רקע
אהוד בן עזר
יום השלג אשר באמבטיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה, ביתן – מוציאים לאור; 1987

הייתי אז סטודנט בירושלים ולעיתים קרובות הפרוטה לא היתה מצוייה בכיסי. נמצאתי בקרע עם משפחתי, שהתנגדה ללימודיי. לצהריים הסתפקתי במנת חומוס וצלחת מרק, ובלילות יש והייתי צועד שעה ארוכה בדממת הרחובות אל מרכז העיר, למסעדה פינתית שבה הגישו, עד שעה מאוחרת בלילה, מנת ספגטי חמה עם רוטב בשר טעים ופתיתי גבינה בשפע. לימים עברו שוכריה של המסעדה לתל־אביב ופתחו בה את אחת הפיצריות הראשונות.

כשאני כותב דברים אלה, עדיין עומד טעם הרוטב בפי. כאן – נותנים אטריות עם רוטב דליל מאוד, מֵימי וחסר־טעם.

מילאתי את כרסי הדלה בלימודי ספרות עברית והתעקשתי לקרוא שירים, שכתבתי בהשפעת דילאן תומס, בפני שתיים־שלוש סטודנטיות למדניות שניאותו לעלות עימי לחדרי הדל. אפילו חדר־אמבטיה לא היה לי, אלא מעין תא עשוי פחים וקרשים על מרפסת קטנה, ששימש לכל צורכי־הרחצה אך ללא אפשרות של חימום מים, וזאת בחורף הירושלמי. הייתי מחמם מים בסיר גדול על תנור־הנפט בחדר, ורוחץ עצמי במגבת וספוג. כמו הזונות בצרפת. סבלי, מפצעי־הבגרות על פניי, החמיר בגלל הגילוח בבוקר הקר.

אינני יודע אם הבחורות לא אהבו את מראה פניי, את שיריי או את חדרי הדל, עובדה שרוח־עצב היתה נופלת עליהן עד מהרה, ואף אחת לא שהתה בחדרי יותר משעה קלה – למרות שהיו לי שתי שכיות־חמדה להראות: מכתב מהסופר ש"י עגנון, שגם קיבלני לשיחה ממושכת בביתו, וכן שיר שכתבתי בסגנון אלתרמן ואשר הודפס במוסף הספרותי של אחד העיתונים הגדולים, בהיותי כבן תשע־עשרה.

הייתי אדם שפוף מאוד. שיריי לא נעשו טובים יותר בעקבות סבלי. מכל מערכות העיתונים היו מחזירים לי אותם – וזאת במקרה הטוב, כשהיה לי כסף לצרף מעטפה מבויילת לתשובה. אחרת היו נזרקים, כנראה, ישר לסל. להרצאות בבוקר כבר הייתי מופיע, לעיתים קרובות, בלתי־מגולח.

עד שפגשתי בעליזה.

כנראה נפגשנו פעמים אחדות בשבוע, מתחילת שנת הלימודים, בהרצאות, אך לא מיד הבחנתי בה. יום אחד מצאתי עצמי יושב לידה בחדר ההרצאות בקומה השנייה של בניין מייזר, בגבעת רם, ששימש אז בניין בית־הספר למדעי היהדות, ומיטב סופרי ומשוררי שנות השישים והשבעים לעתיד – הסתובבו כטווסים על פני שתי הקומות של יציעיו הפנימיים, הבנויים סביב לחלל מרכזי אחד – מלווים בחרדת־קודש פרופיסורים קשישים בעלי עברית זרה, עיקשת ורבת הוד. הנשיא יצחק בן־צבי היה יורד לעיתים, זקוף וצנום, בחליפה כהה ומשקפיים, ממכונית הספורט השחורה והאלגנטית שבה הביא אותו נהגו לאוניברסיטה, ומטפס במעלות אל שני החדרים שבקומה העליונה של בניין מייזר, בהם שכן אז כל מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

עליזה ביקשה ממני את דפי ההרצאה מן השיעור הקודם, להעתקה. נתתי לה. היא היתה מבוגרת ממני, רזה וגבוהה, ולה סבר־פנים חמור כשל מורה. אכן היתה מורה. כך התברר לי מאוחר יותר, כשגרתי בדירתה. כיצד עברתי לגור אצלה? לאחר שאילת המחברת התברר שאנו שומעים יחד את המכינה לתלמוד, והיא הציעה לי להתכונן יחד לבוחן של סוף הסמסטר.

החורף הירושלמי היה עדיין בעיצומו. גם ימי השמש הבודדים היו רמייה. קר היה גם באמצע היום, כאילו העיר מוקפת במעטה קרח שקוף ויבש מאוד. היו לילות בהם כמעט בכיתי מגודש רחמנות עצמית. כה קר היה שאפילו לאונן לא יכולתי. זוג נעליי היחיד היה מונח מול תנור־הנפט, להתייבש, ומעלה אדים לא נעימים של עור חם בשרידי משחת נעליים. חושש הייתי משריפה בחדר או מהתבקעות גפות הנעליים. עליזה התגוררה בגפה בדירה מרווחת בת חמישה חדרים בבית ישן בשכונת רחביה. בבואי אליה ללמוד יחד, בפעם הראשונה, קידם אותי החום הנעים של ההסקה המרכזית. על השולחן בינינו הניחה מגש ועליו הרבה כריכים קטנים של סרדין וגבינה, ותה חם שמהלה בחלב סמיך. התביישתי להתנפל מיד על התקרובת אך לא אחטא לאמת אם אומר שהיא עניינה אותי יותר ממסכת סנהדרין שבה עסקנו לקראת הבוחן של סוף הסמסטר.

התנהגותה היתה קצת קרירה ורשמית, בהתחלה. אולי חששה מפניי? אולי בזה לי מעט, כי לא הייתי נקי ביותר בלבושי, באותה תקופה. התביישתי גם בנעליי אשר הרטיבות לא הרפתה מסוליותיהן, ובחום דירתה היתה לי הרגשה שהן מתחילות להעלות אדים לא נעימים. אדים העלו גם פניי, כאילו הפשרתי כולי.

בפגישה השנייה, לא – השלישית, שאלה אותי יותר על חיי ומצבי. לא הסתרתי ממנה את מצב חדרי הדל, אשר בשום אופן לא הייתי מזמין אותה אליו ללמוד עימי. החומוס ומרק השעועית, מזוני היחיד באותו יום, קרקרו במעיי כמין גיס חמישי, ואני לא העזתי ללכת לשירותים בדירה המחוממת וההדורה הזו, וככל שהיה לי טוב בתוכה – ציפיתי כבר לרגע שאוכל לברוח ולשחרר את הרוח המציקתני בבני־מעיי. התגעגעתי לחדרי הדל. לבדידות. אפילו לקור.

ואז אמרה עליזה בטבעיות סמכותית, שהיתה אופיינית לה, “אם החדר שלך כל־כך רע, מדוע אתה לא מחפש לך חדר אחר?”

הסברתי לה את עניין המחיר, ומצוקת החדרים. שילמתי אז עשרים וחמש לירות בלבד לחודש. זה היה, דומני, החדר ליחיד הזול ביותר בירושלים.

“באותו מחיר תוכל לשכור חדר אצלי!” אמרה, ללא היסוס.

ומיד קמה והראתה לי חדר, בקצה המסדרון, ששימש מקום לספריהָ, למכונת־תפירה ולקרש־גיהוץ. אז גם סיפרה שבעלה־לשעבר נמצא בלונדון, בשליחות ממשלתית, ואצלו שוהה גם בתם היחידה, העומדת לחזור בקרוב ארצה ולהמשיך את לימודיה בתיכון. אך אין חשש, לילדה חדר מרווח לעצמה. אוכל להשתמש גם במטבח, ולהרגיש את עצמי כבן־בית.

