ראובן זכריה הי"ד

 

ראובן זכריה הי"ד: מתולדותיו    🔗

ראובן זכריה נולד בכ“ד תמוז תרפ”ד (26.7.1924) בעיר ביאליסטוק שבפולין. עיר זו שוכנת בין פולין הקונגרסאית מזה ומחוזותיה הליטאיים מזה, וכך התמזגו בה הפעילות החרשתנית נוסח לודז' מזה, והחריפות הלמדנית נוסח ירושלים דליטא מאידך, ומזיגה נפלאה זו היא שהפכה את ביאליסטוק לשם־דבר ביהדות. היתה זו עיר של יהדות עממית, מעשית, הספוגה רוח תורה וכיסופי גאולה. זו היתה הקרקע שבה גדל ראובן.

הוריו, צבי ורבקה, התפרנסו באותה תקופה מהחזקת בית מלון בדירתם המרווחת ומארחים היו בעיקר את ה“פאצינטים” של ד"ר פינס, רופא עיניים מפורסם. ביתם עמד בתוך חצר רחבת־ידיים, ששימשה מקום לחניית עגלות ומכוניות מכל קצות הארץ. הסוסים, הדגן והשחת שנערמו, שיוו לחצר צורה של מובלעת כפרית בתוך הסביבה העירונית המובהקת, בה עברו על ראובן שנות ילדותו הראשונות; כאן מצא לו ראובן פצוי־מה על ריחוקו ממרחב השדות, אותם למד לאהוב בביקוריו אצל סבתו – אם אמו – בעיירה המוריקה יאנובה.

עיירה זו שימשה לו לראובן מעין “מולדת שניה,”, והיתה קרובה ביותר אל לבו. הביקורים אצל סבתא היו מסורת למשפחה מימים ימימה. את חדשי הקיץ היו באים תמיד לבלות ביאנובה וכל בילוי בכפר השאיר בו חוויה עמוקה.

משפחתה של סבתא היתה מחזיקה בטחנת־רוח גדולה, שעמדה סמוך לביתם בקצה העיירה. כאן היה ראובן מתחבר עם נערי הסביבה ובהיותו בן העיר הגדולה היה “יחוסו” גדול בעיניהם. אתם היה משוטט בשדות הירוקים והנרחבים של העיירה, אתם היה מפליג לכפרים הסמוכים וחוזר עמוס פירות שקטפו בשדות. אתם היה יוצא להשליך חכה בנהר של העיירה, ובבקורי החורף היו מטילים במזחלות על פני המרחבים המושלגים.

בשנת 1929, כשהיה ראובן בן חמש, היה אבא נאלץ להרחיק נדוד לארצות־הברית. בתכניתו היה להשיג אמצעים מספיקים כדי שתהיה לו אפשרות לעלות עם משפחתו לארץ ישראל. האם נשארה עם שני ילדיה, ראובן ושבתי, הגדול ממנו בשלש שנים. את ראובן הקטן מסרה אמא לבית ספר עברי “תרבות” שבו למד כחמש שנים. באותם הימים רבתה בביאליסטוק הפעילות הציונית ומדי שבת בשבתו היו נערכות ב“בית העם” מסיבות “עונג־שבת”, בהן היו משמיעים על הכמיהה לציון ועל העליה. וכשהיה ראובן כבן שבע־שמונה כבר היית מוצא אותו במסיבות אלו כשהוא שותה בצמא את דברי הנואמים.

בראשית 1936 חזר האב מארה"ב לפולין ומשם עלה עם המשפחה לארץ־ישראל. הוא בחר להתישב בירושלים, בכדי לאפשר לבניו חינוך מסורתי, ואז הוכנסו הבנים ללמוד בישיבת “תפארת צבי”. לאחר שלשה “זמנים” של למוד בישיבה עבר ראובן לבית הספר תלמוד תורה “מזרחי”. לאחר שסיים את בית הספר (בשנת 1941) המשיך כשנה וחצי את לימודיו בבית המדרש למורים “מזרחי”. לאחר מכן עבר לחיי עבודה. הוא התחיל במלאכת ליטוש יהלומים ונתקבל לעבודה באחד מבתי החרושת בתל־אביב, ואחרי כן עבר לעבוד בירושלים.

ראובן היה בעל אופי חברתי ושופע חיים. בשעות הפנאי היה רגיל לערוך טיולים בחברה, בסביבות ירושלים ובארץ בכלל. חיבתו לטבע שבאה לידי גלוי עוד בשחר ילדותו, מצאה לה פורקן בטיולים אלה. הוא היה אהוב על חבריו והיה שובה את לבם בחיוכו התמים והמלבב. כל אדם שהכירו אינו נמנע להזכיר את חיוכו, שמץ מנהו מתואר בסיפורי החברים המציינים “את חיוכו השופע טוב לב, שלא נמוג מפניו אפילו ברגעי חייו האחרונים”.

עוד בהיותו תלמיד בית הספר התעורר בלבו הלהט הלאומי. אפיק ללהט זה מצא בהצטרפותו ל“ארגון הצבאי הלאומי”. היה זה בשנת 1941. הוא עבר קורס של “סגנים” באצ"ל ונתמנה מפקד יחידה בכנוי “גלילי”. הגישה הרצינית המלאה והמסירות ללא כל הסתיגות אפינה את יחסו לעניני המחתרת. יחד עם זה היה צנוע, נחבא אל הכלים, ולא התנשא כמפקד. אדרבה, לעתים קרובות היה מבצע פעולות, שהיו מתפקידם של פיקודיו, ובזה שימש מופת לכל. כעבור זמן כותב עליו אחד מפיקודיו:

“לא, לא מפקד היה גלילי, אלא אח, אח לפיקודיו ואח למפקדיו. כמה אהבנו אותו אנו, אנו חניכיו, ומעולם לא סרבנו לפקודתו, כי לא איש פקודות היה גלילי היקר”

ביום 23.11.1944 נעצר ראובן והועבר למחנה לטרון. המעצר נמשך כשנתיים ורבע. אך תקופה זו נחלקה לשתיים. כי ביום 21.6.1945, שבעה חדשים מיום מעצרו הראשון, שוחרר בפעם הראשונה. הוטל עליו אז “מעצר בית”, לאמור: נאסר עליו לצאת מן הבית לאחר שקיעת החמה, ובכל יום צריך היה להתייצב פעמיים במשטרה. כעבור שנה לערך – אחרי פיצוץ מלון “המלך דוד” בירושלים, כשעצרו את רוב “עצורי־הבית”, נעצר ראובן בשניה ושוחרר ערב הקמת המדינה, ביום 19.3.1948. בחדשים האחרונים שלפני שחרורו היה עצור במחנה עטלית. את תקופת לטרון תיאר ביומן שלפנינו.

על ראובן במעצר כותב לאחר זמן אחד מחבריו:

“בבית הסוהר מתגלה האדם על כל חולשותיו ומעלות רוחו, ראובק’ה נתגלה במעצר במלוא קומתו המוסרית ואצילות רוחו. הוא שתף אותך בשמחתו והשתתף עמך בצערך, “לראובק’ה יש לב זהב” היו אומרים החבר’ה”. טוב לבו לא ידע גבול, הוא היה מוכן לעזור לך תמיד ולהתחלק עמך בכל. ידיד נפש ורע נאמן… לפני ידיד וקרוב היה מגלה את נבכי לבו ושאיפתו להגיע אי־פעם אל המנוחה והנחלה. הוא לא שאף לתהילת גבורים. פשטות ותמימות היו קו יסודי בנפשו…"

עם שחרורו מלטרון הצטרף ראובן מיד אל לוחמי מלחמת הקוממיות של ישראל. הוא השתתף בקרבות בירושלים באזורי: “שיך־ג’ראח”, הר־ציון, וסביבות שער יפו.

ביום ב', 12 ביולי 1948, צורף ראובן עם יחידתו אל הכח שרוכז בבסיס אצ"ל בירושלים במטרה לצאת לכבוש את הכפר מלחה (כיום מנחת) על יד ירושלים. היתה זו פעולה משותפת עם “ההגנה”. בבוקרו של אותו יום עוד הספיק ראובן לבקר בבית. ריכוז האנשים לפני ההתקפה היה בשכונת “בית וגן”. עם חשכה פנו הלוחמים אל מלחה עצמה. ראש אחד יצא לאגוף את הכפר מימין, ראש אחד פנה לשמאל, ואלו על ראובן ואנשיו הוטל התפקיד להתקדם במרכז. אחרי קרב שנמשך במשך הלילה נכבש הכפר.

ממשלט אחד במרחק של כ־300 מטר מן הכפר עוד הוסיפו הערבים להמטיר אש. על ראובן ואנשיו הוטל לכבוש את המשלט, ועם יחידה של עשרה אנשים הוא ביצע את המשימה.

אולם כיבוש המשלט לא הביא עדיין הרגעה. הערבים המשיכו עוד לירות מימין לכפר, והמשלט נשאר למעשה מנותק. לא נמצאה בו שום אספקה, לא מים, לא מזון, ולא חמרי רפואה, ועל כל הדרישות המשודרות למשלוח אספקה, היתה התשובה אחת: עוד מעט עתידים אנו להחליפכם.

כך נמשך הדבר עד יום ה‘, ח’ תמוז, תש"ח (15.7.1948).

באותו יום החלו הערבים להערך להתקפת נגד. רבים נפצעו ביריות. “אני מקוה שמלחה זו לא תהפך לנו מלוחה”, אמר ראובן, ואמנם כאשר ניבא לבו כן היה. והחלה הפגזה. האנשים נערכו בעמדות והשיבו אש להגנתם. ראובן היה מעביר מקלע מעמדה לעמדה ומפעילו. אך יחד עם זה לא חדל לטפל בפצועים ובדק מדי פעם את שלום האנשים בעמדות, ואז נפגע גם הוא. בתחילה לא קשה. הוא לא שם לב לכך. ראובן נראה היה פצוע ושותת דם אך ממשיך למלא תפקידו. הוא סירב בהחלט לחפש לו מקלט: “אתה פצוע היכנס למערה” התחנן בפניו כמה פעמים אחד החברים, אבל תוך כדי ריצה השיב ראובן “נופלים חללים, איך אכנס למערה?” אז נפגע בשניה, הפעם אנוש ונפל, וב“שמע ישראל” יצאה נשמתו.

* * *

תושבי מלחה המשוחררת קראו את בית הכנסת הראשון בכפר על שמו “זכרון ראובן” ועל לוח שיש בבית הכנסת נחרת לאמור:

זכרון ראובן

על שם הצעיר הנעלה ראובן בן צבי זכריה

שהקדיש את שנותיו לעם ולמולדת

הקריב את נפשו במלחמת השחרור על כיבוש

הכפר מלחה ביום ח' תמוז התש"ח,

לזכרו הקדוש נחנך בית כנסת זה.

ת.נ.צ.ב.ה.

 

על היומן    🔗

יומנו של ראובן המקיף תקופה של למעלה משנתיים הוא פרי יצירתו במעצר לטרון. מתואר בו בפשטות ההווי היום־יומי במחנה לפרטיו. אך לא רק ההווי במעצר מתואר בו אלא גם הלך רוחם של הצעירים ובראש וראשונה רחשי לבו של מחבר היומן בתקופה זו.

היומן לא נכתב כדי שיראה אי־פעם אור. ראובן ניסה לא פעם להבהיר לעצמו את אפיו ויעודו של היומן, ואלה דבריו:

“אין זה משום שהכתיבה מענינת אותי ביותר, אלא מפני שמקוה אני שברבות הימים, אחרי כמה עשרות שנים, אפתח את דפי היומן ואקרא על חיי במעצר. ימים אלה ושעות אלה יהיו יקרים בעיני שבעתיים מן הסיפוק שמוצא אני כרגע בכתיבה. אדפדף ואראה את שנות חיי הנוער שעברו עלי, ורק בגלל זה כדאי הדבר, כי הכל נשכח באם אין מעלים את הדברים על הכתב.”

מעולם לא גילה ראובן את רז יומנו. חבריו למעצר אשר מעשיו לא נעלמו מעיניהם אפילו שעה אחת ביום, אף הם לא ידעו את דבר היומן; ואילו לבני המשפחה נתגלה היומן במקרה בעלמא.

כששוחרר ראובן מן המעצר בפעם האחרונה, מצאה אמו בין שאר מטלטליו מספר דפדפות למכתבים, ממולאות בכתב ידו, וכאשר שאלה אותו: מה זה? ענה בתנועת ביטול. אבל האם שרצתה לדעת במה דברים אמורים, התחילה לעיין בצרור הכתבים וכך נודע הדבר כי ראובן שומר לו יומן לטרון לזכרון.

גדול היה האסון בנפול ראובן ובכל השנים האלה לא קמה רוח בלב המשפחה לטפל בהוצאת היומן. אולם בשל ערכו של היומן כתעודה היסטורית, המגלה את ההווי של הצעירים העצורים במחנות בשלהי תקופת “המנדט”, ראתה המשפחה בהוצאתו של היומן לאור משום מלוי חובה לרבים, ויחד עם זה דרך להצבת נר זכרון לנשמת הבן.

 

מעצר ראשון    🔗

17.2.1945 שבת אחת משבתות השנה¹

היום שבת היה. בשעה 7.30 קמתי מהמטה. אנשי הצריף שרים ומנגנים בגרמושקה ואדון גולד עובר מאיש לרעהו ומזרז לקימה, – אולם הכל מתעקשים ונשארים לשכב ולשמוע את מנגינת המפוחית.

ב־9 מתרוקן הצריף והאנשים פונים איש לעברו ולעיסוקו. אני, בתור אחראי למחסן, מכין את הסלט לצהרים: האוכל במטבח נשרף, וכשהגיעה שעת הארוחה ואנשי המחנה חזרו מן החצר בידים ריקות היתה מהומה; אך אנו, הצריף שלנו, היינו יחסנים – הוצאנו את השלחנות החוצה ואכלנו לשובע.

אחרי הצהרים היתה לנו התחרות בכדורגל עם הצריף מס' 1 והפסדנו 1:2. לי היתה הרגשה כבדה כל היום ואינני יודע למה.

לפנות ערב טיילתי עם אריה ושוחחנו על הפראג’ים² המנסרים בחלל. בהליכה מסביב לצריפים נשקף לנו הכביש העולה ירושלימה, וזכרונות צפים ועולים בלבי. הי, ערב כזה, ליל ירח, ואני סגור כאן, – אך הגורל רצה כך ומה לעשות. גם אריה שר לו על ימים שעברו “והם לא ישובו עוד”, – ובעוד אנו הולכים הרגשנו תנועה. נגשתי לשאול, אמרו לי כי חמשה אנשים מועברים לסודן. לבשורה שכזאת בודאי לא פיללנו בערב זה, במוצאי שבת, אך לרדיו אין זה מפריע, ומעבר לרעש קולטת אזני: שבוע טוב, שבוע טוב…

18.2.1945 פינג פונג

השחר האיר, בוקר בהיר, ואני עוד מהסס בין יקיצה לשינה כשפתאום מרגיש אני צריבה באזני: “קום, ראובן!” – “מה יש?”, שואל אני, והנה נחמן עומד על ידי, מעלה את מכנסיו מהר, פן נאחר, ומאיץ בי: “בוא לשחק בפינג־פונג!” – קמתי מהר, לא התרחצתי אפילו, העיקר המשחק, אך למזלי לא הספקתי לשחק הרבה, כי אין צריך לומר: יש עוד קופצים על המציאה. משם הלכתי להתעמל – ובתוך המחנה דממה. הצריפים סגורים, האנשים ישנים עוד, שקועים בתרדמה, והחצר ריקה ובאפי עולה ניחוח העשב המוריק.

אחר־כך קמים האנשים, יושבים לשלחן לאכול, ואני שוב ממהר יותר מכלם. מה יש? את עבודתי צריך אני לסיים, את “מגדל־דוד”³.

ואחרי־כן תכונה במחנה: בוחרים את ה“סופרווייזר הפנימי”⁴, ונבחר אהרן ברוך. חזר אלינו גם בחור מעכו, אחר שהיה שם קרוב לשמונה שבועות. בשעות הערב שוחחתי אתו, והוא תאר לפני את חיי האסיר שם.

בהרהורים נוגים נכנסתי לישון, כשזלמן ממשיך את נגינתו במפוחית, ולצלילי המפוחית נרדמתי.

19.2.1945 הבחורים עליזים

היום מתכוננים אנשי הצריף לפראג’ים, ורוב האנשים מקדימים לקום. אולם אני ויחזקאל הישן בצדי ממשיכים לשכב. פתאום “טראך” על הראש! מה קרה? אינני יודע, מפחד אני להוציא את ראשי, שמא אקבל מנה נוספת. לבסוף מתברר לי כי דעת אנשי הצריף אינה נוחה מזה שאנו ממשיכים לישון, ולכן הסתערו עלינו בכל הבא ביד, זה בנעל, זה בקרש וזה בכדור, עד שנשארנו שוכבים על הארץ כערימות של קש ונאלצנו לקום.

בשעה 10.00 היה ליחזקאל ביקור. קיבלתי באמצעותו דרישת שלום מהבית וגם טעמנו מטעם הפלאפל שבירושלים: אותו פלאפל חם של ימי החורף הקרים, אך היה זה מאכל טעים, אך כאן זה נהפך לחג. כל אחד מקבל כמובן “ביס”.

בשעת ה“תמאם”⁵ של הערב ספר אותנו הסרג’אנט הערבי שלש פעמים ומצא שאחד חסר. לבסוף גילה את הטעות. מה קרה? זלמן היה בבית השימוש. כשהופיע משם פרצנו כלנו בצחוק. עומד הוא כמבויש במקצת, מושך את הפיז’אמה למעלה, ו“מה יש?”, שואל הוא בפני תם. “מה קרה לך? האם טבעת בקרדל⁶?”, שואל השוטר הבריטי, וזה עומד ואיננו יודע מה לענות. כשעזבו את הצריף הסתערנו בצחוק ובקללות על זלמן, שנשארנו עומדים כרבע שעה במקום, ובמצב רוח זה נכנסנו למטות.

20.2.1945 ברוכים הבאים!

יום בהיר, והשמש זורחת כביום קיץ חם. אני יושב לי בחדר הקריאה וכותב את היומן, ופתאום שומע אני: חדשים באו! יוצא אני החוצה ורואה לפני בחורים מירושלים, ביניהם אחד מבחורי ישיבת עץ־חיים, וגם משה רוסנק. “דרישת שלום מאחיך!”, צועק הוא אלי מעבר לגדר, ואני – מה שמח אני על הזדמנות שכזאת.

משנכנסים הם פנימה, מתנפלים עליהם כל אנשי המחנה – ובפרט הירושלמים – כדי לשמוע חדשות מהחוץ. אני כמובן בתוכם, והנני מקבל דרישת שלום חיה מהבית. הגורל רצה שבימים אלו אמצא כאן. סופג אני ממש את ריח החוץ הנודף מהם – ריחות נעימים שאין לתארם במלים או לכתבם על הניר – והריני מתמלא געגועים אל החוץ, לבית, לעבודה ולחיים היום־יומיים שלי, שבימים אלה נגזר עלי להימצא דווקא כאן, וכבר ימים רבים וחדשים עברו עלי כאן.

בהרגשה זו עבר עלי כל היום כלו. אכן, כבר ימים רבים וחדשים הריני נמצא פה, אבל יום כזה מזמן לא היה לי, ואינני יודע מדוע.

21.2.1945 על משמר הפראג'

אמש בשעה 8.00 קורא לי אהרן ומוסר לי עבודה במטבח: “תורנות קטנה”⁷. אני צועק ועומד על המקח, שתורי עוד לא הגיע, אבל דברי לא הועילו ובבוקר בשעה 8.30 הריני יוצא לעבודה. ומה העבודה? פשוט מאוד: קילוף תפוחי־אדמה במכונה. עומד אני אפוא ומסובב, מעלה את שרוולי ומסובב בלי הרף. הזיעה ניגרת על פני, ואני איני מפסיק, רק מפנה מדי פעם בפעם את ראשי לעבר הפראג’ים: עברה השמועה במחנה שהיום יוצאים כחמשה עשר איש, וחושב אני, אולי אני בתוכם.

אחרי העבודה במטבח הלכתי להתקלח, ויחזקאל הצטרף אלי. אני תחת זרם המים, ופתאום שומע אני: צועקים וקוראים שמות: “אריה, יעקב” וכו'. חשבתי בלבי: הנה הפראג’ים; לא יכלתי להתאפק וקפצתי החוצה ערום כביום היולדי. באותו רגע מצא יחזקאל הזדמנות לסגור את הדלת אחרי: אני עומד ומתחנן “פתח את הדלת”, והוא בשלו ואיננו מרפה. עברו אנשים והסתכלו עלי כאלו הייתי משוגע – ואכן היה זה סידור כהלכה.

22.2.1945 מחלת הנופלים

היום קבלתי חבילה מהבית, ובה מכל טוב: החל מאגסים וגמור בלחמניות מעשה ידי אמי. הסתכלתי בהן בחיבה ובהערצה: נזכר אני ביום ששי, שאמא היתה אופה כמותן לשבת ואני הייתי מתגנב לארון כדי לזכות מהן במשיכה. לפעמים, כשהייתי נתפס ביד, רע ומר היה גורלי, אבל כאן הן ניתנו לי כאוות נפשי, לרוב. השתנו הזמנים. באכלי מהן תיארתי לי איך היתה אמא אורזת אותן בחבילה, באיזו חיבה ובכמה טוב־לב: בעד ראובן.

אולם למזלי הרע רוב נחת לא גרמה לי החבילה. דין הוא בצריף שהמקבל חבילה נופל בלילה, ולא שלוקה הוא במחלת הנפילה ח"ו, אלא רק כשכבה האור ניגש אליו איש מאנשי הצריף, מושך את קרשי המטה קדימה, מעל כניהם, ובעל המטה טס לו עם הקרשים. אלא שצרת רבים חצי נחמה. בערב זה נפלו כחמש־עשרה מטות, והיה זה מחזה מרהיב־עין: הצריף דמה למחנה ריכוז, כולם שכבו על הארץ, מתחת לקרשים, צועקים וצווחים, רעש והמולה. ההזדמנות נראתה לי מתאימה כדי לחטף ולזלול משהו, אבל נזהרתי להוציא רק את היד מתחת השמיכה, ואלו את הראש שמרתי בפנים, שמא אתכבד באיזו נעל עפה או דבר־מה דומה. כשראה ראש הצריף שאין לדבר סוף ביקש ממשה שישיר לנו סולו, וכשהתחיל לשיר – נשתתקו כלם. השירה משכה את לב האנשים. לאט לאט הצטרפו האנשים לשירה. רק לעת חצות הגיעה לאזני חריקת המטות של האנשים השקועים בשינה עמוקה ומתוקה, אחרי הקרב הקשה והמעייף.

23.2.1945 אורח לשבת

משפקחתי הבוקר את עיני נגלה לי מבעד החלון יום חורף סגריר. אולם, המטה כאן איננה אותה המטה שהיתה לי בבית: קרה היא ושעירה בגלל השמיכה הצבאית, ולכן בעל כרחי העדפתי לקום. עוד אני עומד ומתרחץ, וצעקה “שמואל, פראג'!” מגיעה לאזני. מיד חשבתי, שמא גם אני בתוכם, אולם – לא כך היה מזלי, והתברר כי שמואל הוא היחידי. כלנו עזרנו לו לארוז את חפציו. מסרנו לו דרישות שלום אל הבית, וכשגמר יצא החוצה, וכלנו אחריו. מחוץ לצריף גדל והלך ההמון. האנשים מנפנפים במטפחות – עד שנעלם שמואל מעינינו.

כשהתרחק מאתנו קראתי את יחזקאל לשחק ב“פינג־פונג”, אולם משחקנו לא ארך הרבה, כי בין כה וכה הגיע הזמן ל“תמאם”. ב“תמאם” גיליתי פתאום פרצוף חדש, אשר ברגע הראשון לא הכרתיו, אך מיד נזכרתי: הלא זהו אליהו. שמחנו. הנה נקבל דרישת שלום מהבית. לשמחתנו לא היה גבול כשלחצנו את ידו. הוא התישב על אחת המטות והתחיל לספר חדשות מהחוץ ומירושלים במיוחד, ואני בלעתי את דבריו מתוך צמאון וסקרנות לדעת מהנשמע בחוץ.

24.2.1945 כדאי היה לבוא לכאן…

שבת. מבחוץ נשמעת יללת הרוח והגשם הסוחף. האנשים שוכבים במטות, אינם רוצים לצאת – וכך גם אני. בזכרוני עוברות תמונות מירושלים של ימי חול ושבת. שוכב אני ומהרהר על סיפוריו של אליהו מאמש. שם, בחוץ, נמשכים החיים הרגילים, הטיולים, המשחקים, הנשפים – ואתה שוכב כאן. החברים בחוץ אפילו אינם מזכירים אותך, שכחו אותך, כאלו לא היית כלל בין החיים עוד; אותם חברים שעד לפני חדשים אחדים לא היית נפרד מהם, היית נפגש עמם כל שעה וכל יום, בערבים, בשבתות – לדידם אתה מת, כאלו הרוח נשאה אותך. לעולם אחר אתה שייך ושוב אין הם רוצים להכירך, פוחדים הם להזכיר את שמך, ואפילו לשמעו מאחרים. ואינך יודע למה. אך הגורל רצה כך וככה זה ואתה אינך יכול לשכוח מאומה.

הרהורים אלה נפסקו לשמע קולו של אדון גולד: “ראובן, להתפלל!”. “אזכרה” תהיה היום ליוסף תרומפלדור, ואני המכבד את “הזקן” ונשמע לפקודתו קמתי ועם עוד כמה בחורים מאנשי הצריף הלכתי לבית־הכנסת. בית־הכנסת מלא מפה לפה. האנשים עומדים ומתפללים. לפני התיבה עובר בחור ירושלמי ומסלסל בניגוני השבת. מכניס הוא רוח חיים כאן, והאנשים שבעי נחת.

בגמר התפילה נשמעת צעקה: “פראג’ים!”. “מה קרה”, שואל אני בתמהון, “האם גם בשבת פראג’ים?”, אך כך הוא באמת, חמישה אנשים, ודווקא מירושלים. מוצא אני אפוא הזדמנות לשלוח חבילה הביתה – על ידי משה ר', – ואף מספיק אני לעשות זאת, כי משה מסרב לצאת בשבת.

בינתים התכנסו אנשי המחנה לכבוד המאורע ב“בית הקפה”, ומשה ואליקים התחילו לרקוד. לפי קצב המנגינה של הרדיו מניפים הם את רגליהם מעלה ומטה, מסובבים את ראשיהם בכל מיני תנועות משונות, והאנשים מסביב מוחאים כף, והידים משתלבות זו בזו. כלם נסחפים בריקוד של שמחה, חסר־דאגה. התלהבות שכזאת לא ראיתי מימי, והיוצאים נהנים, חורתים את המעמד בזכרונם, שיהיה להם מה לספר. “כדאי היה לבוא לכאן”, אומר איש לרעהו, “אבל רק לכמה ימים”, משיב חברו – ולקול הקריאה ל“תמאם” נרגעו הרוחות, והאנשים התפזרו לצריפים.

25.2.1945 ממעשיות התמאם

היום חזרתי לעבודתי הקבועה: אותו מגדל דויד – ובאמת, אחר שאימצתי את כל כוחותי, הצלחתי לסיים את המלאכה לשעת ה“תמאם” של 5. יצאתי החוצה, והנה יחזקאל ומשה – “בעלי הזקנים” – עומדים כשידיהם משולבות זו בזו, צוחקים, ועושים העוויות משונות כנגד אחד השוטרים הערבים הבאים לספור אותנו. לאט לאט התחיל המחזה למצוא חן בעיני השוטר, וכשהרגיש משה בהתעניינות האנשים מסביב ובהתעניינות השוטר – ניגש אליו והתחיל לאיים, שיסתלק. אולם האיומים לא הועילו: השוטר עמד על דרישתו שניכנס ל“תמאם”, והעניין נגמר רק בהתערבותו של השוטר האנגלי.

בערב, בשכבנו לישון, סיפר לי יחזקאל על השיחה שהיתה בין אדון גולד ואנשי הצריף הבית“רים: גולד קבל על הבית”רים שאין בהם משמעת וכי אין הם שומרים על הסדר, כיאות לשכמותם. אותי הביא אדון גולד כדוגמה: “הנה קחו את ראובן, הוא אף־פעם לא היה בית”רי, ובכל־זאת הוא האיש המסודר ביותר". לשמע הדברים האלה צחקתי, ונרדמתי במצב רוח מרומם.

26.2.1945 יחסים בין־לאומיים בלטרון

עוד בשכבי במטה שמעתי צווחות, שאי־אפשר היה להבחין מלה ברורה מתוכן. שאלתי את אדון גולד, והוא הסביר לי כי המחנה מפולג לשניים: יש טוענים שצריכים אנו לקיים את ההזמנה שכבר ניתנה לפולנים מן המחנה הסמוך, שיבואו להשתתתף בחגיגה של פורים, ויש טוענים כי לא ישבו לשלחן אחד עם שונאי ישראל. באותו רגע נכנס לצריף ה“סופרווייזר”, ובקול־קריאה הוא הודיע: “בחירות!”. “מה יש?”, שואל אני, “הולכים לבחור כאן נשיא, או דבר־מה דומה לכך?” – “שתוק,” הוא ענה לי, “זה לא עסקך”, ואני נעלבתי ולא השבתי דבר, אך התנחמתי בכך שאמנם מה אכפת לי?

לפנות ערב שוב נשמעו צעקות: “אנחנו נצחנו!”, וראיתי שורה של אנשים מתקדמת לעבר בית־הכנסת ובראשם יחזקאל אבולוף כשרעשן בידו. הוא היה מניף את הרעשן ומסובבו מעל לראשו, ובשעת מעשה הוא צועק: “להתפלל! לשמוע קריאת המגילה!”, וקהל רב נוהר אחריו וצוחק למראה.

כשנכנסנו פנימה עמד הרב וקרא את המגילה במנגינה חסידית ובקול ערב, ובכל פעם כש“הבעל קורא” היה מזכיר את “המן” היה יחזקאל מסובב את הרעשן. רבים ביקשו ממנו שיזכם ב“סיבוב”, וביניהם גם עורך־הדין קרצ’מן. לאחר הקריאה יצאו הכל בהורה סוערת ובריקודי עם אחרים.

27.2.1945 סעודת פורים

כבר מתחילת השבוע התכונן כל המחנה ועמד על רגליו לקראת החגיגה של פורים, ובפרט יכלת להרגיש בדבר בעברך על־יד המטבח – מריח הדברים הטובים, ממלאי המשקאות ומן העוגות המטוגנות בדבש. ואם התקדמת, בקרבך אל המחנה מס' 2, היו מתחילים להגיע לאזניך צלילים של מנגינת מפוחית, ותמיד כשהייתי עובר הייתי מתעכב להקשיב לאותם הצלילים הערבים והמושכים את הלב. האנשים התכוננו לחגיגה במשך שבועות.

ואמנם, הנשף הצליח. הוא רומם את הלב של כל האנשים. מימי לא שמעתי שירה כזאת, היוצאת מפיהם של כל כך הרבה אנשים, כלם צעירים, ובהתלהבות כל־כך רבה. השלחנות היו ערוכים מכל טוב. רבים מן האנשים השתכרו: מימי לא ראיתי יהודים שכורים, אך כאן ראיתי – וגם הרגשתי בעצמי. בשירים הצטיין ביותר צבי אהרונוביץ', וביחוד בשיר “מיפו עד לטרון”. שיר זה ביטא את מה שהיה בלבו של כל איש, כלם היו דרוכים לעבר הבימה, לשמוע כל מלה שיוצאת – ממש בלעו את השיר – ולמחרת הוא היה נישא בפי כל, בכל המחנה, אם במטבח, אם בצריף ואם במקלחת.

פורים זה שעבר עלי בלטרון בשנת תש"ה ישאר חקוק בזכרוני לתמיד.

28.2.1945 בחברותא

הבוקר קמתי בשעה מאוחרת, ועמי עוד כארבעה אנשים. אולם לא כל־כך אחרנו כפי שהיינו רוצים. בע“ה יש לנו “האטלידר”⁸, הוא מר גולד שהיה נציב בית”ר, וכשזה נותן פקודה לאחד מחייליו – שוב אין עצה ואין תבונה. פונה אפוא מר גולד לאלקיים ומצווה שבמשך חמישה רגעים יקומו כלם – ואלקיים הוא בחור רחב גרם שכוחו במתניו. ניגש הוא אל יחזקאל ויטנברג, תופסו ומעלהו על כתפיו, וכמות שהיה זה לבוש בתחתוניו הארוכים וגופיה בלבד לעורו – הוציאו החוצה, אל הגשם והקור. כשראינו כי הסכנה מתקרבת אלינו, וברצותנו להימנע מגורלו של יחזקאל, קמנו והתחלנו להתלבש, ועל ידינו עומדים אלקיים ומר גולד, צוחקים ונהנים.

בצהרים ישבנו יחד חמישה בחורים ובינינו גם אליהו, “האורח”. הוא סיפר לנו מהמתרחש בירושלים, ואחר־כך סיפרנו כל אחד מזכרונותיו – מהטיולים והבלויים. בזה הצטיין ביותר חברנו יחזקאל, שסיפר גם “בלופים” לרוב. ישבנו כשעתים ולא הרגשתי בזמן שעבר. באותם הרגעים התקשרנו מאוד זה לזה, וכשנשמע הצלצול לא רצינו להיפרד: ידעתי כי רגעים כאלה לא יחזרו במהרה.

1.3.1945 להט הגדר המתהפכת

במשך כל שעות הבקר הרגשתי שמשהו צריך להתרחש, ובאמת לא טעיתי בהרגשה זו. היה זה בשעה 2.00. היינו משוחחים על הפראג’ים שצריכים לבוא. “אתה”, אומר אני ל־א… “כנראה תצא היום או מחר”, וקובע אני עמו סידורים בנוגע לחבילה שיקח ולדרישות השלום שימסור. פתאום מתפרץ מישהו לצריף ושואל בצעקה: “כאן נמצא א…?” “כן”, אנו עונים. “הוא יכול ללכת הביתה”. והכל קופצים ופורצים ביללה: “הביתה, א…!”

א… יוצא, ואני מלוה אותו, ויחד עם זה מוביל את העגלה היוצאת לקבל את החבילות שחברת “עתיד” מביאה. עומד אני ממרחק ונפרד ממנו בשלום ונענוע יד, אך הוא… פוחד לענות לי. הוא הפנה את ראשו לצד השני, ואני צועק לעברו “א…, שלום!” – ואין עונה. הרגשה מוזרה היתה לי ברגעים אלה. שאלתי את עצמי, למה כל זאת? מה הפחד הזה? האם אני מנוגע בצרעת, שאין לבוא בד' אמותי? הלא זה עתה, כשחיינו בצרף, היה אחרת – ולשאלותי לא היתה לי תשובה. אולם, אין דבר, אמרתי בלבי, עוד יבואו ימים טובים מאלה – ונכנסתי לצריף שבו החבילות.

אותו צריף הוא מקום הביקורים, ופתאום שומע אני: קולות של נשים. הפניתי את ראשי וראיתי שלש בחורות. היה זה “זעזוע”, כי מזמן כבר לא ראיתי מראה כזה ולא שמעתי קולות כאלה. הרי זה כבר שלשה חדשים שאני כאן.

בבואי חזרה מסרתי את החבילה שלי לבדיקה לקצין שוילי. הוא הסתכל רגע אלי ואמר: “כאן צריך לחפש טוב. הנה, זה הוא הטרוריסט הגדול”. כלם פרצו בצחוק. לקחתי את החבילה והכנסתי אותה לצריף.

אמרתי בלבי שמוכן אני לותר על כל החבילה, ובלבד שלא “יפילו” אותי בלילה, – אולם לשוא היו כל הבקשות. היה זה לי “ליל שימורים”: עד 2.00 לא ישנתי. הצריף הלך על גלגלים. היתה תכונה כללית לקראת הפראג’ים הצריכים לבוא מחר, והפראג’יסטים שלנו לא ישנו. בפרט הצטיין חברנו אלקיים, בעל הקרחת, הנקרא בפי כלם “פרוז’קטור”.

2.3.1945 פראג’ים

היום יום ששי, היום קצר והמלאכה מרובה, ואין להספיק שום דבר. בפרט יום ששי שכזה, שמיום היות לטרון לא היה עוד כמוהו: כבר בבוקר השכם הלכתי לכבס. עומד אני ומכבס, ועל ידי עוד אנשים עומדים ועובדים ומזיעים, – ובינינו שיחה על הפראג’ים הצפויים להיום. הסימן: שמועה שהתקבל היום לחם במחנה פחות מהרגיל בשלשים ושניים ככרות. – ואמנם, הנה התחלה, יוצא בחור חיפאי. הבחור עמד והתרחץ, אך לא נתנו לו לגמור. “לך הביתה”, צעקנו לו, “אין לך מקום פה!” ואחר־כך לא עברו רגעים מועטים, ופתאום שומעים אנו קולות חוזרים ונשנים. קפצתי החוצה, והנה עומדים בחורים ומתנשקים, נפרדים איש מאחיו בדמעות בעינים, צועקים שלום זה לזה ועל הכל הלמות תוף־האזעקה של הפראג'⁹. לבסוף נשמעה מפי היוצאים שירת “את יפה שלי לטרונה – מזהירה בחורף ובבוץ – אין בארץ עוד כמוך – לעזבך כמוני מי יחפוץ” – ויתר האנשים נשארו ללוות את המתרחקים במבט אחרון.

