לפנות ערב התקדרו השמים וירד גשם דק וחמים. ברדת הלילה פסק הגשם, ורוח מערבית חזקה הסעירה את פני הים. הרוח שינתה את כיוונה בהדרגה צפונה, עד שהגיעה לנקודת צצ"מ¹, ובחצות – שככה לגמרי. העננים, שגורשו קודם על ידי הרוח, כיסו שוב את פני השמים, ושוב ירד גשם דק, בלתי-נחפז, בקו ישר – מאונך.

דייגים אחדים, מאלה הגרים ברחובות רחוקים מהנמל, שמעו בלילה את הגשם יורד בנחת, וחשבו שהים שקט וצריך להקדים לנמל, היתר, שגרו בקרבת הנמל, שמעו כל הלילה את רעש הגלים, התוקפים את החוף, והחליטו בלבם, שאין יוצאים מחר לים, ואפשר לאחר בשינה.

לפנות בוקר פסק הגשם.

דוד “קאפיטאנו” בא ראשון לנמל, כדרכו תמיד. הוא גלגל שיחה קצרה עם שומרי השער, ופנה לרציף המזרחי של הבריכה. גלים גבוהים, בעלי כרבולות לבנות, שפרצו באין מפריע דרך הכניסה לתוך הבריכה – נבלעו בפינה הצפונית-מזרחית, ונופצו לרסיסים, אך תנועתם הורגשה יפה בכל שטח הנמל, ושבעה עשר מכמורתנים, חד ודו-תורניים, שרותקו בשתי שורות לרציפים המזרחי והדרומי – קדו קידות בתוך האפלה הפושרת.

דוד עלה על סיפונה של “שפע”, טיפס על לזבזת הדופן השמאלי וקפץ ממנו על סיפונה של “כריש”. הרשת, התלויה לשם ייבוש על וו המנוף, מאחורי התורן הראשי, התנועעה באויר בקצב איטי, כבדה ממי הגשם שספגה במשך הלילה. דוד עבר בזהירות בין מכונת המנוף ובין התורן, בהימנעו לקבל לטיפה רטובה מהרשת, וירד בסולם מאונך, דרך תא השינה שבחרטום, למדור המנוע. בתוך המרובע הפתוח באמצע הרצפה, סביב למיסב של ציר המדחף, התכשכשו מים רבים, שירדו מלמעלה דרך הסדקים שנתהוו בין לוחות הסיפון ושחזרו מלמטה דרך סדק בתחתית הספינה, שעוד לא תוקן.

– יותר מדי מים בשבילי – החליט דוד. – יעבדו קצת “החברים” במשאבה.

הוא כיבה את האור, עלה על הסיפון ועבר לרציף. התהלך על פני הרציף אנה ואנה באפס מעשה, כי לעבוד יחידי, בלי חברת אנשים ובלי שיחה ורעש, לא היה מסוגל.

– קר ומשמים, לעזאזל!

נקישת ברזל של הפשפש הצר, על יד השער, הפסיקה את הילוכו. מאחורי פינת המחסן מספר 2 צצו שתי צלליות כהות, שפנו לעבר “שלדג”. – “ה’ראיס' טומשוב ויהודה!” – הבחין דוד באפרורית המחוירה. שוב נקישה. – “אולי משלנו?”. פסיעות כבדות של מגפיים מפורזלים בישרו, שה’ראיס' באנצה, קברניטה של “כריש”, מתקרב. בזריזות מפליאה העביר דוד את כרסו הבולטת מעל לסיפונו של “שפע”, וכשהקברניט עלה על הסיפון של “כריש” הופיע דוד מאחורי תא ההגה.

– שלום, בנסיון (באנצה)! יש הרבה מים. חסי שעה עבדתי במשאבה, אַמא (אבל) יש עוד הרבה…

רודולף באנצה, יליד גרמניה, מכונאי-ימי בעבר, נמצא בארץ קרוב לעשר שנים. שתקן מטבעו, שותק עוד יותר… כשיש צורך לדבר עברית. הוא מבין יפה את השפה, אך חיוך מבוייש של אי-בטחון מופיע על פניו, בשעה שיוציא מפיו משפט שלם. לכן, היות ותהליכי העבודה של דייג-מכמורת חוזרים ונשנים בשיגרתם היומיומית, הוא סיגל לעצמו לשון פקודות קצרה ולאַקונית, כגון: “חבל”, “רשת”, או “מנוף”.

באנצה מוציא מכיס מכנסיו צרור מפתחות, פותח את דלת תא ההגה ומדליק אור. מסתכל הוא בבאַרומטר, התלוי על הקיר הקדמי, קשור במערכת חוטים, הדומים לקורי עכביש, ושתפקידם לבלוע ולהחליש את תנודות הספינה בשעת סערה. הוא תולה, בדייקנות רבה, על המסמרים הקבועים בקיר האחורי, את הרשת עם המזון, שהביא מן הבית, את מעיל הגשם השחור ואת כובע ה“זיד-ווסט”, וחובש במקומו כובע צמר, נטול מצחיה. ורק אז הוא יורד למדור המנוע, דרך המרובע הפתוח ברצפה, בפינת התא.

המנוע הגדול, בעל שני הגלילים, דומה לפגר של חיה גדולה ומגושמת. הוא מכוסה באברזין, ושלוליות של מי גשם, שחדרו דרך סדקי הסיפון, רועדים בקיפוליו. נדמה, שכאן הכל בסדר, חוץ מהמים, כמובן. – לצאת לים או לא? אם לצאת, הרי יש להתחיל בשאיבת המים, מפני שהעומק בכניסה לבריכה, שנסתם בחול, לא יספיק לספינה טעונה מים ושקועה עמוק מהרגיל.

והנה גם שלמה עלה על הסיפון. יליד לאטביה, פועל בקבוצת בנין של “סולל בונה” לשעבר, מראשוני העובדים בנמל תל-אביב, נתקשר לים והפך לדייג. הוא מביא את האוכל בסל יד “פלחי”, קלוע נצרים צבעוניים. באנצה ו“קאפיטאנו” עונים לו “שלום” בהטעמה מיוחדת ושואלים: – “מה שלומך, שלמה?”, בנימה לבבית-אחית. אכן, שלושתם ניצלו בזמנם מ“נאפטון”, שנשרפה בלב הים, אך שלמה, שנפגע קשה מאד, עזב את בית-החולים רק לפני זמן קצר.

אתו בא מנחם, אמן הרשת, בחור זריז וממולח בן עשרים ושלש, יליד פולין, מחניכי הסקציה הימית של “הפועל”, בעל וותק של שש שנים בדייגות.

כשיצא באנצה מתא ההגה, מצא את שלושתם עומדים על הסיפון הקדמי, מסתכלים לעבר הכניסה ומתווכחים: נצא לים או לא?

אור הבוקר מתגבר, מרגע לרגע, על שרידי האפלה, ושטח הבריכה נראה יפה דרך הצעיף האפור של האויר הרטוב. המים בכניסה לבריכה מתרתחים ומתקצפים, כאילו מתוך מחשבה, שמישהו יעיז לעבור על גבם. בכל המכמורתים, הרתוקים לרציפים, נראים דייגים המביטים חליפות לעבר כניסת-הבריכה ולעבר “כריש”, הגדול בחבורה. רק על “ביכורה”, ילידת איטליה, מכמורתן-צעצוע, הדומה לתבנית של סקונר גדול, בגופה האציל, בקוויה החטובים-אלגנטיים ובתרניה הדקים, הנופלים קצת אחורנית – לא נראה איש. המנוע שלה פורק לשם תיקון, והיא עוגנת במרכז הבריכה, כאילו לא נאה לה חברת המכמורתנים המגושמים, ילידי הארץ.

– בנסיון! – פונה דוד לבאנצה. – איך ה“קאלומטרו”?

– הבארומטר טוב. אולי נצא לים.

– בטח נסא. עכשיו אמרתי לחברה: נסא לים. הגלים יותר קיטאנות.

באנצה נכנס לתא ההגה ומסתכל שנית בברומטר. חבל להפסיד יום עבודה!

הוא מוציא את ראשו מדלת התא: “משאבה”!

– בראַבו, בראַבו! – מאשר “קאפיטנו” את הפקודה, ואינו זז ממקומו.

שלמה מסיר את מעיל הגשם הכבד, המפריע לעבוד, זורק אותו על הדרגש, לאורך הקיר האחורי של התא, מחבר זנבית של צינור גומי לפי המשאבה, מוציא את קצהו לעבר הדופן ומניף את ידית המשאבה בקצב מהיר.

כברוב הספינות שנבנו בשנות המלחמה, גם ב“כריש” חסר “משהו”. במקום משאבה הפועלת בכוח המנוע, או בזרם חשמל, נדלים המים על ידי משאבת-יד רגילה, מאלו הקבועות על כל מכסה של בור מי-גשם בירושלים.

בצעדים מהירים מתקרב מהרציף אברהם השתקן, יליד טראנסילבניה, מראשוני פועלי הנמל. הוא מסיר את מעילו, שם אותו יחד עם סל האוכל על רצפת התא ומוציא מידו של שלמה את ידית המשאבה.

אחריו מופיע יענקעלה ה“צבר”, בעל גוף מוצק ופנים מנומשים. הוא מאס בחיים השקטים והקבועים של מכונאי במוסכים ובבתי-מלאכה לתיקוני מנועים, והפך למכונן ימי.

– בוסטה, בוסטה! ² – צועק “קאפיטאנו” בקולו הניחר.

מהרציף העליון צונח יונה, בחור בן שמונה עשרה, מבוגרי “צופי-הים”, שידיו ורגליו הארוכות טרם הגיעו לידי יציבות בוגרת.

הוא זורק את מעיל העור הקצר ואת תרמיל האוכל על הדרגש ומכניס את עצמו לתוך שרשרת ה“פוסטה”. הארגזים הריקים, בעלי כתובת גסה מתמסמסת “כריש”, נמסרים מיד ליד ועוברים מהרציף התחתון לסיפונה של “שפע” ומשם ל“כריש”. דוד מסדר אותם בשורות, בנות שש קומות, לאורך הדופן הימני בקדמת הספינה.

יענקעלה יורד למטה להכין את המנוע.

באנצה בא לסיפון הקדמי, הוא מסתכל בגלים המשתוללים בתוך הכניסה הצרה.

– בנסיון, מה יגיד “קאלומטרו”? – חוזר “קאפיטאנו” על שאלתו.

– הבארומטר טוב, שם לא טוב! – עונה באנצה ומושיט אצבע לעבר הכניסה, המלבינה בקצף הגלים. – נחכה קצת.

ענן שחור, נמוך וכבד, עוטף את השמים מעל לבריכה. בחוץ נהיה קר וטחוב. הכל מצטופפים בתא הנהג.

– שוב גשם – רוטן שלמה ומצית סיגריה.

– מה גשם? – שואל “קאפיטאנו” בקול רם, הממלא את חלל התא הנמוך. – יש גשם, יוצאים לים – יש “אינטאראס” (ריווח)! אַמא יש רוח – לא יש “אינטאראס”.

– חברים! – מפסיק פתאום דוד את עצמו כאילו נזכר במשהו – אני סבא!

– מזל טוב, דוד! – מברכים אותו כולם ולוחצים את כף ידו העבה.

– מה? מלכה ילדה? – שואל שלמה, הגר בשכנותו.

– יש “פיקולו” (קטנטן)! יש בחור! פניו, הסמוקים באודם סמיך של זקנה, קורנים מאושר.

באנצה מוציא מכיסו מפתח קטן, מוסר אותו ליונה, ואומר בגרמנית “האמבורגית”: – רד, בבקשה, למטה. בארגזי תמצא בקבוק מספר 23. נשתה “לחיים”.

– בראַבו, “ראיס”! – צורח דוד.

ראשו של יונה מופיע בחור הרצפה, והוא מושיט את הבקבוק לבאנצה, אך דוד מזדרז, לוקח את הבקבוק מידו ומסיר, בן-רגע, את פקק-הפח באולר המוכן בידו.

– צריך להביא ספל – אומר באנצה בשקט.

– למה ספל? – מתמרמר “קאפיטאנו”. – לא יש חברים כולנו.

הוא לוגם כרבע תוכן הבקבוק ומוסרו לבאנצה. הבקבוק עובר מיד ליד וחוזר לדוד, כשהוא מלא עוד עד לחציו.

– דוד! – קורא פתאום באנצה, ובקולו נשמעת תוכחה.

– מה? זה שלך? – מיתמם דוד. – בבקשה, קח! – והוא מוציא את הבקבוק מתחת לדרגש.

מתא ההגה של “זאב הים”, הרתוק לרציף הדרומי, פורצת שירה. “זאבי הים” שרים את שיר הדייגים החדש, שהביא “אופיר”, לפני כמה ימים, מחיפה.

הבקבוק ריק מיין,

הסיפון מלא דגים –

הי, קברניט! פקח עין!

דרכי הים זרועים סלעים –

חושה רוח לעזרתנו

מיפרש לבן לכבודך נרים.

אל האופק ספינתנו,

תפרוץ בעוז חומות גלים.

את הים לכבוש יצאנו,

הי נחשול! הצדה סור!

ואף אם נאפטון יתגר בנו,

מנתיב דרכנו לא נסור

–זה גם-כן שיר – מפסיק את הדממה “קאפיטאנו” בהבעת בוז על פניו הנפוחים. – אני יודע שיר דייגים יותר טוב. זה מוטקה מהקיבוץ לימד אותי.

“קאפיטאנו” מנפח את כרסו, מכעכע ומוריד את סנטרו השמן סמוך לחזה הרחב. בעיני חבריו נדלקת אש שובבת. קולו הסדוק של דוד פורץ, כאילו מתחת לסיפון.

החבית בשביל מים,

הרשת בשביל דגים.

אנו חוזרים לעת צהרים,

ועל סיפוננו… מאתיים ארגזים.

– הך, “פראנקאסו פארחאסו” – נאנח מנחם, מאחורי גבו של דוד, כמתוך התפעלות עמוקה. – זה הרבה טוב!

ולפני שדוד מספיק להסתובב, הוא מגיש אגרוף קמוץ, בצורת חצוצרה, לפיו, ומוציא צליל בזוי.

–איידה פאזאוואנק! ³ צורח “קאפיטאנו” ודוחף את כרסו באיום כלפי מנחם. מנחם פורץ החוצה, לגשם, בצחוק רם.

– באסטאדרו! – נוהם אחריו “קאפיטאנו”. – כל ה“שכנזים” גבורים, אַמא לב יש להם כמו “יו-יו”…

שלמה מרגיע את “קאפיטאנו”: “הרי צוחקים לא לך כי אם ל”פושט" מוטקה עם השירים שלו".

– לא נכון! – צועק דוד – מוטקה לא יש “בושט”! מוטקה הרבה מלומד! זה מוטקה “דוקטור”!

איזה דוקטור, מוטקה? – שואל אברהם, בחיוך של טוב-לב.

– מוטקה דוקטור לשפות הרבה – מודיע פתאום דוד. – בעיני ראיתי: מוטקה חתם על משכורת בחמישה שפות, ורסה לחתום עוד יותר… אמא הפקיד אמר: לא יש זמן בשבילך. חברים רוסים כסף!"

– חברה! – מפסיק אותם יונה. הביטו מה אליעזר הבולגרי נתן לי אתמול. הוא מצא את זה בשק הרשת.

יונה מוציא מתרמילו כובע מלח של הצי המלכותי.

– אל תלבש זה כובע, חס וחלילה! – “קאפיטאנו” מנמיך את קולו ומעגל את עיניו הבולטות מרוב פחד. – אם זה מלח, בעל כובע, טבע בים – הכל מה שהיה בראש מלח, יהיה בראש שלך. אסלנו בסטמבול אחד “קאיאקג’י” ⁴ מסא כובע מהים, אמא כובע היה הרבה גדולה. לבש זה כובע – תיכף ראש שלו היה גדול כמו כובע. הלך לדוקטור אחד, הלך שני – לא יודע מה יש. הלך לאחד זקן – יודע הרבה. יגיד זה זקן: “סריך לשים זה כובע מקום איפה מסאת…” לקח “קאיאק”, הלך למקום, שם את הכובע במים – תיכף ראש נהיה קטנה…

– אם זה מלח אחד חמור – אתה, גם-כן, אחד חמור. – מחקה שלמה את סגנון “קאפיטאנו”.

– זה “אסלנו בסטמבול” יש דייגים – חמורים. בארץ כולם “הרבה חכם” – עונה יונה ופוער את פיו בפיהוק ממושך. עיניו נעצמות מרוב תענוג וכשהוא פוקחן שוב הן מלאות דמעות.

– בחיי, זה יונה אחד ממזר גדול – צוחק “קאפיטאנו” בצחוק חלוד, חורק. – ביום יביא דגים, בערב ידוג סעירות… חה-חה-חה!

– זה “קאפיטאנו” הרבה אוהב “סניורה כרמן מיראנדה”. אתמול ילך פעם חמישית סינמה, לראות אותה.

יונה מבליט את בטנו הנפולה, מנענע בכתפיו הרזות ומנסה לחקות את קולו העבה וסדוק של דוד: “מאמאיאקארו! מאמאיאקארו!”

החברה צוחקים.

בקצה הסולם של מדור המנוע מופיע ראשו של יענקלע. הוא רומז לבאנצה שישלח לו מישהו לעזור לסובב את גלגל התנופה לנקודת אפס, לפני שיונע בלחץ אויר דחוס.

אחרי זמן-מה נשמעה, פתאום, יריית הפלטה בודדת: פוק. אחרי הפסקה קטנה: פוק-פוק, ואחרי היסוס-מה: עילעול של הפלטות ממהרות, משתעלות, רודפות ומשיגות אחת את השניה.

בלי שום פקודה, לובשים הדייגים מעילי גשם, ופונים כל אחד לעבודת ההכנה להפלגה. שלמה תופש את ידית המשאבה. דוד הולך לחרטום ואברהם לירכתיים, לרפות את העבותים, שמנחם יוכל להתירם. יונה מתכופף על יד הברז של מי-השתייה, בקיר הרציף, והוא ממלא בהם שני קומקומים ענקיים.

במכמורתנים אחדים מתחילים המנועים לטרטר. נראה שגם הם החליטו לצאת לים, אם כי, בשביל עין בלתי-מנוסה, הים לא שקט כלל וכלל. אך יודעים הדייגים (הותיקים שבהם), שהגלים הגבוהים נדחפים ממרחבי הים בכוח ההתמד, למרות האויר השקט, ויעברו עוד כמה שעות עד שפני הים יירגעו. השאלה היא איך לצאת מהבריכה, מבלי להנזק, דרך הכניסה הצרה המסוכנת, הרותחת מתוך זעם של חית-בר מרוגזת, ומוצפה קצף לבן, כפיו של כלב שוטה.

באנצה מהדד, במגפיו המפורזלים, לצריף משטרת הנמל, לקבל רשיון הפלגה. המנוע של “כריש” התחמם די צרכו. עבותי החוף הותרו והוכנסו פנימה, לסיפון. רק שני חבלים קושרים עוד את הספינה לשכנתה, ל“שפע”.

בין יתר הדברים החסרים ב“כריש”, יליד שנות המלחמה, חסר גם ה“טלגרף”, והוא: צינור בעל קצוות מורחבים, המתמשך מגובה הפה של האדם העומד בקרבת גלגל ההגה, נגמר מתחת לתקרת מדור המנוע, ומשמש להעברת פקודות מהקברניט למכונן. לפי המוסכם, משמשת דפיקה כפולה ברצפת התא – במקום “קדימה”, ודפיקה בודדת – במקום “הפסק”. גם הילוך אחורי חסר ב“כריש”.

לפני ימים אחדים קרה מקרה, ששימש חומר לשיחות רבות בכל המכמורתנים. בזמן העלאת הרשת הראשונה, אי-שם, מול החוף שבין הרצליה ובין נתניה, בזמן שכל הדייגים משכו בחלק האחרון של העבות שמאחורי לוחות הגריפה, חלק שלא ניתן למשיכה במנוף, – עמד “קאפיטאנו” הראשון מצד הירכתיים, סמוך לדופן השמאלי, משך בעבות, ותוך המשיכה לחש, כרגיל יום-יום: “אל אינוויטאדו וואנגה”! ⁵. יונה, שהתנגד ללחשנות של ימי הביניים, בדייגות עברית-מודרנית, – ממוכנת, אמר בלעג: “דוד הזמין לוקוס!”. “קאפיטאנו” ענה לו בקללה תורקית-יוונית-אישפניולית, ארוכה ומסולסלת. באותו רגע הופיע קצהו העליון של שק הרשת, וכולם הרגישו שהשק כבד במשקל נכבד בלתי-רגיל. חיש מהר העלו את השק לסיפון האחורי, והנה: מתוך השק, יחד עם דגי הרקק המרובים – התחלק לסיפון, להפתעת הדייגים, גם “לוקוס” ענק. באנצה המעשי העריך את משקלו המשוער, הכפילו במחיר השוק, והודיע: “הלוקוס יכניס לנו 13–15 לירות!”

– נו, חמוריקו? – פנה “קאפיטאנו” ליונה בבוז של עליונות, – מה יגיד דוד?

ניקו את הרשת מאצות ושברי אלמוגים והתכוננו להטילה שוב, באנצה דפק פעמיים: “קדימה!”. הספינה שנחה במקומה בשעת העלאת הרשת, החלה לנוע קדימה כדי שלא תסתבך הרשת במדחף, בזמן שלשולה מהירכתיים, ובאנצה פקד, כרגיל: “רשת”!. יונה ומנחם החלו להטיל את הרשת הימה, פתאום חדל המדחף להקציף את המים, ו“כריש” שוב התנודד בנחת על הגלים.

“קדימה!” דפק בכעס באנצה פעמיים ברצפת התא. המדחף החל שוב להסתובב, וכשהספינה הגיעה שוב למהירות הדרושה – המשיכו לשלשל את הרשת. והנה, אחרי שהוצאו מחוץ לירכתיים כמה מטרים – שוב נעצר המדחף. באנצה התכופף מעל למרובע הפתוח ברצפת התא, והוכיח את יענקעלה על התנהגותו המוזרה.

– דו נישט קלאפן איין מאל? (האם לא דפקת פעם אחת?) – שאל יענקעלה במבחר הגרמנית ה“צברית” שלו. ולפני שבאנצה פתח את פיו להוכיחו בשנית – נשמעה דפיקה חזקה בתקרת מדור המנוע. באנצה קפץ כנשוך לספון האחורי, בהיותו בטוח שזוהי הלצה תפלה של מישהו מהדייגים. אך כולם עמדו במקומותיהם, הרחק מתא ההגה. באנצה הקיף את התא לאט-לאט בחשדנות, והנה ה“לוקוס” הענק, המסוגל לחיות זמן-מה מחוץ למים, התכווץ, הרים את זנבו האדיר והכה בכוח רב בלוחות הסיפון…

באנצה חזר ממשטרת הנמל, ועוד מרחוק, מהרציף העליון, פקד: “דוד, חבל!”. “קאפיטאנו” שעמד בקדמת הספון, רפה את העבות הקדמי, הסיר את הלולאה מה“ברוז” של “שפע” ודחף את ה“כריש” הלאה ממנה. באותו זמן ריפה שלמה את העבות האחורי, מוכן להסירו לפי פקודה, ואברהם תפש את גלגל ההגה. באנצה דפק פעמיים ברצפה: “קדימה!”. חרטומו של “כריש” התרחק מ“שפע” יותר ויותר, ואז הפנה באנצה את ראשו אחורנית, ופקד: “חבל!”

“כריש” כאילו הרגיש, שמעל לרציפים ומכל סיפוני המכמורתנים מביטים עליו. הוא התקדם וחרש את הנתיב באמצע הבריכה, במין רשלנות של בטחון עצמי. אך בהגיעו לפינה, מול הכניסה, ריסן אותו באנצה, ועצר את מירוצו. “כריש” התנודד על הגלים, כהולל מבוסם בחזרו הביתה, ובחצי סיבוב, בעצלתיים, בכוח התמדה, פנה מערבה מול הכניסה המסוערת. ואך ניצב החרטום מול הכניסה – דפק באנצה: “קדימה!”. “כריש” קפץ בשמחה על הגל הראשון, אך נדחף כמה מטרים אחורנית. כל הדייגים עמדו במקומם מתוחים, בידעם שבמקרה התנגשות עם קיר הכניסה, לא יעזור מוט-וו ואף לא רפידת מגן, התלויה מחוץ לדופן. התנגשות כזו – סופה: צלעות שבורות ואולי גם טביעה מהירה. “כריש” מנצל הפוגה קלה, בין שתי התקפות גלים, וקופץ קדימה כמה מטרים. הוא נדחף תיכף אחורנית והצדה. קיר הבטון הימני נתלה מעל לסיפון הנמוך, קרוב ומאיים, וכל אחד מהדייגים פונה בלבו לספינה, כליצור חי: “כריש”, אל תכשיל!". “כריש” מנצל את ההפוגה הבאה ויוצא שוב לאמצע הכניסה. עוד הפוגה אחת שנוצלה, והוא נמצא כבר בחצי הדרך לים הפתוח. שוב עולה הוא באומץ על גל גבוה מאד, נעצר רגע קט על כרבולתו, ויורד בעליזות של נער לתהום הרחבה בין שני הגלים. צליל עמום נשמע מעומק הספינה. גופה המתוח מזדעזע ורועד. הקער, בכל אורכו, פגע בקרקע הכניסה, שכוסה חול. הגל הבא מרים את "כריש וזורקו קצת אחורנית. הוא פוגע שוב בקרקע הכניסה, הפעם רק בחלקו האחורי של הקיר, באנצה מחויר: לאבד את ההגה בתוך הכניסה – זוהי התנגשות בטוחה. הוא מביט על אברהם בשאלה אילמת. אברהם מרגיעו בתנועת ראש חיובית: “כריש” נשמע להגה. עוד כמה קפיצות “קדימה” ונסיגות מאונס, והנה הירכתים מחוץ לכניסה, והגלים הפכו שקטים, בלי כרבולות, כאילו השלימו עם נוכחות המכמורתן. הים, המחוסר קצף לבן, דומה לשדה חרוש ענקי, המתנועע בתוך רעידת אדמה. עתה היו תנודותיו של “כריש” רכות וסימטריות.

באנצה נותן לאברהם כיוון: “הקורס ממ”צ"⁶. בתוך שעה “הליכה”, היינו: קרוב לתשעה “קשרים”, יגיעו לעומק המתאים להטלת הרשת. בינתיים מורידים, “קאפיטאנו” ומנחם, את הרשת לסיפון האחורי לשם בדיקה, לפני הטלתה לעומק הים. יונה מפהק ויורד לתא החרטום “לחטוף נמנום”. שלמה יורד להתגלח ויענקעלה מעביר שמן “סולאר” מחבית לתוך בית-הקיבול של המנוע. באנצה מסיר את מגפיו, ובגרבי-צמר אפורים, המתוקנים להפליא, במרובעים מדוייקים, על-ידי אשתו – שוכב הוא על הדרגש בתא-ההגה עם פנקס חשבונות קטן ועפרון בידו. עליו לגמור את חשבון הרווחים של השבוע שעבר: את החשבון הכללי של הצוות ואת חשבונו הפרטי של כל אחד מהדייגים. לפני שכבו הוא מסתכל קדימה: מבין קרעי העננים שולחת השמש, בחסכון קמצני, ההולם את גילה, קרניים בודדות-חיוורות, ופני הים מקבלים צורה עליזה-מעודדת. באנצה מביט אחורנית, דרך האשנב המרובע: שורה ערפית של דו-תרניים בראש וחד-תרניים בזנב – מתמשכת מכניסת הנמל.

צי המכמורתנים יוצא לדייג.

ליל אביב, השמים מכוכבים ביד פזרנית של שיכור הולל. גלים קלילים משתכשכים לפני חרטומו הגבוה של “כריש”, כמקנטרים בסודם הבלתי מפוענח. אני מכוון את התורן הקדמי אל אחד הכוכבים הקטנים, הנראים באופק הצפוני ופעם בפעם מעיין במצפן. המכמורתן חותר כמעט בקוו ישר, בלי הטיות וקפיצות. שני כבלים כבדים, היורדים המימה מן הדפנות מאחורי תא ההגה, וגורפים את הרשת בעומק של שלושים “פאדום”¹ – מכוונים את הספינה ואין מניחים לה לפנות לצדדין. חורקים, בלי סוף, כזקנים הסובלים מנדודי שינה, חורקים בלי הפסק, שני התורנים² וחץ המנוף, והמנוע מתקתק בקצב מרדים. השעה – שתיים: עוד שעה וחצי עד העלאת הרשת. כולם ישנים חוץ מן ה“ראיס”³, רודולף באנצה, המתהלך בירכתיים ופעם בפעם נשמע מלמטה קול ציפצופו הזייפני של המכונן החדש יענקעלה. (בין ציפצוף למשנהו הוא חוטף, כמובן נימנום, כדרכו).

נכנס באנצה לתא ההגה, מעיין במצפן, מאיר בפנס-יד את הבארומטר, ולבסוף מעיף מבט אל השעון:

– אנו עוברים על פני נתניה, – מודיע לי ה“ראיס”.

באור הקלוש של המצפן, רואה אני את פניו המרוככים, את עיניו, המעורפלות בדוק של עצבות והבעתן רחוקה-נעדרת. עד כה לא נזדמן לי לראותו אלא לאורו של היום, כשכל חבר עובדי הספינה נמצא על הסיפון, ופניו סגורים ומבטו קפדני.

– היפה הים בעיניך? – בקולו נשמעה נימה בלתי-רגילה, דקיקה מאד.

– נהדר! אין כמוהו! – עניתי בהתלהבות של אהבה ראשונה.

– כך הרגשתי גם אני… עד מקרה “נאפטון”.

בנצה שתק שעה קלה והוסיף:

– מחר חצי שנה למותם של הבחורים…

את קורות הפלגתה האחרונה של “נאפטון” שמעתי מדוד “קאפיטאנו” ומשלמה איטין. מסיפורם המקוטע והמלא סתירות לא נצטרף בלבי שום מושג על המקרה, שזיעזע בשעתו את כל עובדי הים. כמה פעמים ניסיתי להניע את בנצה לספר לי על אבדן הספינה לא בעת העבודה, כמובן, כי אם על יד כוס בירה, בבית-הקפה שעל יד שער הנמל, – ולא הצלחתי.

– איפה נבנתה הספינה? – שאלתי שאלה מקצועית מרוחקת.

– “נאפטון” נבנתה בחוף האירופי של הים התיכון, ביוון, או באיטליה. על כל פנים, אלינו היא באה ממצרים.

– גדולה היתה?

– בינונית. 15 מטר היה אורכה. רוחבה המאכסימאלי 3.5. דו-תורנית⁴. מנוע בן 45 כוח-סוס, והמהירות, בלי רשת, 8 “קשרים”.

בנצה לקח סיגריה מקופסתי, הצית אותה ויצא אל הסיפון האחורי. דרך האשנב המרובע הקטן שבקיר האחורי, ראיתי את בנצה מתהלך בירכתיים, אנה ואנה, וכל מציצת סיגריה מאירה את פניו. פתאום נעצר ליד דופן השמאלי, העיף בסטירת אמה על אצבע את הסיגריה, בקשת רחבה, לעבר הדופן, ופנה לתא ההגה. העמדתי פנים שאיני רואה אותו, ובלא שום צורך, לקחתי את הקומקום וגרגרתי כמה לגימות, בלי לנגוע בזרבובית. שוב לקח בנצה סיגריה מן הקופסה, ואחרי כמה מציצות עמוקות, פנה אלי:

– הכרת את הבחורים?

– לא נזדמן לי לראותם. רק את תמונתם ראיתי בעתון.

– בחורים נפלאים היו.

מצאתי שעה כשרה לשאול:

– איך, בעצם, קרה הדבר?

– לא סיפרו לך?

– אמנם, כן… סיפרו, אבל כך, בקווים כלליים מאד, – שקרתי במצפון טהור.

–… וודאי יודע אתה – פתח בנצה בהרימו לפתע את ראשו – שזה יותר משתים-עשרה שנה עובד אני בספינות. רבות עברו עלי, ורבות שבעתיים ראו עיני. אך כל זה לא השפיע עלי הרבה, לפי שבכל המקרים נתון הייתי לפיקודו של מישהו אחר. ואנו, בחוץ-לארץ, לא הורגלנו במתיחת ביקורת על פקודותיהם של הממונים עלינו. מקרה “נאפטון” היה אחר. “נאפטון” היתה נתונה לפיקודי. ואף על פי שעשיתי כל מה שיכולנו לעשות… כן, אני בטוח בזה… ובכל זאת איזו תולעת מכרסמת בלי הרף, בפעם האלף: “אולי… אולי, אף על פי כן, אפשר היה לעשות אחרת. או עוד משהו – ולא עשיתי?” לכל פרטיו זוכר אני את היום ההוא, חי הוא עומד לפני כיום אתמול. כן… זה היה כך: בחמש בבוקר התאספנו על הסיפון, ואחרי כמה הכנות רגילות, קרוב לשעה חמש וחצי, פקדתי על יוסף להניע את המנוע. מנוענו, כפול המחזורים, היה נדלק על ידי ראש מלובן, ורק יום לפני כן השלימו אצלנו את קביעת הצינור והמבעיר לחימום ראש המניע על ידי גאז-בעירה, במקום חימום על ידי פרימוס-יד בעל המבעיר הצדדי. לפנות-ערב הובא גליל מלא גאז, קבענוהו במקומו וקשרנוהו לצלעותיו של הדופן השמאלי.

ומשהחל, המשיך כמדבר אל עצמו, או אל מישהו סמוי מן העין, יותר מאלי.

…בשעה שש פחות רבע הפלגנו מנמל תל-אביב ופנינו דרומה. בשני הימים האחרונים חזרו המכמורתנים, שדגו במימי הדרום והביאו יְדוּג רב; ואילו אותם שדגו בצפון הביאו כמה ארגזים בשיעור פחות מבינוני. על כן החלטנו לדוג בדרום. חמישה היינו בספינה: אני, דוד “קאפיטאנו”, שלמה, יוסף ואולה. כשעה אחת “הלכנו” מערבית-דרומית-מערבית, וכשהגענו לעומק של שלושים וחמישה “פאדום” – הטלנו את הרשת והתחלנו לגרוף דרומה, בקורס מקביל לחוף. בשעה תשע ורבע היינו מול השפך של נהר רובין. היה יום סתיו יפה. השמש חיממה היטב, אך בלי אותו “טיגון” אכזרי של יום-קיץ. הים שקט היה, כמעט דמום. בכל הכיוונים נראו מכמורתנים, הגורפים רשתותיהם דרומה. שלמה עמד בחזקת הגאי, ואני עסקתי בפירוק המצפן שחשדתי בכיוונו הבלתי מדוייק. בקצב המנוע, שתקתק עד כה בדייקנות של שעון, חלו הפסקות קצרות, שלא הדאיגוני ביותר, אך לא עברה שעה מועטת וההפסקות התכיפו. ירדתי למדור המנוע ושאלתי את יוסף, אם נוכל לגרוף במצב זה. יוסף הודיעני שהחור במזלף נסתם בחלקו ואינו מעביר דלק במידה מספקת. לדעתו הכרח הוא להפסיק את עבודת המנוע, לפרק את המזלף ולנקות את החור. הפסקנו את מהלך הספינה, הפעלנו את המנוף, ובקושי רב, בהפסקות תכופות, העלינו את הרשת. בשעת מיון הדגים ניקה יוסף את המזלף והרכיבו במקומו. וזמן מה לאחר השעה עשר, הופיע על הסיפון האחורי וביקש שאתן לו מסייעים לסובב את גלגל התנופה, ולהניע את המנוע. שלחתי לעזרתו את שלמה ואת אולה. אני ודוד בדקנו את הרשת והתכוננו להטילה מחדש, כשתחודש פעולת המנוע.

… נפץ עמום, הדומה להולם של תוף גדול, עלה ממדור המנוע. ייתכן, שלא היינו שמים לב להם זה, אך מיד אחריו נשמעו צעקות מחרידות, שכמה אנשים צעקו בקול אחד מעצמת כאב. כמטורפים רצנו, אני ו“קאפיטנו”, אל תא-ההגה, לרדת דרכו אל מדור המנוע. לפני שהגענו אל דלת התא, ראינו עשן עב ולהבות אש, בצורת לשונות ארוכות, עולים בעד החלון האופקי, הקרוע בתוך הסיפון האמצעי, מעל למדור המנוע. ובטרם אשיג במוחי את האסון המתרגש עלינו, הופיעו מתוך להבות האש, כמעט בבת-אחת, שני זוגות ידיים ונאחזו בשפת החלון. אחרי הידיים הופיעו ראשיהם של יוסף ואולה, כשעיניהם יוצאות מחורין מכאב שהיה בוודאי למעלה מכח אנוש. תפשתי את יוסף בזרועותיו, “קאפיטאנו” בזרועות אולה. להבות של אש ליחכו את פני. אך אני לא חשתי אלא זאת: קשה לי להתגבר על כובד גופו של יוסף, שמעצמת כאבו, כולו אפוף אש, וגופו כמעט ערום, נלאה לאזר כוחותיו ולהרים את גופו הנתלה אל עבר הסיפון. קשה להגיד, כמה זמן עבר עד שהצלחתי להעלות את יוסף אל הסיפון, ייתכן, שרק שניות מעטות. אך בעיני נראו השניות הללו כשעות ארוכות. אותו רגע הצליח “קאפיטאנו” להעלות את אולה ולהשכיבו בתוך המעבר הצר שבין החלון ובין הדופן השמאלית. קרענו מעליהם את שארית מכנסי הרחצה, אשר למזלם הרע היו לבושם היחידי. כמעט בלי הכרה שכבו והניעו ידיהם ורגליהם בתנועות אינסטינקטיביות, בלתי-מכוונות כל צרכם. ביקשתי מדוד שיעזרני להעביר את שניהם על הסיפון הקדמי, אך באותה שעה, כמחט בגוף חי, דקרתני המחשבה: “איפה שלמה?”

בנצה נשתתק, לקח סיגריה, הציתה. ממדור המנוע עלה ציפצופו הזייפני של יענקעלה, שבדק את גובה השמן בלובריקאטור. עיינתי במצפן. הספינה סרה מן הקורס. בתנועה זהירה גילגלתי את גלגל ההגה והחזרתיה למקומה הנכון. בנצה עישן בעצבנות ועיניו לעבר החרטום.

מיד… מיד קפצתי לתא-ההגה – ניכר היה בבנצה, שברגע זה רואה הוא בפועל ממש את התא – אך לשונות האש, שפרצו מתוך מדור המנוע, כבר הגיעו עד הידיות התחתונות של גלגל ההגה. סולם העץ, המוביל למטה, אל מדור המנוע, שנסתפג בשמן ובנפט שהיו מנטפים מידי המכוננים המרובים, עובדי הספינה בער למלוא אורכו. עיני לא יכלו לפלוש לתוך מדור המנוע, שנהפך לאש משתוללת. עברתי ליד “קאפיטאנו” שטיפל ביוסף, אחרי שהעביר את אולה אל הסיפון הקדמי, וגלשתי לתוך תא-השינה, חלק הקדמי של הספינה, שהאש עדיין לא הגיעה אליו. וכאן על רצפת התא, ראיתי את שלמה יושב שפוף ומכבה את האש שאחזה בבגדיו. לתא-השינה הגיע בזחילה, בהיצמדו אל הרצפה ופניו כבושות בה. לאושרו לבש מכנסיים ארוכים וחולצת עבודה קצרת-שרוולים, שהגנו על גופו, אך ידיו, עד המרפקים, ופניו, חזהו וצווארו החשופים – האדימו והלכו מרגע לרגע. תמכתי בו ועזרתי לו לטפס בסולם המאונך. הוא נאנח אנחה עמוקה עם כל פסיעה ופסיעה.

“והסיפון… מראהו היה מראה זוועה: בהיעדרי למטה, הצליח “קאפיטאנו” לסגור במאוזן את המסגרות הכבדות של חלון מדור-המנוע. האש פשטה ועלתה לתוך תא-ההגה, שדרך חלונותיו הקדמיים אפשר היה לראותה משתוללת ומלחכת את הקירות הפנימיים. היא חדרה גם למחסן הרשתות שבחלק האחורי של הספינה. כל הסיפון האחורני, מתא-ההגה עד הירכתיים, העלה עשן דרך הסדקים שבין לוחות הציפוי, ומרגע לרגע אפשר היה לחכות להתפרצות האש. במצב זה לא היתה כל אפשרות לחשוב על נסיון לכבות את הדליקה, לאחר ששנינו בלבד, אני ו”קאפיטאנו", מוכשרים היינו לעבודה, – קודם-כול חייבים היינו לדאוג לפצועים. ועוד חשש היה בלבי: הדלק שבבית-הקיבול, וכן המלאי השבועי שבתוך החביות, עלולים להתפוצץ בכל רגע. עלינו לעזוב את הספינה!

…הסתכלתי בפצועים: שלמה ישב בקצה החרטום, גבו נשען אל העוגן המרותק, יד אחת תומכת בשנייה והוא ניענען באנחות כבדות, כשכל גופו רועד כחבל מתוח. יוסף ואולה –…אך מה? מיד הבחנתי שמצבם רע ביותר. צריך היה להכיר את הבחורים הללו, כאשר הכרתים אני כדי להבין, מה הרגשתי אותה שעה. יוסף היה מכונאי לא רק לפי מקצועו, אלא גם לפי יעודו: בעל שמיעה מכנית דקה ומושלמת, אשר לפי קול נחירה דקה, קול חירחור או “שיעול”, או עילעול קל בנהימת המנוע – היה קובע על נקלה את מקומה הנכון של התורפה. מרוכז ובלתי נחפז בעבודתו, היה עושה רושם של אחד מפרחי החוקרים, הלומד לדעת ולרדת לשורשם של העקרונות הטכניים. לא היה בו אפילו שמץ מיהירותם של “מכונאים” בני יומם. בילדותו קיבל אולה חינוך מדוקדק של מה שקוראים “קינדר-שטובה”. בהיותו בחור שופע חיים, עליזות ויזמה, לא השלים כנראה עם המסגרת החונקת של “החינוך הטוב” נוסח אשכנז. על כן מתוך מחאה והתנגדות פנימית, “התבולל” בקלות יתירה בין הנוער הימי, עד מהרה הפך לאחד מהם ממש: בשפה בביטויים ובהליכות. הורגלתי לכך, במשך כל שנות עבודתי בארץ מוצאי, שהעבודה על הסיפון נעשית בשתיקה קודרת, כעבודת הקודש, כביכול, שאינה נפסקת אלא בפקודה קצרה או בשריקה חדה. הקשו והכבידו עלי מאוד הרעש, ההלצות וקינטורי הגומלין, הרגילים בשעות העבודה על סיפוני המכמורתנים, כאן בארץ. בהמשך הזמן הבינותי, שלא ייתכן שאצל דייגים תשרור רוח אחרת מזו ששוררת בכל מקום, ששם עובדים פועלים בצוות: בעבודת כביש, בניין, או חקלאות. אולה היה הרוח החייה ב“נאפטון”. שובב וקונדס ועם זה ימאי מוכשר עד מאוד. עבודת המכמורתנים, שידעה על בוריה, היתה לו למעשה שיגרה ולא נתנה לו את הסיפוק שבחידוש. ידעתי שהוא משתלם בשעות הפנאי וחולם על גשר פיקוד בהפלגות רחוקות. לשניהם היתה הימאות עבודת כיבוש, והמכמורתנים – עמדת חלוץ קידמית.

…נועצתי עם דוד על אופן הצלת הפצועים, כשלא היתה לנו סירה ולא רפסודת הצלה, כדרך שמרכיבים עכשיו, מחביות ריקות, וכל רכושנו היה עיגול-הצלה אחד, התלוי על סולם היתרים, וחגורת הצלה, התלוייה מעל לדרגשי השינה במדור הקדמי. חזרתי וירדתי לתא-השינה. העשן העב, שחדר ממדור המנוע דרך הפירצה שבמחיצה ומילא את התא – סינוור את עיני וחינק את נשימתי. בעיניים עצומות, בנשימה עצורה, גיששתי מעל לדרגשים והסירותי את החגורה מעל המסמר, הקבוע בצלע הספינה. ובמצב קרוב להתעלפות חזרתי לסיפון. בינתיים זרק דוד “קאפיטאנו” מעבר לדופן את כל ארגזי הדגים הריקים שהיו סדורים שורות-שורות על הסיפון הקדמי, והוריד את עיגול-ההצלה. מצבו של יוסף נראה לנו רע יותר ממצבו של אולה, לכן החלטנו להשכיבו על עיגול ההצלה, ואת החגורה לחגור לאולה.

