מזמור א'    🔗

3.       וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי־מָיִם

ההשקאה בכפרים מסודרת ככה: על־יד המעין ישנה בריכת־מים, אשר בה נִקוִים המים במשך זמן עד היות בה כמות הגונה של מים. ושדה־הנטעים מתחלק ערוגות ערוגות על־ידי תילול עפר בארבע קצותם. בהִקוות המים בבריכה פותחים סֶכֶר שבאחד דפניה למטה, והמים יוצאים בזרם חזק. והאכר עומד, וברגליו היחפות הוא עושה להם דרך אל ערוגה אחת בהרסו ברגליו חלק מאחת גְדות העפר שלה. בהשקות הערוגה דייה הוא שב וסותם ברגליו מה שהרס, ופותח דרך לערוגה אחרת, וכן הלאה. המים – בעברם ככה מערוגה לערוגה נקראים בשם “פלגי מים”, על שהם מתפלגים ומתחלקים הנה והנה, והעץ עומד במקום, ששם המים מתפלגים הנה והנה, מושקה לרויה תמיד, כי בינתיים המים חודרים אל שרשיו, והוא פורֶה ורענן.

ומזה המאמר במשלי (כ"א 1): פלגי־מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפץ יַטֶּנּוּ.

לציין את חלוקת המים לסעיפים משתמשים בשרש “פלג”, כמו מי פִלַּג לשטף תעלה (איוב לח 25), בכוונת: תעלות תעלות לפַלג את השטף. ונזכר עוד בתהלים (סה 10) השם פלג אצל השקאת הערוגות: פלג אלקים מלא מים וגו' תלמיה רוה וגו' (סה 12־11).

3. 4.

מעניין הדבר כי בדברו על גורל הצדיק האחד הוא מרחיב את הדיבור בפסוק 3 שהוא בן ארבעה חלקים.

ובבואו לדבר אח"כ על הרשעים שנואי נפשו, הוא פוטר את כולם יחד במאמר קטן אחד, כי יהיו “כמֹץ אשר תדפנו רוח”.

קַלוּתם ומך ערכם מביאה באופן פסיכולוגי לקלות הדיבור בהם.

5.       עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט

לא נזכרה לפני זה הסיבה על אִי־קִימת הרשעים במשפט¹. ולכן עלינו לבאר מבטא זה בהוראת “לָכֵן”, וכן הוראתו במקומות שונים בספר זה². וכן מצויה הוראה זו ל“עלכן” גם בספר ישעיה³.

וכן באה לפעמים בהוראה זו מלת “לכן”, כגון: לכן ייליל מואב למואב (ישע' טז 7).

 

מזמור ב'    🔗

מבנה המזמור    🔗

המזמור הוא בן י"ב פסוקים, המתחלקים לארבעה חלקים בני שלשה שלשה פסוקים:

החלק הראשון (א – ג) עוסק במצב המלכים ובדבריהם.

החלק השני (ד – ו) עוסק במצב הא־ל ובדבריו.

החלק השלישי (ז – ט) עוסק בדברי המלך והַגידוֹ מה שאמר לו ה'.

החלק הרביעי (י – יב) כולל את דברי המשורר כמסקנא לכל דברי המזמור.

לדעת מי שמצא בראש הפסוקים ב' ג' וד' של המזמור את השם “יַנַי” צריך להוסיף את האות ל' שבראש פסוק א', ויהיה הצירוף “ליני” כשם שאנו מוצאים מזמורים רבים שבראשם “לדוד” וכן גם “לשלמה” (ע"ב).

פסוקים 1, 2

בשני פסוקים אלו באו חליפות: פועל ושם, ואח"כ שם ופועל [בדרך שׂיכול]:

חתימה לכל תוכן שני הפסוקים שלפני זה. הפסוקים ד' ה' ו' – כנגד "על ה' “, והפסוקים ז' ח' ט' – כנגד “ועל משיחו”. וכן י”א – כנגד "על ה' “, וי”ב – כנגד “ועל משיחו”.

4. – 6.       יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, ה' יִלְעַג לָמוֹ וגו'

אחרי תארו את מצבם של המלכים המורדים והתרגשותם הגדולה וַהֲביאו את דבריהם האמורים מתוך כעס וחֵמה, הוא מדבר על ה' היושב בשקט ובמנוחה ואינו מתפעל כלל מהתרגשותם, ומכל שכן שאינה מביאתו לידי התרגזות. הוא יושב לו בשמים, במרומי על, שוחק לכל התרגשותם זאת. ויפה מלת “ישחק” כנגד “רגשו”, וכן מתאים הכנוי “יושב בשמים”, ה' רק מראה פנים של זעם להבהילם, אבל בדבריו אין שום רושם של כעס, כי אם של ביטול, כחושב: מה האמללים האלה עושים? הוא איננו מכבדם בהזכרת דבריהם בהגבה עליהם, או בשאלה: למה הם אומרים כך? הוא רק מסתפק ברמז, בוי"ו הניגוד בלבד במלת “ואני”, כלומר: אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים, מה יועילו כל דבריכם? הן אני נסכתי…

6.       וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי…

משורש “סוך” נעשה בינונו נפעל “נסיך” = משוח, וממנו נוצר אח"כ שורש חדש “נסך”.

     תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל      כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם:

יפה הוא הניגוד בין “שבט ברזל” החזק והעָשִית, כלי ההכאה והחביטה, ובין “כלי יוצר” השָבִיר, אשר כמוהו ינופצו לרסיסים.

10.       וְעַתָּה – אחרי ששמעתם כל זאת.

 

מזמור ג'    🔗

7.       לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם      אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלַי:

שתו עלי – הקיפוני, כמו “וישימו על העיר” (מ"א כ 12).

 

מזמור ד'    🔗

5      …. אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל־מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּּ סֶלָה

[חיות: וסבור הייתי להמשיך דמם אל השורש הזה באשורית, ומשמעו בה: היליל בקול נמוך] וכן בעברית: קול דממה דקה (מ"א יט 12). ושורש “דמם” קרוב בהוראתו לשורש “דבב”⁴ .

 

מזמור ה'    🔗

8.       וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ… וי"ו הניגוד.

9.      לְמַעַן שוֹרְרַי הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ

שוררי הישר – לשון נופל על לשון.

10      … קִרְבָּם הַוּוֹת      קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם      לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן

קרבם – קבר לנע"ל. מלת “הווֹת” הוראתה “שוחות” כהוראת هوّا (= הֻוָּה) בערבית. וכן במשלי (יא 6): וְּבַהַוַּת – בּוֹגְדִים יִלָּכֵדו. והוא מתאר פה את בליעת הרשעים את הצדיקים, אך בסדר הפוך: הם מחליקים לשונם להקל את הבליעה, ומפילים אותם אל גרונם, שהוא כקבר פתוח, והם מתגלגלים אל קרבם, שהוא כשוחה עמוקה.

וכן נראה כי אף “והַוַּת רשעים יהדֹף” (משלי י' 3) – הכוונה היא, שיהדוף את הרשעים להוות, לשוחה, וכנראה הבין כן גם בעל הטעמים בשימו תחת המלה וְהַוַּת טפחא, ז"א: נגינה מפסקת.

 

מזמור ו'    🔗

3. – 4.       רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמַי:

           וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד

אפשר לייחס את ה“בהלה” לנפש, אך לא לעצמות. ומצד שני קשה השימוש פעמיים באותה מלה באותה הוראה בהפסקה קצרה כזאת. אך השורש “בהל” הוא אחד השרשים השונים (אבל – נבל – בלה), שביסודם שתי האותיות בל, והן מורות על כליון, ובאה פה ה“א נוספת באמצע כמו בשורש “בר” – “בהר” וכיו”ב (וכן רב – רהב)⁵. שורש זה בא לפעמים בתנ"ך בהוראת “בלה”⁶. והכוונה פֹה: בלו עצמי, כמו שבא מבטא זה (“בלו עצמי”) להלן (לב 3). ואחרי השתמשוֹ פֹה במלה “נבהלו” בהוראה זו, הוא מוסיף: ונפשי נבהלה מאד בתורת לשון נופל על לשון בהוראת “בהל” הרגילה⁷.

4.       וְאַתָּה ה'! עַד מָתַי?

יפה הוא ההפסק באמצע המאמר, הנותן לשומע מקום לגָמְרוֹ בעצמו בכל מיני רעיונות שונים. וכן להלן (צ 13): שובה, ה'! עד מתי?

 

מזמור ז'    🔗

5.       וַאֲחַלְּצָה = ואלחצה (ע"ד כבש – כשב), וכן תירגמה הפשיטתא: ואן אליצת.

7.       הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי.

הנשא למרות כל כעס צוררי.

 

מזמור ח'    🔗

3.       מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ…

העוללים והיונקים אומרים: יסדת עז למען צורריך וגו' (מרים שחר).

5.       מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִּזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.

אנוש ובן אדם – השמות המורים על החולשה.

 

מזמור ט'    🔗

7.       הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח

     וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה:

אין זה גנאי ועונש לאויב אם חרבותיו תמו לעולם, והערים אשר הרס נשארו בהריסותן, וכבר אבד זכרם, אך כנראה משתמש פֹה המשורר בלשון “סגי נהור”, במלת “חרבות” במקום “היכלות”⁸, ובמלת “נחשת” במקום “בנית”, מפני שהוא חפץ בזה. ומלת “האויב” היא פֹה בקריאה, כעדות הפָסֵק הבא אחריה. והכוונה: אתה האויב! בנייניך הגדולים תמו לנצח, ועריך אשר בנית אין עוד כל זכר להן, וכנגד זה הוא ממשיך ואומר בוי"ו הניגוד: וה' לעולם ישב, כלומר: אבל ה' הוא קיים לעולם.

 

מזמור י'    🔗

17.       תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ, ה'

אי אפשר לשמוע את התאוה. אך פֹה הוראת “תאוה” היא קריאת “אוי”, וכן בערבית نَأَوَّهَ – הוראתה: קרא “אוי”, וכן להלן (לח 10): ה', נגדך כל תאותי – בהקבלה אל “אנחתי”.

וכן בירמ' (יז 16): ויום אנוש לא התאויתי, אתה ידעת,

     מוצא שפתי נֹכח פניך היה;

והכוונה: ביום אנוש לא קראתי “אוי”, וכן מוצא שפתי היה נוכח פניך, ואתה ידעת, כי דברי זה אמת. ואי אפשר לבאר “התאויתי” בהוראה הרגילה, כי מי זה מתאוה ליום אנוש?

 

מזמור ט"ו    🔗

4.       נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס

[חיות מציע להגיה: נבזה בעיני י' (= ה') נמאס]. אין צורך בתיקון זה. צריך רק להדגיש את כינוי הנסתר במלת “בעיניו” המוסב על ה' הנזכר החלקו השני של הפסוק.

 

מזמור י"ח    🔗

10.       וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד

הטה⁹ את השמים הצדה (על דרך “ונָגֹלו כספר השמים” [ישע' לד 4] ו“לוּא קרעת שמים ירדת” [שם סג 19]) ועשה לו דרך לרדת בעדם.

35.       וְנִחֲתָה קֶשֶׁת־נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי.

[חיות: זרועותי הורידו את הקשת מתחת לרגלי]. לא כן. רגלי דורכת על הקצה האחד, וזרועי מורידה בלחצה את הקצה העליון, ועל ידי זה יכולים למשוך את היֶתֶר אחורנית יותר, ויגדל כח הדוחף את החץ אח"כ.

36.       וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי      וְעַנְוָתְךָ תַרְבֵּנִי

מלת “ענותך” קשה לבארה פֹה בהוראתה הרגילה, וכנראה הוראתה כהוראת שורש “עון” عون בערבית: עָזוֹר, בהמשך ל“תסעדני”¹⁰.

38.       אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם

בהשפעת “אמר אויב ארדף אשיג” (שמ' טו 9), אך שינה פֹה את הסדר, ויצא רעיון אחר לגמרי.

43.       וְאֶשְׁחָקֵם כֶּעָפָר עַל־פְּנֵי־רוּחַ

באו הדברים ב“דרך קצרה”, והעיקר: ואשחקם כעפר ואזרם כעפר על פני רוח.

44.       תְּפַלְטֵנִי מֵרִיבֵי־עָם¹¹ .

“מריבי” באה במקום: מִירִיבֵי, יריבַי אשר בתוֹך עמי.

 

מזמור י"ט    🔗

14.       אָז אֵיתָם

הכוונה: אהיה תם, ובא זה על דרך: יֵרַךְ, יֵצַר, יֵמַר ועוד מהכפולים המורים על מצב, ולא על פעולה, שבאו בהם אותיות איתן בצֵירה נוספת על התארים (=הבינונים): רַךְ, צַר, מַר¹² . ובאה פה היו“ד אחרי האל”ף בכוונה, כדי שלא תקרא את המלה אֶתַּם (=אֶכְלֶה, אֶגָּמֵר).

וכן הדבר במאמר: מקשה תיעשה המנורה (שמ' כה 31) כדי שלא תטעה ותקרא תַּעֲשֶׂה (אתה).

 

מזמור כ'    🔗

5.       יִתֶּן־לְךָ כִלְבָבֶךָ

יתן לך כבלבבך – כאשר בלבבך.

 

מזמור כ"א ¹³    🔗

10.       תְּשִׂיתֵמוֹ כְּתַנּוּר = כבתנור (= כמו בתוך תנור).

12.       כִּי נָטוּ עָלֶיךָ רָעָה      חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ

המלה “נטו” הבאה בהקבלה אל “חשבו” מורה על התכוננות למעשה מראש, והיא לקוחה מהמבטא “נטה קו” (ישע' מד 13), שחרש העצים מסַמן בראשונה בקוים (חריצים) העץ את החלק הדרוש לו למעשה הפסל, למען יגזור ממנו מה שלא דרוש לו.

וכן במאמר: וקו ינטה על ירושלם (זכ' א 16), שהכוונה בו: [ה' כביכול יקבע את מקום ארמנות ירושלים וחומותיה, כארדיכל זה המסמן באדמה חריצים לחפירת התעלות ליסודות הבנין].

