רקע
אהוד בן עזר
"דיוֹ סבתא! דיו! – – –"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה, ביתן – מוציאים לאור; 1987

פגשתי את מוּניק בַּמֶנזָה שברחוב ממילא התחתון, על מנת דג פילה תפל, אפוי בתנור עם פלחי תפוזים שיבשו, בשעת ניסיון לסחוט על הדג רבע לימון, בחברת הסופר־לעתיד אוּרי בן עמי, שטען כי הנשמה הסלאבית היא חלק מן האופי של צברינו־יורים־ובוכים וכי הדמעות מְשׁמְנוֹת את נשקנו הטהור יותר טוב משמן רובים, ו – – – הרגשתי שאוּרי מעריץ את מוּניק ומשתדל לעשות רושם, כדרכו, ונקל לשער מדוע, במוניק היתה תמצית יופי כהה, פראי, ארצישראלי, ו – – – אורי המשיך לחצוב מילים מן ההיסטוריה הטרייה של עמנו ואמר שבן־גוריון אסון למדינה, מנגנון־החושך עוקב אחרי סטודנטים שמתנגדים לו וכבר גרם לאחד מהם לצאת מדעתו וזה רץ אל הגבול ונורה ו – – – דג הפילה מצויין, גם הקינוח, וזול, רק חבל ששכח את ארנקו בחדר, ואשכול עתיד לשלם על הדחת לבון ריבית דצפעונים שיגדלו בחיקו, לאחר שירש את בן־גוריון למרות שהוא, אשכול, מצטנע כביכול ומבדח את דעת מבקריו באומרו שכל אחד מאוהב בפשרות של עצמו ו – – – מוכרחים לקרוא את דברי פרופסור גרשם שלום המתנגדים לפסק דין מוות לאייכמן – כדי שלא יראו בכך הגרמנים, וגם לא אנחנו, חיסול חשבון־הדמים ההיסטורי שאין לא כפרה וגם לא עונש, טה־טה – טה־טה, טה־טה – טה־טה, ומדוע לא היה לו, לאורי בן עמי, שכל לכתוב־הוא את הדברים המקוריים הללו, בעוד מועד? ו – – – פרופסור מ.ש חשבז הידוע כרע ברך לרגליה של סמדי בן גרא בחדרה ברחוב אלחריזי, וקם כשמכנסיו – – – מבחוץ נשמעו שוב, ברור יותר, שלוש־ארבע דפיקות עמומות, כנראה יריות של זקיפי הלגיון הירדני, בצהרי יום, מעבר לשטח־ההפקר ולחומת הבטון הגבוהה שסגרה על המשך רחוב ממילא כלפי מזרח, או אולי פקעו אבובי מכונית מכיוון דרום, במרכז המסחרי הישן, השרוף, שנעשה שכונת מוסכים – מוניק ואני הגבנו באדישות כי בירושלים לא היה בכך מאורע יוצא־דופן, ורק אורי, חיוור קמעה, ניסה למצוא ביריות ששמענו איזה סמל קיומי למצבו של האדם הישראלי הַבְּתַר־ציוני והמלחייה נשמטה מבין אצבעותיו הלבנבנות על פלחי־התפוז האפויים ונתח דג יבשושי שאותו כבר לא סיים באומרו, בחיוך מתנצל, שהוא נוהג כמצוות נפוליאון לחייליו: “בבוקר, איכלו ככל יכולתכם, בצהריים – חצי, ובערב – שהאויבים שלכם יאכלו!” –

הוּ –!

הַפְּטְשִׁי –

כשיצאנו חלף על פנינו בהליכה מהירה, קְמוט מצח שקוע במחשבות, נושא ילקוט־עור מהוה תחת זרועו, פרופסור ישעיהו ליבוביץ, ונבלע מעבר לרחוב בבית־קומות ישן, חתום חלונות, שבו שכנה מחלקתו לביו־כימיה. לא נותרתי לשמוע את דעתו של אורי בן עמי על ליבוביץ כי כאן נפרדו דרכינו: אורי המשיך לחנות מכשירי־הכתיבה “גרפוס” של הייקה הנחמד מר פרוידנטל, שאצלו היו מזמינים צורכי כתיבתם הפרופסורים מרטין בובר, מ.ש. חשבז, גינת ז"ל ואחרים, ואני עם מוניק עלינו בממילא שטרם נקרא אגרון לעבר רחביה.