בנצה נשתתק. כאילו נאבק עם משהו, והמשיך:

איך הורדנו אותם המימה? דבר זה משום-מה קשה לי לספר ביותר. נטולי הכרה שכבו, נשמו בכבדות וגנחו גניחות קורעות לב. החלטנו לקשור את החגורה להיפך, דהיינו שהקישורים יהיו על החזה, ולא, כרגיל, על הגב, שעל ידי כך נוכל להחזיקו על פני המים, כשפניו למעלה. התחלנו להכניס את החגורה אל מתחת לגבו של אולה. מנגיעה קלה ביותר היה עורו מתקלף מעל גופו. נתבלבלנו לחלוטין, ידינו השמיטו את החגורה. פתאום – אש! אש פרצה דרך חלונות תא-ההגה, וכל הסוכה הפכה ללפיד דולק אחד. חישקנו שיניים, כיווצנו לב והמשכנו במלאכה. “קאפיטאנו” קפץ המימה וקיבץ את הארגזים הריקים, שהספיקו להתפזר אנה ואנה. בזהירות יתירה מסרתי לו, לעבר הדופן את יוסף. צריחה מחרידה נתמלטה מפיו, כשגופו הדווי נטבל במים המלוחים, אך הכרתו לא שבה אליו. עד שהורדתי את אולה הספיק דוד להכניס כמה ארגזים תחת גופו של יוסף, באופן ששכב, כביכול, על גבי דרגש של עץ.

…ביקשתי את דוד, שירחיק את הבחורים מהספינה, ופניתי לשלמה. הוא ישב במצבו הקודם: עיניו מושפלות, כולו מרוכז בכאב הלוהט, ואינו רואה דבר מן הנעשה על סביבותיו. ביקשתיו שיקפוץ המימה והצבעתי לו על דוד, שדחף לסירוגין את הפצועים מן הספינה והלאה. שלמה הסתכל אל מעבר לדופן בלי להביט אלי, נאנח: “אוי… עזוב אותי”. הבינותי, שהוא מפחד מפני המים המלוחים יותר משהוא מפחד מפני האש. הפכתי פני לאחור והעיפותי מבט על הסיפון. תא-ההגה נעלם בתוך הלהבות, הזכוכית בחלון של מדור-המנוע נתפוצצה, ולשונות אש עלו מתוכו. כל הסיפון האחורי נתכסה שכבת-אש נמוכה, כאילו מישהו שפך עליו שפעת דלק נוזל. האש ליחכה את הדפנות ואת הירכתיים וריחשה והרתיעה כנחש-ענקים. מזמן לזמן נשמע קול נפץ של עץ מתכווץ. שוב נזכרתי בחביות המלאות שמן-סולאר.

…נגשתי לשלמה מאחורי גבו, תפסתיו מתחת לבתי-שחיו והקימותיו. כפי הנראה גרמתי לו כאב גדול, שכן נרעד כולו, הוציא קול יבבה מפיו והתנודד על רגליו. השתמשתי בחולשתו ודחפתיו אל עבר הדופן. לאשרי, היה הדופן שבסיפון הקדמי נמוך מאוד, ובדחיפה נוספת, כמעט בלי התנגדות מצדו, העיפותיו אל מעבר הדופן. לצערי, התנגש בפני הים במלוא חזהו, ובכך וודאי הוכאב לו ביותר. הוא עלה מתוך המים, כשעיניו בולטות מחוריהן מעצמת הכאב הצורב שהכאיבוהו המים המלוחים, ופיו נפתח לצעוק. אך אותה שעה פרצו מי הים ומלאו את פיו. הוא נתעלע ונשתעל, וכשהצליח לנקות את גרונו – התחיל לשקוע שוב. חזר וצף על פני הים ובאורח אינסטינקטיבי הניע תנועות של שחיין, ולאושרו בכיוון הנכון, כשדוד “קאפיטאנו” קורא לו בלי הרף.

בפעם האחרונה, נשאתי עיני אל הספינה: כחיית-טרף זחלה האש אל עבר הסיפון הקדמי; לוחות-הגריפה, התלויים על פסי-ברזל מעל לדפנות, דלקו כשתי אבוקות בתוך מסגרתם העשוייה ברזל עבה. תא-ההגה עמד להתפורר בכל רגע, והסיפון האחורי נעלם בתוך נחשול של אש. בפחות מכהרף עין ניצנצה במוחי המחשבה: “אולי להישאר עוד; אולי אפשר להציל עוד משהו?” אך ביטלתי את המחשבה כמחוסרת שחר ועיני נטלו פרידה מן הספינה הגוססת.

…לפני עזבי את הספינה הקיפו עיני את האופק. ארבעה מכמורתנים נראו בתחום ראייתי, במרחקים שונים. היה לי הרושם, שהקרוב ביותר כבר הרגיש באסוננו וחש לעזרתנו. לפי קוויה המגושמים של הספינה ששונתה בשעתה מסירת-משא רגילה, ולפי לזבזת-המגן שצבעה אדום-בהיר, – הכרתי את המכמורתן הערבי, הרשום בנמל יפו. זה שמרבה לגרוף “תחת מפרשים” מתוך קימוץ בדלק. משום-מה נדמה היה לי, כי התקדמותו של המכמורתן איטית מאוד.

"קפצתי המימה. עד מהרה השגתי את חברי, שלא הספיקו להרחיק הרבה מן הספינה הבוערת. דוד המשיך לדחוף את הפצועים קדימה לסירוגין. יוסף שכב בלי נוע, מצבו נראה לי כלאחר ייאוש. אולה נאנח, נשם בכבדות והניע תנועות משונות בידיו ורגליו – אך הכרתו לא שבה אליו. שלמה שחה לאטו, שחה והקפץ⁵ גופו קדימה בדחיפות-רגליים תכופות, וכמעט לא נסתייע כלל בידיו הכאובות. זמן-מה עזרתי לדחוף את יוסף, אחרי שחו דוד עם אולה ובמאסף – שלמה המפגר אחרינו. עינינו היו צמודות אל חרטומו של המכמורתן הערבי, שהתקרב ובא אלינו. ואמנם התקדמותו היתה איטית, יותר מן הרגיל. עזב דוד את אולה, שחה כ-25–30 מטרים הצדה, ופתאום הרעים בחללו של הים קללה תורכית, ארוכה ומסולסלת שחודשים רבים לא נזמן לי לשמוע כמוה בעבודתנו המשותפת. “מה קרה לך “קאפיטאנו”?” – צעקתי לו. אך הוא ביקש לרווח ללבו בקללה נוספת, הפעם בספניולית, ורק אחרי כן הודיע לי, שהמכמורתן חש לעזרתנו בלי להוציא את הרשת מן המים, – וזוהי סיבת התקדמותו האיטית.

…ביקשתי את דוד שיישאר עם הפצועים וישגיח עליהם, אך אל ישחה קדימה. כי בבטחוננו שהמכמורתן חש לעזרתנו לא היה טעם לבזבז כוחותנו בשחייה קשה ומייגעת. שחיתי לקראת המכמורתן, בכוונה לזרזו, או, לכל הפחות, להכין מקום מתאים להשכבת הפצועים. המרחק ביני לבין הספינה המתקרבת היה פוחת והולך. כבר יכולתי להבחין בכל חבר הספינה חוץ מן ההגאי, שנצטופפו בקצה הסיפון הקדמי בדממה גמורה, שלא כרגיל והביטו אל עברי. שחיתי בכל מאמצי כוחי. מקוצר רוח, נראה לי, שהמכמורתן עודו רחוק ממני. לבסוף התחלתי להכיר את קווי פניהם של הדייגים הערבים. ה“ראיס” של הספינה טיפס ועלה על השלוחה (מוט החרטום) הקצרה, ועודדני בקריאות של ידידות. המכמורתן הפסיק את הילוכו, כשקרב אלי, אך מכוח ההתמד, המשיך להתקדם ועבר על פני. שחיתי הצדה כדי שלא אחבל בכבל היורד מן הדופן, ושוב שחיתי, הפעם בכיוון הפוך מן הקודם, להשיג את המכמורתן המתרחק. הערבים נתקבצו בירכתיים והתווכחו ביניהם בלהט רב. ולבסוף העיפו אלי עיגול הצלה, קשור לחבל דק וארוך. ארבעה דייגים התכופפו מעבר לדופן הימנית הנמוכה, ושני זוגות ידיים נאחזו בידי. עד היום מתפלא אני על חוזק ידי, שלא נעקרו אז מגופי.

…חבר-הספינה כולו, לרבות ההגאי והמכונן, הקיפוני והתקיפוני בשאלות רבות בבת-אחת. ביקשתי את ה“ראיס” שימהר לעזרת חברי שנשארו על פני הים. ה“ראיס” גער בדייגים וגירש את ההגאי ואת המכונן איש למקומו. ורק כשנעה הספינה קדימה, – חזר והמטיר עלי את שאלותיו. הקדמתיו ושאלתיו: מדוע, בעצם, לא העלה את הרשת? נתברר, שאמנם החלו במשיכת הרשת, אך כשמחצית אורכו של הכבל נתלפף על תוף המנוף – נקרעה, פתאום, חגורת העור, המחברת את המנוף למנוע. ועכשיו, יה-חביבי, שקוד המכונן על הטלאתו, ועוד מעט, יה-אחי, תהא זו מוכנה לשימוש.

…ניסיתי להכין מצע להשכבת הפצועים. במדור השינה שבחרטום, לא נמצאו מיזרונים, ומאליו יובן, שלא היו בנמצא סדינים. אחד הדייגים הביא מחצלת, שנקיונה היה מפוקפק ביותר ובאין ברירה, פרשנוה על הסיפון האחורי. בינתיים קרבה הספינה אל הפצועים ועצרה את הילוכה. ביקשתי את ה“ראיס” שיסביר לאנשיו את מצבם של הפצועים ואת הזהירות הרבה שיש לנהוג בהם בשעת העלאתם על הסיפון. קפצתי המימה כדי לעזור לדוד, ובעזרת שני לוחות, שנמסרו לנו מן הספינה, סידרנו כעין אלונקה במקום הארגזים הריקים, שהפצועים שכבו עליהם. קשרנו ארבעה חבלים לקצות הלוחות, ובדממה מוחלטת העלינו את יוסף לסיפון, כשהדייגים לוחשים לנפשם: “יה-אללה! יה-אללה!” למראה גופו קלוף-העור. ממש כך העלינו גם את אולה. ואילו את שלמה – בישיבה על גבי ארגז ריק, אחרי שביקשתי את הדייגים שייזהרו ולא יגעו בידיו הכאובות.

…כשגמרתי להשכיב את הפצועים וקמתי מלא קומתי – שמתי לב לכך, שכל הדייגים מביטים לאחוריהם, לעבר הירכתיים. המכמורתן הגוץ “גדעון”, שכננו בעגינה בנמל, – רדף אחרינו במלוא כוח המנוע. קרוב לשני מילין ימיים הפסיקו בין הספינות, והמרחק נתקטן והלך מרגע לרגע בזכות ההבדל הגדול במהירות התקדמותן של שתי הספינות, לא עברו עשרים דקות ו“גדעון” הדביקנו, וה“ראיס” שלו וצלר הציע לנו שנעביר את הפצועים לסיפונו. הסכמתי להצעתו, אך דרשתי שההעברה תיעשה בשעת מהלך הספינות, בלי שתופסק תנועתם קדימה, לעבר נמל יפו. כי היה לי ברור, שכל רגע קובע את נפש הפצועים. שני הקברניטים הסכימו לדרישתי והתמרון הצליח הצלחה גמורה. “גדעון” “שכב” בקורס מקביל למכמורתן הערבי, “מתחת לרוח”, ולפני שהגיע חרטומו לקוו-הירכתיים של ספינתנו – הופסק המנוע. בכוח ההתמד השיג את הספינה שהמשיכה להתקדם, כשהמרחק בין הדפנות הוא כשיעור שני מטרים. חבל דק, שלקצהו קשור עבות, נזרק אל חרטומו של “גדעון”, רפידות-מגן נתלו על הדופן הימיני שלנו, וכן על דופנו השמאלי של “גדעון”. הערבים מתחו את העבות, והספינות קרבו זו לזו. עבות שני נמסר לסיפון האחורי של “גדעון”, ובשעה שנתדפקו הספינות בנגישה קלה, רותקו העבותים, והמנוע של “גדעון” הופעל שוב.

…על סיפונו האחורי הצר של “גדעון” היה הכל מוכן לקבלת הפצועים: ערימת הדגים, שהורקה מהרשת, הוטלה בשיכבה ישרה, ועליה הוצעו שני מזרונים, ללא סדינים. אנשי “גדעון” העבירו על ידיהם את הפצועים, ולא הניחו לי ולדוד לנגוע בהם. משעבר שלמה את הלזבזת של “גדעון”, בעזרתם של שנים מעובדיו, נותקו העבותים, והמכמורתנים נדחפו זה מזה. “גדעון” פרץ קדימה, מלווה ברכותיהם של הדייגים הערבים.

…ישבנו על הסיפון הקדמי. אחד הבחורים הביא מלמטה קנקן קפה שחור מהביל ומזג לתוך ספלי אמאיל גדולים, את שלמה השקינו בכפית, כי ידיו הכאובות לא יכלו לנגוע בשום עצם. מרחוק ראיתי את “נפטון” אחוז להבות, ושני מכמורתנים (“ביכורה” ו“שלדג”) המתקרבים אליו, כנראה, מתוך כוונה לגררו ולהטביעו במיים⁶ רדודים בקרבת החוף.

…עברתי לסיפון האחורי לראות את שלום הפצועים. אנשי “גדעון” קשרו חבל לגליל המסתובב בקצה הירכתיים, העבירו את החבל דרך הוו, היורד מקצה המנוף להעלאת הרשת והידקוהו על התורן הראשי, מתחת לחישוקו של זרוע המנוף. על החבל המתוח נפרש מיפרש ונקשר לדפנות מזה ומזה. נתהווה כעין אוהל, שהגן על הפצועים מקרני השמש. יוסף שכב כקודם – בלי ניע, ורק חזהו היה עולה ויורד בכבדות. אולה, עצום-עיניים, הניע תנועות שונות, ירד מהמזרון, ימינה ושמאלה, זחל ודחף את יוסף. מנחם, העובד עכשיו פה, ב“כריש”, ועוד אחד, שלא הכרתיו עמדו על ברכיהם על ידו, שיניהם חשוקות, ושמרו את תנועותיו. כשקרבתי, נשאו הבחורים אלי את מבטם המדמיע. קשה ומכאיב היה תפקידם: המקום החי היחידי בכל גופו של אולה – היו שערותיו, ורק על ידי הדיקתם אפשר היה למנעו לזחול, מלרדת מן המזרון, ומלפגוע ביוסף. בלב מתפלץ כרעתי ברך ורציתי לעזור להם, אך הם הפצירו בי, שאעבור לסיפון הקדמי.

…בין הדלת הפתוחה של תא-הההגה ובין הדופן הימיני עמד וצלר והביט לעבר “נפטון” בהאהילו על עיניו במצחיית הכובע הימי, שהחזיק בידו. “הבט”! – קרא לי ה“ראיס” – “הם יצילו את “נפטון”. “ביכורה” הצליחה, כנראה, לקשור עבות למוט-החרטום של “נפטון”, התרחקה ומתחה את העבות. “שלדג” עבר לפני “ביכורה” וקשר עבות גרר לחרטומה, ועכשיו התקדמו שלושת המכמורתנים בקו עורפי, כששני הראשונים גוררים את “נפטון” בכוחות משותפים. לא עברו דקות מועטות, והחלק העליון של חרטום “נפטון” יחד עם מוט-החרטום נעקרו ממקומם והועפו בכיוון ל”ביכורה”. המרחק בין “נפטון” והמכמורתנים הגוררים גדל בבת-אחת. אנשי “ביכורה” לא ויתרו, כנראה, על תוכניתם להטביע את “נפטון” בבקרבת החוף, ולהציל כל מה שאפשר להציל. הם התירו את עבות הגרר של “שלדג”, עברו בחצי סיבוב והתקרבו, במהלך אחורי, ל“נפטון” ירכתיים מול ירכתיים. זרקו על הסיפון האחורי הדולק של “נפטון” עוגן קטן בעל ארבע רגליים. המשמש, כרגיל, לחיפוש רשת על קרקע הים. העוגן נאחז בירכתיים, ו“ביכורה” נתרחקה ומתחה את העבות. “שלדג” נתקרב ומסר עבות לחרטומה של “ביכורה” ושלושת המכמורתנים נתישרו שוב בקוו עורפי, ובחצי סיבוב יפה פנו אל עבר החוף. שוב עלתה בלבי התקווה שהספינה תנצל.

…“גדעון” חתר בכל כוחותיו, והמרחק בינו לבין השיירה הגוררת גדל מרגע לרגע. המכמורתן הערבי נשאר במקומו, אולי לשם העלאת רשת, אך ייתכן שגם מתוך סקרנות לראות, איך “הילדים” מתל-אביב יצליחו להציל ספינה בוערת.

…פתאום, כמתוך לועו של הר-געש, פרצה מתוך “נפטון” שלהבת-ענקים וענן של עשן שחור, שבא בעקבות האש, עטף את גוף הספינה, כיסה אותה והסתירה מעינינו. ועוד אנו מביטים נדהמים, והנה נתפזר העשן מעט ולפנינו נתגלה מחזה, שמוחנו לא השיגו ברגע הראשון: החלק האחורי של “נפטון” ממשיך להגרר אחרי “ביכורה”, והחצי השני, בעל התורן הקדמי, הבוער לכל אורכו, נפרד ממנו, נשאר במקומו ו…שוקע בים במהירות גדולה. וכשנעלם בתוך המים סיפון חציו הקדמי של “נאפטון” – נתלכסן התורן הראשי לאחוריו, ולמרות כוחם הגורר של “ביכורה” ו“שלדג” שסחבו את שארית הספינה קדימה – החל החצי האחורני לשקוע. ירכתיה של “ביכורה” נלחצו בכוח העבות, הקשור לספינה השוקעת, והגיעו עד פני המים; חרטומה נזדקף ונתרומם. ראינו מרחוק צללית של אדם עומד בירכתיים, ובתנועות מהירות וחזקות – מתכופף ומתיישר חליפות. נראה כמכה בגרזן, בעבות הגורר את “נאפטון”. ירכתיה של “ביכורה” קפצו למעלה, כפקק מתוך בקבוק, ונתישרו מעל לקוו המים הרגיל. שארית הספינה הבוערת, המשוחררה מעבות הגרר, צללה בים, כהרף עין. נראה הדבר, שחיזוקי האורך⁷ נחרכו באש ונתרופפו ביותר. על החלק האחורני של “נפטון” פעל כוחם הגורר המשותף של שני המכמורתנים, ואילו החלק הקדמי של הספינה התנגד לכוח הגורר בכל כובד המשקל של המנוע. ומתוך לחצם של שני כוחות מנוגדים – נתבקעה הספינה ברוחבה, בין שני⁸ צלעות ונתחלקה לשני גופים נפרדים…

…זה היה סופו של “נפטון”!

בנצה שקע בשתיקה ממושכת, ונדמה היה לי, שאת סופו של הסיפור לא אשמע לעולמים. סקרנותי גברה על הטאקט האלמנטארי, ואני הוצאתי אותו מהרהוריו על ידי שאלה דוחקת:

– ומה קרה לפצועים? איך הגעתם ליפו?

בנצה נרעד, הסתכל בי ו…חזר למציאות.

כן… קרבנו ליפו – המשיך בקול אפאטי ובאי רצון ניכר – לפי בקשתי, הסכים ה“ראיס” של “גדעון” “לקפוץ” לתוך נמל יפו דרך המעבר המערבי המסוכן, בין הסלעים במקום להכנס דרך הכניסה הצפונית, המרוחקת יותר. שום מכשירי איתות לא נמצאו ב“גדעון”, ורק כשקרבנו לבנין בית המכס קראנו במקהלה: “הזמינו שני אמבולנסים! שלושה פצועים על סיפוננו!” ואמנם לא ארכה השעה, לאחר שרתקנו את “גדעון” לרציף, שמענו את צפירותיהן של מכוניות “מגן-דוד אדום”.

…לא טפלתי בהעברת הפצועים, רק אחר-כך ביקרתי אותם ב“הדסה”. סרג’נט בריטי ממשטרת הנמל הזמינני למשרדו, הציע לי סיגריה והביע את השתתפותו בצערי. שמש ערבי הביא ספל קפה חריף. בקיצור מסרתי את קורות “נפטון”, משעת הפלגתו מנמל תל-אביב עד הרגעים האחרונים של הספינה. רשם את דברי ויצא לחדר סמוך להעתיק את הרפורט במכונת כתיבה. שקעתי במחשבות ולא הרגשתי את שטף הזמן, ואף לא את ישיבתי בבגדים הרטובים, שבהם שחיתי בים. נפתחה הדלת, הסרג’נט נכנס, מסר לי העתקה של הרפורט וביקשני לחתום על הגליון המודפס שבידו. חתמתי בלי לקרוא, כי האותיות רעדו בעיני.

– That is all” “ – אמר לי השוטר בחיוך בישני ומצטדק.

כאן הרגשתי, פתאום, שתפקידי נגמר: עצבי נתפרקו ממתיחותם וחולשה איומה תקפתני. בבת אחת, הוברר לי כל היקף האסון. פרצתי בבכי, כתינוק אומלל.

– That is all” “ – מלמל בנצה לעצמו, בהביטו בלי-אנה.

“כריש” ירד בינתיים מהקורס. הכוכב הקטן טיפס בשמים ועלה גבוה גבוה מעל התורן הקדמי. החזרתי את הספינה לדרכה ועיינתי בשעון: שלוש וארבעים. גם בנצה ננער והביט אל השעון, תפש מידי את גלגל-ההגה ופנה אלי בקול צורד:

– העלה אור על הסיפון האחורני ורד בבקשה, להעיר את החבורה. הגיעה שעת העלאת הרשת…

בשעה עשרים אפס-אפס, התחלפו המשמרות, ובשני חדרי האוכל ערכו מחדש את השולחנות, לקראת ארוחת-ערב, עבור המשמרת המתחלפת.

הים סער מהרגע שיצאנו את מיצר גיברלטאר, ופנינו צפונה, לאורך החוף הספרדי-פורטוגאלי. יממה אחרי יממה זחלה “רות”, נדחפת קדימה בכוח מנוע, ישן וחלש, מול רוח צפונית-נגדית, שלא חשבה כלל לשקוט. הסיפון נשטף לכל ארכו בגלים חצופים-פורצים, ומנופים כוסו שכבת מלח חלוד; פתחי צינורות האוורור כוסו במכסאות ברזנט, האשנבים הוברגו באפן הרמטי, והדלת מהסיפון התחתי נסגרה על מנעול ובריח. במדור המלחים נדחס האויר, ונספג ריחות של בגדי עבודה רטובים ומגפי גומי.

שני המלחים הופיעו ממשמרתם; אחד סר, זועף וכעס רוצחני משתולל בעיניו, והוא מקלל את כל החי והדומם, השט על פני הים. השני רטוב כספוג, אדיש לסובב אותו, ורועד מקור. המנוען ועוזרו, להיפך, באו עליזים ודברניים מאד; זהו מזג האויר החביב עליהם. למטה, במדור המנוע, חמים ויבש; הדיזל המגושם מזעזע את חלל המדור, ומפיץ ריח נעים של “סולאר” ושמן סיכה מחומם. בתוך הרעש המחריש, נבדלים קולותיהם הנחפזים של דוחפי השסתומים, טיקטוק דקיק של משאבת השמן, וזימזום דבורה של מערכת הקירור. אפשר לגולל סיגריה, לעלעל עתון מצויר ישן, או, להתגבר על הרעש ולחטוף שיחה עם ידיד. עליך רק להציץ מזמן לזמן, על השעונים-המודדים, ולמשמש את מידת התחממות של קליפת המיסבים.

עם שקיעת השמש עברנו את כיף פיניסטרה, ונכנסנו למימי מיפרץ הביסקאיה. הגוש השחור, הבולט, כמה מאות מטרים, מתוך פני הים, והמגדלור הקורץ מעל למנזר הקודר, בראש ההר, כאילו הזהירו אותנו, באזהרה אלמת – לא לחצות את המיפרץ המשתולל, צמא הדמים, תוך סערה איומה של סוף חודש מרץ. אך “רות” הזחלנית לא נרתעה; הקצין הראשון מסר להגאי את הכיוון החדש; החרטום כוון לעבר השני של המפרץ, לשפך הנהר לואר, ואניתנו נדחקה לתוך המפרץ המפורסם לגנאי, שגליו המכים בכוח של פטיש ענק, באים מכמה כיוונים בבת-אחת.

אניתנו, שזכתה אצלנו לתואר כבוד “זחלנית”, היתה בגלגולה הראשון, אנית-חוף, בת חמש מאות טון, שהפליגה בין נמלי הים הבלטי ובין נמלי הים הצפוני, דרך תעלת קיל. כשבעלי האניה החליט להעבירה ארצה, הם עשו בה את השנויים הבאים: מכונת הקיטור, כבדה ומיצרה, הוחלפה במנוע דיזל משומש, שנרכש בהזדמנות, והיה בחמשה עשר אחוז חלש מכפי הדרוש לגודל האניה המחודשת; הוסיפו חלק נוסף בקדמת האניה, ובזה הגדילו את הטונאז' המיסחרי עד שבע מאות טון; קן המטען היחידי הוארך בהרבה, והסיפון קיבל צורה מובהקת של ספינת נהר. התורן הקדמי הזדקר הרחק על יד החרטום, בניגוד לכל יחס וטעם של בנייה ימית. צורתה החיצונית של האניה שהיתה גם לפני השינויים כעורה ומגושמת – נתכערה עוד יותר, ודמתה לזקנה דוחה, בעלת חוטם קאריקאטורי ארוך.

האניה, נהוגה בידי חבר עובדים גרמני, הגיעה לנמל חיפה בערב שבועות, וכיון שהקשר היחידי של בעלי האניה עם היהדות היה, עד עכשיו, רק על ידי ביקור ב“סינאגוגה” בימי חג – הם מצאו את השם “רות” למתאים ביותר. מכל חבר העובדים, שהשיט את האניה, ופוטר כעבור זמן קצר, נשאר רק הטבח היהודי. חבר העובדים החדש, שגוייס על ידי בעלי “רות” – היה מיקרי ומגוון ביותר, אך במשך הזמן התגבש והפך ארצישראלי, פחות או יותר. רק מקס, הטבח, שמילא גם תפקיד של מנהל המשק ושל מלצר, המשיך את חייו “האירופיים”, כאילו עבד באניה זרה, ולא בין אחים.

היה זה איש כבן חמישים, בעל גוף שמן, נטול קווים ברורים, פנים תפוחים ועיני חזיר זעירות, המסתתרות בתוך קיפולי שומן, ופיו הרך והרחב – הפיץ ריח רע למרחק רב. דיבורו הגרמני היה מודגש ביותר (את האות כ' היה מבטא כ-ש'), אך קרה פעם, כשהתבסם כהוגן ומתוך רחמנות על עצמו, על בדידותו בחיים ועל חוסר ידידים – שפך פלגי דמעות, ושר “אַ בריוועלה דער מאמען”… בקול עצוב, קורע-לב. בלתי-מגולח, לבוש בגדי עבודה ספוגי לכלוך ומבריקים משמן – היה מגיש את הארוחות מחוסרות טעם, נוסח גרמניה, בחדר האוכל של הקצינים. לא פעם וויתרנו על ארוחה, בהיותנו לא ביותר רעבים. נסינו להשפיע על בעלי “רות” להחליפו באחר, אך הם עמדו מאחורי גבו כקיר ברזל. אז, מתוך צירוף של מקרים שונים, שקרו אצלנו הבינונו, שהטבח משמש להם עיין ואוזן בתוך הצוות… זה, כמובן, לא הוסיף חיבה אליו…

בסוף ניסינו להשפיע עליו, שישמור קצת על הנקיון בבגדיו ובתא המטבח, וכן רצינו ללמדו לבשל תבשילים ארצישראליים – ולא הצלחנו. נצחוננו היחידי היה זה, שלפי פקודת רב-החובל – נער הסיפון, יתום בן שלוש-עשרה, שסודר אצלנו בהשתדלות “ויצו”, יגיש לנו את הארוחות.

זועף ורוטן, היה מתהלך באניה, ופיו מפיק “מרגליות”; לכל שם עצם היה מצרף מילת לוואי, תפלה ומזוהמת, לפי מיטב המסורת של נמלי גרמניה. לשפה העברית, ולכל דבר הקשור בארץ, היה מצרף אותם המלות, בהטעמה צינית מיוחדת. שום מכירים או קשרים לא היו לו בעיר חיפה, ולחוף היה יורד, בודד, כבכל נמל אחר, ונעלם בסמטאות הצרות הקרובות. ראינו בו איזה מן הופעה גלותית-חולנית – מעוקמת, שלא ניתנת לתיקון, והשלמנו עם עצם עובדת קיומו בחברתנו הקטנה.

לא כן חשב זכריה התימני, יליד-תל-אביב, שמילדותו הוכנס לתנועת-נוער שמאלית, על ידי אביו, טייח בעל התפתחות והכרה מעמדית, איש עתון וספר. זכריה גדל והתפתח בתוך אוירה מעודדת של משפחה עובדת גדולה; היחס החברי והשוויון פתחו בו רגש של כבוד עצמי ובטחון מופרז במקצת, בניגוד לרגש הנחיתות וחוסר שיווי משקל נפשי, המצוי אצל צעירי עדות המזרח, חניכי הרחוב. בהכנסו לשורות “הפועל”, בחר בסקציה הימית, וזה קבע את גורלו בעתיד. כשנתבגר ומילד-שליח רוכב אפניים, הפך לבחורון מוצק, גוץ ושרירי, עזרה לו הסקציה להסתדר בעבודה קבועה בנמל חיפה. כש“רות” הופיעה בחיפה נרשם זכריה לצוות החדש, על ידי מאמץ מיוחד של מועצת פועלי חיפה, בתור “סתם מלח”, ובמשך זמן קצר הכשרנו אותו לדרגת א.ב. (מלח מוסמך). בהגיענו לחיפה, מיהר כל אחד למשפחתו ולעניניו הפרטיים, וכך נתקבל, כאילו מעצמו, שזכריה הפך לבא-כח הצוות בלשכה ובאגודות הימאים. הוא היה אוסף את פנקסי ההסתדרות, משלם את מס החבר של כל אחד, מחליף ספרים בשביל ספרייתנו הקטנטונת; מוסר את הכתובת הבאה לסניף העתון, ומביא לנו כרטיסים להרצאות והצגות. מזגו החם היה מדחיפו לתוך וויכוחים אינסופיים, בשאלות חברתיות, פוליטיות או כלכליות, שמדת ידיעתם היתה אצלו פחות משטחית. לכן התיחסו אליו כלבחור טוב בעצם, אך טרדני במקצת, שיש להמנע מלהסתבך עמו בווכוח-סרק מעייף, בלתי הגיוני ובלתי-עקבי. יחס זה נטע בלבו של זכריה מידת-מה של יהירות, כי: “אני יודע להשפיע על כולם!” רק כשהיה נתקל במקס ויחסו הציני, המבטל בלעג ארסי וגס את כל הערכים הלאומיים והמעמדיים – היה מתבלבל, ופונה לעזרת חבריו.

אצלינו¹, בחדר האוכל של הקצינים, היה חם ויבש, ובגמר ארוחת הערב שקעתי בכורסה עמוקה עם ספר חדש בידי. רב-החובל יצא מחדר המפות והודיע לנו על השעה המשוערת של כניסתנו לנמל בורדו. אחרי זה הוא פנה אלי וביקש להכין, יחד עם המלצר, את רשימת המצרכים, שיש לקנות בבורדו, ומחירם המשוער, בקשר עם החלפת הכסף האנגלי בכסף צרפתי. קמתי ממקומי, לבשתי מעיל גשם וכובע “זיד-ווסט”, ופניתי לירכתיים, לתא הקטנטן של מקס, מאחורי המטבח, בו היה מבלה את רוב זמנו החפשי. דפקתי בדלת, ולא קבלתי תשובה. חשבתי שהמלצר ישן, ואינו שומע את דפיקתי, לכן פתחתי את הדלת, נכנסתי ברגל אחת מעבר למפתן הגבוה, והדלקתי את האור. סרחון של כלי-מיטה בלתי-נקיים, וריח חמוץ של זיעה ספוגה – הדפו אותי החוצה. התא היה ריק “נראה שהמלצר השתוקק לחיי חברה” – חשבתי בלבי, ופניתי למדור המלחי. בהיותי עוד מעבר לדלת, שמעתי את קולו הגרוני של זכריה, המדבר ברתחנות אידיש משונה, שלמד בשוק הכרמל, ושרוב שמות העצם הם עבריים. נראה, שבפעם האלף מנסה זכריה להשפיע על מקס, שיהיה חבר באגודת הימאים, וכמובן גם “בן-אדם”… מבלי שירגישו בי, נכנסתי פנימה, עמדתי בפינה והקשבתי לוויכוח.

– סוף סוף, תגיד לי מי אתה: יהודי או לא? – צועק זכריה, כשפניו משולהבים בחום הוויכוח.

– אני: “סימן שאלה שנורה באויר…” – עונה מאקס גרמנית-ימית, בלי שום הבעה בפניו המנומנמים.

זכריה מביט על חבריו כמבולבל², עד שמתרגמים לו את המשפט, המורכב מדי.

– לב יהודי יש לך? – אינו מרפה ממנו זכריה.

– בעד משכורת כזו (קללה מזוהמת) לא כדאי³ להיות יהודי. עבדתי ב“תיבות” טובות, מטינופת זו.

– אבל ברחת מחוץ-לארץ “שלך”. אין לך מקום אחר בעולם חוץ מהארץ.

– אס קאמט נאך. (זה עוד יחזור).

מה “קאמט”, יימח שמך? אתה מתגעגע לגאליציה שלך, לחיי גלות?

– אידיוט! אתה בעצמך מגליציה. טיפוס אוריאנטלי מלוכלך שכמוך…

– חכה רגע, אל תתרגז! אנחנו מדברים אתך ברצינות. אתה עברת את הארץ? ראית את הקבוצות? בקרת בהצגות? היית באסיפות? – זכריה מביט על מקס בנצחון כי לפי ידיעותיו, כל העולם מכיר בהישגינו בארץ.

– מספיק לי שאני מכיר את חיפה: שם כל החנוונים רמאים… בפורט סעיד הכל יותר זול.

– פרא אדם! הרי גם הספן המצרי מקבל הרבה פחות ממך – שוב מתרתח זכריה.

– הנני אירופי! – מודיע המלצר, בהכרת ערך עצמית.

– טוב, נגיד “אירופי”! – מסכים זכריה – אבל שם היית חבר באגודה מקצועית, מדוע אתה אצלנו היחידי מחוץ להסתדרות.

– שם הכריחה אותי הממשלה לשלם מס ל“באָנצ’ים” – כאן אני חפשי בדעתי, לכן אינני רוצה להעשיר אותם.

– את מי?

– את ה“באָנצ’ים” שלכם.

– מנהיגי ההסתדרות התעשרו מהמס שלנו? – קופץ זכריה ממקומו, כתרנגול צעיר, המוכן לקרב.

– בודאי. זה ידוע לכל ילד ברחוב. – מפליט מקס באפאטיה גמורה.

– תוכל להוכיח את זה? – צועק זכריה, ובטוח בלבו, שהנה, סוף סוף, לחץ את המלצר לקיר.

– אין שום צורך בהוכחות. זה ידוע למדי – מודיע מקס בשלווה גמורה – רק אתה (כינוי משפיל) לא יודע זאת.

זכריה נדהם מתשובתו המתחמקת של מקס, ומעביר את מבטו מאחד לשני, כמבקש עזרה. במקרה מגלים את נוכחותי, ומקס קם ללכת לתאו, להכין את הרשימה המבוקשת. הוויכוח נפסק עד להזדמנות הבאה, כי זכריה אינו מוותר על תקוותו להפוך את המלצר ליהודי “כמו כולם”, ומקס נמשך לזכריה, מתוך תענוג מיוחד להקניט את “השחור הזה”, כפי שהוא קורא לו. בעצם יש לו לזכריה שתי דרישות עקריות, והוויכוח, על פי רוב, מסתובב סביב שאלות אלה: להיות חבר באגודת הימאים ו… להפסיק לאכול בשר חזיר. אם כי זכריה חושב את עצמו ל“לא כל-כך דתי”, אך המושג חזיר נשאר בעינו כסמל לכל דבר, המכוון נגד העם העברי במלחמתו הארוכה לקיומו הלאומי. וחוץ מזה קיים, בפיו של זכריה, נימוק בעל משקל: “המרבה לאכול חזיר – סופו לההפך לחזיר!” – ואמנם אנשי “רות” מסכימים שהמלצר, בצורתו החיצונית, ובתכונותיו הנפשיות, הולך ומתקרב לחיה “אצילה” זו.

אך יש עוד שאלה, הנוגעת לנו, באופן פרטי, ושמקס, כלל וכלל, לא מוכן להתווכח עליה, כי אם פשוט עוזב את מקום הוויכוחים, והולך, מבלי לענות מלה. זוהי שאלת המטבח: חשד חזק שורר באניה, שמקס קונה בנמלים צרכי מזון ממדרגה שלישית, בלתי טריים, העומדים על גבול הקלקול והרקבון. ואם כי אני בתור קצין שני (שלישי אינו קיים באניתנו – רב החובל “עומד” משמרת, כקצין רגיל), ממלא תפקיד של גזבר ומנהל חשבונות. אך, בבואנו לנמל, אני ממונה על הפריקה והטעינה. ואין באפשרותי להשגיח על קניית המזון. מובן מעצמו, שחשד זה לא מוסיף כבוד ואהבה למקס מצדנו. אבל הוא גם לא מחפש את קרבתנו, ועוד לא קרה שירד יחד עם מישהו מאנשי האניה לחוף. להיפך, הוא יורד תמיד לבדו, ונעלם מתוך ראייתנו במקומות נסתרים, הידועים רק לו.

תוך הפתעה נעימה, שינתה הרוח, למחרת בבוקר את כיוונה, והפכה לרוח-גב, מצוייה וחזקה, והדחיפה אותנו קדימה, בכיוון הקורס. בשתי יממות חצינו את המפרץ, והגענו לנמל בורדו. לפנות ערב, בגמר העבודה בנמל, כשהתלבשתי בכדי לרדת לחוף, דפקו בדלת התא, וקולו של אולמר, המנוען השני, יליד צ’כיה, בחור עדין וממושכל, הדומה לפקיד באנק בחיצוניותו ונימוסיו, ביקש רשות להכנס. אולמר פנה אלי בבקשה “בשם כמה חברים” ליעץ להם לאן ללכת לבלות את הערב “באופן תרבותי”, היות ואני היחידי בצוות, המדבר קצת צרפתית, וביקר פעם בבורדו. חוץ ממקס, כמובן, שהכיר על בורים את כל נמלי אירופה המערבית. הצצתי בעתון שקניתי בבוקר, וכיוון שהציגו באותו ערב את “כרמן” – יעצתי לאולמר לבקר באופירה. הוא הודה לי, אך התמהמה, לפני פתחו את הדלת. מרחוק, עם כל מיני בקשת סליחה והצטדקויות שאל אם גם אני מתכונן ל“כרמן”? לא, יש לי תכנית אחרת! הבינותי שחוסר ידיעת השפה מעיק על אולמר, לכן העליתי על נייר כמה משפטים הכרחיים בטראם, בקופת תיאטרון וכו', וכן הקפתי בעפרון כחול את המודעה בעתון, ונתתי לו, בכדי שיוכל להראות אותה, בדרכו לאופירה. תוך שיחה ביקשתי לקחת אתם גם את זכריה.

למחרת, בהפסקת הצהרים, עלה על סיפוננו רוכל נודד, עם סל מלא פסלים קטנים ונחמדים, חצובים מאבן שחם שחור. הרוכל קרץ עיין, והודיע בקול נמוך, שהפסלים באים מעבר למפרץ, מארץ הבאסקים, והוא קיבל אותם מדייגים-מבריחים, לכן הוא מוכן למכור אותם “אַלאַ בוֹן מאַרשה”, הפסלים עברו מיד ליד, הבחורים שאלו אחד את השני לדעתו על הצורה ועל המחיר, ואחדים ירדו כבר למטה להביא כסף. מקס הטבח עלה מהרציף בכבש המעלות, ובידו השמאלית חבילה עטופה נייר צהוב. הוא נגש לעיגול, שסיבב את הרוכל, הוציא מתוך הסל ראש סוס מחוטב להפליא, גילגל אותו בידו הימנית, ובלי שום הבעה מיוחדת בפניו המנומנמים החזיר אותו לסל, והפליט מלה אחת: “מארד”! (טינופת). הרוכל התרתח, נענע בידיו הרזות, ושפך מבול של קללות מופשטות. בסוף הוא עשה הפסקה קטנה, לבש עוז, וירה במקס כדור מוות: “חזיר אנגלי”!. הצחוק האדיר, שפרץ מפי כולם – בלבל לגמרי את הצרפתי. הוא הקיף את פני הכול במבט נבוך, ופתאום הוציא את פסליו מידינו, והתגלגל בכבש המעלה לרציף. המבוכה שהשתררה בין העומדים באמצע הסיפון, ארכה אך רגע, כי תיכף החלו לקלל ולחרף את “החזיר האנגלי”, שקלקל את עסקי ה“בון מארשה”, ויותר מכלם רתח זכריה. המלצר במקום להצטדק, פנה ישר לזכריה, והציע לו, במקום פסל, להביא ל“תימניה שלו” מתנה אחרת. הוא פתח, לאט-לאט, את עטיפת החבילה שבידו, ולפני עינינו הופיעה חתיכה נכבדת של שומן חזיר, עבה וורדרדה. זכריה קפץ ממקומו כנשוך, וריח של קטטה ריחף באויר, אך דודיק, בן זוגו של זכריה במשמרת סיפון, גירף אותו בידיו החזקות, ולחצו ללבו. הרגעתי את הבחורים בזה, שהמחירים אינם כלל נמוכים, ובזה שפסלים כאלה אפשר להשיג בהרבה חנויות, בעיר או בסביבת הנמל. אחרי זה פניתי לזכריה בשאלה על הרושם שעשתה עליו “כרמן”. זכריה נרגע בין רגע. והתחיל לספר, ברצון רב, ובפרטי פרטים את עלילת “כרמן” כאילו היה זה סרט קולנוע, מותח ומרתק. המוזיקה והשירה, אף המקומות הפופולאריים ביותר, נעלמו כלל משמיעתו בהיותו מרוכז בהתפתחות העלילה.

אולמר הפסיק את שטף דיבורו, ושאל לאן הוא בעצם נעלם, בשעה שחזרו לאניה? בעיני זכריה נדלק אור של בידוח, הוא קימץ שלוש אצבעות יחד, ועשה תנועה כלפי אולמר, כאומר: “חכה רגע!”.

– חברה! מה שראיתי אתמול – פתח זכריה בהתלהבות – לא תראו בארץ, בעד כל הון. יצאנו מהאופירה, והנה אביב ביבשה, וברחוב כמו פורים: אור ירח מלא, כל בתי הקפה מלאים, החלונות פתוחים, ובכל מקום מנגנים ריקודים; המדרכות מלאות מטיילים, בחורות צוחקות וקורצות עיין… רק אנחנו, החמורים, חוזרים לאניה – אולמר יימח שמו וזכרו לדורי דורות, לא נותן לעשות פסיעה אחת הצדה.

אבל אני איננו חמור! רק הרגשתי באפי את ריח הים, החלטתי: “זכריה! תוכל להגיע לאניה גם בלי אולמר”… בינתיים רציתי לראות מה נעשה ב“עולם”. נכנסתי לסימטה צדדית ורואה אני, שגם פה יש עניים ואביונים. הבתים עלובים מאד, והטיח התקלף לגמרי. פתאום נפתח תריס בקומה שניה, ואשה הוציאה את ראשה והתחילה לצעוק: “סוכר! סוכר!” תיכף התאספו אנשים.

– מה היא צעקה? – שאלתי בתמהון.

– “סוכר! סוכר!” – ענה זכריה באי-סבלנות – חכה רגע, תשמע הלאה…

– אולי היא צעקה: Au secur (לעזרה!) – שאלתי שוב.

– נכון! – הסכים זכריה בחפץ לב – היא צעקה: “הו, סוכר!” באו הרבה אנשים, וכלם עומדים למטה ומדברים לאשה למעלה, והיא צועקת עליהם למטה. פתאום כולם נשתתקו, והביטו אל איש קטן, בעל שפם ארוך, שירד ממדרגות הבית. האיש נעמד מתחת לחלון, והתחיל לקלל את האשה, והיא עונה לו, גם-כן מלמעלה. בסוף היא הוציאה יד מהחלון, וזרקה לראשו נעל. הכובע שלו נפל ארצה, וכולם צחקו, מפני שהיתה לו קרחת גדולה מאד. בינתיים ירדה האשה, כשהיא צולעת על נעל אחת, וכולם עזרו לה למצוא את הנעל השניה. אחר-כך היא נגשה לאיש, והתחילה שוב לקלל אותו. הוא עמד, עם הכובע ביד, ולא ענה כלום. פתאום היא הרימה יד ו…טח!… הרביצה לו סטירת לחי מצלצלת. כולם צחקו שוב, אבל האיש הוציא מכיסו שטר כחול של חמישה פראנק ונתן לה. אז היא תפשה בשתי אצבעות את קצה השפם שלו ונשקה לו על הקרחת.

