רקע
אהוד בן עזר
"ארץ־ישראל שלי" לאדמונד פְלֵג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1957

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.2.1972


“יראתי פן אחוש עצמי זר במקום ההוא; יראתי גם פן אחוש עצמי שם כבתוך שלי.” (עמ' 11) – זו המחשבה שהעסיקה את הסופר היהודי־הצרפתי הנודע אדמונד פלג (נולד ב־1874 בשוויץ הצרפתית, חי מנעוריו בפאריס ונפטר ב־1963), לפני ביקורו הראשון בארץ־ישראל המנדאטורית, באביב 1931.

ואכן, בסימנה של כפילות זו עומד כל המסע, אשר עליו הוא מספר בספרו. העניין שעשוי הקורא הישראלי למצוא ב“ארץ־ישראל שלי” נובע דווקא מהיותו כמין צילום מקיף, פרי התרשמות ראשונה, של ארץ־ישראל לפני יותר מארבעים שנה. מי שמתרפק על קריאת ספרים ישנים, ובייחוד מן העבר הארץ־ישראלי, רק משום הנוסטאלגיה שבדבר, עשוי להפיק מכך, במקרה הטוב ביותר, חומר לכמה רשימות רגשניות בעיתונים. אך הקריאה בספרי דורות קודמים, בייחוד אלה שקשורים בארץ־ישראל, מטרתה לא רק ההנאה שבקריאה, אלא בעיקר ההתחקות על שורשים. זו אינה בריחה מן ההווה אלא סלידה מן השטחיות הנילווית לעיתים אל העיסוק בהווה ובעבר הקרוב בלבד.

את דרכו באונייה עושה פלג בחברת שאגאל וביאליק. פלג יורד מן האונייה באלכסנדריה ומטייל ימים אחדים במצרים. ליד הפירמידות הוא פוגש את ויצמן, שאומר לו: “מכוח איזה מעשה־ניסים יכלו משה, וספר־התורה, והאלוהים שאינו נראה, להיוולד בארץ זו של החומר, האלימות ועבודת הכוכבים? מאז היכרתי את מצרים, מיטיב אני להבין מפני־מה בזים לנו. שום דבר תחת השמש לא היה גדול ממנה! והנה הגדולה הזאת היתה מאפע, ואילו אנחנו עודנו כאן.” (עמ' 26).

פלג מגיע לירושלים. עקבות המאורעות של 1929, השחיטה בחברון, עדיין ניכרים בשיחות חבריו ובמשולש היחסים: יהודים, ערבים ובריטים. הוא משוחח עם אנשים בעלי עמדות שונות, אדווין סמואל מטייל עימו בעיר העתיקה ובסביבותיה ואומר לו:

“האם מתחיל אתה להבין מפני־מה יעשו היהודים שלום עם הערבים? אומרים לערבים שיפציצו את מסגדם. היש ברצונך להפציץ אותו? השלום הזה ביניהם הוא חלומי, חלום כולנו, ליגה הוקמה ושמה ‘ברית־שלום’. עוד אחזור לדבר אליך על־אודותיה. מגנס, נשיא האוניברסיטה, מעוניין בה, וכן גם איינשטיין, ועוד רבים. בארץ הזאת חייבות שתי תרבויות־אחיות לקשור קשרי־אחווה ביניהן…” (עמ' 47).

ואילו משורר עברי צעיר, מן הרוויזיוניסטים, לוקח אותו אל הכותל המערבי ואומר: “האופורטוניזם של מנהיגינו הביא עלינו שואה. צריך היה לדרוש את הגשמת המאנדאט, עלייה המונית, לנשל את הערבים ולהעבירם למקום אחר, ולהחזירנו בכל אמצעים אל האדמה שהיא שלנו.” (עמ' 50).

בין כל העמדות הללו עושה פלג את דרכו, מנסה להבין, מקשה קושיות, ומהרהר בינו לבין עצמו, הוא, שבא לארץ כדי להבין את ישו ולהתחקות על עקבותיו, מגלה בקירבו הרגשת אשמה כבדה, אשמתו של יהודי צרפתי, לא־ציוני, למול מפעלם של יהודים בארץ. והוא מלא התפעלות מאותה גישה ארץ־ישראלית של “אף־על־פי־כן”, זו שמתעלמת מקשיים אמיתיים ומדומים ומקדשת את העשייה.

