אינו מטעה אותי הרי שבשלב זה של הסיפור התחדשו הברקים, הרעמים והגשם, וחרף השעה המוקדמת כבר החשיך בחוץ בגבעת־רם כמעט לגמרי.

“ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג,” המשיך פרופ' אורלובסקי לקרוא בקולו האיטי, "פרצה צעקה איומה מהשרים שנישארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החיזיון הכביר: בשים קייזר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דיבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחת כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו או קייזר ברצונו הכביר?

"וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האונייה המלכותית, אשר כל אחד עמד שם מזויין באספקלרייתו להתבונן אל כל תנועותינו.

"ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם קייזר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד קייזר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים, אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מיבצרי סירותיי. שעה אחרי שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו.

“פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל־כך חזקה עד כי קייזר התעורר בחוזקה ויתקע ברוב מורא שתיים־שלוש נפיחות אדירות כמו מן טיז אל־באע’ל, מעכוזו של הפרד, ויתפרץ מבין ברכיי לראות מה קרה באומרו: ‘מוטב אחזה בגלים הנוראים העומדים עליי לבולעני חיים מאשר אטמון ראשי במחנק אשכיך אשר מיום היוולדך לא רוחצו!’”

היו כמובן ציחקוקים בקהל, בעיקר סטודנטיות שהביעו זעזוע מעושה וגם רעד, כאילו מעודן לא נפחו וגם לא מצצו. ואולם פרופסור אורלובסקי המשיך לקרוא את עדות הספן הזקן מבלי לשים לב להפרעה.

"אחר־כך מילמל קייזר, כניראה מתוך נאומו למוחרת היום: ‘מטרייסט לבומביי בפחות שישים ושלושה אחוזים. ממרסיי לבומביי בפחות חמישים ותשעה אחוזים. ביום עשרים וחמישה באפריל אלף שמונה מאות חמישים ותשע החלה החפירה. אורך התעלה מאה ושישים קילומטר. עומקה שמונה מטר. רוחבה למעלה על שטח המים הוא חמישים ושמונה עד מאה מטר, ובקרקעיתה רק עשרים ושניים.’

"שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף־עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: ‘הוי! קייזר טובע! קייזר טובע!’

“אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים. וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של קייזר, כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת־אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה שנהפכו תיכף, וסוף־דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את קייזר פראנץ יוזף, ועל כפיים נשאוהו. אנשי האונייה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את קייזר מעל זרועות אנשיי, אבל אנשיי סירבו ואמרו שהם חפצים לשאת את קייזר על זרועותיהם המה אל תא־משכבו.”

אבו־עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו המשיכו דרכם באוניית הקיסר, בתא מפואר, וזכו לכבוד גדול. בפורט־סעיד נפרדו מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה, פעם בחורף ופעם בקיץ, מכסת כסף הגונה מיד הקונסוליה האוסטרית ביפו. ואולם הספן הערבי זקן מאוד, והוא מרגיש כי ימיו לא יארכו. לכן הוא ביקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור את הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו, וכך אמנם היה.

בנקודה זו החלה ביטני לקרקר כך שאפילו הרעמים לא השתיקוה ולא יכולתי להישאר לשעה השנייה של ההרצאה, לאחר ההפסקה. אולם מדברי הפרופסור על חשיבות הביקור מצאתי עניין בעיקר בקשר שמצא למייסד המושבה שלנו, בחור יהודי מהונגריה שהושפע ממסע הוד מלכותו לירושלים ב־1869 עד כדי־כך שבאותה שנה הלך בעקבותיו ברגל מהונגריה לארץ־ישראל כשהוא חולם כי יום אחד תימלא הארץ שדות וכרמים, רפתות ואורוות, אסמים, שדרות עצים ובתים בעלי גגות רעפים כשל מושבת הטמפלרים שרונה, אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים העבריים היושבים כל משפחה על אדמתה, והם יבחרו מועצה משלהם וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שלטונו של הסולטן העות’מני עבדול־חמיד, אבל מוטב אם יסכים ה“שער העליון” בקושטא למכור ליהודים את הארץ כולה, וככה יסדרו בה שלטון עצמי בחסות הקיסר שיש לו כבר משרד דואר עצמאי בארץ עם בולים נושאי דמות דיוקנו המשופם, ואנחנו נמשיך להיות נתיניו של הוד מלכותו הקיסר החסיד כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני־כן שלטון עצמי בארצו, כאשר ביוני 1867 הוכתר הקיסר גם כמלך הונגריה ואמנם מאז היה שם מלכותו – הקיסרות האוסטרו־הונגרית, ויוצא שקייזר פראנץ יוסף אבי הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל.

הפרופסור, שנולד כבר כתינוק אוסטרו־הונגרי (וזו היתה גם נתינותם של בני־משפחתי בארץ עד בוא האנגלים), היה מה־זה־גאה על הקשר הווינאי וסיים את השעה הראשונה בבדיחה ייקית על איך היתה ניראית ארץ־ישראל תחת שלטון בית האבסבורג. ואילו אני חשבתי דווקא על החייל האמיץ שוויק.

עברית: 1942

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 2.7.1971

בהיותו בן אחת־עשרה היה שלמה מימון מאורס כבר שלוש פעמים, ונשוי. ארוסתו הראשונה נפטרה. אירוסיו בשלישית בוטלו, כי אביו “מכר” פעמיים את העילוי הצעיר. בסופו־של־דבר חייב היה לשאת את ארוסתו השנייה.

“לא הייתי מתקרב אל אשתי אלא ברטט, כאל עצם זר ובלתי־ידוע לי,” מספר שלמה מימון, “כדי לתקן את הקלקלה הזאת הביאוני אל מכשפה זקנה, לפי שסבורים היו, שנתכשפתי בשעת החתונה. אותה זקנה עשתה בי כל מיני מעשים משונים, שבסיועו של כוח־הדמיון הביאו לידי תוצאה טובה, אם גם בעקיפין.” (עמ' 100).

חיי נישואיו של הילד היו שלשלת של צרות. בהיותו תחת החופה, זָכר סגולה בדוקה – כל הדורך ראשון על רגל בן־זוגו, ידו תהיה תמיד על העליונה. עוד הוא מהסס, מפני הפחד, הבושה או האהבה – והנה הוא מרגיש פתאום בנעלה של אשתו, הלוחצת רגלו לחיצה חזקה כל־כך, שאילמלא הבושה היה צועק בקול רם!

סימן רע זה נתן אותותיו. האישה ואימהּ החזיקו באכסנייה, וקטטות ומריבות שאינן פוסקות מילאו את הבית. פעם, באכול הנער־הבעל בהיחבא את השמנת שבקדרה, תפסה אותו החותנת, תוקפנותה הביאתו לידי כעס, והוא שבר את הקדרה על ראשה.

“מה נאה היה מחזה! החלב הקרוש היה ניגר והולך מעל ראשה לכל העברים. מלאת זעם תפסה בול־עץ, ואילמלא מיהרתי לברוח ודאי היתה הורגת אותי.” עמ' 98).

סבלותיו מביאים אותו לידי שימוש בתכסיס־קרב ערמומי. הוא מספר: “קמתי בחצות הלילה, נטלתי קדרת־חרס גדולה והתגנבתי עימה תחת מיטתה של חותנתי והתחלתי לדבר לתוך הקדרה בקול רם את הדברים האלה: ‘ריסיה (זה שם החותנת), אישה מרשעת! למה את נוהגת בבני אהובי ברשעות גדולה כל־כך? אם לא תיטיבי את דרכך, יבוא קיצך במהרה ותדוני לגיהנום לעולם ועד!’ – וכשגמרתי לדבר את הדברים האלה זחלתי ויצאתי ממחבואי והתחלתי לצבוט את חותנתי באכזריות גדולה ביותר, אחר כך התחמקתי בחשאי וחזרתי אל משכבי.” (עמ' 99).

למחרת בבוקר נתקפה החותנת בהלה, ראתה את הכתמים הכחולים שעל זרועותיה, רצה לבית הקברות והשתטחה על קבר אימו של שלמה מימון וביקשה ממנה סליחה ומחילה לעוונה.

שאיפת ההשכלה מפעמת בלב שלמה מימון בעוד ילד בן שבע. המיטות בבית אביו היו מעטות, וישן היה עם זקנתו במיטה אחת. כל היום היה מוטל עליו ללמוד גמרא, ורק בלילות היה מציץ בספרו האסטרונומי של דוד גאנז “נחמד ונעים”.

“לאחר שזקנתי היתה עולה על משכבה,” הוא מספר, “הייתי מדליק לי אלית (כמין נר) חדשה, ניגש אל ארון־הספרים ומוציא משם את הספר האסטרונומי החביב עליי. זקנתי נזפה בי על כך, משום שקר מאוד היה לה לאישה הזקנה לשכב במיטה לבדה, אבל אני לא השגחתי בזה והוספתי להתעסק בתלמודי עד שכלתה האלית עד תומה.” (עמ' 71).

שלמה מימון, הפילוסוף היהודי־גרמני, ממוצא ליטאי־פולני, נולד בליטא ב־1754 ומת בנידר־זיגרסדורף, שלזיה, ב־1800. בן אחת־עשרה כבר הוכר כעילוי ונמצא ראוי לרבנות. החיים היהודיים בפולין לא סיפקו אותו, ובבואו לתאר את פרשת חייו כתב “נופל קולמסי מידי, והנני מתאמץ לחנוק בקירבי את זיכרה רב־הייסורים.” (עמ' 100). הוא מבקר בחריפות את הפלפול התלמודי, המנותק מן החיים, מתעניין בקבלה, קורא את ספר “הזוהר”, ונוטה לדעתו של יש“ר מקנדיה כי “רב צרפתי ידוע, ר' משה די־ליאון שמו, חיבר את ספר ה’זוהר' והפיצו בעם כספר עתיק.” (עמ' 136). הוא קורא ב”שערי אורה" לג’קאטיליא, לומד את שיטות הקבלה של ר' משה קורדובירו ושל האר"י, ואולם גם הקבלה אינה מספקת את נפשו, נפש ספקנית, ראציונאלית, השואפת אל הבהירות השכלית. סבור הוא כי בראשיתה היתה הקבלה פסיכולוגיה, פיסיקה, תורת־מוסר ופוליטיקה, שנרמזו בסמלים ואותות, ואולם במשך השנים נשתכחו התכנים, ונשארו האותות, לאותות אלה השפעה על בעלי ההזייה, שאור המדעים, ובייחוד אורה של הפסיכולוגיה, לא נגה עליהם.

מימון עומד על ערש החסידות החדשה, וגם אותה דוחה, משום שרואה בה אחיזת־עיניים, הערמה וגשמיות יתירה. הוא אינו מסתיר את ביקורתו החריפה על כל פניה של המציאות היהודית בתקופתו.

בהקדמה לחלק השני של זיכרונותיו הוא אומר: “אמנם אינני לא אדם גדול, לא פילוסוף בשביל העולם ולא בדחן; אף לא החנקתי בימי חיי תריסר עכברים במשאבת־האוויר, לא העליתי צפרדעים על שולחן־העינויים ולא הרקדתי בעלי־חיים בחשמל. אבל מה בכך? הריני אוהב את האמת, ובמקום שהדבר נוגע לאמת, אינני חושש לא לשר ולא לאימו זקנתו.” (עמ' 171). אכן, גם מהמדע לא חסך ביקורתו.

לפרנסתו הוא משמש כמלמד־תינוקות אצל משפחות יהודים בכפרים. שם, בין אנשים גסים, בורים ועמי־ארצות, גויים כיהודים, הוא לומד את הטיפה המרה. האפיקורסות ושאיפת הדעת גורמים לו לבסוף שיעזוב את ההווייה המחניקה, את אשתו ובנו, ויתגלגל בעוני לקניגסברג, לשטטין ולברלין. על מראהו בבואו לקניגסברג הוא מספר:

“תארו לפניהם איש פולני־ליטאי כבן עשרים וחמש, בעל זקן ארוך למדי, לבוש בגדים קרועים ומזוהמים, שלשונו היא בליל עברית, גרמנית־יהודית, פולנית ורוסית עם השגיאות הדקדוקיות של הלשונות הללו, והאיש הזה מתאמר, שיודע הוא את הלשון הגרמנית ושיסגל לו מקצת ידיעות במדעים.” (עמ' 151).

לאחר תלאות קשות הוא מגיע לברלין. ליהודי־קבצן לא ניתנה בעת ההיא רשות לגור בעיר הבירה. את העניים היו מכניסים לבית־מקלט לאביונים, ליד השער הרוזנטאלי, וגבאי הקהילה היו חוקרים ודורשים אותם. גם מימון מתגלגל לבית־המקלט, ובשמוע הגבאים כי כוונותיו להישאר בעיר וללמוד את חוכמת הרפואה – הם משלחים אותו, בוכה וקודח.

מימון נודד בארץ אשכנז עם הלך־קבצן יהודי, ומתמחה בקיבוץ־נדבות. רק דבר אחד אינו יכול לעשות כמורהו – לחרף ולגדף את אלה שאינם מעניקים נדבה. בעיר פוזנא נהפך עליו גורלו לטובה. הוא נעשה מורה לבני עשירים יהודים, ואחר שנים אחדות הוא עושה שנית דרכו לברלין. הפעם מאיר לו המזל, בתחילה משתעשעים יהודי־ברלין המשכילים בעילוי מוזר זה כאילו היה קוריוז:

“מתחילה התייחס אליי ידידי זה כאל חיה מדברת והיה משתעשע עימי כדרך שאדם משתעשע עם כלב או זרזיר, שלמד לבטא מילים אחדות. התערובת המשונה של הבהמיות אשר בתנועות פניי, בביטוי לשוני ובכל מנהגי החיצוני – ושל גילוי הבינה אשר ברעיונותיי – הפעילה את כוח דימיונו יותר משהפעיל תוכן השיחות הללו את שכלו. ואולם מעט מעט הפך מעשה־הליצנות לעניין של כובד־ראש.” (עמ' 179–180).

מימון מתוודע למנדלסון. מנדלסון תומך בו. מימון כותב עליו בהערצה, אך גם מתוך ביקורת, כמנהגו עם הכול. ישר הוא מכדי להסתיר חילוקי־דיעות, גם להוט להצליח, להוכיח ערכו, וגם חסר־נימוסים. בברלין הוא מכיר גם ידידים “מסוג בינוני”, מורים בבתי־עשירים, כמותו. “ידידיי החדשים הכניסוני למסיבות עליזים, אל בתי־משתה, הוליכוני לטיולים, ולסוף הביאוני גם – –, והכול על הוצאות שלהם.” (עמ' 194).

אך ידידים אלה גם מצרים דרכו, מסכסכים בינו לבין מטיביו ומספרים, למשל, שהוא חושב את מנדלסון ל“צבוע פילוסופי”, וסופו שהוא יוצא שוב את העיר, חסר פרוטה ומיואש, ובידו מכתב־המלצה ממנדלסון, מכתב שאינו עוזר הרבה.

הוא מגיע להולנד.

לילה אחד, באמסטרדם, הוא עומד שעה ארוכה על פני תעלה, חפץ לאבד את עצמו לדעת. ואולם רק החלק העליון של גופו נשמע לצוויה של נפשו, ואילו רגליו מתעצמות בחוזקה ביבשה. שעה ארוכה הוא עומד כך ולבסוף צוחק על עצמו ומגיע למסקנה שהסיבה המביאה אותו לידי איבוד עצמי אינה אלא “שפע ממשי בהווה ומחסור מדומה בימים הבאים.” יצר הקיום אינו פוחת עם התמעטות האמצעים, אלא להיפך, מתגבר, כי הוא ממריץ לפעולה.

“רק מחסור קיצוני מביא לידי ייאוש. וכן לגבי תאווה: המעצורים העומדים לשטן על דרכה ומעכבים את סיפוקה מגבירים אותה, ומתוך כך מתגבר גם יצר־הקיום. אבל בתנאי שמעצורים אלה לא ישביתו לגמרי את האפשרות של סיפוקם ויביאו לידי ייאוש.” (עמ' 202).

הוא מתגלגל להמבורג ובייאושו הוא מבקש להתנצר, כדי לפתוח לעצמו את שערי ההשכלה והקיום. לדבר גרמנית כהלכה אינו יודע, ולכן הוא מחבר תיזה קצרה אל הפאסטור המקומי. הוא כותב אותה גרמנית באותיות עבריות, ומורה יהודי מקומי, נפחד מן החטא שבדבר, מתרגם לו אותה. מימון מוכן לקבל את תעלומת הדת הנוצרית כציורים אליגוריים בלבד, אגדות. ואת מצוותיה – כחוקי התבונה בלבד. הפאסטור הלותרני מציע לו להתפלל לאלוהים שיאיר לו בחסדו ויטע בליבו את רוח הנצרות האמיתית, ואז לבוא שנית.

מימון לא בא שנית, אך אשתו ובנו מגיעים להמבורג. ובהגיעם היה מימון תלמיד השנה השנייה בגימנסיה, לשם נכנס כדי להשלים את ידיעותיו בשפות, בפילוסופיה ובמתמטיקה. האישה דורשת ממנו לחזור לפולין, או לתת לה גט. הרב המקומי מטיף לו מוסר על שהוא מגולח, חופשי בדיעותיו ולומד חוכמות זרות.

בצלוח על הרב רוח של קנאה קדושה הוא מתחיל צווח בקול: “השופר! השופר!” – ומורה על השופר, המונח פניו על השולחן, – “וכי יודע אתה מה טיבו של זה?”

“בוודאי!” מחזיר לו מימון בעזות, “הרי זה קרן של תיש!”

למשמע הדברים האלה נופל הרב אחורנית על כסאו ומתחיל מקונן על נשמתו האבודה של מימון, ואילו זה מניח לו לקונן כאוות נפשו ונפטר מלפניו.

מימון מתגרש מאשתו וחוזר לברלין. הוא מתעמק בשיטותיהם של שפינוזה, יום, לייבניץ וב“ביקורת התבונה הטהורה” לקאנט, אותה הוא קורא לראשונה. התוצאה – ספרו “מסה על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית”, היוצא לאור בשנת 1790 (תורגם לעברית בידי ש“ה ברגמן ו־נ. רוטנשטרייך, תש”א, 1941).

קאנט, המקבל לקריאה את כתב־היד, עונה במכתב ש“אף אחד מן החולקים עליי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון.” (עמ' 224). ואולם כשהספר יוצא לאור, כתב קאנט במכתב אחד, שאינו מבין מה כוונתו של מימון בחיבורו, וכך דרכם של היהודים להתעשר מקניינם של אחרים.

מימון יושב בברלין, כותב מחקרים פילוסופיים, ספרי לימוד וּויכוחים, בעברית ובגרמנית, זוכה בהערכת גדולי חכמי אשכנז, משתתף ב“המאסף” העברי וכותב את הספר “גבעת המורה”, בעברית (1791) – על הפילוסוף הנערץ עליו, ממנו שאל את שמו – הרמב"ם.

ב־1792 הוא מסיים את “ספר קורות חייו הכתוב בידי עצמו” (הספר תורגם לראשונה לעברית ע“י י. טביוב, וארשה, תרנ”ט־תר"ס [1899–1900]). הוא עמד אז בשנת השלושים ותשע או הארבעים לחייו, המשיך לפרסם מחקרים ומסות בפילוסופיה.

ב־1795 לוקח אציל פרוסי, גרף אדולף קלקרויט, את מימון לביתו, קודם בברלין ואחר כך בשלזיה הפרוסית. מימון חופשי לעסוק במחקריו, ואף־על־פי־כן אינו מאושר בביתו של הגרף. אין הוא, היהודי ממזרח אירופה, נטמע בסביבתו החדשה, ועודנו מתמיה בחותם פניו, בתנועותיו, בניבו. הוא מבקש גם חברה אחרת, ובא, כמו קודם לכן, לבתי־מרזח.

בימי הסתיו של שנת תקס"א (1800) חלה במחלה קשה ונפטר בארמונו של הגרף ב־22 בנובמבר 1800. נוטלים אותו לקבר ישראל לעיר גלוגאו – “אבל אנשי הקהילה בגלוגאו קברו אותו מאחורי הגדר, וילדים יהודים השליכו אבנים על ארונו.” (עמ' 50).

* שלמה מימון: “ספר חיי שלמה מימון, כתוב בידי עצמו”, תרגם מגרמנית י. ל. ברוך. עם מבוא מאת פ. לחובר, והקדמת ק. פ. מוריץ. “לגבולם” כינוס מבחר יצירותיהם של יהודים מלשונות־נכר, בעריכת ד“ר ש. פרלמן. “מסדה” בע”מ, תל־אביב, תש"ב [1942]. הוצאת “לגבולם” בהשתתפות מוסד ביאליק. 338 עמ' בצירוף תמונת המחבר.

עברית: 1973

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 26.4.1974, במסגרת “ספר השבוע”

רבים מוותיקי היישוב כרכו בזמנו את שמו של הקולונל ריצ’רד מיינרצהאגן עם יתר אנשי השלטון הצבאי הבריטי בארץ – סטורס, בולס, קלייטון, ווטרס־טיילור ואחרים, ולא החשידוהו באהבת ישראל יתירה.

ה“יומן מזרח־תיכוני” שלו, שהתפרסם במקורו לפני כחמש־עשרה שנה, ופרקים ממנו תורגמו והתפרסמו כבר אז בעיתונות היומית שלנו, גילה במיינרצהאגן אוהד מושבע לציונות ולישראל, וזאת על פי עדותו, המבוססת על מסמכים רבים ושיחות שקיים בעיקר עם הד"ר חיים ויצמן.

הקולונל מיינרצהאגן היה דמות ציורית ואכסצנטרית מאוד. הוא נולד בשנת 1878 ומת בן קרוב לתשעים, ב־17 ביוני 1967. מקור שמו הוא לדבריו דני קדום, אך רבים חשבו כי הוא ממוצא יהודי. “אפשר שאילו היה דם יהודי בעורקיי, הייתי נבון יותר מכפי שהנני, אבל אין בי דם כזה.” (עמ' 10) – העיד על עצמו.

בגיל 21 התגייס לצבא הבריטי ושירת בהודו ובאפריקה המזרחית. במלחמת העולם הראשונה שימש בתפקידי מטה במזרח אפריקה, בצרפת ובמזרח התיכון. במערכה על ארץ־ישראל היה מראשי המודיעין הצבאי הבריטי ופעל תוך קשר הדוק עם אהרן אהרונסון. פגישה זו, כמו גם פוגרום ביהודים באודיסה שהיה עד לו ב־1910*, הם שקירבוהו ביותר ליהודים ולציונות, הגם שהוא מעיד על עצמו שהיה בו משקע אנטישמי לא מועט.

לאחר המלחמה ושירות במטהו של הפילדמרשל אלנבי במזרח הקרוב, אנו מוצאים אותו חבר המשלחת לוועידת השלום בפאריז.

מ־1919 עד 1920 הוא משמש קצין־מדיני־ראשי בארץ־ישראל ובסוריה, במסגרת השלטון הצבאי הבריטי. הוא עד למאורעות פסח 1920 בירושלים. לניסיונם של הקצינים הבריטיים לטרפד את הצהרת בלפור ואת הרעיון הציוני מראשית שלטונם בארץ. על פי עדותו הוא הקצין הבריטי היחיד שנשאר נאמן לרוחה של הצהרת בלפור, ורואה עצמו כמייצג של המדיניות הבריטית האמיתית, כנגד חבלותיהם של קציני הצבא בארץ־ישראל, הנוקטים עמדה דו־פרצופית, ומסיתים את הערבים נגד היהודים כדי להוכיח שהקמת הבית הלאומי בארץ־ישראל אינה אפשרית.

עקב תזכיר ביקורתי מאוד שהוא שולח לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי, לאחר מאורעות 1920, הוא מסולק בצורה אלגנטית על־ידי הנציב הבריטי העליון במצרים, פילדמרשל אלנבי, השולט אותה תקופה בתוקף תפקידו הצבאי גם על ארץ־ישראל. מיינרצהאגן רושם לזכות עמדתו העיקשת כנגד השלטון הצבאי הבריטי את זירוז המעבר לממשלת המנדאט הבריטי, בראשותו של הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.

מ־1921 עד 1924 משמש מיינרצהאגן יועץ צבאי למחלקת המזרח התיכון במשרד המושבות הבריטי בלונדון, וגם מכאן הוא עוקב בלא הפסק אחר בעיות אזורנו, מתוך אהדה ניכרת לרעיון הציוני, במסגרת פקידות בריטית עויינת במפורש ליהודים ולציונות.

מיינרצהאגן התפרסם גם כחוקר־ציפורים מעולה, וחיבר ספרים על “ציפורי מצרים” ו“ציפורי ערב”. כאנשי־מדע בריטיים רבים אחרים, שהיו רובם ארכיאולוגים, שילב מיינרצהאגן את מחקריו האורניתולוגיים עם פעילות מודיעית עניפה. והמיוחד לדור אנשים שכמוהו היה בכך שהם אהבו את שני תפקידיהם, והתמסרו להם, באותה מידה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימש במטה של משרד המלחמה. הוא ביקר פעמים אחדות בארץ־ישראל, לראשונה במסגרת פעילותו כקצין מודיעין של אלנבי (הוא זוקף לזכותו איבוד־במכוון של פנקס רשימות מזוייף של קצין בריטי, במסגרת הטעייתם של התורכים ערב המיתקפה הבריטית על באר־שבע).

פעם שנייה שהה תקופה ממושכת בארץ במסגרת תפקידו כקצין מדיני ראשי, עד שהודח.

בשלישית אנו מוצאים אותו מבקר בחיפה בחודש אפריל 1948, בעיצומם של הקרבות בין יהודים לערבים על העיר והנמל, ערב הפינוי הבריטי. לדבריו לקח רובה, מדים ותחמושת מאת חייל אנגלי חולה על הספינה, ירד עם פלוגתו, התחמק, והצליח להשתתף בחילופי יריות בין אנשי ההגנה לבין צלפים ערביים, להריק את כל 300 הכדורים שלו, ואגב כך לפגוע בכמה צלפים ערביים!

ובפעם הרביעית אנו מוצאים אותו מבקר בישראל בחודש מארס 1953, ונפגש עם יגאל אלון ודוד בן־גוריון.

*

כמה מסיפוריו של מיינרצהאגן נשמעים מוזרים מאוד. כך למשל פרשת פגישותיו עם ריבנטרופ והיטלר, אשר לאחרונה שבהן, המתקיימת ב־28.6.1939, מופיע מיינרצהאגן עם אקדח אוטומאטי טעון בכיסו! – “היתה לי שעת כושר די והותר להרוג את היטלר וגם את ריבנטרופ, והדבר מטריד אותי עד מאוד. אם תפרוץ המלחמה הזאת, ומובטח אני שאכן היא עתידה לפרוץ, הרי אחוש בנטל כבד של אשמה על שלא הרגתי את שני אלה. כנגד זאת אני בטוח בהחלט שאילו הרגתי את שניהם לא היתה מלחמה פורצת ואני הייתי נחשב משוגע. בכל זאת הוכחתי לעצמי שהיתה לי שעת־כושר להרוג את שניהם.” (עמ' 116).

כשם שעשוי היה מיינרצהאגן לבדות את המעשה באקדח, כך גם ייתכן שהסיפור הוא אמיתי. בנדון זה יש דמיון־מה בין מיינרצהאגן ולורנס איש ערב. מיינרצהאגן מגלה, מפי לורנס, כמה מסודותיו הכמוסים של האחרון (“תפסו אותו, הפשיטו אותו וכפתו אותו; אז עשה בו מושל אדרעי מעשה־סדום, ואחריו משרתיו של המושל. לאחר התנהגות מבחילה זו הילקו אותו.” – עמ' 39), ומאוחר יותר טוען שהוא משוכנע שלורנס, כדרכו, בדה את הדברים בליבו.

יש קסם אנגלי, אקסצנטרי, בסיפור הבא מפי מיינרצהאגן על לורנס: “זכור לי מעשה שהיה במלון ‘מאז’סטיק’ בפאריז, כשחטף אלת־גולה שהיתה בידי וברח. אני רדפתי אחריו, תפסתי אותו, החזקתי בו היטב והלקיתיו בעכוזו. הוא לא ניסה כלל להתנגד ואחר־כך אמר לי שקל לו להבין איך אישה נכנעת לאונס לאחר שחיבק אותה גבר חזק.” (עמ' 47).

זרויות וסתירות־שבהערכה הם חלק מקסמו של מיינרצהאגן, המודה שבתחילה גם העריץ את היטלר והאמין באפשרות בריתו עם בריטניה.

*

עיקר יומניו של מיינרצהאגן אינו בפיקאנטריה אלא בתחזיותיו הפוליטיות והצבאיות, אשר אם לסמוך על המחבר (כלומר שאכן רק כך חשב בתקופה מסויימת) – התאמתו כמעט ב־95 אחוז מהמקרים.

למיינרצהאגן דיעות קבועות לגבי הפער בין ערבים ליהודים. הראשונים נראים בעיניו מהירים בשוד, בשלל וברצח מהמארב, אך מפגרים ועלובים בתור לוחמים. הוא כופר באגדת “המרד במדבר” ורואה בה רק את השפעת הזהב האנגלי על כמה שבטי בידואים, שתפקידם היה, כביטויו האירוני של לורנס – “הצגה צדדית” (במזרח הירדן) של הצגה צדדית (מלחמת אלנבי במזרח הקרוב, בהשוואה לקרבות המרים והמכריעים שהתנהלו באירופה).

הוא טוען באורח עקבי שעל בריטניה היה לקשור את גורלה באיזור עם הציונות ולא עם הערבים. חוזה כמעט במדוייק את מועד הקמתה של ישראל, את בעיותיה הצבאיות, את ניצחונותיה וקשייה גם יחד ביחסים עם אויביה הערבים.

בתוקף תפקידו כחבר המשלחת לוועדת השלום בפאריז, בשעת הדיונים המסובכים על גבולות המדינות החדשות במזרח הקרוב, הוא עושה מאמצים רבים לכך שארץ־ישראל, שבגבולותיה הובטח ליהודים מימוש הצהרת בלפור – תשתרע מגבול הליטאני בצפון, דרך קו המקביל מערבה למסילת הברזל החיג’אזית, הנמצאת ממזרח לו, מקיף את כל ים־המלח, לאורך הערבה, אילת ועד לשארם־א־שייך, כולל את כל סיני, אשר גבולו עם מצרים הוא בקו ישר הנמתח מהעיר סואץ לרפיח. קו זה היה גבולה של מצרים עם האימפריה התורכית עד שנת 1906.

מיינרצהאגן חוזה את כל הקשיים, כולל החדירה הרוסית, שיתרחשו לאחר שיפנו הבריטים את תעלת סואץ (הדבר אירע מוקדם מששיער). הצעתו, עליה הוא חוזר פעמים אחדות, היתה, שהבריטים יפקיעו את כל חצי האי סיני מידי מצרים (מאחר שאלנבי כבש אותו בדין מידי התורכים, והוא טריטוריה כמעט ריקה, ללא עם, יקבעו בו את בסיסיהם לאחר פינוי הסואץ במקום בקפריסין, העתידה ליפול לתוך מלחמת אזרחים), יבטיחו בכך את שליטתם באיזור וכן אלטרנטיבה לתעלת סואץ דרך עקבה.

הוא חלם על ברית צבאית עם ישראל, החולשת על סיני, ומתירה בסיסי תעופה ונמלים צבאיים לבריטניה בתחומה. וכאשר כובשת ישראל לראשונה את סיני ב־1956, מלא יומנו קריאות אזעקה לבל תפנה אותו, וחירופים וגידופים לנוכח עיוורונן של ארצות המערב, ובייחוד כנגד בריטניה, שאינן מבינות שבלחצן על ישראל לסגת הן פועלת כנגד האינטרס שלהן עצמן.

*

המבחר מתוך יומני מיינרצהאגן, המהווה את המהדורה העברית של הספר, הופיע לפני מלחמת אוקטובר 1973. יש הרגשה כי העורך והמתרגם, כמו גם ההוצאה ובעליה (ד“ר הכט ב”אחרית דבר" שלו) ראו בפירסום היומן מעשה בעל משמעות פוליטית אקטואלית: תנא־דמסייע לכך שאסור לנו לוותר על אף שעל מאדמת ארץ שראל השלימה. ולכך שהערבים יתמידו בפיגורם החברתי והצבאי, וכי הלוחמים היהודים עזי הנפש תמיד ידבירו אותם, גם כשיחסי הכוחות עומדים לכאורה בהפרש עצום לרעת ישראל.

תוצאות מלחמת יום הכיפורים, עירערו את הרגשת הביטחון הנוחה, המחניפה לא במעט, אשר ספרו של מיינרצהאגן עשוי היה לטעת בקורא העברי לפני המלחמה האחרונה הזו.

* קולונל ריצ’רד מיינרצהאגן: “פרקי יומן מזרח־תיכוני, 1917–1956”. עברית: אהרן אמיר. שקמונה, חברה להוצאה לאור בע"מ, 1973. 206 עמ'. בצירוף אחרית דבר מאת ראובן הכט.

ראו ויקיפדיה: ריצ’רד מיינרצהגן

1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.11.1971

ב־1945 פירסם דוד מלץ, איש עין חרוד, את קובץ סיפוריו הראשון מחיי הקבוצה, “מעגלות”. קובץ שנחשב מהפכני בתוכנו, מפני מידת החשיפה והכאב שבהם מתוארים חיי אדם בקיבוץ. מאז משמש “מעגלות” ציון־דרך חשוב בספרות על חיי הקיבוץ.

לאחר שנתיים, ב־1947, פירסם מלץ קובץ סיפורים שני, “חתחתים בדרך”, אף הם מחיי הקבוצה. רוב הסיפורים נכתבו, כמצויין בסוף כל סיפור, משנת 1926 ועד 1946. ואולם החשובים והמעניינים שבהם נכתבו כמעט כולם עד שנת 1930. מלץ עלה ארצה ב־1920, והוא אז כבן עשרים ואחת.

בסיפוריו של מלץ נפגשות השפעות של שני סופרים רחוקים מאוד זה מזה במזג, בסגנון ובתרבות: ד.ה. לורנס ו־י. ח. ברנר.

השפעתו של לורנס ניכרת בסיפור “לצדדין” שנכתב ב־1926. גיבורתו היא אישה צעירה בקיבוץ, העובדת בשדה, לרוב בעבודות של גבר. ריח האדמה מגרה את נחיריה.

"האקליפטוסים הצעירים הרעננים־גמישים עומדים מתחטאים, מחייכים בטיפות הזוהר אשר על עליהם, והשמש הטובה מחממת רכות, והיה לה כאילו יד חמה מלטפת עברה על גבה הרועד, זרם רותח פרץ אל מוחה והרעיד את כל גופה, נחיריה רחבו, חזה התרומם והיא ספגה אל קירבה את גלי האוויר כיין תוסס, משכר. ואי אפשר היה שוב לעמוד עמידה שקטה על המעדר, פנתה הצידה ובאחת מהפינות החבויות בקצה החורשה השליכה את עצמה, שיכורה ותוססת, אל תוך התלם הפתוח, הצמידה את גופה הבוער אל האדמה הלחה והריחנית, סגרה את עיניה ואצבעות ידיה חפרו וננעצו בקרקע, ניקרו וחיטטו – – " (“חתחתים בדרך”. עמ' 9–10).

פעם אחרת, ברפת, מתעוררת בה תשוקה "לרבוץ ככה כאן, בזבל החם והריחני הזה, לרבוץ ככה בכל מלוא גופה הבריא, התוסס, ולהושיט לה, לעגלה זו את שדיה המלאים, הרוטטים, השופעים, והיא, העגלה, תינק, תינק – – – " (שם. עמ' 11).

וחווייה דומה מתרחשת גם באחד מימי הקיץ הלוהטים. במרומי עגלה עמוסה בתבואה. היא מתפרקדת במלוא גופה בתוך האלומות החמות, ידיה מתחת לראשה, עיניה סגורות וכולה נתונה לנענועי העגלה האיטיים בדרכה הביתה, על הגורן.

“בשוכבה כך בתוך העגלה היה נופל לעיתים מבטה על זרועותיה החשופות שעינן כעין האלומות הזהובות. התחיל ליבה דופק בחוזקה, עור גופה נמתח ונתעוותו קצות אצבעות ידיה. רצון עז ומשונה מילאה – לקרוע מעליה את השמלה הדקה ואת הכתונת הלבנה ולמסור ככה את עירום גופה החום לצריבותיה הדוקרות של השמש הלוהטת…” (שם. עמ' 10).

אלה הן תחושות מאוד “לורנסיות”. ישנה כאן התעוררות ארוטית, היולית, מתוך זיקה הדוקה לטבע, מתוך מרד במוסכמות החברה, התעוררות שסופה לא פעם מוות, שקיעה ואובדן־דרך. האווירה החברתית של קבוצה בעמק בשנות העשרים, לפי תיאורה כאן, היא לעיתים סמיכה, מעיקה מאוד, אך גם רווייה כוחות נעורים עזים.

האמונה בכוחה של הארוטיקה לגאול ולהביא מרפא אינה אלא צד אחד בכתיבתו של מלץ. הצד השני, זה הצד ה“ברנרי”, שונה לגמרי. גיבורי הקבוצה של מלץ כאילו ממשיכים את גורלו של חבר קבוצה אחר, יחזקאל חפץ, מ“שכול וכישלון” של ברנר. עינו של מלץ מלווה תמיד את האדם החלש, הנרמס בידי החברה, הבז לעצמו, המפקפק בערכו. זה אשר אינו רואה עצמו ראוי לאהבת אישה. זה אשר נמצא על גבול השבר הפיסי והטירוף הנפשי.

מלאה כוח, אך כוח של ייסורים, היא דמותו של גרשון, חבר קבוצת עבודה העוסקת בבניית כביש בירושלים בשנות העשרים [של המאה ה־20], בסיפור “רסוקות”. הקירבה לברנר מורגשת בסגנון ובנושא. גרשון אינו יכול לעבוד. המשבר של חוסר היכולת לעמוד במבחן העבודה הפיסית, שראשיתו בברנר, בחיייו ובסיפוריו – הוא אחד הנושאים המרכזיים בסיפוריו של מלץ, וגם הסגנון קרוב לברנר:

"אפור היה. אפור ומחניק. ולמרות שידועים, ידועים ובנליים הם כבר כל הדברים האלה. אפור ומחניק למרות האור הרב השפוך כאן על פני כל… ולמרות, למרות ההוד שבגבורה מצוי כאן… למרות האידיאלים… למרות, ש’כאן אין מקום לחולניות זו‘. ש’כאן אין פנאי לחיטוטים אלה’. כאן בונים. כאן יצירה… למרות – – למרות – – " (שם. עמ' 23).

החולניות, שהאשימו בה את גיבוריו של ברנר, מצויה גם כאן. הבריאים אינם מעניינים את מלץ. עולמם של הבריאים הוא עולם גס, גויי, כמעט לא יהודי ולא אנושי. הסבל, האנושיות, הסבל היהודי, הירושה – אלה מצויים רק בחלכאיה ובנדכאיה של החברה, של הקולקטיב.

תיאורה של הפגנה כושלת בחדרי בית ההסתדרות בירושלים מזכיר את הסצינה הידועה מול בית־הספרים הירושלמי ב“מכאן ומכאן” של ברנר. התפרצותו של גרשון בסוף הסיפור, שנאת המנהיגים, הטירוף אף הם ברנריים כל־כך:

" – אני מלא שנאה ורעל. כן. אני מלא שנאה ורעל. ובכן? אבל… אני, אני… מוח עצמותיי מתייבש בלהט הימים… אתה מבין… אני, אנו, נצלים באש… באש הלוהטת, והם (המנהיגים שלנו), הם כפופים תחת העול, הם נושאים באחריות… הם נושאים באחריות… הם גם מקיפים… מעמיקים… מעמיקים חשוב, עלינו, על המצב… – מפיו ניתז קצף לבן, בעיניו נדלק ניצוץ משונה. – הה, טוב להעמיק במחשבות… והם מחשבים… יש להם פנאי… הם שקטים… המדע אומר… גם בקולוניזציה של אמריקה היה כך… צריך לחכות. יש פנאי…" (שם. עמ' 39).

בסופו של הסיפור באה התעללות של הקולקטיב, מתוך שעמום, בגרשון, הבטלן, יוצא־הדופן, ואחריה התפרצותו של גרשון, ויבבתו.

גלריה ארוכה של דמויות המהלכות בצידי דרכים, מסביב לנקודה. יעקב ומרים בסיפור “סדקים”. הוא רוחש גועל נורא לעבודה, לקימה בבוקר, לאפרוריות של החיים. היא אשתו של המנהיג, הנמצא בעיר, רחוק, עסוק בעבודתו הציבורית החשובה. הבדידות, הרוח השורקת בחוץ, בלילה, הרגשת היתמות, כל אלו מקרבים את יעקב ומרים. הפורקן הארוטי, הבגידה – חוגגים בהם את ניצחונם. ניצחון כוחות החיים על הזיוף שמתלווה לעיתים לאידיאות ולמסגרות החברתיות.

יונה, בסיפור “יונה”, הוא איש נידח, נמוך, מוזר, ללא אהבת אישה. יצחק חברו, זה הבריא, הפופולארי בחברה – הורג כלב לשם שעשוע. יונה מזדעזע. הכלב פולש אל תוך חלומותיו. מתערב בהזיותיו הארוטיות על אודות חוה, הבחורה היפה, הקרה, שדוחה אותו. ההזייה הארוטית, פרי הבדידות הנוראה, אליה מתפרץ הכלב הירוי, מעירה את יונה באימה גדולה ונוראה. עתה ידע בפעם הראשונה בחייו, בלילה זה, מהו פחד עולמים. להיות ניתק מכל חי, בודד, בחשכת קבר.

“אח, תן לישון” הוא סיפורו של אברהמ’ל הרפתן. גם הוא, שורש נשמתו אחד הוא עם יתר גיבורי הסיפורים – נידח מאישה, עבד לעבודתו ברפת, עובד וישן, כמעט נדמה לבהמה. ישן מול כל נאומי המנהיגים, ישן מול כל האסיפות החברתיות, ישן מול כל האידיאות שאין להן אחיזה במציאות חייו, בעבודתו.

לילה אחד, בחדר המשותף לו, לשני בחורים ולנערה אחת, הוא רואה את הנערה בשובה בלילה לישון, מתפשות לאיטה, עומדת מזהירה, רוטטת באור הכחלחל של הירח, מחליקה בידיה על שדיה המלאים ופיהוק רחב משתפך על פניה. נפשו של אברהמ’ל רועדת עם כל רטט קל של השדיים הלבנים. לאחר שעה קלה נרדמת הנערה. אברהמ’ל קם, חסר־מנוחה, גוחן על מיטתה ומלטפה חרש. הנערה פוקחת עיניה, נבהלת, אך בהבחינה באברהמ’ל נהפכת הבהלה לתימהון. תימהון שיש עימו ביטול וזלזול תהומי, והיא ממלמלת: “מה? אתה? אח, תן לישון…” (שם. עמ' 152) וכמו אין לו קיום כלל בעיניה, היא מתהפכת לקיר וממשיכה לישון.

אבל אותה נזיפה, אותו ביטול תהומי של הווייתו, אינם מרפים מאברהמ’ל. זה כמו אות־קלון, בושה לוהטת, סטירה על לחיו. הוא – פגום. הוא – נשחק בגלגליה של אידיאה, דווקא משום שהוא עושה עבודתו בנאמנות. כי הוא רחוק מעולמם של היפים, החזקים ובעלי־המוניטין בחברה, והכשל הארוטי כמעט תמיד נלווה, תלוי באופן הדדי – בכישלון החברתי.

מעטים מגיבוריו של מלץ נגאלים ממצבם. ואולי לא מקרה הוא שדווקא סיפוריו העמוקים והרגישים ביותר מסתיימים באין מוצא לאדם.

* דוד מלץ: “חתחתים בדרך”. סיפורים מחיי הקבוצה. הוצאת בטרם תל־אביב, ה’תש"ז [1947], 242 עמ'.

1945

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.8.1973

בספרים הכחלחלים והארוכים של סדרת “לדור” בהוצאת “עם עובד” הופיעו בשעתו “אנשי שקלוב” לשניאור, “מפעל עמק טנסי” לדוד לילינטאל, “בית קרנובסקי” של י. י. זינגר, “רגע בפקין” של לי יו־טאנג, “נפתוליי עם האמת” של מהטמה גנדי ו“מיומנו של תובע כללי בכפרים” מאת תופיק אל חכים. אחד מספרי סדרה זו, שכללה רומאנים וספרי עדות וזיכרונות, היה “מעגלות” – ספרו הראשון של דוד מלץ.

מלץ נולד בכסלו תר"ס (1899) בפולין ועלה לארץ ב־1920. מ־1923 הוא חבר עין־חרוד, עתה בעין־חרוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים. עד 1950 עבד בחקלאות, ומאז – בהוראה בבית־הספר המשותף לעין־חרוד ולתל־יוסף.

“מעגלות” עורר בשעתו התרגשות ועניין משום שנחשב לספר הראשון שנכתב בידי חבר קיבוץ ומתאר את החיים בקיבוץ מנקודת־ראייה פסימית וביקורתית. למעשה קדמו לו ספרים אחדים, שתיארו את החיים בקבוצות הראשונות: “על גבול הדממה” ו“בתיה” לצבי ש“ץ, “שכול וכישלון” לברנר, “ימים ולילות” לנתן ביסטריצקי־אגמון ו”תנובה" לאביגדור המאירי. חוץ לאחרון, שהוא ספר משעשע בתמימותו, מתארים הסיפורים והספרים הללו הווייה לגמרי לא אידילית, רבת לבטים, במאבקו של האדם הצעיר בנוף מתנכר, בעבודה גופנית קשה ובחברה שאינה מאירה תמיד פניה אליו, מפני תנאי החיים הקשים ובגלל ערכים ותפיסות־חייים חדשים.

אבל ייחודו של “מעגלות” היה בכך שהוא נכתב במפנים, ולא תיאר רק את אווירת־העראי של המעבר לארץ החדשה והשנים הראשונות בקבוצה, אלא רקמת חיים ממושכת, וראשיתו של הדור הראשון לילדי הקיבוץ, אלה העומדים כיום בשנות החמישים שלהם, ולהם כבר בנים ונכדים.

במרכז הסיפור עומדים מנחמקה וחנקה. הוא “פקק” לעבודות, כמו עומד בשולי העשייה. “נכון, מנחמקה בענף מיומו הראשון. אבל הוא רק עובד בו. הוא אינו סוחב.” (עמ' 255). הענף שעובד בו מנחמקה הוא גידול תלתן, וכאן מביא הספר גם קוריוז מעניין, אשר כדאי לספרו. ראשיתו של גידול התלתן בקבוצה שבעמק כך היתה:

"באחד הימים ההם הופיע בבית הערבי הקטן, שבו שכנה מזכירות המשק, איש בא בימים והודיע כי ברצונו להשתקע כאן בין החלוצים וללמדם פרק בעבודות השדה. שאלוהו לשמו ולטיבו. משפירש האיש בשמו, תמהו עליו יושבי המזכירות, שכן היה ידוע כאחד מעשירי האיכרים במושבה אשר ביהודה, המעבד שדותיו ופרדסיו בידי ערבים. כשראה האיש ארשת התמהון בפניהם של הדוברים, פתח ואמר:

“‘רואה אני בכם כי משתאים אתם לי. אין מה לתמוה. לעת זיקנה צריך קצת לנקות ולטהר. אמרתי, אלך בין החלוצים ואלמדם עבודות השדה. רוצה אני כאן אצלכם להורותכם כיצד מגדלים תלתן בשביל הפרות. צמח זה טוב לחלב מאין כמוהו, ואצלכם יצליח. אדמה יש לכם טובה, דשנה, ומים בשפע. אשב ביניכם ואגדל לכם תלתן.’” (עמ' 49).

אותו איכר בעל ראש השיבה מן המושבה ביהודה הוא משה גיסין מפתח־תקווה, אביו של אבשלום גיסין, שנהרג בהגנת המושבה במאורעות 1921. משה גיסין הלך בזיקנותו וישב תקופת־זמן בעין־חרוד, ושם עבד, כנראה, כפי המתואר בסיפורו של מלץ.

חנקה היא היפוכו של מנחמקה. היא פופולארית, נאה, וזוכה ליחס כבוד והערכה בזכות עבודתה כרפתנית. יפה הוא הקטע שמקדים מלץ לתיאור פגישתם הראשונה של נחמקה וחנקה:

“כל אותה האנדרלמוסיה וערבוב הדמים השרויים בעולם בדברים שבינו לבינה, כל אותה הנהייה וכל הנפתולים, הדחיפה והמשיכה לרחוק – כל אלה אינם באים אלא משום שרבים ומפותלים השבילים בעולם. מרבית בני־האדם תועים בהם עיוורים, מגששים, אבודים זה לזה, נכספים ונמשכים להידבק בפלג־גופם הקדמון ואינם מוצאים את תיקונם. נטרדים הם מן העולם כשהם חצויים, כשידה הכבדה של הבדידות לוחצת ומעיקה עליהם גם במחיצת הקרובים להם, שהם כרחוקים להם. – – יש מעטים שזוכים להגיע אל מי שמזומן להם, אחרי שמבלים כוחם במלחמות־שווא עם מי שאינו שלהם, שאינו ראוי להם, עם שלא עלה איתם בשורש אחד. מלחמות, שהן כחיבוט הקבר לאדם בעודו בחיים, בכל יום מחייו. אלה המעטים זוכים לבסוף לפיוס גדול, משל שמש עולה ברוך ומכפרת על סיוטים מבעיתים של לילה ארוך. – – ויש מעטים מן המעטים הזוכים בראשית דרכם ומוצאים בני זיווגם הקדמונים והם מאירים זה לזה ומחממים זה לזה כל ימי חייהם. כשילומים על כל הפגעים הגדולים והצרות המרובות אשר החיים מלאים אותם על כל צעד ושעל. דומה כי מנחמקה וחנקה מאלה המעטים מן המעטים היו.” (עמ' 31).

שמחת השנים הראשונות לחייהם המשותפים, והולדת הבן הראשון, הולכת ומתעמעמת עם אי־הנחת שכוסס בליבה של חנקה. שוב אין היא מוצאת סיפוק באהבתו הכבדה והרגשנית של מנחמקה, והיא מתפתה לשהות מדי ערב בחברתו של שמואל גרוסמן, הדון־ז’ואן המקומי, היפה והעצוב.

תוגה רבה מצויה בדפים המתארים את לילותיו הבודדים של מנחמקה, כישלונו בעבודה, התרחקות אשתו ממנו. ואין חנקה נרפאת ממשיכתה לשמואל עד שלא מתרחש ביניהם משהו חד־פעמי, שיש בו מטעמם של חטא, כישלון וזוהמה כאחד. ומיני אותו ערב מתחילה חנקה את דרכה הקשה והארוכה בחזרה אל מנחמקה, וסיומו של הספר בפיוס שקט של השלמתם כל אחד עם עצמו ועם יכולתו למצוא בזולתו משען ובית.

רקמת החיים של הסיפור מתארת חיי קבוצה צעירה בעמק בשנות העשרים והשלושים [של המאה ה־20]. הרבה מן הוויכוחים והבעיות האישיות, שבהם עוסק מלץ, כמו איבדו במרוצת השנים מחריפותן, ומשום כך גם אין הספר נראה כיום מסעיר או מגלה אמת חדשה ובלתי־מקובלת, אפילו על חיי קיבוץ.

כך, למשל, צרתה של חנקה, אשר מביאה עליה את רוב משבריה הנפשיים, היא אי־יכולתה להיניק בעצמה את ילדיה, והזדקקותה לחלבן של נשים אחרות בבית־הפעוטות. נושא זה, החוזר שלוש פעמים, לאחר הולדתו של כל ילד, אינו מצליח להתעלות מעבר לתיאור של הווי מסויים, עם שורשים של מוטיבאציה פסיכולוגית. ולעיתים יש הרגשה שהספר נופל כאילו בין שתי בחינות: מבחינת תיאור תקופתו אין בו נגיעה לשאלות חיים וחברה של זמן והווי חיים אחר, ואילו מצד עיצובו הספרותי – ערכו עומד ברובו על החידוש שהיה בנושאו לשעתו, בקרב חברה וקהל־קוראים מסויים מאוד (אגב, תופעה זו עתידה לחזור שוב ושוב במרוצת השנים שעברו מאז הופעת “מעגלות”). זוהי חברה שאוהבת להגיב בעירנות ולהתפלמס על כל צל של ביקורת עליה ושל השתקפותה בספרות. ואולם בקריאה חוזרת של כמה מהספרים נראה הפולמוס סביבם קרתני כלשהו.

* ד. מלץ: “מעגלות”. סיפור. הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"ה, 1945. ספריה “לדור”. 260 עמ'.

*

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: למשה גיסין, אביו של אבשלום גיסין שנרצח בידי ערבים בהתקפה על המושבה בחודש מאי 1921 – היה מלון בפתח־תקווה שבו התגורר גם הסופר יעקב רבינוביץ. המלון מתואר ברומאן שלו “נדודי עמשי השומר” וכן בספרי “ג’דע” על השומר אברהם שפירא.

אחיו הצעיר של אבשלום היה אפרים גיסין, מראשי התאחדות האיכרים והמועצה הכפרית בפתח־תקווה, אביהם של הבנים אבשלום ועדי. אשתו, אימם, היתה שושנה לבית יטקובסקי.

אחיו של משה גיסין היה זלמן גיסין. המהדורה הראשונה של הספר “חולמים ולוחמים” ליערי־פולסקין, ובו פרק על אבשלום גיסין – הופיעה בפתח־תקווה בשנת תרפ"ב, 1922, בסיועו של האיכר זלמן גיסין. הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעולתה והתחסלה – עם ספרו של יערי־פולסקין, אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו כמחצית השנה בביתו של גיסין בפתח־תקווה, ואף אסף שם חומר לכתיבה. ו’הוצאה' זו, שהיתה כניראה היחידה שקמה אי־פעם בפתח־תקוה, כל מטרתה לא היתה אלא לאפשר לסופר את צאת הספר בדפוס מבחינה כלכלית.

בנו של זלמן, אברהם גיסין, היה נשוי לבת־דודי מרים, בתו של ברוך בן עזר ראב. אברהם היה ממפקדי גדוד העין של בני פתח־תקווה במלחמת העצמאות.

1954

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.8.1978

הסיפורים המאוחרים ביותר שנדפסו בקובץ “כפיפה מצרית” הם משנת 1952. אחד מהם, “בשדה הג’יהאד”, שהתפרסם ב“אלרסאלה” ב־18.2.1949, הוא דומני אחד הסיפורים הראשונים העוסק בסכסוך הישראלי־ערבי, ובמלחמת 48', מנקודת־מבט מצרית. ואגב, חיפשתי את עקבותיו של מחבר הסיפור, והבי איסמעיל חאכּי, ולא מצאתי, אפילו במחקרו החדש והמעניין של שמעון בלס “הספרות הערבית בצל המלחמה”, ויש להניח כי הסופר וסיפורו אינם מן החשובים.

הסיפורים הראשונים בקובץ, זמן כתיבתם סוף שנות העשרים, ושנות השלושים והארבעים במצרים. מופיעים סיפורים של סופרים מוכרים כגון תופיק אלחכים, נג’יב מחפוז, אבנת אש־שאטי, ואת יריעת הזמן תוחמות, כדברי המבוא, שתי היצירות שבראש הקובץ ובסופו. מ“תילי חורבות” למחמוד תיימר, שמספר על תקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ועד “הנס” לעבד אר־רחמן אש־שרקאוי, סיפור שתחילתו בתקופת מרד המהדי בסודאן, בסוף המאה הקודמת [המאה ה־19], וסופו בהפיכת נגיב.

אנתולוגיה זו, שהופיעה לפני כעשרים וחמש שנים, עיקר חשיבותה לקורא העברי כיום היא בהבנת ההיסטוריה של הספרות והחיים החברתיים במצרים לפני שחלו בהם הזעזועים הפוליטייים וההתפתחויות הספרותיות שמאפיינים את תקופת נאצר ואילך.

הסיפור של נג’יב מחפוז “בריון אלעטוף” (אלעטוף היא שכונה בקהיר), משנת 1940, קרוב מאוד ברוחו להווי המתואר ברומאן שלו מתקופה זו, הקרוי בתרגומו לעברית “סימטה בקהיר”, וכן לדמות שעתידה לאחר שנים לשמש גיבור בסיפורו “הגנב והכלבים” (שאף הוא הופיע בעברית). עלייתו ונפילתו של בריון בשכונה קהירית. אך אין בו עדיין כדי לייחדו בתוך עשרים ושלושה המספרים שמיוצגים באנתולוגיה הזאת.

הסיפור המעניין ביותר בקובץ “תילי חורבות” (1934) נכתב בידי אחד מראשוני הסופרים הערביים המודרניים בתחום הסיפור הקצר, מחמוד תיימור, שנחשב ל“מופאסאן הערבי של המאה העשרים.” זוהי נובלה קצרה בת כחמישים עמודים, סיפור מימי הילדות כתוב בגוף ראשון ודומה שמצוי בו חותם אוטוביוגראפי מובהק. פרשת התבגרות־התאהבות של נער מצרי יתום, מן השכבה הגבוהה, שמגיע לבחרות בשנים שפני מלחמת העולם הראשונה, (מחמוד תיימור נולד ב־1894). הסיפור כתוב בפשטות קוסמת, מתאר מצוקתם של אנשים, פחדים, אהבה ראשונה, בית־ספר, ראשיתם של חיי הוללות, רגש אשמה וכניעה למוסכמות, שמביאים לבסוף את הגיבור, סאמי, לאמץ את התינוק הכפרי שילדה לו לפני מותה פתחיה אהובתו, שנלקחה ממנו על ידי בני־משפחתו. ראוי היה הסיפור להיות מודפס מחדש באיזו מסגרת הולמת כגון “ספריית תרמיל” או אנתולוגיה מחודשת של סיפורים מצריים.

מרבית הסיפורים בקובץ דומים בנושאיהם ובדרך כתיבתם. סיפורי הווי מקומי, רובו עירוני. בעיות חברתיות. שרידי מעשייה עממית שמשמשים לעיתים לעלילת הסיפור. תיאור שפל־מצבו של הפלח המצרי. סגנון כתיבה ריאליסטי, לעיתים דידאקטי, ולרוב תמים ביותר. ישנה לא פעם הרגשה שהמספר יושב ומספר בעל־פה את הסיפור, וכי גם הנושאים חוזרים. כגון סיפורו של איברהים אלוורדאני “נישואין להלכה ולמעשה” (1948) שמתאר כיצד בעל פיקטיבי, שהאישה נישאת לו ללילה אחד כדי שאחר־כך תוכל להינשא לבעלה ברביעית – מוצא חן בעיניה ונשאר בעלה, לתדהמת כל בני המשפחה העשירה.

כך גם “אביר אהבתה” למחמוד כאמל, על הידרדרותה של נערה שנעתרה פעם אחת לאהוב־נעוריה, או “שש לירות” לסלים שחאתה, שמתאר כיצד עומד פלח כפרי עני על סף רצח כדי להשיג שש לירות לניתוח עיניים לאשתו המתעוורת, וסופו שקורה לו נס והאיש העומד להירצח מציע לו לתומו את הסכום כמתנה.

ההצצה לדברים שבינו־לבינה מושפעת מאוד מסגנון הסיפור הקצר של מופאסאן. הסיפור שמרני למדי, הצד הרומאנטי חשוב יותר מן הארוטי, ה“פואנטה” של הסיפור האירופי מתגלגלת ב“נסיב”, בגורל שעומד ביסוד המעשייה העממית המזרחית. וכך החוטא בא כמעט תמיד על עונשו, הניאוף מביא לנפילה, ואילו למסכן יש ומאיר יום והוא זוכה באורח בלתי־צפוי באיזו מתנה שלא פילל לה – פגישה עם אישה יפה, ממון. חלומותיהם ושאיפותיהם של אנשים יש ומרקיעים שחקים, אך המציאות שוחקת אותם והם מסיימים במוות (“המדבר במבואות” לסופי עבדאללה) או במאסר (“סעדיה” לד“ר חוסיין מונס ו”הומאם" למוחמד סעיד אלעריאן).

יוצא־דופן בקובץ הוא הסיפור “בשדה הג’יהאד” (1949) מאת והבי איסמעיל חאכּי. שפתו המליצית ורוח ההקרבה המוגזמת מחד, ושנאת היהודים וישראל מאידך, מייחדים אותו לרעה כנגד כל שאר הסיפורים, אשר אחדים מהם אולי משעממים־מעט מהיותם גדושי־הווי או עלילה דלה ומתמשכת־מדי, אך כמעט כולם נאמנים למרקם חברתי זה או אחר ואמינים על פי דרכם.

וכך, למשל, מאופיינים בסיפור שני הכוחות הנלחמים בארץ־ישראל במלחמת 1948 (הסיפור מתרחש בתקופה שלפני פלישת הצבאות הערביים הסדירים לארץ).

"האחד (היהודים) הוא כוח הרשע והתוקפנות, חיות בצורת אדם, בני עוולה בלבוש מקופחי־זכויות ורצוצי־כנף. כל אימת שהם נפגשים בלוחמי־הקודש בשדה־הקרב הם נרעשים ונפחדים – כי אינם יודעים עצה ותחבולה לעמוד בפני הענווים הללו, השלווים במשכנותיהם ובוטחים בבתים.

"והכוח השני הוא כוח הצדק, המיוצג בחופן זה של גיבורים שיצאו מבתיהם וממשפחותיהם, ושלפו את חרב האמת לעשות שפטים ברשעים אלה שהתירו לעצמם נשים אסורות, ופגעו בזכויות החופש, והשחיתו עלילה על פני האדמה.

“בזנקם על קיני היהודים קבועות בנפשותיהם וחקוקות במוחותיהם הזוועות שביצעו הזדים הללו – שפיכת־דמים, הרג חפים מעוון, חילול כבוד נשים, פיזור משפחות, ריטוש הרוח.” (עמ' 236).

אנשי “פלוגת האמונה” מתגברים על היהודים ש“ליבותיהם נמלאו פחד,” והם ממותתים אותם בצעקם בשמחה: “היכן מוסא שרתוק, ששטנו השיאו להתפאר באנשיו לפני כל העולם כולו? האלה הם האנשים שאיימו לכבוש את כל ארץ־הקודש עד גבולות מצרים? האלה הם שזרעו אימה ופחד במשכנות פלסטין השאננה?” (עמ' 237).

זאת ועוד, “כשכבשו אנשי הפלוגה את חפירות היהודים נדהמו מן הנפלאות שמצאו בהן. מלבד בהכרחיות היו מצויידות גם במופלאים שבמותרות: אלה אמצעי החימום המודרניים, ואותם מכשירי החשמל והרהיטים המפוארים, וזה מעיין האספקה שאינו פוסק, וכל שאר הדברים המוכיחים לא ספק כי היו מאמינים שעתידים הם לשבת כאן לעולמים.” (שם).

וכך נמשך והולך התיאור הדימיוני־המגמתי של יהודים וערבים בראשית שנת 48', אך עדיפותם של היהודים בנשק כבד ובתחמושת סופה שמנחילה מפלה ל“פלוגת המאמינים”, וכמה מגיבוריה נהרגים בקרב בקריאות “תחי פלסטין!”

והמחבר מסיים את הסיפור בתקווה שמבקרי הארץ־הקדושה יזכרו וידעו את עלילות המלחמה הגדולה שפעלו פלוגות המתנדבים, בטהרן את פלסטין מן המגפה הציונית.

“אנו מאמינים באמונה שלמה שהגייסות הסדירים לא יניחו אף ציוני אחד לנשום את אווירו של אותו חבל ארץ טהור, שלוחמי־הקודש בני־החורין ריווהו בדמם.” (עמ' 240).

ראוי היה לנפות מתוך “כפיפה מצרית” את הסיפורים שערכם הספרותי מועט או שכותביהם נעלמו מן האופק הספרותי, להוסיף עליהם מבחר סיפורים מן הספרות המצרית החדישה, ולתת אנתולוגיה מעין זו מחדש בידי הקורא העברי.

* “כפיפה מצרית”. מבחר סיפורי מצרים. ערוך בידי ד“ר יצחק שמוש וברוך מורן. תירגם מערבית: ברוך מורן (ברנשטיין). בצירוף מבוא מאת ד”ר י. שמוש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ. תל־אביב. תשי”ד. 1954. 252 עמ'.

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.6.1973, לפני 46 שנים

הסופר אנרי ברביס (1873–1935) החל את דרכו בשירה, כסימבוליסט, ואחר־כך פנה לסיפורים נאטוראליסטיים. אף שהיה חולה־שחפת, התנדב למלחמת העולם הראשונה, ועל ספרו “האש” (1916) זכה בפרס גונקור ועורר על עצמו זעם רב.

הוא היה אחד ממנהיגי הקבוצה הפאציפיסטית הבינלאומית “קלארטה” ואת שנותיו האחרונות הקדיש לתעמולה לשלום ולסדר סוציאלי חדש. הוא הוזמן לביקור בברית־המועצות ומת שם. לעברית תורגם ספרו “מכתבים מן החזית” בידי מרים ברנשטיין־כהן.

על מדלין מרכס, מחברת הרומאן “אישה”, לא מצאתי שום פרטים, לבד מדבריו הנלהבים של ברביס במבוא לספר:

"ספר נהדר. הנפש השוכנת בו היא כה אנושית, כה נשית, עד כי כל דבר־שבח עלול להכביד עליה ולהכאיב לה. – – – הספר הזה מביא לידי ביטוי – וזהו מאורע ספרותי ומוסרי רב־חשיבות – מה שלא תואר עד עתה בשלמות: את האישה.

"ייתכן לומר כי מהות האישה הלכה עד־עתה וניטשטשה במידה שהירבו לדבר עליה. מרוב דברים אי אפשר היה לראותה, ועל־כן נראה את היצירה המעמיקה הזו בזוהר חדש של תגלית, בקולה הפשוט והנלבב נחוש כי האישה תרגיש אחרת, ממה שאנו הגברים התייהרנו להכריז עליה. כאן עומדת לעינינו אישה, המתקוממת בצעקה מלאת הוד של ישרות נגד הטעות שבאינסטינקט האימהי – ‘קול הדם’ – נגד שלטונה המוחלט של האהבה. אישה היודעת ומודה, כי המוות יכלה רק את המתים ולא את הנשארים בחיים. הנותנת צורה חדשה לחוק ההתקשרות וההתאגדות, לאימהות ולכאב. וביטוי חדש זה לאישה, בשורה צעירה ואדירה זו, המפשטת את כל הרעיונות המלאכותיים והזרים בעצם לנפשנו, עולה ובוקעת בתקופה זו, שהאישה נכנסת לתוך החוג הפעיל של האנושיות ומתקנת את עצמה להשתתף בחיים הכלליים לא רק בתפקידה של פרייה־ורבייה ושירות בלבד.

“ספר זה הוא במלוא מובן המילה אובייקטיבי. הכול מתואר בו על־ידי העין, הרוח והלב של ה’גיבורה‘. גם שֵם לא ניתן לה. שום התערבות מבחוץ אינה מפירה אחדות זו. אין כלל הרושם ש’אישה’ זו מדברת ומספרת: רק ידוע לנו מה שהיא גופה יודעת. אין לקרב את הסיפור הזה לשום נוסחה ואין לראות בו כל סימנים של חיקוי. ספר כביר. מרתיח ומחדש בתכלית החידוש.”

עד כאן דברי ברביס, אשר מתאימים לתיאורה של יצירת־מופת. נראה כי כאשר הופיע הרומאן “אישה” דובר בו רבות, ומשום כך גם מיהרו לתרגמו לעברית. אולי נמשך ברביס אחרי הסיפור משום ששני הגברים של גיבורתו מוצאים מותם במלחמת־העולם הראשונה. לי היתה הקריאה כמין שיעור בהתיישנותו של ספר חדשני בשעתו.

הספר כתוב בגוף ראשון, ושלושה הם חלקיו: לידה, הווייה, התהוות. הוא מתרחש בראשית העשור השני למאה [ה־20], בפאריס. ה“אישה”, בת למשפחה פריסאית אמידה, מורדת בחיי השקר של הוריה ובורחת מביתה לחיים חופשיים. היא מוצאת לעצמה חדר בפנסיון משפחתי, עבודה בפקידות, וחברה של צעירים וצעירות המחפשים את המחר ושרים בלילות.

“חמש־עשרה להבות מתמזגות ללהבה אחת. זו היא שירה פראית, חזקה ומלאת־צעקות, הרועדת מזעזועים פנימיים, אשר השמחה בה מטורפת והצחוק מקפיא ברעד. הם שרים מתוך התעוררות ומתוך אותה הרצינות וההתמדה, אשר בה יעשו כל דבר ודבר.” (עמ' ל"ה).

אצל שניים מידידיה המבוגרים, עימם היא עובדת במשרד, היא פוגשת בגבר אשר בו היא מתאהבת ולו היא נישאת. היא חשה עצמה אישה משוחררת, “מודרנית”, טווה חלום רומאנטי על קן משפחתי, בניגוד לחיי הצביעות של הוריה. אבל בחיי האישות שלה היא מלאה מעצורים.

בלילה הראשון: “לקחני בזרועותיו וארגיש את חמימות נשיקתו על גובה חזי. דומה היה כאילו היכני מי בקירבי פנימה. פחד רע הקפיא את דמי והתכווצתי. שריריי התמתחו ואהי נכונה להגן על עצמי. אז הרים את ראשו, מעולם לא ראיתיו כה טראגי. תווי־פניו התקשו וצבע עיניו נראה כמעט נוזל… התחמקתי מידיו, כצמח אשר יתיקוהו מגבעולו.” (עמ' ס"ב).

והיא מהרהרת: “אני ראיתי את החיים כמלחמה, כיצירה, כיצירת אמנות, ואראה את פעולותיי ספוגות חופש־הרצון ושאיפה לשלמות. ואני שכחתי, כי הגשמתן נתונה בזרועות אלה, אשר צבען פושר ורך, ולבית־שחיין ריח פלפל. אני חשבתי: הנה הוא יבאר לי את הווייתי כולה, כי נתתיו לקרוא במעמקי נפשי. אין הוא יודע דבר… לא את הצורה המתוקה אשר לשדיי, לא את דמות הנבל הגבוה אשר לשוקיי, לא תווי סובכי־רגליי המוצקים ולא את כל הגוף הבלתי־נודע הזה אשר הבעתו תשתנה לרגעים – – – בהיות הגבר והאישה מאוחדים, קרובים ונסערי־חימה כשני אויבים, תהא האישה, הנכנעת והמזויינת בחולשתה, לשלטת. זאת נוכחתי לדעת זה כבר, ואני חשה איך מעומק יישותי חסרת הניסיון נובט ועולה השלטון. ולא אני היא החפצה בשלטון – זהו גורל קדמון השואף להתגשם.” (עמ' ס“ב–ס”ג).

רק לאחר שבועות רבים היא מגלה את מה שמסתתר מעבר לכל הרהוריה השכלתניים:

“אמש, אף כי הגיעה שעת חצות, בוששה השינה לבוא. הוא נשק לי על שפתיי ועל חזי. אז תקפני חפץ מוזר, שיחררתי את אברינו הקלועים למען קלעם שנית… לרצון מי נשמעתי? דומה כי פחדתי. אמנם יראתי מפניו, כי הוא לחצני אליו כל־כך בחוזקה… תוך כדי צחוק הרחקתי את ראשי, ואחוש מיד ברדוף אחריי נשימתו הקודחת. זרועותיו הידקו את גופי, ציפורניו נצמדו בבשרי וחזהו העיק עליי כאבן־ריחיים. לא… די… אני יראה… אולם ככל אשר הוספתי להתחמק כן הוסיף לרדוף אחריי… הוא עוד ימעכני!.. גל זוועה דחפני לבקש אוויר. וכן משוחררת, מתביישת בפני עצמי התחלתי מגינה על עצמי. התנגדותי גברה, התפרצה ותקדיר את תווי פניי. אה! שנאתיו… אולם שוב חנק גופו את גווי ופיו לחץ את פי: הוא היה חזק, ואני עצמתי את עיניי… כשהבקיעה סערת־התפרצותו את הדממה, חשתי כי נקרע בי קרע אכזרי. מה חפצתי להימנע מהתנגשות עמוקה ומחפירה זו, אבל אני נשארתי מוטלת בזרועות שלובות על המיטה כחיה מתה… הגוף האחד אשר יצרנו כבר נפלג לשניים, הוא יגע וחלש – ואני כפצועה וכמסורה להרגשה כה מוזרה… מה ארכו לי הרגעים, עד אשר משכני אליו למען נשקני בעדינות כביתר הערבים. הנחתי ברצון את ראשי במשקע כתפו, ואקח בשנית את מקומי החמים והרך, אולם לא ידעתי עוד רוך ועדנה וכל נימי מהותי התכווצו. קו אור חיוור האיר את פניו. לא היה עוד ברצונו לדבר וישכב כפוי־טובה כמת… ובלילה זה אני היא אשר בעיניי הפקוחות מהשתוממות ראיתי בהירדמו. בייחוד היה רגע אחד… עת הבריק כמו ניצוץ בהתלכד גופותינו, רגע אשר בו חדלתי מהיות, ואהי כנמרה, תלושה מעימו ואחוזה על־ידיו, כחפץ אשר נסחף עם זרם הים, ואשר יזרוק הים בכעסו אל אדמת־חוף זרה. לו היתה לי שהות לחשוב, כי אז הכרתי, כי רגע זה שווה את כל החיים ואת המוות, ואולי גם יותר מן החיים.” (עמ' ע“ב–ע”ג).

ילד נולד להם. האישה מקדישה לילד את כוחותיה ומסירותה. ואולם בליבה כוסס אי־נחת. שנתיים חולפות, היא אוהבת את בעלה אבל הנה היא פוגשת ידיד, במסיבה, ותוך זמן קצר נסחפת אחריו בשיכרון־חושים העולה בעוצמתו על חיי האהבה שידעה עד כה: “אני הערצתיו בתפארת־האושר שלחושים, וזה קרני בפעם הראשונה…” (עמ' קכ"ט).

היא מנסה להמשיך לחיות ולאהוב את בעלה וידידהּ גם יחד: “שמעני נא, שמעני, כמו לו יכולת הבינני, הנני לפרוש לרגליך אותו אין־סוף החבוי בתוכי… לו רק ידעת, כי מיום בואו רבתה אהבתי אותך. לא רק בת־צחוקך והווייתך יאפפוני באלפי זרועות, לא כי אחוש, בטחוני בעצמי כי גבר, ואהיה טובה ויפה – הלא תודה – משהייתי.” (עמ' קנ"ד).

היא מנסה להיפרד מידידה החדש, שהוא איש נשוי, ושוב חוזרת ונפגשת איתו. מלבטיה פוטרת אותה המלחמה. שני אהוביה מגוייסים לחזית. תחילה נהרג בעלה. ויום אחד היא פוגשת ברחוב את אשת ידידהּ, בבגדי אלמנות. מעתה היא חשה עצמה אלמנה פעמיים.

“הנשים לא תדענה דיין לנשום, להלוך ולבוא לבדן, וכי אין לנו איש זולתנו. אין איש. ובמוצאי אהבה חדשה, אני אשר נתאלמנתי פעמיים, ואשר ילד לי למען הרבות בדידותי, אמצא רק בדידות חדשה. אכן ידעתי כי תבואנה גם הנשיקות, הראיונות וסימפוניית הקולות. ובכל־זאת אדע תמיד כי בודדה אני. כל הימים. כל הימים… מה יהירה אהיה אם אגיע בכוחותיי אני אל מחוז־ביטחון זה. לא זכותי היא מתי הביאוני שמה. מנחתם הנשגבת והאיומה היא.” (עמ' ר"ב).

כדי לחוש את נשמת הספר הזה, שכנראה הושקעה בו חווייה אישית עזה, יש לחפור הרבה מבעד לסגנון כתיבה פיוטי, נמלץ ומתפעל, גדוש מחשבות קטנות שמעמעמות את תחושת המציאות שבסיפור. אבל אולי בשעתו היה דווקא בגילוי־לב של הרהורי אישה המספרת על עצמה בגוף ראשון משום סנסציה ספרותית שפירסמה את הספר.

* מדלין מרכס: “אישה” רומאן. תרגום רחל נוימן. מבוא מאת אנרי ברביס. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. הוצאת מצפה. ירושלים. תרפ“ח. 1928. ר”ה עמ'.

*

לרשימתי על הספר “אישה” למדלין מרכס (“תרבות וספרות” 8.6.1973): שם המתרגמת הוא רחל ניומן ולא נוימן, כפי שנדפס בטעות.

אריה ברודו, מתל אביב, כותב לי: “נדמה לי שמדלין מרכס היא אשתו של הוגה־הדעות הנרי מרכס, מהחוגים השמאלניים בצרפת, בשנות ה־20 של המאה הזאת [המאה ה־20], אשר היה בתקופה מסויימת גם תועמלן ציוני. אשתו של הנרי מרכס היתה סופרת בזכות עצמה, והיתה שייכת גם היא לאותם חוגים רעיוניים פרו־קומוניסטיים.”

הארץ, תרבות וספרות. 29.6.1973.

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.1.1977

דומה כי גם כיום מעורר “טשקנט – עיר הלחם” (1921), ספרו של הסופר הרוסי אלכסנדר סרגייוויץ סקובלב, הידוע בשמו אלכסנדר נברוב (1886–1923), התרגשות וסקרנות בלב הקורא בו. נברוב היה בן למשפחת איכרים, ומורה בכפר. הוא תיאר את חיי הכפר הרוסי, בייחוד בשנות המהפכה ומלחמת האזרחים, שנים של שינויים מהפכניים בחיים שהכיר מקרוב. ואולי חסד נעשה עימו בכך שלא האריך ימים מעבר לשנותיה הראשונות של המהפכה ולא היה עליו להתאכזב או לעשות שקר בנפשו.

כך נותרו ספריו וסיפוריו, אשר שלושה מהם מובאים בסופו של הכרך העברי – “מיטה”, “על פת לחם” ו“מעשה שהיה” – עדוּת לעולם קרוע ורעב, עולם אשר בו רק מעט היוזמה הפרטית, שפירושה לא פעם הסתאבות ואיבוד צלם אנוש, מצילים את האדם ממוות ברעב ובמחלות. וברקע מצוייר המשטר החדש, הקומוניסטי, אשר אולי יש בו הבטחה לחיים של יושר ושל שובע אך כיום (כלומר, בשנים הראשונות שלאחר המהפכה), אין הוא יכול עדיין להתמודד עם התוהו־ובוהו של המחסור, הניוון והסבל.

מישקא, נער בן שתים־עשרה, נותר מפרנס יחיד לאימו האלמנה ולשני אחיו הקטנים. המשק הכפרי נחרב, לחם אין, וגם לא גרעינים לזריעה, והשדות שוממים. ובמרחק אלפיים פרסה מן הכפר מצוייה טשקנט, העיר בה הלחם והדגן זולים, ואדם יכול למכור בה מחפציו, או לעבוד פרק זמן, ולחסוך כדי כמה פודים של חיטה, למאכל ולזריעה.

מישקא, השומע את דברי האיכרים המבוגרים על טשקנט עיר הלחם, מחליט להגיע אליה בכוחות עצמו. עיקרו של הסיפור בתלאותיו של הנער, העושה את הדרך בת אלפיים הפרסות ברכבת, מתחנה לתחנה, ללא כרטיס, רעב, מוכה, לעיתים חולה, על סף ייאוש ומוות, דרך ערבות קירגיזיה, מאורלבורג לטשקנט. טשקנט נעשית משאת־נפש, פתח לגאולה, מעין גן־עדן עלי אדמות, שזוהרו עתיד לפצות על כל הסחי והמיאוס שבדרך. טשקנט נעשית מטרה מיטאפיסית. וכל קצבו של הרומאן, כל האודיסאה הזאת של הנער בתוך העוני, הקשיחות, העורמה, הסבל, הרעב, הניוון והמוות, מכוונים לקראת מטרה אחת, האפשרות להביא חזרה הביתה, לכפר, שישה פודים של גרעיני־חיטה.

והפודים הללו, בטשקנט העיר, משמעותם הרבה יותר מעבר לזו החומרית, כי הם נעשים לסם־החיים, לשורש ולאחיזה בהם. הזוכה להגיע לעיר הלחם, ולשבור בה בר ולחזור לכפרו – הוא ניגאל. והנופל בדרך, ימות. והדרכים, כלומר מסילת־הברזל ותחנותיה, מלאות בני־אדם המאבדים צלם אנוש במאבקם הנואש להשיג מקום נסיעה ברכבת, בתוכה או מעליה, ובלבד שיתקדמו עוד כמה פרסאות.

תירגומו של שלונסקי הופיע בשנת 1932, וזה היה לפחות חמש שנים, אם לא יותר, מאז נכתב שירו הידוע “רכבת”. רכבתו של שלונסקי אינה זו הנוסעת לטשקנט, אך ודאי גם לא הנוסעת מיפו לירושלים או מצמח לחיפה. זוהי אולי רכבת ההיסטוריה היהודית, הנוסעת מן האתמול למחר. או אולי המהפכה העולמית, העורפת, המולקת, החורקת, השוקקת, המטאטאת והמתעתעת.

ומעניין לראות כי בתירגומו ל“טשקנט – עיר הלחם”, מופיעים שני בתי־שיר דומים, מנוקדים, והם הרהורים נים־ונים בליבו של מישקא, המתחפש לישן בתוך קרון מלא איכרים, המבקשים להתחכם לו ולהשליכו החוצה בהזדמנות הראשונה.

סע־נסעת – חת!

מטה, מטה – תרֵי!

תא־תא־תא! תא־תא־תא!

איש אתה!

איש אתה!

הנה באת! הנה באת!

חת, חת, חת!

אל תֵחת אל תחת, אל תחת!

פוד־חטה! פוד־חיטה!

פוד־פוד־פוד!

(עמ' 77)

גלגלי הקרונות מקניטים:

לא תגיע

   לא תגיע

      מות!

לא תגיע

   לא תגיע

      מות!

(עמ' 95–96)

שלונסקי הכיר ודאי את “טשקנט – עיר הלחם” (1921), זמן רב בטרם תירגם את הספר לעברית. ועניינו של חוקר הספרות הוא לבדוק איזו משתי ההשפעות, אם בכלל, קדמה – זו של הרכבת לטשקנט, לשיר של שלונסקי או זו של סגנון שירו של שלונסקי לתרגום הקטע השירי המתאר את הרכבת לטשקנט.

שנת 1921, בה הופיע הספר לראשונה, היא גם שנת תחילתו של ה־נ.א.פ., זו המדיניות הכלכלית החדשה בתקופתו של לנין, אשר באה להועיד, בזמן ובתחומים מוגבלים, מקום ליוזמה הפרטית, כדי לשקם את הכלכלה הלאומית ברוסיה. אולי לא פלא הוא שמישקא, החוזר לבסוף לכפרו עם שישה פודים של תבואה, נעשה בעצם לגיבורה של היוזמה הפרטית, וכל תקוותו, ותקוות המספר – היא שיתבסס וייעשה איכר עשיר ומצליח בכפרו, ואפילו לא חבר המפלגה הקומוניסטית. אמנם שני אחיו הקטנים מתו בהיעדרו, ואימו אף היא גוססת, אך מישקא ניצב ליד שק־החיטה ואומר בקול נמרץ: “אין דבר, עכשיו אין לחשוש, את הכול אתחיל מחדש…” (עמ' 159).

כאמור, אולי מזלו של נברוב היה בכך, שנפטר שנתיים לאחר צאת ספרו, ולא היה עליו לראות מה עלה בגורל מישקא גיבורו, והדומים לו, פחות מעשר שנים לאחר מכן, בתקופת הקולקטיביזציה, כאשר סטלין חיסל את הקולקים, וגיבורו של נברוב עשוי היה להיראות אז, ללא ספק, כמגלם את עצם ההתנגדות למשטר הסובייטי. תמיהני אם הספר המשיך להופיע ברוסיה בשנים ההן, וכיצד התייחסו אליו.

* “טשקנט עיר הלחם” – מאת אלכסנדר נברוב. תרגם אברהם שלונסקי. הוצאת “מצפה” בע"מ, תל אביב 1932, 192 עמ'.

תשכ"ד, 1964

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 12.6.1964, תחת הכותרת “בימי ניל”י"

באחד מיומניו רשם אהרון אהרונסון: “יוחנן מגוש חלב מת כגיבור עלום ואלמוני ואילו יוספוס פלביוס, מוג הלב והבוגד, נשאר בחיים כדי לכתוב את ההיסטוריה.”

ספרו של ד“ר משה ניימן, שהיה אחד השותפים הפעילים בחבורת אהרונסון בימי מלחמת העולם הראשונה, אשר לימים נודעה בשם “ניל”י” – הינו לצערנו אחד הספרים הבודדים, שמחברו מת עלום־שם כדוגמת אישים היסטוריים מסוגו של יוחנן מגוש חלב.

“”מפתח תקוה לעמק עכור" הינה מחברת רשימות וזיכרונות של ד“ר ניימן, אשר הועלתה על הכתב סמוך לקץ המאורעות המסופרים בה, ונשארה בכתובים זמן רב בארכיון בית אהרונסון בזיכרון־יעקב. כמה מן הספרים החשובים העוסקים בפרשת “ניל”י”, כמו ספרם של ליבנה ונדבה “‘נילי’ – תולדותיה של העזה מדינית” ו“ספר ההגנה” – מצטטים בהרחבה רבה, עד כדי הבאת פרקים שלמים, את מחברתו של ד"ר משה ניימן, שהיתה כנראה כל אותו זמן בבחינת תעודה כתובה בלבד ולא הופיעה בצורת ספר.

בשנה האחרונה הוציא ד“ר ניימן, איש ירושלים, את ספרו בהוצאת עצמו. (אני מדגיש פרט זה כדי לרמוז עד כמה קולעת לפרקים מימרה זו של אהרון אהרונסון). הספר מלא שגיאות דפוס ושיבושי־סגנון. ללא כל עריכה מדעית מדוקדקת. – עובדות המוכיחות על חובבנות שאין כמותה בדרך הוצאתו – ובכל זאת זוהי תעודה ממדרגה ראשונה שחייבים לקרוא בה ולהרהר בה רבות. ואם לא זכה ספרו של ד”ר ניימן להוצאה ממלכתית מכובדת ולעריכה הגונה – שעה שמיליונים מוּצאים בארץ על מבצעי־ראווה של “בעלי־זכויות” בבניין הארץ, ועל שיכתובה של ההיסטוריה – תעודת עניות היא לממלכה, ולא למחבר.

ד"ר משה ניימן היה רופא וקצין בצבא התורכי בימי מלחמת העולם הראשונה. בעת שהותו בעפולה, שהיתה צומת־רכבות חשובה באותה תקופה – שימש ספק ידיעות, ראשון במעלה, על תנועות הצבא התורכי והגרמני. את ידיעותיו היה מעביר לעתלית, לתחנת הניסיונות החקלאית, שם ישבו שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי אשר ריכזו בידיהם את הנהלת הארגון בארץ וקיימו את הקשר עם שירותי המודיעין הבריטיים ועם אהרון אהרונסון, שמקום מושבם היה במצרים. הקשר קויים בדרך הים.

לקראת סוף 1917, היא השנה בה נתרחשו המאורעות המכריעים בפרשת “ניל”י“, עבר ד”ר ניימן לשמש רופא בפתח־תקווה והסביבה. אבי בנימין, שהיה אותה תקופה נער כבן ארבע־עשרה, זוכר עד היום כיצד היה מוביל בכרכרת המשפחה שלנו את ד"ר ניימן לסיבובו השבועי, מפתח־תקווה לכפר־סבא ולטול־כרם.

באחד הסיורים הללו, בשעה מאוחרת בלילה, עצרו לפתע שני אנשים את הכרכרה. אחד מהם היה אחיו של ד“ר ניימן, מנדל ניימן, אשר ניגש ולקח חבילת ניירות והסתלק מיד. אותה עת לא ידע איש במה המדובר. ורק לימים נתברר, כפי שמספר הד”ר ניימן במפורש גם בספרו, שאח זה היה המקשר הקבוע בינו לבין אנשי האירגון בעתלית או בזיכרון.

בסופה של שנת 1917, נתגלה האירגון על־ידי התורכים והחלה פרשת המאסרים והעינויים. ד“ר ניימן נאסר והובא לכלא חאן־אל־באשה בדמשק, וכאן מתחיל החלק המעניין של הספר, אשר שימש לאחר מכן מקור כמעט יחיד לכל יתר הספרים שעסקו בפרשת “ניל”י”.

ד"ר ניימן ישב בתא שכן לתאו של יוסף לישנסקי ואף שוחח עימו כמה וכמה פעמים, בגבולות האפשר, בתוך כתלי־הכלא. כל הפרק המספר על תקופה זו הובא כבר בפרטות על־ידי יערי־פולסקין בספרו “מרגלים או גיבורי המולדת?” שהופיע לפני שלושים וארבע שנים.

בתוך הפרטים המסופרים – גם קטעי צוואתו של לישנסקי מהם אנו עומדים על הלך־רוחו ודעותיו בימיו האחרונים. עדותו של ד"ר ניימן לגבי לישנסקי ונעמן בלקינד משמשת, אפוא, מקור היסטורי ראשון במעלה לקבלת תמונה אמיתית מהמאורעות האומללים והטראגיים של אותם ימים שחורים ליישוב היהודי בארץ.

פרט מאלף על רוח־התקופה הוא, שבכל מחברתו של ד“ר ניימן לא נזכר אף לא ברמז, עיסוקו הממשי בריגול, ואנו יודעים על כך רק מתוך עדויות אחרות, שאינן מובאות כאן, אלא מצויות בארכיון בית־אהרונסון, ואשר כמה מהן הובאו בספרם של ליבנה ונדבה. שעה שד”ר ניימן כתב את מחברתו (1918), היו הרוחות ביישוב עדיין כה מסוערות וכה מלאות שנאה והתנכרות לחבורת אהרונסון, עד שד“ר ניימן לא מצא לנחוץ לפרט את חלקו העובדתי בריגול, וכך עשוי הקורא לחשוב שלפנינו מקרה של אדם שנאסר על לא עוול בכפו. ו”העוול" – כלום לא היה מעשה גבורה ממדרגה ראשונה?

אכן, איזה מצפון־רע ואיזו הרגשת־אשמה פיעמה בלב מנהיגי היישוב אחר מלחמת העולם הראשונה – אם ברוח זו היה על שרידי חבורת אהרונסון לספר על מעשיהם.

ספרו של ד"ר ניימן אינו שלם. אי־אפשר לדרוש ממנו לתת תמונה מקפת של התקופה – מאחר שעניין לנו עם ספר־זיכרונות. אין בכוונתו של המספר לתת יותר מאשר הדברים הממשיים בהם התנסה.

הופיעו עד עתה לא מעט ספרים העוסקים ברקע ההיסטורי ובסיפור הפרשה כולה, ואפשר להניח שיופיעו נוספים. ברור הוא שעל איש־המדע וההיסטוריון הבלתי־מפלגתי מוטלת החובה לברר את החומר ולהוציאו לאור – ולא על העד. אבל, אפילו כך – במסגרת ספר עדות, צריך היה לעזור לד"ר ניימן לשחזר את זיכרונותיו, לסייע לו בהבאת פרטי פעולתו הממשית בעפולה ובאזור פתח־תקווה, וברישום תעודותיו־רשימותיו שנשארו מאותה תקופה – ובדרך זו להבליט את שני צירי המעשה החשובים ביותר הקשורים באדם זה – חלקו הממשי בריגול, ושיחותיו האחרונות עם לישנסקי.

* ד“ר משה ניימן: “מפתח תקוה לעמק עכור” – זכרונות איש ניל”י. ירושלים תשכ"ד. 1964. 102 עמ'.

תשכ"ד, 1964

פורסם לראשונה בחוברת “קשת”, קיץ 1964, תחת הכותרת “מפתח תקוה לעמק עכור”, בחתימת א.ב.

ד“ר משה ניימן הוא אחד מן השותפים הפעילים בפרשת הריגול הארצישראלי למען האנגלים בימי מלחמת־העולם הראשונה במסגרת חבורתו של אהרן אהרונסון, שלימים נודעה בשם “ניל”י”.

שניים הם המאורעות העיקריים שבהם לקח ד"ר ניימן חלק מעניין ואף נכבד בתולדות הארץ: פעולותיו כרופא צבאי וכקצין תורכי בשנות המלחמה האחרונות בעפולה – שהיתה צומת־דרכים חשוב ובה תחנת־רכבת שריכזה סביבה פעילות צבאית תורכית־גרמנית ערה.

והמאורע השני – שיחותיו של ד"ר ניימן בכלא “חאן־אל־באשה” בדמשק עם יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, לפני תלייתם על־ידי התורכים באשמת ריגול.

מפי לישנסקי שמע ד"ר ניימן איך בעת מנוסתו הלשינו עליו אנשי “השומר” לפני התורכים, גם ניסו להרגו ולמסור להם את גווייתו. אלא שבטלנותם של אנשי “השומר” גרמה שבעת שירו בלישנסקי הצליחו רק לפצוע אותו – ועוד כשבועיים ימים הסתובב לישנסקי הפצוע בארץ עד שנתפס בידי רועים ערביים סמוך לנבי־רובין והוסגר לתורכים.

על פרטי עבודת הריגול, ובמיוחד על חלקו שלו בה, אין ד“ר ניימן מספר בספר שלפנינו. הטעם לכך הוא שזיכרונות אלה נרשמו על־ידו סמוך לקץ המאורעות המסופרים בהם – והאווירה בקרב ה”יישוב" היתה אז כה קשה עד שלא הרהיב עוז לגלות את היקפה של עבודת הריגול ואת הסיבות האמיתיות שגרמו את מעצרו ומשפטו הצבאי אצל התורכים.

לעומת זאת משמשים פרקי זיכרונותיו על לישנסקי מקור יחיד כמעט לקורות ימיו האחרונים של הלה – ואכן חוזרים ומצוטטים דברי מחברתו של ד"ר ניימן, בנוסח זה או אחר, ברוב הספרים העוסקים באותה פרשה, ואשר כותביהם השתמשו במקור זה עוד בהיותו שמור בכתב־יד בלבד.

באחד מיומניו רשם אהרן אהרונסון: “יוחנן מגוש־חלב מת כגיבור עלום ואלמוני ואילו יוספוס פלבסיוס, מוג־הלב והבוגד, נשאר בחיים כדי לכתוב את ההיסטריה.”

ספרו של ד“ר ניימן הוא לצערנו אחד הספרים הבודדים מאלה שהופיעו והנמנים על צידו של יוחנן מגוש־חלב. מערכת מדעית שלמה עוסקת בכתיבת ספר “תולדות ההגנה”, שאינו מצטיין ביושר אינטלקטואלי רב בהערכת מפעלם של אנשי ניל”י –

ואילו עדותו של ד"ר ניימן לגבי לישנסקי ובלקינד, המשמשת מקור היסטורי ראשון־במעלה להגשת התמונה הנכונה ממאורעותיהם האומללים והטראגיים של אותם ימים, עדות זו הוצאה על־ידי המחבר על חשבון עצמו, בצורה חובבנית, וללא כל עריכה מדעית וסגנונית מדוקדקת. אכן ארץ משונה ואכולת־שנאה היא ארצנו אם חמישים שנה אינן פרק־זמן מספיק להשקפה אובייקטיבית על פרשיות מן העבר.

ספרו של ד“ר ניימן דין היה שיקיף יותר – שהרי החומר קיים ומצוי. בספרם של ליבנה ונדבה על פרשת ניל”י מובאים קטעים מדו“חות הריגול של ד”ר ניימן, שאותם שיגר ממקום מושבו בעפולה. חומר זה אינו מופיע בספר שלפנינו.

ד“ר ניימן חי עתה בירושלים ואין הוא איש צעיר ביותר. אלה החוטאים כלפיו, מדעת ושלא מדעת, בחטא של שיכחה והעלמה, אינם נמנים על גיבוריה האמיתיים של התקופה אלא על זרעו של יוספוס פלבסיוס. כי אכן, ה”פלביוסים" למיניהם – שלא נקפו אצבע לשיחרור הארץ מידי התורכים בכוחות ה“יישוב” עצמו – השתיקו את קולם של אלה ששילמו בחייהם בעד שיחרור זה. עתיק מאוד הוא הריב ההסטורי על “זכויות” בבניין הארץ ובשיחרורה.

* ד"ר משה ניימן: “מפתח תקוה לעמק עכור” (זכרונות איש ניל"י). ירושלים 1964. 102 עמ'.

1942

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.12.1972.

הסיפורים שבספר, אומר באחרית דבר דב שטוק, הוא דב סדן, נתחברו בשנים תרפ“ז–תרצ”א (1927–1931) במקומות טלטוליי בארצנו (בית־אלפא, זיכרון־יעקב, פתח־תקווה, טבריה), בגולה (בסאכסוניה התחתית), וכולם נדפסו בכתבי־עת (“דבר”, “הפועל הצעיר”, “מאזנים”, “גזית”), רובם סמוך לחיבורם, ומיעוטם לאחר זמן. בכינוסם עתה לא הוטלו בנוסחתם הראשונה שינויים, זולת תיקוני לשון, דקדוק, כתיב, פיסוק ואילו השמטות קטנות. הסיפורים לא נדפסו לפי הסדר הכרונולוגי של כתיבם אלא לפי עניינם למדוריהם.

“באלכסון” הוא ספרו השלישי של דב סדן, לאחר קובץ שירי־ביכוריו, “צלילים”, שיצא בפשמישל בשנת 1921, ונגנז בידי מחברו, ולאחר ספרו “ממחוז הילדות”, פרקי וידוי וזיכרון, שהופיע בשנת 1938.

סדן נולד בברודי שבגאליציה המזרחית ב־1902, ופרק מתקופת ילדותו עבר עליו בכפר. בשנות מלחמת־העולם הראשונה עברה משפחתו ללבוב ושם למד בגימנסיה פולנית. הוא עלה לארץ בשלהי 1925, ואולם ב־1928 עשה בשליחות בגרמניה ופעל במרכז “החלוץ” בברלין ובמרכזי הכשרה בווסטפאליה. דומה שאלה הן התחנות המפרנסות במידה זו או אחרת רבים מסיפוריו בקובץ, המחזיק למעלה מעשרים סיפורים.

“הצל הטוב” הוא ציור מעולמו של פונדקי יהודי. הוא וילדיו היו עדים למריבה שגררה בעקבותיה מעשה־רצח. הרוצח נתפס והפונדקי נאלץ להעיד נגדו. עם פרוץ מלחמת־העולם, משתחרר הרוצח מבית־הסוהר ונעשה חייל. וכך הוא, שהיה אימתם של הילדים, נעשה עתה לצל הטוב: “מעיניו נוצצת ההכרה, כי שעתו הגיעה. עתה נצרכים לשתי הצבתות הקשות שלו. הכול נצרכים לו. באין ברירה דבקה ציפיית־הישע של הילדים הנפחדים בקומתו האבירה. שתי הצבתות הקשות שלו הרגיעו.” (עמ' 16).

“במגרש” הוא אולי הסיפור השלם ביותר מבחינה אמנותית בקובץ. עניינו יהודי בעל צריף למשחקי־מזל בשם זליג, המתפרנס מן האיכרים הגויים, שמקווים לזכות בשני הפרסים הגדולים: מחרשה וסוס. מערכת היחסים הסבוכה שבין יהודי לגויים מתבטאת ביחסם של האיכרים לזליג.

“כשאתה זורע חיטה יודע אתה, שאותה שדה לא תצמיח אלא חיטה, וכאן אתה צופה להפתעה: שמא חיטה, שמא שעורה, מאה פעמים ואחת ראית, שהשדה כאן עלתה דרדר ואין אתה אומר: שמא דרדר. יש סדרים קבועים וקשים בעולם, אך היי”ש של הירצקה וגלגלו של זליג מטלטלים אותך מעבר לסדרים. הם ההקלה. חביב היי“ש של הירצקה וחביב גלגלו של זליג. חביבים מאוד.” (עמ' 19).

זליג מוכר לאיכרים תקוות, עד שצריפו נהרס והוא נפצע קשה בידי מנהיגם הביריון, הנאטקו. מצד אחד שמחים האיכרים על עשיית דין במי ששיחק בתקוותיהם. אבל, מעתה משעממים החיים: “עד כה היתה איזו פסגה, שנישאו אליה העיניים בציפייה להפתעה, ועתה משתרע מישור, רק מישור, זרעת חיטה – תצמח חיטה, בשום פנים לא שעורה ולא שיבולת־שועל.” (עמ' 19).

לכפר בא איש־מזלות חדש, פרוסי, רכבת־ברזל קטנה ברשותו, ומי שמצליח להדוף אותה לגובה מסוים על פסיה, זוכה. תחילה כובשים את אנשי הכפר הפשטות והיושר שבדבר, אך עד מהרה הם מתאכזבים. מעתה אין מקום למזל, ולתקוות. מי שכוחו בידו – זוכה. והאחרים, גם אם ינסו מאה פעמים, אין להם סיכוי. גלגל־המזלות של זליג השפיל את כולם אך הכול היו שווים לפניו.

“בגלגל המזל לא ידע איש מקומו וכאן ידעו הכול מקומם: המעטים למעלה, הרבים למטה וכת־הביניים באמצע. כמעט שנפקחו העיניים לראות, כי הפרוסי הוליכם שולל. מירמה רבה. בעצם אין כאן הפתעה, אין פסגה שהעיניים נשואות אליה, אלא המשך המישור.” (עמ' 23).

הנאטקו משתחרר מבית־הסוהר ובא אף הוא לנסות מזלו אצל הפרוסי, ומאחר שהכוח קובע – הוא זוכה ביום אחד, יום היריד, בכל רכושו של הפרוסי, בהדפו שוב ושוב את רכבתו אל הגובה הדרוש. הפרוסי, צמא הנקם, הורג באותו הלילה את הנאטקו. את הפרוסי תולים, ולאיכרים שוב משעמם.

אך הנה, ביום היריד הבא, בשני בשבת, “מתוך צריפו קרא להם קולו הידוע של זליג, קול חוגג של אלוהים היודע את נפש ברואיו. אולי חשב: שוב אפשר לכם להטיל לתוך החלל הסתום את העירוב של היסוס וודאות. שוב יעמוד גשר על עברי־פי־פחת. גשר שאין איש מכם יודע בו את מעמדו. בואו, גלגל־המזל עומד על מכונו, בואו, יש רווחה. הנני.” (עמ' 23).

סיפור זה ראוי היה להמחזה או לתיסכות.

לא כל סיפורי הקובץ סופם שלם וחיובי. ברבים מהם יש קינה על היהודי הנשחק בגלגלי מלחמת־העולם והמהפכה הרוסית. כך, למשל, הסיפור “המדחום”, המתאר את שמחתו התמימה של חייל יהודי בצבא הקיר"ה, זיינביל שפורן, ששלל מדחום מעיירה רוסית שמעבר לגבול. והנה, לא עוברים ימים והרוסים כובשים את עיירתו של זיינביל, הורגים ובוזזים, והחפץ היחיד שנשאר בשלמותו בביתו השדוד של זיינביל הריהו, כמובן, המדחום.

כמוהו גם הסיפור “במעלה”, המתאר את גילגוליו של מהפכן יהודי בצבא הקיר"ה. כיצד הוא מיטלטל עימם בשבי הרוסי, נעשה מנהיגם, ומכין אותם למלחמת־המעמדות אשר תשנה את פני המולדת הישנה בחוזרם מן השבי. אבל, הדבר הראשון שעושים חבריו בדרכם חזרה, בבואם למולדת, הוא להתנפל בדרכם על יישוב של יהודים: “הך את הז’ידים מוכי־השחין ומוכרי־אלוה, הכם עד חורמה! הך, אחא, עד כלות־נשמה!” (עמ' 41). והמהפכן היהודי מאבד עצמו לדעת.

דומה לו, אם כי הוא מתרחש בראשית שנות השלושים, הסיפור “לווייה אחרונה”, המתאר לווייה יהודית בכפר קודר, פרוטסטאנטי, אשר בווסטפאליה. אלברט מוזס הוא יהודי בודד בכפר, משפחתו יושבת במקום כשלוש מאות שנה, ואולי יותר. הוא חש על בשרו את ניצני האנטישמיות בכפר. לווייה של קרובת־משפחה משמשת לו עילה לחשבון־נפש נוקב. הוא ניצב עם הרבינר מול מצבת הראשון מבני־משפחתו, מציץ בה בגניבה, בעיניים עצומות למחצה, מהסס קצת ואחר מכוון אצבעו כלפי עצמו: 'כן אדוני הרבינר, וזאת תהיה האחרונה." (עמ' 90).

* דב שטוק [סדן]: “באלכסון”. סיפורים ובדומה להם. הוצאת “גזית”, תל־אביב, תש"ב, 1942. 141 עמ'.

תורגם לעברית: 1923

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.7.1970.

לא מעטים מאיתנו שיעשעו ודאי את נפשם בהשערה, שתיתכן “מכונת מילים”. נורֶה למחשב להדפיס את כל צירופי המילים האפשריים בשפה, מכל המילים הקיימות בשפה, ובכל אפשרויות הצירוף הקיימות ביניהן, והתוצאה שתתקבל תכלול לא רק את כל הספרים שנכתבו בעבר אלא גם את כל הרומאנים, השירים, הסיפורים והמחזות שעתידים להיכתב בשפה זו, מעתה ועד לסוף כל הדורות.

נשארת אמנם עוד בעייה קטנה – מי יתגבר על הכמות האסטרונומית של החומר המודפס, וכיצד נבחין בין השתנותו של רומאן אחד לרומאן שני דרך מיספר עצום של נוסחים, השונים כל אחד מן הבא אחריו אך במילה אחת!

ללמדך שאין חדש תחת השמש – העסיק עניין זה את יונתן סוויפט כבר בעשור השלישי למאה השמונה־עשרה. אחד הפרקים המהנים והפחות ידועים משאר ספרי מסעות גוליבר, הוא הפרק המתאר את הביקור בבית־המדרש הגדול בלאגאדו, בארץ באלני־בארבי, הכלול בספר השלישי למסעות גוליבר. באחד האגפים של בית־המדרש יושב מורה העסוק בהמצאתה של “מכונת המילים”. ממליץ המורה על מכונתו, וגוליבר מספר:

"הן הכול יודעים מה רב העמל והטורח בדרך אשר יילכו בו רוב האדם להגיע לחוכמה ולאמנות. בעוד אשר, על פי מזימתו אשר זמם, יוכל כל איש בער, במחיר לא רב ובמעט יגיעת בשר, לכתוב ספרים בפילוסופיה ובשירה, בדת ובדין, בחשבון ובדעת אלוהים בלי להיעזר עזר מעט בעבודת־רוח או בהיגיון.

"האיש הוליכני אל המסגרת, אשר על צלעותיה עמדו כל תלמידיו טורים־טורים, והמסגרת, עשרים רגל אורכה ועשרים רוחבה, מוצבה בתוך החדר, וצלעותיה חטובות־עץ מרובעות, כתבנית קובייה, אך אחדות מהן גדולות מעט מחברותיהן, וכולן מחוברות יחד בחוטים דקים. חטובות העץ האלה היו מכוסות נייר, מודבק על כל עבריהן סביב: ועל פיסות הנייר האלה היו כתובות כל המילים אשר ללשון הארץ, לכל נטיותיהן, מושגיהן ודרכיהן השונים, אך בלי כל סדר.

"המורה העיר לי אוזן לראות ולשים לב למראה, כי ביקש להניע את המכונה. על פי דברו אחזו התלמידים איש־איש באחת מידות־הברזל אשר היו מחוברות על שפת המסגרת סביב, ארבעים ידות, ויסבו את המכונה פתאום והנה כל מערכת המילים נהפכה לאחרת. אז אמרו לשלושים ושישה מן הנערים לקרוא חרש את הטורים הרבים, אשר נגלו על המסגרת. וכאשר נמצאו שלוש או ארבע מילים יחד, אשר יכלו להיות חלק של משפט, קראו אותן בקול אל ארבעת הנערים הנותרים, הם ‘הסופרים’.

“העבודה הזאת נשנתה שלוש או ארבע פעמים, ומדי היסוב המכונה על סביבותיה העתיקו את המילים אל מצב אחר, כי חטובות־העץ המרובעות נעו עם המכונה מעלה ומטה. שש שעות ליום עבדו התלמידים הצעירים את העבודה הזאת יום־יום. והמורה הראני כרכים רבים בתבנית גדולה, כולם אוסף שברי משפטים. את אלה אמר לחבר אחד אל אחד ונתן לבני האדם משפעת החומר הזה מערכה שלמה, כליל תורת כל מלאכת מחשבת וכל דבר חוכמה ומדע. אך עוד יוכלו להיטיב ולהחיש את המלאכה, אם ירים הקהל תרומות כסף לעשות חמש מאות מסגרות כאלה בלאגאדו ולהפעילן, והמורים המנצחים על המלאכה יתנו איש־איש את אוספי המילים אשר לו לקבוץ אותן לקבוצה אחת.” (עמ' 186–187).

הרי לנו אפוא, על רגל אחת, יסודה של תורת המחשבים, עם תביעה ברורה לסובסידיה מן הציבור. המדענים שפוגש גוליבר עוסקים אף הם בעבודות חשובות: האחד עבד שמונה שנים להוציא קרני שמש מקישואים ולהכניס את קרני השמש בצלוחיות סגורות וחתומות היטב, ובעת קור ישלחו אותן החוצה לחמם את האוויר, והוא מתלונן על כי מחיר הקישואים רב מאוד בשנה הזאת ומבקש מתת־כסף להמשך מחקרו.

השני מנסה להוציא מצואת־אדם את המזון, כאשר היה בו בתחילה. האחר מבקש לארוג בד משי מקורי עכביש, תחת תולעי המשי, ולקבוע את צבע האריג על פי הזבובים יפי־הצבעים אשר הוא נותן למאכל לעכבישים, כדי לחסוך את הכסף היוצא על צביעת המשי. ורופא גדול, נודע לשם, מרפא כל כאב באמצעות מפוח גדול השואב, או מנפח, את בני המעיים, מבעד לפי־הטבעת.

ספרו השלישי הזה של גוליבר, המספר גם על האי המעופף לאפוטה, הוא אולי המעניין ביותר כיום, אם כי הוא אולי גם הספר שזכה לפחות תשומת לב, מאחר שאין בו טיול ל“ארץ” אחת, כבספרים הקודמים: הספר הראשון – “מסע לליליפוט”, השני – “מסע לברוב־דין־נג” (ארץ הענקים), והרביעי – “מסע לארץ ההוינהנהונים” (ארץ הסוסים).

הספר השלישי הוא אחרון לפי סדר הכתיבה, ומקובל לחשוב כי בו כלל סוויפט את כל הרשימות והקטעים שלא נכנסו למסגרת של אחד מספרי מסעות־גוליבר הקודמים.

מ. מבש"ן (הוא מנחם ברונשטיין) תירגם לראשונה את הספר בשנת 1923 (באותה שנה הופיע גם תרגומו לספר “הלב” של ד’אמיצ’יס). מהדורתו השלימה של גוליבר הופיעה ב־1945, ולאחרונה היא ניתנת שוב בידי הקורא העברי. בני הנעורים מכירים בעיקר את “המסע לליליפוט”, ואולם בצירוף הספרים האחרים מקבלת יצירתו של סוויפט משמעות סאטירית נוקבת, אכזרית וחכמה, אשר אסור לקורא בן־ימינו להחמיץ אותה.

אחרית דבר לספר מאת יצחק שנהר (שנברג) ז"ל, ומאמר מבוא מאת מונק על “הגאווה של למואל גוליבר”, משלימים את הקריאה, אם כי יש להודות שמאמרו של מונק מאכזב מאוד, בחוזרו בחוכמה לא מרובה על כמה טענות טורדניות – כי סוויפט עצמו לא היה מיזאנטרופ כגוליבר, כי אין לזהות את גוליבר עם סוויפט, וכי העובדה שסוויפט הוכרז בסוף ימיו למשוגע באופן רשמי אין בה כדי ללמד על כך שהיה משוגע כאשר כתב את ספרו.

אשר לי, אני מעדיף את המיזאנטרופיה, השיגעון, הפסימיזם ומרי־הנפש של יונתן סוויפט ושל למואל גוליבר – על פני האופטימיזם האמריקאי המתקתק של האדון סמואל מונק.

* יונתן סוויפט: “מסעי גוליבר”, תרגם מאנגלית מ' מבש“ן [מנחם מנדל בּרַאוּנשטיין (בּרוֹיְנשטיין) 1858–1944]. ירושלים: דפוס כהנא, תרפ”ג 1923. יצא שוב במהדורה משופרת בהוצאת שוקן בתש"ה–1945. מהדורה שנייה: מבוא מאת סמואל ה. מונק. אחרית דבר מאת יצחק שנהר. ציורים מאת גראנוויל. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, 1968. 325 עמ'.

1946

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 2.4.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

מראשית ימי ילדותי היו שמותיהם של משה סטבסקי ומשה סמילנסקי מלווים אותי ונדמה היה לי שהם שני הסופרים היחידים של ארץ־ישראל, כך על כל פנים נשתקפו הדברים מזווית הראייה שלי כילד בפתח־תקווה. משה סמילנסקי עם “משפחת האדמה” ו“האלמנה יוכבד” ומשה סטבסקי עם “הכפר הערבי”, וניתווספו עליהם ספר היובל של פתח־תקווה לשנת החמישים ועוד שני ספרי יובל של חדרה ושל זיכרון יעקב, וגיליון עיתון ישן בבית סבי [מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי] ובו פרשת [הרצח, והאונס, שפוענחו על־ידי אברהם דרויאן] של זוהר ושטאהל, אלה היו מושגיי על ספרות וסופרים.

בבואי לספר על “הכפר הערבי” של משה סטבסקי, שאינו ספר קריאה במובן המקובל – רומאן או קובץ סיפורים, אלא “פרקי הווי” בלבד, עליי להודיע מראש שאני משוחד לגמרי, ולטובה, מפני הזיכרונות, והיות שהספר מעלה בפניי את משפחתי ואת מושבתי לא פחות משהוא מסביר לי את אורח חיי הפלחים הערביים. משה סטבסקי ומשה סמילנסקי נראו לי שייכים למהות ארץ־ישראלית אחת, אולי מפני שני הסמ"כים החוזרים בשמות שניהם, ואשר בתור ילד נקלטו באוזניי לעיתים עד כדי בלבול בין האחד לשני.

את סמילנסקי לא ראיתי מימיי, אך סטבסקי היה מבקר לעיתים בביתנו בפתח־תקווה בזכות דודתי אחות־אבי אסתר ראב, שהיתה ידידה טובה שלו, ומפני שאסף חומר (זאת אני מבין עכשיו) לספרו על הכפר הערבי, אצל סבי יהודה ראב בן עזר ושני דודיי, להם הוא מודה בסוף ספרו: “לידידיי מבין האיכרים והשומרים: האחים ברוך ואלעזר ראב.”

סטבסקי היה צנום, ובלורית שיער לבן לו, שהיה חלק כמשי ומסורק לאחור ופנים חדות ושקופות ועיניים שמבטן טוב, הייתי אומר – כמעט שטוב מתוך חולשה ויסורי הגוף, ואם אינני טועה היו כחולות. נידמה לי שבשנותיו האחרונות צלע והיה נעזר במקל. עד היום אני זוכר אותו כשהוא עומד בחדר האורחים בביתנו הישן ומדבר איתי על עניינים שאינני מבינם. אבל הרגשתי שהוא אדם טוב, ושהוא סופר ומפני כך הוא חלש מאוד (דודתי אסתר היתה בעיניי המשוררת בה"א הידיעה, ושניהם היו למעני ההתגלמות הראשונה של אנשי ספרות בשר־ודם).

כשחזרתי וקראתי עתה ב“כפר הערבי” הבנתי מדוע ישב סטבסקי שעות רבות אצל דודי ברוך ודודי אלעזר ורשם מפיהם דברים. הם היו בקיאים בחקלאות הערבית, ידעו שמות הכלים והמכשירים, עונות העיבוד, החרישה, הזריעה, הקציר והגורן, ועוד יותר מכך אהבו את הדיבור הערבי המתובל בסיפור ובמשל. בינם לבין עצמם כמעט שלא היו מדברים עברית אלא ז’רגון שחציו אידיש וחציו ערבית ומתובל בכמה מילים עבריות וקצת צרפתיות, מורשת תקופת הברון, אך לא צרפתית של “תרבות” אלא רק של שמות כלי עבודה בחקלאות שהיו תרומת האגרונומים [הגננים] של הברון לחקלאות הארץ־ישראלית.

מיטב השיחה היה כאמור חלקם של האידיש ושל הסיפור, הברכה או המשל בערבית, שהיו תבלין לכל פגישת רעים ומשפחה, ההקדמה לכל פגישה ברחוב או אחרי העבודה. “כיף חאלק?” “אל־חמד לילה!” “כול־שי בחיר” ו“אינשאללה מבסוט” – שמעתי יותר מששמעתי “שלום,” “מה שלומך?” ו“תודה לאל.”

מימיי לא ידעתי אידיש וערבית, ושיחותיהם העסיסיות של בני משפחתי המבוגרים היו בעיניי תמיד כספר החתום. וכבר אז הייתי מצטער על שאינני מבין וזוכר “פניני לשון” אלו. סיפוריו של דודי ברוך, שהיה אמן הסיפור הקצר בערבית – גם מתרגמו בעל־פה לעברית וגם מקשטו ומוסיף עליו נופך מהוויי ימיה הראשונים של פתח־תקווה ואיכריה, אך כל זאת בעל־פה, לתיבולה של שיחת רעים, ומעולם לא כתבם ולא השאיר אחריו את זיכרם.

היום אני מצטער על שסטבסקי לא רשם יותר ולא שילב בספרו את כל אוצר הפולקלור הזה, אך גם במה שהביא בספרו יש די והותר, ולי היתה הקריאה עתה בספר כמין החזרת עולם שאבד ואשר רק קווים בודדים ממנו, אם כי מכריעים בחשיבותם לעולמי כילד וליחסי אל הערבים – נשארו חרותים בזיכרוני, לעיתים בלא שהבנתי מה שראיתי. כל אותו אוצר פתגמים משפחתי שהייתי שומע מדי פעם בבית וחלקם נשתכח ממני או נסתלף:

“דרבּני ובּכּא, סבּקני ואשתקא” – היכני ובכה, הקדימני ויתלונן. “אילי ביעטי פלוסו – בינת אש־שולטן ערוסו!” – מי שנותן כספו, בת השולטן ארוסתו. “אל־מרה בלא חיא כטעאם בלא מלח” – האישה בלי בושה כתבשיל בלי מלח. “אל עצאיה ללמרה מן אל ג’ינה” – המקל (בשביל האישה) – מגן־העדן. ואין אלו אלא מועט מן המועט ממה שמחזיק הספר.

בפתיחה לספרו אומר סטבסקי (הוא אבו־נעמן, על שם בנו, ובשנותיו האחרונות החליף שמו לעברית ונקרא משה סתוי): “מגמת הספר לתאר תיאור מקיף את חיי הכפר הערבי בארץ (הדומים בהרבה לחיי אבותינו בימים קדומים), חיים ההולכים ומשנים צורה עם ההתיישבות היהודית והשפע שההתיישבות היהודית הביאה עימה.” (עמ' 5).

ואכן הספר לכל חלקיו שובץ, במקביל לתיאור אורחות החיים של הפלח, אימרותיו, מנהגיו וכלי עבודתו – בשפע פסוקים ממקורותינו, מן התנ“ך, המישנה והתלמוד, בהם משתקפים עד כדי דמיון מפתיע החקלאות העברית הקדומה ואורח חיי העברים בתקופת התנ”ך והמישנה. הקבלה זו עוברת בכל פרקי הספר: הכפר, הבית, המשפחה, מוסדות הציבור, מזון ומחייה, כלים ורהיטים, תלבושת, מיקח ומימכר האדמה, חרישה וזריעה, הקציר, הגורן, מטעים, האישה במשק הפלח, בעלי־חיים, בינו לבינה, אירושין, יום הכלולות, לידה, חטיפה וגירושין, נימוסים והכנסת־אורחים, בריאות הגוף וריפוי חולים, אמונות תפלות, גאולת הדם, הדת ומנהגי הדת.

הספר יצא לאור בשנת 1946. הציטטה של הפתיחה, המגדירה להפליא את מהות הספר, גישתו ומיקומו בתוך התקופה, משייכת אותו לאותה מגמה רומנטית בספרות הארץ־ישראלית אשר ראתה את חיי הפלח הערבי בדמות אבותינו מתקופת התנ"ך, ואת הקידמה שאנו מביאים לאיזור – כתהליך מודרג ובעל סיכויים גדולים לעתיד.

משה שמיר, שעשה דרך ארוכה מן החוויות הרומנטיות אל הגישה המוסרית אידיאולוגית של “השומר הצעיר”, משם אל הייאוש של ספרו “הגבול” ומשם אל הקיצוניות של מלחמת בני אור בבני חושך הבאה לידי ביטוי בספרו האחרון “חיי עם ישמעאל” (ספריית מעריב, 1969), כותב בספרו האחרון בגילוי לב על החווייה של הנוף הארץ־ישראלי ב־1946 לערך, מול רועה ערבי ועדרו:

“חיי, חייו של כל מי שגדל בארץ הזאת – מלאים בשעות כאלה ובחוויות כאלה. כבר אמרתי במקום אחר: הערבי חי בתודעתו של היהודי כסמלה של הטבעיות, של השורשיות. הוא היה האלמנט החזק, האובייקטיבי, הקיים לעצמו. מעולם ובשום מקרה לא יכולנו להטיל ספק ביציבות נוכחותו סביבנו ובתוכנו. השלמתנו עם שכנותו של הערבי לא היתה זקוקה לשום אופרציה שכלתנית. מובנה היתה מאליה כמו השלמתנו עם אקלימה של הארץ והריה. זאת היתה הגישה הרומנטית, ואני מתרפק עליה בוודאי לא רק משום שהיא קשורה בזיכרונות המתוקים של הילדות והנעורים, אלא משום שזוהי הגישה הנוחה.” (“חיי עם ישמעאל”, עמ' 184).

פרקים אלה, מסמילנסקי וסטבסקי עד אחריתם של שמיר ויזהר והצעירים מהם ביחס להווייה הערבית, ראויים לדיון נוסף, כיצד התגלגלה הרומנטיקה בסיוט, בסלידה ובזרות תהומית.

