יום אחד.    🔗

שכמו מתחיל כואב מישיבה כפופה, נעשית מורגשׁת לאות-מוח מעבודת עיון ממושכה –

והוא קם מעל כסאו, מזדקף ומתמתח, כשהוא מפשיל את ידיו לאחורי ערפו;אחר כך הוא נגש אל החלון הפתוח ומוציא את ראשו, כשהוא נסמך בשתי ידיו על סף החלון…

מהחוץ שוטף עליו זרם אור בהיר של יום-אביב צח ונעים;על פניו חולף רוח קל ועדין, מעודד-רוח, מצהיל-נפש, ומביא לאזניו מלמטה שאון צוהל, סוער ועליז.

“הם כלם כבר שם, – חושב הוא בלבו, וההנאה-הפנימית המיוחדת מסתמנת על פניו בבת-צחוק רחבה של ענג. – משחקים הם כמנהגם”…

הוא נחלץ עד החצי בעד חלונו הפתוח שבהדיוטא הרביעית, נסמך באָרבות ידיו על סף-החלון שמחוץ, וזמן רב עומד כך ומסתכל במה שנעשה שם מלמטה בהחצר.

החצר היא חלקה מרובעת רחבה, שבאמצעיתה גנה לא גדולה, מוקפה גדר של קני-עץ עם מעין-מקלח באמצע, ועצים רכים ומעט מטעים אחרים מסביב –

ובתוך אותה הגנה ומסביב לה להקה גדולה של ילדים וילדות, שונים אלה מאלה בשנות-חייהם, שונים אלה מאלה במלבושׁיהם, בדבורם –

אלא שכלם כאחד צוהלים, עליזים, משחקים בהתעוררות סוערת, בעינים מבריקות, בפנים מתלהבים…

והוא מסתכל ואינו יכול לגרוע עין מהם.

כמה שפע חיים, כמה כחות רעננים!

עינו לא תשבע מהביט אל עליזות-חיים רבה זו, עליזות שאינה יודעת באותם רגעים שום צער ודאגה –

בריאות שלמה של גוף ונפש, מתעודדת בהרגשׁת שפע רב של כחות-נער רעננים! – – –

(לא נשלם).

 

אברשקה.    🔗

תחלתו של אותו יום לא היתה משונה כל עקר ממנהגם של שׁאר הימים הרגילים.

נעור לו אַברשקה, כפי הרגלו, בשבע שעות של שחרית, – נעור מתוך איזה חלום מסובךְ ומבדח כאחת, ולפי שחשק ביותר לדעת סופו של חלום זה, נשאר לו שוכב איזה זמן במנוחה, כשׁעיניו סגורות והוא ער למחצה ומנמנם למחצה;אלא שהדבר לא עלה יפה: לא די, שלא בא סוף החלום, אלא שגם המשכו ותחלתו התחילו פורחים ומתטשטשים ממוחו של אברשׁקה…

לא הספיק להיות מיצר על כך, עד שהוסחה דעתו לגמרי מענין זה. דומה היה, שאיזו דחיפה פתאומית מבפנים, מעין קפוץ מקופל שהתמתח פתאום בקרבו, טלטלה אותו ממשכבו בכח והכריחה אותו לקפוץ ולעמוד על רגליו.

עמד לו, כשרגליו הערומות שוקעות עד קרסוליהן במצעות וידיו הקטנות סמוכות על שבכת-הפתילים הירוקה, המתוחה לאורך מטת-הילדים שלו, – עמד והסתכל בחדר זה, שידוע הוא לו לכל פרטיו.

הרי כאן, אצל הכותל שכנגד ישנה האומנת, אבדוטיה הזקנה שצעיפה הלבן עם הפתילים הכתומים צנח לצד ערפה וחשף מצד מצחה מחלפת שערות פשתניות ושבות קצת. היא ישׁנה, ומּנחיריה ומפיה, הפתוח קצת, יוצאת נחרה דקה, עמומה וצרודה…

וכאן, בשורה אחת עם מטתו, הרי ישנה בטיה, כשידיה הדקות והצחות פשוטות לרוחב מטתה, שערותיה הצהובות-הבהירות פזורוֹת על הכר ועל כתפה הימנית החשופה, ראשה מסולק לצד שמאל וכתנתה המרוקמה, שצנחה מהצד האחד, נופלת ומכסה מצד זה את פרק-הזרוע עד החצי…

עמד אברשקה והסתכל איזה זמן; אחר כך קפץ ממעל לשבכת-הפתילים הירוקה, נאחז בה בכפיו הקטנות, כשהחליק למטה, וירד בחשאי על הקרקע.

זוכר היה צוויה של אמא, שלא ילך יחף על הקרקע, ואף על פי כן לא יכול לכבוש את יצרו שהיה מושכו אל החדר הסמוך. שׁם במטה “כמעט גדולה” ישן גרישה, כשהוא מקופל כלו, ממשׁ כעין כעך, וראשו המכוסה שער שחור, קצר ומסומר תחוב כמעט בין ברכיו, שבולטות כמשולש חד מתחת השמיכה…

מה שמושך אותו יותר מכל לכאן – זהו השלחן הארוךְ, שמושלכים עליו בלי-סדר מכשירי בית-הספר של גרישה, ביחוד – העפרונים השׁונים לצבעיהם, המחוגה עם עט-השרטוט בקצה האחד והפנכה הקטנונית – קטנונית עם השחור שבה.

