רקע
אהוד בן עזר
ג'ני מלכת הנגב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה, ביתן – מוציאים לאור; 1987

ישבנו במסעדת מוריס בבאר־שבע. אלה היו ימיה היפים: אולם גדול, מלצרים רבים נושאים קעריות חומוס טרי ופיתות, וצלחות עמוסות ששליק, קבאב והררי צ’יפס זהובים. סביב השולחנות הרחבים ישבו, בדרך־כלל, נכבדיה של בירת הנגב, ומיטב עוברי־אורח שחנו בה, מעין־גדי וסדום ועד מצפה־רמון, עין־יהב ואילת. התקרה הגבוהה בלעה את השיחות: קציני צבא מאובקים, במשקפי־רוח, אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, מהנדסי מע"צ, עובדי מפעל האשלג; נהגי משאיות הענק, הירוקת־כהות, מתוצרת אוטוקאר, שהחליפו במרחבי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות, בעלות פני הבולדוג והנהגים האיטלקיים; ולעיתים גם חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, שלמותיהם רחבות וכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם – סועדת סביב לשולחן.

אך הנה נפלה דממה בחללה של המסעדה, ששררה בה המולת ארוחת צהריים מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות־ערב. מוארת מאחוריה, מן הפתח הקרוע לרווחה, באור־יום המדברי של בתיה הצהבהבים־העתיקים של באר־שבע הישנה, ללא עץ, ללא צל – פסעה ובאה בהילוך מתרונן, כנאקה, דמות נערה צהבהבת, נכון יותר, בחורה, אדמונית־משהו ונמרצת, מכנסי־חאקי צבאיים הדוקים לירכיה; חולצתה משובצת, עליה מונחת ברישול כאפייה צחורה, כצעיף; משקפי־רוח מוסטות על רום מצחה, וסנדלי־עור דקי־רצועה, שצלצלו קלות באבזמיהם, סנדלים שנתקראו– חוגיסטיים, להבדיל מן הסנדלים התנ"כייים רחבי־הרצועות החומות ובעלי אבזם אחד, משעמם, הנרכס מאחור.

“מי זו?” שאלתי.

“אינך יודע? זוהי ג’ני, מלכת הנגב!”

לא ידעתי. הייתי תמים ושקוע בעצמי, גם חיי המשק הצעיר, עין־גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה (יסולח לי על ביטוי) בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי – מעודה לא באה לבקרני, וכך יכולתי “לשמור” עצמי למענה, מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד־צדדית; וגם לא נמשכתי, רגשית, אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה, לעיתים, עד כדי שיגעון.

עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג’ני פעם, ופעמיים: חולפת על פנינו רכובה על ג’יפ מעלה־אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד שעליהן אמורה לקום עיר חדשה – וזאת כאשר פסענו, טירוני־הנח"ל, במסע רגלי אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל־הרגלים עם התג האדום, הקרבי, על הכומתה; ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמלייה של מנהל חבל הנגב, או מחלקת ההתיישבות, או סגנו, מכל מקום, בחור צעיר, עב־שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.

ג’ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שנראו סטודנטים או מודדים, ועימם מהנדס, ועוד איזו דמות יסתורית של איש־מעשה מבוגר כהה־שיער, עב־גבות ועסוק, במעיל־רוח ומשקפיים חשובים. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא צל שאיכלסה יוצאי מרוקו ופולין. לימים נתברר לנו כי אותה משלחת איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, שנודעה יותר בשם “הכור האטומי” בדימונה.

ג’ני!

חשתי פיק־ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מעין רעד אירוטי. התשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבוה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק. גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה לא שכבתי מעודי. ג’ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, וגדילי הכאפייה הצחורה שלה דיגדגו את צווארי, בעוברה; הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג’ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו, בקרוב, והתרחקה כדי להשיג את חבורתה, שנתיישבה בחלק המזרחי, המרוחק, של האולם; עמוד עבה, במרכז, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי־הבהיר, בהתרחקה – השוויתיה קודם לנאקה? – עתה נראתה בעיניי כסוסת־מידבר, גזעית, ללא רוכב.


לא עברו ימים רבים והופיעה אצלנו, בעין־גדי. רוכבת־יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקדמי בקומנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה

בחנות המכונית ברחבה השיפועית והמסולעת, מול חדר־האוכל הקטן, בעל חהלונות המרושתים והגגונים, שקיבלנו בירושה מהיאחזות הנח"ל – סבבוה אחדים מחברינו בעניין רב, ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו גס בהם – הציעו לה טיול לנחל דויד, רחצה וביכורי־תמרים לחוף ים־המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

ג’ני דחתה את ההצעות בחיוך, תוך שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות בסנדלים דקי־הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות ארכיאולוג צרפתי, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג’אר, מעל ואדי ערוגות, הערֵיגָ’ה; והיא הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית־הנוער הסמוכה לנו. חדר־האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת־אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת־חוץ בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור־העבודה, היה מיותם עד לרגעים אלה. גם אני רציתי להירשם, לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח על חשבון שעותיי הפנויות, כמתנדב. את עבודת האפייה עשיתי בלילות. ואם אתגבר על נטייתי העזה לישון עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות־ערב, בטרם אחזור למאפייה.

מחשבה זו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה־העבודה של תלמידי תיכון תל־אביבי, שעמד להסתיים, הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי, לעיתים, להכין פעמיים עיסת־בצק במלוש החשמלי, ומי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת פי שניים, גם כאשר ראשי־הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. לחם קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. אמנם להם מכרנו, לא פעם, את הככרות הישנים. ואיני רוצה להישמע כמתלונן אם אוסיף שממש באותם ימים גם נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא־שינה את הלילה שלפני החתונה, ולהכין מאות “בּוּלְקַאלַאך”, לחמיות־בִּיס קטנות, למסיבת הַנִּישָׂאִים, שלא לדבר על שתי חלות־ענק. ובערב – אחרי טקס החופה בנחל דוד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתוב על קלף בידי סופר סת"ם מפתח־תקווה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ולכן, כשהחלו המסיבה, והריקודים, עיניי נעצמו והלכתי לישון.

וכל אותה עתה מילאה הווייתה של ג’ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים, טופפת ברגליה הארוכות, החטובות, הנתונות בסנדלים דקי־הרצועה; האצבעות תואמות להפליא, ללא פגם; הכאפייה מתנפנפת כצעיף, ועליה מתנוסס כובע אוסטראלי עם רצועת־עור דקה; קרדום בְּידה, החופרים מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה, ואולי כך גם שני החתנים, חברינו, כשהם מתגנבים, בחשאי, אל פינת הקנדונים, המצויים בסטיו שמאחורי המכבסה, בקופסה, למעלה –

סוף־סוף אזרתי עוז וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי, האופה! – הבולקאלאך שלי מצויינים, לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב, זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות־פח משומנות, ומוסיף מדי פעם מעט ביצים טריות, סוכר, שמן, להשביח את הטעם. זאת, כמובן, לבד מן השמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר־לעתיד, כמשורר, במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי, לא בעל ערך מקומי בלבד. כיצד אירחתי טייס־גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שנתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, וטיילתי עימו בנחל דוד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

כל זאת לא סיפרתי לג’ני, בקצה המידשאה, לפנות ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות־חיים עזה, ופניה הדבשיות, שכמו נתמזגו עם צהבהבות צלע ההר – הַנַּגַ’אר, שנתגבה מעלינו לעבר מעיין עין־גדי, ממערב, בחצי־חושך.

“אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדבות?” שאלה. המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור; שבשיתוף אחד מחבריי הכינונו תוכנית לשינוי פני החיים בעין־גדי על פי חיי הקדמונים – נלבש שׂלמות־בד לבנות, רחבות; איש־איש יעבוד לפי רצונו, ולא על פי צלצול הפעמון; ארגז ובו שטרי־כסף יהא מונח בפינת חדר־האוכל, וכל חבר ייקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב, עטופים בשלמותינו, ונקרא ספרים, בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שהיא עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעלת מיבטח זר קל, והחברים, היורדים מן הצריפים לחדר־האוכל, לארוחת־ערב, רואים אותנו – שנשתתקתי. עוד פלטתי משהו במבוכה, והזכרתי את המחמצת לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון, ממכוות מבטה החקוק בי.


לא, לא הופעתי אותו בוקר עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה – בדבר גיוס לקטיף, ואני מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות, פטרתי את עצמי מגיוסים. אם יֵדעו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו, מדוע לגיוס לא באתי? מסתמא יש לי זמן פנוי למכביר!

לא קרדום־חופרים ולא ג’ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת־יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פְּלֵצַאלַאךְ, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מחלקן למאחרים ללכת לישון, לשומרים, והנותר – הפתעה למשכימים בבואם לחדר־האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות הלחם של שחרית, בטרם יציאה לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שבו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע־הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, להנחה בתבניות המשומנות.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין־גדי ליום המחרת – בכיסויי־בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג’ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך; דבשי ואדמדם שערה, דבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחימן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמניה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי־הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דמיון נפתל.

הזמנתיה להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת־הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו, לערך, תוך שאני שולף, במירדה־העץ הארוך, אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה־רוטשילד, על עין־גדי. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמוני מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים־משכבר.

ציננתי בנפנופים אחדים את פיתת־הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג’ני בפרוסה שבקציהָ החלק הטעים, הרך, עם רצועות־הבצל האפויות וגרגירי־המלח. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים; ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג’ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין־גדי, בפותחי את הדלת, בסנדלים, כפי שאני עתה. “מה עשית?” – נבהלה ופסקה רגע ללעוס. “חזרתי לחדרי,” סיפרתי, " לקחתי את רובה הטוטו שברשותי, ושבתי למאפייה, ומבחוץ, מבעד לחלון, כיוונתי אל ראשו של הנחש, ששקָט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כשהקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצלצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין." ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן־הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק מקמח.

"נחמד אצלך – " אמרה ג’ני, “אבל אתה עצל, לחפירות לא הגעת.”

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צבּרי, יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר־המפקד כיניתיו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, ותצא.

אך לא.

ג’ני התעניינה בעבודתי, שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמישה ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש אוזניים. לשם מה כיסוי הבד על המלוש? פשטתי את הכיסוי ונתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, ואנו עומדים משני צידיה.התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה (אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה). “מותר?” שאלה ג’ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק. כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות ידיה השמנמנות־משהו החליקו על פני הבצק אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחד שדיה הערומים שנגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב־קפלים, גמיש, רך, נשפך –

צחקה, בהתרוממה –

“ואיזה ציון בצק היית מעניק לירכיים שלי?”

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית־הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפנֵי הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות־כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק. היא צחקה, "אל תשאיר סימנים – " ביקשה. "שֶׁלָךְ גמיש – " גמגמתי. "אבל בִּפְנים אולי רך יותר – " הציעה. "כן, מפני שהוא תופח – " עניתי. “טפשון,” הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק. "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב־קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי יד לפנים חולצתה, לתפוס בככרותיה וללוּשם, בידיי המקומחות. "כבֵּה לפחות את האור – " ביקשה. כיביתי. סגרתי את תריס העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, שעוּנה על דופן קערת המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. להבות הפרימוסים הכחולות־לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את ככרות החזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד, לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאלאך על שולחן־הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטייליים עוברים לא ייכנסו לקחת ככרות טריים בטרם העברתים לארון הלחם, במטבח. לא היתה ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענובו קמעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי־הבד המקומחים שנועדו לשמור על חומו –

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי־משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתים ניגשים אל שולחן־הפח, מודרכים מן הסתם על ידי חוש הריח; משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת. ואחר־כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, “עוד מעט יגלוש!” אמרו, “למרות שהוא מוצק מן הרגיל.” החלו חוששים, כנראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עובּרים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה הַשְּׁעִיעוֹת כשני ככרות בטרם נאפו; בצק וגוף, צמד אפור־לבנבן, זהוב ומקומח, עולה ומדיף ריח תסיסה טובה; תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא דבקה באוזני, לחשה, מנשכת: “מהר, מהר, אם אתה לא אותי – אני רוצה המלוש!” – אוהו – בעוגן־ברזל כזה – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, וכשבאתי עליה, לבסוף, לא הייתי בטוח אם אני בתוכה או בתוך הבצק, עדיין, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה בכלל, לא את הבצק, אני מתכוון – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן הגיגית הענקית, צר היה מקום בפנים –

כשיצאנו, לבסוף, כשני מקס ומוריץ, ניערה ג’ני היטב את גופה, ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכשהתכופפתי – נשקתי שוב את אחוריה המתוקים. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג’ני פה ושם. צריך הייתי לפזר יותר קמח על פני הבצק, אמרתי לעצמי, מאוחר יותר, כשפיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח, והתחלתי שוקל מנות ולש, בשתי ידיי, שניים־שניים ככרות, ומניחם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג’ני נסתלקה קודם, לאור הפרימוסים, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא – "

“דוקטור?” לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"אופה! טמבל – " ליטפה קלות את לחיי, "הקמח נכנס לך כבר כנראה גם לאוזניים – "

“זה רעש הפרימוסים –”

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת הארכיאולוגית.


לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור, מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי, ועוד יותר טוב מכך שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת־הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק עם עלוּת יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע, עם התחבורה, מבאר־שבע, יהא יותר זול, עשרים אגורות לכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלֵמה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלופנה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –


"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "


לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים־שניים כיכרות על שולחן־הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב, על “חמורֵי”־ברזל, להקל על הכנסתן בבת־אחת לתנור.


"אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"


סוף־סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדֶה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – אני אדם בעל ניסיון! –

הבשלתי, הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, נסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר.


התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר־האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנַגַ’אר – נעשיתי גבר וג’ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מפתח־תקווה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, נראים רק שניים־שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? הם לא יצאו לחפור היום? – גם אין רואים את הקומנדקאר האפור במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר־שבע; וכשיורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר־שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג’ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג’ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, בעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית־השימוש (היו לנו, אז, קָבִּינוֹת־על בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין־גדי, כנראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, אחד הארכיאולוגים, שבחברתו בילתה – – –

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחריי?! עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלֶה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

“נחשים אוכלים בצק?”

“אתה יצאת מדעתך?” אמרו לי, בין כבד־חצילים לקציצות־דג, “על מה אתה מדבר בכלל?”


אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שפשוף אמיץ במגבת־מטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שנראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת־הערב שלי, כעוזר־הגשה, בבית־מלון ירושלמי, בתקופה בה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית, בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור, בחום הלוהט של עין־גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת־החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי, שאיים להשתוות להכנסותיי. מבחינה רגשית עדיין הייתי אז אידיוט גמור. הבחורה שאהבתי מאוד, ולה עדיין שמרתי את עצמי – ציפצפה עליי עד כדי כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה, ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת־השיניים והמסרק, לקחה שניים־שלושה ספרי־לימוד, והניחה לי לללותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו למדה, ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?

העבודה במלון הביאה לי פורקן־מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה־לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת־בית, אז.

לאט־לאט התקדמתי בעבודתי. התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. עם צוות־העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב־המלצרים הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך נדמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת־הבוקר, ואחר־כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה “שלום”, שהיתה פאר צי־הנוסעים הישראלי.

אותו ערב ישבה בחדר־האוכל קבוצה של משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד"ר סו, אף התיידדתי ונתן לי תמונתו במתנה, אך דמי־שתייה, טיפ – סירבתי לקחת מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראותם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות־הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני־משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי נדמה היה לו שלאור בדיקה מקפת כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחד טוב יצא מכך והוא שמאז יש לי תיק מהימנות באיזה מקום חשאי, בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות כנגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי, לא במעט, על שלעולם, לעולם אין חושבים אותי למסוכן־באמת למשטר.

והנה, מי יושבת אותו ערב בחברת המאלים?

ג’ני!

מפטפטת צרפתית, בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם מדברים על טיול למחר, מטעם משרד החוץ, או התיירות, או הבריאות?

עיניה הבורקות, שערה הדבשי. יצקתי מן המרק לצלחתה בעיניים מושפלות־מעט. לא רציתי להעמידה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא־רבות בעין־גדי, כשהכישהּ הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי כשיֵצאו.

הם הזמינו יין. נראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי את היין הוורוד לגביעהּ, שאותו הברקתי במרץ, במגבת־המטבח, רק לפני שעה קלה. כשהגישה את הגביע לשפתיה היה נדמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמויה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיה מבלה בחברת המאלים.

בָּצְעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג’ל. טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, דומני, ובכל זאת שתו עימה במצהלות שמחה.

כשנצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – היא אינה מכירה אותי כלל!

מתנודדים, יצאו לבלות את המשך הערב, כך שמעתי – בְּ“מַי בַּר”. הם התנודדו אבל ג’ני – צלעה־קמעה. בכך אני בטוח.

משמרתי נסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת הבוקר, את ניקוי המטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (שתיתי את היין שהותירו, מגביעהּ) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כדי לראות אם ג’ני תחזור עימם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתויה, סביבי, כאילו היין מפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם, מתנודדים־עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחזרתי לחדרי השכוּר והקר, להתכונן לסמינר של הפרופסור הלקין, שאצלו למדתי ספרות ואשר אותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי כי אולי, בזכותו אהיה יום אחד סופר גדול בישראל, ככל היתר.


שנים עברו. שנים רבות מאוד. סופר גדול לא נעשיתי אבל את מחייתי אני מוצא בסדנאות לכתיבת פרוזה, סדנאות יצירה מכנים אותן – כדי למשוך את המשתתפים, שישלמו במיטב כספם; ומקנים להם עצות כדי לשפר את כתיבתם ואת הגשתה, כמו, למשל – כשמעתיקים במכונת־כתיבה את הסיפור, לסמן תמיד מקף־מחבר בסימן השיוויון = וללא רווח בין המילים, וזאת כדי להבדילו מן הקו המפריד. סימן־מוסכם זה, המקובל על בעלי־המקצוע, משנה מיד לטובה את יחסם של העורכים המקבלים כתב־יד לקריאה, כי נדמה להם שהכותב הוא אדם מקצועי. ושמעתי גם על סופר אחד שהדליק נר וביקש מכל המשתתפים בסדנה לרכז בו את מחשבותיהם, בשתיקה, במשך שעה שלמה.

סופר אחר, מידידיי, התוודה פעם בפניי כי ההדרכה בסדנה מספקת לו את מנת הדפיקות־בצד השנתית הדרושה לו כדי לקיים, בדוחק, את שיווי־משקלו היצרי, הרופף, אחרת ימצא עצמו מסתובב ברחובות, לעת ערב, בלשון שלוחה – נלחם בתשוקה אדירה לאונן בפני נערות גימנסיה.

אחת המשתתפות השנה, אישה מבוגרת, קולה עבה במקצת וחזה נכבד למדי, גברת גניה, כך מכנים אותה, משום־מה, הצעירים בסדנה. אני – נשמרתי צעיר למדי, במראי – אולי יש לכך קשר כלשהו לעובדה שלא העבדתי בפרך את כישרוני יתר־על־המידה (אני ממליץ לכתוב שלוש מילים אלה צמודות בשני מקפים מחברים תוך שימוש בסימן־השיוויון = הם, כפי שהילדים מכנים אותו) ויש לכך גם מילה אחרת – בטלן. גברת גניה נראתה מבוגרת ממני בעשר שנים,לפחות, ושדיה צונחים כעיסת בצק שעלה על גדותיו, אם יורשה לי להשתמש בדימוי מימי נעוריי.

המראה שלי צעיר אבל הלב – אבן. לא איכפת לי שום דבר.

האם אני צריך להוסיף שהיא צולעת?

אתם יודעים מי היא. אני לא ידעתי. כל־כך אני נתון בעצמי – שאיני זוכר את שמות המשתתפים. אבל דיברתי הרבה על כך, שהדרך להסיר את מחסומי העצלות־לכתוב, שהיא תכונתו של כל מי שאינו פג"א רע – ראשי־תיבות פלגיאט, גרפומן, אפיגון – – – הדרך להתגבר על מצב נמנום־הנפש, או, בקיצור, הטמטום־למחצה שבו אנו שרויים רוב שעות היממה, מבלי יכולת להתחיל או להמשיך כתיבת סיפור, או פרק, היא – לקחת מאורע שנחרת בזיכרון, משנות הילדות או הנעורים – מאורע טראומטי, שממרחק־השנים כבר אפשר לחשוף אותו, להתחיל ממנו את הכתיבה, וככל שמתקדמים בה, להפליג, או להוסיף מן הדמיון הפרוע, ללא פחד, מבלי להפעיל שום צנזורה עצמית, ובסוף הכתיבה של הטיוטה הראשונה, אפשר להפוך את הסיפור מגוף ראשון לגוף שלישי.

מאוד הצטערתי שלא לקחתי את סיפורה של גברת גניה הדדנית לקריאה ולחוות־דעת, קודם שחילקה אותו לכל משתתפי הסדנה – כפי שאכן ביקשה ממני לנהוג, אך אני נאמנתי (אם אפשר להטות כך את המילה) למנהגי שלא לפסול על הסף שום סיפור שאחד המשתתפים מעלה לדיון, אלא להניח להם לקפוץ, על אחריותם, למים הקרים, כדי להתחסן.

את הסיפור הזה – “ג’ני מלכת הנגב”, אני לא יכול לסיים. אני יכול רק להביא, וזה מאוד לא אֵתִי מה שאני עושה (אבל אני, לפחות, לא דופק־מהצד את משתתפות הסדנה, ולא מחייב אותן להסתכל במשך שעה על נר דולק), את סיפורה של גברת גניה, הצולעת:


פְּלֵצַאלַאך וְצֶפָע

בנעוריה היתה מלכת המידבר. גברים אהבו אותה. נשים קינאו בה. את המרחבים מלאי־היפעה בלעה בעיניה, במשקפי־האבק ובכל יישותה הצעירה. טסה על הגִ’יפִּים, של אז, והבחורים קירבו אותה אליהם, בזרועותיהם החזקות. זיפֵי זקן חיות־הנגב דיגדגו את לחייה, וריח טבק, והאבק, וזיעת־גברים חמוצי־בגדים על פני ארץ בראשית חדשה, כאיִל אל איִל, את כל היפעה הזאת, השוקקת הוד וצ’יזבּאטים, בשפה חברמנית וחרמנית.

אלה היו ימים.

עד שבאה אל הקיבוץ הצעיר, לחוף ים המוות. לחשוף, במשלחת, לחפור עבר קדומים בנקיקי היסטוריה מהלכת על אבנים ועפר בערוצי בראשית של עמה, של ארץ אבותיה.

אבנים צלויות בחום. חום מפשיר את האבן שבליבה. אלה היו ימים, טראומטיים, במקום משקפיים שמה חרסים על עיניה, כשנחה, בצל.

בדמי ימיה היתה אז, וכל האנשים שאהבוה בילדותה כבר מתו, והיא גדלה וַתִיף. לא בין הצבּרים גדלה, אבל עכשיו כבר היתה צבּרית – יותר מצברית!

ובערב הלילה הטראומטי ששינה את מהלך חייה, בתוספת התוספות של הדמיון – הרגישה שהיא עפה אל המאפייה של הקיבוץ הצעיר, נמשכת אל ריח הבצל בתנור, ריח פלאים שהזכיר את הדרך מדרוביץ לדרוביצה ופת האיכרים בבקתה שביער – נכנסה למאפייה, והאופה, שמן ורחב כהרי־מואב ופניו פני ירח בצקיים, הושיט לה פיתה טרייה שֶׁרָדה מדבש התנור, כמו שאבא שלה לקח אותה, עוד לפני המלחמה, לראות איך אופים את הלחם, ודמעות עמדו בעיניה כי לחם לא היה לה לאכול, אחר־כך, בילדותה הנמשכת, וכל הצבּרים שנישקו את התחת שלה, תסלחו לי על הביטוי – היו הנקמה שלה בגויים! – ואז היא ביקשה פת שלמה, את הַפְּלֵצַאלַאך, והאופה התקרב אליה, ממש נדבק, כולו בצק, כמו האבנים הזרוקות על מורדות ההרים, בטרם התקרשו במהפכת סדום ועמורה, ודחף לה –

בכוח –

את התֶרְמוּס שלו!

תרמוס זוחל, כמו מְלוֹשֶׁת, ניסה להכניס אותה אל קערת הבצק הענקית שלו והיא ברחה, החוצה, החוצה, וכשהגיעה אל חדרה, ישבה על הדשא, בחשיכה, ובכתה, כי הרגישה שהיא רוצה למות, כי כך השפילו אותה, בעבור פרוסת־לחם, בילדותה, ביער, ומעולם לא היתה ילדה, ולא נערה. אלא תמיד אישה.

ואז בא הצפע בדשא והכיש אותה, מאחוריה, וזה המְשך של מוטיב הארוֹס במוות. שהנחש הוא כמו הזין.

סליחה.


1984

חלקים מהסיפור “ג’ני מלכת הנגב” שולבו בפרקיו של הרומאן “מסעותיי עם נשים”, 2013

המלצות קוראים
תגיות