לפנות ערב חזרנו לצריף במצב־רוח מדוכא. הרגשנו שמשהו חסר לנו, ואכן אצלנו הורגשו השחרורים ביותר, כי נלקחו מאתנו שני אנשים – ואחד מהם הוא אלקיים. נזכר אני בלילות שפתאום היה קם ממטתו ועושה בנו שפטים, זוכר אני את ריקודיו, את “נביחותיו” ככלב ואת שאר תעלוליו, – אך מה לעשות? מוטב שניים מלא כלום, ואולי סוף־סוף יגיע גם תורנו. מי יודע? אולי.

3.3.1945 מסדרים את אבולוף

היו שבת קודש. האנשים ממשיכים לשכב. בחוץ קר ויללת הרוח נשמעת, ובפנים מקשיבים אנו לשירת ה“סולו” של משה. הוא שר “מיפו עד לטרון”, ואחרי השירה מנסים אנו להתחרות בניחוש של מעשי המשתחררים מאתמול: האם מזכירים הם אותנו? איך מספרים הם נפלאות על לטרון, ויש ויש על לטרון מה לספר. איך אב, שזה עידן ועידנים לא ראה את בנו הקטן מלמדו “את יפה שלי לטרונה”, איך בן מספר לאמו… ומתוך רוב ההרהורים והדבורים על יחודה של לטרון נזכר אני דווקא ביחודו של בוקר שבת בירושלים… אך מי היה ממשיך עוד לשכב שם בשעה כזו?

קם אני אפוא ויוצא החוצה, והריני פוגש את חיים ש', שחזר מירושלים אחרי חקירה. נכנס הוא לצריף הסמוך, ובשכבו במטה מספר הוא לנו על העולם שראה, על תושבי ירושלים היוצאים לטיול של שבת וממלאים את חוצות הקריה, ועל הבנות מספר הוא – וכלנו עומדים מסביבו, מקשיבים… ומקנאים. נגשתי לחברי וספרתי להם את ספורי ח. שיף. אך מה לעשות… הם אומרים. ואחד מהחברים קופץ ושואל לעומתי “אוסט דוא דאס געדארפט?” אולם אין אני מוצא תשובה עבורו.

לשם נקמה החלטנו לעשות בערב שמח. קרבנו את מטותינו זו לזו, אבל כך כמובן לישון אי־אפשר, ופתחנו אפוא בשירה ובצעקות עד השמים. משעיפתי, זחלתי עד ליחזקאל ופיתיתיו לסדר את אבולוף: לסחוב ממנו את היין שקיבל מהבית. לפי התכנית שתיכננו קראתי לאבולוף שיקום ויפתח את החלון, כי “ליל ירח בחוץ”, ובשעה שהוא נגש אלי הוציא יחזקאל את היין מתוך ילקוטו והביאו אלי. שכבנו זה על־יד זה והתחלקנו בשלל: אך אני, שאינני רגיל לשתות, התחלתי להשתעל ולהתעטש מריח היין החריף, ויחזקאל קורא: “סידרנו את אבולוף”. אבולוף קם מהמטה, אך מה הוא יכול לעשות? מכל היין נשאר לו רק יחזקאל השיכור – ושמץ נחמה: “חכה ראובן, אתנקם בך. עוד יבוא היום ואחזיר לך כפל כפליים”.

4.3.1945 בילויי שרב

בדרך־כלל, יום ראשון הוא היום השקט ביותר במחנה: אין ביקורים ואין חדש בחזית הפראג’ים, ולכן נמשך בו הרבה מטעם השבת: האנשים נחים, מתרחצים, יושבים – ומתבטלים. על אחת כמה וכמה יום ראשון זה, שהיה יום שרב. הפעם בילו האנשים את היום בעמידה בתור למקלחת, ואנחנו – הצריף שלנו – נדברנו לפרוץ את התור ולפלוש למקלחת כאיש אחד. אמרנו ועשינו. פרצנו פנימה בהמולה וצעקות – ובפינו משירתה של לטרון. אחרי המקלחת חזרנו לצריף, וכל אחד נפנה לעיסוקו המיוחד: זה לעבודת חגורות, זה לעבודת עץ או אבן, וזה לקריאה. וכך עבר היום המיגע.

בערב הלכנו לישון יותר מאוחר מהרגיל, כי צריפינו עשויים פח והחום נדף מהקירות. אני נכנסתי לחדר הקריאה כדי לכתוב את היומן, ומעל גלי האתר שומע אני את זמרתה של ברכה צפירה, מ“קול ירושלים”. זהו אולי הקשר היחידי עם הבית. עלה בדעתי שבאותו הרגע עצמו אף אמי יושבת ומקשיבה לאותם הדברים – וזכרונות מן הבית גואים ושוטפים בי. לרגע קט מפנה אני את ראשי לעבר הגדר המוארת בזרקור חזק, ורואה אני את הכביש העולה ירושלימה. אחרי זה ממשיך אני לכתוב, אך הזכרונות מתגברים עלי, והריני מפסיק. אני יוצא החוצה, סוגר מאחרי את הדלת, ומתקדם יחידי במחנה לעבר הצריף – ונכנס לשכב לישון.

5.3.1945 ביקורים

רגש מוזר היה לי בכל שעות הבוקר המוקדמות: הרגשתי שמשהו צריך להתרחש. הסתובבתי על־יד הגדר וחכיתי בכליון עינים, אולי יהיה לי ביקור – ובאמת לא טעיתי. וכשאני מסתכל לעבר האופק הנראה במרחק, ופתאום נגלית לי אמי במעילה האפור. צעד בצעד היא מתקדמת, בראש מורד מסתכלת היא לעבר המחנה, שמא תראני, וגם אני את עיני ממנה אינני מסיר – אך לשוא: היא אינה משגיחה בי. אה, כמה צער וסבל סובלת היא, אמא, אומר אני בלבי, כמה לילות אין היא נותנת שינה לעיניה, כמה פעמים ביום מזכירה היא אותי, – ובאותם הרגעים מרגיש אני כי אכן, אין לך אדם מסור יותר מן האם. כשהייתי בחוץ לא נתתי דעתי על כך, אך כאן זה אחרת.

כעבור דקות אחדות קוראים לי לצאת לביקור. יוצא אני עם עוד ארבעה אנשים, ומתקדמים לעבר “צריף הביקורים”. נכנס אני פנימה – והנה אמא, והיא עומדת ובוכה. מנסה אני להרגיעה, אך עוד שעה ארוכה אין היא יכולה להתאפק. לבסוף מצליח אני לעודדה, ואז מוסרת היא לי דרישת שלום מהבית, מאחי, מחברים, ומספרת היא על המאמצים לשחרורי, מבטיחה לי כי אצא – והכל מתוך בכי חנוק בגרונה. כמה קשה התפקיד שנפל בגורלי, שעלי לעודדה. אני מראה לה את עבודת היד שסימתי – את “מגדל־דוד”. כך עומדים אנו, מסתכלים זה בזה, ובינינו מפרידה גדר תיל דוקרני. עד מהרה הביקור מסתיים, נפרדים אנו בנשיקה, ואמא מברכת אותי לפני לכתה שיהיה זה ביקור אחרון.

בבואי למחנה פוגש אני את יחזקאל, שחזר מירושלים ופניו רעים. “מה קרה?” שואל אני, והוא מספר לי כי אביו איננו מרגיש בטוב ושוכב בבית־חולים, אך בלבי הבנתי את המצב לאמיתו ונכנסתי ומסרתי את הדבר בצריף. כעבור זמן־מה נכנס גם יחזקאל, בדמעות בעינים, אך מה יכלנו לומר לו, במה יכלנו לנחמו, – והוא אפילו במות אביו נאלץ להישאר רחוק ומסוגר מהבית. לבסוף קבלתי את התפקיד על עצמי: הכנסתי אותו פנימה, הושבתיו על המטה, וכל החברים עומדים ומקשיבים דוממים מסביבנו, והוא מספר בבכי חנוק איך היתה ההלוויה, מה היה מראה אחיותיו היתומות, כיצד התעלפה אמו כמה פעמים, ואיך נשארה המשפחה ללא משען־לחם. אחר־כך הוא מספר על עצמו: איך שני שוטרים ליווהו בהלוויה ושמרו את כל צעדיו, איך הסתכלו עליו האנשים כעל פרא־אדם שבא מן הג’ונגל, איך קיבל ממנו כל אדם תיאור של לטרון – וכך עד שקמנו להתפלל “מעריב”.

על כל האנשים ירד אבל כבד. את המאורע הרגשנו וחזינו כאלו עבר על בשרנו. מיד אחרי התפילה שכבנו לישון – ובצריף שקט. אף רחש זבוב לא נשמע. כלם שוכבים ומהרהרים בלבם, ועל ידי שוכב יחזקאל ולמראשותיו נר דולק לנשמת אביו, הנשאר זה לילה ראשון בהר הזיתים.

6.3.1945 יתגדל ויתקדש

כל אנשי הצריף קמו מוקדם, לחלוק כבוד אחרון לאביו של אחד מתוכנו. בשעה 7.00 עמדנו והתפללנו “שחרית”. התפללנו כלנו בכוונה יתרה ועם תום התפילה אמר יחזקאל “קדיש” בקול חנוק מדמעות. לאחר מכן אמרו לי רבים כי זה זמן רב להם שלא התפללו, אך הפעם התעורר בהם רגש שבין אדם למקום.

אחרי ה“תמאם” של 2.00 היתה לי שיחה לבבית עם צבי. דברתי אתו על גורלנו בלטרון והוא הבין אותי. הזכרתי לו שאני מכירו מ“נשף” חנוכה שב“חוג” שלנו בירושלים. בערב התווכחתי עם אריה על ההליכה ל“בריגדה”, ורוב אנשי הצריף עמדו מסביבנו והקשיבו בעניין. אולם, הקריאות ל“תמאם” הפסיקו את הויכוח, והסכמנו להמשיך אי"ה מחר.

7.3.1945 “רדיו קרדל” מפתיע

סוג מיוחד של אנשים יש בלטרון, ונקראים הם “פראג’יסטים”. תמצאם בכל מקום. רוב האנשים האלה מסתובבים על־יד הגדר, ואזניהם כרויות לשמוע כל רחש של פראג' היוצא מ“רדיו קרדל”“, שכאן מרכזו¹⁰. “רדיו קרדל” זה לפעמים מצליח הוא לבשר בשורה של אמת, אך בהרבה מקרים הוא מכזיב, ואז ה”פראג’יסטים" מורידים את אפם ומתהלכים עצובים. והנה, כבר ימים אחדים שכך היה גורל ה“פראג’יסטים”, אך היום הגיע תורם: “רדיו קרדל” דייק בשמועה. בבוקר הוא הודיע על פראג’ים מן האזור של חיפה, ואכן – בצהרים שומעים אנו צעקות על שלשה אנשים העומדים לצאת. אולם, דווקא אנשים אלה לא התכוננו לזה בכלל. להם בא הדבר במפתיע, והם קפצו ממקומם והתנשקו עם כל אחד שבא אליהם. הם ישבו כאן קרוב ל־12 חודש. בגמר הפרידה הלכתי עמם ולויתי אותם עד מחסן העצים. שם נכנסתי ונשקלתי, והנה הגיע משקלי ל־70 קילו – “רווח לטרון”, אומר אני ליחזקאל.

בערב ישבתי עם ריפס על־יד בית־הכנסת. הוא סיפר לי על המתרחש בבית, ועל ירושלים בכלל. אחר־כך טיילנו מסביב לצריפים והשקפנו על השמש השוקעת במרחק, בגיא בין הרי יהודה.

8.3.1945 מסתורי החבילה של רבקה זקס

בימים האחרונים, מאז ביקורה של אמי, יצאתי ממסלול החיים הרגילים בלטרון והיתה עמי רוח אחרת. נעשיתי “פליגמתי”, כאלו שום דבר לא אכפת לי. קם אני בבוקר ומסתובב באפס מעשה עד שעה מאוחרת – ואינני יודע מה הסיבה. אולי השפיעה ההבטחה בדבר הפראג' הקרוב – על־כל־פנים מרבה אני לחשוב על כך ואין דעתי מתישבת.

בבוקר זה ישבתי לי על הספסל שעל־יד בית־הכנסת, ועמי עוד שלשה בחורים, וביניהם בצלאל, בן הקצב. טיפוס משונה הוא, שאינו רגיל בלטרון, ובן רגע התאסף מסביבנו מעגל אנשים. אני קיבלתי ממנו הבטחה בניד־ראש מיוחד שאם ייצא, הרי ישלח לי 100 מטר מעיים, או קישקע בלע"ז.

אולם כבר היום קיבלתי חבילה אחרת, של משקה, רקיקים ושימורי תפוחים, ומכל זה נהנינו מאוד. פתחתי את החבילה כשמסביבי מחכים כבר בחורים אחדים וספלים בידיהם: חילקתי את המשקה במדה שווה לכל, ובהרמת כוסות ובקריאה “מחר הביתה!” שתינו לחיים. ענייין מיוחד עוררה הכתובת שבחבילה: “מרבקה זקס”. החבילה עברה מיד ליד וכל אחד שאל מי היא הבת, אך אני לא יכלתי להשיב: כתובת זו קבעתי עם אליהו לפני שיצא, והוא קיים את הבטחתו ושלח את החבילה.

מכל־מקום, נושא חדש ירד על הצריף לענות בו: המלה “זקס” ידועה במחנה כציון לדבר חשאי או מסתורין, ועתה עברה הרנה כי ראובן קיבל חבילה מבת בשם זקס. בערב עלו הצעקות מכל צד: “ראובן זקס, זקס, איפה הוא?” – ואני שוכב ומחייך לעצמי.

9.3.1945 בין שיות תמימים

יום שני ויום ששי הם הימים הקבועים שבהם עובר המפקד במחנה ובודק את מצב הנקיון, ודווקא היום נפל בגורלי להיות תורן לשטיפת הצריף. העבודה היא רבה וקשה: שלשה בחורים מתקדמים אנו בשורה ישרה ומשפשפים את הרצפה, ואין אנו מרשים מנוחה לעצמנו, כי כל אחד רוצה להשיג את המקום הראשון בשורה. פתאום שומע אני קולות: “בצלאל, אליעזר, הביתה!” זרקתי את המברשת על הרצפה, קפצתי החוצה ובקשתי מבצלאל שימסור דרישת שלום הביתה וכן שיבקש כי ישתדלו לבקר אותי בקרוב.

כאן, בלטרון, התחלתי לסבול מכאב שיניים והיום ביקרתי אצל הרופא. הרופא הוא ארמני, אך מדבר הוא גרמנית ונכנסתי עמו בשיחה. הוא הירבה לשאלני שאלות אישיות, וכששמע שבן 18 אני, נידנד בראשו והתפעל: “כל כך צעיר, וכבר במחנה מעצר!”

כשחזרתי, נכנסתי לאולם הקריאה והמשכתי בכתיבת היומן, אך קול של ויכוח מהאולם הפריע לי. הויכוח התנהל בין ה“סופרווייזר” וה“האטלידרים”, על אודות בחור אחד שלא ציית ל“סופרווייזר” והתחצף כנגדו. המסכן נמצא כאן בסך־הכל יום או יומיים ולא ידע את מנהגי לטרון. עומד הוא לפני האנשים בדחילו ורחימו, במין עמידה של כבוד שעוד לא ראיתי כמוה – כאלו נחרץ כאן גורלו במשפט, לצאת או לשבת – והתחנן על נפשו, שלא יעשה עוד דבר שכזה. נכמרו עליו רחמי ה“האטלידרים”, וביטלו את פסק־הדין. הוא קבל רק “התראה”, והבחור עזב את האולם בבושת פנים – כאלו מי יודע מה הוא עשה. אכן, מצאו להם הללו “שה תמים לעולה”.

10.3.1945 קברות התאווה

אפילו כאן השבת שונה היא משאר הימים. ביום זה תוקפים אותך געגועים על ימים שעברו שם בחוץ. הסיבה היא אולי מפני שאין מה לעשות ביום זה. והיום כשפתחתי את החלון וראיתי מנגדי את הרי ירושלים, שקעתי בהרהורים. מתאווה הייתי לדעת מה נשמע כרגע בחוץ, איך החיים שם, ורוצה הייתי להיות עם האנשים שבחוץ, הממשיכים בחיים, לבנות ולחיות. אך מה לעשות? הגורל רצה אחרת והוא כבל את הידים האלו.

אולם, – “יום בהיר היום, קום!”, צועק אני ליחזקאל, “בשעות כאלו חבל לשבת במטה” – קמנו והלכנו לעבר המקלחת להתרחץ. מחדר המקלחת יצאנו רעננים ושמחים, ובמצב־רוח זה נשארנו עד רדת הערב. השתוללנו כילדים, הפכנו את הצריף, כמעט שהפלנוהו. נהפכנו לאחרים היום אולי מפני שרצינו להוציא את השעמום שבנו.

בצהרים נגשנו לאכול בתאווה יתרה. התיאבון תקף אותנו, וממש זללנו על ימין ועל שמאל מבשר הכבש, שצלוי היה יותר מתמיד. הערתי ליחזקאל כי אכלנו יותר מדי, היום חם ואין הדבר בריא, אך הוא צחק לי: “אל תדבר שטויות…”. אך בלילה היה אצלנו “ליל שימורים”. ב־3.00 אחר חצות תקף “שלשול” את כל אנשי הצריף. יורד אני מהמטה ללכת לבית־השימוש, ושם כבר לא נותר לי אלא להצטרף לתור. – עוד השלמה אחת לאוירה של לטרון: “מחלת השלשול”.

11.3.1945 שלחן ערוך ופרחים

הבוקר הקדימו אנשי הצריף לקום, והגורם לשינוי: העייפות מן הלילה. אכן, אפשר היה להרגיש בדבר בפני האנשים ובהילוכם. פני האנשים היו חיוורים כסיד, ומתנדנדים היו הבחורים בהליכתם מרב חולשה. ב“בית הקפה” אף קרה שאחד “החדשים” נכנס שם הבוקר ונפל מתעלף.

ומי קבל בעד זה את “השכר” – הטבח. אה, היה זה מחזה מרהיב עין. הכל נאספו עליו באגרופים קמוצים ובשיניים חורקות: “מה עוללת לנו?!”, “מי ביקש ממך את מנת הבשר הלזאת?” – והוא המסכן מה יאמר ומה ידבר? מילא את פיו מים, ובלבו הוא חושב בודאי, “מילא, יצעקו להם, לא יזיק לצעירים הללו להתפרק במקצת מהמרץ האצור בקרבם”.

נשאתי את רגלי משם והלכתי לצריף, אף בצריף משעמם: יום ראשון היום, אין פראג’ים ואין ביקורים. נגשתי אפוא ליחזקאל בהצעה שנעשה שלחן, להעמידו בין שתי המטות, ויחזקאל הסכים. “אך מנין תיקח עצים ואצטבא?”, שואל הוא. “אל תדאג”, אמרתי, “בוא ונתחיל” – ויצאנו החוצה, לשוטט במחנה ולחפש עצים. את מבוקשנו מצאנו בצריפים הריקים: נכנסנו והרסנו קירות, ובלבד שיהיה שלחן. בעד מעשינו אלה צפויים היינו לשבעת ימי צינוק לכל הפחות. אך מה לעשות? אם החלטנו לא נחזור בנו, ואמנם אחרי מחצית השעה עמד השלחן על תלו מכוסה במפה לבנה, כ“בליל הסדר” של פסח. אולם, חברי יחזקאל עוד לא די לו בזה. “חסר כאן משהו לטעם”, אומר הוא. “מה?”, הריני שואל. “בוא, נצא החוצה, ותראה”. יוצא אני אפוא אתו, והוא מתכופף על־ידי ומתחיל לקטוף פרחים. בן רגע היה בידו זר גדול, שבחוץ קשה להשיג כמותו בעונה כזאת, וחזרנו והעמדנו את הפרחים על השלחן.

בערב, בלכתי לישון, הצצתי בפרחים במבט חטוף, וחיי לטרון נראו לי יותר שוקקים ופחות אפורים.

12.3.1945 מה טעם הצום?

בהיותי עומד הבוקר בפתח הצריף ניגש אלי ה“סופרווייזר” החצוני ואמר: “אתה בודאי תרצה לצאת לטיול קצר”… התברר שהטיול הוא בסך־הכל למשרד, להביא ספרים, ומין טיול שכזה, כשמאחוריך שוטר בריטי השומר את כל צעדיך. קיבלנו את הספרים ממפקד המחנה כשבת־צחוק נסוכה על פניו. “עכשיו תוכלו ללמוד”, אומר הוא, ואני עונה לו “יס” ו“תודה” ", והרינו חוזרים למחנה כשידינו עמוסות ספרים מכל המינים, מסיפורי “בלשים” ועד פילוסופיה.

בחזרנו, עוד מעבר לגדר שמענו צעקות. נכנסתי ל“בית הקפה” ושם מצאתי את כהן ואחד מאנשי צריף 1 מתוכחים על הצום שהכריזה הרבנות הראשית באישור הועד הלאומי. מסביבם התאסף קהל גדול של סקרנים ונדחקתי גם אני. האחד עמד והטיח מלים קשות נגד ראשי המוסדות בישוב, שהם עצמם אשמים באסון, ועתה מבקשים הם להשקיט את הרוחות בצום ותפילה – ומה לנו ולצומם? ולעומתו עונה חברו שמכל־מקום נהרגו כבר שני מיליוני יהודים – ואין לזרות מלח על הפצעים. כך נמשך הויכוח עד שעה מאוחרת, ואינני יודע במה הוא נגמר.

13.3.1945 בכו בכה להולך

בין עשרים האנשים שבצריף יש טיפוסים מטיפוסים שונים, ולאיש ואיש שגעונו שלו. יש כאן אנשים עם זקנים של אצילים, עם שפמים. פרצופים שכמותם לא ראית בחוץ, כיון שאתה נמצא עם אנשים תחת קורת גג אחד אתה יכול להכיר אותם בנקל, כי אין דבר חבוי ממך. לא רק צורתו החיצונית של האדם אלא כל טבעו. אחד הטיפוסים הוא צבי, בחור כבן 32, שערותיו בהירות, שפמו עבה וארוך, והוא תמיד עליז ושמח ומתלוצץ. מה עשה הבחור? התחיל לבנות “שובך” של יונים, אבל לא ליונים, כי אם לסיגריות, ובו אמצאה מיוחדת, שבנגיעה קופצת סיגריה מתוכו. על “שובך” זה עבד הבחור שבועות אחדים, כמה פעמים שינה את אמצאתו וחזר ושינה; והיום, כשעמד לסיים את עבודתו, הבטיח לתת לכל אחד סיגריות מה“שובך” עד שיקרה קלקול במכונה. הוא התחיל לחלק, וכמובן קפצו כלם להיות מהראשונים לזכות בסיגריה. האנשים נדחקו, וכמעט הגיעו הדברים למכות, אלא שפתאום נשמעו מבחוץ קולות: “פראג’ים!”

הניחו האנשים את הסיגריות, והעיקר – ה"פראג' ". ובחוץ התגלה לפני מחזה שלא היה עוד כמוהו: לקחו בחור מן היוצאים, קשרו אותו למטה בחבלים, שלא יוכל להתנגד, שמו עליו סדין לבן, ועורכים לו “לוויה צבאית”, במצעד ובתזמורת ובשיר־לכת? לעולם לא אשכח את המראה כשניגש אליו הסרג’אנט והתיר את חבליו.

בערב נכנסתי ל“בית־הקפה” לשמוע את שידור דברי הרבנים הראשיים, הבאים להספיד את מיליוני היהודים שנהרגו בארצות הגולה. ב“בית הקפה” הושלך הס, והרעש הרגיל לא היה, אך כשדיברו הרבנים על השאננות שבחוץ, על ה“לא אכפת לי” של כל אחד מישראל לנוכח כל הצרות והרדיפות, היו לנו ניחומים במחשבה שאנו בכל־זאת שברנו את השאננות הזאת, ואולי בזה כיפרנו מעט על אבדן המיליונים, כי רק כאן, בארץ הזאת, נבנה את העם מחדש ורק כאן ישאר לו שריד.

14.3.1945 תורנות מטבח

היום הוכרז כיום צום כללי בכל העולם היהודי, וגם כאן, בקיבוץ הקטן של לטרון, היה זה מורגש; אך אצלי כמו להכעיס צריך הדבר להיות אחרת. דווקא היום קיבלתי תורנות במטבח, כי אחרי הצום הרי צריך לאכול. בבוקר השכם קמנו אני וזלמן ויצאנו לעבודה. בחוץ היה קור איום, ממש כפור כמו בחוץ לארץ, ועלינו היה להדיח את הכלים מאמש במים. גרדנו את השומן בצפרניים – מכשיר אחר לא היה – ואצבעותינו קפאו מקור. אולם, במשך הזמן שקענו בעבודה ולא הרגשתי את הזמן שעבר. אחרי הכלים עשינו במטבח נקיון כללי, שכבר לא נעשה כמוהו מזה כמה חדשים, ובשעה 10.00 גמרנו את עבודת הבוקר.

במחנה היה שקט, אין קול ואין עונה. האנשים הסתובבו בחצר רעבים וחושבים על צרות עמנו. אולם אנו, התורנים במטבח, לא הרגשנו ביותר את הצום. היום אכלנו אולי יותר מבשאר הימים, כי העבודה היתה רבה והתאבון גדול. קבלנו הבטחה ממנהל המטבח שאם נעשה את עבודתנו היטב נקבל תפוחי אדמה לעשות לנו “צ’יפס” ואחר הצהרים אמנם מילא את הבטחתו ביד רחבה.

תוך כדי טיגון לחש לי זלמן באוזן: “אתה יודע מה? בוא, נעשה סעודה כיד המלך ונזמין גם את יעקב”. “מה יש?” שאלתי, “בלעדיו לא תוכל לגמור?” אך זלמן הסביר לי שאתמול בבוקר קיבל יעקב ברווז מאמו, וכדאי להכנס אתו במשא־ומתן על שותפות. “טוב, בזה סומך אני עליך”, אמרתי, וכעבור רגעים אחדים אמנם חזר זלמן כשהברווז בידו וצחוק על פניו. לקחתי אפוא את הברווז, שטחתיו יפה במחבת, ומיד החלו לעלות משם קולות כמעין “קפצונים” של פורים – וריחות נעימים. “אך”, אומר אני לזלמן, “לו היינו מקבלים דבר כזה כל יום מה היה חסר לנו”.

כשסיימנו את הטיגון התחלנו במלאכת האכילה, ואין זו מלאכה יותר קלה מאחרת. הסבנו לשלחן ב“בית־הקפה”, פרשנו מפה לבנה, והתחלנו לזלול: זה תופס כנף, זה תופס רגל, וכל אחד ממהר להקדים את רעהו. מסביבנו התאסף קהל והסתכלו במחזה המשונה, איך יושבים בחורים ומתחרים באכילה. היו גם מאנשי הצריף שלנו. “השאירו גם לנו משהו, הלא תקבלו שלשול!”, הם צעקו. “לא אצלנו!”, השיב להם זלמן, “רק את השיריים תוכלו לקבל” – ובאכילה שמנה זו סיימנו את היום.

15.3.1945 מותחים ונמתחים

היום קבלתי כאב ראש והרגשתי זאת במשך רוב שעות היום. בחוץ לא סבלתי מכאבי ראש מעולם, אך כאן כנראה השתנו הדברים: מה שהיה לי שם אין לי כאן ומה שיש לי כאן לא היה לי שם. בשום עבודה לא נגעתי היום, רק טיילתי סביב המחנה, או – בלע“ז של לטרון: “עשיתי קסדרות”. מאחורי הלכו ה”נתנייתיים" ונכנסו בשיחה אתי על הפראג’ים הקרובים. שום דבר אחר לא נשמע מהם. פתאום הופיע לפנינו ה“סופרווייזר”, ופתקאות בידו, והוא מתחיל לקרוא: “שלמה ברדקין”! וכו'. ה“נתנייתיים” עשו מיד את אזנם כאפרכסת ושערותיהם סמרו, שמא פראג’ים אלה, אך אלה היו רק תשובות מן הסיאייד“י”¹¹, ו“הנתנייתיים” נפטרו במפח נפש והמשיכו נכלמים בדרכם. זהו תאור רגיל שלטרון ברוכה בכאלה.

היום קיבלתי חבילה מן הבית ושמחתי מאוד – לא כל־כך על החבילה עצמה, אלא שמא אמצא בה משהו שאינו דווקא דבר־מאכל, אך חיפשתי ולא מצאתי מאומה.

בערב נכנסתי ל“בית הקפה” לשתות תה. מסביבי ישבו עוד כמה בחורים, סיפרו הלצות ו“מתחו” אחד מביניהם, את ר., ואני כמעט שנחנקתי מצחוק. ומה “המתיחה”? אמרו לו שכולם שותים קקאו על חשבונו. ונדברו על כך גם עם בעל בית הקפה, והבחור רץ הלוך ושוב וצועק “חבר’ה מה אתם רוצים ממני?” הוא מסכן, הרי כבס כביסה של אנשים והזיע כדי להרויח וכאן מוציאים לו את הכסף בכמה רגעים. “אני לא אתן!”, הוא צועק, ורץ ל“בעל הקפה”, אך הוא משיב “אם נרשם אין למחוק”, ור. מבקש רחמים מאתנו. ולבסוף אני ניגש אליו ואומר לו “אל תדאג, זה ממעשי לטרון הברוכה”.

16.3.1945 סיום למקטרת

אחת מעבודותי בלטרון היתה מקטרת יפה, כלה בצבע לבן. היום סיימתי את המלאכה ועשיתי “שהחיינו”. הכנסתי בה טבק אנגלי והתחלתי לעשן – אף מלאכה זו למדתי בלטרון – ואלי הצטרפו עוד רבים אחרים מאנשי הצריף. אה, מראה יפה: עומדים בחורים צעירים ומעשנים מקטרת – כלם מקטרת אחת.

אחרי־כן הלכתי לרופא השיניים. “האח” העוזר על ידו נכנס עמי בשיחה, שאלני מדוע אחי יצא ואני נשארתי, ואני לא ידעתי להשיב לו תשובה. לבסוף ניחמני שגם אני אצא, כלנו נצא, ואני הסכמתי לדבריו.

בערב, בהכנסי ל“קפה”, ניגש אלי גולד וקראני הצדה. רוצה הוא לדעת, מפני מה אני עצוב כל־כך ומה נשתנה אצלי בימים האחרונים, ואני עמדתי וסיפרתי לו כל מה שמעיק על לבי. הוא הקשיב לדברי, השיב מדי פעם בפעם ופעמים לא היתה לו תשובה. “מה אנו יכולים לעזור כעת?”, הוא אומר. “הגורל רצה כך ואין לשנות. אנו כלואים כאן ואין באפשרותנו לשנות מאומה”. לבסוף אמר “עוד יהיה טוב”, ובטפיחה על הכתף נפרד ממני ונכנסנו לצריף.

ובצריף ויכוח בין ה“טייס” ל“מלח”. אכן, יש לנו פה שניים כאלה: אחד מחיל האויר ואחד מן הצי. המלח שמו צ’רלי, בחור כבן 19, ולו שפם בהיר, תמיד הוא עליז וצוחק. אין לו כל דאגות. מספר הוא על מסעותיו, על הרפתקאותיו באיטליה, ביוון ובסיציליה, על ההתקפות שהשתתף בהן ועל הפלאים שקרו לו, ואנו בולעים את דבריו המעניינים. ואלו הטייס הוא בוגר בית־ספר לטייסים בארץ, ואף הוא בחור עליז דוגמת המלח. שניהם צמד חמד, ואמנם חבל על בחורים כאלה, שימיהם כאן הולכים לאיבוד.

17.3.1945 מלחמת שוורים

נהוג אצלנו שבכל שבת עושים סלט, ואת הדאגה להכנתו חילקו בין שלשה אנשים: אדון גולד, יעקב שושני ואני – איש איש בשבתו, ובכל שלושה שבועות חוזר התור. הפעם הגיע התור שלי, והתפקיד הוא די קשה, כי בחורים רבים אינם רוצים לנקוף אצבע בזה, וכשאני מתרה בהם מוכנים הם לותר על הסלט ובלבד שלא יעבדו. יוצא אפוא שנשאר אני לבדי, או שמצטרף אלי עוד אחד והרינו עובדים, – ואף עצם עבודת ההכנה הזאת איננה קלה, כי מי זה הורגל בעשיית סלטים? בחוץ מימי לא ניסיתי בזאת, אך בלטרון לומדים לעשות הכל.

בגמרי היום לעשות את הסלט, יצאתי החוצה לשחק בכדור־עף, כדי לחלץ קצת את עצמותי מן העבודה המיגעת. ונפל בגורלי לשחק עם משה “בעל הזקן”. נו, יכול כבר אדם לתאר לעצמו איך נראה משחק שכזה, כשאני עומד ומשחק עם משה, כמין תרנגול ותרנגולת, הוא צועק עלי ואני עליו, ואין לדבר סוף, ובינתים כמובן אנחנו יחד מפסידים במשחק.

אחרי המשחק ניגש אלי משה ואומר: “חכה, אני אלמד אותך לקח!” “מה יש?”, שואל אני. “אני מזמין אותך אחרי הצהרים למלחמת שוורים”, עונה הוא. –“מה פירוש?” – “פשוט מאוד: לראות מי מאתנו יגבר על משנהו”, ואני, שאיני רוצה למחול על כבודי, עונה: “בסדר, מסכים!” – וההכנות מתחילות. אנשי הצריף מוציאים את מזרוניהם, מסדרים אותם על הארץ, אינם חסים על עמלם, ובלבד שיראו את המלחמה בינינו. “הנה, נראה קצת דם!”, צועקים הם, – ואז ניגש אלי משה ואומר: “לא ניתן להם את העונג הזה”. “טוב”, עונה אני, כי ידעתי ודאי שאני אפסיד, – וכשאנשי הצריף שמעונו מתלחשים התחילו כלם לצעוק אלי: “אי לך, ראובן, פחדן, פחדן!” – ואני עומד וצוחק כנגדם.

18.3.1945 “מוחרם”

בבוקר, בשכבי במטה, שומע אני את ה“האטלידר” שלנו מכריז ואומר: “יש חדש, עבודה תהיה לנו היום”. ומהי העבודה? להעביר את החפצים למחנה אחר. לטרון מחולקת לארבעה מחנות, ונהוג שמדי מספר חדשים מתחלפים האנשים במחניהם, מטעמי בטחון. מניין ההעברות שלי בלטרון מגיע כבר ב“ה לארבע, והעבודה – כרגיל – היא רבה. המראה הוא גם מצחיק במקצת: במשך שעות אחדות נסחבים כ־250 איש בחבילותיהם הלוך וחזור, התנועה אינה נפסקת כל אותו הזמן, וכשמגיעה שעת ה”תמאם" של 2 שוב הכל מוכן במקומו, והצריף החדש דומה לישן בצורתו ובסידורו, אין שינוי.

בחזרנו ממפקד הצהרים נכנסנו לצריף החדש, לנוח קצת מעמל היום, והתפתחה שיחה בין ה“נתנייתיים” שבצריפנו. אחד מהם, אריה שמו, אומר שלו היו קוראים לו לפראג' – הוא לא היה יוצא עכשיו: לפחות לילה אחד רוצה הוא להישאר פה, כדי שכל־כך הרבה עמל וזיעה לא יהיה לשוא. “הייתי רוצה לראות זאת”, עונה אני לעומתו, “מובטחני שלא היית עומד בדיבורך”, – ובעוד השיחה נמשכת נכנס פרץ לצריף ומבשר לאריה: "אתה יוצא! יש לך פראג' " בן רגע קפץ הבחור ממקומו – והוא אינו מדבר כבר אתי, הוא מתרוצץ כמשוגע אנה ואנה ואיננו יודע מה לעשות. אה, כמה היה נותן כאן אדם בעד פראג'! – אך אין להעריך את הדבר בזהב.

בהפרדנו מאריה שרנו את השיר הידוע “הוי, חבריא, יגיע הזמן ונצא יד ביד”. – כך שוב הופחת מניין האנשים בצריפנו והועמד על 17. המשפחה הולכת מיום ליום וקטנה, ומי יודע לאן נגיע. הלואי רק שנגיע במהרה, ונקוה שאת חג החרות נחוג כבר בבית.

19.3.1945 “רדיו קרדל” אינו יגע לריק – ויולד בהלה

הבוקר נפוצה שמועה ב“רדיו קרדל” שעומדים אנו לטוס¹², והאנשים התחילו להתרוצץ ולחקור באמיתות הדברים. בכל פינה אפשר היה לראות קבוצות אנשים עומדים ומתלחשים, מתנים את גורלם ועורכים את חשבונם, – ולידי עומד לו בחור, נשען על המטה ושר את השיר:

עָמֹק־עָמֹק בָּאֲדָמָה קְבָרוּנִי,

רָחוֹק־רָחוֹק תִּקְוָה הִיא מֵעֵינַי,

לְחֻפְשָׁה מֵאֹנֶס הוֹבִילוּנִי,

דֶער בְּראָךְ אִיז גְרוֹיס, אַן אוּמְגְלִיק, רַבּוֹתַי.

אַל תִּשְׁאֲלוּנִי אָן, אַל תִּשְׁאֲלוּנִי אֵיךְ,

אֵין בְּרֵרָה. מוֹבִילִים אוֹתִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ.