 

מזמור כ"ב    🔗

8. – 9.       כָּל־רוֹאַי יַלְעִגוּ לִי      יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ:

             גֹּל אֶל־ה' יְפַלְּטֵהוּ      יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ:

אין כל מקום פֹה ל“גֹל” בהוראת ציווי, ואין מקום לציווי לנוכח עם “תפלטהו”, “יצילהו”, “בו” שכולם לנסתר. מלת “גֹּל” היא עבר לנסתר מגזרת הכפולים על משקל “בּוֹש” מנחי העי“ן. וכמו ששם בנחי עי”ן מורה אותה צורה על העבר והציווי, כן גם פה בכפולים.

והכוונה: כל רואַי בצרתי (הרשעים) לועגים לי ואומרים: הוא גלל, השליך כל יהבו, על ה', ובכן, הבה יפלטהו נא עתה אם יוכל, ויצילהו אחרי שהוא חפץ בו. וזה ממש כלעג הצדיקים על מי ש“לא ישים אלקים מעוזו ויבטח ברב עשרו”, שאומרים: הבה עתה בשעת צרתו יָעֹז בעשרו זה¹⁴.

חיות מעיר, כי "יש מי שמנקד: גַּל, והוא לשון עבר: השליך על ה' “. ולדעתי אין צורך לשנות את הניקוד, וגֹּל בחולם הוא העיקר על משקל פָּעוֹל, כמו בוֹש בנע”ו, ואויביו אומרים: הוא השליך יהבו על ה' – ובכן יפלטהו נא.

17.       כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים      עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי

           כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי

בא פֹה שימוש ב“דרך קצרה”, והכוונה: כארי [הבא לשבור] ידי ורגלי. כמו שהוא אומר תיכף אח"כ: אֲסַפֵּר (= אֶסְפֹּר) כל עצמותי לראות מה לא נשבר מהן.

26.       מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי בְּקָהָל רָב

כנראה התחלפו פה הכינויים, והעיקר: מאתי תהלתך בקהל רב.

 

מזמור כ"ג    🔗

1.       ה' רֹעִי – לֹא אֶחְסָר!

זהו מאמר קריאה בפני עצמו: ה' הוא רועי, ובכן לא אהיה חסר דבר. ואח"כ הוא מתחיל לתאר כל טובות הרועה אתו: בנאות דשא ירביצני וגו'. ויפה הוא המאמר הקצר “לא אחסר”, ואין צורך לו בזוג, ומכל שכן שאין לצרף אליו את המאמר הבא: בנאות דשא ירביצני, כמו שסבור חיות, כי הוא הקבלה אל המאמר “על מי מנוחות ינהלני” הבא אחריו.

2.       נַפְשִי יְשוֹבֵב

שייך על־פי הענין למה שלפניו, ויש לפנינו פעמיים שני פסוקים, האחד של ג' חלקים, והשני ב' חלקים:

בנאות דשא ירביצני      גם כי אלך בגיא צלמות

על מי מנוחות ינהלני      לא אירא רע

נפשי ישובב כי            אתה עמדי

ינחני במעגלי צדק      שבתך ומשענתך

למען שמו            המה ינחמוני.

4.       שִבְטְךָ וּמִשְעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי

הכוונה היא, כי איננו ירא מפני חית טרף, ושבט הרועה ומשענתו, שבהם יוכל להכות את כל הקם כנגדו, המה מרגיעים רוחו, כשהוא מביט אליהם רוחו שקטה.

 

מזמור כ"ד    🔗

5.       יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה'

כנגד "לא נשא וגו' ". זהו המשך השאלות שבפסוק ג‘, וכמו שבאו שם שאלה ותשובה: מי יעלה…? ומי יקום…? נקי כפים וגו’. כן גם פֹה [מי] ישא ברכה…? – זה דור דורשיו וגו'.

6.       זֶה דּוֹר דֹּרְשָו

הוא מדבר על יחיד, ופתאום עובר ל“דור” שלם? ולכן נראה, כוונת “דור” היא “בית מדור”, כמו בערבית דָּר ( دار), וכן: דורי נסע ונגלה מני כאהל רֹעי (ישע' לח 12), שהכוונה: כי ביתי נעקר¹⁵ כמו אוהל הרועה הנודד עם צאנו ממקום למקום, ולכן עשוי האהל באופן שקַל לעָקרוֹ ולטלטלוֹ.¹⁶

 

מזמור כ"ה    🔗

7.       חַטֹּאת נְעוּרַי וּפְשָעַי אַל־תִּזְכֹּר

         כְּחַסְדְּךָ זְכָר־לִי אַתָּה

הוראת “כחסדך” היא: כי חסדך,¹⁷ כלומר: אל תזכור חטאותי, כי אם זכור לי את חסדך, כהוראת “כי” בבואה אחרי שלילה.¹⁸

 

מזמור כ"ז    🔗

1.       ה' אוֹרִי וְיִשְעִי מִמִי אִירָא

“אורי” ו“אירא” לשון נופל על לשון.

3.       אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה

בהיות “מחנה” שם המורה על קיבוץ (של אנשים) יבוא הפועל המיוחס אליו בלשון נקבה, כמו “ותערך ישראל ופלשתים” (ש"א יז 21), וכן גם “אם־יבוא עשׂו אל המחנה האחת והכהו” (בר' לב 9).¹⁹

6.       וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה

לא זבחי קרבנות, כי אם של תרועה, ומבאר אח"כ: אשירה וגו', וזה על דרך “ונשלמה פרים שפתינו” (הושע יד 3) (סמילנסקי)

11.       וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישוֹר לְמַעַן שוֹרְרָי.

מישור – שררי – לשון נופל על לשון.

14.       חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ

אין פֹה מקום לבנין הפעיל משרש “אמץ”, ונֹאמר כי זה מוסב על ה' בהוראת בנין פיעל משרש זה (=וִיאַמֵּץ), מפני שהוא בא בהקבלה למלת “חֲזַק”, ורק אח"כ הוא אומר "וקוה אל ה' ", ובעל כרחנו עלינו לבארו מבנין הקל, כאילו אמר “וְיֶאֱמַץ”, וכן מבארים המפרשים.²⁰ ובכן מלה זו היא עתיד מבנין הקל על משקל יִפְעֵל, דוגמת יִתֵּן.

 

מזמור כ"ח    🔗

5.       כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל־פְּעֻלֹּת ה'… יֶהֶרסֵם וְלֹא יִבְנֵם

“יבינו” ו“יבנם” – לשון נופל על לשון.

 

מזמור כ"ט    🔗

במזמור כ"ט חפץ המשורר להראות, כי בעת סערה גדולה, המרעידה ומזעזעת את כל העולם כולו – בבית ה' שקט ושלוה, והוא רק מַראה את כבוד ה'.

ככה הננו מוצאים בישעיה פרק ל"ג, כי אחרי שהוא מתאר את החרדה הגדולה שבציון מפני התפרצות אש חזקה בעת רעש אדמה (שהשמידה כנראה את חיל סנחריב)²¹, והם, יושבי ציון, קוראים: מי יגור לנו אש אוכלה? מי יגור לנו מוקדי עולם? (ישע' לג 14), הוא מתאר את ציון ומלכה, וגומר:

חזה ציון קרית מועדנו! עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן!

אהל בל יצען, בל יסע, יתדותיו לנצח, וכל חבליו בל ינתקו²² (שם 20)

אחרי דברוֹ על קול ה' שעל המים, הוא מזכיר כי “א־ל הכבוד הרעים”, והסערה שוברת ארזים ומטלטלת אותם מהר כאילו הם רוקדים, ויצא חיצו, חץ הברק, וכל הארץ מזדעזעת, ועצי האלה מתנדנדים בסערה, וכל עליהם נושרים ארצה, עד כי היער נראה כנחשׂף אחרי נשירת כל העלים. – ובאותה שעה – “ובהיכלו כלו אומר כבוד”, כאילו לא הגיעה אליו כל הסערה הזאת, והלויים שרים שם את כבוד ה'.

8.       יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵש

בא פֹה “מדבר קדש” שבדרום ארץ ישראל, כנגד “לבנון ושריון” (בפסוק ו') שבצפון א"י, לאמר כי כל הארץ כולה תחיל ותרעד.

9.       קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹף יְעָרוֹת

מתאר את חוזק קול ה', כי הוא ברוחו הקשה מרקיד את עצי האילות²³, ומכח התנועה החזקה הזאת נופלים ונושרים כל עליהם, והיער נעשה חשוף תחת היותו עָבוֹת, וכיו"ב מבארים מפרשים שונים²⁴.

 

מזמור ל'    🔗

8.       הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָייִתִי נִבְהָל

אין כל טעם להוראה הרגילה של שרש “בהל” פה, ובאה “נבהל” פה בהוראת “בלה”. וראה לעיל מזמור ו' פסוק ג'.

12.       הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי

בשעת המספד על המת היו הנשים עומדות בעיגול ומרקדות, ואחת עומדת בתווך ומקוננת, והן עונות. וכן המנהג היום אצל הערבים בכפרים. ובזה יובן היפוך ריקוד המספד למחול של שמחה.

ועל פי זה יובן גם הניגוד: עת סְפֹד ועת רְקֹד (קה' ג 4).

 

מזמור ל"ב    🔗

9.       אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין

         בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם.

הוראת “עדיו” היא מרוצתו, ו“לבלום” – פירושו: לעצור, ע"פ ההוראה הערבית לשרש “עדה” (عدا)²⁵.

 

מזמור ל"ג    🔗

7.       כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם

כנד – כמו בתוך נֹאד.

15.       הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם

הכוונה היוצר הוא לבדו את לבם²⁶ .

21.       כִּי־בוֹ יִשְמַח לִבֵּנוּ      כִּי בְשֵם קָדְשוֹ בָטָחְנוּ

“כי” בב' הפעמים בהוראת “אכן”.

 

מזמור ל"ד    🔗

7.       זֶה עָנִי קָרָא וַה' שָמֵעַ.

9.       טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי־טוֹב ה'.

מלת “זה” באה פֹה לצורך האות זי“ן של הא”ב במזמור זה, ולעצם הענין אין צורך בה.

וכן הדבר במלת “טעמו” הבאה במקום “הביטו” או “התבוננו”, שהוצרך המשורר להשתמש בה לצורך האות טי“ת של הא”ב. וכן הדבר בא"ב שבמזמור “אשת חיל” (משלי פרק ל"א) בא המאמר באות ט': טעמה כי סחרה, במקום “ראתה”.

והיסוד לזה הוא ענין חילוף פעלי־החושים לפעמים זה בזה, כגון: וכל העם רואים את הקולות (שמ' כ 18) ת' שומעים²⁷ ובאידית משתמשים ב“שְמֶקֶן” לפעולת ההרחה בשעה שבגרמנית הוראת שורש זה היא הטעימה.

19.       קָרוֹב ה' לְנִשְבְּרֵי־לֵב וְאֶת־דַּכְּאֵי־רוּחַ יוֹשִיעַ

בא “דכאי” בהקבלה ל“נשברי”, והכוונה: אלה אשר לבם מדוכא, ובא פֹה “דַּכָּא” במשקל פַּעָל בהוראת פַּעָל.

 

מזמור ל"ז    🔗

4.       וְהִתְעַנַּג עַל ה'      וְיִתֶּן לְךָ מִשְאֲלֹת לִבֶּךָ

הוראת “והתענג” הוא והתפנק²⁸, והתחטא²⁹. וזוהי הוראת שורש זה במאמר “אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ” (ישע' נח 14).

וזוהי הוראת שורש “ענג” (عنج ) בערבית³⁰ .

7.       וְהִתְחוֹלֵל לוֹ – בהוראת “יחל”, ובא בצורת נע"ו או כפולים.

8.       הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ

“תתחר” – התפעל משורש “חרה”, ובא פֹה בהוראתו בקל: חרה אף – בהקבלה ל“אף” ול“חמה” שלפני זה. והכוונה: אל תתקצף, כי זה רק לרעתך³¹, ואיננו פֹה בהוראתו כמו “אל תתחר” שבפסוקים א' וז‘, שבהם בא אחריו ב’ של בכל"ם כרגיל.

16.       טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָעִים רַבִּים

הכוונה: מהמון רב של הרשעים³² . המעט שישנו לצדיק טוב יותר מהשפע הרב של הרשעים, ובאה מלת “רב” בלשון רבים בהשפעת קרבתה אל “רשעים” בל"ר.

 

מזמור ל"ח    🔗

4.       אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי

“מְתֹם” הוא שם מקום משורש “תמם” (בעיקרו “מָתֹם” מהכפולים ע“מ “מָקוֹם” מנע”ו), והכוונה: לא נשאר אף מקום שלם בבשרי.

וכן בישע' (א 6): מכף רגל ועד ראש אין בו מתם³³ – פירושו: בכל הגוף לא נשאר מקום תמים אחד, ובכל מקום או פצע או חבורה או מכה טריה.

10.      ה' נֶגְדֶּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה

“תאותי” בהקבלה אל “ואנחתי” מורה על קריאת “אוי” כהוראת שורש اوى בערבית³⁴.

11.       וְאוֹר עֵינַי גַּם־הֵם אֵין אִתִּי

עיני – אין – לשון נופל על לשון.

19.       כִּי־עֲוֹנִי אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי

באה “אדאג” שלא מהענין³⁵ להתאמה עם “אגיד”.

 

מזמור מ'    🔗

16.       יָשׂמּוּ עַל־עֵקֶב בָּשְתָּם.

“בשתם” משורש “בוש” בא בהוראת “ביש” הארמי, וכן בערבית בִּאִשׁ (بِأ ش) – רע. והכוונה: יהיו שוממים בגלל רעתם.

 

מזמור מ"ד    🔗

4.       כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשוּ אָרֶץ

         וְּזרוֹעָם לֹא־הוֹשִיעָה לָמוֹ

הכוונה: ולא זרועם הושיעה למו. כמו “לא בחרבם” שבדלת. וכן להלן בפסוק ז': כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, שהכוונה היא: ולא חרבי תושיעני.

9.       בֵּאלֹקִים הִלַּלְנוּ כָל־הַיּוֹם

“הללנו” מהוראת הלולא, ועי' להלן קו 5.

11 – 13.       תְּשִיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי־צָר      וּמְשַנְאֵינוּ שָסוּ לָמוֹ

               תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל      וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ

               תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא־הוֹן      וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם

בכל הפסוקים האלה בא עתיד בדלת ועבר בסוגר³⁶.