החדר של מוניק היה אפלולי מעט, בקומה שנייה, בסימטה שקטה, בדירת אלמנתו של פרופסור גינת, ואורנים איוושו בחלונותיו כמנגינת רוח אחר־צהריים ירושלמית, הררית, שמתגנבת בין הבתים, לאווררם ולבשר את צינת־הערב בריח מחטים יבש, מריר. על השידה היה מונח כרך “החיים כמשל” בעטיפה חומה־צהבהבת, ולידו קערה גדולה מלאה תפוחי־זהב טריים, ודאי מהפרדס שלהם במושבה, והעניקו לחדר אור כתום עליז.

נשתתקנו והחלפנו מבטים, רועדים מעט בקרירות הגן שמעבר לחלון הפתוח. החיים בין הסטודנטים, בירושלים, היו שמרניים למדי. לא קפצו מיד למיטה. אבל הנוכחות של מוניק סיחררה אותי. שיגעה. התאהבתי באצבעות, בתלתלים, בחיוך העייף, הדבשי, בעור הקטיפה הכהה, בלֵאוּת אדמת־המושבה הכבדה שבעורקים, אריסטוקראטית, בהוויה החתולית־מתפנקת־בוגרת ששפע הגוף כולו. ישבנו חרישיים על הספה הרחבה, שהיתה נמוכה וכמו מילאה את רוב החדר; על פטיפון מיטלטל, עשוי קופסת עץ מצופה בד אפור, סבב לאיטו תקליט שהשמיע לי, לראשונה בחיי, את “כרמינה בורנה”, וכשחלפה היד של מוניק בשערותיי, רעדתי מעט, מוזרה היתה התחושה.

עד מהרה מצאנו את עצמנו מתפתלים כך שפני מוניק היו מעליי, והשפתיים העבות נושקות לשפתיי, ושנינו עודנו בבגדים, מתחפרים, כל אחד, כמשחק עם עצמו, בשיריונו, בטרם ניפתח – – – מתקשים־נמסים באיזו ערגה עזה יותר מזו העתידה להשתחרר מיד, עירום מול עירום, בחופשיות – – – הנחתי למוניק להפשיט אותי. לא היתה לי זו פעם ראשונה עם גבר, אבל מעולם לא הרגשתי כך, בזרועות חושניות־נעימות שכאלה, בעלות עור חלק, שחום ונודף ריח גברי מתוק של טבק ודבש, החודר אל תוכי כמגלה בי תהומות שלא ידעתים ופרצתי בצעקות חמדה עד שהיסה בכפו החזקה על פי מחשש פן אקיץ מתרדמת אחר־הצהריים את אלמנת דוקטור זיגפריד עמנואל גינת, בחדר שמעבר למסדרון, ואני חפנתי־צבטתי בכל כוחי בעגבותיו, בתשוקה לקרוע אותן, "מוניק, מוניק שלי – " לחשתי לו, "מוניק, מוניק, מוניק שלי – – – " ועדיין היה בתוכי, ומצעיו נודפים ריח עשן עוקצני, טעם כביסתם שהתייבשה בחצר כנגד דוד רותח על מוקד עצים, כאשר אהבתי, מילדותי, ועורו חלק וגמיש, צונן־לוטף במגעו עימי, כמבקש להיות לי לאח. לשפתיים. חיבקתי ונישקתי לו וליטפתי את תלתליו והודיתי לו בליבי שהפליא להתגבר על כל מעצוריי, ורק היה בי חשש מציק שמא התלכלך במגעו עימי, ובעוד התלבטותי גוברת, איך לומר לו שכדאי לנו ללכת לשטוף עצמנו, לקח תפוח־זהב מהקערה והחל קולף לי באיוושה רכה כבועל גם אותו באצהעותיו הדשחומות בעלות ציפורניים סהרוניות שצורתן מושלמת, ופלח לי פלח־פלח, צהבהבים, ואנו שוכבים בנשיקות שמצצנו יחדיו, פה אל פה, ואף בגבי ובעגבותיי העביר בצמרור את צינת ציפתו הלחה של הפרי, וריח שמן־אֵתרי מקליפתו היו נודפים עליי ליטופיו, ממש סך בו ידיו לאחר שחפר במבוכי גופי, וקינח בלובן הרך, הספוגי, ובתום חגיגת הפרי שעסיסו ניגר אליי, שב וחדר אף הוא בשנית אל תוכי, בוקע בי במגע הקטיפה. זיון התפוז הכפול קראתי מאז בזיכרונותיי לפרדס הסתרים ההוא שנכנסתי בו ברוח אחר־צהריים ירושלמית יבשה, אורנית ורחוקה מהדרי השפלה. אמֵן.

