…סתיו 1919. הצבא הלבן נתגלגל בנסיגתו עד לחופי הים השחור, והצבא האדום התדפק בשערי קרים. והיפלא הדבר שאנו, חבורה של חלוצים, ראינו עצמנו פתאום כבין הפטיש והסדן? אם ימשיך הצבא הלבן להחזיק מעמד בפרקופ, יגייסונו לחזית. ואחרי ששנים מטובי בחורינו כבר נפלו “בעד רוסיה האחידה והבלתי מפולגת”, – לא נשתוקקו האחרים כלל וכלל לחזור על הניסיון הזה למרות פקודתו הגאה של טרומפלדור: “יהודי אינו יכול להיות עריק!”. אך אם יגבר הצבא האדום ויכבוש את קרים – יהיו סיכויי העליה מפוקפקים ביותר. בנתיים – רשיונות עליה לא קיבלנו עדיין ושום ידיעות מהארץ לא הגיעו.

את כל עונת האביב והקייץ עבדנו עבודה חקלאית מפרכת בחום הקרימאי, שהיה קשה לנו, לאנשי הצפון. עבדנו אצל בעלי־אחוזות ואצל איכרים עמידים, שניצולם היה אכזרי עוד יותר מזה של בעלי האחוזות. שלא כבימי שלטון הסוביטים, האכילונו חומצה מכרוב מסריח, שומן חזירים מרקיב, שנקנה בשוק העירוני, והשקונו חלב רזה, שגרם לשלשול מתמיד. כתום עבודת הדייש וזריעת הסתיו, כשבכול משק גדול אין נשארים אלא פועלים מעטים, כרפתנים וסייסים, והאיכרים האמידים, "משתחררים מן הפועלים העונתיים, – התכנסו מכל המחוז בעיירה הקטנה דאז’נקוי, בירת צפון קרים ובידנו מעות עלובים.

ניסינו לצרף קבוצת סבלים לקראת עונת משלוח החיטה ברכבת. אך מאחר שהדרך לצפון, לרוסיה המרכזית, הייתה סגורה, והיצוא לחוץ־לארץ, דרך הנמלים, עוד לא התחיל, אחרי מלחמת העולם, – חדלו סוחרי דאז’נקוי לקנות תבואה מאיכרי המחוז ומבעלי האחוזות.

עמדנו בפני חורף קשה, חוסר עבודה ורעב, ובכיסינו “רוח פרצים”.

חמישה חברים היינו, שהחלטנו לעזוב את רוסיה בדרך בלתי־ליגאלית: יודקה, זה שאהב כל כך לנאום ולא רק באסיפות וישיבות, שמוליק, שהיה “הבלתי־נורמאלי” שבחבורה לפי שהתעקש לדבר “רק עברית”, עוד ברוסיה, בשעה שאנו, על פי הרוב דחינו את התחלת לימודה של השפה העברית למועד הגיענו ל“שערי הארץ” – לקושטא, יוסקה זה, הצמחוני, בעל הנטייה היתרה לפילוסופיה נוסח טולסטוי, שלושתם יוצאי העיר מינסק, מישקה קל־הדעת נוסח דרום רוסיה, ואני, הצעיר שבחבורה. החלטנו לעיר הנמל תאודוסיה, ושם לנסות את מזלנו ולהגיע לקושטה בספינת־מיפרש תורקית או יוונית, (הוועד המקומי של “החלוץ”, לא עודד את נסיעתנו, אך גם לא התנגד לה. “נסו ונראה”).

מכרנו את שארית חפצינו (זו הפעם השלישית), נטלנו ברכת פרידה מחברים וידידים, ועם השכמת הבוקר הלכנו לתחנה “לתפוש” רכבת לתיאודוסיה. רק בשעה ארבע אחרי הצהרים נפתח אשנב הקופה, ומכירת הכרטיסים החלה; ורק בתשע בערב הוקרבו לרציף כמה קרונות משא בשביל הנוסעים המרובים, ורק בעשר הפליגה לדרכה הרכבת המעורבת ובה 40 קרונות. אף על פי שהיינו רק כ­־40 – 50 איש, והקרון היה ריק לגמרי, הרי מתוך הרגל ובחילות הימים – הדוחק, ברגע הראשון היה רב, וחלל האוויר מלא ומפעפע ריטון, התמרמרות וקללות נמרצות. וכל זה בגלל התרוצצותם של הנוסעים מפינה לפינה לבקש מקום שהריצפה בו לא כל כך מלוכלכה או לפחות קצת יותר נוחה. עד שלבסוף הפטיר איזה פילוסוף לבוש “סוויטקה” את המימרה הידועה: “בדוחק – אך בעליזות” (שנוצרה, כפי הנראה, במיוחד בשביל נוסעי־רכבות), וכולם נרגעו ושקדו על “ההסתדרות הפרטית” איש איש לפי רוחו.