* משה סטבסקי: “הכפר הערבי”, פרקי הווי. ספריית “שחרות”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"ו [1946]. 409 עמ'.

1959

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.7.1978, לפני 41 שנים

אין לתאר כתיבה רומנטית ופולקלורית על טבע הארץ, חקלאותה ויושביה הערבים, ללא סיפוריו של משה סטבסקי (1884–1964). דמות מיוחדת היה משה סטבסקי בעולם הספרות הארצישראלית – חקלאי, סופר ובלשן. יליד רוסיה שעלה ארצה ב־1911 ומאחוריו כבר פרק של כתיבה עיתונאית וספרותית ביידיש. בארץ היה פועל חקלאי ושומר, וממתיישבי באר־טוביה בשנות העשרים, ואחר־כך בעל משק־חלב ברחוב מנדלי בתל־אביב במשך כמה שנים. אהבתו הרבה לחקלאות, לעבודת השדה ולבהמות, פירנסה את סיפוריו, ולא כחובב אלא כאיש־מקצוע המקיים במו ידיו את משקו.

בקיאותו במקורות היהודיים, יחד עם עניינו באורחות חיי הכפר הערבי, העשירו את כתיבתו הספרותית וגם הביאוהו לכתיבת ספרו “הכפר הערבי” [“עם עובד”, תש"ו, 1946], שהוא אחת התעודות החשובות לא רק להכרת חיי שכנינו אלא גם לצורת הראייה הרומנטית בה נצטיירו הערבים בעינינו, כשומרי מסורת החקלאות העברית מימי המקרא והמשנה.

וכמו באורח טבעי עורר מפגש זה שבין חקלאות וספרות את היצר הלשוני, לברר את משמעותם המדוייקת של מונחי הטבע והעבודה החקלאית בשפה העברית, ומכאן הבלשן שבו.

הסיפורים שקובצו בספר “הזורעים בדמעה” רובם נדפס במשך השנים בבמות שונות. כך למשל סיפורו “היתום”, שנכתב ביפו באלול תרע“ג [1913], נדפס בקובץ “מולדת” לנוער וכן ב”ספריה קטנה" של פסח גינזבורג. תאריכים, רובם משנות ה־20 [למאה ה־20], מצויים גם בשולי כמה סיפורים אחרים בקובץ ומעידים על זמן חיבורם. אך בבואו לכלול את סיפוריו הקצרים בקובץ אחד, סידרם המחבר בשלושה שערים על פי נושאיהם ולאו־דווקא זמן כתיבתם: סיפורי הכפר העברי, בעלי חיים וסיפורי הכפר הערבי.

*

סיפורי השער הראשון אינם מצטיינים בעלילתם, הנושאת לעיתים אופי אפיזודי, מעין כרוניקה שאירועי־חיים של המחבר מלווים אותה. חינם נעוץ בעיקר בכוח התיאור, לעיתים הלשון תנ"כית, חגיגית ומתפעמת מדי, אך בתיאורים מוחשיים של יום עבודה בכפר מצוי סטבסקי במיטבו. כמו בסיפור “הבוקר אור” (תרפ"ט, 1929), שסובב כולו על בוקר בכפר עברי:

“אי־שם חורקת מיטה, אי־שם סיימה בהמה סעודתה השנייה, רבצה בכל כובד גופה ובגניחה, אי־שם גירד סוס את עורו בשיניו מתוך נמנום בעמידה והשרשרת שבצווארו השמיעה קול צלצול וחדלה. בהמה ליקקה ליקלקה והתלקקה. אי־שם נשמעה העלאת־גירה של צאן בשקידה רבה, ברוב מתק בפה וקצף לבן על שפתיהן. עכבר גדול עבר, קפץ והחריד את התרנגולות. ואי־משם בקצווי הכפר טיפסה לטאה, כמתוך שינה, על גבי הגדר, עלתה על הגג והניעה רגע את הרעפים, כאילו נידרדרו על ראש הגג גרגרי עופרת, עברה את הגג ונעלמה אל מעבר משם.” (עמ' 24).

*

בשער השני, “בעלי חיים”, מצויים סיפורי־הווי על סוסים (“היתום”), פרות, כלבים ועיזים, וביסוד כל סיפור עומד בעל־חיים שהמחבר הכירו מקרוב.

“היתום” הוא סייח, ולימים סוס אציל, השייך לאחד מאנשי “השומר” ועליו גאוות בעליו. והמספר נפשו נקשרת לסוס והוא שב ופוגש בו מדי פעם, ובינתיים נפרשת יריעת חיים ארצישראלית.

גם בסיפורים הללו רב עדיין חלקה של התמימות, מחוץ לאחד, “האורח” (תרפ"ט, 1929), שהוא סיפור קצר ועז ביטוי, מן הטובים שכתב סטבסקי, ואשר הנאטוראליזם שבו (אם ניתן לכנות כך סגנון שעיקרו תיאורי־טבע) – יוצא מפשוטו. הסיפור, שמקדים בשנים לא־מעט את “פרשת בלק” של עגנון – מתאר בואו־ממרחקים של כלב שוטה לכפר, פגישתו עם כלבי־הכפר, המחלה שהוא נושא בקירבו, התנצחותו עימם, עד להתפרצות סופית של תאוות נקם ושנאת הזר –

“וכעבור רגע נישאה באוויר צנפה של תריסר כלבים, אשר צרחו ויללו איומות, קרעו גזרים זה מזה ונשכו את בשר עצמם. ופאום נודע לכול תריסר הכלבים כי המוות הוא, הוא הנישא ומצטנף עימהם בצנפה הזאת, המוות אשר מבעוד לילה הרגישו בו ועם בוקר נגלה להם בדמות כלב חולה־כלבת, המתעלף בצמא, שזנבו לחוץ בין רגליו, עיניו משורבבות, ריחו מר ופגול ומפיו יז קצף לבן…” (שם. עמ' 72–73).

עניין זה של כלבים חולי־כלבת בספרות הארצישראלית של אותה תקופה אינו המצאה ספרותית (אף כי יימצא ודאי מי שיעשה מחקר גם על “מוטיב הכלבת בספרות העברית”), אלא היתה זו סכנה של ממש בקרב אנשי העליות הראשונות, ובמשך תקופה ארוכה, עד שהוקם מכון פסטר בארץ, היה מי שנוּשך בשיני כלב חייב לעשות דרך ארוכה באונייה לאלכסנדריה כדי לקבל שם את זריקות הנסיוב נגד המחלה.

*

השער המעניין בספר, והוא מעין השלמה לספר “הכפר הערבי”, הוא שער “סיפורי הכפר הערבי”.

אותה שניות שהיתה מכורח המציאות ופועלת אצל מרבית הסופרים בני דורו של סטבסקי בארץ ישראל, מצוייה גם כאן. מצד אחד מופיע בשער הראשון הקטע הנרגש “לאחותי באר טוביה” (תרפ"ט, 1929), וזאת לאחר שנחרבה בידי הערבים (סטבסקי, כאמור, חי ועבד שנים אחדות במושבה הזאת, בטרם נחרבה).

ומצד שני זיקה נפשית להוויי הערבי הציורי, רצון להכירו מקרוב ולהבינו מכלי ראשון, באותה רוח שמאפיינת את מחזור סיפוריו הידוע של משה סמילנסקי “בני ערב” (אגב, משה סמילנסקי חתם על סיפוריו אלה גם בשם “חווג’ה מוסה”, בעוד סטבסקי השתמש בכינויו בפי הערבים “אבו־נעמן” לצורך דומה).

הסיפור “בנגב” מתאר את מצוקת הפלחים בתקופת התורכים, בשנת בצורת, לאחר הדיִש, בחכותם לשמאים, הבאים לאמוד ולקחת את חלקו של חוכר־המס התקיף, מטעם הממשלה, ביבול. הסיפור כתוב מתוך הזדהות רבה עם מצוקת הכפריים, אשר “כמו איש אחד התייצבו במלחמה, במלחמה בעד המולדת האחת והיחידה – בעד הגורן.” (שם. עמ' 138).

“האחים” ו“גמילות־חסד”, מעלים הווי מיוחד של “יחסי־שכנים” שהמחבר מספרם מניסיונו לאחר שנכווה בהם מעט, אך מעדיף להראות את המשעשע והאנקדוטי שבהם. כאן מדובר במכשיר עבודה שהושאל ולא הוחזר, כאן בהלוואה שמקבלה כפר בה, והמספר מופיע בכל אחד מהסיפורים הללו בכפל דמות, כמשתתף־פעיל שהתאכזב, ואפילו הגיע להתדיינות בערכאות, וכמספר־מעשיות מעולה אשר רואה בכל הקורה לו מעין “מציאה” לצורך מטווה הסיפור.

סיפורים מעין אלה, כחלק מתרבות השיחה (בהשפעת המזרח), היו נפוצים גם בקרב יהודים משכבות מסויימות בארץ, בעיקר במושבות הוותיקות ובשכונות עירוניות שהיתה עליהן השפעה מזרחית.

סיפורים מסוג דומה הם “ביש־גדא”, “השקר והכזב”, “עצה ותחבולה”, “אהבל – חושם”, ו“ידיד בצרה”. שמותיהם מעידים עליהם שהם מאוצר הפולקלור הערבי, סיפורים שנהוג לשלבם בשיחה, ומסגרת השיחה אף מצוייה בכמה מהם גופא, אלא שאין נושאיהם מן הדברים שאירעו למספר עצמו, כי אם דפוסים קבועים מחיי הכפר הערבי, אניקדוטות, משלים, מעשיות שיש עימן מוסר־השכל או כניעה לגזר־דינו של הגורל. ובבוא סטבסקי להעלותם בכתב נתן להם מעין מסגרת רצינית יותר, מסוגננת, כשהוא מצליח לא פעם, באמצעות לשונו הרהוטה והמדוייקת, לשוות להם מעין מסגרת של סיפור פולקלורי שכמותו מצויים בכל שפה, וגם במקורותינו.

*

אילו עשתה הוצאת “עם עובד” חסד של אמת עם משה סתוי (סטבסקי) והיתה מוציאה מחדש את ספרו “הכפר הערבי” – ראוי היה להוסיף למהדורתו החדשה גם את שער “סיפורי הכפר הערבי” שבספר הזה, וכן את “האורח”, ובכך היתה ניתנת לקורא העברי, וגם לערבי קורא־העברית – תמונה מעניינת ובעלת ערך אמנותי ומחקרי גם יחד מחיי הכפר הערבי בראשית המאה [ה־20].

* משה סתוי (סטבסקי): “הזורעים בדמעה”. סיפורי כפר. הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר. תש"ך. 1959. 195 עמ'.

* מ. סטבסקי: “היתום”. סיפור. ספריה קטנה בהוצאת פ. גינזבורג. כ"ה. דפוס “הארץ” תל־אביב. 20 עמ'. המחיר גרוש אחד (5 סנט). (תרפ“ו–תרפ”ח לערך) (1926–1928).

עברית: 1937–1938

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.7.1975

בהיותו מושל ירושלים הוזמן סיר רונלד סטורס לארוחת בוקר ביחידות עם ראש ממשלת בריטניה, לויד ג’ורג‘, במעונו הרשמי שברחוב דאונינג 10. לאחר שבירכו לשלום בפנים חמוצות, העיר לו לויד ג’ורג’ כי קיבל תלונות עליו גם מיהודים וגם מערבים. סטורס ענה לו כי דבר כזה ייתכן מאוד, ולרגע קט דימה, על יסוד נימת דבריו של לויד ג’ורג', כי הלה עומד לדרוש את פיטוריו.

“נו,” אמר לויד ג’ורג' לאחר שהתיישבו לשולחן, “אם יחדל צד זה או אחר להתאונן – תפוטר!” (עמ' 194).

חלום בלהות

הסיפור אופייני לסגנון זיכרונותיו של סטורס. בכל הקשור לתקופה שבה היה מושל ירושלים (1917–1925), הוא מבקש במידת האפשר לשכנע כי לא נהג משוא פנים כלפי אחד מהצדדים היריבים.

אחד הפרקים המעניינים בספר הוא “על הציונות”. גם אלה מבין הקוראים שדמותו של סטורס חקוקה בזיכרונם כ“אנטי־יהודי” ו“אנטי־ציוני” לא יוכלו להתעלם מן העובדה שדווקא מנקודת־התצפית שלו ראה דברים אנחנו אולי לא רצינו לראות:

“אולי ירשוני קוראיי להשמיע מילת אזהרה לכל אלה שאינם מעוניינים בכך. אף כי שטחה של הארץ הוא קטן מאוד, אף כי תושביה (הערבים) לא יצרו קניינים שיש בהם ערך כל שהוא לאנושיות, בכל זאת בעייה זו, יישוב זכויותיהם ותלונותיהם (של הערבים) עם ההבטחות שהובטחו לעם שחשיבותו היתה ועודנה כל כך מרובה לעולם, לעם ישראל, ועם השאיפות שרחש אותו עם, עשוי להיהפך לחלום בלהות שרק לעיתים רחוקות הוא מלווה ברוח צדק, בשיקול דעת ובמתינות.” (עמ' 538–539).

“האם מדמים הציונים ברצינות כי העולם יאמין להם שערביי ארץ־ישראל, משתפשו את כל התוצאות הכרוכות בציונות המדינית, היו זקוקים להמרצה מן החוץ כדי שיתנגדו לה, או שהתנגדותם לה היתה ספונטאנית?” (עמ' 579).

העם הנבחר והמפונק

אין בכוונתי לסנגר על סטורס או להציגו באור אידילי, אף כי דומני שתרומתו ליופייה של ירושלים עולה על תרומתנו שלנו, מיום הקמת המדינה. המיוחד שבספרו אינו רק פרשת חייו המעניינת, השנים בהן עשה במצרים, לפני מלחמת־העולם הראשונה, ידידותו עם לורנס איש ערב, מסעותיו ברחבי המזרח וכן התקופה שבה שימש מושל קפריסין, לאחר תום תפקידו בירושלים. לנו מעניק הספר הזדמנות נדירה לראות את עצמנו בעיני אחרים.

המשא ומתן עם הנציגים הציוניים, אומר סטורס, היה לו מעין ג’יו־ג’יצו שכלי, פעמים רבות נהנה מכך הנאה מרובה, אף כי היו מפגשים שהתייחד עם עצמו בחשאי ומצא מפלט בפסוקיו של דריידן [ראו ויקיפדיה, John Dryden].

“העם הנבחר והמפונק, אשר שום מלך לא יכול למלוך עליו ושום אלוה לא יכול להניח את דעתו.”

[סטורס:] “ה’קולטור' שלהם היתה תרבות רוסית טהורה, עד כדי שחצנות. מעט־הבקיאות שקנית בלשון יוון ורומא בגירסא דינקותא שלך, מעט האנגלית או הבקיאות בספרות־המופת שנשארה לפליטה לאחר עשרים שנות נדודים מחוץ לאירופה – כל זה היה חספא בעלמא [חרס בלבד. ביטוי תלמודי לדבר נטול ערך, ובעיקר לשטר משולל כל תוקף משפטי. – אב”ע], אם לא היית בקי יחד עם זה גם בכתבי טורגנייב, גוגול, ובעיקר דוסטוייבסקי – ועליהם היו אומרים לך כי שום תרגום אינו יכול להקנות אפילו מושג קלוש על מהותם. עיתים ניראה לך כי התפרצויותיהם הגלויות היו מסירות את המסווה וחושפות לשעה קלה אותו רגש הבוז הרוחני העמוק שהיה הסלאווי רוחש לאנגלי, ואשר עודנו מוסיף לעכור את היחסים שבין אנגליה לרוסיה, גם לאחר מיגורה של הצאריות. פעם כתב לורד קרומר כי יש שני סוגי מוחות – מוח שמתחת לכובע אירופי, ומוח, השונה ממנו לגמרי, שמתחת לתרבוש. בירושלים לא היה כמעט כל דימיון בין אותם ניצוצות המחשבה שהיו ניתזים עם אדי הסמובר, לבין אותן המחשבות שעלו מקומקום הקהווה: לא רעות מהן, לא טובות מהן, אלא שונות לגמרי אלה מאלה, כפי שבא הדבר לידי גילוי בהצטיינותם המטילה אימה במשחק השחמט, ובהתלהבות שבה היו אוהבים להתווכח עד אין סוף." (עמ' 585–586).

התעמולה הציונית

סטורס עצמו היה חובב שחמט מושבע, ואחת התמונות בספר מראה אותו יושב ומשחק שחמט עם הרב ציטרון, רבה של פתח־תקווה באותה תקופה.

דמויות נשכחות וידועות צצות מבין כרכי הזיכרונות. הנה הד"ר יעקב ישראל דה האן: “לפי קלסתר פניו היה האיש מהדורה אינטלקטואלית של וינסנט ואן גוג, וגם בעיניו יכולת לראות אותה אימה מפני טירור בלתי ידוע. יש והיית רואה אותו עובר ביעף, כשהוא נושא בידו אותו תיק עור מסורבל וחסר ידית, ‘תרמיל עורך דין’ שלו, ולמחרת היו משקפיו במסגרות זהב משקיפות אליך מבעד ל’כפייה' של משי לבנה, כשהיה עובר את הירדן, עטוף בלבוש בידואי אמיתי (ערבי נורדי ממש!) בלכתו לבקר את האמיר עבדאללה!” (עמ' 666–667).

על לורנס: “כקיטשנר, כן גם הוא, לא היה שונא נשים, אף כי אילו אמרו לו פתאום כי לא יוסיף לראות אישה בחיים, לא היה מאבד את שיווי המשקל שלו.” (עמ' 701). [ראו ויקיפדיה Herbert Kitchener, 1st Earl Kitchener]

על עיתון “הארץ”: “‘הארץ’ היה במשך כמה שנים עקבי יותר (מ“דואר היום”) באיבתו אליי, עד שיום אחד אזרתי כגבר חלציי והלכתי לבקר במערכת בתל־אביב. מוכן הייתי למצוא לפניי איזה ‘מנחם פשה’ (רמז לאוסישקין) שני, ערוך כאיש מלחמה נגדי, ומה נעימה היתה הפתעתי כשנתקבלתי על ידי אדם צנוע, ידידותי ואיש־תרבות, הוא הד”ר גליקסון, האיש האחד, חוץ מוויצמן, רוטנברג ומוריס בירינג שבעטיו הייתי מצטער על אי ידיעתי את הלשון הרוסית." (עמ' 668).

על תל־אביב: “אם שונא אתה את היהודים, אם לא תהגה חיבה של ממש אליהם, התרחק מתל־אביב. אמור יאמרו לך כי היהודים הם מלח העולם, ואתה תענה כי במלח בלבד לא תוכל לספק את רעבונך. התרכזותה של היהדות בגשמיות, ברוחניות ובנפשיות, יכולה להטיל אימה. הריני מרהיב עוז בנפשי לומר כי אהוב אהבתי את תל־אביב.” (עמ' 676).

והתעמולה הציונית: “לציונים היתה זכות להתגאות ביצירותיהם, אך תעמולתם היתה לפעמים מופרזת. את התייר התמים היו מובילים בחיפזון לסיבוב בקיבוציהם ומראים לו את הפרים ההולנדיים, בתי מטבחיים לשחיטת בשר כשר, בתי החולים ליולדות, בית החרושת לגרביים ‘לודזיה’, המכונות שבבית החרושת של דלפינר, בית החרושת לשוקולדה ‘רענן’ ובית החרושת לסיליקט, עד שסחרחורת היתה תוקפתו משפע הדיאגרמות, הגראפים והסטטיסטיקה.” (עמ' 675).

האבנים הזועקות מקיר

מכל משפט שכתב עולה אהבתו הגדולה, הקנאית, של סטורס לירושלים, ליפי בנייניה, לשימור נופה ולחיי התרבות הדלים והרב־עדתיים שבה. בין היתר הוא מזכיר צייר יהודי בשם בומברג, אשר “תומכיו הציונים לא קיבלו את תמורת הכסף שביזבזו עליו.” (עמ' 670). מאחר שלא צייר מכונות קצירה בשעת קצירתן וקבוצות עולים עליזים יוצאים במחולות. בומברג צייר גמלים, גבעות וכפרים ערבים, ובסגנונו היתה ניכרת מידה מרובה של קוביסטיקה. סטורס סידר לו מסע לפטרה. “שתי הפנורמות שצייר בשבילי, ירושלים גופא ומראה ירושלים מבחוץ, היו בעיניי הביטוי האמנותי המוצלח ביותר שראיתי מנוף בן־אלמוות זה: תימרות האבק היבש והצורב, האבנים הזועקות מקיר. הרגשתי: זו היתה ירושלים.” (עמ' 670–671).

שבע אכזבות אך ללא מרירות, לאחר שמפגינים קפריסאיים שרפו את ביתו, והסתימה תקופת תפקידו כמושל קפריסין, יושב סטורס עם אשתו, בראשית שנות השלושים [של המאה ה־20], בסן־מיקלה שבאנקפרי־קפרי, והוא חותם את ספר זיכרונותיו ופרקי ירושלים במילים:

“בעיניי עמדה ירושלים, ועודנה עומדת, יחידה ומיוחדת בכל ערי תבל. ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית, ואם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופירסום, אך – במובן־מה שלא אוכל לבארו – אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!” (עמ' 697).

[“There is no promotion after Jerusalem!”]

אילו רק מעט מאהבת ירושלים הרומאנטית של סטורס היתה עומדת לנו כנגד ה“תל־אביביזציה” של העיר, אשר, בלשונו של סטורס: “יכולה להטיל אימה.”

* סיר רונלד סטורס (מושל ירושלים לשעבר): זיכרונות. מאנגלית יצחק א. עבאדי. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב, תרצ”ח, 1937–1938. כרך א’־ג‘, 823 עמ’.

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.6.1971

על הספרונים הדקים בעלי כריכת הבד הכתומה של הוצאת “אמנות” [שבראשה עמדה המו"לית שושנה פרסיץ, סבתם של רחלי אידלמן ועמוס שוקן] – נתחנך דור שלם של קוראים בארץ־ישראל. “טוניו קרגר” של תומאס מאן הופיע בסדרה זו של “ספריה לכל”, וכן “נרקיס וגולדמונד” מאת הרמן הסה, “פריה משבעת האיים” ליוסף קונרד, ועוד ספרים רבים אחרים, מקור ותרגום, ובדרך כלל בתרגום משובח. חבל שאין הספרונים הללו מודפסים במהדורות חדשות.

“היהלום של הרג’ה”, שהופיע ב“ספריה לכל”, אולי אינו כה ידוע כסיפור ההרפתקאות “אי המטמון” או כ“ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד". סיפור המעשה מחולק למחזור־סיפורים, שהצד המקשר ביניהם הוא גלגולי היהלום של הרג’ה, המחליף בעלים. ועוד מקשר בין הסיפורים – לדברי סטיבנסון – “הסופר הערבי שלי”, דמות־מסגרת של מספר מעשיות, שבאמצעותו טווה הסופר את קורי סיפוריו.

הסיפורים הם: “סיפור המעשה על הקופסה הקטנה”, “סיפור המעשה על הכהן הצעיר”, “סיפור המעשה על הבית עם התריסים הירוקים”, ו“סיפור המאורע של הנסיך פלוריצל והמשטרה החשאית”.

גיבור סיפור־המעשה הראשון הוא הרי הרטלי, נער־טרקלינים לונדוני. הערצתו של הרי לגבירתו, אשת הגנרל ואנדלר, אינה מעידה על גבריות רבה. להיפך, עניינו המוגזם בשמלות ובשיחות־בודוארים, אנחותיו החרישיות, מידת הקוקטיות שבו ומבוכתו התמידית – כאילו רומזים, שאילו היה סטיבנסון כותב את סיפורו בתקופה אחרת היה מוסיף ודאי עוד כמה מוזרויות לאופיו של אותו בחור, ולא היה ממהר להשיאו אישה, בסוף הסיפור.

היהלום של הרג’ה, רכושו של הגנרל ואנדלר, אובד עקב נכלי אשתו השקועה בחובות, ובטלנותו של מזכירהּ, אותו הרי חסר־הישע. סגנונו של סטיבנסון שנון. בקיצור רב הוא מוסר את סיפורו, לעיתים כמרפרף מעניין לעניין. אמת, שאין דמויותיו עמוקות ביותר. דומה, שכל כוונתו לשעשע, והמקום המועט המוקדש לפנימיותן של כל אחת מדמויותיו בא לרמז על משקלן וערכן בעיניו.

לידי סימון רולס, הכוהן הצעיר, גיבור הסיפור השני, נופל באקראי היהלום של הרג’ה. המציאה שבהיסח־הדעת נעשית לגניבה, משעה שאין הכומר הצעיר עומד בפיתוי להשאיר את היהלום הענק ברשותו. הוא מחליט ללמוד ליטוש יהלומים, למען יוכל, ברבות הימים, לפצל את היהלום שברשותו ולמוכרו חלקים־חלקים. הוא בטוח “כי האיש אשר לו היהלום פטור עד עולם מעונשו של החטא הקדמוני ויכול לחיות בלי שום דאגה וללכת בטח אחרי נטיות ליבו.” (עמ' 46).

וכך נודד היהלום המביא מזל רע, ועד לפאריס הוא מגיע, מביא אנשים ישרים לידי פשיעה, מסב לטוב גורלם של תמימים, וגם פותר תעלומות ומשדך נאהבים. כה רבה השפעתו המפתה של היהלום, עד שהוא מעמיד בסכנת מאסר אפילו את האיש היחיד בספר, שכחוזק אופיו כן גם יושרו – הנסיך פלוריצל. והנסיך, בדרך למאסרו, בהחלטה שאינה פתאומית, משליך את היהלום אל תוך הסינה, כדי לחסוך מכאן והלאה את קללתה של האבן הטובה. ואולם גם הנסיך – מספר סטיבנסון בסוף הסיפור – ירד לאחר זמן מכיסא מלכותו, והריהו כעת בעל חנות למכירת סיגריות ברחוב רופאֵרט, בלונדון.

מוסר ההשכל: לנוכלים גמורים אין היהלום מזיק, ואולם חמדנותם היתירה מונעת מהם מלהחזיק בו לאורך ימים וליהנות ממנו. ואילו לאנשים תמימים – אשר גורלם הוא שמעניין במיוחד את המספר – היהלום הוא אסון. אין איש ואין מערכת־ערכים שיכולים לעמוד בפני הפיתוי הכביר והחד־פעמי של ההתעשרות ושל ההנאה שבהחזקת אוצר. ואילו האדם הישר האחד שבסיפור מוכרח אף הוא להיפטר מן היהלום ולהטיל את האוצר המיְמה, וגם אז אין הוא נמלט מקללתו.

היה זה סיפור עצוב מאוד על טבע האדם, אלמלא כתבוֹ סטיבנסון מראש כמהתלה – הבאה למשוך את לב הקורא, ולגרום לו שעה קצרה, קצרה מאוד, של קורת רוח, ובלא מאמץ מיוחד של התרכזות בשעת הקריאה.

* רוברט לואיס סטיבנסון: היהלום של הרג’ה. תרגם מ. בן־אליעזר. הוצאת “אמנות”, “ספריה לכל”, מס' 3, תל־אביב, 1932. 127 עמ'.

עברית: 1943

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.8.1973

“בלי ירח” הוא סיפור על כיבושה של עיר קטנה באחת מארצות אירופה בידי הגרמנים בראשית מלחמת־העולם השנייה. ומאחר שבתרגומו העברי הופיע הספר כבר ב־1943, יש לשער שנכתב סמוך מאוד להתרחשות המאורעות המסופרים בו, וכמובן, לפני שנעשתה מפלתם של הגרמנים ודאית. [הספר פורסם בשנת 1942].

כישרונו של סטינבק עמד לו לברוא בסיפור הזה עולם קטן, בעל חוקיות פנימית של יחסי כובשים ונכבשים, וכאילו כבר מתוך הפרספקטיבה של הניצחון על גרמניה ב־1945, מתוך ידיעה ודאית, עמוקה, היסטורית, שהניצחון על גרמניה הוא בלתי־נמנע, כדבריו של ראש העיר הנכבשת, אורדן, למפקד הגרמני, קולונל לאנסר:

“גם אדוני גם ממשלתו אינם מבינים, אתם וממשלתכם הנכם היחידים בכל אומות־העולם שהגעתם לשיא של מפלות, תבוסה אחר תבוסה, בכל הדורות ובכל הזמנים, אך משום שאין אתם מבינים לרוח האדם.” (עמ' 53).

תחילתו של הסיפור נפרשת לעינינו בשלווה מדומה. על העיר הקטנה, עיר של כורי־פחם, מגינים תריסר חיילים המצויים במטווח חובבים ביער, בשעה שהכוחות הגרמניים פולשים לתוכה. ביום אחד נכבשת המדינה כולה ומתחיל המשחק העדין, המסובך והטראגי שביחסי כובשים ונכבשים. המפקד הגרמני, קולונל לאנסר, שהוא היחיד מבין כל קציניו הזוכר היטב את לקח תבוסת ארצו במלחמת־העולם הראשונה, מבקש שטקס הכניעה יתנהל באופן רשמי בלשכת ראש־העיר, אורדן.

וכך נראות ההכנות לטקס, בשיחה שמנהל ידידו של אורדן, ד"ר וינטר, עם משרתו של ראש־העיר, ג’וזף:

“מה עושה ראש העיר?”

“מתלבש לקבלת פני הקולונל, אדוני.”

“ואין אתה בא לעזרתו? אם לבדו יתלבש – יהא מלבושו גרוע.”

“הגברת עוזרת לו. הגברת רוצה שתהא צורתו נאה ככל האפשר,” היא – ג’וזף נתאדם קמעה – “הגברת גוזזת לו את השערות שבאוזניים, אדוני. זה מדגדג. לי אין הוא מניח לעשות זאת.”

“ודאי שזה מדגדג,” אמר דוקטור וינטר.

“הגברת דורשת זאת בתוקף,” אמר ג’וזף.

דוקטור וינטר צחק פתאום. קם על רגליו וקירב ידיו אל האש. ג’וזף אזר עוז ונכנס מיד מאחוריו ודחף את הכיסא אל המקום המיועד לו.

“איזו אומה נפלאה אנחנו,” אמר הדוקטור. “ארצנו נופלת, עירנו כבושה, ראש־העיר עומד לקבל את פני הכובש, והגברת מחזיקה בעורפו של ראש־העיר הנאבק וגוזזת לו את השערות שבאוזניים.” (עמ' 6–7).

תיאור טקס הכניעה אף הוא קומי במקצת. ראש־העיר מגרד באוזנו, אני הטבחית שופכת מים רותחים על החיילים הגרמניים הלוטשים אליה עיניהם, הקולונל לאנסר מחרים שני רובי־ציד אצל ראש־העיר, לפי רשימה מוכנה מראש, שהכין הבוגד המקומי, מר קוראל. הגרמני דורש שיתוף־פעולה, למען טובת התושבים, וכדי שלא לפגוע בהפקת הפחם, החיוני למאמץ המלחמה הגרמני. ראש־העיר נקרע בין חובתו לבני־עמו לבין רצונו לשמור על השקט.

בראשונה מוצא המקום חן בעיני הגרמנים. התושבים שקטים, עדיין המומים. אחד הקצינים הגרמניים מתאהב במקום וחולם להתנחל בו לאחר המלחמה: “יש כאן כמה חוות יפות. אילו ניתן לצרף ארבע־חמש מהן יחד, כי אז היה זה מקום טוב להתיישב בו, לפי דעתי.” (עמ' 35).

הריגתו של קצין גרמני במכרה והוצאתו להורג של הפועל, שנמצא אשם במעשה, מקשיחות את היחסים בין התושבים לשלטון הכיבוש. ראש־העיר ניצב עתה באופן חד־משמעי לצד התושבים, והם מתקשרים בחשאי עם האנגלים כדי לפתוח בפעולות טרור. לויטנאנט טונדאר, משורר מר־נפש שהעריץ את המנהיג [הגרמני] וחלם לצרף יחד כמה חוות, הולך ומתערער בנפשו:

נעימה של היסטריה התגנבה לתוך צחוקו של טונדאר. הוא אמר: “כיבוש – ואנחנו שרויים בפחד; כיבוש – ואנחנו מוקפים.” צחוקו עלה וגבר עד לצריחה חדה. “חלום חלמתי – ואולי הרהור היה – בחוץ, בשלג, עם הצללים השחורים, והפרצופים בפתחי הבתים, הפרצופים הקרים שמאחורי הווילונות. הרהור היה לי או חלום. חלמתי שהמנהיג משוגע.” וטונדאר המשיך בצחוקו: “כיבוש אחר כיבוש, עמוק, עמוק לתוך הדבש.” צחוקו חינק את גרונו והשתעל לתוך הממחטה. “ייתכן, אמנם, שהמנהיג הוא משוגע. הזבובים כבשו את נייר־הזבובים שלהם. הזבובים כבשו עוד מאתיים קילומטר של נייר־זבובים!” צחוקו הלך מעכשיו וגאה להיסטריה. (עמ' 73–74).

האנגלים מצניחים בלילות חפיסות דינאמיט מוכנות להפעלה, וגל של מעשי פיצוץ וחבלה שוטף את העיר הקטנה. אספקת הפחם משתבשת. קולונל לאנסר, המפקד הגרמני, והאיש המתון היחיד בקרב חבורת קציניו, חש בצער עמוק כיצד אין בניסיונו האישי, לקח המפלה של מלחמת העולם הראשונה, כדי לעצור בעד חזרתה של אותה התרחשות תוך החרפה מתמדת. יתר על כן, הוא יהיה אנוס, למרות רצונו, למנות את הסוכן הגרמני בעיר, מר קוראל, כראש־העיר מטעם שלטון הכיבוש.

לאנסר אינו מאמין בניצחונה של גרמניה: “אנחנו הכשרנו את בחורינו לניצחון, וחובה להודות על האמת, הם נהדרים בשעת ניצחון, ואולם אין הם יודעים מה מה לעשות בשעת מפלה. שיננו להם שהם פיקחים ואמיצים מבחורים אחרים. וזה היה בשבילם כעין זעזוע, כשנודע להם שאין הם פיקחים או אמיצים מבחורים אחרים אפילו כזית.” (עמ' 102).

כדי לעצור את גל מעשי הטרור, אנוס קולונל לאנסר לצוות על הוצאתם להורג של ראש־העיר אורדן וידידו דוקטור וינטר, הגם שהוא יודע שאין במעשה זה שום תועלת, ואך יחריף את האיבה ומעשי התגמול, כדבריו האחרונים של ראש־העיר ארדן אליו:

“אדוני, שום דבר לא יועיל ולא ישנה. אתם תישמדו ותגורשו. בני־אדם אינם אוהבים להיות כבושים, אדוני, וממילא לא יהיו. אנשים בני־חורין אין ביכולתם להתחיל במלחמה, אך משהתחילה, יש בכוחם להילחם גם כשם מנוצחים. אנשים בני־עדר, חסידי מנהיג, אינם מסוגלים לכך, על כן בני־עדר הם תמיד הזוכים בקרבות, ובני החורין – הזוכים במלחמות.” (עמ' 117).

“בלי ירח” אין בו עדיין מן האימה הגדולה של מלחמת העולם השנייה, אלא הוא כמין משל הרואי, שבא למלא צורך אקטואלי מאוד, לעודד רוחם של עמים נכבשים ופליטים, ועמיהן החופשיים של בעלות־הברית, שעמדו במערכה נגד היטלר. ולכן גם מיהרו לתרגם בשעתו את הספרון לעברית, במסגרת סדרת “מן המוקד”, שהיתה מוקדשת ל“פרקי חיים של קורבנות הנאציזם והפאשיזם. עדויות מהימנות מן הגיטאות וממחנות העינויים. דברי לוחמים. גורל עמים ומדינות במלחמה. בירורים על דרכי המלחמה באוייב. דיונים לקראת הבאות.”

ואולם דרכו של משל שהוא חורג מנמשלו האקטואלי, ואותה חוקיות פנימית טראגית המתוארת בו ראויה היא להילמד גם בתקופות ובמצבים אחרים.

* ג’ון סטיינבק: “בלי ירח”. סיפור. מאנגלית מ. בוגדן. ספריה “מן המוקד”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"ג, 1943. 119 עמ'. המחיר 85 מיל.

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.6.1973

בהקדמתו לספר “אנשי המזה” (1887), אחרי הרצאה מדעית מפורטת על ים־האיים של שטוקהולם – הקרקע, הצומח והחי באיים, חיי יושביהם, כלכלתם, מנהגיהם ונימוסיהם – כותב אוגוסט סטרינדברג (1849–1912):

"בהיותם מרוחקים משכנים, ובהחל להינתק קשרי־המשפחה, ואחרי היכלא התאוות החזקות ימים רבים, יש אשר יתפרצו בתוכם כוחות הטבע בצורה מבעיתה. אז לא יבדוק עוד באמצעים בן־האיים אשר הסכין במוות ובאובדן. אז יקרו שם באין־רואים מחזות־תוגה, אשר רק רמזים מהם יגיעו אל היישוב: באחדים מסיפוריי מילמלתי על כגון אלה, איסורי־דמים שם ייקרעו, גדרים ייפרצו. הטבע יחטוף בידו הקשה כל אשר יימצא לו, ורעב ואהבה לא ידעו עוד חוק וחשבון.

“את המאיר, המחייך שבחיי יושבי האיים האלה, אם יש אור בהם, ציירתי ברומאן זה ‘אנשי המזה’ או ‘איכרי האיים’. בנובילות ‘ים האיים’ נתתי את חצאי־הצללים. אפשר שיעלה בידי, אם תנאי הספרות ישתנו לטובה, לתת גם את הצללים המלאים (‘מול פני הים’) הדרושים להשלמת התמונה.”

“אנשי המזה” נחשב ליחיד־במינו בין ספריו של סטרינדברג, הבריא והשלם ביותר. בהקדמתו הקצרה מציין אשר ברש: “לולא רוח הסאטירה החותכת המחלחלת במעמקיו, קשה היה לייחסו לסטרינדברג.” ואמנם שונה הספר לגמרי מספר פרוזה אחר של סטרינדברג, “בדד”, שהופיע בעברית, בתרגום א. שטיינמן, בהוצאת חברת אחיאסף (ורשה, 1913), ולא נדפס מאז שנית.

קרלסון, איש קטן־קומה וכרסתן, בעל עיני תכלת ואף כפוף כעין האנקול, הוא ברנש עליז, ער וסקרן, אך בענייני הים אינו מבין כלום. הוא נקרא להמזה כדי להשגיח על השדות והבהמות, כי לא היה שם איש שיתעסק במשק מיום שפלוד הזקן, בעל האחוזה, הלך לעולמו, ואשתו הזקנה נשארה גלמודה בחצר.

הסיפור פותח בבואו של קרלסון בדרך הים, בסירה, לאחוזה. הוא פוגש בזקנה, בגוסטב בנה, העוסק רק בציד ובדיג ואינו אוהב את עבודת החקלאות. ופוגש בבחור צעיר, עוזרו של גוסטב, בשם נורמן, ובזקן בטלן רונדקוויסט, שהיה ממונה על עבודת האחוזה ועתה בחר במנוחה. גוסטב מתייחס בזלזול לקרלסון, איש־היבשה, הפטפטן וקל־הדעת. אולם בזמן קצר מצליח קלרסון להשתלט על עבודת האחוזה, להמריץ את הגברים לעבודה, להשכיר בית לקייטנים מן העיר, לטייב את השדות ולהשביח את מצב הרפת, וליצור לעצמו מעמד מעמד מכובד באחוזה ובסביבה.

הוא מתאהב במשרתת עירונית צעירה, אולגה, הבאה עם משפחת קייטנים בקיץ. אהבתו מעמידה אותו במצב מגוחך ומוכיחה לו כי למרות הצלחתו החומרית והמעמד החדש שקנה לו, הוא חסר־חשיבות אפילו בעיני משרתת עירונית.

ואולם הפלירט עם המשרתת עוזר לו מבחינה אחרת. הזקנה, אלמנתו של פלוד, מתמלאת קנאה בעלילת האהבים של מנהל משק אחוזתה וחפצה בו כבעל. קרלסון חש בכך ומעמיד פנים כי הוא מוכן לוותר על אולגה הצעירה למען אישה מבוגרת, בעלת ניסיון ומעמד. השיחה שבה הוא מודיע על הסכמתו להינשא לה כדי לזכות ברכושה, היא מן הקטעים היפים בסיפר. קרלסון חושש כביכול מפני גוסטב, אשר לא יסלח להם את המעשה לעולם.

" – לפחד מה זה עושה? אם אין לך, קרלסון, די אומץ רוח להחזיק את הנער ברסן, אז אתן אני את דעתי לכך. אמנם באתי בימים כבר, אך עדיין אין אני זקנה מופלגת, ומפה לאוזן אגלה לך, קרלסון… בנידון זה אין אני גרועה מן הנערות. לא אהיה כמתפארת, אבל מובטחתני, שלא היה לו לפלוד על מה להתאונן. ולא אני הייתי צריכה לשידולים יתירים.

"זאת היתה שיחה סתומה, אבל אמרה הרבה, למי שירד לעומקה.

" – הרי לא כנגד זה טענתי – השיב קרלסון – אף אני אינני זקן מופלג, אבל איש מאיתנו אינו להוט ביותר אחרי המחולות, שדבר זה יהיה מעכב בעדו. המחולות לחוד, וההכרה לחוד, ורק עם אישה, שהיא בעלת הכרה נכונה, אפשר ללכת אל החופה. ועליי להודות על האמת, דודה, שאין אני תאוותני כל־כך, ואף את שבעת דייך, לפי כל מה ששמעתי על־אודות פלוד.

"הם נמשכו כל כך אחרי השיחה המגרה הזאת, שלא יכלו להפסיקה, זו – התענוגות מלשעבר העירו תקוות חדשות בליבה, וזה – היה מוקסם מן הציפייה לאשר נכון לו בעתיד.

" – ינוח לו פלוד בשלום על משכבו. אך אם חושש אתה, קרלסון, רשאי הינך לנסות עד שתחליט בדבר.

" – לא, אין צורך בכך לחלוטין – השיב קרלסון – ברם אם זו מידה מקובלת במקום לגבי הנערות, כי אז, אל אלוהים, אף אני לא אובה לשנות מן המקובל. חייב אדם להתנהג לפי מינהג המקום…

“הקרח נתבקע. התחילו נושאים ונותנים ומטכסים עצות ביניהם, כיצד להתנהג בנידון זה עם גוסטב ואיך לחוג את חג־הכלולות. זמן רב נמשך המשא־ומתן, זמן רב כל כך, שהזקנה ראתה צורך להציג את קנקן הקהווה ולהביא את בקבוק היי”ש. המשא־ומתן נמשך עד שעה מאוחרת בלילה, עד שקרלסון בא לידי הכרה נכונה וביקש להוכיח, כי לעולם אין משנים מן המנהג המקובל. בזה נכרתה הברית, ואם טרם נקדשה." (עמ' קכ“ג–קכ”ד).

קורות הזוג מתוארים כמעט בעליצות, ובהרבה אירוניה. כאשר חוזר הזוג בסירה מטקס האירושין בכנסייה, נישאות צעקותיהם על פני המים. קרלסון מתעקש לגלגל חבית־זפת אל הסירה, חבית הנחוצה לו לצורך המשק. מרת פלוד מייבבת, “על מה, אפוא, אשב?” – “הגביהי שמלתך ושבי על אחורייך!” משיב לה קרלסון.

וכשפורצת סערה וחבית הזפת נסדקת והחתן מתרוצץ בסירה ומסכן את כל יושביה, תופשת מרת פלור לחתנה בצווארון מעילו ומנענעת אותו בחוזקה: “גולם שכמותך, כלום לא נסעת מימיך על הים? האומנם אין אתה יכול לשבת במנוחה כאחד האדם?”

מלא חימה משחרר עצמו קרלסון מתפישתה, ובכך קורע את צווארון מעילו. “מה ראית לקרוע את בגדי, אישה שוטה!” הוא צועק, והיא –

“מה אמרת?” – נתמלאה הזקנה אש־להבות – “בגדיך? האם לא מידי באו לך כל אלה? ועוד הוא מעז פנים לקרוא לי אישה שוטה, קבצן שכמותו, שאין לו משלו כלום!” (עמ' קל“ז–קל”ח).

נוסף על גוסטב, המתנכר לו, יש לקרלסון שונא בדמות נורדסטרים הכוהן, ענק שיכור וגס־נפש, אוהב נערות ודיג, ונערץ על צאן מרעיתו בגלל מגרעותיו לא פחות מאשר בגלל מעלותיו. נורדסטרים מסית את גוסטב לגרום לקרלסון שישתה לשוכרה ביום חתונתו כדי שלא יוכל לעלות על מיטת כלולותיו. קרלסון מצידו מתכנן תעלול דומה כדי לבייש את נורדסטרים בעיני הקהל. התעלול הכפול מצליח. נורדסטרים משתכר עד שאינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו, ובטעות הוא עולה לישון על מיטת הכלולות:

"כיוון שפתחו את הדלת עלה ריח סירחון באפם, שכמעט נפלו מתעלפים ארצה. רפ הדליק נר וקרלסון ראה לאורו, כי השערתו נתאמתה במידה שלא פילל לה. על גבי צחור הכרים המרוקמים של מיטת־הכלולות היה מונח ראש פרוע, כראש כלב מורטב, בפה פעור לרווחה.

"שאול ואבדון! – קרא קרלסון מנהמת ליבו – לא שיערתי שהמנוול יתנהג כאחד החזירים ממש. ישמרני אלוהים!

"רפ הרים את השמיכה ויסתום את נחיריו.

" – הה, ריבונו של עולם! תפו! תפו!

"קרלסון חיפש מקל, אך לא נמצא לו.

" – הה, נבל שכמותו! אלי שבשמיים! במגפיו התכנס אל המיטה, הסרחן!" (עמ' קמ“ט–ק”ע).

בעזרת מנוף הם משלשלים בחשאי את הכוהן מן החלון וטובלים אותו במי חוף לא עמוקים, אך דלוחים ונרפשים, שם מקיץ הכוהן ומשמיע קול געייה, וכך מתגלה בקלונו לפני קהל החוגגים, הסבורים כי בשיכרונו נפל למים.

קרלסון משפיע על הזקנה שתכתוב צוואה לטובתו. הוא מתעשר ונעשה עצל. מתמלא חשיבות עצמית ומפסיד כסף ברדיפה אחרי כבוד. מדושן עונג הוא מתחיל לרדוף אחר אחת המשרתות. הזקנה עוקבת אחריהם בליל שלג ורוח, מצטננת ומתה בשיברון־לב. לפני מותה היא מספיקה לצוות על גוסטב בנה לשרוף את הצוואה.

כאשר נוסעים הגברים בים מסוכן, שגושי קרח צפים בו, כדי להביא לקבורה את הזקנה, מתהפכת הסירה, הארון מחליק למים, גוסטב מציל נפשו בריצה על פני גושי הקרח המתבקע, ואילו קרלסון כושל אחריו ונעלם.

סיומו של הספר בטקס־האשכבה שעורך הכוהן בסירה, במקום שטבע ארונה של מרת פלוד, וקהל תושבי האיים מלווים אותו במזמור “אורח אני עלי אדמות” בעומדם על החוף.

* א. סטרינדברג: “אנשי המזה”. רומאן. תרגום י. ליכטנבוים. ספריית מצפה. ספרי פרוזה בעריכת אשר ברש. הוצאת מצפה ירושלים. תר“ץ, 1930. רכ”ו עמ'.

עברית: 1913

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.1.1972

“בני הדור הצעיר מתפרצים קדימה בקול רעש של חוצפה ואינם מסתכלים במעשי הזקנים ואינם למדים מהם. דבר מעציב הוא זה, שהצעירים באים סוף כל סוף לאותן המסקנות עצמן, שיצאו בשעתן מבית מדרשנו. והגרוע מזה הוא מה שהצעירים הממציאים את החדשות הנושנות הללו רואים את עצמם, כאילו גילו אופקים לא שיערום ראשונים.” (“בדד”. עמ' 3).

“בכל ערב וערב, כשאני שב מבית־הקהווה לביתי, אני מרגיש את התוהו־ובוהו שבחיי הבל אלה, חייה החברה, שבה כל אחד אינו שומע בעצם אלא את דברי עצמו וכופה על אחרים את השקפותיו כגיגית. רשת המוח שלי עשויה קרעים וזרועה גרעיני באושים, שסופם לקמול קודם שיעשו פרי. ובשעה שאני נשקע בבדידותי, ומתכנס לתוך עצמי, אני מוצא עוד הפעם את המנוחה הנכספת, אני מוצא עוד הפעם את עצמי, חי בתוך עולמי ושואף רוח בגן־עדני, ולאחר שעות אחדות של חשבון־הנפש אני נופל לתוך זרועות השינה, חי בעולם שכולו טוב, במקום שאין לא רצונות ולא מאוויים ולא סערות המאוויים.” (שם עמ' 7).

שני הקטעים מתארים את הלך־נפשו של גיבור סיפורו האוטוביוגראפי של סטרינדברג (1849–1912) “בדד”. “כולנו כבני חמישים,” הוא מכריז בפתיחת הסיפור, והתקופה, כמצויין בסיפור, היא מלחמת הבורים (1899). הגיבור הוא סופר ומחזאי, המואס בחברת בני־אדם ומסתגר בחדר שכור, בשטוקהולם, עיר־הולדתו. שיחות האינטלקטואלים, רעיו זה עשרים שנה, מעייפות אותו משום שהם חוזרות על עצמן מתוך אגוצנטריות עקרה – “כל אחד נוהג צרות עין ברעיונותיו, שהוא שולח על פני חוץ, בכדי לכסות על מסתרי חייו, שהווילוניות יפה להם.” (עמ' 7).

הפרישה אל הבדידות גורמת לו הרבה אי־נעימות. “אותו החלל הריק, שנתהווה לרגלי זה ביישותי, היה שואף להימלא על ידי תוכן חדש.” (עמ' 10). החלל הריק הוא מה שהיידגר מכנה בשם “סתם־אדם”, הירידה אל ההווייה הסתמית, הבריחה של האני מפני עצמו.

אבל סטרינדברג בורח אל עצמו, כלומר אל הבדידות. והקושי הוא שבבדידות אין מאומה מן התנחומים והתחליף־לחיים שיש בסתמיות הפטפטנית. הוא מתעקש שלא למלא את “החלל הריק” בקש ובגבבא אלא – “נדמה היה, לכאורה, שהבדידות מתשת כוחו של אדם, אבל כנגד זה גדלו כוחותיי בהיקפם, על ידי מה שהצטמצמו כולם ועמדו על נקודה מרכזית אחת, שהיתה משמשת מרכז רוחני לכל חוויות־הנפש ומאורעותיה וממציאה מזון רוחני לְהַנְשמה.” (עמ' 10).

גם את עניינו עם הנשים סיים גיבור הסיפור (“פרוש אני לאותו דבר זה עידן ועידנים…” (עמ' 12) – והוא משתקע בחיים של התבוננות וכתיבה. יחסים אילמים מתקשרים בינו לבין סביבתו: בעלת־הבית, דיירי הבית האחרים, בעל חנות־מעדנים חדשה הפושט את הרגל, סימטאות, בתים, נופים. הוא קורא את כל חמישים הכרכים של באלזאק ומלא הערצה אליו. הכתיבה, טוען סטרינדברג, מרוקנת את הנפש בסוף היום, ואילו הקריאה טוענת אותה מחדש: “בכל יום ויום אני בולע לתוכי הרבה על־ידי קריאה, אבל כנגד זה אני פולט הרבה על־ידי כתיבה. עבר עליי יום שלם בכתיבה בלבד, לערב הריני רואה את מוחי כדבר שנתרוקן מתוכנו. יש לי אותה הרגשה, כאילו פלטתי הכול על הנייר וכבר יבש מעייני וחשכו כל המאורות שלי. עבר עליי יום בקריאה בלבד, מיד נעשה מוחי מלא על כל גדותיו עד כדי להתפקע.” (עמ' 32–33).

כאשר האדם חי בבדידות, אומר סטרינדברג, הוא “אינו נוגע ביישותם של אחרים אלא באופן טלפאתי. האדם ממית את עצמו על מנת לקום לתחייה: מגדל את עצמו לדבר־מה חדש ומחוסר־דמות.” (עמ' 26). הנפש הניזונה מתוך החופש המוחלט מפרה את עצמה ומתכשרת לקבל לתוכה את השלווה והאושר הנפשי. ואילו חיי החברה הם “סמל התפלצת”:

“האדם בעל הנפש היפה, הנפגע על כל פסיעה ופסיעה עם הכיעור והדומה לו, סופו שיהיה רואה את עצמו כקדוש ומעונה. מי שמעלים את עיניו מפני הנימוס מעיוות הצדק שבחיים, הריהו צבוע. מי שמסתיר את דעותיו והשקפותיו מפני הנימוס, סופו להיעשות פחדן. מי שמקבל על עצמו ברצון הלב את העונש בעד חטאים שלא חטא, סופו שיהא ערכו נופל בעיני עצמו, עד שהוא נעשה מאליו לאבר המדולדל בגוף החברה. מילה חמה מעודדת את הנפש הנחלאה, ובהיעדרה – חדוות החיים גולה מן האדם. וסופו של דבר, שהאדם נהפך לאויבם של החיים והבריות ומתקומם כנגדם. ולא זו, אף זו, אין אנו אדונים לעצמנו בשום פנים. משום שגם כבודו של האדם תלוי בדעת אחרים. מה בצע שאני מתהלך בענווה עם הבריות, אם מתנגדי משליך עליי שיקוצים ומטמאני בהבל פיו. אחד המחרף ואחר המחורף כבודם נפגע. כך הוא טבעם של חיי החברה. תמיד האדם צפוי לסכנה, משום שכל אחד אחראי לחברו ותלוי בשגעונותיו של חברו, והללו שאינם מעזים פניהם לנגוע בכנף מעילי בשעת בדידותי, מכניסים את להט סכינם בעובי הלב בשעה שאני מעורב עימהם.” (עמ' 25).

הבריחה של סטרי נדברג אל הבדידות נובעת לא רק מחיפוש ניטשאני אחר הכוח שבעצמיות אלא גם מן הייאוש שבחיים בצוותא, שאולי לא היה מואס בהם אילו היו מתנהלים בצורה אחרת, הוא מרגיש כי כל יציאה שלו מרשות היחיד נותנת את שמו עניין למשליכי שיקוצים ולמשוגעים שכותבים בעיתונים ומסלפים את דבריו. ככל שבדידותו מתעצמת הוא נכנס למצב של טירוף, משום שגם כאשר הוא מנתק עצמו מכל מגע חיצוני עם בני־אדם, אין הוא יכול לחדול מלחשוב עליהם שעה אחר שעה. הם פולשים לתוך הרהוריו:

“אני רואה את עצמי כאילו אני בא במגע־ומשא טלפאתי עם מכריי, קרוביי ואויביי המרובים והמרוחקים, נכנס איתם בשיחה, אנו מנצחים זה את זה בוויכוחים.” (עמ' 50).

הבדידות השלמה, המסע אל העצמיות, אינם מצליחים לגמרי. הסופר נמצא תמיד באמצע הדרך. הוא בורח מפני הסתמיות שבחוץ, מפני החובות המשעבדים אותו לחברה שהוא חי בה. אבל בהימצאו עם עצמו הוא מגלה בתוך נפשו את כל העולם החיצוני שממנו ברח, והוא נתון בדיאלוג טלפאתי מתמיד עם קרוביו ואויביו, ועושה אותם, ברוב המקרים, נושא ליצירתו.

“פעמים אני מפליג בהרהוריי ובא עד לידי כך, שאני רואה את עצמי עומד בקשרי־מלחמה עם כל האומה. אני נעשה עד־ראייה לעיונו של הקהל המעניין בספרי האחרון, המונח עדיין בכתובים איתי, ונעשה עד שמיעה לוויכוחים שאינם פוסקים שנתעוררו לרגלי קריאה זו. ברי לי שהלכה כמותי, ולפיכך אני תמה על חוסר ההבנה של הקהל. אני מביא ראיות על פי עובדות, והם מורדים בהעובדות עצמן, שהם מודים בהן בשעה שיש להם הצורך בכך. אני רואה אותי עומד בתוך מערבולת המלחמה, מוקף אויבים מכל הצדדים. כולם אויביי הם, ואין הם מתקרבים אליי אלא להנאתם. גם חיים כאלה קרויים חיים!” (עמ' 50).

גם לסתמיות, לחברה, שאותן דוחה סטרינדברג בספרו, יש אפוא משמעות מטאפיסית. השקיעה בסתמיות ובחברה היא אמנם נפילה בחלל הריק, אך ההתעלמות מהן ומן המאבק שבהן, נעשית גם היא למין עקרות של חיים בחלל הריק. גם הבדידות הגאונית ביותר אינה יכולה לינוק את עצמה בלבד ולבטל את המציאות החברתית.

שלוש פגישות חותמות את סיפורו של סטרינדברג.

הפגישה האחת היא פגישה מדומה עם בנו, שאותו לא ראה שנים רבות. את הבן הוא אינו רואה, אבל מערכת מורכבת של יחסים אילמים נרקמת בינו לבין בחור צעיר, נווד, שאותו הוא פוגש ברחוב וחושב אותו לבנו.

הפגישה השנייה היא בסופר־עיתונאי צעיר. שיצא מבתי־הסוהר ובא לבקש כסף אצל הסופר המבוגר. ההלוואה ניתנת, אבל: “לאחר שיצא מביתי. ניצנץ בי הרהור: הוא רמאי. קודם יציאתי מתוך חדרי אני פותח את החלון לרווחה, ולא בכדי לגרש את הריח הרע שהכניס לתוכו, אלא בכדי להפיג את הרושם.” (עמ' 67–68).

הפגישה השלישית היא עם תקופת העלומים, עם הבית של תקופת הילדות, ומתרחשת בחברת ידיד־מנוער, שהוא קומפוזיטור ומנגן. תוך כדי העבודה המשותפת עם הידיד, והשקיעה בזיכרונות שמעוררת נגינתו, מתאהבים השניים בדמותה של נערה גמישה וטבעית, המטפלת בבן־אחותה, תינוק כבן ארבע. הנערה נשקפת להם מן החלון שבבית ממול, בחדר שהכול בו לבן: שלוש כריזנטמות, כוס חלב, מפת שולחן, כדי חרסינה, תנור לבנים ופני המסובים.

סוף הסיפור מזכיר במקצת את מה שעתיד להיות סיומו של “טוניו קרגר” (1903) לתומס מאן. הקומפוזיטור נושא את הנערה לאישה. המספר מסתכל בלילה, מבעד לחלון, בתמונת אושרם.

“פניהם מפיקים אותה ההבעה הנלבבה המצוייה אצל שני בני אדם בודדים המכירים, שהם עוקרים את הבדידות משורשה.” (עמ' 76). ו“עליז מתוך ההכרה, שאני יכול לראות באושרם של אחרים בלי רגש של קינאה וצרות־עין כל שהוא, אני יוצא מתוך החומות של עלומיי וחוזר לבדידותי, לעבודתי ולמלחמתי.” (סוף הסיפור).

* א. סטרינדברג: “בדד”. סיפור. תרגום א. שטינמן. הוצאת חברת “אחיספר”, ורשה־ברלין. ביבליותיקה כללית ו' ז‘. ורשה תרע"ג. 1913. מסודר בדפוס א. שריפטגיסער. 76 עמ’. המחיר 50 קאפיקות. המכירה הראשית בביהמ"ס של חברת “צנטרל”, ורשה נובוליפקי 7.

אהוד: אולי יש קשר כלשהו בין ספרו של סטרינדברג לסרט “תותי־בר” של אינגמר ברגמן?

עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.7.1971

“הגבירה דאֵ־רמבויה,” מספר לורנס סטרן ב“מסע סנטימנטלי” על ביקורו בפאריס – "לאחר היותי מודע לה כשישה שבועות, הואילה לכבדני ולהסיעני במרכבתה מרחק כמה פרסות מחוץ לעיר. מכל הנשים הגבירה דא־רמבויה היא הכשרה ביותר. ואיני מתאווה לראות אישה צדקת וטהורת־לב ממנה לעולם. שאלתיה אם רוצה היא דבר־מה, Rien que pisser – אמרה הגבירה דא־רמבויה.

“הנח, נוסע נוח־מזג, לגבירה דא־רמבויה. הנח לה להש־ן. ואתן, נימפות־רזים נאות! צאנה וקטופנה אחת־אחת שושנתה, וזרינה אותן על דרככן, כי הגבירה דא־רמבויה לא עשתה יותר מכן. סייעתי לגבירה דא־רמבויה לצאת מן המרכבה. ולוא אני כוהן קסטליה הטהורה, לא יכולתי לשמש אצל מבועה ביתר דרך־ארץ ורחשי כבוד ויקר.” (עמ' 57).

לורנס סטרן (1713–1768) היה בנו של סרן בצבא האנגלי באירלנד. הוא למד בקיימברידג' ונעשה כהן־דת בסוטון וקוסוולד, שם כתב בחשאי את סיפורו “טריסטראם שאֵנדי” (1760). הספר פירסם את שם מחברו, והוא נעשה לארי הטרקלינים בלונדון. ב־1762 יצא למסע בצרפת, ופרי מסעו – הספר “מסע סנטימנטלי” (1768), שהופיע בשנת מותו של סטרן.

לגברת אחת, שסירבה לקרוא את “טריסטראם שאנדי”, משום שאמרו לה שאינו מוסרי, אמר סטרן: “ספר זה הוא כילד המתגלגל על השטיח. יש שהוא מראה דברים, שבדרך כלל מסתירים אותם, אבל אין הוא עושה זאת אלא מתוך תמימות.”

התקופה שבה כותב סטרן היא תקופה בה נודעו ספרי מסעות מפורסמים: “רובינזון קרוזו” (1719) לדניאל דפו, “מסעי גוליבר” (1726) ליונתן סוויפט. בה הופיעו רומאני הרפתקאות קומיים, מהם פארודיות כמו “ג’וזף אנדריוס” (1742) להנרי פילדינג, וכן “קורות טום ג’ונס, אסופי” (1749) ו“יומן הנסיעה לליסבון” (1755), אף הם של פילדינג.

המסע הסנטימנטלי של סטרן אינו כלל וכלל באותו מובן של ימינו, כלומר – תיאורו אינו רגשני. הספר כתוב בשנינות מאופקת, אנגלית מאוד, בתמימות שאינה תמימה. סיפור תלאותיו של שלימזל. סיפור שעקבותיו דומה שמצויים לאחר יותר ממאה שנה ב“שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב” (1889) לג’רום קלפקה ג’רום.

מצוייד בחצי תריסר כותנות וזוג אברקי משי שחורים [מכנסיים קצרים המגיעים עד לברך] יוצא גיבורנו, בעיצומו של מצב מלחמה בין אנגליה לצרפת, לטיול צרפתי. הסיבה – העליבו אותו. עניין מסויים, – אמר כלאחר־יד בשעת שיחה – ייטיבו לטפל בו בצרפת. – “אתה היית בצרפת?” שואלו איש־שיחו. – מוזר! – אומר לעצמו גיבור ספרנו, – שהפלגה מרחק עשרים ואחד מיל, הדרך מדובר עד קלאֵ, תהיה מזכה את האדם בזכויות כה רבות של השכלה ומהימנות בוויכוח.

כסף למסעו אין לו, אך הוא אינו דואג. לשאלת ידיד, החפץ להלוותו כסף, הוא עונה: “לא יצאו שלושה ימים לשבתי בפריס ואני אומר לו: אעשה דבר שבגללו יחבשוני חיש בבסטיל, וחודש־חודשיים אגור שם וכל מחסורי על מלך צרפת.” (עמ' 64). וכך אמנם כמעט קורה לו בפריס.

התבוננותיו של אנגלי ביבשת הרי הן מקור לתימהון אין־קץ ולשעשוע רב, בעיקר מעסיקות אותו הנשים הצרפתיות. מקלאֵ עד פריס אינו מחמיץ גם הזדמנות אחת לחזר אחריהן ולזכות בחסדיהן. בקלאֵ הוא נקלע, עם גברת נכבדה, לתא סגור של מרכבה. באמיאן הוא ממשיך לחזר אחר הגבירה ושולח לה מכתב אהבה בצרפתית. ומהו המכתב? נוסח מכתב שכתב מתופף אחד בגדוד לזוגתו של קורפורל, ושאותו מחזיק בכיסו, לצרכי העתקה, משרתו הצרפתי של יוריק, גיבור ספרנו.

עיקר שעשועיו של הספר – פריס. שעה ארוכה בודק גיבורנו את דופקה של זבנית בחנות־כפפות פריסית: “עשרים פעימות כבר מניתי, וחיש קרוב הייתי למניין הארבעים, והנה במפתיע בא בעלה מחדר אחורי אל החנות ובלבל מעט את חשבוני. אין זה אלא בעלה, אמרה. ובכן החילותי במניין חדש. ‘האדון מואיל ברוב חסדו,’ הגידה, בעברו על פנינו, ‘לטרוח ולמשש את דופקי.’ הבעל הסיר מגבעתו, החווה לי קידה, ואמר כי רב מדי הכבוד אשר כיבדתיו. ואחרי הדברים האלה חבש מגבעתו ויצא.” (עמ' 49). ועוד שעה ארוכה מודד גיבורנו כפפות בצוותא עם הזבנית החמודה, וממששה.

התופעה המדהימה אותו ביותר היא קומתם הקצרה של תושבי פריס. “כל איש שלישי גמד! – זה רכך־ראש ומדביש־חטוטרת. זה עקל־רגליים. השלישי, שיד הטבע חבשה את גידולו בשנות השישית והשביעית. הרביעי, במצבו הטבעי והמושלם כעץ־תפוח ננס. קרושים בראשית נבטי הווייתם וחיותה, שמעולם לא היו אמורים להגביה עוד.” (עמ' 53).

את הסיבה לכך מוצא גיבורנו בצפיפות הגדולה בה גדלים בני פריס, וזאת יוכל לאשר גיבורנו כל מי ש“ימוד את גובה בתיהם, את צר רחובותיהם, וכן את מניין הרגליים־המרובעות בקומות השישיות והשביעיות שבתחומן אוכלים וישנים יחד מניינים של בני ה־Bourgeoisi.” (עמ 54).

כאלו ואחרות עלילותיו של יוריק המסכן. את השם יוריק הוא מאמץ לעצמו בשעת הדחק, כדי לקבל המלצה לדרכון מידי אציל צרפתי החובב את שקספיר. חיבה זו מצילה את גיבורנו מן הבסטיליה.

מפריס הוא ממשיך במסעו לאיטליה, וספר המסעות תם בפונדק נידח ברומו של הר־טורירה, בדרך לליון. שם הוא נאלץ לבלות בחדר אחד עם גברת פיימונטית צעירה, כבת שלושים, שאדמומית בריאה בלחייה, ועם אמתה בת ליון, נערה צרפתייה, חיה ושוקקת מאין כמותה.

תרגומו של הספר ראוי היה להחליקו כלשהו, למען ייטיב הקורא לרוץ בו וליהנות מעלילות המסע. חבל גם כי לא ניתן תרגום עברי לקטעי הצרפתית המרובים שבגוף הספר. סגנונו של הספר – מאוד מיוחד – בקיטועו, בקפיצה מעניין לעניין, בשרירות הסיפור. אומרים כי לא על בני דורו בלבד השפיע סטרן. גם ג’יימס ג’וייס הושפע מסגנונו.

* לורנס סטרן: “מסע סנטימנטלי על פני צרפת ואיטליה של אדון יוריק”. מאנגלית: אהרן אמיר. ציורים: טוני ז’והנו. הוצאת מחברות לספרות, תל־אביב, תשי"ד, 1954. 110 עמ'.

עברית: 1857

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 31.12.1971

“שפתנו עניה זו אשר ישבה בדד עזובה ונשכחת גם מבניה והיא גם זקנה ונושנה, עלתה היום ותעמוד בעושר עלי קרת עיר פאריז ותתצב הכן על יד אחותה העלמה הצרפתית ותעש בכח זקוניה ובמעט מלותיה, כל אשר עשתה אחותה זו בחזקת כח עלומיה ובהמון מלותיה הרבות והעצומות, ולנו בני ישראל תהי זאת לאות ולנס, כי אך בה לבדה רוח ה' נוסס.” – זה דבר המכתב מאת הרב החכם המליץ הגדול והמשורר המרומם והנעלה שמו נודע לתהילה מוהר“ר אד”ם הכהן לעבענזאן ני“ל בהקדמתו לתרגום העברי של “מסתרי פאריז” שנעשה בידי קלמן שולמאן (1819–1899). ואד”ם הכהן מסיים את שירו: “ואתה שולמאן איש שלומי, החזק במלאכת ה' ואל תתן לך דמי, ושפתנו כבר אמרה לך ארה מורי ובשמי, וכן יעצתיך תמיד גם אני לתומי,” ואחרי דברי האב בא “שיר תהילה” מאת בנו, מיכה יוסף הכהן לעבענזאהן, הוא המשורר מיכ"ל, שנפטר חמש שנים לפני צאת הספר לאור.

“אירופה כולה ימה ומזרחה / לקראת אֵייגנסיא חרדה אף שמחה / ולצרפת אמרה: זה יולד בה גבר! / כי הוא הוקם על כל חוברי חבר.” ולשפה העברית אומר מיכ"ל: “מה זה חרדת מה אחור תסוגי? / מה מספר זה תנועי תמוגי / מה תבהל נפשך בו, מה ראש תניעי? / ‘ילדי נכרים אלה, לא לי!’, תביעי. / לא, אֵם כל קודש! אֵם כל אמרי שפר! / לבנך ולבן־עמך הוא זה הספר / הטרם תדעי את שולמאן סופרנו / כי מנעוריו כאֵם כיבדך בינינו, / כי הגדיל בך עצה הפליא טוב טעם / וירנין לבתך בנאומי נועם.”

וישכר בערוש גאלדבלאטט כותב שיר על השפה העברית: “ולנחמה רחמיך שולמאן מאוד נכמרו / על כן תראה לה כי ידיך גברו / גלות בלשון קדשה כי מצוף נעמה / מסתרי פאריז כל קוראיהם ישתוממו / ולהביע גם סעיפי אייזען סי כי רמו / כשפת צרפת אשכנז עוד ימינה רוממה.”

ובשיר “דברי אמונים” משבח אלמוני, שעליו נאמר כי הוא בן גאון גדול ונפלא, אשר עשה לו שם עולם בספריו הרבים והנעלים, אשר חיבר על כל הש“ס ועל ס' הרמב”ם ועל כל מקצועות שבתורה, את שולמאן ידידו בזו הלשון: “לולי ראתך עיני שולמאן איש טעם / לולי חרות עלמך נגדי וכמו על לוח; / לשמע צלצלי מליצתך האמנתי הפעם / כי אינך בשר ועצמות אלא רוח.”

אלה ההסכמות שאסף קלמן שולמאן לתרגומו, שעורר הדים וגם דברי פולמוס רבים. “הבולבאר של פאריס נתמשך ובא אל העיירה היהודית, פילס לו נתיב אל תוך בית־המדרש ואל כל מסיבה של אברכים משכילים בזכות עלילותיו המשעשעות והמגרות ולא במעט בזכות קסמי פסוקיהם של ישעיהו, עמוס והושע, שנפלו לתוך פיותיהם של בריוני פאריס.” כתב לאחר שנים א. שטיינמן על השפעת התרגום.

ואילו שולמאן עצמו מספר ב“פתח דבר”: “מי לא יפאר את הסופר המפואר אייזען סי בכבוד? ממזרח אירופה עד מערבה מהולל שמו בפי כל מושכים בעט סופר.” גדולתו של סי שהוא יודע “לנתח את נפש האדם ולהתבונן על כל סתרי הליכותיה,” גם להציג בפנינו את הרשעה “כיום גיחה מרחם שאוֹל, להבות רצח באישון בת עינה מתלקחת,” לעטות עליה מעיל צדקה, להלביש אותה אדרת שיער ושים מסוות קודש על פניה, “ובהתחפשה חפש מחופש, רבים מבני ההמון זונים אחריה, יעריצוה גם יקדשוה, ישימו קטורת באפה, ויעלו כליל על מזבחה; אך פתע לפתאום יפשיט את מעילה, יעביר אדרתה מעליה, ובילע פני הלוט על פניה, וראו כל מקדשיה כי קדשה ולא קדושה היא בת שאוֹל מתחת ויד אל כס יה בעברת זדונה היא שולחת.”

“המחברת הזאת,” אומר שולמאן, “נעתקה לשפת עבר צחה וברורה ועמד טעמה בה וריחה לא נמר! אות הוא כי עוד שפתנו אתנו, עוד היא בחיים חיתה למחזיקים בה, ויש עוד לאל ידה להתחרות גם את הלשונות החיות המתנוססות כאבני נזר בארץ החיים, ועוד לה יתר שאת עליהן בקוצר מליה, בנועם צלצול ניבה ומתק מוצא אמריה.”

“עתה אטיף לך, קורא יקר,” אומר שולמאן, “דברים מעטים על תולדות המחבר הנעלה אייזען סי, ועל מחברתו הנפלאה מסתרי פאריז אשר אנכי נותן אותה לפניך בהעתקה עבריה. אייזען סי נולד בשנת 1804 לספירת הנוצרים בעשירי בחודש דעצעמבער בקרית מלך רב פאריז. אבותיו ואבות אבותיו היו אנשי־שם רופאים גדולים חקרי לב אשר הרחיבו את גבולות חכמת הרפואה בספריהם המהוללים.” סי למד גם הוא את חכמת הרפואה והיה “רופא פצעים” [כירורג] לאנשי צבא צרפת בחצותם את ספרד ב־1825. הוא ראה קרבות בספרד, ואחר־כך “החליף את מצבו” והסתפח על חיל צרפת “העוברים ארחות ימים” ושוטט ברחבי העולם. בשובו לפאריז החל ללמוד ציור. היתה לו ירושה של שמונים אלף פראנק לשנה מסבו, והוא חי בנעימים. ארוחת־בוקר היו מגישים לו על צלחת כסף.

"בעת ההיא חשף הסופר האמעריקאני קאפר [פנימור קופר] את זרוע עוזו בחכמת סופרים, ויכתוב ספרים רבים נפלאים ונשגבים, ויברא ברוח דמיונו הכביר והנערץ חדשות ונצורות אשר לא שיערום עוד כל חוברי חבר תחת השמש. ויהיה היום וידבר אחד מרעי סו באזניו לאמר:

“הלא ידעת איך הפליא קאפער לעשות בספרו לנו סיפורי ים המושכים לבות כל השומעים אחריהם, נס נא כוחך גם אתה, אולי תוכל להעניקנו שפע סיפורי ימים כהסופר הדגול מרבבה ההוא –. הדברים האלה היכו בלב סי שורש, וינח את עט הציירים ואת הששר אשר שגה באהבתם תמיד, ויחליפו בעט סופר ובדיו וגליון.”

ספריו הם “קערנוק שודד הים”, “פליק ופלוק”, “אטא־גולל”, “סלמנדרה” ו“מגדל הצופה אשר בקואטווען”. ואומר שולמאן בהקדמתו כי “בלהות שאול ואבדון אשר יציג המשורר המרומם דאנטי האיטאלקי נגד פנינו במחברת התופת, לא יתנו כה חיתיתם ולא יפיצו כה פלצות כהחזות הקשה אשר נחזה במחברת סלמנדרה בשבור האניה בלב ימים.”

ואכן, בשנת 1830 לערך חל המפנה בחייו של אז’ן סי. ידידיו דיברו על ליבו שיכתוב משהו מחיי העם הפשוט. מתוך שעמום שמע בקולם, לבוש חולצה פרומה, כובע חבוט ושמוט, ונעליים מרופטות, ולאחר שליכלך תחילה את ידיו, היה יוצא לחקור ולסקור את שכונות העוני והפשע של פאריס. אל סביבות שאנז אליזה ואיל־דה־סיטאֵ, ליד כנסיית נוטר־דאם.

ב־1841 התחיל “ז’ורנאל די דיבא”, הראשון בעיתוני המטרופולין, לפרסם רומאן בהמשכים, את “מסתרי פאריז”. לפני בית המערכת היו מחכים אנשים בתור לצאת העיתון. אלפי קוראים מכל החוגים והסוגים, גם מפינותיה הרחוקות של צרפת, הציפו את סי במכתבים: “אה! אדוני, אל נא תתן, שאותה ‘פרח מריה’ [מרים] המסכנה תיפול שוב בידי המסואבים, שאם־כן יהיה הרומאן שלך בלתי־מוסרי.”

היו שוכרים את גיליונות העיתון לשעה, ושכרו של סי גדל עם פרסומו. המרשאל של צרפת פטר אותו מלהשתתף בשורות המשמר הלאומי, כדי שיוכל לכתוב את הפרקים החדשים של סיפורו במועדם. הביקורת הסוציאלית הברורה של סי עוררה את צרפת. גדולי הספרות שיבחוהו. ויקטור הוגו, ששאב ממנו ב“עלובי החיים” שלו, הכריז: “סי! סניגורם המופלא של המעמדות המנוצלים.” סן־באֵוו פסק: “סי הוריד את באלזאק מכיסא־המלוכה.” ז’ורז' סאנד בכתה בקראה את “מסתרי פאריז”. קארל מארכס אהב את הספר, ודאי בגלל תוכנו הפרוליטארי. סי קידם בהתלהבות את מהפכת 1848. ב־1850 נבחר לאסיפה הלאומית. אחרי ההפיכה של נפוליאון השלישי נאסר ונגזרה עליו גלות. סי מת בגלות בשנת 1857, השנה בה יצא לאור החלק הראשון של “מסתרי פאריז” בעברית.

ומה על הסיפור עצמו?

רודולף, גיבור הסיפור, דומה בכמה פרטים למחברו. הוא עשיר. הוא מציג עצמו כצייר. הוא מתלבש בבגדים פשוטים ויוצא לשוטט בסימטאות הפשע של פאריז. “הסופר הנפלא קאפער הפליא מאוד לספר הליכות בני הודו [האינדיאנים] הפראים ועלילותיהם הנתעבות,” אומר סי, “ואנחנו ננסה הפעם לספר תהלוכת פראי אדם אחרים, אשר גם הם זרים לנו. ואם נחרף את נפשנו לבקר את בתי־היין אשר יערימו שם סוד ויתייעצו על דבר שוד ורצח, אז נוכל לראותם עין בעין.” (“מסתרי פאריז”, עמ' 1–2).

בשלושה־עשר יום לחודש התשיעי, בערב, בשנת 1838, פוגש רודולף ברחוב נערה אסופית, המתכנית בשם “הזמירה”, “פרח מריה” ומרים. נערה זו, שיפה היא, כבר נקטפה תומתה והיא החלה נובלת, כאותה שושנה נבולה שבחיקה. היא “עובדת” אצל בעלת בית־מרזח: “שם בעלת הבית עלוקה, ושלושה המה מעשה ידיה: להשכיר מלון אורחים, למכור מאכל ומשתה, ולהלוות בגדים בעד בצע כסף לעניי עם המתגוררים בהסיטע. והיא כבת ארבעים שנה. מבנה גוויתה איתן, פניה מאדמים, זקן צומח יסוב את לחייה האדומות, גבה כארז, וחסנה כאלון. קולה העב, זרועותיה בריאות הבשר, וכפות ידיה הגדולות והרחבות יתנו עדיהן כי מבנות דלת העם היא. מרוב שתה יין יתנוצצו פניה כעין נחושת קלל.” (שם, עמ' 9–10).

רודולף פוגש גם ברוצח טוב לב ושמו חרבונה. אך מלך השודדים והרוצחים של ה“סיטע” המתכנה “המורה” [דער שולמייסטער, מסביר שולמאן, ומתברר שלא מצרפתית תרגם־עיבד את הספר] – מבקש להפיל בפח את רודולף הטוב. על־יד המורה עוזרת לילית, זקנה רשעית, חוטמה מעוקל ו“עינה האחת מלאה רצח ומפיקה אש ירקרק” (שם. עמ' 47).

רודולף מציל את מרים מקלונה ומביאה לבית חדש (מארשת פני העגלון אנו מבינים שהיא עתידה להיחטף משם). הוא עצמו מנסה להפיל בפח את “המורה” ולילית, בהסיתו אותם לצאת עימו לשדוד את ביתו שלו. בדרך הם מפילים את רודולף למרתף שמתמלא במי הסינה הגואים, ליד “שדרות אלישע”. אך חרבונה מציל אותו, ורודולף שופט באכזריות את “המורה” – מצווה לעוור את עיניו. “המורה” העיוור נשען על זרוע חרבונה הטוב ושניהם יוצאים מבית רודולף אשר באלוני בכות. תם החלק הראשון.

ומה על החלקים האחרים?

חלק ב' הופיע גם הוא בווילנה בשנת תרי“ז (1857). חלק ג' הופיע שם בשנת תרי”ח וחלק ד' בשנת תר“ך. הם שבו ונדפסו במהדרות נוספות בשנת תר”ל (1870), תרל“ד ותרל”ח. ומהדורות או הדפסות חדשות של אותו תרגום עדיין הופיעו בראשית המאה [ה־20].

אצל בעלת פנסיון יהודייה נחמדה בלונדון [גב' הופמן] מצאתי [וקיבלתי ממנה במתנה, מספריית בעלת המנוח, באוגוסט 1971] את החלק הראשון, והאחרים טרם קראתי. [לימים השתמשתי בחלק מתיאוריו של אייז’ן סי בתרגום שולמאן לצורך תיאור החיים בפריס בפרק הראשון של “אפרת”, כשאני משמר בכוונה את הסגנון הארכאי, והם גם הפכו לפרקיו הראשונים של הרומאן שלי “והארץ תרעד”].

היש צורך לתרגם פעם נוספת את הספר לעברית? הלא חלפו רק מאה ושלושים שנה מאז החל מופיע בהמשכים (סי נשב לאבי הרומאן־בהמשכים ותכונה זו מורגשת היתה במעברים שבין פרקי הספר), ורק מאה וארבע־עשרה שנה מאז תורגם לראשונה לעברית. בכל־זאת, הייתי ממליץ, למשל, בפני הוצאת מזרחי, לתרגמו מחדש במסגרת מועדון “הספר הטוב”, בצד ספריו של מישל ז’באקו, כי דומה שכיום חשיבותו תרגומו של שולמאן להבנת התפתחות השפה העברית רבה יותר מאשר חשיבות הרומאן עצמו [במתכונתו זו].

* “מסתרי פאריז”. היא המחברת המהללת אשר חברה בלשון צרפת ביד אביר הספר אייזען סי, ונעתקה לכל הלשונות המתהלכות בארץ, ועתה גם לשפת עבר צחה וברורה ביד קלמן שולמאן. חלק ראשון. וילנא. בדפוס ר' יוסף ראובן בר' מנחם בן ראם. שנת תרי“ז לפ”ק. 1857. 24 + 166 עמ'.

ראו ויקיפדיה – “מסתרי פריז” אז’ן סי

אהוד בן עזר: קטע חלוֹמי מתוך הסאגה “והארץ תרעד” [2014] –שהושפע מהתרגום של קלמן שולמאן

והארץ תרעד

…וכך הם פוסעים והולכים על שפת־הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית־המשפט לבית־כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית־היין המכונה בפי תושבי הסיטה “שפן לבן”, במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:

“פה מלון אורחים.”

הבית נמוך ורחב־ידיים, קורות־העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי־בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני־יין, ספלי־חרס וראשי בצלים מכורסמים־למחצה. לפניהם כיסאות־עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת־המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי־מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת־המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש־קצוות אדמדם־ירקרק, מעיל עור־שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי־צמר. סנדלי־עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת־קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות־בשר, כפות־ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל־פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי־שדיה ובתנוכי־אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:

“ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך ­– / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה ­– / בית־המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!”

ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש־סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית־תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.

עברית: 1971

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 10.10.1971, במסגרת “ספר השבוע”

תרגום זה לעברית של רומאן מאת סופר צפוני, שעוסק בתיאור חיי איכרים ויער – מעורר ציפיות רבות בלב הקורא. מיד עולים במחשבה סופרים כהמסון, יעקבסן, ביירנסון, ועימם עולם שלם, קודר וצפוני, רומנטי, של יער וחיי איכרים ובעלי־אחוזות, משיאיה של ספרות העולם.

מבחינה זו, “אנשים בליל־קיץ”, ספרו של פראנס אמיל סילנאפה – מאכזב. לכאורה יש בו מרבית המרכיבים שמחוללים אותו נס ספרותי שנוצר ביצירות כגון “פן”, “ויקטוריה”, “נילס לינה” ו“סינבה סולבקן” – איזור כפרי צפוני, מבודד קמעה, קסם ההליכה ביערות, עצי ליבנה ואשוחים, אגמים ומפרצים, חיי איכרים שסובבים סביב בית־אחוזה, האיש הזר – האמן, הצייר, המשורר, שנמשך אל הנוף וחש עצמו זר בו, וכמובן – אהבה, התפרצות יצרים, גם מקרי מוות ואסון, והכול בצל נוף וחליפות־השנה שכמו יש בהן שהות רבה לאין קץ, והכול מתנהל כמו על רקע של מי־מנוחות, מתוך התאמה לריתמוס של הטבע, של היער ומחזור הזריעה והכמישה.

ובכל זאת, ב“אנשים בליל־קיץ” לא מתרחש אותו נס.

*

“אנשים בליל־קיץ” מספר על חבורה של אנשים במשך סוף־שבוע אחד בליל קיץ צפוני. לספר אין גיבור אחד, או מה שקרוי גיבורים מרכזיים, אלא הוא רצף של אפיזודות המקושרות בזמן, במקום, ומעט מאוד גם בעלילה. הדמויות המופיעות הן של סבתא זקנה בעלת האחוזה לשעבר, בנה, כלתה, שתי נכדותיה, שני אורחים, בחורים צעירים, שבאים במכונית מן העיר לבקר אצל אחת הנכדות, הלקה שמה. כמה רפסודאים שעובדים על פני האגם, והאחד מהם מסתבך ברצח באותו לילה. אישה ממשפחת איכרים שיולדת באותן שעות. אישה אחרת, אשת הנרצח, שעברה מפוקפק, והיא מבשלת שיכר בלא רשיון ומתמסרת לבעל אחוזתה. רופא, שוטר, עוד כמה ניצבים, וצייר – שמבטא את מעמדו של האמן בחיים הללו. את הכמיהות הסתומות, היראה, הפחד מזיקנה והצורך לשוב אל היסודות האלמנטאריים של החיים, היער, הצחוק, הבכי. אל תל של גבשושית טחובה, באדמת היער, שבו הוא טומן את פניו.

בליל קיץ זה, שהאור עומד בו, והשמש אינה שוקעת, ביום שלפני ראשית קציר השעורים, מתרחשים כמה וכמה דברים, מתרחשים במקביל, ומקבלים משמעות מעצם הקבלתם זה לזה. הרפסודאי השיכור מת, מת מוות חסר־טעם, הוא הגיע לסוף הדרך. רוצחו הוא ילד בנשמתו, עדיין אינו מבין את מלוא משמעות המעשה, גם הרצח נעשה כבאקראי, ובלא סיבה פנימית עמוקה. גם הרוצח נולד, במכאובים שהולכים ומתגברים, אל תוך מציאות, אל תוך המצב החדש של חייו, אל טעם חייו ששונה, אל אופקם שנסגר לפתע, והוא עדיין אינו מסוגל לקשור עצמו עם תוצאות מעשהו.

ובאותה שעה נולדת תינוקת בבית כפרי, נולדת מאליה, אף בלא עזרת הרופא. האם, שחטאה בטרם נישואיה ובעלה הוא קצת אטום ומטומטם – מעוררת בזוג הנאהבים הצעיר את רגש הבשלות של אהבתם. יופייה הבשל, חיוניותה של האם, צחותה של התינוקת – כל אלו משפיעים על הלקה ועל ארויד. ביקורו של ארויד, שאינו אלא מכר מקרי שפעם עורר באופן מוזיקלי את תשוקתה של הלקה – נעשה תוך יומיים לביקור גורלי, והוא זוכה באותו ליל קיץ ארוך בהלקה, זוכה בה בשלמות.

הבשלת אהבתם של הלקה וארויד מבשרת את קיצה של הסבתא הזקנה, מומו, שהיא כבר מעבר לתקופת הבשלות, היא מצויה בתקופת הנשירה. היא חשה עצמה מיותרת. דרך חייה הושלמה והוגשמה בצאצאיה, החוזרים עתה על הנאות הנעורים שלה עצמה, החיים עתה את חייה־שלשעבר, והיא עולה על מיטתה ונרדמת, כנראה בפעם האחרונה.

בלב מאנו הזקן, הפחמאי שמבשל זפת בבורות, נולדת תאווה פתאומית למראה הלקה היורדת בבגד־ים לרחוץ באגם, ולאט לאט הוא כבה, כבור הפחם שלו.

בלב סאנטרה, מהלֵך יום ראשון זה, בו אין בעלה מופיע, רוח של תשוקה וחיוניות עזה. היא משקה את בעל האחוזה שלה ואת ידידיו בשיכר חריף, היא רוחצת בסאונה ומעוררת את תאוותו של בעל האחוזה. ולאחר יום הוא חוזר ובא וזוכה בה. את בעלה היא שוכחת כליל. הוא נושר ממנה עוד בטרם נרצח.

וישנו הצייר, שבראשית הסיפור מבקש לצייר את האישה ההרה, וזוכה על כך בתשובה לעגנית. וככל שנמשך ליל הקיץ הוא שוקע יותר ויותר בתוך עיצבונו, משוטט ביער ובדוגית באגם, בורח מביתו, ולבסוף חוזר לבית בהשלמה עם הגורל, גם כן במין לידה חדשה, עצובה ומיואשת כלשהו, וזוכה בחיבוקה ובהתמסרותה של אשתו.

כל האפיזודות הללו מקושרות ביניהן קשר רופף־לכאורה, ומשמעותי רק מבחינה זו שכל ההתרחשויות מתארעות כמעט בו־בזמן. עין הסופר מתאימה למיבנה הסינאופטי של הסיפור. עין הסופר היא כעין מצלמה נודדת, יודעת כול, שנותנת בראשונה תיאור פאנורמי רחב של סביבת היערות והאגמים, תיאור חיצוני עם שרטוטי דמויות ספורים, גם כן חיצוניים. ולאט לאט מתרכזת המצלמה בתיאור אפיזודות ברורות־יותר: גם מעט מן ההתרחשות הפנימית, ההרגשות, אם כי התוך, וגם העבר של הדמויות – ניתן בצורת סקיצה, ולא בפירוט. קפיצות המצלמה מפינה לפינה מעניקות ליצירה מיבנה שהגיונו דומה לעריכה קולנועית. ומדי פעם נדמה שהסופר, או עין המצלמה – מתרחק מקרבת הדמויות לגבהים, ומשם חוזר ומשקיף במבט פאנורמי על הנוף ועל הסביבה כולה.

כרגיל בסוג זה של כתיבה, וכן בקולנוע – מקבלת כל התרחשות, כל אפיזודה – משנה תוקף ומשמעות פנימית מכך שאנו, הקוראים או הצופים – יודעים מה קדם לה או מה מתרחש או התרחש באופן בו־זמני.

בראייה הסינאופטית יש משמעות אחרת להתעלמותה של סאנטרה, כשאנו יודעים כי באותה שעה כבר מיטלטלת גופת בעלה הנרצח בעגלת־איכרים על פני דרך כפרית. אנו ממש רואים את שני הדברים גם יחד. אורו הממושך של ליל הקיץ הצפוני כמו נותן ממשות לכוח ראייה זה של כל ההתרחשויות ביחד, ואין דבר נסתר.

*

ובכל זאת מאכזב הספר. מעבר למבט הסינאופטי אין הדמויות מקבלות חיים בעלי פנימיות עמוקה, משמעותית ומעניינת במיוחד. הכול נשאר חיצוני, ולעיתים צבעוני כמו גלויית־תיירים, כמו צילום פרסומת רבגוני. הריתמוס של לידה, צמיחה, הבשלה, נשירה ומוות – שכמו חובק לא רק את נוף היער והשדה אלא גם את הגורל האנושי – ריתמוס זה נעשה לא פעם קרוב מדי למתקתקות של אידיליה.

גם לרצח אין משמעות פנימית עמוקה. גם סיומו האידילי של הרומאן, גם עלילת האהבה שמבשילה כמו שיבולת בשדה, רק מהר יותר – כל אלה קצת יפים מדי, קצת משעממים, קצת חסרי חיים ובלא ריאליות פנימית עמוקה. אין כאן פר גינט שמתפרע ומחפש עצמו, גם לא תורבירן שאוהב ברגש נאמן ונואש, גם לא ליטננט תומס גלן המסתורי שמתגורר ביער, גם לא נאגל התמהוני, גם לא נילס לינה חסר המנוחה ומוכה הגורל, גם לא בדידות גיבורי סרטיו של אינגמר ברגמן. בקיצור – זה סיפור יפה מאוד מבחינה גיאוגראפית, אך רחוק מלשכנע שהוא מנכסי צאן־ברזל של ספרות העולם.

* פראנס אמיל סילנאפה: “אנשים בליל־קיץ”. תורגם מגרמנית מתוך השוואה אל התרגום האנגלי בידי מריאנה פרל. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, תל־אביב. 1971. 154 עמ'.

1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 30.8.1974

לפני שישים שנה הופיעה ביפו, בדפוס א. אתין, חוברת ראשונה של קובץ ספרותי בשם “ירושלים”, היוצא לאור על ידי אגודת “חובבי ירושלים”. רמתו הספרותית של הקובץ לא הניחה את דעתו של ברנר, ובעיתון “האחדות” מאותה שנה, 1914, בחתימת בן־שלמה, הוא מלגלג עליה במיטב סגנונו הפולמוסי, וכותב בין השאר:

“ולא רק אגדות והגדות – גם פואימה שלמה בקובץ מאת ק. ל. סילמן בשם ‘על הר המוריה’, ושהכל טוב בה: גם שפה יפה ומדוקדקת (ברצינות אני אומר!), גם ניקוד מתוקן ואותיות בהירות, גם רעיונות הגונים ומידה ידועה של עצב ציוני אמיתי, ורק דבר אחד, אהה, חסר לה: קצת פואיזיה…”

מי היה קדיש יהודה סילמן?

בשנים האחרונות מוכר שמו דווקא מצד הפואיזיה – כמחברו של השיר הארץ־ישראלי הידוע “שם שועלים יש.” ואמנם עשה סילמן רבות בתחום הפזמון והשיר העממי בארץ, ובייחוד בשירי ילדים. הוא עלה ארצה ב־1907, בהיותו כבן עשרים ושבע. היה מראשוני תל־אביב, וממייסדי שכונת בית־הכרם בירושלים, בה מת ב־1937. שנים רבות השתתף ברוב העיתונים העבריים בארץ ובחו“ל בשירים, סיפורים, פיליטונים, רשימות וכתבות. בשנת 1912 הוציא את הקובץ “שירים לעם”. בין ספריו ההיתוליים אנו מוצאים שמות כגון: “מסכת בבא תכניקה” ו”מגילת שמיטה" (1910) ו“כרפס” (1913). ובאותן שנים הוא מוציא בירושלים עיתונים היתוליים שאותם מזכיר גם ברנר במכתביו: “ויזתא”, “המדגדג” ובשנים מאוחרות יותר “אספקלריה” ו“ליהודים”.

הצחוק יפה מן הצער

בספרו “תמול שלשום” מתאר ש"י עגנון פגישה בין עורך “הפועל הצעיר” יוסף אהרונוביץ לבין קדיש יהודה סילמן בקלוב הפועלים ביפו. סילמן היה איש עגלגל ואוהב־צחוק, דמות יוצאת דופן בין אנשי הספרות הרציניים ונושאי תוגת־עולם של תקופתו בארץ.

“ראה אותו סילמן וסיפר לו שהוא מכין עתון לפורים. הביט בו אהרונוביץ בקצה עיניו וחייך בו. פתאום נעקר הלעג מעיניו וקמטי מצחו נתמלאו עצבות גדולה. אמר לו אהרונוביץ לסילמן, עיתון פורימי מבקש אתה להוציא, לעורר צחוק ולצון על ידי מהתלות שאתה בודה מלבך. ואולם אם לעצתי תשמע, קח מן הנעשה בארץ, דברים כמות שהם, בלא תוספת נופך, ואני ערב לך שאתה מביא בהם לידי צחוק יותר מכל הומוריסטן שבעולם, אם כי אוי לנו מצחוק זה. מיד הזכיר לו אהרונוביץ מעשים שנעשו ומעשים שעומדים ליעשות, שמשתבחים כאילו כל היישוב עומד עליהם, ואפילו כל הימים פורים ואתה מוציא כל יום עתון של ליצנות אין אתה מספיק לספר כל הדברים. ואולי אין כדאי לעתון של פורים ליטול מן המצוי, שהרי דברים שמגוחכים בעינינו עד לכאב, וכל בר דעת בוכה עליהם, משמשים בגולה חומר לתעמולה. הביט סילמן על אהרונוביץ שפניו מלאות צער והתחיל צוחק, שהצחוק יפה מן הצער. הביט עליו אהרונוביץ והיה משתומם, שהרי מעשים הללו יפים לבכייה ולא לצחוק.” (“תמול שלשום”, עמ' 110).

ב־1930 מציג תיאטרון “אהל” את הקומדיה של סילמן “מגילת אסתר”. בתקופתו הראשונה, הירושלמית, של עיתון “הארץ”, משמש ק. י. סילמן אחד מעורכיו, וכן ערך את “הארץ לילדים” מאותה תקופה, 1921. יחד עם י. פיכמן, סיפוריו מופיעים בקבצים שעורך ברנר באותה תקופה, ללמדך שלמרות ביקורתו השנונה על הפואימה “על הר המוריה” לא פסל ברנר כליל את כתיבתו של סילמן ונתן מקום לסיפוריו הקצרים, ודומה שחש באותה איכות מיוחדת, מינורית, המצויה בהם.

סיפוריו של סילמן, שרובם נכתבו בארץ ישראל בשנים 1910–1925 לערך, אינם שונים הרבה בטיבם ובהבטחה להמשך בעתיד מסיפורים אחרים שנכתבו באותה תקופה, מתוך אותו “שטימונג” ארץ־ישראלי, באווירה מינורית, זרה, קסומה־קמעה, של גננות רווקות בנווה־צדק, סמינרסיטים, תלמידי “בצלאל” וכמרים בירושלים – שאנו מוצאים בסיפורים מאותה תקופה של עגנון, ברנר, א. ראובני, קמחי ואחרים.

ההבדל הוא בכך שסילמן לא המשיך להתפתח כאחרים, ומה שכתב לא היה בו די (כמו במקרה של ראובני) להותיר את רישומו כסופר למרות שהפסיק לכתוב ספרות יפה מזה שנים רבות. וכך, העיסוק בסיפוריו של סילמן כיום דומה לעיתים למחקר ארכיאולוגי של הספרות הארץ־ישראלית – הגם שלבד מתמימות־יתירה כלשהי, הם אינם שונים בהרבה מסיפורים שכתבו באותה תקופה סופרים, שלימים נעשו לעמודי התווך של הספרות העברית.

אחדים מתריסר סיפוריו של סילמן רקעם בחוץ לארץ, והם הפחות מעניינים, לבד אולי משניים: “פרנקה”, המתאר נער לאם לא־יהודייה, שנולד בחטאה עם יהודי, והוא מסתופף בצל חיי הרחוב היהודי ונשמתו הכלואה אינו מוצאת לה דרך חזרה אל מקורה.

והסיפור השני, “נגני”, המוקדש “לזכר ידיד בלתי נשכח, יוסף חיים ברנר,” מתאר יום של פרעות כפי שהוא משתקף בחייה של אישה יהודייה עשירה ומתבוללת, בילה סולומונובנה, המתגוררת עם בעלה ובתה ברחוב הנוצרים, הבת הענוגה מנגנת בפסנתר, וממשיכה בנגינתה גם כשהביריונים והשיכורים ממלאים את הבית, מתוך תקווה להסתיר בכך את השייכות לעם היהודי.

היופי, הבדידות והכמיהה

סיפוריו הטובים של סילמן הם מן ההווי הארץ־ישראלי: “איסטניס”, “הגברת פינקל”, “שעות”, “והוא רחום”, “צליינים”, והאחרון שקשור בארץ בעקיפין, ושמו “ריזה גרונד”.

“איסטניס” הוא מעין רישום של אדם צעיר, יעקב אלכסנדרוביץ, החי כנראה בירושלים, בראשית המאה. בחור בעל חוש אסתטי עד כדי חולניות. הוא אינו מסוגל להתקשר לבני אדם, אף לא לנשים, מאחר שכל פגם זעיר הפוגם בחושו האסתיטי גורם לו להתרחק בבחילה מהזולת. וסופו שהוא פוגש בעלמה מכוערת:

“כל פני העלמה העידו על מין זיקנה מתקרבת והולכת, והיו מלאים שיורי צבע פוך, גם טיפת דם אחת לא היתה בלחייה. מתחת לעיניה, הנראות כעיני חתול, עור דק כחול, וכן כחולות גם שפתיה הדקות. ממעל למצחה הקטן ניראו שערותיה המעטות, והן חלקות ושטוחות, כמו מתחת המכבש, על שיפוע גולגלתה הקטנה. חוטמה שטוח גם הוא ורחב בקצהו, עם נחיריים פעורות.” (עמ' ט').

והנה דווקא עלמה זו, אגפיה פליושקובנה שמה, מזמרת בקול נפלא ומצודד, וההמשך: יעקב אלכסנדרוביץ נקלע בין רגשות הגועל, והיופי, הבדידות והכמיהה – והם מתנשקים.

“הגברת פינקל” הוא סיפור מהווי הגננות בנווה־צדק בראשית המאה [ה־20], קרוב ברוחו לסיפורי יפו של עגנון, ראובני וקמחי. הגברת פינקל, מנהלת הגן, בחורה מבוגרת, נולדה ברוסיה והשתלמה באוניברסיטאות ברן וברלין, ועבר עליה הרבה ונותרה בלא כלום, מיודדת עם זרחי, ידיד נצחי, המחזר אחריה.

ערב אחד הם יוצאים לים יפו, עולים על סלע ונחשול כמעט ושוטף אותם לים. רטובים הם שבים לחדרה של פינקל, והיא מהרהרת בקול רם – מה היו אנשים אומרים אילו נסחפו שניהם לים?

"ודומה היה לזרחי, שמעולם לא הביטה בו פינקל ברוך אשר כזה. יחס זה עודד אותו, ואמר:

– מה היו אומרים? אנשי ארץ ישראל היו אומרים כי אהבנו זה את זו עד מוות, ועד בכלל… ויהי הנשף – ליל סער ודממה, ונשים פנינו אל הים למצוא בו קבר משותף.

– נו – אמרה פינקל נעלבת מהטון שבדבריו – כך היו אומרים אלה שאינם יודעים אותי, ושאינם מכירים את יחסינו. אני, לפחות, גם על דעתי לא עולה לאהוב אותך. איני יודעת מה. אתה בא אלי, אתה הולך, יש שבואך נעים לי (לא אוכל לכחד דבר זה), ויש לא כל כך. אבל לאהוב, לאהוב אותך לא הייתי יכולה מעולם. לי יש דרישות אחרות מאיש. אבל בוא וראה, כמה גדול כוח המקרה! נחשול זה שעלה להציפנו היה מביא את כל העולם לידי טעות.

– כל העולם לא דווקא – אמר זרחי – יש מי שיודע שאין שום אהבה בינינו.

– כן, בוודאי יש – אמרה פינקל ופניה נתכרכמו – מי כמונו יודעים." (עמ' ע“ז–ע”ח).

קטע זה, כמוהו בציטוט הקודם, מביאים משהו מניצוצות סגנונו של סילמן במיטבו. אצל פינקל בגן נמצאת שוורץ הצעירה מפולין, והיא מלאת חיים ושובבה והילדים אוהבים אותה, וגם זרחי סופו שמתאהב בה ועומד לשאת אותה לאישה. הסיפור מסתיים בתמונה נוגה, אף כי סכמאטית למדי, של פינקל המזמינה את השניים לחדרה, כמו בניסיון נואש להוכיח לעצמה שהיא מעל לאותו עניין של נישואין, השייך רק לאנשים בינוניים ומוגבלים, אשר כל מעוף אידיאלי כמו למשל החינוך הלאומי העברי זר להם. ובהיוותרה לבדה, בתום הביקור, היא מתייפחת מרה.

תסיסת הדם

“שעות”, שנדפס לראשונה באחד הקבצים שערך ברנר, ב־1913, מתאר פרק בחייו של בחור בירושלים באותה תקופה, נפתלי שמו. הוא עייף מחיי פועל חקלאי בגליל, ועתה הוא בירושלים, מתגורר בחדר אצל אישה דיינית ובעלה הדיין, ובקומה למעלה זוג ערבי. האישה הערבייה מחזרת אחרי נפתלי, שהוא בחור נאה, ו“הריהי יורדת ועולה במדרגות תמיד כשהוא יושב בגן, ומתוך הרמת גלימתה השחורה העליונה נראית עד חציה שמלתה התחתונה הזכה, הוורודה והצעקנית כל־כך, כשפניה מכוסים. מנהג מוזר! הפנים מכוסים צעיפים שחורים והרגליים גלויות לעין…” (עמ' צ“א–צ”ב).

כשבעלה אינו בבית היא מגלה עיניה וצוחקת כלפי נפתלי. וגם הדיינית, שמבוגרת ממנו בשנים רבות, מחזרת אחריו ומחככת בו את גופה הגדול ומפטמת אותו בקציצות.

והנה מופיעה דיירת חדשה, הגברת זק, בחורה יהודייה שנתבלבלה עליה דעתה באוניברסיטאות והריהי מחפשת את האהבה ודעתה הולכת ומיטרפת אחריה:

“לא פגשתי בכל רדיפותי מבט חם אחד של גבר, לא זכיתי בחיי ללטיפה רכה אחת אשר הלב עימה, ואני נאחזתי בסבך צעירים, נתליתי על צווארם, קפצתי על ברכיהם, רדפתי אחריהם כמשוגעה, ובלי אמונה. ככל אשר דבקתי כן נדחיתי.” (עמ' ק"ד).

והיא נאחזת בנפתלי, מבקשת מפלט בזרועותיו, והוא משתמט ממנה וגורם ליציאתה מהבית. ובהיותו בודד ועצוב עולה בו בהרהוריו כל שיברון חייו שלו, האישיים והלאומיים, והווידוי מאוד־מאוד ברנרי בסגנונו ובתוכנו. “שעות” הוא ללא ספק סיפורו החשוב ביותר של סילמן, וראוי היה לגאול אותו ולהדפיסו מחדש באיזו אנתולוגיה או במה ספרותית.

“צליינים” הוא סיפורו של הכוהן [הכומר] הרוסי טריפון, המתגורר בבית הכוהנים אשר במגרש הרוסים בירושלים, ומדריך קבוצות של צליינים רוסיים הבאים לטייל בסימטאותיה ובהרריה של העיר הקדושה. זכר חטאו בבריאנסק בנעוריו רודף אותו – נערה שפיתה ביער – וכל־כולו רוטט בהרהורי עבירה וחטא, בשמש המזרח הירושלמית, הקשה. ותסיסת דמיו מגיעה לשיא שעה שמרוסיה, הצליינית הצעירה והיפה, מסרקת שערותיו בחרדת קודש, אשר לא נעדרת ממנה התרגשות אירוטית, ובעודה עומדת בין ברכיו של הכוהן ומסרקת אותו, נתפסים השניים בסערת חושים, וכל עולמו של הכוהן מיטהר ומתבהר מעתה, בעקבות חטאו.

“ריזה גרונד”, הסיפור האחרון בקובץ, הריהו כמין מהתלה. המספר, צעיר מארץ־ישראל, נוסע ברכבת עם נערה גרמנייה יפהפייה. הם מתיידדים, משוחחים שעות ארוכות. הוא מתאהב בה. ורק דבר אחד מפריע לו: את מוצאו הסתיר ממנה, וכל אימת שהוא מסבב את השיחה לביקור היחיד שערך, כביכול, בפלשתינה הרחוקה והאכזוטית, היא אינה רוצה לשמוע דבר על היהודים, שפתם העתיקה ותחייתה. את מאבקם של כל העמים האחרים לחופש, כמו הליטאים, היא מכבדת, רק לא היהודים, ולא הצ’כים, היושבים על חלק מאדמת גרמניה.

הצעיר מלמד אותה “ליטאית” – שאינה אלא משפטים בעברית. והיא נהנית לגמגם מילים עבריות, שהן בעיניה שפתו של העם הליטאי האמיץ והחופשי.

רק בהיפרדם הוא מעז ומגלה לה: “דעי לך, ריזה, שאני יהודי, והלשון שלימדתיך עברית היא, שפת אימי ועמי…” – ואילו היא: “אלכסנדר, אף אני יהודייה אנוכי!”

* קדיש יהודה סילמן: “סנסנים”. שנים עשר סיפורים. בית־מסחר והוצאת ספרים “תרבות” בע“מ. ירושלים־תל־אביב. תרפ”ט. 1929. ק"ע עמ'.

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” 27.12.1974

אפטון סינקלר התפרסם ברומאנים שלו “הג’ונגל” על תעשיית בתי־המטבחיים בשיקאגו בראשית המאה [ה־20], וב“מלך פחם”, בו תיאר שביתה במכרות־הפחם בקולוראדו ועורר את דעת הקהל לשיפור מצב הכורים.

הפאתוס של המחאה הסוציאלית, המאפיין את כתיבתו, היה בו נופך רומאנטי המתחייב מעצם הנושא. מצד אחד, תיאור נאטוראליסטי של צדדיה האפלים, המושחתים ומסלידים של החברה האמריקאית בעשורים הראשונים למאה [ה־20]. ומצד שני, ההבחנה הברורה בין טוב לרע, בין חיובי לשלילי, היא המעניקה את הגון הרומאנטי לספריו ולמאבקיו הציבוריים. עיקר כוחו היה, כנראה, בנושאיו, ולא בעומק החדירה הפסיכולוגית לדמויות שאותן תיאר, שהרי רבות מדמויותיו הן בראש ובראשונה טיפוסים מייצגים של שכבה חברתית מסוימת או מקצוע מסוים, והקורא מתבקש להבין מלקח חייהם לא את משמעות גורלם האישי לכל עומקה אלא את ההשלכות החברתיות של מחאה והתרעה. ומשום כך, אמר בשעתו הרלוד לסקי כי ספרות־המרד באמריקה, פעמים היא רעשנית וצרחנית כזו של ג’ק לונדון ואפטון סינקלר, ופעמים רצינית ונבוכה [נבובה?], כמו אצל תיאודור דרייזר.

סוכן פרובוקטור

כתיבתו של אפטון סינקלר מעורבת במציאות לוחמת, נוקטת עמדה, רחוקה מן העידון של סקוט־פיצ’גראלד, מן המורכבות הרגישה של המינגווי, ובוודאי שאין למצוא עקבותיה בספריהם של בלו, רות ומלמוד כיום. ואפילו ספרות המחאה הכושית בארה“ב, שהיא ספרות מיליטנטית ומעורבת במאה אחוז במאבק ההחברתי, אינה דומה לזו של סינקלר, וזאת, מפני שכיום גם הסופר הלוחם יעדיף לתאר את המאבק החברתי או הגזעי לפי השתקפותו הפנימית בחייו של גיבור אחד בעיקר, בעוד אשר אצל סינקלר היה הגיבור רק כמין משל לטיב היחסים שבין כמה שכבות חברתיות, וקהל קוראיו כאילו התעניין יותר ב”סנסאציות" של גילויי שחיתות בתעשיית הבשר או בטרוסט המכוניות מאשר בהשפעת הניכור והאפלייה החברתית על גורלו של פרט זה או אחר.

והסיבה לשוני היא בין השאר בכך, שפרשת ווטרגייט, למשל, אינה זקוקה בימינו לרומן מסוג רומניו של סינקלר כדי לחשוף אותה, אלא די לה באמצעי התקשורת ההמוניים, ולכל היותר בספרים תיעודיים למיניהם, ובביוגראפיות ובספרי זיכרונות. אותה שטחיות מבורכת, שאיפשרה לסופרים כסינקלר לכתוב רומנים בינוניים מתוך הכרה פנימית עמוקה ואמיתית, ולפעול באמצעותם לשיפור החברה ולתת דוגמא חיובית לקוראים בתקופתו, אותה שטחיות, או מוטב לכנותה בשם – חיצוניות, היא כיום מותרות שאין הספרות הרצינית יכולה להרשות לעצמה.

מחשבות אלו ואחרות עלו בי למקרא “מאה אחוז”, אשר ודאי עברו כבר מעל חמישים שנה מעת שנכתב. פיטר גידג', גיבורו, הוא ממש דמות ברכטיאנית, אך ללא השנינות הקרה, החותכת, המסוגננת, ללא אותו קורט ציניות העושה את הטיפוסי לאנושי. סינקלר, שכלי עבודתו פחות מעודנים מאלה של ברכט, וכתיבתו אינה כלל סאטירית, מבקש לעשות את האנושי לטיפוסי, כלומר, לאלגוריה, ובכך חולשתו, וזאת למרות כוחו הרב ברקימת עלילה, בתיאורים, בתחבולות, בהפתעות ובשמירה על המתח.

פיטר גידג' הוא נווד, כמין נגאטיב לטיפוס הנווד של צ’ארלי צ’אפלין, ללא הומור, ללא שמחת־חיים, ללא שנינות וללא האנושיות הנעלה, העמוקה, של טיפוס הנווד הצ’אפליני. פיטר גידג' אמור להיות דמות אדם, ולבטא בגורלו את מה שעולה לו לנוכל, לפרובוקאטור, לאפס־מתעתע – שעה שהוא נקלע לחברה שיסודותיה מושחתים.

בתחילת הרומאן הוא מוצג כנוכל קטן שפוטר ממקום עבודתו האחרון עקב מעילה עלובה ועתה הוא מסתובב רעב ברחובות העיר אמריקן־סיטי. צירוף מקרים מביא אותו להיפגע, ואף להיחשד, בפרובוקציה של הטלת פצצה מטעם ארגון פועלים אנארכיסטי, על תהלוכה פטריוטית נלהבת, ערב כניסת אמריקה למלחמת־העולם הראשונה. מכאן משתלשלים העניינים בקצב מהיר: מאסר, צינוק, שידול לעדות שקר לאחר שברור לחוקרים שאין לו קשר לעניין, כישלונו לשמור סוד, ושיחרורו כדי “לשתול” אותו בתוך ארגוני “האדומים”, שעתה ודאי יאמצוהו אל חיקם כגיבור. כך אמנם קורה.

הסכנה האדומה

מעתה נפתח פרק חדש בחייו של גידג‘. הוא מתקשר ל“אדומים”, מרגל אותם ומתעב אותם, ועם זאת הוא מתעב גם את אדוניו, אנשי הבולשת, בעלי טרוסט ההובלה, ויתר עשירי העיר, המסתכלים עליו ומשתמשים בו כבשרץ. קורותיו של גידג’ מעניינות אך אינן חשובות. אופיו מוליך אותו להיות תמיד כלי־שרת בידי אחרים. כיעורו גורם לו להיכשל כל אימת שאישה נוטה לו חסד ונעשית מעורבת בעסקיו. הוא מסתבך בתעלולים של סוכן־פרובוקאטור, ונכשל כישלון חרוץ שעה שהוא מוסת על־ידי אחת מידידותיו לביים פרובוקאציה בכוחות עצמו. אחת הסיבות לכישלונו היא שמתברר לו, אמנם במאוחר, כי אותו מנהיג “אדום” שבו תלה את עיקר האשמה – הוא עצמו סוכן־פרובוקאטור של הבולשת.

בתוך עולם עכור זה שוחה פיטר גידג' כדג ביבשה העומד לנפוח את נפשו בכל רגע. פיטר גידג' הוא נוכל גרוע, נוכל טיפש, פחדן ולא־מוכשר לשום דבר עבירה. הקאריירה שלו רצופה כישלונות, והפלא הוא כיצד, למרות הכול, ממחדל למחדל כוחו גדל. שעה שרבים מבני ארצו מתגייסים ונהרגים בשדות פלאנדריה, עוסק גידג' בהלשנות ובעדויות־שקר.

כאשר חוזרים החיילים המשוחררים, הוא עוסק בהדבקת פרובוקציות לאלה מבין מנהיגיהם המאיימים לשנות משהו בסדר החברתי. ההשפלות שהוא סופג מצד מעבידיו או בפגישותיו הספורות עם מיליונרים אמיתיים, אינן מעוררות בו שום רגשות חרטה, או ניסיון להזדהות עם בני־מעמדו, להיפך, מתעוררת בו קנאתו הנוראה של העבד באדוניו, הרצון לזכות גם הוא בקורט מן השלטון, העושר, להגיע, להשתייך.

התיקון הסופי

ואכן, משעה שעדויות־השקר שלו, המתגלות לכול, פוסלות אותו מלשמש בתפקידו, הוא נעשה מדריך לפרובוקאטורים אחרים, שולח “אדומים”: הקרויים מעתה “בולשביקים”, לגלות, בחזרה לרוסיה מולדתם. ורובם של “אדומים” אלה הם כמובן פועלים יהודיים קשי־יום וצעירות יהודיות שנתלקחו באש המהפכה העולמית.

גידג' בא על תיקונו הסופי כאשר הוא פוגש באישה הראשונה בחייו שאינה זורקת אותו לאחר השימוש, אלא משכילה להינשא לו ולהשתמש בו כל ימי חייה. זו מאניקוריסטית קטנה בעלת השקפות שמרניות־כנסייתיות ושמה גלאדיס. בעזרתה נעשה פיטר לדמות מכובדת, לפאטריוט אמריקאי במאה אחוז, אשר אליו באים להתייעץ אנשי החברה הגבוהה והשלטון בכל הקשור למניעת הסכנה האדומה, הסוציאליסטית. פיטר נעשה מרצה מבוקש בכל החוגים החברתיים המיוחסים.

הספר מסתיים בדיאלוג בינו לבין אשתו:

“הוי, פיטר, מה נפלא הדבר להיות אמריקאי! באמריקה אפשר תמיד לאדם להגיע למעלה גבוהה, אם רק ימלא את חובתו כראוי. אמריקה היא ארץ החופש! כל אדם יכול לכבוש לו מעמד אם רק מוכן לעבודה. והיודע אתה? שמעתי כי באמריקה יכול גם הנער המסכן ביותר להיבחר לנשיא! פיטר, ואתה, האם נכסף אתה להיות לנשיא?”

פיטר נתבלבל במקצת. נדמה היה לו כי אין תפקיד קשה זה הולם אותו ביותר, אבל עם זאת ידע כי גלאדיס תכעס אם יאמר כך. הוא השיב בגמגום:

“אולי… באחד הימים…”

“איך שהוא, פיטר,” הוסיפה אשתו בהתרגשות, “ואני נאמנת לארץ הזאת! אני – אמריקנית הנני!”

ופיטר לא פקפק בזה כלל וכלל: “ודאי,” קרא והוסיף את הנוסחה החביבה עליו: “את אמריקנית במאה אחוז!” (עמ' 199).

* אפטון סינקלר: “מאה אחוז”. רומאן. תרגום מ. ז. ולפובסקי. הוצאת ספרים מצפה בע“מ, תל־אביב. תרצ”ב. 1932. 199 עמ'.

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” 21.6.1974

יוליוש סלובאצקי (1808–1849) נחשב אחד מגדולי השירה הרומאנטית בספרות הפולנית במאה התשע־עשרה. את הפואימה “אנהלי” כתב במנזר המארונים “בית חצבן” בהרי הלבנון, בשנת 1838, והמתרגם מ. סהר (הוא דניאל ליבל, שהיה לפני שנים רבות מעובדי עיתון “דבר”) – אומר בהקדמתו כי מקצת מאווירה של הארץ, ספרותה וזיכרונותיה, שמור גם ביצירה עצמה, שהורתה בהררי האלפים בשוויצריה ובאיטליה.

סלובאצקי הקדיש את “אנהלי” לסטפן ה., “לזכר הפגישה בארץ־הקדושה ותחת הרי־הלבנון.” בשנים 1836–1838 סייר סלובאצקי באיטליה, יוון וארץ־ישראל. בעכו הוא כותב את שירו הלירי הידוע “המנון לשמש השוקעת”, או – “המנון עם שקיעת חמה על הים”, הפותח במילים של אנחה, “עצוב לי, אלי!” – ואילו שירו המפורסם “אבי הניגפים” נכתב באל־עריש.

ידידו של שופן

מי היה יוליוש סלובאצקי?

הוא נולד ב־1809 בקרמניץ שבווהלין, והתייתם מאב בהיותו בן חמש. כעבור ארבע שנים נישאה אימו לפרופסור ממוצא צרפתי בווילנה, ובטרקלינה של סלומיאה סלובאצקי־בקי, בו שלטה השפה הצרפתית, גדל הנער, כתב שירים, והעריץ את ביירון, אשר אליו דימתה אותו אימו מילדותו. הגיבור האידיאלי של ביירון, המלא עצבות וייאוש ומסתער לקראת מעשים כבירים, שיעשו לו שם ויעטו עליו כבוד ותפארת נצחים – גירה את דימיונו של הנער.

אהבת־נעורים נכזבת, התבדלות גאיונה בבית הספר, בית־אם מתנכר, חלומות, ומחשבות על קברים ומוות, אלה נעוריו ונושאי יצירותיו הראשונות בווילנה, שבה הוא מסיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטה. הוא מבקש לעצמו בידור והרפתקה במסיבות, נעשה מומחה למשחקי ויסט ובוסטון, מיטיב לרקוד פולונז ומאזורקה, גם ואלס וקוזאק. הוא פסנתרן לא רע. לימים ייעשה למחזאי הרומאנטי החשוב בספרות הפולנית ולא יזכה לראות את מחזותיו על הבמה. ובינתיים הוא משחק בתיאטרון חובבים, מפליג בסירה, רוחץ בנהר, וכל השעשועים הללו אינם מסירים את עיצבונו.

ב־1829 הוא עוקר לווארשה ודומה ששם תחילת ידידותו עם שופאן. סלובאצקי היה כמין שאר־רוחו של שופאן. שניהם אכולי־שחפת, שניהם מבקשים יותר את הרוחני מאשר את הארצי באהבה, ושניהם צליליהם צלולים ערבים ומתוקים עד כלות הנשמה. סלובצקי מושפע ביצירות נעוריו ממיצקביץ ומביירון, אך גם משייקספיר, ולטר סקוט וויקטור הוגו. מחזותיו הראשונים הם “מינדובה” (1828) ו“מריה סטיוארט” (1830), ואין האחרון סתם מחזה על המלכה הסקוטית המורדת ב“אחותה”, אלא הד לתסיסה שלפני מרידה, המורגשת בפולין הנתונה לשלטון הצאר הרוסי.