צלצלו בדלת הכניסה. “ששש…” לחש לי מוניק, “זה שום דבר, רק גברת חשבז באה לשתות קפה אצל גברת גינת, הן נפגשות, כל יום רביעי.”

ברוך תהיה לי מעתה, יום רביעי בשבוע.

אני גיליתי לו את נקודת החן בקיבורת הברך הימנית. מעודו לא הגיע לשם. לא שם לב. “המקום הזה שייך לי,” לחשו שם שפתיי בתאוות כיבוש דביקה של עסיס תפוז.


לראשונה בירושלים ראיתי את מוּנִיק במסעדה ללא שלט שכּוּנְתה “המרתף של איציק” ושכנה בקומת־מרתף ברחוב הילל, במבוא היכל “הבונים החופשים”, ומתוך כך שררה בה אולי אווירה של חשאיות וקהלה היה קבוע, רובו סטודנטים. בשעות הצהריים בלבד הוגשו בה ארוחות זולות, חצי מנה סטייק עוף על גריל עם תוספות, לחם מים וחרדל ללא הגבלה. מוניק ישב אצל שולחן סמוך וקרא עיתון־צהריים ומזג בקבוקון אורנג’דה כתום לכוסו מבלי לזכותו במבט. בטיפשותי פלטתי קול־אזהרה ואולם מוניק אף לא הרים מבטו לעברי והנה, כבדרך־פלא, תאמה טיפתו האחרונה של הבקבוק הנטוי את תכולת הכוס, עד גדותיה, כאילו נשמעו לו הנוזלים המבעבעים ונעמדו, הפטשי – – – ורק אז הרים לרגע מבטו מהעיתון, חייך לעברי בעפעפיים רועפים נשיקות של דבש, כאילו הוא זוכר אותי, ויותר לא שם לב אליי עד שנפגשנו בַּמֶּנְזָה ואורי בן עמי ערך היכרות בינינו.

מוניק היה בן־גילי ושנה אחת היה גם בן־כיתתי. למשפחתו היה פרדס גדול במושבה, נחלת סבו, ואולם הוריו כבר עקרו לתל־אביב ובנו וילה מודרנית, שהיתה בה שם־דבר, ונחשבו משפחה מאוד אריסטוקראטית ועשירה. בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שטייסים איטלקייים הפציצו את תל־אביב מבסיסם בלוב והרגו בה יותר ממאה איש, עברה־חזרה המשפחה במכונית הסקודה שלהם לבית סבו של מוניק במושבה. אז למדנו יחד שנה אחת.

הוא לא זכר אותי. בירושלים.

גם לא כיצד פעם, לאחר שמשך בתלתליי הצהבהבים, חרתנו יחד שמותינו בגזעו הרחב של אחד משלושת עצי האקליפטוס העתיקים, בחצר בית־הספר, ליד סוללת ברזי־המים, ואני, בחשאי, נשתהיתי בערב, לאחר הלימודים, והוספתי צורת לב סביבנו. מאז התקלף העץ פעמים רבות, עד שנכרת.

ולפנות ערב היו העגלות חורקות הגלגלים במשעול העפר הכבוש, עוברות ליד ביתנו, עמוסות ירק טרי שריחו חמצמץ קצוּר, והעגלונים מזרזים: “דִיוֹ! דיו שחורקה! – – – דיו לבנה – – – דיו אדיר – – – הוֹיְסָה, הוֹיְסָה – – –”


חזרתי לחדרי לחדרי בהרגשה נפלאה: יש לי חבר! יש לי חבר! – השארתי לו את מיספר הטלפון שלי והתנשקנו ארוכות בחדרו, לפני שנפרדנו, הפטשי – – –

למחרת לא צילצל אליי. כך התחילה פרשת התאהבותי הבזוייה בו, השתפלותי, הייתי מטלפנת אליו מדי יום, ואלמלא חששתי מאלמנת הדוקטור גינת שאהבה לפטפט איתי גרמנית, ומחברתה גברת חשבז בימי רביעי אחה"צ, הייתי עושה זאת יום ולילה ולא מניחה לו אפילו שעה אחת פנויה ממני. כתבתי למעונו מכתבים תקיפים, מפצירים, מתרפסים. עבדתי בהסתדרות הסטודנטים והשגתי כרטיסים לתיאטרון ולקונצרטים והייתי מנסה למושכו אליי דרכם, ולא הצלחתי.

