רקע
משה ברנר Berner
מכל העמים
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מורשת וספרית פועלים, בסיוע קרן הזיכרון למען תרבות יהודית, ניו־יורק; תשל"ג 1973

לזכר רעייתי ושלוש בנותי

ולזכר אחי יששכר ברנר, רעייתו רוזה ובנם דוד

שניספו במישרפות אושביץ


 

לאי־שם

19 במארס 1944. מזה חמישה ימים, אחרי שמונה־עשרה חודשי שירות עבודה, שרוי אני שוב בחוג משפחתי. שעות נאות של צהרי תחילת־אביב שופעת שמש. אוכלוסי העיר אינם מנחשים עדיין, כי בעוד כמה שעות יהיו מדיינים במתיחות רבה, כלהקת נמלים מוטרדת, במאורעות, שעתידים להתרחש עליהם. באי ההצגה הראשונה בבתי־הקולנוע יתבשרו לראשונה, שכפי הנראה אירע משהו בהונגאריה, שכן הוחזרו להם דמי־הכרטיסים, מאחר שבפקודת שר־הפנים נאסר על קיום הצגות מכאן ולהבא. הקהל של שתי ההצגות נוהר יחדיו לרחוב. הבריות משוחחות בהתרגשות ושואלות לסיבת הגזירה. ברחוב פוגשים באנשים, היודעים ממקורות מהימנים כביכול, על מחלתו האנושה של עוצר המדינה, או אפילו על מותו. השוטרים משלחים הביתה את המתקהלים, ומודיעים, כי נאסרה כל התקהלות, כל התגודדות וכל הצגה פומבית. הכל נחפזים הביתה כדי לנסות ולהיוודע מחדשות הראדיו, מה אירע. הרבה יהודים כבר לא היה ברשותם שום מקלט ראדיו, משום שהמשטרה כבר החרימה אותם לפני חודשים. אך גם מי שעדיין מקלטו ברשותו, לא נודע לו באותו ערב שום דבר נוסף, לא מן הראדיו ההונגארי, שהיה משדר רק מוסיקה צוענית ושירי־לכת, ולא משידורי החדשות של תחנות־חוץ. אף אחת מהן לא רמזה על שום מאורע, העלול להתרחש בהונגאריה, אולם ברור וגלוי שמשהו אירע. נוצרים ויהודים כאחד בילו את הלילה בחוסר־שלווה. כולם המתינו בקוצר־רוח ליום המחר, אולי יטיל הוא אור על הנעשה. אבל גם למחרת היום, יום ב' בשבוע – לא נתברר לנו שום דבר של ממש, זולת ידיעות־שווא וזוועה. רק אחרי שלושה ימים, ביום ג', הודיעו כמה תחנות־שידור מארצות חוץ, כי גדודי־כיבוש גרמניים נכנסו להונגאריה, סילקו את הממשלה האחראית, והעוצר בעצמו הועמד תחת פיקוח גרמני. כמה לשכות הצליחו להשיג קשר טלפוני עם בודפשט, וכך פשטה הידיעה תוך רגעים וכרגיל במיקרים כאלה, בגירסאות שונות. הראדיו ההונגארי עדיין שרוי היה בשתיקה, וממשיך לנגן ללא הרף שירי־לכת. מפי השמועות ומן העובדה, שזה ימים אין מגיעים אלינו עיתוני הבירה, נודע, ובייחוד ידענו אנחנו היהודים, שעומדים אנו על סף מאורעות רציניים. רק ביום הרביעי הודיע הראדיו ההונגארי, שהממשלה התפטרה והעוצר קיבל את ההתפטרות. הורכבה ממשלה חדשה, שבראשה הועמד סטוֹיאי דומה, לשעבר ציר בברלין. מיניסטר הפנים – יאנוֹש אנדוֹר. מזכיר המדינה – האביר אנדרה לאסלוֹ. השמות המעטים הללו כבר היה בהם כדי להטיל צילם על המאורעות, המתעתדים לבוא. הממשלה החדשה פירסמה עוד גם זאת, כי “לתכלית ביצוען המושלם יותר של מטרות המלחמה המשותפות, נכנסו גונדות גרמניות למדינה”. על גודלן של הגונדות ועל מטרותיהן עדיין שתקה הממשלה ההונגארית. לעומת זאת פרצה למחרת היום סערת התקפה אנטי־יהודית, שלא נשמעה כדוגמתה עד אז בראדיו ההונגארי. מאותו יום ואילך תפסה התעמולה האנטי־יהודית את עיקר הזמן ואת חלק הארי בתוכנית החדשות של הראדיו ההונגארי. כבר התחלנו לחוש בבירור מה צפוי לנו במיקרה של כיבוש גרמני, אך באותה שעה, מכיוון שהידיעות הראשונות דיברו על “תחומי השוליים של הנהר טיסה” כקו הגבול של הכיבוש הגרמני, קיווינו אנחנו, יהודי טראנסילבניה, שלכל הפחות עלינו יחוס הגורל ונימלט מן הכיבוש הגרמני. תקוותנו זאת שאבה עידוד ואסמכתה גם מהִלכי־הרוחות בקרב הציבור ההונגארי הנוצרי בטראנסילבניה, ובייחוד בקרב חוגי הצבא המקומיים, היינו הגונדה התשיעית וכן גווארדיית הסקליים. עם רבים מביניהם היתה לי הזדמנות לשוחח, והם הבטיחוני נאמנה, כי גורל יהודי טראנסילבניה יהא כגורל ההונגארים, באשר מנוי וגמור אתם למנוע, ולוּ גם בחרב, את כניסת הגרמנים לחבל־ארץ זה ובמאבק זה הם לוקחים בחשבון גם את שיתוף היהודים הטראנסילבניים. מאמין אני, כי האדונים הללו חשבו ברצינות על דבריהם, מבלי דעת כיצד תערים עליהם השררה ההונגארית, ותמסור בידי הגרמנים את טראנסילבניה ואת ארצם הם בכריכה אחת. הגונדה הסקליית, שהיתה מורכבת אך ורק מוותיקי המלחמה, נצטוותה להתייצב לאימונים, שמשם לא יכלה עוד לשוב. חייליה נלקחו לחזית ופוזרו בין יחידות־הצבא הגרמניות.

היהודים היו מאזינים בחרדה לדברי השטנה של הראדיו ההונגארי. הכל חשו, כי ההסתה השוצפת עשויה להיקלט תוך זמן קצר, ובמוקדם או במאוחר תערבל את חושיהם הרדומים של ההמונים.

בזו אחר זו נתפרסמו הגזירות האנטי־יהודיות מטעם הרשות. פקודת המשרתות היתה הראשונה בתור. החל מהאחד באפריל, שום בית יהודי, כולל נוצרי המתגורר בדירה יהודית, אינו רשאי להחזיק משרתים נוצרים. את הגזירה הזאת קיבלו עוד נשותינו וטפנו בניענוע כתף שבהיסח הדעת. הם החליטו, כי מעתה יעשו בעצמם כל מלאכה. בנות יהודיות מן השכבות העניות הופיעו מיד והציעו את עצמן לעבודה במשק־הבית של משפחות שעדיין השיגה ידן לשלם לעוזרת.

גזירת הטלאי־הצהוב שנועדה לסמן את היהודים ולהבדילם מן היתר היתה חמורה יותר ולא על שום אופייה המעליב ולא רק משום שגם נער בן שש היה אנוס מעתה לענוד אותו, ולהיות מופקר על־ידי כך להתגרויות מצד האלמנטים הבלתי מתונים, בלכתו ובשובו מבית־הספר, – אלא משום שהגזירה הזאת פגעה במלוא חומרתה בחופש התנועה של היהודים ומה גם שאותה שעה נתפרסמה גם הפקודה המגבילה את היהודים ומה גם שאותה שעה נתפרסמה גם הפקודה המגבילה את היהודים בנסיעות ברכבת ובשימוש באמצעי תחבורה אחרים בכלל. אחרי שבועיים אסרה הממשלה על נסיעתם של יהודים באופן מוחלט ועל־ידי כך היו היהודים כלואים למעשה במקומותיהם. נאסר עליהם להשתמש בדואר. לא יכולנו לכתוב מכתבים, לא לשגר מברקים ולא לשלוח כסף או לקבל כסף.

כך היה המצב, כשבאמצע אפריל, ביום שישי, הופיע הגסטאפו הגרמני גם בעירנו. אחרי כמה שעות, עבר גם הפיקוח על התנועה בעיר לידי המשטרה הצבאית הגרמנית ובערב כבר לא נערכו התפילות בשני בתי־הכנסת הגדולים שבעיר. אנשי הגיסטאפו סגרו את בתי־הכנסת ומישמר צבאי גרמני הופקד על בית־האלוהים. למחרת בבוקר נפוצה השמועה, כי רבים מבין נכבדי היהודים נלקחו למשטרה. האימה והחרדה חדרו לכל בית. הכל חיכו לתורם…

הגרמנים הזמינו את מנהיגי היהודים להתייצב לפניהם. הם פקדו להקים מיד את מועצת היהודים במקום. הצהירו, כי רצוי להם לעמוד בקשרים אך ורק את מועצת היהודים במקום. הצהירו, כי רצוי להם לעמוד בקשרים אך ורק עם המועצה הזאת. עם זה העירו את תשומת לב המנהיגים היהודים לכך, כי הם אחראים בחייהם לקיום הפקודות ולביצוען במאה אחוז, ובכך תלויים גם חייהם של בני־הערובה, האסורים בידי הגיסטאפו. לא קל היה התפקיד שהוטל על המועצה; יש שנצטוותה לאסוף משעה שמונה עד תשע בבוקר 200–500 אלף פנגו, או להעמיד לרשות הגרמנים תוך 24 שעות 110 דירות מרוהטות כראוי, עם מרבדים וקישוטים על הקירות, או לאסוף בשבילם תוך כמה שעות מאות מכונות כתיבה, מפות נאות, כלי אוכל של כסף. אבל עשינו הכל, משום שביקשנו להציל את חיינו על־ידי כך, ומשום שחיי חברי המועצה היהודית היו יקרים לנו כחיינו שלנו. באותם הימים הופיע עדיין העיתון היהודי שהשלטונות התירו לנו “עיתון היהודים בהונגאריה”. העיתון הזה פירסם את פקודות הממשלה ויחד עם זה פנה בקריאה דראמאטית אל היהודים שימלאו את חובותיהם כלפי המדינה מתוך הקרבה ונכונות, וישאו בעול המוטל עליהם מתוך הכרה, כי גורלם נחרץ בידי שמים.

שוב לא היו לנו בתי־כנסת. חשנו כי גורלנו הולך ומחמיר משעה לשעה. כל בית יהודי הפך לבית־כנסת. התפללנו בנפש שחוחה, כי יחלץ אותנו השוכן במרומים ממצוקותינו, ובעיקר יפדה את הטף שלנו… כך פרס לבתי היהודים חג הפסח, חג החירות. בנפש מייחלת לפדוּת קראנו את פרקי ההגדה, את סיפורי הגאולה והנס שעשה אלוהים לעמו, שכן חשנו בעליל, שרק נס יכול עוד להצילנו. אולם הנס לא נתרחש. מעתה היו השלטונות ההונגאריים והממשלה ההונגארית מתחרים בגרמנים, על־מנת להציגנו ככלי ריק. מחוץ לוויתורים זעומים של השלטונות המקומיים, נתחוללו עלינו גזירותיה המחמירות של הממשלה ההונגארית. עד השלושים באפריל חייב כל יהודי למסור דין־וחשבון מפורט על רכושו. כל נכסי דניידי ודלא־ניידי, וכל תביעה כספית שבידי היהודים – הוחרמו על־ידי הממשלה. היהודים נצטוו להפקיד בבאנקים כל זהב ואבני־חן וכל ניירות־ערך, וכן כל כסף מזומן שלמעלה משלושת אלפים פנגו. הם סגרו כל חנות יהודית, ואנחנו הרכנו ראש, שהרי לא עוד רכושנו, אלא חיינו ממש מוטלים על כף המאזניים. בשלהי אפריל נתפרסמה הפקודה האיומה ביותר שנישלה אותנו גם מבתינו ושללה מעמנו את יסודות הקיום האנושי: זו “גזירת הגיטו”, שחייבה את היהודים להתרכז בשטחים סגורים בערים וביישובים. ואנחנו עדיין קיווינו לטוב והאמנו ברגשי ההומאניות של המועצות העירוניות ואחרי שוויתרנו כל כך הרבה – ויתרנו גם על מעונותינו. קיווינו והאמנו כי אף־על־פי שמגרשים אותנו מבתינו, יניחו לנו להמשיך בחיים ולוּ גם בתנאים יותר דחוקים, ואם מקהילים אותנו במקום אחד, הרי בסופו של דבר יקצו לנו מקום מסוים, המתאים למגורים, בערים וביישובים הכפריים. ולא כך קרה הדבר. בערבו של השניים במאי קיבלה המועצה היהודית פקודה, להודיע כי מן השעה תשע בערב בל יעזוב שום יהודי את מעונו. בשחריתו של היום השלישי במאי, בשעה שלוש לפנות בוקר, הופיעו עגלות־משא עם שומרים ושוטרים בבתי היהודים והכריזו כי תוך 20 דקות חייב כל ראש־משפחה יהודי, יחד עם משפחתו, ועם מיטען שלא יעלה על 50 קילוגרם – לעזוב את דירתו. כעת נפתח לפנינו נתיב היסורים לאמיתו…

*

במצב רוח כזה בקע ועלה לנו שחרו של השלושה במאי. כל אותו הלילה לא ישנו, ובלב פוחד ניסינו לנחש מה גורל חרצה עלינו המועצה העירונית. שכן מסביב לעניין הגיטו פרחו מזה ימים שמועות מנוגדות: דובר על הקצאת שניים־שלושה רחובות בעיר, המאוכלסים בעיקר יהודים. לפי נוסח אחר, הועידו לנו את בית־הספר החקלאי, שנבנה מחדש ועדיין הוא עומד ללא דלתות וללא חלונות וללא טיח. ולבסוף – בא בחשבון בית־החרושת ללבנים שמחוץ לתחומי העיר, והוא בניין שיצא מכלל שימוש וכולו מט ליפול. אך את הפתרון הזה לא יכולנו להעלות על הדעת, שכן כיצד אפשר לאכסן ששת אלפים איש בבניין רופף שכזה, העומד בנס.

בשעה ארבע, עם שחר, פילח את הדממה רעש עגלות־המשא הרחבות וכשהשקפנו בעד החלון ראינו, כיצד מנשלים את שכנינו מדירותיהם. ומכיוון שאחד מחברי מועצת העיר הבטיחני בשעה עשר בערב שלפני כן, כי רופאים ובני משפחתם יורשו להישאר במקומותיהם, עם כל השתתפותנו הכנה בגורל שכנינו עדיין צופים היינו מתוך תקווה כלשהי לגורלנו אנו. בשעה שש בבוקר הופיע גם אצלי השוטר ופקד בשם החוק, כי עלי להיות מוכן לדרך תוך עשרים דקות יחד עם בני משפחתי. אותה שעה עצרה מכונית־משא צבאית לפני הבית ובחדר הקבלה שלי הופיע בוטאק אישטבאן, רוקח בדרגת סמל צבאי מן הרגלים, לשעבר חברי לכיתה בבית־הספר והראה לי תעודה של מועצת העיר, שלפיה “מחרימה” העיריה את כל הרהיטים ומכשירי־הרפואה שלי לצורכי בית־חולים צבאי אחד. לפי זה יש להוציא לפועל את פקודת ההחרמה מיד וללא דיחוי. בוטאק ביצע את הפקודה בעזרת שישה אנשים שלו ואני אפילו לא היתה שהות בידי, תוך 20 הדקות שהוקצו לי לאריזת החפצים, לסייע במשהו לאשתי המיסכנה, שהיתה אנוסה לסדר את הכל בעצמה יחד עם שלוש בנותי המבוהלות שהוטרדו משנתן. בשעה שש ומחצה גם אנחנו כבר עומדים היינו למטה ברחוב, ויחד עם דייריהם היהודים של הבתים הסמוכים, יצאנו לדרך; הדרך שממנה אין לחזור. אבל אנחנו עדיין לא ידענו זאת.

מכל העברים נהרו ובאו בכביש עגלות טעונות. ועל־פי כיווּן הנסיעה נתברר לנו, כי אמנם בחרה המועצה העירונית בברירה האיומה ביותר, בבית־החרושת ללבנים.

מכל הרחובות נהרו ובאו להקות אדם. עגלות־המשא לפניהם, טעונות מזוודות ותרמילים שונים, וחבילות ארוזות פשוט בסדינים, ומאחור – נשים מנושלות, גברים וטף, ועל שכמם או בידם עוד צקלון קטן לדרך. בצד עגלות־המשא ומאחוריה, ליווּי של שוטרים ברובה מכודן. בנותי היקרות נשאו על שכמן כמה צורכי הלבשה הכרחיים דחוקים בתרמיל בית־הספר שלהן. כך ניתן גם להן לטעום מטעם נדודי האבות; טעם חייו של היהודי הנצחי, היהודי עם התרמיל. אוכלוסי העיר הביטו אילמים בנשים הדומעות, ובגברים המהלכים בשפתיים הדוקות. בעיני רבים, נדמה היה לנו, גילינו דמעות נסתרות, או מבט של חמלה, אך איש מהם לא הגיב ולא מחה.

לאט לאט הגיחו עגלות־המשא מכל העברים והצטנפו בשורה ארוכה בתוך הסימטה הצרה, המובילה אל בית־החרושת ללבנים, שבקצה העיר. שומה היה עלינו להמתין שעה ארוכה, עד שקבוצה אחר קבוצה, הצליחה להיכנס לעברה הקדמי של החצר המקיפה את בית־החרושת. כאן ריכזו את האלפים, וכאן ציוו לפרוק גם את המיטענים ולשעת הערב נדחקו במקום הצר הזה, 6000 איש ואשה וטף. ככבשים במשוכה כך הצטופפנו כאן, איש על גבי רעהו, נשים, חבילות, אנשים וטף בעירובוביה אחת. והעגלות עוד הוסיפו והביאו ללא הפוגה את המנושלים. לעת ערב קדרו השמים. רוח צינה נשבה ושישה אלפים בני־אדם, עמדו מרעידים תחת כיפת השמים, עייפים, עמוסי דאגות, בערוב יומם הראשון ללא בית. השכבנו את הילדים הרעבים, הרועדים מקור, על־פני האדמה הרטובה, הספוגה צינת אביב מוקדם. בלילה ירד הגשם. סביבנו דממה אילמת, שאון הקריה אינו נשמע כאן, ורק צעדי השוטרים והשומרים מהדהדים בדממה, ואור המדורות, שהעלו שובינו במורד ההר, מאיר עלינו. במורד – מקלעים מכוּונים כלפינו. ורק פה ושם פולח את הדממה קול תינוק, שניעור בבכייה, אשה נאנחת ומייבבת, או קריאה מייחלת לרופא… כיוון שבתוך שטח החצר לא היה שום בית־שימוש, היינו אנוסים עוד במשך היום להשתמש בבור, שנחפר מתוך חפזון בשולי הגדר. והואיל ונשותינו וילדינו לא היו מורגלים בעשיית צורכיהם בפרהסיה, ובנוכחות זרים, נמנעו רבות מהנשים, לעשות את צורכיהן במשך כל אותו היום, וכך קרה לעיתים קרובות, ובייחוד בין הנשים, שהייתי צריך לאחוז באמצעים של רופא. למזלי נשתייר עמי תרמיל התרופות שלי, שהצלחתי לקחתו אִתי ברגע האחרון ממש, וכן נתגלגל גם צינור הגומי בתרמילי.

לאט לאט בקע ועלה שחרו של יום. מזג־האוויר הסגרירי, הגשום, עדין נמשך. ילדינו התעוררו רטובים ואחוזי־צינה. זה יומם השני, שהם מנושלים מן הבית. כעת התחילו לכוון את ההמונים מן החצר הקדמית של בית־החרושת ללבנים, אל תוך “האולמות” הפנימיים. אך תחילה בדקה ועדה מוסמכת את תרמילינו. הם חיטטו ופישפשו בכל חבילה, ונטלו מעמנו אף אותם חפצי הערך שלפי הפקודה לא היינו חייבים להפקידם בידי השלטונות בשעת ביקורת הרכוש. כך נטלו מעמנו את שעוני־היד שלנו, עטים נובעים, ארנקי סיגאריות ולבסוף אף כל סכום שלמטה משלושת אלפים הפנגו, שלפי החוק רשאים היינו להחזיק עמנו. שדודים ומלסטמים מכל חפצי־הערך שלנו ומפרוטתנו האחרונה, הגענו לעברה השני של חצר בית־החרושת ללבנים, שם התחיל “כיבוש המקום”. כמה אלפי אדם הצטופפו בבניין הפרוץ, שהגשם ניתך מבעד לתיקרתו. טיפות הגשם נתערבלו באבק הריצפה והיו לטיט אדמדם. בטבור האולמות היתה מתמשכת מסילה זעירה, ועליה מאות קרוניות־לבנים חלודות, שעוד צימצמו את השטח המצומצם בלאו הכי והכבידו על כל אפשרות של סידור ארעי ביותר. חלונות לא היו. הרוח היתה בלתי נעימה בפנים יותר מאשר בחוץ, ואף־על־פי־כן החליטו רבים, כי מוטב להם להישאר תחת קורת גג דולפת בפנים מאשר להתגלגל בחוץ, ברטיבות ממש. אחרים כבשו לעצמם את תאיהם חשוכי־האור של תנורי־הלבנים, שכן הללו לפחות יבשים היו. אבל כמה אלפים איש נשארו בחוץ, בחצר הפרוצה, משום שלא היה די מקום בתוך הבניין, ולכבוש לעצמם מקום בכוח לא היו מסוגלים. מחזה מחריד נתרחש בפנים, ונשים רבות עצביהן התרופפו למראה הקודר, כיצד מאות גברים נשים וטף אחד לצידו של השני, הניחו את תרמיליהם ואת גופם על־גבי הריצפה הרפושה, הרטובה, שכולה טיט, ורבצו שם ללא כל מחיצות, סעדו ועשו צורכיהם במקום. הרעש המחריש אוזניים, הנשים המייבבות והתינוקות הצורחים, המון החבילות המוכתמות והמלוכלכות, כל אלה העלו מראה של חורבן וכל מי שעצביו לא יכלו לשאת באלה, העדיף את תהפוכות מזג־האוויר בחוץ, ונשאר בחצר.

בעזרת הנוער שלנו התחלנו בהוצאת הקרוניות הכבדות מן הבניין, ועל־ידי כך רווח לנו במקצת גם באולמי המלבניה. בעבודתם המאומצת של בחורים בני 14–16 הצלחנו להוציא לחצר כמה מאות קרוניות, ועל־ידי פרישת סדיני־בד בין שתי קרוניות העלינו מעין “אוהל מגורים” למשפחות נפרדות. כך הסתדרתי גם אני עם רעייתי ועם בנותי באוהל שכזה. לאט לאט, ככלות כמה ימים, צץ לעינינו מין מחנה אוהלים וכשהעפנו מבט על־גבי הגבעה המקיפה את המחנה, נדמה היה כאילו צוענים־נוודים חונים שם למטה…

ניגשנו לעריכת הסידורים הנחוצים ביותר בחיי המחנה. חפרנו בורות שופכין ובורות מיוחדים לגברים ולנשים, משני צידי המחנה. קרשים עדיין לא היו לנו, כדי לגדור את המקומות הללו – העירייה לא דאגה למאומה – וכך הוכרחו הנשים לכסות אחת את השניה בעת עשיית הצרכים ולשמש מסתור אשה לרעותה. מי־שתייה לא היו בתוך שטח המחנה, רק במורד הגבעה המקיפה את המחנה, שיקשק לו בנחת מעיין קטן, עורק מים דקיק, ומאות אנשים היו עומדים שם בתור למעט מי־שתייה. גם כלי־שתייה לא נמצאו אצל רבים, כי בתוך החיפזון המבוהל רובם איבדו עשתונותיהם ולא היה להם שום מושג על הצפוי להם ולמה שיהיו זקוקים במצבם החדש. אי־אפשר היה אפילו לחשוב על התקנת סעודה חמה. תפקידנו החשוב ביותר היה עתה לחפור באר. עבודתנו הוכתרה בהצלחה. עלה בידינו לגלות מעיין חבוי, שמימיו עשירים יותר. העניים יותר שבקהלנו היו שרויים בתענית מזה שלושה או ארבעה ימים, כי הרי לא היה ברשותם שום מלאי מזונות, ובמחנה כבר הופיע הרעב. חיכו לעזרת מועצת היהודים, וזו היתה אובדת עצות. השלטונות לא עזרו לנו במאומה, למרות שכאשר הובאנו למחנה, וגם בשעת ביקורת חפצינו, העירו את תשומת ליבנו בפעם המאה, כי עלינו למסור להם כל כסף שבידינו, משום שמן הכסף הזה יכלכלו את כולנו. אחרי משא־ומתן ממושך ואחרי תשובות־שלילה מרובות, הירשו לנו, שאחדים מבין האמידים שבינינו יסורו אל ביתם, ומן המזונות שבמזוייהם יוכלו להביא למחנה מעט מזונות לצורכי הכלל. הקמנו איפוא את המטבחים המשותפים. בישלנו על־גבי גחלים שטמנו באדמה, והשתדלנו להגיש לכל אחד פרוסת־לחם אחת וצלחת מרק חם בכל יום. אחר־כך התירו לנו, כי נביא ממחסניהם של יהודים שבעיר, קרשים ויריעות של בד וקנה־מחצלות למחנה, ובאלה תיקננו את האוהלים שלנו והתאמנו אותם למגורים. מזג־האוויר הכביד עלינו אף הוא. חודש מאי גשום היה ושופע רוחות, ולילה־לילה היתה הרוח מעיפה את הסדינים המתוחים מעל ראשינו ולא נותרה פינה מקורה שאליה יכולנו להביא את הילדים אכולי־הקור. תחנות העזרה־ראשונה, שהוקמו על־ידי הרופאים, היו עמוסות עבודה. במסיבות פרימיטיביות, ורק בעזרת התרופות, שהבאנו עמנו, השתדלנו לעזור, ככל שניתן לעזור. והנה כבר היו לנו מקרי־מוות ראשונים במחנה, אך השלטונות לא הרשו לערוך להם הלוויה רבת־משתתפים ולא התירו אלא את נוכחותם של הרב והחזן, ואחד מן המשפחה.

המרירות גברה מיום ליום. סכנת מגיפה הטילה צילה עלינו. כבר היו לנו 5–6 מקרים של מחלת השָׁנית אצל ילדים, שלצורך אישפוזם קבעה המשטרה דירה יהודית אחת בסמיכות למחנה. החולים האנושים יותר אושפזו עוד ביום יציאתנו למחנה בבית־החולים, שהוקם תוך חיפזון רב בבניין בית־הכנסת האורטודוקסי בעיר. לכאן הובאו בינתיים גם שאר החולים היהודים, ששכבו בבית־החולים הממשלתי. אפילו בבתי־החולים לא היה מקום ליהודים…

קלגסים גרמנים סרו למחנה פעם־פעמיים ביום, שהו כאן שעה קצרה ומסרו את הפיקוח למשטרה ההונגארית הנאמנה עליהם שתמלא תפקיד זה באחריות מלאה. יום־יום הודיעו, באמצעות מועצת־היהודים, שכל מי שיימצא אצלו כסף פרטי משלו במיסדרי הביקורת הבאים, אחת דתו למות. ואמנם רבים שעוד החביאו כסף או חפצי־ערך כלשהם, השתדלו להיפטר מהם בזמן קצר. הרבה שטרות של מאה פנגו ואבני־חן, שנשמרו כרכוש אחרון, הוטלו עתה לתוך הבורות.

בערך באמצע מאי, בבוקר אחד של יום א' – במיקרה זרחה השמש כל אותו יום – התוודענו אל מה שנקרא “אַפֶּל” גרמני. בבוקר, בשעה שש, הכריזו כי לשעה שבע חייב המחנה כולו, ללא יוצא מן הכלל, גברים, נשים וטף, בריאים וחולים, כולם כאחד, להסתדר בטורים של חמישה. שבעת אלפי אנשי־המחנה (למיספר זה עלתה בינתיים אוכלוסיית המחנה, כי גם יהודי הסביבה צורפו אלינו) עמדו מוכנים בשעה שבע. שני רבי־סמלים גרמנים פתחו בספירה. כנראה לא התאים המניין אל המיספרים שלהם. מנו אותנו חזור־ומנה מחדש כמה וכמה פעמים. להט השמש גבר ובשעות הצהריים התעלפו בתוך הטורים כמה וכמה ילדים, חולים ונשים חלושות. יצאתי מן השורה, ובתור רופא תורן ביקשתי מאחד משני רבי־הסמלים, כי ירשה לי לחלק מים בין העומדים במיסדר מאז הבוקר. הוא הסכים, הרשה שאחלק מים לטף עד גיל שש ולנשים מיניקות, ולשאר – לא. יחד עם הדוקטור ביהם, חברתי למיקצוע, נשאנו את המים מן הבאר וחילקנו לילדים. רק בגניבה ובלב הולם העזנו להגיש מן המים גם לילדים מבוגרים יותר וגם לנשים שאינן מיניקות. כך עמדנו עד השעה 5 אחרי־הצהריים. רב־הסמל המונה הודיע לבסוף על תוצאות המניין: “6953 חתיכות”. כבר לא היינו 6953 איש אלא – חתיכות. זה היה ה“אַפֶּל” הגרמני הראשון שהתרחש בחיינו, ראשון לרבים שבהם עתידים היינו להשתתף.

בשבוע השלישי לחודש מאי התוודענו אל אימה חדשה. הגיעה למחנה קבוצה של שוטרים־חוקרים הונגארים. בוקר אחד קראו בשם עשרה–שנים־עשר מבינינו, שהחוקרים “מזמינים אותם, שיטריחו עצמם ויגשו ביחד עם בני משפחותיהם, אל חדר המישמר המיוחד, שהוקם על־יד הכניסה למחנה”. בבניין הזעיר, שכלל רק חדר אחד, אוכסנה גם תחנת העזרה־הראשונה של הרופאים. אחרי כמה דקות בקע מחדר־המשטרה קול יבבה איומה, ורחש של מכות נמרצות. אנחנו, הרופאים התורנים, ראינו בזוועה, כיצד מטלטלים החוצה גברים, נשים ואפילו נערות צעירות והם באפיסת כוחות. אחר־כך נודע לנו, כי עילת המכות והמהלומות הללו היתה להוציא מפי הנחקרים היכן החביאו את ממונם, ומי הם מיודעיהם הנוצרים, שאצלם הסתירו את כספם או את חפצי־הערך שלהם. נראה, שלא היו מרוצים בחפצי־הערך, שהנוגעים בדבר הודיעו עליהם מקודם. אם האיש לא התוודה כראוי וכרצוי להם, קראו את רעייתו ועינו גם אותה באופן מחריד. גם בנות צעירות הוזמנו ועל־ידי מכות נמרצות ביקשו להכריחן, למסור הודאה ברורה ומדויקת על מצבם החומרי של ההורים. הנבלים לא הסתפקו במהלומות פעם אחת, והיו משפחות ש“הוזמנו” שבע ושמונה פעמים ועונו עד זוב דם. הילקוּ בעיקר במקלות גומי על כפות רגליהם היחפות, בידיהם ובבטנם, וגם במבושי הגברים, עד שהתעלפו, ואז שפכו עליהם מים קרים מן הדלי, ולכשהתאוששו, פיטרו אותם מלפניהם. אך עוד באותו יום אחרי־הצהריים, או למחרת בבוקר, החלו הייסורים מחדש. האימה והפחד לא סרו מן האוהלים. נשים חרדו לבעליהן, גברים לרעיותיהם. שהרי לחקירה השטנית הוזמנו גם אלה, שמילאו אחרי הפקודות ללא דופי, ולא הסתירו אפילו שרוך נעל. אך נוסף על החקירה השמית ביצעה המשטרה גם חקירה המונית. הזמינו את אוכלוסי מחנה־האוהלים לפי “רחובות”, וכל בני־המשפחה עם כל חפציהם, בלי יוצא מן הכלל, הוקהלו בכיכר שבחזית בניין המשטרה. כל החפצים הוצאו מן הארגזים, המזוודות והחבילות ונבדקו – כל דבר לחוד. החפצים התגלגלו על הארץ. השוטרים לקחו לעצמם כל חומר בלתי־מעובד, בדים ולבָנים. נלקחו מאִתנו גם טבעות הנישואין, ומן הרופאים “נטלו” גם את שעוני־היד הפשוטים שתחילה הניחום להם לתועלת תפקידם.

החיים בהמון, תנאי התברואה וההזנה הגרועים מכל, פיתחו לאט לאט אותו מוסר־המונים שכנראה התכוונו הגרמנים להשיגו. השכבות העניות התחילו להתלונן ולהתמרמר. המזונות המועטים עוררו ביקורת חריפה כלפי מועצת־היהודים. הרופאים, שהיו יוצאים ונכנסים מדי יום ביומו לבית־החולים היהודי, היו מביאים בעגלותיהם חבילות מזון, שנשלחו מן החוץ בידי נוצרים, אל ידידיהם היהודים, הכלואים במחנה, שכן לרבים נמצאו ידידים נוצרים שהיו שולחים להם למחנה כיכר לחם, גבינה, או מיצרכים אחרים. העניים הסתערו על המישלוחים הללו ונטלום לעצמם ולא התחשבו בכך, שגם אותם היהודים, להם נועד המזון, היו רעבים כמוהם. הרעב והדחקות התחילו להעיב על הברק הדקיק של התרבות והציוויליזציה. כדי שנוכל לכל הפחות להרחיק את הילדים הרכים מרחשיהם העכורים של חיינו ומן הכיעור והליכלוך הזה, החלטנו לפתוח בשבילם בית־ספר ארעי במקום. מורים ומחנכים אספו את הילדים, העלו אותם על הגבעה ובשעות לפני־הצהריים ואחרי־הצהריים השתדלו לרתק את תשומת ליבם בהרצאות מגוּונות. ובאורח פלא, עמדו הילדים יפה במיבחן החמוּר של חיי מחנה, נשאו בסבל הטילטולים ללא רפיון, והתאימו את עצמם למיסגרת זו של חיים משותפים. הם לא נשברו לא ממזג־אוויר קודר, ולא מן ההזנה הלקויה הגרועה. הילדים שאבו ונשאו את המים מן הבאר, אחרי שציפו שעה ארוכה לתורם. הנערים והנערות המבוגרים יותר נשאו את חבילותיהם של המוזמנים לחקירה למשטרה. הדחקות המשותפת העלתה, על אף הכל, מידה מסוימת של סולידאריות, ובמיוחד מילא את תפקידו הנוער וכן חבר הרופאים, שהעמיד את עצמו לרשות הכלל ביום ובלילה, והבנות והנשים, שעבדו בהתנדבות כאחיות בבית־החולים ובתחנת העזרה־ראשונה.

בסביבה כזאת ובמסיבות נואלות כאלה, דאגו רבים מבני־הנעורים לעתידם, שכפי הנראה לא חזוהו קודר כל כך, כפי שקרה אחר־כך למעשה. וכיוון שהיה אביב לא נסתלקה האהבה מליבם, ונמצאו אפילו שהחליטו על ייסוד משפחה, וגם אלה שחשבו לדחות את מועד־נישואיהם לשעה מתאימה יותר, התקשרו כדת לשם עמידה משותפת בגורל המשותף. בהסכמת השלטונות היינו עדים לכמה טקסי נישואים במחנה, שנערכו באופן חגיגי בפני הרב והנוטריון (אמנם, אצל כמה בנות, שימש מניע לכך הפחד הגדול, שמא תילקחנה, כדוגמת הנערות היהודיות בסלובאקיה, לבתי־הבושת הצבאיים, והן קיווּ, כי הנישואים יגנו עליהן מפני הגורל הזה).

כאן חגגתי גם אנוכי את השנים־עשר במאי, תאריך חתונתנו, והואיל ולא ניתן לי להגיש את הפרחים המסורתיים על שולחנה של רעייתי, שברתי ענף דל מעץ התפוח היחיד שבמחנה, שעמד בליבלובו, והבאתיו לאוהלה. ביקשתי מאת האלוהים, שאת מועד חתונתנו הבא נחוג שוב בביתנו, מתוך חירות ובמסיבות נאות יותר. רעייתי המיסכנה הזילה דימעה, וילדוֹתי היקרות אמרו בבת־חיוך: “אבא זה שלנו, כמה הוא זריז, שאפילו כאן יכול הוא להביא פרחים לאמא!” והאושר שהיה בן־לוויה נאמן לאהבתנו משך 19 שנה, שוב פרח לרגע באוהלנו.

החוקרים, אנשי המישטרה, המשיכו בחקירותיהם. המהלומות והעינויים לא פסקו. אחדים מן האומללים היו משתרכים מבניין המישטרה מתים למחצה, ושניים מהם אמנם מתו מפצעיהם כעבור יומיים.

כעת כבר היו הקלגסים הגרמנים מופיעים במחנה לעיתים קרובות יותר ויותר. באחד הימים הוציאו פקודה כי חייב כל איש לספר את שערות ראשו עד הערב. ובמיקרה שמישהו יימצא בלתי מסופר למחרת בבוקר, יגזזו כעונש על כך גם את שער הנשים. כן ציווּ לגלח את הזקנים, בלי חוס על הרבנים ועל השוחטים. השלמנו גם עם הפקודה הזאת, וכעבור כמה שעות יכולנו להתייצב כולנו קרחים מול עיניהם החוקרות של הגרמנים. לעיתים קרובות קרה, שהקלגסים צילמו קבוצות מאנשי־המחנה, ובמיוחד אלה שהעוני שלהם בלט ביותר, אף לא נרתעו מלהקיף את המחראות שמעבר למדרון הגבעה, ולצלם את הנשים בעת עשיית צורכיהן. מהם למד גם פקיד־המישטרה ההונגארי. ב־24 במאי אחרי־הצהריים, ערכה המישטרה מיפקד של כל הרופאים, הרוקחים, המהנדסים ובני־משפחותיהם שבמחנה. לשאלתנו, מה סיבתה ומה תועלתה של ההרשמה המיוחדת הזאת, השיבו לנו כי זקוקים הם לעבודתנו, ויסדרו אותנו כך שנוכל לעבוד בהתאם ליכולתנו. אותו לילה מילאתי תפקיד של רופא תורן, ובשעה 3, עם שחר, עורר את תשומת ליבי מיצעדם הקצוב של כמה מאות בני־אדם. יצאתי לחצר וראיתי כי באותה שעה פונים לשער בערך כמאתיים שוטרים. הם הופיעו בשקט במחנה, ותפסו את עמדותיהם באין הגה. בדרך זו הקיפו את המחנה כולו, ובכל סימטת אוהלים ניצבו 2–3 שוטרים. בשעה שלוש ומחצה העירו את חברי מועצת־היהודים ופקדו עליהם, כי בשעה ארבע בדיוק יעוררו את כל אוכלוסי המחנה, וכל אלה, המתגוררים מעבר לקו־גבול שתחמו באמצעו של המחנה, חייבים להתייצב למיסדר בשעה 5. האנשים יכולים לארוז את חפציהם ויכולים לשאת עמהם, מחוץ לחליפה שלמה, לבנים ומעיל עליון שעל גופם, עוד זוג לבנים להחלפה, ומזונות במידה שהם מצויים אצל כל איש ואיש. ועוד הכריזו כי משפחות מטופלות בילדים וכן הרופאים רשאים לשאת עמהם נוסף על הנ"ל עוד כר אחד ושמיכה אחת. הרופאים והמהנדסים נצטוו להופיע למיסדר בשעה 5, מבלי להבחין אם הם מתגוררים מעבר זה או מהעבר השני של קו־התחום. כנראה בא והתרחש עלינו הדבר, שמפניו חששנו זה כמה ימים: משלחים אותנו מכאן. בשעה חמש היה כבר המחנה דומה ללהקת נמלים מוטרדת. משפחות, אחים, קרובים הופרדו מעתה איש מעל רעהו. מקום מגוריהם במחנה – היכן התגורר האיש בטורי האוהלים – חרץ גורלו, אם לשילוח ואם לשהייה ארעית נוספת במחנה. האנשים שהקיצו משנתם לא הספיקו אפילו לארוז חפציהם כראוי, ורבים לא היה סיפק בידם להיפרד מעל הוריהם או אחיהם, משום שהזקיפים לא הירשו להתהלך בקו־התחום שלהם. השעה היתה בערך 6 עד שעלה בידי ההמון המונה 3500 איש להסתדר בטורים ערוכים בחמישיות, תינוקות על זרועותיהם ובידיהם תרמילים. מפקד המישטרה ההונגארי של המחנה הזמינני אליו והטיל עלי את הפיקוד על קבוצת הרופאים, הרוקחים והמהנדסים, שמנתה 120 איש. הלה גם הביע את קורת רוחו, כי מעתה נהיה שרויים במצב יותר טוב. מעבירים אותנו לסביבות האניר, ששם מחכים לנו צריפים מוכנים ולא נסבול עוד קור ורטיבות שסבלנו במחנה הזה. ואנחנו, הרופאים, נוכל לעבוד במיקצוענו בתפקידי שירות הבריאות במקום.

התהלוכה יצאה לדרך, זו התהלוכה העצובה־הנוגה, שמעודי לא ראיתי מחזה מחריד יותר ממנה, נוגה יותר ממנה. נטשנו, איפוא, את המחנה שבו חיינו חיים משותפים במשך 23 יום, ויצאנו, כולנו, לקראת זוועות־אימים בלתי ידועות…

כשיצאנו משטח המחנה נוכחנו, לתמהוננו, כי השוטרים המלווים אינם מוליכים אותנו בדרך המובילה לתחנת־הרכבת, אלא מסיטים אותנו הצידה ומוליכים אותנו בעקיפין, דרך השדות והאפרים שבסביבת בית־הנתיבות. על כל עשרה צעדים ניצב זקיף וחסם בקפדנות כל סימטה צרה ביותר, המובילה העירה. דאגו גם שלא נפגוש אף נפש חיה לאורך כל התהלוכה הנוגה. חצרות הבתים הזעירים, שבשולי העיר, נראו נידחות ושוממות, וכשלפרקים הציץ זוג עיניים סקרניות בעד חלון, ציווּ עליו שומרינו בחומרה, שיסתלק מיד פנימה. איש מאוכלוסי העיר לא הורשה לחזות בתהלוכה נוגה זו. כך הגענו בהסתר לבית־הנתיבות, שם המתינה לנו רכבת־משא ארוכה. כעת באה ביקורת־חבילות חדשה. קצין גרמני יחיד היה מפקח על עבודת השוטרים ההונגארים, שבדקו בפעם האלף את חבילותיו של ההמון האומלל הזה, שנטש את כל רכושו ואת שרידי לבוּשוֹ האחרונים במחנה. אין עט שיוכל לתאר את הבּרוטאליות של המישטרה, בשעת הביקורת הזאת. עתה ליסטמו מעמנו את הכרים האחרונים שלנו, וזרקו אותם לחפירה שעל־יד המסילה, עם שאר הדברים השדודים. הוציאו מחבילותינו את הכותונת האחרונה, שהותירו לנו במחנה, בשביל שלוש בנותי הקטנות, ורק אחרי פנייה אישית נמרצת ניאות קצין המישטרה ברוב חסדו להניח לנו כותונת אחת בשביל הבנות שלי. ראיתי כשנטלו מרופא־חבר את משקפיו, וכשהעיר כי אין הוא מסוגל לראות בלעדיהן, הבטיח לו אותו קצין הונגארי סטירת לחי, ואף־על־פי שאותו רופא הראה לו מקודם את תעודותיו, המעניקות לו יחס מיוחד וכן הציג לו את אותות ההצטיינות שלו מן המלחמה הקודמת. תוך רגעים ספורים העלונו על קרון־הבהמות שלפנינו, ומסוחררים ממכות, מבזיונות ומשוד, נוכחנו פתאום, כי 71 איש ואשה וטף נדחקנו לקרון הצר, שעל דלתו נרשם מקודם “71 שטיק”. כעת כבר ידענו את פשר הביטוי הזה, ואף־על־פי שרק במאוחר מדי השגנו את משמעותו האמיתית. דלת־הברזל הכבדה ננעלה מאחורינו ועליה שלשלת ומנעול. לפני שסגרונו על מנעול ובריח עוד הטילו לנו 71 חצאי כיכרות לחם. זו הצידה, שבה שילחה אותנו הונגאריה לדרך. אפילו לגימת מים אחרונה לא נתנו לנו, אף־על־פי שבמשך כל חיינו היינו אזרחים עמלים, ואת תפקידנו האזרחי מילאנו באמונה ובמסירות. כעבור שעה־שעתיים – עד שנסתיימה העלאת כל ההמון הגדול הזה לקרונות – זזה הרכבת ויצאה לקראת המטרה הבלתי־ידועה לנו…

זזה עמנו הרכבת, ואנחנו טרחנו הרבה כדי למצוא מקום כלשהו בשביל 71 איש וחבילותיהם, שנדחקו אחד על־גבי השני. כל אחד ואחד ביקש להשיג “מקום טוב”, והרי למעשה אפילו “מקום דחוק” כמעט שלא נמצא. ניסינו לסדר את האנשים כך, שייערכו טורים טורים כמו בבית־קולנוע או בתיאטרון, וערכנו חשבון, כמה אנשים חייבים לשבת בכל שורה ושורה. אולם המרחק שבין הטורים היה מועט כל כך שאי־אפשר היה להביא בחשבון פישוק רגליים כלשהו. ומה יהא בלילה, כשהעייפות תיגבר באנשים ולא יוכלו עוד להתחשב בשכניהם? ניסינו לפתור את הבעיה כך, שרק הטף והנשים יישבו, ואילו הגברים יעמדו, כי על־ידי זה נתפוס פחות מקום. אך לדאבון הלב, גם הגברים נחלשו מטילטולי חיי המחנה, מנשיאת החבילות, ונוסף על כך רבים לא יכלו לעמוד על רגליהם הנפוחות, הפצועות ממהלומות המישטרה. מישהו הציע, לתלות את החבילות. אצל כל אחד נמצאה גם חתיכת חבל, קשרנו הכל ביחד ומתחנו את החבל בין שני דפנות הקרון ותלינו עליו חבילות, במידה שהספיק החבל. נכון שכך היה יותר מקום לישיבה, אולם כעת היתה צרה חדשה, כי אלה שישבו מתחת לחבילות לא יכלו לשאוף אוויר, כי הרי הקרון היה סגור באופן הרמטי ממש. אוויר שאפנו רק דרך אשנב מותרס, שגודלו בערך 20X20 ס"מ, וביום הקיץ החם כמעט שנחנקנו מן השרב ומן המחסור באוויר. התחילו המריבות. אלה שהיו בעלי עצבים חלשים יותר, האנוכיים יותר, כבר עלבו אחד בשני.

אחרי כמה שעות הופיע הצמאון, אך מים לא היו ואת ילדינו, המבקשים לשתות, ניחמנו בכך, כי בתחנה הגדולה הקרובה יקבלו מים. אולם הרכבת השתרכה לאיטה עמנו ורק אחרי שעות ארוכות הגענו לעיירה סאסרגן, המרוחקה מעירנו כשלושים קילומטר. ברם, הרכבת שלנו לא נעצרה בתחנה ממש, אלא הרחק ממנה, במסילה הפתוחה. כאן עמדנו שעות מיספר אבל מים לא קיבלנו, אף את דלת הקרון לא פתחו לנו. הזקיף השומר עלינו עודד אותנו דרך בקיע האשנב והבטיח כי בתחנה הגדולה הקרובה נקבל מים וגם ארוחת־ערב. אך הלילה ירד עלינו ולא קיבלנו לא מים ולא ארוחת־ערב.

הזקיפים השומרים, המלווים אותנו, פתחו את הדלת לכמה דקות לבדוק אם הכל כשורה, או שמא ביקשו לראות, אם אין אנו מתכוננים לבריחה? מכל מקום, הרגעים הספורים הללו היו רגעים של התעוררות מועטת והתאוששות. ברגעים הללו הנחנו לילדים ולנשים, שסבלו ביותר, להתקרב אל הדלת ולשאוף מעט אוויר צח לריאותיהם. הזקיף, שהיה בא להציץ בנו, ענה בתשובה של התחמקות כל פעם שביקשנו ממנו מים. כמו כן ענה בשלילה למישאלתנו, שהנשים תוכלנה לרדת לצורכיהן. כמטרת מסענו ציין הזקיף את העיר דברצין. בינתיים ביקש חפצי־ערך, שעוני־יד, מציתים, פנסי־כיס ותמורתם הציע להשיג לנו סיגאריות. אחרי כל כך הרבה חקירות ובדיקות ושוד, אחרי שליסטמו אותנו, עדיין האמינו שובינו כי עוד יש ברשותנו חפצי־ערך ושוב ביקשו ליהנות מן השלל. היה לי פנס־כיס המאיר ללא סוללות ואף־על־פי שהיינו זקוקים לו בקרון החשוך, נתתי לו לזקיף בתקווה, שתודות לידידות שכרתנו בדרך זו, יגיש מעט מים לבנותי, אך הוא שילם בעשר סיגאריות “סימפיניה”.

תיקתוקה הקצוב של הרכבת הרדים את האנשים העייפים. הצלחתי איך שהוא לסדר גם את ילדותי על־גבי מעילי הפרוש על ריצפת הקרון וגם הן ישנו שנת תמימים. בעמידה על רגל אחת ביקשתי את ידה של אשתי הנאנחת באפילה, ובאחזנו יד ביד השתדלנו לנחם ולעודד איש את רעותו. על מטרת המסע לא יכולנו עדיין לשוחח, אך גם לא חפצתי להביע בפניה את הגיגי הקודרים ואת חזותי האפילה. פעם אחת שאלתיה בכל זאת, האם לא טוב יותר היה אילו עשינו גם אנחנו כדוגמת רבים מבין ידידינו והיינו מאבדים את עצמנו לדעת עוד בהיותנו בבית. והרי כך יכולנו למות יחדיו, חבוקים כאחד כשמביטים איש בעיני רעותו. אולם היא, שאהבה את חייה, ובעיקר חששה מפני המוות, השיבה לי: לא. כי הרי ייתכן שאלוהים יעזור לנו ואחרי ככלות הכל עוד ניוותר בחיים. לא אמרתי לה אז עדיין, כי לא מפני המוות אני חושש, אלא שמא יפרידו בינינו. כבר שמעתי, שבגרמניה קיימים מחנות־ריכוז מיוחדים לגברים, לנשים ולטף ומעדיף הייתי לבחור במוות יחדיו על האפשרות שלא אדע מאומה על גורלם. ליטפתי את ראשי בנותי הקטנות ובתפילתי הדומעת ביקשתי מן הגורל, כי ירחם עליהן לפחות…

ביום השני למסענו, אחרי־הצהריים, נתברר לנו, לפי כיווּן הנסיעה ולפי שמות בתי־הנתיבות, שיכולנו לקרוא במטושטש דרך סורגי האשנב, כי אין אנחנו נוסעים בכיווּן דברצין. וכשראינו כי אנו עוזבים מאחרינו את שאטוראויהֶלי ואת מישקולץ התגבר עלינו יותר ויותר החשש ואִתו הפחד, כי מוציאים אותנו מתחומי הארץ. כל כך תמימים היינו שעדיין לא הסקנו את המסקנה הברורה מן העובדה שהסיעו אותנו בקרונות גרמניים. האמנו לקצין המישטרה כי מובילים אותנו לסביבות האַניר, האמנו לזקיף שאנו מובללים לדברצין, האמנו לכל, ושמא ביקשנו להשלות את עצמנו עד הרגע האחרון, ולא חפצנו להאמין שהונגאריה תפקיר אותנו ותרשה שיוציאו אותנו אל מחוץ לגבולות המדינה. לשאלתי הנוספת, השיב לי השוטר כי תוך כדי נסיעה נמסרו להם הוראות אחרות, ולפיכך יביאו אותנו אל קירבת העיר קאשא, בה הוקם מחנה גדול ושם נעבוד. אולם אני לא האמנתי לו עוד. בשאטוראויהֶלי ובמישקולץ הצלחתי לקשור שיחה חטופה, דרך אשנב הקרון, עם פועל־רכבת. שאלתיו, מה עלה בגורל יהודי המקום. הפועל הביט סביבו בזהירות מרובה ואחר־כך עשה עצמו מתעסק בפסי המסילה ומבלי להביט בנו במישרין השיב, כי בראשונה היו יהודי המקום מרוכזים בבית־החרושת ללבנים, אך לפני שבוע ימים העבירו אותם מכאן. עד עתה חשבנו כי רק אצלנו נהגה המועצה העירונית באכזריות רבה כל כך, שאיכסנה 7000 אדם במלבניה השוממה, אך כפי הנראה היה זה רעיון שטני מקיף, וכך נהגו ביהודים באופן שיטתי ואחיד במקומות רבים. במאוחר יותר נודע לנו, כי גם בעיר קולוז’באר ובערים שמעבר לדאנובה בכל מקום ומקום היתה המלבניה התחנה הראשונה. עד עתה חשבנו, כי רק בנו ביהודי ואשארהלי נהגו כך, וניסינו לבאר את הדבר במצב המלחמה, שהחזית הרוסית מתקרבת ובאה, כיוון שבלילות יכולנו לשמוע רעם תותחים מכיווּן הרי הקארפּאטים. כעת התברר לנו, כי יש כאן גזירה ארצית כוללת וכבר לא האמנתי, כי ירכזו אותנו במחנה אחד. נזכרתי במה ששמעתי על גורל יהודי פולין, והבטתי בעצבות בפניהן של אשתי ובנותי הקטנות. ביקשתי לחרות לנצח בזכרוני את פניהן היקרים לי כל כך, את מבט עיניהן, את קולן.

מים טרם קיבלנו. בדרך התחרתה רכבתנו עם המטר, ומאושרים היינו, שהאוויר הצטנן במקצת. הושטתי את ידי המחזיקה בקדירה, דרך אשנב הקרון, וכך אספתי מעט מטיפות הגשם הניגרות מגג הקרון והגשתי לבנותי לשתות. המיסכנות למדו לקח מן הסבל של היומיים האחרונים, ולא העֵזו עוד לשתות בבת־אחת את הטיפות המועטות. “נניח נא, אבא, מעט גם למחר – אולי גם מחר לא יתנו מים”. “מחר כבר נגיע למחוז חפצנו”, ניחמתי אותן, “הרי אין אנו רחוקים עוד מן העיר קאשא”.

לפנות ערב הגענו לקאשא. הרכבת נעצרה בריחוק מבית־הנתיבות. פתחו את הדלתות, והשוטר קרא למפקדי הקרונות שיירדו מן הקרון. ירדתי. הובילונו לפני קצין גרמני. לשמחתי הרבה עמד לפני הקצין גם אחי הצעיר, שבוואשארהלי לא ראיתיו בין הנוסעים. לפחות נודע לי, כי גם הוא ומשפחתו נמצאים עמנו. שאלתיו, מה המצב בקרון שלהם? הוא סיפר בכמה מילים כי מצבם כמצבנו. הם רעבים וצמאים. גם הם היו למעלה משבעים נפש בקרון אחד. הקצין הגרמני נשא לפנינו נאום בלשון ההונגארית. הוא סיפר, כי אנחנו מובלים לגרמניה, שם נצטרך לעבוד. הוא הזהיר אותנו, שרק מי שיעבוד יקבל מזונות. עלינו, איפוא, להדריך בכיווּן זה את האנשים שעמנו. הוא גם הזהיר אותנו, שלא ינסה מישהו לברוח, כי במיקרה של בריחה יהרגו בו במקום את מפקד הקרון, ובמיקרה שמפקד הקרון בעצמו ינסה לברוח – ימיתו את משפחתו יחד עם כל אנשי הקרון. באותו מעמד ציווה עלינו, שנמסור את הכסף שעודנו חבוי אצלנו, וכן את חפצי־הערך שהסתרנו, כביכול, לשוטרים ההונגארים. בעוד שהיינו משוחחים עם הקצין הגרמני, העלו לכל קרון דלי מלא מים, וכצאן בציה הסתערנו על המים החיים, שהספיקו רק כדי שני דֶציליטר לאיש. את השאר הנחנו לבנות שלנו, ומן הליטר שניתן לחמשתנו הנחנו חלק ליום המחר. אחרי שהודעתי על פקודת הקצין, שככו במקצת הרוחות בקרון, משום שאיש לא ביקש לברוח – וכי לאן היו נמלטים? – מן העבודה לא נרתענו: כולם היו מוכנים לעבודה. חשבנו שמכיוון שזוהי תקופה של שלהי מאי, יקחו מן הסתם לעבודות השדה. ויחד עם רעייתי החלטנו, כי שנינו נעבוד, והבת היותר גדולה, שהיא בת 12 ונבונה, תפקח על שתי אחיותיה התאומות. מלגימות המים המועטות התעודדנו במקצת, ומרוגעים מן האפשרות של עבודה, נרדמנו מתוך שלוות נפש מסוימת. 71 איש ואשה וטף נתערבבו כבפקעת אחת, מיוגעים ולאים עד מוות. בבוקר, כשהפציע האור, הבטנו החוצה מתוך סקרנות, וביקשנו לקבוע, היכן אנו נמצאים. מעל בתי־הנתיבות קראנו שמות סלובאקיים בלתי־ידועים לנו. ועדיין לא יכולנו לקבוע בוודאות, אם מחוז חפצנו הוא גרמניה, או מקום אחר. ואמנם אחר־הצהריים, אחרי שעזבנו את העיר טארנוב, נתברר לנו כי מובלים אנו לפולין. נזכרתי בזוועות ששמעתי על לובלין, אולם שתקתי, ואפילו לרעייתי לא הבעתי את החששות המכרסמים בנפשי. רק פעם אחת בלי משים גיליתי את הירהורי ליבי הכמוסים, בשעה שהתרתי את עניבתי והטלתיה הצידה, העירותי, כי מכאן ואילך לא יהא לי שום צורך עוד בחפץ ממין זה. רעייתי הביטה בי. היא הבינה את הרמז, ובפנים נוגות שאלתני: “אתה סבור כך?”.

אחרי שעזבנו את טארנוב, עלו שני זקיפים גרמנים לקרוננו. הם אספו את הנוסעים בפינה אחת שבקרון ובדקו כל חבילה לחוד. נטלו מאתנו את מזוודות־העור שלנו. מכיסינו הוציאו את נרתיקי־העור הריקים מכסף. מן התרופות לקחו לעצמם את המועילות ביותר. כן לקחו חלק הגון ממזונותינו, בייחוד לקחו את קותלי החזיר, שימורי־בשר וממתקים. גם מעמנו לקחו הקלגסים את קופסת הצנימים וכמה סוכריות, שבנותי הקטנות סירבו לקבלן, אף־על־פי שהצעתי להן אותן במשך כל הנסיעה. הן אמרו: “שמור על כל אלה, אבא, לכשיתמעטו לנו המזונות”. הילדות הקטנות המיסכנות כבר בנפשן היו נכונות לכך, שגורל רע מזה צפוי להן; גורל מר משנפל בחלקן תוך 4 השבועות האחרונים.

