הלכתי לחנות הכלבו לקנות לי זוג גרביים. מטבעי אני זקוק לגרבי צמר כדי שכפות רגליי לא תסרחנה. אין לי בעיות של הזעה באצבעות כי קיץ ממילא אני הולך בסנדלים ובחורף תמיד קר לי ועד שאצבעות רגליי אינן מפשירות, ראשי כואב ואני מסתובב צמרמר וסהרורי־למחצה ואיני מסוגל לעבוד בשום דבר.
נכנסתי לחלקת הגרביים וראיתי כדורסלן שחור מודד זוג גרביים לבנים, עבים, במותחו אחד מהם לאורך קרסולו, ניצב כפוף על רגלו השנייה. קינאתי בו. חשבתי לעצמי, כיצד כדורסלנים, כדורגלנים, כשנמצאים בערים רחוקות, במסעותיהם, יורדים מבית־המלון לחנות כלבו גדולה ומודדים גרביים עבים, שבולמים בעיטות ומגינים על האצבעות הרגישות בתוך נעלי ספורט מן המין המשובח ביותר. כיצד הם נהנים מן העובי, הרכות, השזירה, הצמידות של הגרב, כצייד הבוחן את נשקו ותחמושתו לפני צאתו למסע ציד או כמטפס־הרים הבודק את ציודו בטרם יעפיל.
חשבתי שהם נהנים לבחור גרביים יותר מאשר לבלות עם נשים זרות, רחוקות, ערב משחק מכריע לקבוצתם.
ומתי הם זורקים זוג גרביים ישנים? מתי נפרדים מהם? שאיבדו את עוביים, את גמישותם?
הסתכלתי בכדורסלן השחור ובקווי הרוחב הכחולים שעיטרו את גרביו הלבנים, שמתח לאורך קרסולו, וכה שקוע הייתי שלא חשתי בהתקרב אליי נערה ששערה חלק ושופע על גבה וביקשה ממני גרביים.
תחילה לא הבנתי את בקשתה כי חשבתי שהיא מתכוונת לגרביים שמודד הכדורסלן השחור וכבר רציתי להפנות אותה אליו, שתבקשם ממנו, אך פתאום הבנתי שהיא אינה הנערה המוכרת כאן אלא סבורה שאני הזבן הממונה על מחלקת הגרביים, והאמת, דבר זה לא הפתיע אותי כי אני אדם בעל פרצוף מחוק, אדם לכל עת. פעם, כשהייתי סטודנט בירושלים, עמדתי ברחוב בן־יהודה ליד קפה “עטרה”, משם יצאו המוניות לתל־אביב. ניגש אליי ירון לונדון, שהיה סטודנט אף הוא, ושאל אותי מתי אני יוצא לדרך. פעם אחרת עמדתי ליד קו 16 שהוביל מהקמפוס בגבעת־רם העירה, הסתדר מולי תור של סטודנטים, והראשונים הוציאו דמי־נסיעה ונתרעמו מדוע אינני פותח את דלת האוטובוס. יום אחד התנפלה עליי בחורה כהת־פנים בתחנה המרכזית בתל־אביב וטענה שאני הוא הגבר שאנס אותה. בדי עמל ברחתי משם, נחתי רגעים אחדים בחצר סמוכה לבית־דפוס, אחר־כך יצאתי ועברתי על פני צמד שוטרים שחיפשו אחריי, כנראה, והם כלל לא חשדו בי. לא פעם, בחנות כלבו, כשאני עומד ומסתכל באנשים, חושבים שאני קצין־הביטחון ופעם אף ראיתי מישהו מחזיר מכיסו למדף צרור ממחטות חדשות לאחר שהבחין כי אני מסתכל בו.
“כדאי לךְ לקחת גרבי־צמר עבים,” חזרתי, במהירות האור, מכל הרהוריי אל הנערה. “זה הכי מודרני עכשיו. חצ’ה טוריאן גורבת רק גרבי צמר לבנים. זה הסטייל שלה.”
מאיפה היה לי הביטחון הסהרורי שהנערה היא חצי־משכילה וכי השמעת שם קצת מוכר לה, אך בהקשר אחר, תיצור בה את התגובה הרצויה?
“דווקא טוב,” אמרה בו“ו שיש בה גם טעם בי”ת ופ"א רפות כמו רמז לנשיקה מצמררת, ואני הלכתי פסיעות אחדות אל הדוכן שלידו הניח הכדורסלן השחור את זוג הגרביים הלבנים, שלא לקח, והרמתי אותם. עדיין היה בהם ריח אצבעותיו הארוכות, השחורות־ורודות; של מעט זיעת ספורטאים וטבק; ובנקבותיהם העמוקות, המוצלות, כאילו נותרו עקבות היד שבבודקו אותם השחילה פנימה.
שבתי עם הגרביים הלבנים, העבים, אל הנערה והוריתי לה לשבת כדי שאוכל למדוד לה אותם. היא השילה את נעליה, נעליים שחורות, רחבות, עשויות עור דק, גבוהות ובעלות שרוכים ארוכים, וסוליותיהן דקות מאוד. היא נותרה בגרבונים ועלה מהם ריח חמצמץ, תוסס, כמו מתוך שקיות הפוליתילאן השקופות, המלאות אשפה, שמניחות בעלות־בית עצלניות ליד פתחי דירותיהן, בחדרי־מדרגות של בתים משותפים.
“אי אפשר למדוד כך,” אמרתי. "מוכרחים לרחוץ לך את הרגליים, קודם – "
“דווקא טוב,” אמרה. “מרענן.”
רמזתי לה לבוא אחריי, בגרבוניה המלוכלכים, על פני רצפת השטיח הרכה של חנות הכלבו הגדולה, ונכנסנו לשיארותי הנשים. היא הרימה רגל ימין, ואחר שמאל, מעל לכיור, והיה עליי לפשוט את גרבוניה כדי לשטוף היטב את כפות רגליה במים ובסבון. אצבעותיה היו נאות למדי, ילדותיות, ללא צבע. הגרבונים היו במצב כה גרוע שזרקתי אותם לפח שבפינה. היו אלה גרבוני מכנס, ולהפתעתי לא לבשה דבר מתחתם.
לפתע נשמע קול הורדת מים באסלה ואישה מבוגרת יצאה מאחד התאים וכשראתה אותי החלה לצעוק:
“חוצפה! מי הירשה לכם לעשות את זה פה?”
“גברת,” עניתי לה בנימוס, בלי להיעלב. “הנהלת הכלבו אינה מרשה למדוד גרביים ברגליים לא נקיות. את חושבת שזה תענוג בשבילנו? אבל תגידי בעצמך, מה יותר טוב – שהילדה היתה נשארת באצבעות מלוכלכות?”
הגברת מילמלה משהו והסתלקה מהשירותים בטריקת דלת, ואני סיימתי לרחוץ את כפות רגליה של הנערה וניגבתי אותן במגבות־נייר מן המתקן שעל הקיר ויצאנו יחד כשהיא הולכת אחריי יחפה על פני רצפת השטיח הרכה של חנות הכלבו, וחזרנו אל מחלקת הגרביים שם חיכה לנו זוג הגרביים העבים שמדד הכדורסלן השחור; ואני הושבתי את הנערה וישבתי לרגליה כששערה הארוך מלטף מעט את מצחי בעת שהתיישבה ואני –
קצת התפלאתי שהיא ערומה מלמטה והשיער הגולש שלה כאילו בוקע מגופה ופורץ שוב החוצה באותו גון ערמוני עמוק, חום־ארגמן, וגרבתי לה היטב את גרבי הצמר הלבנים בעלי קווי־הרוח הכחולים בקצותיהם, תחת לברכיים, אלא שעליה הם הגיעו כמעט עד לסובך שוקיה, והנעלתי לה את נעליה הגבוהות, רכות־העור, ששחורן הלם את לובן הגרביים, והידקתי וקשרתי את השרוכים הארוכים, והיא הודתה לי בחיוך מתוק, ואמרה שמעודה לא נתקלה בשירות כל־כך נחמד בחנות הכלבו הזו, וכי הגרביים שבחרתי לה הולמות אותה מאוד שהיתה מוכנה להצטלם, כמו חצ’ה טוריאן, לתמונת פרסומת בתור דוגמנית גרביים, ואמרה שלום, שוב בבת־צחוק מלאכית, ויצאה מהמחלקה.
אני עקבתי אחריה, ממחלקה למחלקה, ובמדרגות הנעות, עד ליציאה. אינני יודע אם החלפת גרבוניה המלוכלכים בגרביים החדשים, או היותה ערומה מלמטה, או שאני אמרתי לה שאין צורך לשלם בשיטה הזו של החלפה ושטיפה –
היא יצאה מפתח חנות הכלבו מבלי שנעצרה באחת מן הקופות הרבות כדי לשלם!
ואני אחריה.
לא הספיקה להרחיק צעדים אחדים במדרכה ההומה, ברחוב ההולך ומואר בשעה ראשונה זו של לפנות־ערב מוקדם, חורפי – והנה שני מלאכי־חבלה, אנשי חברת־שמירה אזרחית, מן החנות, קפצו אחריה, קוראים לה לעצור, צועקים –
"בחורה! הֵי בחורה – "
“הגרביים!”
"הקבלה – "
“גָנָבָה!”
אך זו, שקטה וחולמנית כפי שהיתה עד כה, בהניחה לי לשטוף את כפות רגליה ולגורבה ואף להתבונן אל בית־סתריה בלי רתיעה –
קפצה בניתור אחד, שפעת שערה השחור לעת ערב מתבדר אחריה כשולי גלימת־פלאים, כטסה באוויר, ולא הספיק האחד מבין השנייים להניח עליה את קצות אצבעותיו, והיא פרחה לה –
נעלמה.
ואני אחריה.
מרחוב לרחוב. עלתה לאוטובוס. אני אחריה. ירדה. ירדתי. הדרמנו. הדרמנו. הגענו לעיר אחרת. שכנה. החלה פוסעת ברחוב ארוך, חשוך. ואני אחריה.
לבסוף בקטע ריק מאדם, נטוש, הדבקתי אותה. ניצב לפניה. חוסם את דרכה.
“מי אתה?” לא הכירה אותי.
“אני מהחנות. החנות הגדולה.”
“עזוב אותי!”
“תחזירי את הגרביים!”
“אני לא יודעת על מה אתה מדבר. תעזוב אותי.”
“את גַנֶבֶת. גָנַבְת אותם!”
“תזוז ממני!”
"אני מהחנות הגדולה – " לא זזתי. תפסתי אותה. בכוח. הדפתי אותה לעבר פתח אחורי של חצר סמוכה, ליד עץ. היא התנגדה. שרטה. אבל לא צעקה. בטח פחדה. ידעה היטב שהיא גנבת. הידקתי אותה אל גזע העץ. הרמתי רגל שמאל שלה ומשכתי בכוח את הגרב שהיה גדול וזוהר בחשיכה כאילו שוזרו בו חוטים פוספוריים לבנים, משכתי יחד עם הנעל, בלי להתיר שרוכים, בלי לשים לב לידיה המכות ושורטות בשתיקה נואשת על ראשי, חלצתי את הגרב מתוך הנעל, זרקתי את הנעל מרחק צעדים אחדים אל פנים החצר החשוך, קשרתי את ידיה בגרב ועתה יכולתי לחלוץ ביתר קלות את הגרב מרגל ימין שלה, שהרמתי, היא היתה רטובה, חלצתי את הגרב וזרקתי גם את נעל ימין שלה אחרי נעל שמאל, התרתי את הגרב שקשר לרגעים אחדים את ידיה, והסתלקתי, מרחיב צעד, בהותירי אותה מאחוריי יחפה, ערומה מלמטה, ומחפשת ודאי, בחשיכה הקרה, את נעליה השחורות על פני רצפת החצר האחורית.
הגעתי לתחנת אוטובוס מוארת כשהגרביים המגולגלים בידי. ידעתי שהיא לא תרדוף אחריי. חיכיתי שעה קלה עד שהאוטובוס הגיע. תחילה חשבתי לחזור לחנות הכלבו הגדולה ולהחזיר את הגרביים, ואולם השעה היתה כבר מאוחרת והגרביים מצאו מאוד חן בעיניי, מההתחלה. אני גורב אותם עד היום וחש עצמי כמו ספורטאי אמיץ, מצטיין. יהיה לי קשה מאוד כשהם יתבלו כי בחורף תמיד קר לי ועד שאצבעות רגליי אינן מפשירות, ראשי כואב ואני מסתובב צמרמר וסהרורי־למחצה ואיני מסוגל לעבוד בשום דבר.
1986
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.