– בחיי, חברה! – סיים זכריה, ראיתי הרבה מריבות בכרם התימנים, אבל שאשה תוציא מבעלה כסף בשביל השוק בצורה כזו – עוד לא…

– טיה! זהו, באמת, אידיוט מושלם… – אמר, פתאום, מקס, וירק מעבר לדופן על הרציף. הוא הסתובב ונסחב בהליכה אפאטית, לתאו שבירכתיים, לטעום משומן החזיר, כנראה.

זכריה עמד פעור פה.

אחרי שבוע חזרנו לים התיכון, וזמן ממושך הפלגנו בתוך המשולש: פורט-סעיד – חיפה – בירות – קפריסין. ביקורנו הקבוע בנמל חיפה הכניס רוח של בית ומולדת בין חברי הצוות. קבענו תור לחופש, ובכל הפלגה, אחד מאתנו היה נשאר בחוף. כשהגיע תורו של זכריה לחופש, הוא החליט לבצע את חלומו הישן: להופיע בתל-אביב, לבוש “כבן אדם”, ולעשות רושם על מכיריו וידידיו. מאד רצה להתיעץ עם מישהו מהצוות בנוגע לצבע החליפה וצורתה, וכן אודות יתר פרטי התלבושת, אך גאותו, הרגישה מאד, מנעה בעדו להראות שהוא “משהו” לא יודע. ניסה לקחת דברים עם שותפו במשמרת, עם דודיק, אך זה, מיוצאי “גדוד העבודה”, חשב עד היום, שהאופנה האחרונה היא: שרוולי סודר כחול כרוכים סביב הצוואר, כובע נטוי הצדה, וקווצת שערות, תלויה על המצח. באין ברירה, ירד לחוף ונכנס לחנות הראשונה לבגדים מוכנים, שנזדמנה בדרכו. בעל החנות לא נתן לו לפתוח את פיו, כי הוא בעצמו דיבר כל הזמן, וחוץ מזה נימוסיו “המעודנים” ויחסו לזכריה, כאילו היה מבני העשירים, בלבלו אותו לגמרי. הוא יצא מהחנות לבוש חליפה בהירה, במשבצות חומות קטנטנות, ולא הרגיש כלל שהשרוולים ארוכים מדי, הכתפיים תלויים ויורדים⁴, החזה מתעגל ובולט, רחוק מהגוף, ועל הגב זוחל “נקניק” עבה וארוך. אך בעל החנות, ברוב אדיבותו, הסכים להדריכו בקנית יתר הדברים הנחוצים לו, ונכנס אתו לחנויות הסמוכות. וכך נרכשו נעליים צהובות בהירות, מכוסות חורי קישוט מרובים; כותנת וורודה, עניבה בפסים רחבים, ירוקים – כחולים, גרביים אפורים בהירים עם חץ שחור מכוון למעלה, וכובע שעיר, מכביד על הראש.

זכריה לא הצליח “לעשות רושם” בתל-אביב. התברר שכל נער-שליח ומוכר עתונים, מתהדר בערבים בחליפה תפורה לפי מידה. יותר מזה: במוצאי שבת, בעמדו בתור לקופת הקולנוע “אלנבי”, מתחו עליו בקורת חריפה וארסית. התברר ש“המודה האחרונה” היא: מעיל שעיר חום-כהה או חום-בהיר עם משבצות רחבות, מכנסי פלאנל אפורים, נעליים חומות חלקות, עניבה, שצבע אדום הכרחי בה, ותסרוקת חלקה עם פסוקת צדדית, בלי כובע, כמובן.

אולמר היה היחידי, שנכנס בעובי הענין. מתוך שיחה מרוחקת, עם הקדמה רחבה, וגישה בעלת טאקט דק – הוא הניע את זכריה לספר בגלוי איך “אכל חזוק” בתל-אביב, ואז הציע לו אולמר רעיון מקורי: עליו להופיע בתל-אביב, בחופש הבא, בתלבושת ימית מלאה: מדים מאריג כחול-כהה, עם כפתורים מוזהבים, בעלי עוגן בולט, כותנת לבנה ועניבה שחורה, כובע ימי עם סמל מקובל, כגון: עוגן במסגרת של זר, על רקע שחור או אדום; נעליים שחורות חלקות, וגרבי משי שחורים סמיכים. אם כי אלה הם מדים של מלצר באניות-נוסעים, אך מי בתל-אביב היבשתית מבדיל בין מדי אדמירל, ובין מדי קברן של “לשכת הלוויות” נוצרית?

זכריה צירף פרוטה לפרוטה, התיעץ בלי סוף עם אולמר, שנמשך לענין, ובסוף בעזרת הלוואה חברית קטנה, הושלמה התלבושת. חיפה הימית לא שמה לב לזכריה ומדיו, והחופש המקווה – הלך ונדחה…

פרצה המלחמה, ואניתנו, על אנשיה, הוחרמה והועברה לים-סוף. “עשינו” כמה נסיעות לסופאגה, לסואקין, לעדן ולסומאלילנד הבריטית. בגמר אחת הנסיעות הועבר רב-החובל של “רות”, הצעיר והעליז, מבוגרי הגמנסיה “הרצליה”, לפקד על אנית-קיטור גדולה. במקומו בא אחר: איש לא צעיר, מיוצאי הונגריה, ששירת במלחמה הקודמת בצי “הקיסרי והמלכותי” האוסטרי, שתקן ומכונס בעצמו.

זכריה הציק לכולנו בגעגועיו לארץ, או יותר נכון, לתל-אביב. מקס היה יורד בכל נמל עם חבילות מסתוריות בידיו, וחוזר עם חבילות אחרות. את דלת תאו היה סוגר, אף בצאתו לרגעים מספר, ואת עניני המטבח הזניח עוד יותר מקודם. משכורתנו גדלה, התחלנו לקבל הענקות מיוחדות, אך בדרך כלל, לא הרגשנו שאי-שם מתחוללת סערה. פעם בהגיענו לתעלה, קבלנו פקודה לחזור לחיפה.

בחיפה הוטל עלינו לעשות כמה תיקונים במנוע, לקבל שתי מכונות-יריה כבדות, נגד התקפות אוירונים, ולהרכיבם על עיגולים מסתובבים, בסיפון הקדמי ובירכתיים; להשלים את הצוות על ידי ארבעה מלחים מהצי המלכותי, שתפקידם לשרת את מכונות-היריה, וכן לשפר את אמצעי ההצלה, שהיו אצלנו במצב עלוב.

יום אחד, בשעה שרוב הצוות של “רות” היה מפוזר בעיר ובשכונות הקרובות, ומשאבת הדלק של הדיזל פורקה, לשם ניקוי וכיוון – באו שוטרי נמל מבוהלים, לכל אחד בביתו, בפקודה חמורה להתייצב, תיכף ומיד, על סיפון “רות”, עם “שק המגדים” לשם הפלגה דחופה.

תוך ארבע שעות הרכבנו את המשאבה המפורקת, מלאנו את מיכלי האניה דלק ומים, ויצאנו את הנמל. רב-החובל פתח את המעטפה החתומה, וכיוון את “רות” צפונה. עברנו לאורך החוף הסורי, מבלי להתעכב באחד הנמלים, ונכנסנו למפרץ האלכסנדרטי.

שעה קלה לפני שקיעת השמש, הופיע אוירון בודד, שעקב אחרינו מגובה רב. אין זה כי העיגולים, המוכנים בשביל מכונות-היריה, הפחידו אותו. רב-החובל, שגמר את בית הספר הימי בטריאסט, הודיע לנו שאם האוירון הוא איטלקי – אין הסכנה גודלה ביותר, מסיבת קליעתם הלקויה של הטייסים האיטלקים. בכל זאת, הוא פקד על כולנו להתכנס בחדר האוכל של הקצינים, שקירותיו ותקרתו שוריינו על ידינו, בלוחות פלדה עבים, “שנשכחו” אצלנו באחת הנסיעות בים-סוף. הוא בעצמו נשאר על גשר הפיקוד, יחיד, בחברת דודיק, ההגאי המעולה בכל הצוות.

ההתפוצצות הראשונה באה במפתיע, אם כי חכינו לזאת. הפצצה נפלה הרחק לפני החרטום. וזמן-מה אחרי שהד ההתפוצצות נדרדר למרחקים, בא גל ענקי בודד, הרים את האניה הריקה, וטלטל אותה בטלטול פתאומי חזק. מכונסים בחדר האוכל, ישבנו על הרצפה, חיוורים ומתוחים, בצפיה לפצצות הבאות. בשביל כולנו היתה זו ההפצצה הראשונה, ובלי משים, למרות הפחד האינסטינקטיבי, התגאנו קצת בלבנו על השתתפותנו “בקרב אווירי-ימי”. אך מקס המלצר בייש את כולנו: הוא ירק בכוח על הרצפה (מה שלא היה מעיז לעשות בתנאים רגילים). ואמר בבוז סמיך:

– לזוללי המאקארונים אין, כנראה, פצצות אמיתיות, אם מפציצים אותנו בצעצועי-ילדים כאלה…

– ומה זה פצצה אמיתית? – שאל אולמר, שישב בפינה וחיבק את נער הסיפון החיוור.

– צריכים הייתם “לעשות” את וורדון… ענה מקס בביטול גמור כלפי שומעיו.

רעם שהתפוצץ, כאילו בתוך התא, הרעיד את הקירות ואת התקרה. רגע נדמה לנו, שלוחות השריון הכבדים נופלים עלינו, וכולם, בלי יוצא מהכלל, הרכינו את ראשיהם. נטלטלה “רות”, אך שוב זה לא השפיע עלינו כקודם, או הטלטול היה, באמת יותר חלש. עוד לא התאוששנו מהזעזוע, והנה התא מתנועע, כקנה סוף בסערה, הכל התמלא אבק ורעש של גופים נופלים: דלתי המזנון נפתחו והצלחות העבות קפצו מקניהם והתגלגלו עלינו. מנורת הנפט הרזרבית, התלויה בתוך טבעת כפולה – קפצה ממקומה, התגלגלה ונפצה את הזכוכית הדקה לאלפי רסיסים. ובתוך הרעש והאבק, התרוממה פתאום, הרצפה, מצד הדופן השמאלי, וכפי שנראה לנו, התקרבה לתקרה; השולחן הכבד נתק את הברגים, הקושרים אותו לרצפה, בשתי רגליו השמאליות, ונתלה מעל ראשינו, כמאיים למחוץ אותנו.

“רות” שקפצה לגמרי מתוך המים, חזרה לאט ליציבותה.

אולמר היה הראשון שקם ממקומו וקרא לדוב עוזרו: “בא נרד מהר. אולי נחוצה עזרתנו?”

גם אנו רצינו לצאת לסיפון, לראות את מצב האניה, אך ברד ענק שהתדרדר בדופן הימיני, הצמיד אותנו שוב לרצפה. שקט מוזר השתרר באניה, ברגע שנפתחה הדלת ורב-החובל צעק פנימה, בקול נפסק מהתרגשות: “דליקה! כולם לסיפון”!

רב-החובל הצביע על הדופן הימני, ואז ראינו לשונות אש נמוכים נטולי עשן, העולים ⁵ מתוך הסירה מספר 1, התלויה מעבר לדופן, כנהוג בהפלגות בימי מלחמה. לפי הרגלינו, מתוך תרגילי “אזעקת דליקה”, רצנו להרכיב את הצינורות המתקפלים. רב-החובל התיעץ רגע קט עם הקצין הראשון, ופסק להפסיק את ההכנות. הסירה רסוקה ונקובה מהכדורים המרובים שספגה, ואין לה כל ערך מעשי, אף במקרה שנצליח לכבות את הדליקה. חוץ מזה סירה דולקת בדמדומי ערב, יכולה לשמש כציון מטרה, להתקפה מחודשת על “רות”.

– לנתק את החבלים! – היתה פקודתו הבאה. הסירה טפחה את פני הים, וכאילו התקדמה מאתנו, בכיוון הפוך.

עוד אנו מסתכלים בסירה הדולקת, והנה אולמר עולה ממדור המנוע, קורא לרב-החובל הצדה, ופונה אליו ברגשנות ובתנועות ידיים, בלתי רגילות בשיחתו. רב-החובל ביקש ממני לעלות לגשר, ובלוית הקצין הראשון ואולמר ירדו למטה. “רות” המשיכה להתקדם בכיוונה הקודם, כאילו לא קרה דבר, ורגשנותו של אולמר היתה חידה בעינינו.

דוב, עוזרו של אולמר, עלה בריצה על הגשר, ומסר לי פקודה, בשם רב-החובל, לשנות את כיוונה של “רות”, בתשעים מעלות לכיוון הקודם – מזרחה, ישר לחוף. מסרתי את הכיוון החדש לדודיק, ואחרי שהחרטום כוון לחוף, שאלתי את דוב: מה הסיבה לשינוי הכיוון?

– מים פרצו למדור המנוע – ענה דוב ופניו חיוורים – מניעים את המשאבה הרזרבית.

ופתאום, כנזכר במשהו, נתק ממקומו וירד למטה, בדלגו על שלוש מדרגות בבת-אחת. מאוד רציתי לשאול, דרך צינור הטלגרף, מה נשמע למטה, אך נמנעתי מעשות זאת, מחשש הפרעה למנוענים בעבודתם, הקובעת את גורל האניה, וכן מחשש שרב-החובל ישאל אותי, בהיתול הרגיל אצלו: “אנו מתעצבנים קצת? מה?”

הרוח גאה והסעיר את פני הים, החושך הלך והסמיך, והחוף התלול נראה מרחוק כגדר גבוהה, בנוייה אבני שחם שחורים⁶. “רות” שטה, עם פנסי-ציון כבויים, בקו ניצב לגלים, מתנודדת בגופה הקל, הריק ממשא. מחשבה טרדנית נטפלה אלי: “אולי נצטרך לעזוב את האניה, לפני שנגיע לחוף” נסיתי לסקור את המצב: אנו נמצאים בערך כחמישה מיל ימיים מהחוף התורקי, ולפי מהירותה הנוכחי של “רות”, נחוץ לנו כשעה “הליכה” מאומצת בכדי להגיע לחוף; ברשותנו רק סירה אחת, ואנו ארבעה עשר איש. נזכרתי בדוברת ההצלה, שצריכים היינו לקבל, בין הדברים, ממחסני הצי. “אך אולי נבנה דוברה מכמה חביות ריקות ולוחות עץ, קשורים יחד?”

רב-החובל חזר לגשר ונגש ישר למצפן. הודעתי לו על כיוון האניה, מהירותה המשוערת, כיוון וחוזק הרוח, וכן על זה שמד-המהירות חדל לפעול. הוא קבל את דברי בשתיקה קודרת, מבלי להעיר משהו. חכיתי כמה רגעים וכיון שהוא המשיך בשתיקתו, פניתי אליו בהצעה לבנות דוברה, במקום הסירה החסרה.

רב-החובל הסתכל בי במבט ממושך-מוזר, ואמר: אחרי רבע שעה יציפו המים את הדינאמו, ואז, כמובן, יפסיקו המשאבות לפעול; תחתית האניה תתמלא ביתר מהירות, והכי מאוחר אחרי חצי שעה, נצטרך לנטוש את “רות”.

הקצין הראשון חזר לגשר. הוא סיפר בלחש, שהמיסמור, האכול חלודה, של החלק התת-מימי הישן, נפרם בהרבה מקומות, ואין שום אפשרות לכסות ב“אספלנית” של ברזנט את הפירצות המרובות.

רב-החובל, שעמד כמאובן בקדמת הגשר, ונעץ את מבטו בכיוון לחוף, שנעלם באפלה, וכאילו לא הרגיש בנוכחותנו – הסתובב וקרא לי. הוא פקד להודיע לכל אנשי המשמרת החופשית, וכן למלצר ולנער הסיפון, להמצא בעוד עשר דקות, בקרבת הסירה, בלי שום חבילות.

ירדתי למדור המנוע לקרוא לאולמר ועוזרו. מישהו צעק לי מלמטה לא לרדת מהשלבים התחתונים של הסולם, וכשהסתכלתי ראיתי שהרצפה נעלמה מתחת לשכבת מים נעים מדופן לדופן, הלוך וחזור. אולמר ועוזרו עלו אתי, וכן שחרר המנוען הראשי את עוזרו, ושלח אותו למעלה.

הלכתי לתאי לקחת את ניירותי, כספי וכמה מזכרות יקרות לי במיוחד. כשחזרתי לסיפון שמעתי את קולותיהם של זכריה ומקס מתווכחים, הפעם שניהם בחום גבוה. כשהתקרבתי, נשתתק⁷ זכריה, ואילו המלצר פנה אלי בבקשה להשפיע על זכריה “המסכן את חייו, בגלל תחתונים מטולאים…”.

התברר, שזכריה הערים על פקודתו של רב-החובל, ולבש את כל בגדיו על גופו.

– בכל אופן, הודיע מקס בנימה אנושית, בלתי-רגילה בדיבורו – בעד שתי החליפות המפורסמות שלו הנני ערב. עכשיו תאר לעצמך שהסירה תתהפך – הרי הוא יצלול, כשיכור בתעלת שופכין…

– הבט הנה, בן-אדם – המלצר פרם את כפתורי מעיל העבודה, והצביע על שקיק התלוי על צוואו, מעל לגופיה – רק את הכסף יש להציל. בעד הבגדים ישלמו לנו בעיין יפה.

זכריה, המגושם כדב, העביר את גופו מרגל לרגל, כמהסס.

– נו, לך כבר, זכריה – נדמה שמקס קרא לו זו הפעם הראשונה בשמו, במקום כנוי ממולח.

כעבור כמה רגעים כבה האור במדור המנוע, והמשאבות פסקו לשאוב את המים הפורצים. המנוע, שיסודו מוגבה יותר מעל לרצפה, המשיך עוד לעבוד כרבע שעה. רב-החובל ודודיק נשארו על הגשר, בזמן שכל סיבוב של המדחף, קירב אותנו במשהו לחוף התורקי.

מרחוק, גבוה מעל פני הים, כנראה באיזה כפר הררי נדלק אור חלש-קורץ, ועיני כולם נצמדו אליו. המנוע השתעל, דלג על כמה הדלקות, ובסוף נדם מתוך גניחה עמוקה. שקט מוחשי עטף את האניה הגוססת, והגלים הלוחכים את הדופן הימני, הזכירו לנו הפלגות לילה בספינת-מפרש.

המנוען הראשי עבר את הסיפון, כפוף כלשהו, מבלי להסתכל בנו, ועלה לגשר הפיקוד. אחרי כמה דקות ירד בלוית רב-החובל, ודודיק אחריהם. ניתנה פקודה להתיישב בסירה. הסירה היתה תלוייה למזלנו, מעבר לדופן השמאלי, מתחת לרוח. הירידה עברה בשלום, וכמעט בדממה, כי רב-החובל, בשתקנותו, נראה לנו כאדם שקרה לו אסון פרטי ואין להטרידו ברעש מיותר.

כשיצאנו מאחורי גוף האניה, תקף אותנו הרוח הדרומי-מערבי, שגבר בינתיים; הגלים התגלגלו בתקיפות קודרת, כאילו עסקו בעבודה⁸ חשובה-יעילה, וסירתנו העמוסה עלתה בקושי על כרבולות הגלים, והתנהלה בכבדות, למרות עבודתם המאומצת של ששה חותרים.

ניהוג הסירה היה קשה ומעייף: בהתקרב גל היו מיישרים את כיוון הסירה “עם הרוח” הירכתיים מול הגל, ובעבור הגל – היו ממהרים לחתור, והקצין הראשון היה מפנה את הסירה בנתיב, בין שני גלים, בכיוון לחוף, ושוב היו מיישרים את כיוון הסירה ומחכים לגל הבא.

היינו כחצי מיל מהחוף, ורעש הגלים, המתנפצים בסלעי החוף, מלא את האויר ביריות בודדות. החותרים עייפו והוחלט להחליפם בהדרגה – אחד אחד. בזמן החלפת החותר הראשון – שמאלי, נכשל אחד מהם ונפל לאורך ספסלי החתירה. החותרים הפסיקו לחתור, ברגע שעל הסירה היה להתייצב מול הגל. הקצין הראשון צעק: “חתרו”! אך מאוחר מדי; הסירה ששטה באופן ניצב לגלים, התרוממה עם הגל, מרכזה הכובד שלה עבר לדופן השמאלי, ובתנועה סיבובית רכה וגמישה – התהפכה באויר וטפחה על פני המים.

מי הים היו קרים וכובלים את אברי הגוף, אך החוף היה כל-כך קרוב, שלא עלה כלל על דעתנו שיש חשש לטביעתו של מישהו. התקדמנו במהירות לעבר החוף, והראשונים שזחלו בין שברי הסלעים וטפסו על סלע מוגבה מעל למים הדריכו בקולותיהם את היתר – על המקום הנוח לעלייה על החוף.

הקצין הראשון פקד את כל אחד בשמו, לפני התקדמותנו לפנים החוף. זכריה והמלצר נעדרו.

נסינו לקרוא להם, בקולות בודדים ובמקהלה, אך לשוא: איש לא ענה. דודיק קפץ פתאום למים, ונעלם בתוך הקצף הלבן, המתרתח בקרבת החוף. ובתוך השתיקה האלמת, שגברה עלינו – ניתר אולמר ממקומו ומיהר אחרי דודיק.

כשהתהפכה הסירה וכולם מיהרו לשחות בכיוון לחוף, הרועם בקרב-תותחים מרוחק, הרגיש זכריה במלצר, המפגר אחרי כולם. זכריה האיט את התקדמותו, שחה בצד המלצר ועודד אותו בגרמנית צחה של שוק הכרמל. אך כעבור מאתיים מטרים – המלצר השמן, חסיד המשקאות החריפים – התחיל לנשום בנשיפות קולניות תכופות, וירק לעתים קרובות את מי-הים שחדרו לפיו.

– וואס דו מאכן? (מה אתך?) – שאל אותו זכריה.

– אני טובע; ענה מקס בקול ניחר-נפסק – עזור לי…

זכריה נתקרב והושיט את ידו, אך נעצר פתאום וידו נשארה תלויה מעל למים.

– אתה מבטיח להרשם באגודה? – שאל זכריה בתקיפות.

– עהרן ווארט (בהן צדק) – מלמל המלצר והשתעל.

– לא תרמה יותר את החברים, ולא תאכל יותר חזיר – התאכזר זכריה.

– עהרן ווארט – ענה מקס בנימה בכיינית, מעוררת רחמים.

זכריה התקרב מאחורי, תפס אותו בכתיפיו והפך אותו על גבו. הוא שם את כפות ידיו על לחייו הדוקרניות של מקס, ששכב על פני המים כבול עץ מחוסר חיים ותנועה, הניח את ראש המלצר על חזהו, ובתנועות רגליים תכופות – קצובות – משך את גופו בכיוון לחוף הרועם לקראתם.

– זכריה מקס! קרא מרחוק דודיק.

באוטובוס תל-אביבי, שהוביל מתנדבים ליחידה הצ’כוסלובקית בסוריה, וחזר ריק הביתה, נסענו מבירות לחיפה. רב-החובל ו“הראשון” ישבו על הספסל הראשון, שוחחו ביניהם, ומזמן לזמן פנו בשאלות לנהג, על הנעשה בארץ. אנחנו הצטופפנו בחלק האחורי, החופשי מספסלים, של המכונית. דודיק הקריא לנו את ה“אשנב” האחרון שמצא בארגז הכלים של הנהג.

הגענו לתחנת הגבול בראש-הנקרה. כשנודע לקצין הממונה על הביקורת, שלפניו הצוות של “רות” שהוטבעה, הוא בירך אותנו להצלתנו והרשה לנהג להמשיך בדרכו מבלי לבקר את תעודותינו או את חפצינו.

כשהתרחקנו קצת מתחנת הגבול, פרץ פתאום המלצר המנומנם בצחוק מחוספס-חורק:

– חה-חה-חה – עלעל המלצר בפיו הצפרדעי – חה-חה-חה! ספנים-בטלנים שכמותכם, חמורים מחוסרי-מוח, הולכי בטל! פרולטארטארים מטונפים “בעלי הכרה מעמדית”! סרחנים מסורחים, המובילים לירות אנגליות מתורקיה לפלשתינה.

דודיק הפסיק את הקראתו, וכולם התפלאו על ההתקפה הפתאומית של המלצר. הנהג האיט את מהלך המכונית ותקע זוג עיניים סקרניות בראי, מעל לחלון.

– וואס דו לאכען? דו משוגע? (מה אתה צוחק? השתגעת?) – שאל זכריה בתמהון.

– הביטו! “אוסט יודן” מטומטמים שכמותכם… – המלצר קפץ ממקומו, פתח בתנופה את דלת תיבת המיספרים בקיר האחורי של האוטובוס, והוציא מתוך סידרת מספרי הקווים מעטפה נפוחה וקופסת קרטון שטוחה ומאורכת.

– הביטו! (קללה מזוהמת) – המלצר טפח באהבה על המעטפה ופתחה. המעטפה היתה מלאה בולי-דאר גרמניים, מהוצאות מלחמה שונות.

– הביטו! (כינוי נלעג כולל)! – מקס פתח את הקופסה השטוחה, ולנגד עינינו הבריקו רקועי זהב דק, לעשיית כתרי שיניים.

– ומה זה? – שאל המלצר, ואש נצחון רושפה בעיניו המימיות. הוא התישב, שם את רגליו על הצמיג הרזרבי, המונח על רצפת המכונית, והפשיל את מכנסיו: שתי רגליו היו חבושות בתחבושת רחבה, ודמו לרגלי פיל.

– טיה! – אמר המלצר, בהנאה עצמית – כל תחבושת מלאה מדחומים גרמניים, העולים בפלשתינה פי עשרים וחמש משעלו לי בתורקיה.

נדהמנו כלנו מהתגליות הספקולטיביות ומגסותו של המלצר המחוצף. רב-החובל והקצין הראשון קמו ממקומם והתקרבו אלינו. הנהג הרים והוריד את עיניו לראי חליפות.

– איחס! – ממזר-מנוול, חזיר שפל משופל! קפץ ממקומו זכריה, כנשוך נחש – עכשיו תפסנו אותך כזבוב בכף היד, ואנו נסדר אותך בעד כל “הקונצים” שלך… שמעו, חברים!

זכריה סיפר לנו זה ששמענו ממנו כבר פעמים אחדות: שמקס, למרות הבטחתו ב“הן צדק”, כשרק הגענו לבירות מיהר למסעדה ארמנית, וזלל מנה כפולה של צלי-חזיר, וכן כשזכריה הזכיר לו את הבטחתו לההפך לחבר נאמן ב“אגודת הימאים” – ענה המלצר בקללת בוז, רבת קומות.

– עכשיו נסדר אותך… גמר זכריה את נאומו הקצר.

– נכון מאד! – קרא פתאום הנהג, מאחורי ההגה, בקול עליז – סדרו אותו! גם אצלנו יש אחד כזה. פעם, כשנסענו בשיירה לבגדד…

– חה! יש לי רעיון! – נכנס לתוך דבריו דודיק – יש לי בחיפה הממ… מכירה אחת, אחות בקופת-חולים. היא ספרה לי שאצלם מחסור גדול במדחומים. הבה נכריח את החזיר הזה למסור לקופת-חולים את המדחומים, במחיר ששילם בתורכיה⁹.

אני מצפצף עליכם! – ירק המלצר בחוצפה כלפי כולם, אך עיניו התרוצצו במבט כלבי מפנים לפנים.

– אנחנו נסתום את הצפצפה שלך! – ענה לו זכריה בחום לוהט – שמעו, חברה! אני חבר ההסתדרות מיום הולדי, אך אם “מאקעס” זה לא ימסור, מרצונו הטוב, את המדחומים לקופת-חולים – בחחחייי! אני אפנה למשטרה… ואז יחרימו אצלו גם את הזהב…

מקס הקיף במבטו את כל אנשי הצוות. פני הכול היו רציניים – מרוכזים, ואף שמץ של אהדה. הוא שם לאט את רגלו הימינית על הצמיג הרזרבי, והחל להתיר את התחבושת.

מרחוק נראתה חיפה.

קשה היה לדעת מה הניע אותו רופא עשיר, מהעדה הספרדית, לרכוש ספינת-מיפרש מצרית, ישנה ומרקיבה, בת 25 טון, שנמכרה במכירה פומבית, ולרשום אותה בנמל יפו בשם מצלצל “Kingsfischer”. מסביב לענין זה נפוצו שמועות שונות. אחדים חשבו, שלא בא כל ענין הקניה אלא מתוך סנוביזם ליבאַנטיני ורצון להגניב לתוך שיחה כאילו דרך-אגב: “ספינתי עוגנת עכשיו בנמל יפו”. אחרים סברו, שהענין הוא מעשי יותר, היינו: הספינה תשמש לשם איזה “עסק” בלתי ברור. בדבר אחד היו כולם תמימי דעה: הספינה לא נועדה לשייט.

אך הגורל רצה אחרת.

גלאב בוּדין, גר רוסי, קצין צי לשעבר, ארוך וצנום, נמק “על היבשה” זה יותר מעשר שנים. הוא לא נואש מחלומו הישן לעמוד על גשר הפיקוד של אנית-קיטור עברית, או, לכל הפחות, על סיפונה האחורי של ספינת-מיפרש חופית, עשרות פעמים הוא לבש את חליפתו הכחולה-כהה, חבש את כובע ה“קאפיטנקה”, שדהה וקשר את עניבתו היחידה בקשר “טבעת כפולה”.

יש לי פגישה עם “קאפיטאַליסט” – היה מודיע לידידיו – אולי אצליח “לשבור” אותו.

עשרות תזכירים הגיש למוסדות ישוביים, להסתדרות העובדים ולחברות כלכלה, בהם הוכיח במספרים וסיכומים בולטים את כדאיות השקעת הון במפעלי ספנות. אך יותר משהיה ספן – היה סופר, אם כי רוב יצירותיו בוזבזו בספורים בעל-פה בחברת ידידים, ודמיונו הסלאַוי העשיר – בלתי מעשי היה. אנשי היבשה קשוחי-לב לא נתנו אימון בסטאַטיסטיקה החותכת שלו, היות ולפני לכתו לפגישה עם “גורם” – היה שותה “כוסית-שתיים” לשם בהירות המחשבה וכוח הזכרון. וכך קרה שנפגש עם אותו רופא, בעל הספינה. השיחה ארכה כשעתיים והתנהלה בצרפתית-ספרותית. דובר בה על כל הדברים העומדים ברומו של העולם ורק דרך-אגב – על הספינה, שכאילו לא עניינה ביותר את בעלה. הרופא ובודין הוקסמו אחד מהשני והגיעו לידי הסכם.

הפגישה וההסכם (בעל פה) התקיימו כחודש לפני ראש השנה, ובכדי לנצל את חדשי השיט האחרונים לפני התחלת סערות סתיו, היה צורך בסידורים מזורזים. בודין הציע לרופא שתי תכניות בבת אחת, הראשונה: הפלגות-חוף בתוך “המשולש” הידוע: פורט סעיד – בירות – קפריסין. השניה: דיג-מכמורת לאורך חופי הארץ. הרופא הסכים לשתי התכניות, אך בתנאי אחד: לא להשקיע כסף בתיקון וציוד הספינה, ולא להשתתף בהוצאות החזקת צוות האניה. בגמר השיחה הפליט אימרה, אגב חיוך אדיב, שבעצם הוא מוכן גם למכור את הספינה. (והרי בשיחה אפשר להשתמש גם במשפט: “בזמן ש”Kingsfischer” היתה שייכת לי…”

גיוס חבר העובדים לא נתקל בקשיים מיוחדים: “משוגעים לים” היו די והותר בארץ.

אמנם, ספנים ממש, בעלי נסיון וותק, היו מסכימים להחליף את מקומם “המחומם” ועבודתם הקבועה ביבשה רק בעבודה בטוחה באניה סוֹלידית ומסודרת, אך די “בחורים טובים”, שהתגעגעו “להציץ מעבר לאופק” – הסתובבו באפס מעשה.

הראשון גוּיס סיוֹמה, סטודנט קרימאי, חייל בחיל הרוכבים לשעבר, “ספן ברוחו” וחברו לדיג של בודין בירקון ובנחל חפצי-בה. מצבו הרגיל היה: מחוסר-עבודה ומחוסר-בית. בכל הרצינות הצבאית-ימית העלה אותו בודין לדרגת קצין ראשי ושיתף אותו בכל הפעולות הקשורות בהרכבת חבר אניה וציודה, אך בתור “דיפולומט” נמנע מלהציגו בפני בעל הספינה, בשל צורתו החיצונית, הבלתי-ימאית לחלוטין: מגפיים גבוהים, מכנסי רכיבה ומצנפת כבשים קאווקאזית. השני גויס מולקה (שמואל), יליד דרום רוסיה, פקיד מחוסר-עבודה, דל-גוף וכפוף-גב, שלפי דבריו של בודין: “כמות הגבורה שפעמה בקרבו עמדה ביחס הפוך לבית קיבולו המצומצם”. הוא איים על בודין באיבוד לדעת, אם לא יתקבל לחבר האניה. חסרונו היחידי (¹מנקודת ראות ימית) היה: יצר דיבור בלתי רגיל. הוא נרשם ל“תפקיד”, אך קביעת דרגתו נדחתה עד לאחר “הפלגת הנסיון”. למחרת הופיע מולקה ברחובות תל-אביב, חבוש כובע ימי חדש, מבהיק בלובנו המסנוור. בתור מלח מוסמך והגאי נשכר מישקה מריגה, והוא בחור בן שמונה עשרה, שלפי דבריו עבד בספינות משא, בנהר דווינה המערבית. האחרון היה שוורצמן “בעל השפם” (להבדיל משוורצמן “בעל המשקפיים”), אישיות “בלתי ברורה”, שמן ומלוכלך, בגיל למעלה מארבעים. הוא הערים “לכבד”, פעמים אחדות, את בודין והצליח “להשתפשף” לתוך חבר האניה, בתור “בחור מצויין”, מבלי שאיש הזמין אותו. דרגתו היתה: סתם מלח.

תכניותיו של בודין היו מתחלפות לסירוגין, כמשמרות באניה: פעם היה מחליט ש“Kingsfischer” תשמש פתיחה נאה לספנות חופית, ולמחרת היה מודיע: “עלינו להראות דוגמה ולשמש מגדלור לבאים אחרינו בדיג עברי במים עמוקים”. שאלת השגת אמצעים לתיקון הספינה וציודה, עמדה להסתדר ביומים הקרובים בדרך מקורית: בודין הודיע להנהלת החברה הגדולה, שעבד אצלה זה יותר מעשר שנים, שקיבל “פיקוד על אניה” והוא מתפטר מעבודתו, בתנאי שיקבל את סכום הפיצויים המגיע לו. ההנהלה קבלה את הצעתו והענין עמד בגמירתו.

פתאום, כתורן המתרסק בסערת ציקלון, נפלה הודעתו של הרופא, שלא ירשה להפליג לים לפני גמר כל חגי הסתיו. בינתיים הפך העיגון בנמל יפו למסוכן, ובוקר אחד, כשבודין וסיומה באו לבקר את הספינה, מצאו שבלילה מועך הדופן הנוסף, של היֶמֶן², מהחבטות שנחבט על ידי “מהונה”, שעגנה בקרבתה, למרות זה שמעל ללזבז המגן היו תלויים שני צמיגים ישנים, ששימשו רפידת מגן.

מדוכאים, בשתיקה אלמת, ישבו רב-החובל ו“הראשי” על הדופן הפנימי הבלתי ניזוק.

“מה לעשות עם ה”פראנק"?

הרעיון המעשי היחיד, שנתבקש מעצמו: לרדת לסטאוורו היווני ולמצוץ כוסית אראק, ו-“שם נראה”… אחרי הכוסית השניה הרהר בודין בקול נמוך: “ברור הדבר, כעולמו של אלהים, שעלינו להפטר מהרופא התמהוני, עם שגעונותיו המוזרים. אולם – איך לעשות זאת? אפשר להפטר ממנו על ידי קניית הספינה, אך כספי הפיצויים לא יספיקו לכך. ברור שצריך למצוא שותף בעל הון. אך – למי לפנות?” – בודין שקע במחשבות, וסיומה, אף הוא, קימט את מצחו, למרות זה שלא הכיר אף בעל הון, הבא בחשבון כשותף לבעלות על הספינה.

– יוחנן – הכריז פתאום בודין – הוא יהיה השותף. במשך הזמן “נסגל” אותו לתפוס מקום של רב-מלחים. חבל שהוא מחוסר השכלה אָלאמאנטאַרית, אחרת הייתי ממנה אותו לקצין שני.

יוחנן, בחור גבוה, גרמי ושרירי, יליד עיירה ליטאית, הלך בדרכו המסומנה לפניו בקו ישר. הוא עבד בתור מגיש בעבודת בנין וחסך משכרו כל מה שניתן לחסוך. המטרה היתה: התישבות במושב עובדים. אחר כך באו, כמובן, בחשבון: פרה, זוג פרדות ו…אשה. והנה השד הפגיש אותו עם בודין. מוקסם מהעולם החדש שגילה בפניו בודין הודיע, כי מוכן הוא להפליג אתו – “אפילו עד אמריקה”. בערב, בגמר העבודה, היה רץ לבודין, כרוץ חסיד נלהב לרבי הקדוש. אט-אט התגנבו, לתוך הרוסית המשובשת שלו, במבטא ליטאי, “מונחים” ימשחוריים. במקום להגיד “נעליים” היה אומר “גלגלים”. במקום “הלך” – “רקע”, במקום “סכנה” – “ששה”, ובמקום “לחם” – “בובון”. בזמן האחרון נעלם יוחנן מהאופק התל-אביבי, והיו שמועות שהוא עסוק בעבודת בנין, באחת הנקודות החדשות שבעמק חפר.

– סיומה! – פקד בודין – תסע מחר לעמק חפר, תמצא את יוחנן ותביאהו אלי.

– סטאַריק! ³ הרי אתה יודע… – אמר סיומה בתוכחה.

בודין ידע, שסיומה מתכוון לאי-ידיעתו האַבְּסוֹלוטית את השפה העברית, בהצטדקו בכוח זכרון פגום.

– אני יודע. אך עליך לנסוע, זוהי פקודה.

התברר, שגם אנשי עמק חפר שומעים רוסית, וסיומה, אם כי בקשיים ידועים, מצא את יוחנן וחזר עמו לתל-אביב.

בודין פרש בפני יוחנן תכנית מעובדת לכל פרטיה. יוחנן בתמימותו העיירתית, לא יכול היה לעלות על דעתו, ש“אופיצר” ימי רוסי, בעל השכלה אנציקלופדית, “שיודע הכל” – יכול לטעות בעיקר או בפרטים. הוא הסכים להוציא את כספו מ“קופת מלוה וחסכון” וליהפך לספן ו“בעל אניה”.

למחרת, כשיוחנן בא בפנים מאירות וכספו בידו, הציע בודין, בפניו ובפני סיומה, תכנית חדשה: “אם נקנה את הספינה – לא ישאר לנו כסף לציודה. הרי יותר כדאי לנו לצייד אותה, על חשבוננו, במנוע ורשת-גריפה, ואחרי שנצליח להביא פעמים אחדות שלל דגים הגון (שיכניס מאות לירות אחדות) נגאל את הספינה מידי הרופא. השאלה היא רק: איך להוציא את הספינה מנמל יפו, מבלי לעורר חשד בלבו של הרופא, שנחלל את החגים בהפלגתנו? פשוט מאד! במקום “ללכת” לחיפה, נציע לרופא להכניס את הספינה לאפיק הירקון, ושם, בפיקוחו המלא, נתקן ונצייד אותה”.

בפעם הראשונה מיום שהכירוֹ, נתן יוחנן בבודין מבט של חשד: “האין הדבר דומה לאדם הבונה בית על מגרש זר?” בודין הרגיע אותו: “החוק הימי הבינלאומי לוקח בחשבון מקרים של בעלות כפולה, כשגוף האניה שייך לאחד והציוד והזיון שייכים לשני”.

בודין לבש את חליפתו הכחולה, חבש את ה“קאפיטאנקה”, קשר את העניבה ו“הפליג” לדירתו של הרופא. יוחנן וסיומה חיכו באי-סבלנות בחדרו של בודין. אחרי שעה ארוכה נכנס בודין לחדרו, כשהוא מתנודד בהליכתו בהטיות של עשרים וחמש מעלות ימינה ושמאלה.

– הה, סטאריק? התפללת תפילת האשכבה? – שאל סיומה בחוצפה.

– בן אדם תמהוני! – ענה בודין בטוב לב – מחר אנו מפליגים!

אם כי הספינה ריקה היתה, ולפי ביטויו של בודין “כל העכברים מתו בה מרעב”, הרי בכדי להשיט אותה דרך השפך הסלעי למעלה הירקון, היה צורך להקטין את שקיעתה במים עד כמה שניתן. סיומה אסף, בליווי יוחנן, שהפך, כנהוג באניות טובות, ליד ימינו של הקצין הראשי, את “חבר האניה” ושניהם פירקו מהספינה את כל העקל, – אחד משני העוגנים וכל דבר מיותר בעל משקל. כשגמרו את הפריקה, נשבה כבר רוח צהריים עזה והיה מסוכן לצאת את נמל יפו בספינה ריקה, שמרכזה הכובד שלה עלה גבוה למעלה. ההפלגה נדחתה למחר.

למחרת, לפני עלות השחר, התאסף כל חבר האניה, פרט למולקה, על הספון. לפי פקודת בודין הביא יוחנן סל מלא ככרות לחם וקופסאות סרדינים אחדות, פח מבנזין מלא מים ושלוש “טוריות” למקרה שיהיה צורך לחפור מעבר לספינה בין השרטונות של שפך הירקון.

הים רבץ כנרדם ואף באופק לא נראה סימן כלשהו של רוח מתקרבת. סיומה הציע לשכור סירה ערבית (הסירה של “Kingsfischer” שהיתה מתנודדת על הגלים, קשורה מאחורי הירכתים – נעלמה, ואף איש מאנשי הנמל “לא ראה” אותה) ולגרור את הספינה בכוח משוטים עד לשפך הירקון. בודין הגיש את כף ידו למצח בצורת מגנור, וחקר את האופק חקירה נוספת.

– אין לנו צורך ב“גרר” – היתה תשובתו – בעוד שלשים דקה תשוב כאן רוח חרישית. עכשיו הוא פנה לסיומה בפקודה אישית:

– “ראשי”, לבדוק את המיפרשים ואת החיבּל!

לבדוק את המיפרשים היה קל מאוד, כי “Kingsfischer” נשאה רק ארבעה מפרשים: שניים “לבנטיניים” על שני תרניה⁴ הקצרים ושני מיפרשי חלוץ על מוט החרטום. המפרשים, היו, אמנם, מטולאים מאד וגם חורים לא חסרו בהם, אך “סטאַריק” לא התכוון כנראה, בפקודתו לתקן את המפרשים במשך מחצית השעה. וכן היה הדבר עם החיבּל הנייח והנייד: כל הרכסאות, סמוכות, מעלנים ומיתרים היו רקובים ומרופטים בחלקם הגדול, ונקשרו בקשרים ש“זנבות” נתלו מהם. לפי התכנית עמדו להחליפם בחדשים, לכן קרב סיומה לבוּדין, שהתהלך בסיפון האחורי, והצדיע: “התיפרושת והחיבּל בסדר גמור”!

– “לבדוק את מערכת ההגה!” – היתה פקודתו הבאה של בודין. כל מערכת הגה לא היתה בספינה. ההגה הופעל לא על ידי גלגל-הגה ומושכות, כי אם פשוט על ידי מנהיג הגה. סיומה חף את המנהיג ימינה ושמאלה וכשהרגיש בידו את התנגדותו של השטח המאונך מתחת למים (סימן שההגה תלוי על ציריו) הודיע לבודין: “מערכת ההגה פועלת בסדר”.

בודין פסק לפסוע אנה ואנה במקום הצר של הירכתיים, שרחבו הגיע לשני מטר וחצי, הגן על עיניו בכף ידו השטוחה, והפטיר לסיומה: “בעוד שמונה עשרה דקות תגיע הרוח למעגן החיצוני”.

