רקע
אהוד בן עזר
כָּךְ נִגְמַר בִּקּוּר סַאדַאת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

רָנִי מְסַפֵּר שֶׁלַּיְלָה אֶחָד, לִפְנֵי שֶׁנִּרְדַּם, בָּא אֶלָיו מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בַּחֲצִי־חֲלוֹם וְאָמַר:

– רֶגַע אֶחָד, (זֶה לֹא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹמֵר אֶלָּא אֲנִי, אֵהוּד בֶּן עֵזֶר – ) לִפְנֵי שֶׁמַּמְשִׁיכִים, צָרִיךְ לְהַסְבִּיר מַה זֶה חֲצִי־חֲלוֹם. וּבְכֵן: רָנִי הוּא, כַּיָדוּעַ, יֶלֶד עֵרָנִי מְאֹד וְקָשֶׁה לוֹ לְהֵרָדֵם בַּלַּיְלָה. אָז הוּא שׁוֹכֵב שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת בַּמִּטָּה שֶׁלּוֹ וּמֵצִיק לְכֻלָם: פִּיפִּי, פֶּטֶל, פּוּקִיק, לָרֶדֶת, טֶלֶוִיזְיָה, טֶלֶא־פֶּלֶא. וְלִפְעָמִים הוּא יוֹרֵד מֵהַמִּטָּה וּמִתְרוֹצֵץ בְּכָל הַדִּירָה כְּשֶׁהוּא מְרַקֵּד וּמְנַפְנֵף בַּיָּדַיִם כְּמוֹ אֵיזֶה זְבוּב טַרְדָן אוֹ הֵלִיקוֹפְּטֵר קָטָן.

אָז אַבָּא אָמַר לוֹ:

“רָנִי, לִפְנֵי שֶׁאַתָּה נִרְדָּם, תְּנַסֶּה לַעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם וְלַחְשֹׁב עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים נְעִימִים – טִיּוּל בִּמְכוֹנִית, גְּלִידָה, יָם, פִּירָמִידוֹת, סַבְתּוֹת מְבִיאוֹת מַתָּנוֹת, שְׂדֵה־תְּעוּפָה עִם אֲוִירוֹנִים, וּלְאַט־לְאַט, בַּחֲצִי־חֲלוֹם, תֵּרָדֵם עִם יֹפִי שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת וְתַמְשִׁיךְ לַחֲלֹם עָלֵיהֶן כְּשֶׁתִּישַׁן.”

“טוֹב.”

“רָנִי,” אָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְהִכָּה בְּמַקֵּל־הָעֵץ הַגָּדוֹל שֶׁלּוֹ עַל רִצְפַת הַחֶדֶר, “אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?”

“בֶּטַח,” אָמַר לוֹ רָנִי בַּחֲצִי־חֲלוֹם, כְּשֶׁהוּא מִתְאַמֵּץ לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו חָזָק, “אַתָּה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא!”

“תִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ יֶלֶד עִבְרִי!” אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, “אֲנִי הוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?!”

“סַאדַאת!” קָפַץ רָנִי בְּשִׂמְחָה וְכִמְעַט כְּבָר רָצָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינָיו. הוּא רָאָה בַּטֶּלֶוִיזְיָה אֶת כָּל הַבִּקוּר שֶׁל סַאדַאת בִּירוּשָׁלַיִם.

“מִי זֶה סַאדַאת?” שָׁאַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

“בֶּגִין!” אָמַר רָנִי. וּכְשֶׁרָאָה שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְכַּעֵס, הִמְשִׁיךְ וְנִסָּה – “פַּרְעֹה, פִּירָמִידוֹת, פִּירָמִידוֹת…”

“פִּתֹם וְרַעַמְסֵס!” אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, “עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?”

“פּוֹטִיפַר?”

“אוּאוּךְ…”

“אֲפִיקוֹמָן? אַסוּאַן? מִינָה־הָאוּס…”

אָז מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הִתְרַגֵּז נוֹרָא וְהֵרִים אֶת הַמַּקֵּל שֶׁלּוֹ וְאָמַר:

“מִינָה, מִינָה, מַה זֹאת מִינָה? יָמִין אֲדוֹנַי! אִם תַּמְשִׁיךְ לְהַרְגִּיז אוֹתִי כָּכָה, אֲנִי אַכֶּה כָּאן בָּרִצְפָּה וְאוֹצִיא מַיִם מִן הַסֶּלַע!”

“מֹשֶׁה! מֹשֶׁה!” צָעַק רָנִי בְּשִׂמְחָה.

“קָרָאתָ לִי?” נִכְנַס אַבָּא לַחֶדֶר וְשָׁאַל.

רָנִי שָׁכַב בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וְשָׁתַק, חִיּוּךְ עַל פָּנָיו. וְאַבָּא יָצָא בְּשֶׁקֶט וּבִזְהִירוּת, עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.

“מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הָיָה כָּאן אֶצְלִי בַּחֶדֶר,” הִכְרִיז פִּתְאֹם רָנִי, “הֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם, מִמִּצְרַיִם, וּמַצוֹת, וּבוּלִים.”

“אֵיזֶה שָׁלוֹם?” עָצַר אַבָּא וְשָׁאַל.

“אָמַר שָׁלוֹם לַמִּצְרִים וְיָצָא, עִם כָּל הַיְּהוּדִים, וְהַדְּגָלִים, בִּמְטוֹס בּוֹאִינְג. וְהִשְׁאִיר אֶת סַאדַאת עִם אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת וְהַצְּפַרְדֵּעִים וְאָזְנֵי־הָמָן וְהָאֲפִיקוֹמָנִים!”

“הַיֶּלֶד מְבֻלְבָּל לְגַמְרֵי,” אָמַר אַבָּא. “הוּא מִסְתַּכֵּל יוֹתֵר מִדַּי בַּטֶּלֶוִיזְיָה וְהַדְּבָרִים מַשְׁפִּיעִים עָלָיו.”

וְיָצָא מֵהַחֶדֶר.

רַק יָצָא אַבָּא וּפִתְאֹם, מִי זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לָבוּשׁ בַּחֲלִיפַת־פַּסִים וַעֲנִיבָה וּמִשְׁקָפַיִם, גָּבוֹהַּ וּמַזִּיעַ קְצָת וּפָנָיו שְׁחוּמִים –

סַאדַאת!

כֵּן, בְּוַדַאי נִחַשְׁתֶּם, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. וְהוּא שׁוֹאֵל אֶת רָנִי:

“יֶלֶד עִבְרִי, אֶת אַרְבַּע הַקֻּשְׁיוֹת אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ?”

“בֶּטַח,” עוֹנֶה רָנִי, קְצָת מְפַחֵד וּקְצָת חָצוּף, וְשָׁר:

“שֶׁבְּכָל הַשָּׁנִים אֵין לָנוּ שָׁלוֹם אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד. הַשָּׁנָה הַזֹּאת, הַשָּׁנָה הַזֹּאת, כֻּל־לָהּ שָׁ־לוֹם! הַשָּׁנָה הַזֹּאת הַשָּׁנָה הַזֹּאת כֻּל־לָהּ שָׁ־לוֹם!”

וְסַאדַאת, שֶׁבַּחֲצִי־חֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי כְּבָר יוֹדֵעַ עִבְרִית, מוֹחֵא כַּפַּיִם וְאוֹמֵר לוֹ:

“אֲנִי מַזְמִין אוֹתְךָ לָשׁוּט עַל הַנִּילוּס בְּתֵבַת־גֹּמֶא, וְלָטוּס מֵעַל פִּתֹם וְרַעַמְסֵס בְּהֵלִיקוֹפְּטֵר וְלִרְאוֹת אֶת הַפִּירָמִידוֹת וְאֶת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם חוֹתְמִים חוֹזֶה־שָׁלוֹם עִם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְאֶת הַסְּנֶה בּוֹעֵר אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר.”

“מָה, אַתָּה מַכִּיר אוֹתוֹ?” שׁוֹאֵל רָנִי, קְצָת מְבֻלְבָּל.

“בֶּטַח,” אוֹמֵר סַאדַאת, “מֹשֶׁה, פַּרְעֹה וַאֲנִי חֲבֵרִים מְצֻיָּנִים. הוֹפְכִים מַקְלוֹת לִנְחָשִׁים, מוֹצִיאִים מַיִם מֵהַסֶּלַע, עוֹשִׂים קוּנְצִים כָּל הַיָּמִים.”

“אֲנִי מִצְטַעֵר מְאֹד שֶׁאֵין לִי קְצָת מִיץ־פֵּרוֹת וּדְבַשׁ לְכַבֵּד אוֹתְךָ,” הִתְנַצֵּל רָנִי.

“אֵין דָּבָר.” אָמַר סַאדַאת, “אֲנִי אוֹכֵל רַק פַּעַם אַחַת בְּיוֹם,” וְהוֹצִיא מִכִּיס־הַמִּמְחָטָה שֶׁבַּחֲלִיפָתוֹ מַצָּה גְּדוֹלָה וּלְבָנָה וְהִתְחִיל לְכַרְסֵם אוֹתָהּ כְּמוֹ קְנֵה־סֻכָּר וּפֵרוּרִים נָפְלוּ מֵהַפֶּה שֶׁלּוֹ. וּפִתְאֹם נִכְנַס בֶּגִין עִם אֹזֶן־הָמָן בְּפִיו וְאָמַר לוֹ:

“אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא קוֹרֵא לָנוּ לִמְסִבַּת עִתּוֹנָאִים יָד־וָשֵׁם עִם אֵימִי קַרְטֶר בַּטֶּלֶוִיזְיָה טֶלֶא־פֶּלֶא.”

וּשְׁנֵיהֶם יָצְאוּ. וְטֶלֶא־פֶּלֶא שִׁרְבֵּב אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ מִבַּעַד לַחַלּוֹן פְּנִימָה לַחֶדֶר, וְגַם הוּא נוֹגֵס מֵאֹזֶן־הָמָן גְּדוֹלָה וְהַפֵּרוּרִים נוֹפְלִים, וְאָמַר:

“לַיְלָה טוֹב, רָנִי.”

“לַיְלָה טוֹב.”

וְכָךְ נִגְמַר בִּקוּר סַאדַאת.


עָבְרוּ כְּאַרְבַּע שָׁנִים, וְגַם סַאדַאת נִגְמַר.

כְּשֶׁהֶרְאוּ אֶת הַהִתְנַקְּשׁוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה, נַעֲשָׂה רָנִי חִוֵּר, הוּא נִגַּשׁ אֶל אִמָּא וְשָׁאַל:

"תַּגִּידִי, מָה קוֹרֶה כְּשֶׁמֵּתִים? זֶה נָכוֹן שֶׁהָעוֹר מִתְקַלֵּף? תַּגִּידִי! תַּגִּידִי! תַּגִּידִי – מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְהָקִיא –

"תַּגִּידִי – "

וּמֵרֶגַע לְרֶגַע גָּבַר פַּחֲדוֹ וְהוּא הֵחֵל צוֹעֵק וּבוֹכֶה: "אֲנִי לֹא רוֹצֶה לָמוּת! חֲבַל שֶׁאֲנִי נִבְרָא בִּכְלָל אִם צָרִיךְ לָמוּת! אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָקִיא – "

אִמָּא נִסְּתָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ. “אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מָה קוֹרֶה אַחֲרֵי שֶׁמֵּתִים,” אָמְרָה, “כִּי אַף אֶחָד עוֹד לֹא חָזַר מִשָּׁם לְסַפֵּר עַל כָּךְ.” וְאַבָּא הִסְבִּיר: “לֹא כָּל אֶחָד הוֹרְגִים. סַאדַאת הָיָה נָשִׂיא, לָכֵן הִתְנַקְּשׁוּ בְּחַיָיו.”

“אָז אֲנִי בַּחַיִּים שֶׁלִּי לֹא אֶהְיֶה נָשִׂיא!” אָמַר רָנִי וְרָץ לְבֵית־הַשִּׁמוּשׁ עִם אִמָּא וְשָׁם הֵקִיא אֶת אֲרוּחַת־הָעֶרֶב וְרַק אָז רָוַח לוֹ, וְנִרְגַּע מְעַט.

המלצות קוראים
תגיות