התחנה הגדולה הבאה בתור היתה תחנת קראקוב, שם שהתה רכבתנו שעות רבות. כאן שוב הירשו לנו, שניקח כמה דליי מים. היום נטה כבר לערוב כשעזבנו את קראקוב ומקרוב פער את לועו עמוד אש כביר לתוך חשכת הלילה. לא ידענו, מה פשר הלהבות הללו, והיינו סבורים כי אנו נמצאים בסמוך לחזית, או עדים לתבערה עצומה שפרצה בעיר מופצצת. שני הזקיפים הגרמנים שוב עלו לקרוננו ושוב בדקו את החבילות. כעת לקחו כבר את הכל־בכל־מכל־כל, כולל נתח הבשר האחרון בטענה שבאחד הקרונות נמצאים 60 ילדים רעבים ללחם ולהם יחלקו את המזונות המוחרמים האלה. לשאלתנו “ומה יאכלו הילדים שלנו?” ענו הקלגסים כי בקרוב נעבור לידיהם האמונות של ה־ס.ס. והם יקחו מעמנו הכל ללא שיור, אך במחנה שנגיע אליו יציידו אותנו במזונות הנחוצים. לשאלתנו, כמה זמן עוד תימשך הדרך השיבו לנו הזקיפים הרשעים שנוכל לשכב בשלווה משום שלמחוז חפצנו נגיע רק למחרת בבוקר. שכבנו לישון, וציפינו בקוצר רוח לבוקרו של יום המחר, שישחרר אותנו מקירות הכלא של הרכבת ויוציאונו מאפילה לאורה, לאוויר החופשי…

*

עם השחר שהפציע ועלה, הקיצונו מתוך רעש, המולת קולות גסים ונקישות דלתי הקרון. “אוֹף אוֹפמאכן, אוֹסשטייגן!” (“לפתוח, לצאת!”) – ועוד קריאות דומות שמענו, ובעקבותיהן חריקת הדלתות הכבדות. מבחוץ מתירים את המנעול עם השרשרת והדלת נפתחת. כולם מסתדרים בחפזון. מלבישים את הילדים, אוספים את החבילות הזעומות, שנשתיירו לנו עדיין, בסך הכל מעט תרופות, תעודות והחליפה שעל גופנו, – ויורדים. בחוץ, בין רכבת־המשא הריקה שבמסילה שממול ובין הרכבת שלנו, נוהר המון גדול. על הארץ, מוטלות אלפי חבילות ומזוודות, ואין אנו יכולים להבין, היכן אנו נמצאים, מה מתרחש במקום הזה, מה פשר החזיון האומלל המחריד הזה של חורבן ותמוטה? בקו ישר, מולנו, בריחוק של כמה מאות מטרים התאבכה להבת אש אדירה בגובה רב, מתוך ארובה של בניין בעל צורה משונה. תאבים היינו לדעת, היכן אנו נמצאים. ברגע הראשון, חשנו כאילו נקלענו לתחנה מופצצת; זוהי המסקנה שנתבקשה מהמון המזוודות והחבילות, המוטלות בעירבוביה על־יד המסילה שממולנו. מתוך הלהבות המשתרבבות ועולות אפשר להסיק, כי ארובות של מיצרפת־ברזל דולקות לעינינו ותופתו של דאנטה עלה בזכרוני. נראה, כי הוטל עלינו לעבוד במחצבה או במיצרפת־ברזל, בכּוּר־ההיתוּך,– אמרתי לרעייתי, והוספתי: מילא, אין דבר, ככל שהעבודה לא תקשה, העיקר, שחמשתנו נמצאים יחדיו, ובלבד שלא יפרידו בינינו. לא הספקנו לעיין במצבנו, ודמויות של סוסי זברה, בריות משונות שלבושן מנומר קווים של כחול ושל לבן, מנפנפים כלפינו מקלות, הודפים אותנו קדימה, וטורפים את חבילותינו מידינו. הם מרגיעים אותנו, שעלינו להניח את החבילות כאן, ואחר־כך יביאו אחרינו את הכל. עדיין דבוקים אנחנו אל שרידי הרכוש הדל שלנו, עדיין מנסים להתנגד, עדיין אין אנחנו נותנים מרצון…

בריחוק כמה פסיעות ניצב בדרכנו קלגס גרמני והוא פוקד עלינו, שנניח את חבילותינו לפני הקרונות. אנחנו מניחים הכל, ועוד אני מנחם את אשתי: “אין דבר, הכל אין דבר, העיקר שחמשתנו נמצאים ביחד”. אולם באותו רגע גודר בעדנו את הדרך קלגס גרמני אחר. “גברים ימינה, נשים שמאלה!”, קורא הוא, ומאותו רגע נותקו ממני רעייתי ובנותי. עודנו מהלכים קדימה בכיווּן מקביל, אך בנפרד. ההמון גורף אותנו. פתאום מבחין אני כי מחזיק אני בידי בקבוק ובו מחצית מי־השתייה מאתמול. אני פורץ את חומת הזקיפים המפרידה, כדי למסור את המים לבנותי וכבר הודפים אותי אחורה למקומי, כשאשתי קוראת אלי: “מארציקה, בוא נשק לנו!” שוב פרצתי אליהן ונשקתי להן. הכאב כיווץ את גרוני ובעיניים דומעות הבטתי בעיניה הפקוחות, המועבות אימת־מוות, עיניה הנוגות של רעייתי. בנותי הלכו אילמות בעקבות אִמן, קודרות, והניחו להמון שיגרוף אותן. עוד רגע והן נעלמו מעיני. גם אותי גרף זרמו של ההמון, ולפתע פתאום הגענו למקום נרחב יותר בין שתי מסילות. קלגסים וברנשים בלבוש מנומר מסדרים ודוחפים אותנו מצד אל צד. פתאום אני שומע: “הרופאים יסתדרו בשורה!” וגם אני מתייצב בין שאר חברי למיקצוע הנושאים כמוני צלב אדום על שרווּליהם. לצידנו נוהר ההמון קדימה. הגברים מכאן והנשים מכאן. כולם עוברים על־פני קצין גרמני שידיו נתונות בכסיות, והוא משלח את האנשים ימינה או שמאלה. ברמיזת בוהן ידו מפריד הוא בין בני המשפחה. את הזקנים ואת אלה הנראים רופפים יותר בבריאותם, וכן את האימהות המהלכות עם ילדיהן שולח הוא לצד אחד, ואת הצעירים שבין הגברים ובין הנשים לצד שני. יש המנסים להתנגד ואינם חפצים לנטוש את הוריהם הזקנים, או את אחיהם החלש – את אלה מרגיעים בקול רם, שאין ההפרדה הזאת באה אלא רק משום הצורך ללכת ברגל עוד עשרה קילומטרים, ואילו את החלשים ואת הזקנים ואת הילדים מעבירים לשם במכונית. אך שם ניפגש ושוב נהיה כולנו יחד. גם מכוניות של הצלב־האדום עומדות בסמוך למקום וגם טור של מכוניות־משא צבאיות ומכאן אפשר לראות בעליל, כי המכוניות מחכות להסעת החולים והחלשים. לפרקים אנו שומעים גם, שהקצין הגרמני מעיר כי את החולים מסיעים לבית־חולים סמוך. הכל נרגעים ופונים קבוצה אחת ימינה וקבוצה אחת שמאלה, בתקווה להתראות בקרוב. פתאום ניגש אלינו הקצין־הרופא הגרמני, שניהל את פעולת ההפרדה, שואל אחדים מאתנו באדיבות היכן גמרו את לימודי האוניברסיטה ואם אין אנו עייפים, או אם אין בינינו חולה, כי צריך להלך ברגל 10 קילומטרים מכאן וכל מי מבין ה“אדונים” שחפץ בכך יוכל לעבור לצד השני, ומשם יסיעו אותם במכוניות. מתוך הקבוצה שלנו יצא מיד הרוקח קובארי, בהסתמכו על כך, שיש לו רק מחצית ראייתו. “אוה, בבקשה לעבור לעבר השני”. כך הלך מעמנו הרוקח קובארי, ולאן הלך – נודע לנו מאוחר יותר. בינתיים מספרים אנו לקצין־הרופא, כי בין החבילות, שהוטלו על־יד הקרונות, מצויים התרופות ומכשירי־הרפואה שלנו וכן דיפלומות הרופא שלנו ושאר התעודות. שמא נוכל ליטול משם לפחות את הדיפלומות שלנו? בוודאי שכן, משיב הוא אחרי הירהור כלשהו, הללו עוד יהיו לנו לתועלת. מיד נחפזים אנו חזרה אל הקרונות, וכל אחד מחפש את מזוודתו. גם אני מוצא את המזוודה שלנו, ומוציא מתוכה אתה הדיפולומה שלי, ואת שאר התעודות. אני שב אל קבוצתנו. כאן אני ניצב, כשאני מבחין פתאום באשתי ובבנותי, בקבוצה אחת של נשים, שמבררים ביניהן ומשלחים אותן, מי לימין ומי לשמאל. אני נחפז וניגש אל קצין גרמני אחד ומבקש ממנו שירשה כי אשתי ובנותי תישארנה עמי. מסתמך אני על כך, שהריני רופא – ויש לי שלוש בנות, שתים מהן תאומות, והרי הן זקוקות לטיפול־יתר. תאומות? קרא להן שתשובנה! אני רץ אחריהן מאושר וקורא בקול רם בשמות אשתי והבנות. הן פונות אחורה. אני הולך לקראתן ומחזירן. הקצין מוביל אותן לפני הרופא הבורר ומודיע לו, ששתיהן אחיות תאומות הן. אולם הלה אינו מביט בהן אפילו, רומז בידו שתסתלקנה, ואומר: “אחר־כך, אחר־כך”. לפי שעה אין הוא פנוי. מוכרחות הן, איפוא, לשוב אל קבוצתן. בינתיים מעיר לי הקצין בהונגארית: “אל תתעצב, הן הולכות רק להתרחץ. בעוד שעה תיפגשו יחדיו”. אני עוד משמיע את הדבר הזה בקול רם לאשתי, המוליכה את שלוש הבנות כשפניה מביעות חרדה, ועיניה פקוחות לרווחה…

גם אני חוזר אל הרופאים. אנו נערכים בטורים ונמסרים לטיפולן של אותן בריות בלבוש הפסים, שעדיין אין אנו יודעים מי הם, מה הם, ורק רואים אנו, שכל אחד מחזיק מקל בידו, והם צועקים עלינו בקול גדול, בעוד הקלגסים הגרמנים מביטים בנו באדישות. בפיקודו של אחד מבעלי הפסים הללו ובליווּיוֹ של זקיף גרמני מזוין, פוקדים עלינו לזוז וללכת.

רק עכשיו מתחילים אנו להתבונן מסביב. אנו סוטים הצידה מן הכיכר שבין פסי הרכבת, ודרכנו עוברת בשולי גדר־תיל דוקרנית, המתוחה על־גבי עמודי ביטון, שמאחוריה אנו מבחינים בטורים סימטריים של צריפי־עץ צבועים ירוק חדגוני. בדרך שבין הצריפים הללו מבחינים אנו בהרבה גברים בלבוש פסים, ובעבר השני של פסי־הרכבת, בין צריפים דומים להללו שבכאן, – נשים. הנשים לובשות שמלות פשוטות. אף אחת מהן אינה לובשת גרביים וכולן קרחות. ועדיין אין אנו יודעים מי הן הבריות הללו. פתאום פונים אנחנו בשביל עטור אילנות, ומוליכים אותנו דרך שער פתוח לרחבה הזרועה צריפים ירוקים. לצריף שכזה מוליכים גם אותנו. אם מישהו משתהה קצת בהילוכו, מזרזו המלווה בעל לבוש הפסים במקלו. כאן אנו מקבלים את המהלומות הראשונות. בדרך קוראים אלינו כמה ברנשים בלבוש של פסים, באידיש, ומבקשים מאתנו סיגאריות ושימורים. הם חושבים שכגון אלה עוד מצויים אצלנו. לשאלתנו: “מי אתם?”, משיבים הם: “יהודים מפולין”. אולם לשאלותינו הנוספות אין הם עונים עוד. אותם מעניינים אך ורק סיגאריות ושימורים. לשאלתנו, היכן אנו נמצאים עונים הם בפליאה וברוגז: “בהמות, עדיין אינכם יודעים אפילו זאת? באוֹשביץ אתם. במחנה־ריכוז אתם”. אבל לנו השם הזה לא הגיד עדיין מאומה. זה היה לנו רק שם מקום בלתי־מוכר ותוּ לא, ללא שום משמעות מיוחדת. תמהנו שעדיין נותרו יהודים פולניים בחיים והרי אנחנו ידענו שכולם אבדו במשך מלחמת פולין–רוסיה. ובכן, יהודים הם אלה, המובילים אותנו אל הצריפים, ההודפים אותנו פנימה לצריף ירוק אחד שבו מתגלית לעינינו ערימה כבירה של כמה אלפי חליפות גברים ומעילים. פוקדים עלינו שנתפשט לגמרי, ונחזיק רק בנעלינו, ללא גרביים, וכן בחגורות שלנו ובכתפיות. אנחנו מודיעים כי תעודות הרופא שלנו וכן ניירותינו עמנו. ברנש אחד מבעלי הפסים צועק עלינו תוך ליגלוג: “שמוק! (בביטוי הזה משתמשים ביחס אלינו, לעיתים תכופות, חברינו היהודים מפולין) – מה אתם צריכים עוד דיפלומות, כאן אין אתם רופאים יותר, אלא ‘האפטלינג’ (אסורים)”. אנחנו מתפשטים במהירות, ונשארים עומדים במכנסיים ובנעליים, אך בתחתונים שלי עוד אני מחביא את דיפלומת הרופא שלי ובנעלי אני תוחב את צילומי אשתי ובנותי. אחר־כך מוליכים אותנו החוצה לרחוב, ומביאים אותנו אל בין שני צריפים. שם ממתינים לנו הספּרים, הלבושים גם הם לבוש פסים. הללו מספּרים את שׂערנו שלא הספיק לצמוח במשך הימים הספורים מאז התיספורת הראשונה, וכן מגלחים הם כל שׂער מעל גופנו. בינתיים משתדלים אנחנו לשוחח עמהם. השאלה הנשנית וחוזרת כל פעם: היכן בני משפחתנו? האומנם נהיה יחד אתם? הנוכל להתראות אִתם לפרקים קצובים? היה ספּר שענה, כן, אחת לשבוע נוכל לבקר אותם. היה ספּר שלא ענה על שאלותינו ורק הביט בנו נוגות ללא הגה, ואחר־כך הפנה מבטו. אולם רובם פרצו עלינו בצריחה: “בהמות, אין לכם ילדים, אין לכם משפחה! ראיתם את הלהבות שם ואת העשן המתאבך, שם שורפים אותם חיים!”. לא חפצנו להאמין למישמע אוזנינו, שהזוועה הזאת, החרדה האיומה הזאת אפשרית היא וייתכן כי אמת היא. אמרנו איש אל רעהו, אין אלה אלא ברנשים פולניים בעלי נטיות רעות, או מטורפים שנטרפה עליהם דעתם במחנה־הריכוז וכעת הם מבהילים אותנו בסיפורי־זוועות. עדיין חלשים היינו מטירחות הדרך. החוויות הקודרות הראשונות עדיין הלמו על מוחנו וזה לא היה מסוגל לקלוט את הרמזים המחרידים שנשמעו זה עתה. ומה גם שהיו בין הספּרים, גם כאלה שטרם איבדו את צלם האדם שלהם והללו עודדו אותנו, כי עוד נתראה עם בני־משפחותינו. העדפנו להאמין להם, משום שעוד חפצנו להאמין. בינתיים ערכו בעלי־הפסים בטורים את אלה שסיימו את תיספורתם, ובהכאות במקלות וסטירות־לחי זירזו אותנו כשלא הזדרזנו להסתדר, מהיותנו מסוחררים ומבועתים מן הדברים ששמענו זה עתה. אמנם סטירות־הלחי היו לנו לתועלת, ומתוך עלבונם וכאבם שכחנו להרהר על הזוועות שעליהן שמענו. כאן גם נפגשתי שוב עם אחי הצעיר, שגם הוא עמד עירום וקרח. ניצבנו איש על־יד רעהו בשורה על־מנת שלפחות אנחנו שנינו לא נינתק איש מאחיו…

הוליכונו בחזרה דרך השער הפתוח, והעמידו אותנו בכיכר הרחבה שממול, ששם התנוסס בניין בנוי בזווית ישרה. זה היה המרחץ, או כפי שכינוהו כאן ה“סאוּנה”. שם נשתהינו במשך שעה ארוכה, משום שלפנינו התרחצה קבוצה של נשים. מבעד האשנב אפשר היה לראות את הנעשה בפנים. נשים ערומות היו שם וגם הן היו מגולחות עד קרחה. מפקחות ס.ס. במגפיים הלמו בפרגוליהן על גבות הנשים. התבונַנו בזוועה במחזה האימים. האם זה יהיה, איפוא, מעתה גם גורל נשותינו? שומרינו גירשו אותנו מדי פעם לאחור, ופה ושם נצטלצלה על פנינו סטירת־לחי ועל גבותינו הערומים – הלמו במקל. פתאום הבחנתי בעד לאשנב באשה בת עירנו. קראתי אליה בקול ושאלתי אם אין אשתי ביניהן. “איננה”, השיבה האשה, “היא נשלחה ביחד עם הילדות בכיווּן אחר”.

דרך הדלת שממול עזבה קבוצת נשים את בניין המרחץ, כולן עטופות בלואים איומים, ללא גרביים ובראש מגולח. נורא היה מראיהן. בעלים לא הכירו את רעיותיהם. הן צעקו אלינו וקראו לבעליהן. כנראה, אנחנו עדיין לא ניטל מעמנו צלם דמותנו. הן כבר התרגלו לראות את ראשינו הקרחים. אך כבר לא יכולנו לגשת איש אל רעותו, משום שעל הגברים איימו שוטיהם של שומרינו בעלי־הפסים ועל הנשים – שוטיהן של נשי ה־ס.ס. אותן העמידו בטורים והובילון הלאה, ואנחנו נהדפנו פנימה לבניין המרחץ. במסדרון גדול נצטווינו לפשוט את התחתונים שלנו, ובאחזנו במינעלינו בידיים חייבים היינו לעבור דרך חדר־מעבר צר לפני אחד המפוספסים. כאן צעקו עלינו, סוֹבבוּ אותנו, בדקו אותנו אם אנו מגולחים כראוי, ומי שנמצא שגילוחו אינו כשורה גילחוהו מחדש. לפני הכניסה לאולם הגדול המצויד במאה וחמישים ברזי־מקלחות בדקו גם את נעלינו ולקחו כל מה שהסתרנו בתוכן וכשניסיתי להידבק אל תעודת הדיפלומה המקופלת שלי ואל צילומי אשתי ובנותי, הסבירו לי בלוויית סטירת־לחי שאין לי עוד שום צורך לא בתעודת דיפלומה ולא בצילומי משפחתי. “המשפחה שלך נשרפת כעת במישרפה, בהמה שכמותך!”, אמר אחד, “ואתה רוצה להחזיק בצילומים?”. איני יודע כמה פעמים שמעתי זאת במשך היום. אלי, ייתכן שזה אמת, ומדוע עודני חי? מה מחכה לנו עוד כאן? ואם זה נכון, מדוע לא חיסלו את כולנו בבת־אחת, ואז לא היה הסבל מחריד כל כך. אולם אין לי שהות להמשיך במחשבותי, שכן הודפים אותנו אל מתחת למקלחות, לאחר שטבלו את נעלינו בתמיסה צורבת, וגם את רגלינו חייבים היינו לטבול באותה תמיסה. לאחר שהתקלחנו, רחצו את ראשינו ואת אברי־המין שלנו בתמיסה צורבת חריפה, למניעת הידבקות. יצאנו החוצה לתוך אולם גדול צונן, בעל ריצפת בטון, ועברנו אחד־אחד לפני ברנש מלובשי הפסים שנתן לכל אחד מאתנו חולצה מלוכלכת אחת, זוג מכנסי־פסים מלוכלכים ומטולאים במאות טלאים, מעיל פסים ומין מגבעת משונה קרועה נתחבת לכפנו. תחתונים לא קיבלנו, וגם לא ממחטה. בבלואי־סחבות אלה חייבים היינו למהר ולהתלבש, על גופנו הרטוב מהרחצה. לא היתה שום התאמה בין המלבושים ובין מידותינו. אנשים גבוהים קיבלו לבוש במידותיו של ילד, שמנים זכו בלבוש צר שלא יכלו בשום אופן לתחוב עצמם לתוכו, ורזים קיבלו לבוש שהיה מתנפנף ונושר מעליהם. אם מישהו חזר וניסה להחליף את בגדיו, קיבל כמה סטירות־לחי, ועל גבו הלם השוט. נוכחנו לדעת שכאן אין שום מקום לדיבורים ולתלונות, כי התשובה עליהם היא תמיד מקל וסטירת־לחי. התלבשנו בחיפזון. הבטנו איש בפני רעהו בחרדה גלויה מדמותנו שנתכערה עד לבלי הכיר. אך למרות מצבנו הטראגי, רבים פרצו בתרועת־צחוק. כה מגוחכים היינו במראנו.

לא הספקנו להתלבש כהלכה וכבר גירשו אותנו החוצה, לעריכת מיפקד. העמידו אותנו בטורים של חמישה, ובקבוצות של מאה. השמש להטה. עמדתי בשורה אחת עם אחי הצעיר והשתדלנו לא להינתק איש מעל רעהו. רק כשהבטנו איש בפני אחיו נוכחנו לדעת כי עתה גם אנו שייכים כבר לאותם הברנשים המפוספסים שעוררו בנו גועל־נפש ושנאה. ברגע זה הושלם תהליך פליטתנו מן החיים האזרחיים וניירותינו הוחרמו. הפכנו לאפסים, נטולי ייחוד אישי, שמכאן והלאה ישלטו בנו במכות ובגידופים ולא בעזרת החוק. זוועת אותו היום הנורא שרתה על נפש שנינו, אך לא על עצמנו חשבנו, אלא על נשותינו ועל ילדינו. היכן הם ולאן לקחו אותם? מה אירע להם? האומנם נכונה היא הזוועה שעליה סיפרו לנו הפולנים ללא רחמים? אם נכון הדבר, הרי אין טעם לחיות עוד, ובהזדמנות ראשונה נתאבד. אכן, לכל אשר הפנינו מבט, צמוד היה לוח אל עמודי הביטון של גדרות התיל ועליו ציור של גולגולת מת וכתובת: “זהירות, מתח גבוה, סכנת מוות!” החלטנו שנפרוץ אל התיל וניגע בו, וכך נגמור את חיינו, משרק ניווכח כי אכן אמת הדבר שבני משפחתנו הומתו. אולם לא, לא יכולנו להאמין בזוועה הזאת, משום שמוחנו לא היה מסוגל להשיג זאת. לא יכולנו להאמין שירצחו את הנשים ואת הטף שלא חטאו ואותנו יניחו בחיים. לא הכרנו עדיין כראוי את הגרמנים. לא ידענו עדיין מה מסוגלים הם לעשות ואף־על־פי שגם הגורל הצפוי לנו לא היה ידוע, מוכי תדהמה היינו מרוב דאגה למשפחותינו והנחנו עצמנו להיגרף בשמש הלוהטת של אותו 29 במאי, יום ב' של חג השבועות. חיכינו לראות כיצד יתפתח גורלנו מכאן ולהבא…


 

אושביץ

השמש זרחה על ראשנו הקרח. לא היה לנו שום מושג, מה השעה. רעב לא חשתי, אף־על־פי שלא אכלתי 24 שעות, אולם הצמאון הציק לכולנו. שעה ארוכה המשכנו לעמוד בשורה. קבוצות של מאות הוסיפו ובאו בלי הרף מן המרחץ וצוֹרפו אלינו. כמעט שלא יכולנו כבר לעמוד על הרגליים, וכאשר שומרינו לא היו קרובים, ישבנו על הארץ החשופה. בפרקי זמן קצובים היו עורכים אותנו מחדש, ושוב הניחו לנו. כך נמשכו שעות ארוכות. העייפות, הרעב והצמא, כילו את כוחותינו, ובעיקר – ייסורי־הנפש. עודנו שוהים כך בחוץ, התקרבה מכיווּן אחר קבוצת נשים לבושות פסים או אפורים, קרחות־ראש, ופניה אל בניין המרחץ. פתאום רמזה אחת הנשים אל אחד מחברינו, שיִגש אליה בזהירות. האיש הכיר בה אחת ממכרותיו משכבר והתקרב אליה. אחרי שיחה של דקות מספר חזר ממנה האיש בפנים זועפות ובידו – ממחטה ופרוסת לחם. הסתבר כי האשה – בת־ישראל ממוּנקאץ, – נמצאת כבר שבועיים באושביץ, עובדת במכבסה, וככל האחרים טוענת גם היא, שכאן משמידים את האימהוֹת יחד עם ילדיהן, וגם את הזקנים ואת החלשים. ההשמדה בתאי־גאז ואחריה במישׂרפה. היא הזהירה שלא נודיע אף פעם על שום מחלה, ואפילו אם נחלה – שנסתיר זאת.

שוב מכרסמת החרדה בנפשותינו, ראשינו הולמים, פנינו בוערות. חש אני, שהכל נסתיים. חולשה איומה אופפת אותי, גרוני ניחר, לשוני דבקה לחכי. מביטים אנחנו איש ברעהו מובעתים ולדבר איננו יכולים. באותו רגע ידעתי בחוש שהכל נכון. כל מה שהלמו על ראשינו אותם פולנים שנתפראו, כל מה שנערה זו ממונקאץ' אומרת, הכל נכון. רעייתי, בנותי, ז’וז’ה, נורה, הלגה, מה אירע לכן בפרק זמן זה, עד שרחצו אותי, עד שסיפרו את שׂער ראשי, עד שהעמידוני כאן בשורה, עד שאני רובץ נרפה על הארץ וכוחותי כלים? מה אירע לכן אחרי שניתקו אתכן מעלי? יקירותי, מה רב היה סבלכן! שמתן לב לאיזו מלכודת איומה הכניסונו. קראתן אלי; חשבתן אותי למוג־לב, שהבאתי אתכן לכאן ומסרתיכן ללא כל התנגדות לרוצחים התליינים. בתום ליבי האמנתי שרק לרחיצה אתן נלקחות וכעבור שעה נתראה. היכן אמצא אתכן, יקירותי? היכן אשיגכן? מה אוכל לעשות? מה אנוכי מצוּוה לעשות? מביט אני בשתי הארובות הגדולות הפולטות עשן. לא, אלף פעמים לא, עדיין איני יכול להאמין בזוועה הנוראה הזאת, שאין אתן בחיים. הדעת עלולה להיטרף אף לעצם המחשבה הזו בלבד. אחי הצעיר, רק הוא, האופטימיסטן הנצחי, אינו מאמין. גם עכשיו בָּטח באלוהים, שלא יעזוב את תמימיו…

לבסוף, מאוחר אחרי־הצהריים, ואנו כבר כאלף ומאתיים איש, – באו אל שורותינו שנים־שלושה לבושי־אזרחית ואיש ס.ס. מזוין. על זרועותיהם ענדו סרטים ועליהם כתובות שאת משמעותן טרם ידענו. על אחד התנוסססו האותיות L.A., על השני BI 151, והשלישי “קאפּוֹ”. שוב ערכו את שורותינו בחפזון, ופקדו עלינו ללכת. דרכנו הובילה בין שני בתים שארובותיהם שטוחות, סמוך למרחץ. מבקשים היינו להביט פנימה, ביקשנו תשובה כלשהי לחששותינו, אבל לא יכולנו לראות מאומה. סדקי הגדר היו אטומים בסבך של ענפים, והממונים עלינו זירזו אותנו באלותיהם. הלכנו בערך כמאה מטרים, כשסטינו מן הדרך לתוך מחנה עצום־ממדים, שבו ניצבו בשורה ארוכה, משני צדי הדרך, צריפים ירוקים גדולים, מן הטיפוס הידוע לנו כבר. העמידו אותנו ברחבה הענקית שלפני הכניסה למחנה ומנו אותנו. כל אחד מאתנו זורז בהלמות־אַלה לפסוע שורה אחת קדימה. אחר־כך שוב זזה התהלוכה. 1200 בני־אדם לובשי־פסים, מנודים, ומעונים בגוף ובנפש, שאיבדו כל צלם אדם, היו משׂרכים דרכם בין הבניינים הירוקים, אלה הבלוקים, המסומנים במספרים. הגענו לבלוק מס' 15. שוב נערכה ספירה, ובעד הכניסה הצרה העיזו אותנו פנימה, כבהמות. משני עברי הדלת עמדו שני צוענים ואלות בידיהם, והלמו בכל אחד ואחד מאתנו. העומדים מאחור, ניסו להתחמק מהחבטות ופרצו בריצה מבוהלת פנימה, דורסים איש את רעהו. עד שאלף ומאתיים היהודים נדחסו לאולם פנימה, כבר היו רבים זבי דם, חבולים בפרצופם או בראשם. היינו באולם הגדול, שמשני צידיו הוצבו דרגשי־קרשים מותקנים בקומותיים. מחיצה, בנויה לבנים אדומות, גובהה שני מטרים, חילקה את האולם לשניים. נתחוללה אנדרלמוּסיה איומה. הכל נחפזו לתפוס מקום על הדרגשים, והמישכבים הרעועים נתמוטטו בזה אחר זה, תחת נטל המסתערים. אוכלוסי הקומות העליונות צנחו ונפלו על אלה השרועים, או יושבים, מתחתיהם, ומספר הפצועים גדל לאין שיעור. תוך כדי ההמולה והצעקות, נכנסו שלושת הצוענים, שהיו, כפי שנתברר לנו, מפקדי הבלוק, אדונים לחיינו ולמותנו. שלושתם עלו על המחיצה, פילסו לעצמם דרך, תוך כדי שימוש באלותיהם, בתוך ההמון הגועש ובקושי רב הצליחו להשליט דממה. אחד מהם, שעל זרועו ענוד הסרט עם הכתובת BI 15“”, הכריז שהוא מנהלו של הבלוק הזה (“בלוק־אֶלטסטאר”), וכשלעצמו הרי הוא איש טוב, אך דורש הוא ציות ללא תנאי, סדר ומשמעת, ואם נקיים אותם – לא יאונה לנו כל רע, ואם לא – לא יימנע מלהכותנו מכות מוות, שכן זכותו היא, וחייו של אדם אינם שווים כאן הרבה. עתה ציווה עלינו לפרק ולהוציא החוצה את הדרגשים, כיוון שנוכח לדעת שכך אין המקום מספיק לנו. ניגשנו למלאכת הפירוק, ותחת נגישׂותיהם של הבלוק אלטסטר ושני מרעיו, הוצאנו את הכל אל מאחורי הבלוק. כעת שוב הכניסונו לצריף ושוב הופיע הבלוק אלטסטר והודיע, שהצליח “לארגן” בשבילנו שתי חביות עם 140 ליטר קפה שחור, בערך. לא ידענו עוד את משמעות המלה “לארגן”. אחר־כך השכלנו לדעת, שזה ביטוי שימושי ביותר בחיי המחנה. הביאו פנימה את שתי החביות עם הקפה, ושוב פרצה מהומה. רוב האנשים לא אכלו מאומה זה יומיים, ולא שתו טיפת מים. שפתי כולם היו צרובות, לשוננו דבקה לחיכנו. כעת קוֹרא דרור ליצרים, כולם פרצו אל חביות הקפה; נדחפו, הדפו איש את רעהו, חתרו באגרוף, ביקשו להיות בין הראשונים לזכות באותו משקה גואל מצמאון. שוב ניתנה הזדמנות לצוענים לשבור כמה אלות על ראשינו, אך סדר לא הצליחו להשליט. הבלוקאלטסטר מינה שלושה רופאים לחלוקת הקפה, וביניהם גם אותי. אולם ההמון הסתער עלינו, וכלים לא היו בידינו לזרז את החלוקה, מלבד שתיים־שלוש קופסאות־שימורים ריקות, שקיבלנו מן הצוענים, ובהן חילקנו את הנוזלים השחורים החמים. מנתו של איש היתה משהו יותר מדציליטר, וקופסת־השימורים עברה מפה אל פה. למעשה היו טורפים את הקופסה איש מידי רעהו, ואפילו לא הניחו למי שכבר זכה במנתו שישתה אותה עד תומה. המבוגרים והחזקים יותר הדפו במהלומת אגרוף את החלשים ואת הנערים. הרעש היה ללא נשוא. התפרצות פראית זו של יצרי החיה שבאדם השפיעה עלי באופן מחריד. נזכרתי בבנותי הקטנות וברעייתי, אם עודן בחיים, ואם כך הוא המצב גם אצל הנשים, הרי שלעולם לא תזכינה במזון ובמשקה, שכן אינן מסוגלות לדחוף ולהתקוטט. התחלתי לצעוק בקול גדול, שיניחו תחילה לילדים לגימה של קפה, אך איש לא שעה לדברי. הם המשיכו להתקוטט, לדחוף איש את רעהו, עד שהצליחו להפוך חבית קפה אחת על פיה. הנחתי לכף ומאז, כל ימי שהותי במחנה, שוב לא קיבלתי על עצמי שום תפקיד בדומה לזה. רק מהלומותיהם של הצוענים הצליחו להסות את ההמון הצמא המתפרע. הצוענים פקדו על כולם לשכב לישון. כולם רבצו במקום שבו עמדו, שהרי על מקום מישכב לא היה מה לדבר. על ריצפת הביטון הספיק המקום רק בצימצום לאלף ומאתיים איש. לחוצים איש אל רעהו ניסינו לנמנם, אך מי יכול היה לנום אחרי סבלות היום. גם הרעש לא שכך והגיגינו חיזרו ושבו אל משפחותינו, שאבדו לנו בבוקרו של אותו יום.

רק אחרי שעות ארוכות נשתתק האולם איך שהוא, כשהגוף העייף, המעוּנה, השתלט על הנשמה, ואת עירנותו המיר – בחלום. חלום נטול שלווה, ממורט סיוטים. לפרקים נתחוללה מריבה קטנה באחת מפינות האולם, משום שהיוצאים לצורכיהם לא יכלו להימנע מלדרוך על מישהו. בית־כיסא? באחת מזוויות האולם הועמדו שלושה־ארבעה ארגזי־עץ, ואלה שימשו לצרכים, וסרחונם נתערבב באדי־גופם של 1200 בני־אדם. אחד האנשים, נתרופפו עצביו כליל, ואחזו הטירוף, ועל־אף מאמצינו לא הצלחנו להרגיעו אלא לאחר שעות ארוכות.

בארבע, עם שחר, פרץ אלינו סגנו של הבלוקאלטסטר בשריקות קולניות ועורר אותנו בקריאות: “אוֹפשטאהן, אופשטאהן!” (“לקום!”), ואף־על־פי שלא הספקנו לנוח – עזבנו את האולם, והסתדרנו בטורים של חמישה, בין הבלוקים 13 ו־15. “אַפֶּל” – את המושג הזה כבר היכרנו מן הבית, מן המלבנה שבעירנו. הבוקר היה צונן. רעדנו בבגדינו הדקים, העשויים בד, באפילת הלילה. רק על עמודי גדרות־התייל דלקו מנורות החשמל בשורות ארוכות, ישרות. שלושת הצוענים מנו אותנו ללא הרף, וכל פעם חזרו וערכו את השורות מחדש. מסתבר, שספירה זו היתה לגביהם מפעל מסובך. השעות נתמשכו לאט לאט, והשחר טרם בקע. היינו מביטים אל שולי הרקיע ומצפים לעליית השמש, על־מנת שייחם לנו. הזמן חלף וחלף, שוב ערכו את הספירה, חזור ושנה, ופתאום הופיע קלגס ס.ס. ונשמעה הפקודה: “מיטצן אַפּ!” (“כובעים שמוֹט!”) שמטנו את כובעינו. איש־הס.ס. עבר לפני שורותינו ומנה אותנו. אחרי שפרש מעמנו, עוד המשכנו בעמידה ותירגלנו את הפקודות “עמוד דום!” ו“כובעים שמוט!”.

השמש עלתה וכעת יכולנו להתבונן סביב. עומדים היינו בין שני בלוקים דומים. מפקדינו הצוענים אסרו עלינו לנטוש את הרחבה הזאת, שבין הצריפים. הם הודיעו עוד שגם מזונות צפויים לנו במשך היום, וכן הודיעו, שיסדרו אותנו בעבודה.

בינתיים בחרו עשרים איש, שנצטווּ להדיח את בלוק־המגורים, להוציא את ארגזי־הלילה ולטאטא מסביב. כבר היינו רעבים מאוד, שלושה ימים שלא אכלנו. השמש הגבירה את להטה ומשקיבלנו רשות, רבצנו על האדמה. לכל אשר הבטנו, ראינו רק את הצריפים הירוקים ואת הרחבות שבין הצריפים. שוחחנו עם שכנינו, דיירי הצריפים הסמוכים. גם הם היו יהודים מהונגריה. השאלות ששאלנו איש את רעהו היו זהות. מאין אתם? מה אתם יודעים על המשפחות? מה קרה לנשים ולטף? אותה הדאגה אותה התוגה רבצה על לב כולנו. רק מי שהיתה לו רק אשה בלבד ללא ילדים, היה שליו יותר, יחסית. על הנשים ללא ילדים ידענו, כי הן נמצאות במחנה כמו זה שלנו, והחשוב מכל: הן בחיים! בינתיים הבחנו, כי מעברו השני של הכביש, בצריפים שממולנו, מתגוררות משפחות של צוענים. ראינו נשים וראינו גם ילדים שם, אפילו קטנים לגמרי. נודע לנו מפי השכנים, שקדמו לנו כאן, כי המחנה שאנחנו נמצאים בו מכוּנה “מחנה־הצוענים”, וכן סיפרו, שבכל מקום מפקדים הצוענים על צריפי היהודים. נודע לנו, כי גם את הצוענים האלה גררו מבתיהם, בדיוק כמו שעשו בנו, וגם הם עצירים, “הפטלינגע”, כפי שנתקראו כאן. מן העובדה שהם מתגוררים יחד עם משפחותיהם ועם ילדיהם, שאבנו תקוות־מה, כי מדוע ישמידו את ילדי היהודים ויניחו בחיים את ילדי הצוענים? לפני־הצהריים היתה לנו, לרופאים, הזדמנות לשוחח עם הבלוקאלטסטר. הלה סח לנו כי הוא צועני אוסטרי, היה מורה בבית־ספר עממי, ומזה שנים הוא חי במחנה. איש נשוי הוא, אך את אשתו לקחו כאן ממנו. לשאלתנו, מה אירע למשפחותינו, לילדים שלנו, האם נכון מה ששמענו, – השיב הצועני: לא נכון! לדעתו, נלקחו רעיותינו עם הילדים למחנות משפחתיים, וכעבור שישה חודשים, אם רק נעבוד באופן הוגן, נוכל גם אנחנו להיפגש איתם. דהיינו: ירשו גם לנו לחיות יחד עם המשפחות. בעוד שישה חודשים… הסכמנו גם לכך. אלי, לוּ רק ידעתי, שבאמת חיים הם! כעת כבר הלמו בלבנו התקוות והחששות לסירוגין. אלִי, שמור נא עליהן, על רעייתי והבנות הקטנות! שמור נא, שא דאגתן, נצרן כבבת העין.

כעבור איזה זמן גילינו מעֵבר לגדר התייל מחנה שני, דומה בכל לשלנו, ובו גברים בלבוש פסים ובלבוש אזרחי, והרחק־הרחק מעבר לאותו המחנה, במקביל, שוב משתרע מחנה אחר, ובו המון של נשים משתרכות. מי יודע מי הן, האומנם גם ילדים יש להן שם? רק שאלה זו עניינה אותנו אותה שעה. כשהבחנו בדמות אשה נמוכת־קומה, היינו מנסים לנחש שמא נערה צעירה היא העוברת על־פני בימת החזיון, אומר אני “בימת חזיון”, משום שכל הנוף הזה של צריפים אחידי צורה, המחנות הערוכים במקביל, שביניהם משתרכות אותן דמויות בלבוש־פסים בהמון, כל אלה היה בהם מן האופי התיאטראלי, ובלי משים נזכרתי ב“טראגדיית האדם” למאדץ'.2 ניסינו להתקרב אל החוטים המחושמלים, אולם הצועני הזהיר אותנו באלתו שלא לנטוש את מקומנו בין הצריפים. נעצנו את מבטינו במרחק ועינינו מבקשות לגלות דמותו של ילד, לא איכפת ילדו של מי, ובלבד שיהיו ילדי ישראל חיים וקיימים, ונוכל להסיק מכך, שגם ילדינו אנו עודם בחיים…

רעבוננו וצמאוננו הולכים וגוברים. בצריף השכן חילקו כבר לפני־הצהריים מעין דייסה סמיכה, אך עלינו נאסר להתקרב. חיכינו לשווא. עברה שעת־הצהריים, השמש כבר עמדה במרומיה, אבל אין אות כי מישהו שם לב לרעב שלנו או לצמאון שלנו. דיירי הצריפים השכנים כבר הספיקו להפחיד אותנו, שכפי הנראה, שוב לא נקבל היום ארוחת־צהריים. גם הם לא זכו לארוחה במשך היומיים הראשונים לשהייתם פה. יצאנו במשלחת אל הבלוקאלטסטר והלה עודד אותנו, שייתכן כי לעת ערב נקבל משהו, שכן לפי שעה עדיין איננו כלולים במניין הנוכחים כאן; הרי רק לאחר ה“אַפֶּל” של הבוקר קבעו רשמית את מספרנו, ומזון לא יוכל להזמין לפיכך אלא רק ליום המחרת. אלא שבכל זאת ישתדל “לארגן” משהו בשבילנו. ואכן, אחרי־הצהריים בשעה מאוחרת ערך אותנו במיסדר וכל אחד קיבל ישר לתוך כף־ידו כמלוא־כף בשר־שימורים קרוש, שכבר החמיץ.

עם ערב נקראו פתאום הרופאים להתייצב. 16 היינו. יצאנו מן השורות. הסגן ערך אותנו חמישה בשורה והובילנו לצריף מספר 11. כעת נותקתי גם מאחי הצעיר, מבלי שיכולתי לומר לו אפילו מלה אחת. הצריף החדש שהובלנו אליו לא נשתנה במאומה מן הצריף מספר 15. גם כאן הצטופפו 1200 בני־אדם, גם כאן פקדו צוענים. ההבדל היה רק בכך, כי היו בינינו 200 רופאים. לכאן אספו את הרופאים מכל הצריפים, ואנחנו ראינו בכך סימן טוב, משום שהסקנו מזה שיעסיקו אותנו כרופאים. התאכזבנו קשות. גם כאן עבר עלינו הלילה במרורים. רבצנו על ריצפה קשה חשופה, מבלי אפשרות להשתטח עליה כראוי, ישננו מכוּוצים איש בתוך רעהו, אברינו קפאו, ועוד היינו אנוסים ללחום על כל שעל של ריצפה. את נעלינו שחלצנו הנחנו למראשותינו, שלא ייאבדו בתוך הערבוביה הגדולה, כי הרי נעלינו היו רכושנו היחיד, שהבאנו מן הבית, ושעדיין לא “לקחו” אותו מעמנו. לפני ששכבנו, כלומר אחרי־הצהריים, שוב נערך “אַפֶּל”, ושוב עמדנו כשעתיים בשורה. זה היה מיסדר־הספירה שלאחרי־הצהריים, שעלה בקפדנותו על המיסדר הקודם. הצצנו מתוך השורות לעבר המחנות הסמוכים וראינו, שגם הם עומדים שם במיסדר כמונו, והרחק־הרחק עומדות הנשים לאלפיהן. הייתכן שביניהן נמצאות גם שלנו? כתום ה“אַפֶּל” חילקו לחם ושני דֶק“ג מרגרינה, וזאת היתה ארוחת־הערב. מאתיים גראם לחם, שני דֶקה מרגרינה ובצהריים מחצית הליטר דייסה, זאת היתה מנת המזון היומית,– גם לדברי הוותיקים, ואנחנו 16 בני־אדם שעברנו לכאן מצריף מספר 15, טרם קיבלנו מאומה, כי עדיין לא נכללנו במניין. ובכן, רק מחר. הבטנו בכיסופים במנה הזעומה של הלחם הגרמני המלחמתי, שהאחרים לעסו בתיאבון כביר ועינינו התקשרו מרעב. לא יכולנו לעמוד על הרגליים. אחרי־כן בא הקרב על מקום־המישכב. 206 הרופאים, שהועמדו לחוד גם בשעת ה”אַפֶּל", הורשו להיכנס רק לבסוף. הסגן שמר מקום מיוחד בשבילנו באחת מפינות האולם; הנכון שהמקום הספיק רק לישיבה או לכריעה, אך לא לשכיבה. אף־על־פי־כן התרגשתי מיחסו המיוחד של הצועני, שבדרך כלל הצטיין בגסותו והירבה להשתמש באַלה שבידו. הרעש שבאולם לא פסק. לא הספיק המקום לאנשים. סגננו היה מופיע באולם מדי מחצית השעה ובמחיר כמה גולגלות מנופצות היה משליט שקט, שנמשך כ־10 דקות.

כך עבר חלף גם הלילה הזה, ובארבע עם שחר שוב “אַפֶּל” בבוקר הצונן, הסגרירי. אחרי המיסדר התחמקתי אל הצריף 15, כדי לבקש שם את אחי הצעיר. מפיו ומפי אחרים נודע לי, שבשעה מאוחרת בלילה רצחו הצוענים במהלומות את חברנו־לצרה ס., בגלל טירופו ויבבותיו. את גווייתו הניחו לפני הצריף, כדי שיהא נוכח בשעת ה“אַפֶּל”, משום שרגילים היו להודיע בעת המניין: “כך וכך יהודים, פלוס כך וכך מתים”. מותו של אח־לצרה הדהים אותנו. זה היה המיקרה הראשון, שאיש הוכה עד מוות לעינינו. אויה, כמה עוד באו אחריו…

בערך בתשע לפני־הצהריים, התחילה חלוקת ארוחת־הצהריים הראשונה, שגם אנחנו נכללנו בה. העמידו 5–6 חביות מזון, משני עברי הרחבה שבין הצריפים, וכל חמישה אנשים קיבלו קדירה ובה בערך שני ליטרים ומחצה דייסה. מן הקדירה הזאת צריכים היו לאכול 5 אנשים. כך לא היתה, כמובן, והקדירה היתה עוברת מפה אל פה. אנשים שמרו איש על אחיו ברעבתנות, לבל יבלע מישהו גמיעה גדולה יותר מן המאכל התפל להחריד. חמש גמיעות מותר היה לכל אחד לבלוע ואחר־כך מסר את הקדירה לרעהו. ככל שהייתי רעב, לא יכולתי לכבוש את רגש־הבחילה. האוכל היה מין “דייסה” תפלה איומה, תערובת של גזר־בהמות ועשבים שוטים שלא נועדו כלל למאכל־אדם. ואף־על־פי־כן, גם בשל דייסה זו היו פורצות מריבות והתכתשויות, משום שנראה היה בעליל כי לא יספיק המזון לאלף ומאתיים איש. נוכחתי לדעת, כי ההרעבה, נוסף על עינויי הגוף, נועדה גם לשבור את רוחנו מבחינה מוסרית; לדרדר אותנו במדרון, על־מנת לכלות את צלם־האדם שבנו, וכשנהיה נעדרים כל התנגדות נפשית, יוכלו לעשות בנו כחפצם. כאב לי רק שכה מהר כבר הצליחו במזימתם. מחריד היה לראות ממש תוך כמה ימים, כיצד הרופא־המנתח המפורסם, או רופא־השיניים בעל־השם, פורץ כפרא אוכל־אדם אל חביות־המזון, ונלחם על מעט הדייסה התפלה, בדיוק כמו אותו נער ממארמורוש, שאולי לא אכל לשובע מעודו.

*

ביום השלישי לשהותנו במקום הארור הזה הגיע המישלוח השני מוואשארהלי, אלה שנותרו עדיין במילבנה לאחר שהוסענו משם. סידרו אותם בצריף 13 שבשכנותנו. ביניהם היה גם גיסי. נפלנו איש על צווארי רעהו בבכי. הוא סח לי, כי כמה שעות אחרי שיצאנו לדרך, הביאו למילבנה במשאיות את חפצינו שהוחרמו בתחנת־הרכבת, וגם מהם נטלו כל מלבוש, מחוץ לחליפה אחת וללבנים שעל גופם. את החפצים הללו מיינו סוחרים נוצרים מקומיים, ואחר־כך מכרו את הכל במכירה פומבית. בין היתר הם הכירו חפצי־לבוש משל רעייתי ובנותי, והבינו מכך באילו מסיבות נסענו. פרצה ביניהם בהלה רבה, והם השתדלו לכלות את מזונותיהם תוך היומיים הנותרים, בדעתם שגורל אחד צפוי לכולם. מסעם היה נורא, בדיוק כזה שלנו. בקבוצה שלהם הסיעו גם את כל החולים שבבית־החולים היהודים במקום, כולל הנכים, הילדים חולי־השָׁנית, את מעט הרופאים, שסידרו לטיפול בחולים האלה, וכן את דיירי מושב־הזקנים, בני השמונים. היה ברור, כי הללו לא הובאו לעבודה. זה מה שסיפר לי גיסי, אך מה יכולתי אני להגיד לו, היכן אחותו, אשתי, היכן בנותי, שכל כך אהב אותן… גם הם שמעו את הידיעות המחרידות, שבפי יהודי פולין. הם היו באותו מצב־רוח שבו היינו שרויים אנחנו. לא היה לנו במה לנחם איש את רעהו. הבטנו איש בפני רעהו בעיניים דומעות; מבכים היינו את חיינו שנתמוטטו, מתאבלים על חיינו שחרבו…

למחרת בבוקר ביקשתי לשווא את גיסי בצריף מספר 13. כבר היו שם פרצופים חדשים. אותם שילחו עוד במשך הלילה, מבלי לערוך כל ברירה, ומאז לא שמעתי עליו.

כך חלפו־עברו הימים. יום־יום ואותה התוכנית: השכמה עם שחר, בשעה 4. “אַפֶּל”. שיטוט בין שני הצריפים במשך כל היום נאסר עלינו להכניס רגל לתוך הצריף, וזה היה מאוד לא־נעים, משום שכל אותו חודש יוני כמעט ירד גשם כל היום. נרטבנו וספגנו צינה בלבושנו הדקיק ואפילו בלילה לא נתייבשו הבגדים על עורנו. לא יכולנו אפילו פעם אחת לפשוט את הבגדים, וכך היינו צונחים רטובים על ריצפת־הביטון הצוננת. בינתיים נתחלפו האנשים סביבנו. יום־יום היה מופיע בתוכנו איש ס.ס. ובורר אנשים לעבודה. הוצאה “לטראנספורט” זה היה הביטוי השגור למשלוח זה. ברירת האנשים היתה נעשית לפי קני־מידה משתנים. פעם נלקחו צעירים בני 16–20, פעם אחרת השֶׁעָנים, שנועדו למלאכה עדינה, וכונו “המכאניים”, ואחר־כך חרשי־עץ, או גברים בגיל שלמטה מ־40, כולם נלקחו והובלו, מי יודע לאן. במקומם הובאו לצריפנו קבוצות מן החדשים, ומספרנו לא פחת, ולעיתים קרובות אפילו עלה, וכך היינו אנוסים לילות רבים להצטמצם עוד יותר במישכבנו, וקרה גם שהיינו אנוסים לבלות את כל הלילה בעמידה. רק אנחנו, הרופאים, נשתיירנו במקום וחיכינו לשווא שיקחו גם אותנו. מספרנו עלה מיום ליום, כוחנו תשש, וכל אחד קיווה שאם ישוּלח לעבודה, יפול בחלקו גורל אנושי יותר ומזון משובח יותר. פעם אחת קבע גם הממלא־מקום הצועני שלנו: “כולם הולכים, ורק אתם הרופאים נשארים העבדים שלי”.

היינו מלוכלכים ומוזנחים. שומרינו הצוענים לא הניחו לנו לצאת לצריף־הרחצה. גם לבית־הכיסא הורשה לנו ללכת רק פעמיים־שלוש ביום, בקבוצות, בהשגחת הסגן. מקום־הרחצה וכן בית־הכיסא שניהם היו בצריף כשאר הצריפים של המגורים. צינור בדיל ארוך נקוב היה קבוע במרחץ, וממנו ניגרו המים דרך הנקבים לתוך רהטים. המחנה כולו בא הנה להתרחץ; כ־25,000 איש; וכך הגיע תורו של כל צריף רק בכל יומיים־שלושה בערך. גם בתי־הכיסא היו קבועים בבניין של שלושה טורים ארוכים, ובהם שלוש מאות פתחים־חורים, כדי ששלוש מאות איש יוכלו להשתמש בהם בבת־אחת. הצועני שלנו היה מוביל אותנו בקבוצות של מאה, ותענוגו המיוחד היה, אחרי ששהינו שם 2–3 דקות, לעבור במרוצה מאחורינו ולשדל אותנו בתנופת אַלתוֹ לעזוב את המקום. מובן שבתנאים כאלה כמעט שלא יכולנו לסיים את עשיית צרכינו, ומכל שכן להשיג פיסת־נייר אחת בכל המחנה. היינו אנוסים, איפוא, לקרוע פיסה קטנה מכותנתנו ולהשתמש בה במקום נייר־שימוש. לאט־לאט אזלה הכותונת מעל גופנו, וכעת לא היו לנו לא רק תחתונים וממחטות, אלא אף לא כותונת.

התחילו מתפשטות בינינו מחלות. כולנו היינו מצוננים ומנוזלים וכולנו השתעלנו. דלקות־גרון ודלקות־שקדים נפוצו בהמוניהן. תרופות לא היו ושום טיפול לא ניתן. אולם סייע הטבע עם הזמן נתחסנו בפני המחלות. גם עם חום של 39 מעלות היינו עומדים שם כל היום בגשם וברוח, ואחרי כמה ימים עברה המחלה ללא שום טיפול. אף־על־פי־כן היו יום־יום כ־3–4 מיקרים של מוות בצריף שלנו. תחילה מתו חולי־הסכרת, שבהיותם בביתם הוחזקו בחיים על־ידי טיפול באינסולין ובמאכלי־דיאֶטה. כאן נתמוטטו תוך כמה ימים. גברה עליהם המחלה וכעבור כמה שעות – מתו. בעת מיסדרי ה“אַפֶּל” הציגו תמיד בחוץ כשתיים־שלוש גוויות, שסולקו רק בתום המיסדר. זאת היתה הרגשה נוראה. הנה מצויים אנו קרוב לשלוש מאות רופאים בצריף אחד, מבלי שתהיה לנו הזדמנות לטפל לכל הפחות בחולים שבצריפנו. ביקשו מן הבלוקאלגמסטר, שלפחות לחולים עם חום גבוה ירשה לשכב בצריף. הוא התיר זאת, אך בתנאי שגם החולים הללו יתייצבו בחוץ במיסדר. גם זה היה הישג נאה, ואף־על־פי שפירושה של העמידה בחוץ ב“אַפֶּל”, הנמשך 2–3 שעות, ולפרקים בגשם סוחף, היה לגבי החולים הללו מוות בטוח. נער בן 16 חלה בדלקת קרום־המוח והיה מחריד לשמוע את יבבותיו. כיוון שהיתה זו מחלה מידבקת, הבדלנו אותו מכל היתר ונחנוהו באחת מפינות הבלוק. ייסוריו נתמשכו ארבעה ימים עד שפדה אותו המוות, מעינוייו. הזלתי דמעות על הנער הזה, ואותה שעה הגיתי בבנותי, שאם הן בחיים הרי הן עלולות להיות טרף לפגעים ולמחלות – טיפוס, דלקת קרום המוח, שָׁנית, ואיש לא יעזור להן. כי הרי כאן כשלוש־מאות רופאים אנו באולם אחד, ושוּמה עלינו להתבונן באפס מעשה, כיצד לעינינו מתים חולים, שניתן היה לעזור להם. רק מאלוהים יכולתי לבקש שישמור על יקירי.

ביום התשיעי לשהותנו שם, פרץ אלי פתאום אחי מן הצריף מספר 15 וסיפר לי, שבחרוהו כפועל שחור, וכבר יוצא המישלוח שלהם ורק הספיק להתחמק מן השורה, כדי להיפרד מעלי. התחבקנו מתוך בכי חנוק, וכבר מוכרח היה לרוץ ולהשיג את קבוצתו. המיסכן, הפקיר עצמו למהלומות, ובלבד שיוכל להיפרד מעם אחיו יחידו. אחי סובל מסוכרת קלה, וחושש אני מאוד לעבודה הגופנית הקשה המיועדת לו. אך כאן אינו יכול לומר שחולה הוא, כי גורלו היה נחרץ. העדיף איפוא ללכת עם הפועלים, שנבחרו לעבודה קשה. והנה גם אחי הלך מעמי. היה נא, אלי, עמוֹ ושמרהו נא!..

ימים ספורים אחרי שהגענו לצריף מספר 11 גילינו סימני שָׁנית בנער צעיר. החלטנו שלא להודיע על המיקרה, משום שידענו, כי את החולים המַדביקים נוטלים ישר למישרפות. אולם כעבור ימים מספר הופיע חולה חדש, ואחריו עוד אחרים. ועדיין העלמנו את המיקרים. חמשת מיקרי־המחלה נתגלו אצל נערים צעירים, שהובאו הנה מן הגיטו שבנגיוארד. רשמנו, איפוא, את כל יוצאי גיטו נגיוארד הצעירים, והשכבנו אותם זה בסמוך לזה באולם, וניסינו לבודד אותם משאר 1200 האנשים שבאולם. ואף־על־פי־כן לא יכולנו להסתיר את הדבר זמן רב, משום שהיו גם מיקרים חמורים, שלא יכולנו להוציאם למיסדר ה“אַפֶּל”. אנוסים היינו לגלות את הסוד לבלוקאלטסטר. למחרת בא אלינו רופא ס.ס ואפילו לא נכנס לצריף פנימה, כי אם רמז לאחד הרופאים שלנו, ומינה אותו לטפל במגיפה. שום תרופות לא הועמדו לרשותו ורק הוכרז הסגר על הצריף שלנו. הקיפו אותו בגדר־תייל, ושוב לא יכולנו לעזוב את השטח שלפני הצריף, ואפילו בסתר לא יכולנו לגשת למרחץ, או לבית־השימוש. מעתה גם לא שוּלח איש מן הצריף שלנו, ואף לא הובאו אלינו אנשים חדשים.

בודדו אותנו באופן מוחלט מן העולם החיצון, ועל כך הצטערנו, גם מפני שכל אחד תלה תקווֹת להטבת מצבו בשילוחו מכאן, ובייחוד ציפינו להשבחה במזון על־ידי כך, שכן רעבנו באופן מחריד. לפי חשבון אופטימיסטי שלנו יכולנו במנת המזון שקיבלנו לחיות רק עוד 3 חודשים. אמנם לא עבדנו, אך העמידה במשך 12–15 שעות ביום, במזג־האוויר הגשום, הצונן תמיד, הפכה את חשבוננו על פיו. מיום ליום נחלשנו יותר ויותר, וכמעט שלא יכולנו עוד לעמוד על הרגליים, ונגררנו בקושי. לא היה לעינינו כל ראי, שיגלה לנו את מראנו, אך איש לפי רעהו יכולנו לאמוד את מידת רזוננו. בייחוד החריד מראם של הנערים ושל הגברים בני החמישים. לא היתה לנו אפשרות להתגלח, ובזקנינו שהלבינו לפתע, בלבוש השבויים המפוספס, היינו נראים כפושעים פליליים.

הרעב שסבלנו אינו ניתן לתיאור. את ארוחת־הצהריים, שיום־יום רבו עליה קשות, היו מביאים לנו פעם אחת בשעה 9 בבוקר, ופעם בשעה 4 או 5 אחרי־הצהריים. וכך קרה לעיתים קרובות שלא 24 שעות, כי אם 36 שעות רצופות אנוסים היינו להינמק ברעב, עד שקיבלנו את מאכל הדייסה המגעיל. שלושה שבועות כמעט שלא אכלתי מן המזון הזה יותר מכדי דציליטר אחד ליום; אך נחלשתי כל כך, שהכרחתי את עצמי להתגבר על סלידתי, ובהדרגה הגעתי לאכילת 3–4 דציליטר ביום. עיקר המאבק התנהל על הלחם. מבקשים היינו להניח ממאתיים הגראם לחם, למשמרת ליום המחרת, כי הרי לארוחת־בוקר לא קיבלנו מאומה, אך כמעט שלא נמצא בינינו גיבור־חיל, שיהיה מסוגל לכך. ברעבוננו הרב כילינו בערב את פרוסת־הלחם בשלמותה, ושוב התחלנו בתענית של 24 שעות, שהופסקה רק לכמה רגעים. כנגד הקור והגשם ניסינו להתגונן על־ידי כך שהיינו נדחקים ומצטופפים יחדיו מאה או מאתיים בני־אדם, ומתחממים איש מגופו של רעהו. וזאת כמובן כאשר לא היה “אַפֶּל”. כיוון שהשורות החיצוניות היו נרטבות, היינו צריכים לקבל על עצמנו במשמרות את תפקיד “החומה החיצונית”. כך נתלכדו חבורות מסוימות בינינו, שבהן ניהלו ויכוחים פוליטיים, שוחחנו בענייני מלחמה, ודיברו בגורלנו המר ובמזג־האוויר. היינו אופטימיים או פסימיים הכל על־פי השמועות ממקורות לא ידועים שפרחו ונתפשטו כבזק.

