רקע
רחל אליאור
ישעיהו תשבי וחקר החסידות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר, משא, 10 ביולי 1992 ט' תמוז תשנ"ב: 26; 10 ביולי 1992

את עבודתו בחקר החסידוּת החל ישעיה תשבי בשנות השישים עם פרסום מחקרו המקיף על תורת החסידות וספרותה באנציקלופדיה העברית (כרך יז, תשכ"ה, עמ' 769–821). מחקר זה, שנערך בשיתוף עם יוסף דן יבדל"א, זכה להדפסות חוזרות ונשנות בתדפיס מיוחד, שכן חרג במידה רבה מכלל ערך אנציקלופדי רגיל ונחשב למחקר פורץ דרך בתחומו. בשלושה כּיווּנים היתה כאן פריצת דרך שהביאה לתמורה משמעותית בחקר החסידות: א) ברוחב היריעה הנסקרת מבחינה היסטורית ורעיונית; ב) בנקודת־המוצא העקרונית ובמתוֹדוֹלוֹגיה שננקטה לשם אישוּשה; ג) במידת ההעמקה, הפירוט והדיוק שבהצגת הדברים, שפרשׂה לפני הקוראים הקשר חדש לגמרי שבו הוערכה התופעה הרוחנית של החסידוּת. בדברים הבאים אני מבקשת לעמוד בקצרה על משמעותם של שלושה כּיווּנים אלה, על מקורם ועל הקשרם.

תשבי קיבל אחדות מהנחות היסוד שהציב מורו ורבו גרשם שלום בפרק האחרון של ספרו זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית (1942) ובראשן את שלוש הקביעות שאִפיינוּּ את חקר החסידוּת לאורך דור שלם: א) קבלת האר"י, השבּתאוּת והחסידוּת הן שלושה שלבים של אותו תהליך עצמו; ב) החסידוּת שאבה את האידיאולוגיה המיסטית שלה מן המסורת הקבלית, אך ערכה בה שינויים מתוך ששאפה להביא את עולמה של הקבלה אל הציבור הרחב; ג) החסידוּת היתה תנועה של התחדשות דתית, שביקשה מלכתחילה לרכוש השפעה בקרב חוגים רחבים.

תשבי קיבל נקודות־מוצא אלו של שלום, שהניח, כידוע, את היסודות לעיוּן הביקורתי בתחום זה וסלל את הדרך לחקירתו אך לא פיתח אותו בהיקף רחב; אבל הוא לא קיבל את הדברים כפשוטם אלא העמיד הנחות אלו לבחינה מדוקדקת, ששינתה במידה רבה את משמעותן. דיונו של תשבי הוא הדיון המדעי השיטתי הראשון ברבגוֹניוּתה הרוחנית של התנועה החסידית, במוּרכבוּתה הרעיונית וביחס ההיסטורי והאידיאי בין פלגיה השונים. הדיון נערך במגמה להציג תמונה מקיפה של ההגות החסידית בדורותיה הראשונים מתוך פּרספּקטיבה של תולדות המחשבה המיסטית, ותכליתו היתה לפרוש יריעה רחבה של התופעות הרוחניות על גילוייהן השונים ולשרטט את היחס בין המכלול לחלקיו. ביסוד עבודתו עמדה ההנחה, שהחסידוּת היא תנועה שיש לה רקע מאפיין היסטורי וחברתי ושיש בה מידה של אחידוּת מבחינת דפוסי היצירה והביטוי הספרותי. אולם מבחינה רעיונית מצויות בה תפישׂות שונות ומנוגדות בכפיפה אחת. עובדה זו הקשתה על תיאור תורתה של החסידוּת בכללה ותבעה ראייה דיאלקטית, החותרת לאתר את המבנה המשותף שביסודן של התופעות המנוגדות, מחד גיסא, והמבקשת לאפיין בבהירות את משמעות הניגודים, מאידך גיסא. תשבי חשב, שהדרך ההולמת להערכת משמעותם של היסודות המשותפים והמנוגדים שכוננו את העולם הרוחני החסידי היא בחינתם המדוקדקת לעומת מקורותיהם וחשׂיפת טיבה המדוייק של הזיקה המשתנה בין המסורת הקבלית לבין פיתוחיה החסידיים.