לא חיכיתי לסוף החודש. כבר למחרת ארזתי את מטלטליי המעטים, בגדים, ספרים, כר וחמש שמיכות צבאיות, זו על גבי זו – שקיבלתי בעוזבי את הקיבוץ הצעיר, לפני לכתי ללמוד בירושלים; שכרתי מוביל בתלת־אופן ועברתי לגור בדירתה של עליזה. קומה שלמה היתה לרשותה. וכשהייתי מצלצל בדלת, אשנב היה נפתח מן הצד, מאפשר להתבונן בך, מי אתה – ורק אז ניגשים לדלת, לפתוח לך.

כבר בלילה הראשון פינקתי עצמי באמבטיה חמה, ממושכת, כשמסביבי פזורות מגבות רכות, חלקי־לבוש נשיים, בשמים ותמרוקים – שכמותם לא ראיתי מעודי. למחרת בבוקר התגלחתי היטב במים חמים, בחדר האמבטיה שחומו נשמר מליל אמש. פצעי־הפנים נרגעו. גם טלפון היה בדירה. אני אז עוד לא ידעתי להשתמש בטלפון. למי היה טלפון, בביתו, במושבה שממנה באתי? רק לראש העיר, למנהל הבנק, לרופאים ולעוד כמה בעלי חנויות גדולות. האיכרים בזו למכשיר הזה. אל מי תטלפן? אל הבּוֹיַארְגִ’י שלך? או לפֶגֶ’ה? – כבר אינם. ומלשכת העבודה ממילא באים עכשיו ומציעים לך פועלים, גם מבלי שתבקש. כמה צחקה עליזה כאשר עניתי, בפעם הראשונה, לצלצול טלפון שהיה מיועד לה. בלכתי לקרוא לה, מן המטבח, הנחתי את האפרכסת חזרה על מקומה וגרמתי בכך לניתוק השיחה!

הרגשתי כבן־כפר שנקלע לחצר־נסיכים. לא עוד סבלתי מן הקור, והרעב. נעשיתי נקי יותר, ובגדיי מסודרים. הנעליים יבשות. ימים אחדים כמעט לא יצאתי מהדירה. רק לאוניברסיטה, לחנות המכולת, וחזרה. מתוך איזה הסכם־שבשתיקה לא הבאתי שום סטודנטית מידידותיי לחדרי. אל“ף – כי לא היו לי רבות, למרות המכתב מעגנון והשיר בעיתון. בי”ת – הרגשתי שהדבר יהיה למורת רוחה של עליזה, מה עוד שבתה הצעירה עומדת לחזור, ולא יהא זה נאה שהסטודנט הגר בבית אימה ילין בחורות בחדרו שקיר משותף לו עם חדרהּ.

עליזה היתה עסוקה מאוד בימים הראשונים ומעט מאוד ראיתי אותה. היו ישיבות מורים וימי הורים. היא השתתפה גם בחוג ספרותי אצל אחד הפרופסורים הקשישים, אשר אליו טרם הוזמנתי. היא שבה ללמוד באוניברסיטה במאוחר, רק תקופת־זמן לאחר גירושיה, והתכוונה להכשיר עצמה להיות מורה לספרות בתיכון במקום בכיתות הגבוהות של בית־הספר היסודי, שבו לימדה.

עם זאת היה נדמה לי כי ברדת הלילה, ושעת כיבוי האורות – על שנינו, בדירה, לבד, כל אחד בחדרו – היה אפשר לחתוך את הדממה בסכין. ובהטילי זה־עתה במשפט את הקווים־המפרידים, ואת הפסיקים הקרובים זה לזה, יש לי הרגשה כאילו היתה להם השפעה מכרעת על גורלי, כיום.

בלילה הרביעי או החמישי, בשעה מאוחרת, קראה לי עליזה מחדרה. נכנסתי. היא שכבה במיטה זוגית גדולה, בכתונת־לילה בעלת מיפתח, וקראה. היא קראה כתב־יד של סיפור שלי שהנחתי אותו בוקר על שולחנה, במטבח, בטרם יצאתי לאוניברסיטה. ציפיתי בחרדה לדעתה. לסיפור היו שלושה אבות: עגנון, קאפקא ודילאן תומס, בפרוזה שלו. כל בני־דורי כתבו אז כך, וחשבתי שאי אפשר לכתוב אחרת, אם רוצים להיות סופר. דעתה היתה שלילית אך לא בגלל ההשפעות, בהן כלל לא הרגישה, ולכן גם לא ציינה לגנאי – אלא משום שהעברית שלי נראתה לה פשוטה להחריד. מחוספסת. איכרית. “כמו לפני המצאת הדיאודוראנט!” – כך אמרה, “ובכלל, בכתיבתך חסרים מוטיבים, ואין לך עדינות.” – דעתה היתה שלילית, אבל עיניה, כשהסירה את משקפיה, הביטו בי כשתי בארות עטויות דוק של ערפל. אלמלא היתה קצרת־רואי, תובענותה היתה גלוייה יותר. השבתי לה מבט נועז. גיבור גדול לא הייתי, ואף שכבר איבדתי את בתוליי פעמים אחדות, וזאת אפשר לומר כי כל פעם הייתי נרגש כאילו מתארע לי הדבר לראשונה, עדיין לא הבנתי בדיוק, כמו שאומרים היום הצעירים – מאיפה משתין הדג. אך זאת עוד באותו לילה למדתי – בחיקה של עליזה. הו, כמה סוערים היו לילותינו! לא אשכח כיצד צחקה כשראתה אותי לראשונה ניצב בתחתוניי! היו אלה תחתונים רחבים, רפויים, עם חנות ענקית במרכזם, וכל מרכולתי זקורה לעיניה. כך הלכו כולם במושבה, אבי, הדודים שלי, ובקיבוץ – החברים, ומי לא? המתנה הראשונה שקנתה לי עליזה היו שלושה זוגות של תחתונים מודרניים, צרים, הדוקים לגוף, בעלי פתח כפול, אלכסוני, ושאין צורך להשחיל בהם, בסיכת־ביטחון, סרט גומי לכל היקפם.

עליזה לימדה אותי לראשונה להכיר את גופי. לא ידעתי. לא ידעתי שאישה יכולה להיות כל־כך נועזת. כל־כך מגורה. מה עוד שהיא מורה במקצועה, לבושה כמעט תמיד במקטורן עם חצאית ארוכה של צמר אפור. בעלת סבר־פנים חמור. וכאן מתפתלת ערומה על מיטת־הזוג הרחבה, בחוץ גשם ורוח וקור מקפיא, ואצלנו כל הלילה חום ההסקה המרכזית ואני לומד ולומד ולומד.

ירח־הדבש שלנו נמשך בדיוק חודש. לקראת סופו החלה עליזה להיות הפכפכה ונרגזת. אורנה היתה אמורה להגיע. כיצד עלינו להתנהג? האם להסתיר ממנה? שתגלה לבד? או להציגני מיד בתחילה כ“חבר של אימא”? חבר? – עתה ידעתי בדיוק כי עליזה מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים. לא אומר כמה. ואולם גוף היה לה, נערי ובתולי כמעט. כך גם החזה. רק פניה, העיניים קצרות־הרואי, האף הגבנוני, החד, שיוו לה חזות מבוגרת, בהיותה לבושה, כמובן. אך לי זה לא הפריע. בהתלבשה היתה בעיניי יישות אחרת, וממילא לא הייתי מאוהב בה. לא יצאנו יחד. כל אחד מאיתנו חי את חייו החברתיים בנפרד. לא סיפרנו לאיש על יחסינו. אני כתבתי עתה שירים חושניים, כבדים, מלאי הערצה עצמית. החזירו לי גם אותם מכל מערכות העיתונים. אבל סופר צעיר אחר, מבוגר מעט ממני, אורי בן־עמי, שכבר קנה לו שם־מעט בספרות העברית והסכים לקרוא אותם ולחוות בפניי את דעתו, הביט בי ברחמים ואמר שכנראה אני סובל ממצוקה מינית עזה המוצאת לה פיצוי בשירה פּן־אירוטית חסרת גיבוש אמנותי, עדיין.

