1930

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 12.11.1971

גיאורג פינק הוא כינויו הספרותי של קורט מינצר – סופר יהודי־גרמני שנולד ב־1870 בשלזיה, וישב שנים רבות בשווייץ. בשמו האמיתי פירסם כמה רומאנים וסיפורים, הידועים שבהם: “הנער הלבן”, ו“הדרך ציונה”. בשנת 1930 זכה להצלחה רבה מאוד ברומאן “אני רעב”, שעליו חתם בשם גיאורג פינק. בהמשך לרומאן סוציאלי זה פירסם את הרומאן “האם אבדת דרך?” – ובשווייץ פירסם רומאן “אם ובנה”, המצטיין בתיאורי העיר הצרפתית, אביניון.

האם “אני רעב” הוא רומאן אוטוביוגראפי? כלום מפני התפרצותו הווידויית שבה נכתב הספר בחר מחברו לעצמו שם חדש עם פירסומו?

יש ספרים שהזעקה העולה מהם נושאת חותם של ניסיון אישי כה מובהק, כה מר, עד שדומה כי הסופר כמעט לא השתמש בדימיונו, לא המציא דבר שלא אירע. ואם מתברר לך אחר־כך כי לסיפור אין יסוד אוטוביוגראפי, אתה מרגיש כאילו רומית. אבל קשה, קשה מאוד לרמות בכתיבת רומאן וידויי. ואם אתה מרגיש בשעת הקריאה כי הדברים אכן קרו לסופר – סימן שבאמת קרו לו.

הנה הרומאן “רעב” של קנוט המסון (הוצאת תושיה. ווארשא תרנ"ט, 1899. בתרגומו המשעשע של א. סגל, שעד היום לא הוחלף בתרגום חדש!). “רעב” הוא רומאן וידויי על רעב, אם כי הרעב כפשוטו מקבל בו גם מימד שמעבר לממשי. ואכן, המסון חי בצעירותו חיים של סופר עלום־שם ורעב.

אמנם, “אני רעב” של פינק אינו מגיע לאותה דרגת זוך של המסון, אבל הזעקה שבהם דומה, וקשה להאמין שפינק היה מוצא עוז מוסרי ווידוי לכתוב כך את “אני רעב”, אילולא היתה ילדותו דומה לזו של טדי, גיבור ספרו.

טדי קניג הוא בן לנישואי תערובת. אימו, פרדיטה לאכמן, היא בת למשפחה יהודית עשירה בשלזיה, בעיירה של שפת נהר האודר. היא התאהבה בבחור גרמני יפה־תואר, גיאורג, שעבד כפועל בטחנת־הקמח של אביה. גיאורג נשא אותה לאישה מתוך תקווה לזכות בכספה, אך המשפחה האדוקה התכחשה לבת והדירה אותה מנכסיה ומירושתה.

בדירה דלה, ברובע העניים של ברלין, סמוך לרחוב האינוואלידים, ליד בית־הנתיבות השטאטיני, גרה משפחתו של גיאורג קניג. הבן הבכור, תיאודור, הוא טדי, דומה לאם במראהו וקשור אליה בכל נימי נפשו. הוא חש עצמו יהודי, מפני שהוא שחרחר, מפני שהוא פיקח וכישרוני, מפני שהוא מכוער ומפני שהילדים קוראים לו “איציג” ואביו מחרפו בשם “זרע יהודים!”

האח והאחות הקטנים במשפחה, מארק והני, דומים לאב, הם בהירי שיער, חסרי כישרון, יפים ומושחתים. החיים של הפרולטריוון הברלינאי לפני ואחרי מלחמת־העולם הראשונה מנוולים את כל המשפחה. האב בוגד באם ומכנה אותה “שפחה יהודייה!”. הוא סובא, גונב, שולח את טדי הקטן לקבץ נדבות דווקא ברובע היהודים הרחמנים, ברחובות רוזנטלר, וינמיסטר ומינץ וברחוב הגראנדידים. מדי פעם נכלא האב בבית־האסורים, ולבסוף הוא יוצא למלחמת־העולם, ומת בה, אך לפני צאתו הוא מספיק לחלל את תומתה של בתו הקטנה, זהובת השיער והיפה, ולקבוע את גורל חייה: זונה תהיה. האם דועכת בעבודתה ככובסת, כל חייה מוקדשים לבנה הבכור, למען החזר אותו אל המעמד הבורגני שממנו נידרדרה. לבסוף, היא מתה בסרטן. האח הצעיר, מארק, נעשה פורץ ונער־שעשועים, ומבלה ימיו בבתי־הסוהר.

כל הסחי והמיאוס של החיים הללו משמשים רקע לווידיו של טדי על חייו. הספר כתוב בגוף ראשון, טדי מתבלט בכישרונותיו בבית־הספר, הוא נעשה בן־חסותה של משפחה עשירה, משפחת פאלק. שם הוא מגלה לראשונה את התרבות המעודנת, את המוסיקה, ואת האכזריות והאכזבה שבאהבה. עומדת בפני טדי האפשרות לזכות בהשכלה גבוהה, אך הוא מסרב. הוא חושש לנתק עצמו מאימו. סופו שהוא פונה לאמנות התיאטרון הזעיר, הוא נעשה משחק־יחיד בקאבארטים ברלינאיים. תוכניותיו הן על גבול הסאטירה והיגון. הוא מחבר לעצמו את מחזותיו הקצרים, מחזות־יחיד אילמים. הוא מספר על חייו באמצעות משחקו. אמנותו דומה לזו של הנווד בסרטיו האילמים של צ’רלי צ’פלין. הוא כותב את תולדות חייו. הכתיבה דומה במהותה למשחקו, והספר הנכתב הוא “אני רעב”.

כל חייו דוחות אותו הנשים ולועגות לו מפני שהוא מכוער. הוא נמוך ורזה ושחרחר, ועולמם של בהירי השיער רחוק מהישג־ידו.

“כה קשה לנו להיגמל מהפרולטריות. יש אנשים, אשר בהזדמנך עימהם – תיכף אתה רואה עצמך שוב במקומך השפל הקודם, למרות העמדה החשובה שעלה בידך לתפוס. אחד מאלה היה גם תומס פאלק. אני מימיי לא נתבטלתי בפניו של איש־הרוח, האמן, המלומד. תומס לא חונן בשום יתרונות רוחניים. הוא היה בחור חרוץ, מעשי, מפותח בגופו ובעל איברים זריזים בתכלית הזריזות. הוא לא היה בלתי אם גבר בריא ויפה, אבל הוא היה צהבהב… הוא היה מהגזע הצהוב. אולי אהבתיו פשוט מטעם זה. אפשר כי מטעם זה אהבתי פעם את אבא והתפעלתי ממארק. אני הייתי נער קטן, רזה ושחור, ואבות אימי היו יהודי הגיטו, מהם ירשתי את כישרונותיי הרוחניים, אבל מהם בא לי גם כן מבט ההכנעה: פריץ…” (שם. עמ' 211).

קנאתו של האמן באנשים המאושרים ובהירי־השיער מזכירה, כמובן, את “טוניו קרגר” (1903) לתומאס מאן. אלא שפינק אינו מתעניין באמנות כבמקצוע אזרחי אלא ברעב, בעוני, בתהום האפלה זהו של חיי הניוון ומכירת הגוף והנפש. הוא אינו נלאה לתאר את שנות המחסור והרעב של ילדותו. השיוויון בין עני לעשיר, שהביאה עימה לזמן קצר המלחמה, הסבל והניוול שבאו בעקבותיה. ואחר־כך שנות האינפלציה, כאשר תיירים הציפו את העיר, “בתי זימה צצו בקורפירסטנדאם כמו ברחוב הבאר, אדם יכול היה להרוויח דולרים ופונטים בבשרו [בגופו]. הנוער של סביבתנו יצא לגור במערב העיר. במאות מלונים חדשים, בתי־קלון ובתי־מרחץ נסתרים. נערות רחובנו התיישבו במעונות עשירים שירדו מנכסיהם. חבריי לבית־הספר, הדוקי־מעילים, משופרי־ציפורניים ומאובקי־פנים, נסעו באוטומובילים האמריקניים. אימהות התחילו מעריכות את שוויים של ילדיהן. אנחנו רעבנו…” (שם. עמ' 198–199).

ברלין של היום, הבנויה מחדש, ודאי שאינה דומה לזו שמתאר פינק בספרו: הפרולטארים היחידים הנראים עתה על מדרגות הקורפירסטנדאם הם נוודים צעירים ובוהמיים שהתאספו לשם מכל קצות העולם כדי לייצר תכשיטים זולים.

ברלין שמתאר פינק היא עיר עליזה, מעודנת, עשירה ונרקבת, אשר בבתי־הדירות הענקיים, הצפופים וחסרי־האור שבה, מתבשלים התנאים לתנועה קומונסיטית חזקה, ולנאציזם שעתיד לקטוף את פירותיה. בספרות העברית מתואר הווי דומה, אם כי מאוחר בשנים אחדות, בספרה של נעמי פרנקל “שאול ויוהנה”.

פינק עדיין אינו רואה את הנאציזם. אבל הוא רואה אימהות החולמות על חתיכת בשר בשביל יום־ראשון, ובעלים המביאים את משכורתם לבתי־המרזח. הוא מרגיש את האוויר המקולקל, הסירחון הנורא, צחנת העניים, חנויות הדגים המעושנים, האיטליזים למימכר בשר־סוסים, מבואי הראינוע הלוהטים באלפי מנורות, נהמת הגרמופונים בבתי־המרזח. הוא מסתכל בפנים החיוורים, הגסים, המטומטמים, החמדנים, המיואשים. הוא רואה את הפנים החיורים של הילדים בזרועות אימותיהם. הוא משתדל להצחיק אותם בבדיחותיו, בהצגותיו הקטנות, האילמות.

“כל זה קרוב לנפשי, ליבי פועם מהתרגשות,” הוא אומר, “אני אוהב אתכם, אחים ואחיות! גנבי־כיס וזונות –כן! גנבי־בית, בריונים וסובאים – כן! אבל אני אוהב אתכם, אני שייך אליכם, הלא אתם זקוקים למישהו, אך מה אני יכול לעשות למענכם?” (שם. עמ' 257).

הוא לא היה יכול לעשות למענם מאומה. הוא היה יהודי. אמנם יהודי רעב, אמנם “הילד הנצחי של הדלים” (שם. עמ' 259) – אבל גם הפרולטריון הכזיב.

* גיאורג פינק: “אני רעב”. רומן. תירגם י. פישמן. מהדורה שנייה. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. ברלין־תל־אביב, תרצ"א [1931]. 259 עמ'.