בקרן זוית אחת ישבו שלושה פועלים מעובדי המספנה הסיבסטופולית, שהיו ידועים במהפכניותם ובעמדתם האמיצה נגד ממשלת דאניקין. היה משהו משותף (שהורגש בעליל, אך לא ניתן משום מה להגדרה מסוימת) בפניהם הקהים, המעופרים, באבק מתכת ודהונים בשמן סיכה, ובמבטם הפיקח המועף פעם בפעם לצידנו. חמישה יהודים צעירים, הלבושים קצתם בגדי חיילים מן המלחמה העולמית וקצתם בגדי פועלים נראו בעיניהם כ“תא המתכת” של הנוער הקומוניסטי.

התפלאנו למראה כשרונם המיוחד להסתגל לאוירה הקרתנית הריקה ולשיחות התפלות, שנתגלגלו בין נוסעי הקרון. לקחו מזוודת נסרים, הפכוהה לשולחן, הדליקו נר ופתחו משחק קלפים. וכך היה סדר משחקם: אחד היה מטיל בכוח את הקלף על המזוודה, הטל והפטר באמונה מעושה: “הכה ביהדונים – הציל את רוסיה”. ואלו השני היה שם את הקלף בשופי ומוסיף בלעג של בטול: “את כל היהודים לא תשמיד־ ואת רוסיה לא תציל”! השלישי, (כפי הנראה ספן לשעבר) היה מלווה כל קלף בקללה מפולפלת רבת דיוטות וציוריות, מלאכת מחשבת של צירופי חלקי גוף ומונחי ספנות, כגון: “פקק הציקלון את לזבזת־המגן של מתני חמותך הבתולה; או כך " בכבדו וטחולו של פי הוושט של זקיפי־מוט־החרטום”; או: “בבני המעיים ובבנות הקרבים של העזקת והתישרוכת של פסי־הצמצום”.

הפסיקו השכנים את שיחתם הבטלה ובהתמגגות ובהערצה הקשיבו לאמנות זו של קללות ספניות". איכרון גוץ ודל בשר. מטולא וממורט. עליז ושמח שמחת־אדם “שאין לו מה להפסיד”, היה מחכה בקוצר רוח לתורו של “היד השלישית”, אחרי כל קללה צנף, מרוב תענוג, צניפת סייח, טיפח על שוקיו וקרא בחינוק־קול: “הוי אנשים טובים! הנה שחט אותי שחיטה גמורה!”. ברנש עירוני בלתי מגולח, נעליו מבריקות, מכנסיו מרופטים ומעיל של אריג חדש כחול קהה עטו לו על גופיה בלה ומזוהמת, – עודד את “הספן” בקריאות זירוזים, הנהוגות בעת ריקודי ריקודי יחיד או זוג.

– “עדור את החיים מתחת לשורש!”

– “תפוס את הגורל בסנפיריו”.

– “פצפץ, חייל, את הריבה לרסיסים!”

ובכל זאת היה מבטו המתוח מפיק רשעות וקנאה לכל העולם.

בפינה שמנגד ישבו ארבעה איכרים אמידים, בעלי גוף ובעלי צורה, שנסעו, כנראה, לרגל איזה מקח וממכר. בשתיקם העוינת הביעו בוז לפטפוטם של “היחפים הללו”. הוציאו מתוך שקם כיכר לחם, נתח עבה של שומן חזיר, מלפפונים חמוצים, ביצים קשות ובקבוק וודקה, מעשה־בית. הבקבוק עבר מיד ליד ומפה לפה בליווי ברכה סולידית: “נו, יתן אלוהים בריאות!” האכרון המצומק קרץ עין למסובים ורמז עליהם בניד ראש. לא כן הברנש העירוני שזקף בהם עין של שנאה מפורשת.