ביקור בארץ־ישראל

בשנת 1831, בעת ההתקוממות נגד רוסיה, יוצא סלובאצקי בגלות, קודם לדרזדן שבגרמניה, ואחר כך לפאריס וללונדון. גלמוד בודד גם בחוגי המהגרים הפולניים, הוא משתקע בפאריס, ושיריו נושאים אופי לאומי ומספרים על התקוממות ומרד: “אודה לחירות” ו“שיר הלגיון הליטאי־רותני”. הוא מוציא בפאריס שלושה כרכי שירה המביאים עליו ביקורת קשה וקרע עם מיצקביץ' אשר לא יתאחה לעולם.

מאווירת המהגרים העכורה הוא פונה לשוויץ, ופרי טיול עם אהובתו בהרים הוא הפואימה האידילית “בשוויץ” (1836). הוא נעשה האינדיוודיאוליסט המובהק בשירה הפולנית של אותה תקופה, שהבליטה את היסוד הלאומי. מחבר את המחזות “בלדינה” ו“הורשטינסקי” המושפעים מ“חלום ליל קיץ” ו“המלט”. ובלכתו בעקבות ביירון וסופרים רומנטיים אחרים הוא יוצא ב־1836 לאיטליה ולמזרח הקרוב, ומבקר בארץ־ישראל. כאן הוא מתגבר על האינדיווידואליסמוס הביירוני ומתקרב למסתורין.

ביטוי לשינויים העמוקים בנפשו ניתן ביצירתו הפיוטית הנחשבת לשיאו: “אנהלי” (1838). הפואימה נכתבת בפסוקים ובלשון תנ"כית נשגבה, ונושאה – ייסורי פולין וחזון גאולתה.

סלובאצקי חוזר לפאריס, כותב מחזות ופואימות לרוב. ובשנים אלה של גולה, הנחשבות לתקופה המזהירה ביותר בתולדות השירה הפולנית, (מיצקביץ, סלובאצקי, קראשינסקי) – הוא מתוודע אל איש המסתורין הפולני אנדז’יי טוביאנסקי, הרואה בפולנים עם־משיח, ומופיע ב“נוטר־דאם” בפאריס כדי לבשר לבני עמו כי באה תקופת הנצרות־החדשה והוא שליחה ומשיחה.

סלובאצקי נתון כולו להשפעת האיש, ובשני מחזותיו, “הכומר מרק” (בו מופיעה דמותה של נערה יהודייה, בת רב, כמגלמת המלחמה בין הדורות) ו“חלום הכסף של שלומית”, נותן סלובאצקי ביטוי עמוק לרעיונותיו של טוביאנסקי. לימים, כשפרש מטוביאנסקי, כינה מיצקביץ את שירתו של זה “היכל מפואר בלא אל” וקרא לו “שטן השירה”.

סלובאצקי נותר חולה־שחפת ובודד מכול, מחוץ לרעו החולה שופאן, והמשורר הפולני הגולה קראשינסקי. מתי מעט ליוו אותו כשהובא למנוחת־עולמים במונמארטר ב־1849. רק ב־1927 הועבר ארונו לקראקוב ונקבר בארמון המלכים ואוואֵל, ליד קברו של מיצקביץ'. המוות השלים ביניהם.

השפעה על “מגילת האש”

ארבעה יסודות התמזגו בפואימה “אנהלי”: מכאובי הגולה הפולנית לאחר המרד משנת 1831. ניסיונו של המשורר להתנחם בהכרה כי לא איש־פעולה הוא ללחום את מלחמת השיחרור בפועל. נבואתו של המשורר על הכוחות אשר יתעוררו בעם בעתיד. וביטוי לירי ואישי מאוד לגורל חייו ואהבותיו.

סיפור המעשה ניתן במתכונת “הקומדיה האלהית” לדאנטה, כאשר הווייתם של הגולים הפולניים בצרפת אחר המרד מתוארת כקורותיהם של כאלף גולים הנזרקים לירכתי סיביר. השַמַן (רופא אליל) משמש מורה דרך כמו וירגיליוס ב“קומדיה האלוהית”. אנהלי הוא דנטה, הוא סלובאצקי. הנערה־המלאך, היא סמל הרחמים ומקור התקווה לעתיד.

מקובל לחשוב כי על יצירה זו השפיע שטובריאן, ביצירותיו “ראֵנאֵ” ו“אטלה”, ואלפרד דה ויני ב“אילואי”. יש הסבורים (על כך האירה עיניי הגברת לילי נדב) כי לימים השפיעה “אנהלי” על “מגילת האש” של ביאליק. (דמיונה של שפת התרגום מחזק את ההשערה).

השמַן לוקח עימו את העלם אנהלי, ויחדיו הם עוברים על פני הגולה הפולנית המתבוללת, האסורה והנענית בעם־סיביר. השמן ניחן בכוחות על־טבעיים, והוא מלמד את נפשו של אנהלי להתגעגע לארץ־מולדתה. אך האנשים אשר אליהם באים השניים מסרבים לקבל את בשורתם, בשורת הגעגועים והתחייה. תיאור הגולים לכל פלגיהם עמוס רמזים למצבו של העם הפולני באותה תקופה.

דמעת המשיח

אנהלי אוהב בכל נפשו, מימי ילדותו, מלאך דומה לאישה: “כי הייתי עימה כעוף בית אשר ירא, ואף נשיקה לא לקחתי מאלמוג שפתותיה, אם כי קרוב הייתי; כתוֹר, אמרתי, על זרוע עלמה כי ישב.” (עמ' 43).

והשמַן מלמדו: “ועתה התדע מי הוא המלאך העצֵב היושב על הקברות? שמו אילואי והוא נולד מדמעת המשיח בגלגלתא, זאת הדמעה אשר נשפכה על העמים.” (עמ' 44), והיא, אילואי, נכדת מרים העלמה, עפה וצנחה לאופל, עם כל הגולים, ועליהם היא שומרת כשכינה בגלותה.

בטרם מותו מכיר השמן לאנהלי אישה ושמה אילנאי, אשר לפנים היתה פושעת. נפשו של אנהלי נקשרת בה ויחד הם חיים פרק זמן, ורק לאחר מותה הוא פוגש, למראשותיה, את מלאכו, ראשית אהבתו, אילואי.

מכל הגולים נותרים עשרה בלבד, וגם הם מתים בכפירה נוראה, באוכלם בשר אדם. אנהלי נותר אחרון, ובבוא שעתו למות הוא נושא מדברותיו על כל חייו, אהבתו וגעגועיו.

לאחר מותו יורדת אלואי ויושבת למראשותיו וסופדת לו ברוב אהבתה אליו. ובעבור על פניה פרש נושא אותיות בוערות של מרד לאומים הקמים לתחייה, וחפץ לקחת עימו את אנהלי, אומרת אילואי:

“אל תעירהו, הפרש, כי ישן. הן הוא לקורבן נועד ואף לקורבן הלב. עופה הלאה, הפרש, אל תעירהו. בי למחצה האשמה, כי לא היה ליבו טהור כמעיין ברקת ונוטף כחבצלות בירח זיו. הגווייה הזאת לי היא וגם הלב הלזה לי היה; סוסך דוהר, הפרש, עופה הלאה!” (עמ' 67–68).

כך ראה סלובאצקי את גורלו, בכתבו את “אנהלי” במנזר המארונים בהרי הלבנון, וכך כתב רעו המשורר קראשינסקי לידידיו לשמע הבשורה על מות המשורר: “כתבו לו על קברו: ‘מחברו של אנהלי’!”

* יוליוש סלובצקי: “אנהלי”. תרגם מ. סתר. ספרית שטיבל בארץ־ישראל. הוצאת ספרים. (לקורא, ספריה כללית, ד'). תל־אביב. תרפ"ט. 1929. 68 עמ'.

1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.7.1972

נחום סלושץ, אשר נולד לפני כמאה שנה, עלה לארץ בשנת 1891 והיה פועל בכרמי ראשון לציון. הוא למד בז’נבה לשונות המזרח וסיים את לימודיו בסורבון. בפאריס עשה תקופה ארוכה ונשלח שלוש פעמים מטעם “האקדמיה לכתובות עתיקות וספרות יפה” לחקור את הכתובות באפריקה הצפונית, ואגב כך חקר את תולדות ישראל בארצות האלה.

ב־1919 חזר לארץ והיה הרוח החיה בחידוש פעולות “החברה לחקירת ארץ־ישראל”, והחופר היהודי הראשון של עתיקות הארץ. נושאי מחקריו וספריו היו אפיגראפיה שמית עתיקה, חיי ישראל בארצות אפריקה הצפונית, בעבר ובהווה, האנוסים בפורטוגל, חקר ארץ־ישראל ועתיקותיה, והספרות העברית לדורותיה. ספרו “דהיה אל כהינה” הוא פרי מחקריו ונסיעותיו באפריקה הצפונית.

בספרו “תולדות היהודים באפריקה הצפונית” (מוסד ביאליק, 1965) מספר פרופ' ה. ז. הירשברג על ה“כאהנה” הברברית: דמותה של אישה זו, המכונה ה“כהאנה”, חוזה ומלכת הברברים האחרונה בהרי אוראס (אלג’יריה), תופשת מקום נכבד בתיאור כיבושה של צפון־אפריקה המערבית בידי הערבים. התנגדותם של הברברים נשברת בסופה לאחר תבוסתה של ה“כאהנה”, ולפני הכובשים נפתחה הדרך לכיבוש הארץ ולהתקפה על ספרד.

כוסילה, מנהיג ברברי נוצרי, כרת ברית עם הערבים ואף התאסלם, אבל לאחר מכן התקומם והיכה, בעזרת בעלי־בריתו הביזאנטים, את המצביא הערבי המהולל עוקבה, שנפל בקרב. כוסילה עצמו הוכרע כעבור זמן ונהרג במלחמה. אף־על־פי־כן נסוג הגיס הערבי.

כעבור זמן קצר שלח הכליף עבד־אל־מלך (685–705) את חסאן בן נעמאן לאפריקה, והוא כבש את קרתגיני. לאחר נצחונות אלה, יצא חסאן בן דהיא ה“כאהנה”, מלכת הג’ראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהד, הואיל והיא עמדה בראש שבטי הברברים החופשיים שנלחמו בערבים. היא הנחילה מפלה מכרעת לערבים במורדות הרי אוראס, בחופי תוניסיה הדרומיים, בשנת 687/8 או 697/8. (שם. כרך ראשון, עמ' 61).

סלושץ מספר בספרו על שני מאורעות אופייניים לדהיה אל כהינה, בתקופת התמרדותה נגד הערבים ובמלחמתה. היא היתה אישה חכמה, רבת דעת ומלאת חן, ועם זאת היתה, כבת המדבר, בריאה וחזקה, קלת־רגליים ורוכבת מצויינת, מיטיבה לקלוע אל המטרה ויפת־תואר להפליא, עד שאמרו עליה כי: “היא יפה כסוס וחזקה כמתגושש.”

בספרות ערב נשארו לזיכרון קווים אחדים ממראה פניה: “עיניים שחורות להפליא, שערות ראשה חומות מבריקות, קומתה חסונה כתמר.” היא היתה בת יחידה לאביה, אשר ביקש להשיאה ליורש־העצר של מלכות האוראס (אלג’יריה), אך היא מאסה בגדולתו והלכה אחר אחד הבחורים בן העם, שאותה אהבה. העריץ המקנא נזכר אז בחוק “הלילה הראשון”, או “משפט הבתולים”, שהם זכותו של המלך והרוזן בלבד, וכששמע כי דהיה מבקשת להינשא לבחיר־ליבה, הוציא צו, כי כל נערה בתולה העומדת להינשא לאיש תובא אליו להיכלו בליל כלולותיה.

הכול ריחמו עליה, ורק היא, לא נפלו פניה. אך נאמרו ברכות הקידושין ושליחי המלך באו והבהילוה אל הארמון, והעריץ לא התמהמה והביאה אל חדרו להתעלל בה.

לא עברה שעה קלה ודהיה הופיעה לפני עבדי המלך, ידיה מגואלות בדם, וחרבה, אשר החביאה אותה בבואה מתחת לשמלת־כלולותיה, על ירכה. והקול עבר בארץ, כי העריץ מוטל מת במיטתו. וסלושץ מעיר כי בוודאי זכרה את מעשה הגבורה אשר עשתה בת עמה הקדומה, יהודית, להלופרנס.

הסיפור השני קשור לאותו קרב, שבו הנחילה מפלה לערבים. זמן־מה לאחר הניצחון ציוותה להביא לפניה את השבויים מאצילי בני־ערב, וביניהם מצאה בחור יפה־תואר וטוב־שכל, אשר הקסים אותה במראהו. היא שיחררה את כל השבויים, לבד מן הצעיר היפה, קראה לו לגשת אליה ואמרה לו:

“מעולם לא ראיתי בן־אדם יפה־תואר וגיבור־חיל כמוך. רצוני להיניקך למען תהיה לאח לשני בניי.”

וכאן מסביר סלושץ, כי על פי משפט היניקה, הרווח בין שבטי הברברים, מאמצים איש זר לבן יורש יחד עם בני המשפחה על־פי נוסח מיוחד, וכך עשתה דהיה: היא ציוותה להביא דייסה של שעורה מרוככת בשמן, מרחה אותה על שני שדיה וקרא לשני ילדיה שיאכלו ממנה כאילו הם יונקים את חלבה ואחר נתנה גם לערבי לטעום ממנו ואמרה בקול: “מן היום הזה והלאה אחים אתם!” – ולא ידעה כי נחש צפעוני היא מכניסה לתוך ביתה, אשר ימיט עליה שואה בעורמתו.

ומוסיף סלושץ:

“סופרי ערב וצרפת מרבים לדרוש במעשה הזה והם נוטים לחשוב כי רק מפני שהיתה המלכה שטופה בהחמדת בשרים – והראיה כי היו לה שלושה בעלים זה אחר זה – חמדה את יופיו את טוב טעמו של השבוי הצעיר, ואינם שמים לב כי על־ידי הדבר הזה בלבד, אשר אימצה אותו לבן לה ולאח לבניה – נעשה השבוי בשבילה קודש כבן, ולא יכלה לנגוע בו. אין ספק אמנם, כי תנועה נפשית זו היה בה הרבה משל לב־אישה, ולולא היה כליד הקאיסי – כך היה שמו – יפה ונחמד כל־כך, לא היתה אולי מקרבתו והיתה נזהרת יותר פן תיכווה בגחלת הקנאות הדתית העומדת אצל הערבים למעלה מכל המידות והחוקים.” (עמ' 93–94).

לאחר שנים אחדות שלח עבד אל־מלך תגבורת לחסאן, והפעם הצליח חסאן להכריע את ה“כאהנה” ולשבור את האחדות הברברית, אשר אותה הקימה תחת שלטונה. מסופר כי כליד יפה־התואר היה מרגל בחצרה למען אויבה חסאן. בהרגישה כי עתידה היא להפסיד במלחמה וליהרג, יעצה לכליד לעבור עם שני בניה אל הערבים. ואמנם בכך הצילה את חייהם. היא נפלה בקרב במקום הקרוי כיום ביר אל־כהאנה, ואילו בניה התאסלמו במרוצת הזמן והופקדו על גדודי הברברים שסופחו לגיס הערבי והתאסלמו גם הם.

הירשברג מתאר את הפרשה בצורה אובייקטיבית ומדעית, ומביא את שיר הקינה שחיברו היהודים באותה תקופה, אשר סבלו ממלכה מתייהדת זו:

"ארורה זו, אכזרית היתה מכל אלה (שקדמו לה)

יחד.

היא מסרה את בתולותינו לחייליה

ובדם עוללינו טבלה רגליה."

סלושץ מצטט אף הוא מקור יהודי עממי השר:

"היא את בחורינו מסרה לשפיכות דמים

היא את בנותינו נתנה לאנשי צבאה."

היהודים הביטו בחשד ובאיבה על המתייהדים מבין שבטי הברברים. בחובת הצבא, שהטילה דהיה על בניהם, ראו אסון נורא, ובהתקרב יום מפלתה הצטרפו גם הם על מתנגדיה.

ואולם סלושץ אינו יכול להסתיר את התפעלותו ממלכה “יהודית” זו, ועוטף את הפרשה בהרבה סממנים רומאנטיים ולאומיים. מורגש כי יחסו אל דהיה הוא כפול: הוא מעריץ את סיפור גבורתה וניסיונה לאחד את שבטי הברברים, וזוקף את כל הישגיה אלה לזכות ההיסטוריה היהודית. ומצד שני, אינו מעלים כי היהודים בתקופתה סבלו ממנה ומשלטונה ולא ראו אותה כלל כבת לעם היהודי.

* נחום סלושץ: “דהיה אל כהינה (יהודית הכוהנת) מלכת אפריקה”. פרק גבורה מתולדות בני ישראל הנידחים בערבות “היבשת השחורה”. הוצאת “אמנות”, תל־אביב 1933. 146 עמ'. ספריה לכל 46.

עברית: 1969

פורסם במוסף “תרבות וספרות”, של עיתון “הארץ” ב־14.12.1979, תחת הכותרת “הפתעה ושמה סמוקובליה”

בוקר אחד קיבלתי בדואר חבילה מהתאחדות עולי יוגוסלביה, ובה ספרו של יצחק סמוקובליה. והאמת שהיססתי לקרוא בו, כי היתה לי הרגשה שהנה לפניי עוד ספר, שהוא פרי מאמציהן הכנים והנוגעים־ללב של התאחדויות־עולים להנציח את עברן. אינני יודע מה שינה את דעתי. אולי קטעים אחדים בהקדמת הספר, ובהם דבריו של חתן פרס נובל איבו אנדריץ', שהיה ידידו של סמוקובליה, על הסופר:

“בימינו העלו מקרבם [היהודים] אחד הסופרים הטובים ביותר של בוסניה, והוא יצחק סמוקובליה, מחבר יצירות המצטיינות ביופי מושלם ובהומאניות טהורה ועמוקה.”

אני מנסה לשכנע את עצמי, כי גם ללא המלצה־לקריאה זו הייתי מתחיל לדפדף בספר, ומן הדפדוף עובר לקריאה, וקורא בו מן העמוד הראשון ועד לאחרון, מתוך עניין רב והנאה שבהפתעה, כפי שאכן קרה.

מה סוד קסמו של סמוקובליה?

בראש ובראשונה – יהדות עממית מזרחית [“ספרדית”], איפיון רגיש וחוש להומור עדין ונוגה. נופי שוק “מחנה־יהודה” בירושלים הילכו עליי תמיד קסם, ועוררו בי רצון לכתוב על ההווייה הזו מבפנים, דבר אשר נבצר ממני, מפני זרותי לאותן דמויות אשר עליהן רציתי לספר. והנה נתגלה לפניי עולם דומה, על הווייתו המיוחדת, מאכליו, אנשיו, אווירת הסימטאות של השוק, סבלים, נפחים, מילים מקסימות בספניולית – כל אלה אמנם לא בירושלים אלא בסרייבו, ולא במקור עברי אלא בשפת תרגום. אבל כל כך שלנו, ומקסים ומושך, שיכולתי לראות כל דמות ולהריח כל דבר־מאכל, כאילו הייתי מבפנים, אחד מן המשפחה.

סמוקבילה נולד ב־1889 בעיירה גרדז’דה שבבוסניה המזרחית, לחוף נהר דרינה, שהתפרסם בעולם בזכות “הגשר על הדרינה” של איבו אנדריץ'. בסביבה נידחת זו התחנך בחיקה של משפחה ספרדית פאטריארכלית, עבר ללמוד בגימנסיה בסרייבו בירת בוסניה, למד רפואה בווינה והוכתר כדוקטור בשנת 1917. הוא עבד כרופא בעיירת מולדתו ולאחר מכן בסרייבו, ובאותן שנים אף החל מפרסם את שיריו וסיפוריו. דומה כי מקצוע הרופא היה תמיד אחד מנושאי קנאתם של סופרים, באשר אין ערוך לשפע החוויות והתמונות האנושיות בהן פוגש הרופא בעבודתו. ואכן, בולט אצל סמוקובליה הרופא־כמספר ואף נושאי סיפוריו ודמויותיהם יש בהם מעינו החודרת ומהסתכלותו האנושית של רופא־כפרי מן הדור הישן, אשר נודד על פני דרכי בוסניה ועיירותיה.

נוסח הסיפורים מזכיר את “עולמו הקטן של דון קאמילו” של הסופר האיטלקי ג’ובני גוארסקי – אותה סביבה קרתנית ואותן משפחות ודמויות החוזרות מסיפור לסיפור, החל מסוף המאה הקודמת [ה־19] ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, כך שהרושם בגמר הקריאה הוא של רומאן, המוגש סיפורים־סיפורים.

ייחודו ועממיותו של סמוקובליה באים לביטוי בסיפורו “מגן דוד”, והוא סיפור שלישי בספר, העוסק בגורלם של שמואל הסבל ושרוצ’ה, הרווקה המכוערת, הבאים בברית הנישואין ונולד להם ילד בשם רפאל, גיבור כמה מן הסיפורים הבאים.

בעת ההיא נולד בן גם לסוחר העשיר סניור מאיר, אך אשתו אינה מצליחה להניקו, ושרוצ’ה נקראת לבית מאיר כמינקת. הם “קונים” את שדה הימני ומסמנים עליו, בדיו, מגן־דוד. בתמורה היא מקבלת שיירים ומצרכי מזון לה ולבעלה החולה והמובטל.

והנה, יום אחד נקרא שמואל הסבל אל מחסניו של סניור מאיר. הוא מקווה לקבל עבודה, אך להוותו נודע לו כי מפטרים את שרוצ’ה ממשרת המינקת בבית העשירים, וסניור מאיר אומר לו:

“הגד לי: קנינו מכם את מחצית החלב או לא? אמור! קנינו או לא?”

“כן, סניור מאיר, כן! קניתם מחציתו של החלב. נכון, כלומר, איך להגיד.. לא קניתם…”

“וכיצד לא?”

“זאת אומרת… כן… כן… קניתם!”

“קנינו, ודאי שקנינו! וסימנו את שדה הימני של שרוצ’ה במגן דויד. לא כן? וביושר אנו משלמים תמורתו.”

“כן, סימנתם, סימנתם, כן… ראיתי… שרוצ’ה הראתה לי… סימנו אותו כדי שאלוהים יברך אותו… סימנו לאות שזהו השד של דויד… אך, נשבע אני, סניור מאיר, שבני רפאל לא לקח אותו עוד לפה. כה יעזור לי אלוהים. לא לקח אותו. לא! סהדי במרומים שלא!”

“אני יודע, שלא לקח, לא רשאי היה לקחת. זהו השד שלנו. אך, היודע אתה מה עושה זה בנכם רפאל? היודע אתה מה הוא עושה?”

שמואל הסבל עמד והרהר, אך לא עלה על דעתו מה זה יכול היה בנו לעשות.

“מה הוא עושה, סניור מאיר? מה? תגיד לי! מה תוכל לעשות אותה תולעת? מה?” התחנן שמואל.

“אינך אינך יודע מה הוא עושה, זו, כפי שאתה אומר, התולעת? הבה ואגיד לך מה הוא עושה, הוא מושך את כל חלבה של שרוצ’ה לתוך השד שלו, זהו מה שהוא עושה. מושך ושותה לרווייה.”

“מושך? איך, בשם אלוהים? הייתכן כדבר הזה? איך?” שמואל הסבל עמד משתאה.

“איך? איך? מה אני יודע, איך? אבל הוא מושך! השד הימני תמיד ריק. לעולם אין בו חלב. תמיד יבש. יבש כגרוגרת. על כך נחפש מניקה אחרת, וחסל.” (עמ' 56).

דו־השיח הטראגי־קומי נמשך, ובסופו מבטיח שמואל הסבל לסניור מאיר את שני שדיה של אשתו.

כשהוא מודיע על כך בביתו פורצת סערה: שרוצ’ה אינה מוכנה למנוע את החלב מבנה הפעוט. אך סוף טוב הכול טוב. שכנתה של שרוצ’ה, סטרייה, אשתו של אברהם הגלב, מניקה את רפאל הקטן וגם את בנימין שלה. שרוצ’ה מעניקה את כל חלבה לדויד, בנו של סניור מאיר, ושני שדיה הריהם מסומנים עתה במגן־דוד. ומשפחת הסבל ומשפחת הגלב מתחלקות יחדיו במתנות־המזון המתקבלות מדי יום מביתו של הסוחר העשיר, סניור מאיר, והכול מתפרנסים על ברכת חזה השופע של שרוצ’ה.

התרגום אינו משובח. ראוי היה לו להיות עסיסי יותר וערוך בצורה קפדנית. אלא שהסיפורים מקסימים, מתאימים מאוד להמחזה או לתסכות, וראוי להמליץ עליהם בפני האנשים העורכים את מקראות בתי הספר הישראליים, שהרי בידוע הוא (אם כי לא רק בישראל), שמלבד הספרות העברית והספרות הכללית יש גם ספרות יהודית, שאינה כתובה עברית. ובינתיים דומה שלא מעטים הישגיה מאלו של הספרות העברית בדורות האחרונים, גם אינה סובלת ממחלת “שלילת הגלות” וראיית כל ההווייה היהודית מבעד לנקב הצר של הפתרון הציוני ה“חיובי” – ומפני כך אולי לעיתים היא גם יותר מאוזנת ואנושית בראייתה.

* יצחק סמוקוביליה: “עשרה סיפורים”. תרגם יעקב מאסטרו. הקדים דברי מבוא מיכאל לוי. ספריית התאחדות עולי יוגוסלביה בעריכת צבי רותם. הוצאת התאחדות עולי יוגוסלביה, תל־אביב, תשכ"ט, 1969. 200 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 21.2.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

אם ייכתבו אי־פעם תולדות הספרות הארץ־ישראלית מבחינת היחס לערבים, למזרח ולנוף־הארץ, יפלו כתביו של משה סמילנסקי, בצד כתביהם של יעקב רבינוביץ, יצחק שמי ואחרים, תחת הקטגוריה של התקופה הרומאנטית, בעוד כתביהם של ס. יזהר ובני־דורו עשויים להיחשב כמבטאי התקופה האידיאולוגית־המוסרית ביחס לשאלה הערבית; ואילו יצירות שנכתבו בעשור השני של המדינה, דוגמת “מול היערות” של אברהם ב. יהושע ויצירותיו של עמוס עוז, מבטאות ללא ספק התייחסות חדשה של דור “ילדי המדינה” אל השאלה הערבית ונוף הארץ, התייחסות העומדת בסימן הסיוט הקיומי וראיית הערבי לא כדמות רומנטית ולא כאדם המהווה בעייה מוסרית לגבינו – אלא כמבטא חווייה דימונית ואפלה.

אם נבחן מקרוב את כתביו של משה סמילנסקי, האיכר־הסופר מרחובות, שחי ופעל בארץ במחציתה הראשונה של המאה הנוכחית [המאה ה־20], דומה שבולטות בהן שתי חטיבות מרכזיות שהאחת ספרותית והשנייה ביוגראפית.

על החטיבה הספרותית נמנים סיפוריו מחיי הערבים ומהווי המושבה ו“משפחת האדמה”, ואילו הרומאן “בצל הפרדסים” נמנה על חטיבה ספרותית־ביוגראפית המספרת בכמה המשכים את תולדות חייו של סמילנסקי בארץ־ישראל. סמילנסקי מכנה עצמו בשם יהודה וכותב על “יהודה” בגוף שלישי כאשר הקורא מבין היטב כי הכוונה למספר עצמו. נוסח הכתיבה הוא כמין הרחבה של יומן, וערכו יותר משהוא ספרותי הינו תיעודי, וחשוב למי שרוחה של אותה תקופה מעניינת אותו.

אם בסיפורי־ערב נוטה סמילנסקי לצד הרומנטי שבפגישה עם הערבים, הרי בספרו הביוגראפי משתקפים היחסים בין שני העמים באור שונה, ומעניין לקורא בן־ימינו לראות עד מה עמוקים ורחוקים [בזמן] הם שורשיו של הסכסוך.

סמילנסקי מספר על מסע בדיליז’אנס המוליך אותו מנבטיה לביירות ולסוריה. הנסיעה מתרחשת שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה. שכניו הערבים למסע מסתכלים בו כמרגל הבא לקנות אדמות, והוא מהרהר:

“למה השנאה הזאת? מדוע לא יראונו הערבים כאחים וכשותפים להחייאת הארץ? בצווארו של מי תלוי הקולר? הרק בערבים, באיוולתם, או גם בנו?” (עמ' 80).

הנוסעים הערביים אינם מניחים לו ליהנות מן הנוף הנהדר של ארץ הלבנון. כשהוא אומר להם כי אין לו צורך בקרקע מאחר ופרדס לו וכרם־שקדים, הם עונים:

“וכמה פלחים נישלת מן האדמה שקנית לך מאת הערבים? הלא לא מאביך זקנך היושב במוסקבה נפלה לך בירושה?” (עמ' 81).

מתברר מן התשובות של סמילנסקי כי בעוד הוא משלם לפועליו הערביים עשרה גרושים ליום עבור שמונה שעות עבודה, משלמים האפנדים בצידון שלושה גרושים, והפועלים עובדים מצאת השמש ועד בואה.

אך נימוקים אלו אינם משפיעים על איבתם האיראציונאלית של הנוסעים הערביים, הרואים בתשלום ההוגן “שוחד” ו“נישול”.

הוא מגיע לביירות ונפגש עם אחדים ממשכילי העיר היהודיים, חלקם מן העדה הספרדית המעורה היטב בחיי המקום, וכן עם תלמידים מן הקולג' הצרפתי והאמריקאי. הוא מספר להם בצער על רשמיו העגומים מן הנסיעה לביירות, והם מסבירים לו כי הנוסעים שנפגש עימם הם מבני־ההמון ואין סכנה ממשית צפוייה מהם כי נקל לקנות את ליבם בכסף. הסכנה האמיתית צפוייה ליהודים מן הנוער הגדל בערים ובראשם תלמידי ה“קולג’ים”, אלה כל השכלתם היא תורה שובינסטית, והם מכנים אותה בשם “לאומית”.

הם: “מתורה אנושית ומהשכלה אמיתית רחוקים כרחוק מזרח ממערב, ואינם אלא ‘לבאנטינים’ בנוסח לאומי־אירופי זול. צעירים אלה קשוחים יותר ואבירי־לב יותר מן הזקנים, שרק קנאת הדת מדברת מגרונם, ואפילו הכסף לא יקנה את ליבם. אמנם רבים מהם ודאי יקנו ‘בינה’ בעתיד ולא יבוזו למטבע, כאשר יעלו לשלטון תחת הזקנים, אבל חלק ניכר מהם לא ישנו דרכם גם בעתיד ויהיו שונאינו בנפש, שונאים מדעת ומהכרה, והגרועים שבהם הם אותם הממשיכים בלימודים לאחר הקולג' בפאריס, ברלין ומוסקבה.” (עמ' 85–86).

סמילנסקי נחרד מן התחזית השחורה ושואל אם אין אפשרות להחדיר בליבם את ההכרה שאין היהודים זוממים רעה על הערבים, ועונה לו בחור צעיר, תלמיד הקולג' בביירות ובן למשפחה עשירה של יהודים ספרדיים:

“אתה שואל אותנו, ואני רוצה לשאול אתכם, את אנשי היישוב, מהי השפה שבחרתם לדבר בה אל העולם הערבי? זקניכם מדברים בלשון ה’בקשיש' וצעיריכם בלשון ה’מגלב' של ‘השומר’. פרט לקאלוואריסקי, שבעיני חכמי היישוב הוא שוטה או בטלן, לא שמענו קול ביישוב, בעיתונות או בנוער, שידבר על הבנה הדדית עם הערבים. האם החרמת פועלים ערביים במשקים הציוניים, או הרצח בפולה [עם קניית אדמות מרחביה בעמק יזרעאל, 1911] – מבשרים טובה להמון הערבי? והאם העובדה שאין בארץ שום חוג עברי המוכן להיוועד עם הערבים ולדון עימם על בעיות הארץ, על עתידה, על יחסיה עם תורכיה, ואל האומות האירופאיות, על חינוך ותרבות – האם האדישות הזאת, הביטול הזה שאתם נוהגים בערבים, כאילו הם לא בני הארץ הזאת, יקרבו אליכם את לב הנוער הערבי והמשכילים? זקניכם ממשיכים בשיטת ה’בקשיש' והצעירים ממתיקים סוד על ‘אש ודם’ [רמז לסיסמה האקטיביסטית של ‘השומר’].” (עמ' 86).

ערבי לאומני צעיר, בן למשפחה יפואית, אומר לסמילנסקי: “אתם יודעים רק את מוכרי הקרקעות, את הסוחרים ואת הפועלים הערביים, ואינכם רואים כלל את המשכילים שבהם.” (עמ' 91).

קאלוואריסקי, שהיה פקיד [עמד בראש] יק"א בגליל העליון, יצג מגמה, ששותף לה גם סמילנסקי עצמו, בדבר דרכי־שלום והידברות עם הערבים. “הידברות” זו פירושה היה גם תשלום סכומים נכבדים לשם הרגעת־רוחות וכל מיני “בקשיש”. ניתוח המצב שמביא סמילנסקי בספרו לגבי ניצני ההתנגשות שבין שתי התנועות הלאומיות מדהים באקטואליות שלו, ומדכא משום שמתברר ששורשיו של הסכסוך היו נעוצים החל מראשיתו של המפעל הציוני בארץ, ולאו דווקא משום שהרוסים בוחשים כיום [1969] בקדירת המזרח־התיכון.

בכל זאת שייכת כתיבתו של סמילנסקי לגישה הרומאנטית כלפי הערבים, לא רק בזכות סיפורי החוואג’ה מוסה שלו, אלא משום הספק המתעורר בנו כיום למקרא ספרו – אם איזושהי הידברות עם משכילים ערביים היתה עשוייה לגשר על ניגודי אינטרסים ברורים ואכזריים של שני עמים אשר התעוררותם הלאומית מתרחשת במנוגד על פני כברת ארץ אחת.

האשמת עצמו של סמילנסקי על עיוורונו של היישוב בארץ לשאלה הערבית מקדימה את הזעקה המוסרית של בן־אחיו יזהר סמילנסקי [ליתר דיוק: יזהר הוא בנו של זאב סמילנסקי (ז"ס) מראשי “הפועל הצעיר”. משה סמילנסקי היה דודו של אביו של יזהר] – בסיפורי “השבוי”, “חרבת חזעה” ו“ימי צקלג”. ושתי הזעקות כאחת נראות כיום מיושנות ושייכות לתקופה אחרת, ושוב אינן מעסיקות באותו האופן את הספרות העברית הצעירה, שחלק ניכר ממנה מעוצב בסימן של מלחמה מתמדת ההופכת את הקיום לחיים בצל הסיוט ואת הערבי לאוייב נצחי אשר גורלו כאדם שוב אינו מעניין אותנו.

* משה סמילנסקי: “בצל הפרדסים”, הוצאת “מסדה”, ת"א, 245 עמ'. [במשך שנים אחדות לא טרחו בהוצאת “מסדה” לציין את שנת ההופעה של הכותרים שהוציאו לאור, וחבל].

1934

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.6.1971.

ברומן האוטוביוגראפי “בערבה”, הפותח סדרת רומנים ארץ־ישראליים שהחל משה סמילנסקי לפרסם בשנות הארבעים [למאה ה־20], מספר המחבר על ימיו הראשונים בחדרה, המושבה שבה התיישב לראשונה בארץ.

הוא מספר על חווייה בעלת השפעה מכרעת העוברת על גיבורו ובן־דמותו יהודה. באחת השבתות הוא הולך לטייל לבדו בסביבות חדרה, בגבעות־החול אשר בסביבת נחל חדרה. מתוך החול צף לקראתו בדווי פראי, ציציות־שיער פראיות פורצות מכל עברי כפייתו, העבאייה השחורה מתבדרת באוויר, וסוסתו הפראית מגמאת את החול תחתיה.

יהודה עומד ונהנה ממראה עיניו – “אותה שעה אהב את הפרא אשר לפניו” (עמ' 169). ואולם הרוכב, העובר על פניו במרוצה, חוזר, ומעליבו: “קום, י־יהודי, עמוד!… קום! אני מצווה! לך לך מפה, הגם את המקום הזה תאמרו לרשת?” (עמ' 170).

וכשיהודה עונה לו באומץ: “לך, לך… הנני על אדמתנו!” – מצליף הערבי על ראשו של יהודה במקל לח, ודוהר ממנו והלאה.

מיום שגדל יהודה לא הוכה בידי איש, והנה פה, על אדמתו, הוכה בפעם הראשונה. הוא רץ בחימה עיוורת אחר הרוכב, עד שנפל על פניו ארצה, ו“בכי מר, כבכי ילד, פרץ מפיו.” (עמ' 170).

המקרה, שאירע כנראה בשנה הראשונה לייסוד חדרה, השפיע מאוד על סמילנסקי, והוא מספר עליו לראשונה לאחר כעשרים שנה, ברומן מימי העלייה השנייה, “הדסה”, שנכתב בשנת תרע"א, 1911. המושבה המתוארת ברומאן “גבעה” שמה, ומזכירה היא לא במעט את המושבה שבה ישב סמילנסקי – רחובות.

קפלן, המתון שבין מנהיגי הפועלים במושבה, חוזר מביקור ביפו. על דרכו צץ פתאום בדווי רכוב על סוס, עטוף בעבאייה שחורה, הדורש את כספו. הוא מצליף על פניו של קפלן, על עורפו וראשו. קפלן מתנפל על הרוכב, נושך את רגלו ומוכה שוב. בהתעוררו לאחר זמן הוא המום:

“להכותו כאן, בארצו, צעדים אחדים ממושבתו? הוא שכח את כאבו הגופני, נפל ארצה והליט פניו בחול. קול בכי מר פרץ מפיו. כילד בכה, התייפח… הוא הרגיש את עצמו כאילו רקקו בפניו, כאילו פשטו את בגדיו מעליו והוציאוהו ערום החוצה…” (עמ' 90).

הרומן “הדסה” נכתב, כמצויין בסופו, בשנת תרע"א, [1911], היא השנה שבה פירסם ברנר את סיפורו הארץ־ישראלי הידוע “מכאן ומכאן”. גם אצל ברנר מסופר על התנפלות, וכיצד מתגבר פרש ערבי באפס־יד על שני יהודים, ודוקר למוות אחד מהם, המורה־הגיבן, בנו של אריה לפידות.

ברנר היה קודר ופסימי ביחסו לערבים, וכמעט שלא האמין ביחסי אהבה ושלום בין שני העמים. סמילנסקי החל לכתוב כבר ב־1906 את סיפוריו הידועים מחיי “בני ערב” בחתימת חווג’ה מוסה. סיפורים אלה רוויים רומנטיקה, הומאניזם וניסיון להבין לנפשו של בן העם השכן. המכה שהוכה סמילנסקי בצעירותו, על חולות חדרה, לא עשתה אותו פסימי ושונא־ערבים כברנר.

סמילנסקי היה אדם תמים יותר בכתיבתו, ולכן אופטימי, ומאמין בפתרון פוליטי ל“שאלה הערבית” בדרכי שלום ובתבונה. ברנר לעג כבר באותה שנה, לסיפוריו הרומנטיים של סמילנסקי:

“יכול הוא חווג’ה מוסה לכתוב ‘מחיי־הערבים’ כנפשו שבעו – אני ביישוב היהודי קא עסקינן.” (מתוך “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו”. תרע"א. “הפועל הצעיר”. כל כתבי י.ח. ברנר. כרך ב‘, עמ’ 268. הוצאת הקיבוץ המאוחד).

“הדסה”, רומן מימי העלייה השנייה, עוסק בעיקר ביחסי איכרים ופועלים. אביה של הדסה, ר' פנחס, מי שהיה פועל בימי העלייה הראשונה, “סרח” והתאכר, עומד עתה בראש ועד המושבה. הדסה נמשכת כמובן אחר הפועלים, המביאים תרבות, חיים ונעורים למושבה, וגם עורכים הצגות תיאטרון.

סופה של הדסה שבשל קפלן, אהובהּ, היא עוזבת את המושבה ודוחה את אוהבה ורעהּ־מנוער, בן־המושבה, עמנואל.

בדרך־כלל, התיאורים כאן רומנטיים, כל הלילה עוסקים הפועלים בריקודים ובנאומים, ועם בוקר, בהתנשא מעל ההרים השמש הגדולה והאדומה, יוצא כל הקהל בשמחה אל העבודה בשדה, הגברים עם המעדרים – והנערות – בסלים על שכמן.

ההתבוננות במציאות החברתית והלאומית פקוחה מאוד, אם כי אין בה מן המעמקים והמרירות של ברנר. שלוש דמויות מרכזיות בחיי הפועלים: ר' ישראל, בן דמות לא“ד גורדון, שהעבודה ושינוי העם הם דתו. ברודסקי, הסוציאליסט הקנאי שבא לארץ כדי לעורר מלחמת־מעמדות נוסח הרבולוציונרים ברוסיה. וכנגדו קפלן, עסקן הפועלים המתון. הפרובלמטיקה החברתית־הלאומית מזכירה ויכוח דומה, העתיד להופיע לאחר כארבעים שנה ב”תחת השמש" למשה שמיר (כשאותה מושבה משמשת, כמדומה, זירה לסיפור).

ברודסקי איתן בדעתו “שאין מקום לשום יחוסים של חיבה בין שני מעמדות נבדלים זה מזה, שהם נלחמים זה בזה ואויבים זה לזה.” (עמ' 45). לדעתו, יש להילחם באיכרים באמצעות שביתות. וקפלן לועג: “שביתות של אנשים מחוסרי־עבודה!” (עמ' 49). ותשובתו של ברודסקי: “לעשות יד אחת עם אותם פועלים, העובדים במושבה מכבר.” – “ואם אותם הפועלים הישנים נוכרים הם, בני לאום מתנגד לנו?…” – “ומה בכך? המומנט הלאומי אינו צריך להיות השליט בתוכנו… קודם כל אנו פרולטרים.” (שם).

שעת המבחן מגיעה. הפועלים היהודיים מקבלים עבודת עקירת חילפה באדמה שרכשה המושבה לאחרונה. נותנים להם עבודה זו כי כיהודים וכאידיאליסטים לא יעזבוה אם תבוא התנפלות מצד השכנים. וההתנפלות אכן באה. הפועלים הערביים בורחים, ואילו היהודים, איכרים כפועלים, מתעקשים ונשארים.

בערב מתעוררים בלב אחד הפועלים, לוריה, רגשות של חרטה. “נפשי הומיה להם… פניהם היו כואבים כל־כך בשעה שפנו ללכת מאיתנו… נדמה לי, כאילו נגזל מהם דבר יקר וקדוש… ליבי נפל עליי… אמנון, כלום אי־אפשר שלא לנגוע בקרקע שלהם?…” (עמ' 84).

בפי אמנון, בן־האיכרים, תשובה מעשית: במקום שלוש נפשות שמכלכלת כל יחידת־קרקע, תכלכל מעתה, בידי היהודים, עשר נפשות.

וקפלן, הפועל־המתון, מחרה־ומחזיק אחריו – אפילו אותם המוכשרים לספק מזון לעשרה, יהיו מוכרחים לקחת את כל המקום, ולדאוג לשלושה הנותרים לחיות עימם.

“אכזרית היא מלחמת־קיום זו,” נאנח לוריה ומוסיף – “נמצא שאנו, הפועלים העברים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על־ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבדואים [צ”ל הערבים – אב“ע] מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם…” יש הרבה אכזריות במה שעשינו היום…" (עמ' 85–86).

עונה קפלן, המתון, המבין כי העניין העיקרי הוא המאבק הלאומי, ולא המעמדי: “אכזריות? אולי צדקת… אבל מה נעשה, ובכל חיי האדם נוטלת האכזריות מקום בראש? כל שינוי רדיקלי בחיים אינו נעשה אלא על־ידי אכזריות…” (שם).

ההתנפלות על קפלן מעוררת הדים. ברודסקי, שעוד קודם־לכן עקר מ“גבעה” ליפו, ונתחבר שם למהפכנית ממושקפת וגזוזת־שיער שבאה מרוסיה, מחליט כי הסיתו האיכרים את הערבים נגד הפועלים היהודים.

ואילו במושבה מתלוצצים: “האם הציע ברודסקי להקים באריקאדה נגד הערבים והבורז’ואים ביחד, או בהשתתפות הערבים נגד הבורז’ואים, שאינם מגינים בפני הערבים?”

אמנון, בן־האיכרים, מן ה“צעירים”, הוא ידיד לקפלן. אמנון סבור ששורש השינאה בכך ש“במושבות הגדולות רגילים להכות את הערבים בלא צדק ובלא משפט… ואת המכה בלא צדק שונא הערבי…” אם כי נכון ש“הערבי בז למוכה…” ומבין רק את שפת הכוח.

קפלן הפצוע הוא גם המפוכח ביותר: “המנהג, שנוהגים הרבה מבני המושבות להתייחס אל הערבי כאל חצי־אדם, מנהג רע ומכוער הוא, ועלול להביא רעה על המושבות… אבל לא זוהי סיבת שנאתם של הערביים… הסיבה היא יותר עמוקה. הערבים שונאים אותנו כמו ששונא כל לאום את הלאום האחר הבא לתפוס מקום בתוכו… אפילו אם הלאום החדש מביא ברכה ללאום הישן, אין הדבר מחליש את שנאתו של זה האחרון.” (עמ' 115).

מידת מתינותו של קפלן אינה עומדת לו במאבקו עם חבורת “מחזיקי הדת” במושבה. אף שהעניין הלאומי כבר נתפס כאן כיסוד המאחד, מעבר ל“הבדלי מעמדות”, חייב קפלן לצאת את המושבה, והסיבה – הפועלים, יחד עם צעירי המושבה, “חוטאים” בהצגת חזיון תיאטרון בימי הפסח, מעשה “חילוני” מובהק (שאגב גם לו יסוד בהיסטוריה היישובית). סמילנסקי אינו מסתיר את הרתיעה שמעורר בו הגורם המשמר – ר' זנויל, ראובלה ואחרים, “פורעי פרעות” למען כבוד הדת, ומתארם בלעג.

סופו של הסיפור סוף־טוב הוא, שהרי הדסה הולכת אחר קפלן, ועוזבת את בית אביה ה“בורז’ואי”.

* משה סמילנסקי: “הדסה”. כתבי משה סמילנסקי, כרך שני. סיפורים. התאחדות האיכרים בארץ־ישראל, ועד הנאמנים להוצאת כתבי משה סמילנסקי ליובל השישים. תל־אביב, תרצ"ד [1934]. 172 עמ'.

1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 12.5.1972

“צריף העץ” הוא ספרו הראשון של הסופר עבר הדני (שמו האמיתי: אהרן פלדמן), אשר נפטר לפני כחודש בהיותו בן שבעים ושלוש. עבר הדני מתאר בספרו קבוצה בגליל העליון, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת־העולם הראשונה. שם הקבוצה “צריף העץ”. קרוב לוודאי שהוא תיאר בספרו את כפר־גלעדי.

עבר הדני נשלח בשנת 1913 על־ידי הוריו ארצה ללמוד בגימנסיה הרצליה, ובשנות מלחמת־העולם עבר את כל דרך הייסורים והנדודים שעברו על תלמידי המוסד ומוריו. תוך כדי בחינות הסיום התנדב לגדוד העברי, ועם שיחרורו עבר לעבוד ביישובי הגליל העליון, מחניים וכפר־גלעדי. התרשמותו וחוויותיו בשנים אלה מפרנסות את הספר. גם גורל אחד הגיבורים, מנחם הרפתן, דומה לדרך־חייו של המספר. בסוף הסיפור עוזב מנחם את הקבוצה ונוסע אל מעבר לים ללמוד חקלאות.

ואכן נסע עבר הדני עצמו, בשנת 1924, להולנד להשתלם בענף גידול בקר ותעשיית חלב, וכשחזר כעבור שנתיים ארצה, התמסר להדרכה בחקלאות והירבה לפרסם מאמרים בעיתונות המקצועית החקלאית, בצד סיפורים ורשימות וספרים, העוסקים בתיאור ההתיישבות בארץ־ישראל.

“צריף העץ” שייך בלי ספק לסוג הספרות הנאיבית מחיי הקבוצה והארץ. עבר הדני כותב בסגנון של “עִם המצלמה ביד”, והקירבה האינטימית אל קבוצת האנשים, שאותם תיאר, דומה שמנעה ממנו להעמיק חקר בנפשותיהם.

לסדרת הספרים הנאיביים האלה מצטרף גם הרומאן “תנובה” של אביגדור המאירי, שהופיע בשנת 1934, ארבע שנים לאחר “צריף העץ”, אף הוא בהוצאת “מצפה”. אני מקווה שלא אחטא בהגזמה אם אומר כי התיאורים מחיי הקבוצות בספרים הללו כאילו שואבים את עיקר כוחם מעצם העיסוק בנושא (מגרעת שאולי קיימת גם כיום ב“ספרות הקיבוץ”). דומה לעיתים שהסופר חש עצמו כעיתונאי, או כאתנוגראף, ששב משהות ארוכה בקרב אחד השבטים בארץ זולו, והוא שמח לשתף את הקורא בסודותיה ובאורח־חייה המיוחד של חברה סגורה, מסתורית וחדשה.

אגב, גישה זו אינה אופיינית לספר אחר מחיי הקבוצה, “ימים ולילות” (1926) של ביסטריצקי־אגמון – שבו יש ניסיון לחשוף את תהומות הנפש של בני ה“עדה”, הקולקטיב, ולא להסתפק בתיאור חיצוני בלבד.

ואולם ההרגשה שצריך לספר על תופעה זו שקבוצה שמה, וכי האנשים הלוקחים חלק בניסוי החברתי הזה, נוסף להם דבר־מה המייחד אותם מכל יתר בני־התמותה – משותפת לספרים רבים, למן ימי הספרות הנאיבית והפאתטית ועד ימינו אלה. ראיית האדם כמיוחד וכשונה רק בשל השתייכותו לקבוצה – כלומר, הדגשת הפוזה, ולעיתים גם צביעות מדעת ושלא מדעת – הן מן הסכנות האורבות לספרות העוסקת בקבוצה מראשיתה.

“צריף העץ” – כלומר, המקום – הוא הגיבור המרכזי בסיפורו של עבר הדני, והוא גם ציר העלילה. גישה זו, גישה של התבטלות בפני עולם־המעשה הציוני־סוציאליסטי, בפני ההתיישבות בכלל ו“ההתיישבות העובדת” בפרט, קובעת את סגנונו של עבר הדני (ודומה גם של סופרים אחרים מבני־דורו) – סגנון הכרוניקה. וכך, לא האדם, הוא העיקר, אלא המפעל. והסופר ממלא אחר תביעה חברתית וציונית – לתאר, לרדוף בעטו אחר ההיסטוריה הנעשית יום־יום ושעה־שעה, ולראות את המיוחד שבכל פרה, בכל חריש ובכל שדה.

משום כך אין “סיפורי האיכרים” שלנו משתווים כלל לסיפורים מחיי האיכרים שכתבו הסופרים הסקאנדינאוויים הגדולים. שם כתבו על הווייה מושרשת, טבעית ובת־דורות, שאולי עומדת בפני שינוי מכריע עם התפרצות קצב החיים של המאה העשרים, ואילו אצלנו הכפר והחקלאות הם משאת־הנפש והתחלה חדשה, הם העתיד, ואילו על ההווייה של העבר מוטבע חותם אחד: תלישות.

על־כן נכשלו ניסיונות כה רבים לתאר את ה“טבעיות” וה“איכריות” שבחיי הכפר הישראלי החדש, ובין השיטין עולה כמין צרימה של מלאכותיות, של חוסר אמונה מצד הסופר עצמו בשורשיות ובקביעות של הווי־החיים שהוא מתאר. נוסף על כך גם מצפוּן רע הבא מפני הצורך למלא אחר אותה תביעה חברתית־לאומית לתאר את המפעל ולהנציחו לדורות.

כשנוגע עבר הדני באנשים חיים, הוא מוציא מתחת ידו שורות עזות־ביטוי. כך, למשל, בתארו את אנשי הקבוצה הגלילית השכנה, “עין־זהב”: “מנחם מכיר את אנשי ‘עין־זהב’, שהרי לא פעם לן אצלם בעוברו בעגלה. ב’צריף־העץ' אומרים על ‘עין־זהב’, שהיא בית־מקלט לרווקים זקנים ולבחורות הזוכרות עוד את יקטרינה הגדולה… תמימים הם כילדים, הזקנים האלה, שהתמסרו במשך שנים מתוך שיכחה ובלב שלם למחרשה ולמשק, ופתאום התעוררו, והנה חדריהם מלאים אבק, שיירי סיגריות, טלאים עלובים מגובבים על גבי מזוודות ישנות, שהובאו לפני שנים מבית־אבא. המיטות סתורות ונודפות ריח זיעה, זבל ואבק הקש הממלא את המזרונים הקשים.” (עמ' 45).

בקטע כזה חדלות הנפשות לשרת את המפעל ונעשות תכלית לעצמן, תכלית שבחוסר־תכלית, כאב של בדידות ואכזבה, של אנשים שמתעוררים יום אחד בהכרה שהמפעל רימה אותם, היתל בהם. וכי באידיאות החברתיות והלאומיות, אשר האמונה בהן נתנה צידוק למהפך ולהתחלה החדשה שבחיי כל איש ואיש – באידיאות הללו אין תשועה למצוקתו הקיומית של האדם. הגשמתן עשויה לפתור, או שלא לפתור, בעיות כלכליות, חברתיות ולאומיות. יש בהן כאילו תשובה למצוקתו הקיומית של האדם כל זמן שהוא שוכח ומשכיח את עצמו ומזדהה עם מטרות הכלל, אך כשהוא נותר בודד עם עצמו, חרב עליו עולמו. המפעל אינו אלוהים, ואפילו לא דת חדשה.

וכבר כתב על כך עגנון ב“תמול שלשום”: “דת העבודה, דת העבודה. בני אדם שמזלזלים בעיקרי הדת נטלו לעצמם מושג חביב זה, כאותם הפייטנים החדשים שמזכירים שם שמיים בשיריהם, אף על פי שהם וקוראי שיריהם אין יודעים את השם ואינם רוצים לדעת את השם. רוצה אתה לשמוע את דעתי, ובכן שמע, אדם מחוייב לעבוד, שאם אינו עובד מה יאכל. כשאני לעצמי אין לי צורך ברעיונות לא על הארץ ולא על העבודה. די לו לאדם שזכה לדור בארץ ישראל. והלוואי שלא נצטרך להתבייש מן הארץ.” (עמ' 176).

ישנים פרקים בודדים ב“צריף העץ” הכתובים בסגנון התיאור של אנשי “עין־זהב”, פרקים של אהבה, של אכזבה ואיבוד־לדעת, פרקים שהאדם לעצמו עומד במרכזם. ואולם רוב הספר עומד בסימן הכרוניקה והריאליזם התמים, ובתור שכזה הוא משמש גם מסמך ועדות לתקופתו.

אגב, בספר זה, שהופיע כאמור ב־1930, מצאתי בפעם הראשונה בספר עברי את המילה “קומזיץ”, ועבר הדני, שחש בחידוש שבשימוש בה, הוסיף בהערת־שוליים: “שם בלשון יידיש, שניתן במושבי־פועלים למסיבות־פתאום באמצע הלילה.” (עמ' 14).

* עבר הדני: “צריף העץ”. סיפור מחיי השדה בארץ. ספרית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים “מצפה”בע"מ, ירושלים־תל־אביב 1930. 197 עמ'.

עברית: 1951

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.4.1972

“אפילו אדם מיושב ושפוי ביותר יש רגעים, שהוא רואה את חייהם של בני־תמותה כחיי גיהינום ממש,” כתב אדגאר אלן פו ב“הערות־שוליים” שלו, סמוך למותו.

עלילת ההרפתקאות של ארתור גורדון פים ודאי שאינה ממיטב יצירותיו של פו, ואינה משתווה לסיפוריו הקצרים הידועים, כגון “הבור והמטוטלת”, “חיפושית־הזהב”, “מעשי הרצח ברחוב מורג'” ו“המסתורין של מארי רוג’ט”. ואולם גם בעלילה זו, שאולי נבדתה ונכתבה לשם הפרנסה, יש לעיתים מניצוצות כישרונו הגאוני.

מתכונת הסיפור עשויה בנוסח סיפורי־הרפתקאות של אותה תקופה: משהו מסיפורי־האימים הגרמניים. השפעה של הרומאן האנגלי הגותי, רוחות־רפאים, אלימות ומסתורין, ושל סיפורי א.ת.א הופמאן, אשר ניכרת גם בכתבי בני דורו של פו, וושינגטון ארווינג ונתניאל הותורן. ובעיקר – מסורת סיפורי יורדי־הים וקורותיהם מסמרות השיער. ספינות־המפרשים, כמו חיי המלכים, היו אוצר בלתי־נדלה להעסיק בו את דימיונם של הקוראים. ודומה שבהיעדר האמצעים החזותיים של ימינו, גם האמינו יותר למילה הכתובה, ומי שחיפש לו פורקן בקריאה, נישא בנאמנות על כנפי הדימיון, ולא הטיל ספק במילה הכתובה. שלא כקורא בן־ימינו, אשר כאילו משווה תמיד את ה“אפקט” של הקריאה בסיפור לזה של צפייה בקולנוע או בטלוויזיה.

הקורא של אז, שלא היה מפונק כקורא בן־ימינו, היה ודאי מציאה כשרה ופרנסה נאה לסופרים. אמנם גם כיום לא חסרים סיפורי הרפתקאות, ממדע דימיוני ועד ריגול ומלחמה, ואולם הם מכוונים כאילו לשכבה מסויימת מאוד בקהל הקוראים, ולרוב גם נכתבים לא בידי סופרים אשר להם עולם רוחני עצמאי, אלא בידי בעלי־מקצוע טובים יותר או טובים פחות.

ארתור גורדון פים הוא בחור צמא להרפתקאות, הבורח עם חבר בן־גילו מבית־הספר ויורד בהיחבא בספינה המפליגה באוקיינוס. אין הוא מספיק לצאת ממחבואו שבבטן הספינה, וכבר היא נופלת בידי כנופייה מתמרדת מבין מלחיה. הספינה נטרפת בסופה, ולכל מי שקרא את הספר בנעוריו זכורה בוודאי אותה סצינה מבעיתה – כיצד ארבעת הניצולים על סיפון הספינה השקועה חצייה במים, רעבים וצמאים עד לאובדן חושים, מטילים ביניהם גורל, והשלושה שזכו בגורל קמים על הרביעי, דוקרים והורגים אותו, ומחיים את נפשם בבשרו ובדמו.

את פים הצעיר מצילה ספינה אחרת, שמגמת־פניה אל איי הקוטב הדרומי. ושוב אנו מיטלטלים עימו ועם פיטרס חברו במסות קשות. שבט פראים באחד האיים מפיל בפח את אנשי האונייה, אף מעלה את האונייה באש, ורק פים ופיטרס נישארים בנס על ראש גבעה של חוור פריך, שמדרונותיה תלולים מכל עבריה. בתיאור אימת הירידה מן הגבעה על פי תהום, מזכירה כתיבתו של פו את הרגשת האימה שמעורר סיפורו “הבור והמטוטלת”:

“שווא ניסיתי להדיח את המחשבות האלו, ולא להשעות עיניי מעל חלקת הצוק אשר לפניי. יותר שהתאמצתי לא לחשוב, יותר לבשו רעיוניי חיוּת ועוז, יותר נוראה בהירותם. לסוף הגיע אותו משבר של דימוי, שכה מחריד הוא במקרים כמו אלה, רגע המשבר שבו אנו מתחילים לחזות מראש את אשר נרגיש בנופלנו – לשוות בנפשנו את חולשת־הדעת, והסחרחורת והנפתולים האחרונים, וספק־העילפון, ומר־הקץ שבנפילה הדחופה והרדופה. ועתה מצאתי והנה הדמיונים האלה בוראים להם ממשויות משלהם, וכל הביעותים המדומים עטים עליי בהמונם בפועל ממש. הרגשתי כי ברכיי נוקשות עזה זו אל זו, ואילו אצבעותיי מרפות אחיזתן אט־אט אך בטח. אוזניי צללו, ואומר ‘הינה היכה פעמון המוות!’ ועתה עברתני תשוקה ניצחת להביט מטה. לא יכולתי, לא אביתי, לתת עיני בצוק לבדו. וברגש פרא, בל־יוגדר, ספק בעתה ספק עקה נפוגה, העמקתי הבט אל תוך שפל־התהום. רגע אחד נאחזו אצבעותיי אחיזת עווית, ובתוך כך סר מרוחי אף צל־צילה של מחשבה להינצל – משנהו נחרדה נפשי כולה כסוף ליפול. תשוקה, ערגה, תאווה שבשום פנים ואופן אין למשול בהן. בת־אחת הרפיתי מן היתד, נטיתי מן המורד, והרף־עין הייתי נחבט אל מחשופו. אפס עתה הסתחרר מוחי, קול רפאים צרח־צווח באוזניי. דמות אפלולית, שדית, רפרופית ניצבה ממש תחתיי. ומתאנח צנחתי בלב נשבר, ואצלול אל בין זרועותיה. התעלפתי, ופיטרס תפסני בנופלי.” (עמ' 181–182).

הערגה ליפול אינה רק צידו הכמוס של פחד־הגבהים, המוכר פחות או יותר לכל אדם, אלא בתיאורו של פו יש כאן ביטוי ברור ועמוק ליצר המוות, הקרוי במיתולוגיה הפרוידית תאנאטוס, המתבטא בתוקפנות העלולה להפוך את כיוונה כלפי האדם עצמו ולהיגלות בנטייה להרס־עצמי, לשאיפה לביטול הקיום, לאינרטיות ולנירוואנה.

תרגומו של הספר אינו משובח ביותר, ומאחר שעברו למעלה מעשרים שנה מאז הופיע הספר בעברית, ראוי היה להוציא מהדורה חדשה ומתוקנת של התרגום העברי.

* א.א. פו: “עלילות א. גורדון פים”. תרגם: אהרון אמיר. הוצאת מחברות לספרות תל־אביב, התשי"א [1951]. 194 עמ'.

1929–1930

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 28.2.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

אודה על האמת, שיריו של דוד פוגל, שהתפרסמו מקובצים לפני שלוש שנים בעריכת דן פגיס (הוצאת מחברות לספרות) לא תפסו אותי. קראתי בהם ולא עמדתי על מהותם וייחודם, אף לא על יופיים הגנוז, ומפני כך לא יכולתי להצטרף לאותה זעקה של מגיני זיכרו של פוגל ומגליו, על אודות העוול שנעשה לו בהשכחה ובהזנחה.

ללא ספק בי האשמה, שאין הבנתי בשירה רבה, ועדיין אני אוהב את ביאליק ואלתרמן־המוקדם, ואין חלקי עם הנהנים להוריד מגדולתם את המשוררים הידועים ולהמליך במקומם את העומדים בצל ואת הנשכחים, מתוך אמונה סהרורית כי כל הנשכח גאון הוא וכל המפורסם, שרלטן. הגם שאהיה אחרון להצדיק את הדין על אותה שערוריה של תוכנית לימודי הספרות בבתי הספר בארץ.

רק לאחרונה קראתי את שלושת כרכי הרומאן המרתק של דוד פוגל “חיי נישואים” ואת הנובלה “בבית המרפא” (ספריית “מצפה”, ירושלים, תרפ“ח. [1928]. ק”ח עמ']. חזרתי וקראתי בספר שיריו, תחושתי למקרא השירים לא השתנתה, ושכרי היה קריאת ההקדמה של דן פגיס ובה פרקים אחדים, אולי מעטים מדי, על חייו רבי התהפוכות של פוגל, נדודיו וקיצו המר, שהותו הקצרה בארץ־ישראל, והקורות אותו בווינה. הצורך לקרוא ביוגרפיה שלמה ומקפת על חיי פוגל מובן לכל הקורא ב“חיי נישואים” ו“בבית המרפא”, מפני נוסח הכתיבה שהוא כה קרוב ואינטימי ומעורר סקרנות רבה לדעת מה היו חייו של הסופר עצמו לאור גיבוריו ובני־דמותו בספרים.

רודולף גורדוייל, בן־דמותו של פוגל ב“חיי נישואים”, הוא אדם בודד, סופר מתחיל, תושב וינה מזה כמה שנים, חי בחדרים שכורים אצל בעלות בית זקנות ומשונות, וכגיבורו של המסון ב“רעב”, הוא חסר פרוטה, ורעב ללחם לעיתים קרובות. הוא אינו מצליח להתמיד בעבודה או למצוא עבודות חדשות. מבלה חלק ניכר מזמנו בבתי קפה בחברת ידידים, שעל אף הערכתם הרבה לכישרונו ולסיפוריו אין הוא מוצא עימם שפה משותפת, תלוי ואינו תלוי בהם, לוווה מהם כספים למחייתו, שייך ולא שייך לווינה, שייך ולא שייך לכל מקום אחר בעולם.

אל עולמו של גורדוייל מתפרצת ברונית נוצרייה מווינה, תיאה פון טקו, העומדת כבר בפגישה הראשונה בקפה על נמיכות רוחו, צייתנותו ותמימותו הרבה, ומחליטה להתחתן עימו. גורדוייל אינו גבר יפה, חזהו שקוע וקומתו נמוכה. והוא נסער מהצעתה הבלתי־צפויה של תיאה וניאות להתחתן עימה למרות אזהרות ידידיו על טיבה המפוקפק.

היא מתגיירת ותוך כמה שבועות הם מתחתנים ועוברים לגור בחדר הדל של גורדוייל אצל בעלת ביתו הזקנה. נישואיהם אינם עולים יפה מתחילתם. תיאה ממשיכה לחיות את חייה בחופשיות עם עורך־הדין שאצלו היא עובדת, עם כל מכריו של גורדוייל, וכמעט עם כל גבר הנקרה על דרכה. יותר משהיא “ברונית” הריהי אשת־רחוב גסת נפש ושתלטנית, וגם משפחתה מתוארת בצורה דומה.

מעניין שלמרות האכזריות הרבה שבחיי הנישואים שאינם עולים יפה, אין פוגל מרגיש כמעט כלל את הקונפליקט שבין יהודי לנוצרייה ואינו בונה על כך את העלילה. היכולת להימנע מקונפליקט מרכזי כמו זה, שממש מתבקש מתוך הסיטואציה הנתונה, מוכיח על כוחו הרב של פוגל כמספר, אשר אינו נזקק למוטיבים חברתיים, דתיים וגזעיים כדי לעצב את דמותו של גורדוייל ומאבקו בתיאה, אלא די לו ברובד האנושי הסוחף את הקורא באמת הפנימית אשר בביטויי מצוקתו ובדידותו.

לוטי בונדהיים, היהודייה הצעירה, הינה קוטב אחר ברומאן. היא אוהבת את גורדוייל ומפני כן משהה את נישואיה לד"ר אסטל, ידידם המשותף, וסופה שמאבדת עצמה לדעת מאחר ואינה מוצאת בגורדוייל את הנכונות לבוא לקראתה ולהשתחרר מתיאה.

לתיאה נולד ילד, ואף שהיא חוזרת ומטיחה ברשעות בפני גרודוייל שלא ממנו הילד – הריהו אוהבו כבבת־עינו ונעשה כאם לו, בעוד תיאה מזניחה את ילדהּ ויוצאת לבילוייה. מות הילד במחלה מותיר את גורדוייל ריק ומדוכא.

שני ביקורים של גורדוייל, מוזרים וגדושי אווירה, נחרתים בזיכרון: אצל אישה משוגעת בבית המשוגעים העירוני בווינה. ובפעם אחרת, לאחר שתיאה מגרשת אותו, הוא ישן בבית־לינה עירוני לאנשים חסרי־בית. תמונות אלה, ונדודיו של גורדוייל על פני חוצות וינה, הם מיטבו של הרומאן.

תיאה מכה אותו, בוגדת בו, מלעיגה עליו ורודה בו, וכל הזמן הוא אינו רוצה להאמין ברשעותה. רק כאשר היא מביאה אחד ממאהביה לחדרם ושוכבת עימו לעיני גורדוייל, הוא מתעשת, ולאחר יממה של נדודים בסביבות וינה הוא חוזר לחדר, ובראותו שהגבר הזר עדיין במיטתה, הוא רוצח אותה.

פרשת היחסים עם תיאה, הגם שהיא עיקר הרומאן, יש בה לא מעט חולשות שבעיצוב. הסיפור ניתן כולו מנקודת מבטו של גורדוייל, תיאה רעה מן ההתחלה, ואין כל התפתחות בדמותה העשוייה להסביר את מעשיה. היא יותר מדי מרושעת ופחות מדי מוסברת מכדי שנאמין להתנהגותה. מוזר כי רק לאחר שלושה כרכים, והתייחדה עם גבר אחר בפניו, נוכח גורדוייל לדעת במה שהיה ברור כבר בדפי הספר הראשונים.

יש לי משיכה מיוחדת למה שקוראים כותבים בעיפרון על דפי הספרים שאני שואל בספרייה העירונית. והינה בעמ' 580 מצאתי כתוב על גורדוייל: “אתה משוגע ולא יותר, אתה יותר מדי תמים. אין דבר, מגיע לך.” ובעמוד 501: “אתה משוגע כל כך, אשתך רוכבת עליך, פסיכי.” ואילו בעמוד 135 כתב קורא אחר בעט ובדיו שחורה: “הסופר בעל דימיון מפותח מאוד.”

היתה לי הרגשה שבסיפורו של גורדוייל סיפר פוגל על קשר אהבה שהתנסה בו, קשר קשה ומזוכיסטי ומלווה ברצון עז לנקמה, ואולי מפני קירבתו הרבה אל האישה שאותה אהב, לא עלה בידו לתארה כמו שהיא אלא העביר את דמותה על פני תיאה ונעשתה מפלצת במקום אדם.

פוגל הקדיש את הרומאן לאשתו השנייה, עדה נדלר, אותה נשא לאישה בפאריס בסוף שנות השלושים, זו התקופה בה כתב את הרומאן “חיי נשואים”. ואילו על התקופה בה חי פוגל בווינה כותב דן פגיס, על פי יומנו של פוגל:

גם וינה אינה מאירה לו פנים בתחילה: “בדידות ורעבון, רעבון ובדידות. את דירתי אני מעתיק לעיתים תכופות, עכשיו הריני גר בבית ערלית זקנה, כבת שמונים, אני והיא וציפור קטנה בבית אחד – כנופייה מעניינת. כל הימים הריני מחפש – ולחינם, קשה למצוא משען־שהוא.” לפעמים תומכים בו אנשים מרוסיה. לרוב אינו אוכל אלא פעם ביום. אם עלה בידו “ללוות אצל מי אגורות אחדות” או לקבל ארוחת צהריים בתמחוי העממי. הקשרים עם ידידיו הקודמים נותקו, והוא יודע: “אני תלוש.”

בימי מלחמת העולם הראשונה נכלא פוגל במחנה עצורים אוסטרי בתור נתין אוייב, אזרח רוסי, וסבל נוראות. מספר פגיס: הוא שוחרר עוד בזמן המלחמה, ביולי 1916, אך כשהוא חוזר לווינה כבן חורין, חוזר עימו גם הייאוש הישן: “הרי אתה ריקן כשהיית לפני המלחמה… ואין למה לקוות. רק לצעוד לקראת מיתה.”

באותם הימים הוא מתוודע אל אילקה, אשתו לעתיד. הוא כבן עשרים וחמש, ורואה עצמו כ“בחור שנס ליחו.” אילקה לקתה במחלת השחפת ויותר משהאירה את אפילת חייו, עוררה בו שוב מחשבות על המוות: “היא נעימה. ומדוכאת ביסורים. עיניים שחורות לה. נוגות. וקמטי עצבות סביב פיה. הולכים אנו למות. שנינו. וסיימתי.”

לאחר נפתולים קשים וחששות, קטטות ופיוסים ואהבה מחודשת, נשא את אילקה לאישה ביוני 1919. אותה שנה, בדצמבר, נותחה בגלל מחלתה, והוולד שהרתה אותו, מת. “רגשי אהבה הרגשתי לנפל זה. וצר היה לי עליו. אולם נחוץ היה להציל את האם והמתנו את הבת.”

גם בפוגל עצמו מתגלים סימני שחפת והוא מבלה בסנאטוריום בהרים. על תקופת שהותו שם נכתב סיפורו “בבית המרפא”, המזכיר באווירתו ובתיאוריו את “פרשה אחרונה” של קנוט המסון (אותו קרא פוגל ואהב), ואת “הר הקסמים” של תומס מאן. ב־1924 התגרש בפאריס מאשתו הראשונה.

פוגל נכלא שוב, בימי מלחמת העולם השנייה, על ידי הצרפתים כנתין אוסטרי, שוחרר, וב־1944 נשלח על ידי הנאצים למחנה־השמדה ועקבותיו נעלמו.

דמותו של גורדוייל־פוגל, יותר מכל שיריו, נחרתת בזיכרוני כאחת הדמויות הספרותיות המעניינות שהיכרתי. מתערבבים בה דימיון ומציאות, חיים ומשל, פרשת אדם הצולב את דמות גיבורו ברומאן ואחר כך נצלב הוא עצמו, אותה תחושת גורל של תלישות ופאסיביות, ואותה האזנה מופלאה לקולות בדידותו שלו ושל בני־אדם שנקרים על דרך נדודיו.

* דוד פוגל: “חיי נישואים”, רומן. הוצאת ספרים מצפה בע“מ, ירושלים ותל אביב. (נכתב: פריס – תל אביב 1928–1929). נדפס: ספר ראשון, עמ' 1–240, ת”א 1929. ספר שני, עמ' 241–433, ת“א 1929. ספר שלישי, עמ' 435–605, ת”א 1930. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש.

1928

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.3.1972

שניים מן הספרים האהובים עליי בספרות העולם, “הר הקסמים” לתומס מאן ו“פרשה אחרונה” של קנוט המסון (שניהם הופיעו בעברית ואין להשיגם כיום) מספרים על החיים בבית־מרפא לחולי שחפת. האווירה הקדחתנית, סדר־היום החוזר על עצמו, הניתוק מן העולם בבית־מרפא [סנטוריום] שבהרים, ותסיסתם של יצרים, בחום המחלה, בצל המוות, כל אלה יוצרים כמין הילה רומאנטית מיוחדת במינה סביב למחלה, הילה שאין לתארה כיום סביב למחלות הלב והסרטן. ואולי משהו מיופיים של הספרים הללו נעוץ בכך שמחבריהם הרגישו שהמחלה משמשת גם כתירוץ לבריחה מן החיים.

עניין המחלה כפרי משבר מוסרי של האדם מצוי גם ב“אגף הסרטן” של סולז’ניצין, והוא, דומני, אחד מיסודות השקפת־עולמו לגבי אחריותו המוסרית של כל אדם ואדם, ואולי גם סוד כוחו ויכולתו להגשים עצמו חרף כל מה שעבר עליו.

“הר הקסמים”, שתומס מאן התחיל לכתוב אותו, בבואו ב־1912 לביקור של שלושה שבועות לדאבוֹס, מספר על המהנדס הצעיר האנס קאסטורפ, שבא לבקר את בן־דודו יואכים בבית־הבראה לחולי שחפת בשווייץ. לא היה בדעתו לשהות שם אלא שלושה שבועות, וסופו שהתפתה למחלה, לעולם הקסום ולתחושת הזמן שגילה באוויר ההרים, ושבע שנים עשה באותו מקום, עד שמלחמת העולם הראשונה החזירה אותו אל עולמם של דרי־מטה, אל אחריות החיים. אך זה היה כבר עולם אחר, כי העולם שבטרם־המלחמה כאילו כבר סוכם ושקע וחלף מן העולם יחד עם בית־המרפא ודייריו, שתוארו ב“הר הקסמים”.

הספר “בבית המרפא” לדוד פוגל (1891–1944) מספר אף הוא על החיים בבית־מרפא לחולי שחפת, ואף כאן, כמו בספריהם של המסון ותומאס מאן, משוקעות חוויות אוטוביוגראפיות. על חייו רבי התלאות של דוד פוגל מסופר בהרחבה במבוא הביוגראפי היפה, שהקדים דן פגיס לאסופת כל שיריו של פוגל, אשר הופיעה לראשונה ב־1966 ושבה ויצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד במהדורה חדשה. כן מצוי בעברית, אם כי אזל לגמרי, הרומאן הגדול של פוגל “חיי נישואין” (הוצאת “מצפה”, ירושלים ותל־אביב, שלושה כרכים, 1929–1930).

ב־1919 התחתן פוגל, בווינה. אשתו סבלה ממחלת השחפת, מחלה שהתגלתה גם אצלו. כל עקת חייו באותה תקופה ופרידתו מאשתו מסופרים ברומאן “חיי נישואין”, שאותו כתב בפאריס ובתל־אביב בשנים 1928–1929. הסיפור “בבית המרפא”, שהוא יצירת הפרוזה הראשונה של פוגל, נכתב בפאריס, שבה התיישב בשנת 1925 לערך. ספר שיריו, האחד והיחיד שזכה לו בחייו, “לפני השער האפל”, הופיע בווינה בשנת 1923.

אשר ברש, אשר עודד את הדפסת ספריו של פוגל בארץ וגם עזר לו בניסיונו הבלתי־מוצלח להתערות כאן כמורה, אומר בהקדמתו לסיפור:

“שיריו מקובצים בספר ‘לפני השער האפל’. יש בהם משהו לא־מצוי עד עתה בשירה העברית: סגנון דק ומכסיף, כמעט פיליגריני, ריתמוס נמשך, כמעט מופשט, והסתכלות מתדפקת תמיד על הנעלם. בקיצור, שירה עדינה ומיסוד הצער. את כוחו בפרוזה הראה פוגל ראשונה בתרגומו הטוב של ‘הכופר מסואנה’ להויפטמן, ועתה הוא מגיש לנו את יצירתו הפרוזית הראשונה. גם לסיפורו בחר נושא לא־מצוי בספרותנו: בית־מרפא לחולי שחפת באוסטריה. בבית־המרפא, שהוא מוסד צדקה יהודי, נמצאים רק חולים יהודים, צעירים ומשני המינים, בני מחוזות שונים של אוסטריה. פרצופיהם של החולים הבודדים, חייהם העלובים, דקדוקי־הבריאות המסכנים, יחסיהם הקלוקלים והמורעלים מאימת־המוות, הארוטיקה החולנית, ההשגחה הקפדנית מצד הרופאים והמנהלות, העבירות־בסתר, השתלהבות התאווה על סף המוות – כל אלה מתוארים באמנות ריאלית דקה, שאינה חסרה גם את ההומור החנון.”

שני גיבורי הסיפור הם אורניק ואדלר – שני בחורים יהודיים לא צעירים ביותר, אדלר מזכיר את דמותו של האנס קאסטורפ. מחלתו אינה קריטית, ואין הוא יודע אם השתקעותו בבית־המרפא באה לצרכי החלמה או מטעם כמוס של בריחה מן החיים. הוא אוהב בחורה יפה, אף היא חולה, רחל פורטוגל (איזה שם נפלא!) – ואהבה זו נשארת ערטילאית כאהבתו של האנס קאסטורפ. ועם־זאת באים אל אדלר החיים במלוא יצריותם הבריאה, אפילו הבהמית, בדמות המשרתת הגוייה אַני, העובדת בבית־המרפא. טיול של לילה שנעשה בגניבה, וסופו שינה עימה, גורם לגירושו בטרם עת של אדלר מבית־המרפא.

“העובדה כשלעצמה לא ציערה אותו ביותר. בית־המרפא היה לו לזרא מן היום הראשון. החיים בהמון שבו ומשטר בית־הסוהר, שלא יכול אדלר בשום פנים להתרגל אליהם, הרגיזו את עצביו מיום ליום יותר. אף פני החולים השונים בחותם־המוות שעליהם התחילו מטרידים אותו יותר מדי. לא נחוץ היה לו, להיות נזכר על כל שעל, שנידון הוא לכריתות ימים. ובשבועות האחרונים שקל בדעתו לא אחת, אם לא היה נכון בשבילו יותר, לחזור לווינה לפני גמר זמנו, הגם שהיה זקוק בלי ספק לריפוי, וישיבתו בבית־המרפא פעלה בניכור לטובה על מצב ריאתו. מלבד זו, שווה היה לו לפרוע בשבועיים של בית־מרפא בעד אוונטורה זו, לא לשם העניין לכשעצמו, אלא מפני הגניבה, הפחדים והגירויים, שהיו כרוכים בו. ואף־על־פי־כן לא ניחא היה לו עכשיו, כשהוטל עליו לנסוע.” (עמ' פ"ח).

אדלר מוותר על אהבתו הערטילאית לרחל פורטוגל, ובזכות גירושו נמלט מסכנת ההתאהבות במחלה, כפי שאירע להאנס קאסטורפ.

מעניינת יותר היא דמותו של אירמה אורניק, סטודנט האקדמיה למסחר כללי, המתאהב בגריטי פינגר. אורניק הוא אדם השקוע כל־כולו במחלת הריאה שלו ומאזין בלא הרף למיחושי גופו ומגלה בו חדשים לבקרים. הוא גוזר על עצמו להימנע מקריאת ספרים, מטיול, מחברת נשים, מכל מה שעלול להפריע, לדעתו, להחלמתו הגמורה. הוא מודד כל שעתיים את מידת חומו בשני מקומות בגוף. מנהל לוח יומי מדויק הכולל מדידות חום, ציונים בקשר לזיעת הלילה, לקרי, להפרשת הדם, לדופק, לליחה, לעשיית הצרכים, למשקל ולרפואות שלקח, בצירוף הערות, ושולח אותו לרופאו הפרטי בווינה. וכך, ליתר ביטחון, הוא מקבל כל הזמן שני טיפולים, האחד בגלוי, בבית־המרפא, והשני בסתר, כי הוא מוסיף לקחת גם את תרופות רופאו הפרטי.

אורניק נעשה למהתלה בעיני שאר החולים: “שוכב אדם ובודה לו כל רגע מחלה חדשה וגוזל מנוחת שכניו!” (עמ' מ"ט). המשבר בחייו של אורניק בא לאחר שהוא מתאהב בגריטי פינגר, אף היא מן החולות בבית־המרפא. שני טיולי־יום קצרים, שהוא עורך עימה, גורמים לו שישכח כליל את מחלתו והוא מציע לה נישואים, לפחות בהרהוריו. ככל שהוא מרבה למלא את הרהוריו כן הוא מתרשל בניהול הרשימות היומיות על־אודות מחלתו. סדר יומו המדוקדק נהרס ואין לו במה להיאחז. אש זרה ניצתת בעיניו. גם אותו, כמו את אדלר, מוציאה האהבה מתוך המחלה, אך למוות ולא לחיים.

לאחר טיול מוזר, בשתיקה עקשנית, עם גריטי, ולאחר שנמלטה ממנו בתואנה שהוא “שחור מקצה לקצה!” (עמ' ק"א) – הוא צועד בחיפזון אל בימת־עץ קטנה הנטויה על ניקרה צרה ועמוקה, אשר בתוכה משתפך אשד נהר הפסר. הוא מתכופף ו“באותו רגע נשמטה מגבעתו השחורה והמעוכה מעל ראשו. התהפכה באוויר וטשה למעמקים. סילוד קצר חלף את גופו והוא הרגיש, שמרימים אותו מאחוריו מעל הקרקע והוא תלוי בריפיון ונופל אל תהום עמוק נפילה מהירה ופתאומית כבחלום.” (עמ' ק"ג).

לא ארוך הוא סיפורו של פוגל אך מורכב ומפליא בתיאוריו ובתחושת האווירה שהוא מצליח להמחיש. אמנם אינו מגיע לגבהים הגותיים של “הר הקסמים”, אינו מסכם תקופה ואינו מעלה יריעת־חיים כה רחבה, ואולם ראוי היה בהחלט להוציאו במהדורה חדשה למען הקוראים ששכחוהו או אשר לא ידעוהו מעודם.

* דוד פוגל: “בבית המרפא” ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת מצפה. ירושלים. תרפ“ח, 1928. ק”ה עמ'.

1911

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.11.1972

"על ספת עץ רעועה, העומדת אצל חלון קטנטן בחדר צר ונמוך, שוכבת סצליה אלברשטם בפנים רזים וחיוורים עם עקבות אצילות שעליהם. עיניה סגורות ונשימתה לא כסדר. בידה הימנית אחוז ספר סגור ואצבע דקה תחובה בין הדפים.

“מן החלון הפתוח נשב עליה רוח מערבי; היא הזדעזעה ותפקח את עיניה; הרימה מעט את ראשה, העיפה עין בחדר ותמהה: – הוא איננו עוד!… מדוע?… מדוע לא בא חברהּ הטוב, החבר היחידי שעוד דואג לה בחיים?” (עמ' 29).

אלה השורות הפותחות את סיפורה (“ציור” בלשונה) של נחמה פוחצ’בסקי “גוססת”, שנדפס בקובץ סיפוריה הראשון, “ביהודה החדשה”, משנת 1911. סצליה אלברשטם באה ליהודה החדשה כדי למות. היא שוכבת בחדר שכור, בודדה במושבה, ונזכרת בחייה. היא אישה יפה וחולנית. "תענוגים!.. כלום לא שבעה אותם די בחיק מעריציה הרבים?.. רצוצת גוף ונפש שכמותה עכשיו, – למה לחפש עוד אהבה, ידידים, תענוגים?.. הוא לא בא? – מוטב! די הבלים! – " (עמ' 30).

והיא נזכרת באהבותיה: מיטיה, בן השכנים הנוצריים; סמיון גברילוב שבא מהאוניברסיטה הפטרבורגית לבקר את אביו וביקר בבית אביה יום־יום; ולאדימיר, עורך־הדין המפורסם; לוין, הגבר העז והשליט, שכל מפלגתו תלויה בו, עימו נסעה ממקום למקום לארגן קבוצות של הגנה עצמית.

בתקופה שלאחר הפרעות היא נודדת מרוסיה לאמריקה, חוזרת לאירופה, ועל גדת הסינה היא נתקלת באדם, “שמצץ במשך זמן קט את לשד חייה עד תומו…” (עמ' 32) – ברוקשטיין שמו, “הגבר היותר יפה שהיא פגשה בעולמה! ומלבד יופיו, הוא נראה לה לאדם בעל מידות תרומיות, שכדאי להקריב בשבילו את תמצית נשמתה… והלה (וזו) אמנם בערה, בערה מהר תחת אשו האכזר, וכשנפרדה ממנו כבר מילאו החיידקים הארורים את כל ריאתה…” (שם).

היא נזכרת ברתת את ליל פרידתם הארור. ברוקשטיין עומד לפניה בעיניים מתיזות זיקי שנאה. הוא קופץ את אגרופו וצועק כמטורף:

" – הגידי, לילית, הגידי – כמה עליי לשלם בעד כל התענוגים שהשבעתני? – – – – – – – " (שם).

ה“ציור” הזה אופייני לדרך־כתיבתה של נחמה פוחצ’בסקי.

היא נולדה בבריסק דליטא ב־1869 ונפטרה בראשון לציון ב־1934. בנעוריה למדה בגימנסיה רוסית, היתה פעילה בתנועת “חיבת־ציון” ונישאה למיכל פוחצ’בסקי, שהיה אחד מהשישה שהברון רוטשילד בחר להעלותם ארצה לשם לימוד חקלאות. (בהם היה גם יצחק אפשטיין, שעימו ניהלה אחר שנים ויכוח על ה“שאלה נעלמה” ב“השילוח”). יחד עם בעלה עלתה לארץ־ישראל ב־1889 והתיישבה בראשון לציון ובמושבה זו חיתה עד יום מותה. ברשימתו “נפש” (זה היה כינויה הספרותי) כותב עליה משה סמילנסקי בספרו “משפחת האדמה” (הוצאת “עם עובד”, תש"ג, 1943):

“כשמה המושאל כן היא, כולה נפש – – – ו’מכתבים' היתה שולחת ל’המליץ‘, שהשיבו על קוראיהם רוח חן וחיבה של ארץ־מולדת. ואחרי ה’מכתבים’ באו, מקץ שנים מיספר, גם מאמרים וסיפורים וציורים מחיי היישוב. עטה ידע, לעיתים, ליצור דברים נחמדים. מקומה לא היה ב’כותל המזרח' של הספרות העברית, אך הספרות העברית היתה לה מקדש־מעט, ועטה – כלי לשרת בו בקודש, וברגעים של עליית־נשמה או מצוקת־נשמה היתה מושיטה אליו את ידה.” (שם. עמ' 243).

“ביהודה החדשה” מחולק לשני שערים, חמשת הסיפורים הראשונים: “התאבדות”, “תחת האתרוג”, “סימה רסקין”, “גוססת” ו“החרטה” – דומים מאוד לסיפור שבו פתחתי את הרשימה. אלה הם ציורים קצת נוגים מחיי המושבה. מותו של ילד. דמותו של בנימין פיין, מחלוצי גידול האתרוגים בארץ ותושב ראשון לציון, אשר התאבד בגלל החרם שהטילו רבנים שונים על אתרוגיו. לא צד העלילה הוא החזק בסיפוריה, אלא ציור האווירה והתקופה. ועם זאת הסיפורים כמעט אינם “ארץ־ישראליים”, אם אנו שופטים אותם בנוסטאלגיה של היום (מישהו אמר שהיום גם הנוסטאלגיה היא לא מה שהיתה פעם); יש הרבה ניכר בסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי, ולא ריח פרדסים עולה מהם אלא מרי חייהן של נשים ענוגות שנקלעו, מתוך רצון והרבה אהבה, לתנאי־חיים חדשים וקשים מאוד.

השער השני בספר מוקדש לעלייה התימנית, שהתחילה מגיעה בשנים ההן, בעקבות מסעו של שמואל יבניאלי. “רומה”, “ג’לות!”, “פעמיים”, “ג’וי קדוש”, “אחרי שמחה”. וגם הם סיפורים עצובים. המבוכה של צעירי העדה בפגישתם עם אורח־החיים של האיכרים. הניסיון המהוסס עדיין להשתחרר מכבלי הדת ולחיות בצורה מעט יותר חופשית. גם כאן אין עלילות רבות, אלא רישומים, ויש הרגשה כי המספרת לא בדתה את הדברים מליבה, אלא מתארת מקרים שהתרחשו בסביבתה.

משה סמילנסקי ממשיך ומספר ברשימתו “נפש”, כי נחמה פוחצ’בסקי לא רק אחזה בקרנות־המזבח של הספרות העברית, אלא גם היתה אחת האיכרות הראשונות והטובות ביותר בבנות ישראל בארץ.

“לחם טוב להפליא ידעה לאפות בתנורה, וכל היום היתה טורחת ועמלה כנמלה. לא היה דבר אשר יגרום לה קורת־רוח ואשר יאיר את פניה הכחושים והירקרקים באור של שמחה, כשבח שניתן ללחם, אשר לשו ואפו כפיהָ, ולתוצרת החלב ולירקות ולפרחים שלה.” (שם. עמ' 243).

את רשימתו עליה מסיים סמילנסקי ברמזים על מחלה או על משהו אחר, שליווה כצל את חייה ונסך עליהם כמין גורל טראגי המשתקף גם בעצב סיפוריה:

"אבל עמוק־עמוק בנפשה של ‘נפש’ צפון היה במשך כל חייה דבר טמיר ונעלם מעיני כל, והוא כירסם אותה בסתר… בחייה, המלאים תמיד תוכן ומעשה, היו רגעים של בדידות ותוגה, בשבתה בין השמשות ובדמוֹתה כי אין שומע לה, תשיר לעצמה בלחש שיר רוסי, שנחרת בליבה מימי נעוריה, שיר על עלם בעל לב רחב, סוער וסואן, הבודד לנפשו ומשתעמם בתוך שאון קריה… ונימי שירתה רועדות בעצב חרישי, ביגון עמוק ונוקב…

"היה בחייה דבר־מה קשה, מחריד ומזעזע, והיא השתדלה תמיד להטביע את זכר הדבר ההוא בתוך מפעלי חייה, ולא תמיד הצליחה. הסער הכבוש עמוק בתוך נפשה היה מתפרץ, אמנם אך לפרקים רחוקים מאוד, וצעיף השקט המדומה, שהליט את פניה תמיד, היה נקרע… ויש אשר פניה הכחושים הירקרקים – כאבם יקרא וישווע לעזרה, והיא כאילו מתאמצת לשבור כבלים ולשחרר את נשמתה… ואז היתה היא – המנחמת תמיד, המעודדת והשופעת עוז וכוח אמונה – כה שבורה, רצוצה ואומללה…

“עם שאיפותיה, שמחתה ותוגתה, תקוותה וייאושה, אושרה ואסונה, הלכה למנוחת עולמים שנים רבות בטרם הגיעה לזיקנה.” (שם. עמ' 244).

היא היתה, כנראה, אישה יפה מאוד, לפי תיאורו של סמילנסקי. ומי יודע מה היה הסוד הכמוס אשר ליווה כצל את כל חייה? מה היה אותו דבר קשה, מחריד ומזעזע? כמעט בכל סיפוריה יש איזה הד לאסון מוקדם, לגורל, המטלטל את גיבוריה ומכריעם תחתיו.

* נחמה פוחצ’בסקי: “ביהודה החדשה”. קובץ ציורים. יפו. א“י. דפוס א. אתין. התרע”א. 1911. 74 עמ'. מחיר הקובץ בא"י – פרנק אחד.

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.4.1977, תחת הכותרת “משפחת אופרמן”

כמו מערפילי העבר עולה כיום “בית אופרמן” (1933), ספרו של הסופר היהודי־גרמני ליאון פויכטוונגר (1884–1958), מחברם של “היהודי זיס” (1925) אשר עובד לבמה והוצג ב“הבימה” ב־1933. הטרילוגיה “מלחמת היהודים” (1932 ואילך), אשר חלקה האחרון נדפס בתרגום אנגלי (1942) בטרם ראה אור בגרמנית (1945), והיא עוסקת בטראגדיה של יוספוס פלאוויוס, שפויכטונגר חש עצמו כנראה קרוב לו קירבה נפשית, במוצאו דימיון בין המתבולל היהודי בדורות האחרונים – לבין פלאוויוס, המהלך נטול שורשים גם ביהודה וגם ברומא, וחולם על ייעוד אוניברסאלי של איחוד המזרח במערב; ופויכטוונגר היה גם מחברם של ספרים רבים אחרים, מהם תורגמו גם לעברית.

“בית אופרמן” (במקור הגרמני שם המשפחה הוא אופנהיים) מחולק לשלושה ספרים: “אתמול”, “היום” ו“מחר”. האתמול הוא גרמניה בשלהי 1932, ערב עליית הנאצים לשלטון. “היום” הוא גרמניה באביב 1933, שריפת ה“רייכסטאג”, ה“בחירות”, ועליית הנאצים לשלטון מלא. ה“מחר” מתרחש אף הוא באביב ובקיץ 1933, לאחר הרדיפות, המאסרים והעינויים הגוברים והולכים כלפי יהודים בגרמניה. החרמתם והחרמת רכושם, ובריחת רבים מהם לארצות חוץ.

פויכטוונגר עצמו היה בין ארבעים האינטלקטואלים אשר נשללה מהם האזרחות הגרמנית בעלות היטלר לשלטון. הוא נמלט אז מגרמניה, הנאצים החרימו את רכושו וכתביו. “בית אופרמן” הופיע ב־1933, כלומר באותה שנה שבה ועל אודותיה נכתב, תורגם מכתב־יד לעברית, והופיע בארץ־ישראל ב־1934. זהו אפוא “רומאן מגוייס”, ואף שנכתב ופורסם בשנה הראשונה לשלטון הנאצים בגרמניה, אין הפרספקטיבה שלו לוקה כהוא־זה גם אחרי הנוראות של מלחמת העולם השנייה והשואה. הדברים נאמרים ומוסברים ברומאן בכל תפלצתם והכרחיותם הבלתי־נמנעת בעתיד, ואלמלא נרשם התאריך בספר, היה דומה שראייה מרחיקת־חדור זו של פויכטוונגר מקורה ב“חוכמה לאחור”, לאחר התרחשות הדברים.

דומה שכמעט מיותר לחזור כיום על דברים אלה, אלמלא היינו מתבשרים מדי פעם כי סופר או משורר פלוני זה או אחר חזו את המלחמה והשואה כך וכך שנים בטרם התרחשה, ומתברר שחזונות אלה לא היו נדירים כל־כך. וקשה לומר שאנשים ואומות לא הוזהרו, אלא שלא רצו להאמין, וכשהאמינו כבר לא יכלו לשנות בהרבה את מצבם, ולעזור לעצמם או לאחרים, והעדיפו לחיות בצל הקאטאסטרופה המתקרבת, מתוך תקווה שמא בכל זאת יתרחש נס ברגע האחרון, והגרוע מכול לא יבוא.

“אין לך דבר בעולם, אשר יטיל את מוראו על האספסוף, כשכליות. והרי את הסכלות היו חייבים לירוא, אילו השיגו מה נורא הדבר הזה.”

בציטטה זו משל גתה, המובאת כמוטו לספר הראשון, “אתמול”, בפתח הרומאן, אנו מתוודעים לעולמו הברלינאי של הדוקטור גוסטב אופרמן, אשר בבוקר זה, השישה־עשר בנובמבר 1932, חל יום הולדתו החמישים. גוסטב הינו רווק צעיר למראה, תמים ורב־חן, מנהל חיים נעימים ועשירים בביתו ברחוב מקס רגר, בשקט הכפרי־כמעט של גרונוואלד, מרחק חמישה קילומטרים בלבד ממרכז ברלין. גוסטב הינו הומאניסט וסופר־חובב, ותעודת־חייו היא כתיבת הביוגראפיה של לסינג.

משפחת אופרמן מחזיקה בשרשרת חנויות רהיטים גדולה, אשר יסד הסב, עמנואל אופרמן, ולה סניפים רבים בברלין ובערים אחרות. מוצא המשפחה מאלזאס, אביו של גוסטב־עמנואל אופרמן עבר מפירט שבבוואריה לברלין, והסב, עמנואל אופרמן, סיפק בשנים 1870–1871 כמה מצורכי הצבא הגרמני, שנלחם אז בצרפת. במשרד הראשי של בית־המסחר תלוייה במסגרת איגרת תודה על שירות גאה זה, בחתימת הפילדמארשאל מולטקה. אח אחד של גוסטב נהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה. שני האחים הנותרים הם מרטין אופרמן, מנהל בית המסחר, ואדגאר אופרמן, אחד המומחים העולמיים לניתוחי גרון, שמרפאתו בברלין.

גוסטב אופרמן, האינטלקטואל המתבולל, אנין־הטעם, האוהב את גרמניה בכל נימי נפשו אהבה תמימה, ילדותית (שתי אהובותיו גרמניות הן), אינו חש כיצד הולכת ופושטת סביבו אותה מגיפה של טרור, אלימות ושקר, אשר סופה להרוס אותו ולנשלו ממולדתו, האהובה עליו מכל הבחינות – התרבותית, החברתית והכלכלית.

כאשר נאספים בני־המשפחה לדון בצעדים המתחייבים מהתקדרות המצב הפוליטי, לשנות את הפירמה לבית־עסק גרמני, ולהתאחד עם מתחרה שלהם, נאצי, כדי לעמוד בגזירות הכלכליות, סובר גוסטב כי דעתם של אחיו וגיסו, ז’אק לוונדל, נטרפה עליהם. אין הוא מאמין בסכנה עד כדי כך.

פויכטוונגר פורש גלריה של דמויות, אשר בכולן פועל תהליך אחד – הסירוב לראות את המתרחש במציאות, ההתפכחות, והדרכים להתמודד עם המצב החדש. והכול על רקע התחזקות הנאצים ותפיסתם את השלטון.

שתיים־שלוש דמויות ברומאן עתידות להופיע ברומאן־משפחה אחר, שנכתב שנים אחדות לאחר מכן, ועוסק בתקופה וברקע דומים – “בית קרנובסקי” לישראל יהושע זינגר (“ספרי דורות קודמים”, “הארץ”, 26.7.1974).

דמות אחת הקרויה אצל זינגר בשם ד"ר זיגפריד צרבה, ואצל פויכטוונגר – המשורר פרידריך וילהלם גוטווטר, היא זו של איש־רוח גרמני, לא־יהודי, הצומח ונעזר בחוגים יהודיים, הלוקחים חלק ניכר בעולם האמנות, התרבות והעיתונות בברלין, וסופו שנעשה משרת לנאצים ומטיף לחזרה למעשי בראשית, למלחמה ודם, ולהערצת דמות “האדם החדש”, הנוצר במהפכה הלאומית הגרמנית. מעניין אם היתה דמות מסויימת אחת, שהשפיעה על שני הסופרים לתארה בקווים זהים למדי.

דמות וסיטואציה דומה אחרת היא זו של משפחה, בה האב יהודי והאם גרמנייה. זינגר מתאר את גיאורג קרנובסקי, הרופא היהודי, הנשוי לתרזה הולבאק, אשר אחיה, הוגו, עתיד להסתפח לנאצים. הבן, יגור, מעריץ את דודו ובז לאביו. אך בבית־הספר הוא נחשב ליהודי, והמנהל הגזעני מפשיטו יום אחד ערום בשעת הרצאה בפני התלמידים על תכונות הגזע השמי הנחות. משפחת קרנובסקי מצליחה להימלט לניו־יורק, אך שם ממשיך להתפתח ביגור תסביך גרמניותו. הוא בז לאביו, נמלט ליורקוויל ומתחבר לאיש־ביון גרמני, הומוסקסואל מזדקן, וסופו שהורג את מעסיקו הנלוז ושולח יד בנפשו.

ברטולד, בנו של מרטין אופרמן ואשתו הגרמניה ליזלוטה, הינו תלמיד מצטיין בכיתה השביעית בגימנסיה על שם המלכה לואיזה, בברלין. מורה נאצי, זה מקרוב בא, מפילו בפח בשעת הרצאה שכפה עליו, על הנושא “הרמן הגרמני”, מאשימו בחוסר־לויאליות ומכריחו להתנצל בפומבי בטקס משפיל.

משיחה עם דודו, מנהל לשכת המיניסטריון, יואכים רנצוב, שאוהד את הנאצים, מבין ברטולד כי הלה חושב אותו ליהודי, אשר עניין הרמן הגיבור אינו נוגע לו. ארץ־ישראל, לשם עולה בת־דודו רות, אינה מצטיירת בעיני ברטולד כמקלט אפשרי לו, הוא מסרב לראות עצמו כגרמני פחות טוב מאחרים, ומסיק מסקנה אכזרית: במקום להופיע לטקס ההתנצלות המחפיר, הוא מתאבד.

גוסטב אופרמן חותם, תוך הנאה ילדותית על שמעריכים כל־כך את עבודותיו הספרותיות, על גילוי־דעת נגד הברבריות ההולכת ופושה בחיים הציבוריים בגרמניה. חתימה זו, כמו הישגיו הרפואיים של אחיו אדגאר בבית־החולים העירוני, וכמו עצם קיומה של הפירמה אופרמן – מעלים את המשפחה על כוונת ההשמצות וההתנכלויות של הנאצים.

יום לאחר שריפת ה“רייכסטאג”, נמלט גוסטב מגרמניה, לא מרצונו, אלא מתוקף התעקשותם של ידידים מסורים. בתוך זמן קצר נמצאת כל המשפחה, מחוץ לברטולד שהתאבד – בביתו החדש של גיסם ז’אק לוונדל, על חוף אגם לוגאנו, בשוויץ, חוגגים את ליל ה“סדר” ב־11 באפריל 1933.

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם לכל קצווי תבל: ארץ־ישראל, לונדון, אמריקה, צרפת. פויכטוונגר עצמו השתקע באותן שנים בצרפת, אף סייר ושהה ברוסיה, וחיבר ספר מלא התפעלות, “מוסקבה 1936”.

ב־1940 נמלט מצרפת לארה"ב, והשתקע בלוס־אנגלס, ושלא כוואסרמן, סטיפן צוויג וטולר, עמד פויכטוונגר במבחן הגלות והוסיף ליצור, כשכנו שבקליפורניה תומאס מאן. שניהם היו מזדמנים לעיתים תכופות וקוראים איש באוזני רעהו מה שכתבו.

לא כך היתה אחריתו של גוסטב אופרמן.

געגועיו לגרמניה, ההרגשה שאנשים כמותו, יהודים וגרמנים־גולים, הם־הם גרמניה האמיתית. התפכחותו, ההרגשה שתפקידו ההומאניסטי, החובבני־כביכול, בתור “מתבונן”, הוא בעצם תפקיד היסטורי ופוליטי חשוב, כעד לזוועות, המבקש לעורר את דעת הקהל בעולם ובמולדתו – כל אלה מביאים אותו לחזור לגרמניה בזהות שאולה, בשליחות פרטית, סהרורית וילדותית, מטעם עצמו, לאסוף עדויות על הזוועות.

הוא נתפס, נשלח למחנה־הסגר, ואף שידידים בעלי־השפעה מצליחים לשחררו, נהרסת בריאותו כליל והוא מת בהותירו עדות־צוואה, אשר היא־היא עיקר פועלו הספרותי והגשמת עצמו כאדם נאמן לעקרונותיו, לעמו ולמולדתו כאחד.

צוואה זו, אזהרה זו, פירסם פויכטוונגר לשווא, ב“בית אופרמן”, בשנת 1933.

* ליון פויכטוונגר: “בית אופרמן”. תירגם מכתב־יד: יצחק שנברג [לימים שנהר]. ספריית שטיבל 1934. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל־אביב. שני כרכים. 387 עמ'.

1938

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.6.1971, תחת הכותרת “נימר אביזרוע לאהרן פולאק”

מעניינים ומסוערים היו חייו של אהרן פולאק. הוא נולד ב־1892 בברדיצ’ב, ברח לברלין, לרגל חובת־הגיוס, וסיים בה את לימודיו בקונסרבטוריון למוסיקה, ואף הופיע באופרה בברלין. ב־1910 עלה לארץ־ישראל והיה בין אנשי “השומר”. במלחמת העולם הראשונה שימש כמתורגמן בצבא הבריטי, ועם שובו לארץ השתתף עם גולינקין בהקמת האופרה הארץ־ישראלית ואף הופיע בה. אחר כך היה מורה, שומר, מתורגמן בצבא הבריטי ומרצה נודד. בשנותיו האחרונות התגורר בצפת ושם נפטר ב־1960.

מחזהו “נימר אביזרוע” עוסק בחיי הפלחים הערביים בארץ־ישראל. באחרית־דבר למחזה הוא מסביר את הגורמים שהביאוהו לכתיבתו:

“על מנת ליטול את העוקץ מטענתם של כל שונאי־ציון למיניהם, כי אימת הנישול מצד המתנחל העברי, היא דאגתו היחידה של הפלח הערבי בארץ. המחזה בא להוכיח, כי מבלי כל קשר עם מפעלנו הטהור, נאנק העמל הערבי תחת שוט נוגשו בן־דמו, בכל פינה ואתר במזרח, לרבות ארצות שאין בהן זכר לפרובלימה של ‘בית לאומי’ איזה שהוא.”

ועוד הוא מעיד על עצמו כי “מיום שנתבגר שכלי עד כדי אבחנת המסובב, נוצרה בי האמחשה, כי העולם נחלק בראש ובראשונה לרעבים ולשבעים. שום השקפה אחרת לא נתאמתה לי עד כה. אדרבה, חקרתי ומצאתי, כי חלוקה זו שרירה וקיימת בכל השכבות והמעמדות ואינה מושפעת מהלך־רוחו של הפרט. יכול להיות לאומני, שיתופי, דתין, פטור אל, מלומד או בור, וסגולתו הנפשית לא תצילנו מחרפת רעב ומהתנכרות זדונית מצד אחיו לרוח, למעמד ולדעה. וכיוון שמטבע ברייתי משתייך אנוכי לחלק הרך והנעשק, הרי שרואה אני מחובת מצפוני לעמוד לצידו של זה דווקא, ולא לצד עושקהו, באשר הוא שם. במקרה לקוח המחזה דנן מחיי עם אחר, אבל הרקע הסוציאלי שבו, כוחו יפה אף לגבינו במידה לא מעטה. בייחוד, אם נשים לב אל ריבויו המבהיל בביצתנו הציבורית של זחל־יונקים למינהו, שלא די לו בשפע היוון אשר ממנו מתפרנס, אלא שגם מעלה אוושת־געגוע והמולת־קרקור, כדרך הצפרדעים, לאמור: ‘כבדוני…’”

נימר אביזרוע הוא עלם ערבי צעיר, פלח, הגר עם אימו, ורכושם – חלקת אדמה שחובות כבדים רובצים עליה. הזמן – מאורעות 1936, לערך. ואולם התייחסותו של פולאק עומדת כולה בסימן של גישה רומאנטית, נאיבית, ואידאית־חברתית: כלומר – אין זכר לקונפליקט בין יהודים לערבים, וכל הדרמה מתרחשת בתוככי הכפר הערבי. נימר אוהב את זהרה, בת המוכתר. המוכתר ושותפו סעיד, המלווה־בריבית – חפצים להשתלט על חלקת הקרקע של נימר. בהיוודע דבר אהבתו, הם מנסים לשחדו – קרקע תמורת ויתורו על זהרה.

נימר מתפרץ, הורג בזעמו את אחיה של זהרה, בורח להרים עם חבר מרעיו, ונעשה שודד אביר ולוחם חופש, כמין רובין הוד, הלוקח מן העשירים ונותן לעניים. לזהרה, הבאה אליו בסתר, הוא אומר:

“אין אני שודד סתם ואין חבריי שודדים. את מלחמתם של הפלחים המדוכאים אנו לוחמים.” (עמ' 53).

ואולם סופו של נימר – מוות בפצצה, שמשלחים למערתו אנשי המשטרה הבריטית.

מעניין יותר ומן הסתם גם טבוע בחותם אוטוביוגראפי־למחצה, הוא הרומאן “בני רשף”, מחיי אנשי “השומר”, שתקופתו ערב מלחמת העולם הראשונה. יעקב, גיבור הסיפור, בחור כבן עשרים, עולה ארצה אל אחיו הגר בחיפה, נעשה פועל ושומר, ומתקשר באהבה לנערה בשם שושנה. לשושנה – כך מתברר – עבר פלילי. “עברה המסתורי כמוס וטמון בחלאה הרוחנית של חוצות קושטא.” ידידה היא לשני אנשים מפוקפקים. האחד מהם, סלים חנפי, “הוא פרי תערובת, בן בלתי־חוקי לאיכר יהודי ופלחית ערבייה,” בעל עבר פלילי ורועה־זונות.

רבות תלאותיו של יעקב. חנפי מנסה אף לרוצחו, ואילו לקראת סוף הסיפור רוצחת שושנה את חנפי ונעשית אשתו של יעקב, אשר “בכל כישרון הרוך שבו השתדל להשכיח מליבה את עברה המפליץ.”

יעקב נעשה שומר במושבה נס־ציונה, שם נהרג, בסמוך לו, ידידו הטוב גרשון, אף הוא מאנשי “השומר”. הרומאן נראה כ“רומאן־מפתח”, ולדמויות השומרים, העסקנים והנשים המתוארות בו, יש כנראה יסוד במציאות, אם כי – מעשיהם דימיוניים מאוד…

המעמד המעניין ביותר בספר הוא פרשת פגישתו של יעקב (המתיישב עם שושנה בכפר בורג', במרחק שעתיים מזיכרון) – עם רעיה, בת־האיכרים היפה. יעקב, שעושה את ראשית ניסיונותיו בכתיבת שירים, מתבודד על גבעה בסביבות זיכרון יעקב, והנה הוא רואה לפתע דמות רכובה על סוס, מתקרבת לעברו:

“זאת היתה רעיה חצרוני – בתו של איכר זיכרוני, גביר ובעל בעמיו. גרושה היתה והתגוררה בבית אביה, שהיה מלא כל טוב וששימש תדיר בית־ועד לכל ה’שכבות העליונות' במושבה.”

רעיה היא בחורה בעלת מרץ, מבהיקה בעיניה הירקרקות־האורניות ובשערה הערמוני, שפסי זהב אדמוני מתערבבים בו חליפות. וכנראה שלגמרי אינה מצטערת על גירושיה. היא חסונת־גו. בעלת קומה תמירה ומשהו אצילי, ויחד עם זה תוקפני, נובע מכל מראיה. רבים המחזרים אחריה והיא משיבה את פני כולם, אך –.

“בגבור עליה יצרה, היתה נוהגת לצוות על גבר ולוקחתו, כשם שנוטלים חפץ דומם על מנת להשתמש בו, ואחר היתה מטלטלתו לתהום הנשייה, כדומן בלתי ראוי להיזכר. ניכר כי הניסיונות המיניים עימה לא הפיחו שום רוח של התדרדרות בפי הזוכים המאושרים, כיוון שהללו ממלאים את פיהם מים ואינם מזכירים במאום את אשר עבר עליהם בשעת חדווה, אפילו למקורביהם האינטימיים ביותר…”

רעיה, שהיא יפה להפליא, ויש ביופייה משהו מן המפתה והמבעית יחדיו – משתעממת במסיבת מעריציה, ויש שהיא יוצאת בלילות לרכוב יחידה על סוסתה האצילה, חמושה כהלכה, וערביאי הסביבה, שמכירים אותה, מתייראים מפניה כמפני שדה מסוכנת. היא גם מדברת ערבית צחה, ועוד כמה לשונות אירופיות.

על יעקב היא נופלת באמצע היום, מגלה שהוא כותב שירים, ומתווכחת עימו: “לשם זה באתם ארצה – אתם הפועלים – בכדי להנהיג את שלטונכם כאן. ואנו, האיכרים, כזבל אנו בעיניכם, מה?” – היא תולשת מידו את פנקס השירים, הם מתחילים להתגושש, ואז – יעקב “תקע את ידו לתוך חיקה ו… נתחשמל.”

רעיה מושכת אותו אליה בלהט סואן ומדכא, מדביקה שפתיה הצורבות אל פניו. ואולם יעקב נחלץ ממנה ועומד בפיתוי המסעיר, ו…השניים ממשיכים להתווכח על הפוליטיקה היישובית.

יעקב אומר: “שני עולמות אנחנו, רחוקים זה מזה תכלית ריחוק. אני שייך למעמד העובדים ואילו את… דומני שאת שייכת לאותה אגודת־סתרים מיסודם של בני האיכרים, הידועה בשם ‘גדעונים’.”

רעיה אינה מניחה לו. הוא טועה בחושבו כי עיקר מטרתם היא המלחמה בפועלים ובמצדדיהם. שאיפתם הראשית אחרת היא, להתנגד לתורכים במלחמה המתקרבת, להתקשר עם אחת המעצמות הכבירות, ולהשיג עצמאות למולדת הארץ־ישראלית, ואל יעקב היא פונה להשתתף עימם במעשים הנועזים.

“במילים אחרות, את מציעה לי לעסוק בריגול צבאי לטובת איזו מדינה זרה, לא כן?” – אומר יעקב.

כדי לפייסו, מדקלמת “העברייה היפהפייה” שיר בערבית בידואית, בקצב איטי, בהבעה מיסתורית ובחן מזרחי מיוחד, הפותח במילים: “עת הליל יפרוש סודרו השחור / ויזרע כוכבים על פני שחק…”

בהסתיים השיר שוב אין יעקב יכול לעמוד כנגדה, מה גם שהיא מלגלגת עליו ואומרת לו “הינך בעיניי גבר מפוקפק מאוד…” ואז – “משטמה תאוותנית התלקחה בליבו של יעקב וגלי דם היכו בראשו כזרמים צורבים של לבה יוקדת… ידיו כבדו עליו וגרונו ניחר. ריח בשרים עלה באפיו ונחיריו רחבו… – ‘אם כן, אוכיח לך מיד שאת טועה’ – קרא לפתע, ובתנועת־מנוף אחת הסתער על הגוף המפרפר, לפת אותו בחוזקה וכבשו כליל…”

לחבורת ה“גדעונים” של רעיה אין יעקב מצטרף. ולא עוד אלא בהתחדד היחסים שבין הפועלים לבני־האיכרים, והאחרונים מתנפלים עליהם, ובראש – “אבשי, ראש הגדעונים בכבודו, דוהר על סוסתו…” – יורה יעקב בסוסתו של אבשי והורג אותה, ומגרש אותו ואת אנשיו חזרה לזיכרון יעקב.

הסיפור מסתיים בפיוס. שושנה, זו שעברה הוא אפל ו“מפליץ”, יולדת בן ליעקב על סיפון אוניית־מלחמה אמריקאית. האונייה בה נמלטים יעקב וקבוצת ידידיו הוותיקים מארץ־ישראל, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בארץ נישארים בני־איכרים כרעיה ואבשי, אדונים לגורלם, ועתידים גם להיות קורבנותיו, כדבר המוטו לספר (אשר לא אליהם התכוון בו המחבר): “ובני רשף יגביהו עוף.” (איוב ה‘, ז’).

* אהרן פולאק: נימר אביזרוע. מחזה ב־3 מערכות מחיי האיכרים הערבים בארץ־ישראל. עם הקדמה מאת מאכס ברוד. הוצא לאור על־ידי קבוצת ידידי המחבר. תל־אביב. תש"ב, 1942. 64 עמ'.

* אהרן פולאק: “בני רשף”. רומן מחיי “השומר” בארץ־ישראל מלפני המלחמה העולמית [הראשונה]. הוצאת יוסף עזריאל, תל־אביב, תרצ"ח, 1938. 253 עמ'.

שתי הערות מאוחרות: 1. מעניין כי בשני ספריו של אהרן פולאק אין נזכרת כלל המילה – “פלסטינים”. הם טרם ידעו אז שהם כאלה, ושהם כביכול עם לעצמו במזרח התיכון, וזאת למרות שכיום רוב הפרסומים המטומטמים שעוסקים בהם ובתולדותיהם מכנים אותם כאילו היו, כביכול, כבר אז – “פלסטינים” ולא – ערבים.

המילה “פלסטינים” גם אינה מופיעה בספרו היחיד־במינו של משה סטבסקי “הכפר הערבי” (“עם עובד” 1946) – שהוא המקור העברי החשוב ביותר לתולדות הכפר הערבי בארץ־ישראל.

2. אין ספק שדמותה של רעיה הזיכרונית היפה ב“בני רשף” נוצרה בעקבות שרה אהרנסון. השאלה היא מאיפה לקח פולאק את הסיפור על שיטוטיה רכובה על סוסתה בלילות, המופיע באחד מסיפוריו של דודי ברוך בן עזר ראב. הייתכן שדודי פירסם את הסיפור ב“בוסתנאי” באותן שנים או, קרוב לוודאי, שהסיפור אולי מופיע באחד הכרכים של “ניל”י" שכתב י. יערי־פולסקין, שנעזר בין היתר בסיפוריו של ברוך – והכרכים האלה יצאו לאור בשנת 1937, שנה לפני צאתו לאור של הרומאן “בני רשף” (1938) של פולאק, ומהם שאב פולאק, ברומאן ההזוי שלו, את ההשראה לדמותה של רעיה בדמות שרה, הרוכבת על סוסתה בלילות.

עברית: 1944

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 8.8.1969. תחת הכותרת “קריאה שנייה”

שנת 1944 היא שנה מוזרה להוצאת ספר, כך על כל פנים ניראים הדברים היום, ממרחק שנים רבות. מה עוד שהספר הופיע במקורו האנגלי עשרים שנה לפני כן, בשנת 1924. על כל פנים, יש בספר (והיתה בו) משום נבואה לעתיד, או אם תרצו להווה הנמשך והולך של הודו. “בשורתו” של הספר אולי לא הובנה כהלכה, במיוחד בארץ־ישראל, שהרי, זאת יש לזכור, גם בעת התפרסם הספר לראשונה באנגלית, וגם בשנת תרגומו לעברית – עדיין שלטו הבריטים הן בהודו והן בארץישראל, בסיטאציה דומה: שם הינדוסים ומוסלמים, כאן יהודים וערבים. ובשתי הארצות שררה כנראה, בחוגים רחבים, הטעות או ההטעייה הנעימה – כי הבריטים, בשיטת “הפרד ומשול”, מסכסכים את הגזעים השונים אלה באלה וגורים למתיחות, ואם רק ייצאו הבריטים ותינתן עצמאות לארץ – תיושבנה בדרך פלא כל המריבות ותבוא שלווה.

אחרת, כיצד להבין את הקדמתו של חיים גליקשטיין לתרגום העברי – “אפשר לחלוק על ההנחות החברתיות הקבועות ביסוד ‘המסע להודו’. אפשר להטיל ספק בנכונות ההנחה, שהבעייה העיקרית בהודו היא בעייה של שני גזעים שתהום של תרבויות, יצרים וחינוך רובצת ביניהם.” (עמ' 6).

והלא בתוך פחות מארבע שנים מאז היכתב הדברים הללו זכו שתי הארצות בעצמאות, מלווה בחלוקה, ובשתיהן פרצה מלחמה מרה מלווה בנדידת אוכלוסין ובקביעת גבולות בעייתיים אשר טומנים בחובם חומר־נפץ לאומי ופוליטי לסכסוכים ולמלחמות רבים בעתיד.

יוצא אפוא שפורסטר, אשר כתב את ספרו ב־1924, כבר היתה לו חזות ברורה יותר וקודרת יותר על אודות טיב הסכסוך, מאשר מתרגמו העברי, אשר עשרים שנה לאחר צאת הספר, וארבע שנים לפני שהסתלקו האנגלים מכאן ומשם – עדיין הטיל ספק בכך שהבעייה האמיתית היא של שני גזעים [עמים, או דתות], ונטה להאמין, כפי שהאמינו רבים וכן טובים בקירבנו באותה תקופה, אולי מתוך נאיביות של אמונה אידיאולוגית לוהטת ודרך חשיבה משאלתית – כי שלטון הבריטים הוא שורש הרע, ועם הסתלקותם יהיו ההבדלים הלאומיים והגזעיים כלא־היו.

[אהוד, הערה מאוחרת: למזלנו בן־גוריון ומפקדי ה’הגנה' לא חשבו כך, ובשנים 1946–1948 השקיעו את מרבית הכוחות של היישוב העברי בצבירת נשק ובהכנות למלחמה עם הערבים בארץ ומול הצבאות של מדינות ערב השכנות].