מהונגאריה נמשכו המישלוחים, ופעמים רבות ביום יכולנו לחזות במראה החבורות, המתנהלות בידי הצוענים בעלי־האלות, העוברות בכיכר המחנה. ניכר היה בהם שזה עתה באו מן הרחצה והם מביטים בנו בעיניים של חרדה, כפי שהתבוננו אנו כשהגענו. “מאין אתם?” – זו היתה השאלה ששאלנו אותם מבעד לגדרי התייל הדוקרני, ומתשובותיהם התברר, כי משלחים את היהודים לכאן מכל חלקי הארץ, מן ההיקף אל המרכז, ומהדקים מכל העברים את עניבת־החנק סביב בודאפשט, שאותה מניחים כנראה לאחרונה. היתה בכך סתירה חיה לשמועות, כי בהונגאריה הודח שלטון צלב־החץ, וכי גזירות השילוח ייפסקו. אמנם פעם אחת קרה,שבמשך 4–5 ימים לא הגיע שום מישלוח חדש, אולם אחר־כך שוב פלטו רכבות־המשא את מישלוחי האדם, וכל תקווה טובה נמוגה.

ב־7 ביוני הגיעה גם אלינו השמועה – אין לדעת באיזו דרך – כי צבאות־הברית פלשו לצרפת. ייתכן שהצוענים, העובדים מחוץ למחנה, הם שהפיצו את השמועה. הנלהבים שבינינו חיכו לסיום המלחמה תוך 3–4 שבועות. שמות גיאוגראפיים הפכו מעתה נושאים מובהקים בשעות־הבוקר הצוננות שלנו, ונתפתחו בינינו “חוגים יודעי־דבר”, שידעו לתת הסבר לכל שאלה, שנהירים היו להם המרחקים, בין מקומות־היישוב הצרפתיים השונים, יותר ממפות האקדמיה הצרפתית. שרויים היינו בפסיכוזה, שהרי רק מסיומה המהיר של המלחמה יכולנו לקוות להימלט חיים מתופתו של היטלר. בעלי הדמיון המתינו לצנחנים, הגולשים מן הרקיע, שרוזבלט ישלח אותם במיוחד לשם הצלתנו. במצב־רוח זה הלך ופחת אֵמוּננו בשמועות הזוועה, וכבר נכונים היינו להאמין, כי הארובות העשנות תמיד, שבלילות פורצות מלוען להבות גדולות המפיצות ריח כבד של עובש – אחת היא ארובת המאפייה, והשנייה – משמשת מישרפה לשרידי חפציהם של אלה המגיעים במישלוחים החדשים. האמנו לאופטימיסטים, כי נפשנו כבר עייפה וחוש החיים שבנו ציווה לנו את קרניה הקלושות של התקווה, על־מנת שיהיה לנו כוח לשאת את גורלנו להבא. המשכילים ציפו לתשועה שתבוא מן המעצמות הגדולות, והמאמינים, הדתיים, חיכו לתשועה מאת האלוהים,המעצמה העליונה; ערב ובוקר הסתערו אלפים על אותה מעצמה שמיימית בתפילות ובתחנונים. במחנה פשט המינהג, בוקר וערב נתלכדו שם חבורות גדולות, שהתפללו “אבינו־מלכנו”, תפילת עשרת ימי התשובה, בבכיה גדולה. גם תפילתם של רופאים לשעבר, עורכי־דין ומשומדים, שנהפך ליבם לאמונה, הצטרפה אל תפילתם, וכולנו כאיש אחד יכולנו להגיד: מעמקים קראתיך יה"…

מיום ליום שקענו יותר ויותר בתהום שנפערה לקראתנו. הגרמנים פעלו לפי שיטות פסיכולוגיות מנוסות. לא קרה כמעט שקלגס גרמני ירים עלינו את ידו. כשהגענו למקום היכו אותנו יהודים מפולין; הם שנטלו מאתנו את ניירותינו במרחץ; הם שהלמו בראשינו באומרם, כי משפחותינו שוב אינן בחיים. אחרי־כן הפקידו אותנו בידי הצוענים, להכות בנו עד מוות, וללמד אותנו משמעת מהי. בידי שבויים הפקידו הגרמנים את השמירה על שבויים. המנגנון המינהלי של המחנה מורכב היה מאסירים־פליליים מועדים, שאותם מינו לתפקידים שונים במחנות הריכוז. הגרמנים לא טעו בחשבונם. השבויים הוותיקים הללו, יחד עם ותיקי־המחנה היהודים והצוענים מילאו חובתם למעלה מן המידה, ונתנו פורקן למאווייהם הסאדיסטיים ביחס אלינו. הם גנבו אפילו את מעט הלחם והמרגרינה, שהגרמנים הואילו להעניק לנו. לא יכולנו לפנות בתלונה לשום איש, על כך שבמקום רבע כיכר־הלחם, שהיתה מנתנו היומית הרשמית לראש, קיבלנו רק שביעית הכיכר או שמינות שבשמינית. הירידה המוסרית לא ידעה גבול. היו גונבים איש מרעהו את פרוסת־הלחם האחרונה, היו הולמים איש ברעהו באגרופים בשעת חלוקת הצהריים, וכשמישהו זכה והוטל עליו תפקיד כלשהו מעם שומרינו הצוענים, פעל בו באורח נכנע ביותר. אם מישהו נתמנה למפקח וניתנה לו אַלה בידו, מיד היה מוכן להניף אותה על ראש חברו היהודי, ואחרי פחות משבועיים ימים של חיי מחנה, כבר היו גם בעלי אלות יהודים. עם דמותנו החיצונית שנתפראה התפראה גם דמותנו הפנימית ובעיקבות ירידת־הגוף, באה גם ירידת־הרוח. הגרמנים ידעו, כי ייקל להם לעשות כחפצם בהמון־האדם, החי על יצריו הבהמיים והירוד גם מבחינה מוסרית, מחמת רעב ומחמת מכות. ואף־על־פי שהיינו מאה־אלף בני־אדם, ניהלו את המחנה כולו רק כמה מאות אנשי־ס.ס. לא צריכים היו לחשוש מפני שום מרידה והתקוממות. המון אדם כזה אינו מבכה את חירותו שאבדה, אינו לוחם, כדי להשיג את חירותו האנושית, כי אם מצטער על רבע כיכר־הלחם שנגנב מעמו; הוא אינו הוגה בבריחה, או בהתקוממות, אלא בכך כיצד יוכל להשתרבב בין אלה הנשלחים לעבודה, מתוך סיכוי שעל־ידי כך צפויה להם פרוסת־לחם טובה יותר.


1 אידה ברנר מתוקן.jpg


2 סוזי ברנר הבת.jpg

רבות התווכחתי עם חברי־לצרה מהונגריה, כיצד מתארים הם לעצמם את עתידם לאחר השיחרור. נוכחתי, לדאבוני, כי איש לא למד לקח מאסונו, ולא הסיק שום מסקנה; הם דימו בנפשם, שנחזור הביתה כמו לא קרה דבר, ונמשיך מהמקום שהפסקנו. הנלהבים דיברו גם על נקמה, אך ניכר היה בהם שנטייתם זו מתפוגגת מהר, ודי להם אם יפצו אותם על רכושם שאבד. רק מעטים חשבו על חירות של אמת, שהיא זכותו של כל עם. על קיום לאומי עצמאי חשבו רק מעטים. העם הזה עדיין לא למד לקח מסבלותיו, ועוד רבה הדרך שעליו לעבור בייסוריו עד שיבין, היכן וכיצד צריך לחיות מכאן ולהבא.

כך יצא כל חודש יוני. כל חודש – נצח. אכלנו את לחם־העבדות המר, ואכלנו מעט מאוד. חיינו נתמשכו בחדגוֹניותם יום אחר יום, ואף־על־פי־כן היה בהם גיווּן. אף פעם לא פסקה התנועה סביבנו. מישלוחים מהונגריה הגיעו ובאו, ומישלוחים אחרים יצאו מתוך המחנה לכיווּן לא ידוּע. החששות למשפחות שלנו והרעב כירסמו בנפשנו ובגופנו והחלישו אותנו עד כדי כך שלא היינו מסוגלים אפילו להלך. פסענו בזחילה כבדה. ואף־על־פי שעדיין נכספנו מאוד כי יקחו גם אותנו ל“טראנספורט”, ולא רק בשל כך שכעובדים נזכה גם במזונות יותר, אלא גם על־מנת שנתרחק מהכיבשנים, – הנה עתה כבר חשבנו כי מוטב שלא יקחו אותנו מכאן, כי ייתכן שהמלחמה בכל זאת תסתיים במהרה, ונשתחרר. ואם יטלונו מכאן הרחק לפנים גרמניה, כיצד והיכן נמצא את משפחותינו, את הורינו הזקנים, שביקשנו להאמין כי שרויים הם אי־פה בסמוך. החלטנו, איפוא, שמעתה אם אפשר יהיה, נתחמק מן המישלוחים ונישאר במקום כל עוד יינתן לנו.

אולם בשלהי יוני הסירו את ההסגר מן הצריף שלנו, ולמחרת כבר הופיע תת־קצין מן ה־ס.ס. וצריכים היינו לעבור לפניו חשופי־גו. כעת הוא בדק כבר אותנו, הרופאים, וכמובן לא שם לב להשכלתנו, כי אם למצבנו הגופני, ובחר גם מאתנו למישלוח. ברגשות מעורבים הסתדרנו בתוֹר. האומנם עלולים אנו עוד לזכור גם את התקופה הזאת רבת־הייסורים, כמו שזכרנו את התקופות הקודמות בנתיב־הייסורים שלנו? במילבנה נכספנו אל דירותינו הנעזבות, אל חיינו האזרחיים שמקודם; בקרון־הרכבת נכספנו חזרה אל המילבנה, כי שם לפחות היה לנו אוויר והיו לנו מים; וכעת נכספתי אל קרון הרכבת הגדוש עד מחנק, שבו, חרף כל סבלנו, יכולתי לשאת בצוותא עם רעייתי ועם בנותי הקטנות, יכולתי להביט בעיניהן הנוגות היפות, ויכולתי לשמוע קולן. היבואו עוד ימים של ייסורים שיהיו קשים מייסורי חמשת השבועות במחנה הצועני של אושביץ־בירקנאו? מה מידת הסבל שעוד נוכל לשאת בה?!

הגענו לרחבה הגדולה שלפני הכניסה למחנה, המקום שבו מנו אותנו גם ביום שהגענו. מנו אותנו מניין חדש, אלף־בני אדם היינו. וכעת אירע לנו משהו שליבה את תקוותינו. רשמו על־גבי לוח כרטיסייה את שמו ואת עיסוּקו של כל אחד מאתנו ואת פרטיו האישיים. ובכן, שוב הפכנו מסתם מספרים לבני־אדם? הנכון, איפוא, הדבר שכל מי שמסדרים אותו בעבודה, מתחשבים בו יותר, מבטיחים לו גורל נוח יותר? בינתיים מחלקים לנו גם מנת־צהריים, ואחריה מקבלים אנחנו מיד גם את מנות המרגרינה והלחם של אותו יום. הרקיע מתקדר, מתחוללת סופת־רוח עזה וגשם סוחף, שכמוהו עוד לא ירד פה, מרטיב אותנו עד ללשד העצמות. אך למרות המבול הסוחף מוציאים אותנו לדרך. בשער, שוב מונים אנשי ה־ס.ד. את שורותינו הערוכות בחמישיות, וכבר עזבנו את מחנה הצוענים. עברנו על־פני שניים־שלושה מחנות דומים למחנה הצוענים. אחרי שהלכנו בערך כמחצית הקילומטר, הובילונו לתוך מחנה חדש, שבשערו יכולנו לקרוא את הכתובת: “קאראנטין לאגֶר”

*

בגשם הסוחף הגענו לפני הצריף מיספר 10. המחנה מבחוץ נראה בדיוק כמחנה הצוענים. אותם הצריפים, אותה התמונה. את קבלת־הפנים שנפלה בחלקנו לא נשכח לעולם. כחצי־שעה עוד נמשך המטר, וכל אותו הזמן עמדנו בחוץ לפני הצריף. נרטבנו עד לשד העצמות. בגדי הבד שעלינו, העשויים חומר מלאכותי דקיק, נרטבו תוך כמה דקות, וגם רגלינו שקעו במים עד למעלה מן הקרסוליים. אחרי שפסק הגשם, פשטנו את מעילינו וסחטנו מהם את המים. היתה שעת אחרי־הצהריים צוננת מאוד. גם פרוסת־הלחם והמרגרינה שבידינו נרטבו. לבסוף, אחרי עמידה בשורה של למעלה משעה, יצא אלינו האלטסטר מן הבלוק מיספר 10 ונשא נאום לפנינו. הוא דיבר גרמנית אך ממיבטאו הבחנו כי פולני הוא, פולני “ארי”. עיקר נאומו היה, שהוא ילַמד אותנו, יהודים חזירים (זאויודען), לקח ומתוך הצריף שלו לא ייצא איש חי. עם זאת ציווה, שנחלוץ נעלינו. כי רק יחפים נוכל להיכנס לצריף פנימה. הוא גם הודיע, כי בצריף מעטים מקומות המישכב, ואין הוא יכול לאכסן 1000 איש, ולפיכך יוכלו לתפוס מקום רק אלה, שגילם למעלה משלושים־וחמש, ואילו הצעירים שלמטה משלושים וחמש יצטרכו לישון תחת הדרגשים, על הארץ. אחד־אחד נכנסנו לצריף ובפנים קיבלו אותנו שני חוליגאנים פולנים. הם בדקו את כיסינו, בחפשם אחרי חפצי־ערך, וכיוון שלא מצאו דבר אחר, נטלו את משקפינו וזרקו אותם לארץ, ולוּ על־מנת להזיק לנו ולהקשות עלינו את החיים עוד יותר. מי שהיו לו נעליים יותר טובות, מיד חטפו אותן מידו. אמנם נעליים טובות לא היו עוד ברשותנו, ומה שהיה, נטלו מאתנו הצוענים עוד במחנה הקודם, ותמורתן ניתנו לנו נעלי עץ, או נעליים בלויות. אף־על־פי־כן היו בינינו בעלי־מזל, או זריזים יותר, שעדיין נעליהם הטובות נמצאו ברשותם. כעת נלקחו אלה מאתם. אך היו רבים שהחליפו נעליהם מרצון תמורת פרוסת־לחם, או כמה סיגריות, ורבים היו גם שפירקו את כתרי־הזהב או את הגשרים משיניהם, על־מנת לקבל תמורתם פרוסת־לחם, או סיגריות. הפולנים הממונים על הצריף שלנו לא היו, איפוא, מרוצים מן השלל, ואת אכזבתם ביטאו במהלומות. גם כאן פרצה אנדרלמוסיה רבה בסידור המישכבים. במקום שנועד ל־4, הצטופפו 12–13 איש, ועוד שמחנו על כך ששומה עלינו להצטופף, משום שבבגדינו […] למרות הצפיפות לא הספיק המקום לכולם, ואלה שלא מצאו מקום לעצמם הפריעו כל הזמן לנותרים. שלושת הפולנים רדפו את אלה וחילקו להם מהלומות, שלעומתן נדמו מכותיהם של הצוענים כלטיפות. כל אותו הלילה לא יכולנו לישון כי מכל עברי הצריף בקעו ועלו צעקות המעונים. את הצעירים מגיל 35 דחפו אל מתחת לדרגשים. איני יודע, כיצד יכלו להתכווץ שם וכיצד לא נחנקו במקום הצר.

בשעה 4 עם שחר הקדימו והוציאו אותנו מן הצריף. בגדינו טרם התייבשו ושינינו נקשו בשחר הצונן. ה“אַפֶּל” היה כאן יותר נורא משבמחנה הצוענים. הבלוקאלטסטר, כאריה שכול, הילך אנה ואנה בין השורות, וגידף את היהודים, בלי הרף, בכינויים השפלים ביותר. לעומדים בשורות הקדמיות הרביץ באגרופו באפם, או בבטנם, וכל איש שני זב דם מאפו, וממהלומות בטבור־הבטן התעלפו רבים. במיסדר הבא הסכמנו בינינו, שאנשי כל שורה חמישית יעמדו חליפות בשורה הראשונה, וכך יקבלו על עצמם בחילופי־משמרות את הסיכון שבאותו מקום. גם כאן לא יכולנו ללכת למרחץ, או לבית־כיסא, משום שגם כאן לא הורשינו לנטוש את השטח שהוקצה לנו בין הצריפים. האנשים היו אנוסים לעשות את צורכיהם מאחורי השורות, תוך סכנת־חיים. למחרת הבחין הבלוקאלטסטר בדבר והזמין את הרופאים, שינקו במו־ידיהם את המקום מן הצואה ויפנוה. מאחורי הצריף היתה חפירה עמוקה גדולה, והיא נתמלאה מים במטר הסוחף מאתמול. למחרת בבוקר קרא הבלוקאלטסטר לעורך־דין אחד מנאגיוארד ולרופא, הפשיט אותם ערומים למחצה, והעמידם בתוך החפירה, על־מנת שיריקו אותה בכף. יום תמים עבר עד ששני האומללים סיימו מלאכתם, ואז ניתן להם לטפס ולעלות מן התעלה, רועדים וכחולים מצינה. שעת־האכילה עברה גם כאן כמו במחנה הצוענים. גם כאן חסרו כלי־אוכל, ומלחמנו גנבו כאן יותר מאשר קודם.

דבר אחד עודד שם את רוחנו, והתקווה חזרה והבריקה לעינינו, על־יד מחנה הקרנטינה, שבאופן רשמי נתקרא “לאגר א'”, השתרע “לאגר ב'” ורק גדר תייל מחושמלת הפרידה בינינו. קבענו בשמחה, כי שם נמצאים גברים ונשים במעורב, וכן – איזה אושר! – גם ילדים, ואפילו ילדים קטנים! וגם אנשים זקנים, הפוסעים בכבדות, ונשים זקנות. ויותר מכן: לפני אחדים מן הצריפים ישבו הנשים בחוץ על־גבי ספסלי־עץ וסרגו. כעת עוד צריכים היינו לדעת, מאין הם, ואם יהודים הם? ברגע מסוים קראנו אליהם: “מאין אתם?” הם לא הבינו את השאלה; משמע, לא מהונגאריה הם. שאלנו שנית, והפעם בגרמנית. “צֶ’כישֶׁה יוּדן” – היתה התשובה. תודה לאל, יהודים איפוא, ושוב העלינו בדעתנו כי לא ייתכן שהותירו בחיים את יהודי צ’כיה, נשים וטף, ואת שלנו שרפו; הרי בכך אין שום הגיון. אם כן, אחרי ככלות הכל, שקר הוא כל אשר שמענו עד עכשיו? אפשר להשתגע מן ספיקות הללו. למחרת, ניסיתי וסיכנתי עצמי והתקרבתי יותר אל גדר־התייל, קראתי לעבר השני ושאלתי אשה אחת, כיצד הגיעו הנה וכיצד הן חיות כאן? היא השיבה בקיצור, וסיפרה שכבר שמונה חודשים חיים הם כאן, מזונותיהם כשלנו, אך היא עודדתני: “אורך־רוח! אפשר לשאת כל זאת וצריך לשאת כל זאת”, אלה היו מילותיה. שוב רצינו לקוות, שגם משפחותינו נמצאות עוד בחיים במקום כלשהו. ושמא גם ילדינו שלנו מתרוצצים כך, ומשחקים כמו הילדים שבשכנותנו?… היה זה כבר השני ביולי…

ממחנה הקארנטינה, במרחק כמאה מטרים בערך, הוביל שביל צר, ובדרך זו עברו בוקר וערב בשעה קבועה להקות של נשים לבושות אפורים, בשביס אדום או לבן אל ראשן. אלפים רבים הלכו באותה שעה בשני הכיווּנים. ניחשנו מי הן ה“מנודות” הללו, הלבושות לבוש חדגוני, ופוסעות פסיעות אטיות, בעוד קלגסי ס.ס. מחזיקי כלבים מאולפים מלווים אותן, כל להקה בת־מאה מלוּוה 5–6 קלגסים מזויינים ו־5–6 כלבים מאומנים. אימצנו את עינינו: האומנם נגלה ביניהן פנים מוּכרות? מחדדים היינו את אוזנינו שמא נשמע קטע של שיחה, שלפיו נוכל לקבוע אם מדברות הן הונגארית. אולם הן פסעו אילמות. שום קול לא הגיע לאוזנינו, ועינינו לא יכלו לגלות שום מכר; הלבוּש האפור והשביס שוב העירו בזכרוננו תמונות מ“טראגדיית האדם”.

לפני־הצהריים של השלישי ביולי הופיע בינינו רופא של ס.ס., העמיד אותנו במיסדר כשאנחנו ערומים וברר חמש מאות איש מתוך האלף. הודיעו כי בני הגילים 18–45 יתייצבו בשורות, אך כל חולה, כל בעל־שבר, או נגוע במחלת־עור – אל יתייצב בשורה. חבר למיקצוע, ידיד טוב, שלא יחפץ להינתק מעלינו, התייצב בינינו, על אף שסבל משבר. הוא קיווה, כי איך שהוא יצליח לעבור את הבדיקה. רופא ה־ס.ס. שהבחין בשבר של האיש, היכה אותו עד להחריד. היה זה המיקרה הראשון שראיתי, שקצין גרמני היכה אדם. בדרך כלל עדינים היו האדונים הללו, ואת ידיהם, עטופות הכסיות, לא טינפו בשכמותנו. היו להם מוציאים־לפועל, שיעשו את המלאכה במקומם במסירות לאין גבול.

בחרו, איפוא, חמש מאות איש מתוכנו. מיהרו לחלק לנו את סעודת־הצהריים וערכו אותנו בשורה לפי סדר האלף־בית. הופיעו 5–6 לבלרים, שוב רשמו את הפרטים האישיים הנוגעים לנו, על לוח קרטון, ובזרועו השמאלית של כל אחד קיעקעו מיספר. בזרועי קועקע המיספר: 16058 A.

מכאן ואילך הפכנו לעצירים מסומנים, הנושאים עד סוף־חייהם את מיספר הקלון, שקיעקעו בנו תלייני היטלר. ידענו שכתובת־הקעקע נועדה להכביד על כל בריחה, ואף־על־פי־כן שמחנו בה, משום ששמענו כי מי שקועקע ונרשם בכרטיסייה – לא יילקח לכיבשנים. בשעה מאוחרת של אחרי־הצהריים נסתיימה פעולת הקיעקוע. זרוענו צרבה, ורגש מוזר היה מתלבט בזרוע המסומנת במיספר: אות־קלון שלעולם לא יימחה.

לפנות ערב ערכו את שורותינו ובאותה הדרך שהובאנו הנה – הוליכו אותנו חזרה למחנה. עברנו גם על־פני מחנה־הצוענים, התקרבנו אל המישרפה, ולרגע צץ במוחנו החשש, שמא מביאים אותנו לשריפה על־אף כל הקיעקוע, הרי כל כך הירבו הגרמנים להוליך אותנו שולל בתחבולותיהם, שכן היו אלופי ההסוואה והעירפול, עד שלא היינו משתוממים אפילו לוּ ציווּ עלינו לפנות אל שער־המישרפה. אולם אותנו המשיכו להוביל בדרך המוליכה אל ה“סאונה”, אל המרחץ. שם פשטנו את בגדינו המפוספסים, שוב סיפרו את שערנו בקפדנות, גילחו כל שער בגופנו, והעמידונו תחת המזלפים. התרחצנו, חיטאו אותנו כנהוג, ובאולם הגדול שוב הלבישו אותנו. קיבלנו כותנות. תחתונים גם עכשיו לא קיבלנו. במקום בגדינו המפוספסים קיבלנו בגדים אזרחיים, כאלה שאפילו אחרון פושטי־היד היה מסרב לקבלם. בזקננו שצמח פרא, ובבלואים הללו, דומים היינו לאנשי “בשפל” של גורקי, פחותים יותר מכפי שהיינו נראים בבגדי־הפסים, שלפחות היו בחינת מדים, ועינינו כבר הורגלו בהם. כעת עברה שעה ארוכה עד ששוב הכרנו זה את זה, בלבוש האזרחי המשונה, שעינינו כבר נגמלו ממנו. עד שהרחיצה נסתיימה כבר יצאה שעה ארוכה של לילה ובחצות עברה תהלוכתנו בדרך חזרה. פסענו לאור פנסי־החשמל והזרקורים שעל גדרות־התייל של המחנה, המכוּונים אלינו. חשבנו שמוליכים אותנו אל בית־הנתיבות, שם יטעינו אותנו בקרונות וניסע מכאן ב“טראנספורט”, אבל, להפתעתנו הרבה, עצרו אותנו במחנה הסמוך למחנה הצוענים, “לאגר ד'” הידוע. כאן הוכנסנו בשער המחנה בקבוצות של חמישה. זקיפי ה־ס.ס. שליווּנו פרשו מעמנו, ושער המחנה ננעל מאחורינו. המשכנו ללכת בשורות ערוכות, עברנו את כיכר המחנה, את הלאגרשטראססה, עד סופה. בסמוך לגדל־התייל נרתענו. לא ייתכן ללכת הלאה. רק עכשיו הבחנו בכך, שאיש אינו נמצא עמנו, לא מלווינו מן הס.ס. ולא מן ה־B.A.. איש לא קיבל את פנינו. עמדנו אובדי־עצה בלילה. במחנה – דיממת מוות, והיכן נבלה את שארית הלילה הזה?

*

מישהו העיר, שבכניסה למחנה, על אחד הצריפים ראה את הכתובת “שרייבּשיטובּה”(משרד). שניים מאתנו ניגשו, דפקו בדלת והעירו שם את מישהו והודיעו לו, כי 500 איש אנחנו בחוץ, ואיש לא קיבל אותנו ואיש לא דאג לנו. הלה הרגיע אותנו, שהוא כבר ידאג לנו. ובאמת, כעבור כמה דקות הופיע רוסי אחד, ופתח בפנינו את הצריף הסגור שנועד למחראות, והזמין את כולנו פנימה. כאן בילינו, איפוא, את הלילה הראשון שלנו במחנה ד', במחראה שנועדה ל־300 איש. הסתדרנו על־גבי מושבי המחראות, רבים על הארץ, ללא שום כסות. על שינה לא היה מה לחשוב, וגם הריח לא היה מן הנעימים ביותר, אולם כבר התרגלנו לכל ונשאנו בכל צרה ללא הגה ומתוך אַפּאטיה מוחלטת.

איך שהוא עבר גם הלילה. עם שחר גירשו אותנו החוצה מאכסניית־הלילה הארעית שלנו, והובילו אותנו אל הכיכר שבשולי המחנה. שם הושיבו אותנו על הארץ. בינתיים נתמלא המחנה חיים. ממקומנו ניתן לראות, כי בשעה חמש פלטו הצריפים מקירבם את המוני האדם. אנשים לבושים בלבוש פסים ובבגדים אזרחיים כשלנו, יצאו מן הצריפים בערבוביה אחת, והלכו בחבורות אל שער המחנה. כל חבורה מונהגת בידי אדם שעל זרועו ענוד סרט עם הכתובת “קאפּוֹ”. מרחוק נדמה היה כי שומעים נגינה צבאית, שירי־כת, השמש עלתה וקרניה מחממות את איברינו הקפואים. מובן, שעל ארוחת־בוקר אין מה לחשוב; מאז אנו במחנה, מזה שישה שבועות, לא קיבלנו אף פעם ארוחת־בוקר. שעת הצהריים היתה קרובה, כשהופיע איש ועל זרועו סרט: 13 Bl. לפי הנסיון כבר ידענו, כי עכשיו יביאו אותנו לצריף מיספר 13. הסתדרנו בשורות של חמישה והלכנו בעקבות האיש. אנחנו עוברים את המחנה ומתבוננים בכתובות שעל הצריפים. כאן רואים אנו, נוסף על מיספרי הצריפים, כתובות שלא פגשנו לא במחנה הצוענים ולא במחנה השני. על אחד הצריפים כתוב: “האפטלינגס־קראנקנבאו” – מירפאה לעצירים, על צריף שני רשום: שניידריי“, “שוסטריי” – מתפרה, סנדלריה, וכן: קליידונגס קאמר”– מחסן בגדים. האומנם יעסיקו גם אותנו כאן? הגענו לצריף מיספר 13, ובחצרו – וזה היה הצריף היחידי שסביבו חצר גדורה, הושיבו אותנו על הארץ וחילקו בינינו לכל אחד שני משולשים ופס־בד לבן, ואותם צריכים היינו לתפור על מעילינו ועל מכנסינו. על הפס־הלבן צריכים היינו לכתוב בעפרון־כימי את המיספרים המקועקעים על זרועותינו. לחמש־מאות איש ניתנו שלוש מחטים בלבד, ותוך שעה אחת חייבים היינו לתפור כל ה“שטריפן” (הסרטים). גם חוטי־תפירה חולקו. כל אחד קיבל חוט דקיק קצר. כמובן, לא יכולנו לסיים את המלאכה בשעה אחת, אף־על־פי שבשלוש המחטים עבדו שלושה חייטים מיקצועיים שבינינו. כעבור שעה בא הבלוק־אלטסטר א. וכל מי שסרטו טרם נתפר זכה במהלומות. שוב לא תמהנו על כך. רגילים היינו שבכל בלוק חדש מרביצים בנו תחילה עד זוב דם, על־מנת להפחיד אותנו כראוי. בצהריים חילקו לנו סעודת־צהריים מצומצמת ביותר, וגם קיבלנו את מנת־המרגרינה והלחם היומית. כעת כבר היינו מצוידים בכל הסימנים המיוחדים שלנו. זרוענו מקועקעת, על מעילינו ועל מכנסינו הפס הלבן המצוין במיספר, והמשולש המציין את יהדותנו. נוסף על כך, הפס האדום העבה בצבע שמן על כנף מעילנו, מאחור, משני צדי המכנסיים, על־גבי התפר. הללו נועדו לכך שייקל להבחין בנו ולהכביד עלינו במיקרה של בריחה.

אחרי־הצהריים שוב בא הבלוקאלטסטר והוביל אותנו חזרה אל המגרש שבשולי המחנה. בילינו רק מחצית היום בצריף מיספר 13, אך חזרנו משם מסומנים בחבורות כחולות ובפנים נפוחות. לא יכולנו עוד להבין, מדוע קיבלו העצירים הוותיקים את פנינו בכל מקום בשינאה ובגסות שאינן ניתנות לתיאור. גם העצירים היהודים לא היו יוצאים מכלל זה. רק אחרי זמן רב, כשבילינו יחדיו כמה חודשים, ונקשרו קשרי ידידות במקומות־העבודה המשותפים, הבחנתי בסיבות הפסיכולוגיות הכמוסות והלא מודעות של התנהגותם. אבל באותה שעה חשתי מרירות רבה עקב יחסם זה, והמכות שקיבלנו מידי היהודים צרבו בפנינו יותר ממהלומות הפולנים, הגרמנים או הרוסים. הן פגעו לא רק בגופנו, אלא דיכאו את נפשנו, השפילו אותנו…

כבר פנה ערב, ואנחנו עדיין ישבנו שם על הארץ, במיגרש הנרחב שבשולי המחנה. פתאום ניגש אל שורותינו אדם בלבוש פסים, אך בגיזרה הדורה ומגוהצת, דמותו מרשימה ביותר, ועל זרועו פס צהוב עם הכתובת: “אוֹבֶּר־קאפּוֹ”. כלומר: קאפּוֹ ראשי. הוא בא בלוויית “קאפּוֹ” שני, האיש סקר את שורותינו, פנה אל אחדים מבינינו ושאל על מיקצועם לשעבר, ועל ידיעתם בגרמנית. את מיספרם של אחדים מבין הנשאלים רשם. הבחנתי בכך, שאם ציין מישהו את מישלוח־ידו כרופא – ניענע האיש בידו ולא רשם את מיספרו. מכאן שלא היה זקוק לרופאים. כנגד־זה רשם את מיספרו של אדם שציין את מיקצועו כמורה. הוא פנה אלי. בהחלטת־פתאום התכחשתי למעמד הרופאים, ואמרתי שהייתי מורה עממי. לא שיקרתי, שכן הייתי מורה מוסמך עוד בטרם שהתחלתי למוד רפואה. הוא רשם את מיספרי ואני הייתי מאושר, משום שרציתי לקוות כי ילדינו נמצאים במחנה סמוך, ויביאו אותי אליהם כמורה. אל אלוהים! לוּ יכולתי להיפגש בדרך זו עם בנותי!

רשמו את מיספריהם של עוד 20 מחברי, ומיד הובילונו אל הצריף מיספר 22. מחציתם של שאר 480 חברי הובאו גם הם אל הצריף 22, והמחצית השנייה לצריפים אחרים. צריפנו החדש לא נשתנה בחיצוניותו במאומה מן הצריפים שבהם התגוררנו קודם, אולם בפנים נתגלה לעינינו מחזה שונה לגמרי. ימינה ושמאלה מן הכיריים, היו אומנם אותם הדרגשים כמקודם, אך לא רעועים כל כך, וההפתעה הגדולה ביותר, שעל מישכב אחד סידרו רק 6 אנשים. ועל כל דרגש – מזרון קש! ויתר על כן: גם שמיכה ניתנה לכל איש. כאן לא קיבל הבלוקאלטסטר את פנינו בסטירות לחי. סגנו הוליך אותנו לא המישכבים שנקבעו לנו, ולאחר שישה שבועות יכולנו בפעם הראשונה להתפשט ולשכב כהלכה. כמעט היתה לנו ההרגשה, שהתעלינו מבחינה חברתית, וכשטיפסתי למעלה על־גבי המצע, שבקומה השנייה, ויכולתי להתכסות בשמיכה משלי – כאילו פניתי צעד לאחור, חזרה אל כבודי האנושי. גם כאן שרר באולם רעש רב, ובליל־לשונות של דוברי־פולנית, רוסית – יהודים ונוצרים במעורבב. וכעת כבר נוספו גם דוברי הונגארית. בטרם בוא השינה הגיתי בגיסי הרופא, שכעת נותקתי גם ממנו לאחר שהצלחנו להיות ביחד עד עתה; אף־על־פי שרק ארבעה נשארנו בקבוצה זו, מבין שבעת אלפי האנשים שיצאו יחדיו לפני שישה שבועות מחצר המילבנה. התנחמתי עתה בתקווה שרשמוני כמורה עממי, ואולי אצליח להגיע לבין ילדים, אראה מה עלה לילדים בכלל ולילדים שלי בפרט. מיהרתי להירדם על מישכבי הנפלא, נפלא לעומת מישכבי בליל אמש בבית־הכיסא.

בשעה 4 עם שחר מעוררים אותנו בקריאות הרגילות ובתרועות: “אופשטאהן, אופשטאהן!” כהרף־עין קמים כולם על רגליהם. רק הספקנו להתלבש, שמעתי קוראים מיספרי: 16058 A. עדיין מצלצל המיספר הזה זר באוזני, אך מיד אני משיג, כי כבר אין לי שֵׁם. מכאן ולהבא שמי 16058 A. חייב אני להקשיב בדריכות לקריאת המיספר, ומיד עלי להיענות, לוּ על־מנת אחטוף מכות. קראו גם את מיספריהם של 20 החברים שנרשמו אמש. כולנו מתייצבים, ופקח אחד שעל הצריפים, המכונה “שטוּבּדינסט” (תוֹרן) מוביל אותנו אל לפני הצריף שממול, בלוק 17, אל “האפטלינגסבֶּקליידוּנגסקאמר אושביץ 2” ("מחסן־הלבשה לשבויים). הכניסו אותנו לצריף פנימה ומסרו אותנו לידי הקאפּו. הלה נשא בפנינו נאום קצר, על כך שעדיין אין אנחנו יודעים איזו זכייה עצומה נפלה בגורלנו. בכך שהציבו אותנו לעבודה כאן, ועלינו להיות פועלים חרוצים, כי אם לאו – יזרקו אותנו החוצה, ואז נוכל להיווכח בהבדל שבין העבודה הזאת ובין העבודה שבקוֹמאנדוֹת אחרות. מהו “קוֹמאנדוֹ” טרם ידענו, אבל ניחשנו שכך מכוּנות קבוצות העבודה השונות. אחרי הנאום הקצר הזה מסרו אותנו לידי סַפּר, שכהרף־עין גילח את כולנו, 20 איש. לא הכרנו איש את רעהו, עד כדי כך נשתנתה הבעת־פנינו לאחר גילוח זקנינו, שגדלו פרע במשך השבועות הארוכים. אחר־כך פשטנו את הבלואים שלנו וכולנו קיבלנו חולצות נקיות לגמרי, תחתונים וחליפות די הגונות. גם במעילים ובמכנסיים האלה הבהיק פס צבע־השמן האדום, וכן הסרט הלבן והמשולש הצהוב, אך מלבד אלה נראים היינו הדורים כמעט איש בעיני רעהו, וגם בעיני עצמנו. העניין אינו נפתח ברע, קבענו פה אחד. ובעודנו מתלחשים הופיע האובֶּרקאפּו, האיש שבלילה הקודם רשם את מיספרינו, ושלו היינו חייבים תודה על החליפה הנקייה הזאת ועל הלבנים. הלה סקר אותנו במבטו וקבע, כי “עכשיו כבר אנו נראים אחרת לגמרי”, והפקיד אותנו בידי הפועל הראשי, שיסדר אותנו בעבודה. רק עכשיו הבטנו סביב, ורק עכשיו יכולנו לקבוע היכן אנו נמצאים למעשה. הצריף היה ככל הצריפים בהבדל דק, שבמקום הדרגשים למישכב היו כאן איצטבות גדולות, כמקובל בחנויות גדולות לטקסטיל, או סידקית. התאים האלה היו גדושים עד לתיקרה מלבושים שונים. אלפי חליפות־גברים ומעילים, נעליים, ערדליים והמון מגפיים, לבנים, חולצות, מכנסיים למאות אלף. מנַיִן הגיעו לכאן החפצים הללו? – זה נתברר לנו במהרה. הפועל־הראשי סידר אותי במחלקת הכותנות. עבודתי היתה, להטביע חותמת עם הכתובת “ק. ל. רייך”, כלומר “מחסן איסוף ממלכתי” – על־גבי הכותנות שבאו מן המכבסה ומן החיטוי. אחר־כך היה עלי לקפל באופן נאה את הכותנות, לקשור אותן בחבילות של עשרים ולהניח על האיצטבה. פועל־ראשי אחד, מנהל מחלקת־הכותנות, הראה לי כיצד לעשות מלאכה זו, בשניים, אני והוא. כשניסיתי לדבר במשך היום אל הפועל־הראשי הממונה עלי, היה משיב באדיבות רבה, שכאן אסור לשוחח במשך העבודה, אולם בשעת הפסקת־הצהריים, או בערב יענה בחפץ־לב על שאלתי. עבדתי באין־אומר ובחריצות רבה משום שסוף־סוף הרגשתי, כי אני נמצא תחת קורת־גג ועושה עבודה נקייה, והפועל־הראשי שלי, עציר כמותי, והוא נראה אדם טוב מאוד, ולא חפצתי להפסיד את “מזלי”. המון כותנות קיפלנו כך, ומכיוון שלא יכולתי לדבר, הרביתי לשוחח במחשבתי עם החולצות הללו, שיכלו לספר לי כה רבות… הן סיפרו לי את קורות חמש שנותיה האחרונות של יהדות אירופה, את הטראגדיה הלאומית הגדולה ביותר בדברי־ימי־העולם. הן סחו על טראגדיית יהודי צרפת, של אותו יהודי צרפתי, שחש עצמו שווה־זכויות כל כך במולדת החירות, האחווה והשוויון, ובסופו של סבר הגיע לאושביץ. מי יודע כמה נותרו בחיים מאלה שקנו את הכותנות הללו באותן הגלריות. חותמת אחרת, של פירמה אמסטרדאמית, בפנים הצווארון, סיפרה על טראגדיית יהודי־הולאנד העשירים. סחורה המונית של פירמות מלוֹדז' סיפרה על המוני־יהודי־פולין, שנשמדו כולם, ומהם שרדו רק מתי־מעט צעירים, צעירים אלה שנשתכחה מהם כל זיקה אנושית ונתפראו עד חרדה. ועוד מגיעות לידי חולצות מהונגאריה, שחותמתן מספרת על הטראגדיה שלהן. הכתובת “מיוצר ע”י בארטה שאנדור, נאגיקניז’ה" שיקפה לפני את טראגדיית היהודי שמעבר לדאנובה. רואה אנוכי, כיצד אורז היהודי מן הגיטו בנאגיקניז’ה ונושא עמו לדרך את כותנותיו הטובות ביותר, כדי שתחזקנה מעמד זמן רב, וייראה זמן רב יותר כאדם. ומי יודע אם צעיר או זקן לבש את הכותונת הזאת, ואם ד"ר מנגלה, הרופא הבורר, שילח אותו ימינה או שמאלה ברדתו מהרכבת. החי אותו איש כאן ועובד ומתלבט בינינו, או שמא נשלח ישר למישרפות, כזקן או כחולה? בית־מיסחר “קורבין”, טרקלין־אופנה הונגארי, ועוד חנויות־אספקה לאנשי המעמד הבינוני בהונגריה, ואחריהן הריני רואה לנגד עיני את לקוחות “באנט, טרקלין לכותנות, בודאפשט” – יצרן־הכותנות ההדור והיקר ביותר שבמדינה. אם נושאה של הכותונת לא היה איש־בודאפשט, – ואנשי בודאפשט מעטים עדיין לפי שעה במחנה – מהו אם כן המחוז שמשם נסע האיש לעיר הבירה, כדי להזמין לעצמו כותנות? וכיצד הוא חש עצמו עתה בלבוש העצירים, אם הוא עדיין בין החיים? האם תיקלע עוד פעם אחת לידי חולצה משלי, או שמא עברה כותונתי לידיים אחרות, ומכבר לבושה היא על גופו של אחד מחברי לשבי?

כך הגיתי, ובינתיים נעו ידי בחריצות. חבילות החולצות הלכו ונערמו לפני. מכונית־משא הגיעה עם המון סחורה חדשה. זו חנות, שלעולם אין אוזלת הסחורה בה. יהדות אירופה כולה סיפקה את הסחורה, חינם, ללא תשלום, ולא רק את ריח זיעתה הביאה עמה. שאותה גם המכבסה לא יכלה לנקות, אלא גם את ריח דמה ועקבותיו; דמה השפוך של יהדות אירופה, ששום מכבסה ושום חיטוי לא יכלו למחותו. מליונים בגרמניה לבשו את החולצות הללו, שהוכתמו בדם החפים־מפשע. האומנם יבוא עוד יום השילומים, והאם יגיע מי מבינינו ליום ההוא?…

בשתים־עשרה הלם העינבל להפסקת הצהריים. עברנו לצריף 15, וסעדנו במשותף, כל עובדי שני הצריפים 15 ו־17. כארבעים איש בקירוב היינו. כאן חיכתה לי הפתעה חדשה: כל אחד ואחד קיבל את מנתו בשקט ובסדר, כל אחד ואחד – קערית קטנה כחולה משלו, שתכולתה ליטר, ושוב לא היו צריכים חמישה אנשים לגמוע מתוך קערה אחת מלוכלכת, וגם כף קיבלנו. כנראה שבאמת האיר לי המזל פנים כשהאוֹבּרקאפוֹ בחר בי וסידר אותי לעבודה בקבוצה הזאת. במקום מחצית־הליטר דייסה, כפי שקיבלנו עד עכשיו, נתנו לנו כאן ליטר שלם, וגם טעמה היה משובח יותר כלשהו, לא הרבה. ייתכן, שהדייסה היתה טעימה יותר כאן, משום שקיבלנו אותה בתנאים אנושיים יותר.

חבר־העובדים היה מורכב מחציתו פולנים־אריים, ומחציתו יהודי־פולין. אנחנו היינו הראשונים מבין יוצאי הונגאריה. גם את ארוחת־הצהרים סעדנו באין הגה. הפולנים אפילו לא נכנסו בשיחה עמנו, וגם יהודי־פולין היו מסתייגים מאתנו, וגם אנו עצמנו, בלי משים התלכדנו יחדיו, מתייראים היינו, ולא העזנו לדבר אלא רק בינינו לבין עצמנו. היחס שנהגו בנו עד עכשיו הפחיד אותנו, ועדיין לא יכולנו להתאים עצמנו ולהתפרק בסביבה החדשה. הפסקת־הצהריים ארכה שעה אחת, ואחרי גמר האכילה עוד נותרו לנו כמה דקות למנוחה.

באחת שוב נשמע הפעמון, ומיד שבנו למקומותינו והמשכנו בעבודה. בשש אחרי־הצהריים נסתיימה העבודה, ואז פקדו עלינו, על החדשים, להדיח את הריצפה. נתנו לנו את מנות ארוחת־הערב, לחם ומרגרינה. כאן לא גנבו מן הלחם וקיבלנו את מלוא רבע הכיכר המוקצב לאיש, יתר על כן, נודע לנו כי פעמיים או שלוש פעמים בשבוע נקבל מנה כפולה. סיכויים יפים ביותר!

בינתיים עברו ובאו בלאגֶרשטראסֶה קבוצות־העבודה, הקוֹמאנדוֹת, שיצאו עם הבוקר, וכולם התייצבו בחמישיות לפני הצריפים, ל“אַפֶּל” של אחרי־הצהריים. גם אותנו המריצו. הסתדרנו לפני הבּקליידוּנגסקאמר ופסענו בסך לפני הצריף מיספר 20 שממול. אלה העובדים בבּקליידוּנגסקאמר התגוררו בצריף מיספר 20, וגם אותנו העבירו שמה. האַפֶּל נערך כרגיל, ואולי בהבדל דק אחד, שכאן הסתדרו בטורים יותר מהר, מתוך מישמעת של חיילים. ניכר היה, שכאן נמצאים עצירים ותיקים. שהתייצבו תמיד באותו מקום, ובאותה שורה עצמה. האַפֶּל עצמו נשא אופי של טקס ממש. גם כאן נפתח המיסדר במניינו העצבני של הבלוקאלטסטר, אחר־כך בא קלגס ה־ס.ס. הממונה על הצריף, וגם הוא ערך את מניינו. לפקודת “מיטצאן אפ” חייבים היינו לעמוד מתוך דומיית־מוות ובשימוט הכובע, עד לבוא הוראת מיפקדת ה־ס.ס.

עודנו עומדים במיסדר, יכולנו לראות, שבמחנה המקביל לשלנו עומדות נשים במיסדר. אלפי נשים נמצאות, איפוא, בשכנותנו הקרובה. החלטתי שבהזדמנות הראשונה אתקרב אליהן, להיוודע, מי הן, מאין הן, ואם יש אתן גם ילדים.

אחרי הוראת “מיטצן אוף”, – לחבוש כובעים – נהרו המוני־האדם העייפים לצריפיהם, והמחנה דמה ללהקת־נמלים שורצת, הנעים לאורכו של הלאגֶרשטראסֶה. אחרי האַפֶּל, נמצאה הזדמנות להיפגש גם עם שאר דיירי המחנה לשיחה קלה. עד שעה 9 בערב, כשהפעמון קרא לשכיבה, היינו “בני חורין” יכולנו לטייל אנה ואנה בפנים גדר־התייל המחושמלת, המקיפה את המחנה כולו. יכולנו לשוטט ולבקש קרובים או מכרים בשאר הצריפים שבמחנה. לשמחתי הגדולה הועברו לכאן עוד כמה אנשים מקבוצתנו, וביניהם היה גם גיסי. מסרנו דין־וחשבון איש לרעהו על יומנו הראשון בעבודה. הכל נתקנאו בי על סידורי במחסן־הבגדים. גם הם סיפרו על הסידור שלהם, שלא היה טוב כשלי. מפיהם הכרתי את מושג ה“קוֹמאנדוֹת” השונים.

בעת השכיבה המשיכו חברי בסיפור חוויות יום־העבודה הראשון שלהם. היו ביניהם, שחייבים היו לחפור חפירות, לאחר הליכה ברגל של 3–4 שעות. קשה יותר היה גורלם של אלה שנלקחו לנפץ אבנים, וחמור ביותר היה אולי גורלם של אותם החברים שנלקחו ל“קוֹמאנדוֹ תפוחי־אדמה”. הללו צריכים היו לפרוק קרונות של תפוחי־אדמה ולשאת בריצה את השקים המלאים מן המסילה אל האסם, המרוחק כמה מאות מטרים ממנה. עמוסים שקים של שישים־שבעים קילו אנוסים היו לעשות את הדרך הזאת מאות פעמים, תחת מהלומות אלות וקתות־רובים של אנשי ה־ס.ס., הקאפּוֹ והפועלים הראשיים. רבים שבו למחנה מעונים, מוכים עד זוועה, עוד בתום היום הראשון. לא פלא כי מיספרם של אנשי קומאדו זה היה מתמעט והולך מיום ליום, ומדי בוקר היו חוטפים אנשים בכורח לאותו קומאנדו. בעיקר חטפו את היהודים מהונגריה, “הירוקים”, שזה עכשיו באו, ועדיין לא התמצאו באפשרויות המחנה, ולא ידעו כיצד ניתן להתחמק מן הקומאנדות הרעים, ועל כן העבידו אותם בעבודות הקשות ביותר, וגם הושמדו במיספר רב יותר, יחסית. אלה מיהודי פולין שנשתיירו עוד בחיים, כמו הפולנים האריים והרוסים, היו תושבים ותיקים של המחנה – 2, 3 ואפילו ארבע שנים כבר עברו עליהם במקום – ועם בוא אנשים חדשים לעבודה, נתעלו בדרגה ונעשו פועלים־ראשיים וקאפּוֹ, והיהודים מהונגריה שימשו להם כעת שעירים־לעזאזל.

עדיין לא הבנו את פשר התנהגותם של ותיקי־המחנה מבין שרידי יהודי פולין. רק אחרי כמה חודשים של עבודה וסבל משותפים זכינו, שישוחחו עמנו על עצמם, על עברם, על סבלותיהם וחורבנם הנורא. גם אנחנו חייבים היינו קודם לסבול הרבה, על־מנת שנוכל להבין אותם.

קומאנדו חמור שני היה אותו המכונה בלשון הלאגֶר “קניגסגראבּן” – חפירת המלך. מחוץ למחנה, בריחוק רב, חפרו הפועלים חפירה גדולה, עמוקה. לאיזו מטרה שימשה החפירה, זאת לא ידע איש שכן לאמיתו של דבר כל עבודה היתה כאן נטולת־תכלית, ומטרתה רק להמיתנו בעבודה הקשה, המזון הרע והבלתי מספיק, והיחס הזדוני הגס. הכינוי שבפי ותיקי־המחנה באושביץ למחנה לא היה “ארבּייטסלאגר”, כפי שכוּנה רשמית, אלא “פארניכטוּנגסלאגֶר”, לא מחנה־עבודה אלא מחנה־השמדה. אך אף אם לפעמים ארוכה היא הדרך להשמדה, תורו של כל אדם עוד עתיד להגיע.

כעת כבר נודע לי גם מהי המוסיקה שמעתי בבוקר הקודם וגם אמש. בשעה שש בבוקר, באפלולית השחר, מנגנת תזמורת מורכבת מוסיקאים שבמחנה – שירי־לכת, שלקולם יוצאים בסך לעבודה רבבות הפועלים המעונים, ולקולה חוזרים הם הביתה לעת ערב. רק מוח גרמני מסוגל היה לתכנן כך, שהשבוים שנעקרו מביתם וממשפחתם יהיו אנוסים לשוב לעת־ערב לקול מוסיקה, נושאים עמם את הכושלים ואת החברים שנתמוטטו במשך היום.

גם באותו יום לפני־הצהריים עבדתי בחריצות רבה. השתדלתי להעלים את עצבנותי ואת אי־השלווה שבי. בקוצר־רוח חיכיתי שתעבורנה השעות שלפני־הצהריים, משום שהחלטתי בליבי לנצל את השעה של הפסקת־הצהריים לסיור בסביבה, על־מנת להיוודע מי הן הנשים הגרות בסמוך, מעבר לתייל, בריחוק 30–40 מטרים. השעות שלפני־הצהריים חלפו. העבודה היתה אותה העבודה כביום אתמול וכל כמה שעבדנו, לעולם לא כלתה. משאיות ה־ס.ס. הופיעו פעמים רבות ביום לפני הבּקליידוּנגסקאמר ופלטו מקירבן את הסחורה. אלינו הביאו את אלפי הכותנות, ולשאר המחלקות – בגדים אזרחיים, נעליים, חפצי גברים ונשים בעירבוביה. באותו פרק זמן הגיעו שוב מישלוחי־אדם המוניים מהונגריה. בגדיהם, נעליהם וחפציהם השונים הקדימו אותם, ולא הוצרכו להיטלטל תחילה במחנה הצוענים, או במחנה החיטוי, ובעוד שרבים התמוטטו לפני שהצליחו להגיע הנה, הרי מן הכותנות לא אבדה אף אחת, משום שהובאו הנה ספורות בקפדנות מן המרחץ ומן המישרפות…

בצהרים מיהרתי לאכול משהו ומיד רצתי החוצה אל מאחורי הצריף. בריחוק כמה מטרים מן הצריף נמתחה גדר־התיל טעונה זרם חשמלי. מעבר לגדר הוביל שביל צר בין המחנה שלנו ובין מחנה הנשים, המכונה “צ' לאגר”. אחר באה גדר־התיל של “צ' לאגר” ומאחוריה, בין הצריפים, אלפי נשים. המרחק היה די גדול, כ־50–60 מטרים, וכיצד אוכל להיוודע, מי הן מאחורי התייל? סכנת־מוות היתה להתקרב לתייל, או לצעוק אל העבר השני, משום שבדרך שבין שני המחנות עברה תנועת המכוניות הצבאיות של הס.ס., המפקחות, והקאפו. ואף־על־פי־כן נוכחתי לדעת, שאינני היחידי המביט בכיסופים אל המחנה השני. כי בין הצריפים השונים עומדים עוד גברים, וגם להם כוונות דומות לשלי. אולם הנשים עמדו כשגבן מופנה אלינו. הן עמדו ב“אַפֶּל” מתוך דממה אילמת. הללו, שבשורות האחרונות, היסבו פניהן כלפי הגדר ורמזו בידן, כנראה למכרים. ניגשתי אל איש אחד שהמתין כך, ושאלתיו אם הוא מהונגריה, ואם כן – לשם מה הוא ממתין כאן? כך נודע לי, שאחדים מהם מוצאם מהונגריה, ומבקשים הם את רעיותיהם, או את בנותיהם בין הנשים הללו. הנשים מהעבר השני הן נשים יהודיות מהונגריה. וכיצד אפשר לבוא בקשר אתן? ברגעים מסוימים, כשאין ה־ס.ס. בסמוך, קרואים אנחנו איש אל רעותו, או מטילים אליהן פתקאות קשורות לאבנים. כבר אירע שבדרך זו נודע למישהו, שאשתו נמצאת בחיים, ובאיזה צריף היא מתגוררת, ואפילו קרה שהצליחו בדרך זו להחליף מכתבים. ברם, לעיתים קרובות לא בא שום מענה מן העבר השני, משום שגם את הנשים במחנה החליפו ללא הרף.

הפעמון הכריז על השעה אחת. רצתי בחופזה אל מקום־העבודה שלי. המשכתי באריזת הכותנות, מתיחות העצבים שלי לא רפתה. חיכיתי לערב, שייוודעו לי יותר פרטים. בקושי רב עבר גם יום־עבודה זה. בערב שוב נצטווינו על־ידי העובדים הוותיקים להדיח את ריצפת הבּקליידונגסקאמר, ועד שאנחנו עסקנו בניקוי, כבר סעדו את ארוחת־הערב שלהם. הבחנו בכך, שהם לא אכלו מאותו המזון שקיבלנו אנחנו, – רבים ביניהם אכלו קתלי־חזיר, שימורים וסרדינים. כיצד השיגו את המזונות הללו, זאת לא יכולנו לתפוס. ריר נזל מפינו למראה אותם המאכלים הנפלאים, שאנחנו מזה חודשיים לא רק שלא טעמנו אותם, אלא אפילו לא ראינו אותם בעינינו.

ה“אַפֶּל” לא רצה היום להגיע לקיצו. שעות ארוכות עמדנו עמידת־דום מתוחה, כובענו מורד, וקריאת “מיטצן אוף” המשחררת לא נשמעה עדיין. מפי האפטלינגים ותיקים נודע לנו, שכמה אנשים ברחו היום, וזה היה פשר צפירתה של הסירנה לפני המיסדר. מנהג מקובל היה כאן, כשמישהו נעלם מן הקומאנדו ולא נמצא לפני שכולם שבו למחנה, התריעה צפירת אזעקה ממושכת למשמר החיצוני והפנימי, ואז התחיל המצוד על הבורחים. זקיפי ה־ס.ס התירו במיקרים אלה את כלביהם הטורפים, שריחרחו וגילו את עיקבות האומללים בסיבכי הקוצים, או על גדות הנהר, ואמנם ברוב המיקרים החזירו את הבורחים למחנה שטופי דם ושסועים לגזרים. אותם הציבו אחר־כך בכניסה למחנה, והשעינו אותם אל הגדר, כדי שהקומאנדות הבאים יראו אותם היטב, וגם שלט תחבו לידם ועליו הכתובת: “הורָה! ויר זינד וידר דא!” (הידד! שוב אנו פה!), ולמחרת באו על עונשם לעין־כל: עונש מלקות. הם היו צריכים לעבור דרך כיכר המחנה, בין השורות, ואחר־כך שקל להם הלאגֶרקאַפוֹ 25 מלקות בפומבי. ואולם לעיתים תכופות קרה, שרק את גוויותיהם של הנמלטים החזירו למחנה. גם את הגוויות הציבו בכניסת המחנה, קשורות אל כיסא, בישיבה, ובעיני זכוכית קיבלו את פני חבריהם השבים מן העבודה.