18.       כָּל־זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְכַחֲנוּךָ      וְלֹא שִקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ

פשוטו של כתוב הוא: גם אחרי בוא כל הצרות עלינו נשארנו חזקים באמונתנו בך ולא שכחנוך; גם אתה אפוא אל תשכחנו.

מזמור מ"ה³⁷

5.       וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק

למלה “ענוה” בהוראתה הרגילה אין מובן פֹה, ביחוד כהקבלה אל “דבר אמת”. ולכן הנני חושב, כי מלת “ענוה” היא משקל אחר מהשם “עִנְיָן”, ששניהם משורש אחד (“ענה”).

ומלת “ענין” באה בקהלת במקום “דבר”, ופ“א בהקבלה ל”דבר": ענין רע נתן אלקים (א 13), ראיתי את הענין אשר נתן אלקים (ג 10), גם זה הבל וענין רע הוא (ד 8), כי בא החלום ברב ענין וקול כסיל ברב דברים (ה 2), ואבד העשר הוא בענין רע (שם 13).

7.       כִּסְאֲךָ אֱלֹקִים עוֹלָם וָעֶד

         שֵבֶט מִישֹׁר שֵבֶט מַלְכוּתֶךָ

הכוונה: כסא האלקים שלך, ובא הכינוי ל“כסא”, כי לוּ אמר “כסא אלקיך” לא היה מובן, שהכוונה לכסא המלך. והמבטא “עולם ועד” שייך גם לחלק השני של הפסוק, והכוונה: שבט מלכותך, שהוא שבט מישור, יכון גם הוא לעולם ועד.

מזמור מ"ו

זהו אחד המזמורים שחוברו על הצלת ירושלים במצור סנחריב ע"י רעש חזק והתפרצות אש, וירושלים עצמה לא ניזוקה (ר' לעיל למזמור כ"ט).

ומלבד הפזמון "ה' צבאות עמנו וגו' " אנו מוצאים חמש פעמים גמר מאמרים במלת “ארץ” (ג, ז, ט, י, יא). ויפה הוא התיאור (ג – ד), שההרים מתמוטטים ונופלים אל הים, ומימיו יהמו ויחמרו; ובאותה שעה משמחים מי הנהר את עיר־האלקים.

4.       יִרְעֲשוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה.

כנראה חסר פֹה הפזמון “ה' צבאות וגו' “, שבפסוק ח' וי”ב. ועפ”י זה יצא המשקל מדויק: ג' פסוקים ופזמון.

 

מזמור מ"ז    🔗

6.       עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה

הכוונה: התרומם השמימה אחרי רדתו לעזרנו בשעה שכל העם מריע. במקומות אחרים מתארים את ירידת ה' מן השמים לעזרה, ופה אחרי גמרוֹ עבודתו הוא שב ומתרומם לעיני כל העם, המשמיע קול תרועה של שמחה.

מזמור מ"ח

גם במזמור זה הוא מדבר על מלכים, שנועדו יחדיו עם סנחריב למלחמה על ירושלים³⁸, וע"י רעש האדמה אחזתם רעדה וכָלו. (ר' לעיל למזמורים כ“ט ומ”ו). וכנגד זה הוא מתאר את יָפְיָהּ של ציון.

 

מזמור מ"ט    🔗

6.       לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע      עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי.

“עָקֵב”פה הוא תואר על משקל “רָעֵב”, ואין צריך לשנות את הניקוד ל“עֹקְבַי”, כדעת המפרשים³⁹.

1. אָח לֹא־פָדֹה יִפְדֶּה אִיש.

על פי שימוש הלשון היה צריך להיות: פדֹה לא יפדה איש, אך בהיות פה השלילה הדבר העיקרי, הקדים את מלת “לא” להטעמה מיוחדת.

9 – 10.       וְיִקַר פִּדְיוֹן נַפְשָם וְחָדַל לְעוֹלָם

     וִיחִי־עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּחַת

שורש “חדל” הוא מן השרשים המורים על הוראות הפוכות, כמו שורש “אבד”⁴⁰, והוראתו פה היא כהוראת פסוק י': ישאר לנצח. וכן הוא הוראת שורש זה בערבית: חלד (خلد) = חי לנצח. ומלת “לנצח” שייכת לסמוך לה לפניה ולאחריה.

10 – 11.      לֹא יִרְאֶה הַשָּחַת      כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ

ע"ד “החזרה” באה מלת “יראה” שנית במאמר הבא.

20.       תָּבֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו

הכוונה: תבוא נפשו עד משכן (דור = دار בערבית) אבותיו.

 

מזמור נ'    🔗

5.       אִסְפוּ־לִי חֲסִידָי.

קריאה זו איננה לשמים ולארץ (כדעת המפרשים)⁴¹, אלא קריאה סתם לכל שומע.

8.       לֹא עַל־זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד

מלת “לא” גוררת אחריה מלה זו עוד פעמיים, והעיקר: לא על לא זבחיך אוכיחך, ולא על לא עולותיך לנגדי תמיד, כלומר: איני מוכיחך על העדר זבחיך ועל אשר אין עולותיך לנגדי תמיד, ונמנע מלכפול מלת “לא” ולשלשהּ.

23.       וְשָׁם⁴² דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֶשַע אֱלֹקִים.

מלת “ושם” היא מלשון “שוּם” התלמודית, שממנו התואר “שַמַּי”⁴³ והרבים “שַמָּאִים”. והכוונה: שָם את דרכו⁴⁴, משער אותה, שוקלהּ ומתבונן בה.

 

מזמור נ"א    🔗

7.       הֵן־בְּעָווֹן חוֹלַלְתִּי      וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי

“יחמתני” הוא משורש “יחם”, וכן בערבית “וחם” (وحم) הוראתו: הרה.

 

מזמור נ"ב    🔗

8 – 9.       וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ.

            הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱלֹקִים מָעוּזּוֹ

             וַיִבְטַח בְּרֹב עָשְרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ.

מלת “יָעֹז” הוא עתיד מקוצר משורש “עוז”, שהוראתו תמיד: מצוא מחסה, או חַפשׂ מחסה⁴⁵, והכוונה: הצדיקים יראו באחריתו של הרשע, שהא־ל יתצהו לנצח וכו' (פסוק ז'), ויוסיפו לירוא את ה‘⁴⁶, וילעגו לרשע ויאמרו: הנה האיש הזה, שלא שם מחסהו בה’, ובטח רק ברב עָשרו, הבה יחסה עתה בצל עשרו בשעת צרתו!

 

מזמור נ"ד    🔗

7.       יָשִיב הָרַע לְשׂרְרָי

לשון נופל על לשון, ועל־כן בא “לשררי” ת' “לצררי”. וכן “למען שוררי הישר” (לעיל ה 9).

 

מזמור נ"ה    🔗

4 – 5.       כִּי־יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן      וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי

             לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי      וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלַי

כי=כאשר, ושני הפסוקים קשורים זה בזה (מפי ירושלמי).

ימיטו – ישטמוני, אימות – מות – לשון נופל על לשון.

9 – 10.       מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר

             בַּלַּע ה' פַּלַּג לְשוֹנָם.

מרוח סעה מסער – לנע"ל (מר־סע=מסער)

בלע – פלג – לנע"ל [ובא פַּלַּג ת' פַּלֵּג להתאים לבַלַּע.]

19.       כִּי־בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי

בשעה שקמו רבים כנגדי היה הוא עמדי (הלוי).

 

מזמור נ"ו    🔗

4.       יוֹם אִירָא – אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח

אם לא נאבה לתקן “אברח” במקום “אבטח” צריך לחשוב, כי בא המשך סוף המאמר בשינוי המחשבה בעת הגדת המאמר: חפץ היה לומר: אני אליך אברח, אבוא להיסתר בצלך, וגמר במלת “אבטח”, בחשבוֹ על “אני בך אבטח”⁴⁷.

ור' להלן במאמר “ואל מעונֹתם ירבצון” (קד 22), שהכוונה העיקרית היתה: ואל מעונותם ילכו (או ישובו) וגמר כאילו אמר: ובמעונותם ירבצון.

 

מזמור נ"ז    🔗

4.       יִשְלַח מִשָּמַיִם וְיוֹשִיעֵנִי      חֵרֵף שֹאֲפִי סֶלָה.

היו"ד הסופית של “ויושיעני” מוסיפה אל מה שאחריה⁴⁸, והכוונה: יחרף את שואפי הרוצה להרע לי. (תלמידי משה לוי).

 

מזמור ס"א    🔗

3.       בְּצוּר־יָרוּם מִמֶּנִּי תַּנְחֵנִי.

הכוונה: הנך מסיר כל מכשול מפני, ובהגיעי אל צור, שהוא רם ממני, ולא אוכל לעברו בחסמוֹ דרכי – אז תנחני.

 

מזמור ס"ב    🔗

10.       הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד

[המ“ם היא מ”ם יתרון, והכוונה:] הם יחד יותר קלים מהבל.

 

מזמור ס"ג    🔗

2.       אֱלֹקִים אֵ־לִי אַתָּה אֲשַחֲרֶךָּ

יש כאן מאמרים קצרים: אלקים, א־לי אתה, אשחרך. [והטעמים מסייעים: אחרי “אלקים” – פָסֵק, ו“אתה” ברביע.]⁴⁹ .

3.       כֵּן בַּקֹּדֶש חֲזִיתִךָ      לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ

באה “חזיתך” בעבר במקום העתיד של אחול, כנהוג בספר זה. והכוונה: הלואי ואחזה אותך, ואראה הדרך וכבודך.

7.       אִם־זְכַרְתִּיךָ עַל־ יְצוּעָי      בְּאַשְמֻרוֹת אֶהְגֶּה־בָּךְ

מלת “אם” באה פֹה לחיזוק, כמו “אמנם” וכמו אִנָּ ( إِنّ ) בערבית. והכוונה: אכן הנני זוכרך על יצועי, ובאשמורות אני חושב עליך ומלת “באשמרות” – הוראתה: בהיותי עֵר, כהוראת שורש שמר ( سمر ) בערבית. וכן “ליל שמֻרים הוא לה'… שמֻרים לכל בני ישראל” (שמ' יב 42) – לילה של עֵרוּת⁵⁰.

9.       דָּבְקָה נַפְשִי אַחֲרֶיךָ      בִּי תָמְכָה יְמִינֶךָ

על פי “דבקה נפשי” צריך לבאר ע“פ חילוף הכינויים: בך תמך ימיני, כלומר: החזיקה, כהוראת “תמך” במקומות שונים בתנ”ך, כגון: עץ חיים היא למחזיקים בה, ותֹמכיה מאֻשר (מש' ג 18).

 

מזמור ס"ה    🔗

9.       וַיִּירְאוּ יֹשְבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ      מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין

מלת “ישבי” שייכת גם לח"ב של הכתוב⁵¹ , והכוונה: את יושבי מוצאי בקר (=מזרח) וערב (=מערב) תרנין, והמבטא “מוצאי בקר וערב” מבאר את “קצות” שבחלקו הראשון של הכתוב. (תלמידי ד"ר יהודה אזולאי).

11.       תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ

     בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ

התלמים הם חריצים שבין הערוגות, וה“גדודים” הם מל' “גוד” (גוּדא בארמית – כותל, גדר), הם מלבנות העפר, שהאכר מרים בקצות הערוגות מסביב למען תַחזקנה את מי ההשקאה (וכן: והירדן מלא על כל גדותיו, יהושע ג 15). ופֹה מבקש המשורר מאת ה', כי יוריד גשם רב (כנראה גם מן “ברביבים תמֹגגנה”) עד אשר ירדו המלבנות האלה ויתערבו בתלמים. (חותני המנוח הרי“מ פינס ז”ל)

12.       עִטַּרְתָּ שְנַת טוֹבָתֶךָ

עטרת=עִתַּרְתָּ – נתת לה שפע רב.

14.       לָבְשוּ כָרִים הַצֹּאן      וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ־בָר.

שטחי האדמה לבשו צאן, כלומר: הצאן מכסות אותם כלבוש, והעמקים התכסו בשבלי הבר. ותיאור זה לקוח ממושג התכסות בני האדם בפרוות עור הצאן, שבארצות הקדם לובשים אותן כשצד השערות הוא מחוץ, והצד החלק קרוב לגוף לובשיהן.

 

מזמור ס"ו    🔗

17.       אֵלָיו פִּי־קָרָאתִי

פי=בפי, ונשמטה הבי"ת לריבוי אותיות השפתים

[השוה: והוא יושב פתח האהל (בר' יח 1) ועוד.]

 

מזמור ס"ח    🔗

5.       שִירוּ לֵאלֹקִים זַמְּרוּ שְמוֹ

     סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת…

סלו – קראו לפניו “סלה”, ומזה נראה, כי היתה מלה זו מלת קריאה.

7.       מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָרוֹת      אַךְ סוֹרְרִים שָכְנוּ צְחִיחָה.

הכוונה לדור המדבר הסוררים, שנקברו במדבר ולא באו לארץ⁵². ובא פֹה יפה המבטא “שכנו” על דרך “שֹכני עפר” (ישע' כו 19).

 

מזמור ע"א    🔗

7.       כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים

כמופת=כי מופת (ור' לעיל כה 7)

 

מזמור ע"ב    🔗

1.       אֱלֹקִים, מִשְפָּטֶיךָ לְמֶלֶך תֵּן

זהו הדבר הראשון, שבקש שלמה (מ"א ג 9: ונתת לעבדך לב שֹמע לשפט את עמך וגו').

3.       יִשְׂאוּ הָרִים שָלוֹם לָעָם

ב“שלום לעם” אולי יש רמז לשם “שלמה”, וכן פסוק ז': ורֹב שלום.

6.       יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז

“גז” הם העשבים שגוזזים אותם למרעה הצאן (ר' עמוס ז 1).

8.       וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד־יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ

באו פה ארבעת גבולות ארץ ישראל: מהים הצפוני (מי מרום או כנרת) עד ים המלח בדרום, ומנהר פרת במזרח עד המקום שבו נגמרת היבשה במערב (הים הגדול).

וירד – לשון נופל על לשון עם “ירד” בפסוק ו'.

9.       אֶשְכָּר יַקְרִיבוּ

אֶשְכּר – קרבן תודה מל' “שכר” ( شكر ) בערבית.