גישתו של פורסטר היא גישה טיפוסית לפרגמטיזם ליברלי אנגלי, היכולת לנתח בעין ביקורתית לא רק את מגרעותיהם של בני־עמו, אלא לצייר באותו לגלוג קל, וחושף פגמים, את נלעגותם (הנוגעת ללב) של ה“משועבדים” – ד"ר עזיז המוסלמי בהודו, פרופסור גודבול ההינדוסי, וכל אותה גלריה של טיפוסים שמציגה בפנינו הארץ הגדולה.

ואכן, ההרגשה שמעניק הרומאן של פורסטר היא – רומאן של טיפוסים, או אם תרצה, אליבא דפורסטר עצמו (בספרו “אספקטים של הרומאן” שתורגם לעברית) – דמויות שטוחות, ואף לא אחת היא דמות מעוגלת, נפש ממשית, בעל חיות פנימית וכוח התנגדות, או עקשנות, הפורצים ומעמידים אותה בזכות עצמה, מעבר לתפקידה בעלילה.

הרומאן נראה כמחולק מראש לדמויות המייצגות מחנות שונים: האנגלי הטוב (פילדינג, מיסיס מור), “האנגלי המכוער” (רוני. בנה של מיסיס מור, מייג’ור קאלנדאר, מר טרטון ואשתו, כל ה“מושבה” האנגלית הקולוניאלית אשר בעיירה צ’אנדראפור, מקום התרחשות הסיפור), והאנגלי הנמצא בין המחנות, מיס קוויסטד, כלתו המיועדת של רוני, אשר בגינה מסתבכת עלילת הסיפור.

מולם ניצב בעיקר ד"ר עזיז, הרופא המוסלמי־ההודי, שהוא תערובת מקסימה הן של מגרעות מזרחיות והן של תרבות עתיקה, הנקרע בין מזגו הנוח לבין התפרצות קנאתו לשמו ולמעמדו –במפגש עם ההממונים עליו, האנגלו־הודים.

יתר דמויות ההודים והמוסלמים הינן צדדיות עד כדי היותן כמין תפאורת הווי ססגונית. ואך, כאמור, גם הדמויות המרכזיות אינן מעוגלות אלא נדמות לשליחים שנבחרו לצאת מקרב המחנה כדי לעמוד במלחמת הביניים אשר בין גזעים ואומות.

עלילת הספר פשוטה ובנוייה היטב. מיסיס מור הזקנה ובת־חסותה מיס קוויסטד באות לבקר בהודו אצל בנה של מיסיס מור, רוני היספלופ, המשמש כשופט מחוזי בעייר צ’אנדראפור. היחסים בין מיס קוויסטד לרוני הם קרירים למדי, בנוסח הג’נטלמן האנגלי מן הדור הישן המעדיף את ידידיו, מועדונו ומשחק הטניס והפולו על פני אשתו. תאונה מקרית מהדקת את קשריהם והם מתארסים, בלא אהבה.

אימו של רוני, מיסיס מור, פוגשת אגב ביקור במסגד את ד“ר עזיז. שתי האורחות האנגליות רוצות להכיר את “הודו האמיתית”. ד”ר עזיז נאלץ לקחתן לביקור במערות מארארבאר, שכיית החמדה של העיר (בהן לא ביקר מימיו). בעת הביקור במערה נדמה למיס קוויסטד כי ד“ר עזיז ניסה להתנפל עליה ולאהוב אותה. מעתה ואילך עומד במרכז עלילת הספר המשפט נגד ד”ר עזיז, על פי האשמתה של העלמה האנגליה, עד לסופו המפתיע של המשפט.

עלילת הדברים נותנת בידי פורסטר עילה טובה לתיאור הצדדים המגוחכים והנוגעים־ללב אשר בהתנהגותו של ד"ר עזיז ושל מנהל בית הספר, האנגלי פילדינג, ולעומתם של כל “המושבה האנגלית” הנחרדת לנוכח הפגיעה בכבוד אחת הנשים הלבנות.

קשה שלא לראות באופיו (הטיפוסי) של ד"ר עזיז, נמוך־הקומה והשחרחר, כמין בבואה להווייה פאטאליסטית ושוגה־בדימיונות, שהיא גם מוסלמית וגם הודית, ומסבירה את הודו כמו כמו גם את שכנינו הערבים. ואינני אומר דברים אלה מתוך נטייה גזענית (הגם שבכל שיפוט על פגישה בין עמים מגזעים שונים עולה סכנתן של הכללות ושל דעות קדומות) – אלא בניסיון להבין את המפגש אשר בין בן־המזרח לאדם המערבי.

רגשי קיפוחו של ד"ר עזיז, נטייתו לשגות בהזיות ולערבב מציאות ודמיון, שקריו הקטנים, יהירותו, חביבותו, הכנסת האורחים שלו, חשדנותו, נימוסיו, נקמנותו ורגשנותו – כל אלו יוצרים פסיפס של התנהגות אנושית מגוונת, העונה לרגישויות דקות מאוד במפגשיו עם העולם המערבי, האנגלו־הודי.

“מסע להודו” לא רק שיוצר אשלייה של הכרת המציאות ההודית והבנה לפאטאליזם של מדינת ענק זו, שלא התנערה מקשייה ומחולייה החברתיים עד היום) – אלא גם מעורר להשוות מציאויות ולהרהר (למרות כל ההבדלים) בימינו אלה בארץ.

* אדוארד מורגאן פורסטר: “מסע להודו”. מאנגלית חיים גליקשטיין. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ספריית פועלים. 1944. 312 עמ'.

1899

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.9.1972

“הוא קורא עתה את הספרים המכנים לעצמם בשם ‘הספרות החדשה’, אבל הוא אינו מוצא פה כל חדש, אין פה כל דרך סלולה… ‘הספרות החדשה’ הזאת היא הפרפור והאנחה של ימי החושך… ‘הספרות החדשה’ הזאת דוגמתה כדגים שנאחזו בכלי של מים עכורים, והם שטים אנה ואנה, מפרפרים בכל כוחם ומוציאים את ראשיהם החוצה, למצוא את החיים החסרים להם…” (כתבי מ.ז. פייארברג. “לאן”. עמ' 120).

אחר המחשבות המרות הללו על מצבה של הספרות העברית החדשה עושה נחמן, גיבור הסיפור “לאן” (1899) מאת מ. ז. פייארברג (1874–1899) – את המעשה הנורא – כיבוי נר השעווה הדולק על הבמה, בלילה הנורא ההוא, ליל יום־הכיפורים, ובכך נחתם גזר־דינו לנצח: הוא – “משוגע…”

פייארברג מת בגיל עשרים וחמש ואת הגדול שבסיפוריו, “לאן”, כתב בשנת־חייו האחרונה. הסיפור התפרסם בחוברת “השילוח” שיצאה שבועות ספורים לאחר מותו.

“הספרות העברית החדשה” היא קנה־הקש האחרון שבו נאחז נחמן ערב טירופו, בתקווה למצוא פשר וטעם לחייו. קודם־לכן כבר התאכזב מלהיות “איש צבא יהודי”, כמאמר אביו הרב, כדי לעבוד את אלוהי התורה והדת. גם במיתוס הגלות והגאולה של הקבלה אין הוא מוצא מרגוע לנפשו. לאחר תקופות התפעלות קצרות מן הפילוסופיה היהודית של ימי־הביניים, ולאחר מכן מחוכמת הפילוסופיה הכללית, בא וידויו, המזכיר את דבריו המפורסמים של פאסקאל:

“מדוע גזלו ממני את האל הגדול הגיבור והנורא, ‘השובר את ארזי הלבנון ומרקידם כמו עגל’, את האל הרחמן השוכן את דכא ושפל רוח, היודע מה בחשוכא ועמיה שריה נהורא? השיבו לי את אלוהיי, את אלוהי ישראל! האלוהים שנתן לי אריסטו לא אלוהים חיים הוא, הוא אינו יכול לעשות מאומה!” (שם. עמ' 102).

ולאחר מכן באה האכזבה מאשתו הצעירה, ומתשובותיה של ה“השכלה” וספרותה, והוא נופל לתוך טירוף־הדעת. זהו טירוף־דעת רליגיוזי, שסיבתו מצוקה קיומית נואשת. אין למצוא אצל פייארברג שום הסבר פסיכולוגי להתמוטטותו הנפשית של נחמן.

נחמן, כמוהו כפייארברג עצמו, לא היה מעודו בארץ־ישראל. הוא הכיר את מראות הארץ כמו מן החלום. ומעניין כי ההתעוררות האחרונה, “הלהב האחרון אשר עלה מקרב ליבו (של נחמן המשוגע) ויתפרץ החוצה” (עמ' 127) – היא ה“דרשה” אשר הוא נושא באסיפה של חובבי־ציון צעירים בעירו, עם התעררותה של הכמיהה המדינית וההתיישבותית לארץ־ישראל.

ההרהורים התוקפים את נחמן בטרם יישא את הדרשה, כולם מתוך הרגשתו הבסיסית, כי הפתרון הלאומי הטריטוריאלי אין בו שום משמעות ושום תשועה רליגיוזית עמוקה. זוהי הגירה של מצוקה כלכלית ולאומית, ולא נלווה אליה שינוי־ערכין רוחני. פייארברג מרגיש כי הציונות מעוררת בלב הפרט היהודי תקוות משיחיות, תקוות שבמתן משמעות שמעבר לחיים הסובבים על הקיום והבטחתו – ולתקוות הללו אין כיסוי, ולכן אין באידיאה הציונית משום תשועה רליגזיוזית לנפשו החולה של נחמן.

אבל בדרשה שלו הוא מנסה להעמיד את השיבה לציון על עיקר רוחני מקיף יותר, כמעט־רליגיוזי, מתוך ניסיון נואש לשכנע את עצמו ואת שומעיו באפשרות לגשר על הפער שבין אלוהים חיים – לבין אלוהי הדת והמדינה. הוא אומר כי כל תנועה גדולה בחיי העמים היתה תנועת הרוח, ועם ישראל השתתף תמיד בכל תנועות העמים ורוחם. כך, למשל, הולדתה של הנצרות נבעה מכך ש“אז בנה המערב חברה חדשה על יסוד מזרחי, על היהדות…” (עמ' 126). ואילו עתה, בשלהי המאה ה־19, מחכה שוב החברה האירופית החולה לנביא ולמחוקק גדול אשר ישמיע דברי אלוהים חיים לעייפים ולכושלים ואשר ייתן כוח לחברה ללכת הלאה.

"החברה האנושית תועה עתה במחשכים, עד אשר יערה עלינו רוח אלוהים חזק, ויתן להחברה מזון לאלפי שנה… הבה ואגיד לכם, אחיי, כי לא אך אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה… אנוכי – רשאים אתם לשחוק עליי – אנוכי יודע, כי ימים יבואו ומאות המיליונים אשר במזרח. העצמות היבשות, יתעוררו לתחייה. אז יקומו עמים רעננים ומלאי חיים וייסדו את החברה החדשה… אז יתנער המזרח וימלוך בתבל כולה אחרי המהפכה המערבית, כמו שמלך המערב אחרי המהפכה המזרחית. ואתם, אחיי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. בעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שם בשביל להחיות את המת ולבנות את בניין החברה החדשה.

“השונא היותר גדול של היהדות הוא – המערב, ולכן הנני חושב כדבר בלתי־טבעי, שהעם העברי, המזרחי, יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב. הנני מאמין כי העם העברי יחיה ויעמוד על רגליו. הנני מאמין, כי העם הגדול הזה, אשר אי־אפשר לנו לצייר במחשבתנו את מצב העולם בלעדי ספריו ורוחו הדגול, ייתן עוד הפעם חיים להחברה. אבל החברה הזאת תהיה מזרחית. המזרח הגדול יתעורר משנתו ויחל לחיות חיים טבעיים, אז יעמוד העם המקולל בראש גויים, בראש המזרח החי… אם אמת הדבר כי יש תעודה לעם ישראל, ייצור נא את תורתו ואת תעודתו ויישא אותן איתו אל המזרח… לא רק ל’ארץ־ישראל' אלא אל המזרח כולו… אז יידע עמי, כי הולך הוא בדרך סלולה וטבעית. ואל נא יתאמר הדור הזה בגאון רוחו כי יוכל לגמור את המלאכה על רגל אחת. כיתבו נא, אחיי, על דגלכם: ‘אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב.’ מזרחה! מזרחה!” (עמ' 126–127).

היו שראו במאניפסט המזרחי של פייארברג משום ביטוי בולט לנטייה הרומאנטית אשר מבעד למשקפיה הוורודים רואה בארץ־ישראל רק את מה שרצוי לה לאותה השקפה, ולא את המצוי בארץ.

ואפשר לראות בו, כמובן, גם גישה כמעט “כנענית”.

יש, כמובן, בקריאה הנואשת והמשוגעת “מזרחה! מזרחה!” – משום חלום על שינוי־דמות גמור בעם ורצון להתנערות מחולאי הגויים, אבל אין לערב את החלום הזה עם הסממנים הרואנטיים של הספרות ושל החיים הארץ־ישראליים בסוף המאה הקודמת [ה־19], ובראשית המאה הנוכחית [ה־20]. הרומאנטיקה של פייארברג איננה הרומאנטיקה של זאב יעבץ ושל סופרים ארץ־ישראליים אחרים בסוף המאה הקודמת [ה־19]. יעבץ באמת רואה את המזרח מבעד לצעיף הרומאנטי של יחסינו עם הערבים (דימיון בלבוש, עליונות וגבורה כלפיהם), ושל צמיחת דור עברי חדש בארץ, הדומה לתושבי המקום (זו עתידה, למשל, להיות המזרחיות הרומאנטית, הקודחת, של אבשלום פיינברג).

אבל פייארברג אינו מתכוון לרומאנטיקה של דמות המקום, של הארץ, או של תדמית חדשה של העם. הוא יודע את מצבה השפל והנדכא של הארץ, ומציין זאת בסיפורו. לא סיפורי גבורה רומאנטיים מהווי המושבות הראשונות הם משאת נפשו. אמנם הוא מדבר על העם העברי ועל החברה המזרחית, אבל הרומאנטיקה שלו היא רומאנטיקה רוחנית. היא הניסון הנואש למצוא בתחייה הלאומית של עם ישראל משמעות רליגיוזית עמוקה הקיימת מעבר לדת היהודית ולמדינה הישראלית.

בובר ביטא את הדברים הללו בנאומו “ציון והנוער” מחודש מאי 1918, באומרו: "ציון – משהו גדול יותר מאשר כברת ארץ במזרח הקרוב. משהו גדול ממדינה יהודית בארץ זו. ציון – פירושה זיכרון, תביעה, ייעוד. ציון היא אבן השתייה, יסוד מוסד לבניין המשיחי של האנושות. ציון היא תעודתה האין־סופית של נפש העם. (“עם ועולם”. הספריה הציונית. תשכ"ד. 1964. עמ' 219).

הניסיון הזה נידון, כנראה, לכישלון. אין בציונות משום תשועה רליגיוזית, אבל הציונות מעוררת ציפיות כה רבות, כאילו היתה יותר מתנועה מדינית והתיישבותית. ומשום כך היא מביאה אכזבות קשות למאמינים בה או לנידונים לחיות במסגרתה, ומעוררת עליה האשמות חמורות מצד מתנגדיה ושונאיה.

פרשתו של נחמן נגמרת עם התפרד חבורת “יישוב הארץ” בעירו, ודעיכתן של האסיפות הציוניות. “הדרשה ההיא היה הלהב האחרון אשר עלה מקרב ליבו ויתפרץ החוצה, מיני אז הלך נר אלוהים אשר בקירבו הלוך וכבה, עד אשר חמל עליו המוות.” (“לאן”. עמ' 127).

* כתבי מ. ז. פייארברג, מהדורה חדשה. ערוכים בידי א. שטיינמן. הוצאת בית מסחר ספרים “כנסת” אלנבי 97. תל־אביב, ה’תש“א (1941). 190 עמ'. בתוספת צרור מכתבים אל אחד־העם, פרקי הערכה מאת מ. י. ברדיצ’בסקי, ד”ר י. קלוזנר, י. פיכמן. פייארברג בעינינו – א. שטיינמן.

1971

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 25.2.1972

עד לצאת הקובץ הראשון של מבחר כתבים ומכתבים מעיזבונו של אבשלום פיינברג, איש ניל“י, שנולד בשנת 1889 בגדרה ונפל ב־20 בינואר 1917, בנסותו לעבור אל הקווים הבריטיים ליד שיח’־זוויד, דרומית לרפיח – לא היתה לקורא הצצה אינטימית לתוך עולמו. הדברים שנדפסו וסופרו על אבשלום, וצוטטו ממנו – רק גירו את הדימיון, והשאירו הרבה בגדר תעלומה. ספריו של יערי־פולסקין על ניל”י, ובהם זיכרונותיו של ליובה שניאורסון על אבשלום, ופרק המונוגראפיה המוקדש לו בספרם של ליבנה ונדבה – “ניל”י, תולדותיה של העזה מדינית“, וכן חומר שפורסם עליו בספר של ליבנה “אהרן אהרנסון, האיש וזמנו”, וב”יומן אהרון אהרנסון" שיצאו לאור בשנים האחרונות.

בידי מצויים קטעים מיומנו של דודי ברוך ראב מפתח־תקווה, שהיה מנהל העבודה החקלאית בתחנת הניסיונות בעתלית, ידידו של אבשלום, אך גם מתנגד לדרכו, ובייחוד לדרכו האחרונה. השתמשתי בהם לכתיבת המונוגראפיה הקצרה “הצבר הראשון, אבשלום פיינברג”, שנדפסה בקובץ “מעלות לוחמים”. השם “הצבר הראשון” יש בו כמובן יותר בבחינת הערכה מאשר קביעת עובדה, שהרי אבשלום לא היה הצבר הראשון מבני המושבות בארץ, אבל הוא היה כמדומה הצבר הפוליטי הראשון, שהיתה לו תחושה של מנהיגות ותודעה של ייעוד ודרך.

אף שקראתי כמעט כל מה שנדפס עליו בספרים, וגם ממה שלא נדפס, אודה שקריאת מכתביו ויומני־מסעותיו בקובץ החדש, שינו, לעיתים במידה מכרעת, את מושגיי על דמותו וחייו.

הקובץ מכיל שישה שערים: מכתבים לרבקה אהרנסון, מכתבים לשרה אהרנסון, מכתבים אחרים, יומן־המסעים (1911–1915), דין וחשבון אל הלייטננט ל. וולי (1915), ודין וחשבון אל גב' הנרייטה סאלד (1915).

רבקה אהרנסון היתה האחות הצעירה במשפחה. שרה גדולה ממנה בכמה שנים, ושתיהן צעירות מאבשלום. בשנת 1911, בעודו מהסס אם להישאר בארץ או לנסוע לכמה שנים לאמריקה כדי ללמוד ולצבור כסף למען יוכל להקים מפעל ממשי, בחקלאות. בשובו ארצה, פוגש אבשלום את אהרון אהרנסון. הפגישה עם אהרון ומשפחתו משנה מעתה באופן מכריע את כל חייו. הוא מכתיר את אהרון לרבו ולמנהיגו, נעשה לעוזרו הקרוב בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית (כסניף של חדרה), ומטעמו יוצא לשוטט בארץ ובארצות השכנות, סיורים שמטרתם להעשיר את העשבייה, לגלות זנים חדשים של עצי פרי ויער, לעקוב אחר חידושי החקלאות והתעשייה החקלאית בלבנון ובסוריה, וכן אחר מצב השווקים. המטרה היא מדעית ותועלתית כאחד – ללמוד את האיזור כדי לבסס בצורה הטובה ביותר את ההתיישבות והחקלאות היהודית בארץ־ישראל, ולעשותה רווחית.

ב־1911 מתאהב אבשלום אהבה קשה ורבת ייסורים ברבקה אהרנסון. מכתביו אליה, המתפרסמים עתה לראשונה, מתנודדים בין כאב ובוסר של נשמה מורתחת לבין ניצוצות מפליאים ביופיים של גדולה אמיתית. כמו מכל מכתב אהבה שנכתב ביושר לב, אפשר ללמוד ממכתבים אלה לא רק על הכותב כי אם גם על זו שאליה נשלחו המכתבים. רובם נשלח מחדרה לזיכרון, והאחרון, מאלכסנדריה לאמריקה.

בשנת 1915 עזבו אלכסנדר אהרנסון ואחותו רבקה את הארץ באוניית מלחמה אמריקנית והגיעו לאלכסנדריה, ומשם הוכרחו לעזוב לאמריקה. ובשובם לארץ, כבר לא היה אבשלום, שרה, ואחר־כך גם אהרון – בחיים.

באביב 1914 נישאה שרה אהרנסון ליהודי בולגרי אמיד שישב בקושטא. היא עברה לגור אצלו, ורק בדצמבר 1915 חזרה לבדה לזיכרון, מיואשת מחיי נישואיה. את רבקה כבר לא פגשה, לעומת זאת נמצאו בזיכרון אחיה אהרון, וכעבור שבועות אחדים גם אבשלום, אשר השתחרר מבית־הכלא בירושלים, לאחר כישלון התגנבותו הראשונה בדרך המדבר אל קווי האנגלים בסיני.

מעתה ועד למסעו האחרון, הגורלי, בינואר 1917, תקופה של שנה, עומסים אבשלום ושרה את עיקר עבודת הריגול של ניל"י על כתפיהם (אהרון עוזב את הארץ באוקטובר 1916, כדי לעבור אל צד האנגלים).

בתקופה זו פורחת אהבתם של אבשלום ושרה. אמנם, מקטעי המכתבים הספורים של אבשלום לשרה, ששרדו מתקופה זו, קשה לעמוד על כל עומקה של מסכת היחסים שנרקמה ביניהם.

בטרם קראתי את שני השערים הראשונים בספר הייתי סבור כי המשולש רבקה־אבשלום־שרה כך התרחש: האחות הצעירה התאהבה באבשלום והוא נשבע לה אמונים ואף התארס עימה. ואולם ליבו נמשך גם אחר האחות הגדולה, שרה, שהיתה מעין “פאם פאטאל” שמושכת גברים בכוח מגנטי עז, ומאכזבת אותם.

בספר של ליבנה ונדבה כתוב: “שרה ורבקה, שתיהן אהבו את אבשלום פיינברג, ושרה החליטה, כנראה, על נישואיה, לאחר שחשה שאבשלום נמשך יותר לאחותה.” (עמ' 89).

ואחר־כך – האחות הצעירה נסעה לאמריקה, והארץ מסוגרת במלחמה. והשיבה המאוחרת של שרה לאבשלום, בשנת 1916, והיא כבר אישה נשואה, נראתה כהשתחררות מכבלי הנאמנות של שניהם לאחות הצעירה, הטובה והמסכנה, והתפרצות הדדית של מאוויים שהיו כמוסים בלב מזה שנים, עוד לפני נישואיה של שרה.

כל התמונה הזו משתנה לאחר הקריאה של אגרות אבשלום לרבקה. הוא אוהב ומעריץ אותה כעבודת־אלילים ממש, ואילו היא קפריזית, מסרבת, וכמין תולעת מכרסמת בליבה ומתגברת אפילו על אהבתו הגדולה. היא אינה מוכנה להינשא לו, להקים משפחה, היא מענה את נפשו והוא שוקע בתקופות ארוכות של ייאוש. היא מענה אותו, וגם אינה מאמינה בכוחותיה, היא מפונקת.

הוא כותב לה:

"אנסה לבקשך לשיר לי שיר קטון, דבר טבעי ומובן בין אנשים שאוהבים איש את רעהו, ותיכף תביטי עליי כעל משוגע מהמין היותר מבהיל. ‘אני לשיר? מה רוצים ממני? ‘אנגיטשעפעט זיך’ (נטפלים)? ומה יודעת אני?’ ודי, המעיין המתגבר.

– אבל ילדת ליבי! אני לא אשווה אותך אל גארדן או אל טטראזיני, אינני בא לחפש אצלך דוגמאות לאמנות גבוהה. קולך את מתוק לי ונעים לליבי, מדוע לא תביני זאת. זאת שירה שלי, עצמית ופרטית.

– לי קול ערב? אתה משוגע באמת! מה רוצים ממני?

– רבקה את ילדה נחמדה,

– אני? רק כיעור, קוף, זועה וכו'.

– רבקה, אני אוהב אותך.

– שקרן! כזבן! גונב־הדעת! אוהב את את כל ה’מין' שבתבל – לבנות, סיניות, הודיות, כושיות, מאלה שבעריסה עד אלה שעל שפת הקבר, ורק יוצא מן הכלל יש לחוק זה, אחד־ויחיד זה… אני, הלא אתה שונא אותי, שואט אותי, ומדוע תשקר?" (עמ' 107).

אל מול הקפריזיות ואי־העקביות של רבקה, מצטיירת שרה כבחורה ארצית וטובת־לב. ולאחר מות אם המשפחה, היא ממלאת את תפקיד האם.

במכתביו של אבשלום אליה מן התקופה 1911–1914 אין מאומה מלהט הרגשות שפועם בליבו כלפי רבקה. אלה הם מכתבים אל ידיד טוב. אדם שאפשר לסמוך עליו, ואולי גם לפרוק על ליבו ייסורים שאחרים גורמים. את הכרעתה להתחתן הוא מקבל במעין הבטחה מתחמקת. “את רואה שעוד לא גמרת איתי, כשיעבור השיכרון הראשון – נתראה.” (עמ' 142).

קשה לתאר שה“שיכרון” הוא חיי־נישואיה, ואולי הכוונה לרמזים או לווידוי שלה על אהבתה אליו, אהבה אשר בליבו לא היה מקום לה באותן שנים.

מכתבו האחרון לרבקה, בשנת 1915, קורע לב ביופיו. זהו מכתב של אוהב נאמן, אך נכזב, אשר יש לו הרגשה שארבע השנים האחרונות התבזבזו לחינם, היו אבידה טראגית, לא קרה בהן מה שהיה צריך לקרות. אך הוא עדיין איננו מאבדת את התקווה שאהובתו הקפריזית בת העשרים ושלוש (הוא אז בן עשרים ושש) – תהיה שלו בשלמות, ויחד יבנה את ביתו.

והנה לאחר חודשים אחדים חוזרת שרה לארץ, והעלם המאוכזב והנמהר שוקע, אולי מתנחם, אולי מפצה עצמו על השנים שהיו “אבידה טראגית” – בחיקה של האישה, של האחות הגדולה וטובת הלב, אשר גם היא מאוכזבת, וגם לה יש הרגשה כי השנים שעברו מאז נישואיה הן בגדר אבידה טראגית, שנים מבוזבזות וחסרות אהבה.

ודומה שרק עתה הפך הנער אבשלום, תקוף העצבות, הייאוש והמחלות הגופניות – לגבר של ממש. מעתה שוב אין הוא חולם בלבד, אלא מגשים את עצמו בשלמות, במעשה. ובאותה תחושה של “חיים על קו הקץ” שבה חיו אבשלום ושרה, בתוך עבודת הריגול, הם מצאו אולי ניחומים משותפים: הוא על אהבתו האידיאלית ורבת־ההערצה לרבקה, והיא על ניצני אהבתה אליו, אשר נקטפו ונרמסו בחיי נישואים עקרים וחסרי סיפוק.

*

יקצר המקום לסקור את כל הדברים הבאים בקובץ “אבשלום”. הדינים והחשבונות שלו אל הלייטננט וולי ואל הנרייטה סאלד כבר צוטטו בהרחבה בספרם של ליבנה ונדבה, והבאתם כאן בשלמות מרחיבה את היריעה, אך אינה מגלה פרטים רבים שלא היו ידועים עד כה.

לעומת זאת מעניין מאוד הוא יומן המסעים של אבשלום מן השנים 1911–1915, תקופה המסתיימת בעבודתו לצד אהרון אהרנסון במלחמה בארבה, וההכנות לניסיונו הראשון לעבור את הקווים של החזית ליד באר־שבע. היומן כתוב כמין דין־וחשבון נמשך והולך למורו ורבו אהרון אהרנסון, אשר בשליחותו ובשיתופו נערכים מרבית המסעות.

על עריכת הספר, בייחוד עריכת היומן, קשה להוציא משפט. מה שמצוי – מוגש בצורה מהימנה, ובליווי ביאורים, ואולם מראש נאמר שאין זה אלא מיבחר, והשאלה היא כמובן – מהו החומר שהושמט, והאם הוא מהותי ומשנה באופן מכריע את התמונה המצטיירת מאבשלום?

הנה, למשל, בספרם של ליבנה ונדבה: “ניל”י, תולדותיה של העזה מדינית" (הוצאת שוקן, 1961), מופיע קטע חשוב מאוד מיומן הסיורים של אבשלום מיום 7 בספטמבר 1911:

“אחזתני תנומה תחת הצפצפות. דומני, כי היה זה המשך חלום שחלמתי בתל־אל־קאדי. אכן, זהו היום היפה ביותר בטיולי, והבניאס הוא הנחל הנחמד ביותר שראיתי מימיי. חבל, שעל ידו שוכן קן־שרצים הנקרא בניאס… לכשייכנסו האנגלים – חובה היא להרוס את מקור הכינים הזה ולהקים את העיר בניאס, שתהיה ראויה לבניאס.” (עמ' 62).

והנה, קטע זה אינו מופיע כלל ביומן המסעים של אבשלום. אמנם מופיע התאריך, והציון – תל־אל־קאדי, אך נכתבים שם דברים אחרים, ואין סימן אפילו להשמטה. והשאלה היא אם קטע זה, החשוב להבנת יחסו הקיצוני והבלתי־מתפשר של אבשלום לערבים – הומצא על־ידי ליבנה ונדבה, או הושמט על־ידי העורך של הקובץ החדש?

על כל פנים,קטעים אחרים, קיצוניים לא פחות, בהערכתו השלילית של אבשלום כלפי הערבים והאיסלאם, מצויים בדין־וחשבון להנרייטה סאלד: “כל המכיר את האנשים הללו (הערבים), יודע אל נכון כי הם מרגישים, חושבים, שואפים אך־ורק באמצעות הבשר, שהוא מורה דרכם היחיד במוסר. הם משכינים במוחם את כל הפריצות שתעלה על הדעת והם הופכים את סדר הדברים…” (עמ' 266–267).

מבחינת הקיצוניות הזאת שונה אבשלום מן הדור של הוריו, וגם של מרבית בני־גילו בארץ. שנאה קיצונית כלפי הגלות מכאן והבוז כלפי הערבים, שבשכנותם גדל, מכאן. והמסקנה – אקטיביזם לאומי קיצוני וחסר פשרות, קרוב מאוד לאקטיביזם של “השומר”.

* “אבשלום”. כתבים ומכתבים. ערך והקדים “קווים למונוגרפיה” אהרון אמיר. הוצאת שקמונה. חיפה. 1971. 382 עמ'.

1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 12.11.1971

גיאורג פינק הוא כינויו הספרותי של קורט מינצר – סופר יהודי־גרמני שנולד ב־1870 בשלזיה, וישב שנים רבות בשווייץ. בשמו האמיתי פירסם כמה רומאנים וסיפורים, הידועים שבהם: “הנער הלבן”, ו“הדרך ציונה”. בשנת 1930 זכה להצלחה רבה מאוד ברומאן “אני רעב”, שעליו חתם בשם גיאורג פינק. בהמשך לרומאן סוציאלי זה פירסם את הרומאן “האם אבדת דרך?” – ובשווייץ פירסם רומאן “אם ובנה”, המצטיין בתיאורי העיר הצרפתית, אביניון.

האם “אני רעב” הוא רומאן אוטוביוגראפי? כלום מפני התפרצותו הווידויית שבה נכתב הספר בחר מחברו לעצמו שם חדש עם פירסומו?

יש ספרים שהזעקה העולה מהם נושאת חותם של ניסיון אישי כה מובהק, כה מר, עד שדומה כי הסופר כמעט לא השתמש בדימיונו, לא המציא דבר שלא אירע. ואם מתברר לך אחר־כך כי לסיפור אין יסוד אוטוביוגראפי, אתה מרגיש כאילו רומית. אבל קשה, קשה מאוד לרמות בכתיבת רומאן וידויי. ואם אתה מרגיש בשעת הקריאה כי הדברים אכן קרו לסופר – סימן שבאמת קרו לו.

הנה הרומאן “רעב” של קנוט המסון (הוצאת תושיה. ווארשא תרנ"ט, 1899. בתרגומו המשעשע של א. סגל, שעד היום לא הוחלף בתרגום חדש!). “רעב” הוא רומאן וידויי על רעב, אם כי הרעב כפשוטו מקבל בו גם מימד שמעבר לממשי. ואכן, המסון חי בצעירותו חיים של סופר עלום־שם ורעב.

אמנם, “אני רעב” של פינק אינו מגיע לאותה דרגת זוך של המסון, אבל הזעקה שבהם דומה, וקשה להאמין שפינק היה מוצא עוז מוסרי ווידוי לכתוב כך את “אני רעב”, אילולא היתה ילדותו דומה לזו של טדי, גיבור ספרו.

טדי קניג הוא בן לנישואי תערובת. אימו, פרדיטה לאכמן, היא בת למשפחה יהודית עשירה בשלזיה, בעיירה של שפת נהר האודר. היא התאהבה בבחור גרמני יפה־תואר, גיאורג, שעבד כפועל בטחנת־הקמח של אביה. גיאורג נשא אותה לאישה מתוך תקווה לזכות בכספה, אך המשפחה האדוקה התכחשה לבת והדירה אותה מנכסיה ומירושתה.

בדירה דלה, ברובע העניים של ברלין, סמוך לרחוב האינוואלידים, ליד בית־הנתיבות השטאטיני, גרה משפחתו של גיאורג קניג. הבן הבכור, תיאודור, הוא טדי, דומה לאם במראהו וקשור אליה בכל נימי נפשו. הוא חש עצמו יהודי, מפני שהוא שחרחר, מפני שהוא פיקח וכישרוני, מפני שהוא מכוער ומפני שהילדים קוראים לו “איציג” ואביו מחרפו בשם “זרע יהודים!”

האח והאחות הקטנים במשפחה, מארק והני, דומים לאב, הם בהירי שיער, חסרי כישרון, יפים ומושחתים. החיים של הפרולטריוון הברלינאי לפני ואחרי מלחמת־העולם הראשונה מנוולים את כל המשפחה. האב בוגד באם ומכנה אותה “שפחה יהודייה!”. הוא סובא, גונב, שולח את טדי הקטן לקבץ נדבות דווקא ברובע היהודים הרחמנים, ברחובות רוזנטלר, וינמיסטר ומינץ וברחוב הגראנדידים. מדי פעם נכלא האב בבית־האסורים, ולבסוף הוא יוצא למלחמת־העולם, ומת בה, אך לפני צאתו הוא מספיק לחלל את תומתה של בתו הקטנה, זהובת השיער והיפה, ולקבוע את גורל חייה: זונה תהיה. האם דועכת בעבודתה ככובסת, כל חייה מוקדשים לבנה הבכור, למען החזר אותו אל המעמד הבורגני שממנו נידרדרה. לבסוף, היא מתה בסרטן. האח הצעיר, מארק, נעשה פורץ ונער־שעשועים, ומבלה ימיו בבתי־הסוהר.

כל הסחי והמיאוס של החיים הללו משמשים רקע לווידיו של טדי על חייו. הספר כתוב בגוף ראשון, טדי מתבלט בכישרונותיו בבית־הספר, הוא נעשה בן־חסותה של משפחה עשירה, משפחת פאלק. שם הוא מגלה לראשונה את התרבות המעודנת, את המוסיקה, ואת האכזריות והאכזבה שבאהבה. עומדת בפני טדי האפשרות לזכות בהשכלה גבוהה, אך הוא מסרב. הוא חושש לנתק עצמו מאימו. סופו שהוא פונה לאמנות התיאטרון הזעיר, הוא נעשה משחק־יחיד בקאבארטים ברלינאיים. תוכניותיו הן על גבול הסאטירה והיגון. הוא מחבר לעצמו את מחזותיו הקצרים, מחזות־יחיד אילמים. הוא מספר על חייו באמצעות משחקו. אמנותו דומה לזו של הנווד בסרטיו האילמים של צ’רלי צ’פלין. הוא כותב את תולדות חייו. הכתיבה דומה במהותה למשחקו, והספר הנכתב הוא “אני רעב”.

כל חייו דוחות אותו הנשים ולועגות לו מפני שהוא מכוער. הוא נמוך ורזה ושחרחר, ועולמם של בהירי השיער רחוק מהישג־ידו.

“כה קשה לנו להיגמל מהפרולטריות. יש אנשים, אשר בהזדמנך עימהם – תיכף אתה רואה עצמך שוב במקומך השפל הקודם, למרות העמדה החשובה שעלה בידך לתפוס. אחד מאלה היה גם תומס פאלק. אני מימיי לא נתבטלתי בפניו של איש־הרוח, האמן, המלומד. תומס לא חונן בשום יתרונות רוחניים. הוא היה בחור חרוץ, מעשי, מפותח בגופו ובעל איברים זריזים בתכלית הזריזות. הוא לא היה בלתי אם גבר בריא ויפה, אבל הוא היה צהבהב… הוא היה מהגזע הצהוב. אולי אהבתיו פשוט מטעם זה. אפשר כי מטעם זה אהבתי פעם את אבא והתפעלתי ממארק. אני הייתי נער קטן, רזה ושחור, ואבות אימי היו יהודי הגיטו, מהם ירשתי את כישרונותיי הרוחניים, אבל מהם בא לי גם כן מבט ההכנעה: פריץ…” (שם. עמ' 211).

קנאתו של האמן באנשים המאושרים ובהירי־השיער מזכירה, כמובן, את “טוניו קרגר” (1903) לתומאס מאן. אלא שפינק אינו מתעניין באמנות כבמקצוע אזרחי אלא ברעב, בעוני, בתהום האפלה זהו של חיי הניוון ומכירת הגוף והנפש. הוא אינו נלאה לתאר את שנות המחסור והרעב של ילדותו. השיוויון בין עני לעשיר, שהביאה עימה לזמן קצר המלחמה, הסבל והניוול שבאו בעקבותיה. ואחר־כך שנות האינפלציה, כאשר תיירים הציפו את העיר, “בתי זימה צצו בקורפירסטנדאם כמו ברחוב הבאר, אדם יכול היה להרוויח דולרים ופונטים בבשרו [בגופו]. הנוער של סביבתנו יצא לגור במערב העיר. במאות מלונים חדשים, בתי־קלון ובתי־מרחץ נסתרים. נערות רחובנו התיישבו במעונות עשירים שירדו מנכסיהם. חבריי לבית־הספר, הדוקי־מעילים, משופרי־ציפורניים ומאובקי־פנים, נסעו באוטומובילים האמריקניים. אימהות התחילו מעריכות את שוויים של ילדיהן. אנחנו רעבנו…” (שם. עמ' 198–199).

ברלין של היום, הבנויה מחדש, ודאי שאינה דומה לזו שמתאר פינק בספרו: הפרולטארים היחידים הנראים עתה על מדרגות הקורפירסטנדאם הם נוודים צעירים ובוהמיים שהתאספו לשם מכל קצות העולם כדי לייצר תכשיטים זולים.

ברלין שמתאר פינק היא עיר עליזה, מעודנת, עשירה ונרקבת, אשר בבתי־הדירות הענקיים, הצפופים וחסרי־האור שבה, מתבשלים התנאים לתנועה קומונסיטית חזקה, ולנאציזם שעתיד לקטוף את פירותיה. בספרות העברית מתואר הווי דומה, אם כי מאוחר בשנים אחדות, בספרה של נעמי פרנקל “שאול ויוהנה”.

פינק עדיין אינו רואה את הנאציזם. אבל הוא רואה אימהות החולמות על חתיכת בשר בשביל יום־ראשון, ובעלים המביאים את משכורתם לבתי־המרזח. הוא מרגיש את האוויר המקולקל, הסירחון הנורא, צחנת העניים, חנויות הדגים המעושנים, האיטליזים למימכר בשר־סוסים, מבואי הראינוע הלוהטים באלפי מנורות, נהמת הגרמופונים בבתי־המרזח. הוא מסתכל בפנים החיוורים, הגסים, המטומטמים, החמדנים, המיואשים. הוא רואה את הפנים החיורים של הילדים בזרועות אימותיהם. הוא משתדל להצחיק אותם בבדיחותיו, בהצגותיו הקטנות, האילמות.

“כל זה קרוב לנפשי, ליבי פועם מהתרגשות,” הוא אומר, “אני אוהב אתכם, אחים ואחיות! גנבי־כיס וזונות –כן! גנבי־בית, בריונים וסובאים – כן! אבל אני אוהב אתכם, אני שייך אליכם, הלא אתם זקוקים למישהו, אך מה אני יכול לעשות למענכם?” (שם. עמ' 257).

הוא לא היה יכול לעשות למענם מאומה. הוא היה יהודי. אמנם יהודי רעב, אמנם “הילד הנצחי של הדלים” (שם. עמ' 259) – אבל גם הפרולטריון הכזיב.

* גיאורג פינק: “אני רעב”. רומן. תירגם י. פישמן. מהדורה שנייה. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. ברלין־תל־אביב, תרצ"א [1931]. 259 עמ'.

1925

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.1.1971

לסופר האמריקאי פרנסיס סקוט פיצג’ראלד, שנולד במינסוטה ב־1896 ומת בגיל ארבעים וארבע בהוליווד – אין כנראה מזל אצל אצל הוצאות הספרים בארץ. ספרו המפורסם “גטסבי הגדול” הופיע בתרגום רע ובהוצאת ספרי־כיס שאינה מקפידה על עריכה נאותה, ומן הסתם הלך הספר לאיבוד בים ספרי הכיס הצבעוניים, שאין כל קשר בינם לבין כתיבתו של סופר כפיצג’ראלד.

שאר הרומאנים שלו: “בצד זה של העדן” (1920), “היפים והמקוללים” (1922), “ענוג הוא הלילה” (1934) ו“הטייקון האחרון” (1941. רומאן בלתי גמור שפורסם מתוך עיזבונו) – לא הופיעו עד כה בתרגום עברי, ורק סיפור שלו, בשם “ביקור חדש בבבל”, נדפס באנתולוגיה “מספרים אמריקאיים” ב־1957.

לפי שהתפרסם בעיתונות לאחרונה, מתעוררת באמריקה תחייה בהתעניינות בסקוט פיצג’ראלד, ותרם לכך ספרו של מילטון ר. סטרֵן – “רגע הזהב – הרומאנים של סקוט פיצג’ראלד”, העוסק בעיקר בצד האוטוביוגראפי ביצירתו של פיצג’ראלד ובהשתקפויותיהם של בני משפחתו וידידיו בדמויות בספריו.

“גטסבי הגדול” יצא לאור בשנת 1925. גיבוריו – הם גיבורי “הדור האבוד” האמריקאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הללו שעזבו את ארצם לאחר המלחמה ונסעו לאירופה להסתופף בסימטאות פאריס ולהיחלץ מן המחנק האמרקאי. לאחר החלומות מרקיעי־השחקים של הנשיא וילסון, באה תקופת הסתגרנות והשחיתות של הארדי, והפוריטניות של קוליג'. נחקק חוק ה“יובש”, איסור מכירת משקאות חריפים, והשחיתות וההברחות פרחו ועלו, ותוך ארבע שנים, ב־1929, עתידה לבוא התמוטטות הבורסה בניו־יורק, ועימה המשבר הגדול, בו נהרסו רבבות בני־אדם ממעמדם, ובהם גם פיצג’ראלד.

זוהי תקופת שנות העשרים, תקופת הג’אז וההוללויות, הגאנגסטרים הגדולים, החשיש, האופיום, והמשתאות הליליים. כיום היא חוזרת לאופנה במלבושיה ובסרטים ואולם מה שנראה כיום כחלום־געגוע היה בשעתו מציאות אכזרית של אשליות מנופצות ואי־נחת חברתית. אירופה, ובייחוד פאריס, קרצו כאי של חופש וכאבן־שואבת לבוהימה.

גטסבי הגדול הוא דמות, שהמלחמה יצרה אותה והמציאות שלאחר המלחמה כילתה אותה. פיצג’ראלד עצמו סבל משתי אכזבות מרות בנעוריו – הוא למד בפרינסטון, אבל לא נמצא ראוי להשתתף בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה. גוייס, אבל לא נשלח למלחמה שמעבר־לים.

שני גיבורי ספרו, המסופר בגוף ראשון – הם כנראה מה שפיצג’ראלד חפץ להיות ולא נעשה. תום ביוכנאן, בן עשירים, אחד משחקני הכדורגל הגדולים ששיחקו בניו־הייבן, ושחקן פולו, ולעומתו – גטסבי הגדול, ג’אי גטסבי, שהוא נער חסר־השכלה, כמעט נווד, בשם ג’יימס גץ, אשר מזלו היקרה אותו לספינת־טיול של מיליונר מכרות־כסף, הרפתקן קשיש בשם דן קודי.

המלחמה מעלה את הבחור הצעיר – עתה בשמו החדש, גטסבי – במעלות הקצונה. הוא מגיע לחוגים חברתיים שלא היה מעז לראות עצמו קודם בחברתם, מתאהב ב“בחורה טובה” ועשירה, דייזי, אולם – “הוא ידע שהוא מצוי בביתה של דייזי תודות לאי־הבנה עצומה. יהיה עתידו כג’אי גטסבי מפואר כפי שיהיה, לעת עתה לא היה אלא צעיר חסר־פרוטה, אדם ללא עבר, וכל רגע יכול מישהו לקרוע מכתפיו את מעיל־הנראה־ואינו־נראה אשר לבש, מדי הצבא שלו.” (עמ' 148).

גטסבי נשלח לאירופה, מצטיין בקרבות באַרגון ועולה בדרגה, ולאחר שביתת הנשק הוא נשלח לכמה חודשים לאוכספורד. בינתיים מתחתנת דייזי עם תום ביוכנאן, שהוא איש ממעמדה. גטסבי חוזר, קצין צעיר, מכובד, בדימוס, שחזהו מכוסה עיטורי־קרב והוא עצמו חסר פרוטה ורעב ללחם.

עתה הוא נופל בידי נוכל יהודי בשם מאיר וולפסהיים, המשתמש בשמו המכובד של גטסבי כדי לארגן רשת של מכירת כוהל בלתי־מזוקק בקמעונות בבתי־מרקחת, ושאר עסקי מסחר והונאה של העולם התחתון המאורגן. מראית העין מחייבת, שגטסבי יחיה וייראה בהידור ובעושר, כיורש־מיליונים צעיר ומסתורי, אשר מיטב החברה הניו־יורקית הגבוהה מבלה במסיבותיו. אולם נקודה אחת של אמת ויושר מלווה את כל חייו של גטסבי, והיא אהבתו לדייזי, ושאיפתו להחזיר את הגלגל לאחור, לקחתה מבעלה, ולהתחיל לחיות את חייו האמיתיים מאותה נקודה שבה הופסקו כאשר נשלח לאירופה בימי המלחמה.

את כל הפרטים הללו על אודות גטסבי מספר לנו פיצג’ראלד למקוטעין, כספר על ידיד עשיר ומסתורי.

חיי השכרות וההוללות של פיצג’ראלד עצמו, והערצתו לחיי המותרות של המיליארדרים שבא בחברתם, משמשים מן הסתם רקע לסיפורו. ראשיתו של הסיפור היא חלשה, כי הוא טובע בפרטים מייגעים ובתיאורים של חיי מותרות חברתיים, שנראים כלקוחים מכל ספר אחר המתאר חיים ממין אלו. ואולם לאט־לאט הולכת ומשתלטת על הספר דמותו של גטסבי, אהבתו, ביישנותו, עקשנותו, חייו הכפולים וחידת עברו. עד שסופו של הרומאן מסתיים באקורדים גבוהים וחגיגיים – כישלונו להחזיר אליו את דייזי, הסתבכותו בתאונת דרכים באשמתה, ואותה מידה של אצילות שהוא נוהג בה עד לסוף, בקחתו על עצמו את האשמה ובהביאו בכך במו ידיו את מותו.

ומי שמנצח אותו, כמובן, באפס־יד, הוא הזוג המשועמם והבוגדני, תום ודייזי ביוכנאן, “כי הם נהנו למעוך ולנפץ חפצים ואנשים, ולסגת, לאחר מכן, אל תוך ממונם או אל תוך חוסר האיכפתיות העצום שלהם, או לתוך מה שהחזיק את הקשר שביניהם שלם, בעוד אנשים אחרים נאלצו לנקות את הנזק שלהם.” (עמ' 175).

גטסבי הוא מי שעלה מן האין ונעשה למראית־עין־זוהרת פעמיים בימי חייו – בקצונתו במלחמה וב“מיליונריוּת” שלו בשירות מבריחי־המשקאות. בשתי הפעמים הוא היה יציר החברה, שעשתה אותו למה שרצה להיות אך מבלי לתת לו את הכלים ההכרחיים של מוצא משפחי, חינוך מכובד, ממון ושייכות חברתית – שיאפשרו לו לממש את החלום שנגע בו בקצות אצבעותיו. את כל גלגוליו קיבל על עצמו בקור רוח סטואי, כי כל הלהט הפנימי שבו הצטמצם, באופן סהרורי, באופן האחד של מתן ממשות ואישור לחלומותיו ולמעמדו הבדוי – בהגשמת אהבתו. ושוב אין אתה יודע אם תשוקה זו היא פועל־יוצא מתשוקתו לגדולות, או שכל השאר לא נחשב בעיניו לבד מאהבתו.

סופו מוכיח שהיה רומנטיקון ללא תקנה, ואולי סמל לדור שלם שהוכה בתקוות ורומה במציאות:

"גטסבי האמין באור הירוק, בעתיד גדוש־ההילולות המתרחק והולך מאיתנו, שנה אחר שנה. העתיד נמלט מידינו, אך אין דבר: מחר נרוץ מהר יותר, נושיט את זרועותינו הרחק יותר… עד שבוקר יפה אחד…

“כך אנחנו ממשיכים להיאבק, בעוד סירותינו שטות נגד הזרם, ונישאים ללא הרף אל תוך העבר.”

כך מסיים פיצג’ראלד את ספרו.

* סקוט פיצג’ראלד: גטסבי הגדול. עברית: מנחם בן־אשר. הוצאת “מצפן”, תל־אביב (ללא ציון השנה) 176 עמ'.

עברית: 1957

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.2.1972

“יראתי פן אחוש עצמי זר במקום ההוא; יראתי גם פן אחוש עצמי שם כבתוך שלי.” (עמ' 11) – זו המחשבה שהעסיקה את הסופר היהודי־הצרפתי הנודע אדמונד פלג (נולד ב־1874 בשוויץ הצרפתית, חי מנעוריו בפאריס ונפטר ב־1963), לפני ביקורו הראשון בארץ־ישראל המנדאטורית, באביב 1931.

ואכן, בסימנה של כפילות זו עומד כל המסע, אשר עליו הוא מספר בספרו. העניין שעשוי הקורא הישראלי למצוא ב“ארץ־ישראל שלי” נובע דווקא מהיותו כמין צילום מקיף, פרי התרשמות ראשונה, של ארץ־ישראל לפני יותר מארבעים שנה. מי שמתרפק על קריאת ספרים ישנים, ובייחוד מן העבר הארץ־ישראלי, רק משום הנוסטאלגיה שבדבר, עשוי להפיק מכך, במקרה הטוב ביותר, חומר לכמה רשימות רגשניות בעיתונים. אך הקריאה בספרי דורות קודמים, בייחוד אלה שקשורים בארץ־ישראל, מטרתה לא רק ההנאה שבקריאה, אלא בעיקר ההתחקות על שורשים. זו אינה בריחה מן ההווה אלא סלידה מן השטחיות הנילווית לעיתים אל העיסוק בהווה ובעבר הקרוב בלבד.

את דרכו באונייה עושה פלג בחברת שאגאל וביאליק. פלג יורד מן האונייה באלכסנדריה ומטייל ימים אחדים במצרים. ליד הפירמידות הוא פוגש את ויצמן, שאומר לו: “מכוח איזה מעשה־ניסים יכלו משה, וספר־התורה, והאלוהים שאינו נראה, להיוולד בארץ זו של החומר, האלימות ועבודת הכוכבים? מאז היכרתי את מצרים, מיטיב אני להבין מפני־מה בזים לנו. שום דבר תחת השמש לא היה גדול ממנה! והנה הגדולה הזאת היתה מאפע, ואילו אנחנו עודנו כאן.” (עמ' 26).

פלג מגיע לירושלים. עקבות המאורעות של 1929, השחיטה בחברון, עדיין ניכרים בשיחות חבריו ובמשולש היחסים: יהודים, ערבים ובריטים. הוא משוחח עם אנשים בעלי עמדות שונות, אדווין סמואל מטייל עימו בעיר העתיקה ובסביבותיה ואומר לו:

“האם מתחיל אתה להבין מפני־מה יעשו היהודים שלום עם הערבים? אומרים לערבים שיפציצו את מסגדם. היש ברצונך להפציץ אותו? השלום הזה ביניהם הוא חלומי, חלום כולנו, ליגה הוקמה ושמה ‘ברית־שלום’. עוד אחזור לדבר אליך על־אודותיה. מגנס, נשיא האוניברסיטה, מעוניין בה, וכן גם איינשטיין, ועוד רבים. בארץ הזאת חייבות שתי תרבויות־אחיות לקשור קשרי־אחווה ביניהן…” (עמ' 47).

ואילו משורר עברי צעיר, מן הרוויזיוניסטים, לוקח אותו אל הכותל המערבי ואומר: “האופורטוניזם של מנהיגינו הביא עלינו שואה. צריך היה לדרוש את הגשמת המאנדאט, עלייה המונית, לנשל את הערבים ולהעבירם למקום אחר, ולהחזירנו בכל אמצעים אל האדמה שהיא שלנו.” (עמ' 50).

בין כל העמדות הללו עושה פלג את דרכו, מנסה להבין, מקשה קושיות, ומהרהר בינו לבין עצמו, הוא, שבא לארץ כדי להבין את ישו ולהתחקות על עקבותיו, מגלה בקירבו הרגשת אשמה כבדה, אשמתו של יהודי צרפתי, לא־ציוני, למול מפעלם של יהודים בארץ. והוא מלא התפעלות מאותה גישה ארץ־ישראלית של “אף־על־פי־כן”, זו שמתעלמת מקשיים אמיתיים ומדומים ומקדשת את העשייה.

את ליל הסדר הוא מבלה בבית יהודי בירושלים. “בקצהו השני של השולחן מדברים היו על העיר היהודית החדשה הזאת, הנבנית והולכת מחוץ לחומות, חצובה מאבן־יהודה שעינה כעור פנים הענוג של פעוטות. התפעלו מן ההרמוניה הטבעית הקיימת, כמדומה, בין סגנון האדריכלות הערבי לסגנון המודרני ביותר שלנו. ניתחו את הקנטטה הנהדרת של ארנסט בלוך, שזכינו לשומעה בקונצרט קאמרי למחרת בואנו לכאן, ולא נשכחו גם הפכים הקטנים של הרכילות הירושלמית.” (עמ' 73–71).

אבל לאחר ביקור אצל מלומד דומיניקני, צרפתי שאינו חשוד על אהבת ישראל: “איזה אוויר־מולדת נשמנו, הרחק מהעוויות ומחיתוך־דיבורים של יהודים! מעולם לא חשתי עצמי שונה יותר מנזיר; אבל איזו צרפתית דיבר הנזיר הזה ומה קרוב היה אלינו, לכאורה הצרפתי הזה!” (עמ' 81).

תל־אביב מכה את פְלֵג בהלם מסוג אחר. “נרחיב את תל־אביב עד החוף,” אומר לו דיזנגוף, “לא יהיה עוד חול!” – “לא יהיה עוד חול…” מהרהר פלג, “בעל כורחי זכרתי את יער דאנסיניין של מקבת, היער שעציו צועדים, ודימיינתי לראות את העיר גחה מתוך החול, עולה־צועדת בעקבות ראש־העיר! ודומה היה כאילו החול הזה מתערב בחול המידבר, שלפני 3000 שנה עברוהו העברים בצאתם מעבדות לחירות! כלום לא אותה עבדות טראגית הניחו אחריהם כה רבים מן הבאים הלום?” (עמ' 86).

מדהימה אותו העובדה שלראשונה בחייו הוא מצוי בעיר שכולה יהודים. “לא תשמע פה מילה נגד יהודים.¹ אך בעצם מעולם לא שמעתי דברי שימצה על יהודים במעמדי, אף לא חשבתי כלל שאני חושש לכך. איזו תגלית! אי־שם בתוכי פנימה היה פחד זה מקנן במעורפל תמיד. תל־אביב שיחררה אותי ממנו פתאום!” (עמ' 87).

עם הצייר ראובן רובין הוא מטייל בחולות, בפרדסו החדש. “עליך לטעת פרדס, פלג,” אומר לו הצייר, “תיטע יער, תיטע משהו. הרי זה מצמיד אותך אל הקרקע.” – ופלג מהרהר: “אהה, היצמד אל הקרקע, להתמזג עם האדמה, לאהוב את האדמה כדרך שעץ אוהבה!” (עמ' 98).

גם אכזבה נכונה לו בתל־אביב. מדוע שאגאל מוצא בה בנקל כל־כך את מקומו? “בקלות המדהימה אותי השתלט על תל־אביב כמו גם על ירושלים. הוא דר בביתו של ראש־העיר, כל הרכילות נהירה לו, בכל מקום הוא מוזמן לארוחות צהריים וערב.” (עמ' 117–118). שאגאל מצליח בכל מקום בכוח החיוניות העממית, היהודית־רוסית שלו, ואילו בו, בפלג, אולי רואים רוסים אלה, ביאליק ודיזנגוף, רק את הנוכרי, הצרפתי?

וההכרה המכאיבה ביותר באה בנשף שעורכים לכבודו ולכבוד שאגאל ופטאי. ביאליק מדבר בשבחו של שאגאל. אביגדור המאירי מקלס את פטאי. ד"ר חיים הררי מדבר על פלג. ומתוך דבריו של הררי, ודברי השאר, מרגיש פלג את כל תלישותו. הוא, שמביא בספריו את רוח היהדות אל עולם הספרות הצרפתית, הריהו כאן רק בבחינת תופעה: צרפתי הבוחר ביהדות כנושא ספרותי. המספר לגויים על מורשת רוחנית שכאן היא נחשבת למובנת מאליה ואין צורך לגלותה מחדש לאיש. והוא מתמרד במחשבותיו. למה דיבור זה של רגשי נוחם? הכה כבדה אשמתי? האם היהודים־לחצאים, הפזורים ברחבי תבל, מעניינים פחות מן המכונים “יהודים במאה אחוז” הגרים בארץ־ישראל? דרוש אומץ כדי לשאת עפר אל הסלעים ולהפריח שוב ארץ נשמה אחרי אלפיים שנה, אך כלום אין אדם צריך אומץ גם כדי לשאת ולסבול רדיפות בשל נאמנותו לאבותיו ולאלוהיו?

“ואם מתוך שנידמה יותר מדי לאחרים סופנו שניעלם, כלום אין בכך מן הנעלה אם האהבה (לצרפת) מגיעה עד כדי ביטול העצמיות? האם יהודים אלה שבציון מיטיבים להבין את תעודת ישראל יותר ממני? מי יוכיח לי זאת? העם הזה המיוחד, המיוחד בתולדותיו וביגונותיו, שנדד בין כל עמי הארצות, האם בסוף נדודיו המופלאים ישוב, מקץ עשרים מאות־שנה, למקום שממנו יצא, יהיה לגוי ככל הגויים וקטן מכולם!? והאם בדרך כך יגשים את הרזים הקשורים בשמו? וכלום בדרך כך יהיה לברכה לכל משפחות האדמה? היש צורך בעוד אומה אחת? או שמא מוטב יהיה לשמר, בפזוריה הברוכים, את האומה היחידה שבעצם פיזורה תוכל לאחד את כל היתר?” (עמ' 122–123).

יש ב“אני מאמין” זה של פלג כל הפרובלמאטיות אשר ביחסינו עם יהדות המערב כיום.

בדגניה הוא פוגש באירמה זינגר, אשר את אגדותיה היפות קרא. למראה ההתיישבות היהודית בעמק־הירדן עולים בדעתו פסוקים מן הברית־החדשה: “הביאו אליי את התינוקות. אל תאספו לכם אוצרות על פני האדמה. ברוכים העניים. ברוכים הרעבים והצמאים לצדק. ברוכים עושי השלום.”

בדבריו אלה של ישו מוצא פלג את רוחו האמיתית של הנוצרי, אשר לשווא חיפשהּ בכנסיות בירושלים ובנצרת. “כן, היהודים (בגולה) הם האשמים. ואני – אני אשמתי עימהם.” (עמ' 161), והוא חוזר ומתנחם על חטא התעלמותו, והתעלמותם של הוגים יהודיים רחבים, ממפעלה של הציונות.

את ספרו הקדיש פלג “לנכדי, שלא נולד עדיין.” עם הנכד שלא נולד הוא משוחח מעל דפי הספר, ועימו הוא עורך את חשבון הנפש היהודי המשותף.

שני בנים היו לו לפלג. הראשון התגייס עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנדב כטוראי לפעולות מסוכנות בחזית ונהרג ביוני 1940. כחצי שנה קודם־לכן התאבד הבן השני, דניאל, בן עשרים ושש, שהיה סופר מבטיח, כפי שמעידים יומניו שהתפרסמו בספר.

נכדו של פלג לא נולד.

* הספר “ארץ ישראל שלי” לאדמונד פלג תורגם מצרפתית בידי אהרן אמיר והופיע בהוצאת “עם הספר”, תל־אביב, 1957. [לא מצויינת שנת הופעת הספר במקורו בצרפתית, אבל היא כמובן אחרי שנת 1931, שהיתה שנת ביקורו הראשון בארץ].

עברית: 1940

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.7.1973

בשנת 1940, בעצם הימים הקודרים של מלחמת־העולם השנייה, החלה להופיע בארץ, מחודש אוקטובר, סדרת ספרי־כיס “רימון”, במתכונת אחידה של שער כחול־כהה, שם הספר מודפס במלבן לבן, ולמטה – רימון שחור בתוך עיגול לבן. לספרים נקבע מחיר נמוך שכמוהו לא היה עדיין: 60 מיל לספר, כלומר שש אגורות [או שישה גרוש של אז כאשר בלירה היו 100 גרושים ובגרוש היה חור]. ואם ניקח בחשבון כי מחירו של ספר־כיס חדש כיום [1973] הוא כשש לירות, יתברר לנו כי במשך שלושים ושלוש שנים השנים האחרונות עלה מחיר הספרים, או ירד ערך הכסף, פי מאה לערך.

בסידרה זו הופיעו “וידוי של חצות” לז’ורז' דיהמל, “פטר קמנצינד” להרמן הסה, “גשר סן לואיס ריי” לתורנטון ויילדר ו“שיחות עם היטלר” להרמן ראושנינג. המשותף לכל הספרים הללו הוא שאף אחד מהם לא הופיע מאז במהדורה חדשה בעברית.

הספר השלישי בסידרה זו היה “רחוב החתול הצד־דגים” מאת הסופרת יוֹלן פלדש, כניראה הונגרית במוצאה, ששפת כתיבתה צרפתית, בסיגנון תירגומו המיוחד של א. א. קבק.

“רחוב החתול הצד־דגים רוחבו שתי פסיעות ואורכו שלושים, אבל בפאריס אתה מוצא מיני סימטאות מוזרות כאלו, גדולות כזנב הלטאה, ולאו דווקא בפרברי העיר, אלא במרכזה. רחוב החתול הצד־דגים יוצא אל הסינה ומקשר את הרציף סן־מישל עם הרחוב הישט הקטן וההומה מאוד. בצאתך אל הרציף, אתה רואה מימינך את שני מגדליה הגמלוניים של כנסיית נוטר־דאם וחרטומי המרזבים, ומשמאלך את כותל בית־הפקודות של המשטרה.” (עמ' 12).

בשנת 1920 קובעת מישכנה ברחוב זה משפחת ברבס מהונגריה: האב, האם ושלושת ילדיהם, אנה, י’ני וקלרי. המצב הכלכלי הקשה בארץ־מולדתם מעוררם לנסות את מזלם בניכר. תקופה של כחמש־עשרה שנה מתוארת ברומאן, עד 1935 בקירוב. פאריס משמשת באותן שנים עיר־מקלט למהגרים מארצות שונות: רוסיה, ספרד, פינלאנד, איטליה, ליטא, ולבסוף גם גרמניה. גלריה של טיפוסים משכבות חברתיות שונות: נסיכים, מיניסטרים, פרופסורים, בנקאים, פועלים, רמאים, נוכלים… ברחו אחרי מלחמת־העולם ממולדתם, אם בשל חוסר־עבודה, או משום שלא יכלו או לא רצו לכוון את דיעותיהם אל דפוסי המחשבה החדשים של הממשלה המהפכנית, והמשותף לכולם הוא שנעקרו מארץ־מולדתם, ובאדמת הניכר אינם מכים שורשים ואינם נקלטים. ראשית, מפני שמנוגעים הם כולם במחלה האחת, הגעגועים אל המולדת. ושנית, מפני שכל זעזוע פוליטי קל עלול להרוס את קיומם בניכר ולבטל את זכות ישיבתם שם.

מורושקה של הזז ב“חבית עכורה” טוען כנגד הגויים: “גלות הם חסרים, לא רבולוציות ולא אינטרנאציונאליזם ולא חבר־הלאומים, אלא גלות שתצרפם ותטהרם ותלמדם דעת לראות ולהבין מהו עולם ומהו אדם ומה חיי אדם ומה אהבת הבריות ורחמים על הבריות ומה אמת וצדק ויושר… לא, אין להם תקנה, אלא עד שיירדו בגלות!” (“אבנים רותחות”, עמ' 165).

ובאמת רגילים אנו לזווג גלות ליהדות, כאילו אין גלות אלא זו שלנו. ולכן יש עניין בספרה של יולן פלדש, שאין בו שום נגיעה לחיי יהודים ועם־זאת היא מיטיבה לתאר בו כמין אינטרנאציונל של מהגרים בפאריס. הגלות מקרבת יריבים על־פי השקפת עולמם, ונוצרת ידידות נוגעת־ללב בין הרוסי הלבן, הבנקאי לשעבר, ברדישינוב, ובין הסוציאליסט הליטאי ליוו. מחלת הגעגועים למולדת, התבדות התקווה לחזור, גורמות להיווצרות מנטאליות דומה, דמוקראטית – הבדלי מעמדות מיטשטשים בין הגולים, הוויכוחים הרעיוניים נעשים מופשטים לגמרי, ללא מרירות ואיבה. וההתנכרות של החברה הצרפתית מביאה לגילויים של אחווה בין אנשים, שככל שזרותם לצרפת רבה יותר, כך הם חשים קירבה רבה יותר איש אל רעהו.

אחד הקטעים היפים בספר, אשר מלמד גם על טיב כתיבתה של פלדש, הוא תיאור הלווייתו של וסיא, גולה רוסי שנהרג בתאונת־דרכים בעת עבודתו כנהג־מונית בפאריס:

"הכול נעשה כאן כמו שם ברוסיה: המת יצא אל דרכו האחרונה מתוך הבית שבו היה דר. בא הכומר הרוסי ועולה לשאת תפילה על הארון. הרוסים בחולצות לבנות מתייצבים משני צידי המדרגות, ונרות גדולים בידיהם. לוא ילד קטן מבקש לעבור בין שני טורי האנשים האלה – הוא מתקשה מאוד, ואילו דרך שם יוצרכו להוריד את הארון! למן הדיוטה הראשונה ועד הרביעית מתנשא הטור הכפול של החולצות הלבנות המוארות על־ידי להבות הנרות, והזימרה העצובה והמלאה חרדת־קודש של פרק מספר תהילים ממלאת את האוויר.

"התהלוכה מתחילה מלמעלה, הכומר פוסע בראש, אחריו באים ארבעה אנשים בחולצות לבנות שנושאים את הארון השחור, הרי זו עבודה לא נוחה עד להבהיל. כל אחד מסייע בידו הפנוייה מן הנר הדולק בשלהבת כתומה… הגברים מסייעים ובוכים. הם בוכים ומזמרים. הארון צף מעל לשטף החולצות הלבנות, ארון שחור וכבד שאין עליו שם. מאחוריו מצטופף הקהל, והוא הולך ורב, הולך ורב.

"שעה שלמה הם יורדים והולכים עד שמורידים את הארון לדיוטה התחתונה, שם תופש ברדישינוב את מקומו של טוכשבסקי. שני הנושאים האחרים מתחלפים אף הם. רק פיודור לבדו אינו מרפה את ידו מקרן הארון, הוא מזמר, והוא מנענע ראשו כשבא מי להציע לפניו את עזרתו.

“וכך עובר ארונו של וסיא ברחובות פאריס, והצרפתים מתעכבים על שפת המדרכות, מפני שאינם רגילים לראות לוויית־מתים של רוסים. החברה שלחה מרכבת־לווייה, אבל ארבעת הנושאים לא רצו לפרוש ממשאם. הם נושאים את הארון על כתפיהם. מאחוריהם מצטופפות החולצות הלבנות לאור הנרות הגדולים הדולקים, אחריהם באים האחרים, הדיירים, בני ארצות־הנכר. אחרי מאה מטר, ברדישינוב נושם בכבדות ורגליו כושלות, הוא אינו יכול לשאת עוד. ברבס בא וממלא מקומו, והזימרה אינה פוסקת, היא מתנשאת ורוחפת מעל למראה השגור, השכיח, של רחובות פאריס.” (עמ' 80–81).

וסיא היה אהוב־ליבה הראשון, והיחיד, של אנה, הבת הבכורה למשפחת ברבס. קורות חייה מאז מותו: קשריה עם אישטוון, הנוכל ההונגרי הצעיר, עם גונתר, הפרופסור־הפליט הגרמני, ועם פיודור, חברו של וסיא – כל אלה, על רקע סביבה אנושית מענינת ומיוחדת, הם שמהווים את עיקרו של הספר. רק הבת הצעירה, קלרי, עתידה להיטמע בחברה הצרפתית, וזאת משום שבאה צעירה מאוד וכל חינוכה היה בצרפת. ואילו שאר בני המשפחה וידידיהם מבין הגולים, חלקם מתפזרים, “אחד או שניים תוקעים אוהליהם על אדמת ניכר. והאחרים? הם הולכים וכלים מעט־מעט ועקבותיהם לא נודעו.” (עמ' 263, סוף הסיפור).

*

כאשר חיפשתי לשווא באנציקלופדיה ישנה לספרות ישראלית וכללית, שיצאה לאור בהוצאת “מצפה”, תל־אביב, ב־1943, בעריכת ברוך קרופניק (קרוא), אחר פרטים על יולן פלדש, נתקלתי בשמו של פובליציסט וסופר תורכי בשם ריפקי פליח, שנולד ב־1893, והיה עורכו של כתב־העת הרשמי למחצה, “אולוס”, שהופיע באנקרה.

ריפקי, כך מסופר, היה במלחמת־העולם הראשונה מזכירו של ג’מאל פחה, המצביא והמדינאי התורכי הנודע, בארץ־ישראל. ריפקי חיבר ספרי מסע וזיכרונות, ביניהם “זיתין דאגי” (הר הזיתים), שחלק ממנו מוקדש לארץ־ישראל. לערבים הוא מתייחס בשלילה, והוא משבח את המושבות העבריות ומתאר אותן כ“יערות תפוחי־זהב”. מעניין אם מצוי ספרו בידי אחד החוקרים, ודומה שכדאי היה לתרגם מסמך נדיר זה, המתאר את ארץ־ישראל באותה תקופה מנקודת־מבט של מזכירו של ג’מאל פחה, מה גם שג’מאל פחה לא נטה כידוע חסד רב ליישוב העברי בארץ.

* יולן פלדש: “רחוב החתול הצד־דגים”. רומאן. ספריית “רימון”, הוצאת “מסדה” תל־אביב בסיוע מוסד ביאליק. תירגם מצרפתית: א. א. קבק. כסלו תש“א, דצמבר 1940. 263 עמ'. המחיר 60 מא”י.

*

הד"ר מינה ליפשיץ, מתל־אביב, כותבת לי, כי אחרי שקראה את רשימתי על “רחוב החתול הצד־דגים” (“הארץ”, 20.7.1973) – ראתה להוסיף פרטים על המחברת, שמצאה במהדורת “מאראבו” הבלגית: יולנדה פלדס נולדה בכפר קטן בהונגריה (ב־1903) וגודלה בבודפסט. למדה באונברסיטה של וינה עד שהתאהבה בבן־גילה ויצאה עימו לפאריס. הם נישאו בפאריס, שלא בהסכמת הוריהם. כדי לממן את לימודיה הלכה יולנדה פלדס לעבוד בבית־חרושת. התרועעה עם פליטים פוליטיים, ובניסיונותיה השונים הכירה צד לא־נודע בחיי פאריס. מתחילת דרכה הספרותית נחלה הצלחות מעודדות. הרומאן הראשון שלה, “מבוא לאהבה”, קיבל פרס בתחרות ספרותית. “רחוב החתול הצד־דגים” עשה את יולנדה פלדס למחברת מפורסמת. לאחר שהרבתה לנסוע בעולם, התיישבה באנגליה, וכתבה שם שני רומאנים באנגלית, שאף עובדו לסרטים בהוליווד.

מ. כרמי מראשון לציון מוסיף במכתבו באותו עניין, כי ככל הידוע לו, יולנדה פלדס היא יהודייה, ילידת הונגריה, שהיגרה לצרפת מסיבות פוליטיות. היא היתה חברה במפלגה הסוציאל־דימוקראטית המתונה של גרפ. המהדורה ההונגרית של הספר נמכרה תקופה מסויימת במחתרת, בארץ־הולדתה של הסופרת. הספר זכה בפרס ספרותי חשוב ב־1936.

תעלומה: בחיפוש בגוגל בשנת 2019 מצאנו כי אישה בשם יולנדה פלדש, בת מנשה, נולדה בהונגריה ב־01/01/1900, עלתה לארץ ב־1964, ונפטרה בכ“ו בתמוז תש”מ, 10/07/1980, בת 81 בפטירתה, ונקברה בבית העלמין הדרום (חולון בת ים).

מעניין אם מדובר באותה אישה?

עברית: 1966

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 9.5.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

זה זמן רב חיפשתי בספריה העירונית את “מאדאם בובארי” ולא מצאתי. סבור הייתי שהספר אזל, והנה צץ ועלה לפניי לפני ימים אחדים על המדף, והוא תירגומה של דבורה בארון, ובהוצאת ספריית פועלים.

כאשר אמרתי לספרנית שהרבה זמן אני מחפש אחר הכרך, העירה: “כן, התלמידים צריכים אותו לקריאה בבית־ספר, תחזיר אותו בבקשה בהקדם.” והוסיפה בחיוך, “לפני ימים אחדים החזירה נערה אחת את הספר ואמרה, ‘אולי אפשר לקבל איזה ספר טוב לקרוא? לא כמו מאדאם בובארי?’”

מה אוסיף ומה אומר? כאשר סיימתי עתה את קריאת הספר הרגשתי בדיוק כאותה נערה. קשה היה לי להבין כיצד כבש לו הספר מקום נכבד בספרות העולמית. אמנם, אין לדון על קריאת ספר בתירגומו לגבי ערכו במקורו, מה עוד שהספר מתורגם באופן הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. ושערוריה היא שהוצאת ספרים ציבורית מוציאה ב־1966 מהדורה חמישית של תרגום עתיק, שנעשה כנראה לפני עשרות שנים, ומבלי לטרוח כלל לערכו מחדש!

התרגום מלא אנאכרוניזמים של תעתיק משפות זרות לעברית, מילים שכבר אינן נהוגות כיום, חפצים שנמצאו להם שמות הולמים יותר בעברית. צורות ריבוי וסגנון שאף שאולי הן נכונות מבחינת הדקדוק הינה היום תיראנה בעיני הקורא כסתם שגיאות. העתיקות הזו, שנסוך עליה יובש לשוני, חגיגיות שאינה במקומה, וצורות משפט ותחביר המקשות על הבנת עניינים פשוטים ביותר – אין בה קסם כמו שיש לתירגומיהם הישנים של פסח גינצבורג או ש. הרברג, שנעשו ליצירות חדשות בשפה העברית והתגברו על מגבלות התקופה והשפה.

אין מקרהו של “מאדאם בובארי” שונה משל ספרים רבים אחרים מספרות העולם. פעם אחת תורגמו לעברית באופן גרוע, והרי זו “בכייה לדורות”. צריכות כנראה לעבור כמאה שנה עד שיימלך מישהו בדעתו לתרגם את הספר מחדש, כי בינתיים אין התרגומים הישנים הגרועים מפריעים כנראה למורים ומפקחים, המכניסים אותם לתוכנית הלימודים ומחייבים את הילדים, שלא חטאו במאום, לקרוא בהם ולסבול.

לאמיתו של דבר, גם בין המתרגמים העושים במלאכה כיום ישנם כמה שהם מועדים לקלקול ספר, יש מהם ששפתם חסרת כל סגנון ואחידות, ויש אחרים, משוגעי שפה חסרי פורקן, המזווגים במסתרים את יצרי החדשנות שלהם, שלא באו על סיפוקם – עם הספר האומלל, ומוציאים לאור העולם כמין ממזר לשוני, בן בלי שפה ובלי תקופה.

אך נחזור לאמה בובארי. האם רק מפני התרגום הגרוע לא נתפסתי כלל בשעת הקריאה לדמות משעממת וחסרת נשמה זו, עד אשר רק מותה, שלא נגע אל ליבי, הביא לי פורקן הקלה כאשר בישר את סופו של הספר?

אמנם לא למותה פיללתי, כה תוקפנית הצטיירה כל הזמן בעיניי עד שהיתה לי הרגשה כי סופה שהיא הורגת מישהו ממאהביה, או את בעלה, נאסרת ועומדת למשפט, עם מישהו משותפיה לפשע. אך אבוי, גם שמץ מכל זה לא קרה!

לו לפחות היתה הגברת בובארי בעצמה מספרת על הקורות איתה, ורווח לו, לקורא. היה אז בכך משהו מסגנון העדוּת, מצורת הסיפור בגוף ראשון, מדרך בניית עולם סגור, מציאות הרמטית של דמות אחת, מתייסרת וחוטאת, אשר נוסח הווידוי והחישוף שבסיפורה כובש ומשכנע בחד־פעמיותו. זכרתי במשך הקריאה את אימרתו של פלובר: “מאדאם בובארי זה אני!” וממש נתבקש לומר לו, אם רק אפשר היה – “אם זה אתה, אז מדוע לא כתבת כך את הספר?”

החלפת זוויות הסיפור בספר הזה אינה מחזקת את המיבנה שלו, אלא יוצרת מדי פעם הרגשה של קוצר יד הסופר (היודע כל) – לבנות פינה רגשית אחת ויחידה. קטעי הפארודיה על דמויות צדדיות, בנות התקופה, הם מייגעים. הפרק המפורסם בו מתעלסת אמה בובארי בזרועות מאהבה בקומה השנייה של בניין העירייה בעוד למטה בכיכר נושאים נאומים לרגל הוועידה החקלאית, וקטעים מהם נשמעים מבעד לחלון וכך גם נכתבים לסירוגין בדף הספר, בתוך שיחת הנאהבים – מה נאמר ומה נדבר, כל מעשה המרכבה הזה מייגע, מונוטוני ובולט לעין כחוטי התפרים בבגד שעשה חייט לא מנוסה.

אמה בובארי אינה יכולה לאהוב את מה שנמצא בסביבתה, אלא כדון־קישוט היא מושפעת מרומאנים גרועים של תקופתה ורוצה לחיות את חייה על פיהם. הזוהר החיצוני המדומה כובש אותה. דומה לעיתים שכל הספר הוא פארודיה לא שנונה השמה ללעג לא רק את הרוקח הומה, בעל הנטיות ה“מדעיות”, ואת הרומאנים שהיטעו את נפשה של אמה בובארי, אלא גם אותה עצמה, המתנהגת על פיהם. אך שלא כדון־קישוט, אין דמותה של אמה בובארי מתגברת על הפארודיה של חייה, והיא נשארת רתוקה לאותה שטחיות של רגשות: בעלה אינו בעל, ילדתה אינה ילדה, שני מאהביה ריקים ופוחזים, ומותה חסר טעם כשם שחסרי משמעות חלפו ועברו חייה. אפילו לפאריס לא הגיעה, אך גם קרתנית אמיתית לא היתה. גם הסיבות למותה אינן משכנעות – ממש כשם שדמותו של שארל בעלה מופרכת מיסודה. לא ייתכן שלא חש בבגידותיה כל השנים, אלא אם כן היה מטומטם גמור (והוא אינו כזה). יוצא מכך שלא הרגיש בבגידותיה רק משום שכך נוח היה לפלובר לשם המשך העלילה הצולעת.

בהמשך העלילה מצויים גם היסודות להתאבדותה של אמה בובארי, הנעוצים בהסתבכותה הכספית. והנה הסתבכות זו אף היא מופרכת מעיקרה, לא רק משום שטבע הצרפתיות הוא יותר חסכן ומחושב, אלא משום שאמה בובארי עצמה, בכל התנהגותה, מוכיחה תבונה מעשית רבה שעה שעליה למצוא דרכים ואמצעים כדי להיפגש עם מאהביה. גם חייה עם ליאון אינם כה שטופים בהוללות ובביזבוז עד שהיה עליה למשכן לשם כך את כל ביתה. פלובר כמו מזיע ומתאמץ כאן בכל כוחו לדחוף את גיבורתו המסכנה לסבך כספי בלתי נחוץ אשר בו לא היא ולא הקורא מבינים דבר – וכל זאת רק כדי להביא את הקץ המוראלי הבלתי־נמנע האומר כי רע הוא סופה של אישה חוטאת, וכי הפשע אינו משתלם.

ובאמת, היא “נענשת” על לא עוול בכפה, לא משום שלא חטאה או שלא היה אפשר לפרוץ ולתאר ביתר כישרון את המתרחש בתוך נפשה, אלא דווקא משום שיכלה להמשיך בשקט בחיי ניאוף עם ליאון כפי שעשתה עם רודולף, ואחרי ליאון למצוא שלישי ורביעי, עד שהיתה חדלה לשאת חן בעיני הגברים. ומאחר שעל חלום הבריחה וההתחלה החדשה ויתרה ממילא, יכלה עד כלות אוניהָ לשקוע בתוך אותו טמטום חושני ומדושן־עונג לולא התעקש פלובר לסבך אותה בעסקי כספים.

לא בחוכמה עשה גוסטב פלובר שגדש את ספרו בתיאורים נאטוראליסטיים מייגעים של חפצים, חדרים, רופאים ורוקחים, רהיטים, תרופות, נופים ופינות גן, והזניח קצת את הפינות הנפשיות.

* גוסטאב פלובר: “מדם בוברי”, רומאן. עברית: דבורה בארון. ספריית פועלים, ספרי מופת. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר־הצעיר, מרחביה. מהדורה חמישית. נדפס בישראל 1966. 294 עמ'.

יהודית אוריין: תגובה על רגל אחת לא. בן עזר**

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 6.6.1969, תחת הכותרת “קריאה בלתי אפשרית”

אין לי ספק כי אהוד בן עזר, בהיותו איש ספרות, איננו קורא את מאדם בובארי לראשונה. כיצד אם כן “פילל וקיווה כי תבצע פשע ותעמוד לדין”? כלום את דבר מותה הוא מגלה לראשונה? או שמא קיווה שהפעם זה ייגמר אחרת, כאותו צופה, שאמר, אחרי שראה את “רומיאו ויוליה”, כי היתה לו הרגשה שזה ייגמר רע.

בכלל, הזכירה לי “הקריאה האפשרית” של בן עזר צברים צעירים טיפוסיים שאין להם כל יראת־כבוד אפריורי אל הקלאסי, אל יצירות שנעשתה בהן קנוניזציה, שכבר הוטבעו בחותם של קבע. ואל יאשימוני חלילה בשמרנות, כוונתי היא, כי אין לו ל“צבר” יחס־הכבוד יחד עם הזכות לביקורת. וכך אמר לי צעיר עירני כי “סוקראטס היה שוויצר” ואחר עשה מחווה של נדיבות רוח וציין כי סוקרטס בכל זאת “חכם”. בקביעות כאלו אין משום ביקורת אלא גסות ועם־ארצות: הפילוסוף הזקן חיכה אלפיים ומחצית האלף כדי שאיזה בחור נדיב־לב יואיל לאשר את חוכמתו. זוהי חוצפה חיננית, סימפטומאטית לחינוך רענן וחדשני, המאמין כי עימנו נולד הטעם הטוב וכי אם אנו כבני אדם, אבותינו כחמורים…

לא הביקורת של בן עזר על פלובר היא שהוציאה אותי משלוותי, אין לך סופר שלא ביקר או תיקן בתקופה מן התקופות (אפילו את שקספיר תיקנו בתקופה הרציונליסטית בקטעים “החלשים” הבלתי טבעיים) – אלא שאין זו ביקורת. אלו שירבוטי עט חפוזים החסרים אפילו עוקצנות חמודה של ילד רע. בנוסח הנ“ל קובע בן עזר “לא בחוכמה עשה פלובר” או “קוצר־יד הסופר”. האומה הצרפתית עולה לרגל לביתו של פלובר שבסביבות רואן, עד היום. דרדקים לומדים אותו בגיל שלומדים אצלנו את פרץ. סרטר באוטוביוגראפיה “מילים” מחזיק לו טובה על ההבנה שבקריאה, אבל אין זה צריך לשחד איש. ייתכן שהביקורת הצרפתית מוכה בסנוורים אלא שבטרם מנפצים קדשים יש להשיל את הנעליים. ו”לא ראיתי" אינה ראייה. אפשר גם להיות קצר רואי.

“לו לפחות היתה הגברת בובארי בעצמה מספרת על הקורות אותה ורווח לו לקורא.” כותב בן עזר. יפה. אבל למרבה הצער לא קרא פלובר את עמוס עוז ולא התנבא במחצית המאה ה־19 על האופנות של מחצית המאה ה־20. וכיוון שהמונולוג־הפנימי, וזרמי האסוסיאציה והתודעה והתת־תודעה למיניהם טרם נחלו כבוד (אף שמבקרים מסויימים רואים בו סולל דרך למונולוג פנימי) – עבד פלובר מתוך דיסציפלנה חמורה באיפוק ובדיוק אפולוני [?] בניגוד לתעייה הבלתי מרוסנת של בן ימינו בדמיון ובמציאות מפנים ומחוץ.

פלובר המסכן היה צריך לעמוד בכל החוקים הנוקשים שהציב לעצמו, ונמצא יושב יומיים על בניית משפט אחד, כפי שמספר במכתבו. הפרוזה הפלוברית איננה משתפכת כמו פרוטופלסמה אמורפית, היא קפדנית והיא ממושמעת. פלובר איננו נותן לגיבורה שלו לדבר, אלא להתנהג, הוא נמנע מחיטוטים פסיכולוגיסטיים וייחודו בכך שהוא מתרגם אמוציות לתמונות, היפעלויות לאימאז’ים. עקב נטייתו לכתיבה חזותית כמו־קולנועית, הוא מתאר תנועת יד, חלקי לבוש, צורת מצנפת – העלולים להתפרש אצל הקורא הפאסיבי כ“פרטים נטוראליסטיים מייגעים.”

אשר לדמותה הפארודית של מאדאם בובארי, לא בן עזר גילה את הדבר. פלובר עצמו התכוון לכך, הוא לא לקח אותה ברצינות מופרזת. הוא לא התכוון להעמיד גיבורה טראגית פאטאלית נוסח אנה קרנינה או הדה גאבלר. וכבר אמר עליה מבקר צרפתי כי “אמה מאמינה שהיא נאה יותר, מעניינת יותר ומיוחדת יותר מכפי שהיא באמת.” כאן מקור הגרוטסקיות הטראגית שבה. עולם רגשות רומאנטי בתוך תפאורה ריאליסטית. משהו מאוד מודרני עדכני. נשים כמותה פזורות על פני כל הפרובינציות, והיא משמשת ייצוג לכל הסינדרומה הזו של האישה בחברת השפע המחליפה ספרים בספרייה פעמיים בשבוע. ומי שסבור, כמו בן עזר, כי אמה יכלה להמשיך בנאפופיה אחרי שני כישלונותיה הארוטיים, מעיד, כי איננו מבין את הדמות. אחרי משפט מפוכח ומבוגר כזה, שאותו אני מצטטת באופן בלתי מדוייק: “מן האהבה הגדולה (בפעם השנייה) לא נשאר אלא משקע הטיט כמו בנהר שוטף אחר גאות המים.” – אחרי משפט כזה יהא משום קהות־חושים להציע לה להמשיך ולשרך דרכיה.

גם התאבדותה הבלתי רומאנטית אינה אלא סיום אירוני. המתאבדים הספרותיים, אותם ניסתה לחקות, עשו מה שעשו מאהבה אסורה או נכזבת, כמקובל בספרות הרומאנטית, ואילו אצל אמה היו הסיבות פרוזאיות ביותר, ורק מס־הכנסה היה חסר כאן כדי שהדברים יהיו עדכניים וציניים לחלוטין.

הכותב מביא את הפרק הקלאסי של הוועידה החקלאית כדוגמה לקטע “מייגע מונוטוני שחוטיו תפורים ביד לא מנוסה.” ראוי הקטע הזה לקריאה מבוארת אלא שאין זה המקום לעשותה. דיינו אם נאמר כי הקטע מושלם מבחינת התנהגות הדמויות והפסיכולוגיה שלהן, ומבחינות אחרות. זוהי סאטירה חברתית שנונה על החברה הבורגנית. יש כאן דה־וולואציה גמורה של ערכים לאומיים וערכים אישים, כשהם מאפסים אלו את אלו. האהבה, הנאמנות, ההערצה המזוייפת לעובדי האדמה – נמהלים בניחוח זבל. הקטע בנוי במונטאז' קולנועי, זמן רב בטרם נולד הקולנוע, והוא מרובד, לפי עדותם של שומעי צרפתית, בכמה שכבות סגנוניות. הסגנון הנמלץ־מנופח מכאן והסגנון הגס והנמוך מכאן (בכל לב אפשר להסכים עם בן עזר בדעתו על התרגום). ואין אלו אלא מקצת סגולותיו של הפרק.

אשר לדמויות המשניות, שבן עזר מאשים אותן בשטיחות ובעיצוב רשלני, די להזכיר את הומה, האנטיפוד של אמה בובארי, שהוא דמות מבריקה. עימו נחתם הספר זמן רב לאחר מותה, כשהוא זוכה לפרס לגיון הכבוד.

ולאחרונה הערה נשית, ארסית ואולי בלתי ספרותית: הכותב תמה, ורואה חולשה נוספת בעובדה ששרל “לא חש בבגידותיה כל השנים.” מצחיק, הבעל תמיד יודע האחרון.

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.11.1974

“לב פשוט” הוא סיפור עצוב ומלא־רגש, סיפורה של משרתת בשם פליסיתה, שאין לה בחייה משלה ולא כלום, וכל עולמה, המתמעט והולך, בנוי משיירי חייהם של אנשים אחרים ושל חפצים שהותירו אחריהם. תחילה זה מחזרהּ שזנח אותה, אחר כך הגברת אוביי, בעלת־ביתה, ושני ילדיה של הגברת, ובן־אחותה של פליסיתה. השנים עוברות, האנשים היקרים והקרובים לפליסיתה מתים, והיא נשארת לבדה בבית הנטוש, עם תוכי בשם קוקו המזכיר לה את בן־אחותה המלח שנפטר במחלה באמריקה הדרומית.

גם התוכי מת ועתה פוחלצו ניצב בחדרה, מטליא והולך. בגסוס פליסיתה בחדרה ניצב קוקו הפוחלץ, תרומתה, על המזבח ברחוב, בתהלוכת חג יום־המזבחות.

אמר לי לפני כמה זמן משורר עברי ותיק: מדוע אין מסוגלים לכתוב היום סיפורים כמו “לב פשוט”? – ואכן, פלובר (שסבל רוב ימיו ממחלת העגבת) אינו סוטה אף במשפט אחד מן הסגנון הנזירי החמור, הנקי והרגשי שבו מתואר עולמה המוגדר והמוגבל של פליסיתה. ואילו סופר בן־ימינו, אפילו אינו חולה במחלה כה “רומנטית”, לא יניח לנושא כפליסיתה ללא עיקום כלשהו, לצד הסמל או הפרברסיה, אחרת יואשם ר"ל בכתיבת “סיפור למשרתות”.

פגישה עם מצורע

הסיפור השני בקובץ, “אגדת יולינוס הקדוש מכניס־האורחים” מיוסד על טראגדיית גורל, נוסח אדיפוס. לאחר שנים רבות בהן היו חשוכי בנים, נולד יולינוס להוריו, אדוני הארמון. מילדותו ניכרה ביולינוס תאוות ציד עזה והוא צד והורג מכל חיית השדה והיער ועוף השמיים בתאווה עזה שאינה יודעת שובעה. לאחר שהוא הורג, במסע חמוץ מדם, משפחת צבאים מפוארת, הוא שומע קללה: “ארור! ארור! ארור! יבוא יום ואתה, לב אכזר, תרצח את אביך ואימך!” (עמ' פ').

יולינוס ירא מאז את הנשק, ושינוי עמוק חל בהווייתו, אולם בטעות הוא פוגע בחנית באימו, ובהיותו בטוח שהרגה, הוא נמלט על נפשו. לאחר שנות נדודים ארוכות הוא קונה לעצמו שם חדש, מתחתן עם בת קיסר אוקציטניה, לאחר שהציל את אביה מיד מוסלמֵי ספרד.

לאחר שנים באים הוריו הזקנים לחפש אחר עקבותיו. הוא נמצא אותה שעה במסע ציד. הזקנים שמחים כי נתמלאה אחת הנבואות שליוו את הולדת יולינוס – שיתחתן במשפחת הקיסר. אולם ישנה עוד נבואה אחת – שהוא עתיד להפוך לקדוש. אשתו של יולינוס נותנת להורים הזקנים את מיטתה הזוגית. יולינוס חוזר בלילה, וכשהוא רואה בחשכה גבר זר במיטתו, הוא הורג אותו ואת האישה, אותה הוא מדמה לראות כאשתו. רצח ההורים נעשה לאחר ריצת ציד מטורפת, סיוטית, של יולינוס ביער. כמו בחלום, כל החיות נמלטות מפניו ומלגלגות עליו, וככל שתאוות ההרג שבו מתגברת, כן אפס כוחו כליל.

יולינוס מעניש את עצמו בגירוש לצמיתות מארמונו ומאשתו, והוא מסיים חייו כבעל סירת־מעבורת דלה, על שפת נהר, שם הוא חי בצריף דל ובעוני נורא ובבדידות (אגב, סיום סיפורו של הסה, “סידהארתא” – עתיד להקביל באופן מפליא לסיום שבחר, עשרות שנים לפניו, פלובר לסיפורו).

ובאחד הלילות בא איש מצורע ותובע מיולינוס אוכל, משקה, וכן שיחם את בשרו וישכב עימו במיטה אחת. וכאשר יולינוס גוהר על פניו, מתרומם המצורע ומתעופף באוויר, ועימו יולינוס הקדוש, מכניס־האורחים, אשר – " עלה מול מרחבי־התכלת, פנים אל פנים עם אדוננו ישוע אשר נשאהו השמיימה." (עמ' ק"ד).

פלובר בארץ־ישראל

בשנים 1849–1850 יצא פלובר למסעו הגדול למצרים, ארץ־ישראל, סוריה, לבנון, תורכיה ויוון. פלובר לא היה היחיד באותה תקופה בצרפת שנמשך אחרי הרומנטיקה של המזרח. “פלובר, למשל, היה מאושר אילו יכול היה להתמכר לזימה בקרתחדש…” כותבים האחים גונקור על החוש לאקזוטיקה של פלובר. וזולא מעיר: “פלובר היה אומר לנו כי הוא נוצר להיות שם, באוהל. ריח הקפה היה מעלה בעיני־רוחו שיירות של גמלים במהלכם במידבר. הוא היה מסוגל לאכול מאכלים חסרי־טעם, אם רק נקראו בשמות אכזוטיים. לעומת זאת שנא את המכונות ושאר המצאות הציוויליזאציה המודרנית.”

הסיפור ההיסטורי “הורודיה”, המתאר את שלומית, בתה של הורודיה, כשהיא מבקשת מהורדוס אנטיפס, במצודת מכירוס, את ראשו של יוחנן המטביל – נכתב לאחר ביקורו של פלובר בארץ־ישראל. במאמרו “פלובר בארץ־ישראל” (“על המשמר”, 8.9.1972), עומד א.ב. יפה על הקשר בין הביקור לסיפור הזה:

פלובר יצא רכוב על גמלים למחוזות שונים של מצרים, סייר במידבר, ביקר במקדשים ובבתי־תפילה של המוסלמים, לן על חוף הנילוס, אך לחווייה המסעירה ביותר זכה באסנה, שם בילה את הלילה בביתה של אשת־התענוגות קוצ’וק האנס. פלובר השאיר לנו תיאור מלא של אותו לילה במכתבו ללואי בואיה מיום ה־6 במארס 1850. הוא מתאר את האווירה התיאטראלית השוררת בבית התענוגות, את תנועותיה החושניות, את כישרונה המיוחד לשעשע את אורחיה־לקוחותיה, להביאם לידי שיכחה עצמית מוחלטת, ולתחושה של אושר מושלם. לקול נגינותיהם של כלי־זמר מזרחיים היא יצאה במחול לפניהם, מחול סנסואלי־סוגסטיבי, המעורר ומסעיר את חושי הצופים. במחול זה נזכר פלובר כאשר בא לתאר את מחולה של שלומית בסיפור “הרודיה”:

“תחת צעיף תכלכל שהסתיר את חזה וראשה, אפשר היה להכיר את קשתות עיניה, כדכדי אוזניה ואת צחות עורה. ריבוע משי מצבע צוואר־יונים, אשר כיסה את כתפיה, נאחז ממותניה בחגורה מעשה־זהב. תחתוניה השחורים היו זרועים דודאים, ובתנועה מרושלת טופפה בסנדליה הקטנים מנוצת ציפור־דבש. (– – –) מצבי־גופה הביעו אנחות וכל אישיותה כיליון־נפש גדול, עד לא ידעו אם מבכה היא אלוהים או גוועת ללטיפתו. עצומת עפעפיים למחצה סובבה מותניה, נידנדה ביטנה העלה והורד כמשברי־ים, הרעידה את שני שדיה ופניה עמדו בלתי־נעים ורגליה לא נעצרו בנוען (– – –) אחרי כן באה האהבה שביקשה. היא רקדה ככוהנת הודו, כבנות נוב של מפלי־המים, כבככנטיות של לוד. היא התהפכה לכל צד, כפרח אשר יניעהו הסער. האבנים הטובות אשר באוזניה קפצו, ארג־גבה היבהב ככרום. זרועותיה, רגליה, שמלותיה התיזו זיקים לא ניראים אשר הדליקו את הגברים. נבל שר. והעם הרב ענה בצווחות. מבלי לכופף ברכיה, ובפשקה רגליה גחנה כל כך עד שנגע סנטרה בריצפה. ונודדי־המידבר הרגילים בפרישות, חיילי רומי המומחים בהוללות, שמשי בית־הדין הקמצנים, הכוהנים הזקנים חמוצי־הפנים מוויכוחים – רטטו בהרחיבם נחירהם מצמאון תאווה.” (עמ' קמ“ד–קמ”ו].

גל־פגרים מבוצר

פלובר ביקר בעכו, חיפה, יפו וירושלים. ירושלים היתה אכזבתו הגדולה: “ירושלים נראית לי כגל־פגרים מבוצר. כאן נירקבות בדומייה הדתות הישנות, כאן אתה פוסע על חראים ואינך רואה נגד עיניך אלא חורבות. איזו עצבות נוראה!” ועוד מסקנה מרשמיו: “אם אתה ירא־שמיים – אל תלך לארץ־הקודש.”

באוגוסט 1850 יוצא פלובר לטייל בירדן ובים־המלח, פוגש בדרכו בדווים ומתעניין באורח־חייהם. הוא חונה במר סבא. בדרך חזרה לירושלים יורים עליהם שודדים, ובנס ניצלים אנשי השיירה, בדהרם על סוסיהם.

את רשמיו מאותו סיור אנו מוצאים בתיאור הנוף אשר בפתיחת “הורודיה”:

“מצודת מכירוס התנוססה מזרחה לים־המלח על פני צוק־בזלת אשר מראה קונוס לו. ארבע גיאיות הקיפוה, שתיים משתי ירכותיה, אחת מלפניה והרביעית מאחוריה. לרגליה נערמו בתים, מוקפים חומה, שעלתה וירדה לפי הדורי הקרקע. ושביל מתפתל ומבקיע את הסלע חיבר את העיר אל המבצר, שקירותיו הגיעו לגובה מאה ועשרים אמה באמת־איש, וקרנות רבות להן וטפחות מעל לחומה, ומגדלים פה ושם, והם כפטורי־ציצים לעטרת האבנים הזאת התלוייה מעל לתהום (– – –). בבוקר אחד בטרם בא הורדוס אנטיפס הטטררכוס להסב שם ויבט, ההרים מתחת לעיניו החלו לגלות את רוכסיהם, בעוד אשר גופם עד קרקע התהום, נח עוד בצל. ערפל ריחף, נקרע ויופיעו שרטוטי ים־המלח. השחר שעלה מאחורי מכירוס פרש את אדמו. ועוד מעט האיר את החול אשר על גדות הים, את הגבעות, את המידבר, והלאה מהם, את כל הרי יהודה, מידרונותיהם האפורים המחוזזים. באמצע – התוותה עין־גדי תו שחור. חברון התעגלה ככיפה בתוך שקעורית. לאשכול – היו פרדסי רימונים. לשורק – כרמי־גפן, לכרמל – שדות שומשומין. ומגדל אנטוניוס הכביר על ירושלים במפלצת־ריבועו. הטטרכוס היפנה מבטו להסתכל בעצי התומר אשר מימין ליריחו. ויהי מהרהר בערים האחרות בגליל שלו: כפר־נחום, עין־דאר, נצרת, טבריה, מקומות שאפשר לא ישוב שמה. ואך הירדן נזל על פני מישור צחיח, שבהיותו לבן כולו היכה בסנוורים כיריעת־שלג. לים היה עתה מראה אבן־התכלת. ובקצהו הדרומי, לצד תימן, הכיר אנטיפטס את אשר ירא לראות: אוהלים חומים נפוצים. בני־אדם הסתובבו עם רמחיהם בין הסוסים, ואישים דועכים הבריקו כניצוצות על פני האדמה. אלה היו גדודי מלך הערבים, שאנטיפס הדיח את בתו למען קחת את הרודיה.” (עמ' ק“ז־ק”ח).

* גוסטב פלובר: “שלושה סיפורים”. תירגם יעקב רבינוביץ. הוצאת מצפה ירושלים. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. תרפ“ח, 1928. ק”ג עמ'.

* גוסטב פלובר: “אגדת יולינוס הקדוש מכניס־אורחים. לב פשוט”. תרגום יעקב רבינוביץ. ספריית תרמיל. יולי 1967. 107 עמ'.

ראו ויקיפדיה – הורדוס אנטיפס

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.4.1972

הגם שחיפשתי הרבה, לא מצאתי בשום לכסיקון ספרותי את שמותיהם של ג. בייליך ו־ל. פנטלייב, מחברי “רפובליקה שקיד”, וזאת, כנראה, משום שהשניים לא היו סופרים אלא “שקידים”, כלומר, חניכי אותה רפובליקת נוער עבריין, המתואר בספר.

שקי"ד הם ראשי־תיבות, ברוסית, כנראה, ופירושם – אסכולה על־שם דוסטוייבסקי. פנטלייב עצמו מוזכר בשמו בסיפור, כאחד מחניכי המוסד, ואולי גם בייליך נזכר בשם, אך אני לא מצאתי את שמו, כי בעותק המשומש מאוד שמצאתי בספרייה העירונית, חסרים דפים רבים. (אגב, יש ספרים הנעשים מעניינים יותר דווקא משום חסרון כמה דפים).

שני המחברים אף מקדישים את ספרם לחבריהם אשר בבית־הספר על־שם דוסטוייבסקי בפטרוגראד [היא לנינגרד, היא פטרבורג]. התקופה – השנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית, תמונותיהם של זינובייב וקמנייב עדיין תלויות על קירות המוסד. השנה היא 1921 לערך.

את “רפובליקת שקיד” זכרתי לטובה שנים רבות. זה היה אחד הספרים החביבים עליי בנעוריי. רוח של תעלולים ותום, חופש פראי ומשעשע. מצד נושאו שייך הספר ל“משפחה” של “הפואימה הפדגוגית” למאקארנקו. תרגומו של הספר נקרא, ונראה עתה, מיושן למדי. ואילו מצד תוכנו, כמעט ודאי שבלבוש לשוני חדש יקסום הספר גם כיום לבני־נוער, ואולי גם למבוגרים. אך בעיניי, כשקראתיו כיום, כבר לא מצא חן כמו לפנים. הספר עצמו אמנם לא השתנה (לבד מחסרון אותם דפים, שדורות של קוראים תלשו אותם), ומן־הסתם אני השתניתי, ולא הצלחתי לטעום בו את הטעם הגנוז, שכמו נותר על חיכי מן הקריאה בתקופת הנעורים. ואני מבין מדוע כך קרה.

“רפובליקה שקיד” איננו רומאן במובן המקובל, אלא כמין אוטוביוגראפיה קולקטיבית. ועם־זאת מלא דמיון פרוע. זהו ספר ששני אנשים מבוגרים כתבו, מתוך אהבה רבה – על תקופת נעוריהם, ומתוך הערצה למנהל של אותו מוסד לנוער עבריין. יופיים של התעלולים הוא היותם עומדים בסימנה של אמת, אמנם אמת קטנה, לא־חשובה, אבל “נתח של חיים”.

ישנם כמה פרקים הנקראים גם כיום מתוך הנאה רבה. כך, למשל, הפרק “המלווה־בריבית הגדול” – סליונוב, נער קטן, עגלגל, דומה לשממית קטנה, שבעה ומרוצה, גולש אל המוסד כשממית, בחשאי, ובארוחתו הראשונה הוא מוותר על מנת הלחם הקצובה ומלווה אותה בריבית לשכנו, ותוך תקופה קצרה נעשית הפרוסה האחת לעסק עצום ומסועף. סליונוב משתלט על כל נערי המוסד – גם על המבוגרים ממנו. מחצית הנערים משועבדים לו ומוסרים לו את החלק הגדול של מנת לחמם, כדי להחזיר את חובותיהם, ואילו את מחציתם השנייה, החזקה, הוא קונה במתנות־שוחד על חשבון מה שלקח מן החלשים, וסופו שהוא נעשה למלך של שקיד, עד שלבסוף מתמרד בו מעמד המדוכאים, וכל חוסנו נשבר. בנעוריי קראתי הפרק הזה כאגדה מלהיבה. כיום קשה שלא להרגיש בו גם את מוסר־ההשכל על עלייתה ושקיעתה של הבורגנות המנצלת.

פרק מקסים אחר הוא על “המעצמה השישית”, העיתונות. לפתע תוקף את חניכי רפובליקה שקיד שיגעון של הוצאת עיתונים. תחילה יוצא לאור “עיתון” (כלומר כמין עלון־קיר) אחד, “אספקלריה” שמו. אחר־כך רבים שני עורכיו ומתפלגים, נוסדת הוצאת “יתוש”, ירחון “קדימה”, עיתון שבועי “השבוע”, צינקוגרפיה “מדורה”, ולבסוף יש כמעט לכל נער “עיתון” משלו: “חידה”, “זהרורים”, “מחשבה”, “ניצנים”, “ידיעות טכניות” ו“מוקיון”, וישנו גם משורר בשם פינקלשטיין־קובטשיק, התורם מכוחו לכל העיתונים גם יחד. לבסוף, מרוב כותבים, אין קוראים.

וישנו גם הפרק “אוליגאנאשטאדט”, שפירושו “מדינת החוליגנים”. בדימיונם מקימים הנערים “מדינה” עם צבא ושרי ממלה, מחלקים תפקידים ומנהלים מלחמות עם ה“כשדים”, כך הוא כינויים של המורים, ושפע התעלולים סוחף ומשעשע.

אבל, – וישנו “אבל” גדול בקריאת “רפובליקה שקיד” כיום – קשה להשתחרר מן הנימה הדידאקטית הנילווית לספר באופן כה בוטה, לעיתים בתפרים גסים. בגיל צעיר יותר אין אתה מבחין בדבר. ואולי גם נוצר במשך השנים כמין מחסום רגשי כלפי כל מה שמזכיר “ספרות־מטעם” ברוסיה (ולא רק שם). המתקתקות החינוכית הזאת אינה ערבה ביותר לטעמי כיום. ואני אפילו מהסס לחזור ולהעלות מן השיכחה את “רפובליקת שקיד”. הנה היה בזיכרוני ספר שהוא פנינה של שעשוע ואשר הזדהיתי עימו בהיותי נער (אותי גירשו מבית־ספר, גימנסיה, לצמיתות לאחר שהכיתי מורה, שהחל להכותני), וכאן מכים מורים בצורה כה מצחיקה, נפלאה, אך גם מעוררת חמלה וחרטה – הנה היה בזיכרוני ספר נפלא, ועתה אכזבה.

אבל אולי יוריד נער צעיר אחד את הכרך המאובק והבלוי מעל מדפיה של הספרייה העירונית, ויטעם בו את הטעם הגנוז, וגם ילמד כמה תעלולים מועילים. ואולי איזו הוצאת ספרים תיזכר עתה בספר ותוציאו בתרגום חדש.

* ג. בייליך ו־ל פנטלייב: “רפובליקה שקיד”. תרגם מרוסית מ. אבשי. הוצאת שטיבל. ברלין־תל־אביב (ללא ציון השנה).

*

קורא הרוצה בעילום שמו כתב לי בעקבות רשימתי על “רפובליקת שקיד” לבייליך ופנטלייב (“תרבות וספרות”, 7.4.1973):

מתכוון אני להעשירך בקצת אינפורמצה על מחברי “רפובליקה שקיד” (שקראתי ברוסית סמוך מאוד ליציאתו, ב־1927). בעצם, לא על שני המחברים, אלא על אחד מהם בלבד – ל. פנטליֵֵיב. אני משער כי השני, ביֵיליך, לא הוסיף לכתוב.

פנטלייב הוא פסידונים של אלכסי איוואנוביץ' ירמייאב, שנולד בפטרבורג בשנת 1908. ה“רפובליקה שקיד” שלו היתה ראשיתה של הספרות הסובייטית על בעיית ילדי־ההפקר (בזפריזוֹרניאָ) שלאחר המהפעה ומלחמת־האזרחים. ובנושאים אלה כתב עוד כמה סיפורים ורומאן בשם “השעון”. (אגב, גם בשנות מלחמת־העולם השנייה היו המוני ילדים עזובים צובאים על מקומות כגון תחנות־רכבת, ובין החברים שלי בבתי־הסוהר ובמחנות־העבודה הסובייטיים היו לא מעט בני 14–16).

נושא הילד חסר־הבית דומינטי בכתיבתו של פנטלייב, אבל הוא כתב הרבה ספרים גם על נושאים אחרים, שכפי שאני מבין (בעצמי לא קראתי דבר מלבד ה“רפובליקה”), מכריעים בהם מוטיבים הירואיים וכיו"ב, גם בתקופת מלחמת העולם השנייה (למשל, שני ספרים על מצור לנינגראד), וכן זיכרונות על גורקי (שהיה, כמובן, ממעודדי כתיבתו), מארשאק, ויבגני שווארץ – שני היהודים שהירבו לכתוב לילדים.

שורה ארוכה זו של ספרים זיכתה אותו בכמעט טור וחצי (800 מילים), באנציקלופדיה הסובייטית הקצרה לספרות, שממנה אני מביא את הפרטים האלה (כרך ה', 1968). הספר האחרון שלו, לפי אותו ערך (שמצורפת אליו תמונתו של פאנטלייב) יצא בשנת 1966.

לביֵיליך (ביאֵליך, מלרע) אין האנציקלופדיה מקדישה ערך לחוד. בערך על פנטלייב הוא מוזכר (בסוגריים) כשותפו ל“רפובליקה”, ואת שמו מצאתי גם בערך המוקדש לספרות ילדים (כרך ב', 1964), אבל האנציקלופדיה אפילו אינה טורחת לפענח את שמו הפרטי (ג.) או למסור פרט אחר עליו. מכאן אני מסיק כי ה“רפובליקה” היתה הספר היחיד שהשתתף בכתיבתו.

הארץ. 28.4.1972

* הערה מאוחרת: “הרפובליקה שקיד” יצא לאור במהדורה חדשה בשני כרכים בסדרת קשת של הוצאת מסדה בשנת 1981. לא הצלחנו לאתר את שם המתרגם.

עברית: 1944

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.8.1973

אחת המוסכמות המקובלות היא שספרות יפה צריכה לשהות ולפרספקטיבה, כדי שתוכל להתמודד עם תקופות של מלחמה גדולה, ניצחון או מפלה, ויש כאילו לחשוד בשירים וברומאנים שנכתבו סמוך מדי להתרחשות המאורעות, כאילו רק כדי לתת להם “ביטוי” או מתוך מניעים של “ספרות מגוייסת”.

נדמה לי שבייחוד אצלנו העמיק החשד בסופרים שממהרים לכתוב תמיד על המלחמה האחרונה ולשלבה בספרם האחרון. והגיע הדבר כמעט עד לידי חלוקת עבודה: הסופרים־העיתונאים והחרזנים כותבים ספרים דוקומנטאריים ובדויים על המלחמה כמעט עוד לפני שהסתיימה, ואילו הסופרים ה“טובים” מעכלים אותה בזהירות, ולעיתים “תופרים” אותה בתפרים גסים לתוך רומאן או סיפור, שכמעט ברור שיכלו להתקיים (או לא להתקיים) גם בלי המלחמה, ולא היה זה אלא ניסיון נואש של הסופר לעשות את יצירתו קצת יותר אקטואלית ו“משקפת את המציאות.”

דומה כי היחס המסובך של הסופר הישראלי למלחמה קשור באופי החברה שהוא חי בה ובדרישות האמיתיות והמדומות שהיא מציגה בפניו. ומפני כך פחדו מפני ספרות מיידית, שהיא “פלאקאטית” ו“לאומית” ועלולה להתיישן במהירות ממש כמו הכתבות בעיתונים על גיבורים וקרבות.

ספרי המלחמה האמריקאיים הטובים כמו “כפירי אריות” לאירווין שאו, “המרד על הקיין” להרמן ווק, “הערומים והמתים” לנורמן מיילר ו“נושאי צלב־החופש” לסטיפן היים (אגב, ארבעתם יהודים) – הופיעו שנים אחדות לאחר תום המלחמה, וגם בכך היתה כמו “הוכחה” לשהות הנחוצה, אף כי כמעט ברור שספרים אלה החלו נכתבים שעה שהרשמים המתוארים בהם היו קרובים מאוד למחבריהם, ושהות של שלוש־ארבע שנים מראשית כתיבתו של רומאן ועד הופעתו לאור הריהי כמעט תגובה “מיידית”, ורק אצלנו קרה דבר מוזר, שספרי “מלחמה” החלו מופיעים כמעט שבועות אחדים לאחר תום מלחמת ששת הימים (1967) – וחדלו לעניין את הקהל כשנה־שנתיים אחריה, תקופה שבאופן “טבעי” אמורים היו להופיע הרומאנים הטובים ביותר על־אודותיה.

הקדמתי מחשבות אלה משום שלאחרונה נתקלתי בשלושה ספרים: “מר באנטינג במערכה” ל־ד. גרינווד (רשימתי במדור מיום ה־23.12.1973), “בלי ירח” לג’ון סטיינבק (רשימתי במדור מיום ה־10.8.1973) ו“אור־יום בשבת” ל־ג'.ב. פריסטלי, והמשותף לשלושתם שנכתבו על מלחמת־העולם השנייה והופיעו בתרגום עברי כבר בשנים 1943–1944, כלומר עוד לפני שהסתיימה המלחמה, וכך לפנינו שני רומאנים ונובלה, של סופרים מובהקים, שנכתבו עוד לפני שהוכרעה סופית המלחמה, אף כי הרגשת הניצחון על הגרמנים היתה כבר כמעט ודאית, למן נסיגתו של רומל מאל־עלמיין בשלהי 1942 ועמידתה של סטאלינגראד.

הצלחתו של פריסטלי לכתוב רומאן “מגוייס” כזה נובעת, כמדומני, מכך שהחברה והטיפוסים שעליהם הוא כותב הם נתון מוקדם בידו, חומר שהוא בקיא בו ויש לו כלפיו השקפה חברתית וספרותית ברורה (דומה לו בכך גרינווד בספרו על מר באנטינג). המלחמה היא כמין נתון חדש המתווסף לחברה בעלת ריבוד מעמדי קבוע, חברה שאינה בבחינת יצירת יש מאין בידי המספר. ואז דומה כתיבת רומאן חדש על אותה חברה מוכרת, הנמצאת עתה בתנאי מלחמה, לניסיון מעבדתי בו נוסף רק נתון חדש אחד, עדיין נעלם בחלקו, למערכת נתונים קבועה ומוכרת היטב, לכל גוני היחסים שביניהם.

וזה, דומני, מה שחסר ל“רומאן המלחמה” הישראלי, המתאר את המלחמה ולא את החברה במלחמה, ולכן לרוב הוא איננו רומאן אלא ספר דוקומנטארי. והסיבה שקשה לתאר את החברה הישראלית במלחמה היא אותה סיבה שקשה בכלל לתאר את החברה הישראלית, וכל סופר צריך לברוא לו עולם סמלי, סגנוני, זווית־ראייה מרוחקת ככל האפשר, כדי להתמודד עם אותו משהו נעלם, נלעג, חמקני, מרגיז, שאי־אפשר להיפטר ולא להיות שייך לו, והוא החברה הישראלית, לכל מעמדותיה והרגליה הגלויים והסמויים.

“אור־יום בשבת” הוא רומאן על בית־חרושת למטוסים באנגליה, וזמן התרחשותו בחודש־חודשיים שלפני הכרעת רומל באל־עלמיין, עם פריצת המחנה השמיני בנובמבר 1942. הרומאן פותח במבט פאנורמי על בית־החרושת למטוסים של חברת אלמדאון, באנגליה התיכונה הדרומית. אור־יום בשבת הוא אור היום היחיד שרואים עובדי בית־החרושת במשך השבוע, משום שבמסגרת המאמץ המלחמתי הם עובדים מחשכת הבוקר עד חשכת הערב, אחת־עשרה שעות ביום.

בטכניקה סיפורית מעניינת משחיל פריסטלי דמות אחר דמות, פרק אחר פרק, כמו חרוזים על חוט־העלילה, וכך נפרשים לפנינו חייהם של כשני תריסרי בני־אדם, על רקעם החברתי וקורות־חייהם עד להגיעם אל בית־החרושת. בראשונה קצת מקשה הדבר על הקריאה, אך לאחר כמה פרקים אתה נתפס לקלות שבה מופיעים לפניך על הבימה דמויות חדשות. בדרך־כלל נגמר פרק בהופעתה של דמות חדשה, והפרק הבא אחריו מוקדש לתיאורה מראשיתה.

עיקרו של הרומאן הוא המאבק בין שני אנשים: בלאנדפורד ואלריק. בלאנדפורד הוא בן משפחת אצילים אשר “מרד” במסורת המשפחתית והלך ללמוד הנדסה. תחילה הוא נראה תמהוני בוותרו על קאריירה פוליטית או ממשלתית בטוחה בנוסח הישן, ואולם עתה, בעיצומה של המלחמה, בשמשו כמהנדס ראשי של מפעל המטוסים, מתברר לפתע שהוא ידע בעוד מועד לכבוש את אחד ממוקדי־הכוח החדשים לטובתו של אותו מעמד ותיק, אשר בניו וקרוביו תופסים את כל העמדות החשובות במיניסטריונים השונים.

בהשקפותיו בלאנדפורד הוא ריאקציונר מושבע, כמעט פאשיסט, חש אהדה לגנראלים הפרוסיים, ורק הבוז להם על כך שנתנו לכנופייה המונית, מטורפת וסוטה, כזו של היטלר, להשתלט על חייהם, מונע אותו מלהביע להם את אהדתו בגלוי. הוא מהנדס מוכשר ויעיל, בעל־מקצוע מעולה, אינו מתחשב כמעט כלל בגורם האנושי שבמפעל, וכל מה שמעניין אותו הן מכסות־הייצור, והדרך הטכנית להתגבר על ירידתן.

שונה ממנו לחלוטין הוא מנהל־העבודה הראשי של המפעל, אלריק. הוא מהנדס שעלה מהמעמד הבינוני הנמוך, בכוחות עצמו, בכל שלבי העבודה במפעל. גס נפש, איש ריב ומדון, נוטה לשתות לשוכרה, רודף נשים, מכוער ואלים וגברי מאוד, וביסודו איש אומלל, נשוי לאישה לא־שפויה וחי בהרגשה מתמדת שאין מעריכים אותו. הפועלים ומנהלי־העבודה אוהבים אותו, למרות שהוא צועק עליהם ומתקוטט עימם, מאחר שהוא אחד משלהם. ימיו הגדולים במפעל חייו היו במפלת דאנקירק ב־1940, שעה שכל כוח מרצו העצום הופנה להתמודדות עם המשכת ייצור המטוסים בתנאי הפצצה וחוסר־אונים. עתה, לאחר שנתיים, רפה המתח במפעל. הפועלים המקצועיים רובם גויסו לצבא, ובמקומם באו עשרות ומאות בחורות ונשים מבוגרות, לא־מקצועיות, איתן צריך המפעל להמשיך בתפוקתו, היורדת כל הזמן. אלריק מאשים בירידה לא את התנאים הטכניים, כי אם את חוסר המוראל, אי־ידיעתם של האנשים לשם מה הם נדרשים להתאמץ, והקיפאון והנסיגות בחזיתות השונות.

תחת הנהלתו של המנהל הכללי של בית־החרושת, ג’יימס צ’אויוט, מהנדס נאור ופאטריארכלי מן הדור הישן, חרוץ וטוב לב וישר מדי, מתנהל מאבק איתנים בין בלאנדפורד לאלריק. ומאבק זה הוא בעצם ראי, שבו משתקפת תפיסת־עולמו השמאלנית של פריסטלי. כמה מגיבורי הספר הם קומוניסטים, החולמים על הקמת אנגליה סובייטית, ובעיניהם כל מה שהוא רוסי הריהו טוב וצודק.

המעניין ברומאן הוא, אפוא, שהמלחמה היא כאילו רק עילה חיצונית לתיאור התמורות והמאבקים החברתיים שבין המעמדות באנגליה. בלאנדפורד מצליח בתככיו להדיח את צ’אויוט ולגרום להתפטרותו של אלריק, ואשר ברוב ייאושו ובדידותו ושיכרותו מידרדר והולך, ולבסוף נהרג בנסותו להציל את אחת העובדות מידי פועל המתנפל עליה בהתקפת טירוף.

וכמו באורח אירוני נוחל באותם ימים המחנה השמיני ניצחונותיו הראשונים באל־עלמיין, והתפוקה וה“מוראל” בבית־החרושת עולים פלאים. אלריק צדק, אך את פרי ניצחונו קוצר בלאנדפורד השמרן.

* ג‘.ב. פריסטלי: “אור־יום בשבת”. רומאן של בית־חרושת למטוסים. תירגם מאנגלית פסח גינזבורג. הוצאת “עם עובד”, ספרייה “לדורי”, תל־אביב תש"ד. 1944. 310 עמ’.

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 20.2.1970, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

בטרקלינה של גברת מרטן, גיבורת סיפור האהבה הנוגה של אנאטול פראנס, מבקרים בני־אדם עטויי מחלצות ונושאי שמות ותארים רבי־רושם, מסלתה ושמנה של פאריס, אנשי צבא וספרות, פוליטיקה, כספים ומדע. ביניהם אחד ושמו מר שמול:

"והנה בא זקן ורוד, בעל שיער בהיר ומסולסל, איש קצר־רואי, כמעט סומא תחת משקפי־הזהב שלו, קצר־רגלייים, והוא הולך ונכשל ברהיטים, משתחווה לכורסאות הריקות, נתקל במראות ונועץ את חוטמו העקום בפני הגברת מרטן, שהביטה בו בהתמרמרות.

"זה היה מר שמול, החבר לאקדמיית־הכתבות. הוא חייך והעווה פניו. פנה לנסיכה מרטן בדברי מחמאות בקולו הגס והמגושם, אשר בא לו בירושה מאת אבותיו היהודים, שהיו מציקים בקול זה לבעלי החובות שלהם, איכרי אלזס, פולין וקרים. בדברו משך את הפסוקים בכבדות. בלשן גדול זה, החבר לאקדמיה הצרפתית, ידע את כל הלשונות חוץ משפת צרפת. והגברת מרטן התענגה על מחמאותיו, שהיו כבדות ומזדחלות כגרוטאות הברזל המונחות למכירה בחנויות הסמרטוטים, אשר ביניהן נזדמנו אי־אלה ציצי־מליצה מיובשים מתוך האנתולוגיה. מר שמול היה בעל שכל טוב וחובב משוררים ונשים.

“לאחר שהריק מר שמול את אוצר מחמאותיו, נעשה קודר ומעורר חמלה. הוא נאנח פעמים הרבה עד בלי סוף ועמד להתאונן בהפרזה על גורלו הרע. אין לו די אותות־הצטיינות, שכרו והכנסותיו אינם מספיקים; המדינה אינה ממציאה מעון מתאים לו ולגברת שמול ולחמש בנותיהם. בתרעומותיו הובעה גדלות כל שהיא. ניצוץ מנשמות יחזקאל וירמיהו היה בו.” (“החבצלת האדומה”. עמ' י"ג).

כושר התיאור האירוני, הדק מן הדק, של אנאטול פראנס, מתבטא בתיאור תכונות נוספות של מר שמול:

“חרה לו על שהמשוררת לא הזכירה את שמו בקשר עם הכתובת הלזו. רוצה היה לקרוא את שמו בראש השיר, בשורותיו, בחרוזיו. רוצה היה לראות תמיד את שמו בכל מקום. אף היה מחפשו בעיתונים, שהיו ממלאים את כיסי בגדיו.” (שם. עמ' י"ד)

מר שמול “הנהו לטיניסטן מובהק ואחר מומסן הריהו האפיגרפיסטן הראשון בעולם.” (שם. עמ' ט"ו).

לקולגה שלו באקדמיה הצרפתית, חוקר שפת האטרוסקים, המכונה “מרמי האטרוסקי”, הוא חוזר ואומר בלי הפסק: “יודע אתה, כי אינך יודע אטרוסקית, אחי ועמיתי היקר; הודות לכך הינך מלומד מכובד ובעל שם טוב.” (שם. שם).

בכל ישיבה היה מר שמול שם את מרמי – “לשיננה באכזריות עליזה, והיה מלגלג עליו עד כדי כך, שמרמי עם כל טוב־ליבו הגיע לידי כעס. שמול אינו נוטר מטבעו. זוהי אחת המעלות שבהן מצטיין גזעו. אין הוא שומר חימה בליבו לאנשים שהוא מרדפם. יום אחד, בעלותו במדרגות האינסטיטוט בחברתם של רינן וד’אופרט, פגש את מרמי והושיט לו את ידו. מרמי מאן לקבלה ואמר: ‘אין אני מכירך.’ – ‘כלום כתובת רומית אני בעיניך?’ – החזיר שמול. במקצת גרמה תשובה זו למרמי המסכן שימות וייקבר.” (שם. עמ' ט"ז).

שנינותו של הסופר מוסיפה לוויית־חן לדמותו המפלצתית של מר שמול. אווירת הטרקלינים חביבה על אנאטול פראנס, דברי החכמים קולחים בהם, נכלים קטנים ורכילות גדולה. הפיקחות מרימה ראש: לועגים אנו לחיים הנלעגים ושמים בהם את מבטחנו. והנה המושא לאותה אירוניה דקה שלנו נעשה למחוז חפץ של מאוויים כמוסים. אמור לי על מה אתה צוחק ואומר לך מי אתה.

למשל, ארוחת ערב ממלכתית בביתה של הנסיכה מרטן־בלום!

“באמצע השולחן התנשא גוש של פרחים מתוך עיגול הטנא הרחב, העשוי ברונזה מוזהבת, ועליו פרשו נשרים כנפיהם, בין כוכבים ודבורים שמתחת לבתי־האחיזה הכבדים העשויים בצורת קרני־שפע. בקצות השולחן החזיקו אלילות־ניצחון בעלות כנפיים את קרני המנורות המודלקות. מערכת־שולחן זו בסגנון אמפיר ניתנה בשנת 1812 במתנה מאת נפוליאון לגרף מרטן־דה־ל’אן, אביו־זקנו של הגרף מרטן בלום דהאידנא.” (שם. עמ' ל“ב–ל”ג).

בחדר האוכל, לפני השולחן הערוך בפאר, מקבל הגרף מרטן־בלום (בעלה של תרזה), מתוך “נדיבות קודרת כל־שהיא ונימוסיות עגומה,” את אורחיו: גברת גרין, אשתו של מי שהיה שומר־החותם, הנסיכה סינווין, הגנרל לריווייר. אדון שמול. אדון מונטסיואי. גברת דה־סן־נום. הצייר דיוויקה. מר דניאל סלומון. הצייר גרין. הסופר פול ונס. מר בלם דה־סן־גום, סנטור אחד בלתי־ידוע, ודשרטר (מי שעתיד להיות מאהבה השני של הנסיכה מרטן־בלום).

בחבורה גאה זו, בהמולת השיחות על אודות “הפוליטיקה החיצונית, תערוכות הציור, השערוריות בבתים ההגונים והוויכוחים האקדמיים,” בטרם התעורר ויכוח ממושך על נפוליאון, ובטוב לב בארוחה, נעשה האדון יוסף שמול לנביא הבשורה היהודית:

"הגרף מרטן, העצוב מטבעו, נשא בליבו נבואות קודרות. במילים סתומות ניבא לאסונות וקלקלות העתידות לבוא.

"דברי פחדנותו הגיעו, מבעד לפרחים שבטנא, לאוזני מר שמול, שהתחיל מוכיח ומתנבא. הוא מסר מודעה כי העמים הנוצריים אינם מסוגלים, הם לבדם ובכוחות עצמם, להיחלץ לגמרי מן הברבריות, וכי לולא היהודים והערבים היתה אירופה גם כיום, כמו בימי מסעי הצלב, עוד שקועה בבערות, דלות ואכזריות.

“ימי הביניים,” אמר, “עברו רק בספרי הלימוד להיסטוריה, הניתנים בידי התלמידים למען הונות את רוחם. אבל במציאות נישארים הברברים תמיד בברבריותם. תעודת ישראל היא להורות דעת לעמים. ישראל היא שהביאה בימי הביניים לאירופה את חוכמת אסיה. הסוציאליזם מטיל עליך פחד, והוא אינו אלא מחלה נוצרית, כמו הנזירוּת. והאנארכיה? כלום אינך מכיר בה את הצרעת העתיקה של שבטי האלביגואים והולדאים? היהודים, שהשכילו וחינכו את אירופה, הם לבדם מסוגלים להצילה מן הנגע האוונגלי שפשה בבשרה. אפס הם מעלו בשליחותם. בין הנוצרים נהפכו לנוצרים גם הם. ואלוהים מייסרם, הוא מניח לרדפם ולהגלותם. האנטישמיות מתפשטת בכל אתר ואתר ומתקדמת באופן מבהיל. ברוסיה נרדפים בני אמונתי כחיתו טרף, בצרפת סגורים המוסדות האזרחיים והצבאיים בפני היהודים, אין להם יותר דריסת־רגל בחוגי האריסטוקרטיה. בן־אחותי, יצחק קובלנץ הצעיר, היה מוכרח להסתלק מעבודתו הדיפלומטית לאחר שעמד כבר בהצלחה רבה בבחינות הכניסה. נשיהם של רבים מחבריי, בבוא אליהן הגבירה שמול לבקרן, מניחות לפניה עיתונים אנטישמיים בכוונה תחילה שתראם. והאם תאמינו לי, כי מיניסטר ההשכלה השיב ריקם את פניי, כשביקשתי ממנו את הצלב הקומנדורי (אות הצטיינות)? וזאת היא כפיית טובה! זה הוא מישגה! האנטישמיות – שמעו לדבריי – הינה מוות לציוויליזציה האירופית!”

הארוחה העשירה נמשכת והולכת בוויכוח על הערכת אישיותו של נאפוליאון. בגמר הסעודה נפנים הגברים לחדר העישון, ובצאתם משם אין אנאטול פראנס שוכח לאפיין עוד קו אנין באופיו של מר שמול:

“יוסף שמול והגנרל לריוויר יצאו מחדר־העישון ועיניהם מזהירות עוד מרוב הנאה, לאחר סיפורי הפריצות שסחו איש לרעהו.” (שם, עמ' מ"ו).

דעתו של אנאטול פרנאנס אינה מיוחדת רק לתיאור הקו “הנלעג ואיום” באישיותו של יוסף שמול, יש רמזים לכך שאותה אירוניה דקה מתייחסת לכלל בני גזעו של שמול. דשרטר, מאהבה השני של הנסיכה תרזה מרטן־בלום, אומר לה כבדרך־אגב, בעת סיירם בגלריה של נסיך איטלקי רמאי בפלורנץ: “גלריה זו הינה מחסן, שבו סוחרי־התמונות מכל העולם מוקיעים לראווה את פסולת בתי־האוסף שלהם. והנסיך מוכר כאן את כל מה שלא הצליחו היהודים למכור.” (שם. עמ' קט"ו).

ומה על האדון רוברט דה־מניל, מאהבה הראשון של תרזה? – על בעלה העצוב והעשיר? – על דשרטר הפסל, הנעשה למאהבה שני? – על הטיול לאיטליה, על מיס בל, ידידתה האנגלית הכותבת שירים בצרפתית? – מה על אכזבת אהבתה הנוראה של הנסיכה תרזה לבית מרטן־בלום? – אודה על האמת, כל אלה ניראו חיוורים ומשעממים בעיניי למול תנופת הכישרון בה תוארה דמותו הנלעגת והאיומה של יוסף שמול.

פגשתי בו פעם נוספת, סמוך לסוף הספר, בין כל המברכים, באולם התיאטרון, את מר מרטין בלום (הנבגד על ידי אשתו) לרגל התמנותו למיניסטר:

"יוסף שמול, המשתעל והנאנח, הסומא והחרש, נדחק וכבש לו דרך בין המון האנשים הללו, שהוא בז להם בליבו, וניגש אל הגברת מרטן. הוא נטל את ידיה וכיסה אותה בנשימות פיהו ובנשיקות מצלצלות.

– אומרים, כי בעלך נתמנה למיניסטר. האמת הדבר?

היא ידעה כי סחים כך, אפס לא האמינה שהדבר כבר נעשה. בעלה, אגב, הנהו כאן. אפשר לשאול את פיו.

שמול אהב רק אמיתות מדוייקות:

– הוי, בעלך אינו מיניסטר עדיין? לכשיתמנה, אבקש ממך להקדיש לי רגע קט לשיחה. הדבר נוגע לעניין חשוב ביותר.

אחר נשתתק ושלח מתחת משקפי הזהב שלו מבטים של הוזה וסומא, שהוסיפו לו, למרות הדייקנות שבתכונתו הגסה, מעין הבעה מיסתורית. פתאום שאל:

– היית השתא באיטליה, גבירתי?

ומבלי לתת לה פנאי לענות על שאלתו:

– יודעני, יודעני. נסעת לרומא. ראית שם את קשת טיטוס המנוול, מרמרא [אבן שיש] מתועבת זו, שיש לראות עליה את מנורת שבעת הקנים בין שאר הכלים שהובאו עם שלל היהודים. הנה זאת אומר לך, גבירתי, חרפה היא לאנושיות כולה שמצבה זו עומדת עוד על כנה בעיר רומא, שבה לא נתקיימו האפיפיורים אלא הודות לאמנותם של היהודים, השולחנים והחלפנים. היהודים הביאו לאיטליה את חוכמת יוון ואת חוכמת ארצות־הקדם. הרנסנסה, גבירתי, מפעל־ישראל הינה. זוהי אמת בדוקה. אף כי אין מודים בה.

ויצא מבין המון המבקרים אגב רשרושן הקהה של המגבעות שהפיל ולחץ בלכתו." (“החבצלת האדומה”, עמ' רכ“ח–רכ”ט).

* אנטול פרנס: “החבצלת האדומה”. תרגם מצרפתית: ח.ש. בן אברם. תרגם מקצת דברי השיר: אריאל הלפרין [יונתן רטוש]. “ספריית תרבות”. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, ירושלים–תל־אביב. תרפ”ט. 1929. רנ"ג עמ'. (הדפסה נוספת: תל אביב: עידית, תשט"ו. 1956).

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 21.1.1972

ליאונהרד פרנק, סופר, משורר מחזאי יהודי־גרמני, נולד ב־1882 בווירצבורג. הרומאן הראשון שלו “כנופיית השודדים” (1914) היה רומאן הומוריסטי, שזיכה אותו בפרס פונטנה. ב־1918 הופיע ספרו “טוב הוא האדם”, בעל תוכן מהפכני־סוציאליסטי ופאציפיסטי. וב־1920 זכה הספר בפרס קלייסט. הספר גם תורגם לעברית. בהשפעת היינריך מאן חיבר את הרומאן “האזרח”. ב־1929 הופיע ספרו “קארל ואנה”, שנושאו אהבה מינית של אח ואחות. רושם גדול עשה הרומאן שלו מחיי מחוסרי־העבודה בגרמניה “שלושה מתוך שלושה מיליונים” (1932), אשר תורגם לעברית מיד לאחר הופעתו.

יצירותיו הבאות היו הרומאן “מרכבת החלום” (1936), קומדיה “החיצוני” (1937) והרומאן “מתילדה” (1946). לאחר עליית הנאצים לשלטון, נמלט פרנק מגרמניה וחי בצרפת, בבריטניה ובשווייץ. מ־1940 התגורר בארצות־הברית. ביצירתו חוזרת נעימה של התרפקות על נוף מולדתו בגרמניה, ושאיפה לאחוות האנושות.

השלושה מתוך שלושת המיליונים הם שלושה מתוך שלושת מיליונים מחוסרי־העבודה בגרמניה. השלושה יוצאים בבוקר יום חורף של שנת 1930 מעיר מולדתם וירצבורג כדי לנסות את מזלם במקום אחר – לבלר, חייט ופועל בית־חרושת בעל עין־זכוכית, ידידים מתקופת שירותם בצבא במלחמת־העולם הראשונה. רק פעם אחת בסיפור נודע לנו שמו הפרטי של אחד מהם – בדרך־כלל הם מופיעים רק בכינוייהם: הלבלר, החייט ובעל עין־הזכוכית.

לאחר הרפתקאות רבות מגיעים השלושה להאמבורג. בדרך נתמזל מזלם והם זכו בסכום כסף נכבד. הם מפליגים לארגנטינה בתקווה לקבל שם עבודה. אך המשבר העולמי רודף אחריהם לכל מקום. מבואנוס־איירס הם נוסעים לפאראגוואי. שם מת החייט. השניים הנותרים חוזרים לארגנטינה. הם משתתפים במהפכה, אך לרוע מזלם בצד הלא־נכון: והם נכלאים, ומגורשים בחזרה לאירופה. הם נודדים ממארסיי לאיטליה של מוסוליני, משם לשווייץ, וחוזרים לגרמניה. את החורף של ראשית שנת 1931 הם מבלים בשוטטות ברחובות ברלין. מיספר המובטלים כבר עלה בינתיים לחמישה מיליונים. בבוא הקיץ, עושים שני שלדי־אדם חסרי־כול את דרכם ברגל בחזרה לווירצבורג עיר־מולדתם.

אווירת הסיפור מזכירה רומאן של מחבר יהודי גרמני אחר מאותה תקופה, קורט מינצר (הידוע בכינויו גיאורג פינק) – את “אני רעב” (1930) שלו, המספר אף הוא על חיי הפרולטריון הגרמני, בתקופת המשבר והאינפלציה. שלושת הנוודים של פרנק מזכירים גם את דמות הנווד בסרטיו האילמים של צ’פלין, ואילו ההומור השחור של פרנק, אווירת הניכור, וביקורתו החברתית המצליפה – אינם רחוקים ממחזות של ברכט, כמו “אופרה בגרוש” ו“אדם הוא אדם”.

ומעניין, כי אותה דמות של מוקיון נווד ופנטומימאי, המופיע בקאבארטים סאטיריים, בתוכנית של ביקורת חברתית – מצויה אצל פינק, נרמזת אצל פרנק, ובה בחר היינריך בל לספרו “המוקיון” (1963), בבקשו גיבור אשר באמצעותו יוכל לחשוף את פגמי החברה והאופי הגרמניים.

נקודת־המוצא של פרנק בתיאור שלושת נוודיו היא היעשותו של האדם לאובייקט. מתוך כך נקבעת גם הגישה הסיפורית. אין אנו יודעים הרבה על עברם של השלושה, על פנימיותם ועל סביבתם האנושית. הם מתוארים רק מן הצד הטראגי־קומי של היותם נפעלים על־ידי התנאים החיצוניים. גישה זו היא שמעניקה לסיפור את ההומור המר שלו, האבסורדי. השלושה הם כמין בובות־תיאטרון אנושיות. הם אינם אוטמאטים, אך רצונם, עברם ומהותם הפנימית – נמחו בלחץ התנאים החיצוניים. הם חיים תמיד רק בהווה. משום כך גם אין להם שמות פרטיים, והם מכונים רק על־פי תפקידם בחברה או על־פי מומם. גם שאר הדמויות שהם פוגשים בנדודיהם הארוכים הן לרוב דמויות חסרות שם. האיפיון הוא תמיד חיצוני: על־פי המוצא, התפקיד או הצורה הגופנית.

שתי הדמויות היחידות שיש להן שמות בסיפור הן קורדיה ואיווירה, שתי אחיות יפהפיות בפאראגוואי, אשר עימן חיים שניים מן השלושה פרק־זמן קצר חיים טבעים ומלאי אושר. אך השתיים הן תאומות, ואי־אפשר להבדיל ביניהן. היוצא מן הכלל הוא כלבם של השלושה, איליל, לו יש שם.

לקורא בן־ימינו נראים תיאורי שנות השפל הכלכלי בגרמניה, שנות צמיחת הנאציזם, כחלום־סיוטים רחוק ובלתי־ממשי. “בשעה שבעל־עין־הזכוכית והלבלר, אשר ישנו שבעה לילות רצופים בחוץ, היו יורדים ועוברים בשעה שתים־עשרה בצהריים דרך הקורפירסטנדאם בסמרטוטיהם הרטובים תמיד – דומה היה המראה כאילו שני קופי־יער־בראשית תשושי־כוח הועברו לפני הקהל המקושט – גם בזמן חמור זה, שבו נראה העולם כעומד להתפוצץ לרסיסים, לא היה מקום באירופה שבו ראו כל־כך הרבה גברות יפות, מקושטות, מושלמות־קומה ומעודנות, כמו בברלין על הקורפירסטנדאם ביום־שמש בין שעה אחת־עשרה לשעה אחת. הרבה גברות צעירות שישבו ליד ההגה הסיעו את האוטומובילים שלהן כשהם פתוחים, כי יום־חורף זה היה כה יפה ושמשי.” (עמ' 144). כך תיאורה של ברלין בחורף 1930–1931.

תיאורים דומים על עושר וחיי הפקרות, לעומת עוני, זנות, פרוורסיה ואבטלה, מופיעים גם ב“אני רעב”. בשני הרומאנים אין מוזכר עדיין אפילו צילו של הנאציזם האורב בפתח. אבל, במבט לאחור, לא קשה לגלות מבעד לתיאורים שבספרים האלה עד מה מוכנה היתה הקרקע החברתית לעלייתו של היטלר לשלטון.

הפיתוי של רוסיה והקומוניזם אין בו כדי לתת תשובה לשני הנוודים. הלבלר קורא בקונטרס, שאדם אחד תוחב לידו בתחנת־הרכבת השליזית בברלין, כי “יבוא יום שבו תעבור רוסיה בהתקדמותה את העולם הקאפיטאליסטי הנחרב במרחק של שלושים שנה. זה יכול להיות. והוא (הלבלר) יהיה תלוי בינתיים בחוט־ברזל סביב צווארו על חוטי־החשמל של הטראם.” (עמ' 120), והוא, הלבלר, “המשיך לקרוא בקונטרס האכזר שבו לא הוקדשה כל תשומת־לב לגורלו של היחיד.” (עמ' 121).

עלינו להמשיך ללכת קדימה, משום שאם נישאר במקום, ודאי שנימצא במצב גרוע עוד יותר – זו סיסמתם של הנוודים. “כאן ודאי שנלך לאיבוד ושם רק אולי.” (עמ 50). ואולם בכל מקום שאליו הם מתגלגלים ובאים הם פוגשים באותו ניכור וחוסר־תוחלת. אין הבדל בין המשטרים. בכולם אין האדם נחשב ואין תשומת־לב לגורלו של היחיד. וכל עומקו של הייאוש מתבטא בשיבה הביתה, במצב גרוע עוד יותר מאשר ביום שבו יצאו לדרכם.

“שלושה מתוך שלושה מיליונים” עורר רושם רב עם הופעתו, משום היותו ספרות של מחאה ושל זעקה חברתית, הד לשנות המשבר שלא היה נחלתה של גרמניה בלבד. לקורא בן־ימינו, המחפש בספר מימד נוסף, עמוק יותר, נכונה אולי אכזבה מסוימת. הקצב הפיקארסקי והסאטירי של עלילות נוודיו של הסיפור בא לרוב על חשבון היכולת לעצב מהם דמויות שמעבר לסתם־אדם, לאובייקט, ואולי גישה זו היא חלק מן הגרמניות של סגנון הספר, אשר לפיה גם במחאה, ובסאטירה, צועד האדם בשלושה, מונע על־ידי כוחות חיצוניים, מוקיון חובב־סדר ואילם.

* ליאונהרד פרנק: “שלושה מתוך שלושה מיליונים”. תרגם מגרמנית יצחק למדן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. תל־אביב. תרצ"ב, 1932.

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.2.1972

סטניסלב פשיבישבסקי (1868–1927) היה סופר פולני אשר כתב תחילה גם בגרמנית וישב זמן־מה בגרמניה. הוא נולד בפולין הגרמנית ולמד בטורן, בירת פומרניה, בגימנסיה שהיתה כמעט כולה גרמנית. בשנים 1895–1889 היה סטודנט בברלין, הימים היו ימי עלייתם של סטרינדברג, האופרות של ואגנר והפילוסופיה של ניטשה. כל אלה השפיעו על פשיבישבסקי ועיצבו את השקפת עולמו.

ב“ילדי השטן” (1897) ובשאר חיבוריו בגרמנית הוא מוריד את ערך התבונה ומרומם את האינטואיציה. בהערות עליו מצאתי כתוב, כי הוא היה בא־כוחה הטיפוסי של התקופה הדקאדנטית בספרות הפולנית. הוא הפיץ את תורת האמנות־לשם־אמנות, בספריו יש ביטוי ל“ארוטומאניה החולנית” וניסיון לחדור לסודות הנפש בדרך הפסיכואנאליטית הפרוידיאנית.

בשנים 1898–1900 ישב פשיבישבסקי בקראקוב, הסמוכה לווינה ולערי גרמניה. בימים ההם החריפה שם ביותר האנטישמיות. פשיבישבסקי בנה שם היכל השטן, כדי לעורר עניין בעצמו. בהשפעת ניטשה הגיע לאינדיווידואליזם קיצוני ושלל כל תפקיד ציבורי, חברתי או מוסרי של האמנות. אין תפקידה אלא תיאור “הנפש במערומיה”. בשיריו־בפרוזה יש געגועים מטאפיזיים לארוטיות מסתורית, בסיפוריו הוא מתאר אנשים קרועי־נפש, ובמחזותיו, בהם “מחול האהבה והמוות” (1901), את המאבק הפנימי הנורא שבינו לבינה, בנוסח סטרינדברג.

הנוער היהודי המתבולל מחוגי האינטליגנציה בפולין נמשך אחריו, מאחר שמצא בו את המשורר המבטא את ה“אדם” בלבד, בלי להבליט את מוצאו הגזעי. ואולם עמדתו כלפי היהדות לא היתה סובלנית ביותר. במאמר ראשי בעיתונו של קארל קראוס “The Fackel”, כותב פשיבישבסקי: “היהדות סירסה את האהבה והתירה לה לחיות רק במערות הפרושים, בסיוטי נזירות חולנית, בגמגום של נזירים נטולי־שיניים בתור אהבה לישו ולמריה. היהדות הרעילה את הנפש הטהורה ברעל, המכלה עד היום את האנושות. אבל כבר סוער מרחוק הגל החוזר, כבר מכה פה־ושם בחוף.”

בשנות־חייו האחרונות כתב פשיבישבסקי גם ספר של מסות על התורות השטניות והכישוף.

לעברית תורגמו רק שתי יצירות שלו: המחזה “בשל האושר” ופואימה־בפרוזה “בגיא הדמעות”, ושתיהן הופיעו לפני יותר מארבעים שנה בספרון דק של הוצאת שטיבל במהדורה עממית. התרגום הוא תרגום רע מאוד, וגם מיושן, והוא בוודאי עושה עוול למחזה, כי המחזה הוא יצירה בעלת עוצמה סטרינדברגית במהותה, ובתרגום מודרני היא בהחלט ראוי גם כיום להיות מוצג על בימותינו. מה עוד שהמחזה מאוד קאמרי, לארבעה שחקנים בלבד, ובתפאורה מינימאלית.

המחזה הוא סיפורם של ארבעה גברים ושתי נשים. מליצקי, סופר וכותב בעיתון, עומד לעזוב את פילגשו, הילינה, מפני אהבה חדשה שכבשה את ליבו, אהבתו לאולגה. מליצקי היה הגבר הראשון בחייה של הילינה, ולמענו עזבה את בית הוריה והקריבה את שמה ואת כל עתידה. ואילו אולגה היא אישה שידעה גברים לפניו והתעללה באהבתם. אחד מנפגעיה, אשר אהב אותה פעם ועתה הוא רוחש לה רגשי נקם, הוא זדז’רסקי, ידידו של מליצקי. זדז’רסקי הוא הדמות השטנית שבמחזה. ואילו מליצקי הוא אדם בעל תאוות עזות ואופי רך. מליצקי מתנודד בין הילינה ובין אולגה. נדמה לו שהוא אדם חופשי ומשוחרר אבל לאמיתו של דבר הוא שבוי בדיעותיו הקדומות. וזדז’רסקי מנצל את חולשתו זו ומרעיל את אהבתו של מליצקי לאולגה בספרו לו את כל הרכילות הידועה לו עליה ובפנותו לרגש הכבוד הגברי הקמאי של מליצקי:

“להלכה ברור הדבר היטב! ברור כשמש! באמת, במה חטאה היא (אולגה) אם הקדימך איש אחר, אם נתנה נפשה לאחר, ולא ידעה שמתקיים איזה מליצקי? במה, לעזאזל, אשמה היא, אם אותו האיש דרש ממנו ראיות מוכיחות על אהבתה אליו – זאת אומרת, חה, חה, הן יודע אתה מה שדורשים מאת נערה. ולסוף, במה חטאה היא, אם התמכרה? צריכה היתה להתמכר – באשר אהבה עזה מן השכל הקר. מלבד זאת, הן מעיד הדבר על רצון כביר, על אומץ־לב, על רעיון נעלה שבאישה, אם היא אינה מחכה לצו ממרומים – חה, חה, לאותות מוכיחות את אהבתה. ובאמת, האם אפשר למצוא ראיה יותר יפה, יותר ברורה מזו? ובכן, איני שם לב לשום דבר: אני נושא אותה לי לאישה. בראשונה מעוררת תאוות גברים, זו התאווה המצויה אצל האדם הפשוט, וכן אצל האדם בעל הנפש האצילית, כמו למשל אתה. הגיע ליל־חשקך הראשון, מרגיש אתה, כי כל מה שהאישה נותנת בפעם הראשונה, כי כל אלה הרגשות שבאישה, הכמוסים ומלאים סודות נפלאים, פרכוסי רעב וחמדה, כל אלה – נו, בלב אשתך, למשל – כבר קמלו ונבלו, כבר אינה שיכורת תאווה, כמו שהיתה בשעה שהתמכרה בפעם הראשונה: חה, חה… כבר התרגלה, ואפשר גם מורגשת איזו קרירות… באשר ברגעים ההם מתעורר אצל הנשים הרגילות חוש ההסתכלות, וידוע לך, כי אנחנו הגברים, מגוחכים אנחנו ברגעים ההם, עד מאוד – חה, חה. אפשר, לא נעים לך, שאני נוגע בדבר זה?” (עמ' 13–14).

המערכה השלישית של המחזה מתרחשת לאחר שמליצקי עבר לגור עם אולגה. אופיו הרך, פסיחתו על שתי הסעיפים, מתנקם בחייו החדשים. מוסת על־ידי דימיונותיו הקודחים, שהתעוררו אחרי שמיעת סיפוריו של זדז’רסקי, הוא אינו יכול ליהנות מחייו עם אולגה, והוא רדוף פחדים פן תאבד הילינה את עצמה לדעת מפני שעזב אותה.

אולגה אומרת לו: “אם עזבת דבר־מה, אל תביט אחורנית… דבר זה נבצר מבינתי לגמרי. אמרת, כי עד עתה לא אהבת שום אישה. אוהב אתה אותי ויודע אתה עד כמה אני אוהבת אותך, צריך היית להיות מאושר, צריך היית לשכוח את הכול. – – – שמעני, סטיפן! עוד הברירה בידך! אם מרגיש אתה כי לא תהיה מאושר איתי, אזיי לך לך. אי־אשר לשבת עם איש, שהנהו מלא תמיד מחשבות־ייאוש, שמא פילגשו הקודמת תאבד את עצמה לדעת. אינני רוצה! אינני רוצה להשתתף עם עוד אישה אחרת, אינני רוצה שמי שהוא יקים חיץ בינך וביני.” (ע' 47–48).

זדז’רסקי מופיע, מלגלג על מליצקי, ולוקח נקמתו מאולגה שדחתה אותו והשפילה אותו. הוא יודע שהילינה טיבעה עצמה בנהר. הוא־הוא שהסית אותה לכך, שהגביר בה את ייאושה. ולא עוד אלא שבבית־המתים השאיר את כתובתו החדשה של מליצקי. נשמעות דפיקות בדלת. נושאי הארון באו. מליצקי יוצא מדעתו, וזדז’רסקי, בצאתו, אומר לאולגה: “עוד לא גמרנו את החשבון!”

גיהינום מרובע זה, שאין בו פשרות, שכל משתתפיו רדופים בידי הדֵמונים שבתוכם, דומה שלא איבד את חיוניותו גם כיום. אולי טעמי בתיאטרון הוא טעם מיושן מאוד. אינני אוהב מקהלות, ריתמיקה, צבעוניות־לשמה והמצאות־בימוי שמסרסות את משמעות הטקסט בנסותן לחדש אותו כביכול. אינני מוצא תחליף לתיאטרון שבו שניים־שלושה שחקנים המערטלים את נפשם ואת יחסיהם ההדדיים על הבימה, יוצרים בי הרגשה מכושפת של השתתפות בדיאלוג, כאילו ביני לבינם נאמרים הדברים, ללא כל השתתפות של במאי, ואולי גם מתוך שיכחה גמורה של המחזאי.

* סטניסלב פשיבישבסקי: “בשל האושר”, דרמה בשלוש מערכות. “בגיא הדמעות”, פואמה. תרגם א.ד. יאבלונסקי. לקורא. ספרייה כללית, ב. ספריית שטיבל בארץ ישראל. הוצאת ספרים. תל־אביב. תרפ"ט, 1929. 111 עמ'.

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 21.3.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

אדם צ’כי בשם יוראי הורדובל עוזב את כפרו, את אשתו ובתו הקטנה ויוצא לעשות כסף באמריקה. הוא עובד במכרות הפחם. שולח מדי חודש את הדולרים שחסך לאשתו, עד שנהרג חברו הטוב שהיה כותב לו את המכתבים, ושוב אין באפשרותו לשלוח את הכסף, כי אינו יודע קרוא וכתוב.

הסיפור מתחיל שמונה שנים לאחר עזיבתו. יוראי הורדובל עושה ברכבת דרכו חזרה אל כפרו ובכיסו כמה מאות דולרים שחסך. הוא מתגעגע לראות את אשתו פולנה וילדתו הפיה, הגרות בכפר קריבה. סיפור חייו נמסר בחלקו הראשון של הספר באמצעות דיאלוג פנימי שהוא מנהל עם הנוסעים ברכבת, ולאחר מכן עם מרבית הדמויות שהוא ופוגש בכפר.

כך למשל, ברכבת:

“החנווני הנרגש שליד החלון מקנח את הזיעה במטפחת כחולה. שמא יחזור ויפליט: שרב זה! שרב זה! – שרב, סיר? הלזה ייקרא שרב? צא וראה במדור הדוודים, אדוני: או שם במכרה האנטראציט. שמה יורידו רק את הכושים. אבל אני עצרתי כוח, יס סיר במחיר שבעה דולרים. הלו, הורדובל, הלו, יו ניגרס!” (עמ' 11).

“השיבה המאוחרת” אינה עולה יפה. פולנה זרה ואינה מניחה לו לקרב אליה. ובחצר ביתו הבנוי עתה לתפארה מצוי עוזר, סטיפאן, הממונה על אורוות סוסים חמי־מזג ופראיים. בתו מבכרת את סטיפאן על פניו, ואנשי הכפר מקדמים פניו בשתיקה ובהסתייגות.

חלקו הראשון של הספר הוא המשובח ביותר ובו מתוארת פרשת השתעבדותו של הורדובל לאשתו ולמאהב שלה סטיפאן. ואולי יש בהשלמה זו עם הגורל, יותר נכון, בהתעלמות מראיית המצב כמו שהוא, וחוסר נכונות להילחם כדי לשנותו – כדי ללמד משהו על האופי הצ’כי? האשק וצ’אפק, שווייק והורדובל, שלא לדבר על גיבוריו של קאפקא. והנה לך אותו כיוון ההופך את הפאסיביות למעלה ראשונה בדרגה בתוך עולם של סיוטים מדומים ואמיתיים, אשר אין רוצים להודות בהם או מנסים לפייסם בדרך נלוזה, עד שהכוח הברוטאלי והאימה שוחקים את כל מי שעומד על דרכם ומנסה להתעלם מהם.

אותה תחושת עולם מצאתי גם בשני הסרטים הצ’כיים שהוצגו בשנים האחרונות בארץ: “החנות ברחוב הראשי” ו“רכבות שמורות היטב”.

הורדובל בא בתיגרה עם אנשי הכפר המכנים את אשתו “זונה”. בשום פנים אין הוא מוכן להודות במה שהתרחש בביתו בהיעדרו, ואין קץ לנפתוליו הנפשיים בנסותו לצבוע את השחור־משחור בוורוד. אחר התיגרה הוא נאלץ לשלח את סטיפאן, אולם אז עושה פולנה אשתו שביתה ומסתגרת בחדרה. ובאין לו ברירה הוא קופץ על הצעת פשרה גאונית נוסח דובצ’ק – ייארס את בתו הקטנה הפיה לסטיפאן, ובדרך זו יהפכו לבן־בית וישים קץ לשמועות הזדוניות בכפר. אין הוא מקבל את פסק־דינו של הכפר ואינו רוצה שענייניו יתבררו שם. אלא נוסע אל אביו של סטיפאן, ממש כנסיעתו של דובצ’ק למוסקבה, וחוזר משם עם “הסכם” – בעזרת הדולרים האמריקאיים שבכיסו אירס את בתו לסטיפאן והקים לו לנחלה את בית אביו הזקן. הוחזר כבודו של הורדובל ולרגע נדמה לנו שהוא השולט במצב.

אך ההסכם אינו עומד בעינו זמן־רב. אנשי הכפר צוחקים לו לסטיפאן על שכלתו בת האחת־עשרה משתובבת עם הילדים ומפריחה נחשי־נייר. “אני, אני לא אתן עצמי לשמצה, כחתן לתינוקת מטונפת,” הוא אומר להורדובל, והלה, בפעולת ייאוש אחרונה, זורק את סטיפאן אל מאחורי הגדר.

מכאן ואילך מתרחשת במהירות פרשת התפוררותו הסופית של יוראי הורדובל. אשתו שובתת בשנית, אך נפגשת ליד הנהר עם מאהבה סטיפאן. יוראי רושם את כל רכושו על שמה ומדגיש בצוואתו את טוהר־מידותיה, אף מספר בשבחה עם יאנוש הרועה, אך הכול לשווא. הוא נחלה במחלת לב וריאות קשה ומוטל גוסס על מיטתו. כך מסתיים חלקו הראשון של הרומאן.

חלקו השני והשלישי של הרומאן מספר על פרשת הירצחו של אדם חולה ושבור. לא קשה להיזכר ברצח מאסאריק ובמה שעלול לקרות לדובצ’ק ולחבריו. מתברר כי סטיפאן, מצוייד במחט רצענים ארוכה, ובעזרתה של פולנה, חודר בלילה לחדרו של יוראי ודוקר אותו בליבו. הבדיקה הרפואית מוכיחה כי היה כאן רצח שהקדים רק בשעות ספורות את המוות הטבעי של החולה האנוש. סטפאן ופולנה כופרים באשמה מכל וכול. אולם צמד חוקרים ושוטרים, גלנאי וביגל, המעוצבים לפי מיטב ההומור העדין של צ’אפק וצ’כיה, מגלים אחת לאחת את ההוכחות למעשה הרצח.

לא חסר גם ניסיון ל“העלמה”, כאשר מישהו מציע להכריז את המוות כטבעי מאחר שיוראי ממילא נטה למות. במשפט מתברר כי פולנה הרה ללדת, ולפי חשבון הזמנים לא ייתכן שיוראי הוא אבי הילד. היא בחודש השמיני ואילו מיום חזרתו לכפר עברו רק כחמישה חודשים.

במשפט נשברים שני הנאשמים ומודים, ולפחות בספר מנצח הצדק. סטיפאן נידון למאסר עולם ופולנה לשתים־עשרה שנות מאסר. ואילו ליבו של יוראי הורדובל עושה דרך ארוכה בין מומחים לרופאים לשם קביעה מדוייקת של סיבת המוות. וצ’אפק מציב זכר לביורוקרטיה של הליכי המשפט הצ’כי בסיימו את הספר במשפט הבא:

“ליבו של יוראי הורדובל אבד אי־בזה ולא הובא לקבורות לנצח.”

* קארל צ’אפק: “הורדובל”, רומן. תרגם יצחק שנברג [שנהר]. ספריית שטיבל 1934. הוצאת אברהם יוסף שטיבל תל־אביב. 163 עמ'.

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.9.1972

יש שספרונים קטנים המתגלגלים על דוכן של מוכר ספרים ישנים מעלים לפניך תקופה. כך הרגשתי כאשר התחלתי לעלעל בספרון הקטנטן המחזיק את מחזהו של קרל צ’אפק “העולם בו אנו חיים”, שאותו חיבר, כמו כמה יצירות אחרות שלו, יחד עם אחיו.

לאחר ההקדמה של אביגדור המאירי: “אישים אלה (דוגמת צ’אפק) הם תמיד בחינת פאראדוכסון לגבי אומתם: פחות מכול מסוגלים הם לסיסמאות לאומיות – אך במקום זה, כל יצירותיהם אינן אלא דאגה אחת גדולה ומעיקה לגורל אומתם ולעתידה המוטלים בסכנה.” (עמ' 5) – מופיעים שני עמודים זעירים, שאותם אני מעתיק כמתכונתם:

“העולם בו אנו חיים”

מאת קרל ויוסף צ’אפק הוצג בארץ־ישראל

על־ידי התיאטרון הקאמרי והצגת הבכורה

התקיימה בתל־אביב ביום שני, כ"ד אדר א'

התש"ו (25.2.1946) ואלה שמות המשתתפים:

פרולוג:

הלך קרני ברטוב

קפדן מרדכי בן־זאב

מערכה א': פרפרים

אפטורה איריס בתיה לנצט

אפטורה קליטאה ימימה פסובסקי

פליכס, משורר צעיר אברהם בן־יוסף

ויקטור, מאהב בא בימים אלברט בן־צבי

אמנון מאיר ביקל

מערכה ב': טורפים

פקעת ימימה פסובסקי

זבל מרדכי בן־זאב

זבלת רוזה ליכטנשטיין

זבל זר נסים יעקבי

צרעון מאיר ביקל

זחלה, בתו (בנו) גרשון קליין

צרצר אברהם בן־יוסף

צרצרת חנה סוקניק

טפיל טוביה גרינבוים

כנופיה של שודדים – – –

מערכה ג': נמלים

מהנדס א' – דיקטטור טוביה גרינבוים

מהנדס ב' – המפקד העליון גרשון קליין

נמלה עיוורת רוזה ליכטנשטיין

ממציא מרדכי בן־זאב

שליח נסים יעקבי

המפקד על הקו אלברט בן־צבי

עתונאי אלכסנדר פומרנץ

קצין הטלגרף – – –

נמלים – פועלים, חיילים, פקידים, נושאי אלונקות, פצועים

אפילוג: החיים והמוות

ראשונה פרפרים בני יום חנה סוקניק, רינה קליבנוב, שרה קורן

שניה נועה שקולניק

שלישית גאולה קורנפלד

מקהלה

שבלול א' רוזה ליכטנשטיין

שבלול ב' אברהם בן־יוסף

חוטב־עצים טוביה גרינבוים

אשה עם תינוק בתיה לנצט

תלמידה חנה סוקניק

ההצגה: יוסף פסובסקי הצייר: ד"ר פ. לוי

המוסיקה: פרנק פולק כוראיאוגראפיה: תהילה רסלר

מי מן הקוראים שראה את ההצגה ב־1946 – ודאי מספיקים לו שמות המערכות וסדר המשתתפים כדי להעלות מנבכי זיכרונו את ההצגה. ימימה פסובסקי (מילוא) בתור פקעת המבקשת כל הזמן להיוולד. מרדכי בן־זאב ורוזה ליכטנשטיין בתור זבל וזבלת (חיפושיות־זבל) המגלגלים אל הבמה כדור זבל ענקי, שהוא כל רכושם אשר צברוהו:

זבל: אתה הק־ק־ק־פיטל שלנו! טינופתנו שלנו! אתה הכל וכל שלנו!

זבלת: אַ, מטמוננו! א, כדורנו הנפלא! א, ממוננו המוזהב!

זבל: כמה טרחנו וחיפשנו… גרגירי טינופת סחבנו, פירורים מסריחים אגרנו, ממש מפינו חסכנו…

זבלת: את רגלינו חטטנו, כמה חפרנו עד שגילפנו אותך, וביססנו אותך… (עמ' 36–37).

חנה סוקניק (מרון) בתור צרצרת (בהריון), הנקטלת בארסו של הצרעון, השוקד להביא אוכל לזחלת שלו:

“הביטי נא, זחלת שלי, קוקוק! מה טוב הביא לך אבא שלך? שלום, שלום ילדונת, אבא צריך לצאת לעבודה, הוא צריך לדאוג לחמדת ליבו, למותק התולעי שלו…” (עמ' 43–44).

ולבסוף רוזה ליכטנשטיין ואברהם בן־יוסף אשר זוחלים בתור שבלול אל“ף ושבלול בי”ת על הבימה, ומסתכלים במות ההלך:

שבלול א': (זוחל קדימה) הוא כבר ש’גר עיניו לנצ’ח.

שבלול ב': אויה, אויה, אש’ון כזה, אש’ון! וי, וי, וי! אבדה שכזאת… למה עז’בת אותנו?

שבלול א': מדוע אתה מתייפח כל כך? הרי ז’ה לא עש’קנו!…

שבלול ב': ז’ה רק ש’תם! כך עוש’ים על מת.

שבלול א': כן, כן, ובכן ז’חלנו.

שבלול ב': כן, כן. זאת דרך כל בש’ר.

שבלול א': העיקר שיהיו מעט שבלולים והרבה צ’נון! (עמ 91).

ואילו אני, שילד בן עשר הייתי באותה תקופה, ותיאטרון עדיין לא ראיתי, (מחוץ, אולי, להצגת “המכשפה” באולם “היכל” בפתח־תקווה), צריך לשחזר, למעני ולמען קוראים כמוני, את מחזהו של צ’אפק.

העולם בו אנו חיים, חוקיותו היא כחוקיותם של חיי החרקים, זו התיזה של צ’אפק במחזה. ומצוי בו הלך, בן־אדם שהוא טיפוס “פר־גינטי” במקצת, העובר מבימה לבימה ומתבונן, קצת מגבוה, על חיי האהבה של הפרפרים, חיים שאינם אלא נכלולים, בגידה וחמדנות. על חיי החרקים, שאינם אלא עולם שבו אושרו של האחד הוא טריפתו של השני, עד לטפיל שבולע את הצרצרת שבלעה את הקורבנות שהביא לה אביה הצרעון.

ההלך סבור כי הערך העליון היא החברה, הכלל, ולא האגואיזם והאינדיווידואליזם – ואז הוא מגיע לעולם הנמלים. הנמלים הם פועלות או חיילים, ושולטים בהם מהנדסים הנעשים לדיקטטורים ולמצביאים עליונים, ומחפשים פרובוקציות למלחמה עם תילי הנמלים השכנות, בגלל שביל אשר בין שני הקינים (אילו נכתב המחזה עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה, היה אפשר לומר – בגלל דאנציג או הפרובוקציה הגרמנית בגבול פולין).

אומר ההלך למראה המלחמה: “שלטון עולם? חרק עלוב, כלום את דל”ת אמות החמר והעשב אשר ידעת תכנה בשם עולם? רצועת אדמה ארורה ומזוהמת זו? אילו רמסתי ברגלי את כל קן הנמלים שלך יחד עימך – הן אפילו צמרת עץ אחת לא היתה נעה, מטורף שכמותך!" (עמ' 81).

הדיקטטור של הנמלים (היטלר?) מת, נרצח בידי אחת מנמליו המובסות. מנהיג הנמלים הצהובות מתפאר בניצחונו, אבל ההלך רומסו ומועכו ברגלו. ואילו באפילוג בא מלאך־המוות, נאבק עם ההלך ולוקח את נפשו, לעיני שני השבלולים.

אבל החיים נמשכים – בבוקר, עם היכנס חוטב־עצים, אישה ותינוק בידה, ותלמידה.

קארל צ’אפק (9.1.1980–25.12.1938) כאילו כתב במחזה את קינתו על נפילת צ’כיה ונבואתו על נפילת גרמניה. גורלו היה כגורל ההלך במחזה. כאשר פלשו הנאצים לחבל הסודטים עוד הספיק לקרוא את קינתו על שלום מולדתו ברדיו הפראג, ומיתתו החטופה גאלה אותו מלראות את המפלה של ארצו, את ניצחונו של הדיקטטור המטורף של הנמלים, אך הוא חזה גם את נפילתו של הדיקטטור הזה בידי מנהיג הנמלים הצהובות, שאולי אינו פחות אכזרי ויהיר ממנו, באומרו:

“ניצחון הצהובים! ניצחון הצדק והקידמה! לנו השביל בין שני הקינים, לנו, העולם כולו, אני ממנה עצמי לשליט הרקיע!” (עמ' 84).

* קארל ויוסף צ’אפק: “העולם בו אנו חיים (חיי חרקים)”. קומדיה בשלוש מערכות, פרולוג ואפילוג. עברית י. פסובסקי [יוסף מילוא]. מבוא מאת אביגדור המאירי. הוצאת “משואות” בע“מ, תל־אביב. “חזיון”, ספרייה תיאטרונית. חוברת ג'. תש”ו, 1946. 93 עמ'. המחיר 150 מא"י.

עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.5.1971

בדומה ל“מרטין עדן” מאת ג’ק לונדון (נדפס 1909) כך גם ספרו האוטוביוגראפי של ארסקין קולדוול “קרא לכך חווייה” – Call it Experience – שהופיע לראשונה ב־1951, נדפס במהדורת ספרי כיס של Signet Key Book ב־1956, ולא תורגם עד כה לעברית ­ – מעורר את דימיונם של אנשים צעירים שמתעתדים להיות סופרים. דרך שראשיתה מפח־נפש, דחיות מצד עורכים והוצאות־ספרים, חיי רעב ועוני, וסופה – הכרה והצלחה, גם הצלחה כספית, אך גם שיוויון־נפש ועצב.

ארסקין פרסון קולדוול נולד ב־1903 בג’ורג’יה, אשר על עונייה הוא עתיד לספר ב“דרך הטבק”. אביו היה כוהן פרסביטֵריאני, ואולם קולדוול הצעיר עמד מנעוריו על כך שחייו עתידים להיות מוקדשים לכתיבה, תחילה כרפורטר צעיר, ואחר כך גם כסופר, וכי פרנסתו תהיה מכתיבה בלבד, או שירעב ויילך לאיבוד.

מרצו הבלתי־נילאה, הספֵּק כתיבתו הגדול, והתייחסותו אל קשייו כאל שלבי מאבק לקראת ניצחון בתחרות ספורט, כל אלה מסופרים ב“קרא לכך חווייה”. באחד מגלגוליו עסק לפרנסתו בכתיבת ביקורות על ספרים חדשים. הוא היה מקבל כשלושים ספרים חדשים לשבוע, ויותר משהרוויח מכתיבת הביקורות עליהם, הרוויח ממכירתם. כשנאספו אצלו כשלושת אלפי עותקים – פתח חנות ספרים, הושיב בה סטודנטית, בתור זבנית, וכסף הפידיון פירנס תקופת־מה את כתיבתו הספרותית. החנות נסגרה משהחל המלאי אוזל, ואנשים באים בטענות כי אין להשיג בה ספר שנדפס לפני 1926 או אחרי 1928, והמוכרת הצעירה אף היא רצה לספרייה הציבורית ברצותה לקרוא ספר חדש.

את “דרך הטבק”, מספר קולדוול, החל כותב בחדר שכור בניו־יורק בראשית שנת 1931, ובכיסו מיספר מועט של דולארים, שהספיקו לו לסרט חדש למכונת הכתיבה שלו, לצרור דפים צהובים, שני עפרונות, ולהתקיימות יומית על לחם וגבינה, בערך של חמישים סנט – שבעה דולארים לשבוע, כולל דמי שכירת חדרו.

הדחיפה לכתיבת ספרו היתה ביקור שערך בסוף שנת 1930 בבית הוריו בג’ורג’יה המזרחית. עוניים וניוונם של האיכרים שראה, שדות־הכותן הנטושים, ההתמוטטות הכלכלית של החקלאות הזעירה, וחוסר העבודה. על הדף הראשון רשם את השם “דרך הטבק”, על שם דרכים עתיקות ונטושות בג’ורג’יה המזרחית, שעליהן היו מגלגלים חביות ממולאות טבק מן החוות אל נהר הסוואנה. במשך שלושה חודשי עבודה סיים את הטיוטה הראשונה, כשהוא כותב שבעה ימים בשבוע, ניזון על לחם וגבינה, קם מדי צהריים, יושב לכתוב, מטייל מעט בעיר, לפנות ערב, חוזר וממשיך לכתוב עד ארבע לפנות בוקר. כל הסיפור עמד חי לנגד עיניו, ומשום כך גם לא קרא לאחור את מה שכתב – עד שסיים את הרומאן כולו. אבל נהג שלא להניח מידיו פרט בטרם יתקן וישפץ אותו.

כשסיים את הטיוטה הראשונה נותר בידו כסף רק לכרטיס לאוטובוס לחזור לביתו הכפרי במאונט־ורנון. בינתיים נדפסו כמה מסיפוריו בעיתונים, וגם הופיע ספרו “אדמת אמריקה” (לא תורגם לעברית), ומצבו הכספי הוטב, אם כי עתה היה עליו לעמוד בקטילה כמעט מוחלטת של דעת הביקורת על ספרו (וזאת, לאחר שנים שבהן החזירו לו את סיפוריו, לראשונה בצירוף פתק מודפס של נוסח סירוב סטנדרטי, ואחר כך גמלו עימו כמה עורכים חסד וכתבו לו אישית שהוא נעדר כל כישרון ספרותי, וכי מוטב לו למשוך ידו מכתיבה מוקדם ככל האפשר, כי אם ימשיך, יהיה לו כישלונו הסופי והבלתי־נמנע קשה משאת פי כמה וכמה).

דברי המבקרים רק חיזקו את דעתו כי לסופר יש אך ורק שתי התחייבויות: כלפי עצמו וכלפי קוראיו, ו“לכן, לפי מיטב אמונתי, המבקרים יוכלו תמיד למצוא נעליים אחרות ללקקן, ואילו הקוראים הם היחידים שיוציאו משפט סופי על ספרי.” (“קרא לכך חווייה”, עמ' 86).

בבית הכפרי במאונט־ורנון עשה לבדו את הקיץ של 1931 כשהוא ישן שמונה שעות ביממה, כותב מחדש שמונה שעות ביממה את הנוסח השני של “דרך הטבק”, ושמונה שעות עובד עבודה גופנית, כשהוא מתפרנס על תפוחי־האדמה שזרע וגידל במו ידיו.

שבועיים לאחר ששלח את כתב־היד הגמור נודע לו כי הספר התקבל על־ידי הוצאת צ’ארלס סקריבנר, ועתיד לצאת לאור בראשית 1932. ואכן, מעתה ואילך, יחד עם ספרו הבא “חלקת אלוהים הקטנה” (1933) – מתחיל מסע ניצחונותיו. “דרך הטבק” נמכר עד כה ב־62 מיליון עותקים בעולם כולו, הומחז ועובד לתיאטרון בידי ג’אר קירקלאנד והוצג לראשונה ב־1933. הביקורת לא התייחסה בחיבה להצגה, ממש כשם שקטלה קודם לכן גם את הספר “דרך הטבק”, ואף שיודעי דבר ניבאו למחזה שבועיים בברודוויי לכל היותר – הוצג המחזה ללא הפסקה בברודוויי במשך שבע וחצי שנים, ובמשך שבע־עשרה שנה הוצג ללא הפסק, לפחות במקום אחד בעולם. עיבודו למחזה נדפס כספר לעצמו ב־1934, ונעשה לסרט ב־1941. המחזה הוצג גם בתיאטרון “אוהל” עם מאיר מרגלית בתפקיד הראשי.

גיבור “דרך הטבק”, ג’יטר לפטר, הוא חוואי עני וחסר קרקע בג’ורג’יה המזרחית, היושב בבית מט לנפול, שכבר אינו שייך לו, בסביבה שהיתה פעם כולה רכוש סבו ומשפחתו, יושב על דרך הטבק הנטושה, מסרב בעקשנות לעבור לעיר ולהיות פועל בבתי החרושת לטכסטיל. חלומו של ג’יטר, מדי אביב – לשרוף את השדות הנטושים, כדי לברא אותם, לקבל הלוואה כדי השגת פרדה, מעט זרעי כותן וזבל חימי – ולהמשיך לפלח ולעבוד את אדמת אבותיו. ואולם חלומו, ככל חייו, חסרי תכלית וממשות הם, לבד ממשות אחת – הרעב. ובשריפת השדות נשרפים לבסוף אף הוא ואשתו, על ביתם, בשנתם.

אל עולם מוזר ושוקע ומנוון זה, שמתואר בנאטוראליזם קשוח, מחוספס וחסר רחמים – מתפרצת “האחות בֵּסי” אלמנה־מטיפה פעורת נחיריים, שיצריה אינם יודעים שובעה, ונושאת לאיש את בנו הצעיר והאחרון של ג’יטר, דייוויד. כדי לפתותו להסכים לשנותיה המרובות ולאפה החסר, היא קונה בכל חסכונותיה מכונית חדשה ומפקידה אותה בידו. המכונית החדשה, שנופלת לידי משפחת לסטר השוקעת, מסמלת את חוסר יכולתם להפיק תועלת כלשהי מכל מה שנופל לידיהם. במשך ימים אחדים נהרסת המכונית כליל, בדרכי הטבק הגרועות והישנות, אף הורגת כושי ודורסת למוות את סבתו של דייוויד.

המכונית החדשה, שמחירה שמונה מאות דולארים, היתה פיתוי עז לבני המשפחה. היא מעניקה להם הרגשת־גדולה ומרחיקה אותם עוד יותר מן המציאות. אך המכונית אינה רק חלום אלא גם אוייב שנוא, באשר היא מסמלת אותו עולם של בתי־חרושת, חוות־ענק ועבדות תעשייתית וחקלאית, שהרסו את בני לסטר ממעמדם והותירו בפניהם ברירה – להתנוון ולהתבהם כליל כאנשים חופשיים־כביכול על אדמתם, או להיעשות עבדי התעשייה בעיר. סופם של בני לסטר שהם מוכרים את כל חלקיה המיותרים של המכונית כדי למלאותה בדלק, שוברים אותה בהשתמשם בה בחוסר זהירות, כאילו היא בהמת־משא שנואה, ובימים אחדים מאבדת המכונית לגמרי את ערכה ונעשית גרוטאה.

המכונית, שבשנות השלושים [למאה ה־20] היא בארה“ב סמל לחוסר יכולתה של התעשייה לשפר את מעמדם של האנשים שנהרסו במשבר הכלכלי, ובהידלדלות החקלאית של החוואות הזעירה – נעשית בארה”ב של שנות השבעים לסמל מזיק אחר, באשר לה ההשפעה ההרסנית ביותר על סביבתה.

על סכנת המכונית אומר סטיוארט יודאל, מי שהיה שר־הפנים בימי הנשיא קנדי: “היא מסמלת את דהירתנו לעבר הגיהינום, לשם הגברת הייצור, הנוחות והניידות, מבלי לחשוב הרבה על המחיר במונחים של אוויר מזוהם, ערים צפופות יתר על המידה, כבישים שורצים תנועה ומאות אלפים של תאונות בכל שנה.”

אכן, דרך ארוכה עשתה המכונית מאז הנאטוראליזם הגס והמחאה החברתית של “דרך הטבק” ועד היום. ואולי, בסופו של דבר, לא השתנתה המשמעות שהעניק לה קודלוול בספרו.

* ארסקין קולדוול: “דרך הטבק”. רומן. מאגלית ב. עזריאל. הוצאת ש. פרידמן, תל־אביב, תשי"ד [1954]. 155 עמ'.

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.8.1971

תיאודור יוזף קוז’אניובסקי, הידוע בשמו הספרותי – ג’וזף קונראד, היה בנו של אציל פולני. הוא נולד ב־1857 במוהילוב ומת בבישופסבורן שבאנגליה ב־1924. הוא למד בקראקוב, חלם להיות ספן ובגיל חמש־עשרה ניסה לברוח מן הבית. בן שמונה־עשרה יצא סוף־סוף למרחב. בשנים 1874–1878 שירת בצי הסוחר הצרפתי, וב־1878 עבר לספינה אנגלית. בשנה זו גם ניסה להתאבד בירייה. הוא הירבה לסייר במימי הודו ואוסטרליה, המשמשים לו זירה לרוב סיפוריו. ב־1884 הועלה לדרגת קברניט בצי־הסוחר הבריטי. ב־1894 פרש מהצי והתגורר בקנט שבדרום־מזרח אנגליה.

“הסקרנות,” כתב פעם, “היא הכוח המניע הגדול של שנאה ואהבה.” על הים כתב: “הים לעולם אינו משתנה, וכל מעשיו, יאמרו הבריות מה שיאמרו, אפופים ומלופפים מסתורין.” ואילו היבשה מהי? – “צביעות של ידידים ותיקים, אוכלי־אדם בעלי־מוסר, הניזונים איש מאסון רעהו.” ועל עצמו: “יכולתי למצוא בעולם רק מה שטבוע עמוק בנפשי.”

הוא היה רומנטיקן של הים ושל האיים הדרומיים. דווקא הוא, הפולני, נעשה סופר אנגלי־שבאנגלים; אומה זו של יורדי־ים וכובשי־ים, שהגיעה לשיא עוצמתה במאה ה־19, ודאי התרפקה – ועוד תתרפק – על סיפורי עלילותיו, שעולם קולוניאלי שלם של ‘אנגליה מלכת־הים’, עולם שחלף לבלי־שוב, מתואר בהם.

בעברית הופיעו בשנים האחרונות “לב המאפלייה” ו“לורד ג’ים”, ולפני שנים רבות – “המזל שיחק לי”, וכן תורגמו סיפורים רבים שלו.

“פְרֵיָה משבעת האיים” (1912,Freya of the Seven Isles), שהופיע לפני כארבעים שנה בהוצאת “אמנות”, הוא סיפור שכמעט נשכח מלב קוראי עברית, כשם שנשכחו ספרים רבים וטובים שהופיעו באותה סדרת ספרונים דקים, מכורכים בכריכת־בד ורדרדה.

קונראד הוא אמן־הפתיחוֹת בסיפור, ורב־אמן במיבנה ספריו. יש שהסיפור עובר בפתיחתו מכלי אל כלי דרך שלושה מספרים, עד שמגיעים לעיקרו, ואחר כך מוסיפות ההתקשרויות בחזרה אל סיפורי־המסגרת – גוון מרתק ומפתיע לעלילה.

“לורד ג’ים”, למשל, נפתח בנקודה מסויימת ב“הווה”, במסיבת אנשים שמספרים על עברו של הגיבור. ואולם בשליש האחרון של הספר מסתיימת המסגרת ואנו נכנסים ל“הווה” חדש, זה של הגיבור עצמו, עד לסוף הספר.

גם ב“פריה משבעת האיים” פותח קונראד בסגנונו האופייני – מכתב מאת ידיד ישן וחבר־למסע, שחצה עימו את מימי חצי־הכדור המזרחי. על הידיד עצמו אין אנו יודעים דבר. חשובה רק הערת אגב שלו בדבר נלסון (או נלסן) הזקן. הערת־אגב זו מעוררת את זיכרונותיו של המספר, אותם הוא מוסר בשלושת הפרקים הראשונים של הסיפור, המאורעות המתרחשים מן הפרק הרביעי ואילך הם מן התקופה שלאחר עזוב הסופר את איי הודו המזרחית שבשלטון הולנד, מה שקרוי כיום אינדונזיה (סומטרה, סלבס ובורניאו). לכאורה נדמה שכאן חטא המספר לחוקיות יצירתו, והמספר שבפתיחה התחלף במספר אובייקטיבי, יודע־כול, כאילו מעבר להנחה הראשונה של הסיפור – אך לא, מתברר כי שניים וחצי הפרקים הבאים הם־הם המכתב האחרון שנתקבל בראשית הסיפור ממקסאר, בירת סלסבס. ובחצי הפרק האחרון – זה מתרחש, כדרכו של קונראד, ב“הווה” – נפגש המספר בפנסיון שברובע שוקע בלונדון עם נלסון (או נילסן) הזקן, והלה מספר לו את סוף העלילה, מות בתו, פריה, וטירופו של אהובה, ג’ספר.

עד כאן מיבנה הסיפור, שאפשר ללמוד ממנו הרבה, ואילו מבחינת פנימיותו מבטא הסיפור את קונראד במיטבו. פריה, בתו של נלסון (או נילסן, קונראד שומר על הבחנה זו במשך כל הסיפור), היא יפהפייה זהובת־שיער, המתגוררת עם אביה, שהוא ספק דני ספק אנגלי, באחוזת־טבק, באי קטן, לחוף מפרץ מקסים, השייך לקבוצת האיים הנמצאת צפונה מבנקא והנקראת “שבעת האיים”. נלסון חי בפחד מתמיד מפני השלטונות ההולנדיים, פן יתאנו לו ויגרשוהו מאחוזתו. המסקירק, מפקדה של ספינת־תותחים הולנדית, שתפקידה להשגיח על ספינות המסחר המהלכות במימי קבוצת האיים, קונה לעצמו כוח שלטון על נלסון, ומרבה לבקרו משום משיכתו אל פריה היפה, והצעירה ממנו בשלושים שנה.

ג’ספר, צעיר אנגלי, אהובה של פריה, הוא בעל ספינת־מפרש בעלת שני תרנים – בריגה [סוג ספינה?] ו“בוניטו” שמה, צבועה כולה בלבן ובחרטומה קו של זהב. בספינה זו הוא עורך מסעות במעלה נהרות, בקרב ילידים פראיים, מהם אוכלי־אדם, ועוסק במסחר. פריה אולי לא נולדה על הים, אבל עד לשנת השתים־עשרה לחייה נמצאה יחד עם הוריה במסעי־ספינות שונים. אביה אינו נוטה לתיתה לג’ספר, וצמד האוהבים מתכונן להפליג יחד ב“בוניטו”, במלאת לפריה עשרים ואחת שנה, ולהעמיד את נלסון הזקן בפני עובדה.

חלום זה, ככל החלומות בספרי קונראד, אינו מתגשם. קונראד הוא סופר טראגי. אנשיו בודדים, רדופי־יצרים, אהבה לים ולהרפתקאות, והם מצליחים להרוס או להיהרס, אך אף פעם אינם מגיעים למצב של רגיעה, של אושר ומלאות שבהגשמה עצמית.

המסקירק, ההולנדי השמן והקירח, רואה את זוג הנאהבים מתגפף על מרפסת הבית. חמתו ותאוותו גואים בו, ובאותו ערב הוא מטביע נשיקה לחה על צווארה של פריה, וזוכה על כך בסטירת־לחי מצלצלת, הגורמת לו להתפתל בכאב הבושה והחרפה כל אותו לילה. לפנות בוקר היא מתעללת בו, בהתייצבה על צוק לנפנף זרועותיה לשלום לג’ספר המפליג בספינתו. ובברוח המסקירק הפגוע אל ספינת התותחים שלו, היא מלווה אותו בנגינה פרועה על פסנתרה – משהו מודרני של וגנר – כדי להזכיר לו את המעמד המשפיל שבו היכתה אותו לאחר שניסה לנשק לה בעת נגינתה.

גאוותה של פריה עולה לה ביוקר רב. המסקירק מתאנה לספינתו של ג’ספר, עוצר אותו וגורר את הספינה, ומול חופי מקסאר הוא מעלה אותה בכוונה על שרטון.

ג’ספר אינו יכול לעמוד באובדן ספינתו. דעתו נטרפת והוא יורד מדחי אל דחי, וכל עניינו בפריה פג משעה שנשברה גאוותו. פריה נחלית, מובילים אותה להונגקונג, שם היא מתה בדלקת־ריאות.

כל אחד משני הגברים האוהבים את פריה מתייחס אל ספינתו כדרך שהוא חושק באהובתו. הם נעשים לאחד עם ספינותיהם. ופריה עצמה רואה ב“בוניטו” את חלום אהבתה וחיי החופש המזומנים לה. ביסוד הפגישה בין המסקירק וג’ספר, שכל אחד מהם רוכב על ספינתו, מונח סודה של פריה וסוד נקמתו של המסקירק – בנפצו את הספינה הוא מנפץ את אהבתם ואת גאוותם.

הספינות והים מקבלים אופי אגדי, מיתי, אצל קונראד. אלה הם החיים האמיתיים, החופשיים, בהם פורץ כל מה שטבוע עמוק בנפשו של האדם, בין אם זו אהבה ובין אם זו שנאה. הספינות והים הם הרחבה של האמצעים ושל היצרים של האנשים השולטים בהם.

פריה עצמה יש בה ממהותו של הים. כמוה כספינה בתולית, שאיש לא היה קברניטה ולא זכה להשיק אותה, והיא משתוקקת אל אדוניה ואל הים. אהבתם של ג’ספר ופריה קשורה בספינה ובים, באבוד להם השניים, הם מאבדים זה את זה. ג’ספר נעשה לצל־אדם המסתובב שעות בחוף מקסאר ומסתכל בשרידי ספינתו הבזוזה והמרוקנת, הנחה על השרטון. פריה נחלית ומתה.

פסיכולוג בן־תקופתנו היה אומר שהם לא חיו את החיים האמיתיים והעצמיים שלהם, ולכן נשברו. שהיתה להם ברירה לוותר על הספינה ועל הים וליצור חיים משותפים, מיוסדים קודם כל על עצמיותם, על שניהם בלבד. ואולם קונראד איננו פסיכולוג. הוא רומנטיקן. האנשים שלו אינם מופנמים. בספינות, בים, בילידים של איי האוקיינוס ההודי, בתבל – הם יכולים למצוא רק מה שטבוע עמוק בנפשם. ונפשם אינה מסתפקת בעצמה, אלא זקוקה לאותו טוהר אגדי, חופש והרפתקה, שהים ואיי האוקיינוס ההודי מעניקים לה. הריאליזם של קונראד יוצא מפשוטו ונעשה לסיפור אגדה, לתפיסה חובקת־כול, בה האדם אינו מה שהוא אלא כל מה שהוא מוכרח על פי טבעו וגורלו להשיג, לרכוש ולשלוט, וזה גם מה שהורס אותו.

* ג’וזף קונראד: “פריה משבעת האיים”. תרגם יצחק למדן. הוצאת “אמנות”, תל־אביב. ספרייה לכל 5. 1932. 136 עמ'.

1944

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 26.9.1969, תחת הכותרת “קריאה שנייה”

תודות ל“ילדי הפאנטומים” אשר מכרו בחופש הגדול ספרים בתל־אביב, רכשתי במחיר “מציאה” (60 אגורות!) את קובץ הזיכרונות על ברנר, שנאסף ונערך בידי מרדכי קושניר.

בקובץ משתתפים בין היתר – גנסין, הלל צייטלין, ר' בנימין, א. ביילין, פיכמן, שופמן, מ. זינגר, שמעון קושניר, יערי־פולסקין, מ. פוזננסקי, א.ז. רבינוביץ ויעקב רבינוביץ.

פרשת חייו של ברנר ראויה למונוגראפיה של סופר בשיעור קומתו, אשר יקדיש כמה שנים לאיסוף כל חומר הזיכרונות, בכתב ובעל־פה, בדפוס, במכתבים, בעדויות ובזיכרונות שהתפרסמו משכבר, לרבות ריאיונם של אותם אנשים שעודם חיים ולהם זיכרונות על ברנר. לא לניתוח ספרותי הכוונה, אלא למלאכתו של היסטוריון וביוגראף, שיהא בה כוח להציג את האיש על רקע תקופתו, כשהוא משמר כל סיפור על אודותיו, כל מחווה, כל זיכרון.

ברנר שייך לכולנו: – לא רק יצירתו הקרובה, אלא פרשת חייו כולה: ילדותו, נעוריו, שירותו בצבא הרוסי, התקופה שעשה בלונדון והוציא את “המעורר”, נדודיו בארץ־ישראל, מעשיו במלחמת העולם הראשונה, פרשת נישואיו, שנותיו האחרונות, ימיו האחרונים, רגעיו האחרונים, מותו.

הנה למשל חוה ולפסון – שעליה אומר הלל צייטלין ש“היתה מעריצה את ברנר והוגה אליו יותר מאהבה אפלטונית” (שם. עמ' 48). היא עזרה לשיחרורו־חטיפתו מן הכלא הרוסי, לאחר שנאסר באשמת עריקה מן הצבא והיה נתון בסכנת חיים אם יתגלה במשפט שמו האמיתי. היא גרה בעיר אוריול. את ברנר הבריחו בגניבה מעבר לגבול והוא הגיע ללונדון. ועל תקופת לונדון, זמן לא רב לאחר־מכן, ב־1906, מספר ר' בנימין:

“פרעות־אוקטובר [1905 ברוסיה, בעיקר באודיסה ובקישינב] פגעו ישר בברנר. אחד מקרוביו, כמדומני, נרצח אז, ‘באותם הימים השחורים’. ונרצחה, הה, גם אותה חוה. ברנר בוש להגיד ליהושע (הוא ר' בנימין) מה היתה לו חוה זו. הוא סח לו: אחותי נרצחה. הוא התאבל עליה שבועות וירחים. מראהו היה אז כמראה איוב. דומם ובודד עמד על יד תיבת האותיות וסידר וסידר, מילה לא הוציא מפיו. השערות היו פרועות, המחשבות היו פרועות. הצער הפרטי האישי בער ולהט, להט ובער.” (שם. עמ' 78).

מי היא חוה ולפסון? הנשארו תמונתה? פרשת חייה? סביבתה?

צייטלין כותב על אודותיה: “צנועה היתה וחרישית, לבבית־אצילית, רבת העדנה הנפשית. איני יודע בבירור את יחסיה היא אל ברנר: ידוע לי רק יחסו של ברנר אליה. זו היתה, אם איני טועה, האישה האחת (לכל הפחות עד התקופה הארץ־ישראלית) שברנר אהבהּ, ומובן שהיתה גם האהבה – ברנרית, כלומר: מלווה ספקות, רפלכסים ועינויי־לב מיוחדים.” (שם. עמ' 36).

אמנם ניכרת השפעת דמותה ביצירותיו, אך מה על חלקה בחייו? צירוף הגורלות המוזר והמחריד – שגם הוא נרצח בפרעות, אמנם לא בידי אנטישמים רוסיים אלא בירייה ובדקירות סכין של פורעים ערביים. “גם זו, מי שהיתה לנגד עיני ברנר בציירו את חוה בלומין ב’מסביב לנקודה' נהרגה באחת מערי קרים בשעת הפרעות.” (שם. עמ' 240) כותב מ. פוזננסקי.

ואישה אחרת – אשתו של ברנר [הגננת חיה ברוידא]. פרשת נישואים קצרה. לראשונה, לפי עדויות מאותה תקופה, ניראה ברנר כאדם מן היישוב. מתוארים גלגוליו בגולת ארץ־ישראל עם אשתו ובנו הקטן, אוּרי, מתל־אביב לכפר־סבא ומשם לחדרה ולגן־שמואל, בימי מלחמת העולם הראשונה. אהבתו, הגובלת בהערצה קדושה – לבן; אהבתו לילדים, עליה מספר אשר ביילין – ברנר לא היה מנשק אותם על פניהם, אלא את הרצפה שעליה עמדו רגליהם או את רגליהם. ומדוע נהג כך? האם רק משום אותו תסביך של חפץ, גיבורו ב“שכול וכישלון”: “לאישה לא נשקתי מימיי. ריח רע עולה מפי.” שנים רבות עברו מאז קראתי את הסיפור, ומשפט זה נעוץ בזיכרוני כמסמר.

ואחר־כך, הפירוד, והמשבר. הבן הקטן נמצא “מעבר לים” ורק במכתבים יש דרישות שלום ילדותיות ממנו, בכתב־ידו. מה היה המשבר? מדוע נפרד ברנר מאשתו ומבנו?

כותב פיכמן: "על אהבתו לאורי היו מתהלכות אנקדוטות שונות בחוגנו. כשאורי חלה פעם, ואפילו אם המחלה היתה קלה ורגילה, היה מבולבל כולו, וכל העולם לא היה כדאי בעיניו. הוא היה חרד עליו יותר מאם רחמנייה. היה ער עליו בהקיץ ובשנת, ולא היה גורע את עיניו ממנו. הילד היה עליז ופיקח, אך בשנתו היתה לפניו הבעה מוזרה במקצת, שהיתה גוזלת את מנוחת ברנר. ‘זה ביטוי של עצב עמוק, – היה אומר לי, – של ייאוש, של דיכדוך הנפש. מהיכן לו לתינוק כזה הבעה כזו? היא מחרידה אותי…’

"בנער קטן זה תלה את כל גורלו: הוא היה כל תוכן־חייו. אורי היה העוגן בו נאחז. זה היה ענף־חייו הירוק – הענף היחידי. והוא השקהו את כל טל־אהבה, שהיה שמור בליבו. אורי נעשה ה’אבסולוט'. רק הוא לא היה מוטל בספק, בשבילו חי, בשבילו היה מוכן תמיד למות.

“אבל המצב הזה נשתנה גם הוא. גם המעט הזה התחיל משתמט ממי שלא נוצר לאושר. השואה באה. הוא היה אנוס להיפרד מעל בנו ולתיתו ללכת למרחקים. האסון הזה הדהימהו תחילה כולו. הוא היה הלום היתמות והבדידות, שנתחדשו עליו פתאום שנית, לאחר שכבר עמד בשתי רגליו בתוך החיים. אבל לאחר זמן מה, כשהתחילו מתקבלות האיגרות הקטנות עם האותיות הגדולות מאת הילד – נח פתאום אור של שקט על נפשו, כאשר לא ידעה אולי מעולם. אמנם הפנים חוורו משהיו, אבל מסביבו ובקירבו היתה הדממה. פטור מחיי המשפחה. פטור מעסקי העריכה – ‘האדמה’ חדלה אז לצאת – התכנס עוד יותר אל נפשו, התרחק מעל הבריות לגמרי. זה היה כבר ככלות הכול, ורק צחוק הילד, שחדר אליו מעבר לים, עוד ריתק אותו מעט אל החיים הרגילים.” (שם. עמ' 130–131).

מדוע ההרגשה הנוראה הזאת, הנרמזת בדברי הזיכרונות מאותה תקופה – שברנר איבד את הרצון לחיות, את הטעם לחייו, והחל למות משעה שאירע לו אותו משבר בחיי המשפחה? הלא דברים אלה אינם שייכים רק למשפחה אחת, לזוג אחד – אלא לכלל ישראל. אין לנו רבים כברנר, סופרים שפרשת חייהם הינה יצירה בפני עצמה, כחייו של נביא. אולי פוגל, אולי גנסין, אולי עוד אחד או שניים. אך גורלו של מי נכתב כך, באותיות חייו, בהכרח הנובע מתוך דרמה פנימית, ששום אירוע חיצוני אינו מקרי בה – כפרשת חייו של ברנר?

גם הרצח היה יכול להימנע. ברנר היה יכול לצאת במכונית ההצלה מבית יצקר – אך הוא שלח אחרים במקומו. היה אפשר לשלוח אוטומוביל צבאי לחלץ אותו – ובין פעילי ההגנה בתל־אביב אבדה הידיעה, והתרוצצו יום שלם, עד שהיה כבר מאוחר.

כך מסיים מרדכי קושניר את רשימתו הדוקומנטארית המחרידה, פרי רשמיו של עד קרוב (ומצורפת לה תמונת פניו של ברנר אחר הירצחו) – “תמיד, עד הסוף, תאכל המחשבה כחלודה: כי היה להצילו.” (שם. עמ' 228).

ובכן, היה אפשר להצילו. להצילו מידי עצמו ולהצילו מידי הערבים. באותם ימים ממש התכנסה אסיפת היסוד של אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, והוא גם לבוא אליה לא רצה. ואולם, מי שידע מיהו ברנר, היה יכול לשלוח את האוטומוביל הצבאי אליו, ולא למקום אחר. כך, עד לעצם סופו, כתבה מציאות חייו הפנימית של ברנר את גורלו, כאילו גם היסוד הטראגי ביותר נובע מקירבו בלבד, כאמת הקובעת מתוך הכרחיות את גורלו של גיבור ספרותי.

אני מחפש וקורא כל עדות, כל זיכרון על ברנר. אני מאמין שפרשת חייו היא הבשורה והצליבה [החילונית] של הספרות העברית בארץ־ישראל. בשום מקום לא הצלחתי לקרוא, עד היום, על כמה מן הפרשות הכמוסות בחייו, בעלות החשיבות המכרעת להבנת יצירתו, חייו ומותו. האם רק משום קוצר ידיעתי לא הגעתי אל המקורות הביוגראפיים שבדפוס? לא מעניינים אותי ניתוחי יצירותיו הנכתבים בידי אנשי מדע הספרות. מעניינים אותי חייו, לכל פרטיהם האינטימיים ביותר. אינני יודע עליו מאום מחוץ למה שנדפס. היבואו פעם בדפוס חייו האמיתיים? די ברמזים, הפזורים בספר שהוציא מרדכי קושניר, בס כדי לפרנס סקרנות של דור.

בסיום הספר בא הספדו של הלל צייטלין, דברי אדם מאמין שכאילו חזה אף את גורל עצמו בשואה [ראו ויקיפדיה – הלל צייטלין.]

" – – – וגם הוא, הוא שביקש אותך ביסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך, יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת הסדר לא ראה, – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעוצמת ייאושו־מכאובו יש אשר לא זכר את שמך וגם נלחם, נלחם – בשגותו ובתעותו – במזכירים את שמך, הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם־צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הִרבה לאהוב וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? מדוע נתת לאנשים חיתו־יער לטרוף אותו? למה נתת לפראים האכזרים לכבות את נרו? למה נופצה הגולגולת, שהיתה כל כך מלאה אורה?!" (שם. עמ' 252).

* “יוסף חיים ברנר – מבחר דברי זכרונות”. ערוך בידי מרדכי קושניר. בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד. [1944]. 259 עמ'.

הערה מאוחרת: לימים, ולאחר שנות קריאה רבות בכתבי ברנר ובני־תקופתו, הוצאתי את ספרי “ברנר והערבים”, במלאת 80 שנה להירצחו, ובכרך הזה גם סיפורו “עצבים” בהעתקתי ובהארתי, וזאת בהוצאת אסטרולוג 2001. את מרבית הפרקים שהופיעו בספר פירסמתי במשך שנים רבות, לפני כלילתם בספר.

1965

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 26.12.1969, תחת הכותרת “קריאה שנייה”

ספרו של שמעון קושניר הוא אוצר בלום למי שרוחה של ארץ־ישראל הישנה קרוב לליבו. ספר זיכרונות המעלה תקופה, אשר קושניר ידעהּ כילד וכנער, בעוד אשר מרבית ה“בחורים” המבוגרים שעלו לארץ באותה תקופה – כבר אינם בחיים כיום. ומשום כך מעניינת עדותו – כעדות אחד מאחרוני הראשונים של תקופת העלייה השנייה.

בעודו ילד עלה שמעון קושניר מחבל פודוליה שברוסיה עם משפחתו העניפה – אביו, שהקדים לבוא, אימו, אחיו ואחיותיו. השנה – תרס"ה, 1905. לאחר ימי הדמים של פרעות קישינוב. המשפחה מתיישבת בבתיו הנטושים של הכפר היהודי יהוד, ליד פתח־תקווה, במקום שעומדת כיום שכונת הווילות סביון. שנים־עשר בתים היו בכפר, שאותו הקימו בשנת 1882 חלוצי פתח־תקווה כיישוב מעבר, לאחר שלא עמדו בתלאות הקדחת הבאה מן הביצות והירקון. הכפר התקיים כיישוב יהודי עד שנת 1893, והיה יישוב של סופרים ומורים, אף ישיבה קטנה נתכוננה בו, אלא שמרכז הכובד שב ועבר למושבה המתפתחת, והיישוב הקטן נתבטל.

אל בתיו הריקים של הכפר יהוד באה משפחת קושניר, ועימם עוד כמה משפחות, בשנות תרס“ד–תרס”ה, 1904–1905, בניסיון, שלא עלה יפה – לחדש את יישוב המקום. פגעי האקלים, חוסר המים ותלאות הסביבה גרמו למתיישבי המקום לנוטשו, שבעי אכזבות והפסדים. משפחת קושניר עוברת לפתח־תקווה הסמוכה ומתקיימת בקושי, תוך התנגשות ויסורים של הסתגלות וזרות. מספר קושניר על היותו ילד זר בבית־הספר במושבה:

“לשנת הלימודים החדשה נתקבלנו, אני ואחי ראובן, לבית־הספר החילוני, שהיה מייסודה של היק”א [לימים פיק“א]. מנהל המוסד [כנראה הכוונה לדוד חיון] יהודי ממרוקו, חניך האליאנס, רווק, לבוש הדר ונוהג סלסול בעצמו, היה מדבר עם התלמידים צרפתית, ומתגורר בקומה עליונה של בניין בית הספר [שנמצא אז על גבעה בחלקו הצפוני של רחוב ז’בוטינסקי כיום, מאחורי תחנות הדלק]. על המורים, שרובם היו מאזרחי המושבה, נוספו באותה שנה שני מורים מאנשי העלייה השנייה – זאב סמילנסקי והד”ר יהודה מהרשק.

"מה רב ההבדל בין המשטר ושיטת הלימודים בתלמוד־תורה לבין אלה שבבית־הספר – גם הסידורים הפנימיים בכיתות, – הספסלים והשולחנות, אחרים היו, יושבים היינו שניים־שלושה אל השולחן, ראשינו גלויים בשעת הלימוד, בנים ובנות יחדיו, כל שיעור לא נמשך אלא שעה אחת, ובהפסקות שבין שיעור לשיעור נתמלאה החצר שאון ועליצות.

"רוח אחרת נשבה מסביב, אך לא תמיד רוח טובה ונוחה. רוב התלמידים היו כאן מבני האיכרים האמידים שבמושבה, עזי־פנים ויהירים, ובנו לא נהגו בעין־יפה. משיצאתי בפעם הראשונה לחצר בעת ההפסקה ועמדתי כמהסס מן הצד, הקיפוני הילדים ואחד מהם ניגש אליי, תפשני, ריחרח קימעה, עיקם אפו והכריז:

"‘ילדים, נודף ממנו סרחון של רוסי, חזירון רוסי.’

“וכל בני החבורה געו בצחוק.” (שם. עמ' 33).

קושניר ממשיך ומספר על תלאותיו עם ילדי המושבה, אותם “ילידי הארץ” בלשונו של ברנר, כיצד גנבו את נעלו החדשה, שעה שזוג נעליים היה בחינת חלום נכסף לילד, ועוד ועוד.

הנה עדות אחרת, של קושניר הנער, שעזב את הבית ואת הלימודים והריהו נעשה בפתח־תקווה פועל קטן, העומד ברשות עצמו, ונפשו צמאה לאנשי־מופת, העתידים לעצב את נפשו ולקבוע את דמותו ודרך־חייו לכל השנים הבאות.

"מזמן לזמן נערכה בקלוב (הפועלים) אסיפות, נשפי־קריאה והרצאות. בנשף אחד ביקשוני שאדקלם. דיקלמתי את שירו של ז. שניאור, – ‘מעשיה’, בסיימי ניגש אליי י. ח. ברנר ונשק לי על מצחי. נרגש הייתי וימים רבים לא יכולתי לשכוח את הדבר.

“באחת מהרצאותיו של י. ח. ברנר בקלוב הפועלים [בפתח־תקווה], שעניינה היה הסופר פרץ סמולנסקין, – העלה את דמותו כסופר וכלוחם, ואת דבריו סיים בקול מקונן: ‘צאו וראו להיכן הגיעו בניו־ממשיכיו של פרץ סמולנסקין? אויה לנו כי אל שמד ולכיליון ניגר הדם המועט שלנו…’ – פתאום צנח על הכיסא שעמד ליד שולחנו, ראשו נשמט על זרועו וכל גופו רעד. ובעוד אנחנו נדהמים ונבוכים, סמך ראשו אל הקיר ופרץ בבכי. לאחר כמה רגעים שב אל השולחן, ביקש מעט מים, ובבת־שחוק כאובה ומתחטאת הבטיח ששוב לא ייתן לדמעות להשתלט עליו, וסיים את דברי הרצאתו. ראיתיו באותו מעמד כראות אב־רוחני ונקשרתי אליו באהבה. כאבו העמוק לא נתן לי דמי, אך הרגשתי בליבי: הנה אנחנו כאן – בכל אחד מאיתנו שמור מ’מעט הדם' אשר ברנר הזכיר. רק פה לא יאבד הדם הזה בין זרים…” (שם. עמ' 47).

בימים של חוסר עבודה מטייל קושניר הצעיר בדרכי הארץ. קושניר הולך ברגל מפתח־תקווה אל החווה בן־שמן. תיאור דרכו הינו מסמך מעניין ומרגש להבנת יחסי יהודים־ערבים בתקופה ההיא, וכיצד ניראו הערבים בעיני אנשי העליות הראשונות.

אצעד לאיטי ואגמע מראות־נוף, טובה לי הדרך בשממותה, חוששני שכפר ערבי לא יסביר לי פניו. והנה לפניי הכפר הערבי יהודיה. כבר עברתי על פניו כמה וכמה פעמים, וידעתיו. במבואו משתרעת הגורן, וכל התושבים כעדת נמלים עובדים בדיש תבואותיהם, מתנהלים אחר שור וחמור הדורכים בקש הנדוש, כל אחד על יד גדישו וערימותיו.

יש הזורים כבר לרוח את המוץ והתבן ומפרידים את גרגירי השעורה והחיטה. באיזה חשק וערות הם עושים את מלאכתם, עובדים הם לעצמם, ואיתם נשותיהם ונעריהם…

הקטנים קוראים אחריי בפזמון מלגלג:

“יא יהודי ביח ביח, חוט ראסק בל טביח!”

לא אפנה ראשי אליהם. הקטנים מבטאים את שנאת הגדולים. אמשיך בדרכי, ובמקלי אתגונן מפני הכלבים.

המעבר בכפר אינו נעים ביותר. ובצאתי מתחומו ואני שוב בשדות, טובה עליי רוח הים הנושבת כמלטפת ומנחמת את נפשי. השמש כבר נוטה לרדת מערבה.

אעבור שדות לאחר קצירם. עדרי הכפר רועים בשלף.

על אם הדרך יושבים הרועים מחללים בחליל ובאבוב מקנה־הסוף. אחדים מהם רוקדים ומוחאים כף, ואני הולך וקרב אליהם.

ככל שאתקרב נעשית מנגינתם ברורה יותר. הם מנגנים והיקום יענה להם, כי הכל כאן שלהם, – השמיים והארץ. הם המאושרים, בחיק מולדתם. ואני רק אתגעגע לארצי. עודני זר ונודד על פניה. הריקוד רפה. רגע הניחו הרועים את חלילם, קמו לקראתי והקיפוני:

“מנין ולאן יא חווג’ה?”

“אל הקומפניה שם. למה הפסקתם לרקוד?” – תוקף אני אותם בשאלה, – “ולמה לא תוסיפו לנגן בחליל?”

“לנגן בחליל יודע אתה? ולרקוד כמונו יודעים אתם? אנחנו נחלל ואתה תרקוד!”

“תרקדו אתם תחילה וארקוד גם אני אתכם.”

הנערים נערכו בחצי עיגול, יד איש על שכם רעהו. כותנותיהם מופשלות ושוליהן בחגורם. המחללים נטלו חליליהם ויצאו בדבקה כשגופותיהם יתנועעו קדימה לפי הקצב.

ורגליי, כמו מאליהן, התנשאו פתאום ופרצתי לעומתם לחצי מעגלם. מקלי בידי והוא מתנופף מעל ראשי כחרב ורגליי תרקענה לקצב חלילם. ובלשוני בין שיני אלהיבם:

“צסס צסס!..”

מתרחב חצי מעגלם וסוער והולך. כנסוגים הם מפניי ונבעתים.

מה מסעיר את נפשי ופורץ בריקוד? מי אתם ומי אנחנו? בלהט ריקודנו כמו נכיר זה את זה…

הנה חדלתי מרקוד והרועים ניצבים ומחייכים, מחייכים ומשתאים על החווג’ה היהודי…

בירכתים לשלום, ובירכוני אף הם לשלום. כאילו רוח מטהרת וזכה עברתנו, רוח אנושית טובה, מכפרת על איבות ומגשרת על פני מרחקים, בין עם לעם ובין אדם לאדם.

רגליי נשאוני הלאה. עכשיו היתה לי האדמה קרובה יותר וממשית יותר. הלכתי מתוך שלווה נפשית וביטחון פנימי, וכך קרבתי אל נקודתנו הבודדה בסביבה הזרה והשוממה. ראיתיה מרחוק כעומדת ומצפה לבואי.

(שם. עמ' 49–50).

אלה ואלה מדפי הספר, אשר ראשיתו בימי הילדות וסיומו בהתגייסותו של שמעון קושניר לגדוד העברי, ובעומדו בערבת יריחו, כחייל בגדוד, מול הר נבו – “אל אותו מקום, בו עמדתי נפעם ותוהה על סוד עולמי ועמי, אל ערבות יריחו, הגיע מקץ עשרים ושתיים שנים טוביה בני, – אשר נפל במלחמת השחרור והוא אחד מל”ה הקדושים שיצאו להחיש עזרה לגוש עציון." (שם. עמ' 217).

יתר פרקיו ותולדותיו של המספר הלא הם כתובים בספריו האחרים, “הד מגלבוע”, “בדמדומי בוקר”, והד להם גם בספרו “אנשי נבו”, שנכתב על רעו וידידו נוח נפתולסקי.

* שמעון קושניר: “בכור מכורה”. נתיבו של נער עובד בימי העלייה השנייה. עיינות. הוצאת ספרים. תל־אביב. תשט"ו. 1955. 222 עמ'.

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 31.3.1972

ספרים צריכים למזל. ולא רק ספר במובן של יצירה, שהאחד נעשה לצו־האופנה ואילו השני נשכח וכאילו לא יצא לאור, אלא ספר גם במובן של “בשר־ודם”, כריכה, דפים, ובעברית מתוקנת – עותק.

לאחרונה קראתי בשלישית את “שדים” בתרגומו של ש. הרברג (הוצאת “מצפה”, תר"ץ. 1930), ובעצם ימי הקריאה התבשרתי כי בקרוב תצא סוף־סוף לאור מהדורה חדשה של “שדים”, לאחר שזה כארבעים שנה ויותר שהספר לא נדפס אצלנו. רגע אחד שמחתי, בחושבי על האושר המזומן לאלפי קוראים שלנו, ומשנהו נעשיתי שמרן וכמעט גם צר־עין, ומיד התחלתי “לשנוא” את המהדורה החדשה, שכמו באה להפריע את הקשר שלי, המיוחד, הפרטי כל־כך, לשני הכרכים של המהדורה הישנה. אפשר לומר שכבר התאהבתי אפילו בשגיאות ובמקומות הסתומים בתרגומו של הרברג, ואני חרד מפני כל שינוי, אפילו לטובה, במהדורה החדשה והמתוקנת. ובעצם, שטות, שהרי תרגום עברי אינו טכסט קדוש שאסור לגעת בו. ובכל־זאת.

גורל של ספר: את “ביאטה ומרילה” מצאתי ערב אחד, בהרצאה (שאליה באה רק אישה אחת עם כלב), בספרייה של מועצת פועלי לוד. עד שלא בא הקהל, הרשה לי בטובו האחראי על המקום לחטט בספרייה. פעם היה צבען של “ביאטה ומרילה” ירוק, עתה החוויר. הן נתונות בכריכת בד (אגב, חזקה) ומתכונתן – “ספרי פרוזה” הצנומים שבעריכת אשר ברש, בהוצאת “מצפה” – מעידה עליהן כי ממשפחה טובה הן. עוד לא קראתי ספר לא טוב מבין אלה שהופיעו באותה סידרה רבת־השראה, שערך אשר ברש.

בעמוד הראשון כתוב בעט ציפורן שחור, פשוט (עובי הקווים אינו אחיד): “תחיה שטיינמן, צפת 1928.” מתברר שקנתה את הספר בשנה בה יצא לאור, וכי אז הגיעו לצפת אפילו ספרים כאלה. ובעמוד הבא (אז הירבו עמודים לבנים בטרם בא שם הספר) חותמת: “שי מתחיה שטיינמן לספריית מועצת פועלי לוד על שם אליהו אבני שטיינמן ז”ל." ואחר־כך באה גם חותמת אדומה של ספריית מועצת פועלי לוד. ובסוף הספר שוב הפתעה:

חמישה דפי מודעות של בימ"ס והוצאת ספרים “תרבות”, המפיצים של ספרי “מצפה”, ובהן מסופר שיצאו לאור סיפורים מאת אלישבע במחיר 105 מיל, “אמש”, רומאן מאת ד. קמחי במחיר 150 מיל, “פרפרים”, סיפורים ואגדות מאת בתיה כהנא במחיר 100 מיל.

האיש אשר על הספרייה בלוד השאיל לי בטובו כמה ספרים, ובתוכם, כמובן, גם “ביאטה ומרילה”. ואני מזכיר את כל הפרטים האלה למען לא יחשוב הקורא שאני בודה מדימיוני ספר שלא היה ולא נברא.

אך עיקר שכחתי. הקדמתו הקצרה של אשר ברש (על ההקדמות נהג לחתום: א. ב.) שהנני מביאה כאן במלואה, כי גם לאחר קריאת הספר אין הרבה מה להוסיף עליה:

המחבר (נולד 1855 בקורלנד [כיום בלטביה] ומת 1918 במינכן) קורא ל“ביאטה ומרילה” סיפור של ארמון. ובאמת הרי זו חתיכת חיים לקוחה מחברת האצילים הגבוהים בפרוסיה. הגראף גינטר, המבריח את העלילה מתחילתה עד סופה, אינו אלא הגורם להתגלות נפשן של שתי הנשים השונות מן הקצה אל הקצה: ביאטה ומרילה. שני זרמי דם מתנגשים: הדם האצילי הטהור, המשומר, המשועבד לצו הדורות – והדם ההמוני, העולה בסערה, המשעבד, המתעתע. ביאטה מולכת בארמון בשקט, בטאקט שלה, בלובנה, בהכרת זכויותיה שאין עליהן ערעור.

מרילה אכולת הקנאה מילדות מתפרצת למלוך, שולחת יד לגזול, ליטול גדולה לעצמה בזכות הרצון והכוחות. הניסיון הוא קשה, ומתחדד עד למשבר הכרחי. גינטר עצמו, הגבר שראה עולם וחיים, נתון בין שני הצירים רבי־המשיכה: ההרגלים, המסורה, הייחוס והכבוד תובעים את ה“משמעת והסדר” גם בענייני נישואים; אך הדם החי תובע את שלו. רגע בא הכרע: הוא מתאזר למעשה־שערורה, עוזב את הארמון ויושב זמן־מה בצל ה“תאווה הגדולה” (עם מרילה), אך יד הגזע – בצורת הנסיך העולב – מתערבת וקוראת אותו לסדר (על־ידי עלבון, דו־קרב ופציעתו של גינטר). והוא שב, מוכרח לשוב, אז באה ביאטה בפשטות מובנת מאליה ולוקחת את המגיע לה על־פי דין־הגזע. ניסיונה האחרון של מרילה להשיב לעצמה בחזקת־היד את הגזלה, נידון לעלבון קשה, ואחרון. היא מועמדת על מדרגה אחת עם חוה מנקוב – החיה הנותנת את עצמה טרף לאינסטינקטים אפלים (בחברתה בגד גינטר לראשונה באשתו).

כל אלה הם אנשים וחיים של העבר, מלפני המלחמה [העולמית הראשונה]. גם על סף הארמונות האלה כבר עברה בוודאי רגל האדם העובד. התחומים בין הביאטות והמרילות בוודאי כבר טושטשו הרבה. אותה מידת השעׁרות א־לא־גארסון ואותה שמלה עד הברכיים. אך המוטיב העיקרי של הנפש העומדת על אצילותה בפני הזר הקרב בלי חיץ אין בו כדי להתיישן לעולם.

בקייזרלינג יש משהו מבנג, חברו הצפוני. אותה ההאזנה החרישית לקול הדמים העתיקים, אותה התחלקות הסימפטיה בין ההולך למות ובין העולה לשלוט מן השכבות התחתיות. כמעט אותו העצב.

עד כאן דברי של ברש.

הדמות המעניינת בסיפור היא, כמובן, מרילה. היא כמו באמצע. מתחתיה חוה מנקוב, בתו היצרית, החופשייה בהליכותיה, של בעל הפונדק ביער, שבה מוצא גינטר פורקן כמעט אילם, אך משוחרר בפראותו וחיוניותו.

מרילה היא בתו של האינספקטור, ואימה משמשת בבית האדונים זמרת; אישה חופשייה בנפשה, כביכול, אשר שיחרורה מעול הדעות הקדומות החברתיות, אולי לא בא אלא כדי להסוות את תשוקתה העזה להיעשות לאדונית גם היא ולהשתייך למעמד העליון.

ומעליה ביאטה, בת אצילים טהורה, תמימה, הנישאת לגינטר,שכבר ידע פרק חיים סוער למדי.

שלושתן נאבקות על נפשו של גינטר. בחוה הוא משתמש, את מרילה הוא אוהב, אך בהרגישו כי היא חפצה לא רק באהבה אלא גם במעמד, הוא מעליב אותה ממרום גבהות אדנותו הריקנית:

“הן חייב אדם לדעת את עצמו, איזו אידיאות־ארמון נצנצו במוחך. הן לא אישה חכמה את בעלת מידות טובות, את הינך מרילה, את משלמת במזומן.” (עמ' צ"ט).

והנה דווקא ההשפלה, אותה גסות שבדבריו הפוגעת בה כהצלפות שוט, היא שמביאה אותה לרצות להתמסר לו, ולאבד את כל ביטחונה. ולאחר שקורה מה שקורה, היא שוכבת באיזור היער, לצידו, מביטה דומם על צמרות האילנות, “וכך הורדה ארצה!” – היא אומרת בקול קובל לנפשה, “מעתה אין היא אלא דבר רגיל, כשם – שאנו מוצאים אותה בכל מקום – בכל חדרי השפחות.” (עמ' ק"א). אמנם גינטר בורח עימה לברלין וחי עימה חיי אהבה חופשית, ואולם כבלי מעמדו וכבודו חזקים ממנו, ובלעדיהם אינו אלא אפס. העלבון שגורם לו לקרוא לדו־קרב ולהיפגע – בא מקרב בני־מעמדו, משום שפגע בכבוד משפחתו. ופצוע, כמעט נכה, הוא חוזר אל אשתו ובנו. אלא שמרילה השתנתה. שוב אינה נערה תמימה שוגה בחלומות, אלא אישה חזקה, חסרת־אשליות, דומה לאימה, מוחלת על כבודה כדי להמשיך ולהחזיק בכוח את כבוד מעמדה ומשפחתה. המעט שהיה בגינטר כבה עתה לגמרי.

* א. פון קיזרלינג: “ביאטה ומרילה”. רומאן. תרגום י. ליכטנבוים. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ“ח [1928]. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. עם הקדמת העורך. קמ”ו עמ'.

[ללא ציון שנת ההדפסה. כנראה 1952]

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 16.3.1972

“קובץ זה מכיל 222 מתוך 575 רשימות, שנכתבו על ידי למדור ‘עוזי ושות’ בעיתון ‘הארץ’, בתקופה שבין אפריל 1950 ויוני 1952.” כתב עמוס קינן בהקדמה לקובץ הסאטירות שלו, אשר לוקחו מתוך מדורו הפופולארי, שהרגיז אנשים רבים בארץ לפני יותר מעשרים שנה.

“לפניי כתב את המדור בנימין תמוז. הוא שיצר את עוזי ואת שותפיו – את ירחמיאל המפא”יניק, שהוא מפא“יניק. את אל. גאוני, איש מפ”ם. את משה הר־מים, הפקיד מהקריה. את זרח קלונימוס הכהן ממאה שערים בירושלים, את ר' משה הקואליץ, שהוא קואליץ דתי וחותם על מכתביו ‘ממני הקטן ר’ מוישה'. אני הוספתי לשורת השותפים את ידידיי הנאמנים זלמן המשוגע, אשר כשמו כן הוא, ואת צבינג’י – הראוי הרבה יותר מעוזי להיות נציגו של דור הבנים והממשיכים, כמו כן הקציתי מקום לד“ר יור. פרידריך וילהלם בראונשוייגר, מוותיקי התנועה הציונית בגרמניה, שמאמריו בעיתונות משקפים עד היום את המתרחש בעיתונות הגרמנית.”

כאשר קוראים כיום את הסאטירות הקצרות של קינן מתקשים להאמין שסיפורים תמימים כמו אלה עוררו אז תרעומת כה רבה. נראה כי לא רק הסאטירה הישראלית התקדמה מאז לא מעט, אלא גם הנאיביות של הציבור פחתה, גם הירחמיאלים השתנו, וכיום לא רק הסאטירה חריפה יותר, גם המעשים שבהם היא עוסקת קיבלו ממדים הרבה יותר מפחידים, וכך אפשר לומר שאנחנו מתקדמים בכל המובנים.

לכבוד חג פורים בחרתי להביא כמה מרשימות “עוזי ושות'”, כי אולי הגיע הזמן להשחיז ולחדש את המדור.

*

חידושי הלכה לפורים (“הארץ”, 18.3.1951)

בפרויקט בן־יהודה

“כל חייל וחיילת מצווים לתת שתי מתנות לשני אביונים, והואיל ואי־אפשר לקיים מצווה זו בצבא, יזכה כל חייל בפורים ע”י חייל אחר מתנות לשני עניים שהוא מכיר. הזיכוי יעשה ע“י הרמת החייל השני את המתנות ממקומן קצת ומתכוון בזה להקנותם לעניים” – מתוך דיני פורים לצבא מאת הרבנות הראשית.

ר' זרח קלונימוס הכהן כותב:

ידידי באמת הרב הג' חריף ובקי מפורסם לשבח, מהור“ר עוזי, ישא ברכה מאת ה‘. לית מאן דפליג כי עוד כהנה וכהנה יש לדרוש בפ’ פורים שנ' מדושתי ובן גרני, ויש לזכות במשלוח מנות את הרס”פ והרס"ג, ולהרעיש ברעשן קול גדול ונורא חיילים וחיילות בחורים ובתולות, שנ' שנתיים לפני הרעש, רמז למדינה.

ועוד זאת ג“כ לעשות והוא תיקון גדול לתלות המן בתענית אסתר בין השמשות, ויהי' התלי' בזה הדרך אשר ירים חייל את רעהו המן ממקומו קצת, כמו ג' טפחים, ויניחהו במקומו ומתכוון בזה לתלותו, ועי' ע”ז הסמ“ך פ”ח המתרץ קושית הראב“ד, אף דלדברים השעה”מ ג“כ נכון דממנ”פ וא“כ לפי”ז דבפיקוח נפש חישינן, וכבר נפלה המחלוקת, משא"כ בזמן הזה, עם קום המדינה.

ועוד ראוי להוסיף דיני קאפצוני“ם והלכות אפש”ים, דלא יתחפש אדם בין חייל בין חיילת כאפ“ש, אלא אם הפריש תרומה ומעשר ג' וק' ולא ירעישו בקאפצו”נים וע“ז א' הטר”א דא' הטרלסל“ך לא קאפוצנ”ש גנבא אפש"א גנבא, והוא אסור בתכלית ולהשומע ינעם.

אלה מקצת החידושים שחידשתי בהלכות פורים הבעל"ט, והנותן תשועה ליעקב הוא יושיענו במהרה בימינו משלטון העריצים ודור ההפלגה מגייסי האשה לשמד, ועוד נשתעה ארוכות וקצרות והריני אוהבך ומוקירך.

ר' זרח קלונימוס הכהן.

(עמ' 166).

*

פרס קרית ביאליסטוק (“הארץ”, 19.51952)

בפרויקט בן־יהודה

נתבקשתי על־ידי הוועדה לפרס קרית ביאליסטוק לספרות יפה למסור את ההודעה הבאה:

בפרס הראשון בסך 20 ל“י זכה הסופר ר' ב”צ איישישוקר על מאמרו “היהדות לאן”, שנדפס ב“הצפירה” בשנת תרנ"א.

פרס שני בסך 15 ל“י נתחלק בין הסופרים י.ל. טליתמכר ו־א.ד. ורשבסקי, הראשון על שירו “הצבי ישראל”, שנדפס ב”המליץ" בשנת תרמ“ו, והשני על המסה “וזבובי מות יבאיש”, שנדפסה ב”התקופה" משנת תרע"א.

פרס שלישי בסך 10 ל“י נתחלק בין שלושה סופרים: א.ל. פישמן על סיפורו “אהלה ואהליבה” שראה אור ב”ראזסוייט" בשנת תרס“ב, היל”ל ברייטשיץ על קריאתו “בית יעקב לכו ונלכה” שנדפסה ב“הצופה” משנת תרנ“ז, והמשורר ירד”ן וייכסלפיש על שירו “הלבנה ושחלת”, שראה אור ב“הזמן” בשנת תרל"ט.

פרס רביעי בסך 1 ל"י ניתן לסופר ג. מזרון על סיפורו “משלט 303”.

(עמ' 181).

*

מיומנו של זלמן המשוגע (“הארץ”, 28.6.1950)

בפרויקט בן־יהודה

“מחיר הבצל הוזל במיל על טונה. מחיר הסיגריות עלה ב־4 גרוש לקופסה – בערך.”

יום א': יש לפתח את המדינה בצעדי ענק למען נקלוט רבבות עולים. נקים תעשיית מברשות! נשתמש בזנבות סוסים: כל זנב יקוצר ב־10 ס"מ בדיוק.

יום ב': הזנבות קוצצו. הסוסים מתעצבנים: קשה להם לגרש את הזבובים. הם מתים כמו זבובים. המצאנו מברשת משערות־סוסים לשם גירוש הזבובים. לשם כך ניאלץ לקצץ את הזנבות ב־20 ס"מ. העיקר הוא לשמור על תכנון! לראות הכל מראש!

יום ג': הזמנו מומחה לסוסים ומומחה לזבובים. המומחה לזבובים נדרס ע“י סוס ומת. המומחה לסוסים נעקץ ע”י זבוב ומת. הוכרז אבל לאומי. דרך אגב: הסוסים ממשיכים למות. העלינו את מחיר המברשות. נחייב כל אזרח לקנות 10 מברשות ליום, לשם עידוד הייצוא.

יום ד': האזרחים דורשים העלאה בשכר. במקום משכורת יקבלו תוספת של 5 מברשות לחודש. הזמנו מברשות מטורקיה כדי לגרש את הזבובים. הורדנו את האינדקס. העלינו את האינדקס.

יום ה': שר הקיצוב הודיע בכנסת על הורדת מחיר המברשות בפרוטה. שר האוצר הודיע על מס מברשות בסך 100 פרוטה על כל מברשת לשם עידוד יבוא המברשות ויצוא הסוסים.

וכן הלאה.

(עמ' 81).

*

ישראל בעוד חצי שנה (“הארץ”, 8.8.1950)

בפרויקט בן־יהודה

זלמן המשוגע כותב לי:

עוזי, אני שולח לך קטעים מיומני בעוד חצי שנה:

1.1.1951 – הלכתי לקיוסק לקנות עתון ערב. נתתי לקיוסקר 20 מיליון ואמרתי תן עתון ותן 10 מיליון עודף. אז הוא אומר אין עתונים, החרימו את כל הנייר בשביל להדפיס כסף. אז קניתי ב־20 מיליון קופסת גפרורים.

2.1.1951 – הוציאו כסף חדש לשוק. בתור כיסוי משמשים הדגים בים בין חיפה ועכו. בחודש הבא יקחו את הדגים בין חיפה ועזה.

וכן הלאה.

(עמ' 82)

*

על התסיסה בשורות הנוער (“הארץ”, 4.1.1952)

בפרויקט בן־יהודה

אתמול ניגש אלי סטודנט אחד ואמר: מונבז מחפש אותך. שאלתי: מי זה מונבז? אז הוא אמר לי שמונבז זה אחד שהולך להוציא עתון חדש שיתקוף את אזלת־היד ויצביע על המבוי הסתום. והוא רוצה שאני אעזור לו.

הלכתי אל הידיד הותיק אויל מראדך, זה שמוציא תמיד עתונים חדשים, ושאלתי אותו: מי זה מונבז, חבר שלך? אז אויל מראדך חשב רגע, גירד את הראש ואמר: מונבז, מונבז, מי זה יכול להיות? אולי זה נרגל?

– איזה נרגל? שאלתי.

– נרגל שראצר, כמובן – ענה אויל מראדך.

– לא, עניתי, זה לא נרגל שראצר, זה מונבז. אבל אולי שמו האמיתי הוא הצללפוני, מי יודע?

בדרך הביתה פגש אותי מללי פלשת, ואמר שהגיע הזמן לסרס את עכברי המגיפה המטמאים את תומת הנוער. הוא צחק נורא מהספר החדש של מופים וחופים על “משבר התודעה הישראלי” (הם לא מחדשים כלום! – חייך מללי), וסיפר לי שפתרוסים וכסלוחים מכינים כעת, בחוג מצומצם, ראשי פרקים שיעמדו לדיון בחוג רחב יותר, ואחר־כך יחזרו שוב (ראשי הפרקים) לחוגים המצומצמים, ואחר־כך שוב לחוג רחב יותר, ואחר־כך יוציאו את זה בתור ספר עם הקדמה בכריכת עור.

לפני שהלכתי לישון ציפצפו לי מתחת לחלון גלגמש ואות נפישתים ושאלו אם אני מוכן מחר ללכת אתם לחפש את האלוהים.

(עמ' 192)

*

שאלו שלום ירושלים (“הארץ”, 22.1.1951)

בפרויקט בן־יהודה

ב"ה

להרוג ולהשמיד ולנתוש ולנתוץ ולהאביד הרשעה וחילול שבת ונזכה במהרה לגלגול מחילות ושופרו של משיח! על כן יקומו כל יראי אלוקים השלמים עם תורתנו הק' לשרוף ולהצית והיתה לבער כל האבטומובילע“ן והאבטובוסע”ן וכל זנבות האודים העשנים האלה יעלו באש הבענזי"ן וכל העם רואים את הקולות והעיר ירושלים צהלה ושמחה!

ולכל האפיקורסין והציאֶניסטען כה אמר ה': אזהרה חמורה וחרם ונידוי לא ייכנס אדם לירושלים בריש גלי ולא יחלל שבת בפרהיסיא, ונשמרתם לנפשותיכם מאוד כי הדת היא הנפש, וכל תיאטראות ובמות ישחקו בתי סינמ“ה לא יפתחו בלתי אם ע”י בי"ד גדול לכל מקהלות האשכנזים ורק בהיתר עיסקא זה ואוי לעוברים על לאו מפורש ולהשומע ינעם.

כי גם אם ילכו כל עצי הציאניסטען למשוח עליהם מלך, ויצאה אש מן האטד ואכלה את ארזי הלבנון!

ובאתי על החתום,

אחד משלומי אמוני ישראל

ר' זרח קלונימוס הכהן

(עמ' 26)

* עמוס קינן: “בשוטים ובעקרבים”. מבחר עוזי ושות‘. הוצאת “ישראל”, תל־אביב. בצירוף אחרית־דבר מאת גרשם שוקן. 286 עמ’. ללא ציון שנת ההדפסה. [כנראה 1952].

1965

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון “דבר” ביום 23.2.1969, תחת הכותרת “סיפורו של קליין־הפרש”

הגיבור – לודוביק אלדא, הינו אציל רומני, בעל אחוזות בבוקובינה, ספורטאי, פרש, עיתונאי ומחזאי, וכן ה“בוס” של רשת הברחות בין־לאומית על גבול רומניה ורוסיה. הזמן – מן ה־28 בנובמבר 1939 ועד העשירי במאי 1940. במת ההתרחשויות – בוקארשט, טשרנוביץ, לבוב; אזורי הגבול של רומניה, פולניה ורוסיה, כפי שנתייצבו לתקופה קצרה אחרי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ, נופיה של בוקובינה, בסרביה וגליציה, שהם עתה חלק מרוסיה. והספר – על ששת חלקיו, שישים ושלושה דמויותיו, וחמש מאות ושלושים עמודיו הגדולים – הוא “כאשר ינוס איש מפני הארי”, אשר זכה להצלחה גדולה במערב ואף הושווה ל“חלף עם הרוח” חדש. בתרגומו העברי הופיע הספר בהוצאת קרני, בשנת 1965.

אלדא חוצה את נהר הצ’רמוש, לעבר האזור הכבוש על ידי הרוסים, בשליחות שחלקה רומאנטי, חילוץ מי שהיתה אהובת ידידו הטוב, וחלקה למטרות ריגול, על פי בקשתו של הגנרל הזקן באדרסקו, ראש שירותי המודיעין ברומניה, החפץ לעמוד על כוונות הרוסים בשטח שסופח על ידם.

בלבוב מקבל אלדא זהות חדשה, ושמו מעתה ואסילי ואסילביץ חומניוק. כפועל פשוט הוא עולה במעלות השררה הקומוניסטית, מחזיק בכוח מרצו חווה שיתופית, ובזְכותו עד תום באמונם של הרוסים הריהו נשלח חזרה למולדתו, הפעם כמובן בשירותם.

הספר כתוב כרומאן מתח, ובו מתוארת מלחמת השירותים החשאיים של רומניה ורוסיה, אלו מול אלו, וגם פרשת הסכסוכים והמלחמות הפנימיות בין מחלקותיו של כל שירות, אך עיקרו של הספר ביריעה הרחבה של אירופה המזרחית והמרכזית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

העלילה מתרחשת בשלושה קטבים: אלדא וסגנו היהודי לרשת ההברחה, קארל רונדברג, וברקע בוקארשט ואזורי הגבול העומדים בצל איום הכיבוש הגרמני מצד אחד, והרוסי מן העבר השני.

קוטב נוסף, המתחיל כסיפור לעצמו, הוא פרשת עלייתה של מירה, היתומה היהודייה, מן המרתף בווינה אל משפחת לינדהאנד, אילי ההון היהודיים שרשתם פרושה על פני בירות העולם המערבי.

הקוטב השלישי של הרומאן הוא פגישתם של ואסילי (אלדא) עם מירה לינדהאנד, בחווה השיתופית תחת שלטון הרוסים בלבוב.

רשת ההברחה של רונדברג, המשמשת קשר משני עברי הגבול, מכילה שלל טיפוסים של יהודים ולא יהודים, אנשי עולם תחתון שהם אנטי־נאצים מושבעים. הרומאן מתפרש והולך, בעשרות דמויותיו המופיעות ונעלמות, אשר כל אחת מהן היא קטע סיפור מעניין וחי בזכות עצמו. משך שלושה ימים לא הרפיתי מן הספר, וכאשר התעוררתי ממנו מילאה אותי סקרנות לפגוש את הסופר המופלא הזה, אשר כפי ששמעתי חי שנים רבות בנתניה.

בערב חורף גשום וסוער פגשתי את קליין־הפרש בנתניה. אדם גבוה, בעל חזות פנים אצילה, בן שבעים, שערו הכסוף מסורק לאחור בהקפדה, אך עיניו צעירות, וכולו תוסס. משך רוב הזמן התהלך הנה והנה בחדר ודיבר. הוא סיפר לי על תוכנית של טרילוגיה, אשר אם תינתן לו בריאות (וקצת פרנסה) הריהו מקווה לסיים אותה בשנים הקרובות. בידיו עתה מחצית הספר השני, המספר על תקופת המלחמה. הספר הראשון מסתיים חודש לפני פלישת הרוסים לרומניה ופלישתו של היטלר להולנד ולבלגיה. אמנם נכתב כולו בצל האיום הגרמני, אך המלחמה אינה מתוארת בו, היא תתואר בספר השני. הוא חי ועבר על בשרו את כל תקופת המלחמה, ובעיניו היא כאחד מאיתני הטבע, כמבול. ואכן, שמו של הספר השני יהיה “ויינחם ה'”, ויינחם במובן של התחרט, לפני המבול, על כי יצר את האדם.

אנו מכירים את הרע שבמלחמה, אך איננו יודעים הרבה על הטובים ואצילי־הנפש שהיו בה. בספרו מתוארים אותם אנשים רגילים, ובהם רומנים, אוקראינים, ואפילו גרמנים, אשר סיכנו את חייהם כדי להציל אנשים מן המבול. השגיאה והצרה הגדולה שלנו היא שכל יהודי הוא כביכול טוב בעינינו, וכל גוי – רע. האמת שהיו טובים ורעים גם שם. היו יהודים שהסגירו את אחיהם, והיו גויים שסיכנו חייהם כדי להציל יהודים. יש סופרים יהודיים המחפשים בכל אדם את היהודי, ויש, וכך גם הוא – המחפשים בכל יהודי את האדם. יש המחפשים את הטיפוס, ויש המחפשים את היחיד. והוא חיפש דרך לתאר כיצד חשו האנשים הקטנים והרגילים בתקופת המלחמה.

הדמות המרכזית בספר החדש היא של יהודי מתבולל, שמעולם לא היה ציוני. אירועי המלחמה מטלטלים אותו מארץ לארץ, ובסופה הוא מוצא עצמו עומד על רציף במרסיי, וכתוצאה מפגישה ספונטאנית, הוא מחליט לעלות ל“ארץ”. רק חלק מן הגלריה של “כאשר ינוס איש מפני הארי” מופיע שוב בספר החדש, ובהם אלדא, וכל המאמצים רתומים עתה להצלת ילדים.

קליין־הפרש מדגיש את היסוד האגבי של העלייה, יסוד ההרפתקה. הוא אינו כותב אידיאולוגיות, או כדי להוכיח משהו, אלא מספר על שראו עיניו. “אני צריך חצי שנה של בריאות, עם קצת פרנסה, כדי לסיים את הספר,” הוא חוזר ואומר. ואילו הספר השלישי, אם יזכה לכותבו, יספר על ישראל.

חזרנו לשוחח על אלדא. מפני מה הוא העמיד אותו בספרו בראש רשת מבריחים?

