1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.5.1972

על “אנשי בראשית” של אליעזר שמאלי התחנכו דורות רבים של תלמידים. מאז הופיע הספר, לפני כארבעים שנה, הוא זכה למהדורות רבות, ושמו, “אנשי בראשית”, כאילו נעשה מושג, רווי אסוסיאציות של מקום ותקופה, גם בעיני מי שלא נזדמן לו לקרוא בנעוריו את הספר.

שמאלי, שבקרוב תימלאנה לו שבעים ושתיים שנה, עלה לארץ ב־1930 עם קבוצת חלוצים בראשותו של י. למדן. הוא למד בבית־המדרש למורים בירושלים, ובהשפעתו של א. הראובני שקד על תורת הצומח. הוא הורה שנים רבות בדגניה, כפר גלעדי, נשר, כפר יחזקאל, ובבית החינוך בתל־אביב. בשנות השלושים שהה שנתיים בשליחות חינוכית בגרמניה ולמד שם מדעי־הטבע באוניברסיטה.

הסיפור “אנשי בראשית” הוא תיאור התנחלותו של השומר הוותיק חרמוני, הוא אלכסנדר זייד, עם בני משפחתו “אחרי עשרים וחמש שנות נדודים בין מתולה לרוחמה” (עמ' 5) באדמות שיח’־אבּריק. שייח’־אבריק הוא כפר ארמני קטן בעמק־יזרעאל, בקרבת הכביש חיפה־נהלל, קילומטר אחד דרומית־מזרחית מקריית־עמל. תושביו ארמנים נוצרים. סמוך לכפר – מקומה של בית־שערים בימי־קדם, ובית משפחת זייד, שנפל במאורעות 1938. ליד הבית ניצב פסלו של זייד רכוב על סוס וכן קברו של הדרוויש שיח’־אבריק, שעל שמו נקרא המקום. בילדותי היו מובילים אותנו לשם בטיולי סוף השנה של בית הספר [וצפורה זייד הקשישה, אלמנתו של אלכסנדר, היתה מספרת את תולדות המקום].

אלכסנדר זייד היה מראשוני העלייה השנייה וממייסדי “השומר”. כיצד הגיע עם משפחתו באמצע שנות העשרים [של המאה ה־20] לגבעות שיח’־אבריק? מספר על כך שלמה שבא בספרו “שבט הנועזים” (ספריית פועלים, 1969):

“חבורת יחדיו היו אנשי ‘השומר’, וכהכרזתם: ‘הכול בשביל אחד ואחד בשביל הכול.’ לא אחת עוררו על עצמם רוגזם של רבים מחמת חזית מלוכדת־נוקשה שהציבו. ואילו בינם לבין עצמם, אנשים בעלי רצונות חזקים ועקשנים – היו מגיעים לעיתים לידי מחלוקת קשה ומכאיבה. אותה עקשנות נתגלתה גם בריב עם אלכסנדר זייד ואשתו ציפורה. אלכסנדר היה מאנשי הקבוצה הראשונה של ‘השומר’, ממייסדי המשק (כפר גלעדי). הוא שהושיט זרועו כלפי הגבעה ואמר: ‘כאן יקום הכפר.’ וכעבור כמה שנים נתעוררו סכסוכים קשים, ועד כדי כך, שצפורה ואלכסנדר עזבו את הכפר, באין ברירה, ונתיישבו בתל־חי הסמוכה. לאחר־זמן, כשהוחלט על איחוד תל־חי וכפר־גלעדי, היו אלכסנדר וצפורה עם המיעוט שהתנגד לאיחוד. שוב הגיעו הדברים לידי עימות. אלכסנדר זייד הניח את ילדיו בתלמי השדה שאנשי כפר־גלעדי עמדו לחרוש. מצוקת־נפש שגרמו אהדדי אנשים שזה לא מכפר עמדו לא אחת כתף־אל־כתף נגד אוייב ואורב ומוות; והדברים נחתכו עד־תום, במיצוי־החומרה – דבר לא נדיר בתולדות הארץ הזאת, וגם בהתחדשותה בדורותינו – ייקוב הדין את ההר, עד הסוף, כל איש וצדקתו בפועל־ממש, כך גם הכוח שהציבו זה מול זה, צדק מול צדק, שעה שנפרדו הדרכים. ושוב הטעינו זייד ומשפחתו חפציהם על עגלה, כמו לפני עשר וחמש־עשרה שנה, יצאו לנדוד דרומה ותקעו יתד באדמות שיח’־אבריק, אזור חדש להתיישבות היהודים. שם הקימו בית בודד, וכבימים מכבר – שוב יצא זייד להיות שומר־רוכב.” (“שבט הנועזים”, עמ' 373–374).