את ליל הסדר הוא מבלה בבית יהודי בירושלים. “בקצהו השני של השולחן מדברים היו על העיר היהודית החדשה הזאת, הנבנית והולכת מחוץ לחומות, חצובה מאבן־יהודה שעינה כעור פנים הענוג של פעוטות. התפעלו מן ההרמוניה הטבעית הקיימת, כמדומה, בין סגנון האדריכלות הערבי לסגנון המודרני ביותר שלנו. ניתחו את הקנטטה הנהדרת של ארנסט בלוך, שזכינו לשומעה בקונצרט קאמרי למחרת בואנו לכאן, ולא נשכחו גם הפכים הקטנים של הרכילות הירושלמית.” (עמ' 73–71).

אבל לאחר ביקור אצל מלומד דומיניקני, צרפתי שאינו חשוד על אהבת ישראל: “איזה אוויר־מולדת נשמנו, הרחק מהעוויות ומחיתוך־דיבורים של יהודים! מעולם לא חשתי עצמי שונה יותר מנזיר; אבל איזו צרפתית דיבר הנזיר הזה ומה קרוב היה אלינו, לכאורה הצרפתי הזה!” (עמ' 81).

תל־אביב מכה את פְלֵג בהלם מסוג אחר. “נרחיב את תל־אביב עד החוף,” אומר לו דיזנגוף, “לא יהיה עוד חול!” – “לא יהיה עוד חול…” מהרהר פלג, “בעל כורחי זכרתי את יער דאנסיניין של מקבת, היער שעציו צועדים, ודימיינתי לראות את העיר גחה מתוך החול, עולה־צועדת בעקבות ראש־העיר! ודומה היה כאילו החול הזה מתערב בחול המידבר, שלפני 3000 שנה עברוהו העברים בצאתם מעבדות לחירות! כלום לא אותה עבדות טראגית הניחו אחריהם כה רבים מן הבאים הלום?” (עמ' 86).

מדהימה אותו העובדה שלראשונה בחייו הוא מצוי בעיר שכולה יהודים. “לא תשמע פה מילה נגד יהודים.1 אך בעצם מעולם לא שמעתי דברי שימצה על יהודים במעמדי, אף לא חשבתי כלל שאני חושש לכך. איזו תגלית! אי־שם בתוכי פנימה היה פחד זה מקנן במעורפל תמיד. תל־אביב שיחררה אותי ממנו פתאום!” (עמ' 87).

עם הצייר ראובן רובין הוא מטייל בחולות, בפרדסו החדש. “עליך לטעת פרדס, פלג,” אומר לו הצייר, “תיטע יער, תיטע משהו. הרי זה מצמיד אותך אל הקרקע.” – ופלג מהרהר: “אהה, היצמד אל הקרקע, להתמזג עם האדמה, לאהוב את האדמה כדרך שעץ אוהבה!” (עמ' 98).

גם אכזבה נכונה לו בתל־אביב. מדוע שאגאל מוצא בה בנקל כל־כך את מקומו? “בקלות המדהימה אותי השתלט על תל־אביב כמו גם על ירושלים. הוא דר בביתו של ראש־העיר, כל הרכילות נהירה לו, בכל מקום הוא מוזמן לארוחות צהריים וערב.” (עמ' 117–118). שאגאל מצליח בכל מקום בכוח החיוניות העממית, היהודית־רוסית שלו, ואילו בו, בפלג, אולי רואים רוסים אלה, ביאליק ודיזנגוף, רק את הנוכרי, הצרפתי?