 

מזמור ע"ג    🔗

4.       כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם      וּבָרִיא אוּלָם

“אולם” היא מן “אוּל” עם כינוי נסתרים בהוראת “גוף”. ועפי"ז חושב הנני, כי גם “למותם” הוראתה: לגופם. והכוונה: אין יסורים לגופם, וגופם הוא בריא.

ומזה בא לשון המשנה: כמותי, כמותו, כמות שהוא, בהוראת “עצם”, “גוף”.

6.       לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה      יַעֲטָף־שִית חָמָס לָמוֹ

הכוונה: בראותם איש העוטף שית (=תכשיט, או בגד יקר) יחשבו. כי זהו חמס למו, כאילו גזל זאת מהם, כי מי מבלעדיהם ראוי להתקשט.

(המנוח חתני הרי“מ פינס ז”ל).

8.       יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע      עֹשֶק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ

מלת “ימיקו” היא בעיקרה “יעמיקו”⁵³ (ואות ע' נבלעה ונשמטה, כמו זרת=זערת, בִּי=בְעִי). וזה כנגד “ממרום” שבח"ב של הכתוב⁵⁴. והכוונה: בין כשהם מעמיקים לראות ובין כשהם מדברים ממרום הם מדברים תמיד רע ועושק. (תלמידי חביב יקותיאלי).

 

מזמור ע"ד    🔗

3.       כָּל־הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶש

הכוונה כל אויב הרע בקודש. ובמלת “בקדש” הכוונה לבית המקדש. וכן בערבית נקראת ירושלם “אִל קֻדְשְׂ” וּ“בֵיתֻ אלְ מקדש” القدس, بيت المقدس

ובמלת “הֵרַע” הכוונה: גרם רעה, אך כנגד מובנה השני של מלה זו: הֵרִיעַ, בא תיכף אח“כ: שאגו צורריך בקרב מועדיך” – הקבלה שלמה לח"א.

4.       שָמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת

מלת “אותות” הוראתה פה כמו האותות של מצרים⁵⁵: מכות, והכוונה: שמו מכותיהם שהכו אותנו למכות נאמנות.

(תלמידי ד"ר אשר בן־ישראל).

     אֹתוֹתֵינוּ לֹא־רָאִינוּ       אֵין עוֹד נָבִיא

הכוונה במלת “אֹתותינו” היא הדברים העתידים לבוא, והוא ריבוי מן הבינוני: אוֹתֶה משורש “אתה”, כמו “הגידו האותיות לאחור” (ישע' מא 23). ולזה מתאים ההמשך: אין עוד נביא, ולא אתנו יודע עד מה.

(בני אבינועם ילין \[ז"ל\]).

11.       לָמּה תָשִיב יָדְךָ וִימִינֶךָ      מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַּלֵּה

כַּלֵּה=כַּלֵּא, והוא ציווי מבנין פיעל מש' “כלא”, שבבנין זה יש לו (כאשר גם בשרשים אחרים) ההוראה ההפוכה מזו של בנין הקל: הוצא החוצה, והכוונה למה השבת חזרה יד ימינך, שהיתה מושטה לעזרני (על דרך “ויהי כמשיב ידו”, בר' לח 29)? הוצֵא אותה מקרב חיקך אשר שמת אותה בו? (על דרך “ויוצִאה מחיקו”, שמ' ד 7).

12 – 17. ששה הפסוקים האלה הם אחד משני המקומות בתהלים, אשר בהם באו זכרונות היסטוריים בצורה פיוטית, שאין מורגש בהם הצד ההיסטורי באופן בולט. פה הוא מתנה גדולת ה' בשני הפסוקים האחרונים באופן כללי, ובכ“ז יש בהם רמזים למאורעות היסטוריים: פסוקים י”ג וי“ד מדברים על קריעת ים סוף ועל פרעה וחילו, שטובעו בים סוף. פסוק ט”ו מדבר בח“א על בקיעת הצור ברפידים, ובח”ב – על עבור בני ישראל את הירדן. פסוק ט“ז רומז על העמדת השמש על ידי יהושע במלחמתו עם חמשת המלכים. ופסוק י”ז רומז על חלוקת הארץ לשבטים.

ועפ“י ביאור זה יובן היטב פסוק י”ב, המדבר על ה' בתור מלכו מקדם ופועל ישועות בקרב הארץ.

20.       הַבֵּט לַבְּרִית      כִּי מָלְאוּ מַחֲשַכֵּי־אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס.

הכוונה: המחשכים מלאו את הארץ, והנאות מלאו חמס.            (גרין)

22.       זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי־נָבָל כָּל־הַיּוֹם.

הכוונה: זכור החֵרוּף שמחרף אותך הנבל.

 

מזמור ע"ה    🔗

6.       אַל־תָּרִימוּ לַמָרוֹם קַרְנְכֶם      תְּדַבְּרוּ בְּצַוָּאר עָתָק

נראה ש“עתק” פירושו משוחרר ( عتق ) אולי מפני הקולר ששמו בצואר העבדים. (אגבבה)

 

מזמור ע"ז    🔗

3.       יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג      מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִי

מלת “נפשי” חוזרת גם אל המאמר שלפני זה, וכמו שאומרים “תשתפך נפשי” (איוב ל' 16) כן אפשר לומר “נגרה נפשי”.            (דָנָה)

4.       אֱזְכְּרָה אֱלֹקִים וְאֶהֱמָיָה      אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי

“ותתעטף” הוראתה: ותתרגש (בערבית: (عواطف =הרגשות), וזה מתאים ל“ואהמיה”, שבאה בהקבלה לה.

7.       אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלַּיְלָה

“נגינתי” באה פה במקום “מגִנתי”, מגִנת לבִי.

ומר יוסף [בר"נ] מיוחס חושב, כי המשורר מתאר את ימי אשרו, שבהם היתה האשה קמה בחצות הלילה, כמו אצל הפלחים בימינו, לשיר ולטחון.

10.       הֲשָכַח חַנּות אֵ־ל      אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו

“חנות” הוא רבוי מן “חַנָּה”, מלשון “חַנּוּן”, כמו שבאה גם “רחמים” בצורת הריבוי, וכמו שבאים במקומות שונים התארים “רחום וחנון” מצורפים יחד.

 

מזמור ע"ח    🔗

40.       כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר      יַעֲצִיבוּהוּ בִּיְשִימוֹן

לשורש “עצב” פה ישנה הוראת שורש זה בערבית ( غضب ): הכעס. וכן בתרגום הארמי: ירגזון [וכן בתרגום הסורי: וארגזוהי], כי אין פה מקום להוראת עצב ויגון.

וכן כנראה הוראה זו גם בפסוק “ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית” (מ"א א 6), לא הקניטהו.

41.       וַיָּשוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵ־ל      וּקְדוֹש יִשְׂרָאֵל הִתְווּ

“התוו” מל' “תו”, אות וסימן, כלומר: בקשו ממנו אותות (תלמידי שלום פושינסקי)

45 – 48. המשורר מאריך בענין הארבה והברד יותר מאשר בשאר המכות משום ששתי מכות אלו מצויות גם בארץ ישראל. (תלמידי ד"ר שמואל פייגין)

 

מזמור פ'    🔗

     תְּהִי־יָדְךָ עַל־אִיש יְמִינֶךָ      עַל־בֶּן־אָדָם אִמַּצְתָּ לָךְ

הכוונה על בנימין הנזכר לעיל בפסוק ג', וחילק את השם לשנים (ימינך, בן).

 

מזמור פ"א    🔗

6 – סוף המזמור. פסוקים אלה כוללים שורת עובדות מזמן היות יוסף במצרים עד אחר שליחת המרגלים:

בפסוק ו' “בצאתו על ארץ מצרים” מרמז לפסוק “ויצא יוסף על ארץ מצרים” (בר' מא 45).

בפסוק ז' "הסירותי מסבל שכמו וגו' " נראה שזה המשך הדברים על יוסף, והכוונה היא על עם ישראל, שעליהם נאמר: “וירא בסבלֹתם” (שמות ב 11), “לכו לסבלֹתיכם” (שמ' ד 4), ובא הכתוב בשתי הוראות.

פסוק ח' רישא “בצרה קראת ואחלצך” רומז למאמר "ויצעקו בני ישראל אל ה' " (שמות יד 10).

פסוק ח' מציעתא “אענך בסתר רעם” רמז למאמר “וישקף… בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים” (שם 24).

פסוק ח' סיפא "אבחנך על מי מריבה" מרמז למעשה ברפידים, ששם כתוב "ויקרא שם המקום מסה ומריבה" (שמ' יז 7).

פסוק ט' “שמע עמי ואעידה בך, ישראל אם תשמע לי” מרמז למה שנאמר בענין מי מרה: “ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך” (שמ' טו 26). וכן הכוונה למעמד הר סיני ועשרת הדברות.

פסוקים י' וי"א רישא – שני הדיברות הראשונים בסדר הפוך.

פסוק י"א סיפא “הרחב פיך ואמלאהו” – רמז לענין השׂליו (במ' פי"א).

פסוקים י“ב וי”ג: “ולא שמע עמי לקולי… ואשלחהו בשרירות לבם, ילכו במועצותיהם” – רמזים למלחמה עם הכנעני והעמלקי.

פסוק י“ד וט”ו: “לוּ עמי שומע לי… כמעט אֹיביהם אכניע” – רמז לגזירת השארות בני ישראל במדבר ארבעים שנה, ולוּ שמעו בקול ה' כי אז הכניע אויביהם כמעט, בזמן קצר.

 

מזמור פ"ד    🔗

6.       אַשְרֵי אָדָם עוֹז־לוֹ בָךְ

הכוונה: אשרי אדם יחסה בך על דרך اعوذ بالله (באות ب) ומתאים ל“אשרי יושבי ביתך” הסמוך לו לפניו.

 

מזמור פ"ו    🔗

1.       הַטֵּה ה' אָזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי

אזנך – ענני, עני – אני – לשון נופל על לשון

 

מזמור פ"ט    🔗

3.       שָמַיִם תָּכִין אֱמוּנָתְךָ בָהֵם

הוראת “תכין” פה היא: תתן מקום, מכון, כלומר: אתה תמצא מקום לאמונתך בהם, בשמים.

19.       כִּי־לַה' מָגִנֵּנוּ      וְלִקְדוֹש יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ

האות ל במלים “לה' " “ולקדוש” הוראתה כהוראת “למ”ד החיזוק” (لام التوكيد) בערבית, והכוונה: אכן ה' הוא מגננו, וקדוש ישראל הוא מלכנו.

23.       לֹא־יַשִּיא אוֹיֵב בּוֹ      וּבֶן־עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ

הוראת “ישיא” היא יָרֵעַ, כהוראת שרש (س) בבנין הפעיל (يَسِيءَ) בערבית, ובעיקרו יָשִׂיא, ויפה ההקבלה “יעננו”.

38.       כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם      וְעֵד בְּשַחַק נֶאֱמָן סֶלָה

הוראת “נאמן” היא ההישארות במצב איתן וקיים, כהוראת המלה בספור הפרוזאי של פרק זה בש“ב ז 10: "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם”. והבי“ת של “בשחק” בעיקרה כ”ף, כמו “כירח” בראש הפסוק ו“כשמש” שבפסוק הקודם. והכוונה: כסאו יכון לעולם כירח זה, שהוא קיים לעולם, ויהיה נאמן לָעַד כשחק. וצריכה מלה זו להינקד “וְעַד” כניקודה במבטא “עֲדֵי עַד”.

המלה “וָעֶד” באה תמיד אחרי מלת “לעולם”, והוי“ו היא וי”ו החיבור, שבמלה זעירה בהפסק היא מנוקדת בקמץ, והסגול הוא זה שתפס מקום הפתח. ולכן מלה זו היא תמיד מלרע, לא כמו אָוֶן, מָוֶת, שהן מלעיל.

41.       שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה

“מְחִתָּה” היא מלשון “וחתחתים בדרך” (קה' יב 5), והכוונה: מבצריו שהם צריכים להגן עליו נעשו לו מכשולים בבריחתו.

 

מזמור צ'    🔗

5.       זְרַמְתָּם שֵנָה יִהְיוּ

שורש זרם (زرم) בערבית המדוברת הוראתו: כעוס, קצוף, ופה בא שורש זה באותה הוראה, והכוונה: כשכעסת עליהם יהיו בשֵנה, כחלום יעוף, וכן בא אח"כ: כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו. (תלמידי משה גורל)

7.       כִּי־כָלִינוּ בְאַפֶּךָ      וּבַחֲמָתְךָ נִבְהַלְנוּ

“כי” באה כאן בהוראת “אכן”.

“נבהלנו” באה גם פה⁵⁶ בהוראת “בלה”, והוא מהשרשים שעיקרם שתי אותיות (בל), ונוספה הה"א באמצעו.

10. יְמֵי־שְנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִבְעִים שָנָה.

הבי"ת במלת “בהם” מיותרת, והעיקר: ימי שנותינו הם שבעים שנה.

וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן      כִּי־גָז חִיש וַנָּעֻפָה

הכוונה במלת “ורהבם” הוא: ורובם. והשרש השנָיי “רב” התפתח ל“רהב” בתוספת הה"א באמצעו, כשורש “בהל” לעיל בפסוק ז'.

אולי מלת “ונעפה” היא עבר לנסתר מבנין נפעל משורש “עוף” בה"א נוספת, והכוונה: ויתעופף, וזה מקביל למלת “גז”.

11.       וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ

הכוונה: וגמול מעשה ידינו, ועפי"ז תובן מלת “עלינו”, כמו “לא תלין פעֻלת שכיר” (ויק' יט 13), שהכוונה: שכר פעולת שכיר.

(תלמידי אפרתי)

 

מזמור צ"א    🔗

2.         אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי

הלמ"ד במלת “לה' " היא למ”ד החיזוק, כמו (لام التوكيد) בערבית, והכוונה: אומַר: אכן ה' הוא מחסי ומצודתי.

6.       מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ.

שורש “הלך” בא פה בהוראת שורש זה (هلك) בערבית, שהיא: כלה, ובא פה בהוראת הפיעל: יְכַלֶּה⁵⁷.

(תלמידי נחום ירושלמי)

6.       מִקֶּטֶב יָשוּד צָהֳרָיִם

שורש “קטב” הוא אחד השרשים המרובים המורים על הכריתה. וכן “קצב” (מ"ב ו 6: ויקצב עץ).