מאחורי גבינו שכבו פרקדנים שני זקנים מרופטים, הנראים כ“באטראקים” (פועלים חקלאים), ורכושם הדל בתוך שק למראשותיהם. אחד מהם טרח להסביר לחברו הסבר היטב, בשקט ובנחת, את עניין הסיבות והגורמים של מלחמת האזרחים לאמור:

– “נו, בימי ניקולאי, כידוע חיינו חיים של חזירים: עבדנו משמש־עד־שמש, בלי לזקוף גב, האכילנו טינופת בשמן פשתן; והמשכורת…ממש ליאפיסטראציה. הלכת, דרך משל, העירה לשוק של אחד בשבת, או, נגיד ביום של חג, נדחפת לכאן ולכאן, כדרך הפראווסלאבים, והנה: חלף,עבר היום, ואתה חוזר לאחוזה ובידך בקבוק וודקה ומחרוזת כעכים, ומשכורתך נמסה כמלח בחמיצה חמה. עכשיו, נקח דרך דוגמא, אינטראוונציה הפוכה, זאת אומרת: “בימי החברים: הקאניטאט” (ועד הפועלים), יתן להם אלוהים בריות־גוף ואריכות ימים, שם לי דרגה א' ומקבל ההייתי 1100 רובל לחודש. ותן דעתך! בדז’אנקוי עלה זוג מגפים משומשים, אך חזקים למדי רק 100 רובל דהינו: כל חודש יכולת לקנות אחד עשר זוגות מגפים…ועכשיו, טול ראשך בידך ורד לעומקם של ענינים ותבין מה־לאן ולמה־מדוע…”

בסמוך אלינו הסתדרו שלוש תגרניות מסימפרופול, שקווי פניהן בולטים ומשקלן נכבד. תחילה ניסו לעורר את תשומת לבנו על ידי התלוצצות וניבול־פה בעניין מראנו, מראה צעירים מחוסרי ניסיון. וכבר נתעורר מישקה שלנו, בחור מבחורי רוסיה וחניך אודיסאה־אמא, היטיב ישיבתו, כעכע בגרונו, כמתקין עצמו לפתוח במלחמת שפתיים; אך שתי דחיפות־מרפקים, שספג מיודקה מזה ושמוליק מזה, הפסיקו את הכנותיו הדונג’ואניות. עד שלבסוף התייאשו התגרניות מאתנו והחלו לשיר שירים אוקראיניים, בקולות יוצאים מעומק הבטן.

נרם של פועלי־המספנה כבה, והם גמרו את משחקם לאור גפרורים דולקים. חושך נשתרר בקרון. האיכרים האמידים כבר שינה חטפתם. גם הברנש העירוני עבר בצעדי־חתול ושכב בקרבתם שכיבה של שקט.

"הוי – לחש מישקה באידיש אודיסאית – ער וועט זיי אפלימאניען די גלעקלך¹.

השיחות הרצופות בקרון נחלשו ונתקטעו. עדיין עסקו עיסוק של שקידה רבה בגירוד אכזרי של לפני השינה. עד שלבסוף נתמלא חללו של הקרון נחירה קולנית.

פתאום לפתע קפץ הקרון וניתר באוויר בכל ארבע גלגליו; דחיפה איומה הרתיעתנו לאחורינו, והרצפה נעלמה מתחת הרגליים. הלבבות חדלו לדפוק, הנשימות נעצרו, וכולנו מצפים אחוזי צפיה, כי הנה־הנה יתחיל הקרון להידרדר במורד סמוי מן־העין.

דממה כבדה, אך צעדים גסים שנשמעו מתקרבים והולכים לאורך פסי הרכבת, השביתוה. מישהו דפק על הדלת, וקול צרוד ומחרחר, כפי הנראה קולו של אחד מעובדי הרכבת הכריז, כמעט בשמחה:

– היי, אצילים עדינים! הרכבת ירדה מן הפסים! כל הנוסעים כולם פתחו פיהם בבת־אחת. כולם נזכרו בשמועות על כנופיות מכאנו, שפרצו, כביכול, לתוך חצי האי קרים, דרך לשון היבשה האראבטי, וכולם כאחד הסכימו, כי ידם היא בפירוק הפסים, ועכשיו עלינו לחכות בכל רגע שיתקיפו את הרכבת.