קליין־הפרש מחייך ואומר: “הייתי רוצה לזכות לכתוב את סיפור העלילה של פעולתי עם אנשי העולם התחתון, חבל לי רק כי איש מהם אינו בחיים כדי שיעיד על כך. האמת היא שכל אחד מהם הסתלק כבר מן העולם משבץ־לב, מתוצאות המתח בו חיינו.” לא היתה עיר בגבול בלי מבריחים. העסק היה בידיים יהודיות ולא יהודיות כאחד. רונדברג אומר: “כל זמן שיש גבולות, תהיה הברחה. כי אלוהים, או הכוח העליון אשר החליט להשמיד את העולם, לא התכוון לקבוע גבולות, אנשים קבעו אותם.”

ועוד על אלדא. הוא חי על חודו של תער. אמנם הוא נולד כאציל אך הוא רואה את עולמם של האצילים שוקע. כך למשל התמונה בה קאנדומיר ואנאטול רוכבים עימו בצעד איטי לאורך המשעול הרחב, המוקף עצי אשור ענקיים עתיקי יומין, המוביל אל אחוזתו. “חיבה מיוחדת רחש אלדא לחלק זה של האחוזה. עתה, בהיפרדו מעליה, נשא עיניו אל צמרת העצים נטולי העלים, אשר זה מאות בשנים סוככו על משעול הרוכבים. העצים, הרהר, עשויים להישאר על עומדם מאות שנים נוספות, אולם זמנם של האדונים הרוכבים על גבי סוסים הולך וקרב אל קיצו.”

ומהי המשמעות של הספר?

אלדא שוכב על גדת הצ’רמוש ומחכה למילת הסיסמה כדי שיוכל לחצות את הגבול חזרה לארצו. מעברו השני של הנהר שר זקיף־הגבול שיר איכרים רומני, אשר הפזמון שלו הוא “תמיד לשנוא, תמיד לשנוא.” אלדא מחדד את שמיעתו, ומהרהר בעקבות השיר שהוא שומע על שיחתו העתידה עם ראש המודיעין, הגנראל באדרסקו, והוא חושב לעצמו – האם בדור שלו, שלחם במלחמת העולם הראשונה, צריך להמשיך לשנוא? ומהן החדשות האחרונות? צ’רצ’יל נהיה ראש ממשלה, ה־10 במאי (יום סיום הספר) הוא יום העצמאות הרומני, אך גם המועד בו פלש היטלר לבלגיה ולהולנד והניח לסטאלין להיכנס לבוקובינה ולסרביה. ואלדא שוקל אם אמנם לאינפורמאציה זו, שהרוסים בדרך, השתוקק באדרסקו האנטי־נאצי כאשר שלח אותו, והוא אומר לעצמו שעכשיו הוא עתיד לעבור גבול שעוד מעט לא יהיה גבול, ולחזור למולדתו אשר עוד מעט לא תהיה שייכת לו, ולהיכנס אל תוך סופה של שנאה חדשה.

במקורו הכיל כתב־היד כשלושת אלפים עמודים. ההוצאה הגרמנית ביקשה ממנו לקצר לכדי אלף ושלוש מאות עמודים, ומזה הודפסו תשע מאות. המהדורה האמריקאית היא קיצור מן המהדורה הגרמנית, והיא בת למעלה משש מאות עמודים, והתרגום לעברית נעשה על פיה.

מה קוצר?

בעיקר סיפורי החיים של הגיבורים עד להופעתם על במת ההתרחשויות. רק ממה שנשאר היה אפשר להוציא עוד ספר. בכל הביקרות על המהדורה הגרמנית לא אמר איש שהספר גדול מדי. גם בני נוער התלהבו מספרו, למרות שהכתיבה היא שמרנית. הספר תורגם גם לצרפתית, איטלקית, הולנדית ושוודית.

במה שמרנותו?

הוא מספר, ומספר על דברים שחי אותם. אהוב עליו טולסטוי, אך טולסטוי כמספר ולא כפילוסוף. ב“כאשר ינוס איש מפני הארי” אין סקס. הסקס זה בשביל מיטה ולא בשביל הספרות. כשאין על מה לספר – כותבים על סקס ופונים לאופנות מודרניות.

וכיצד הוא רואה את כתיבתו?

אדם מטייל ביער ואוסף אוכמניות. בני אדם רבים מטיילים ביער, ואוספים אוכמניות. השאלה מה עושים בהן? האחד אוכל ופולט. האחד מזמין אורחים. האחד עושה ריבה. האחר ישמר אותן, או את הפרחים, בעשבייה. אצל האחד זה נשאר ואצל השני כלה לבלי הותיר זכר. מאושר הוא מי שלא משאיר דבר כי הוא יודע לחיות. ואילו אלה אשר אוספים ומשמרים הכול, עליהם זה מעיק ולוחץ. גם הוא טייל ביער, ואסף וכבש הכול במכבש, כפרחים מיובשים, וכעת הוא מדפדף באלבום, רואה ומכיר כל אוכמניה, ונזכר בכל מקרה ומה אירע בעקבותיו.

“זו מיער פלוני. כאשר חזרתי נתקלתי בנערה. נשקתי לה. או – היא סטרה לי. ואני מספר לעצמי וחוזר ומספר את כל אשר אירע לי במשך כל הימים בהם טיילתי ביער של חיי. אני מספר לעיתים באופן שונה מכפי שקרה. אך אני חייב לספר זאת. מאושרים הם אלה אשר נהנים ושוכחים, אוכלים ופולטים. כי באלבום הזיכרונות הלוחצים לספרם מתאסף לא רק דבש אלא גם ארס ורעל.”

קליין־הפרש נולד בטשרנוביץ, בוקובינה, בשנת 1897. הוא השתתף בקרבות מלחמת העולם הראשונה, בגדוד חיל הפרשים המהולל על שם המלכה מריה, ונפצע באיטליה. כאשר היה סטודנט למשפטים באוניברסיטה בעירו, פרצו פרעות פטליורה נגד היהודים באוקראינה. הוא עזב את לימודיו וצלח כמה פעמים את נהר הדנייסטר כדי להביא תיאור מפורט על מאורעות אלו לפרסום בעיתונות האמריקאית ובאירופה. באותם הימים היה עונש מוות, הן ברומניה והן ברוסיה, על חציית הנהר. כאשר חזר לארצו נתפס ונידון למוות. הוא הצליח לברוח מן הכלא הרומני לאוסטריה, שם המשיך לעסוק בעיתונות עד שזכה לחנינה. החנינה התקבלה בהשפעת חברים לנשק מאנשי גדודו בחיל הפרשים.

אחוות לוחמים ששירתו בימי מלחמת העולם הראשונה במסגרת הקיסרות ההבסבורגית – קיימת ובולטת גם בספרו. אלה היו בני משפחות האצולה באוסטריה, פולניה, רומניה והונגריה, ונשאר ביניהם קשר מעבר לגבולות המדינות החדשות.

ב־1937 הופיע הרומאן הראשון שלו, “דם רב נשפך למען ‘התענוג’”, וגיבורו הוא סוס ושמו “התענוג”. הזדהותו עם סוסים כבני־אדם היא מוחלטת. סבו מצד האב, חנינא, שהיה ידידו הטוב ביותר, היה ספק של בהמות בטשרנוביץ. האהבה לסוסים היא משפחתית אצלם. ואכן, האהבה לסוסים של אלדא הינה קו דומיננטי באופיו, ומשמשת לו כקמיע העוזר בנדודיו הרבים, כאשר כל חובבי הסוסים בעולם שייכים, בתחושתו של קלין־הפרש, לאגודה מסתורית אחת, ממש כבונים החופשים.

שפת כתיבתו של קליין־הפרש היא גרמנית. הוא כתב מחזות אשר הוצגו בעירו, טשרנוביץ, וגם בווינה. הגרמנית היתה שפת התרבות בעירו. משפחתו לא היתה מתבוללת, לא ציונית, לא דתית ולא אפיקורסית. סתם משפחה יהודית עם בית כנסת רק בימים הנוראים. סבו מצד האם היה בעל אחוזה. זיכרונות ילדותו מביקוריו אצל הסב באחוזה משמשים כנראה אף הם חלק מבניין ספרו.

בעבודתו כעיתונאי, בין שתי מלחמות העולם, ערך נסיעות בכל רחבי אירופה. בשנת 1934 סייר לבדו על גבי סוס מרחק של ששת אלפים קילומטר לאורכן ולרוחבן של פולניה, אוסטריה, רומניה, צ’כוסלובקיה ויוגוסלביה, וריאין אישים רבים. ביניהם מאסאריק החולה, אשר הסכים לקבל אותו בגלל אהבתם המשותפת לסוסים.

כאשר כבשו הרוסים את בוקובינה היה עגלון, אחרי כן נתמנה כמנהל חווה, וסיים בבית סוהר רוסי, משם שוחרר ערב הכיבוש הגרמני. בהכירו את שבילי האיזור, הצליח להסתנן דרך קווי החזית ולחזור ולבוקובינה. שם נאסר מחדש ובדרך נס ניצל ממחנה מוות גרמני.

חלק ניכר מנדודיו אלה, ומניסיונו תחת שלטון הרוסים, מופיעים בתיאור הרפתקאותיו של אלדא, העולה להיות מעגלון לאיש־אמונם של הרוסים, מסתבך עימם, נאסר, ומשתחרר. בתקופה האחרונה של המלחמה היה פעיל במחתרת. אשתו ובנו עלו לארץ בשנת 1944 ואילו הוא הגיע רק שנתיים אחריהם והשתקע בנתניה. בנו היחיד נפל במלחמת השיחרור. בנתניה היה לו בית ספר לרכיבה על סוסים.

האם כתב דברים נוספים אחר פירסום ספרו הגדול?

ישנו רומאן בשם “ארבע גרביים לבנות בשלג”, אף הוא אודות קורותיו של סוס. רומאן נוסף מפרי עטו בשם “ההימור”, הופיע בשנת 1963.

ההימור הוא מעשה בשני פריצים שארי־בשר אשר דודה מורישה להם יער במשותף. הזמן – ראשית המאה הנוכחית [המאה ה־20]. בין שני הפריצים נוצר קונפליקט מפני השוני שבאופיים. האחד, אותו הוא מכנה “הפריץ הטוב”, שמו מודסט פון קראי, והוא בריא בשר ובעל מזג טוב. ואילו השני, פון צאצא, קטן, רזה וכילי, והוא ה“רע”. הראשון נשוי, ולו שתי בנות ובן. השני נשוי לאישה קמצנית באורח חולני, ואף הוא תענוג חייו ברדיפת בצע. צאצא מקנא במודסט וזומם כיצד יוציא ממנו את היער. הוא מתחבל תחבולות, תוך כדי נסיעתם בקרון רכבת זערורית הקרוייה “הקומקום”, ומבקש ממודסט שיפתח את החלון. המסגרות של החלונות ברכבת העלו חלודה. מודס בריא הבשר מתאמץ, ומפליט נפיחה. צאצא מקנטר אותו על כך ומטיף לו מוסר שלא ייעשה כזאת בחברה הגונה. מודסט מתנצל ומסביר כי לא עשה זאת בכוונה. מה לעשות, זה קורה. ותוך כדי כך הוא מפליג בגוזמאות ומספר כי אציל פלוני, עימו שירת יחד בגדוד הפרשים, היה מסוגל להפליט אפילו עשרים נפיחות, לפי הזמנה.

צאצא טוען כנגדו כי הדבר ממש לא ייאמן. מודסט מתלהב ואומר שכל אחד יכול לעשות זאת אם הוא מתאמן. צאצא מניח לו את המלכודת להימור. “היהודי שלך, יונס אלנברג, ודאי לא יעשה זאת!”

מודסט נעלב, יונס שלו, אין דבר שלא יוכל לעשות. צאצא מסית את מודסט התמים להימור. הם תוקעים כף, וברידתם הולכים למועדון האצילים. היו"ר המכובד פון סילקה רושם את ההימור כחוק.

יונס המסכן טרוד בסידור ענייני הפריץ שלו, ברון סנלי, אציל עני ופקיד נמוך בממשלה, המחזר אחר בתו הבכירה של מודסט. תחלופנה עוד שנים עד אשר יזכה ב“צווארון הזהב” – הדרגה של מעמד הפקידים הבכירים במינהל הקיסרות ההבסבורגית. עד אז הוא מקיים פאר חיצוני אשר ממומן בהלוואות בריבית. בינתיים משיג יונס מימון להפקת העצים מיער הירושה, אך בבואו להיוועץ על כך עם מודסט, מעמיד אותו הלה על העובדה שיש הימור המונע את התוכנית, ובהימור הוטל על יונס התפקיד הראשי – להגיע למאה נפיחות!

הרעיון מוקצה על יונס מחמת מיאוס, ואולם הוא מסור למודסט, ולאט לאט מתחיל להזדהות עם ההימור, משום שאחרת יילך היער לאיבוד, תאבד המשרה ליונס והנדוניה לבתו של מודסט, וזה איכפת ליונס, הקשור למודסט “שלו” בכל לב.

במסע חיפושיו אחר מוצא, נתקל יונס לילה אחד בחבורת צוענים, שהאחד מהם מציג מיספר – מחופש כדוב הוא צועד לצלילי התזמורת ונותן ליווי בנפיחות! יונס משחד את הצועני המחופש לדוב בשלושים קרונות זהב, והלה מגלה לו את הסוד – יש כדורים מיוחדים, צריך לבלוע אותם, והתוצאה מובטחת.

יונס מקבל ממנו את הכדורים המסייעים למתן הליווי, חוזר לביתו, מתאמן ומגיע לווירטואוזיות!

והנה מגיע ובא יום ההימור. כל חבריו של מועדון האצילים התאספו ובאו, סילקו את המשרתים וסגרו את החלונות. נוסף ליושב־ראש המועדון ישנה ועדת שופטים ובראשה ראש השופטים, למען יקפידו על הכללים. המתח באולם גדול ובאוויר אפשר להבחין ריחות נוספים על עשן הטבק הריחני. רבים מהמרים מי לצד זה או לצד אחר. הרוב, ובראשם ברון סנלי (המחזר אחר בתו הבכירה של מודסט) מהמרים נגד יונס כי הם אינם מאמינים שהיהודי העדין יהיה מסוגל. ברון סנלי סובל קשות, כי אם ייוודע לממונה עליו שחותנו־לעתיד הפסיד, ובמין הימור כזה, שוב לא יעלה בדרגה.

לקראת שיאו של ההימור פורצת תקרית במניין הנפיחות. צד אחד צועק: “תשעים ושש!” – וצד שני: “תשעים ושבע!”

היו"ר, גרף פון סילקה, יוצא עם ועדת השופטים להתייעצות. יונס מודאג. מודסט מעודד אותו, “היית עצום! אתה תעשה זאת, ודאי תעשה!”

יונס עונה בסרקאזם מר: “האם שאלת אי פעם את הסוס שלך כיצד הוא מרגיש בטרם קפיצה מעל מכשול?”

יונס מבקש כוסית, ומודסט בעצמו מוזג לו, כי המשרתים כולם הוצאו. תוך כדי שתייה, באין איש רואה, בולע יונס כדור נוסף.

היושב־ראש חוזר, ובדומייה המתוחה הוא מודיע, כי לנוכח הספקות החליטו השופטים כי אם יהיו רק שלוש נפיחות נוספות – תיחשב התוצאה כתיקו במירוץ סוסים. אם ארבע – זכה מודסט, וכמובן אם פחות, אזיי הפסיד מודסט וזכה צאצא.

הגרף יורד מהפודיום, ויונס חוזר ועולה, ממשיך, והנה – הוא כבר עבר מזמן את המאה, עבר את המאתיים! – האצילים נדהמים. יש מי שאמר שהגיע ל־223, אבל אציל זקן וחירש, המונה את הנפיחות לפי תנועת השפתיים של האדונים הנכבדים, נשבע שהיו 224!

ברון סנלי בא כעבור שעות אחדות ליונס. הוא חייב להתאבד, כי כסף לשלם אין בידו, ואילו חותנו־לעתיד, מודסט, לא יסכים לעולם לקבל הסבר על הפרת כללי הכבוד.

יונס דואג לחתנו־לעתיד של הפריץ ומממן לו הלוואה בלא ריבית בתשלומים של חמישים קרונות לשבוע.

בשיחה האחרונה בספר שואל מודסט את יונס: “על שום מה עברת כל כך הרבה מעל למאה?”

ויונס עונה: “עסק זה עסק. בימי המתח שלפני ההימור לא שכחת להזכיר לי כי אני חי ממך, ואף את כספי עשיתי מעסקים איתך. ומשום כך אני חייב במאמץ. ובכן, אני הרי יודע כי גם בעתיד נצטרך לעשות שוב עסקים, ואפילו בין ידידים חשבון הוא חשבון. על כן, הנפיחות שמעל למאה – זו השקעתי שלי בעסקים שיהיו בעתיד. יותר, לא יופלץ בשבילך! תמו הנפיחות.”

* יעקב קליין־הפרש: “כאשר ינוס איש מפני הארי”. עברית: עמי שמיר. הוצאת ספרים קרני בע"מ. תל אביב. 1965. 532 עמ'.

*

מתוך היומן, יולי 1969

22.7.69. ז' באב תשכ"ט. אתמול פסע לראשונה אדם על הירח. הקשבתי במשך הלילה [לרדיו] ולפנות־בוקר לשידור החי מקול אמריקה, אך לבסוף נרדמתי, והחמצתי את הרגע ההיסטורי.

לפני כמה שבועות [כנראה חודשים] נסעתי לבקר את הסופר הישיש יעקב קליין־הפרש בפנסיון פרוינדליך אשר בנתניה. (היה זה לאחר שבלעתי בשקיקה את הרומאן עב־הכרס שלו “כאשר ינוס איש מפני הארי”, שהופיע בתרגום עברי). הוא עצמו לא ידע עברית, והיה צורך במתווך, הורה שכול מנתניה, שבנו נהרג בשירות הצבאי, א. יהל שמו, שאותו הכרתי לאחר שהזמין אותי מטעם מועצת הפועלים להרצות בנתניה. יהל היה בידידות עם קליין־הפרש והוא שהכיר בינינו. כתבתי אז מאמר ארוך על הפגישה עם קליין־הפרש, שהיה ועודנו בעיניי סופר ענק שלא זכה להערכה שהיה ראוי לה, ואינני זוכר אם אכן פורסם המאמר, אולי בעיתון “דבר”, או שרק נותר ההעתק שלו בקלסר המאמרים של שנת 1969, שמסרתי לארכיון “גנזים”. ואולי על הרומאן כתבתי ופירסמתי, אבל הכתבה על הפגישה לא התפרסמה].

נדפס בעברית: 1969

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון “דבר” ביום 2.5.1969, תחת הכותרת “תנופת החיים של גוטפריד קלר”

הופעת “היינריך הירוק” בעברית היא ללא ספק מאורע ספרותי, במובן הזה, שלקורא בספר מתארע שינוי כלשהו בנפשו. ואם אדם כותב הוא, אל נכון תושפע ותתעשר כתיבתו בעתיד מכמה לקחים שאי אפשר להגזים במידת חשיבותם. בייחוד בספרות העברית, שהיא חדשה יחסית אם נמדוד אותה רק מראשית תקופת ההשכלה – דומה שכדאי היה לערוך מחקר על השפעת התרגומים על יצירות המקור, לפי תקופות יצירה של סופר, ולפי דורות בספרות. הנה למשל עדותו של פיכמן בהקדמתו לספרו של ינס פטר יעקבסן “מוגנס”:

"משוררי רוסיה, דובי־הצפון הגדולים האלה, היו בני־לווייה חביבים, אך ילל נפשם הטיל אימה. מקדרותם הכבדה ינקו נעורינו ימים רבים, ואנחנו עייפנו ממנה. אותה שעה באנו במגע עם שירת סקנדינביה. קסם היה לספרות צפונית זו, ששפכה בימים ההם את רוחה על כל אירופה. היא עוררה אותנו מתוך הקיפאון ותמהון־הלב. כמה שקט הלב אז על המסון, משורר רב־חסד זה, שחשף לפנינו שוב את מחבואי הטבע הטובים והטיל חריפות חדשה ברעל האהבה המתוק. שירה גדולה זו שיחררה, פרקה מעל הכתפיים סבל של דורות כואבים. היה בה מעין רנסנס חדש, שיבה אל המקורות העזובים. ביטחונה של גאונות היה צוהל מתוכה, ולא היה פייטן ומספר אשר לא הלך שבי אחרי רתמוס נפלא זה. פרוזה סיפורית זו מסמנת באירופה, ובייחוד אצלנו, התחלה של תקופה חדשה. כזו היתה השפעתו של המסון והקרובים לו.

“אחרת השפיע יעקבסן. הוא הביא את היסוד המערבי, את המשמעת הגדולה ואת הנטייה לביטוי הפלסטי, הקיצוני, שאנו מוצאים אצל פלובר, ביחד עם האלסטיות החדשה של הלשון, שאינה נשמעת אלא לתביעות הביטוי הפנימי והטבעיות הקיצונית.” (“מוגנס”, הוצאת שטיבל, ת“א תרפ”ט. המובאה בהשמטות שלי. אב"ע].

ואפשר לציין תקופות נוספות כמו – השירה הרוסית והצרפתית של ראשית המאה [ה־20], קאפקא, השירה האנגלוסאכסית. יש השפעות שאינן מצויינות במפעל תרגומי רב־היקף, משום שעברו אלינו מקריאה בשפת המקור, ויש שעומדות בסימן התרגום לעברית. מהותו של התרגום לעברית היא יותר ממתן אפשרות קריאה למי ששפת המקור, או שפת תרגום אחרת, אינה שגורה אצלו היטב. תרגום אמיתי הוא מלאכת עיכול וסיגול, מתן השתקפות נאמנה למהותה הפנימית של היצירה כפי שהיא נראית בראי השפה והתרבות העברית.

זו אינה פעולה של העברה בלבד, אלא של ירישה, של נדבך ספרותי שערכו אינו פחות מהופעת יצירה חדשה בשפתנו העברית. קריאת ספריו של המסון בתרגומו של פסח גינזבורג, או “שדים” בתרגומו של הרברג, יש בהם גם כיום משום השפעה סגנונית מעצבת ומכרעת למי שמוכן לפתוח עצמו לקראתם. מה עוד ששליטתו של הדור הצעיר בארץ ברוסית, בגרמנית ובשפות סקנדינביות היא כמעט אפסית (בעוד השתיים הראשונות היו שגורות אצל מרבית סופרי התקופות הראשונות בספרות העברית), ואפילו אנגלית וצרפתית, האמורות להיות שפות שגורות יותר בפי ה“צבר”, אינן בלתי בעייתיות; כי למן כאב הראש המתמיד הנגרם להורים כאשר לומד הילד בבית הספר התיכון – ועד לקריאה חופשית, שיש עימה הנאה, בשפות הזרות האלו – ארוכה הדרך מאוד מאוד.

וצריך לומר בפירוש, וגם להתריע, כי ככל שמתרחקים הדורות מארצות המוצא באירופה, ומתרבים דורות בני־הארץ, הופכת שאלת התירגום לאחד הצרכים הדחופים ביותר של תרבותנו, וההזנחה הקיימת בשטח זה תיתן פירות מרים מאוד בעתיד הקרוב. כיצד ייתכן למשל שתירגומו של מרדכי טמקין ז“ל ל”היינריך הירוק" היה מונח כנראה שנים ארוכות בעיזבונו, והוא אפילו לא זכה בחייו לראותו נדפס? העשה מישהו את החשבון, שתירגומו של הספר, לו הופיע בעברית לפני עשרים או שלושים שנה, היה משפיע, ולא לרעה, על כיוונים של הרבה ספרי מקור שנכתבו בארץ במרוצת השנים האחרונות? מדוע מנעו אותו מאיתנו? מהיכן נבעה אותה אוזלת־היד הדנה אותנו במקרים רבים להצטמצמות ולניתוק?

תנופת החיים של גוטפריד קלר – זו התחושה הנאמרת כמו מאליה בנפשו של הקורא, בהגיעו, מטולטל ונסער, לעמוד האחרון של הכרך העבה. אדם אשר כותב בספר את כל חייו, מתוך התנופה של כל חייו, וסיכומם, וזווית־הראייה הנכונה כלפיהם, ויחד עם זאת אינו כותב אוטוביוגראפיה, אלא רומאן רחב היקף ורב עלילה. ואשר הוא עצמו נמצא ברומאן כמין כמה גיבורים בעת ובעונה אחת.

הוא המספר, לראשונה הוא המספר האובייקטיבי שהוא כביכול אחד, אך בהמשך הספר, כאשר מסופר מתי ובאיזה מצב כתב את חלקו הראשון, הופך המספר של החלק הראשון למי שעליו מספר החלק השני. בראשון, צעיר מזה רעב הלומד ציור הרחק ממולדתו. בשני: ראש המחוז של סביבת ילדותו, במולדתו, ואדם מבוגר אשר מצוי בהלך רוח של “הבל הבלים הכול הבל,” ומרבית חייו כבר מאחוריו.

וישנו הילד, היינריך ליי, הוא גוטפריד קלר, אשר פרשת ילדותו ונעוריו מפרנסת את כל חלקו הראשון של הרומאן.

וישנו אחר כך היינריך ליי כשהוא עלם צעיר, צייר, ולבסוף הוא כבר גבר בא בימים המספר על עצמו ועל ימי נעוריו.

וישנו היינריך ליי הסופר, המספר כיצד הוא מספר את סיפור חייו. ולבד ממסכת השתקפויות זו – עשרות דמויות המאכלסות את מאות עמודיו של הספר, ומעניקות לו אותה תנופת חיים ותיאור אופיים והופכים אותו גם לרומאן של אומה ותקופה.

על כריכת הספר מסופר כי ב־1854 הופיע הנוסח הראשון של “היינריך הירוק” (קלר נולד בציריך בשנת 1819), ואילו הנוסח הסופי של הרומאן הופיע ב־1878, כלומר לאחר עשרים וארבע שנים, בהיות קלר קרוב לגיל שישים. בכותבו לראשונה את הספר היה בתחילת שנות השלושים שלו, ואילו בהוציאו אותו לאור באחרונה היה בגיל כמעט כפול, בסוף שנות החמישים שלו.

אינני מכיר את הנוסח הראשון, אך קראתי באחת הרשימות שנכתבו על אודות הספר, כי נוסחו הראשון נכתב בגוף שלישי, ואילו משכתב קלר מחדש את ספרו עשה זאת בגוף ראשון. המעבר מסיפור על עצמו בגוף שלישי – למסירת הדברים בגוף ראשון, הינו מאלף, וניתן אולי להסביר שיש עימו משום לקח מעניין לגבי מידת האומץ שבכתיבה והיכולת למצוא פרספקטיבה סיפורית בבוא אדם לספר על אודות עצמו וחייו.

לסופר מתחיל (“היינריך הירוק” משנת 1854 הוא ספרו הראשון של קלר) נידמה כי אינו יכול להתבטא בצורה מפורשת כל כך על אודות עצמו וסביבתו, אולי חלק מגיבוריו עדיין חיים סביבו, אולי הוא עצמו חושש להתגלות במערומיו הנפשיים ובמומו בפני האנשים שמכירים אותו, והריהו נוקט דרך של הרחקת עדותו, ומספר על עצמו בגוף שלישי, לא “אני” אלא “הוא”.

תנופת החיים של גוטפריד קלר באה לידי ביטוי במעבר מעניין המקשר את שני החלקים הנפרדים של ספרו, והוא המעבר בין הפרק השמיני בחלק השלישי, “גם יהודית מסתלקת”, לבין הפרק התשיעי הבא אחריו והפותח באלו המילים:

“זמן כה רב חלף מאז כתבתי את הדברים שלעיל. ספק אם הנני אותו האיש, כתב־ידי נשתנה מכבר, ובכל־זאת דומני שהפסקתי אתמול.” (עמ' 320).

זוהי כמין פרשת דרכים בחייו של היינריך ליי, אשר מקבלת משמעויות נוספות בהמשך הסיפור, ומחייבת את הקורא לחזור ולקרוא את הקטע הנזכר לעיל לפחות שלוש פעמים נוספות: לראשונה כאשר מתברר מתי ובאילו תנאים נכתב כל חלקו הראשון של הרומאן, מראשיתו ועד לסיפור הסתלקותה של יהודית. בשנייה, כאשר מופיעה יהודית בחזור היינריך ליי למולדתו, לאחר שנדמה כי גם היא יצאה לגמרי ממעגל חייו של היינריך ליי. ובשלישית, כאשר מספר הינריך ליי על מצב חייו ורוחו בערוב ימיו, לאחר שכבר עיגל את יצירתו ופנה לחתום את ספרו בפעם האחרונה.

הדף האחרון בספר מעורר תהודה נפשית חזקה כאקורדים של סיום סימפוניה גדולה. הוא חגיגי, עצוב, ויש בו מתנופת החיים, ומתכונת היפוך והשתנות זוויות ההארה לאחור, שהן מסממני הרומאן כולו. עם השיבה המאוחרת של יהודית, נחתמה בינה לבין היינריך ברית באומרה: “הנה נחתמה הברית! אולם לגביך רק למראית עין: אתה בן־חורין ותהיה בן־חורין גמור!” (עמ' 611).

עוד אנו תוהים אם התחתנו השניים כמצופה, ואם היא אשתו של היינריך בשעת כתיבת ספרו, והנה נמשך הסיפור הקצר, המזעזע, ובעל המעברים המהירים, אשר כל אחד, גם מבלי להתכוון, מאיר שוב באור חדש את כל שש מאות ומעלה העמודים שקדמו לו.

"וכך היא חיתה עוד עשרים שנה. אני התנערתי ולא החרשתי עוד. אף פעלתי משהו פה ושם לפי כוחותיי, ובכל היתה יהודית בקירבתי. כשהיה עליי לשנות את מקום מגוריי, הלכה אחריי פעם אחת, אך לא בפעם השנייה, אבל כל אימת שרצינו התראינו. פעמים התראינו יום־יום, פעמים כל שבוע, ופעמים רק פעם אחת בשנה, כפי שנתגלגלו הדברים. אבל כל פעם היתה לנו פגישתנו לחג. וכל־אימת שהייתי בא לידי פקפוקים ומחלוקת עם עצמי, די היה לי לשמוע את קולה כדי להבחין בקול הטבע עצמו.

“פעם אחת נתתי לה במתנה לגודל שמחתה את ספר תולדות נעוריי שכתבתי. בהתאם לרצונה קיבלתיו חזרה מתוך עיזבונה והוספתי עליו את החלק השני, כדי לשוטט שוב בנתיב הירוק הישן של הזיכרונות.” (שם).

תחושה של צידוק הדין: אדם צעיר שרצה להיות צייר, שכתב מתוך דחף עז בשעת מחסור גדולה את פרשת ילדותו ונעוריו, שהתגלגל חסר־מנוחה בשנות חייו המעצבות, שנות נעוריו, בגלותו למקום תורה ויצירה – מסיים עתה את חייו בתור פקיד ערירי, ראש מחוז קטן בשוויצריה (קלר שימש, כחמש־עשרה שנה, בשנים בהן כתב בשנית וחתם את “היינריך הירוק”, כמזכיר קנטון ציריך). מה חושב אדם שחייו מתנהלים עתה כאילו על מי־מנוחות, כשהעצב היגע והייאוש השקט מפרנסים את האש הפנימית שעוממת בו, בעוד שכלפי חוץ הריהו ודאי חרוץ כפקיד בנק מסור ודייקן, כפי שרק עובד מדינה שוויצרי מסוגל.

מה רב העצב הטמון בחייו האישיים: העוולות הקטנות של ילדותו, חטאו הגדול בהתכחשותו לאימו, כל אהבותיו שעלו בתוהו, ויתורו על ייעודו כצייר, השתקעותו בעבודה ציבורית חסרת חשיבות רוחנית, כפירתו באלוהיו, רווקותו, בדידותו, – ומה מפליאה יכולתו לשוב ולהחיות לעצמו את “הנתיב הירוק הישן של הזיכרונות,” עד שבכל עמוד נוסף של הספר מתגלה לך דבר־מה חדש אודות מצב הרוח של מי שכתב את העמוד שקדם לו, ורק בעמוד האחרון של הספר, ובדיסקרטיות רבה, מתברר לך עד מה עצובים ונוגים עד לקיצם היו חייו של האיש, וכי מתוך פרספקטיבה זו חזר ושיכלל וכתב את פרשת כל חייו, והפכה לאחד הסיפורים השקופים, היפים והמעוררים ביותר שנזדמן לאדם לקרוא בספרות העולמית.

ואי אפשר שלא לחזור ולהידרש לעניין התרגום העברי, ששפתו חגיגית ו“גבוהה”, אך אינה מסורבלת, גם לא גולשת למליציות, אלא היא ככלי נאה ומפואר לתוכן שאין ראוי לו בפחות מכך. יש לעיתים לבוא בטענות על מתרגמים ומלביה"דים שאינם מוכנים להריק את היצירה לשפה עברית יותר פשוטה ושווה לכל נפש, אך דומה כי דווקא כאן צריך היה להינתן, וטוב שגם ניתן, התרגום בעברית ספרותית “קלאסית”, ובזאת כאילו נוצר ונכתב מחדש גוטפריד קלר בעברית. עכשיו, וכה במאוחר, צריך להתאזר בסבלנות ולהתחיל לחפש את עקבותיו ביצירות הפרוזה המקורית שתיכתבנה בשנים הבאות.

* גוטפריד קלר: “היינריך הירוק”. תירגם מגרמנית מרדבי טמקין ז“ל. ערך והביא לדפוס לפי כתב־יד מעיזבון המתרגם: א”ד שפיר. הוצאת ספרים עם עובד, ספרייה לעם, 1960.

עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.1.1971

עם הופעתו של הרומאן “אינגבורג” של הסופר הגרמני ב. [ברנרד] קלרמן, בתרגומו של דוד צמח (אחי־סבו של שלמה צמח) כתב ברנר רשימת־ביקורת קצרה, ברשימות הביבליוגראפיות שלו, ב“האדמה” משנת תר"ף, 1930, בחתימת ח. ב. צלאל.

אומר ברנר:

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובאת במקור רשימתו הביבליוגרפית של יוסף חיים ברנר “אינגבּוֹרג לקלרמן”, https://benyehuda.org/read/17340]

ברנר לא אהב את קלרמן וראה ב“אינגבורג”, ובצדק, את השפעתו המכרעת של האמסון. ואולם אהבתו והערצתו לשירת האימפרסיוניסטן הנורבגי מנעה מברנר לראות את יופייה של “אינגבורג”. לא רק שלא ראה את יפי הספר, אלא השתמש בקלרמן כדוגמא לכתיבה רעה בכלל.

בביקורת על עגנון, משנת 1913, בקובץ “רביבים” ג־ד, הוא אומר: “ו’לילות' ביחוד יראו לנו, כמה לא קלה ולא מרפרפת היא סנטימנטליותו של עגנון בשעת ירידה פיוטית. כי יחד את מתיקותה של הפואימה הזאת – מתיקות המזכירה את ב. קלרמאן, אם כבר להזכיר שמות של משוררים אירופיים, הרי היא די כבדה ודי מעונה.” (שם. כרך ב. עמ' 320).

דמיונו של “אינגבורג” (1906) ל“מסתורין” (1892) ול“פן” (1894) של קנוט האמסון הוא יותר ממקרי. מה גיבורו של “פן”, תומס גלאן, יושב ביער, יחד עם כלבו אֵזופּ, ועוסק בציד – כך גם אקסל, גיבור “אינגבורג”, יושב ביער עם כלבו פצ’ו. זה יורה בכלבו, שהוא ידידו היחיד, ואף זה עושה כך.

אפילו תחילת הסיפור דומה: “בימים האחרונים הייתי מהרהר וחוזר ומהרהר בקיץ הצפוני, קיץ שכולו יום. אני יושב כאן ומהרהר בו ובצריף, שבו ישבתי, וביער, אשר מאחורי הצריף,” כך פתיחת “פן” (תרגום מ. ליפסון, הוצאת “קדימה”, ניו־יורק, 1919) – ואילו פתיחת “אינגבורג”: “הנה אני יושב בסוכה, בתוך ערבה רחבת ידיים,” וההמשך דומה – בשני הספרים זמנה של הפתיחה מאחור להתרחשות שברומאן עצמו, והגיבור, יושב־היער, מהרהר ונזכר בעברו, ובפרשת אהבתו הנכזבה – אדוארדה ב“פן”, אינגבורג כאן.

ולא פחות מכך שאל קלרמן מ“מיסתורין” – שם, כזכור, מתאבד נאגל שלוש פעמים: פעם בנסותו לבלוע צלוחית של רעל ביער, והוא מרגיש את מותו, אך הרעל הוחלף, בלא ידיעתו, והוא מתעורר. פעם שנייה, בחלומו, ובשלישית: בהתעוררו והוא רץ וזורק עצמו לים. והקורא, שאינו יודע כי תחבולה וחלום כאן, משוכנע בשתי הפעמים הראשונות כי בהתאבדות אמיתית מדובר.

אין להאשים את קלרמן שתחבולה זו נשאה חן בעיניו. הלא גם האמסון הושפע ודאי לא מעט מחלומו המפורסם של סווידריגאילוב על ילדונת בת חמש המפתה אותו בפריצות, והטכניקה של מסירת הסיפור לקורא היא כאילו במציאות מתרחש הדבר, ורק בסוף נודע שחלום הוא. בעל “לוליטה” לא היה אפוא מקורי ביותר, למרות שכיום סבור כל מבקר כי פרק בספר חדש, שפרשת תאווה לילדה מצוייה בו – מקורו ב“לוליטה” הוא.

אך נחזור לקלרמן: כה מצא חן בעיניו המעשה בהתאבדות המוטעית, עד שחזר עליו כמה פעמים ב“אינגבורג”. בשיא מחלתה של אינגבורג, זו המחלה בה היא מגלה, בגמגומי הזיותיה הקודחות, כי לא לאקסל נתון מעתה ליבה אלא לרעו, המשורר קרל בלוטהופט – רואה אקסל את מותה של אינגבורג אהובתו. התיאור נמסר בצורה כה מוחשית, כה יוצאת מגדר הרגיל, עד שמתעוררת תדהמה בקורא: האומנם מתה הגיבורה באמצע הספר? ורק בסוף אותו תיאור מתערבת מציאות בחלום ומתברר שהזייה היתה זו.

בדיוק רב יותר חוזר עניין המציאות כחלום בסיפור התאבדותו של אקסל, לאחר שאינגבורג עוזבת אותו בחברת קרל. הוא ישן, הוא חולם עליה, הוא מתעורר, הוא לוקח את אקדחו והולך ליער, ושם:

“אני מגיש את האקדח אל רקתי ועוצם את עיניי. טיק! האקדח סירב. אני מביט אל התוף, אני רואה את הכדור. אני חוזר ומגיש את האקדח אל רקתי, והנה איש אחד נוגע בכתפי ואני מחזיר את פניי. הפנים הדלים של ההלך המאושר משתוחחים עליי. ‘אחי, אחי,’ מדבר הוא רכות ומרים את אצבעו כמאיים מתוך חמלה, ‘יש בעולם דברים יותר רעים מאובדן אישה. להיות חבוש ארבע שנים בבית־האסורים, זהו קשה. אחי, הה, בלי אוויר צח, בלי שמיים, בלי חופשה, אחי, זה קשה יותר הרבה!’ – ‘לך לעזאזל!’ צועק אני ולוחץ את האקדח אל ליבי, אולם ההלך מתנפל עליי ולופת את מרפקי. אני שואף רוח בכבדות. הרף ממני! אני נאבק עימו. אני חוגר שארית אונים, עוד תנועה אחת וזרועי משתחררת. ‘הרף ממני!’ – הקיצותי, שכבתי עוד סרוח על הדרגש, רעד עבר בבשרי.” (עמ' 201).

כל זה עומד ממש בסימן הפרקים האחרונים של “מיסתורין”.

ובכל זאת, למרות שקלרמן כמעט שנשכח מלב כול, ואפילו בלכסיקונים בקושי יימצא שמו – ספר יפה הוא “אינגבורג”. קוסמת היא דמותה של אינגבורג, בת־היער, השוברת לב גבר אחד אחר רעהו, ואשר תמיד נראה הבלתי־מושג והאחר – יפה בעיניה מן המרגוע־לשעה שהיא מוצאת בהווה, בחיק אוהבה האחרון.

אינגבורג היא בת־הטבע, ואהבת אקסל אליה רומנטית וערפילית, ורוח פיוט עצוב נמשכת על פני כל הרומן. אמנם אולי לקורא בן־ימינו תהא ארכנות זו שבתיאורים ובפרץ רגשות והרהורים, לאבן־נגף בקריאה. אך דומני שאפילו ברנר, מקטרגו, חב משהו לקלרמן (וזאת, אם אכן קרא בו במקור, או בתרגום רוסי).

בסיפור של ברנר “עצבים” (תרע"א, 1911) ישנה פיסקה נפלאה, הנחרתת בזיכרון הקורא בהביעה את כל הזרות של הנוף הארץ־ישראלי לצעירים המנסים להשתרש בו:

“עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.” (כל כתבי י. ח. ברנר. כרך א‘, עמ’ 283).

שבתי ונזכרתי במשפט הזה כאשר קראתי על אחת מפגישותיהם הראשונות של אינגבוג ואקסל על הפסגה, בלב היער –“מאחורי הספסל שרה ציפור אחת. הקשבתי, איזו ציפור היתה זאת? היתה זאת ציפור, אשר את קולה לא שמעתי מימיי. אולי מארץ רחוקה תעתה הנה.” (עמ' 36).

* ברנרד קלרמן: “אינגבורג”. תרגם מאשכנזית דוד צמח. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה תרע“ט, 1919. 220 עמ'. מהדורה חדשה, תל־אביב, תש”ה, 1945.

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 27.7.1973

הסופר הגרמני ברנרד קלרמן (נולד ב־1879) החל את דרכו בכתיבת סיפורים ליריים רומאנטיים, קרובים ברוחם לכתיבתו של קנוט האמסון, אשר הראשון בהם, “אינגבורג” (1906) גם תורגם לעברית בידי דוד צמח והופיע בהוצאת שטיבל בווארשה.

ברנר כתב עליו אז:

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובאת במקור רשימתו הביבליוגרפית של יוסף חיים ברנר “אינגבּוֹרג לקלרמן” ]

שבע שנים לאחר “אינגבורג” (עליו כתבתי במדור זה ב־8.1.1971) פירסם קלרמן את “המנהרה” (1913), ובו זנח לחלוטין את הסגנון הלירי והרומאנטי של “אינגבורג” (על רקע היער האירופי וחולמים מוזרים בו), ופנה לאוטופיה בסגנון נטוראליסטי על רקע העולם החדש. וממש קשה להאמין שאותו סופר כתב את שני הספרים. ב־1931 התפרסם הרומאן המהפכני שלו “התשעה בנובמבר” (אשר לא תורגם לעברית), ואף על פי כן, כך קראתי באחד המקומות, נספח בסוף ימיו אל הנאצים.

“המנהרה” של קלרמן הוא ספר המקדים בנושאו את “כמעיין המתגבר” ו“מרד הנפילים” של איין ראנד, וכנראה שכמו ספריה היה אף הוא רב־מכר בתקופתו. גיבור הספר הוא מהנדס בשם מק אלן, בן למשפחת כורי פחם באמריקה, עבד בנעוריו כסייס מוביל פחם במעמקי המכרה. אסון מפולת במכרה מגלה את טבעו ואת גודל עקשנותו של הנער. היחיד מבין כל פועלי המכרה, הוא מצליח בהתמדה ובכושר־התמצאות לחפור לעצמו נקיק לניקבה סמוכה ולהציל בכך את חייו.

מעשה־גבורתו מתפרסם בכל אמריקה, הוא מקבל תמיכה לשם השלמת חינוכו מאישה עשירה, שגורלו נגע לליבה, ונעשה מהנדס מכרות ומתכת. הוא ממציא פלדה חדשה בעלת דרגת־קושי כשל יהלום, האלאניט, ומתמכר לתוכנית־ענק: כריית מנהרה למעבר רכבות מאמריקה לאירופה מתחת לאוקיינוס האטלאנטי. בכך הוא כמו מגשים תאוות־פחדים שנולדה בקירבו, מתחפר במו־ידיו, נחנק ומתעלף, כדי להציל את נפשו מן המכרה שהתמוטט.

מאחר שהרומאן נכתב לפני למעלה משישים שנים, אין התחבורה האווירית תופסת מקום בחזונו של המחבר: “האווירונים אינם באים בחשבון בשביל מסע של רבים, וזולת זה הרי הצליחו עד היום לעבור את האטלנטיק רק שני אווירונים בלבד.” (“המנהרה”. עמ' פ"ג).

כריית מנהרה תחת האוקיינוס נראית בעינינו כיום רעיון מיושן ולא כדאי משום בחינה, ואילו בספרו של קלרמן מקבל המפעל מימדים של טיסת האדם אל הירח, בהבדל אחד, בימינו כמעט אין גיבור יחיד, ואפילו היחס אל האסטרונאוטים אינו כאל גאונים ובני־אדם עליונים, אלא כאל הנהגים או הטייסים הטובים ביותר שהביאו לגמר השלמתה של משימה שהשתפו בתיכנונה ובביצועה מאות אלפי אנשים – ואילו “המנהרה”, ממש כמו בספריה של איין ראנד, עומד בסימן מפעלו של הגאון היחיד, הבודד, העומד במאבק איתנים עם החברה ואיתני הטבע כדי להגשים את תוכניתו הגראנדיוזית. ולא מקרה הוא שמידות של רומאנטיקה ושנאת הדמוקראטיה מצויות בהשקפת־עולמה של איין ראנד, וכנראה לא ניקה גם קלרמן מנטייה זו, כאשר השלים עם המשטר הנאצי.

ואמנם מתנודדת עמדתו של קלרמן ב“המנהרה” בין הערצת כוח־התמדתו של מק אלן לבין ידיעת המחיר הנורא של הגשמת תוכניתו. המושגים על העבודה הטכנית של חפירת מנהרה כזו היו עדין פרימיטיביים למדי בתקופה שבה כתב את האוטופיה, ומשום כך חלק גדול מן העבודה, כמו למשל העמסת הסלעים אחרי פיצוצם, נעשה בעבודת־כפיים בידיהם של אלפי פועלים, אשר למען המשכורת הגבוהה־יחסית השתעבדו למפעל הענק.

אסון גדול בתוך קרקע הים גורם למפולת, לשריפה נוראה בלב המנהרה ולמותם של מאות פועלים. קלרמן כאילו צופה את המשבר הכלכלי הגדול של שנות העשרים. תוכנית המנהרה משכה אליה מאות אלפי משקיעים קטנים אשר קיוו להתעשר עם עליית ערך מניותיה. אך ההתמוטטות של הסינדיקאט הבונה את המנהרה, בעקבות שביתות פועלים והתנפלות בעלי המניות הקטנים, מביאה עימה משבר כלכלי בקנה־מידה עולמי. האנושות, אומר קלרמן, זקוקה למפעלים טכניים רבי־היקף המניעים את כלכלתה, ובנפילתם היא נסוגה לאחור עשרות בשנים. וכך, האכזריות אשר בהגשמת תוכניתו של מק אלן היא פחותה מן הקאטאסטרופה אשר באבטלה ובשיתוק הפוקדים את העולם לאחר השביתה הגדולה של פועלי המנהרה.

במהומות הפועלים לאחר האסון המנהרה נהרגות אשתו ובתו הקטנה של מק אלן, והוא עצמו נאסר ונשפט לתקופת מאסר, משום שהוכח כי לא היה יסוד מוצק להבטחתו לסיים את עבודת המנהרה בחמש־עשרה שנה.

התמוטטות הסינדיקאט הבונה את המנהרה נגרמת לא רק בשל אסון־הטבע ושביתות הפועלים אלא באשמתו של יהודי הונגרי, ס. וולף, אשר נולד בשם שמואל וולפזאהן לאביו הקברן בעיירה סצנטס בהונגריה. כשם שחפירתו להצלת חייו בעודנו נער מסמלת את כל החיובי שבתשוקת מק אלן לחפור את המנהרה הטראנס־אטלאנטית – כך מהותו של ס. וולף היא לקבור. הוא אשף כלכלי שעלה מאשפתות, אדם מכוער האחוז תשוקת־זימה לנשים צעירות, בלונדיות, וכמובן לא־יהודיות, שאותן הוא קונה בכסף, ושאיפתו הגדולה להיעשות מנהל הבנק של המילארדר האמריקאי לויד, ומשם לניהול הסינדיקאט.

וולף, שאינו מסוגל לשם יצירה חיובית, אלא “כדרכם של יהודים”, סוד כוחו הוא בעסקי ספסרות ממון, מקנא קינאה נוראה במק אלן, הבהיר ואיש־הפעולה, וזומם לאסוף כסף רב בחשאי, על־ידי סיפסור בכספי הסינדיקאט, וברגע משבר להיות בעל־המניות העיקרי ושליטהּ של המנהרה. הוא נכשל במניפולציות שלו, כי תאוותיו לנשים ולממון מעבירות אותו על דעתו. בהתגלות צפונותיו למק אלן הישר, זה מסרב לחפות על וולף, אף־על־פי שהוא יודע כי נפילתו של וולף תביא לפשיטת־הרגל של סינדיקאט המנהרה.

וולף מתאבד, או נדחף למוות באמצעות בלשיו של מק אלן. ואולם, באורח פאראדוכסאלי, ממש כמו בסרט הנאצי “היהודי זיס”, נעשית דמותו של וולף אנושית ונוגעת ללב בטראגיות שלה יותר מן הדמות השלמה, הבהירה, הקשוחה, הישרה וחסרת־הלב של מק אלן.

סוף טוב הכול טוב. לא איתני הטבע ולא ספסר יהודי הונגרי, שעלה לגדולה, יכולים לעמוד למכשול לעוז־רצונו של איש־פעולה חיובי מן הגזע הנכון, ובייחוד כאשר אחד מעוזרו הוא גרמני שבא מן האיזור הבאלטי, ושטרום שמו.

אתל לויד, בתו היחידה של המיליארדר, משכנעת את אביה שישוב לעזור למק אלן, ותמורת זאת הוא ניאות לשאתה לאישה. כי מהי אישה לא־אהובה בעיני אדם המקדיש את כל חייו למפעל־אדירים. עבודת המנהרה מסתיימת במועדה. המסע הראשון עושה דרכו מאמריקה לאירופה בזמן־שיא של עשרים ושמונה שעות!

דומה שברנר, אשר קרא את “המנהרה” אך לא כתב עליה, משום שעדיין לא תורגמה אז לעברית, היתה לו סיבה טובה שלא לאהוב את קלרמן, ואולי גם הרגיש בחוש כי לא טובה רבה יביא סופר זה באחריתו.

* ב. קלרמן:“המנהרה”. רומאן. תרגום מ. טמקין. “ספריית תרבות”, הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, ירושלים־תל־אביב. תרפ”ט, 1920. שכ"ב עמ'.

1934

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 6.12.1968, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”

לפני ימים אחדים מצאתי באחת החנויות לספרים משומשים ספר בשם “על שבעה ימים” מאת סופר עברי שאת שמו לא שמעתי מעודי – דב קמחי. הספר הופיע לפני יותר משלושים שנה בהוצאת שטיבל בתל־אביב והוא מכורך באותה כריכה כחולה־כהה קשה, ומתכונתו מתכונת סידרה של ספרים אשר באמצעותה התוודעתי לראשונה, כמו ודאי רבים אחרים, לתרגומי מיטב הקלאסיקה העולמית. (כיום, עת אשר כמעט אין הוצאת ספרים בארץ המקיימת סופר מכתיבתו ואפילו לא בעבודתו כמתרגם, קשה ממש להאמין כי א. י. שטיבל נתן פרנסה לכמה סופרים עבריים, אומנם לא בלי קשיים וקצת עוגמת־נפש, כפי שרואים ממכתבים המפרסמים לעיתים ב“ידיעות גנזים”, אבל בכל זאת, מחיית־סופר על כתיבתו, הישג שלא הגיע אליו, להוציא אולי את המו“ל של עגנון, שום מו”ל פרטי או ציבורי ביחס לסופר עברי החי כיום).

אקדים ואומר מראש שאינני אובייקטיבי בכל הקשור לספרות ארץ־ישראלית. סופרים כ־א. ראובני, משה סמילנסקי, יעקב רבינוביץ, או סיפוריהם הארץ־ישראליים של ברנר ועגנון, ואפילו ספרי עדות נעלמים כספרו המרתק של מאיר דיזנגוף “עם תל־אביב בגולה”, שלא לדבר על “חולמים ולוחמים” ושאר ספריו של יערי־פולסקין – מהלכים עליי קסם הקשור בהחלט במקום ובזמן.

ההקדמה באה להסביר מפני מה רכשתי לאחר דפדוף חטוף את ספרו של קמחי וקראתיו עוד באותו יום. אודה, מבחינת העיצוב הספרותי והערך האסתטי הוודאי, התאכזבתי. מצד שני לי די שמסופר בו על ירושלים במלחמת העולם הראשונה כדי שאחפש שוב ושוב בו פרשיות, רמזים ורמזי־רמזים, כמו למשל – כיצד יצאו בנות־ישראל כשרות לזנות ומכרו עצמן בעבור פרוסת לחם בעת הרעב, כיצד הפכו פילגשים לפחות התורכים. והלא רבים מתיאורי ירושלים במלחמת העולם הראשונה באו לידי ביטוי בטרילוגיה “עד ירושלים” של א. ראובני, ובייחוד בחלקה האחרון והחזק “שמות”.

אותם גורמים שהביאו להצלחת עיצוב כמה דמויות בספרו של קמחי הם גם שהביאו לכישלונו הטוטאלי של הרומאן, וראוי לעקוב אחר הסיבות לכישלון באשר הן מאפיינות לא מעט סופרים ארץ־ישראליים אחרים מבני תקופתו. קמחי מספר על שלוש דמויות מרכזיות: אביגדור ספקטרוב, המכונה גם סשה דומוב, מהפכן מן העיירה, הממריד את הפועלים לשבות נגד אביו שהוא בעל בית חרושת לכפתורים, גורם למות אביו בשביתה, מתגלגל אחר הרפתקאות שונות ומשונות לירושלים ערב מלחמת העולם הראשונה, וחולם על “אכספרופריאציות”, כלומר, החרמות בנוסח הטרוריסטים הרוסיים.

קיים כנראה יסוד ביוגראפי חזק בספרו של קמחי. אני זוכר כי כאשר ריאינתי בזמנו את א. ראובני הישיש על ספריו וזיכרונותיו מאותה תקופה, הזכיר כי היו כמה “מהפכנים” שבאו משם, מרוסיה, לירושלים, וניסו להמשיך ב“מלאכתם”, אך לא היה כאן כר מספיק ל“פעולתם” ול“אכספרופריאציות” שלהם, משום שהיישוב היה קטן ומצבו עלוב.

אביגדור ספקטרוב “עושה ניסיונות” בירושלים החמה, היבשה, השנואה עליו משום אותה קוסמופוליטיות של הזיות שמערבבת עליו את דעתו. פלשתינה קטנה היא ובזוייה בעיניו לעומת “המאבק העולמי”. הוא מסתבך בעסקי קונספיראציה, שוד ונשים, נפצע ביריית אקדח, מוצא מקלט בבית החולים הרוסי ומשם עובר למנזר רוסי סמוך לירושלים וכנראה אף ממיר דתו. חבריו היהודיים מוציאים אותו משם והוא מתגלגל לחוץ־לארץ, ובאפילוג אנחנו נרמזים כי עתה, (בשנות העשרים המאוחרות של המאה [ה־20] מדובר), ישנו בארץ אחד סשה והוא מן הפעילים הקומוניסטיים של “החברה האדומה”, מה שהיה קרוי “הפרקציה” או ה־פ.ק.פ. – וגורלם ידוע.

חברו של אביגדור ספקטרוב הוא יעקב שפאן, בן שותפו של אביו לבית החרושת, אשר הועלה ארצה לפני אביגדור, עבר גלגולי פועל, קצין בצבא התורכי, וסופו שהוא איכר באחת המושבות. את אחותו של יעקב, רבקה, אוהב בראשונה אביגדור, אחר זונח אותה וסופה שהיא נותרת ברווקותה, עדיין אוהבת אותו למרות שאין איש יודע בדיוק מה גורלו.

אישה אחרת, הלוקחת חלק ניכר בעלילה, היא נינה שליט, אף היא כמין “טרוריסטית” בעלת עבר מפוקפק שם ברוסיה, ובאה לארץ לא מפני ה“ציונות” אלא מפני שהסתבכה, והריהי חולמת על “עברה המפואר” כידידתם של מהפכנים ופסוידו־אינטלקטואלים. בואו של אביגדור, הזר, ההולך בחום הירושלמי בחולצה רוסית שחורה וסגורה, נוסך עליה שיכרון גוף ונפש, היא הופכת להיות פילגשו, יחד הם מתכננים תוכניות “מהפכה”, כמין ראי עקום לחבורת המהפכנים של דוסטוייבסקי ב“שדים” (אגב, בספקטרוב מפעמות כל הזמן ה“אידיאות” של הספרות הרוסית:

“מה אתה משווה?” הוא אומר ליעקב שפאן בפגישתם המחודשת והראשונה בירושלים. “מה יש כאן להשוות? איזו השוואה? – ניזדנוב, אוסטרודומוב, סולומין – ובייחוד סולומין – אונחנו! הא?… שם הכול ממעמקים, אנשי שורש וקרקע – אתה מבין?”

כל אלו, גיבורי ספרו של טורגנייב “ניר”, הם טיפוסי הגיבורים הראשונים של המהפכה הרוסית המקווה).

נינה, שהיא כמין “פאם־פאטאל” של הספר, סופה שהיא הופכת לפילגשו של הפחה התורכי של ירושלים, צדקי־ביי. “אסתר המלכה” בעיני התושבים הבאים להתחנן בפניה להיות להם למליץ־יושר בינם לבין גזירות התורכים, וסופה שמשתגעת. אם זיכרונות רכילות ששמעתי אינם מטעים אותי, אכן היו כדברים הללו: פילגשים יהודיות לפחות התורכיים, ובהם גם לג’מאל פאשה בכבודו ובעצמו.

ועוד דמויות בספר, בהן טרודה שיין, הגננת היהודייה מגרמניה, דמות אכסצנטרית העוזבת לבסוף את הארץ, ובאפילוג אנו מוצאים אותה לבושה ב“סארי” בביקור חטוף בארץ, אחרי שביקרה את גאנדי ושוחחה עם רבינדראנאת טגורי שגם רשם לה שיר בפנקסה, ומכאן היא ממשיכה לחבר־הלאומים בז’נבה, שם עבודתה בתיקון המצב האנושי הכללי ולמען ברית נשים שלא תלדנה יותר כדי שלא תהיינה יותר מלחמות.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי היתה בזמנו בירושלים אישה בשם שלומית פלאום שהשכירה חדר לסטודנטים ואף אני עליתי פעם במדרגות ביתה משום שמודעתה היתה תלוייה חודשים רבים בבניין “טרה סנטה”, והנה לאחר זמן נודע לי כי אישה זו הוציאה ספר ביוגראפי על מסעותיה, על פגישותיה עם גאנדי וטגורי, אף ראיתי את הספר ובו תמונתה ב“סארי”, ובשעת הקריאה כאן היתה לי הרגשה שהיא שימשה לקמחי “מודל” לדמותה של טרודה שיין.

חולשתו היסודית של הספר נעוצה בכך שנכתב על ידי סופר שהיה בן לדור שראה עצמו מגוייס למען הוכיח את אמיתותו של הרעיון הציוני ואת עדיפותו, כאידיאה לאומית, על פני האידיאות הקוסמופוליטיות (ספקטרוב, נינה שליט) והאוניברסאליות (טרודה שיין) – מפני כך נידונים הללו על ידי הסופר לסוף מר ועקר, בעוד אשר דמויות פשוטות ואפילו כמעט לא־נורמאליות, כשרה, אשתו של שמעון תמרי, שפיה זב ריר כתוצאת פחדהּ לאחר שנאנסה בידי ערבי, או בעלה שמעון תמרי, שהוא “כבד־פה” – שניהם מולידים “גזע חדש ובריא”.

גיבור אחר, חיים גליק, נשרף באש הקדחת ובאש נשמתו הפוסחת בין צפת של מקובלים לבין אהבה אסורה, אך בנו גידי הוא “נטע בריא”, אגרונום, ונושא לאישה את רותי, בתם של שמעון ושרה תמרי. וכך מסתיים הספר ב“הפי־אנד” ציוני של שכר ועונש. הטובים וה“לאומיים” נישארים בחיים ומנחלתם יוקם זרע, והזרע הוא דור ה“צברים” הבריא והשורשי, ואילו הרעים, הקוסמופוליטיים, מתקני־עולם למיניהם ושוללי ציון – אין להם שארית ושם, והם יורשים גיהינום. סוף דבר הציונות מנצחת והרומאן הופך לפלאקאט.

* דב קמחי: “על שבעה ימים”. רומן. הוצאת א. י. שטיבל, תל־אביב, תרצ"ד. 1934. 266 עמ'.

1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.3.1971

יפו וירושלים, שני מרכזיו הרוחניים של היישוב היהודי בראשית המאה [ה־20], ולכל אחת מהן חלקה וייחודה בספרות העברית. לירושלים יש דואג, ושום תקופת מתקופותיה אינה יוצאת מקופחת. ואילו יפו, וליתר דיוק – החיים העבריים אשר בשכונותיה החדשות – הם הולכים ונשכחים, ולא נותר להם זכר אלא בספרותנו.

יצחק קומר מתנודד בין סוניה היפואית, שקלת־דעת היא, לבין שפרה, בת היישוב הישן בירושלים.

ירושלים, אומר עגנון בפרק “מה בין יפו לירושלים” ב“תמול שלשום” – מלאה אבק לוהט, בורות, זבובים, חרמות ומכתבי־פלסתר, ואילו יפו יפת־ימים היא, “ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים… ועוד זאת יתירה יפו על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם אתה מוצא חברים.” (“תמול שלשום”, עמ' 397). ומי הם החברים? חמדת ואורגלברנד וברנר, למרות ש“המבקרים הטובים שלנו רגילים לראות את ברנר כפסימיסטון, לפי שהם דנים על פי ספריו ואינם מכירים את צחוקו.” (שם, עמ' 392).

קודם ל“תמול שלשום” כבר פירנסה יפו את סיפורי עגנון “גבעת החול”, “לילות”, “אחות” ו“שבועת אמונים”.

ויש יפו של ברנר ב“מכאן ומכאן”, ובהוצאת “יפת” היפואית, ובעבודתו הפובליציסטית והספרותית, ומאוחר יותר – מקום מותו. ויש יפו של א. ראובני ב“האוניות האחרונות”. וירושלים – אצל ברנר ב“בין מים למים” וב“שכול וכישלון”, ואצל ראובני – ב“עצבון”, “בראשית המבוכה” ו“שמות”. ומשום כך הקריאה בספריו של דב קמחי (1889–1961, עלה ארצה ב־1908 וגר כל ימיו בירושלים) – דומה לפגישה עם דמויות אשר חייהן, גורלן וכל סביבתן כמו מוכרים לך כבר: ירושלים ב“על שבעה ימים” (נכתב 1931–1932, נדפס 1934), יפו וירושלים בנובלות “אחרית” (נכתב 1915), “פגישות” (נכתב 1919) ו“במבוא” (נכתב 1924) שנדפסו בקובץ “אחרית” משנת 1929.

יפו, שחילונית היא וקלת דעת, ובה מתגוררות צלה ובתה גילה, בלא גבר, ושתיהן עורגות על גילפס, המורה הירושלמי, הצעיר מן האם ומבוגר מן הבת, ושעתיד לבוא בימי החופש – זו מסגרתה של הנובלה “אחרית”.

אביגדור מלכין נפרד בירושלים מדינה לפידות, כשהיא מן ה“חולניים”, כדבריה – כך נפתחת הנובלה “פגישות”, והמשכה, כאילו פירנס במעט, על כל פנים קדם ל“תמול שלשום” (1945) – דינה היא אישה מודרנית, ובשכונה עברית חדשה ביפו היא חיה בחופש מיני, אך גם עצובה וריקה מאוד, ואילו אביגדור הולך ונסגר בעולמו הירושלמי, ומתקשר אל בת־דודו, שמקורה מן הרובע היהודי בעיר העתיקה.

“באוצר האהבה יש עינויים מיוחדים לבני כל גיל” – דברים אלה, משל טורגנייב, משמשים מוטו לנובלה השלישית, “במבוא”: יום בחייה של מורה ירושלמית צעירה ויפה, אורה גפן שמה, שאוהבת את ארושה של חברתה המבוגרת. כמה וכמה אברכים ירושלמיים, תימהונים ומשכילים, מושכים בשבט־סופר – אוהבים אותה, והריהי מטיילת בעיר, מאדם לאדם, חסרת מנוחה, פגועה ופוגעת, אך לבלוב אהבתה הקצר אינו מצליח לשנות מאום באופייה הקשה של העיר ובייאושם ובבדידותם של מחזריה.

הנובלה הראשונה, “אחרית”, היא ללא ספק המעניינת והעמוקה מבין השלוש. קסם יפואי, של חולות וים, מהלך על הרהוריה וגעגועיה של צלה למאהבה הצעיר ממנה. חייה משוקעים בציפייה לבואו, ובידיעה כי סופו שיעזוב אותה, לאחר שרווה ובגד במחיצתה, וייתן את אוניו המתפרצים לאיזו נערה צעירה. אפילו לילדתה היא מתכחשת למען אותו גילפס, העתיד לבוא ברכבת מירושלים. ומצד שני – עולמו הירושלמי של גילפס, מלחמתו עם עצמו: היסע, אם לא? ולבסוף הפגישה ביניהם, הזרות, החשד מפני הסוף, העמדת הפנים, התלהטותה הפתאומית של התאווה, והליכתו של גילפס כדי “לבקר מידידיו” (שהרי בכל מקום שאתה הולך ביפו, שם אתה מוצא חברים!) – המתח שהצטבר בא לידי פורקן בהתעלפותה ובהתמוטטותה של צילה בצהרי אותו יום. חדרה מתמלא בידידים ובידידות שהם חיצוניים וזרים לה, ומקנאים בה.

בחזור גילפס בערב לחדרה, הוא מתקבל בחומת השתיקה והזרות של ידידיהָ, ואילו היא, אהובתו, שכבר נפטר ממנה בליבו, מונחת כבר־מינן על מיטתה ופניה תקועות בקיר. ואז הוא בורח ממנה סופית אל שפת ימה הלילית של יפו, בתמונה המזכירה במקצת את הסיום לסיפורו של עגנון “שבועת אמונים”.

“אחרית” בנוי באיפוק רב, בסגנון כתיבה מופנם. ההתרחשויות החיצוניות שאינן רבות, ותיאורי המקום והסביבה – משרתים במדוייק את הלך־הנפש של צלה ושל גילפס. הדיאלוגים קצרים מאוד ומרומזים, האירוטיקה נמסרת אף היא במרומז, ועיקר המתח, כמו גם ההד הרגשי, מתרחשים כמו “מבין השיטין” – בספר ובקורא גם יחד.

כוחו של קמחי הוא בקול הפנימי והענוג, באותו עצב ששורשיו הרגשיים והסגנוניים בספרות הרוסית והסקאנדינאווית. רבים מגיבוריו הם עצמם סופרים־בכוח, או “תועי־עולם” צעירים, שהספרות והאידיאות החדשות שמנסרות בעולם מפרנסות אותם.

ב“פגישות” מצפים “שעתה יפתח מלכין את פיו ויתחיל לדבר, כדרכו, על ‘הספרות הצפונית’ ועל ‘הצפוניות’ שבספרות ויבטל את הספרות העברית תכלית־ביטול…” (עמ' 135), ואילו מלכין עומד ומבאר ש“אותו חיקוי, שהתחיל מתכנס לתוך הספרות העברית מן הצפוניים – ‘תרכובת זרה’ היא לרוחנו… הצפוניים – הציגו־נא לפני דמיונכם את סקאנדינאביה המפורצת בימים! – עמים קטנים היו, בעלי תרבות נמוכה, עם ימים גדולים ואופקים רחבים ושמיים בלי־מצרים… כולם היו – העם כולו מקצהו – ‘ויקינגים’, ששטו על פני הימים והכניסו את האופקים הרחבים לתוך נפשם. ומשרבתה תרבותם לכלל כתיבה, לא יכלו לספר ‘באריכות’ והיו מוכרחים לרמז בלבד על המרחבים שבנפשם… וכך רמזו המסון ויעקבסן ואיבסן ובירנסן… אבל מה לנו – ולוויקינגים?…” (עמ' 136–137).

מוטיב צפוני זה חוזר גם בשיחות של נחמיה זייד עם אורה גפן ב“מבוא”: “ואולם ביחוד היה נחמיה זייד מדבר לפניה על הספרות הסקאדינאבית, יעקבסן – גם ממנו תרגם פרקים הרבה. ואף נובלות שלמות [אגב, קמחי עצמו תרגם מספרות זו – אב”ע] – יעקבסן אהב את הבטלה, יש גם בטלה ‘פרודוקטיבית’ כזו, אורה… מעין בטלה קדושה! ובשעת בטלה כזו, ללא־יחס, מתגלים החיים מן הצד המיניאטורי שלהם… ציפורים מצייצות. דבורים מזמזמות. רמשים זוחלים ועלים מאוושים… אל־עליון מתגלה אז לא ‘בסופה וסערה ולהב אש אוכלה’, אלא מתוך, ‘זיו־שדי’… ואת המנגינה הלזו של המיניאטורות אהב יעקבסן. ‘מוגנס’ – זהו הבטלן הנפלא ביותר שבספרות כל העולם… – וגם את לב הנשים ידע יעקבסן. זוכרת את, אורה, אותה סצנה נחמדה, כשנילס לינה נפרד מאהובתו והיא נוטלת את הקונכיה ועומדת לפני המראה ומזילה לתוכה את דמעותיה על אהובה?…" (עמ' 218–219).

יפו, שחילונית היא ורומנטית מכאן, ושכונותיה “נווה צדק” ו“נווה שלום”, ירושלים שקדושה וקשה היא וכולה ערבוב דתות וסימטאות ושכונות וטומאה ותפילה ושמרנות – מכאן, ובין עיר לעיר מתרוצצים בחורים מאוהבים ועניים, שעלו זה לא מכבר, כותבים בעברית את סיפוריהם הראשונים, משוגעים למקרא ספריהם של הסקאנדינאווים הגדולים ומנסים לטעת את הרומנטיקה הצפונית ואת סגנונה המיוחד, המופלא והמרומז – בלב תרבות ארץ־ישראלית שעדיין אינה קיימת, בארץ שחצייה מדבר, בשפה שאפילו שמות הגיבורים בה הם בגדר מכאוב ומוקש לסופר, והם שואלים את עצמם, וזה החשוב להם מכול – התיתכן ספרות גדולה כזו גם אצלנו? ומבלי שנדע, ומבלי שיידעו הם עצמם, מגיעות אלינו יפו וירושלים של ראשית המאה [ה־20] גם מבעד לעיני סגנונם של המסון ויעקבסן.

* דב קמחי: “אחרית, פגישות, במבוא.” נובלות. הוצאת “זוטות”, ירושלים, תרפ"ט [1929]. 303 עמ'. מחיר הספר 150 מיל. מכורך בד 200 מיל. המכירה הראשית בבתי הספר לספרים “מוריה”, ירושלים, תל־אביב, חיפה, פתח־תקוה.

1951

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.12.1972

דב קמחי (1889–1961) עלה לארץ ב־1908 ומאז חי כל ימיו בירושלים. הוא היה מורה בבית הספר למל ואחר־כך בגימנסיה העברית בירושלים, פירסם רומאנים וסיפורים, בהם: “מעברות”, “ספר הכלניות”, “אמש”, “אחרית”, “על שבעה ימים”, “ציורים מעולם נשכח” ו“אתרוגים”. הוא גם תרגם ספרים רבים ממבחר ספרות העולם, וערך בטאונים שונים, ובהם תקופה מסוימת את עיתון הרדיו המאנדאטורי קול ירושלים, “הגלגל”.

עלילת הרומאן “בית חפץ” מתרחשת בירושלים בשנת 1914. עולמו של הספר הוא עולם שבטרם המלחמה, והיא אינה נזכרת בו כלל. מתוארות בו השנים הראשונות לשבתו של קמחי בירושלים. וכמו בשאר ספריו הארץ־ישאליים שקראתי (“אחרית”, “על שבעה ימים”) מורגשת גם כאן קירבה רבה של המספר לדמויות, שאותן הוא מתאר במין ידיעה אישית, אינטימית, ומן־הסתם גם מטען אוטוביוגראפי לא־מבוטל. אלא, מאחר שגם סופרים ידועים ממנו לא זכו אצלנו לביוגראפיות, הרי שלרוב אין לקורא הספרות העברית כמעט שום אחיזה בחייו של הסופר. חסידי מדע הספרות ודאי ישמחו על כך, ואני ליבי דואב. אילו, לפחות, היו משכיחים את הידוע, אבל להשכיח את הבלתי־ידוע?

בית חפץ הוא ביתה של אחת המשפחות הוותיקות בירושלים. האב, נחמן, הוא ספרדי, והאם, נחמה, אשכנזייה. ר' נחמן חפץ שייך במהותו לאריסטוקראטיה השוקעת של משפחות הספרדים המכובדות בירושלים. הוא ומשפחו מתפרנסים מדורי־דורות מן החלוקה. לעבוד אינו רגיל, וכל תפקידו בחייו הוא להיות הוא עצמו, באצילותו, בנועם הליכותיו, בעיסוקיו בפולקלור הערבי והעברי העתיק, במגעיו עם נכבדי השלטון העות’מני והקונסולים הזרים, ובהשתתפותו בישיבות רבות ובוועדים רבים לטובת הציבור.

שונה ממנו מן הקצה היא אשתו, נחמה חפץ. היא אמביציוזית, מסדרת את חיי כל בני המשפחה, מתערבת בכול, גם עול הפרנסה מוטל עליה, ועם־זאת היא מוצאת לעצמה זמן לעסוק גם היא בעסקי ציבור וצדקה ולהחזיק בית מיוחס, אשר כל מי שמוזמן אליו רואה לו זאת ככבוד גדול.

ולא רק כבוד יש בהסתופפות בצל בית חפץ, אלא גם בנות, ארבע בנות יש לזוג, על שתיים מהן, שהן נשואות וחייהן מתנהלים בנחת, אין המספר מוסר לנו דבר, אפילו לא את שמותיהן, וכל עיקר העלילה נסב על־אודות האחות הבכירה, חוה, ועל הצעירה שבאחיות, דבורה.

חוה היא אישה קטנה וקוקטית, היא נראית כיפאנית, כי פניה סגלגלות. כל קשריה עם הסובבים אותה נברוטיים לגמרי. בתקופת לימודיה היא מתאהבת במורה שלה, הפייטן אלכסנדר גיל, היא נישאת לו וגם בת נולדת להם, גילה. אילו יכלה חוה חפץ לבטא במילים את מחשבותיה על הנישואים ועל בעלה, היתה אומרת כי “כבמערת קדומים כונס הוא לו את הנקיבה לתוך המאפל ומגולל את האבן על פי המערה לשלושים, ארבעים או חמישים שנה. והיא, חוה חפץ הדלה, מבקשת לברוח מן המערה הזאת, מגן־עדן זה, ואף אם להט החרב המתהפכת על ראשה. היא יודעת אך את האהבה והיא אינה יכולה לשמור על ה’הישגים' שהשיגה אותם. אלכסנדר גיל ‘נגמר’ בשעה שהושג. היה אביב, הדמים נתעוררו לחיים, והציפור צייצה את ציוציה, ולעומתה ולקול ציוציה בא הוא, הנעלם, ונפל לתוך זרועותיה ונתחמם מתחת לנוצות־הכנפיים החמימות, וטוב היה לו. וטוב היה לה. ומה הוא רוצה עוד? – וכלובים לא אהבה שום ציפור מעולם, וגם לא שום אישה.” (עמ' 34).

חוה מחפשת אהבה חדשה. היא בוגדת בבעלה, ולבסוף זונחת אותו כליל ובורחת עם בתה אל בית הוריה. ואולם, גם אל בתה היא איננה קשורה, והיא שוקעת אל תוך ילדות שנייה, לתוך נברוזה של שינה, רזון ועיסוק בעצמה עד כדי התנתקות מן הסובבים אותה.

אלכסנדר גיל משתקע בביתו הריק במצב של הזייה, שקיעה וניתוק מן העולם. אל הקרע שבין הבעל לאשתו מתפרצת בכל כוח עלומיה דבורה, הבת הצעירה, תחילה היא פורשת חסותה על בת־אחותה, ואחר־כך מתאהבת בגיסה ה“מטורף” ועוברת להתגורר אצלו, כדי לטפל בו. ואולם גם הקשר ביניהם נברוטי לגמרי. היא מתאהבת בו מתוך קנאה באחותה ומתוך סקרנות לדעת, מה היה בו שתחילה משך את אחותה ואחר־כך דחה אותה, ואין לה הרגשה שהוא חושק בה ואוהב אותה אלא רק רואה בה תחליף לאחותה, ואולי גם רוצה להתנקם בבית חפץ ובחוה, על־ידי כך שיהרוס את חיי בתם הצעירה. ה“שטן” הם קוראים לו, ואילו הוא, מצידו, אינו יכול להחליט בנפשו אם חושק הוא בדבורה כשלעצמה, או שמא רק מתוך רעבו לאישה הוא זקוק לה, ואולי רק תחליף היא לו לחוה שעודנה אהובה עליו.

“השמחה לאיד – אומר הפתגם הגרמני – הגדולה שבשמחות היא” (עמ' 91). בנות חפץ יפות ומיוחדות הן וכל אנשי ירושלים מתעניינים בהן ומנחשים מה יעלה בגורלן, מקנאים בהן ושמחים לאידן. נחמה חפץ, האם, מנסה לנהל באומץ־רוח את ספינת המשפחה, ומוחה מלא תוכניות. היא משיגה לחוה את הגט מאלכסנדר גיל ומשיאה אותה ליורש מנוון של משפחת יהודית מהודו, מולטי־מיליונרים שהתעשרו מעסקי אופיום, משפחת חיון. ואילו את דבורה משיאים לרופא צעיר, שאוהב אותה עד כלות הנפש, והיא כלפיו – כאחותה אל גיסה.

חוה נקלעת להודו, אל ארמון מלא קופים, טווסים מבושמים ומעשני אופיום. בעלה אינו אוהב במיוחד נשים, ולהקים זרע אין בכוחו. היא נופלת לתוך סבך אינטריגות של המשפחה העשירה. הדודים העשירים כולאים את בעלה באחוזת־כפר בצרפת, המותקנת לאישפוזם של בני חיון המנוונים (אשר התחתנו בתוך עצמם במשך כמה דורות, כדי לשמור על ההון במשפחה). היא עצמה ניצלת בנס מרצח על רקע עסקי ירושה ונמלטת לירושלים. אך תמיכת אימה אינה עומדת לה עוד. אין לה כוח להמשיך במשחק. אין לה רצון לשחק בפני אנשי ירושלים את האישה העשירה והמאושרת. אין היא מוצאת עניין וחפץ בבתה, והיא מאבדת עצמה לדעת.

ואילו דבורה, הצעירה, הרה ללדת כשבליבה מפרפרות עדיין השנאה לאחותה והאהבה לאלכסנר גיל, ובעלה האוהב מתהלך כמו רוח, רואה ואינו נראה. האם באה לשבת בבית דבורה, כדי “להציל” את העניינים, ובבית חפץ נותרים רק ר' נחמן הסב עם נכדתו הקטנה גילה.

הרומאן כתוב לעיתים באריכות, שכאילו מתחייבת מסגנונו, והאריכות הזו קצת מקשה על הקריאה בו. קורא שכמוני אינו עד מהימן לגבי ההנאה שבקריאה: יש ספרים שאני קורא בהם רק את העיקר, ולא מביא בחשבון את החלקים הפחות מעניינים. ולגבי “בית חפץ” אינני אובייקטיבי. רומאן שמספר על ירושלים בשנת 1914 אינו יכול לשעמם אותי.

* ד. קמחי: “בית חפץ”. מוסד ביאליק, ירושלים, 1951. 304 עמ'.

נדפס בעברית: 1977

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון “דבר” ביום 23.12.1977

מיהו פ. קנורה, מחברו של הסיפור “מעשה־בכל־יום”? – לאחר שחיפשתי בכל הלקסיקונים והאנציקלופדיות לספרות שברשותי ולא מצאתי זכר לשמו, הבנתי מעצמי שדבר דומה אירע כנראה גם לעורך ספריית “תרמיל”, ישראל הר, שלא מצא זכר לפרטים ביוגראפיים על אודות מחבר הסיפור היפה הזה. ונראה שגם המתרגם הוותיק י. סערוני (אשר תרגומיו אהובים עליי מאוד) – לא זכר מיהו הסופר שאת דבריו תירגם, כנראה לפני שנים רבות.

אם יש מי מן הקוראים אשר בקיא היטב בספרות הרוסית של תקופת מלחמת העולם השנייה ויודע מי היה פ. קנורה – דומה שכל קוראי הספרון יהיו אסירי תודה לו אם יעלה את הידוע לו במכתב למערכת.

רקעו של הסיפור הוא כאמור מלחמת העולם השנייה ברוסיה. עוצמת ההתקפה הגרמנית אל לב רוסיה כבר נשברה, והגרמנים מצויים בנסיגה. עתה, משהונח במקצת והוקל הלחץ הצבאי, והחיים בחלק מן האיזורים שהיו קרובים לחזית, או שנכבשו ושוחררו – החלו חוזרים במקצת למסלולם התקין, יוצא ראש־הגדוד יארוסלאוויצב לחופשה כדי לחפש את עקבות אשתו האהובה, שורא, שממנה נפרד עם פרוץ הקרבות, ומאז, זה כשנתיים, לא שמע ממנה דבר ואינו יודע אם עודנה בחיים.

ראש־הגדוד מגיע אל עירו, אשר זה עתה שוחררה מן הכיבוש הגרמני. הוא מבקר בדירה הנטושה, שבה עברה עליו תקופת חייו היפה ביותר, עם שורא אשתו, לפני המלחמה. היענותם של חפצים, היעדרם, הריקות והשרידים בדירה, ששימשה מעין מירבץ־שינה לחיילים גרמניים – כל אלה מתוארים בתכליתיות סיפורית, מתוך כוונה ברורה של המספר, ועם זאת מדוייקים התיאורים, צבעוניים ומעודנים, ומכניסים את הקורא מיד אל אווירה משכנעת ואותנטית.

הסיפור בנוי היטב, במעין השתלשלות חלזונית, ספיראלית. תחילה אנו משוכנעים, נוכח מראות ההרס והעזובה, כי קלושה אם לא אפסית תקוותו של ראש־הגדוד למצוא את אשתו, אשר הגרמנים הגלוהָ בתוך קבוצת נשים לעבודות־כפייה בשדות־הכבול. אך הנה מתרחש מעין נס־זוטא, וראש־הגדוד פוגש באשתו, בתוך אחת מן הקבוצות של עובדות־הכפייה שהשתחררו. הסיפור, שכתוב בריאליזם גמור, מוסר את נקודות הראות השונות של הבעל והאישה לאחר תקופת הפרידה הממושכת. על המתרחש בנפשם אנו לומדים מהתנהגותם וכן משיחותיהם, ומעט מאוד מהרהוריהם.

ראש־הגדוד מגיע אל עירו, אשר זה עתה שוחררה מן הכיבוש הגרמני. הוא מבקר בדירה הנטושה, שבה עברה עליו תקופת חייו היפה ביותר, עם שורא אשתו, לפני המלחמה. היענותם של חפצים, היעדרם, הריקות והשרידים בדירה, ששימשה מעין מירבץ־שינה לחיילים גרמניים – כל אלה מתוארים בתכליתיות סיפורית, מתוך כוונה ברורה של המספר, ועם זאת מדוייקים התיאורים, צבעוניים ומעודנים, ומכניסים את הקורא מיד אל אווירה משכנעת ואותנטית.

הסיפור בנוי היטב, במעין השתלשלות חלזונית, ספיראלית. תחילה אנו משוכנעים, נוכח מראות ההרס והעזובה, כי קלושה אם לא אפסית תקוותו של ראש־הגדוד למצוא את אשתו, אשר הגרמנים הגלוהָ בתוך קבוצת נשים לעבודות־כפייה בשדות־הכבול. אך הנה מתרחש מעין נס־זוטא, וראש־הגדוד פוגש באשתו, בתוך אחת מן הקבוצות של עובדות־הכפייה שהשתחררו. הסיפור, שכתוב בריאליזם גמור, מוסר את נקודות הראות השונות של הבעל והאישה לאחר תקופת הפרידה הממושכת. על המתרחש בנפשם אנו לומדים מהתנהגותם וכן משיחותיהם, ומעט מאוד מהרהוריהם.

הפגישה המחודשת, שנראית מעין “הפי־אנד” מוקדם, בראשית הסיפור, מתבררת עד מהרה כנושאת את עיקרו הטראגי. שורא נחלתה בעבודת הכפייה בשדות הכבול, כנראה בשחפת קשה, וכבר כמעט מאוחר מדי להצילה. ימים ספורים נותרו לבני הזוג ליהנות מהיותם יחד, בצל מועדו של ניתוח דחוף, שמותיר מעט מאוד סיכויים לשורא להישאר בחיים. כשם שהדרמה בחלקו הראשון של הסיפור היתה הפגישה לאחר היעדרות, כך ההיעדרות המאיימת, הסופית, שצפוייה מעתה, היא ליבה של הפגישה המחודשת. כל היחסים המורכבים והנוגים הללו מומחשים באמצעות מאבקה של שורא כנגד הזמן הקצר העומד לרשותה לטעום מקצת מן החיים הרגילים. בשעתה היתה שחקנית תיאטרון, והתעקשותה עתה ללכת לראות הצגת תיאטרון היא ניסיון להיאחז במשהו טוב שהיה פעם, וגם הכרה מכאיבה בכך שמקומה מתמלא כבר עכשיו, וכך לעתיד, בידי אחרים.

ככל שמתקרב מועד הניתוח מקבל כל רגע משמעות חשובה ודחוסה יותר, כמו לפני הוצאה־להורג. האם להמשיך לסבול, לדחות את הניתוח, ו“להרוויח” עוד כמה ימי חיים עמוסי סבל, או לקבל את הדין, לקצר וללכת לניתוח מוקדם ככל האפשר, ובהרגשה שזוהי פרידה סופית, כמעט ללא תקווה להחלמה.

מעתה נעשים הרגעים עמוסים וכבדי־משקל, כל רגע כאילו ניתן היה לתולשו מרצף הזמן, להחזיק בו, לעצור אותו. כאילו החמיצו בני הזוג את שעתם לא בגלל מותה של שורא, אלא מכיוון שלא הספיקו אפילו להיפרד בטרם הובלה לניתוח. כאילו אפשר היה להחזיק ברגע האחד ההוא, ולהקפיאו לנצח.

ומשנסתיימה הדרמה הזו חוזר הסיפור למסלולו השקט, שבו גם נפתח – הרי זה, כביכול, מעשה־בכל־יום, שהגרמנים הרגו את אשתו של פלוני. ונותרה רק אותה מתיחות קשה, ללא פורקן, בליבו של ראש־הגדוד, החוזר ברכבת להצטרף שוב אל גדודו:

“הרגשה בלתי פוסקת של קפיץ המכונן היטב, אי־שם פנימה, לא סרה ממנו גם בלילה, ברכבת. הרגשה זו ידועה היתה לו, אך מעודו לא הרגיש בה בכוח רב כזה. מניסיונו, זהו לחץ פנימי גדול ונורא. זהו כוח הממלא וגודש אותך, עד שיש את נפשך להוציאו החוצה בתלישה אחת. ואפילו יינתק ויתפקע הקפיץ, לא איכפת. אבל אסור לעשות כן. עכשיו אין הקפיץ צריך אלא להכריח את השעון שיהא מהלך כסדרו, והאנשים, שנסעו עימו בתא אחד, הסתכלו בו וראו לפניהם ראש־גדוד שאינו צעיר ביותר, שקט ואפילו איטי בתנועותיו, אלא שאינו נוח לשיחה כלל.” (שם, עמ' 104).

* פ. קנורה: “מעשה־בכל־יום”. תירגם – יוסף סערוני. ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי, תשל"ז [1977]. 108 עמ'.

עברית: 1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.1.1971, לפני 48 שנים

“אילו שאלוני, מה צריכה להיות שאיפתו של סופר,” אמר פעם ארתור קסטלר, “הייתי משיב: להחליף מאה קוראים של היום בעשרה קוראים של היום־בעוד־עשר־שנים, ובקורא אחד בעוד מאה שנה.”

הקריאה בספרו “גנבים בלילה” (1946), כרבע המאה שנים לאחר הופעתו, מעוררת סקרנות לדעת מה ימצא אותו קורא שיקרא בו, כמשאלתו של קסטלר, בעוד שבעים־וחמש שנה.

קסטלר, שנולד בבודאפשט ב־1905, עלה לארץ־ישראל ב־1924, עבד זמן מה בקיבוץ חפצי־בה בעמק והיה מאוחר יותר נציג העיתונות הרביזיוניסטית בארץ. על אותו פרק של חייו שהתרחש בארץ, ואכזבתו הרבה מן המציאות שאותה פגש ובה חי – הוא מספר באוטוביוגראפיה המרתקת שלו “חץ לשמי התכלת”, שהופיעה גם בעברית.

ברומאן “גנבים בלילה” הוא מנסה להתמודד עם אותה מציאות שהכיר מתקופת שהותו בקיבוץ, בירושלים ובתל־אביב, כפועל וכעיתונאי. בפתח ספרו הוא אומר: “הדמויות בספר הן בדויות, המאורעות אינם בדויים. הספר מוקדש לזיכרו של זאב ז’בוטינסקי ולידידיי בקיבוצים העבריים בגליל: יונה ושרה מעין־השופט. ליבל וגיטיג מחפצי־בה. טדי ותמר מעין־גב.” ובא תאריך (סיום הספר, כנראה): ירושלים 1945.

זמן התרחשותו של הרומאן הוא בין השנים 1937–1939. הספר פותח בציטטה מ־א.ד. גורדון על חידוש החיים מעיקרם במולדת הישנה, ומספר על ליל עלייה לקרקע, בנוסח יישובי “חומה ומגדל”, של קיבוץ חדש בגליל בשם “מגדל עזרא”.

קסטנר עצמו מופיע, לפי הרגשתי, בשתי דמויות ברומאן. האחת, דמותו של יוסף, בן לאב יהודי ולאם אנגלייה־נוצרייה, שמגלֶה במיטה את יהדותו ואת האנטישמיות גם יחד (בחורה אנגלייה דוחה אותו בגועל ובשנאה, בהבחינה באות הברית שבבשרו), ומאותה נקודת־מיפנה בחייו, הוא עושה את הדרך הארוכה חזרה אל עמו, אל מולדתו, אל הקיבוץ השייך לתנועת העבודה ואל ה“ארגון” הדוגל בתגובה אלימה ובשבירת ההבלגה.

(הה, ימי המאנדאט המאושרים, אילו היה בא היום לארץ היה נתקל בתיקון לחוק השבות, 1970, הבא להכפיף להלכות הדת את הגדרת “מיהו יהודי?” – בחוק המדינה, והיה מגלה, שבעצם כלל אינו יהודי ואין לו מקום בינינו כיהודי, וייתכן שהיה חושב שזוהי שנאת־זרים ממין אחר, ובינה לבין תגובתה של אותה אנגלייה אנטישמית במיטה אין הבדל גדול).

הגלגול השני, בו מופיע כנראה קסטלר ברומאן – הוא העיתונאי האמריקאי הלא־יהודי דיק מאתיוס, המזדמן מדי פעם לביקור בארץ, ובאמצעותו נודע לנו על חלק ניכר ממהלך המאורעות וכן על דיעותיו של קסטלר עצמו.

אולי אופייני שבשתי דמויות אלה מנסה קסטלר למצוא מישור אובייקטיבי, בין אנגלים ליהודים, ולעשות את גיבורו כמין שדה־מערכה פנימי, שבו מתנגשות המהויות הלאומיות המתנגדות אשר בחוץ, ממש כשם שמידד שיף בחר בבן־תערובת אחר, שמעון צהמארא, לגיבור ספרו, העוסק, פחות או יותר, באותה תקופה ובאותו איזור. ואולי נובעת גישה זו מפני אותה הרגשה משותפת, שבימי המאנדאט היה לארץ אופי יותר קוסמופוליטי ופחות סתגרני־יהודי.

קסטלר, היהודי ההונגרי, “אזרח העולם”, מקונן הרבה, ולא תמיד יודע לאיזה צד הוא שייך. הוא רואה בארץ מקלט לרגישות ולגניוס היהודיים – אך גם אובדנם של אלה, הצלתם מכיליון פיסי, וכיליונם מבחינה נפשית, בתוך דור אחד.

כך השקפתו על הדור העברי הצעיר בארץ־ישראל:

“ילידי הארץ, בנים ובני בנים של המתיישבים הראשונים מפתח־תקווה, מראשון־לציון, ממתולה, מנהלל, עברית היתה לשונם־מלידה, לא [נ]אמנות נקנית ורופפת, לארץ־ארצם, לא הבטחה ולא קיום הבטחה. אירופה היתה להם אגדה של הוד ופחד, בבל חדשה, ארץ הגלות, ששם ישבו אבותיהם על הנהרות ובכו. רובם היו בלונדים, מנומשים, בעלי שרטוטי פנים רחבים, רחבי־גרם ומסורבלים, בני איכרים, בחורים כפריים, ללא מראה יהודי וקצת מטומטמים. שום זיכרונות לא הטרידו אותם ולא היה להם שום דבר לשכוח.” (עמ' 17).

ובמקום אחר הוא רואה בהם כמין התבהמות של הגזע היהודי:

“בחורות שמנמנות נמוכות אלה, על שרטוטי פניהן הגסים, עגבותיהן הגדולות ושדיהן הכבדים, שבגרו מבחינה גופנית לפני זמנן והמפגרות מבחינה נפשית, יותר מדי מובשלות ועם זה בוסר; ואלה הבחורים הגסים הטופחים על העכוז, נבובים, מטומטמים ומסורבלים, בעלי הצחוק התוקפני והקולות שאין בהם מעלות ומורדות, בלי מסורות, בלי נימוסים, בלי צורה, בלי סגנון, הורי־הוריהם היו צמתי־עצבים רגישים, [והם] בעלי גופים נוקשים – עצביהם הם רצועות שוט, וגופיהם הם – של עדר טארזאנים עברי, המשוטטים בגבעות הגליל. הוריהם היו נמרצים, מרוכזים, יותר מדי מתוחים, יותר מדי מתובלים – והם מחוסרי־טעם, מחוסרי־תבלין, בלי שאור שבעיסה, וקשי־עורף. הוריהם היו מפורסמים כיודעי לשונות – והם נתחנכו בלשון אחת, שהיתה קפואה במשך אלפיים שנה, עד שהוחזרה לחיים באופן מלאכותי, כאן, בלשון, עיקר הצרה.” (עמ' 147–148).

לא רק מן הצברים מתאכזב קסטלר – האנגלים נראים בעיניו צבועים ומגוחכים, בנוסח הפקידות הקולוניאלית שמתאר א.מ. פורסטר ב“מסע להודו” (1924). והערבים – לדעתו – מפגרים, מוכי־מחלות, פאטאליסטיים ולאומנים ללא־תקנה. הפאציפיזם היישובי – חלומות באספמיה, מליצות וצביעות. עמדת שלטונות המאנדאט, הממשלה האנגלית, ופרשת הספר הלבן משנת 1939 – בגידה בתקוותו של העם היהודי להינצל מציפורני הנאצים.

מצד שני, כל ערכה של ההצלה הוא פיסי בלבד, מאחר שתרבות חדשה לא תקום כאן, גם לא איינשטיינים חדשים. אלא – “בבוכנוואלד תולים אנשים בווים בפיהם, כקרפיונים, מי לא היה מחליף את כל הנוסחאות של איינשטיין כדי להסיר אומלל מתפתל אחד מן הוו? – אבל, מי הוא שייהנה מכך לאחר שעשה זאת?” (עמ' 149), לדעת קסטלר – כנראה אף אחד. התקווה היחידה היא באקטיביזם פוליטי וביטחוני, כלומר, מה שכונה אז עמדת “הפורשים” [אצ“ל ולח”י], כלומר – שפת־הכוח, שרק אותה העולם מבין. כן, גם התנחלות. הספר מסתיים בפרק “גנבים בלילה”, שמתאר המשכה של שרשרת ההתנחלויות וההתפשטות, הקמת קיבוץ נוסף.

אך תרבות חדשה? לא. רק הצלה פיסית, ללא ייעוד. כי הייעוד היהודי האמיתי הוא ברגישות, בניכר.

וקיימת גם פרשת דינה, היתומה ילידת־גרמניה, שאנשי המשטרה הנאצית התעללו בה בהיותה אסורה במשך חודשים רבים קודם שעלתה לארץ, ומאז אינה מסוגלת להניח לגבר לגעת בה, וסופה שאנשי הכפר הערבי הסמוך, טאבייה, עושים בה מעשה שכם־בן־חמור החיווי, ואף רוצחים אותה.

כאן נקודת המיפנה בחייו של יוסף, שאהב אותה – עתה הוא יודע כי נידון הוא לחיות מכאן ואילך בשפה אחת וחד־משמעית – שפת הכוח, הנקמה והתגמול.

אנשי “מגדל עזרא” הסוציאליסטים מתנגדים להשקפתו.

כיום, דומה, מדברים כבר כולם בשפה אחת.

האם ראה קסטלר את הנולד?

כן ולא. כמה מהבחנותיו חותכות ומשכנעות, ואולם כרומאן חסר בספר ממד העומק הרגשי, הפסיכולוגי והמופנם, וספק אם הקורא בשנת 2045 ימצא בו יותר מאשר עדות חלקית אחת, אמנם מעניינת וחשובה, לתקופה היסטורית.

* ארתור קסטלר: “גנבים בלילה”. מאנגלית לעברית בידי ברוך קרופניק [קרוא]. ערי ז’בוטינסקי (הוצאת ספרים) בע“מ, ירושלים תש”ז, ינואר 1947. 336 עמ'.

הערה מאוחרת: הסופר החשוב והחכם ס. יזהר היה ודאי תומך בדיעותיו הביקורתיות של ארתור קסטלר על הדור העברי החדש של שנות ה־40, אשר כאלפיים צעירים וצעירות מקירבו נהרגו בקרבות תש"ח, 1948 – וזאת מאחר שבשנות ה־60, לפני מלחמת ששת הימים, כינה הוא, יזהר, בבוז ובביטול את הדור הצעיר בישראל: “דור האספרסו”.

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 25.5.1973

יוסף (ז’וזף) קסל הוא סופר יהודי צרפתי, אשר נולד בשנת 1898 במושבה היהודית קלארה אשר בפאמפאס (בערבה) של ארגנטינה, שם שימש אביו, פליט מרוסיה, כרופא. חייו של יוסף קסל היו גדושי הרפתקאות. הוא למד בצרפת. במלחמת־העולם הראשונה התנדב לחיל־האוויר, זכה באות־הצטיינות, ובימי מלחמת־האזרחים ברוסיה הצטרף למפקדה הצרפתית בסיביר. התגלגל ברוסיה, סיביר ואמריקה. הוא התפרסם ב־1923 בזכות הרומאן הראשון שלו “הערבה האדומה”, וקיבל פרס על קובץ־סיפוריו “הלבבות הנקיים” אשר ממנו לקוח הסיפור “מכנו והיהודייה שלו”, המתאר את ימי הטבח ביהודים באוקראינה לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

הוא השתתף ב“ז’ורנאל דה דיבא” ובעיתונים אחרים, והיה מעורכי השבועון הצרפתי “גריגואר”. כל חייו היו כמין סרט־הרפתקאות: הונלולו, טוקיו, הונג־קונג, כלכותה, אפגאניסטאן. לאחר ביקורו בארץ־ישראל, פירסם ספר רשמים בשם “ארץ האהבה”, אשר דומני שלא תורגם לעברית. ב־1962 נבחר לאקדמיה הצרפתית. לעברית תורגמו מספריו: “”מכנו והיהודייה שלו" (1930), “במימי סין” (1950), “צבא הצללים” (1954) ו“האריה”.

תחילתו של הסיפור “מכנו והיהודייה שלו” הוא בלילה פריסאי, במונמרטאר בשנות העשרים [למאה ה־20]. המספר, עיתונאי במקצועו, יושב לפנות־בוקר בבית־קפה קטן, לאחר עבודת לילו בעיתון, ופוגש במוכר־עיתונים רוסי, ומתגלה שהרוסי היה עיתונאי בטרם ירד ממעמדו, וגם אחד משלישיו של הבאטקו (אבא) האוקראיני מכנו. תמורת ארוחה דשנה בת מנות רבות, הוא מוכן לספר את סיפורו. העיתונאי מסכים. הם עוברים למסעדה, ומוכר העיתונים מתנפל ברעבונו על הארוחה ומספר.

הוא פותח בתולדות־חייו של מכנו. כיצד היה נער־פרא מתחילתו, אירגן כנופייה בימי המהומות של 1905, שדד ורצח באוקראינה אחוזת האש ושטופת הדם. נאסר ונשלח לסיביר ושם שיפשף כבליו זה בזה, בעקשנות של מטורף, עד אשר שוחרר ב־1917, חזר לאוקראינה ונעשה שוב מנהיג כנופייה, שדד את האחוזות הגדולות, ניהל מלחמה פארטיזאנית נגד הגרמנים, אחרי־כן נגד הבולשביקים, התחבר אליהם נגד דניקין, התחבר אל ורנגל נגד הבולשביקים, ביחד עם האטמאן גריגוריב כבש את אודיסה, בגד בו והרג אותו, הרג יהודים, בורגנים, אופיצרים, קומיסרים, בקיצור, במשך שתי שנים הילך אימים על כל אוקראינה באומץ־ליבו, באכזריותו, במהירות תמרוניו ובמעשי בגידתו.

מוכר־העיתונים היה חבר בקבוצה אנארכיסטית במוסקבה ב־1918. לאחר שנכשלה הקבוצה בהתנקשות קטנה, ברח ברכבת לכיוון קיוב, עבר מטריטוריה אדומה לטריטוריה לבנה, ובדרך התנפלו על הרכבת אנשיו של מכנו, עצרו אותה, שדדוה, ואספו את כל הגברים בכיכר הכפר. המוזר הוא שהיתה למוכר־העיתונים תשוקה כבירה להשתייך לאנשיו של מכנו, אף־על־פי שהיה צפוי למות, בטבח אכזרי, יחד עם כל נוסעי הרכבת. בסגנון סיפורו יש תערובת של חולשה, התרפסות, אכזריות ושנאה.

מתלווה אליו באותו בוקר פריסאי קוזאק, אף הוא מאנשיו של מכנו, והלה מספר כיצד נחלץ מוכר־העיתונים ממוות ועלה לגדולה:

“אני התנפלתי עליו, בטרם שנגעתי באחרים, כל־כך הבחילני ראשו המזוהם, והוא נתמלא פחד כזה, שעודד בו גם כוח וגם עוז־לב, ובעוד אני מרים את חרבי, בעט ברגלו בתחתית בטני. צריך להגיד את האמת, כי זאת היתה בעיטת רגל נאמנה. כמובן, זה מצא חן בעיניי הבטקו. זה עורר בו צחוק, והוא היה צוחק לעיתים רחוקות מאוד. ואז חנן את האיש הזה, אשר התוודע מהר אל יתר פושקי־השפתיים, שעטרו את הבטקו, השד יודע לשם מה, והוא נעשה אחר־כך אחד מראשינו.” (עמ' 31).

בדצמבר 1918, לאחר צאת הגרמנים, כבש מכנו את יקטרינסלאב, ואף שהעיר נכנעה לו, נמשכו חמישה ימים הביזה, האונס והשכרות של אנשיו. מכנו לא אהב יהודים, ואת רציחתם חשב לחובה אמיתית ומילא אותה בהתלהבות רבה, ולתוך כל התופת הזו נקלעה עלמה יהודייה ושמה סוניה, הזקוקה לרשיון־מעבר כדי לצאת מן העיר. שניים ממפקדיו של מכנו רבים עליה וסופה שהיא נופלת בידיו. קומתו של מכנו היתה נמוכה למדי, כתפיו צרות וחזהו נפול. הוא לבש מותנייה של ארג שחור, מגפיים גבוהים ומצנפת פרווה. לפניו היה אותו צביון חולני, שהיה לגופו: צהובים־אפורים, מגולחים למשעי, מופלאים באכזריות הפה ורזון הלחיים. עיניו הקטנות לא שינו מעודן את הבעתן הערמומית והעקשנית.

שיאו של הסיפור במפגש בין מכנו וסוניה. הוא מאיים עליה ומתייהר באכזריותו, והיא אינה מוכנה להבין מדוע, ומכנה אותו “אדם אומלל שכמותו.” הוא אומר לה להפשיל את שרווליו ומראה לה שני חריצים עמוקים אשר חרצו הכבלים באמות־ידיו בשנות מאסרו בסיביר.

סוניה אינה שואלת כלל על־שום מה ישב בבית־האסורים. "ואמנם אין להתפלא על זה, כי היא הלא היתה עלמה רוסית צעירה, אשר התחנכה על ספריהם של דוסטוייבסקי וטולסטוי, שלפי השקפתם מכפר העונש על החטא אלף מונים. היא תפסה מתוך רטט את ידיו, ובלי שום בחילה, כאילו היו ידיו של אחיה, התחילה מלטפת את הצלקות הנוראות. אצבעותיה הענוגות החליקו בקלות על אמות־הידיים הארוכות, מכנו עצם את עיניו, כאילו סבל ברגע זה ייסורים נוראים, על כי אינו יכול לשנות את מבטו. מדוע נמשכה אל הפרא הזה? אומרים, כי הנשים אוהבות דם, כי פושעים פליליים לוקחים את ליבן, וכי למרות היותן חלשות ורכות, מתעוררת חושניותן בקרבתו של אדם, אשר תכופות היה שליחו של המוות.

“העלמה הצעירה הזאת היתה טהורה שבטהורות, אך לא יכלה לשלוט על בשרה, כי הבשר הוא משכן לכל תבל וזימה. וכי יודעים אנו איזה מחשבות שיגעון יכולת לנצנץ בראשה של עלמה עשירה והוזה! אפשר כי חשבה שהיא הולכת לגאול את האומלל הזה, להביאו לידי תשובה, להעלותו לחיים אחרים.” (עמ' 48–50).

מכנו אינו מתגבר על טבעו, כשהיא מרפה ממנו ושואלת בהיסוס, אם יוכל להראות לה מקום לישון, הוא מתנפל עליה, היא סוטרת על לחיו, הוא מצווה: “לצלותה!” – בכייה ממיס את ליבו. וגם בהיוודע לו כי יהודייה היא, אינו חוזר בו מחנינתו ומן החסות שפרש עליה.

סופו של הסיפור בהתנצרותה של סוניה ובנישואיה לבאטקו מכנו בכפר מולדתו “שדה החינגה”: “מביתו של מכנו עד הכנסייה היתה כל הדרך מכוסה בשטיחים הכי יקרים. בבוכרה, פרס וטורקיה הם נארגו מתוך אורך־רוח, הם קישטו את החנויות ואת בתי העשירים, ועכשיו רמסו אותם הסוסים של הבאטקו, של היהודייה הצעירה ושל בני־לווייתם. בכנסייה שרה מקהלה נהדרת, אשר הובאה על־ידי בחורים מזויינים ברכבת מיוחדת מהעיר הסמוכה. והיין קלח מחביות מלאות, והרובים קירקשו כלפי השמיים. החגיגה נמשכה שישה הימים, במשך עשרה ימים לא העז אף אחד להיכנס לתחום של עשר פרסאות מסביב ל’שדה החינגה', כי היורים של מכנו, שיכורים מכוהל, ומטורפים מאי־שינה, ירו בלי הרף במכונות־ירייה, למען פרסם את חתונתו של הבטקו.” (עמ' 62–63).

אינני יודע מה מידת אמת ומה מידת הדימיון בסיפור־הרפתקה מוזר ומקפיא־דם כמו זה, שאכזרית ותום, שנאה ומסכנות מעורבבים בו. האם באמת היתה נערה יהודייה שנפלה ברשתו של מכנו ונישאה לו לאחר שהמירה את דתה, והאם עשתה כך בחפץ־לב וכמעט מתוך אידאליזם, או בהתעוררות יצרי השלטון [אולי צ"ל השטן?] כבסיפורו של קסל, או שאין כל זה אלא המצאה שעלתה בדעתו?

מכל־מקום, זהו אחד הספרונים המוזרים ביותר שהתגלגלו לידי.

* יוסף קסל: “מכנו והיהודייה שלו”. תרגם מצרפתית י. פישמן. הוצאת בימ“ס “מוריה” תל־אביב, תר”ץ, 1930. 63 עמ'.

פורסם לראשונה ב“תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 29.12.1978

בימים אלה ממש, לפני מאה שנה, בחנוכה תרל"ט, היה סבי יהודה ראב הולך וחורש תלם ראשון באדמת פתח־תקווה. וכשאני מעלה בזיכרוני כי זכיתי להכירו במשך שתים־עשרה שנות חיי הראשונות (הוא נפטר בל“ג בעומר, תש”ח, 1948, בהיותו כבן תשעים), מצטמק מושג זמן מפחיד זה של מאה השנים לכדי שלושה דורות וספר־הזיכרונות “התלם הראשון” שכתב אבי ז"ל, בנימין, מפני סבי בראשית שנות השלושים [למאה ה־20], ואשר נדפס בספר רק עשרים וחמש שנים לאחר היכתבו – ונעשה לחולייה־מקשרת שמנחילה זיכרונות משפחתיים אלה מדור לדור.

יהודה ראב עלה לארץ־ישראל בקיץ 1876 מהונגריה והוא אז כבן שמונה־עשרה. בל"ג בעומר של אותה שנה יצאו מן העיירה ההונגארית נוגי־מדיאר [כיום צ’לובו בסלובקיה] האב, אליעזר ראב, שני בניו יהודה ומשה־שמואל, ושתי בנות [חנה, לימים פרלקוורט, וטובה, לימים גרין], והגיעו לירושלים.

בירושלים התגוררו כשנתיים ועל יהודה הצעיר עברו הרפתקאות ותלאות לא מעטות, קשיי קיום, התנגשות עם “שומרי החומות” שלא ראו בעין־יפה חלומות על יישוב חקלאי וניצני “השכלה”, שני זיווגים שהראשון בהם לא עלה יפה, התנגשויות עם השכנים הערבים, ועוד.

בחודש אב תרל“ח, בסוף קיץ 1878, נקנתה אדמת הכפר הערבי אמלבס, היא פתח־תקווה, מידי ערבי נוצרי ביפו, קאסאר שמו. את הקנייה הזאת ביצעו דוד גוטמאן, יהושע שטמפפר (בן־דודתו של יהודה ראב) ויואל משה סלומון, ועם חבורת המייסדים נמנו גם נתן גרינגארט, יעקב בלומנטל, מיכל לייב כ”ץ ואליעזר ראב. (אגב, עיריית פתח־תקווה החלה בחגיגות היובל שנה שלימה לפני מועדן, ב־1977, ואף במדליה הממשלתית שהופיעה לכבוד מאורע זה נפלה טעות גסה, נרשם שם – “תרל”ח–תשל“ח, – 1877–1878” – מה לשנת 1877 וליובל המאה? הלא אדמת פתח־תקווה נקנתה רק בסוף קיץ 1878?)

באר בשדה

בסוף חודש תשרי תרל"ט, 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו בדרכו לפתח־תקווה. ביפו נפגש עם הערבי המוגרבי שמונה לשומר הנחלה החדשה, ויחד הלכו עם כבודת חומרי בניין וקרשים עמוסה על גבי חמורים. עברו ליד המושבה הגרמנית שרונה, שנוסדה כעשר שנים קודם, עברו את פלג המוסררה וחצו את גבעות באב־אל־האווה, מקום שם בנוייה כיום רמת־גן, ומשם המשיכו בערבה אפורה־צהובה שהשתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים. בצפונה, סמוך לירקון, השתרעה ירוקת ביצה ותואים מתפלשים בה, וכמה אוהלים עלובים. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים, ומחוץ לאלה – שום נפש חיה, שום עץ, לא היו נראים בכל המרחב הזה. רק מרחוק, לרגלי ההרים, נראתה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו, אנטיפטרוס, מוצא הירקון.

מספר יהודה ראב:

“הגעתי לאוהל נטוי ליד ערימת אבנים, זה היה מקום המושב החדש, ליד הבאר שהחלו בחפירתה. באר זו קיימת עד היום הזה במרכז המושבה, בגן העיר (דברים אלה נכתבו, כאמור, בראשית שנות השלושים [למאה ה־20], הבאר נסתמה לפני שנים רבות ועל מקומה ניצב כיום [ב־1978], בכיכר המייסדים שבמרכז העיר, קיוסק של “מפעל הפיס”, גם הגן כוסה ברחבת בטון משמימה ומכוערת. – א.ב.ע). מסביב לבאר השתרעה אדמת סאלאג שחורה מצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה, שזרעו עליה בקיץ האחרון, אשר השחירו מטללי הקיץ וחרבוניו.”

טעם הגלות בירושלים

תיאור השנה הראשונה של פתח־תקווה, היא שנת תרל“ט, 1878–1879, תופס מקום חשוב ב”התלם הראשון". כותב על כך רמי יזרעאל במחקרו “לביקורת ההיסטוריוגראפיה של שנותיה הראשונות של פתח־תקווה”:

“ראב התרכז בספרו בתיאור ההווי וחיי היום־יום ביישוב, לפנינו העדות החשובה ביותר על מה שהתרחש בתוך קבוצת המיבנים הקטנה בתרל”ט, קודם שניבנו בתי המתיישבים. בין התיאורים היפים יש להזכיר את פרשת החריש הראשון שאותה ראה המחבר (ובצדק) כראשית המעשה ואותו נתן בשם ספרו. הספר שופע תיאורים של התקריות עם השכנים הערבים ושל פרשת השמירה העברית ועבודת האדמה כפי שהתרחשו למעשה. [– – –] למרות שהדברים הועלו על הכתב לראשונה רק כחמישים שנה לאחר המעשה, אישיותו של הכותב, השנים הרבות שעשה בפתח־תקווה קודם כתיבת הדברים, וניסיונו הרב בחקלאות, עושים את זיכרונותיו למסמך מהימן ביותר המתאר את שנותיו הראשונות של היישוב." (קתדרה לתולדות ארץ־ישראל ויישובה, יד יצחק בן־צבי. ירושלים. תשרי תשל"ט. אוקטובר 1978. עמ' 122–123).

יהודה ואביו אליעזר [לאזאר] היו חקלאים עוד בכפרי הונגריה שבהם התגוררה המשפחה: כפר סילש, כפר סנט אישטוואן. יהודים היו אז חוכרים אחוזות ומעבדים אותן. “כפי ששמור בזיכרוני לא היה אבי היחידי בין היהודים שחי בתקופה ההיא כך. רבים היו היהודים אשר חיו בכפרים ועסקו בחקלאות,” מספר יהודה ראב (“התלם הראשון”, עמ' 20).

אגב, הוא מעיד על עצמו כי את טעמה של הגלות, גם את ידיעת האידיש, טעם לראשונה בבואו אל בין חומותיה של ירושלים לאחר שנות חופש, פתיחות והשכלה שטעם באחוזות הונגריה ובמרחבי שדותיה.

“בירושלים שהיתי שנתיים ימים. ימים אפורים של שיממון ואפס־מעשה, אשר השכיחוני כמעט כליל את עברי הנעים במרחבי הכפרים והיערות. נגוזה רוח ההומור שהיתה נסוכה עליי שם, ולא היה שדה פעולה לחריצותי ולשאיפתי לעבוד את האדמה. היה לי כאילו קיעקעוני משדה מבורך אל צחיח סלע, אל מה שלא הרגשתי מימיי בחוץ־לארץ. אל חיי ‘גלות’ לאמיתה. [– – –] הוטל עליי לחיות את חיי הסביבה המדכאה הזו, בחומר וברוח, וגם להיכנע לה. שני ימים רצופים נשארתי שכוב במיטתי כאשר גנבו ממני את בגדיי האירופיים למען איאלץ ללבוש את בגדי ירושלים. אך לבסוף נכנעתי ולבשתים.” (שם. עמ' 46).

כל זה אירע, כאמור, עוד לפני ייסודה של פתח־תקווה, ובטרם שבו האב ובנו, אליעזר ויהודה ראב, לעבודת האדמה שהיתה אהובה עליהם, ושלא היה בה מאומה מטעמה של “גלות” דירושלים.

מספר יהודה בפרק “התלם העברי הראשון”:

“ביום ד' חנוכה שנת התרל”ט (שלהי 1878) ירד הגשם הראשון. היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומיים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום את המושבה (הוא רחוב שטמפפר כיום. – א.ב.ע.) ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו.

"בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית, ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי ויאמר בערך כך:

"‘אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מן הארץ, מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.’

“כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדבקות של יהודים לספר־התורה בהקפות של שמחת־תורה. ככה חזרו ה’הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן־מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת־החולין הרגילה.” (שם. עמ' 63).

*

זה כעשר שנים שאני כותב על ספרי דורות קודמים, וכמה מן הספרים שכתבתי עליהם והעליתי זכר־קיומם אף נדפסו במהדורות מחודשות.

הפעם כתבתי על ספר של משפחתי, שאף הוא אזל לגמרי ודומני שהגיעה השעה, במלאת מאה שנים ל“התלם הראשון”, לחזור ולהוציאו במהדורה מחודשת ומורחבת, מה עוד שבמשך השנים שעברו מאז הידפסו המשכתי, בעקבות אבי בנימין ז"ל, שכתב את הזיכרונות מפי אביו יהודה –ואספתי לא מעט חומר לתולדות המשפחה ולתולדות פתח־תקווה [בראשיתה] אשר ראוי היה להביאו במהדורה החדשה.

זאת ועוד, בידי מצויות המחברות הראשונות, המקוריות, שבהן נרשמו זיכרונות אלה, שעברו מאז כמה וכמה עריכות ספרותיות, ואני מקווה כי הוצאה חדשה של הזיכרונות הללו, תוך השוואה למקורם, תגאל עוד כמה וכמה פרטים מתחום השיכחה וההשמטה.

* יהודה ראב (בן עזר): “התלם הראשון”. זיכרונות. נרשמו על ידי בנו בנימין בן עזר (ראב). מבוא: ג. קרסל. הספריה הציונית והוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ, תל־אביב, תשט”ז, 1956. 171 עמ'.

* הערה מאוחרת: “התלם הראשון” אכן יצא במהדורה חדשה עם אחרית דבר נרחבת מאת אהוד בן עזר, ועם נספחים. הספרייה הציונית, על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים התשמ"ח, 1988. 261 עמ'.

1956, 1988

בנימין בן־עזר ראב רשם את זיכרונות אביו מפיו בשנת 1930

באחד מימות הגשמים תר“ץ [1930] היינו מסובים, כרגיל, במטבחה החם והמרווח של אימא ז”ל. היה זה מעט אחרי מאורעות תרפ"ט [1929] המדכדכים. זה לא כבר הוחג יובל החמישים לפתח־תקווה, ונערכה חתונת הזהב של אבא ואימא, מנוחתם עדן.

אבא היה מהלך במגפיו ובפרוות־הכבשים שלו, רוטן ונהנה כאחד בעטייה של הבטלה־מאונס, ומהרהר בקול הרהורים “בטלניים” על האכזבה שהנחילונו ידידינו הבריטים.

כדי לשכך במקצת את מרירותו – נגעתי בכמה אפיזודים משנות עברו בפתח־תקווה וממעלליו בעודו עול־ימים. זה היה “מקום־תורפה” שלו, אשר היכרנוהו עוד מימי ילדותנו. צריך היה לדעת כיצד לדובב אותו ואז היה משמיע סיפורים רחבי־תיאור ומשולבי עלילה והומור.

זה ימים זממתי להושיב את אבא אל השולחן על מנת שילקט את זיכרונותיו וישבץ בהם כמה יומנים קטנים ומקוטעים, דינים־וחשבונות. ראשי פרקים לאסיפות. וכן כתבי משפחה ומכתבים שהיו עימו בכתובים, בגרמנית, שכתבה גוטי ומהוקצע, אך תמיד היה דוחה אותי בשה“י פה”י. אותה שעה באווירה החמה והטובה של המטבח, החלטתי לנסות שוב ו“לתפוס” אותו, ויהי מה!

אכן לא קל היה הדבר. רק לאחר שהנחתי את דעתו, באומרי כי גמרתי כבר את כל אותן המלאכות שיש לעשותן בימי הגשם – כגון ביקוע עצים להסקה, תיקון רתמות, סידור המחסן וכיוצא באלה – אמר:

– הנח לי, בן זקוניי. מה מן העניין יש בעצם לזרים ולקורותיי? חייל פשוט הייתי מעודי ואין אני בא לשים עצמי גנרל. כאלה יש לנו די והותר… אני רק את חובתי מילאתי, וגם זאת פעמים מאונס…

ידוע היה אבא בצניעותו. בעשרות השנים האחרונות היה מהלך לו בשקט בצידי־דרכים. אולם עד היום אינני יכול להשתחרר מן החשד כי לאמיתו של דבר היתה צניעותו של אבא נובעת מתוך גאווה… כנראה רוצה היה כי על עיסתו יעידו האחרים.

אימא החרתה־החזיקה אחריי:

– מדוע אתה צנוע כל כך, יהודה? כלום לא אתה הוא שחרשת את התלם העברי הראשון? לא אתה הוא שהיית השומר היהודי הראשון ביישוב? ומי הוא זה אשר הורה והדריך את “הקולוניסטים” הראשונים של פתח־תקווה וראשון־לציון בחקלאות? והלא אתה, אתה הוא שחפרת את הבאר הראשונה!

