שכמו מתחיל כואב מישיבה כפופה, נעשית מורגשׁת לאות-מוח מעבודת עיון ממושכה –

והוא קם מעל כסאו, מזדקף ומתמתח, כשהוא מפשיל את ידיו לאחורי ערפו;אחר כך הוא נגש אל החלון הפתוח ומוציא את ראשו, כשהוא נסמך בשתי ידיו על סף החלון…

מהחוץ שוטף עליו זרם אור בהיר של יום-אביב צח ונעים;על פניו חולף רוח קל ועדין, מעודד-רוח, מצהיל-נפש, ומביא לאזניו מלמטה שאון צוהל, סוער ועליז.

“הם כלם כבר שם, – חושב הוא בלבו, וההנאה-הפנימית המיוחדת מסתמנת על פניו בבת-צחוק רחבה של ענג. – משחקים הם כמנהגם”…

הוא נחלץ עד החצי בעד חלונו הפתוח שבהדיוטא הרביעית, נסמך באָרבות ידיו על סף-החלון שמחוץ, וזמן רב עומד כך ומסתכל במה שנעשה שם מלמטה בהחצר.

החצר היא חלקה מרובעת רחבה, שבאמצעיתה גנה לא גדולה, מוקפה גדר של קני-עץ עם מעין-מקלח באמצע, ועצים רכים ומעט מטעים אחרים מסביב –

ובתוך אותה הגנה ומסביב לה להקה גדולה של ילדים וילדות, שונים אלה מאלה בשנות-חייהם, שונים אלה מאלה במלבושׁיהם, בדבורם –

אלא שכלם כאחד צוהלים, עליזים, משחקים בהתעוררות סוערת, בעינים מבריקות, בפנים מתלהבים…

והוא מסתכל ואינו יכול לגרוע עין מהם.

כמה שפע חיים, כמה כחות רעננים!

עינו לא תשבע מהביט אל עליזות-חיים רבה זו, עליזות שאינה יודעת באותם רגעים שום צער ודאגה –

בריאות שלמה של גוף ונפש, מתעודדת בהרגשׁת שפע רב של כחות-נער רעננים! – – –

(לא נשלם).