נכון, עוד פעמים אחדות הייתי אצלו, ביוזמתי, באיומיי – – –

ועשה איתי חסד, לא גירש אותי, בכיתי משמחה כשנגע בי, כשדפק, בלי להתחשב, אבל תיכף הגעתי, מרוב התרגשות, הייתי מנשקת את כפות רגליו אילו הניח לי, הבאתי לו כרטיסים לקונצרט, והלך לאולם ימק“א עם החברה שלו, ירדנה אַרְלוּפִּי, מארלופי את מֶצֶ’קֶט, רואי החשבון של מועצת השיווק לפרי הדר, שעימה התחתן כעבור שנה שבמהלכה, במדרגות המוליכות אל דירת אלמנתו של הפרופיסור גינת, עלו וירדו עוד טיפשות אחדות כמוני, שאותן חנן במשכב על סדיניו הטריים, המדיפים ריח עשן חמצמץ, ואולי גם בסדקיהן תחב ליטוף פלחי תפוחי־זהב מפרדס אביו בטרם יאכלום יחדיו. אבל, הפטשי – – – בזמן האחרון, כל פעם שאני מתעטשת אני מרטיבה טיפות אחדות וצריכה להחליף תחתונים, הפטשי – – – בשנה בה הקורפוס האפריקני של רומל שעט במידבר המערבי לעבר אל־עלמיין והקורפוס של פון־פאולוס נלחם בטאלינגראד, ושניהם איימו, מה שלא הרגשתי אז, לפצח כמו בצבת את קיומי הזעיר בארץ־ישראל, וחבר של אבא איבד את עצמו לדעת ברובה־ציד, לילה אחד, בבית־חרושת לספירט שהופק מקליפות תפוזים, שלא היה אפשר לייצא אותם בגלל המלחמה, והצוללות האיטלקיות בים התיכון – – – אני, למדתי בכיתה אל”ף במשמרת שנייה, והימים היו מחשיכים מוקדם, צמרות איקפליפטוסים מאוושות בחצר ושמיים מעוננים סוגרים עלינו מבעד לחלונות הצריף ואני יושבת מול כוס אלומיניום מלאה חלב קר שנמזג מקומקום אלומיניום כרסתני, חבוט צלקות; מעודי שנאתי חלב טבעי ולא בא אל פי מאז חדלתי לינוק משדי אימי אשר ציידה אותי בשקיקית־נייר ובה כפית אבקת־קקאו בלולה בשתי כפיות סוכר, וגם לאחר שבחשתי את התערובת הזו בכוס – היה טעם החלב רע מאוד, ובאותה שנה, אלף תשע מאות ארבעים ושתיים, כאשר כבר היו מתים ברעב־בלבד אלפי ילדים בני־גילי, אצלנו בבית הורידו על כך מסך כבד, ואני כל דאגתי היתה לבלוע את החלב החום, הקר, שהבחישה העלתה בו בועות־קצף מבחילות, ומדוע לא הירשו לי לצאת, אפילו לשירותים, לפני שסיימתי את שתיית החלב, והייתי מתאפקת על מושבי וקרובה להקיא עם כל לגימה, ובלילות חזרתי להרטיב, וחלמתי על קצינים גרמניים קרחים וחזקים בעלי ידיים בוטחות ועורף סמוק־עבה, במדי אס.אס. מגוהצים, שבאים לקחתני ואומרים שהם דודים שלי ואינני מצליחה להסתתר מפניהם בסבך השיחים בחצר, היכן שדוגרות מסתתרות מדי תקופה ומופיעות לפתע עם להקחת אפרוחים קטנטנים. צהבהבים, ואני מפוררת למענם ביצה קשה לפתיתים ומאכילה אותם מכף ידי למען יתחזקו ומלטפת את פלומת שערם הרך, המשיי, כמו לפני ימים אחדים בתל־אביב שטמנתי, כנראה, ביצה בעציץ על סף החלון המזרחי והנה קרום האדמה התרומם, חי, כנושם, ובמקום ציץ־נבט בקע אפרוח צהבהב מן הביצה שהיתה מופרית ונתחממה בשמש והוא עמד על העציץ, מנופף בכנפיו הזעירות, כגידם, ואני נבהלתי לאוספו אליי בטרם יפנה מעט לאחור וייפול מן העציץ גובה קומות אחדות ארצה ויתמעך, והתעוררתי – – – לילה אחד חלמתי שאתם, האיכרים, עומדם לשרוף עלינו את ביתנו הקטן במושבה, בגלל אימא שלי – – – ואתה הסברת לי כי למרות שזה שנים רבות כבר אין מרתיחים כביסה בדוד על מדורת אש, בחצר, בתל־אביב! – – – יודעת אימך את החולשה שלך לריח העשן הטרי ומבקשת מן העוזרת להצית מדורה קטנה בפינת הגינה של ביתכם כל פעם שכלי־המיטה היו פרושים בחוץ לייבוש. הפטשי – – – עכשיו, אחרי שקראת כל מה שהתחלתי לכתוב לך, שהתחלתי עוד לפני שנים, שניסיתי, והפסקתי, כי אני לא סופרת, כמו החבר שלך, אורי בן עמי, אני יודעת שזה נשמע חרא, לא מסביר את האסון שקרה לנו, לא רק שהתעלמת ממני, גם נסתיימה אז עבודתי בהסתדרות הסטודנטים בירושלים והייתי צריכה לחזור לבקש טובות מאימי, אבא נהרג בתש“ח, מה ששנאתי. ויתרתי על כבודי והלכתי לחפש עבודה בלשכה של הסתדרות הסטודנטים ושלחו אותי לעבוד בתור עוזרת תיוק, לפי שעות, במשרד החקלאות, ליד מגרש הרוסים. יום אחד הבאתי מהארכיב, שאווירו היה דחוס נייר ישן ועובש, את התיק של מתתיהו קוֹרַלְסְקִי ונדהמתי לראות בדמותו אותך עומד מולי, רק קצת יותר עבה ומבוגר, שזוף כמוך, מתולתל ורקותיו מאפירות. נודף ריח פריחת פרדסים מבושמת. זה היה אביך. הבוס העצוב והחרוץ שלי, יקותיאל אדמתי, כירכר סביבו, שהרי אביך היה לא רק גבר נאה אלא גם אחד מראשי התאחדות הפרדסנים. מוניק, דמותך ודמותו החלו מתערבבות אז בדימיונותיי עד כי לא ידעתי אם נקמה תהא זו או תקופה חדשה, נפלאה, בחיי. ובפעם הבאה שהופיע מתתיהו קורלסקי אצל אדמתי, סידרתי כך שיוודע שאני מחפשת טרמפ לשפלה בסוף השבוע. מאז אותה נסיעה, שבה עצרנו ברמלה לאכול במסעדה מזרחית מפורסמת בסיטמטה שבכניסה לשוק, נעשו ביקוריו של אביך בירושלים תכופים, תחילה בשעות אחר־הצהריים, בחדרי שהלך והתמלא תפוזים טריים מפרדס קורלסקי שלעיתים הייתי ממלאה בהם את מיטתי ומנשקת אותם בלילות, ולימים בחדר במחון “מוריה”, שהיה אז, אתה זוכר? – מלון קטן וצנוע במורד קטע הרחוב קינג ג’ורג', בואכה תחנת הרכבת, ששמו טרם שונה לקרן היסוד; אני הייתי ישנה אצלו, ומבלי שתבעתי זאת הציע לתמוך בי ואפשר לומר שמימן אותי כל אותה תקופה, מחוץ לשכר־הלימוד ששילם משרד־הביטחון, וכשנפתחתי אל מתי הפסקתי לעבוד אצל אדמתי, שטען כי באשמתי נעלם תזכיר שעדיין אסור היה להביאו לידיעת מועצת השיווק לפרי ההדר, ובייחוד לא לידיעת “האחים קורלסקי, משווקי הדרים בע”מ”, ששלטיכם היו פזורים אז על פני פרדסים ובתי־אריזה רבים באיזור השפלה, ועד היום אני זוכרת מה היה כתוב במסמך ההוא, שנתתי לאביך, בעונה זו, עונת אלף־תשע־מאות־חמישים־ותשע־אלף־תשע־מאות ושישים, עלה היבול הכללי ברוטו לחמש מאות שמונים ושלושה אלף טונות, שווה לארבעה־עשר מיליון ותשע מאות אלף תיבות ממאה שמונים ושישה אלף חמש מאות ארבעים וארבעה דונם פרדסים, מהם מאה עשרים ושישה אלף שלוש מאות שלושים ואחד דונם פרדסים ותיקים ושישים אלף הפטשי – – – מאתיים ושלושה־עשר דונם פרדסים צעירים. מכאן ואילך היבול יגדל מדי שנה בשנה וכעבור שמונה עד עשר שנים הוא יגיע למיליון טונות ברוטו, שווה לעשרים ושבעה מיליון תיבות. במדינות הקלאסיות לגידול הדרים אשר באגן ים התיכון – ספרד, איטליה, מרוקו, אלג’יר, תוניס, קפריסין – וכן המדינות שעלו מקרוב על מפת גידול ההדרים – – – מה קרה לנו, מתי, מה קרה? – – – טורקיה, יוון, לבנון ומצרים – תפוקתן גדלה גם היא במידה שווה, אם לא במידה גדולה יותר משלנו. יש אשר יטענו בצדק כי אוכלוסיית אירופה גדלה גם היא משנה לשנה וסטאנדארד החיים בה עולה, בל"ג בעומר צעקו לי הילדים מול המדורה: היטלר הדוד שלך! – אוֹלֶה! אוֹלֶה! – – – ברם, הסטטיסטיקאים מלמדים, כי קצב העלייה השנתית של יבול הפרי הכולל היא כדי עשרה אחוז בשנה. בשנה. בשנה. והוצאות הייצור שלנו, בעיקר מפני ההפרש בשכר־העבודה, הן היקרות ביותר באגן ים התיכון. נמצא, כי הפרדסנות שלנו עומדת בפני שנים קשות וכבר מתחילים למתוח ביקורת על האחראים לבולמוס הנטיעות – – – מוניק – – –!

במקביל המשכתי לעבור על פני חדרך, משאירה לך מכתבים בתיבת־הדואר של אלמנת פרופסור גינת, מכוערת לא הייתי, אתם תמיד נמשכתם אליי כאילו אני צופנת איזה סוד, זר, שלפענחו עליכם לחדור לתוכי, ודווקא כאשר קשריך עם ירדנה ארלופּי נתהדקו וכבר עמדתם להינשא, היית לפעמים בא אליי, תמיד בלי להודיע קודם, כמנסה למצות אצלי עוד משהו מחייך הקודמים בטרם תיסגר, לעד, כך חשבת אז. אני לא נזהרתי. מפני שניכם. חייתי חופשייה לגמרי. מי שבא – בא. אבל, כמו היה הסכם ביניכם, מעולם לא נפגשתם, אתה ומתִי אביך, בחדרי. את אביך – – – אותי לא תסחטי, שיקסעלה, כמו שסוחטים תפוז – – – הייתי מכריחה מדי פעם לצאת איתי לסרט, למסעדה של כהן ליד אדיסון או לרקוד במַי־בַּאר, והוא ניסה להסתיר ממני את חששותיו, רומז שמדובר באימך, הנמצאת בתל־אביב, וחושב שאני לא יודעת שהוא חושש לפגוש בך, ובכלתך ירדנה ארלופי, מארלופי את מֶצֶ’קֶט, משרד רואי־החשבון של מועצת השיווק לפרי ההדר. מוניק, אתה התחתנת עם ארלופי במלון השרון בהרצליה, שהיה אז שיא הלוקסוס, ואני גיליתי שאני בהריון. מתִי נהרג בתאונת־הדרכים כשחזר בליל ערפל ממני, מירושלים – לאחר שאימך הזעיקה אותו בטלפון. רק הוא ידע שהריתי. אני עזבתי את ירושלים, מיואשת, בעזרת החבר הצבטן שלך אורי בן עמי, שלא היסס לנצל אותו בהריוני (שמעתי שהוא טוען, מאז, כי יש לו בת יפהפייה ממעריצה באחד הקיבוצים) ובעזרת קשריו עם הקיבוצים הרבים שבהם הִרצה – עברתי לגור בקיבוץ בצפון הארץ, שם ילדתי את בתי, אסנת, התחתנתי עם בחור שקט בשם צבי, שנהרג במלחמת ששת הימים מבלי שהיו לנו ילדים. בחורף היה אגם החולה שב ומציף את השדות עד לבתי הקיבוץ ממש, ואני בוססתי בשלוליות במגפיים, נושאת את אסנת הקטנה מבית־הילדים אל דירת־האלמנוּת שלי, ובחזרה, תחת שמיים אפורים, בוכה בסתר. אליך לא התקשרתי. נשבעתי שלא. יכולתי להתחתן שוב, אחרי צבי ברמן. אסנת אהבה אותו מאוד. רק שנתיים שלוש הוא היה לה אבא, ונתייתמה בשנית. חיי עם צבי היו נסבלים. זהו. אימא שלי היתה אומרת: כשיש אהבה בין שני בני־הזוג, תמיד אחד אוהב קצת יותר. תיזהרי שלא תהיי זו את. לא יכולתי לחבב את עורו הבהיר, המנומש, את ידיו הגסות, גבותיו הלבקניות וכל הווייתו הצהבהבה־מוכה, טובת־הלב. תמיד נדף ממנו ריח דגים. היה לו אבר קצר ועבה, אתה צוחק? – כשהוציא ראשו – דמוי דג, פֵחְסְסְ – – – ונוסף על הכול – היה עקר. עשינו בדיקות, הוא ואני, וכשזה נתברר אימץ את אסנתי והעניק לה את שם־משפחתו, במקום זה שלי. יכולתי להתחתן אחרי צבי, במשק, היו לי כמה מחזרים, צעירים ממני. כן, גברים צעירים אהבו אותי. אהבתי את הגליל, הזדיינתי על ימין ועל שמאל, מוּנִיק, אבל בלילות היה תופס אותי אי־שקט נורא, מין בצקת־מוח, כמו לפני ביוּץ, ושנאתי את החורף, והבוץ, ריחות המידגה והנעליים הגבוהות. היתה לי עכשיו גימלה של אלמנת־מלחמה, עזבתי את הקיבוץ ועברתי לגור בתל־אביב עם אסנת, לא רחוק מרב־הקומות שניצב היום על מקום הווילה של משפחתכם. אסנת גדלה, לתפארת. יום אחד הביאה אלינו הביתה חבר חדש מרמת־השרון, יפתח קוֹלָר – ולנגד עיניי ניצבת שוב, צעיר מכפי כל מה שזכרתיך אי פעם, מתולתל, בחיוך צחור־שיניים ובעור שחמחם־עדִין כשל נסיך מזרחי – אתה מוּנִיק, מוניק שלי – – – זה היה בנך, יפתח, יפתח קוֹלָר. מדוע שינית את שם־המשפחה? מה רע היה לכם בקורלסקי? אתם לא סתם שם־משפחה. אתם גזע. היסטוריה. אתם הגזע, הצינור והזין – – – שקשר אותי לארץ־ישראל. אצלנו בבית חיים חופשיים ויפתח נשאר לישון אצל אסנת, בחדרה. יכולתי לשמוע בלילה את אנחות האהבים שלה, שלו, להריח את אד זיעתם המתפשט בדירה, התאפקתי שלא להתעטש, רטובה כולי ונחרדת. אסנת, אם אינה אחותו, דודתו היא. מעולם לא גיליתי לה שאינה בתו של צבי ברמן, הגיבור, מהמידגה, מהרמה הסורית. מעולם לא ידעת אתה, באבלך, אחר נישואיך ומות אביך, שאני הרה. הכול, הכול רבץ על מצפוני, הפטשי – – – הפטשי – – – אני דווקא אוכלת הרבה תפוזים, גם בקיץ שותה מיץ טרי, אבל סובלת מהצטננות כרונית. חוסר ויטאמינים. אולי, תסלח לי רגע, אני מוכרחה להחליף –

טוב, תגיד –

מה היה עליי לעשות?

מוקדם בבוקר היתה אסנת שלנו יוצאת רחוצה, מגוהצת ורעננה במדיה, למשרד בקריה שבו עשתה את שירותה הצבאי. שפעת תלתלה הזהבהבים פורצת מתחת לכובע. כשהיתה עוברת ברחוב, הסתכלו אחריה. בקולה המתפנק, הבטוח בעצמו, הפצירה בי להכין ארוחת־בוקר טובה ליפרחי שֶׁלְךָ, הישן, שמאוד מצאתי חן בעיניו – – –

אמרתי יפרחי?

הפטשי – – –

תשתה עם לימון? אתה יודע, ברחוב שפירא, לא רחוק מהממקום שבו עמד הבית של סבא שלך, ניצב עד היום עץ איקליפטוס לבן, ענק, ולעלים שלו ריח לימון. לפעמים הייתי עוברת שם, מבקרת את אימי הזקנה וחופנת מהמדרכה עלים אחדים, שיהיה לתה, עד שחזרה למות בארץ אחרת כדי שבגורלה לא יפלו חיבוטי־הקבר של תרזה אנגלוביץ'1. ערב אחד עברתי ברחוב מוהליבר על פני הנפחייה הגדולה, שם בער הכבשן ונשף מפוח ענק והיכו פטישים על סדן צלילים־צלילים לפרזל פרסות סוסים עד מאוחר בלילה, וילדים ציירו על פניי קווים שחורים וברחתי הביתה בוכייה.

פחדתי שאסנת תגדל עקמומית כמוני וקופצת על ברכי כל גבר מבוגר ממנה בחפשה את דמות האב החסר לה, אך לא! – הילדה הזו, בעורה השחמחם, הנהדר, בשפעת שערה הזהוב, ועיניה החומות, כשלכם, לא שלי – – – לא ידעה שעה של צער מימיה. כולם חיבבו אותה. תמיד היתה אופטימית, אתה יודע שילדתי אותה, זאת שכחתי לספר לך, בניתוח קיסרי? מדי שנה, ביום הזיכרון, היינו נוסעות לטקס משפחות הנופלים ברמה ואחר־כך מניחות זר על קברו של צבי, בקיבוץ.

נכנסתי לחדרהּ בבוקר, בכתונת־הלילה של אסנת, בטבעיות, כאילו בשם בתי אני, ראיתי את הניצוץ בעיניו, הנער המסכן, רק אני ידעתי, טוב ממנו, מה אתם אבותיו מחפשים, מה אתם אוהבים אצל אישה, במיטה, מחוץ לריח העשן במצעים ושביל קליפת התפוזים. רק אני ידעתי, כמוני עם מתי, סבו, אביך – איזו מזימה אפלה מעוררת אותו לקראתי, אימא של אסנתי, אסנתי – – – שבועות אחדים נמשך החלום. אהבתי את אסנת. התאהבתי ביפתח שלך. בלילות הייתי שומעת אותם, מתעלסים. בבקרים הייתי קופצת למיטתה־מיטתו, בעודה חמה, ומקווה שאת מיטב אונו שמר עבורי, כאילו בחברתי, באור, הוא מרשה לעצמו כל שלא העז עם אסנתי, בחשיכה, ביודעם שאני שוכבת, ערה, בחדר הסמוך – – –

הפטשי – – –

מוצץ אותי ומסייר בתוכי, יודע שאני רחבה מאוד, הו, אלוהים, כמה אני רחבה – – – והוא מחפש בי את אסנת – – –

יכולתי ללדת אותו אל תוכי, לבלוע, מוּניק, אהובי שלי – – – אל תבכה, לא, לא! רק לא דמעות – – –

קניתי בקבוקון אורנג’דה רק כדי לראות, בבוקר, עיניו בעיתון, אותך מוזג מבקבוק לכוס מבלי להעיף בהם שניהם עין, כקוסם השולט על הנוזל הקופא כנד למגעך, ולא הבין מדוע באמצע הקריאה קרעתיו מן השולחן והתנפלתי עליו להוטה, מיוחמת כנערה צעירה שזו לה פעם ראשונה להיפתח אל אהוב־ליבה – – – חלחלת מותניים ומפזרת רגליה כיוצאת במחול – – –

חטאי עימו היה גדול משל אסנת, שלא ידעה, רק נמשכה אל יפתח באותה תשוקה נוראה שלי אל משפחתך, ואני חיכיתי לעונש, כדי לגאול אותה מתוצאותיה – – – מבלי שתדע דבר – – – מבלי שתסלח לי, לעולם ולעולמי עלמיא – – –

בבוקר בו סילק סגן־אלוף אליהו אדמתי את אסנתי היפהפייה שלי מהמשרד שבו שירתה בקריה, מפני שאיחרה, והיא חזרה הביתה מיואשת, בוכה, כנראה, שלא כדרכה – – – זאת כבר לא יכולתי לשמוע היטב משום שאותה שעה הייתי כורעת על ארבעתיי ערומה במיטה, ויפתחי על ברכיו קורע אותי מאחור, וצועק, לפי בקשתי, "דִיוֹ סבתא! דִיוֹ! – – – " ומתכופף ותופס בשדיי הנטויים כמו מושכות וסוחט בין אגודל לאצבע את פטמותיי העבות, הזהובות, שאתם השתגעתם אחריהן, ומכאיב־משפד אותי בחיצי־אש שפולחים את חלל גופי לעבר אחוריי – – – וזו צועקת, "אימא זונה אחת – – – " ופורצת ביללה של טירוף ורצה טורקת את הדלת, החוצה, החוצה – – – מי יודע מה היא מסוגלת לעולל לעצמה – – –

לא מוניק, לא! – לא!! – לאואואו – – – –


1985

המלצות קוראים
תגיות