ביום הזה, למרות כל העונשין, שוב נמלטו כמה חברים משלנו, ועד שדלקו אחריהם עם כלבי הטרף, היינו חייבים לעמוד במיסדר, כעונש קיבוצי, שבויים וָתיקים מספרים, שה“אַפֶּל” נמשך פעמים רבות אפילו עד אור הבוקר, ומן האַפֶּל הלכו בבוקר ישר לעבודה, ללא אוכל וללא מים. במיקרים כאלה התעלפו רבים ורבים מן הנחלשים מתו. בחורף קפאו רבים, בשעת האַפֶּלים. כבר היתה שעה מאוחרת בלילה, כשהאַפֶּל הזה נסתיים. חברי צנחו על מישכביהם באפיסת־כוחות מוחלטת, ואפילו לא היו מסוגלים לחכות למנת־הלחם הזעומה. העייפות דיכדכה אותם, ונחירתם של המון־אדם, כחמש־מאות איש, קצבה את סיומו של יום חמור. גם יומי נסתיים ברע. שום פרט ברור לא נודע לי מפי הנשים, שהריצו אותן לצריפיהן פנימה עוד לפני ה“אַפֶּל” שלנו. יכולנו לראות רק את השטחים הריקים האילמים שבין הצריפים, אולם הרי יתכן כי שם, באחד הצריפים, חיה רעייתי, בריחוק של 100–200 מטרים ממני, וגם היא רובצת על מצעה עייפה כמוני. אל אלוהים! לוּ רק היתה בחיים, לוּ רק ידעתי כי גם היא סובלת אי־שם, כמוני, משום שגם הסבל טוב מן המוות, מן הכליון. ובכן, מחר, מחר אמשיך בחקירתי…

למחרת היום ובימים הבאים לא חלו שום שינויים מיוחדים בחיי. המשכתי באותה עבודה עצמה במחסן־הבגדים, כמקודם. נהניתי מזכויות־היתר של הבּקליידונגסקאמר, היינו שגרנו בחלק מיוחד של הבלוק, ולא הייתי צריך לעמוד בתור לארוחות־הערב ולארוחות־הצהריים, משום שאת מזוננו קיבלנו בבֹּליידונגסקאמר. ארבעים האנשים השׂבעים לא נדחקו בהמולה כחמש־מאות הרעבים. וכלעובדים קבועים, השייכים לקומאנדות הפנימיים, הוקצו לנו מקומות־מישכב קבועים והיתה לנו חֶברה קבועה, בעוד ששאר האנשים היו מתחלפים תדיר, והיום היו חייבים לישון על־גבי דרגש אחד עם פלוני ומחר עם אלמוני. חל שינוי בסדר־חיי בכך, שהעבירוני ממחלקת הכותנות למחלקת הבגדים, וכאן שוב לא עבדנו בשניים, כי אם עבדנו יחד 8–10 אנשים. ומכיוון שעל־ידי כך הורחקנו קצת מן האוֹבּרקאפּוֹ, הרי כאן לא שררה דממה אילמת כל־כך; ויכולים היינו לשוחח בשקט ובזהירות איש עם רעהו, ובלבד שלא יתקרב אלינו שום קאפו או פועל־ראשי. ברם, הפולנים דיברו פולנית, וכך הוציאו אותנו ממעגל־השיחה. יכולנו לדבר רק בינינו לבין עצמנו, וגם זה טוב היה לנו מן הדממה האילמת. גם לא שמחנו כשהפולנים דיברו אלינו. משום שתמיד עוררו בנו רק מרירות. בדרך כלל שאלו: היית נשוי? היו לך ילדים? בני כמה שנים היו? תמיד רק כך: היו! ואף פעם לא בהווה, שישנם! הבינותי מה הם מבקשים לומר בכך, אך כשדרשתי הסבר רחב יותר, לא השיבו לי. הם אמרו, כי יודעים הם שאנחנו, יהודי אונגארן, טיפשים אנחנו עד כדי כך, ומחוסרי נסיון, שעדיין אין אנו תופסים מה אירע לנו, אבל עוד ייוודע לנו הכל. רק אחד נמצא לי ביניהם, שבראותו כי לפרקים הריני מפסיק בעבודתי, ועיני מתמלאות דמעות, היה עומד לצידי או יושב לידי, ומזהירני בלחש, שאף־על־פי שגדולים כאבי־הנפש שלי, ידי חייבות לעבוד, משום שאם לאו – אקבל מכות, ועד מהרה עלולים גם להוציאני מן הקומאנדו ובקומאנדות־חוץ ממהרים להתמוטט. האזהרה העדינה הזאת הביאתני ליד התרגשות. ראיתי כי גם הוא עצוב, דמום הוא, ואינו משתתף בגסויותיהם של שאר הפולנים והיהודים מפולין. פניתי אליו, איפוא, בחרדה ושאלתיו מאין הוא, כמה זמן הוא נמצא כאן ואם יש לו משפחה? סח לי בשקט, שהוא מסוסנוביץ, בריחוק של פחות מ־30 קילומטר מאושביץ, וגם הוא נמצא במחנה לא יותר מאשר מאז חודש פברואר. עד אז הצליח להסתתר עם רעייתו ועם בנו הקט, בן השש. אבל הלשינו עליהם והם נאסרו והובאו לאושביץ. את רעייתו ואת בנו הקט שרפו במישרפה. “מנַיִן אתה יודע זאת, מנין לך זאת?”, שאלתי, “אתה משוכנע בכל אלה?” “כשתשהה גם אתה כאן זמן רב יותר, תשתכנע גם אתה”, אמר, “בין יהודי פולין ויהודי הונגאריה קיים רק ההבדל היחידי, שאנחנו ראינו ותפסנו מיד את משמעות המאורעות המתחוללים סביבנו, ואתם מהלכים כסומים או כסהרורים, ואינכם רואים גם עכשיו את המצב לאמיתו”. “אם כך” שאלתיו, מדוע אתה חי עדיין? הרי רואה אני שגם אתה בעל נפש רגישה. עדיין לא גס בך ליבך, כשאר האנשים כאן. גם אתה עוד דומעות עיניך כשאתה מדבר באשתך ובבנך הקטן. מדוע, איפוא, אתה חי? במה אתה רואה טעם לחייך? הרי אם אני לא התאבדתי זה רק משום שלא האמנתי, ועדיין איני יכול להאמין, שכל זה אמת ונכון. גם אותך היטעו, גם אתה לא ראית בעיניך את הזוועה". “לא ראיתי בעינַי”, השיב הלה, “אבל ראו זאת חברַי הנאמנים עלי, מַכּרַי. הרי כאן בסמיכותנו נמצא הזונדרקומנדו, בצריף מיספר 13. גם אתה עוד תכיר אותם. ולמה ומדוע עודני חי? האמינה לי, אין שום טעם לחיינו עוד”, השיב, “גם לא נוסיף להאריך ימים. משום שגם תורנו עתיד להגיע בהמשך הסלקציות. ואם אף־על־פי־כן נשתייר בחיים, הרי רק למען הנקמה עוד יהא כדאי לחיות, על־מנת שננקום את נקמת חייהם של אלה שהושמדו באופן כל כך אכזרי, ללא עוון בכפם”. כעת כבר בכינו יחד, בעוד ידינו ממשיכות לעבוד כמכונה נטולת־הבנה.

גאז, מישרפה, זונדרקומנדו, סלקציות, – ביטויים מרובים שעליהם אני יודע כבר, כי משמשים הם להשמדתנו, אך את משמעותם המוחלטת טרם אדע, אולם עלי לדעת את הכול, ולא אמשיך לחיות, אם אין לי לשם מי לחיות; משום שיודע אני, מרגיש אני, שהצהרתו של ידידי החדש, כי עלינו להמשיך לחיות למען הנקמה, – אינה מעניקה לי כוח לשאת בגורלי. אני לא אוכל לנקום. אני לא אוכל להרוג ילדיהם של אחרים. גם אם יימצאו אחרים שיעשו זאת, הרי אותי לא ירגיע הדבר, ופיצוי לא יתן לי על בנותי שנרצחו…

בינתיים מתמיד אני להלך, צהריים וערב, סביב גדרות־התייל. הריני מתקרב ככל האפשר, ואף־על־פי שלפרקים הריני סופג גם אי־אלה סטירות־לחי מן השומרים על סביבת־התייל, טרם הצלחתי להיוודע משהו בדבר משפחתי, ואף מכרים לא מצאתי. כבר הצלחתי לשוחח עם מיספר נשים, בערב אחרי המיסדר, וגם העברתי לשם את שמות בני־משפחתי בפתק קשור לאבן, כדי לשאול עליהם. בתמורה סיירתי גם אני בצריפים שלנו וביקשתי אחרי אותם האנשים שהנשים ביקשו לחפשם. לדאבוני, רק לעיתים רחוקות גיליתי חבר, שאשתו חיפשה אחריו, או מישהי ממכרותיו ביקשה לדעת אם הוא בחיים. אף־על־פי־כן היתה זו חוויה מזעזעת, כאשר הצלחתי בדרך זו להפגיש את מישהו עם קרובתו או מכרתו.

מעתה שוחחתי תכופות עם ידידי החדש. הוא סיפר כי הוא מהנדס, את לימודיו סיים בברן ולפיכך יודע הוא גרמנית על בּוּריה. בערב, בצריף, לפני ששכבנו על הדרגש ולפני שחטפתנו השינה, משיחים היינו איש עם רעהו בקורות־חיינו. הוא מספר לי על רעייתו ועל ילדיו, ואני מספר על שלי, והדמעות ניגרות בשקט מעינינו. גם בו ניכר שהוא נמצא כאן רק שישה חודשים, ולא 4–5 שנים כשאר האנשים. גם נפשו לא נתגסתה עדיין. הפצע עודו כואב לו, הליכות־המוסר של המחנה עדיין זרות לו, הגוּת, המאבק הבלתי־נרתע למען החיים; ואף־על־פי־כן הרי הוא חי באופן טוב יותר ממני, משום שיש לו מכרים המסייעים לו, והוא כבר יודע “לארגן”, בעוד שאני בודד לגמרי ועדיין איני יודע את משמעותה האמיתית של המלה “לארגן”. פעם אחת, כשראיתי שגם הוא אוכל קתלי־חזיר, או סרדינים, שאלתיו: “מנַיִן משיגים זאת?” – “צריך ‘לארגן’”, השיב. “כיצד ‘מארגנים’?” – “זאת כבר תלמד בעצמך”. השיב לי. לפרקים היה משתף גם אותי בנתח טוב, ולעיתים רחוקות היה מכבד אותי גם בסיגריה.

“אמור נא לי, אחי”, ביקשתיו פעם אחת, “אמור לי בדיוק, כיצד איבדנו את משפחותינו? אני רק שמעתי, שהשמידו אותם בגאז, ששרפו אותם במישרפות; ואתם מדברים על כך בהרחבה ונוקטים במיספרים מזעזעים, על מות שלושה מיליונים ומחצה יהודי פולין, על השמדת 400–500 אלף יהודי הונגאריה. איש־ההנדסה אתה, חשב־נא וראה, הייתכן? אתם קובעים ששורפים 15 אלף בני־אדם במישרפות במשך יום אחד. התוכל לחשב, כמה מישרפות נחוצות לשם כך? אני ראיתי את הקרמיטוריון בווינה”, אומר אני לו, “ושם דרושות 15 דקות לשריפת גופת אדם אחד, אף־על־פי שהוא פועל בחום של 20000 צלסיוּס, ומופעל בזרם חשמלי, וכאן הרי אותם הבניינים, שאתם מצביעים עליהם כעל מישרפות, מעלים עשן תמיד, ולהבה פורצת מארובותיהם, – משמע שמסיקים את התנורים בעצים או בפחמים. האומנם מאמין אתה בכך, שבסידור כזה אפשר לשרוף 15 אלף בני־אדם ביום? ומה עושים בעצמות, שהרי לא תאמר שבהסקת עצים או פחמים אפשר לשרוף עד עפר המון כזה של עצמות? עליך להודות, איפוא, אחי, שאין אמת בדיבורים הללו. לא ייתכן שיהא בכך אמת, אם אתה בוחן את הדברים בעיניים ביקורתיות ובמוח הגיוני!”

“טוב, איפוא, אספר לך כל שאני יודע, כל שחייתי כאן כל ששמעתי; וכל כמה שזה יהא נראה לך כטירוף, ולא יאומן כי יסופר, הרי כל זה, לדאבוני, אמת ויציב. מוח נורמאלי כמעט שאינו מסוגל להשיג זאת, אולם אותו המוח שתיכנן זאת אינו נורמאלי, ואין המבצעים יכולים להיות נורמליים”.

“זוכר אתה”, המשיך ידידי, “שכשהגעתם הנה, חייבים הייתם כולכם לעבור לפני רופא־קצין אחד? רופא קצין זה, ד”ר מנגלה, הידוע לשימצה, שברמז בוהן־ידו שילח את האנשים ימינה, או שמאלה, כלומר למחנה או ישר למוות. בין אלה שנשלחו על־ידו שמאלה, הייתם גם אתם. נלקחתם למרחץ והגעתם הנה למחנה, אל העובדים. אולם הזקנים החולים הטף עם אִמהותיהם נשתלחו לעבר השני. מאותו עבר שני מעולם לא שב אדם, וכולם נעלמו ללא השאיר עקבות. כך הלכו באותה דרך שלושה מיליונים ומחצית המיליון יהודי פולין וליטא, אלפי יהודי צרפת, יוון והולאנד. ומזה כחודשיים, מאז שהתחילו בשילוח יהודי הונגאריה, גם מאות־אלפי יהודים הונגאריים. בוודאי גם אמרו לכם, מה שאמרו לכולם בשעת ההפרדה, שלוקחים אותם רק למרחץ, לחיטוי, או אמרו, שצריך ללכת ברגל 10 קילומטרים ומשום כך יסיעו את האִמהות עם הטף ביחד. נקטו בשקרים ובהסוואות ממין זה, כדי שמאות־אלפי בני־האדם יילכו למוות בשקט וללא שום התנגדות. האנשים הללו לא נלקחו למרחץ, כי אם למישרפה. חמש מישרפות שכאלה פועלות באושביץ, אולם מאז שמגיעים המישלוחים ההונגאריים הגדולים ובאים ברציפות כזאת, – 15–20 אלף בני־אדם ליום, – שורפים לא רק במישרפות, כי אם גם בחפירות הגדולות שמסביב למישרפות, תחת כיפת השמים".

“כשהגענו”, מוסיף רעי ונאנח אנחה עמוקה. “חפצתי גם אני ללכת יחד אִתם אל מה שמכונה העבר השני, משום שמן ה’קאנאדים' ידעתי עוד מקודם, מה מחכה כאן למשפחה, וביקשתי למות יחד עם יקירי. יודע אתה הייתי בעל־משפחה צעיר, התחתנתי מתוך אהבה, ואהבתי את רעייתי ואת בני הקט. ביקשתי ללכת אִתם, כי גם אני לא יכולתי לדמות בנפשי, שייתכן להמשיך לחיות אפילו יום אחד, אחרי שלוקחים מעמי, ורוצחים את רעייתי ואת בני, אולם מנגלה לא הירשה שאלך אִתם. אותי דן מנגלה לחיים, אותו שד בעל המוח החולני, שעל מצפונו נזקפת השמדתם של הרבה מיליוני בני־אדם”.

“המתן נא, אחי”, אמרתי לו, “אותך הזהירה ה’קאנאדה‘, אומר אתה. מה היא ה’קאנאדה’? אותי שום אדם לא הזהיר, אני אפילו לא יכולתי לנסות ללכת יחד עמהם, והרי אל אלוהים; מאושר הייתי לוּ יכולתי לכל הפחות למות אִתם יחד! יכול הייתי לנחם אותם עד הרגע האחרון, יכול הייתי לחבק אותם. וכיצד היה מותם? יודע אני שהגאז ממהר להמית. האומנם סבלו הרבה? ספר הכל־בכל־מכל־כל!”

– "קאנאדה, כך מכנים בלשון הלאגֶר אותו קומאנדו העובד בחוץ, במסילה. פוקדים עליהם לעבוד עד שמגיעים מישלוחי־האדם, ברכבות. הם־הם אותם לבושי ההפסים המורידים את האנשים מן הקרונות ואוספים את חבילותיהם וניירותיהם של הבאים. שבויים וָתיקים הם. זהו הקומאנדו הטוב ביותר, בייחוד כאשר מישלוחים רבים מגיעים ובאים, כמו עכשיו. מאז משולחים לכאן ההונגארים, הקאנאדים הם אלה שלהם ניתנת הזדמנות ראשונה לפשפש בין החבילות, וכך הם משיגים דברי־אוכל רבים, קתלי חזיר, לחם, שימורים וסיגריות. אמנם חיייבים הם למסור את הכל לידי ה־ס.ס., אבל הם ‘מארגנים’ לעצמם הרבה מכל אלה. (עכשיו מתחיל אני להבין את משמעותה של המלה “לארגן”, כלומר: לגנוב). גם יש להם הרבה אבני־חן, משום שעל־אף כל הבדיקות, מגיעים הנה רבים מצוידים באבנים יקרות ובכסף. צפויים הם אמנם לעונש חמור ביותר, במיקרה שייתפסו, ואף־על־פי־כן רבים ‘מארגנים’ לעצמם כסף וכן גם אבני־חן. יש כבר ביניהם עשירים מופלגים, החיים ברחבוּת, כמו תושבי־קאנאדה להבדיל, ומשום כך קרויים הם ‘קאנאדים’ ".

“ובכן”, ממשיך ידידי, “גם כאן ישנם עשירים מופלגים, וכפי שאני מספר לך, הקאנאדים הללו לוחשים באוזני הבאים. במיוחד באוזני נשים צעירות, המהלכות רק עם ילד אחד, שינטשו את ילדן. לעיתים די תכופות גם קרה, שטרפו מיד אימהות את ילדן ונעלמו אתו בין ההמון. כך הצילו את חייה של האם המיואשת, המחפשת את ילדה, כי בעוד ילד על זרועה, היה מנגלה משלח אותה ללא ספק ישר למישרפה, וכאשה צעירה בודדה, שילח אותה לעבר השני, אל מחנה־העבודה של הנשים”.

“ובכן”, שאלתי, “בין לובשי־הפסים גסי־הנפש, שכבר ברגע הראשון הסתערו עלינו בהמולה ובמהלומות, היו גם כאלה שהצילו חייהן של נשים?”

“בהרבה־הרבה מיקרים”, משיב רעי, “ואתם עדיין אינכם יודעים אפילו, כמה סבל מסתתר מאחורי הגסויות וההמולה הרבה! עוד נדבר על כך. גם אותם עוד תכיר”.

“אולם כעת ספר לי, אם ידוע לך” ביקשתי, “כיצד מתו יקירינו? הנתייסרו הרבה, או לפחות מתו מיתה קלה מהירה? ומה אתה סבור, הידעו ברגע האחרון, מה מחכה להם? האם נגזר עליהם לפרפר בייסורי מוות?”

“לדאבון הלב, הם מתו מתוך עינויים מרובים”, עונה רעי, וקולו מתנמך. מעיניו ניגרות דמעות־גבר כבדות. דקות אחדות אין הוא מסוגל לדבר עוד. מצטער אני, שעוררתי בו מחדש את הזכרונות שייתכן וכבר הִדְחִיקָם, אך מבקש אני לדעת את הכול, ואני מזרזהו לדבר עוד ועוד. למען אכיר גם אני את הדרך הזאת, למען אדע גם אני מהו הנתיב שבּוֹ הלכו יקירַי.

הם עברו בנתיב־ייסורים מחריד", אומר הוא, “גם אני הייתי כמוך. גם אני ביקשתי לדעת הכל. משום כך שידלתי הרבה את העובדים בזונדרקומאנדו שיספרו לי בפרוטרוט את הכל, כדי שלא אשכח זאת לנצח. ואם תבוא פעם שעת־החירות, ואִתה שעת־הנקמה, אדע במי לנקום ובעד מה עלי לנקום. ואספר לך את הכל, על־מנת שגם האחרים יידעו, שמא לא אמשיך לחיות עד הסוף, שמא יגיע גם תורי – כפי שקרוב לוודאי, שאם המלחמה לא תסתיים במהרה, יגיע תור כולנו – שמא דווקא אתה תשתייר בחיים, ואז מחובתך יהא לנקום. וגם אתה המשך וספר הלאה על־מנת שגם היהודים ההונגאריים לא ישגו באמונתם התמימה, כי העשן עולה מארובת המאפייה או ממישרפת האשפה, אלא ידעו נכונה, כי שם נשרפים יערותיכם, ילדיכם, אחיכם והוריכם, לילה ויום, לילה ויום, ללא הרף. והריח שאתם חשים בו אינו ריח של סמרטוטי־צמר, כפי שאתם מתפתים לחשוב, אלא ריח בשר־חי נצלה, ריח בשר־אדם בוער באש”.

כמעט שבא לידי אכּסטאזה. וכשדיבר כך, כשצייר את הזוועות בעליל, ראיתי וחשתי כי נוסף על־כך שהוא דובר אמת, ושהוא מצליף את עצביו בהעלאת דברי־זכרון אלה רוצה הוא שגם אנחנו נדע הכל, שגם לנו לא יהא עוד רגע של מנוחה. ואני אמנם רציתי בכך, שיגיד הכל, הכל. הכל ביקשתי לדעת.

“המשך. אמור כבר, איזוהי הדרך שהלכו בה?”

"הדרך… בדרך, אחרי שמנגלה שילח אותם לעבר השני, ערכו אותם בשורות בדיוק כפי שערכו אתכם בשורות. גם הם נעו בשורות של חמישיות, משום שהגרמנים אוהבי־סדר הם ומנו את כולם בדייקנות. המיספרים דרושים להם, הסטאטיסטיקות, והשרייבּשטוּבּים (לשכות־הרישום) מעבדים מדי יום ביומו את החומר. מיספר כזה של חתיכות־אדם הלך ימינה, מיספר כזה – שמאלה. על העצים העוטרים את הדרך תלויים לוחות, שעליהם מראה חץ את הכיווּן ‘אל מקום החיטוּי’. מאז שבאים המישלוחים מהונגאריה בהמון רב כזה, רשום שם הדבר גם בהונגארית. על־מנת שהקרבנות יוכלו לקרוא, וילכו מתוך שלוות־נפש, ללא התנגדות – בדרכם האחרונה. אחרי פחות ממאתיים מטר הליכה ברגל – אלה הם אותם עשרת הקילומטרים, שצריכים לנסוע ‘במכונית’, כפי שרגילים לומר זאת מנגלה ומרעיו, בעת הסלקציות, שעל־יד המסילה – מעיזים אותם כמו צאן פנימה לחצר הקרמטוריון. החצר הזאת סגורה כהלכה, שום אדם מלבד הקרבנות, ה־ס.ס. והזונדרקומאנדו, אינו יכול להיכנס שמה. אנשי הונדרקומאנדו הם פולנים, יוונים, צרפתים, אריים ויהודים במעורב, אך בחלקם העיקרי, לדאבון הלב, יהודים. מכריחים את היהודים לסייע ברציחת אחיהם הוריהם וילדיהם. אולם על כך נשוחח עוד להלן.

“מכניסים את האומללים לחצר המישרפות, בדרך כלל אלפיים וחמש מאות – שלושת אלפים בני־אדם נשים, גברים וילדים, זקנים וחלשים בעירבוביה אחת, כפי שהם באים מבית־הנתיבות, ושם פושטים את בגדיהם. כשהם תמהים על כך, שנשים צריכות להתפשט לעיני גברים מתנפנפות האלות, ואולי זה הרגע, כשהכל נוכחים לדעת שתחושתם המוקדמת מתאמתת ורבים פורצים בתאניה ובצעקות. התינוקות בוכים – שאונם מסעיר את הסביבה, והקומאנדות העוברים בריחוק רב, כמה מאות מטרים מן המישרפה, שומעים תכופות את יללתם המיואשת של האומללים. אולם הדבר אינו נמשך זמן רב, משום שאנשי ה־ס.ס. וה”זונדריסטים" דוחסים את ההמון באלותיהם לתוך מרתף הגאז של המישרפה. זהו אולם גדול, המתאים בערך להכיל 500 בני־אדם, ואילו הם דוחסים לכאן אלפיים וחמש־מאות – שלושת אלפים איש בבת־אחת. המזלפים הקבועים בתיקרת האולם וכן המגבות והסבון שחולקו עוד מקודם, מטרתם לשכנע את הקרבנות שיאמינו כי באמת הולכים הם למרחץ, ועל־ידי זה תקטן מידת התנגדותם, אולם רובם כבר מנחשים, שכאן מחכה להם משהו מזוויע, שטני. מאתיים–שלוש־מאות הראשונים אולי עוד מאמינים שזהו מרחץ, והם נעמדים מתחת למזלפים; אך בראותם שבמהלומות ידיים ומקלות דוחסים פנימה 3000 בני־אדם, ומשאין עוד מקום מטילים אנשים, ובעיקר ילדים, פנימה באוויר, מעל לראשי ההמון, – הרי הכול כבר נתחוור להם. שוב פורצת הבכייה הגדולה, צווחות מפחד־המוות, בכייתם קורעת־הלבבות של הילדים. יראי־השם קוראים לאלוהים, אומרים וידוּי. ועדיין מוסיפים ודוחקים פנימה את המוני הנידונים למוות. משנדחסו כולם, ננעלת מאחוריהם דלת הברזל הכבדה. לוּ קיבלו מיד את הגאז, היו היסורים מסתיימים במהרה, אך לא. עוד זמן רב מייסרים אותם. 3000 בני־האדם מכלים עד מהרה את כמות החמצן המספיקה לחמש מאות, והם נחנקים, מחרחרים בייסוריהם, ציפורניהם חותכות בבשר החי, איש טורף אחיו בייסוריו. לעיתים קרובות, רק אחרי מחצית השעה מטילים פנימה, דרך בקיע מיוחד, את פצצת־הגאז הגואלת. ודאי ראית גם אתה, כשהגעת הנה, את מכונית הצלב־האדום הקטנה, המחכה למישלוחי־האדם. היא מובילה את הגאז הדרוש לקרמטוריון. אבל אפילו מן הגאז הממית אינם נותנים, הרשעים, במידה מספקת, ורגעים ארוכים ומייגעים נמשך פירפור המוות, עד שכל יבבה וכל אנקת גסיסה הולכים ודוממים לאט־לאט, ואז ה’זונדריסטים', הממתינים בחוץ, מקבלים את האות, שכעת הם בתור לעבודה".

בלב קפוא, חיוור ורועד בכל איברי מקשיב אני להרצאת־האימים של רעי. לנגד עיני עוברים המוני הנידונים למוות, אך אין אני רואה מהם אלא ארבע דמויות בלבד, ארבע דמויות זעירות היקרות לי כל כך, ארבעה קולות בוכים שומע אני בוקעים מתוך שאון ההמון הגדול. אידו שלי, ז’ז’י שלי, נורי שלי, הלגתי הקטנה, מה עבר עליכן, כיצד מתן בלעדי? מדוע לא הייתי יחד אתכן?.. אולם אני קוטע את הירהורי ותובע מאת חברי: “הלאה, – המשך, המשך וספר את הכל. מבקש אני לדעת את הכל. כעת יודע אני, מה אעשה. דבר, אחא, דבר!”

“ובכן, כשהכל נדם, וכל תנועה נפסקה, פותחים את הדלת הכבדה מעברו השני של האולם, הסוגרת עליו באופן הֶרמֶטי. גוש הגוויות צונח החוצה. הזונדריסטים הממתינים ממהרים לסלק את הגוויות, ומניחים אותן על המעלית הבנויה בריחוק מטרים ספורים מכאן. על־גבי המעלית הזאת מטילים, בשורות מצולבות אחת על השנייה, כמו שקי קמח, את גוויותיהם של האנשים שרק לפני כמה רגעים עוד היו בחיים. קרסי ברזל ענודים על מוטות ארוכים מתהדקים בגופות, וכך סוחבים אותם על הרצפה הרטובה, המגואלת בדם – עד למעלית. במעלית הם מועלים אל קומת הבניין, וכעת מגיע תורם של רופאי־השיניים. העובדים בזונדרקומאנדו. הללו בודקים בפיותיהם של כל המומתים, עוקרים את שיני־הזהב ואת הגשרים, ומוסרים אותם לידי ה־ס.ס. הסַפרים, שתפקידם בכך, גוזזים את שׂער הנשים, משום שגם שׂער הנשים מהווה חומר־גלם לתעשייה הגרמנית. שער בנותינו ורעיותינו הנרצחות מובא לפנים גרמניה ארוז בשקים. אחרי ששודדים ומלסטמים את הגופות, מגיע תור השריפה. חלקם נשרף בכיבשני הקרמטוריון, אך מאז ש’העבודה' נתרבתה במידה עצומה כל־כך, עם בוא המישלוחים ההונגאריים, שורפים את הגופות גם בחפירות הגדולות, העמוקות, שמסביב למישרפה. טור של גופות, שיכבה של עצים, שיכבה של פחמים, אחר־כך מורטב הכל בבנזין – וכך מבוצעת השריפה. את העצמות הנשרפות מנפצת אחר־כך וכותשת לעפר חבורה אחרת של הזונדרקומאנדו, בפטישים כבדים. את האפר הדקיק אורזים בשקים. ואותם נושאים מכאן ושופכים את הכל למימי הוויסלה”.

זיעה קרה עולה על מצחי, וגם על מצח רעי. כעת יודע אני את הכל. רואה אני לנגד עיני את הדרך, שבה עברו יקירי. רואה אני, כיצד חייהן הפורחים, היקרים – נמוגו בגאז ובעשן והפכו לאפר תוך כמה שעות. אפרן נזרה ונמוג במימי הוויסלה…

“כיצד אתה יכול לחיות”, גוער אני ברעי, ומנערו בשכמו, “בן־אדם, כיצד מסוגל אתה לחיות ובליבך המחזה המחריד הזה?”

“גם אתה חיה תחיה”, ענה רעי בשקט. “חייבים אנחנו לחיות ככל האפשר, וכפי שניתן. אז, באותו רגע, כמובן, גם אני מוכן הייתי למות בשמחה יחד עם יקירי”, המשיך רעי, “אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. כעת כבר עלינו להמשיך לחיות, להמשיך ולהתייסר ולסבול”.

“אני לא אמשיך לחיות עוד”, אמרתי. “חש אני שלא אוכל עוד, משום שהמחזה שצילמת במוחי עכשיו, מייסר אותי עד שדעתי עומדת להיטרף עלי. מעדיף הייתי למות כל עוד מסוגל אני בדעה צלולה ובמו־ידי לבחור את אורח־מותי ומועדו”. שוב התמוטט עלי העולם כולו. מוחי אטום, נפשי צרובה עד תום וכוח רצוני פג. הכאב לוחץ על מוחי, והתמונה שחקק רעי בנשמתי שוב לא תדעך לעולם, כי אם תוסיף ותעמיק לצרוב כגחלת, תלהט ותאכל את נפשי עד שאגווע. אבל עוד יש לנו לדבר. עכשיו מבקש אני לדעת את הכל, עכשיו, כל עוד כוחי אתי, כל עוד דעתי לא נטרפה, ויכול אני לשמוע כל זוועה, להשיג בבינתי את הכל, ולהבין הכל…

“דיברת על הזונדרקומאנדו, אחי. אמרת, שיש בו גם יהודים, או שרובם יהודים. יהודים מסייעים, איפוא, ברציחת בני־עמם? הם העושים את עיקר מלאכת הרציחה. האינך מתבייש שאתה יהודי? אני מרגיש ברגע הזה, כי עלי להתכחש לעמי. משוגע הייתי שהעמדתי בעבר את כל חיי בשירות העם הזה”.

“ומה יכלו לעשות?”, שואל רעי. “אותם סידרו לעבודה בקומאנדו זה, כפי שסידרו אותך לעבודה בבּליידונגסקאמר, והם עובדים שם, כפי שאתה עובד בבּקליידונגסקאמר. תחילה היו 200, כעת הם כבר 800 שם, והתדע שככר מצוים ביניהם יהודים מהונגאריה?! אל תחרוץ, איפוא, משפטך על יהודי יוון או יהודי פולין. הרי רואה אתה שגם בני־מינך עושים זאת כשמכריחים אותם לכך. וכי מה יכלו לעשות?”

“מה? מחווה אחת של גבורה! מאתיים הראשונים צריכים היו לא לציית!” “היו ממיתים את כולם”.

“ואם היו ממיתים אותם, ולוּ היו ממיתים את מאתיים השניים, ואת הקבוצה השלישית ואת הרביעית, ולוּ היו ממיתים את ה־800 של עכשיו – והרי אומר אתה כי בסופו של דבר ימיתו את כולנו – לפחות היו משאירים אחריהם מעשה אחד, מעשה־גבורה אחד למען קורות־הימים. לפחות הדורות הבאים היו מעריכים אותנו בשל כך”.

“לא היה לכך שום ערך, מאומה לא”, אומר רעי. “הם היו מתמוטטים, ואת העבודה היו גומרות הקבוצות שלאחרי־כן, החמישית, השישית, משום שלא רק פרחי־גיבורים גדלים בעולם הזה, כי אם גם אנשים חלשים, הדבקים בחיים. דבקים בחיים עד המוות. ואם לא היהודים, אחרים היו מסיימים את המלאכה, הרוסים, או הפולנים”.

“ואף־על־פי־כן יש בכך הבדל רב”, ממשיך אני להתעקש, “כשזרים עושים את המלאכה הבזויה הזאת ולא אחינו בני־ישראל. מחריד הדבר, שאנו נותנים לגרמנים את הסיפוק הזה, שאנחנו משמידים את עצמנו, במו־ידינו. ועוד דבר איני מבין: כיצד מחזיקים הם מעמד ועצביהם אינם מתרופפים, שדעתם אינה נטרפת במשך עבודתם, ואינם קופצים לתוך להבות האש בעודם שורפים את האחרים, את העם כולו?!”

“לפי השמועה גם זה אירע כבר. קאפּו יהודי אחד קפץ חיים אל להבות האש. אך צריך להבין אותם. מקבלים הם מזונות ושתייה ביד רחבה. גונבים הם ומוסיפים אבני־חן, וחלק משיני־הזהב. עושים חליפין, נותנים ולוקחים, “מארגנים”, וייתכן שהם חושבים, כי קרוב לוודאי, לא ימשיכו לחיות הרבה, אבל כל עוד בחיים הם – חיים הם ברווחה. והרי יודעים הם עוד גם זאת, שבממוצע נשארים הם בחיים רק שלושה־ארבעה חודשים, משום שעד עכשיו נהגו להמית בסופו של דבר את כל אנשי הזונדרקומאנדו הקודם, ובמקומם סודרו חדשים. ייתכן שדווקא משום כך הם גיבורים, משום שהטראגדיה האנושית העצומה ביותר לנגד עיניהם מתחוללת. וגם הם עצמם נידונים למוות כשיגיע גם תורם. ואם בינתיים אוכלים הם ושותים, אלי, הרי מישאלתם האחרונה של רוב הנידונים למוות, בדרך כלל, היא רק סיגריה אחת, ארוחת־ערב טובה וכוס משקה. ועל גבורה דווקא לכם, יהודי הונגאריה, אין מה לדבר; אתם שבאתם הנה והבאתם גם את משפחותיכם, ואפילו לא ניסיתם להתחמק ולברוח, והרי ידעתם – וכבר חייבים הייתם לדעת – מה הגורל המחכה לכם כאן, משום שצריכים הייתם לדעת את הטראגדיה שלנו. אנחנו יכולים לפחות לציין מעשה גבורה נועז אחד, מרד יהודי גיטו וארשה, כשעמדנו בקרב פנים־אל־פנים עם הצבא הגרמני, ושבועות עברו עד שהגרמנים בעזרת מטוסיהם ומפציציהם הצליחו להתגבר עלינו בווארשה”.

“על כך כבר שמעתי מסיחים”, אומר אני, “וגם הפרטים מעניינים אותי”.

“עוד ישנם כאן כאלה, שהשתתפו בקרבות וארשה, ואני אעשה לך הכרה אִתם, ומפיהם תוכל לדעת יותר. אולם להיום שמעת דייך”…

מספיק? הרבה יותר מכפי שאוכל לשאת. רעייתי היקרה, בנותי המתוקות, שום דבר לא יוכל עוד להשמיט מלבי את ציוני הדרך הזאת, אותה עברתן! לעולם לא.

שכבתי, אך לא יכולתי להירדם. כל הזמן ראיתי אותן לנגד עינַי, את רעייתי ראיתי לנגדי, מהלכת בשורה, בעיניים פקוחות, מוליכה בידיה את בנותיה, שלהן הקדישה את חייה, ולמענן צריכה היתה למות עכשיו… נזכרתי בכך, שאחד הקצינים קרא בחזרה את בנותי, כדי להציג את התאומות שלי לפני הרופא המברר. פתאום גברה בי מתיחות כבירה. לא יכולתי להמתין עד אור הבוקר, העירותי את רעי ושאלתיו: “אמור נא, אחי, ייתכן שכבר סיפרתי לך, היו לי גם שתי בנות תאומות. יש סברה, שאת התאומות הניחו בחיים. מה ידוע לך על כך?” רעי לא רגז על שהערתיו משנתו. עדיין היה, כמוני, אב באבלו. אסיר אחר ודאי היה שופך עלי זעמו על שהערתיו משנת הלילה.

“ייתכן שהבנות התאומות עדיין בחיים הן”, השיב, “משום שמנגלה רגיל לבחור בתאומים ולהניחם בחיים למטרות ניסויים”.

“ניסויים?”, שאלתי.

“כן. בתאומים מבצע הוא ניסויים, מדידות; אך על כל אלה עוד נשוחח. יש היודעים לספר על כך יותר. מכל מקום, ייתכן שמותר לך לקוות, שבנותיך התאומות עדיין חיות הן. יתר על כן, בדרך כלל רגיל הוא לבחור בתאומים מיד עם בואם הנה, ואותם רגילים לשאת לחוד למחנה התאומים. את שלך לא לקחו?”

“לא. שלי הלכו ביחד עם אִמן ואחותן הבכירה”. ואני מספר לרעי על התמונה, כיצד קראתי להן חזרה, אך מנגלה אפילו לא הביט בהן, ורק אמר שאין הוא פנוי לכך.

“ייתכן שאחר־כך עוד בחר בהן, שם על־יד המישרפה”, ניסה ידידי להרגיעני, “ואולם”, הוסיף “כעת השתדל לישון, כי מחר עליך לעבוד”.

כן, מחר עלי לעבוד, אך כעת מכרסם בי הספק. מה אירע לכן, בנותי, שם בחצר הזוועות למטה, לפני המישרפות! האומנם הבחינו בכן שאתן תאומות? הלגה שלי, נורה שלי, האומנם ניצלו חייכן בשל כך שבאתן יחד לעולם? ואם כן, מה אירע לך, ז’וז’יקה, לך ולאמך היקרה? הה, מה נורא! אם שיָרוּ בָּכֶן קְטַנוֹתַי ורצחו את ז’וז’י ורצחו את אמא, – כיצד אפשר לשאת זאת? ומה אעשה עכשיו אני, כיצד אוכל ללכת למוות, אם נותר עוד זיק של תקווה שבחיים אתן, פּרוּדוֹתֶיהָ הקטנות של נשמתי? כיצד אוכל ללכת למוות, אם נותר לי זיק של תקווה שעודכן בחיים? לא אוכל לנטוש אתכן. מי ישא בדאגתכן, כאשר אי־פעם יסתיים הטירוף הזה, ובדרך נס ניוותר איך שהוא בחיים. אך לאֵילו נסיונות חפץ להשתמש בכן אותו מטורף? והאומנם לא מוטב למות יחד עם אמא, ומלהיות כלי־נסיונות בידי מנגלה? הדאגות והספקות הללו ייסרוני כל אותו הלילה. ריבונו־של־עולם, תן לי כוח, תן עצה, הראני את הדרך. מה שׂוּמה עלי לעשות! כעת כבר איני ירא את המוות. יתר על כן, משתוקק אני למות, למות באותו אופן, וללכת באותה דרך שהלכו בה הן. לא, לא מפני המוות אני ירא עוד, אלא מפני השיגעון, ושמא כבר הגיע הזמן שאפרוץ אל התיל המחושמל…

עם שחר, כאשר היכה שוב הפעמון ובקעה קריאת “אופשטאהן! אופשטאהן!”, קופץ אני מן המישכב, ושוב גורף אותי עמו המחנה. ההתייגעות היומית מתחילה. שוב בולעים אותי ימי־החול האפורים. התלבטויותי, סיגופי־הנפש שלי מתחילים מחדש. אין כאן מוצא, אף־על־פי שאני מבקשו מאוד, עד כלות הנפש. עדיין מנסה אני להעלות לעצמי נימוקים חדשים, לערוך את הגיגי באופן הגיוני. עדיין יש בי עוד מנה הגונה של ספקות, כי אחרי ככלות הכל לא ייתכן להאמין בזוועות שכאלה. או שמא כולם משוגעים כאן, גם ידידי המאמין בדברים הללו ומסַפּר אותם. או שמא אני המטורף, שאינו מאמין בדבר הידוע לכל? וייתכן שתחושת־החיים היא הפועלת בי, והתנגדותי ונימוקי משמשים רק ללבות בקרבי תקווֹת־שווא, שעוד יש בהן כדי לעכּבני מביצוע האיבוד־לדעת.

שני נימוקים חדשים עלו על ליבי עכשיו, שגם קודם ליבבו בנו תקווֹת, ובגללן לא יכולנו להאמין בזוועות: ראינו במחנה הצוענים את ילדיהם החיים, ובמחנה ב‘, בסמיכות למחנה א’, ראינו את משפחותיהם של יהודי צ’כיה על טפן ועל זקניהן. ובייחוד הגינו בזקנים. שַׁלָמָה ימיתו את יקירינו שלנו ואילו את אלה מצ’כיה יחַיו? במה חביב יותר על הגרמנים, או אפילו על האלוהים, יהודי צ’כי מאשר יהודי הונגארי? ענני נא על כך, אל־אלוהים, צו הגורל, או ככל שתכוּנה, שא־עיניך לראות מבעד למישטר־טירוף זה, או מהר־נא ושים קץ לייסורי.

מעתה סוקר אני במרץ מוגבר את סביבות מחנה־הנשים, משום שחש אני שרק באמצעות הנשים אוכל להיוודע משהו על גורל אשתי וטפי. את הפסקת הצהריים איני חפץ לקצר אפילו ברגעי־האכילה. חוטף אני דבר־מה לפי וכבר אני נחפז אל התייל, מאחורי הצריפים, כדי לפגוש אולי אחת מבנות עירי. וכך בערב, אחרי ה“אַפֶּל” נחפז אני אל התייל, אך לפי שעה ללא שום תוצאות. חיפושי עד עתה לשווא הם. בצריפים שממול מצויים רק אנשי מוּנקאץ‘, מארמורוש־סיגֶט, ממחוז העילית, וכשאני שואל אם יש בינהן נשים מוואשארהלי, משיבות הן בשאלה: המכיר אני במחנה בני מוּנקאץ’? עלי לנקוט בשיטה חדשה. ערב־ערב, בתום האַפֶּל, הריני מתייצב ממול לצריף־נשים אחר. מבקש אני לבדוק בשיטתיות את כל הבלוקים. אולם קשה לעקוב אחרי הגרמנים. את שוכנות־הצריפים מחליפים כל הזמן, וכשאני מקבל אינפורמציה ממישהו, שבצריף 26 מצויות בנות־עירי, ועד שאני מגיע לקירבת אותו הצריף ושואל בין דייריו, כבר אני מקבל תשובה, שייתכן שהיו שם, אך אותן הביאו הנה רק היום. ותיקות הצריף הועברו לצריף אחר, ואולי אפילו למחנה אחר.

לבסוף אִינה המיקרה, שגיליתי את שתי בנות אחי אשתי ועוד נשים אחרות מעירנו. בדחפנו את עגלת הבּקליידוּנגסקאמר, ירדנו להביא בגדים מן המרחץ, משום שבנוסף על מכוניות־המשא, כבר היינו גם אנו נושאים את הבגדים ואת הלבנים, בעגלה רחבה, שדחפנוה שישה־שמונה ביחד. תוך כדי הליכה כזאת, כשדחפנו את עגלתנו בדרך שבין המחנות ב' ו־צ', שמעתי פתאום קוראים בשמי. הפניתי ראשי כלפי הקול, והבחנתי בשתי בנות גיסי. מיהרתי לשאול אותן על הצריף בו הן מתגוררות, אך גם המלים הספורות הללו שהחלפתי אתן, הספיקו שהקאפּוֹ הפולני שלנו, כבן 19, יתפרץ עלי, יציפני בסטירות־לחי ובעיטות־רגל. לאחר שהקאפּוֹ עבר מעלי, הודעתי לבנות־גיסי בהינף־יד, שאיני מקבל את המכות כאסון חמור, וכן הסברתי להן ברמיזות שאכתוב להן. הן רמזו בחזרה שהבינו ומחו דמעותיהן מעיניהן.

עוד באותו ערב יצאתי לשוטט ולבלוש בשולי התייל, מצויד בפתק כרוך על אבן ובמנת־הלחם שלי מאותו היום. ביקשתי אחר בנות־גיסי. גם הן כבר היו בחוץ והמתינו. ולא רק הן היו שם, אלא גם שלוש גיסותיהן, ועוד להקה שלימה של נשי עירנו. שמחנו הרבה, קראנו בקול זה אל זה, אך לדאבון־הלב, כמעט שלא הבינונו איש את רעותו. ראשית, משום הריחוק הרב שבינינו, ושנית מחמת המינהג שנתגבש בינתיים, שבערב, עם תום האַפֶּל, היו רבים עומדים בצד התייל, ומבקשים מכרות והיכרוּת. כשמישהו מצא קרובתו, או מכירתו, היה יוצא בקביעות אל התייל, אף־על־פי שהדבר לא היה נטול־סכנה. “מכבי־אש” פולנים־אריים היו ממונים על החזקת השבויים בריחוק מן התייל. היו אלה האנשים הגסים ביותר שבמחנה, ענקי־קומה, ומי שנתפס על־ידם הוכה תחילה בידיהם־הם, ואחר־כך רשמו את מיספרו. העונש על השיחות בסביבת גדר־התייל היה עשיית “ספורט” בערב לאחר האַפֶּל. בפיקודו של הלאגֶרקאפּוֹ היו חייבים האשמים להתייצב בכיכר המיסדר ובמשך שעה־שעתיים לבצע את תרגילי־המישמעת הצבאיים החמורים, המייגעים והמפרכים ביותר, כגון זחילה על הבטן, שכיבה וגילגול חוטי־תייל דוקרניים ביד חשופה. לאחר יום־העבודה המפרך היה זה עונש חמור למדי, ואף־על־פי־כן סיכננו עצמנו מדי לילה למאות, רק על־מנת שנוכל להחליף כמה מלים עם מכרותינו או שארות־בשרנו, או רק כדי שנוכל לראות אותן.

היה איש־ס.ס. אחד, בּלוֹקפיהרר גרמני, בארטצקי שמו, שהיה מרַדף רכוב על אופניים, את אלה המשוטטים בסביבת גדר־התייל, והללו כשהבחינו בו, מיד נפוצוּ בכיווּן הצריפים. כשתפס את מישהו, ובכל יום ויום היה תופס אחד־שניים, היה מחזירו אל התייל, שתראינה גם הנשים במפלתו המבישה. “ביק דיך!” (כרע ברך!), היה פוקד, והאיש חייב היה לכרוע ברך והלה הצליף בו 25 מלקות. לפרקים היה יורה מאקדחו אחרי הנמלטים. פעם אחת ירה באקדוחו במכוּון בנערה אחת מעירנו, בלום וילמה, על שום שהתקרבה אל חוטי התייל. הכדור פגע וחדר בעינה. אחר־כך שררה בסביבות התייל דממה, במשך כמה ימים. אולם אחרי כמה ימים ניצחה שוב התשוקה את התבונה והזהירות, ושוב הופענו בסמוך לחוטים, אנחנו מעבר מזה והנשים מעבר מזה.

גם בנות־גיסי המיסכנות היו במצב מחריד. גם הן סבלו ונתייסרו בייסורים גדולים, אולי יותר ממה שסבלנו אנחנו במחנה הצוענים. היו מהלכות כמעט ערומות. חצאי־הנעליים הקיציות, שהביאו עמהן מן הבית נתקלקלו מהר בכיכרות המחנה המלאות בוץ. שערן נגזז ולראשן הקרח לא קיבלו אפילו מטפחת, ויתר על כן, אם בדרך כלשהי הצליחה אשה להשיג שביס או מטפחת ראויה לשמה, נטלו אותו ממנה. חייבות היו לעמוד בראש קרח בגשם ובלהט השמש. מפי הבנות נודע לי, שגם הן ישנות 12–14 על מצע אחד, ללא מזרון וללא כסות. לשאלתי אם מכים אותן, השיבו לי שלא. אבל במו עיני ראיתי, כיצד הלמו מפקחות ס.ס. באכזריות מכות נמרצות באשה, שהוכרעה מקודם. במשך ה“אַפֶּל” הבחננו פעמים רבות, שדיירי בלוק שלם – 1000–1200 נשים – כורעות־ברך במשך שעות כעונש קיבוצי. אבל גם אילו לא ראינו זאת, הרי מספיק היה לראות את המבט המפוחד, בו היו מסתכלות סביבן בהתקרבן אל התייל, והתפזרותן המבוהלת אל בין הצריפים, כשהופיעה מרחוק קאפּוֹאית בעלת־סרט לזרועה, מכל שכן מפקחת ס.ס., כדי להמחיש את מישטר האימים שהן נתונות בו. הטלתי להן אל מעבר לגדר את הלחם שהבאתי עמי, ואף־על־פי שמָחו על כך וביקשוני שלא אעשה זאת יותר, העידו הצורה שבה הסתערו נשים זרות על פרוסת הלחם, ובייחוד האופן שבו הגנו הבנות על שלהן בציפורניים, כמאה עדים על מידת רעבונן. הבטחתי שמעתה אביא כל יום משהו ואטיל אותו להן אל מעבר לגדר. שוב מחו וביקשוני שלא אחסוך מפי את המנה, הניתנת גם לי במידה זעומה. אבל יום־יום היו מופיעות במקום הקבוע, וכיוֹני כיכר סאן־מארקוֹ בוונציה היו מצפות לפירורים.

חיי נעשו מעתה מגוּונים יותר. היתה לי תוכנית לכל ערב: גדר־התייל. והדאגה לבנות תפסה גם את שעות היום שלי. עד הערב חייב הייתי לרכוש את פרוסת הלחם וחתיכת המרגרינה שהקצבתי להן, שנוכחתי שכה נזקקות הן להם. לחמשתן, המצפות לאותה פרוסת־לחם קטנה שיכולתי לחסוך מפי, ניתוֹספה שישית, מכירה מבודאפשט, ושישה פיות רעבים ציפו למעט המזון שלי. למזלי התחלתי לרדת לעומק משמעותו ומהותו של ה“אוֹרגאניזירן” (“לארגן”). הבחנתי בכך, שחברי מן הבּקליידוּנגסקאמר רגילים להעלים לפרקים חולצה, תחתונים, ואפילו חליפות שלמות ונעליים. יתר על כן, הבחנתי גם בכך, שיש להם לחם בשפע, מרגרינה, נקניק ואף סיגריות לעישון. לא היתי צריך להצטיין בשנינות מיוחדת, כדי לגלות את המקור, ורק זאת לא ידעתי, היכן אפשר להחליף את החפצים הללו במיצרכי־מזון ובסיגריות. לאט־לאט גיליתי גם זאת. תחילה “אירגנתי” דברים של מה־בכך, בקמעונות: חולצה אחת מדי יום, או תחתונים, או מגבת, ואותם מכרתי לחברַי מן הצריף. קיבלתי תמורתם מעט מאוד, כמחצית המנה לחם, או מנה יומית שלמה של מרגרינה. את המזון הזה יחד עם מה שחסכתי מלחמי שלי הייתי זורק לנשים שמעבר לתייל. אולם כל זה היה מעט לשש נשים רעבות. בהמשך הזמן התחיל “מסחרי” פורח. חברים מן הזריזים יותר, שעבדו בקומאנדות־חוץ ושם באו במגע עם פועלים־ראשיים אזרחים, פולנים וגרמנים, החלו להביא לי “הזמנות”. “הבא למחר בערב שתי חולצות, או סוודר אחד!” – זה היה נוסח ההזמנה. הבאתי להם. נעשיתי יותר ויותר נועז, למרות שהיה זה מישחק מסוכן למדי, ואם יתפסוני בשעת מעשה, יכוני קשות, ועלולים גם להשליכני החוצה מן הקומאנדו, ללכת גם אני לחפור בורות או לנפץ אבנים. אבל עשיתי זאת למען שש הנפשות, שהמתינו יום־יום “לתוצאות” עשייתי. אל חבילות־המזון האלה הוספתי יום־יום פתק מיוחד, וכן גם בנות־גיסי כתבו מדי יום ביומו. זה היה המאור שבחיינו, להתכתב יום־יום, לנחם איש את רעהו, לראות איש את רעהו. ולא רק קרובי־משפחה עמדו כך בסמוך לתייל, כי אם מכרים רחוקים, ואפילו פולנים ורוסים, ולא רק יהודים, כי אם גם אריים. כך התפתחה רומאנטיקה שלמה של התייל. אהבות פרחו, והגברים החיים זה 4–5 שנים בין גדרות־התייל, בחרו לעצמם אשה אחת, להתכתב עמה, לזרוק לה חבילות־מזון, לחזר אחריה, להביע את אהבתם, את קינאתם לבחירת־ליבם כשהיתה מדברת אל גבר אחר, או מקבלת גם מאחרים חבילות של חסד. תחושת־החיים פעלה בהם, ובטבעו של הגבר – “לפרנס” אשה כלשהי. היתה זו מעין “אונניה” נפשית. והרי כמעט שלא ניתן לנו לחוש במהותנו הגברית, בייחוד לא אלה שחיו במחנות מזה שנים. אמנם גם אנחנו, השוהים כאן רק מזה חודשים ספורים, קבענו כמעט פה־אחד, והודינו איש בפני רעהו בגלוי, שהחושים המיניים שלנו נדמו כליל. לא קיבלנו זאת כתופעה טבעית, משום שעל אף עבודתנו המפרכת ותזונתנו הגרועה, סבורים היינו שהתמורה הזאת הקדימה להתחולל בנו. לדברי השבויים הוותיקים, עירבב הד“ר מנגלה תרופה מיוחדת במאכלים, וזו השפעתה. הנחה זו עשויה היתה להיות מוצדקת, משום שגם לפי מה שהתלוננו כל הנשים מכרותינו, פסקה הווסת בבת־אחת אצל כל 40,000 הנשים שבמחנה צ', והדבר הדריך גם את מנוחתן. היה ידוע ברבים, כי מנגלה וחבר מרעיו ערכו עיקור בקרני־רנטגן, וכן סירסו בדרך ניתוח הרבה אנשים צעירים. בעצמי דיברתי עם כמה מחברי העצורים, שגם הראו עצמם לי. נמצאו ביניהם שעקרו להם אשך אחד, והיו שנסתרסו משניהם. אחרי הניתוח ערכו בהם ניסויים שונים. לניסויים הללו השתמשו גם בנשים. אילולא נוכחתי במו עיני במציאות המזוועת הזאת, ואילולא בדקתי כרופא את חברי־לשבי שפנו אלי בייאושם בבקשת־עצה, לא הייתי מאמין בכל מה שסיפרו. אולם כבר הייתי צריך להתרגל בכך, שאין זוועה, שהדמיון עלול להמציא, שלא תבוצע כאן למעשה. ערכו בבני־אדם ניסויים כאלה שגם בבהמות יכול היה להצדיק אותם רק מדע־המחקר, אך הליגות להגנת בעלי־חיים רגילות היו למחות עליהם. נזכר אני בבנותי התאומות הקטנות־המיסכנות וב”ניסויים" של אותו מנגלה…

ראש דאגתי היה לספק לבוש ומינעלים לבנות־גיסי ולמכרותי. מחזה קורע־לב היה לראות את נשותינו ובנותינו עומדות במיסדר ערומות־למחצה, לפרקים רק בכותונת בלויה אחת, שאפילו היא לא היתה שלימה, חשופות שד או שת, מעלות השחר עד שעה מאוחרת בלילה, ובכל חליפות מזג־האוויר. עמדו לרשותי מחסני הבּקליידונגסקאמר. הבעיה היתה רק כיצד להעביר את הלבוש לידיהן. כבר היייתי מאומן להטיל פרוסת־לחם אל מעבר לשני גדרי־התייל, אבל כיצד אוכל להשליך שמלת־אשה, סוודר, שביס, או זוג נעליים? פתרתי גם את זאת. קיפלתי את השמלה, או את החולצה, במצוצמם ככל האפשר, קשרתי אליה אבן כבדה, הניתנת להטלה בקלות. אולם אפילו כך לא יכולתי בכוחותי שלי להטיל אותה למרחק הנדרש, והצטרכתי להסתייע ברוסים כבירי־גוף, או פולנים, תמורת תשלום של סיגריות.

כעת כבר היה לי עיסוק ליום שלם. במשך היום, ברגע המתאים, צריך הייתי “לארגן” את הבגד שיתאים לבנות־גיסי או למכירותי. את חפצי־הלבוש שנועדו “לאירגון” חייב הייתי להניח במקום בטוח, לייחל לרגע שבו לא יפריעני בנוכחותו לא קאפו ולא שום פועל ממונה – כדי להכין את החבילה. את החבילה צריך הייתי להוציא בסתר מן הבּקליידונגסקאמר ולהטמינה במקום סמוך לתייל. לאחר “אַפֶּל” הערב הייתי צריך לארוב לאחת מבנות־גיסי או ממכרותי שתבוא אל קירבת התייל שממול, למצוא את הרוסי או הפולני המתאים, שיסכים להטיל את החבילה, וכעת, אם איש ה־ס.ס. לא נראה באופק וגם לא הקאפּו שלי – אפשר היה להטיל אותה. מתיחות מאחרי הגדרות. היצליח? כי לעיתים תכופות קרה, שהחבילה נפלה על הכביש שבין שתי הגדרות, ואז צריך היה להמתין עד שקאפּו רוחש־טוב, או איזה שבוי עובר־ושב יאות להרים את החבילה המוטלת על הארץ ולהטילה אל הנשים הממתינות. לפרקים גם אירע שהחבילה נתפסה דווקא בתייל שממול. בייחוד קרה הדבר בחפצי־לבוש ובסוודרים. אולם לא ייתכן להפקיר את החבילות, ומכל שכן שאיש ה־ס.ס. הראשון שהיה עובר שם היה עלול לגלות את החבילה ולקבוע את מוצאה מן הבּקליידונגסקאמר. הבנות הצטרכו, איפוא, להשיג מוט־עץ ארוך כדי לגרור את החבילה מן התייל המחושמל. כשהצליחו – פרחו מרוב אושר, ואם הפעולה לא הצליחה והחבילה נפלה חזרה, שוב גברה המתיחות, עד שעבר מישהו בשביל־הביניים ונתרצה להטיל להן את חבילתן.

כמו בהתחרות מרתקת היתה פעולת־ההלבשה הזאת מלוּוה קהל־רב של סקרנים נלהבים. שהרי מיותר לומר, שגם אחרי שאיך שהוא הלבשתי את בנות־גיסי ואת מכירותי, לא הפסקתי בפעולתי זאת, והמשכתי לזרוק חפצי־לבוש שונים אל מעבר הגדר השנייה, וכך הצלחתי להלביש נשים רבות. כמובן, פעמים רבות תפסני בכך הקאפו הפולני שלי והרביץ בי כהלכה, אבל לא סטירות־הלחי שלו ולא בעיטותיו לא מנעו ממני, בהזדמנות הראשונה, להטיל שוב חבילות נוספות אל מעבר לתייל. פעולה זאת לא פסקה במשך כל ימי שהותי באושביץ. אך, לדאבוני, זו היתה פעולה שלעולם לא יכולנו להשלימה, משום שארבע רבבות נשים לא יכולנו אנחנו – ארבעת העובדים בבּליידונגסקאמר להלביש. צרה נוספת היתה, שאם כבר הצלחנו לספק למישהי לבוש המניח במידה כלשהי את הדעת, הרי כעבור ימים־מיספר נלקחו ממנה הבגדים על־ידי אחת הקאפּואיות או הבלוקאלטסטר, וחוזר חלילה.

עלי לציין, שכמונו נהגו גם יהודי־פולין העובדים בסנדלריה. גם הם הטילו מדי יום ביומו נעליים רבות אל מעבר לגדרות, בשביל היהודיות בנות־הונגאריה, שהיו בלאגֶר צ', ולא היפלו בין אשה לאשה בשל מוצאה, ואף שיתפו־פעולה אתנו.

המשפטים הקדומים שחצצו בינינו הלכו ופחתו מיום ליום. השיעבוד המשותף והחיים בצוותא במשך כמה חודשים קירבו אותנו. מתחת לקליפה הגסה, שמישטרו של היטלר ומחנותיו עטף גם את יוצאי־פולין, התגלה לב אנושי ויהודי, רטטה נימת־הנפש.

בצהרי יום ראשון אחד, בעת שישבנו ואכלנו, פלטתי איזו ציטטה, בשיחה עם עתונאי־ידיד, בעל השכלה ספרותית רחבה. חבר יהודי־פולני, שניהל את מחלקת הנעליים בבּקליידונגסקאמר, איש מכונס אל תוך עצמו, קדורני, האזין להערה ואף־על־פי שלא הבין במה אנו מסיחים, נראה ששמו של הסופר המצוטט העיר את שימת־ליבו ונצטרף אלינו. תירגמנו את שיחתנו לגרמנית, על־מנת שגם הוא יוכל להשתתף בנושא. ואותו איש, שעד אז לא החליף עמנו מלה אף לא פעם אחת, האיש שכמנהל־עבודה התנהג באופן עויין, לא פחות מכפי שנהגו שאר מנהלי־העבודה במקום הזה, שיצאו לו מוניטין כ“מארגן” מומחה ושנתעשר מכך, משום שבהיותו מנהל מחלקת הנעליים, הגיעו הנעליים המוחרמות תחילה לידיו, ובנעליים יש שנמצאו מוסתרים אבני־חן, דולארים או זהב, האיש הזה גילה עכשיו בקיאות ספרותית, שהפתיעה אותנו באופן מוחלט. יתר על כן, הדיון בנושא המשותף רומם אותו וגם אותנו לדרגת אנשי־תרבות, כמו לפני בואנו הלום. קבענו פגישה ספרותית זעירה, לשעה של אחרי־הצהריים, ובתא האחורי של הבּקליידונגסקאמר, בישיבה על־גבי ערימות הבגדים, הייתי עֵד למסיבה ספורתית בעלת רמה. גם השוני בשפות לא הפריע להנאה. אחד אחרי השני קמו עצירי הבֹּקליידונגסקאמר ותרמו את תרומתם התרבותית להצלחת המסיבה הספרותית. כך נודע לנו, שאותו אדם שהכרנוהו מעבודתו בבּקליידונגסקאמר רק כ“צַבּע־הסרטים” היה בעבר עורכו הספרותי של עיתון רציני וגדול. כך התברר, שאותו איש שעל־שום מוצאו כינינו אותו “הווארשאי”, היה מקודם שחקן חשוב מאד. וכך גם הסנדלר, היה בגילגולו הקודם סופר מהולל, במאי ושחקן. הוא הציג בפנינו את “הדיבוק” בשחקו בעצמו את כל התפקידים הראשיים: את הרבי הזקן בקולו הלוחש, את חנה’לה הבתולה התמימה, את סנדר האב הקמצן ששכח את דיברתו, את המשולח השליח המיסתורי, את חנן החתן העוסק בקבלה ובתורת־הנסתר. את החוליות שבין המערכות השונות חיבר האיש בדברי קישור, ובהסבר בהיר וברור כל כך, עד שמי מבינינו שלא ראה את המחזה אף פעם, ואפילו לא קרא אותו, קיבל מושג ברור מן העלילה. וכך זיכה אותנו אדם מן הבלתי־חביבים ביותר שבבּקליידונגסקאמר בחוויה אמנותית בלתי נשכחת, באושביץ, באחר־צהריים של יום ראשון אחד בקיץ שנת 1944.