עברו כמה רגעים.ושוב פסיעות. הפעם של כמה אנשים. ושוב דפיקה על דלת הקרון, וקול צבאי, בטוח וגס, מצווה בקיצור:

– כל הגברים לצאת את הקרון!

“מי אלה?” “הם” או “משלנו”?

הפקודה נשתנתה בזריזות של קוצר רוח.

– באביו המטונף של טרוצקי, באמו המזוננת של מכאנו, ובנשמתם החנוונית של הקומיסארים היהודים, לצאת!

עכשיו נתברר, “משלנו!”

קצין הצבא הלבן המתין לנו למטה, סמוך לפתח הקרון. מנה אותנו אחד לאחד והודיע את “כמותנו” למפקד הגדוד, שנגש אלינו בלווית כמה קצינים. הקצינים המרובים, שנסעו בקרון מיוחד, הקיפו את הרכבת בשרשרת שמירה. עכשיו חלקונו ביניהם בתורת זקיפים ניידים: בין כל שני קצינים קבועים במקום משמרתם, – נוסע אחד, המתהלך בינהם ומקשרם.

מקרון מבית הנשק בסיבסטופול לפקודת מפקד האיזור המבוצר של מיצר קירץ' קיבל כל קצין – מלבד אקדוחו אשר עמו – רובה, כדורים ושני רימוני־יד מוארכים, הדומים לבקבוקים. בפקודת הפולקובניק שיברו את החותמת ואת מנעול הקרון וחילקו לקצינים את הנשק. וכן סיפרו, שעל הגגות של הקרון השלישי והאחרון (שני הראשונים והקטר “שכבו על צידם”) כוננו עמדה של “מאקסים”. לנו, לנוסעים לא ניתן נשק, מחשד שמצויים בינינו גם אנשי מאכנו.

חולקנו לאורך הרכבת משני עבריה. וכך הופרדתי מעל חברי ולא ראיתים כל הלילה. לכשנקבע מקומי, נגשתי לאחד הקצינים, הצעדתי בפניו והודעתי כנהוג: “יש לי הכבוד להופיע!” ראיתי לפני צללית של אדם גבוה, לבוש סגין ארוך של חיל־הרוכבים, המגיע עד כפות הרגליים; הרובה תלוי לו על שכמו, וכובעו שמוט הצדה שמיטה של גנדרנות צבאית קלוקלת.

– מאיזה גדוד? – שאל בקצרות, לאחר שהבחין כנראה במדים הבלים שלבשתי. שאלה זו היתה לשיגרה בימי המלחמה (ממש כמו השאלה: “מאיזה פלך?” לפני המלחמה).

– מבית המרחקת המרכזי של החזית, – עניתי מתוך שזמן מה שטפתי בקבוקים והסקתי את התנור בבית המרחקת היחידי שב“עיר הבירה” דאז’נקוי.

אך בחירת “היחידה”, לא היתה, כנראה, מוצלחה ביותר.

– אח! – קרא הקצין בזעף – ככה וככה דם בלב, בצלב, בשאול תחתיות וכו' וכו'. כל העריקים והקומוניסטים של המחתרת מקובצים שם בבית־מרקחת זה ושמים רעל בתוך התרופות.

ובלי שום מעבר הגיוני המשיך:

– ההבאת “וודקה” להרטיב גרונו של מפקדך?

הצטדקתי: את הוודקה גמרנו עם ארוחת הערב, לפני ששכבנו לישון.

התגלגל מכאן כנקניק חם! – ריטן הקצין – אין לי צורך בחברים מן “האגודה להפצת הנזירות לעם”.

אותה שעה, ניגש אל הקצין, מן הצד השני, אחד האיכרים האמידים, וברך ברכת אזרח.

– ערב טוב, רבותי!

