רקע
אהוד בן עזר
"ספר חיי שלמה מימון" לשלמה מימון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1942

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 2.7.1971


בהיותו בן אחת־עשרה היה שלמה מימון מאורס כבר שלוש פעמים, ונשוי. ארוסתו הראשונה נפטרה. אירוסיו בשלישית בוטלו, כי אביו “מכר” פעמיים את העילוי הצעיר. בסופו־של־דבר חייב היה לשאת את ארוסתו השנייה.

“לא הייתי מתקרב אל אשתי אלא ברטט, כאל עצם זר ובלתי־ידוע לי,” מספר שלמה מימון, “כדי לתקן את הקלקלה הזאת הביאוני אל מכשפה זקנה, לפי שסבורים היו, שנתכשפתי בשעת החתונה. אותה זקנה עשתה בי כל מיני מעשים משונים, שבסיועו של כוח־הדמיון הביאו לידי תוצאה טובה, אם גם בעקיפין.” (עמ' 100).

חיי נישואיו של הילד היו שלשלת של צרות. בהיותו תחת החופה, זָכר סגולה בדוקה – כל הדורך ראשון על רגל בן־זוגו, ידו תהיה תמיד על העליונה. עוד הוא מהסס, מפני הפחד, הבושה או האהבה – והנה הוא מרגיש פתאום בנעלה של אשתו, הלוחצת רגלו לחיצה חזקה כל־כך, שאילמלא הבושה היה צועק בקול רם!

סימן רע זה נתן אותותיו. האישה ואימהּ החזיקו באכסנייה, וקטטות ומריבות שאינן פוסקות מילאו את הבית. פעם, באכול הנער־הבעל בהיחבא את השמנת שבקדרה, תפסה אותו החותנת, תוקפנותה הביאתו לידי כעס, והוא שבר את הקדרה על ראשה.

“מה נאה היה מחזה! החלב הקרוש היה ניגר והולך מעל ראשה לכל העברים. מלאת זעם תפסה בול־עץ, ואילמלא מיהרתי לברוח ודאי היתה הורגת אותי.” עמ' 98).

סבלותיו מביאים אותו לידי שימוש בתכסיס־קרב ערמומי. הוא מספר: “קמתי בחצות הלילה, נטלתי קדרת־חרס גדולה והתגנבתי עימה תחת מיטתה של חותנתי והתחלתי לדבר לתוך הקדרה בקול רם את הדברים האלה: ‘ריסיה (זה שם החותנת), אישה מרשעת! למה את נוהגת בבני אהובי ברשעות גדולה כל־כך? אם לא תיטיבי את דרכך, יבוא קיצך במהרה ותדוני לגיהנום לעולם ועד!’ – וכשגמרתי לדבר את הדברים האלה זחלתי ויצאתי ממחבואי והתחלתי לצבוט את חותנתי באכזריות גדולה ביותר, אחר כך התחמקתי בחשאי וחזרתי אל משכבי.” (עמ' 99).

למחרת בבוקר נתקפה החותנת בהלה, ראתה את הכתמים הכחולים שעל זרועותיה, רצה לבית הקברות והשתטחה על קבר אימו של שלמה מימון וביקשה ממנה סליחה ומחילה לעוונה.


שאיפת ההשכלה מפעמת בלב שלמה מימון בעוד ילד בן שבע. המיטות בבית אביו היו מעטות, וישן היה עם זקנתו במיטה אחת. כל היום היה מוטל עליו ללמוד גמרא, ורק בלילות היה מציץ בספרו האסטרונומי של דוד גאנז “נחמד ונעים”.

“לאחר שזקנתי היתה עולה על משכבה,” הוא מספר, “הייתי מדליק לי אלית (כמין נר) חדשה, ניגש אל ארון־הספרים ומוציא משם את הספר האסטרונומי החביב עליי. זקנתי נזפה בי על כך, משום שקר מאוד היה לה לאישה הזקנה לשכב במיטה לבדה, אבל אני לא השגחתי בזה והוספתי להתעסק בתלמודי עד שכלתה האלית עד תומה.” (עמ' 71).