מתקנא הוא תמיד בגרישה על שזה הולך אל הגימנזיה ויש לו כל הדברים הנאים הללו. הוא עצמו היה מרוצה בכך, אלו נתנה לו, לפחות, הרשות למשמש בהם בכל שׁעה שהוא רוצה; אך כשגרישׁה ער, דבר זה אי-אפשׁרי הוא כלל, ורק בשעת-שחרית כזו, כשׁהכל ישנים עדיין, יש שעולה בידו של אַברשׁקה להניח דעתו בכך….

נזדרז וטפס במהירות על השלחן, אלא, שלצערו, לא מצא כאן כלום; ורק עכשיו נזכר בדבר, שמסבת ימי-החגים אין גרישה הולך אל הגימנזיה.

נשאר לו אַברשקה יושב על השׁלחן, כשעיניו סוקרות את החדר ומוחו עסוק בשאלה חמורה: מה יעשה עכשיו?… בינתים נפנו עיניו שׁלא מדעתו לצד החלון שמאחוריו, וכשראה את האור הרב השופע בחוץ, התמתח בכל גופו לרחבו של השלחן והחזיר את פניו כלפי החלון…

בתוך כך נעור גרישה; וכשהרגיש באַברשׁקה, קפץ ממשכבו בפזיזות-חתלתול ומשך את זה אליו, אל מטתו החמה, אל תחת שמיכתו, שמשכה למעלה מראשי שׁניהם.

רגעים מועטים היו שניהם מפרכסים בכל גופיהם בחשכה שמתחת לשמיכה, מחבקים זה את זה ונראים כנאבקים זה עם זה…

“ומה, אַברשינקה, הרי אין הולכים היום אל הגימנזיה, א?”…

וזו לא היתה כלל שאלה של מסופק, אלא החלטה ודאית של יודע בּרי, שחוזר עליה רק כדי לבטא את התענוג המיוחד, שהוא מוצא בה…

ואף אַברשקה, שלא היה הדבר נוגע לו כלל, הרגיש משׁום מה תענוג מיוחד בכך, ש“אין הולכים היום אל הגימנזיה”, וכשחתר גרישה וכבש באותו רגע את ראשו בכר והתחיל מפרפר ברגליו, מרוב תענוג, לא יכול אף הוא לכבוש את יצרו והתחיל מבטא כמו כן את תענוגו המיוחד בפרפור רגלים חזק – – –

1905 3–5

(לא נשלם).

 

“מעבר רחוק – רחוק”…    🔗

מאחורי הכותל הומה סערת-בציר, מבעד החלון נשקפה חשכת ליל קודר, ובחדר המסוכך והחם אךְ טוב ונעים.

שופע חום נעים מהתנור בפנה, צף אור רך ועדין מתחת לגולת המנורה שעל השלחן…

ומסביב לזקן, המסב ברוחה על כסאו הרפוד, צפופים הילדים, ועיניהם נשואות בפחד ותשוקה אל פניו, אל שפתיו…

ספר הזקן, וקולו רך ועגום, נמוךְ ורועד.

הוא מספר:

… בעבר רחוק – רחוק, לפני שנים רבות – רבות היו הדברים.

מוראים כאלה אינם הוים, אינם נשנים עוד בימינו.

מתו, מתו כבר, חדלו מן הארץ אנשים – פריצי-חיות כאלה, אשר היו בימים ההם, אשר מלאו אז פני תבל.

ובימים ההם…

שנות דמים נוראות באו אז. נלאו בני-אדם למנות את החללים, נלאו להתרגש ממראה נחלי דמים…

מעיני אמות אזלו הדמעות מלבכות את בניהן;לבות האבות הקשחו, נהפכו לאבנים מאבל כבד…

ובנים היו, אשר לא נסכו דמעה על קברות הוריהם, כי יחדו נגזרו.

ואחים היו, אשר לא התמרמרו, לא זעקו חמס על חרפת אחיותיהן, כי יד העול, אשר חלל את תומת האחות, קפדה גם את פתיל חיי האח…

בבית-מועד לכל חי נחצבו קברות-אחים, השכבו בשורה עשרות חללים: מרוב עבודה נלאו החופרים לכרות קברים חדשים – – – – – – – – – – – – – –

… בעבר רחוק – רחוק, לפני שנים רבות – רבות היו הדברים; מוראים כאלה אינם הוים, אינם נשנים עוד בימינו…

ובימים ההם…

יומם, לעיני השמש, ועיני קהל אנשים גדול, בתוך רחובות שׁל קריות הומיות שודדו, נרצחו באכזריות אנשים נקיים…

נופצו ראשי ילדים אל אבני המרצפת.

נתזו מוחות בחורים על קירות הבתים.

ופריצי-חיות מהלכים על שתים, שכורים מיין, שכורים שׁבעתים מדם, מחמת-רצח – התהוללו ברחובות, פרצו אל הבתים, חפשו בכל המחבואים: ככל אשר הוסיפו להרוג ולחבל, כן גדל צמאונם לדם וכן גברה תשוקתם להשחית, להאביד, לענות ולחבל – – – – – – –

1905 IX- 15

(לא נשלם).