– הנה בעל האחוזה יכבד את הוד־מעלתך בלגימה נאה, – אמרתי מתוך בטחה כביכול. – אמנם כן, יש קצת! – אמר האיכר בענווה, כמי שרוצה להבליט את יכולתו, ושלף בקבוק מן הכיס הפנימי של מעילו, – מה שנכון – נכון!

לגם הקצין לגימה אריכתא, ומסר גם לי את הבקבוק. ואכן הייתה זו לגימה שהזמן גרמה. הלילה היה אפל, השמים חסוכי כוכבים, האוויר יבש, הקור גבר והרקיד את רגלינו.

– מאיזה מחוז? – שאל הקצין את האיכר.

מצאתי את השעה כשרה לסלק עצמי ולבקר את הזקיף השני. בקושי מצאתיו במעבר בין שני קרונות, נשען על רובה ארוך של חיל הרגלים שעינה בטלנית, כרועה־צאן על מקלו, וצאוורונו הזקוף כמעט נוגע במצחיית הכובע, המחובש לו מעל לחוטמו.

ניקשתי בעקבי והצדעתי הצדעה ממושכת:

– יש לי את הכבוד להופיע!

– למען האלוהים, חדל! – ענה הקצין בקוצר־רוח והניע את ידו השמאלית מלמעלה למטה, כמוריד את ידי הימנית שנדבקה למצחייה.

חיכיתי לשאלה: “מאיזה גדוד?” או “מאיזה פלך?”, אך הוא שתק, ונדמה לי, ששכח בכלל שאני עומד לפניו. השתעלתי ושאלתיו לדעתו על מצבנו הצבאי, באם תותקף הרכבת.

– חדל מן השטויות הללו – הפסיק הקצין בקול מרוגז – הנני איש צוולי בהחלט. רק לפני שבוע לבשתי ריתמה זו…

חזרתי לקצין הראשון. הלה סיפר הלצות גסות מחיי הצבא הרוסי לפני המהפכה, והאיכר געה בצחוק חנפני, קילל קללות של תענוג ואחר כך נאנח ואישר: “מה שנכון – נכון!” או “מה שבאמת – אמת!”.

הלילה עבר עלינו חיש מהר, בזכות “ההסקה המרכזית” מבקבוקו של האיכר והלצותיו הבלתי פוסקות של הקצין. היה זה איש עליז, ציני וריקן, ששום אידאות ופרנציפים לא הכבידו על מוחו. מלחמת האזרחים הייתה בעיניו כעין קטטה כפרית ביום חג, ובעצם, יכול היה לשרת באותה “מסירות” עצמה בכל צבא שהוא.

כשעה לפני עלות השחר נשמע מעומק הערבה, מעל לאדמה הקפואה, קול שקשוק של גלגלי ‘טאצ’נאקות’ מרובות.

מפקד הגדוד שלח כמה קצינים לסיור. בשרשרת שמסביב לרכבת נשתרר אותו שקט דחוס, המצוי תמיד ברגעים האחרונים שלפני התקפה.

ניגשתי לקצין הפסימיסט:

– "הנה ימזוג לכם “לכם " מאכנו וודקה עם פלפל!” – אמר כנגדי.

נגשתי אל הקצין העליז שהיה אותה השעה עליז שבעתיים.

– רק עכבר מעכברי העורף ואידיוט למחצה כפול־קובניק זה – יכול לחשוב ברצינות, כי זוהי התקפה של מאכנו. הרי גם תינוק בעריסה יודע, שאנשי מאכנו שרים “יאבולצ’קו” בשעת התקפתם.

בנתיים חזרו הסיירים, ופיהם מלא צחוק. נתברר, כי הייתה זו אורחה של קולוניסטים גרמנים שנסעו, כמנהגם להתארח במושבה גרמנית קרובה.

הרגוש מחמת ההתקפה המדומה הסיח דעתנו ולא הרגשנו כי האוויר מחוויר ומאפיר. עתה יכולתי לראות את פני הקצין העליז, שבמשך כל הלילה יכולתי רק לשערם לפי קולו הגברי והנמרץ. היו לו עיניים של כלב־צייד, שמחות ואכזריות, חוטם צר ודק, מקומר מעט, לסתות בולטות ופנים מוארכים, כשל סוס גזעי מערבות דון; ושפם קטנטן בצורת זבוב, הוסיף לפניו ארשת של ליגלוג והתנשאות.