אבא מתרעם:

– ובכן מה? חרשתי מפני שהאחרים היו עדיין טירונים, שמרתי מפני שהייתי הצעיר שבחבורה. הרי מוכרח הייתי להגן על משפחתי, ובייחוד שאהבתי רכיבה על סוסונים. ובכן, מה הרעש? הדרכה חקלאית… המ, כלום מעלה זאת על דעתו מישהו מכפויי־הזיכרון של היום? אכן – הבאר. שמא רוצים אתם שאכתוב גם אני סיפור “באר חפרנו”? אך זה מקרוב אדם בא, מזאטוטי ה“מוסקובים” של ימינו, עובד יום אחד ב“בחר” ומשנהו בחפירת באר, והרי לו רבותא, סיפורים נשלחים ומודפסים בחוץ־לארץ. אומר אני לכם, הכול בימינו ממלמלים רברבן, פראזות בלבד, אתם שומעים? פראזות! ומשאנו מגיעים לעבודה, עבודה ממש ובלי חכמות, “להוציא לחם מן הארץ” – אין איש… כלך לך בני, מצא איזו עבודה מועילה במקום להפציר בי ולהתבטל עוד קצת…

משהחל שופך חמתו על “באר חפרנו”, ידעתי כי הוא “תפוש” בידי. לאמיתו של דבר היה אבא “ספרותי” מאוד, אלא שהיה מבליג על יצר הביטוי בתחום זה ומוצא פורקן לעצמו בדיבורים כגון “דברים בטלים, שיגיונות נעורים, דבר הבל, שאינם יאים לאיכר פשוט כמוני.” כל סיפור שהיה מספר בשעת רצון היה כעין יריעה רחבה, מוארה מכל צד, כדרך הרומן של המאה התשע־עשרה, מאָתו שלו. עד סוף ימיו היה יכול לצטט בעל־פה בתי־שיר משל גיטה ושילר במקורם. היינה היה אהוב נפשו ומאור רוחו. פרקים שלמים מן הנביאים היו שגורים בפיו. ברם תמיד היה עסוק ובשעות הפנאי התרפה לכתוב בעצמו. מכאן – המעשה של “מעשיות”, לפעמים עד כדי התאכזרות לעצמו על נטיותיו הספרותיות. ומכאן גם חמתו על כותבי סיפורים על חפירת באר… בכל זאת, כתב גם כתב כמה רשימות נאות ומסרן לאחרים לפרסום, מבלי שהקפיד כלל על כך ששמו יצויין, והאחרים – ודאי שלא תמיד הקפידו על כך… למשל, רשימותיו על השומר הפלאי דאוד אבו־יוסף, ועל רצח הבדואית בנחלת פתח־תקווה בשממתה.

בחיי יום־יום היה אבא, בשנות גברותו, קשה למדיי. מדריך היה (לפעמים גם מדריך מנוחה) את בניו ובתו הקשישים ממני ואותי בעבודה, בעבודת־כפיים חקלאית ממש. “מדוע אינך עושה דבר־מה?” היה נוזף בנו. “היזהר מפראזות כמפני מגפה,” היה אומר. הדגשת השאיפה של אביו וחבריו ל“יישוב שממות ארץ־ישראל” והבעת אהבתו האישית להרצל, מתן אקדח כמתנת בר־מצווה לכל אחד מבניו, שלימדם להשתמש בנשק, באומרו “אל תשתמש בו, אלא בשעה חמורה ביותר, זה לא פנטסיה,” “הקדם את זה, שמתקיף אותך,” “הכה בשעת הצורך, הכה יפה וללא רחמים את אלה המעיזים לראותך עוד כוולאד־אל־מיתה” – זו היתה הציונות שהשתדל להקנות לנו, העיקר, ואידך “שמנדריקיזם” ו“באר חפרנו”…

אולם אותו יום־חורף גשום עלה בידי “להושיבו אל השולחן”. השתדלתי לשכנעו, כי אין הדברים נכתבים לשם פרסום דווקא, ואיני מבקש אלא להשתעשע קצת יחד עימו, כחברים טובים, על סיפורי הילדות שלו, אשר בהם נתחיל. אם ייצא מזה “ספר”, יוכל לשמש כמין “כתבי משפחה” לזיכרון.

אבא הציץ בי בחיוך של עורמה, והפטיר:

– נו, מילא. ניצחתני בני, לו יהא כבר כך…

משהתחיל לספר בסדר כרונולוגי ובכוח זיכרון מפליא את חיי הילדות שלו, על תעלוליו וסבלו, הלך ונשתכר מן היין המשומר של ימי אושר משכבר. הוא היה מספר ואני רשמתי, וברשמי את הסוד־שיח כאילו חייתי אותם החוויות. משהגיע אבא בסיפוריו לתקופת העלומים שלו, שהיתה קשורה עם עלייתו לארץ, הקפיד על הדיוק בתאריכים, בעובדות ובתיאורי אישים. אז גילה טפח על האידאלים של יישוב “ארץ הקודש” אשר בדך כלל נהג שלא לדבר עליהם. תחילה הִרשה לעצמו לערבב קצת “חזון” בתוך ה“אמת”. אך בפרקים המאוחרים, על ארץ־ישראל, הכול בּוּקר ואף הושווה לתעודות ולמסמכים שונים שבארכיון הפרטי שלו. אם נשתלבו פה ופה פרטים “ספרותיים” גם בתקופה זו – הרי הם ביסודם אמיתות־חיים, גם אם מורגש בהם לפעמים משב רוח קלילה של רומנטיקה מלילות “ביל”ו" או הומור מחוספס של אחדים ממתיישבי פתח־תקווה הראשונים, אשר כונו בשמות בדויים.

משך שנה שלמה “השתעשענו” בכך. בסוף השנה יושבים היינו וכותבים בצל עצי פרדסו של אבא. הוא היה מביט מפעם לפעם מתוך מנוחת נפש ושלוות השקט לעבר “גבעת העדשים”, בית־העלמין של פתח־תקווה נשקף ממול… משהגענו ל“סוף פסוק” ובתוכו “גבעת העדשים” הלזו – היה זה כאילו חתם את ספר־חייו.

אך עוד שמונה־עשרה שנים נוספות הוענקו לאבא. חרף מותה של אימא וסבלות כלכליים, לא נס ליחו והיה רענן־גו ובהיר־שכל. עוד הוסיף לעבוד כמה וכמה שנים, בידיו ממש, בפרדס ובחצר. בגינת ביתו היה מטפל באהבה עד ימיו האחרונים כמעט, בשנת התשעים לחייו. עוד היה מטייל לפרקים לספרייה או לבית־הכנסת. היה קורא הרבה, משתעשע לפעמים עם נכדיו ושילשיו, עם חבריהם וחברותיהם, הזאטוטים האלה היו מבקרים ברצון אצל “סבא ראב”. כחלוץ צעיר היה, נועז ובעל הומור משובב, חסר פניות של אדם העומד כבר מעבר למאוויים הקטנוניים של אדם בעל אמביציות. יש והיה שואלני אם יפורסמו הזיכרונות שלו, ומתי… חבל שלא זכה לכך בחייו.

באחד הלילות של שנות המאורעות תרצ“ותרצ”ט [1936–1939] מצאוהו המגינים הסובבים בַּסְפר של פרדסי פתח־תקווה כשהוא מהלך בלאט בצידי משוכות האקציה ובידו אקדחו האוטומטי הכבד. לשאלת ה“חבְרה” למעשהו שם ענה, כי מתוך שיעמום יצא לטייל קצת, שמא יזדמן לו משהו משעשע…

בהתקרב ימיו להיאסף אל עמיו עוד היה סיפק בידו לשמוע על הכרזת המדינה, היה שואל יום־יום לחדשות המלחמה, ובעיקר התעניין לדעת אם צבא ישראל מכה באוייב באמת־באמת. לאחר כל כיבוש של צבאנו היה חוזר ואומר:

– מי מילל ומי פילל עד כדי כך לפני שבעים ושתיים שנה! חיפה, יפו, עכו, נו, נו.

כשקרבו ימיו האחרונים עוד היה לאל ידו לחזור בכל התקפה של חולשת־הגוף על “שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!” ושתיים ביקשה נפשו כשניצבנו, כל בני המשפחה, סביבו: "שיזכה להוציא את נשמתו ב־’אח־ד' וכן שיחזיקו בו אותה שעה במעומד, כיוון שרוצה הוא למות כגבר…

כשהגיעו שעותיו האחרונות ממש, היה מהומם ולא קרא עוד “שמע ישראל”, רק היה מנפנף בידיו וממלמל:

התעלה שבורה… המים מתפרצים… הטורייה איננה… אין לי מה לעשות… מה אעשה?… אין לעשות דבר…

אכן אבי ומורי, עשית דייך. נוח בשלום על משכבך.

בנימין בן־עזר (ראב)

טבת תש"ט (1949)

* מתוך: יהודה ראב בן־עזר: “התלם הראשון”, זיכרונות 1862–1930. נרשמו בידי בנו בנימין בן־עזר (ראב). מבוא מאת ג' קרסל. הספרייה הציונית בהוצאת מ. ניומן, תשט"ז, 1956.

* מהדורה חדשה של “התלם הראשון” עם אחרית דבר נרחבת מאת אהוד בן עזר, ועם נספחים. הספרייה הציונית, על יד ההסתדרות הציונית העולמית. ירושלים התשמ"ח, 1988. 261 עמ'.

1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.7.1973

לאחר שעלו סבי יהודה ראב (1858–1948) ואביו אליעזר ראב מהונגריה, בשנת 1876, הם ישבו שנתיים בירושלים. סבי עבד בבית הבנק הפרטי של יהודה ברגמן, ואולם קרוביו ובני־משפחתו לא ראו בעין יפה את הבחור הגדל ללא תורה, ועוסק בהבלי העולם הזה, והביאו אותו בברית הנישואים עם אלמנתו של אחד מקרוביו. [עם הדסה הרשלר, אלמנתו של אהרון הרשלר*].

סבי התחבר אל חבורת המשכילים, אשר התחממו לאורו של ישראל דב פרומקין, בעל העיתון “חבצלת”. הם היו קוראים שם את העיתונים העבריים, משחקים בשחמט ולומדים תנ"ך. אפילו נגינה בכינור היתה נשמעת שם לעיתים.

לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות התחילו להתפשט על דבר עוכרי־ישראל הללו, ובאחד הלילות התפרצו אל מסיבתם חבר אנשים מ“קוזקי הקב”ה“, בכוונה ברורה – להצליפם. אכן, ה”הצלפה" לא יצאה לפועל כי ה“משכילים” עמדו כאיש אחד, ואולם בביתו של הסב נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה באחד הימים כי היה חבר ל“בונים החופשיים”, משביע רוחות טומאה… הגיעו הדברים לידי כך, שניגש אל החלון, ואיים כי יפתח אותו, ומיד יתפרצו הביתה שדים ורוחות הטומאה…

לא עברו ימים רבים והוא נדרש לתת גט־פיטורין להדסה אשתו, והחבילה נתפרדה. מנישואים אלה נולד לו בנו שלמה ראב, שנשאר בירושלים והיה אחד מיקיריה. בשנת תרל"ח, 1878, והוא כבן עשרים, נשא סבי את אשתו השנייה, לאה לבית שיינברגר, שהיתה בת חמש־עשרה בבואה עימו בברית הנישואים, ובאותה שנה גם עזב את ירושלים, היה ממייסדי פתח־תקווה ושם הקים את משפחתו.

בנו הראשון, שלמה, מנחם־שלמה, נפטר בירושלים בעת המלחמה העולמית הראשונה, ממחלת הטיפוס, ולאחר זמן לא רב נפטרה גם אשתו, קונה. אחד מילדיהם הוא יצחק ראב, אשר נולד בירושלים בראשית המאה [ה־20], ולפני זמן לא רב מלאו לו שבעים שנה. הוא פירסם עד כה שני קובצי סיפורים: “בהימוט חומות” ו“גבעת המורה”, בסיפוריו הוא מתאר את ההווי הירושלמי של ימי ילדותו, ימי המלחמה, ואת התמוטטות החומות שבאה לאחריה, כאשר הוא ואחיו [שמעון בן עזר, ממייסדי בלפוריה] – עזבו את הישיבה ונעשו חלוצים בעמק יזרעאל, בהצטרפם לצעירי העלייה השלישית.

איש לא יחשוד בי שאני יכול לכתוב באופן אובייקטיבי על סיפוריו של בן־דודי (אמנם לא מאותה סבתא), ומשום כך אשתדל להסתפק בהצגתם בפני הקורא:

“שנה אחת” מספר על ר' פייבוש, שהיה חריף ובקי בתורה, ואולם ארסו מפעפע בקירבו ומסביבו, והוא עובר מבית־מדרש לבית־מדרש ומטיל ארסו. לאחר מות אשתו, החל יצרו של ר' פייבוש מציק ומחטיאו בהרהורי עבירה. בליל יום־הכיפורים בירושלים, אחרי חצות, נרדם ר' פייבוש בבית־המדרש והפליג בחלומו בהרהורי חטא, עד שנטרף בכפו של השטן. משהתעורר, טיהר גופו, אולם מאותו רגע ואילך ידע כי השערים ננעלו בפניו וגזר־דינו כתוב וחתום, שלא יוציא את שנתו. הוא חי את שנתו האחרונה בתפילות, טבילות ותענית, מכין תכריכיו ולובשם ביום האחרון לשנה, ונרדם. כשהוא מתערורר כעבור יומיים והנה הוא עודנו חי, נטרפת עליו דעתו, והוא הולך ברחובות ירושלים, מספר כל אשר ראה בעולמות העליונים, ומקונן: “אוי־לי! וי לי! שוב אני בעולם הכיעור? שוב אני בעולם השקר?” (שם, עמ' 17).

“שנת גאולים” דומה במשהו לקודמו. ר' שמחה בטוח כי שנת תרפ“ה היא שנת הקץ והגאולה. לאחר שעוברת השנה והגאולה לא באה, הוא יוצא מדעתו ונעשה ל”יצור־לא־יצור, אדם־חיה, גוף מגודל פרא, ראש עגול, גדול, ערום קירח ומבהיק." (עמ' 26), המיילל בלילות אל מול כלבי הרחוב.

“הנאמן” הוא מעשה בעלייתו ונפילתו של ר' חיים משה הנאמן בירושלים. מעשי צדקה שהוא עושה ביסדו את “בית לחם ותה” לעניים, מעוררים עליו את חסדו של עשיר גדול מעבר לים, אשר תומך במפעלו בסכום כסף גדול. מכאן תחילת עלייתו של ר' חיים משה, עד כי כל ירושלים תלוייה בו ובמוצא פיו. ואולם שניים מספסרי העיר, הנטפלים אליו ומוצאים מחייתם מעסק החליפין בכספים הרבים שעוברים תחת ידיו, סופם שהם מסבכים אותו, והוא מושלך לכלא ומוכרז כשומט־חובות. אבל עיקרו של הסיפור: כיצד מצליח ר' חיים לשמור על כבודו ועל אורח־חייו לאחר כל השנים הטובות שעברו עליו, ואחרי הנפילה.

ב“קורבן או סוטָה” מסופר על חנה, יתומה שהשיאוה לרוכל חרדל ותה, עלוב וכפוף, בשם הניך. יופייה של חנה ותאוות החיים שלה אינם מניחים לה להסתגל לעוני ולטירחת גידול ילדיהם. היא יורדת לתל־אביב, משכירה עצמה כעוזרת־בית ואחר־כך מידרדרת ונעשית אשת־תענוגות תחת אפוטרפסותו של ערבי מיפו. חייה מגיעים עד משבר, וביום שבו היא חוזרת בתשובה, אל ביתה וילדיה, מתנפלים עליה אנשים רבים, שהסיתו נגדה גם את בעלה, בצעקות: “זונה! סוטה! גט קבלי!” – ומכריחים את בעלה לגרשה. ואף הוא מתמלא קינאה, למראה הקהל הקדוש אשר מעולם לא הרגיש קודם בקיומו השפל, ובהגישו לה את פיסת הקלף הוא מוסיף יריקה ועלבון. חנה חוזרת ליפו, מנודה ומושפלת.

“בשערי טומאה” הוא סיפורה של שרה הענוגה, אשר בעלה יצא כשליח־ציבור לאמריקה, השאיר אותה עם שני ילדיה ונעשה שם זמר ונשא לו אישה גוייה. כדי להסתיר את חרפתה ממשפחתה, היא בודה מכתבים שלו ומסתירה את האמת. הוא מודיע על בואו ארצה. בני־המשפחה סבורים שחזר אליה, ואילו היא יודעת את האמת. “הא לך חמשת אלפים דולאר, ושחרריני,” הוא אומר לה באוזני בני־המשפחה הנדהמים, ביום בואו אליהם. וכשהוא חוזר אל אשתו החדשה, אשר ליוותה אותו בדרכו לירושלים, הוא משקיע ראשו בחזהּ וממלמל: “הסרתי את עטרת ראשה מעליה.” (עמ' 109).

גם “כבלים” הוא סיפורה של אישה ירושלמית עגונה, אשר מצליחה להתגבר על צער־עולם שבקירבה ולהשקיע את כל חייה בחינוך בנותיה.

“על סף החיים” הוא סיפורה של אישה, ברכה, ששני בעליה נפטרו במחלה, ואולם בגלל יופייה הרב אין מניחים לה לחיות לבדה והצעות שידוכים רודפות אותה, ובייחוד מאותו אלמן, זקן עבדקן, אשר בעצם ימי ה“שבעה” הוא יושב בביתה ובולע כל מבט שלה וטורף בעיניו האדומות כל טפח ומחצית־הטפח שנתגלה בבשרה ביושבה ובקומה. מחלת בעלה, השחפת, שמתגלה בה, באה לה כבשורת שחרור. “בבת אחת השתחררה מכל עול־החיים.” (עמ' 140).

“בהימוט חומות”, הסיפור החותם את הקובץ, הוא כמין פרק ראשון במחזור סיפורים המופיעים גם בספר השני “גבעת המורה” – “לבטים” ו“מענית”. גיבורם הוא דניאל, נער ירושלמי, שהוריו נפטרו, זה אחר זה, בימי מלחמת־העולם הראשונה. דניאל מורד במלמד אכזר, וימי התבגרותו ואהבתו הראשונה עוברים עליו, אחר מות אימו, בבית־יתומים בירושלים, ברעב ובהזיות. בבית־היתומים מתעוררת אהבת נעוריו, שסיומה אכזבה. עם בוא האנגלים לירושלים, מתנדב דניאל ונעשה למשך שבועות אחדים “איש־צבא”, אך משנגלה הדבר, הוא פורש. “חוזר בתשובה” ונספח אל חבורת חסידי בראסלב. בתוך החבורה הוא פוגש צעיר הקורא בסתר “ספרים חיצוניים”, מדע וספרות עברית. נפתח לפניו עולמם של א.ד. גורדון, ברנר ואחרים, והוא קורא כשיכור והוזה בהקיץ, ומיפנה מתחולל בחייו.

הוא עוזב את ירושלים ומתחבר לקבוצת צעירים שאך זה התיישבה בעמק יזרעאל, אך לא קלה דרכו ביניהם, והיא מסופרת ב“לבטים”: אין הוא מסתגל בנקל לחופשיות הליכותיהם, המשקע של החינוך הדתי, שמרד בו, עדיין מפריע לו. ושוב בא חסדה של האהבה, עם בואה של רחל, המביאה אותו לראשונה בברית הבשרים ומזעזעת את שיירי עולמו הקודם, וכמו מבטיחה לו תשובה והתחלה חדשה.

שנתיים הוא חי כשיכור אהבתו, ועם הסתלקה של רחל מחוג חייו, פג גם קסמה של הקבוצה. הוא חוזר לירושלים וגם שם אינו מוצא לעצמו מקום, מנסה ללמוד באוניברסיטה, וחוזר לעמק, אל חבריו.

“מענית” הוא סיפור של מושב צעיר בעמק, בשנים ההן, שבו מקים לעצמו דניאל בית.

עיקר כוחם של הסיפורים בתיאור מחוזות־הנעורים בירושלים ובעמק לפני חמישים ושישים שנה, אלה הם מראות־תשתית, אותנטיים, ובהם ייחודו של יצחק ראב. ראוי היה לו לכנס מחדש את מבחר סיפוריו ואולי גם להשלים את המחזור העוסק בחיי דניאל.

* יצחק ראב: “בהימוט חומות” מסיפורי ירושלים. הוצאת ספרים נ. טברסקי, תל־אביב, תשי"א. אוקטובר 1950. 195 עמ'.

* יצחק ראב: “גבעת המורה”. סיפורים. הוצאת בארות, תשי"ט, 1959. תל־אביב, 167 עמ'.

* אהרון בן חנה ויוסף שמואל הרשלר נולד בשנת תר"י (1850) בהונגריה. אביו, תלמיד חכם ורב נודע, שימש ברבנות בעיר סבאד בהונגריה, וכאשר עלה ארצה נמנה עם ראשי כולל אונגרין. המשפחה התגוררה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונת “משכנות שאננים”. אהרון שקד על תלמודו וגם בלילות לא פסק מללמוד. שנת תרל"ג [1873] היתה שנה ברוכה בגשמים אשר מילאו כל בור מים בחצרות הבתים, ותושביה היהודים של העיר לא נאלצו לקנות מים בכסף מלא מהערבים יושבי כפר סילואן. הערבים, שראו את פרנסתם נשמטת מידיהם, החלו לפשוט על בתי היהודים, לשדוד ולגזול את רכושם.

ביום ב' דראש חודש טבת תרל“ג (ינואר 1873), פרצו כמה ערבים לבית המשפחה. אהרון הפסיק ללמוד, הבריח אותם, רדף אחריהם וניסה לתופסם. הערבים, שפחדו שמא יזוהו על־ידו, ירו בו. אהרון נפגע ב־12 כדורים והועבר לבית החולים. ביום ו' בטבת תרל”ג (5.1.1873) מת מפצעיו והובא למנוחת־עולמים בבית־העלמין שעל הר הזיתים בירושלים. הוא נחשב לחלל הראשון ברשימת הנופלים של ארץ־ישראל. השאיר אלמנה, הדסה הרשלר, בת, הורים ואחים.

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 1.3.1968

סקרנות רבה הולכת ומתעוררת בקרב קהל קוראי העברית כלפי יצירתו של הסופר הירושלמי הוותיק א. ראובני. קובץ כל סיפוריו שהופיע לאחרונה החל מעורר את ההתעניינות, ואילו מאמרו של נתן זך על כלל יצירתו בפרוזה של ראובני הזכיר לקורא העברי כי לפני שנים לא־רבות הופיעה מחדש בהוצאת מ. ניומן הטרילוגיה “עד ירושלים”, המקבצת שלושה רומאנים שהופיעו שנים רבות לפני כן בהוצאות שונות. ושמותיהם: “בראשית המבוכה”, “האוניות האחרונות” ו“שמות”, וכן כי קדם להם הרומאן “עצבון”.

הטרילוגיה “עד ירושלים”

המיבנה המשולש שולט ברומאנים של ראובני ומשמש להם כשלד. הרומאן הראשון, “עצבון”, שהופיע בהוצאת “שטיבל” לפני שלושים ושבע שנים, בנוי משלושה חלקים אשר כל אחד מהם מתרחש במקום אחר וסביב דמותו של גיבור מרכזי שונה.

חלקו הראשון, “גלי חום”, כתוב כקטעי יומנה של נערה יהודייה בעיר קרינסק בשנת 1908, וצודק נתן זך באומרו כי אצל ראובני אנו מוצאים חדירה מרתקת ורגישה מאוד לנפשן של נשים. עולמו של ראובני אירוטי וגדוש תשוקות ואהבה, לעיתים עד לצורותיה המשפילות והמעוותות ביותר, אך לעולם אין הוא גולש לתחום התיאור הבאנאלי והזול. עיקר כוחו בכתיבה מרומזת ומאופקת, אשר בנקודות מכריעות הופכת רבת עוצמה, ודי במילה או במשפט כדי לגלגל הלאה את האסוסיאציות, והתיאור יחדור לתהומות נפשו של הקורא.

החלק השני של “עצבון” קרוי בשם “השער הצר” ומספר בצורה של קטעי זיכרונות, הכתובים בגוף ראשון, על משורר עברי צעיר ושחפן הנמק בבדידות גלותו בסיביר בשנת 1912, ואילו החלק השלישי מתרחש כבר בירושלים בשנת 1914 ושמו “הלך”, וצירו סובב סביב גיבור שונה, ומזדמנים בו שוב שני גיבורי החלקים הקודמים.

“עצבון” הוא אפוא כמין טרילוגיה־זוטא המקדימה במיבנה שלה את הטרילוגיה הגדולה והמקפת “עד ירושלים”. דרך עבודתו של ראובני היא כך, שגיבור שהינו עדיין דמות צדדית בחלק הקודם, הופך לדמות ראשית בחלק הבא, ואילו על גורלם של הגיבורים האחרים אנו שומעים לרוב כעל עניין צדדי, משום שהחלק החדש עומד תמיד בסימן מסכת דמויות חדשה, ולעיתים מקום ונוף אחרים ושונים.

הטרילוגיה “עד ירושלים”, בנוסחה האחרון, תוקנה ושוכתבה בחלקה על־ידי המחבר, והיא מספרת על ארץ־ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. הספר הראשון, “בראשית המבוכה”, מתאר את חייו הקטנים ומלאי ההיסוס ונמיכות הרוח של ציפרוביץ, רואה החשבונות במערכת כתב־העת הפועלי “הדרך”, המופיע בירושלים. חלק מגיבורי הספר, וכתב־העת עצמו, מעוגנים בתקופה ובהתרחשויות ריאליות, ובהם הווי כתב העת “האחדות” שהופיע באותה תקופה בירושלים, ודמויותיהם של ברנר, של יצחק בן־צבי (מקודם שימשילביץ, אחיו של המחבר) ושל דוד בן־גוריון. בספר מתוארת פרשת מאסרם של בן־צבי ובן־גוריון על־ידי התורכים, וכיצד הגלה אותם ג’מאל פשה מירושלים לחוץ־לארץ.

הספר השני “האוניות האחרונות”, מספר על חייו של הסופר גדליה ברנצ’וק ונדודיו מירושלים למושבות וליפו, בניסיון לצאת את הארץ השרוייה במלחמה. בשני הספרים הללו פורש ראובני יריעה מרתקת מחיי היישוב היהודי בימי המלחמה תחת שלטון התורכים. תקופת הארבה, ההתעתמנות וג’מאל פשה. הציר עליו סובב חלק ניכר משני ספרים אלה הוא השאלה אם להישאר בארץ תחת שלטון התורכים או לנטוש הכול ולברוח.

החלק השלישי והסוער ביותר בטרילוגיה הוא הרומאן “שמות” המספר על גורלו של נגר צעיר בשם מאיר פינק, שהופיע כדמות צדדית בסוף הרומאן “האוניות האחרונות”, ואילו עתה, בהשתקעו בירושלים, ובנשאו לו נערה מבני היישוב הישן, הוא נהפך לגיבור מרכזי וטראגי של עלילת חיים מרתקת.

“שמות” הוא ללא ספק חלקה הטוב ביותר של הטרילוגיה, באשר הוא קרוב יותר אל החיים מן השניים הקודמים. חוויות מערכת “הדרך”, ולבטיו של הסופר ברנצ’וק, המספר ברומאן על כתיבת רומאן – משמשים לעיתים כמין חיץ בפני הקורא, כאשר הנושא העיקרי לעיתים אינו החיים עצמם אלא כתיבה על אודותיהם, ואילו ב“שמות” מתגלות ומתנגשות סערות יצרים עזות, עולם של פשע, זנות וחיי־מין מסולפים, עולם של מאסרים, רעב ועבודת כפייה בצבא התורכי, ובצידם עולם נכסף של טוהר, אהבה וקדושה.

לקורא ב“שמות” דומה כי סערה עזה חלפה על פניו והותירה אחריה עקבות של הרס וחורבן. כך גורלם של גיבורי הסיפור, וכך היו עונייה, השפלתה וכאבה של ירושלים היהודית בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר חלק רב מתושביה מת ברעב, במחלות ובשירות של כפייה בצבא התורכים.

הסיפורים

קובץ כל סיפוריו של ראובני שהופיע לאחרונה חופף מבחינה כרונולוגית את התקופה המועלית ב“עצבון” וב“עד ירושלים”, ויחד עם זאת מרחיב ומתרחק, הן לתחילתם של מחוזות הילדות בארץ רוסיה, והן לתיאורם של החיים הארץ־ישראליים בשנות המאנדאט הבריטי. ההיצמדות ההדוקה לתקופה ולמקום, ובוודאי גם המשקע האוטוביוגראפי – מאפיינים את קובץ הסיפורים כפי שאיפיינו את הרומאנים. יש בסיפוריו של ראובני טובים, ויש טובים פחות, אך בהופיעם יחדיו – נוסף מימד השרשרת על ערכו הייחודי של כל סיפור וסיפור, ואף כאן קורה דבר דומה למיבנה הנמשך והולך של הטרילוגיות. כמעט לכל סיפור מקום וגיבורים אחרים, ובכל זאת קיימת תחושה כי הכול שייך לרציפות סיפורית אחת המאפיינת תקופה ודרך חיים.

סיפוריו הראשונים של ראובני מתארים פרקי ילדות מרתקים והווי חיים של ילד יהודי בכפר רוסי שרובו מיושב על־ידי לא־יהודים. מכאן עובר ראובני לספר על פרקי חיים בניו־יורק בראשית המאה [ה־20] ובהם סיפור מעורר ומוזר בשם “בבית המרפא”, המספר על חיים בבית־משוגעים.

יתר הסיפורים כמעט כולם מקומם בארץ־ישראל. שוב אנו פוגשים בנופים המוכרים של ירושלים בימי מלחמת־העולם הראשונה, על דמויות גיבוריה התוהים ותמהים לאן יפנו וכיצד יימלטו. אך היריעה הארץ־ישראלית מתרחבת.

בסיפור “על יד הקיר” מתאר ראובני הווי של מושבה קטנה בגליל בימי ראשית השמירה העברית המאורגנת של “השומר”, ואנו פוגשים דמות המזכירה באופייה את לישאנסקי הידוע. ואילו בסיפור “אחרית אונו” עולה בפנינו עולמה של המושבה הוותיקה בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, וסער רדום של יצרים המתפרץ והופך גורלות אדם.

ועוד יש בסיפוריו נופים של תל־אביב בעודה עיר קטנה, של ירושלים, והווי האוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות. והסיפור המעניין על הקפיטן האנגלי לזלי וור, החי בעולם בדוי משלו, מלא הערצה למזרח ושינאת יהודים, עד אשר אשתו נאנסת על־ידי רועה ערבי, ועולמו חרב עליו בבת־אחת.

יצרים

אותן תכונות של ראובני כמספר, שציינו ברומאנים שלו, מצויות גם בסיפוריו הקצרים. תמיד רוחש בהם עולם של יצר, של אהבה שלא באה על סיפוקה, ושל תאווה, חולנית לעיתים. אך לעיתים רחוקות באה ההתפרצות, ובבואה – מוריד ראובני מסך על גיבוריו, ומסתפק לרוב בתגובה מוחצת אחת, במשפט הנחרת בזיכרון, כדי לאפיין עד לתהומותיה את הסיטואציה האירוטית.

כך למשל אנו יודעים על חייו של לנדא בן השבעים עם רוליה, שיכלה להיות בתו, בעיקר על פי תגובותיו של בעלה, ישראל, החולה המשותק הרתוק למיטתו. וכך ביתר הסיפורים. ומכאן הכוח המחשמל אשר בתיאוריו של ראובני, שמצד אחד הינם נועזים מאוד, ומצידם האחר מאופקים ומכסים על תהומות. ולא רק בצידם האירוטי של כתביו כך, אלא בכל מניע, בין אם הוא בעולם הילדות, ובין בבית־משוגעים בניו־יורק. כך למשל מומחש מותה הקרוב של הסבתא בסיפור “זעזוע ראשון” על־ידי שאלתו התמימה של הילד – “סבתא, האמת היא שתמותי?”

כי יש וראובני מהתל בקורא. הוא רוקם סיפור עלילה ממושך ומרובה בפרטים צדדיים של תיאור ושיחות, הוא כאילו מיישן את הקורא, מניח לו להאמין ששום דבר לא יקרה, ואז, בבת־אחת, כאקורדים חזקים של סימפוניה, שולף ראובני את תמצית הסיפור, את פיסגתו ונקודת המהפך שבו – והקורא נתפס, ומביט אחרת על חלקו הראשון של הסיפור, שמתנהל כביכול על מי־מנוחות.

עניין מחודש

וכאן עלינו לחזור אל השאלה שהעלינו קודם לכן והיא: מהי הסיבה לעניין, המתחדש והולך עתה, שמגלה הקורא העברי ביצירתו של ראובני?

ראובני אינו ולא היה בגדר נעלם לקהל הקוראים בארץ, אך משום מה רחק והלך מקהל הקוראים הצעיר, וזאת מפני כמה סיבות. האחת, שפעולתה לחיוב ולשלילה גם יחד, כרוכה בתוכנית הלימודים המעוותת. סופרים שנכנסו לתוכנית – ידועים, ואילו אחרים, שספריהם יצאו לפני שנים רבות ומאז לא הופיעו במהדורות חדשות ושוות לכל נפש, כמקרהו של אביגדור המאירי והרומאנים המרתקים שלו – סופרים אלה פשוט אינם בנמצא לקורא הצעיר העומד בעשור השני והשלישי של חייו. לרוב הוא כלל אינו יודע על הסופרים הללו, ואם הוא יודע עליהם – אינו יודע על ספריהם. ואין מדובר בידיעה לימודית, אלא בידיעה שיש חומר קריאה מרתק בעברית, אשר משום מה נשאר עלום מן הקורא.

אך לגורל הספרות היגיון משלו, הסופרים הנלמדים בבית הספר הולכים ומשתחקים ומאבדים את ערכם הראשוני בעיני התלמיד, ואילו סופרים אשר לא ידע על קיומם ואשר המורים וספרי הלימוד לא המאיסו אותם עליו – נראים לו לפתע באור חדש וקוסם, ומעניקים לו את שמחת הגילוי והפגישה הראשונה, הטרייה, עם עולמות גנוזים.

זאת ועוד, חלק ניכר מנופיו של ראובני קשור להיסטוריה של היישוב היהודי הארץ־ישראלי בעשורים הראשונה של המאה [ה־20]. נופי ירושלים העתיקה, נחל קידרון, הר הצופים וכל חלקה המזרחי של העיר, להם הקדיש חלק כה רב של כתיבתו. והנופים הללו נתגלו רק לאחרונה [אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967] בפני דור הקוראים הצעיר. ותגלית זו העניקה ממשות, ומימד נוסף של מציאות לנופיו של ראובני.

ועל כל אלה אפשר להוסיף את נטייתו המובנת של דור הקוראים הצעיר למצוא את שורשיו בארץ ולהעדיף לא פעם ספרות ארץ־ישראלית שנופיה קרובים ומוכרים על פני ספרות שהורתה ולידתה בהווי ובנוף זרים ורחוקים. לא צריך להיות דווקא “כנעני” כדי לבחול בכריסטומאטיות של בית־הספר היסודי הישראלי.

אך כל אלה אינם אלא גורמים שוליים. הסיפורים והרומאנים של ראובני עומדים בזכות עצמם, בזכות ערכם הספרותי והעולם שהם מעלים, ולו היו הוצאות הספרים שלנו עושות קצת יותר להפצת ספר הכיס הזול והמשובח בקרב קהל הקוראים – לא היינו נזקקים למגלים ולנשכחים בספרות העברית. לעיתים כל הנשכחוּת אינה אלא פרי אוזלת־יד להוציא מהדורה חדשה ופופולארית של ספר ישן וטוב.

* כל סיפורי א. ראובני. הוצאת ראובן מס, ירושלים. 400 עמ'.

1930

פורסם לראשונה במוסף הספרותי “משא” של עיתון “למרחב” ביום 14.3.1969, במסגרת “קריאה אפשרית”

מהיכן למשל לקוח תיאור הנשף הזה, מהאמסון או מדוסטוייבסקי? –

"נכספתי אליו, דבריו היו ספוגים רגש של קורבה נפשית ועצבות רכה. ואני הרי העלבתיו! אלא… שוב אותו חיוך… מה? התסרוקת? נצחונו ו… אה, אולי רק מפני זה בלבד הרבה להלל את טעמי? הוא הכריע?… איזה סיפוק! חה־חה!

הבנתי לו אף על פי שלא פלט מלה. כמעט צעקתי מרוב עלבון. תשוקה עזה תקפה עליי לפזר מיד את שערותיי כאז, בשדה, לפני שנתיים. הָשפלתי כל כך, נרמסתי… כן, הוא חייך, והיתה לו הרשות לחייך בשביעות־רצון… היתה!…

הזדקפתי מלוא קומתי, מדדתיו במבטי, אמרתי חרש:

– האינו חש בצווארו? לפי קומתו…

אה, כמה התלקחו עיני בחור גוץ זה! רעדה עברה אותו. הוא התישר, כאילו הצליפו בשוט על גבו, וענה גם כן בלחש:

– סקרתי את מגדל־חצירי, זינה.

את מגדל־חצירו!… התקרבתי אליו כיסא:

– יעלה נא על הכסא – אז ייטיב לראות.

לא, לא פללתי… הגם שהיה שתוי! יצאתי מכלי, הייתי נכונה להכותו לחי. אילו חייך לעומתי שנית, בעמדו על הכיסא, לא הייתי עוצרת ברוחי… אך פני היו אפורים וחסרי צחוק… הוי כמה שנאתיו! כבר החלו לשים לב אלינו. הם ראו איך רקעתי ברגלי וקראתי בקול חנוק:

– ירד! ירד מיד!… שכור הנהו… הוא…

ורצתי למזנון. השארתיו שם עומד על הכיסא." (עמ' 22–23).

לא. לא “אידיוט” או “שדים”, אף לא “מסתורין” או “פן”, אלא “עצבון” של א. ראובני, ובכל זאת דומה כי האקלים הנפשי, ואולי המנגנון הנפשי של גיבורי הספר, או יותר נכון לומר השתקפותם הנפשית בעיני הסופר המתארם – יונקים מאותם תיאורי נשפים מפורסמים שב“אידיוט” או בספריו של האמסון, נשפים שהם בימת פורקן וחזיון להתנגשויות מוזרות שבין הגיבורים, רחשי לב נסתרים ושרטוט של סביבה ואווירה.

מוזר, הרי הדורות התרבו ונעשו חופשיים יותר. ובכל זאת אין למצוא כמעט תיאורי נשפים ופגישות חברתיות (נוסח הפתיחה ל“מלחמה ושלום”) ברומאנים שנכתבו בתקופות האחרונות. אולי הסיבה היא חברתית מעיקרה, משום שהיום יש לאנשים צעירים הזדמנויות רבות לאין־ספור להכיר, ללמוד, להיפגש ולבלות יחד, ושוב אין אותו מתח של הנשפים כנקודות־שיא של אירועים נפשיים ופגישות חברתיות. ואולי משום שהיום נשפייה שאין עימה “אורגיה” אינה ראויה כלל לתיאור?

ראובני בנה את “עצבון” משלושה חלקים המסופרים כל אחד מפנימיותו של גיבור אחר.

החלק הראשון, והטוב שבספר, הוא “גלי־חום”, ותחתיו רשום: “קרינסק, תרס"ח [1908], מתוך יומן.” יומנה של בחורה יהודייה בשם זינה זומרפלד, סביב לה כמה מחזרים להוטים: דרבקין המורה, לינקר, שפגט, והמשורר קנופ. זינה חיה עם שפגט, אף נכנסת להרון שמחוץ לנישואים, ולבסוף נתפס הצמד שפגט ולינקר במעשה שוד, ספק פרטי ספק מהפכני, ונסתם הגולל על תקופת קרינסק. יומנה של זינה כובש את הלב ויש בו רגישות ואמת יותר מכמה ניסיונות אחרונים של הספרות הצעירה שלנו להראות את המתרחש בנפשה של אישה.

חלקו השני של הספר “השער הצר” (ע"ש הפסוק ממתיא המובא כמוטו לחלק זה: “בואו בעד השער הצר, וכו'”). תחתיו רשום – “זכרונות, נפה ע”נ טגנסקה, תרע"ב [1912]," ובו רשימות זיכרונותיו של המשורר קנופ אשר נאסר, נשלח לגלות בסיביר, וחי בין הטונגוסים בביתו של איכר. הספר היחיד שמצוי בבית האיכר הטונגוסי הוא הברית החדשה, ונפשו של האינטלקטואל היהודי הבודד והשחפן מוצאת לה אחיזה בדמותו של ישו, הבחור היהודי מן הגליל. הוא הוגה בספר שוב ושוב, ועודו אוהב את זינה, סובל מן הסביבה הגסה והעכו"מית, פוגש בלינקר (אף הוא מאוהביה של זינה) המתגלגל לכפר, וחי בתחושה של שקיעה איטית במחלתו, השחפת, מרוחק ומיואש מכול, מחוץ לאותו “שער צר” של רגעי השירה וההשראה הבודדים שנחים עליו בהיותו לבד מול היער הסיבירי.

החלק השלישי “הלך” ומתחתיו רשום: “עלי טרף, ירושלים ה’תרע"ד [1914]”, ומסופר כולו מנקודת ראותו של לינקר. לינקר ברח מסיביר דרך המזרח הרחוק, הגיע לירושלים, מתיידד עם קנופ שזכה בחנינה ועתה הוא יושב בירושלים, חולה ומוחרם עקב הספר שכתב על ישו בו הוא רואה אותו כאחד משלנו, מן הנביאים. שניהם מחכים לזינה, עדיין אוהבים אותה. לינקר שוקע בהווייה האוריינטאלית והדקאדנטית של ירושלים ערב מלחמת העולם הראשונה: תורכים, ערבים, חשיש, בתי־קפה מזרחיים, שחיתות, שוחד וסחטנות. הוא מתיידד עם עורך עיתון ערבי מפוקפק בשם נאצרי אפנדי, המתפרנס מדמי “לא־יחרץ” שהוא גובה מן הכמרים הרוסיים למען לא יכתוב בעיתונו הקטן על מעשיהם הנאים עם עולות־רגל תמימות.

זינה מגיעה לביקור, פוגשת את לינקר וחומת השינאה והזרות (כמו בקטע שהובא בראש הרשימה) נשארת ביניהם. והסוף – היא עוזבת, ולינקר עם אקדוחו, כמו נאגל עם צלוחית־הרעל שלו ב“מיסתורין”, מבלה ימים שלפני הקץ בניסיונות התאבדות.

מעניין יהיה לבדוק פעם בצורה מקפת את ההשפעה של דוסטייבסקי והאמסון כקוטב אחד מכאן, ושל השמש הארץ־ישראלית, החמסינים, האוריינט, הערבים, האידיש, העברית־בראשיתה [כשפת יום־יום] והיישוב־הישן מכאן – על הסופרים הארץ־ישראליים הראשונים כראובני, קמחי, ברנר, יעקב רבינוביץ, עגנון ואחרים. כיצד ראו את הארץ ואת עצמם מבעד למחוזותיהם הנפשייים של האמסון ודוסטוייבסקי – כשם שדורות צעירים מהם ראו את עצמם וסביבתם בעינים קפקאיות.

לפני חודשים אחדים [ביולי 1968] ריאיינתי את ראובני הקשיש ל“משא”. סיפור חייו, מאסרו ב־1906 בפולטבה, הגלייתו עם אביו למחוז בצפון הרחוק על נהר טונגוסקה, בריחתו משם דרך אירקוטסק וחארבין, שנחאי והאוקיינוס ההודי עד הגיעו לארץ־ישראל, והשתקעותו בירושלים – מתאימים מאוד לשלוש התחנות שעושים גיבוריו ב“עצבון”, ואילו על כתיבת הספר סיפר כי “עצבון” הוא הרומאן הראשון שלו, ונכתב לאחר פרוץ המלחמה [העולמית הראשונה], בקיץ 1915, בירושלים, ובאידיש (את תולדות התקופה בה ישב וכתב את הספר אפשר למצוא בחלקים הראשונים של הטרילוגיה שלו “עד ירושלים” – “בראשית המבוכה” ו“האוניות האחרונות”).

ב־1920 נדפס הרומאן “עצבון” באידיש בעיתון “די צייט” בניו־יורק. תירגמו לו את הרומאן לעברית והוא הופיע בהמשכים ב“העולם”. לקראת הופעת הספר בהוצאת טברסקי־שטיבל בתר"ץ [1930] ערך את הרומאן ושיכתבו בצורה יסודית, והסגנון העברי של הנוסח האחרון הוא כבר סגנונו שלו.

* א. ראובני: “עצבון”, רומן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ברלין – תל־אביב. תר"ץ [1930]. 244 עמ'.

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 9.8.1968

באתי אל ביתו של א. ראובני, הסופר בן השמונים ושתיים, תוך סקרנות לשמוע על עולמם המסוכסך של הדמויות שהעלה ברומאנים ובסיפורים שלו. עולם של אהבה, מעשי־שוד, מחתרת, רוסיה, סיביר, ירושלים, מלחמת העולם הראשונה, חשיש, זנות, לסביות, הומוסכסואליזם, יהודים, ערבים, תורכים, עלייה־שנייה ויצרים עזים.

פגשתי איש ממוצע־קומה וחיוני הנראה צעיר מכפי שנותיו ואשר משקפיו מסתירות חיוך בהיר ומבטו מרוחק במין פליאה מתמדת ותהייה על בן־שיחו.

שאלתי אותו על הנשים שאותן כה היטיב לתאר, מפני מה אין הן זוכות באהבה? האהבה בספריו תמיד סופה רע. האם מתבטא בכך חלק מראיית העולם שלו? כיצד נראים הדברים בעיניו עכשיו, ממרחק השנים?

דברים אלה הולכים וחוזרים כל דור ודור, הוא עונה נוסח קוהלת, ודוחה מלפניו את השאלות. אין לו מה להוסיף על מה שכתב ברומאנים ובסיפורים שלו. אף פעם לא דיבר על גיבורי ספריו, רק תיאר מה שהיה לנגד עיניו.

משתררת שתיקה.

מוטב יספר לי על חייו, הוא אומר כדי לחלצני ממבוכתי. הוא נולד ברוסיה, באוקראינה, בעיר פולטבה בשנת 1886, ושם גדל עד שמלאו לו שבע־עשרה שנים מבלי לעשות כלום: לפי טבעו לא יכול היה ללמוד שום מקצוע, וחוץ ממה שעניין אותו, לא נכנס דבר למוחו, לא דקדוק ולא חשבון. וכך נשאר בלי השכלה. הוא טען בפני הוריו: מה יהיה ומה יעשה? מוטב יסע לאמריקה. נתנו לו מאה רובל ובשנת 1904, והוא אז בחור כבן שמונה־עשרה, נסע לאמריקה. הוא עבד שם בכל מיני עבודות. בבוקר היה יוצא ועובר על יד בתי־החרושת ושואל: “Need any Help?” – וכך התגלגל וחי שנתיים.

(על תקופה זו הוא כותב בסיפורו “קיסם” המתאר חיי פועלים בניו־יורק, וכן בסיפור גדוש אווירה מוזרה ומפחידה “בבית המרפא”, פרי ניסיונו בעקבות עבודתו כאח־מעשי בבית משוגעים בעיר).

בינתיים פרצה ברוסיה מהפכה, והוא הצטער מאוד על כי בתקופה הרת־גורל זו עזב את הארץ. הוא אסף כסף לכרטיס ונסע לרוסיה. עד שבא ב־1906 כבר דעכה המהפכה, והממשלה ענתה על כך בפוגרומים נגד היהודים, הן מפני שיהודים מילאו תפקיד פעיל בכל ההתקוממויות, והן כדי להטעות את דעת הקהל. נוסדו אגודות “המאה השחורה” ו“רוסים אמיתיים”.

נגד הפוגרומים הוקמה הגנה עצמית. הוא עזר לבן־צבי (אחיו המנוח, יצחק בן־צבי) בענייני נשק. לא עברו שלושה שבועות לבואו, נערך חיפוש בביתם ומצאו אקדחים ודינאמיט ואסרו את כל משפחתם. בן־צבי והוא לא היו בבית, לכן אסרו רק את ההורים ואת האחות הקטנה. לאחר שני ימים התייצב ואסרו גם אותו. לבן־צבי לא נתנו החברים ללכת להיאסר משום שתפקידו חשוב היה: בן־צבי נמלט לליטא ומשם הגיע אחר נדודים לארץ־ישראל.

יחד עם דודתו (שהיתה אשתו השנייה של אביו, אחר מות אימו) היו כלואים שנתיים בכלא פולטבה עד למשפטם. אחרי המשפט הגלו אותם השלטונות לסיביר “לכל ימי חייהם.” מקום הגלות היה במחוז על נהר טונגוסה, בצפון הרחוק. המקום גבל עם מושבם של אנשי־יער טונגוסים ויקוטים, עמים מונגוליים שבסיביר. הוא נפגש הרבה עם טונגוסים ואפילו חיבר מילון קטן בשפתם אשר הלך לאיבוד עם יתר ניירותיו בבריחה.

אביו פתח שם חנות־מכולת והיה מוכר לאיכרים את צרכיהם והם משלמים לו בעורות של שועלים, זאבים ודובים, ובדגים. שנה אחת שהה ראובני הצעיר על גדות הטונגוסקה, ולבסוף נידבר עם עוד גולה אחד, יהודי־אנארכיסט, לברוח.

אני מזכיר את הסיפורים ה“סיביריים” שלו: הרומאן הראשון “עצבון” בו מסופר על משורר צעיר ושחפן, קנופ, שהוגלה לסיביר, וכן סיפוריו “החלוץ” ׁׁ(על בחור יהודי שהתחתן עם טונגוסית) ו“במסע הרחוק”. ומכאן ליסוד הביוגראפי שבכתביו: ב“עצבון” הוא מספר על נערה יהודייה נבוכה ו“מודרנית” הנמצאת בחברת מהפכנים־לשעבר, שודדים־אנארכיסטים, תועי־דרך, “אינטיליגנטים”, בעיר רוסית, מן הסתם פולטבה, ערב גירושו לסיביר.

נדודים

הוא דוחה את הניסיון לראות את כל יצירתו כביוגראפית. אמנם כתיבה היא אמיתית שעה שיש בה דברים מן החיים, אי־אפשר להמציא כך סתם דמויות, אלא מתוך צירופי יסודות קיימים. אך אין הדמות בסיפור יכולה להיות פוטוגראפית, כי אז איננה מעניינת. תיאורו האמיתי של אדם מתגלה על ידי מסירת האופייני לו ולא באוסף פרטים מקריים. מכל מקום, אין הוא דוחה כליל את השפעת נדודיו על נופיו. עובדה, כל רומאניו וסיפוריו מסודרים על פי סדר זמני נדודיו.

כיצד ברח מסיביר?

נודע לו שהלבלר של הכפר בו ישבו מוכן לתת “נייר” המשמש כמין פאספורט, בעבור שלושה רובלים. חברו לא הצליח להשיג “נייר” זה וקנה פאספורט מצועני וקצת “תיקן” אותו. הם קנו סוס ועגלה ויצאו לדרך. נסעו כמאתיים קילומטר, הסוס כבר נחלש מאוד, עד שהגיעו לנהר לנה שהוא אחד הנהרות הגדולים ביותר בסיביר.

עוד בהיותו בטונגוסקה שמע כי בצפונו של נהר לנה גולה יהודי למדן ורב בשם פסטרלקה. על יהדות, מעיד ראובני על עצמו, לא ידע הרבה, גם לא עברית, והיה סקרן מאוד לדעת מיהו אותו מהפכן ולמדן פסטרלקה. רק אחר שנים פגש בבואו לארץ את אותו פסטרלקה, והתגלה לו כי הלה השיג בצאתו מרוסיה פאספורט של איש בשם הרצפלד וכך נישאר שמו בינינו עד היום.

בהגיעם לנהר מכרו בחצי־חינם את הסוס עם העגלה לאחד האיכרים. האיכרים היו סבורים שהם כורי־זהב שנסעו להתעשר, והניחום לנפשם תמורת בקבוק יי"ש. זה היה בחודש דצמבר, אמצע החורף. והם רצו להגיע לאירקוטסק. אמרו להם שמצויים בכפר איכרים שבאו מכפר בסביבות אירקוטסק והביאו עימם סחורה, והם שבים ריקם לביתם, אולי יקחו אותם עמהם. ואכן הסכימו הללו לקחתם תמורת שלושה רובלים מרחק של כשבע־מאות קילומטר. הם ישבו בעגלת החורף, ולאחר שנסעו מרחק קילומטרים אחדים בלבד, החלו קופאים בקור. האיכרים עצמם הלכו ברגל כל הדרך כדי לחמם את עצמותיהם. לא היתה ברירה אלא ללכת עימם ברגל, וכך שלושה ימים, תמורת שלושת הרובלים.

באירקוטסק הגיעו לגבול רוסיה־יפן, עברו באיזור שהיה תחת שלטון יפני, ושהו בחרבין שהיתה קונדומיניון רוסי־סיני. באותו זמן פרצה שביתה של פועלים יפניים נגד השלטון האמריקאי באיי הוואי, והאמריקאים גייסו בחרבין איכרים רוסיים לעבוד אצלם. הוא הלך למנהל האמריקאי והציע עצמו לעבודה בתור תורגמן. עבד שם כחודשיים ואף הצליח להכניס את חברו לעבודה. לאחר שצבר כסף עבר לשנחאי, ומשם דרך סינגפור, ציילון והודו, עד שהגיע לפורט־סעיד.

(על אותה תקופה סיפורו “המחבב” אודות שני נוסעים יוצאי רוסיה הנפגשים על סיפון אונייה באוקיינוס ההודי, ועולה ביניהם זכר עלילת עגבים מכוערת ברובע הפנסים האדומים בשנחאי, עת האחד מהם בעל קטינה סינית כבת שמונה).

בפורט־סעיד לא הניחו לו לרדת. בהודו פרצה אותה תקופה מגיפת הדבר, ולאונייה, שהיתה רוסית, לא הרשו להתעכב. עם פאספורט רוסי שרכש בינתיים מאיכר פראבוסלאבי ירד מן האונייה בקונסטנטינופול ונוכח לדעת כי כספו אזל. ברוב חוצפתו הלך עם הפאספורט לשגריר הרוסי ואמר לו שנשאר בלי כסף וכי לא הניחו לו לרדת בפורט־סעיד. בינתיים הגיעה אונייה רוסית מאודיסה, ובהשפעת השגריר לקחה אותו חזרה לפורט־סעיד. מפורט־סעיד נסע באונייה של החדיבה, אונייה תורכית, והגיע לארץ־ישראל בשנת 1910.

ביפו חשבוהו לאיכר רוסי־פראבוסלאבי ונהגו בו יחס מיוחד בלא כל אותם קשיים שעשו לעולים היהודיים. לקחו ממנו את הפאספורט ואמרו לו שאמנם להשתקע בארץ אסור לו, אך הפאספורט יוזחזר לידיו בצאתו את הארץ ולאחר שיסיים את ביקורו במקומות הקדושים. ומאז נמשך “הביקור”. הוא חי כל שנותיו בארץ ואף עבר כאן את מוראות מלחמת העולם הראשונה, אותן תיאר בטרילוגיה “עד ירושלים”.

אידיש ורוסית

שרה אשתו כיבדה אותי בגלידה, פירות ותה־בחלב ושאלה אותי לשלום כל קרובי משפחתי הזכורים לה. עתה מתגוררת משפחת ראובני בדירה חדשה, בבית־משותף בבית־הכרם. עד לפני עשר שנים גרו בזכרון־משה. הרהיטים נושאים עדיין חותם תקופה אחרת. שולחן כתיבה מרופד בבד ירוק. ארון מזוגג לספרים. תמונות ותצלומים רבים על פני קירות הבית. באמצע החדר שולחן משפחתי גדול וכסאות סביבו.

מה היתה ראשית כתיבתו?

בצעירותו כתב רוסית. בניו־יורק כתב באידיש, וכך גם בסיביר. כל הדברים האלה הלכו לאיבוד בבריחתו. מירושלים החל לכתוב ברוסית. כתב לשבועונים יהודיים ברוסיה. לפרופסור רוסי שאסף חומר על השומרונים, תירגם ספר מאנגלית לרוסית. פרנסתו כל ימיו על תרגומים. הוא לוקח אותי לארון הספרים. בצד מדף שלם ובו כל ספריו ומחקריו וספרי אחיו המנוח יצחק בן־צבי – מדף המוקדש לעשרות הספרים אותם תירגם, בהם “טבע העולם הגשמי” לאדינגטון, “תולדות התרבות” לוויל דיוראנט, ו“המשיחיות המדינית” לטלמון, ועוד מיצירותיהם של ג. בראנדס, בלזאק, סטנדהאל, אנאטול פראנס, גונקור, וולטיר ורבים אחרים.

הרומאן הראשון שלו, “עצבון” נכתב לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ 1915, בירושלים, ובאידיש. ב־1920 נדפס הרומאן בהמשכים בשפה זו בעיתון “די צייט” בניו־יורק. תירגמו לו את הרומאן לעברית והוא הופיע בהמשכים ב“העולם” ולאחר מכן בספר בהוצאת טברסקי־שטיבל בתר"ץ [1930]. לקראת המהדורה המודפסת ערך את הרומאן בצורה יסודית וזו היתה כבר לשונו.

גם הטרילוגיה הגדולה שלו נכתבה במקורה באידיש. החלק הראשון “בראשית המבוכה” בשנים 1917–1918, תורגם על ידו לעברית, נדפס ב־1920 ב“האדמה” של ברנר, ומאוחר יותר בשנת 1930 בשני ספרונים קטנים (ורודים) בהוצאת “אמנות”. החלק השלישי, “שמות”, נדפס הן בהמשכים והן בספר באידיש, באמריקה. חלק זה, יחד עם החלק השני “האוניות האחרונות”, תורגמו על ידו מכתב־יד לעברית והופיעו: “האוניות האחרונות” (1923) ו“שמות” (1925) בהוצאת שטיבל בוורשה. בשנת תשי“ד [1954] הופיעו שלושת חלקי הטרילוגיה בשם “עד ירושלים” בהוצאת ניומן. במהדורה זו שינה הרבה בשפה, אך לא בתוכן. הרומאן האחרון שלו, “גלגול נשמות”, הופיע בהוצאת ניומן בתשכ”ו. [1966].

“האחדות”

בינתיים הוא ממשיך לספר על עצמו: יסדו בירושלים – בן־צבי, בן־גוריון, זרובבל ורחל ינאית – את “האחדות” וצירפו אותו אליהם ככותב מאמרים מדיניים. גם ברנר היה איתם: אמנם כתב בראשונה ל“הפועל הצעיר”, אך באחת מיצירותיו מצא העורך, אהרונוביץ, את דמות עצמו ונעלב עד למאוד. ברנר עזב את יפו ועבר לירושלים לעבוד ב“האחדות”. עבודתם היתה במשכורת דלה מאוד. היתה תקופה בה גרו כולם בחדר קטן וישנו על גבי מחצלאות הפרושות על הרצפה.

תקופת מלחמת העולם הראשונה וירושלים הותירו רושם מכריע על יצירתו. ב“הלך”, חלקו השלישי של “עצבון”, מגיעים לירושלים המפכן־השודד־האנארכיסט לינקר, והמשורר־השחפן קנופ, לאחר גלותם בסיביר. לינקר מגלה את החשיש, את השחיתות, ואת הנירפות שבאוריינט. בסצינה האמסונית אופיינית לספר כולו הוא נפגש בפעם האחרונה עם זינה, גיבורת הספר, בירושלים.

ב“בראשית המבוכה” וב“האוניות האחרונות” מסופר על ציפרוביץ, רואה־החשבונות של עיתון “הדרך” המופיע בירושלים, ועל הסופר ברנצ’וק, אף הוא ממשתתפי העיתון. דמויותיהם של בן־צבי ובן־גוריון מופיעות בשמות בדויים ומסופרת פרשת גירושם מהארץ בידי ג’מאל־פשה.

האם ברנצ’וק הוא ברנר?

לא. בשעתו כתב רומאן ריאליסטי, תיאר את ההווה, והיום, קוראים לכך רומאן היסטורי. אך לא זאת היתה הכוונה. פשוט עבר זמן רב מאז.

“על יד הקיר”, סיפור אותו כתב ב־1912, מתאר הווי שומרים במושבה גלילית, ובו לראשונה באותה תקופה נכתב על “השומר” לא בצורה אידיאלית אלא ריאלית, עם הרבה רעל ואינטריגות. אחד השומרים, בגסיסתו, מוציא החוצה את כל “הכביסה המלוכלכת” של חבריו ושל המושבה, ואין יודעים איך להשתיק את ההולך למות. כך כתב, גם האורות, גם הצללים. על פי טבעו הוא כותב דברים כמו שהם, בלי אשליות.

יחסים נוסח האמסון?

הנה זינה: כך היו הלכי הרוח בנעוריו ברוסיה, שיחות ארוכות על טולסטוי, ניטשה, ישו הנוצרי (קנופ כותב רומאן על ישו). ערב המהפכה [של 1905 ברוסיה]. כמין תחושה של הפקרות המתבטאת גם ביחסים שבינו לבינה. רוח הספרות הרוסית היתה מלאה הפקרות באותו זמן, וגם על צעירי היהודים השפיעה, ומכאן האווירה המיוחדת של חופש ביחסים. צעירים החיים כמעט בלא משפחה.

לינקר ב“עצבון” הוא איש־בוהימה, כמו “ביטניק” של זמננו. והוא מסתובב בעולם, ואינו מוצא כר פעולה לעצמו. ברוסיה, בפרט אחר המהפכה, נשארו הרבה אנשים כמוהו שאיבדו כל בסיס. ערב המהפכה קמו, לשם המלחמה עם השלטונות, להקות בריונים שהיו נוהגים לעשות “אכספרופריאציות”, היינו – מעשי שוד. עשו לטובת הרעיון ולעיתים גם לטובת עצמם. מהם שהתגלגלו הנה וניסו גם פה, בירושלים, לחזור על מעשי גבורותיהם. אלא שהקרקע כאן לא היתה מספיק פורייה עבורם. היה יסוד אנארכיסטי חזק באנשים שבאו לכאן.

ב“עצבון” מתוארת תמונה מרשימה. לינקר הגוץ וזינה נפגשים במסיבה. היא לועגת לנמיכות קומתו ואומרת לו שכדי להגיע אליה עליו לעלות על כיסא. הוא אינו מהסס ועושה כך מול פניה, באמצע החדר, ומביאה לידי מבוכה קשה ובושת־פנים.

אני נזכר באווירתן המיוחדת של פגישות רוויות מתח עז בנשפים שמתאר האמסון ב“מסתורין”, “פן” ו“ויקטוריה” – דו־קרב של מחוות ועלבונות הדדיים הנמשך והולך בין גיבורו לבין הנשים באמצעות מעשים תמהוניים בפומבי.

האם נכון יהא לומר שב“עצבון” הושפע בהרבה מהאמסון?

הוא מחייך. צריך לראות. מאז שנדפס “עצבון”, זה קרוב לארבעים שנה, לא קרא בו. “אם אתה אומר ודאי אתה יודע שהרי קראת בו לאחרונה.”

הוא מביט בי כמצפה למשהו, ולאחר שהות קלה ממשיך: “ודאי, האמסון, בתרגום רוסי, היה נפוץ מאוד ביניהם בצעירותם. הספרות הרוסית היתה ספרותם. גורקי, אנדראייב, צ’כוב. ומן הקודמים: טולסטוי ודוסטוייבסקי.”

אין השקפות

“וזינה?”

אני מנסה כוחי פעם נוספת לפענח את יחסו לגיבוריו – מוזרותה, קשיחותה כלפי חוץ ומבוכתה הפנימית, רוע ליבה – האם יש בכך משום נקיטת עמדה שלו עצמו, תחושת עולם?

כלפי מה?

נשים. אהבה. הרי לעולם אין האהבה אפשרית אצלו.

משתררת שתיקה.

לא. אין לו השקפות. פשוט, זינה היתה כזאת.

הוא מרגיש שהוא מאכזב אותי ומתנצל: יש לו הרגשה שאני כל הזמן רוצה לשמוע משהו שאין הוא יכול לתיתו לי.

לא. לא. זה בסדר… אני מפזר מילים.

הוא מתכנס לתוך עצמו במבט מרוחק של נחקר שלא הצליח להפיס את דעת חוקרו. “בבקשה המשך…” הוא אומר לי.

מדוע המיבנה המשולש ב“עצבון”? שלושה חלקים בהם מסופר הסיפור בכל פעם מנקודת מבטו של גיבור אחר? האם זו הקדמה לדרך הכתיבה של הטרילוגיה?

זולא כתב סידרה גדולה של רומאנים, סידרת רוגון־מאקאר, על שתי משפחות מקורבות. בכל רומאן מצוי גיבור מרכזי, ומסופר קצת גם על האחרים. עלה בדעתו ב“עצבון” שיכתוב שלושה חלקים, שלושה אנשים, ובכל חלק יתואר היחס של גיבורו לשניים האחרים, כך מתבלטות הדמויות משלושה צדדים, שלושה אנשים והיחס ביניהם בשלוש נקודות מבט. אך אין כך אותו דבר בטרילוגיה. כי שם הקשר בין הדמויות המרכזיות של כל חלק הוא כמעט מקרי.

ב“בראשית המבוכה” מתוארת זרותו של ציפרוביץ לנוף, לתושבים הערביים. הוא מקנא בפרש ערבי הרוכב על סוס. ב“עצבון” יש כמין טמיעה שלילית: לינקר לוקח חשיש, שוקע בהזיות, שותף למעשי סחיטה של עיתונאי ערבי מפוקפק המתקיים על דמי לא־יחרץ. ב“שמות” חוזר לייזרקה מן הצבא התורכי כשהוא נגוע במורסות מידבקות – באחוריו, ומתחבר מיד אל עולם־תחתון ירושלמי של תורכים, ערבים ויהודיות, של זנות וזיופי מטבע.

ושוב אני מנסה להביא אותו לווידוי אישי: באיזו מידה הוא עומד מאחורי דמויותיו? האם יש השקפת עולם המנחה את כתיבתו?

והוא מתחמק מלהשיב. חלקה המכריע של כתיבתו הסיפורית, הוא אומר בעצב מהורהר, ממרחק השנים – הסתיים כבר בשנות הארבעים [למאה ה־20]. מאז כתב אמנם ספרי מחקר רבים בהיסטוריה ישראלית ובתולדות עמים שמִיים קדמוניים, התפלמס, ביקר, אך רק “רומאן־לא־רומאן” אחד (על פי הגדרתו בראש הספר) הוציא בשנים האחרונות: “גלגול נשמות” (כתיבתו הסתיימה ב־1957 והספר הופיע ב־1966). זהו “סיינס פיקשן” הגותי המספר על חולה סרטן הנוטה למות ומבקש לשמר את מוחו. מבצעים ניתוח השתלת־מוח, תחילה מאוחסן מוחו בראש כלב (זו פרשת ההתכלבות) ואחר כך בגוף אדם אחר שוויתר בייאושו על עצמיות נפשו והסכים לניתוח. הניתוח אינו עולה יפה מבחינה נפשית. שני בעלי האישיות מתנגשים ביניהם תוך ויכוחים ועלבונות אכזריים, עד לסוף הבלתי־נמנע.

התאווה לתאר

מפני מה חדל לכתוב ספרות יפה?

הוא מעיד על עצמו כי יצירתו הסיפורית נבעה רק מן התאווה לתאר. כאשר חש כי אין לו יותר מה לתאר, חדל לכתוב סיפורים ורומאנים.

איך נעשה אדם סופר? כל אדם נבון יכול לכתוב סיפור או רומאן, לראות וללמוד מספרים אחרים ולעשות ספר על פי מתכונתם, אך אם אין לו כישרון טבעי תהיה יצירתו עניין מכני.

הסופר האמיתי יכול שלא להיות כלל משכיל. אמן אמיתי הוא מי שיש לו תאווה לתאר. זה היסוד של כל אמנות. הנה סומרסט מוהם, שהוא כל כך מעריכו – הוא היה רופא ועזב את הרפואה כי התאווה לתאר תפסה אותו ולא הרפתה ממנו עד סוף ימיו. אצל סופר אמיתי נובעים תיאוריו מתוך החיים ומתוך האינסטינקטים שלו. אי־אפשר לחבר סתם סיפור, בלא קשר, אף על פי שכל בני האדם יסודות יצריהם שווים – קיים שוני בחיי היחיד. הנה קרא סיפור בעיתון על אדם שרצח בהתקפת אמוק שלוש נפשות בניו־יורק, ברח בלא להיתפס, ורק אחיו, בעיר אחרת, בפניו התוודה על מעשהו – קם והסגיר אותו למשטרה. מה כאן טבעי? האם הסיפור הוא “טבעי”? תלוי מה עושים בו. כיצד מתארים. אם יתואר נכון כל שהתרחש בנפשו של הרוצח – יהיה הסיפור טבעי.

הסופר האמיתי – התוכן חשוב לו ולא הקליפה. כך ברנר שלנו, וכך דוסטוייבסקי הרוסי, שהיה שטוף כולו בתוכן. הוא לא שעה הרבה ליופי כתיבתו, ובלבד שיאמר מה יש לו לאמר. והמבקרים אמרו עליו בשעתו כי הוא כותב כמו כתב־עיתון, המודיע על שריפה או איבוד־לדעת.

יש רק בודדים, עתירי־הרוח, שהם גם רגישים, רגישים מאוד, ללבוש, לצורה החיצונית, לתיאום השלם בינה ובין התוכן. כך למשל יפה ההתאמה בסיפורי האמסון בין לשונו ותיאוריו הפיוטיים ובין תוכנם הפסיכולוגי והמציאותי.

ויש גם אחרים, סופרים גדולים, שתוכנם חשוב אבל חוש ההתאמה והמידה לא ניתן להם, והם שוגים בתפארת שווא. למשל גוגול: כראי עקום של ההווי הרוסי ואופיים של הרוסים הוא גאוני, וכמפאר גבורת הקוזאקים הוא פאתטי, מנופח, חסר חוש מידה. וטולסטוי, למשל, מאריך בתיאורי הטבע שלו – לפעמים עד שיעמום. אין כללים מוחלטים לכל דבר חי, וגם ליצירה חיה, ואין שמש בלי כתמים.

מתוך היומן, אוקטובר 1968

א. ראובני היה אחיו של הנשיא יצחק בן־צבי. הוא ואשתו היו בצעירותם בידידות רבה עם אסתר ראב דודתי. לימים הבאתי מכתבים שלו אליה ב“ימים של לענה ודבש” (1998). הראיון נערך בביקור בביתו בשכונת בית־הכרם בירושלים בסוף חודש יולי, ובשם “ככלות התאווה לתאר” פורסם ב“משא” ב־9.8.68. הראיון הפך למקור חשוב לחוקרי חייו וכתיבתו. מעטים טרחו עד אז לראיינו.

אהרון ראובני ואשתו שרה קיבלו אותי בסבר פנים יפות, גם שאלו על אסתר, שאותה לא ראו שנים רבות, ודיברו עליה באהבה רבה. אבל היה עצב בפגישה, הן משום היותם חשוכי־ילדים והן משום שהפסיק לכתוב סיפורים ורומאנים זה שנים רבות, והתרכז בכתיבת ספרי מחקר והיסטוריה. הוא נתן לי רומאן יחיד שכתב באותה תקופה, “גלגול נשמות” (הוצאת ספרים מ. ניומן, תשכ"ו, 1966) ורשם הקדשה: “לאהוד בן עזר, בברכה, א. ראובני. ירושלים, כ”ז בתמוז תשכ“ח, 23.7.68”. הרומאן מספר על השתלת־מוח, ועצוב היה להיווכח בירידת כוח המספר של ראובני.

על ספרו “עצבון” פירסמתי רשימה במדורי “קריאה אפשרית” ב“משא” (שקדם למדורי “ספרי דורות קודמים” ב“תרבות וספרות” של “הארץ”) ב־14.3.69, וקראתי עד אז גם את הטרילוגיה הנהדרת שלו “עד ירושלים” שכללה את “בראשית המבוכה”, “האוניות האחרונות” ו“שמות”, וכן את כרך הסיפורים שלו, וגם כתבתי עליהם בהערכה רבה. אבי בנימין המליץ לי בשעתו לקרוא את הרומאנים של ראובני.

*

מתוך “ימים של לענה ודבש”, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

עם עובד, 1998

בסתיו ובחורף 1927 מתקיימת חליפת מכתבים בין אסתר לבין הסופר א. ראובני היושב בירושלים. אשתו שרה מתארחת אצל אסתר בתל־אביב. כשאני מבקר אצל ראובני בקיץ 1968 בביתו בבית־הכרם, ומראיין אותו על חייו וכתיבתו, מדברים הוא ואשתו על אסתר באהבה רבה ומוסרים לה דרישת־שלום חמה.

על פי מכתבו של ראובני לאסתר ב־4 בדצמבר 1927 מתברר שכבר בשנה הזו, שבה היא אינה מפרסמת אף לא שיר אחד – מבקשת אסתר לפנות לכתיבת פרוזה. כותב ראובני:

טוב שאת חושבת על סיפור. אושיט לך עצות חיצוניות (כי לעצם הדבר כל עצות לא תועילנה): צורי פון ממש! (אם בצמצום או בהארכת דברים – אין הבדל, ותלוי באופי המחבר), קחי את החומרים מהחיים אשר שטפו את ליבך מנעורייך – משם קחי את האדמה והבתים, הרקיע, החולות והדמדומים. ואנשים ביראי לא “למשל”, לא כתמונה מבארת את הטקסט, אלא אנשים ממש, בשר ודם (לא מן ההכרח שיהיו “גסים”, יכולים להיות גם “עדינים”), ולא “טיפוסים” כי אם פרט ופרט ופרט. תפיסת הפרט, היחיד, תפיסת טיבו המיוחד לו ותיאורו באפשרויותיו השונות (ולא דווקא במציאותו המקרית – זה מה שנקרא “צילום פוטוגראפי”) – זוהי מטרת האמנות כולה – העליונה והקשה ביותר.

אם לא ברור תשאלי אותי – יכול להיות שגם לי לא מובן.

למען האמת אסתר אינה זקוקה לעצותיו של ראובני כדי לכתוב את הפרוזה שלה דווקא כך ולא אחרת, כי היא אינה יכולה לכתוב אחרת, הלא כך היא גם בשיריה. ואולם מבלי לקרוא עדיין שום סיפור שלה, רק מהתרשמות משיריה הבודדים שנדפסו בכתבי־העת – מצליח ראובני לאפיין בצורה מדוייקת את הפרוזה שעתידה אסתר לכתוב.

בהמשך מתאר ראובני נשף שנערך למשוררת אלישבע בירושלים. דומה כי לא יכול להיות ניגוד רב יותר מזה שבינה לבין אסתר. למשל, אין שום הוכחה בדפוס או בזכרונות, שנערך אי־פעם “נשף”, כלומר ערב ספרותי על שירי אסתר ועל “קמשונים”, לפני דצמבר 1963!

כותב ראובני:

אמש היינו ב“נשף אלישבע”, ב“אסם” שלנו. באו מ“פאר והדר” “החברה” אלה המשתעממים מפני שאין להם חברה. אולם האסם מצוייר יפה. לא אתאר. תראי. פתח המורה ידידיה, השייך לסוג אלה האוהבים יותר מכל לשמוע (ולראות – לו היה ראי לפני עיניו!) את עצמם מדברים. כל הקהל היה ער להנאתו של ידידיה והשתתף (ברגשות שונים) ברגשותיו.

אחר כך, אלישבע. רושם קשה. פנים אכסטאטיים מעונים. עיניים ערומות ובערמה (שטויות אני מדבר) זיק של שגעון. אין קול ואין כוח לקרוא את השירים, ובקהל מתלחשים שהיא “זקוקה” לכך. מילא, יהודים רחמנים בני רחמנים. מביטים על פני הקדושה הסלאווית הזאת ומוחים־כף. אח“כ שירה ונגינה ודקלמציה עפ”י נוסח ריינהרדט, כלומר, בריסוק אברי המשפטים ושטף הדיבור ואח"כ – נאום של אלישבע!

הנאום נמשך שעה – שעה נוראה. ניראה שהכינו לה נאום מטעם ה“קרנות” בשעה שנסעה לפולין ונאום שני בשעה שנסעה חזרה. ושניהם נתבלבלו ונשארה מהם תמצית והיה לה “רושם” שהיא נואמת ואומרת משהו, ולקהל היה רושם שהיא “מדברת” מתוך שהיא “מעונה” ונאלצה לדבר ואינה יודעת מה היא מדברת (כמוני, לעיתים קרובות).

היום קראתי שירים אחדים מהספר “חרוזים”. הראשון יפה ופיוטי ועוד יש יפים. היא משוררת אסתר ובעלת נימה מיוחדת לה, ואל נזלזל בזה. אולי עולה ספר ה“חרוזים” על ה“כוס הקטנה”?

1925

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 19.12.1969, תחת הכותרת: “אהרן ראובני כמספר”

מיטב יצירתו של א. ראובני עומד בסימן מלחמת העולם הראשונה בארץ־ישראל, והשנים האחדות שקדמו לה. הוא עלה ארצה ב־1910. הרומאן הראשון שלו, “עצבון”, נכתב בירושלים לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ 1915, וביידיש. שני חלקיו הראשונים של הרומאן מתרחשים ברוסיה ובסיביר, וחלקו השלישי בירושלים. ב־1920 נדפס הרומאן בהמשכים בעיתון “די־צייט” בניו־יוורק, ואילו בעברית הופיע בספר רק בתר"ץ [1930] בהוצאת טברסקי־שטיבל (קדם לכך פרסום בהמשכים ב“העולם”).

גם הטרילוגיה הגדולה שלו (הכוללת את “שמות”) נכתבה במקורה ביידיש. החלק הראשון “בראשית המבוכה” נכתב בסוף המלחמה, בשנים 1917–1918, ותורגם לעברית על־ידי ראובני עצמו, נדפס ב־1920 ב“האדמה” שערך ברנר, והופיע בשני ספרונים קטנים בהוצאת אמנות ב־1930. החלק השלישי “שמות” נדפס בהמשכים בעיתון ובספר, ביידיש, באמריקה, תורגם מכתב־יד לעברית בידי המחבר, יחד עם החלק השני “האוניות האחרונות”, והם הופיעו בעברית בספר “האוניות האחרונות” (1923) ו“שמות” (1925) בהוצאת שטיבל בווארשה.

בשנת תשי"ד, 1954, הופיעו שלושת חלקי הטרילוגיה בכרך אחד הנושא את השם “עד ירושלים”, בהוצאת ניומן. במהדורה זו שינה ראובני הרבה בשפה, אך לא בתוכן.

הטרילוגיה, כמוה כ“עצבון”, בנויה משלושה חלקים, כל אחד מהם כתוב על־אודות גיבור אחר, אשר חלק ניכר מן המסופר ניתן מנקודת מבטו ומתוך התייחסות אליו. אהרון ציפרוביץ, רואה החשבונות של כתב־העת “בדרך” בירושלים – ב“בראשית המבוכה”. הסופר גדליה ברנצ’וק, ממשתתפי “בדרך”, הוא גיבור “האוניות האחרונות”. ואילו ב“שמות” נסבה העלילה על אודות הנגר מאיר פונק.

על נטייתו למבנה המשולש אומר ראובני: “זולא כתב סידרה גדולה של רומאנים, סידרת רוגון־מאקאר, על שתי משפחות מקורבות. בכל רומאן מצוי גיבור מרכזי, ומסופר גם קצת על האחרים. ‘עצבון’ נכתב בשלושה חלקים על שלושה אנשים, ובכל חלק מתואר היחס של גיבורו לשניים האחרים. כך מתבלטות הדמויות משלושה צדדים. שלושה אנשים והיחס ביניהם משלוש נקודות מבט. אך אין כך אותו דבר בטרילוגיה, כי שם הקשר בין הדמויות המרכזיות של כל חלק הוא כמעט מקרי.”

פרשת התלבטותם של ציפרוביץ וברנצ’וק, משתתפי “בדרך”, רומזת לעיתון “אחדות”, שבועונה של מפלגת פועלי ציון, שהופיע בשנים ההן בירושלים, ואשר על עורכיו נימנו יצחק בן־צבי (אחיו של ראובני), דוד בן־גוריון ויעקב זרובבל. גם ברנר עבד בעיתון. ברנר עבר לירושלים לאחר שנפל סכסוך בינו לבין יוסף אהרונוביץ, עורך “הפועל הצעיר” ביפו, שהזדעזע לאחר שמצא בסיפורו של ברנר “מכאן ומכאן” – “דברים מבהילים על עיתון אחד בארץ ועל עורך עיתון.” (בלשונו של ש"י עגנון, המספר על המעשה בזיכרונותיו על ברנר).

רוחה וקורותיה של חבורה זו – בן־גוריון, בן־צבי, ברנר, זרובבל וראובני עצמו – מפרנסות לא במעט את שני החלקים הראשונים של הטרילוגיה – “בראשית המבוכה” ו“האוניות האחרונות”. בין היתר מסופרת פרשת ההתעתמנות, וגירושם מן הארץ של בן־צבי ובן־גוריון בידי ג’מאל־פשה.

האם ברנצ’וק הוא ברנר?

“לא,” אומר ראובני, ומעיד על עצמו, כי “בשעתו כתב רומאן ריאליסטי, תיאר את ההווה, והיום קוראים לכך רומאן היסטורי. אך לא זו היתה הכוונה, פשוט, עבר זמן רב מאז.” וראובני כיום הוא כבן שמונים ושלוש שנה.

כמעט ברור שחיים רם בספר הוא בן־צבי, וגבעוני – בן־גוריון, וראובני אינו מסתיר מי מן השניים חביב עליו יותר.

ברנר הכיר את ראובני על פי סיפוריו הראשונים (שהופיעו בכתבי־עת, ובמקובץ לפני שנים אחדות, [כנראה 1968] בהוצאת ראובן מס, ואף שאת “שמות”, אחד משני ספריו הטובים השני – (“עצבון”) – כנראה לא זכה לקרוא בספר עברי, ראה בראובני, כפי שמספר עגנון בזיכרונותיו, “כוח עולה.”

“כוח עולה מצא ברנר בא' ראובני, משבח היה את סיפוריו שהכול מכוון בהם לעיקר ואין בהם יתירות. וזה היה בתחילתו של ראובני, קודם שפירסם את סיפורו הטוב, את ‘שמות’. דומני שסיפוריו הראשונים רוסית או אידית נכתבו.” [עגנון].

על “שמות”

“שמות” נבדל משני חלקיה הראשונים של הטרילוגיה, נבדל הן מצד נושאו והן במעלת טיבו. אין בו מאווירת חדר המערכת של “בדרך”, ולא מלבטיו של הסופר ברנצ’וק, הכותב את הרומאן שלו בשנת המלחמה הראשונה – אלא נושם הוא חיים, ייסורים וסבל, ומספר על תלאותיה של ירושלים במלחמת העולם הראשונה.

גיבורו, הנגר מאיר פונק, הוא בחור צעיר, חופשי בדיעותיו, אך לא מעמיק. בחור פשוט, “רוסי”, בעל־מלאכה טוב, וגבר יפה, אשר נערות כרוכות אחריו. הוא שׂם משכנו בבית משפחה חרדית בירושלים, משפחת וטשטין, בשכונת “נחלת יהודה”. משפחת וטשטין הולכת ונשחקת בצוק העיתים של המלחמה. הבן, לייזרקה, נלקח לצבא, ועד שנאסף הכסף כדי לפדותו – נלקח גם האב לצבא. הכסף הוצא כדי לפדות את האב, והוא חזר, חולה ומשוגע, ומת תוך ימים מעטים.

נותרה האם, מנה, חולת רגליים, אגואיסטית וצרת־עין, ושתי הבנות, חייקה הבכורה ואסתר הצעירה. חייקה משרכת דרכיה, תחילתה בזנות וסופה פילגשו של יווני, זייפן מטבעות. ואילו אחיה לייזרקה, חוזר־בורח מן הצבא, לאחר שנעשה שם חביבם של הקצינים התורכיים, ואף נדבק מהם במחלת מין. בירושלים הוא פונה למקצועות דומים, וסופו שנעשה חביבה ואיש־חסותה של זונה יהודייה בשם רוזה, אליה הוא מביא קצינים תורכיים מן הרחוב. אלא שגם בה הוא בוגד, בהימשכו אל זלאטה, יהודייה גברתנית, שעיסוקה במסחר, הנוהגת בו דרך גבר באישה, ומביאה בבשרו אותה חלחלת עונג שרווה במשכב־דודים שלו אצל התורכים.

וישנו גם סבא, ר' זלמן, המרגיש עצמו מיותר בבית. נכדו ואשת־בנו מלעיגים עליו, שמחים לכוחו שחדל, והוא עוזב את הבית, וסופו שמת בודד, ברעב, בדירת סנדלר מידידיו, שנעזבה מכל יושביה.

קרן האור האחת בעולם העכור של המלחמה ושל הירידה המוסרית והנפשית – הם הנגר מאיר פונק והאחות הצעירה אסתר. בחשאי, נרקם ביניהם קשר אהבה, ההולך ומתחזק בצוק העיתים. אסתר מצילה את מאיר ממאסרו אצל התורכים, עת שעליו ללכת לשרת בגדודי העבודה שלהם. היא פודה אותו (בכספה של אחותה), והכרת תודתו, המכריעה את ספקות אהבתו – גורמת לו לשאתה לאישה. חיי נישואיהם הקצרים עולים יפה, לבד משני צללים, האחד מהם עתיד להביא לקיצו המר של מאיר פונק.

הצל האחד הוא אי־ההבנה שבין הנערה החרדית, בת היישוב הישן בירושלים, לבין בעלה החופשי ממצוות, אשר מזלזל באלוהים ובדעת הקהל.

והצל השני הוא שאושרם עומד בצל המלחמה ובצל סכנת הגיוס (רק דחייה קיבל מאיר פונק לכמה חודשים), והם גם עוצמים עיניהם מראות את עומק השחיתות אליה נתדרדרו כל יתר בני המשפחה: האם סולחת לבת המושחתת, חייקה, בעבור מעט המזון שזו מצליחה להביא לה. לייזרקה חי על רווחיה של זונה. הסבא מת ברעב, באשמת הזנחתם, וחייקה – היא החזקה, המפרנסת את הבית ובעלת האמצעים – כל זה בא לה מפני שחיתותה וקשריה עם היווני ועם חבריו התורכיים.

מראית העין השלווה של חיי מאיר פונק ואסתר מתנפצים עם בוא האסון. לייזר מסתבך בין שתי הנשים המופקרות. יש הלשנה. עניין המטבעות נגלה. הוא נאסר. ואף מאיר פונק יורד – כדי להשיג את הכסף החסר לתשלום כופר לתורכים –הוא שוכב עם בחורה יהודייה גאוותנית ומפוקפקת, ציפורה בלומנטל, החיה על חסדי קצין תורכי, ואשר קודם לכן ידעה חיבובי גברים כמו גם אהבת נשים נלוזה. מאיר פונק נמשך אחר הגירוי החושני שהיא מעוררת בו, והיא מנצלת אותו ברגע חולשתו, ומפתה אותו לבגוד באשתו – הורסת את שלמותו ואת אמונתו בעצמו ובטעם חייו.

על כך נוסף מעשה רצח שעושה מאיר פונק בשומר השכונה המוגרבי, חג' עז נפש מצפון אפריקה, האונס יתומה יהודייה, חרשת־אילמת. מעשה רצח, המתרחש מיד לאחר בגידתו של פונק, ולאחר שהוא נותן את כספה של ציפורה, שהוא כ“אתנן” לו – לחייקה הבורחת מירושלים – מביא אותו לפרשת הדרכים בחייו, ולהחלטתו לעזוב את ירושלים וללכת לצבא התורכי.

סופו של הספר בתיאור התאבדותו של מאיר פונק. חוסר הטעם שבחייו משקיעו בייאוש עמוק. אמנם שירותו בצבא עולה יפה, הוא נחלץ מגדודי העבודה ונעשה עוזר לחופרי בארות בראשותו של קצין גרמני, אבל מה שהספיק לראות מן המלחמה – השפלת האדם, הרעב, המחלות, העינויים והמוות – גורמים לו לצאת אל המדבר ולשלוח במו רגלו כדור ברובהו אל ראשו.

“שמות” הוא אחד הספרים הארץ־ישראליים היפים שקראתי מעודי. קראתיו פעמים אחדות, וכל פעם רב חינו בעיניי, וטוב עשתה הוצאת “עם עובד” שהביאה את הספר בשלמותו בפני הקורא העברי, ובייחוד בפני הדור הצעיר של הקוראים. אמנם יש בספר מידה גדושה של “סקס” חולני ומעוות, שהיתה מבהילה ודאי את עורכי ההוצאה לו נכתבה כיום בידי סופר צעיר, ואולם מאחר שהדברים קרו לפני יותר מחמישים שנה, בתקופת התורכים, ונעשו “קלאסיים” מפני עתיקותם – זכה ראובני מה שלא זכו צעירים ממנו – שאיש לא בא בטענות על מעשי ההומוסקסואלים והלסביות שמתוארים בספרו.

* א. ראובני: “שמות”. [מהדורת] ספריה לעם, עם עובד, תש"ל, 1969. 225 עמ'.

1929

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 20.12.1968.

את מראהו של יעקב רבינוביץ אני זוכר כמעט כחלום של ימי ילדותי. מכרים שלו [דומני משפחת בן־דוד, האב היה מורה ב“נצח ישראל”־בנים] גרו בפתח־תקווה, ברחוב ביל"ו, מול בית סבי יהודה ראב בן עזר, ואם איני טועה גר אצלם פרק־זמן, ואף היה מבקר בביתנו בלוויית דודתי אסתר ראב. הוא נראה כפוף קמעה, עדין מאוד ודיבר בשקט, חייכני במשקפיו (היה שתום־עין) ואחת מזגוגיותיהם שחורה, ובעיניי היה אז זקן מאוד, כדמות שיצאה מן האגדה, מה עוד שידעתי שהוא סופר.

הוא נהרג בתאונת מכונית כאשר חצה רחוב בתל־אביב בימי מלחמת 48' [באפריל 1948]. ראייתו הלקוייה היתה בעוכריו. עליו סיפרו כי כשפגש בסופר אחד מידידיו [אשר ברש], שהיה צולע, ושאלו באידיש: “איך הולך?” – ענה לו זה: “כמו שאתה רואה!”

שבתי והרהרתי במוות זה כאשר קראתי בשנית את “נדודי עמשי השומר”, ספרו הארץ־ישראלי, העומד מצד אחד בסימן השאיפה לגבורה שלנו, יהודית, וחיפוש מתמיד ודמיוני אחר שבט יהודי חייבר המתגורר במדבריות ערב, בהיות הבדווים בעיניו סמל לגבורה, ומצד שני – חיבוטים, ספקות, הרהורים: נוסח החיילים של “השומר”, הצבאיות הזו, כה מפחידה, כה פסולה, משום מעשים שהתרחשו בשם ה“אידיאה”, משום בית־דין של חברים שמתיימר לפסוק בדיני נפשות. רמזים, מפחי־נפש, מעשים שוודאי היו ידועים אז לרבים וכיום אבד זיכרם ונשארה האגדה והיא טלית שכולה תכלת. והנה תלישות, עקרות, שנאת אחים ושנאם חינם.

שני חלקי הרומאן מתנודדים בין התשוקה לגבורה יהודית חדשה לבין אותה פסימיות מעודנת, חכמה ורגישה, לעיתים נוסח קנוט האמסון – נאגל, ויקטוריה, הם גיבוריה הספרותיים של חוה, ה“פאם־פאטאל” שבספר. והם, לא פחות ממורשת הרומאן הרוסי של המאה ה־19 – מאפיינים את השאיפה הפנימית לעיצוב ולראיית עולם, אשר אמנם נתקלת בקשיים רבים בהיותה מועברת ונטועה ברקע ארץ־ישראלי של טרום מלחמת העולם הראשונה. והיתה זו אולי טעות מצד רבינוביץ לבחור לו בגיבור בן־הארץ דווקא, ולא פרוטאגוניסט בצלמו ובדמותו, כפי שעשה ברנר.

מיהו עמשי?

בחלקו הראשון של הרומאן נדמה לעיתים שהוא יוסף לישאנסקי. הוא מן “השומר”, אך שלא כמוהם [כמרביתם] – יליד־הארץ, יש לו אפילו גוון מזרחי במוצאו מצד אימו שהיא חצי “ספרדית”, מצפת. בראשית הספר עדיין מוצאו לוט בערפל, וגם לאחר שהסופר מוודע אותנו עם תולדותיו הוא מסייג ואומר כי עמשי היה טווה אגדות סביב מוצאו ולא ידעו בדיוק מיהם הוריו, רק זאת – שנולד בארץ. מוצאו שבגליל, קשריו עם המתואלים והצ’רקסים, ידיעתו במנהגי הארץ, סכסוכיו עם “השומר”, נדודיו במושבות יהודה – כאילו מכינים את הרקע לגיבור על פי לישאנסקי, שהיה בן־הארץ, מתולאי [נולד במטולה], ובריב עם “השומר” מפני ניגודים של מזג והשקפות.

הספר נכתב יותר מעשר שנים אחר תום מלחמת העולם הראשונה, ופרשת ניל"י ודאי שהיתה ידועה ליעקב רבינוביץ, ואם לא נגע בה גם ברמז (הספר אמנם מסתיים לפני פרוץ המלחמה) הרי שהיו לו כוונות אחרות בבחרו לגיבורו את השומר עמשי.

כי יש בעמשי גם מיחזקאל חנקין הצייד, ששאף למצוא את יהודי חייבר, וגם מרוחם של אבשלום פיינברג ושל אותו דור ראשון של “צברים”, על הרומנטיקה והגינונים המאפיינים אותם, לטוב ולרע כאחד. אך רבינוביץ יוצר את בן־הארץ, עמשי, כאילו במעבדה. כאילו מפני שטרם עוצב לנגד עיניו האדם עצמו, הטיפוס עצמו, במוחש, וזו גם חולשתו של הספר, לא חולשה היסטורית אלא סיפורית. עמשי הוא יותר מדי דברים ביחד, הוא נודד, הוא “גיבור” בעיניו ובעיני אחרים, הוא מבטא את ההערצה הרומנטית לבדווי גיבור החיל, הוא גם איש “השומר” וגם בן־הארץ, ועם כל זאת הוא קצת אילם. חסר לו המטען התרבותי של מהפכות ותלישות וטולסטויאניות ודוחובוריות [ר' הערך בוויקיפדיה. – אב“ע] שמביאים עימם יוצאי רוסיה העושים את זרותם לנושא ספרותי, וחסרה לו פנימיות אמיתית של בן־הארץ משם שמחברו, יעקב רבינוביץ, עדיין כותב וחי את גיבורו מנקודת חווייתו של “אינטליגננט” רוסי, של תלוש וחדש בארץ, זווית־ראייה הבאה לידי ביטוי ברור יותר, אם כי מעוצב פחות, בדמויות לוואי כיונוביץ, המזכיר כאילו את רבינוביץ עצמו, ו”האינטליגנט" חסר־השם, על העצב הרוסי והפסימיות העקורה שלו.

גבורה וארציות מכאן, תלישות וזרות מכאן, ושני קטבים אלה, אשר הספר מתנודד ביניהם, קשורים באורח מעניין ליחס אל הערבים, יחס השלוב גם ביחסים שבין פועלים לאיכרים, ובין שומרים לאיכרים.

הנה, המושבה, הייאוש: “צריך לברוח מפה,” אומר אחד הפועלים, “את מבחר ימי נעורינו הקרבנו – ולשם מה? גם את המעט שכבשנו לפנים, איבדנו. המושבה היא ערבית. אין ילד מדבר עברית. את האבות מכיר אתה ודאי, והבנים – גסים ובורים – מה נשב פה?” (חלק א‘, עמ’ 27).

עמשי אוהב את מאכלי הערבים, כדרך בן־הארץ, ואילו חבריו הפועלים, שהם חדשים בארץ, מאכלים אלה עומדים להם כעצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, וגם את ה“קהווה התורכית” שהיה מכין – לא חיבבו. “במושבה שם (עמשי גר בעין־גנים והמושבה היא פתח־תקווה, כל זה נקל להסיק מתוך הספר, מה עוד שמוזכרים בפירוש אבו־קישק וסנדר־חדד, למרות שרבינוביץ בחר לכתוב רק “המושבה הגדולה” ו“המושבה הקטנה” שלידה) – תמצא “חברֶה” היודעים פרק בהלכות מאכלי־ישמעאלים וקהווה תורכית – כי על כן כאחים הם לישמעאל. מה אנו יהודים טיפשים מבינים? לביבות, כופתאות, פשטידה או גלדי־שומן שטיגנו שם בגלות – אלה נמסים בפינו.” (שם, עמ' 36–37).

ליבו מתחבט בין הערצת הגבורה הערבית לבין הפחד מפני “צבאיות” – “אנו הנישאים בימים על סוסינו או הרוכבים איטית כשיכי המדבר על סוסותינו הנהדרות, המפקידים עצמנו ללהט היום ולקור הלילה, ולסופות, לגשמים, לבוץ, ליריות מן המארב ולסכנות, בשומרנו על רכוש האיכר – אנו גם בזים לאיש ולרכושו, ובזים גם לפועל העוזר לעשות הרכוש הזה. רוח צבאית שולטת בנו, ואנו שוכחים כי צבא אינו מטרה כי אם אמצעי, וכי העיקר הם האדמה, היבול שלה והאיש העובד אותה.” (שם, עמ' 40).

הקשר לערבים, גם פנים אחרות לו. מספר יונוביץ: “אני עבדתי שם, את חטאי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך־אגב על ערביות. לא קיבלתי עליי אחריות ולא מיששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הנחתי זאת לעוזריו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביאים, כשחשד אותם בהעלמה, חיפש, בסלים של ערביות או בחבילות שלהן גם־כן, ורק לא בשמלותיהן. – כשנחוצה לי ערבייה – היה אומר – אני שולח אותה אל הבריכה להתרחץ, נותן לה סבון, ואז – אישה היא אישה. אך לתחוב ידיים לתוך לכלוכן, מילא – תגנובנה איזו שקדים. לא נעני.” (שם, עמ' 60).

יונוביץ ועמשי מטיילים בכרם שקדים רעוע, עזוב, ובו גבעת חול, הזמן, לפנות ערב, וערבים וערביות שכירי־יום נחפזים לשוב מן המושבה לכפרם. הם לבושים קרעים כדרכם, הולכים וצורחים, ומי מהם גם מנעים נעימה. אחד קורא והשני עונה והדברים כמו מצטרפים לניגון.

יונוביץ אומר לעמשי: “רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורים בכדים. ויכול אתה להיות בטוח, ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמונת הילדים שילדו לו שתי נשותיו נשארו בחיים שלושה – ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות, אלא שנוצצים ונובלים כדשאים, אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם, היודעים חשבון בפרוטות ואך לא בילדים, הממלאים מצוות בוראם כאדם הראשון בשעתו ופרים ורבים ככמהים וכפטריות לא בארץ ישראל כי אם ביערות רוסיה. חוששני, עמשי, כי אנו, המאחרים שבת בגפנו ואוכלי ‘לחם־העצבים’ לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו – המחוה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזו מאות שנה. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ, איננו חיים ואיננו רוצים לחיות.” (שם, עמ' 65–66).

חוה וטניה, כמוהן כיונוביץ, עקורים, חיים בגפם. שתיהן בעד אהבה חופשית, היום האחד, מחר השני, בינתיים החיים כלים ועוברים, יש הפלות ויש התאבדויות ויש חוסר אחריות ורוע מצד הגברים החיים בשם ה“אידאל”, ויש עקרות נפשית מצד הנשים שאינן חפצות להתפשר ולהיות בהמות עבודה ולידה בבית. מפני כך אין אהבה ברומאן וכמעט שאין משפחות נורמאליות, יש רק יחסים שבינו־לבינה בנוסח האמסון, פגישות מקריות, נדודים, שיחות של כלות־הנפש, קפיצות פנימיות ואי־יציבות בנפש הגיבורים.

מול עולם זה של רווקים ורווקות עומדים ילידי הטבע, הערבים, עימם יש להתחרות בכיבוש העבודה, בהסתגלות לחיי הארץ ולאקלימה, ובבעלות על כברת אדמה. ומספר עמשי. –

"ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלחים ופלחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו כהבידויות חלב בחינם, הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה מבלי שעוררו צער. דומה היה לי, כי כל אחד מהם יכול לתפור לו נעל, כי הם יכלו להעלות את רמת חייהם, כי הרי בני־יישוב הם כמונו, ושכנים לנו, וגם מאחיהם יש מעבדי ירקות יפים וגם נוטעי פרדסים. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, בני העיניים החולות ומוכי־השחין המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים – הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה קשה יותר! הכדאי להתגבר עליהם? האנו המגורשים נבוא ונגרש ואנו המרוחקים – נרחיק? וידעתי את אשר ‘מתחתית לכברה’: וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו פינה שקטה בעולם, אם אדמתה לא תהי ברשותנו ומחרשתה ומעדרה בידינו, וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה. – " (שם, עמ' 69).

ו“האינטליגנט” האלמוני אומר: “רעיונות משונים לך, עמשי, חרבות ורובים, ולהיות משונים ולחיות כבדווים: הבאנו הנה ליצור לנו חיים ברוחנו או לשוב אל ישמעאל ולוט?”

הרצון לשינוי, לראות עשרת אלפים גיבורים יהודיים, עזי נפש, מביא את עמשי למסע נדודיו הנועז ורב העלילות, המחזיק את מרבית חלקו השני של הספר – לעבר הירדן מזרחה, לאורך מסילת הרכת החג’אזית, בעקבות יהודי חייבר.

השבטים האבודים אינם נמצאים, ועמשי, בחוזרו, מנחם עצמו כי עשרת אלפים צעירים בני הארץ – טובים יהיו לנו מחלום רחוק אודות שבט בדווים יהודיים במדבר אשר ילחמו את מלחמותינו בערבים ויגנו עלינו.

* יעקב רבינוביץ: “נדודי עמשי השומר”. סיפור. חלק ראשון 215 עמ' (אביב תרפ"ט [1929]); חלק שני 231 עמ' (כ' סיון תרפ"ט). ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים “מצפה”, ירושלים ותל־אביב, 1929.

הערה מאוחרת: את דמותו של עמשי השומר העליתי בשניים מספריי. ברומאן ההיסטורי שלי לבני נוער, בסגנון של מדע בידיוני, “בעקבות יהודי המידבר” (1983) – מופיע עמשי בשמו ובדמותו כשהוא עוסק בחיפוש אחר יהודי חייבר, ולוקח חלק בעלילת הספר.

ואילו בספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה” (1993) – עיצבתי שיחה “אמיתית” במלון גיסין בפתח־תקווה על אודות אברהם שפירא והשמירה העברית בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, זאת בעקבות שיחה מאותה תקופה ומקום שמתאר בספרו רבינוביץ, שיחה שנושאה השמירה העברית ודמותו של אברהם שפירא. רבינוביץ עצמו גר תקופת־זמן במלון גיסין במושבה.

*

אסתר ראב על יעקב רבינוביץ, מתוך: “ימים של לענה ודבש”, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1998

ברשימתה “ימי ‘הדים’”, מחורף 1969, היא מתארת את השנים הראשונות בעיר העברית:

תל־אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית־הים; חמורים טעוני־זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל־אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ“ר, נחלת־בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ”ק: בתים קטנים מוקפי־גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות־תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי־הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק־הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי־אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני־סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה…

מול ביתי בפינת שפ“ר־התבור, שכונת אפ”ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאישה צעירה וערה.

וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי־סופרים; כן, פרחי־סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות־דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת. למדן ו“מסדה” העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.

מאז [ההתגלות בכרם השקדים בפתח־תקוה, באביב 1921 לערך] הייתי גם אני “בחבורה” – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח־איתנים בקול זה. משום־מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן. רבינוביץ היה איש־שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת. לפני צאת כל חוברת של “הדים” היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.

לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.

שני העורכים־הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת־עולם זה על יד זה בבית־העלמין הישן בתוך תל־אביב רבתי – השומעים הם את המיית־הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב־ערב?

ליעקב רבינוביץ (1948–1875), סופר, עורך, מסאי, פובליציסט ומתרגם, ומי שקבע את מקומו בתודעה בזכות הרומאן המופלא שלו “נדודי עמשי השומר”, יש השפעה רבה על תלמידתו־לשעבר אסתר. היא כותבת אליו ועליו ומזכירה אותו פעמים רבות, ותמיד באהבה ובהערכה. אסתר ראתה אותו לראשונה כאשר הגיע לכיתתה בבית־הספר יק“א בביקורו הראשון בארץ ב־1905, והיא אז בכיתה ד' לערך. את רשמי־מסעו פירסם רבינוביץ ב”השילוח" (ט"ז). ב־1910 עלה רבינוביץ ארצה והתיישב בפתח־תקוה בה גר עד 1923. הוא היה אחד ממייסדי בית־הספר החקלאי במושבה, ואסתר למדה אצלו עד שברחה לדגניה. כיצד הצטייר בעיניה ניתן לשרטט על־פי “מכתב גלוי למשורר יעקב כהן” שפירסמה ב־1960, על־פי הרשימה “לדמותו של יעקב רבינוביץ” שנדפסה עשר שנים לאחר־מכן, ועל־פי הטיוטה לרשימה זו. מספרת אסתר:

הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע־עשרה, שמונה־עשרה, כשבא בפעם השנייה לארץ – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי נערה צעירה, שקועה בעצמי, נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה. מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד – במבט ראשון היה ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.

לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפיה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.

תוסס, מלא־חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה. מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות־יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל־טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ. היה אומר: “להסתפק במועט”, “מידת־הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים”; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.

יחסו למומו היה מעניין: חבורה של סופרי “הדים” – רבינוביץ, הרברג, שנברג – היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל־אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן־דור, כתב “דבר” בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן־דור נהג בידו את בנו הקטן, בן החמש, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים. דומני שרבינוביץ, כדרכו נטפל לילד, ליטפו ואמר לו דברי חיבה.

הילד נרתע והחל צועק: “אבל אבא, הבט, אין לו עין!”

כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, הרכין עצמו אל הילד, ובחביבות ובקול שקט, שבו מספרים אגדה, אמר: “אתה יודע, בובה’לה, פעם בלילה, ישנתי חזק־חזק ובאה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין.”

הדברים התקבלו מיד על לב הילד, ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב־לב על האמצאה הנפלאה. רבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.

רבינוביץ היה מבאי־ביתי. בעלי [איזאק], כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני. כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.

אסתר נישארת כל השנים בידידות רבה עם יעקב רבינוביץ – הרווק הקשיש ושתום־עין, שהיה מלא קסם ושנינות, ואשר חי בצניעות כל ימיו עד שנדרס למוות בחצותו רחוב בתל־אביב, באפריל 1948.

“נוה קיץ” ליעקב רבינוביץ

1934

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.5.1973

בימים אלה [1973] מלאו עשרים וחמש שנה למותו של יעקב רבינוביץ. הוא נולד ב־1875 בפולין ונהרג בתל־אביב, מפגיעת מכונית, ב־4.4.1948. הוא היה שתום־עין, ובשנים האחרונות לקתה ראייתו מאוד. מספרים עליו כי פגש פעם סופר ידוע, מידידיו הקרובים [אשר ברש], שהיה צולע, ושאלו באידיש: “איך הולך?” – וענה לו הלה: “כמו שאתה רואה!”

את מראהו של רבינוביץ אני זוכר כמו בחלום רחוק של ימי ילדותי. כפוף קמעה, עדין מאוד ומדבר בשקט, ואחת מזגוגיות משקפיו שחורה. היה מבקר בבית ידידים בפתח־תקווה [משפחת בן־דוד], שביתם ניצב ממול לבית סבי יהודה בן עזר ראב ברחוב ביל"ו.

רבינוביץ ביקר לראשונה בארץ־ישראל ב־1905 ואת רשמי מסעו פירסם ב“השילוח”. עד עלייתו לארץ, ב־1910, ישב באודיסה והיה יד־ימינו של אוסישקין. מ־1910 ועד 1923 ישב בפתח־תקווה, ומ־1923 ועד סוף ימיו – בתל־אביב. יחד עם ידידו הטוב אשר ברש הוציא את כתב־העת הספרותי “הדים” (1922), שרשם תקופה בתולדות הספרות הארץ־ישראלית.

ב־1929 הופיעו בהוצאת “מצפה” שני כרכי הרומאן שלו “נדודי עמשי השומר”, סיפור רומאנטי על רקע ימי העלייה השנייה, המתרחש בפתח־תקווה, עין־גנים, תל־אביב הקטנה ומדבריות ערב. בעמשי השומר ניסה רבינוביץ לצייר דמות של צעיר בן־הארץ, שומר, היוצא אל המדבר לחפש את אחיו האגדיים, יהודי חייבר. ברומאן זה מקופלת כל הפרובלמאטיקה החברתית והלאומית של אותה תקופה.

אחד הגיבורים הצדדיים של הסיפור, יונוביץ, מופיע גם ברומאן “נוה קיץ”, אשר נכתב ונדפס בשנת 1934, אך מבחינת זמן העלילה הוא קודם ל“נדודי עמשי השומר”. רקעו של הרומאן הוא נוה־קיץ באודיסה בקיץ שלאחר הפרעות, כנראה בשנת 1905, ודומה שביונוביטש (כך הכתיב ב“נוה קיץ”) מספר רבינוביץ במידה רבה על עצמו.

את “נוה קיץ” הקדיש רבינוביץ “לאשר ברש – הרֵע הטוב” (אגב, כמה מסופרינו היום הקדישו ספר לסופר מחבריהם?) – והסיפור: שלושה בחורים, יודיל טרוקר, יצחק יונוביטש וולקה וולפמן, מבלים קיץ אחד בנווה, לשפת הים, סמוך לאודיסה. אליהם מצטרף ברנובסקי, איש־סודו של עסקן ציוני חשוב, ומן־הסתם נגזר אותו עסקן מדמותו של אוסישקין, אשר רבינוביץ היה מקורב אליו באותה תקופה.

יודיל טרוקר הוא אלמן קל־דעת, רודף נשים ומבטיח הבטחות, ומיסודו – איש עצוב ומבולבל. יונוביטש הוא אברך בטלן ואובד עצות, ביישן ועילג בחיזוריו אחר בחורות. הללו שנפשו חפצה בהן לועגות לו ואינן שמות לב אליו, ואלה שחפצות בו נחלקות לשתי קטגוריות: בראשונות אינו מרגיש מפני ביישנותו הרבה, ומן האחרונות הוא נמלט ונפשו הרומאנטית סולדת מהן.

הדמות המעניינת ביותר בסיפור היא וולקה וולפמן. וולקה הוא ספק יהודי שמראהו כגוי רוסי, וספק גוי רוסי שנתאהב בחברת יהודים ונעשה אח להם. בנפשו הוא “איש־התחתית”, כאילו יצא מיצירה של דוסטוייבסקי, באבל או גורקי. כולו מסתורין, שאינם נפתרים גם בסופו של הסיפור. בלילות הוא עסוק, ספק בענייני ההגנה העצמית היהודית, ספק בעסקי העולם התחתון של דייגי אודיסה ופרוצותיה. פה ממלל הוא וולקה ונפשו היולית ומורתחת. בסגנון־דיבורו ניסה רבינוביץ לתת בעברית דיבור עממי רוסי. מספר וולקה:

"היה לנו דיאקון ב’סלובודה' (פרבר), דיאקון ככל הדיאקונים ורק מגזע טאטארי. בתוך שתייה ניטשטש קצת זיכרונו והיה מוכרח לקרוא מתוך הספר. פעם השתכרו בלילה הוא ובנו הסמינריסט יחד, ולמחר לא יכלו למצוא את האבנגליון. תחב לו הבן תרגום של הקוראן. ומה אתם חושבים? הוא קרא מתוך הקוראן, והמוז’יקים והסוחרים והמוזגים השתחוו, התייפחו, הצטלבו, ורק איזה עירוני, שהיה כבר סקטאנט (בן־כת) – ובעלי הכתות־הדתיות החדשות הרי קוראים את כתבי־הקודש תמיד – הרגיש בדבר, ופנה לשכנו, לבלר של מכס־היין: ‘מה הוא קורא שם? הרי אין זה כלל מן האבנגליון? בסרמן כזה!’ (שם של גנאי למוסלמים).

“העמיד בו הלבלר זוג עיניים דוקרות: ‘מה? אל תבלבל! דיאקון הוא ויודע מה לקרוא. חוצפה עירונית כזאת!’ – כך קיבל השטונדיסט (שם הסקטאנטים החדשים בפי העם) את שלו. וכך יאה לו. אל יכניס את מגפיו לתוך חדר־שינה זר, בעל־ביתיות גסה כזאת!” (עמ' 36–37).

כך מספר וולקה לחבריו היהודים על אורחות הגויים. והנה הוא יושב עם שוטר רוסי, שוער בעל־שפם ושניים־שלושה גויים, ומספר להם בעיבוד קל סיפורים מן התורה:

"נוי (נח) מוזג יהודון היה, יהודון חשוב, בעל זקן לבן, עומד אל שולחן בית־מזיגתו ומוסך יין־שרף לאיכרי כפרו. והיה יין־שרף לנוי, ‘סמירנובקה’ מובחרת, עד כי סרו אליו כל האדונים: זקן־הכפר, וסופר־הוולוסט (המחוז הכפרי) וסוכן־האחוזה, והדיאקון שותה רק אצלו, ואפילו הנזירים מתגנבים דרך פשפש החצר מאחור שליד בור־הזבל וטועמים ממשקהו, ושמעו הגיע למרחקים – וכשהיה האלוהים־האב עצמו מטייל בפינה זו סר גם כן אל נוי, מיטיב ליבו בכוס קטנה, ומשוחח קצת עם יהודונו הטוב במילי־דעלמא.

“ויהי היום ויבוא אלוהים אל נוי וקרא לו חדר בחדר ויאמר: 'נוי ידידי! ודאי תדע כמה חביבים אתה ויין־השרף שלך הבלתי־מהול עליי בדור מי־שרף זה. ולכן שמע־נא: מאסתי במזייפי יין־אלוהיהם, אשר ימסכו מים נרפשים על מזבחי בתי־תפילותיי ואמרו: יין הוא, ולכן במים חטאו ובמים אלקם: הנני מביא עליהם מבול לשחת כל בשר. ובאהבתי אותך, ובחפצי לשתות כוס יין־שרף נקי בלתי־מהול גם בימי מבול־המים ההם, לכן זה דברי אליך, נוי בני: עשה לך תיבה ובאת אל תוכה, אתה ובניך ואשתך ונשי־בניך; ואת פרותיך, תרנגולותיך ואווזיך – – – וגם את החזיר תביא פנימה, גם הוא יציר כפיי, אף כי אתם היהודונים אינכם אוכלים אותו. אוכל הן לא יחסר לו אצלכם, הרי לא יהיה לכם שדה לזבל. והעיקר: זכור נא להכין יין־שרף מהמין המפולפל שאני אוהב, אל תשכח! זהו עניין לשנה שלמה.” (עמ' 157–158), וכך ממשיך וולקה ומתאר את כל פרשת המבול עד למעשה חם, שגילה את ערוות נח אביו השיכור ונעשה עבד־עבדים לאחיו.

אבל בשיחת אינטליגנטים יהודיים צעירים על מגרעותיה של רוסיה לעומת ארצות המערב, מתגלה פן נוסף של וולקה: “ופה התפרץ וולקה והמטיר אש וגפרית על המערב הרקוב ועל שווייץ הבעל־ביתית המלוקקת, וזרק מרה גם ביהודי המערב התגרנים והאינטליגנטים התלושים, ודיבר על רוסיה־האם ועל כישרונותיה, על ספרותה הגדולה שאין כמוה ועל המוזיקה שלה המרעידה לב ונפש, על המוז’יק הנושא בעול ועל החייל, על בחורותיה הבריאות והתאוותניות ועל בחוריה עם ה’הרמושקה', וגם את יחפי־גורקי הזכיר. ‘את רוסיה לא תמדוד באמה, ברוסיה צריך רק להאמין,’ אומר המשל ההמוני. והוא הגיע לידי אכסטזה, פני הגוי שלו, שערותיו השמנות, שהבריקו לאור פנס, חולצתו הרקומה, מגפיו הגבוהים, שיניו הגדולות והחורקות ודיבורו הקאצאפי – כל אלה בלטו עתה עד להחריד. כל היושבים נשתתקו, גם מתחת חדלו קולות הצחוק והלחישות של הנוער בין העצים. ובגמרו פתאום באופן בלתי־צפוי: ‘אנו מתגוללים ברפת־חזירים ומסריחים בעטרן ואך רפת־חזירינו חביבה עלינו מכל ארמון, ועטרננו מכל או־די־קולון,’ – נדהמו השומעים. פניו היו עתה סגורים, וארשת מוזרה רבצה עליהם, ספק התרגשות ספק אירוניה כבדה. קמה דממה מוזרה ומעיקה ואחריה לחש. אלא כשיודיל, אשר לא ראה פניו באותו רגע, התפרץ פתאום בצחוק רווה: ‘מוחל, מוחל אני לך את רפת־החזירים עם העטרן לנצח־נצחים ועם ברכת־האם יחד!’ – נחלק פתאם הקהל מסביב, חלק רטן בהתמרמרות וחלק התפרץ בצחוק כרעם, והקהל נדהם עוד יותר בקום וולקה ובהתפרצו פתאום אל המדרגות ולמטה ביריקה, בצחוק ובצריחה משונה: ‘אידיוט!’ – ונעלם בחשיכה אשר מתחת. – ‘מפיסתופל!’ זרקה אחריו נערה אחת נרגזת קריאת־רעדה.” (עמ' 76–77).

“הקורא הצעיר שלנו עתה שואל,” אומר רבינוביץ באחרית־דבר לספרו, שנכתבה ביום י“ג אב תרצ”ד [1934], “מה לנו ולאלה שם? תן לו את הארץ והרגע, – האתמול, השלשום – מה לו ולהם? אין הוא בוש להודות לעצמו: אדרבא, מתגאה הוא בהרגשה זו. ההיסטוריה מתחילה עימו, עם דורו, עם סוגו ובמקומו כרגע.”

ובאמת, נוה־הקיץ של וולקה, יודיל טרוקר ויונוביטש נראה כמעשייה כה רחוקה, כה אגדית, ואלמלא דמותו החיונית של וולקה, היה הסיפור כולו משתכשך במי־אפסיים של דברנות ציונית וסנטימנטאלית מגומגמת של תועי־עולם יהודים צעירים. צריך להתאמץ לא מעט כדי למצוא את הקסם הגנוז בספר זה. רבינוביץ כאילו צפה כבר, בצער, את גורל סיפורו בעיני דור קוראים שנולד בארץ.

* יעקב רבינוביץ: “נוה־קיץ”. סיפור. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ. תל־אביב. תרצ”ד. 1934. 265 עמ'.

1970

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 9.10.1970, במסגרת “ספר השבוע”

יצחק רוקח הוא בן למשפחה ארץ־ישראלית ותיקה אשר תולדותיה שזורות בתולדות היישוב בתחומים שונים, וענף הפרדסנות הוא רק אחד מהם. ואולם את ספר זיכרונותיו בחר יצחק רוקח להקדיש לעולמה של הפרדסנות הארץ־ישראלית – ועל פרקים אחדים בתולדותיו ובתולדות משפחתו הוא מבטיח לספר בספר נוסף, וכותב רשימה זו מצטרף למשאלת רבים מקוראי הספר – שיבוא לו המשך. [ואכן לימים יצא ספר ההמשך, ספר נדיר, “ותיקים מספרים”].

ספרי זיכרונות ארץ־ישראליים הם גוון מיוחד בספרות התיעודית בעברית. חן המקום נסוך עליהם, על כן תמיד יהא להם קהל סקרן ונוגע־בדבר, אשר יתייחס לכתוב בהם מתוך דעה קדומה חיובית. מדוע? אולי משום שספרים אלה מלאים אנקדוטות, עובדות ותיאורי תקופה וסגנון חיים אשר התקיימו בארץ לפני שנים לא רבות, ונעלמו, והם משמשים עתה כמין שכבה בסיסית להצטברותה של מורשת ספרותית ארץ־ישראלית. לא צריך להיות דווקא “כנעני” ולהאמין בלבדיותן של “התחלות חדשות” כדי להכיר בערך המצטבר והמכריע של ההווי הארץ־ישראלי על הספרות העברית הצעירה.

על כן החלקים היפים בספרו של יצחק רוקח הם הללו המתארים את הולדת הפרדסים בארץ־ישראל. מתוך זיכרונותיו האישיים וסיפורים ששמע הוא משחזר בפני הקורא את יפו על סביבותיה: הפרדסים, הנמל, הספנים, הסווארים [עובדי נמל העוסקים בטעינה ובפריקה של מטענים לאניות], הסבלים, סוחרי הפרי והמתווכים. הוא מספר על הפרדסים היהודיים הראשונים בארץ, על כניסתם של יהודים לכל מקצועות ההדר, מנטיעה ועד משלוח, על התפתחות יצוא ההדרים, על הכנסת זנים חדשים, על מושבות ההדרים ועל פרדסים ידועים, שרובם נעקרו ואשר על אדמתם עומדת כיום צפון תל־אביב, ובנויים חלקים רבים מן המושבות הוותיקות. למי שמכיר את המקומות והשכונות שעליהם מספר רוקח, ניתנת אפשרות לחזור בדימיונו כמה עשרות שנים לאחור ולראות שכונות ורחובות הומים בדמות פרדסים שקטים ואפלוליים.

וכדי להשלים את התפקיד שנטל על עצמו מקצה רוקח פרק שלם לחלוצי הפרדסנות במושבות וביישוב, ומוסר קטעי זיכרונות וביוגראפיות קצרות של כמה מן הדמויות הבולטות. אין אני יכול להיות אובייקטיבי בכותבי על פרקים אלו, באשר כמה וכמה מראשוני משפחתי הם בין הנושאים מרשימותיו, יש מהם הזוכים לשבחים, ויש כאלה שמשום־מה מוצגים דווקא מצידם השלילי־כביכול, ותמהני אם לא השיכחה ואי־הידיעה הן שגרמו לו ליצחק רוקח לכלול בספר עניינים שאינם מדוייקים ויש בהם אף כדי להטיל צל על אנשים שנפטרו זה מכבר.

