רקע
אהוד בן עזר
כיצד הרגתי את סְמָדִי?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה, ביתן – מוציאים לאור; 1987

בנעוריי הייתי ילד קשה־חינוך. הוריי לא ידעו מה לעשות בי. בראשית הקיץ, ביום השואה, הרבצתי למורה לתנ"ך וכעונש גורשתי מבית־הספר לצמיתות. המורה, למרבה החרפה, היה איש זקן, חלש ממני, אך ציפורניו חדות ושורטות. הוא לא היה אשם וגם אני לא.

אותו יום הייתי תורן־הכיתה וכל חבריי ירדו לשחק כדורגל בחצר. לפני שירדו הפכו את המכתבות ופניהן לאחור. המורה הזקן תפס אותי בהפסקה ושלחני לקרוא לחבריי שיסדרו את הכיתה. איש מהם לא שמע לי. האמת, גם לא התאמצתי ביותר. היכרתי אותם היטב. לא היו באים, בשום אופן, הגם שכיום אחד מהם קצין בכיר בצבא, אחד במשטרה, וכמוהם בכירים כמעט כל השאר, איש־איש בתחומו; אך באותו יום רחוק שהוקדש לזכר השואה ועדיין לא היה מלא טקסי־אבל וצפירות כנהוג בימינו, נדחקה עדת חבריי המיוזעים, לאחר הצלצול, אל הכיתה, ואני ביניהם, וברעש, בצהלות־הפרא שלנו למראה הכיתה ההפוכה, נשלחה אליי לפתע יד המורה לבן־השיער, עיניו יקדו, והוא החל שורט את פניי בחמת־רצח ומצווח כאישה. החזרתי לו באגרוף, ובעודנו נאבקים, אחוזים יחד, עמד מאחוריו זיכרו־לברכה אחד מקבלני־הבניין הגדולים של המושבה, לעתיד, ובעט באחוריו.

בעיטות אלו נזקפו חובתי גם הן כשגירשו, רק אותי, מבית־הספר.

גירשו סופית, ללא חנינה. חודשים אחדים לפני כן, מושפע מקריאת “כה אמר זראתוסטרא” בתרגומו של פרישמן, כתבתי חיבור הזדהות נלהב על אודות האדם העליון, הוא, כמובן – אני, שמבקש לכבוש את מקומי בחברה. זו היתה תקופה סוערת. התבגרות, אוננות, ותהפוכות אידיאולוגיות בחיפוש אחר העקרון המניע את החברה האנושית. במרוצת שנה אחת בלבד הייתי חסיד של דויד ריקרדו ויכולת הכלכלה לפתור את כל הבעיות. קראתי ספר על פשר החלומות מאת פרויד וניהלתי יומן חלומותיי. קראתי את “כלכלה ומשטר” לז’אן באבי ו“קורס קצר בפילוסופיה” ונעשיתי מרקסיסט. אחר־כך קראתי מאמרים אחדים של אברהם שרון (שבדרון) בירחון “בטרם” על השאלה הערבית, ושלחתי אליו לירושלים מכתב בו הבעתי דעה נחרצת שאכן יש לגרש את כל הערבים הנותרים מן הארץ, בעקבות אחיהם הפליטים, בקיצור, החיבור על אודות ניטשה היה השיא –

כי במושבה פשטה שמועה שיצאתי מדעתי. שאני מושפע מדעות נאציות. קורא יותר מדי. לא פלא שהרבצתי למורה. “מה פתאום הוא כותב חיבורים על אדם עליון?” אמרו, "חושב שהכול מותר לו! הוא מסוכן – "

לשמע הדברים הללו, אנשים שלא הכירו אותי, ידעו לספֵּר שאני ביריון, וכך נתפרסמתי. והאמת – את כל צלעותיי ראו אז מבעד לעורי, כפוף, צנום וחלשלוש. כדורגל פחדתי לשחק, פן יפילוני! והנה היתה תקופה שאימהות היו מפחידות בהזכרת שמי את ילדיהן – שאם יתנהגו כמוני, הנער האלים, יזרקו גם אותם מבית־הספר וישוטטו כל ימיהם בשדות עם העז ושק ריק, לקצור עשב! עשב! עשב! –

והאמת, מדוע היכיתי? – היתה זו: חודשים אחדים לפני אותו מאורע – ובמעבדת הפיסיקה הגועה־גואה בגלגולי־צחוקנו, קראני המורה צַדְקָה לעמוד לצידו בפני הכיתה – ואך הגעתי אליו, מבלי לחשוש למאומה – הוריד על לחיי סטירת־לחי מצלצלת במלוא תנופת כף ידו הגרומה. בחור צעיר היה, וחשב כנראה שאפשר להמשיך בישראל בשיטות ההוראה שאותן למד בבגדאד. אני עזבתי מיד את הכיתה והודעתי בביתי כי לא אחזור ללמוד בבית־הספר. אבי שיכנעני להמשיך, אך אני העמדתי תנאי – אם פעם נוספת יכֵּני מורה, אני אחזיר לו!

וקרה מה שקרה, ביום השואה, ודווקא עם מורה זקן.

הוריי לא ידעו מה לעשות בי והעז היתה גם היא, בעקיפין, פרק בפרשת שילוחי לכפר־הנוער בהרי ירושלים, כאילו הלשינה עליי –

בחצרנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה מעיירת־העולים הסמוכה שהיתה – העיירה, לא הכובסת – עדיין בגדר מעברה. יונה, זה שמה, היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, ואם איני טועה, לא לבשה מאומה תחתיו. ביושבה בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנשרו על שערה השחור, העבות, וחלקם גם צף במי־הסבון שֶׁבַּפַּיְילָה, זו גיגית הנחושת שעליה התכופפה בחצי־גו, היה חזהּ הצעיר מזדקר מבעד למיפתח־שמלתה הרחב, ואני מחפש תירוצים לעבור שוב ושוב בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, הפורצים כחיטובי־שנהב מתוך הצל.

השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך אעשה זאת. שִׂכְלִי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אליה יכול להיות לימוד חליבת העז – בדיר הקטן, נתייחד, ואז –

שגיתי כנראה בחלומות־שווא שהביאוני לידי עזות־מצח נואשת במיוחד, אם הצלחתי, בסופו של דבר, להביא את יונה אל העז. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. ואני לקחתי סיר מהמטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי־רצון ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה. הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות, ארוכות. היו שאמרו שיש לי עתיד כפסנתרן, אלא שלא היתה לי כל שמיעה מוסיקלית. סילוני־החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק, והצליל הולך ומתעמם ככל שהסיר מאבד מריקותו. שכבת קצף צחורה מתגבהת מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רוחשת כמין מנגינת־לוואי שקטה וחמימה, וכאילו הומים מעיו של הסיר השבע וריח חלב טרי עולה מקרבו.

הריח היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות. פחדתי מעט ואד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והיו קמטים־קמטים מחורצים מהשרייה במי־הכביסה הלבנבנים של משפחתנו, עד היות להן מעין גווון קלף מתפתל. מששלחה ידיה לעטיני־העז הוורודים, שהיו מנומרים כתמים חומים, יבלות אחדות, ומיטלטלים כשתי שקיות – נתגלה לפניי שוב מיפתח שמלתה ובו חזהּ הצעיר, הזקוף, על גביעיו החומים בקצותיהם. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיי הנוגעות בעטין, להדריכה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב לשמלתה –

אני זוכר איך הסתיים אותו מעמד: איבדתי, כנראה, לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל – כה חלקים היו, קרירים ונוקשים, וללא יבלת, אם אמנון הִרשה לעצמו לענות את תמר, למה אני לא? – ולאחר רגע תדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, מצועפות קורי־דם דקיקים בלובן־עשן, כאילו חמר בהן קפה, יוקדות משטמה של השפלה ומצוקת־דורות כלפיי, נוסח האדון ושפחתו החרופה – קפצה יונה ועזבה אותי ואת העז ובקרטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז שנבהלה, נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ, ואני נהדפתי, מתנשם ורטוב, אל פינת הדיר, והעז חייכה אליי בעיניה הוורודות־הזגוגיות וזקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו, כשמחה לאידי ומלגלגת עליי.

בבושת פנים חציתי את החצר וחזרתי לבית, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה הכובסת בעיסוק רב, מכה בגיגית והמים ניתזים לכל עבר והעשן עולה והכול רותח על סביבותיה –

החלפתי בגדים, חלפתי במטבח על פני שקיות בד לבן מְצ’וּפְּצָ’קוֹת (דמויות חרוט הפוך, בלשון בני־אדם) שטיפטפו, תלויות, מֵי גבינת־עיזים שהכינה אימי, לקחתי את אופניי ואת רובה הטוּטוּ הזעיר שלי, לוח־מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חוֹרְזָרְזוּר שבמערב המושבה, במדרון, בין פרדסים עתיקים שכּנוֹת־חוּשְׁחַשׁ הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק, וערכתי מטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי. ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה והכוונת הקדמית, וכשהרכבתי אותם, ניטשטשו כתפֵי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה שְׁטוֹצֵר ואהיה אלוף הארץ בקליעה, אולי מפני שנתקנאתי בקנהו העבה, השחור, שנראה לי אז סמל הגבריות והעוצמה.

כשחזרתי הביתה לא נראתה יונה בחצר. איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. אך כעבור שבועיים הופיעה אימה לעבוד במקומה ומאז לא ראיתי את יונה בחצרנו כי באותו חודש שלחו אותי לכפר־הנוער בהרי ירושלים, עוד בטרם נסתיימה שנת הלימודים שממנה נתגרשתי. היה כנראה לחץ ציבורי במושבה על הוריי לסלק אותי מהר ככל האפשר, אחרת קשה להבין מדוע ניאותה הנהלת הגימנסיה לבטל את גזירת הגירוש־ללא־תעודה שהוטלה עליי, ולהעניק לי תעודה זמנית ומכתב שפירט את תכונותיי החיוביות, יחסי החם לחקלאות ולעיזים, וכדומה, כל זאת כדי שאתקבל בכפר־הנוער ממש לסוף שנת הלימודים, וכן תוספת ההמלצות המיוחדות מטעם התאחדות האיכרים והמועצה הכפרית, וגם מהרב המקומי, שלימד אותי את ההפטרה לבר־מצווה, כל אלה כדי להיפטר ממני, מהר ככל האפשר, ועל תנאי שאשאר לגור בכפר גם בחופש הגדול!

לימים, כשהחלו להישמע קובלנותיהם של עולי עיראק ויוצאי ארצות מוסלמיות אחרות על הקיפוח שחל בתהליך קליטתם בארץ והנזק שסבלו, וסובלים, חלקם עד היום, מכך שנעצרה התפתחותם – עלה בדעתי שגם חיי שלי נשתנו קצת בעקבות עליית יהודי בגדאד, ויכולתי לבוא בטענות, אוֹהוֹ! – ואכן, עברו שנים אחדות עד אשר שיניתי לטובה את דעתי עליהם, שנתגבשה תחילה בעקבות מתת כף־ידו של המורה צַדְקָה.


כשהגעתי לכפר־הנוער, ברכבת לירושלים ומשם בשני אוטובוסים, של “המקשר” ו“אגד”, לא הפסקתי לבכות בחשאי כל רגע שנשארתי לבדי. רק לאחרונה התחלתי לתפוס מקום כלשהו בחברה. הייתי נער סגור וחלש. משחקי־תחרות לא אהבתי. במחסן בחצר ביתי, ליד הדיר, הקמתי מעבדה, ושם התבודדתי ושיחקתי בפלסטלינה ובהמצאות שונות, בורא ממלכות שבדמיון, מחנות־צבא, כלי־תותח, אוניות־צעצוע עולות באש בפיילות הנחושת המלאות מים, מטוסי־נייר ובהם תאים לטייסים זעירים, אנשי פלסטלינה. הרביתי לקרוא ספרים, בשכיבה על הספה, עד שטענו כנגדי כי גופי נתעקם, ובמשפחה נתגבשה דעה שאני לא כל כך נורמאלי, שהרי מי משחק בפלסטלינה בגיל בר־מצווה ויותר?

באותה תקופה קרא אותי לשיחה מוּסָה, המדריך המבוגר מאיתנו בשנתיים, מתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – שאני סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, איני רוקד, ובכלל – נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. הוא הציע שאתחיל לכתוב פיליטונים ובהם אתאר את הפעולות והטיולים של החבריא, וכך אשתחרר מרגש הנחיתות שלי, ואם אכתוב היטב, הבנות ודאי תשׂמנה לב אליי. ואכן העיתונים ההיתוליים שחיברתי זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם לגלגתי עליו, ראה לו זאת לכבוד גדול. ורדה, מלכת השיכבה, שאותה אהבתי, כמו גם אחדים מחבריי, בסתר – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שנימצא לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – האם היא אוהבת אותי? – ואם התשובה תהיה חיובית – להציע לה חברות.

והנה גורשתי לכפר־הנוער.

השנה ששהיתי בכפר שבהרי ירושלים נראית לי עד היום מצערת ומשפילה. קשה לי להיזכר בה. היא צפה לנגדי מבעד לערפל שהיה מכסה את הגבעה, שעליה עמדו צריפינו, במשך לילות רבים בשנה. לעבודה הגופנית לא יכולתי להתרגל. תיעבתי משמעת. חקלאות שנאתי. מהקור סבלתי. רעבתי דרך קבע. בלימודים היו לי ציונים לא רעים אך בכל השאר – נותרתי נער מסתגר והייתי כאגרוף קפוץ לקטטה, למרות חולשת גופי. התלמידים המבוגרים בכפר ידעו זאת והיו מחפשים הזדמנויות להכות אותי, ובשנה הראשונה אף עברתי טקס השפלה שעד היום אני נזכר בו בחלחלה. פיליטונים לא היה למי ועל מי לחבר. הכבוד היחיד שנפל בחלקי היה שכאשר בא לבקר בכפר ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, הטילו עליי לכתוב ולקרוא את נאום הברכה בשם התלמידים. אשכול לחץ את ידי באצבעו הקטומה, שאל לשמי וסיפר שבבחרותו היה עגלון במושבתנו, הכיר את סבי ועדר בפרדסו.

דבר אחד בעל־ערך אירע לי בכפר־הנוער – פגשתי בו לראשונה את סְמָדִי. היא היתה בת־גילי אך לכפר לא נשלחה ללמוד, כמוני, בתור עונש או כפתרון לחשד מופרעות, אלא הוריה יצאו בשליחות משרד החוץ לארץ רחוקה, אפריקאית או אסיינית, ומתוך טעות, כנראה, שיכנוהָ בכפר הפראים שלנו, עד שיוחלט אם תצטרף למשפחתה. התאהבתי בה עד מהרה כי היא היתה שונה מכולם, וזו גם הסיבה שלא ברחתי מיד מכפר־הנוער חזרה לביתי. במקצועות ההומאניים, ובייחוד בכתיבת חיבורים – סמדי ואני היינו הטובים בכיתה. אך בתום החורף הראשון עזבה את הכפר והצטרפה להוריה. אגב, היא מעודה לא חשבה שהכפר נורא כל־כך, כי תמיד היתה מוקפת אהבה ורבים העירצו אותה ושאפו להגיע לכדי חברות איתה, ולא גם לשבוע אחד – משבת עד שבת, ורק אני לא זכיתי לכך מעודי, למרות שהייתי היחיד שכתב ושלח לה, בסתר, שירי אהבה.

הנה שיר שהקדשתי לה אז לאחר שהסתדרתי, לילה אחד, להציץ בה מתפשטת בחדרה ולראות לרגע את פקעי שדיה בהתבוננה בהם בחיוך כבוש, מלאכי בעיניי, כאומדת את ערכם, ואין זה נכון שהצלקת מתחת לעיני השמאלית, והפזילה הקלה, עד היום, באו מכך שהבוגרים תפסו אותי מסתתר בין השיחים והרביצו לי, אלא היא נחרטה בי כשהתנגשתי עם הפרגוסון בקיר המזכירות, בכניסה לכפר, כאשר סחבתי את הטרקטור בניסיון להגיע על גלגליו הגדולים, בלילה, לתחנת־הרכבת בירושלים, ומשם לנסוע ברכבת הראשונה, בבוקר, חזרה לביתי. ניסיון הבריחה אירע אחרי שסמדי עזבה את הכפר, ממררת בבכי בערב האחרון משום שנגזר עליה להיפרד מִמוֹסְקָה הרפתן הצרוד, ואליי לא שמה לב כלל ואפילו את כתובתה סירבה לתת לי.


בין שמש ויֶרק והוד והדר

ויפעה

בין להט כְּבַדְבַד ומתקתק של סמדר

בגבעה

בין לחש נֶטף־טל בעוד ליִל חדָר

בצנעה

צחה וברה מטל רחוצה

נֵעורה נערה בִּגְערת

קרן־פז מעוררת אוֹרָה.


רע, רע, רע.


אבל, ערב אחד, בחמסין הראשון של האביב, כשבועיים לפני שעזבה, ואני כלל לא ידעתי שמועד נסיעתה כה קרוב – הסכימה סמדי להילוות אליי בדרך היורדת מהכפר לכביש הראשי. ריח פריחה עז עמד באוויר, ומאחורי הגבעות נשמע קול מרוחק של שקשוק גלגלי הרכבת העולה מתל־אביב לירושלים. סמדי לבשה חולצה קצרת שרוולים, ירוקה, מכנסי התעמלות קצרים, לבנים, וסנדלים. גון עורה היה בהיר כשלג, כהנֵץ פרחי השקדיות שעלי כותרתם טרם יבשו ונשרו בחמסין. ריח סבון טרי עלה ממנה.

הערב היה מלא רחשים וצקצוקים. בטרם הגענו לכביש פנינו שמאלה ועלינו בחורשת האורנים, שם מצאנו מקום לרגלי אחד העצים, ממש כמו בספר “פן” של הסופר קנוט המסון, שאותו לקחתי מספריית הכפר בהשאלה ועד היום הוא נמצא בספרייתי. ולאחר שסיפרתי לסמדי, לראשונה, את קורות יום השואה הפרטי שלי, במושבה, שבעקבותיו שולחתי לכפר, ניסיתי לגעת בה, היא קמה, הדפה את ידי ושאלה – “בשביל זה ביקשת שאבוא איתך?” – לא, עמדתי גם אני ובאומץ של מתאבדים שאלתי אותה את השאלה המכרעת, כך חשבתי, להמשך אהבתי – “אז תגידי, את אוהבת אותי?” – ולפי תשובתה התכוונתי לכלכל את המשך צעדיי – אם תענה בחיוב, אגלה לה שאני אוהב אותה, ובוודאי תרשה לי למזמז אותה, ואחרי שתהיה מספיק ממוזמזת כדי להיחשב חברה שלי, שייכת רק לי, נוכל להתחתן או משהו כזה, ולגור בדירה שהשאירו הוריה בתל־אביב, אבל היא גימגמה וענתה שזה לא הולך ככה, שמשיבים לשאלה בלי שמרגישים, ועוד מילים –

ואז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד והתחלתי להתעסק איתה בכוח, שולח ידיים לחולצתה, תופס, נרגש מן המגע הראשון בגופה, תפיחת שד זעיר, חמקני – אך היא השתחררה ממני מיד, סטרה על לחיי וברחה – דמותה הלבנבנה נעלמת בחשיכה וכמו נבלעת באד החם, בצל השחור, שעולה מן החורשה הלחה, בחמסין, ובלחיִי הפגועה –

כמה קיללתי אותה בליבי, במילים הגסות ביותר, “כולם ראו את הסימנים שצבט בך מוֹסְקָה הרפתן!” – וכמה השפלתי את עצמי בפניה, למחרת ובימים הבאים שנותרו עד לנסיעתה, ברגשנות מבויישת, מפציר בה ש“נפתח דף חדש ביחסינו!” – והתעלמה ממני, הגבינה, הקורבה הזאת, האלוהית שלי.


*

אותו חורף נקלעתי לשמֵש כמורה בבית־ספר ערב בכפר־הנוער בהרי ירושלים, שבו שהיתי בנעוריי. חמש פעמים בשבוע הייתי עולה, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד“ר טיכוֹ, על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שמגיע לכפר־הנוער. בכניסה עדיין יכולתי לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי נוהג בו, בקיר המזכירות. אך רוב הסגל, חוץ ממוֹסְקָה הרפתן, התחלף ואיש לא זכר אותי. לא אהבתי ללמֵד וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. קיץ אחד, לפני שעליתי ללמוד בירושלים, עבדתי כמדריך ב”נוער העובד" וכמורה בבית־ספר ערב לבני־נוער בעיירת־עולים דרומית, בתור “מורה לא־מוסמך”, תואר שהיה נפוץ בארץ, מפני המחסור במורים באותה תקופה. עבודתי זו, בצירוף תעודת־הבגרות שכבר היתה בידי, והמורות־החיילות שבעיירה, שעזרו לי במחברותיהן מתקופת הסמינר – הביאו אותי להשלים, אותו קיץ, בארבעה חצאי־ימים, בחינות של משרד החינוך בפסיכולוגיה, תולדות החינוך, שיטות הוראה והבעה עברית – ולקבל תעודת מורה־מוסמך, שוַות ערך לשתיים או שלוש שנות לימוד בסמינר.

התעודה איפשרה לי להתקיים, פרק זמן, כסטודנט, מעבודתי בהוראה. לימדתי, חבוש כיפה, היסטוריה כללית בסמינר למורים ומורות דתיים, מעיירות־פיתוח, שהקימה ההסתדרות בבניין הצופה אל גיא בן־הינום, והייתי קורא לעת ערב פרק אחד קדימה בספר־הלימוד, ומרצה למחרת את תוכנו בפני הכיתה. בכפר־הנוער לימדתי בעיקר עברית, פעולות־חשבון יסודיות, ומילים אחדות באנגלית – למען הרגשתם הטובה של תלמידיי.

תלמידיי היו מופרעים רובם, אפילו בהשוואה לתקופה בה נשלחתי אני לכפר. כן, הרמה ירדה. אני מתאר לעצמי שאחרת – לא היו מניחים למורה־חובב כמוני ללמד בו. בבואי הייתי אוכל, בחברתם, את ארוחת־הערב המסורתית: קציצות־דג קרות ותפוחי־אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים. תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב. המדריכה המגישה, או אולי היתה זו עתה אחות רפואית – נהגה לעבור בין השולחנות ולחלק לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.

שאלתי אחד מתלמידיי, שמותיהם טרם היכרתי – “לשם מה אתם בלעים גלולות?” – וענה לי: “זה מקבלים כדי להרגיע אותנו, העסבים.”

בתמימותי סיפרתי על כך למפקח המחוזי בירושלים, מר צירלין, איש צהבהב ונוח, שהיה ג’ינג’י בנעוריו, והבעתי דעתי כי אילו זכו תלמידיי לאוכל טוב יותר, היו פחות עסבנים ונזקקים לגלולות־הרגעה. דבריי נתגלגלו הלאה מפיו ועשו להם כנפיים, ואילו היה הדבר תלוי בהנהלת כפר־הנוער, היו מעיפים אותי בעטיים מעבודתי, אלא שאחראי על העסקתי היה רק המפקח המחוזי מר צירלין, והוא לא נכנע לבקשתם.

התלמידה טָפִּירוֹ אוליביה היתה נערה מפותחת מכפי גילה, בעלת שיער שחור ועבות, חזֶה בשל ופנים עגלגלות שבהן ברקו זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, וחסרות־ביטחון. בחושניותה לא נבדלה אוֹלִי משאר הבנות בכיתה, הגם שרובן צנומות ממנה, דלות מראה ואחדות אף עקומות פרצוף, כך לפחות נראו לי, אך בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף, כצמאות למגע. וכי יכולתי לאכזבן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או סלידה מהן. הנערים בכיתתי היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות ומההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני עצמי התקשיתי להבחין בגבול הבלתי־נראה שבין היותי מעין דוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטפת אותם לעיתים בהנפת כנפיה – לבין רמזי תשוקתן של הבנות לגרות אותי על־ידי קירוב גופן, ולהסב את תשומת ליבי, כל אחת – אֶליהָ, ורק אליהָ.

יום אחד, לאחר שנסתיימו השיעורים, לימדתי רק שעתיים, לפנות־ערב, קרבה אליי אוֹלי לשאול דבר־מה באנגלית ושיקעה את חזה בזרועי בצורה מתגרה – כך הרגשתי, ונדמה היה לי שהיא קורצת לאחדים מחבריה וחברותיה שנשארו יושבים עדיין על כיסאותיהם. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: “טוונטי סיקס באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אליי!”

פניה העלו סומק עז, שחום, כבקשת להתנפל עליי ולתקוע בבשרי את ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת־דלת עזה שהפילה אחריה גיליון קרטון של עיתון־קיר בקול טריקה על הרצפה.

התעלמתי. למחרת לא באה לכיתה. אך אותו ערב, טרי, בחדרי השכור, משהק מן הבצל של סלט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת זרועי שליבה הצעיר נגע בו, בכוונה. בכוונה.

למחרת, לאחר השיעור ללא טפירו אוליביה, חזרתי עם ערב, שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה־חלקי בכפר־הנוער, נוסע באוטובוס עד לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר ציון, וכשירדתי פגשתי מולי במדרכה את הסופר ש"י עגנון, שפניו הצרים כבר היו משוכים ברזון־זיקנה כקלף חום־ורדרד עטור כתמים, גון שהזכיר לי במקצת את עטיני העז שלי, ועיניו הפקחיות, כחולות דומני – בחנו אותי כמבקש לשאוב את מהותי אל קירבו בסקרנות מסותרת ועזה. ולמרות מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לִגְבּוֹהָ – היתה בו זריזות רבה, שובבה, שלא תאמה את גילו. וגם בדברו, בהברה אשכנזית מתנגנת, דומה היה כמתלוצץ על סגנון שיחתו.

הוא שמח, כנראה, לפגוש פרח ספרות שכמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אביריה לעתיד. הוא תפס בחביבות בזרועי, נשען עליי בהליכתו, ולאחר שיחת חולין קצרה, שבמהלכה כבר חשתי כי דבר־מה מציק לו מאוד, פנה אליי בשאלה:

“אֶפְשֵׁר אתה צריך להשתין?”

נבהלתי, אני, והוא – יחד? ואף שקטנים דחקו עליי מאז הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי – "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא נראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד פסיעות אחדות במעלה רחוב הרב קוק, אל בית־השימוש הציבורי שהיה מואר ונטוש־לכאורה, ובעודי שומר בחוץ, נבלע הסופר הנערץ עליי בפנים, ואני מתתפוצץ ומתאפק בַּקרה, מפסיד רגע שאינו חוזר – לעמוד לצידו, שווה בין שווים ליד הקיר, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן שנראה לי ממושך למדי, אז – ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, דומה כי פחד ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו, והמשכנו בדרכנו במעלה רחוב בן־יהודה ולאורך רחוב קינג ג’ורג', כשאני מלווה אותו מתחנה לתחנה של קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו. נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול כאחד, מקווה בסתר־ליבי שאולי סמדי תחלוף במקרה על פנינו ותראה אותי בחברתו, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה להיפנות לצרכיי הקטנים, יותר מכל דבר אחר בעולם, לרבות התמסרותה – ואמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך, הנה אני הולך עם הסופר הנערץ, שדור ושני דורות של סופרים עדיין חוסים בצל אדרתו הגדולה, ואשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

ואז נואלתי להציע בפניו מחשבה־שאלה שהרהרתי בה רבות ועיקרה, האם אינו סבור שכמו שיצירתו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ לבין החיים היהודיים שהתרחשו במזרח־אירופה, משמש הסופר יצחק בשביס־זינגר חולייה מקשרת כזו לסופרים היהודיים באמריקה?

“לא!” יקדו עיניו בחמת־פתאום, “הוא – עוכר ישראל!” – והוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו של בשביס־זינגר את היחסים שבינו־לבינה, קפץ על האוטובוס שהגיע באותה שעה ממש, ונעלם מעיניי כמעט ללא אמירת שלום –

זה היה שנים אחדות בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס־זינגר, בפרס נובל. מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך, הקור הירשלמי צורב בי מעד למכנסיי הדקים, ואני רועד וחושש כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו מצידי, לעולם, לעולם לא אהיה סופר עברי.

מכיווּן תחנת־הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר, הגורר קרונות ריקים. אל שדה־הסלעים הזה מול הר־ציון רצתי בלילה, לבכות, אחר שנים, כאשר נודע לי כי סמדי התחתנה, בניו־יורק.


*

כך עברו עליי אז ימים אחדים בתחושת כישלון מוחלט. מזג האוויר הלך ונעשה קר יותר, גשום וסוער, ואני היטלטלתי מדי יום לכפר־הנוער, לאכול את קציצות־הדג הקרות ותפוחי־האדמה הצוננים עם סלט העגבניות הבשלות עד כדי רקב – שהיו, לבד מכריכי לחם בביצים קשות, ארוחתי המבושלת־כביכול היחידה ביום – וללמד כיתה סרבנית, צוננת, ששנאתי אליה הלכה וגברה, וחוסר הצלחתי ללמד בה איים על מקור פרנסתי היחיד. חוזר במכנסיים ששוליהם רטובים מגשם – אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט, ותמיד נרדם בקור כי אסור לישון עם תנור בוער.

ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמותיהם המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם נתרכזו אז לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה, לא התאפקתי והקשתי על דלת הבית שבו שכרה לה חדר סמדי, שהיתה עתה אף היא, שכחתי לומר, סטודנטית, ואני שבתי והתאהבתי בה מחדש, מאז נפגשנו באוניברסיטה, אהבה נואשת.

רציתי לספר לה על הפגישה עם עגנון. על התלמידה שהתחככה בי בכפר־הנוער שבו בילינו שנינו חלק מנעורינו. הייתי אז כל־כולי כטווס המבקש לעורר אליו אהבה בקרב בנות־מינו. למזלי היתה סמדי לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר־כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא רציתי לדבר, עדיין. סמדר עשתה עצמה כלא מבינה. כשגיפפתי אותה, יושבת על ספתה ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, כך שתלתליי ילטפו את בטנה, ואם היתה מרשה לי הייתי מנשק גם את רגליה – ביקשה ממני לקום ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל החדר של בעלת־הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה והיא נענית־לא־נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את שטח הפנים של ירכיה החלקות, שהיה אז המקום הנכסף ביותר בעיניי עלי אדמות, אך כשהעזתי, שנינו בבגדים עדיין – לשלוף את אברי הזקור, נוגע בפרפור ירכה – הדפה אותי מעליה בחמת־זעם כאילו דבר טמא נגע בה, נחש ביקש להכישה –

ונתיישבה על פאת המיטה, מתקפדת כולה, זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יוקדות כלפיי, באפלה, רוחשות, אויבות, כך הרגשתי מהתנשמותה, המוכרת לי, אוֹהוֹ –

לדחות אותי – אחרי שכמעט עמדתי במשתנה אחת עם עגנון? אוּך, כפויית־טובה –

ואז הנפתי באחת את ידי וסטרתי על לחייה, כמעט פצפצתי אותה.

סמדי פלטה צעקה בהולה, חייתית, מפחידה – סבור הייתי שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נשארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי עתה את כפות־ידיה בכוח רק כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – גורשתי בשתי מילים, "עכשיו תלך – "

והלכתי.


למחרת ירד שלג. אנחנו, הסטודנטים, הלכנו לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והכול עדיין גבעות חשופות, רק מעט עצים נמוכים, כמעט שיחים, מסביב, עוטים לובן קר. אחרי־הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קפוא, נותרו לי רק מעט תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה תזונתי. שתיתי כוס תה ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי, ברגל, לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר־הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני. גם הייתי רעב. אם האוטובוס לא נוסע, חשבתי, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודת יומי.

למרבה הפלא, האוטובוס נסע, ריק־למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה הנטועה אורנים ומכוסה במטליות שלג לבנבן על רקב מחטים ואפר שריפות קודמות. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, קרח נמס.

התחלתי לפסוע, לעבר כפר־הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –

"המורֶה – "

טפירו אוליביה! שכה אחיֶה –

בלבוש קל, רק ז’קט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי־עור, ללא אפודה, ובנעליים דקות, שטוחות.

“מה את עושה כאן, אוֹלי?”

“המורֶה, המורה בטח כועס עליי… באתי להגיד שאני מצטערת… שהוא כמו דוֹד שלי… לפעמים… אני מרגישה…”

“כמו דוֹד?” נתבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אוֹלי? שלג בחוץ! תתקררי – "

“חיים שלי לא חשובים,” אמרה, "אבל אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, לא שרמוטה – "

"אבל אני לא – "

מראיה עורר חמלה. על לחי שכזו הייתי יכול סטור? – לא ולא. היא טובה פי כמה וכמה מסמדי המופרעת, שמאהבתי אליה אינני יכול להשתחרר. לחייה היו חלקות מאוד, רק קצת האדימו, בגלל הקור, אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה שחור, חלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, ונפזר על ז’קט הפלאסטיק הזול שלכתפיה, נוצץ ושחור אף הוא. לעיניה חיוך מבין, שקט, ארשת נכנעת ומסתורית כאחת, כמזמינה אותי לאהוב אותה במבטים של קטיפה –

ליבי החל הולם בי כמטורף, גם כפות־רגליי הצוננות הוחמו לפתע. מגיע לי, מגיע לי –

אפילו אם היא שרמוטה –

כאן, בשלג!

אבל ביושר של מורה חזרתי ואמרתי רק – "כבר מאוחר, אוֹלי, בואי נעלה לכפר – "

שיניה נקשו. לא ענתה. קרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים ודמותה השחורה מותירה עקבות בשלג, חורים מהם מבצבצת שכבת מחטי האורן היבשים. “מה יש לך, אוֹלי?” קראתי, "למה את בורחת? הלא קר לך – "

ושוב הסבה אליי את גבה ומיהרה ללב החורש. פסעתי מהר, אחריה, במעלה המדרון, בוסס במטליות השלג על שכבת רְקב מחטי האורן, ובאוושת העלווה, שעוררו חריקות פסיעותינו. משהרחיקה דייה מן הכביש, עצרה, ושוב פניה אליי. מתנשף, הגעתי. נעליה היו רטובות לגמרי. כולה רועדת.

"למה ברחתְ, אוֹלי – " קרבתי למקום שבו נפרדתי מסמדי לפני שנים רבות, וניצבתי שם, בין האורנים, מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי לעשות. רגע ארוך הביטה בי בעיני איילה נפחדת, כמצפה ממני למשהו, קצרת־רוח, מתנשמת – ואז התנפלה באחת אל חזי, פורפת את כפתורי־הקרן הגדולים, דמויי שן־פיל, מִשִׁבְיים בלולאות־החבל במעיל־המלחים האפור שלי, זה המעיל הַמְּבוּרְדַס, דַאפְל־קוֹט, שקניתיו בכסף שחסכתי כמורה בעיר־העולים הדרומית, ובזכותו לא קפאתי מקור בחורף הירושלמי. חתרה ונאספה אליי כאילו רק לרגע זה חיכתה. פירפרה מול ליבי. ובעומדה על תלולית־עפר־שלג, מעט גבוה ממני, היו פניה סמוכות לשלי.

אני, ברחמים גדולים, סגרתי עליה בכנפֵי מעילי והֵחמתי אותה, אך בה בעת גם נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייהָ הצוננות־האדמדמות – לב אחד, גדול, פעם בשנינו, בעמידה, בתוככי השקט של שעת שקיעה קרה בהרי ירושלים המושלגים־בחלקם – מטליות־מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שמסתנן מבעד לעננים רבים ומקדים את אור־הדמדומים הטבעי של בין־ערביים –

אולי נצמדה אליי, נואשת, ואני הייתי נואש לא פחות ממנה. חיפשתי, מתחת לחולצתה הדקה, את שדיה הגאים שנגעו בי לעיני הכיתה כולה. ולחשתי בשפתיי על עיניה, שוב ושוב, כמפנקה, "טוב שבאת – המורֶה יחמם אותך, אוֹלי – " וריח חלב טרי עלה ממנה, ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל שעלבה בי סמדי בליל אתמול, כאילו זיקורי טמא, ארסי – נשתחררו עתה אל חצאיתה המופשלת של אוֹלי, ואני הייתי בכֵּיף רטוב בתוכה, ובחמימות שלה, שלי, נזהרים שנינו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הקרות, ואני מזריעה בעודה נלחצת בגבה אל גזע העץ וריח שרף־האורנים באוויר החריף והיבש ממלא אותנו זעקה חנוקה של עונג עילאי המבקש להתפרץ על פני כל מטליות הגבעות הלבנבנות אשר פרושות לרגלינו סביב –

סמדי, סליחה, אוֹלי –

אוֹלי היתה שלי. קידשתיה תחת חופת עננים קרה ממעל, ובהפשיר טיפות שלג מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.

“אוֹלי,” אמרתי לה, חדש, סחרחר, "בואי אליי, נחיה יחד, תהיי אשתי – "

התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.

"המורֶה, אבי יהרוג אותי – " אמרה, "אצלנו – "

ובידיה הקטנות הדפה אותי בקול טפיחה, והרטיבות שהיינו שרווים־זרועים בה והחלה מתקררת עלינו, מנעה ממני מלהחזיק בה כשפרצה ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי־הסירה הדקות לעבר כפר־הנוער, ורק שולי הז’קט השחור, חסר הביטנה, דמוי העור, שלבשה – מפרפרים אחריה ונבלעים בחשיכה־למחצה. אני שטפתי־ניגבתי את אברי בשלג וקינחתי במטפחת, ולא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא סבתי על עקביי חזרה אל תחנת־האוטובוס, שם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, בטרם קפאתי כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורן ואוֹנים, בכביש המתפתל בין ההרים עד ירושלים.


שוב לא ראיתיה מצפה לי בחורשת האורנים, בדרך מתחנת־האוטובוס אל כפר־הנוער, אף שעתה הייתי מקדים לבוא ומתנהל לאיטי, מהרהר בה ובסמדי כשהיתה בת גילה. מזג־האוויר התבהר והימים נעשו ארוכים וגם חמימים יותר. שיפולי הגבעות הוריקו. רקפות חיוורניות ביצבצו עדיין בסתר סלעים, לצד הדרך, צנועות במחבואן כבנעלי־בית.

חייב הייתי לשאול, בראשית השיעור, היכן אוֹלי. “התחילה עובדת ברפת, המורֶה!” – ענו לי במקהלה חברותיה, אָלוּש, אִילוּז וְאָלְבָּז, ומיד כיסו בידיהן על פיהן, פורצות בצחוק חנוק. וכשחזרה אוֹלי להופיע בשיעורים, סוף־סוף, אמנם מאחרת, חולמנית ופרועת־שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, היתה מעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה. הכיתה, אגב, נעשתה פרועה עד מאוד. שיהקו מולי בפה פעור. עישנו. בנים דחפו ידיהם לבנות. בייחוד התאנו לאוֹלי ויום אחד אָרְמָנְד חָיוּן, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע שיעור התנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה, מאחור, ושלה בזריזות מגבהּ ביצה קשה – איני יודע כיצד – לקול גלגולי צחוק כבוש של הכיתה כולה, שפרצו עד מהרה ועלו בחגיגת טירוף. אוֹלי לא נשארה חייבת, קמה ממקומה בפנים סומקות והחלה צורחת וחבטת בארמנד, אך הוא פצח את הביצה על ראש ונמלט מחזקתה, כשהוא רץ סביב־סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, ולא הקשיב לי. תפסתי אותו כשחלף במרוצתו לידי, החזקתי בו במשיכה חזקה, הרפיתי לרגע – וסטרתי בכל כוחי על לחיו.

“המורֶה שכח… את הביצה…” צרח ארמנד חיון לעומתי, סמוק פנים ומתנודד, מתפתל רגע בשנאה להשתחרר מאחיזתי, כי שבתי ותפסתי בו, ונמלט החוצה.


*

אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי. קבלות שהבאתי על קניית ספרי־לימוד לא התאימו לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר, כך טענו, ובנוסף חסרים עותקים אחדים. לטענה זו גם צירלין הכל־יכול לא מצא תשובה, ואני – באמת גנבתי חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים של ספר הזוהר, משומשים, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית שעשיתי אצל פרופסור תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, ובשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט טעמי, ולשמוע אותו גוער בסועדים. אותה תקופה כבר קראתי את תולדות חייו של שבתי־צבי, ואמרתי לעצמי – אם אני שרוי ממילא במחיצת הדֵמוֹנִים, מוטב אניח להם שיפעלו עליי ויעזרו לי בפרנסתי וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, ממש כפי שמזהיר מפניהם פרופסור קורצווייל במאמריו המתפרסמים בעיתון “הארץ” – על חינגאות השדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. וחבל שלא גנבתי יותר, שאז היה הכסף מספיק לי גם לחיי עם אוֹלי גם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.

שכן, ימים אחדים לאחר פורים, הופיעה בחדרי, לבושה בז’קט העור המלאכותי, עם מזוודת קרטון חומה גדולה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי־מעט, והחלטתה נחושה:

“באתי להיות האישה שלך. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!”

“מה את מדברת, אוֹלִי?”

“אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!”

לא עמדתי בפני הפיתוי. חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, כמין דירה פצפונת עם שירותם – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שנבנה על המרפסת. סמדי אמנם סלחה לי על שהכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה, אך היא מיררה את חיי בכך שהתעלמה ממני ומיאנה להניח לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. אני ידעתי שהיא משקרת כי הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם סיפרה ונשבעה לי שלא תימצא בו. נמקתי בבדידותי. יחסי־מין לא קיימתי. עם מי? וכשבאה אוֹלי, התגברתי־הדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפלשה עימה לחיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטתי, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוק כבוש, ואף שריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות־הצמר של הסוכנות ובניחוח הסבון הפשוט של כפר־הנוער, ולא בושמה העדין של סמדי הנכספת – לא הייתי בררן, כמאמר המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואוֹלי, עד מהרה ניטשטשו תפקידינו ונעשתה היא מעין מדריכה שלי, אף שהיתה צעירה ממני בשנים אחדות. היא נשארה לגור אצלי. הייתי בועל אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חוזר ויוצא לעקוב אצל חלונה של סמדי, ממקום־מסתורי הקבוע, ושב וחוזר אל אוֹלי ונדחק אליה במיטה הצרה, מאחור, ומעיר אותה ובא עליה.

יכולתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מיהי בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים. העלמתי את קיומה של אוֹלי מסמדי, ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת־רם אך חשקי ללמוד פג. לאחר המשכורת האחרונה מבית־ספר הערב בכפר־הנוער – נותרנו חסרי פרוטה. ביקשתי מהוריי שיתמכו בי – וסירבו. ביזבזו דיים על לימודיי שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים־שלושה, לשבת, גם אסרתי עליהם לבקרני. התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. זו היתה העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת־העבודה של הסטודנטים: משעממת, שכרה מגוחך, ורק סטודנטים נואשים כמוני – נזקקו לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אוֹלי מיעטה לצאת מהחדר. היא פחדה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתה אשר ממנו נמלטה לכפר־הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאת אותה, אבל אוֹלי דיברה על כך עבור שנינו והיתה יושבת על ברכיי מדי ערב ומפטפטת ומלטפת את תלתליי ואינה חשה בשתיקתי בנושא או מתעלמת ממנה בכוונה או אולי מפרשת אותה כהסכמה?

מצחיק־עצוב לומר שעתה, אפילו הארוחות של כפר־הנוער חסרו לנו. קשריי עם החברים הלכו ונתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי מזניח את הלימודים. אוֹלי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח (האסלה יחד עם המקלחת היו בפחון שבמרפסת), התקינה ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב, וירקות זולים. כיבסה את בגדיי. דומה שהעריצה אותי. כשהייתי חוזר לחדר היתה כורעת לרגליי, חולצת את נעליי ומחבקת ומנשקת את ברכיי כששערה הנפלא גולש שחור לכל עבר על שוקיי הלבנבנות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכיו, ואם היה אפשר הייתי בועל בו. לעיתים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע עצמנו. היא, מפחד בני־משפחתה שבוודאי מחפשים אחריה, ואני – כדי שלא איראה בפומבי בחברתה. ויותר מכול הייתי חושש פן נפגוש בסמדי. סמדי וכת מאהביה המסתוריים, הנשואים, העשירים – כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שלא אתחתן ולא אופיע עימה בחברה לעולם! – ואכן בלילות האביב שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שנצנץ אל חדרנו מחלונו היחיד, היינו שוכבים חבוקים שעה ארוכה, רועדים עדיין במקצת מן הקרירות השוררת בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

סיפרתי לאוֹלי על סְמדִי, כיצד היכרתי אותה בכפר־הנוער באותה שנה שהוריה היו בשליחות בחוץ־לארץ, התאהבתי בה והייתי עושה הכול כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר, ורק היתה מסכימה ללמוד איתי יחד, לפעמים, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוֹסְקָה הרפתן, – “מה עם מוסקה?” נרעדה אוֹלי בצווחה כבושה, – "כן, כן – " והמשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתיה קוראת בחדרו שיר שכתבתי לה, ושניהם צוחקים. ואחר־כך ראיתי אותו חולץ את שדהּ הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור בדיוק נכבה ואני נקרעתי בין הייאוש הדוחפני לתלות עצמי על העץ הקרוב לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשדהּ – ובשעה שסיפרתי זאת החלה אוֹלי בוכה ומלטפת אותי ומנשקת ומוצצת את מקור יסוריי. “מסכן שלי, מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?” הרימה עיניה, “אני שונאת אותה, שרמוטה! העיניים הייתי מוציאה לה –”

ואוֹלי הפשירה גם היא והיתה מספרת לי, בתמימות, יושבת בשיכול־רגליים במיטתנו הצרה וגופי מקיף אותה, מקופל, וראשי בחיקה – על ילדותה הדפוקה בחברת אחיהָ ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה, ואביה שהיה מכה אותה, ואימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה ואז פיזרו את הילדים במוסדות, אך עוד קודם להן היה אביה זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף –

וכשהיתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, היה מפליא את מכותיו בה, למחרת היום, ומורט את לחייה עד שלא היתה יכולה ללכת לבית־הספר. ונכנעה לו, לבסוף, כדי שתוכל להמשיך בלימודים, והניחה לו לעשות בה כחפצו אך נדמה לה כי לא חיו אף פעם כבעל ואישה כי היה בא אליה רק מאחור, כמתגנב, וכשהתפרקה המשפחה והיא הגיעה לכפר־הנוער, עוד היתה בתולה־מלפנים ולא הבינה הרבה עד שהחברֶ’ה פתחו אותה.

וכשהייתי וכשהייתי שומע את הדברים האלה הייתי אני מתחיל לבכות בחמת־זעם עליהם וברצון להכות אותה על מעשיה, ובתשוקה נוראה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה ובתשוקה שאינה יודעת שובעה –

הוֹי עגנון, הוֹ סמדי! – הייתי אומר לעצמי, אילו ידעתם את גן־העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס־זינגר! – ומה איכפת לי אם לעולם לא אהיה סופר ואפילו לא אסיים תואר ב"א בספרות, ומשפחתי תצדק שהנני בטלן ובזבזבתי את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות ובלבד שסמדי, סליחה – אוֹלִי, תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ושפת מילים מחוספסת ושפתיים עבות ושוקקות חיים – הוֹ חיים, חיים –

ביום לאחר שסיפרה לי אוֹלי כיצד נעשתה לשפחתו של אביה ולילה אחד גילתה אותם אימהּ החולה, הנמצאת עתה במוסד, ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה – משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור־המיון בדואר, האדון פָרְיֵינטֶה. האיש המדושן הזה, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה – בדקדקנות העבד־כי־ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק מבני־עירו, שהחייה נערה מתה ושלחהּ באונייה לארץ־ישראל, ופגש פעם את אליהו הנביא בשוק ודיבר איתו כאדם אל אדם, וכשעירבב מחדש תוכנו של שק דואר שמויין על ידי, אדון פריינטה, לא הצדיק – והודיע שינכה שעה ממכסת־עבודתי, התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי מעט את זקנו האפור עד שרעדו משקפיו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו, מתרונן בכל אבריי ומקיף בריצת־צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכז מגרש הרוסים – ידעתי שהפסדתי את מקום־עבודתי אבל לא היה איכפת לי וכבר למחרת התייצבתי מחדש בלשכת־העבודה של הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מן הכנסת ששכנה עדיין בבית פרומין, ברחוב קינג ג’ורג', ונראתה כפרלמנט צעצועִי בבירתה של מדינת אופרטה, כפי שאכן נשתקפה בסרט קצר מאותה תקופה, “ירושלים” של דוד פרלוב; וקיבלתי את העבודה הקשה ביותר אשר נותרה – כפועל בניין.

יחסיי עם האוניברסיטה נתרופפו מעתה עוד יותר, אם כי מצד אחר, פשוטו כמשמעו, נתהדקו, כי עבדתי בבניית הספרייה הלאומית בגבעת־רם, ומצידה זה הייתי רואה את חבריי ולעיתים גם סמדי ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך לצהריים במזנון בניין קפלן הסמוך, שהיה מעין בורסה חברתית לגדולי־האומה בעתיד, ואני נושא דליים של מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות־לשעבר, ששימשוני עד כה ביציאותיי למילואים, ובבגדי־עבודה שלא היו אלא מקצת בגדיי הקודמים, ששונו עתה כמעט לבלי הכר, ובקושי נותר לי במה להופיע באוניברסיטה באותם ימים בודדים בהם ביקרתי עדיין, כסטודנט, בחוג לספרות עברית.

נחמתי היחידה היתה אוֹלי רחומת הדדיים המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום לפנות־ערב, בחוזרי עייף ובגב כואב מעבודתי, מוחי המום שברי פסוקים ומילים של חבריי הפועלים וגערות המשגיח ורעש מערבלי־הבטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות. אוֹלי היתה חולצת נעליי, משרה לכביסה את לבני “אתא” האפורים שלבשתי עתה, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא־המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים. אך האושר לראותה, לחוש בה עירומה בחדרון הצר, לצידי, כשידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן ונשיקותיה הרטובות מדגדגות את עורי –

ואחר־כך הסלט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים, החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה של שובע הדדי, כשני קושרים נגד העולם כולו. אחר־כך היתה אוֹלי קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורֶה ובכיתה וחסר אוּלי רק ארמנד חיון לדחוף ידיו לחזייתה כדי להקים מהומה ולשעשע – אז אני ממשמש! – אני מדגדג אותה כי צריך להתיקה ממש בכוח מקריאתה הלהוטה. “כשאני אהיה מוּשכּלת תתחתן איתי?” היא קובעת בקול רם, מטפסת להתיישב על ברכיי ושדיה מקפצים כעז צעירה, “נכון?”

אני שותק. שואף ריחה, ירקות וחלב טרי. מציץ מאחורי כתפה בכותרות עיתון־הערב שהבאתי מהרחוב. נרדם לרגע. מתעורר מכובדה.

נכון? מה נכון?

נכון, את אינך סטודנטית, אז מה? – והלא מעודי לא הרגשתי את הגברוּת תופחת בי כמו במחיצת הערצתך אליי – אבל עליי לשכוח, אוֹלי, דברים רבים עליי לשכוח כדי שאתחיל לחשוב על נישואים לאישה־קטנה־בוסר־שופעת־אהבה כמוך.

"קח, קח למצוץ הַבִּיזְבִּיז שלי – " בורקות עיניה כקוראת מחשבותיי, חופנת ומגישה מולי את חזהּ השופע, גדול שלא לפי גילה, ואני מרחף בשפתיי על פטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי, וטומן בשפע הרך את פניי העייפים וחש אצבעותיה לוטפות את תלתליי בנקישת קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, ואחר־כך לשונה לוחכת אותי בהנאה כמו הייתי עשב.

אפילו לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה. ראשית, עדיין הייתי עימם בריב. שנית, לא עלה בדעתי לבוא אליהם עם אוֹלי. ושלישית, לאוֹלי לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאירה לבד. חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק העראק שקיבלנו, הפועלים, מתנה מהקבלן של בניין הספרייה הלאומית. הוותיקים קיבלו גם יין אדום מתוק. אני לא. מסובים על מצעים טריים שכיבסה במו־ידיה, אני קראתי בהגדה ואוֹלי שאלה את הקושיות ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

והיא גם גנבה את האפיקמון.

לכאורה היה עלינו להיות עצובים, מיותמים. אך לא. שילבנו אצבעותינו רוב הערב, התגפפנו והתנשקנו וריח העראק נודף מפינו ומתגבר על פירורי הביצים הקשות והמצות והפטרוזיליה (ששכחתי להזכיר). אוֹלי שרה, שתויה־למחצה, את אחד מי יודע וחד־גדיא ועוד שירים מן ההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא הכרתי, מזרחיות, שכמותן אולי זכה לשמוע רק דוקטור גינת מפיה של גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים בשפת עידו יִדְל יִדְל וַה פַה מַה, ואמרתי לעצמי שאיש מן הדוקטוראנטים והמבקרים המתחרים ביניהם בפיענוח סוד סיפורו של עגנון ובונים עליו תילי־תילים של פירושי סמלים וראשי־תיבות, והופכים ודורשים אותו במשמעויותיו הרמוזות – לא זכה לשמוע במו אוזניו את המחזה המתפרש במוחשיות לנגד עיניי בדמותה של טַפִּירוֹ אוליביה שאביה חיבק באחוריה והנערים בכפר קרעו בתוליה ועתה היא מזמרת למעני את שירי־פסח העתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית יותר משהיא קרובה לארמית.

העראק חמר בעורקינו ואני משכתי אליי את אוֹלי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה, ואיני זוכר בוודאות אם היתה זו היא שהציבה את התנאי המוזר להמשך יחסינו, או אני, ששתקתי בעקביות בנושא למן הפעם הראשונה, בחורשת האורנים שבדרך לכפר־הנוער, מתעלם משאלותיה “מתי נלך לרב? מתי נלך לרב?” – החלטתי עתה, לפתע, לקשור את גורלנו יחד לנצח –

חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתיה פעם אחר פעם בכוסית העראק, מניח אותה על פטמותיה, הריחניות, זו אחר זו. כמודד קוטרן ולוחש: “דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין…” ומנגב במו שפתיי, מדי כל הטפה, את אגלי העראק המתאדים על גבשויות עורה הכהות, המצטמררות בעונג, “…ברד, ארבה, חושך, מכת־בכורות…”

ובהודיעי לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים השניים, שדיה, ענדתי את טבעת הברזל לאצבעה בהכריזי – "הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתיה ללגום את כוס העראק הרביעית, עד תומה, ואחר־כך השלכתי את הכוס הריקה מבעד לחלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מכסה־הברזל של בור־המים הנטוש, בחצר.

לקול הנפץ הזה כאילו רק ציפתה אוֹלִי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה לשבת עליי, מסוּבּה ערומה בגבה אל ברכיי ועיניה מישירות חדור אליי בעוד אני חודר אל תוכה וצועק לה: "שְׁבִי אוֹלִי, שבי על האפיקומן – "


יום אחד חזרתי, לפנות ערב, וראיתיה יושבת במרפסת הזעירה, בהמשך תא המקלחון, מפויסת, לאור־הדמדומים המטיל על אבני הקיר המסוקסות, מאחוריה, גוון חום־אדמדם בבליטותיהן. מנורת־שולחן קטנה שהוציאה מהחדר, למראשותיה, אורהּ חיוור עדיין, ציירה על מצחה חריצים־חריצים, והיא כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש, והפרט המשעשע בכל אלה, שבגללו ודאי לא הבחינה בי – היה שהרכיבה לאפה את משקפי־הקריאה שלי!

אילו היה המפקח המחוזי מר צירלין רואה תמונה זו, היה ודאי מעלה אותי בדרגה ומוצא עבורי מקום־הוראה חדש. אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.


כעבור שבועות אחדים הלכתי לבקר אצל סְמָדִי. זרועותיי נתמלאו שרירים. כתפיי רחבו. פניי שזופי שמש אביבית, והעור כמו נתחסן ופרח באוויר החופשי. אצבעותיי היו מיובלות, מסוקסות מעט כידי פועל. אפילו קולי, דומני, נתעבה, נעשה גברי יותר, מזרחי. הרביתי לשתות עראק ובערבים הייתי עוזב עתה, מדי פעם, את אוֹלי בחדרנו, ויושב ושותה עם חבורה מבין הפועלים, אגב היינו אז כולנו, פועלי הבניין, יהודים, וגאים בעבודתנו; יושב בחברתם על שרפרפים קלועי־קש, בריח עשן נרגילות, בבית־קפה קטן ליד כיכר ציון.

ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבַּאק, לבקר אצל סמדי, בתואנה – הגיונית למדי, אוֹהוֹ – לקחת ממנה, חזרה, את כתבי־היד שלי. אוֹלי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי, לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, אלה העלים העדינים המכחילים מרוב צפיפות הכתוב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.

מה כתבתי עד לאותה תקופה? השירים והסיפורים הוחזרו לי כולם ממערכות העיתונים, אם לא נזרקו עוד לפני כן לסל. ואז, מתוך תקווה שאולי לפחות להיקף של שורה אחת או שתיים יספיק כישרוני – התחלתי לחבר אמרות. טחנות־הרוח אומרות – הרוח עוזרת לנו, אבל הרוח שונאת את הכנפיים שעליה להניע בדרכה. רק שפת הכוס השבורה יכולה לפצוע. הפרחים שלא נתת לי אינם נובלים לעולם. טוב אוייב חרוץ מידיד מתרשל. יוצאים החוצה פעמיים. אם כולם אוהבים אותך, סימן שאינך שווה הרבה. יש לחטוא לעברית כדי ליהנות ממנה. מי שמעריך את עצמו בפחות משוויו, שווה עוד פחות. רק מילים משומשות יכולות להבריק. יש בני־אדם שהם כירח, תמיד ניתן לראות רק את צידם המואר. מי שמוחל על כבודו, חוסך מעצמו צרות. ההכללות אונסות את האמת ומפרוֹת אותה. כל מילה שכתבתי נושאת עליה את חותם האחריות של משפחתי. כל אחד שוכב עם הנשים שהוא ראוי להן. באשר לגברים – אין אהבה בעולם שתפריע להם להזדווג עם אחרת. לא קשה להיות פיקח, הרבה יותר קשה לשוב ולהיות טיפש.

סמדי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. נשמעו קולות חברותיה לדירה הגדולה, אולי גם בעלת־הבית, לכן לא חששה, כנראה, מפניי, והכניסה אותי לחדרה. “מה קרה לך?” שאלה. “חדלת ללמוד? התחלת לעבוד בבניין?”

“לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל־כך,” הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. “באתי לקחת ממך את כתבי־היד שלי.”

“אתה גם שיכור?”

“לא. מצאתי נערה צעירה, תלמידה שלי, והחלטתי להתחתן איתה.”

“והכתיבה?”

“ויתרתי. לא אהיה סופר.”

“אתה השתגעת? מה קרה לידיים שלך? החלטת להרוס את החיים שלך? פועל! אתה בטח תכניס אותה להיריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!”

לברק עיניה המביטות אליי חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אוֹלי לעלות עליה, ערב־ערב, כמעט, מבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה. אוֹהוֹ! מה זה? קטינה?

“נעורים זה שום דבר,” הוסיפה סמדי, “אתה עוד תתחרט!”

“אבל היא אוהבת אותי,” קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי אותה, שבראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, נתמלאה קינאה והתאהבה בי. אוֹהוֹ! איך אפשר שלא לאהוב אותי – גבוה, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי־מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מכל הסטודנטיות העדינות, יפות־הנפש, שעורן הבהיר נעקצץ מזיפי זקני וצביטותיי, וכל דעתן נתונה לחרדה מפני היריון ולשימוש באמצעי־מניעה ולתביעת משגל־נסוג, שיהוק עליהן!

“זאת שוב אי־הבנה,” נרתעה ממני סמדי, קמה ממקומה ופסעה לאחור, פניה אליי, חייכה בעיניים קרועות־לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי, "אני באמת אומרת לך זאת, מתוך ידידות, אינני שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה – "

בכל זאת, ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. היא הניחה לי לחבק אותה, בעמידה, ללטף את שדיה, מבעד לחלוק, אף לנשקם ערומים, אך בהרגישה אותי מתקשה לעומתה, מבעד לבגדים, פתחה את דלת חדרה וב“זוז כבר, אתה קצת מסריח,” הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, אל חדר המבוא ודלת היציאה.


כשחזרתי, מאוחר בלילה, אל אוֹלי, עטוף במעיל־המלחים האפור שבכיסיו הרחבים כתבי־היד המוחזרים, קפצה אל זרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה קרות מן הכביסה. “מה קרה לך, את חולה?” שאלתי, אך היא רק ריחרחה בי רגע קצרצר אחד, ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת, בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי־הסבון שבה היו מושרים בגדי־עבודתי, ושמעתיה מקיאה בחשיכה.

"מה קרה, אוֹלי? מותק, מה קרה – " ניסיתי להרגיע אותה, “אוּלי תשתי חלב?” – חשבתי, אוּלי חלתה בשפעת, או בהרעלת־קיבה, או שתתה מן העראק שנשאר בבקבוק, בחדר, והחל מוצא חן בעיניה לאחרונה יותר מן החלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה, בעקשנות, לענות.

שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי וכיסיתי אותה, במיטה הצרה שלנו, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל סמדי, באתי עליה בכוח, וכשצעקה, "אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבן, על פיה, וכמעט חנקתי אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי, ולא התחשבתי בה. מותק, מותק. אוֹהוֹ. ככה. כמו אבא שלך. באונס.

כן. התייחסתי לאוֹלי כצעצוע־חי המצוי ברשותי ותפקידו לענגני ולהתאים לי ככפפה לאצבע, להעריץ אותי ולשתוק. גם התמרדותה שיעשעה אותי. לכן הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי מעשיי בה ונתכוונתי, שבע ומרוצה מִשִׁפְחָתִי, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, נתיישבה לה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה מזדקרים אליי בחשיכה־למחצה, כנושמים, וכשהתרוממתי לתומי לעומתה – סטרה על פניי והחלה שורטת אותי ופיה מלא חרפות וגידופים מן המגונים ביותר, ולא אוכל לחזור עליהם כאן. תפסתי בכפות ידיה ובקושי הרגעתי והכרחתי אותה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, שסובבה אליי והתקשת בחיקי בעודי מחבקה מאחור וכופת ידיה באצבעותיי, עד שנרדמה, המקללת.


כשחזרתי למחרת מן העבודה, כריכים הכינה לי בבוקר, כרגיל, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה, השיבה לי אוֹלי בקול צרוד –

“מה אתה, עיוור?”

“מה יש?”

"ילד כבר צומח אצלי בבטן – " אמרה בגסות, מחקה שיהוק שלי.


חיינו התנהלו מעתה בשתיקה. אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, ולנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר מוכה וחבול לאחר שהתקוטטתי עם פועל שכינה אותי, על הפיגומים, “אשכנזי מחורבן”, וכתוצאה נשלח לבית־חולים. אוֹלי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לי. לעיתים גם לא מצאתיה כשחזרתי לחדר. התחלתי לבלות, יותר ויותר, לעת־ערב, בבית־הקפה של הפועלים, אשר ערכי בעיניהם עלה עתה, לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית־יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרוני, כפי שהיה במדור־המיון בדואר, אלא הועליתי בדרגה ומנהל־העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסנים.

לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אוֹלי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה בסימטאות. וכמו על פי הסכמה־מראש התנכרנו זה לזה, בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדרי, לעיתים מאוחר בלילה, היו גופותינו נדלקים למגע והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה. הכנסותינו יכלו לעלות עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשותי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק שבהם הזמנתי ברוחב־לב את חבריי מהעבודה, ואלמלא אוֹלי החלה קונה לעצמה בגדים, בכספה, ומיני תמרוקים, ואף מביאה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המטבח הצרה שבחדר.

גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר נתעשר מילויים בבשר משובח וגבינות ומימרחים יקרים, ואולם לדבֵּר – לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שחזרתי מסמדי ובאתי עליה בכוח.

אני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה או השד יודע מה! – הרגשתי שצריך לעשות משהו. להיפטר מזה? – ואולי להיפטר ממנה? – אך לא ידעתי מה ואיך. ולא פעם, בשוכבי איתה, בלילות, מחזיק את גופה הרך, הנודף ריח בושם זול וזיעה וכולו מפרפר ונפתח אליי באורח שִׁפחתי, מחפיר ממש, כאילו כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לעומתי – הייתי נבהל מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש ונשיאת שקי־המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –

להיפטר ממנה.

של מי הילד? מאין לי לדעת? אוּלי לכן ברחה אליי, מכפר־הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? אני יודע?

אני בדקתי את עונתה? מה אני הבנתי בכלל בדברים האלה, אז? חשבתי, אוּלי היא עדיין בראשית ההתבגרות? ואוּלי כבר לא? הלא את גילה לא גילתה לי בדיוק. חמש־עשרה? שש־עשרה? ארבע־עשרה?

ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתיה בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פטמותיה, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.

מסכנה?

זונה! –

וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי והייתי בא עליה פעם שנייה, ושלישית, מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים שאת כספם היא מביאה אליי –

אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה –

כלום לא מוטב שנלך לרופא ויעשה לה הפלה, על חשבונה?

אוֹהוֹ, מה איכפת לי בעצם להתחתן איתה? הלא ממילא אני גמרתי עם הכול. שיהוק על משפחתי הפולנית. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול, ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי. לולא הצרבת. שתלך סמדי העדינה לכל הרוחות! שיהוק עליה –

ומה, וכי בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל־אביב ובירושלים טיפוסים נחצצים כמוני, וממוצא פולני? ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות ויהודים, כאלה?

כל זמן שאני דופק את אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה שוב לכבס את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.

אמנם את לימודיה, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדרי, בחודשים הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – עזבה לגמרי.

וכשהייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה היא מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפי התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור־יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –

האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי תמיד שהדבר בא בגלל הערצתה לי, ממש כפי שלי קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר ש"י עגנון או בנוכחות סמדי.

הרביתי לשתות, כדי לשכוח, שיהוק על כולכם, רבותיי. לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. לא הרבה היה חסר שתמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי־ידו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – יהא למצבתי שלי ויקום על זירת מותי!

ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם היה שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאוֹלי קוראת את מחשבותיי על אודותיה, אחת לאחת. יכולתי, כמובן, להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופסור הלקין ופרופסור תשבי וד"ר שקד ומר יוסף דן – או אז לא היתה אוֹלי מנחשת מילה ממחשבותיי, אך כל אימת שהרהרתי בה, וביחסינו, וזאת עשיתי, רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.


שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוֹהוֹ. שיהוק עליה. יום אחד, כשחזרתי אחרי הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, לא מצאתיה בחדר. מילא. רק מוזר היה שגם מעיל־המלחים האפור שלי נעלם. התרחצתי. אכלתי מזונות אחדים שהכינה, מעיף מבט בכותרות עיתון־הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בבית־הקפה. מדי פעם העפתי מבט לסימטה ולזו שמתחברת אליה, אך לא צל־צילם של מעילי ואולי נראה.

חזרתי לחדר, חשוך, קר, המיטה – ריקה. עובש בבקבוקי־חלב ריקים, ישנים. שיהוק עלייך, אוֹלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? –בעטתי במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב, שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –

השעות נקפו. נרדמתי. התעוררתי. נרדמתי והתעוררתי בקישוי אבר שמתפרק אל האיִן ואני חובק בידיי את אוֹלי שנמוגה מחלומי ואיננה, אוֹלי –

אוֹלי, התחלתי לרעוד, היחידה שלי, אוֹלי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –

והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?

אני אבא שלו, שלך –

ושוב נרדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שטפתי פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל־חזייה, חולצה גולשת־כמשי בנפצוצי חשמל, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.

אם עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.

היא תחזור.

כשחזרתי, לפנות־ערב, מבניית הספרייה הלאומית, וקניתי עיתון־ערב, היתה תמונת פניה המתות ממלאה את רבעו של העמוד הראשון, תחת הכותרת: “נעדרת מביתה נדרסה על־ידי רכבת. התאבדות או רצח?” – נשענתי רגע ליד עמוד־חשמל קרוב, מתבונן לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, והמשכתי לקרוא על טפּירו אוליביה, שהוכרזה כנעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר־הנוער אליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה במעיל־מלחים גברי אפור, על פסי מסילת־הברזל לירושלים, דרסה אותה רכבת־הנוסעים הבאה מתל־אביב. בגלל השעה המאוחרת לא היה ברור אם הטילה עצמה אל הגלגלים או דחף אותה מישהו מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות, שלא היתה קשה במיוחד לאחר שהגופה בותרה – העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: אהבתי את אוֹלי בתי המסורה יותר מכל ילדיי. טפירו האם: במוסד.

אל חדרי התקרבתי בהתגנבות־יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם כבר נתון הוא במעקב ואם שוטרים מחכם בו, לעוצרני. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי מכיס־מעילי בעוד מועד את כתבי־היד שלקחתי חזרה מסמדי –

החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כשהגעתי אליו. איש לא ציפה לי, יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי כשפתחתי את דלתו. העליתי אור. דבר לא השתנה בו למן הבוקר. מיהרתי אל הכוננית, ובידיים מקומחות עדיין ממלט ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוֹ­הוֹ­ – כל כתבי־היד כולם, גם האמרו­ֹת, מונחים שם, וגם כסף, רגע –

האם אני הוצאתי אותם מהמעיל?

לא. בשום אופן –

אני המשכתי להחזיקם בכיסיו במשך נדודיי ברחובות, וסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מסמדי ובאתי על אוֹלי הירקרקת כך, שהשתקתיה כלפיי לנצח –

טוב. לא היה זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל בקדחתנות קרימינלית. אספתי את חפציה של סמדי, סליחה, אוֹלי – למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון־איפור, נעליים, מחברות, ספרי־לימוד, ואפילו מיני מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי־חלב ריקים, מסריחים, גביע־לֶבֶּן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שֶׁיָבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכול במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי; התבוננתי פעם אחת היטב סביבי, צד בדל־שפתון נוסף ובובת־צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול־הכול –

סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור־המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המכסה – ופנימה השלכתי אותה על תכולתה, המתפרקת שם ודאי אל מדמנת הקרקעית אשר המים כמעט כבר שאינם זורמים אליה בחורף בגלל סתימת תעלות הניקוז שבמבואות־האבן.

ושבתי ועליתי לחדרי. והשלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא־למחצה.

התרחצתי. גילחתי את זיפי־זקני מיום אתמול, לבשתי בגדים חדשים, טריים מן הכביסה, וירדתי אל הרחוב כשרגליי מובילות אותי מאליהן אל סמדי. הזמנתי אותה למסעדת “רימון” וזללנו אומצת פילה שהיתה המנה היקרה ביותר, אחר־כך הלכנו לקולנוע “ציון” הסמוך, לסרט שכל העיר דיברה בו אז, “הירושימה אהובתי”, חיבקתי אותה, התנשקנו. סמדי הזילה דמעה והיתה נרגשת מאוד. ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת. הניחה לי לנשקה על מצחה ואז הצעתי לה שוב שנתחתן והיא השיבה – “לא” ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים לשבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן. אני ניחשתי שהיא נוסעת שוב אל הוריה, הנמצאים בשליחות בארה"ב.

חזרתי לחדרי. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שהיה עתיד להיות, זאת טרם ידעתי – הרומאן הראשון שלי. לעבודת הבניין בבית־הספרים הלאומי לא הלכתי יותר.

במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים, בהיעדרם של מעילי ששימשני גם כחלוק־בית, ואוֹלי, אך עד מהרה פלש הקיץ אל ירושלים; והייתי יוצא לאכול ולטייל מעט בעיר, זאת רק לפנות־ערב, גם חדלתי לשהק, בימים ישן ובלילות שותה חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נרפאה כליל, וכותב, באצבעות גמישות שהלכו ונתעדנו, כשל פסנתרן –

תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טַפִּירוֹ, אחר־כך שיניתי את שמה לבת של דנינוֹ. אבל גורלן זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים, מבניית הספרייה הלאומית, ומבית־הקפה, נתנו לי השראה רבה.

כסף היה לי, קצת, ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בבניין, ומסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ל“ב פרקים. ולימים, ימים לא רבים – כשיצא הספר לאור, דווקא את הפרק המתאר את הרהוריה האחרונים, בדרכה מחדר ההמתנה של רופא־הנשים אל מסילת־הברזל, תבעו עורכי־ההוצאה, בתוקף, שאשמיט, ונכנעתי, ונותרו ל”א, כתשובתה של סמדי. היתה לי ברירה? סופר־מתחיל הייתי, והרומאן שנתקבל להוצאה רבת־התפוצה היה ההזדמנות הראשונה שנפלה בחלקי. הוא שעשה אותי סופר.

ליתר ביטחון, העלמתי בספר כל פרט שיכול לזהות כי מקום התרחשותו ירושלים וכפר־הנוער שבסביבתה. וכך יכלו הקוראים לחשוב שהוא מתרחש בפתח־תקווה, בחדרה, או בכל עיר אחרת בשפלת החוף שכפר־נוער חקלאי נמצא במרחק לא רב ממנה.

ובראשית החורף, כשקיבלתי את המיקדמה הראשונה מהוצאת־הספרים, קניתי לי מעיל־מלחים חדש, אפור־כהה, ולוֹ כפתורי־קרן גדולים דמויי שן־פיל, ולולאות של חבל־מפותל.

כי עפר אתה ואל עפר תשוב – – – בא לי לכתוב פה, איני יודע למה, אוֹהוֹ, שיהוק עליכם, רבותיי –


1984, 1985

הסיפור “כיצד הרגתי את סְמָדִי?” שולב, בשינויים אחדים, בפרקיו של הרומאן “המושבה שלי”, 2000

המלצות קוראים
תגיות