עד כדי כך!

ואורנה הגיעה.

חדרה היה, כאמור, סמוך לחדרי. עיניה היו, אף הן, מצועפות מעין ערפל של קצרות־רואי, המסתיר מעיין שוקק, באר חתומה, ללא תחתית – יסולח לי על הביטוי, ואפה אף הוא נשרי מעט, מגובנן ולמדני. אין צורך לומר שהרכיבה משקפיים. אופי היה לה – עסקני, תוקפני ונמהר, כאימהּ, ואולם גופה היה עגלגל וכולו חמוקים וקומתה ממוצעת, זאת כנראה ירשה מהאב. וגם שפעת שיער זהוב, חלק, בעוד אשר עליזה היתה בעלת שיער שחום. הקטנה, בקיצור – נראתה כמו לביאה צעירה, אך עדיין כולה תפנוקים, צרור כדורי־צמר ופקעות־רוך, ואולם כבר ניתן לחוש את עוצמתה שבעתיד־לבוא.

הוצגתי, נֵעבֵּך – כחבר של אימה, ללימודים, ודייר חדש. מן המטבח שמעתי את אורנה צוחקת באוזני אימה על נעליי המגושמות, צרובות השלג, מרוטות קור ורטיבות. מה לא הייתי נותן כדי לקנות זוג חדש, ולשפר את הופעתי, ומצבי בכלל. אך כסף לא היה לי. יכולתי רק לחזור למושבה ולעבוד בפרדס. עליזה דאגה לי לעבודה כלשהי: מכר שלה חיפש מגיה לתקצירי עבודות מדעיות בכתב־עת שהוציאה האוניברסיטה לשם הצגת עבודות הדוקטוראנטים. לא הבנתי דבר בחומר והשוויתי אותיות וסימנים על פי צורתם, כמו במצלמה. אני בטוח שעליזה היתה עוברת אחריי על החומר ומתקנת. פירסמו אז שיר שלי, “מסע לארץ הודו”, בעיתון הסטודנטים “פי האתון”, והדבר העניק לי, בעיני עליזה, מעין הילה של משורר, שיש לסלוח לשגיאותיו בעניינים לשוניים־טכניים, כגון הגהה. נראיתי אז בעיני עצמי כרמאי, ולא העזתי לחשוב כי מקובל לסלוח למשוררים על אי־דיוקים לשוניים, ואולי, כדי להוכיח כי התחלותיי היו מבטיחות יותר, אני מרגיש צורך להביא כאן את השיר שלי, במלואו.


בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי־שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.


אך מיום שבאה הקטנה – פרח חלף לו ירח־הדבש שלנו, הלילות המשותפים, חגיגת הגופות הנפתלים, נעוריי וניסיונה – הפכו בלתי־אפשריים כי היה עליי לעבור במסדרון, על פני דלת חדרה של אורנה, בחוזרי מחדר השינה של עליזה. פעם אחת ניסינו זאת, וכמעט נתפסנו: רק סגרתי את דלת חדרי, נפתחה דלת חדרה של אורנה והיא טסה אל מיטת אימהּ ועד מהרה נשמעו משם קולות בכי, האשמות והפצרות. והיה עליי לבוא בפיג’אמה שלי ולהישבע כי רק למדנו יחד, אימהּ ואני, ועברנו על הגהות.

לא נותרו לנו אלא יומיים בשבוע, בבקרים, לאחר שהקטנה הלכה לתיכון ואילו עליזה לא לימדה באותם ימים. ויתרנו אפילו על שעות הרצאה באוניברסיטה, אך הקסם פג; חרדים מכל טריקת דלת פן אורנה שבה להפתיענו, באור, בבוקר – ככל שהחשכנו וסגרנו את החדר – היה איזה פיכחון מכאיב ביחסינו. ואותה תאוותנות עזה, ידעונית, ששבתה את ליבי בחשיכה ופקחה בפניי דרכים שלא שיערתי קודם – נראתה עתה, לאור הבוקר החודר מבעד לתריסים, וריחותיו, והמצעים המקומטים משנת לילה ועקבות תמרוקים – כמין ניסיון של אישה מבוגרת, יחפה, רזה וקצרת־רואי, להשתטות בבהמיות שעה שהיה עליה לעמוד עתה בפני כיתתה וללמד, או לשבת על ספסל באוניברסיטה. התחלתי להרגיש כאילו אני עושה לה טובה. נגעלתי מעצמי. ידעתי כי לעולם לא אוכל לאהוב אותה. והעירום שלה נראה לי מלא פגמים קטנים, דוחים. היא רמזה שאולי מוטב כי לא נגור יחד, אז ייקל עלינו להיפגש. זה הכניס אותי ללחץ נוסף. עמדתי לאבד את מקלטי החם. אמנם, האביב מתדפק בפתח. העיר מלאה סטודנטיות צעירות, נחמדות, שאפשר גם להתאהב בהן, ואילו אני משמש מיטתה של מורה תאוותנית, שמבוגרת ממני ביומר מעשר שנים! – ועם זאת, המחשבה על עזיבת הקן הנעים נראתה לי כגירוש מגן־העדן. מדוע? התאהבתי. במי?

באורנה, כמובן.

שכחתי לספר כי הקיר המפריד בין חדרה לחדרי לא היה קיר־של־ממש אלא צירוף של כמה דלתות מתקפלות שהיו סגורות דרך־קבע, ובצד שלי אף ניצב, לכל רוחב קיר הדלתות הזה, ארון ספרים גדוש. זו היתה צורת בנייה רגילה בדירות הישנות בירושלים. דלתות עץ כבדות, שמשות זכוכית אטומה, וחדרים שהופרדו לשם פרטיות או שיהא אפשר להשכירם.

אך לי היתה הרגשה שאורנה ואני חיים בחדר אחד. דימיתי לשמוע כל רחש שלה. כל אנחה בלילות. נתקפתי חוסר־שקט. לא ישנתי טוב. הייתי מצפה לשמוע את קולות התעוררותה בבוקר. גיליתי חור־מנעול באמצע קיר הדלתות. פיניתי כמה ספרים וניסיתי, בוש אני להודות בכך – להציץ לעבר חדרה בשוכבה לישון ובקומה בבוקר. לעיתים הייתי רואה איזה כתם בהיר חולף נגד עיני, עיתים בד־לבוש, עיתים בשר חשוף, קווצת־שיער צהבהבה, אך אף פעם לא נתלכדה לכדי תמונה שלמה. מסוגלת היתה לשבת שעה שלמה בחדר, ללא תנועה, עד כי הייתי סבור שיצאה, ופתע, בקומה – מתרוצצת מפינה לפינה ואף לרגע אינה ניצבת על מקום אחד.

מיום ליום הלכה אהבתי אליה וגברה. היא היתה צעירה ממני אולי בשש שנים, לא יותר. קרובה היתה לגילי יותר קרוב משאני קרוב לגיל של אימהּ. יום אחד מצאתי בחדר האמבטיה חזייה שלה, נגעתי בכיפותיה בידיים רועדות, נישקתי והתרגשתי מאוד.

נדמה היה לי שהיא שונאת אותי. שאין תקווה. קולות הצחוק שלה ושל חברותיה חתכו בבשרי. הייתי בטוח שעליי הן צוחקות. אני זוכר שגיליתי באותה תקופה שיר של המשורר פנחס שדה: “סנטו בי נערות על כי דלותי ככה” – וככה הרגשתי. אילו יכולתי לקנות נעליים חדשות, לשפר את לבושי, לא להיות תלוי כל כך בעזרתה של אימהּ, להתפרסם – אולי היה גם יחסה אליי משתנה, כך חשבתי. הנה יבוא קיץ, ותיסע שוב לחוץ־לארץ, אל אביה, ואני מעודי לא יצאתי את גבולות הארץ, מלבד טיול במחזור שני של חברי הקיבוץ, עד אל־עריש וכמה קילומטרים דרומה, אחרי מבצע סיני של שנת 56'. ולהשלים עם אבי לא רציתי, כי ידעתי שתמיכה בלימודיי ממילא לא אקבל.