הדבר היה חשוב, משום שמן הרגע ההוא ואילך כאילו נמס הקרח והניגוד שבין יהודי פולין ויהודי הונגאריה שבמחנה הלך ופג. היינו שוקעים יום־יום בבעיות פוליטיות וספרותיות, והגם שבהרבה עניינים לא הגענו לעמק־השווה, התקרבנו איש אל רעהו ולמדנו להכיר ולהוקיר איש את אחיו. השאלה ששאלו אותנו חזור ושאול, ועליה לא יכולנו אף פעם לתת תשובה מספקת, היתה: כיצד זה ייתכן שהונגאריה מסרה אותנו בידי הגרמנים, ובגדה בנו באופן מחפיר, והרי מעטות היו הארצות באירופה שבהן התבוללו היהודים באותה מידה שנתבוללו בהונגאריה. נמצאו בינינו אנשים שעדיין לא היו מסוגלים לשאת את ההאשמות שבהן האשימו את הונגאריה, וגם פה באושביץ, זה בית־הקברות האיום של יהודי הונגאריה, השתדלו להגן על עמדת ההונגארים וליַפות, את פני הדברים. מתוך רגישות רבה טענו הללו, שלא הונגאריה והעם ההונגארי בגדו בנו, אלא רק אותה הממשלה שהועלתה לשילטון בעזרת הגרמנים, והיא מייצגת אך מיעוט זעיר בלבד בעם ההונגארי. גם אני עצמי הבאתי טענות להמתקת דינו של העם ההונגארי; טענתי, כי נמצאו רבים שבכו ברחובות בעת שנלקחנו לגיטאות, ורבים המציאו לנו בגניבה חבילות־מזון. אולם בכל אלה לא היה כדי להמעיט את עווֹנם של ההונגארים בעיני חברינו יהודי פולין. הם שאלו, ובצדק, מה תנועה רצינית נתחוללה בקרב העם ההונגארי, כדי למנוע את ביצוע הפשע המחריד הזה, שאין כמותו בקורות־העולם. האם יצא אחד לכל הפחות מן העם המכנה עצמו “עם אבירים”, חיל, או כומר, או סופר, או מישהו מבין מעצבי דעת־הקהל, כדי להשמיע את קולו בגלוי, למחות, להתנגד? לא, איש לא עשה כזאת, איש לא היה מוכן לקבל על עצמו את גורל הקדושים המעונים; רק היהודים בלבד על נשיהם, טפם וזקניהם, רק הם בלבד עברו את נתיב־הייסורים.

כעת גם נודע לי, מדוע רגזו כל־כך יהודי פולין עלינו יהודי הונגאריה. קודם כל, טענו נגדנו שלא שמנו־לב לגורלם, כאשר הובאו הם לשבי הגרמני, שנים מיספר עוד לפנינו, לא הגשנו להם עזרה חומרית ולא סעד מוסרי. לא השמענו קולנו לטובתם, בעת שהיתה אולי עוד חשיבות לקולנו. המשכנו לחיות מתוך שלווה, הטראגדיה שלהם לא הטרידה את חלומותינו. כבנות־יענה היינו, האמננו שגורל כזה לא יפגע בנו לעולם. ובעיקר טענו נגדנו, שלחמנו במיסגרת הצבא ההונגארי נגד הרוסים. במו עיניהם ראו את הגדודים היהודיים, בסרטים הצהובים, שצעדו עם הצבא ההונגארי יחדיו למלחמה ברוסים. הם לא ידעו – ואנחנו חייבים היינו להבהיר להם זאת – שפלוגות־עבודה אלה לא לחמו ברוסים, אלא העבידו אותם שם בעבודה קשה כשבויים, וגם זאת היתה אחת הדרכים בהשמדת היהודים, שקדמה לאושביץ, וכי 90 אחוז מאנשי פלוגות העבודה הללו אבדו. כליונם היה מטרת הצבא ההונגארי והשררה ההונגארית, והבחורים הללו היו קרבנות יהדותם, ממש כמונו שנלקחנו לאושביץ. עוד ניסיתי לנמק את אפס־המעשה שלנו, בכך שהיינו מועטים והגרמנים הוליכו אותנו שולל בתכסיסי־הערמה, עד שגם ברגע האחרון, כשכבר הגענו למקום הזה, עדיין לא ידענו מאומה על העומד להתרחש עמנו ומה גורל יועד לנו.

חברינו יהודי־פולין לא הבינו. למעלה מבינתם היה הדבר, שבשנה החמישית של המלחמה עדיין שרוי עם שלם בטימטום חושים שכזה ובתמימות כזאת, בעוד שלפניהם היו עוּבדות רבות כל־כך ודוגמאות לאין ספור עד להחריד.

בשיחות מסוג זה התוודענו אל הטראגדיה של יהודי־פולין ולמדנו להכיר את ייסוריהם. אנחנו הכרנו רק את אושביץ וגם על דכאו שמענו, אולם מיידאנק, טרבּלינקה, לובלין – היו לנו כספר החתום, מושגים בלתי־מוכרים, והרי בשלושה מקומות אלה הועלו על המוקד שלושה מיליונים ומחצית המיליון יהודי פולין. לא ידענו דבר על הגיטו בליצמנשטאדט, שנכלאו בו כמה רבבות יהודים עם כסף יהודי משלהם, ועליו פרצופו של רומקובסקי, נשיא היוּדנראט, וחתימתו. באושביץ ראינו לראשונה את המטבע היהודי מלודז', הדומה למטבע האלומיניום ההונגארי, הפֶּנגוֹ. כאן גם ראינו את הכסף היהודי ממחנה־הריכוז ליהודי צ’כיה, טֶרֶזיינשטאט, ועליו דמות משה רבנו עם שני לוחות הברית. נראה שבאמת היינו שקועים בתרדמה בשנותיה האחרונות של המלחמה ולא ראינו מה מתרחש בעולם היהודי סביבנו. המישרפות וחדרי־הגאז של טרבלינקה ומיידאנק, קדמו לכיבשנים באושביץ, ויהודי אוקראינה ופולין עברו בסך לפנינו את הדרך שבה אנו נושאים עתה את משא־יהדותנו הכבד. מהם כמעט שלא נשתיירה נפש חיה, ועתה משלנו הם הנעקדים בכיבשני אושביץ. מדי יום ביומו מגיעים ובאים עוד ועוד מישלוחים של יהודי הונגאריה, ומדי יום ביומו יכולים אנו לראות, כיצד הם פוסעים בכיווּן הכיבשנים, את הארובות המעשנות ביום, ואת להבות־האש האדירות בלילה, כשהן מאירות את פאתי הרקיע, ואת הטראגדיה האיומה של העתיק בעמים. חברי היהודים הפולנים, כעת אחי, מספרים לנו על טרבּלינקה ומיידאנק ושרים את הבלדות שחוברו שם. מספרים הם כיצד הוציאו מדי יום ביומו ממשכנותיהם 20 אלף בני אדם חיים, בעלי רגש, ילדים קטנים, תינוקות, המלטפים את שדי אִמם, ושילחו אותם לכיבשני הגאז בטרבּלינקה ובאושביץ, או למיידאנק המצויידת במיטב הישגי הטכניקה המודרנית, שבה אין ממיתים בגאז, כי אם בזרם חשמלי, בה היו מכניסים את המיועדים למוות לאולם־ענק, המכיל 15 אלף בני־אדם, באמתלה של רחצה וחיטוי. אותו אולם מצויד היה בריצפת פלדה, ועל התקרה היו גם שם, כמו באושביץ, מזלפים מצוירים, ובעוד ההמון העירום מצפה למים מלמעלה, הזרימו בלחיצת־כפתור אחת זרם חשמלי בריצפת־הפלדה, וכהרף־עין הומתו 15 אלף נפשות חיות. אחר־כך נפערה הריצפה תחתיהם והם נפלו ללועה של המישרפה.

כמעט שאיני מאזין יותר לסיפורים. הוגה אני רק ביקירי שלי, תמיד רק בשלי. איזה מוות קל יותר, בחשמל או בגאז?

כעת מצאתי את הרגע המתאים לשאול: “ואתם, שסבלתם כל־כך, שהינכם שרידיו האחרונים של הקיבוץ היהודי הגדול בפולין, וידעתם כי גם לנו, אחיכם יהודי־הונגאריה, מחכה אותו גורל, מדוע קיבלתם אותנו באכזריות רבה כל־כך, בגסות כל־כך? הרי חייבים הייתם לראות בנו אחים־לסבל, לקבל אותנו בחיבה ובניחומים, ולעזור לנו שלפחות משלנו יישארו בחיים במיספר רב ככל האפשר, וזאת תהיה נקמתכם במענינו הגרמנים. תחת זאת הכיתם בנו והלמתם בנו וחירפתם וגידפתם אותנו. רעבים היינו כשאתם אכלתם ממזונות משפחותינו, מן החבילות שטרפתם מידי הטף שלנו, מדוע עשיתם זאת, מדוע?”

“משום שאתם ישנתם בשלווה בביתכם, ומדי יום ביומו אכלתם לשובע. בו בזמן שרפו את משפחותינו, ואת עמנו ברבבותיו. וזכור־נא במחנות היטלר יכול להישאר בחיים, ולוּ רק לשעה קצרה, אך ורק אדם המסוגל להשיג, בצד מנתו היומית שלו, עוד מנות של כמה מחבריו, משום שעם המחנה הקצובה, תוך שלושה חודשים כולם הופכים ל”מוּסלמנים“.3 אין האדם יכול להחזיק עוד מעמד בעבודתו, ובמהרה הוא עתיד להיות מובל לשריפה. ובכן, כיוון שאין דרך לקבל שום עזרה ממקום אחר, עליו ליטול – בכל דרך שהיא – את פרוסת־לחמו של השני. ככה זה. מן הרבים נשארים רק מעטים בלבד. הבט במיספרים שבזרועותינו: מכל מחזור של אלף שבויים, רק יחידים חיים עדיין, והשאר ניספו, השאר – כרטיסם האישי מוּטל אל ערימת האשפה, מוּצא מן השרייבּטוּבּה כדבר שאין חפץ בו. גם תורך יגיע בקרוב, אם לא תעשה ככל שאנו עושים. עתיד אתה ליהפך למוסלמן ותוּצא בסלקציה”.

“איהפך למוסלמן ואצא בסלקציה? איני מבין”.

“כן, פשוטו כמשמעו. גם זוהי אחת מדרכי ההשמדה. בהרעבה כזאת אין איש יכול להחזיק מעמד למעלה משלושה חודשים. אל תדון לפי המצב בבּקליידוּנגסקאמר. הבט באותם מחבריך העובדים בקומאנדות־חוץ, בגשם, בשמש, ואחר־כך בחורף, בצינה, בכפור. הבט ברגליהם, שנעליהם נתבלו והם מהלכים במינעלי־עץ. הבט באנשים שנפצעו פצע כלשהו, או כיב נפתח להם מן העבודה המלוכלכת ומן ההזנה הגרועה. הפצעים אינם מתרפאים כאן. והשילשול נפוץ פה כל־כך. במרוצת השנה מתמוטטים וגוֹועים כאן אנשים כמיספר המומתים במישרפה. מאות אלפים מבינינו מתו במגיפת הטיפוס. אתה, שעוד לא שהית כאן זמן רב, עודך עתיד לראות מראות דומים לאלה שעברו עלינו. ולפיכך אל תתמה אם אותם המעטים שונתרו, דבקים כל־כך בחיים, ואפילו במחיר חייהם של אחרים. זוהי תחרות־מירוץ, מי יוכל להמשיך יותר. מי שיוכל, יזכה אולי גם בחירות. זאת אל תשכח!”

“איני שוכח. איני שוכח זאת. ועוד הרבה אסור עלי לשכוח”.


מעתה נעשו שיחותינו תדירות יותר. בהפסקות־הצהריים דנים אנחנו עם החברים מן הבֹּקליידונגסקאמר במאורעות המלחמה, במהלכים המדיניים הצפויים ועוד. בערבים אחרי ה“אַפֶּל”, אחרי שכבר נפגשתי עם בנות־גיסי על־יד התייל, ואם עדיין השעה מספקת, הריני מתוודע אל יהודים מצרפת, פולין, ליטא, יוון ומארצות אחרות, המתגוררים בצריפים אחרים. עד מהרה מבחין אני מי מביניהם האנשים המתעניינים עוד במשהו, מלבד העבודה היומית, מנות־המזון, וענייני ה“אירגון”, מי הם הראויים למנהיגות שאפשר יהיה לסמוך עליהם בשעת הצורך. רואה אני, שגם הם מבקשים מגע עמי, משום שסבורים הם כי אוכל לסייע בתוכניותיהם, ויכול אני להכין את שיתוף־הפעולה מצד היהודים ההונגארים.

מן החזית מגיעות ובאות בשורות טובות. הגרמנים נסוגים בכל מקום. הפלישה לצרפת, אחרי הקשיים הראשונים, מתפתחת יפה גם בהיקף וגם בהצלחה. גם הרוסים כבר הגיעו לווארשה. בערבי הקיץ השקטים אפשר לשמוע את הד רעמי התותחים מכיווּן קראקוב. השבויים בעלי ותק של 4–5 שנים מדיינים במתיחות במאורעות המלחמה, שהדיהם מגיעים למחנה יום יום, ואין יודע כיצד. מתלבבת התקווה. כולנו סבורים, שאין לנו לצפות לשיחרור מן החוץ, משום שאם תתקרב החזית קירבה מוחלטת, ישמידו אותנו מרצחי היטלר לפני כן. לנו תוכל לעזור רק הפיכה פנימית פתאומית בגרמניה עצמה שתדיח את השלטון הנאצי. אולם גם אז יהיו חיינו נתונים ברגע האחרון בסכנה גדולה ביותר. כעת כבר מגיעים ובאים, נוסף על יהודי הונגאריה יהודים מן המחנות שבסביבות וארשה. מרוקנים גם את גיטו ליצמנשטאדט, שהיו בו עוד 70 אלף יהודים. גם בהם נוהגים כפי שנהגו בנו. את הנשים, האמהות יחד עם הטף, את הזקנים ואת החולים מטילים ישר למישרפות, ורק מיספר זעום של גברים חסונים מגיע למחנה. מפי הגברים האלה נודע לנו, שלעיתים קרובות היה רק הפרש־זמן של כמה שעות בין מועד הולכתם למחנה ובין מועד כניסת הרוסים למקום. תכופות קרה, שהספיקו עוד לראות את הרוסים המתקרבים. רבים ניסו לברוח, אך זקיפי ה־ס.ס. המלווים אותם ירו אחרי הבורחים, שרובם נהרגו או נפצעו, אך היו גם כאלה שהצליחו להימלט.

אותם הרעיונות המטרידים אותי מעסיקים עכשיו את רוב שוכני המחנה. בייחוד הוגים בהם אותם אנשים המבקשים לעשות משהו, על־מנת שהמאורעות לא יימצאונו ללא הכנה. בגלוי אין איש מעז לדבר, רק רומזים אנו איש לרעהו, וניתן לחוש כי עדין חוששים אנו זה מפני זה.

פעם שאלתי את רעי, המהנדס הצעיר איש־סוסנוביץ, אם פרץ אי־פעם מרד במחנה, מחוץ לנסיונות אישיים־פרטיים; האומנם קמה תנועה המונית כלשהי? הוא השיב, כי דבר כזה לא היה. וגם אם היו לפרקים כאלה שביקשו לארגן התנגדות כלשהי, עד מהרה שילמו על כך בחייהם. הלשינו עליהם. ולפרקים אף המלשינים היו יהודים. סבורים היו המלשינים הללו, שעל־ידי כך ישיגו לעצמם יתרונות אצל ה־ס.ס. אבל עיקר המלשינים היו פולנים־אריים ואוקראינים. שני גזעי־אדם אלה פיתחו טירור אנטישמי מחריד במחנה. מהם נתמנו רוב הקאפּוֹ הבּלוקאלטסטר, הם היווּ את מישטרת־המחנה, הם היו גדוד “מכבי־האש”, אימת היהודים המשוטטים בסמוך לתייל לחפש אחרי קרובותיהם. בצריפים היו הם האדונים, קולניים, רועשים, חירפו וגידפו תמיד. מן המילון הפולני והאוקראיני למדנו חיש מהרה את כל מילות הגידופים שחזרו ונישנו בפיהם בלי הרף.

זוהי כעת הבעיה הגדולה ביותר. ייתכן שהגיעה השעה המתאימה שנתארגן, אבל כל אחד ירא מבגידת הפולנים. יתר על כן: צריכים אנו לחשוש לחיינו בתום המלחמה, או בראשית מהפכה, מפני מעשי־איבה מצידם, לא פחות ממה שאנו חוששים מפני הגרמנים. במחנה, לדאבון־לב, שרד בחיים רק החומר־האנושי הגס. וגם מבין הפולנים והאוקראינים נותר בחיים רק מי שמסוגל היה לשמור על חייו שלו במחיר חייהם של אחרים, ובראש וראשונה במחיר חיי היהודים. אותם לא נטלו למישרפות, בהיותם אריים, ועל כך היתה גאוותם. הם לא גילו הבנה או השתתפות־בצער ביחסם אלינו, ונהנו מן היתרונות שהעניקה להם תורת־הגזע של היטלר, ומן העובדה, שבהם נהגו פחות או יותר כבשבויי־מלחמה. הורשה להם להתכתב עם בני משפחתם שנותרו בבית. מותר היה להם לקבל חבילות ממשפחתם ומן הצלב־האדום הבינלאומי. היחס המיוחד אליהם העלה גם אותם לדרגת “אדם עליון”, לפחות בהשוואה אלינו, והם שכחו שמולדתם נרמסה ברגלי קלגסיו של אותו היטלר, שהחריב את חיינו. משעבדנו היה אחד, אבל אנחנו היינו עבדים לעבדים.

לא העזנו, איפוא, להתארגן ורק מדברים היינו על התוצאות החמורות העלולות לנבוע מחוסר־האירגון שלנו. רק משבויי־המלחמה של בעלות־הברית, בעיקר מן הצרפתים, קיווינו למעט עזרה. לפי השמועה, היו הם מאורגנים, והיתה סברה שגם יש להם נשק חבוי.

כשהטלתי ספק באפשרותנו להשיג נשק, משום שלי מישטר השמירה המקובל כאן, חשבתי זאת לבלתי אפשרי, העלו לפנַי את דוגמת מרד גיטו וארשה, שבה, לפי השמועה, השיגו את עיקר הנשק מחיילי ה־ס.ס. נכון, שליהודי גיטו וארשה עוד היה כסף והיו ברשותם אבנים יקרות, ואילו אנחנו הגענו הנה שדודים לגמרי.

לא אירע איפוא מאומה, מלבד שיחות. תקוות השיחרור הרגיעה את עצבינו, ואם לא ניתן לנו ליהנות מן הדרור, עצם העובדה שהעלינו אפשרות כזאת וחלמנו על כך, הוכיחה לנו שחפץ־החיים וחוש־החיים שבנו לא נפגמו. מסקנתנו האחרונה בשיחות היתה אמנם, תמיד, שאין אנו יכולים לעשות מאומה בעצמנו, אך נס יוכל להושיענו.

והנס עבר בגלישה בסמוך לנו. חשנו את משק כנפיו. ב־20 ביולי עברה כסופה הבשורה במחנה: במיפקדתו הראשית ערכו התנקשות בחיי היטלר. משעבדנו – מת! לפי השמועה, הכריזו על כך גם בראדיו, וגם אנשי ה־ס.ס.דיברו על כך בינם לבין עצמם. חברינו שמעו זאת. הדופק קפא בעורקינו. התבוננו בשימת־לב למה שמתרחש סביבנו, משום שאם השמועה נכונה, הרי תוך כמה שעות, ואולי ברגע הבא, עלול לחול שינוי בחיינו: טוב או רע, חיים וחירות – או מוות מיידי.

גם היום ההוא עבר כשאר הימים. בערב חזרו אנשי הקומאנדו, ה־ס.ס. וכלביהם המאולפים ליוו אותם במחנה כמקודם. לא נכון, איפוא, שהמישמר הניח את נשקו ונמלט על נפשו. ואולי שום דבר אינו נכון? גם ה“אַפֶּל” עבר כתמיד. לשווא ביקשנו בעיני בארטצקי אישור לשמועה, לא גילינו בהן מאומה מלבד המשטמה והבוז, כתמיד. האומנם לא אירע מאומה? רק העצבים שלנו מתוחים עד להתפקע, ואולי הלם ליבנו רמות יותר מהלמות מיצעדי מגפיו של בארטצקי?

בערב, על־יד התייל, חיכו במתיחות גם הנשים. גם הן שמעו כבר במשך היום את הבשורה, והן ציפו מעמנו אישור לשמועה. “מתי נלך הביתה?” – זאת היתה שאלתן הנסתרת, משום שבגלוי לא העזו לשאול. “בעוד שבוע ימים” השיבו הנועזים יותר, האופטימיים יותר, או הללו שביקשו כך להרגיע את הנשים. גם ביניהן גברה המתיחות ללא שיעור. מעולם לא באו בהמון רב כזה אל התייל, כפי שבאו באותו ערב־קיץ נאה. הן, שלפי שעה נמלטו מזוועות המישרפה, ראו את עצמן בדמיונן כבר בבית, על סף החיים החדשים…

אותו לילה לא נרדם איש בצריפנו. היה אחד מעובדי הבּקליידונגסקאמר, שאיזה מקור נסתר וחשאי עמד לרשותו, והוא היה רגיל לסור אלינו בשעה מאוחרת בלילה. לפי הסברה, היה מי שהקשיב לשידורי ראדיו, היכן – זאת מסיבות מובנות לא יכולנו אף פעם לדעת. אבל האמננו בעיוורון לכל אדם שהביא ידיעות ובייחוד כשהביא ידיעות טובות. המקור שלנו אישר את הידיעה: היטלר מת. כך הודיע הראדיו האנגלי, המפסיק בשידוריו מדי שעה בשעה והקריין מכריז רק זאת: היטלר מת! בתוך הצריף חייבים היינו לשמור, למראית עין, על שלוות־הלילה הרגילה. התלחשנו בשקט. מה יביא יום? מה יביא עוד הלילה הזה? ייתכן שלכשנתעורר בבוקר כבר לא יעמוד מישמר על־יד השער – התנבאו רבים. הרי אנחנו עם נלהב ואופטימי ומאמין על נקלה. רבים כבר תיכננו, כיצד יחפשו אחר בני־משפחתם ששרדו בחיים, ובאיזו דרך יחזרו הביתה. נמצא מי שהכריע לצד מטוס, אחרים כבר החרימו מכוניות בדמיונם, והיה מי שנכון לצאת לדרך ברגל, ובלבד שיוכל לעזוב את המחנה מהר ככל האפשר.

בשעה ארבע בבוקר הלם הפעמון. אופשטאהאן! אופשטאהן!", בדיוק כמו בכל בוקר. קמתי, יצאתי למרחץ, ובדרך ראיתי שהנשים כבר עומדות במיסדר בדומייה אילמת. ברקיע עדיין נצנצה אַיֶלת השחר. השמש העולה לא העיבה עדיין על מאורה. עוד לא הבקיעה השמש בשולי הרקיע ולא הגידה מה היא מביאה לנו, את החירות ואת החיים, או את המוות המסיים את הכל?

השמש לא הביאה לא זה ולא זה, ורק את מתיחות נפשנו הגבירה. מלבד זאת היתה שיגרת חיינו דומה לשאר־הימים, לפחות מעל פני השטח. אולם השמועות רדפו זו אחרי זו כעננים בשמים, שכיסו וגילו את השמש חליפות. נכון, לא נכון. מהפכה בפנים גרמניה. ממשלה־נגדית בברלין. במינכן מרד הוֶרהרמאכט ונטל לידיו את השילטון. פון־פאפן טס לשווייץ והוא מנהל משא־ומתן לשלום. לא נכון, היטלר לא מת, ורק סובל מפצעי־כווייה קלים. אסרו את קציני הוֶהרמאכט הפחותים במעלה והוציאו אותם להורג. הימלר נטל לידיו את השילטון. גבלס פנה לעם הגרמני והכריז כי ממשיכים במלחמה. גיוס טוטאלי של כוחות הכלכלה והצבא הגרמניים. כעת יוכרע על המשך חיינו, אולם במחנה אין שינוי, אין תמורה. אין מגלה שקרה משהו. אך אנו מתוחים והרעדה שאוחזת בנו גוברת מרגע לרגע.

בפנים הבּקליידונגסקאמר אין לשוחח, שם אסורה הכניסה לזרים. כל מחצית השעה יוצא מי מאתנו בתור לבית־הכיסא, ששם נפגשים אנו עם דיירי שאר הצריפים, ומחליפים ידיעות. ייתכן שאנו בעלי האינפורמציה הטובה יותר, ותכופות אנו מבחינים שכעבור מחצית השעה חוזרת אלינו אותה הידיעה, שאנו מסרנו תחילה. רק נקודת־מישען אחת מוחלטת בפנינו, שממנה ניתן ללמוד על שינוי כלשהו: מדי יום ביומו סרים יותר ויותר חיילי ס.ס. אל הבּקליידונגסקאמר על־מנת להצטייד בבגדים אזרחיים. הם פוקדים לארוז להם חמש־שש חליפות בגדים אזרחיים, נעליים, ומן המשובחים שבלבנים והם באים ונוטלים את הכל. רואים אנו סימן טוב בכך, ומסיקים שהם מתכוננים לבריחה. הידיעות הללו, שאנו דואגים להפיצן, מלהיבות יותר ויותר את ההמונים, ומרגע לרגע מצפים כולנו, שאותם מאורעות אמיתיים, גואלים – יתחוללו ויבואו.

לדאבון־הלב, נמוגו התקוות חיש מהרה, ושוב נתונים היינו במתיחות חדשה.

ב־22 ביולי, כיומיים אחרי נסיון ההתנקשות בחיי היטלר, “חיסלו” את מחנה יהודי צ’כיה, את לאגֶר ב', אותו המחנה ששימש מעין עיקרי לתקווֹתינו, שעצם קיומו על נשותיו הישישות הסורגות, על הילדים המשחקים שם, ליבב בנו את התקווה, שאולי אי שם במקום כלשהו חיים גם ילדינו, נשותינו וזקנינו במסיבות דומות. לילה אחד השמיד מבין החיים את שוכני המחנה הזה כולו. אכל אותם המוֹלֶך הכביר, הרעֵב ביותר, שבתקופה החדשה.

כבר במשך היום ידענו, מה מכינים לאותו לילה. גייסו את אנשי הזונדרקומאנדו במיספר מלא, והכינו אותם למלאכה המצפה להם באותו לילה. נוכחנו לדעת, כי צדקו אלה שחזרו וטענו כל הזמן, כי גם השהייתם בחיים של אלה, העומדים להילקח הלילה למוות, היתה גם היא רק אחת מדרכי ההסוואה וההערמה של הגרמנים.

וכך אירע, כפי שהזונדרקומאנדו ניבא מראש. לפנות־ערב נכנסו מכוניות־משא גמלוניות ללאגֶר ב‘, ובזו אחר זו העמיסו עליהן את דיירי הצריפים. לוקחים אותם לחיטוי, זו הית האמתלה. לא הניחו להם אפילו לגמור את ארוחת־הערב הזעומה, שחילקו זה עתה: פרוסת־לחם ומרגרינה. הם נצטווּ להניח את הכל במקום על מישכבם, את חוטי־הסריגה ואת המחטים, את מיספרי־הצפורניים הזעירים, ואת המסרק שבו סירקה אֵם את תלתלי בתה הקטנה, לפני השינה. את הכל מצאנו, כשפקדו עלינו לעבור ללאגֶר ב’, כדי למיין שם את החפצים שנשתיירו במקום ולקחת את הכל משם, בחלקו לבּלקליידונגסקאמר ובחלקו לחיטוי. הם רוקנו את המחנה בלילה, רצחו ששת אלפים בני־אדם באופן אכזרי וחסר־לב, ואותנו הביאו לשם כבר בבוקר השכם, על־מנת שנפנה את המקום לנידונים־למוות חדשים. הלב נקרע בנו כשאספנו את החפצים האישיים כל־כך, המוטלים בעירבוביה, שעוד חיטטו ביניהם ברגע האחרון. פרוסת־לחם מרוחה במרגרינה, סליל־חוטים, המון תצלומים וחפצי־שימוש זעירים, בגדים משומשים, בלויים. המפקח שלנו, איש ה־ס.ס., לא הניח לנו שנרבה להגות במאורעות שהתרחשו כאן. השוט הצליף על גבותינו וזירזנו. לעת ערב גמרנו לפנות את החורבות, ובמחנה השומם הזה, שעתה לא נמצא בו איש מלבדנו, יכלו להתחיל חיים חדשים למחרת בבוקר. במקום ששת אלפים יהודי צ’כיה הנרצחים והשרופים, הביאו 15 אלף מבנות הונגאריה, מן המחנה צ' הסמוך. כאן היתה, כפי הנראה, רק תחנת־מעבר בדרך למישרפות.

המאורע, לא רק שעורר מתיחות רבה, אלא דיכדך לגמרי גם את תקווֹתיהם של האופטימיים ביותר. כעת שוב לא ציפינו לגאולה משום מאורע מדיני או צבאי. להיפך, מהתקרב החזית יכולנו רק לצפות לסיום חיינו, או לזירוזו. הרכנו ראשינו והידקנו שפתותינו, שתקנו יותר מששתקנו עד עכשיו. צל המוות הכביד עלינו, רבץ על נפשותינו.

ידיעות המלחמה הוסיפו גם להבא להסתנן אלינו. ידענו כי מעצמות־ברית מנהלות כעת את הקרב המכריע על צרפת, אבל אנחנו כבר היינו ספקנים. ציפינו יותר מדי בימים האחרונים ועצבינו היו מתוחים להתפקע. עתה באה התגובה הטבעית, מצב של התרופפות. את ראשינו המורכנים הרימונו רק כשריח הבשר החי השרוף וטעם העשן, שהתאבך מן הכיבשנים, פגע באפנו. בערב הבטנו כמוכי־קסם בכיווּן להבות־האש. זה היה מחזה שטני. בלילה, כשירדנו מעל מצענו לעשיית צרכינו, הבטנו החוצה מבעד לסדקי הדלת. עינינו בלשו תמיד בכיווּן אחד. האומנם בוער? בער, בער תמיד, תבערת־עולם. עמדנו בראשית אוגוסט. עמדנו? רק מנינו. מדי בוקר בבוקרו אומרים היינו בקול רם, כדי שלא נתבלבל: “יום גימ”ל, אחד באוגוסט“.”יום דל“ת, שניים באוגוסט”, וכו'. וזאת שיננו לעצמנו פעמים מיספר במשך היום ושיננו זאת גם באוזני אחרים. זה היה הלוח שלנו. מוחנו, שלא יכול ולא חפץ היה לשכוח.


בשלישי באוגוסט חלמתי עלייך, ז’וז’יקה. בחלומי מהלך הייתי ברחוב בעיר־מולדתי, ופתאום סרתי לחצרו של אחד ממכרינו. ראיתיך יושבת שם, על מירפסת גן־פרחים, בחברת נערה בת גילך. לבשת אותה שמלת־קטיפה שחורה, שכה אהבתי, ושהתאימה כל־כך לעינַיך הכחולות בגון הרקיע. כשראית אותי, רצת לקראתי, נפלת על צווארי, ומשתי עינַיך היפות היקרות ניגרו שתי טיפות־דמעה גדולות על פנַיך, ובריטון כלשהו בקולך אמרת: “רואה אתה, אבא, רימית אותי. הבטחת שניפגש בעוד שעה אחת, והנה התמהמהת לבוא” – התעוררתי, אך עדיין חש אני בטעמן המלוח של דמעותיך כפי שנשקתי אותן על פניך. הבטחתי, שניפגש בעוד שעה אחת, ומאז אני מבקש אחריך, אך איני יודע, היכן אמצאך? רק עכשיו אני מעלה על דעתי, שאת אפילו אינך מכירה את הנערה, שבחברתה ראיתיך בחלומי המעונה. לא היכרת את יודיתקה נאגי, שבחברתה ראיתיך בחלומי. שהרי המיסכנה הקטנה מתה לפני שנים רבות בדלקת קרום־המוח. היא היתה אז בדיוק בגילך את עכשיו. אל־אלוהים, באיזו דרך שולח אתה לי הודעות! בתי היקרה, האומנם חיה את, האומנם חיית עד עכשיו, ואולי דווקא עכשיו מתייסרת את בייסורי־שאול? אפשר להשתגע, לא ייתכן לשאת בכל אלה בדעה צלולה! במשך כל אותו יום ועוד שבועות מרובים עמדתי תחת רושמו של חלום־הבלהות, אף־על־פי שניתחתי לעצמי את משמעותו של החלום ומוצאו. בהיותנו במחנה הצוענים, מת בצריף שלנו, מתוך ייסורים נוראים, נער צעיר בן 16, בדלקת קרום־המוח, ואני הגיתי אז בבנותי היקרות. והנה כעת הראוני בחלום את בתי, בחברתה של ילדה שמתה בדלקת קרום־המוח, והיא דומה מאוד בדמותה לבתי, אף־על־פי שבתי לא הכירה אותה. כתלמידו של פרויד, יכולתי לבאר לעצמי, שהחלום נבע מתוך מצוקת־פחד, ואף־על־פי־כן עוד זמן רב סבלתי בהשפעת החלום הזה.


אותו זמן קרה גם, שבתו של אחד מחברי הרופאים, שתוארה המוצק והמפותח הציל אותה מלועות הכיבשנים בעת הגיעה לכאן, ומנגלה הניח לה ללכת יחד עם אִמה למחנה־הנשים, כעת חלתה בשָׁנית. האֵם הודיעה על כך לבּלוֹקאלטסטה, ואז הופיעה מכונית הצלב־האדום והיא נלקחה – כפי הטענה – אל בית־החולים. אולם אנחנו ידענו כבר, ולפחות ניחשנו, מהו אותו “בית־חולים” שנלקחים אליו החולים במחלה מידבקת בפקודתו של מנגלה. האם לא הוסיפה לראות עוד את בתה לנצח, וגם אנחנו שוב לא קינאנו באותו חבר, שעד עתה עוד ניתן לו לראות, לפחות דרך התייל, את רעייתו ואת בתו. שמשון ז’וז’יה הקטנה הלכה בעקבות שאר הז’וז’יות, היהודיתות, הלאציקאים והפרקויים…

המלחמה המשיכה להשתולל. אולם אם כבר נפלה פאריס, ואם עדיין לא, אם הרוסים עומדים על־יד וארשה, או עדין לא, – כל זה שוב לא השפיע על חיינו. חברי ניהלו מיום ליום את המאבק לחיים ולמוות בקומאנדות הקשים ביותר והקשים פחות. הזריזים יותר, הוותיקים, ידעו להתחמק מן העבודה הקשה, והאנשים שלנו, החדשים, חסרי הנסיון, כשהיו מנסים לעבור בבוקר מקומאנדו רע לקומאנדו טוב, ספגו מכות־רצח מידי הלאגֶרקאפּוֹ, עד ששוב לא הלכו לקומאנדו, כי אם לבית־חולים. בקומאנדות הקשים היו האנשים גוועים ונעלמים. כעת בערבים בשעת ה“אַפֶּל”, היה מופיע ה“ארבּייטסאינזץ”, איש סידור־העבודה, אחד התפקידים המכריעים ביותר במחנה. הלה היה עובר בין שורותינו ורושם את מיספריהם של האנשים הנראים חסונים יותר. הללו הועברו בו בערב מן הבלוק מיספר 20 לבלוק מיספר 8. העברה זאת כמוה כגזר־דין מוות, משום שבאותו בלוק שוכנו שני הקומאנדות החמורים ביותר: הקניגסגראבּן (חפירת־המלך) והקומאנדו מן האווירודרום. בשני הקומאנדות הללו לא נשתייר אדם בחיים. העבודה הקשה ניוונה שם את האדם תוך שלושה חודשים, ואחר־כך, כ“מוסלמן”, נלקח האיש אל כיבשן־הגאז ואל התנור הבוער. באושביץ היתה סכנה לרזות. מפקידה לפקידה היו עורכים מה שמכונה “סלקציה”. בשעת ה“אַפֶּל” היה מופיע מנגלה, או אחד ממרצחיו, סוקר את השורות, ורושם את מיספריהם של החלשים. גם אלה הועברו מצריפיהם לצריף מיספר 14. במשך יום־יומיים אספו כאן אלפיים בני־אדם, זה היה בדרך־כלל המיספר הדרוש למה שכּוּנה מישלוחי־גאז. למען מיספר פחות מזה לא היה כדאי, כנראה, להפעיל את הכיבשן. וכשאלפיים בני־האדם היו ביחד, הוטל הסגר על הבלוקים ובמשך שעה־שעתיים אסור היה לאיש לצאת החוצה מן הבלוק שלו. בשעה־שעתיים אלה “חיסלו” את ה“מוסלמנים”. “חיסלו” – גם זה ביטוי מיקצועי. במקומות אחרים נוהגים היו לחסל עסקים, מיפעלים, כאן חיסלו חייהם של אלפי בני־אדם. היה גם סוג שני של סלקציה. מאושביץ נלקחו מישלוחים לשאר חלקי הארץ השונים, ושם – בריחוק מקום, בעטיים של עבודת־פרך, רעב ומחלות, נחלשו האנשים, כחשו, ואז הובאו חזרה לאושביץ וכאן שרפו אותם. גם מישלוחים כאלה יצאו ובאו תכופות, ונלקחו מן הרכבת ישר לכיבשנים. הרבה חשבתי, בעת שרכבות אלה היו באות, על אחי הצעיר, ועל גיסי, האומנם יכולים הם עוד לשאת, האומנם לא שבו כבר גם הם באחד ממישלוחי־המוות הללו?


בשבוע הראשון לאוגוסט נפלה בחלקנו שוב מתיחות רבה. חיסלו את דייריהם של מחנה הצוענים. גם על כך ידענו יום אחד מקודם, בדיוק כמו במקרה של יהודי צ’כיה. חיסול זה התקבל על דעתנו עוד פחות מאשר חיסול יהודי צ’כיה. כי הרי הצוענים הללו היו נוצרים, אריים אף כי צוענים, והרי עד עתה לא המיתו אריים באופן כזה. סוג זה של מוות היה מנת חלקם של היהודים בלבד. עתה קמה ונהייתה גם עובדה זאת, כפי שהודיע על כך הזונדרקומנדו. בערב נערך לא רק הסגר־צריפים, כי אם גם הסגר־מחנה. בכל המחנה לא הורשה איש לעזוב את הבלוק שלו. דממה אילמת סביב. ורק צווחותיהם, צעקותיהם ותחנוניהם של האומללים הלמו בתוך הדומיה הזאת בחריפות־מישנה באוזנינו. מחנה־הצוענים היה משתרע בקירבתנו ממש, בריחוק של מטרים ספורים, ורק התייל הפריד בינינו. כל אותו הלילה יכולנו איפוא לשמוע את רעש המכוניות הבאות לקחתם למוות, את טירטור המנועים. ומבעד לרעש – פלחו יבבות נשי הצוענים והטף, הקורעות לבבות. הם כבר ידעו, מה משמעות העובדה, כשאנשי ה־ס.ס. באים אצלם בלילה לקחתם “למרחצאות” במכוניות. שהרי כבר היו עדי־שמיעה ועדי־ראִייה בעריכת “מרחצאות” כאלה לרבבות יהודים. איני יודע, מה הרגישו הצוענים כשאנשי ה־ס.ס. לקחו קרבנות יהודים, אך באשר לנו – יבבותיהם ותאניותיהם של הטף והנשים חדרו עד למוח עצמותינו. כל אותו הלילה נמשך טירטור המכוניות, ועם בוקר שררה דממה בעברו הצועני של המחנה. באותו לילה הרגו 3,600 בני־אדם, אנשים שהיו במחנה הרבה שנים ונותרו יחידים מבין אלפים רבים של צוענים. גם בהם הפילו המחלות, המגיפות, הטיפוס והשילשולים הרבה־הרבה אלפים. ואף־על־פי שהיו הבלוקאלטסטרים הראשונים שלנו, ומהם קיבלנו את המהלומות הראשונות, ההשפלות הראשונות, שגנבו את מנות הלחם והמרגרינה שלנו, – עכשיו כאבנו על שלנשיהם וילדיהם מוּנה אותו גורל שנפל בחלק נשותינו וטפנו. גם כאן, גם במיקרה זה, ביקשנו לתהות אחרי ההגיון שבמעשי הגרמנים. בשום אופן לא יכולנו לבאר לעצמנו. ילדי הצוענים קיבלו עד יומם האחרון קפה בחלב, ואף לחם לבן, ואף־על־פי־כן השמידו אותם. השמידו גם אותה נערה ארוכת־השׂער, שמנגלה, בסורו למחנה הצוענים, היה נושא אותה על זרועותיו ולוקח אותה לטיול במכונית שלו.

שריפת הצוענים הממה לא רק את היהודים, אלא גרמה גם להלם בקרב דיירי המחנה האוקראינים והפולנים האריים. זה היה מיקרה ראשון, ששרפו גם אריים, וכעת מסתבר שגם הם כבר נרעדו ונתפסו להירהור: האומנם לא יגיע במהרה גם תורם שלהם? אנחנו, היהודים, הגינו בכך שייתכן והדבר יפיג במקצת את המתיחות שבינינו, ומעתה אולי אפשר יהיה לחשוב יותר על פעולה משותפת כלשהי, כשתתקרב אפשרות של שיחרור. אולם גם עתה לא הגיעו הדברים לידי שיחה רצינית על שיתוף־פעולה, משום שכעבור ימים מועטים נתחולל מאורע חדש, ששוב עלול היה להוכיח, שלגרמנים יש בחינות אחרות לגבי השבויים היהודים ואחרות לגבי האריים.

בליל שבת אחד, בערך באמצע אוגוסט, עם סיום ה“אַפֶּל”,קיבלנו פקודה: “יוּדן אנטראטן!” (יהודים לצעוד קדימה!). כולנו נזדעזענו, משום שסיפורי־הזוועה של יהודי פולין הטרידו זה מכבר את מנוחת יהודי המחנה כולו. לפי סיפוריהם של יהודי פולין הוותיקים, מקובל היה עד עתה לערוך מדי שנה בשנה סלקציות גדולות בין היהודים בסמוך לימים הנוראים. בימי ראש־השנה ויום־הכיפורים היו שורפים יהודים לרבבות. יהודים פולנים, שבמשך כמה שנים עברו בסלקציות שכאלה, עסקו כבר כמה שבועות אך ורק בנושא זה, ודיברו רק בכך. אימת־בהלה שררה ביניהם, ואנחנו שלא נתנסינו עוד בכגון זה לא היינו מסוגלים להבין זאת. “יוּדן אנטראטן!” וכל היהודים פסעו קדימה. לפני כל צריף וצריף ערכו את היהודים בשורות לחוד, והצעידו את כולנו לכיכר המיסדרים הגדולה שבראש המחנה. כאן סידרו אותנו בריבוע גדול. בטבור הריבוע היו מוצבים שני עצי תלייה. בצווארו של מי מאִתנו תיכרך אותה העניבה, המיטלטלת שם בריפרוף לפי שעה. מאחורי ריבוע היהודים הציבו את ריבוע הפולנים, ומאחוריהם באו הרוסים והאוקראינים, כולם בריבוע. הכל הירהרו במתיחות, מה מחזה־זוועה חדש יוצג לפנינו. ופתאום שמענו מכיווּן הבלוק מיספר 13 קולות תנועה, וכעבור זמן קצר העמידו תחת עץ התלייה שני עצירים יהודים, כשידיהם קשורות לאחור. המשולש המבהיק על חזיהם העיד מרחוק על יהדותם, ואמנם גם הכרנו אותם. הם ברחו מכאן לפני עשרה ימים אך, לדאבון־הלב, נתפסו והובאו חזרה למחנה, הצעידו אותם בין הטורים שלנו ובידיהם לוח, ועליו הכתובת “הוּרה! ויר זינד וידער דא” (הידד! שוב אנו כאן), והולקו בפומבי 25 מלקות. אחר־כך סידרו אותם בקומאנדו־העונשין. מה עוד יכלו לעשות, שעכשיו תולים אותם? מחכים אנו במתיחות להתפתחות הדברים. יש בינינו שכבר מחווירים וחוששים להתעלפות. הם אינם מעיזים להביט אל עצי־התלייה. רק שני העצירים היהודים הנמלטים, מתחת לעצי־התלייה, עמדו שם אילמים, בראש זקוף, כשני פסלים. שום ניע בפניהם אינו מגלה פחד או מה שמתרחש בקירבם. וכשמבטם חולף על פני קהל הצופים העצום של 15–20 אלף איש, או בשעה שהם מביטים בשמש המתכוננת למנוחת־ערב, מי יוכל לומר שזה יום־שמשם האחרון בחייהם הצעירים, המעונים. אילמים הם עומדים שעה ארוכה, הנראית כשעת־נצח. רק כעבור שעה מופיע קצין ס.ס. ובידו פיסת־נייר לבנה. הוא קורא בקצרה, כי לפי הפקודה מן השניים באוגוסט, חייבים לתלות את העצירים היהודים שנתפסו בשעת בריחה והובאו בחזרה למחנה. הוא פונה אחורה ופוקד: “לבצע!” שני הנידונים למוות מזנקים בקפיצה אחת על השולחנות שהוכנו מתחת לעצי־התלייה, הלאגֶרקאפּוֹ קושר את העניבה לצווארו של הנידון האחד, והלאגֶראלטסטר קושר את העניבה השנייה לצווארו של הנידון השני, ובאותה רגע עצמו משמיטים שניהם בבעיטה גסה את השולחן מתחת לרגליהם של שני הצעירים. כמה רגעי־זוועה מחרידים ובשני הצעירים היהודים, התלויים על החבל, פסקו החיים. ללא ניד עפעף מתו השניים, משום שלא חפצו עוד בשיעבוד, ושוב לא ביקשו חיים.

בדרך,בחזרה ממגרש־המיסדרים אל הבלוקים שלנו, מתלחשים היינו חיוורים על המאורע הזה שכולנו חשבנו אותו לבלתי־צודק, לעיוות־דין, כי הרי עצם פשעם, הבריחה, היה בבחינת “רס יודיקאטה”, עניין שנידון מכבר ואת עונשם כבר קיבלו פעם לפי חוקי המחנה. אסירי־תודה היינו לשני חברינו המומתים על שהתנהגו באופן גברי, שמתו כגיבורים אמיצי־לב, ולא נתנו עילה לצופים האוקראינים, הרוסים והפולנים ללגלג עליהם ועלינו. גם באלה ניכּרה השפעת התנהגותם האמיצה של הנידונים, וגם הם נסתלקו ממקום התלייה, אילמים, ללא הגה. לא יכולתי לרשום לעצמי את שמותיהם של חברינו הגיבורים, ואיני יכול להנציח אותם כאן בספרי לדורות הבאים, אף־על־פי שראויים הם לכך. רק משחזרנו לצריף, אספתי סביבי את חברי ואמרתי בלחש “קדיש” לעילוי נשמתם.

הפולנים והאוקראינים מיהרו, איפוא, להירגע לאחר שריפת הצוענים. נראה היה, כי גם להבא עתידים הגרמנים לנהוג באיפה־ואיפה. מצוּוים היינו, איפוא, להימנע מכל יוזמה להתארגנות, או שיתוף־פעולה. אולם לא יצא שבוע ימים ושוב חייבים היינו להסתדר בריבוע, אלא הפעם העמידו את הפולנים בשורה הראשונה, ואת הרוסים, האוקראינים והיהודים מאחוריהם. כעת תלו שני פולנים בעווֹן בריחה. כעבור כמה ימים ניתלו באותה האשמה שלושה רוסים. אם כן, גורל אחד ועונש שווה מחכה לכל הבורחים, ללא הבדל גזע. אבל לידי שיתוף־פעולה לא הגענו אף פעם. הם חיכו לגאולתם ממקום אחר. אנחנו ציפינו כי מן הרוסים תבוא תשועתנו וחירותנו, ואילו להם היו מטרות פוליטיות אחרות. הניגוד הרוסי־פולני הורגש אפילו בחיי המחנה. הם בישרו מאושרים זה לזה על התקוממות פולנית בווארשה, אבל אנחנו, ובמיוחד יהודי פולין, לא יכולנו לתלות שום תקווֹת טובות באותה הפעולה שנעשתה על־ידי חוגים פולניים ריאקציוניים, ואותנו עשויים היו להציל רק בניה של ארץ דמוקרטית ותותחיה. מדיינים היו, איפוא, במאורעות שלהם, ואילו אותנו המשיכו לייסר.

מונים היינו את הימים שנשתיירו עד לימים הנוראים, – כל כך חששנו מפניהם. לפי שעה, היו על סדר־היום סלקציות בממדים קטנים. גם מנגלה עצמו שוב לא היה סר אל המחנה לערוך סלקציה. הלאגרקאפּו והבּלוקאלטסטרים רשמו את הכחושים ביותר, את הנחלשים, ולא הניחו להם לצאת לעבודות הקומאנדו. לאלה אמרו, שקיבלו פקודה להיטיב את הזנתם, כדי להחזיר להם את כושר העבודה. ובאמת, כמה ימים קיבלו מנה כפולה של מרק. כמובן, גם זו היתה אחת מדרכי ההסוואה. והיו שביקשו מעם הבּלוקאלטסטר שלהם יחס מיוחד זה, ביוזמתם הם. ביום בהיר אחד אספו את “המבריאים” כולם ולקחו אותם. מהם לא שב אפילו אחד. ידענו לאן לקחו אותם “להבריא”. יחד אִתם לקחו גם את אלה שנפצעו פצע כלשהו בעבודה, או שהרופא התיר להם 2–3 ימי־מנוחה מחמת־חום. כך הגיעו לכיבשנים אנשים חסונים המסוגלים עוד לעבודה. כך נעלמו גם כמה מחברי, שלרוע מזלם “הצליחו” להשיג יומיים של מנוחה דווקא ביום של סלקציה כזאת.

ראשית ספטמבר – באותה שנה חלו הימים־הנוראים מוקדם – היתה עת הסלקציות הגדולות. בלאגֶר א' השתרע הבלוק של הבחורים הצעירים בני 14–16, ששהו כאן מאז הגיעו למקום, כשלושה־ארבעה חודשים. הם לא יצאו לעבודה, ורק הרעיבו אותם והיכו בהם. מובן מאליו, הרעבה במשך חודשים, המהלומות, התנאים ההיגייניים הירודים, חוסר־השינה – 12–14 נערים שכבו על דרגש אחד צר – דילדלו את הנערים והחלישו אותם לגמרי. בהם פתח מנגלה את הסלקציות הסתוויות. בהזדמנות הראשונה בחר באלף־מאתיים וחמישים נערים כאלה. הסלקציה נמשכה שבוע ימים. מדי יום בדק רק צריף אחד או שניים. דרך התייל יכולנו לראות, כיצד עוברים לפניו, ערומים, בכל יום נערי צריף אחר, ובניע בוהן־ידו המפורסם משלח הוא אותם ימינה או שמאלה, ודן אותם לחיים או למוות. מי שהיה כחוש וחלש, יצאה עליו גזירת הסלקציה ללא חמלה. הללו הוסגרו אחר־כך בצריף מיוחד, שאסור היה עליהם שוב לעזבו. והנערים כבר ידעו, מה צפוי להם, כי הרי הם היו במחנה אחד עם הצוענים, וכבר נָכחו בחיסול הצוענים. הם ידעו כי עכשיו הגיע תורם. הנערים המיסכנים, פרחי־אדם קטנים, שרק לפני שלושה־ארבעה חודשים נגזלו מהוריהם ואחיהם, ובמקום קן הבית החמים יודעים הם את חיי המחנה הטראגיים. הנערים הקטנים, שיום־יום נאבקו מרות על לגימת מרק ופירורי מזון, ראו עכשיו לפניהם את המוות המחריד, הבלתי־נמנע.

ייתכן שמתת־הגורל היא, שאין האדם יודע מראש את יום מותו, אבל האומללים הללו ידעו זאת כבר ימים קודם. איש מהם לא נשאל, מה משאלתו האחרונה. סגרו אותם בתוך הבלוק, להמתין למכונית ה־ס.ס. שתבוא לקחתם.

יום אחד הגעתי עם עגלות ה“בקליידוּנגסקאמר” לתוך מחנה הצוענים, שלאחר השמדת הצוענים נתקרא מחנה א‘. אז הוחל כבר בסלקציות הצעירים הללו. נער בן ארבע־עשרה רץ אחר העגלה שלנו וקרא אלי: "דוֹד־דוקטור! אמא שלי נמצאת בצד הבלוקים של מחנה צ’. בבקשה ממך, הודע־נא לה באיזשהוא אופן, שאני חי עדיין! הפעם עוד הצלחתי להינצל, עוד אינני רזה כל כך! אבל רוזנברג יאנטשי המיסכן ונוסבאום אוצ’ו ועוד הרבה ידידים שלי סגורים בבלוק 11, אותו צריף המוות". שם נסגרו האומללים, שם חיכו הילדים לקץ גורלם. הם היו מתפללים בקול רם, נתכוונו לקראת המוות.

הגיע אותו יום־אימים, ראש־השנה. מרצחי היטלר שרפו באותו יום 10,000 בני־אדם, רבבה של יהודים. בשאר המחנות, מחנה ד' שבו התגוררנו, וכן במחנות צ' ו־ב‘, שם התגוררו הנשים, בחרו כל ערב כמה מאות איש, כדי שעד יום ראש־השנה תהיה הרבבה שלימה, אותה רבבת־אדם שצריך להקריב למולך יצר־ההשמדה הנאצי. הנשים לא ידעו, מה עומד להתרחש, אך עצבנותם של אנשי המחנה הגברים נדבקה גם בהן. ביום שלפני החג לא ביקשו מעמנו לחם, כי אם – נרות. בערב, אחרי ה“אַפֶּל”,יצאו בהמוניהן לחוטי־התיל ואיחלו זו לזו ולנו, מעבר לגדר, שנה טובה ומבורכת. גם רבים מבין אנשי מחנה ד’ היתה עליהם השראת החג, והחליטו שבאחד הבלוקים יערכו תפילה בציבור. הנשים נתייחדו עם עצמן בפנים הבלוקים שלהן, העלו את הנרות המעטים שהשיגו מעמנו והתפללו בקול רם.זימרת הנשים העריבה הגיעה גם אלינו, אך היו בינינו רבים, שלא יכלו להסתגל ולשבח את ריבון העולמים, וזעקו אליו במועל אגרופם, כיצד סובל הוא את כל הזוועה הזאת, שיקריבו דווקא ביום החג נשים וילדים חפים מפשע, וגברים מעונים, מיוסרים, בעבודות פרך. להבות הכיבשנים פרצו לגובה רב עד לאימה, ובניו של עם מתייסר נאבקו עם עצמם, עם אלוהים וגורל. “אבינו מלכנו, חטאנו לפניך”… אבל גם אתה חוטא לפנינו, אבינו מלכנו, שאתה מרשה, כי עבדיך הנאמנים ביותר, מברכי שמך ומהלליו – יושמדו כך…

נערי מחנה א', אותם אלף־מאתיים־וחמישים, הלכו כגיבורים למוות. הם רשמו את שמותיהם על קירו הפנימי של הבלוק, 1250 שמות נערכו אחד בסמוך לשני, שמותיהם של 1250 קרבנות צעירים. ומתחת לשנותיהם הוסיפו: “אנו הולכים מכאן, ומתים על יהדותנו”. וכשבאו משאיות ה־ס.ס. בליל ראש־השנה לקחתם – לא היתה בתוכם בכייה ולא תאנייה. אילמים עלו למשאיות, ואנו מסוגרים בצריפינו, עמדנו על־יד הדלתות והאזנו, ולפתע פתאום, מבעד לטירטור מנועי המשאיות, בקעה אל־על מקהלת הנערים ההולכים למוּת, בשירת “התקווה”…

הנשים לא ידעו, ואף לא ניחשו, כי ילדי רבות מהן הושמדו באותו לילה. גם למחרת היום באו עוד רבות במצב־רוח חגיגי אל התייל וביקשו לשמוע חדשות. הידיעות שפרחו ורדפו זו את זו חליפות, עוררו מחדש את תקווֹתיהן, הכיסופים לבית, למשפחה, לחיים כוססו בנפשן. שוב היו חדשות טובות. רומניה פרקה מעליה את עול השיעבוד הגרמני ופנתה נגד גרמניה. הערים הטראנסילבאניות עברו בו אחרי זו לידיים רוסיות־רומניות. שוב הבחנו בעצבנות בין אנשי ה־ס.ס., שוב נטלו בגדים אזרחיים מן הבּקליידונגסקאמר. את כל הבשורות הללו סיפרנו לקרובותינו הנשים וניחמנו אותן. גם עליהן עברו סלקציות. לא רק את החלשות הפרידו מעליהן, אלא גם מבין הצעירות והחסונות יותר הרכיבו חבורות של אלף־אלפיים ושילחו אותן ב“טראנספורט”.

הן עמדו אובדות עשתונות וכל הזמן שאלו, המוטב ללכת מכאן במישלוח שכזה, או מוטב להתחמק משילוח, בתקווה לסיום מהיר של המלחמה. כרבות – בהן בנות־גיסי – העדיפו שלא לזוז מאושביץ, על־מנת לא להינתק מעלינו. הן קיווּ, שנשתחרר ונלך הביתה יחדיו. יעצתי לקרובותי, כי אם ייתכן הדבר – תישארנה במקום, ומה שגם יכולתי לסייע להן בבגדים ובמזון, ואם תלכנה מכאן, מי ידוע באיזה מצב תימצאנה. אולם הכיבשנים הבוערים תמיד, ותמרות העשן המתאבכות מהם הזהירו כמזכרת־תמיד כי אף־על־פי־כן מוטב להתרחק מאושביץ, הלאה. קשה היה להחליט, קשה היה לתת עצה. מן הכיבשנים היו מביאים כל הזמן את שמלות הנשים ואת הנעליים, שנתבלו במחנה – אל הבּקליידונגסקאמר. חושש הייתי, שאם אייעץ להן להשתלח מכאן, הריני רק מחיש את מותן. חושש הייתי, שבמקום שילוח לעבודה, מוליכה הדרך אל הכיבשנים. ובכן, מוטב איפוא להמתין לפי שעה. גם יום־הכיפורים הממשמש ובא, רבץ על נפשנו. עשרת ימי התשובה היו גם בבית עיתים של השראה קודרת, של הירהורי חרטה וסיגופי לב ונפש, לא־כל־שכן פה, בסמוך לכיבשנים ובצל הסלקציות. את כפות המאזניים איזנו החדשות המעודדות מן החזית. כשהיו בנות־גיסי שואלות, מה חדש, הייתי משיב בגילוי־לב, כי מבחוץ ישנן ידיעות טובות ובפנים – עובדות מעציבות. ניחמתי אותן, כי מי שימשיך להיות אחרי יום־הכיפורים, הרי ייתכן שתפילתו התקבלה, והוא יכול עוד לקוות לשיחרור. הן הבינו את הרמז שבדברי, ואימת המוות על פניהן.