וַדַּאי יֶשְׁנוֹ מָקוֹם שֶׁבּוֹ עוֹמְדִים מִלֶּכֶת,

מָקוֹם שֶׁבּוֹ שָׁנָה לִשְׁנָתַיִם הוֹפֶכֶת.

דּוֹלֵף, דּוֹלֵף הַדֶּלֶף,

דּוֹלֵף הוּא מֵעֵינַי,

עָבְרוּ עָלַי שְׁנוֹת אֶלֶף,

שְׁנוֹת אֶלֶף בְּוַדַּאי!

אה, כמה קשות היו לנו השעות האלה! אך כעבור זמן־מה נודע ה“בלוף”: הכל שקר, מהחל ועד כלה. הדוברים של “רדיו קרדל” רק רצו קצת ליהנות מן החיים ולצחוק על חשבוננו, והיום עלה הדבר בידם.

20.3.1945 “לטרון היא אוניברסיטה”

הבוקר הגיע אורח חדש מירושלים, והוא מוּכּר לי מסמינר “מזרחי”. מיד כשנכנס למחנה, באו כל הירושלמים לשמוע חדשות מפיו. לי הוא סיפר שעומד אני לצאת בקרוב. הידיעה עודדה אותי קצת, על אף כל מצב־רוחי הטוב שהייתי בו ממילא.

ולכל דבר ודבר יש כאן תשלום. תמורת הידיעה הזאת נהפכתי היום לספּד. הבחור הזה הוא בן למשפחה מיוחסת ומימיו לא טבל אצבע במים: אין הוא רגיל או שאיננו יודע להתגלח, ואני קיבלתי עלי את התפקיד לגלחו. אולם, כשנכנסתי אתו למקלחת וניגשתי למלאכה, לא היה הדבר פשוט ביותר. רעדתי מפחד שמא אחתוך את פניו, ומסביבי עומדים הבחורים וצוחקים עלי – או, יותר נכון, עליו. “אין דבר”, אומרים הם, “היום אתה אורח, אבל מחר תתגלח בעצמך. כמו שנאמר בפזמון: לטרון היא אוניברסיטה בה תלמד כל וכל”.

כשגמרתי את הגילוח ברכתי בלבי את “ברכת הגומל”, שלא עברתי על “לא תרצח”, והלכתי לצריף – וכאן קופץ לעומתי נחמן ומבשר: “מחר יוצאים אנו מלטרון, לכבוד החג!” כששאלתיו מה מקור הידיעה ומנין לו שזה נכון, ענה לי רק “זקס”! “הלואי שיהיו דבריך נכונים”, אמרתי, “ואל יהיה זה ‘רדיו קרדל’”.

21.3.1945 על מה מתערבים?

לטרון היא עיר ואם בישראל; יש בה מכל המינים, ואפילו יותר מעשרה בטלנים, – וכל מי שאין לו במה למלא את זמנו מבטל את זמנו אחרת. יש יושבים ומשחקים קלפים כל היום, יש זורקים קוביות ומשחקים ב“שש־בש” – ויש מתערבים. היום היה יום של התערבויות.

התחיל הדבר בשניים שהתערבו על 25 קופסות סיגריות “פליירס” שאחד מהם יעשה עשרים־וחמישה סיבובים בריצה. יצא המתערב ורץ, וזכה בעשרים־וחמש הקופסות כדת וכדין, לפי משפט השופט. ראה זוג אחר את הרכוש הגדול ביד הזוכה, והחליטו להתערב אף הם ביניהם. על מה? על זקנו של חברם לצריף: הלה מגדל לו את הזקן היפה ביותר במחנה, ובכן יקום אחד מהם בלילה ויגזוז לההוא את הזקן.

וכך היה. הבחור לא התעצל וירד לעשות את מלאכתו. אולם, “בעל הזקן” הרגיש בדבר, תפס נעל והרביץ מכות נאמנות. המוכה צעק מרה, אך קולו לא נשמע ואת מכותיו הוא ספג. בבוקר הוא הופיע כשפניו נפוחים וכתמי דם על בגדיו, ולא זו בלבד אלא גם הפסיד בהתערבות ויצא מכל העסק בבושת פנים. “אה, הנה הוא התכשיט”, מצביעים עליו כל רואיו – וצוחקים.

22.3.1945 הרהורים על עמק אילון

היום חזרתי למלאכת־האבן הישנה שלי: גמרתי אומר שהיום אסיים את “קבר רחל”, אולם למזלי הרע לא הספקתי. הראש התחיל להסתובב לי בשעת העבודה, ומתוך עצבנות זרקתי את הדבר למטה וכן את עצמי.

שכבתי במטה ונרדמתי, או יותר נכון – רק עצמתי עיני והרהרתי. לישון אי־אפשר, כי בצריף רעש והמולה, הבחורים צועקים ושרים, ומה יכול אני לומר להם? שכבתי אפוא והקשבתי לשירה היפה, המושכת את הלב. מביט אני סביבי, ומבעד הפתח רואה אני את הרי יהודה הנוגעים בזוהר השמש – וכאן, בעמק אילון, יושבים צעירים עברים בשבי ושרים על חשמונאים וקנאים, אשר נלחמו כאן לפני אלפים בשנים. הגלגל חוזר אחורנית. מי פילל שיקרה דבר שכזה בימינו? אך לבי אומר: עוד יבוא היום ותזרח השמש מכאן, כי הנשר שקוצצו כנפיו יגביה עוד מעלה מעלה. לכל דבר יש גמול, וכדאי לסבול ליום בו יבוא השילם. –

תוך המחשבות האלה, המצטברות במוחי ואינן נותנות מנוח לנפשי, קפצתי דרך החלון החוצה, לשחק קצת ב“פינג־פונג”. שיחקתי במרץ רב מן הרגיל, כבר מזמן לא שיחקתי כך, והאנשים התאספו מסביב, להסתכל במהלך המשחק. אף שמעתי מחיאות כפיים לכבודי, והדבר מצא חן בעיני: אם כך, באמת כדאי להראות משהו. בסופו של דבר יצאתי בנצחון מכריע, אם כי גם יריבי נחשב שחקן טוב, ואנשי הצריף סיימו את המשחק בצעקות: “קדימה, ראובן, קדימה!”

23.3.1945 לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה

הכל מלמדת לטרון. זהו אחד מבתי־הספר הטובים בעולם – מתכוון אני, במובן של עצמאות האדם, – והרי דוגמה: עניין הבגדים, שתמיד נחוץ לתקנם ולכבסם. מי זה רגיל היה לעשות דברים אלה בבית? אבל כאן, אני בכבודי ובעצמי צריך לתקן ולכבס, ואם במקרה לא אעשה זאת – לא יעשה זאת גם שום אדם במקומי ואלך בבגדים מלוכלכים וקרועים. לכן, כל יום ששי מקבל אני עלי את המלאכה הזאת, – והמלאכה אינה נעימה ביותר, היא משעממת, ואינני מוצא בה עניין כלשהו. אולם, היא גם מעייפת – וזה לפי רוחי. רוצה הייתי שוב להיות פעם עייף כמו בחוץ ולהיזכר באותם ימי קיץ חמים ובימי החמסינים הלוהטים, כשהייתי עובד ב“טוריה”. מה טובים היו הימים ההם – ועכשיו הרגשתי אותם שוב, על־ידי אימוץ זרועותי והכאב שהרגשתי בשרירים.

אחרי העבודה קיבלתי תיאבון לאכול. נכנסתי למחסן ותפסתי מכל הבא ביד. אוכל אינו חסר לי: אני האחראי למחסן, ותמיד עומד הוא לרשותי. ובסימי את “מלאכת האכילה” התחלתי להתכונן לשבת, וקודם־כל הלכתי להסתפר אצל הספּר של לטרון. ב"ה, יש בלטרון גם מספרה, אבל את המספרה ואת הספר אין לתאר במלים. בשירי לטרון מוזכר הוא לטובה: “וספּר אחד יש לנו הצולע על ידו השמאלית” – ומה לעשות, אם לגדל שערות אינני רוצה? הייתי מוכרח אפוא לעבור גם תחת השבט הזה, וכשגמר הספר את מלאכתו ברכתי ברכת הגומל.

24.3.1945 כדור־רגל

היום שבת קודש וכל מלאכה אסורה, אבל איך אפשר לכלוא בחורים בגילנו במשך כל היום בצריף, ושלא יעשו שום דבר? לכן התחלנו לחפש דבר־מה לרוחנו, ובאמת מצאנו מה שחסר לנו כאן – וזה משחק כדור־רגל. תפסנו אם־כן את הכדור ויצאנו ל“מגרש” לשחק.

אמנם, אוי ואבוי לאותו מגרש: אפשר למדוד אותו בעשר אצבעות. אבל מה לעשות? צריכים אנו להסתפק בזה, ונקוה שבמשך הזמן נתרגל לשחק כדור־רגל באויר, ולא על הארץ. פתחנו אפוא במשחק לפי כל כללי כדור־הרגל, ואפילו בשופט וקורנים. אולם כבר בהתחלת המשחק נשמעו צעקות; כל אחד מאתנו רוצה למצוא חן בעיני חבריו, וכשמגיע אליו הכדור, יודע הוא רק דבר אחד: לבעוט! אם זה למעלה ואם לצד אינו חשוב, העיקר לבעוט, – ועל הגוף והנעל אין חסים בכלל, כי מי זה ישים לב לקטנות כאלה, כשגורל קבוצתנו נחרץ אם תתקבל “לליגה” או לא. אני, בהמשך המשחק אף הרגשתי חלש, כי זה זמן רב לא התאמנתי בריצה, ואז התפללתי לדבר אחד: שהמשחק יפסק – ובאמת התמלאה בקשתי. הכיצד? פשוט מאוד: בחור אחד בעט והעביר את הכדור אל מעבר לגדר. “מה נעשה עכשיו?”, צועקים עליו, והוא עומד ואיננו יודע מה להשיב – ותוך כדי כך מצאתי לי את הרגע המתאים ונשאתי רגלי.

נכנסתי לצריף לנוח, ובשכבי במטה ניגש אלי יחזקאל ומתאונן על הסבל הרב הנגרם לו כאן, באין רופא לרפא את פצעיו. הבחור כלו מלא פצעים, מעולם לא ראיתי דבר כזה, והוא עומד ומדבר, ומעיניו זולגות דמעות. “אין דבר”, אני מנחם אותו, “תסבול עוד קצת ולסבל יהיה תשלום, ונקוה שבקרוב נצא וניפטר מכל זה”.

25.3.1945 עבודת כפיים ומעשה בבחור ששמו חיים

מלבד הדברים הרוחניים – קריאת ספרים, לימוד אנגלית או כתיבת היומן – חביבות עלי עבודות העץ והאבן שבהן התחלתי להתעסק כאן. ידי, ב"ה, מתאימות לזה, ואני מתקדם יפה. אחת מעבודותי היפות ביותר היא מגדל דויד. היום המשכתי בעבודה מסוג זה והתחלתי לעשות סירה ואת מפת הארץ. סיימתי את העבודה בהצלחה בכמה שעות. “אני מוכן לקבל את זה בקבלנות”, אומר אני לחברי. אכן, מקצוע חדש שלמדתי בלטרון.

בחור מעניין ישנו אצלנו בצריף, ושמו חיים. הבחור מדבר בלילה משנתו. משמיע הוא קול מבהיל ומפחיד, כאלו בוקע מתוך האדמה. היום קיבלנו את פניו בשמחה וסיפרנו לו את כל סודותיו שגילה במשך הלילה, אך הוא לא רצה להאמין והכחיש את הכל.

26.3.1945 כביש האנחות

היום היה לי ביקור. אמא הביאה לי דרישת שלום ותמונות מהבית, וגם בקבוק יין לכבוד החג, והבטיחה לי שבמשך החודש אצא. הביקור היה קצר מאוד. בדרך־כלל היתה אמא במצב רוח יותר טוב מאשר בפעמים אחרות. הצטערתי שלא הספקתי לגמור את עבודתי כדי למסור לה הפעם, כי בבית מקוים שיהיה זה ביקור אחרון, אך בכל־זאת הבטחתי שאמסור לה בביקור הבא. בלחיצת־יד נפרדנו.

חזרתי למחנה, וגשם שוטף תפס אותי בדרך. מה לעשות? אין מחסה, השדה ריק. נשאתי את רגלי ורצתי. תוך כדי ריצה נזכר אני באמא, שבמזג־אויר שכזה צריכה היא לעבוד שטח כה גדול. מה רבים הם היסורים הנגרמים לה! מסתכל אני לכביש לראות את דמותה, ובלבי אומר אני: אוי, כמה דמעות נשפכו על הכביש הזה, כמה אנשים נשאו את עיניהם לעבר חוטי התיל הדוקרני הזה, אל בנים, אל אחים ובעלים! – אבל נקוה שבפסח הבא נהיה בני־חורין.

27.3.1945 בית־דין

מוסד חדש הקמנו אצלנו: “חבר שופטים” מבין אנשי הצריף, והיום היתה הישיבה הראשונה של השופטים. ומי הנאשם? – מי זה יכול להית אם לא יחזקאל אבולוף? ואכן – הוא הוא. לקחו את הבחור והעמידוהו למשפט. “השופטים” יושבים והוא עומד לפניהם באמצע, כחייל לפני מפקדיו. ומה האשמה? – מעשה בזלמן, שדיבר אמש אחרי שהאור כבה, והעיר את יחזקאל משנתו. קם יחזקאל והתחיל לקלל, ואף את ה“האטלידר” קילל בפניו – על שגם “הפינה הבית”רית" איננה שקטה בלילה, – ולבסוף סיים את נאומו והכריז: “חכו! הלילה לא תישנו אצלי!” ובאמת, בחצות הלילה קם יחזקאל והתחיל לצעוק בקולי קולות: “געוואלד! ראטעוועט!” הכל התעוררו משנתם בבהלה; אני מתוך פחד התחלתי לצחוק, אחרי נגרפו שאר האנשים, – ונו, באמת, מה מגיע לבחור שכזה? בודאי אי־אפשר לפטרו בלא כלום, והוא היה מוכרח לקבל את העונש הקשה שהוטל עליו.

היום קיבל נחמן ביקור ומסר לי דרישת שלום. “כנראה, את הפסח נבלה כבר כאן”, מסיק הוא. ואני ממלא אחריו: “מה אפשר לעשות? אצלי בודאי יהיה זה ליל הסדר הראשון שלא אמצא בבית”.

28.3.1945 סדר ליל פסח

כבר בהשכמת הבוקר אפשר היה לחוש את השנוי שחל היום בהשוואה לשאר הימים. במחנה היתה התעוררות כללית: ערב פסח היום, ובערב ליל “סדר”, והעבודה היא רבה. רוב היום עבדנו קשה, כמעט כל אנשי הצריף, אם בשטיפת הרצפה ואם בהכנת המצרכים לחג, והכל עושים את עבודתם בשקידה.

לכבוד החג ביקר אצלנו הרב ר' אריה לוין. הוא דיבר לפני אנשי המחנה בבית־הכנסת, ורבים – דמעות זלגו להם מעיניהם. בסוף דבריו ברך אותנו, שבשנה הבאה נהיה בני־חורין, כאן וגם בחוץ. לפני שנפרד מאתנו דיברתי אתו, והוא מסר לי דרישת־שלום מהבית, אף הוכיחני שלא ניגשתי אליו תיכף לבואו.

לפנות ערב התחלנו בהכנת הסדר. הכל היו לבושים בגדי חג, והרגשה של חג בפניהם. לשלחן לא חסר היה מאומה: יין היה לרוב, וגם דברים טובים.

בשנה 8.00, אחרי תפילת ערבית, נכנסנו לחדר האוכל הכללי לפי סדר הצריפים וכל צריף ביקש להראות את כוחו בכשרון המיוחד לו בשירה או כיו“ב. השלחנות היו מסודרים למופת, עליהם מפות לבנות וגם פרחים לא היו חסרים. המראה רומם את מצב הרוח, והאנשים פצחו בשירה אדירה, מחרישת אזנים. פתאום נשמעה צעקה, “שקט!” הפניתי את ראשי, וראיתי את ד”ר שייב עומד ומחכה שהקהל יירגע. כעבור כמה רגעים הוא התחיל בניהול הסדר. הוא פתח בדברים על משמעות הסדר של שנת תש"ה לנו ולגולה הדוויה. הוא הזכיר את האנשים שלא הצליחו לעלות ארצה והושמדו בארצות אירופה, ומכאן עבר למצבנו בארץ. הוא עמד על השינויים היכולים לחול בארצנו, ובהרמת הכוס לחיי חופש לנו ולכל בית ישראל מילאנו מצוות כוס ראשונה.

משהתחלנו בכוס ראשונה – כבר מוכרחים היינו להמשיך ולהגיע עד כוס רביעית, והיין נשפך כמים. אף אני לא מנעתי יין מפי ומימי לא שתיתי כל־כך הרבה כמו בפעם זאת. הראש התחיל להסתובב לי, אבל אני לא השגחתי בזה והמשכתי לשתות. הרבה אנשים השתכרו ולא יכלו עוד להקשיב להגדה. היו גם שאיבדו את הכרתם, ולדעת רבים באמת כבר עברו הדברים את המידה. היו שקמו לאות מחאה ועזבו את מקומם, ובזה הצטיינו אנשי צריף 1, הנקרא ה“אינטליגנציה של המחנה”. בשעה 11 עזבתי אף אני את מקומי, כי ראשי היה סחרחר, ולא יכלתי להמשיך. נלווה אלי גם “כושי”. הוא סחב על גבו את עזריהו, כשק של תבן. הבחור הזה – חבריו “סידרו” אותו: שפכו לו עפר לתוך היין, וכך משתכרים יותר.

נו, והלילה היה שמח בצריף. כמה אנשים ערכו לנו “קונצרט”, וגם אני ויחזקאל לא טמנו את היד בצלחת. עשינו כל מה שעלה בדעתנו, הפכנו מטות, שפכנו מים, קשרנו בחורים ברגליהם, והכל לכבוד החג. “אין דבר!”, צעק לנו אדון גולד, “ישחקו קצת הילדים וישכחו את צרתם”. אך באמת אזכור את הערב הזה תמיד. ליל הסדר בשנת תש"ה בלטרון ישאר מאיר ומיוחד בזכרוני.

29.3.1945 אין זה חלום…

בוקר שקט. אין קול ואין עונה. האנשים עיפים מ“ליל הסדר”. רוב האנשים ממשיכים לשכב במטותיהם. בחוץ שמש האביב זורחת ומשפיעה מטובה על חיי הצמח. בצאתי מהצריף השקפתי אל הרי יהודה הזהובים משמש. עמדתי במקומי ולא יכלתי להמשיך ללכת – כאלו בחלום הייתי כל הזמן. ואולי זה באמת חלום אמרתי בלבי. אך פתאם התגלה לעיני הצריף של הזקיף – השומר עלינו, וחזרתי לחיי לטרון. הגורל קשה אומר אני בלבי – כפי שחשבתי.

30.3.1945 ליל נדודים

כבר אמש, בלכתי לישון, הרגשתי כאבים ביד ובצלעות. חשבתי שהם יעברו עוד מעט, אבל הענין לא נגמר בכי טוב. לילה כזה עוד לא היה לי כאן, ועזרה אין: הדלת סגורה. קמתי מהמטה והתחלתי להתהלך בצריף הלוך וחזור. ובצריף שקט, הכל ישנים שינה עמוקה. מציץ אני בשעון, והשעה היא רק 11.00: עוד שלש שעות ל“תמאם”; אך למטה שוב לא חזרתי, והסתובבתי כל אותו הזמן. תוך הרהורי הקשים שומע אני פתאום דפיקה בדלת, והחשמל נדלק. הסרג’אנט הבריטי נדהם למראה עיניו: באמצע הלילה מסתובב לו בחור, מלובש, הוא ניגש אלי ושאל מה קרה, ואני – באנגלית רצוצה – הסברתי לו. הוא הבטיח להשתדל לעשות משהו, ובאמת קיים את הבטחתו והביא לי מין רפואה. לקחתי אותה, נפלתי למטה ונרדמתי בחוסר אונים.

בקומי בבוקר הרגשתי את עצמי רע מאוד, אם מפני הלילה הקשה ואם מפני השרב. בצריף חם, אתה כאלו מתבשל בזיעה ואינך יכול למצוא לך מקום, אבל אין לאן לברוח, כי בחוץ חם אף יותר.

אולם, הפתגם אומר ש“לכל מכה יש תרופה”. ותרופתי היתה שקבלתי חבילה מהבית, ובחבילה מכל טוב – ממש מחיה נפשות. פתחתי את החבילה ועשינו סעודה “כיד המלך” – ואף עם בקבוק יין, מהנשאר מליל ה“סדר”.

אחרי זאת ניגשתי לתמרג’י¹³, לשאול מה הוא נתן לי בלילה, שבן רגע עברו הכאבים. סיפרתי לו מה שהיה, והוא נתן בי מבט של כעס ואמר: “רק בגללך צריך הייתי לקום באמצע הלילה, ללכת לחפש איזו תרופה! לא ידעתי בעד מי זה, אבל תאמין לי שלו ידעתי כי בעדך לא הייתי קם”. אני וצבי, שהיה עמדי, פרצנו בצחוק, ואני הוספתי ואמרתי: “אשלם לך תמורת זה, עוד יגיע הזמן”.

31.3.1945 שעשועים של פסח

אין לך מקום מרגוע יותר טוב מאשר כאן, וזה בכל המובנים: החל משעות הפנאי וכלה בבידור. על אחת כמה וכמה שרוב האנשים הנמצאים במחנה הנופש הזה צעירים, וגם בעלי יכולת כספית. יש לנו כאן “נתנייתים”, עובדי יהלומים, שהכנסתם החדשית הגיעה כמעט ל־100 לירות, ואיך יוציאו את הכסף שהצטבר במשך הזמן? הם קיבלו אפוא בערב פסח בקבוקי יין מן המובחר, והשתכרו – ויקומו לעשות הפיכה בלטרון. הצריף הראשון שנפל קרבן לפניהם היה הצריף מס' 3. נכנסו שם כמה בחורים, הפכו את כל המטות, ממש כמו ב“פוגרום”, ובהכנסי לשם אחריהם לא יכלתי לראות שום דבר במקומו. הכל היה מעורב: כרים, קרשים, נוצות, שמיכות – בערמות־ערמות. שום אדם מן הצריף לא העז לעמוד בפניהם, ואם נמצא כבר אחד – הרי חטף מכות נאמנות ויצא בעין נפוחה ופנים מגואלות בדם.

ואלו בצריף שלנו, בלכתנו בלילה לישון ודעתנו זחוחה, גמרנו אומר שנסדר הפעם את “כושי”. ומי קופץ בראש? כמובן יחזקאל. לקח צנון, קשרו בחוט והעביר מעל מטתו של “כושי”, והוא עצמו מחזיק בקצה החוט, מושך ומרפה, והצנון עולה ויורד על פני הבחור המסכן. הלה הוא ירוק, עוד איננו יודע את “מנהגי לטרון”, והריהו שוכב מתחת לצנון ואינו זז ממקומו – עד שלבסוף מצא מוצא: קפץ מהמטה ועבר למטה אחרת…

1.4.1945 1 באפריל

היום 1 באפריל, והבחורים מצאו הזדמנות לצחוק קצת איש לרעהו. כבר בהשכמת הבוקר התחילו בבדיות, ומה יכולה להיות כאן הבדותא המעניינת ביותר, או – יותר נכון – הבדותא שאדם משתוקק ביותר לשמעה? הוה אומר: פראג'. לקח אפוא מישהו פתק, רשם בו שמות, עמד באמצע המחנה והתחיל קורא: והאנשים בשמעם את שמותיהם קפצו מהמטות ורצו החוצה בתחתוניהם או אפילו ערומים כביום היוולדם, ואחר־כך מיהרו להתלבש ולארז את חפציהם. נבחרו כמובן האנשים “היושבים ביותר על חבילותיהם”, ועתה מבולבלים הם לחלוטין: אין הם שומעים מה שמדברים אליהם, ואם בא אתה למסור באמצעותם דרישת שלום הביתה, אין הם שמים אליך לב. אולם, מה רב היה צערם כשנוכחו לדעת שהכל שקר! ומסביב עוד התאספו אנשים ושרו להם שיר, להרגיזם: “סדרו אותנו, סדרו אותנו, אבל עוד יבוא היום ונסדר אותם”.

זה התחיל בבוקר והמשחק נמשך במשך כל היום כלו, ואכן, היה זה יום שמח מאוד. מי יודע אם ימים כאלה יחזרו עוד. אולם, אני באופן פרטי מוכן לוותר על זאת – ותמורת מה, זה ידוע.

2.4.1945 ביקור שלא היה

ימי חול המועד מורגשים במחנה, הן בפני האנשים שבפנים, והן בפני אותם שבחוץ: אמהות, ילדים, אחים, הבאים לבקר את קרוביהם. והמבקרים הם רבים, כי “בחול המועד”, לכבוד הרגל, הותר לנו ביקור “מחוץ למניין”. אולם, אני הייתי מאותם היחידים שגורלם הכזיבם ולא זכו בביקור.

מרוב אכזבה לקחתי ספר ושכבתי לקרוא, בלא הפסקה, עד הערב. בזמן האחרון התחלתי לקרוא, וקבעתי לי לעצמי הרגל: כל יום ספר. ואכן, אין אני מצטער על זה. הקריאה נותנת קצת תוכן לחיים של לטרון; חבל רק שהספריה היא קטנה, אבל חושבני שלי היא תספיק.

בערב עשינו התחרות בין כמה בחורים, בקליעת חיצים, ואני השגתי את המקום השני. המשחק היה נלהב ורוב אנשי הצריף מצאו בו עניין.

3.4.1945 טיול

לכבוד החג קבלנו מתנות מ“הועד הלאומי” ומ“ועד קהילת ירושלים”. אני ועוד ארבעה בחורים קבלנו עלינו להביא את הדברים. לקחנו את העגלה, מאחורינו הלכו שני נוטרים ערביים, מניפים את מקלותיהם מעל לראשינו כדי שלא נברח מידם, וכך הגענו למחסן. ושם – אנשים לאין מספר, שבאו לביקור. מעניין היה לראות איך הם הסתכלו עלינו. אנחנו היינו שמחים וצוהלים, והמבקרים תמהו אם מחנה המעצר הוא באמת עמק־בכא כזה שתיארו לעצמם, או אם מחנה שעשועים הוא, שבו מבלים האנשים את זמנם בשמחה. שמענו אותם מתלחשים עלינו, זה בכה וזה בכה, ומישהו העיר: “כל כך צעירים, הלא ילדים אפשר לומר עליהם!” – ואנו צוחקים מולם. בפרט משכה את לבנו ילדה נחמדה מבין המבקרים, כבת חמש, שעמדה לשיר לפנינו ולספר סיפורים. זה זמן רב שלא ראיתי תמונה כזאת, אבל לא ניתן לנו להאריך וליהנות שם. משהעמסנו את הדברים, צריכים היינו לחזור למחנה, ובלב כבד נפרדנו: חבל, מי יודע מתי תחזור שוב הזדמנות מעין זו.

ובלילה היתה שמחה במחנה, ובפרט אצלנו בצריף: יין ואגוזים היו לרוב, וגם “כשרונות” יש לנו – מי בשתיה ומי בשירה, ובאמת ערב נעים היה. בהרמת כוס אחרונה סיימנו את ה“נשף”.

4.4.1945 פראג' של יום טוב

היום יום אחרון של החג, ובמחנה שקט. האנשים קמים ויוצאים לחצר, זה לכה וזה לכה, אבל הכל מתנהל בעצלתיים ורוח חג נסוכה על פני כל. לכבוד החג כולם לבושים בבגדי חג, כי סוף סוף “חג החרות” היום.

אולם, משהו צריך היה לקרות בכל־זאת. אין יום שיעבור כאן ללא מאורע, ואפילו יום חג איננו פטור. המאורע של היום הוא שאחד מאתנו עזב את הצריף: עזריהו הוצא לחופשי, כנראה לכבוד החג. מסרתי באמצעותו דרישת שלום לירושלים ונפרדנו ממנו בשמחה.

5.4.1945 מכתב

מצב רוח של דכאון השתרר עלי במשך היום וידי לא הצליחו בשום דבר. אולם, אם בידי אין אני מצליח, כי אז לפחות בראשי, ולכן התישבתי בשעות אחר הצהרים לכתוב מכתב. את נוסח המכתב מעתיק אני כאן, כדי שישקף את כל הואי לטרון וכל מה שאני מרגיש. וכך אני כותב:

"לחברתי לשעבר חיה, שלום רב לך. מה שלומך, וכל החבריה? מה נשמע בחוץ, מאחרי התיל, בעולם ההוא, שהוא כרגע רחוק מן האופק שלי?

"אצלי, כאן, הימים הם בלי שינויים. יום רודף יום, וכך עובר הזמן. הנני יושב כרגע על־יד השלחן. היום מחניק וסופת חול משתוללת בחוץ – וכותב לך את המכתב. הרהורים עולים בלבי ומתאוה אנוכי לדעת מה נשמע בחוץ, איך החיים שם? רוצה הייתי להיות עם אותם האנשים הממשיכים בחיים ובונים, אך הגורל רצה אחרת והוא כבל את הידיים. אינני יודע לאן קרואות הידים האלו. אפשר שהן נקראו להשלח למרחק, אל מעבר לאותו פס ההרים הכחול, ואפשר שהן נקראו לחג גדול לתפארת גדולה – אבל החג לא בא, ועתה נחות הן באפרורית כאפרורית העפר. יום רודף יום, שנה אחר שנה, עד אשר לא תצלחנה לעבודה, אולם מקוה אנוכי שלא בנקל ישברו את רוחנו.

"אינני יודע על מה להמשיך לכתוב לך ובמה מתענינת את, האם בחיי המחנה או במשהו אחר. את בודאי מבינה למה כוונתי. במחנה אוכלים וישנים, לומדים, קוראים ספר, עתון. היום עובר כאן במהירות, יום רודף יום, לפעמים משעמם ולפעמים שמח. המחנה מונה קרוב ל־250 איש, רובם צעירים. במחנה יש בית־קפה ומגרש משחקים. שטח המחנה הוא גדול, ובמשך כל היום מסתובבים בו האנשים: יש עומדים ומשוחחים, יש סתם עומדים ומחכים לפראג‘. כך מחכים בלילות ירח ובימי גשם, אבל פראג’ אין – והפראג’ים אינם באים כל־כך מהר.

כך עובר היום – ובלילה ישנים בצריפים השחורים. הגופים מוטלים זה על־יד זה בשורות, כמו בבית־חולים, פעמים נשמעת חריקה של גוף כבד המתהפך במטתו, פעמים עולה אנחה מאחת המטות וממלאת את החלל – ושוב דממה. ברגעים כאלה נזכר אני באותם הימים ואותם לילות הירח, אך הם עברו, ומי יודע אם ישובו עוד.

הנני מבקש את סליחתך על מכתבי זה, כי אולי הבאתי לך רק מצב־רוח “מזופת”, לפי לשונך, אולם מקוה אני שבפעם הבאה ובהזדמנות אחרת אוכל לכתוב לך דברים יותר נעימים. עתה ירד אמנם לילה, אבל בודאי יבוא עוד גם בוקר, ועוד השמש תזרח".

15.4.1945 סיגריות לאסיר

בלטרון התחדש השבוע משהו חדש, והוא ענין חיילי חיל האויר – הרא“פ”, שנעצרו והובאו לכאן. ב"ה בלטרון מזדמנים כלם. ואמנם טוב הדבר שיש משהו חדש, כי באם לא כן, הרי אנשי המחנה הולכים מיואשים, אין להם מה לעשות ועל מה לדבר.

בצאתי היום מביקור מצריף החיילים, ראיתי אסירים ערבים העובדים מעבר לגדר. התקרבתי אליהם והסתכלתי בעבודתם, שבימים חמים אלה הריהי מיגעת למדי. ערבי אחד, זקן מביניהם, ניגש אלי ובקש שאתן לו כמה סיגריות, אולם, הוא גם פחד שמא ירגישו השוטרים בדבר, ולכן בקש שאזרוק לו את הסיגריות על הארץ. ריחמתי עליו, או יותר נכון הרגשתי את מצבו, כי נזכרתי שבאותו מצב נמצאנו פעם גם אנו. זוכר אני, איך בבית הסהר בירושלים היו האסירים הערביים מכבדים את בחורינו בסיגריות ורציתי הפעם לגמול לו על כך בעין יפה. לקחתי מלוא החופן סיגריות ומסרתין לערבי, ומיד הרגשתי בו איזו רוח אחרת – שמחה שהשתפכה על פניו ולא היו מלים בפיו להודות לי. אולם, אני הבינותי ללבו ובאמירת שלום נפרדתי ממנו.

16.4.1945 חבל לבזבז את הזמן

הבוקר, בפתחי את התריס, נתגלה לפני יום מעונן, שאינו מתאים בכלל למזג האויר הקיצי. העננים נמשכו גלים־גלים, כבים. אולם, בשעות הצהרים התבהרו השמים. יצאתי עם יחזקאל אל שדרת הדשא, לשנן את השיעור באנגלית. בזמן האחרון חזרתי שוב ללימודים, אחר שהפסקתי בהם זה חודש ימים, בשמעי כי עומד אני לצאת. אולם, לשוא היתה תקותי, השבוע, בביקור, קיבלתי ידיעה שהדבר עוד יארך, וחבל לבזבז את הזמן. מי יודע כמה זמן נשאר כאן. השבוע ימלאו 5 חדשים שאני כאן. הימים אמנם עוברים כאן מהר. אולם המצב לאמיתו הוא כי 5 חדשים מחיי עברו עלי בבטלה – וחבל.

בעניין חדש התברכה לטרון לענות בו, והרי זה עניין האוכל. פשוט מאד, מרעיבים אותנו, או – ביתר דיוק – נותנים אוכל רע שעוד לא היה כמותו. כל יום אותו דבר ואותה הכמות: בעדשים השבוע מתחיל וכך הוא נגמר, וחוזר חלילה, ועד שהדבר כבר נמאס. ועל ראשו של מי חלות הקללות? על מנהלי המטבח. היום בצהרים, משקבלנו שוב את העדשים המטוגנים בשומן ובצל, גמרנו אומר שניקח את הצלחות, נבוא למטבח בסך ונסקול בהן את הטבחים; ואם תשאלו, מדוע זה מגיע דווקא להם, התשובה היא – אם לא אותם, אז את מי? אולם, בסוף חזרנו בנו מן התכנית הנמהרת הזאת.

17.4.1945 חילוץ עצמות

היום העיר אותי אהרון בבוקר, לקום ולצאת להתעמל. בשמחה קפצתי מהמטה, התלבשתי מהר, ויצאנו החוצה, אנחנו ועוד אחדים מאנשי הצריף. התחלנו בריצה מסביב לחצר, אולם הרבה זמן לא יכלנו להמשיך בכך, כי לא היינו רגילים. על־כל־פנים, במאמץ הצלחנו להקיף את החצר פעמיים, מזג האויר היפה סייע בידנו, ובאמת חילצנו במקצת את עצמותינו. הרגשנו את עצמנו כאנשים אחרים, יותר בריאים וחזקים. עם צלצול הפעמון נכנסנו לצריף לאכול, ואמנם קיבלנו תיאבון ואכלנו יותר מבימים אחרים.

יחזקאל חזר היום מביקור והביא לי דרישת שלום: אמו סיפרה לו כי אמי מטפלת בי ללא־הרף להוציאני מכאן. “נקווה שזה יהיה בקרוב”, אומר אני ליחזקאל, אבל אני אינני סומך על זה.

היום היתה לנו “תורנות קטנה” במטבח וקבלנו הענקה של ביצים לארוחת הערב. הבחורים קיבלו מצב־רוח טוב; ואחד מהם, בחשבו שהביצה היא שלוקה, ניסה לשבור את קליפתה בראש חברו. אולם, הוא טעה בחשבון, ובמי פגעה הרעה? כמובן בשלמה’לי השלימזל. הביצה נשפכה על ראשו, ואנשי הצריף מצאו להם הזדמנות קצת לצחוק.

18.4.1945 אל אמא

היום קבלתי דרישת שלום מהבית על־ידי ריפס. בתוך החבילה שקיבל היתה פתקה מאמי, והיא מסיימת במלים “גאט זאל העלפן”. רחמי נכמרו עליה כשקראתי את הדברים האלה. בודאי קיבלה הודעה על הארכת מעצרי לחצי שנה נוסף ־ אך במה יכול אני לעזור? תיארתי לי את הסבל של אמא, ובלבי דיברתי אליה לנחמה, אבל לא מצאתי במה. הייתי הולך ומסביר לה שאין זו טרגדיה אם בחור בגילי יושב כאן, שכלנו מעדיפים היינו כי אותם המיליונים שנהרגו בגולה היו נמצאים בלטרון וחיים, אבל בטוח הייתי שכל זה לא ינחמה ולא כלום. אמא היא אמא! אולם באמת, אצלי החיים האלה כבר רגילים הם, כאלו כך נולדתי, ועולם אחר שוב אינני מכיר. אכן, לי באופן פרטי, כאלו לא אכפת כבר, אך אמא – כמה דמעות ירדו מעיניה, וכמה היא סובלת!

19.4.1945 זריקות נגד טיפוס בג’ונגל

בצהרי היום עברה השמועה במחנה שמזריקים זריקות נגד טיפוס, וכדי למשוך את האנשים המציאו סיפור שאחיות מירושלים באו לתת את הזריקות. האנשים לא הלכו איפוא לבית־החולים, אלא רצו, ואף התחרו איש ברעהו, מי ישיג את מי, ומה גם שהשמועה אמרה כי הבחורות הן ריבות נאות, יפות ־ יוצאות מן הכלל, ורק מחלוקת היתה אם הן שחורות או בלונדיניות. לבסוף כמובן נודע הדבר ש“לא דובים ולא יער”.