12 – 13.       עַל־כַּפַּיִם יִשָׂאוּנְךָ      פֶּן־תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ

             עַל שַחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ      תִּרְמוֹס כְּפִיר וְתַנִּין

הפסוק השני בא כעין ניגוד לראשון, בראשון מדובר על הצלתו מנקיפת רגלו באבן, שישאוהו המלאכים באופן שלא יצטרך לשים כף רגלו על הארץ. ובשני בא הדבר להיפך: שיהיה חזק כל כך עד שידרוך על שחל ופתן להכריעם, וירמוס כפיר ותנין.

16.       אֹרֶךְ יָמִים אַשְבִּיעֵהוּ      וְאַרְאֵהוּ בִישוּעָתִי

שורש “ראה” בא בהוראת “רוה”, והכוונה: וְאַרְוֵהוּ בישועתי. ועפי“ז תובן גם הבי”ת שבמלת “בישועתי”⁵⁸ .

וכן “מעמל נפשו יִרְאֶה יִשְׂבַּע” (ישע' נג 11).

 

מזמור צ"ג    🔗

5.       לְבֵיתְךָ נַאֲוָה־קֹּדֶש

הלמ“ד במלת “לביתך” היא למ”ד החיזוק (لام التوكيد), ופירושו: אכן ביתך הוא נוה קודש⁵⁹.

 

מזמור צ"ד    🔗

1 – 2.       אֵל נְקָמוֹת ה' אֵ־ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ

         הִנָּשֵׂא שוֹפֵט הָאָרֶץ

הה"א של מלת “הנשא” היתה צריכה להיות גם בסוף מלת “הופיע” (=הופיעה).

12.       אַשְרֵי הַגֶּבֶר אשר־תְּיַסְּרֶנּוּ, יָ־הּ

הוראת שורש “יסר” פה היא הוראת שורש “חזק”, והכוונה: אשרי האיש, שהנך מחזק אותו, וכן “ואני יִסרתי חִזקתי זרועֹתם” (הושע ז 16)⁶⁰.

 

מזמור צ"ה    🔗

4.       אֲשֶר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָרֶץ

הוראת “מחקרי” היא “גבולות”, כלומר: הארץ לגבולותיה סביב. וכן “אין חקר לתבונתו” (ישע' מ 28). וכן “החקר א־לוה תמצא אם עד תכלית ש־די תמצא” (איוב יא 7), שמלת “חקר” באה בהקבלה למלת “תכלית”.

וכן היא גם הוראת “מספּר” במקומות אחדים בתנ"ך, מלשון “סְפָר”, שהוא “גבול”⁶¹. ומזה “לתבונתו אין מספר” (תה' קמ"ז 5), שאין כל יחס של ספירה לתבונה, ובאו שתי המלים מקבילות בכתוב “עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר” (איוב ט 10).

4.       וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ

“ותועפות” משורש “יעף” בהוראת חשך ואפלה, כמו “ותֹפע כמו אֹפל” (איוב י' 22), ושורש “יעף” הוא מן השורשים המורים על דבר והיפוכו: אור ויפעה – וחושך, כמו המלה “אור”. והכוונה: ומחשכי הרים לו, מה שטמון בהרים, ואין עין־האדם מגעת אליו. וכן “כסף תועפות” (איוב כד 25) – הכסף הטמון במחשכים.

 

מזמור צ"ז    🔗

2 –3.       עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו      צֶדֶק וּמִשְפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ:

             אֵש לְפָנָיו תֵּלֵךְ      וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו:

יש פה רמז לעמוד הענן ועמוד האש שהלכו לפני ישראל בעלותם ממצרים (שמ' י"ג 21).

4.       הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל      רָאֲתָה – וַתָּחֵל הָאָרֶץ

יפה פה הפועל “ראה” אחרי “האירו”, כאילו אחרי שהאירו הברקים תבל, ראתה הארץ, נפקחו עיניה לראות ולרעוד.

 

מזמור צ"ט    🔗

8.       אֵ־ל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם      וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם.

אין התאמה בשני הפעלים “נושא” ו“נוקם”, שהם מתנגדים זה לזה. על כן אני חושב, שבמלת “וְנֹקֵם” הכוונה היא: וְנוֹקֶה אותם,⁶² מל' “ונקה לא ינקה” (שמ' לד 7). ואף כי שורש “נקה” בא תמיד בפיעל, יוכל הבינוני לבוא בקל, כמו "וקֹוֵי ה' " (ישע' מ 31), אשרי כל חוכי לו (שם ל 18), אף כי השרשים האלה באים תמיד בפיעל⁶³.

 

מזמור ק"ב    🔗

1.       תְּפִילָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף

שורש “עטף” (عطف) בערבית מורה על התרגשות הלב. וכנראה בא בהוראתו זאת בפסוק זה⁶⁴.

5.         הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַש לִבִּי      כִּי שָכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי

בא פה השימוש ב“דרך קצרה”, כי הכוונה היא: הוכה לבי כל כך עד כי שכחתי מאכול לחמי.

10.       כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכַלְתִּי      וְשִקֻּוַי בִּבְכִי מָסַכְתִּי

הכוונה: בעת הביאו לחמו אל פיו נופל עליו מן האפר אשר על ראשו, ובהגישו כוסו לפיו מתערבות בה הדמעות הנוזלות מעיניו.

12.       יָמַי כְּצֵל נָטוּי וגו'.

כנראה שההמשך לפסוק זה היו הפסוקים כ“ד – כ”ח (עִנה בדרך כֹחי… ושנותיך לא יתמו) ולפסוק כ"ח יתקשרו היטב הפסוקים יג – כג (ואתה ה' לעולם תשב… וממלכות לעבֹד את ה')⁶⁵ המזמור היה כתוב בצורה זו:

והסופר טעה והעתיק ג' לפני ב'⁶⁶ .

 

מזמור ק"ד    🔗

1.       בָּרְכִי נַפְשִי אֶת־ה'

     ה' אֱלֹקַי גָּדַלְתָּ מְאֹד      הוֹד וְהָדָר לָבַשְתָּ

ח"א של הכתוב הוא רק חזרה על החלק האחרון שבפסוק שלפניו (ק"ג 28). והמזמור עצמו מתחיל בחלק ב' שהוא באמת ההתחלה, ובא בקריאה (ה' אלקי!).

8.       יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת      אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם

הוא מתאר יפה את המים הנסים מפני גערת ה', כבני אדם הבורחים מפני האויב, ועולים הרים ויורדים בקעות עד הגיעם למקום בטוח, ויפה וחי הוא הקיצור בשני המאמרים שבחלקו הראשון של הכתוב.

14 – 15. שני הפסוקים האלה, שבכל אחד מהם ג' חלקים שיש לחלקם לשלשה פסוקים בני ב' חלקים:

     מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה      וְעֵשֶׂב לַעֲבוֹדַת הָאָדָם

     לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן־הָאָרֶץ      וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹש

     לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּמֶן      וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹש יִסְעָד

בפסוק א' הוא מדבר על הבהמות, שאדם לוקח לעבודתו, והביטוי “לעבודת האדם” אינו מכוון לעבודתו של האדם שהוא עובד, כי לאדם אין צורך בעשב, כי אם לבהמות העובדות את עבודתו (כמו “ועבֻדה רבה”, (איוב א 3).

בפסוק ב' הוא מדבר על מזונו של האדם, שהא־ל מוציא לו לחם ויין (דגן ותירוש), אשר ישַמח לבבו. במאמר “ויין ישמח לבב אנוש” איננו מספֵר עובדה, כי היין משמח את לבב אנוש, אלא מלת “להוציא” שייכת גם לחלק זה של הכתוב: ו[להוציא] יין [אשר] ישמח לבב אנוש.

בפסוק ג' הוא גומר את השלישיה הבאה תמיד בתנ"ך יחד: דגן תירוש ויצהר: להצהיל פנים משמן, כלומר: הוא מוציא לו המצהיל (או: המצהיר) פניו בסוּכוֹ אותו. והוא חוזר על הלחם, מזונו העיקרי של האדם.

17 – 18.       חֲסִידָה בְּרוֹשִים בֵּיתָהּ      הרים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים

היה צ“ל: ההרים הגבוהים, והה”א הראשונה במלת “ההרים” נשמטה מפני ריבוי ההאי"ן (ביתה ההרים).

19. עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים      שֶמֶש יָדַע מְבוֹאוֹ

“מבואו” – זמן בואו (שקיעתו), וכן בערבית “מערב” (مغرب) מורה גם על צד מערב (מקום שקיעת החמה) ועל זמן שקיעת החמה. ואולי גם פה באה מלה זו בהוראתה הרגילה (מקום השקיעה) ע"פ איוב לח 12: ידעת השחר מקומו.

20.       תָּשֶת חֹשֶךְ וִיהִי לָיְלָה      בּוֹ־תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר.

השתמש פה בשורש “רמשׂ” לחיות היער הגדולות, כי הוא מתאר פה את ראשית צאתן ממחבואן והליכתן בחשך בלילה בשעה שאינן יודעות עדיין איך ללכת, ועליהן לזחול לאיטן כמו הזוחלים.

22 – 23.       תִּזְרַח הַשֶּמֶש יֵאָסֵפוּן      וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן

         יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ      וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב

התחיל במלת “ואל” בכוונת ואל מעונותם ישובון, ילכון; וגמר במלת “ירבצון” (שמלת “אל” אינה מתאימה לה), כי חפצו להביע, שהן נשארות במעונותן כל היום, ובמשך אותו זמן יוכל האדם לצאת לפעלו עד ערב מבלי פחד מפניהן⁶⁷.

25.       זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם

         שָם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר      חַיּוֹת קְטַנּוֹת עם־גְּדֹלוֹת

מפני שהים מכוסה על כן אינו מביא שמות בעלי החיים שבתוכו כמו שעשה למעלה (פראים, חסידה, יעלים, שפנים, כפירים). הוא רק רואה, כי שם במים מורגש רחש גדול, והוא יודע, כי שם רמש מבלי מספר, חיות קטנות עם גדולות, שאיננו רואה אותן ואינו יכול לקראן בשם.

27 – 35. פֹה בסוף המזמור הוא מדבר על יכולת ה' להיטיב ולהרע; מתחיל לתאר את כפיית בני האדם לטובו, וגומר בתהלתם לו על זאת:

     כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ      לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ (27)

     תִּתֵּן לָהֶם – יִלְקֹטוּן      תִּפְתַּח יָדְךָ – יִשְׂבְּעוּן טוֹב (28)

     תְּשַלַּח רוּחֲךָ – יִבָּרֵאוּן      וּתְחַדֵּש פְּנֵי אֲדָמָה (30)

וכנגד זה:

     תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ –יִבָּהֵלוּן      תֹּסֵף רוּחָם – יִגְוָעוּן

           וְאֶל־עֲפָרָם יְשוּבוּן (29)

     הַמַּבִּיט לָאָרֶץ – וַתִּרְעָד      יִגַּע בֶּהָרִים – וְיֶעֱשָנוּ (32)

     יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ      וּרְשָעִים עוֹד אֵינָם (35 א, ב)

החלק האחרון:

     יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם      יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָיו (31)

     אָשִירָה לה' בְּחַיָּי      אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי (33)

     יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי      אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה' (34)

וגומר:            בָּרְכִי נַפְשִי אֶת־ה' (35 ג).

29.       תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ – יִבָּהֵלוּן      תֹּסֵף רוּחָם – יִגְוָעוּן

גם פה (כמו לעיל מזמור ו 3, צ 7) בא שורש “בהל” בהוראת “בלה”, ועפי“ז יפה ההקבלה “יגועון”. ומלת “תֹסף”=תֹאסֵף ע”מ תֹאבֵד.

1. אָשִירָה לַה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי

פה ישנה הקבלה ברורה, מלה במלה, ומלת “עוד” פה היא שם בהוראת “חיים” “מציאוּת”, וככה היא מקבילה אל “בחיי”.

 

מזמור ק"ה    🔗

4.       דִרְשוּ ה' וְעֻזּוֹ

הכוונה: מקום עוזו, בית מקדשו ותפארתו (מל' כבוד ועֹז) כמו שאנו מוצאים בתהלים מלת “קֹדֶש”, השם המפשט, בהוראת “מקדש”: השתחוו לה' בהדרת קדש (תה' כט 2), כן בקדש חזיתיך (סג 3).

22.       לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשוֹ      וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם.

כנראה מן “לאסר” כוונת “יחכם” היא ישפוט, כהוראת שרש “חכם” (حكم) בערבית.

38 – 39.       שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם      כִּי־נָפַל פַּחְדָם עֲלֵיהֶם

     פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָך⁶⁸ .

אחרי צאת בני ישראל ממצרים, שמחו המצרים בשעה שנפל פחדם הם על בני ישראל כאשר רדפו אחריהם, ככתוב “וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד” (שמ' יד 10), ואז פרשׂ ה' את הענן למסך בין מצרים ובין ישראל.

 

מזמור ק"ו    🔗

5.       לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ      לִשְׂמֹחַ בְּשִמְחַת גּוֹיֶךָ

         לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ

“להתהלל” הוא מל' הלולא, וכן “ויעשו הלוּלים” (שופ' ט 27), והיא מקבילה למלת “לשמח”⁶⁹

ו“נחלתך” אלו ישראל, ומקבילה אל “גויך”, והיא ע"פ "זכר עדתך קנית קדם, גאלת שבט נחלתך (תה' עד 2).

7.       אֲבֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ

     לֹא זָכְרוּ אֶת־רֹב חֲסָדֶיךָ      וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם סוּף

פסוק זה הוא המשך המזמור הקודם (ק"ה), לפני פסוק מ'.

16.       וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶה בַּמַּחֲנֶה

בהשפעת “….מתנבאים במחנה… המקנא אתה לי” (במ' יא 27, 29) בהוראה אחרת.

 

מזמור ק"ז    🔗

2.       יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶר גּאָלָם מִיַּד־צָר.

כשם שמחברי המזמורים מבליטים לפעמים עניינים לאומיים בתוך עניינים כלליים⁷⁰, כך בא פה ענין זה להיפך: בעל המזמור חפץ לדבר על ענין כללי (כי הולכי מדברות בכלל צריכים להודות לה' בצאתם משם), והוא מליט זה בצורת ענין לאומי (לכת בני ישראל במדבר), בפסקה א' של מזמור זה.