עוד בטרם החל סיפורו של זייד־חרמוני ב“אנשי בראשית”, עברו עליו ועל משפחתו מסות קשות שהיה בהן כדי למלא ספר לעצמו. את הפרשה הקודמת לעלייה לשיח’־אבריק אין שמאלי מזכיר ב“אנשי בראשית”, אולי משום שגיבורו היה עדיין בחיים עם צאת הספר, ואולי – וזה קרוב יותר לוודאי – מפני שבספרים מסוג אלה, שנכתבו באותה תקופה, עדיין לא היה נהוג לספר על יגונות שאינם תוצאה של מלחמתו של האדם בשממה או בשכנים עוינים, אלא פרי סכסוכים מרים של האדם עם עצמו ועם חבריו הקרובים לו. אמנם, זה היה כבר אחרי ברנר, אחרי ספריו של א. ראובני ואחרי “ימים ולילות” של ביסטריצקי־אגמון, ואולם “אנשי בראשית” נכתב מתוך מגמה אחרת. מאבקיו, גם הנפשיים, של השומר הוותיק חרמוני, הם מאבקיו של אדם “בריא”, של איש תם וחרוץ, של גיבור, אשר כאילו קורץ מחומר אחר לגמרי מגיבוריהם של ברנר, ראובני וביסטריצקי.

דומה כי הדוגמה שהשפיעה על שמאלי ב“אנשי בראשית” היתה מסוג “וולדן, או חיים ביער” של הנרי תורו. הבראשיתיות של השיבה אל הטבע, נוסח תורו, אשר ב־1845 יצא אל היער, הקים לו שם ביקתת־קורות, גידל ירקות לכלכלתו והסתכל בחיים שבפרא־היער, ומשם שאב את ההשראה לספריו.

תיאור התנחלותה של משפחת חרמוני ביערות שיח’־אבריק כתוב בסגנון דומה. הם דומים למשפחה בנוסח רובינזון קרוזו. היער הארץ־ישראלי (כלום אין בכך משום הגזמה?) נותן למשפחה כמעט את כל צרכיה. החיים העצמאיים, מתוך בדידות, בחיק היער, נעשים לאידאל. הילדים גדלים בחיק הטבע, ועליו פרנסתם.

אבל ארץ־ישראל היא ארץ קשה. את התבואה אוכלים העכברים. הממשלה תובעת מיסים. את גן־הירק משחיתים חוגגים ערביים הבאים לשתות ממי המעיין. עדרי הבדווים עושים שמות ביער, ופחמים ערביים שורפים בכבשנים את העצים, ועל הכול – צרת השודדים הערביים והמאורעות בעמק בשנת 1929.

בתצלום משנת 1927, מאלבומה של משפחת זייד, נראה הצריף, שעליו מסופר בספר כי הוקם בדמי מטמון מטבעות־זהב גנוז שמצא חרמוני באדמה. רואים בתמונה את התנור שבו אפתה תקוה, היא צפורה, את הלחם. וכן מכשירי עבודה אחדים ואת אלכסנדר זייד יושב על כיסא בפתח צריפו, ובנו ואשתו עומדים בפתח הצריף. על הצריף הזה מסופר ב“אנשי בראשית” שהוא נשרף כליל במאורעות 1929, לאחר שחיילים בריטיים הכריחו את חרמוני לנטוש את שיח’־אבריק ופירקו מעליו את נשקו.

סיומו של הסיפור בשיבתם של חרמוני ובנו איתן (הוא, כנראה, יפתח זייד) אל נחלתם השרופה והשדודה. כדי להתגבר על ייאושם הם מתחילים לחרוש. “הנה פתחנו תלם חדש, איתן – אמר חרמוני – עלינו להתחיל תמיד מבראשית.” (עמ' 276).

למרות ששימש אב־טיפוס לסיפור, דומה שהטראגדיה האישית של אלכסנדר זייד, שהיה עליו להתחיל תמיד מבראשית, אינה קיימת בדמותו של חרמוני. הרומאנטיקה של עלילות הגבורה, של הסבל הבא מבחוץ, וההתגברות עליו, של מלחמת האדם בטבע – מעלימה מן העין את מלחמת האדם עם נפשו ונפש קרוביו. זו היתה ספרות הירואית, בקנה־מידה ארצישראלי, שהתקופה דרשה אותה והשתמשה בה. ודומה כי משום כך לא נמלטה אותה ספרות תמימה מן המגרעות שהן מעצם טבעה, וגיבוריה הם בעינינו כיום אגדה, אך לא מיתוס. היסטוריה, אך לא שורשים. ויש לנו כיום בגיבוריו הארצישראליים התלושים של ברנר אפשרות עמוקה ורצינית הרבה יותר למצוא את שורשינו בארץ.

* אליעזר שמאלי: “אנשי בראשית”. סיפור. מהדורה ראשונה 1933. הוצאה מיוחדת למנויי “אומר”. דפוס מסדה, רמת־גן. 277 עמ'.