הפרקים הפחות טובים בספר הם אלה המספרים על הפרדסנות לאחר קום המדינה, אולי משום שפרדסנות בלי ערבים מאבדת את החלק הגדול של ציוריותה, ואולי משום שרוקח בחר כאן בדרך הקלה, ובמקום לכתוב פרקים תיאוריים, קיבץ כמה מנאומיו הקצרים בעצרות חגיגיות, והללו ודאי שאינם יכולים לבוא במקום סקירה מקפת.

אל ספרו של רוקח יש אפוא לגשת גישה אקלקטית: ליהנות מן הטוב ולהתעלם מן הפחות טוב. והטוב רב הוא. בין שהוא תיאור עבודת הפרדס בעשורים הראשונים של המאה [ה־20], בטרם פלש המיכון לענף, ובין שהוא פרקים נפלאים מהווי הנמל, סוחרי הפרי ונכבדי יפו, כמו למשל הסיפור הבא:

"שיח' סאלים שיח' עלי – היה עתיר קרקע ובעל פרדס של 200 דונם, בשותפות עם המותסעריף התורכי של ירושלים, אשר תרם את חלקו בשותפות על־ידי מינויו של שיח' סאלים לראש עיריית יפו במקומו של שיח' סאווי אל דג’אני. שיח' סאלים היה ידוע בטיפשותו, ושיח' סאווי דג’אני, אשר הורד מגדולתו, נטר לו איבה וזמם תחבולות נקם. אף נמצאה לו לימים הזדמנות לכך.

"וכך היה המעשה: שיח' סאלים חפר באר בפרדסו, ושיח' סאווי דג’אני שיחד את ראש קבוצת החופרים וגמרו ביניהם, כי שעה שיגיעו למים ראשונים, יטילו לתוך הבאר שק סוכר, הפועל החופר בתחתית הבאר ישמיע צעקה – ‘מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מכרה של סוכר!’…

"וכך אמנם היה.

"שיח' סאלים שבא לפרדס בהתקרב החפירה לקיצה, נתקף בהתרגשות עצומה לשמע הבשורה על מציאת ‘מכרה סוכר’ בבאר, וביקש למלא דלי מים ולטעום מהם. טעם ומצא כי אמנם נכון הדבר – המים מתוקים מסוכר! מיד דהר בעגלתו לירושלים, התפרץ למשרד של שותפו המושל, לבשר לו את הפלא ולהטעימו את המים המתוקים.

"המושל, שהיה תורכי פיקח, הבין מיד כי מעשה ליצנות כאן וכי יד דג’אני בדבר. הביט אפוא בחמלה על שיח' סאלים שיח' עלי שותפו, ורטן לתוך זקנו: ‘בן־שדים דג’אני…’

“לא ארכו הימים ושיח' סאלים שיח' עלי נאלץ לפנות את מקומו כראש העיר למען אחד חכם ממנו.” (עמ' 41–42).

סיפורים כאלה ואחרים הם ממיטבו של הספר, ומעוררים לא מעט געגועים רומנטיים אל יפו מוקפת הפרדסים, כפי שרואים אותה בציוריו הנפלאים של נחום גוטמן מאותה תקופה. אמנם בלב כל אדם ארץ־ישראלי געגועים אלה חייבים להיות מרוסנים – הלא יפו זו על שכונותיה רצחה את ברנר באותן שנים רחוקות ו“נפלאות”, ותבעה מחיר דמים מאיתנו. ובכל זאת, ההווי המושרש, העתיק והציורי של העיר, על נמלה ופרדסיה, מעורר צער בלב הקורא – כיצד חלף הכול מבלי להותיר מאומה, אפילו לא זכר בספרות. כי אותם סופרים פלשתינאים, ילידי יפו, יותר משהם מעלים את עברה ומתגעגעים עליו – הריהם מלאים קינה שמתגלגלת לעיתים בתוכחה, וספרותם אין לה כנראה הסגולה והיכולת לזכור את העבר בשלווה.

יש ואתה שואל את עצמך – מדוע הם ברחו? מדוע הפקירו את פרדסיהם, את בתיהם ואת נמלם, ויצאו בסירות ובספינות קטנות אל נמלי עזה וביירות ומצרים? מדוע לא יכלו להישאר ולהמשיך באותה מסורת, באותם חיים צבעוניים ומלאי הרפתקה מזרחית – בצד העיר תל־אביב הגדלה ומתפתחת על פי קצב החיים שלה?

והתשובה היא – גם ללא מלחמה, היה כל זה נכחד ודאי, ומשנה לחלוטין את אופיו והווייתו, ויפו ערבית היתה נראית לכל היותר כנצרת, ופרדסיה היו נמכרים למגרשים ולשכונות, מאחר שעיר אינה יכולה להית שמורת־טבע, ואתה מבין כי אחת ממהויות המאבק שבינינו לבין הערבים אינה דווקא מלחמת היסודות הלאומיים – אלא מלחמת תרבויות־החיים: הקצב המודרני הישראלי, ההורס, משנה ובונה, לעומת האיטיות המזרחית, המשמרת והשוקטת על שמריה. וממרחק השנים נעלמים הפיגור, הבורות, הדלות, הניצול והעריצות של אורח החיים הערבי – ונותרת רק כמין אשלייה של שלווה רומאנטית וצבעונית, אשר בה הפרדסים ירוקים יותר והשמש צהובה יותר והשקט רב יותר, ואם נסחף הקורא בספרו של יצחק רוקח אל סוג הזיכרונות הללו –אל ייחשב לו הדבר לגנאי.

* יצחק רוקח: “פרדסים מספרים”. הוצאת מסדה בע"מ, רמת־גן. 1970. 280 עמ' בצירוף תמונות ומפתח השמות.

“מצאנו מים והם מתוקים!”

מתוך פרק ברומאן “המושבה שלי”, 2000, שחלקו נכתב בהשראת הסיפור של יצחק רוקח

אדם מפורסם היה ג’וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות’מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול־מג’יד, עבדול־חמיד, עבדול־עזיז ועבדול־פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ’ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: “דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא,” היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס־הכנסה עות’מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו־עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את “קנדיד”: “Il faut cultiver notre jardin!” – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי־דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

“לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון־האברים בשם סן־סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת־ברזל, יעני, כמו בפריס!”

“איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?” התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

“טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש,” בחן הפאשא את צרור מג’ידיות־הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. “איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!”

“לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!” זעקו.

“אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!”

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג’וואד מוסתקים ואמר: “תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו.”

הסכימו. ג’וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: “מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!”

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: “אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!”

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: “ודאי גם זה תעלול של ג’וואד מוסתקים!”

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ’רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ’ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

“Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j’ai trouve du bonheur!”

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

בפרויקט בן־יהודה

1948

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.6.1973

לחובב ספרים ישנים יש משום כפל־הנאה בטעימה ראשונה מקנקן אשר על קיומו לא ידע כלל, והיא כהפתעה שבגילוי מחוז נעלם ורב־קסם למי שחובב נופים ומראות־טבע. ולעיתים אתה תוהה על אותה אלכימיה מוזרה, הכוללת ב“קלאסיקה” גם את סיפוריו הגרועים של סופר מובהק ומשכיחה לגמרי כמה סיפורים טובים של סופר לא־מובהק. ואתה תוהה, האם אין כאן פשוט גילוי של בורות, עצלות־קריאה ונטייה אופנתית להערצת הנערץ המצוי בעין, כמעט כמו בבדיחה על האיש שחיפש את המטבע רק היכן שמאיר הפנס.

אלו, על־כל־פנים, היו ממחשבותיי שעה שקראתי כמה מסיפוריו של שלמה ריכנשטין בספרו “בשבילי שדות”.

סיפוריו של ריכנשטין מצליחים להמחיש את כובדם וארעיותם של ימים ראשונים בקבוצה צעירה בעמק, המהפך שהביאו עימם חיים אלה בלב צעירים וצעירות, צמידותו של האדם לנוף ולסביבה האנושית. חילופי־העונות, גשמים, בצורת וחמסינים משמשים בסיפור כמין קולות מקהלה המחווה דעתה על גורל הגיבורים.

הסיפור “פדות” פותח בקושי להסתגל לחיי עבודה, “זו שלבשה פה מעטה־קדושה ודת – – – אך פתאום נקרע המסך הוורוד, שליטף כל־כך את העין, הכול הוצג ערום, ויצחק שוב נכנס לעורו עם המציצה בלב.” (עמ' 19).

המציצה־שבלב, העייפות, התפלות והריקנות, שמותירה אחריה עבודה מאומצת, משפיעה גם על הנשים בקבוצה הצעירה:

“הנערות – שם עוד היה בהן משהו מהמעורר ומלטף – פה הוצגו במחשוף, הצעיף הדק הזה, החכליל ההמסוני, שעטף אותן שם ועשה אותם לבנות־רז, נקרע פה בבת־אחת ובאכזריות – – – הגוף הדק והגמיש והפנים החיוורים־הענוגים, ששיוו להן שם חן פרחים וצמחי־ים ענוגים – כמה השתנו פה: הגוף נתמלא, הובלטו האברים הבולטים בלא־הכי; הידיים רחבו; הרגליים עבו. יצחק לא ידע את נפשו ביחסו אליהן, כל אותן הספירות העליונות של אהבה, שגבלו שם עם ‘מסתורין’ ו’הנצח שבאישה', נעשו כאן מגושמים. ועל כל אלה לחצה תביעת הגוף – – –” (עמ' 20).

ולהווייה זו מצטרפת ליצחק חברתו משם, ענוגה ושברירית. בתקופת הריונה לו היא חפצה לברוח, שוב אינה מוצאת בו את הבחור העדין שהכירה שם, באירופה. רק הולדת הבן מחזירה אותם איש אל רעותו.

כך גם בסיפור “הסבך”, בתיאור חייה של בתיה, היגעה, הכבדה, אשר בעלה הלך אחר בחורה אחרת בקבוצה, ורק מחלת הבן מביאה לפיוס ביניהם.

סיפור־אהבה יפה הוא “אלם”, המתאר התעוררות ראשונה, ביישנית, של אהבה, סיפור העומד כולו בסימן היחס לעבודת־האדמה, לזריעה, שמקבילות להתעוררות האהבה, ועם־זאת אינו סיפור פלאקאטי.

אכזרי ממנו הוא הסיפור “בצורת”, המתאר התפרצות טירוף של איכר יהודי במושבה קטנה בעמק, בשנת בצורת. בייאושו רץ שמעוני, האיכר, לשדותיו השדופים והחרבים, משתטח בהם ומביט, מצפה להמולת הגשם המרווה. "עברה שעה אחר שעה, בקע במזרח השחר הנוצץ, התנדפו העניים [?] העקרות חיש־מהר – ונעלמו, התנועע דבר־מה באופק הוורוד ורקד לפני שמעוני ריקוד משונה. לא הבחין בדבר המשונה, ורק כשזה התקרב והיה כדי אמות אחדות ממנו – התבלטה צורת ערבי מתנודד על גמל גיבן. הביט שמעוני על הערבי כעל יצור מעולם אחר, אגדי. עצר הערבי בגמלו, ירד, הבריכו וניגש למעיין החרב שבקצה גבול שדהו של שמעוני. טבל הערבי בפיו בשארית המים הדלוחים, ניגבם, הוריד מהגמל שטיח קצר וכרע עליו. שלוש פעמים גחן אל האדמה ונשקה, אחר נשאר שוכב דבוק אליה משך זמן ארוך, כששפתיו לוחשות תפילה חשאית. שמעוני רותק למקומו, בעיניים קהות הביט על היצור המשונה ועל התרפקויותיו הדבקות על האדמה העלובה, החרבה – – – " (עמ' 50).

השלמתו הפאטאליסטית של הערבי עם קללת הבצורת, יכולתו לנשק את האדמה החרבה, נראית לשמעוני שדעתו נשתבשה מרוב צער, כמין סיוט של השלמה עם הגורל, מפחד שחייו וחיי משפחתו נידונים לאותו קיום עלוב וחסר־תוחלת.

“בקיץ”, המוקדש “לילדי עין־חרוד”, אינו יוצא מגדר רשימת־הווי לשעתה, ואילו הסיפור “אלם־שכול” חורת תמונה לא נשכחת בקורא. מתואר בו מוות של חורש צעיר, טוביה, במחנה “דרוריה” בעמק. פחדו של הבחור להיראות חלש בעיני חבריו גורם לו לצאת לחרוש ביום קיץ חם בזוג סוסות, למרות שליבו החולה מפרפר בו ומזהירו. הוא מת בשבץ, שוכב לרוחב התלם, “רגליו מפושקות, ראשו של רגב אדמה נקשה ועל שפתיו התבעבע קצף שחרחר.” (עמ' 69).

המוות הראשון במחנה מעורר את כל המבוכה שבמתן צורה הולמת לטקס הקבורה בקרב צעירים שחפצו לנתק עצמם ממסורתו ודתו של “עולם ישן”:

"ראובן החצרן ועוד בחורים אחדים העמיסו את הארון על כתפיהם והחלו צועדים לעבר המדרון, בית הקברות החדש בדרוריה. אחריהם שאר הבחורים והבחורות, האורחים והאורחות.

"הכניסו את הארגז לקבר החפור, שלא היה בו סימן ללחלוחיות אדמה, אלא מין כוך מסולע, אפור וחרב.

"ראובן החל מכסה את הקבר, גם אחרים עשו כמוהו. הגרגרים היבשים, שנשפכו על הארגז, ההידו מין הד נוקשה ומרעיד.

"כלתה המלאכה, אך איש לא מש ממקומו. בעיניים בולטות, מדומעות דמעות חרבות ומאובנות, ואבנים מעיקות וחונקות בגרון, עמדו כולם וציפו למשהו. לפתע קם אריאל המורה – גווייתו הצנומה צמקה עוד יותר, נדחק אל הקבר וכמו אמר לפתוח את פיו. שעה קלה היה פיו פתוח, עיניו בלטו ביותר, ואחרי התאמצות נואשת נפלטה מפיו הברת יבבה מרוסקת.

"ענתה לקראתו זעקה היסטרית אחת, שפרצה מפי בחורה – ושוב נדם הכול.

"אז יצא מתוך ההמון זקן אחד, אב למתיישב בנקודה קרובה – עד עתה לא ראהו איש – עלה על הקבר – ופתח: ית־גדל וית־ק־ד־ש שמיה ר־ב־ה –

"המילים יצאו מפיו מיותמות, נעדרות צליל, חסרות ישע ופדות. ומשסיים – נשארו כולם על עומדם ולא זזו מהקבר.

" – נו, נו, ד' נתן וד' לקח, בואו – האיץ בהם הזקן בקול אבהותי רך מלא רחמים ותנחומים. הראשון שהתנער מעמידת ריפיון זו, היה ראובן החצרן, העמיס על כתפיו את האתים והמכושים, והחל יורד מהמדרון.

“בעקבותיו ירדו השאר.” (עמ' 70).

מעניין כי תיאור דומה, של יתמות מנהגים בלווייה בימים ראשונים של קיבוץ, אנו עתידים למצוא ברומאן של בן־קיבוץ “חדר משפחה” (1972) ליהואש ביבר.

“בגשמים” הוא סיפורו של ירחמיאל, סופר־מתחיל בקיבוץ, אשר ליבו מהסס לגבי כמה נשים ואינו יודע להחליט. “לא נעצור כוח. בודדים הננו, שפודי־צער, המחובדים [?] במו ידינו, מונעים בעד ההתקרבות ההדדית. עזובים הננו לנפשנו. נחנקים תחת הסבל שהעמסנו על שכמנו.” (עמ' 81).

ירחמיאל בורח אל התנים, יושב על סלע במדרון ההר, “תן החל יורד ממדרון ההר, עבר על־יד ירחמיאל, נעצר רגע והסתכל בו, קיפל זנבו והחל מתרחק בצעדים קטנים ומהירים, כשפניו מוסבים לאחוריו ומגרורנו מתגלגלת יללה ממושכת, סופדת וקובלת.” (עמ' 94).

“הרואיקה” הוא סיפור ליל־שמירה של שני בחורים בקבוצה הצעירה. רקע כל הסיפורים הללו הוא בשנות העשרים עד ראשית שנות הארבעים למאה [ה־20]. שני השומרים ה“גיבורים” נרדמים, שני גנבים ערביים עולים עליהם בכרם, ובנס מצליחים השומרים להתגבר עליהם ולכפתם. אך “לאור הבוקר, שהחל שוטף כנהר איתן, ניראו שבויי הלילה בכל עלבונם האנושי: במקום ליסטים מזויינים, עקומי פרצופים, עם עיניים נסוכות־דם – נתגלו שני ערבים עלובים, חשופי־שת וטרוטי־עין – אחד ישב כשראשו משורבב למעלה, פיקת גרגרתו החדה בלטה מבעד עור צווארו המלוכלך כסימן־שאלה: חזהו התנשם שלוות, בלוויית נחירה קצובה: מתוך שולי כפייתו המזוהמת ירדו שני קילוחי דם קרוש, כזנבות לטאות. השני היה ער, עינו הפצועה שצבתה מכוסה חבורה כחלחלה. השנייה, “השלמה”, שטופה מוגלת־דלקת ונעוצה בשומרים בתחנוני לב בוכה.” (עמ' 106–107). שני השומרים מתביישים להביא את ה“שבויים” לקבוצה, ומשחררים אותם, למרבה תדהמתם.

“ינקיל פודולייר” הוא פרק ב“הבדלי מעמדות” בקבוצה, ציור של מרירות ומלחמת־שפתיים בין ינקיל, איש עבודה פשוט, לבין מזכיר הקבוצה.

“שמאל, ימין, שמאל” הוא סיפור על תקופת וינגייט ופעולות התגמול המשותפות נגד הערבים. נחשון, המורה, משתתף בהתקפה על כפר ערבי, אך אינו מסוגל לתקוע כידונו בגווייה מצונפת של ערבי. נח’קה, הסרג’נט, מסיים את המלאכה, וזוכה לאחר הקרב במחמאתו של המפקד האנגלי: “מכבים!” – ואילו נחשון, המעז לשאול, בדרך חזרה, כיצד מרגיש נח’קה לאחר אותו מעשה, זוכה מפיו לתשובה – “נאד!”

“שלהי זמנים” היה, כנראה, שירת־הברבור של ריכנשטין, נכתב לפני מותו, ועומד בסימנה של ראשית מלחמת־העולם השנייה וחרדת השואה של ימי אל־עלמיין. בסגנון־כתיבה עדין, מופנם מאוד ומורכב, מתוארת האווירה בקיבוץ באותם ימים. קיצה של אירופה מומחש בדמותו של מוסיקאי זקן, שנמלט מאימת ההפצצות בערי הארץ [ארץ־ישראל] הגדולות ובא לקיבוץ. למרות מחלת־הלב שהוא לוקה בה, הוא זוכה עתה לתחייה של הקשבה לנגינתו בקרב הצעירים בכל היישובים בסביבה. התקפת [התקף] הלב שלו משתקפת בעיני אורי, חבר קבוצה, שאינו רוצה לחשוב על גורל משפחתו שנשארה באירופה:

“הכול החל מתמוטט בו ומתערער. כל זה שהוקם בסיוט העכור מסביב, תוך אימת השואה התלויה מעל לראש, נגרף ונסחף בבת אחת. חרדה גדולה תקפתו, והוא חש כי עליו לעשות מעשה הצלה דחוף כדי להציל את הגוף הזה המכיל בתוכו עולמות מופלאים שופעים אצילות, זוהר ויופי אין קץ, שבלעדיהם לא יכול אורי תלמי להתקיים רגע. הוא פרץ החוצה ורץ בין הבתים והצריפים כאז, ברוצו מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה, במלחמתו הנואשת בחמסין המכלה, ולא שמע שצועקים אחריו – אורי! אורי! – רגליו החלו מועדות ונשימתו נכלאה מחמת ריצת טירוף, נכנס לחדרו, התנפל על המיטה והשקיע פיו בכר לעצור בעד העומד לפרוץ מתוך גרונו המכווץ. יהלה המתוקה עמדה עליו, כשעיניה הזהובות פעורות בפחד וחזה עולה ויורד ממאמצי הריצה אחריו, ולטפה ראשו השקוע בכר: – 'אורי, ענה לי, מה לך, אורי – אמור מילה אחת, אורי – ' ואורי תלמי פרץ ביבבה גוברת והולכת.” (עמ' 159).

* ש. [שלמה] ריכנשטין: “בשבילי שדות”. סיפורים. כתבים. ספר שני. הוצאת “עם עובד” ומשק עין־חרוד. דפוס הקיבוץ המאוחד, עין־חרוד. שנת תש"ח. 1948. 192 עמ'.

תורגם לעברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.4.1972

רלווג היה סופר נורווגי, שנולד ב־1876 למשפחת דייגים באי קטן בירכתי צפון־נורווגיה. הוא גדל בעוני, היה בעצמו דייג, ולאחר סופה קשה בים, שממנה ניצל בנס, החליט לנסוע לאמריקה. באמריקה היה עובד־אדמה, ורק בגיל עשרים ושלוש החל ללמוד, השלים את השכלתו והיה מורה לספרות נורווגית באמריקה עד יום מותו, לפני כארבעים שנה. אף־על־פי שרכש לו השכלה אמריקאית, כתב רלווג את ספריו בשפה הנורווגית.

“נפילים בארץ” (שהופיע באותה תקופה שבה הופיע הספר הדומה לו בנושא, “המהגרים” של יוהאן בוייר, שתורגם לעברית בידי ד. קמחי, 1930 – [ר' רשימה שלי על ספרו “הרעב הגדול”, עברית: 1928, שפורסמה ב“תרבות וספרות” של “הארץ” ביום 27.4.1973]) – מספר על התיישבותם של איכרים נורווגיים במדינות המערב של ארה"ב בשנת 1873. במרכזה של סאגת הערבה הזאת עומדים פר הנסן, מלא החדווה והגבורה, המעוף וכובד־המעשה, ואשתו ברט, נושאת הרגשת חטא בחובה, מלאת הגעגועים למולדת העתיקה, וחדורת החרדה מפני הערבה הזרה, שאין בה פינה להיסתר בה, שאין בה גבעה ועץ לחסות בצילם.

הסיפור מתחיל בצורה אפית: המסע בשיירת העגלות מערבה, ההתנחלות, החריש הראשון, בניין בית־חומר, יחסי־שכנים עם האינדיאנים ועם מהגרים אחרים הנאבקים על אותה כברת קרקע. וכן רקמת היחסים המורכבת בתוך היישוב הקטן, שכל־כולו כמה משפחות נורווגיות. בכל אלו מתבלטת דמותו של פר הנסן, הגבר מלא החיים והתושייה, האדם המתאים לעמוד בכל המסות הללו. אך ככל שמתמקד סיפורו של רלווג בפרשת היחסים שבין פר לאשתו, כן מצטמק חלקה של הסאגה. שוב אין זה רק תיאור מאבקו של האדם בטבע ובסביבה עויינת, אלא מאבק אפל, מלא עוצמה, בין גבר לאשתו. לברט יש הרגשה כי כל מעשיה, כל חייה, בחטא הם. פר נשא אותה לאישה בחטא, קרע אותה מעל מולדתה ומבית־הוריה ולקחה עימו אל העולם החדש. היא אוהבת אותו, גם יולדת לו את ילדיו, אך משהו עמוק בקירבה מתקומם כנגדו, כנגד ההליכה מערבה.

את הסביבה העויינת, האינדיאנית, הבדידות, הילדים הגדלים פרא – היא תופסת מתוך אימה פנימית עמוקה, רדופת חטא, מתוך חשש שיום אחד יהיה עליה לשלם בעד חיי השקר והחטא הללו.

ככל שפר הנסן מצליח יותר בכיבוש אדמתו, בהתמודדות עם סביבתו, בהשתרשות מלאה במולדת החדשה – כן מתעצמת תחושתו שהוא הולך ומפסיד את ברט, הנעשית אישה הרסנית, עויינת, ופעם אף חפצה לקום ולברוח בריחה סהרורית לעבר החוף המזרחי, שממנו באו, בחזרה אל ביתה בנורווגיה.

ברט היא אישה בעלת תחושה רליגיוזית עמוקה. העובדה שהרתה בראשונה לפר בחטא ורק לאחר־מכן נישאה לו, רודפת אותה כחטא קדמון ומעמיקה בה את הרגשת האשמה. היא שונאת את הצלחתו להקים בית ונחלה בערבה השוממת, כי היא מרגישה שהצלחתו פירושה שיעבודה שלה לארץ זרה, ונדמה לה כי הפראות הדמונית אשר מסביב עתידה להתגלות בגידולם הפרוע של ילדיה. היא נושאת עימה את העבר, את המולדת הישנה, רדופת האיסורים, את המסגרות המשפחתיות והדתיות – ואילו את החופש של הארץ החדשה היא רואה כמין התפרצות, וגם עונש, של ממלכת השטן.

בתקופה שבה מתרחש הסיפור, נמצאת ברט שוב בהריון, והריונה מרחיק אותה עוד יותר מבעלה ומילדיה. “בשבתם באחד הימים אל השולחן אמר לה (פר) כי אין לה להעמיד פנים כאילו אורחת היא בבית. הוא דיבר קשות ומוחלטות, תואיל נא בטובה להתעורר כמו שיאה לאדם מבוגר.” (עמ' 177).

“ועתה הרגיש כי מרבה היא לשכב בלילות נטולת־שינה. הוא הקדים תמיד להירדם לפניה, ובבוקר היא ערה כבר בשעה שהוא רק הקיץ, אף כי הוא היה ממשכימי קום. בהתעוררו בלילה יכול היה להיות בטוח מיד, כי ימצאנה ערה. באחד הלילות העירתהו. היא ישבה זקופה על מושבה, ודאי בכתה קודם – קולה הוא שגילה לו זאת. באותו לילה תקפתו אימה גדולה, כי בשובו לשכב, פרצה בבכי של ייאוש. במעט שהצליח להיוודע ממנה לא מצא כל טעם לבכייה. מאז ירא היה להיטיב לה פניו, בהיווכחו כי דווקא אז גדל בכייה, וזה לא היה סימן טוב. הוא התבונן באשתו במשך כל היום, ודאגתו לה רבתה ורבתה. היא, שהיתה נקייה כל־כך וידעה להאציל מראה נאה לכל מה שלבשה, התהלכה עתה מרושלת ולא יכלה להשגיח על עצמה – כן, עתה ראה גם זאת. היא היתה רוחצת פניה רק לעיתים רחוקות. ושערה, זה השיער היפה אשר הוליך את ליבו שולל ואשר אהב לשחק בו, בשעה שליבה היה טוב עליה, זה היה תלוי עתה על ראשה קווצות פרועות וסבוכות.” (עמ' 177–178).

“הנה יושבה ברט במרחק ארבעה צעדים, וכאילו רחוקה היא ממנו מהלך פרסאות. הוא דיבר עימה, כיוון את דבריו ישר אליה ורק אליה, ולא עצר כוח להביאה לידי כך שתצא מעיגול־הקסם אשר הקיפה. ובגלותו זאת – נכון היה לצעוק מרוב כאב.” (עמ' 179).

“יש אשר תקפהו החשק להושיב את ברט, את ברט הנהדרה שלו, על ברכיו כהושיב ילדה שובבה – כן, בדיוק כך! – וללמדה בינה, כי אינה הולכת בדרך הישר, אמנם לא קל לה עתה, אך הן כל זה עבור יעבור.” (עמ' 181).

ברט שוקעת בתוך דיכאון הריונה. היא מפנה את ארגז החפצים הישן שהביאה עימה מבית־אביה שבמולדת הרחוקה, ומכינה את הארגז למענה כארון־קבורה.

סיום הסאגה במאבק איתנים בין ברט, היולדת בהרגשה שהיא הולכת למות – ובין פר הנלחם על הצלת נפשה ונפש ילדו. דומה שכל איתני הטבע אשר סביב ליישוב הקטן – החורף, הסערה, השלג – משתתפים במאבק הנפילים זה. פר משתולל. ברט נאבקת על נפשה בהרגשת אובדן גמור. ואולם בסאגה, וכפי הנראה שלא כמו בחיים, באה התשועה בדמות לידת הילד והצלת האם, שמתגבהים לכדי מחזה בעל משמעות רליגיוזית נוצרית עמוקה.

* אולי אדורד רלווג: “נפילים בארץ”. סאגת הערבה. תרגום יעקב רבינוביץ‘. הוצאת ספרים מצפה בע“מ, תל־אביב, תרצ”ג, 1933. 208 עמ’.

1967

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 20.10.1967

לא קל הוא עיצובה הספרותי של תקופת ראשית היישוב היהודי בארץ־ישראל. יש בידינו פרקי ספרות אותנטיים מתקופה זו, פרי עטם של ברנר, סמילנסקי, יעקב רבינוביץ ואחרים. ישנם ספרי עדות על אנשי העלייה השנייה ובהם כמה ספרים משובחים, שבהם הזיכרונות האישיים נפרשו לכדי יריעה סיפורית רחבה, דוגמת “שנה ראשונה” לשלמה צמח, “עלייתו של שלום ליש” לשלמה לביא ו“אנו עולים” של רחל ינאית בן־צבי. ישנם אף ספרי היסטוריה ומונוגראפיות, שלא לדבר על שלל ספרי היובל של מושבות ארץ־ישראל, וספרי זיכרונות של בודדים.

בעייתה הספרותית של תקופה זו היא כי מעטים בלבד מבין בעלי הכישרון המספר בארץ נוטים לעסוק בה ולהעלותה מחדש. נוסף על כך דל הוא דיוקנה המצטייר לקורא העברי מתוך ספרי הלימוד או על פי הספרות שנכתבה בהשראת תנועות השוקדות לא פעם על טיפוח חלקן בבניית הארץ – יצירת פולחן גיבורים, שהפך לחלק מן הפולקלור המבדח בבתי הספר הישראליים. לא פלא הוא אפוא שהאמת של התקופה לא מצאה ביטוי.

ב“תמול שלשום”, הרומאן הנודע של ש“י עגנון על ימי העלייה השנייה ביפו ובירושלים, מופיעה בין היתר דמות תמהונית של עושה פוחלצים בשם ארזף. נמנו המפרשים וגמרו כי ארז”ף של עגנון פירושו בראשי תיבות: אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה. הלא הוא ישראל אהרוני, חוקר בעלי החיים הנודע, שישב בראשית המאה [ה־20] באחת משכונות ירושלים, ברחוב החבשים, ושימש לעגנון מודל לדמות ארזף שבספר.

והנה חזר אלינו אהרוני, הפעם בשמו המלא, בסיפורו המקסים של שלמה שבא “הצייד”, שהופיע לאחרונה בספריית “תרמיל”. שלושה הם גיבורי הסיפור. ראשון להם הצייד, יחזקאל חִֶנקין איש “השומר” אשר נפטר בגיל צעיר ממחלת הקדחת [המלריה]. שנייה אשתו חיה־שרה שעדיין נמצאת עימנו כיום וגילה מעל לשמונים. ושלישי – הלא הוא הזואולוג הירושלמי אהרוני, אשר מטעמו ויחד עימו יצא יחזקאל חנקין למסעות הציד במדבריות סוריה וערב.

עלה בידו של שלמה שבא לעשות בסיפורו את אשר נחשב לקשה וכמעט לבלתי־אפשרי, להגיש סיפור עלילה מרתק כמערבון, אשר גיבורו הינו פרש יהודי, ותקופתו – העלייה השנייה.

הסיפור מתחיל בפגישת אהרוני וחנקין ברחוב בירושלים. אהרוני מבקש מחנקין להיות לו לצייד ולהביא למענו ביצי נחשון מִים אנטיוכיה שבצפון סוריה. בפרקים הבאים אנו מתוודעים לעברם של השניים, וכיצד הגיע כל אחד מהם למקצועו ולארצו. מכאן מתפרשת העלילה על פני מסעות ציד במדבר הסורי עד לנהר פרת, ובעבר־הירדן עד גבול ערב.

בנפשו של חנקין מתעורר צמא לפגוש ביהודי חייבר האגדיים אשר לפי השמועות חיים כשבט בין הבידואים במדבריות ערב. אין הוא נילאה לשאול עליהם ולחפשם במסעותיו הרבים, וגם על ערש מותו, הוזה ומדמם בקדחת, עדיין נדמה לו כי סוף־סוף בא לבקרו שליח מבני חייבר, רכוב על סוס רם ועומד בפתח ביתו.

רב הוא החומר הסיפורי המרתק מתולדות ראשית היישוב היהודי בארץ – המצפה לגאולתו באותו נוסח כתיבה שחציו סיפור דוקומנטארי וחציו בידיון ועיבוד ספרותיים. שלמה שבא מצא איזון בין הנאמנות לדמויות המקוריות של התקופה לבין רקימת סיפור בעל ערך לעצמו, לא רק כפרק היסטורי אלא ספרות ממש.

* שלמה שבא: “הצייד”. ספריית תרמיל בהוצאת קצין חינוך ראשי. 1967.

הערה מאוחרת: לימים כתבתי את ספרי “בעקבות יהודי המדבר”, 1983, המתאר את החיפוש אחר יהודי חייבר, ובו מופיע חנקין בשמו האמיתי וגם כאחד המרכיבים בדמותו של עמשי השומר, שאותו שאלתי מהרומאן של יעקב רבינוביץ “נדודי עמשי השומר”, 1929.

* * *

אהוד בן עזר: חבל, פרידה משלמה שבא

דברים שנאמרו על קברו בגבעת השלושה ביום שישי, 8 במאי 2015

באדמה שעליה אנחנו עומדים, בבית הקברות של גבעת השלושה, טמון כבר 45 שנה חבר הקיבוץ, הלוחם האגדי – בני מרשק.

שלמה יקירנו, המצטרף אליו היום, כתב עליו את אחד מספריו היפים ביותר ושמו “בני רץ, חייו וקורותיו של בנימין מרשק”, ספר שהופיע לפני 34 שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

“בני רץ” הוא ספר אופייני לדרך כתיבתו ההיסטורית־הספרותית הנפלאה של שלמה. יש כותבי ביוגראפיות שטוענים כי אינם כוללים סיפורים על גיבוריהם אם אין להם לפחות עדות מסייעת אחת. כמו בבית משפט.

גישתו של שלמה היתה שונה בתכלית. הוא אמר שההילה שנקשרה סביב בני מרשק, למשל – אם אנשים טענו שראו אותו בעת ובעונה אחת בשני מקומות – ההילה הזו חשובה לא פחות מן העובדות, ויש לכתוב גם עליה בביוגראפיה.

כך ניווט שלמה את כתיבתו, שלא חטאה אף פעם לעובדות המוכחות אך ידעה להביא תמיד גם את ההילה, את האווירה שאפפה את גיבוריו והיתה חלק מן התקופה וגם מן החלומות שנרקמו בה.

שלמה כתב ספר נפלא, “חוזה ברח, סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק”, שיצא לאור לפני 25 שנים בהוצאת דביר. ספר ששימש גם מקור לסופרים אחרים שכתבו על ביאליק. אחת האמירות הבוטות בספר, ואינני בטוח אם כך ממש נכתבה, או זו היתה המסקנה שלי – היתה האמירה, על או מפי ביאליק, והיא – שלא איכפת לו, לביאליק, אם מישהו יאמר עליו שהיה משורר גרוע, אבל הוא לא יסלח לעולם למי שיאמר עליו שהיה סוחר גרוע. כך שירטט שלמה את ביאליק, נפש עמוקה ומיוסרת, צמאה לאהבה, ששכנה בגוף של אדם מעשי מאוד.

ספרו הראשון של שלמה “אנשים חדשים בהרים הגבוהים”, יצא לאור בשנת 1953 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והיה אולי הראשון שתיאר את יישובי העולים באותן שנים, ובאותו איזור שאני כתבתי עליו לאחר עשר שנים את “המחצבה”. למרבה הצער הספרות העברית לא זכרה לשלמה את הראשוניות הזו.

אהבתו של שלמה לתל אביב ולארץ ישראל, ובקיאותו הרבה בשתיהן, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו המלבבת. הוא אהב סיפורים בעל־פה, אהב חברת אנשים, ולא פעם אמר כי כמחצית חייו עברה עליו בישיבה בבתי קפה.

הוא כתב הרבה מתוך עושרו הרב, ואולם הוא לא הסכים להרצות. הפעם היחידה ששמענו אותו נואם היתה בחגיגה שערך לו מוסד יד יצחק בן צבי בירושלים, וזה היה נאום נפלא.

כזה היה שלמה, שזכה לכתוב יותר משלושים ספרים, לכתוב כתבות מרתקות, לעיתים יחידות בתחומן – על אנשים כמו הצייר והארכיטקט אריה אל־חנני. שלמה, שזכה לייסד את כתב־העת “עתמול”, שמבטא בצורה מדוייקת את דרכו – שהיא מסירה פופולרית של היסטוריה רצינית מאוד.

שלמה, גם כשאתה כבר אינך, אפשר עדיין להמשיך לדבר איתך שעות על גבי שעות במחשבות, ובקריאת ספריך, רק שכבר אי אפשר לשאול אותך שאלות של בקיאות בתולדות העיר והארץ.

חבל.

1937

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.7.1972

David Shoub, Safed. Komme mit 4 Freunden. Mich erwarten Mitwoch frueh Jaffa, awal hadavar Jehe besod gadol. David Wolfsohn.

זה נוסח הטלגרמה שקיבל דוד שוב באחד מימי סוף חודש אוקטובר 1898, והוא, האיכר מראש־פינה, היה האיש היחיד בארץ־ישראל שקיבל הודעה מוקדמת מווינה על בואם של הרצל ובני־פמלייתו לבקר בארץ. חמש המילים העבריות שבסוף הטלגרמה באו כדי להסתיר מן התורכים כל רמז לבואו של הרצל, למען לא יפריעו.

“יש להעיר,” כותב שובּ בספרו, “שבימים ההם התכוננו בארץ־ישראל לבואו של הקיסר הגרמני וילהלם, ושוטרי־חרש לאין מיספר שוטטו בכל פינה ושמו עיניהם בכל עובר, וכל מי שנמצא עליו איזה חשד היו חייו בסכנה, או הושם במאסר, או עמד להיגרש מן הארץ. טלגרמה זו, שנשלח לשלושה מקומות – לצפת, לביירות וליפו – עלולה היתה להביא במאסר אותי ואת כל אלה שהטלגרמה נשלחה על שמם, מפני חשד של ריגול וכיוצא – אילו נתגלה פירוש המילים העבריות ‘אבל הדבר יהא בסוד גדול.’ ובאמת, עד היום לא אוכל להבין, כיצד לא הושם לב לכך, והעניין עבר בשלום.” (עמ' כ"ד).

בשנת 1896 נשלח דוד שוב מטעם פקידות הבארון רוטשילד לברלין, לנהל בה תערוכה ממוצרי המושבות העבריות הראשונות. אחד התצלומים בספר מראה את דוד שוב – גבוה, בעל זקן ולבוש בנוסח מזרחי – ניצב בפתח הכניסה, ומראהו כשל שיח' אציל מארץ־הקדם, עטור מצנפת, עוטה עבאיה צחורה, ומימינו ומשמאלו בני־לווייה חובשי תרבושים, לבושי קומבאזים ועטופים בעבאיות, ובהם ד“ר לאווה, ד”ר הירש הילדסהיימר וד"ר העציוני. על פתח כניסה לבניין התערוכה מתנוססת כתובת בגרמנית ובעברית:

“Erzeugnisse juedischer Doerfer in Palaestina”

“תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקדושה תו”ב"

בברלין של הקייזר עשתה בוודאי תערוכה אכזוטית זו רושם רב. יינות כרמל, תפוזים מפרדס הבארון בפתח־תקווה, ומשי מבית־האריגה בראש־פינה.

בימי שהותו בברלין, כמנהל התערוכה, התיידד שובּ עם דוד וולפסון, יד ימינו של הרצל, וכך אירע שהוא היה האיש שנתכבד בהודעה על בואו של הרצל לארץ.

שובּ שימש להרצל בן־לווייה במשך כל ביקורו בארץ, גם דאג להשגת מרכבות (הרצל עמד על כך שבהזדמנוית חגיגיות תהיינה תמיד שלוש מרכבות לפמלייתו, המונה חמישה אנשים, שניים־שניים בכל מרכבה, ושובּ משלים את הזוג האחרון). הרצל הגיע קודח בליל שבת לירושלים, אך לא רצה לחלל את השבת והלך ברגל למלונו, וביומנו רשם: “התנודדתי כראוי על משענתי ואת זרועי השענתי פעם על וולפסון ופעם על שובּ.” שובּ גם נראה בתצלום עם הרצל ומשלחתו לפני הכותל המערבי, כולם ניצבים בכובעי שעם לבנים, לבושים חליפת טרופיות לבנות, לבד משובּ, הלבוש שחורים.

דוד שוב נולד ברומניה בשנת תרי“ד, 1854, ועלה לארץ דרך לבנון בשנת תרמ”ב, 1882. הוא שבחר את אדמת הכפר ג’יאוני וקנה אותה להתיישבות קבוצת יהודים מרומניה, שעלתה אותה שנה באונייה “טיטוס” ויסדה את זיכרון־יעקב וראש־פינה. שובּ יסד גם את המושבה משמר הירדן, והקדיש הרבה מכוחו לביסוס היישוב היהודי בצפת ובמושבות הגליל.

חייו, כפי שהוא מתארם בספרו, היו מגילה של אכזבות וייסורים, ובסוף ימיו (הוא האריך ימים הרבה. נפטר בגיל 84) חי בודד וחולה בחדר במלון “יהודה” שברחוב יפו בירושלים. באותן שנים הוציא את ספר זיכרונותיו, ובהקדמתו כתב:

“למרות שבעים שנות עבודתי על שדה התחייה והיישוב לא קימצתי בשבילי לא בית ושדה, לא כרם ופרדס, לא שור וחמור, ולרש אין כול. ויחד עם איוב אוכל גם אני לומר: ‘ערום יצאתי מבטן אימי, וערום אשוב שמה, ד’ נתן וד' לקח יהיה שם ד' מבורך מעתה ועד עולם.'” (עמ' ד').

בין כל סיפורי זיכרונותיו של דוד שוב, ישנו סיפור “רומאנטי” אחד מימי פקידות הברון בראש־פינה אשר מלמד על תקופה שלמה. זה היה כאשר האדון אוסובייצקי, מנהל המושבות בגליל העליון, הועבר לעיר ביירות, מקום מושב הוואלי, למען יתעסק שם בעניינים הנוגעים לקניית אדמה ועסקי הרשות.

במקומו נשלח כמנהל צעיר ספרדי מחניכי “כל ישראל חברים”, חזן שמו, יליד רומניה, שנשא לאישה אחת הבנות מזיכרון־יעקב אשר נתחנכו בפאריס על חשבון הברון על־פי הצעת האדון שייד, פקיד הברון. הבנות הללו, כידוע, מספר שובּ – “מיוחסות” היו ונקראו בפי כל “נכדות הברון”. צעיר שנשא אישה מתוך עדתן, היה מקבל משרה נכבדה ומביט על הכול מגבוה. וחזן זה, שנשלח כמנהל לראש־פינה, היה כאחד מהם. אלא שהצטיין בשרירות־ליבו יותר מכולם. הוא לא התחשב בשום איש: את האיכרים ביטל כעפרא דארעא, אבל גם עם הפקידים אשר בהנהלתו התנהג בגסות, ובגסותו לא ידע מידה. והכול שנאו אותו.

מכל הפקידים היה רק אחד, שאותו קירב עד מאוד והיה שולחו תכופות למקומות שונים בפקודות נכבדות. זה היה מר ב‘, אשר שימש כאגרונום בעין־זיתים, יחד עם שובּ. אף הוא היה מאלה שנשאו בת אחד האיכרים שנתחנכה בפאריס ונשלחה לראש־פינה כמורה לצרפתית בבית־הספר. שייד הוא ששידך אותה לב’ ונתן לו את המישרה בעין־זיתים.

ב' היה נוסע בכל בוקר מראש־פינה לעין־זיתים ושב בערב לביתו. אותו כיבד חזן יתר על כל הפקידים, והשתמש בו בשליחויות שונות. הדבר היה לפלא בעיני כול, יען כי ידוע היה, שאין טבעו לקרב ולכבד את מי שהוא. אנשים התלחשו מפה לאוזן… אך מי ירהיב עוז בנפשו להוציא זאת מן השפה ולחוץ?

והנה במקרה יצא סוד:

"באחד מימי השבתות ישב ב' במשרדו וקרא בספר. פתאום הוא שומע והנה עכבר גורד ושורט במגירת השולחן. השריטה הפריעה לו, ויאמר לנער הערבי משרתו, כי יגרש את העכבר מהמגירה. אחרי רגעים אחדים – העכבר עודנו מפריע. ב' גוער במשרתו: אבל המשרת איננו אשם בדבר, כי העכבר איננו מחכה עד שיבואו לגרשו – הוא בורח בטרם יגש המשרת, ושב למלאכתו. ב' התרגז וניגש בעצמו אל השולחן, הוציא את המגירה – והנה נופל מתוכה גיליון נייר מקופל ומקומט. הוא לוקח את הגיליון, פותח וקורא: מתלאה… מכתב־אהבה בצרפתית נמלצת לאשתו מאת חזן, דברי פיתוי והבטחות לעתיד כו'.

“בקיצור, הדבר נודע במושבה – ותהי כמרקחה. חזן קרא לראשי שתי המשפחות והציע בפניהם שישתיקו את העניין, ובעבור זה ישלם לכל אחת מהן שנים־עשר אלף פרנק זהב. אחרי התייעצות בין ראשי המשפחות ובין ב‘, הוחלט כי ב’ יסע לפאריס להתאונן לפני הברון ולגלות פני הלוט של עוד מעשים כאלה… ולמען יהיו בידי ב' דוקומנטים, הסכימו למראית־עין להצעת חזן וקיבלו ממנו שני צ’קים, כל אחד על סך שנים־עשר אלף פרנקים, וגם מכתב אל הסוכן בחיפה שישלם את הצ’קים. את כל אלה ואת המכתב שמצא ב' במגירה צילמו בשלוש העתקות – אחת למסור להברון, אחת לה' שייד, ואחת לגנן [אגרונום] הראשי הרמנס, אשר ב' עמד תחת פקודתו. ב' נסע לפאריס.” (עמ' ק“ס–קס”א).

גם בני המושבה לא יכלו לעבור בשתיקה על העניין הזה והם התאוננו, יחד עם הפקידים, על חזן בפאריס. התלונות לא הביאו כל תועלת. להיפך, לראש־פינה הגיע האדון בן־שמעון, פקיד הברון ומנהל המושבה זיכרון־יעקב, ובפקודת שייד גער ונזף בפקידים ובאיכרים שפגעו בכבודו של חזן.

לאחר שהראו לו את ה“דוקומנטים” –פקח את עיניו בתמיהה ולא ידע איך ומה להשיב. וחזן, כמובן, היה “כאילם לא יפתח פיו, ורק סיפר לבן־שמעון שחייו בסכנה, כי מתנכלים להמיתו.” (שם).

“ובאותו הלילה, לאחר שכבו כל המנורות, עזב חזן את המושבה – וחמת תושביה שככה.” (שם).

אלא שזה עדיין אינו סופו של הסיפור. מר ב' לא פעל בפאריס מאומה. אמנם פיטרו את חזן ממישרתו, אבל נתנו לו הענקה הגונה. ב' גירש את אשתו, אבל בהיותה אחת החניכות של האדון שייד, קיבלה תמיכה ונסעה לרומניה ארץ־מולדתה.

ב' עזב בעצמו את מישרתו בפקידות של הברון וקיבל מישרה באנאטוליה, בקרבת איזמיר, אצל בעל אחוזה גדולה, מישרה שהחזיק בה לפנים אהרון אהרונסון. ב' נשא אישה ממשפחת אפרים כהן. בימי המלחמה התנפלו עליו שודדים או שונאים – ורצחוהו בביתו.

“המסכן! הוא נפל קורבן בגלל ישרותו ותמימותו, כי לא יכול לסבול את תועבת הפקידות ולעבור עליה בשתיקה, במחיר מישרתו. שלום לעפרו.” (עמ' קס"ב) – כך מסיים דוד שוב את סיפור הרכילות הראש־פינאי מימי הברון, וגם טורח לתת לו כותרות־מישנה, הנהוגות בראש כל אחד מפרקי הספר:

“הרומאן של חזן. עכבר מגלה סוד. מכתב אהבה. חזן נותן המחאות על סך 24 אלף פרנק. צילום המכתבים. בן־שמעון. חזן עוזב את המושבה. ב' נוסע לפאריס. עוזב מישרתו. מישרה באנטוליה. נהרג בידי שודדים.”

אכן, היו זמנים.

* דוד שובּ: “זכרונות לבית דוד”. שבעים שנות עבודה על שדה התחייה והיישוב, עם 27 תמונות. חלק ראשון, ירושלים תרצ“ז [1937]. רמ”ד עמ'.

1959

[התפרסם לראשונה כנראה ב־1922]

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 16.6.1972

יעקב שטינברג, אשר השבוע ימלאו עשרים־וחמש שנה למותו (1887–1947) היה משורר, מספר ומסאי עברי בעל סגנון מקורי. הוא נולד באוקראינה. בהיותו בן ארבע־עשרה בא לאודיסה, והיה, יחד עם שניאור ופיכמן, מבאי ביתו של ביאליק, ואם כי היה צעיר כל־כך, כבר נתן ביאליק את דעתו על שיריו והחשיב את תפישתו החריפה.

בהיותו בן חמש־עשרה וחצי נדפס שירו הראשון “ומן הבוקר עבים כבדים”, שהיה מושר בפי ילדים ומבוגרים הרבה שנים. מאודיסה עבר, בשנת 1903, לווארשה, השתתף בעיתונות העברית והאידית, ישב זמן־מה בקיוב ומשם יצא לשווייץ להשתלם בלימודים. למד בברן ובלוזאן וחזר משם לווארשה. בשנת 1914 עלה ארצה והשתתף ב“הפועל הצעיר” וב“מולדת”. לאחר מלחמת־העולם הראשונה יצא לברלין, עשה שם שלוש שנים, חזר ב־1925 לארץ, המשיך להשתתף ב“הפועל הצעיר” וב“דבר” והיה עורך מדור הספרות היפה ב“מאזניים”. בשנת 1937 הופיעה לראשונה מהדורת כל כתביו – שירים, סיפורים ורשימות – ובשנים האחרונות הופיעו שני ילקוטים מיצירותיו: “מבחר ליריקה ורשימות” בצירוף מסה מאת נתן זך, ו“ילקוט סיפורים” בצירוף מסה של גרשון שקד.

שטינברג גם תירגם ספרים רבים, בהם “עלובי החיים”, סיפורי טולסטוי ו“תרבות הרנסאנס באיטליה” לבורקהארדט. עם צאת ספר שיריו הראשון בווארשה, בשנת 1905, זכה להיכלל על־ידי ביאליק בשלישייה של השירה העברית החדשה (עם יעקב כהן ושניאור) והיה בעיניו בבחינת “ציפור חדשה מן המגביהות עוף… שואפת למרחקים גדולים.”

בחרתי להתעכב הפעם אצל סיפור אחד שלו, “החג' מחפצי־בה”, שהתפרסם, כנראה, בסוף שנות העשרים או בראשית שנות השלושים [למאה ה־20], והוא, דומני, סיפורו היחיד, שבו מתוארת הדראמה של מיפגש בין יהודי לערבי על אדמת ארץ־ישראל.

הסיפור פותח בתיאור עלייתו של המספר מחדרה אל גבעת הקבוצה אשר בחפצי־בה. “אהבה מהולה בעצבות של רגש נכזב מבראשית” (עמ' רס"ב) – הוא הרגש שחשים האנשים הצעירים כלפי הנוף של ארץ השומרון. שיכרון והזייה, וכנגדם זרות, עצבות ואכזבה. הנוף מצטייר בצורה רומאנטית ומסתורית, אך לא אידילית. גבעות המולדת נוכריות הן. האדם היהודי מתקשה למצוא את הקשר אליהן ולהתגבר על רגש הזרות שהוא חש לעומת הסביבה.

ליבו של היישוב החדש הוא “אבן־השתייה של המקום” (שם), אבן גדולה הקבועה באמצע המגרש שלפני הבית. ובמקום מצוי גם חג' ערבי, גבה קומה וכפוף שכם, המצטרף לשמירה בלילות. זה “האיש מן הקדם אשר יסופר עליו, כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה, ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואיל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן־השתייה. כשהוא מקיש אחת במטהו, מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים: מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדת כעין בשורת ניכר.” (עמ' רס"ג).

בהופעתו ממחיש “בן־הקדם” את הרגשת הזרות, “בשורת הניכר”, שכוססת בלב הצעירים היהודיים. הקשר שלו לאבן־השתייה הוא קשר עמוק, מיסתורי, אולי מיסטי, קשר של מולדת קדמונית, של נאמנות שתקנית ומאיימת.

יש שבלילות מתעורר המספר ויוצא לטייל בחוץ מתוך תחושה של “ראשית אהבה” כלפי המולדת. ליבו עורג “לתפוס את הכול מחדש” (שם). ואולם בהישמע קול הריטון של כלבו של הנוטר הערבי, מתעוררת מיד במספר הרגשה כפולה ומכופלת של זרות: “אנוכי הוספתי לצעוד בלאט, כמתנכר למקום־ניכר” (שם). באור הירח המלא הוא רואה את הדמות הרחבה של החג' הערבי, כשהוא יושב כפוף על גבי אבן־השתייה ומטהו האדיר בידיו. במהותו של החג' הערבי יש קירבה למהות של הלילה, של יללות התנים, של הטלת אימה עתיקה, שתקנית ועמוקת שורשים – זו האימה שמעוררת הרגשת התנכרות באדם היהודי, המונעת ממנו להזדהות בשלמות עם תבנית נוף מולדתו.

סיום הסיפור הוא תיאור פגישת התמודדות והכרעה בלילה בין המספר לבין החג' המוזר.

“צעדתי לפניי, מבלי חשוב את הדרך, ועם כל אבן מכשול אשר פגעה בי, עבר בקירבי זרם של גבורה ותבונה גם יחד; היה לי טוב; תפסתי הכול מחדש: את המולדת ואת הלילה. – – – ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן־השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים, אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחרי צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה־מבטן לעבר האבן; ופתאום הקיש המטה – הקשת־מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן אשר נזדקף בבת־אחת ובזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד; מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פניי. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. הבטתי אחריו, כאשר [אני] רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה, הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עליי בחיפזון ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד; ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו, לילה, לילה; מילאתי את האוויר געגועים זרים. והוא לא עצר כוח; הנה הוא בורח, דמותו חגה, מלופפת באדים, הנה הוא נראה כפוף במדרון; דומה כי הוא יורד לארץ תחתית. רק כלבו עוד שולח אל עבר פניי נביחה עמומה.” (שם. עמ' רס"ד).

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט־מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות הליכה סהרורית. בהליכה זו נעשה הכאב מתוק והאדם מצליח “לתפוס הכול מחדש: את המולדת ואת הלילה.” הוא מגיע לידי פיוס עם אותם יסודות בגוף שמתנכרים לו ומאיימים עליו. באמצעות ההכאבה־מדעת הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, ועל האימה מפני הזר. הליכתו נעשית עקשנית, שתלטנית וחסרת־התחשבות, ולא פלא שהוא מרגיז בעצם נוכחותו את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן־השתייה. ההחזקה ב“אבן־השתייה” נעשית ביטוי לאדנות על ארץ־המולדת. יש ודאי קשר משמעותי בין “אבן־השתייה” בחפצי־בה לאבן־השתייה אשר מעליה עומד ניצב בניין כיפת הסלע (“מסגד עומר”) בירושלים, ואשר היא, לפי המסורת היהודית, פסגתו של הר המוריה, טבור העולם, מקום העקדה, חלום יעקב, קודש־הקדשים והמקום שעמדו עליו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות עליה, עברו כידוע גם לאיסלאם.

סביב ל“אבן־השתייה” מתרחש עתה מחזה כמעט אילם שמשמעותו ברורה. מצויה כאן שוב ההיאבקות של האדם היהודי עם האדם הערבי בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם לקשור עצמו אל נוף ארצו, לחוש תחושת מולדת ולהיות לעם. החג' הערבי זועם. מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העקשנית, המציקה והמציפה את הלילה ב“געגועים זרים” – בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי ארץ־מולדתו: שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. זה עדיין נושא עימו את הגלות, וזה כבר חש כבגלות בתוך ארצו (מוטיב מרכזי בשירתם של משוררים ערביים בישראל).

“ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני” – אומר המספר היהודי. מפני נוכחותו של היהודי נעשה גם יחסו של הערבי למולדתו יחס מסובך ומורכב. והערבי אינו אוצר כוח. המאבק כאן מוכרע עם בריחתו של החג' הערבי, בריחה של מחאה, ודומה כי הוא יורד לארץ תחתית.

תבנית דומה של פגישה והיאבקות חוזרת ומופיעה מימות ר' זאב יעבץ ומשה סמילנסקי ו־י.ח. ברנר, ואין כמעט מספר ארץ־ישראלי שפטור ממנה. אך דומה שאצל יעקב שטינברג נוסף לה, אולי לראשונה, גוון סוריאליסטי, סימבולי, גוון אשר עתיד לחזור ולהופיע במידה בולטת בספרות העברית הצעירה, של ילידי הארץ, משנות השישים [של המאה ה־20] ואילך, בתיאורי נוף הארץ ודמות הערבי.

* יעקב שטינברג: החג מחפצי־בה. סיפור. כל כתבי יעקב שטינברג. הוצאת דביר. תל־אביב. 1959.

עברית: 1926

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 13.4.1973, במסגרת “ספר השבוע”

אדלברט שטיפטר נולד ב־1805 בעיירה אוברפלאן שבבוהמיה הדרומית. הוא היה בנו של אורג. בשנת 1826 הלך לווינה ללמוד משפטים ולהכין עצמו למשרת פקיד ממשלתי. הוא התפרנס מהוראה פרטית בבתי־אצילים, גם בבית מטרניך, וצייר ציורי נוף ועסק בכתיבה. בשנת 1848, שנת המהפכה, מונה מפקח על בתי־הספר לעם באוסטריה העילית. שאיפתיו לתיקונים בחינוך עוררו נגדו את אנשי השלטון השמרניים. כאשר המשטר הוחזר ליושנו החלו להקפיד יותר בענייני משמעת, חובותיו העיקו עליו יותר ויותר, לאחר מחלה קשה, ממארת, איבד עצמו לדעת בשנת 1868.

בתקופת היותו בווינה התיידד עם גרילפארצר וסופרים אחרים, והם המריצוהו לפרסם את ראשוני סיפוריו. הסיפור “עובדיה” נכתב ב־1842. הוא תורגם לעברית ויצא לראשונה בשנת תרפ"ו, 1926, ועתה הופיעה מהדורה חדשה של אותו תרגום מאת מ. טמקין בספריית “תרמיל”. ספרייה זו מצליחה לגאול הרבה יצירות קלאסיות שתורגמו לעברית לפני שנים רבות, ולא הודפסו מאז במהדורות חדשות.

“עובדיה” הוא סיפור על יהודי מידברי, מצפון אפריקה, החי הנראה בתקופת סוף ימי־הביניים. הוריו של עובדיה, אהרון ואסתר, גרים בתוך חורבותיה של עיר עתיקה, רומאית, מוקפת חולות המידבר. הם חיים בעוני רב כלפי חוץ. הכניסה לביתם היא דרך כוכים ומערות מלאים סחבות וכלי־עוני, אבל עמוק בתוך מחילות החורבות צפון עושרם ומתנהל אורח־חייהם הנוח, בהסתר, מחשש עינם הרעה של שודדי המידבר הערבים.

במקום זה נולד עובדיה, בן־יחידי להוריו, וכל שנות ילדותו הוא מפונק בידי אימו השומרת עליו ממגע עם העולם אשר בחוץ. בהתבגרו שולח אותו אביו יחידי לנדוד בעולם, ומצווה עליו לחזור רק כאשר יהיה בידו סכום גדול של כסף.

חמש־עשרה שנים נודד עובדיה בעולם ולבסוף חוזר לבית הוריו, לבוש קרעים אך נושא עימו הון רב. הוא נשאר עימם, נושא אישה, והוריו מתים. מדי פעם יוצא עובדיה למסעותיו וחוזר עם הון רב. באחת הפעמים הוא נחלה באבעבועות ותואר פניו נשחת. אהבת אשתו סרה ממנו. אין הם מצליחים להוליד בן. באחת הפעמים, לאחר חזרו מנדודיו, הוא מגלה כי כל עושרו ורכושו נשדדו בידי הביי מלכּ־איבן־עומר. בתוך האסון הוא מגלה כי אשתו ילדה בת, והוא קורא שמה דיתה, והאישה מתה בלידתה. מעתה מוקדשים כל חייו של עובדיה לגידול בתו. הוא מתאושש מאסונו, אוסף את שרידי הונו אשר החביא ליום צרה, וכאשר הילדה גדלה קצת הוא מגשים חלום ישן ויוצא עימה למסע ארוך, דרך המידבר האפריקאי, אל חוף הים־התיכון. משם הוא מפליג לאירופה, ומנתק את כל קשריו עם המידבר ועם עיר מולדתו.

מעתה מתמקד הסיפור יותר ויותר בדמותה של הבת, דיתה. יש סוד בהתפתחותה. היא אינה מגיבה ככל ילדה בריאה למראה סביבתה. עד מהרה מתברר שהילדה עיוורת. עיוורונה גורם לעובדיה שיתעורר בו מזגו הרע, התאב בצע. הוא בונה לשניהם טירה בעמק, כנראה באוסטריה, וצורת הבניין דומה לזו הנהוגה בצפון־אפריקה, בארצות השמש. שמו יוצא לשמצה בכל סביבותיו משום אהבת הכסף שלו. אבל הנה קורה נס, ובליל ברקים וסופה משפיע הברק על דיתה ומאור עיניה חוזר אליה. מעתה שב אל עובדיה מזגו הטוב. הוא מלביש את הבת בבגדי חמודות, לאט לאט מגלה בפניה את מראות הטבע הנפלאים. ואולם בדיתה נשאר יסוד סהרורי, כמין מהות מיסתורית, או קשר מיסתורי, אל האור, אל הברק והסופה.

בהתבגרה, והיא מתחילה להיעשות אישה, אין מעייניה נתונים לגברים אלא לאותם אורות וצבעים אשר כאילו הולידוה מחדש בהעניקם לה את מאור עיניה. עובדיה אינו מצליח להבין לפשר המתרחש בנפש בתו. ויום אחד, בשדה, בהימצאם יחד לפני סופת גשם, מתרחש מחזה תמוה:

“לעובדיה נדמה, כי ראה אור רך מאיר בין האלומות, כמו האור שיש לה ברגעים אלו; כי קודם ראה את כל הקישורים שבשערותיה מזדקרים למעלה. אולם האור לא קרן עליה; כי בהביטו אליה היה כבר אחרי הכול: נשמע קול נפץ עמום ודיתה צנחה מתה על האלומות.” (עמ' 122).

עובדיה האריך לחיות עשרות שנים אחרי מות דיתה, אבל דעתו נשתבשה עליו.

אחת ההערכות שמצאתי על הסיפור אומרת כי “לעובדיה שלו [של שטיפטר] כוחות פרימיטיביים מופלאים, אבל אין בו כמעט ולא כלום מן היהודי.”

אינני יודע “מיהו יהודי?” בעיני כותב ההערכה הזו. אמנם יהודי אכסוטי, נושא ריח המידבר, שחור פנים ועורו מצולק אבעבועות וחרוך משמש –; אינו הטיפוס היהודי הרגיל באירופה בראשית המאה ה־19, תקופתו של שטיפטר. ואולם היהודי שהוא מתאר הוא לא רק דמות אגדתית. יש בו משהו מן היהודי הנצחי, הנודד. ויש בו אולי הרבה קווים אופיניים ממה שלא־יהודים ראו ביהודי באירופה. דמות זרה, אפלה, איש עשיר בביתו ונראה קבצן כלפי חוץ, אדם שיחסו לכסף עז ומורכב, אדם מכוער, נרדף, גם בהיותו צודק יש והוא נשנא על־ידי סביבתו משום התנהגותו הדוחה. ועם זאת אב לבת יפהפייה ובעלת מעלות רוחניות מסתוריות, כאילו שניהם נושאים בדמם את כל קסמי שמש המזרח וארצות המידבר. היהודי הוא היסוד הזר, האחר.

מעניין הדבר שאפשר למצוא עקבות לסיפורו של שטיפטר בסיפור “עידו ועינם” של ש“י עגנון. גמולה מזכירה במשהו את דיתה, וגמזו וד”ר גינת דומים יחד בתפקידם לעמדתו של עובדיה כלפי בתו. אהבתו החושנית העזה של עובדיה לדיתה רומזת כאילו על קשר אפל, גזעי, נוסף אצל היהודים. עובדיה רואה בבתו את תכלית חייו. כל עושרו נצבר למענה. אבל הוא אינו מצליח לפענחה ולהגיע לפשר נפשה.

בפתיחת הסיפור מנסה שטיפטר להעמיד את המעשה בעובדיה כתעלומה של גורל. כעניין שאין אפשרות להסבירו. אילו היינו מפעילים כיום על סיפורו של שטיפטר את המיתודות הפרשניות שהתנסינו בהן בניתוח סיפוריו של עגנון, היינו אומרים כי עובדיה מנסה להבין בדיתה את נפשו, את הנשמה היתירה, היפה, של מהותו היהודית, בעוד אשר הוא עצמו מסמל את הצד האפל, הכמעט דימוני, של היהדות המצוייה במצב של נפילה וגלות. הוא נכשל משום שאינו מצליח ליצור יחס משמעותי אל דיתה. עיוורונה הוא גם עיורונו. ומה שהיא רואה בהיפקח עיניה אינה המציאות לאמיתה אלא חלומות. היא כניצוץ של קדושה שנזרק לעולם האפל, ואשר שואף לחזור למקור האור האלוהי שלו, וכאשר הניצוצות עולים, מאבדת הקליפה את אחיזתה בהם והיא מתרסקת ונופלת ומתבטלת.

ואולם פירוש כמו זה אינו אלא שעשוע ספרותי, כי קשה לתאר ששטיפטר התכוון בסיפורו לסמליות הלקוחה מעולם הקבלה היהודי, אף כי ייתכן שאינטואיציה ספרותית נכונה הוליכה אותו בעקבות מציאות סמלית יהודית עמוקה ורבת שורשים.

* אדלברט שטיפטר: “עובדיה” סיפור. הוצאת מצפה, תרפ“ו, 1926. תירגם מ. טמקין. אדלברט שטיפטר: “עובדיה”, מהדורת ספריית תרמיל, פירסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון. ההוצאה לאור. תשל”ג. 1973. בעריכת ישראל הר. 124 עמ'.

עברית: 1919

פורסם במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 25.2.1977, תחת הכותרת “מי מנוחות ובדידות”

הנובילה “שתי אחיות” של הסופר האוסטרי אדלברט שטיפטר (1805–1868) ראתה אור לראשונה בעברית לפני כשישים שנה (תרע"ט, 1919), ומתרגמה מ. ט"ן, הוא מרדכי טמקין, אשר תירגם גם את סיפורו של שטיפטר “עובדיה”. לאחר שגאלה הוצאת “תרמיל” לפני כארבע שנים את “עובדיה” (מהדורת “תרמיל”, 1973), אשר גיבורו הינו יהודי מידברי, מצפון־אפריקה – בא גם תורן של “שתי אחיות”, סיפור ההולך על מי־מנוחות לכאורה, ואין בו מן המוזרות, הסמליות והארכאיות של “עובדיה”.

את “צופן” כתיבתו של שטיפטר הגדיר יפה יורם ברונובסקי, במאמרו על “עובדיה” (“הארץ”, 18.5.1973), באומרו: “הצופן של שטיפטר הוא, למעשה, צופן של כל אפיקה גדולה. זו יצרה לעצמה לשון מיוחדת, אירונית־אפולינית, כאשר המונח ‘שלווה אפית’ כבר הוא עצמו עשוי לסמן משהו הפוך משלווה. – – – אותו חוט־שני של אירוניה אפית, של עולם סוער במסווה אידילי מושלם.”

ועוד הוא אומר, כי לקורא העברי יש, כמדומה, סוג של הכנה לשטיפטר, העשויה להקל עליו את ההבנה, כלומר: למנוע אותו מליפול במלכודת השלווה, ומלכת שולל אחר אשליות האידיליה שפרוזה זו יוצרת. ההכנה היא עגנון. מי שעמד על תחבולות האירוניה האפית של עגנון, יידע לראות, מבעד למסווה האידילי שעוטה על האפיקה של שטיפטר, את המציאות האנטי־אידילית. לברוך קורצווייל חייב הקורא את המפתח להבנה לא־תמימה – ועל כן: האמיתית – של עגנון. וקורצווייל הוא שערך את ההקבלה הזאת, עגנון־שטיפטר. ליתר דיוק, היה זה שטיפטר שלימד את קורצווייל לקרוא נכון את עגנון.

בפתיחה ל“מסות על ש”י עגנון", לאחר שהוא רושם את נוסחות־המפתח לעולמו של עגנון: “מתחת למעטה הלוקאלי, התמים, המסורתי וההרמוני כביכול, מסתתרת מודרניות סוערת, החובקת עולמות,” כותב קורצווייל, “במפעלו האפי הגדול של האוסטרי שטיפטר נגלתה לי הנוסחה הזאת, והיא שלימדתני לשער מציאותן של תהומות במקומות הנראים לקורא השטחי כמקלטים אידיליים.”

אמנם, דווקא ל“עובדיה”, שאינו נושא אופי אידילי כלל וכלל, אפשר למצוא עקבות בסיפורו של עגנון “עידו ועינם”, שאף הוא אינו סיפור במסווה אידילי, ואף לא בעל אפיקה אירונית. אלא סיפור־חלום בעל אופי סמלי מפורש, בסגנון סיפוריו הסוריאליסטיים של עגנון (על הקבלה זו, שבה מצויים רמזים כמו־קבליים, עמדתי ברשימתי על “עובדיה” ב“על המשמר”, 13.4.1973).

ואילו ל“שתי אחיות”, שהן באמת נובילה בעלת סממנים של מסווה אידילי ולא אפיקה אירונית, התקשיתי למצוא מקבילות אצל עגנון. הדעת נותנת, שסיפורים כגון “סיפור פשוט” ו“בדמי ימיה” יהיו קרובים ל“שתי אחיות”, אך דומה כי לפחות ב“שתי אחיות” קרוב שטיפטר לפשוטו יותר מאשר למורכבותו, והסיפור נראה תמים למדי, בהשוואה לאותה תמימות או פשטות כביכול אשר בסיפוריו אלה של עגנון.

“שתי אחיות” הוא סיפורו של אוטו פלקהויז, איש הדומה בבדידותו הנוגה לשטיפטר עצמו (גם ב“עובדיה” היו רמזים אוטוביוגראפיים: שטיפטר עצמו נפגע באבעבועות שהשחיתו את תוארו, גרמו לו סבל איום והביאוהו לחיי פרישות, ממש כמו עובדיה). מוטיב ראשוני של פגישה מקרית וחד־פעמית בשתי אחיות מנגנות בכינור, האחיות מילנולו, בקונצרט בווינה, מלווה את המספר ויוצר מתח ומסתורין. לקראת סיום הסיפור מתברר שאין כל מסתורין בדבר, ולא היתה זו אלא תחבולה תמימה של המספר, כדי לטוות בצידה את קורות שתי האחיות האחרות, העומדות במרכז הסיפור, מריה וקמליה ריקר, אשר אל אביהן התוודע המספר בווינה לפני שנים, ויחד שמעו את קונצרט האחיות מילנולו. זהו סיפור על שקיעתה של משפחה מן המעמד הבורגני, עקב הסתבכות האב בעבודה ציבורית כפויית־טובה ובמשפטים, ותיאור התחדשותה של המשפחה לאחר שעקרו מן העיר ועלו לחיות בבית־אחוזה ישן, ברמה סלעית הצופה על ימת גרדה, לא הרחק ממרנו, בהרי האלפים האוסטריים (תחום שהיה שייך אז לקיסרות האוסטרית והיום הוא חלק מצפון איטליה).

תיקון החיים באמצעות השיבה אל ברכת האדמה, הטבע והחקלאות: הבריאות הנפשית והגופנית, השלווה והאמידות שצופנים בחובם חיי חריצות באחוזת־כפר, דברים אלה הם עניין מרכזי בסיפור. כל גיבורי הסיפור: אוטו פלקהויז, משפחת ריקר ושכנם אלפרד מוסר, הם אנשים שקיבלו בירושה אחוזות־כפר, לרוב במצב מוזנח ומפגר, ובכוח חריצותם הצליחו להעלות את משקיהם לרמה מעוררת קנאה, והם מרבים להחליף ביניהם ידע מודרני בשיטות עיבוד והשבחה חדשות, ובמכשירים חקלאיים חדשים.

אך לא זה הוא עיקר הסיפור. האידיליה הכפרית של חריצות והתחדשות האדם בעבודת האדמה משמשת רק רקע לווידויו העקיף של אוטו פלקהויז, המספר, אשר עמדתו הצדדית־כביכול בסיפור, בבחינת מתאר חיי אחרים, רק מסווה את עובדת היותו הגיבור הנעלם של הסיפור – תחושת בדידותו ורווקותו, החשש פן הוא נופל למעמסה על בני־אדם, ושמחתו על כך שמקבלים אותו כבן־בית במשפחת ריקר; ההרגשה שאישה לא תרצה בו, ואהבתו הכמוסה, הביישנית, למריה, האחות הבכירה, החרוצה מבין השתיים.

נגינת הכינור מלווה את הסיפור מראשיתו, ובאה לבסוף על ביטוייה המלא בנגינת האחות הצעירה מבין השתיים, קמליה: נגינה זו מבטאת איזה קוטב אחר לחיי־פשטות אלה, קוטב אשר עדינות וקשיחות משמשות בו יחדיו, עדינותה העילאית של האמנות, וקשיחות או התקשחות האופי והחיים של אלה הבוחרים בה כייעוד חייהם. ואמנם, קמליה מוותרת על האמנות.

אוטו פלקהויז, שהוא דמות של חובב, דילטאנט, במובן הטוב של המילה, מהלך לתומו בין אפשרויות חיים ודרכי מימוש שונות, ואינו מעז להגשים את חלומו הצנוע, לבקש את יד מריה להיות לו לאישה.

רק בחתימת הסיפור, כאשר מתערב המספר ה“אמיתי”, אשר הביא בפנינו את סיפורו של אוטו פלקהויז, אנו מתבשרים, כי הסוף הטוב בוא יבוא, ואוטו מוכרח להתגבר על היסוסיו ולחזור אל מריה ולשאתה לאישה, כי אין עוד זוג מתאים משניהם. וקשה לדעת אם חתימת הסיפור אכן נתכוונה לקורא התמים, המאחל ומאמין בסוף הטוב של הדמויות אשר נפשו נקשרה בהן בשעת הקריאה, או שכאן לפנינו אותו “מסווה רומאנטי”, אותה “אפיקה אירונית”, אשר מספרת לנו דבר והיפוכו, או מספרת דבר על־ידי היפוכו, וכל אותה שלוות חיים של הצלחה ואושר לא באה אלא כדי להדגיש את בדידותו חסרת התקווה של אוטו פלקהויז, אשר לכאורה אין לה כל סיבה משכנעת בגוף הסיפור.

ואולי, בקריאה מורכבת כזו, מושפע הקורא מראש מכך שהוא יודע מהם אמצעיו האמנותיים המיוחדים של שטיפטר, המבקש למצוא בפרטים הזעירים את המשמעות העמוקה ביותר (והוא אכן היה גם צייר נוף בזכות עצמו), וכן מתולדות חייו של שטיפטר, שעמדו בסימן בדידות, מחלה ואכזבה, וסופו שאיבד עצמו לדעת, לאחר שחלה במחלה קשה וממארת. ואילמלא הייתי חושש הייתי אומר כי הקורא לתומו בנובילה כיום עלול לחוש מעט אכזבה בתום הקריאה, מבלי דעת אם האשמה היא בו או בסופר.

* אדלברט שטיפטר: “שתי אחיות”. תירגם מ. ט“ן. ספרייה חקלאית, תרע”ט, 1919. אדלברט שטיפטר: “שתי אחיות”, מהדורת ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור. תשל"ז, 1976. 163 עמ'.

1951

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.1.1971

“אותו קיבוץ של אנשים שאין בו מקום לשמעונים – מה תקוותו?” שואל מידד שיף בשולי ספרו, ומחווה דיעה על גיבורו, שמעון צהמארא, לאחר שהלה החליט, באחד מלילות פברואר הקרים והגשומים של שנת 1950, לעקור מתל־אביב ולעבור את הגבול, לביירות כנראה, אל בית הורי אימו.

מיהו שמעון צהמארא?

הוא נולד ב־1920 בדמשק, בן לסוחר יהודי לבאנטיני ואישה מרונית ילידת ביירות. אימו מתה בלידתה אותו והוא גדל בתל־אביב, בבית משפחת אחותו מצד אביו. הוא צמח בשנות המנדט, למד בגימנסיה עברית, רצה להיות צייר, בילה בפאריס ובלונדון, חזר לתל־אביב ועסק במסחר בשנות מלחמת העולם השנייה. שמר על קשרים עם משפחת אימו, עם דודו ז’ורז', פקיד גבוה בממשלת המנדט בירושלים, ערבי־נוצרי. ביקר בביירות, בדמשק, בעבר־הירדן. אהב בחורה יהודייה בשם פרפר, קנה לו חבר־בנפש בשם ג’ומג’ום. נאסר ועונה על ידי הש"י באביב 1948, שוחרר, התגייס לצבא הישראלי בשם בדוי, שירת כאפסנאי. לאחר המחלמה שוחרר משירותו ובתוך שנה־שנתיים הבין שאין לו מקום בישראל, ושגם תרבות מקורית לא תקום כאן, ונמלט אל הגבול, לצד השני.

ומיהו ג’ומג’ום?

ג’ומג’ום הוא גיבורו השני של הרומן. שמו אינו אלא כינויו, על שום שדיקלם בכיתה: “ברכות אביך גברו על ברכות הוריי, עד תאוות גבעות עולם, תהיה לראש יוסף ולג’מג’ומת [במקור: ולקודקוד] נזיר אחיו.” (עמ' 205).

ג’ומג’ום (כמידד שיף עצמו, יליד ראשון־לציון) הוא בן מושבה בסביבת תל־אביב, שהיא “ארץ מוצא הג’ומג’ומים” (עמ' 297). הוא אדם בוהמי, מרדן, מוזר, דובר עברית נמלצת שהיא בעיניו כגמגום, כדבריו: “הנה את העברית שמו לפי, ונכבלתי בה. בנערותי לא היו לי ספרים לקריאה. בבחרותי הייתי ללעג. ובבגרותי אין מוצא לנטיותיי הטבעיות, איך לא אצר על כי הוליכוני שולל?” (עמ' 236) – וכל־כולו מזיגת יסוד מקומי – “צבר” ובן־מושבה, והשקפה עברית (שנתכנתה גם “כנענית”): “בכל רחבי ארצי,” אומר ג’ומג’ום, “יש רק קומץ קטן של בני אדם אשר בהם תקוותי… דווקא הציונים הם שהחלו במלאכה, אם כי אין אני סבור כי ראו את שרואה אני. חובתי היא להגן על יסוד העם החדש, העם שיהיה שלי, ואם הוא (העם) בצד הציוני, בהכרח גם אני נמצא בצד זה.” – “למי אתה מתכוון בדיוק?” שואל אותו שמעון, – “הלשון העברית ומה שמסביבה,” מגדיר ג’ומג’ום. “אני מוכרח להיות איתם.” (עמ' 239).

השקפה זו, הדומה בעיקרה לזו של יונתן רטוש, “אבי הכנענים”, היא שמביאה את ג’ומג’ום להחלטה לקחת חלק במלחמת 1948, לא מפני הזדהותו עם ההשקפה היהודית־הציונית, אלא משום שבצד הזה הוא רואה את הסיכוי הממשי היחיד להקמתו של העם העברי החדש. ושמעון יודע: “הוא רוצה ליצור משהו שאהיה, או שאוכל להיות, שייך לו.” (עמ' 237).

“שמעון צהמארא” הינו רומאן מעניין מאוד ומאלף להבנתה של תקופה. שני נוכרים נפגשים בו על אדמת־מולדתם. שמעון, בן־התערובת, אינו מסכים עם החינוך הציוני. הוא דוחה את הפולחן היהודי, ומעריץ את הפולחן הישראלי, של בני אפרים. על כך מאשימים אותו מוריו שיש לו רעיונות נאציים (עמ' 54). הוא דוחה את הסתגרנות של תל־אביב, המבטלת את עורפה היבשתי, וכבר בוויכוח עם סטודנטים ערביים בפאריז ב־1936 הוא שומע את ההגדרה של “מסע הצלב היהודי” והשוואות בין מסעי־הצלב לתנועה הציונית.

לא בביירות, לא בלונדון ולא בפאריס מוצא צהמארא מקום לעצמו. בשובו לתל־אביב, ב־1937, הוא אומר: “ראיתי את היהודים הבאים לפאריז. להם קל הדבר. גם כשהם מבוגרים ממני, הם זרים בכל מקום, והחליפו ניכר בניכר. אני לא כך, אני נוכרי בביתי.” (עמ' 83). מעניין כי ההרגשה “להימצא בגלות בתוך ארצי” חוזרת בתוקף רב בשיריהם ובדבריהם של משוררים ערביים־ישראליים.

שמעון חש בזרות שבין שני העמים. הקשר היחיד הוא הארוטי: “זה היה השטח בו נפגשו יהודים וערבים… המצע המשותף של האנושות: המצע עצמו.” (עמ' 101). גורלו של שמעון קשור במנדט הבריטי, בתערובת הלאומים, והוא “נחרד מפני ההכרה כי זאת אפשרית רק בחסדי הבריטים, כי אך יפנו הללו את עורפיהם וכבר תהיה יד איש בצוואר רעו.” (עמ' 87). והוא יודע: בקרוב תקום המדינה, והיא ה“מולך” החדש, המשעבד את האדם, ולעומתה ימי המנדט כגן־עדן הם: לאנארכיסטים, לאינדיווידואליסטים ולבני־תערובת.

אך לא רק שמעון. גם ג’ומג’ום חש עצמו “נוכרי אני במולדתי, כי באו זרים וזרוה לי.” (עמ' 236). הרגשת הניכר של גו’מג’ום, בן־המושבה, באה מכך שהנה גלי ההגירה היהודית שוטפים מדי פעם את ניצניו של מה שנראה בעיניו העם העברי החדש, זה העם שמעבר לגדרי הציונות והדת, ורק בו יש מקום גם לשמעונים. מלחמת 1948 אינה מלחמתו של ג’ומג’ום: “יאניצ’ארים אלה יילחמו את מלחמות היהודים, ויישארו יאניצ’ארים כי זה רצון היהודים. יש לנו נוער, והוא יילחם, ויישארו לודרים – אותם שיישארו.” (עמ' 245).

כך גם השקפתו של שמעון: “תחילה, הימים בהם היה כל אור זורח ממזרח אירופה, היה בין היהודים בוז כללי, מהול ברגשי פטרונות, כלפי ה’צברים‘….משהו בין ‘פרֵנק’ ל’גוי’. בין מאי 1947 לדצמבר 1947 הפך היחס כליל, והיה לחנופה כללית, מהולה בפחד.” (עמ' 316). ואולם, “ידי עשיו למוח יעקב”: גם דור זה נתפצל בין הכוחות המפלגתיים היהודיים־ציוניים, ונעשה יצירת כלאיים צולעת בשתי רגליה.

דחיית גלי ההגירה בשנים הראשונות למדינה מומחשת בשיחת שני איכרים במושבתו של ג’ומג’ום.

אומר האחד: “אה, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד… הנשארו בחיים? ואיה בניהם? ואתה מביא לי כיני־אדם אלה בשביל לשמח את ליבי?” – אומר השני: “מה אתה מיילל? הלכו, וחסל. ואת הביזה לא תחזיר. אי אפשר למצוא כלום. ואלה אינם כיני־אדם, רק מסריחים הם. צרך ללמד אותם לעבוד ולא לגנוב ולדבר עברית ויהיו כמו בני־אדם אחרים.” – אומר הראשון: “את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה. במה היו הפלאחים גרועים מאלה הבריות? ואללה, חראם.” (עמ' 302).

באותו ביקור במושבה לוקח ג’מג’ום את שמעון לבית הקברות הישן. משתרע ג’מג’ום על ספסל ונרדם: “איש זה שוכב בחיק אבותיו… מרדן זה – ראה כמה הוא קשור. שמעון איננו מרדן, כי אין לו במה למרוד.” (עמ' 299).

ביצירות סופרי “דור הפלמ”ח", מאותה תקופה, הערבי הוא “בעייה מוסרית” לאדם הישראלי. מתחבטים, והורגים… שמעון אינו רק בעייה, הוא אדם. הוא הקיום־יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי אפשרי: “יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים.” (עמ' 249).

היש בינינו מקום לשמעונים? – הקורא של היום יצחק: ברור שלא. המצב רק הולך ונעשה גרוע יותר עם הקפדת הדתיים לשמור בחוק־המדינה על טהרת הגזע היהודי, ובייחוד לאחר החקיקה בכנסת בשאלה “מיהו יהודי?” – כי סתגרנות עדתית־דתית הולכת בד ־בבד עם לאומנות שתלטנית ועם העמקת הקרע בין שני העמים.

השאלה כיום היא יותר אלמנטארית – היש מקום לג’ומג’ומים? בספרות העברית הצעירה נעשתה דמות הערבי לסיוט: לא השמעונים רצים אל הגבול, אלא הג’ומג’ומים, ולא תמיד כדי להילחם ולהתנחל, לפעמים גם כדי להתאבד.

* מידד שיף: “שמעון צהמארא”. רומן. הוצאת ספרים נ. טברסקי. תל־אביב. תשי"ב, נובמבר 1951. 334 עמ'.

אהוד, הערה מאוחרת: מעניין מה היה גורלו של שמעון צהמארא בביירות, לאור הקורות בלבנון מאז שנת 1951. דומה כי אילו היה נשאר בישראל, היה קיומו מובטח וגם פורה יותר.

1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.5.1972

על “אנשי בראשית” של אליעזר שמאלי התחנכו דורות רבים של תלמידים. מאז הופיע הספר, לפני כארבעים שנה, הוא זכה למהדורות רבות, ושמו, “אנשי בראשית”, כאילו נעשה מושג, רווי אסוסיאציות של מקום ותקופה, גם בעיני מי שלא נזדמן לו לקרוא בנעוריו את הספר.

שמאלי, שבקרוב תימלאנה לו שבעים ושתיים שנה, עלה לארץ ב־1930 עם קבוצת חלוצים בראשותו של י. למדן. הוא למד בבית־המדרש למורים בירושלים, ובהשפעתו של א. הראובני שקד על תורת הצומח. הוא הורה שנים רבות בדגניה, כפר גלעדי, נשר, כפר יחזקאל, ובבית החינוך בתל־אביב. בשנות השלושים שהה שנתיים בשליחות חינוכית בגרמניה ולמד שם מדעי־הטבע באוניברסיטה.

הסיפור “אנשי בראשית” הוא תיאור התנחלותו של השומר הוותיק חרמוני, הוא אלכסנדר זייד, עם בני משפחתו “אחרי עשרים וחמש שנות נדודים בין מתולה לרוחמה” (עמ' 5) באדמות שיח’־אבּריק. שייח’־אבריק הוא כפר ארמני קטן בעמק־יזרעאל, בקרבת הכביש חיפה־נהלל, קילומטר אחד דרומית־מזרחית מקריית־עמל. תושביו ארמנים נוצרים. סמוך לכפר – מקומה של בית־שערים בימי־קדם, ובית משפחת זייד, שנפל במאורעות 1938. ליד הבית ניצב פסלו של זייד רכוב על סוס וכן קברו של הדרוויש שיח’־אבריק, שעל שמו נקרא המקום. בילדותי היו מובילים אותנו לשם בטיולי סוף השנה של בית הספר [וצפורה זייד הקשישה, אלמנתו של אלכסנדר, היתה מספרת את תולדות המקום].

אלכסנדר זייד היה מראשוני העלייה השנייה וממייסדי “השומר”. כיצד הגיע עם משפחתו באמצע שנות העשרים [של המאה ה־20] לגבעות שיח’־אבריק? מספר על כך שלמה שבא בספרו “שבט הנועזים” (ספריית פועלים, 1969):

“חבורת יחדיו היו אנשי ‘השומר’, וכהכרזתם: ‘הכול בשביל אחד ואחד בשביל הכול.’ לא אחת עוררו על עצמם רוגזם של רבים מחמת חזית מלוכדת־נוקשה שהציבו. ואילו בינם לבין עצמם, אנשים בעלי רצונות חזקים ועקשנים – היו מגיעים לעיתים לידי מחלוקת קשה ומכאיבה. אותה עקשנות נתגלתה גם בריב עם אלכסנדר זייד ואשתו ציפורה. אלכסנדר היה מאנשי הקבוצה הראשונה של ‘השומר’, ממייסדי המשק (כפר גלעדי). הוא שהושיט זרועו כלפי הגבעה ואמר: ‘כאן יקום הכפר.’ וכעבור כמה שנים נתעוררו סכסוכים קשים, ועד כדי כך, שצפורה ואלכסנדר עזבו את הכפר, באין ברירה, ונתיישבו בתל־חי הסמוכה. לאחר־זמן, כשהוחלט על איחוד תל־חי וכפר־גלעדי, היו אלכסנדר וצפורה עם המיעוט שהתנגד לאיחוד. שוב הגיעו הדברים לידי עימות. אלכסנדר זייד הניח את ילדיו בתלמי השדה שאנשי כפר־גלעדי עמדו לחרוש. מצוקת־נפש שגרמו אהדדי אנשים שזה לא מכפר עמדו לא אחת כתף־אל־כתף נגד אוייב ואורב ומוות; והדברים נחתכו עד־תום, במיצוי־החומרה – דבר לא נדיר בתולדות הארץ הזאת, וגם בהתחדשותה בדורותינו – ייקוב הדין את ההר, עד הסוף, כל איש וצדקתו בפועל־ממש, כך גם הכוח שהציבו זה מול זה, צדק מול צדק, שעה שנפרדו הדרכים. ושוב הטעינו זייד ומשפחתו חפציהם על עגלה, כמו לפני עשר וחמש־עשרה שנה, יצאו לנדוד דרומה ותקעו יתד באדמות שיח’־אבריק, אזור חדש להתיישבות היהודים. שם הקימו בית בודד, וכבימים מכבר – שוב יצא זייד להיות שומר־רוכב.” (“שבט הנועזים”, עמ' 373–374).

עוד בטרם החל סיפורו של זייד־חרמוני ב“אנשי בראשית”, עברו עליו ועל משפחתו מסות קשות שהיה בהן כדי למלא ספר לעצמו. את הפרשה הקודמת לעלייה לשיח’־אבריק אין שמאלי מזכיר ב“אנשי בראשית”, אולי משום שגיבורו היה עדיין בחיים עם צאת הספר, ואולי – וזה קרוב יותר לוודאי – מפני שבספרים מסוג אלה, שנכתבו באותה תקופה, עדיין לא היה נהוג לספר על יגונות שאינם תוצאה של מלחמתו של האדם בשממה או בשכנים עוינים, אלא פרי סכסוכים מרים של האדם עם עצמו ועם חבריו הקרובים לו. אמנם, זה היה כבר אחרי ברנר, אחרי ספריו של א. ראובני ואחרי “ימים ולילות” של ביסטריצקי־אגמון, ואולם “אנשי בראשית” נכתב מתוך מגמה אחרת. מאבקיו, גם הנפשיים, של השומר הוותיק חרמוני, הם מאבקיו של אדם “בריא”, של איש תם וחרוץ, של גיבור, אשר כאילו קורץ מחומר אחר לגמרי מגיבוריהם של ברנר, ראובני וביסטריצקי.

דומה כי הדוגמה שהשפיעה על שמאלי ב“אנשי בראשית” היתה מסוג “וולדן, או חיים ביער” של הנרי תורו. הבראשיתיות של השיבה אל הטבע, נוסח תורו, אשר ב־1845 יצא אל היער, הקים לו שם ביקתת־קורות, גידל ירקות לכלכלתו והסתכל בחיים שבפרא־היער, ומשם שאב את ההשראה לספריו.

תיאור התנחלותה של משפחת חרמוני ביערות שיח’־אבריק כתוב בסגנון דומה. הם דומים למשפחה בנוסח רובינזון קרוזו. היער הארץ־ישראלי (כלום אין בכך משום הגזמה?) נותן למשפחה כמעט את כל צרכיה. החיים העצמאיים, מתוך בדידות, בחיק היער, נעשים לאידאל. הילדים גדלים בחיק הטבע, ועליו פרנסתם.

אבל ארץ־ישראל היא ארץ קשה. את התבואה אוכלים העכברים. הממשלה תובעת מיסים. את גן־הירק משחיתים חוגגים ערביים הבאים לשתות ממי המעיין. עדרי הבדווים עושים שמות ביער, ופחמים ערביים שורפים בכבשנים את העצים, ועל הכול – צרת השודדים הערביים והמאורעות בעמק בשנת 1929.

בתצלום משנת 1927, מאלבומה של משפחת זייד, נראה הצריף, שעליו מסופר בספר כי הוקם בדמי מטמון מטבעות־זהב גנוז שמצא חרמוני באדמה. רואים בתמונה את התנור שבו אפתה תקוה, היא צפורה, את הלחם. וכן מכשירי עבודה אחדים ואת אלכסנדר זייד יושב על כיסא בפתח צריפו, ובנו ואשתו עומדים בפתח הצריף. על הצריף הזה מסופר ב“אנשי בראשית” שהוא נשרף כליל במאורעות 1929, לאחר שחיילים בריטיים הכריחו את חרמוני לנטוש את שיח’־אבריק ופירקו מעליו את נשקו.

סיומו של הסיפור בשיבתם של חרמוני ובנו איתן (הוא, כנראה, יפתח זייד) אל נחלתם השרופה והשדודה. כדי להתגבר על ייאושם הם מתחילים לחרוש. “הנה פתחנו תלם חדש, איתן – אמר חרמוני – עלינו להתחיל תמיד מבראשית.” (עמ' 276).

למרות ששימש אב־טיפוס לסיפור, דומה שהטראגדיה האישית של אלכסנדר זייד, שהיה עליו להתחיל תמיד מבראשית, אינה קיימת בדמותו של חרמוני. הרומאנטיקה של עלילות הגבורה, של הסבל הבא מבחוץ, וההתגברות עליו, של מלחמת האדם בטבע – מעלימה מן העין את מלחמת האדם עם נפשו ונפש קרוביו. זו היתה ספרות הירואית, בקנה־מידה ארצישראלי, שהתקופה דרשה אותה והשתמשה בה. ודומה כי משום כך לא נמלטה אותה ספרות תמימה מן המגרעות שהן מעצם טבעה, וגיבוריה הם בעינינו כיום אגדה, אך לא מיתוס. היסטוריה, אך לא שורשים. ויש לנו כיום בגיבוריו הארצישראליים התלושים של ברנר אפשרות עמוקה ורצינית הרבה יותר למצוא את שורשינו בארץ.

* אליעזר שמאלי: “אנשי בראשית”. סיפור. מהדורה ראשונה 1933. הוצאה מיוחדת למנויי “אומר”. דפוס מסדה, רמת־גן. 277 עמ'.

1925

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.12.1970

בחבילת כתביו של הסופר יצחק שמי, יליד חברון (נולד בשנת תרמ“ח, 1888, ונפטר בחיפה בתש”ט, 1949), אשר נמסרה לידי אשר ברש, כדי לעבור עליהם, נמצאה במעטפה פיסת־נייר כתובה בעצם ידו של שמי, בזו הלשון:

"עזבוני הספרותי.

"עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעיין מבורך, עשיר ומשובב נפש, אלא מעין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טיפין טיפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו.

"האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גווילים בלכתו בדרך הארוכה אל הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע תחתיו מדי צעד…

“כדי שתקל העבודה על חברי ובני, אם יואילו לקבץ את נידחי, הנני רושם כאן את הרשימה הבאה…”

ובאה בהמשך רשימת שבעת הסיפורים, שנתפרסמו במקומות ובזמנים שונים, וכן שני פרקים ראשונים של סיפור בשם “שומר המסגד האחרון” ורשימה של מאמרים.

העורך כלל בקובץ סיפוריו של יצחק שמי את סיפורו רחב היריעה “נקמת האבות”, שהופיע לראשונה בספר לחוד בשנת תרפ“ח, 1928, ועליו הוסיף את הסיפורים “בין חולות הישימון”, “ג’ומעה אל־אהבל”, “אב ובנותיו”, “הבריחה”, “העקרה” ו”כופר נפש".

“בעצם הינם כולם ילדים גדולים השמחים וצוהלים על העלייה בחבורה ועל הפגישה עם אחיהם הרחוקים והקרובים, תושבי הרי ירושלים וחברון ובני הנגב והצפון והקדם. כילדים הם בועטים ומורטים זה את זה על לא דבר, רק מתוך חדווה ומשובה.” (עמ' 12) – כך רואה שמי בסיפורו “נקמת האבות” את שכנינו הערבים, שבתוכם נולד ובקירבם גדל. הרי הם כילדים! ובכך דומה גישתו לזו של יהודה בורלא, הקרוב לו במוצא ובביוגראפיה.

כאשר שמי כותב סיפור מחיי הערבים, אין נוכחותם של היהודים מורגשת, ורק צל קלוש נמצא ליחסים בין שני העמים, ואף הוא אירוני יותר משהוא טראגי. גישה רומאנטית זו דומה גם לזו המצוייה בחלק מסיפוריו של משה סמילנסקי, ואולי לא מקרה הוא שבאותה תקופה לערך שבה פירסם שמי את סיפורו הראשון מחיי הערבים, החל גם סמילנסקי מפרסם ב“העומר” שבעריכת ש. בן־ציון את סיפוריו אלה בחתימת “חוואג’ה מוסה”.

גם המקרה ששימש יסוד לסיפור “נקמת האבות” אירע באחת השנים הראשונות למאה הנוכחית [המאה ה־20], בעת העלייה השנתית המסורתית לקברו של “נבי מוסה” בואכה יריחו, מהלך יום מירושלים. כאשר במהומות על עניין הדגל – ומי ייכנס עימו ראשון למסגד נבי מוסה – נהרגו שיח’־אלשבאב החברוני ועוד שניים מאנשיו, וגם אחדים מאנשי שכם נפלו בתגרה בין עולי הרגל משתי הערים.

נימר אבו־אלשואריבּ, גיבורו השכמי של שמי, עולה בראש אנשי עירו, יחד עם אנשי ירושלים וחבון, לקברו של הנביא. אך השנאה בין שכם לחברון, המתבטאת ביריבות האישית שביו לבין אבו־פאריס, העומד בראש החברונים, מעבירה את אבו־אלשואריב על דעתו. לפני פתח המסגד, באת שאבו־פאריס מנסה להקדימו רכוב על סוסתו, ולהיכנס ראשון עם דגלו למסגד, עוצרו אבו־אלשואריב, קורע את דגלו ונועץ את חרבו בלב החברוני.

אבו־אלשואריב נמלט לקהיר בדרכי המידבר, אך געגועיו לעירו הורסים את כוח עמידתו והוא מתמכר לחשיש, יורד מנכסיו, ואינו מצליח לבוא, באמצעות שלוחיו, להסכם של כופר עם משפחת הנרצח. ביעותי יום ולילה, בהשפעת הסם, ובריאותו הנחלשת, בהם מופיעים בחלומו האבות, שאת דגלם קרע – גורמים לאבו־אלשואריב לעלות בודד ועלום־שם, עם דגל חדש ומנחה, ולבוא למערת־המכפלה, ושם, לאחר שהשלים כפרתו, ובטרם השיגה אותו יד אחי הנרצח, הוא מוציא נשמתו על מדרגות המסגד, זו נקמת האבות.

הדרמה של “נקמת האבות” שתולה אפוא כולה בתוך מירקם החיים הערביים. מחיצוניותו הגאה של אבו־אלשואריב, בראשית הסיפור, בעודו מותנה על־ידי תפקידו הטכסי והחברתי, הצורך לשמור על הכבוד ולייצג את עירו במאבק־יוקרה לחיים ולמוות – אנו מגיעים לנקודת־שיא של הסיפור, מעשה הרצח, והבריחה שלאחריו, והם הקובעים מעתה את גורלו ופנימיותו של גיבור הסיפור: התלישות, הגלות, התקווה, ההזיות, השקיעה, החרטה, הכפרה והמוות. בכל אלו משיג הסיפור שלימות נפלאה, אשר חבל כי טרם ניתרגמה גם למדיומים אחרים, כמו למשל תסכית, סרט או מחזה־טלוויזיה.

מן הסיפורים הקצרים ראוי להזכיר בעיקר את הסיפור “הבריחה”, ועניינו – כניסתו של חכם בכור קמחי הישיש אל בית־זקנים בירושלים, הצופה אל מול הר־הזיתים, ולילו הראשון במקום. אף כאן ניכר שמי במיטבו. לא רק יריעת החיים הססגונית והמזרחית, אלא היכולת לבנות עולם מוחשי מתוך הסתכלות מופנמת, כאשר עיקר רושמה של הסביבה, ואיכותה הרגשית המיוחדת, ניכרים במתח המצטבר ועולה בלב הדמות המרכזית, עד שמגיע להתפוצצות של מחאה והרס־עצמי בסוף הסיפור. הרתמום הזה מאפיין גם כמה מסיפוריו האחרים.

אגב, ההוצאה החדשה־יחסית של סיפורי שמי משנת תשי"א, לוקה ברישול רב. אותיות מגדלים שונים באותה שורה. חוסר ניקוד במקום שהוא מתבקש, ושגיאות. ראוי היה להוציא מהדורה חדשה, נאה ומתוקנת יותר, של הסיפורים.

* יצחק שמי: “נקמת האבות”, סיפור מחיי הערבים. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ“ח [1928]. ספריית מצפה, ספרי פרוזה, העורך אשר ברש. ק”ס עמ'.

“סיפורי יצחק שמי”. ערך וכתב פתח דבר – אשר ברש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ, ת”א, תשי"א [1951]. 255 עמ'.

1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.12.1972

בשנת 1909 עלה דוד שמעוני (שמעונוביץ) (1886–1956) לארץ־ישראל והוא בחור בן עשרים ושלוש. הוא שהה בארץ כשנה, התקשר במיוחד עם ברנר, שעלה אף הוא לארץ באותה שנה, ועם א"ד גורדון. סייר במשך חודשיים על פני הארץ, וכמעט כל ימיו ניזון מרשמי הנוף של אותו טיול. בסוף אותה שנה נסע לשם לימודים לגרמניה, בה שהה עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, ובה כתב את שיריו, סיפוריו ורשימותיו מחיי הארץ. הוא חזר לארץ־ישראל רק ב־1920, לאחר שנים של נדודים בארצות הסקאנדינאוויות וברוסיה שלאחר המהפכה הבולשביקית.

מרבית הסיפורים בקובץ “מולדת” נכתבו בשנים 1909–1919. אולי מזלו של שמעונוביץ הצעיר, שלא שהה בארץ יותר משנה, כי אילו ישב בה זמן רב יותר, אולי לא היה יכול לתארה בצורה כה רומאנטית ואידילית, כפי שנצטיירה בעיניו בשנות שבתו בגרמניה וברוסיה.

ישנה משוואה כמעט ברורה בהתייחסותם של סופרים עבריים לנוף הארץ. מי שגישתו רומאנטית, מוצא רומנטיקה ואידיליות גם בנוף וגם בדמויות הערבים. מי שגישתו מציאותית ופסימית, בלא קישוט המציאות, כברנר – מוצא איבה, ניכר וזרות גם בנוף וגם בפגישה עם ההוויי הערבי.

הרשימה “הדסה”, הפותחת את הקובץ “מולדת” של שמעונוביץ, נכתבה בשנת 1910, השנה בה פירסם ברנר את סיפורו הארץ־ישראלי “בין מים למים”, וכך תחילתה:

“הלכתי בדרך יחידי. מימיני התרוממו הרים ומשמאלי סער הים. ירקרק ההרים הפך אפל משפעת הצל. על השדות הניעה קמה גבוהה את קווצותיה־זהב, שעליהן ומעליהן נפלו רסיסים מבריקים. סודרים לבנים ושחורים של ערביים חסונים וערביות גבוהות־חזה הבהיקו במרחב. לפעמים נתקלתי באורחת גמלים ההולכת לקראתי. הבדווים שזופי שמש המדבר, הביטו עליי בסקרנות ומדדו במבטים מלאי עורמה את היהודי הרזה ההולך לבטח דרכו. התנועעו הדבשות המרופדות בכרים. התנועעו הצרורות הקשורים אליהן. התנדנדו הרוכבים האמיצים ושרו שיריהם־תפילותיהם, מלאי השתפכות וכיליון נפש.” (עמ' 10).

שמעונוביץ כמו מהלך כשמכחול פלאים בידו, מוסיף צבעים ונגוהות לעליבותה ולשיממונה של הארץ, וגם הכפר הערבי יוצא מתחת ידו עטוף קסמי סוד:

“השמש עומדת בחצי השמיים, בנתיבה צרה, מוקפת שיחי צבר משני עבריה, אנו עוברים ונכנסים לכפר ערבי, לתוך ציבור של בתי־חמר קטנים הפזורים בלי סדר. הבתים המרופשים, על חוריהם ופרציהם המשמשים דלתות וחלונות, טובלים בנגוהות, וערימות־הזבל הגבוהות והמחודדות מתנוססות פה ושם כשרידי חורבות.” (עמ' 22).

בכלל, יש לשמעונוביץ יחס רומאנטי מיוחד לחורבות. הוא רואה בהן אידאל של יופי. בשבתו בשנת 1910 בשרלוטנבורג (שם כתב את “שברי־המחזות” ו“לילה בכרם”), היה מושפע, כנראה, מן הרושם של חורבות גותיות מלאכותיות, כאותן החורבות שבני המאה התשע־עשרה אהבו להקימן בפארקים שלהם, כשביקשו לשוות להם דמות אריסטוקראטית ורומאנטית. (פפיטה האזרחי: “הפעילות המתבוננת”, הוצאת מאגנס, עמ' 190).

מאחר שערימות הזבל של הכפר הערבי מתנוססות בדימיונו כשרידי חורבות, אין פלא שגיבור סיפורו “התועה בזמן”, שנכתב בשנים 1911–1912 ופורסם באותה תקופה, נושא בליבו את האידאל הרומאנטי של היופי הגנוז בחורבותיה של ארץ־ישראל.

“נדמה לי, כי לאדמה זו, אדמת הרים ובקעות שוממים, אנוכי, הקוץ, מתאים יותר מן הגפן הצנועה והנדיבה. מר' פנחס, ומן התמר הגא והחסון – מלווי… אולי דווקא אני משלים כאן את התמונה, תמונת השיממון והחורבן העולמי, והם רק מפריעים את שלמותה ופוגעים בהרמוניה שלה?…אולי תעודתה של ארץ זו – להישאר סמל השיממון והחורבן ולהפליא ולהפריא לבבות בגאון חורבנה וצער שוממותה?… אפשר שבתוך השאון הדורס של החולין, שממלאים את הכול, מכתירים את הכול ומחנקים את הכול, צריכה להישאר פינה חבויה זו, נהדרת־ההרס וענוגת־האלמנות – פינה חבויה זו, שתדבר ללב חוזים ושרים על יופי לא מעולם זה, יופי נערץ וקדוש, יופי קודר ואילם, יופי של געגועים בלתי־מרווים וחלומות, אשר לעד לא יקומו…” (עמ' 148).

התקופה שבה נכתב והתפרסם “התועה בזמן” היא התקופה שבה נכתב ונדפס “מכאן ומכאן” לברנר. גם פתיחות הסיפורים דומות: שניהם פותחים בהתנצלות המלביה"ד, המביא כאילו מחברות של אדם “לא־ספרותי”, של נשמה קרועה ומורתחת, ובשניהם מופיעות, בשינוי שם, דמויות ידועות מימי העלייה השנייה.

אבל, איזה הבדל!

אף־על־פי שהתועה בזמן של שמעונוביץ מאבד עצמו לדעת, אין ייאושו משכנע. שמעונוביץ תמיד מקשט את החורבות – בנפשו של אדם, ובנוף – והתוצאה היא לעיתים דברנות רומאנטית ופאתטית. ומשום כך אומרת הנערה הדסה, ההולכת למות בקדחת, לאביה, בדבריה האחרונים: “אבא, הן לא תעזוב את השדות האלה. הן הביצות תיובשנה סוף־סוף…” (עמ' 12). משום כך מחפש הפועל העברי משה יוסי, בסיפור “בערבה”, את בני רכב.

אגדת יהודי חייבר, שבט היהודים הגיבורים המצוי אולי במדבריות ערב, נלווית כצל כמעט אל כל מספר רומאנטי מימי ראשיתה של הספרות הארץ־ישראלית בתקופתנו. עגנון כתב על כך בסיפורו “תחת העץ”, ויעקב רבינוביץ – ב“נדודי עמשי השומר”, ומשה יוסי אומר:

“הן תמיד, מדי דברי בבני־רכב לועגים לי שומעיי ומוכיחים לי, שבני־רכב כבר אבדו וכלו מן העולם. טוב, נניח שאמת בפיהם. אבל העיקר הוא לנו לא בני־רכב, כי אם אנחנו, אנחנו בעצמנו, החיים וקיימים, הצריכים ללכת בדרכיהם… העיקר לנו לא בני־רכב כי אם אורח־חייהם. הן יכולים אנו להקים בני־רכב חדשים, אנו, בחורי־ישראל, שבליבנו מהבהב עוד ניצוץ קדמון מנשמתם של בני הדור ההוא, דור לביאי המדבר…” (עמ' 29).

זו בדיוק המסקנה שאליה מגיע גם עמשי השומר בסיום הרומאן של יעקב רבינוביץ.

הרומאנטיקה, הראייה התנ“כית, ה”משוחדת", של הנוף הארץ־ישראלי, מפעמת את שמעונוביץ בלא הרף. הוא עובר בכפר מודיעין על פני חבורת ערביות צעירות, המסיבות על בור מכוסה אבן גדולה, מתלחשות ביניהן ושוחקות, ומיד:

“מה, חביבות, וכי אינכן יכולות לגול את האבן? הבה ואגול! ואני גולל את האבן מעל פי הבור, אשר בו נשמרים מי־הגשמים. ואולי חיכיתן לרועה, שיבוא ויגול את האבן?… ונערה גבוהת קומה ועדינת פנים, גמישה כתמורה ועיוורת עינה האחת, מבארת לי איך ללכת. אני שומע ואיני יכול לגרוע את עיניי מפניה. נדמה לי שגם עינה הסתומה מוסיפה לה לוויית חן. הרוצה אני לשתות? אדרבה! היא מרימה את הכד בשתי ידיה, מרכינה אותו קצת לעבר פניי ואני שותה את הנוזלים הקרים.” (עמ' 45).

ברנר חיבב, כנראה, את שמעונוביץ ומשום כך כתב בסלחנות על האידיליות הראשונות שלו, למרות שברנר פסל כל תיאור רומאנטי של הארץ. במאמרו משנת תרע"א (1911) “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו” אומר ברנר דברים נוקבים על ערכה של הספרות האידילית והרומאנטית מחיי הארץ:

"ואם לאותו המקום האחר [ארץ־ישראל] יבוא המספר הארץ־ישראלי… וינסה לתאר לנו ממה שהוא פגש שם ולזכות מן החדש – ודאי שגם בזה לא תהיה שום תמצית של התגבשות־חיים, של קיים עומד, של סטאטיקה, אם להשתמש בטרמין מקובל, אלא – באופן היותר טוב – בחינת זיכרונות ורשמים מן ‘המצב הדינאמי’, המתנועע: נפגשתי בשנורר מודרני פלוני, דיברתי עם עסקן רקוב אלמוני, ולהבדיל, תהיתי על קנקנו של אותו מורה, ראיתי איכר מצוין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום־יהודה, עשיתי טיול הגלילה – כלומר: ‘מימוארים’, אבל בשום אופן לא יצירות מחיי הארץ באותו המובן ש’עמק הבכא' היא יצירה מחיי יהודי רוסיה לפני שני דורות!

“הניסיון של העבודה כבר במקצוע זה מן ‘ימי ביכורי הענבים’ של [יהושע] ברזילי ועד שורת הציורים “מולדת” של דוד שמעונוביץ (ב“העולם” הווילנאי) – יאמת במידה ידועה את משפטי.” (כל כתבי י. ח. ברנר. כרך שני. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 268).

ה“מולדת” של שמעונוביץ אינה דוברת לליבי כיום, משום שההזדהות שלו עם הארץ היתה הזדהות מדומה, רומאנטית, שאינה קולטת ואינה רוצה לקלוט את מרירות המציאות שראה ברנר. אני מוצא יותר שורשים ארץ־ישראליים בתלישות ובאימה של ברנר, אשר עשה את זרותו לתהליך התערותו. ואני נזכר במשפט חשוב ועמוק שכתב נתן ביסטריצקי בספרו “ימים ולילות” (1926) על מנוחתו האחרונה של ברנר: “עתה היכה האיש הישראלי שורש בל־ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת.”

* דוד שמעונוביץ: “מולדת”. רשימות וסיפורים. הוצאת מסדה בע“מ, תל־אביב. תש”ז. 1947. 194 עמ'.

1963

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.2.1971

“אם לא דיברתי אלייך כל אותם הימים, הרי זה מפני שלא יכולתי לדבר אלייך… ייסוריי הנוראים – המה לא נתנו לי לדבר. וגם לא צריך הייתי… אך הפעם אני חושב עלייך ואני אסיר־תודה לך על כך. אני חילקתיך לשניים: חלק אחד שייך לך: אלה הם חייך היום־יומיים, הפשוטים, עם כל זעזועיהם. והחלק השני – הוא עולמך הרוחני עם היופי שבך. עם גודל־נפשך ורחבות־נפשך. את החלק השני נטלתי לי לעצמי. מה לי ולמה שתעשי היום או מחר – אני ביקשתי ומצאתי את הטוב שבך ושום דבר אחר אינו מעניין אותי. הייתי בשבילי, שרה, סמל נשגב – וכי אוכל להלביש כל זאת בבגדי פשטות, ‘אושר’, ‘תאווה’? לא, לעולם לא! לכי, שרה שלי, בדרך שאת הולכת בה, אה! הבי לי עוד הרבה ייסורים חדשים והיי לי מה שבראתי ממך! היי קדושה, חוטאת, פושעת, והיי סמל־השירה שלי… הרבה ייסורים את זורעת בדרכך – תני לי להשלים מכוחך ומיסורי מה שבראתי. תני לי לחבר את חטא־חייך עם מכאובי־רוחי ולשיר את שירת־האהבה החדשה זאת… תני לי רק את זה – דבר אחר איני דורש ממך! שוב אני משורר… שוב מאיר את ליבי זיק חדש, אפשר, שהוא חולני, אי־נורמאלי, אך אני מתפעל, שרה החשובה…” (י. יערי־פולסקין, נילי, ספר רביעי, שרה. הוצאת “מסדה”, ת"א, 1940. עמ' 77–78).

את וידוי האהבה היפה הזה, שרק חלקו הבאתי, כתב ליובה שניאורסון ביום שישי, ה־26 במאי 1917, בלרנקה שבקפריסין, שעה שהיה נע חליפות בין קאהיר, סיפון האונייה הבריטית “מאנגאם” וקפריסין, בעבודתו המודיעינית כאחד מאנשי ניל"י. באותם ימים נתלוותה גם שרה אהרנסון, על־כורחה, לנסיעות הללו, באשר הים הסוער לא איפשר את שובה לתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, מביקורה במצרים אצל אחיה אהרון.

ללמדך, שבאותה חבורת־צעירים לא רק אבשלום פיינברג אהב, התלהב – והחזיק בעט סופרים ומשוררים. מעניינת העדות הספרותית הנרחבת אשר השאירה אותה חבורה: ביומנים, בשירים ובמכתבים. אותו חוש דרמאטי, רומאנטי – להיסטוריה, יחד עם פרץ רגשות אישיים. יומניו של אהרון אהרונסון מגלים לנו מעט מאוד על חייו הפרטיים ועל אהבתו. כתיבתו של ליובה שניאורסון, שהיה מזכירו של אהרון, רווייה באותה השתפכות נפש וידויית־רוסית, פרי הספרות שעל ברכיה נתחנך, תוצאת גילו הצעיר באותה תקופה, וחייו האינטנסיביים, העומדים בסכנה יום־יום, על סיפון אוניית־המודיעין הבריטית.

שנים רבות חלפו מאז. ליובה שניאורסון כבר איננו עלם אוהב ומתייסר, ועתה הוא יושב בחדרה מושבתו, אחד מאחרוני אותה חבורה, וכפי ששמעתי, מערה נפשו בשירים שהוא כותב גם כיום, בשפה הרוסית. אותה התפרצות רגשות ראשונית של תקופת הנעורים – אין למוצאה אמנם בספרו “מפי ראשונים”, וזאת מפני אופיו של הספר, שבא לשמר סיפורי־ראשונים מהווי המושבה חדרה, שנוסדה לפני שמונים שנה. שניאורסון נטל על עצמו מלאכת מאזין ורושם, ורק בסוף הספר הביא פרקים אחדים על עצמו ומשפחתו, ואף כאן נסב חלק רב מן הסיפור על אודות רעו־מנוער, ותושב מושבתו, אבשלום פינברג.

חינם של סיפורי הראשונים, בהיותם נדבכים למיתוס ארץ־ישראלי, שעתיד לפרנס ודאי לא מעט סופרים, ולהנות כל קורא, שעדויות על אותה תקופה קרובות לליבו.

כך ימי חדרה הראשונים: מצד אחד קשיי החיים בחדריו המעופשים של החאן, התקפות הקדחת [המלריה] המכלות משפחות שלמות, אנשים שזכר לא נשאר להם – באו, ומתו בתוך שנה אחת, וילדיהם נפוצו לכל עבר, חזרו לרוסיה. התקפות של שכנים ערביים, עלילות דברים, יחסי חסות ושכנות עם תקיפים, גובי־מס ופקידים תורכיים אוהבי שוחד ושלמונים. ובתוך כל אלה – חפץ־החיים, המוצא לו ביטוי בהומור, בהיווצרותו של פולקלור מושבתי, העובר מדור לדור, בראשונה באידיש בלולה בערבית, ובה מילים צרפתיות, משל פקידי הברון, ואחר כך גם בעברית, כדבר שירו של אבשלום “גם בעברית אפשר”, שהוקדש לליובה שניאורסון.

מספר זלמן אשבל: “פעם ביקשני הוועד להעמיד שומר יומי יהודי לשדה תפוחי־האדמה והנה עומד לפניי צ’רקסי, לבוש לפי מיטב המסורת צ’רקסית, שאברייה בתוך חגורתו וכדורים מתנוצצים על חזהו, ובידו נבוט הגון, אך במקום הפאפאכה – קאסקט מעוך על ראשו. עוד אני עומד ותוהה על קנקנו של הלה, והנה הוא פונה אלי בייידיש עסיסית: ‘מה אתה מסתכל בי ככה?’ – ‘אתה השומר שנשלחת לשמירה על תפוחי־האדמה?’ – ‘נו, כן, אני. אז מה?’ – 'אז למה התלבשת כמו דחליל צ’רקסי?” – ‘רואה אתה, אדוני,’ השיב הלה ברצינות גמורה, ‘שמירה צריכה להיות לפי כל החוקים. צריכים להבהיל את הקהל כדי שיירא מפניך, שייכנס פחד לליבו, ובכלל, צריך לעשות רושם! אתה מבין?’ – הבינותי." (מפי ראשונים. עמ' 23).

ו“משל האתון” (שם, עמ' 65) של אהרון סמסונוב: פעם נסע ברכבת מחיפה לחדרה וממולו ישב ערבי זקן, הדור ונשוא־פנים. התחילו לשוחח, וסמסונוב משתדל להוכיח לערבי כי רק טובה תצמח לערבים מנוכחות היהודים בארץ. לשווא יפחדו מהיהודים. אנחנו והם יכולים לפתח יחד את הארץ הענייה הזאת.

אומר הערבי: "שמע, יא חוואג’ה, אספר לך סיפור קטן שקרה פעם אצלנו ושסיפר לי זקני. פעם חזר סוחר־בדים אחד מהעיר לכפרו אחרי שמכר את סחורתו והרוויח סכום כסף הגון. היתה לו אתון לבנה ויפה, מקושטת באוכף וח’ורג' (שקיים) מעשי ידי אמני דמשק. לב הסוחר היה טוב עליו והוא נתן קולו בשיר. הוא בדרך והנה לפניו ערבי זקן הגורר רגליו בכבדות וכפעם־בפעם הוא מוחה זיעתו מעל פניו. התמלא לב הסוחר רחמים על הזקן ואמר לו: ‘בוא, בן־אדם, שב מאחוריי על אתוני ונרכב יחד.’

"שמח הזקן שמחה רבה ואמר: ‘יברכך אלוהים ונדבת הנביא אל תעזבך לעולמים!’

"עלה על האתון, נאחז באבנטו של הסוחר, וכך רכבו שניהם כברת־דרך. כעבור זמן אמר הזקן: ‘אתונך טובה וחזקה!’ – ‘כן,’ הסכים הסוחר. ‘אמנם טובה וחזקה היא אתוני.’

"שתקו. עברו עוד מרחק־מה. שוב פנה הזקן לסוחר ואמר לו: ‘רואה אני לפי כושר הילוכה של האתון שלנו, יא מיטיבי, שנוכל להגיע לכפר הסמוך בעוד שעה קלה.’ – ‘איך אמרת? האתון שלנו? הואל בטובך, זקני ונכבדי, לרדת מעל האתון. האתון אתוני ואלוהים לא שלחך להיות שותף לי.’

“הזקן נאלץ לרדת ולהמשיך דרכו ברגל. הבינות, יא חוואג’ה?”

הבינותי… מסיים אהרון סמסונוב את סיפורו. ואכן, להוותנו, על אותה אתון, שנתגלגלה כנראה מסוסו של הרון אל־ראשד בסיפור הידוע עם הקבצן – נחלקים אנו עד היום. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי.

ל. י. שניאורסון: “מפי ראשונים”, הם סיפרו – ואני רשמתי“. הוצאת “עם הספר” בע”מ תל־אביב. תשכ"ד, 1963. 208 עמ'.