מה“מהונות” הסמוכות נשמע, פתאום, צחוקם המתלעלע של הספנים הערביים. מולקה הנחפז – קפץ נרגש מסירה לסירה בתנועות מצחיקות, בדומה לצפור שכנפיה נפגעו. מישקה ושוורצמן הביטו בלעג על “הפקיד האנטיליגנט”, יוחנן נענע בראשו, כאומר: איך אתה יכול לפגוע כך בבודין?

– “ראשי”! – פקד בוּדין, להביע לשמואל נזיפה והתראה.

סיומה ניגש למולקה, שהתגלגל מעבר ללזבזת, ובמלים “בלתי רשמיות” מסר לו את פקודתו של בודין. אך הכובע הימי לא החדיר, כנראה, לחלל ראשו של מולקה אף ממושג ממושגי המשמעת הימית. הוא ניגש לבודין ובנימה של אדם שנענש על לא עוול התחיל להצטדק, אגב הוכחה:

– המבין אתה, סטאַריק? נשארתי בלי פרוטה בכיס, ומוכרח הייתי לרוץ הבוקר לדודי להשיג כמה גרושים לקניית סיגריות. אפילו ארוחת בוקר לא אכלתי, ופתאום מתנפל עלי סיומקה ככלב שוטה…

– שתוק! – פקד עליו בודין, מבלי להרים את קולו. – שמי על הסיפון אך ורק “רב חובל”. ועוד תזכור: בכל ענין פרטי או בעניני שירות עליך לפנות לקצין הראשי, והוא ימסור לי דין וחשבון. חזור לעבודתך!

הפקודה האחרונה היתה פורמאַלית גרידא, כי מחוסר רוח לא נעשתה כל עבודה בספינה. בודין רצה אמנם מאד “לאמן” קצת את חבר האניה ופקד על סיומה, לחלק דליים ומטאטאים ולסדר את האנשים “לשטיפת הסיפון”, אך סיומה חזר אחר דקות אחדות והודיע, כי לא גילה כל דבר במחסני החרטום והירכתיים, חוץ מסמרטוטים מזוהמים, שנשארו מהצוות הקודם.

סוף סוף נתאשרה נבואתו של בודין: מדרום – דרום-מערב הגיעה בריזה קלה שהרעידה את פני הים, וקימטה את שטח המפרשים הפרושים קמטים-קמטים. ראשון נמתח מפרש החלוץ הקדמי, לשם רגישות ההגה בזמן יציאה מהנמל, דרך הכניסה הצפונית, המקבילה לחוף. אחרי זה נרפו כל העבותים, שריתקו את הספינה לסירות-המשא, והספנים הערביים שיחררו את הלולאות שבקצה העבותים מעל לראשי הצלעות של סירותיהם, ובמוט-וו ארוך דחפו את “Kingsfischer” הלאה מה“מהונה”. כשנמתחו המעלנים של שני המפרשים הגדולים והחלוץ השני, ראה, פתאום, יוחנן שבניין המכס המוצק זע אחורנית, והבין שהספינה נעה קדימה. גל של אושר הציף את לבו, וכתוצאה ישרה מהרגשתו הנפלאה הוא חש גירוי בכפות ידיו הגדולות ועיניו החלו לתור אחר “חתיכת” עבודה כלשהי. שום עבודה לא היתה: בודין כיוון את מהלך הספינה וסיומה נשלח לחרטום בתור “צופה קדימה”, למרות זה שהחרטום הנמוך של הספינה הניח לבודין את האפשרות לראות את כל האופק.

הספינה יצאה מהנמל ברוח-גב (3/4 רוח) ובודין שינה תיכף את הכיוון לצפון-מערב, בכדי להתרחק מהחוף המסוכן. גם בקורס החדש, ברוח-צד (1/2 רוח), התקדמה הספינה יפה, אם כי לאט יותר. אחרי זמן מה עבר בודין שוב לקורס מקביל לחוף ומסר את תא ההגה לסיומה.

– ה“אוריינטיר”⁵ הראשון הוא “באלה וויסטה”⁶ – היתה פקודתו – שים עין למפרשים. לא לאבד את הרוח!" ובנימה בלתי רשמית הוסיף: “אחרי שעה וחצי נגיע ל”טראווארס“⁷ של השפך, ונכנס לתוך הירקון. כשהגיעו ל”טראווארס" של “באלה ויסטה”, גאה הרוח ועבר לבריזה רפה. הספינה הגבירה את מהירותה, וברבע שעה הגיעה למול בניין הקאַזינו בתל-אביב. צוות האניה, שהסתכל בחוף מתוך אפס מעשה, נהנה מהמהירות הגוברת, ורק בודין הביט בדאגה אחורנית, דרומה-מערבה. “הנוכל לקפוץ לירקון?” נקרה מחשבה בראשו. כשבית-הקברות הערבי נשאר מאחורי הירכתיים – היה ברור, שהספינה לא תוכל לעבור את השירטונים בשפך הירקון. ואמנם כשהגיעו מול שפך הירקון, ראוהו “רותח” בקצף גלים מתנפצים.

בוּדין קרא לסיומה ובלחש ערך עמו “התיעצות צבאית”: לחזור ליפו אי-אפשר, כי המפרשים הלבאַנטיניים הארורים אינם מסוגלים לקלוט רוח קדמית (1/4 רוח); לזגזג נגד הרוח לא נוכל; לחזור בקורס מקביל לחוף, לוא גם יכולנו, – מסוכן בספינה ריקה הסוטה לחוף. השאלה היא איפוא: מה לעשות? והתשובה היא: “ללכת” לחיפה. סיומה הסכים.

יוחנן נקרא לסיפון האחורי ונתבקש למסור לצוות האניה על ההחלטה להגיע לנמל חיפה. שוורצמן קיבל את הידיעה בשוויון-נפש גמור: חיפה? יהיה חיפה! וכי מה השארתי בתל אביב?. מישקה שמח בגלוי; מחיפה מגיעים ספורים מושכים על הנמל וסביבותיו… בעיני יוחנן היתה פקודה זו הוכחה נוספת, שבודין הוא רב-חובל “אמיתי”. ורק בעיני מולקה מצא כל הענין חן פחות ופחות. ואם לדבר גלויות, הרי הוא הצטער כבר בלבו על שנדחף לענין טפשי זה. הספינה קטנטונת ומלוכלכת; המפרשים בעלי צורה דוחה; טלאים וכתמי-חלודה. בחיבל לא נעים לנגוע – כה בלה הוא ומזוהם. מולקה עבר לסיפון האחורי וירד לתא-השינה שבירכתיים: חדר אפל, מחוסר אור ואוויר; אין דרגשים ואין מזרונים, סמרטוטים מסואבים מתגלגלים על הרצפה, שלא נשטפה מיום הורדתה של הספינה למים; אין כל סימן של מטבח ואין כלי בישול. ריח רע, המעורר בחילה, הבריח אותו, דרך שני לוחות חסרים בקיר הקדמי (שבאו במקום דלת) למדור המטען. ריחות של מים מעופשים, עץ מרקיב ועוד ריח חמוץ, בלתי-נודע, קבלו את פניו. הכל עלוב ומזוהם! לא כך תיאר לעצמו מולקה “שירות ימי”. האויר הצח על הסיפון הזכיר לו שעוד לא אכל, אחרי העוגה וכוס הגזוז של אתמול לפנות ערב, אך הוא לא ראה כל סימן לכך, שמתכוננים לסעוד ארוחת בוקר. השעור במשמעת ימית, שקיבל בדרכו על הסיפון, הכריח אותו לשבת על הסיפון הקדמי, להשען על התורן ולשתוק שתיקת מחאה והתמרמרות.

“Kingsfischer” רצה בשובבות של צעירה. לפי הערכתו של בודין הגיעה מהירותה לששה “קשרים” בערך. “בערך”, מפני שבספינה לא היה בנמצא מד-מהירות, אפילו בצורתו הפרימיטיבית, בצורת חבל דק, מחולק לחלקים של 1/120 של מיל ימי. גם מד-עומק לא נמצא בספינה. וכן לא היה מצפן, באַרומטר, סאקסטנט וכרונומטר. "אם הרוח תתמיד בכוחה – חשב בודין – נטיל הלילה עוגן במימי חיפה. הוא הביט בגעגועים על אבני החוף בעברם מול אפולוניה: "לוא יכולנו לטעון טונות אחדות של האבנים האלו, היינו עומדים בפני כל רוח שהיא. הספינה טובה, רק “קצת הוזנחה”. הוא ירד למדור המטען לבדוק את גובה המים בתחתית האניה. לטף בעיניו את צלעות הספינה ולבו הוצף חום נעים של חלום מתגשם: “ספינה זו אפשר להפוך ליפיפיה!”

בודין עלה על הסיפון וחקר את האופק: פה ושם רצו “כבשים” לבנים בודדים, נרדפים על ידי בריזה מתונה. “Kingsfischer” נטתה הטייה קלה בדופן הימני הניזוק. היא החוותה קידות קלות בחרטומה והניעה את הירכתיים – אחוריה, כאשה גנדרנית ברחוב הראשי של העיר. מיתרי המפרשים מתוחים וקציהם קשורים. אם יתקפנה נחשול פתאומי, אין מי שימלא, בן רגע, את הפקודה: “מיתרים – רפה; כולם בבת-אחת”!

בפקודת בודין הורידו את המפרש הקדמי וקיפלוהו. מהירותה של הספינה הואטה במדה ניכרת, והסיפון חזר ונתיישר, למצב מאוזן כמעט, אך התנודות השידריות גברו. המלחים חכו לפקודות נוספות.

– בוצמן (רב-מלחים)! – פנה בודין ליוחנן – חלק לצוות ארוחת-צהרים. אני ו“הראשי” נאכל אחר כך. מישקה ושוורצמן קפצו כנשוכים וחכו באי-סבלנות לקבלת כריכים מידי יוחנן, שפתח את קופסאות הסרדינים בזהירות כפרית. מולקה קם ממקומו והתחיל לפסוע על פני הסיפון הקדמי באפס-מעשה דימונסטרטיבי.

– הי, טולמאק! – קרא לו סיומה בביטול ידידותי – קח משהו מהאוכל, ספן ביש-מזל!

מישקה נהנה מאוד מהכינוי “טולמאק”, והחליט להשתמש בו בעתיד. מולקה רצה ללפתוח את פיו ולהוכיח את סיומה, “שהוא אינו מוכן לסבול יחס כזה, וכו'” אך בודין פקד פתאום: “הטה עשרים וחמש מעלות מערבה”. פקודה זו באה להרחיק את הספינה מהחוף.

הרעב גבר על “הכבוד העצמי” של הטולמאק והוא קבל את חלקו בכריכים והתישב על גליל עבותים, כשפניו מופנים קדימה, לעבר החרטום.

– הרי לך הוכחה נוספת – אמר בודין לסיומה – עד כמה צודקת המימרה הימית מימי הגאַלירות הרומיות.

– איזו מימרה?

– “הפלגת ליום – קח מזון לשבוע”.

– זהו פּלאַגיאַט גלוי ומחוסר-בושה: מימרה זו שגורה בפי אכרי סיביריה בקשר עם נסיעות חורף, בזמן שיש חשש לסערת שלג, והרומאים שלך “סחבו” אותה בלי נטילת רשות.

– בר-מינן תמהוני שכמוך, הרי יארמאק טימופייאיץ⁸ לא חשב כלל להוולד, בזמן שמלכות רומא נתפוררה כבר.

שוורצמן התקרב וישב על הסיפון, לפני התורן הראשי, החבר גמר את ארוחתו. בודין פקד על מישקה להחליף את סיומה ולעבור לקורס מקביל לחוף. ופה נתברר שלמלח המוסמך אין כל מושג מעבודת הגה, כי בספינה (או סירה) שעבד (או נסע) על הנהר דווינה, ההגה היה בצורת משוט גדול.

מישקה נשלח חזרה לסיפון הקדמי ובודין החליף את סיומה. הוא תפש את מנהיג ההגה, ובעמדו כשגבו מופנה לחוף, העביר את מבטו הימי החד מהמפרשים המנופחים – מעוגלים לאופק, הצופן בקרבו מזימות והפתעות.

– הייתי נותן הרבה מאוד, לוא יכולתי לקבוע את מצבנו הגיאוגרפי – אמר אחר זמן-מה, וקימר את גבות עיניו.

– אין לך דבר קל מזה – ענה לו סיומה – הפנה את ראשך והסתכל בקו החוף…

שוורצמן זקף את אזניו והביט, כאילו, קדימה.

הרוח עברה בהדרגה מכיוון דרום-מערב למערב “נקי”. היות וההתנגדות, בתוך המים, של גוף הספינה הריקה והשדרית הבולטת אך מעט, היתה קטנה ביחס להתנגדות הדופן הימני והמפרשים ל“רוח צד”, שנשף בקו ניצב ל“קורס” – הספינה, יחד עם התקדמותה לאורך החוף, סטתה גם הצדה בכיוון לחוף. שוב “תיקן” בודין את הקורס בעשרים וחמש מעלות מערבה, ומסר את ההגה לסיומה, שסיים את ארוחתו⁹.

– “ראשי” – פקד בודין – קרא ל“ממזר” ולמד אותו את מלאכת ההגה.

– האם הפכתי לגננת בעיניך? – שאל אותו סיומה – שלח אותו אל כל הנזירים והנזירות.

– “ראשי” – לחש בודין – פאָלוּנדרה! (זהירות); המלחים מקשיבים לדבריך.

סיומה נכנע בפני נימוקי-ההגיון של משמעת ימית, ולהפתעתם של הקצינים התברר, שמישקה הוא בעל תפיסה “ממזרית” מהירה, וכעבור זמן-מה, הופקד ההגה בידו וסיומה השגיח עליו שלא “יאבד את הרוח”.

מרחוק, על רקע צהוב של חוף חדגוני שטוח, נראה קו משחיר של שפך הנחל חפצי-בה.

–הבט, סטאַריק! – הראה סיומה – חבל שאי אפשר להטיל עוגן בקרבת הנחל. בודין שתק.

– היינו שותים כוס תה אצל וולודקה גר – הוסיף סיומה כחולם חלום.

– אני, למשל, הייתי בוחר בספל שמן דגים – הודיע בודין בשוויון נפש.

– מאימתי קנית לך הרגל זה? – שאל סיומה בהשתוממות. – האם אתה סובל מרככת?

– בשנת 1908 עבדתי בתור שוליית-מלחים באניה לציד לויתנים. האניה “הלכה” תחת דגל רוסי והיתה רשומה בנמל פטרבורג, אך כל חבר האניה הורכב מנורבגים, חוץ ממני. ובכן לארוחת בוקר היינו מקבלים ספל בירה שחורה וחריפה או ספל שמן דגים. היות ואינני מחבב בירה (משקה של קרתנים) – שתיתי במשך כל הנסיעה רק שמן דגים, וזה הפך לי להרגל קבוע.

– סליחה. – ביקש סיומה בחיוך סארקאסטי – בן כמה היית בשנת 1908?

– כיוון ימינה! – פקד פתאום בודין.

שוורצמן הפנה את אזנו הימנית ברבע מפנה אחורנית.

הרוח גברה, כשהספינה עברה את קיסריה. הדופן הימני השבור הורכן יותר ויותר, התנודות “הדופניות” גברו, ואז ביקרה את הספינה – מחלת הים. מולקה, שניסה כמה פעמים למשוך לשיחה את יוחנן, שהתהלך בקידמת הסיפון אנה ואנה בתפקיד “צופה קדימה” – החוויר ושכב שכיבת מת. וכשהגיעה השעה “לשלם מס לנאפטון” – לא היה בכוחו לקום ולגשת למעקה ש“מתחת לרוח”. הוא הקיא על הסיפון, והכובע הימי המפואר, התגלגל בתוך שלולית דוחה, המפיצה ריח חמצמץ. כעבור שעה קלה נפגע שוורצמן. הוא עבר – זחל מהירכתיים לחרטום והכניס את ראשו לתוך סליל עבותים. סיומה נזכר בתאורי נסיעותיהם של מגלי-ארצות, והחליט לבדח את בודין.

– רב חובל! – הצדיע סיומה – מגפה פרצה בספינה! שליש הצוות שוכב באין אונים.

– לתת להם לשכב, עד שיהא צורך “בכל הידים” – ענה בודין ברצינות והצדיע בתשובה. הגיע הרגע הנכון להקטין את שטח המפרשים. התברר שבמפרשים הגדולים של הספינה לא היתה קימת מערכת “פסי צמצום”. בודין החליט לתת לצוות שעור מיוחד בתורת מפרשים, על מקרה בלתי ידוע בספרי לימוד של “טיפול במפרשים” או ב“פּראַקטיקה ימית”.

– שימו לב! – לימד אותם בודין – הרוח גברה ב“באל” אחד או באחד וחצי. עלינו להקטין את שטח המפרשים. לוּ היו ארבעה “פסי צמצום” במפרש הראשי שלנו, הייתי מקטין את הריבוע של המפרש בשתי השורות הראשונות, ובמקרה התגברות נוספת של הרוח, הייתי מוסיף בהדרגה את שתי השורות הנותרות. אך, כידוע לכם, “הפלחים” שעבדו בספינה זו, לא התקינו “מערכת צמצום”. השאלה היא: איך לצמצם, בכל זאת, את המפרש? שימו לב!

– בוצמן! – פקד בודין.

יוחנן בא בריצה והתייצב על יד התורן, מוכן לכל מאמץ שידרש ממנו.

– חלוץ שני, רפה! מפרשי החלוץ שוחררו.

– מפרש ראשי, הורד! – פקד בודין, ומילא בעצמו את הפקודה. סיומה ויוחנן עזרו על ידו. הוא ניסה להתיר את הקשר של המעלן מעל לגוף הארוך, אך הקשר הפך לגוש מגובש, הדומה לאבן. הוא חיטט בכיסיו בתקוה למצוא אולר. אצל יוחנן נמצא אולר. אחרי נסירה (לפי תור) של עשרה רגעים נותק המעלן מהגף. עכשיו גלגלו את המפרש על הגף, סיבובים מספר, דקרו חורים בבד המפרש, העבירו בתוכם חוטים חזקים וקשרו מעל לגף בלולאות כפולות, לבל ישתחרר מתוך המפרש המקופל עליו. אחרי זה חתך בודין חור גדול במפרש, העביר דרכו את המעלן העבה וקשר אותו ב“קשר מוות”.

– חלוץ ראשון, מתח! – יוחנן ביצע את הפקודה בזריזות. – חלוץ שני, מתח! – הספינה זעה קדימה.

– מפרש ראשי, פרוש! המפרש המצומצם הונף והספינה הגבירה שוב את מהירותה. יוחנן חזר לתפקידו הקודם, בתור “צופה קדימה”. הוא נהנה מאד מהפלגתו הראשונה: "אכן, אלה הם חיים ממש, בשום אופן אי אפשר להשוותם עם משיכת תלם או טעינת זבל בעגלה. ומה יהא, כשנתקן את הספינה ונלביש אותה מפרשים חדשים; ומה יהיה כשנקבע מנוע חק בתוכה, נבנה לנו תא שינה ונצבע את הספינה בצבע לבן כשלג… אוי! איזה חיים יהיה לנו…

– גרגרגר – גירגר מולקה הקאה נוספת.

שוורצמן ענה באנחה עמוקה, מתוך סליל העבותים.

סיומקה! – פנה בודין בשאלה ידידותית – מהי הרגשתך “תחת המפרשים?”

– מצויין, סטאריק! – ענה סיומה. – ממש כ“ראש” גבינה בתוך חמאה…

– או כתולעת בתוך ערימת אשפה.

– פוּי, סטאריק! איזה ביטויים במשפחת אצילים.

– הגד, סיומקה – המשיך בודין – הנזדמן לך פעם לשמוע איך יאשקה “חלוד” עבר את רחוב אלנבי “תחת מפרשים”?

– מי זה יאשקה “חלוד”?

– אח, זהו טיפוס מבדח! בכינוי “חלוד” זכה בגלל קולו החורק כציר חלוד. הוא יליד סיבאסטופול, וכנראה יתום, כי מילדותו עבד בספינות-מפרש, והיה אנאלפבתי גמור, והרי לפני המהפכה לא התעניין הנוער היהודי כלל במקצוע הספנות. יתכן, אפילו, שהוא היה היהודי היחידי, שהפליג בספינות-מפרש – כמובן חוץ מהקברניט, ובעל הסקונר המפורסם מחמד-עלי (מרדכי-אלי) רובינשטיין מייבפאטוריה. ובכן, יאשקה זה, כשגדל עבר לעבוד באניות-קיטור והפך למסיק דרגה א', אך מ“חולשתו” למפרשים לא נתרפא. פעם בזמן מלחמת האזרחים, כשהוא הפליג בא.ק. “וולאדימיר”, עלתה בסיבאסטופול על האניה קבוצת חלוצים מעורבת, מבני קרים ויוצאי רוסיה הלבנה. “הצפוניים” לא מצאו חן בעיני יאשקה, בגלל הויכוחים האינסופיים והרעש הגדול שהקימו, אך עם הקרימאים הוא נתידד חיש מהר, ושלשים ושש שעות אחרי ההפלגה מסיבאסטופול, כש“וולאדימיר” נכנס למיצר בוספורס, הודיע יאשקה לרב-החובל, כי עוזב הוא את האניה ומצטרף לחלוצים.

– איך זה? – שאל “הזקן” בהשתוממות – הרי הם יהודים…

– ואני מי בעיניך? אולי סיני? – שאל יאשקה בחוצפה.

– השד יודע! מילמל רב-החובל המבולבל – מתברר שיהודי אתה, והרי ספגת “וודקה” ממש כפראווסלאבי…

בקושטא, בזמן נשף שסידרה הקהילה האיספניולית לכבוד החלוצים, בבית-הספר בפרבר באלאט, הראו ליאשקה גלוית-דואר ועליה תמונה של אנית-אוקינוס ענקית ועל חרטומה בולט השם “חלוץ”. ליאשקה הצטרפו עוד קרימאים אחדים, שהיו בחזקת ספנים חובבים, וכולם החליטו לעלות על “חלוץ” בתור מלחים ומסיקים. בין החלוצים זכו¹⁰ יאשקה וקבוצתו לכנוי כבוד “קבוצה ימית”.

אכזבה מרה ארבה להם ברדתם בנמל יפו: “חלוץ” – ספינת-מפרש ליבנטינית קטנה, בעלת תורן אחד ומנוע חלש, שכבה על צדה המרוסק בחוף נוה-שלום, ושום כלי-שיט אחרים לא נראו בעתיד הקרוב. “הקבוצה הימית” התפזרה בכל רחבי הארץ, ורק יאשקה לבדו נשאר לעבוד במיון עצי בנין בנמל יפו – קרוב ככל האפשר למים… פעם, בזמן משבר וחוסר עבודה, הגיע ארצה פרופיסור ויצמן ועמד לנאום באולם ראינוע “עדן”. גם יאשקה הלך לשמוע אותו, למרות זה, ש“ראש גוי” שלו לא תפס אף מלה עברית במשך השנתיים שחי בארץ. וייצמן אמר בנאומו בערך כך: “זמנים קשים עוברים עלינו. אנו חופרים טונאל (מנהרה) משני צדדים: אתם פה בעבודתכם ואנחנו שם, בבירות העולם, בעבודתנו הפוליטית. ויגיע הרגע המאושר, כאשר שתי הקבוצות תפגשנה ונושיט יד אחד לשני”. מכל הנאום הבין יאשקה רק את המלה “טונאל”. הוא חזר לאהלו במצב רוח מדוכא.

– חברה! – פנה לחבריו – עסק ביש! צריך להסיך בשמן את הסוליות ולהתגלגל מפאלסטוציה “נחמדה” זו…

– מה קרה? – שאלו חבריו, מחוסרי עבודה כמוהו.

– וייצמן בעצמו הודה: “חושך כמו בטונאל, ואף חזרת וחרדל לא נראים בעתיד”… ואז, מתוך געגועים ומשיכה נפשית לים ומתוך מחאה למצב הבלתי-פרודוקטיבי שהיה שרוי בו – החליט לבנות ספינת-מפרש יבשתית. הוא השיג ארגז ריק בחנות מכולת, פירק את ארבעת הגלגלים מעגלת תינוק, שנתגלגלה מאחורי מחנה האהלים; “פילח” שתי סומכות מגינה פרטית ולקח בהשאלה סדין מאחד השכנים במחנה. הוא הרכיב את הגלגלים בפינות הארגז, מתח את הסדין על הגף וקשר אותו למטה במיתרים עשויים מחבלים דקים ושרוכי נעליים ישנים.

למחרת, למזלו הרב, נשבה רוח-גב מזרחית, והוא הוציא את כלי השיט שלו, “למים עמוקים”, היינו: לרחוב אלנבי, השומם בימים ההם. בתחילה התנהל הכל כשורה: המפרש התנפח ו“ספינת היבשה” התקדמה, אם כי בעזרתו של יאשקה, ששכב על הארגז, נאחז בתורן, ונדחף מהכביש בתי רגליו, ששימשו מעין הגה. אך במורד הרחוב, אחרי הסיבוב האחרון לצד הים, – הגבירה “הספינה” את מהירותה, ויאשקה נוכח לדעת שבספינת-יבשה, שלא כבספינת-ים, יש צורך להתקין מעצורים.

מהירות הספינה הלכה וגברה, הנעליים על רגליו של יאשקה, שנשתחקו מעל לכביש, נתחממו וכמעט העלו עשן. היה קשה, יותר ויותר, לכוון את הספינה, בגלל מהירותה הרבה. בסוף, כשיאשקה ראה כבר את קצהו התלול של הכביש, מעל לשפת-הים, וחשב בחרדה על טיסה באויר – נתקעה הספינה ביעף לתוך ערימת חצץ, שהיתה מונחת בצד הכביש, מול ביתו של אוסישקין, בפינת רחוב הירקון. מעוצם המכה נשבר התורן ועף יחד עם יאשקה לעבר השני של הערימה, ויאשקה חזר מ“ההפלגה” בלא שן קדמית אחת…

– עצוב מאד! – קבע סיומה כמתוך הרהורים – ומה עלה בסופו של יאשקה זה?

– סוף רגיל לרוב הספנים בארץ; הוא טבע בבוץ: בתולה זקנה, ארסית ותוקפנית, נשאה אותו לבעל. אך לא די בזה – היא רצה לכל הבאנקים, הקיימים בארץ, השיגה הלוואה וקנתה לו זוג פרדות ועגלה. וכשבאנו, אני ובורודה לבקר אצלו אחרי החתונה – היא כבדה אותנו בכוס… תה ממותק.

– וכך מת הגיבור! סיכם סיומה בקול ספוג אבל חגיגי, והמשיך בדיקלום:

חלל נפל יאשקה המסכן.

הבו כבוד לזכרו!

לא רצה להמשיך בחיים,

נקשט-נא בסרפד את קברו…

הגיע הזמן הנכון, היינו: רבע שעה לפני שקיעת השמש, שלפי חוקי-השיט חייב כל כלי שיט להאיר שני פנסים: ירוק מעל לדופן הימני ואדום מעל לשמאלי, המאפשרים להבחין מרחוק בספינה שטה ולקבוע את כיוון התקדמותה. בודין מסר לסיומה בקיצור: “להאיר את פנסי הציון!” סיומה התגאה בלבו באימון שרוחש לו בודין. ואמנם, מהשיעורים בצורת סיפורים, שבודין סיפר לו, ומהפלגות-דיג משותפות בים תל-אביב – ידע סיומה, באופן תיאורטי, על סידור וניהוג אניה. עכשיו פה, על הסיפון, עליו להוכיח, כי השעורים נקלטו והפכו לכוח שימושי. הוא ניגש לתורן הראשי וטיפס על סולם המיתרים, המתמשך ויורד מחלקו העליון של התורן עד למעקה הדופן. התיבה האלכסונית, בעלת הקיר הפתוח לצד הים, הקשורה לאחד השלבים של הסולם – ריקה היתה. הפנס נעלם ממנה באופן מיסתורי, וכן – חסר גם הפנס השני.

– סטאריק! – הודיע סיומה – נדמה לי, ששכנינו בנמל “שאלו” את הפנסים. בודין שתק מתוך בושה צורבת. לא זה שהיתה קיימת סכנה כלשהי של התנגשות באיזה שהוא כלי-שיט אחר, בראיות הטובה שהיתה על פני הים, ובאותו זמן שכל ספינה שתפגש בדרך, תהא לבטח, מוארה כנהוג, – אלא “הליכה” בלי אורות ציון נראתה בעיניו, כהליכתו של אדם ברחוב בלבוש מרושל.

כספינה נקובה יורדת במצולות שקעה השמש בתוך האופק המאדים. “Kingsfischer” שנתישרה אחרי צמצום מהלכה, נטתה שוב בדופן הימני הרסוק. על הסיפון שרר שקט גמור. ורק שוורצמן רקע לפעמים ברגליו, בהתקף בחילה, בתוך סליל העבות, ומולקה נאנח תכופות.

הופיעו הכוכבים הראשונים. בודין פקד על מישקה “להחזיק” את קצה התורן הראשי בין שני כוכבים, הנראים נמוך בשמי צפון. לבו של מישקה התנפח מבטחון עצמי: הוא מוביל ספינה! אמנם אין הוא יודע לכוון, לפי מצפן, לקשור קשרים, וגם מאות המונחים, בעלי הצלצול המשונה עדיין זרים לאזניו – אך כל זה אפשר ללמוד בנקל, בזמן תיקון הספינה. ואחר כך… יתחילו הפלגות לארכו ולרחבו של הים התיכון. מהמשכורת הראשונה יקנה כובע ימי, כזה כמו של מולקה, יזמין זוג מכנסיים רחבים-רחבים, ויתלה בחגורתו סכין-מלחים, הנתון בנדן של עור צהוב-בהיר. אח! אפשר לתאר את קנאתם של חבריו בתל-אביב, כשירד לחוף ויופיע בחברתם…

מרחוק נראה האי הסלעי הקטנטן, שומר הכניסה למפרץ עתלית, המעוגל בתוך החוף.

– שמע נא, סטאריק – הציע סיומה – אולי נטיל עוגן במפרץ, ו“נעמוד” עד שתחלש הרוח?

– זה לא בא בחשבון – החליט בודין – לפי המדידות האחרונות שלי, לא יספיק העומק מתחת לשדרית הספינה.

– מתי זה מדדת את “המדידות האחרונות” שלך? – שאל סיומה באירוניה.

– מישקה! – פקד פתאום בודין והפסיק את חלומו המתוק. – קרב לרוח! וכשמישקה לא הבין את תוכן הפקודה הוסיף: – הימן הגה! ואחר זמן-מה: – כוון ישר!

– סטאריק – קרא שוב סיומה. יש לי רעיון! צריך להשפיע על הפראנק שיסכים להשאיר את הספינה בנמל חיפה לשם תיקון וציוד. אחרת נצטרך לחזור בלי עקל לירקון, ובגמר התיקונים לצאת שוב לים בלי עקל. וחוץ מזה, הרי את כל העצים, חבלים ומכשירי ניווט, הנחוצים לנו, אנו יכולים להשיג רק בחיפה או בבירות, אך לא בתל-אביב.

– אכן, זה נכון! הסכים בודין – חשבתי כבר על כל זה. כשנעגון בחיפה אסע עם דין וחשבון לבעל הספינה.

–חכה רגע! – קפץ סיומה ממקומו. – איך נעגון בחיפה? הרי הכניסה לנמל אסורה אחרי שקיעת השמש.

– במקרה שלנו, היינו: ספינה ריקה, בלי עקל, לא יכולה להשאר כל הלילה מחוץ לנמל – פן תתהפך…

– ועכשיו? האם סכנה זו לא קיימת?

– פאלונדרה! הזהיר בודין והוסיף בלחש: סכנה זו קיימת מהרגע שהפלגנו מנמל יפו.

סיומה החויר.

שעה קלה אחרי שקיעת השמש, הרוח “שינה את אופיו”. במקום היותו “הוגן” וקבוע בכוחו ומהירותו – החל לנקוט תמרונים של מתגושש נטול-מוסר מקצועי. התקפותיו הפתאומיות, בצורת נחשולים, ושינוי כיוון בלתי צפוי, הכריחו את בודין לאחוז באמצעים יוצאים מהכלל, הנהוגים בשעת סערה. והיות וחבר האניה לא היה מאומן כל צרכו – עבר לטיפול מיוחד במפרשים, בדומה לשיטה הנהוגה בסירות קטנות. החלוץ השני, שכמעט נפרם בכל תפריו, הורד וקופל. המיתרים של החלוץ הראשון ושל המפרש הראשי היו מחוספסים ובלתי שווים בעביים, במקומות שונים, וכן נוקשים ובלתי גמישים. לא היה כל בטחון, שבהתקרב נחשול, לפי פקודה: “רפה את המיתרים”! יספיקו המלחים להעבירם דרך הגלגלים הכפולים של הבלוקים ולשוות למפרשים מצב חפשי, בלתי מתנגד לרוח, הדומה ברפיונו לדגל מתנופף ברוח. יתכן ההיפך מזה. הם לא יספיקו לרפות את המיתרים או שהחבלים יעצרו בתוך גלגלי הבלוקים, ואז… הספינה הבולטת גבוה מעל לקו המים הקבוע – תתהפך. לכן פקד בודין להוציא את המיתרים מתוך הבלוקים. את המיתר של המפרש הראשי חיזק על ידי סיבוב אחד סביב הברווז, הבולט בזווית שבין הדופן הימני והירכתיים. סיומה ומישקה הופקדו על המיתר והיה עליהם לעמוד לאורך היֶמֶן , בריחוק-מה מהירכתיים, שלא להפריע לתנועות ההגאי, ובפקודת: “רפה”! לזנוק קדימה, להרים את החבל מעל לראש הצלע ולרפות אותו בהדרגה או בבת אחת, לפי ריחוק הנחשול. המיתר של החלוץ סודר אחרת: גם הוא הוצא מתוך הבלוק, בעל הגלגל האחד, אך הוקף בחצי עיגול סביב התורן הקדמי, ויוחנן, שישב על הסיפון “מתחת לרוח” של התורן ונשען ברגליו בטבעת העץ, המקיפה את התורן במקום היעלמו בתוך הסיפון – החזיקו בידיו. לפי פקודה היה עליו להסיר את ידיו מהחבל והחלוץ המתוח היה מושכו אחריו ומתיישר לאורך כיוון הרוח. בודין תפש את מנהיג ההגה.

כתם בהיר נדלק מעל לעיר חיפה. ראש הכרמל בלט על רקע השמים המכוכבים והשחיר כגבו של גיבן ענק הרובץ על בטנו. הספינה התקדמה במהירות, בין נחשול לנחשול, וכשעתיים אחרי שקיעת השמש, עברה מול הכניסה לנמל, ובודין התכונן לשנות את הכיוון – מצפוני לדרום-מזרחי ולעבור ממפנה שמאלי לימני. הוא כוון את הספינה ימינה ופקד: “מיתר חלוץ – רפה”! מפרש החלוץ התנופף כדגל, בזמן שהראשי נמתח והחרטום עבר את “קו הרוח”. החלוץ נדחק לעבר הדופן השמאלי. “חלוץ – מתח! ראשי רפה!” היו הפקודות הבאות. המפרש הראשי שוחרר והתנופף. החלוץ נופח ברוח מערב ודחק את החרטום ימינה יותר ויותר. הראשי עבר באוושת-רעש מעל לסיפון האחורי ונתלה מעל לים, מעבר לדופן השמאלי. “ראשי – מתח”! סיומה ומישקה, שקרבת הנמל עוררה בהם התרגשות חזקה, ביצעו את הפקודה במרץ ובמלוא הכוח ומתחו את המיתר יתר על המידה.

תשומת לבו של בודין הופנתה רק להצלחת המפנה, והוא לא השגיח בנחשול העז, המתקרב ממערב. הרוח התקיף את המפרשים באכזריות של כריש, והרכין את התרנים מטה-מטה. בודין הרגיש, פתאום, שהדופן הימני, הכפוף מטה, ממשיך בנטייתו ומתקרב לזווית של ארבעים וחמש מעלות, זווית המטילה אימה על כל ספן, בכל כלי שיט שהוא. הוא צרח: “מפרשים – הפקע!” עזב את מנהיג ההגה ותפס את המיתר מידי סיומה ומישקה, התמהים מתוך אי-הבנה, בכדי לשחררו ולהפקיע את המפרש הראשי מהשפעת הרוח. אך לפני שהספיק להעביר את החבל מעל לראש הצלע – דלה הדופן הנוסף טונות אחדות של מים. ראשי התרנים החוו קידה רחבה, ובתנועה קשתית רכה נחו על פי הים במצב מאוזן. כל הספנים נתגלגלו לתוך המים ומהרו להאחז בחלקי העצה והחבל.

*

כשעברו הרגעים הראשונים של איבוד-אונים בגלל טבילת-ההפתעה – השתלט בודין על המצב. התברר שמכל אנשי הספינה לא נעדר אף אחד, ועוד התברר שכולם יודעים לשחות, אם כי במידה בלתי שווה, וששני חולי מחלת הים – הבריאו לגמרי.

הספינה, שמכסות החרטום והירכתיים שלה נסגרו באופן בלתי חדיר עוד בעברם את נתניה, שטה על פי הים כבקבוק פקוק. חוסר עקל הפך מחסרון ליתרון, כי שום משא לא הכביד מבפנים על גוף העץ של הספינה. בודין, בעזרת יוחנן, שהראה את כוחו בשחייה, העביר את יתר הספנים סביב הספינה והעלה אותם על הדופן הימני הבולט מעל למים. אחרי זה מדד במבטו את המרחק בין הספינה לכניסת הנמל, ושאל את יוחנן, אם יסכים לשחות לנמל לשם בקשת עזרה. במקום תשובה, הסיר יוחנן את נעליו ומסרם למישקה.

כעבור דקות מספר נעלם ראשו מעיני הנשארים. אך לפני שעבר כמחצית המרחק למגדלור שבפתח הכניסה, יצאה מהנמל סירת-מוטור, ובמהירות רבה פנתה לעבר הספינה. עובדי הסירה הבחינו ביוחנן, שהרים את ידו הימנית וקרא להם בקולו החזק. הם העלו אותו לסירה וקבלו ממנו פרטים על המקרה עם הספינה.

הסירה התקרבה לירכתי הספינה נגד משב-הרוח הורידה מעליה את האנשים. שוב התנדב יוחנן וקפץ המימה עם קצה חבל בפיו וקשר אותו ל“ברווז” קדמי.

“Kingsfischer” הוכנסה לנמל, כשהיא שטה בחשיבות עצמית, מתנודדת על הגלים וסוטרת בראשי תרניה על פני הים. הספינה הוגררה עד חוף החול שבקצה הנמל, הועלתה בחרטומה על החול ורותקה לעוגן עזוב, המתגלגל בחוף. ההפלגה נסתיימה. אנשי הספינה ישבו על החול רטובים עייפים ורעבים, וחכו לבודין שהלך למשרד המשטרה הימית למסור דין וחשבון על ההפלגה. יוחנן קפץ, מפעם לפעם, ממקומו ובדק את העבות הקושר את הספינה לעוגן.

סיומה ושוורצמן שכבו. מישקה התקשט בכובע ימי הדומה כשתי טיפות מים לכובעו של מולקה, אך למולקה לא איכפת… מחר בבוקר הוא יגש לדודתו שבהדר הכרמל יבקש חצי לירה ויחזור לתל-אביב.

“די לי להתעסק עם הבטלנים-היחפנים הללו…”

בודין חזר מהמשטרה ופנה לצוות: – נו, בחורים! ההתחלה נעשתה – ההמשך ייעשה. מחר בבוקר אנו מתחילים לעבוד. ועכשיו – נרד העירה, נשתה “לחיים” ונלך למלון לישון.

– אך סטאריק! – נאנח סיומה בדרכם העירה. – לא הייתי רוצה להיות נוכח מחר בבוקר בנמל.

–מדוע? – שאל בודין.

– ילעגו לנו, בלי סוף, על כניסתנו לנמל על הדופן ולא על השדרית.

– בר-מינן תמהוני שכמוך! – ענה לו בודין בטוב לב – אדרבא! – הרי זה הישג גדול להגיע מיפו לחיפה בספינה ריקה, בתנאי מזג אויר כאלה. לפי כל החישובים שלי, צריכים היינו להתהפך ב“טראווארס” של נתניה…

– ועכשיו, חברה – פנה בודין לצוות – נודיע לתל-אביב ש-“Kingsfischer” הגיעה בשלום.

מרגע לרגע גבר החום, האוויר המלובן הכביד, כשמיכת חורף בליל קיץ. לא נוגבו הקילוחים הצורבים ששטפו את העיניים, כי לאנשים, שגוום חשוף עד מתניהם, לא היו מטפחות, וידיהם נתכסו בצק שחור ודביק, צירוף של זיעה ואבק. הלמות המכוש רפתה; האת האיטה את מנת האדמה הנעמסת, והמריצה האיטה את הילוכה. פעם בפעם הגביה מישהו את עיניו כלפי השמש: האמנם לא הגיעה עדיין השעה העשירית – שעת ההפסקה? ובמוח אותה מחשבה שחוזרת יום-יום בשעה זו: שמא שכח הממונה על המשרוקית את תפקידו… אך הנה בקע מן החלקות הרחוקות צפצוף ממושך, והעבודה נפסקה כהרף עין. הכלים הוטמנו בשיחי סידראות, שבמעלה ההר, בחפירות הגשרים, או מתחת למריצות הפוכות על פיהן. רק בעלי האתים והמכושים המעולים שבכביש, לקחו את כליהם למחנה, בפחדם להחליפם באחרים. שורה שאין לה סוף של בעלי עינים נוצצות במסגרת פנים מאובקות נהרה אל המחנה. הקצב מזורז, וההליכה כמעט ללא דיבור. אחדים ירדו לכנרת “לחטוף מפרעה”, והגיעו אחרונים למחנה.

סמוך לחבית המים, שריח כלור עלה מהם, שעמדה בצל כתלי המטבח – נסתדר תור ארוך. שטפו את הגרון וסבאו את המים, שנדמו קרים לעומת מי-הכנרת הפושרים. המחנה הגדול בלע אל קרביו את חמש מאות תושביו. בתוך האוהלים תססה פעולת ההתפרקות מבגדי העבודה המיוזעים, מנעליים צבאיות או סנדלים, העשויים צמיגים של מכוניות. ולא ארכה השעה ועל החוף נערמו גופות ערומים בצפיפות של צפרי-ים באיי האוקינוס הצפוני. עצלנים ופחדנים רבצו במימי החוף, בעומק המגיע עד הברכיים; המתאמנים בשחיה העמיקו לרדת עד גובה הסנטר, ובתנועות בלתי מזורזות הטילו את גופם בכיוון לחוף; הטירונים שחו בקוו מקביל לחוף; או, בסמכם על הגורל, הרחיקו הימה כמאה-מאתים מטר. ורק קבוצת “אתה בחרתנו”, שהיו בה עשרה שחיינים למודי נסיון וותק, הפליגה לשחות מזרחה. סיסמתם היומיומית היתה: “לגלות את דגניה!” לאחר שחיית שני קילומטרים נתגלו מאחורי בליטת החוף של קבוצת כנרת, עציה של דגניה, ובתוכם, בגודל של קופסות גפרורים, בנייני הקבוצה. ומיד, לפי פקודה, פנו כולם בבת אחת אל החוף. בינתיים נתרוקן החוף, והפועלים חזרו לאוהלים. קצתם בילו זמנם בקריאה ושיחה; קצתם, “בני הבורגנים”, התגלחו ועשו תסרקתם; קצתם הלכו אל הבניין העתיק בקרבת קברו של רבי מאיר בעל הנס לבקר ב“שעורים לעברית”.

בחדר-האוכל הבנוי עמודים ומכוסה מחצלות, נתקבצו הגרגרנים, אלופי האכילה הגסה. כאן שררה מתיחות הצפייה לצלצול פעמון הצהרים. וכל חמישה רגעים נשלח שליח אל עובדי המטבח, לזרזם ולהוכיח להם באותות ומופתים שהשעון מפגר. לאחר משא ומתן מיגע, נתרצה מנהל-המטבח והסכים להקדים ולצלצל עשרה רגעים לפני הזמן הקבוע. ששון ושמחה צררו את הצ’מפיונים. הם כבשו שולחנות ראשונים בסמוך לכניסה והזדיינו בכפות והתכוננו לקרב. המרק (“מים חמים” – בלשונם), לא עניינם הרבה, ובטרם יגמרו המגישים לחלקו לאנשי השולחנות האחרונים כבר דרשו אלופי הזלילה את המנה השנייה על ידי נקישת מזלגות, בקצב מאורגן. התורן ניגש לשולחן ובידיו מגש עמוס צלחות בשר ודייסה. הראשונים על הספסל, משני עברי השולחן, הוציאו מידיו מנות למסרן הלאה בשיטת “קונבייר”, ברעש גדול: “תן! קח! קח, תן;” והאחרונים שבשורה הסתירו צלחות על ברכיהם. התורן נתבלבל ועירבב את חשבון המנות שחלק: ומשפרש, צצו הצלחות הנוספות וחולקו שווה בשווה. התורנים הביאו קומקומים גדולים של תה ממותק וספלים בעלי קיבול של כוסותיים. הארוחה הגיעה לקצה.

ספינת-נוסעים מוטורית, בלווית סירת-משא, הנגררת אחריה, הגיעו לחוף מתחנת-הרכבת בצמח, בנסיעתם היומיומית לטבריה. קבוצות סקרנים קרבו לחוף בתקווה לקבל מכתב או לפגוש מכיר מן העולים החדשים. סירת המשא עגנה ליד החוף, והחלה פריקת מטענה הרגיל: מטות, כלי-עבודה, צרכי-אוכל וחבילות למיניהם. חדר-האוכל נתרוקן, והמחנה החל לשקוע בשינה שלאחר-הצהרים. ופתאום שמועה בין האוהלים:

– “קוגל קיבל את חפציו מזכרון יעקב, ומתכונן לנגן על כנורו!”

באוהלו של קוגל היו כל המטות תפוסות מזמן, והבאים תפסו ישיבה בחוץ על גבי פחים ריקים, מחצלות פרושות על פני האדמה. מרגע לרגע עצם הקהל מסביב לאוהל. הופיעו גם חברי קבוצת “טרסק”, בלתי מגולחים, פרועי שער, – הלא הם החיילים האמיצים במלחמת מצווה נגד סנטימנטליות וחולשות אינטליגנטיות.

קוגל קיבל את פני אורחיו כדרכו: בהלצות ובמימרות ממולחות. אך געגועיו על הכינור היו, כנראה, גדולים. ובינתיים בדק את המיתרים, כיוונם, והתחיל לנגן. לפתיחה בחר בניגון פופולארי, כמנסה לבחון אם לא נשתכחה מידיו המלאכה. דעת הקהל נתבדחה. מאתים זוגות ידים מיובלות הריעו תרועת חן-חן על התענוג הבלתי צפוי. ואז עבר קוגל למנגינה אחרת – פראית, קודרת, נוגעת עד הלב. מיד נשתלט אוויר של יום חורפי: עננים כבדים הנמיכו תנועתם; רוח צפונית נשבה, קרה, מקפיאה; לאור היום היו דמדומי ערב. צפרים צרחו ונתעופפו, נבעתות מאימת הסערה המתקרבת, והאדם נכלא בביתו. החיוכים האחרונים נאלמו, הראשים צנחו. העינים השפילו מבטם.

קוגל היה רווק זקן, קרח, גוץ ופניו חטוטות. מאחורי הזגוגיות של המשקפים קדחו עינים פקחיות במבטן המלאה צפייה. הוא נשא את הכתר החשוב של אלוף ניבול-הפה והגידופים האמנותיים. וכך היה בעיני כל. אך שנים-שלושה מחבריו הקרובים, שיחד עמו עברו ברגל את הדרך הארוכה מקאווקאז לקושטה, ידעו את סודו המר: הוא סבל ממחלת הנפילה, והציניות-לראווה לא באה אלא לכסות על הפחד המתמיד מפני התקפת-פתע שיכלה לבוא עליו בכל רגע.

בשעת הנגינה נשתנו פניו עד אין להכירם. איזו רחמניות הוצקה בהם, עיניו הביטו פנימה, ולא הרגישו כלל באנשים שהקיפו את האוהל. נדמה: הוא סיפר לכינורו מה שגאוותו מנעתו מלהביע במלים: על פחדו הגדול, על מהלומות חייו.

הקהל ישב שקט, רציני. אפילו גבורי ה“טרסק” חשו משהו שנתקע בגרון ועוצר את הנשימה. לתוך אשד-הצלילים העדינים פרץ קולו הגס של הפעמון, הקורא לעבודה, וארכה השעה עד שהקהל המהופנט¹ תפס את ציוויו. מעודם לא הביטו בשנאה כזו אל המחסנאי המצלצל, ולראשונה חזרו לעבודתם במורת-רוח כזאת. שיחת הכל היתה: פלא זה של אפשרות שיכון ההפכים בגוף אחד: נשמה ופה, הנבדלים כל כך זה מזה. והיו הכל בטוחים, שלאחר ארוחת-הערב יוסיף לנגן. דרי-האוהלים שבקצווי המחנה, שישנו את שנתם ולא שמעו את נגינתו, החליטו להקדים אחרי הארוחה ולתפוס את המקומות הראשונים לפני אהלו של קוגל.

העבודה אחרי הצהרים, בחום הפוחת והולך, היתה קלה יותר, והזמן משלוש עד שש, עבר מהר. שוב טבלו בכנרת ושוב נתאספו בחדר-האוכל, המואר בפנסי-נפט. ארוחת הערב נאכלה בפחות חפזון, אך ביתר רעש וצחוק. לא היתה סיבה להזדרז. אחרי הקאקאו בלי חלב, התחילו להתקבץ קבוצות-קבוצות.

בקצה חדר-האוכל הסתדרו “החסידים”. הופיעו בקבוק של אַראַק, דג מלוח, צנון. “הרבי” פלט “דברי תורה” וחילק ביד רחבה את ה“שיריים”. בגמר סעודת המצווה שפכו “החסידים” את² לבם בניגונים מסורתיים נוסח: יא-בא-בים-בום…

סמוך לשולחנות האמצעיים נתלקח קרב שאין לו סוף בין “הפועל הצעיר” ו“האחדות’ניקים”, ולכל צד לוחם הגיעה תגבורת מצויידת בספלי קאקאו.

מול הכניסה המרכזית, מסביב לקומקום התה, שנהפך בכוח הדמיון למיחם, הסתדרה קבוצה קטנה של יוצאי סיביריה. הם לא שעו לא ל“חסידים” ולא ל“מיטינג”. הם שקדו-הזיעו בפשטות רטובה על ספל חמישי של תה רותח ונגבו במגבת את פניהם הלחות.

בכניסה למטבח עמד תור של ראשי-קבוצות עמוסי רצינות, וסלים ריקים בידיהם. מנהל-המטבח חילק מזונות לארוחת-בוקר במקום העבודה.

אורות עמומים של נרות ומנורות נפט נדלקו באוהלים, במורד ההר, וחיי ערב של המחנה נכנסו למסלולם הרגיל. באוהל אחד השרוי באפלה, שכבו על גבי הרצפה, המכוסה מחצלת, שלושה קרימאים חבוקי זרועות ונשתפכו בשירה רגשנית ביותר. ונושא השתפכותם היה שיר לכת רוסי:

"כותב, כותב מלך גרמניה,

כותב לצ-אר-א-ר הר-ר-רוסי"…

באחד האוהלים קרא בחור לחבריו, יוצאי עיירה ליטאית, סיפור באידיש מחיי צדיק מפורסם: “והצדיק יצא מן העיר, לא אכל ולא שתה שלושה ימים ושלושה לילות – וביום הרביעי טבל גופו במקוה”…

חובבי טבע נתלקטו בוואדי, סמוך למחנה, מסביב למדורה שהודלקה בלוחות של ארגז מסבון, וצלו תפוחי אדמה, ש“נסחבו” מן המטבח.

הפייטן המתבודד טפס, בסכנת-נפש על הר תלול מאחורי המחנה וישב לו על צוק-סלע בפוזה ציורית. אך לאסונו חסרו הירח והכוכבים, ואיש לא יכול לראותו, על כן החליט לרדת ממרום בדידותו ולהצטרף, לזמן-מה, לחיי החברה.

על הכביש הטורקי הישן, המוביל לטבריה, התלעלעה מפוחית. בחור קרימאי רקד “פולקה אוקראינית” עם בחורה מן “השומר-הצעיר” הגליצאי.

החברים חפשו את קוגל בכל המקומות המתקבלים על הדעת, עך עקבותיו נעלמו:

העייפות מעבודה ומשרב החלה לפעול את פעולתה. האוהלים המוארים כבו עין-עין. כמה בחורים נרדמו “סתם כך”, במקום שישבו ושוחחו: על רצפת האוהל, על האדמה הקשה, או באוהל זר. אחרוני הממתווכחים התפזרו בהסכימם, מתוך פיהוק ממושך, לדעת מתנגדיהם, כדי להפסיק את מלחמת השפתיים. הזוגות התחילו לחזור למחנה מן הטיולים בסביבה. שומר המחנה הכין לעצמו דרגש משלושה ספסלים מחוברים יחד.

ולפתע נכנפה צעקה מעל למרחבי הכנרת. השומר ואלה שלא הספיקו עדיין לעזוב את חדר-האוכל, הפסיקו את שיחתם, נסתכלו זה בזה בתמהון והטו אוזן לעבר הים. לא עברו כמה שניות והצעקה חזרה ולא פסקה עוד. אחד, בעל שמיעה מחודדת שמע: “הצילו!” ומקץ רגעים מועטים שמעו גם אחרים. מיד הוחלט להזעיק לעזרת הטובע את השחיינים המפורסמים, והכל נתפזרו בין אהלי המחנה בריצה מבוהלת.

היה ליל אפלה בלי ירח ובלי כוכבים. החשכה עמדה דחוסה ומבעיתה. נדמה היה, שאם תפסע עוד פסיעה אחת ונתקלת בקיר אטום או תשקע בתהום עמוקה.

השחיינים הגיבו על הידיעה איש איש כאופיו. אחד, שעוד לא ישן, והיה לבוש ונעול – רץ לטבריה להשיט סירת-מוטור לעזרה, כאילו שהות לו – לטובע. השני הודיע, כי אינו בקו הבריאות. השלישי נעלם, ונתעורר החשד שעזב את המחנה בכיוון ההפוך מכיוון הכנרת. יתר שבעת השחיינים הגיבו כרגיל: באומץ ובמסירות.

אחד, שגר בקצהו העליון של המחנה והעירוהו משנתו העמוקה – קפץ, ערום-למחצה מן האוהל ברגע שמוחו קלט את פשר המלים, וכאילו צלל באפלה. הוא רץ במורד ההר בלי להבחין דבר בדרכו, נתקל באבן חדה ומעוצם המכה נתגלגל במדרון ההר ורק לאחר שעה, כשיצא מן המים, הרגיש כאב נוקב, ולאור הפנס ראה, כי הבשר בבוהן רגלו הימנים שסוע עד לעצם. השני נתקל במיתרי אוהל, נשתטח מלוא קומתו ושרט את עור ידו השמאלית מן הזרוע עד למרפק.

שבעה שחיינים הגיעו לשפת הכנרת, איש איש בדרכו, בקטעי זמן שונים, וזינקו לים, בלי להתמהמה, בלי לשאול מה קרה ומי הטובע. האפלה נפרשה מעל לים כאורבת, וכל שחיין חש עצמו כחפץ אבוד במרחב שאין לו גבול. לאומץ הלב נתלווה רגש בלתי נעים הגובל עם פחד מפני הפגישה עם הטובע ואולי גם היאבקות עמו בתוך האפלה. וכך קרה שהכירו איש את רעהו לפי שקשוק תנועת הידים, ונתקרבו זה אל זה עד שהיו לשורה מלוכדת. ידוע ידעו, כי להצלחת החיפושים יש צורך בהקפת תחום נרחב ככל האפשר והתבישו בלבם משחייה עדרית זו.

בשעת ריצתם לשפת הכנרת, קלטו מן האוויר שמועות שונות, ועתה נתגלגלה השיחה על מטרת השחייה. אחד שמע על סירת מפרש, מלאה נוסעים, שנהפכה על פיה הרחק מן החוף. השני סבור היה, כי מישהו נתרחץ לפני השינה וזרם חזק סחפהו. השלישי שמע…

הערה קצרה על שיחה זו שמפריעה להקשיב – הפסיקה את הדיבור.

רוח מערבית חזקה ומדחיפה נשבה מאחורי גבם ועזרה להתקדם חיש-מהר. פנסי המטבח שהורמו מעל לראשי העומדים על החוף, שמשו מגדלור, ולעתים היו הופכים פניהם ומסתכלים בהם, כדי לשמור על הכיוון הנכון. סער הים. הרוח גזז את צמרות הגלים ומלא את האוויר שאון ורחש.

ולפתע, ממרחק קטן, מצד הים, נשמע קול קורא בכוח ובטחון: “הנה, חברה! כאן!” מרוב תדהמה החלו השחיינים לצעוק: “החזיק מעמד! אנו מתקרבים!” הם נתעוררו לפעולה, הגבירו שחייתם, אך נתברר, שזהו המורה לעברית, שחיין מצויין, שהקדים את כולם ושחה כל הזמן לחוד. הוא סיפר כי שמע, לפני דקות אחדות, אושת קול בקרבת המקום. וגם הוא לא ידע, מה, בעצם, קרה.

לפי עצתו רחקו זה מזה והתקדמו בשרשרת פזורה. לאחר שעה קלה של שחייה דוממת הכיר הקיצוני השמאלי צללית מוזרה, הנעה על פני המים, וקרא לחבריו. השחיינים התקדמו בכליון נשימה לקראת פתרון החידה.

גוש שחור, מטושטש, שצף על פני המים, התחיל ללבוש צורה מסויימת עד שנהפך לסירה גדולה. היתה זו הסירה, שעגנה בצהרים בקרבת המחנה, ומצבה עכשיו מנע מלהבין מה התרחש בה לפני זמן-מה. ריקה ובלתי נזוקה היתה הסירה; בגדים או שאר חפצים לא נמצאו בה, ולאורך דפנותיה הוטלו שני משוטים ארוכים. החידה הלכה ונסתבכה.

האנשים עלו לסירה, התקינו את המשוטים והמשיכו לתוּר את המקום בעיגולים קטנים, קצובים. אחד עמד בקדמת הסירה והסתכל נכחו. ידיו הגישו בחבל מותח, היורד מחרטום הסירה לתוך המים. סייע לו חברו והחבל הקצר הועלה ועוגן כבד בקצהו. ושוב לא היה ברור: “מי ולמה” שלשל את העוגן הרחק מן החוף, בעומק רב, בלי הרפות את החבל. הדעה, שהסירה בעצמה ניתקה את העוגן – לא נתקבלה על הדעת, שכן בקרבת החוף, המוגן על ידי הר גבוה, המים שקטים מאוד.

לאחר חתירת-שווא ממושכת, הוחלט לחזור. מרחוק קרצו פנסי המטבח באישוניהם. הסירה היתה כבדת תנועה, הרוח המערבית גברה, ואף-על-פי שבכל משוט חתרו בעמידה שלושה אנשים, היה קצב ההתקדמות אטי ביותר. נתעיפו החותרים, ולא היה מי שיחליפם. המרחק עד החוף נתקצר כדי מחצה, הכוחות אפסבו לחלוטין, ואז, ברעש גדול, נשבר, פתאום, אחד המשוטים.

לא היה כל טעם להשאר בסירה לאחר שנשלל ממנה כוח ההתקדמות. לכן התירו את החבל ושלשלו את העוגן, אך הוא לא הגיע עד קרקע הים. באין ברירה הפקירו את הסירה בידי הגלים ובשחייה המשיכו דרכם אל החוף הרחוק בכחות ההולכים וכלים.

כשעה תמימה עמדו על רגליהם על שפת הכנרת בדומיית מוות, כל פועלי הכביש. חיכו לידיעה מן השחיינים, אך בתוך שאון הגלים לא בחנה האוזן אפילו קריאה אחת. מאחד האוהלים נזרקה צעקתו של חולה קדחת, המתהפך על משכבו. גל של רעדה עבר על כתפי ההמון הקופא, כרוח-פתע על פני שדה-חיטה, ושוב נשתררה דממה.

הקול הראשון, שהגיע, היה קול משוט שנתרסק. והניצבים על החוף הבינו: השחיינים חוזרים. בחור גברתן מביסארביה, בעל קול אדיר, הגיש לפיו משפך-נפט גדול, מלא את ריאותיו אוויר, וקרא: “מצאתם אותו?” צליל רפה התגבר על הרוח-שכנגד ומן האפלה הכבדה נשמע: “לא!” אנחה עמוקה, שהוכפלה חמש מאות פעם, נתגלגלה עד לאזני השחיינים כרעש עמום.

השחיינים יצאו מן המים יחד, כי קצב השחייה הותאם לכוח המפגרים, התלבשו מכל הבא ליד, נכנסו לחדר האוכל לשתות כוס תה חם; ורק פה נודע להם את מי היה עליהם להציל.

הסירה, שעגנה סמוך לחוף, טירדה מנוחתם של חובבי הטיולים. בסודי סודות נתארגנה קבוצת-טיול קטנה בשעות שלאחר ארוחת-הערב. גם קוגל, בתורת “גבור היום”, הוזמן להשתתף בטיול. אחד-אחד חמקו מחדר האוכל בלי שירגישו בהם. צריכים היו לגשת לסירה, להרים את העוגן ולהביאה אל החוף. ברגישתו החולנית לשמו הטוב ­– שם של גבר ו“חברה’מן”, – הציע קוגל את עצמו. אליו נצטרף בחור, בן המושבה הקרובה, שעבד במטבח בחברת בחורות. נגשו לסירה, כשעומק המים מגיע להם עד החזה, העלו את העוגן ועד שהספיקו להתקין את המשוטים – הרגישו כי הסירה מתרחקת מן החוף במהירות רבה. רוח מערבית, שכמעט לא הורגשה על החוף, דחפה את הסירה ללב הכנרת, ולשווא יגעו החותרים הבלתי מנוסים. ראשון התיאש הבחור מן המטבח, וחדל לחתור. הוא הציע לעזוב את הסירה ולחזור בשחייה אל החוף. קוגל הפציר להמשיך במאמץ, אך הבחור הפסיק לחתור והניח את המשוט על ספסלי הסירה. וכשחזר הבחור על הצעתו, ענהו קוגל, כי אין זה לפי כבודו לעזוב את הסירה ולחזור “בידים ריקות”. לעומת זאת הציע לעגון ולחכות עד שתשקוט הרוח. הבחור לא הוסיף להתווכח, קפץ מן הסירה וצלל במים. בעלותו שוב על פני הגלים, שמע את צעקותיו של קוגל, ומרוב פחד התחיל גם הוא לצעוק ולהתרחק מן הסירה בשחייה מבוהלת. בקושי דקדק לכוון, שחה בקו אלכסוני, ועלה על החוף בריחוק³-מה מן המחנה, בדיוק באותה שעה שהשחיינים קפצו המימה. מבולבל ומבוייש היה, עד חוסר כל אפשרות להציל מפיו פרטים על האסון.

הקהל החל להתפזר. גם אלה שעמדו על החוף, וגם אלה שסובבו את השחיינים. איש לאוהלו. דבר אחד היה ברור: קוגל איננו!

למחרתו בבוקר היה אבל כבד רובץ במחנה. האנשים התהלכו קודרים וזועפים. העייפות של נדודי-הלילה חרשה את פניהם. אפילו אלה שלא דיברו מעודם עם קוגל וכמעט שלא הכירוהו בפניו, השתתפו בצערם של הקרימאים.

מעל לכנרת ריחפה רוח קלה וסלסלה את גליה, עד כי נדמה היה שחיוך הוא, חיוך מחוסר שיניים של מכשפה זקנה שאכלה לשובע. אותו יום לא התרחץ איש בים.

הפועלים רובם לא יצאו לעבודה. חלק חזר מן העבודה אחרי זמן קצר, ואלה שהמשיכו לעבוד – לא פעלו הרבה. בכל הזדמנות ישבו “לעשן”. ארך העישון והשיחה, בפעם המאה, חזרה למאורעות הלילה. בשעת ארוחת הבוקר, הלכו רבים למחנה ולא חזרו עוד. צפצוף ההפסקה מצא רק אנשים בודדים בחלקות שונות. ושאלתם הראשונה בחזרה למחנה, היתה:

– הכבר נמצא קוגל?

– לא!

השכם בבוקר נסע שליח לטבריה להביא קבוצת דייגים ערביים עם רשת גדולה. בשעה תשע הגיעו שתי סירותיהם ולאחר הכנות מרובות החלו בעבודתם. בשעה עשר ומחצה נמשתה הרשת בפעם הראשונה, ובה שלל רב של דגים. את הרשת השנייה הוציאו דרומית מזה, כמעט ריקה מדגים. בינתיים נתקבצו על החוף כל חולי הקדחת שחומם ירד; עובדי המטבח והמשרד; אלה שלא יצאו לעבודה ואלה שחזרו באמצע היום. מתנדבים משכו בחבלים, עד שהדייגים החלו לדאוג לשלומה של הרשת ולא פסקו מלצעוק: “לאט, לאט!” שעה קלה לפני הצהרים החלו למשות את הרשת השלישית מול חדר-האוכל, במקום מעגנה של הסירה אתמול. הדייגים הרגישו בדבר-מה כבד בתוך הרשת, ובקשו למשוך את החבלים לאט ובזהירות ככל האפשר. זרם חשמלי עבר בין העומדים על החוף. הראש נשתרבב קדימה, הצוואר נתמתח, והנשימה נעצרה.

קצה העליון ל הרשת עלה מן המים, והמתיחות גברה. הרשת זעה במהירות של צב פצוע. הדייגים ואחדים מפועלי הכביש, נכנסו המימה, לעזור לרשת לעבור בשלום את אבני החוף.

הופיע הקצה התחתון, ובתוכו גוויתו של קוגל.

על פניו נוסכו מנוחה ושלווה, דברים שכל כך היה חסר אותם בחיים. היה הרושם, כי הוא מרוצה, שסוף-סוף נשתחרר מפחדו המתמיד, אשר הרעיל גם את הרגעים המאושרים ביותר בחייו.

ידידיו הקרובים ישבו על המטות סביב לגוויתו, שהונחה על רצפת האוהל. נשתררה דממה חונקת. המיית רוח קלילה נתגנבה לאוהל בחשאי, כמתביישת, והדפה את הכינור התלוי על העמוד. הכינור חזר למקומו בנקישה קלה, המיתרים הוציאו צליל עמום, רווי תוגה חרישית, עצוב ומתאונן.

מאחורי הקיר השחור של היער הגדול, דעכה השלהבת של השמש השוקעת; דמדומי ערב מילאו את האויר בעצבות ואי-מנוחה, ולתוך שיחת הידידים השוטפת נתגנבה נימה של מתיחות.

– אני רוצה שתבין לרוחי, אמר באי-סבלנות ברוך, שוטר רוכב בדרגת קורפורל.

– אני קורא כל ספר המופיע בארץ, ונוחל אכזבות בלי סוף, אנו חיים בתקופה סוערת של בנין קדחתני, שאפשר להשוותה רק עם תקופת בהלת הזהב בקאליפורניה. אבל החיים החדשים זורמים רחוק מעיני סופרינו; רוב הספרים היוצאים לאור בארץ, מתארים את חיי הגולה. באותו זמן שאנו רוצים להשתחרר מצורת חיים גלותית – כותבים הסופרים, בחיבה מתוקה: על החינוך הישן, על הפרנסות הבלתי-פרודוקטיביות, ועל הצדקה לשם פרסומת – כעל דברים חיוביים, שיש לכבדם. והגבורים שמגישים לקורא הארצישראלי, ובפרט לנוער, גבורים שיכולים לשמש לו בתור “דוגמה” בחיים.

שמע, חרמוני: “שמואל-לייב היה עשיר מופלג, בר-אוריין ונותן צדקה בסתר…” או “שרה-דבורה היתה אשה צנועה, בת תלמיד חכם, ופרנסה את ביתה בכבוד מהחנות שקבלה בירושה מאביה, ור' יוסל, בעלה, שקד על התורה יום ולילה”. אכן, גבורים מתאימים בשביל ספרות של תקופת בנין-הארץ! קח את ברית המועצות! סיפר לי בחור מהקיבוץ, הקורא רוסית, שהסופרים הסובייטיים משתתפים באופן פעיל בבנין ארצם; כל מפעל חדש, אפילו לא מהגדולים, זכה לספר שנכתב עליו. כל שאלה חשובה, נגיד המעבר לשיטת הקולחוזים, זכתה לעשרות ספרים. על העבר כותבים מעט מאד, וגם זה לשם השוואה, בתור הקבלה עם ההווה. מדוע אנו לא זכינו לספרים כאלה?

הנה, למשל, אני, יליד הארץ, אחד הקוראים, אפשר להגיד “הקורא האלמוני” כמה זמן אפשר לפטם אותי בתיאור-העיירה הגלותית ובזכרונות “ילדותיים”? והאם זה, באמת כל-כך חשוב, מבחינה היסטורית, שהדגים שאוכלים בשבת הם מפולפלים בעיירה ליטאית וממותקים בפולין? מה אפשר לחדש בתיאור זה, אחרי מנדלי, פרץ וביאליק? מדוע לא כותבים על ההירואיקה של תקופתנו, על המאמץ החלוצי, על החיים החדשים?

– הרואה אתה – ענה חרמוני, מורה וסופר מתל-אביב, – אין להשוות סופר לחייט, ואין לדרוש מסופר שיכתוב לפי הזמנה על נושא ידוע. היצירה היא חפשית, ורק נושא המצטייר בבהירות רבה במוחו של סופר, יכול להיות מתואר ביצירתו, חוץ מזה קל יותר לכתוב באוביקטיביות גמורה, על נושא שמסתכלים עליו באופן ראטרוספקטיבי, מריחוק-מה, משעל צורת חיים שמשתתפים בה, באופן אקטיבי. ורואים אותה מקרוב, על כל פרטיה מחוסרי הערך.

– אינני מסכים לדבריך, המשיך בתוקף ברוך. יש סיבה אחרת לזה, שכל כך מרבים לדוש בחיי הגולה. הסופר, יליד הגולה, – לא הכה שרשים בחיי הארץ הוא גר בעיר. ולפעמים קרובות נמצא בסביבה, שנתרגל בה בחוץ לארץ. את חיי הארץ אי אפשר ללמוד בתוך בית קפה. לעומת זאת הוא מכיר את חיי הגולה על בוריה, וזה הנושא האהוב עליו. לפי דעתי מוכרח הסופר ללמוד את חיי הארץ, והגבור של יצירתו צריך להיות: החלוץ הכובש, הפועל והשומר. הארץ מחכה ל“ג’ק לונדון” שלה!

– במידה ידועה אתה צודק, ברוך – ענה חרמוני, כמתוך הרהורים, – אני כשלעצמי חושב מזמן על סיפור רחב-יריעה, שיקיף את ההווי הארצישראלי לכל הופעותיו. מתכניתי לתאר את חיי המושבה והקבוצה, ובפרט את יחסיהם עם הכפר הערבי, ועם השכנים – הבידואים, על כל ההבדלים בהשקפות והרגלים בין שני עולמות שונים, שנפגשו במקום אחד. ולשם זה, בעצם באתי למושבה. אני חושב לבקר בקבוצות הסמוכות, ושומר המושבה וייסברג הבטיח להדריך אותי בעצתו, בלמוד חיי השכנים הערביים.

ברוך הצית סיגריה ומזג¹ בירה לכוסות. צלחות בלתי נקיות עם פירורי ארוחת-ערב הזכירו לו את התקרבות שעת המשמרת. שוב לילה באוכף בחברת ה“טאמבאל” הזה! אך אולי… – שמע, חרמוני! יש לי הצעה נפלאה בשבילך. הלילה עלי לצאת ל“דאוריה”. עלי לברר אי-אלו דברים במחנה הבידואים שמעבר לנחל, בקשר עם גניבות שקרו בסביבה. אני אשיג בשבילך סוסה שקטה ותילווה אלי במקום שוטר, שנוסע אתי כרגיל.

חרמוני הסכים להצעה, בהיסוס-מה, הגם שנסיונו ברכיבה נמדד ברגעים ולא בשעות וימים. כשעה אחרי שקיעת השמש, בא ברוך רכוב על סוסו, בעל הצואר הקצר והרחב, שהיה ידוע בשם “פרא-אדם”, למרות זה, שברשימת המשטרה הוא היה רשום בתור “אמיר”. בשביל חרמוני הוא הביא סוסה שקטה, שהעמידה כבר הרבה ולדות לאכרי המושבה, ושתפקידה הרגיל היה להוביל בשר מבית-המטבחיים. ברוך נתן לחרמוני אי-אלו הוראות ברכיבה, והם עלו על הסוסים. חרמוני הרגיש הנאה מיוחדת ממצבו הגבוה מכל אדם. “הנה היא סיבת היהירות של האבירים בימי-הבינים, ושל חיל הרוכבים, המתיחס בבוז לחיל הרגלים!” בלי משים הוא תמך בידו הימנית את מתנו והעביר את רצועת הרסן בין אצבעות ידו השמאלית, כאילו היו אלה רצועות כפולות. “פרא-אדם” עמד יומיים באורוה בלי תנועה, וגם קרבתה של הסוסה הרגיזה אותו. הוא צהל, רקע ברגליו, רקד, ירד מהכביש והתפרץ לעבור לדהרה. ידו המנוסה של ברוך מתחה את המתג ולא נתנה לו להרים ראש. הסוסה הלכה בהילוך מתון, הדומה לעבודתו של פקיד ותיק; ביושר, אך בלי התלהבות.

הם יצאו את המושבה ופנו מערבה לעבר היער הגדול. הסוסה פיגרה אחרי הסוס, והמרחק לא איפשר לידידים לשוחח. חרמוני הרגיש, פתאום, שהישיבה באוכף אינה נוחה; הרצועות של המשוורות היו ארוכות, לפי השיטה האנגלית, הנהוגה במשטרה. מדי פעם בפעם התחלקה מתחת רגליו המשוורת הימנית או השמאלית, ועבר זמן מה עד שהוא גישש אותם. הסוסה נעצרה לפעמים קרובות, באופן פתאומי, הרימה רגל אחורית וגרשה מהבטן את היתושים שהציקו לה. כל תנועה כזו הקפיצה את גופו, ראשו נשמט אחורנית והצואר כאב עד לקפיצה הבאה. האוכף הספורטיבי, שברוך השיג אצל אחד האכרים העשירים, היה צר וקצוותיו העמיקו בגופו הרחב של הרוכב; מכנסיו הארוכים התרוממו בזמן הרכיבה, ועלו עד מתחת לברכיים, והמשוורות לחצו על הרגלים הנעולות חצאי נעלים מעור דק.

לברוך נמאסו רקודו והילוכו האלכסוני של “פרא-אדם”, חם המזג. הוא לחץ בברכיו את גופו של הסוס, רפה את הרסן, והוציא מפיו קריאה גרונית. “פרא-אדם” הרים את ראשו, קפץ קדימה ונעלם באפלה בדהרה פראית. חרמוני הרחיק את רגליו לצדדים ונעץ את הדורבנות הדמיוניים בבטנה של הסוסה. הסוסה עברה לטפיפה קלה. אך קשה היה, משום מה, לתפוש את קצב הטפיפה, וכל פעם בהורידו את גופו בתנועה ישרה – חרמוני היה מקבל טפיחה חזקה מהאוכף הנוקשה. בינתיים נשמטה המשוורת הימנית, ונהיה קשה לשמור על שווי המשקל. באין ברירה, הוא נתפש בידו הימנית בקצהו הקדמי של האוכף, ומשך בחזקה את האפסר. הסוסה עצרה, ועד שחרמוני מצא בגישוש את המשוורת, היא ירדה מהדרך והתחילה לכסס את העשב המאובק. הוא ניסה להחזירה לדרך, אך בלי הצלחה. אז הוא הוציא, בתנועה החלטית, את חגורתו ממכנסיו, משך את המושכה השמאלית והצליף על גופה. הסוסה נכנעה והתחילה לפסוע בעצלתיים. ברוך חזר בדהרה קצרה ועצר את הסוס, שהפיג את מרצו, וניחר מרוב הנאה. חרמוני התאונן על הרכיבה הבלתי נוחה, וברוך קיצר את המשוורות, אך חרמוני ביקש לקצר יותר בהסבירו את זה “בהרגל ישן”. עכשיו הוא ישב באוכף כשברכיו כפופות כ“ז’וקיי” בהתחרות מרוץ, אך בטוח שהמשוורות לא יצליחו יותר להשתמט מתחת רגליו.

מאחורי האופק הופיע הירח, ושפך את אורו הקלוש על הסביבה. היער הגדול עמד בפניהם כחומה סינית, ונדמה היה שאין בו מעבר; שקט מוזר שרר בתוך היער; זו לא היתה הדממה של אחרי חצות בחוצות העיר, כשלא נשמע שום קול, חוץ מבכי בודד של תינוק, מאחורי תריס מוגף. השקט ביער היה סמיך ומכביד, ולחרמוני נדמה היה שאפשר לממשו² בידים. פה שררה מתיחות של מארב, והתכוננות לקפיצה האחרונה. כל זוחל, הולך ועף יצא ממחבואו ללחום את המלחמה הנצחית – את מלחמת הקיום; להשמיד את הזולת, ועל ידי זה לקיים את עצמו. קולות שונים חתכו – בקעו את השקט מזמן לזמן, לחרמוני הם נעמו לא יותר מקולות ההפרעה במכשיר הרדיו.

ברוך הבין את שפתם וידע, שאחד הוא קול רעב ותאוה לבשר חי; השני – קריאה מיואשת לעזרה; והשלישית – זעקת אימת-המות של הקרבן בצפרני הטורף – האחרונה לפני השתתקו לעולמים.

הירח השתלט על הקרחות המעטות שביער ושוב, בפעם המאה, נדמה היה לברוך שהוא חוקר נועז, הרוכב דרך הדז’ונגל לקראת סכנות ותגליות. בקושי רב עלה בידו להתאפק מלפתוח בשירה. גם חרמוני נתעודד קצת; היתושים חדלו להציק לסוסה. הוא הושפע מהיופי האגדתי של היער, והלטיפות והסטירות שקיבל מענפי האקליפטוסים, לא הרגיזו אותו ביותר. הם הגיעו לשפת הים ופנו צפונה, לאורך החוף, דרך רצועה צרה של חול רטוב בקרבת המים. נשבה רוח סתיו צפונית-מערבית. הגלים ערכו התקפות חוזרות על החוף, וכיסו את רגלי הסוסים בשצף-קצף. נהיה קריר. חרמוני רכס את שולי מעילו בסיכת-בטחון, הזקיף את הצוארון וכיפף את גבו. ברוך שאל לשלום ידידים ומכרים “מהימים ההם”, שנתפזרו בכל פנות הארץ. אך חרמוני ענה במשפטים קצרים, כאילו ניטל ממנו כוח הדיבור. הם חצו את הנהר והמשיכו לרכב לאורך החוף. שפך הנהר והחולות מסביב הזכירו לחרמוני את שפך הירקון, ולא היה חדוש בנוף, המצדיק את הרכיבה המטרידה, שנראתה פתאום מחוסרת טעם. ברוך פנה בזוית ישרה ימינה, לפנים היבשה, ועלה על שביל של שיירות גמלים המובילות זיפזיף.

כחודו של טריגון ענקי, ננעץ בקצהו החד, המישור הרחב של אדמה חומה-בהירה, לתוך גבעות החול. אהלי הבדואים, הבולטים באדמת המישור, היו פזורים בלי סדר, ולאור הירח נראו מרחוק כאבני קברים שחורות. המחנה ישן, רק באהל אחד במרכז המחנה, קרצה אש מהבהבת. “השייך מקבל אורחים” – אמר ברוך לחרמוני. כלבי המחנה הפחדנים, הרגישו מרחוק ברוכבים מתקרבים, והשתמשו נגדם בנשקם היחידי – בנביחה קולנית. על יד האהלים הופיעו צלליות של אנשים, ונשמעו צעקות בקולות עמומים משינה; “מן האדא?” (מי זה). ברוך השקיט אותם בתושבה בוטחת: סאחאב, בליס! (ידיד, שוטר). השייך יצא מאהלו בלוית אורחיו. כשהכיר את ברוך התחיל לברכו בהתרגשות אמנותית, וקולו החונף הביע שמחה ואהבה עמוקה. השאלה: מה שלומך? באה בשלוש וריציות חוזרות והולכות: “כיף-חלך”, “וכיף-חלך”, ו“כיף חלק קומאן מארה”. ואחרי שעה ארוכה בישבם באהל, השייך היה מפסיק את עצמו בדיבורו ושואל פתאום: “כיף חלך?”

הרוכבים ירדו מהסוסים ומסרו אותם לידי ה“נטור” הכושי. ברוך הוציא את רובהו מנרתיקו ונכנס לאהל. לחרמוני היתה הרגשה מוזרה, נדמה היה לו שהאוכף נצמד לגופו ואין להחלץ ממנו. הוא פסע ברגלים פשוקות כשהוא חוגר את מכנסיו הקמוטים; לברוך הציעו שטיח קטן ומרופט סמוך למדורה. חרמוני הושב על שמיכת צמר גפן, מזוהמה ומבריקה מלכלוך שמן. “הנטור” הוסיף זרדים יבשים למדורה, והעמיד סמוך לאש קומקום מפויח, עד לבלי הכיר את צבעו המקורי. האוהל היה כמעט ריק. בפינה אחת התגלגל אוכף ועליו נזרק “חורדז'”; מול המבוא, על יד הקיר, עמד חצי שק קמח³ מכוסה בקערה גדולה, עשויה חרס שחור. מבגדי שכנו הימני של חרמוני נדף ריח מאובש של אדמה טחובה ועשן מדורות, שנספג במשך שנים. מהשמאלי – אותם הריחות, נוסף לריח חמוץ של זיעה ישנה. השייך הוציא מאבנטו הססגוני, הרחב, קופסה, לקח ממנה חופן סיגריות וחלק לאורחיו אחת אחת. שכנו של חרמוני הזדרז ושם לפניו קופסה מצופה ניקל, אכולה חלודה, ומחברת נייר סיגריות. הטבק היה רב גווני, החל מצהוב בהיר וגמור בחום כהה, ונקנה, כנראה, בשוק מנערים אוספי זנבות סיגריות.

“הנה הדרך הקצרה ביותר להדבק בשחפת!” חשב חרמוני, והודיע שאינו מעשן כלל. השייך קרא ל“נטור” ולחש לו משהו. “חאדר”, קרא השחור וקפץ מהאוהל. החלה שיחה מוזרה. אחדים מהמסובים הודיעו על דברים ידועים לכולם, והיתר אישרו את הודעתם; “אמנם כן – כך זה”! אחד הודיע, שהקיץ היה חם מאד, וכלם הסכימו לדבריו. השני נזכר שבחורף העבר היו גשמים בשפע, וכולם נזכרו שאמנם כך היה. ברוך שאל את השייך, כאילו דרך אגב, מדוע פלוני חדל לעבוד אצל איכר א. ולשם איזה ענינים נסע אלמוני לחיפה, ואיך השיגה ידו של פלוני לרכוש סוסה אצילה. השייך ענה כאילו בתוך שיחה רגילה, והתפלא לברוך “המבין כל-כך בסוסים”, שיכול לחשוב את סוסתו של פלוני לאצילה. זוהי סוסת עבודה יה איבן אמני, ועלתה, בודאי, חמש או שבע “ניירות”.

בינתיים רתח הקומקום והשייך מזג למסובים קפה לתוך ספלים זעירים, מחוסרי ידיות.

ה“נטור” חזר ובידו האחת קערה מלאה שמן רותח, וחביתה צפה על פני השמן, ובשניה הוא לחץ לגופו חבילת פיתות. הקערה הועמדה קרוב לברוך, והפיתות חולקו בין המסובים. מתוך הדגשת כבוד, לא נגעו השייך ואורחיו בחביתה ורק טבלו את אצבעותיהם עם חתיכות לחם עד הפרק השלישי, בתוך השמן החם, והפצירו בברוך ובחרמוני לטעום מהחביתה. חרמוני רצה להשתמט מהאוכל, אך ברוך איתת לו, שיאכל ויהיה מה. הסעודה נגמרה.

המסובים נגבו את אצבעותיהם, הנוטפות שמן, בשולי העבאיות, וה“נטור” הגיש ספל גדול מלא מים לשטיפת הפה. כל אחד לגם לגימה גדולה, שפשף את שיניו בבהן ידו הימנית וירק את המים מאחורי גבו. שוב איתת ברוך: “להתנהג כבן-אדם”!

השייך הרגיש שלברוך אין מה לשאול יותר, ופתח בשיחת “בוליטיקה” כללית. מאיזו ארץ בא ידידך, יא חוד’זה באלוק (ברוך)? שאל השייך.

– מ“בלד מוסקוב” (רוסיה), יה שייך אחמד – ענה לו ברוך.

– ובאיזו עיר הוא גר?

– בתל-אביב!

– היש לו “מודאם” לידידך?

– לא. באללה, אין לו!

– הך, יה חודז’ה! יאהוד תל-אביב יודעים לחיות; לכל אחד בית יפה ובפנים ברז מים ותיבת מוסיקה… טרומבילים מתרוצצים ברחובות העיר, ונשים יפות מטיילות על שפת-הים… יש אחת “מודאם” בתל-אביב – נכנס לתוך דבריו ה“נטור” השחור. – היא שמנה ולבנת עור כחלב, כל אחד הבא אליה משיג את מבוקשו, לאף אחד אינה מסרבת.

היה זה חלומו משנים, שקיימת אשה כזו והוא פעם יגיע אליה, עכשיו הוא מצא הזדמנות לבחון את הענין.

– הא, באללה. יש מודאם כזו! מובן שיש! קראו בבת אחת אחדים מהמסובים. השייך רמז שוב ל“נטור” והעמיד על האש קומקום קטנטן, מפויח יותר מהקודם. ה“נטור” הביא כוסות, בגודל של חצי כוס רגילה, קצת תה יבש בידו הקמוצה, וחתיכת סוכר, נטולת צורה, שהנקודות השחורות מרובות בו מהלבנות, וגבעולים אחדים של עשב “נענה”. השייך הוציא מהמדורה ענף יבש, שבר וזרק את קצהו המפוחם ובחש את התה, אגב מבט מלא חשיבות עצמית, שהקיף את כל המסובים. הכוסית שנמסרה לידי חרמוני, היתה דבוקה מלכלוך; ריח חריף של תרופה נדף מה“נענה”, והתה היה מתוק עד לבחילה. ברוך הפנט את חרמוני בעיניו קרות ההבעה, הגם שהוא עצמו ויתר על הצעת השייך “לשתות תה עם ידידו”.

– חיים קלים אצלכם היהודים – המשיך השייך – הנה למשל אתה, יה אום-באשי (קורפורל) אתה, נגיד, גומר את עבודתך היומית, לובש “פראנדז’י” (אירופית) לוקח אחת “מודאם” והולך ל“סינימה”… היודע אתה מה היה מקום זה לפני שבנו את ה“קומבניה” שלכם? מקום ארור ומקולל היה מקום זה, ואף אדם, בהמה או צפור לא העיזו להשאר כאן ללינת לילה.

הבה אספר לכם מה ששמעתי מאבי המנוח, ירחמהו אללה! על הביצה הגדולה שהיתה פעם כאן.

היה היה מלך אחד… – פתח אחד המסובים, ממלחכי הפינכה של השייך, במשפט פתיחה רגיל בסיפוריו של השייך.

נכונים דבריך, יה אבו פידז’אל (צנון) – התחייך השייך – אך היה זה מלך העופות ולא מלך-האדם, וכך היה המעשה:

הנשר והיתושים

באחד הנקיקים של “ג’בל אל שייך” (החרמון), בתוך זיז סלע, מעל לתהום עמוקה, מקום שאף צייד לא יכול להגיע אליו, התנוסס קן של זוג נשרים. ממרומי ההר הם היו עפים לצוד ציד עד הים הגדול במערב, ורחוק-רחוק לתוך המדבר במזרח. היה להם ילד-נשר והם גידלו אותו, ברוב דאגה ואהבה. הם היו יוצאים לציד לפי התור, ואחד מהם נשאר תמיד בקן, לשמור על הילד ולהגן עליו. כשהנשר הצעיר גדל, התחילו הוריו לחנך אותו ללמדו לעוף ולטרוף טרף, הם היו מביאים לקן צפרים וחיות קטנות, כל עוד רוח חיים בהם, ולמדו את בנם לנעוץ את צפרניו בבשרם החי ולהרימם באויר. הנשרון גדל מיום ליום, רגליו חזקו וכנפיו רחבו. בהתחלה למדו אותו לקפוץ מאבן – לאבן, סביב הקן, אחרי זה לעוף מבליטה לבליטה של הסלע התלול, ובסוף לקחו אותו לטיול ל“מארדז'-עיון”. בחזרם מעל להר הדרוזים, הבחינו ההורים בגדי, שפגר אחרי העדר ותעה בין שברי הסלעים. הם כיוונו את בנם לצידו הראשון, ונהנו מהנפילה – התקפה, שלא החטיאה את המטרה. באחד הימים הסתתרו ההורים על ראש ההר והשגיחו משם בהתנהגותו של בנם. הנשר הצעיר קפץ מהקן, פרש את כנפיו, התרומם מעל ההר, פנה דרומה ונעלם מעיני הוריו. הוא חג מעל סוכותיו של כפר, בביצות החולה, והבחין בתרנגולת מלווה אפרוחים, שנתרחקה מקצה הכפר ונקרה בערימת זבל. ברגע שהוא התכונן לנפילה, הרגישה בו אשה והחילה לנפף בעבאיה שבידה, ושלחה ילדים להחזיר את התרנגולת לסוכתה. הוא שינה את כוונו ופנה מערבה. מעל לעמק אחד הוא ראה אוגר מתהלך לתומו – קפל את כנפיו ונפל כאבן כבדה. בזמן נפילתו הוא הספיק לראות את היצור הקטן נעלם בתוך חור באדמה. הוא המשיך לטוס עד למישור האין-סופי של הים הגדול, הרעב הציק לו יותר ויותר, ורצה כבר לחזור לקן הוריו אך פתאום הוא מבחין במשהו, הרחק בדרום, וטס לשם “מיטל טאַיירה” (“כמו אוירון”).

השייך לקח סיגריה מהקופסה וכיבד את אורחיו. הישיבה המזרחית, בלי מסעד ומשענת, הכבידה על גבו של חרמוני; מתניו כאבו ורגליו “נתאבנו”. הוא רצה לעשן, אבל חשש להעליב את שכנו, בעל הקופסה החלודה.

– על גבול הביצה – המשיך השייך – בבית בודד, לא רחוק מהכפר, גר אחד פלח, ושמו אבו-רוז.

– ומה עם הנשר? שאל ה“נטור” בתמימות.

אוסקוט, יה חרוב! (שקט, כבשה!) – גער בו אבו פידז’ל, והביט על השייך כמבקשו להמשיך.

לאבו רוז זה היה פר ענק, שהשמועה על סגולותיו הגיעה עד לחופי הירדן. מהכפרים הרחוקים, אפילו מאום-אל-פאחם, היו מביאים אליו פרות לרביעה. אבו-רוז התעשר: ודברו אנשים על “בריק” מלא זהב, שהוטמן באדמה. אך יחד עם העושר הביא הפר גם צרות לבעליו; הוא היה נגחן; ואם עברו ימים אחדים מבלי שיביאו אליו פרה – היה קורע את החבל, הקשור לצוארו, בורח לכפר ומשתולל בחצרותיו. אנשי הכפר היו נסגרים בבתיהם מרוב פחד, עד שאבו-רוז ובניו היו תופשים את הפר ומחזירים אותו לרפת. לפי עצתו של “מוכתר” הכפר, השחיל אבו-רוז טבעת גדולה לנחירו של הפר. כשבועיים ימים הוא עמד בשקט ובמנוחה. ביום בהיר אחד הוא שוב השתולל, קרע את נחיריו, וברח לכפר לחפש בת-זוג בהשאירו אחריו עקבות דם. מרוב כאב הוא עשה “חורבן” גדול בכפר, ואבו-רוז צריך היה לתקן את הנזק על חשבונו. אז עלה על סוסתו, ו“הלך” לתול כרם. הוא חזר לפנות ערב עם שרשרת ברזל עבה בידו, ומהיום ההוא עזב הפחד את בתי הכפר.

הפר ניסה פעמים אחדות לנתק את השרשרת, אך משנוכח לדעת, שהברזל חזק ממנו – נכנע. תרנגולת שנקרה בתוך הזבל, על קרקע הרפת, עלתה על האבוס הרחב ונכנסה לתוכו, כדי לחטט בתערובת, שהוגשה לפר. הוא שמח לראות בעל חי בקרבת קרניו, ונגח בה בכוח רב. התרנגולת הספיקה להתעופף מהאבוס, אבל מתוך בהלת מות, היא השאירה מאחוריה נוצות קלות אחדות. הפר נרגע, המשיך ללעוס את התערובת היבשה ובלע יחד עם האוכל נוצה אחת. האוכל ירד לקיבתו, והנוצה הדקיקה נמשכה לתוך ריאתו. כעבור יומיים החל הפר להשתעל. אבו-רוז נבהל ורץ לכפר לשאול עצה. זקני הכפר והידענים, לא יכלו לתת תרופה נאמנה. לא נזדמן להם לשמוע על פר משתעל. עובר דרך שנקלע לכפר, יעץ לאבו-רוז להשיג “חדז’אב” (קמיע) מהדרויש המפורסם המתגורר במערה, סמוך לקברו של נבי-ראנדי, בדרך לעזה. אבו-רוז הביא את ה“חרז’אב” ותלאו על צוארו של הפר. עבר שבוע ימים, הפר חדל לאכול והמשיך להשתעל; הוא נחלש מאוד ורבץ תחתיו באין אונים. זקני הכפר יעצו לשחטו, אך אבו-רוז קיוה, שהפר יבריא וימשיך למלא את כיסיו זהב. עברו עוד ארבעה ימים – והפר מת. אבו-רוז ובניו פשטו את עורו, קשרו את השרשרת לרגליו האחוריות, ובעזרת חמור וגמל סחבו אותו לאמצע הביצה. אחרי שלושה ימים עטו על הפר נשרים אחדים ואכלו מבשרו.

בערב אחד עם שקיעת השמש ירד ממרומי השמים הנשר הצעיר מ“ג’בל אל-שייך”.

“עכשיו רואה אתה, מאלעון (מקולל)” – פנה אבו פידזאל ל“נטור” בנימת נצחון בקולו החנוף.

הנשרים שבאו לפניו כבר אכלו לשובע, ונתנו לו לגשת לסעודה. הקיבות המלאות הכבידו עליהם, ובקושי התרוממו באויר, ופנו לעבר ההרים ללינת לילה. אפילה ירדה על האדמה, בזמן שהנשר גמר את סעודתו. היה לו חבל לעזוב את הפגר המבטיח מזון גם ליום המחר והוא החליט להשאר ללון במקום. באמצע הביצה גדל עץ צפצפה בודד, הנשר עלה על צמרת העץ, נתפס בצפרניו החזקות בענף עבה, קפל את כנפיו, ונרדם. עם עלות השחר נתעורר משנתו העמוקה, מתוך רגש רעב בקיבתו שנתרוקנה. צבוע רץ בטפיפה קלה להסתתר במחבואו מאור היום, ותנים הקיפו את שיירי הפר, בגמרם את סעודת הלילה.

הנשר דחף ברגליו החזקות את גופו קדימה. פרש את כנפיו הרחבות ו…נפל ארצה, כאבן כבדה מהר תלול.

– יה אללה, מה קרה לו? שאל שכנו הימני של חרמוני, ואבו פידז’אל רטן בלבו על שהקדימוהו. השייך עצם את עיניו לרגע קט, החליק את זקנו המעוגל, ואמר באיטיות רבה, כשהוא משחיל את המלים, אחת אחת:

“מאליון (מיליון) יתושים כסו את גופו של הנשר הצעיר, כשהוא שקע בשינה עמוקה במשך כל הלילה הארוך הם כרסמו את נוצותיו, וכשהוא התעורר בבוקר – גופו היה ערום כתרנגולת המוכנה לסעודה”.

”אהה" – נאנחו המסובים מרוב הנאה.

”איפה זה היה המקום?" – שאל ברוך, שאהב את הדיוק בכל תאור.

“מקום שם “עומד” היער הגדול” – ענה לו השייך בחשיבות.

ברוך הפנה את מבטו לחרמוני ושאל אותו; “השמעת”?

חרמוני שמע ולא שמע. פרעושי החול ששרצו לאלפיהם באהלי המחנה, מצאו גישה נוחה לגופו של חרמוני: הם חדרו לתוך מכנסיו הארוכים וגרמו לו עינויים רבים. חינוכו לא הרשה לו להתגרד בחברה, ומתוך מאמציו האל-אנושיים להתגבר על הגירוי – צצה במוחו מימרה: “את כוח הרצון של האדם אפשר למדוד ע”י פרעושים: האיש שיוכל לעמוד נגד פיתויי הגירוד – אדם בעל רצון כביר הוא“. זה נתן לו סיפוק מוסרי כל שהוא, היות והוא היה האדם בעל הרצון הכביר. אך הוא לא הבחין בתנועותיו המוסוות של ברוך, ששינה תכופות את צורת ישיבתו, החליף את מצב רגליו, או סילק פיתותי פיח דמיוניים ממכנסיו ושרוולי מעילו, על ידי הצלפה קלה בשוט הרוכבים. כמו כן לא הבחין בהתנהגותם של המסובים, שתפשו בתנועות בזק משהו על צווארם או על החזה, מתחת ל”קומבז", וזרקו לתוך אש המדורה.

“יה שייך אחמד” – פתח שכנו הימני של חרמוני. היה זה איש רזה וגבה קומה, גם בזמן הישיבה; בעל פנים שחומים מאורכים ועינים חומות כהות, עיני טורף.

– "באללה סיפור נאה ספרת לנו, אך הבה ואספר לכם איך אני, מאסאלן (למשל) נשארתי מחוסר נוצות, ודרכתי ברגל אחת על מפתן העולם השני, שכולו טוב:

על סף המוות

אני גדלתי וביליתי את רוב שנותי בכפר מולדתי, בקרבת אל-עריש שבדרום, ורק לפני חמש שנים עברתי לסביבה זו לשמור בפרדסים. אצלנו, בדרום, המים מלוחים, וזה משפיע על גופו של האדם ונשמתו. אנשינו רזים וחזקים, ולבם לב אריה. האדמה בסביבתנו דלה מאוד, היבולים קטנים, ולפעמים קרובות נפגעים הם מבצורת. פעם, מאסאלן, לפני בוא ה“אינגליז”, היתה בצורת קשה, וכל אנשי הכפר העבירו את צאנם צפונה. אחי הגדול, שנהיה לראש המשפחה, אחרי מות אבי, אללה ינעים לו את ימיו בגן-עדן – שלח אותי עם הכבשים צפונה, יחד עם כל אנשי הכפר. הגענו לחופי נחל רובין, ושתינו ממימיו, שנראו לי מתוקים ורקובים.

ארץ זו לא מצאה חן בעיני, ובלילות, בישני על יד המדורה, מאסאלן, תקפו אותי געגועים חזקים לכפר מולדתי. מקץ שבעה ימים חליתי, ולא יכלתי לעמוד על רגלי. דודי השכיב אותי על גבו של אחד מגמליו, קשר את ידי ורגלי לאוכף ופקד על בנו להובילני הביתה. כשהגמל עמד לפני פתח ביתנו, פרצה אמי ביללה איומה, בהיותה בטוחה כי אני מת. בקושי הרגיע אותה בן דודי, והשפיע עליה לעזור לו להורידני מן הגמל.

השכיבו אותי במיטה ושלחו לקרא ל“מוכתר”, שהבין הרבה ברפוי מחלות. הוא בא וניסה להשקותני שיקוי, עשוי מעשבים הידועים רק לו. רגש בחילה תקף אותי ו“האקזה” (תרופה) לא באה בקרבי. לא אכלתי ולא שתיתי, שכבתי ימים ולילות, כשהעולם מעורפל בעיני, וגופי כחש מיום ליום. המוכתר ניסה את התרופות הידועות לו, ולבסוף הדליק מדורה קטנה לפני פתח ביתנו, הלבין מסמר ברזל גדול “ושרף” את עור בטני במקומות אחדים. מהכוויות נחלשתי עוד יותר.

פעם חזר אחי מהשוק בעזה, ובידו תרופה “שחורה”, שקבל מאחד מכיר. שתיתי כף אחת מהתרופה, ואחרי זה הקאתי יום אחד ולילה אחד. נדמה היה לי, מאסאלן, שכל המרה יצאה מגופי, וחולשתי גברה עד שלא יכולתי להניע אצבע.

אנשי הכפר התכוננו לקבורתי, ואחי חפש קונה לחלקי באדמה, שירשנו מאבי, אללה ירחמהו, ברצותו לקנות לו לאשה את בתו של ה“חאדד” (הנפח) מאל-עריש. בוקר אחד, מאסאלן, בשכבי בין החיים והמות, פרצה אלינו שכנה, וסיפרה בהתרגשות לאמי, שעל יד הבאר ישב לנוח עובר דרך מוזר: הוא כיסה את גופו בשק בעל שלשה חורים לראשו ולידיו, מגודל שערות מתולתלות פרועות, ויחף. הוא החזיק על שכמו מקל ארוך, ובקצהו קשורה חבילה קטנה, עטופה בד שחור. אמי רצה לבאר והתחננה בפני הדרוויש, שיבוא ויצילני מצפרני המוות. הוא בא ושמע מה שאמי ספרה לו, מתוך בכי מר, ושקע במחשבות. פתאום נתעורר, תפס את חבילתו, והוציא מתוכה ספר עתיק, מרופט ומפורר, שעה ארוכה עלעל בדפים הקרועים, כשכל אנשי הכפר עומדים בדממה על מפתן הבית ומביטים עליו. בסוף בקש להביא “פינדז’אן” (ספל) קטן, חופן מלח ו“בריק” מים. הוא מלא את ה“פינדז’אן” מלח עד חציו, יצק עליו מים, ובחש אותו באצבעו המצומקת. בידו השמאלית תמך את ראשי, ובימנית טפטף לפי הפתוח, מהתרופה המוזרה. עבר רגעים אחדים, וגרוני החל להתכווץ מקור חזק, הקור זחל וירד לחזה ולבי הפך לחתיכת קרח. כאבים חזקים ונוראים תקפו את בטני ועצרו את נשימתי, ברכי קפאו ונתאבנו, הקור ירד והגיע עד לכפות רגלי וכפף את אצבעותי. הרגשתי שהגיעו רגעי האחרונים, ורציתי להפרד מאמי ואחי, אך גרוני היה מכווץ, כאילו ביד חזקה ואכזרית. עצמתי את עיני והתכוננתי למסור את נשמתי לאללה.

פתאום הרגשתי שהקרח באצבעות רגלי הולך ונמס, ובמקומו בא חום נעים כשמש באביב, מאסאלן, החום הלך וגבר, והתפשט בכל גופי. ברכי יקדו כאש, ובבטני השתוללו להבות. הייתי ככבש צלוי על האש, מאסאלן, אך כשהחום הציף את לבי – התעלפתי. התעוררתי למחרת, בשעת הצהרים. כאבים חזקים בתרו את בטני במכאובי הרעב, וכולי משתוקק לאכול משהוא. מחצרו של השכן הגיע לנחירי ריח של “טביח” (תבשיל) כבד. ירדתי ממשכבי וזחלתי על רצפת הבית, לקראת הריח המגרה.

אמי חזרה בינתים הביתה וראתה את המיטה ריקה. חפשה אותי בכל פינות החצר. וכשלא מצאה, הרימה קולה בצעקות ויללות. בין-רגע התאספו אנשי הכפר, בחצרנו הקטנה, ושלחו לקרוא למוכתר. מישהו אמר, שבוודאי האיש המוזר, שלן בחצרנו, ויצא בבוקר לדרכו, חטף את נשמתי, מאסאלן. המוכתר שלח להזעיק את כל העובדים בשדות, העמיד צופים על גגות הבתים בקצווי הכפר, ושלח רוכבים לרדוף אחרי האיש, שריפא אותי לפני יום. הנשים והילדים התפזרו, קבוצות קבוצות, לחפש אחרי בוואדי הסמוך ובשדות הקרובים.

עם שקיעת השמש, חזרו האנשים עייפים וקודרים, כעננים בשמים, מאסאלן; עם רדת הלילה, חזרו הרוכבים ובפיהם תשובה: “באף דרך, מדרכי הסביבה, לא ראו אף זכר מן הדרוויש”. הכפר נתרעש כנחיל דבורים, ורק בשעה מאוחרת התפזרו לבתיהם. בביתנו ישבו כל הקרובים, ונחמו את אמי בצערה העמוק.

סמוך לחצות יצא אחי הבכור לחצר, לעשות את צרכיו, ופתאום שם לב לדבר-מה מלבין בתוך “התבון” (תנור בנוי חמר, בחצר הבית). הוא הכניס את ראשו לפתח ה“תבון” ומצא אותי ישן בתוכו, מכונף ונושם בכבדות. ועד היום אינני יודע מי היה האיש: דרוויש, או שייטן (שד, שטן) מסאלאן.

ומן היום ההוא, זה שלושים שנה, אני בולע יום יום חצי “פינדז’אן” מלח – ועד היום לא ידעתי מחלה מהי…

“אללה הרחמן והרחום” – לחש אבו-פידז’אל את המילים הראשונות של “הפתיחה” באדיקות חיצונית.

“הגד לי, יה זידאן” – פנה אליו ברוך, “מה גילך כעת”?

“יודע אני”? – ענה זידאן כמשתמט מתשובה – נולדתי מזמן לזמן…

“רבונו של עולם! – קרא חרמוני – איזה שטויות הם מספרים”.

“סבלנות, יה חרמוני! – פנה אליו ברוך בנימה של מורה-מרצה – החיים משולים לערימת מוץ, והסופר נמשל לתרנגולת, עליו לחטט, לנקר ולפזר ברגליו הרבה מוץ של שטויות, הגזמות ושקרים, עד שיגיע לגרעין אחד של ענין ותוכן”.

ה“נטור” לקח את כוסית התה של חרמוני, והוציא באצבעותיו את שארית הסוכר שלא נמס.

“הגד נא לי, יה ג’אדה (הגיבור) – שאל אותו ברוך – איך אתה מבחין שידיך מלוכלכות ויש “הכרח” לרחוץ אותן”?

“פשוט מאד – ענה הכושי בתמימות – כשידי שמנות וחתיכות מתחילות להתקלף מהן”.

המסובים צחקו, חרמוני רצה לירוק, אך לא מצא מקום מתאים.

"שמע נא, יה זידאן! – פנה לשומר הפרדס, פלח מגושם, שישב מול חרמוני. פניו היו “בלתי-סימאטריים” ועיניו שונות: בשמאלית קפא תמהון, ובימנית יקדה אש של זדון. עיני המסתכל בו – היו פוזלות, היות ואי אפשר לרכז את המבט בשני חצאי הפנים השונים בבת אחת. – אתה אינך יודע מי היה האיש שהציל אותך. אבל אני אספר לכם איך נפלתי לידי “שייטן”, ואללה יודע, איך יצאתי ממנו בשלום, וגם הצלתי את חמורי.

הוי אנשים, הצילו! – נשמעו פתאום צעקות אשה בקצה המחנה. השייך קם על רגליו, ואחריו כל המסובים.

הוי אנשים, בואו הנה! – המשיך הקול לצעוק.

בוא, יה חוודז’ה באלוק – הזמין השייך את ברוך.

ברוך לקח את רובהו ויצא את האוהל בלווית השייך, ואחריהם כל היתר. לחרמוני היה קשה להחליט מה עליו לבחור: ללכת עם הכל, ו“להסתבך באיזו קטטה טפשית”, או להשאר באוהל – יחידי במחנה זר. בסוף החליט להמצא בקרבת ברוך, ונצטרף לחברו.

בריחוק מה מהמחנה הוקם אהלו המרופט של אבו-דיאב העלוב. לפני עשרות שנים הוא דבק במחנה וחי את חייו הבודדים. במושבה נפלו בחלקו העבודות המלוכלכות ביותר, וצעירי המחנה כינוהו בשם אבו-זיבל (אבי-הזבל). אשתו, פטמה, בעלת תבלול ושפה תחתונה תלויה ויורדת, היתה עקרה, והוא קנה אשה, אלמנה “עירונית” במחיר שתי לירות וחצי. ממנה נולד לו בנו דיאב, נחמתו היחידה בחיים. אהלו היה מחולק על ידי שק פרום לשני חלקים בלתי שווים: בגדול גר הוא, בנו ואשתו השניה, ובחלקו הקטן – פטמה העזובה.

באותו ערב ישבו ליד מדורתו שלושה צעירים, שהלכו לשם איזה ענינים בלתי ברורים, לשוק המחרת בטול-כרם. אחד מהם, כושי, בעל עין חדה, הסתכל ביחסים המשפחתיים של אבו-דיאב. עם פטמה הוא דבר בלשון צעקות וגערות, וקרא לה לפעמים קרובות: “סורמאיה עתיה” (נעל ישנה בלה), ולאמו של דיאב היה פונה בנחת ובכבוד. כשכולם שקעו בשינה – זחל הכושי לתוך “חדרה” של פטמה ושכב על ידה. פטמה התעוררה, וגל של אושר הציף את לבה: “אבו-דיאב חזר אליה”! וכבימים “ההם” רצתה לשוחח עמו. – אבו-דיאב! פנתה אליו בלחש. אבו-דיאב שתק וחבק אותה בחזקה. אבו-דיאב, אינת, (אתה)? שאלה פטמה מתוך תמהון לבקור הפתאומי. אבו-דיאב המשיך בשתיקתו. לפטמה נראה למוזר שהיא אינה מרגישה בזקנו הדוקרני, היא העבירה את ידה על פניו של “אבו-דיאב” ו… יה אללה, פניו היו חלקים. פטמה פרצה בצעקה, והכושי נעלם באפלה.

פטמה חזרה על סיפורה, לכל קבוצה חדשה, שנתקרבה לאהל. שכניו של אבו-דיאב הפליטו הערות, והתפלאו על טפשותה של פטמה: למה זה צעקה?

אבו-דיאב, קטן קומה, בעל רגליים עקומות, וזקן המצמיח שיחים בודדים, עמד מבולבל, מבויש, ומצמץ בעיניו הטרוטות. לבסוף פקעה סבלנותו, והוא גער בזקנה: שתקי, אשה! ששים אלף נעליים בלות על ראשך המטומטם! וגרש אותה לאהל. השייך ואורחיו חזרו לאהל. האנשים התחילו להתפזר.

הגד לי, יה שייך – שאל ברוך כשנתישבו שוב סביב המדורה – מדוע קנה אבו-דיאב אשה שניה?

יש שמועה – אמר השייך בחשיבות, כשהוא עוצם את עיניו – אומרים האנשים, שאשתו הזקנה של אבו-דיאב, נס ליחה, צמק גופה, ומעין התענוגות חרב ויבש כ… – כבול עץ יבש, באללה – מהר להוסיף אבו פידז’אל.

ה“נטור” הסקרן הזכיר לפלח את הבטחתו לספר על פגישתו עם “השייטן”. השייך ויתר המסובים תמכו בו. הפלח השמן נעץ את עינו הימנית – הזדונית – בחרמוני, ופתח בסיפורו:

פגישה עם ה“שייטאן”

יודע אני, יה חוודז’ה, שאתם היהודים לא מאמינים בשדים, אללה יחרב ביתם, וצוחקים לנו, כל פעם שמזכירים את שמם. גם אני אינני מאמין ביותר בדברים שלא ראיתי בעיני, אבל פעם אחת נפלתי במלכדת, שטמן לי ה“שייטאן”, ורק אללה יודע איך יצאתי חי מידיו.

היה הדבר באותה שנה שבא לירושלים “הירבד סמוסיל” (הרברט סמואל) בעל השפם של שודד. באותה שנה היתה אצלנו גורן טובה מאד, וכשגמרנו את הדישה והכנסנו את התבואה, אני ועוד אחדים מה“שבאב” של הכפר, רכבנו על חמורינו לבית שאן, לבלות בנעימים, קנינו קופסת סרדינים ו“כייפנו” עליה, הסתובבנו ברחובות העיר, ישבנו בבית-קפה עד שהרגשנו כאב בגב, ואחרי יומיים חזרו הבחורים הביתה.

אני החלטתי לא לחזור עם כולם, כי אם לנסוע לבקר בעיר שכם, שעוד לא הייתי שם. אף אחד מחברי לא רצה להצטרף אלי לנסיעה כה רחוקה, ויצאתי לבדי בדרך.

אבי, אללה יאריך את ימיו, היה הרבה-הרבה שנים מתופף בצבא התורקי, ועבר את “כל העולם” בנדודיו עם גדודו. בימי חגים היו באים ל“מזבלה” כל אנשי הכפר, ואף מכפרי הסביבה, לשמוע את סיפוריו על עמים וארצות. בזמן חפשי מעבודה או בחגים, היה אבי שולח אותי לראות איזה כפר או עיר, ונותן לי להוצאות הדרך. “בן-אדם שלא יוצא מכפר מולדתו, היה אומר, דומה לעיור בשתי עיניו”!

היו לי “מג’ידות” אחדות, שלא בזבזתי, כדרך בחורי הכפר, יחרב ביתם, על “לימונדה” וגרעיני אבטיחים ממולחים. קניתי לחם, גבינה וזיתים ויצאתי לדרך, לאורך הירדן. בחום הצהריים, פרשתי את ה“עבאיה” על צמרת שיח ונחתי בצלו או נכנסתי לואדי קרוב, ואת הלילות ביליתי במחנות “ערב” (בדואים). על יד המדורה שמעתי סיפורים נפלאים על מלכים ואנשים גדולים, מלחמות וגבורים. הודיתי בלבי לאבי על התשוקה לנסיעות שנטע בי, וחשבתי בחמלה על ה“שבאב” שחזרו לכפר.

אחד יום, אחר מנוחת הצהרים, כשהייתי לא רחוק מדז’יסר (גשר) דאמיה, רציתי לקצר את הדרך לשכם. עליתי על שביל, שפנה מערבה, ונכנסתי לואדי צר ועמוק. משני צדדיו התרוממו קירות גבוהים של סלע שחור, והשמים נראו מלמעלה ברוחב של אבנט. אחרי כל פניה של השביל, הטבע נראה יותר פראי ויותר יפה. תארתי לעצמי, איך אספר על ה“מזבלה” לבני כפרי, על נסיעה זו, אפילו אבי שראה “הכל”, לא ראה בודאי יופי כזה.

רכבתי שעות אחדות, מבלי לפגוש בעובר דרך, ציפור עפה או תן בורח. בואדי החשיך לפני שקיעת השמש, עוד מעט ירד הלילה. השביל נהיה צר ומסוכן, ואני הרגשתי את עצמי כשקוע בבאר עמוקה. לאט-לאט התגנב ללבי פחד, ואותו הדבר הרגיש, כנראה החמור, יחרב ביתו, שהליכתו נהיתה איטית וזהירה וכל רגע היה מזקיף את אזניו.

לחזור לירדן לא יכולתי, מפני שלפני חצות הלילה לא הייתי יוצא מהואדי, והדרך שעברתי בה, היתה מסוכנת אפילו לאור היום. מצבי היה בכל רע, וקנאתי בלבי בחברי היושבים לבטח בבתי הכפר. המשכתי לרכוב קדימה בתקוה, שיקרה לי איזה נס, כמו שקרה לפעמים, לאנשים בנסיעות רחוקות. פתאום הרים החמור, יחרב ביתו, את ראשו, נער בשמחה, והתחיל לרוץ קדימה. נסיתי לעצרו, אך לא יכלתי. מסרתי את עצמי בידי אללה, ועצמתי את עיני. אחרי שעה קלה, של דהירה הגיע לאפי ריח של תבן שרוף ב“תבון”, שלפיו מכירים כל כפר מרחוק. פקחתי את עיני וראיתי שאני נמצא בעמק קטן, ובעלית ההר דולקות מדורות אחדות. את שמחתי לא יבין אף בן-אדם, שלא עברו עליו נסיעות כאלו.

טפסתי על ההר ונגשתי למדורה הראשונה, הבית מאחורי המדורה היה בנוי אבנים שחורות ובקושי הבחנתי בו בחושך. ברכתי בערב טוב את האנשים ורציתי לשוחח עמם ולספר להם על הכל, שעבר עלי, אך הם, כמעט שלא ענו לי, ולא הזמינו אותי לשבת על יד המדורה ולסעוד אתם, יחרב ביתם. עברתי את כל ששת בתי הכפר, ובאף מקום לא הזמינו אותי לסעודה ולינה. נזכרתי בספורי אבי על כפרים של שודדים ורוצחים, הנמצאים על ראשי הרים, וחשבתי בלבי שאם אצא את הכפר, הם ישיגו אותי, יקחו ממני את החמור וירצחוני נפש.

הגעתי לקצה הכפר והנה במרחק מה מהבית האחרון אש מדורה, שלא ראיתיה קודם. מתוך יאוש וחוסר מוצא החלטתי לגשת, ויהי מה.

כשנתקרבתי ראיתי, שהמדורה דלקה לא לפני פתח הבית, כי אם על הרצפה בתוך הבית, והבית בעצמו היה דומה לגל אבנים או לדיר קטן של עז, עם חור, בלי משקוף, במקום דלת. מאחורי המדורה, בפנים ה“חושה”, ישב איש צעיר והביט עלי בסקרנות. ברכתיו בערב טוב, והוא ענה לי בנמוס וידידות “ככל האנשים”, והזמין אותי להכנס ולהכניס את חמורי.

הבית היה עלוב מאד בפנים. הקירות מאבנים בלתי מסותתות⁴, בלי סימן של טיח: התקרה מזרדים מעורבים בחמר, עם חור באמצע ליציאת העשן. בבית לא היו שום רהיטים, וגם כלי מטבח ומטה לא ראיתי. הכל היה שחור מפיח, ולי נדמה היה שאני נמצא בשער הגהינום. אך, בכל זאת, שמחתי שאלון כאן ולא בוואדי הארור.

האיש פתח בשיחה על היבול, על הגשמים ועל עוד כל מיני דברים. אני הייתי רעב מאד, לכן שמתי לב לזה שהוא לא זז ממקומו ולא עושה שום הכנות לבישול של ארוחת ערב, או לכל הפחות להכנת ספל קהוה. כשהרעב החל להציק לי יותר, שכחתי את כל הנימוסים, הוצאתי את האוכל מה“חורדז'” והזמנתי את בעל הבית לחלק אתי את הסעודה. הוא קבל את הזמנתי בשמחה שקשה היה לו להסתיר מעיני. ראיתי שהאיש גלמוד כגמל תועה במדבר. אחרי הארוחה פנה אלי האיש בבקשה לסגור את הדלת בפני החיות הרעות, המשוטטות בלילה בהרי הסביבה, הבטתי בתמהון על החור בלי משקוף, המשמש דלת, ולא ידעתי איך אפשר לסגור דלת שאיננה כלל. אך האיש באר לי, שמחוץ ל“בית” מונחת ערימה של קוצים דוקרניים, ועלי לסחוב אותם פנימה ולסתום בהם את החור. עשיתי כדבריו, ואחרי זה הצעתי את ה“עבאיה” סמוך למדורה, והתכוננתי לנוח, אחרי כל הצרות שעברו עלי במשך היום. גם האיש התכונן לשכב והתחיל להסיר את נעליו. במקרה הסתכלתי בו והנה, אני רואה, שברגלו הימנית במקום כף רגל עם אצבעות, כמו אצל כל האנשים – אללה כרים! פרסה עגולה. צמרמורת עברה בגופי והרגשתי שאני מתכסה זיעה קרה. רציתי לקפוץ, לתפוס את החמור ולברוח החוצה, אך ראיתי לפני את הקוצים הדוקרניים, הסותמים את המבוא. יה אללה! חשבתי בלבי – טמנתי לעצמי פח. הסכנות, שעברו עלי עשו אותי לאמיץ, וחוץ מזה תארתי לעצמי מה היה עושה אבי במקרה כזה. תפסתי את רגלו האחורית של החמור, שעמד על ידי, ולחצתי אותו בחזקה, בכדי שהאיש לא יראה את הרעד, שעבר בגופי, והחלטתי לחכות עד שהוא יסיר את הנעל השניה. אם גם ברגלו השניה צורת פרסה, אין ספק שנפלתי לידי ה“שייטאן”, ואז: ירחמני אללה ונביאו מחמד!

ה“זייתי” (מוכר השמן), שישב מול הפלח המספר, הצטחק ומהר להסתיר את הצחוק בכף ידו, ששם על פיו.

– האיש העמיד בנחת את הנעל הצדה והתחיל להתיר, לאט-לאט, את הקשר של שרוך הנעל השניה. הדבר נמשך כשנה. עצרתי את נשימתי, והרגשתי שאני הולך ונחנק.

ובסוף הוסרה הנעל מהרגל השמאלית, והנה – שוב פרסה…

מה שהיה הלאה אני לא יודע, איך יצאתי דרך ערימת הקוצים וגם את חמורי הוצאתי, אני לא יודע. אני יודע רק זה, שמצאו אותי בבקר על ה“סולטאניה” (דרך ראשית) בקרבת שכם, כשאני קרוע, פצוע וזב דם.

המסובים הביעו בבת אחת את השתוממותם להצלתו הנפלאה של הפלח בקריאות שונות. אבו-פידז’אל מלמל “אללה-כרים”! “הנטור” נתאלם מרוב פחד, ורק ה“זייתי” הצטחק, בפתחו את פיו, המלא שיני סוס צהובות. היה זה איש נמוך קומה ומפוטם, ומבגדיו ספוגי שמן, שהתחממו באש המדורה, נדף ריח סמיך של שומשום. הוא גירד לעתים קרובות אח חזהו השעיר ואז התדפקו אחת בשניה הפחיות, קנה מידה של אוקיה, חצי ורבע, השמורות על בטנו, מעל לאבנט, במתות ה“אומבאז”.

– הגד לי, יה אחי – פנה ה“זייתי” לפלח – האם לאותו “שייטאן” היתה צלקת של כוויה על רקתו השמאלית?

– נעעם יא סידי – ענה הפלח, כשהוא מתפלא.

– עכשיו הגד לי: האם מתחת לעינו גדלה שומה בצורת “חומוס” (אפונה)?

–אה, באללה, נכונים דבריך! – הפלח פקח את עינו השמאלית בתמהון.

– ועוד הגד לי, יה אחואי, האם ה“שייטאן” היה אומר לפעמים קרובות: “יאוואש, יאווש” (לאט-לאט! תורקית).

– מנין תדע אתה? – פער את פיו הפלח.

ה“זייתי” שתק שעה קלה, כשהוא סוקר במבטו את כל המסובים ונהנה מהשתוממותם.

– מפני שה“שייטאן” הוא בן-דודי – אמר ה“זייתי” – בחשיבות, כשהוא מחקה את אופן דיבורו של השייך.

– אאה! –יצאה קריאת השתוממות מפי כל המסובים.

– הבה, ספר לנו על קרוביך ה“שייטאנים” – אמר השייך, כשהוא לובש אדישות, ומלכסן את מבטו כלפי ברוך. ה“זייתי” גירד את חזהו, דפק בפחיות, ופתח בסיפורו.

בשרות השולטן

לדודי היו הרבה חלקות אדמה במדרוני ההרים סביב הכפר, אך כל חלקה וחלקה אפשר היה לכסות ב“עבאייה”, ובכדי לכלכל את בני ביתו המרובים הוא נדד בכל הארץ כמוני, וכמו אבי, אל מרחום, עם חמור ושתי נאדות שמן, ואת עיבוד אדמתו הטיל על בניו. בנו השני, איסמעין, לא רצה לעבוד בשדה, למרות המכות הרבות, שספג מאביו ומאחיו הגדול. הוא חמק מהשדה וישב ל“עשן” עם כל עובר דרך, שעבר בקרבתו, עד שבאחד הימים ברח לשכם, והשיג עבודה, בתור מחמר אחרי חמוריו של סוחר שכמי, ששלח סחורות לערי עבר הירדן. בימי חגים היא בא לכפר, לבוש כאפנדי עירוני: תרבוש חדש על ראשו, נעלים צהובות בהירות, עם “צדדיות” גומי על רגליו, לבוש “אומבז” יקר ושעון גדול תקוע באבנט הירוק. ה“שבאב” של הכפר קנאו בו: סיפוריו על נסיעותיו עד גבולות המדבר הגדול הפליאו אפילו את אביו, שהגיע עם חמורו עד “שאם” (דמשק) בצפון, ועד מחנות ה“תראבין” ו“עזזמה” בדרום. פתאום רבו ביניהם כל מלכי העולם והתחילו ללחום אחד בשני. השולטן החליט להעניש אותם, והכריז עליהם מלחמה. בשכם ספרו אנשים, שהשולטן פקד על המלך האלמאני (הגרמני) לכבוש את מצרים מיד “האינגליז”, ונתן לו את הצבא התורקי לעזרה.

איסמעין חלם מזמן לראות את מצרים, אך בשביל החמורים של הסוחר השכמי לא היתה “דרך” לשם, עכשיו הוא יוכל להגיע לשם בקלות. הוא לא שאל את פי אביו ולא התיעץ עם אנשים מבינים. הלך והתנדב לצבא, ובאותו יום שלחו אותו למחנה הגדול בקרבת ג’נין.

אחד יום באתי לשוק בג’נין, ובקשתי מדודי לראות את איסמעין. השארתי את חמורי ב“חאן”, והלכתי לחוץ לעיר, לראות את הצבא. ישבתי בקצה השדה והסתכלתי בחיילים המתאמנים. כל החיילים חוץ מה“צ’אוישים” (סרג’נטים) לבשו את בגדיהם הכפריים, וחלק גדול צעד ברגלים יחפות. היתה שמועה שקרון מלא מדים ונעליים יצא⁵ מאסטאמבול. בין החיילים היו זקנים אחדים, אחד חגר ואחר סומה בעין אחת, שהתנדבו ל“ג’יהד” (מלחמת מצוה ב“כופרים”). ה“צ’אוישים” צרחו והרביצו הרבה סטירות בפני החיילים, עד שה“כפיה” היתה נשמטת מראש החייל, וכל הפלוגה מחכה עד שהמוכה יעטוף שוב את ראשו. כל חמישה רגעים צעק הקצין בתורקית, והחיילים שנעלו “מאדאס” (נעלים פתוחות), היו מנערים מתוכם את החול והאבנים הקטנות. בסוף הלך הקצין לשתות קהוה, וה“צ’אוישים” שחררו את החיילים, שנתפזרו לכל הצדדים. איסמעין נגש אלי, ואני מסרתי לו דרישת שלום מאביו. רציתי לקחת אותו אלי ל“חאן”, להאכיל אותו, אך ה“זאבעט” (קצין) אסר על החילים לעזוב את המחנה, מפני שאחרי הצהרים צריכים היו לבוא קצינים גרמניים מנצרת, לראות איך צועד הגדוד. הלכתי ל“באש-כתב” (פקיד ראשי) של המחנה, שלשלתי לכיסו חצי “מג’ידה” וקבלתי “ואסיקה” (תעודה), שאיסמעין חולה.

עלינו על הכביש ופנינו העירה. בדרך שאלתי את איסמעין: איך החיים בצבא?

– אח, יא איבן אמני (בן דודי)! – ענה לי איסמעין, – באללה, טוב בצבא: כל בוקר הולכת ה“מוזיקה” לפני ה“טאבור” (גדוד) ומרביצה “חוזיינה” (מנגינות לכת), וכל החיילים שרים. טוב, באללה!

– ומה אתם אוכלים בצבא? – שאלתי אותו.

– באללה, “זיפת” נאכל, יה איבן אמני. כל יום מקבלים שמונה זיתים, ויותר כלום. בני הפלחים מהכפרים הסמוכים, מצבם טוב מאוד, כי מביאים להם כל יום “טביח” (תבשיל) מהבית. אנו, “הרחוקים”, חפשיים מתרגילים אחרי הצהרים ובני ג’נין, המאמינים הרחמנים, נותנים נדבות ביד רחבה לחיילים המסכנים, המחזרים בבתים.

אחד יום בא למחנה ה“קומנדאר” של ג’נין, והודיע לחיילים שהם יוצאים לחזית. הוא חילק לכל אחד: רובה, מדים, נעלים וחתיכת סבון. ונתן להם יום חופש, בשביל להפרד מהמשפחה. החיילים רצו העירה להחליף את הסבון בלחם וסיגריות. למחרת התברר שהרבה חיילים לא חזרו למחנה מהחופש. לכן הקיפו את הגדוד בשרשרת של שוטרים, והובילו אותם לתחנת הרכבת בעפולה. כשהרכבת עברה את תחנת צמח, הבינו החיילים שמובילים אותם לאיזו חזית אחרת, ולא למצרים. ואמנם, מפי משרתו של הקצין נודע, שהם נוסעים לסטאמבול. “עדו יותר טוב! גם את סטאמבול רציתי לראות”! החליט איסמעין, ולא הצטער בלבו.

הרכבת נסעה ונסעה והגיעה לעיר הבירה. בסטאמבול הורע מצבם של החיילים: לא נתנו להם לבקש נדבות, וגם את השפה התורקית לא שמעו. הקצינים צעקו יותר, והצ’אוישים הרביצו יותר מכות, – כי בכל יום ששי הגדוד היה עומד בדרכו של השולטן ל“סלאמליק”.

פעם אחת פשטה שמועה, שצבא רב, ובתוכו גם גדודו של איסמעין ישלח ל“קאפקאז” ללחום עם ה“מוסקוב”, פחד גדול נפל על החיילים. ספרו שבקאווקאז קופאים מקור, אפילו הקצינים, הלובשים מעילי פרוות. ארמני אחד, שעבד במטבח המחנה יעץ לאיסמעין לאסוף עתונים ישנים, ולמלא בהם את ילקוטו. איסמעין עבר ברחובות העיר ולא מצא אף פיסת עתון – כל הצבא חיפש נייר. הוא פנה שוב לארמני לבקש עצה, וקיבל ממנו עתונים אחדים כהחלפה על מחרוזת החרוזים שקנה בשכם.

אחד יום יצאו מסטאמבול מאתים אלף חיילים לחזית קאווקאז. בראש המחנה במרכבה פתוחה, נסע פחה – מפקד, בעל כרס גדולה, זקן סמיך-שחור ואף ארוך, כמקור של נשר, שהטיל הרבה פחד על כל הקצינים והחיילים. המחנה צעד חודש, חודשיים ושלשה חדשים, עד שהגיע להר גבוה מאד מכוסה שלג עמוק. הפחה נשאר למטה במרכבה, וכל הצבא טפס עלה על ההר, ושכב לישון. הקור היה חזק כברזל, ואיסמעין עטף את גופו, מתחת למדים, בעתונים, שרכש מהארמני. רק לעטיפת הרגליים לא הספיק הנייר…

בבוקר ראה הפחה, שהקצינים לא יורדים אליו לשתות קהוה. הוא חכה עד הצהרים, ובסוף עלה בכבודו על ההר. והנה… כל המחנה שוכב מת. רק איסמעין התרומם, ישב והצדיע. לקום הוא לא יכול, כי רגליו קפאו. הפחה נתן לו סיגריה, ואמר לו לשכב ולחכות. הוא ירד מההר ושלח את משרתיו עם אלונקה להביא את איסמעין ל“הוסיפיטאר”. באותו יום חתכו לו את כפות הרגלים, ואחרי שבועיים, הוציאו אותו מבית החולים, ושלחו אותו חזרה לצבא.

אחד יום בא ברכיבה מסטאמבול “פחה גדול” – המפקד של כל הצבא הטורקי, יותר שמן מהפחה – המפקד של איסמעין. איסמעין הלך לפחה – הגדול ואמר לו: “יה באשה! אני כבר לא יכול ללחום בעד השולטן. דאחילק! (רחם עלי). תן לי “בולאט” ואסע הביתה”. הפחה נתן לו “בישליק”, קרא את שלישו וצעק עליו, ובאותו יום שלחו את איסמעין הביתה לכפרו.

כל המסובים נאנחו, ספק מהנאה, ספק מהשתוממות.

– כולו מן אללה – מלמל אבו פידז’אל, והגביה את עיניו לתקרת האהל.

– ומה קרה עם איסמעין לאחר שחזר לכפר? – שאל הפלח, המבויש ומאוכזב מסיפורו של ה“זייתי”.

–כשחזר לכפרו – ענה ה“זייתי” בלי רצון – מצא איסמעין שאביו מת, ואחיו הבכור ירש את כל חלקות האדמה. הם רבו והתקוטטו זמן רב, אך ה“מוכתר” שנתן את בתו לאחיו של איסמעין, עמד לצד חתנו. ובסוף כשמת שומר זקן באחד המסגדים בשכם, סידר ה“מוכתר”, את איסמעין במקומו, והוא נמצא שם עד היום.

ברוך יצא מהאהל לראות את שלום הסוסים. ה“נטור” קפץ אחריו. דממה עייפה הרדימה את המישור. האויר לא זע. טל כבד, שכיסה את שארית העשב משנה שעברה הורגש דרך עור המגפיים; שבעת כוכבי ה“יוד” נתלו במזרח, מעל ההרים, ובישרו את הופעתו הקרובה של השחר. ברוך חזר לאהל להפרד ממארחו. השייך נעלב מהביקור הקצר, והסכים להפרד, רק לאחר שברוך העיר שהוא אינו עומד ברשות עצמו, כי אם “תחת” רצון הממשלה. הם עלו על הסוסים שה“נטור” הביא לפתח האהל, ופנו לעבר המושבה בדרך קצרה.

חרמוני היה רצוץ ושבור, כלאחר ליל של ויכוחים סוערים בישיבה ממושכת. ברוך, בזקנו הבלתי מגולח, בן יממה, ועיניו האדומות, נראה עייף, אך היה ער כרגיל. הם רכבו שעה ארוכה בשתיקה גמורה.

השחר טפס ועלה גבוה מעל לאופק המחויר; קצהו התחתון של ענן בודד הפך ורדרד. מרחוק נראתה המושבה. הרוכבים ראו כבר, בדמיונם, מיטה מוצעת ומנוחה גמורה עד הצהרים.

ברוך עצר את סוסו, ונעץ את מבטו הרחק במזרח: שני חמורים ושלשה אנשים, שעלו מתוך ואדי, ומיהרו, דרך שדה קצור, לחורשה סמוכה – נראו חשודים. הוא ביקש מחרמוני לחכות לשובו, והדהיר את “פרא-אדם” בכיוון לואדי.

חרמוני ישן שינה עמוקה, כשברוך חזר וקרא לו להמשיך את דרכם. גבו היה כפוף, והוא נשען בשתי ידיו בחלקו הקדמי של אוכף; הסוסה נרדמה, הרסן התחלק ונפל מראשה המורד והתפתל בעפר בין רגליה הקדמיות. שוב רכבו בשתיקה. במבואות המושבה עלה ענן של אבק ונשמעו צעקותיהם של רועי העדר.

– עכשיו, יה חרמוני – פנה אליו ברוך – תנוח יפה, ואל תתרוצץ במושבה. הלילה נסע ל“ערב תורכמן”, בסביבת כרכור.

– אה, חבל מאוד, ברוך! – ענה חרמוני, כשעיניו כמעט עצומות מעייפות – עלי לחזור לתל-אביב. זה עכשיו נזכרתי שיש לי פגישה הערב עם מו"ל, בענין הוצאה שניה של ספרי: “בסמטאות השוק הישן”…

(ווידויו של נהג)

כל אדם יש לו חולשה שלו: פלוני משחק קלפים, אלמוני אוסף בולים ופלמוני מכה את אשתו. לי יש חולשה מיוחדת: אני אוהב לדבר בשפות זרות. ככל שאני ממעט לדעת את השפה – כן גדולה משיכתה שהיא מושכת אותי. והגורל עצמו רצה, כנראה, שאדע שפות הרבה וסידר לי ביאוגרפיה מתאימה: נולדתי בגבול רוסיה הלבנה ופולין. מילדותי שמעתי את שתי השפות. כשהייתי בן עשר, עברנו לגור ברוסיה המרכזית, על גדות הוולגה, ומובן ש“התאקלמתי” בשפה הרוסית ה“אמיתית”. וברחוב שגרנו בו – גרו הרבה טאטארים. התידדתי עם ילדיהם, שלמדוני להחליק על מגלשים, והתחלתי לפטפט בשפתם. אחרי המהפכה נסעתי לקרים לעבוד בחקלאות. חברי בעבודה, הפועלים האוקראינים שדברתי עמהם רוסית, הביטו עלי בחשד כעל אימפריאליסט מרוסיה הגדולה, שבא לכבוש את אוקראינה. וכיוון שבלרוסית דומה לאוקראינית – סיגלתי לי חיש מהר את שפת המקום. בקרים גרים גם טאטארים, וכשהייתי פותח עמהם בשיחה, היו מתמלאים רחשי הערצה אלי, מפני שדיברתי טאטארית בניב קאַזאַני, הנחשב לניב הספרותי. האוקראינים הביטו עלי כעל איש מלומד.

חדשים אחדים עבדתי בכרם ענבים, בעיירה באַלאַקלאַווה, שעל יד סיבאַסטופול. תושבי העיירה – כולם יוונים, שכמעט אינם שומעים רוסית. כשעזבנו את קרים, כבר ידעתי קצת יוונית.

באנו לקושטא. הייתי היחידי בקבוצה, שיכולתי לדבר עם הטורקים, כיוון שטורקית וטאטארית, מוצאם משורש אוסמאַנלי אסיאתי אחד. בלעדי לא יכלה הקבוצה לעשות אפילו צעד אחד, וכמובן… כבוד ויקר וכוס לימונאדה.

הגענו לארץ. במהירות רבה למדתי לדבר עברית של הרחוב, בלי להבדיל בין “ילד” ו“ילדה”, התחלתי לפטפט גם ערבית, והעמקתי את ידיעותי ברוסית ספרותית בספריות המרובות של תל־אביב.

אחרי כמה שנים יצאתי את הארץ (בלי כסף, כמובן), לראות את העולם הגדול. באתי לאלכסנדריה. במשך כמה ימים עברתי לדבר ערבית בניב מצרי ועשיתי את הצעדים הראשונים בשפה הצרפתית. אמנם, לא הספקתי הרבה, כי נתקבלתי כמלח באניה גרמנית. כל אנשי האניה, בכללם גם הקצינים דברו “פלאַט־דויטש” אני דברתי אידיש מגורמנת, ופעם אחת נזדמן לי לשמוע מלח אחד האומר לחברו: הוא בחור מלומד – מדבר “הוך דויטש”. עברתי לאניה אמריקנית. אחרי חודשיים דברתי אנגלית בדיבור חוטמי. במקום “סטופּ” אמרתי “סטאַפּ” ובמקום “יס” (יוד סגולה, הייתי אומר: “יאא” (האלפין סגולות) עזבתי את האניה ושהיתי זמן מה באנטוורפן. שפת המקום פלאמית, הניב ההמוני של השפה ההולאנדית הספרותית, דומה קצת לאידיש, ואין פלא בדבר, שאחרי זמן קצר דברתי באופן חופשי פלאמית “פיפטי¹־פיפיטי”, כלומר: מתובלת באידיש. זמן־מה עשיתי בעיר לייז' ו“תפסתי” כמה משפטים בצרפתית. יכולתי, בעצם, ללמוד הרבה, אך בן־זוגי בעבודה היה ספרדי, ולכן השתמשתי בהזדמנות זו ולמדתי קצת ספרדית, שפה ה“מצלצלת” באזני יותר מצרפתית.

גמרתי את “השכלתי” הבלשנית וחזרתי ב“רכוש” גדול ארצה.

אחרי גלגולים רבים הייתי לנהג של אוטובוס. ופה “מצא האדם את מקומו!” כשאני מדבר עם אדם פשוט “יהודי של יום רביעי וחמישי”, הנני מכניס לשיחה מילים צרפתיות כגון “אַ פּרופּו” או “פַּאר אַקזאַמפּל”. הרושם הוא ענקי! והיה אפילו מקרה, שביקשו ממני לכתוב בקשה באנגלית למנהל הכללי של הדואר. עם ערבים מדבר אני בניב מצרי והם מכתירים אותי בשם “האפנדי ממצריים”. עם אנגלים (ובפרט שוטרים!) מדבר אני אמריקנית. ואפילו לפני ה“החכר והשאל” היה הדבר נוטע בלבם רגש של כבוד אלי ומצילני מראפורטים. כל מלה שלא הבינו בשיחתי, היו זוקפים על חשבון ה“סלנג” האמריקני.

התחילה המלחמה ועירנו נהפכה לנמל בינלאומי. והנני עכשיו האיש הנחוץ והמפורסם ביותר באגודתנו. “חבר מס. 1”! אינני מספיק להגיע לתחנה הסופית, מזעיקים אותי לכמה מכוניות בבת אחת: “מה הוא רוצה”?" “לאן הוא צריך?” ואני בא לכל מקום מתרגם, מסביר, מדריך. עם אנגלים ואוסטראלים מדבר אני אמריקנית, עם דרום־אפריקנים – פלאמית, הדומה קצת ל“אפריקאַנס” שפת הבורים, ועם אנשי דה־גול – צרפתית במבטא אנגלי, כדי שלא יחשבוני לצרפתי ולא ירבו עמי שיחה במעמד חברי….

כמובן ש“אין מיסחר בלי הפסד”, ולפעמים הנני סובל מרוב ידיעת שפות. פעם אחת, בשעות הצהריים, כשבתחנה עמד תור ארוך של נוסעים, נכנסה למכונית עולה צעירה מגרמניה ומושיטה לי לירה. ולי לא היה עודף. התעקשה הצעירה ואומרת אמירה של חוצפה, בשפתו של היינריך היינה: “אבל, הרי יש לך עודף!” שלוש פעמים חזרתי על שלי, והיא בשלה…: “אבל, הרי יש לך עודף!” הנוסעים בתור התחילו לרגוז ולצעוק: “מה אתה מעכב את הקהל?” ומי שהוא הוסיף באירוניה: “מצא לו מקום לשוחח עם בחורות!” החלטתי “לגמור עם הגרמניה” בבת־אחת ואמרתי לה ב“הוך־דויטש”: “ובכן, תערכי אצלי חיפוש”… אך במקום “אונטערזוכן” (חיפוש) אמרתי “בעזוכן” (תבקרי אצלי). הבחורה הסמיקה, בעיניה נתקשרו דמעות, והיא קפצה מהמכונית.

אחת המידות הרעות ביותר היא צרוּת עין. כשיהודי אחד מצליח בחיים, מוכן השני לבלעו יחד עם הנעליים והגרביים. נכנסו למכונית שלי שני חיילים אנגליים מנומסים מאוד. בשעת הנסיעה החלפנו בינינו כמה פסוקים. והנה שומע אני את השאלה הרגילה: “הגד, ג’ורג', אתה אמריקני?” לא הרגשתי שמאחורי יושב נוסע בעל כרטיס חודשי, יהודי ליטאי, שהתעשר באמריקה, ולפני שהספקתי לענות כרגיל: “יאא” (שתי האלפ’ין סגולות) – ענה במקומי: “הברנש המטומטם שלמדו אנגלית, לא היה כנראה, מעודו באמריקה” והעיקר הוא – שבמקום “טיצ’ר” הוא אמר “טיצר”.

גם עודף האדיבות והנימוס, שהבאתי עמי מאירופה, לא תמיד נשאו פרי. משהופיעו החיילים הפולנים בארצנו – נכנס למכונית סרז’אנט פולני. פניתי אליו במיטב הפולנית שלי, שזכרתי מילדותי וששכללתי כאן, בארץ…: “בבקשה, לשבת, אדון סרז’אנט ראשי”. והנה, במקום תודה, הוא אמר לי ב“מאַמע־לאָשן”: “געי אין דרערד מיט דיין שפראַך!”… גם בענין שאר לשונות זכיתי לפעמים ל“אי נעימות”. בערב, בשעת ההאפלה, נכנס אלי קצין יווני ושואל בצרפתית רצוצה: “כמה עולה הנסיעה?” בגאווה פנימית עניתי: “אַקסי מיל” (ששה מיל). מיד הרגיש הקצין שעניין לו עם יווני מבטן מלידה והתחיל לדבר במהירות רבה. “אבדתי!” – חשבתי בלבי. אך הפסוק האחרון נגמר בשם רחוב ואני עניתי “פאַווריסטה, קירי” (בבקשה, אדוני). לאָשרי ישב הלה בקצה האחורי של המכונית, ולא נכנס עמי בשיחה. והנה נוסעת סקרנית אחת פונה אלי: “כמה שפות “מוכרח” לדבר נהג של אוטובוס עברי?” “לא פחות מתריסר, גברתי. שאם לא כן אין מקבלים אותו לאגודה”, עניתי לה בענווה.

הגענו לתחנה המבוקשת ושוב אמרתי לקצין בקול רם: “זהו הרחוב!” הקצין יצא דרך הדלת הקדמית, הפך אלי את פניו והצדיע באדיבות: “אַף כאַריסטו” (רב תודות). מרוב חפזון התחלפו לי המלים. במקום להגיד “טיפוטיס” (על לא דבר) אמרתי “טיטאליס” (מה אתה רוצה?). התקצף הקצין והתחיל להוכיחני ברתחנות יוונית. לאשרי, כבר ירדו כל הנוסעים ואני צללתי לתוך האפלה.

אדם שעוסק בפילולוגיה כמוני, נתקל לפעמים, שלא מרצונו, בפירושים השונים, שמתפרשת מלה אחת במקומות שונים. נכנסו אלי פעם אחת, חמשה פועלים סאלוניקאים, מלובשים בגדי חג ובמצב רוח מרומם. נראים כחוזרים מאיזו חגיגה משפחתית. הראשון הושיט לי מטבע של 50 מיל. “קוואַנטו פארסונאַס?” (כלומר: בעד כמה אנשים אתה משלם?) – שאלתי. “סינקו” (חמשה), - ענה הבחור. מסרתי לו את הכרטיסים ואת העודף ואמרתי “אַסיאנטה קומפאַנרוס!” (שבו חברים). ב“לאַדינו” – שפת היהודים הספרדים, אין משתמשים במלה “קומפאנירו”, אלא במלים: “אַמיגו” (ידיד) ו“סאניור” (אדון), לכן לחש אחד הסאלוניקאים לחברו: “אסטו אספאניול דה מדריד!” (זהו ספרדי ממדריד). בשכר כבוד כזה החלטתי לשלם להם ביד רחבה והוצאתי מזכרוני את הברכה המפוארת ביותר, שלמדתי מפי הספרדי בלייז'. כשירדו מן המכונית, לא עניתי על ברכתם ב“שלום” סטאנדארטי, אלא אמרתי בהדגשה מיוחדת: “פאַראַמונצ’יוס אַניוס” (חיים ארוכים). הבחורים פרצו בצחוק, וכל אחד מהם חזר על המלים: “מונצ’ו לוקו” (הרבה משוגע). וכי מניין יכולתי לדעת, שבשפת “לאדינו” משמעה של ברכה זו הוא: “שנה טובה”?!

נזדמן לי פעם אחת לראות איך מרוב כעס והתרגזות, נתחלפו לו, לאיש אחד שתי שפות בלי שירגיש בכך. עצרתי את המכונית ליד תחנה. נכנס “יעקה” גבוה, בעל פנים מפוטמים, מרוגז כהוגן. הוא הושיט כנגד עיני שעון־זהב כבד, שמכסהו העליון פתוח, והתחיל לצרוח: “4 ושלושת רבעי דקות מחכה אני למכונית במקום 2 וחצי. איזה סדר? איפה² ה”שטאט־פערוואלטונג?" היה זה בשעת הצהריים. כל הנוסעים שישבו במכונית היו, כנראה, רעבים. ולכן לא נתחלקו, כרגיל במקרים כאלו, לשני מחנות. האחד טוען: “אתמול חכיתי חצי שעה ולבסוף עבר מלא ולא לקח אותי”, או “הם עושים מה שהם רוצים”; והמחנה השני צועק “ארבעה רגעים חיכה! היכן הם היו כשנסענו לפתח־תקווה בסוסים ומחצית הדרך דחפנו את העגלה. אל ה”מוכן" הם באים ועוד להם החוצפה להתמרמר!" השתמשתי בפקודת ההנהלה לא לדבר גרמנית, אלא במקרה יוצא מן הכלל, והרי תלונתו של נוסע אינו “מקרה יוצא מן הכלל”. ה“יעקה” נעלב מאוד משתיקתי וכל הדרך ישב קודר כעורב ביום גשם. אך כשירד מן המכונית – קרנו עיניו מזעם והוא איים עלי באצבע: “עך אל אַך וואַזן! עך וואַיס וויאין צי גאַין..”

כל הנוסעים געו בצחוק.

ורק אני לא צחקתי. הרגשתי אהדה לנוסע, הסובל כנראה מעודף שפות…

או מבריאים בקבוצה

הארוחה הרביעית, ארוחת ארבע – נגמרה. עד ארוחת־הערב נשארו שלוש שעות ואין איש יודע, איך לבלות את הזמן: לשחק בכדורעף? הרוב מתעצל. לערוך טיול? הזמן קצר מדי. לקרוא? “אין חשק”.

בלי־משים נזכר כל אחד, שעניין לו במשרד בית־ההבראה: נייר למכתבים, בול־דואר, סיגאריות; קולבים חסרים לתליית הבגדים המרובים שהובאו מן הבית; שמיכה נוספת; הכר נמוך יותר מדי וכו'. אך הרוב הולכים למשרד סתם כך. פשוט… להתאונן. והתלונות רבגוניות הן: מתאוננים על רוח קרה הנושבת בשעות הצהריים, על החמסין שנגמר לפני ימים אחדים, על הקור בחדר בשעת הלילה, על החום בחדר בשעת מנוחת־הצהריים על מנת־האוכל המרובה מדי ועל האוכל המועט מדי; על ארוחת־הבוקר המוקדמת מדי: “הרי אי אפשר לישון כהוגן”; ועל ארוחת־הבוקר המאוחרת מדי: “אני רגיל לקום בחמש ועלי להתהלך רעב עד שעה שמונה”.

חבר מ., מנהל בית־ההבראה, שקוע בעניין חשוב: הוא מונה את נקודות המזון, שמסרו לו המבריאים, בחוץ – קול צעדים מתקרבים, ובלי דפיקה נכנס איש לא צעיר, בעל חנות לצבעים בתל־אביב. באווירה של קבוצה שוכח הוא, כי חנוני הנהו ומוחזק בעיני עצמו שוב “פועל וותיק וחייל הגדוד העברי מן המלחמה הקודמת”. הוא מסדר לו “התיישבות” על כיסא ומתחיל את תלונתו מרחוק, כדיפלומאט: “הגד נא לי, בבקשה, חבר מ.: ממה מתפרנס המשק יותר: מן הרפת או מבית־ההבראה?”

מ. מפסיק לספור את הנקודות ונמשך אחרי השיחה.

“הפועל הוותיק” נכנס ל“תלם”: – סלח לי, חבר מ.! יש לי אופי כזה… כשאני רואה משהו “לא בסדר”, הרי מוכרח אני להעיר. עוד בימים ההם, באסיפת “הפועל־הצעיר”, סבלתי הרבה מפני נטייתי זו להגיד את האמת בקול רם."

– בבקשה, בבקשה! – מבקש מ.

– הגד לי, מדוע חלקתם את המבריאים למעמדות ולשכבות סוציאליות?

– למשל?

– למשל: מדוע אתם מושיבים את הנהגים של כל קואופראטיב ליד שולחן מיוחד. יש לשער, כי הם נמאסו איש על רעהו במשך כל השנה, והנה כאן צריכים הם לשבת זה מול זה חמש פעמים ביום. ומדוע יושב כל קואופראטיב לחוד, בשעה שההסתדרות שואפת, כידוע, לאיחוד הקואופראטיבים: להובלה? ומדוע אתם מרכזים את מבריאי “קופת־חולים” ומובטחי־“הסנה” לחוד? ומדוע “מקציבים” למבריאים הבודדים שולחנות לחוד? איך אפשר להכיר אנשים ולקשור עמהם שיחה?

פתאום נשמעו דפיקות עצבניות על דלת הכניסה. נכנסה אשה, בגיל־המעבר ובעודה בפתח שאלה:

– מ.! מתי יוצאת מכאן מכונית לעיר צ.?

– הרי לוח זמני־הנסיעות תלוי על הקיר – עונה מ.

– מהלוח אי־אפשר להבין כלום. חוץ מזה אני רוצה לראות גם את המושבה י.

– מצויין! בדרך לצ. תוכלי לרדת בי. ותמשיכי את דרכך לצ. במכונית הצהריים.

– אך עלי למסור קודם דרישת־שלום לגיסת בעלי בקבוצה א.

– בסדר גמור! תרדי תחילה בא., במכונית העוברת בצהריים תחזרי לי. ולמחרת הבוקר תמשיכי לצ.

– יוצא איפוא שהטיול יימשך שלושה ימים. תודה רבה! לא לשם כך באתי הנה. באתי

לנוח, ואתה שולח אותי לטיולים של שלושה ימים. – אני שולח אותך?

חבר “דרום־יהודה”, הדומה לצ’ארלס לוהטון, חיכה כנראה בחוץ, עד שהאשה, שנעלבה עד עומק־נפשה, תצא מן המשרד. הוא נשען על שולחן־הכתיבה בשתי ידיו השעירות ופותח:

– שמע, יא שייך! החברה כועסים עליך: מדוע מגישים לנו בצלחות שליש של מנה רגילה? איך זה שליש של מנה? הרי אתם מקבלים…

– כמובן, שליש. בכל ארוחה עלינו לבקש פעמיים הוספות. האינכם יכולים לתת לנו מנה “אנושית” בבת אחת? וחוץ מזה, לא יכולתם לסדר….

– סליחה, אינני מפריעה? – לתוך המשרד פרחה־נכנסה בחורונת דקה כגפרור, שחוצפה תל־אביבית טבועה לה בפניה.

– מ.! באתי הנה לעשרה ימים, וחסרים לי למשקל הנורמאלי 12 קילו. ופתאום מגישים לי לארוחת־הצהרים גזר חי במיץ לימון. מי אני בעיניך – גאנדי? ואתמול נתנו לארוחת־ערב דייסה של תרד. מי אני – תרנגולת?

– מדוע תרנגולת? – מתפלא מ.

– מפני שאצלכם, בקבוצות, מפטמים את התרנגולות בתרד, כדי שירבו בהטלת ביצים.

– סליחה. הרי היו גם דייסות.

– תאכל אתה דייסות. אני אינני סובלת אותן. וחוץ מזה, קצת משעמם אצלכם…

– מה את דורשת, בעצם?

– מעט מאוד… וויטאמינים ו… חברה מעניינת.

בשעת השיחה הספיק “צ’ארלס לוהטון” לשדר לבחורה כמה טלגראמות במבטו הבוטח, והם יצאו יחד.

נכנס בחור ממושקף בעל פני נזיר, הסובל, כנראה, ממחלת קיבה בעלת־וותק.

– סלח לי מאוד, מ.! הייתי לפני המלחמה, בבית הבראה בחוץ לארץ, וחושב אני, שיכולתם ללמוד הרבה מן השיטות הנהוגות שם.

– למשל?

– למשל, מאסאז

– כל בוקר עושים למבריאים ‘מאסאז’. ומלבד זה, התעמלות…

– הו, בבקשה, התעמלות – כמה שאתה רוצה. אם תתארגן קבוצה, ניתן לה מעמל. הרפתן שלנו מעמל מצויין. הוא גמר בית־ספר לתרבות־גוף בחוץ־לארץ.

– סלח לי. לא נתת לי לגמור. אני מתכוון להתעמלות פאסיבית.

– התעמלות פאסיבית? עוד לא שמעתי מונח כזה. איך זה, בעצם?

– פשוט מאוד: המתעמל שוכב על גבו, והמעמל מרים לו לסירוגין, את ידיו ורגליו. מלבד מה שיש לשיטה זו השפעה טובה על מחזור־הדם, הרי זה גם נעים מאוד. אני, למשל, הייתי נרדם בשעת ההתעמלות.

– טוב! מסכים מ. – אתקשר עם מרכז “הפועל”.

– שמע, מ.! – צעקה אשה בעודה מעבר לדלת משם – אינני רוצה להיפך לחבית. באתי הנה לרזות, ולא להשמין. כל יום דייסות. אפשר להשתגע!

– אבל… יכולה את גם לא לאכול דייסות.

– כך אתה חושב? – מכווצת האשה את שפתיה באירוניה – איני יכולה להתאפק, כששמים את הדייסות לפני עיני. סוף סוף אשה אני ולא בול־עץ.

– ובכן מה את רוצה ממני? לא נוכל להרעיב את המבריאים בגללך.

– הייתי רוצה לקבל… איך להגיד לך? נו, אבקת “קיסינגן” אחרי כל ארוחה.

– בבקשה, בבקשה.

חבר “איחוד רגב” עמד בפתח וחיכה באורך־רוח לגמר השיחה. בחיוך אינטימי־ידידותי ניגש אל השולחן.

– היודע אתה, שבבוקר קר מאוד בחדר?

– בבקשה, בבקשה. אתה יכול לקבל עוד שמיכה.

– אין לי צורך בשמיכה שלך – מתכעס פתאום הבחור – בלילה לא קר לי. אצלנו בפתח־תקווה, נוהגים לשכב על הבטן ולהתכסות בגב. בבוקר קר לי!

– ובכן, מה אתה רוצה ממני?

– הרואה אתה, אצלנו, בקואופראטיב, הנני באופוזיציה. לכן לא אמרו לי חברי ההנהלה, שכאן קר בבוקר, ולא לקחתי עמי בקבוק קוניאק.

– ובכן?

– ובכן, תן פקודה למטבח, שיתנו לי כל בוקר כוסית קוניאק.

חבר “המעביר” פנה בקוצר רוח לחבר “איחוד רגב”: “גמרת בעניין הקוניאק שלך?”

– שמע, מ.! אנו לא נסבול יחס כזה. אני אכתוב לההנהלה. אני אספר לכל החברים. מוטב לכם ללמוד קצת מהחברה א. מקרית־ענבים, מה זה יחס.

– מה קרה?

– מגישים תה לשולחן. אינני סובל תה. אשתי משקה אותי תה שלוש פעמים ביום, משום שחמותי אוהבת תה. כמובן, ביקשתי כוס חלב. היודע אתה, מה ענתה לי הבחורה?

– מה?

– “תיכף הולכת אני לחלוב את הפרות בשבילך!”

למשרד נכנס רופא־הקבוצה, יליד גאליציה.

– דוקטור! – פונה אליו מ. – אולי אתה תוכל לתת לי שלוש־ארבע גלולות “פאלגין”?

– נה, – מפליט הרופא – שאן ווידער קאפּפשמערצן? (שוב מיחושי ראש).

ה“פועל וותיק” בעל החנות לצבעים קם ממקומו.

– אכנס אליך מחר, מ.

– בבקשה, בבקשה.

(קטע)

למן הבוקר נתעצמה רעימת התותחים, והיה ברור, כי החזית, שהיתה איתנה כמה חדשים בקאלאי שליד קרץ', “מתגלגלת” עתה לאחוריה. בשעת אכילת פת־שחרית, כשכל פועלי המשק החקלאי נתקבצו בחדר־האוכל, גברה המתיחות, מחמת השמועות שהביאו עוברי־דרכים. סיפרו: “בשתי קומונות סמוכות ברחו הקומיסארים הממונים, ולקחו עמהם את כל הכסף שהיה בקופה”. סיפרו: “הבוקר כבש צבא דניקין את סימפרופול, ועתה הוא מתקרב לדז’אנקוי, הסמוכה למשק”. וסיפרו: “בכל החבל שנכבש חזרו בעלי האחוזות לאחוזותיהם, יחד עם פרשים צ’צ’נצים מן הגייס הקאוקאזי של צבא דניקין, ומלקים את כל הפועלים בלי הבדל גיל ומין”. עיני רבים, שנתפרסמו עד כה כגיבורים (על סמך סיפוריהם־הם) הפיקו עכשיו פחד בהמי, והמאכל שהקריבו הטבחות, נשתייר ברובו בתוך הקערות הגדולות.

דקות מעטות לפני צלצול הפעמון לסיום פת־השחרית, כשהאויר נתחלחל מרוב עישון עצבני של טאבאק זול, פרץ לחדר־האוכל נער, אחד מעוזריו של רועה־החזירים, וצווח צווחת פראים:

– הצ’צ’נצים באים!

כחמישים איש קמו בבת־אחת, ובבת־ראש הסתערו אל הדלת האחורית הצרה, המובילה אל שדה החיטה הסמוך. נשמעו צווחותיהן של נשים, שמרפקיהם החזקים של גיבורי “כשהייתי בחזית וכו'…” העיפון לצדדין – וכהרף־עין נתרוקן חדר־האוכל. בחצר־המשק עמדו רק המדריך החקלאי, מנהל האחוזה לשעבר, כמה זקנים וסגני־הרועים הסקרנים. מאחורי דיר־הכבשים החורפי הופיעו בדהרה שלושה פרשים, שענן של אבק מיתמר מאחוריהם, ועצרו לפני המדריך איש סוסו המקוצף. משונה היתה תלבושתם: מצנפת־כבשים שחורה, ומשולש של בד אדום יורד לה בצדה, “סוויטקה” אוקראינית מאריג צבאי, ומתחת לה חולצה רוסית כחולה.

– היכן כל הפועלים, חבר? – שאל באוקראינית אחד הפרשים.

– בשדה – השיב המדריך תשובה סתמית, “דיפלומאטית”.

– והקומיסאר איהו?

– מן הסתם, בחדרו. הנה אשלח ויקראוהו לבוא.

– הגד לו, שבאנו לכאן בפקודת המטה של החבר דיבנקו.

אחד מסגני־הרועים רץ לחדר הקומיסאר לפני שנתבקש לכך. והמדריך גרד את פדחתו ופנה אל החיילים, בפסוק שהוא ספק שאלה, ספק אמירה של וודאות:

– ובכן, זאת אומרת, לא צ’צ’נצים אתם?

– ואת זה ראית? – שאל החייל האוקראיני והורה באצבע על הכוכב האדום, המציץ מתוך השערות הארוכות של מצנפת־החורף.

– ולקרוא יודע אתה? – שאלו בהברה ארמנית חייל שחום והושיט לו תעודה.

נתן המדריך על חוטמו משקפיים, שמסגרתם ברזל חלוד, והתחיל לקרוא לאיטו, לאמור: “בזה הנני מאשר, כי המוכ”ז הוא המפקד של פלוגת האספקה אשר לגדוד הפרשים הסובייטי, הסוציאליסטי, האוקראיני הראשון מן הבריגאדה הראשונה של הקוזאקים האדומים. במצוות המפקד העליון של החזית, הרשות נתונה לו: לגייס אנשים ולהחרים מזונות, מספוא, בקר, סוסים וכלי־רכב.

על החתום: מפקד הגדוד וראש המטה…"

– כך, זאת אומרת! – הפטיר המדריך דיבור של מסקנה והסיר את המשקפיים – ואנחנו סברנו: צ’צ’נצים אתם! – ואחרי שהייה קצרה: – והרי אנשי שלומנו ברחו אל החיטה…

– שלח לקראם! – פקד החייל האוקראיני – והזדרז מעט, לפי שהשעה דוחקת.

שני סנגי־הרועים, שציפו בכל עת ובכל שעה למאורעות מפתיעים רצו בדהרה, דרך חדר־האוכל, לקרוא לפועלים המסתתרים. בבת־אחת פרצו לדלת ומכח הדחיפה, שדחפו זה את זה, נשתטחו על רצפת החמר. הביט המדריך אל החיילים וחייך חיוך של חנופה.

נתחייכו גם החיילים כנגדו, והאוקראיני הוסיף בלשון של חיבה: – הבט וראה־נא את הממזרים הללו, בני אמם המזוננת!

בינתיים חזר הילד־השליח ובנשימה נפסקת מרוב ריצה הודיע כי פשפש בכל בנייני־האחוזה, ואת הקומיסאר לא מצא. החייל השלישי, ששתק עד כה הפטיר ברוסית, משל כאילו דיבר אל נפשו:

– נצטרך למצוא אותו!

מרחוק נראו פועלי המשק, היוצאים ממחבואם, קרבים ובאים לחצר־האחוזה. הגברים ניגשו אל החיילים בשתיקה מבויישת, הנשים – במקהלה של פטפוט כמין געגוע של אווזים, והבחורות – במדחפות, שדחפו זו לזו מגודל הסקרנות. למראה הפרשים הססגוניים השיאו הבחורות את מבטן רב הנסיון מן הארמני הגוץ והשחרחר אל האוקראיני הגולמני, הדומה לרגב־אדמה, והשהיהוהו¹ על הרוסי החסון, שעיניו עיני ילד טהורות ושפמו קטנטן, בהיר־גוון, וכל גופו היה מיושב באוכף ישיבת חירות חדורה.

– ראינה, בנות, איזה יפהפה! – קראו הצעירות בקול רם ובלא בושה.

החייל נצטחק, כבקי ורגיל, אך חיוכו נעלם חיש מהר, ומבטו חזר ונזדעף. נתרומם קצת באוכף, הגביה ידו הימנית והתחיל לדבר כאדם המורגל באסיפות.

– חברים! שימו לב ותנו דעת למרקחה זו שנרקחה אצלנו: המנוול מאכנו, ימח שמו, בגוד בגד ובראש הבריגאדה שלו פתח את החזית לפני כתפות־הזהב, אשר על כן נאלץ הצבא האדום שלנו לסגת אחור מקרים נסיגה־של־ארעי. וכה אמר החבר דיבנקו: “אנו נסוגים לזמן־מה, ונחזור לתמיד!” אפילו גבר אחד לא ישאר בקרים, שלא התפקד לגיוס, ולא ראש־בקר אחד. מחר, לעת בוקר, יסעו כל פועלי הקומונות הסמוכות דרך ארמיאנסק לפרקופ – ושם יתגייסו! הכינו היום את כל העגלות והכרכרות וקחו עמכם את כל הסוסים. מישחו היטב את האופנים! הרועים ייצאו רכובים על סוסיהם, לרגל הצאן והבקר אשר עמכם, יעברו על פני דז’אנקו לצ’וגאר, ושם יטעינום בקרונות הרכבת. – –

נשתתק החייל ונתן עיניו בפרצופיהם של הפועלים, מהם, אדישות גמורה נסוכה בפניהם המאובנות, מהם, שכבשו עיניהם בקרקע מיראה להיכוות ממבטו הרוצע של החייל.

נשתררה דממה מדכדכת. החייל הרוסי דחף את סוסו קדימה אל בין סוסי חבריו ופנה אל הפועלים בקול, שחילחל בו הצער:

– חברים! הבאמת מתאווים אתם ליתן את צווארכם בעול בעלי־האחוזות? וכי אין די לכם בדמכם אשר שתו הללו?

ומייד – כאילו פסוק של קסם הוטל אל בין האנשים: ארשת פניהם נתנערה. פיותיהם נפתחו לדבר, כולם בבת־אחת, וידיהם נתנפנפו. אפילו המטומטמים שבהם הרגישו פתאום בחייל זה, הדובר אליהם, את הפועל הרוסי האגדי, אשר עשרות בשנים קידש מלחמת־גיבורים על המישטר הישן ואף הכריע את “ניקולאשקה”, ימח שמו! וכל אחד ביקש להוכיח, שהוא־גם־הוא מהפכן הנהו, אף־על־פי שתמול שלשום נתפעל מעלילותיהם של מאכנו ופטליורה.

המכונן (הוא ה“אינטליגנט של המשק”) נדחף קדימה, עמד לפני סוסי־הרוכבים והפך פניו אל הפועלים:

– חברים! אמת לאמיתה, אמת צרופה כזהב אמרו לנו החברים הללו. אם חברינו, החיילים האדומים, יוצאים, זאת אומרת, את קרים, מה לנו, כי נישאר בכאן? אנו אל החברים נצטרף. באשר חברינו – זאת אומרת – שם מקומנו! כולנו, זאת אומרת, ניסע לפרקופ ונתגייס. מסכימים, חברים?

– ועכשיו, חברים, - קרא החייל – שמעו היטב: הקומיסאריון לחקלאות קיבל כסף ממוסקבה ומסלק את חוב המשכורת לכל פועלי המשקים הסובייטיים. עליכם למצוא את הקומיסאר, לצרף אליו עוד שני חברים, שייסעו מיד לדז’אנקוי לקבל את הכסף.

שלושה חודשים רצופים לא קיבלו פועלי המשקים הסובייטים את משכורתם. אמנם, רובם, שמאוקראינה באו, לא נצטרכו לכסף עד סוף עונת הקייץ, לפי שאת צרכיהם יום־יום, לרבות טאבאק ותנעולת מעור גולמי, סיפק להם המשק; אך כל אחד נשתוקק לצרור את כספו בשקיק התלוי לו על צווארו ולא לצברו במוסקבה הרחוקה.

הודעת החייל הרתיחה את המצולה. ותהי מהומה ומבוכה ומרוצה רבה. אלה נדחקו לחפש “ידיד־נפש”, לבשרו את הבשורה, אף־על־פי שממילא שמעה הלה. הבחורות צבטו זו לזו וצרחו צריחות של עדינות מעושה. והשאר כרכרו תחתיהם כרכורים של סתם, והיו מטפחים איש על שכם שכנו מרוב שמחה ומפטירים הפטרה של קללות־זוועה, שמציאותן של הבחורות לא המתיקה, אלא אדרבא, המריצה ופילפלה אותן בצירופים מפתיעים. הראשון נתפכח המכונן ועבר לסדר היום. הרעים הלה בקולו והחריש את “השוק”:

– חברים! הלא בידי הקומיסאר שלנו כל הרשימות של ימי־העבודה. ובלעדיו לא נוכל לקבל כסף ב“קומזם”². יובא־נא הנה כל עדר הסוסים, ואנו נרכב עליהם ובשרשרת פזורה נסייר את כל השדות אשר מסביב לחצר, עד שנמצא את הקומיסאר שהלך לאיבוד!

– הקומיסאר! צרחו־תהו הקולות.

– ועכשיו הנה יספוג הקומיסאר שלנו מנה אחת אפיים מידי המכונן! – לחשה הטבחית יפת־התואר, לחברתה פאשקה.

בשעתו היה זה מאורע גדול במשק, כשמארינה, הפליטה הענוגה ממוסקבה, מנהלת המחלבה של המשק, עזבה־לאנחות את המכונן ועברה לדור בחדרו של הקומיסאר. אותה שעה ניגש המדריך וגער בה:

– ואת, מה לך, רועה עננים בשמים?! מהרי־הזמיני את האורחים לפת־שחרית! ניגשה מארייקה לחייל הרוסי, בידה השמאלית החזיקה ברסן ובחיוך גנדרני ועינים מתמסרות ביקשתו להיכנס לחדר־האוכל. ולא היה ברור, אם לרוסי לבדו מכוונת ההזמנה, או כוונתה גם לשאר חבריו. מתחת לשפמו של החייל פשט החיוך. הוא נתכופף באוכף ובחיבה טפח לה על שכמה.

– צר לי מאוד, חברה יקרה, אך עוד עלינו לסדר את יציאתם של המשקים הסמוכים. אולי נסור אליכם ללון…

החייל האוקראיני מסר את הוראותיו האחרונות למכונן, שקיבל על עצמו את הנהלת המשק, והארמני שתה בינתיים חלב קר, שהקריבה לו אשת המדריך.

בנפנוף־יד נפרדו החיילים מפועלי המשק והפליגו לדרכם בדהרה קלה. עמדה מארייקה כמאובנת ומבטה בגבו של הפרש המתרחק.

– התחזור לפת־ערבית, חבר? – נתמלטה שאלה־הזמנה מפיה.

רועה־החזירים הזקן שלף מפיו את המקטורת המסריחה, הקשורה בחוטי־ברזל, רקק הצדה ואמר, ספק בהתפעלות, ספק בהתמרמרות:

– אי כלבה של הפקר!

בשעטת פראים פרץ עדר הסוסים לתוך חצר־המשק. נתבהלו הסוסים למראה האנשים המרובים, שהתהלכו בחצר, ניצרו לפתע והיו מפסיעים אנה־ואנה בליכסון עיניים נפחדות. בפקודת המכונן תפס לו כל אחד סוס, ובלי רסן ואוכף יצאו האנשים רכובים “לסנן” את שדות־החיטה. השורה נכנסה לתוך הקמה הגבוהה.

– הנה ירמסו לך החברים שלך את כל החיטה! – ריטן המדריך לעצמו ריטון של איבה – צמרמורת של קדחת בטרפחת³ אמם הסוטה, ישתחקו ירכיה!…

כחצי קילומטר עברה השרשרת בשתיקה. אך השקט הרציני היה לזרא לוואנקה־ממזר, סגן רועה־הסוסים, והוא געה בקריאה:

– אי, קומיסאר! אייך? קום! כסף מחלקים בדז’אנקוי! צהלו אנשי השרשרת צהלה של צחוק והחרו־החזיקו אחריו בקריאות שונות, איש־איש לפי כוחו בהלצות.

פתאום קם־נתייצב הקומיסאר לפני סוסו של אחד הרוכבים, וכל הפועלים עצרו סוסיהם מגודל ההפתעה. בדהרה קרב המכונן ועצר סוסו מעל ראשו של הקומיסאר, שהרתיע כמה פסיעות לאחוריו.

– אתה, מה עשית כאן? – שאל המכונן בפנים משולהבות משנאה.

הקומיסאר, רווק כבן ארבעים, איכר חשוך־קרקע מרוסיה המרכזית, “עשה” את כל המלחמה הרוסית־גרמנית בחפירות. אחרי מהפכת פברואר נפלו לידו כמה קונטרסים פופולאריים, מהם שאב את השכלתו הפוליטית. מקונטרס אחד לכלכלה מדינית נודע לו, כי כל הסוחרים והתעשיינים הם “מתווכים־טפילים, בלתי־פרודוקטיביים”, והמלה “מתווך”, שהיה בה קסם מיוחד, דבקה בו מני אז והוא השתמש בה בכל שעה כשרה ובלתי־כשרה. עכשיו עמד בפני הפועלים והשתדל להעמיד פנים של אדישות רגילה, כאילו לא אירע כלום.

– ובכן, מה עשית כאן, אמור! – חזר המכונן בנעימה של חוקר.

– הלכתי לראות את “המתווכים” הללו! – ענה הקומיסאר בתמימות מעושה.

– איזה “מתווכים”? צמרמורת קדחת בטרפחתה⁴ של אמך הפרוצה!

– אמרו לי אנשים, שפאראזיטים הופיעו בחיטה והלכתי לראותם עין בעין.

נתבלבל המכונן והרגיש, שהפועלים מצטחקים בחשאי על תחבולת הקומיסאר, שהערים על יריבו.

– בוא לחצר, נכנס אסיפה, ושם נראה לך “מתווכים”! – פקד המכונן בתקיפות.

– ואתה, איזה מפקד־מתווך אתה לי?! רד מייד מעל הסוס ותנהו לי, הרי גם לרכב אינך יודע, בטלן שכמותך…

– השד לא יקחך, גם ברגל תגיע, אמך המתווכת, ישתחקו ירכיה!

עכשיו צחקו הפועלים בגלוי. לאט־לאט נתחדשו בלבם רחשי חיבתם לקומיסאר־האיכר שדאג להם, לכולם, שלא כמכונן, בן־העיר, שלא דאג אלא לעצמו בלבד. והרי לפני זמן־מה היו גם הם שכובים בחיטה. אחד הפועלים הזקנים, שהחזיק טובה לקומיסאר על הטאבאק המוחרם, שהיה משיג בלשכת ה“צ’יקה” בדז’אנקוי ומחלקו בין הפועלים, ירד מעל סוסו ומסרו לידי הקומיסאר בהבעת רחשי חיבה וכבוד. בחזירתם הביעו אנשים את דעתם, בניגוד להצעת המכונן, כי אין השעה כשרה לאסיפות כלליות, וכי אם לא ימהרו לדז’אנקוי⁵: יחלק ה“קומזם” את הכסף לאלה שיקדימו לבוא, או יצרור חפציו וינטוש את העיר!

הגיעו לחצר, גרשו את הסוסים למרעה, וכשנסתיים הוויכוח הכללי, רתמו שלושה סוסים ל“טאצ’אנקה” (אסדה), והמשלחת יצאה לדז’אנקוי. מאפס־מעשה התקבצו הפועלים בחדר האוכל – מהם העלו את גירת המאורעות שנתארעו הבוקר, מהם שקדו שקידה קנטרנית להפריע את הטבחות מהכנת ארוחת־הצהריים.

פלוני שם פתאום את לבו לשקט הבלתי־רגיל שנשתרר בחוץ. ואמנם: רעם־התותחים, שכבר נתרגלו לו במשך הימים האחרונים, לא נשמע עוד. אחד, חייל לשעבר, זקף פנים רציניות והודיע בנעימה של מומחה:

– הארטילריה, משמע, יורדת מן העמדות וכן הלאה. וניכרים הדברים שאומנם, זאת אומרת, נשטפים מן החזית… – ואחרי שהייה קצרה הוסיף, כמעט בלחישה, תוספת עניינית ביותר – אילו, על־כל־פנים, חזרו בשלום, ובידיהם הכסף, וכן הלאה!

מתיחות־הפחדים, שנשתררה לזמן־מה נתפוגגה בזכותו של הנפח, שהיה מחומדי הלצון בחבורה. המטרה לחציו היה הפעם אוצ’קו.

– אין דבר, חבריא, היום יתעלס הלז שעתיים בתענוגות גן־עדן, בטרם תיפח נפשו בשדה קרב….

ואומנם, חולשתו של אוצ’קו ל“אוצ’קו” (מישחק “העשרים ואחת”) בקלפים וחוסר־מזלו הכרוני במישחק נתפרסמו היטב בכל הסביבה כולה. חבריו־בעבודה היו יושבים לשחק עמו בבטחון גמור, שכל הונו יעבור מכיסו לכיסיהם. ובלא מוסר־כליות היו זוכים תחילה בכספו המזומן, אחר־כך בשווה־כסף, בנעליו, בכובעו – ולבסוף גם בבגדיו. ואז, לאחר שהיו מציגים אותו ככלי ריק, עירום ועריה, פשוטו כמשמעו (משום שלבנים לא היו לו מעודו), היה מתעטף באיזה סמרטוט ושם פניו אל אשת המדריך לגלגל רחמיה עליו, והיא, מקסימיכה שמה, היתה טוחנת את פניו בפרהסיא בדברי תוכחה ודברי מוסר ומפלפלת נזיפותיה בגזירות שוות ודופי שקשה להולמם. והיה אוצ’קו עומד לו עמידה של חוזר־בתשובה ופעם בפעם משסעה בלשון של חרטה ונדרים ושבועות, שמעתה ועד עולם לא תגע ידו בקלפים הארורים, ואם תגע – תקוצץ קיצוצים קיצוצים! ולתוספת מישקל ואימון היה מפטיר: “הרי לך צלב!” ובלבו: “תחרוץ לשון כאוות נפשה, תנבח לה מעט קט, אולי ירווח לה, מילא”. ואומנם, לבסוף היתה מקסימיכה נותנת משום־מה, את משקפי בעלה על חוטמה ותופרת לאוצ’קו זוג מכנסיים וחולצה רוסית משני שקים מובחרים. עם כל בולמוס הנסיעה, קדחת הצפייה למאורעות ולמשכורת, נדמה לכולם, כי אחד־בשבת היום. וכל כך למה? מפני העבודה ששבתה מאליה. שעה קלה לאחר ארוחת־הצהריים נכנסו העובדים אל החדרים המרובים, המחוסרים רהיטים, שבבית־בעל־האחוזה, ושכבו על ערימות החציר. וכיוון שגם הפרעושים, שהיו מרחשים בחציר היבש, ישנו את שנת־הצהריים שלהם, היתה השינה עריבה ביותר, והבית נתמלא נחירה ונשיפה ומיצמוץ־שפתיים – תאווה לאוזניים.

אך לפתע נתעורר הבית מקול־צעקות, שניסר ובא בעד החלונות הפתוחים. – “הטאצ’אנקה חזרה!”

– חברים! – פתח הקומיסאר ודיבר אל הפועלים, שפרצו מייד לחצר – “המתווכים” הלבנים, זאת אומרת, ממשיכים להתקדם, יימח שמם, והצבא האדום שלנו נסוג אחור בסדר גמור. מחר מפנים אנשי־שלומנו את דז’אנקוי. ואנו ניסע לפרקופּ ונתגייס. אל תתפזרו, איפוא, ואל יעזוב איש את החצר. הנה אפרש בשמו של כל אחד ואחד מכם לחוד ואשקול על־ידו את המגיע לו בעד שלושת החודשים האחרונים! ועכשיו – פנה הקומיסאר אל שאר חברי המשלחת – אבקש לעזור לי בסידור התשלום…

נבוכים עמדו המכונן והפועל הוותיק, חברי משלחת: הכל ידעו את רפיונם בחשבון, והרי ממילא ידעו, שלא הקומיסאר, אלא מארינה תסדר את החשבונות. וקריאות של התפעלות ליוו את הקומיסאר, בשעה ששם פניו אל משרד המשק:

– איי, קומיסאר אשר כזה! זהו איוואן הערמומי! זוהי “פורטיאנקה”⁶ ישנה־נושנה. ואחרי שעה קלה התחילו הראשונים שקיבלו את המשכורת לצאת מן המשרד. והיו פניהם מיוזעות מרוב מאמץ החתימה על הקבלה, ואצבעותיהם המסורבלות, המיובלות, החזיקו חבילות של שטרי־כסף. מייד הקיפם מעגל של אנשים וכל אחד סייע להם לחשב את חשבונם. כי אכן, לא מן הקלים היה החשבון הפעם. “בזמנים הישנים” היה פועל נשכר שכירות שלימה לבעל־האחוזה בסכום מסויים, עד חג “פוקרוב” או חג “מגן מריים הקדושה” או עד “ניקולאי הקדוש”, ובכן נסתיים החשבון. לא כן עכשיו! עכשיו העניין אחר לגמרי: עכשיו – קודם כל, משכורת חודשית! והשנית – סוגים; והרי זו סוגייה חמורה מאוד: אם סוג א' אתה, הרי משכורתך 550 רובל; סוג ב' – רק 450 וצא וחשב חשבונות! ולבד מזאת – אותו חוק סובייטי של 8 שעות ליום! – והרי במשק החקלאי עובדים 12 שעות, משמע, עוד שיעור חצי משכורת מגיע לך. ודרך־משל הרועים! הללו שוקדים על עדריהם כ־16 שעות ביום. משמע, משכורת כפולה להם! וצא והכפל פי שניים, פי שלושה,

– והנה נתבלבלת! אח, לעזאזל…

אוצ’קו היה בין הראשונים שקיבלו את התשלום, ומייד זכה “להתלבש”. חולשה “צוענית” היתה להם, לפועלים ליקח ולמכור, לסחור בסחר חליפין. והנה אצל אלה שעדיין לא הגיע תורם לקבל את התשלום רכש לו אוצ’קו "מערכת שלימה! וראו־נא: הנה הוא מתגנדר כבר בסגין חיילים עבה, אף־על־פי שחום הצהריים מלהט ומדכא.

ובפינת החצר, ליד הכניסה אל האמבר, עומדים שניים, שני חלוצים “צפוניים”, מקבוצת מינסק – היהודים היחידים שבמשק. האחד – שקיק טאטארי לו בידו, רקום, מלא טבק; וזה גם זה עומדים ועוסקים, כביכול, במעשה סיגריות, עצה מטכסים הם: איך לקיים את פקודת סניף “החלוץ” להתרכז בדז’אנקוי באם ייסוג הצבא האדום?

השוק הכללי – המיקח־וממכר, גביית החובות מלפני חודשיים (ואולי – מלפני שנים!) ומישחק הקלפים נמשכו עד ארוחת הערב. מצב־הרוח היה מרומם. וכשהגישו הטבחות את המאכלות, שלפני המהפכה לא זכו בהם הפועלים אפילו בימי חג ומועד, נשתכחה הנסיגה מן הלב. תלי־תלים של “וואריניקים” – ממולאים גבינה שמנה, קערות־קערות עמוקות וקלטניות, מלאות שמנת דשנה, רעננה. ואחרון־אחרון מבושם וערב: ארבעה חזרזירים מטוגנים בחמאה.

– איכלו חברים! – קראו הטבחות – ואל תזכירונו לרעה. איכלו לשובע! סעודת־פרידה היא לכם.

– אצלנו, במוסקבה הרעבה, שכחו זה כבר אפילו צורתם של המטעמים הללו – אמרה מארינה בתוגה חרישית – איכלו חבריא…

– זבל עם שמיר־ושית יאכלו – אמר מיכאילו אמירה של “חיבה”, על־פי דרכו, - די והותר זללו הקאצאפים חיטה אוקראינית!

– ראוני – התגנדר אוצ’קו – שאני מלובש שוב הפעם בגדי שק. לא טיפש אני! ב־40 רובל, מבין אתה, קניתי, את מעיל־החיילים והפסדתיו, זאת אומרת, ב־70 רובל ל… הראית כזאת?

– ולבד מזאת – החזיק אחריו פטרו – הרי בצבא האדום ילבישוך כדרך שמלבישים חתן־של־מצווה⁷.

– זהו שאמרתי: אינך טיפש, אוצ’קו.

אחרי פת־הערבית, כשפרשו האנשים לחדרי הבית לאור הפתילים הצפים בשומן של כבשים, עבר הקומיסאר מחדר לחדר וביקש: “כבו את האור! הננו בחזית!” ובחושך שנשתרר, ובדממה שבאה בעקבותיו, הרגיש כל אחד את עצמו בודד ומדוכדך, בלא אותו עידוד־גומלין שאתה מוצאו בחברה גדולה. השגיח בכך הקומיסאר וביקש את הבחורות, שישירו שירי אוקראינה, - והן נענו ברצון ופתחו לכבודו בשיר רוסי דווקא (מפי מארינה אותו למדו): “שירו לנו מנענעי הפסנתר, שירו!” והיתה שירתם נאה כתמיד, אך כאילו “מוזמנה”. איזו קרירות מתאפקת עלתה ממנה. כך שרו בילדותן שירי דת בכנסיות הכפר. אך כשעברו אחר כך לשיר את “זאפובייט” (צוואה) של טאראס שבצ’נקו – אמרה מארינה לקומיסאר:

– הפלא שבאשה האוקראינית – מי יבינהו! כל כך לא דומה היא לכפרית התמימה והנשית של רוסיה הגדולה! בקולה הגס, בקללותיה, בהרמת־ידה יכולה היא להשתוות לגבר, אך הנה תפתח פיה לזמר, ומייד איש אחר: נשמתה השניה מופעת לפתע, נשמתה הפיוטית, הנשית.

הוי על ההר

שם איכרים קוצרים,

ובשיפולי ההר

קוזאקים דוהרים.

שיר זה המצריך קולות־של־גברים, הושר תחילה בקצב של גדוד צועד, אך לאט־לאט הוחלשו קולות הגברים, עד שלבסוף לא נשתיירו במקהלה אלא קולותיהן הרמים של הצעירות בלבד, אחד אחד התגנבו צלליות הגברים לאורך החדר הארוך, יצאו בדלת האחורית ונעלמו בגן עצי הפרי שמאחורי הבית.

ליל קרימאי מובהק עמד בחוץ, והשמים בריבוי כוכביהם דומים היו לאלונטית אוקראינית, הרקומה ריקמה צפופה. הכתפיים ממש חשו בכובד האוויר הרווי תאווה, ועם כל העייפות הרבה לא יכול איש להירדם. בלילות כאלה נשמעו תמיד מן הגן קולות של צחוק מגרה, קריאת כאב מליטוף מרסק־עצמות, או בת־קול של נשיקה ממושכת, קולנית – עכשיו אחרים היו הקולות שמתחת לעצים: גניחות, קללות, ואיומים כלפי הטבחות.

– אויה אנשים טובים! – נשמע קול מתחת לעץ אפרסקים – מעי התהפכו!

– באמו הבתולה של האלוהים ובצאצאיו היהודונים!… אכן, זהו מה שקורין הפיכת אוקטובר! – ענה לו קול מתחת לעץ תפוחי “דיושס”.

– הרי לך שלטון הסובייטים! – המשיך הקול הראשון – אפילו מאכל נוצרי פשוט אין הטבחות יכולות לבשל. ולוואי ויעקצון יתושים בבית הסתרים שלהן.

– אכן, ברור ומבורר עכשיו, כי טיפש אתה – נשמע קול מתחת לעץ אגוזים רחב־ענפים – הלא המדריך הוא, יימק כבדו וכליות אמו־הורתו, שמושך לצד בעל האחוזה! הלא הוא־הוא שנותן אבקה במאכל, כדי שלא נוכל לנסוע לגיוס ונשאר כאן לעבוד אצלו, יתמקמו מעיו ומעי אמו־הורתו!

– ברור ומבורר! – הסכים קול מעובה מעומק הגן – הרי עת קציר היא.

– ובאמת, היה מעשה באחוזתו של הגרמני קייזר. אבקה כזו שמו לו, למנהל האחוזה, בתוך מזונותיו, ששלושה ימים ושלושה לילות לא יצא מבית המחראה חה־חה־חה־חה,

– שלושה ימים ו… חה־חה־חה־חה, – שלושה לילות!

– אוצ’קו! מה הצהלה הזאת שנצטהלת כסוס מיוזן!

– לא לך נתכוונתי, פטרו! – מעשה שהיה נזכרתי. “קשקשן” זקן היה אצלנו בכפר. עשרים וחמש שנה תופף תיפופים היה בצבא הצאר ניקולאי הראשון, וכל ימיו שיכור כלוט היה, וסיפורי־בדים נשרו מפיו, ככינים מפרוותו של איכר אמיד. “פעם אחת” – סיפר אותו זקן – “הגענו למיבצר… קדחת תדע את שמו… שכחתי… הקיצור: התחלנו, משמע בשימת מצור. ביום הראשון צרנו שלושים יום ושלושים לילה, ביום השני שלושים יום ושלושים לילה, וביום השלישי שלושים יום ועשרים ותשעה לילות… ובעלות השחר של היום הרביעי התקפנו את עמדות האוייב התקפת פא”פ, פנים־אל־פנים, זאת אומרת, והמיבצר נפל… נפל בנופלים, וחסל!"

– הי, חברים־דברנים! – קרא וואנקה־ממזר ממדרגות הבית – עורו־נא, קומו־נא, תמה ונשלמה המיטינגה!

– חבר בולוטין! – ניגש אל הקומיסאר שומר החצר, הזקן קוריי, – איזה־כזה דוד מחכה לך שם, לפני הבית.

נזהר קוריי מלפרש, חלילה, בשם “קומיסאר”, לפי… לפי שיש בה "משמעות אנטי־נוצרית, הרחמן יצילנו! וכנגד זה הגה ברצון את הכינוי “חבר” לפי שיש בו צד דמיוני לתואר “אח”, שמשמעותו נוצרית מאוד.

– בואי אתי, מארינושקה! – קרא הקומיסאר – זהו, כנראה, אביו של וואנקה־ממזר. עלינו להגן על הפרוליטארי הצעיר מפני אביו “המתווך”. הנער ביקשני.

בטבורה של החצר עמד איכר בעל־זקן ובעל־כרס, ובשוט שבידו התגונן מפני הכלבים.

– ערב טוב, חבר! – פנה אליו הקומיסאר – אתה הוא שקראתני?

– אומנם־כן, חבר קומיסאר, אני הוא, – האיכר הסיר את כובע החורף – שמועה שמעתי, כי משכורת קיבלו היום הבריות, והנה גם לי, משמע, חפץ לקבל את הכסף…

– וכי עובד אתה אצלנו? – היתמם הקומיסאר.

– לא, חבר קומיסאר, בני עובד אצלך. בחג הפסחא הבאתיו אליך. אני איש מיכאיילובקה אנוכי.

– בנך? – התפלא הקומיסאר – הבן? איני זוכר…

– וואנקה שמו… “וואנקה־ממזר”, זאת אומרת.

– אה, כך?! מדוע לא אמרת מייד?! ואני חושב כל הזמן: ואיזה־כזה וואנקה נחוץ לו?… ובכן, חבר, מה רצונך, בעצם?

– הנה כי כן, חבר קומיסאר, רוצה הייתי לקבל, זאת אומרת, את משכורתו של וואנקה שלי.

– ומדוע זה? הרי וואנקה עובד אצלנו, ולא אתה.

– אמת ונכון. חבר קומיסאר. אך אני הוא אביו־מולידו, זאת אומרת…

– זאת אומרת, “מתווך” אתה? ואם כן, יש לשער שגם קונטרריבולוציונר? ובוודאי גם אגיטאטור?! א־נו, הבה לי את שם משפחתך! מן הראוי יהיה להודיע לרבקום!.

– אה, לא, חבר קומיסאר! אם לכסף מתכוון אתה, הרי יכול אני לחכות. אני רק כך, זאת אומרת… סתם כך… כאילו במקרה… כמו שאומרים אגב אורחא… ואני, משמע, מוכן גם לחכות… – ובגמגומו, לחץ את כובעו אל החזה, קד קידות והשתחווה השתחוויות ופסע אחורנית, עד שנעלם באפלה.

מאריינה צבטה את זרועו של הקומיסאר ולחשה לו:

– אי, קומדיאנט אתה, וואניה! ואני לא ידעתי כלל…

מאחורי פינת־הבית יצא וואנקה, ניגש אל הקומיסאר ועמד לפניו ככלבלב המצפה לליטוף. – הנהו, בן הכלבה! – תפש הקומיסאר את שערות־הפשתן של הנער וטילטל ראשו אנה ואנה – אח, מנוול גדול עתיד לצאת ממך, וואנקה! וסופך שיתלוך בפרהסיא, באמצע השוק! – הקומיסאר נהנה מהלצתו – ועכשיו, וואניוק, שכב לישון! מחר תוביל את הצאן לצ’ונגאר. ואתה, קוריי, בשבע עיניים שמור הלילה. משתכיר ניע כלשהוא כבדהו וחשדהו, דהיינו, רוץ מייד והעירני.

– כדבריך, חבר בולוטין! – הבטיח קוריי ונכנס הביתה.

ניגש לערימת החציר ששימשה לו למצע, ומתוך שק שלמראשותיו הוציא פקרס־נשים קצר, חסר־שרוולים, וספר “הברית החדשה”, בלוי ומרופט. יצא לחצר: שקט בכל הבניינים; לא ניד בהם ולא ניע, שאפשר “לכבדם וחשדם”. אז ניגש לאבוס סדוק, שעמד ליד האורווה, נתן את הפקרס בתוכו, הצטלב ושכב לישון.

ואותה שעה, בתוך הקמה הגבוהה, בשביל המוביל לדז’אנקוי, צעדו שני “חלוצים” מתורמלים:

עליהם להגיע, ויהי־מה, לביתו של פקיד מחסן העצים, שבפרבר העיר, שם נועדה הפגישה – לפני עלות השחר.

…סתיו 1919. הצבא הלבן נתגלגל בנסיגתו עד לחופי הים השחור, והצבא האדום התדפק בשערי קרים. והיפלא הדבר שאנו, חבורה של חלוצים, ראינו עצמנו פתאום כבין הפטיש והסדן? אם ימשיך הצבא הלבן להחזיק מעמד בפרקופ, יגייסונו לחזית. ואחרי ששנים מטובי בחורינו כבר נפלו “בעד רוסיה האחידה והבלתי מפולגת”, – לא נשתוקקו האחרים כלל וכלל לחזור על הניסיון הזה למרות פקודתו הגאה של טרומפלדור: “יהודי אינו יכול להיות עריק!”. אך אם יגבר הצבא האדום ויכבוש את קרים – יהיו סיכויי העליה מפוקפקים ביותר. בנתיים – רשיונות עליה לא קיבלנו עדיין ושום ידיעות מהארץ לא הגיעו.

את כל עונת האביב והקייץ עבדנו עבודה חקלאית מפרכת בחום הקרימאי, שהיה קשה לנו, לאנשי הצפון. עבדנו אצל בעלי־אחוזות ואצל איכרים עמידים, שניצולם היה אכזרי עוד יותר מזה של בעלי האחוזות. שלא כבימי שלטון הסוביטים, האכילונו חומצה מכרוב מסריח, שומן חזירים מרקיב, שנקנה בשוק העירוני, והשקונו חלב רזה, שגרם לשלשול מתמיד. כתום עבודת הדייש וזריעת הסתיו, כשבכול משק גדול אין נשארים אלא פועלים מעטים, כרפתנים וסייסים, והאיכרים האמידים, "משתחררים מן הפועלים העונתיים, – התכנסו מכל המחוז בעיירה הקטנה דאז’נקוי, בירת צפון קרים ובידנו מעות עלובים.

ניסינו לצרף קבוצת סבלים לקראת עונת משלוח החיטה ברכבת. אך מאחר שהדרך לצפון, לרוסיה המרכזית, הייתה סגורה, והיצוא לחוץ־לארץ, דרך הנמלים, עוד לא התחיל, אחרי מלחמת העולם, – חדלו סוחרי דאז’נקוי לקנות תבואה מאיכרי המחוז ומבעלי האחוזות.

עמדנו בפני חורף קשה, חוסר עבודה ורעב, ובכיסינו “רוח פרצים”.

חמישה חברים היינו, שהחלטנו לעזוב את רוסיה בדרך בלתי־ליגאלית: יודקה, זה שאהב כל כך לנאום ולא רק באסיפות וישיבות, שמוליק, שהיה “הבלתי־נורמאלי” שבחבורה לפי שהתעקש לדבר “רק עברית”, עוד ברוסיה, בשעה שאנו, על פי הרוב דחינו את התחלת לימודה של השפה העברית למועד הגיענו ל“שערי הארץ” – לקושטא, יוסקה זה, הצמחוני, בעל הנטייה היתרה לפילוסופיה נוסח טולסטוי, שלושתם יוצאי העיר מינסק, מישקה קל־הדעת נוסח דרום רוסיה, ואני, הצעיר שבחבורה. החלטנו לעיר הנמל תאודוסיה, ושם לנסות את מזלנו ולהגיע לקושטה בספינת־מיפרש תורקית או יוונית, (הוועד המקומי של “החלוץ”, לא עודד את נסיעתנו, אך גם לא התנגד לה. “נסו ונראה”).

מכרנו את שארית חפצינו (זו הפעם השלישית), נטלנו ברכת פרידה מחברים וידידים, ועם השכמת הבוקר הלכנו לתחנה “לתפוש” רכבת לתיאודוסיה. רק בשעה ארבע אחרי הצהרים נפתח אשנב הקופה, ומכירת הכרטיסים החלה; ורק בתשע בערב הוקרבו לרציף כמה קרונות משא בשביל הנוסעים המרובים, ורק בעשר הפליגה לדרכה הרכבת המעורבת ובה 40 קרונות. אף על פי שהיינו רק כ­־40 – 50 איש, והקרון היה ריק לגמרי, הרי מתוך הרגל ובחילות הימים – הדוחק, ברגע הראשון היה רב, וחלל האוויר מלא ומפעפע ריטון, התמרמרות וקללות נמרצות. וכל זה בגלל התרוצצותם של הנוסעים מפינה לפינה לבקש מקום שהריצפה בו לא כל כך מלוכלכה או לפחות קצת יותר נוחה. עד שלבסוף הפטיר איזה פילוסוף לבוש “סוויטקה” את המימרה הידועה: “בדוחק – אך בעליזות” (שנוצרה, כפי הנראה, במיוחד בשביל נוסעי־רכבות), וכולם נרגעו ושקדו על “ההסתדרות הפרטית” איש איש לפי רוחו.

בקרן זוית אחת ישבו שלושה פועלים מעובדי המספנה הסיבסטופולית, שהיו ידועים במהפכניותם ובעמדתם האמיצה נגד ממשלת דאניקין. היה משהו משותף (שהורגש בעליל, אך לא ניתן משום מה להגדרה מסוימת) בפניהם הקהים, המעופרים, באבק מתכת ודהונים בשמן סיכה, ובמבטם הפיקח המועף פעם בפעם לצידנו. חמישה יהודים צעירים, הלבושים קצתם בגדי חיילים מן המלחמה העולמית וקצתם בגדי פועלים נראו בעיניהם כ“תא המתכת” של הנוער הקומוניסטי.

התפלאנו למראה כשרונם המיוחד להסתגל לאוירה הקרתנית הריקה ולשיחות התפלות, שנתגלגלו בין נוסעי הקרון. לקחו מזוודת נסרים, הפכוהה לשולחן, הדליקו נר ופתחו משחק קלפים. וכך היה סדר משחקם: אחד היה מטיל בכוח את הקלף על המזוודה, הטל והפטר באמונה מעושה: “הכה ביהדונים – הציל את רוסיה”. ואלו השני היה שם את הקלף בשופי ומוסיף בלעג של בטול: “את כל היהודים לא תשמיד־ ואת רוסיה לא תציל”! השלישי, (כפי הנראה ספן לשעבר) היה מלווה כל קלף בקללה מפולפלת רבת דיוטות וציוריות, מלאכת מחשבת של צירופי חלקי גוף ומונחי ספנות, כגון: “פקק הציקלון את לזבזת־המגן של מתני חמותך הבתולה; או כך " בכבדו וטחולו של פי הוושט של זקיפי־מוט־החרטום”; או: “בבני המעיים ובבנות הקרבים של העזקת והתישרוכת של פסי־הצמצום”.

הפסיקו השכנים את שיחתם הבטלה ובהתמגגות ובהערצה הקשיבו לאמנות זו של קללות ספניות". איכרון גוץ ודל בשר. מטולא וממורט. עליז ושמח שמחת־אדם “שאין לו מה להפסיד”, היה מחכה בקוצר רוח לתורו של “היד השלישית”, אחרי כל קללה צנף, מרוב תענוג, צניפת סייח, טיפח על שוקיו וקרא בחינוק־קול: “הוי אנשים טובים! הנה שחט אותי שחיטה גמורה!”. ברנש עירוני בלתי מגולח, נעליו מבריקות, מכנסיו מרופטים ומעיל של אריג חדש כחול קהה עטו לו על גופיה בלה ומזוהמת, – עודד את “הספן” בקריאות זירוזים, הנהוגות בעת ריקודי ריקודי יחיד או זוג.

– “עדור את החיים מתחת לשורש!”

– “תפוס את הגורל בסנפיריו”.

– “פצפץ, חייל, את הריבה לרסיסים!”

ובכל זאת היה מבטו המתוח מפיק רשעות וקנאה לכל העולם.

בפינה שמנגד ישבו ארבעה איכרים אמידים, בעלי גוף ובעלי צורה, שנסעו, כנראה, לרגל איזה מקח וממכר. בשתיקם העוינת הביעו בוז לפטפוטם של “היחפים הללו”. הוציאו מתוך שקם כיכר לחם, נתח עבה של שומן חזיר, מלפפונים חמוצים, ביצים קשות ובקבוק וודקה, מעשה־בית. הבקבוק עבר מיד ליד ומפה לפה בליווי ברכה סולידית: “נו, יתן אלוהים בריאות!” האכרון המצומק קרץ עין למסובים ורמז עליהם בניד ראש. לא כן הברנש העירוני שזקף בהם עין של שנאה מפורשת.

מאחורי גבינו שכבו פרקדנים שני זקנים מרופטים, הנראים כ“באטראקים” (פועלים חקלאים), ורכושם הדל בתוך שק למראשותיהם. אחד מהם טרח להסביר לחברו הסבר היטב, בשקט ובנחת, את עניין הסיבות והגורמים של מלחמת האזרחים לאמור:

– “נו, בימי ניקולאי, כידוע חיינו חיים של חזירים: עבדנו משמש־עד־שמש, בלי לזקוף גב, האכילנו טינופת בשמן פשתן; והמשכורת…ממש ליאפיסטראציה. הלכת, דרך משל, העירה לשוק של אחד בשבת, או, נגיד ביום של חג, נדחפת לכאן ולכאן, כדרך הפראווסלאבים, והנה: חלף,עבר היום, ואתה חוזר לאחוזה ובידך בקבוק וודקה ומחרוזת כעכים, ומשכורתך נמסה כמלח בחמיצה חמה. עכשיו, נקח דרך דוגמא, אינטראוונציה הפוכה, זאת אומרת: “בימי החברים: הקאניטאט” (ועד הפועלים), יתן להם אלוהים בריות־גוף ואריכות ימים, שם לי דרגה א' ומקבל ההייתי 1100 רובל לחודש. ותן דעתך! בדז’אנקוי עלה זוג מגפים משומשים, אך חזקים למדי רק 100 רובל דהינו: כל חודש יכולת לקנות אחד עשר זוגות מגפים…ועכשיו, טול ראשך בידך ורד לעומקם של ענינים ותבין מה־לאן ולמה־מדוע…”

בסמוך אלינו הסתדרו שלוש תגרניות מסימפרופול, שקווי פניהן בולטים ומשקלן נכבד. תחילה ניסו לעורר את תשומת לבנו על ידי התלוצצות וניבול־פה בעניין מראנו, מראה צעירים מחוסרי ניסיון. וכבר נתעורר מישקה שלנו, בחור מבחורי רוסיה וחניך אודיסאה־אמא, היטיב ישיבתו, כעכע בגרונו, כמתקין עצמו לפתוח במלחמת שפתיים; אך שתי דחיפות־מרפקים, שספג מיודקה מזה ושמוליק מזה, הפסיקו את הכנותיו הדונג’ואניות. עד שלבסוף התייאשו התגרניות מאתנו והחלו לשיר שירים אוקראיניים, בקולות יוצאים מעומק הבטן.

נרם של פועלי־המספנה כבה, והם גמרו את משחקם לאור גפרורים דולקים. חושך נשתרר בקרון. האיכרים האמידים כבר שינה חטפתם. גם הברנש העירוני עבר בצעדי־חתול ושכב בקרבתם שכיבה של שקט.

"הוי – לחש מישקה באידיש אודיסאית – ער וועט זיי אפלימאניען די גלעקלך¹.

השיחות הרצופות בקרון נחלשו ונתקטעו. עדיין עסקו עיסוק של שקידה רבה בגירוד אכזרי של לפני השינה. עד שלבסוף נתמלא חללו של הקרון נחירה קולנית.

פתאום לפתע קפץ הקרון וניתר באוויר בכל ארבע גלגליו; דחיפה איומה הרתיעתנו לאחורינו, והרצפה נעלמה מתחת הרגליים. הלבבות חדלו לדפוק, הנשימות נעצרו, וכולנו מצפים אחוזי צפיה, כי הנה־הנה יתחיל הקרון להידרדר במורד סמוי מן־העין.

דממה כבדה, אך צעדים גסים שנשמעו מתקרבים והולכים לאורך פסי הרכבת, השביתוה. מישהו דפק על הדלת, וקול צרוד ומחרחר, כפי הנראה קולו של אחד מעובדי הרכבת הכריז, כמעט בשמחה:

– היי, אצילים עדינים! הרכבת ירדה מן הפסים! כל הנוסעים כולם פתחו פיהם בבת־אחת. כולם נזכרו בשמועות על כנופיות מכאנו, שפרצו, כביכול, לתוך חצי האי קרים, דרך לשון היבשה האראבטי, וכולם כאחד הסכימו, כי ידם היא בפירוק הפסים, ועכשיו עלינו לחכות בכל רגע שיתקיפו את הרכבת.

עברו כמה רגעים.ושוב פסיעות. הפעם של כמה אנשים. ושוב דפיקה על דלת הקרון, וקול צבאי, בטוח וגס, מצווה בקיצור:

– כל הגברים לצאת את הקרון!

“מי אלה?” “הם” או “משלנו”?

הפקודה נשתנתה בזריזות של קוצר רוח.

– באביו המטונף של טרוצקי, באמו המזוננת של מכאנו, ובנשמתם החנוונית של הקומיסארים היהודים, לצאת!

עכשיו נתברר, “משלנו!”

קצין הצבא הלבן המתין לנו למטה, סמוך לפתח הקרון. מנה אותנו אחד לאחד והודיע את “כמותנו” למפקד הגדוד, שנגש אלינו בלווית כמה קצינים. הקצינים המרובים, שנסעו בקרון מיוחד, הקיפו את הרכבת בשרשרת שמירה. עכשיו חלקונו ביניהם בתורת זקיפים ניידים: בין כל שני קצינים קבועים במקום משמרתם, – נוסע אחד, המתהלך בינהם ומקשרם.

מקרון מבית הנשק בסיבסטופול לפקודת מפקד האיזור המבוצר של מיצר קירץ' קיבל כל קצין – מלבד אקדוחו אשר עמו – רובה, כדורים ושני רימוני־יד מוארכים, הדומים לבקבוקים. בפקודת הפולקובניק שיברו את החותמת ואת מנעול הקרון וחילקו לקצינים את הנשק. וכן סיפרו, שעל הגגות של הקרון השלישי והאחרון (שני הראשונים והקטר “שכבו על צידם”) כוננו עמדה של “מאקסים”. לנו, לנוסעים לא ניתן נשק, מחשד שמצויים בינינו גם אנשי מאכנו.

חולקנו לאורך הרכבת משני עבריה. וכך הופרדתי מעל חברי ולא ראיתים כל הלילה. לכשנקבע מקומי, נגשתי לאחד הקצינים, הצעדתי בפניו והודעתי כנהוג: “יש לי הכבוד להופיע!” ראיתי לפני צללית של אדם גבוה, לבוש סגין ארוך של חיל־הרוכבים, המגיע עד כפות הרגליים; הרובה תלוי לו על שכמו, וכובעו שמוט הצדה שמיטה של גנדרנות צבאית קלוקלת.

– מאיזה גדוד? – שאל בקצרות, לאחר שהבחין כנראה במדים הבלים שלבשתי. שאלה זו היתה לשיגרה בימי המלחמה (ממש כמו השאלה: “מאיזה פלך?” לפני המלחמה).

– מבית המרחקת המרכזי של החזית, – עניתי מתוך שזמן מה שטפתי בקבוקים והסקתי את התנור בבית המרחקת היחידי שב“עיר הבירה” דאז’נקוי.

אך בחירת “היחידה”, לא היתה, כנראה, מוצלחה ביותר.

– אח! – קרא הקצין בזעף – ככה וככה דם בלב, בצלב, בשאול תחתיות וכו' וכו'. כל העריקים והקומוניסטים של המחתרת מקובצים שם בבית־מרקחת זה ושמים רעל בתוך התרופות.

ובלי שום מעבר הגיוני המשיך:

– ההבאת “וודקה” להרטיב גרונו של מפקדך?

הצטדקתי: את הוודקה גמרנו עם ארוחת הערב, לפני ששכבנו לישון.

התגלגל מכאן כנקניק חם! – ריטן הקצין – אין לי צורך בחברים מן “האגודה להפצת הנזירות לעם”.

אותה שעה, ניגש אל הקצין, מן הצד השני, אחד האיכרים האמידים, וברך ברכת אזרח.

– ערב טוב, רבותי!

– הנה בעל האחוזה יכבד את הוד־מעלתך בלגימה נאה, – אמרתי מתוך בטחה כביכול. – אמנם כן, יש קצת! – אמר האיכר בענווה, כמי שרוצה להבליט את יכולתו, ושלף בקבוק מן הכיס הפנימי של מעילו, – מה שנכון – נכון!

לגם הקצין לגימה אריכתא, ומסר גם לי את הבקבוק. ואכן הייתה זו לגימה שהזמן גרמה. הלילה היה אפל, השמים חסוכי כוכבים, האוויר יבש, הקור גבר והרקיד את רגלינו.

– מאיזה מחוז? – שאל הקצין את האיכר.

מצאתי את השעה כשרה לסלק עצמי ולבקר את הזקיף השני. בקושי מצאתיו במעבר בין שני קרונות, נשען על רובה ארוך של חיל הרגלים שעינה בטלנית, כרועה־צאן על מקלו, וצאוורונו הזקוף כמעט נוגע במצחיית הכובע, המחובש לו מעל לחוטמו.

ניקשתי בעקבי והצדעתי הצדעה ממושכת:

– יש לי את הכבוד להופיע!

– למען האלוהים, חדל! – ענה הקצין בקוצר־רוח והניע את ידו השמאלית מלמעלה למטה, כמוריד את ידי הימנית שנדבקה למצחייה.

חיכיתי לשאלה: “מאיזה גדוד?” או “מאיזה פלך?”, אך הוא שתק, ונדמה לי, ששכח בכלל שאני עומד לפניו. השתעלתי ושאלתיו לדעתו על מצבנו הצבאי, באם תותקף הרכבת.

– חדל מן השטויות הללו – הפסיק הקצין בקול מרוגז – הנני איש צוולי בהחלט. רק לפני שבוע לבשתי ריתמה זו…

חזרתי לקצין הראשון. הלה סיפר הלצות גסות מחיי הצבא הרוסי לפני המהפכה, והאיכר געה בצחוק חנפני, קילל קללות של תענוג ואחר כך נאנח ואישר: “מה שנכון – נכון!” או “מה שבאמת – אמת!”.

הלילה עבר עלינו חיש מהר, בזכות “ההסקה המרכזית” מבקבוקו של האיכר והלצותיו הבלתי פוסקות של הקצין. היה זה איש עליז, ציני וריקן, ששום אידאות ופרנציפים לא הכבידו על מוחו. מלחמת האזרחים הייתה בעיניו כעין קטטה כפרית ביום חג, ובעצם, יכול היה לשרת באותה “מסירות” עצמה בכל צבא שהוא.

כשעה לפני עלות השחר נשמע מעומק הערבה, מעל לאדמה הקפואה, קול שקשוק של גלגלי ‘טאצ’נאקות’ מרובות.

מפקד הגדוד שלח כמה קצינים לסיור. בשרשרת שמסביב לרכבת נשתרר אותו שקט דחוס, המצוי תמיד ברגעים האחרונים שלפני התקפה.

ניגשתי לקצין הפסימיסט:

– "הנה ימזוג לכם “לכם " מאכנו וודקה עם פלפל!” – אמר כנגדי.

נגשתי אל הקצין העליז שהיה אותה השעה עליז שבעתיים.

– רק עכבר מעכברי העורף ואידיוט למחצה כפול־קובניק זה – יכול לחשוב ברצינות, כי זוהי התקפה של מאכנו. הרי גם תינוק בעריסה יודע, שאנשי מאכנו שרים “יאבולצ’קו” בשעת התקפתם.

בנתיים חזרו הסיירים, ופיהם מלא צחוק. נתברר, כי הייתה זו אורחה של קולוניסטים גרמנים שנסעו, כמנהגם להתארח במושבה גרמנית קרובה.

הרגוש מחמת ההתקפה המדומה הסיח דעתנו ולא הרגשנו כי האוויר מחוויר ומאפיר. עתה יכולתי לראות את פני הקצין העליז, שבמשך כל הלילה יכולתי רק לשערם לפי קולו הגברי והנמרץ. היו לו עיניים של כלב־צייד, שמחות ואכזריות, חוטם צר ודק, מקומר מעט, לסתות בולטות ופנים מוארכים, כשל סוס גזעי מערבות דון; ושפם קטנטן בצורת זבוב, הוסיף לפניו ארשת של ליגלוג והתנשאות.

והנה גם האיכר האמיד. פניו היו דוגמה לאותו פרצוף שהפתגם הרוסי העממי אומר עליו: “אפילו לירוק בו אין חשק”. הכול מעוגל, שבע, חמדני ומגושם, קצת זקנקן דליל, קצת אף סונט בעל נחירים רחבים – עגולים, וקצת עיניים זעירות – מסתתרות.

רציתי לראות גם את פניו של הקצין השתקן ונגשתי לברכו ברכת בוקר טוב. הוא עמד עדיין במעבר, נשען בכתפו אל פינת הקרון, ועיניו מורמות אל האופק המווריד. גב כפוף כתפיים מלוכסנות, שפם סיני המשתלשל למטה בייאוש גמור; שני חריצים עמוקים מסביב לפה, ועיניים המביטות על כל העולם בחוסר אימון עצוב־נעלב.

אחד משלישיו של הפולקובניק עבר לאורך הרכבת ופקד “פיטורים”, ורק חזרתי לקרון ומצאתי שם את חברי. בגאוותי על ליל השמירה הראשון בחיי, ביקשתי לספר להם את קורות הלילה, כאילו הם ישנים להם – כל אותו הלילה בבטחה על רצפת הקרון, לא שמרו על הרכבת כמוני. אך למראה פניהם הבלתי מגולחים, העייפים וסחוטים, ומבטם המרושל (כך מביטים אל ילד טרדן) נצטנן יצר הדיבור שלי ונשתתקתי. ואותה שעה הייתה השמש, העולה בעצלתיים, מאירה את הערבה, הדומה לים שעטפהו ערפל דקיק. עמדנו בפתח הקרון ושתקנו.

מוזר הדבר! – הרהר בקול יוסקה הצמחוני – מסביב: טבע אדיר מפואר, שהכול בו מובן, הגיוני ועקבי, ובאמצע – רצועת אדמה צרה, ועליה מתרוצצים באי־מנוחה אנשים קטנטנים, הלוחמים זה בזה, מנצלים ומרמים זה את זה, כאילו אין להם די מקום תחת השמש?

– טיפוס הבהרות מתחיל תמיד מפיטפוטציה כעין זו, – אמר מישקה בהסח הדעת, כשפניו מודאגים ביותר, – ואחרי זה נאנח והוסיף כמדבר אל נפשו: נצטרך לפנות לרופא, כשנגיע לתיאודוסיה…

אחרי עלות השחר הגיע קטר עם כמה קרונות, והעביר את כל הנוסעים לתחנה וו. שם נתגלה כי לחינם חשדנו במאכנו: את הפסים פירקו אנשי המחתרת הקומוניסטית, וכוונתם לפגוע ברכבת הלילה, שהחזירה לחזית את מפקדי הקורפוסים מהמועצה הצבאית שנתקיימה בתי אודוסיה. רכבת האפתעה שלנו הפסיקה את עבודתם באמצע.

הגיעה שעת הצהרים, ועוד לא ידענו, מתי נסע הלאה. הרעב הציקנו מאוד. ואחרי התייעצות קצרה מאוד בחרו בי ובמישקה (הלובשים בגדי צבא, מדברים רוסית בלי גירגור גרוני של אנשי מינסק, ודומים בפניהם, פחות או יותר, לנוצרים) שנלך לכפר בחזקת “משלחת עונשין” ונשיג מזונות.

הכפר נראה כאמיד מאוד, מכול ארובה תימר עשן. ולבנו נתמלא בטחון בהצלחת “המשלחת”. אך חיש מהר נחלנו אכזבה: אותו יום יום שבת היה, ובכל בתי הכפר אפו לחם לכול ימות השבוע הבא. הלכנו מבית לבית ולא השגנו לחם אפילו מאפיית השבוע שעבר. וכבר רציתי לחזור לתחנה, אך מישקה עודדני בעיבוד האודיסאי של המימרא הרוסית המפורסמת.

“הרעב אינו דודה – ובאצבע משולשת אין מצטלבים”.

בעקשנות מחודשת המשכנו לחזור על הבתים. עד שנזדמנה לנו איכרה זקנה אחת, והושיעתנו. שמעה הזקנה באורך רוח את סיפורו הארוך של מישקה, הסתכלה בי בעקימת פנים ומתוך רחמנות, ונאנחה:

– וצעירון כזה לוקחים למלחמה…אחרי כן נעלמה בקיטון צדדי וחזרה בידה כיכר לחם ענקית.

– כמה? – שאלתיה למחיר. היא הפכה פניה המצומקים לעבר האיקונין, הצטלבה בהרחבה וכמעט בלחש בלי להביט לצדנו הפטירה:

– לא נחוץ כסף, הזכירו!

לפני שפתחתי פי לשאול, את מי את מה, בעצם עלינו להזכיר – נזדרז מישקה וענה בבטחון:

“נזכיר, בוודאי נזכיר!”.

– מה את מכתוון להזכיר? שאלתי, שיצאנו החוצה.

– זה נברר בגמר הארוחה.

נכנסנו לבית השכן לקנות משהו כתוספת ללחם. בעלת הבית, – אשה צעירה, מוצקה כתפוח קרימאי, בעלת תכולת עיניים ושחורת צמות נתנה במישקה מבט ממושך ואמרה בתוכחה גנדרנית:

ואתה, תרנגול אדומראש, מה לך משוטט בבתים, בשעה שכל הגברים שלנו עובדים בערבה…?

זרה בי מישקה מבט מוזר; והאשה נצטחקה ופנתה לערימת גרעיני החיטה, שבפינת המטבח, התכופפה בגלותה זוג רגלי עשת, הוציאה אבטיח גדול שנשתמר ומסרתו למשקה, בחיוך על שפתיה, הדומות לדובדבנים מעוכים.

– כמה? שאלתי בכעס עצור.

פניה הרצינו, עיניה היפות נצטעפו בדוק של עצבות, והיא ענתה כמהורהרת:

“הזכירו!”

– הפעם ענינו שנינו קול אחד:

– נזכיר, בוודאי נזכיר!

חזרנו לתחנה. ולאחר הסעודה, כטוב לבנו, כשקליפות האבטיח, זכרונו לברכה, מתגלגלות לרגלנו,סיפרנו למינסקאים על התשלום המוזר שנדרש מאיתנו. “להזכיר!” מה הפירוש? שמוליק, הבקיא בספרות הרוסית, הודיע בבטחון גמור שזוהי פשוט המילה הראשונה של האימרה הרוסית “הזכירונו בדיבור לטובה”.

– תייש! – הפסיקו מישקה – אמרה זו של רוסיה הגדולה היא ופה כפר אוקראיני…

הסקרנות הציקתנו: להזכיר? את מי? את מה? והנה רואה אני את הקצין העליז מטייל לו לאורך הפסים עם כומר צבאי גבה־קומה, בעל אף סגול־כחלחל, לבוש גלימת־חאקי ומראהו כשל “אבא־קדוש של חיל הפרשים”. נגשתי אליהם, הצדעתי, ובקשתי את הקצין, שיסביר לי את העניין שאירע לנו בכפר. כאן "נזדעזע " הכומר, נעץ בי מבט איום ונורא והרעים בקול אדיר:

– בן בליעל! השכחת, שהיום "שבת של אזכרת נשמות? " כמה שנים לא ביקרת בכנסיה, בולשוביק שכמוך!!

ושניהם געו בצחוק, שגם אני הצטרפתי אליו, אך באיחור מה…

וכשחזרתי לחברים וסיפרתי להם, מהו אותו “יזכור” שנדרש מאיתנו, נשתקעו שלושת המינסקאים בהרהורים. כל העניין לא נעם להם, משל כאילו שותפים היו לרמאות שלא מדעת. ורק מישקה, חניך אודסה, קם ממקומו, הושיט את ידו הימנית, ואמר בפאתוס של דקלום:

זו לי פרוסת לחם ראשונה שהרווחתי ביושר…בתור נוצרי.

אגב: היכן הוא מישקה זה? האיננו כאן? באחד המקומות? האם עד היום, באשר הוא, נשתמרה בו אותה רעננות מעודדת? בטוח אני שכן. הלא מישקה הוא, מישקה האודיסאי!