תשבי קבע, שתורת האלוהות והבריאה של קבלת האר“י היתה תשתית הן לתורת החסידוּת בכללה והן לכיווּניה המיוחדים בחב”ד ובבּרסלאב, אבל היחס השונה למקור היניקה המשותף והמפנה שהתחולל בהבנתם של הרעיונות הקבליים המרכזיים בזרמים השונים, הוא שעיצב את עולמה הרוחני של החסידוּת. התמורה שהתחוללה בתנועה זו נבעה מן העובדה, שהוגי החסידוּת, אף כי ראו את עצמם כממשיכיה של מסורת קבלת האר"י, דחו לאמיתו של דבר את ההגשמה המיתית הלוּריאנית ואת הדיאלקטיקה המשברית שהיתה כרוכה בה. הם לא קיבלו את הפילוג הדוּאליסטי, המצוי ביסוד תורת הבריאה הלוּריאנית, כמציאות ישותית, אלא פירשו את המיתוס הלוּריאני כהתרחשות פנימית ברוחו של האדם או כדרגות השגה משתנות בהכרתו הדתית.

לעומת השניוּת הישותית המצויה ביסוד המחשבה הלוּריאנית התפישׂה החסידית מיוסדת על אחדות אלוהית אימאננטית בהוויה, מזה, ועל שלילת קיומו האוֹטוֹנוֹמי של העולם, מזה. הטעם לדחיית השניוּת הישוּתית היה נעוץ בתורה החסידית ההארמוֹניסטית, שראתה בעולם הזה, באדם ובעולם האלוהי הוויה אחידה ורציפה, ואף ראתה את המציאות כולה כאלוהות, ואילו את קיומה העצמי של ההוויה כיש נפרד תפשׂה כבחינה מדוּמה וכקוצר השׂגה מצד הנבראים. לפיכך החליפה התורה החסידית את השניוּת המיתית ואת הדיאלקטיקה המשברית, שהיו כרוכות בצמצום האלוהות ובשבירת הכלים, בתפישׂה אחדותית של התפשטות אלוהית מדורגת, החודרת לכל נמצא, מהווה אותו ומקיימת את חיוּתו כל העת. משמעותו של שינוי זה היא הפקעה של המיתוס הלוּריאניּ ומושגיו אגב שמירה על לשונו ומונחיו.

תשבי הציג את המערכת הרעיונית שהתגבשה בחסידוּת לעומת יסודותיה הקבליים בצורה מפורטת ומבוררת. הוא ניתח בשיטתיות את מכלול המושגים המרכיבים את עבודת ה' החסידית, דן במקורם במסורת המיסטית ועמד על התמורות שהתחוללו במשמעותם בחוגים חסידיים שונים. הוא ייחד תשומת־לב רבה לסתירות ולקושיות העולות מתורותיהן המורכבות של חסידוּיות חב"ד ובּרסלאב, הציג בבהירות את השיקולים הרוחניים שעמם התמודדו יוצריהן ובירר את הבעיות התיאוֹסוֹפיוֹת הסבוכות שהציבה הדיאלקטיקה החסידית. אולם משעה שהתווה את אמת־המידה של הזיקה הדיאלקטית של החסידוּת למקורותיה הקבליים הוא לא הסתפק בבחינתה לגבי היצירה החסידית, אלא יצא להתפלמס עם בעלי השקפות שונות בשאלות אלו ולחלוק על עמדות שלא עלו בקנה אחד עם שלו.


הערך ‘חסידוּת’ באנציקלופדיה העברית נכתב במידה רבה מתוך מגמה פולמוסית עם עבודות מחקר קודמות, שדנו בצביונה של התופעה החסידית או בכמה מגילוייה וניסו להציע הבחנות ושיטות מיוּן שונות לשם אִפיוּן מוּרכּבוּתה הרוחנית וקביעת היחס בין בּיטוּיה המגוּונים. הפולמוסים העיקריים בשאלות של מתוֹדוֹלוגיה, השקפה היסטורית ודרכי אִפיוּן של מהות רוחנית, נערכו עם עמדותיהם של גרשם שלום, יוסף וייס ורבקה ש"ץ. כנגד וייס, שהציע במאמרו ‘חסידוּת של מיסטיקה וחסידוּת של אמונה’ (תשי"ג) הבחנות טיפּוֹלוֹגיוֹת בין הזרמים השונים בעת שניסה לסווג את היסודות הרוחניים המאפיינים כל אחד מהם, טען תשבי, שהחלוּקה הזאת אינה תיאור הולם של היחס בין החסידוּת מבית־מדרשו של המגיד ממזריטש לבין חסידוּת בּרסלאב, והיא הבחנה טיפּוֹלוֹגית רופפת, המחטיאה את ההבדלים המהותיים ביניהם.

כנגד רבקה ש“ץ, שטענה (במאמרה "אנטי־ספּיריטוּאליזם בחסידוּת', מולד, כ 1962), על יסוד עיוּן מפורט בספר התניא, שחסידוּת חב”ד שונה באופן מהותי מן החסידוּת שקדמה לה ושתורתה אינה אלא נסיגה מהספּיריטוּאליזם הקיצוני של תורת המגיד ממזריטש, טען תשבי כי זו קביעה מוטעית מיסודה, שכן חסידוּת חב“ד ממשיכה לאמיתו של דבר את תורתו המיסטית של המגיד, אבל אין לבחון את השאלה הזאת על־פי השתקפותה ב’תניא' דווקא, אלא על־פי חיבורים אחרים, המשקפים את עמדותיה הספּיריטוּאליסטיוֹת הקיצוניות של חב”ד. הוא טען, שבספרות חב“ד יש כפל פנים: פנים חיצוניות, המוצגות ב’תניא‘, תורת הבינונים, שהיא הוראת דרך לציבור הרחב, ופנים נסתרות, איזוֹטריוֹת, שרק נרמזות ב’תניא’ ושמפורשות בדרוּשיו של רבי שניאור זלמן מלאדי ובחלק מחיבורי יורשיו ותלמידיו, והן מכווּנוֹת למעוּלים וליחידי סגולה. בפנייתו לציבור, הנשקפת ב’תניא', ראה רש”ז צורך להרצות את רעיונותיו בצורה מתונה ומסוייגת, בעוד שעומק פנימיוּתה של תורת חב“ד ניכר יותר בספרי הדרוּשים שלו, ‘תורה אור’ ו’ליקוטי תורה'. לכן טען תשבי כנגד הטענה האַ־ספּיריטוּאליסטית שהעלתה רבקה ש”ץ, שאין להסיק מסקנות נחרצות על מכלול צביונה הרוחני של חב"ד ועל יחסה למקורותיה הקבליים והחסידיים על־פי חיבור אחד, אלא יש לבחון לצד פניה הגלויות את פניה הנסתרות הנשקפות ביצירתה הדרשנית.

עם שלום התפלמס תשבי על מקומו של הרעיון המשיחי בחסידוּת והשיג על טענתו בדבר הנייטראליזאציה של המשיחיוּת בהוויה החסידית. שלום טען בספרו (זרמים עיקריים, עמ' 330–331), כי החסידוּת לא היתה תנועה שניתן להגדירה כתנועה משיחית וסבר, שבמידה רבה היא נאנסה שלא להיות כזאת בשל כורח הנסיבות ובשל טעמים חיצוניים שהיו כרוכים במשבר השבתאי. טענה זו מיוסדת על ההערכה, שהחסידוּת ביקשה לשמר אותם היבטים של הקבלה שהיה בהם כדי לעורר תהודה נרחבת ובו בזמן ליטול מהם את העוקץ המשיחי, שכן היא הכירה בכוח ההרסני הטמון במשיחיוּת מיסטית קיצונית. בשל כך, טען שלום, ניטרלה החסידוּת את הרעיון המשיחי והסיטה אותו ממרכז המחשבה הדתית ואף הפקיעה את המשמעות המשיחית מן העבודה הדתית בצביונה הקבלי.


תשבי חלק על דעה זו של שלום מכל וכל וטען, שהחסידים כולם בכל התקופות ציפו לביאת המשיח בזמנם ובמקומם ושעבודתם הדתית נועדה במידה רבה לקרב את הגאולה. יתרה מזאת הוא ראה בחסידוּת, ש’ניטרלה' כביכול את הרעיון המשיחי, משיחיוּת שנאנסה להסתתר. הוא סמך את דבריו על הטענה, שתורת החסידות ירשה מקבלת האר“י את התפישׂה שחייו הדתיים של האדם משתלבים במאבק מיתי עז המתנהל בין הטוב והרע בעולם האלוהות ובתחומי הנבראים, ולא עוד אלא שקיבלה את המסקנה העיקרית שנבעה מן המיתוס הלוריאני, כי חייו הדתיים של האדם נועדו לקרב את הגאולה השלמה באמצעות תיקון הפגמים באלוהות, בעולם ובאדם. בפולמוס זה המשיך תשבי את דרכו של ב”צ דינור, שהיה זה שהצביע לראשונה על תורתה המשיחית הנסתרת של החסידוּת וחלק על עמדתו של שלום (בספרות במפנה הדורות, תשל"ב). פולמוס זה זכה לדיון רחב בשנת 1965, בקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, שהקדיש מושב לוויכוח על המשיחיות בחסידוּת. גיבוש שלם של הדברים, הכולל בירור מקיף של העמדות השונות, התפרסם במאמרו של תשבי ‘הרעיון המשיחי והמגמות המשיחיות בצמיחת החסידוּת’ (ציון, לב תשכ"ז).

בהמשך לאותו קו מחשבה חלק תשבי על השקפתו של שלום בדבר החידוש שהיה גלוּם בתפישת הדבֵקוּת החסידית. שלום חשב, שמושג הדבֵקוּת בחסידוּת החליף את מושג התיקון כערך מרכזי, כלומר ערך מיסטי אינדיווידוּאלי בלתי משיחי תפס את מקומו של ערך משיחי (ראה מאמרו ‘דבֵקות או התקשרות אינטימית עם אלוהים’ בתוך: דברים בגו, תשל"ו). לעומת שלום, שהקנה לתפישת הדבֵקות בחסידוּת מעמד מרכזי וראה בהפיכתה לשלב התחלתי של עבודת אלוהים החסידית, הנתון להשׂגתו של כלל הציבור, מִפנה חדשני המייחד את חסידוּת הבעש“ט, טען תשבי, שכבר בעל ספר הזוהר לא ייחד את הדבקוּת להשתקעוּת קוֹנטמפּלאטיבית או להתעלוּת אקסטאטית, אלא ביקש לקיים אותה גם במדרגה נמוכה, שהשׂגתה פתוחה לכלל ישראל. הוא הוסיף וקבע, שברעיון הדבֵקוּת החסידי אין כל חידוש ואין הוא אלא המשך רציף לקבלה הקדומה, לקבלת צפת ולתורתו של רמח”ל ולפיכך אין לראות בו את השתקפוּת הנייטראליזאציה של הרעיונות המשיחיים ששלום ייחס לו. עיוּנוֹ של תשבי בספרות הדרוּש החסידית הביאוֹ למסקנה, שיש לשקול מחדש את שאלת מקורותיה של החסידוּת ואת שאלת מקוֹריוּתה ושיש לייחס משקל רב יותר להשפעתה של ספרות המוסר הקבלית, שנתחברה בצפת ושל ספרות הדרוּש הקבלית שנכתבה בעקבותיה באירופה. הוא ייחס משקל מכריע לפרשני קבלת האר“י, אירגאס הירָרה ורמח”ל, על עיצוב השקפת עולמה של החסידוּת, וייחס חשיבות מהותית להשפעתו של רמח“ל על תורתה. בירוריו בשאלות אלו מצויים במאמרו ‘עקבות רבי משה חיים לוצאטו במשנת החסידות’ ציון, מג תשל”ח).

תשבי הציע ניסיון מחקרי מפורט, שהיה בו כדי לקבוע את היחס בין מקורותיה הקבליים של החסידוּת לבין תורותיה ולהבהיר את מהוּתם של הכוחות שעיצבו את ההוויה החסידית. הוא חלק מכל וכל על תיאור החסידוּת כתנועה שבאה להעמיד אמונה פשוטה ביסוד החיים הדתיים במקומן של ההשׂגות האינטלקטואליות למיניהן – הקבליות, העיוניות והלמדניות – וטען שתיאור זה, הרוֹוח בדברי החוקרים, אינו עומד כלל בפני הביקורת ואינו ממצה את אופיה של החסידוּת. כנגד עמדה זו יצא לתאר באופן שיטתי את עקרונותיה הרעיוניים של התנועה ואת משמעות ההתעוררות הרוחנית שהיתה גלומה בה. לדעתו, עיקר ייחוּדה של החסידוּת מבחינה עיונית לא היה בהבעת רעיונות חדשים אלא בהענקת משמעות חדשה לרעיונות ידועים. התפישׂות התיאולוגיות המצויות בספרות החסידית אינן מקנות לה ייחוּד מובהק לעומת ספרות הדרוּש הקבלית שקדמה לה. אבל גם בתחומים שבהם לא חידשו ערכים רעיוניים שלא היו מצויים לפניהם העבירו מורי החסידוּת את המושגים הקבליים דרך כור־המצרף של מחשבה מיסטית חדשה ונתנו תוקף חדש למערכת המידות המוסריות והחברתיות, שכן העניקו לחיזוקה את משקלה של ההתעוררות הרוחנית שהיו שותפים לה ואת מלוא מרותם וסמכותם הכריזמאטית.

את המגמה הרעיונית העיקרית בתורתה של החסידוּת ראה תשבי בניתוק החיים הדתיים מתחום הצרכים הגשמיים ובהעברתם לפעילות רוחנית טהורה, ועיקרה של העבודה הדתית הוגדר בשאיפה ובמאמצים רוחניים להגיע להכללתה ולביטולה של המציאות כולה והאדם בתוכה בעצמוּת האלוהית. תשבי ייחד תיאור מפורט להשׂגות העיוּניוֹת שעיצבו את החיים הדתיים החסידיים; הוא ביאר את האתוֹס הספּיריטוּאלי החסידי, שהנחה את ההולכים בדרכה ל’ּהשתווּת' ול’עבודה בגשמיות‘, לדבֵקוּת ול’התפשטות הגשמיוּת’, והבהיר את יסודותיה של ההתעלות המיסטית ואת טיבה. בהטעימו את ייחוּדה של החסידוּת כתופעה דתית, ביקש לפרש את התמודדותה האידיאית עם המסורת הקבלית, עם הרעיון המשיחי ועם הנהייה המיסטית ולהציג את התמורות שהתחוללו בחסידוּת במשמעותם של מושגי מפתח בתודעה הדתית. תשומת־לב מיוחדת הקדיש ללבטיה של החסידוּת בשאלת קביעת היחס הראוי למכלול הרעיונות הרדיקאליים הלוריאניים והשבתאיים לאחר כשלונה ההיסטורי של התנועה השבתאית.


עבודתו של תשבי בחקר החסידוּת מצרפת ראייה מעמיקה, חריפות אינטלקטואלית, בהירות הביטוי וחתירה אל הבנת עיקר הדברים. סגנון כתיבתו הצלול, שיש בו סגולה פיוטית עם רהיטוּת ניסוח, מעוף רוחני ודיוק בקורתי, ויכולתו לגשר בין עולמות רוחניים רחוקים לבין עולמם של קוראים בני ימינו, לשלב הזדהות מעמיקה עם לשון הכתוב ולדון בו בראייה ביקורתית, מבארים אולי במידת מה את הפיכחון וההשראה שבהם הציג את תורתם של אלה שעסקו בנִפלֶה ובמופלא. סגולות אלו סייעו בידו להעמיד את היצירה החסידית בפּרספּקטיבה של תולדות המחשבה המיסטית בכללוּתה ולפרושׂ יריעה רחבה של התופעות הרוחניות שבאו לידי ביטוי בתנועה שקבעה את השלב האחרון בגלגוליה ההיסטוריים של המיסטיקה היהודית.


(בעקבות הרצאה בערב זיכרון באוניברסיטה העברית)

המלצות קוראים
תגיות