בלילות הייתי שוכב ער, שעה ארוכה, מקשיב, ועל פי צבע שמשות הזכוכית האטומה שבדלתות, מבעד למדפי הספרים, יכולתי לדעת מתי היא מכבה את האור הגדול בחדרה, ומתי גם את המנורה הקטנה שליד מיטתה. ישנו, זה מוזר, כמעט ראש אל ראש, ורק הדלת הסגורה מפרידה בינינו. מעתה, בחדרי, בנוכחותה הסמוייה, הרגשתי כמו על במת־תיאטרון. כאילו גם היא עוקבת אחריי על פי סימני האור והקול. אם כיביתי את האור – היססתי להדליקו שוב, פן ייראה הדבר משונה. מטבעי אני נוהג, בשעות כתיבה או לימודים, לערוך הפסקות, ממושכות לעיתים, ולצעוד, ממש כמו היום, בתאי, ארבעה צעדים הלוך, ארבעה צעדים חזור – באלכסונו של החדר, צועד ומהרהר עד שמתגבשת בי תמונה ברורה יותר, ואז אני חוזר לשבת ליד שולחן הכתיבה.

הקטנה שאלה אותי, בעקימת־אף, מה פשר הצעדות בחדרי. שמחתי והייתי גאה להסביר לה. ומאז – כל פסיעה שלי היתה מכוונת כמו גם לאוזניה. כאילו בכך אני מתקרב במשהו אליה. פועל עליה. מרשים אותה. ולא פעם, כשצעדותיי לא הניבו פרי, לא בשיר חדש ולא בהתקדמות בחומר־הלימודים – חשתי איזו אשמה, כלפיה, כאילו רימיתי אותה ואני אינני אלא בטלן ארור ומאחז עיניים.

שכחתי להדגיש עד כמה יחסה אליי לא היה אוהד, כלל וכלל. היא לעגה לנעליי. כך שהייתי חסר פרוטה. את הסיבה לכך לא ידעה. היא הדגישה זאת בעיקר בדברה על אחרים: אחרים לבושים יפה. מזמינים אותה. היו במקומות מעניינים. אפשר לדבר איתם על לונדון ופאריס. ובייחוד, אני חושב, אכל אותה החשש שמא אני חי עם אימהּ. חי על חשבון אימהּ. לכן היתה חוזרת ומעלה, באופן כפייתי כמעט, את שמו של אביה, וכיצד התנהלו חייו עם עליזה בטרם התגרשו. “לא פלא שאחרי אבא כמו שלי לא הצליחה אימא למצוא לה חבר. היא בררנית!”

ככה.

עליזה החלה מהרהרת בקול רם, בנוכחותי, אם לא הגיע הזמן לגלות לקטנה את המהות האמיתית של יחסינו ולהעמידה בפני עובדה – גם לאימא יש צרכים. אבא כבר מזמן נשוי לאישה אחרת. ועל הקטנה להיות מאושרת שאימהּ כן מצאה לה חבר, וטוב לה. אך לא היה לעליזה אומץ לשיחה הזו. ואני, אני כבר הייתי כה מאוהב באורנה, ולא ראיתי ברכה רבה בהיעשותי למין אב־חורג שלה, באופן כמעט רשמי! גם פחדתי מתגובתה, פן תקים צרחות כאלו, שלא אוכל עוד להמשיך לגור במחיצתה ולהעריץ אותה לילה־לילה, משתדל אפילו לכוון את תנועותיי במיטה – לרחש תנועותיה כאילו תשוקה פועמת בשנינו, בהזיות שבטרם־שינה; וכשם שאני מעלה בדימיוני את גופה הבתולי, העגלגל, עם רעמת השיער הצהובה־במיטתה, כך חולמת היא עליי, המשורר החֵלכָה (כך, במו אוזניי שמעתי, כינתה אותי פעם באוזני עליזה), אשר יום אחד ילמדוהו בבתי־הספר כמו את ביאליק ופיכמן; ועתה הוא שוכב במיטתו, ער ודרוך לקראתה, לפנק כל קימור ושקערורית שבגופה, הרדום־עדיין, החתום כמבט עיניה, קצרות הרואי, בערפל של קרח לבנבן, שקוף.

אני מתאר לעצמי ששהותי שם, כדייר, היתה באה אל קיצה יום אחד, אילו חזרה אורנה מבית־הספר במפתיע והיתה מוצאת אותי כובש בפראות את אימהּ על מיטת נישואיה, אולם דברים התגלגלו אחרת מששיערתי בחלומותיי, הוורודים וגם הקודרים ביותר.

לילה אחד שמעתי נקישה קלה על קיר־הדלתות המפריד בינינו. ליבי עצר בי מפעום. האומנם? לא האמנתי. ודאי הפילה אורנה איזה חפץ, או התהפכה במקרה על מיטתה, וידה נגעה בדלת הסגורה.

אך הנקישה שבה ונשמעה, וכמו כדי להבהיר שאין זו טעות, הפעם שתי נקישות, בזו אחר זו: תק־תק!

התרגשותי לא ידעה גבול. הייתכן? האוכל להעיז? האין זו מלכודת מצד אורנה הגאה, הבזה לי?

תק! – הקשתי פעם אחת בחזרה.

מהעבר השני של מחיצת־העץ נשתרר עתה היסוס, כאילו גם נבהלה מן המענה, ואולם עד מהרה שבה הנקישה, הפעם חרישית יותר, כחוששת פן נתגלה; ועד מהרה מצאנו עצמנו מדברים בשפת נקישות, כשני אסירים בתאים נפרדים – תק־תק! אור־נה! תק! תק־תק! תק־תק! – אני או־הב או־תך! – או כך האמנתי שאני מאותת, וגם קולט. שפת־מורס לא ידענו וגם אילו ידענו היינו ודאי נרגשים מכדי להשתמש בה.

ואז נשתררה שוב דממה בחדר השני. הקשתי עוד פעמיים־שלוש ולא נעניתי. היתה איזו ריקות מוזרה מן העבר ההוא, החי והרוטט, של קיר־העץ, ואז –

חריקה קלה, דלת חדרי נפתחה, בחשיכה גמורה – מישהו חלף־חצה את החדר הקטן ברחש כפות־רגליים יחפות, בלתי נשמעות כמעט, ונחת אל תוך מיטתי –

אורנה!

עד היום אני צופן זיכרו של הרגע ההוא כאחד המאושרים שהתרחשו בחיי, רגע שבו זכיתי בפרס מהמם שבכוחו תינתן אולי לכל מהלך חיי התחלה חדשה. עד היום יש ובחלומי בלילה אני שומע את הדפיקות הללו – תק! תק־תק־תק! – וגם בהתעוררי, נרגש, אני ממשיך לשמוע אותן, מבעד לקירות. היא התכרבלה בזרועותיי, תחת חמש השמיכות הצבאיות, מן הקיבוץ, והסדין, שליוו אותי בחיי כסטודנט בירושלים; היינו שנינו בפיג’אמות פלאנל, ולא העזנו לפשוט אותן, רק התגפפנו והתנשקנו, ולבד מפקעות־שדיה לא הניחה לי לתור את גופה אלא מבעד לבד־הפלאנל העבה. וכעבור שעה קלה, שנראתה אמנם לי קצרה וארוכה כאחד, כשייכת למין איכות אחרת של זמן שבו כל רגע נמדד בקאראטים, כזהב טהור – חמקה ממני, רגליה היחפות טופפות בלא־קול, ושבה לחדרה, כה שקטה וחתולית היתה בבואה ובלכתה, שגם אילו עברה עליזה במסדרון באותה שעה – היתה חומקת בחשיכה בין רגליה מבלי שזו תרגיש מאומה.