והנה גם האיכר האמיד. פניו היו דוגמה לאותו פרצוף שהפתגם הרוסי העממי אומר עליו: “אפילו לירוק בו אין חשק”. הכול מעוגל, שבע, חמדני ומגושם, קצת זקנקן דליל, קצת אף סונט בעל נחירים רחבים – עגולים, וקצת עיניים זעירות – מסתתרות.

רציתי לראות גם את פניו של הקצין השתקן ונגשתי לברכו ברכת בוקר טוב. הוא עמד עדיין במעבר, נשען בכתפו אל פינת הקרון, ועיניו מורמות אל האופק המווריד. גב כפוף כתפיים מלוכסנות, שפם סיני המשתלשל למטה בייאוש גמור; שני חריצים עמוקים מסביב לפה, ועיניים המביטות על כל העולם בחוסר אימון עצוב־נעלב.

אחד משלישיו של הפולקובניק עבר לאורך הרכבת ופקד “פיטורים”, ורק חזרתי לקרון ומצאתי שם את חברי. בגאוותי על ליל השמירה הראשון בחיי, ביקשתי לספר להם את קורות הלילה, כאילו הם ישנים להם – כל אותו הלילה בבטחה על רצפת הקרון, לא שמרו על הרכבת כמוני. אך למראה פניהם הבלתי מגולחים, העייפים וסחוטים, ומבטם המרושל (כך מביטים אל ילד טרדן) נצטנן יצר הדיבור שלי ונשתתקתי. ואותה שעה הייתה השמש, העולה בעצלתיים, מאירה את הערבה, הדומה לים שעטפהו ערפל דקיק. עמדנו בפתח הקרון ושתקנו.

מוזר הדבר! – הרהר בקול יוסקה הצמחוני – מסביב: טבע אדיר מפואר, שהכול בו מובן, הגיוני ועקבי, ובאמצע – רצועת אדמה צרה, ועליה מתרוצצים באי־מנוחה אנשים קטנטנים, הלוחמים זה בזה, מנצלים ומרמים זה את זה, כאילו אין להם די מקום תחת השמש?

– טיפוס הבהרות מתחיל תמיד מפיטפוטציה כעין זו, – אמר מישקה בהסח הדעת, כשפניו מודאגים ביותר, – ואחרי זה נאנח והוסיף כמדבר אל נפשו: נצטרך לפנות לרופא, כשנגיע לתיאודוסיה…

אחרי עלות השחר הגיע קטר עם כמה קרונות, והעביר את כל הנוסעים לתחנה וו. שם נתגלה כי לחינם חשדנו במאכנו: את הפסים פירקו אנשי המחתרת הקומוניסטית, וכוונתם לפגוע ברכבת הלילה, שהחזירה לחזית את מפקדי הקורפוסים מהמועצה הצבאית שנתקיימה בתי אודוסיה. רכבת האפתעה שלנו הפסיקה את עבודתם באמצע.

הגיעה שעת הצהרים, ועוד לא ידענו, מתי נסע הלאה. הרעב הציקנו מאוד. ואחרי התייעצות קצרה מאוד בחרו בי ובמישקה (הלובשים בגדי צבא, מדברים רוסית בלי גירגור גרוני של אנשי מינסק, ודומים בפניהם, פחות או יותר, לנוצרים) שנלך לכפר בחזקת “משלחת עונשין” ונשיג מזונות.

הכפר נראה כאמיד מאוד, מכול ארובה תימר עשן. ולבנו נתמלא בטחון בהצלחת “המשלחת”. אך חיש מהר נחלנו אכזבה: אותו יום יום שבת היה, ובכל בתי הכפר אפו לחם לכול ימות השבוע הבא. הלכנו מבית לבית ולא השגנו לחם אפילו מאפיית השבוע שעבר. וכבר רציתי לחזור לתחנה, אך מישקה עודדני בעיבוד האודיסאי של המימרא הרוסית המפורסמת.

“הרעב אינו דודה – ובאצבע משולשת אין מצטלבים”.

