תחלתו של אותו יום לא היתה משונה כל עקר ממנהגם של שׁאר הימים הרגילים.
נעור לו אַברשקה, כפי הרגלו, בשבע שעות של שחרית, – נעור מתוך איזה חלום מסובךְ ומבדח כאחת, ולפי שחשק ביותר לדעת סופו של חלום זה, נשאר לו שוכב איזה זמן במנוחה, כשׁעיניו סגורות והוא ער למחצה ומנמנם למחצה;אלא שהדבר לא עלה יפה: לא די, שלא בא סוף החלום, אלא שגם המשכו ותחלתו התחילו פורחים ומתטשטשים ממוחו של אברשׁקה…
לא הספיק להיות מיצר על כך, עד שהוסחה דעתו לגמרי מענין זה. דומה היה, שאיזו דחיפה פתאומית מבפנים, מעין קפוץ מקופל שהתמתח פתאום בקרבו, טלטלה אותו ממשכבו בכח והכריחה אותו לקפוץ ולעמוד על רגליו.
עמד לו, כשרגליו הערומות שוקעות עד קרסוליהן במצעות וידיו הקטנות סמוכות על שבכת־הפתילים הירוקה, המתוחה לאורך מטת־הילדים שלו, – עמד והסתכל בחדר זה, שידוע הוא לו לכל פרטיו.
הרי כאן, אצל הכותל שכנגד ישנה האומנת, אבדוטיה הזקנה שצעיפה הלבן עם הפתילים הכתומים צנח לצד ערפה וחשף מצד מצחה מחלפת שערות פשתניות ושבות קצת. היא ישׁנה, ומּנחיריה ומפיה, הפתוח קצת, יוצאת נחרה דקה, עמומה וצרודה…
וכאן, בשורה אחת עם מטתו, הרי ישנה בטיה, כשידיה הדקות והצחות פשוטות לרוחב מטתה, שערותיה הצהובות־הבהירות פזורוֹת על הכר ועל כתפה הימנית החשופה, ראשה מסולק לצד שמאל וכתנתה המרוקמה, שצנחה מהצד האחד, נופלת ומכסה מצד זה את פרק־הזרוע עד החצי…
עמד אברשקה והסתכל איזה זמן; אחר כך קפץ ממעל לשבכת־הפתילים הירוקה, נאחז בה בכפיו הקטנות, כשהחליק למטה, וירד בחשאי על הקרקע.
זוכר היה צוויה של אמא, שלא ילך יחף על הקרקע, ואף על פי כן לא יכול לכבוש את יצרו שהיה מושכו אל החדר הסמוך. שׁם במטה “כמעט גדולה” ישן גרישה, כשהוא מקופל כלו, ממשׁ כעין כעך, וראשו המכוסה שער שחור, קצר ומסומר תחוב כמעט בין ברכיו, שבולטות כמשולש חד מתחת השמיכה…
מה שמושך אותו יותר מכל לכאן – זהו השלחן הארוךְ, שמושלכים עליו בלי־סדר מכשירי בית־הספר של גרישה, ביחוד – העפרונים השׁונים לצבעיהם, המחוגה עם עט־השרטוט בקצה האחד והפנכה הקטנונית – קטנונית עם השחור שבה.
מתקנא הוא תמיד בגרישה על שזה הולך אל הגימנזיה ויש לו כל הדברים הנאים הללו. הוא עצמו היה מרוצה בכך, אלו נתנה לו, לפחות, הרשות למשמש בהם בכל שׁעה שהוא רוצה; אך כשגרישׁה ער, דבר זה אי־אפשׁרי הוא כלל, ורק בשעת־שחרית כזו, כשׁהכל ישנים עדיין, יש שעולה בידו של אַברשׁקה להניח דעתו בכך….
נזדרז וטפס במהירות על השלחן, אלא, שלצערו, לא מצא כאן כלום; ורק עכשיו נזכר בדבר, שמסבת ימי־החגים אין גרישה הולך אל הגימנזיה.
נשאר לו אַברשקה יושב על השׁלחן, כשעיניו סוקרות את החדר ומוחו עסוק בשאלה חמורה: מה יעשה עכשיו?… בינתים נפנו עיניו שׁלא מדעתו לצד החלון שמאחוריו, וכשראה את האור הרב השופע בחוץ, התמתח בכל גופו לרחבו של השלחן והחזיר את פניו כלפי החלון…
בתוך כך נעור גרישה; וכשהרגיש באַברשׁקה, קפץ ממשכבו בפזיזות־חתלתול ומשך את זה אליו, אל מטתו החמה, אל תחת שמיכתו, שמשכה למעלה מראשי שׁניהם.
רגעים מועטים היו שניהם מפרכסים בכל גופיהם בחשכה שמתחת לשמיכה, מחבקים זה את זה ונראים כנאבקים זה עם זה…
“ומה, אַברשינקה, הרי אין הולכים היום אל הגימנזיה, א?”…
וזו לא היתה כלל שאלה של מסופק, אלא החלטה ודאית של יודע בּרי, שחוזר עליה רק כדי לבטא את התענוג המיוחד, שהוא מוצא בה…
ואף אַברשקה, שלא היה הדבר נוגע לו כלל, הרגיש משׁום מה תענוג מיוחד בכך, ש“אין הולכים היום אל הגימנזיה”, וכשחתר גרישה וכבש באותו רגע את ראשו בכר והתחיל מפרפר ברגליו, מרוב תענוג, לא יכול אף הוא לכבוש את יצרו והתחיל מבטא כמו כן את תענוגו המיוחד בפרפור רגלים חזק – – –
1905 3–5
(לא נשלם).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.