ומבלי שהרכיבה משקפיה, הקטנה.

בבוקר – שום רמז. המשיכה להתנכר לי וללגלג עליי. “בעצם מתאים לך, אימא, להתאהב בגאון צעיר כמוהו. יכתוב עלייך שירים נהדרים ואת תוכלי ללמד אותם בכיתה!”

או –

“אבא היה בטח משתעמם מאוד, בחברתכם!”

ובלילות – רק כבה האור בחדרי, נשמעו נקישות קלות האומרות: אני באה! תק! – תק־תק־תק! – וכמו כדי להרבות את העונג והסבל שהיו מנת־חלקי גם יחד, כי לא העזתי להרחיק לכת עימה, ואף היא נשמרה בקפדנות – יש והיתה שבה וחוזרת אליי פעם ופעמיים באותו לילה, הלוך ושוב, כאילו אינה מצליחה למצוא לה מנוחה נכונה במיטתה ורק בזרועותיי היא נרגעת: "פנק אותי, פנק אותי, פנק אותי! אני הַפּוּצִי הכי קטנה והכי נחמדה שלך – "

חייתי מעתה חיים כפולים. בבקרים, לאחר שהקטנה היתה יוצאת לבית־ספר, התנפלתי בפראות על עליזה ומצאתי בה פורקן. היא נדהמה לעוצמה שבה שבתי לחשוק בה, כמו בפגישותינו הראשונות, אולי חשבה שסוף־סוף התאהבתי בה, ועם זאת – אותה פקעת־עצבים נמהרת ומלאת חששות שבקירבה, לא הותרה. כן, הייתי נמהר מאוד וחסר־התחשבות, ובוקר אחד בעלתי בה שלוש פעמים את אורנה שבדימיוני, ורק בפעם השלישית הבאתי גם אותה לפורקן שלוּוה בצעקות ובכי ובנשיקות רגליי והפצרות שאישבע לה כי לעולם לא אעזוב אותה!

הו, אלוהים! – הרהרתי לעצמי, אילו הקטנה היתה יודעת כל זאת –

יודעת להיות איתי כך, במיטה!

והדבר הטריף עליי את דעתי כי בלילות, כשהיתה הקטנה בזרועותיי, נוהמת ומתפנקת כחתול קטנה וקוראת לי "אבאל’ה – " או לפעמים אומרת שאני אחות שלה – היתי אני נזכר בעליזה ובבקרים הפרועים עימה, הו, אלוהים! – הרהרתי, אילו הבת היתה אימהּ!

וכמובן שלעזוב את הדירה, בחורף, לא עלה עלה בדעתי, אבל להישבע לה, שאישאר – לעולם! מצד אחד, באביב – אוכל כבר להסתדר לבד, אפילו בחדרי הקודם, שעמד עדיין בשיממונו כי לא נמצא עוד סטודנט מסכן כמוני שייאות לגור בו בחורף בתנאים שכאלה! מצד שני – לעזוב את אורנה, את האוצר שבזרועותיי, שבלילות? מצד שלישי –

כמה זמן כל זה יוכל להימשך?

– – –

פעם בשבוע היתה עליזה הולכת אל הסמינר שהתקיים בביתו של הפרופסור. זה היה מעין חוג לתלמידים ותיקים יותר, נבחרים, ואני, שהתחלתי את לימודיי שנה אחריה ורק שמעתי עימה חלק מן ההרצאות שהיו במחזור דו־שנתי – לא נמצאתי עדיין ראוי להיות מוזמן אליו, למרות שכבר פירסמתי, כאמור, שיר אחד ב“פי האתון”. אני חושב שעליזה הותירה בכוונה את הבדל המעמדות הזה בינינו, מתוך איזו תקווה ערמומית שאמשיך לחשוק בה גם מהיותה מעין מפתח להיכנס אל חוג האנשים הפנימי של הפרופסור, ורק אז יוכל לדרוך כוכבי הספרותי. בשכבר הימים, כך רמזה לי, אף חיזר אחריה הפרופסור, אך היה עליה להפסיק אז את לימודיה בתום השנה הראשונה בגלל עומס העבודה בבית־הספר והטיפול באורנה הקטנה.

רמזה לי גם על מכתבי־אהבה גנוזים שלו, אליה.

מכל מקום, אם תחילה הצטערתי, הרי מאותו רגע שאורנה החלה מצטנפת במיטתי, בירכתי על ערבים ספרותיים אלה, שבהם היינו חופשיים לגמרי אף כי המשכנו להתנהג, בחשיכה, כאילו כל רגע עומדים עלינו לגלותנו.

אותו לילה, איזה שיגעון קפץ על אורנה – שנעשה יחד אבטיה חמה. זמן לא רב לאחר שנסתלקה לה עליזה לפגישה אצל הפרופסור – נמצאנו שנינו באמבטיה, לראשונה באור, לראשונה כבגן־העדן, עירומים ולא יתבוששו. בחוץ ירד גשם. סערה ורוח. אולי גם פתיתי־שלג באוויר. הרעפתי עליה דברי־אהבה. הפצרתי בה שלעולם לא תעזוב אותי, את כל שיריי, את כל חיי אקדיש לה! יחד – נכבוש את העולם! אני אהיה מפורסם וחשוב – למענה, כי היא ראויה לחיים מעניינים, בעלי ערך –

עיניה קצרות־הרואי, בלי המשקפיים, בהו בי כשישבנו זה מול זו באמבטיה המהבילה. גופה הבתולי, העגלגל, הזהוב.

“הייתי רוצה שתכיר את אבאל’ה שלי. הוא בטח ימצא חן בעיניך. גם אתה תאהב אותו!”

שלוקים, מנוגבים, חמקנו כל אחד לחדרו כאילו לא לבדנו אנו בדירה, ורק אחרי זמן־מה, וטקס הנקישות, בחשיכה, חמקה אורנה אל מיטתי, אך הפעם, לראשונה, היינו עירומים, שנינו –

הרוח בחוץ לא נשתתקה. גם הגשם. סערה שלפני־שלג. ההסקה־המרכזית פעלה בחדרים. היה זה שיגעון מצד עליזה לצאת לחוג ספרותי בלילה שכזה, אבל בלכתה, ציוותה לנו את חיים, יסולח לי על השימוש המשונה באימרה הזו. ידעתי כי למה שיקרה עכשיו עתידות להיות תוצאות חמורות לגבי המשך מגוריי בקן החם, ולא רק מפני עקבות הדם, דם בתוליה של אורנה, פקעת רכה וחמימה זו ששכנה לבטח בזרועותיי והפקירה לי את כל כולה. את הסימנים לא אוכל להסתיר מעליזה. אבל אחת היה לי, הכול! בהתרגשותי הבטחתי לקטנה כי לא אכאיב לה, ואז –

היש מין דבר כזה, קרום־בתולים בלתי־מוחש? הו, מה תמים הייתי! הקטנה נשתרעה תחתיי כפתחו של היכל, רחבה מאימהּ, הייתכן? המום ומאושר הייתי, לא קשה לתאר מדוע, אמנם נכזבה תוחלתי לזכות בה, כך חשבתי – לתמיד, בזכות היותי ראשון, אך גם נגולה אבן כבדה מעל ליבי בהיווכחתי כי לא עליי האחריות מוטלת, וגם סימנים של דם לא יישארו, להסגירני.

“מה איתך?” לחשה הקטנה, מצחקקת תחתיי, לאחר שגימגמתי דבר־מה, רועד עדיין מהתרגשות על היעתרה לי, בשלמות. “אתה לא יודע שכבר היתה לי הפלה?”

