רקע
אהוד בן עזר
מִי יְתַקֵּן אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: יהושע אורנשטין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ; תשמ"ב 1982

עַל הַכְּבִישִׁים הִתְרוֹצֵץ פַּעַם אוֹטוֹ זָרִיז וְזָהִיר שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ כָּל פְּגָם וּשְׁמוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ. הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ הָיוּ נְקִיוֹת תָּמִיד, הַפָּנָסִים בְּהִירִים אַךְ אֵינָם מְסַנְוְרִים. הַהֶגֶה אֵיתָן, הַצְּמִיגִים חֲדָשִׁים, וְהַצֶּבַע – יָרֹק־כֵּהֶה, כִּמְעַט לְלֹא שְׂרִיטוֹת. יָרֹק כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וְגַם מַבְרִיק.

תַּעֲנוּג הָיָה לִנְסֹעַ בּוֹ.

יוֹם אֶחָד נִלְחַץ אוֹטוֹשְׁפִּיץ בֵּין מְכוֹנִית שֶׁנֶּעֶצְרָה לְפֶתַע לְפָנָיו וּבֵין מְכוֹנִית שֶׁנִּכְנְסָה בִּמְהִירוּת בַּאֲחוֹרָיו – וּטְרַאחח…! – חֲצִי גּוּפוֹ נִמְחַץ.

מְכוֹנִית אַחֶרֶת הָיוּ זוֹרְקִים כְּבָר מִזְּמַן לִגְרוּטָאוֹת, אֲבָל אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ אָהֲבוּ, וַחֲבָל הָיָה לְהִפָּרֵד מִמֶּנוּ כְּאִלּוּ מֵת, אוֹ, כְּמוֹ שֶׁחֲבָל לִירוֹת בְּסוּס זָקֵן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לַעֲבֹד וּלְהָבִיא תּוֹעֶלֶת, אֲבָל אוֹהֲבִים אוֹתוֹ וְזוֹכְרִים לוֹ אֶת חֶסֶד־נְּעוּרָיו. לָכֵן גָּרְרוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ אֶל הַמּוּסַכִּים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, וְתִקְנוּ וְשִׁפְּצוּ אוֹתוֹ חֵלֶק־חֵלֶק וְלֹא חָסְכוּ בְּמַאֲמָצִים וּבְאֶמְצָעִים, אֲפִלּוּ שֶׁבַּכֶּסֶף שֶׁהִשְׁקִיעוּ בּוֹ אֶפְשָׁר הָיָה כִּמְעַט לִקְנוֹת מְכוֹנִית חֲדָשָׁה.

וּכְשֶׁיָּצָא סוֹף־סוֹף מִכָּל הַטִּפּוּלִים הָאֵלֶּה, צָבוּעַ־מֵחָדָשׁ – לְאַחַר שֶׁיִּשְׁרוּ כָּל מַה שֶׁהִתְכּוֹפֵף וְהִתְקַמֵּט בּוֹ, וְשׁוּב הִתְחִיל לִנְסֹעַ עַל אַרְבַּעַת גַּלְגַּלָיו לְאַחַר שֶׁהֶחֱלִיפוּ אֶת כָּל הַחֲלָקִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ – נִרְאָה אוֹטוֹשְׁפִּיץ בְּדִיּוּק־בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַתְּאוּנָה הַנּוֹרָאָה, אֲשֶׁר בָּהּ נִמְחֲצָה כִּמְעַט מַחֲצִית שִׁלְדָּתוֹ.

שִׁלְדָּה, זֹאת אַתֶּם יוֹדְעִים בְּוַדַאי, הִיא הַשֶּׁלֶד וְהַגּוּף שֶׁל הַמְּכוֹנִית.

וְשׁוּב הֵחֵל אוֹטוֹשְׁפִּיץ מִתְרוֹצֵץ עַל הַכְּבִישִׁים. הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ נְקִיוֹת, הַפָּנָסִים בְּהִירִים, הַצְּמִיגִים חֲדָשִׁים, וְהַצֶּבַע יָרֹק־כֵּהֶה כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וּמַבְרִיק. אֲבָל, אוֹיָה, אֵיזוֹ צָרָה! –

מַשֶּׁהוּ הָיָה פָּגוּם בּוֹ. שׁוּב לֹא הָיָה אוֹטוֹשְׁפִּיץ בְּדִיּוּק אוֹתוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ שֶׁמִּקֹּדֶם. כְּבָר לֹא הָיָה זָרִיז, גַּם לֹא זָהִיר, וַאֲפִלּוּ קְצָת מְבֻלְבָּל. וּכְשֶׁהָיָה נוֹסֵעַ בַּכְּבִישׁ, הָיָה מַתְחִיל לִפְעָמִים לִרְקֹד מִצַּד אֶל צַד, כְּמוֹ סוּס בְּקִרְקָס, מַשְׁמִיעַ מִינֵי קוֹלוֹת חִרְחוּר מְשֻׁנִּים לְלֹא כָּל צֹרֶךְ, אוֹ נוֹסֵעַ פִּתְאֹם קָדִימָה כְּמוֹ חֵרֵשׁ־עִוֵּר, כְּאִלּוּ הוּא לֹא רוֹאֶה וְלֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם מִמַּה שֶׁנַּעֲשֶׂה לְפָנָיו וּמֵאֲחוֹרָיו וּמִשְּׁנֵי צְדָדָיו עַל הַכְּבִישׁ.

כְּמוֹ אֵיזֶה טוּמְטוּם כָּזֶה, לִפְעָמִים. מַה לִפְעָמִים? כִּמְעַט כָּל נְסִיעָה. מַמָּשׁ סַכָּנָה לִנְסֹעַ בּוֹ.

הֶחְזִירוּ אוֹתוֹ אֵפוֹא אֶל הַמּוּסָךְ וְחָזְרוּ וּבָדְקוּ אוֹתוֹ. חָזְרוּ וּפֵרְקוּ בּוֹ חֵלֶק־חֵלֶק, מֵהַחֲלָקִים שֶׁתֻּקְּנוּ בַּשִּׁפּוּץ הַכְּלָלִי – וְהִנֵה הַכֹּל פּוֹעֵל כְּסִדְרוֹ, כְּמוֹ שָׁעוֹן: הַמָּנוֹעַ, מַשְׁאֵבַת־הַדֶּלֶק, מַעֲרֶכֶת הַחַשְׁמַל, מַעֲרֶכֶת־הַקֵּרוּר, הַהִלּוּכִים, הַתִּמְסֹרֶת – הַכֹּל.

וּבְכָל זֹאת, מַשֶּׁהוּ בּוֹ עֲדַיִן לֹא הָיָה בְּסֵדֶר, כְּאִלּוּ אוֹטוֹשְׁפִּיץ פָּגוּם לְלֹא־תַּקָנָה.

“אִלּוּ הָיָה בֶּן־אָדָם,” אָמַר הַמּוּסַכַּאי, “הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁחָסֵר לוֹ בֹּרֶג בָּרֹאשׁ. אֲבָל מְדֻבָּר כָּאן בִּמְכוֹנִית, וַאֲנִי יוֹדֵעַ – מַה יוֹדֵעַ? – אֲנִי מְשֻׁכְנָע שֶׁלֹּא חָסֵר בּוֹ שׁוּם בֹּרֶג אוֹ שְׁפִּיץ. זֶה לֹא הָאוֹטוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁאֲנִי מְתַקֵּן. הַכֹּל מֵאָה אָחוּז. וַהֲרֵי זֶה לֹא בֶּן־אָדָם, אִי־אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁהוּא הִשְׁתַּגֵּע אוֹ מַשֶּׁהוּ כָּזֶה, וְלִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ לְהַבְרָאָה אוֹ לְחוּץ־לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיָּנוּחַ וְיֵרָגַע וְיֶחְדַּל לַעֲשׂוֹת שְׁטֻיּוֹת.”

הֶעֱבִירוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ מִמּוּסָךְ לְמוּסָךְ, וְקָרְאוּ לַמֻּמְחִים הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר לְתִקוּן מְכוֹנִיּוֹת. אַךְ אִישׁ מֵהֵם לֹא הִצְלִיחַ לְגַלּוֹת מַה פָּגוּם בְּאוֹטוֹשְׁפִּיץ וּמַדּוּעַ אִי־אֶפְשָׁר לְשַׁפֵּץ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר לִהְיוֹת בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיָה קֹדֶם.

וְאֶחָד, נַהָג אַכְזָר, אָמַר:

“צָרִיךְ לִזְרֹק אוֹתוֹ לִגְרוּטָאוֹת. חֲבָל שֶׁבִּכְלָל הִשְׁקִיעוּ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה בַּתִּקּוּן שֶׁלּוֹ. יוֹתֵר טוֹב שֶׁמִּיָּד אַחֲרֵי הַתְּאוּנָה הָיוּ מְגָרְטִים אוֹתוֹ.”

לְגָרֵט – זֶה לְפַנּוֹת אַשְׁפָּה אוֹ גְּרוּטָאוֹת עַל־יְדֵי כָּךְ שֶׁדּוֹחֲסִים אוֹתָן. וּכְשֶׁמְּדֻבָּר בִּמְכוֹנִיּוֹת – הַכַּוָּנָה הִיא לִכְבֹּשׁ אֶת הַמְּכוֹנִית־הַגְּרוּטָאָה בְּמַכְבֵּשׁ־עֲנָק, שֶׁעוֹשֶׂה מִמֶּנָּה קֻבִּיַּת־מַתֶּכֶת לֹא־גְּדוֹלָה, וְאוֹתָה זוֹרְקִים לְכִבְשַׁן שֶׁבּוֹ מַתִּיכִים וְיוֹצְקִים בַּרְזֶל מֵחָדָשׁ.

אֲבָל הָאֲנָשִׁים אָהֲבוּ אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ וְזָכְרוּ כַּמָה נֶחְמָד וְנָעִים וְזָרִיז וְזָהִיר הָיָה כְּשֶׁהָיָה בָּרִיא, וְלֹא הָיוּ מוּכָנִים לִזְרֹק אוֹתוֹ לִגְרוּטָאוֹת. לָכֵן הִכְרִיזוּ בְּכָל הַמְּדִינָה, כְּמוֹ בַּסִּפּוּר עַל בַּת־הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּקְּשָׁה כִּי מִישֶׁהוּ יָבִיא לָהּ עָנָן – כִּי מִי שֶׁיּוּכַל לְתַקֵּן אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ, יְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה. וְזֶה בְּעֵרֶךְ כְּמוֹ לְהִתְחַתֵּן עִם בַּת־הַמֶּלֶךְ שֶׁבָּאַגָּדָה.

וְאַתֶּם יוֹדְעִים מֶה הָיָה הַסּוֹף שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ?

לֹא. כִּי לַסִּפּוּר הַזֶּה יְכוֹלִים לִהְיוֹת כַּמָה סוֹפִים.

לְמָשָׁל?

לְמָשָׁל: יוֹם אֶחָד בָּאָה נַעֲרָה יָפָה עִם רִשְׁיוֹן־נְהִיגָה וְנָהֲגָה בִּזְהִירוּת אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ עַד לַחֲצַר־בֵּיתָהּ. אַחַר כָּךְ הִכְנִיסָה אוֹתוֹ לְמוּסַךְ־הַבַּיִת הַנָּקִי וְהָיְתָה מְטַפֶּלֶת בּוֹ וְרוֹחֶצֶת וּמְנַקָּה אוֹתוֹ יוֹם־יוֹם וּמְחַמֶּמֶת קְצָת אֶת הַמָּנוֹעַ וּמַעֲבִירָה אֶת מוֹט־הַהִלּוּכִים וּמְסוֹבֶבֶת אֶת הַהֶגֶה – אֲבָל מֵעוֹלָם־מֵעוֹלָם לֹא יָצְאָה אִתּוֹ אֶל הַכְּבִישִׁים הַסּוֹאֲנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַעֲמִיד אוֹתוֹ בְּמִבְחָן.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא אִכָּר עִם סוּס כְּמוֹ מִן הָאַגָּדוֹת, רָתַם אֶת הַסּוּס לְאוֹטוֹשְׁפִּיץ וְנָסַע עִמּוֹ בַּחֲזָרָה לִכְפָרוֹ, הַרְחֵק־הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְהַרֵי־הַחֹשֶׁךְ, וְאֵין יוֹדֵעַ אִם אוֹטוֹשְׁפִּיץ נִצָּב שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, בָּאֻרְוָה אוֹ בָּאָסָם, אוֹ כְּקִשּׂוּט בַּחֲדַר־הָאוֹרְחִים שֶׁל הָאִכָּר.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא נַהָג – עֲבַרְיָן־מוּעָד, כָּזֶה חֲצִי־מְשֻׁגָּע – לָקַח אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ וְיָצָא אִתּוֹ לַכְּבִישִׁים הַסּוֹאֲנִים; וְכָל הַשִּׁגְעוֹנוֹת וְהַמּוּזָרֻיוֹת שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ הָיוּ כְּאַיִן־וּכְאֶפֶס לְעֻמַּת הַנְּהִיגָה הַמְּטֹרֶפֶת שֶׁל הַנַּהָג־הָעֲבַרְיָן, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הִתְפּוֹצְצוּ שְׁנֵיהֶם בְּהִתְנַגְּשׁוּת וְעָלוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה.

אוֹ –

יוֹם אֶחָד בָּא רוֹפֵא זָקֵן, בָּדַק אוֹתוֹ וְאָמַר:

“מָה הַבְּעָיָה? צָרִיךְ רַק לְתַקֵּן אֶת הַשְּׁפִּיץ!”

“אֵיזֶה שְׁפִּיץ?” שָׁאֲלוּ.

“מַה זֹאת אוֹמֶרֶת? אִם קוֹרְאִים לוֹ אוֹטוֹשְׁפִּיץ, יֵשׁ לוֹ בֶּטַח אֵיזֶה שְׁפִּיץ!”

וְהָרוֹפֵא הַזָּקֵן טִפֵּל בּוֹ חֹדֶשׁ וְחָדְשָׁיִם וּשְׁלֹשָׁה, עַד שֶׁמָּצָא אֶת הַשְּׁפִּיץ הַמְּקֻלְקָל וְתִקֵּן אוֹתוֹ.

אוֹ –

פָּתְחוּ בֵּית־חוֹלִים לְאוֹטוֹמוֹבִּילִים־דְּפוּקִים־וּזְקֵנִים וְשָׁלְחוּ גַּם אֶת אוֹטוֹשְׁפִּיץ לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּבַלֶּה בַּמָּקוֹם הַהוּא אֶת שְׁאֵרִית יָמָיו, כְּמוֹ בְּבֵית־אָבוֹת־לְאוֹטוֹמוֹבִּילִים, עַד שֶׁיַּחֲלִיד וְיִתְפּוֹרֵר אַט־אַט.


טוֹב. אַתֶּם רוֹאִים שֶׁהַסִּפּוּר אֵינוֹ מִסְתַּיֵּם בְּקַלוּת. וְכָל אַחַת מִן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת – אוֹ שֶׁהִיא אֵינֶנָּה מַעֲשִׂית, אוֹ שֶׁהִיא לֹא כָּל־כָּךְ מֻצְלַחַת.

אָז מַה בְּכָל זֹאת הָיָה הַסּוֹף שֶׁל אוֹטוֹשְׁפִּיץ?

עָצוּב. עָצוּב מְאֹד. לַסִּפּוּר עַל הָאוֹטוֹ הַזֶּה אֵין סוֹף. וְהוּא עֲדַיִן מְחַכֶּה, יָפֶה כְּמוֹ בַּהַתְחָלָה, יָרֹק־כֵּהֶה כְּמוֹ פַּרְדֵּס בַּקַּיִץ, וּמַבְרִיק, וְאַף אֶחָד לֹא מַצְלִיחַ לְתַקֵּן אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר לִהְיוֹת מַה שֶׁהָיָה.

המלצות קוראים
תגיות