אחרי הזריקות המציאו להם כמה בחורים הלצה אחרת: לקחו פתקים, כתבו עליהם “זהירות, טיפוס”, שמו על שרווליהם, וכך הסתובבו במחנה. אכן, במשך הזמן יוצאים כאן האנשים מדעתם.

במשך היום הגיעו למחנה שלשה אנשים חדשים: שניים מראשון־לציון ואחד מתל־אביב. מעניין היה לראות איך הם הסתכלו עלינו – כעל אנשי ה“ג’ונגל”. הרבה אנשים התהלכו כאן היום ערומים כביום היוולדם, ולאנשים שבאו מן החוץ זה באמת מוזר.

בערב שוחחנו אני ואברהם עם פ…א., והתלוצצנו עליו. הבחור גמר כאן רק חודש, אך מה רב סבלו! כל שנותיו עברו עליו תחת סינר אמו, וכעת צריך הוא לשבת כאן ולעשות הכל בעצמו, החל מתורנות צריף וכלה בתורנות מטבח. רגשי רחמים תוקפים אותי בראותי אותו בכך.

20.4.1945 געגועים של ערב שבת

מחלת “טיפוס הזריקות” נמשכת כאן גם היום, והדבר מורגש גם בצריף שלנו. רוב האנשים קיבלו זריקות ולא יכלו לעשות שום תורנות, ולכן יצא הגורל עלי ועל צבי.

היום בא אלינו סרג’אנט חדש, שלא ידע את מנהגי לטרון. בתחילה זלזל בנו וערך את המפקד כאלו מונה היה צאן לטבח. אולם, מיד נמצאו בחורים שקפצו עליו ואמרו להראות לו את נחת זרועם, והוא ־ בראותו כך ־ עמד להתנצל.

בערב נכנסתי להתפלל עם כל החברה, וסיימנו בשירה ובקידוש על היין. אחרי כן חזרנו לצריפים, לאכול את ארוחתנו השמנה לכבוד שבת קודש, אולם לא כך קיימנו במציאות: האוכל איננו כאן האוכל שבחוץ, וגם את השבת אין אתה מרגיש כאן באותו האופן. הכל נראה לך זר ומשונה, ומתגברים עליך הגעגועים אל הבית.

21.4.1945 זכרונות השרון

בצאתי הבוקר מן הצריף פגשתי את הבחורים החדשים שבאו שלשום, ולפי הבעת פניהם יכלתי להבדיל בינם לבין אנשי המחנה הותיקים. מסתכלים הם סביבם בקדרות, ואני מבין לרוחם כאלו הייתי אני בגופם. אך לפני יומיים הם היו עוד בחוץ וחיו את חייהם הרגילים, ופתאום השתנו החיים – במהירות שכזו, ובאופן בלתי־צפוי כל־כך, מי פילל? נזכרים הם בימי האביב היפים בשרון, עת שעצי התפוזים נותנים את ריחם, הכל רענן וצומח – ופתאום נפסקים הימים, הקיץ הקץ על כל חלומותיך, ומה רבים הם הגעגועים להיות שוב בחוץ!

בצהרים ־ יום שבת קודש, שכל מלאכה אסורה ־ ומה אפשר לעשות במשך יום כל־כך ארוך? אחרי הארוחה יצאנו אפוא, אני ויחזקאל, להשתטח על הדשא ולהשתזף בשמש. במוחנו עוברים זכרונות מן החוץ, ומזכירים אנו איש לרעהו מעשים שהיו. יושבים אנו ומספרים, ואין אנו יכולים להפסיק: הכל כאלו עובר בתמונה לפניך ־ והלא זה כבר זמן רב, קרוב לחצי שנה, מאז התרחשו הדברים, אך לנו נדמה שאך זה עתה התרחשו. כך המשכנו עד שעה מאוחרת, ואז נראית לנו מעבר להרים השמש בשקיעתה. אה, מה נפלא המראה הזה, ומה מתאימות המלים של השיר:

נֶשֶׁר, קֻצְּצוּ כְּנָפֶיךָ וּכְלָאוּךָ בַיְשִׁימוֹן,

נֶשֶׁר, שָׂא נָא אֶת עֵינֶיךָ אֶל הוֹד עֵמֶק אַיָּלוֹן

אֶרֶץ אָבוֹת לְרַגְלֶיךָ, הֵד קְרָבוֹת מִזְּמַן קַדְמוֹן,

חֶמְדַּת הָרִים מִסְּבִיבֶךָ, זֶהוּ עֵמֶק אַיָּלוֹן!

הַשֶּׁמֶשׁ עָמְדָה מִשְּׁקֹעַ לְפִי צַוּוֹ שֶׁל בִּן־נוּן,

יָרֵחַ עָמַד בְּלִי נוֹעַ, כַּאן בְּעַמֶק אַיָּלוֹן.

הֱיִי בְּרוּכָה, אַתְּ אַדְמָתֵנוּ, נַצִּילֵךְ מֵאֲבָדוֹן,

נִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת דִּגְלֵנוּ מוּנָף בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן!

נַשְׁכִּים קְרָב לָעָם קְרָאָנוּ, נִשָּׂא הַכְּבָלִים בְּגָאוֹן,

שֶׁמֶשׁ דְּרוֹר עוֹד תַּעַל לָנוּ בִּשְׁמֵי עֵמֶק אַיָּלוֹן.

וְאִם הַיּוֹם כָּבוּל הִנֶּךָ, עוֹד יָבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם,

נֶשֶׁר, תִּפְרֹשׂ אֶת כְּנָפֶיךָ בִּשְׁמֵי עֵמֶק אַיָּלוֹן.

אולם, מי יודע מתי יבוא אותו היום! מי יודע אם יזכה לו עוד הדור הזה!

בשובנו בערב לצריף שמענו בשורה טובה והיא – הפראג' של נחמן. עומד הוא לצאת מחר. התנפלתי עליו והצלחתי להוציאו מתוך הקהל הרב שהתאסף סביבו, ומסרתי לו דרישת שלום הביתה־בכל־מכל־כל מה שהיה בלבי, כי זוהי באמת הזדמנות למסור דרישת שלום חיה.

ובלילה שמח היה. פרקנו את כל המרץ שהצטבר במשך הזמן. שרנו, התלוצצנו, הפלנו את מטת ה“פראג’יסט”, ובכל הפלה נשמע קול עמום וכבד. כך בילינו את הלילה האחרון עם נחמן. נאסרנו ביום אחד, אולם לאט לאט החבילה מתפרדת. אכן, אין היא מתפרדת מהר.

22.4.1945 לאן הערב

אנשי ירושלים שבצריף הקדימו היום לקום כדי להיפרד מנחמן: עוזרים הם לו לארוז את חבילותיו, והשמחה רבה. ב־8.00 בבוקר בא הסרג’אנט הבריטי ומוסר לו את השחרור. אנשים רבים באים להיפרד ממנו, ועם כל השמחה, אף מצטערים הם שעוזב הוא אותם. מלבד הכל היה נחמן נותן שיעורים, למי בעברית, למי באנגלית, ועתה חבל להפסיק. אך הפרג' קובע את הכל. בצלצולי הפעמון לכבודו יצא את המחנה.

הודעה משמחת היתה היום ברדיו, שצבאות רוסיה כיתרו את ברלין ומתקרבים לשערי בירת הרייך. מי יודע, אולי בקרוב, בימים אלה, יקבע השלום בעולם. אולם חבל שכל־כך מהר יבוא השלום גם לגרמניה. זה לא יספיק בעד מיליוני היהודים שנרצחו בארצות הכיבוש. הנקמה פועמת בלב, להשמיד, להרוג, לאבד מתחת שמי ה', עד שלא ישאר מהם שריד ופליט.

נהוג כאן שכל שבוע מתחלפים השוטרים במחנה, והיום בשעת ה“תמאם” של 9 נכנס אלינו אחד חדש. הוא עבר בין השורות וספר, אבל בפניו אפשר היה להרגיש את רגש הנחיתות כלפינו. הוא לא יכול להסתכל בנו הישר. הוא עובר בין השורות ולפניו עומדים בחורים צעירים בגילם, אך גם ברוחם, ואין הוא רגיל לשכאלה בין ה“ניטיבס” בחוץ. אכן, דור חדש הקמנו כאן, שאין להתבייש בו, בחורים כארזים, דרוכים בכנות וכוח החלטה.

ומה אפשר לעשות במשך כל הערב הארוך? הבחורים משתגעים מבטלה באין דבר לעשות, אבל נמצאים בינינו בחורים עליזים היודעים לבדר את הרוחות בשעות שכאלה. הערב התפתח “דו־שיח” בין שניים מהם: אחד דיבר כבחורה בת 18 וחברו כבחור באותו הגיל. חיקוי קולה של הבחורה היה מוצלח עד מאד. ממש אי־אפשר להבחין בשינוי, ונעים היה לשמוע את הצלילים הללו, המזכירים את החוץ. אולם, זמן רב הדבר לא נמשך. עם כיבוי האורות נשתתקו הקולות, לפי פקודתו של ה“האטלידר”.

23.4.1945 מכון לאשפרה

ליוסף היה היום ביקור. הוא מסר לי שאמא היתה אצלם בבית ודיברו על אנשי ירושלים היושבים בלטרון. כן סיפר לי שאמו משתדלת ביתר מרץ להוציאו: כנראה לקראת חצי השנה למעצר.

ובמחנה שמח: האנשים שומעים את שידורי הרדיו מלונדון ומצפים לנפילת ברלין בכל רגע. בפרט שמחים האנשים הבאים אלינו מן המחנה הסמוך, פולנים, הונגרים ובני עמים אחרים: הם חשודים באהדה ל“ציר” או ביחס עוין לבריטניה והריהם עצורים כבר קרוב לחמש שנים, ולגבי דידם פירוש השלום הוא שחרור. מחכים הם אפוא בכליון עינים, ותמיד באים הם ל“בית הקפה” להאזין לשידור החדשות, אם כי אצלנו שנואים הם למדי.

היום היתה לנו הפתעה: אחד מצעירי לטרון עזב אותנו, ואפשר לומר הנער הצעיר ביותר. זוכר אני את בואו לכאן, והוא עודנו ילד קטן. בשבועות הראשונים עוד שיחק ב“גולות” – אולם עכשיו, אחרי חמישה חדשים, הוא גבה ובגר וקשה להכירו. הוריו ישמחו למראה עיניהם.

24.4.1945 אמא בוכה

הבוקר, בשעת כתיבת מכתב הביתה, שומע אני קולות: “ראובן זכריה, ביקור!” הנחתי את הכל וקפצתי החוצה להודע על אמיתות הדברים. בלכתי ליוה אותי נוטר ערבי. בידו היתה פתקה, ובה רשומות מלים עבריות ותרגומן בצדן. כנראה תקף אותם, את שומרינו הערבים, רצון לדעת עברית, שהרי סוף־סוף נמצאים הם רוב היום בקרבת יהודים. מלוי שאל אותי לפירושן של כמה מילים וברצון רב עניתי לו.

בהכנסי לחדר הביקורים ראיתי את אמא עומדת ובוכה, ולא היה באפשרותי לעצור בה. ממש אי־אפשר היה להכירה, לא היתה זאת אותה אמא שרגיל הייתי לראות. שיבה זרקה בשערה, ומי יודע אם לא אני הוא שגרמתי לכך. אולם, מה אעשה? כך היא המציאות ואין בידי לשנותה, ־ ובלבי אמרתי למה לי כל הביקורים האלה, מוכן אני לוותר עליהם. שידלתי אותה שתפסיק לבכות, ולבסוף עלה בידי. שאלתי אותה מה נשמע בחוץ, והיא מסרה לי דרישות שלום רבות, מחברי לעבודה, מהשכנים, ועוד. ביקור זה היה הארוך ביותר מכל אלה שהיו לי כאן, אך לבסוף נאלצים היינו להיפרד.

מלבד כל דרישות השלום קיבלתי גם מכתב מאחי שבתי, ואלה דבריו:

"שלום לך, ראובן היקר! מה שלומך ואיך החיים אצלך? נו, מילא, אני יכול לתאר לעצמי…

"אינך יכול לתאר לעצמך כיצד אנו תמיד מדברים עליך. ממש כל שיחת היום. כל רגע שאני נמצא יחד עם אמא אנו תמיד מדברים רק עליך, איך להוציאך. אבל מה זה אכתוב לך, מה זה יכול להוסיף לך כרגע? לבי בוכה בקרבי ואני מלא געגועים אליך. מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שלך יארע דבר כזה, אתה שהיית תמיד בר־מזל. לכל מקום שפנית הצלחת, והנה עתה נהפך עליך הגלגל. אבל בכל זאת עליך לא להתיאש. זאת היא טפה מרה מכל החיים הארוכים, עוד לפניך בודאי גדולות.

"אני מקוה להתראות אתך בקרוב, אנו עושים את כל המאמצים להוציאך. פרטים תספר לך אמא. הראינו את עבודותיך לאנשים. הכל מתפלאים למעשי ידיך הנהדרים. רבים אינם מאמינים שאתה עשית את הדברים.

אצלנו כמעט הכל בסדר. אני ממשיך באוניברסיטה ויש לי שעורים פרטיים. אולי אקבל איזו עבודה לשעות מספר בבית־ספר. הייתי בבית החרושת שלך, העבודה מחכה לך. הכל שאלו עליך. אני מסיים את מכתבי ונקווה להתראות בחוץ".

24.4.1945 נודיסטים

הימים ארוכים הם ובהירים, ימי אביב, ובחוץ השמש לוהטת ככבשן אש – אין מקום לברוח מפניה. ומה התוצאה? הבחורים משתגעים, יוצאים מדעתם, פשוטו כמשמעו. יש יוצאים החוצה ערומים כביום היוולדם וכך מתהלכים. אחד מאלה הוא ל… י… אנשי הצריף שלנו כמעט סקלו אותו, אך נראה שהדבר כלל לא פגע בו והוא עושה את שלו.

היום מצאו במחנה קן של “מרבי רגלים”. מיד השתלטו עליהם, והיו אנשים שעשו סיכות מעור הרמשים. בערב בראותי זאת, התפלאתי מאוד, איך יודעים לנצל כאן הכל: כל דבר שבחוץ מזלזלים בו ולא נחשב הוא לכלום – כאן זה נהפך לדבר “יקר המציאות”. אכן יש גם בינינו בעלי מקצוע ואנשים הלומדים מלאכות שונות; חבל רק שאין כאן אמצעים מספיקים וחבל שימים כה רבים הולכים לאיבוד.

26.4.1945 אין מזל לישראל

הצטרפתי לקורס באנגלית עם מורה חדש, והיום היה השעור הראשון. חבל אמנם שנקבל שעורים רק שלש פעמים בשבוע, כי אין מה לעשות בשאר הימים, אך מסתבר כי השעורים שהוא נתן להכין יספיקו אף לימים אחדים.

היה היום “אינספקשן”¹⁴ במחנה, ובפרט הצריף שלנו התכונן לדבר במרץ. המרץ התבטא בריב שכמעט פרץ בינינו, כי היו אצלנו רבים שהתנגדו לשטיפת הרצפה היום. עם המתנגדים התקיפים נמניתי גם אני, והסיבה היחידה לזה היתה שאני תמיד יוצא בר־המזל המתכבד במלאכת השטיפה. ה“האטלידר” מוצא שדווקא אני מוכשר לכך. אולם, שום דבר לא עזר: רוב הצריפים שטפו, והיינו נאלצים לשטוף גם אנחנו.

בימים האחרונים התחילו שוב להגיע “אורחים” למחנה, והיום באו ארבעה חדשים. ביניהם נמצא צנחן אחד שהיה בחזית קרוב לחמש שנים ונלחם בכל המערכות של המזרח הקרוב – החל מיוון וכרתים ועד אריטריאה, חבש וטוברוק – ושואל אני את עצמי למה הביאוהו? האם זה גמול לחיילי ישראל הנלחמים ושופכים את דמם על מזבח העולם? נראה שזהו הגורל של העם היהודי: נותן הוא הכל, אך לקבל – לזה עוד לא הגיע הזמן, ועד מתי, מי יודע? מי יודע אם נזכה עוד אנחנו לראות בבנין תקומת ישראל?

27.4.1945 חסרות תורניות

היום הגיע תורי לעבוד במטבח, ובלית ברירה מוכרח הייתי לעשות זאת. אכן, יום שחור היא תורנות המטבח – וכמאמר הפזמון:

יוֹם אֶחָד יֵשׁ לָנוּ

בַּמִּטְבָּח תּוֹרָן לִהְיוֹת!

תּוֹרָנִים טוֹבִים כֻּלָּנוּ,

חֲסֵרוֹת רַק תּוֹרָנִיּוֹת!

הַמִּטְבָּח הוּא פִּנַּת קֶסֶם,

עַל גְדוֹתָיו כָּל טוּב גָדוּשׁ:

כְּרוּב וּמַיִם לְלֹא רֶסֶן

וּבָשָׂר בְּרֶבַע גְרוּשׁ.

אֹרֶז יֵשׁ מְלוֹא צַלַּחַת,

אִטְרִיוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם,

קוֹל צִלְצוּל – לֶאֱכֹל קַדַּחַת,

צִלְצוּלְתַיִם – שׁוּב יוֹם צוֹם!"

וגם אם קדחת יש לאכול – לעבוד יש הרבה, ובפרט ביום ששי. את עבודתנו גמרנו בשעה 5:30 אחרי הצהרים, ובאמת הרגשתי את עצמי עייף.

בערב היתה בצריף אסיפה לבחירת “האטלידר” חדש, והיתה זו הפעם הראשונה שלקחתי את רשות הדיבור. הכל התפלאו בשמעם את שטף דברי. כ“האטלידר” החדש נבחר צבי. אחרי־כן התפזרנו ושכבנו במטות, וכשכבה האור ביקשנו מהצנחן שיספר לנו על הרפתקאותיו בחזית. הוא נענה לבקשתנו וסיפר על פגישותיו עם הפרטיזנים היוגוסלביים, וכן על פגישותיו עם הגרמנים – באיזה סבר פנים יפות קיבל אותם – וכאן נראתה לפני דמות היהודי הנוקם.

28.4.1945 האהבה הגדולה – והשונה

כבר בשעות הבוקר המוקדמות עבר ה“האטלידר” החדש בין שורות האנשים, להעיר אותם משנתם, לפי החלטת האסיפה של אמש. באסיפה הוחלט כי בשבת צריכים כל האנשים לקום ולצאת מן הצריף לכל המאוחר עד שבע ורבע, אולם האנשים לא דייקו ביותר בזמן והמשיכו לשכב. אני הייתי מן היחידים שמילאו אחר ההחלטה. הסיבה היתה בכאב הראש שתקף אותי, ואודה ולא אבוש כי אלמלא כן אף אני הייתי נשאר לשכב כשאר האנשים.

ומה אפשר לעשות בשבת יפה שכזאת? בצאתי לקחתי לי את צרור המכתבים של אמא, פתחתי אחד מן האחרונים שבהם וישבתי לקרוא. מבקשת היא שאשמור מסורת, ולפחות שלא אחלל את השבת ואניח תפילין בכל יום – ותוך כדי נזכר אני באותן שנות החיים הקצרות שביליתי בחוץ. אולם, עכשיו נראים לי החיים הללו באור קצת שונה מכפי שהייתי רואה אותם שם. הצעירים שבחוץ לא חשו מעולם את טעמה של ישיבה במעצר, וממילא לא חשו בצער אבדנו של החופש, ומשום כך צחוקם כה חסר־דאגה ותאוותיהם כל־כך פעוטות. לכן מסוגלים הם לאכול ארוחה דשנה במסעדה הדורה, וגרונם לא יתכווץ ממחנק בזכרם כי יש מאות ואולי אלפי צעירים, מלאי מרץ וחיים, שהחופש נלקח מהם. ואני הן ערגתי עוד למשהו גדול, משהו שימלא במקצת את החיים האפורים של כל פרט שבנו ושל כל עמנו הנרדף. אבל בחוץ נמשכים החיים השאננים והריקים, והוללות בראש חוצות. בחוצות ירושלים ותל־אביב מסתובבים להם הזוגות, הבחורות הצוחקות מפתלות גופיהן החשופים סביב מלויהן, בעלי הבלוריות המחוצפות, ־ וכאן נוכח אני בריח המקח והממכר הנודף מצחוק זה. לעומת זאת למדתי ממך, אמא מולדת, את האהבה הגדולה, שאינה יודעת חשבונות קטנים וגדולים, האהבה המשמשת תחליף לשעשועים שאבדו לו לאדם בפעם הראשונה בחיים. נוכחתי לדעת, שאף־על־פי שלבוש אני כאותם שבחוץ – שונה אני מהם בתוכי.

29.4.1945 בין תורנות לתורנות

אם לאכול אתה רוצה, צריך אתה לעבוד, ולכן הנהיגו כאן את התורנות הקטנה: לקלף תפוחי אדמה, שעועית וכד'. מתישבים אפוא אנשי המחנה בחוץ, עושים את עבודתם – ושרים, ומרחוק נדמה לך שזהו מחנה גדול של צבא. והשירה היא יפה, בדרך־כלל שירי־לכת צבאיים המזרזים את המלאכה, וכך עובדים כשעתיים או שלש שעות.

אולם, היום קרה לנו “פנצ’ר”. במחנה עברה שמועה שיש פראג, ־ ומי היוצא? “המתמיד” של לטרון, בחור מבוגר היושב יום ולילה ולומד. רבים מאתנו היו מקנאים בו: איך יכול אדם לשבת במצב של לטרון במשך רוב היום וללמוד! נפרדתי ממנו בלחיצת יד ובברכת “להתראות בחוץ!”.

בשובי לצריף נודע לי כי ה“האטלידר” החדש הכניס סדרים חדשים בתורנות הצריף, ואני נבחרתי כראש קבוצה לשטיפה. עבודה חדשה ומקצוע חדש, והכל ב"ה בלטרון!

בערב הודיע הרדיו על מותו של מוסוליני בידי פרטיזנים איטלקיים. “הנצחון הולך ומתקרב”, הכריז הקריין בקול גדול. אולם, לעם ישראל הנרדף והמוכה – מי יודע אם גם לו יהיה זה נצחון?

30.4.1945 הגמול

היום חזרו לכאן החיילים שהועברו לבית־הסוהר המרכזי, אחר שהיו שם כשבוע ימים. אכן, רב היה סבלם של הבחורים הללו. רובם אינם מגולחים ומראה פניהם עלוב, כפני אסירים ממש. בבגדיהם גם שרצו כנים לרוב. “לא מרצוננו הטוב באנו”, פתח אחד מהם, “כמונו כמוכם, נדחפנו לכאן על־ידי צו טמיר של דורות־נצח באומה. לא נשכח איך היינו בנכר זה קרוב לחמש שנים: עברנו מדבריות וימים, אך נשארנו בנים נאמנים לעמנו. נלחמנו בעד נצח האומה, בעד קיום חפשי ומכובד וגאולה מחרפת חיינו. אולם, האם זהו התשלום המגיע לנו?”…ובדברם כך התפזרו, איש לצריפו.

רוב שעות היום ישבתי לעשות סיכה מעץ זית בשביל אמא, ואמנם הצלחתי לסיים את המלאכה. הכל מתפעלים מן העבודה המושלמת היוצאת מתחת ידי.

1.5.1945 חג ה־1 במאי

היום אחד במאי, וחגם של פועלי העולם מורגש גם בלטרון. המצטיינים בזה הם צריף 1. הצריף מס' 1 מוקף סביב בצבע אדום, וגם תמונת מנהיגה של רוסיה אינה חסרה. השוטרים במחנה התפלאו למראה, אבל בודאי התרגלו כבר לשגעונות הבחורים.

ומכל פנות הארץ התאספו אנשים בלטרון לחוג את החג: אנדרלמוסיה של תלבושת, פרצופים, גוני שער ועינים. הושרו גם זמירות חדשות, שאין איש יודע מי מחברן, שירי הוללות וקלות־דעת, שירי תוגה וגבורה. רקדנו בזוהר הלהבות של מדורה, מתוך התלהבות וכובד־ראש שבשמחת־עם, ובסוף החגיגה הושר “האינטרנציונל”. שמחת ה־1 במאי שהוחגה בלטרון הצליחה כנראה יותר מאשר בחוץ. ה“פשיסטים” שלנו מצטיינים בכל.

בצהרים הגיע אלינו “ארטיסט” חדש, ־ ולכבוד החג ראוי כמובן לשמוח קצת. נגש אליו אחד הבחורים ולחש באזנו “יש לך חקירה”. הבחור התמים, שחשב כי אמת הדבר, נכנס לחדר. שם קידם את פניו הסוחר הידוע רוזנצוייג, שפניו מעידים קצת על מקצועו, ובפרט בהיותו לבוש בחליפה נאה ועונד עניבה אדומה. החוקר התחיל אפוא בעבודתו, אולם זמן רב לא נמשך הדבר: מישהו ממכרי האורח בא והוציאו משם. אף־על־פי־כן, קצת הספקנו ליהנות מהעניין. נצחונו של רוזנצוייג המפורסם היה לשיחת היום ואנשי צריפו הריעו לכבודו: “אלמלא הוא”, אמרו, “לא היה המחנה זוכה לשמחה כזאת”.

2.5.1945 היטלר מת!

בחוץ ששון ושמחה על הנצחון הגדול בנפול אויב האנושות מס' 1. “היטלר מת”, בישרו היום העיתונים באותיות של קידוש לבנה. אולם כאן אין מרגישים בכל זאת. למרות שמלחמת העולם מסתיימת – כאן אין התקווה לימים טובים יותר מנצנצת. קץ המצוקה אינו נראה כאן לעין, והאנשים נשארים אדישים, מנותקים ונבדלים מכל העולם.

אולם, גם אין הלב רוצה להאמין שנישאר כאן שנים. עוד יתבהרו שמי ארץ־ישראל גם לנו – וכדי להתעודד מן השעמום פתחנו הלילה בהתקפת בזק על צריף מס' 4. ההתקפה נערכה לפי כל תכסיסי המלחמה המודרנית: מי בקליפות בננות ומי בתפוזים שלמים, והכל משתתפים בקרב, אין יוצא מהכלל. מעניין היה לראות את הפגיעה הישירה, שנפגע אדון רוזנצוייג בתפוח זהב. למראה התמונה הזאת פרצנו כלנו בתרועה של שמחה. הקרב הקשה, שבו השתתפו קרוב ל־40 איש, נפסק עם כיבוי האורות במחנה, ויצאנו ממנו עטורים בזר הנצחון.

3.5.1945 ארטיסטים

עם בחירתו של ה“האטלידר” החדש הכנסנו בזמן האחרון סדרים חדשים בצריף: כבר בשעה 6 צריכים האנשים להיות מלובשים ומוכנים לתרגילי ספורט – אולם הבוקר תקף אותי הרצון להמשיך ולשכב, וכך עשיתי. אלא שזמן רב לא נמשך הדבר: אצל צבי אין הרבה דבורים, פקודה היא פקודה, ובכן הוא ניגש אלי, הרים את השמיכה והפיל את המטה. אני לא טמנתי את ידי בצלחת: הרמתי צעקה, והוא כנראה נבהל במקצת ועזב אותי לנפשי.

ב“ארטיסטים” רבים מתברכת לטרון, אחד מהם הוא ר… לבחור זה יש תיאבון בלי מעצורים. בכל שעה שתפגוש בו, הריהו רק אוכל ואוכל, ואם רואה הוא מישהו שיש בידו דבר־מה, הולך הוא אחריו ואינו נותן לו מנוח: הב! – אם זו עוגה, או נקניק, או כל דבר אחר, אין נפקא מינה, העיקר לאכול; ומענין שהכל מתייחסים אליו בטוב־לב ונותנים. אולם, גם מתלוצצים עליו, ואת המקום הראשון בזה תופס הסוחר רוזנצויג. פונה הוא אלי ומראה לי באצבע: “נו, מה תאמר על “ארטיסטים” כאלה? האם בלטרון חסר משהו?” ואכן, ברוכים אנו בכל ודי שמח כאן – אין מקום לשעמום.

היום יום חמישי, והאנשים מקבלים חבילות. התנדבתי לצאת להביא אותן והגעתי קרוב לגדר החיצונית של לטרון. הסתכלתי רגע והרהרתי; אה, כמה קרוב החופש! רק מטרים אחדים מבדילים בין החופש והשעבוד.

4.5.1945 מלאך המוות השחור

יום קיץ ארץ־ישראלי לוהט. אור השמש סינוור את העינים, וטורי הצריפים שבמחנה ריצדו בין שמים וחול כבתוך שלהבת של נר ענק.

כבכל יום ששי, פונה אני לעבודתי הרגילה; עומד בחדר האמבטיה ומכבס, וכלי רטוב – אם מן המים ואם מן הזיעה. פתאום קולט אני צעקה “ראובן!” עוזב אני לרגע את עבודתי ויוצא החוצה, ומה מחכה לי אין אני יודע. אבל הבינותי שמסרג’אנט זה, הקורא לי, טובה לא תצמח; בפי הכל נקרא הוא “מלאך־המות השחור”, ובאמת בשורת איוב הביא – הארכת המעצר לחצי שנה.

נו, מי פילל כזאת? נשארתי לעמוד מעבר הצריף השקוע בדומיה. האמנם, שאלתי את עצמי, היה לי עכשיו אחד מאותם הרגעים שבהם הצורות, העצמים והאנשים מאבדים את ממשותם ואין נשאר מהם אלא צרוף אותיות בלבד? וכלי הייתי מלא תמהון: האם זה אני? מי אני? כיצד באתי הנה? ומעין רצון נתעורר בי למשש את הכל מסביבי.

אולם, איך אמר איוב? “כי הוא יכאב ויחבש, ימחץ וידיו תרפינה”, ובאמת התרופה הגיעה בזמן. כי למה שואף כל אחד מאתנו? כל יהודי בגולה? לשלום. ובשורת השלום הגיעה אלינו בלילה. בחצות נכנס הסרג’אנט והודיע על כניעתה של גרמניה. נו, מי יכול לתאר את השמחה? הכל קפצו מן המטות והתחילו לרקוד, “השתגעו” במקצת, קם רעש. הרבה מאתנו חשבו: הגיעה הישועה. ומי יודע? אולי סוף כל סוף הגיע הזמן. מספיק סבלנו. הקרבנו יותר קרבנות משאר העמים. הננו עם נרדף, הסובל זה אלפיים שנה. אולי ינתן לנו המקום ונהפוך להיות עם ככל העמים. הה, מתי תיבנה כבר ירושלים על תלה?

5.5.1945 מפגישות ה“ארזק”

היום שבת קודש. אולם אנשי המחנה צריכים לאכול ואני התנדבתי “לצאת לארזק”¹⁵. לא מתוך שעמום הלכתי, אלא פשוט מתוך סקרנות, כי שם נדמה לך שאתה נמצא יותר בחופש, ואף אפשר לפגוש שם אנשים אחרים – אם זה ערבי, או פולני, או אפילו אנגלי. אפשר גם להצליח לדבר אתם ולתהות על קנקנם; קצת בפה, קצת בידים, העיקר שמבינים זה את זה. היום הזדמן לי לשוחח עם אחד הערבים העצורים. פונה אני אליו ואמר לו: “נו, עכשיו בגמר המלחמה כנראה נצא מכאן כלנו”. רגע קט הוא השתומם, אך בסוף ענה לי: “כן, אנו הערבים נצא מכאן, ובמקומנו נביא את היהודים ואת השאר נשחט”.

נדהמתי רגע ולא הבינותי מה אמר, כי לא תיארתי לי תשובה שכזאת, אך אחר־כך חשבתי בלבי – האם עד כדי כך הגענו? בימים רגילים, כשהגעגועים אוכלים אותך, יש והעיפות עושה אותך קטן ומתועב, אולם בימים אלה אי־אפשר שלא תשמע בלבך את בכי העם, והיום שמעתי אותו, אמא. הוא מנגן בדמי ובלבי, והייתי רוצה שאזני כלכם תהיינה כרויות לבכי הזה, שינגן בלב כלכם, גם בלב הרן ושמח.

בימים אלו, כשאני שומע את הבכי זה, הרי שאין מפלט ממחשבות נוגות ועצובות על העם והארץ. נזכר אני בפרשה הנוראה של ריב האחים שפרץ בירושלים הנצורה לפני החורבן, כשעל חומותיה עמדו המגינים ונלחמו בכוחות האחרונים – ואנו לא למדנו מן ההיסטוריה. הן גם היום נתונה ירושלים שלנו במצור. הנה מקרבים את כלי החבלה, והיום קוראים לו “הספר הלבן”. ירושלים במצור והסכנה הולכת ומתקרבת. מפי ישמעאל זה נוכל לדעת זאת. וכיום, הנה רק אחת צריכה להיות שאיפתנו: לא למות! לעשות את הכל שעמנו יחיה, ואם אחרי אלפיים שנה של יסורים וציפיה למשיח נתגלה לנו שאין משיח לעם בלעדינו, ושארץ־ישראל היא לנו מקלט חיים יחיד ואחרון, צריך שנחוש זאת לא בהכרתנו בלבד, אלא בדמנו, ואת הנפש צריך לתת על כך, ונחנך את צעירינו לאהוב את העם, לאהוב את הארץ, לתת בשמחה את הגוף והנפש להצלת העם – ובהרהורים אלה חזרתי למחנה.

ובצריף רעש. מה קרה? שני בחורים השתגעו ויצאו להיאבק איש עם רעהו. “טובה לא תצמח מזה”, אמרתי בלב, ובאמת כך היה. הנה כבר שלולית של דם על הרצפה, והמוכה שוכב על הארץ – וצוחק כנראה לכשלונו. גם אנשי הצריף האחרים מצאו הזדמנות לצחוק קצת. הסתדרו במעגל והתחילו לשיר “הוא מסודר כהוגן, הוא מסודר כהוגן”. אבל אני חשבתי: כלנו מסודרים כהוגן, ואין מצבנו שונה משלו.

6.5.1945 גם אנו במנצחים!

נבחרתי היום לועדה המשפטית של הצריף. תואר גדול ניתן לי ואפילו בלטרון אינני יודע למה הוא מגיע לי – וטובה לא תצמח מזה. הנה, לדוגמה, צעקות החברים שלי: “פרוטקציה, ראובן! נהפוך את הצריף והכל בסדר! פרוטקציה, העולם שלנו!” אה, הבחורים הללו, כמה מרץ ויזמה יש בהם! עולמות יכולים הם להפוך – לו הדבר אך ניתן להם.

מעשה היה היום במחנה הסמוך, שבו יושבים הנאצים. הללו הציבו להם את סמל צלב הקרס, והסמל נהרס על־ידי המפקד. בראותנו זאת פרצנו במחיאות כפיים והרענו בהתלהבות. כעת שוב לא ירגיז אותנו הסמל הזה, שהיה מתנוסס בראש הבניין. עכשיו, כל העובר על פניו צוחק, ומעניין שאף בני שאר הלאומים הנמצאים במחנה צוחקים בראותם מה עוללו לסמל.

אכן, קצם הולך ומתקרב וימיהם ספורים. “הנצחון עומד בשערי אירופה”, הכריז הרדיו וגם אצלנו מורגשת השמחה. קבלנו הנחה לכבוד הנצחון, לשמוע רדיו במשך רוב היום. הנה כי כן, נמצאים אנו במחנה אחד עם המנצחים, וגם לנו מגיע חלק בשמחת־עולם זו.

7.5.1945 בית“ר – ה”פאטריוטים" 4: 2

שמחה כללית היום אצל הבחורים, ובפרט חברי בית“ר הנמצאים בתוכנו, ועל כלם – חברי קבוצת כדור־הרגל של תל־אביב לשעבר. ומה השמחה? קבוצת בית”ר נצחה את קבוצת “הפאטריוטים” היוגוסלבית בתוצאות 4: 2. מי פילל כזאת? הקבוצה היגוסלבית נחשבת לאחת הקבוצות הטובות ביותר בעולם. אך לבית"ר היתה רוח־הקרב שלה, והרוח לא נכנעה. ואת השמחה שפרצה כאן אין לתאר. השמחה היא יותר גדולה מאשר לו היינו זוכים באיזו שאלה מדינית חשובה. כנראה הננו עם ספורטיבי כעם האנגלי והאמריקאי, ואולי אף יותר מהם. בחורים התנשקו, קפצו ממקומותיהם, הדבר נהפך לשיחת היום. לרבים מאתנו אף עלה הענין בממון, כי רבים התערבו והפסידו. ועל מה מתערבים האנשים? על כוס קקאו או תה, כי כסף אינו עובר לסוחר כאן. הכסף הוא בבל ייראה ובבל יימצא, אסור הוא בתכלית האיסור: הנתפס בו – דינו “זנזנה”¹⁶, ואין זה נעים ביותר.

התכוננתי היום לביקור: התגלחתי, גמרתי את החגורה לאחי ועשיתי סדורים אחרים, אך אין קול ואין קורא. בצהרים החלטתי שביקור כנראה לא אקבל כבר היום וחזרתי לצריף. מילא, מוכן אני לחכות: להודיע את בשורת ההארכה לא יגרום לי הדבר עונג, ולאמא ייגרם צער וסבל. באמת אינני יודע איך אוכל לספר לה.