נדהמתי, אך לא לזמן רב. הדלת נפתחה ובפתח ניצבה עליזה, במעיל־גשם רטוב ופנס־כיס בידה, מאירה עלינו.

עד היום לא אדע אם נתכוונה לבוא אליי, בחשאי, לקרוא לי אל חדרה, והופתעה, או שידעה מראש כי אורנה במיטתי, והתכוונה להפתיענו. לאחר ימים נודע לי כי הפרופסור הובהל לבית־החולים, שם לקה בהתקף־לב אשר ממנו התקשה להחלים. אולי זה מסביר את פשר שובה המוקדם, אותו לילה – אם אכן ממש באותו לילה אושפז? משתתפי הסמינר בביתו של הפרופסור שמרו בקנאות כל פיסת־מידע על אודותיו, ממש כחוג של גנוסטיקאים קדמונים, וכמובן, לא עלה בדעתם לשתף בכך סטודנט נחות כמוני, שזו לו השנה הראשונה ללימודיו בחוג.

מכל מקום, את שעת הלילה ההיא לא אשכח לעולם. עליזה לא הדליקה את האור בחדר אלא המשיכה להאיר עלינו בפנסה, מים נטפו ממעיל־הגשם שלה, וקולה צונן כמו הכפור שהביאה עימה מן החוץ – בוז קר, מילים מכות כברד, משקפיה אף הן כשתי חתיכות־קרח, ברד, כפור – לקור עז מזה כבר לא נותרו לי דימויים בהודאה שלי.

"קח את החפצים שלך וצא מיד מן הבית שלי ואל תחזור לכאן לעולם – "

ואל הקטנה אמרה –

"קחי את התוסיק הערום שלך, זונה קטנה, וחזרי לחדרך ואל תראי את פרצופך בפניי עד הבוקר, ואז נדבר – בת־אביך את, חרפה, אוי איזו חרפה – "

רק כאן רעד מעט קולה, וכמעט בגד בה.

ואז פתחה הקטנה את פיה ותאמר –

"אל תחשבי שאני לא יודעת שאת הזדיינת איתו לפניי, אימא! עם הברווזון המכוער הזה, שאת הכנסת להשתכן כאן, עם החצ’קונים שלו, בבית הקדוש שלנו. ואם את רוצה לדעת, הוא הדבר המאוס ביותר והמגעיל ביותר שנגע בי בחיי, ואם לא צעקתי, כאשר התקרב אליי בטלפיים שלו, הסיבה היחידה היא שרציתי לדעת עד לאיזו רמה את מסוגלת לרדת, אחרי אבא – "

נדמה לי שהשתמשה אפילו בביטוי – שפל־המדרגה.

דברים אלה אמרה אורנה כבר כשהיתה, ערומה עדיין ומוצקה כלביאה קטנה, בדרך החוצה מחדרי. אך הם, וגמישות אבריה היפהפיים, ירכיה הרחבות ושדיה הקטנים, לא מנעו ממנה את סטירת־הלחי, המצלצלת, משעברה, ליד אימהּ, את פתח החדר, לאור הפנס המסנוור מולה. והיא נמלטה בבכי, אשר נמשך ונשמע מעבר לקיר־הדלת, משנכנסה לחדרה וטמנה פניה בכר, במיטה, כשמלווה אותה צעקה אחת ויחידה מפיה של עליזה –

"שקרנית! – "

רציתי לבקש סליחה, רציתי לבקש את ידה של אורנה, רציתי להגן שמי מפני דיבוריה האחרונים, רציתי להציע לפצות את שתיהן, רציתי לכתוב איזה שיר נהדר, על כל מה שקרה, רציתי לבקש ארכה, כדי שלא איזרק ישר אל תוך הלילה הירושלמי, החורפי והקר –

אך לא אמרתי מילה. איזה מין רצון להעניש ולהכאיב לעצמי פעם בי. קמתי הדלקתי את האור הקטן, ליד מיטתי, עליזה מיד הסתלקה, כאילו מראה גופי הערום, אשכיי – יביאנה לידי הקאה. וזאת לאחר… טוב. מזלי שחפציי היו מעטים עדיין, ויכולתי לארוז אותם במזוודה, בצרור, ואת חמש השמיכות הצבאיות, הסדין והכר, בצרור נוסף. כל זאת, יחד עם הילקוט שעימו הייתי הולך לאוניברסיטה, העמסתי על עצמי, ללא תלת־אופן, ופסעתי לכל אורך המסדרון, אל דלת היציאה, כשרק משפט אחד, סתמי, מלווה אותי, מכיוון הדלת הפתוחה־למחצה של חדר־השינה –

“להשאיר את המפתח בתוך הדירה!”

לא התכוונתי אחרת. טרקתי את הדלת ויצאתי. איש לא הסתכל אחריי מן האשנב הפנימי. למזלי פסק הגשם. גם הרוח. רק הקור היה מקפיא, ויבש. את צרור הספרים ועוד כמה כלים, הנחתי בגינה הציבורית הקרובה, מאחורי אחד השיחים, ועם המזוודה והשמיכות השתרכתי לאיטי, על פני מחציתה של העיר, אל חדרי הקודם, אשר למזלי לא נמצא עדיין סטודנט מסכן ממני בירושלים, לשוכרו.

עוד באותו לילה חזרתי ולקחתי גם את צרור הספרים והכלים, ושוב עשיתי את הדרך. ידעתי כיצד נכנסים לחדרי הקודם בלא מפתח, ממרפסת הגג. כבר למחרת התכוונתי להתקשר עם בעל־הבית ולהודיע לו שחזרתי. וכך אמנם עשיתי. מה טוב שהבאתי עוד באותו לילה את כל חפציי לחדר, כי לפנות־בוקר החל יורד השלג, ירד וירד יום תמים וכיסה את ירושלים במעטה לבן, בתולי, אשר הפשיר כליל רק לאר יומיים. והמדהים ביותר הוא שאותו לילה, ולמחרת, כלל לא היה לי קר בחדר, שהיה בו עדיין התנור אך לא היה בו נפט, והטמפרטורה היתה קרובה ודאי לאפס מעלות. ישבתי עטוף בחמש השמיכות וכתבתי, לוהט כולי, את הסיפור הראשון שלי – לא הראשון שכתבתי אלא הראשון שנדפס, “יום־השלג אשר באמבטיה”, במוסף־הספרותי של העיתון היומי, שבו את ביכורי־יצירותיהם הבוסריות הדפיסו אז גם כמה פרופסורים־לעתיד, בשם ובעילום־שם. בסיפור שלי קראו השתים זו לזו – “תולעת!” – “זונה!” – “מושחתת!” – “רקובה מבפנים!” – “שכבנית חולנית!” ו“חרמנית מדופלמת!” – ועוד באותו לילה פרצו בבכי נורא ונפלו חבוקות יחד במחוות־פיוס – לשנוא אותי במשותף.

עד היום איני מבין איך העזתי אז לפרסם את הסיפור, כיצד לא שמעתי דבר מן השתיים לאחר התפרסמו, כאילו מעודן לא ידעו אותי – ולא הכירו מעולם. ואולם אני הרגשת איזה קור נושב, סביבי, מצד חוג חברתי מסוים, חוג ספרותי, אשר ידעתי כי לעליזה היו בו מהלכים וידידויות – תלמידים ותיקים ומורים באוניברסיטה, שהיו בני־גילה אך חלקם כבר היה קרוב אז לסיום עבודת הדוקטוראט בספרות. חלפו אמנם שנים אחדות עד שהרגשתי שאין לי מה לצפות עוד בירושלים, דלתות מסויימות סגורות בפניי, לתמיד, ועקרתי לתל־אביב, שהיא עיר יותר צעירה.