שלמה מימון, הפילוסוף היהודי־גרמני, ממוצא ליטאי־פולני, נולד בליטא ב־1754 ומת בנידר־זיגרסדורף, שלזיה, ב־1800. בן אחת־עשרה כבר הוכר כעילוי ונמצא ראוי לרבנות. החיים היהודיים בפולין לא סיפקו אותו, ובבואו לתאר את פרשת חייו כתב “נופל קולמסי מידי, והנני מתאמץ לחנוק בקירבי את זיכרה רב־הייסורים.” (עמ' 100). הוא מבקר בחריפות את הפלפול התלמודי, המנותק מן החיים, מתעניין בקבלה, קורא את ספר “הזוהר”, ונוטה לדעתו של יש“ר מקנדיה כי “רב צרפתי ידוע, ר' משה די־ליאון שמו, חיבר את ספר ה’זוהר' והפיצו בעם כספר עתיק.” (עמ' 136). הוא קורא ב”שערי אורה" לג’קאטיליא, לומד את שיטות הקבלה של ר' משה קורדובירו ושל האר"י, ואולם גם הקבלה אינה מספקת את נפשו, נפש ספקנית, ראציונאלית, השואפת אל הבהירות השכלית. סבור הוא כי בראשיתה היתה הקבלה פסיכולוגיה, פיסיקה, תורת־מוסר ופוליטיקה, שנרמזו בסמלים ואותות, ואולם במשך השנים נשתכחו התכנים, ונשארו האותות, לאותות אלה השפעה על בעלי ההזייה, שאור המדעים, ובייחוד אורה של הפסיכולוגיה, לא נגה עליהם.

מימון עומד על ערש החסידות החדשה, וגם אותה דוחה, משום שרואה בה אחיזת־עיניים, הערמה וגשמיות יתירה. הוא אינו מסתיר את ביקורתו החריפה על כל פניה של המציאות היהודית בתקופתו.

בהקדמה לחלק השני של זיכרונותיו הוא אומר: “אמנם אינני לא אדם גדול, לא פילוסוף בשביל העולם ולא בדחן; אף לא החנקתי בימי חיי תריסר עכברים במשאבת־האוויר, לא העליתי צפרדעים על שולחן־העינויים ולא הרקדתי בעלי־חיים בחשמל. אבל מה בכך? הריני אוהב את האמת, ובמקום שהדבר נוגע לאמת, אינני חושש לא לשר ולא לאימו זקנתו.” (עמ' 171). אכן, גם מהמדע לא חסך ביקורתו.

לפרנסתו הוא משמש כמלמד־תינוקות אצל משפחות יהודים בכפרים. שם, בין אנשים גסים, בורים ועמי־ארצות, גויים כיהודים, הוא לומד את הטיפה המרה. האפיקורסות ושאיפת הדעת גורמים לו לבסוף שיעזוב את ההווייה המחניקה, את אשתו ובנו, ויתגלגל בעוני לקניגסברג, לשטטין ולברלין. על מראהו בבואו לקניגסברג הוא מספר:

“תארו לפניהם איש פולני־ליטאי כבן עשרים וחמש, בעל זקן ארוך למדי, לבוש בגדים קרועים ומזוהמים, שלשונו היא בליל עברית, גרמנית־יהודית, פולנית ורוסית עם השגיאות הדקדוקיות של הלשונות הללו, והאיש הזה מתאמר, שיודע הוא את הלשון הגרמנית ושיסגל לו מקצת ידיעות במדעים.” (עמ' 151).


לאחר תלאות קשות הוא מגיע לברלין. ליהודי־קבצן לא ניתנה בעת ההיא רשות לגור בעיר הבירה. את העניים היו מכניסים לבית־מקלט לאביונים, ליד השער הרוזנטאלי, וגבאי הקהילה היו חוקרים ודורשים אותם. גם מימון מתגלגל לבית־המקלט, ובשמוע הגבאים כי כוונותיו להישאר בעיר וללמוד את חוכמת הרפואה – הם משלחים אותו, בוכה וקודח.

מימון נודד בארץ אשכנז עם הלך־קבצן יהודי, ומתמחה בקיבוץ־נדבות. רק דבר אחד אינו יכול לעשות כמורהו – לחרף ולגדף את אלה שאינם מעניקים נדבה. בעיר פוזנא נהפך עליו גורלו לטובה. הוא נעשה מורה לבני עשירים יהודים, ואחר שנים אחדות הוא עושה שנית דרכו לברלין. הפעם מאיר לו המזל, בתחילה משתעשעים יהודי־ברלין המשכילים בעילוי מוזר זה כאילו היה קוריוז:

“מתחילה התייחס אליי ידידי זה כאל חיה מדברת והיה משתעשע עימי כדרך שאדם משתעשע עם כלב או זרזיר, שלמד לבטא מילים אחדות. התערובת המשונה של הבהמיות אשר בתנועות פניי, בביטוי לשוני ובכל מנהגי החיצוני – ושל גילוי הבינה אשר ברעיונותיי – הפעילה את כוח דימיונו יותר משהפעיל תוכן השיחות הללו את שכלו. ואולם מעט מעט הפך מעשה־הליצנות לעניין של כובד־ראש.” (עמ' 179–180).

מימון מתוודע למנדלסון. מנדלסון תומך בו. מימון כותב עליו בהערצה, אך גם מתוך ביקורת, כמנהגו עם הכול. ישר הוא מכדי להסתיר חילוקי־דיעות, גם להוט להצליח, להוכיח ערכו, וגם חסר־נימוסים. בברלין הוא מכיר גם ידידים “מסוג בינוני”, מורים בבתי־עשירים, כמותו. “ידידיי החדשים הכניסוני למסיבות עליזים, אל בתי־משתה, הוליכוני לטיולים, ולסוף הביאוני גם – –, והכול על הוצאות שלהם.” (עמ' 194).

אך ידידים אלה גם מצרים דרכו, מסכסכים בינו לבין מטיביו ומספרים, למשל, שהוא חושב את מנדלסון ל“צבוע פילוסופי”, וסופו שהוא יוצא שוב את העיר, חסר פרוטה ומיואש, ובידו מכתב־המלצה ממנדלסון, מכתב שאינו עוזר הרבה.

הוא מגיע להולנד.

לילה אחד, באמסטרדם, הוא עומד שעה ארוכה על פני תעלה, חפץ לאבד את עצמו לדעת. ואולם רק החלק העליון של גופו נשמע לצוויה של נפשו, ואילו רגליו מתעצמות בחוזקה ביבשה. שעה ארוכה הוא עומד כך ולבסוף צוחק על עצמו ומגיע למסקנה שהסיבה המביאה אותו לידי איבוד עצמי אינה אלא “שפע ממשי בהווה ומחסור מדומה בימים הבאים.” יצר הקיום אינו פוחת עם התמעטות האמצעים, אלא להיפך, מתגבר, כי הוא ממריץ לפעולה.

“רק מחסור קיצוני מביא לידי ייאוש. וכן לגבי תאווה: המעצורים העומדים לשטן על דרכה ומעכבים את סיפוקה מגבירים אותה, ומתוך כך מתגבר גם יצר־הקיום. אבל בתנאי שמעצורים אלה לא ישביתו לגמרי את האפשרות של סיפוקם ויביאו לידי ייאוש.” (עמ' 202).


הוא מתגלגל להמבורג ובייאושו הוא מבקש להתנצר, כדי לפתוח לעצמו את שערי ההשכלה והקיום. לדבר גרמנית כהלכה אינו יודע, ולכן הוא מחבר תיזה קצרה אל הפאסטור המקומי. הוא כותב אותה גרמנית באותיות עבריות, ומורה יהודי מקומי, נפחד מן החטא שבדבר, מתרגם לו אותה. מימון מוכן לקבל את תעלומת הדת הנוצרית כציורים אליגוריים בלבד, אגדות. ואת מצוותיה – כחוקי התבונה בלבד. הפאסטור הלותרני מציע לו להתפלל לאלוהים שיאיר לו בחסדו ויטע בליבו את רוח הנצרות האמיתית, ואז לבוא שנית.

מימון לא בא שנית, אך אשתו ובנו מגיעים להמבורג. ובהגיעם היה מימון תלמיד השנה השנייה בגימנסיה, לשם נכנס כדי להשלים את ידיעותיו בשפות, בפילוסופיה ובמתמטיקה. האישה דורשת ממנו לחזור לפולין, או לתת לה גט. הרב המקומי מטיף לו מוסר על שהוא מגולח, חופשי בדיעותיו ולומד חוכמות זרות.

בצלוח על הרב רוח של קנאה קדושה הוא מתחיל צווח בקול: “השופר! השופר!” – ומורה על השופר, המונח פניו על השולחן, – “וכי יודע אתה מה טיבו של זה?”

“בוודאי!” מחזיר לו מימון בעזות, “הרי זה קרן של תיש!”

למשמע הדברים האלה נופל הרב אחורנית על כסאו ומתחיל מקונן על נשמתו האבודה של מימון, ואילו זה מניח לו לקונן כאוות נפשו ונפטר מלפניו.


מימון מתגרש מאשתו וחוזר לברלין. הוא מתעמק בשיטותיהם של שפינוזה, יום, לייבניץ וב“ביקורת התבונה הטהורה” לקאנט, אותה הוא קורא לראשונה. התוצאה – ספרו “מסה על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית”, היוצא לאור בשנת 1790 (תורגם לעברית בידי ש“ה ברגמן ו־נ. רוטנשטרייך, תש”א, 1941).

קאנט, המקבל לקריאה את כתב־היד, עונה במכתב ש“אף אחד מן החולקים עליי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון.” (עמ' 224). ואולם כשהספר יוצא לאור, כתב קאנט במכתב אחד, שאינו מבין מה כוונתו של מימון בחיבורו, וכך דרכם של היהודים להתעשר מקניינם של אחרים.

מימון יושב בברלין, כותב מחקרים פילוסופיים, ספרי לימוד וּויכוחים, בעברית ובגרמנית, זוכה בהערכת גדולי חכמי אשכנז, משתתף ב“המאסף” העברי וכותב את הספר “גבעת המורה”, בעברית (1791) – על הפילוסוף הנערץ עליו, ממנו שאל את שמו – הרמב"ם.

ב־1792 הוא מסיים את “ספר קורות חייו הכתוב בידי עצמו” (הספר תורגם לראשונה לעברית ע“י י. טביוב, וארשה, תרנ”ט־תר"ס [1899–1900]). הוא עמד אז בשנת השלושים ותשע או הארבעים לחייו, המשיך לפרסם מחקרים ומסות בפילוסופיה.

ב־1795 לוקח אציל פרוסי, גרף אדולף קלקרויט, את מימון לביתו, קודם בברלין ואחר כך בשלזיה הפרוסית. מימון חופשי לעסוק במחקריו, ואף־על־פי־כן אינו מאושר בביתו של הגרף. אין הוא, היהודי ממזרח אירופה, נטמע בסביבתו החדשה, ועודנו מתמיה בחותם פניו, בתנועותיו, בניבו. הוא מבקש גם חברה אחרת, ובא, כמו קודם לכן, לבתי־מרזח.

בימי הסתיו של שנת תקס"א (1800) חלה במחלה קשה ונפטר בארמונו של הגרף ב־22 בנובמבר 1800. נוטלים אותו לקבר ישראל לעיר גלוגאו – “אבל אנשי הקהילה בגלוגאו קברו אותו מאחורי הגדר, וילדים יהודים השליכו אבנים על ארונו.” (עמ' 50).


* שלמה מימון: “ספר חיי שלמה מימון, כתוב בידי עצמו”, תרגם מגרמנית י. ל. ברוך. עם מבוא מאת פ. לחובר, והקדמת ק. פ. מוריץ. “לגבולם” כינוס מבחר יצירותיהם של יהודים מלשונות־נכר, בעריכת ד“ר ש. פרלמן. “מסדה” בע”מ, תל־אביב, תש"ב [1942]. הוצאת “לגבולם” בהשתתפות מוסד ביאליק. 338 עמ' בצירוף תמונת המחבר.

המלצות קוראים
תגיות