26.       נַפְשָם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג

הכוונה: נפשם תהיה סוערת ונרגשת כגלי הים מל' “מוג” (موج) בערבית: גל.

40.       וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא־דָרֶךְ

ש' תהה כמו תעה (تيه בערבית).

 

מזמור קי"ב    🔗

4.       זָרַח בַּחֹשֶךְ אוֹר לַיְשָרִים

הוא זורח כאור לישרים בהיותם בחושך, בצרה, ואולי האות ך שבסוף “בחשך” שייכת גם למלה שאחריה, והעיקר: כאור.

10       הללויה

     אַשְרֵי אִיש יָרֵא אֶת־ה'      בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד

………….      ………….. …

………..      תַּאֲוַת רְשָעִים תֹּאבֵד

בהשפעת מזמור א' המתחיל: אשרי האיש… בתורת ה' חפצו. ..

ומסיים: ודרך רשעים תאבד.

 

מזמור קי"ד    🔗

מזמור זה כולו נאמר על מעמד הר סיני והופעת ה' אז, כמו שאנו מוצאים תאור הופעת ה' ורטט כל הבריאה להופעתו במקומות שונים בתנ"ך, ולא על קריעת ים סוף והירדן בעבוֹר בני ישראל בם. ולזה מתאימים פסוק ב' (היתה יהודה לקדשו וגו') ופסוק ו' (ההרים תרקדו כאלים וגו'), הדומה לפסוק 5 בפרק ה' בשופטים (הרים נזלו מפני ה‘, זה סיני מפני ה’…) ולכן באו פה הים והירדן וההרים והגבעות מעורבים יחד. ולזה מתאים גם המאמר “מלפני אדון חולי ארץ, מלפני א־לוה יעקב” (להלן פסוק ז') כמו "מפני ה' " (שופ' שם). וכן בפסוק ח': ההופכי הצור אגם מים, הרומז על הוצאת המים מן הצור ברפידים לפני מעמד הר סיני.

 

מזמור קט"ז    🔗

2.       כִּי־הִטָּה אָזְנוֹ לִי      וּביָמַי אֶקְרָא

הכוונה: הטה אזנו לי בימי (=בימי צרתי), אשר בהם אקרא אליו. ואולי “ימי” פה היא ריבוי ארמי בהוראת “ובימים”, כלומר: בימים אשר בהם אקרא.

10.       הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר

הכוונה: בדברי הנני מדבר אמת. ועלינו לזכור, כי מלת “אמת” היא משורש “אמן”, ולכן באה התי“ו בדגש חזק בנטיות: אֲמִתִּי, אֲמִתְּךָ וכו'. ופעמים שונות בא בתנ”ך “אמת ואמונה”.

14.       נֶגְדָה־נָּא לְכָל־עַמּוֹ

בגלל הה"א הנוספת במלה “נגדה” (צורה פיוטית) נגררה אחריה גם מלת “נא”, ואין בה שום צורך, כמו שהיא באה בעתיד המארך, ששם היא באה לצורך (כגון “אדברה נא שלום בך”, תה' קכב 8).

15.       יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו

גם פה (כמו במאמר “כי אין חרצבות למותם”, לעיל עג 4) באה מלת “מותה” בהוראת “גוף”. וזה ע"ד “תיקר נא נפשי” (מ"ב א 13), “וייקר דמם בעניו” (תה' עב 14).

ותלמידי מר צבי הוכמן מעיר על המלה מְתִים וּמְתֵי, שהיא המלה הפיוטית לאנשים, אנשי.

 

מזמור קי"ח    🔗

12.       סַבּוּנִי־כִדְבוֹרִים      דֹּעֲכוּ כְּאֵש קוֹצִים

המלה “כאש” הוראתה “כבאש”, כדין שתי אותיות בכ"ל השימושיות, הבאות יחד (השוה "כבֹר=כבבֹר, ישע' א 25).

בעלי הכוורות ברצותם להבריח את הדבורים מן הכוורת בבואם לרדות את חלות הדבש, מבעירים קוצים, המעלים להבה ועשן רב ליד הכוורת, והדבורים בורחות. ופה הוא מתאר יפה את אויביו אשר סבבוהו כדבורים לעָקצו, ופתאום קפצו אחורנית כדבורים הנרתעות מפני אש הקוצים.

ומלת “דעכו” היא בהוראת קפיצה אחורנית, ומזה המבטא “הנר דועך” לפני היכבותו, שהלהבה קופצת למעלה וחוזרת ויורדת פעמים רבות⁷¹. “כל לשון דעיכה נופל על לשון קפיצה ונתור” (רש"י).

19 – 20.       פִּתְחוּ־לִי שַעֲרֵי־צֶדֶק      אָבֹא־בָם אוֹדֶה יָ־הּ

            זֶה הַשַּעַר לַה'      צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ

כנראה באו פה המלים “צדק” ו“צדיקים” בהוראת ישועה⁷² ונושעים כהוראתם במקומות שונים בח"ב של ישעיה⁷³.

 

מזמור קי"ט    🔗

51.       זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד־מְאֹד      מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי

הליצוני=הליזוני, הִטוּנִי לדרכים נלוזות ועקומות, ועפי“ז יובן המבטא הבא אח”כ “לא נטיתי”, למרות השתדלותם להטותני לא נטיתי⁷⁴.

96.       לְכָל־תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ      רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד

“תכלה” באה בצורת שם מגזרת נל“י במקום “תְּכוּלָה” (ע"מ תְּקוּמָה) מנחי העי”ן, מל' “וכָל בשלִש עפר הארץ” (ישע' מ 12).

והכוונה: לכל דבר הנמדד ראיתי גבול, אך מצותך רחבה מאד, מבלי יכולת למדוד אותה.

99.       כִּי עֵדוֹתֶיךָ שִיחָה לִי,

“שיחה” באה פה בהוראת “עיסוק”, דבר שאני מתעסק בו.

 

מזמור קכ"ב    🔗

4.       עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל      לְהֹדוֹת לְשֵם ה'.

“עדות”=מנהג. וכן בערבית עָדָה (عاده) = מנהג, הרגל, זה מנהג של ישראל לעלות ירושלימה להודות שם לה'.

וכן ברות (ד 7) במשקל אחר: וזאת התעודה בישראל.

 

מזמור קכ"ה    🔗

מזמור זה הוא תפלה ואיחול ולא סיפור מעשה כמו שנראה בהשקפה ראשונה, המשורר מאחל: מי יתן והיו הבוטחים בה' איתנים וחזקים כהר־ציון, שאינו מתמוטט כ"א נשאר לעולם. וכו'.

 

מזמור קכ"ו    🔗

1.       בְּשוּב ה' אֶת שִיבַת צִיּוֹן

באה “שיבת” מנחי העי“ן (בהתאמה לפועל “בשוב”) במקום “שְבִיַּת” מן נל”י (שבה). ולהלן בפסוק ד' בא השם בצורתו הנכונה: שובה ה' את שביתנו. ובשני הפסוקים בא “בשוב” בקל במקום “בהשיב” ו“השיבה” בהפעיל, מה שגרם לדרוש, כי בשוב ישראל תשוב השכינה אתם⁷⁵. ושני השמות “שיבת” ו“שבית” המופשטים באו במקום “שָבִים” ע"ד “וגלותי ישלח” (ישע' מה 13), שהכוונה בו: גוֹלַי.

4.       שוּבָה ה' אֶת־שְבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב

בימות הגשמים ברדת גשמים בארץ הנגב באים הזרמים מכל צד, ובמהירות גדולה מתמלאים העמקים, והמים הולכים ועולים לראשי הגבעות, וככה הוא מתאר את זרם העליה מן הגלות.

6.       נֹשֵׂא מֶשֶךְ־הַזָּרַע

“משך” הוא שם מגזרת הכפולים ע"ד מֶמֶר (מש' מרר) ומֹרֶךְ (מש' רכך), והוראתו השִּׂכָּה הַגְּדוֹלָה שבקצה המחרשה, שמשתמשים בה לזריעת התבואה. וכן השם שִׂכָּה (سكّه) בערבית למחרשה כולה. ובצאת האכר לחרוש שדהו הוא נושא את המחרשה על שכמו או על גב הבהמה החורשת, וזוהי כוונת הכתוב פה: נושא מחרשת הזריעה.

 

מזמור קכ"ז    🔗

כנראה נאמר המזמור הזה על שלמה, ובכוח בקורת כנגדו על אשר הרבה בבנינים ובחומות, ולא שם לב לחינוך בניו, ובנו רחבעם באוולתו הפסיד המלוכה על עשרת השבטים, והמשורר מראה, כי ביצור ערים ובניית בתים מבלי עזרת ה' אינם כלום, ואין כל תועלת בעבודות כאלה בהשכמה לקום ובאַחֵר לשבת בלילות, והעיקר הוא מתנת ה' בבנים, והשׂכר האמיתי הוא פרי הבטן (=הבנים), הם כחיצים ביד הגבורים. ואשרי האיש, שיש לו אשפה מלאה מחיצים כאלה, ולא יבושו בבואם לדבר בשער עם אויביהם, ולא כרחבעם, שמפלתו באה ע"י תשובתו לעם.

(תלמידי ד"ר יוסף יואל ריבלין)

 

מזמור קכ"ח    🔗

1 – 2... אַשְרֵי כָּל־יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו

     יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְרֶיךָ וְטוֹב לָךְ

     אֶשְתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה וגו'.

     הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַך גָּבֶר יְרֵא ה'.

מסוף המזמור נראה, כי הוא מדבר במזמור זה לא על שבח העבודה, כי אם על יראת ה' וגמוּלהּ, ולכן צריך לבאר, שכל הפסוקים, שבין הפסוק הראשון והאחרון הם גמול יראת ה‘, ויפה הוא מכריז: הנה כי כן יבֹרך גבר ירא ה’.

עפי"ז צריך לבאר מלת “כי” בפסוק ב' בהוראת “אכן” (כמו במקומות רבים אחרים בס' תהלים), והכוונה היא: אם הנך ירא ה' אכן תאכל יגיע כפיך, ותהיה מאושר, ויהיה טוב לך וכו'.

3.       אֶשְתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה      בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ

         בָּנֶיךָ כִּשְתִלֵי זֵיתִים      סָבִיב לְשֻלְחָנֶךָ.

בארצות הקדם אין האשה יושבת עם הזכרים בני הבית ליד השלחן בשעת הסעודה, כ“א בפינת הבית, ומשם היא שולחת את האוכל לבני הבית הזכרים, היושבים ליד השלחן, וכן ישנם בחצרות הבתים כמעט בכולן (למשל בדמשק) סוכות אשר בקציהן מגדלים גפנים מטפסות העולות ומכסות את כל הסוכה, שהיא לצל ולמחסה מחום השמש בקיץ, ותחתיה יושבים עפי”ר.

ועפי"ז מתאר המשור יפה את אָשרו של ירא ה', כי אשתו היושבת בפינת הבית היא כגפן הפוריה, אשר בירכתי הסוכה, והיא פוריה (יולדת בנים) וסוככת על כל הסוכה. והבנים הם כעצי זית רכים וצעירים יושבים איתו סביב לשולחנו.

4.       הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'

זוהי החתימה, והוא חותם במה שפתח.

 

מזמור ק"ל    🔗

6.       נַפְשִי לַה' מִשֹּמְרִים לַבֹּקֶר שֹמְרִים לַבֹּקֶר

נפשי מקוה לה' יותר מאשר השומרים (העֵרים) מצפים לבוקר (ע"ד “כעבד ישאף צל” איוב ז 2)⁷⁶.

8.       וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנוֹתָיו

הכוונה: ה' יפדה את ישראל מכל העונשים שצריכים לבוא עליו (ע"ד “גדול עוני מנשא”, בר' ד 13).

 

מזמור קל"א    🔗

1 – 2.       ה', לֹא־גָבַהּ לִבִּי וְלֹא־רָמוּ עֵינַי

             וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי

             אִם־לֹא שִוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ

מלת “ודוממתי” פיעל מנחי העי“ן או הכפולים היא בהוראת דִמִּיתִי מנחי ל”י.

והכוונה: לא גבה לבי ולא רמו עיני, כי אם⁷⁷ דמיתי את נפשי כילד קטן הסומך על אמו בכל דבר, כך סמכתי רק עליך, ה'; ונפשי היתה עלי כמו ילד קטן, אשר עתה נגמל משדי אמו.

הפסוק השלישי ("יחל ישראל וגו' ") הוא מאלה החתימות הנוספות העוברות מן הפרט אל כלל האומה, שהן מרובות בספר תהלים.

 

מזמור קל"ב    🔗

6 – 8.       הִנֵּה שְמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה      מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי־יָעַר

            נָבוֹאָה לְמִשְכְּנוֹתָיו      נִשְתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו

             קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ       אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ

אחרי נדרו של דוד, המובא בפסוקים הקודמים, מתאר המשורר איך דוד קורא לבני סיעתו: הנה שמענו כבר באפרת (=בית לחם) על דבר הארון, ומצאנוהו בקרית יערים (ר' דהי"א יג 5). הבה עתה נבואה שם ונשתחוה להדום רגלי ה'⁷⁸.

ובפסוק האחרון מתאר המשורר איך דוד עומד לפני הארון ומזמין את ה' השוכן בו לבוא אל מקום המנוחה אשר בחר לו. ובפסוק ט' (“בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך”) הוא מתאר את אנשי דוד העומדים ומבקשים מאת ה', כי יעשה זאת למען דוד משיחו.

8.       קוּמָה ה' לִמְנוּחָתְךָ

“מנוחה” פירושו: מקום מנוחה, וכן בערבית “מנאח” (مناح), וכן “זאת מנוחתי” (פסוק י"ד). וכן “וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה” (בר' מט 15).

 

מזמור קל"ה    🔗

7.       מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו

מלת “מוצא” באה פה בהוראת “מוציא”, והיא בצורת בינוני מקוצר (ע"ד יוֹצִיא – ויוצֵא). ראיה כי יו"ד הבנין איננה עיקרית, ובאה צורה זו כדי שתשתוינה התנועות: מוֹצֵא – מֵאוֹצרותיו.