מאז חלפו יותר מעשרים שנה. פעם קראתי באחד ממדורי החברה על נישואיה של אורנה לבנו של עורך־דין ידוע, מתל־אביב, ופעם על מותה של עליזה בתאונת־דרכים טיפשית, בחצותה רחוב. אך היתה גם איזו שמועה על זריקת עצמה תחת מכונית. ואלה היו שני החוטים האחרונים שקשרו, או יותר נכון – ניתקו אותי מזכר השתיים בקן החמים שפגשתי בנעוריי.


לפני שבועות אחדים ישבתי על ספסל בבריכת תל־אביב, מתחמם בשמש סתווית, אחרי השחייה, והנה קלטה עיני דמות נערה שישבה לא רחוק ממני, אפה מגובנן מעט, לא נאה, ולעיניה קצרות־הרואי אותו מבט מצועף, מסתיר־מעמקים וחתום – כפי שהיה מבט־הבתולים של אורנה שגרם לי להתאהב בה ולהאמין כי לא ידעה גבר לפניי. כך גם שערה הזהוב, הגולש – אך גופה היה ארכני־משהו, גרום, כשל סבתא עליזה.

טוב. אני אולי קצת לא־נורמלי. עבד לזיכרונות. טווה דמיונות־שווא. כשאני שומע ברדיו את נעימת השיר האנגלי העתיק “גְרין סְלִיווס” – מצטמרר בי עורי בהנאה עצובה־מרגשת וכל תקופת ירושלים של נעוריי עולה בי במין שלוות־שקט של לילות חורף במטבחה החמים של עליזה או בחדר הגדול, שם היינו יושבים בכורסאות הרכות ולומדים, לעיתים יחד ולעיתים כל אחד שקוע בקריאת החומר שלו; והרדיו מנגן, ואולי היה זה תקליט שקנתה, בביצועו של אלפרד דֶלִֶר, וגם את “כָּרְמִינָה בּוּרָנָה” שמעתי אצלה לראשונה.

כך ניכדְתי לרגע את הזהובה בביקיני הקצרצר – לסבתה המתה, עליזה, בזכות אף גבנוני ומבט בוהה שעבר בזיכרוני מדור לדור. שטויות. והנה בא וישב לידה בחור שזוף, מעט מבוגר ממנה. מירב, קלטתי את שמה בשיחתם, סיפרה לו כיצד בילתה על שפת הכנרת באוהל, עם חבר, אך חזרה לבדה באוטובוס, כי צורת הנהיגה שלו לא מצאה חן בעיניה.

“יא אללה, השתגעת?” אמר הבחורון השזוף. "אפשר לחשוב שאם תתנהגי כך, תישארי בודדת כל החיים שלך! אני לא הייתי נותן לך ללכת ב’אגד' – "

“אתה דפוק בצפצפה שלך,” אמרה מירב, "סבתא שלי נהרגה בתאונת־דרכים! אתה מבין? עכשיו לך תבדוק את עצמך – "

סבתא שלה! לא, לא ייתכן. זה רק המקצוע שלי טווה מיד קשרי־קשרים: שיער, גבנון, מבט־עיניים, גוף ארכני וסבתא דרוסה –

אבל, הנה שמעתי גם את שם־המשפחה! איני יודע מפני מה נקב בו הבחור – איבדתי לרגע את חוט־ההקשבה. היה זה שמו של אותו עורך־דין ידוע, אשר לבנו נישאה אורנה לפני שנים רבות, רבות –

זו היא, אפוא!

מה – זו היא? הרי עד לפני רגעים אחדים לא ידעתי כלל על קיומה!

כאשר הסתלק הבחור המשכתי להתבונן בה, בחשאי. היא הרכיבה, בינתיים, משקפי־שמש, אופטיות, לא, זה לא היה אותו מבט. משקפי השתיים ההן, אימהותיה, היו מעין חתיכות־קרח שקופות כמעט, מצועפות אד קל, לבנבן, וזו – כמסתתרת משמש חזקה, ותו לא.

בכל זאת לא שכחתיה. המשכתי לבוא יום־יום לבריכה, מתוך תקווה לפגוש בה, מרחוק. לעיתים קרובות ראיתיה. בדקתי במדריך־הטלפונים, אכן שמה של אורנה נמצא, בתל־אביב, תחת שם־המשפחה הזה. מוזר שלא פגשתיה במשך כל השנים. כשהיתה הנערה נכנסת לשחות בבריכה, נכנסתי גם אני, מתוך איזו תקווה קלושה שבכך נהיה קרובים יותר. וכשהיתה דמותה, הערומה־כמעט, חולפת במים הקרירים, השקופים, והמלוחים־קמעה, הייתי נזכר באמבטיה האחת והיחידה שבה טבלתי יחד עם אימהּ, שהיתה אז צעירה ממנה כיום, באותו לילה אחרון שבו גורשתי מביתן החמים, בירושלים. בלילות הייתי חולם עליה. התאהבתי? אולי. אם ישבה במקום כלשהו על הספסל הארוך, שלשפת־הבריכה, השתדלתי לשבת קרוב אליה. כך גם החלה היכרותנו, כשביקשה ממני חלק מעיתון־הבוקר שהבאתי עימי לקרוא, בשמש, בין שחייה ראשונה, של רבע השעה, לבין השנייה, זו של שלושת רבעי השעה, כמנהגי עתה. ככל שדמי הכניסה לבריכה מתייקרים, כן אני שוחה זמן רב יותר, ושומר על עלות נמוכה לדקת־שחייה גם בתנאי אינפלציה גוברת. בשעתו שחיתי בלירות – והגעתי עד לשעה־וחצי במים. אחר־כך חזרתי לחשב מהתחלה, בשקלים, ואני קרב ושוחה לשיא הקודם.

ולא שחסר לי כסף.

בעקבות שאילת העיתון החלה שיחתנו. דברים של כלום. מזג־האוויר ומצב המים בריכה. כבר מתחילה הרגשתי צורך להציג עצמי בשמי – כדי לרכוש את אמונה, ואולי גם כדי להיווכח אם דובר אי־פעם בביתה עליי. אִם הוזהרה. לא. היא הודתה בפניי שמעולם לא שמעה את שמי. אינה מתעניינת כלל בספרות העברית. המעט שניסתה – מחוץ לקריאת־החובה בבית־הספר – שיעמם אותה עד מוות. הכַּתבים האלה, גו­ֹזְבַּר או בְּרֵנְצ’וּק או קרנקין – כל אחד מהם משהו דפוק בצפצפה שלו, לא?

לא התווכחתי. מוקסם הייתי מעצם שיחתה עימי. “עם סבתא שלי היית מוצא יותר שפה משותפת.” אמרה מירב, "כי היא לימדה ספרות באוניברסיטה לפני שנהרגה, המסכגנה, בתאונה הטיפשית – "

העזתי להציע לה הסעה במכוניתי. היא פסעה עימי יחפה, אל החניון. “מה זה?” – שאלתי. ככה היא נוהגת ללכת. ואכן שמתי לב, עוד בבריכה, כי כפות־רגליה אינן החלק הכי נקי בגופה. פשוט שחורות. הורדתי אותה סמוך לביתה. היא גרה עדיין אצל הוריה. אך עמדה לקנות דירה לעצמה והדבר כבר היה מתבצע אלמלא נתגלעו פתאום קשיים כלכליים אצל אביה בגלל המצב. זמן לא רב לאחר שירדתי מירושלים נפטר אבי והוריש לי כמה מאות דונאמים של פרדסים נושאי־פרי. בחייו התנגד לכך שאלך לקיבוץ, ושאלמד ספרות באוניברסיטה – ולא תמך בי בפרוטה, כן, זו היתה תקופה קשוחה. ואילו עתה נעשיתי עשיר! – פצעי־הבגרות שלי, שנמשכו כל תקופת ירושלים, אולי גם בגלל הקור והגילוח בבקרים, בחדר הדל – נעלמו. קניתי דירה בצפון העיר, התחתנתי והתגרשתי פעמיים. את עיבוד הפרדסים מסרתי לחברה שמתמחה בכך. היו שנים רעות, אך היו גם טובות. ביקשו שאכנס לפעילות בהתאחדות־האיכרים, מאז משה סמילנסקי לא היה שם סופר. סירבתי. וכך יכולתי להתמסר, ללא דאגות פרנסה, לכתיבה. הוצאתי על חשבוני כמה ספרים שכתבתי. טוב. פרשה זו אינה נעימה לי כל־כך. בתפוחי־הזהב הצלחתי יותר – עד לשנים האחרונות, בגלל הרעת שער־החליפין, אבל תנובת הפרדסים לא פחתה, מה שאין כן, כתיבתי. מילא. אם תופשר אפילו חלקת־פרדס אחת שלי – לבנייה עירונית, אוכל לחיות בעושר עד אחרון ימיי גם אם התפוזים בכל שאר החלקות – יירקבו בעודם על העצים.