ושוב לילה־לילה “אנטראטן” מיסדר, ולילה־לילה סלקציות חדשות. אוספים אתה “החומר” ליום־הכיפורים. הרבה חברים טובים, מכרים, נעלמו מהיום למחרתו והועברו לצריף מיספר 14, לצריף הנבחרים למוות. לעולם לא אשכח את ספקותיו של רופא־חבר, שבדיוק באותם הימים גילה בלאגר צ' את רעייתו, שאותה נשא לאשה שלוש החודשים לפני העברתם לגיטו. מדי יום ביומו היה שואל: האם כחשתי מאוד? האם אני נראה רע. ואמנם כחש האיש מאוד, ונראה היה רע מאוד. שניים־שלושה ערבים התחמק מן הסלקציות, ואנחנו הרגענו אותו: “אינך נראה כחוש ביותר, אינך ‘מוסלמן’”. ואף־על־פי־כן רשמו ערב אחד את מיספרו, וגם הוא הלך עם השאר. רעייתו הצעירה, המיסכנה, חיכתה לו לשווא ערב־ערב מאחורי התייל, הוא לא בא יותר. ניחמנו אותה, שלקחוהו ב“טראנספורט”, שיעבוד כרופא, ועוד יהיו לו חיים טובים, כי לא היה לו פנאי לכתוב, והוא דורש בשלומה, ומשגר לה נשיקות…

במבוכת־אימים היינו מביטים יום־יום בשברי המראות הזעירים שבידינו, ובוחנים את עצמנו, האומנם מאוד כחושים אנחנו? יום־יום התגלחנו, כדי שפנינו יהיו נראים רעננים יותר, ששערות השיבה שבזקנינו לא תגלינה את גילנו. ביקשנו להתחמק, לעקוף את המוות, להערים עליו. כמה ידידים שלנו שכבו בבית־החולים, ופשטה שמועה כי גם בבתי־החולים התחילו בסלקציות. יום־יום היה מנגלה סר לבית־החולים, סוקר את כרטיסי החולים, ובוחן אותם. כל מי ששכב בבית החולים למעלה משבועיים, או שלא היו לו סיכויים להבריא תוך שבועיים, נלקח ללא חמלה. לקחו אותם מבית־החולים בלי כותונת לעורם, ערומים,דחוסים על־גבי מכוניות־משא. תוך ימים מיספר התרוקן בית־החולים. כל מי שאפשר היה לשלחו, הקדימו הרופאים־העצירים לשלחו מבית־החולים, אך מנגלה היה בודק את רשימת החולים המשולחים בפנקסו וגם מהם ציווה להחזיר רבים לבית־החולים, על־מנת שישוב לקחתם משם בסלקציה. כך נלקח גם אחד מידידי הטובים ביותר, הדוקטור נאמש, רופא מסקליאודוארהלי. לרעייתו הצעירה, ששאלה על בעלה מבעד לתייל, יכולנו רק לשקר, שהלך ב“טראנספורט”, משום שניתנה לו הזדמנות טובה פתאום, לעבוד כרופא.

הגיע יום־הכיפורים, ושוב נעקדה רבבה אחת של יהודים על המוקד. רבבה של בני־אדם, שמאז עברו את מסננתו של מנגלה, עם בואם לראשונה, עבדו יומם ולילה עבודת־פרך במשך שנים או חודשים, רעבוּ, הסתגפו וקיווּ לשיחרור, וכעת הגיע תורם. אנחנו עדיין היינו בחיים, עוד היינו מסוגלים לעבוד, עוד יכולנו לחכות – לתורנו.

אחרי יום־הכיפורים פסקו הסלקציות במחנה העובדים, מחנה ד‘, אולם בבתי־החולים ובמחנה־הנשים, עוד נמשכה ההרקה יום אחר יום. מדי יום ביומו ערכו במיסדרים את נשי המחנות א’, צ, ו־ב‘, יחד 45 אלף נשים, והן הועברו בסך לפני מנגלה. יכולנו להבחין בהמוני־הנשים העוברות ערומות בסך. כל יום עברה בשביל הצר שבין שני המחנות צ’ ו־ד להקה של אלפיים נשים, שנלקחו למרחץ, לחיטוי ומשם לשילוח. בלב מתכווץ הבטנו, אם אמנם עומדים קרונות ריקים במסילה, האם נוסעות עמהן מכאן רכבות? חוששים היינו, שרובן הולכות לכיבשנים – אולם ראינו רכבת אחת יוצאת, והסקנו מזה שעדיין נלקחים טראנספורטים. לאן, זאת כמובן לא יכולנו לדעת. אולם עתה כבר יעצתי לבנות־גיסי, שאם יבחרו בהן בתוך שאר נשים חסונות צעירות, מוטב שתלכנה אתן, ובלבד שתצאנה מאושביץ.

חדשות־המלחמה הוסיפו למרוט את עצבינו. מעצמות־הברית טיהרו את כל צרפת, הרוסים טיאטאו את פולין, ואותנו ריגשו המאורעות בהונגאריה. האם קיימת ממשלה־נגדית בדברצין? הברחו אנשי סאלשי? האומנם יקראו לנו לשוב הביתה? היבואו אחרינו? וכבר היינו מונים את ימי אוקטובר. קיווינו שאם לא זכינו במשך קיץ שלם לראות אף ציץ של עשב, בסתיו לפחות נהיה בבית. “נאכל ענבים כבר בבית”– כך אמרו האנשים שמסביבות טוקאי. ובאמצע אוקטובר נפלה עלינו כרעם הידיעה: הונגאריה נכנעה. הורטי פנה בהצהרה אל העם ההונגארי ואל אנשי־הצבא, והצהיר, שהגרמנים בגדו במדינה, וגם הזכיר את שאלת היהודים. הוא הבטיח, כי הפקודות האנטי־יהודיות תבוטלנה. באוזנינו שמענו, כשאיש ס.ס. אחד אמר לחברו, שיהודי בודאפשט כבר מתחצפים עד כדי כך, שמהלכים ברחוב ללא כוכב־צהוב. השמועות כמעט ששיגעו אותנו. שוב ראינו את עצמנו בבית, ושוב נגעה בנו וסיחררה את ראשינו רוחה המנשבת של החירות, שוב רמזו לנו החיים. המתיחות במחנה גאתה לאין־שיעור. ידיעה רדפה ידיעה. מאין באו לא ידע איש. ואיש לא שאל למקורן, אך פנינו הבריקו, וכבר נשתכחו מלבותינו המאורעות שנתרחשו לא מכבר, רק לפני שניים־שלושה שבועות, התעלמנו מן הכיבשנים הממשיכים לבעור, מזניקים את להבותיהם ומאבכים את עשנם. ואולי דווקא משום כך הגבנו בלהט־פרא שכזה על כל שמועה פורחת, שאינה ניתנת לבדיקה, דווקא משום שלהבת הכיבשנים התאבכה לעינינו כאות־תמיד, והכל ביקשו להאמין בגאולה.

ערב אחד שוב נצטווינו להיערך למיסדר סביב עץ־התלייה, מצוּוים להביט בתליית הבלוקאלטסטר של הצריף מיספר 28. העילה: האזנה לראדיו והפצת שמועות. הלה היה שבוי ותיק. היתה לו אשה־מכירה באושביץ־הכפר וממנה הסתננו חדשות הראדיו באורח מיסתורי לתוך המחנה. נראה שה־ס.ס. הבחינו במתיחות הרבה שנשתררה בעקבות החדשות הללו, וביקשו להראות דוגמה למען יראו וייראו. מאותו יום ואילך, אכן כאילו נסתמו כל מקורות החדשות. דבר לא נודע לנו עוד, וכיוון שלא היה דבר שיזין את תקווֹתינו – מיהרו פרחי התקווה לקמול, ושוב שרועים היינו בלטארגיה הרגילה שלנו. אמנם עוד היינו שומעים מכיווּן קראקוב את רעם התותחים, אך כשנאלם גם הוא דום לכמה ימים, קבענו בעצמנו, כי שוב מתרחקת מעמנו החזית והולכת. לא איגוף, לא שיחרור, רק עבודה ורעב ואזלת כל תקווה. המציאות האחת – המישרפות. “ארבּייט מאכט פריי” – העבודה משחררת, כך אמרה הכתובת שבשער, אבל ידענו, כי לשווא אנו עמלים; לא עמל זה ישחרר אותנו.

מיספר העצירות בצ' לאגֶר הלך ופחת מיום ליום, והמתיחות בתוכן טרם הגיעה לקיצה. ניכר היה, שמבקשים לרוקן את המחנה, אבל לא־מובן היה לנו מדוע לוקחים מכאן רק את הנשים.

כעת כבר הלכו גם בנות־גיסי. נשארתי יחיד מכל משפחתי. לא היה לי עוד למי לדאוג. הרגשתי כי חיי נעשו מיותרים, נטולי תכלית. ייתכן כי מתחת לסף ההכרה, כל עוד היו סמוכות אלי, יכולתי לשער כי חיי עודם נחוצים, כי עוד יש מי שמפיק מהם תועלת. עכשיו, כששוב הייתי בודד, ושום אדם לא נזקק לי – חשתי את עצמי שוב מיותר לגמרי, וכוח־המשיכה של התייל החשמלי שוב קסם לי. מקרה של יום־יום היה שאחד מבין העצירים, שלא יכול היה לשאת עוד את המכות, הרעב, הקומאנדות המפרכים, נגע בחוטי־התייל וכך שם קץ לסבלותיו. גם אני עמדתי פעמים רבות, ומבטי נכסף אל התייל, ובדמיוני – אני נוטש את עולם הייסורים, ונעלם, מבלי לחשוב עוד. מעתה הרי אין לי עוד ספיקות, איני מייחל עוד לשום דבר, מפני מה איני מבצע את הדבר? האומנם מוג־לב אני, או חפץ־החיים שבי רב כל כך, שעדיין אני מקווה למשהו מן החיים?! לפרקים איני ישן משך לילות תמימים. הוגה אני בחירות, הוגה בחיי – חיי שחלפו וכל כךיפים היו. נראה שעדיין אני דבק בחיים. עודני הוגה בספר טוב, במוסיקה, שכה אהבתי. בטהובן, מוצארט, עדין לא אמרו לי את כל שהיה להם לומר לי. הייתי בגיל שבו רק התחלתי להבין אותם. היו לי כמה רעים נאמנים, סופרים גדולים, האם יידוּמו כולם כאשר לא אהיה כבר?

זה היה העולם, עולמנו, בלי הנפשות היקרות לנו, בלי חיי תרבות. רק סבל, השפלה ועינויים, והרעבה ממושכת והשפלת האדם שבך, ורק לצפות לניע הבוהן שישלח אותך בעקבות יקיריך. רק התייל ישנו, היכול לשחררך מן הסיוטים, ומפני מה איני יכול, אף־על־פי־כן, לפסוע כלפיו?..

*

בשעות אחרי־הצהריים של אחת השבתות בחודש אוקטובר, פלחו את דיממת המחנה טירטור רובים ורעם־תותחים תכופים. הֶאזַנו במתיחות, העבודה פסקה. רק למראית־עין נשאנו־ונתנו, בייחוד כשהקאפּו או הפועל הראשי התקרב אלינו. לא יכולנו לדמות בנפשנו, מה מתרחש סביבנו. התותחים רעמו בסמוך. אלי! האומנם הגיעו הרוסים?! אך לא היינו צריכים לייגע את מוחנו הרבה. עד מהרה צילצל פעמון המחנה, שפירושו הסגר תכוף ומוחלט. הפסקנו בעבודה והקשבנו. מה שוב מתחולל בסביבתנו? לפתע פתאום מגיעים ובאים קומאנדו אחרי קומאנדו לתוך המחנה, בצעדי ריצה, ומזרזים אותם ה־ס.ד. המלווים. אחדים מן הקומאנדות הללו מביאים עמם גם כמה גוויות אדם, על־גבי אלונקות מאולתרות של יריעת־בד או שמיכה קשורה לשני מוטות. במהרה מתפשטת השמועה, שרק בלחש מעיזים להפיץ הלאה: הזונדרקומאנדו התמרד! מכיווּן אחד הכיבשנים מתאבך עשן דחוס. ענני־עשן שחורים מיתמרים ועולים, ומעיבים על האופק. על־פני המחנה כולו מרחפים פתיתי־פיח דחוסים. הקרמטוריון בוער בלהבות! הכיבשן ששרף וכילה רבבות מאחינו – מכלה כעת את עצמו באש! להבות־אש! המועקה משתררת עלינו. לא אותה המתיחות המתעוררת עם חדשות־המלחמה, שמהן אנו מייחלים לחירותנו, אלא עובדה שממנה לא יכולנו לצפות לדבר ביחס לגורלנו, פרט להרעתו, רק הכבדה נוספת.

רבות חשבנו ורבות שוחחנו על הצורך באירגון התקוממות, בעקבות החדשות מחזיתות המלחמה. אך עכשיו, ברגע זה, ידענו כי שוב אין לדבר על כך. איש לא הכין מאומה, ואין אנו יודעים כיצד ובאיזה אופן ולמי נוכל לסייע במשהו. עלינו להמתין, איפוא, למאורעות המתרגשים ובאים. כבר ידענו, שלפני ימים מיספר היתה סלקציה גם בזונדרקומאנדו, ומאה ושבעים מהם נלקחו ל“טראנספורט”. עם זאת גם ידענו, שהנלקחים הגיעו רק לאושביץ 1, כלומר לא יותר ממרחק של שלושה קילומטרים מכאן, ורק 170 גופות הביאו בחזרה, על־מנת שחבריהם ישרפו אותם. עוד ידענו, שהוציאו את הזונדרקומאנדו מצריף מיספר 13 שבמחנה ד' והם נלקחו למישרפה ואת מגוריהם קבעו להם שם במקום. חייבים היו לגור במקומות ההוצאה־להורג, ונאסר עליהם לעזוב אפילו את חצר הקרמטוריון. כבר אז היינו מנחשים, מה יכולה להיות עילת הפקודה הזאת, האומנם מחסלים את הזונדרקומאנדו, או כעת הגיע תורנו אנו, תורם של אנשי לאגר ד', ומשום כך מרחיקים אותם מעלינו, שלא יגלו לנו את המזימה. עובדה היא, שאיכסון הזונדרקומאנדו בקירבת המישרפה עורר מתיחות רבה ביותר גם ביניהם וגם בינינו. הזונדר, כפי שקראו להם כאן בקיצור, התקומם איפוא. רעם התותחים ונפץ רימוני־היד נמשכו שעה־שעתיים, ואחר־כך נדם הכל. גם מישמר הכבאים שבמחנה יצא לכבות את הכיבשן הבוער ואנחנו חיכינו לידיעות. ה“אַפֶּל” נמשך רק דקות מיספר באותו אחר־הצהריים. אחר־כך הכניסו אותנו לצריפים. שוב הכריזו על הסגר חמור, ואולם עכשיו נכנסו פנימה גם הקומאנדות שעבדו בסמיכות לכיבשנים, ומהם הצלחנו להיודע כמה פרטים. כך נודע לנו מפי הפועלים, שעבדו בקירבת מקום, שפתאום הבחינו בקולות יריות־רובים, רימוני־יד התנפצו בקירבתם והכיבשן מיספר 3 עלה לפתע בלהבות, אותו כיבשן שעל־ידו גרו אנשי הזונדרקומאנדו. ה“זונדריסטים” המתגוררים שם חתכו את שכבת־התייל בגרזנים, ודרך המעבר שיצרו נמלטו ונפוצו לכל עבר. הם כיוונו דרכם ליער הקטון המקיף את המחנה, בכיווּן האפרים והשדות. תחילה נראו גם אנשי ס.ס. מתרוצצים, כאילו משתתפים גם הם בבריחה, אבל כעבור 15–20 דקות הגיעו אנשי ס.ס. למאות, הקיפו את המישרפות, חלק פרצו ברדיפה אחרי הבורחים, בהתירם את כלבי־הטרף שלהם. יורים היו בפראות לכל עבר, וכך אירע שגם מביניהם רבים נפצעו ומתו. גם הבלוק שלנו סבל שתי אבידות בנפש, אב ובנו מנאג’יוארד. את גוויותיהם הביאו אלינו למחנה והניחו אותן על־יד הקיר הצדדי של הבלוק שלנו. למחרת נודעה לנו האמת ונודעו לנו הפרטים בדבר מרד הזונדרקומאנדו:

אחרי שנודע לזונדריסטים שנרצחו 170 מחבריהם, ועליהם עצמם הוטל לשרוף את גוויותיהם, התברר להם שגם גורלם נחתם, ואין זה אלא שאלה של ימים ותור. הם התארגנו, איפוא, להגנה עצמית. מצוידים היו בכסף ובאבנים־טובות בשפע. שכן במשך חודשים היו מלסטמים ושודדים את אבני־החן ואת שיני־הזהב של מאות אלפי המומתים. ומסתבר, שאנשי ה־ס.ס. לא היו אדישים לזהב, שהרי, לפי השמועה, כמו בעת מרד גיטו וארשה, גם כאן השיגו הזונדריסטים את נשקם ואת רימוני־היד מידי ה־ס.ס. וייתכן שגם הפועלים־הראשיים האזרחים, שהיו יוצאים ונכנסים במחנה – הגניבו להם נשק תמורת זהב ואבנים יקרות. באותה שבת גורלית, כשגם אצלם נשמעה פקודת ה“אנטראטן”, סירבו לציית. הם הסתערו על המישמר. ארבעה מהם וכן את הקאפּו שלהם עצמם, שנהג תמיד כלפיהם בגסות יתירה, הטילו אל הלהבות המתאבכות, ירו מאקדחיהם, והטילו את רימוני־היד שלהם בין ה־ס.ס. מקערות־הבנזין שהכינו מראש שפכו בנזין על המישרפה והציתו אותה מכל צד. הכל נתבצע במשך כמה דקות, ממש כהרף־עין. חלק ממישמר ה־ס.ס. פרץ בבריחה, ועד שחזרו עם תגבורת, ניצלו הזונדריסטים את הרגעים המעטים, חתכו את גדר־התייל וניסו להימלט. חלקם הגדול גם הצליח להשתרבב החוצה, אך ספק גדול אם הצליחו להגיע אל מחוץ לאושביץ, היינו מחוץ לסביבת המחנה. ואכן, עוד באותו ערב הביאו לתוך המחנה את המוני הגופות. לפי השמועה, עלה בכל זאת בידי 80 איש להימלט. למחרת היום הביאו למחנה גם את גופותיהם, משוסעות בשיניהם של כלבי־הטרף ונקובות כדורים. ייתכן כי שניים או שלושה הצליחו להתחמק גם מסביבת המחנה, ואם יצאו לחופשי, או שגורלם השיג אותם בריחוק מקום – לא נודע לנו מעולם. כעבור שלושה־ארבעה ימים הביאו את בגדיהם של הזונדריסטים העקובים מדם ואת נעליהם הנקובות מכדורים, לבּקליידונגסקאמר, על־מנת שנברור מהן את הטובות, כי הרי באושביץ לא הלך דבר לאיבוד, לבד מחיי אדם.

כך חלף בסערה אותו מאורע, ששילהב את העצבים. ההיו שלוש מאות או שמונה מאות אנשים אלה גיבורים – מי יוכל לקבוע נכונה? לא חשבתי אותם לגיבורים, לפחות לא במובנה האמיתי של המלה. אילו היו מתקוממים אז, כאשר הכריחו אותם לרצוח את טפנו, אחינו ונשותינו, כי אז ראויים היו לכתר הגבורה, לכך שננציח את שמותיהם בספר קורות־עמנו. אבל הרי הם התמרדו רק כשהרעה הגיעה עד נפשם, רק אז סירבו לציית, כשהכל כבר היה לדידם היינו־הך, כשלנגד עינם עמד המוות הקרוב, הבטוח. העובדה שלשם הגנת חייהם שלהם עצמם, על סף המוות, סיכנו את חייהם, וניסו את הבלתי־אפשרי היה בו רק משום מעשה נואש אחרון, ולא מחווה של גבורה, מכל מקום גם הם היו קרבנות, שכפו עליהם לעשות את מעשיהם, ומותם ואורח־מותם אולי יכריעו את דינם לכף־זכות, לעומת אותם מיליונים בני־אדם שהלכו אל לועיהם הפעורים של כיבשני־הגאז ללא כל התנגדות.

הקרמטורון נשרף כליל, והפך בלתי ראוי לשימוש. אבל שאר ארבעת הכיבשנים עוד המשיכו לפעול. אף־על־פי־כן, כשעברנו בסמוך לאותו כיבשן מפויח, עם קירותיו השחורים, נתגברה בנו מידה מסוימת של תחושת נקם ושילם. הדבר הזכיר התקוממות כלשהי, מרד זעום שנקטע באיבו, וייתכן שבתיכנון מתואם יותר, בשיתוף המחנה כולו, יכול היה לצמוח משהו יותר מאשר פעולה מצומצמת אחת שנכשלה. רק במאוחר נודע לנו, שלפי התוכנית עמדו לפוצץ, לפי אות מוסכם מראש, גם את יתר הכיבשנים, אך מסיבה מסוימת, ואולי מחמת בגידה או רפיון־לב, או משום שבלתי־אפשרי היה לקיים קשר מהיר – לא הצליחה התוכנית בשלמותה. ראינו במותם של כמה מאנשי ה־ס.ס. תגמול על מותם של 300 הזונדריסטים, שהרי עד עכשיו נהרגו מיליונים מבלי שאפילו אחד מן ה־ס.ס. נספה עמהם.

התוצאה הישירה מן המרד היתה, שמכאן ואילך, מיד אחרי מיסדר ה“אַפֶּל”, צילצל הפעמון והוכרז על עוצר בצריפים. ביום א', מיד אחרי ארוחת הצהריים, הוטל עוצר. לא יכולנו לעקור רגל מן הצריף, אנוסים היינו לישון. התירוץ היה, שעלינו לנוח אחרי עמל של שבוע ימים. אבל זאת היתה לגבינו פקודה מצערת ביותר, משום שמכאן ואילך כמעט שוב לא יכולנו לראות את הנשים שמעבר לתייל. אך ממילא נשתלחו הנשים לטראנספורטים והסלקציות נערכו ביניהן מיום ליום.

תוך כמה ימים נתרוקן המחנה צ' לגמרי, וכשמבטנו נצמד אל הרחבות הריקות שבין הצריפים, נתכווץ ליבנו מכאב. מי יודע, לאן לקחו אותן? מה יהא גורלן בבאות? כל עוד חיו כאן בסמוך לנו, ראינו את סבלותיהן, את עמידתן במיסדר משעת־השחר המוקדמת עד מאוחר בלילה. ראינון רועדות ערומות־כמעט בצינת הבוקר, נרטבות בגשם האוקטוברי הצונן, עומדות יחפות בבוץ; רזות וכחושות, מחווירות־והולכות מיום ליום. ראינו אותן הופכות “מוסלמניות”; ואף־על־פי־כן שמחנו בכך, שבקירבתנו נמצאות ארבעים־חמישים אלף נשים יהודיות החיות עדיין, חברותינו לסבל, שיחד עמהן נכספנו לחירות, לחיים. עכשיו משהלכו מכאן, נותרנו אנו גלמודים ותקווֹתינו פוחתות והולכות.

חשנו שמשהו מרחף באוויר. תכפו השמועות שגם את מחנה הגברים ירוקנו. אבל לגבי הגרמנים לעולם אי־אפשר היה להפעיל את כלי־ההגיון. הם רוקנו מחסנים אחדים, רכבות־המשא הובילו מדי יום את הסחורה לפנים המדינה ואנו היינו עסוקים בכך עד למעלה ראש, משום שכל חפץ וכל בגד עבר דרך הבּקליידונגסקאמר. באותה עת התחילו לחסל את שאר הקומאנדות, ורק מעטים עוד יצאו לעבוד מחוץ למחנה. את הלאגֶר 3 ב', שנעזב מהנשים פירקו לגמרי ונטלו משם את הצריפים, הסירו את גדרי־התייל ואת חוטיהם קיפלו בגלילים. אותו זמן עוד המשיכו במחנה שלנו בעבודות הביוב, שבהן התחילו לפני חודשים מיספר, ובחדר האחורי של כל בלוק התקינו מרחוצאות של מלט. במקום אחד התנהלו עבודות־פירוק ואילו במקום שני המשיכו בעבודות בנייה.

כיוון שקומאנדות רבים פסק קיומם, החזיקו הרבה אלפי בני־אדם, כפי שכינינו זאת: ברזרבה. אבל היתה בכך סכנה, משום שבאושביץ לא היה רצוי להסתובב ולחיות ללא עבודה. ואף־על־פי שבוטלו מעבודתם שלא באשמתם, פתחו בהם את הסלקציות החדשות. מי שלא עבד, לא יכול היה לאכול וכך היו חייהם תלויים להם מנגד תמיד. צריכים היו לנהל מאבק עצום על־מנת להיכנס לאחד הקומאנדות העובדים עדיין. פרחו עסקיהם של הקאפּו ומנהלי הקומאנדות, משום שכולם נתנו להם את כל אשר היה להם ובלבד לצאת לעבודה, ורק שיוכלו לצאת אל מחוץ למחנה עם הקומאנדות, כי להסתובב בטל בשטח המחנה פירושו היה מוות. מנגלה ומרעיו היו סרים יותר ויותר תכופות למחנה, ואכן, שוב התחילו הסלקציות האיומות. לפי השיטה הישנה, שוב אספו את החלשים־יותר לצריף 14, ובכל יום שני בשבוע יצא משם מישלוח־מוות חדש. אבל עכשיו כבר התחילו גם במישלוחים של ממש. יום־יום הסיעו אלף־אלפיים בני־אדם, כנראה לפנים גרמניה, וגם שורותינו הלכו ונתרוקנו. במחנה סבלו רבים מזיהום הזקן, שהרי בתער אחד ובמברשת אחת גילחו אלף בני־אדם. גם אותם בררו לחוד ואיכסנו בבלוק 28, וביום אחד לקחו את כולם לכיבשנים. מחלת־עור קלה, שניתן לרפאותה בטיפול במשך כמה ימים, די היה בה שאלף בני־אדם יאבדו בגללה את חייהם.

ב־26 באוקטובר נתחוללה פתאום תנועה רבה במחנה. שום קומאנדו לא יצא לעבודה. בשעת בוקר מוקדמת פקדו על מיסדר כללי. רוקנו בלוק אחר בלוק והובילו את האנשים אל מחוץ למחנה. מסתבר שפתחו בהרקה סופית של המחנה. בעצם, חייבים היינו לשמוח, כי שוב איננו צריכים לחיות בצל הכיבשנים ולחשוש מפני סלקציות, ואף־על־פי־כן היינו כולנו שרויים במתיחות כבירה. יראים היינו מפני הספק. לא יכולנו לדעת לאן מוליכים אותנו ובאילו נסיבות, וכן עוררה בנו מתיחות העובדה, שבינתיים ממשיכים הכיבשנים לבעור יומם ולילה, ואף לרגע לא פסקה בהם שריפת האדם. ממחנה א' שבסמוך לקחו מזה כמה ימים אלפי אנשים ורק אחרי חצות הלילה היו מסדרים אותם בשורות ומוציאים אותם מן המחנה. חוששים היינו, שהכיבשנים “מעבדים” עכשיו את החומר האנושי הזה, ויראנו שעתה הגיע גם תורנו.

ב־26 באוקטובר ערכו גם אותנו במיסדר, בשעה שמונה בבוקר עוד נאמר לנו שהבּקליידונגסקאמר נשאר במקום, אך בשעה שמונה וחצי קיבלנו פקודה שגם אנו חייבים להסתדר מיד בשורות, משום שאנו זזים. חייבים היינו להניח שם הכל, כל מה שהשגנו במשך הזמן, כל מה שהצלחנו “לארגן”, מכונת גילוח, אולר, כף, החפצים הדרושים ביותר, השימושיים ביותר בחיי היום־יום, – הכל השארנו שם הפקר ללא בעלים באותו בגד יחיד שלבשנו לגופנו נצטווינו לצאת תוך רגע אחד. קראו גם את מיספרינו. עמדנו גם אנחנו בשורות. ומן הרגע הזה ואילך פסק מעמדנו המיוחד, שוב לא היינו עובדי הבּקליידונגסקאמר היחסנים, הפכנו למנודים המהלכים לקרתא חיים חדשים, ושמא לקראת המוות.

באותו רגע נזכרתי באחי הצעיר, שרק לפני כמה ימים נודע לי עליו מפי מכר, העובד באושביץ 1, כי הוא חי שם בריחוק שלושה קילומטרים ממני, ועובד בקומאנדו טוב למדי יחסית. מכל מקום, גם הוא חי. גם הוא מקווה להיפגש עמי. הצלחתי גם להחליף עמו מכתב, שידידי הגניבו לו, וממנו אלי. נפש מאמינה. בוטחת, היה אחי זה המיסכן, ועדיין לא ידע, או לא האמין, במה שאירע עם משפחתו. הוא שאלני במכתבו, אם איני יודע אם הביאו את רעייתו לבית־החולים, כי צריכה היתה ללדת. לא יכולתי לכתוב לו שאת כל הנשים ההרות הרגו, שאין לו כבר לא רעיה ולא נער קט יפה להפליא, בן שלוש, ורק עניתי לו, שאצלנו קיים רק בית־חולים לגברים, ולנשים קיים ודאי בית־חולים מיוחד במקום אחר, וכנראה גם רעייתו הובאה לשם. הוא כתב לי עוד, כי מישהו ראה בחודש אוגוסט את שתי בנותי התאומות באושביץ 1, כשלקחו אותן לבדיקה רפואית. ידעתי שאין זה יכול להיות נכון, אך הידיעה הסעירה את נפשי, שמא בכל זאת, שמא יש עוד זיק של תקווה קלושה, שהצליחו לצאת גם משם, מעל סף המוות, והנה הן בחיים עוד. הָה, אל־אלוהים! כמה חמוּר הוא נתיב הייסורים שעלינו לעבור בו.

בינתיים זזה תהלוכתנו. עזבנו את המחנה, כדי שיקחונו למרחץ, לחיטוי. הדרך המוליכה למקום החיטוי עברה בין הכיבשנים מיספרים 3 ו־4. בעת ההליכה אמרתי לחברי: “מי יודע אם אין לוקחים אותנו עכשיו לקרמטוריון?” על־ידינו עברו ביעף מכוניות הצלב־האדום, וראינו שהן סרות אל שער המישרפות, ראינו לעינינו, איפוא, את גורל החולים, ונוכחנו במו־עינינו, שאין מובילים אותנו בטראנספורט, כי אם להרג. נראה שכבר אין עושים מזה סוד, – לאור היום ולנגד עינינו מתבצעת הזוועה המחפירה. האומנם לא כך יהא גם גורלנו? ראשוני־השורות שלנו כבר נמצאים בריחוק של כמה פסיעות משער המשירפות. נפשי מתמלאה כיסופים שאינם ניתנים להבעה, כמעט מתוך אושר ועונג הוגה אני בכך, שכעת נפנה פנימה בכניסה וגם אנחנו, גם אני, אוכל ללכת באותה דרך, שבה הלכו הללו שאותן אהבתי מכל. חשתי שכעת אפגוש אותן מחדש ואתאחד עמהן בנצח. כשראיתי שאין אנו פונים בכניסת המישרפות, כי אם סרים שמאלה ופונים למרחץ, נשתררה בי תחושת אכזבה. בכיסופים הבטתי אחורה אל הבניין המאיים, שבלע את יקירי, שרף אותם לאפר ועפר וכילה את אושרי, ואילו אותי אין הוא רוצה לקבל.

הרחיצה והחיטוי עברו על־פי השיגרה. באולם ההתפשטות חייבים היינו להניח את בגדינו, את הכל, גם אותן הסיגריות המעטות שהצלחנו לרכוש איכשהו, וערומים היינו חייבים להתייצב לפני הספר, כשאנו מחזיקים בידינו את נעלינו. שוב גילחו אותנו, קיבלנו מרחץ ממזלפים, וחיטאו אותנו במין תמיסה צורבת, ואחר־כך קיבלנו בגדים בחדר ההלבשה. ושוב, כפי שאירע כשבאנו הנה בפעם הראשונה, נתנו לנו בגדים בלתי מתאימים לקומתנו, אבל לא היה מקום לשום בחירה ולשום חליפין. רק עובדה אחת מרגעת רשמנו כאן, – קיבלנו גם מעילי חורף. זה היה פריט־לבוש נחוץ מאוד, משום שכבר שררה צינה רבה. אחרי שהלבישו אותנו כך, ערכו אותנו מהר בשורות והובילו אותנו חזרה, אבל לא ללאגֶר ד‘, שממנו באנו, כי אם הכניסו אותנו ללאגֶר צ’, שהנשים פונו ממנו. תפסנו בלוק אחד, ושם סגרו אותנו. שם בילינו את היום כולו ואותו יום לא קיבלנו שום מזון. מרוגשים עמדנו באותו בלוק, שבו סבלו ונתייסרו נשותינו במשך כמעט שישה חודשים. מה מספרים הדרגשים הללו? מה חיים נתמשכו עליהם? כיצד חיו כאן הנשים? כיצד היו חולמות על־גבי הדרגשים הקשים, ללא מזרונים, צפופות, על חירות, על חיים, על משפחות, על בני ביתן? אבל קירות הבלוק ודרגשיו נשארו אילמים והניחו לדמיון שלנו שיצייר לעצמו את תמונת־החיים שנרקמה כאן. כעת גם אנו נעזוב את אושביץ, את גיא־החזיון של ייסורינו ואנו מהלכים לקראת ייסורים חדשים. רבים, ובייחוד הוותיקים שבנו שמחו מאוד, שמעבירים אותנו מכאן, משום שמעולם לא האמינו, כי אפשר לעזוב את אושביץ חי, שלא יראו שוב את הכיבשנים, ואת גרונם לא יצרוב העשן המתאבך־תמיד, וריח הבשר החי, הנצלה, לא יעלה עוד באפם. אבל יכולתי להגות רק בכך, שכעת אני הולך מכאן ואיני יודע לאן – אבל הלא חמישה היינו כשבאנו הנה, וכיצד אוכל ללכת הלאה מכאן ערירי ובודד. בגידה היא מצידי, לנטוש את המקום, שאליו הבאתי אותן, ומכאן איני נושא עמי פרט לזכרונות האיומים…

אושביץ, בית־הקברות למיליונים, השיבה לי אותן, או החזיקני כאן, בלעני, טרפני, גם אותי!..

את שעות הציפייה הפכנו למסיבת־תרבות. לא ידענו לאן מוליכה הדרך מכאן, אולם התקווה שאנו משתחררים מאושביץ ליבבה את הרוחות. בתחילה שרו בודדים, אך לפתע פתאום עלה על אחד הדרגשים, כמו על בימה, חברנו הזמר איש־הולנד, מישה גוּבז, ובקול טנור לירי נפלא שר לנו כמה אריות מתוך אופירות. אנשי ה־ס.ס. שהופקדו לשמור עלינו, לא התנגדו לכך. קולו הפלאי, אף־על־פי שנמק כבר שנים בשיעבוד הזה, זכה להצלחה יוצאת מן הכלל. אחריו עלה על הבימה חבר צעיר שלנו, איש־פולין, וקרא את הבלדה של משה נאדיר “שטיוול, שטיוול” (מגפיים, מגפיים) באידיש. מעולם עוד לא העריך קהל מפעל־אמנותי כפי שהעריכו אז שם באותו אחר־צהריים אוקטוברי צונן.


“מכל קצות העולם צועדים מגפיים, אחת־שתיים, אחת־שתיים. איינס־צוויי, ואן־טוּ, אגי־קטטוֹ, לֶבַה־פרַבה, נשמעת הפקודה בכל הלשונות, ומריצה את האדם קדימה, אחד נגד השני. והמגפיים ממשיכים להלום: ואן־טוּ, אגי־קטטוֹ, סְטִינְגַה־דְריאַפְּטַה, לֶבַה־פּרַבה. מריצים את חתני־המוות, עד שפעם אחת אומרים הם: די! מתקוממים המגפיים, מסרבים לציית ושוב הם נושאים את בעליהם בדרך, אך לא בנתיבי המוות, כי אם בדרך־המלך של החיים, בדרך החירות, בדרך המהפיכה העולמית… מגפיים, מגפיים, לֶבַה־פרַבה, אחת־שתיים, ואן־טוּ…”


למזלנו לא הבינו זקיפי ה־ס.ס. יידיש. גם תוך כדי מחיאות־הכפיים הסוערות חייבים היינו להרהר בכך, כי רק זיע אחד נחוץ ונוכל לסיים את חיינו, שנדונו לכליה גם בלאו־הכי, ולא נזכה בבשורת החירות. אוזנינו שמעו את הלמותן הקצובה של נעלי־העץ שלנו, ונפשנו נכספה לכך… נשתתק קול מחיאות־הכפיים וחברנו המהפכן־האמן מדקלם כבר בלדה חדשה.


“אב יהודי־אמריקני יוצא עם בנו הקט אחרי המלחמה, להתוודע אל הוריו הזקנים, החיים בפולין. הם עוברים בדהירת מכונית על־פני אירופה כולה. הנער הקט נכסף מאוד להכיר את הוריו של “דאדי”, כי הירבה האב לספר על שני הזקנים. לילה בעולם. המכונית נעצרת בכביש. מסביב דומיה אילמת, הסביבה שוממה ונטושה, רק פנסי־המכונית מאירים. הרוח מייבבת, השעה היא שעת חצות־הליל. לפתע פתאום חולפים על פניהם מיליוני חיילים, צבא של רוחות. הנער הקטן מתכווץ נרעד אל אביו. – מי אתם? לאן אתם מהלכים – שואל האב. מן השורות פונה אחורה זוג של זקנים: סבא־סבתא. – אל תלך הלאה, בן־יקיר. אל תחפש אותנו במקום אחר. אנחנו כאן. כאן קברנו. מי־הוויסלה גורפים את אפרנו. זה “קבר־האבות” שלך. אנו נמצאים באושביץ. – אושביץ? – כן, בני, פנה אחורה ושוב על עקבותיך. פנו כולכם אחורה ולכו, כל אלה המחפשים הורים, אחים, אם וטף. אושביץ, בירקנאו, מיידאנק, טרבּלינקה ולובלין, זה קבר ישראל, לכאן תבואו, כשתרצו לעלות לקבר־אבות. שורת הרוחות ממשיכה לעבור על פניהם. אלפים, רבבות, מיליונים, שישה מיליונים עוברים בסך. אויה, תבל! התוכלי להבין פעם מה אירע כאן? אויה, מחצבות־השייש, התוכלו אי־פעם לספק לוחות־אבן במיספר הדרוש לשישה מיליון שמות?…”


העיניים לחות, הקאפּו היהודים, הבּלוקאלטסטרים, הפועלים הראשיים, בעלי האַלות, שבמו־ידיהם גרמו למותם המוקדם של רבים – היו נרגשים. בדומיה ארוכה הודינו למבַצע־האמן.

לפנות־ערב ערכו אותנו בשורות וציווּ עלינו לצאת לבית־הנתיבות. שם עברנו בשביל הצר שבין הלאגֶרים צ' ו־ד', אותו שביל שראה את בואם של מישלוחי־אדם כה רבים, עכשיו מהלכים בו אנחנו. הדרך מובילה אל מחוץ לאושביץ, אך לא כך תיארנו לעצמנו את פרידתנו מן התופת.

גם עכשיו היו ה־ס.ס. מהלכים לצידינו ומאחורינו, לא, הדרך עדיין אינה מוליכה לחירות, ושמא די לנו שיצאנו מכאן חיים? הכיבשנים מושכים כל הזמן את מבטנו. אפשר לשכוח את הייסורים שנתייסרנו באושביץ, את הרעב, את המכות, את ההשפלה, ורק את הכיבשנים הבוערים ואת עשנם – אין לשכוח. כל גפרור דולק, שלהבתו הפתוחה של נר, יעלו בזכרוננו את להבות־הכיבשנים, שהאירו במשך שישה חודשים במחשכי לילותי והחשיכו על מאורי ימינו.

רכבת־המשא עמדה על המסילה, נכונה להסעתנו. מיהרו למנות אותנו, והטעינו 50–60 איש בקרון אחד. רבצנו על ריצפת העץ החשופה. הירהרתי באותו קרון נטול־אוויר, שבו באנו שבעים ואחד בני־אדם אל בית־הנתיבות אשר למוות. כמה חששות מלא ליבנו באותה דרך, ואף־על־פי־כן, כמה מאושר עוד הייתי אז. אז היו עמי יקירותי. עכשיו כבר אין למי לדאוג ולחשוש עוד. היינו הך לי, לאן מסיעים אותי. חיי נשתיירו כאן. רק את גופי מטלטלים הלאה־הלאה.

אחרי דקות מיספר כבר הופיעו אנשי ה־ס.ס. ונתנו לנו לחם ומרגרינה ליומיים. יוצאים אנו, איפוא, לדרך רחוקה. החשיך. נעלו עלינו את הדלתות, ולכל קרון נכנסו שניים מאנשי ה־ס.ס. לשמירת־ליווּי. אפילת הלילה רובצת על נשמותינו. מי יודע לאן היא מובילה עכשיו, הרכבת? לאיזו פינה אפילה באותה ממלכה חשוכה נגיע? ומה יכול עוד לבוא אחרי אושביץ…

מה עוד יכול לבוא אחרי אושביץ?..


 

דאכאו

יצאה עמנו הרכבת מאושביץ. שישים איש היינו גדושים בקרון. המקום הספיק לנו בצימצום רב. רבצנו דבוקים איש לרעהו, מחמת צינת הלילה. היה ליל שלהי אוקטובר. אכלנו חלק ממנת הלחם והמרגרינה שקיבלנו, כי הרי לא היו בידינו שום כלים להחזיק בהם מזונות, וגם התרגלנו שבתנאי־החיים במחנות אין לדאוג ליום המחרת. ומעל לכל, רעבים היינו מאוד, כי כל אותו יום לא בא אוכל אל פינו.

שני זקיפי ה־ס.ס., שנסעו בקרוננו, ציווּ עלינו שנשב על הריצפה משני צידי הקרון; אסור היה עלינו לשבת באמצע הקרון, ולא בסמוך לפתחים. הם הזהירונו, שלא ננסה לברוח, משום שנצטוו לירות ללא־שהיות במיקרה של תזוזה קלה ביותר. מוטב, איפוא, לא להגות במחשבות־בריחה.

שרויים היינו כולנו בהירהורי־לב עגומים, כי כמעט כולנו שיכלנו את משפחותינו באושביץ, זו שכעת עזבנוה מאחורינו. כבר שעות שרכבת־המשא זוחלת עמנו. רבים שקעו בתנומה, לאחר טרחות היום. פתע קרא אלינו אחד הזקיפים, שכפי הנראה השתעמם מאוד, והתקשה להיחלץ מקורי־השינה – ואמר, שהוא מרשה לנו לשיר, אם יש בינינו בעלי־זמר.

מעמקי הקרון החשוך־הצונן בקע פתאום קול טנור־לירי חמים. נשמע שיר “האֵם היהודיה” ודמעות־גבר כבדות ניגרו על לחייהם של 50–60 יהודים מבוגרים; לא היה איש בינינו, שלא הניח באושביץ את “האֵם היהודיה” שלו או את אִמם של ילדיו. אפילו זקיף ה־ס.ס. התרגש; נעימת השיר, הרוך בקולו של הזַמָר, וקהל־השומעים הפורץ בבכייה – העירו את תשומת־ליבו. ביקש שיתרגמו לו את המלים והחשה. ומה יכול היה לעשות? עתה ביקש שכעת נשיר משהו עליז יותר. אבל לא קל היה להינתק מאותה קדרות ולשיר שיר יותר עליז, יותר שמח. אחרי כמה שירי־לכת רוסיים, מהירי קצב, שוב גברו הכיסופים והם מצאו להם בשיר העממי “בֶּלז, עיירתי, בֶּלז”.

“כשאני רואה אי־שם סימטה קטנה פתלתולת, בתי־דירות רעועים, קירות מטים ליפול, שגדרותיהם העלו טחב, אב תשוש מהלך לו, אותך אזכור אני – בּלז עיירתי, הוי, עיירתי שלי, בּלז!”

נזכרנו גם אנו ברחובות עיר־מולדתנו, במיגרשים בהם שיחקנו בעודנו ילדים, בחצר בית־הספר בו למדנו, בו עברו עלינו נעורינו הזוהרים שם למדו גם ילדינו… אפילו להתגעגע אסור לנו עוד, כי ילדינו לא יהיו שם לעולם. שם לא יעלה כל זמר וכל צחוק…

בבוקר הצצנו מבעד לבקיעי קירות־הקרון החוצה, סקרנים לדעת, לאן מובילה אותנו הדרך? היינו עדיין בתחומי שלזיה. לא ידענו, האם מובלים אנחנו צפונה, או מערבה? כששאלנו על כך את זקיפי ה־ס.ס. המלווים אותנו במסענו. השיבו תחילה, שאין הם יודעים על כך מאומה, ואחר־כך גילו לנו, שמובלים אנחנו לקירבת ברלין. אבל אנחנו הסכנו לא להאמין. והנה עברה הרכבת בקירבת ליגניץ, עיר נאה וגדולה, בנויה על גבעה, ומבליטה את בנין־הקתדראלה הכביר שלה. גם מתוך הרכבת שלנו ניתן לנו לחזות בתנועה ההומה בעיר. הדבר עורר בנו אכזבה מרה. בלב ניקרה השאלה: מתי תיגמר המלחמה הארורה הזאת. אם עדיין שרויים הגרמנים בשלווה בכרכיהם הנאים ואם עדיין שלמים הם? נזכרנו באזעקות מפני התקפות־אוויר באושביץ, במאות המטוסים האמריקאיים, שחלפו שם מעל ראשינו, ושמהם ציפינו לסיום מהיר של המלחמה. מי יודע, לאילו מטרות המריאו אותם מטוסים?

השעות מיהרו לחלוף, ואף־על־פי שרק בקושי ובדוחק רב יכולנו להסתדר, היינו ממושמעים כהלכה, כראוי לעצירים ותיקים. עדיין לא היינו רעבים, עדיין נמצא ברשותנו חלק ממנת־הלחם מיום אתמול, ורק הצמאון הציק לנו, וכן הציקה לנו העובדה שלא יכולנו לעשות את צרכינו. לשווא התחננו אל הזקיפים, כשעצרה הרכבת באחת התחנות שבדרך – שירשו לנו לרדת. הזקיף אסר זאת עלינו בהסתמכו על פקודה שקיבל. ואמנם החלשים שבינינו לא יכלו להחזיק מעמד, ולאט־לאט השתרר ריח לא־נעים בקרון, והעיד כי שוב ירדו ושפלו אנשים בעלי־תרבות לדרגת בהמות, ובשל כך פרצו, כמובן, מריבות ואף תגרות. השכנים ביקשו להרחיק מעצמם את האומללים שסרחו, ובסופו־של־דבר הלמו בנו הזקיפים בקתות רוביהם וציווּ עלינו לעמוד על רגלינו, וכך היינו אנוסים לעמוד משך שעות, כשעורפנו מופנה לאחור, עד שלבסוף חמלו עלינו ושוב הורשינו לשבת ולהשתטח על־פני הריצפה החשופה והצוננת.

כך העריב עלינו גם היום השני. היינו עייפים, רעדנו מצינה – שינינו נקשו. יומים לא קיבלנו כל מזון חם היינו קפואים. אך דכאוננו היה רב על קפאוננו, והתכוננו לבלות את לילנו השני בקרון, מתוך אדישות רבה.

השעה היתה קרובה לחצות, כשייבבת סירנות טרדה אותנו מחלומנו היגע. דקות מיספר טולטלה רכבתנו לפנים ולאחור, ופתאום נעצרה. יכולנו להבחין בזימזום מטוסים למאות ולאלפים, וכעבור זמן מועט שמענו קולות־נפץ עזים והלם רעמי תותחי־נ.מ. הרעש היה מחריד, כאילו הלמו הפצצות כאן בקירבה, רעש אימים וקרוננו הרטיט ונזדעזע כמו ברעידת־אדמה. לוּ רק ידענו, היכן נמצאים אנו למעשה? אבל לשאלה זאת לא קיבלנו מענה. רק כעבור כמה שעות, כשרעש המטוסים נדם ורכבתנו נגררה למקומה, יכולנו לקבוע כי אנחנו נמצאים בבית־הנתיבות של כרך גדול. הגענו לברלין. רכבתנו נשתהתה עד אור הבוקר באחד מבתי־הנתיבות שבפרברי ברלין. מבעד לבקיע הפתח התבוננו בפרצופו של הכרך, כשרכבתנו ממשיכה הלאה בדרכה. לעינינו נגלתה עיר חריבה להחריד. רק אודים עשנים ותילי־חרבות. זוהי איפוא ברלין, בירתו של מוֹלך־האימים!

מחזה בלהות זה נסך בנו כוחות חדשים. הגינו בכך, שההתנגדות לא תוכל להימשך עוד זמן רב בערי־חרבות שכאלה. “עוד תיווכחו לדעת, שתוך חודשיים ימים ייגמר סוף־סוף העניין כולו”, הביע מישהו מבינינו. “מן ההכרח שהמלחמה תסתיים”, אמר מישהו אחר בהתעוררות.

כמעט במשך יום תמים טילטלו את רכבתנו אנה ואנה, ולא התקדמנו הרבה. במשך היום נָכַחנו בהתקפת־אוויר נוספת. רכבתנו עמדה במסילה הגלויה, ואפילו מבעד לבקיע הפתח לא יכולנו להביט החוצה. סקרתי את עצמי, גם את פני האחרים, ולא יכולתי להבחין אפילו בצל של פחד. כל פחד מפני ההפצצות לא ניכר באנשים. עד כדי כך רגילים היינו, שהאסון אינו בא עלינו מבחוץ, כי אם מתחולל על ראשנו מקרוב, בצורת קת־רובה, אַלה ומהלומת אגרוף, ואפילו לא העלינו בדעתנו, כי המטוסים עלולים להפציץ גם אותנו. זאת לא העלינו בחשבון.

אחרי מסע של שני ימים ושני לילות, בשעה מאוחרת בלילה העבירו את רכבתנו למסילה יערית צדדית לבין בניינים אדירים. על המעקות, המוארים בזרקורים, יכולנו לקרוא את הכתובת: “היינקל־אוראניינבורג”.

הרכבת עצרה. שמענו המולת האנשים הנפרקים מן הקרונות הסמוכים. נזכרנו בשעת בואנו לאושביץ. גם שם הקבילו פנינו ברעש ובמהומה רבה. נפתח גם קרוננו. אל פתח הקרון הצמידו מין מעקה־קרשים, והתחילו בפריקת המטען החי. רק הספקנו לפסוע פסיעה אחת מחוצה לקרון, וכבר הלם בנו השוט. אנשי ס.ס., “קאפּו” ובריות לבושות־פסים והיכו בנו וגידפו אותנו נמרצות. אותו מחזה הידוע לנו מאושביץ. אולם כאן הסיתו בנו גם כלבי ס.ס. מאולפים, ורק הודות לעובדה, שהבניין שהובלנו אליו נמצא בקירבה, מרחק פסיעות מיספר – נפטרנו מהם בקרבנות מועטים ורק אחדים בינינו זכו בנשיכת כלבי־הטרף ברגליהם.

לא יכולנו להתבונן כראוי בבניין זה מבחוץ, וכבר היינו שרויים באולם כביר, בעל ממדים שמעולם לא ראינו דוגמתו. הבטנו סביב בתמהון. מנורות־קשת אדירות דלקו באולם הגבוה לפחות 30 מטר, ואורכו לפחות כמה מאות מטרים. ריצפת בטון, מכשירים משונים התלויים על כלונסאות ברזל, סולמות־ברזל צמודים לקירות, שהובילו ליצועים הצרים. העוטרים את האולם. מה בניין הוא זה? בית־סוהר חדיש? חשבנו בליבנו, ונזכרנו בכלא הסינג־סינג, כפי שראינו על בד הקולנוע. הקאפו ובעלי־הפסים ערכו אותנו מיד בטורים, באותן החמישיות שהורגלנו בהן עד גועל. כך הסתדרנו בשורות חמשת אלפים וארבע מאות בני־אדם, ועדיין היינו כטיפה בים, בטלים ומבוטלים בתוך האולם כביר־הממדים. המקום הספיק לפחות לעוד 15 אלף איש. ברבע אחד של האולם היו אותם דרגשי־עץ הידועים לנו מכבר. עודנו עומדים כך בשורות, ופתאום התחילו נוהרים פנימה, בעד הדלת שממול, עוד כמה אלפי בני־אדם נוספים, גם הם לבושים בלבוש־הפסים של העצירים, לראשם – מין כובע משונה, שכינוהו בשם כובע־שטנים, ולרגלי כולם – סנדלי עץ. רובם ככולם חיוורים היו כשעווה, וקפואים כשלדים. הם התייצבו בשורות ללא הגה, בדיוק ממולנו. ניכרה בהם מישמעת־הברזל והפחד מפני מכות, ניכרה בהם ההרעבה המתמדת, השיטתית. כבר ראינו לעינינו את גורלנו בעתיד.

כשהסתדרנו בשורות, וכבר היינו כ־7 או 8 אלפי בני־אדם באולם הענקי, נשמעה לפתע צעקה מחרישה אוזניים: “ליכט אאוּס!” היינו: לכבות את האור! ובאותו רגע כבו כל המאורות וכולנו עמדנו ללא הגה בחשיכה המעוורת. במוחנו, שהורגל לזהירות־תמיד, לחששות, לציפייית־מוות בלתי פוסקת – הבריקה המחשבה: עכשיו, הנה עכשיו ימותתונו ויחסלונו כהרף־עין, אחת ולתמיד. ומי יודע, אם ימיתו אותנו בגאז, או בזרם חשמלי? – שואל אני את חברי, גאבור אישטוואן, שעמד סמוך אלי בשורה. נזכרתי במיידאנק. שם חיסלו את הבריות בזרם חשמלי, וגם שם גדשו “רק” 15 אלף בני־אדם באולם אחד. המכונות המרובות, מערכות הגלגלים, כלי־הזכוכית והפלדה המרובים, בלטו לעין באולם זה, ונראים כמין מנגנון שטני. חיכינו לבאות. נפשנו נמתחה והתכוננה לכל שעלול לקרות עמנו עוד.

אחרי רגעים, שנמשכו עלינו כנצחי־נצחים, סוף־סוף שוב הועלה אור. נשמנו לרווחה. ובכן, מאומה לא קרה. עדיין לא בא עלינו מה שיגורנו. ומה היה, איפוא, מישחק אווילי זה, שעדיין איברינו מרתתים בגללו? הקאפּו מתרוצצים אנה ואילך, ושוב עורכים את השורות מחדש. ושוב מונים ומונים. אין אנו אלא מיספרים. תמיד ובכל מקום מקבלים אותנו כך לפי חתיכות, ובמשך ששת החדשים האלה לשהותי במחנות אף פעם לא קראו ברשימת השמות, כראוי לבני־אדם. כבר אין לנו שם. ובקושי זוכרים אנו, שאי־פעם קראו אותנו בשמות, ואי־פעם התחשבו בנו בגלל מיקצועותינו…

אנו מתבוננים באותם האנשים הזרים, המוצבים לעומתנו. מהתנהגותם ביקשנו ללמוד משהו על גורלנו הצפוי לנו. ואולם גם הם עומדים אילמים, דוממים בשורות. הקאפו מונים גם אותם, אך לפרקים בוקעת משורותיהם שאגת־יבבה מחרידה, החודרת עד לשד התמצית – קול המתמשך לחרדת־זוועה ומחלחל בנו. זו אינה שאגתו של חולה, כי אם שאגת מטורף. איש אינו מגיב לגילוי זה, שאינו עוד אנושי, אלא דבר־מה שפוּן־אימים ומוראות, והם ממשיכים למנות, מונים, מונים הלאה…

פעולה זאת נמשכת כמה שעות, עד שלבסוף הופיע הלאגֶרקאפּוֹ, הנושא סרט על זרועו, והשמיע בקול רם את פקודת ה“אַפּל”: “עמוד דום! כובע הורד!” וכעבור זמן קצר הופיעו גם כמה קציני ס.ס. ועברו בצעדים קצובים לפני שורותינו. כאן למדנו תורה־חדשה של ה“אַפּל”, “אַפּל” מחריד ביותר. בלילה, לאור הפנסים, על חזות קציני ה־ס.ס. היו הדוקים פנסי־כיס גדולים. כנראה, עתידים אנחנו עוד ללמוד צורות שונות רבות של חיי־מחנה גרמניים.

כתום “האַפּל” הורו לנו, כיצד עלינו לנהוג במיקרה של אזעקה מפני התקפת־אוויר. הקריאה הראשונה היא: “ליכט אַאוּס!” – לכבות את האור! בתרגיל זה נתנסינו זה עתה. והוא תואם לקריאת האזהרה היומית “לאגו!”, המושמעת בצפירה ממושכת. אם הצפירה פוצחת קול בלילה, וקריאתה נשמעת דרך הרמקול שבאולם הכביר, עלינו לקום מיד ולהתלבש בחשיכה. ואם שוב נשמע אות הסירנה קטועות, עלינו להיחפז אל מחוץ לאולם, לחורשה המשתרעת בריחוק מועט ממול לבניין.

כנראה, נשמעת כאן האזעקה תכופות, אם זוהי ההוראה הראשונה שאנו מקבלים במקום חדש זה, וכעת – “להתפזר”!" – מותר לנו לשכב על הדרגשים שהוצבו באחת מפינות האולם הענקי.

מיד פורצת המולה מטורפת. הכל נדחקים אל הדרגשים. כולם משתוקקים להסתדר מהר, ואם אפשר באופן כזה שחברים, מכרים וידידים יתפסו מקום בשכנות סמוכה. אולם אין אפשרות לשים קץ למהומה הגדולה והממושכת, שנתערבבו בה לפרקים גם מהלומות אלות הקאפו והמפקחים בעלי־הדרגות השונות ומשונות – והסיבה פשוטה: המקום היה צר מלהכיל את כולנו, ואפילו כשישנו שניים על־גבי דרגש אחד, לא הספיק להם המקום. מאות בני־אדם אנוסים היו, איפוא, להניח ראשם על ריצפת הבטון הצוננת.

רק הספקנו להסתדר איכשהו ושוב נשמעה קריאת “ליכט אַאוּס!” ובחשיכה המבעיתה שוב קמנו, ושוב נעלנו את הנעליים שחלצנו זה עתה לאחר ימים רצופים. אחרי כמה דקות נשמעה צפירת הסירנה. מעולם לא החריד אותי קול־אימים כמו יבבה זו שבקעה מתוך הרמקול שמעל לראשינו. פרצנו החוצה מן האולם בריצת פרא, ללא סדר, לאותה חורשה, שלא ידענו היכן היא משתרעת.

החורשה מרוחקת היתה רק כמה מאות מטרים מן הבניין שהתאכסנו בו, ובה עצים צעירים, דלים. קאפּו ושומרי־לילה, פנסי־לילה רכוסים לחזיהם, פקדו עלינו להתחבא בפנים החורשה, ולשבת בשקט על הארץ. היה ה־29 באוקטובר. לילה צונן, רטוב, לילה גרמני. ישבנו כולנו על הקרקע הרטוב. כעבור דקות מיספר שמענו את הקולות הידועים לנו מכבר, את ההמולה המבשרת התקפות־אוויר. הרבה מאות מטוסים חלפו מעל ראשינו, ואף־על־פי ששמחנו בליבנו, שכעת יעברו על ברלין כמה דקות של “חום” – רעדנו מקור ומפחד בין עצי החורשה. כאן עלולים היינו למות אפילו מבלי שיכו בנו, גם מבלי שיענו אותנו וייסרו אותנו. די שיוציאונו לילה־לילה אל החורשה הזאת, כאן נצטנן חיש־קל, נחלה בדלקת־ריאות ונתחסל במהרה.

מרחוק שומעים אנו קולות נפץ, ורעמי תותחי ה־נ.מ. בשקט, בנשימה עצורה הקשבנו. כמחצית־השעה עברה, כשבקע הקול החדגוֹני, המבשר את סיום ההתקפה. ריצה מטורפת חזרה אל הבניין. ושוב נשנה וחזר עלינו אותו המחזה הנורא של ההסתערות על דרגשי־השינה, כשאף אחד אינו מוצא את מקומו הקודם. עכשיו מצליחים האחרים לעלות על הדרגשים ואחרים מנושלים ונשארת להם רק ריצפת הבטון. שוב גוברים האַלימים על החלשים. מהלומות־אגרוף ניתכות מכל צד, וכמה מאות בני־אדם מעונים ומיוסרים שוב מרכינים ראשם ורובצים מתוך אנחה אדישה על הריצפה הצוננת.

האולם הכביר משתתק, אך לא עברו עלינו אפילו שעתיים של שינה, וכבר מבשרים קולות שריקה וצעקה: השעה היא ארבע לפנות בוקר, לקום! ושוב חוזר ונשנה עלינו אותו טקס ארור של ה“אַפֶּל” מליל־אמש. שעות ארוכות עומדים אנחנו על־פני הריצפה הקרה. רגלינו, בנעלינו הבלויות, רועדות מקור. אנחנו רוקעים ברגלינו, אך אין זה מועיל הרבה. זה יום שלישי שלא בא מזון חם אל פינו, כוחותינו הולכים ואוזלים. ומה טעם אנו עושים עוד כל זאת, עד מתי אפשר לשאת בזאת? הכל עומדים, אין מקום להירהורים.