 

מזמור קל"ז    🔗

1.       עַל־נַהֲרוֹת בָּבֶל שָם יָשַבְנוּ גַּם בָּכִינוּ

מלת “שם” נראית כמיותרת, אבל היא באה לעורר הוראת המרחק, רחוק מן המקום העיקרי, מארץ ישראל. ויפה הצלצול: שם – גם, ולכן באה פה מלת “גם” במקום וי"ו החיבור.

3 – 4.       כִּי שָם שְאֵלוּנוּ שוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִיר…

            שִירוּ לָנוּ מִשִּיר צִיּוֹן!

            אֵיךְ נָשִיר אֶת־שִיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?

לשוביהם זהו רק “שיר ציון”, שיר של אחד המקומות. אך להם, לגולים, הוא "שיר ה' ", שיר קדוש.

4 \– 5.       אֵיךְ נָשִיר אֶת־שִיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר

             אִם־אֶשְכָּחֵךְ יְרוּשָלִָם תִּשְכַּח יְמִינִי

הרעיון, שהוא הגולה נמצא עתה על אדמת נכר מזכירהו את ירושלם עיר מושבו העיקרי.

5 – 6.       אִם אֶשְכָּחֵךְ יְרוּשָלִָם תִּשְכַּח יְמִינִי

            תִּדְבַּק לְשוֹנִי לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי

הכוונה: תשכח ימיני לפרוט על הנבל, תדבק לשוני לחכי, שלא אוכל לשיר.

(מפי תלמידי שכטר).

7.       הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ.

ביאור “ערו ערו” הרסו את העיר, כמו “מקרקר קיר” (ישע' כב 5) – הרס את הקיר.

(מפי תלמידי יונה).

9.       אַשְרֵי שֶיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת־עוֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע

היה צ"ל: אשרי שיאחז את עולליך וינפצם אל הסלע⁷⁹, אך מפני החפץ הכביר לראות פעולות אלה יוצאות לפועל הביא את שני הפעלים תכופים זה לזה, דבר המורה על התרגשות וזריזות.

 

מזמור קל"ח    🔗

3.       תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִי עֹז

כוונת “תרהיבני” היא “תַּרְבֵּנִי”, תַרבה לי עוז בנפשי, והוא מן השרשים המתפתחים משנָיִים לשלישיים (רב־רהב), וכן מצאנו לעיל (צ 10): ורהבם עמל ואון בהוראת “ורובם”, וכן בתרגום הסורי: ואסגית=תרגום של “תרבני”.

 

מזמור קל"ט    🔗

3.       אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ      וְכָל־דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה

זרית לי חול ועפר על ארחי (=דרכי) לסוללו כדרך סוללי המסילה, וקש ועשב רך על רבעי (=מרבצי).

5.       אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי.

צרתני=שמת מצור עלי.

6.       פְּלִאָיה דַּעַת מִמֶּנִּי      נִשְׂגְּבָה לֹא־אוּכַל לָהּ

הדבר שהוא מזכיר להלן נפלא ממנו לדעתו, והוא דבר נשגב שלו יוכל להשיגו; ולכן באו התארים והכינוי במלת “לה” בלשון נקבה כמנהג הלשון בבוא הדבר בסתמות.

11.       וָאֹמַר אַךְ חֹשֶךְ יְשוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי

הוראת “ישופני” היא ההיפך מהוראת שורש “שוף” (شاف – شوف) בערבית המדוברת, שהיא “ראה”, כלומר: החושך יעשה שלא תראני, ושורש זה הוא מן השרשים המורים על דבר והיפוכו (الاضداد = ההפכים, בערבית).

וכן הכוונה במלת “אור” ההיפך מזה, כלומר: הלילה יחשיך עלי, עד שלא תראני; כמו שמצאנו מלת “אור” בהוראה זו גם במקומות אחרים, כגון “אף אם יבין מפרשי עב… הן פרש עליו אורו ושרשי הים כסה… על כפים כסה אור” (איוב לו 29 –32). וכן במשנה “אור לארבעה עשר” (פסחים פ“א מ”א).

וכן אנו מוצאים עוד שורש המורה על אור וחושך, והוא ש' “יפע”: “ותופע כמו אפל” (איוב י’22)⁸⁰.

15.       אֲשֶר־עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר      רֻקַמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ

הכוונה היא על בטן אמו, אך המשורר משתמש במבטא השייך לצמחים, שהתחלת נביטתם היא מתחת לאדמה, ואח"כ הם נגלים מעל לאדמה.

16.       יָמִים יֻצָּרוּ      וְלֹא אֶחָד בָּהֶם

“יצרו” זה עתיד תולדת הקל, ובאה הצד“י דגושה כדרך נחי פ”י, שעה“פ שלהם היא צד”י. והכוונה: הימים אשר יוָצרוּ, ובא פה השימוש ב“דרך קצרה”, כלומר: כל הימים הבאים (אשר יווצרו עוד) רשומים כולם על ספרך, ואין אחד בהם שלא נרשם.

18. אֶסְפְּרֵם־מֵחוֹל יִרְבּוּן      הֱקִיצֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ

החלק הראשון של הכתוב חסר ההכפלה במלים אחרות. והחלק השני חסר הרעיון, שהיה צריך לבוא לפניו, כגון: ישנתי – ותסוכך עלי בצלך. ובמבטא “ועודי עמך” נתחלפו הכינויים, והעיקר: ועודך עמי⁸¹ .

 

מזמור ק"מ    🔗

6.       טָמְנוּ גֵאִים פַּח־לִי וגו'.

נראה לחלק את הפסוק כך: טמנו גאים פח לי וחבלים

פרשו רשת ליד מעגל

מוקשים שתו לי סלה

כל מזמור זה הוא נוסח ב' למזמור יח.

3 –4.       ה', מָה־אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ      בֶּן־אְֱנוֹש וַתְּחַשְּבֵהוּ

         אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה      יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר

פסוקים אלה לקוחים ממקום אחר להביע בם רק את חולשת אויביו, שהם בני אדם.

13.       מְזָוֵינוּ מְלֵאִים      מְפִיקִים מִזַּן אֶל־זַן

“מזוינו” הם ארונות האבן או החמר שבבתי הפלאחים, שבהם הם אוצרים את החטם והשעורים לכל ימות השנה. ובהם למטה נקב, ומשם מוציאים בכל עת את התבואה. וזוהי כוונת “מפיקים מזן אל זן” – מוציאים כל מיני תבואה.

 

מזמור קמ"ז    🔗

1.       הַלְלוּיָהּ!

     כִּי־טוֹב זַמְּרָה אֱלֹקֵינוּ      כִּי־נָעִים נָאוָה תְהִלָּה

המלה “הללויה” היא הפתיחה לכל המזמור, כמו במזמורים רבים אחרים, והמזמור מתחיל במלת “כי” גם בחלקו הראשון גם בחלקו השני, והיא פה, כמו במקומות רבים אחרים בספר זה, בהוראת “אכן”: אכן טוב לזמר לאלקינו, ושתי המלים האחרונות חסרות למ"ד.

4 – 5.       מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים      לְכֻלָּם שֵמוֹת יִקְרָא

            גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב־כֹּחַ      לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר

פה ישנו צמוד שלם במלת “מספר”, כי “מספר” ב' הוראתה “גבול”⁸².

 

מזמור קמ"ח    🔗

8.       אֵש וּבָרָד שֶלֶג וְקִיטוֹר      רוּחַ סְעָרָה עֹשָה דְבָרוֹ

יען כי הרוח סוערת ועוברת במהירות מרחקים, הוא מזכיר בה “עושה דברו”, כאילו היא שלוחה באיזו שליחות מאת ה'.

 

נספחים    🔗

א. צְמוּדִים וְזִוְגֵי אוֹתִיּוֹת בְּסֵפֶר תְּהִלִּים    🔗

אשרי האיש אשר (א 1), ועלהו לא יבול וכל… יצליח (3).

יושב בשמים ישחק (ב 4), אספרה אל חק א־דני אמר אלי בני אתה אני (7), ואחזתך אפסי ארץ (8).

שני רשעים שברת (ג 8).

בשלום יחדו אשכבה ואישן (ד 9).

אמרי האזינה א־דני (ה 2), למען שוררי הישר (9), כצנה רצון תעטרנו (13).

ישֻבוּ יבֹשו רגע (ו' 11).

פן יטרף כאריה נפשי פֹרק (ז 3), א־דני אלקי אם עשיתי זאת (4), הנשא בעברות צוררי ועורה (7), יגמר נא רע רשעים (10), אם לא ישוב חרבו ילטש קשתו (13), ולו הכין כלי מות חציו לדֹלקים יפעל (14), ויחפרהו ויפל בשחת יפעל (16).

א־דני אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ (ח 2).

ראה עניי משֹנאי מרוממי משערי מות (ט 14), ישובו רשעים לשאולה… שכחי… (18).

תעלים לעתות בצרה (י' 1), ישב במארב חצרים במסתרים יהרג… יארב במסתר כאריה… יארב (8 – 9), שבר זרוע רשע ורע תדרש רשעו.. (15), לערץ אנוש מן הארץ (18).

על יתר לירות במו אפל לישרי לב (יא 2), ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות (6).

יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי (יג 6).

ה' משמים השקיף… היש משכיל דורש את אלקים (יד 3).

לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו (טו 3).

חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי (טז 5), אברך את א־דני אשר יעצני אף… (7).

יכסף לטרף וככפיר… (יז 12).

ותגעש ותרעש הארץ (יח 8), עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל (9), ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים (12), מנגה נגדו עביו עברו (13), וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהֻמם (15), ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים (17), ישועו ואין מושיע (42), עם לא ידעתי יעבדוני (44), ויחרגו ממסגרותיהם (46).

ישיש כגבור לרוץ ארח (יט 6).

ובשם אלקינו נדגל ימלא ה' כל משאלותיך (כ 6), כי הושיע ה' משיחו יענהו משמי קדשו בגבורות ישע ימינו (7).

אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עֹזר סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני (כב 12 – 13).

דשנת בשמן ראשי (כג 5).

שאו שערים ראשיכם והנשאו (כד 7), שאו שערים ראשיכם ושאו (9).

דרכיך א־דני הודיעני ארחותיך למדני, הדריכני באמתך ולמדני (כה 4 – 5), יורנו בדרך יבחר (12), וזרעו… יירש ארץ (13).

ה' אורי וישעי ממי אירא (כז 1), בקרב עלי מרעים לאכֹל את בשרי צרי ואֹיבי לי (2), ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני (5), הורני ה' דרכך ונחני בארח מישור למען שררי (11).

כי לא יבינו אל פעלות ה'… יהרסם ולא יבנם⁸³ (כח 5).

קול ה' יחולל אילות… ובהיכלו כלו אֹמר כבוד (כט 9).

מצר תצרני (לב 7).

כפירים רשו ורעבו ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב (לד 11), בעֹשי רע להכרית מארץ זכרם (17).

והרק חנית וסגר לקראת רֹדפי אמֹר… (לה 3), אל ישמחו לי אֹיבי שקר שֹנאי חנם יקרצו עין (19), כי “לא שלום” ידברו ועל רגעי ארץ דברי מרמות יחשבון (20).

כי עמך מקור חיים באורך נראה אור (לו 10).

והוציא כאור צדקך ומשפטיך כצהרים (לז 6), כי מרעים יכרתון וקוי ה' המה יירשו ארץ (9), כי מבֹרכיו יירשו ארץ ומקֻלליו יכרתו (22),… לעולם נשמרו וזרע רשעים נכרת (28),… ושמר דרכו וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה: ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן: ויעבר… שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום ופשעים נשמדו יחדו אחרית רשעים נכרתה (34 – 38).

כי כסלי מלאו נקלה (לח 8), מנגד נגעי יעמדו (12), וינקשו מבקשי נפשי, ודרשי רעתי דברו הוות ומרמות… (13), ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו (14), ואהי כאיש אשר לא שמע (15), פן ישמחו לי במוט רגלי עלי הגדילו (17), כי עוני אגיד אדאג⁸⁴ מחטאתי (19).

אמרתי אשמרה דרכי (לט 2).

שיר חדש תהלה לאלקינו יראו רבים וייראו (מ 4).

אוכל לחמי הגדיל עלי עקב (מא 10).

אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער (מב 7), ברצח בעצמותי חרפוני צוררי (11).

תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו (מד 14).

חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. והדרך צלח רכב על דבר אמת ותורך נוראות ימינך (מה 4 – 5), לרקמות תובל למלך בתולות… (15).

אלקים לנו מחסה ועז עזרה בצרות נמצא מאד (מו 2), לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים (3), יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה (4), המו גוים מטו ממלכות (7), אשר שם שמות בארץ משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית (9 – 10).

הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב (מח 3), ברוח קדים תשבר אניות תרשיש: כאשר שמענו כן ראינו (8 – 9), על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך (11), פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון (14).

למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני (מט 6).

דבר ויקרא ארץ ממזרח (נ 1), ואדברה ישראל ואעידה בך אלקים אלקיך אנכי (7).

ישיב הרע לשררי.⁸⁵ (נד 7).

שלח ידו בשלמו חלל בריתו (נה 21).

שאפני אנוש כל היום לֹחם ילחצני (נו 2), נדי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך (9).

ישלח משמים ויושיעני חרף שֹאפי: נפשי בתוך לבאים אשכבה להטים בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (4 – 5), אודך בעמים א־דני אזמרך בלאמים (10).

אף בלב עולֹת תפעלון… תפלסון (נח 3), זֹרו רשעים מרחם (4), עזי אליך אזמרה כי אלקים משגבי אלקי חסדי (נט 19).

הראית עמך קשה השקיתנו יין תרעלה (ס' 5), ולא תצא אלקים בצבאותינו (12), עזרת מצר ושוא תשועת אדם (13).

שמעת לנדרי נתת ירֻשת יראי שמך (סא 6).

תשלם לאיש כמעשהו (סב 13).

אלקים א־לי אתה אשחרך (סג 1), לשואה יבקשו נפשי (10).

אשר שננו כחרב לשונם דרכו חצם דבר מר (סד 4), ירֻהו ולא ייראו (5).

אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך (סה 5), וגיל גבעות תחגרנה (15).

בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו (סו 6), פצו שפתי ודבר פי (14).