מה איכפת לי?

כך חשבתי, בטרם היכרתי את מירב.

“אני לא יודעת מה אתה מוצא בי?” היתה אומרת. אבל כל פעם שהיתה מביטה בי, הייתי שומע את אורנה, ואת עליזה, ואת כל נעוריי שהיו אולי מתרחשים אחרת אלמלא הסתבכתי אז בשתיהן. רק בפעם השלישית הסכימה לעלות לדירתי, במקום שאחזירה לבית־הוריה. אני, למן הפעם הראשונה ששאלה ממני את עיתון־הבוקר, הייתי ממלא – כל פעם שיצאתי לבריכה, את האמבטיה במים חמים. כך היה גם הפעם. כשנכנסנו לדירתי, יחפה, התפעלה מירב מן הרהיטים, השטיחים ותמונות־השמן היקרות, שאספתי במשך השנים, כשהפרדסים הכניסו כסף רב ולא ידעתי מה לעשות בו, אך אני, דעתי לא היתה נתונה לאמנות, גיפפתי אותה והיא סירבה לי, הפצרתי בה להתפשט ולהיכנס עימי יחד לאמבטיה, אמרתי שהיא יכולה לעשות זאת אפילו בבגד־ים, הלא הוא נמצא עימה, בתיק, ואם לא – יש לי בגד־ים זהה, קניתי אותו לפני כמה ימים, המוכרת חשבה שרצוני להפתיע את הבת שלי –

היא נאבקה עימי וצרחה, שרטה, “הֵי, מה איתך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך!” – אבל אני הצלחתי להפשיט אותה ולהכניסה בכוח – לאמבטיה. צללנו שנינו, אני בבגדים והיא – ערומה. קשה לי מאוד לשחזר את הרגע ההוא כי קשה לי מאוד לדעת מה בעצם רציתי ברגע ההוא אם התכוונתי להטביע אותה ברגע ההוא או שרק נשב שנינו במים הפושרים כמו עם אורנה בתולת־העיניים באד החם של חדר האמבטיה בירושלים, כשהרוח והגשם היכו בחוץ, או שרציתי לבעול אותה ברגע ההוא אלא שלשם כך ודאי האמבטיה אינה מקום מוצלח, והיה עליי למושכה לחדר השינה, ואולי, אם לא הייתי כופה את עצמי עליה, ודפוק בצפצפה שלי, כפי שהיא אומרת – היתה נענית מרצונה, אם לא הפעם אז בפעם הבאה, אבל אני –

אני, התעוררתי מן הטירוף שתקף אותי, רק לשמע צעקותיה, בלועות־המים, מתחתיי, באמבטיה –

"מי זאת אורנה? מי זאת עליזה? על מי אתה מדבר בכלל? מטורף – "

מסתבר שברגע ההוא, כשמשכתיה מטה בשערה הזהוב, הגולש, וכל גופה השזוף, הנערי, מונח תחתיי במים – לא שלטתי בעצמי וצעקתי את שם אימה, ואם־אימה, ועתה –

“מה, את לא הבת של אורנה?”

"משוגע, עזוב אותי – לאימא שלי קוראים יוכבד, ו – "

סבתא שלה, מצד אימה, חיה וקיימת ברמת־גן! – זו שנדרסה היתה סבתהּ מצד אביה! – וגם שם המשפחה שלה אחר לגמרי! – לא ארז אלא ארזי! – והכול בגמגום ובגרון מלא בועות־אוויר ומים.

אלוהים אדירים!

הרפיתי ממנה. התקפלתי כולי, רועד ונוטף מים פושרים, כאילו אזלה בבת־אחת הרוח ממפרשיי. ביקשתי סליחתה. "מֵירָבִינְקָה, מֵירָבִינְקה – " הבטחתי לפצות אותה בתנאי שלא תגלה לאיש. שאלתי אם היא רוצה שאנגב אותה, בחדר־השינה, הצעתי לה להינשא לי. אתן לה פרדס במתנה ומנייה בהתאחדות־האיכרים –

הו, כמה רציתי לשכב עימה, למרות הטעות, סתם כך בתור דף־חדש. בלי נקמות. על פני השטח. כמו שהייתי כל השנים.

למרות השריטות הבוערות בפניי.

כמה חמדתי את ערוותה הרטובה, שדיה הקטנים, בעלוֹתה, רועדת ומתייפחת, מן האמבטיה, שלמימיה גוון קצת ורוד, משריטותיה בעורי.

היא הבטיחה לי הכול, הכול! אבל לא בפעם הזו. אמרה שהיא אוהבת אותי. שלא תגלה לאיש מה שהתרחש בינינו. שזו היתה אשמתה, לא אשמתי.

אספה בגדיה, התלבשה בעיניים קרועות־לרווחה, כאילו חדר הפחד בעדן והסיר את הצעיף, את האד הלבנבן, האטום־קמעה –

ולא הפסיקה להתבונן בי, בהתלבשה, יחפה ורטובה עדיין, כחוששת פן אתנפל עליה בשנית.

ויצאה.

רצה טופפת במורד המדרגות, כל עוד נפשה בה.


למחרת פגשתי אותה בבריכה. היא היתה קרירה והסתייגה ממני.

לומר את האמת – לא רצתה כלל לדבר איתי.


לאחר שלושה ימים באו שני שוטרים, לבושים אזרחית, לקחתני לחקירה בתחנת־המשטרה שברחוב דיזנגוף. על התקופה הזו – המעצר, שבא בעקבות החקירה, השחרור־בערבות, המשפט, הפרסום השערורייתי בעיתונים – על כל אלה אין ברצוני להרחיב עתה את הדיבור. זאת אעשה, אם־ירצה־השם, כאשר אצא, בעוד כארבע שנים, בהנחה שיפחיתו את השליש ממאסרי, על התנהגות טובה.

ברצוני לומר לזכותי רק עוד דבר אחד.

היחפנית אכן היתה בתה של אורנה, נכדתה של עליזה. כך התברר לי מיד בראשית החקירה, וזה גם מה ששבר אותי והקל עליי מאוד, והודיתי בכול; הלא עתה יכולתי להסביר להם מה קרה! כי אחרת – איך יכולתי לסגת מהכחשותיי כל עוד לא היה לי נימוק מתקבל־על־הדעת לטירוף שתקף אותי? כלום רוצח אני, או אנס?

תושייתה של הקטנה, כשהייתי כבר קרוב לבעול אותה ולהטביעה באמבטיה, היא שהצילה אותה ואותי גם יחד.

אבל גם רימתה אותי, אוהו איך רימתה אותי, נכדתה!


1983

הסיפור, שהופיע בקובץ הסיפורים “ערגה” בשנת 1987, שימש מאוחר יותר לאהוד בן עזר בסיס לרומאן שלו “שלוש אהבות” שהופיע בשנת 2000

המלצות קוראים
תגיות