בעקשנות מחודשת המשכנו לחזור על הבתים. עד שנזדמנה לנו איכרה זקנה אחת, והושיעתנו. שמעה הזקנה באורך רוח את סיפורו הארוך של מישקה, הסתכלה בי בעקימת פנים ומתוך רחמנות, ונאנחה:

– וצעירון כזה לוקחים למלחמה…אחרי כן נעלמה בקיטון צדדי וחזרה בידה כיכר לחם ענקית.

– כמה? – שאלתיה למחיר. היא הפכה פניה המצומקים לעבר האיקונין, הצטלבה בהרחבה וכמעט בלחש בלי להביט לצדנו הפטירה:

– לא נחוץ כסף, הזכירו!

לפני שפתחתי פי לשאול, את מי את מה, בעצם עלינו להזכיר – נזדרז מישקה וענה בבטחון:

“נזכיר, בוודאי נזכיר!”.

– מה את מכתוון להזכיר? שאלתי, שיצאנו החוצה.

– זה נברר בגמר הארוחה.

נכנסנו לבית השכן לקנות משהו כתוספת ללחם. בעלת הבית, – אשה צעירה, מוצקה כתפוח קרימאי, בעלת תכולת עיניים ושחורת צמות נתנה במישקה מבט ממושך ואמרה בתוכחה גנדרנית:

ואתה, תרנגול אדומראש, מה לך משוטט בבתים, בשעה שכל הגברים שלנו עובדים בערבה…?

זרה בי מישקה מבט מוזר; והאשה נצטחקה ופנתה לערימת גרעיני החיטה, שבפינת המטבח, התכופפה בגלותה זוג רגלי עשת, הוציאה אבטיח גדול שנשתמר ומסרתו למשקה, בחיוך על שפתיה, הדומות לדובדבנים מעוכים.

– כמה? שאלתי בכעס עצור.

פניה הרצינו, עיניה היפות נצטעפו בדוק של עצבות, והיא ענתה כמהורהרת:

“הזכירו!”

– הפעם ענינו שנינו קול אחד:

– נזכיר, בוודאי נזכיר!

חזרנו לתחנה. ולאחר הסעודה, כטוב לבנו, כשקליפות האבטיח, זכרונו לברכה, מתגלגלות לרגלנו,סיפרנו למינסקאים על התשלום המוזר שנדרש מאיתנו. “להזכיר!” מה הפירוש? שמוליק, הבקיא בספרות הרוסית, הודיע בבטחון גמור שזוהי פשוט המילה הראשונה של האימרה הרוסית “הזכירונו בדיבור לטובה”.

– תייש! – הפסיקו מישקה – אמרה זו של רוסיה הגדולה היא ופה כפר אוקראיני…

הסקרנות הציקתנו: להזכיר? את מי? את מה? והנה רואה אני את הקצין העליז מטייל לו לאורך הפסים עם כומר צבאי גבה־קומה, בעל אף סגול־כחלחל, לבוש גלימת־חאקי ומראהו כשל “אבא־קדוש של חיל הפרשים”. נגשתי אליהם, הצדעתי, ובקשתי את הקצין, שיסביר לי את העניין שאירע לנו בכפר. כאן "נזדעזע " הכומר, נעץ בי מבט איום ונורא והרעים בקול אדיר:

– בן בליעל! השכחת, שהיום "שבת של אזכרת נשמות? " כמה שנים לא ביקרת בכנסיה, בולשוביק שכמוך!!

ושניהם געו בצחוק, שגם אני הצטרפתי אליו, אך באיחור מה…

וכשחזרתי לחברים וסיפרתי להם, מהו אותו “יזכור” שנדרש מאיתנו, נשתקעו שלושת המינסקאים בהרהורים. כל העניין לא נעם להם, משל כאילו שותפים היו לרמאות שלא מדעת. ורק מישקה, חניך אודסה, קם ממקומו, הושיט את ידו הימנית, ואמר בפאתוס של דקלום:

זו לי פרוסת לחם ראשונה שהרווחתי ביושר…בתור נוצרי.

אגב: היכן הוא מישקה זה? האיננו כאן? באחד המקומות? האם עד היום, באשר הוא, נשתמרה בו אותה רעננות מעודדת? בטוח אני שכן. הלא מישקה הוא, מישקה האודיסאי!