ראו הליכותיך אלקים הליכות א־לי מלכי בקֹדש (סח 25).

באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני (סט 3), יגעתי בקראי נחר גרוני כלו עניני מיחל לאלקי (4), רבו משערות ראשי… עצמו מצמיתי (5), אלקים אתה ידעת לאולתי ואשמתי (6), ישיחו בי יֹשבי שער ונגינות שותי שכר (13), יהי שלחנם לפניהם לפח ולשלומים למוקש (23).

אשר הראיתנו צרות רבות ורעות (עא 20).

כרביבים זרזיף ארץ (עב 6).

כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם (עג 26).

בכשיל וכילפות יהלֹמון: שלחו באש מקדשך לארץ חללו משכן שמך (עד 6), אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחרף אתה יצרתם (17), אל תתן לחית נפש תורך חית עניך אל תשכח לנצח⁸⁶ (19), ריבה ריבך זכר חרפתך (22).

אמרתי להוללים אל תהֹלו ולרשעים אל תרימו קרן: אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק (עה 5 – 6), ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו (9).

שמה שבר רשפי קשת (עו 4), נאור אתה אדיר מהררי טרף (5).

אזכרה אלקים ואהמיה אשיחה… (עז 4), ראוך מים אלקים ראוך מים אף ירגזו תהֹמות: זרמו מים… קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ: בים דרכך ושבילך במים רבים (17 – 20).

נושקי רומי קשת (עח 9), ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים (16), ויוסיפו עוד לחטֹא לו למרות עליון בציה: וינסו א־ל בלבבם לשאל אכל לנפשם: וידברו באלקים אמרו היוכל א־ל לערך שלחן במדבר (17 – 19), לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשֹבע (25), ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה (33), אם הרגם ודרשוהו ושבו ושחרו א־ל: ויזכרו כי אלקים צורם וא־ל עליון גֹאלם (34 – 35), כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון: (40), ויטש משכן שלו אהל שכן באדם (60), כגבור מתרונן מיין: ויך צריו אחור חרפת… (65 – 66).

היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו (עט 4), והשב לשכנינו שבעתים (12).

פנית לפניה ותשרש שרשיה (פ 10), כסו הרים צלה וענפיה ארזי א־ל: תשלח קציריה עד ים ואל נהר יונקותיה: למה פרצת גדריה וארוה כל עֹברי דרך: יכרסמנה חזיר מיער וזיז שׂדי ירענה (11 – 14).

ולא שמע עמי לקולי וישראל לא אבה לי: ואשלחהו בשרירות לבם ילכו במועצותיהם (פא 12 – 13).

אני אמרתי אלקים אתם… אכן כאדם תמותון וכאחד… (פב 6⁸⁷ – 7).

אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט א־ל (פג 2), ומשנאיך נשאו ראש (3), על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך (4), גבל ועמון ועמלק (8), נשמדו בעין דאר היו דמן לאדמה (11), אשר אמרו נירשה לנו את נאות אלקים (13), כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים (15), כן תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם (16)

עֹברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה (פד 7), ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון (8), א־דני צבאות אשרי אדם בוטח בך (13).

רצית ה' ארצך שבת שבית יעקֹב (פה 2) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (12).

עיני דאבה מני עֹני⁸⁸ (פח 10), עני אני וגֹוֵע מנער נשאתי אמיך אפונה (16).

כרתי ברית לבחירי (פט 4); אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם (10), בזרוע עזך פזרת אֹיביך (11), שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם (20), בשמן קדשי משחתיו (21), ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם (33), נארת ברית עבדך חללת לארץ נזרו: פרצת כל גדרֹתיו שמת מבצריו מחתה: שסֻהו כל עֹברי דרך היה חרפה לשכניו: הרימות ימין צריו… אף תשיב צור חרבו…: השבת מטהרו וכסאו לארץ מגרתה (40 – 45).

בטרם הרים יֻלַדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה א־ל (צ 2), תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (3).

עז התאזר אף תכון תבל בל תמוט (צג 1), מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה' (4).

השב גמול על גאים (צד 2), אלמנה וגר יהרגו⁸⁹ ׁ(6), בינו בֹערים בעם וכסילים מתי תשכילו (8), המלמד אדם דעת: ה' יֹדע מחשבות אדם (10 – 11), כי עד צדק ישוב משפט (15), אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני (18), ברֹב שרעפי בקרבי תנחומך ישעשו נפשי (19), יגדו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו (21).

כי א־ל גדול ה' ומלך גדול על כל אלהים (צה 3).

אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו: האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ (צז 3 – 4).

זמרו לה' בכנור בכנור וקול זמרה: בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' (צח 5 – 6).

הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מאכל לחמי (קב 5), ואני כעשב איבש (12).

עֹטה אור כשלמה נטה שמים כיריעה (קד 2).

שלח חשך ויחשִך (קה 28), שרץ ארצם צפרדעים (30), שאל ויבא שלו ולחם שמים ישביעם (40), ועמל לאמים יירשו (44).

אשרי שמרי משפט עשה… (קו 3), לראות בטובת בחיריך לשמח בשמחת גויך להתהלל עם נחלתך (5), להבה תלהט רשעים (18), פעמים רבות יצילם והמה ימרו בעצתם…: וירא בצר להם בשמעו את רנתם: ויזכר להם בריתו וינחם כרב חסדיו: ויתן אותם לרחמים (43 – 46).

כי המרו אמרי א־ל ועצת עליון נאצו (קז 11), ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם: יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק (13 – 14), ומעונותיהם יתענו (17), ומֹצאי מים לצמאון (32), ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים (35), ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה: ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט (37 – 38).

עורה הנבל וכנור אעירה שחר (קח 3), הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם (13).

אל תחרש: כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר: ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם (קט 1 – 3), ינקש נושה לכל אשר לו ויבזו זרים יגיעו (11), כצל כנטותו נהלכתי ננערתי כארבה (23), ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן (24), ילבשו שוטני כלמה ויעטו כמעיל בשתם (29).

הוד והדר פעלו וצדקתו עומדת לעד (קיא 3, וכן קיב 3, 9), טרף נתן ליראיו יזכר לעולם בריתו (5). גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבֹרך (קיב 2), לא יירא עד אשר יראה בצריו (8).

ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' (קיג 3).

ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים (קיד 8).

ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא (קטו 3).

ואני אראה בשֹנאי (קיח 7).

בשפתי ספרתי כל משפטי פיך (קיט 13), זלעפה אחזתני מרשעים עזבי תורתך (53), טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (72), ידיך עשוני ויכוננוני הבינני… (73), יראיך יראוני וישמחו (74), שקר רדפוני עזרני (86), לכל תכלה ראיתי קץ (96), מאויבי תחכמני מצותך (98), נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי (105), ואל תבישני משׂברי (116), פי פערתי ואשאפה (131), צר ומצוק מצאוני מצותיך שעשועי (143), קרבו רֹדפי זמה מתורתך רחקו (149), רבים רֹדפי וצרי (157).

ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה (קכ 2), רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום (6).

שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך: יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (קכב 6 – 7).

הלעג השאננים הבוז לגאיונים (קכג 4).

נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים (קכד 7).

אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר: שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת (קכז 1 – 2), אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער (5).

רבת צררוני מנעורי יאמר־נא ישראל: רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי (קכט 1 – 2), ה' צדיק קצץ עבות רשעים (4), שקדמת שלף יבש (6).

ממעמקים קראתיך ה‘: ה’ שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני (קל 1 – 2).

ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדֹלות ובנפלאות ממני (קלא 1).

אויביו אלביש בשת (קלב 18).

מוצא רוח מאוצרותיו (קלה 7).

לעֹשה נפלאות גדלות לבדו (קלו 4).

שם ישבנו… שם שאלונו שובינו דברי שיר… שמחה שירו לנו משיר… נשיר את שיר ה'… אם אשכחך ירושלם תשכח… לשוני… ירושלם על ראש שמחתי… השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו: אשרי שיאחז.. עולליך אל הסלע (קלז).

ה' חקרתני… בנת לרעי מרחוק (קלט 1 – 2), ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה (3), אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים (9).

שננו לשונם כמו נחש חמת עכשוב תחת שפתימו סלה: שמרני ה' מידי רשע מאיש חמסים תנצרני אשר חשבו לדחות פעמי… פרשו רשת ליד מעגל מוקשים שתו לי סלה (קמ 4 – 6).

בצדקתך תוציא מצרה נפשי: ובחסדך תצמית אֹיבי והאבדת כל צררי נפשי (קמג 11 – 12).

א־דני מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו: אדם להבל דמה (קמד 3 – 4), אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר: אלקים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור אזמרה לך (8 – 9), מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן (13), ואין יוצאת ואין צוחה ברחֹבֹתינו (14).

סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים (קמה 14), ואת שועתם ישמע ויושיעם (19).

מונה מספר לכוכבים… לתבונתו אין מספר (קמז 4 – 5), המצמיח הרים חציר (6), כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך (31), חלב חטים ישביעך (14), השלח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (15), כפור כאפר יפזר (16), משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמד (17).

הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים (קמח 4), אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עֹשה דברו (8).

ישמח ישראל בעשיו (קמט 2).

ב. “כִּי” בְּהוֹרָאַת “אָכֵן” בְּסֵפֶר תְּהִלִּים    🔗

גם בספר תהלים באים כמה מקומות “כי” בהוראת “אכן” לחיזוק הדברים, ולא באחת מיתר הוראותיה. והנני מביא פה רשימת המקומות, שבם היא באה בהוראת “אכן” בספר זה:

כי יודע ה' דרך צדיקים (א 6).

קומה, ה', הושיעני, אלקי! כי הכית את כל אֹיבי לחי שני רשעים שברת (ג 8).

שני הפעלים “הכית” ו“שברת” הם איחול לעתיד כדרך איחולים הרבים הבאים במזמורי ספר זה בלשון עבר, כדרך הלשון הערבית.

כי לא לנצח ישכח אביון (ט 19).

כי הנה הרשעים ידרכון קשת (יא 2).

עצת עני תבישו כי ה' מחסהו (יד 6).

שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (טז 9).

כי אתה עם עני תושיע (יח 28), כי אתה תאיר נרי (29), כי בך ארוץ גדוד (30).

כי תקדמני ברכות טוב (כא 4), כי תשיתהו ברכות לעד (7), כי תשתימו שכם במיתרך (13).

כי אתה גֹחי מבטן (כב 10).

כי הוא על ימים יסדה (כד 2).

כי סלעי ומצודתי אתה (לא 4), כי שמעתי דבת רבים (14).

כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו (לג 21).

יראו את ה' קדֹשיו כי אין מחסור ליראיו (לד 10). יפה יותר לבאר פה מלת “כי” בהוראת “אכן”, יפה מתחיל מאמר חדש, מאשר להגיד, כי הוא דורש מקדושי ה' שייראו מפניו, כי יראיו לא יחסרו דבר.

כי חנם טמנו לי שחת רשתם (לה 7).

כי לא בחרבם ירשו ארץ (מד 4).

ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך (מה 12).

כי לאלקים מגני ארץ (מז 10).

שאפו שוררי כל היום, כי רבים לחמים לי מרום (נו 3).

כל גוים יעבדוהו: כי יציל אביון משוע (עב 11, 12).

כי חמת אדם תודך (עו 11).

אזכור מעללי י־ה כי אזכרה מקדם פלאך (עז 12). עפי"ז תובן כוונת הכתוב. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד: כי נועצו לב יחדו (פג 4 – 5). מגננו ראה אלקים והבט פני משיחך: כי טוב יום בחצרך מאלף⁹⁰. (פד 10–11).

אשמעה מה ידבר הא־ל כי ידבר שלום אל עמו (פה 9).

אודה אמונתך בפי כי אמרתי עולם חסד יבנה (פט 2 – 3).

כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר (צ 4), כי כלינו באפך (7), כי כל ימינו פנו בעברתך (9), כי גז חיש ונעופה (10).

כי הוא יצילך מפח יקוש (צא 3), כי אתה ה' מחסי (9).

כי הנה אֹיביך, ה', כי הנה אֹיביך יאבדו (צב 10).

כי לא יטש ה' עמו – התחלת ענין חדש (צד 14), כי עד צדק ישוב משפט (15), כי לעולם לא ימוט (קיב 6).

יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו (קיח 2, וכן 3 – 4).

בשם ה' כי אמילם (קיח 10 – 12).

שמרתי פקודיך ועדֹתיך כי כל דרכי נגדך (קיט 168).

כי שמה ישבו כסאות למשפט (קכג 5).

כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (קכה 3).

יגיע כפיך כי תאכל (קכח 2 – ר' בביאורי), הנה כי כן יבֹרך גבר ירא ה' (4).

אם עונות תשמר י־ה, ה', מי יעמד? כי עמך הסליחה למען תוָרא (קל 3 – 4).

כי בחר ה' בציון (קלב 13).

כי שם צוה ה' את הברכה (קלג 3).

הללויה, כי טוב זמרו לשמו כי נעים (קלה 3, וכן קמז 1). (או שיש לחלק את המלה הראשונה ולקרוא כך: הללו י־ה כי טוב ה', זמרו לשמו כי (הוא) (נעים).

כי יעקב בחר לו י־ה (קלה 4), כי אני ידעתי כי גדול ה' (5), כי ידין ה' עמו (14).

כי לעולם חסדו (קלו בפסוקים אחדים).

כי אין מלה בלשוני (קלט 4).

ג. “עַל־כֵּן” בְּהוֹרָאַת “אָכֵן” בְּסֵפֶר תְּהִלִים    🔗

גם בספר תהלים בא בכמה מקומות “על כן” בהוראת “אכן” לחיזוק הדברים:

על כן לא יקומו רשעים במשפט (א 5).

אלקי! עלי נפשי תשתוחח, על כן אזכרך מארץ ירדן (מב 7).

יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלקים לעולם (מה 3), אזכירה שמך בכל דֹר ודֹר על כן עמים יהודוך לעולם ועד (18).

עת לעשות לה' הפרו תורתך: על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז: על כן כל פקודי כל ישרתי… פלאות עדְוֹתיך על כל נצרתם נפשי (קיט 126 – 129).