8.5.1945 מפקד המחנה מתמוגג מאחווה

יום גדול והיסטורי יום זה. המלחמה באירופה הגיעה לקצה, הצבא הגרמני נכנע, אדוני הגזע העליון נכנעים – ונשאלת השאלה מדוע לא זכינו גם אנחנו לשמחת הנצחון המלאה? אך באמת, מהי הנקמה אשר תתן ספוק לנו על כל הרעה? מהי הנחמה אשר תוכל להפיג את יגוננו ואיפה הם השלומים לדם הנקי, דם אחינו ואחיותינו שנשפך? לנוכח תרועות הנצחון מתפרצות מלבנו רק אנחות כבושות: מדוע בושש כל־כך נצחון זה לבוא? מדוע לא בא בעת הנכונה?

וגם אצלי, באופן פרטי, היה המאורע מהול בתוגה. בביקור של אמי צריך הייתי להודיע לה על דבר ההארכה לחצי שנה נוסף, שקבלתי כנראה לכבוד הנצחון: אך בנים חורגים אנו, ואין מבדילים לגבינו בין חג וחול. נפרדתי ממנה בנשיקה ובברכה שבקרוב נתראה בבית. נקוה, ואולי יגיע הזמן.

אולם, על שמונה פראג’ים התבשרנו היום בכל זאת, והתעוררות כללית היתה במחנה כשבא מפקד המחנה להודיע עליהם ולברך אותנו לכבוד היום הגדול. הוא דיבר כאח לצרה: הזכיר מתוך התרגשות את הקרבנות שנפלו בשדה הקטל של עם ישראל, הבטיח שבקרוב תתגשמנה כל שאיפותינו והביע את תקוותו ששני העמים שלנו יעזרו מתוך סולידריות זה לזה, ונזכה להתגשמותה המושלמת של הצהרת בלפור, אף־על־פי שגם אנחנו בעצמנו איננו מאמינים בקיומה המלא. לשיא הגיעו דבריו בהבטיחו שמקום זה יהיה עוד שלנו, ובעיני רבים מאתנו, וגם בעיני המפקד והסרג’אנט הופיעו דמעות. מימי לא ראיתי דבר כזה, ביחוד אצל האנגלים – הקרירים. עתה הם הוזילו דמעות כמו ילדים. כנראה שגורל ישראל פגע בלב כל יצור, ויש שכר לפעולותיך – ישראל. ברגעים אלה הרגשנו את עצמנו אחרים. אנו עושים משהו לטובת העם.

9.5.1945 הישוב צוהל ושמח

היום קבלנו את העתונים בשעה מוקדמת – כנראה בהשפעת המפקד. העתונים מלאים סיפורים על החגיגות בארץ, מדן ועד באר־שבע. הישוב צוהל ושמח: עם ישראל ניצח במלחמה! – ואיך אפשר לעשות היום משהו? הידים אינן עובדות, כלך מתנשא לשם, החוצה, לראות את הכל בעינים. הסתובבנו הלוך וחזור, אני, יחזקאל ויטנברג ו“כושי”, ותיארנו איש לרעהו איך ירושלים נראית ברגעים האלה.

עניין התעורר בנו לדעת מה בפי הנוטר הערבי שבשער בגמר המלחמה. ניגשנו אליו ופתחנו בויכוח פוליטי. “בקרוב תתחיל העליה לארץ”, אמרתי, “והיהודים יבנו את ארצם”. אולם, דברי כנראה לא מצאו חן בעיני הנוטר, ומיד נתן את תשובתו: “אנו לא ניתן, נילחם בכוח עד טפת דמנו האחרונה”. שאלתי מה הוא חושב לו, האם יסבלו זאת היהודים גם הפעם – הם שוב לא יבליגו כמו בתרצ"ו, אך הנוטר לא מצא כנראה מה לדבר עוד אתנו, או שהרגיש בסרג’אנט המתקרב, והסתלק. לו תפס אותו הסרג’אנט בקלקלתו, שמדבר הוא אתנו, עלול היה לקבל עונש קשה או פיטורין – כאלו היינו טמאים.

את חגיגות הנצחון הרגשנו גם בשומרי המחנה. ב“תמאם” של הערב נכנס אלינו הסרג’אנט והתחיל לספור, ארבע פעמים חזר וספר ולא מצא את המספר הנכון, והוא כלו מתנדנד ומזיע ונודף ממנו ריח של יי“ש. בעזבו את הצריף ניגש הוא אל אחד הבחורים והודיע לו שלמחר בבוקר השכם הוא מזמין אותו ל”בוכס" – אך ראינו עם מי יש לנו עסק, ולא הגבנו. משיצא פרצנו כלנו בצחוק: “אלה שומריך ישראל”.

10.5.1945 יש אביב בצינוק מלבלב

אחד מאנשי הצריף שלנו קיבל מזודה מהבית, כנראה לכבוד הפראג' העומד להגיע. אמנם ימים רבים מחכים אנו לפראג‘, חדשים עוברים והפראג’ אינו בא; אולם עכשיו, בראותנו את המזודה, חשבו רבים מאתנו שהנה אנו יוצאים. מי יודע? נסים קורים בימים אלה, ואף הוכחה יש בידנו: היום יצאו הערבים, אחרי שהיו עצורים כאן קרוב לחמש שנים. סוף סוף הגיעה אליהם התשועה, ועוזבים הם את המקום שבו בילו חלק גדול מחייהם: הכל לכבוד הנצחון – אולם, לנו העברים עדיין לא הגיע הזמן.

שַׁוְעַת הַחֹפֶשׁ עוֹלָה מֵעֵבֶר לִסְיָג וְלִתְחוּם!

אָנוּ הַמּוֹתְחִים מִפְרְשֵׂי הַחֲלוֹם בְּסוּפַת הַיְקוּם,

וְאִם רְקִיעֵי הַנֵּכָר שׁוֹקְעִים עַל רֹאשֵׁנוּ וְכָבִים,

אֶת קֶשֶׁת הַנֹּגַהּ יַחְדָּו נַצִּית בְּגוּשֵׁי הֶעָבִים.

וְאִם גַם הֵגִיחַ נַחְשׁוֹל חוֹבֵט, סוֹחֵף וּבוֹלֵעַ,

יָדַיִם רָפוֹת נְחַסֵּן וְרֹךְ לְבָבוֹת נְסַלֵּעַ.

כַּאֲרִי בַשִּׁבְיָה נְכַרְסֵם בַּרְזֶל הַמּוֹטוֹת בַּסּוּגָר,

גְּבוּלִים וָסֶכֶר נִפְרֹץ, וְשַׁעַר חָתוּם יְמֻגָּר.

נַצְמִיחַ כָּנָף לַכּוֹשֵׁל וְנַצִּיב סֻלָּמוֹת לָעוֹלִים,

מִתְּהוֹמוֹת הַכְּלָיָה נַחֲרֹג וְנִפְצַח בְּמִזְמוֹר גְּאוּלִים!

– ולך, אמי, אל תבכי – וויין נישט, מאמע. גידלת בן שהפר את חוק פלשתינה. הוא מאס להלך כגיבן ולשאת חטוטרת חולה. אמי, אל תבכי על הגזר; בנך העז וכיוון וקלע, לא פשט צוארו לפני צר, כשה התמים לעולה.

אמי, אל תבכי. אמצי לב. לבשי עוז אם נוגה כלה. יש אביב בצינוק מלבלב –ולהבת באופל עולה.

11.5.1945 יום מעונן

בפתחי בהשכמת הבוקר את החלונות נראה לפני בוקר קר וסגריר ושמי ארץ־ישראל מעוננים. משונה הדבר. עוד אתמול היה חמסין, והיום כבר אין להרגיש בזאת. שנויים מתרחשים בארצנו לפתע – בכל המובנים.

והיום היה דומה במקצת למצב־הרוח של אנשינו, יום מעונן היה היום לחלק גדול מהאנשים, והסיבה: תשובות הסיאיד"י. לדוגמה: בחור ירושלמי בשם ריפס קיבל מכתב ובו מודיעים לו שהוא צריך לשבת. הבחור הוא בעל משפחה, אב לשני ילדים, ומפרנס אותם בדוחק. יושב הוא כבר קרוב לחדשיים ומתכונן לצאת, ופתאום מקבל הוא תשובה שכזאת – גזר־דין! היתכן כדבר הזה? אבל העם בחוץ נשאר בשאננותו, כאלו אין הדבר נוגע לו.

חז"ל אמרו: בית שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ובאמת, אף פעם לא הרגשתי זאת כמו עכשיו: לעיני רואה אני את הדבר. מנהיגי העם מוסרים את בניו למלכות, מרעיבים אותם ומענים אותם בכל מיני עינויים, –

וּבַחוּץ שִׂנְאַת הַשָּׁוְא כְּאֵשׁ זָרָה יוֹקֶדֶת,

הִנֵּה אַחִים יִתְגּוֹדְדוּ כַּחֲתוּלִים,

תּוֹךְ מְרִיבוֹת חִנָּם צִיּוֹן תָּמִיד נִלְכֶּדֶת,

תִּשַּׁח שְׁבוּיָה בִּסְבַךְ הַנַּפְתּוּלִים.

שׁוּב זְרוֹעַ הַזָּדוֹן אוֹתָנוּ בְאֵיבָה הוֹדֶפֶת,

מִשַּׁרְשֶׁרֶת הַגְּבוּרָה תַּתִּיק הַטַּבָּעוֹת,

וְאֶחֳרַד מִפַּחַד הֶעָבָר וְהַבָּאוֹת.

12.5.1945 בוכס

יום שבת קודש. מצב רוח מדכא אצל אנשינו, אולם לא כך המצב בצריף 3. שם יושבים חיילים, ובאמת חיילים במלוא מובן המילה: בחורים מלאי מרץ והקרבה, אין הם יודעים פחד ואין דבר שיעמוד בפניהם. ומה עשו הבחורים הללו? סידרו זירת בוכס בתוך הצריף, וזוגות יצאו להילחם. מעניין היה לראות את ההתגוששות בין ריפס והחיל המשוחרר “בעל החבילות”, וודמן. ועל שום מה נקרא “בעל החבילות”? מקבל הוא בכל יום שני וחמישי חבילה מהבית, ואצלנו דבר כזה הוא יקר המציאות. השתוקקנו לראות קרב יפה, וידענו שכאן יתרחש משהו יוצא מגדר החוקים של משחק הבוכס, אולם, לדאבוננו הגדול לא זכינו לראות מה שקוינו. אותו בחור בעל הקרחת הנקרא וודמן – בחור רב כתפיים ובריא כשור – השכיב את ריפס הקטן והצנום במכה אחת והמשיך להרביץ בו בלי רחם. “די, מספיק!”, צעק ריפס, “יש לי אשה וילדים, תן לחיות!” ואנחנו, בשמענו כך, פרצנו בצחוק עד שהתגלגלנו ארצה וכמעט התעלפנו. ריפס הוא לץ גדול, היודע לעורר צחוק, והבחורים צוחקים כאן כדי לשכוח את צערם, כשיכור השותה יין לשכרה.

בערב, בלכתי לצריף האמבטיה לעשות מקלחת קרה, שמעתי ויכוח בין אחד העצורים, מהחיילים של הרא"פ, ובין שוטר בריטי. השוטר התלונן על המצב הגרוע השורר בארץ וסיפר שמבקש הוא לחזור לאנגליה, אבל השלטונות אינם נותנים לו. שם יש לו בית, משפחה וילדים, והוא מתגעגע אליהם. קרוב לשלש שנים נמצא הוא כאן, והחיים נמאסו עליו. החייל שאל אותו: “ומה אתה אומר על האנשים כאן?” “חבל על האוכל והבנזין של ממשלת פלשתינה”, היתה התשובה, “אך מה אני יכול לעזור? פקיד נמוך אני וממלא את הפקודות”, וכאן הפנה הוא את ראשו אלי ושאל מאיזו עיר אני. “מירושלים”, אמרתי. “אה, כן”, אמר השוטר, “מירושלים הקדושה אתה וחשוד בטרור. ואתה הלא כל־כך צעיר! אך חבל על חייך” – ואני שותק, כי כך יותר בריא לגוף. הנה כי כן, ציון, שואלים לשלום אסיריך – ואפילו השוטר האנגלי.

13.5.1945 מלים מצחיקות – וקרובות אל הלב

הבוקר שמחה וששון. מה יש? דבר חדש. האנשים שכחו את ה“פראג’ים”, והנה הם באו לפתע פתאום. אצלנו בצריף כלם שמחים, שרים ורוקדים: שני אנשים עוזבים את צריפנו והולכים הביתה. החבילה מתפרדת לאט, ואולי יגיע גם לנו הזמן שמחכים אנו לו זה זמן כל־כך רב.

ובצריף, אחרי הרעש – שקט. הכל פנו לעבודתם או לימודיהם, וגם אנוכי פניתי לקריאת ספר, ודווקא ספר מעניין. זה זמן רב לא קראתי בלהיטות שכזו: בלעתי את המלים – והמלים מה יפות הן וקרובות אל הלב. בקטע אחד מתאר הסופר אהבה וגעגועים למולדת מארץ נכר, והאהבה היא כל־כך תמימה, ומתוארת היא בשפה כה פשוטה! הנה אחד הקטעים:

“הוא בא אלי וכל־כך נשק אותי, וגם קרע את החזיה ואפילו מחט אין לי לתקן אותה, וגם אני נשקתי לו. כי זה כל־כך טוב כשהוא נוגע בידיו בי, ואני יודעת שהוא אוהב אותה, את שולמית, אך מה אעשה וכל־כך טוב למרוט את שערותיו, כשהוא שוכב קרוב אלי, ולי כל־כך רע תמיד. אך אני יודעת שהוא הולך אל שולמית. יש אצלה פסנתר, והיא מנגנת בערב, והוא מצלם אותה ביום, ובודאי עליה איננו מתנפל ככה, רק מנשק אותה יפה כמו בראינוע”.

פרצתי בצחוק בקראי את זאת, אך כמה קרובות המלים, כאלו היו הדברים עוברים לפניך. הראיתי את הקטע לחברי, והם צחקו כמוני, אבל מה רע הוא שהאהבה ממש כל־כך רחוקה היא מן האופק ומן החיים היום־יומיים שבלטרון, ואינך מאמין שיגיעו ימיה אי־פעם.

הדברים המתרחשים לאחרונה משפיעים כנראה על האנשים בלטרון. מלחמה פרצה בין צריפנו וצריף מס' 3, ובמה נלחמים? בפרוסות הפת השחורה ובתפוחי זהב רקובים. והמרחק הוא קטן, היריות מכוונות בדיוק. צריפנו הצליח לזרוק גם פצצה פרימיטיבית, והדבר השפיע באופן פסיכולוגי על האויב. ומה הפצצה? צפרדע בגודל אגרוף. נו, האנשים בראותם אותה הקימו צעקה וצווחה כנשים, ובזאת ניצחנו. צריף מס' 3 ביקשו מאתנו שביתת נשק, וכך התקיימה עוד שביתת־נשק שניה – בחצות הלילה בלטרון.

14.5.1945 פראג' בלי פרוטקציה

ישנתי או נמנמתי, אינני זוכר, אך פתאום התעוררתי: קול צפירה נשמע בחוץ. מימי לא שמעתי קולות כאלה, קול יבבה ובכיה המחריד לבבות, ומסביב מאירים הזרקורים, לראות את המתרחש. לאורם נתגלה לעיני מחנה שבויים במלוא המובן, כפי שרגילים לתארו: אותם מגדלי השמירה ואותם הזקיפים העומדים בתוכם ושומרים, אם ברובה ואם במכונת־יריה, – והשמים שקטים וזרועי כוכבים. ומה קרה? אחד העצורים הגרמנים ברח. אחרי שבתו כאן קרוב לשש שנים עמד וקרע את כבליו. אף הוא רוצה להיות חפשי ולראות את העולם – ולמרות חבריו מן ה“היטלר־יוגנד” שרצחו את אחינו ועינו אותם בכל מיני עינויים, אין אנו יכולים לכבוש את אהדתנו הנתונה לו בנקודה הזאת.

והיום שמח, יש חדש. הבלשים באו עם כלבי גישוש, הורסים את הגדר מסביב, והמפקד מסתובב במחנה כמשוגע, מתרוצץ מפה לשם ואיננו יודע מה לעשות – והאנשים עומדים, מסתכלים ונהנים. נוסף היום פראג' חדש, פראג' השונה משאר הפראג’ים, בלא מכתבים ובלא פרוטקציה – והילד איננו.

15.5.1945 חתלתול בלטרון

זו לטרון השמחה והחוגגת נהפכה היום לאחרת: אין חדש מחזית הפראג’ים, הכל חזר למסלולו הרגיל, ומי יודע מה הסיכויים של אותם האנשים שהתכוננו לצאת. לחדשים הקרובים שוב נראה שאין כל תקווה.

למצב־רוח זה הוסיף גם מזג האויר: גשם ורוח כביום חורף ממש והאנשים מתפלאים – אין זוכרים דבר שכזה. בחוץ בוץ ורפש, ואין יוצאים מן הצריף. גם אין דבר לעשות, או יותר נכון – אין הידים רוצות לעשות שום דבר, והכל שוכבים במטות ומשתעממים. אף־על־פי־כן, מצאתי במה להעביר את הזמן: בחתול הקטן שהביאו הנה לפני כמה ימים. ומה נחמד המשחק! הלא זה רק חתול, אבל מרגיש אתה מין קרבה אליו – כאל נפש חיה, ובפרט כאן, שאתה מבודד ומנותק מהחיים, ונדמה לך שעם יצור זה אתה חוזר ומתקשר אליהם.

16.5.1945 מר רוזנצוייג מצליח – יותר מן המשוער

היום, ב“ה, אחרי זמן רב, התברכנו בפרצופים חדשים. ומי הם האורחים? בזמן האחרון הריהם חיילים, – ואילו חיילים! בחורים כארזים, רחבי כתפיים ושזופי שמש ומגיעים ישר מהחזית. הם נלחמו בכל המערכות באירופה וכעת הביאו אותם לכאן. אחד מהם הביאו באוירון מצרפת, מן העיר מרסיל. כנראה “טרוריסט” גדול בעיני הבולשת! קבלנו אותם בסבר פנים יפות, וכלם נכנסו לצריף שלנו. על־ידי זה שוב מילאנו ב”ה את הצריף מ־14 ל־19 איש.

אולם, השמחה לקראתם היתה רבה גם מחוץ לצריף שלנו, והכינו להם הפתעה. הודיעו לאחד הבחורים החדשים כי הבולשת באה לחקור אותו – ונו, נכנס הבחור ומוצא שיושב לפניו חוקר ועל־ידו מתרגם, לפי כל הסדרים של ניהול חקירה. ומי החוקר? הרי זה שוב אותו ה“נומר” מר רוזנצווייג: יושב וחוקר, שואל שאלות, והבחור עונה עליהן בדיקנות מלאה. אולם, בסוף החקירה ביקש הבחור לשחרר אותו בהקדם האפשרי. “ואם לאו?”, שאל החוקר, “מה תעשה?” “מה אעשה?”, השיב הבחור, “אלחם בך, והאות הראשון הרי לך בפרצופך!”, ויך את רוזנצוייג מכה אחת אפיים. רוזנצוייג ראה את כשלונו ויצא החוצה בבושת פנים, וכל האנשים אחריו, הולכים ושרים: “מ’האט איהם פארפאכעט!” אכן, היה זה מחזה: לפניכם אחד הסוחרים הגדולים, הנחשב בחוץ כמיליונר, וכאן הגלגל נהפך. לו היה מופיע בן אדם מהחוץ, היה חושב שמשוגע לפניו. האנשים רצים אחר רוזנצוייג כאחרי משוגע, והוא אינו מוצא לו מקום להימלט. מתאר אני לעצמי, שלו היה מוצא בור, היה נכנס ונקבר בו. ובמחנה צווחות מכל צד וצעקות עד להחריש האזנים – שמחה וששון אין לתאר במלים. כנראה, מהשמים נשלחו אלינו אורחים שכאלה: רבים היו געגועינו למשהו, ועתה נתמלא מחסורנו במלואו.

17.5.1945 שמחה של לטרון

ערב חג היום, והדבר מורגש במחנה: הרבה ביקורים, והכנות לכבוד החג. התכבדנו גם בבואו של הרב הרצוג בלווית הרב לוין, וזה עודד קצת את האנשים ורומם את מצב־רוחם: אין שוכחים אותנו בכל־זאת.

וימים כאלה, מי יודע אם יחזרו עוד בלטרון – יום שכלו חדשות. כנראה לכבוד חג הביכורים קיבלנו פראג’ים, ועשרה אנשים יצאו מן המחנה. זמן רב חיכינו לפראג’ים אלה והנה הם הופיעו – מה רבה תהיה השמחה בחג!

ואמנם, חגגנו את הערב ברוב פאר. כל אנשי המחנה השתתפו במסיבה שנערכה, שתינו יין לרוב, השירה והריקודים עלו עד השמים – הכל רקדו כחסידים נלהבים. אפילו הגפירים הערבים לקחו חלק בזה: מעבר לחוטי התיל הריחו כי דבר־מה יוצא מן הכלל מתרחש כאן, ונתקהלו אף הם, וגם הסרג’אנט בכבודו ובעצמו לא בוש להסתכל במחזה. אולם, הידעו גויים אלו – עד כמה המאושרים האלה, המרקיעים שחקים בניגוניהם הערבים וברקדם עד להתפשטות הגשמיות – עד כמה רבים געגועיהם לחזור לביתם ולמשפחתם! היכלו ערלים אלה לדעת כיצד נכספה אז נפשם לאותם הימים הטובים מלאי התום והפשטות שהיו להם בחיק הוריהם, ושעתה עברו כבר עליהם – לבלי שוב!

18.5.1945 דויד מלך ישראל חי וקיים

שבועות, חג הביכורים – עת שניתנה תורה בהר סיני, יום פטירתו של דויד המלך. אותו דויד המלך שהוציא את בית־ישראל מתחתיות שאול לתפארת מלכות, העלהו מעם רפה־אונים לעם כובש ושולט, וקיים בו את ברכת יעקב: גור אריה יהודה, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו – וכאן, על אדמת יהודה הכבושה, בעמק אילון, ממשיכים בניו בדרכו. “דויד מלך ישראל חי וקיים” – מרגישים אנו זאת בכל רוחנו ומהותנו, ובפרט בימי חגים, עת שמחה וששון במחנה.

והשמחה פה רבה: בחוץ אין השמחה גדולה כמו כאן. גם הגוי הגר בתוכנו משתתף בשמחתנו, ובאמת שתינו עד בלי גבול. אינני זוכר מתי הייתי שותה כל כך הרבה יין כמו כאן. והשוטרים הבריטיים – פשוט מאוד, מרגליהם נפלו, אינם יודעים מה מתרחש סביבם. ממש מחזה נהדר, כלך שופע נחת ורצון.

וגם הבחורים שלנו מצאו כאן את שעת הכושר ועשו כל מה שביכולתם. שניים מהם התחפשו לבחורות ויצאו לרקוד ברחבת המחנה. התפתח מזה “דנסינג” במלוא מובן המלה, וגם תזמורת לא חסרה. ידיים ורגליים השתלבו, החל מריקודי עם וגמור בריקודים ערביים מוזרים, ומסביב עומדים בחורים במעגל ומוחאים כפיים לפי נענוע הגוף של הרוקדים. את הנשף סיימנו ב“הורה לטרון”, אשר חוברה על־ידי החיילים מן הרא"פ, ואלו המלים:

הוֹי, חֶבְרַיָּא, עוֹד נִזְכֹּרָה

אֶת הַהוֹרָה בְּלַטְרוּן:

גֶּדֶר תַּיִל, מִשְׁמַר הַלַּיִל,

פְרָאג', צִלְצוּל וּבִקּוּרִים.

וְצוֹרֵב, הוֹי צוֹרֵב הַלֵּב,

אַךְ נִשְׁקֵנוּ שִׁיר אֶחָד:

אֲנַחְנוּ לֹא נִפֹּל,

אַתְּ, אַרְצִי, הַכֹּל –

מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן!

19.5.1945 דמדומים

הימים עוברים ומתקרבים כבר לחצי השנה, אך מי יכול להאמין לזאת? אין אני מרגיש את הזמן שעבר עלי. נדמה שזה רק חלום ארוך: הכל היה רק אתמול, ואני חוזר על הדברים בחלומי בנעימים, חלום בלי מחשבות, חלום על לא כלום. כך אני מהרהר, ותופס עצמי שאני מהרהר על לא כלום, כמעט שאני חסר מתוכי – ואז, מתוך מעמקי נפשי צץ זכרון זעיר, לא ידוע. מתגנב הוא אלי בזהירות, כציפור המדמה בנפשה כי נרדמתי. היא מבוישת, והיא מדלגת אלי, פוצה פיה בזמרה – הפלא ופלא! – אבל מדי רצותי לתפסה מתחמקת היא ואינה משאירה בין אצבעותי אלא נוצה קטנה. כל היתר, כל מה שאני מנסה לתפוס מזכרונות שנות ילדותי המוקדמות – הכל נגוז, כאלו חלף עם הרוח. אולם, דבר אחד נשאר חקוק בזכרוני: שלא הסכנתי לחיות חיי שובע ושלווה בימי ילדותי, – וכרגע מופיע סך־הכל הזה באור בהיר לפני, כל מקרה ומקרה בשיטתו הנכונה. ובכן, אומר אני לעצמי, אין שינויים גדולים מתחוללים בחיי בני אדם: רק שלבים־שלבים, כשבעת מדורי גיהנום, וגיהנום האמיתי הרי הוא לטרון.

20.5.1945 צפרדע בפיג’מה

בקבוצת החיילים שהוכנסה לצריפנו נמצא גם אחד בדרגת קפטן בצבא הבריטי. בחור כארז, שולט בשתים־עשרה שפות ובעל השכלה גבוהה מאוד. הוא היה נציב בית"ר בבולגריה, שירת בצבא קרוב לחמש שנים, ובסופו של דבר הובא ללטרון. אולם אצלנו הוא אדם ככל האנשים, והיום כיבדנו אותו בתורנות צריף. עומד הוא אפוא במברשת ביד ומנקה את הרצפה, את בית השימוש – אין מפחיתים מעבודתו מאומה. אכן, מחזה מעניין היה, ומתאר אני לעצמי כמה היו נהנים חייליו לו היו מזדמנים לכאן ורואים אותו בכך.

אנשי הצריף הותיקים, ובפרט הצעירים, רצו גם להראות את כוחם לאורחים החדשים. ומה עשו? יצאו לחצר לחפש איזה שרץ או דבר־מה דומה לזה, וכעבור כמה רגעים חזרו כשבידי צ’רלי – מנהיג הכנופיה – צפרדע. בן רגע החליטו לסדר את הטייס, הבחור הצעיר ביותר בין האורחים, וקשרו לו את הצפרדע לפיג’אמה. נו, יכול אדם לתאר לעצמו את פחדו של הבחור בהרגישו שבתוך מכנסיו מתנועע דבר־מה. והבחור אמנם נבהל, כלו נעשה חיוור ולבן כסיד, אבל לנו לא רצה לגלות את פחדו, ובלית ברירה התחיל לצחוק. הוא ראה עם מי יש לו עסק, וכי מה יוכל לעשות? שכב אפוא במטה בלי נוע ושתק. אך הוא יזכור את המעשה לתמיד: לטרון זו תירשם בהיסטוריה העברית: מחנה שבויי ישראל לאדום.

21.5.1945 ערכה של סיגריה

יום שני בשבוע. בימים האחרונים לא היה כל חדש. הימים הם ללא שינויים ומשעממים, וחשבתי שהיום יבוא איזה שינוי: חכיתי לביקור. דבר אחר אין כאן לחכות לו, או – יותר נכון – לדבר אחר אין סיכויים. כך אני מסתובב לי אפוא סביב המחנה – או עושה אני “קסדרה”, בלשון הערבית של לטרון – ועיני תרות אחרי כל תנועה המתרחשת במחנה, ותוך הליכה זו ניגש אלי אסיר ערבי העובד במחנה ומבקש ממני שאעשה אתו טובה ואתן לו כמה סיגריות. לא הססתי הרבה, נכנסתי לצריף והוצאתי לו חופן מלא, ובראות האסיר את זאת התחילו עיניו נוצצות כבאש. אכן, מה רב סבלם בלעדי העישון! מוותרים הם על מזונם, ובלבד שתימצא להם סיגריה, והפלח המסכן לא מצא מלים להודות לי על כל הטובה שעשיתי אתו, – ובאיזה פחד הכניס את הסיגריות לכיסו, שמא ירגישו השוטרים ויקחו אותן ממנו.

היום התחיל קורס בהיסטוריה כללית וקיבלנו שעור ראשון מהמורה וייס. קבלתי רצון מיוחד ללמוד, ובאמת מתמסר אני ללימודים, ואת רוב שעות היום מקדיש אני לכך. טוב שזמני אינו הולך לאיבוד. אף מתחיל אני להתחרט על הזמן שביטלתי בחוץ: עכשיו מרגיש אני בהפסד, אך את הנעשה אין להשיב. מקוה אני למלא את מה שהחסרתי, כאן בלטרון.

22.5.1945 חלום

רעש צלצול הפעמונים החודר מבעד לחלון הפתוח למחצה העירני משנתי העמוקה והפסיק את מהלך החלומות הנעימים, אשר לפעמים הם כה מעודדים עד שאתה בטוח באמיתם, ואינך יכול להעלות על דעתך כי לפניך רק חלום, אשר אם תקיץ הריהו גז ואיננו, כלא היה.

ובהזכירי חלומות נעימים, נזכר אני בחלום אחד אשר בני האדם שבחוץ, מעבר לגדר התיל, בודאי לא ידעו להעריך שכמותו, אך אשר לי הוא כל כך מתוק ונעים, והוא חלום הפראג'. החופש שכל אדם מתאר אותו בצורה אחרת. ובחלומי והנה צעקות נוראות, הצורמות את האוזן, והמופנות אל הסופרוויזר שלנו: “שמואל, אל הסרג’אנט! הסרג’אנט קורא לך, רוץ!” והעומדים מן הצד מתלוצצים ופונים אל שמואל וקוראים: “אם לא תביא הרבה פראג’ים נרביץ בך”, אך שמואל עונה בחיוך רחב וממשיך בדרכו הרגילה. שמואל אך חזר, והנובצ’י¹⁷ רץ לקראתו לפתוח לפניו את השער ממש כמשרת נאמן, וכל אנשי לטרון מצטופפים סביבו ופניהם מביעים שאלה: “האמנם יש פראג’ים?” אז מוציא ה“סופרווייזר” פתקה ומתחיל לקרוא בשם האנשים המשוחררים, וראשון ברשימה קורא הוא את שמי – בטעם ובנגינה, ואומר: “ארוז חפציך”.

בשמעי את המלים האלו מתחיל לבי לדפוק בחזקה ופני מחוירים מרוב התרגשות. אחר־כך ששון ושמחה, קולות רעש והמולה! אני מתלבש, אורז חפצים, מתקדם לשער, נפרד מחברים – אך תוך כדי כך הקיצותי וכולי מכוסה בזיעה. צלצול הפעמונים הקוראים לאנשים לאכול הוא הוא שהפריע בעד המשך החלום, – אבל אני עודי ב“דטנשן”¹⁸ והחלום נשאר חלום, ומצפה אני בכליון עינים להתגשמותו. אולי יבוא יום וגם אני אמצא בין אותם האנשים הנמצאים הרחק, בקצה האופק, ששם השמש זורחת ומאירה להם את יומם בים של אושר, חדווה ואהבה.

אך אל יאוש, אומר לי מצפוני, עוד יבוא אותו היום שמחכים לו בכליון עינים, ואז יעלה גם כוכבך וינצנץ בשמים הטהורים. רק מתי, נשאלת השאלה. “שאלה של זמן”, עונים לי חברי בהלצה.

23.5.1945 חשבון הנפש

היום 23 לחדש – יום היסטורי הוא: ביום זה נאסרתי¹⁹ והוּבלתי ל“קישלה”²⁰ בירושלים. עוד זוכר אני את הדפיקות בדלת. השעה היתה קרובה לחצות, ומאחורי הדלת שומע אני קולות: “כאן גרה משפחת זכריה?” “כן”, עניתי, אך מי פילל אז שזמן כזה יעבור ואני אמצא עוד כאן. הלב לא רצה להאמין, ואין אני מאמין עוד עכשיו. חושב אני שהכל חלום אחד. אך כשאני מתעורר מחלום זה, רעדה אוחזת בי. אולם, מה לעשות? אין ביכלתי לשנות את המצב. הגורל איננו בידי: מסביבי גדר תיל, וכלי תלוי באחר. “אך אל יאוש”, אומר לבי, עוד יבואו הימים הטובים שכלנו מצפים להם"; ולמרות מצב־רוחי – בחיים היום־יומיים אין הדבר מורגש.

בכל בוקר יוצא אני להתעמל. בהתעמלות משתתפים קרוב ל־50 איש. רובם בחורים מבוגרים ובעלי גוף, הנקראים בלע“ז “חברה’מאנים”. ובאמת, אין לגרוע עין מן המחזה: חיילים ממש, בעלי מרץ ויזמה, כל תרגיל ותרגיל עושים הם באופן מוצלח, אוטומטית. את ההצלחה הזאת אפשר לזקוף לזכות מאמציו של המעמל שלנו, צבי בעל השפם הבלונדיני. כבר בהיותו בחוץ היה מעמל, וכאן הוא ממשיך בעבודתו. בגמר ההתעמלות כלנו נכנסים למקלחת להתקלח. זה מוסיף רעננות לגוף. לפי דעתי לטרון אינה מנוונת את גוף האדם, אלא אדרבה: היא מוסיפה חיים, חיים בה”א הידיעה, למרות כל אלה המעוניינים לראות את ההפך.

קבלתי היום ידיעה מהבית שעומדים להכלילני בדיוני ועדת השחרורים הקרובה, ולא זו בלבד אלא גם בקבוק מיץ. נו, השמחה היא כפולה, אך שמחתי הראשונה היא הרבה יותר גדולה, ומי יודע? אולי יגיע הסוף לימי לטרון אלה!

24.5.1945 גם לטרון היא ארץ־ישראל

בהיותי הבוקר בבית־החולים לחבוש את רגלי, נגלתה לעיני מעבר לגדר אמי, כשהיא הולכת בכביש השחור. ובאמת שחור הוא הכביש לכל אותם האבות והאמהות, האחים והאחיות, הבאים בדרך זו ובוכים באבלם על היקר שניטל מחייהם. קפצתי ממקומי, הפסקתי את כל הרהורי והתחלתי לרוץ. למה רצתי אינני יודע, אבל הרגשתי רגש של קירבה בבדידותי, והמשכתי בריצה עד שראיתי את פני אמי. אח, כמה מוסיפים הביקורים האלו לחיים כאן. שומע אתה חדשות מעולמו של הקב"ה ומהמתרחש בחוץ. יש שנדמה כי ברגעים אלו משוחרר אתה, מתקרב אל בני ביתך, אך המציאות איננה כך: גדר התיל מפרידה ביניכם, ועומד אתה במרחק של מטר מיקיריך.

נו, ואילו חדשות יכלה אמא למסור לי? הבנתי מתוך דבריה שמצבי איננו כל־כך חלק כפי שחשבתי. אמי רוצה שאעזוב את הארץ ואסע לאמריקה, אך אינני רוצה. אין אני יכול להבין איך אוכל לחיות שם. את ארצי זו אין שוכחים! אח, זו ארצי הקטנטונת – לא אעזבך, ואף אם אמצא כאן, מעבר גדרי התיל! אדמתי זו קדושה היא – ברוח זו נפרדתי מאמי, והיא כנראה הבינה לרוחי.

בשובי למחנה הרגשתי מרחוק בין אנשינו. הכל עומדים בפתח השער ומסתכלים. לא תפסתי מה מתרחש, וכששאלתי, “מה הסקרנות תקפה אתכם?” ענו לי “תיכף תראנה עיניך” – וכעבור כמה דקות נתגלתה לפני משלחת משמנה וסלתה של הפקידות הסוציאלית הממשלתית, וביניהם נמצאה גם אשה – אם אפשר לקרוא לזה כך. על־כל־פנים, בלטרון זוהי “בחורה”. ומעניין היה לראות את הסתכלותם עלינו. כ“טרוריסטים” ממש. פחדו לעמוד בד' אמותינו. אולם, עיני האשה היו אחרות, שהרי סוף סוף אשה היא, וראתה את הילדים המסתובבים מסביבה. אם נשארת אם, ויודעת היא מהו צער גידול בנים. – אלא שגידול בני עם ישראל שונה מגידול בניו של עם אחר. בני ציון הנכלאים והנדכאים בכל אתר ואתר! “בנים גידלתי ורוממתי” – והפעם “הם לא פשעו בי”. כי גדל לנו דור של בנים שאין להתביש בהם, בנים שכל עם אחר היה מתגאה בם. יבואו ימים ונשב כלנו, כל בית ישראל, איש תחת גפנו וניזכר בימים האלה. מקווה אני שחיינו אלה יכניסו דף עשיר לתולדות עם ישראל המחודש.

25.5.1945 ליתושים – מקום להתגדר בו

ימים חמים באים על לטרון וקשה לשאת את החום. אולם, כהוספה לזאת התברכנו גם במחנות יתושים. הסבל הוא גדול בפרט בשעות הצהרים: אי־אפשר למצוא אז מחבוא, בכל אשר תלך, וכל עקיצה היא כעקיצת עקרב – כאב ממש. בחוץ לא ראינו מכת־יתושים שכזאת. מסתבר כי יתרונה של לטרון הוא בכך שמסביב הכל ריק, אין בתים, רק שדות ירק, וכאן מוצאים היתושים מקום להתגדר בו. הדבר היחיד המונע אותם מלגשת אליך הוא המקלחת, ולכן אמנם נמצאים רוב היום מתחת למקלחת ואין יוצאים משם.