בינתיים מתוודעים אנחנו אל האולם על כל פרטיו. עדיין אין אנו יודעים, למה משמש האולם הזה, בממדיו הכבירים, אך לפי מאזני־הברזל המתנועעים המורכבים על עמודי הפלדה, ולפי גובה האולם, ולבסוף – מן השם המבהיק שקראנו בשולי המסילה, אנו מסיקים. כי נמצאים אנחנו במוסך של מטוסים. גם הכתובת על המעקות היתה “היינקל” – ולכן שיערנו כי יעבידו אותנו בבית־חרושת למטוסים. רק משונה הדבר, שאולם אדיר זה הוא כמעט ריק לגמרי.

בינתיים נמשך ה“אַפֶּל” לפי הטקס המקובל. אחרי המיסדר באה פקודה להתפזר. הקאפּו הכריזו שבקרוב נקבל ארוחת־בוקר. ובאמת, אחרי כמחצית השעה, הכניסו אלינו לאולם כמה חביות עם קפה שחור, וכל אחד קיבל כשני דציליטרים מן הנוזלים. שתינו את הקפה השחור, אותו “אֶרזאץ” (תחליף) גרמני, היה חסר־טעם ואף־על־פי־כן השפיע עלינו השפעה מרעננת, משום שהיה חם כהלכה.

אחר־כך הוציאו אותנו אל הכיכר שלפני הבניין הגדול. בחוץ עוד שררה אפילה מוחלטת. החורף כבר היה בראשיתו, והשמש עולה באיחור. שוטטנו בחוץ ואחוזי־צינה הבטנו בהנץ החמה. נזכרנו באותם ימים ראשונים באושביץ, במחנה־הצוענים, בהם היינו רועדים כך בלבוש־הפסים שלנו. ואולם, אז היה חודש יוני וכעת – אחרון באוקטובר.

בצהריים קיבלנו רבע ליטר מרק, שטעמו טוב בהרבה מן המרק שהאכילונו באושביץ. כאן מפלפלים את המאכלים, ולכן טעמם טוב יותר; אך ברבע ליטר מרק ובפרוסת־לחם אחת ליום נמות כולנו במהרה. שוב אין אנו הוגים אלא רק במזונות. כאן אין מעבידים אותנו, ורק מרעיבים אותנו, מכים בנו בכל הזדמנות, וללא כל סיבה. מישכבנו – ריצפת הביטון החשופה. אין אנו יכולים לפשוט בגדינו, אין מקום לרחיצה, וגם מי־שתייה אין לנו. הגרוע שבדבר הוא, שהמאכל שאנו מקבלים הוא טעים כלשהו, ולפיכך מציק לנו הצמא שבעתיים. ניסינו לגנוב מעט מים מברזי־החירום, ואחדים אפילו הצליחו בכך, אך מיד הופיעו הקאפּו במקום והרחיקו משם את האנשים במהלומות איומות. פעם־פעמיים קיבלנו מרק־חלזונות עם חרדל, וכמובן זללנו ברעבתנות עצומה, חיכנו חש בטעם חדש, אך הצמא הציק לנו אחר־כך להחריד.

בוקר־בוקר מגרשים אותנו החוצה מן הבניין, ועלינו לשוטט כל היום בחוץ, במזג־האוויר החורפי, הרטוב, הקדורני, הצונן. אנו בוחנים איש את רעהו ורואים כיצד אנו כלים והולכים מיום ליום, יורדים פלאים. שבוע לאחר בואנו לכאן, כשהגיע מישלוח חדש של בני־אדם, פולנים אריים, מצוידים בחבילות, וברשותם גם לחם וקתלי חזיר, לא יכול היה רופא צעיר מחברינו להירדם, כי הרעב הציק לו וחבילות־המזון שבקירבתו הלהיבו את דמיונו. בלילה, בזחילה על בטנו, השתרבב אל בין הפולנים, וגנב חבילת־מזון מפולני אחד. האיש סיכן את חייו – משום שאילו תפסוהו בכך, ללא ספק היו מכים אותו עד מוות. אותו רופא צעיר בילה את הלילה כולו באכילה, – טרף את קתלי החזיר, את הסוכריות והלחם. גם בבוקר היה עסוק בכך, טרח להעלים את הקופסה הריקה, ואת שיירי האוכל ארז וקשר בכנפי כותונתו, ונשאם עמו לכל מקום. הוא חישב, כמה קאלוריות קיבל מגניבה קטנה זאת. כאן היווּ קאלוריות־המזון ימי־חיים ממש, ואולי – החיים עצמם.

שלושה שבועות רצופים בילינו במקום הזה. הימים נראו כאילו אין להם קץ. הרעב שעלה במידותיו על כל מה שידענו קודם, הרעדה התמידית בשל הצינה, היעדר־שינה, חוסר מקום־מישכב והאזעקת הליליות התמידיות, שגירשו אותנו אל החורשה, כילו את כוחותינו יותר מכל הייסורים שבאונו עד אז. כבר היינו רק צל־עצמנו. ביקשנו מחסה מפני הצינה בחפירות שבין בנייני המוסכים שם, בחשכת החפירות, היינו רובצים במשך שעות וימים תמימים, אך משגילו השומרים את מחבואינו, הסתערו עלינו באלות, ומכאן והלאה ערכו עלינו מצוד פעמים רבות ביום, ונישלו אותנו מן החפירות הללו, שבהן ביקשנו מיפלט. מי שנתפס, נלקח לעבודות פינוי, כי בדרך כלל לא העבידו אותנו במקום הזה. בהזדמנות אחת נתפסתי גם אני, ונענשתי בעונש חמור יותר מכל עבודה או מהלומה: אחד ממנהלי העבודה חלץ מרגלי את מינעלי הכבדים, הטובים, ונתן לי תמורתם זוג נעליים בלויות, קרועות ושסועות לגמרי. ובלקחו ממני את מינעלי הטובים – לקח עמו את חיי. אחר־כך כשאנוס הייתי לעבוד בשלג ברגליים עטופות סמרטוטים וניירות, עוד קוננתי מרות אף על אותן הנעליים השסועות….

בתום שלושה שבועות, בבוקר יום־ראשון אחד, הצעידו אותנו לקול תזמורת אל מגרש מיסדרי ה“אַפֶּל”. העמידו אותנו בשורות, בתוך שלוליות־מים כבירות. התזמורת ניגנה ללא הרף שיר־לכת אחד. “טראנספורט” – חשבנו בליבנו. שוב יסיעו אותנו הלאה. הופיע רופא ס.ס. בעל דרגה גבוהה. עברנו לפניו בסך, וכל אחד ואחד היה חייב להודיע על מיקצועו. חלק אחד מן הקבוצה נשלח ימינה, וחלק אחר – שמאלה. לא יכולנו לדעת מה פשר הדבר, משום שלפעמים אפילו שניים שעמדו זה ליד זה והודיעו על אותו מיקצוע עצמו, נשתלחו בקבוצות שונות.

אחר־כך חייבים היינו לגשת למשרד מאולתר, ושם שוב נרשמו הפרטים האישיים שלנו, ובמקום המיספרים המקועקעים שנחקקו בזרוענו באושביץ קיבלנו כאן מיספרים חדשים. אולם כאן שוב לא קיעקעו את המיספרים בעורנו, אלא רק הדביקו אותם על מעילנו ועל בגדינו. בליל ה־15 בנובמבר קראו את מיספרי הקבוצה הראשונה והוליכונו לאולם אחר, גדול גם הוא. אנו יוצאים ב“טראנספורט” – אך תחילה אנו נלקחים לחיטוי. כפי שעשו זאת עמנו תמיד לפני כל שילוח חדש. דחסו אותנו באולם גדול, שכנראה היה מיועד למקום־הרצאות בשביל ה־ס.ס., משום שבימה היתה באותו אלם וטורים של כיסאות. שם חייבים היינו להמתין לגורלנו, משום שהמרחץ הצר ומיבנה־החיטוי יכלו להכיל רק 50 איש בבת־אחת.

הבימה הקטנה ואולם ההרצאות עוררו בנו כיסופים לאמנות, – אותו רעבון־הנפש, שאפילו המצוקה הנפשית והגופנית האיומה, ששרויים היינו בה מזה שנים, לא יכלה לדכא בנו לגמרי. כאן ערכנו שנית את ההצגה, שהצגנו באושביץ במחנה צ' של הנשים, ערב יציאתנו לדרך. מישה גובז, הזמר ההולנדי, שוב שר את שירו, ושוב שמענו את בלדת ה“שטיוול, שטיוול” ושוב שרו יהודי פולין את שיריהם הכוססים בכיסופים צורבים לבית…

קבוצות בנות־חמישים יצאו, בהפסקות של מחצית־השעה, אל מקום החיטוי. מי שסיים להתחטא, נשאר בבניין המרחץ, שם התקהלנו. שמחנו על כך, משום ששם שרר חום.

בבוקר בשש – מיסדר היציאה. פקדו עלינו לצעוד. חשבנו שנלך עד למסילת־הברזל, ומשם יסיעונו ברכבת, אך מופתעים נוכחנו לדעת שאנו עוזבים מאחורינו את תחום מיפעלי־היינקל. פסענו בין בניינים כבירים, אבל בשום מקום לא עבדו. מפי השמועה נודע לנו, שהמפעלים עצמם נמצאים מתחת לפני־הקרקע.

הגענו לכביש־הראשי, ושם ראינו לתמהוננו כי עדיין יש בעולם גם אזרחים, בלבוש אזרחי מסודר, אנשים חופשיים, גברים הרוכבים על אופניים, וכמה מוזר – גם נשים! וראינו ילדים, ילדים גרמניים, ילדים בעלי תלתלים ארוכים, ופניהם מביעות תבונה. ליבנו כאב. נזכרנו בילדים שלנו, שאבי הילדים הללו שבכאן, או אחיהם הגדול – רצח אותם. אויה, מדוע אין אנו יכולים לשנוא את הילדים הללו?..

ה־ס.ס. זירזו את מיצעדנו בקצב מטורף בהלמם בנו בקתות הרובים. הוליכו אותנו דרך כפרים קטנים, ואחר־כך דרך עיר יותר גדולה, היא סאכּסנהוזן. כמעט שלא יכולנו להחזיק מעמד עוד בקצב פראי זה. אחרי הרעבה איומה שכזאת במשך שלושה שבועות, אחרי לילה ללא שינה, הגענו לאפיסת־כוחות מוחלטת. ליבנו פעם, ומוחנו הלם. כמה זמן עוד, אל־אלוהים?! תושביה האזרחיים של העיר היפנו ראשם הצידה כשפגשו בצבא־עוני זה. לא יכולנו לקבוע בבירור, אם מתוך השתתפות בצער, או מתוך שינאה? אחרי ריצת־בעתה שנמשכה שעה־וחצי הגענו לפתח מחנה־ריכוז כביר. זה היה המחנה האוריינבורגי הידוע לשימצה. בקושי עמדנו עוד על רגלינו. הכניסו אותנו בכניסה הראשית, המקושטת בנשר האדיר, העטור צלב־הקרס, ועצרנו במיגרש ענקי. מן הנסיון כבר ידענו, כי זה מיגרש־המיסדרים. מעל לכניסה השתרע בניין גבוה, בעל מיגדלים – בניין המישמר המרכזי. מן המיגרש הזה, בצורת חצי־עיגול, נמשכו הרחובות, שנוצרו על־ידי הבלוקים. על קירותיהם של הבלוקים שבחצי־העיגול הראשון התנוססה הכתובת הידועה לנו יפה מאושביץ, באותיות של קידוש־לבנה: “אֶס גיבּט אַיינֶן וֶג צוּר פרייהייט. זַיינֶה מַיילשטַיינה הַייסֶן: גֶהו’רזאם, אַרבּייט, אַכטוּנג דער פורגזצטֶן, זַאוּבֶּרקייט, רַיינליכקייט אוּנד ליבּה צוּם פַטרלַנד”. היינו: ישנה דרך אחת, המוליכה לחירות, שציוניה הם: מישמעת, עבודה, כיבוד הממונים, נקיון ואהבת המולדת. כמה פעמים קראנו סיסמאות אלה; אך מעולם לא שמענו שמישהו השיג את המטרה הנכספת, את החירות.

ערכו אותנו בשורות ל“אַפֶּל”. שוב קיבלו אותנו לפי “חתיכות”. כמה פעמים עוד “נזכה” בכך, אל־אלוהים?! עודנו עומדים שם, הבחננו בכך, שכמה מאות בני־אדם בלבוש־פסים, עורכים הקפות מסביב למיגרש־המיסדרים, שהיקפו לפחות קילומטר אחד – ועל כתפיהם נושאים הם תרמילים כבדים. נשרכים הם בקושי, אך שרים. אפילו לרגע אחד אין הם משתתקים. אחר־כך נודע לנו, כי זהו ה“שטראפקומאנדו”, גדוד העונשים. מי שנפל בחלקו להימנות על הגדוד הזה, מתוך סיבה כלשהי, חייב לערוך כאן הקפות במשך שישה חודשים תמימים, ועל שכמו התרמיל המכיל כ־25 קילוגראם חול, וכך להלך משעת־שחר מוקדמת ועד מאוחר בלילה – ולשיר. למראית עין אין זה עונש חמור כל כך, אך אין איש מחזיק בו מעמד שישה חודשים. במוקדם או במאוחר כולם מתעלפים, מתים, דעתם נטרפת עליהם, או מאבדים־עצמם לדעת.

האומנם קיימת גם במקום הזה מישרפה? זאת היא המחשבה הראשונה העולה בדעתנו, ואין מי שישיב לשאלתנו זו. מצוּוים אנו לשוטט בחוץ, לאחר ה“אַפֶּל”, במיגרש שמאחורי הבלוק. כולנו עייפים ורעבים להחריד, וכמהי־שינה. אין אנו יודעים, מה טעם נותנים לנו לנוח פה. מישהו מגלה, שבאדמה החולית שמתחת רגלינו מצויים אילו צמחי־בר הדומים לגזר, הנותנים איזה רוטב מריר… הכל חופרים באצבעותיהם באדמה. אין לאף אחד מאִתנו לא סכין ולא כף להיעזר בהם בחפירה, כי הכלים הללו נלקחו מעמנו בעת החיטוי. כל חיטוי שולל מעמנו את מעט הרכוש שצברנו מאז החיטוי שקדם לו, ומנשל אותנו מאוצרותינו, כגון אולר, כף, מכשיר־לוח וכיוצא באלה. גם לכאן הגענו מנושלים מכל וכל.

סוף־סוף, בשעה מאוחרת אחרי־הצהריים, מוציאים לנו קדירה של מרק, ומאה צלחות, וכל אחד ואחד מקבל ליטר אחד של מרק. מעולם לא ערב מרק לחיך כמרק הזה. אחרי הארוחה הוליכו אותנו פנימה לבלוק אחד, שבו חיכתה לנו ההפתעה הגדולה ביותר – זה היה בלוק מסודר באופן נאה, ובו דרגשי־מישכב ליחידים, מיזרון ושמיכה לכל אחד ואחד. וגם מקומות רחצה היו בתוך הבלוק, ובתי־שימוש אנגליים מיוחדים. האומנם ייתכן?

האם הביאו אותנו להבראה בסנטוריום, אחרי ייסורי־התופת שנתייסרנו עד כה? אחרי ליטר המרק החם, שחילקו לנו אמש, עם פרוסת־הלחם הזעומה, ומקום־המישכב הגרוע, אחרי אושביץ והיינקל, נראה היה בעינינו מקומנו החדש ממש כבית־הבראה. עד מהרה הסתערנו על המרחצאות ועל בתי־השימוש, ואחר־כך שכבנו לישון. רק נרדמנו, וכבר עוררו אותנו, ונצטווינו לסור לאולם שני, למסור שם את פרטינו האישיים לפי סדר האלף־בית. מי שסיים, חזר למקומו, ושוב מותר היה לו להתפשט ולשכב לישון. אולם אחרי שינה של שעה־שעתיים – שוב מעירים… אנו עוברים לפני רופא, ערומים, ועלינו להראות לו את כף ידנו. לא ידענו, מה היתה מטרתה של בדיקה רפואית מאולתרת זו, ושמא ביקשו רק להוציא מבינינו את חולי־העור? אולם אנו באנו מאושביץ ואת הבדיקות הרפואיות הליליות הללו הכרנו, וידענו שכתוצאה מהן נעלמים תמיד כמה בני־אדם, – נעלמים ללא שוב. אולם מאומה לא קרה. ושוב ניתן לנו לשכב, פעם שלישית באותו לילה.

עם שחר מעירים אותנו. אנו מסתדרים בחמישיות. תמיד בחמישיות. עורכים מניין. בודקים את כיסינו, אם לא גנבנו איזו כף. נתגלו כ־18 כפות. שמונה־עשרה סטירות־לחי, והעניין נסתיים. והרי כאן עוד לא היכו אותנו, אף־על־פי שכבר 24 שעות אנחנו נמצאים במקום. הוא שאמרתי: בית־הבראה…

והנה מודיעים, שאנו עומדים לעזוב גם את המחנה הזה. מחלקים לנו את מנת־הקפה של הבוקר, ושוב מסדרים אותנו בשורות. אחרי הליכה ברגל של כשני קילומטרים מגיעים אנחנו לפסי־הרכבת, ושם ניצבים בתור ארוך קרונות של רכבת־משא. הדלתות הפתוחות מחכות לנו, ולאחר שמטעינים 50–60 איש בקרון, סוגרים אותן עלינו. אנו מתיישבים אדישים על ריצפתו הצוננת, הרטובה והזרועה פחמים, וממתינים שהרכבת תזוז. יודעם אנחנו,שאחד הכיווּן שיוליכו אותנו לשם, שום גורל טוב יותר אינו מחכה לנו שם. אפילו לא הרגשנו בכך שהפעם לא נתנו לנו שום צידה לדרך.

יומיים ולילותיים רצה עמנו הרכבת, ובמשך כל אותו הזמן קיבלנו לאכול רק פעם אחת ויחידה, כשנעצרה הרכבת באחת התחנות הגדולות. חילקו לנו מרק חם בגביעי נייר. הנוזלים החמים חיממו את איברינו הקפואים, אך מצבנו הלטארגי, האדיש, נמשך. לבסוף, בבוקר היום השלישי למסענו, נעצרה רכבתנו במסילה יערית. פתחו את הדלתות וירדנו מן הקרונות. כמעט שלא יכולנו להניע את איברינו הקפואים. היה ה־17 בנובמבר. מסביב יערות־אורן זרויים שלג לבן מבהיק, ובטבורם – הפסים ורכבתנו. קלגסי ה־ס.ס. המריצו אותנו בעת הירידה, וכלבי־הטרף סייעו עמהם – אך זה היה לגבינו מחזה רגיל, ולא עשה עלינו רושם רב. ניסינו לנחש, היכן אנו נמצאים, ולאיזו עבודה נילקח עתה? לפי השמועה, היתה זו התחנה האחרונה בדרך לקויפרינג. אולם לא היה לנו מושג, היכן מצויה אותה קויפרינג? באיזה חלק של גרמניה – בבאוואריה או בטירול? רק הנוף, היערות הזרויים פתיתי־שלג, הצורים הרמים שהבהיקו מעל ליערות, מכוסים שלג, העידו על כך, שנמצאים אנחנו אי־שם בטירול, או בארץ באוואריה. וכרגיל, גם עתה לא ניתן לנו להגות ארוכות בכל הנראה לעין. מלווינו המריצו אותנו קדימה.

פקדו עלינו לסטות מן הדרך, והריצו אותנו קדימה בשביל היער, במקביל לכביש, בשלג המתנשא עד לברכיים. שתי היממות שבילינו בצינת הקרון ללא מזון, כשמאחרינו שלושה שבועות נוראים במיפעלי היינקל, החלישו אותנו עד שלא יכולנו לעמוד שוב באותו קצב. רבים התעלפו תוך כדי ריצה, והללו זורזו בקתות הרובים. מי שיכול היה, המשיך לרוץ בשינוס מותניו ובאיזור כוחותיו האחרונים. בינתיים הבחננו משני שולי הדרך, בצריפי־עץ ירוקים, ולפניהם – נשים מיספר, לבושות מכנסי־פסים של גברים. הנשים רעדו במכנסיהן הדקים, שכדוגמתן לא ראינו מאז עזבנו את אושביץ. מי יודע, מי הנשים הללו? האומנם בנות־ישראל הן, ומהונגריה? זאת היתה מחשבתנו הראשונה בראותנו אותן. והאומנם אין עמהן ילדים? ידענו הכל על אושביץ, אך האומנם אין עלולים לקרות ניסים? האומנם באמת נגזר למות על כל אם ועל כל ילד? אי־אפשר היה לדבר אליהן, וגם הן לא קראו אלינו, ורק עמדו אילמות, עצובות, והתבוננו בשורות שלנו.

רצנו כך כשני קילומטרים, עד שנכנסנו לתוך מחנה מוקף גדר־תייל, כמוּכּר לנו מכבר. אולם זה היה מחנה משונה לגמרי. לשווא תרו עינינו אחרי אותם הבלוקים שבאושביץ ובאוריינבורג. כאן ניתן לנו לראות רק גגות בתים זעירים, המוצבים בזווית חדה, וכולם ירוקים. נראה הדבר, שהבלוקים נמצאים מתחת לפני הקרקע, ורק גגותיהם הזרויים שלג בולטים מעל פני הקרקע. מסביב משתרעים יערות האורנים, שנשתלו בקפדנות גיאומטרית, ובתוכם מהווה המחנה מעין מרובע, מתוכנן בקפדנות. מתחת לשלג נתקלנו בשלדי האורנים הגדועים. מעתה נחיה, איפוא, בטבור היער.

מפקדי ה־ס.ס. קידמו את פנינו, ושוב נערך המניין הרגיל וחולקנו לתוך “בלוקים”. כחמישים־שישים בני־אדם נדחסו לתוך בונקר תת־קרקעי כזה, ורק כשאנו כבר בפנים, יכולים אנחנו להבחין, שהללו הם בונקרים חפורים באדמה, ואפילו אינם מרוצפים. משני עברי הבונקר – מקומות לשכיבה. האדמה מכוסה קרשים, ללא קש וללא מיזרון. עד מהרה נודע לנו, שנמצאים אנחנו במחנה בלתי־מוגמר, ותפקידנו לסיים את מלאכת הבניין במחנה הזה. חרדים, התוודענו אל הסביבה החדשה. כאן נבלה את ימי החורף? מיד אנו מבחינים שאין אפילו תנור במקום, ואף־על־פי שאנו נמצאים בלב־יער, צפויים אנו לקפוא בקרת החורף. חפצים היינו להתרחץ, אך עד מהרה נתברר, שגם מים אין בנמצא בשטח המחנה כולו. את צמאוננו מרווים אנו איך־שהוא בשלג, שאנו גורפים מן הארץ, אבל מה יהא עלינו בעוד יומיים, כשהשלג יתלכלך ויימס? אפילו בתי־שימוש אין כאן. וגם למיטבח אין אפילו זכר; לפי השמועה נמצא הוא בדרך, ואחרי יום־יומיים נזכה אולי לתבשיל חם כלשהו. בינתיים עובר היום כולו בהכנות לסידורינו בפנים הבונקר וממנים את המפקדים במחנה. מופיעים סרטי־זרוע, וכבר ישנם במקום לאגראלטסטר, לאגרקאפּו, בלוקאלטסטרים, ועד מהרה מופיעות האַלות בידיהם. כיצד ואיך הם עושים זאת – נבצר מעמנו לדעת. הללו עצירים ותיקים הם, ומיטיבים לדעת כיצד לנהוג ולהשיג לעצמם זכויות־יתר אצל ה־ס.ס. ובכן, מכים הם בחבריהם, שאין סרט ענוד לזרועם, וממילא גם אין להם שום אַלה ביד.

בערב מחלקים פרוסת־לחם אחת וחתיכת מרגרינה. בבוקר בשעה 4 השכמה. כל הלילה לא ישננו, רעדנו מקור על הריצפה החשופה, וכבר ראינו לפנינו בעליל את גורלנו בעתיד. רעב, קיפאון וחוסר־שינה יהיו לחם־חוקנו. זמן רב לא נוכל לשאת בכל אלה.

בבוקר, אחרי ה“אַפֶּל”, מבררים ומציבים אותנו לקומאנדות. קבוצות אחדות מועסקות בכיסוי הגגות בטיט ובבוץ, על־מנת שהגשם או השלג המפשיר לא יחדור לבונקר פנימה. אחרים עסוקים בעקירת שלדי האורנים, ובהם, אף כי הם לחים, מעלים אנחנו אש במרכז הבונקר. מכאן מתנשא קורטוב של חום, אך העשן המתמר מכלה את עינינו. קבוצות אחרות מצוּוֹת לבנות בתי־שימוש ומרחצאות ואת העבודות מנהלים כאן פועלים ובעלי־מיקצוע, המשתייכים לאירגון “טוֹדט” הגרמני. לובשים הם מדים חומים, ועונדים לזרועם את צלב־הקרס. אנשי גדודי־העבודה הגרמניים הללו פותחים עמנו בשיחה. מתעניינים, מאין באנו, מאימתי ובשל מה נעצרנו. וכשאנו מעיזים לספר משהו, בלחש, על אושביץ ועל הקורות את משפחותינו וילדינו, נאנח אחד מהם בקול: “אל־אלוהים, אם פעם נצטרך לתת את הדין על כל המעשים האלה!”… עם אחדים מהם אנו מתיידדים. אחד מהם מגניב אלי מדי בוקר בבוקר עיתון כלשהו. במתיחות קוראים אנחנו בעיתון בשעת הפסקת הצהריים, או בערב, ואנו מפרשים את הודעות־המלחמה הגרמניות באספקלריה שלנו, לפי תקווֹתינו שבלב… באאכן נפתחה המיתקפה האנגלית־אמריקאית הגדולה. המלחמה מתנהלת על קו זיגפריד. מפלת הוסטבל, עשויה להביא גם את שיחרורנו אנו, או את מותנו.

ביום השני לשהותנו במקום הזה, הופיע ד“ר בּלאנקה, רופא האוּפּטשטוּרמפיהרר, והוא בורר מבינינו שישה רופאים, ומטיל עליהם לארגן בית־חולים במקום. אני נמניתי על השישה. אנו תופסים אחד מן הבונקרים הריקים, וששת הרופאים, עם עוד כמה מן הרוקחים, אנו עוברים לגור בו. אנו תולים צלב אדום על דלת הבונקר, והרי בית־חולים! שום מכשירי־רפואה אין לנו, ולא תרופות, ורק חולים יש לנו במיספר רב. מיקרים רבים של דלקת־ריאות, מחמת הצינה שבדרך, במסע הנורא בקרונות החשופים. אנו משכיבים את החולים בתוך הבלוק, והטיפול מתמצה לפי שעה במלים של עידוד, ובהבטחות טובות. אנו מבטיחים שנשיג תרופות, כי הרי ד”ר בלאנקה הבטיח לנו נאמנה שישלח גם תרופות, גם מכשירי־רפואה. חולינו הבריאו כמעט כולם, ללא כל טיפול מיוחד. והרי אפילו מזונות לא יכולנו לתת להם ועדין לא זכינו במחנה לשום תבשיל חם. אנו מלקטים ממחטי האורן, ומבשלים מהם מין רוטב חמים, וכך אנו מרפאים כל דלקת ריאות. אחר־כך מתברר לנו, שהדבר מועיל גם נגד שילשול.

השלג הראשון נמס לאט־לאט, וגם נכפש, ועדיין אין לנו מי־שתייה. רק הבטחה ניתנה, שבקרוב יכניסו צינור־מים למחנה. הצימאון מציק לנו יותר משמציק הרעב, ואין בידינו להגיש לגימת מים אפילו לחולים שלנו, השוכבים בחום גבוה. מצוקה זו נמשכה קרוב לשלושה שבועות, ואז הגיעה משאבה אחת, השואבת מים מן הבאר שנחפרה ביער. גם מערכת כלים הגיעה למיטבח, ובתום שלושה שבועות לשהותנו במחנה זוכים אנו גם למעט תבשיל חם. אולם עדיין רבה האנדרלמוסיה וחוסר האירגון. חסרים לנו עדיין כלי־אוכל, ואותם מבטיחים לספק בקרוב. המיטבח אינו מספיק עוד לבשל ל־2500 איש, וכל מי שזוכה במחצית הליטר מרק תפוחי־אדמה חם, לפחות אחת ליומיים, מותר לו לשמוח.

לאט־לאט מתארגן המחנה. דוודים חדשים מגיעים למטבח, עגלות מביאות מיצרכי־מזון, ואחרי שבועות מיספר נמצא מזוננו משביע רצון, בהשוואה לקודם. שישית של כיכר־לחם, ליטר אחד מרק תפוחי־אדמה, שני דק“ג מרגרינה, או חמישה דק”ג נקניק, ולפרקים חמישה דק"ג גבינה – זה תפריטנו היומי. אולם כעת מתחילה העבודה הקשה, והתפריט הזה אינו מספיק.

אחרי שסיימנו את עבודות בניין המחנה, עורכים גם את הקומאנדות לעבודות־החוץ. אנו עובדים כאן למען שני מיפעלים גרמנים גדולים. מיפעל אחד לסלילת כבישים ובניית מסילות – זאת היתה העבודה הקלה יותר, וכל מי שנקבע לעבודה בקומאנדו זה, יכול היה לשמוח בחלקו, משום שכאן עבדו רק 10 שעות ביום – לסלול כבישים, לזפת, לסחוב קרוניות מלאות אבנים על־פני מסילה צרה. אולם אוי לגורלו של זה שנקבע לעבודה בקומאנדו השני, קומאנדו “מול”. מקום־עבודה זה השתרע בריחוק שישה קילומטרים ממחננו, בתוך יער־אורנים כביר. אנשינו הלכו לעבודה ברגל, וגם שבו ברגל, בתום 14 שעות עבודת־פרך ממש. הם סחבו שם צמנט וקורות ברזל כבדות לבניין־ביטון אדיר. מה ביקשו הגרמנים לבנות באותו מקום, למעשה, לעולם לא נודע לנו. שלד־בניין אדיר, דומה לאוניית־אוקיינוסים, אך גדול ממנה פי־חמישה, התנשא לקראתנו, ושלד־ברזל זה חייבים היינו למלא ביטון. אותו בניין־אדירים בלע מאות קרונות של צמנט ביום, ומאות אנשים הקריבו חייהם לאותו בניין־מיפלצת. לא רק המחנה שלנו שלח לשם את אנשיו, אלא עוד 11 מחנות שבסביבת קויפרינג, שנמצאו בתנאים דומים לשלנו, שלחו לשם את עבדיהם הרעבים, לעבודת־פרך. שתי מישמרות עבדו במקום הזה. קומאנדו “מול” הלילי כמוהו כמוות בטוח. בשתים־עשרה בצהריים נערך מיסדר היוצאים לעבודה. אנשינו קיבלו בתוך השורות את מרק תפוחי־האדמה שלהם, שנזדהם אחר־כך והיה למרק קליפות של תפוחי־אדמה, ליטר אחד. ועם המזון הזה יצאו לעבודה האיומה, בצינת־החורף המורטת, בבלויי־סחבות, ללא מינעלים, כשרגליהם עטופות בסמרטוטים, או בנייר, דרך היער. צמנט! הצמנט היה חרדת כולם. האנשים כשלו תחת משא שקי־הצמנט, ומי שלא עמד במיבחן העבודה, פשוט היכוהו מכות־מוות. בשתיים אחרי־חצות נערכו בשורות לחזור למחנה.

ה־ס.ס. האוקראינים הצעידו לפניהם שורות ארוכות של צללים מרוששים, והחברים סחבו עמם מדי יום ביומו 40–50 גוויות מתים למחנה. בחלקם הרגו אותם במכות תוך כדי עבודה, ובחלקם כשלו בדרך, כשלא יכלו לשאת עוד את גופם המעונה והיגע, וכשפיגרו צעדים מיספר אחרי השורה, היכו אותם מכות־מוות.

בנסיבות כאלה נמשך הקרב לחיים־ולמוות באופן מתמיד. כולם ביקשו להשתמט מקומאנדו “מול”, האיום שבאיומים, והכל טרחו להגיע לקומאנדו השני, שבאופן יחסי היה פחות איום. בעת שנצטווּ להתייצב בשורות, דחקו החזקים, והנבונים יותר, את החלשים מן השורות. הקומאנדו הקל יותר יצא איפוא לעבודה עם החזקים, ואל הקומאנדו “מול” הגיעו החלשים יותר, הנוטים למחלה, וקומאנדו “מול” כילה אותם תוך כמה שבועות. שוב צריכים היו למלא את שורותינו בתוספת כוחות־עבודה חדשים, ותוך 3–4 שבועות הגיעו אלינו קבוצות חדשות בנות אלפיים – וכעבור 3–4 שבועות שוב עמדנו בלי מיספר האנשים הנדרש לתֶקֶן, וחוזר חלילה.

גם מיספר החולים עלה מיום ליום. במקום בלוק־החולים היחידי שמתחילה, נימנו עתה 6 צריפים על בית־החולים שלנו, או כפי שקראו לו כאן, ה“רויר”. אולם למעלה מארבעה־חמישה ימים לא יכולנו להחזיק באותו “רויר” אפילו את החולה האנוש ביותר. מפקד ה־ס.ס. פיקח כל הזמן על השוכבים בבית־החולים, ותבע ללא הרף שנמלא את החסרים בקומאנדו “מול” באלה השוכבים בבית־החולים. תפקיד חמור נפל בחלקו של הרופא כאן, שהרי לא יתואר תפקיד חמור יותר, מאשר רופא המצוּוה להפקיר למוות את חוליו. שישה רופאים עבדו ב“רויר” – ועדיין לא היו לנו מכשירים ולא רפואות – אך למעלה ממאה רופאים עבדו באותם הקומאנדות, ומדי יום ביומו יכולנו להכיר חברים משלנו בין הגוויות שהושבו מן העבודה. ואף־על־פי־כן נכספתי אל הקומאנדות. מעדיף הייתי את העבודה בחוץ על תפקיד־שטנים זה, להפקיר לעבודה, היינו למוות בטוח, את חולינו.

בראשית דצמבר, בליל סופת־שלג גדולה, עוררה אותי משנתי אזעקה גדולה, וקול עובר בשאגה במחנה: “רופאים וחובשים אל פתח המחנה!” בצעדי־ריצה התקדמנו אנחנו בחשיכה, בשבילים החלקים, העטויים שלג. בסמוך לפתח המחנה מקבלים אותנו זהרורי המדורות, המרצדים ברטט שטני, ושאגת ה־ס.ס. פולחת את האוויר: “רופאים וחובשים הנה!” אנו רצים שמה, ולעינינו מופיעה קבוצת אנשים רועדים, בלויים ומיוסרים עד־אימה, נשים וגברים רובצים על הארץ, ומייבבים בקול קורע לבבות. לשונם הונגארית, מתלוננים בהונגארית מתחננים למים, לחום, ללגימת תה. אנו מקבלים פקודה, להביא אותם אל בית־החולים. אנו נושאים אותם על שכמנו, ובמשך כל הלילה טורחים אנחנו להעביר אותם ולאכסנם ב“רויר”, שאמנם מקום אין בו. טרם היו נשים במחנה שלנו, ואנוסים היינו להשכיב אותם ממש על־גבי חולינו הוותיקים, אחד על השני, פשוטו כמשמעו. נשים וגברים ביחד. נשים מרוששות, קפואות למחצה, מלוכלכות ומסריחות להחריד. מי שעודנו מסוגל לדבר מביניהם, מסַפר שכולם מבודאפשט, מהלכים ברגל מזה שלושה שבועות, ומבודאפשט יצאו ב־8 בנובמבר. הוליכו אותם ברגל כצאן על־פני הונגריה כולה, שם – וזה נודע לנו רק כעת – אוחזים בהגה השלטון אנשי סאלשי. רבים מבין המאוכסנים בבית־החולים, נופחים את נשמתם כעבור זמן קצר, עוד לפני שיכולנו לעשות משהו לטובתם. הם מדברים מתוך חום גבוה, רבים שוכבים במצב של התעלפות. אין אנו יכולים לקבוע, האומנם חולים הם או הם יגעים למעלה מכל שיעור? ורק הסרחון, הנודף מהם, מגלה לנו שכמעט כולם סובלים משילשול.

רק בבוקר קיבלנו תמונה ברורה, מה קרה למעשה. המון גדול של מגורשים מבודאפשט הגיע למחננו. 1200 נשים ו־1300 גברים. מישלוח־אדם חדש זה הטיל על מחננו, ובמיוחד עלינו הרופאים, תפקיד עצום. בבלוקים לא היה שום מקום־מישכב בשבילם. באותה חפירת־בונקר קטנה, המתאימה בקושי לאיכסון 50 איש, גדשו עתה 100–120 בני־אדם חיים. המיטבח, שהספיק בקושי רב לכלכל את דיירי המחנה הוותיקים יותר, כי הרי מחמת המחסור במים לא קיבלנו אוכל חם לעיתים די תכופות, – לא היה יכול בשום אופן לכלכל במידה כפולה של תבשילים, וגם המחסנים לא היו מוכנים לקליטת מישלוחי־האדם הבלתי־צפויים. כך חלה ירידה רבה במצב התזונה שלנו, ורק אחת ליומיים־שלושה יכולנו לזכות בתבשיל חם. אנחנו בעצמנו, מתוך התנדבות, ויתרנו על המרק לטובת הנשים שהגיעו זה עתה, שכולן עמדו על סף החדלון הגופני. אך התפקיד החמור ביותר הוטל עלינו, על הרופאים שבבית־החולים הזה. 75 אחוזים מבין הבאים החדשים חשו בקיבתם. ולא רק את החולים החדשים חייבים היינו לרפא, תוך מאבק מר עם היעדר תרופות ומכשירים, אלא שתוך כמה ימים פרצה מגיפת השילשול והדביקה תחילה את החולים הוותיקים, ששכבו בבית־החולים לפני בואם של החדשים, אלא גם אותנו, הרופאים, ללא יוצא מן הכלל.

כעבור כמה ימים, כמעט שלא נמצא אחד במחנה שלא חלה. גם בתי־שימוש לא היו במידה מספקת. ואמנם האנשים המשלשלים בדם לא הספיקו להם כוחותיהם לזחול עד לבית־השימוש כל חמישה רגעים, והללו רבצו בתוך שטח המחנה ועשו את צורכיהם במקום שתפסם השילשול. לשווא הופקדה שמירה על עשיית הצרכים במקום המיועד לכך, אך לא יכולנו למנוע מהם – ובמיוחד לא בשעות הלילה – שלא ילכלכו את המחנה כולו.

עד עתה לעסנו שלג במקום מים חיים, ומעתה גם זה נעשה בלתי־אפשרי.

לעיתים תכופות קיללנו את הרגע שבו הועדנו את עצמנו לרפואה, משום שעתה הכביד עלינו דבר זה ללא נשוא, כי אנוסים היינו לחזות באין־אונים בפירפורי־המוות של מאות בני־אדם, ואפילו לא יכולנו לנחם את הנשים המייבבות. גם לא הספיקה לנו לכך שעתנו. במקום טיפול בחולים, שקועים היינו בפינוי המתים, שהוטל גם הוא על הרופאים במקום הזה. התחננו בפני מפקד ה־ס.ס. שישיג באופן דחוף כמה אלפי טבליות סולפאלין, אולם רק כעבור שבועיים קיבלנו 2000 טבליות אלאודרון, לאחר שמחצית אוכלוסי המחנה מתו באותה מגיפה נוראה. עם 2000 טבליות אלה הצלחנו איכשהו להתגבר על מגיפה זו. כל חולה קיבל שתי טבליות, ובמיקרה חמור ביותר – ארבע, ובזה עצרנו את המגיפה.

הנשים שמקרוב באו והביאו אִתן את המגיפה הנוראה, הכניסו מעט גוון חדש לחיי המחנה. בתחילה לא היו צריפיהן גדורים בתייל, ובייחוד יכלו הרופאים לעמוד אִתן בקשרים. מפיהן נודעו לנו פרטים על גירוש יהודי בודאפשט, ואת זוועות הובלתם ברגל במשך שלושה שבועות. מפינו נודעה להן זעוות אושביץ. רוב הנשים שאלו על קרוביהן שבערי־השדה, או על בעליהן שהובלו למחנות־עבודה, שמא פגשנו בהם באושביץ או במחנה אחר?

לאחר שבועיים נלקחו מעמנו רוב הנשים, ורק מאתיים נשתיירו במחנה שלנו. שלושה בלוקים הוקפו בתייל דוקרני, ומכאן ואילך ניתן היה לנו לראותן גם כאן רק מבעד לתייל, או בעת שהלכנו לעבודה, משום שגם הן סודרו לעבודה באותו קומאנדו־פרך חמור שבו עבדו הגברים. כשראיתי בסבלותיהן, באותו ליכלוך איום שבו חיו, בעבודה הקשה שבה העבידו אותן בעונת־החורף ההרסנית – הגיתי בכך לא פעם, שייתכן כי מוטב לי, שהמיתו את משפחתי באושביץ, כי הרי בייסורים אלה בין כה־וכה לא יכלו לעמוד, ובייחוד הילדות, בוודאי לא יכלו לעמוד במיבחן־אימים זה של החורף. וגם החורף הלא רק בראשיתו הוא, וכבר הפיל כל כך הרבה קרבנות.

עיקר תקוותנו מעתה היה העיון בעיתונים. העיתונים הגרמניים ניהלו פולמוס עם צ’רצ’יל, ושיננו בלי הרף, שהמלחמה לא תסתיים עד חג־המולד, אף־על־פי שהאנגלים טוענים כך כל הזמן. אולם אנחנו מעדיפים היינו להאמין לצ’רצ’יל, וחיכינו מתוך כיסופים לחג־המולד. אבל על־יד אאכן לא הצליחו לשבור את החזית הגרמנית. ואף־על־פי שהודו הגרמנים באבידות קטנות, בהפסדי שטחים זעומים, וגם הודו שבתחומים הקדמיים של חומת־המערב מתנהלים הקרבות בקווים הראשונים, ידענו אל נכון, כי רק זינוק־פתע קדימה עשוי לסיים את המלחמה. ביקשנו למצוא סעד לתקווֹתינו בין־השיטין של העיתונים, אך יום חג־המולד קרב ובא ועדיין אין זכר לאותו מאורע מכריע שציפינו לו בכליון עיניים. גם הרוסים עודם משתהים לפני וארשה.

ומכיוון הבאלקאן מתקרבים הם לאט כלפי מערב. טבעת הכיתור עדיין רחבה היא למדי, אולם התקפות־האוויר חוזרות ונשנות מדי יום ביומו וגם במחננו נשמעת צפירת האזעקה לעיתים תכופות. מטוסי האמריקאנים עוברים ברעש מעל לראשינו, מטוסים למאות. ובאותן ציפורי־זהב, המביאות כליוןן על המונים רבים, ראינו אנחנו את מבשרי חירותנו אנו אך, אבוי, עוד רחוקה היא הדרך!

חג־המולד ממשמש ובא, אך במקום השלום המיוחל באתנו מיתקפת־הנגד של הגרמנים. עיתוני גרמניה מריעים בתרועת־נצחון על המיתקפה שלהם, וכותבים מתוך יוהרה רבה שהיוזמה, שמאז סטאלינגראד היתה בידי האויב, שוב עברה לידיהם. אבל אנחנו מיטיבים לדעת, כי הללו הם פירפורי־גסיסתם האחרונים. עם זאת ידענו, שהארכת־המלחמה בחודשים או אפילו בשבועות נוספים, משמעותה – כליוננו המוחלט. בנסיבות שכאלה, באותם בונקרים חפורים באדמה הקרה, בלויים, אכולי קור, מורעבים, חולניים, בעבודות־מול“־ליליות, לא נוכל להחזיק מעמד בחורף האימים. שורותינו הולכות ומידלדלות מיום ליום. כמעט שלא נותר בחיים אף מכר משלנו. החברים הוותיקים, שיחד יצאנו למסע התלאות המתמשך, כבר כולם מצאו את מנוחתם ביער־המחנה הכפול, בקבר ההמונים. עבודת ה”טוטנקומאנדו" מתרבה ללא הפוגה.

כעת רובצת עלינו קללה חדשה. בשלהי דצמבר מובאים אלינו, מן המחנה הסמוך, כמה מאות עצירים יהודים מליטא, בבלואי־פסים, וכולם יגעים עד מוות. רופא ה־ס.ס., ד"ר בלאנקה, מאכסן אותם בצריפים שלנו באופן כזה, שבכל בלוק ישתכן אחד מן הבאים. אחרי כמה ימים נתברר לנו טעמה של החלוקה הזאת: אל תוך מחננו זה, שעד עתה נקי היה מכינים, הוכנסו על־ידי כך מיליונים של כינים. אנו טרם הכרנו מכה זו של כינים. באושביץ היתה בדיקה מתמדת אחרי הכינים, ותכופות חיטאו את בגדינו. וכאן, במחנה 9, היינו עד עכשיו רק עצירים שבאו יחד מאושביץ; והמישלוח הבודאפשטי של נשים וגברים, אף־על־פי שהביא עמו את מחלת הדיזנטריה, לא הביא עמו כינים. עכשיו התוודענו אל הגרועה שבפורענויות.

אחרי שבועיים, כשד"ר גבלאנקה שאל אותנו, בבת־צחוק של ליגלוג על שפתותיו, בסיגנון חיילי קצוב, כרגיל: “פֵֶרלַאוּזט?” (מכונמים?) – יכולנו לענות רק ברמיזה אילמת: “כן”. מפלצת ארורה, תוכניתך הצליחה – כולנו מוכנמים. לא היה הבדל בין רופאים לחולים, בין גברים לנשים, בין מי שהתרחץ תכופות לבין מי שאחרי העבודה המפרכת רבץ על מישכבו ללא רחצה – כולנו נתמלאנו כינים. אי־אפשר היה להתגונן מפני המכה. עשר פעמים ביום התפשטנו ופילינו כל כינה שבבגדינו ועל גופינו, ואחרי רגעים שוב נתמלאנו בהם. מעולם לא ידעתי, שיש כל כך הרבה מינים של כינים בעולם הזה. על־גבי בגד שחור הכינה היא שחורה, ועל־גבי בגד בהיר גם הכינה בהירה היא. הצד השווה שבהן, שכולן עיקצצו והטרידו אותנו. בבונקרים הצפופים לא יכולנו לנוח כראוי גם קודם לכן ורק הודות לעייפות הכבדה שבאיברינו יכולים היינו לנמנם שעה או שעתיים, אבל מכאן והלאה לא היתה לנו מנוחה אף לרגע. באושביץ הגיתי תמיד באיבוד־עצמי לדעת מחמת ייסורי הנפש, וכאן מעדיף הייתי לבחור במוות כמיפלט מפני הכינים.

עם הופעת הכינמת, ידענו מראש שלאחר תקופת דגירה קצרה תופיע בתוכנו אימת כל המלחמות וכל המחנות שבעולם: טיפוס הבהרות. מפי הליטאים שבאו זה עתה נודע לנו, שהמחנה שממנו הועברו אלינו הושם בהסגר מחמת התפשטות טיפוס־הבהרות בו. ואף־על־פי־כן הוציאו אותם משם ושיכנום בינינו. הכוונה היתה, איפוא, ברורה. מבקשים היו להפיץ את המחלה גם בינינו, ואי־אפשר היה להתגונן מפניה. אחרי 16–18 יום פרצה המגיפה. בלאנקה ומרעיו סרו למחנה מדי יום ביומו, אך לא נכנסו לבית־החולים, אלא פקדו עלינו, הרופאים, לצאת אליהם אל הלאגרשטראסה. חוששים היו לעורם, ועמדו בריחוק הגון מעמנו לקבל דין־וחשבון. האומנם יש אצלנו מיקרה של טיפוס־בהרות? את המיקרים הראשונים ביקשנו להסתיר, משום שידענו שאם יטילו עלינו הסגר, ואנשינו שוב לא יוכלו לצאת לעבודה בקומאנדות־חוץ, יפחיתו ממנות־המזון, הזעומות גם בלאו הכי, ונוסף על מתי המחלה האיומה יפלו קרבנות ברעב. מבקשים היינו להתגונן מפני גזר־המוות. אבל רק ימים ספורים יכולנו להעלים את דבר המגיפה, ואחריהם חלה בה רובו של המחנה. וכעת נשתיירו לנו, לבריאים, רק כמה בלוקים. יום־יום אנוסים היינו להשתמש בבלוקים נוספים לצרכי־החולים. עוד לא נסתיימה מחלת הראשונים, הופיע זרם חולים חדש. כשירד מיספר החולים החדשים יומיים־שלושה, וקיווינו ששככה חמת־הזעם של המגיפה, למחרת שוב נשתלהבה, ושוב חייבים היינו לדאוג לאיכסון החולים החדשים. ניסינו ללחום בכינים. פינינו בלוק אחרי בלוק ואת דייריהם צופפנו בבלוקים אחרים. בבלוקים המפונים סתמנו בניירות את הבקיעים ואת הסדקים וחיטאנו אותם בגאז. הולכנו את אנשינו, והחולים בכללם, אל ברז המים. רחצנו אותם, ואחרי שגילחנו שערם חיטאנו בגופרית את גופם. הדבר הועיל נגד הכינים. אך הדרך מן הבלוק אל מקום החיטוי, וחזרה, יחפים וערומים בחורף הצובט, בשלג פברואר, לא היתה נטולת־סכנה, וכמעט מחצית החולים מתו כתוצאת חיטוי בלתי־אנושי זה. שיטה זו של חיטוי ציווה עלינו ד“ר בלאנקה, רופא ה־ס.ס. הגרמני, ומבצעה האכזר היה ד”ר פאי מיקלוש, רופא־קצין של הצבא הצ’כוסלובאקי, שלא ניצל את מצבו המיוחד כדי לעזור לחבריו העצירים, כי אם שירת נאמנה והוציא־לפועל את פקודותיהם הסאדיסטיות ביותר של הגרמנים, ובכך השיג יתרונות אישיים לעצמו.

בערך באמצע פברואר חליתי גם אני. את גילויי־המחלה הכרתי אצל אחרים, וכששכבתי בחום של 42.2 מעלות, עם ברונכיטיס חמור, ידעתי שהגורל לא פסח עלי. אף־על־פי שבמאי אשתקד הזרקתי לעצמי זריקת־חיסון כנגד טיפוס. ואם עד עכשיו יכולתי רק להתבונן כרופא באותה מחלה איומה, מעתה ניתן לי לחזות אותה על עורי ובשרי. החיים בבלוק “טיפוס־הבהרות” היו חיי־תופת. 95 אחוזים של החולים הללו פירפרו ימים תמימים בהתקפת־חום. כמעט כל שעה היה נפטר מי מן החולים. אמנם כבר השלמתי במחשבתי עם המוות, אך אופן העברת החולים מילא אותי חלחלה. היו מופיעים אנשי ה“טוטנקומאנדו”, מפשיטים את הגוויות עירום, כי אפילו על אותם בלויי־סחבות, שכיסו את גופותינו התשושות, חייבים היו למסור דין־וחשבון ל־ס.ס. וכמיספר המתים מיספר זוגות הנעליים והבגדים שהיו חייבים למסור. מקור הרווחים של ה“טוטנקומאנדו” היה, כשהצליח אחד מהם להסתיר מבעוד זמן נעל טובה מרגלי מת, ולהחליפה בנעל בלויה אחרת משל אחד העצירים החיים, ובמיקרה זה הרוויחו מנה נוספת של לחם ומרגרינה, כי עם כל הרעב שהשתולל במחנה, ויתר כל אחד על מנתו ברצון על־מנת להשיג נעל טובה. אחרי שהפשיטו את המת, הופיע ברגיל “רופא־השיניים” של המחנה ובדק את פיו. חייב היה לעקור את שיני־הזהב ולמסור אותן לידי ה־ס..ס אחר־כך סחבו אנשי ה“טוטנקומאנדו” את המת בידיו וברגליו, גררוהו על הארץ אל מחוץ לבלוק, ושם הניחוהו על קרונית קטנה, בעלת שני גלגלים, והובילום זוגות־זוגות אל אולם־המתים. כשנתאספו שם 15–20 מתים (פעם־פעמיים ביום) ערמו אותם על עגלה, בהטילם אותם אחד על השני בעירבוביה, והובילום אל היער הסמוך למחנה השני, ושם קברו אותם בקבר־המונים, שניכרה על־ידי ה“טוטנקומאנדו”.

אנשי ה“טוטנקומאנדו” כולם היו רופאים. זו היתה עבודה קלה יותר מבחינה פיסית, מאשר סחיבת שקי־הצמנט, אך מחרידה מבחינה נפשית. פעמים רבות גם העירותי לד“ר נוסבאום, רופא־חבר איש־קולוז’באר, שהיה הקאפו של ה”טוטנקומאנדו", שהולך אני למות ברצון, אך יבטיח־נא לי שלא יגרור את ראשי על הריצפה, כאשר יוציא את גווייתי מן הבלוק. חברי המיסכן חזר והבטיח לי, עד שביום אחד השכיבוהו לידי חולה בטיפוס־הבטן מלוּוה בדלקת־ריאות חמורה מאוד. עד כדי כך חולה אנוש היה, שכולנו חשבנו כי גם אותו יניחו על אותה קרונית, שבה גרר בדרכם האחרונה כה רבים מחבריו, אבל בסופו של דבר הוא הבריא, והמשכנו להיות תמיד יחד עד שיחרורנו ושובנו הביתה.

ובזה אחר זה היו החברים מתמוטטים והולכים, ומדי יום ביומו נתתחלפו כמה פעמים השכנים שבסמוך לי. במקום המת היו מיד משכיבים בשכנותי חולה חדש. כך מת חברי הטוב, ד"ר רמטה טיבור, האורולוג־המנתח הבודאפשטי, עוזרו של הפרופסור אלליש, ומיקלוש אנגלאי הזקן, איש־באצ’קה, שמחמת אהדתו אל הפארטיזאנים קראנו לו בכינוי “הקומיטאצ’י הוותיק”, והבנאי המפורסם קויטנר ארווין, חבר בית־האצילים ההונגארי, ומישה גובז, הזמר ההולנדי, שכבר הזכרתיו, ועוד רבים שאיני יכול למנותם כאן.

תופעה כללית היתה, שהחולה בטיפוס־הבהרות, היה עורך מסעות מדומים מתוך קדחת סיוטי־בלהותיו. אותם חולים מרבים היו קרוא בשמות קרוביהם ונוסעים, כביכול, אל אהוביהם שמעליהם נותקו זמן רב כל כך. היו כאלה שערכו מסע דמיוני לאמריקה, אחרים נסעו במטוס ללונדון ומשם הביאו סיגריות ואלכוהול, ולא הירפו מלחפש את הסיגריות שלהם במקום מישכבם… נוסף על החום הגבוה, חוסר התיאבון והשילשול התמידי, לוּותה המחלה בתופעות־לוואי מובהקות, בעיקר סיוטי־אימים, הַלוצינַאציות וחזיונות של פיצול־האישיות. אני עצמי, כשהיו לי התקפות שיעול, הייתי משוכנע שזהו האני־השני שלי, האני־שכנגד שבי משתעל ומייסר אותי בכך, ולעיתים תכופות הייתי מעיר לאותו אני־שני מדומה מתוך עליונות: ובכן, חביבי, גמור בשיעולים שלך, ואחר־כך הניחני לנמנם הלאה…

מצב זה של קדחת נמשך אפילו 15–20 יום, אך רובם מתו אחרי 4–5 ימים. כל מי שהחזיק מעמד יותר, היה מבריא בדרך כלל, אם רק לא הוכרע על־ידי השילשול, שהיה מופיע בשלב יותר מאוחר. כל מי שתקפהו השילשול תוך כדי מחלת טיפוס־הבהרות, אחת דינו למות, הואיל ולא קיבלנו שום טיפול, לא כנגד המחלה העיקרית ולא נגד השילשול. כאן הופקד כל אחד בידי גורלו, ומעניין היה להיווכח בכך, שאלה שנראו גברתנים יותר, בעלי־שרירים ובעלי־קומה, היו מתים באחוז גבוה יותר מן החלשים והצנומים. סיבת המוות בדרך כלל היתה חולשת־הלב הממושכת. המחלה הסתערה על שרירי הלב. התרגשויות בקרום־המוח, סיוטי־בלהות וקהוּת חוש־השמע, אלה היו תופעות־הלוואי. רבים סבלו מחרשוּת זמן רב לאחר שהבריאו.

בראשית אפריל פסקה המגיפה. מי שלא מת בעטיה של המחלה, גווע מחמת הרעב, במשך ימי ההבראה. כי בינתיים הוטל הסגר על מחננו, והואיל ורוב אנשינו שכבו חולים, ולא יכלו לעבוד, לא כילכלו אותנו. במקום שמינית הכיכר־לחם כמקודם, קיבלנו עתה כיכר־לחם אחד ליום בשביל 18 איש, היינו אפילו לא פרוסה דקה אחת לנפש, והמרק שקיבלנו בצהריים, לא היה אלא מים. מעתה צרה עינם של שובינו אפילו בקליפות תפוחי־אדמה. הרעב הגיע לממדים שאין לתאר. חלושים מן המחלה, רבצנו על מצעינו, לא היה בנו כוח אפילו להליכה. גם לישון לא היינו מסוגלים, וכבר עם שחר מנחשים היינו, מה השעה, וכמה שעות עוד צריכות לחלוף עד הצהריים, כשנזכה באותו מרק־מים זעום? והאם תתמזל לנו השעה ונזכה בכזית של קליפת תפוחי־אדמה? בצהריים סוקרים היינו אחד במרק של חברו, ומקנאים היינו באותו בר־מזל, שבתחתית צלחת־הפחית שלו הבהיק פלח זעיר של תפוח־אדמה. “בר־מזל שכמותך!”, נשמע קולם הבכייני של השכנים, “אני אף פעם איני זוכה בכך!” רובנו תפוחים היינו מרעב, רגלינו התחילו מתנפחות, ותכופות אירע שמישהו הרכין פתאום ראשו, תוך כדי לעיסתו הדאוגה את פרוסת־הלחם היקרה, ונתנמנם לנצח. בבלוק שלנו היה נער בן 16–17, שגם אביו היה עמנו. אביו הרכין גם הוא ראשו ביום בהיר אחד ומת, וזה היה בדיוק לפני חלוקת הלחם. הנער הקטן ניגש אלי והודיע שאביו מת, ומיד הוסיף: “אדון דוֹד־דוקטור, בבקשה, אבל הרי היום עוד אקבל את מנתו של אבא?” הנער הקטן לא היה מסוגל להגות באסון שקרה לו, ורק הגה באותו מזל שנתמזל להכפיל את מנתו.

מצוקת הרעב העלתה פסיכוזה מיוחדת במינה. גברים התחילו לעסוק בדמיונם בבישול ובטיגון. חבורות גדולות נתקבצו והתווכחו בקול, מה היינו אוכלים אילו השתחררנו, ומה היינו מבשלים לעצמנו. במשך שעות ארוכות היו מסוגלים להתווכח על כך, אם צריך להוסיף בצל או שום למאכל מסוים. כל אחד נזכר, כיצד היתה אשתו, או אמו, מכינה מאכל פלוני. ואילו אני כשלעצמי, אפילו כשהייתי רעב ביותר, לא השיג דמיוני למעלה מקפה־שחרית חם עם כעך טרי. אולם בראש מאוויי עמדה אמבטיה מלאת מים־חמים לרחצה. עילת כיסופי אלה היו הכינים, ששרצו עלינו ברבבותיהן.

ב־15 באפריל נערכה סלקציה. בחרו באותם האומללים, שהטיפוס והרעב החלישו אותם עד כדי כך, שאי־אפשר היה להניח כי עוד יבריאו. מ־2500 בני־אדם נשתיירנו רק 800, ומהם נבחרו 500. הפשיטו אותנו כמעט ערומים (גם אני הייתי ביניהם) ו־100 מן החלשים ביותר הועמסו על משאית יחידה, כשהם מוערמים אחד על־גבי השני כשקי־קמח, ושאר ה־400 הלכו ברגל בעקבות המשאית, שנגררה על־ידי טרקטור. כך הוצאנו מן המחנה.

מהיותנו באושביץ כבר ידענו היטב, מה משמעותה של סלקציית החלשים, והגינו בכך, שנלקחים אנחנו למחנה־חיסול, או אפילו ייתכן שיחסלו אותנו בדרך, ביער, כך חשבו בוודאי גם חברי הרופאים, ד“ר פאי מיקלוש וד”ר שאמו דז’ו, שערכו את הסלקציה. הם נפרדו מעלי באומרם: “אל תדאג, אם מחסלים אתכם עכשיו, הרי בוודאי גם תורנו יגיע תוך שניים־שלושה שבועות”. ובמלים “מנחמות” אלה זזנו לדרך.

הטראקטור גרר אותנו דרך לאנדסבּרג, העיר הסמוכה ביותר, בריחוק כמה קילומטרים מן המחנה. כעת אירע בי בפעם הראשונה, שאפילו ילדים קטנים צעקו אחרינו: “פוּי, יוּדען!”. הללו ידעו, איפוא, מי אנחנו. הטראקטור התקדם עמנו פחות מ־11 קילומטרים ופנה אל מחנה יערי בדומה למחנה שממנו באנו. “לאגֶר 4, פלֶקטיפוּס”, זוהי הכתובת שקיבלה את פנינו בפתח המחנה. שם הורידו אותנו, ערכו אותנו בחמישיות, והכניסונו למחנה פנימה. קיבלו את פנינו רופאים, וביניהם כמה מחברי הוותיקים, כגון הד"ר מיקלוש אלאקש, רופא־העצבים הנודע מקולוז’בר. מפיהם נודע לנו, שזהו מחנה־חולים, שאמנם אין חייבים לעבוד בו, אך לעומת זה הרי המזון הניתן בו מועט מאוד ואין איש מבריא ואינו חוזר לאיתנו, וכשלוש מאות איש גוועים מדי יום ברעב.

חברי הטילו עלי מיד לשמש רופא באחד הבלוקים. כאן עמד בראש כל בלוק רופא, שהרי המחנה הזה נתקרא “מחנה חולים”. רבות לא יכולנו לעזור לחולים שלנו, ורק שחילקנו בהגינות ובנאמנות את הלחם ואת המים המכונים מרק.

כאן נפגשתי עם אחד מידידי הטובים ביותר, חבר נעורי, הרופא בארגאר מור איש נאג’סולוש, שלא ראיתיו זה 20 שנה. שמחנו מאוד לפגישה זו, ואף־על־פי שהיא נתקיימה בנסיבות עצובות כאלה. הוא היה רק 3–4 ימים באושביץ, ומשם נתגלגל לווארשה, ואחרי כמה חודשים הובא הנה, למחנה 4. אני סיפרתי לו על אושביץ, והוא, רק עתה התחיל להאמין בכך, כי הרי בשלושת הימים הראשונים באושביץ לא האמין איש בכיבשני־הגאז והמישרפות, בהשמדת משפחותינו. גם הוא לא האמין. ועכשיו כשסיפרתי לו את הכל, אני שהייתי שישה חודשים באושביץ, כבר האמין והשיג גם הוא, שאין לנו משפחות עוד, ואין ילדים, והיינו־הך לנו אם נמשיך לחיות, ואם לא, לא איכפת.

ד"ר מור סח לי באותה זוועה הקרויה “דרך וארשה”. באמצע הקיץ, כשהרוסים התקרבו כלפי וארשה, פינו הגרמנים את בירת פולין. הם העבירו משם גם את העצירים. מקודם הוליכו אותם שלושה ימים ברגל, יומם ולילה, ברעב ובצמא, עד שהגיעו למסילה אחת, ושם גדשו אותם בקרונות־משא. במשך שלושה הימים השתעשעו ה־ס.ס. בכך, שהיו מוליכים את האנשים הצמאים אל שלולית־מים כלשהי, ואסרו עליהם את השתייה ממימי השלולית, משום שהיא “חשודה בטיפוס”. מי שלא החזיק מעמד והרכין את ראשו להרטיב לשונו בגמיעה – ירו בו. כצייד האורב לטרף ציפורי־המים, כך צדו את טרפם האנושי.

100–120 בני־דם צופפו בקרונות, באותו יום־אוגוסט לוהט. הדרך נמשכה 16 יום. מים לא קיבלו בשום מקום. האנשים דעתם נטרפה עליהם מצמאון, וטרפו איש בגרונו של חברו. כיוון שה־ס.ס. המלווים הגישו מים רק תמורת זהב, ורק מי שהיו לו שיני־זהב, והרשה שיעקרו אותן מפיו – קיבל מים. מי שלא הרשה, שרוי היה בסכנת מוות, משום שחבריו רצחוהו, כדי שיוכלו לעקור את שיניו ולהשיג לעצמם מים בתמורה.

בסיפורי־זוועות ממין זה סיגפנו איש נפש רעהו.

הרעב היה כאן יותר איום משהיה הרעב במחנה־11, שהרי כאן היתה שיטת ההשמדה: הרעבה. והם השיגו מטרתם. נושאי־המתים סרו כל שעה לבלוקים שלנו, כדי לאסוף את הגוויות. גם אני הייתי כבר תפוח, רגלי עבות כרגלי הפיל, וזחלתי בכבדות. גופנו לא קיבל שום חלבון, שום שומן, ולא סוכר. שרירינו כלו, ורק מים נשתיירו בגופנו. כשסקרתי את דיירי הבלוק, יכולתי לקבוע את התור, שלפיו ימותו חברי, ויכולתי לומר בוודאות, מי ימות ואימתי. אני בעצמי יכולתי לקווֹת לעוד שמונה ימי־חיים. אופייני לרעב שהציק לחברי העצירים, היה שבסיכון חייהם הושיטו ידיהם מבעד לגדרות־התייל המחושמלים, כדי לחלוש מעט עשב שצמח בשולי הגדר, ואכלו מן העשב החי בתיאבון רב. הם הסתכנו בסכנה כפולה: אם תיגע ידם בתייל המחושמל, יתפחמו בו במקום, ואם זקיף ה־ס.ס., השומר במיגדלו, ירצה בכך, יכול הוא להרביץ בהם כדור. אולם הרעב היה גדול במידה כזו, שקיבלו על עצמם סיכון זה למען קומץ עשב ירוק חי. כדאי היה להם הדבר.

בינתיים התחוללו קרבות־אוויר תמידיים מעל ראשינו. מפציצים אמריקניים למאות ולאלפים עברו ביעף מעלינו, קרוב לוודאי שטסו לעבר מינכן הסמוכה. אף מטוס גרמני כמעט שלא יצא כנגדם, ואם יצאו אחדים לקרבות־אוויר, יכולנו לראות כיצד הם צונחים למטה בלהבות אש. בלילות נתרחשו מישחקי־זיקוקין נפלאים ברקיע, הראקיטות הצבעוניות יפות היו כבאגדה, אך מה משמעותן לגבינו, לנידונים למוות־ברעב?

גם במקום זה הגניבו אלינו עיתונים מלַנדסבּרג, וידענו בדיוק, שאנו מוקפים, אך רבים היו חששותינו, שמא לא יספיקו האמריקנים להביא לנו את חירותנו מבעוד זמן.

מ־25 באפריל התגלגלו המאורעות במהירות דראמאטית. מכונית שוויצית, צבועה לבן, עטורה בצלב־אדום, הופיעה בשער מחננו. מתוך המכונית יצאה ועדה בת שלושה אזרחים. אחרי דקות מיספר נקרא הרופא הד"ר אלאקש, המפקד מבין העצירים, אל מיפקדת ה־ס.ס., שם ניתן לו ארגז מלא תרופות, ובייחוד ויטאמינים. הוועדה הסתלקה בהבטחה, שבעוד כמה ימים יבואו שנית ויביאו עמם עוד כמות רצינית של תרופות שוויציות. שוב נשתלטה עלינו מתיחות כבירה. עין־בעין ראינו ועדה שוויצית לפנינו, וגם הם ראו אותנו, ואף־על־פי שלא שאלו אותנו מאומה, ראינו בכך סימן מעודד, שהם יודעים על קיומנו. קיווינו, שמעתה לא יעֵזו להמית אותנו קלגסי ה־ס.ס, ואם לא יכַלה אותנו הרעב, ייתכן ששיחרורנו יחול בעוד כמה ימים. כי ידענו שאנו מכותרים בטבעת צרה והאמריקנים מקיפים אותנו.

בבוקרו של ה־26 באפריל הופיע במחנה הד“ר בלאנקה, רופא ה־ס.ס. הממונה על 11 המחנות שבסביבת קויפרינג, והוציא פקודה, שכל מי שמסוגל ללכת ברגל – יתייצב. הודיעו שצריך ללכת ברגל בערך כשישים קילומטרים: מפנים את המחנה. הוא הבטיח, שעוד בשעה 5 אחר־הצהריים יסור למחנה, ואם ימצא בו מישהו שמסוגל היה ללכת ברגל, יירה בו במקום. התחוללה מהומה רבה במחנה. האנשים לא ידעו, אם טוב יותר שיקבלו על עצמם את ההליכה ברגל 60 קילומטרים, על אף היותם חולים, תשושים, רעבים, ברגליים נפוחות ובסנדלי־עץ, ובמיקרה שיפגרו בדרך, יהיו עלולים ליהרג בירייה – כי מן הנסיון ידענו מה צפוי למתרשל בדרך – או שמוטב להסתכן ולהישאר במחנה, בדעתם מה גורל צפוי לחולים, שאינם מסוגלים להלך ברגל. המהומה והמבוכה נתגברו גם על־ידי העובדה שבערך בשעה 9 בבוקר הבחננו שמחנה 3, המשתרע במרחק שני קילומטרים מאִתנו עולה באש. כנראה שאנשי ה־ס.ס. הציתו את המחנה, ואנו ראינו אל הלהבות, וריח העשן צרב באפינו. אף־על־פי שיכולנו להיות בטוחים שגם את המחנה שלנו יעלו באש, לא יכולתי לקבל על עצמי את ההליכה ברגל 60 קילומטרים. ידעתי, שברגלי הנפוחות לא אוכל ללכת אפילו קילומטר אחד, כי מיד אפגר ויירו בי. החלטתי, איפוא, שיהיה מה שיהיה, אני נשאר במקום. רעי הד”ר ברגר וגיסי הד"ר זולטאן שמעון נמצאו במבוכה רבה בגללי. הואיל והם עצמם לא סבלו מטיפוס־הבהרות – הניחו שאולי יוכלו לעמוד במיבחן ההליכה ברגל, אבל אם לא רצו לנטוש אותי, וכך הכריעו גם הם לטובתי, להישאר במחנה. מבין 4000 שוכני־המחנה יצאו אולי כ־300 איש ברגל. אחר־כך נודע לנו, שכולם הומתו. בשעה 2 אחר־הצהריים פרצה מתיחות חדשה במחנה.

אין לדבר ברשותו של מי, ועל־פי הוראותיו של מי, הסתערו העצירים על המיטבח, רוקנו את המחסנים, פרצו את מזווי תפוחי־האדמה ושדדו את הכל, כשאחד חוטף מחברו. המופלא בדבר היה, שה"ס.ס. נכח בשוד ולא ירה אל תוך ההמון. האומנם כה קרוב הקץ?

השעה היתה בערך 3–4 אחר־הצהריים, כשמפקד ה־ס.ס. הוציא פקודה, שכולם יעזבו מיד את המחנה, ויתאספו בשולי היער, המשתרע בריחוק של קילומטר אחד בערך מאחורי המחנה. כולם יגשו לשם בשביל שהובקע בין גדרי התייל. מיד הופיעו הקאפּו, ניפנפו באלותיהם, והוציאו אותנו מן הבלוקים במכות, פשוטו כמשמעו. חייבים היינו להיפרד מעל החולים, ומן השוכבים בטיפוס־הבהרות, וגם את ההולכים ומבריאים, אך עדיין לא יכלו לנוע באופן חופשי, אנוסים היינו לעזוב לאנחות. היה זה רגש מטריד ומעיק, לצאת בריצה מן הבלוקים, מבלי שנוכל לסייע במשהו לחולים המייחלים בייאושם לעזרה, וקוראים אחרינו: “חברים, שׂאונו עמכם. אל תעזבו אותנו ככה!” אולם אלותיהם של הקאפּו הלמו בנו ללא רחמים, ובריצת־טירוף היינו נסים וממלטים נפשנו בכפנו.

בקושי רב יכולנו להיסחב עד למסילה, המתמשכת בריחוק קילומטר אחד, ושם הושיבו אותנו ה־ס.ס. על הארץ, על־מנת שנחכה לרכבת, שתבוא לקחתנו. העריב היום כשעצרה לפנינו רכבת־משא, המורכבת מכמה קרונות, שעל קטרה התנוסס השם השנוא “מול א.ג.”, ולמקרא השם הזה השתלטו עלינו מחשבות קודרות ביותר. “מול” היה שם הפירמה, שלמענה בנו אנשי 11 המחנות שבסביבת קויפרינג את בניין־הביטון הכביר, ושאיש לא ידע מה תכליתו. עכשיו תיארנו לעצמנו, שמוליכים אותנו לתוך חפירת־הבונקר הגדולה שמתחת לאותה מיפלצת של בניין, ושם יחסלו אותנו בגאז או באיזו דרך אחרת. עדיין המשיכה אושביץ לחיות בדמיוננו, ובשום מחיר לא יכולנו להגות בשום דבר אחר, זולת המחשבה שישמידו אותנו.

הרכבת עצרה, איפוא, לפנינו ושוב נתחוללה מהומה איומה. הקאפו וה־ס.ס. המריצונו באלות ובקתות רובים שנמהר לעלות לרכבת, אך רובנו המכריע לא עזר כוח לעלות וחייבים היינו לגרור איש את רעהו. סוף־סוף הצליחו לגדוש למעלה ממאה איש בקרון אחד, מכוּוצים וצפופים כדגים מלוחים בחבית צופים היינו לבאות. היום העריב והחושך ירד כשהרכבת יצאה לדרכה בין יערות באוואריה. חשנו כאילו מובילים אותנו בדרכנו האחרונה. נפרדנו איש מעל אחיו, השלמנו עם גורלנו, משום שעצם הידיעה שגם משפחותינו נתנסו באותו גורל שלנו, שלל מעמנו כל רצון, ואפילו לא העלינו על דעתנו שייתכן גם אחרת, שייתכן גם שלא ללכת בדיוק באותה דרך שהם הלכו בה אשתקד…

כשעה־שעתיים נסעה כך הרכבת, ופתאום עצרה. מעל ראשינו שמענו רעש מטוסים חולפים, ושאון של נפץ אדיר. לפרקים חשים היינו כאילו הולמים פגזי תותחים בגגות קרונותינו, וניסינו לנחש האומנם זוהי התקפה אנגלית־אמריקאית, או דרך שבה מבקשים הגרמנים עצמם לחסל אותנו אחת ולתמיד. והנה גם זה עבר, ורכבתנו הקיפה את בניין “מול”, הידוע לנו יפה מעבודות הלילה, ומיד חלפה על פניו והמשיכה בנסיעתה קדימה. נשמנו לרווחה, ושוב קיווינו שעדיין לא הקיץ עלינו הקץ.

השעה היתה סמוך לחצות הלילה, כשרכבתנו עצרה ביער אחד. פתחו את קרונותינו הסגורים והוציאו אותנו לאוויר הצח. ערכו אותנו בחמישיות, ולאורו המבהיק של הירח הלילי פסענו לקראת מטרה לוטה בערפל, בכביש יערי בלתי־ידוע.

מיספר קילומטרים היינו מהלכים כך, ובינתיים רעמו פה ושם יריות רובים, שהוטחו באותם חברים שנתרשלו בהליכה. הגענו לשערו של מחנה, והכל בו ידוע לנו מראש. כה דומים היו המחנות הללו אחד למשנהו. בכניסה נודע לנו, שנמצאים אנחנו במחנה 1. היינו באחד מ־11 המחנות שבסביבת קויפרינג. לא נתרחקנו, איפוא, הרבה ממקומנו הקודם. הובילו אותנו למחנה פנימה, שוב העמידו אותנו בשורות, במיסדר, וסידרו אותנו בבלוקים. את קבוצתנו הכניסו לתוך בלוק אחד, בחשיכה אטומה, ואמרו שעלינו לתפוס מקומותינו. אולם כשביקשנו לשכב על הדרגשים, עייפים ויגעים, נתקבלנו בבעיטות ובסטירות־לחי. נתברר שהכניסו אותנו לבלוק גדוש אדם. המהומה נמשכה עד הבוקר, איש לא יכול היה לעצום את עיניו. בבוקר קיבלנו בלוק אחר, ריק. כמובן גם כאן היו הבלוקים בונקרים חפורים באדמה. מינו את הנהלות הבלוקים מחדש וניגשנו לארגן מחדש את חיינו. השעות שלפני־הצהריים עברו עלינו ברישום השמות, ובקביעת מנייננו במקום הזה. בצהריים קיבלנו ארוחה – מרק אפונה ירוקה, שזה שנה לא טעמנו כמותו. גם כאן היתה “מכירת־חיסול” במיטבח ובמחסנים ורק אחרי־הצהריים הבחנו בכך, כאשר הופיעו שוב הקאפו בינינו, כמשוגעים שפרצו מתאיהם משתוללים, ובאלותיהם המריצו בנו לצאת ולהסתלק מן הבלוק, שרק עכשיו גמרנו סידורו. ושוב מיסדר, ושוב יצא לדרך ההמון הגדול של חולים ותשושים, בתהלוכה נוגה. הוליכו אותנו בחזרה בדיוק לאותו מקום, שאליו הגענו הלילה. ביער כבר חיכתה הרכבת, הכניסו אותנו לקרונותיה, וכעת אפילו לא עניין אותנו, באיזה כיווּן מסיעים אותנו. יגעים היינו עד מוות ואדישים.

הרכבת המשיכה לנסוע עד למחרת היום לפני־הצהריים, אך הרגשתנו היתה, ואחר־כך נתאמתה הרגשה זאת – שמסיעים אותנו סתם ככה ממקום למקום, ללא שום מטרה. בשעה 9 בבוקר בערך עמדנו בתחנה ששמה שוואבּהוֹזן, וכעבור דקות מיספר הגיעה בסמוך לרכבתנו, רכבת־צבאית גרמנית. עד מהרה נתברר, שמטוסים אנגלו־אמריקאיים רדפו אחרי אותה רכבת צבאית, שביקשה מיפלט בכך שנעמדה בקירבתנו, בסמוך לרכבת המלאה עצירים. אף־על־פי־כן הציפו המטוסים את הרכבת הצבאית באש תותחיהם. גם שני קרונות ברכבתנו נכללו בתחומי האש ומאתנו נפלו בערך 200 קרבנות, בעיקר נשים, שאיני יודע מאיזה מחנה סופחו לרכבתנו.

במשך התקפת־האוויר קפצנו מן הקרונות, וביקשנו מחסה ביער שבסמוך למסילה. קלגסי ה־ס.ס., שגם הם ירדו מן הקרונות, השגיחו גם כאן באקדחים טעונים, שלא נברח. בתום ההתקפה, הכניסו אותנו חזרה לקרונותינו, אך הרכבת לא זזה, משום ששני הקטרים, שלנו ושל הרכבת הצבאית, נפגעו ובערו. עמדנו, איפוא, בתחנה וניסינו לנחש מה יהא בסופנו. עיקר דאגתנו היה גם עכשו – הרעב. לא קיבלנו כל צידה לדרך, ועדיין מעלים היינו גירה ממרק האפונה הירוקה שמאתמול. כעבור פחות משעה אחת – שוב התקפת־אוויר. המטוסים האמריקאיים שבו והסתערו באש על אותה רכבת צבאית שלימיננו. כעת אסרו עלינו ה־ס.ס. לרדת ולבקש מחסה ביער, וכך היינו אנוסים להישאר ברכבת גם בעת ההתקפה. השתטחנו על קרשי־הקרון, באשליה שאם נעצום את עינינו, לא יפגע הכדור בנו. רבים מאִתנו עצמו עיניהם לנצח, משום שהכדורים לא חמלו גם על רכבתנו.

אחרי כמה רגעים, שנדמו לנו כנצחי־נצחים, נסתיימה ההתקפה, כעת כבר הרשו לנו לרדת מן הקרונות ולשבת בחפירה שבסמוך למסילה. היינו עדים לדבר משונה מאוד. קלגסי ה־ס.ס. שהיו במישמר ברכבת־התחמושת הגרמנית, בצוותא עם ה־ס.ס. הממונים עלינו, פרצו אל קרונות־המזון המחוברים לאותה רכבת צבאית, ושדדו כל מזון ומשקה שמצאו שם, ותוך מחצית השעה התגלגלו כשיכורים ללא תקנה. הם לא שמו לב אלינו, ואפילו היו משתעשעים עמנו כדרך השיכורים. בצהריים אפילו הרשו שניגש בקבוצות ובליווי מישמר ס.ס., אל הכפר הסמוך ונביא לעצמנו ולחברים שלנו מים לשתייה. בייחוד חייבים היינו להביא מים לפצועים שבינינו, ששכבו באיברים קרועים בחפירה שאצל המסילה, בשולי היער. לא היתה ברשותנו שום תחבושת. מבלויי כותנות עשינו תחבושות־דחק ומענפים כרותים – סדים לאיברים השבורים. מבוכה זו נמשכה עד שעה מאוחרת אחרי־הצהריים. רבצנו בחפירה תשושי־רעב עד כדי התעלפות, עד שהבחננו שה־ס.ס. השיכורים התנדפו מעמנו, ולמעשה אנחנו משוטטים ללא מישמר בשולי היער, עזובים לנפשנו.

ולפתע פתאום, כאילו לפי פקודה, ניגשה קבוצה אחת משלנו והמשיכה בשוד, שה־ס.ס. התחיל בו. האנשים פרצו לתוך קרונות־המזון שהושארו פתוחים על־ידי ה־ס.ס. הופיעו כיכרות־לחם עטופים בצלופאן, גבינות, ריבות. אחד על־גבי השני הצטופפו האנשים מסביב לקרונות־המזון הצבאיים, וכשמישהו הצליח לשדוד לעצמו כיכר־לחם או יותר, שוב לא יכול היה לפלס לעצמו דרך בטבעת הרעבים ההדוקה, שהקיפה אותו, וההמון הסתער עליו, חנק אותו, וגזל מידיו את שללו. האנשים השתוללו בטירופם, כשדי־תופת. הפחדנים יותר סרו הצידה, וגם אני ביניהם, משום שחוששים היינו למזימה, שמא הניחו לנו ה־ס.ס רק כדי לחפות על השוד שלהם בשוד שלנו, וחששנו שעד מהרה ישיגנו עונשנו.

בינתיים המשיכו הקרונות לבעור. חששנו שמא תגיע האש לקרונות־התחמושת וההתפוצצות תטאטא את כולנו מן העולם. אפפה אותנו עלטת הערב, ופתאום, כמו לפי פקודה, נטש ההמון את הקרונות, וכולם פנו ללכת דרך היער הקטן שבשולי המסילה, אל הכפר הקרוב. החלטנו, שבני־חורין אנו, ואין שומרים עלינו עוד. כנראה שהאמריקאים קרובים מאוד, וזוהי הסיבה לכך שה־ס.ס. הניח לנו והסתלקו. נפלנו איש על צווארי רעהו בבכייה, ובדמעות הודינו לקדוש־ברוך־הוא על שהחיינו והגיענו לזמן הזה. היה ה־27 באפריל. מחר ה־28 בו, יום־הולדתה של רעייתי, והיא כבר מזה שנה איננה בחיים. מה בצע בחירות, בלעדיה ובלעדי בנותינו הרכות?!

חברי פנו ללכת, ויחד עמהם מהלך גם אני, דרך היער הקטן. הגענו למישור, ומשם ראינו שני יישובים כפריים, שכיפות כנסיותיהם רמזו לקראתנו. התקדמנו באותו כיווּן, אך לא הרחקנו כמאה צעדים, והנה אחד החברים, שהסתכל אחורה, חזר ואמר: “חבריה, משהו לא כשורה! חיילי ס.ס. הופיעו. מוטב שנשוב. עוד תראו שיירו אחרינו”. התפרצתי עליו בכעס: “שתוק, טוֹטֶנקאפּוֹ! (הוא היה קאַפּוֹ של נושאי־הגוויות במחנה) תמיד מקרקר אתה כעורב!” אף־על־פי־כן הפניתי את ראשי אחורה, להיווכח אם אולי צודק הוא? באותו רגע נשמע רעם־יריות תכופות, ואני חשתי מהלומה חזקה בשוקי ואחר־כך פילח בי כאב חד, ומיד השתטחתי על הארץ. גם חברי השתטחו. צעקתי מכאב. הכדור פגע בשוקי הימנית. הכדורים המשיכו לשרוק מעל ראשינו, ואני חשתי בכאבי הנורא, והגיתי בכך, כי מחר יום־הולדתה של רעייתי, ה־28 באפריל, ואם נסתיים עכשיו הכל, האומנם ניפגש? מוטב כך,אולי יהא זה השיחרור האמיתי!

אחרי־כן חלה הפסקה קצרה. חברי ניגשו אלי וטרחו להעמידני על רגלי, והתחלתי פוסע כשאני נשען עליהם. שום עצם לא נשברה – קבענו, ורק כאב חד וצורב חשתי בשוקי, ובדם החמים הניגר על שוקי. ביקשנו להמשיך בדרך בכיווּן הכפר, אך שוב הטיחו בנו היריות מכל העברים, ושוב רבצנו על הארץ, מהבזקי היריות קבענו, בדימדומי הערב, כי מוקפים אנחנו מכל צד, ומכל העברים יורים בנו בפראות. אינסטינקטיבית, האהלנו בצלחות־הפח שבידינו על ראשינו, ובהן ביקשנו מחסה מפני המוות האורב. מיספר רגעים נמשכו יריות־פרא אלה, ואחר־כך שוב נשתלטה דממה. הרימונו ראשינו בזהירות והבטנו סביב. ראינו שמכיווּן שני הכפרים חוזרים ורצים בבהלה אנשי הקבוצות שהקדימו לשם. גם אנחנו קמנו מרבצנו ושמנו פעמינו חזרה אל הקרונות הנטושים. כשהתקרבנו לשם, ראינו את זקיפי ה־ס.ס. עומדים על המסילה. שוב התחילו לירות, אבל הפעם ירו רק באוויר. כשהתקרבנו אל המסילה, צעקו עלינו: “מדוע רוצים אתם לברוח עכשיו? מחר תהיו בני־חורין! נביא אתכם לדאכאו. שם מחכה לכם הצלב־האדום השוויצי, והם יקבלו אתכם ויביאו אתכם לשווייץ”.

אולם אנחנו שוב לא האמנו להם. חשבנו שאין זה אלא פיתוי־ערמומי. אף־על־פי־כן נכנסנו שוב לקרונות. קשה היה לי מאוד לטפס למעלה בשוקי הפצועה, אך חברי העלוני לקרון, בלי שים לב לצעקות הכאב שלי, ושוב נצטופפנו בקרון. הפעם היו אלה קרונות פתוחים וגשם אפרילי צונן ניתך עלינו. תוך רגעים ספורים נרטבנו עד לשד העצמות, ורעדנו בבגדינו הרטובים. הרכבת המשיכה לעמוד שם שעות ארוכות, ואנחנו כבר לא האמנו שעוד תזוז אי־פעם, כי קטרנו הרי נפגע והמכונות נשרפו בשתי התקפות־האוויר שלפני־הצהריים. הליל ההחשיך, הגשם ניתך ורק ברחבת־התחנה האירו מאות חביות־הבנזין שהוצתו בידי ה־ס.ס. חששנו שרכבת־התחמושת שלצידנו תתפוצץ, וכך יבוא קץ לחיינו. כבר הסכּנו לכל, וגם טעם של שיחרור טעמנו, ועכשיו מצפים אנו שוב למוות, כשכדורים תקועים בבשרנו, ורטובים אנו עד לשד העצמות.

מראה המוות כמעט שלא עשה עלינו שום רושם, כי הרי זה עתה השארנו שם במַעֲרֶה־היער מאות מחברינו פצועים והרוגים מיריות ה־ס.ס., וגם בסמוך לקרונות היו פזורות גופותיהם של חברים שגוועו והושלכו מן הקרונות. ועוד חלק הגון של המצטופפים בקרונות נאבק עם מר המוות – רבים עודם חולים בטיפוס־הבהרות, בחום גבוה, ורב מיספר הפצועים.

אחרי ציפייה של כמה שעות הגיע קטר שאליו חיברו את רכבתנו, ואנו זזים לדרך, לחיק הלילה האפל, אל מטרה לא ידועה.

הדרך האיומה נמשכת עד למחרת בצהריים. הרכבת הסיעה אותנו בין נופים זרים, בלתי ידועים. זכר אין לא למזון ולא למים. רק הגשם מרטיב את שפתותינו המחוספסות מחום, כשהוא נלווה אלינו כל הדרך, ללא הפוגות, כביכול גם איתני־הטבע לוחמים בנו. בכל תחנת־ביניים פורקים עשרות מתים מן הרכבת ומניחים אותם בשולי המסילה. בשום תחנה אין רכבתנו עוצרת, פרט לרחבות הפתוחות שלפני התחנות, לכן גם איננו יודעים היכן אנו נמצאים. ואילו הנוף, ההרים הגבוהים ויערות האורנים, העוטרים את המסילה נותנים יסוד להניח, שנמצאים אנחנו אי־שם בדרום, בטירול.

בשבת בצהריים, ה־28 בחודש, עצרה רכבתנו ונעמדה לשעות תמימות. אפילו לא התענייננו היכן אנו נמצאים. ואף־על־פי שה־ס.ס. המלווה את קרוננו נטש את מישמרתו זה שעות, המשכנו לרבוץ מתוך אדישות מוחלטת על הריצפה הרטובה בקרון. השעה היתה קרוב ל־5 אחר־הצהריים, פתאום נתחוללה תנועה והמולה. ראינו שמן הקרון השכן יורדים האנשים והולכים כולם בכיווּן אחד. מתוך אותו אינסטינקט־של־עֵדר החלטנו להצטרף אליהם גם אנחנו. ירדנו מן הקרון ושמנו פעמינו לכיווּן שבו הלכו שאר האנשים. הלכנו כמה מאות מטרים, כשראינו שחברינו מסתדרים בחמישיות הרגילות, כנראה בפקודתו של איש ס.ס. או סתם אזרח. נפוצה השמועה: אנו נמצאים בדאכאו והולכים אל המחנה. אנו עוברים בעיר מסודרת ונאה, עוצרים בכל כיכר ומביטים סביב אובדי־עצות. את האזרחים, המתבוננים בנו, אנו שואלים לכיווּן מחנה־הריכוז, וממשיכים בכיווּן שהורו לנו, עד שאחרי הליכה של כשעה ומחצה הגענו אל שער מחנה־הריכוז, גדרות־התייל והכתובת: “ארבּייט מאכט פריי!” מעידה על טיבו של המקום…

בכיכר שלפני הכניסה למחנה עמדו בערך כ־30–40 מכוניות של הצלב־האדום, ועליהן הכתובת: “האגודה הבינלאומית של הצלב־האדום, שווייץ”. האומנם אמת דיברו הפעם קלגסי ה־ס.ס., והאומנם מחכות מכוניות הצלב־האדום השוויצי רק לנו?

אחרי עמידה ארוכה בחוץ, נפתח שער מחנה־הריכוז ואנחנו, מסודרים בחמישיות כפי שהורגלנו, עוברים בסך על־פני מיגרש המיסדרים. עמדנו ממושמעים לפני הכניסה הפנימית, וחיכינו שהשער ייפתח ובלוק כלשהו יואיל לאכסן אותנו. בינתיים נוכחנו לראות שכנופיות־כנופיות של ס.ס. הסתדרו לפני מיגדל השמירה. הבחנו במדיהם החדשים להבהיק ובמגפיהם המבריקים, וכאילו שהללו מתכוננים ללכת מכאן. נראה היה כי שעת השיחרור קרבה ובאה באמת. ה־ס.ס. הביטו בנו ללא שום הערה. שמנו לב לכך שרבים ביניהם הצעירים, ואכן היה כאן בית־ספר של ס.ס. והללו היו בוודאי הצוערים המתלמדים להיות תלייני העתיד ומייסריו האכזריים.

אחרי שהייה ארוכה, הרשו לנו סוף־סוף להיכנס למחנה הפנימי. באו קאפּו ובּלוקאלטסטר, מנו אותנו וקיבלו אותנו והובילונו אל מרחץ החיטוי. אותו חיטוי היה דבר בעיתו, כי עדיין היינו כולנו שורצים כינים. אבל אני לא הגעתי לחיטוי, משם שאחרי כמה רגעים הופיעו רופא וחובשים צרפתיים שבויים, שקראו לפצועים להתייצב לחוד. לא חפצתי להתייצב כפצוע, משום שלא רציתי להינתק מעל גיסי ומעל רעי הד"ר ברגר, שמא אנתק מהם לצמיתות. אך הם שידלוני שמוטב לי להיכנס לבית־החולים, ולא אעמוד כל הלילה בחוץ, שכן פעולת החיטוי צריכה היתה להימשך לפחות לילה תמים. שלושת אלפים וחמש מאות איש היינו. ולא יכולתי לדעת מהי חומרת פצעי, פרט לדם הניגר ממנו.

רבצתי, איפוא, על האלונקה שהוגשה לי והנחתי שיובילוני לבית־החולים. הגיתי במכוניות השווייציות, העומדות לפני שער המחנה, והדבר הרגיעני במקצת ושוב לא חשבתי על אפשרות של כיבשנים ומוות.

ואכן, הובילוני לצריף של בית־חולים, רשמו את הפרטים שלי, את מיספרי, ואחר־כך לקחוני לחיטוי מיוחד. גילחוני כפי השיגרה, העמידוני תחת זרם המיקלחת, חיטאו אותי במין תמיסה צורבת, הלבישוני בגדי־פסים נקיים, לקחו ממני את חליפתי, מינעלי ואת אולרי, והשכיבוני באולם גדול וצונן, בחברת כמה מאות בני־אדם, על מיזרוני־קש שעל הריצפה.

רועד מצינה ומחום גבוה חיכיתי לבוקר. פצעי צרב. רק עכשיו יכולתי לראות את טיב הפצע: שוקי היתה נקובה, אך הכדור יצא, וניכר היה מקום יציאתו. אילולא פניתי אחורה בעת היריות, היה הכדור פוגע בקרום־הבטן ובכיס־המרה וגורם למותי הוודאי. לפני־הצהריים תפרו את פצעי, ואחר־כך קיבלתי גם מנת מרק, שגמעתיו ברעבתנות עצומה, לאחר ארבעה ימי רעב.

דיברתי עם החברים הפצועים וסחנו בחוויות הדרך. הסקנו שהאמריקנים בוודאי קרובים אלינו מאוד, משם שכל הלילה, בשכבנו על הריצפה באולם הגדול, שמענו ללא הרף את מטחי התותחים ומכונות־הירייה, והם קרובים כל־כך, עד שנוטים היינו לחשוב כי במחנה עצמו אירעו ההתפוצצויות.

בערך בשעה 12 בצהריים, פרץ פתאום לאולם אחד החובשים האיטלקיים וצעק בהתרגשות עצומה: “אִיל אמריקנִי!” הגיעו האמריקנים! דגל לבן מתנופף על מיגדל המישמר! ובאמת, לא יצאו רגעים מועטים, מתוך ציפייה מתוחה, ותרועת “הורָה!” אדירה פרצה מגרונותיהם של אלפי בני־אדם. אך אנו החולים איננו יכולים לצפות באותו מחזה נפלא, כשחייליו הגיבורים של הצבא האמריקני המשחרר נכנסים ראשונים למחנה־הריכוז של דאכאו. רק תרועת־הצהלה מהדהדת בין קירות בית־החולים, ולפרקים נשמע גם קול יריית־רובה. מתיחותנו מגיעה לשיאה. אני יורד מעל יצועי, איני שם לב לפצעי ולא להוראת החובש שאחזור למיטה, יוצא אל המיסדרון, כדי שלפחות מבעד לחלון אוכל לחזות במשהו מן המאורע הגדול. ועוד אני רואה, שבמיגרש־המיסדרים הקטן שלפני הבלוקים, מניפים אלפי העצירים את כובעיהם המפוספסים. ה“פטלינגים” נופלים איש על צווארי אחיו, צועקים בקול ובוכים, ומבעד לשער ניתן לראות, שחייל אמריקני יחידי ומאחריו כשישה־שבעה חיילים אחרים חבושים קובעי־פלדה, ניגשים ברובים מכודנים אל מיגדל המישמר. ועוד אנו רואים, כיצד יורדים במדרגות המיגדל אנשי ה־ס.ס. כשידיהם מורמות למעלה. אחד־אחד יורדים הזקיפים. והנה נשמעת יריית־רובה ובהמון העצירים המריעים בצהלה מתחוללת פתאום מהומה. עדיין אין יכולים לקבוע מה אירע, אך פתאום מתפלג ההמון ואנו רואים שאחד החברים שלנו רובץ על הארץ, גוסס. החיילים האמריקנים הבינו, ומיד פתחו באש מרוכזת על קלגסי ה־ס.ס. היורדים מן המיגדל, וכעת הם משלמים בחייהם את מותו של העציר האחרון הזה.

בינתיים נהרו פנימה בשרשרת־קרב החיילים האמריקנים, וכעבור כמה רגעים קיבלו האמריקנים לידיהם את עמדות המישמר והפיקוד. על מיגדל השמירה הועלה דגל הפסים והכוכבים של ארצות־הברית. שימחה שאינה ניתנת לתיאור, קריאות “הורָה!” ו“הידד!” בכל לשונות אירופה, כי הרי לא היתה כמעט אומה באירופה שלא תהא מיוצגת בדאכאו.

חזרתי למיטתי וניסיתי לשתף עצמי בשמחת הכלל, אבל הדבר לא עלה בידי. לא יכולתי לשמוח, משום שבהימוג ההתבסמות הראשונה, נכרתי במשמעותה הריאשונית של המלה “חירות” לגבי. חיים חדשים? עם מי? ומדוע? הרי עדיין שוכב אני פצוע, מוטל בבית־חולים זה. כמה ימים או שבועות יעברו עד שנעזוב את המחנה הזה, והיכן אמצא אז את מקומי? האלך הביתה? האומנם יש לי עוד בית? המצפה לי מישהו?

שכבתי על יצועי ושוב חלפו במוחי מאורעותיה של השנה שעברה וייסוריה. לנגד עיני־רוחי קמו ועברו בסך כל ההשפלות שהושפלתי בשנים האחרונות, ובייחוד בחודשים האחרונים, הסיגופים והמהלומות שחייבים היינו כולנו לספוג ללא הגנה ובאין־אונים.

18 חודשי שירות־העבודה, ואחר־כך כמה ימי אושר שביליתי בחברת משפחתי. ואחר־כך פלישת הגרמנים להונגריה, ואחר־כך המאורעות שבאו בזה אחר זה, והגיעוני עד לאושביץ.

הכוכב הצהוב, שביקש להכתים את ילדינו הקטנים החל מגיל שש, החובה לרשום כל רכוש של יהודים, ואחר־כך למסור את הכל, הובלתנו לגיטאות באכזריות, ללא שום רגש אנושי, עינויים בידי הז’אנדארמים החוקרים, שביקשו לבוא על סיפוקם ולשדוד כל שריד מרכושנו שאולי העלמנו מהם, המכשפות המלוכלכות שפישפשו בגופי נשותינו, החוקר־איש־המשטרה אשר צילם את רעיותינו בעת עשותן את צורכיהן כדי להציג את הצילומים בפני רעיו לעת ערב במיסבאה, קצין הז’אנדארמריה שפרק מעלינו עוד בתחנת־הרכבת, לפני שילוחנו אל המוות, אפילו את משקפינו בנימוק שזה “רכוש לאומי הונגרי”. ועוד נזכרתי בדרך שנמשכה ארבעה ימים, כש־71 בני־אדם צפופים בקרון־רכבת־משא אחד, ללא אווויר, ללא מים וללא לחם סגורים בחשיכה. ועוד הגיתי בילדות שלנו, כשהצלחתי פעם אחת לאסוף כמה טיפות מים ממה שדלף מעל גג הקרון, והן לא העֵזו לשתות אלא רק מחצית הספל, משום שזכרו עוד את ייסורי היומיים הראשונים, ואמרו: “אבא, שמור למחר, ייתכן שלא נקבל עוד מים!” ומחר, אל־אלוהים! מה הביא להם יום המחר? כיבשן הגאז, והמישרפה. ובעיני־רוחי ראיתי את הארובות המעלות עשן ללא הרף, יומם ולילה, יומם ולילה, והלהבה פרצה בלילותינו ומאפילה על אור ימינו. באפינו עוד צורב ריח הבשר הנצלה, בשר אדם. ועוד זוכרים אנו חברים ואחים, שבקדחת טיפוס־הבהרות צעקו בקול גדול וקראו בשמות אהוביהם וערכו מסעות – מסעות אין־קץ הביתה. הבית! מתוך כיסופי־בלהות, עד ש“הגיעו” אף הם אל אהוביהם, שלפני חודשים אחדים נותקו מהם לנצח. ואנחנו, המתים־החיים מקנאים היינו בחברים הגוועים, כי ידענו מה עוד צפוי לנו: רעב, כינים, עבודת־פרך, מהלומות ומוות. איש לא יכול היה לקוות, כי עוד ייצא חי מן התופת הזאת, ואך הודות לחיילים האמריקניים הללו נשארנו כאן בחיים – 32 אלף איש.

זכרתי גם את האנשים, שעוד בימים שלפני הגיטו היו באים אלינו, משתפים עצמם בצערנו, וטורחים לנחמנו, שכן לעזור לא יכלו. זוכר אני את האנשים שעמדו אילמים, נוגים ברחוב, בשעה שהובילו אותנו לגיטו, ובעיניהם צרבה הדימעה, דימעת־רחמים ושמא גם דמעת־עלבון. ועוד זוכר אני גם את אותם המעטים, ששלחו לנו חבילות־מזון, כלי־מיטה וקרשים, אל הגיטו, גם כשהדבר כרוך היה בסכנה.

איני יכול לערוך מאזן, איני יכול לקבוע, האומנם היו הטובים הרוב, או הרשעים. איני יכול להחליט אם אשוב אליהם ועדיין איני יכול לתאר בנפשי, האומנם נוכל לשוב אליהם, להמשיך את חיינו ביניהם… ואולי מוקדם עוד להגות בכל הדברים האלה. רק כמה שעות מאז אנחנו בני־חורין, עדיין לא שבענו כראוי מפרוסת־לחם ראשונה, שחילקו זה עכשיו. איננו יודעים אפילו אם רשאים אנו להחליט בעצמנו על גורלנו, או אחרים יחליטו במקומנו, כפי שהורגלנו במשך השנים.

השאון במחנה הולך וגובר. שיחתם הרמה של העצירים שנשתחררו זה עתה, ורחשם בוקעים מבעד לקירות הדקים של בית־החולים, אך בעמדנו ליד החלון עדיין עדים אנחנו למחזות קודרים. מן הבלוקים השונים מובאות גוויות־המתים למאות – גופות של חברים שגוועו בימים האחרונים, בשעות האחרונות. מניחים את הגוויות מתחת לחלון, ושם מכינים להם את הארונות, שניים־שניים בארון אחד, וכל זה נערך לפני חלוני.

חיילים אמריקניים יחד עם קציניהם מבקרים כל העת בחדרי־החולים, נכנסים בשיחה עמנו, שואלים אם סבלנו הרבה, מצלמים אותנו, ומעיניהם מאיר מבט חם של השתתפות בצער. מכבדים אותנו בסיגריות אמריקניות ובחפיסות שוקולד. מנחמים ומעודדים אותנו, ומבטיחים שבקרוב נגיע הביתה. וגם עד בוא אותה שעה יהא גורלנו טוב יותר מעתה, משום שהצבא האמריקני יכלכל אותנו במזונות וידאג להלבשה.

לפי שעה, מחלקים בינינו את הלחם ואת השימורים שמצאו במחסני הגרמנים. במקום החלק השמונה־עשר של כיכר־לחם, כפי שקיבלנו קודם, נותנים כעת מחצית־הכיכר וקופסת שימורי בשר, קילוגראם לאיש. ואפילו שהיתה כוונתם רצויה, היה בכך מישגה חמור. שלדי־האדם המורעבים לא יכלו לעכל כמות כזאת של בשר, ותוך כמה ימים פירפרו כמה אלפי בני־אדם בשילשולים איומים ביותר. כמה מאות בני־אדם גוועו בימים הבאים בעקבות השילשולים הפתאומיים, שאי־אפשר היה לעצור אותם בשום תרופה. ואמנם אנשי המינהל האמריקני הבחינו במהרה בשגיאתם ואסרו על חלוקת השימורים להבא, על־מנת להרגיל בהדרגה את איברינו המוחלשים למזון רב ומשובח יותר. מעתה חילקו בעיקר מרקים עשירים מבחינה תזונתית.

פעולה נפלאה נעשתה אז על־ידי האירגון הכלכלי הצבאי האמריקני, שנכנס מיד עם הכיבוש לדאכאו. אותה נכונות והקרבה עצמית, ואותו כושר אירגוני, ראויים היו להערצה. הם ניהלו מאבק אמיץ להצלת חייהם של האנשים, שבריאותם נתרופפה עד לאפס. עוד בימים הראשונים הזריקו לכל אחד זריקות נגד טיפוס, וגם אלה שכבר עברו את טיפוס־הבהרות קיבלו את הזריקה. הם פינו והתקינו את הצריפים ששימשו בתי־חולים לאנשי ה־ס.ס. מחוץ למחנה, ובמאות משאיות העבירו לשם את אלפי החולים שלנו. אחרי החולים בא גם תורם של הבריאים והם שוכנו בצריפי ה־ס.ס. וחווילותיהם, לאחר שאלה עברו חיטוי והותקנו כראוי. גם עם הבריאים נהגו כעם חולים מבריאים, שכן אף אחד מהם לא היה בריא ממש.

את האנשים שיכנו על־פי השתייכותם הלאומית. כל ריכוז לאומי בחר לו בהנהלה עצמאית, וכל נשיא של הנהלה־לאומית נעשה חבר בוועדת השבויים הבינלאומית (אינטרנאשונאל פּריזוֹנֶר קוֹמיטי), שעמדה בקשר עם המיפקדה האמריקנית וניהלה אִתה משא־ומתן בכל עניין ועניין ובכל מישאלה. באמצעות הוועדה חולקו המזונות והבגדים, ונדונו אפשרויות השיבה לבתינו.

לדאבוננו, בגדים אזרחיים לא קיבלנו ורק חליפות של ס.ס. חילקו לנו. גם מזוננו היה לפי הכלכלה הרגילה של המחנות הגרמניים, ורק בכמויות גדולות יותר, ולחולים ניתנו גם חלב וביצים.

ואמנם דאגתנו העיקרית לא היתה דאגה לבגדים ולכלכלה, אלא לאפשרות לשוב הביתה, ובייחוד היינו אנחנו היהודים מודאגים בחיפוש קרובינו, מה שאין כן שאר העצירים, בני לאומים אחרים. ביקשנו בלי הרף מן השלטונות האמריקניים, להשיג לנו את רשימת השרידים שבמחנות שונים, ולא יכולנו להבין מדוע נתקל הדבר בקושי ככה רב, ומדוע צריך לחכות כל כך הרבה? הסבירו לנו, שישנם אזורי־כיבוש שונים, וטרם הוקם קשר ביניהם, ולכן הצלחנו להשיג רק את רשימת השרידים שבמחוז שלנו, בּאוואריה, וגם זה נמשך חודשים.

בלב דואב התבוננו במחנה ההולך ומתפנה לאט־לאט. צרפת, בלגיה, הולנד וצ’כוסלובקיה, היו הראשונות לשגר אלינו מכוניות הצלב־האדום שלהן. הן הגיעו עמוסות חבילות־שי וחזרו עם אחיהן בני־ארצן, שהיו עצורים בידי האויב. אחרי כמה שבועות הצליחו גם היוגוסלאבים לשוב הביתה, ורק העצירים ההונגריים, הרומניים, האוסטריים והאיטלקיים עוד נשתהו במחנה. מתוך הכרת־תודה אזכיר את חברינו הצ’כיים והיוגוסלאביים, שבכל משלוח החוזר הביתה לקחו גם אחדים מבינינו, הרומנים; שהרי אנחנו, יהודי צפון־טראנסילבניה, בהתאם להוראות שלטונות־הצבא האמריקניים, נחשבנו מעתה לרומנים, ומקומנו הוקצה לנו בבלוק הרומני. חברי בחרו בי לנשיא הוועדה הרומנית־יוגוסלאבית. הצ’כים לקחו אותנו בחזרה אִתם, מתוך הנחה שאם נהיה קרובים יותר לגבולות ארצותינו, נצליח יותר מהר למצוא קשר עם ממשלותינו, וייתכן שנוכל לחזור הביתה דרך גבולות ארצם השכנה לשלנו.

עיתונים לא היו לנו פרט לעיתון הצבאי, שהודפס בארבע לשונות, אך אותם העיתונים לא גילו לנו דבר על רומניה, ולא יכולנו לדעת מה מתרחש בה. מעל דפי אותו עיתון צבאי נודע לנו, שהימלר הוציא פקודה לקלגסי ה־ס.ס. שבליל ה־29 באפריל עליהם לחסל את מחנה דאכאו. שלושה עצירים הולנדיים ברחו בליל ה־28 באפריל והצליחו להתקשר עם הצבא האמריקני הסמוך, ומסרו לו על ההוראה. הודות לכך זכינו, שעוד בטרם כבשו הכוחות האמריקניים הממוכנים את העיר דאכאו, שיחררו את מחנה־הריכוז שבעיבורי העיר, וכך הצילו חיים של 32,000 עצירים.

לאט־לאט עברו חלפו השבועות והחודשים. הקיץ הלוהט וכיסופי הבית החלישו אותנו ורופפו את כוחותינו הנפשיים. השלטונות האמריקניים היו טוענים, שממשלתנו לא שלחה בשבילנו קרונות־רכבת, ולפיכך אין הם יכולים לדאוג להסעתנו. אולם הקולונל רוי ואנשי אונרר"א, שהגיעו בינתיים לדאכאו, ובראשם המנהלת מיס שוטון אוסבורן – עשו את הכל כדי להנעים עלינו את חיינו, חיי עצירים־למחצה ובני־חורין למחצה בדאכאו.

היטיב אִתנו בעיקר הרב הצבאי האמריקני, הרב קלוזנר, שהיה מתרוצץ ללא ליאות במכונית שלו, נהוגה בידי עצמו, ומסייר בכל המחנות שבגרמניה, אוסף את רשימת השרידים היהודים, ונושא אותה עמו לכל אשר פנה, מחליף רשימה ברשימה, ומקשר בין מחנה למחנה. אחר־כך הדפיס ספר בן ארבעה כרכים בשם “שארית הפליטה” ובהם רשימת השרידים היהודיים, ובו קנה הרב את עולמו. לדאבוני ולשברון־לבי, לא נכללו שמות רעיותינו וטפנו בספר־החיים הזה, משום שלא נמצאו עוד בשום מקום. אולם הרבה אחים, אבות ובנים, או אשה עם בעלה נפגשו בדרך זו.

לשווא חיפשתי את שמו של אחי הצעיר ברשימות השונות – לא מצאתיו עוד. לבסוף חיפשתי את שמו, מתוך תחושה רעה, ברשימת מישרד המחנה שבדאכאו, ושם נתקלתי בו, ולמטה ממנו הציון: מת ב־14 באפריל. ובכן, המיסכן מת שבועיים לפני השיחרור. אחי הצעיר, הבוטח באלוהיו, האופטימי הנצחי. ומי יוכל להגיד, באילו נסיבות נפטר, ובאיזה מקום? התאבלתי גם עליו עם שאר מתַי, שלעולם לא אשכחם

בחודש יוני נתחולל עמנו מאורע דראמאטי. במחננו הופיעו חיילי הבירגדה היהודית הארצישראלית, שנתגייסו למלחמה בהיטלר ובפאשיזם, במיסגרת הצבא הבריטי – והללו ביקשו קשר עמנו. הם חיפשו את המנהיגים היהודיים במקום. ואכן, היתה זאת פגישה מופלאה, יחידה במינה. המחנה היה כמרקחה. הם באו אלינו כשליחי־עם־חי, והביאו אלינו את בשורת ציון, הקמה לתחייה… משום מקום לא קראו לנו, ורק הם באו אלינו כאחים, נכונים לחלק עמנו את פת לחמם, את החיים במולדת… ועוד בישרו לנו בשורה נפלאה, כי במשך כל השנים הקודרות האלה, לא פסקו להמתין לנו.

כעת מצפים אחינו בארץ־ישראל בזרועות פתוחות לשרידים. חיילי הבירגאדה היהודית זיעזעו את ליבנו. הם הביאו לנו קורטוב של עידוד ונחמה אמיתית. הם הורו לנו דרך לחיי עתיד בארץ…

ביוזמת הרב הצבאי קלוזנר, אספו אנשי הצבא האמריקני את כל היהודים שהודיעו על מישאלתם לעלות לארץ־ישראל, או להגר לארץ אחרת – למחנות יהודיים מיוחדים, בפיקודו של קצין יהודי־אמריקני, שבהם נהנו מיחס מיוחד וקיבלו מנות־מזון מיוחדות.

ב־27 ביוני היינו עדים למשפט־עם מעניין. הקולונל רוי הקהיל סביבו את כל השבויים־לשעבר שבדאכאו, ונשא בפניהם את הנאום דלהלן: “אני אצווה עכשיו, שכל אותם 8600 אנשי ס.ס.השבויים הנמצאים כיום בדאכאו, והמתגוררים בצריפים הקודמים שלכם, יעברו לפניכם בסך. הריני מבקש מכל מי שיכיר ביניהם מישהו שאשם באכזריות, או ברצח אדם, יצביע עליו, ואלה – אם יימצאו כאלה – שהצילו חיי־אדם כלשהו, תצביעו עליהם כך שתהדקו את כפות־ידיכם לאות רחמים. חישבו על האלוהים, ודונו במצפונכם, ולפי זה תפעלו”.

הסתדרנו בשורה מקבילה לצריפי המחנה, חוּצה לגדרות התייל, וקלגסי ה־ס.ס. התחילו במיצעדם, אחד אחד, כשפניהם מופנים אלינו – מעבר מזה לגדר־התייל. בדומייה התבוננו בפניהם של ה־ס.ס. המעוּותים ברוב מתיחות. עיניהם בלטו, ושוב לא היתה אותה הבעת “גבורה” ואותו מבט של עזות בעיני אותם רוצחים שגיבורים היו להרוג אנשים נטולי־מגן. אגלי־זיעה ניגרו על מצחיהם מרוב פחד. אולם ייאמר נא לשבחם של בני־עמי המעונה, כל ליגלוג לא נשמע מפינו. שום הבעה של שינאה לא נראתה על פנינו. ואף כי בטוחים היינו שכל אותם 8600 קלגסים ארורים אשמים, מי פחות ומי יותר, ברצח בני־משפחותינו היקרים וחברינו לשבי ובייסורינו אנו, בכל זאת הצבענו רק על 210 מהם כעל רוצחים מובהקים. וגם הם לא הוצאו מיד להורג, אלא חייבים היינו לרשום את שמות עדי־האשם, ובמישפט הצבאי שעתיד היה להיערך אחר־כך צריכים היינו להופיע בעצמנו ולהעיד בשבועה. ועוד ייאמר לשבחם של אנשינו, שהצביעו על 3–4 ממפקדי־המחנות, שהתנהגו בשעתם במידה אנושית בשבויים שהופקדו בידיהם, ועתה ביקשו עליהם רחמים. אלה שחננו אותם כרעו על ברכם ונשאו את ידם לשמיים, בהביעם את תודתם על משפט־הצדק, והקולונל רוי שיחרר אותם בו־במעמד.

מישפט־עממי מודרני זה היה מזעזע, ואנחנו היינו המשתתפים הראשיים בכל המחזה המרשים הזה – אנחנו שעוד לפני שבועות מיספר עוד היינו בעצמנו נידונים למוות. אולם, חרף כל העינויים, הייסורים וההשפלות שעברו עלינו, הוכחנו, כל אותם אלפי העצירים, שבויי דאכאו לשעבר, רמה מוסרית נעלה. אף־על־פי שידעו הכל, שכל 8600 אנשי ה־ס.ס. כפיהם מוכתמות בחטא – שהרי מתוך בחירה חופשית קיבלו על עצמם תפקיד של תליינים במישטרו של היטלר – בכל זאת חרצנו מישפט רק על אותם מאתיים וכמה, שאותם הכרנו כפושעים מובהקים.

השבועות הבאים עברו עלינו מתוך געגועים הביתה, ותשוקה לחירות־של־אמת. יום־יום ערכנו תזכירים אל הקולונל רוי, ובאמצעותו אל הקונסוליה הרומנית בפאריס, וביקשנו שידאגו להחזרתנו. בינתיים הלך מיספרנו ופחת מיום ליום. האמיצים והנועזים יצאו לדרך ונצטרפו אל שיירות החוזרים של אומות אחרות, וכך הלכו רבים עם הרוסים, היוגוסלאבים והצ’כים, בתקווה שדרך אותן ארצות יוכלו להגיע סוף־סוף אל ארץ מולדתם, לרומניה או להונגריה. גם שרידי קבוצתנו יצאו לדרך, תודות להנהלת הוועדה היוגוסלאבית, כדי להגיע הביתה דרך הגבול היוגוסלאבי־רומני. אחרי נסיעה שנמשכה שבוע ימים, הגענו דרך אוסטריה לגבול אוסטריה־יוגוסלאביה, אך שם, לגודל הפתעתנו, לא הרשו השלטונות הבריטיים לעבור את הגבול לאלה שאינם אזרחי יוגוסלאביה. באותם הקרונות בהם הגענו החזירו אותנו למינכן, אל השלטונות האמריקאיים, שהם ידאגו לנו גם להבא והם יסיעו אותנו הביתה.

ושוב בילינו שבועיים נוספים בקסרקטין־המעבר “פוּנק” שבמינכן, עד שלבסוף, בבוקר אוגוסט אחד, הופיעה בינינו משלחת רומנית, שרשמה את שמות כל האנשים המבקשים לשוב לרומניה, והודיעו לנו כי בפראג מחכה לנו רכבת מיוחדת, שאורגנה בידי ה“אַפֶּרַרְיָה פַּטריוֹטיקָה” (הגנה פאטריוטית) וצוּידה במזונות. טרם ידענו, מה פירוש “אַפֶּרַרְיָה פַּטריוֹטיקָה”, אך בירכנו אותם מקרב לב, על שסוף־סוף נזכרו בנו ודאגו לנו, לאחר חיי שבי שנמשכו שישה־עשר חודשים.

כעת חייבים היינו להגיע רק לפראג. שוב פניתי לגואלתנו מדאכאו, אל מיס שוטון־אוסבורן, והיא שוב סייעה בידינו, בהעמידה לרשותנו מכוניות אמריקניות ותעודות מתאימות. כן ציידה אותנו במזון ובסיגריות. כך יצאנו לדרך, מלוּוים באיחוליה שהפעם תהא הדרך מוצלחת יותר מאשר בפעם הקודמת.

הגענו עד פראג. שם קיבלו את פנינו אנשי הצלב־האדום בסבר פנים יפות. רכבת מקושטת בדגלי ה“אַפֶּרַרְיָה פַּטריוֹטיקָה” ציפתה לנו בבית־הנתיבות. בלב דואב תפסנו מקומות ברכבת, שנועדה להשיב אותנו לאותם המקומות, שמהם יצאנו ב־25 במאי 1944.

באותה דרך טראגית ובתחנות־הביניים שלה, באושביץ ובשאר המחנות, נשרו כל אלה שאהבנו אותם ושלמענם חיינו. היינו הוגים באותו קרון־רכבת שבו שוּלחנו, ופיקפקנו אם עוד יש טעם לשיבתנו, בשעה שאנו יודעים שהמטרה הסופית, הבית, ובעיקר אלה שהיווּ את הבית – אינם עוד…

ואף־על־פי־כן יצאנו לדרך, משום שאם נגזר דיננו לחיות, נשוב הביתה וננסה להתחיל בחיים חדשים.

האומנם נצליח? רק אתה תוכל להגיד, אל־אלוהים!


ברנר.jpg

3 נורה ברנר.jpg

4 הלגה ברנר.jpg


8 דר.ברנרואידהביוםחתונתם.jpg

ד"ר ברנר ואידה ביום חתונתם


6 שלוש הבנות.jpg

סוזי, נורה והלגה ברנר



7 אריקה_ברנר_1927-1931.jpg

אריקה ברנר, 1927–1931



5 משה יהודית ואלי ברנר.jpg

משה, יהודית ואלי ברנר, שנות החמישים




  1. Lager Ällteste = L.A.– זקן־המחנה; Block = BI.  ↩

  2. אימרה מאדץ/ (1823–1864), משורר רומאנטי הונגארי, חיבר את “טראגדיית־האדם” (1859).  ↩

  3. רבים במחנות־ההשמדה שהתקיימו רק על מנת־המזון המוקצבת, ושגם חלק ממנה נגזל ממנו לעיתים קרובות, היו מגיעים לאחר זמן קצר למצב של רזון ושל אדישות לנעשה סביבם. אלה מכוּנים מוּסלמן, או מוּזלמן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות