ספר זה הופיע במקור באלפבית הלטיני, שלו הטיף בן־אב"י. אנו מגישים אותו כאן באלפבית עברי, למען ירוץ בו הקורא. (הערת פרויקט בן־יהודה)

וכך זה נראה:

אליעזר בן־יהודה (לפי צֶלֶם הַפַּסָּל חברוני)

י' להצהרת בלפור

לשנה השבעים להיוולדו לשנה החמישית למותו

 

הקדמה    🔗

זה לי ארבעים שנה פחות ארבע, שאני הוגה בכתב העברי יומם ולילה ממש. מעודי לא יכולתי להבין מדוע לעברית “אלף־בית” כה קשה ומסובך ולנוכרים — כה קל ונעים לַשימוש? יום אחד — ואני אז בן־עשר — פניתי לאבי ואשאלנו:

— הגידה־נא לי כיצד קרה הדבר, שאתה איש־הברזל והמהפכות, לא מצאת גם את הדרך להטיל על היהודים את הכתב הלטיני?

ויען אבי לאמור:

— הצדק אתך, בני, אבל בשני דברים לא הרהבתי לנגוע לרעה — במִלה ובכתב.

— ומה תגיד אם אעיז אנוכי לעשות את אשר לא העזת אתה?

ויעבֵר אבי את אצבעותיו הדקות בתלתלי שערותיי:

— העיז ככל אשר תוכל, בני, כי רק בהעזה ההצלחה.

השמש ירדה קט בהררי המערב ותאדים את כל האופקים. החלטת מרד נתקבלה אז בלבי הקטן. במלה לא יכולתי, גם לא רציתי לפגוע, כמובן, שכן יהודי מסורתי הייתי למין הרגע הראשון לרגשותיי, אבל בכתב פגעתי מיד: עוד בו ביום קלמסתי שיר פזיז לחברי כיתתי באותיות לטיניות.

את השיר ההוא לא מצאתי, לצערי, בין ניירות ילדותי. אך תמורתו — לא חדלתי להגות מאז באפשרות הדבר. סיבות רבות גרמו לכך. היותר מכריעה, לכשיצאתי פאריזה להשתלם בה בלימודיי. שם נוכחתי לדעת, בפעם הראשונה, כי המעצור הכי גדול להתפשטות העברית בקרב חבריי התלמידים היה — הַכְּתָב. הם למדו על נקלה כל מִלה ומִלה שהשמעתי באוזניהם. בפחות משישה ירחים הגיעו כבר עד כדי שיחות מלאות ועשירות התוכן גם הצלצול. אולם — מדי הֵחֵלו לנסות את עצמם בכתיבה — המרובעת או המהירה — נצטברו אלפי מכשולים על דרכם וסבלנותם פקעה לרוב בהתקוממותם המובנת נגד ה“סיניוּת” של כְּתָבֵנוּ הרגיל:

— רק לא זה! רק לא זה! — היו טוענים רובם במרירות עצומה.

ועד היום נפגש אני בעמיתיי אלה תדיר, ודברם האחד בפיהם אליי:

— את העברית שומעים אנו יפה; חבל שלא נוכל לקרותה…

———————

הניסיון הפאריזי נתקבל אצלי עוד ביתר שאת וביתר עוז בארצות־הברית, אשר אליהן הוגליתי מארצי בירחים הראשונים למלחמה העולמית. במשך השנים הראשונות לגלותי הניו־יורקית עסקתי בהוראה ומספר תלמידיי ותלמידותיי היה גדול למאוד. כישרון מיוחד בהסתגלות מהירה לשפתנו הראו דווקא האחרונות. על פי הרוב הצלחתי להדבירן את לשון ארץ־ישראל בשבועות מעטים. לא כן, אבל, את כְּתָביה. רובן התקשו בם מהחל ועד סוף, ואם אפילו עלה בידי להטיל עליהן את הקריאה בספרים המנוקדים היו העיתונים הבלתי מנוקדים לספרים חתומים לכולם.

לחינם ינסו לבטל עליהם ימים גם ירחים ושנים. רק אחד בעיר ושניים במדינה יצליחו לקרוא בספר או בקובץ עברי במידה פחות או יותר מספיקה; למעשה ימנם ילד על קצה אצבעותיו עשר…

ומה שאמת היא ביחס ליהודים אמת היא בכפל כפליים ביחס לנוצרים. אצלם — אף אם שייכים הם לסוג תלמידי המכללות — העברית בצורתה העכשווית היא שפת חרטומים, לשון אורים ותומים.

שֶׁכְּתָבֵנוּ המרובע הוא הוא העומד למכשול על דרך התקדמותה של שפתנו בתור שפת־עם בכל מַשְׁמַעַת מלים אלו — יודו היום כל מי שגורל יהודה קרוב ללבם. עד כמה שנשמח על ניצחון הלשון העברית בארצנו זאת מאז יסד בן־יהודה את המשפחה העברית הראשונה לפני כארבע וארבעים שנה, ועד כמה שנתפלא על קפיצתה בעשרת השנים למיום ההצהרה הבלפורית — עוד רחוקים אנו מרחק מזרח ומערב מהשתלטות שפת־כנען בחיים גם בחברה. בייחוד בולט הדבר בחוגי היהודים בני הנכר ובנותיו. שאלום נא כמה מהם עלולים אף לקרוא את השמות מעל לשלטים בלִוויית הביאורים אשר בצִדיהם? הסיבה הראשית להגבלת אפשרויותיו של העיתון העברי בארץ היא אך ורק העובדה המרה, שאין בכוחם להתגבר על הקושי החבוי בקריאת גיליונותינו השונים ש“מרובעותם” — אם אוכל להשתמש במלה זאת — היא היא בעוכריהם. האזכיר את הסֶלֶף השני אשר לעיתונינו כאן? סֶלֶף שמות העצם הפרטיים, שגם היותר בקי בדברי הימים והמדינות לא יֵדע בין ימינו לשמאלו עם הכתיבים המוזרים לרשימת השמות. Painleve מתהפך ל“פָּנַלְבָּה”, Zola ל“זוּלָה”, Clemenceau ל“קַלְמַנְסוּ”. לפעמים — אם לא כמעט תמיד — מתקרא אחד השמות בהרבה פנים, כ־Pekin, למשל, שאפשר לקראו: פָּקִין, פּוֹקִין, פִּיקִין, פָאקִין, פֶקִין, וכדומה בהם.

הנה כי כן זכינו לכך, כי ביום שנוסד בעירנו העלון הראשון לחדשות באנגלית קפצו עליו הקוראים היהודים בשמחת אין־סוף. ה־Palestine Daily Bulletin, עם כל דלותו הצורתית והתוכנית, היה לחביב אותם המאות והאלפים שאינם יכולים בשום אופן להסתגל למרובעת אשר ל“דֹאר היום”, ל“הארץ” ול“דבר”. על השָׁבועונים אין בכלל מה לדבר. וכמה — אבקשם — הם בני העם, נשים ונערות בייחוד, אם במאה שערים אשר בבירתנו, או ברחובות היהודים אשר לגטו ארצנו — היא תל־אביב הזהובה — המחכים לבוא עיתוני הז’רגון מפולניה ומאמריקה הרחוקות — מאין להם כל יכולת להתפרנס במזון העיתוני המקומי כלל ועיקר. שלנוצרים ולמוסלמים כאן עבריתנו החנוטה, אינה בלתי אם סנסקריט — הוא דבר שאינו זקוק להוכחות.

———————

במעמד זה של העניינים נפגשתי פעם עם גיבורהּ של עכו — ז’בוטינסקי. הוא בא להיפרד מעליי בערב צאתו לאירופה אחרי המאורעות הידועים הקשורים בשמו. הייתי יושב אל שולחני וכותב.

־ במה עסוק כבודו — שאלני בעבריתו המצלצלת.

— האודה? — קראתי בקצת פקפוק.

— אם אין בעניין סוד…?

—טוב, איפוא, — אמרתי — הנני עוסק בבקשת הדרכים להקל את הניקוד העברי מצד אחד ולתמיד את הכתב הלטיני ללשוננו מצד שני.

— מעניין! — קרא ז’בוטינסקי; גם אני חשבתי מזה כמה שנים על נחיצות התיקון הזה.

ואציג לו אז ראשי פרקים מעבודתי וממסקנותיי בשאלה הזאת. בימים ההם נטה ז’בוטינסקי להקלת הניקוד העברי בלבד; אחר־כך נועדנו יחדיו בבית ז’בוטינסקי (הוא דחה בינתים את נסיעתו לשבוע), ובמשך ארבע שעות בערך הקבלנו את שיטותינו זו לזו ונמצאן כמעט מתאימות. לא עוד אלא, שהחלט החלטנו להיוועד באחד הימים באירופה (בפאריז או בלונדון) בשביל לדון על העניין עם בעל־בית־דפוס ממכרינו. שיחות אלו עם ז’בוטינסקי, היו לי לאימוץ רב בעבודתי, באשר אמנם נוכחתי על ידיהן כי לא פרי הדמיון בלבד היתה מחשבתי.

———————

ארבע שנים חלפו מאז. עם ז’בוטינסקי נפגשתי בקארלסבאד ובניו־יורק. בשתי הערים האלו היו לו לגיבור עכו עניינים לעסוק בהם, שמנעו מאתנו כל אפשרות להטות את לבו לשאלת הכתב:

— עוד הזמן לפנינו — העיר בבת־צחוק.

ומבלעדו לא הרגשתי עדיין את האומץ הנחוץ לגשת אל העבודה לבדי.

לפני שנה אבל הופיע פתאום מאמרו המפוֹצֵץ בענייני הכתב בכלל והכתב הלטיני בפרט, בהארץ התל־אביבית. לא בהקדמה זאת המקום גם הזמן לדון בעצם הערותיו של ז’בוטינסקי מסביב לשאלה האמורה ועוד אשוב לנגוע בה בעתיד הכי קרוב. די אם אגיד כאן, כי מאמרו זה ניתק את האסורים מעל ידיי ולא חששתי עוד ל“פן מה יאמרו” פה ושם. הנני, איפוא, לצאת עם חוברת זו אשר היתה עמדי בכתובים, באותיות לטיניות, מזה שנים רבות.

———————

אגזים אמנם אם אצהיר, כי מה שהיה עמדי בכתובים הוא־הוא מה שהנני נותן לקוראיי בספר הקטן הנוכחי. לא פעם, גם לא שתיים, הוכרחתי להפוך את כל הקערה על פיה. בתוך כדי כתיבה נתגלו לפניי סְלָפִים לבלי סוף בהתאמת האותיות הלטיניות לאותיותינו המרובעות ובהסגלת התנועות הצרפתיות לנקודותינו. עוד זאת: בדפוסים השונים אשר אליהם פניתי בשאלות, לא מצאתי תדיר את מבוקשי. כן, למשל, לא הספקתי להשיג את האות a עם קו עליה לסימן ה“פתח”, שאז היו הנקודות מתאימות כמעט כליל ל“תנועות” העבריות. התקווה מובעת כאן, אבל, שאם יהיה ניסיוני זה מוצלח אף במידה קטנה, יביאו הדפוסים מאירופה את כל אשר נרצה. שאלת ה“אלף” וה“עין” היו קשות למאוד, היות ולא רציתי לחדש משהו מצד האותיות, לבלי הכביד על הקוראים את הקריאה בספר הזה.

יהיה רצוי אולי להפוך את ה־e הלטינית, ולהכריזה “עין”, מפני ש־e הפוכה דומה ל“עין” של הכתב האשכנזי הנותן מושג כלשהו מה“עין” העברייה. באשר ל“אלף” בתור אות אפשר יהיה אולי לקבל את ה“אליף” הערבית. נגעתי רק בקצת ההצעות ומובן הדבר מאליו, שעוד רבות האפשרויות גם הסיכויים להטבת העניין מכל צד ולשכלולו הגמור והמוחלט.

בינתיים זרקתי את האבן. כאיש שזכה להיות הראשון לדוברי העברית, היתה זו זכותי, ואעיז; ואם קישרתי את שמו של אבי בכל החידוש הזה הוא לא רק מפני שרציתי להציב לו זיכרון נוסף — החסר זיכרון אבי? — אלא מפני שהוא הוא אשר קרא לי בגני, עם עשר שנותיי:

— העיז!

———————

אכן, העיזותי, כדרכי תמיד בימים, ומקהל העברים בארצי ובגולה בייחוד תלוי גורלה של האבן אשר זרקתי.

יאמרו רבים אולי: הנה־נא בא ירושלמי נועז להרוס מסורת־אבות, ומתוך ביטול הכתב המרובע יֵצֵא ביטול הלשון עצמה.

שקר הדבר.

הן גם הכתב המרובע של ימינו אלה אינו כתבם של משה, של ירמיה, של המכבים ובן־כוכבא אפילו, ואם החלפנוהו פעם, אולי גם פעמיים מדוע לא, נחליפהו שוב לתועלת הרחבתה של השפה והתפשטותה בהמונים. מדוע יכלו הונגריה ופינלנדיה, מדוע תוכלנה תורקיה, יפן וסין לצעוד את הצעד הזה מבלי כל סכנה למסורתן הן? מדוע נתחנט רק אנחנו מכל אין־אוֹנוּת בת אלפיים־שנה?

הלאה, הכבלים המיותרים, הכבדים כל־כך. לא הלבוש הוא העיקר בלתי אם הנשמה.

ונשמת העברים — זו לשונה המזרחית הרוניית — סבול לא תסבול מלבושה החדש, בייחוד אם יצליח בית־יציקה להעניקנו אותיות לטיניות בסגנון מרובע…

מקוראיי, אבל, שיואילו לקרוא את ספרי זה בסבלנות אבקש סליחה על הטרחה שיטרחו במקראו, גם על השגיאות שנפלו בו מן ההכרח; כי אין עוד העין אמונה למדיי בכתב הלטיני. אלפי תודות אתן לכל מי שלא ידֶה בי אבני סקילה ובפרט לכל מי שיאמצני בגחמתי זו המסוכנה ויאיר את אוזניי על עצם העניין גם על הטעויות פה ושם.

גם רוצה אני להביע כאן את תודתי הרבה לפועלי הדפוס שעזרו לי הרבה בהקלת הסידור ובתיקונים.

בכל אופן דבר אחד ברור הוא לי מעכשיו: עם ספרי זה פתחתי שערים נרחבים לדורשי שפתנו וארצנו מבין הגויים, ואפילו מבין אותם היהודים, שאותיותינו המרובעות היו להם לזוועה אם בצדק ואם שלא בצדק.

ואם רק זאת עשיתי — יסולח לי לא מעט…

ירושלים, אדר־ראשון, י' להצהרה¹

 

“ויה דולורוזה” או הדרך לניצחון    🔗

א    🔗

אכן, ידעתי, כי לא רגיל הוא הדבר, שבן יכתוב על אביו; בכל־זאת הנני להרהיב עוז בנפשי ולהוציא את עצמי מן הכלל הפעם, מפני שאם אמנם אבי הוא כן — האין הוא בה בשעה גם אביה של השפה העברית החיה על אדמת יהודה המשוחררה? האין הוא אבי² על העברים כולם כשלי אני לפחות?

לא! כל עוד אחיה לא אשכח את היום המזהיר ההוא, כשלושים שנה לפני כך — ואני אז בגני אשר בירושלים. אמצע הקיץ שלט בכול. עצי השקדים התיירקו עדיין ומאות ציפורים שניתרו מענף עד ענף השמיעו באוזניי הקטנות את מיטב צפצופיהם. פתאום הרגשתי ידיים אוחזות במותניי ומדליגות אותי על שולחן גוהה ואדום, שהיה תקוע באדמה.

הו, מה גדול וגבוה נדמיתי בעיניי הילדותיות! הו, מה כפכפתי את ידיי זו בזו מתוך זֶהָלַת־קְרָבִים!

־ ובכן רם אתה ממני — קרא קולו של אבי אשר עמד לצדי מזה רגעים אחדים.

־ על השולחן אולי — עניתי מיד — אבל בשאר המקומות לא אגיע לעולם עד לכתפותיך!

— בני המסכן — מרמר אז אבי — מה יהיה איפוא גורלך בחיים?

ואני, מבלי פַּקְפֵּק גם לרגע קל — מצאתי להשיב:

— מכיוון שאבי אתה, אשתדל אנוכי להיות בן אבי, בן קטן לאב גדול מאוד.

ב    🔗

רגש זה של גדולת אבי, לאו דווקא בתור יולדי, אלא בתור אדם שתפס מקום כה־עצום בחיי הלאום העברי, ננעץ עמוק־עמוק בלבי עוד מראשית ימי פריחותי. ואיככה לא? הן סואן היה ביתנו תמיד מהמון תיירים ותיירות — יהודים, מוסלמים אף נוצרים — אשר היו נוהרים מארבע כנפות העולם לראות את ארצנו היפה ובתוכה גם את הגיבור הנערץ של אותה האגדה האַלְשֵׁנִית, שהוא עצמו יצרהּ אף גִשמהּ, ושמיום חורבננו המדיני הגדול — לא זכה שום יהודי זולתו לחיותהּ כמותו.

היאך כן! אגדה היא זאת, אגדה שאלמלא סיפרהּ גם תיארהּ משורר בחסד עליון — אלפי עיניים היו זולגות דמעות חמות לשמעהּ. באשר מאז עזוב אליעזר הצעיר, בשמונה עשרה שנותיו הרכות, את כפרו הדל במדינת ליטה השטוחה והמעוננה, — ובכיסו רק עשרה רובלים רוסים להחל בהם את נדודיו פאריזה — זו עיר־חלומותיו; מאז הימים הרחוקים ההם ועד לימים הגועשים האלה — ימי דם, ואש, גם מלחמה, — שהרגיזוהו ממנוחתו הירושלמית הטורדה, בעומדו כבר על סף שנות הגבורה, ויטלטלוהו בלי חמלה למדינות רחוקות ונוכריות — כשרוב תלמידיו וידידיו (אותו הדור הרענן פרי עמלו ומרצו האישיים) נעזבו בארץ וגורלם הזעום לפניהם; מאז ועד עכשיו, יום־יום ושעה־שעה כמעט — תקריות לעשרות נטוו ברקמת חייו המזעזעים, תקריות מוזרות ומגוּונות כל כך, שדומות הן באמת לבדיות קוסמות ומסלסלות אשר לעולם הדמיון והחלום.

ג    🔗

מה קשה אמנם, לפעמים אף לשער היום, כי כל אותן הגדולות אשר נתהוו בארצנו, עם תחייתה הקריבה והנפלאה תחילתם רק מעט יותר מארבע ושלושים שנה לפני כך! ³

אלפים מציונינו היותר נלהבים — ובהם אותם שהציונות נמסרה לידיהם בבתי הספר כדבר פשוט וטבעי, יפקחו לבטח עיני תימהון אם אודה להם בזה, כי לכשהיה אבי שומע לקח מפי גאונים כרֶנָן וכגַמְבָּטָה הצרפתים ויוצק מים על ידיהם — עוד לא היתה הלשון העברית מדוברת אפילו בחוצות ירושלים הקדושה ורעיון השיבה המדינית לציון לא מצא הד כלשהו אף בלבו של היהודי הוותיק פרץ בן־משה (סמולנסקי).

כה היה, איפוא, המעמד בעולמנו הישראלי — מי הגיד אז “עברי”? — וכאשר החליט בן־יהודה, זה החולם הרך והתמים, לנסוע מיד ארצה־האבות — למרות ריאתו האנושה וחיי עניוּת ודוחק בפאריז העכרנית (ושהייתו כשנתיים בעיר התמרים אלג’יר לא ריפאתהו); וכאשר הפליג סוף־סוף לעומת מזרחו המיוחל, ויקבל את פני השמש המחלימה על אדמת יפו הציורית, בין סלעי־מגורה גם נחשולי־גליה — מה מצא בדרכו ירושלימה בלתי־אם לעגנים, קנטרנים וספקנים?

— השמעתם? — היה איש קורא לחברו — אדם שכינויו בן־יהודה בא לארץ: מי זה הזמינהו להופיע בציון העתיקה והקדושה? הלצון חמד לו הפרחח הזה בדבריו אלינו, אם חשוֹב חָשָׁב אולי “השלד הארור” (הוא היה צנום ורזה באמת) להתמשח עלינו? כיצד העיז להאמין כי הם — מתפללי הכותל המערבי וקברה של רחל — הם, שהחזיקו את עצמם כבני־כוח היהדות החרֵדה והשלמה בגולה המרחקית — הִשָּׁמֵעַ יישָׁמעו להבליו הריקים של עוכר־ישראל זה, אשר חילל את הקודש בפנותו אליהם בעבריתו “החילונית השבורה והרצוצה”?

אם לקולם ולעצתם יציית הבן הסורר והמורה הלז — חיש יעזוב־נא את עיר־דוד במחאתה ובקללתה ויפליג־נא מיפו גם היא בספינה הרשעה, שכה התחצפה להקירהו כאן!

ד    🔗

אפס, לא אבי הנפלא, לא זה איש־הברזל והרוח ייכנע בפניהם; לא הוא ישים את לבו לצחוק אשר מסביבו, וכל שנאת ההמון לא נגעה עד נפשו. החרימוהו — היירא אם ייחת? ולכשחזרו ויחרימוהו ברבים, וכל בתי הכנסת כוסו שחור מכותל ועד נר, ורבנים ישישים התריעו אל כל אפסי התבל, כי “הכופר הנועז מת לנצח” — והאדוקים עוד החמירו גם החליטו לבלי סַפְּחוֹ עולמית לעדתם הקדושה — לא נבהל בן־יהודה, וכסלע מוצק בלב ים כן עמד בפני הסערה, כשחוש טמיר לואט באוזניו תמיד: “אין־דבר, עלה והצלח, כי רק דרכנו היא הדרך לעמך בעתיד!”

ה    🔗

ואל־נא תדמו בנפשכם כי נוחים אף שלווים היו לפחות חיי ביתו בראשית פעולתו האגדית. שנים בשנים ישבו הוא ואשתו — זו אמי המנוחה — בדירה מרתפית אשר לאחת מפינותיה היותר קודרות של ירושלים הפנים־חומתית. ירחים וירחים נדנדה כאן האם העברייה הראשונה לאחר החורבן את עריסת בנהּ החלוץ, כשעיניה בוכיות כל הימים, מפני שעד לשנתו הרביעית לא אהב התינוק לבטא אף דיבור אחד בשפתותיו הדקות. היוכל היות — נהגה האשה האומללה לטעון עם לבה בחרדה — היוכל היות כי צדקו שכניה, כי צדקו גם הידידים פה ושם, שהצהירו וחזרו והצהירו, בפניה, כי היא ורק היא האשמה בכל המַדְהֵבָה הזאת וכי כל ימי חייו יישאר בנה מחמדה אילם אף הדיוט מפני שנתנו בפי הילד העלוב את שפת הקודש כשפת היום־יום?

ו    🔗

או תחשבו אולי, כי קל היה עליו — על אבי, — המקרה אשר קרהו רק שבועות מעטים לאחר הגיעו לארץ עתידו?

יום מטר היה זה, ורוח סגריר הרעיד את כל תושבי העיר. “קָווס” הקונסוליה הרוסית המריצהו לסור לבית הדואר הרוסי (כי בתי־דואר נוכרים היו בימים ההם לרוב בירושלים) והתורגמן הערבי הודיעהו שם כי נתקבלו עבורו מאה רובלים מאחד תומכיו אשר במוסקווה, וכי מסוֹר ימסרום לו רק לאחר שיחתום בשולי הקבלה את השם אשר על המעטפה, — שמו הגלותי והמרוסס, אשר החליפוֹ בפאריז בשם העברי הצלול בן־יהודה. חייכם, כי נחוצים היו לו מאת השקלים ברגע ההוא כאוויר לנשמה. כל משכורתו אז, בתור עוזר לעורך השבועות הדליל והמרוד — חבצלת — עלתה לסך ארבעה סלעים ירחיים (צחקו, כן! צחקו אם תרצו!) ובארבעת שקלים אלה היה עליו לפרנס את עצמו, את אשתו ואת בנו ההדיוט… התשיגו עתה את גודלה וגבורתה של החלטתו לחזור מבית הדואר כלעומת שבא מבלי חתוֹם את שמו הרוסי ומבלי קבל את הכסף המיוחל? אך בהיכנסו שבור ורצוץ לדירתו הקטנה והמורעבה, אשר במורד הבַּתְרָק — יכול להביט נכוחה בעיני משפחתו החיוורה והמאוכזבה, ולקרוא לה בגאון:

— בחרתי לשוב אליכם עני כאתמול ובידיים ריקות, אבל נאמן ועקיב לאומתי כיהודה המכבי בדורו…

ז    🔗

אפס לא לי הבֵּן לפרוט מאורעות ודברים שהם יותר אחוזת המבקר, הַתּוֹלָדָן וכותב דברי הימים. מגמתי הפעם לפנות בזה לאותם הציונים והיהודים, שמסיבה זו א אחרת לא ביקרו עוד את ארצי ולא היו עֵדי־ראייה, כמונו — בניה, למעשי הפלא של תחיית עם בלידתו החדשה. עבור אלה אומר אני לצייר כאן תמונות אחדות, שתעבירנה לעיניהם קצת מהתקריות היותר מפגיעות בחיי אבי היוצר והלוחם, ואשר זכיתי לחיותם אתו בהיותי בנו בכורו.

התקרית הראשונה?

אכן, זכור אזכרנה היום כאילו אירעה רק אתמול. היינו רוכבים אבי ואני ברחובות ירושלים על גבו של חמור אומלל גם צייתן, — כשלפתע פתאום, ליד שער העיר, אשר לרחוב יפו מטר של אבנים הוטח לקראתנו מכל עבר. לאושרנו קלעה רק אחת האבנים אל המטרה, ותפגע ברגלי הימינית. הרימותי את קולי ואֵבְךְּ. זעקתי המרה פעלה כנראה את פעולתה הרצויה על הזורקים, שהתפזרו לכל רוח ואנחנו נחפזנו הביתה מבלי עמל רב ביותר. אז תיקחני אמי אל בין זרועותיה האוהבות וָתְנַס להעליזני בדבריה החמים. אולם לכשהצטחקתי שנית ואשאלנה לתומי — למה זה ירו האנשים הרעים ההם אבנים לקראתנו, שיסעהּ אבי ויען במקומה:

— מפני שרוצים אנו, בני, ללמדם לחיות חיי יהודים גאים;

דע לך, כי המורים בישראל, אשר הרהיבו לדבר את האמת לעמם, נסקלו רובם באבנים, יהי מורה זה גדול כמשה רבנו, מפורסם ומזהיר כהרמב"ם אחריו או קטן ופשוט כאביך זה — אחת היא להם! האספסוף יישאר אספסוף לעולמים. היום יסקולך סקול באבנים ומחר פזר יפזר פרחים ברגליך — אם רק תהיה בן־אדם עד סופך.

ויצטחק אבי בבטאו את הדברים האלה שהיו — מדוע לא אודה? — נעלמים קצת מדרגת בינתי, אך בעיני אמי — שהזכירתם לא פעם עד ליום מותה — בצבצו אגלי דמעות ואשק לה בכל מעמקי כוחי הרכים והלוטפים.

עם־כל־זאת אכיר ברצון היום, כי כלבי הקטן אשר בחצר, “מהיר” בשמו העברי — הו זוועה! — עניינני יותר בהנביחו אותי אליו זה רגעים לבלי גבול…

הבית שבו נכתב המילון

ח    🔗

התקרית השנייה?

גם אותה אזכור צחוֹת: פעמים רבות הבטיחני אבי (נולד לי אח בינתיים), כי באחד הימים הקרובים, ייקחנו אתו ליפו, עיר החוף, והנקל הוא לשער מה גדלה שמחתנו על זאת. ויהי כי בא היום המאוחר ההוא באמת, עם עליית הירח הסמוק במזרח הוורוד, דהרה עגלה לקראת רחובנו הצר. חיש קפצנו לתוכה, אחי ואני, ובלי סבלנות קראנו לאבינו להסתפח אלינו מיד. כשנענה האב סוף סוף לקול קריאתנו הצוֹרְחָה היינו שנינו נתונים כל־כך בזרועות אושרנו, שהַרְגֵּשׁ לא הרגשנו כי רק רגעים אחדים לאחר זוז העגלה ממקומה, לשעטת סוסיה הדוהרים, קרה לאבינו דבר. הדרך העקלתונית לפנינו בפיתוליה המרובים ובאורות שהבהבו בכפרים השונים לימיננו ולשמאלנו משכו את לבותינו הקטנים כל כך… השעות עפו לקראתנו, אשר יגַלה לעינינו, בפעם הראשונה בחיינו המתחילים, את אותה תכלת הים התיכון, שעליו דיברה לנו אמנו חזור ודַבֵּר תמיד. הוי, מה כעסנו על עגלתנו שדממה בתחנת שער העמק, בחצי הדרך היורדת יפו! למרות הסהר הלבן שהגיחה מבעד לעננים הקלים, היה הלילה עגום וקריר, והעגלון הופיע בצד העגלה ויעזור לאבינו לצאת מתוכה. אנחנו נשארנו יושבים על ספתנו הרכה, כי זו היתה פקודת אבינו עלינו; אבל לבי החל לרעוד בקרבי ודבר־מה סָדַד לי כי מקרה אל־נעים קרה בעצם הרגעים ההם. הדקים ארכו בעיניי כשנים מתעקבות וזוהלות.

שעל כן המריתי את פי־אבי ואקפוץ החוצה לבקשו.

— אייהו? אייהו? — נצעקתי קול גדול שהתבתקל ממרחקים בבשׂורת חרדות.

ולכשמצאתיו לסוף ראיתיו עומד ליד כותל סדוק — כשידו האחת סמוכה עליו ומפיו זרפיפי דם מפעפעים בלי הרף. רק שנה עברה עליי מיום “הסקילה” בירושלים, ובכל־זאת גדלתי דיה בשביל לתפוס מיד את רצינותו של המעמד. בכל כוח ילדותי לחצתי את ידו השנייה, הימינית, ואתחנן מלפניו, בתמימותי לנסות ולהפסיק את גניחת דמיו. אז יפנה אליי האב, ועיניו, באור הלילה המבריק כה עמוקות, ופניו כה חיוורים, שלא ראיתי כמותם אף אצלו מימיי, ויבטא באָבֵר הסביבה בלאט, אך במרץ רב, כדרכו תמיד בשעות התרגשות, את הדברים הבאים לאמור:

— הולך אני למות בני; אל־נא תבכה, כי אח קטן יש אתך, ועליך להיות לו למגן. ציוויתי לעגלון להביאכם ישר לאמכם ואם — כשתגיע המרכבה ליפו — לא אהיה עוד בחיים, אמור־נא אז לאמך הטובה, כי מחשבתי האחרונה היתה היא וכי בטוח אני בה שתקיים את הנדר אשר נדרה לי עוד לפני היוולדכם — לחנככם כעברים טובים בארץ זו, שהיתה לפנים ותהיה גם בעתיד — ארצכם.

ואת הדברים המדודים האלה, כשהם משוסעים מפעם עד פעם בצינורי דם אל תוך ממחטתו הרווּיה — היה עליי, ילד בן שש, למסור לאם יקרה והומייה, שהיתה שוכבת כבר באחד מבתי יפו הערבייה, על ערש מחלה אנושה, חסרת דם ויודעת מזמן כי סופהּ קרוב לבוא למרות אין־קץ אותו הים — מחמדהּ מעודה — מול עיניה השוקקות חיים גם תקווה.

מה עניתי — בל אזכור, כשם שהרבה מרגשותיי היום בקשר עם הימים ההם לא ממני, הילד, הם לי בלתי אם מסיפורי אמי ואבי אחר־כך. רק זאת ידעתי, כי בכיתי מרה. כל גופי רעד ובחצי האפלה מסביב הגיעוני יללות שועלים מבין ההרים. אבי אזר את שארית כוחותיו, דמו נפסק כנראה ובצעדים כושלים ונשען על זרוע העגלון, הביאני אל אחי, שנרדם על ספתו. התיישבנו במרכבה לקול צפירת השוט על הסוסים ובחותרם לעומת השפלה במרחק נרדמתי גם אני.

ט    🔗

עם עלות השמש מאחרינו — הקיצונו יחדיו, ובשעות הראשונות לבוקר מזהיר ומַטְרִיא, הציצה לקראת עינינו המורחבות והצוחקות יפו בכל יופייה הפרדיסי; יפו בניחוח ניצניה וצמחיה המשכרים; יפו ברחובותיה הצרים והטחובים כשמפעם לפעם מופיעים במערב גלי ים תכול ומבהיק, ים עצום ואל־גבולי. הו, מה בירכנוהו וליטפנוהו ממקומותינו במחיאת כפיים עליזה.

— אם כן, השמחים אתם ילדים — שְׁאלנו קול כה מתוק ורָנִין. קולו של אבי היה זה: עוד חיוורים היו פניו, עוד לאוּת וצנימוּת חפפוהו, ובכל־זאת טרי ורענן שוב; כאילו נגע בו שרביט הקסם — ויתמלא חיים ומרץ; ולכשעמדה מרכבתנו אל פתח הדירה הקיצית, שבהּ חיכתה אמי לבואו, על דקת התמרים, — מה כליל נָשִׁינוּ את שעות את שעות האתמול הזעוף ונחשוב רק על אמנו לנשקהּ ועל הים לשחק בו.

הוי, אמי, אמי, מדוע אין את חיה אתנו היום? מדוע לא זכית לראות את אבינו⁴ בריא אף שלם, ועובד עדיין לשם אותה המטרה המשותפה, שבשבילה הקרבת את מיטב שנותייך גם הערמת את זכרונותייך — ושמִפניהָ כשלת תחת סבל צרותייך?

י    🔗

עוד שנתיים עברו, כשיום אחד, בשחקי לתומי עם אחי ואחותי בגן הקטן והיפה אשר לביתנו החדש, שמעתי את קולו של אבי שוב, אותו הקול המתון והרָצִין. הוא קראני, אותי הגדול, לחדרו. חרדתי אליו. פניו הלבינו כבלילה ההוא, בדרכנו יפו. מבלי דַּבֵּר דָּבָר אחז בידי ויכניסני אל חדר אמי. המיטה היתה כסויה בסדין לבן, שהבליט רק צורה דומה לגוף, וכשאך הספיק אבי למלל, בקול רפה, את דבריו אליי — הכה בי לבי גלים:

— זו היא אמך, בני. נגמר! איננה עוד. היא מתה. לך וחבקנה הפעם האחרונה וניכון לקראת הלְוויה.

“מתה”… “לוויה”…

מה מוזרות המלים הללו!

נדהמתי, ולא ידעתי מה. עשיתי, בתנועות מכוניות, את כל אשר פקד עליי אבי. עוד קט, והקברנים באו, עם שני המוטות הקרועים, המשולבים זה בזה בווים חדים וקרים. בן־רגע הרימו את אמי מעל מיטתה ויטילוה האכזרים בגסות אל בין המוטות. צעקתי. מחיתי. קיללתי. רציתי שיחזירו לי את יולדתי. אך אבי ניסה להשקיטני ויצווני ללכת בעקבותיו.

מה עגום היה היום ההוא — מבלי ברק־שמש והשמים כבדים כל־כך בעופרת ענניהם. החוצות היו ריקים כמעט מאדם גם בהמה, ורק פה ושם, כבהיסח הדעת נגרר פלוני־אלמוני, פלאח מעין־נפתוח על חמורו העיקש או חנוונית, שעברה על פני חנויות פוהקות באין מטרה ועניין. הנַטָּלִים פסקו גם עמדו לרגעים, כשתפילות חטופות בפיהם, ואני שניתי, שילשתי גם ריבעתי את ה“קדיש” המשוסע בבכיות. שום ידיד לא ליוונו בדרכנו, שום קרוב לא הופיע, בלתי־אם מנהל בית־הספר — תומכהּ האחד בחייה המרים — ושום ניסיון של לוויה לא נעשה לכבודה! לבדנו, בודדים שלושתנו, נמשכנו כצללים אחרי המיטה על הדרך העולה לבית הקברות, לאורך העופל החוזה בקדרון. רק פה ושם נספח אלינו מפעם לפעם ערבי מוסלמי או נוצרי, שידעוה בחיים; ובהגיענו לפסגת ההר הצטרף לשלושתנו הקודרה אדם רביעי, שלא ידעתי אז לא את מיהותו גם לא את שמו… אדם גבה הקומה, צנום, עטוף גלימה שחורה ופניו מורדים ארצה…

פתאום — עם הקיפנו את החומה והר הזיתים באלפי מצבותיו נתגלה לעינינו — נתקלנו באספסוף סואן שרב אשכנזי גבוה ורזה למאוד נוהג בו. הרב חָצַז לקראתנו, וידרוש מאת הקברנים להפסיק את דרכם, מפני שעדתו שלחתהו. לדבריו, בשביל להפריע בעד קבורת אמי תוך חומות המִקְבָּרָה האשכנזית. הרגע היה פגיע. בלי רחמים נדחף גופה של אמי לארץ. במעמד הקברנים הדהומים לא ידע אבי מה לעשות אז. אך במהרה התאושש ובזורקו מבט־בוז אל פעוטי רוח אלה קרא:

— טוב, אם־כן, עוד מעט ואשובה!

אבי נחפז העירה, כשאנוכי נסתמרתי לגופהּ של אמי והמנהל גם הנוכרי, שלא ידעתיו מתמול שלשום, מחייצים בין האספסוף ובינינו. עד־מהרה חזר אבי וחבורת קברנים ספרדים אתו, צאצאי אותם הספרדים הטובים אשר גורשו מספרד והשקפותיהם הדתיות כה נוחות ונחתניות ביחס לשאר יהודי הגולה, אותם הספרדים, שעם כל כעסם על אבי בשל מלחמתו העזה בקנאות הדתית בירושלים לא סירבו לחושבו כאחד מהם בכל טקס ומנהג ורבם הראשי הוא הוא שיצא סנדק לבריתי אני. בפקודת הרב נתנפלו הקברנים האשכנזים על הספרדים ולאור השמש אשר זרחה לפתע בכל יפעתה, ניטשה מערכה אמיתית לכבוד הגופה היקרה אשר נחה כמתאפקת על האדמה הטרושה.

— שמש בהר הזיתים דום — פקד הגיבור שבספרדים.

כבמגע של קסם רפו אז ידי האשכנזים. רבם יצא את המערכה מרוב פצעיו והקברנים אשר נשאו את אמי עד הלום חזרו ויטעינוה על כתפותיהם. לשוא ניסה הרב להסיתם ממרחקו להתנגדות מחודשה. הנַטָּלִים לא אבו שמוע עוד ואמי הובאה הרה־הזיתים למקום מנוחתה נצח…

יא    🔗

כה נפטרה אם בישראל, האשה הציונית הראשונה שהלכה לציון לחלק עם בעלה עמל ועבודה לשם תחיית העם על אדמתו ובלשונו. עשר שנים של עניוּת ומרידוּת, של בכיות ומכאובים, של ייאוש ואכזבה עזרו להחיש את יום מותה ולא זכתה האם העברייה הראשונה לראות במו עיניה את שחר החירות אף לשמוע במו אוזניה את פעמי המשיח…

אלה גם אלה היו ההרהורים שבהם הרהר מוחי הרך בהתבגרותו הפתאומית, עם חזרתנו יחדיו — המנהל, הנוכרי, אבי ואני במורד אשר להר הקברים ובמעלה אשר להר המוריה. לבי היה כבד, רוחי היתה עכורה, ואשתוק. אז יפתח אבי את פיו, ודבריו אלי לאמור:

— אל תיעצב, בני, אמך מילאה את תפקידה. היא עשתה את כל חובתה. אם נתמיד גם אנחנו למלא את תפקידנו אנו, אם עשֹׂה נעשה את כל המוטל גם עלינו — יבוא היום שעל קבר אמך הטובה תוצב מצבת אבן יפה־פייה, חצובה מעצם הר הזיתים אשר תספר לדורות הבאים את סיפורהּ הקוסם והאגדי של דבורה השנייה.

השמים נשתלבו ברגעים ההם באלפי גוונים חטובים, וכאילו היו האופקים טבולים בים של תבערה אגדית אחת. לפנינו התאמצה עגלה, בסוסיה העייפים, לטפס את הרמה השיפועית למאוד, ואנוכי מתרכז במלים האחרונות שהגידם לי אבי:

… אשר תספר לדורות הבאים את סיפורהּ הקוסם והאגדי של דבורה השנייה…

אלוהים אלוהיי — התזכור את נדרִי השעה ההיא? אם רק יעלה בידי, אהה, לעמוד בו עד תמציתו!

יב    🔗

אחרי פקפוקים רבים והתייעצות עם ידידיו המעטים, נענה אבי לצוואת אשתו, שפקדה עליו לשאת את אחותה הצעירה ממנה ולעשותה אם שנייה לילדיה. ימי ויכוחים עזים היו הימים ההם בינו ובין אֶחָיו על אודות המחלוקת שקרעה את עדות ירושלים קרעים קרעים. השכם והערב הזכירם אבי את קורות אבותיהם הגדולים בתקופת המכבים, ובעיתונו השבועי היה שופך את שיחו לפניהם תוך מאמרים מופתיים ומעודדים. עֵיד החנוכה התדפק על דלתות הבירה בחִכיונה החובק ובמאמר שנתפרסם בגיליון המיוחד לחג ההוא הובעה התקווה, כי הנה הולכים וקרבים הימים למלחמת הקודש עבור גאולת העם, הלשון והארץ.

יהא־נא ידוע, אבל, לדור אחרון, לבושתה ולכלימתה של ארצנו אז, כי מיד לאחר פרסום הנבואה הלוהטה הזאת, נמצא בקרבה מספר רבנים — אשכנזים גם ספרדים — שמסרוהו לרָשות כמורד המלכות! לא הייתי בבית ביום ההוא, — כי ביליתיו בבית זקני כמנהגי לרוב. אבל ביום שלאחריו, לקראת הצהריים, ואני עושה אז את דרכי חזרה לביתי ושואף לתוך ריאותיי את הטריות המחלימה של ראשית החורף הירושלמי הקרב, מצאתי את עצמי מוקף לפתע מהמון אנשים, נשים וטף — אשכנזים ברובם המכריע — כשהם מכפכפים, מרקדים ומתריעים באוזניי בנעימה ז’רגונית ידועה:

הידד! הידד! הידד!

בן־יהודה לכלא הורד!

ולא זאת אלא שגרוֹף גרפוני האכזרים אתם כחצי שעה — אותי, את הילד הרך שלא ידע מי ומה, למרות בכיותיי קורעות הלבבות, ורק הודות להתערבותו הנִסית של ידיד ספרדי אשר עבר על פנינו וישמעני קורא לעזרה, נחלצתי סוף־סוף ממועקת המעגל ההולל הזה, שהמשיך את מחולו הפראי הלאה, ושירו עמדו תמיד בבנות קול לבלי גבול וסוף:

הידד! הידד! הידד!

בן־יהודה לכלא הורד!

יג    🔗

אל שער גננו מצאנו, ידידי הספרדי ואני, את דודתי — זו אמי השנייה, — יוצאת לקראתנו ודמעות צורבות בעיניה:

— נלך־נא מיד לבית האסורים!

כה דיברה אליי, ובעודי תוהה בדהימתי המלאה סיפרה רֶתֵת כיצד באו לבית שוטרים בלילה, כיצד החרידו את אבי בקולי קולות ממיטתו, כיצד החרימו לאור פנסיהם את כתביו המהפכנים, ולסוף — כיצד תפסוהו בשכמו ויחמיקוהו אל אישון האפלה החוצה:

— ואילו ראית, בני — הוסיפה — מה גיבור, שלאנן, נאה היה אביך אף ברגעי בהלתו אלה ובקשתו האחת מאתי — לראותנו במאסרו במהירות האפשרית, בשביל להתנחם בחברתנו לו אך קט…

הכלא מונח בלב העיר העתיקה, ומסביבו רחובות צרים ומפותלים — ירושלים בערביותה הדמשקית. לכן לא יכלה מרכבתנו להגיע עדיו. נאלצנו, איפוא, להתנהל קדימה בקדרות הסביבה רבת החנויות הקטנות והבתים הדחוקים והגוהים. המוני ערבים — בדואים בעגליהם המהוקצעים, פלאחות בילדיהן לשכמן ובתינוקיהן למַרְגוֹחֶת גביהן, יהודים לכל עדותיהם, חמורים וגמלים בפעמוניהם, קצינים ומזוינים תורקים על סוסיהם או רגליהם — ערבוביית אין־חקר בתנועת מזרח הומה שנתבשר ברגע ההוא, על ידי מואזין החראם (בית המקדש מלפנים) הקרוב, כי צהרים צלצלו ממרומים שוב. ובזרם השורק והצורח הזה היה על אמי חורגתי גם עלי לעשות את דרכנו הכואבה הלאה.

ויה דולורוזה! — לאטה בבכי הדודה.

וכשלא הבינותי את דבריה הזרים, תרגמתם:

— דרך הייסורים אמנם, אך גם הדרך לניצחון!

ויישארו דברים אלה חרותים בזיכרוני עד היום הזה.

יד    🔗

כשהגענו למחוז חפצנו מעבר השני ל“סראיה” הממשלתית הובילנו שוטר ממכרינו אל תאו של אבי. אלוהים אלוהינו, מה מחריד היה המראה אשר נתגלה לעינינו מקרב החצר הפנימית, באמצעיתה. החדר שבו נאסר אבי לא היה תא כאשר חשבנוהו בתחילה. זו היתה מעין אורווה גדולה, חשוכה, בקועה ונעולה בדלת ברזל עשויה בדים־בדים, וצוהר בצִדהּ. אל הצוהר הזה עמד איש שהתבלט מיד מתוך אפלת הפְּנים — עם פניו החיוורים, עיניו העמוקות ואצבעותיו דבוקות בבדי הברזל עד אפס כוח בהן.

— הוי, בואו־נא כבר! — שמענו את קולו המתחנן של אבי.

כמעט שעפתי אליו בגעגועיי הסוערים ורצוני היה להכפיל את כוחותיי פי מאה ואלף בכדי לנתץ את הדלת הארורה שחסמה ביני לבינו. לשווא, אהה, ובמהרה נוכחתי, כי לא יעלה בידי דבר, בלתי אם להעביר את שפתותיי הלוהטות על ידי אבי, אף למסור לו את הלחם הלבן אשר הבאתי עמדי — הפרוסה הראשונה שראה ביום ההוא — לאחר עשר שעות של מאסר…

לאות מוסכם בין השוטר אשר ליוונו ובין אמי־חורגתי נפרדנו מעל אבי כעשרה דקים אחרי־כן ונשאירנו בחברת עמיתיו האסירים — כעשרים שודד כבולים בכבלי ברזל, שנתגרו וכל הלילה ויוסיפו להתקלס בו גם עכשיו, למרות הצעתו להם לחלק אתם את מעט המזון, אשר מסר לו השוטר בסל מיוחד בהתאם לפקודת עליוניו.

יֶרַח שלם נשארנו בלעדיו. למרות שידידו, מנהל בית ספרי, הצליח להעבירו מ“חַבְּס־אֶד־דַם” זה לתא יותר נוח — תאו של מפקד המשמר הלילי — היה יֶרַח זה היותר עגום בחיי המתחילים. באשר אמנם יכול לא יכולתי הבין למה לא הוסיף אבי לשבת ליד שולחנו וספריו, כדרכו תמיד לפני כך, ולמה לא המשיך בכתיבת מילונו הגדול ומאמריו הגאים בעיתונו השבועי? הן לא ידעתי אז עדיין, כי עלולים היהודים להתעלל בשכמותם עד לאין די, וכי סיפורי המסירה והמלשינוּת ממלאים את ספרי קורותיהם בעמודים רבים, רבים מתחילת דברי־הימים בתור עם ועד לימינו אלה.

טו    🔗

כאילו לא הספיקנו כל זה — והרי אסון חדש על ראש אבי.

מבית האסורים יצא אמנם, אל שולחנו ישב עוד הפעם ואותם מאֶחיו הירושלמים אשר מסרוהו לרשות היו הם־הם שאימצו את כוחותיהם לשחררו, מפני שכבדה עליהם יד היהדות האירופית, וה“נדיב הגדול” בראשם, לחזור בהם ממעלליהם הרבים. בפעם הראשונה בדורייה העברית אולי מחקה הגולה עוון שנעשה בארץ ישראל, בצאתה קוממיות להגנת בן־יהודה ודעותיו החופשיות. בביתנו התעתדו לחוג את חג השחרור (היות וגזר דינו של אבי לשבת חמש־עשרה שנה במבצר עכו לשם עבודת פרך הוחלפה לפקודה מבית הדין העליון בביירוּת לשנה הפסקה בהוצאת עיתונו) ותהי התכונה רבה לקראת החג הזה. עוד אבי מתכונן ליהנות מפרי ניצחונו — ותמות עליו בתו הקטנה, בת יקרה וחמודה מנישואיו עם אמי השנייה, לאחרי מחלה קצרה. דבר מותה זעזע את כל המשפחה, באשר אמנם סימלה ילדה זו לעינינו חלום נערה עברייה בכל יפעתה העתידה, וכולנו ראינו בה כבר אז את פרח הפרחים לבנות ציון היפה־פיות. הוי, מה יפה היתה במיטתה הלטיפה. עם עפעפיה השחורות שנסגרו לעד, עם שפתיה הדקות והחיוורות שהרחיפו עוד את בת־צחוקן הקלה והקוסמה מה דמתה שם לנסיכה מזרחית רדומה!

בחוץ אביב גם שמי־תכלת: היכלה האם, בתוקף עוגמתה, להימנע מרדת הגנה, מקטוף פרחים באשר מצאה ומִפַּזֵּר אותם אחר־כך על גופת בִּתה המתה? אך בירושלים החלוקתית של ימים רחוקים כבר אלה שררה האדיקות השחורה בכל עוזה ותוקפה ורוב העם (ביהודים כמובן הכתוב מדבר) ראו בהפרחת המנוחה עוון גדול מנשוא!

— מה נורא החילול! מה פלילי החטא!

כה רגשו העוברים והשבים על פני הבית האבל בקול רם, ואגרופיהם נטויות בזעם.

— קבור לא נקברנה בקברי היהודים — התרו הקברנים שהגיעו בינתיים.

ושוב עמדה השאלה כביום ההוא, יום קבורת אמי הראשונה. ושוב החלה המריבה ליד גופה של מתה.

אז יֵצֵא האב מחדר המטבח ועל שכמו מעדר, שבו היה חופר תדיר את ערוגות גננו. הכל הביטו אליו: הנטרפה דעתו עליו? אבל איש הברזל והרוח היה האיש מימיו, איש ההחלטות המכריעות ברגעים הכי מרגיזים דווקא. לחינם ניסו ידידיו להשקיטו — לכשהובנה מגמתו; לחינם אמרו גם הקברנים והנאספים מהרחוב לפריעו במעשיו:

— אם לא תקחו את בתי הקטנה להר הזיתים לקוברה ליד אשתי דבורה — אכרה לה אנוכי קבר בגן הזה, שבו אקברנה יחד עם פרחיה אלה!

אמר, — ודמעות נראו אף בעיני האבירים שבפני ההמון. האספסוף נתפזר, ומבלי בלבול נוסף גם שאון והמולה הובלה נסיכתנו האמוּלָה⁵ הרה הזית, כשאחרי ארונה, נהרה לוויה אחודה ולבבית שלא רבות כמותה ראתה ירושלים החדישה.

בן־יהודה מדפדף במילונו

טז    🔗

ויבוא לסוף גם היום שבו זכה אבי לראות את חלומו, חלום כל חייו, הולך ומתגשם עד תכלית. אמנם, לא ירושלמי הוא אשר הבין להעריך את גודל ערכו של מילונו השלם, ואלמלא נמצאו גרמנים אחדים — יהודים גם נוצרים — שדאגו להמצאת הכספים אף לעצם הפרסום כי אז נשאר החיבור קבור בגנזיו. שערו איפוא את אושרו העמוק, לכשהגיעהו מידי המו"ל הגרמני בברלין הכרך הראשון לחיבורו רב השנים, בדפוס כה נקי ובכריכה כה הדורה. כאילו נשכח כל העבר הרועש ואיננו עוד. הבניין הענקי, בניין השפה הלאומית, עלה משנה לשנה, נדבך אחר נדבך. כרך שני, כרך שלישי, וברביעי…

כן, וברביעי אירע מה שצריך היה לֶאֱרוֹעַ: תקרית חדשה — השביעית? העשירית? — תקרית שהעכירה את חיי אבי עוד הפעם באחת המִפְגָעוֹת היותר מופלאות לסֵפר קורותיו האל־שניים.

וכה היה דבר התקרית הלזו:

היהודים הגרמנים, חברי הוועד להוצאת המילון, — עבדי הקיסר ווילהלם השני ברובם — נענו לדרישת אדונם ויחליטו לגַרמֵן את בתי הספר אשר להם בארץ ישראל. הציונים התנגדו לכך וצו ניתן לכל המורים בארץ להגן על לשוננו בפני התקפתם של היהודים “בני דת משה”. אז תקום בלבות חברי הוועד המחשבה להשתמש בבן־יהודה לטובת מזימותיהם ומכתב הורץ אליו שבו הובעה התקווה לראותו נקרע מעל המורים המורדים בבתי הספר. מכתב זה היה מסוגנן להיותו התראה ואבי ידע וָעֵד, מיד לקבלתו, כי אם ישיב את פני כותביו אחור — אויה לו גם למילונו!

בו בליל קבלת המכתב הזמין מנהל בתי הספר אשר ל“עזרה” בארצנו, ירושלמי חרוץ וערום, את בן־יהודה אל ביתו ושם, במעמד עדים השביעהו לבלי שלוח יד בנפש חיבורו הגדול:

— הן ידעת — ביאר לו בשפת שכנוע — כי גרמניה כובשת את העולם כולו ומי יעמוד בפניה גם יוכל? ארץ־ישראל נכנסת לחוג המדינות שתשתייכנה לה. למה לנו, אם־כן, לצאת כנגדה? אף הרצל עצמו כרת כבר ברית עם קיסרה. ברית גרמנית־עברית — זו היא האחת להציל את שארית הפלֵטה. אל ילך בן־יהודה שולל. ישקול־נא את החלטתו בפלס, כי ממנה תלוי גם גורלו האישי…

אבי הבין את הכול. הוא ידע אל נכון, כי אם לא יסכים להיכנע לרמז “מגבוה” תיפסק עבודת חייו מעיקרה? הוא ידע, כי אם יבחר להכריז מלחמה על ה“יָהוּדִים” מרה תהיה אולי גם אחרית הכרכים שכבר הופיעו. אפס — מה שלא הרגישוֹ המנהל המגורמן (יליד ירושלים היה האיש) הוא — שהמילון היה לבן־יהודה רק אמצעי למטרה, ולא המטרה בפני עצמה. מה שלא שֵׁיערוֹ אף בחלומו הוא, שבן־יהודה הוא הוא אשר נתן כבר את האות גם את הפקודה למרד — ותישָׁמע הארץ לאות אף נגררה מייד אחרי הפקודה. כל הדור הצעיר, מורים ותלמידים, שמפיו להם שפה גם מולדת, באלפיהם — והאח, אפשר גם לומר ברבבותיהם! — יצאו חוצצים לקראתו ויקראו לו לעמוד בראשם. הן זה היה הקול, אשר עליו חלם, אשר אליו התפלל. ועכשיו, שהנה הנו, עכשיו, שקול זה, כה צח וצרוף, עולה הוא עליו מתוך עמו — היפקפק גם יירתע? היהרהר ולא יצביא? הספק הכי פעוט עלול היה לפורר את כל הבניין הנהדר והנשגב, שבעבורו כה עמל עד היום הזה, אותו בניין שעל מזבחו מתה דבורה השנייה, היא אשתו הראשונה. בין שני יסודות אלה — בין ספר חייו “המילון” שלא היה בלתי־אם אוסף דפים סוף־כל־סוף — ובין השלטת העברית כשפת הארץ והעם — שמבלעדיה אין נשמה לעצם הבניין הלאומי — בין שני אלה לא היה מקום לברירה, ובן־יהודה בחר בנשמה.

יז    🔗

הו, הימים המזהירים ההם — ימי “המהפכה העברית”, שהוכיחו לעולם כולו כי לא חלום חלמנו רק וכי עם אנחנו שנית על אדמת האבות. חמש שנים עוד לא חלפו מאז⁶ וכבר נזקפים הם באופקנו כפרק מיוחד במינו — הפרק היותר גאה בחיינו המחודשים. מעל גזרתו יום־יום היה אבי רואה אותם עוברים על פניו, כעל פני מצביא — את הבחורים והבחורות, את הילדים והילדות, לגיונות־לגיונות, מכבים חדשים — מחנה כבד מאוד. מה נעמו לאוזניו צלילי התזמורת גם נִגְנֵי השירים, שעבריותם הרעננה בישרה לכל רוחות השמים, כי חלומם הגדול של טובי העברים מדור בן־כוכב ועד לדור בן־יהודה נתגשם בפועל על הררי ישראל! ומה רחוקות מאתו, רחוקות לאין גבול, היו בזיכרונו אז שפלות קורלנדיה הקרה, ארמְנות פאריז העליזה, תמרי אלג’יר האפריקית, דנובה של וינה הקיסרית — כל אותם הערים והמדינות שבהם למד, עבר אף חזה — עכשיו שבפעם הראשונה לחייו הופיע בשעריו ה“מקרה” לא בפניו הזועפים עד אז, אלא בפנים צוחקות ומתגנדרות! הן יוכל לשתות הפעם מכוס תפארתה של ירושלים על עשרים הרריה, את יין הגבורה והניצחון אשר לאגדתו היפה בהיהפכה למציאות — לשון בנו ה“הדיוט” בפיות כל אֶחָיו בציון.

יח    🔗

והתקרית האחרונה?

הריהָ קרובה אלינו כל־כך, שעודנה בעצם תחילתה.

לא ילד הנני עוד, בלתי־אם אחד הבחורים הנלהבים אשר ליהודה הצעירה, ובמלחמותיו החדשות של אבי, — מלחמות שנבעו מתנאים אחרים לגמרי, היתה זו נחמתי שעמוד עמדתי לצִדו בשעות ההן ואהי לו למסעדו הרוחני בכל רגע כמעט.

אנחנו, הצעירים, בני הדור השני לתחיית העברית, שראינו את ניצחון לשוננו בעינינו ממש — ניצחון כה מוחלט שהשמע השמיענו כבר את פעמי משיחנו — אנחנו יכול לא נוכל לקבל בקורַת רוח את החליפוֹת הפתאומיוֹת אשר נתהוו בקרבנו בעקב המלחמה העולמית. בן יום נעלמו מתוך חיינו ימי שעשועינו. בן־רגע פגו גם אמונתנו והתלהבותנו השונות. היינו כמסויטים. חרדה נוראה תקפה את לבותינו ונשאלה את עצמנו אם הסופה האירופית שהקדירה לפתע את רקיעינו, לא תחולל חורבן והרס בכל אשר הקימונו משך ארבעים שנות היריון? מה תהיה דרכנו בעתיד הקרוב? לאיזה מחנה משני מחנות העולם יסתפחו היהודים? הרשאים הם להסכין לעריצות הממלכה העותמאנית, שאחת דתה לכלות ולהצמית לנצח כל מה שהוא עברי בין הפרת והים התיכון כאשר הוכיחה בערב כניסתה לתבערה הכללית עם פקידיה האכזרים בארצנו.

אבי היה מהלך ברחובות ירושלים הלוך ושוב — כשבלבו מנצנצת מחשבה פועמה. מתוך שיחותיו עם פלוני ואלמוני נתגלתה תמצית סודו וחשד השלטונות התורקים מרחף כבר על ראשו. כי אמנם — רק רצון אחד פעם בו מאז היריות הראשונות באפסי העולם: לצאת מעירו, זו עיר מחמדו, אם רק לירחים אחדים, כדי למסור לאֶחיו בגולה את דבר האסון הגדול ליהודה אם תישאר בידי צורריה — התורקים, האוסטרים והגרמנים. הו, מה לא היה נותן ברגעים ההם בשביל לבשר למשחררות העמים הקטנים כי אִתם, ורק אִתם גם ישראל?…

שלוש פעמים ירד יפו ושלוש פעמים החזירוהו לביתו כשבתעודתו נרשמו באותיות אדומות, כי “מסוכן הוא ואין להוציאו מהארץ”. שלוש פעמים ראו עיניו את האוניות האמריקניות עוגנות במימי הנמל העתיק גם מִתְרָגְחוֹת באופקֵי גליו כסנוניות ענקיות בלֵאות הרגעית. את עיתונו — עיתוני גם אני אז, שהרי בינתיים בגרתי ו“אתערך” — סגרה כבר הממשלה לחלוטין. בפעם השלישית ירד כבר בסירה, ובהרגישו את רפיפי המרחק על פניו בבְשׁוּרָתָם — הפליגה האנייה ותיעלם בפקודת פתאום מהנמל — מבלעדיו. היתוארו סיוטיו בלילות על משכבו? מה יהיה אם יתפסוהו, אם יאסרוהו, אם יַגלוהו אנטוליתה? לא על עצמו חשב גם דאג, אף לא את המוות ירא גם לרגע קל. כל דאגתו, כל הרהוריו היו נטועים לכיוון אחד — לאותו חוץ־לארץ, שממנו התקווה, ההצלה, הישועה. הן לא חדל רגש יהודה, רק הוא, בשמו ועברו, יוכל להשפיע על המסופקים ולהכריח את הפקפקנים לצִדם של מעצמות ההסכם!

יט    🔗

וביום מזהיר אחד… — מה קרה? הגידו: מה קרה?

עם רעש המַקְלֵעִיּוֹת אשר לאֲוֵירִיתוֹת האנגלים בזורקם פצצות על הררי ירושלים הודיע מפקד העיר — קצין תורקי עליון ואדיר — לאבי, כי כלה ונחרצה מטעם המִפקדה העליונה בדמשק להגלות את את אבי לסיוואס, אשר בלב אנטוליה המרכזית, שביצות סביבותיה עשׂוה לעיר כליה ומדהבה לכל יודעיה. עצתו היתה איפוא, לבן יהודה להשתמש בספינה היוונית הזעירה, — ספינת תפוחי זהב — בשביל שיימלט בה בהקדם אלכסנדריתה דמצרים.

כנפי המלאך המשולד השתקשקו בקול: היינצל בן־יהודה הפעם — ברביעית — אם ייפול חלל כמאות אחרים — מתלמידיו וידידיו — בדרך הארוכה לגולה הממוטטת?

הייפול גם יכרע וימות לבלי שוב?

אך שנית הצטחק לו המקרה. הספינה היוונית האחרונה, אשר לעם סובל כעמו, עזרה לו לחצות את משברי יפו עד לגדות היאור, וממנו עד לשפת אמריקה, ידידת הדרור. אל תשאלו כיצד יצא את ירושלים, גם לא מיהו אשר העלהו למכסה התקווה? בפחות מירח עגנה אנייתו זו בנמל ניו־יורק עם אשתו השנייה גם עם בנו בכורו ה“הדיוט” ושאר בני משפחתו.

זה היה יום הגאולה…

ירושלים שמעה ותחי.

כ    🔗

האספר עוד?

האתאר את דבר סבלותיו של אבי בשנים הראשונות לגלותו האיומה? האמנה את כל אכזבותיו עם תבוסות המעצמות חביבותיו, עם ניצחונות הגרמנים לבלי סוף, עם הבשורות הרעות מציון ואפיסת כוחותיו בחיכיון, בתוחלת, באמונה?

ארבע שנים של פחדים, של זעזועים, של התפוררות הכול, הכול, הכול…

ופתאום: וֶרְדוּם נלכדה שוב. פתאום קלמנסו מציל את צרפת. עָרָב משתחררת מעול תורקיה. פולניה קוראת לעצמה דרור; פינלנדיה מנערת את מוסרות רוסיה; ארמניה דורשת ממלכה. אוקראינה — מי יאמין? — וצ’כו־סלובקיה, אף ליטה — זו ליטתו הפעוטה, מימי ילדותו הרחוקים, — מרימות ראש יחדיו! אסטוניה גם לטביה, וסרביה גם אלבניה עולות, עולות באופקים. הרק יהודה תחכה לשווא, וירושלים — הרק היא לא תדע דרור?

והנה מופיע אהרן לבית אהרנסון מזיכרון; והנה לוכד אלנבי את באר שבע; והנה הצהרת בלפור לעם העברי בשם מעצמות ההסכם, שבהן, רק בהן האמין בן־יהודה.

הוי, אחים!

הוי אתם היהודים אשר באמריקה הנרחבה — רציתיכם עם אבי ובחברתו רק פעמיים לפחות, — ביום השלישי לנובמברו, שנת 1917, שבו הגיענו מברק השחרור מלונדון ונהי לפתע אז ככל גויי הארץ כולם, וביום העשירי בדצבמרו אחריו, שבו נודע בתבל המשוגעת מרוב שמחה וגיל על לכידת ירושלים בכוחות האנגלים.

האנגלים, ולגיונות העברים. על אדמת הנכר חי אז אבי אָדֶן, אמנם, כה רחוק מהארץ שלהּ הקריב את הכול, כשאלפי יהודים חוגגים את שנתו הששים בחדווה ומגישים לו מתן־עם בצורת בניין על הררי ציון — לו, למשפחתו ולמילונו.

אפס — במרחקו זה אילו ראיתם אותו, את אבי, את אביה של שפתנו המחוּיָה והמנצחת, צעיר ורענן כנער בתחילת חייו ותשוקתו לציון — אחת היתה שאלתכם:

־ התדאה עלינו, ממזרח שמשנו, יונת השלום והתביא אתה בכנפיה, לאבינו גם לבני עמו את בשורת יהודה החופשית?

מובטחני כי כן!

ניו יורק, אדר,

א' להצהרת בלפור

 

חלום ומציאות    🔗

המַסָּעית הראשונה    🔗

יונת השלום, יונת הדרור בוא באה אמנם וארץ־ישראל, שהיתה משך דורות ודורות רק גליל מגלילי מדינות נוכריות — הוכרזה לַסּוֹף בית לאומי לעם העברי.

חלום העבר נתגשם בפועל; אגדת הקסמים היתה למציאות. עם פזור ומפורד התכנס שוב על אדמתו. מה שניבאהו בן־יהודה עוד בפאריז הצרפתייה, מה שהָגָהוּ הרצל על הכרמל בשיאו, נתממש כבמסע של קסם. נגמר: סיוט בן אלפיים שנה חלף לבלי שוב.

———————

מי שלא ראה את אבי למחרת שביתת הנשק בדרכו לצירייה הבריטנית בוושינגטון ודרישתו מאִתה — מסעית ארץ־ישראלית — לא ראה אדם מאושר מימיו. כעשרים שנה ירדו מעל קלסתר־פניו. לעלם צעיר, לבן ארבעים על היותר, נדמה האיש בשמחת קרביו, ובנו בכורו, שהתפתח במקצת, למרות “הדיוטותו”, נראה כאח לו הן בצורתו והן בסאון חיותו.

— הזהו מודענו הקודם — היו שואלים כל יודעיו גם מכריו — האיש הצנום והחולני, שהרופאים חרצו את משפטו למיתה עוד לפני כשלושים שנה בפאריז גם בירושלים? ואַיָּם כל אותם שבזו לו כל־כך, שהחרימוהו גם הביאוהו עד לבור המאסר בקנאותם העיוורת, אם לא נעלמו כולם מעל פני אדמות?

וצריך היה לראותו ביום האחרון לגלותו הניו־יורקית הארוכה, עם מסעיתו האנגלית בכיסו — הראשון לפלסטתינאים! (מה לא עשה בכדי להטיל על הצירייה את השם יהודאים?). כמעט שמת ביום המאושר ההוא לא רק מתוקף אושרו, אלא — וזהו הדבר המוזר במזלו! — מרגליו השועטות של סוס כבד־הגוף, אשר פגע בו ברציף הנמל הסואן ויפילהו על ערמת צמר־גפן, שהצילתו ממרמס.

אמו של מחיה השפה

בסערת החיים    🔗

וכה גדלה הסערה אז, שאפילו בנמל היו הגלים מתקצפים ומשתקשקים בחרון האין־סוף. רוב האניות הוכרחו לדחות את הפלגתן למחרת. רק ספינתנו — הספינה האיטלקית, הכינה את עצמה לצאת למרחב. אבי היה מסובלי הים ומחוליו. נסיעתו אמריקתה בתחילת המלחמה העולמית היתה לו כבר לזוועה מספיקה ומדי עלתה לפניו מחשבת החזרה הימית ארצה־געגועיו עברה בו סמרמורת רועֵדה ומחרידה. יתוארו, אם כן, רגשותיו למראה הזעף המימי ברגעים ההם.

רע… רע… לחש לבני משפחתו גם לידידיו הרבים, שבאו ללוותו בדרכו ציונה.

— הישאר, איפוא, קראו לו פה אחד כולם.

וירם האיש את ראשו העיקש במרובאותו האדמונית:

— גם יום אחד מימי חיי לא אתן עוד לגולה הזעומה על חשבונה של ארצי…

כמה פעמים, בלב האוקיינוס השׁוֹגֵעַ, עם משבריו כהרים, התחרט אולי על החלטתו הנחושה בנמל הניו־יורקי… מעולם לא סבל כבימים ההם, שנמשכו לבלי סוף, וליד איי האזורים חשש רופא האנייה פן בו ביום מותו אמנם. אשתו, ילדיו חרדו לתאו. פניו החיוורים — הוי, אותם הפנים החיוורים שידענום מאז ומתמיד! — הפכו לסיד.

— איזה שיגעון, אלוהים, איזה שיגעון עשינו כולנו בהרשותנו נסיעה זו. הן אף את גופתו לא נביא לארצנו, כי יטילוהו המלחים הימה!

כה נאנחו קרוביו בייאושם המר. אך עיני האב הבהיקו בברק קסמים, ובהיראות ההרים — הררי עד בשיאם השגיב — קשת נֹח בשלל צבעיה יכול הרופא לבשר למסיבתו:

— הסכנה חלפה, כמדומני, ואם ישקוט הים גם הלאה…

— לא אמות — שיסעהו בן־יהודה במרץ איתנים — לא אמות, כי אסור לי למות!

ולדהימת הכול התרומם ממטת תאו ובערב ההוא ישב כבר אל שולחן האכילה…

ציון… ציון…    🔗

גיברלטר בצוקי סלעהּ הענקי, וכלבי הים משחקים בגליו התכולים מספיר כשמהעֵבר השני עולים כחומת המואב מעבר לירדן — הררי הריף במרחקם הסגול. אי סיציליה, יומיים אחר־כך, בשפלותיו הירוקות והכסויות פרדסי תפוחי־זהב כשפלת ארצנו בקצה ים התיכון ממזרח. נאפולי גם היא בכל יפעתה המפרצית — כמפרץ חֵיפתנו אנו בלבהּ של ארצנו, עם כרמִלהּ הווזוב האיטלקי חסר עשנו. מיצר מסינה והר האתנה, שאין ערוך לזיוום הצלול בכל העולם כולו ולסוף… כן, ולסוף — אלכסנדריה דמצרים, זה שערו של הבית הלאומי העברי מעין עוד נמל ליפו העתיקה.

מי שלא ראה את אבי עומד על סיפון האנייה לצִדו של רב־החובלים למרות קצף הנחשול המקומי בזעפו החורפי — ומחוץ לחיוורון פניו שום זיז לא הבגיד את סבלותיו הימיים — לא ראה מלח טיפוסי מימיו. האם־לא מראה אותו מפקד השודדים העברים על אותן הספינות המלחמתיות היה לו — בצאתן, זה אלפיים שנה לפני־כן, לקראת ציו האדיר של פומפיוס הרומאי, אשר טבע אחר־כך את המטבע “יודיאה נאוואליס”⁷, לאות ניצחון עליהם?

ולהערת בנו בכורו זו אליו, על הסיפון העולה גם יורד כביצה במִרתח הדוד, השיב אבי:

— מי יתנני ואראה בתחיית הימייה העברית. הב־נא לי כלי־גומא עברי אחד, ואדור לך נדר, בני, כי עליו רק עליו אקבע לי את דירתי עד יום מותי…

ארבע ועשרים שנה עברו ונחצה את תעלת סואץ, ליד קנטרה המזרחית, ועם השעה האחת־עשרה למחרתו נראתה ירושלים בזהב אופקיה הטהורים. אבי ירד על השִׁטחה, ובטרם חָבַק את הבאים לקראתו התרכן לפתע ויישק לאדמה אשר זיכהו גורלו לראותה משוחררה, עברייה גם מאמינה…

פרעות?    🔗

מי שלא ראה את אבי בקרב משפחתו גם אֶחיו בני־עמו בשנים הראשונות לכיבוש האנגלי לא ראה עברי גאה מימיו. את מפעל חייו, את המילון, שכח כמעט לגמרי.

— הן לא תקופת הכתיבה היא זו לנו — היה קורא וחוזר וקורא לכל דורשיו — בלתי־אם תקופת המעשים!

— אבל — היה בנו בכורו לואט באוזניו תמיד — כל יום נתון לציבור הוא דף גזול מהמילון המחכה לגמירתו מידיך?

— אל תדאג, בני, — היה עונה לי בנחתו המרגיעה — כי ברית כרתּי עם הקדוש ברוך הוא לבלי מות בטרם היגמר חיבורי!

וכמעט שאפשר היה לחשוב, כי בכוונה תחילה הִדחה את כתיבת מילונו גם הדפסתו. הן הודות לברית ההיא — בה־במידה שנדחה העניין, בה במידה נמשכו ימיו לעומת הגבורות, אם לא עוד יותר. הה, לחיות! לחיות! לחיות מאה שנים לפחות, בכדי לראות בעצם עיניו את סוף הנסים והקצין…

ותהי כל מחשבתו מאז להתראות עם פקידי השלטונות האנגלים, לשוחח עם מושלהּ של ירושלים, רונאלד סטורס הנאה, שבוע שבוע, לעורר את הצעירוּת לפעולה נמשכה, לחזק את ועד הלשון מיסודו. מה לא עשה, למשל, לטובת בנו בכורו ביצירת “דֹאר היום”, שחבורת ירושלמים נלהבים הקימוהו בכוחות עצמם חרף התנגדותם של “הרוסים” אדוני הארץ? הטובים שבמאמריו המדיניים נכתבו בעיתון זה משך ארבע שנים רצופות — מאמרים שהעבירו זיקי חשמל בכל שדרות העם המייחל לדיבור חי!

ובאמצע כל התעמולה הציבורית הלזו קרה ביום בהיר אחד מה שלא יכלו לשערו במֵרע סיוטיהם גם הרואים נכוחות שבעם; המונים התנפלו לפתע על יהודים שאננים, ויהרגום. בחוצות הבירה ליהודה המנוערה זרמו דמי־נקיים כמים. חושך ואפלה שררו בכול.

כרעם משמים בהירים, כן פעלו המאורעות ההם על אבי. בן־רגע נתנדף חלום כל חייו המלאים: לא פרעות בישראל, שלהם היה רגיל מימי נעוריו בליטה, — אלא בירושלים, בעיר הקודש, במרכז ה“תנ”ך" והנבואה, במפקדת עבריתו המחוּיה… לא, את זאת לא יכול לבלוע גם לעכל. ומי שביקרהו בערב שלאחרי הדמים, תחוב בכיסאו הרחב, כשידיו מנסות לסמך את ראשו הסחרחר ומִלה רק אחת משפתותיו העכורות “נגמר!” — לא ראה איש אומלל מעודו. מה איוב מה יוחנן מגוש חלב לכשהובל בכבלים מציון ועד לרומה גם הוא?

הכול חשבוהו בערב ההוא למוכה שבץ, למטורף ולמת.

— נגמר! נגמר!

אז ילחש באוזניו בנו בכורו, עם חזרתו הנִסית מאירופה:

— האתה, אבי, תפחד? האתה, אבי, תתן לעם, שָׁם, בפנים העיר, שייפול בו לבו, שתכבה בו שארית תקוותו? פרעות אתה קורא לאשר אירע בירושלים? הן מלחמה היתה זאת, אבי, המלחמה העברית הראשונה מאז חורבננו הזעום. קום־נא, אב, והתעודד. שמע־נא לקול בנך בכורך ושבח גם קלס את המרוֹמים על שזיכונו לכך.

ברגעים ההם נשמעה המולה ברחוב. מאות אלפי בחורים עברו על פני ביתו. רותנברג גם ז’בוטינסקי עלו לחדרו. גדודי המגן הסתדרו בעוז. עשרות ערבים נהרגו בקרב. עין תחת עין, שן תחת שן. יום הנקם בא, ואוי להם למאמינים כי ישראל יוכה בארצו ללא חזרה.

— מי לאדונַי אלינו!

הקול חדר מרחוב החבשים עד לכיסאו של אבי. ראשו הורם. פניו הקרינו, אם כי לא סר עדיין חיוורונם מעליהם. עיניו — אל עיניו העמוקות והלוהטות, השתלהבו בשלהבה אל־שנייה. בלוויית רותנברג, ז’בוטינסקי, ושאר הנוכחים יצא לגִזרתו, אותה גִזרה שמעליה ראה כבר, לפני שנים חמש, בניצחון העברית, ומפיו אז דָּרְכָה, ככוכב בלילות הבהירים, הקריאה:

— תחי המלחמה!

במעבדה המילונית

נציב יהודה    🔗

ותחי המלחמה.

ובשל קורבנות היהודים על מזבח הלאום בעיר העולם ירושלים — נועדו מדינאי המעצמות בסן־רמו האיטלקית ומעל אדמת אותה רומה שהרסה את יהודה יצאה בת־קול לחדשהּ ולבססהּ למרות כל מחאות האויבים, אם לא דווקא מפניהם.

לא עוד אלא, שבה בעיר הגנים ובת־צחוק אשר אל גלי ים־תיכוננו המשותף — הוחלט על ידי לויד ג’ורג' הבריטני למנות לכיסא הנציבות ביהודה המנוערה את היהודי אליעזר בן־מנחם — סיר הרברט סמואל בשמו האנגלי! השמעת, טיטוס, בקברך, אם הזדעזעה קשתך ב“פורום” הרומאי לבשורה? אֵי המדינאי הנערץ — המלך ויקטור עמנואל בכבודו ובעצמו או דַּבָּר הפאשיזם מוסוליני בכל גאוניותו והעזתו — לצוות לאבני השיש בנות אלפי השנים, שראו בִּגְלוֹת ישראל מעל אדמתו, להינתק ממקומן היום למקום נצחיותם מחר. “יודאה קפתה”⁸ — עורי, עורי כי בא אוֹרֵךְ בפקודת אליעזר בן־מנחם נשיאך.

ומי שלא ראה את אבי הולך ביום השבת ההיא — “שבת נחמו” — והטלית על שכמו — בן־יהודה הכופר במנהגים הבּלים מעודו — מי שלא ראהו ממהר לבית הכנסת הגדול — זו החורבה שבפנים העיר העתיקה, בין חומותיה הנדהמות; מי שלא ראהו יושב על כיסאו בקרבת הרב הראשי שקוע בסידורו ומתפלל בכוונה שלמה ומלאה. מי שלא ראהו קורא, יחד עם נציבו, הנושא את שמו — מה נפלאה השניוּת, האין זאת? — את שירת ישעיהו השני במלים שיצאו כפנינים מפיות אלפי השומעים והשומעות כל עוד נשמתם בהם, וקולו אז קול אריה בשאגתו: — “נחמו, נחמו, עמי” — לא ראה את תחיית המתים בימיו. כיצד אמרת, יחזקאל, במסעך הנשגב:

וַיֹּאמֶר אֵלַי:

הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ,

הִנָּבֵא בֶן־אָדָם,

וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ:

"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ

וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ"

וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי,

וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ, וַיִּחְיוּ,

וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם

חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד…

אחרי אלפיים וחמש מאות שנה כמעט הנה הנם פה, בעיר קודשכם מלפנים, בעיר קודשנו שוב — הנה הנם מחנה כבד מאוד, — עם אחד, שפה אחת, מסורת אחת ומדינה אחת — מהלבנון הרם ועד לים־סוף החם, מים התיכון ועד לפרת הנרחק.

אדמת מיליוני יהודאים מאושרים בעתיד הכי קרוב.

חלום?

לא, כי רק מציאות.

החלום ומציאותו…

 

אל־מוות או הרגע ההוא    🔗

א    🔗

ארבעים שנה כמעט חרדתי לקראתו — לקראת הרגע ההוא.

כי מאז ראיתי אור עולם בפנים חומותיה של בירת ארצי, בימי שלטונה החלוקתי, לא סר מעל ראשי הרך צִלו של המוות האכזר באורבו לאבי. לא על נקלה יזכור ילד את מאורעות חייו בשנים הראשונות לפריחתו. אף־על־פי־כן נדמה לי, כי למן היום אשר בו הצלחתי להבחין את הדברים אשר היו מסביבי הרגשתי את המצוקה הגדולה בביתנו הדל ואת בהלת כולם לחייו של “אבא”; ולכשביום בהיר אחד — ואני אז בן ארבע — הרכיבתני אמי, כדרכהּ תדיר, על ברכיה החמות, וידיה החיוורות הונחו על ראשי, עברה רעדת הגליד בעורקיי כולם. הבינותי. הייתי כבר לאיש:

— שמע — אמרה לי האם במתיקות קולה הזך — דבר לי אליך הבוקר. אל תירא, כי בן אתה לאב גדול. הלילה לא נרדם אביך אף לרגע קל. בחצות גנח דם, ובארבע האמנתיו מת. הנך בוכה? הס, בני, ושתוק, כי לאחר שעה רכה ניער ויחי.

־ איהו? — נזעקתי בקולי קול־פחדים — ובקופצי מעל ברכי אמי מיהרתי לדלת חדרו.

— הוא נח; אל־נא תפריעהו; בעוד דקים מספר יקום גם יעבוד. חכה, והֱיֵה לגיבור.

וגיבור הייתי אמנם. לא בכיתי גם לא הפרעתי. לא רגזתי גם לא הרגזתי. בפינת החצר אשר לסוכת־שלום (פרוורנו אז) התבודדתי ליד ערמון. רגעים, אולי גם שעה, גזו, חלפו. לפתע — עם מקל כסוס בין רגליי בדהרתן, — הגיע מחדרו הצר והפוהק — אבי יקירי וידו קטועת האצבע לקראתי גוֹזְמָה. אזכרנו כחי. פניו השליגו כל־כך. אך עיניו שתיים עמקו, השחירו כפליים. הוא בִּתְצְחֵק. אושרו ניכר בכל תנועותיו. דאיתי לעומתו וארגיש אז על מצחי את שׂרֵפת נשיקתו. בהתרוממו, אבל, לאחר שהורידני לארץ, מה נבהלתי, ואשאל:

— ומה זה, אבא, מה זה, הגד?

— כלום, בלתי־אם רצועת דם בממחטתי…

ואשתתק.

כי זו היתה נגיעתי הראשונה בכנפי המוות — אוֹרבוֹ.

ב    🔗

כעבור שנתיים נפלה אמי למשכב. התפקידים נתחלפו. לא האם היתה הדואגת מאז. מדי רגע היה אבי קרב אליי ובידו הפוקדת היה מוליכני לחדרה! היא היתה תמורה ועיניה התכילו באופקים. אפס, בלחייה הצנומות נחרתו חריצי דמעות וזִקנה קפצה כבר בשערותיה המשוּיוֹת.

— שק לה! — המריצני האב, כי היום נוסעת אמך לנמל יפו בשפלה, אל שפת הים המחלימה. שם תנוח אף תבריא!

צייתּי. דמיי הסואנים התגלדו בעורקיי. לא הבינותי עֵדֶן את אשר לפניי: חולה האב וגונח דם… חולה גם האם אף טורד שיעולה! הכל האבות והאמהות חולים חליפות בירושלים העיר? הכולם סובלים כהוריי שניהם?

שאון מרכבה ושעטת סוסים. גם השוט השמיע את שריקת רצועתו. מיהרנו החוצה אחי, אחותי ואנוכי. סלים, כרים, צרורות, צידה. בעוד רגע ותעל אמי למושבה. כולנו התרפקנו עליה לחבקה. התפרצנו בבכיות. אך אמי, שניחמה את הפעוטות בסוכריות, שמרה אותי, את הבכור, בצִדה. רק לרגע אמנם, וּדְבָרָהּ אז אלי:

— נצור את אחיך, בני.

— הן בריא אבא ואת היא החולה…

— לא, בני, מחלתי אינה כלום; היא תעבור במהרה, ואם לאו — לא יסבול מישהו. על אבא, אבל, שימו־נא לב. בייחוד אתה, הבכור…

ירדתי. המרכבה נעלמה. בו ברגע נשמעו שוב צריחות מכל פה:

— אַמא, אִמא, — נא שובי אלינו מיד! — נזעקתי מתוך חרדה טבעית.

לפתע — זוועה: לקראתי רץ נסים בכר מנהלי לעתיד. עיניו היזו אש ושפתיו אימה:

— אל הרופא, בן־ציון, אל הרופא מיד!

נדהמתי; לא ידעתי מה, וקולו של דוברי מטרטר באוזניי כאלפי פעמונים:

— אל הרופא, בן־ציון, אל הרופא מיד!

הסתערתי החוצה, כי לא תדירים היו ביקוריי בבית רופאו של אבי, מרחק ארבע מאות אמות מביתנו אנו. לאושרי נתקלתי בו בקצה הרחוב, כשהוא עובר לתומו בצאתו מבית חולה בוכרי:

— מהר! מהר! — הזדרקתי לקראתו — מהר!

הוא הבין, ובהזדרזו לחצר גננו הודיעוהו כי אבי היה כמת, אם לא מת כבר באמת. הרופא מיהר לחדר העבודה. שם פרקדו את אבי, ואגן המזרח היה מבעבע באוושת יגון. נסים בכר עמד לידו. אז יושיט לו מצילנו ביום ההוא צנצנת אדומה. גוון זה לא יזוז לנצח מזיכרוני, כי מיד לאחר בולעו טיפות אחדות מצוואר הצנצנת הוקם ראשו, הורם גבו וידיו על ברכיו נשענו. הוא ניצל. נשימתו לא נפגעה. מרצו התנער בקרבו. עיניו חזרו לברקם.

ואנוכי — מאושר, מאושר…

ג    🔗

בן עשר. מסתרי החיים נתגלו לי לאט לאט. אמי הלכה לעולמה⁹, ועל מקומה באה אחותה. היא היתה צעירה, גם חרוצה ונמרצה. עניוּת הבית לא פסחה אָדֶן, אך בידיה העזות הפכו לחדרים ויהיו לאולמים והגן מסביב לבית עשהו לארמון אמיתי. שמחה ועליזות ליווּנו בדרכנו קדימה וביום מן הימים נסענו למושבות — נסיעתנו הקְחָמִית הראשונה.

הו, הימים ההם עם חמת האביב בירקרקהּ המבהיר! הו, השבועות הרבים בחייהם הסואנים ובעבריותם המתחילה! מה טבלנו בים גפנים ושקדים; מה טיפסנו על גבעות והרים; מה קטפנו פרחי שדה; מה רדפנו אחרי פרפרים. רוחה של ארצנו ליטפתנו כל־כך, ונשאפנה בכל כוחות ריאותינו הצעירות. אם בראשון ואם ברחובות, אם במקווה, ואם בגדרה — יום־יום בל ידענו כלום זולת הדרור, המרחב, האור. השׂורק להתרחצות, החולות להתעמלות ושועלי הליל במרחקים — להשמיענו את נביחותיהם היוללות, שהתארבו לאור הירח בקרקורי הצפרדעים ההוללות.

ויהי כי ברחה יפה־פיית היום בפני מלכת הלילה הטהור בערב העשרים לזמזומינו הכפריים — וארבעתנו (אחותי, אני ודוד אף דודה בני־גילנו) חוזרים לביתם של אכסנאינו החביבים בשביל לטעום מארוחתם המבריאה — הוגשה לי מעטפה סגורה ומעוכה למאוד. הפניתי את המעטפה לצד העששית שהבהבה בכניסת הבית הבודד, ובתנועת אַל סבלנות קרעתיה גם גוללתי את המכתב אשר הוצאתי מתוכה. אמי השנייה היא שהריצתהו אליי. רק מלים אחדות: “אל תגיד למישהו ושוב הביתה מיד!”

הבינותי — ולמחרתו היינו כולנו — הילדים, — ביבוס. לשער ביתנו החדש, ליד מחנה יהודה, עמדה אמי חורגתי ועיניה צבות:

— לאט, רק לאט; הסכנה חלפה.

— איך קרה הדבר אַמא, איך קרה?

— הלא ידעתָ. כמו תמיד גנח פתאום דם, ושלשום עמד כבר על פי קבר פעור. אכן עוד מזרזף דמו משעה לשעה, אך תוכל לגשת אליו, בוא אתי.

אבי היה יושב על ספה, כי שָׂנֹא שָׂנָא את המיטה. אותם הפנים החיוורים, אותם העיניים העמוקות; אותו הצחוק המהול. בידו תנ"ך קטן ומשומש ולחוטמו המפרפר זכוכיותיו הקרות. לרגליו מִזרק הנחושת ועל ברכיו — ממחטתו העשירית כבר.

— קרב־נא אליי, — שמעתיו קורא לי בקול ניחר.

ובגשתי:

— אל־נא תדאג; מות לא אמות. הלא ידעת, כי כותב אני את המילון, שעליי לגומרו. כן, בני, חיֹה אחיה עד להשלמת אות התי"ו. חיֹה אחיה, כי אסור לי למות.

ותצלצל מאז אמרתו זו באוזניי:

— אסור לי למות.

ד    🔗

נסעתי פאריזה.

שם הייתי לתלמיד בבית המדרש למורים אשר לחברת “כל ישראל חברים”.

שנה, שנתיים, שלוש עברו. מביתי מכתבים נפלאים. האבות שמחים. המילון מתקדם. אחיי ואחיותיי גדלים. הארץ פורחת בכול. העברית מנצחת לאורך כל השורה. רק אגמור נא את חוק לימודיי — כה רמזו לי תמיד בין השורות — והכול יהיה יפה וטוב בטוב היפה שבעולמות.

אפס — בן־אבי הייתי כבר אז. דמיי מרדו, זרמו בעורקיי כדמיו הוא. את עבריתו אמרתי להכניס לכל מקום. לקריאתו נדרתי נאמנות שלא ידעה גבול. כה קרה הדבר, שביום מן הימים פרצה — בעזרתי, אם לא ביוזמתי גם פקודתי — “מהפכה עברית” קטנה בבית המדרש הצרפתי. מה שעשוהו מורינו אף תלמידינו אחרי עשר שנים בערך בבתי הספר אשר בירושלים ובכל יהודה המורדת — עשיתיו אנוכי, היהודאי הבחור, בעיר המהפכה הצרפתית הגדולה.

נבהלו המורים, נזדעזע המנהל והמזכיר הכללי לחברה האדירה גזר עליי גזרת גירוש. לחינם ניסו ידידים, ומקס נורדאו בראשם, לבטל את רוע הגזרה. נרציס לֶבֶן והאדון ביגארט באחת: — להגלות מבית המדרש את העלם שהרהיב עוז להטיל את שפת הנביאים, כשפת דיבור, על ארבעים מתלמידי מכון, שמייסדיו רצוהו צרפתי ברוחו, בלשונו, במגמתו; וארבעה ירחים לפני גמר לימודיי צוּויתי לצאת את פאריז בסאון תנועתה ופתקה נקנתה עבורי לשם חזרתי המיידית לארצי.

לא התנגדתי לכך. געגועיי לציון גברו בינתיים למאוד, ודאגתי לאבי עשרת מונים. מה יגיד על בכורו המורד והמהפכני — אם כי מורד ומהפכני היה גם הוא מאז ומתמיד? כיצד יקבלהו, ותעודת בגרותו אינה עדיין בכיסו?

בהגיעי לעירי, לאחר שבוע בים, סיפרה לי אמי את אשר יגורתי כבר בחובי: גירושי נחשב בעיני אבי למכת נצחים. הוא קיווני מורה; הוא רצני מנהל; הוא ראני מנהיג לכל הדור המצורפת והמגורמן. בקרב חברת כל ישראל עצמה, בבתי ספרה, בין מוריה ומנהליה המתבוללים היה עליי לפעול — כאשר הִדירני בצאתי פאריזה. למה הקדמתי את מועד חזרתי? למה הרימותי את יד המרד, וכלי זינינו כה דלים אָדן?

ותוצאת אכזבתו זו, בקשר עם עתידי — גניחת־דמים, מחלת־שָבועות, המוות כמעט לאבי, כמובן.

כבפעמים הקודמות.

ובהיפגשי עם אבי, ריקם ואין־אונים, רק מחווה אחת הביע לו פי:

— סלח־נא לי אב!

מבין שיניו החורקות נפלטה התשובה:

— אולי גם זו לטובה…

ואתחיל את חיי הסוערים — חיי בן קטן לאב גדול, חיי צער ורדיפות בשל עברו של אבי גם בשל מעשיי העצמאיים, שלא הבינום בני עמי. הייתי לשָׁסוּי ולמנודה. מכל צד ידעתי רק פנים זועפות לקראתי. הכריזוני “צהוב”, “משוגע”, “מרגל”. באופן היותר טוב המשילוני ל“ילד הרע”¹⁰ אשר לספרותנו האומללה. על פי הרוב, אבל, הוחזקתי כ“כבשה השחורה”¹¹ של ביתנו בתחילתו הקשה. וכל זה — הלא תבינו — העכיר את חיי אבי לבלי די, ויעשהו לאיש נרגז ודואג עד מאוד.

בן־יהודה בביתו התלפיותי

ה    🔗

ומאז, עם כל שנה שפסה, עם כל חורף, בייחוד, שהחל — רק מחשבה אחת היתה מנקרת במוחנו תמיד: לכול, לכול נסכים, ובלבד שלא יקרה לו דבר.

לו — לאבינו הגדול: לו — לאיש שרק הופקד לידינו בחסד המרורים הזכים; לו — שהתהלך עמדנו כצל ואנחנו אחריו כחולמים…

כל מאורע פעל עליו פעולה כבירה, לרעה או לטובה. מת הרצל — וימות בו לבו ליומיים. נרצחו איכרים יהודים בגליל התחתון — ויתקפהו ייאוש המוות בכוח. הוכרזה מלחמת הבלקנים — ויחרד לתורקיה העובדת¹². ניטשה המלחמה העולמית — ויקדירו רקיעי התבל בעיניו. כל אחד המאורעות האלה הזרים מגרונו הדואב, מחזהו המעוך, מנפשו הרצוצה עוד אוקייה של דם. ישראל היה ל“שיילוק” חייו: מאין יכולתו לנתח מבשרו את האוקייה המדויקה — נתקפלה מסת דמו בכפל כפליים, בריבית דריבית — עד לאין סוף וקץ…

אכן, כה מרובים היו מְרַצָּיו, כה על אכזבים מקורותיו, כה מרעננים תמיד לְשָׁדָיו — שבו ברגע הייאוש, האכזבה והמוות, התאושש מלוא קומתו, התעודד מכף רגל ועד ראש, ויחזור מיד לאיתנותו הפנימית, כאותה ציפור קסמים — זה החול מרבה הימים. חשמל החיוּת אשר בוורידיו חידש את עלומיו תמיד ויהללוהו לאין גבול. וכבלילה הנפלא ההוא, שבו נשאתהו ירושלים העברייה לביתו השלאנן, אשר ברחוב החבשים על כתפותיהם לאלפים בסערת ניצחון והוא קורא אז למעריציו את הקריאה הגדולה: “אמותה הפעם, כי הנה ראיתי את עמי חי וצולח בשפתו ובארצו!” — כן גם לאחר האסון הכי גדול בקורות האומה העברית המוחזרה לאדמתה, חישב לבו להתפרץ. לא מצער הפעם, בלתי־אם משמחה, משמחת־רננות על צרות שבסופן בשורות גם גאולות; ובפעם השנייה, בחמישים שנותיו המלאות גנח גיבור העם דם לרוב, דם האושר הלאומי בטהרתו.

חרדים ומיואשים ניגשנו אל כיסאו בשאט זה ניצחונו, כשסהר קדומים מכסיף את מצחו מבעד לחרכי חלונו:

— מה הדם הזה לך? — חקרנו בדאגה.

— מי ייתן — מִרמר לנו האב — שיהיו אלה דמיי האחרונים למחלה ולגניחה.

ו    🔗

ולרגע, ולשנים — לעשר אפילו — האמנו כבר כולם, במשפחתו ומחוצה לה, כי דמיו האחרונים היו אלה באמת. מעולם לא ידענוהו כה צוהל ושמח. מעולם לא ראינוהו כה מאמין ומצליח. כרכי המילון התעקבו בזה אחר זה. החמישי יצא לאור עולם. השישי התקדם יפה־יפה. הנס נעשה. יחד עם העברית החיה שב מחיהָ לחיים שלמים, מלאים, שאננים. כל ערפל בדירתו ההומייה והצופייה. ילדיו גדֵלים, ובכורו נוחל ניצחון אחר ניצחון בעולם המדיניות הפנימית גם החיצונית. הנשיא מסריק באמריקה, לורד נורתקליף בלונדון, מוסוליני ברומה, זגלול בקאהיר היו לידידי ה“הדיוט” מלפנים.

מה רצה עוד? מה דרש הלאה?

לא כלום: הוא היה המאושר בבני־אדם.

כה חשבו כולם. כה שיערו ידידים גם שונאים וערב ערב, בעבור המאות ברחוב החבשים על פני דירתו השלווה ומחדרו, חדר היצירה וההשלמה למילונו הגדול — אש מנורתו מהבהבת עד לחצות הלילה תמיד — האמינה משפחתו, האמינה ירושלים הבירה, האמין גם העולם במרחבו, כי לנצח, כי עד לשבעים בוודאי, כי עד לשמונים אולי יחיה איש עליון זה בריאתו האחת וכי בעצם ידיו כָּתוֹב יכתוב את האות האחרונה לענקית ולנצחית שבחבורי ארץ ישראל החדשה.

רק אחד לא השתתף באמונה זו הכללית, רק אחד הזהיר תמיד את בני המשפחה. רק אחד התרה בקרובים ובמבקרים לבלתי התרשל בהשגחה הנצרכת לסביבתו היום יומית; ואחד זה — הן בנתם מראש — היה אותו ה“בכור”, שביקר בביתו של אביו בימי החמה או בלילות הירח, אותו ה“בן” החרד לחייו, שהיה אוהב להתבודד עם יולדו שעות ושעות אם בדיוטה העליונה, שבה חדר עבודתו בדפי ספריו לאורך הכתלים כולם, אם במרחב המרפסת הפרוחה בפרחי ציון לכל גווניהם או על פני האיגָר השקערורי אשר לבית השכנים הערבים, שממנו מחזה נהדר אל עומת ירושלים החיצונית והפנימית כאחת.

אהה! מדוע פסו הימים ההם לבלי שוב? מדוע לעולמים לא אראה עוד את שפתי הצחוק בחיוורון הפנים כשהוא יוצא לקראתי בתוּפליו הרכים? מדוע לא אוכל לבשרו יום יום חדשות מתוך מברקים שעוד לא פרסמתים? מדוע לא תישמע באור הבוקר, קיץ וחורף תמיד, קריאתו אלינו ברוך: היום קָצֵר והמלאכה מרובה?

מדוע, בייחוד, לא יכולתי להשתחרר, — מדי דברי אתו בביתו או בחוץ, במקרה או לאחר הוֹעדה — מאותו רגש מוזר אשר היה תוקפני כבצבת, מאותו זעזוע מגליד אשר היה מערערנו עד ליסוד יסודי — רגש בהלה וזעזוע קיפאון למראה הצל הנורא — צִלו של המוות בחרבו השלופה — הולך תמיד בעקבותיו של אבי אף ברגעים היותר טובים לחייו, אף בשעת הניצחונות הכי מבריקים לפעולותיו העבריות — יומם ולילה ממש?

ארגז המילון ומיליוני פתקאותיו

ז

כדרכו יום־יום, מאז, חזר לעירו — נכנס אבי בוקר אחד למשרד בנו במערכת “דֹאר היום”. נעימים היו רגעי הפגישה ההם לאב גם לבן! אם גם היה האחרון עסוק עד לקדקודו בעבודת העריכה והחשבונות; אם היה המשרד הומה בהמולת מבקרים רגילים או רשמיים — די היה לו לבן יהודה להופיע בפתח הדלת שהתפערה ברצונו — וכחץ מקשת היה מזדרק העורך הראשי לקראתו:

— מה חדש, אבא, היום?

ויגולל בשתי ידיו הרעבות דפי נייר תכולים — תבנית ביתו הפרטי — הבית שהוגש לו כמתנה על ידי אֶחיו בארצות הברית ביובל השישים לחייו, הבית שאליו שאף למן היום אשר בו צעדו רגליו על אדמת העיר הקדושה ובמיטב חלומותיו זה יותר מארבעים שנה.

— נגמר, בני! תפילתי נתמלאה, ואתמול הנחנו כבר את אבן הפינה לביתנו הקטן. חבל שלא היית בירושלים לחוג יחד אתנו, בני המשפחה וידידים מספר, את חג הירייה ליקרה שבאבני עיר זאת — בהיותה אבני!

לא אוכל לתאר את התכווצות קרביי למלים ההן. ירחים ושנים היינו — אבי גם אנוכי — מתעתדים לקראת הרגע ההוא — רגע הבניין והאושר המוחלט, — ודווקא ברגע ההוא הריצוני עסקי עיתוני לחיפה ולטבריה הרחוקות, ובבואו למסור לי את דבר הבשורה הגדולה היה כל העניין לעָבר מבלעדִי…

הושטתי לו את ידי וילחצנה אבי בכוח.

— אין מאושר כמוני היום — קרא ועיניו להטו ביקוד עלומים — הן סוף־סוף זכיתי למה שלא זכה לו הרצל עצמו בכל גדולתו ורצונו. הלשון העברית היתה לשפה רשמית. בדואר, במברקים, בתחנות, בעיריות בולטות האותיות העבריות. כל הארץ, למן התיכון ועד הירדן לעת עתה, נתהפכה לבית לאומי יהודי. נציבהּ המפואר והקוסם הוא בן עמי וגזעי. הפרעות חדלו לנצח — כה היא תקוותי בכל אופן. מכל כנפי התבל יהודים עולים לארצם באלפים, ברבבות כבר. מחנה ישראל גועה כים ובלבו ההררי, אל תלפיות היפה — המשקיפה למקדש בקובתו הענקית, למואב בשיאו החומתי, לאגם המוות בתכלתו המתה — בית גם לי לארצי, לבני משפחתי — זה הבית חלומי…

אבי דיבר, דיבר, דיבר. הוא לא ידע הפסק. כל אשר בו קדח, צהל, שורר וכאילו קדחו, צהלו, שוררו אתו יחדיו כל בנייני ירושלים כולם, כאילו רקדו ההרים במרחקם המיידי עם שמי הזוך באופיר חרסתם ברגע ההוא… הבטתי בו, ואשכח הכול. כמוהו הייתי בשחקים גם אני. למה, אלוהים, אבל, התבלטו מכל דבריו אליי מלים שתיים בבליטה מיוחדה? למה רחפו לפני עיניי, כעצמות שלד וגולגולתו, הביטויים שהפליטם דרך־אגב: "לאגם המוות בתכלתו המתה…?

וכאילו הבין אבי להגיגי לבי הוסיף פתאום כשעיניו משתחרות:

— לא, אין לי דרישה נוספת מעכשיו ולהבא בלתי־אם…

— בלתי־אם?

— בלתי־אם עוד ארבע, חמש, ולכל היותר — עשר שנים של חיים… האח! — לעמוד על דקת ביתי בתלפיות זו היפה־פיה, לחזות מעליה את הר הזיתים וקברות אבותיי…

ואבי ממשיך:

…כשהמיית העבריות הרעננה עולה לקראתי יום יום בכוחות מתקפלים תמיד, — מה אוכל לרצות עוד, מה אעיז?… רק עשר, רק חמש, רק ארבע שנים לפחות…

המלים נשתברו במוחי. קולו של אבי רעד ואתו רעדו גם רגשותיי. לא ידעתי מה, אך גופי הרגיש שנית מה שהרגישהו כה רבות, ובקורבי לאבי, שהתעמק לפתע בגליל התבנית אשר בידיו:

— היֹה תהיה, אבא, — קראתי בשארית אוני.

— הלוואי — החזיר לי אבי בהפנותו לי את עורפו, ללכת לביתו.

ואשוב למשרדי אבֵל.

ח    🔗

ימים אחדים רק אחרי זאת — בא ויצמן לבקרנו בפעם הרביעית. מה אהבוֹ אבי הגדול ומה עמוקה היתה הכרת הטובה שנבעה מלבו ללב המנהיג, על אשר מינני אז למשרת מזכירו המדיני. כי אמנם ימי סערה היו הימים ההם; ימי סערה לעסקינו המקומיים. ואבי שאף רק לדבר אחד — לשלום כללי בקרב העברים ועם הערבים גם הם, לפשרות עם כל הסיעות ועל הכול — ליצירת המכללה העברית שעל הר הצופים. הזמנתי, איפוא את המנהיג לדירתי, ותערוך אשתי לכבודו ולכבוד אבי אף הוא משתה מזרחי לכל צדדיו.

הפקקים קפצו. היינות זָרָמוּ. הרגשות סאנו. הוויכוחים רָתָחוּ, — כשמחוץ נשמעו קולות הרעמים למטר סוחף ושוטף ושריקות הרוחות לחורף גולד וטורד. מעולם לא חשתי את עצמי כה עליז ומאושר. שני גדולי ישראל התרועעו יחדיו מסביב לשולחן האורחים בהכרת המאורעות הבאים. מנה אחרי מנה נבלָעה. כוס אחרי כוס הוּרָדה. אווירה חגיגית נפלאה שררה כל הזמן ואוזנינו נטויות כולן למשמע דעות, משלים, בדיחות, חידודים, אשר נפלטו כניצוצות משלהבת השיחה הערבית הלזו.

ניצחון אל־שני ל“הדיוט” הקטן בארבעים שנותיו המצלצלות.

אז יקום ויצמן להתבודד עם אבי בשעה הרת עולם. הבטנו בשניהם, כשהם יושבים בזווית חדר עבודתי, עם ספרי שיגעונותיי, עם קישוטי כתליי, עם בלבולי כתביי. ויצמן היה חיוור בקרחת ראשו הכנעני, כשהוא זומם לבלי הרף גדולות לעמו. אבא היה אדום — כתמיד לאחר סעודה טובה, ועיניו כה צורבות בדרישתן לגלות אופקים חדשים לפניו. לנצח בל אשכח את הרגעים ההם. היינו כמסומרים כולנו בפינותינו השונות. המַקולית השמיעה מנגינות רחוקות, צרפתיות וגרמניות ברובן. אחות אחת ריקדה עם בחירהּ. השנייה השתכבה על הספה המנומרה. אחי דפדף בספר. בתי הקטנה — הנכדה השנייה לעברית המחויה, — דרשה את אמה בנדנוד עריסתה. חורגתי לא ידעה מרגוע מחדר לחדר. המפקד קיש התנסה בשיחת רעים עם האלמנה אבושדיד ברדידהּ הספרדי למצחה הגבוה והגאה. ערבי משכיל ומתורבת, שישב ועישן, השלים את התנומה הנהדרה ובחוץ — קריק־קראק המבול בזעפו.

— אתה מבטיח, דר' ויצמן? (כה שמעו פתאום את אבי חוקר בקול.)

— אני מבטיח — השיב המנהיג רתֵת.

— דיבור של דר' ויצמן.

— דיבור של ויצמן לבן יהודה — היתה התשובה.

ויצלצל הפעמון. המטר חדל והאורחים קמו חזור איש איש לביתו.

גם אבי, שהשיג מאת המנהיג את מבוקשו — קבלת רוב דעותיו ביחס למכללת הר הצופים.

מי היה מעיז לנבא לי ברגע ההוא — הנחמד אולי בחיי — מי היה מרהיב אף ללחוש באוזניי בלאט — ואני מלווהו עד למדרגות החצר עם המנורה להאיר את הדרך לפניו, — כי האחרון ללילותיו היה זה?

לילו האחרון לפני מותו.

תמונתו האחרונה

ט    🔗

ובכל זאת אזכור היטב, כי לא ככל ערבי השבתות היה לי ערב השבת שלאחרי הפגישה בין ויצמן ואבי בביתי, למחרתו. בל ידעתי מדוע, אך בפעם הראשונה להסתפרדותי הגלויה — לא ערבו לחכי מאכלי הלילה. לֵאות אין סוף תקפתני. מוחי תסס. דמיי נקפאו. לחינם ניסתה אשתי לעודדי מכֶּדֶר כל ישותי. רק אחת רציתי ברגע ההוא — לישון, להירדם, לשכוח תבל ומלואה. ניגשתי לַמָּנוֹם. שם, מול מיטתי עמדתי קט ואמלך בלבי:

— אולי אלך בכל זאת לבית אבי, כדרכי תמיד, בלילות השבת?

— הידד — קראה אמהּ של בתי, — בגומרה להרדים את הילדה — נזוז־נא אם כן…

חבשתי את כובעי, עטיתי את מעילי. הייתי כבר בדרך, מחוץ לדלת המבוא. אך דבר־מה עצר בעדי, — ואחזור על עקבותיי.

— משוגע — התריעו כל בני הבית לקראתי.

— אין דבר, — עניתי — הן בבוקר סר אליי אבי להתחקות על ילדתנו הקטנה, ואם כי לא העירני משנתי שמוע שמעתי את קולו. מחר אשכים לביתו.

— אבל רעים היו פניו הבוקר, — העירה אשתי.

— רעים?

— לא כתמול שלשום, וטוב אם נראנו. הלא ידעת — טוב שתזהיר את המשפחה.

— דברים בטלים, אסור לו לחלות.

כה נעוצה היתה בנו כולנו הדעה, שיד המחלות גם המוות לא תגע בו עד לגבורות.

ואשאר בבית, גם התכנסתי תוך המיטה. החלטתי לעצום את עיניי. לשווא. עשתונות בל הבינותי נלחמו בי בעוז. סיוטי זוועה אחזוני. צל המוות, שהכרתיו ממאוראות העבר, התרעד על ראשי אז. עיניו התגלגלו בחוריהן. ראיתי אדם בא בשנים עם זקן לבן שנפל עד למותניו, מוכנס לתיבה פתוחה ודגל ציון עוטפהּ! אלפים, ריבואות, מיליוני אנשים עוברים ומרכינים את גביהם בהערצה. גם אנוכי בהמון, ובני ביתנו, מתמוגגים בבכי רב…

י    🔗

דפיקה.

הקיצותי: הוי, הזוועה! זו היתה הדפיקה שלקראתה חרדתי זה ארבעים שנה. הדפיקה הארורה, האיומה, המגלידה, שהלמה בדלת מחדר העבודה פעם אחר פעם, בהפסקות רצופות וגסות, — ממש כאשר נסתמן הדבר במוחי עם סיוטיי לפני כך, ואיראנה כל־כך.

— מי שם? — חקרה אשתי בשבילי:

— בן־יהודה חולה!

נזדנקתי ממיטתי וראשי עליי סחרחר.

— הוא דורש לראות את בנו מיד! — קרא הקול מחוץ, קול מזכירו השני.

נטרפתי. כמסוהרר פתאום כן התלבשתי. אחת ושתיים, בלי אומר ודברים — יצאתי החוצה ומזכירו של אבי חיוור כמוות.

— נלך — פקדתי עליו.

ונלך.

י"א    🔗

ונלך.

הרגעים היו לשנים, אם כי רק רבע פרסה לכל היותר הפרידה בין ביתי ברחוב הסולל לבית אבי ברחוב החבשים. רוח קרה, מגלידה, מְמוֹתֶתֶת נשבה על פניי. אורות דועכים הבהבו פה ושם וליד בית החולים רוטשילד נתקלתי בתנועה בלתי רגילה.

— מי מת? — שאל המזכיר משומר המקום.

— נלך! — פקדתי עליו שוב.

הננו ברחובו של אבי. דלת ביתו היתה פתוחה לרווחה ואור גדול האיר את המסדרון. עליתי, מבלי כל מעצור, כגנב במוצאו את מקום השלל. רגליי נקפאו. התפרצתי לאולם הקבלה ואשתו משוטטת כנמרה אנה ואנה. אחותי הבכורה לא חזרה עדיין מבית החולים שאליו הלכה בפקודת הרופא והקטנה שבבנות היתה כורעת לפני כיסא המנוּחה — אשר בו אהב לבלות את רגעי הרהוריו ומקראו בספרים ובעיתונים.

— ואבא, איהו? — שאלתי.

— זה עכשיו העבירוהו לשם.

ואכנס לחדר העבודה — למעבדתו המילונית הידועה היום לכול באלפי ספריה, בארגז ניירותיה, בתוהו ובוהו הציורי אשר לשולחנו. הכול היה במקומו. רק לא אבי. רק לא הוא, שלא נעדר יומם ולילה כמעט מעמידתו ליד מכתבתו הצהובה והחיה.

— אבא שם — צרחה אמי חורגתי במחנק גרונה.

נכנסתי למִקבּלה. עיניי חשכו; שני רופאים עסקו בו כבר בקדחת ההכנות להצלתו. אבי היה מפורקד על הספה הכותלית הרחבה. ממש כמלפני שלושים שנה, בביתנו הקודם, בפרוור מחנה־יהודה, עם חזרתי מראשון־לציון. ראשו נסמך על כרים וכסתות ושתי ידיו מתרפקות לברכיו. חיוורון אין־סוף הלבין את פניו ושתי עיניו סקרו התקרתה כדהומות ותוהות.

נדחפתי אל הספה:

— מה לך אב יקר?

עולמית, עד לאחרון ימיי, אזכור את ברק האושר שבצבץ מתוך אישוניו המחוּיוֹת לכשהכירני סוף־סוף בדמדומי המנורה אשר האירתנו כולנו באור אדמדם. הנה הנני, אם־כן, אצלו, לידו, עמדו, ברגעו זה הקשה — אני, בני בכורו, הנושא את נטל משאו הכבד מזה ארבעים שנה, אני, ילד שעשועים למרות כל הצרות שסבל מפניי גם להגנתי; אני שכה אהב להרגישני בקרבתו בהזדמנות של אסון או יגון.

— הלא כלום אין בזה, אבא.

ובפנותי לרופאים, שנוסף עליהם שלישי בינתיים:

— הגידו לו, כי אין זה כלום.

אבי התרומם קצת בבשורת הקול שעודדהו עד לתוך תוכו, כאשר ניכר הדבר בפניו, ובמאמצי כוח עצורים השתען על ירכו הימינית. לחצתי את ידו השמאלית אז בכוח. לחצתיה בין שתי ידיי השוקקות. היא היתה גלודה. ניסיתי לחממה אף הצלחתי לרגע בניסיוני. חשמל רצוני עוררהו מיד, ובפותחו את פיו בצחוק גבורה ביטאו שפתיו בקול כל רחוק:

— קָצרה נשימתי, בני!

— אבל, הרופאים חושבים, כי זהו דבר עובר, כמו תמיד, אבא…

עיניו דעכו יותר ויותר.

— עייפתי כל כך — מרמר עוד.

מיהרנו אליו כולנו. שימחנוהו שנית על הכסתות. הגשנו לו מעט תה והרופאים הִפּיקוּ אחר־כך לבין שיניו אַבְחֶמֶץ מלאכותי. הה, מה נתרחבו אז העפעפיים ומה הבריקו האישונים! אודם פתעי הִווריד את לחייו. ראשו התרומם על מַפרקתו. הוא רצה לדבר עוד, להצהיר דבר־מה, לצוות אולי לביתו ולעמו.

— “לא אמות!” — בִּתְקְלוּ שתי מִלותיו החביבות ממרחקי האוקיינוס, ממרחקי העבר האתמולי כמעט…

בו־ברגע לחש לי ניימן הרופא לאמור:

— לחץ את ידו, כי נגמר הדבר.

ויוֹרֵם חזהו, זה חזהו הרצוץ שסבל כיובל שלם בריאתו האחת — יובל של גסיסת יום־יום, של מר המוות בכנפיו המחרידות אף ברגעי אושרו וניצחונותיו המרובים.

אז יוריד את ראשו ויסגיר את שפתיו, כי חזרה נפשו למרומים…

* *

מה קרה ברגע ההוא בל אדע, בל אזכור, בל אממש לעולמים.

רק לאחר שעה בערך, לכשבא אלינו גם רופאו וידידו, דר' מזיא בחורבן כל רגשותיו, לאחר שלושים שנות אמונה בחיי הגדול אשר לנרפאיו — ויורֵד את עפעפי אבי לנצח על עיניו המזוגגות — רק אז הרגשנו פתאום את קדרות התהום מסביבנו אהה, את הרֵיק האיום והנורא מעל לראשינו, את האבל הכבד והכללי לפנינו, את עצם המוות האכזר אשר לקראתו חרד, בארבעים שנות חייו הסוערים בכורו, “הדיוטו” האומלל.

— — — — — — —

־ מת!!?

לא, כי חי הוא בשפת הדורות הבאים לזו ארצנו המאוברה¹³ ברצונו כי עז.

אל־מוות לנצחים.

———

נכתב על פי הזמנת גדוד מגיני השפה, בשנה השנייה למות אליעזר בן־יהודה.

קברו של מחייה השפה