זוהי לטרון. בחיים אלה אין בשבילי לא יום ולא לילה, רק פרק זמן ארוך אחד – פרק זמן ארוך והוא קצר מאוד, ואחר־כך הסוף. מפני שום אדם בעולם אין אני חש עתה שום פחד, באשר יודע אני כי הפחד אין בו מועיל, וכלפי שום אדם בעולם אין אני חש עתה שום שנאה, באשר יודע אני כי השנאה לא תעזרני. – – –

26.5.1945 כמיהה

יום שבת קודש, כלו שבתון. אולם, ראשי היום לא שבת: כאב ראש איום הרגשתי במשך כל הבוקר, עד שהוכרחתי ללכת לרופא, ולחכות לרופא – אין זה תענוג, כי לפעמים עלול הדבר לארוך כמה שעות. בלית ברירה נאלצתי ללכת ולחכות, אך התור היה גדול כל־כך שנאלצתי לחזור כלעומת שבאתי. גם על רגלי אין אני יכול לעמוד, ולכן נרדמתי בצריף עד שעה מאוחרת בערב.

הקיצותי משנתי כשיחזקאל העיר אותי לצאת קצת החוצה; ומה אפשר לעשות כאן? הרי זו “קסדרה”. התחלנו אפוא לעשות הקפות סביב הצריפים, והאויר היה נהדר. הרוח הקרירה היתה משיבת נפש, ושכחתי את כל כאבי.

אולם, זמן רב לא ניתן לנו הדבר. פתאום נשמעה צפירת צופר חזקה. מה קרה אין אני יודע. שוטרים ונשקם בידם רצו אנה ואנה והכניסו אותנו לצריפים, בשעה מוקדמת משאר הימים. אכן, חבל על כך, הלב מתקומם – מרגיש אתה שדבר־מה ניתק ממך.

עמדתי על־יד החלון והסתכלתי לעבר ההרים. איזה מראה נהדר! ליל ירח, וערב נפלא – כאחרי סערת גשם. ההרים הסתמנו באופק על כל גבנוניהם ושרטוטיהם, ללא ערפל כלשהו. קרקור צפרדעים נשמע מרחוק. דבר־מה הציק לי מאוד. צר היה לי על הדר היקום שנתרוקן מתוכנו באין עמו עתה כמיהה חשאית אל מישהו, באין עמו האהבה כדי להשיב להרים, לעננים ולקרקור הצפרדעים. התאמצתי להיאחז באיזו דמות בחזקה. העברתי בדמיוני את כל הנערות שאהבתי בחיי, שאהבתין בידיעתן ושלא בידיעתן, בעבר רחוק ובעבר קרוב – ללא הועיל. חיוורות ומטושטשות חלפו כלן על פני אחת אחת, ונימה לא זעה – שוב אינן אומרות ללב כלום – הכל ריק והכל סר מעלי – ריק העולם.

27.5.1945 מודל

כבר בהשכמת הבוקר מרגישים את החום שהשתרר. השרב קשה, ובמה אפשר להפיג את החום? רק במקלחת; ולא רק אני עומד מתחתה, אלא רוב הבחורים. בשעות האלו המקלחת מלאה – אין לאן לזוז, וכאן יכול אתה לראות את גופם הבריא של הבחורים, כלו אומר קוממיות. המים מרעננים את הנפש, הבחורים זקיפותם מפליאה, לא תמצא בגבם עקמומיות כלשהי. זקופים וגאים מפלסים הם את נתיבם, כובשי תבל הם, אם במדיהם הכחולים ואם בתלבושת הספורט שלהם.

ומה עושים בצהרי היום? פונים לעבודה, אולם לא אנוכי, כי חברי אלי, שחזר כעת מחמש שנות שרות בצבא והגיע הנה. יש לו כשרון לציור, או יותר נכון – צייר מושלם הוא, – והוא נאות לבקשתי לציירני. יושב אני אפוא מולו בלי נוע, כגולם ממש, והוא מצייר, אך בסוף הדבר יש שכר לישיבה זו: הוא הראה לי את התמונה, ובאמת נהדרת. התפעלתי מכשרונו. אח, בחורים כאלו, חבל על הימים העוברים עליהם כאן! אכן, המוח היהודי מסוגל הוא לכל, שום עם לא יוכל להשתוות לזה, אך כאן קשה למצוא את האושר שדבר זה מביא. על הבנים הללו נפל הגורל הקשה של סבל עמם: כלם טרודים ומטורדים ומדוכאי דאגות, ואמנם אין נמצא בין אלה אף אחד מאושר. כן, אף לא אחד.

28.5.1945 הצעה בשביל המחתרת

קריאת עתונים היא אחד הדברים המקשרים אותנו עם החוץ או יותר נכון עם העולם הרחב, ובפרט עם המתרחש בקרב הישוב; והיום בקראי בעתון צצה לעיני כותרת: “דרך כבוד למחתרת”. לא ידעתי למה מתכוון המאמר, אולם קראתי אותו כדי להעביר את השעמום התוקף אותי לפעמים. קיצור הדברים כלשונם הוא ש“על־ידי מעשי מחתרת בארץ אנו מרחיקים מאתנו את ידידינו הנאמנים שבבריטניה וביתר הארצות. מה שאמר שר השרים אחרי רצח חברו המיניסטר מוין, שעליו לבדוק את יחסו לציונות, עשו כבר רבים שהיו שלמים אתנו. חזרה למעשי אלימות בארץ, זוהי דקירה בגב האומה”, ולכן – “אם יש מחתרת בארץ כבושה בידי אויב”, “ייחלצו לשירות חיל המצב שמצפון לאלפים… למלחמה ב’וורוולף'… זהו מוצא הכבוד היחידי למחתרת, ובזה יכופרו גם שגיאותיה וזכרונותיה בעבר”… רוב המחנה קרא את העתון והתעניין במאמר, ובמחנה שמח: יש על מה לדבר.

29.5.1945 טורפים את הצריפים

נראה שמפקד המחנה משתדל להנעים את זמנו בעבודה, ומה יכולה להיות העבודה כאן? הרי זו העברה ממחנה למחנה. אולם, רוב המחנות תפוסים על־ידי פולנים, גרמנים וכו', ולכן יש דרך אחרת: החלפת איש ברעהו, צריף בצריף – וההעברה התחילה. המחנה רועש, צעקות וצווחות, ויש עבודה – אין משתעממים. פתאום נשמע בתוך הרעש הזה קול צעקות אחרות: פראג’ים! ארבעה אנשים מתל־אביב יוצאים את המחנה, והם לגמרי לא חיכו לזאת. הפתעה נעימה, ירבו ימים כאלה.

אולם, לא רק אצלנו מתרחשות חדשות, אלא גם אצל שכנינו הפולנים. ידיעה התפשטה במחנה שמעבירים אותם לאפריקה, וכל אחד מאתנו מוצא מה להוסיף לזאת. יש אומרים שהפולנים החליטו להתנגד בכוח, הם יציתו את הצריפים. ובכן, יהיה מה לראות! – ובלילה הבחורים לא ישנו, ציפו לראות משהו, אך הצפייה לשוא. הצריפים שקטים, אין סימנים לכלום – ואנו מאוכזבים, מתגעגעים אנו למשהו חדש, לראות קולנוע – אבל לא על הבד, כי אם במציאות, לנגד עינינו – ולא זכינו.

30.5.1945 שחרור – ללטרון

הגיעו למחנה שלשה אנשים חדשים: שני חיילים ואחד אזרח – בחור צעיר כבן 18, והוא מוכר לי במקצת, אינני יודע מאין. אחר־כך נזכרתי: זהו צבי פיק, מבית־הספר בירושלים. ישב כבר שנתיים, וכעת הביאוהו הנה כחשוד בטרור. דברתי אתו, והוא זכר את שמי ומסר לי דרישת שלום מבית־הספר. “תאר לך”, מספר הוא, “הורי באו על־יד השער, לחכות לי בצאתי לחופש, ופתאום מופיע אני לפניהם בידים כבולות”. לא ידעתי במה לנחם את אבי – לא מצאתי מלים. הסתכלתי רק בפניו, והוא כל־כך עצוב, פניו מביעים הכל. “אין דבר”, אמרתי לבסוף, “נקוה שאהיה בקרוב בחוץ”.

השעורים בהיסטוריה כללית הם די מענינים. לומדים אתי עוד שני חברים. מצטער אני שלא התמסרתי ללמודים מתחילת הישיבה, אבל אין דבר: מקוה אני להשיג את הכל במשך הזמן. המקום והזמן מאפשרים זאת, ואני משתדל להשיג ידיעות כל כמה שאני יכול.

31.5.1945 בשורה

יושב אני ליד שלחני ומכין את השעורים באנגלית, ופתאום נכנס הסופרוויזר החיצוני ומודיע: “ראובן, יש לך ביקור!” השתוממתי, ובפי שאלה: “מה, לי יש ביקור? הלא השבוע היה לי ביקור!” אך הוא חזר ואישר שאכן כך הוא, ובן רגע התאספו סביבי הבחורים הירושלמיים והתחילו למסור דרישות שלום הביתה על־ידי. אולם, אזני אינן קולטות את צעקותיהם וכלי מפוזר. איני מוצא את יד ואת רגלי, ולבי אומר לי: “כנראה ישנן בשורות טובות – או ההפך מזה”. הספקתי להתגלח ולהתרחץ, הכל במשך כמה רגעים, ומבחוץ כבר צועקים אלי: “ראובן, בוא לביקור, לא נחכה לך!” נשאתי את רגלי והתחלתי לרוץ כל עוד כוחי בי. נכנסתי לחדר הביקורים ובפני אמא תיכף הכרתי שקיבלה איזו בשורה טובה, ומה יכולה להיות הבשורה? – הרי זה רק פראג'. ובאמת, בשורות טוב: עומד אני לצאת בקרוב, אך לבי אינו נוטה להאמין. חושב אני: “דיבורים כל אלה, ובמציאות עוד חזון למועד”. אך נפרדתי מאמי באיחולים שנתראה כבר בחוץ.

בביקור היתה אחותו של אברהם, ובקריצת עינים אמרתי לה מה שהיה בלבי לומר, אך היא כנראה לא הבינה את מבטי אליה.

בחזרי למחנה מספרים לי חברי מה התרחש כאן בינתיים: חיפוש מדוקדק נערך בצריף, שוטרים רבים השתתפו בו והפכו את הכל. עתה נמשכו החיפושים גם בחבילות המתקבלות פה ביום חמישי, וכל חבילה עברה מיד ליד לאורך השלחנות. מעניין היה לראות את זאת. ומול השוטרים יושבים הצעירים שלנו ושרים להם שיר: “אוי איז דאס א קאליקער” – במקהלה חזקה. בפני השוטרים ראיתי שאין הם מרגישים בטוב, ומוכנים היו לעזוב את עבודתם ברצון.

1.6.1945 טרנספורט ילדים

ללטרון הגיע היום “טרנספורט” חדש, וה“טרנספורט” הוא שונה מהשאר במספרו הגדול ובאכותו. בצהרי היום קבלנו הודעה כי שמונה־עשר איש עומדים להגיע למחנה, וכל אחד מאתנו התחיל להתכונן למאורע. ב־2 פחות רבע התחילו החדשים להופיע, ארבעה־ארבעה, אך לא האמנו למראה עינינו. ילדים ממש, והם בלתי־מגולחים, חלשים ורצוצים, ופניהם חיוורים כסיד. כאן ראינו את ההבדל בינינו לבינם: מעבר התיל מזה עמדו בחורים בריאים, בעלי גוף, פניהם שזופים בשמש ועל פניהם נראה צחוק. אכן הבדל גדול הוא בין העירונים ובין אנשי כפר כמונו, החיים בנוף שדות והרים וסביבנו הכל ירוק. לטרון זו משנה את פרצופנו, ונקוה שגם החדשים ידמו לנו עד מהרה.

מעניין היה לראות את התמונה בשעה שעמדנו לתמאם והם עוד עומדים מעבר לגדר. באיזה מבט ביישני הם הסתכלו עלינו, וכאלו עוד לא הבינו מה לנו ולהם. אולם, אין דבר, עד מהרה יתפסו את המצב לאשורו: כלנו פארפאכעט, “דער בראך איז גרויס – אן אומגליק, רבותי”.

2.6.1945 בכדור עף: מחיל אל חיל

החדשים הגיעו והביאו חדשות מן החוץ. ישבנו סביבם, והם סיפרו לנו מכל המתרחש שם: על יום הנצחון, התהלוכות וכו' – ואנו הקשבנו והרהרנו שלא זכינו לראות זאת. “נו”, שאל מישהו, “ואתם בשמחתכם ידעתם שישנם בחורים למאות שאינם זוכים להשתתף בזה, אלא יושבים במעצר וסובלים?” “אגיד לך את האמת”, היתה התשובה, “לא, יותר נכון: לא האמנו”. “אך כעת”, אמר אחד מאתנו, “כעת תרגיש זאת בעצמך, ואל תחשוב שאני מתנקם בך חס וחלילה. במעבר זה רבים עוד יעברו ויטעמו את טעמו”.

החדשים ממשיכים להגיע, וגם יום השבת אינו שובת: הים הגיע בחור מנתניה, תגבורת לנתנייתים הנמצאים במחנה.

בערב היה לנו משחק בכדור עף: צריף 9 נגד צריף 3. אנו הראנו את כוחנו וניצחנו אותם בהפרש גדול. הסיבה לכך היתה אולי בחרדתם הגדולה של אנשי המחנה לצריפנו: הם אימצו את ידנו במשחק, והצעקות ומחיאות הכפיים עזרו לנו: הבחורים שלנו, שרובם צעירים, התלהבו מזאת והראו משחק יפה במלוא המובן. מהמצטיינים במשחק היה אחד החיילים. צריפנו הולך מחיל לחיל, ונקווה שיתפוס את המקום הנכון.

3.6.1945 פר – א – ג'!

יום ראשון. כלנו מחכים לחדשות בהתחלת השבוע, והחדשות הן כמובן “פראג’ים”. זה זמן רב שאין חולמים כבר על זאת, אך עתה שוב התחיל הפראג' לנקר במוחות, ואין אפשרות לברוח מזה. זוהי המלה שאנשינו מתגעגעים אליה בכל נימי נפשם, היא אומרת להם את הכל, ורק היא תופסת את כל חלומם. אך יש שהמלה הזאת לפעמים גם מגיעה. פר – א – ג‘! נשמע בכל המחנה כקול תרועה ארוכה, והיום נפל הגורל על שני אנשים: על טבק מן הצריף שלנו וליפץ מצריף 3. גמרו את זמנם ויוצאים. ובאיזו התלהבות נפרדו מהם! – והמצטיינים בזה הם הבחורים הירוקים שרק שלשום הופיעו. הם ניהלו את כל ה“טראסק” והשלימו את הכל מא’ עד ת': צלצלו, נפנפו, צעקו, הרימו קובעים למעלה, ואנו הותיקים מסרנו להם את התפקיד בנפש חפצה. אחרי הפרידה מעניין היה לשמוע את שיחתם: כל אחד שאל פרטים על האנשים שיצאו – כמה זמן ישבו, איך הביאו אותם, באילו נסיבות נאסרו, – וכל אחד ניסה להשוות את מצבו למצב של אחד מהם. אולם, משאמרנו להם שהבחורים האלה ישבו קרוב לחצי שנה הסתלקו השואלים בראש מורד. “העסק לא כדאי”, אמרו, “אנו נצא יותר מהר”. “טוב”, אמרתי, “כזאת גם אני חשבתי, אך במשך החדשים האלה נתבדו כל חלומותי”. נחיה ונראה.

אחרי הארוחה היה אצלנו שמח הערב. במגרש המחנה התקיים “בוכס”. ומי הם הכוחות? כבר נמצאים “שלימזלים” בינינו, ואחד מהם חדש, בחור מפתח־תקוה. חשבו שבחור זה יחטוף את שלו, אך לא כך היה, ואנחנו באנו במקצת על סיפוקנו: ראינו מכות, ובסוף ראינו גם “נוק־אאוט”. ומי הקרבן? הרי זה הטייס מקונגו הבלגית. האנשים לא האמינו לזאת, כי בחור זה הוא בעל שרירים ומתאגרף היה בצבא. אולם, כאן נחל כשלון, והדבר היה לשיחת היום בכל המחנה.

4.6.1945 מה חסר לנו?

לעניין ביקורים עומדים הירושלמיים “על הגובה”. הסיבה היא שסוף כל סוף ירושלים היא הבירה, ובה נמצאים כל המשרדים של סיאייד"י: ניגשים אפוא ומקבלים ביקור בלי קשיים יתרים. לא כן שאר אנשי המחנה, אשר הוריהם פזורים בכל הארץ. לכן, כשאחד הירושלמיים יוצא לביקור, נשמעות תמיד צעקות: “אך למה זה מגיע להם?”, “כלום יחסנים הם?”, “את ביקורינו הם גוזלים”, “אין דבר, עוד נתנקם ב’ירושלימער יענטעס'!”. אולם, לנו הירושלמיים לא אכפת הדבר, ונהנים אנו מן היתרון שנפל בחלקנו.

היום יצא לביקור יחזקאל, וחזר והביא מכל טוב: ספרים לקריאה, “דברים טובים” – וחדשות מן החוץ. אבל החדשות אינן משביעות רצון הפעם. הדרך עוד ארוכה לפנינו…

מילא, נשאיר את זה בצד ונחזור לחיים. היום התרחש בלטרון דבר יוצא מגדר הרגיל. הפכנו להיות “ספורטאים” כאן, והספורט מתקיים לא לשם בריאות הגוף, אלא משום התערבות – ועל מה מתערבים? על בקבוק גזוז כנגד 20 סיבובים בריצה מסביב למחנה – והרץ ניסה והצליח. ועוד איזו הצלחה! הכל התפעלו מן המראה, ובפרט בסיבוב ה־20, כשנדמה היה כאלו הבחור זה אך התחיל. גם השוטרים הבריטיים עמדו והתפלאו.

אולם, אנשינו בעלי הגוף והיד לא הסתפקו בזאת: רצו להראות גם את כוחם – ובמה מראים? בבוכס. סדרו אפוא זירת בוכס במגרש, ומסביב התקהל עם רב ונהנו ממראה הפלאים. ובאמת, היה מה לראות. בחוץ לא הייתי זוכה להצגה שכזאת. בפרט הצטיין הסיבוב השני, שבו הטייס המתאגרף הראה את כוחו וניצח במספר נקודות מכריע. “נו, מה חסר לנו?”, שואלים החדשים – ואכן, מה טוב חלקנו.

5.6.1945 אל העבר ההוא

המחנה שאנו נמצאים בו עכשיו – מקומו גרוע משאר המחנות בלטרון, והדבר מפריע לנו בשעת הביקורים. רוצים היינו לראות את המבקרים בבואם, אם לא את פניהם הרי לפחות את דמותם, אך אנו רואים ממרחק רק דמויות כצללים אפלים, המתקדמים בערבת ישימון, ואלו אותנו אין המבקרים רואים בכלל. אף־על־פי־כן מרגיש כל אחד ביקיריו מרחוק, ולפעמים מבחינים אנו בנפנוף של מטפחת, המנגבת דמעה מעין אמא או אבא – ואין מושיע, אין עזר בצר להם. אולם, צרת רבים חצי נחמה. מאות אתך, ומצב אחד לכלנו – וכך אנו עומדים בשעות הביקורים ומביטים אל העבר ההוא, אם מתוך געגועים או סתם מתוך שעמום, עומדים ומסתכלים, ולפעמים מבטלים כך חצאי ימים.

יש כאן ימים שאינך יכול לפנות בהם לשום עבודה או לימוד. אינך יכול לשבת במקום אחד, רגליך מבקשות מפלט, דרור ומרחב, ובפרט רגלים אלו – רגלי צבי אלו. מוכנות הן לעבור אלפי קילומטרים. אה, כמה צר עליהן! מאין יבוא עוזר ומושיע להן, שיחזירך רץ כצבי ועז כנמר כבימים עברו! אולם, כאן, בערבים, מנצל אני את הרגלים לדבר־מה שלא הורגלו בו בחוץ, ומה זה יכול להיות? – הרי זה ריקודים, ממש ריקודים – ו“כושי”, בעל הבלורית השחורה, הוא המנהיג ומוביל אותנו למעגל הריקוד. “מורה מדופלם” הוא, והתנאים נוחים כאן והזמן מרשה. מדברים שהוא יוכלל במערכת השעורים כאן, ומניחים שאנשינו יקפצו על המציאה.

6.6.1945 ביקור חולים

בבואי הבוקר לחבוש את ידי בבית החולים, שומע אני קול צעקה: “ראובן!” מפנה אני את ראשי להיווכח מי הצועק, והנה, לתמהוני הרב, זהו צבי בעל השפם הבלונדיני: מבקש הוא ממני שאסור אליו לבקרו. מלאתי את בקשתו. נכנסתי לחדרו ובלחיצת ידיים בירכנו איש את רעהו. מסרתי דרישת שלום מכל הצריף וגם חדשות מן החוץ – עשיתי כל מה שביכולתי: הבינותי את מצבו העגום, את הבדידות האיומה שבה הוא שרוי. אכן, אין לך דבר גרוע מאשר להיות חולה, אבל בפרט כאן, במעצר. הסבל הוא כפל כפליים – כלך נתון בד' אמותיך, אין לפני מי לשפוך את הצער וכאב הלב. וקשה היתה עלי הפרידה מצבי: הבינותי אותו יפה, לא רחוק אני ממנו – לב אחד לשנינו, לב אסיר עברי בכלא המלכות.

חזרתי למחנה ובלבי הרהורים. הרהורים עצובים ועגומים. אינני מרגיש את רגלי הנושאות אותי: כלי נתון במחשבות. אין אני רואה את העולם ומלואו: צורה אחת ויחידה לפני, צבע אחד בלי שינוי, והצבע הוא חיוור – זהו עולמי, עולם קטן מאוד, ופניו רעים וקמוטים –

אך באמצע נפסקו כל ההרהורים האלה: המורה קורא לשעור באנגלית. נחזור לחיים היום־יומיים של לטרון, חזרה לתוך המערבולת הזאת. כאן שומע אתה אנגלית, צרפתית, ערבית וכו' – כל לשונות העולם לומדים כאן, כמו שאומרים אנו בשיר: “אח, לטרון שלי, אוניברסיטה, בה לומדים לשון ושפת כל עם – כך שוברים כאן שנים, וגם אני בתוכם”. אך מה לעשות? אפשר להשתגע מרוב שעמום, ובכן ננצל זאת. זוהי פינה אחת מהחיים הקטנים שבעולם זה – עולם בה"א הידיעה – –

7.6.1945 סעודת תורנים

היום הגיע תורי לעבוד במטבח. העבודה היא רבה והתורנים חדשים: זו הפעם הראשונה שבחורים אלה מקבלים נסיון בעבודה קשה ומיגעת, ודווקא ביום חמישי, כשהעבודה היא כפולה ומכופלת – הכנות ליום השבת. אך בכל זאת נהניתי מיום תורנות זה. קבלתי תפקיד, להיות אחראי לבחורים, וחוץ מזה נמצא אני סמוך לחזית הקרובה של החדשות: הכל מתרחש לנגד עינינו וכל שיחת טלפון מגיעה לאזנינו²¹) אף בחורי המחנה מצטופפים סביב המטבח, וכל אחד מבקש שאקבלנו תחת חסותי: מנהל המטבח לא יוכל אז לעשות בו כרצונו, יהיה ב"ה מי שיגן עליו, והוא יוכל ליהנות מהחיים הסוערים המתרחשים מסביבנו.

אחרי העבודה ישבנו לאכול את סעודתנו, והסעודה כיד המלך – לוויתן ושור הבר: עצמות כגודל אגרוף וסביבן בשר, כמו שרואים לפעמים בסרט, שאדם מחזיק שוק או ירך וכל נגיסה כנשיכה של חיית טרף. האח, מה טעים הבשר הזה, ובפרט בצורת האכילה הזאת! הבחורים צוהלים משמחה, והריר נוזל מפיהם. אח, מה יפים החיים! – היתה זו אפיזודה קטנה בחיים של לטרון, אשר לא במהרה תישכח.

8.6.1945 מרה שחורה

יום ששי. אין חדש היום, יושבים ולומדים כל היום. אך בהגיע שעות הערב, זמן קבלת שבת, נזכר אני ביום הקדוש, יום שבתון. הכל לבושים בגדי שבת, ועל פניהם רוח זיו והדר. זוגות זוגות מטיילים הבחורים על־יד השער המוגף והגדר המסורגת. רואה אני דור צעיר ספוג להט – בבית־סוהר, וכאן חולפות שנות נעוריו היפות. שנים אלו שהגיעו עד הנה, ובדרך החיים נעלמו החיים – –. כאן לתופת אותנו יסגירו, רק קללות יישמעו: נקלל עולם כי לנצח חשכת מפלה תכסהו… עמי, כל קרבן עלי אקבלה, לא אשאל ולא אחשוב על אורך דרכנו השחורה מכל דרך. בידים נעקר סלעים העומדים נגדנו. הוי, אחים, אחיות! חדשים ואולי שנים עוד יחלפו, ואנו סבל עמנו נסבול. ובלכתנו בשבילים צרים והמבט כלפי מעלה, ונשאל למי כל היופי של מעלה. למי כוכבים נוצצים? למי רטט שמים? אך נאמינה לישועה, נקוה עוד, עוד לא אבדה תקותנו להיות בני חורין בדור הזה. הוי, ישנו עוד עולם אחר, מלא דעות וידיעות, עולם הטוב של מחר, יופיע מיד!

9.6.1945 אורח מעבר לים

אני וכמה מחברי יצאנו היום ל“ארזק”, והעבודה היא קשה – ובפרט כשבחורינו החדשים אינם מוצאים עדיין את ידיהם ורגליהם. אולם, למרות הכל העבודה היא נעימה – ומוסיפה תיאבון. גומרים את העבודה, ומיד פונים אנו לאכילה – והאכילה אכילה. אחרי כן פונים אנו לנוח, במקצת עייפים.

הגיע אלינו בחור מעבר לים²²) וסיפר על כל המתרחש שם. דבריו היו כעין דרישת שלום מאחים לסבל וצער: מצבנו אחד. אלא שסבלם הוא יותר: נמצאים הם רחוק ממולדתם, הרחק הרחק, אלפי קילומטרים, מדבריות וימים מפרידים בינינו. אך הם אינם מתיאשים. נקווה שבמהרה יגיעו הנה, לאדמת המולדת.

בשורה טובה הגיעה למחנה על־ידי הרדיו בדבר נצחון בית“ר, בהתחרות עם הצבא והצי. בפרט ששון ושמחה בין הבית”רים שלנו. בית"ר היתה יורדת בזמן האחרון מטה מטה, אולם פתאום היא מופיעה בכל זוהר נעוריה. “חזרו הימים הטובים”, אומרים הבחורים.

10.6.1945 קדחת לימודים

ימים כאלה לא היו. בחורינו לומדים. קדחת הלימודים תקפה אותם, ובצאתי מפתח הצריף נראים בחורים רצים מכל צד ובידיהם ספרים ומחברות. תלמידים! ואילו תלמידים! אינם עצלנים, מתמידים בעבודתם ובשעוריהם. “אולם”, אומרים המורים, “חשבנו שהעניין לא ימשך הרבה, שיבוא הפראג' ויפסיקנו מהר” – ואפשר גם להשוות את הדבר לשאר המפעלים של לטרון, שכלם נגוזים עם הרוח, – אבל אני מקווה שלא אפסיק את לימודי, כי גם התחלתי בהם לפני שהוחל בתכנית השיעורים, ובפרט שקיבלתי יתר מרץ לעבודה כשהצלחתי בבחינה באנגלית. לא האמנתי שבמשך זמן כה קצר אתקדם בצורה כזאת. הצטרפתי לשעור ב' באנגלית, ואתי כל החיילים הנמצאים בצריף 3. מקוה אני שאוכל להמשיך אתם, למרות שידיעותיהם רבות משלי. אין לך דבר העומד בפני הרצון.

11.6.1945 על אחד בן יחיד

החדשים שבמחנה קיבלו היום הוספה על מאסרם, וביניהם בחור תל־אביבי בשם ש… בחורינו מצאו בו את מבוקשם: זה זמן רב חיכו למציאה שכמותו, והנה באה לידם. בחור זה הוא בן יחיד להוריו ורוב ימיו היה תחת סינר אמו, ופתאום נקלע הוא לכאן. מסתובב הוא סביב המחנה, ראשו מורד כאבל ממש – “חצי משוגע”, אם אפשר כך לומר – ואנו הולכים אחריו ב“מארש צבאי” כנותנים לו כבוד. אנשים יצאו מצריפיהם לראות את המחזה, אך בסוף עזבנו אותו לנפשו.

הגיעו אלינו בחורים מירושלים. זה זמן רב שלא ראינו ירושלמיים, ומה נעים היה לשמוע את הסיפורים על השמחה בירושלים ביום הנצחון.

קבלתי היום דרישת שלום מאמא על ידי משה לוי, שאשתו היתה היום בביקור, ובאמת שמחתי: בשורות טובות אני שומע, אך מי יודע אם הדבר יתקיים. לעת עתה מתכונן אני למחר לביקור: אני מכין את כל הדברים ורוחי טובה עלי.

12.6.1945 מחלת קיבה? גם זו לטובה

מזג האויר הוטב בהרבה. החמסין עבר, ואנו מבלים את רוב זמננו בחוץ – מסתכלים בהתחרויות השונות, משחקים בכדור־רגל או כדור־סל וקוראים בשמש כשאנו ערומים למחצה. מרחוק מתנשאת גבעה יפת־צורה ועל פסגתה טירה עתיקה²³), וביום יפה שכזה יוצאת נפשנו לטיול קטן – תחת הפסיעה מסביב לגדר, כחיות בסוגר. אבל, אין דבר – יכול נוכל להתגבר.

יום תורנות בצריף, ועלינו הוטל להוציא את המטות החוצה ולערוך בהן נקיון יסודי: לשפשף אותן בתחליף סבון ולהניחן בחום השמש.

במחנה עברה שמועה שיש חולים רבים. ביניהם ריפס, שחלה בקיבה, כנראה כתוצאה מן הלחם הרע, ומיד העבירוהו לירושלים. מילא, אולי יועיל הדבר לשחרורו ממעצר.

13.6.1945 חדר הקריאה

רוח חמה ויבשה מנשבת, וענני אבק משתוללים בחוץ. בזמן כזה משמש לנו מפלט חדר הקריאה. האוירה כאן נעימה למדי, ובראש וראשונה שקטה. לא יתואר עד כמה אנו מתגעגעים לשקט, שהרי אנו חיים תמיד בהמון וברעש, ועם זאת עלינו לעבור על הכל בחיוך. יתר־על־כן, אף בצאתך החוצה, בכל אשר תפנה, הנך רואה את גדרות התיל, את הצריפים המלאים עד אפס מקום, את הפנים הקודרים, וגם בהסתכלך בפני “שומרי הבטחון” המרובים שבכאן לא תראה אלא הבעה של דאגה מסתורית נסוכה עליהם. אבל כאן, בחדר הקריאה, האנשים נעימים, והנך שוכח לרגע את חיי הסוהר המרגיזים.

החודש לא קיבלתי כל ביקור, וסבלנותי פגה: זה שבוע ימים שאני מחכה – אך בצהרי היום הגיעה אלי הידיעה שאמא באה לבקר אותי. זה היה אחד הביקורים המשמחים ביותר: נודע לי שאני עומד לצאת בקרוב – כך הוחלט בועדה. בביקורי פגשתי את אחותו של אברהם ואת משה ברוך. נפנפתי להם מרחוק – והם ענו לי באותו האופן.

בחזרי מן הביקור עוברים בלבי הרהורים: הנה זה למעלה משבעה חדשים שאני נמצא כאן, ורחוקים ממני חיי האדם בחוץ. אאלץ אולי לסגל את עצמי לדרך חיים חדשה, על כן מוטל עלי התפקיד לכבוש את יצרי ולהיות ותרן: אל לנו לשכוח את העוול הנעשה בעולם – אנו חיים בדור רודף חלשים, אבל הכוח אינו הצדק. החיים הם הנכס היקר ביותר שברשותנו: השתדל להפיק מהם את מלוא האיכות והכמות, למען יהיו כדאיים.

14.6.1945 בחצר המטרה

היום הכתרת המלך. המאורע משפיע גם כאן – וזה לעניין הביקורים: קיבלנו היום ביקורים רבים, ואל יהא הדבר קל בעיניך. אין שמחה יותר גדולה מלקבל ביקור נוסף.

במאמר ראשי באחד העתונים הופיעה היום דרישה לשחרור העצורים ממחנות ההסגר שבארץ, אשר סבל משפחותיהם גדול מנשוא. אולם, אנו יודעים את המצב לאמיתו: לא כל כך מהר השמחה תגיע אלינו. יעברו חדשים, יחלפו שנים, וכאבנו לא יישמע מעבר לכאן.

מה מוזר היה הבוקר בקומי מהמטה: הצצתי רגע החוצה – מזג האויר היה נפלא; גבעות הרי יהודה המיוערות, בגוניהן הירוקים־הכהים, על רקע השמים הכחולים־בהירים, היו מחזה יפה עד מאוד. ימי קציר. הפלחים מהכפרים באים לקצור את התבואה, מטפסים על השיחים, מלקטים ומקימים רעש בצווחותיהם. קולות אלה עולים באזננו מבעד לגדר וגורמים לנו עונג וצער גם יחד.

אנו בכבלים, אבל הסתגלנו למצב. מסתובבים אנו סביב המחנה, והטיולים מזכירים לי את “חצר המטרה” – אבל אף אם החצר שלנו מלאה וגדושה יותר, אין הדבר אכזרי מאוד, כי אנו עדיין מקבלים זאת כמהתלה. אמנם, כמהתלה שיש להצטער עליה.

15.6.1945 האיום של עכו – בעינו

היום היה שמח במחנה. הסיבה לזאת היתה במגרש כדור־הרגל שהמפקד התיר לנו. הכל יצאו לעבוד, לתקן ולסדר את המגרש, שיהיה ראוי לשחק בו. אולם השמחה התנדפה כשלקחו מאתנו כמה בחורים לעכו. הדבר הפתיע את המחנה: חשבנו שהימים ההם כבר עברו, אך עינינו הרואות שלא כך הוא.

16.6.1945 אפילו קבארט

שבת היום, אין מה לעשות – משעמם – ובשעמום תוקפים אותך הגעגועים אל הבית, ליום השבת שם בחוץ, – ובאמת, יום זה נמשך אצלנו יותר משאר הימים. בלי הפסק בורח אני מכל המחשבות העולות במוחי. אינני רוצה לחשוב – כי מה אעזור לעצמי?

היתה לי היום שיחה עם צבי פיק. “כך מתנהגים אתנו?”, שואל הוא, ואני מנסה לעודדו ומבטיח לו שבשבוע הבא יהיה בבית; אך הוא אינו מאמין וצוחק לדברי. אינני יודע, אולי הוא באמת צודק: מכיר הוא את מצבו יותר טוב ממני.

ובמוצאי שבת הצגה – בדיוק כמו בחוץ. שוכח אתה ברגעים אלה את הכל. הבחורים יוצאים זוגות־זוגות ורוקדים לפי מנגינת הרדיו, וקהל סקרנים עומדים מסביב ומסתכלים בצעדיהם ובתנועת גופם המקסימה. פתאום השתנו הצלילים. הרוקדים הפסיקו מלאכתם ובמקומם הופיעה “בחורה” ב“ריקוד ספרדי” – ואנו מוחאים כף לפי הקצב. אח, איזו התפעלות תקפה את הבחורים! את עיניהם לא הורידו מן המחזה, ובפרט החדשים, כשפיהם פעור מרוב צחוק. כך מבלים הבחורים שלנו את מוצאי השבתות והחגים, ומה חסר להם – את זה אין הם יודעים… או אין הם רוצים לדעת.

17.6.1945 גשה לי ואשבה

היום הגיעו אלינו שלשה “חדשים” מעכו – בחורים ממקומות שונים בארץ. והמחנה קטן מלהחזיק את האנשים: אין מקום פנוי, הכל מלא עד אפס מקום. במשך כמה שבועות מילאו את כל הצריפים, ומי יודע עד כמה עוד נגיע. אבל העיקר – הבחורים שמחים מכל העניין: רואים הם “חדשים” וכאלו השתנה מצבם לטובה.

הפתעה גדולה היתה כשהמפקד הביא לנו כדור רגל והבטיח שבימים הקרובים נעלה למגרש לשחק.

18.6.1945 הקשה ביותר עוד לפנינו

הבוקר הגיעו אלינו החולים מירושלים. אח, כמה חיוורים פניהם! אין לתאר זאת. זהו מצבנו. אך בלבנו פועמת הרגשה: אל דאגה, לב עברי, כי אשר ניטל עליך לשאת – לא ישאהו לב אדם בשום עם אחר. הנסיונות שאנו מתנסים בהם לא ידע כמוהם לב אחר. היה חזק, כי תמיד עלינו לזכור שהקשה ביותר עוד לפנינו – וכמה צריכים אנו להודות שלא הגענו למצב של אותם אחינו שהיו בגולה ואינם בחיים עוד. התחשל, לב עברי והיכון לנסיונות קשים. כל החצים והרמחים נכונים עוד לקראתנו. חזק ואמץ כי עוד שנים טרופות רבות עתידות לנסות בך את כוחן.

19.6.1945 האח, הידד לשלשה חברי קיבוץ!

“טרנספורטים” חדשים של אנשים מגיעים אלינו כל יום, אבל היום הגיע סוג חדש שאין אנו רגילים בשכמותו: שלשה בחורים חברי קיבוץ. מי פילל כזאת? בחורינו שמחים ונהנים מהמחזה: אדרבה, יבואו אלה ואנו נקבלם בסבר פנים יפות, או אולי בכלל נחליף את מקומנו. הלא זו הסיסמא – לכבוש נקודות חדשות, ולהתישב על אדמת הלאום, ובכן יבואו ויכבשו נקודה חדשה בניגוד לחוק הקרקעות, וייקרא שמה בישראל עמק אילון. אח, כמה היינו מרוצים מזה, אבל אנו יודעים את המצב לאמיתו: עוד רחוקה הדרך.

20.6.1945 עצורים מסודן

הלילה בחצות הגיעו אלינו צעקות וצווחות מעבר המחנה מס' 3: באו חדשים – מסודן. ובכן, רבתה השמחה. בחורינו שוב לא ישנו, רק עמדו כל הלילה על רגליהם, ובבוקר השכם פרצו מיד לראות את פרצופי החדשים. אך מה משונים הם! רובם מגולחים, כפני אסירים, מבטם עז וחד – כלו אומר סבל. ועוד איזה סבל! אין לתאר זאת. אולם הם הגיעו – ושמחתם רבה. הלואי כבר יגיעו הימים הטובים שאנו שואפים להם.

21.6.1945 באמת פר–א–ג'!

ביום זה עזבתי את לטרון. הדבר קרה בצהרי היום. נכנסתי עם “כושי” לחדר האוכל, ישבנו ליד השולחן, שתינו ואכלנו, ופתאום צעקה: “ראובן, קוראים לך לסרג’נט!” ברגע הראשון נבהלתי ולא הבנתי מה קרה, אך לבסוף צעדו רגלי אל מעבר לשער, ושם מי עומד? הרי זה הסרג’נט “יוסלה” בכבודו ובעצמו, עומד ומסתכל לעברי, להודיע את בשורתו הטובה. נראה כאלו היתה זו הפעם הראשונה בחייו שניתן לו דבר כזה לעשותו. נו, יכול אדם לתאר לעצמו את השמחה והצער שתקפו את אנשי המחנה, ובפרט את אנשי הצריף. פשוט לא מצאו מלים לדבר אתי, ואני אין באפשרותי לענות להם. עומדים הם ועוזרים על־ידי בסידור החבילות, מוסרים את דרישות השלום שלהם, ואני כלי מבולבל, איני יכול לעשות עמם את הטובה. “אני לא יכול!”, צועק אני לעומתם; אך בסוף הרגשתי את הטפשות שבדברי: איך זה במצב כזה לא אמלא בקשתם? ואני, ראובן, האוכל לעשות כדבר הזה? ובאמת קיבלתי והעברתי כל מה שמסרו לי.

לבסוף נפרדתי מהם ושלמה’לי עומד על־יד הפעמון ומצלצל בחזקה, עד כלות כוחותיו. רבים התנשקו עמי, ובתוכם “כושי” ויחזקאל. נו, מי מילל כזאת? האם לפני כמה רגעים זה היה עולה על דעתי? אך הנה התקיימו החלומות שצפיתי ודימיתי לי בכל מיני גוונים. ומה משונה הוא המצב! הנה משאיר אני אחרי את כל חברי, אשר הייתי אתם קרוב לשנה. תחת גג אחד אכלנו, ישנו, התקשרנו איש לרעהו כאחים ממש – ופתאום החבילה מתפרדת. אין מלים בפי להביע זאת. בן רגע צריך אני לעזוב אותם, להיפרד מכל העבר הזה, מכל החיים האלה המלאים צורות וגוונים שונים – הלב אינו מרשה. אבל סוף כל סוף מוכרח הייתי להינתק מהם, יצאתי מגיהנום זה ודרכתי על אדמת החופש. אדמת החוץ. אח, כמה יקרה האדמה הזאת, אין לקנות אותה בכסף! היא אינה נאמדת בכמות. היא הכל. האנשים כאן היו נותנים חלק מהחיים בעדה, ובאמת נותנים הם – את מיטב חיי הנוער שלהם. כמה הם מקנאים בי כרגע! ובאמת, אני בפרט – האם יצאתי ידי חובתי כלפיהם? לא, אינני חושב. כי כל זמן שצעירים יהודים יושבים בבתי ככלא אין שמחה בישראל, ואל לנו לשמוח.

כך המשכתי את דרכי עד הגיעי להצטלבות כביש ירושלים – יפו, חיכיתי כמה רגעים עד שבאה מכונית “אגד” והמשכתי את דרכי ירושלימה, עיר מולדתי, שבה ביליתי את מיטב חיי נעורי. כעבור שעה הגעתי הביתה, ומה רבה היתה השמחה! אין לתאר זאת. אמא התחילה לבכות מרוב התרגשות ובבית התאסף קהל רב שבאו לחזות במראה: בנים חוזרים לגבולם…

 

יומיים ראשונים בחוץ    🔗

22.6.1945 מעצר בית וקבלת־פנים

הבוקר הלכתי לסיאייד"י להתיצב, לפי הפקודה שקיבלתי בלטרון, ושם נתנו לי לטעום את הטעם. אך הבינותי את מצבי: מעצר־בית זמני אני מקבל, וביום שני הבא מוטל עלי להתייצב במשטרה. מילא, מה אני יכול לעשות? נענעתי בראש וקיבלתי עלי הכל באהבה.

משם עליתי לאוטו מס' 1, כדי להגיע למקום עבודתי. רציתי לראות את חברי לעבודה. קרוב לשלש שנים עבדתי אתם, וזה כשבעה חדשים שלא ראיתים. ובאמת, מה גדולה היתה השמחה שתקפה את הבחורים בראותם אותי! הם פרצו בשירה אדירה שנשמעה למרחקים, ומה השיר? הרי זה המנון בית"ר – ואני עומד וצוחק מולם. הכל נדחפו אלי לקבל שלום ממני, לחצו את ידי והעריפו עלי ברכות ותשבחות – ממש עשו אותי אליל. מסרתי דרישת שלום למנהל העבודה מאת קרובו, הנמצא בבית־הסוהר קרוב לחמש שנים. הוא התעניין מאוד, שאל אותי על תנאי חייו, ואני עניתי על הכל בחיוב, כי רציתי במקצת לעודדו.

23.6.1945 דוור של דרישות שלום

שבת קודש היום, יום מנוחה, אולם לא כך הדבר אצלי: כלי עסוק. ואם תשאלו מה הם עסקי, הרי הם רבים לאין שיעור ועד שאין למנותם. הדבר הראשון הוא שעלי למסור דרישות שלום לאנשים, וכך היתה לי הזדמנות לדבר בפעם הראשונה עם בחורה צעירה. את הכתובת לא ידעתי, אבל ראובן נשאר ראובן: נשאתי את רגלי והתחלתי לחפש ובאמת כעבור שעה מצאתי. היא קיבלה אותי בסבר פנים יפות והתענינה מאוד בדבר יחזקאל. עודדתי אותה במקצת והיא שמחה מאוד, אולם בזאת עוד לא סיימתי את עבודתי: עוד לפני העבודה בה"א הידיעה, ולאן פונים? הרי זה לאביגדור. אולם את הכתובת שוב איני מוצא. פניתי לחיה, והיא מסרה לי את הכתובת וגם נלוותה אלי להראות לי את המקום… – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

מעצר שני    🔗

26.7.1946 ללטרון – “עם כל הנערים”

השעה היתה שעה אחת אחר חצות, ופתאום, כבתוך חלום, שומע אני צעדי אדם ודפיקות בדלת. לשאלת אבי “מי שם?”, באה התשובה “משטרה”, ותיכף הבינותי שכאן לא ביקור רגיל. התחלתי להתלבש בעודם עומדים בחוץ, והכל כבתוך חלום. כל תנועה שעשיתי היתה ברשלנות ובפלגמטיות, ועל־ידי עמדו כבר שני אנשי משטרה: אחד, סרג’אנט בתלבושת משטרה, ואחד בתלבושת צבאית ודרגתו קצין. הסרג’אנט פנה אלי ואמר לי: “התלבש מהר! זמנך מוגבל. חמש דקות עומדות לרשותך”, ואני בנענוע ראש נתתי לו את תשובתי הקולעת – כי מה אומר ומה אדבר? נמצא אני בידיהם. אולם, יותר מהכל השפיעו עלי דברי אבי, שעדיין הם מצלצלים באזני: “He is a good boy”, אמר באנגלית רצוצה – ובזאת סיים את הכל. אמי עמדה מהצד, דמעות זולגות מעיניה ודבריה אינם נשמעים בתוך ההמולה. אחר־כך ניגשה אלי ונפרדה ממני בנשיקה: “הוי, מי יודע, ראובן, כמה זמן לא נתראה”, אמרה, ואכן – כמה היא צדקה! הנה זה כחמישה חדשים עברו כבר מאותו הערב.

יצאתי מפתח הבית, ולעיני נתגלו כמה מכוניות, מהן משוריינות, ובלבי שאלתי, לשם מה כל הכבודה הזאת? האם פושע כה גדול אני? או אישיות כל כך חשובה? בעלותי למכונית שמעתי את הסרג’אנט מכריז בקול מסתורי ברמקול: “הוא ישנו! הוא נלקח אתנו!” – והשם ראובן זכריה עובר על גלי האתר ומתגלגל בחוצות עיר ציון, – ציון הנמצאת בשביה. במכונית נמצאו עוד כמה אנשים שנלקחו באותו ערב. את אחד מהם הכרתי: הלא זה ריפס! ועוד אחד הספקתי גם־כן להכיר במשך כמה ימים בהיותי בלטרון בפעם הראשונה. זוכר אני, בחצות הליל הגיעו כשלשים איש מסודן, ובתוכם הבחור הזה. עכשיו התידדנו: הצרה והמצוקה מקשרות אנשים.

המכוניות נסעו בלי כל עיכובים, למרות העוצר החמור שהוטל על ירושלים. נעצרנו אמנם בכמה מקומות שנמצאו בהם מחסומים, אך זמן רב לא נשארנו שם. עברנו סמטאות שלא היו מוכרות לנו, ואחר כמה רגעים נפתרה התעלומה: נכנסנו ל“משטרת מחנה יהודה הניידת”. כאן היה מקום קיבוץ לכל “המתיצבים”²⁴. הגיעו הנה הרבה אנשים אשר הכרתי, ביניהם כמה בנות, ובבואם השתנה מצב הרוח מיד. הבנות פתחו בשיר ובצהלה – ששון ושמחה, כאלו היה זה טיול מעניין. אחת הבנות פנתה בצעקה: “מה קרה לכם, בחורים? האם זוהי התנהגות? הרימו קול!” אחדים מאתנו הצטרפו לשירה, אולם הרוב נשאר אילם, כאלו נלקח מהם כוח הדיבור. “אין מצב רוח, הזמן אינו מתאים לזאת”, אמרו הבחורים.

משם המשכנו, ואחרי כמה רגעים של נסיעה הגענו למחנה המעצר בתלביה. בשמעי את השם הזה התחיל לבי לדפוק בחזקה. אנשים שהיו כאן סיפרו על המעשים פה: על התנהגות הצבא, על ההכאות, מריטת השערות והעונשים השונים. זמן רב לא ניתן לי לשקוע בהרהורים. הסרג’אנט פקד על האנשים לרדת מהמכוניות; היו בה קרוב ל־15 איש, אולם למזלי הרע הייתי בין הראשונים שקפצו, ובי נספגו כנראה רוב המכות. ברגע הראשון נבהלתי והרמתי קול צעקה. הכל היה אצלי כעין חלום, ואיני זוכר בדיוק איך זה עבר עלי. הדברים התרחשו במהירות, ולא הרגשתי מה ואיך. אולם, לבסוף, כשהייתי כבר בתא האסירים ואתי עוד כמה עשרות בחורים, שאלתי את עצמי למה צעקתי – האם היו המכות כה חזקות ואיומות? חושבני שלא, והצטערתי מאוד על שהשפלתי את עצמי. האם זוהי התנהגות של הנוער העברי ההולך זקוף קומה? האם כאן עוד הגלות, שבה נתנו מיליוני בני אדם להוביל עצמם לתנורים?

תוך המחשבות האלה שמעתי קולות צעקה עולים מהחדרים הסמוכים. הדבר העביר את מחשבתי אל הבחורים המוכים שם, ועלי לא חשבתי עוד בכלל: יהיה מה שיהיה. אולם זמן רב לא נשארנו שם. השחר האיר, קול תרנגול נשמע ממרחק, ושוב צווינו לעלות למכוניות. לפני המכוניות הסתדר תור גדול, וכל אחד השתדל למהר ולעבור את רעהו כדי לקפוץ למכונית, כי כל המתמהמה היה צפוי למכות על ימין ועל שמאל. משני הצדדים עמדו חיילי בריטניה הגדולה ונהנו מן המראה, אח, מחזה נהדר.

נזכרתי ברגעים אלו בספורו של י. ל. פרץ “שלש מתנות”. שם מסופר על הנשמה שנגזר עליה לרדת ממרומים ולזכות בשלש מצוות, כדי שהן יכריעו בבין דין של מעלה לזכותה בהשוואה לעבירות. והנה הנשמה הסתובבה על פני כדור הארץ וחפשה מצוות. אך העולם רע. אין להשיג מצוות. אחרי חדשים רבים של נדודים היא השיגה סוף סוף את הדרוש לה. לו היתה נשמה זו יורדת כאן בעמק בכא זה, והיתה רואה את המתרחש כאן בודאי שהיתה משיגה בקלות את המצוות. כאן זה ממשי ביותר. הנשמה אמנם לא היתה יכולה להביא מכאן את הסיכה שהבחורה היהודיה דקרה בבשרה כדי שלא יראו את רגליה הערומות. גם לא היתה יכולה להביא את הכיפה השחורה של היהודי האומלל וכן לא את שקיק אדמת ארץ־ישראל. אך דבר אחד היתה יכולה להביא מכאן וזהו – הצער והסבל שעבר על האנשים בשעות אלו. לעולם לא אשכח את זאת ולכל ימי חיי ישאר הדבר חרות בזכרוני.

המכוניות החלו לזוז ואנו פרצנו בשירה אדירה שהחרידה את רחובות ירושלים. אנשים קפצו מהמטות לראות את המתרחש בחוץ – קול שירה בוקע ועולה מגרונות אסירי ציון. שירה כזאת מימי לא שמעתי. כל מה שהיה בלבנו ביטאנו בשירה הזאת.

יום ראשון בלטרון (בפעם השניה)

בהשכמת הבוקר הגענו ללטרון ב‘, כי לטרון א’ היתה מלאה עד אפס מקום. בלטרון ב' היינו צריכים לחכות עד שאנשי המשקים יפונו ויעברו לרפיח. מגרש החנייה היה מלא מפה לפה: מכל קצוות הארץ הובאו “המתיצבים”. איש מכיר את רעהו והשמחה רבה. מי זה האמין כי בצורה כזאת ניפגש? מעולם לא עלה הדבר על הדעת, והנה הוא קם ונהיה: “חזרה לכלוב!” – נראה שאין מנוס מלטרון.

במחשבות אלו עזבנו את לטרון ב' והשיירה התחילה להתקדם לעבר לטרון א‘. לעינינו נראתה שיירה ענקית, שארכה כקילומטר וחצי. פעולה צבאית גדולה הוציאו לפועל. אנו מתקרבים לעבר לטרון א’ – זו לטרון הוותיקה. ממרחק רואים אנו את הבחורים, עומדים ליד הגדרות ומנפנפים במטפחות. “מ' פאכעט!” צועקים הם. כן, זהו: “פארפאכעט” גדול.

אחרי בדיקה קלה ורישום כל החפצים ירדנו למחנה ברביעיות, וזכיתי להיות בין הראשונים. יחזקאל קופץ אלי: הוא עוד יושב – לא עזב את מקומו זה כבר קרוב לשמונה־עשר חודש. חברי מירושלים באים ושואלים מה נשמע בחוץ, ואני מוסר להם את הכל – דרישת שלום ממשפחותיהם, מחברים וחברות, והם מקשיבים בשמחה. זה זמן רב שמירושלים לא הגיעו חדשים.

אנו, הירושלמים, יוסקה, אליעזר, נחמן ועוד כמה בחורים נכנסנו לצריף אחד שרובו בני עירנו. סידרנו את עצמנו בצורה הנוחה ביותר, כי אם כבר יושבים – לפחות נשב בנוחיות.

– – – – – – – – – – – – – – – – – –

30.12.1946 יום חילופי גברי

היום חזרתי לכתוב את יומני, שהתחלתי בו לפני שנתיים ויותר, ביום 26.11.44 – הפסק של יותר מחמישה חדשים מיום היאסרי בשניה. כל אותו הזמן חשבתי שאשתחרר במהרה, אך הגורל כנראה רצה אחרת. ואם סוף־סוף יושב אני וכותב את יומני, הרי אין זה משום שהכתיבה מעניינת אותי ביותר, אלא מפני שמקווה אני שברבות הימים, אחר כמה עשרות שנים, אפתח את דפי היומן ואקרא על חיי במעצר. ימים אלה ושעות אלה יהיו יקרים בעיני שבעתיים מן הסיפוק שמוצא אני כרגע בכתיבה. אדפדף ואראה את שנות חיי הנוער שעברו עלי, ורק בגלל זה כדאי הדבר, כי הכל נשכח באם אין מעלים את הדברים על הכתב.

היום האחרון של שנת 1946 הביא חדשות: נאסרו עשרות אנשים בשרון, בנתניה ובפתח־תקוה. אנו, אנשי לטרון הותיקים, חיכינו בקוצר רוח לקבל את פניהם: אולי נמצא ביניהם קרוב או מכר – ואולי רק היה זה מתוך סקרנות גרידא, או סתם כדי להפיג את השעמום שתקף בימים האחרונים את לטרון.

חוץ מזה יצאו היום ארבעה אנשים מאריטריאה, שחיכו כאן בקוצר רוח לשחרורם. המחנה נפרד מהם בשמחה רבה, וכמו שכתוב: “בתופים ובמחולות” – כיאות להם.

אחר הצהרים התקיים משחק בין נבחרת חיפה לנבחרת ירושלים, ולדאבוננו הגדול ירושלים הפסידה 1: 4. המשחק התנהל במרץ ושתי הערים נלחמו על כל כדור וכדור, כדי להשיג את המקום הראשון בליגה.

היום היו בחירות בצריפנו, לבחירתו של “האטלידר” חדש, אחר שהישן הגיש התפטרות. הבחירות התנהלו “ברוח דמוקרטית”, וברוב קולות נבחר אחד מארבעת החדשים שהגיעו ביום ששי שעבר. את שמו עדיין אינני יודע, אולם ידוע לי שהוא חייל משוחרר.

1.1.1947 עיפות

שנה חדשה מתחילה. השנה השלישית לשבתי כאן: זה התחיל ב־1944 ונמשך עד 1947, ועודני יושב – אמנם לא ברציפות, אולם כל שנה נלקחים ממני כמה חדשי ישיבה, ומי יודע מתי יבוא סוף לדבר.

היום השתחרר אחד מחברי ואני זכיתי להודיע לו על שחרורו. גם זו לטובה, ואולי יגיע גם תורי.

התקיים היום משחק בין ירושלים ותל־אביב במשחקי ליגה ב', ואני שיחקתי בנבחרת ירושלים. מה אומר? לא הלך לי היום, כאלו שתי רגלים שמאליות נדבקו לי וירדתי בבושת פנים. מי יודע אם אשחק במשחק הבא. אולם אינני מצטער ביותר: המשחק מעיף מאוד, ואני רוצה קצת מנוחה.

2.1.1947 “קסדרה” בליל ירח

יום שישי מורגש במחנה במובן אחד: יש מקלחות²⁵ ועושים כביסה, האנשים עובדים ביתר מרץ – רוחצים ומנקים, הכל לכבוד שבת. אולם אצלי הפעם אחרת: שוכב אני על גבי הדרגש הקשה ומקשיב לסיפוריו של שלמה, לשעבר חייל הבריגדה. סיפוריו מעניינים ומושכים את הלב, הכל מקשיבים לדבריו בפיות פעורים ואין האוזן שבעה מלשמוע.

היום כמעט כבר עבר וליל שבת מתקרב. שבת בלטרון אינה מורגשת ביותר: אותו האוכל, בלי שינוי, ואולי אף יותר גרוע. אך מה לעשות? “גם זו לטובה”, אומרים חברינו החדשים ואוכלים כל מה שניתן.

בסוף הארוחה “השמנה והדשנה” פותחים החברים בשירה. שרים זמירות שבת. בדיוק כמו בבית, ואולי כאן השירה אפילו מצלצלת יותר. היא מקשרת את הלבבות. אחרי הארוחה מתחילים האנשים להתפזר, כל אחד לפינתו. אני יוצא החוצה ופונה לצריפו של יחזקאל, לקחתו לטייל קצת ולשאוף אויר צח. מטיילים אנו סביב המחנה, “עושים קסדרה”, ומשוחחים – מספרים על ימים שעברו ואינם. “במהירות עברו”, אומר יחזקאל, “כמעט שנתיים וחצי מיום מאסרי. חלק הגון משנות חיי אני מבלה כאן, וחבל על שנים אלו, שנות הנוער והחיים המאושרים שאין להשיג אותן שנית. אך מה נוכל לעשות? זה גורלנו. אנו יהודים – ונולדנו לסבול”. תוך כדי שיחה ובמצב רוח כזה, קשה להיפרד. רוצים אנו להוסיף ולשוחח – עד אין גבול, את כל המעיק על הלב לגלות, – אך שריקת התמאם הפסיקה את הרהורינו וצריכים אנו להיכנס לצריפים.

קשה גם להיפרד מלילות הירח הנפלאים. הכל מסביבנו יפה עד שאין העין רווה מלראות. רק החיים כאן חשוכים – אנו מאחורי התיל והסורג.

3.1.1947 כלימה

יום שבת בבוקר. יום בהיר והשמש זורחת, ואת קרניה החמות והבהירות היא שולחת על פני האדמה. יום חם כיום קיץ, וחודש טבת כבר עוד מעט מאחורינו.

הבחורים יוצאים החוצה, מוציאים ספסלים על־יד הצריף, יושבים ושרים ומספרים בדיחות. העיקר: שמח, ובפרט שהבחורים מצאו להם גם “נומר” להתעלל בו (אמנם, יש לציין, שאפשר למצוא במחנה ממין זה לרוב). ומי הוא הבחור? אחד תימני, עושה רושם חיצוני טוב, אולם “חסר לו בורג”, כמו שאומרים, והבחורים מצאו להם למי להיטפל. הביאו אותו לצריפנו, והוא פתח בשירה: שיר על אהבה ליד שפת הים בתל־אביב, והמלים והמנגינה חוזרות על עצמן, כעין שיר ערבי פלגמטי וחסר חיים, והבחורים צריכים לענות אחר כל בית “ב–ט–ר–ם”. השיר מצא חן בעיניהם ועל פניהם אפשר היה לראות ארשת של צחוק. אולם, זמן רב לא נמשך המשחק. הבחור התימני כנראה הרגיש בדבר ונעלב מאוד. את ראשו הוריד מטה ובקול חנוק ובדמעות בעינים שאל: “מה אתם רוצים ממני? האם לצחוק ולהתקלס בי? האין אני אדם כמוכם? זה לא יפה, בחורים. צריכים אתם לדעת איך להתנהג, ובפרט כאן, במעצר. האם זה יחס בין אחים, אחים לצרה ולסבל? האם לא מספיק שהושיבו אותי כאן, ואתם באים וממררים את חיי? לא, לזאת לא פיללתי, בחורים”. האנשים נשתתקו והביטו איש ברעהו, כאלו כל אחד מטיל את האשמה על חברו. דברי הבחור השפיעו על האנשים: כל אחד הרגיש שהוא אשם במקצת בעלבון שנגרם לבחור הזה.

5.1.1947 הימים חוזרים על עצמם

הימים מתקדמים ללא שינוי. אני ממשיך בלימודי. אתמול קיבלתי ספר דקדוק עברי וממשיך אני במקצוע זה. את יומני כותב אני בשעות המוקדמות של הבוקר – וכך חולפים שעות וימים.

אחר התמאם התקיים משחק בין נבחרת ירושלים ונבחרת השרון. בהזדמנות זו ניצלתי את הזמן לקריאה: רוב אנשי המחנה עלו למגרש לחזות במשחק, אין רואים איש במחנה – כאלו האדמה בלעתם – ואני מנצל את השקט, עובר על כל העתונים, החל מהמאמר הראשי וגמור בכרוניקה וב“לוח המודעות”. הכל מעניין. הנך שואף את ריח החוץ. הלא לפני כמה שעות עתון זה היה עוד מעבר לגדרי התיל, ואם זה משם הרי זה עולם אחר וחדש.

היום התאחר האוכל – יש לציין שזה קורה לעתים קרובות במחנה – ומה עושים בזמן הפנוי? מנצלים אותו ל“קסדרות” סביב המחנה. בטיולי הצטרפו אלי שלשה בחורים מירושלים: יהודה, יונה ואברהם. הולכים אנו ומספרים כל אחד את סיפוריו ומעשיו, וכל אחד משתדל למשוך את חבריו על־ידי תיאור יותר מעניין ומרתק משל חברו. בחוץ ליל ירח נהדר ובהיר. לטרון התברכה בלילות שכאלה. סביבנו הרי יהודה בכל יפים וזהרם, ואנו בעמק פלאי הטבע והיופי, שאין העין מסוגלת לרוות מהם. אך צלצול המטבח הפסיק את שיחתנו. נפרדנו באמירת שלום ו – בתיאבון לארוחת הערב הדשנה.

6.1.1947 יום מבורך

כל אנשי הצריף קמו היום יותר מוקדם מתמיד. סיבת הדבר היא שהמפקד צריך היה להעביר ביקורת של המזרונים והשמיכות כי… לשמיכות יש רגלים: החורף בעיצומו ונחוץ להכין בגדי חורף, וממה תופרים? הוה אומר משמיכות. אצלנו בצריף עבר הכל בשלום, לא נמצא שום דבר חשוד, אבל אני הפסדתי בגלל ענין זה כמה שעות, כי במשך כל הזמן אסור היה לעזוב את הצריף. על־פי־רוב משתדל אני למעט את שהותי בצריף כל כמה שאפשר: התרגלתי כך, והרגל נעשה טבע.

בגמר החיפוש נכנסתי לספריה להכין את שעורי, אבל גם עכשיו הופרעה מנוחתי. פתאום הגיעו אלי קולות: “פראג‘! פראג’!” קפצתי החוצה ורואה אני את בן־טוב ועל פניו ארשת שמחה. הוא ניגש אלי, תקע לי את ידו ובת־צחוק מרחפת על פניו: “ראובן, נקוה להתראות בקרוב”, ואני ממלא אחריו: “נקוה, אולי יתגשמו דבריך”. לעת עתה אין הדבר נראה כך. מסביבו התחילו להתאסף המוני בחורים, כל אחד מושיט לו את ידו לפרידה ונוסף לזאת מורידה על שכמו, ולא רק מוריד, כי אם כל הורדה כזאת הריהי גם מכה הגונה. אך מה יוכל בחור זה לעשות? מקבל הוא את מכותיו באהבה. ואכן, פרידה נלבבת זו היא דבר מובן מאליו: הבחור התחבב על כל אנשי המחנה, ביחוד בהיותו שחקן טוב בכדור רגל. גם שני אנשים מצריפנו יצאו: צ’רני וקרמר. “הגלגל מתחיל לנוע”, אומרים החברים. שמועה אומרת שגם למחר יש שחרורים, אך מי יודע אם אמת הדבר. אולי זה רק “רדיו קרדל” שאנו רגילים כבר אליו. נחכה ונראה.

7.1.1947 רגל הזקנים על העליונה

היום בשעות המוקדמות היתה לצריפנו התחרות עם נבחרת “הזקנים” של המחנה, ביניהם גולד, רופא המחנה, וכל מיני “שלימזלים” שאינם יכולים להרים את רגליהם. כשעלינו למגרש חשבנו שנרביץ בהם “גולים אחר גולים”, אך לדאבוננו הגדול לא הצלחנו בזאת, אלא נהפוך הוא: אנו קיבלנו מהם. שני “גולים” הצליחו להבקיע, ואנו גמרנו את החצי הראשון של המשחק בבושת פנים. חשבנו לתת להם בחלק השני, אך הכדור עבר מעל גדרות התיל ולא יכלנו להמשיך עוד במשחק.

בצהרי היום היה לי ביקור. התכוננתי לביקור כבר מזמן, והבוקר בהיותי במגרש ראיתי את אמי מרחוק. חדשות לא קיבלתי ממנה. נראה שאצטרך לשבת ולקבל עוד הוספה על הזמן. קיבלתי דרישת שלום מהבית: הכל בסדר, רק מתגעגעים אלי. “כן”, עניתי לאמי, “גם אצלי הכל בסדר, רק לצאת”. אמא הביאה לי כמה תמונות מחברותי. שמחתי מאוד עליהן. בערב הראיתי אותן לחברי יחזקאל וליונה. גם הם שמחו מאוד: ראו פנים חדשות. במשך זמן רב לא ראו את פני חבריהם, ועתה היו אלה כל הנושא של שיחתנו. החברים שבחוץ הם אחד הנושאים המעניינים ביותר במחנה.

8.1.1947 צעקות מועילות

עוד אני מנמנם ופתאום שומע אני קול צעקות, ומי הצועק? הרי זה חרותי. הסיבה היא שלא נתנו לו להמשיך בשינה. מסכן הבחור, יצא מן הכלים. זו הפעם השלישית הוא כאן, ובמה יוציא את כל מרצו? הלא רק בצעקות האלה. בצריף קמה צעקה והמולה, כל אחד מביע את דעתו ואין לדבר סוף. השעה עוד מוקדמת, אנו מעירים את שאר הצריפים, והם אינם מבינים את פשר המעשה: יצאו מדעתם אנשי צריף 5, אחרת אין הדבר מתקבל! אך בסוף שקטו הרוחות והבחורים קמו ופנו למקלחות.

אחר־כך היתה הפתעה, והכל דברו עליה: הבחור חרותי שהקים את הצעקות בבוקר קיבל פראג'. נשא את ידיו ורגליו, עזב את הגיהנום הזה ונפטר מהכל. ובאמת מגיע לו: שלשה חדשים הוא אחרי הנשואין. עוד לא הספיק לטעום את טעם הנשואין וכבר הגיע ללטרון, והדבר השפיע עליו לרעה במשך כל זמן היותו כאן. כל אנשי המחנה נפרדו ממנו בלבביות יתרה, ואנו כיפרנו על מה שעווינו.

9.1.1947 חבילות ודרישות שלום

יום חמישי הוא יום החבילות במחנה. כל אנשי הצריף עומדים כבר בשעות המוקדמות על רגליהם כדי לקבל את חבילותיהם. לא החבילה יקרה בעיניהם, כי אם עצם דרישת השלום מהבית. לזאת הם מחכים, ובהגיע החבילות מתחיל כל אחד לחטט בחבילתו. שמא יש בה פתק מהבית או דבר־מה דומה לזה. לדאבוני הגדול, אנוכי לא קבלתי חבילה, כי רק השבוע היה לי ביקור, אולם בביקורו של אברהם קיבלתי דרישת שלום, ועלי להסתפק בזאת. כנראה אין ביכולתה של אמי להספיק לעשות את כל מלאכות לטרון בפעם אחת. והמלאכות בשביל העצור מרובות הן: החל מחבילה וגמור בביקור בסיאייד"י, והסבל הוא רב. אך מה נוכל אנו לעזור בהימצאנו מאחורי גדרי התיל?

10.1.1947 לטרון משתעשעת

בשעות המאוחרות של היום הגיעו ארבעה חדשים מתל־אביב. הללו לא נעצרו בתל־אביב, כי אם בדרך לטבריה. הם נסעו לטיול במכונית פרטית, ארבעה בחורים בחברת בחורה, והדבר עורר חשד בעיני המשטרה: עצרו אותם באמצע הדרך ושלחום ללטרון. אנשי לטרון הותיקים הכירו תיכף את הסחורה החדשה שנפלה לידם ומיד התחילו לתכן “נומר” חדש בשבילם. כמה בחורים, שמראה פניהם דומה לפנים “אריים”, התחפשו כאנשי בולשת וקראו את הרביעיה לחדר הקריאה לחקירה. הם עדיין לא הספיקו לסדר את חבילותיהם, ו“כבר חקירה?” שואלים הם בתמיהה. אך מה יעשו? הולכים הם, ואחריהם הולך רוב אנשי המחנה – כדי לחזות בהצגה. ובאמת, החקירה הצליחה לאין שיעור. הבחורים שעמדו על־יד החלונות התפקעו מצחוק, התגלגלו ממש על הארץ, כי החקירה התנהלה בצורה כזאת שבאמת קשה היה להבחין במשחק. הצופים בינם לבין עצמם הודו שלו היו במקום הנחקרים, מי יודע אם מתנהגים היו אחרת. אולם, יש לציין שגם הנחקרים “עמדו על הגובה”: הם ענו בתקיפות ובלי היסוסים, ואף הם הצליחו בתפקידם. המעשה נהפך לשיחת היום במחנה, ובפרט מצא הדבר חן בעיני הבחורים שלא מזמן הגיעו הנה וכבר הספיקו לראות “נומר” כה מעניין.

11.1.1947 בחורה וארבה פוקדים את לטרון

אנו נמצאים בחודש טבת, אך הימים ימי קיץ. השמש ממעל זורחת ומחממת כל יצור שעל פני האדמה. האנשים לבושים רק מכנסי חאקי בלבד, וחלק גופם העליון ערום ושזוף, וצבע העור כברונזה. מסתובבים הבחורים ו“עושים קסדרות” מסביב למחנה. מתאספים כמה בחורים מירושלים, יושבים על־יד הגדר ומספרים מעשים שהיו, מתבדחים על הא ועל דא, העיקר להרוג את הזמן.

השתתפנו גם בביקור שהיה לאחד הבחורים: אחיו הגיע מפתח־תקוה באופנוע, וצדו בחורה. בין המבקרים לבינינו הבדיל מרחק של 500 מטר, ואנו כלנו לקחנו חלק בשיחה. בפרט היו נעימות לאזננו צעקות הבחורה, ואלו היא – כדי למתוח עוד את הבחורים – עלתה על האופנוע והראתה במה כוחה גדול. הבחורים מרחוק החלו למחוא כף, ומתאר אני לעצמי כמה היתה מאושרת הבחורה: מאות עינים מביטות עליה, ועוד איזו הבטה! היא ודאי לא זכתה לזאת אף פעם, לעינים כה צמאות. “חבל שאין אנו יכולים לראות את פניה”, אומרים הבחורים, “מרחוק הסחורה עושה רושם לא רע, אך מקרוב – מי יודע”. מכל־מקום כאן, גם זו לטובה.

אחרי הצהרים נכנסתי למטה. כך עשה גם שלמה. אך אין יכולים להירדם. הבחורים בחוץ מרעישים עולמות: ארבה עובר על לטרון, ארבה כבמצרים, ענן ממש. השמים שחורים; הם מכסים את הכל. הבחורים מנסים גם לתפוס אחדים, אך הדבר אינו ניתן. הם זריזים ומנוסים ואינם נוחים להיתפס כה מהר. בינתים שוכב שלמה מולי ומשתפך על חייו הטובים והמאושרים שהפסידם כה מהר. הלא רק לפני שלשה שבועות נשא אשה, וכבר הכל שבור והרוס. “ככה זה, אין נותנים לחיות”, אומר הוא אלי, “ארבע שנים וחצי בצבא, בחזית סבלתי סכנות, וכעת כשהגעתי הביתה אין נותנים מנוחה”. מנסה אני לנחם אותו, והוא כילד מאמין, או יותר נכון – רוצה הוא להאמין, שיצא עד סוף החודש.

12.1.1947 ריח העתון

ימים שלמים עוברים בלי שינוי. אותו הלך הדברים, אותן התמונות ואותם הגוונים. יום רודף יום ואנו יושבים בלי גבול. אני במשך הזמן סידרתי לי סדר חיים קבוע: שעות של לימוד, כתיבת היומן, עבודת־יד, וכך נמשך הכל כסדרו. אנו מקבלים כאן את כל עתוני הארץ, החל מ“המשקיף” וגמור ב“משמר”, ועל כלם אני עובר, כי העתון כאן הוא אחד הדברים היחידים המקשרים בינינו ובין העולם החיצון. מי יודע איך היינו יכולים להתקיים כאן בלעדיו. העתון כאן מקבל משמעות אחרת מאשר בחוץ. ריח אחר נודף ממנו, אם אפשר לומר כך, ולכן הוא יקר כאן, ובהגיע העיתונים נחטפים הם בן רגע – הכל קופצים על המציאה.

13.1.1947 קדרות ושממה

היום התחיל לרדת גשם. כבר בשעות הבוקר, בהיותנו במטות, שמענו את קולו הרם, כי גג צריפנו עשוי מפח, וקול הגשם נשמע חזק, כאלו היו הטפות אבני חצץ. ומתוך מצב הרוח שנוצר אין הבחורים עוזבים את המטות – נעים לשכב. אין יוצאים אפילו לאכול, כי אין תיאבון, ומסביבנו הכל קדרות ושממה – שממה ברוח. אין אנו תופסים את מצבנו, כי אין ביכלתנו לחשוב כה הרבה.

18.1.1947 מלווים את הותיק

את חמשת הימים שעברו אין אני מעלה ביומני, מסיבה שלא היה מה לכתוב. נחשבים הם לי סתם ימים, שאינם מעלים ואינם מורידים – ימים בלי מאורעות חשובים, אשר יגוונו במקצת את הלך החיים כאן.

היום שבת. אחד האנשים הותיקים יצא את לטרון. הוא ישב קרוב לשבע שנים, ולא רק בלטרון, כי אם בכל המחנות החל ממזרע וגמור באריטריאה. כל הקהל עזב את הצריפים ויצאו ללוות את הפראג' הנחשב כאחד מני אלף. הוא קיבל אצלנו את התואר “הותיק”. חושבני שאין הותק הזה מוצא חן בעיניו. אך מה יוכל לעשות? מוכרח הוא להסכים לזאת, אין ברירה.

19.1.1947 בשבח “המטאטא”

יום ראשון בשבוע. אין חדש, לא בקורים, לא שחרורים. רק באים מדי פעם בפעם כמה חדשים. ובאמת, קשה כבר להכיר את אנשי המחנה: האנשים מתחלפים ופני לטרון השתנו. גם המנהגים השתנו וקיבלו גוון אחר.

אצלנו אין חדש. כשאני אומר “אצלנו” מתכוון אני ל“מתיצבים”. התאריך שלנו הולך ומסתיים ואנו מתקרבים לגמר חצי השנה. החברים מתכוננים לקבל הוספה על הזמן. מי יודע מה ילד יום. אולם, המצב לאמיתו אינו מורגש בי. מתכונן אני או לישיבה או ליציאה – ליציאה ממש, אחת ולתמיד לעזוב את עמק הבכא.

בשעות הערב היתה תכנית של “המטאטא” ברדיו, ובעת תכנית שכזאת רוב האנשים נמצאים ב“קפה”. רוח אחרת עוברת באנשים בהישמע קולם של אנשי “המטאטא”. אינני יודע למה, אולם אנשינו מרגישים קרבה אליהם. אין זאת אלא שהרוח החיה שבהם, תקוותם לימים טובים יותר ואמונתם שימי “הצרה והמצוקה” האלה יחלפו חיש מהר – הם הם המקרבים אותם אלינו. הם מרגישים כנראה את רגשות לבנו, ואת האנשים הללו היושבים במעצר אפשר לקנות מהר – לא בממון, כי אם בנפש. דומה הדבר כאדם הנקלע בכף הקלע, מכל צד אויבים ורודפים, ופתאום צצה לפניו תקוה.

20.1.1947 הבוץ של לטרון

כבר בחצות הלילה התעוררתי לקול הרעמים והברקים – והכל כבחלום. אולם, בקומי בבוקר נוכחתי לדעת שלא חלום היה, כי אם מציאות. גשם ירד על פני האדמה, גשם רצוף, שהשאיר את אותותיו בחוץ בצורת בוץ עד הברכים. הבוץ הזה מוכר לנו היטב, הוא חודר לתוך עצמותינו, עמוק־עמוק. ובימים שכאלה אין עוזבים את הצריף. שוכבים במטות, אין קמים לאכול – התיאבון נפסק, אינך רוצה לאכול.

אך הפעם לא שיחק לנו המזל. צריפנו קיבל תורנות צריף²⁶, וחובה על כלנו לעשותה. אלא שאנו גם מוצאים סיפוק בעבודה – על־ידי העובדה שהתאספנו כלנו במקום אחד; ושני הדברים המקשרים את האנשים הריהם קילוף תפוחי אדמה – והשירה בציבור. בשירה מצטיין ביותר בחור תל־אביבי. שיריו הם בערבית, אולם אף־על־פי ששירה זו זרה לנו, מוצאים אנו עניין רב בה: נעים לשמוע את המנגינות ההולכות וחוזרות כמה פעמים. השירה הזאת משכה את תשומת לבם של ה“נובאצ’ים”. הפתיע אותם לשמוע בחור יהודי שר שירה ערבית, באופן שגם בין ערבים ללא ספק היה מצליח. הנאתם היתה רבה: אפשר היה להבחין זאת על פניהם.

21.1.1947 געגועים לבית

היום שלחתי מכתב למפקד ובו בקשה לקבל ביקור “ספישל”, כלומר מיוחד. אינני בטוח אם אקבל, אולם מנסה אני את מזלי – אולי אצליח הפעם. רצוני לראות אחרי ששה חדשים את אמי מקרוב – געגועים תוקפים אותי לבית, להורי, ואולי בזאת אשקיט במקצת את כאבי.

היום קיבלתי תורנות בצריף. את התורנות מקבלים בצריף לפי סדר קבוע, זאת אומרת לפי א"ב. העבודה אינה קשה ביותר כשיש ברשותך כל הכלים לעבודה, החל ממברשת וגמור בדלי מים. אולם צריפנו, העזוב למחצה, אינו דואג ביותר לדברים מעין אלה, ולכן העבודה כאן קשה במקצת. אך גם זה אינו נורא. נפטרים מהכל והכל עובר בשלום: האנשים יושבים כאן על מזודותיהם, אינם מקפידים על הנקיון ומקבלים את הכל ברצון.

בגמרי הערב את עבודתי בצריף מופיע לפני יחזקאל ובפיו בשורה: בקרוב ידונו עליו בועדה, ומחר צריך הוא להופיע לפני מפקד המחנה, שימליץ עליו. “נו, בשורה טובה”, אומר אני אליו, “נקוה שתצא כבר הפעם”, והוא מוסיף לספר לי שעוד תשעה אנשים מופיעים אתו ברשימה אחת, וביניהם יונה. את הבשורה הפיצותי מיד בצריף והתפתח עליה ויכוח כללי. הכל מנחשים את סיבת הדבר, האם יש להתייחס לעניין ברצינות או אפשר לפטרו במחי יד. ימים יגידו.

22.1.1947 סינבד המלח

הזמן שלנו הולך ומסתיים. הדבר משפיע לרעה על האנשים. אין הם רוצים להתיחס לעניין כלאחר יד. מתרוצצים הם אחר כל ביקור ושואלים חדשות על המתרחש בחוץ. האנשים מקוים: יום יהיה שקט בחוץ ואז הכל יעבור בשלום ויצאו בסוף חצי השנה. אך מי יודע מה יביא יום המחרת.

אצלי אין כל חדש. מתחיל אני להכין תכנית ללימוד ההיסטוריה הכללית ותולדות ישראל – לכל הפחות נפיק משהו מהישיבה כאן – והדבר השני המפיג במקצת את השעמום הרי זה גיוון האנשים. כל מיני טיפוסים מכל שדרות העם יש פה: החל מבעל מלאכה וגמור ברופא, חיילים שנלחמו בכל החזיתות, חיילים מן הצבא הפולני, חיילי הבריגדה, – לכלם סיפורים עד אין סוף, ובמיוחד מצטיינים בזאת המלחים.

אנו שוב זכינו לקבל אחד הבחורים האלה בצריפנו: בחור יפה, במבט ראשון עושה רושם טוב. אולם, לפי הסיפורים אשר סיפר – אינו כך. חיים של הרפתקאות וסיכון, מבריח חשיש, זהב, מסחר בשוק השחור. הבחור עשה הון כסף בימי המלחמה. יושב הוא לפנינו ומספר את כל הרפתקאותיו. השערות ממש סומרות, אך הסיפורים מלאים עניין, והבחור הוא רק אחד מני רבים.

26.1.1947 אין מצב רוח

איני ממשיך בכתיבה כל יום. סיבת הדבר היא שאין מה לכתוב. בכל זאת, יום ראשון היום, ובאמת היה היום מורגש במחנה: יצאו חמישה אנשים, וגם מצריפנו יצא אחד. כלם מירושלים. מספרנו הולך ומתמעט, ובין הנותרים השתרר מצב רוח מדוכא.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

25.5.1947 ביכורי השרירים

בוקר בהיר, יום קיץ לוהט – חג השבועות היום, חג הביכורים. אך כאן אי־אפשר להביא את הביכורים – את ביכורי השדה, ובכן מביאים אנו ביכורים אחרים: את ביכורי השרירים. המחנה עומד על רגליו: כלו שקוע בתחרויות העומדות להיערך הבוקר בין נציגי כל שלשת האזורים שבארץ. אף הגיע הנה צלם, המצלם את ההתחרויות ואת כל אלה הזוכים במקומות הראשונים. אין לתאר את ההתלהבות. פתאום רוצים הכל להיות ספורטאים, בלי הבדל גיל, וכל אחד רוצה לזכות ולהצטלם. אך אין הדבר ניתן בנקל. צריך היית להזיע כדי שתוכל להגיע לזאת. ויש לציין שזו הפעם הראשונה שירושלים עומדת במקום הראוי לה, זו עיר בירת דויד. הרבה אנשים מתפלאים איך קרה פתאום השינוי הזה. הלא ירושלים היתה נחשבת כאן, בלטרון, כעיר של אנשים ללא כושר ויכולת, והנה פתאום נהפכו היוצרות.

בערב, אך פחת השרב הקשה, התאספו כמה מאנשי הצריף – ובתוכם חברנו האהוב עלינו ביותר, המכניס רוח חיים בצריף, הוא פינקו פונטפרמו. זהו בחור שקשה למצוא דוגמתו – כלו התלהבות עד בלי גבול, התלהבות בשירה ובדיבור, תמיד נראה הצחוק על פניו, והוא מושך את לב כלנו בצורת דיבורו. הכל משתוממים עליו: בחור נשוי כבר, הנמצא בסך־הכל שנה בארץ, וכבר הספיק כל־כך להתאקלם.

אני עכשיו יושב וכותב את יומני אחרי הפסקה גדולה של כמה חדשים. התחלתי בזאת שוב, כי בכל־זאת אני מוצא עניין ביומן. כשעובר אני עכשיו על דפי יומני נזכר אני בימים וברגעים שמזמן הייתי שוכח אותם, והנה חוזר הכל ועובר לפני כבראי. חושב אני שגם עוד יגיעו ימים אשר ארצה להעלות לפני את כל ימי אלו, ומי יודע אם אוכל, אך מקוה אני שיומן זה יעזור לי בכך.

26.5.1947 גם ימי לטרון הם ימים

חג השבועות מאחורינו. אנו כאן כמעט לא הרגשנו בו. הוא עבר במהירות, בלי הרגשה כלשהי. יום ככל הימים, כי מה באמת יוכל להיות כאן השינוי, ובאיזו צורה אפשר להרגיש את ההבדל?

היום המשכתי בלימודי באנגלית. אני מרגיש התקדמות בלימודי ואני גם מוצא תועלת בהם, כי הלא ידוע: אני מתכונן לנסוע רחוק, שם מעבר לים, לארץ זרה אשר את שפתה איני מכיר, וצריך אני ללמוד אותה, כדי שלא אהיה אילם שם.

ימי קיץ הם הימים האלה, ימי חמסין, וקשה לשאת אותם. בצריף הגג בוער מעל לראשך, ואין מפלט לאן לברוח. הכל ריק מסביבך: צריפים וצריפים בלי גבול. אך בערבים אתה אדם אחר: רוח קרירה עוברת מעליך, והיא כאלו מסלקת את היום הגדול, לבלי שוב. והנה, אמנם ימי חמסינים, וימים קשים, אך בכל זאת ימים הם – וצר עליהם. הנחמה היחידה היא שהכל יעבור ויחלוף ועוד נספיק לטעום את טעם החיים, ועוד נוכל גם לנצל את הימים שהפסדנו.

27.5.1947 כאי בודד

זה היום הרביעי שהעתונים אינם מגיעים הנה, והדבר מורגש. אין ידיעות מהעולם הרחב אשר מעבר למסך החוצץ בינינו, ממש כאלו היינו על אי בודד, מרוחק מהעולם. אך אנו מקוים שהדבר לא יארך הרבה, ובמהרה נדע מה החסרנו.

עכשיו נוכחתי לדעת עד כמה העתון הוא לחם חוקו של האדם בזמננו. קשה להתקיים בלעדיו. הוא הדבר היחיד המקשר אותך עם העולם הרחב, מביא לך ידיעות מן המתרחש “שם”, ובביטוי “שם” מתכוון אני: מעבר לגדרי התיל. איני יודע למה מרבה אני להשתמש כל־כך בביטוי זה, אך נראה שאי־אפשר לפסוח עליו: לכל שתפנה הריהו רודף אחריך, כל רגע שעיניך פקוחות אתה רואה גדרי תיל לפניך, ובמחשבתך נדמה לך כי אלו הם החיים. אינך רגיל אחרת: זהו זה, ואין אחרת.

היום חל עיכוב בתמאם של 4. במיפקד חסר היה אדם אחד, ואין לתאר את מצב רוחם של השוטרים. זו הפעם השלישית כבר שהם עוברים וסופרים, וכלם מזיעים, והמספר אינו מתאים. לבסוף נמצא להם עזר כנגדם, והרי זה ה“סופרווייזר הפנימי”, שהציל את המצב. ברגש של שמחה עזבו השוטרים את המחנה. אך לא היה רגש כזה במחנה גופו: כאן מחכים לרגעים כאלה, שיקרה משהו ויעביר במקצת את השעמום.

28.5.1947 האמנם התפכחות?

החמסין נמשך בלי הפסקה, ובאמת קשה לסבול ימים כאלה, בפרט כאן בצריפים העשויים מפח. ממש תנור, והנך נשרף. אין גם מקום לברוח מהחום הזה, אין צל. מחניק עד שאין אויר לנשימה. רק דבר אחד המציל את המצב במקצת: הרי זה המקלחות. אך לדאבוננו הגדול המים אינם במשך כל היום. מגיעים הם רק לכמה שעות: הכל בכמות והכל נמדד. והסיבה היא שהצינור המוביל את המים לירושלים הוא מגיע גם אלינו, וכשם שיש בירושלים מחסור, כך גם אצלנו.

היום קבלתי את השיעור הראשון מהחבר שילוייס, הגר בקרבת הצריף שלי: בחור טוב היודע את המלאכה. קבעתי את הלימודים לחמש שעות ביום, ומקוה אני למלאות את מה שהחסרתי במשך הזמן, אך מי יודע אם אוכל. אולי זוהי התרגשות רגעית, ואחרי זמן־מה היא תעבור כי לא אוכל להחזיק מעמד תחת הנטל הכבד הזה. אכן, מימי לא אהבתי את לימוד האנגלית: תמיד ברחתי מהשעורים, השתדלתי להתחמק בכל מיני צורות – העיקר לא ללמוד אנגלית, אך עתה זה מתנקם בי וצריך להזיע קצת. עכשיו נוכח אני עד כמה טעיתי שלא הערכתי את השנים שחלפו. חשבתי שתמיד נישאר צעירים, והעולם עוד לפנינו – וחלפו השנים בלי שנרגיש בהן. הכל פרח באויר ואיננו, כל הפנטזיות והמחשבות וכל אותן התכניות שעשינו בהיותנו צעירים. כעת רואה אני עד כמה אין לדברים האלה כל שחר. – אולם, אל דאגה. חושבני שאמלא מה שהחסרתי במרוצת הזמן.

הערב מתכוננים כמה בחורים מהצריף, ואני בתוכם, להפר את התמאם. רוצים אנו ללכת להתקלח בשעה 12 בלילה. “קצת ספורט”, אומרים הבחורים, “ימים משעממים שקשה לסבול אותם, צריך קצת לצאת למרחב, חסר לנו אויר לנשימה” – ואפשר להבין אותם. בחורים צעירים הם, מלאי מרץ ויזמה, והנה לוקחים ומכניסים אותם לכלוב בגודל ד' על ד'. אני מגזים, אך כך הוא המצב, כי מה חשיבות בדבר שהשטח באמת יותר גדול? אין הדבר נמדד בשטח, כי אם בהרגשה, ובאמת ההרגשה היא קשה, שאין לשאתה. היא מחפשת התפרצות, זה כעין הר געש ואי־אפשר לעצור אותה. – אנו מכינים את התהלוכה להערב. מצאתי בזה גם עתיד ותועלת ללימודי באנגלית: הכנתי את התשובה שאצטרך לתת לאנגלי במקרה שירגיש בנו וישאל לפשר הדבר. אני כותב את המשפט באנגלית: I can not sleep, I feel very bad, והשאלה היא אם הוא יאמין לנו. אנו מעמידים את הכל על קלף זה ונראה מה יאיר השחר: אם נימצא בצריף או במקום אחר, אשר יכול להיות גם “זנזאנה”.

29.5.1947 למזכרת: צלילי כינור

אני כותב את יומני בשעות שלאחר ארוחת הערב. זהו הזמן המתאים ביותר, כי אחרי שפוחת השרב אני מתאושש קצת. לאזני מגיעים צלילי הכינור מתוך מקלט הרדיו, וזה מעלה כל מיני רגשות וגעגועים לחוץ. מתמיד אהבתי לשמוע לנגינת הכינור. זהו אחד הכלים המושך את לבי ומזכיר לי את העבר המכוסה בערפל.

30.5.1947 נעים להיות יודע

היום עלה בי הרעיון לסדר סוכה. הדבר יעזור במקצת לחיינו ה“חמסיניים”. העניין מצא חן בעיני רבים מאנשי הצריף, והצטרפו אלי בעבודת הקודש. בגמרנו את העבודה נהנינו ממעשה ידינו.

היום באתי קצת על סיפוקי בשעת לימוד ההיסטוריה. כחמישה בחורים ישבו בצריף – זה היה כמדומני אחר השטיפה, – ישבו הבחורים ולמדו, וביניהם אברהם, מנהיג הקבוצה. אכן, מנהיג, כי בכל הוא שולט: הוא השואל והוא העונה אחר תשובות הבחורים, – ואילו אני עמדתי בצד, כעין שומע חפשי. פתאום קפץ אברהם ושאל שאלה, אך כנראה הבחורים לא ידעו לענות עליה, ואני, האיש התם, עניתי. הכל תמהו על דבר זה: “ראובן, מאין ידעת? איך הגעת לכאן: הלא תמיד שתקת ולא שמעו אותך, ופתאום מתבלט הבחור!” אך אני, כתמיד, שותק, וצחוק עולה על פני, כדרכי. “כי מתי ראובן אינו צוחק?”, שואלים הבחורים, “תמיד נראה הצחוק על פניו”.

31.5.1947 “החיים האמיתיים”

יום שבת קודש. אני ממשיך בשינה אחרי עבודתי המאומצת מאתמול. כל אברי כואבים, ובאמת יום קשה היה לי אתמול: חילוץ עצמות ממש, אחרי זמן כה רב ללא עבודה וללא מאמץ גופני.

יש לציין שקיבלנו תיאבון גדול מאתמול, ובפרט עכשיו, שאנו אוכלים בחוץ. ממש תענוג היה לשבת בשעות הבוקר על־יד השלחן ולאכול את מעדני המלכים. ואחר הארוחה אין מה לעשות – ובכן שוכבים הבחורים ונחים מעמל השבוע. אך היום קבענו את מקום מנוחתנו בחוץ. בפי חברי הצריף נקרא המקום הזה “הסוכה” – הסוכה בה"א הידיעה. שכבנו שלשה בחורים, וכל אחד סיפר על “חייו האמיתיים” – היינו עסקי בחורות וכל הסובב. כאן הדבר חסר, ובפרט מורגש החוסר הזה לכמה בחורים מהצריף. הדיבורים הללו הם הווי מיוחד…

1.6.1947 זריחת החמה בלטרון

אני ממשיך את לימודי באנגלית. כל בוקר אני משתדל לסיים שיעור. אך נראה שיום רגיל אינו מספיק בשבילי, לכן מוכרח אני לקום בשעות המוקדמות ולהמשיך בלימוד. אכן, הזמן המתאים ביותר הרי זה רק שעות הבוקר: הראש צלול והכל נקלט במוחך בלי קשיים יתרים. גם ההרגשה היא נעימה, עד שקשה לתאר. שעות הבוקר בלטרון – זריחת השמש העולה בעמק אילון – מי המשורר שיוכל לתאר זאת ומי הצייר שיוכל לצייר את תמונת הנוף הנהדרת! מי שלא ראה זריחת החמה בלטרון לא ראה מראה נאה מימיו.

2.6.1947 בשפל

היום קמתי בשעה מוקדמת בבוקר לעבודה במטבח. ניגשתי למקלחת ועשיתי מקלחת קרה, וזה ריענן את כל גופי.

אתי עובד עוד בחור מהצריף, ירוק, חדש לגמרי – ונו, מצאו “נומר” לעבודה. את העבודה הקשה ביותר נתנו לו, והוא שאינו יודע מה ומה מקבל את הכל באהבה. הדבר חרה לי מאוד, ולא רק לי, אלא גם לכל אותם הבחורים שעבדו אתי, וביניהם זרמתי. כשבחור זה פותח את פיו, אין מי שימרה אותו, אוי ואבוי למי שיעז לעשות דבר שלא לרוחו, ועתה אמר זרמתי מלה אחת – להפסיק! – ומיד נפסקה ההתעללות המגונה, אם אמנם אפשר לקרוא לזה כך. איני יודע, אך בעיני היא היתה מגונה עד מאוד.

היום, בשעות שלפני התמאם נבחר אצלנו “האטלידר” חדש ברוב קולות. הבחור שנבחר הוא א. ר. בחור זה מחפש כבוד, והנה ניתן הדבר בידו. אך מי יודע, אולי מחר ירד ויעלה אחר במקומו. אין אצלנו “האטלידרים” המתמידים בתפקידם. כל שבוע בא אחר. האנשים מתנהגים בצורה רשלנית כלפיהם, אין משמעת וסדר. זה זמן רב שרוצה אני לעבור לצריף אחר, אך הרגל נעשה טבע ואיני יכול לעבור: התקשרתי לאנשים וקשה להינתק מהם. גם אני קיבלתי הרבה קולות, להיבחרי לראש הצריף, אך דחיתי את הדבר: זה לא בשבילי, יותר מדי רעש וחבל על הזמן, והקובע ביותר הם האנשים – אין בעד מי. אמנם, אין לומר שכך כלם, אך ישנו מיעוט והוא המעכב. אולם, אין להצטער: איני מחפש כבוד.

4.6.1947 משחק חדש

יום שקט, בלי סנסציה כלשהי. שעמום ותו לא. אך בדבר אחד מצאתי ענין: הרי זה הבאת התמונות על־ידי יונה, תמונות לרוב. הדבר הכניס בי שמחה רבה, ובמשך הזמן עברתי עליהן כמה פעמים.

הלילה היה בצריפנו ליל שימורים. אנו התכוננו להתקפה מצד צריף 1־1 והכנו להם מלכודת. בצריף סידרנו משמרת במשך כל הלילה. כל אדם שמר שעה, ושמונה אנשים לקחו חלק בדבר. אין לתאר את העניין והסיפוק שהבחורים מצאו בזאת. דבר חדש התגלה בלטרון: מלחמה בין צריף לצריף, ולעת עתה הבחורים אינם ישנים, ובתוכם גם אני.

עכשיו אני מקדים להיכנס למיטה, כדי שאוכל לקום בשעה המוקדמת שבה קיבלתי עלי את השמירה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

24.8.1947 ריקנות

הפסקתי את כתיבת יומני לתקופה די ארוכה, כמעט שלשה חדשים. הסיבה היחידה שאוכל לתת היא זאת: אין מצב רוח, אי־אפשר להתרכז, הראש אינו חושב. מסביבי ריקנות. הכל תם ונשלם לפני. אין לי צורך בשום דבר. מה אחשוב ומה אכתוב? איזו תועלת אוכל להפיק מזאת? אך בכל זאת, למרות כל המחשבות האלה, מנסה אני להתעלות ולכבוש את מצב רוחי הגרוע. אולי בכל־זאת אמצא ענין בכתיבה והשעמום שתקף אותי יעבור מאליו.

כותב אני בחודש המעבר של שנת תש“ז לבריאת העולם. הקיץ כמעט מאחורינו. מה עבר עלי היום קשה לי להיזכר. אך בכל־זאת דבר אחד אני זוכר: על דבר הצגה. סרט קולנוע יהיה מחר. כל אחד מנחש מה הסרט שיציגו, ו”רדיו קרדל" פועל. הוא מצא את הנושא המתאים. אפשר להמציא בלופים על ימין ועל שמאל, והבחורים יאמינו. הם אינם רוצים שלא להאמין.

נושא נוסף לויכוח במחנה הוא עניין הטיסה. ניחושים ודיבורים. כל אחד מביא חדשות נוספות, ומי יודע מה יגידו ימים. נחכה והזמן יגיד.

26.8.1947 המאורע הגדול: קולנוע

התחלתי בימים האחרונים לקרוא הרבה ספרים. אני ממש בולע כל יום ספר לפי תכנית מוכנה מראש. נקוה שאוציא אותה לפועל. את הסיבה לתיאבון הזה יש לראות בהבאת הספריה הנודדת מיסודה של “הועדה למען העציר והאסיר”. הייתי נוכח בזמן הכנסת הספריה וקיבלתי תיאבון לקריאה. חושבני שלא אפסיד מזה. הספריה עשירה בספרים חדשים, ודבר זה מעורר לקריאה. ישנה הרגשה נעימה כשאתה לוקח ספר כזה בידך.

לפנות ערב הגיע אלינו הקולנוע. הסרט היה צריך להיות אתמול, אך מסיבת הצום שהרבנות הכריזה, זה נדחה להיום. השעה היא 5. האנשים מתחילים להתכונן ללכת לקולנוע, וההכנות כאן הן יותר גדולות מאשר בחוץ. האנשים לובשים את בגדי השבת, מנקים את הבגדים המונחים במשך שבועות על גבי האצטבאות ללא נגיעה – והנה הגיעה השעה גם להם. השעה הגורלית מתקרבת. האנשים נכנסים למחנה 3. כל אחד תופס את המקום הנוח ביותר שנמצא לו; חלק מהאנשים יושב על הארץ – ובאמת הרגשה נעימה. הישיבה על הארץ נעימה יותר מכסא מרופד. גם מזג האויר היפה משפיע…

(כאן נפסקת הרשימה בציון הערה כי נותר עוד לתאר את הסרט “שלשים שניות מעל טוקיו”, ואת החזרה לצריפים).

28.8.1947 מכתב מאמא

היום הקדמתי לקום. תורן קואופרטיב אני²⁷, זו הפעם הראשונה, וצריך להראות את יכולתי בעבודה. יש לציין שזוהי באמת עבודה קשה, אך בכל־זאת כדאית. נוסף לזאת, יום חמישי היום – יום החבילות – ובצריף רעש והמולה. כל אחד מביא את חבילתו, ודווקא בגורלי נפל להיות תורן היום, אך אין ברירה. צריכים להסתגל לעבודה. הרבה זמן לא עבדנו, והדבר משפיע לרעה. נוכחתי בזה היום.

בחבילה של היום קיבלתי מכתב מאמא, ורוצה אני להעתיקו. רוצה אני לזכור את המכתבים האלה. מה יקרות לי המלים האלו! – אין להעריך זאת – ואני מעוניין שתישארנה לפני כלשונן. זה יותר קרוב לי, וגם הצליל האמהי מוסיף לי הרבה. ואלו הם הדברים:

"ליבער ראובן לעבין און זיין געזונד. איך האב געדיינקט אז די וואך וועל איך שיין האבין פאר דיר גוטעס צו אנזאגן, נאר ווייסט דאך, אז מען דארף אנקומען צו מענשן וויא לייכט עס קומט אן. דא טרעפט מען ניט דעם, און דא איז פארמאכט די טיר, און מען דארף נאר געדולד, און מיין געדולד איז שיין ניטא, פשוט עס איז שיין קיין כח ניטא צו לעבן. פאר וואס קומט דאס אונז? זאל גאט שיין אויף מיר רחמנות האבין. איך דיינק אז די וואך וועט מען שיין וויסן בעשטימט, וועל איך דיר אנזאגין. זיי געזונד, מיר וועלן דאס אויך איבערקומען. פון דיין טרייע מאמע,

ר. ז."

3.9.1947 תקוות בלטרון

ימים של תקוה בלטרון. חדשות טובות מגיעות אלינו: הנה עומדים אנו לפני פתרון בעית ארץ־ישראל, ויחד עם פתרון זה הרי נגיע לחיסול מחנות המעצר, הן בארץ והן בחוץ לארץ, וימים של אושר ופריחה יבואו לארץ. זהו נושא הויכוחים בצריף ובכל המחנה.

אני ממשיך בלימודי. התחלתי להתמסר ללמודי אלגברה, וחושבני שאספיק לעבור על כל החומר במשך הזמן.

15.10.1947 “ימי לטרון הם ספורים”

היום יום רביעי. סוף השבוע מתקרב. זה ימים מספר אני מחכה לביקור. את הידיעה על הביקור קיבלתי כבר לפני שבועיים, אך נראה שחל עיכוב בביקורי, ורק היום לפני הצהרים קיבלתי ידיעה שאמנם באו לבקרני. מה רבה היתה שמחתי לביקור זה! כמה שבועות חיכיתי לו בכליון עינים, והנה נתגשם הדבר – אם כי לא בשלמות. חשבתי שגם אחי שבתי יבוא, אך לדאבוני הגדול רק אמא היתה, וחבל שכל הסבל הזה מוטל על שכמה.

הביקור נמשך קרוב לחצי שעה, ואני נחפזתי למסור הכל במהירות האפשרית. כפי ששמעתי מאמא – אין כל חדש, וסיכויים לשחרור עדיין אינם. נראה שגם המצב שהשתרר בזמן האחרון משפיע על קצב השחרור, אך בלבי פנימה יש לי הרגשה אחת: אל דאגה, הכל יבוא על מקומו בשלום, ונקוה שנזוז מכאן. באזני מצלצלות המלים של מר אלטמן, אשר אמר באספת הפרידה שלו: ימי לטרון הם ספורים. כל זמן שלטרון קיימת הרי משטר הדיכוי קיים, ואנו בכל לבנו מקוים שימים אלה יעברו ובמקומם יבואו ימי אושר לעמנו ונזכה כלנו לגאולת ישראל במהרה בימינו – ובמלים אלו עודדתי במקצת את אמי. במצב רוח זה נפרדנו, ומי יתן וימים אלה יהיו אחרונים במעצר.

16.10.1947 מרחפים באויר

היום קבלתי מכתב מהבית על־ידי יוסף הלר. אמי מוסרת לי דרישת שלום ומקוה שימי השחרור הם קרובים, כי הרי בעית ארץ־ישראל עומדת להיפתר בקרוב, וגם עתון הערב של אתמול מוכיח שהממשלה עומדת לשחרר בקרוב את כל העצורים, הן כאן והן במחנות הגולה. הבאתי את הידיעה הזאת לכל אנשי הצריף, אך לדאבוני לא היתה השמחה גדולה: רוויה היתה בצער ובסבל של כמה שנים. “מי יודע כמה זמן זה יכול עוד להימשך”, אומרים הם, “אנו כבר הפסקנו להאמין, הכל הבל ורעות רוח”. אמנם, לא כלם כך, ורוב האנשים שמחים לידיעה כלשהי, אך יש גם שהפסיקו להאמין, ולעת עתה הדעות מחולקות. יש אומרים: חלוקה, יש אומרים: פינוי, מתנבאים לשחרור תוך חודש־חודשיים, ובינתים הכל מרחף באויר, מכל הדעות נוצר חליל ריק, ומי יודע לאן יכולות הן להעביר את האדם.

18.10.1947 ימים שאין להם זכר

יום שבת היום, ואף־על־פי שאתה במחנה, בכל־זאת השבת מורגשת. אמנם, אם נציץ לרגע בכל אותם האנשים הסובבים אותנו, הרי אותה רוח שהאדם לובש אותה בשבת מבפנים אינה מורגשת בהם: הכל ריק וחד־גוני, ימים ספורים ואף לא טעם של חיים. אולם, אם נהפוך את המטבע לצדה השני, הרי בכל־זאת נמצא שינוי, הן בהופעה החיצונית והן בדברים הקטנים אשר מסביב.

אם ארצה עכשיו להיזכר בכל אותן המחשבות וההתלבטויות שעברו עלי במשך יום זה, הרי חושבני שלא אדע לצרפן – מחשבות ורעיונות שפרחו באויר, בלא שארית כלשהי, וממש לא אדע מה לכתוב עכשיו. משיכת העט והמחשבה הריהן דברים הנעשים בפעולה אחת, ואצלי כרגע שיתוף זה איננו קיים – עורקי הקשר נפסקו, פעולת החיבור בין שתי הקצוות נפסקה – – –

18.2.1948 ושוב: היומן – על עצמו

אינני יודע למה אני ממשיך את כתיבת יומני. הרי קרוב לחצי שנה שהפסקתי בכתיבה זו. אך בכל־זאת רוצה אני שימים כאלה יהיו שמורים וזכורים, ועוד יבוא יום שאזכר בימים אלה, ומלים ספורות הנכתבות כאן ישמשו לי להזכיר נשכחות. ואולי טעות היא, אינני מדייק בדברי, כי תקופה כזאת אינה נשכחת. תקופה ארוכה, שנים על גבי שנים, ועוד אילו שנים! שנים שאין להחזירן. אולם, לא רק השנים הן יקרות, אלא כל יום וכל שעה הם יקרים…

 

בעתלית    🔗

25.2.1948 “כלנו גויסנו לכל החיים”

יום רביעי היום, יום שאין בו כל עבודה וכל התעסקות. אני מרחף במשך כל היום באויר בלא עבודה. אינני יודע: ידי אינן מוצאות במה להתעסק. ואולי החלפת המקום הביאה את השינוי הגדול: הרי שם, בלטרון, עוד מצאתי מקום לימים ולילות ארוכים, ניצלתי את הזמן ככל האפשר, והנה כאן חלה הפסקה בכל מהלך החיים. מסתובב אני לכאן ולכאן, הולך וחוזר, כצל. השטח הוא קטן. אין מקום לכף הרגל – או להסתכלות במרחקים. ישנם בחורים המנצלים את הימים המשעממים – אם על־ידי ביקור אצל הבנות²⁸ ואם בדרך אחרת. אינני יודע למה אין אני נמשך לעבר ההוא. הרי גם נשמתי איננה צימוק, אך כנראה הגורמים האחרים הם המשפיעים עלי במובן זה.

ארבעה ימים עברו מיום האסון שקרה בירושלים ברחוב בן־יהודה. גם כאן מורגש הזעם והכאב העצור בלבות האנשים. סבלנו הוא רב, ומי יודע כמה זמן עוד עלול הדבר להימשך. הרי קרוב לארבע שנים הארץ נמצאת במערבולת הזאת, ובתוכה נמצאים אנו העצורים ככלי משחק. אך דומני שהמשחק הוא על שילום גדול מדי. את מיטב שנות חיי הנוער שילמנו בעד אידיאל החרות של עמנו, והנה הגיע הרגע האחרון שבו הישוב והנוער העברי יצטרכו לתת את הכל למען אותה המטרה שאנו תרמנו לה את חלקנו, כמיעוט, מלפני שנים. וחבל על ימים אלה, ימים מכריעים בדברי ימינו, שאנו נמצאים כאן, מאחורי גדרי התיל! יש רצון להיות עם הנוער הנמצא בחזית, שכם אחד, כי “כלנו גויסנו לכל החיים”, והפסקה אינה קיימת לגבינו. המצפון אומר: המשך והמשך במלוא יכולתך, תן הכל למען המטרה.

26.2.1948 ביקורים כדרך עתלית

היום בשעות הצהרים היה לי ביקור: הפעם השניה שאני יוצא לביקור כאן. השינוי בין הביקור בלטרון והביקור כאן הוא רב. ההרגשה היא אחרת. ומי היה אצלי בביקור? הרי זו צפורה. בחוץ כמעט לא דיברנו, רק כמה פעמים מלים ספורות. אך כאן דיברנו בלי הפסק, על נושאים שונים. השטח הניתן לנו לטיול הוא קטן, אולם אנו משתדלים לנצלו ככל האפשר, מסתובבים הלוך וחזור. היא מקווה כי זמן רב לא נשב ונעזוב בקרוב את המחנה, אך כרגע מי יודע כמה זמן עלי עוד להימצא במקום הזה. שבועות מספר – אולם נראים הם כחדשים קשים של ישיבה.

בשעת הביקור ניגשה אלי מינה. גישתה נעימה מאוד: הרגשת רעיה לדיבור ולהבנה הדדית. כמדומני שרק מלה אחת אמרה, אולם דיה במלה אחת. היא הסתפקה רק בזאת: “שלום, ראובן”, ותשובתי היתה: “שלום, מינה”, ואנו הבינונו איש את רעהו.

כן דיברתי עם מזל, אולם לא נמצאה שפה משותפת בינינו. כשפנתה אלי לא מצאתי מלים לענות לה והלשון התקשתה בדיבור. אינני יודע, אולם נדמה לי ששטף הדיבור שהייתי רגיל בו בחוץ נעלם, יש לי הרגשה של מחסור במלים, ובפרט בהזדמנויות כאלו, שאינן לפי ההרגל הקבוע.

מסיים אני את יומני, כי מחר עלי לקום בהשכמת הבוקר לעבודת יומי בתורנות.

29.2.1948

היומן נקטע

אנו מתכוננים לקבל את אסירי ירושלים בימים הקרובים. התכונה ניכרת במחנה – – – –