וההכרה המכאיבה ביותר באה בנשף שעורכים לכבודו ולכבוד שאגאל ופטאי. ביאליק מדבר בשבחו של שאגאל. אביגדור המאירי מקלס את פטאי. ד"ר חיים הררי מדבר על פלג. ומתוך דבריו של הררי, ודברי השאר, מרגיש פלג את כל תלישותו. הוא, שמביא בספריו את רוח היהדות אל עולם הספרות הצרפתית, הריהו כאן רק בבחינת תופעה: צרפתי הבוחר ביהדות כנושא ספרותי. המספר לגויים על מורשת רוחנית שכאן היא נחשבת למובנת מאליה ואין צורך לגלותה מחדש לאיש. והוא מתמרד במחשבותיו. למה דיבור זה של רגשי נוחם? הכה כבדה אשמתי? האם היהודים־לחצאים, הפזורים ברחבי תבל, מעניינים פחות מן המכונים “יהודים במאה אחוז” הגרים בארץ־ישראל? דרוש אומץ כדי לשאת עפר אל הסלעים ולהפריח שוב ארץ נשמה אחרי אלפיים שנה, אך כלום אין אדם צריך אומץ גם כדי לשאת ולסבול רדיפות בשל נאמנותו לאבותיו ולאלוהיו?

“ואם מתוך שנידמה יותר מדי לאחרים סופנו שניעלם, כלום אין בכך מן הנעלה אם האהבה (לצרפת) מגיעה עד כדי ביטול העצמיות? האם יהודים אלה שבציון מיטיבים להבין את תעודת ישראל יותר ממני? מי יוכיח לי זאת? העם הזה המיוחד, המיוחד בתולדותיו וביגונותיו, שנדד בין כל עמי הארצות, האם בסוף נדודיו המופלאים ישוב, מקץ עשרים מאות־שנה, למקום שממנו יצא, יהיה לגוי ככל הגויים וקטן מכולם!? והאם בדרך כך יגשים את הרזים הקשורים בשמו? וכלום בדרך כך יהיה לברכה לכל משפחות האדמה? היש צורך בעוד אומה אחת? או שמא מוטב יהיה לשמר, בפזוריה הברוכים, את האומה היחידה שבעצם פיזורה תוכל לאחד את כל היתר?” (עמ' 122–123).

יש ב“אני מאמין” זה של פלג כל הפרובלמאטיות אשר ביחסינו עם יהדות המערב כיום.


בדגניה הוא פוגש באירמה זינגר, אשר את אגדותיה היפות קרא. למראה ההתיישבות היהודית בעמק־הירדן עולים בדעתו פסוקים מן הברית־החדשה: “הביאו אליי את התינוקות. אל תאספו לכם אוצרות על פני האדמה. ברוכים העניים. ברוכים הרעבים והצמאים לצדק. ברוכים עושי השלום.”

בדבריו אלה של ישו מוצא פלג את רוחו האמיתית של הנוצרי, אשר לשווא חיפשהּ בכנסיות בירושלים ובנצרת. “כן, היהודים (בגולה) הם האשמים. ואני – אני אשמתי עימהם.” (עמ' 161), והוא חוזר ומתנחם על חטא התעלמותו, והתעלמותם של הוגים יהודיים רחבים, ממפעלה של הציונות.


את ספרו הקדיש פלג “לנכדי, שלא נולד עדיין.” עם הנכד שלא נולד הוא משוחח מעל דפי הספר, ועימו הוא עורך את חשבון הנפש היהודי המשותף.

שני בנים היו לו לפלג. הראשון התגייס עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנדב כטוראי לפעולות מסוכנות בחזית ונהרג ביוני 1940. כחצי שנה קודם־לכן התאבד הבן השני, דניאל, בן עשרים ושש, שהיה סופר מבטיח, כפי שמעידים יומניו שהתפרסמו בספר.

נכדו של פלג לא נולד.


* הספר “ארץ ישראל שלי” לאדמונד פלג תורגם מצרפתית בידי אהרן אמיר והופיע בהוצאת “עם הספר”, תל־אביב, 1957. [לא מצויינת שנת הופעת הספר במקורו בצרפתית, אבל היא כמובן אחרי שנת 1931, שהיתה שנת ביקורו הראשון בארץ].



  1. אהוד, הערה מאוחרת: אילו היה מבקר בארץ כיום וקורא את עיתון “הארץ” היה נוכח שגם בתל־אביב שומעים “דברי שימצה” על יהודים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות