לרעמה הבת היחידה הבת היקרה

השבטים האדירים והעתיקים ביותר של הבדוים הם אלה נסוגים בקלות יתירה אל שטחי המדבר, בהיותם מותקפים על־ידי כח זר. אלה הם ששמרו בטהרתו המלאה על אופיים הלאומי ומקיימים את חירותם ללא פגם.

קרסטן נייבאוהר

כיון שהציד בשטחים השוממים הרחבים לא יכול לפרנסם, עברו במהרה לחיי רועים – המציינים ומאחדים את כל השבטים הנודדים במדבר. והבדוים של ימינו ממשיכים לקיים את הנוף של אבות אבותיהם בימי משה או מוחמד: הם נודדים באותן הדרכים עם סוסיהם, גמליהם וצאנם אל אותם שטחי המרעה ומקורות המים כבימי קדם.

אדוארד גיבון

ואשר לנוודים הערביים, על גמליהם ועדרי הצאן אשר להם, המתגוררים בסוכות השחורות וביריעות השיער (בלשונם: בתי־שיער), הרי ממחישים הם לפנינו את חיי המדבר של אבות אבותיהם ב“אהלי־קדר” המקראיים.

צ’לס מ. דאוטי

כּתיב    🔗

השתמשנו בתעתיק של המבטא המקומי. אותיות ערביות שאינן באלף בית העברי מסוּמנות על־ידי האוֹת המקבילה בתוספת פסיק: ט‘, צ’, ע‘, וכו’. את האות קוּ“ף מבטאים הבֶּדוים כמו גימ”ל עברית; יו“ד כּפוּלה יש לבטא בדרך כלל כיו”ד שמתחתיה חיריק ולפניה פתח. אין סימוּן מיוחד לאוֹת דגוּשה (כפולה).

הבֶּדוים מבטאים כמה אותיות של האלפאביתא בבטויים שונים לפי מקומות מגוריהם; למשל: האות כּ – יש כאלה שמבטאים אותה טש ויש מבטאים גּ יש כאלה שמבטאים אותה נוּ"ן. למשל: המלה כִּיף (אֵיך) מבטאים טְשִיף, גִיף ו־נִיף וכן הלאה; אותו דבר בנוגע לאות ק: יש שמבטאים אותה גּ דגושה. המון העם בערים: קאל, הבּדוים והכפריים אומרים גּאל והשאר: אַל.

כללי תעתיק

أ = א ط = ט

ب = ב ز = ז

ج = ג' ع = ע

د = ד غ = ג או ר

ت = ת אוֹ ס — לפי המבטא. ف = פ

ح = ח ق = ק

خ = ח' ك = כ

ذ = ד או ז — לפי המבטא ل = ל

ر = ר م = מ

و = ז ن = נ

ش = שׂ ه = ה

س = שׁ و = ו

ص = ס ي = י

ض = ד

 

הקדמה    🔗

הספר מגמתו להקנות ידיעה בבעיות הבֶּדוים, תעסוקתם ודרכי חייהם ומנהגיהם.

את הבֶּדוים שבנגב ובשאר חלקי הארץ יש להגדיר כבֶּדוים־למחצה, כבֶּדוים הנודדים ממקום למקום בשטח מסויים והם מגדלים צאן וגם בקר. אם לא נסתפק בהגדרה זו בלבד אלא נרבה לחקור בטיבם של הבֶּדוים־למחצה – ניווכח, כי נבדלים הם מן הבֶּדוים האמתיים בכמה שטחים, שכן הללו מגַדלים במיוחד גמלים ואילו הבֶּדוים ־למחצה מגדלים גם צאן ובקר, ועופות מצויים על יד האוהל. אף ניווכח, כי יש הבדלים ניכרים בחיי המשפחה ובפולחן הדתי!

הבּדוי־האמתי, דרך משל, נוהג כבוד באשתו וחס על בריאותה: האשה פטורה מעבודות קשות ושעה שהם עוברים ממקום למקום היא הרוכבת על הגמל והוא מהלך אחריה ברגל. ואילו הבֶּדוי־למחצה, בצפון ובנגב, בעבר־הירדן מזרחה ובחצי אי־סיני, אשתו כפופה לו: היא הנושאת בעול הקשה של משק הבית והעבודה בכללה. הבֶּדוי־האמתי, המגַדל גמלים ומרחיק נדוד, אינו כופה את בתו לנשואין; הבחירה היא חפשית ולעתים מסתדרים הנישואין בלי ידיעת ההורים. אין טקסים של נישואין ואין האב דואג להשיא את בנו או בתו. בניגוד לאלה כופין את הבת לנישואין אצל הבֶּדוים ־למחצה בנגב ובארצות הסמוכות. אין היא, הנערה, בוחרת בבן זוגה ולעתים אינה רואה אותו לפני החתונה; הנישואין מלוּוים טקסים מסורתיים ודתיים. הבֶּדוים האמתיים אינם מעריצים קברי־קדושים וקוברים את מתיהם מבלי להציב מצבה על הקבר ומבלי עטוף את המת בתכריכים, ונהפוך היא אצל הבֶּדוים ־למחצה. ואין אלו אלא דוגמאות מספר שאפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה.

אולם אותנו מענינים כאן הבֶּדוים ־למחצה והפרץ המתחיל להתהוות בתוך מחנם.

הבֶּדוים ־למחצה, אלה המתגוררים סמוך לישוב צפוף, מתחילים להוות טיפוס חדש של בֶּדוים, טיפוס ההולך ומתקרב לטיפוס הפַלָחים.

המבנה הסוציאַלי של החברה הבדוית מראה פה ושם פרָצוֹת, המעידות על זעזועים העוברים עליה; אמנם, בדרך כלל, יש לציין, כי עדיין שומרים הבדוים על מסורתם, ובהקפדה יתירה היא נשמרת בדרום הארץ מאשר ביתר המחוזות. המשפחה הפאַטריאַרכלית משמשת עוד כיום אבן־יסוד לחברה הבדוית. עמדתו של הבן הבכור מעידה עדיין על תוקף המסורת. ביחס הכבוד לזרים ולאורחים, חוקי הירושה והנקמה ניכר עוד האופי הקבוע של הבדוים־האמתיים שוכני המדבר. אך הקשר השבטי אצל השבטים ושברי־השבטים התמוטט עוד במלחמת העולם הראשונה (1914–1918) ומעמדו של השיך נתרופף בהשפעת הגורמים החדשים. הפרט השתחרר בכמה מקרים מאַדנוּתוֹ של השבט וגם מעיז להכניס חידושים באוהלו. במקום המעיל הבדוי – “דאַמר”, – לובש הבּדוי־למחצה מעיל אירופי ומתגלח בסכין־גילוח; הבדוית כבר משתמשת בסבון אירופי והחתן מביא לכלתו מי־בושם, סבון ריחני, ובחשאי אפילו קופסת פודרה. רבות מנשי הבדוים תופרות שמלותיהן בעיר הקרובה. גם התספורת משתנית והולכת בהשפעת הפלחים והאירופיים. הצַמוֹת, זה השריד מני קדם, נגזזו ונגוזו. שינויים כיוצא באלו חלו אף בכלכלת הבית.

לא נתפלא אפוא אם נמצא כיום אצל הבדוים דייסת קואַקר בחלב להזנת התינוק, או שמן מזוקק. לעיתים יפנה הבדוי לרופא בעיר או במושבה הקרובה ואינו סומך עוד על הריפוי הפרימיטיבי. הבדוי למד לדאוג יותר לבריאותו ושואל בעצת רופא מומחה בכל מיני מחלות, כגון מחלות העינים, הקדחת והשחפת. באוהלים ובסוכות נמצא שהפרימוס, הקומקום, הגפרורים ועיתים גם מטת הברזל הם חלק מהרכב המטלטלין שלו.

גם במנהגי הדת ניכרת פה ושם השפעת הישוב הכפרי – כגון הערצת הקבר הקדוש. הבדוים־למחצה כבר מקימים מצבות על קברי האבות, שלא כּבֶּדוים־האמתיים. מלבד הנישואין הבין־שבטיים פשטו בין הבדוים גם נישואין עם בני הכפרים ובמקרים בודדים גם עם העירוניים, המרבים במוהר הבנות. במקרים רבים פונה הבדוי לערכאות הממשלה במשפט שבינו ובין בדוי או בינו ובין הכפרי או העירוני.

לא רק הציביליזציה המודרנית והברק החיצוני שלה מושכים את לב הבֶּדוי; הוא מתחיל להכיר גם בערכה של ההשכלה ושולח את בניו לבית־הספר; אתה מוצא עתון אצל המוּכתאַרים והשֵׁיכים של השבטים, ורבים מבני השבטים מתענינים ומעורבים בפוליטיקה דיומא. אך הפרוצס המתחולל בחייהם הסוציאַליים ובמנהגים המסורתיים של הבדוים־למחצה, והבדוים בנגב בעיקר, הוא אטי ולפי שעה ניכר רישומו על פני השטח העליון בלבד.

תיאור המנהגים, הניתן כאן בספר, איננו ממצה את כל הפרובלימטיקה, מפני הקושי האובייקטיבי להיכנס לחדרי החדרים של חיי הבדוים וחוויותיהם. הבדוי חושד בכל זר, מפחד מפני “עין רעה”; גם התנאים הפוליטיים המיוחדים מקשים על חקירה אתנוגרפית יסודית. ניתן כאן בעיקר תיאור חיי הבּדוים והבּדוים־למחצה מתוך הסתכלות במישרין במשכנותיהם ושיחות עם ראשי־השבטים והמוּכתאַרים, שהם הם מקורותי העיקריים. המחקר שלהלן מבוסס על חומר שאספנו במשך השנים 1931–1937, לאחר שעברנו בתחומי הארץ ברכב וברגל ושקדנו על כך לראות בעינינו את השבטים ושברי־השבטים ומערכות חייהם, לשמוע מפיהם על יחשׂם והליכותיהם. חיבור זה הוא אפוא פרי הסתכלותנו הישירה. החומר ניתן בצורה מדעית־פופולרית והוא לקוח מתוך מחקר מקיף על הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה.

חובה נעימה היא לציין, כי נהנינו ממתן־סיוע אדיב וחשוב מצד ידידים שבין הבֶּדוים והיהודים כאחת, הם עזרו לנו לחדור לפינות נידחות, חדירה שבלעדיה אין אפשרות לחקירה אֶתנוֹגרפית יסודית.

טוּביה אשכּנזי

ירושלים, קיץ 1956.

 

פרק ראשון: שבטי הבּדוים    🔗

המדבּר    🔗

לא תמיד המדבּר קשה ונזעף. לאחר גשמי החורף מתחיל מציץ דשא כביַד־קסמים, וברק החוּם והשחוֹר מתכסה תחילה זהרורי ירק ולאחר־מכן נישטח שטיח ירוק. שלוליות־מים ניקוות בגומות ובשקעים מכל המינים, ומשתהות זמן־מה באפיקיהם של נחלי־אכזב. מיד פושטים הבֶּדוים לרעות את עדריהם. ומשנלחך כל העשב הרך ויבשה טיפת־המים האחרונה, נאלצים הם לעבור לשטחי מרעה טובים יותר, שעל־פניהם יש בידיהם, או שהם נוטלים לעצמם, רשות לשוטט. ודאי ימי־אביב היו הימים שבהם לא נתנו אדוֹם ומוֹאב את בני־ישראל לעבור בגבולם ונאלצו לעקוף את מדינותיהם ממזרח דרך המדבּר. רק בעונה זו של השנה יכול מספר רב של בני־אדם ובהמותיהם למצוא מים ומרעה במידה שיש בה כדי להתגבר על פגעי הדרך.

המדבּר בעבר־הירדן המזרחי אינו נטול היסטוריה. הלמות חיי־אדם פיעמה בו במשך אלפים בשנים. כל מקום שיש בו דרכי־מסע, צמתות דרכי־תחבורה, בורות־מים המאפשרים קיום כל־שהוא, בעלי־חיים שאפשר לצודם למאכל, שטחי־מרעה לפחות במשך עונה מסוימת בשנה, שם מתכנסים בני־האדם וכל אשר להם, ולעתים תכופות הם מניחים אחריהם עקבות אלה או אחרים של חייהם על פני האדמה, ואפילו במדבּר. על־כל־פנים יש לראות את המדבּר בעבר־הירדן מזרחה כאזור עשיר לגבי אנשים המעונינים בתולדות הקדם ובמיוחד ברקע של עולם המקרא.

עבר־הירדן היא בעצם ארץ־ספָר, שלתוכה חדרו בתקופות ההיסטוריה משמרות־חלוץ של תרבויות חקלאיות פורחות, ומתוכה פרצו כפעם בפעם הבֶּדוים התרים אחר מקומות־תורפה בביצורים שהוקמו למגן בפניהם, בחיפוש הבלתי־פוסק אחר ביזה וקרקע.

דומה למדבּר המזרחי של עבר־הירדן, ואף עולה עליו בחשיבותו, הוא נחל הערבה. בקע גדול זה שבין ים־המלח ומפרץ עקבה מפריד בין הנגב לבין עבר־הירדן הדרומי. בקע זה הוא חלק מהשבר הגיאוֹלוֹגי העצום הנמשך דרומה דרך מפרץ עקבה – זו הזרוע המזרחית של ים־סוף – וצפונה דרך ערבת הירדן ובקעת הלבנון. זוהי אדמת שממה מכל הבחינות, ולמעשה היא ריקה היום כולה מתושבים. יכול אדם לעבור בה לכל שטחה במשך תקופות רצופות ארוכות ולא יפגוש בה אלא בדוים מעטים. רק בימי האביב, שאז אפשר לחיות בה, מביאים הבדוים לשם את עדריהם לרעות בעשב ובשיחים קצרי־הימים הצצים לאחר גשמי־החורף. לכל ארכה אין בה אלא מקורות־מים מועטים, ויש מהם שרחוקים זה מזה מסע יום תמים על גבי גמל.

האזור המדבּרי הוא דל־גשמים וצמחייתו ענייה ביותר: שיחים דוקרניים ובני־שיח, עשבים קצרי־חיים, הקמלים וכלים. עם בוא הקיץ היבש נשארים רק צמחי מלחות. בנאות־המדבּר – חורשות דקל־התמרים. במדבּר מבעירים הבדוים את העשבים ואת השיחים. כל דבר ירוק ויבש נאכל באש. שמש צהרים יוקדת וצורבת, האויר מלא זיקי אש והאבק הבא מהישימון מחניק.

מימי קדם נודדים במדבּריות סוריה וארם־נהרים שבטים ערביים הגרים באהלים. תעודות עתיקות מוכיחות על היותם במקומות אלה אלף שנה לפני הספירה הנוצרית.

גדלה מאד השפעת המדבּר ובני־המדבּר על ארץ־ישראל. אזור הגבול של ארץ־ישראל היה מתמיד שטח מריבה ומלחמה בין הארץ המיושבת לבין המדבר, בין האכר ובין הנוֹדד. בתולדות ארץ־ישראל היו התפרצויות גלים רבים של נודדים ועד היום נמשכת מלחמת הישוב במדבר.

במדבריות הרחבים ישנם, ותמיד היו, שבטים נודדים החיים על צאן וגמלים, על שוד והברחה. כשישנו בארץ שלטון חזק ומסודר, מתרחקים הנודדים אל לב המדבר, אך תמיד הם אורבים אל הארץ המיושבת והעשירה ומחכים לכל הזדמנות כדי לשוב ולהתפרץ לתוכה.

אפשר לעצור את הנוֹדד או לגרשו בחזרה למדבר, אך לא לנצחוֹ. בתקופה של משבר ושפל, כשערים נחרבות ושדות נעזבים, בא ומופיע שוב הבדוי עם עדריו. ואם במשך הזמן יעבור לחקלאות ויהיה לאיכר, יתפרצו אל אדמתו נודדים חדשים. וכך הלכה תופעה זו וחזרה חלילה.

סמיכוּתה של ארץ־ישראל למדבר סוריה, לחצי־אי ערב ולמדבּר סיני גרמה לכך, שמשטרה החברתי היה מושפע מהמשטר המדברי המיוסד על שבטים. ביחוד לאחר חורבנות, כשהארץ נָשַׁמה וגבולותיה הדרומיים־מזרחיים נפרָצוּ.

הנוודוּת    🔗

בימי קדם פלשוּ שבטים מערב לבבל, לסוריה ולארץ־ישראל. כעבור מאות שנים רבות חדרו שבטים שמיים אחרים לאזורים הפוריים שלאורך החוף המזרחי של ים־סוף והתיישבו בהם, אף הקימו שם שתי ערים, את מכֶּה ואת מדינה.

לא ארכו הימים ובני המדבּר לחמו תחת דגל האיסלם.

שבטי הנוודים של ערב קיבלו את האיסלם ואת מלחמת־הקודש בקנאות ובהתלהבות.

ארצות המזרח־התיכוֹן היוּ מימים מקדם ארץ הספָר, השוכנות על גבול המדבּר, ארץ תאוה לשבטים נודדים, רעבים וצמאים.

הנוודות הבּדוית ידועה לנו יפה מפי הפייטנים הערבים מלפני האישלם¹, וביחוד מתוך ספוריהם המפורטים של אישים כדאוטי ומוזיל שתיארו את חיי הבדוים ביובל האחרון לפני מלחמת־העולם הראשונה (מאז נשתנו תנאי החיים בערב תכלית שינוי). הנדידה הערבית מותנית מביות הגמל. על־ידי כך יכולים הבדוים למצוא את כל סיפוקם בעדרי־גמליהם: שותים מחלבם, אוכלים מהקוּם של הגמל ומבשרו ועוברים באזורים, בהם רק הגמל יחזיק מעמד. אם יש צורך בכך אף ימהר לעבור ארחות במשך ימים רבים בארץ ציה אין־מים.

המחזור הגדול של נדידת השבט הוא שנתי. עם ראשית עונת הגשמים נוהרים רבבות גמלים אל עמקי המדבר הרחבים, אל אותם המקומות, שבקיץ אין מים בהם, ושם הם רועים ומאהלים בימות הגשמים. אולם כשהמים מתמעטים בערבות המדבר, ואין דשא, עוזבים הבדוים את המדבר ומתקרבים יותר אל ארץ נושבת, מקום שיש בורות, בריכות ומעינות, לתור להם מקום מחיה ומרעה לעדריהם. ובשנת בצורת, ככלות הלחם ונחלים רבים יכזבו מימיהם, יעברו הרבה מן השבטים ויתפשטו בשדות עובדי האדמה, רועים בהם ושולחים ידם ברכוש אחרים ובאים בהתנגשות עם הישוב. עם ראשית הגשמים הם חוזרים אל מקום מגוריהם.

שבטי הבדוים בסוריה נודדים בדרך כלל עד כדי 600 ק“מ ובשנים מסויימות – עד כדי 700–800 ק”מ. ומטרת הנדידה הרחוקה – לנהוג את עדרי הגמלים הרבים לדרום, כדי שיסבלו פחות מן הקור, ולמצוא מקומות מרעה, ואין שוהים במחוז אחד זמן רב. אלה שנוהגים כך, הם “הבדוים־האמתיים”. הצרפתים בסוריה נהגו לכנותם בשם “השבטים מגַדלי־הגמלים”.

לשבטים הנודדים במרחבים יותר מצומצמים יש עדרי כבשים, אבל גם הם עוסקים בגידול גמלים. הבדוים האמתיים חוזרים בסוף האביב לתחומי הישוב, כדי להצטייד במזונות. אבל חלקים משבטים אלה נשארים במקום שנים רבות, בלי לפקוד את תחומי הישוב ומסתפקים במשלוח שיירות, כדי להביא כלכלה וצרכים שונים למקום חנייתם ברחבי המדבּר.

בדרום ישראל יש קצת מעיינות ואליהם נוהרים הבדוים, ובזמן הגשם הם מתפשטים על פני מדבּר סיני ועד גבולות עבר־הירדן יגיעו.

עיינות־מים או אדמות־מרעה משמשות גם מקור למריבות התדירות בין שבט לשבט ומביאות לעתים קרובות את שבטי הבדוים לידי חוסר כל וגורמות למעשי שוד.

ההיסטוריה הערבית יודעת תגרות עזות בין שבטים בדוים, עד כדי שאיפה להשמיד כליל את הצד שכנגד.

הנוודות בנגב לבשה כיום צורה מצומצמת ביותר. אין חורגים מאזור השבט, שהוא צר למדי, ואין מעתיקים את האהלים אלא בטווח של 3 קילומטר ממרכז השבט לכל היותר, ובדרך כלל הרבה פחות. אלה נודדים למרחקים, כמובן, בשנות בצורת אך חוזרים תמיד למרכז השבט. בדרך כלל משנים הם את מקומותיהם לפי עונות, וגם מחליפים את אוהל החורף – “בית משתא” לאוהל קיץ – “בית קיט”. צורת חיים זו הוגדרה בצדק כ“נוודות־למחצה”.

רוֹב שברי־השבטים חדרו לפני מאתים שנה בערך לגבולות ארצות מיושבות. זכורה התפרצותם של בְּנֵי רֻוַלָה האַדירים, שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) היו מגיעים עד הגָליל־העליון (גֻבּ יוּסְף) והגליל־התחתון (יבנאל, יַמָה ובֵּית־גָן), דרך החוֹרָן ומציקים לעובדי־האדמה. המשטרה והג’נדרמריה התּוּרכּית לא יכלו לעשות פעולה של ממש מאימת בני־המדבר המתפרצים.

גם כיוֹם לא פסקה תנודת־השבטים. כגון: הגירת שבטים מחִג’אז ודרום עבר־הירדן מזרחה, מפאת הבצורת ולחץ השבטים החזקים על החלשים מהם. רוב הנדידות מבחוץ היו, מזמן הכיבוש הבריטי ואילך, מחמת הבצורת. מפני צמצום שטחי המרעה אין השכנים הערבים מקבלים בעין יפה את המתפרצים מבחוץ. ולא פעם פרצו קטטות בין הנודדים מבחוץ לבין ערביי הארצות במזרח־התיכון. על־פי־הרוב, בפרוץ קטטה, מסלקת הממשלה את הזרים משום שפיזורם יפר להם ובו תועלת לשלום הצבור. נדידות כאלה מתארעות אחת לארבע או חמש שנים. ותנודת השבטים ושברי־השבטים נמשכת על גבולות המדבּר והישוב.

כל השבטים ושברי־השבטים, המתגוררים על גבולות המדבּר והישוב בשטחיו המדבּריים, שהם דַלי מרעה ולוקים פעם בפעם בבצורת, קנו לעצמם במשך דורות זכות נדידה על פני שטחים ידועים.

המַסורת שומרת על זכות־המרעה של השבטים האלה בשעת בצורת. וכל אחד מהם נודד למקום שיש לו “חזקה” עליו במשך דורות. בכל שנה חדרו חלקי שבטים בשטחי הישוב, חונים במשך כל הקיץ, בערך עד היוֹרֶה, ואחר־כך יטענו יריעות אהליהם על גמליהם ויחזרו למקום מגוריהם.

יש מהם המשתקעים ונשארים לדור ואינם חוזרים שוב למקום מגוריהם הקודם. בחורף יתגוררו באהלים של שער־עזים, ובקיץ ב“כֻשוֹת” (סֻכּות). גם כאן עוברים הם ממקום למקום לפי עונות המרעה.

שׁבטים ערביים    🔗

בשם ערבים קרוּיים בימינו בני העמים השמיים דוברי ערבית, המאכלסים את קידמת־אסיה ואת אפריקה הצפונית. אך במקורות ההיסטוריים נזכרים הערבים עוד בימים קדומים למדי, אף שלגבי אותם זמנים רחוקים הוראתו של השם “ערבים” היא לא פעם מטושטשת.

עַרְבִי, עֲרָבִי, עם שוכן במדבר, בערבה, עם שוכן בארץ ערב, באסיה, בן העם הזה: ולא יהל שם עֲרָבִי (ישע' יג, כ), והָעֲרָבִים אשר על יד כושים (דה"ב כא, טז), גם הערביאים מביאים לו צאן (יז, יא); של ערבי, מערב, כדרך הערביים: ודיצת הערבִיִין טהורה (כֵלִים כד, א).

במקוֹרוֹת המקראיים מכונים הערבים לפעמים בשם ישמעאלים או בני־ישמעאל. בסיפור המקראי (בראשית לז, כה) על מכירת יוסף, מאורע שאפשר ליחסו למאה ה־17 לפני ספה“נ, מתוארים קוני־יוסף כ”ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה". לפעמים בשם הַגְרִיאִים, כלומר בני־הגר (דברי הימים א, ה, כּ). פעמים נקראים הם בשם השבט המיוחד עליו הם משתייכים: בני־קֵדָר (שיר השירים א, ה), דְדָן (ישעיהו כא, יג) או על־שם מקום חנייתם כגון תֵימָא, דוּמָא ועוד.

קֵדר, אחד משבטי ערב, שישבו בין סלע אדום ובין בבל: עם אהלי קדר (תהל', קכ, ה) ויעל קדר שחר, לאמר האהלים העשויים משער עזים שחורות.

טַיָעָא, ערבי (ב“ב עג, ע”ב). טיעות, דרך הערבים. כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשיל לאחוריו אמר רב עיליש טייעות (פסח' סה, ע"ב) ומפרש רש"י – דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה.

על מציאותם של שבטים ערביים בזמנים קדומים בקידמת־אסיה, צפונית לחצי־האי ערב, מצויות עדויות רבות בתנ"ך ובמקורות אחרים, בעיקר אשוריים, בני אותה תקופה.

גם שבטי “בני־קדם”, “מִדְיָן”, “עמלק” לא היו בעצם אלא שבטי בדוים ערבים, אם לא מבחינה אנטרופולוגית הרי מבחינה סוציולוגית.

בסביבות ארץ־ישראל וסוריה נזכרים שבטי הערבים הקדומים עוד באלף השני שלפני סה"נ. גדעון השופט (בערך 1100 לפני סה"נ) הושיע את בני ישראל בגרשו מזרחה את שבטי הערבים, שהתקיפו את המתיישבים החדשים בראשית התנחלותם: “ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו. ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור. כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם יבואו כדי ארבה לרוב ולהם ולגמליהם אין מספר ויבואו בארץ לשחתה” (שופטים ו). בימי המלך שלמה (כאלף שנה לפנה"ס) מסופר: “וכל מלכי ערב ופחוֹת הארץ מביאים זהב וכסף לשלמה” (דברי הימים ב, ט, יד). כאשר יהושפט מלך יהודה התגבר על שכניו – “גם הערביאים מביאים לו צאן אילים שבעת אלפים ושבע מאות ותישים שבעת אלפים ושבע מאות” (דברי הימים ב, יז, יא). בתקופת יהורם מלך יהודה נזכרים “הערבים אשר על־יד כּוּשים” כמתקיפים: “ויעלו ביהודה ויבקעוה וישבו את כל הרכוש הנמצא לבית המלך וגם בניו ונשיו” (דברי הימים ב, נא, טז).

בכתבות אשוּריות מימי תִגלַת־פלאֶסר השלישי (המאה ה־8 לפני סה"נ) נזכרת מלכות עַרְבִּי, שמרכזה בנווה אל־גַ’וף שבמדבּר הסורי. ברשימה אשוּרית אחרת מראשית המאה השביעית לפני סה"נ, מסופר על “חיל ערבים שבאו לו לעזרה” לסנחריב, במסעו נגד תרְהָקָה, מלך מצרים בבאות. במקום אחר נזכר בכתבות סנחריב “מסע עד הערבים”.

ידיעות המצויות בתנ“ך (ירמיהו כה; יחזקאל כז, כא) בנוגע לתקופות המזוהות כבנות המאה השישית לפני סה”נ, מזכירות את הערבים כבני שבטים אשר בתורם אחר מרעה לעדריהם נודדים במדבר סוריה ומגיעים עד בבל, כשראשי השבטים – השׁיכים או ה“מלכים” – שולחים את ידם גם במסחר. השבט הערבי דְּדָן נזכר (יחזקאל כד, טו ועוד) כשבט שאורחותיו מביאות מתוצרת ערב בּבלה ומתוצרת בּבל לערב.

חוקרים בני־סמך סבורים, כי אזור התפשטותם הקדומה ביותר של שבטי הערבים היה בשטח רחב־הידים הכולל את צפון חצי־האי ערב ואת המדבר הערבי הגדול המשתרע בין חצי־אי זה לבין סוריה ועיראק של ימינו. אזור זה, מכורתם של עמים שמיים שונים (אכּאדים, אשורים, כשדים, כנענים־פיניקיים, עברים, ארמים) הוא גם מכורתם של הערבים. כבר בימים קדומים מוצאים אנו ברחבי אזור מדבר־ערבה זה את בן־המדבר – ה“בדוי” – התוקע אהליו בערבה ורועה את גמליו, או יוצא לפשוט על אויבי השבט או על שיירות־מסחר העוברות בתחומו. מכאן התפשטו שבטי הערבים באלף השני שלפני ספירת־הנוצרים על פני חצי־האי ערב כולו, בהטמיעם בתוכם את האוכלוסים הוותיקים יותר שבדרומו של חצי־האי.

מוצא הבּדוים    🔗

הבֶּדוִים, בערבית: המדבּריים (בַּדַוִי, גזוּר מבָּאדִיָה, שפירושה מדבר) – שם כולל לשבטים הנודדים במדבריות ערב, סוריה, עיראק, ארץ־ישראל, חצי אי־סיני, מצרים, לוב, טריפוליטניה, אלג’יר ומרוקו.

הדעה הנפוצה כי הבֶּדוים “הם הערבים שבערבים, השומרים על טהרת הגזע והשפה יותר מכל שאר בני עמם” אין לה על מה שתסתמך, ובוודאי שאינה נכונה לגבי בדויי ארץ־ישראל. אין כל מדד ל“טהרה”, לא בגזע ולא בלשון. באשר לגזע, תצוּין חוסר העקביות לגבי מוצאם השוררת אפילו במסורת שבעל פה. נוסף על כך, אין כל אפשרות מדעית לקבוע לפי שעה מה הוא הרכבם האתני של ערביי הנגב של היום, ובוודאי שאין לדבר על “אחוזים של דם”, כך וכך אחוזים של דם ערבי טהור, כך וכך אחוזים של דם לא־ערבי, כך וכך אחוזים של דם לבן או שחור, כפי שמחשבים לעתים קרובות. אף־על־פי־כן, אפשר להבדיל בין שלושה יסודות אתניים בולטים בשבטי הנגב: (1) בדוים שאין מסורת אחידה או מדויקת על עברם, ושיש להניח כי הם נודדים במדבריות ארץ־ישראל, עבר־הירדן, צפון ערב או סיני זה דורות רבים; (2) משפחות שחורי העור הנקראות “עביד” – ביחיד “עבּד”, מלה שיש לתרגמה גם “שחור” וגם “עבד” – הנבדלות מן הלבנים בדרכים שונות. אלה היו עבדים קנויים בעבר הלא רחוק, ובמקרים רבים עדיין משמשים משרתים לשיכים, אם כי יש מהם החיים חיים חופשיים לחלוטין; (3) אנשים שהיו, או שאבותיהם היו לפני דור או שני דורות, יושבי כפרים ועובדי אדמה, אלא שבגלל סיבות שונות הצטרפו לשבטים והתארגנו גם הם בצורה שבטית. אנשים אלה מהווים קבוצות שבטיות או שבטיות למחצה הנבדלות עדיין מן השבטים הוותיקים יותר על־ידי כינוי המציין את מוצאם.

אַהְל־בָּדוּ – תושבי הערבה, או אַהְל אֶל־בֵּית – תושבי האהלים, כן מכנים את עצמם הבדוים. כך נקרא חלק גדול וחשוב מהאומה הערבית. שבטי־הבדוים הם צאצאי בני ערב הצפונית שמגילת־היחס שלהם מגיעה עד ישמעאל. כבר בימים מקדם הגרו הבדוים לשפלות מצרים וסוריה. כבוש פרס וצפון אפריקה על ידי הערבים, במאה השביעית לספירת הנוצרים, גרם להתפשטותם.

בהשפעת תנאי הארצות בהן הם מתגוררים, ארצות שרוב שטחיהן הם אדמות־מרעה, עוסקים הבדוים במרעה צאן ובקר. הקיץ הממושך בארצות אלה הופך חלק גדול מהשטחים לבלתי ראויים למרעה, ועל כן חיים הבדוים חיי נודדים בתורם אחר מים ומרעה לצאנם. סיבות אלו משמשות גם מקור למריבות התדירות בין שבט לשבט על עיינות־מים או אדמות מרעה, והן מעמידות לעתים קרובות את שבטי הבדוים במצב של חוסר־כל ומביאות אותם לידי שוד.

בטבעם הם רועים, והתנפלויות על נוסעים ושיירות אינן מעשי יום־יום שלהם. במלחמות השבטים, רק לעתים רחוקות יתקפו הבדוים תושבים המזויינים יותר וישובים חקלאיים המאורגנים היטב. ההתנפלויות הן לרוב לשם שוד הבקר. לפעמים תתעוררנה גם מריבות פרטיות – בגלל חרוז סטירי, שהבדוים רגישים לכך מאד, או על כבוד קָרוב, שנהרג במריבה קודמת. וכל שֶׁפֶך דם נפרע בשפך דם חדש, או בפצויים כספיים מרובים – דִיֶה, הנמדדת לפי ערכו של הנרצח – מעשרה עד חמשים גמלים, ולפעמים גם יותר. לפני הופעת מוחמד היה דבר קבלת הדִיאה תלוי ברצון השבט הנעלב והללו יכלו לדרוש נפש תחת נפש. אבל הנביא הצליח במדה ידועה להשליט חוק, שבאם תוצע דִיאה מתאימה על הנעלב לקבלה. ההסטוריה הערבית יודעת תגרות עזות בין שבטים בדוים, כשכוָנת כל אחד מהצדדים הלוחמים היתה – להשמיד עד תום את הצד שכנגד. כאלה היו מלחמות פֶּקר ותַגְלֶבּ במאה השישית לספה"נ, מלחמת כֶּלְב וחוואַזין במאה השמינית, חַרבּ ועַטֵבָּה במאה השמונה־עשרה.

סטרַבון השאיר תיאור בכתב מחיי הנודדים במאה הראשונה לספה"נ. הוא מתאר אותם כרועים, העוסקים בחפץ לב גם בשוד; הם היו מטילים מסים על השיירות, שעברו מסוריה לבבל. הוא מספר גם על ערבים תושבי קבע בסביבות נהר פרת ונהר חדקל. הערבים הללו יסדו מספר נסיכויות קטנות.

שבטים אלה היו גם הם נודדים לשעבר, ונדחפו לגבולות המדבּר על ידי שבטים יותר חזקים והתישבו במקומות שהתאימו לחקלאות ולהגנה. שיטות העבודה שלהם לא נשתנו ולא נתחדשו מימי קדם ועד היום.

כל השבטים האלה מוצאם מערב התיכונית. התפשטות האישלם וכבוש סוריה על ידי יורשיו של מוחמד הקלו על התישבותם במקומות האלה. משערים שהשבטים דְגֵש ממחוז חַארַאן ותֶל־אַבְיַאד מדרום לאוּרפַה הם מצאצאי חיילות הכבוש.

הנדידה האחרונה והחשובה ביותר התחילה באמצע המאה השבע־עשרה ונמשכה עד מחצית המאה השמונה־עשרה. השתתפו בה שבטי שֶמֶר, שבאו מהרי־שַׁמַר, אשר בחלק הצפוני־מערבי של ערב, ושבטי העַנַזֶה שמוצאם מנַג’ד – ערב התיכונית. למן מחצית המאה הי"ח ואילך אין לציין כל הגירה חשובה מערב לסוריה.

הפרת הוא המהווה גבול טבעי בין שני השבטים החזקים ביותר: שֶׁמֶר, בחלק המזרחי של ארם־נהרים, ועַנַזֶה – בחלק הצפוני של סוריה ובמדבּר דמשק.

בהשפעת גורמים שונים נבדלו חיי השבטים במשך הזמן. אלה שבאו האחרונים יצרו, בגלל מספרם הגדול, אופני חיים פרימיטיביים של רועים נודדים המתגוררים באהלים ומתכלכלים מתוצרת עדריהם. כאלה הם ה“עַנַזֶה” וה“שֶׁמֶר” הנ"ל. האחרים, רובם מהתושבים העתיקים, היו מוכרחים לעזוב את שדות־מרעם, התישבו בגבולות המדבר ועוסקים בחקלאות. הם קבלו עליהם את חסות שכניהם האדירים ומשלמים להם מס הנקרא: חוּוָה. במצב כזה נמצאים השבטים הגרים בעמק הפרת וחַבוּר – החַדְדִיִין, המַאוַאלִי שבמחוז אַלֵפה, שבטי ראַעיֶס מחוֹמס, שבטי פאַדְל מהגוֹלן והַסְלוּט מהלֵיגַ’א הטרַכוֹנֶה. מכאן ההבדל בין שבטים נודדים, נודדים־למחצה ותושבי־קבע.

הבּדוים האמיתיים.    🔗

המזרח²־התיכון שימש מדורות גשר בין שתי יבשות גדולות, אסיה ואפריקה, ויחד עם זה היתה תמיד ארץ־הסְפָר של הישוב על גבול המדבר ארץ־תאוה לשבטים נודדים, רעבים וצמאים. מכאן התערובת, ולפעמים גם הערבוביה בגזעי האדם, בשפתם ובכל קניניהם התרבותיים.

סמוך לארץ־ישראל מזרחה מתפשט המדבר הגדול, הנקרא בשם גַ’זִירת אל־ערב, “חצי אי־ערב” או אל־גַ’זירה, “חצי האי”, שהיא המולדת והמטרופולין של הבּדוים.

הבּדוים רגילים להיקרא בערבית “אהל אל־בַּדוּ”, תושבי הערבה (בַּדִיָה), או “אהל אל־בית” תושבי האהלים, או “אהל אל־וַבַר”, תושבי אהלי שער־הגמל. הכינויים האלה מקובלים אצל התושבים העירוניים והפלחים ומהם עברו לאירופאים.

המושג בּדוים חל על אלה, שבנגוד לתושבי העיר והכפר אינם מקושרים לגמרי או אינם מקושרים במדה מספיקה למקום אחד, אלא עוברים ונודדים ממקום למקום לפי תקופת השנה ולפי המסיבות המדיניות השונות. הבּדוי האמתי הוא נודד המדבר המגדל גמלים והנמנה על שבט בעל שלשלת יוחסין. כל בן־מדבר שלא מנו בו שני הסימנים הללו אינו בּדוי במובן המדויק של המלה. רבבות הנודדים בסוריה ועיראק, החיים בעיקר על גידול הצאן ומשתמשים בחמורים לנדודיהם, אינם בכלל הבּדוים, משום שאין להם גמלים. כן לא יוכל סתם ערבי להתעטף באיצטלא של בּדוי, אלא אם יוכיח שהוא מזרע בּדוים.

עם הגבלת אפשרויות הנדידה והשינויים בחיי החברה שלהם, נהפכים הבדוים האמתיים לחצי־נוֹמַדים, הנמצאים בתהליך של התישבות מלאה.

הבּדוים־למחצה.    🔗

את הבֶּדוים־למחצה נהגו לכנות בשם “עַרָבּ אל־מְעַזֶה”, היינו העוסקים בגידול הצאן. כיום הם מכונים אל־עַרָבּ, בניגוד לבדוים־האמיתיים, הנקראים אל־בַּדו.

הבּדוים־למחצה הם אלה שעזבו את חיי הנדידה הרחוקה, התקשרו לאדמה והתישבו עליה, אבל לא פסקו מלעסוק בגידול הצאן והבקר. כדוגמה ישמש לנו מה שאומר כנען: “הליאַטְנֶה, תושבי מחוז וָדִי־מוסה בעבר־הירדן, הם חצאי־בדוים. הם מתגוררים בתחומי מחוז קטן ודומים לפלחים, משום שהם עוסקים מעט בעבודה חקלאית. הם גם דומים לבדוים, משום שהם מתגוררים באהלים ועוברים בכל תקופות השנה ממקום למקום במחוזם”.

הבּדוים־למחצה נודדים בשטח מוגבל, לפעמים על אדמה השייכת להם, אך על־פי רוב על אדמה חכורה. הם מעבדים את הקרקעות על־ידי אריסים או חרטים ורק לעתים רחוקות בעצמם. ברובם גרים הם באהלי שער־העזים ובחלקם בחוּשות (סוכות) וצריפים מעץ ופח – מה שמעיד כבר על מעבר מחיי בּדוים־למחצה לחיי מתנחלים.

למען הדיוק עלינו לחלק את הבּדוים־למחצה לשלושה אזורים: א) אלה הגרים במרחק־מה מהעיר ומקצב הבנין וההתישבות, שברובם הנם יותר קרובים לאחיהם הבּדוים האמתיים, ושמרו על־כן יותר על אפיים הבּדוי. מאידך אינם נודדים למקומות רחוקים דוגמת בּדוי ערב, כי חוזרים הם לבתיהם לעונת הזריעה והקציר ולכן אין הם בּדוים נודדים ממש, אלא מעין־נודדים, ביחוד בתורם אחר מקום מרעה לצאנם. ב) אלה העוסקים בגידול צאן על שטחים מסוימים ואינם מעבדים את קרקעותיהם. ג) על הסוג השלישי יימנו בּדוים, שבהבדל מאחיהם בשאר חלקי הארץ התרחקו מחיי הבּדוים, זנחו את הנדידה ויושבים במקום אחד ומתקיימים ברובם מעבודה שכירה וכו'.

בּדוים־למחצה מוצאים אנחנו גם בשטח עבר־הירדן מזרחה; במחוז אַל־בּלקא, מחוז קיר מואב (כַּרכּ) ומחוז מָעוֹן (מַעֵין). גם בשטחי סוריה נמצא בּדוים־למחצה, ובפרט בּדוים טהורים, שעברו לחיי עבודת אדמה. ערב אל־פַדְל במחוז הגולן הם בּדוים אמתיים שהפכו לעובדי אדמה. מוצאם משבט בּדוי קדום מארם־נהרים (עיראק), שהיגר לגולן במאה החמש־עשרה. הם משתייכים למשפחת הנביא. לראשם תואר אמיר, הנמסר בירושה למן פדל אבן־רבּיעה, אחד האמירים הבּדוים הנודעים לשם בתולדות האיסלאם. ערב אל־פדל השתלט על מרבית אדמות הגוֹלן ובפרט במחוז הצפוני־מערבי של אל־קְנֵיטרַה הפוריה מאד. ראש הפדל שליט גם על השבטים הקטנים, המתגוררים בגוֹלן, שברובם הם עובדי אדמה.

האלמנטים הנוֹמדיים בגוֹלָן משתייכים ברובם לשבט ערב אן־נעים, המפוזר קבוצות קבוצות עד סביבות דמשק, בצפון, ואדרעי דרומית מזרחית. נשכרים הם כרועים לבעלי עדרים של המחוז ויש שעובדים את האדמה. להם עדרי עזים וכבשים.

הלֵיגַ’א מיושבת מזמן קדום על־ידי עובדי־אדמה־למחצה והם הסְלוּט, הגרים באהלי שער־העזים ועוברים עם עדריהם ממקום למקום, בהתאם לעתות השנה. בודדים מהם בנו להם בתי־אבן ודרים בהם בימות הגשמים.

את השבטים ושברי־השבטים הנודדים כנינו בשם בּדוים־למחצה, בניגוד לבדוים האמתיים, המגדלים גמלים ושוכנים במדבר ורק שלושה חדשים בשנה הם חונים על גבול הישוב או בתוך הישוב. כאמור, הבּדוים החיים על גידול הצאן ומשתמשים בחמורים אינם נמנים עם הבּדוים האמתיים.

הפַלַחים והבּדוים־מחצה נוהגים לשאול על אלה האחרונים: “וֵין אֶל־עַרָבּ נַאזְלין” או “וֵין אֶל־עַרָבּ חַאטִין” – כלומר: אַיה מקום המחנה, או החניה של ה“עַרָבּ”. וכן שואלים: “אִנְתּוּ עלא מַחַטְכּוּם וַלַא שִׁלְתזּ” (הנכם במקום חנייתכם או עקרתם) והתשובה: “לְלָא, נִחְנָא עַלָ מַחְנָא” (לא, הננו במקום שאנחנו).

הבּדוים בנגב הנם ברובם בּדוים־למחצה. הם חדלו מחיי הנדידה הרחוקה. הם נודדים רק בשטח מוגבל בתוך הישוב, וברובם מגדלים צאן: כבשים, עזים וגם פרות. מספר הגמלים שבידיהם מרובה. באזורים מסוימים רכשו להם הבדוים – הנוֹמדיים־למחצה – קרקעות ומעבדים אותן, עתים בעצמם ועל־פי־רוב על־ידי אריסים.

ויש בֶּדוים־למחצה שהם בבחינת בּדוים, העוסקים בגידול צאן בשטחים מסוימים, וחלקם מעבד את קרקעותיהם. השאיפה הכללית אצלם היא, לעבור לחיי קֶבע. חלק מהם רכש לו עוד בימי התּורכּים אדמה פרטית במחיר הצאן, רכש “חַכּוּרוֹת” (מִקשָאוֹת) לנטיעות וחוכר שטחי אדמה לזריעה. רק מחוסרי האמצעים עוסקים במרעה, אולם שטח נדידתם הוא מוּגבל. מעבר לזה לפַלָחים־למחצה מתהווה אצלם בקצב מהיר מאד ובעתיד יהיו אלה פַלָחים שרק מסורת בדוית נשתיירה בידם.

הבּדוים־למחצה התרחקו מחיי הבּדוים הנודדים במרחבי המדבר. הם חדלו לנדוד. אלה יושבים במקום אחד ומתפרנסים ברובם מעבודה שכירה, עבודה בפרדסים, הובלת זיפזיף, הובלת סחורות, וכו' וכו'. העקירה ממקום למקום יחד עם המטלטלים היא רק לצרכי בריאות וחיסון בפני תקופות השנה. אהליהם חסרים צביון בּדוי ועשויים שקים טלאי על גבי טלאי, במקום יריעות שער־העזים אשר לבדוים. הם גם בונים לעצמם צריפים. אצל אלה מתחיל השבט להתפורר, כוחו של השיך נחלש והולך, והמוכתַאר, המשטרה והמשפט תופסים את מקומם. הרי זו פריצת־גדר במסורת הבּדוית!

תושבי־הקבע והנודדים.    🔗

היחסים שבין תושבי־הקבע שבנאות־המדבר לבין הנודדים היו מאז ומתמיד מתוחים, ומגיעים לעתים קרובות לידי התנגשויות. הנודד התיחס בבוז אל עובד־האדמה המרותק לישובו, החסר חופש־תנועה והנאלץ, ביחוד בגלל הפיצול המעמדי, לשאת בעולו של שיעבוד. לעומתו זילזל איש ישוב־הקבע בנודד חסר־הבית, הנראה בעיניו כירוד יותר מבחינה חברתית ותרבותית.

במרוצת הזמן, כאשר הופרדה המלאכה מן החקלאות והופיע המסחר כמשלח־יד מיוחד שעליו פרנסת חלק מן האוכלוסים – ריכוז עודפי תוצרת ושיווקם מחוץ למקום, וכן הבאת מיני מיצרכים מבחוץ – נתרקמו בין תושבי־הקבע לבין הנודדים יחסי־חילופין מסחריים: הנודדים מביאים אל יישובי־הקבע את גמליהם ואת תוצרתם ומקבלים תמורתם חיטה, אריגים, נשק וכיוצא בזה. הלכו ונוצרו מרכזי שיווק, נתגבשה מסורת של ירידים עונתיים במרכזים החשובים ונוסדו נקודות מפגש בין תרבותם של יושבי־הקבע לבין תרבותם של הנודדים.

ההבדל המסורתי בין הבֶּדוי, מגדל הבהמות הנודד, לבין הפלח, עובד האדמה המיושב – ההבדל שבין יושב האהלים לבין יושב בתי האבן, וכל הכרוך בו, הולך ומיטשטש זה דורות אחדים באזורים רבים של המזרח התיכון.

יש להעיר על תופעה מיוחדת, שפלחים עזבו את חיי הפלחים ונטפלו לדרכיהם של הבֶּדוים־למחצה, יצאו את בתי־האבן ויושבים באהלי שער־העזים ובסוכות־עץ. תופעה זו לאנשי הכפרים שבהרים באה כתוצאה משטחי־קרקע רחבים בלתי מעובדים, ומשנתרבו הבּדוים בסביבות והם חששו, פן יסיגו אלה את גבולם ויכבשו את אדמתם, ראו הכרח לעצמם לשלוח את בניהם, שירדו מן ההרים וישבו כשומרי נחלתם. החלוצים האלה, שיצאו תחילה לשמור על רכושם של פלחים מפני הבּדוים, סופם שנהפכו בעצמם לבדוים־למחצה, ונוהגים כמותם עד היום הזה.

תּוּרכּיה לא נהגה לגייס את הבֵּדוים, שאין דרכם לציית וסיפוחם לצבא היה בודאי משמש רק מקור של פורעניות. על כן נאחזו פלחים רבים, שרצו להימלט מאימת הגיוס, בתחבולת המעבר לחיי הבּדוים ובאו לחסות בצל של שיך שבט. תחבולה זו לשעה קבעה את גורלם לכל ימי חייהם. כי משנטפלו לדרכי ה“עַרָבּ”, למנהגיהם ולאמונותיהם, שוב לא חזרו כבר לאמת־הקרקע שבכפר־המכורה, אלא נשארו שוכנים באהלי שער־העזים ופרנסתם על גידול בהמות ופלחה. בנקודה אחת מתבלטת עדיין זיקתם של האחרונים לאורח־החיים הקדום, שכן הם לוקחים להם נשים מבנות־הפלחים, אם כי את בנותיהם הם משיאים לבדוים־למחצה.

במורדות לים־המלח, מוָדי־מלק עד וָדי נוּר, שוכנים עֲרַבּ את־תַּעֲמְרָה, שבט בֶּדוי גדול שמוצאו מפלחים שוכני־בתים שנמלטו לפני דורות מספר מפני לחץ המסים, וביחוד מפני הגיוס.

בשם קלאעיה³ נקראים תושבי ח’אן יונס. בין הבֶדוים משמש כינוי זה לפלחים שהפכו לבדוים, שמוצאם בעיקר מח’אן יונס. הקלאעיה היו מפוזרים בשבטים שונים, והשתייכותם לעזאזמה אינה ברורה.

בהזדמנות זו עלינו לציין, שעל־פי־רוב היחסים בין הבֶּדוים־למחצה ובין הפלחים אינם טובים. הבדוים מיחסים לעצמם אצילות יתרה: הם חושבים את דמם לטהור ואת דם הפלחים למעורב. משוללי זכויות וערך הם הפלחים בעיני יושבי אהלי קדר. ומשום שהפלח משועבד מילדותו לבעלי הקרקעות ולפקידים, מדוכא הוא מדורות ומחוסר כל גאוה וכבוד עצמי. השלטון המערבי עשה הרבה להטבת מצבו של הפלח כשהתחיל זה להשתחרר מן השעבוד, עמד יותר על זכויותיו. כיום ניתן להבחין בהתקרבות־מה בין הבֶּדוים־למחצה והפלחים שכניהם. אפילו בקורי ידידות וכבוד נעשים לדבר רגיל. יש גם מקרים בודדים של נשואי־תערובת.

שבטים ושברי־שבטים.    🔗

הבֶּדוים והבּדוים־למחצה הם מיעוט נודד בתוך ישוב קבוע. מספר הנפשות ממלא, בלי ספק, תפקיד חשוב בעמדתו של השבט כלפי שבטים אחרים. אבל אין הוא מונע מקיבוץ בדוים קטן את עמידתו ברשות עצמו. בימי המשטר התּוּרכִי היתה יד השבטים הגדולים על השבטים הקטנים. היום נשתנה המצב. משום־כך מתקיימים השבטים הקטנים ומחזיקים מעמד.

בימי המשטר התוּרכּי עוד היו שבטים גדולים וחזקים שהטילו את מָרוּתם על שאר השבטים. היה זה לפני שהחלה תּוּרכּיה לדאוג לקיסרות הרחבה שלה, לרסן את הפַּחות והשֵׁיכים ולהכניס סדרים במשטר המדינה. מאז ואילך הושם מעצור לתיאבונם של השבטים החזקים, והם התפוררו והלכו. שבטים אמידים נתדלדלו ונתפזרו בגלל השפטים שעשה בהם השלטון התּוּרכּי. לפני עשרות בשנים היו שבטים ושברי־שבטים נוהגים לבוא להישפט אצל שֵׁיך השבט. היום, אפילו שֵׁיך ראשי אין לו שבט. גם שבטים קטנים חדלו ממנהגי שיפוט אלה. על שיך של שבט אדיר מספרים בני הסביבה בגאוה, כי “אהלו היה נטוי על חמשה עמודים (“מֻכַמָּס”) – סמל כוחו ושלטונו – והוא היה יושב על אם הדרך, בפרט בימות החמה, בכדי שהאורחים יכנסו אצלו, שכן מכניס אורחים נודע היה. כיום, בעיני השבט המפוזר, אין הוא נחשב כשֵׁיך ראשי וכל משפחה עושה כטוב בעיניה”.

הרכב השבט והמטה    🔗

הם מאורגנים בשבטים ומטות, ממש כבני־ישראל בזמן הנדודים במדבר.

בין בֶּדויי הנגב, כבין שאר נוודים ונוודים־למחצה, מהווה השבט (עֲשִׁירָה, רבים עַשַׁאְיר) את היחידה הבסיסית שאליה משתייך כל פרט ופרט. השבט הוא איגוד של משפחות (עאילה, רבים עיל או עאיאלאת), החונות, נודדות, רועות את צאנן ומעבדות את אדמותיהן ביחד, או לפחות תוך תיאום מסוים ותחת מרותו של שֵׁיך השבט. השבט מקביל אפוא לכפר בין הפלחים המיושבים, והשיך מקביל למוכתאר.

התפלגויות והסתעפויות קורות לעתים קרובות למדי והן המסבירות את ההבדלים הקיימים ברשימות השבטים ובמספרם מרישום לרישום וממפקד למפקד.

כמה שבטים ערבים, בֶּדוים או בּדוים־למחצה, שומרים עד היום בעל־פה על סדר הדורות, שבא להם בקבלה.

השבט הוא חברה מאוחדת ומסודרת המורכבת מקבוצים חברתיים קטנים, שהנם יחידות מורכבות מכמה בתי־אב (חמוּלות). בשבט מתאחדות הֻרדות אחדות לחברה גדולה ומסודרת. השבט יושב על שטח מסוים, מדבר בשפה אחת או בדיאלקט אחד ומכיר באחדותו. ברם השטח שעליו יושב השבט אינו תמיד “מסוים”. יותר נכון, הוא מסוים רק באופן יחסי. כי אם השבט הוא בעיקר קיבוץ חצי־נודד ויש לו שטח מסוים לישיבתו, הרי השטח הזה הוא מסגרת רחבה המשאירה אפשרות גדולה לנדידה.

הרכב השבט אינו דוקא מהרדות, שאינן עצמן קיבוצים אורגניים, אלא גם ממשפחות. כי יש אשר נוצר השבט על־ידי הגדלת המשפחה או על־ידי התאחדות של משפחות מספר. אך בין במקרה הראשון ובין במקרה השני מתחלק השבט שוב למשפחות משפחות.

המטה    🔗

המלים “שבט” ו“מַטה” הן שמות נרדפים להוראה אחת. שתיהן מורות על השררה השבטית הנתונה בידו של הנַגיד או הנשיא והמסתמלת במקל או בשוֹט, שהוא אוחז בידו.

אין יחידת השתייכות או הזדהות יותר רחבה מן המַטה. באזורים אחדים של ארץ־ישראל והארצות השכנות היתה נהוגה חלוקה רחבה יותר, ששרידיה ניכרים היום אף בין המיושבים, למַטות שמוצאם מדרום־ערב (“ימן”) ולמטות שמוצאם מצפון־ערב (“קייס”). חלוקה זו אינה קיימת לגבי בֶּדויי הנגב, וכנראה אף לא היתה קיימת בעבר. אופנהיים⁴ אומר, כי חלוקה זו לא היתה נהוגה דרומית מבאר־שבע. אנשי הר חברון מכונים בשם קיבוצי “קיסיה”, כלומר “אנשי קייס”, בפי בדויי הנגב ושאר האזורים הגובלים.

מטה – קבוצת שבטים.    🔗

השבטים מאוגדים בחטיבות רחבות יותר, אזוריות פחות או יותר באופיין, הלא הן המַטות (קבּאיל – יח' קבילה, או צפוף – יח' צף). מצד אחד רופפות חטיבות אלה יותר מן השבטים ביחס למקום, הואיל ואינן חונות ונעות יחד ואינן סרות למרותו של ראש אחד, ומצד שני, יציבות יותר ביחס לזמן, היות והן מהוות את הגופים היחידים המתקיימים לדורות רבים. כנראה שבעבר היו מטות אלה גופים מלוכדים ומגובשים יותר והדבר התבטא בעיקר במסורת על מוצא אחיד, בדרך כלל מאב קדמון אגדתי או אגדתי־למחצה, בקבלת מרותו של אחד השיכים, הנקרא שיך השיכים (שֵׁיך אַל־מַשאַיךְ), ובעובדה שהמטה היווה את יחידת הפשיטה והמלחמה תחת פיקודו של מפקד כללי (עַקיד קוּם), שהיה בדרך כלל שיך אל־משאיך בעצמו. כיום ניכר רישומו של ליכוד זה רק במסורת על המוצא האחיד ובזכרונות משותפים אחרים.

התת־מטה הוא בעיקרו תוצאה משבט שהתרחב והסתעף; בתי־האבות הפכו לשבטים עצמאיים והשבט המקורי היה לאיגוד שבטים רופף. לתת־מַטה אין שיך העומד בראשו.

המשפחה. יש ומשפחה מתרחבת ומסתעפת עד כדי כך שנוצרות בתוכה כמה וכמה משפחות משנה, ואז נהפכת המשפחה המקורית למעין תת־שבט או בית־אב (רבע, רבים: רבאע), שבראשו עומד “כַּבִּיר רַבַע”, השואף בדרך כלל להרחיב את עצמאותו, כלומר להפוך את ה“רבע” שלו ל“עשירה” ואת עצמו לשיך.

בין המשפחה והשבט אין הבדל יסודי. שניהם מיוסדים על קרבת־דם אמתית או מדומה. על שניהם חלות החובות של גאולת־הדם ושניהם הם יחידות צבאיות – המשפחה כלפי פנים והשבט כלפי חוץ.

סטטיסטיקה    🔗

בסוריה ובמצרים מהווים הבּדוים, או יותר נכון, הבּדוים־למחצה, מיעוט נודד בתוך ישוב קבוע. אין הם נפוצים במדה שוה בכל ארץ וארץ במזרח־הקרוב והתיכון. מספר הבּדוים במזרח־הקרוב והתיכון אינו ידוע בדיוק.

רובם הגדול של הבֶּדוים שהתגוררו בתחומי ארץ־ישראל המַנדטוֹרית הם כיום מחוץ לתחומי ישראל. הדעות על מספרם המדוייק של בּדויי ארץ־ישראל המנדטורית מחולקות. בעוד שהמפקד משנת 1931 נוקט מספר של 40,000 בערך, קבע עארף אל־עארף מספר כפול – מ־75,000 עד 100,000. שמעוני העריך את מספרם ל־50,000 עד 60,000, על סמך חישובים שנעשו בזמן מלחמת העולם השניה.

השבטים שנשארו במדינת ישראל משתייכים לשלושת המַטות הגדולים של הנגב, “גדולים” גם מבחינה מספרית וגם מבחינת עברם ומלחמותיהם. אלה הם מטות התראבין, התיאהה והעזַאזמֶה. גם מאלה נשאר חלק קטן בלבד, כמה אלפים מן התיאהה וכמה מאות מן התראבין ומן העזאזמה.

למעלה מ־90% של הבּדוים שנשארו בתוך גבולות מדינת ישראל הם ממטה התיאהה, המתחלק בערך לשני חלקים שווים בין אלה שעזבו לבין אלה שנשארו: נשארו כ־9,000. ב־1947 נאמד מספרם בארץ־ישראל ל־18,000 (שמעוני). מאידך נשאר מן העזאזמה רק פלג אחד בן כמה מאות נפש מתוך כ־12,000, ומן התראבין כמה פלגים קטנים שאינם אלא שברי־שבטים, המסתכמים גם הם בכמה מאות, מתוך כ־21,000.

המספרים המובאים לעיל לגבי אוכלוסי הנגב של היום, והמסתכמים ב־10,876, הם ממפקד 1954 ואינם כוללים את השבטים, בעיקר מן העזאזמה, הנעים בקצה הנגב הדרומי ושמצבם החוקי מפוקפק. כן אינו כולל את מספר הבּדוים שהיו במדינה אך עזבוה. לפי המפקד החלקי לאוכלוסי הנגב הערביים, שנערך בשנת 1949, הגיע מספרם ל־20,000 בערך (כ־18,000 שנפקדו בתוספת 2,000, בקירוב שלא נפקדו), פירושו של דבר שכ־8,000–6,000 בּדוים יצאו את המדינה לאחר מפקד 1949.

הבּדוים הנודדים היוו אחוז קטן של ערבי הארץ ומספרם הגיע לחמשים אלף נפש. רוב הבּדוים התרכזו בנגב, שלא היה מיושב, ושם הם נשארו בחלקם גם כיום.

ביוני 1956 היה מספרם של הבדוים במדינת ישראל כולה – כחמשה־עשר אלף נפש. ומזה בנגב כשלושה־עשר אלף נפש.

 

פרק שני: בעיות הבֶּדוים    🔗

המוצא הטריטוריאלי    🔗

אין ספק, כי המוצא השונה של השבטים, במובן האֶתני והטריטוריאַלי⁵, גורם חשוב הוא לפיצול הרב בין הבּדוים והבּדוים־למחצה. רוב שברי־השבטים הם האֶלמנטים, שנפלטו מארצות מוצאם מסיבות שונות: גאולות־דם, חטיפות, מעשי־נקם, ריב ומדנים, חיפוש שטחי מרעה וכו'.

רוב שברי־השבטים שומרים על שלשלת היוחסין שלהם בנאמנות, אבל מתוך יצר היחש קושרים הם את מוצאם לשבטים בעלי עבר מפואר בהיסטוריה של האיסלאַם או לשבטים חזקים ואַדירים במרחבי מדבּריות ערב. עוד כיום ישנן משפחות האומרות על עצמן, כי משתייכות הן לטַיִיִ.

בין שברי־השבטים מוצאים אנו כמה קיבוצים שמוצאם ממצרים וצפון אפריקה. יש שבאו ממצרים, בתקופת שלטון אַחמָד אַל־גֵ’יזאַר פַּחָה, מושלה העריץ של עַכּוֹ. אולם קיבוצים אלה כמעט שנמחקו מרשימת שברי־השבטים, המתגוררים כיום בעבר־הירדן מזרחה, בגוֹלָן ובחוֹרָן.

עם ההתפצלות הטריטוריאַלית באה גם ההתפצלות השבטית. אין שֵׁיך ראשי, אלא ראשי משפחות בלבד. השבט מסתעף ל“חַמוּלוֹת” (בתי־אבות), וכל ראש בית־אב משתדל לחזק את שלטונו ועמדתו הפרטית.

מוֹצא אֶתני שוֹנה. מן הצורך לעמוד כאן על תופעה מיוחדת של שבטים המורכבים מאלמנטים אֶתניים שונים. כי יש קיבוץ בּדוי המורכב משפחות ממוצא אֶתני שונה. כן הצטרפו גם פַלָחים לשבטים בדוים מסיבות שונות שנזכרו לעיל.

בהתחברות זו של אֶלמנטים שונים אפשר לראות מעין מגמה לריכוז, שיש בכוחו להביא לברית־שבטים חזקים במשך הזמן. אבל למעשה נפסק תהליך זה בשל גורמים שמנינו לעיל: תגבורת הישוב, צמצום שטחי הנדידה והגורם המדיני, השולל את כוחו של השֵיך. גם בקיבוצים הגדולים ביותר רואים אנו נטייה לפיזור במקומות שונים. ובידוע שהפיזור מחליש במשך הזמן את הזיקה לשבט.

גורמי ההתפצלות הרבה של שבטי הבדוים הם: 1) חוסר שלטון יציב; 2) תגבורת הישוב, צמצום שטחי המרעה ואיבוד מקום החנייה המרכזי של השבט; 3) המוצָא הטריטוריאַלי והאֶתני השונה.

מוֹצא לא־בדוי. הקטאַטוֶה אינם מהווים יחידה שבטית ממש. בשם זה נקרא קיבוץ משפחות ממוצא לא־בדוי, שבחלקו בא בודאי מהכפר קאטוֶה והיה מפוזר בין שבטים שונים.

בני העַוַרנֶה, תושבי הבצוֹת, הם יותר פלחים מן הבּדוים־למחצה. בדוים הם בלבושם ובמסוֹרת מנהגיהם, אך דרים יותר בסוכות (עַרַאִיש) ובבתי־חימר ומאכלסים כמה כפרים. הם מעבדים קרקעות רבי־שטחים ולעבודת האדמה ועבודה חקלאית אינטנסיבית עברוּ בקצב מהיר.

השבטים הקטנים שהתגוררו בקרבת ישובים, לפני המלחמה ולאחריה, עמדו לרשותם מקודם שטחים פנויים למרעה, והם נדדו לארכם ולרחבם של העמקים והגאיות ורעו את עדריהם. אולם כיום נהפך רובם של העמקים והגאיות לשיכון עירוני, משק אינטנסיבי ואזורי תעשייה. השבטים נהדפו על־ידי כך אחורנית, אל שטחי העורף. רק חלקם של השבטים הללו עוסק אפוא כיום במרעה. יתרם עוסקים בקליעת מחצלאות וסלים, בממכר זבל וירקות ובעבודה שכירה.

כשנמכרו הקרקעות שעליהם התגוררו, קרקעות שהיו שייכים לפלחים מן הכפרים, נאלצו לצמצם את עדריהם מחוסר שטחי־מרעה. השבט הקטן נמחק כמעט כולו מרשימת שברי־השבטים. הנוֹתרים עברו לגור בבּיצוֹת, ובעזרת הפיצויים, שקבלו מאת קוני הקרקעות, התחילו לסחור ובעזרת ידידים הכשירו את הקרקעות שניתנו להם. כעת ישתלו עגבניות, בַּמיֶה וכו'. אעפ"כ ממשיכים הם לגור באהלים שיריעותיהם עשויות שער־עזים. ויש ששבט שהיה בעל הקרקעות, נושל על־ידי השלטון, על שלא שילם את מיסיו לממשלה התורכית במשך שנים רבות. האחרונה מכרה את הקרקעות במכירה פומבית. כך נדחקו שבטים ושברי־שבטים מצוּר מחצבתם ונתדלדלו מפאת אבדן מרכז חנייתם.

דחיקת רגלי הבּדוים    🔗

ההגירה החפשית של השבטים ושברי־השבטים מבחוץ וכן גם הגירתם הפנימית מעידות כי עדיין יש בארצות המזרח־התיכון מקום לאלמנטים בלתי־קבועים וכי טרם הגיעו הארצות למידת הצפיפות והרמה התרבותית השמות מעצור לאלמנטים שאינם מן הישוב. אך מאידך גיסא מכירים אנו כבר תהליך נגדי הדוחק את רגלי הבדוים ומכריחם לצמצם את שטח נדידתם, לרכוש להם קרקע למרעה ולעתים גם לעבד את האדמה עיבוּד אינטנסיבי.

בימי קיומה של האימפריה העותומנית היה הישוב דל, הדרכים משובשות ובחזקת־סכנה, וסחר הארץ זעום. חפשי לנפשו היה הבדוי נודד ורועה את צאנוֹ בכל רחבי הארץ ועוסק בשוד וגזל. אך כבר בשנים האחרונות לקיומה של אימפריה זו הושם גבול לשוד ולגזל. עד שבא השלטון הבריטי, שהמשיך להילחם בתוקף במנהגם הנפסד של הבדוים וגם הצליח.

עם הכיבוש הבריטי והצרפתי נכנסו ארצות המזרח־התיכון למעגל ההשפעה של הכלכלה העולמית על־ידי הגידול המהיר של הישוב וההון הרב שזרם מחוץ־לארץ. הפריחה הכלכלית וגידול הישוב אילצו את הבדוים והבדוים־למחצה לוותר על אורח חייהם הישן ולהתיישב בקביעות על הקרקע, ובעיקר באותם האזורים של המזרח־התיכון שבהם התפתחה התעשייה והחקלאות האינטנסיבית.

התפוֹררוּת ופיזוּר    🔗

גבולות גיאוגרפיים, הגיא וההר, וישובים מפרידים בין חלקי־שבט שונים בארצות המזרח־התיכון. שטח הנדידה של כל שבט הוא כמה קילומטרים. ישנם ארצות ומחוזות במזרח־התיכון, אשר שטחים רחבים ומישורים פתוחים שם לצאנם ובקרם. אולם תגבורת הישוב, ההופך את מקומות המרעה והשממה לשדות מעובדים, לשיכון עירוני ולאזורי תעשיה, הוא, כאמור, גורם חדש להתפוררות נוספת בין השבטים ושברי־השבטים.

שטחי־המרעה נשמטים מידיהם או מצטמצמים והולכים וחלקי השבטים מוכרחים לבקש להם מקומות חנייה חדשים, ולעתים – להתפזר למקומות שונים.

ועוד סימן להתפוררות השבטית: עוד לפני עשרים שנה היו הבדוים מבכרים לשכון במחנות־מחנות ולהצטופף יחדיו, ואילו היום נדיר החזיון הזה וקשה למצוא מחנה גדול של עשרים אהלים. אותו דבר מותר לומר גם על שאר אזורים. וכדאי לעמוד על העובדה המיוחדת ש“הקַבִּילֶה” (מַטֶה) או ה“עָשִׁירֶה” (השבט) נעלמו בין הבדוים־למחצה כליל ונשארו רק ה“חַמוּלֶה” (בית־אָב) וה“עֵילֶה”– המשפחה. לפעמים מורכב השבט רק מ“חַמוּלֶה” (בית־אב) אחת או שתים ולפעמים מ“עֵילֶה” (משפחות) בלבד.

הנטיה להתפזרות במקומות שונים באה בעיקר מפני השאיפה והצורך לחלקת אדמה על־יד האהל לשם עיבּוּד. אמנם, גם סיבות אחרות, כמו גאולת־דם, חַטִיפֶה (חטיפת־נערה), ריב ומדון, מביאות להתרחקות יחידים ומשפחות ממקום חנייתו של השבט.

הנטייה לחיי קבע    🔗

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היתה מורגשת בבדוים ובבדוים־למחצה הנטיה לחיי קבע, הם היו רוכשים להם קרקע ורושמים אותה בערכאות הממשלה על שמו של השבט, או על שמם של יחידים, מגדירים את גבולותיהם ומעבדים את האדמה. העושר הטבעי של הפינה החדשה השפיע עליהם שיעסקו גם בעבודת־האדמה, תחילה לצרכי עצמם בלבד ואחר־כך גם לממכר העודף. עם התישבותם עזבו מקצתם את האהלים ועברו לדוּר בבתי־אבן. באוהליהם השתמשו לצרכי המרעה בלבד, והם למדו לגדל ירקות בהשקאה פרימיטיבית. הניסיון היה מושך ובני השבט או משפחות השבט החלו להגר למקום הקרקעות הניתנות להשקאה. הם התחתנו שם עם בנות שאר השבטים למען שתהא להם היכולת לחיות⁶ חיי אכרים אינטנסיביים יותר. גידול־הבהמות, ביחוד הבהמה הדקה, היה יסוד החיים החומריים של הבדוים האלה ומקור פרנסתם העיקרי. אבל עם זאת לא פסק מהם גם יצר הנדידה. המעבר לחיים קבועים־מרוכזים בבתי־אבן משמש גם גורם לנשואי תערובת בין בּדוים לפלחים. החיקוי שהבּדוים מחקים את חיי הפלחים, כגון בתלבושת, בתכשיטים, בתבשילים ובמנהגים מקרב אותם לעבודת האדמה.

בראשית התקופה, כשהתחילו הבדוים לגלות נטייה לקרקע, לא היו רוכשים אותה בדרך הנהוגה על־ידי קנייה מבעליה. דרך הרכישה היתה בכך שהתקיפים שבהם היו עולים על שטח אדמה, חונים עליו, מעבדים ומסייגים אותו, ומודיעים: “זוהי אדמתנו”. “רכישה” זו הביאה בעקבותיה תגרות־דמים ומלחמות מרובות. המלחמות היו כבדות, ומשני הצדדים נפלו חללים רבים. בני השבטים נצחו וכבשו שטחי אדמה רחבי ידים. תגרות רבות פרצו גם בין בני השבטים בשל רכישת קרקע בדרך זו. הבדוי היה לועג לאומרים לו, כי ה“וַורַקָה” (פיסת נייר – תעודת־הרישום) שפקיד הרישום נותן לו, יפה כוחה מחרבו. יש להזכיר גם מלחמות על זכויות מרעה, קרקע ופיטורין מתשלום מַס החָסוּת (ה“חוָה”).

בדרך כלל מורגש כבר הלך־רוח בין השבטים ושברי־השבטים לרכישת קרקעות. שבטים קבועים, שיש להם קרקעות, קובעים את גבולותיהם ומשיגים תעודות־רישום. הלך־רוח זה נעוץ בעובדה, שהשלטונות מונעים את השוֹד, את עליית המקנה על השדות כמנהג הבּדוים בימי קדם או בימי התורכּים. לא אחת אירע שהאפנדים רצו להשתלט על אדמות השבט. מכאן הנטייה החדשה של הבדוים להשיג תעודת־רכוש רשמית על קרקעותיהם.

הבדוים אינם מסתפקים כבר אך ורק בקביעת שטחים מסוימים לצרכיהם, – הם מתחילים לעבד את האדמה ולהתישב עליה. יש שבטי בדוים, שחדלו קצת מן השוד והגזל ולמדו להעריך את השלטון ואת המשטר, בניגוד לשבטים המתגוררים במרחב, שיד המשטר קצרה מהגיע אליהם. הם החלו גם למכור את היבול, מעמל כפיהם: צאן, צמר, “סַמְנֶה” (חמאה מותכת), וכו'.

בגידול הירקות עוסקים הבדוים השוכנים בקרבת ישובים קבועים הקמים באזור שלהם. השיכים ועשירי השבטים התחילו רוכשים להם אבטומובילים פרטיים ורדיו ובונים להם אפילו ארמונות לגור בהם. יש וליד באר המים שלהם הקימו טחנות קמח גדולות המצוידות במכונות מודרניות. טחנות אלוּ בסביבה הפרימיטיבית מתחרות בטחנות האַפנדים בכפרים הקרובים. וכן מקימים השֵׁיכים אסמים לתבואה ודירים לצאן ולבהמות, וגם מיבנים משקיים. התמונה תושלם ע"י בארות מים ומשאבות מיכאניות. המבקר עתה במקומותיהם של השבטים המתישבים־למחצה, יבחין, שהשיחות על סוסות אצילות ומלחמות גבורה במרחבי־המדבר ועל גבולות הישוב פינו מקום לשיחות על עגלות, מכשירי־עבודה, בנינים, נטיעות, וכו' וכו'.

גם השבטים המתגוררים בסביבות הערים נכנסו יותר למסלול של חיי קבע. מעטות כבר המשפחות הנודדות בעונת הקיץ, כמנהג יתר השבטים. הם החלו לעסוק במרץ בעיבוד קרקעותיהם, בהשפעת הפלחים שכניהם. מחזור הזרעים הפרימיטיבי מרתק אותם לקרקעותיהם במשך כל השנה. מסתמנת גם נטייה לעיבוד אינטנסיבי ובשנות הברכה קוצר חלק גדול מהבדוים את יבולו במכונות קציר שחכרו מאת שכניהם האכרים בישובים הסמוכים.

השבטים ושברי־השבטים בקרבת הישובים מעונינים ברכישת קרקע די מחייתם והם משקיעים את מיטב מאמציהם בהקמת צריפים או בתים, כדי לעבור מחיי נדידה, המצומצמים כבר בלאו־הכי בשטח, לחיים המצומדים בקביעות לאדמה.

נמצאים עדיין אנו בראשית התהליך הזה, ומשום־כך אין לכלול את הבדוים והבדוים־למחצה בשינוי ערכין זה.

המעבר לחיי־קבע    🔗

תושבי הערבות והבצות הם כבר בבחינת פַלָחים העוסקים בגידולים אינטנסיביים: אורז, תירס בכמות מרובה, מַשׁ, לוּבּיֶה ואַפוּנה ובשנים האחרונות – בטנים. הכנסתם העיקרית היא מעבודת האדמה, ועליה הם מתקיימים. הנשים עוסקות בקליעת מחצלות, ובעתות הפנאי מצטרפים גם הגברים לעבודה זו. לבושם בדוי ומעונם – סוכות של מחצלות.

ויש בדוים־למחצה שרכשו את הקרקעות, שעליהם הם חונים. הם דרשו אדמת־בעל חלף רכוש חי: פרות ועזים – מאת הפַלָחים הכפריים, שמאסו באדמותיהם מפני ריחוק מקומן מכפריהם. לבעלים החדשים ניתנו שטרות־בעלות “חִג’וֹת” מאושרות על־ידי מוּכתאַרי הכפרים. מאז הם חורשים את האדמה בעזרת שוורים וזורעים כל מיני תבואות. בני השבטים מעבדים אדמות ביחידות של עשרים עד ארבעים דונם. הם שיקמו כִירְבּוֹת (חורבות) אבן המשמשות לדיור בהמות בחורף ולאסמים למספוא ולתבואות השדה. מקום הגרנות – על־יד הכירבות (החורבות). שאר בני השבטים עוסקים בעשיית פחם ואספקת עצי הסקה; מהם בעלי עזים או בקר, או שני המינים יחד. לעניים שביניהם יש פרה אחת או שתים וכעשר עזים. לשבט בכללו יש סוסות אצילות וכמה עשרות גמלים להובלת משאות מן השדות אל הכפר ואל העיר.

שבטים שאין להם אדמה משלהם מעבדים אדמה בחכירה. מקור פרנסתם על עבודת האדמה ועל מעט הצאן והבקר שברשותם. אלה הנם טפוס בדוי המושפע מחיי הכפר שבקרבתם. יש מהם שחצבו בורות למי הגשמים באדמותיהם, הקימו בנינים מאבנים מסותתות, שמצאו בקרבת מקום מגוריהם, ונטעו עצים.

לעומת ההתישבות וההתנחלות על הקרקע רבים עוד חיי הנדידה, ואפילו מעשי־שוד, בעיקר בין השבטים הבדוים־למחצה המתגוררים על הגבול המדיני שבארצות המזרח־התיכון. הם גנבים מפורסמים והפרוטה מצויה בכיסם תמיד. יש להם בקר וצאן וברשותם גם מעט אדמת פלחה המעובדת על־ידי אריסים. את העבודה לא יאהבו, וגם את עדריהם ירעו בני שבטים אחרים. כמעט בכל יום אוכלים הם בשר – הרגל בלתי־מצוי ביתר שבטי הבדוים והבדוים־למחצה. רבים מהם ניספים בתגרות והתנפלויות או מתים בבתי הכּלא.

לעומת הנזכרים לעיל חלה במדינת ישראל תזוזה מסויימת לכיוון תהליך ההתישבות בין שבטי הנגב. אספקת המים שוּפרה במקומות רבים והשלטונות החלו ברישום מלא ובחלוקה רשמית סופית של הקרקעות. כְמו־כן חל שיפור מסויים במצב הכלכלי, ובעיקר הוסרו ההגבלות על חופש המסחר. עתה מקיימים הבֶּדוים יום שוק אחת לשבוע בבאר־שבע, בימי חמישי, בו ניתנת להם אפשרות כניסה חופשית לעיר ורשות למכור את תוצרתם.

רוב הבדוים במדינת ישראל נמצאים כיום במעבר מחיי רועים ונדידה להתיישבות קבע של עובדי אדמה.

השלטוֹנוֹת והבּדוים    🔗

תחת שלטון תוּרכּיה. בתקופת התּוּרכּים, ששלטונם בארצוֹת המזרח־התיכון היה רופף, קמו במאה הי“ז והי”ח שֵׁיכים ואֶמירים, שהטילו את מרותם על שבטים קטנים של עובדי־אדמה, ושלטונם היה שלטון בלי־מצרים. לא היה בטחון, וההפקרות שררה בכל. לממשלה ולמשטרה התורכית לא היתה כל השפעה; המושל האמתי היה השֵׁיך, ששלט בחרבו ובעזרת בני־שבטו, ועובדי־האדמה היו משלמים “חוָה” (מס חסוּת) לשבטים החזקים. אף הממשלה המחוזית או המרכזית בקושטא היתה משלמת לשבטים סכומים מסוימים.

ידועים לנו מקרים רבים, שנוסעים ותיירים, שעברו בארץ־ישראל לפני עשרות בשנים, שלמו לראשי השבטים את מַס החָסות “חֻוָה”. כן מציין הנוסע הנודע בוּרקהַרדט בשנת 1810, כי עולי הרגל הנוצרים, שהיו נוסעים ליריחו ולים־המלח, שלמו את מס החסות לאֶמיר אַל־קוּדְס (אֶמיר ירושלים), שיך בדוי שחנה בין ים־המלח וירושלים. עַרָבּ אַצְ־צַקְר היו גובים את מס החסות מהכפריים ומהבדוים לכל ארכו של עמק יזרעאל. בן השבט הזה, שהעלה את עדריו לשדה קמה, היה פטור מלתת את הדין או פצוי על כך, שכן בן שבט החזק, מקבל מס החסוּת, היה. מיום שנחלו ערבּ אֶצ־צַקר מפלה במלחמתם עם התּוּרכּמאַנים שכניהם, הוגבלה נדידתם ועוזם והוצבו להם גבולות חדשים עד הכפר עַפוּלֶה וזֵרְעִין.

הפקידוּת התּוּרכּית, שהתחילה לחדור לפינות הנדחות של הקיסרות העותומנית, עשתה מעט מאד כדי להגביל את תיאבונם של הנודדים, שהיו מתפרצים עם בוא הקיץ, מעלים את עדריהם הרבים ומפריעים את חיי עובדי־האדמה. עם התחדשות תורכיה והארגון האדמיניסטרטיבי החדש, הלך ונחלש כוח השפעתם של השבטים על הנהלת הפקידות התורכית. בארץ־ישראל המערבית פסקה הפקרותם כמה שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, ואחר הכבוש הבריטי נעלמה כליל.

לפני המלחמה העולמית הראשונה, התחילו התורכים לנהוג בבּדוים שבסוריה מדיניות ידועה: הם ניסו לקשרם לאדמתם, הקימו להם בנינים, בפרט במחוז הפּרָת והחַבוּר והכשירום להתישבות חקלאית. התורכים השתדלו להשליט את הבטחון במדבּר, בכוננם נקודות משמר של הגַ’נדרמיה בשווקים העיקרים ובירידים העונתיים, שאליהם היו מתכנסים השבטים, כן גם בקרבת מקורות המים החשובים במדינה. עם זאת היו מסכסכים בין השֵׁיכים השונים וגורמים לתגרות, אף עוזרים לפעמים לאחד הצדדים.

בסוף תקופת השלטון התורכי בארץ־ישראל היתה השפעת האפנדים חזקה והבדוים היו מוכרחים לבקש עזרתם בכל עת שהיה להם דבר עם הממשלה. בהזדמנויות אלה היו האפנדים רוכשים לעצמם שטחים גדולים של קרקע מידי הבּדוים. לא תמיד היו משלמים להם בעד הקרקעות, וכשהיו משלמים, לא היה זה אלא תשלום סכומים פעוטים במזומנים. אחדים מן האפנדים הצליחו לקבל קושאנים, אך בידי רובם יש רק פיסת־נייר “וורַקה בַּרַנִיֶה”. בנייר זה אין גבולות הקרקע רשומים ואינו נחשב לתעודה רשמית.

תחת שלטוֹן אַנגליה. בראשית ימי הכבוש יסדו השלטונות האַנגליים בתי־דין שבטיים, המורכבים מעשרים שֵׁיכים־שופטים, שכל אחד מהם יושב על כֵּס המשפט לפי תור קבוע. אך ראש בית־הדין היה קצין המחוֹֹז (מושל בּּאר־שבע). סידרי השיפוט היו כנהוג בכל בתי־הדין של המדינה, אולם פסקי־הדין לא היו כּּפופים לחוקים שעליהם הם מתבססים. מטרתם היתה לשפוט את הפונים אליהם לפי המנהגים השוררים בין הבֶּדוים ולהוציא פסקי־דין ברוח המנהגים האלה. עד שנת 1928 לא היה בסמכות בית־הדין השבטי לדון בענינים פליליים.

הקשר בין הממשלה והמוּכְתּאַר הביא לידי כך, שהשבטים הקטנים נכנסו יותר ויותר בעול הממשלה: סדר, בטחון, מסים, וכו'. הממשלה אסרה איסור גמור על כל תושבי ארץ־ישראל המערבית לשאת נשק חם וקר. רק בקושי החלו הבֶּדוים להסתגל לתקופה החדשה, כי קשה היה להם לעזוב את השוד ולחדול מן החיים על החרב. הנשק שימש לבּדוי מקור מחיה נוסף. לפנים קשה היה למצוא בּדוי, בפרט בנגב, שאיננו מזוין. הבֶּדוים היו סוחרים בנשק בגלוי עד סוף מלחמת העולם הראשונה. אגב: בני המדבּר וחבלי הסְפָר למדו להבין, איך לנצל הזדמנויות לרכוש נשק בעל־ערך צבאי ומודרני משלל הצבאות, שנלחמו בחזית ארץ־ישראל, ומעשים אלו חזרו גם במאורעות מלחמת העולם השניה.

גם את המלח, ששימש מקור פרנסה לבֶּדוים, וגם הטבק שהיה להם רשות לגדל, אסרו השלטונות לאסוף ולגדל בלי רשיון מיוחד, ואף זה פגע במדת־מה במצבו הכּלכּלי של הבֶּדוי, שהוכרח מעתה לקנות מלח לביתו. את המלח היו אוספים בחצי אי־סיני ובסביבות ים־המלח, מטעינים על גמלים ומוכרים בעזה, ברמלה, בשכם, בנצרת ובשאר ערי ארץ־ישראל, וגם בחוֹרָן, שטח המנדט הצרפתי. בשנות בצורת היו מחליפים אותו בחטה או בשעורה. מטען גמל של מלח היה שוה מטען של חטה.

הבֶּדוים הם כיום ברובם בֶּדוים־למחצה ז. א. חיים ברובם חיי־נדידה בשטח מוגבל בתוך הישוב. אך שטחי המרעה שלהם נשמטים מידיהם על־ידי הישוּב המתגבר ועל־ידי האינדוּסטריאַליזציה. פה ושם ניכרים סימנים בולטים של הסתלקותם מחיי־הנוֹמַדים. הם מעבדים אדמה פרטית או חַכוּרָה, מגדלים ירקות, באים במשא־ומתן עם העיר והכּפר ועובדים כפועלים שכירים. גידול הצאן מתמעט והולך. הם משתמשים גם ביתרונותיה של הטכניקה המודרנית: לא רק גפרוּרים ופרימוּס, אלא גם מכונות חרישה. האבטומוביל יורש לאט את מקומם של הגמל, הסוּס והחמוֹר, הרופא את מקום הקוֹסם, החולצה האירופית את מקום ה“דאַמֶר” (מעיל בֶּדוי קצר), המעיל הצבאי – את העֵבּאַיֶה. פרוצס זה של דחיקת הבֶּדוים־למחצה מאורח חייהם הנוֹמַדי הקדוּם לא יצא עדיין מתחומו כשם שלא נסתיימו עדיין גם השינוּיים הכּלכּליים העוברים על ארצות המזרח־התיכון. אך אם התפתחות זו תימשך בקצב של השנים הקודמות, אין לתאר שהבּדוים יוכלו לשמור על אורח חייהם הקדום.

ראשי השבט    🔗

השֵיך. כל שבט העלה מתוכו במשך דורות משפחות מיוחסות, "מַשָאיִך ", (רבים של שֵׁיך), שבמרוצת הימים נהפכו למנהיגי שבטים, בימי שלום ובימי מלחמה. השיך מלא תפקיד של מושל, פוסק אחרון ורודן השבט. בימי המלחמה הלכו השיך ובניו בראש המערכה והיו למופת לשבטים בגבורה ואומץ. בימי שלום היה השיך צופה הליכות השבט, שופטו, מנהיגו למקומות מרעה, ויש גם שיצר מעין רשות פוליטית לשבטו וגם כלפי שבטים אחרים.

המוסד היחידי, שעליו הושתתה רשות השֵׁיך, היתה מועצת הזקנים בשבט. אולם השֵׁיך היה המושל בכיפה, לדבריו נכנעו ביראה ובידו היתה זכות הוויטו. וכשם שהמסורת הבֶּדוית דרשה ממנו שיהיה בעל יתרונות, כגון: בריא וחזק וגבור למופת, שופט נודע, בעל בעמיו וכו‘, כן הרשתה לו מסורת זו גם שלטון של עריצות: לסחוט ולהתעשר. ובזכות כל אלה היה מפורסם ונערץ. השֵׁיכיוּת עברה בירושה מאב לבנו, ואנשי השבט נכנעו לשֵׁיך כלכוֹֹח עליון, כלאדם שבעורקיו נוזל דם אצילים. השפעת השֵׁיך גברה רק על ידי עשרו ורבוי פרשיו. השלטון התורכי, בתקופה הדצנטרלטיבית, לא השיגה ידו להשתלט על השבטים בכוחות הצבא, והאדמיניסטרציה סייעה לשֵׁיכים שיתפתחו, יאדירו את כוחם והשפעתם, ובדרך זו קיוותה לקנות את לבם לטובת הממשל התורכי. ואמנם, כך נתהוו שטחים רצופים ובהם אנשים רבים שהיו כפופים להשפעתו של השֵׁיך ובני משפחתו. הם היו גובים מסים (בשטחים שמשלו בהם), אסרו, גנבו ורצחו, והארץ היתה להם לבז. הדברים הגיעו לידי כך, ששֵׁיכים אלה קבלו הקצבות ממנזרים, מעולי רגל, מתיירים וכו’. והשלטון והמתישבים היו נושאים ונותנים עמהם.

אותה תקופה היתה תקופת הסיף, תקופה של מלחמות השבטים שהביאו שפיכת דמים וגאולת־דם עד אין קץ. בימי “התּוּרכּים הצעירים” – בד בבד עם התחזקות השלטון התּוּרכּי, בגלל הפקידות החדשה והצבא, – התחילה להתרופף השפעתם של השֵׁיכִים בקרב השבטים. כי הבֶּדוי התחיל להרגיש בכוח השלטון שאפילו השֵׁיך כפוף לו. התרופפות השפעתו של השֵׁיך נמשכה כמה שנים. אולם שתי המכות החזקות ביותר שהוכו השֵׁיכִים בארץ־ישראל המערבית הן: המלחמה העולמית וכניסת הבריטים לארץ־ישראל. עם בוא הבריטים בא במידת מה גם פירוק הנשק מעל התושבים. נכונו משטר ומשפט, שמוטטו את שלטון השֵׁיך, השבט וכו'. ואם בכמה מקומות עוד הוסיפו להיות שֵׁיכים בעלי השפעה הרי גם ערכם ירד פלאים ועם כניעתם חלה ההתפוררות של מסורת הבֶּדוים.

לאט־לאט עובר הבֶּדוי מ“משטר של אהלי קדר” (אוּסוּל אל־עַשַׁאִיִר) למשפט האזרחי. השטחים, שבהם יושבים הבּדוים־למחצה: הגליל־העליון והתחתון, עמק יזרעאל, אזור בית־שאן, עמק זבולון, שומרון, השרון, והשפלה, באים תחת שלטון המשטרה, המשפט וכל המנגנון הממשלתי. במקום השֵׁיך באים הצבא, המשטרה והפקידות. וכך בא הקץ גם למעמד השבטים החזקים החיים על עַזוּ (פשיטה לשם שוד), גנבות וכו'.

הממשלה, המקבלת מסים וארנוניות, דלדלה את מקורות הכנסותיו של השֵׁיך. היא שמה קץ לגזל ולגנבות ומשנכרתה על ידי כך מחיה מפיו של השֵׁיך, לא השיגה עוד ידו לספק את תביעות אנשי הגבורה ואנשי החייל, וממילא נתמעטו בהרבה כוחו והשפעתו של השבט: היחיד יוצא לרשות עצמו, מסתגל על־כרחו לתנאי הזמן החדש, יוצא להשתכר כדי לחמו מיגיע כפיו ומתוך כך נודד הרחק משבטו, והשבט הקטן נהרס והולך. אולם עוד ימים רבים לא ימושו מלבם של הבּדוים זכר מוצאם וזיוו העבר של שבטם ושלשלת היוחסין שלו. ברוב המקומות שבצפון הארץ ובשטחים שמחוץ לנגב אתה מוצא על פי רוב את השֵׁיך כנחלת העבר. אמנם, כלפי חוץ מוסיף הוא עדיין לפי ההרגל והמסורת להיות בא־כוח השבט, אבל למעשה הוא המתווך בין השבט והשלטונות. הוא המוכתאר הממונה על ידי הממשלה, אבל כבר יש שבֶּדוים פונים ישר אל המשטרה ואל הערכאות הממשלתיים ועל ידי כך פורקים מעליהם את עוֹל השֵׁיך פריקה מוחלטת. דבר זה אתה מוצא לא רק בשבט ערב להיב.

אופיינית תלונתו של סלמאן אל־הזייל, שהשיכים של היום אינם שיכים אלא “נואטיר כומבאַניה” – “שומרי שדות של קיבוצים” ובהתחשב עם המציאות ולרגל שקולים שונים, מינו שלטונות ישראל גם שיכים נטולי “יחוס” של ממש.

המוּכתאַר הוא המתווך בין הכפר (או השבט) לבין שלטונות המדינה. בזמן השלטון התּורכּי היה השֵׁיך מקבל אחוזים ממס העושר והווירקו, ובסתר סחט יותר מן הראוי על פי דין. מידי הבורחים מן הצבא (פַרַר) היה מקבל בקשישים וכו‘. העתים נשתנו ועמהם הסדרים. בא־כוח הכפר או השבט אחראי כלפי השלטונות ומקבל משכורת חדשית קטנה, לפי מספר תושבי הכפר. בא־כוח הכפר עוזר לשלטונות בגבית מסי הממשלה, סידור עניני הנקיון, רשימת הלידות והתמותה (הרשמתן בפנקס מיוחד שנמסר לו מטעם השלטונות). הוא היה אחראי להמצאת הפועלים הדרושים למחלקה לעבודות צבוריות במחוזו, לאישור תעודות זהות בחותמתו מתוך אחריות אישית להן, תעודות בדבר העברת קרקעות, וכו’ וכו'. המוּכתאַר נבחר על ידי בני הכפר והתמנה רשמית מטעם מושל המחוז. עוד הממשלה התּוּרכּית, לאחר סידור הטאָבּוּ (ספר האחוזות), והפקידות בפינות הנדחות של הקיסרות העוֹתוֹמנית לשעבר, ראתה צורך להעמיד מתווך אחראי בינה ובין התושבים. ואז מנתה לראשונה את המוּכתאַר אצל הפלחים ואחר־כך גם בין שברי־השבטים. השפעת המוּכתאַר בימי השלטון התּוּרכּי היתה גדולה יותר מבתקופת שלטונה של אנגליה בארץ־ישראל. אז היה המוכתאר מתמנה מטעם השלטונות מינוי שהיה נותן לו את האפשרות לעשוק קצת את תושבי הכפר או בני השבט, כי בזמן ממשלתה העריצה של תּוּרכּיה ראו בו התושבים כעין בא־כוח של הממשלה. לאט לאט תפש המוּכתאַר את מקומו של השֵׁיך. בין שברי־השבטים בארץ־ישראל מערבה כבר נשכח השֵׁיך, ומקומו תפוש על ידי המוּכתאַר. לפנים, כשהיו מבקרים בין שברי־השבטים, היו פונים אל השֵׁיך, היום שואלים למוּכתַאר.

המוכתאריות נחשבת ל“עצם שמנה”, ולעתים קרובות פורצות בכפרים ובין שברי־השבטים מריבות בשל המוכתאַריות. מתפקידו של המוכתאָר הוא, כאמור, לשמש את הממשלה. המוכתאַר מקבל ½2 למאה מן העושר, ובני שבטו בעלי הקרקעות והנכסים היו משלמים לו דמי מוּכְתַארַה – הוצאותיו להכנסת אורחים: שעורה לסוסי האורחים, המשטרה, וכו'.

שֵׁיכי הבדוים בנגב קיבלו ביום העצמאות תשי"ג את התואר הרשמי של “מוכתארים”. פירוש הדבר שלהבא הם יקבלו משכורת סמלית ממשרד הפנים (כ־12 ל"י לחודש) ושיוטלו עליהם תפקידים מינהלתיים שגרתיים, כגון: רישום הלידות והמיתות וכיוצא־בזה.

תפקידי המוכתארים ⁷    🔗

1. בטחון: לקיים את השלום בכפר ולמסור למשטרה ידיעות על כל פושעים, בני אדם בעלי אופי רע, זרים או חשודים המצויים באותו כפר או המתכוונים לעבור עבירה, שהוא ידע עליהם;

לשלוח בהקדם האפשרי ידיעה לתחנת־המשטרה הקרובה ביותר על כל עבירה רצינית או תאונה או מוות שאירעו בכפר מחמת סיבות בלתי טבעיות;

לשמור לפי מיטב יכולתו על מסילות־ברזל, קשרי טלפון וטלגרף, כבישים צבוריים, יערות ושאר נכסי הממשלה, ולהודיע לפקיד המחוז או לתחנת המשטרה הקרובה ביותר על נזק שנגרם להם;

להודיע לרשות המתאימה על כל מקרה של שימוש במשקלות או במידות מזויפות או בלתי נכונות, שידע עליו.

(פקודת הנהלת כפרים, מס' 23 לשנת 1944)

לפי דרישת המשטרה או הצבא, על המוכתאר להילוות לכוחותיהם בעת עריכת פעולות בטחוניות בכפר;

למלא את התפקידים המוטלים על כל פקיד ציבור בהתאם לפקודת החוק הפלילי.

2. מירשם ואישור תעודות: לנהל פנקס של טפסים קבועים, אשר בו ירשום כל מקרה של לידה על כל הפרטים הדרושים; למסור את טפסי רישום הלידות למשרד הבריאות המחוזי, ולשקוד על כך שיקבל ידיעות על כל הלידות שאירעו בכפרו;

לנהל פנקס של טפסים קבועים אשר בו ירשום כל מקרה של פטירה ומציאת גופה, על כל הפרטים הדרושים; למסור את טפסי הפטירות למשרד הבריאות המחוזי תוך 24 שעות מזמן קבלת ההודעה על הפטירה;

לנהל פנקס של קבורות בבית העלמין של הכפר.

(פקודת בריאות העם, מס' 40 לשנת 1940)

לנהל ולשמור כל אותם פנקסים, רשימות וחומר סטטיסטי שהממונה על המחוז יצווה;

להחזיק חותמת של מוכתאר ולטבעה בכל תעודות ומיסמכים שצריך לטבוע בהם את החותמת;

להודיע לפקיד המחוז על מותו ללא יורש של כל אדם שיש ברשותו נכסי דלא־ניידי או שיש לו טובת הנאה מהם, בצירוף רשימת אותם הנכסים.

(פקודת הנהלת כפרים, 1944)

3 בריאות הציבור: להודיע לרופא הממשלתי על כל מקרה של מחלה מידבקת תוך 12 שעות משעה שנודע לו על המקרה;

לסייע לרופא הממשלתי ולמפקחי משרד הבריאות בכל הענינים הקשורים בשמירת בריאות הציבור וקיום תנאים סניטריים טובים; ולשקוד על כך שהוראותיהם ודרישותיהם יוצאו לפועל.

(פקודת בריאות העם, מס' 40 לשנת 1940)

4. בריאות בעלי חיים וגידולים: להודיע על מגפות הפוגעות בבעלי חיים או בגידולים;

(פקודת הנהלת כפרים, 1944)

וביחוד:–

להודיע לפקיד הוטרינארי הקרוב ביותר על כל מקרה של בעל־חי הנגוע במחלה או חשוד שהוא נגוע, וכן על כל מקרה של תפוצת מחלה או תמותה חשודה בין בעלי־חיים; למלא אחר ההוראות שיתן הפקיד הוטרינארי לשם בירור מציאותה וטיבה של המחלה; לערוך דין וחשבון מפורט לפקיד הוטרינארי; וכן להודיע לאכרים על מציאות מחלת בעלי־חיים, לפי הוראות הפקיד הוטרינארי, ולסייע בידי הפקיד בביצוע הצעדים הדרושים לשם עצירת המחלה והמלחמה בה.

פקודת מחלות בעלי־חיים מס' 43 לשנת 1945)

להודיע מיד לפקיד המחוז, לשוטר, או לפקיד החקלאי הקרוב ביותר, על כל מקרה של מציאות ארבה או ביצי ארבה באדמות הכפר או בסביבתו; ולעזור לפקידי משרד החקלאות העוסקים בהשמדת הארבה בכל הדרכים שיידרשו, כולל אספקת פועלים לביצוע העבודות הדרושות להשמדת הארבה.

(פקודת השמדת הארבה, 1932)

5. מסים וגביה: להדביק בכפר את רשימות השומה של מס הרכוש החקלאי, וכל שינויים ותוספות שיחולו בו כתוצאה מערעורים, שחרורים או שינויים בסוגי הקרקע.

(פקודת מס הרכוש החקלאי, מס' 5 לשנת 1942)

לסייע לפקידי הממשלה וגוביה בגביית המסים, ביחוד מידי סרבנים, ולתת את האישורים והעדויות הדרושים בקשר להוצאה לפועל של צו עיקול המוצא נגד סרבנים.

(פקודת גביית המסים, 1929)

6. עתיקות: להודיע על גילוי עתיקות ולשמרן, ולשמור על מצבות ומקומות היסטוריים.

(פקודת הנהלת כפרים, 1944)

7. תפקידים כלליים: לפרסם בכפר את כל אותם המודעות, ההכרזות ושאר המיסמכים הרשמיים שישלחו אליו ע"י הממונה על המחוז;

לעזור לפקידי הממשלה במילוי תפקידיהם;

ובדרך כלל לבצע את כל התפקידים שהוטלו או יוטלו עליו לפי החוק או לפי המינהג, ואת התפקידים שיוטלו עליו ע"י הממונה על המחוז.

הזקנים (אִכְתִיָאַרִיָה) ממלאים במידת־מה תפקיד על יד השֵׁיך והמוּכתאר. המלה “זקן” (אִכְתִיאַר) מציינת לא רק את הגיל אצל הבּדוים. היא משמשת גם תואר. את המקום המכובד במסיבה מיחדים תמיד לזקנים. יחד עם השֵׁיך והמוּכתאר דואגים הם לשלום השבט, ובכל ענין נחתך הדבר על פיהם. ומכיוון שהזקן הוא בעל הנסיון ביותר, הרי הוא ממילא החכם ביותר וחותך את גורלו של השבט על סמך נסיונו שקנה לו בשנות חייו הרבות. ואף על פי שהזקנים הם בורים, בכל זאת הנם כעין ספר הקורות של השבט. רבים מהם מצטיינים בזכרון מפליא ובלבם נחקקים פרטי־פרטים מכל מקרה בתולדות השבט, יחסי־השבטים ותאריכיהם. הזקן הוא גם נושא המסורת בשבט והאחראי למורשה זו, ובמסיבות משפחתיות, כשהזקן פנוי מטרדות חיי השבט, הוא מוסר לבנו, בסיפורים מן העבר, באופן שיטתי, את קורות העבר והישגי השבט. מספרם של הזקנים בין השבטים ושברי־השבטים שבצפוֹן הארץ הוא קטן מאוד כי מעטים בני השבטים המגיעים לזקנה.

המשפחה    🔗

הגברים. הבדוי מצטיין בכוח וסבל גופני ומוסרי. הזהירות היא אחת הסגולות המיוחדות, שהתפתחו אצל הבדוי בגלל אורח חייו. ולמרות גסות הדיבור והמעשה, הרי מידות מושחתות, אשר בן המזרח סובל מהן, פוגשים אצל הבדוי לעתים רחוקות.

הבדוים הנם על פי רוב קטני קומה. צבע עורם, בפרט בדרום, הוא כהה, שערותיהם עבות ושחורות, עיניהם כהות ומאורכות, האף – “אף הנשר”, ותוי הפנים חטובים היטב. הזקן והשפם אינם מרובי שערות. הגברים זריזים אבל אינם חזקים.

“הרוצה להבין גבר – אומר הפתגם הערבי – יסתכל בלובן שבעיניו בשעת כעסו”.

אופיו של הגבר. למרות עניו וסבלו שָׂמֵח הבדוי בחלקו ומסתפק במועט. המשל אומר: “חרב מוגרַבּית (קרי: מרוקאית), אשה יפה וגמל נאה – הרוכש את שלשת אלה לבו מזהב”.

המוּסר. המוסר של הבדוי, כמו של רוב העמים הפראים־למחצה, תלוי במנהג וברגש הצבוּר.

הגבר והאשה. קנאת בעל מביאה לפעמים לידי תוצאות טראגיות, אבל זהו חזיון נָדיר. רק לעתים רחוקות יַכּה בֶּדוי את אשתו.

האשה. נשי הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה קומתן⁸ בינונית, שערותיהן ועיניהן שחורות, והן יפות ומלבבות. הן מהלכות גלויות פנים בצפון הארץ בניגוד לנשי הבֶּדוים שבּנגב המכסות את מצחן, חטמן ופיהן. אך בהתקרב זר תכסינה נשי הבֶּדוים־למחצה בצפון הארץ בצעיף את סנטרן ופיהן.

האשה הבֶּדוית נמנעת מלהפגש עם גבר, וביחוד עם גבר זר. אין היא מהלכת יחידה בדרכים ואינה מגלגלת שיחה עם גבר, אלא משיבה שלום למברכיה, ותשובה זו תביע בלבביות מופלגת. וכי ישאלנה גבר שאלה וענתה תמיד: איני יודעת. היא מכניסה אורחים ודעתה ולבה נתונים לבנים יותר מלבנות, כדי להפיס דעתו של בעלה ומשום שהבן הוא העתיד להיות שומר כבודה וקיומה של המשפחה. האשה מערבּ אַל־הַיבּ ידועה כקנאית ואמיצת־לב, חזקה ואשת־חיל. יש נשים הלוקחות חלק פעיל בעניני השבט.

הנשים והבנות עושות את כל מלאכות המשק הבֶדוי: טוחנות את החיטה בריחים, מכינות את הארוחות לכבוד האורחים באוהל, אופות לחם, חובצות את החמאה, מתקינות את הלבן וה“שְנִינֶה” במכשירים מיוחדים לתעשית החלב על־ידי טלטול וחביצה (ראה: החלב ושיטות עיבודו, עמ' 173). הן השואבות מים, ולפעמים ממרחקים, מקוששות זרדים ובתקופת הקציר הולכות אחרי הלקט, ומטפלות בגידול הילדים; הן אורגות ומתקנות את יריעות האוהל בטרם בוא החורף ואת בגדי הגברים והטף, שלא כבֶּדוית במדבר שיעבוּדה זה של אשת הבדוי־למחצה לעבודה בא בהשפעת הפַלָחים, שכניהם של בדוים אלה.

“הרוצה להבין אשה – אומר הפתגם הערבי – יסתכל בפיה בשעת חיוכה”.

הנישוּאין. האשה הבּדוית שבצפון עַרָב היא חפשיה, מעורבת בין אנשי המחנה ומשתתפת בכל חייהם, ובעניני הנישואין אין כופין אותה. לא כן הבּדוית־למחצה שכופין אותה להינשא. ואף זוהי השפעת הכרך והכפר. לעתים אין החתן רשאי לראות את כלתו, שאבותיו מזווגים לו על דעת עצמם, אלא ביום החתונה. הבֶּדוים־למחצה, שבארץ־ישראל, נוהגים להתחתן בינם לבין עצמם בלבד. לעתים רחוקות נותנים שברי־השבטים את בנותיהם לחתּוּן־חוץ. יש שנישואי חוץ נעשים לשם קשירת יחסים בין שבט חזק לשבט חלש. בּחִתּוּן בתוֹך השבט רואה הבֶּדוי משום כבוד האשה וכבוד השבט. ויש פתגם “תִּלְתֵּן אַל־וַולָד לַכַלוֹ” – “שני שליש מן הילד מתיחסים לדוד”, אחי האם. כלומר: אם הבֶּדוי נושא לו אשה מחוץ לשבטו, והיו ילדיו דוֹמים באופיים, בגבורתם ובמידותיהם לאחי האם, לבני השבט הזר, שלדעת בני השבט של הבעל פחותים הם במדרגת ההתפתחות השכלית, בגבורה, באומץ־רוח, בהכנסת־אורחים ושאר מידות טובות. ואם ישיא הבּדוי את בתו לבן שבט אחר וילדה בתו בנים גבורים לבני השבט, וריב כי יפרוץ בין משכּנות הבּדוים, ונוספו אלה על שונאיהם ופגשו בני השבט בבחורים חסונים, גבורים, אמיצי־לב, בדיוק כמוהם, ותקשה עליהם המלחמה מאוד.

הבּדוי בצפון הארץ, כמו בדרום הארץ ובסוּריה שומר על האיסור לשאת שתי אחיות, את דודתו, בת אחות או בת אח. אם חורגת, בת חורגת, אחות אמו וכו'. אולם רשאי הוא לשאת את אלמנת אחיו ובת הדוד. ריבּוי־נשים מצוי בין הבּדוים והבּדוים־למחצה וביחוד בין האָמידים שביניהם, ש“אַללָה ברך אותם בכסף ובמקנה”. הבּדוי האָמיד נושא לו עד ארבע נשים, ואם ירצה לשאת את החמישית והוכרח לגרש אחת מהקודמות, כדי שלא יעבור על ה“מִכסָה”.

כּאמוּר, אין הבּדוים נותנים בנותיהם לשבטים אחרים, אלא לעתים רחוקות ובראש וראשונה לשיכים או לבני השיכים של השבטים הזרים, לעתים גם לבּדוים אמידים. והנימוק הוא על־פי־רוב כלכלי, כדי שבנותיהם תהיינה נתונות במצב חמרי טוב ולא יעבדו עבודה קשה. ולפעמים גם נימוק פוליטי.

בן השבט, המבקש להשיא את בתו לבּן־חוּץ, נוֹהג להודיע על כך לראש השבט וזקניו. על פיהם יקום דבר הנישואין, או יתבטל. יש משיאים בנותיהם לבני־חוץ בתנאי מפורש, שהלה ישתקע בשבט שלהם.

מפקד האוּכלוּסין הקבועים בארץ־ישראל המערבית, שנערך בשנת 1931 הראה, כי בגיל מחמש־עשרה שנה ומעלה היו נשואים 34 למאה מן הגברים ו־65.2 למאה מן הנשים. 16.2% מן הנשים היו בלתי נשואות, ו־18.6% אלמנות וגרושות. יש לשער כי גם באוכלוסיה הנודדת, שעליה אין מספרים מדוּיקים, אין שינויים גדולים בנידון זה.

החיתוּן נעשה בלי רישום חוקי. דיָה הסכמת הצדדים ועדותם של עדים אחדים – אם נמצאים כאלה במקרה במקום.

האירושין. שני ידידים בּדוים שנשיהן הרות, מתחייבים בתקיעת־כף לאמור: “כי תלד אשתי בן ואשתך בת, והיה זה זיווּג”. אשת בּדוי כי תלד בן ואשת רעהו בת, ותקעו כף במסיבה במעמד רעים. אם מתו הורי הילדים לפני התבגרותם שומרים זקני השבט והעדים על המסורת הקדושה, והזיווג יצא לפועל.

בן שהגיע לבגרות מתחילים הוריו וידידי הבית לדאוג לחיתונו. מנהג זה נוהג גם אצל הפַלָחים. לאחר וויכוחים סוערים בין האב ובנו וידידי הבית, ואחרי שמהללים כמה וכמה כלות בתולות: יחוס־משפחתה, יופייה, מעלותיה הטובות וכו', באים לידי החלטה, שפלונית בת פלוני תהיה כלתו של פלוני בן פלוני. גיל הנישואין הוא למן 15 לגברים ולמטה מזה לנשים.

האב שולח משלחת של שנים או שלשה אנשים מחשובי השבט ובעלי ההשפעה שבוֹ. הללו מתיצבים בפני אבי הנערה. לאחר קבלת פנים מפוארה וחליפת ברכות מביאים קפה. האורחים ממאנים לשתות, ואומרים: “הקפה של אבי פלוֹני ידוע בטיבו וראוי לשתיית נדיבי־הלב, אבל זאת הפעם באנו אליך בבקשה, ולא נשתה עד אם תיענה לבקשתנו”. מיד לובשים פני בעל הבית ארשת של רצינות, בת הצחוק נגוזה, מבטו הופך חד וחודר והוא פותח פיו ואומר: “שתו, אדוני! אל תדאגו, בעזרת אַלְלָה תהיה לנו ולכם הברכה!”. האורחים עודם ממאנים לשתות והקפה מתקרר, בעל הבית רוצה שאורחיו ישתו את הקפה, אך חושש לחייב עצמו בדיבּוּר של הבטחה. לפתע ישא את קולו ויקרא לעקרת הבית: יָה שְוֵיכָה! (עקרת הבית שמה שֵׁיכָה, ולאות חיבה יכנה אותה בשם “שְוֵיכָה”), הביאי נא אלי את התינוק היקר לי מכל ילדי“. עקרת הבית עונה ואומרת: “ומה תעשה לתינוק? הלא הוא ירעיש עולמות”. אז יענה אבי התינוק לאמור: התינוק יהיה דְבִּיחַה (זבח) לאורחי. שתו אורחי! שתו, אורחי! את ילדי היקר לנפשי אקריב לכם”. אך האורחים אינם שותים, ובעל־הבית יאמר בקול נגיד ומצוה: “קומי, כי צוויתיך, והביאי את התינוק”. עקרת הבית קמה, מביאה את התינוק ומניחתו בזרועות אביו. אז ישים האב את התינוק לפני אורחיו, כהרף עין ישלוף שוּבּרִיֶה (פגיוֹן) או סכין, יניפו על פני התינוק ויאמר: “יָה מַרחבה בדדיוּף” (ברוכים הבאים!). האורחים קמים וחשים אל בעל הבית להוציא את המאכלת מידו. אחרי הדברים האלה שותים האורחים את הקפה והמשא־ומתן מתחיל. אחד מחברי המשלחת פונה אל בעל־הבית ואומר; “בתך הגיעה לפרקה, ובנו של פלוני מחפש לו כלה ממשפחת אצילים נדיבת־לב, בת להורים ישרים. כידידי ביתך ובית פלוני מצאנו אל נכון להתיצב לפניך ולהציע את הזיווג הזה. הבחור ידוע בגבורתו ובנדיבות לבו. הוא יסך על בתך וישמרנה מכל רע, ובאוהלו תהא בטוחה מפחד פתאום. הבט וראה, איך חי אביו עם אשתו, יוצא ובא לפי הוראותיה, ושלום ושלוה במשכנותיהם. מעולם לא שמענו פרץ וצווחה בביתם, אשר אלהים ברכהו בכל טוב. ואנו תקוה, שתתן את בתך לבחור פלוֹני”. תשוּבה: “הלא ידעתם, כי בתי יחידה היא לי, עוזרת על־יד אמה במשק הבית, ואם אשיאנה לאיש וכבדה העבודה על אמה. עודנה רכה בשנים בתי, ולא תוכל לשאת בעול הגבר. אם מן השמים מזומנת בתי לפלוני, יחכה לה עוד שתים שלש שנים, עד שיגיע אחיה לפרקו⁹ ואוכל להכניס לביתי כלה לבני שתהיה עזר לאשתי”.

כאן מתחילה פרשה ארוכה של הפצרות, מליצות יפות, פתגמים ערביים עתיקי־יומין. סוף סוף נאות האב ואומר: הלא אך בשר ודם אני. איני יכול לתת לכם את בתי". ומוסיף: “אם אלהים נתן לכם, ונתתי!”. כך מסתיימת פרשת האירושין, ומיד מתפשטת בין משכנות הבּדוים הידיעה, כי בן פלוני אירש את בת פלוני!

באותו ערב בא אבי החתן, ועמו משלחת של זקני השבט ובעלי ההשפעה, אל אוהלו של אבי הכלה לדון על שיעור המוהר (סִיאַק בפי הבּדוים). לאחר משא־ומתן ממושך באים הצדדים לכלל פשרה.

הבחורות והבחורים מתלקטים, מזמרים ומרקדים כל אותו הלילה לפני אוהלו של החתן. בעל־הבית, אבי הכלה, ועמו אבי החתן מביאים דברי מתיקה לאורחים: דבלים, תמרים, וכו'. החַטִיבּ (המטיף) קורא פְתִיחה מן הקוֹראָן. אבי החתן נותן לידי אבי הכּלה דמי־קדימה במעמד הזקנים, בערך רבע או שליש מן המוהר ומיד קובעים את מועד החתונה. יש קובעים את המועד מיד לאחר התנאים; ויש דוחים גם לשנה תמימה. כך מסתיים הצד הפורמלי של האירושין.

מוֹהר: סיאַק. המוֹהר, הזר לשבטי המדבּר, חוץ ממתנה קטנה שנותן החתן להורי הכּלה, תופס מקום ניכר אצל הבּדוים־למחצה בארץ־ישראל, כאצל הפלחים שכניהם. את המוהר מקבלים האב, הבן הבכור, האח או הקרובים. המוהר, שהיה מקובל בצפון הארץ, היה 4500 גרושים (45 לירות) ולפעמים גם 6000 גרושים (60 לירות) ואפילו 10000 גרושים (100 לירות) לכּלה יפת־תואר ובעלת־יחוס. כך שלם דְיאַבּ אַל־וַחְשׂ, שֵׁיךְ עַרָבּ אַז־זַנְגַרִיֶה שהתחתן בבתו של מֻחַמָד אַל־עַלי המַנוֹח, שֵׁיךְ עַרָבּ אַל־הַיבּ סך מאה לירות תּוּרכּיות זהב. אותו סכום שלם אִבְּרָהִים אַל־אֵחְסֵין מחַמוּלֶת (בֵּית־אָב) הַיתָּה לראש השבט עבור בתו (1938). אם אין ידו של החתן משגת לשלם את הסכום הזה במזומנים, הרי הוא פורעו בבני בקר, גדולים, בינונים וקטנים. הגדולים – בני 6־5 שנים, הבינוניים – שניים בני שנתים, והקטנים – בני שנה. לפי מושגם: בני־הבקר הגדולים: “הושט ידך משנות הארבע ומעלה” – “מִד אִידָךְ מִן אַל־כַמָאס וָופוֹק”. (נולד ב,,רבּיע" – אביב – ונכנס לגיל החמש).

הזר חייב לשלם לפי “תאוות האב”, הרשאי לדרוש אפילו מאה לירות וגם מאה וחמשים. רועה הצאן משלם עשרים וחמשה כבשים. האב, או הבן הבכור נוהג ליתן חלק מכספי המוהר להלבשת הכלה. לא כן נוהג הע’ע’וֹרָאנִי, איש הגיא.

מוהר האלמנה הוא כדי מחצית המוהר הרגיל. (ראה: עמ' 75).

זכוּת קדימה. לקרובים יש “זכוּת קדימה” על הנערה. זהו מנהג המדבר שנתקיים בידי הבּדוים והבּדוים־למחצה וגם בידי הפַלָחים. החתן חייב לתת לקרובים מתנות כדי לפצותם על זכותם המיוחדת מפאת קירבתם המשפחתית לנערה. לתקיפים שבבעלי זכות הקדימה הוא נותן סכומי כסף גדולים, ולפחותים שבהם – מתנות של מה בכך. המתנות לבעלי זכות הקדימה הן: ראש בקר, חמשה ראשי צאן, כסף מזומן עד עשר לירות למיוחסים שבהם.

המוּכתּאַר או השיך נוהג לקבל מכל נערה נשואה חמש לירות. הכנסה זו היא מסורתית ומשמשת להוצאות ביתו של האֶמיר. הנישואין עם בן השבט פטורים ממס זה. אחד מעבדי השבט מקבל, על־פי־רמז המוּכתּאַר או השיך, לירה אחת. כסף זה נקרא אצלם בשם: “עִבָאדֶה” מהשורש עבד.

במקרים רבים מביאה “זכוּת הקדימה” לידי קטטות ותגרות ואפילו לידי רצח. והנה מעשה שהיה שהעתונות היומית הביאה לידיעת הצבור בארץ־ישראל בראשון בינואר 1945: שני הרוגים ואחד פצוע אנוש היו תוצאות קטטה שפרצה בשבת בעָרַבּ אַל־בּאַפְט, מזרחית לכּפר־יוֹנה, בגלל נערה אחת, צאַלל קראים, בת 20. היא היתה כמה חדשים גורם לקטטות בין חמשה בני דודיה שכולם ביקשו לשאתה לאשה. מדי פעם בפעם היו זקני המשפחה מתערבים ומפרידים בין הנצים. ביום השבת פרצה שוב תגרה קשה בין “המתחרים” ואחד מהם פואד קראים שלף אקדח והרג ביריות שניים מבני דודיו, את סברי קראים ונאצר קראים. מחמד קראים נפצע קשה בראשו והועבר במצב אנוש לבית החולים הממשלתי ביפו. הרוצח ברח. המשטרה אסרה שניים מבני המשפחה.

חליפין – בּדל. “חייב האח לכסות את מערוּמי אחוֹתוֹ”, אומרת המסורת הבּדוית. כלומר: עליו להלבישה בגדי חתונה, כמנהג. פלוני משיא את אחותו לאלמוני ומקבל תמורתה את אחות אלמוני. חליפין אלה נקראים בפי הבּדוים בשם בַּדַל. בנשואי חליפין אין נוהגים לתת מוהר.

אם אחותו של פלוני מבוגרת יותר מאחותו של אלמוני, והאלמוני צריך לחכות לכלתו שתי שנים עד שתתבגר, צריך פלוני לשלם לאלמוני הוספה בסך עשרים לירות (1938) והלה מחכה לכלתו עד שהיא מתבגרת ונושאה לאשה.

כי יתקוטט אחד מן השניים באשתו והכה אותה וברחה אל אחיה, והדבר נודע לאשתו של הצד השני, תעזוב גם זו את בעלה, בלי נתינת טעם לדבר ובלי רוגז, וברחה לבית אחיה.

שני הצדדים חייבים לקשט ולהלביש את נשותיהם באותן המחלצות ובאותם הקשוטים בלי הבדל כל שהוא, בכדי למנוע קנאה בין הגברים.

החתוּנה. את החתונה נוהגים לקבוע לימי ה“רבּיע” (האביב), משום שבתקופה זו נמצא החלב בשפע. ויש קובעים אותה לימי הגורן (“בַּיָאדֶר”), משום שבתקופה זו פנויים הבּדוים־למחצה מעבודות דחופות, והפרוטה מצויה בכיסם.

מתכנסים בבית החתן. בעלי הסוסות באים ברכיבה על סוסותיהם המקושטות ועורכים תחרוּיוֹת מרוץ (מִידָאן¹⁰) לפני אוהלו של החתן. אבי החתן שוחט כבשים ומטפל בתבשילים בעזרת המבשלות המשובחות של השבט. עד שעה אחת לאחר הצהרים מהלך החתן בבגדיו הרגילים ויושב בין האורחים, מקבל את פניהם, מכבדם בסיגריות ושוקד על כך שמי־השתיה יהיו מצויים בשפע ושאורחיו יהיו מסובים לארוחת הצהרים.

לאחר ארוחת הצהרים, עם נשיבת הרוח הצוננת הבאה מן הים, בערך בשעה שלש, באות האם, האחות והקרובות ומלבישות את הכלה. אותה שעה מתרחץ ומתלבש החתן באוהלו וידידיו עוזרים על־ידו. בבגדי החתונה הוא נכנס למחיצת־הגברים שבאוהלו – ה“רַבּעַה” – ויושב בראש המסובים. ושוב יוצאים בעלי הסוסות האצילות ועורכים תמרוני רכיבה, והאורחים מרקדים במרחק מה מן האוהל רקודי “צַהִגֶ’ה” וה“דַאבּכֶּה” הנמשכים כשעה שלמה. יש נוהגים להביא את החתן אל הקבר הקדוש של השבט או הסביבה ושם מרקדים. סגולה היא לחתן להשתטח על הקבר הקדוש של השבט בשעת החתונה, ובהזדמנות זו קורא החַטִיבּ (המַטיף) פתּיחה מן הקוֹראָן. ה“פתּיחה” הוא הפרק הראשון בקוֹראָן, השגוּר בפיו של כל מוּסלמי, ומשמשת כתפילה עיקרית.

האם, האחיות והקרובות מביאות את הכלה הלבושה בגדי החתונה ורעולה בצעיף של משי שחור או אדמדם־כהה. אותה מכניסים לאוהל קטן, המכונה “בֵּרְזֶה”, אוהל עשוי קירות בלי כיסוי מלמעלה, שנוטים אותו במרחק 200 מטרים בערך מאוהלי המחנה. ב“בֵּרְזֵה” פרוסה מחצלת ועליה מונחים כסתות ומזרן חדש. במסיבת אמה וידידותיה תמתין הכלה עד שקיעת החמה, ועם חשכה יבוֹא אליה החתן, והאם והידידות תסתלקנה. קרובי החתן וידידיו שרויים בקרבת האוהל כל הלילה בכדי לשמור על הזוג הצעיר. אצל הבּדוים־למחצה בשרון אין כל “בֵּרזה” והזוג מבלה את הלילות הראשונים אחר החתונה באוהל משפחת החתן לאחר שמסדרים להם מחיצה נפרדת. מנהג זה נהוג גם במדבר סוריה והאוהל הקטן מכונה שם בשם: “חגְ’רֶה”.

בהשכמת הבוקר תבוֹא משפחת החתן ותוציא את הזוג הצעיר מן האוהל ותעביר אותם אל אוהלי הוריו של החתן. חוק הוא לבּדוים לפרוש את כתונת הלילה של האשה על פתח מחיצת הנשים – מחללת א־אחרים. ואוי לו לגבר שבליל הכלולות לא הוכיח את גבורתו. אותו יכריחו אז לטחון בריחיים דורה, מלח או חיטה. ואם גם ביום השני לא יעמוד בנסיון, יש וילקו אותו.

הזוג החדש נוטה לו אוהל משלו (ורק לעתים רחוקות יגורו בתוך המשפחה) בקרבת אבי החתן.

אם הכּלה, אחיה ומשפחתה אינם לוקחים חלק כלשהו בכלולות הבת והאחות.

המוּסר המיני. אף־על־פי שהבדוי נוהג להשפיל את האשה בדרך כלל, והיא פחותה בעיניו, בכל זאת סגור יסגרנה וישמרנה כדבר ש“ערכו יקר”. והשגת הבּדוי בענין זה היא כך: "לא ייתכן, שגבר זר, שאינו מחוג קרובי המשפחה, יהא רשאי להמתיק שיחה עם האשה וייכנס לאוהלה, ומכל שכן שישמיע באזניה או יחייך לה, וקל וחומר שתחייך היא לעומתו. ואוֹי לוֹ לגבר, שהעז להתקרב לאשת־איש או לאחותו של אחד הבּדוים, – כי מרה תהיה אחריתו. ואם אחריתו כך, אחריתה שלה לא כל שכן.

ואם יחמוֹד בּדוי אשת רעהו, יש שישתמש בהזדמנות הראשונה בהעדר רעהו מן הבית וייכנס אליה מתחת לידיעות האוהל. יש מקרים, שהאשה הנאמנה לבעלה עושה שרטת בפני הגבר שהתגנב אל אוהלה, בכדי שתוכל להכירו למחרת היום, וגבר כזה מוכרח לעזוב את המחנה בטרם יחזור בעל האשה, והוא וכל בני משפחתו יוצאים לנוד הרחק משבטם. כי קשה חטא זה משפיכת דמים, והחוטא אחת דתו ליהרג. חולו, מחַמוּלֶת (בּית־אָב) הַיְתָה מעַרָבּ אַל־הַיִבּ, נהרג על מעשה זנות עם בת חְסֵין אִיסְמאַעִין מאוֹתה חמוּלֶה (בית־אָב) על־ידי חְסֵין מֻחַמָד אַל־עַלִי בנו הבכור של שֵׁיך השבט לשעבר. מקרה זה קרה בזמן התורכּים והענין לא הגיע למשפט.

ההתעוררות המינית מתחילה אצל הבּדוים בעודם בגיל צעיר ביותר. התאווה המוקדמת מביאתם ליחסים שלא כדרך הטבע: משכב בהמה (אפילו משכב כלבים, שהם בתכלית הטומאה). אם לא יוכל הגבר להקים צאצאים, והדבר מתגלה לאשה כעבור חדש או חדשיים מיום הנישואין, תנתן האפשרות להיוועץ ברופאים שנה תמימה. ואם גם במשך תקופה זו לא יירפא לו, תחזור האשה אל אוהלי הוריה, וחצי המוהר יושב לה.

טמא הוא הגבר והאשה שנזקקו זה לזה ועם צאת השמש לא התרחצו. אם יצאה עליהם השמש בטומאתם ונחשבו לטמאים. ביום ההוא אסור להם להשבע, להתפלל, לשאת את שם האלהים, לעלות אל הגורן ולהחזיק חיטה ביד, כי ברכת אללה היא. בתקופת הווסת טמאה האשה. אסור לה בתכלית האיסור לאפות, והשכנות או הקרובות אופות במקומה. הגבר שחלה מחלה מינית טמא הוא, והבּדוים מתרחקים ממנו.

גירוּשין. הבֶּדוי רשאי לגרש את אשתו על נקלה, ודבר הגירושין נעשה במעמד שני עדים, בלי שיהא נצרך לכתת רגליו לקַאצִי (שופט) או לערכאות. פרוצדורה זו נעשית, כאמור, במעמד שני עדים ועל־ידי אמירה מפורשת ומשולשת: “רוּחִי טָאלקָה בְּטַלַאת מַדַאהֶבּ אַל־אִיסְלאַם כּל מָאחַלֵיתִּי תִּחְרָמִי” – לכי מגורשת בשלש דרכי דת האיסלאַם בכל מקום שתבואי תחרמי. בּדוי שגירש את אשתו ומבקש להחזיר גרושתו, חייב לפנות למוסדות הדת האיסלאמית או לחַטִיבּ (המטיף) השבט, ועליו לרצות את גרושתו בפדיון. החזרת הגרושה נקראת בשם: “רָאצִי” (מתפייס). ואם חזר וגרשה, שוב אינו יכול לשאתה עד עולם, והנושא גרושתו בשלישית עובר על חוקי הדת האיסלאַמית. אך מקרים אלה נדירים מאוד אצל הבּדוים־למחצה בארץ־ישראל. ובזה שונים הם כבר מהבּדוים־הגמוּרים, כי במדבּר סוּריָה אנו רואים שהגבר רשאי לשאת גרושתו בשלישית.

האלמנה. מצבה של האלמנה הוא רע, כי עליה לפרנס את עצמה ואת ילדיה מיגיע כפיה, ואין דואג לה. היא נשארת לגור יחידה או חוזרת אל בני משפחתה. מקורות פרנסתה הם ברכושה הדל שנשאר לה לפליטה, ברווחי בניה המשתכרים במרעה צאן או בעבודת יום מפרכת. ויש שתתפרנס מלקט בתקופת הקציר. יש שאביה או אחיה ישיאוה שנית, והמוהר ניתן להם.

מוהר האלמנה הוא כדי מחצית המוֹהר הרגיל. אין האלמנה רשאית להינשא שנית, אלא כעבור שלשה חדשים מיום פטירת בעלה. תקנה זו נעשתה כדי שתהא שהות להיווכח, שמא הרה היא, שאם כן אין היא רשאית להנשא אלא לאחר הלידה.

הייבּוּם. אשה שנתאלמנה מבעלה ובנים אין לה ממנו, הרי על־פי־רוב חיב האח הצעיר ליבמה ולישא אותה לאשה, גם אם גדולה היא ממנו בשנים. יש והאשה הצעירה מוכרחה לחכות שמונה ועשר שנים, עד יגדל הילד, אחי בעלה, ויהיה איש. רק לעתים רחוקות יסרב הילד להתחתן עמה, ואז חפשייה היא, או ביתר דיוק: אחיה או אביה חפשים לתיתה לאשה לאדם אחר. כשבעל האשה נהרג, חוק ולא יעבור הוא, שאחי הבעל, הגדול או הקטן, מוכרח ליבמה, גם שלא בטובתו.

העקרה. מר הוא גורלה של הבּדוית העקרה. בעלה וכל בני הסביבה אינם שמים על לב, שיד אללה מנעה ממנה פרי בטן, והיא נרדפת כפושעת. העקרה היא סרח העודף בחיי בעלה והיא משלימה עם מר גורלה, נחבאת אל הכלים ומשמשת את שאר נשותיו של בעלה. דומה היא לאזרח, שלא מילא את חובותיו האזרחיות. הבעל רשאי לשלחה אל בית אביה ולישא אחרת תחתיה. אז חייב אביה להחזיר את חצי המוֹהר. ואם עשיר אביה, והמוהר שמור בידו (המוֹהר ששולם בבהמות), הרי עליו להחזיר את מחציתו של המוהר, לפי ראות עיני זקני השבט. אם אין הבעל תובע שיוחזר לו המוהר ואינו משלח את העקרה מאוהלו, לא תוכל לבוא שום התנגדות מצד הוריה או קרוביה, שהבעל יתחתן באשה נוספת.

פוליגמיה. מנהג ריבוי נשים אינו נפוץ בין אהלי קדר.

ילדים    🔗

לידה. משכרעה הבּדוית ללדת, מבהילים אליה את הזקנה שבנשי הבּדויוֹת, וזו מטפלת בה עד צאת פרי בטנה. ואם תקש הבדוית בלדתה, תטול הזקנה חבל, תקשרו באחד מעמודי האוהל החזקים ותתלה את רגלי האשה, כשראשה למטה, אל העמוד. אחרי שמורידים אותה מן החבל, חוזרים אליה חבלי הלידה, והיא יולדת.

עד הרגע האחרון שלפני הלידה תעבוד האשה ההרה באוהלה, ולפעמים גם בשדות בזמן הלקט. הבעל אינו נמצא בזמן הלידה על ידה, אלא במקום ישיבות הגברים באוהל. בהולד בן זכר, ייכנס הבעל ויברך את אשתו בזו הלשון: “מַבּרוּךְ יָא מְעַזְבֶּה” – מזל־טוב בעלת הבית. על לידת בת אין הבעל מברך את אשתו ואין משמנים ואין מולחים את התינוק. הבעל זועף על אשתו, שילדה לו בת.

בצאת הוולד מורחים אותו במי מלח ובסַמְנֶה. בּדוי הנגב נוהגים למרוח גם בשתן הנאקה, כדרך הבּדוים האמתיים, אולם מחוסר שתן נאקה הולך מנהג זה ונעלם בצפון. חותלים את התינוק בחתולים ועונדים לו קמיע המובא במיוחד מאחד הקדושים הידועים שבסביבה הקרובה או הרחוקה. בתינוק מטפלת האשה, ולעתים קרובות תבואנה לעזרתה אחיות, קרובות או שכנות. את ראש התינוק מכסים בבד או במטלית והקמיע נתפר בכאפייה קטנה שעל ראש התינוק. במשך היום מונח התינוק בעריסתו הפרימיטיבית, שאפשר גם לתלותה על עמוד האהל ולנדנדה נדנודים קלים הלוך ושוב. בחורף אין רוחצים את התינוק, ובקיץ רוחצים אותו אחת לשבוע או לשבועיים. את ראשו אין רוחצים עד מלאית לו שנה. האם מיניקה את התינוק עד שהיא נכנסת שוב להריון.

בחלות התינוק דורשים תחילה בעצת הזקנות של השבט, או הרופאים הפרימיטיביים המחזרים על השבטים, וגם בעצת הקדושים הנותנים קמיעות לרפואה. ורק הבּדוים שמגע ומשא להם עם העיר פונים מיד לרופאים ומשתמשים במרפאות של מוסדות ציבוריים וממשלתיים. בהשפעת הסביבה היהודית פנו בני עַרָבּ אַל־הַיבּ למרפאת המושבה בראשׁ־פנה.

מתן השם. את השם נותן האב לילד מיד לאחר לידתו, על כל פנים לא יאוחר מעשרה ימים או שבועים. בענין זה נבדלים הבּדוים־למחצה מן הבּדוים־האמתיים, המשאירים זכות זו של מתן השם לאשה. בחירת השם יש לה טעמים שונים: מקרים מיוחדים בעת הלידה, המעמד שבו נמצאת המשפחה וכיוצא באלה. יש נוהגים לקרוא שמות לבניהם בקשר עם מאורעות חשובים. ויש שמות המעידים על ההכנעה לאלהים, או שמות נביאים, שיכים ידועים, וכו‘. יש ומחקה הבדוי־למחצה את הפלחים. כגון: ברכאת, תלעת, אחמד, מוצטפא וכו’.

את האב נוהגים לכנות על שם בנו הבכור והדבר נחשב לכבוד. כן ייקרא הבן על שם האב, למשל: חְסֵין מוּחמד אל־עַלִי אַבּוּ־יוּסֶף בנו הבכור של שֵׁיך ערבּ אַל־הַיבּ המנוח. חסן אבו־עזיז, שיך ערב אל־זנגריה, על שם בנו הבכור עזיז; מוסא אבו חאלד, שיך הסועד מסביבות ראש־פנה, על שם הבן הבכור חאלד וכו'. וכן ייקרא הבן בשם האב.

ואלה השמות הנוהגים:

א) שמות גברים: – 1) שמות גבורים. מֵלְחם. מִיתְקַאל. פַעִיז. שׁתַוִי (נולד בחורף). זֵידַאן. זֵד. 2) שמות חיות: וַחַשׁ. דְיאַבּ. דבע. אַסַד (אריה). כְּלֵיבּ (כלב גדול). גרבן (כלב בן ששה חדשים). גַ’רוּ (כלבלב). גֵ’רְיאַן (כלב בן שלשה חדשים). נִימְר (נמר).

ב) שמות נשים: – 1) שמות חיות: דִיֶּה. זַרַה. חַמַמַה (יונה). חַגְ’לה. שינְנַרַה. תֵלָג’ה (נולדה בשנת שלג). 2) שמות של מתכות: פַדִיֶּה (מכוספת). פַדַה (כסף). וכו‘, וכו’.

מנהגי מילה: טֻהוּר. בני הבּדוים אינם נימולים כמה שנים. אך המנהג של ברית מילה חובה היא לכל הבּדוים־למחצה, אין נקי.

הבנים נימולים בהגיעם לשנה החמישית, השביעית, העשירית וגם החמש־עשרה לימי חייהם. והיה מעשה, שברית־מילה נערכה כחודש ימים לפני החתונה. וראוי לציין עובדה זו: מֻחַמָד עַבּוּד, מעַרָבּ אַן־נומֵירַאת, המתגורר על יד המושבה משמר־הירדן, התחתן בשנת העשרים ואחת לחייו ונימול שנה וחצי לאחר חתונתו. ועוד מקרה בלתי שכיח: בדוי זקן בשרון, בסביבות הירקון, מל את עצמו בגרזן על גבי אבן. נתוח מיוחד במינו זה גרם למותו של הזקן, שנתענה ארבעה ימים.

טכסים מיוחדים יש להם לבּדוים־למחצה לסידור ברית מילה, ויש שהם עולים גם על טכס הנישואין. כי ברית מילה תופסת מקום חשוב אצלם. אותו יום נחשב להם כיום חג. האבות, המבקשים למול את בניהם, מתאספים בקבוצות של ארבעה, חמשה או שמונה, באים אל הטכס רחוצים, מגולחים ומלובשים הדר. לאחר שתיית קפה ועשון סיגריות, ימול הצועני את הילדים אחד־אחד. יש שהאבות אנוסים לכפות את רגלי הילדים בחבלים. לאחר ברית־המילה שוחטים כבש ומסבים לסעודה.

המוהל (מטהר) הוא על־פי־רוב צועני, ולעתים ספר נודד. נודד הוא בין משכנות הבֶּדוים־למחצה ומל את בניהם. בחַרְתִּיֶה־הַרְבַּג', פגשנו מוהל צועני בקיץ שנת 1931 נושא מזוודה קטנה ובה בקבוקים קטנים ומיני סמים למילה.

גידול בנים וחנוּך. החנוך בתחום המדבר הוא פרימיטיבי מאד. בהקשבה למעשיות האבות והזקנים ובחיים היום־יומיים נובטת מחשבת המוסר והחנוך.

החאַטיבּ (שליח צבור) מלמד קריאה וכתיבה רק לילדים מבני היחס. הילדה עושה את העבודות המיוחדות לנשים אשר באהלי הבדוים, ואינה לומדת.

אין בתי־ספר לשברי־השבטים בצפון. הבּדוי־למחצה קשור מאוד אל ילדיו ומקדיש חלק רב מזמנו לטיפול בהם. ביום הוא יושב באהל ומרבה לספר לילדיו ספורי מעשיות על סוסות, מלחמות ומעשי גבורה של בני השבטים בימים עברו ובימינו. על ידי כך יקנה האב לבנו מושגים על החברה והמוסר. הילדים אינם נוהגים לשבת ב“רַבְּעַה” (מחיצת הגברים), אלא בעזרת הנשים.

בין שברי־השבטים שבצפון יש שהחַטיבּ מלמד את ילדי הבּדוים קרוא וכתוב מן הקוֹראָן ומקבל שכר לימוד. עד שנת העשר לחייו עומד הנער לפקודת אביו ואמו ועוזר להם בקישוש עצים ובכל עבודות הבית. משנת העשר ומעלה הוא יוצא בעקבי הצאן. הנערה עוזרת לאמה במשק עד נשואיה.

היתום או היתומה מאב ומאם, – בפרט מאב – מצבם בכל רע בין משכנות הבּדוים. במשך הזמן נהפך היתום לעבד והנערה היתומה לשפחה בידי אפוטרופסיהם.

על בנו בכורו הנבון אומר הבֶּדוי: “מִן טִלְעַת לחְיֶת אִבְּנַךְ כַאוִויהּ” – כאשר תצמח לבנך חתימת זקן התיחס אליו כאל אח. כוונת הדברים היא לציין, כי הבן הבכור שהגיע לפרקו הוא בעל השפעה מסויימת על מהלך חיי המשפחה של הוריו. אם הבכור אינו פיקח, ואחד הבנים הצעירים עולה עליו בהתנהגותו ובפיקחותו, ימלא הלה את מקומו. אם כי כבודו של הבכור במקומו מונח.

עוד בחיי אביו מחזיק הבכור ברסן העניינים הנוגעים לשלומה וכבודה של המשפחה. הוא דואג ליחסי פנים וחוץ. הוא אחראי לכבוד המשפחה: בת כי תיחטף מן המשפחה יירק האב בפני הבן הבכור ויעשהו אחראי לכשלון. הבכור שהגיע לפרקו יחדל לעבוד עבודה גופנית (כגון: חרישה, רעיה, וכו'), אלא ישב בבית ויקבל את אורחיו או יעזור לאביו בקבלת האורחים. הוא הדואג לנישואי אחיותיו, ודעתו מקובלת על האב ועצתו תֵּעָשה וככל אשר יאמר – כן יקום וכן יהי. הבכור הוא ציר המשפחה, ובמקרים רבים, בהגיעו לפרקו, יפרוש האב לקרן זוית להנפש מעמל חייו וימסור לידו את רסן השלטון במשפחה.

אחוז היודעים קרוא וכתוב בין הבּדוים במדינת ישראל אינו ידוע, אך יש להניח שהוא קטן ביותר. אף בין השֵׁיכים אין אחוז המשכילים גבוה. עתונים ושאר דברי־דפוס אינם דבר נפוץ, אך הידיעות הנוגעות להם ידועות היטב, לפחות לשֵׁיכים.

הנערים. נערי הבּדוים, המתגוררים רחוק מישוב, מתהלכים ערומים כמעט עד בגרותם.

הנערה. כבוֹד הנערה נשמר מאוד אצל הבּדוים־האמתיים.

כשאתה שואל את שֵׁיך עַרָבּ אַל־הַיבּ על חנוך הבנות, הוא משיב: “הילדה אינה צריכה לדעת כלום, אלא עליה להיות אשת־חיל בבית־בעלה”. ודבר זה לומדת הנערה הבּדוית בין יריעות האוהל מפי אמה מחנכתה ונשי השבט, הקרובות והשכנות.

כשהילדה התינוקת אך מתחילה לצעוד¹¹ היא נעזבת לנפשה. הוריה אינם שמים לב אליה, עד בוא היום כשהיא מוכשרה לעזור בחיי האוהל.

הילדות של הבדוים המתגוררים הרחק מישוב, אף הן אינן לובשות בגדים עד גיל שש או שבע.

נמוּסים    🔗

פרישת שלום. אורח שנכנס לאוהל, הכל קמים לכבודו. האורח מברך כל אחד מן היושבים באוהל, ומן היושב לימינו יפתח. חרפה גדולה היא, אם יגש אורח למסיבת בּדוים ולא יברך ברכת שלום את המסובים. האורח רשאי שלא לברך את יריבו, ואיש לא יתרעם עליו. החולה או הקם מחליו ועודו חלוש, מושיט ידו לאורח בישיבה ואומר: “עֲזיז מִן עֵיר קִיַאם” – יקרת גם בלי קימה.

לאחר ברכת השלום באה פרשה של שאלות על השלום. על שלום הזקן והצעיר, החשוב והקל וכו'. ויש שהערבי פתח בשאלת שלום גם כתום השיחה או באמצעיתה. וברגע שאין על מה לשוחח, יחזור הוא וישאל ופניו מפיקים התענינות ותקוה לקבל תשובה טובה. המסב לסעודה פטור מאמירת שלום, והבּדוי, הנכנס לאוהל, שבו מסובים ליד המַנְשַׁף (אצל הפלחים לַגְן – קערת נחשת שבה אוכלים האורחים ובני המשפחה), אינו פורס בשלומו של שום אדם ואין שום אדם מציק לו בשאילות שלום. אבל בלי אמירה כלשהי אסור לו להיכנס, ובמקרה כזה יגיד: “וַוקְת אְטַּעַאם מָא פִישׁ סַלַאם”, – בשעת האוכל אין מברכים בשלום. כתום הסעודה ונטילת הידיים פותח הוא בפרשת השלום לפי הסדר הנ"ל.

שני בּדוים כי יזדמנו בדרך, אחד הולך והשני רוכב – הרוכב מקדים שלום. אם הרוכב על חמור הוא זקן, הרי הוא פטור מלרדת, ועליו לומר “דַשְׂתּוּר” – סליחה, או “מחילה מכבודו”, – לפני המלה “שלום”. שני בּדוים המזדמנים בדרך – אחד רוכב על חמור והשני על סוס, – הרוכב על הסוס מקדים שלום. כי הקדמת שלום היא כבוד גדול בעיני הבּדוי. לבעלי ההשפעה – השיך, בניו וראשי המשפחות – מקדימים שלום.

נוהג הבּדוי בשעת פגישה להתנשק עם קרוב או ידיד נעורים. שתי נשיקות בזו אחר זו בצדי הזקן. דרישת השלום בפגישה עם האשה היא בשני אופנים: לקרוב היא מנשקת יד ומחווה קידה, והוא, הקרוב, שם אותה שעה אגרופו הקפוץ מעל לראשה ומנשק מבעדו; לזרים ולידידים היא מושיטה את ידה ומחווה קידה אגב החלפת שאלות בדבר שלום הבעל, הילדים והמשק.

.1 אִסַּלַאם עֲלֵיכֹּם (שלום עליכם). התשובה. עֲלֵיכֹּם אִסָּלַאם (עליכם השלום).

והמהדרין מוסיפים: וָורַחְמַת אַלְלָהּ וַובַּרַכָּאתוֹ (רחמי האלהים וברכתו).

והאדוקים עונים: עַלַא אַל־מֻאְמִנִין אַ־סּלַאם (על המאמינים השלום).

2. גַוַוךְ – אלהים יוסיף כוח. עונים: הַלַה (אַהלַן) וַומַרְחַבַּתֵין או יִגַוּוי עַזָאיְמַק – יחַזֵּק את מרצך. עונים: יִגַוּוִי עַזַיְמַךְ עַלַא עֲדוּוַךְ – יאמץ את מרצך להתגבר על שונאיך.

3. עֲוָאפִי – אַלְלָה יִעַאפִיךְ – בריאוּת, אלהים יבריאך.

4. מַרְחַבָּה – עונים: מַרְחַבַּתין.

5. לפי עתות היום לאחר פריסת השלום המסורתית של אַסַּלַאם עֲלֵיכֹּם:

א. צַבַּאח אִל־כֵיר – בוקר טוב, או:

ב. צַבַּאח אִ־נּוּּּר – יום של אור;

משתים אחר־הצהרים:

ג. אַמַסִּיכֹּם בִל־כֵיר – ערבא טבא;

לפני השינה:

ד. תִצְבַּח עַלָא כֵיר – תשכימוּ בטוב.

ברכות נוספות:

אַהְלַן וַוסַהְלַן, סַלָאמאת – ברוך הבא.

בַּארַךְ אַלְלָה פִיךְ – יברכך ה'!

אַלְלָה יִחְפַטַ’ך – ישמרך אללה!

הכנסת אורחים. ערב ובוקר מתאספים בני המחנה באוהלו של השיך, או הנכבד והעשיר בשבט ומבלים בשיחות חולין ובשתיית קפה. כאן ישמע הבדוי מפי אחד היודעים קרוא יכתוב את החדשות האחרונות.

הבּדוי לא יתן להֵלֶך לעבור על פני אהלו בלא שיסור אליו ויבצע מלחמו. הכנסת האורחים מתנהלת לפי מצפונו ומידת עשרו של בעל־הבית. נוהגים הכנסת אורחים יפה גם בחיות. וכמנהג הבּדוים־האמתיים אחראי בעל־הבית גם אצל הבּדוים־למחצה לשלומו ובריאותו של המתארח.

כמכניסי אורחים נודעים לתהלה היו השיכים של עַרָבּ אד־דַלַיכַּא בימים הטובים, כששבט זה היה חזק, אדיר ועתיר נכסים. ומנהג היה אצלם, שלא לאכול את שיירי האוכל ממה שהוגש לאורחים היושבים בצל קורתם. למשל: שחטו כבש לאורחים ושיורים נשתיירו ממנו, היו משליכים את השיורים אל הכלבים ולעצמם מבשלים מאכלים אחרים. הם היו נותנים לזרים להשׂתכר על ידם, ובּדוים רבים, ואף פלחים מן הסביבה, התפרנסו יפה במחיצתם. בני הסביבה מספרים כי בימי שלטונו של אחד השיכים, עִיסַא סַאוֹ, עריץ, יפה־תואר, לבוש הדר ושפתו נאה, היה השבט מלוכד, חזק ויושב על אדמתו. בהופיע אורחים בפתח אוהלו, היה מקבלם בסבר פנים יפות, אך למחרת היום, מיד לאחר שעזבו האורחים את ביתו ומרחיקים מגבולותיו, היה שולח את אנשי שבטו להדביקם ולשודדם. ובדבר בני השבט על ירידת השבט יאמרו: “ירידת השבט מחמת אללה על יחסם של בני דַלַיכַּא לאורחים ועל מתן שיירי האוכל לכלבים”. מוּחמד אל־חַלַף – שֵׁיך עַרָבּ אס־סוּמֵירי, מבקעת גינוסר, נודע כמכניס אורחים גדול בסביבתו. אף התוּרְכּמַנִים מעמק יזרעאל היו ידועים כמכניסי אורחים מופלגים.

השירה והאמוּנה    🔗

הבּדוים מצטיינים ברגש עמוק ובכשרון החריזה. השבטים חיים לרוב חיי הרפתקאות, ימים ולילות יבלו בדרכים ובשבילי הארץ. התופעה הבולטת ביותר בחיי התרבות של בּדויי הנגב, תופעה שהיא כנראה כלל בּדוית, היא האהבה לשירה ולדקלום.

החרזן. החרזן (שׁאַער), העובר בין משכנות הבּדוים, הפיץ בחרוזיו ובלשונו השנונה את השירה והחידוד הבּדוי. גבר צנוע הוא החרזן, תוי פניו מביעים רוֹך, עדינות ולב־טוב, כוח־זכרונו רב להפליא. מתקיים הוא על החרזנות לעת מצוא. כן נודע, למשל, העבד ג’יריאַן, מערבּ אַז־זנגריה מסביבות ראש־פנה. בשעת חתוּנה ואירושין, בכל שמחה, הילולה וחינגא ישמח את לב הבּדוים־למחצה בשיריו ובסיפוריו.

הבּדוים נוהגים לשלם לחרזן בעין יפה, אף מקבלים אותו בסבר פנים יפות ביותר. אוֹי לו לבעל־הבית שאינו מקבל את החרזן בכבוד ואינו משלם לו ביד רחבה. החרזן יפרסמו ברבים ויחרוז עליו חרוזים לגנותו ויפיצם בין משכּנות הבּדוים, יקשור לו שם רע ויכנהו “קמצן” (בַּכִיל), “יד קמוצה לו” (אִידוֹ בַּכִילֵה), “טפיל הנהוּ” (עַוִיל הוּאֶה), ואילו בעל־הבית, שהחרזן זכה להתקבל בביתו בחיבה וכאורח רצוי, הפייטן־החרזן יכבדו בחרוזי־שבח ותהילה.

החרזן, היודע את תולדות חיי־הבּדוים ושלשלת־היוחסין של השבט ואישיו, חורז את חרוזיו על גיבּוֹרים ועלילותיהם בדברי־הימים של משכּנוֹת־הבּדוים, על מלחמות ותגרות, על תּוּרכּיה שלפני המלחמה העולמית, וכדומה. את משליו ימשול בשירה חיה וענוגה בלוית הכּינוֹר הבּדוי – ה“רְבּאבֶּה”.

על־ידי חרזנים אלה, העוברים או חיים בין שבטי־הבּדוים ושברי־השבטים בצפון הארץ ובמחוזות אחרים, נשמרת המַסורת שבּעל־פה ודברי ימי השבטים: יחש ראשי־השבטים ונשואי־הפנים בתולדות־המדבּר וגבולות־המדבּר. הם גם המביאים את החדשות ואת דברי ההוואי למרחקים. רק על־ידם מתפרסם שם השֵׁיכים והאֶמירים השולטים מעבר לגבולות הארץ, שעדיין הם סמל האחדות של השבטים־הגמוּרים, הנוֹדדים במדבּרוֹת סוּריָה וחצי אי־ערב. בכל שבט מצויים בּדוים מומחים לשמירת מַסוֹרת השבט ויודעים את עברו.

השירה הבּדוית. שירים רבים שחוברו על־ידי משוררים מקומיים בנגב, בין ידועים ובין אלמונים, ללא ידיעת קרוא וכתוב, רווחים בכל השבטים בנגב, והבדוי הפשוט ביותר והצעיר ביותר מסוגל לדקלם שירים אחדים ללא היסוס. שירים אלה הם בעלי קצב ברור וחריזה ערבית.

השירה הבֶּדוית מתחלקת לכמה מדוֹרים, והם:

1) שירת האהבה (עִנאַנִי אַל־חוֹבּ);

2) שירי הערצת הגבורה (עִנאַנִי אַשג’אַעה);

3) שירי נדיבים (עִנאַנִי־ל־כִּראַם);

4) שירת געגועים (עִנאַנִי־ל־פִיראַק).

אחד השירים הנפוצים בנגב והאהובים עליהם ביותר נמצא בתרגום עברי מדויק למדי בספר “אדמה ללא צל” ליונת ואלכסנדר סֶנֶד (עמ' 143–142).

יש אשה כנחש פתלתל ומסוכן,

פי מאָה ממנו האֶרס בין שיניה.

יש אשה כגן נוֹבֵל לא הובן,

כאדמת־בצוֹרת לא תחיה בעליה.

יש אשה ככלב שמן, נבחן,

בין שני רעים תפריד בתככיה.

יש אשה ככלב מופקר ונבחן

על סביבותיה תנבח ועל שכניה.

אשה יש השמה בפוך עיניה,

בעולה או גרושה? – אין איש יודע.

אחד המשוררים הידועים בין שבטי הבדוים בנגב היה גַ’לאַל אַבּוּ־שְׁרִיקִי משבט אַבּוּ־רְקַיִק. מת ינואר 1954.

זימרה ונגינה. כן אוהבים הבּדוים בנגב זימרה ונגינה. ישנם גם סוגי זימרה רבים בין בּדוי הנגב, כגון ה“גִ’ינִי”, בעל הקצב המהיר והחזק המושר בשעת רכיבה על הגמל – “הג’ין”, ה“קַצִידָה”, המספרת סיפור בשירה, ה“בּדעה”, ה"רבּיג' ", וכו'.

חגיגוֹת ושמָחוֹת. הבּדוים נוהגים לחוג חגיגות דתיות כלליות, כיום הולדת הנביא, חג הרמדאַן, עיד אַצַחַיֶּה (חג הקרבנוֹת). אך יש להם גם חגיגות מיוחדות שמסורת בּדוית טבוּעה עליהן: כּגון, חג בּרית־המילה (טֻהוּר), או חגיגה לכבוד אחד הבּדוים היוצא לחפשי מבית־הסוהר, או החגיגה לכבוד כריתת ברית־שלום בין שתי משפחות, שהשלימו ביניהן בענין גאוּלת־דָם, רצח בגלל חטיפת נערה (חטיפֶה), חגיגת יום הגֵז, וכו'.

בטוב לבו של הבּדוי עליו, יביע את שמחתו בשיר וזמר ומחול, ונעזר הוא לשם כך בכלי־הנגינה המיתריים, כמו ה“רְבַּאבֶּה” או כלי־הנשיפה, כמו ה“שְבַּאבֶּה”, ה“מִגְ’וֶז” וה“אַרעוּל”.

המנגן פוזם את פזמוניו ומלוום בנגינת כינורו. ובני השבט יוצאים בריקודים, כגון, “צַהִגֶ’ה”, “דַּאבְכֶּה”, וכו'. בריקודים משתתפים מעשרה רקדנים ומעלה. והשבטים ושברי־השבטים, שהם בעלי הסוסות האצילות או האצילות למחצה, עורכים תחרויות סוסים (מִידאַן).

רקודים    🔗

צַהִגֶ’ה. ריקוד טיפוסי לבּדוים: שורה של צעירים, רק גברים, בגיל בינוני, שולבים יד ביד ורוקדים בחצי־עיגול. החרזן חורז לפניהם את חרוזיו בנוסח “השירה המדבּרית”, והכל עונים אחריו בפיזמון אחד ובתנועות ריקוד קל ומחיאות־כפים.

ההתלהבות גוברת לאט לאט, עד שלבסוף תופיע היפה בבנות השבט ובידה חרב שלופה. הנערה לבושה עַבַּאיֶּה ורוקדת בתנועות אטיות לפני הגברים ומלהיבה אותם בעזרת החרזן. כל החבורה נכנסת לאכּסטאַזה סוערת של תנועות, מחיאות־כפים וצוחות גרוניות. בהזכיר החרזן את שמות אחד המעוּלים, ובפרט מעמדו של נדיב־הלב והנערץ, גוברת ההתלהבות וצעקות הנשים היושבות מאחורי הפרגוד עולות ביתר עוז, ובעלי־הנשק לא יחוסו על כדוריהם ויירו יריות באויר להאַדיר רעש.

דַאבְּכֶּה. הבּדוי מנגן לו על המִיגְ’וֶז או האַרְעוּל ועומד בתוך עיגול של רוקדים. נערים ונערות רוקדים בקפיצות פראיות מסביב למנגן; כולם, שלובי־זרוע ואחוזי־יד, רוקדים בקצב לקול המנגינה. אחר־כך יתקרב המנגן אל אחת הנערות הרוקדות, הידועה כמשוררת וחורזת חרוזים. הנערה פותחת בשירה ולעומתה ינגן המנגן.

הריקוד נמשך בצעדים איטיים כלפי ימין, הרגל השמאלית קדימה והרגל הימנית אחורנית. לאחר שניים מבתי־השיר משתתקת החורזת, והמנגן משמיע צליל אדיר. מיד הרוקדים מתלהבים ומרקדים ריקוד של קפיצות רגלים, רקיעה ודפיקה חזקה בקרקע, עד שאבק רב מיתמר ועולה, הקפיצות חוזרות כמה פעמים והמרקדים ישובו לפסוע פסיעה איטית ולרקוד ריקוד איטי, והמזמרת חוזרת וחורזת מחרוזי־השיר והמנגן חוזר ומלַוה את חרוזיה בנגינתו.

באין משוררת, שתחרוז חרוזיה, ימלא את מקום הנערה אחד הגברים הידוע כחרזן.

כלי נגינה    🔗

כנור בן מיתר אחד – רְבַּאבֶּה. הרבּאבּה עשויה מקלף של עור כבש רך, הנתון על גבי מסגרת מרובעת של לוח־עץ דק, ולה ידית ארוכה. באמצע העור או הקלף “כִּסאַה” ועליה מתוחה קווצת שערות מזנב הסוס. הקשת עשויה מקל כפוף, שגם עליו שערות־סוס.

הרְבַּאבֶּה משמיעה צליל־מינורי. יחידי־סגולה מיטיבים לנגן בה. החרזן הוא אמן הרבּאבּה, וכשרוח טובה שורה עליו, ישיר את שיריו בלוויית שירה מונוטונית או חרוזים ומשלים.

הצוֹֹענים (נַוַאר), הנודדים בין משכּנוֹת הבּדוים־למחצה או בקרבתם, מיטיבים להתקין רבּאבּוֹת.

החליל – שְבַּאבֶּה. השְׁבַּאבֶּה הוא החליל הבּדוי, העשוי מקנה־סוף, שמביאים, על־פי־רוב מן הבצות. ארכו כ־40 ס"מ. את החורים מנקבים על־ידי ברזל מלובן.

בשׁבַּאבֶּה משתמשים ביחוד רוֹעי־הצאן והבּקר.

חליל בעל שני קנים: מִיגְ’וֶז. המִיגְ’וֶז מורכב משני קני־סוף, דקים יותר מקנה־הסוף של השבַּאבֶּה. ששה נקבים ששה נקבים לקנה. שני הקנים קשורים זה לזה, באופן שהנקבים מקבילים ומתוך כך נקל לאצבעות לפרוט עליהם. הקנים קשורים בחוט צמר מרוח בדונג שחור. אורך שני הקנים – 30 ס“מ. מלמעלה מצורפים להם עוד שני קנים דקים יותר נתונים בתוכם. ארכם אינו עולה על 10 ס”מ. בתוך הקנים הקטנים (השניים) קבועות שתי “צפצפות”, שאף הן עשויות קנים דקים שבדקים. כל “צפצפה” יש לה טון משלה: נמוך או גבוה.

במיג’וֶז משתמשים רוֹעי־הצאן וכן בחתוּנוֹת וחגיגות.

כלי הנגינה היחיד הידוע לבּדוים בנגב הוא הוא החליל הכפול – “מקרון”, הנקרא “מיג’וֶז” בשאר חלקי ארץ־ישראל.

חליל בעל שני קנים: אַרעוּל. האַרְעוּל דומה בבנינו למיג’וֶז. אולם במקום שני קנים נקובים רק קנה אחד נקוב בששה נקבים. שני הקנים שמהם מורכב האַרעוּל אינם שוים במידתם. אורך הקנה הנקוב 30 ס“מ ואורך הקנה הבלתי־נקוב 50 ס”מ. גם לאַרעוּל יש “צפצפוֹת”, ואף הנגינה בו דומה לנגינה במיג’וֶז.

אמוּנוֹת תפלוֹת    🔗

הבּדוים והבּדוים־למחצה בארץ־ישראל הם סוּנִיִּים, ונמנים על כּת שַׁאפִעִי. המוּסלימים בכל העולם, מלבד ה“שִׁיעַה” נמנים על ארבע כיתות – “מַדַהֶבּ”, שכל אחת מהן נקראת על שם אחד מבעלי־ההלכה ה“מפוּרסמים”. הדברים השנוּיים במחלוקת אצל אלה הם בּ“עַנפי” הדת ולא בעיקריה. רובו המכריע של הישוב החקלאי הערבי בארץ הוא שַׁאפִעִי. בדרך כלל מסורים הם לדת הרשמית פחות מתושבי הקבע הערביים. הקבר הקדוש, שיבואו להשתטח עליו בעת צרה או שמחה ולגלות שם מצפוניהם ותחינותיהם, הוא הפולחן הדתי שלהם. בדבר הזה מתקרבים הם לפלחים ומתרחקים מאחיהם הבּדוים־האמתיים וממנהגיהם. כי בין אהליהם יש למצוא כבר גם את ספר הקוראָן. למשל: ערבי כּראַד אַל־כַיט (רוּבם כּוּרדים שהתגוררו בחבל הארץ אשר בעמק החוּלה הדרומי, בין אילת־השחר ומשמר־הירדן) אדוּקים הם ויראי־שמים, והקוֹראָן מצוּי אצלם.

כל סביבה בּדוית, ככל כּפר של פלחים, יש לה קבר קדוש. תפקיד רב־ערך ממלא הקבר הקדוש בחייו של הבדוי־למחצה, כגון: בשעת נדר (נִדְר), חתונּה ואירוּסין, מילה (טֻהוּר), וכו'. ועל־פי־רוב אין כל קשר בין הקדוש הקבור, ה“וֻלִי”, לבין השבט, המתגורר בקרבתו או מהלך־מה ממנו, והוא יכול להיות משותף לבּדוים ולפלחים, כפי שאנו רואים מהמקום אַן־נֶבִּי יוֹשַׁע, המשותף לכּפריים, לבּדוים ולבני העַ’וַארְנֶה (אנשי־הבּצוֹת). בית שיש בו חולה מסוכן נודר בעליו נדר בשם הקדוש ומבקש רחמים ממנו. מחלה כי תפשוט בין הכבשים, ועלה הבדוי הרועה, או בעל העדר, עם עדרו אל ה“וֻלי” והקיף עם עדרו כמה הקפות את הקבר בבכי ובתחנונים. באותו יום יתפלל על הילדים, הרעבים והצמאים לחלב, יבקש רפואה שלמה לכבשיו, יזבח זבח ויאכיל את העניים המבקרים את קבר הקדוש. וכך נשמע לפעמים את הרועים מסיחים לתומם ביניהם: “מיוֹם שבאתי עם צאני אל הקבר ריחם עלי הקדוש וסרה המחלה”.

בּדוי הנחשד בגנבה משביעים אותו על הקבר. אם גנב, יודה על־פי־רוב על חטאו ויפַצה את הניזק. אם נשבע החשוד ליד קבר הקדוש, כי חף הוא מפשע, מקבל החושד את סיפוקו המלא. כי יודע הוא, שאם נשבע לשקר ייפרע ממנו הקדוש. וכן נוהג הבּדוי להניח כלים במקום הקדוש והיה לו הדבר לערובה, כי לא יאבד רכושו ולא ייגָנב. כמה פעמים נכנסנו למקומות קדושים ומצאנו שם יריעות אוהל (שְגאַג), מחיצות של אוהלים, מחרשות, וכו'. ואוֹי לו לגונב, כי לא ימלט נפשו מנקמת הקדוש. ואכן רק לעתים רחוקות מאד יארע מעשה גנבה מקברו של הקדוש.

מאות אגדות יצרה המסורת הבּדוית על כל קבר וקדושתו, ובאותות ומופתים מוכיחים הם את נכונותו של הקדוש לעזור לכל חלכה ונדכא. בכל עת שהבּדוי נזקק לשבועה, כדי לחזק את דבריו, ישבע בקדוש הקבור בסביבתו. העירוני נוהג להשבע “וחְיאַת אֵן־נָבִּי” – בּחיי הנביא, לא כן הבּדוי המרבה להישבע בשם הקדושים הנערצים. אצל הבּדוים אין כמעט מוֹסאֵם – כלומר: תקופה מיוחדת שבה יעלו בהמון להשתטח על קברו של הקדוש, שהרי פעמים רבות במשך השנה מזדמן לשם כל בּדוי. הוא מבקר את הקבר לעתים קרובות, מניח שם פרוטות, ביצים, רָקיק (רִעִיף), בּד ירוֹק לכיסוי הקבר, מעט שמן ונרות להדלקה. לא מצאנו בּדוים מתפללים בציבור, אלא פעם אחת בשנה ב“עִיד אַצַחַיֶּה” (חג הקרבנוֹת), כי לבּדוי־למחצה שבצפון הארץ ובמחוזות אחרים אין “גַ’מְעַה” (בּית־תפילה). אך נמצאים כבר שיכים וראשי־משפחות אדוּקים ושומרי־מסורת, והם מסמלים לדור הצעיר את הדרך החדשה. למשל: חְסֵין אַל־עַלִי, שֵׁיך ערבּ אַל־הַיבּ, אדוק הוא ומהַדר בתפילות. לעומת זאת לא תמצא סביבה שאין בה קבר קדוש, הממלא את רוב צרכיו של הבּדוי בפולחנו הדתי. וזוהי הסיבה למציאות מקומות קדושים רבים כל־כך בארץ.

נשתמרו ביניהם גם כמה מנהגים של פולחן דתי ואלילי מזמן קדום, כגון הערצת עצים קדושים. על־פי־רוב אלה הם העצים שעל־יד הקברים הקדושים או בראשי גבעות והרים.

המצוות העיקריות של הבּדוי הן קיום ה“צַחַאיֶה” – שבעת הקרבנות, שעליו להקדיש במשך חייו, וה“מַנוּחַה” – מנחה. ה“צַחַאיֶה” היא מצווה גדולה לנשים, ואילו ה“מנוּחה” מצווה גדולה לגברים היא. וכן רבים עולים מהם להשתטח על קבר הנביא במֶדִינָה ולבקר במֶכָּה. שיך ערבּ אַל־היבּ המנוח, מחמד אַל־עלי, ביקר בשעתו את מכּה והיה לו התואר חַג' (עוֹלה רגל).

העולים להשתטח על קבר ה“ולִי” או ה“וֻלִי” נקראים בשם זֻווַאר, והביקור נקרא בשם: “זִיַארָה”, רבים: זִיַרַאת.

שדין ורוּחין    🔗

הבּדוים והבּדוים־למחצה מאמינים בשדים (גִ’ין) ורוחות. מאמינים הם, כי השדים והרוחות שולטים בחיי־הבית, בסוסה ובמזלו של האדם בכלל. גם הבּדוים, ככל השבטים הפרימיטיביים, שטופים באמונות תפלות. בּדוי כי יורע מזלו, ולפי דעתו, בשל אשתו – ונתגרש ממנה; ואם יחשוב כי הגורם לכך הוא ביתו, ויצא ממנו, או אם סוסתו היא – ומכרה. ולעתים קרובות מנצלים את הבּדוים שיכים דתיים וסתם דֶרוישׁים, פאַקירים (פאַקיר: עני, גם נזיר מסתגף, העוסק כל ימיו בעבודת־הבורא וחי על הצדקה), הממציאים תרופות וסגולות ומבטיחים לבּדוי לגרש רוחות רעות ומזיקים. ולכל רוח ולכל מזיק יש שם מיוחד.

עין רעה “צַרְבּ אַל־עַיְן” היא אחת הסיבות הוודאיות למחלת הילד, לרזון הסוסה, להתפשטות מגפה בין עדרי הצאן, וכו'. אך תרופה בדוקה יש לו לבּדוי: מעל לראשו של הילד החולה יוצקת האם לתוך דלי של מים מעט עופרת מותכה. העופרת צרה מיני צורות במים, וכי תמצא האם האומללה בצורות הללו דמיון לאותו האיש בעל העין הרעה, ונרגעה והאמינה ברפואה שלימה. לשם סגולה מפני עין רעה, שלא תשלוט בתינוק, תולה האם על כפייתו “לסת של קפּוֹד” ו“אבן אַלוּן” וכמה מטבעות בתוספת לקמיע שנתן השיך. המטבע העתיק שמוצא הבּדוי, תהי אשר תהיה, ואפילו צלב חקוק בה, הוא תריס בטוח מפני כל רוח־רעה. ויש מחוזות בארץ, שהנשים נוהגות לקשור מטבעות בשולי השמלה או במקום אחר בלבושה.

על צואר הסוסה יתלו קמיע (חִגְ’אַבּ) ותוספת אבן־אלוּן במחרוזת חרוזי־זכוכית כחולה.

בתקופה ידועה בחורף סובלים העדרים של הבּדוים מהתקפות זאבים, ועוד לפני בוא החורף עולה הבּדוי אל הדֶרוישׁ ויקבל ממני סגולה לעדרו מפני התקפת הזאב. בשכר כמה גרושים קורא ה“פאַקיר” פתיחה (“פאַתִּיחַה”) מן הקוֹראָן, ונותן לבּדוי ארבע אבנים קטנות. הבּדוי יזרוק את ארבע האבנים לארבע הרוחות של “מרבּץ הכּבשים”, ובטוח הוא כי מעתה לא תהא לזאב כל שליטה בעדרו. ומנהג הוא שהדֵרְוִיש מוסר מודעה לבּדוי, כי המסורת אוסרת עליו לחסן את העדר כולו מפני הזאב (לְג’וּם אַל־עַנַם – חיסום הכבשים), אלא פחות אחד, טרף לזאב, כי “הזאב חיה יקרה לאלהים” – אומר הבּדוי.

כבשה, גמל או חמור כי יאבדו לבדוי, והלילה בא והבּדוי לא מצא את בהמתו האבודה, ויש חשש של חטיפה או גניבה – ולקח הבּדוי האדוק אולר, ישלוף את הלהב ויקרא פתיחה מן הקוֹראָן, אחר־כך ישוב ויסגור את האולר. וכל זמן שהאולר סגור, בטוח הוא, כי לבהמה התועה לא יאונה כל רע.

הלִילִית, – אומרת האשה הבּדוית, – מסוכנת לילדים. בחשכת הלילה, באין רואים, באה הלילית וסורקת את שערות ילדיה במסרקו של השד (ג’ין). ואז אוֹי ואבוֹי לאם ולילדיה! מכל משמר שומרת האם את החבל, שבו מושים את הדלי מן הבאר או מן המעין, וערב ערב, עם שקיעת החמה, זורקת האשה את החבל מעל לאוהל, ובטוחה היא, כי הלילית לא תעז להיכנס אל האוהל פנימה ולהזיק לילדיה, חם ושלום. הבּדוים מאמינים בחלומות, ויש מהם שפרנסתם על פתרון חלומות וחידות.

הקמיעות מתחלקים לשני סוגים: (א) כתב־יד של אחד השיכים הקדושים או המכשפים (על־־פי־רוב הם מוּגרָבִּים, יוצאי צפון־אפריקה), השמור בתוך נרתיק של עור ותלוי על צוארו של הבּדוי, ובו כתוב: קדוש, קדוש, קדוש, ה' אלהי הצבאוֹת. (ב) קמיעות של גופים ידועים, כגון: “נעל קטנה” על צואר גמל אציל; בשער ראשו של חולה תולים מחרוזת ובתוכה חרוז אחד של אבן אַלוּן ומצורף אליה ריקוּע קטן של פח או מתכת אחרת; על כּיפת ראשו של תינוק מוצלח או תינוק שאחיו מת תולים מחרוזת של שניים־שלשה חרוזים כחולים ובאַמה צמיד מתכת ומחרוזת המכונה: “כַּמְסִיֶּה” מחרוזת זו תימנע כל שטן (אַשִׁיטאַן) וכל פגע רע מהתינוק.

הבריאוּת    🔗

בהיוֹת מזונו גרוע ולבושו דל, סובל הבּדוי, בפרט הילדים והזקנים, ממחלות שונות.

המחלות הנפוצות ביותר הן נֵרַלגִיה, רמטיזם, שחפת הריאות ועוד.

מרפאה לנודדים בדרום היתה קיימת בימי המנדט, אלא שהבּדוי פנה אליה רק לעתים רחוקות. מסירותם הנאמנה של הרופאים כיום כבשה את לב הבדוים. כעת נלחמים בהצלחה במנהגי התזונה הבדוית הירודה, שאינה תוצאה ממחסור (הבדוים בנגב נמצאים כיום במצב חומרי טוב) ונגד גורמי מחלות כמו הפּלגרה Pellagra; נגד חוסר התנאים הסניטריים ובפרט בהגיינה בזמן הלידה, וכן נגד שיטות הרפואה והניתוחים הפרימיטיביים שלהם.

מרפאות לשבטי הבּדוים בנגב הוקמו: 1) באם בּאַטין; 2) בתֵּל אל־מילח; 3) בבאר־שבע. מקרים רציניים מוכנסים לבית החולים “הדסה” בבאר־שבע. יחידות קרני x נשלח לנגב לבדיקת הריאות אצל ישובי הבּדוים. חולי השחפת נשלחו לבית החולים בנצרת. פעולות אנטי־מלריות והשירותים הסניטריים של מדינת ישראל מופעלים גם בשטחי מגורי הבּדוים. רפואות ניתנות בחנם.

מחלוֹת ופצעים. לרפואה משתמשים הבּדוים באש קַו (כּויה) ובעשבי־שדה. בהכנת הרפואה עוסקת אשה זקנה או אחד הפאַקירים.

כּויה באש היא תרופה בדוקה ומנוסה לכל מחלה, וכן גם הקזת־דם ואכילת עשבי־מרפא. בּדוי שנשברה ידו רוחצים אותה במים חמים, מורחים בזבל של חמור את מקום השבר, מנסים להחזיר את העצם למקומה וחובשים את היד. בּדוי שהוכה בחרב ונפצע, מאחים את מקום הפצע במחט רגילה וחוט־משי. והמחט תקועה במקום הפצע עד שיגליד. פצע של כדור רפואתו בסבון חדש ובשמן זך.

החש בראשו רפואתו בכּויה באמצע הראש, וכשנעשה פצע באותו מקום, שמים עליו עלי קיקיון או עלי ירק, שיוציאו מן הפצע את המוגלה. גם קמיעות הן סגולה לכאב ראש.

חולה־שגרון (רבמטיזם) נוסע אל הפאַקיר “היודע להכוֹת” בשם “אבּוּ־ל־הֵגֶ’ה” – שם קדוש – כלומר: לעשות מסאַג’ים בגוף החולה, כגון: חבטות קלות בזו אחר זו. הריפוי נמשך כשבוע או שבועיים. לריפוי השגרון משתמשים גם בביצות ובמעינות שבסביבות הגליל ושלוחות ים־המלח. הבֶּדוים נוהגים לנסוע גם לחמי־טבריה וּוָדִי אַל־חַמה בעבר־הירדן מזרחה.

את מחלות העינים מרפאים הבּדוים בדרכים שונות: שמים בצק של קמח־חיטה בזוית העין; כוחלים את העינים; ולמחלה אנושה משתמשים ב“כּחל” לבן או בכויה בפינות החיצוניות של העין, מלמעלה לעצם הלסת העליונה ותולשים את הריסים העליונים והתחתונים. לריפוי העינים הנפוחות זמן־רב נוהגים כבר להשתמש בטיפות שמשיגים אותן בבתי־המרקחת של הישובים העבריים או בעיר הקרובה. רבים מחולי־העינים מקרב הבּדוים בסביבות טבריה בקרו בבית־החולים.

בּדוי שקם בבוקר וחש בבטנו, קושרים לו במטפחת את זרועו השמאלית. בין שתי לוחות הגב נמצא גיד או עצב עבה, זקנים וזקנות מומחים לדבר מוצאים את הגיד הזה ומחזיקים בו ומושכים אותו כמה פעמים עד אם שמעו דפיקות פרק. תרדמה נופלת על החולה ולאחר שינה מתוקה של שתים־שלש שעות יתעורר ויקום מחוליו. ועוד נודעים להשקות את החולה קפה שחור ולסחוט לתוכו לימון חמוץ. החולה שותה שני ספלים ומבריא. בּדוי החש באזנו מביאים אליו “בּכאַךְ” שהוא מומחה למציצת מוגלה מן האזן החולה. ה“בּכאַך” ממלא פיו שמן־זית ושם את פיו על אזנו של החולה, מוצץ בחזקה את המוגלה ופולט את השמן עם המוגלה מן האוזן. לאחר כמה מציצות כאלה באה רווחה לחולה. החש בחזהו שותה חלב אתון. לריפוי פצעי עור משתמשים בשמן, דונג מותך, שמערבבים בו שמן פשוט ומניחין לו שיצטנן ויהא למשחה שמורחין בה את הפצעים. משחה זו קרויה בשם “מַרְהַם”. ופתגם הוא בפי הבּדוי: “אַדַּרַהֶם כּל מַרַאהֶם חֻטְהַא אַל־גֻ’רְח וַיִבְּרַא” – הכסף כּמשחה: הניחהו על הפצע ויבריא.

גם הבצל הצלוי הוא תרופה בדוקה לפצעים וחבורות.

השחפת (אַסִּיל), היתה נפוצה מאוד בין שברי־השבטים בצפון הארץ. בני ערבּ אַל־הַיבּ נגועים בה עד מאוד. נפוצה גם קדחת שחור השתן, ביחוד בעמק־החוּלה ובבקעת גינוֹסַר. רבים מהבּדוים פנו לראש־פנה, אל תחנת הריפוי ממחלת־המלריה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים וחבר־הלאומים. ואשר למתים בשחפת ובמלריה, שכיחה בפי הבּדוים האימרה: “נגמר השמן עם הפתילה, והאור כבה” – “זֵיתּוֹ חַלַצ וַאִנְטַפַא מִרְג’וֹ”. ולצידוק הדין אומר הבּדוי: “אלהים רצה ולקח את נשמתו השמימה”.

בּדוי שלקה בפצעים וחבורות נוהג להקים גל של אבנים, וכי יעבור אדם ויפיל את גל האבנים ועברו המכות אליו. מובן, הכונה היא שיעבור זר ולא קרוב, בן שבט או בן־בית. על־פי־רוב נוהג הרועה להביא את הצאן והבקר אל גל האבנים, וכשאחת הפרות או הכבשות מפילה את הגל, בטוח הלה, כי המחלה תצא מגוף החולה ותיכנס בגוף הבהמה. בית שיש בו חולה מסוכן נוהגים בני־הבית לנדור נדר: “אם יקום החולה מחליו ושחטנו כבשה, עז או עגלה משולשת”. את הבהמה מביאים אל האוהל פנימה ליד משכב החולה, חותכים באוזנה חתך עד זוב דם ומוליכים אותה מסביב למשכב־החולה שלוש־פעמים, ובעזרת־אללה יקום החולה מחליו. וזו לשונם: "דָּם אַשַׁהּ פִדַא־ל־מריצ' " (דם השיה פדוּת לחוֹלה).

החש בידיו או ברגליו רפואתו בַחִנָּה, שצובעים בה את מקום הכאב. יש מרפאים גם בכתובת־קעקע, בעיקר מיחושי הגוף, ברכיים וידיים.

בּדוי השב לאיתנו עורך סעודה לבני שבטו. שוחטים אח הכבשה שנדרו, חַטִיבּ (מטיף) קורא כמה פסוקים מן הקוֹראָן, והאורחים נהנים מסעודה שמנה. כך מסתיימת פרשת “נדר לאללה”.

בכדי לשמור על הילד מעקיצת עקרב, נותנים לו לבלוע עוד ביניקתו אפר של עקרב צלוי בָּחוּש ומעורב בחלב.

המות    🔗

הנוטה למות מוסר ליורשיו על־פה את רשימת האנשים שהוא חייב להם או הם חייבים לו. ולפני המיתה הוא מגלה את מקום מחבואם של המזומנים שלו ומחלק את רכושו: סוסה, פרות, צאן, וכו'. את בניו־יורשיו מבקש הוא שיחיו במחיצה אחת, כדי לשמור על אחדות־המשפחה בשבט. ויש שהגוסס קובע גם את עתיד בנותיו, כלומר למי תינשאנה.

בשעת גסיסתו מבקש הוא את בני ביתו, שיטו את ראשו לצד צפון ואת רגליו לצד דרום, כדי שיהיו פניו מכוונות כלפי מכּה הקדושה. אשת הגוסס יוצקת כמה טיפות מים לתוך פיו, כדי שיקל לו לומר לפני פטירתו את הוידוי: "אַשְׁהַד אַן לַא אִלָּהּ אִלְא אַלְלָה. אַשְׁהַד אַנַּ מֻחַמָד רַשׂוּל

אַלְלָה. אַשְׁהַד אַן אַלְלָה חַק" – “אני מעיד, כי אין אלהים בלעדי אלהים. אני מעיד, כי מחמד שליח ה‘. אני מעיד כי ה’ אמת”. על הפסוקים הללו הוא חוזר עד יציאת נשמתו. יש שאחד מבני המשפחה קורא את הפסוק לפניו. עם יציאת נשמתו נוהגים לעצום את עיניו ולסגור את פיו וליישר את רגליו וידיו.

המת מונח במושב הגברים (“רַבּעה”), על גבי מחצלת, בבגדיו הרגילים, ומכסים אותו בעַבַּאיֶּה שלו. אין משאירים את המת לבד אפילו לרגע, ובלי הפסק עומדים על ידו בניו ומקורביו. בנות ונשים אסורות לבוא במחיצת המת. הנשים מתלקטות ומבכות את המת בשירי־מספד ליד פתח האוהל. האלמנה רשאית לבַכות את בעלה למראשותיו. המת מוטל כמה שעות, עד שהשמועה על פטירתו מתפשטת בין בני השבט ושכניו ומספיקים להביא את התכריכים מן העיר או מן הכפר הקרוב.

הקבורה. את גופת המת מובילים על גבי גמל. יש שבטים שבית־הקברות שלהם קרוב, למשל אצל עַרָבּ אַל־קְדֵרִיֶה שבית־הקברות שלהם בתל־חי היה מהלך רבע שעה ממקום מגוריהם. לא כן, למשל, אצל ערבּ אַל־הַיבּ, שקברו את מתיהם בקרבת ולי אַל־מוּנטאַר ונהגו משום־כך להוליך את המת על גבי גמל. כן נוהגים כך גם ערבּ אַת־תְעַמְרֶה במדבּר יהודה. ערבּ אַל־הַיבּ מניחים את גופת המת על שני קרשים או על סולם קטן הקשור בחבלים אל אוכף הגמל. בלויה משתתפים כל אלה שהיו באוהל בשעת פטירתו; הנערות והטף מהלכים אחרי הגברים. לפעמים נוהגים ללוות את המת הרוכבים על סוסותיהם והללו יורים כמה יריות באויר לכבודו והנשים עונות לעומתם בצווחות.

ליד הקבר הקדוש, או בקרבת בית־הקברות, מורידים את המת מעל הגמל כדי לרחוץ את הגויה. ערבּ אַל־הַיבּ הקימו חדר קטן אצל ה“ולִי” שעל־יד בית־הקברות ובו מניחים את המת על הרצפה. את כלי־הרחצה: דוד גדול, סבון ועצים להסקה מביאים מן המחנה. את המת רוחץ ה“חַטיבּ” (מטיף), ואחד הזקנים עוזר על־ידו ביציקת המים. את המת רוחצים מהראש ועד הרגלים, ואם המת הוא בעל זקן ושפם, סורקים את זקנו ושפמו. לאחר הרחיצה מלבישים אותו תכריכים.

ארבעה מן הנוער – “שַׁבַּאב” – כורים בור עמוק, בשיעור קומת־אדם. כשהחופרים נתקלים באבנים, מצוה היא לזקנים ולשאר המלוים לעזור בכריית הבור. את מיטת המת מוציאים מן החדר הקטן, וכל בני־השבט בזה אחר זה נושאים אותה, כי מצוה קדושה היא בעיניהם. את המת מניחים בפנים הקבר בין שתי שורות אבנים, בגובה של 50 ס“מ מתחתיתו. וכמה אבנים שמים למראשותיו. אחרי סתימת הגולל אומר ה”חַאטיבּ" (מטיף) כמה מלים בשבחו של המת ומנחם את האבלים.

רבים הם שברי־השבטים הנוהגים לקבור את מתי־המשפחה במקום אחד – קבר המשפחה. כשנפטר אחד מבני המשפחה נוהגים לפתוח את קבר המשפחה, ללקט את עצמות הקבורים משכבר, לקבור את המת החדש ולהניח על גופתו את עצמות כל בני המשפחה. רבים הם הקברים, כדוגמת קברותיהם של הבדוים האמתיים, שאין בהם לא סימן ולא זכר ולא שום מצבה. בשנים האחרונות חל שינוי ניכר בדבר זה. וכבר יש בדוים־למחצה, כמו ערבּ אַל־הַיבּ, ערבּ אַז־זַנגַרִיה וערבּ אַל־קדֵרִיה (הגליל־העליון), המציבים ציונים לנפש הנפטרים.

עשרים וארבע שעות לאחר הקבורה עורכים סעודת־הבראה לכבוד המת. שוחטים כבשה או עז. בא ה“חַאטיבּ” וקורא פתיחה מן הקוֹראָן. כל זמן הסעודה נוהגים לספר בשבחו של המת, להלל את גבורתו ונדיבות־לבו ומידותיו התרומיות. האבל נמשך שלשה ימים מיום הקבורה. לאחר שלושת ימי האבל באים לנחם את משפחת המת. שבעה ימים לאחר הקבורה מסדרים “אֻסְבּוּע” מביאים מתנות למשפחת המת – זבח (דְבִּיחַה) או אורז. לפני הסעודה עורכים מעין אזכרה שסיסמתה היא המשפט: “לַא אִלָהּ אִלְא אַלְלָה”. על פסוק זה חוזרים המסובים בנדנוד־ראש לפניהם ולצדדין. לאחר זה יושבים ב“רַבּעַה” – מושב הגברים – ועורכים סעודה.

מדי שנה בשנה, ביום חג, עולות הנשים לקבר המת ומביאות עמהן ממתקים ותמרים ומחלקות את מיני המתיקה. ה“חַאטיבּ” קורא פתיחה מן הקוֹרְאָן, ובעבור זה משלמים לו חצי גרוש (1938). לאחר שלש שנים עורכים את ה“צְחִיַּה” בימי חג הקרבן – “עִיד אַצַחִיָּה”. שוחטים שור או פרה, עגל משולש או עגלה משולשת שאין בהם מום, ומחלקים את הבשר לבני השבט וענייו. זהו קרבן לזכר המת. ואשרי המקריבים לזכר המת ב“גַבּל עַרַפָאת” (הר רחוק ממֶכָּה שבעה מילין) על־ידי אחד מעולי־הרגל. המנוח מְחַמָד אַל־עַלִי, שיך ערב אַל־הַיבּ, לשעבר, כשעלה כחַג' (עוֹלה־רגל) למכּה, בשנת 1928, הקריב קרבנות, לזכר מותם של כמה מבני שבטו, על ג’בּל ערפאת.

מראה בית־העלמין של הבּדוים־למחצה: אבנים פזורות מזמנים שונים. ציבור־אבנים על ערמת־עפר הוא הציון היחידי של הקבר.

המקוֹמוֹת הקדושים    🔗

המקומות הקדושים לבּדוים ולבּדוים־למחצה בארץ הם:

בגליל העליון: (1) וֻלִי מוּנְטאַר, מזרחית מן המושבה ראש־פנה, מהלך שלשת־רבעי שעה. שם הקדוש הוא שַׂיֶּד אַחְמַד אַל־מוּנטאַר, נצר מבית אַר־רִיפַאעִי, שנתיתם בהיותו צעיר לימים: “בשעת מלחמת הצלבנים – מספר לנו שיך ערבּ אַל־הַיבּ – מינו את מוּנטאַר על תחמושת הצבא האיסלאַמי, ומכאן הכינוי אל־מוּנטאַר. אחיו עזבוהו ויצאו אל שדה קטל, והוא נשאר לשמור (לנטור) על הנשק. לפתע פתאום הגיח האויב מן המארב, ושַׂיֶּד אַחמַד אַל־מוּנטאַר נהרג תחתיו, ושם נקבר”. את זכרו קידשו הדורות הבאים, ועד היום נערץ המקום בעיני בּני ערבּ אַל־הַיבּ ובני הסביבה. במקום ה“וֻלִי” עורכים בּני ערבּ אַל־הַיבּ את חתונותיהם. העלייה היא בתקופת האביב, כשהארץ מדשיאה דשא. ועוד נוהגים ערבּ אַל־הַיבּ ובני ערבּ אַז־זַנגרִיה שכניהם לקבור את מתיהם על־יד קבר זה. החשודים על גניבה שבין הפלחים שבסביבה נוהגים להישבע במקום קדוש זה ובשמו של הקדוש. (2) שֵיךְ חַמדַאן. קבר קדוש בזוּחלוּק שבאדמת ערבּ אַז־זַנגרִיה. רק “מַקאַם” במקום. נערץ הוא על־ידי השבט ונשבעים עליו ומניחים שם כל מיני חפצים. (3) אַן־נָבִּי יוֹשַׁע. שוכן מעל לעמק החולה על גבול ארץ־ישראל והלבנון. לא רחוק מרמות נפתלי. יש שם “מַקאַם” ובנינים. נערץ הוא על־ידי הכּפריים והבּדוים שהתגוררו בגליל־העליון. אליו עלו פעם בשנה. שם מלו את בני השבטים.

בגליל־התחתון: (1) וֻלִי אַדָּחִי נמצא בגבעת־המוֹרֶה (גבעה בעמק יזרעאל. נזכרת במלחמת גדעון. חלק ממנה מכוסה באבן הבּזלת). (2) וֻלִי אַל־חַלאַבִּי. נמצא בּנאַצר אַד־דִין, בקרבת טבריה וקדוש לערבּ אַד־דַלַיכָּא וליתר שברי־השבטים שהתגוררו בפינה זו. (3) שֵׁיך דאַקרוּרִי. שוכן באדמות מסחה, והוא ממוצא עבדים. (4) וֻלִי שיך מַחמוּד. ממזרח להר תבור. קדוש לערבּ אַצ־צְבֵּיח. (5) וֻלי שֵׁיך רַמדאַן – על־יד המבצר סוּק אַל־כָן (מבצר, קרוב לשז’רה. נודע עוד מימי המצרים, שהיה על הדרך הגדולה “מצרים־דמשק”). וֻלי שֵׁיך מַחמוּד ווֻלִי שֵׁיך רַמדאַן אחים הם. (6) וֻלִי מַסחאַוִי באדמת המושבה מסחה (כּפר תבּוֹר).

בעמק זבולון: (1) שֵׁיך אִבּרֵיק אַבּוּ עַבְּד־אַלְלָה, בּחַרְתִּיָּה־חַרְבַּג', ממוצא מצרי. קבר זה קדוש לכל הסביבה של עמק זבולון עד החלק הדרומי של עמק יזרעאל. (2) נָבִּי צַאלַח. קדוש זה קבור בסביבות עכּוֹ.

בנגב: (1) נָבִּי יוּנִס. קבר קדוש זה נמצא על שפת ים התיכון בכוון מערבה למושבה העברית גדרה. מגדרה אל מקום זה מרחק 12 ק“מ, ומהכפר בשית למקום זה מרחק 7 ק”מ. לפי המסורת של הבּדוים בנגב זהו מקום קבורתו של יונה הנביא. בפיהם הנהו קדוש שהיה בעבר הרחוק מרפא חולים וחולי־רוח ועושה נפלאות. קברו הנהו עד היום מקום השבעה. הקבר נמצא בבנין קטן בעל כיפה העומד על תל גבוה בין נקיק סלעים על שפת הים. שומרים אותו בני השבט עַרָבּ אַבּוּ־סוֵירַה. קדוש זה נערץ על־ידי החלק הצפוני של שבטי הנגב וגם על־ידי כפריים מאותה סביבה. (2) אלפאַלוּג’י. קבר זה נמצא בתוך הכפר אַל־פַלוּגֶ’ה. הכפר קרוי על שם הקדוש הקבור באדמתו. (3) אַבּוּ־אוריירה. מיוחס לזקן השבט ערבּ חֵיוַאתּ (בני שבט זה מתגוררים במדבר חצי אי־סיני). הקבר נמצא בבנין קטן בעל כיפה העומד על גדות וַדי אַשׁ־שְרִיעַה ליד כביש עזה–באר־שבע. אגדות מתהלכות בסביבה הבּדוית, שאבּוּ־אוריירה היה אחד הקדושים הנעלים שחיו לפנים. לאחר מותו הראה נפלאות ונסים. נפלאותיו האחרונות נתגלו בתקופת המלחמה העולמית הראשונה, דהיינו הצבא התּוּרכּי בהיותו רעב ללחם בזמן הכרזת המלחמה נגד שאינם מאמינים מטעם צבאות תורכּיה היו מכניסים לתוך הקבר כמות מצומצמת של לחם ואחרי שהלחם היה נמצא באותו הקבר במשך כל הלילה היה מזין מאות אנשים. אגדות נוספות מתהלכות שה“ולִי” הזה עד השנים האחרונות היה מטיף מוסר בלילות ועוברי־דרכים מאמתים אותם. עוד רבות אפשר לספר על הנפלאות שעשה קדוש זה לאנשים ישרים בעמם. אחת לשנה יתאספו אל הקבר, ביחוד בני שבט החיואת הבאים ממרחקים ומסדרים “מילאַד”: תחית המתים, בצורה צנועה מאד וכמעט בלתי מורגשת… (4) מוּנְטאַר. קדוש זה הנהו לפי המסורה זקן השבט “מַלַלְחַה” המתגוררים כיום בחצי אי־סיני. הקבר נמצא בפנים בית בעל כיפה העומד מאחורי גני עזה לצידה המזרחי. אותן התכונות אשר ליתר קדושי הבּדוים יש גם למקום זה. באמצע הקיץ מתקיימת כאן מדי שנה בשנה חגיגה רבת־עם. מתקבצים רוכבים והולכי־רגל מכל הסביבה של הנגב, וביניהם גם הפלחים והעזתים. מתקיימות תהלוכות, משחקים של רוכבי סוסים וסיגופי דרווישים. לרוב אין החגיגה נגמרת בלי מקרה אסון שבין רוכבים או משחקי חרבות וכדומה. (5) נבּי נוֹראַן, 5–6 ק“מ מזרחית לכפר בּני־סֻהַילה. הקבר נמצא בתוך בנין בעל כיפה העומד על גבעה רמה וניבטת למרחקים בשממה. מסביב לבנין ישנם אלפי קברים, משום שבמחיצתו קוברים בּדויי הסביבה (ערב אַתּ־תַּראַבִּין וכו') את מתיהם. אלה מביאים לכאן את מתיהם גם ממרחקים עצומים. אותן התכונות שהזכרנו ליתר הקדושים יש לדמות גם למקום קדוש זה. (6) ולִי אַל־הבּוּר, בכירבת ארתימת אבּוּ אל־עדוס המשתייכת לשבט ערבּ אַל־גְ’בַּרַאתּ, לא רחוק מהכפר קביבת אִבּן־עַוַאד. קדוש זה איננו מפורסם בנפלאות כקדושים האחרים. בסביבה נמצאות מערות רבות, וביניהן מערה גדולה בשם: “מררת אל־הבּוּר”. על־יד ה”ולִי" הזה באר מים טובים לשתיה. (7) ולִי אַרוּר. במסורת הבּדוית קברו של עמרי. מחובת כל בדוי העובר על־יד הקבר לרגום אותו באבנים. הבּדוים מאמינים שכל מי שאינו זורק אבן בקבר יפול מעל גמלו או שרגלו תנגף באבן ותשבר, או שיתעוור. עארף אל־עארף, מחבר שני ספרים על הבּדוים בּנגב מעיד, כי לא עלה בידו להציל מפי הבדוים דברים ברורים על סיבת השנאה הזאת.

 

פרק רביעי: חוק ומשפט    🔗

השיפוט    🔗

המשפט הבּדוי מבוסס כולו על מסורת שבעל־פה ולכן הנוהג השיפוטי רופף, מסובך ושרירותי הרבה יותר מכפי הרושם שמתקבל מקריאת הספרות על המשפט הבּדוי.

הבּדוים בארץ־ישראל קיימו בידיהם את מנהגיהם וחוקיהם הקדמונים, הן בנגב והן בצפון הארץ. אולם אילו רמזים העידו על השינויים בצפון הארץ. כך הלך והצטמצם חוג המשפטים שבקרב השבט וגם סוגי השופטים צומצם לעומת אלה בדרום. אין ספק, כי היקף החיים המצומצם אצל שברי השבטים גורם לכך; גם אדנותם של שברי־השבטים היה רופף בצפון לעומת השבטים האדירים בנגב שהשליטו את שלטונם על כל שטחי החיים. לעתים פנה הבדוי בצפון לנוקטה – לנקודת המשטרה או לערכאות הממשלה בעניינים המשפטיים שלו. היחיד פרק את עול מרותו של השיך או נגיד השבט, כפי שהעירוֹנוּ לעיל, ונזקק להגנת המדינה ולדיניה.

אורח חייהם החדש של הבּדוים־למחצה מתגלה בשטח המשפטי. כך נוהגים לשלם בצפון פיצויים בפרות לעומת הפיצויים בגמלים בנגב. הבּדוים בצפון חותמים על חוזה בכתב לא רק בעניני קרקעות, כנהוג בנגב, אלא גם במכירת חלב, גֵז וסוסה. כאן ניכרת השפעת הישוב והרחבת ההיקף הכלכלי־משפטי בחיי הבדוי. גם בעניני חוקי הירושה ניכרת השפעתם של הפלחים, כמו בירושת הבת על־פי חוק השַׁרְעִיָּה (הדתי).

מנהג הוא לבּדוים, שכל אחד מהם רשאי לחרוץ משפט, אם הובאו לפניו דברי ריב ומחלוקת. רק סכסוכים שבין שבט לשבט מובאים, על־פי־רוב, עד השיך, או בנו הבכור, או חשובי השבט. ואם אין אפשרות להתפשר, עד השלטונות – הוא מושל המחוז – יובא הדבר.

במדינת ישראל משתדלים ליישב את הבעייות על פי המסורת הבדוית. מקרים שיש בהם משום פגיעה בבטחון המדינה מובאים בפני בית הדין לשיפוט צבאי מהיר שעל יד המושל הצבאי בבאר־שבע. נוסף על־כך, חידש הממשל הצבאי את בית הדין השבטי שהיה קיים בזמן המנדט. אם כי מבחינה משפטית טהורה ייתכן שאין לכך סמכות מבוססת די הצורך, מכל מקום, לא היה בבאר־שבע בית משפט לשלום עד שנת 1953, ובית הדין השבטי מילא את החלל במדה מסויימת וממשיך עדיין בפעולתו. הוא עוסק בעיקר בענייני אישות ובמשפט אזרחי; מקרים פליליים הובאו בעיקר לבית המשפט המחוזי ברחובות. כיום מתנהל דיון על המשך קיומו של בית הדין השבטי. אנשי הממשל סבורים שבית דין זה מהווה גורם חשוב בהסדרת הסכסוכים הפנימיים של הבדוים, זאת לא רק על־ידי עצם פעולתו השיפוטית אלא גם כגורם חברתי; ישיבות בית הדין נותנות ביטוי לאחת המסורות המושרשות והעשירות ביותר בחיי הבּדוים, ומעלות את ערכם ואת מעמדם של השיכים־השופטים, והבדוים מכבדים את פסקי הדין שלו וחוששים מפניהם יותר מאשר מפסקי הדין של בית משפט אזרחי רגיל.

בתי־הדין. בשנים 1922–1919 היה קיים “מג’לס דמום” – מועצת דמים – בית דין שבטי למקרי רצח בלבד; בשנים 1923–1922 הוקם בית דין קבוע; בשנת 1928 קיבל סמכות לדון מקרים פליליים עד שלשה חדשי מאסר ועד 50 לא"י קנס.

בית הדין השבטי מתכנס אחת לשבועיים באם בטין.

השופטים. שני סוגי שופטים קבועים יש לבּדוים־למחצה; האחד שופט בכל ענין אזרחי: בינו לבינה, בעניני ירושה, בדברי ריב וכו'. ואחד מישב סכסוכים בין “אנשי־הליל” – הגנבים. השיך הוא השופט העיקרי, ואליו נלוים זקני השבט. יש שגם הפלחים היושבים בשכנותם של הבּדוים, פונים אליהם בעסקי ריב ומשפט. שכרם של השופטים היה לפי ערך המשפט, מעשרים גרוש ומעלה.

בצפון הארץ היו בימי האדמיניסטרציה הבריטית שני סוגים של שופטים, לעומת שבעת סוגי השופטים בנגב. בנגב הוקם בית־דין השבטים לשבטי הבּדוים על ידי הממשלה הבריטית, בו־בזמן שבצפון הארץ לא היה כל בית משפט מיוחד מטעם האדמיניסטרציה הבריטית לשברי־השבטים.

בימינו השופטים בנגב, הממונים על־ידי המושל הצבאי, הם שיכים בעלי נסיון שיפוטי. נשיא בית הדין הוא נציג המושל הצבאי. בית הדין יכול להטיל מאסר עד שלשה חדשים וקנסות עד 200 ל"י; לרגל מחסור בבתי סוהר, מעדיפים קנסות על מאסרים.

השבוּעה – יַמִין. לשבועה יש ערך רב בחיי הבּדוי. במקרים של גנבה או חקירה בינם לבין עצמם, ידרוש הבּדוי “יַמִין” (השבועה נקראת “יַמִין”, על שום שהנשבע נוהג להושיט ידו הימנית, לצד דרום). רק לעתים רחוקות ישבע הבּדוי לשקר. ובכלל נזהר הוא מלהרבות בשבועה.

חשוד שנשבע פוטר עצמו מן החשד. חזון נפרץ הוא שהבּדוי מעדיף לשלם את שוויה של הגנבה ובלבד שלא ישבע. מתיירא הוא מפני השבועה, שכן לפי המנהג עליו לעמוד ליד הקבר הקדוש ולהשבע. ברטט רב וברגש של קדושה ניגש החשוד להישבע ליד קברו של הקדוש בקרבת מקום מגוריו. והנה נוסח השבועה ששמענו מפי נאשם בגנבת שור, על קברו של שֵׁיך אִבְרֵיק אַבּוּ עַבּד־אַלְלָה בעמק יזרעאל: הנאשם נשא פניו אל מול הקבר ואמר במועל־ימינו:

"בִחְיָאתַךְ יַא שֵׁיך אִבְּרֵיק וּבִחְיָאתַך יַא אַבּוּ עַבּד־אַלְלָה:

אִנְּי מַא שוּפְתְ וַלָא רָאֵית וַלָא סְמִעִת וַלָא אִשְתַשְלַקְת כַבַּר

עַן עַמַל אַל־אֵבּרַק תַבַע אַבּוּ־סַעִיד וַלַלּה וַלַּלּה יַה אַבּוּ

עַבּד־אַלְלַּה אִנְּי מַא שוּפְת וַלָא רַָאִית"

– בחייך, שיך אבּריק, ובחייך אבי עבּד־אללה! לא הסתכלתי ולא ראיתי ולא שמעתי ולא הרגשתי כלום בענין השור המנומר של אבּו־סעיד, באלהים באלהים, אתה אבי עבּד־אַללה, כי לא הסתכלתי ולא ראיתי.

בשבועה באללה מתבל הבּדוי את שיחותיו ואמרותיו, לאות התפעלות או לאימות דברי חבריו או דברי עצמו קורא הבּדוי לעתים: ב“אַלְלַה”, וזוהי לשון שבועה. האשה הבּדוית מצרפת כמעט לכל דבור שלה שבועה, כגון:

“וַלַּלה וַשַׂבְּעִין גַ’מַל מֻחַמַלִין עַלֶהַ וַכֻּל חַבֶּה תִנְטֹק וַתִקוּל וַלַּלַה”

– באלהים, באלהים, חַי שבעים גמלים העמוסים תבואה, שכל גרעין מדבר ואומר ונשבע באלהים. בשיחות יום־יום, למשל, בעשית חשבון, כשאין הצדדים משתווים, תופס אחד הצדדים כפיס עץ מן הכפיסים המונחים ליד מדורת האוהל ונשבע: “בחק אַל־עוּד וַאִרַבְּ אַל־מַעַבּוּד וַכַט סְלִימַאן אִבְּן־דַאוּד וַמַן סַבַע וַלַיַּן אַל־חַדִיד וַקַאל לְאִבְּן אַל־זַנַה קִרְ וַקַה אַ־צַחִיח…” – בצדק האוּד שבידִי, והאלהים שעובדים אותו, וכתב־יד שלמה בן־דוד ומי שצִבֵּעַ את העבד וריכך את הברזל ואמר לבן־הזנונים הודה! והוא הודה על האמת. יש שנשבעים על הלחם. בשעת כעסו נשבע הבּדוי בגירוש אשתו ואומר לה: “עַלֵַי אַל־טַלַאק בִתַלַאתָּה אַכּוּן מַחְרוּם מִן מַרַתִּי” – עלי בשבועה המשולשת אהיה מגורש מאשתי. אולם זוהי שבועה של איום. נשבעים גם הזקנים בזקנם, והצעירים בשפמם. אך השבועה הרצינית והמכרעת היא בקברו של הקדוש הנערץ ובספר הקוֹראָן.

אלה הן נוסחאות קצרות של שבועה: בִחֲיַאת אַל־נַבִּי: בחיי הנביא! בִּחֲיַת אַ־נַבִּי מוּסַא – בחיי הנביא משה! בשמות גבורים בּדוים, בשם “העז הנותנת חלב”, ב“חיי הרוח שהוא מרוח אללה”, ב“חַקּ אִל־מַטַר אל־מַנְזוּל מִן אַ־סמא” – בחיי הגשם היורד מן השמים, ב“חֲיַאת אַלְאַטְפַל” – בחיי הטף, ב“חאק אַ־סֵיף וַלְקרְאַן” – בחוק החרב והקוראן. וכו' וכו'.

כּוֹפר נפש – דָיֶה. בֶּדוי שרצח את חברו במזיד, דנו אותו לפי חוקי השַרְעִיֶּה לשלם 3300 גרושים (33 לא"י). את הסכום הזה חילקו לשלשה שיעורים: שליש – סילוקו מיד לאחר שבאים לידי פשרה, שליש – כעבור שלשה חדשים, ושליש – לאחר ששה חדשים. קנס זה נפרע בכסף. אך אם לא השיגה ידו של הנקנס לשלם במזומן, סילק בבני בקר וצאן.

אם נגרם מות בשעת גנבה, במניעת גנבה או בקטטה (כלומר: ברצח בשוגג) לא עלה הכופר על 1650 גרושים (16.5 לא"י), ואף הוא נפרע כנ"ל. בּדוי שפצע את חברו בכוונה להזיק (הטלת מום ברגל, ביד או בעין), ונאמד הכופר בשיעור “חצי בן־אדם”, ז. א. כמחצית מסכום 3300 גרושים (33 לא"י). אם הוטל המום בשעת קטטה או גנבה, – כלומר בלי כוונה להזיק, הרי שיעור הכופר הוא מחצית דמי הכופר על רצח בלי כוונה, כלומר מחצית מסכום 1650 גרושים. לפני הכיבוש הבריטי היה המנהג, שהגנב חייב לשלם תשלומי ארבעה, כלומר שיעור מחיר החפץ הגנוב כפול ארבעה. בקטיעת יד – שלם ישלם הפושע עשר פרות; תמורת רגל קטועה – עשרים פרות, חלף עין – “חצי אדם”, ז.א. הסכום של 1650 גרושים, או בהמות בסכום הזה. על שן שבורה נוהגים לבוא לידי פשרה. ראש השבט נכנס אצל בעל השן ומבקשו שישלים. שובר השן חייב לשחוט כבש, להזמין אליו את זקני השבט, לפייס את המוכה בפני ראש השבט ולהתחרט על מעשהו; הוא משלם לנפגע דמי ריפוי וחייב לנשק את זקנו ולבקש מאתו סליחה. אם פצע את רעהו בכדור (מרובה או מאקדוח) נתן לנפצע דמי שֶׁבֶת, ריפוי ובושת עשר לירות ארצי־ישראליות.

השופטים החמירו בדין מעשי זימה. לדוגמא, מעשה שהיה: בּדוי נכנס לאחד מבתי (אהלי) בני שבטו; בצאתו הרגישו בו בני הבית. ניטשה תגרת חרבות, פגיונות ואלות. הפושע ברח. אחדים האשימוהו בגנבה, ואחרים – בנסיון לאנוס את אשתו של בעל־הבית. כשהופיע הנאשם בפני השופט, נידון ליתן לבעל־הבית כבשה על כל פסיעה ופסיעה מביתו עד בית חברו – על שהלך בדרך רעה וארבע כבשים – על כניסתו לבית זר, ונתחייב לבקש סליחה ומחילה מיריבו במעמד ראש השבט וזקניו. הנאשם הסכים לפסק־הדין, אבל כשתגיע הזמן לקיימו, התערבו בדבר ראש השבט וזקניו, ובעל הבית וויתר על כל הפיצויים, חוץ מן ההתנצלות הפומבית. מכאן אנו למדים, שעל־פי־הרוב נוהג הבּדוי רחמים בדין. בן שבט אחד הזומם לאנוס נערה משבט אחר ולקול צעקותיה בא אחד מבני שבטה, רשאי הלה להרוג את התוקף, והרצח לא ישמש עילת לגאולת־דם. “מות אַלְכֶּלְב” – “מות־כלב” ימות האנס. ואם לא נתפס הלה במקום הפשע, ושלם “דִיֶּה” (כופר נפש) בשיעור 3300 גרושים (33 לא"י). בֶּדוי ובדוית, שנתפסו במעשה זנות – שניהם נהרגו בלי רחמים. ואם אחד הקרובים של הבּדוית הרג את הגבר, חוייב לשלם כופר נפשו, כי היה עליו להרוג את שניהם. ואם הרג רק את הבּדוית, והבדוי נמלט על נפשו, דרש קרובה של הבּדוית את נפשו של הבּדוי מן השבט הזר או כופר למעלה מן המקסימום, כפיצוי על כבוד האשה שנרצחה.

הכופר נפרע בשלימותו, בין שהנרצח צעיר ובין בא בימים. האדם הקרוב ביותר לנרצח קיבל את הכופר ומחלקו בין בני המשפחה, נושאי הנשק וגבורי החיל.

חטיפת נערה – חַטִיפֶה. יש ובּדוי יחטוף נערה וברח עמה למקום סתר בטרם ישא ויתן עם הוריה ובלי לשלם את המוהר. על־פי־הרוב החַטִיפֶה היא מרצונה של החטופה, משום מאוני הוריה לתתה לחוטף לאשה. סיבת הסירוב הוא על־פי־הרוב משום שאין ידו של החוטף משגת לשלם את דמי המוהר כנדרש, או משום שהורי הנערה מבקשים לתתה לשאר־בשר, שכן לפי המסורת הבּדוית לו משפט הבכורה (עיין “זכות קדימה”, עיין לעיל¹²). רק לעתים רחוקות תיחטף הנערה על כרחה. ויש כאן תמיד צד שלישי, – על־פי־הרוב, בּדוית זקנה, אשת־סוד, המסייעת לנאהבים בבריחתם. משפחתו ושבטו של החוטף אחראים למעשיו, ועליהם חלה נקמת־דם של הורי הנערה ובני השבט. מעתה יבקשו הורי הנערה הזדמנויות לשדוד את החתן, את הוריו ובני שבטו ולהתנקם בהם. נקמת החטיפה, ככל גאולת־דם, אינה נשכחת מלב גם לאחר עשרות בשנים. החוטף בורח עם חטופתו אל אחד מחשובי הסביבה כ“דחיל” (עיין “דחיל וטניבּ”, ראה לעיל)¹³, והלה נוסע אל הורי הנערה, ערב להם על בריאותה ושלימותה ונושא ונותן עמהם בעניני החוטף. כל זמן שהחטופה יושבת באהלי ה“דחיל”, אין החוטף רשאי להזקק אליה עד אם נישאה לו כדת וכדין. בהשלים החוטף עם הורי הנערה יחזיר את הנערה לבית הוריה, וזקנות השבט יבדקוה אם עודה בבתוליה. אחר־כך ישלח החוטף אורז וכבשים, ובני השבט מוזמנים לסעודה שמנה. המתווך יושב בראש המסיבה. בני השבט החוטף נכנסים אל אוהל הורי הנערה, אוכלים יחד ארוחת צהרים, ולאחר דברי פיוסים שמביע המתווך לאבי הנערה, באים הצדדים לידי גמר־שלום, והנערה תעבור אל אוהל החוטף. המוהר בנשואי החטיפה עולה על המוהר הרגיל, וסדר האירוסין והחופה נערך לא בתוך השבט, אלא אצל הקַאדִי.

מֻחַמֶד אִבְּן אַחמַד אַל־מוּסַא אַל־אֵעוֶסִי חטף את אהובתו, בתו של מוּבַּדִי, ממשפחת ג’ומְעַת רְפַעִיֶּה מעַרָבּ אל־זַנְגַרִיֶּה. שניהם – החוטף והחטופה בני שבט אחד. הוא ברח עם הנערה לצפת והתאכסן בבית אפנדי, שהגן על הזוג הבורח. אך אבי הנערה היה אדם מכובד ובעל השפעה, והאפנדי החזיר סוף סוף את הנערה לאביה. אחר־כך התחתנה הנערה עם אחד מבני שבטה ולא עם החוטף.

מוּחמד עיסַא מכְּרַאד אַל־בַּקַארַה מערב כְּרַאד

אל־כֵיט, חטף את אשתו של מַזְהֶל שַגְגוּר, וברח עמה אל עַרָבּ אל־שִימַאלי המתגוררים לא רחוק מהם. שם שהה עשרה ימים עד שהשלימו ראשי ערבּ אל־בּקארה, והחוטף שלם לבעל האשת את המוהר בסך 5,000 גרושים (50 לא"י), בקר וצאן, וקבל את אשתו לאשה לו, לאחר שבעלה הקודם גרשה כחוק והחוטף נשאה כדת.

יאכלו וישימו בדם – יַאכֻּלוּ וַיַחֻטוּ בְּאדָם. מוסכם הוא בין שני שבטים קטנים, אם קרובים הם זה לזה ואם אינם קרובים: יַאכֻּלוּ וַיַחֻטוּ בִּאדָם – אוכלים ונותנים בדם – כלומר: משפחה א' ומשפחה ב' באו לידי הסכם ביניהם, שאם נהרג אדם ממשפחת א' על ידי שבט ג', באה משפחת ב' לעזרת א' לגאול משבט ג' את דם הנרצח. בניהן של שתי המשפחות א' ו־ב' שודדים וגונבים את הבקר, המקנה ואת בתיהם (אוהליהם) של בני משפחות שבט ג' וכל גבר כגבורתו יעשה. בני משפחת א' ומשפחת¹⁴ ב' נקראים אז: “בוּטִרְדוּ וַמַה יִנְטַרְדוּ” – ירדפו ואינם נרדפים. כלומר: זכות חוקית היא לפי “משפטי אוהלי קדר (אוּסוּל אל־עַשַׁאִיר) לרדוף ולעשוק את השבט ממנו יצא הרוצח, אולם אין זכות לשבט ג' לרדוף ולגנוב משתי המשפחות א' ו־ב', עד אם התערבו בדבר ראשי השבטים וחשובי השבטים הנייטרליים וישלימו בין הצדדים, ונתקיים אז מעין “סטאטוס קוו”. ואם אחד מבני שתי המשפחות הרג אדם מן השבט ג', שתיהן חייבות בתשלום ה”דִיֶּה" – הכופר.

ההלוואה וההשאלה. בּדוי עני כי יבוא אל שכנו העשיר ויאמר לו: “אל־עילֶה ג’וּעַאנֶה” – המשפחה רעבה, חייב הלה להיענות לו. הוא אומר לו: “מַה יִכַפַךְ (או “יַא טַנַבִּי”) – הוי החוסה בצלי, והלה משיב: “מָה אַעְרף עַנַּךְ” – לא אֶסְטֶה ממך. לאחר שיחה קצרה זו מתחיל המשא ומתן בענין ההלוואה. העני פונה ואומר: “באתי ללוות שק דורה”. והעשיר עונה: “הלא יודע אתה, כי שנת בצורת היא בכל הארץ, מחיר הדורה מאה מא”י המִיד¹⁵, ומתי תוכל להחזיר לי, ואפשר שהמחירים יאמירו כפל כפלים?”. והעני משיב: “תדע לך, שכני, כי, ברוך אַלְלָה, יש לי בקר וצאן, ובעוד שנים שלשה חדשים ישלח לנו האלהים את ברכתו וידשא הדשא, ונתנו הפרות את מיטב חלבן, והכבשים את מיטב דשנן, או־אז תתבשר על מחיר הדורה שתלוה לי”. עונה לו העשיר: “לא כמחשבת בן־תמותה מחשבת אלהים, ויכול להיות גם ההיפך מזה. אין אנו יודעים, מה יעשה הטבע או מה יעניק לנו אַללה, ואצטרך לחכות עוד ועוד. ואם תרצה, ידידי, לקבל את הדורה מעכשיו עד הרַבּיע (האביב, תקופת הדשא) או עד “אָכֶר” – הברכה, במחיר 250 מא”י, ו“פרסתי את עצמי לפניך” – אַנָה מַפְרוּש לַךְ. בעל־כרחו מקבל העני את ההצעה. אחר־כך עושים את החוזה על־פה ובפני עדים. ובבוא שעת הפרעון וידו של הבּדוי אינה משגת לסלק את הסכום, מחליטים שני הצדדים לחדש את החוזה בתוספת ראש צאן או שנים, או כמות צמר מן הגז, והפרעון יידחה.

הבּדוי משאיל ברצון כל חפץ, כקטון כגדול, ובחנם, חוץ – מ“כסף, אשה, חרב וסוסה”.

בֶּדוי עני, הצריך להשיא את בתו, משאילים לו האמידים משלהם, אחד פרה, אחד ראש כבש ואחד עגל. השאָלה זו היא לזמן בלתי מוגבל ובלא תשלום כלשהו.

החוֹזה. החוזה בין בני השבט נעשה על־פה. בּדוי המחכיר קרקע (או מוכר סוסה וכדו') לבּדוי משבט אחר עושה עם הקונה חוזה באוהלו של השיך, או הבן הבכור, או אחד מחשובי השבט. הצדדים נדברים על התנאים, והנוכחים הם העדים. אפילו כשהבדוי מוכר סוסה לאחיו, עושים חוזה שבעל־פה. חוזים בכתב עושים לרוב בשעת החכרת קרקע לפלחים השכנים או לבּדוים הסמוכים וכן במשא־ומתן עם יהודים או ערבים (במכירת החלב, וכו'). וכן במכירת הצמר בשעת הגז. גם מכירת סוסה אל מחוץ לשבט נעשית בכתב ובמעמד עדים. ההרגל להזדקק לחוזה בכתב ראשיתו בכיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי. החוזה בכתב נעשה על־פי־רוב בעיר הקרובה למשכנות הבּדוים. הוא נכתב על ניר פשוט בידי אחד העירוניים היודע קרוא וכתוב והוא מקבל טרחה משני הצדדים. כתום עריכת החוזה, הכולל כמה שורות, מדביקים בול הכנסה ושני הצדדים חותמים עליו.

גמילוּת חסד – מנוּחָה. גמילות חסד איננה במתן כסף מזומן. הבדוי רועה הצאן נוהג לעזור לעני גם במתן פרה או עז חולבת. הבהמה הניתנת למשפחה בדוית לחליבה נקראת “מַנוּחָה”.

אם נפסק חלבה (של הפרה או העז), חוזרת הבהמה לבעליה. ה“מנוחה” בעיני הבדוי היא אחת המצוות הגדולות, שיש בכוחה לכפר הרבה חטאים ומעשים רעים. ויודעים הבדוים לספר מעשיות רבות על זכות המנוחה העומדת לרשעים בעולם הבא.

מחמד אל־חלף, מערב אַן־נוֹמיראַת מקרבת ראש־פנה, רגיל היה לתת מדי שנה בשנה לבדוים עניים מחמשה עד ששה כבשים מנוחה. חסן אבּוּ עזיז, מערבּ אל־זַנגריה, רגיל היה לתת כל שנה מ־7 עד 8 עזים מנוּחה.

חוּקי הירוּשה. בטרם ימות ימנה האב כמה מנכבדי השבט, שיחלקו את הירושה בין הבנים, או שהוא ממנה את בנו הבכור, לאחר שמשביעין אותו שבועת הן־צדק ב“ימין”, שיחלק את הירושה כיאות. בפרוץ מחלוקת בין היורשים, רשאים נכבדי השבט לישב את הסיכסוך לפי ראות עיניהם.

לפי המסורת הקיימת מקבל הבן הבכור שני חלקים ויתר הבנים חלק כחלק¹⁶. האב רשאי לכתוב צוואה, שבה הוא מנחיל את כל רכושו לבנו האהוב עליו, בלי ששאר הבנים ייהנו מרכושו הנאה כלשהי. כך עשה מחמד אל־עלי מערבּ להיבּ בכתבו צוואה לבנו חסין אל־עלי. ואמנם, רבים הם מקרים כאלה. אם טוב לבו של הבן היורש, יכול הוא – רשות ולא חובה – לחלק את רכוש אביו בין אחיו ואחיותיו. האלמנה (או האלמנות) מקבלות מזונות מהבנים לכל ימי חייהן.

נביא שתי דוגמאות:

מחמד אל־עלי (שיך ערבּ אַל־היבּ) השאיר צוואה בכתב (1935). מת בתובה ונקבר באל־מונטר בקבר שחפר בעצם ידיו. לפי צוואה זו קיבל הבכור חְסֵין מֻחמד אל־עלי מחצית הרכוש בקרקעות, הבקר, השוורים, הגמלים ומחצית האוהל. עלי מחמד אל־עלי הבן השני קיבל רבע מהרכוש: בקרקעות קיבל שני פדן. היתום נאעיף (בן חסן שנהרג) קיבל אף הוא אותו חלק. האלמנות הבסה וזנה קיבלו: הראשונה את מחצית האוהל וכסף במזומנים. זנה קבלה מזונות בלבד (אוהל היה לה משלה).

דיאבּ אל־וַחש (שיך ערבּ אל־זַנגריה), שמת בשנת 1920 בכרזים בסביבות ראש־פנה, השאיר: לבנו הבכור מחמד דיאב מחצית הרכוש ויתר בניו מוּצטפה ומטלאַק קיבלו כל אחד רבע מהרכוש. שתי נשיו (לא היו הורי הילדים כי אמם מתה עוד בשחר ילדותם) קבלו מזונות. גם ביבול מאדמות האב מתחלקים הבנים: הבכור מקבל חצי והיתר כל אחד רבע. הנשים מקבלות את כלכלתן (מוּנְתּוּם) והן גרות במחיצתם של הבנים. הבן הבכור נותן כמה שקים דורה וחיטה ושני הבנים הצעירים אותו חלק יחד. נוסף לזה נותנים סמנה (חמאה מותכת) במידה קטנה ופח שמן לכל השנה. את תלבשתן הן רוכשות מפרי עמלן.

פשיטה לשם שוד – עַזוּ. העַזוּ (פשיטה לשם שוד) שבוטל מאז הכיבוש הבריטי (1918), שימש לבּדוי (ערבּ אַל־היבּ, ערבּ אַל־חַמדוּן וכו') מקור הכנסה ניכר. הבדוי היה יוצא לעזו לא כדי לנקום או להסיר חרפה, אלא בעיקר כדי למצוא מחייה לנפשו ולבני משפחתו. העַזוּ נחשב בעיניהם גם למין אספורט. תשע עשיריות משיחות הבדוים היו על עזוּ ומעשי גבורה של גבורים רוכבים. הממאן להשתתף בעזו נחשב למוג־לב. הכל מותר בעזוּ, חוץ מחטיפת נשים או פגיעה בהן.

הנקמה – תָאר. הנקמה היא ממידותיהם הבולטות ביותר של הבּדוים. בשל ענין של מה־בכך, ממש כבענין חמור ביותר, כגון חילול טהרת משפחתו או גאולת דם אחיו או דם סוסתו האצילה, יטפח הבּדוי את נקמתו בכדי לבצעה ביתר שאת: בבניו ובבני בניו יטע את רגש הנקמה שלא נתגשמה עדיין, ולא פעם נרשמים בספרי המשטרה מקרים פליליים, שנכד נקם נקמת סבו.

הנקמה של “עין תחת עין”, “דם תחת דם” (גאולת־הדם) היא העזה שבנקמות, ועליה לא יוותר הבּדוי עד יומו האחרון. בכדי להטיל על עצמו חובה זו ולהמתיק את הרגשתה של הנקמה יש ויעזוב הבדוי את ביתו (אוהלו), יטוש את מקנהו ולא ישוב לאהלו עד אם “כוּפר הדם”. שואפי הנקמה האלה מתלקטים חבורות־חבורות ולעתים ימרדו גם בממשלה. אלה הם מרי הנפש על פני הרקע הסוציאלי של משכנות הבדוים־למחצה. חדשים ישכב הבדוי השואף נקם בצידי הדרך, ובאורך־רוח שאין דוגמתו יארוב לאיש נקמתו עד אם הצליח להפיק את זממו. רגש הנקמה נטוע בדמו של הבּדוי כמורשת גזע ודורות ומטופח גם על ידי דעת הקהל. הכל יודעים, כי פלוני לא נקם עדיין את נקמתו ומחכים עד שיעבור “עובר האורח” ויספר: “פלוני נהרג”. ולא סוד כמוס הוא מאנשי הסביבה, אלא מעשה כבוד. “הכן את עצמך פלוני” – “קון עלא חדר יה פלאן”, כי באתי לקחת את נקמת דמי! – כך יאמר הנוקם, בצאת הכדור מן הלוע.

הנקמות פשטו כרעה חולה בקרב הבדוים, והיא גם הסיבה לחורבנם הכלכלי והמוסרי של הרבה ישובים בדוים וכפריים. אבל סדרי השלטון החדש בעבר־הירדן מערבה ובארצות השכנות הביאו בשנים האחרונות שינוי ערכין בשטח זה.

החובה של גאולת־הדם מוטלת על אחים, הורים וקרובי משפחה. אין גאולת־הדם מחייבת נקמה באותה שעה ובאותו מעמד דווקא, אלא אפשר לה שתצא לפעולות אפילו כתום שלושים, ארבעים שנה ויותר. פתגם מקובל הוא במסורת הבּדוית: “וולא בַּעְד אַרבָּעִין עַאם קוּל אִשְתַעְגַ’לְת” (אפילו אחרי עבור ארבעים שנה אמוֹר נחפזתי). או “אל בדוי יאכד תאַרוֹ בעד ארבעין ויגול: בכרת” (הבדוי יקח נקמתו אחרי ארבעים ויאמר: הקדמתי).

עאַרף אל־עאַרף מעיר בצדק כי הרצח שנוא על הבּדוים חוץ מרצח של נקמה והגנה על הכבוד ועל הבית. ברציחות אלה ישבחו הבּדוים את הרוצח, יעלוהו לדרגת גבור ויתגאו בו. רצח זה הוא בחזקת “הסרת חרפה”. גם בּדויי הצפון שומרים את מנהג טבילת המטפחת (או הבגד) בדם הנרצח והנפת המטפחת הטבולה בדם בקצה המקל, או הרובה. בבוא הנוקם למחנה שבטו, מקבלות אותו הנשים בתרועות גיל, ובני השבטים מציינים את המאורע בדברים הבאים: “הלוקח נקם בכדור ובאש, הלוקח נקם מסיר חרפה”¹⁷. לאחר הרצח בורח הרוצח ממחנהו למחנה שבט אחר, ואתו בורחים צאצאי אביו וצאצאי זקנו וזקן זקנו עד דור חמישי.

מותר לבוז את המטלטלים ובעלי החיים של הרוצח ושל קרוביו, אבל אסור להפקיע או לגזול מהם את אדמתם. כן אסור לפגוע לרעה באשת הרוצח או באחת מקרובותיו, כי אסור לרצוח אשה לשם נקמה. אין לך חרפה גדולה בעיני הבדוים מרצח אשה לשם נקמה. האשה בעיני הבדוי היא: “אל־חורמה דלע קאסר” – האשה צלע קצר. רוצח אשה משלם כופר כפול ארבעה.

נשמת הנרצח תובעת את הנקמה. לפי אמונתם, מופיעה הנשמה בלילות במקום הרצח, ודבר זה יכונה בפי הבּדוים בשם: “אִקְרֵינֶה”¹⁸. נשמת הנהרג, לפי דבריהם, לא תזוז ממקים הריגתה, עד אם נגאל דמה השפוך.

השלום – צֻלְח. השבטים שגאולת־דם תלויה ביניהם מסתייעים על ידי רודפי־שלום, השיך ואישים נכבדים, הנכנסים בעבי הקורה בכדי להשלים בין היריבים. לאחר משא־ומתן באים שני הצדדים לידי פשרה בענין הפיצוי ומידתו כיכלתם של המשלימים. מחיר אחד לדם עשיר או עני. לאחר שנשתוו במחיר, תוקעים על אדמה נייטראלית (שאינה שייכת לשני השבטים) שני אהלים במרחק מה זה מזה (בערך כדי מאה מטר). באחד יושבים קרוביו של הנרצח, ובשני – הרוצח וקרוביו. צד הרוצח חייב להביא אורז וכבשים. לאחר שבני הנרצח מקבלים את הפיצויים ולאחר שמלבישים אותם גם עַבַאיוֹת חדשות, מזדמנים צד הרוצח וצד הנרצח שורה מול שורה ומתנשקים איש עם רעהו. המשלימים מכריזים על ברית השלום, שנכרתה בתנאים אלה ואלה, ומתרים באנשי שבטו של הנרצח, כי בזה נתכפר הדם השפוך ואסור לאיש מהם לשוב ולתבוע את דמו של הנרצח. לאות ברית קושרים השיך, אבי הנהרג, אחיו, בני דודיו וכל זקני השבט של הנהרג קשרים במטפחת לבנה, שהיתה תקועה על יד האוהל בדמות דגל לבן, ואת המטפחת מוסרים לידו של הרוצח לאות שלום. טקס זה, ככל הטקסים, נערך אגב שתיית קפה וחילופי מחמאות בין המסובים.

בשעת בוררות־השלום, עד סיום המשא־ומתן, פוסקת המריבה, ואותה שעה שעה של שביתת נשק היא ואין התובעים רשאים לנגוע נגיעה כל שהיא בנתבעים. יש אנשים, שעליהם האחריות לקיומה של שביתת נשק זו במלואה וטהרתה. שביתת־נשק זו לזמן מסוים נקראת בשם עַטְוַה.

הבוררות בענין זה היא בוררות של זבל“א: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (או ששניהם מסכימים לבורר אחד), ו”פורשים את השמלה" – והבוררים אומדים “שוויו” של הנרצח, בכסף או בשווה־כסף. אם משפחת הרוצח מסרבת לפצות את משפחת הנרצח בכסף מלא – כופין אותה לסלק את הפיצויים בשווה־כסף: פרות. סוסות, כבשים ועזים.

בהרבה סכסוכי דם בין בּדוים־למחצה וחקלאים התערבו השלטונות והשלימו ביניהם.

זרים במחנה    🔗

הזר והמבקש מקלט – הדָחִיל והטָנִיבּ. בּדוי ששונאיו מתנכלים לו בשל מעשה רצח, עוולה, ענייני נשים (חַטִיפַה) וכו', בא לאחד מחשובי השבט הזר או לאחד האַפנדים, או לאחד השיכים של הכפר, ודורש מקלט ומגן. בברחו אל אחד השיכים הבּדוים, יכנס לאהלו, יחזיק בעמוד התווך של האוהל במחיצת הגברים – רבּעה, ויקרא בקול: “אַנַא דַאכֶל בִּלְּלָה וּובְּעַאמוּד הַלְבֵּית” – הנני חוסה בצל אלהים והבית הזה. עונה לו בעל־הבית: “וָוצִלְת” (=הגעת). הדַחִיל נעשה בן־בית, ובני השבט מגינים עליו בפני שונאיו. איש לא יעיז לשלוח בו יד או לדבר עליו רעות. המאכסן נושא ונותן עם יריביו בכדי להשלים ביניהם, ולא פעם עולה הדבר לבעל־האוהל בטרחה מרובה ובדמים מרובים. אך זו מצווה קדושה היא בעיני הבּדוי, ומעטים הם שיתנו לדחיל לעבור על פתח אוהלם וימנעו ממנו עזרתם. הדחיל יושב באוהל עד אשר יושג השלום. השיך, בנו הבכור וחשובי השבט מטפלים בדַחילים.

דוגמאות: 1) עַבְּד אל־רַחְמַן שׁהַדָה מן הכּפר גִ’עוּנָה (ראש־פנה הערבית) חטף בחורה מאותו הכפר, את מַרְיַם בת עַבְּד־אַלְלָה אּבּו־חַבִיסָה, ובקש “דַחִיל” באוהל שֵׁיך עַרָבּ אל־הַיבּ. השיך בא לידי פשרה עם הורי הנערה החטופה. 2) מַחְמוּד אל־גְ’עַטוּנִי, מעַרָבּ אל־גְ’עַטִין, המתגוררים בגוֹלָן, רצח אחד מבני שבטו בשל עניני אהבה. הוא ברח משבטו ובקש “דחיל” אצל השיך ערבּ אל־הַיבּ. הדחיל שהה בביתו של ראש השבט מחַמד אל־עלי המנוח. מחַמד אל־עַלי נכנס לעובי הקורה ומַחְמוּד אל־גְ’עַטוּנִי חזר לשבטו. בּני אל־הַיבּ ידועים כמגינים נאמנים על דַחִילים.

הטניבּ¹⁹. דחיל שלא הצליח להשלים עם יריביו מבקשי נפשו ולחזור אל שבטו, הוא טַנִיבּ. הוא יושב בתוך השבט הזר, מעביר לכאן את רכושו שנשאר לו לפליטה, ואם יצא ריקם אוסף השיך, שקיבל את ההגנה עליו, את בני שבטו ליד ביתו ומכריז בפניהם: “הבּדוי שאיכסנתיו היה דחיל באוהלי ויש את נפשו להיות טניבּ שלי ושלכם. חובה קדושה היא עליכם להגן על האיש הזה, משפחתו ורכושו, רוצה אני לראות את נדיבות לבכם. פרשו לו שתי יריעות מעל ראשו, מחסה לילדיו ולמשפחתו. תנו כמה עזים “מַנוּחַה” (עיין להלן) לילדיו, וכשאַללה יצליח בידו וירחיב את גבולו, ישיב לכל אחד מכם את המגיע ממנו. בטוחני שהטניבּ שלכם הוא בּדוי בעל מעלות טובות”. והשיך מסיים בפתגם זה: כֻבִּזְ אַרְ־רִגַ’אל לִלְרִגַ’אל קִרְצַה וְוּעַלַא אַל־אַנְדַאל חַשַנָה" (=לחם הניתן מאת אדם הגון היא נתינת הלוואה, ומאת אדם שפל – צדקה).

הדחיל נהפך לטניבּ השבט ברצון השבט כולו ובהמלצתו של השיך. חַסַן אל־איבּרַהים, בדוי מאֶמירות עבר־הירדן, הוא טניבּ שבט ערב להיבּ כבר משנים, אף־על־פי שהושלם בינו לבין יריביו. בנותיו התחתנו עם הלהַיבּים ויושבות בתוכם.

יש נוהגים לשאת ולתת בעניין השלום גם בשעה שהדחיל נעשה כבר לטניבּ השבט. בני השבט שאספוֹ גואלים את דמו, שכן גר ותושב הוא בשבט. לסוג שני של “טניבּ” נחשב בּדוי שהשבט מקבלו בשנת בצורת. בּדוים מן הנגב (או מחבל אחר בארץ) נתקבלו כטַניבּים בין שברי־השבטים המשופעים בכל טוב. והללו נקראים ברבים “טוּנְבַּאן”.

עבדים – עבּיד. בין בני השבט אתה מוצא כושים, שלובן עיניהם מבהיק, שיניהם לבנות, נחיריהם רחבות ושערותיהם מסולסלות. אלה הם עבדי השבט – מיקנת כספה של אחת המשפחות מן העבר הקרוב. מילדותו התחנך העבד בד' אמות השבט, וזוהי מולדתו. העבד אינו יודע בית אחר או מולדת אחרת זולת ביתו בשבט זה. כשתשאל את העבד, “מאין אתה ולמי אתה משתייך” יאמר: “עַבְּד עַשִׁירַה פְלַנִיֶּה” – “עבד שבט פלוני אנכי!”.

העבד משוחרר היום למחצה: חופשי כלפי חוץ, ועבד כלפי פנים; עושה את המלאכות הקשות ונחשב לעז־נפש, גבור מלחמה, עובד חרוץ ומסור. במרוצת הזמן נהפך העבד לבן בית ושותף בשמחתו ובצערו של השבט. השבט תובע את עלבונו וגואל את דמו.

עבדי ערבּ להיבּ מוצאם מעבד, שאחד מבני השבט קנהו במכּה בזמן עליתו כחַאג' לעיר הקודש. וכיום ישנן חמש משפחות, שנולדו לשני בני הזקן, מוּצטפא אַל־מוּרג’אַן ומֻחַמֶד אַל־מוּרג’אַן, והן: 1) צַלַח אל־מוּצְטַפָא; 2) איבּרהים אַל־מוּצטפא; 3) חְסֵין אַל־מוּצטפא; 4) חַסַן מוּצטפא; 5) צלאח מוּצטפא. בשבט ערבּ אַס־סַמַאכִּיֶּה מצאנו חמשה עבדים. בערבּ אַס־סוּמֵירִי – משפחה של עבדים בת 15 נפשות. והעבדים בשברי־השבטים שבצפון הארץ מרובים הם. במונוגרפיה שלנו על הבּדוים־למחצה למן הירקון עד הכרמל כתבנו: “יסודות העַבּיד (עבדים) ממוצא־הכושים של העבדים הביאו שברי־השבטים שבאו מדרומה של הארץ אל השרון ובהמשך הימים עמדו אדוניהם ושחררו אותם (אצל השיך שַׁאכּר אַבּוּ כִּשְךּ נמצא עבדו חַמדַן כַ’ליל הקרוי “עַבְד אַ־שֵׁיך” כלומר: עבד השיך, הוא ובני משפחתו, עד היום הזה). בקו חוף הים שבין פרדס ליטוינסקי והמושבה הרצליה יושבים עַרַבּ עַבִּיד בששה אהלים, הללו באו לשרון מסביבת וָדי אַל־חַנין (נס־ציונה) לפני כשלושים שנה. על כל פנים סבל השרון מיד העבדים, שהתגוררו בסביבות וָדי אל־חַוָרִת משום שהיו שטופים בגזל ומעשי־שוד, ביחוד אם במעשים אלה היו משתתפים קצת מתושבי השרון עצמו”.

האַריס (חַרַת) וזכויותיו. בעלי הקרקעות שבין הבּדוים־למחצה משתמשים לעיבוד אדמותיהם בחַרַתִּים (שכיר שנתי המקבל חלק מהיבול). אולם רוב הבּדוים־למחצה מעבדים אח קרקעותיהם בעצמם: האב, האם, הטף. החַרַתּ מעבד את הקרקעות החכורים, ולפעמים יבואו עניי השבט או בני שבטים זרים וגם פלחים מן הסביבה לעבוד בשדות הבּדוים. החרת מקבל מזונות במשך כל עונת העבודה ולירה אחת במזומן, כסות לגופו וחמישית היבול. אם החרת הוא בעל אוהל והיה לטניבּ השבט, יתגורר בתוכם ואת אוהלו יתקע ליד אוהל בעליו, ואם אין לו משלו יקבל מחסה באוהל אדוניו.

בּני ערב אַת־תֵּלַוִיֶּה היו פועלים ששימשו, למשל, את שכניהם ערב אס־סוּמירי בבקעת גינוסר כאריסים וכמעבדים אדמותיהם. חלק מערבּ אַצ־צבּיח, מסביבות התבור שבגליל־התחתון, עובדים כאריסים ובכל עבודה הבאה לידם. בעלי הקרקע שביניהם מעבדים את אדמותיהם.

 

פרק חמישי: המשק    🔗

האהל וכליו    🔗

אוֹהל – בֵּית־שַעַר (בית־שיער). אוהלי הבּדוים־למחצה עשויים יריעות שחורות משיער העזים (שַעַר מַעַז) וידועים לנו מכתבי הקודש בשם “אהלי קדר” ובלשונם של הבּדוים: בֵּית־שַׁעְר (בּית שיער) או אַל־בֵּית (הבית). האוהל נחלק לשני מדורים: האחד לקבלת אורחים (רַבְּעַה), והשני לנשים והטף, המכונה בשם מַחַלְלַת א־חַרִים. יש ומכנים את האוהל המרכזי במחנה המיועד לקבלת אורחים, בשם: שִׁיק מַקְעַד אַר־רִג’יִיל (מקום מושב הגברים). בין מדור הגברים ומדור הנשים ישנה מחיצה.

אוהלו של הבּדוי הוא ביתו היחידי, בו יתגורר כל ימי חייו ורק לעתים רחוקות ייעדר מביתו וילון במקום זר. גודל האוהל הוא על־פי־רוב שבעה מטר, ורחבו – שני מטר וחצי. אולם יש גם אוהלים גדולים מאלה, ובהם שלשה מדורים, וגם ארבעה, והם נטויים על כמה עמודים. מספר העמודים באוהלי השיכים הגדולים מגיע עד שבעה (אוהלו של פַאדיל אַל־עִיסַא, מערבּ אַד־דַלֵיכַּא, היה משתרע על חמשה עמודים). כיום אין למצוא אוהלים הנטויים על יותר מארבעה עמודים. אוהלו של מֻחַמָד אַז־זֵינַאתִי, ראש העַזאַוִיֶּה הארצישראליים, נטוי על ארבעה²⁰ עמודים. אוהלו של חסין אל־עלי, שיך ערבּ אַל־הַיבּ, הוא בן שני עמודים ונקרא בשם “בֵּית שַׁעְר עַלַא עַמוּדֵין” (אוהל בן שני עמודים): אוהלו של כַאלֶד אַל־מְהֵגֶ’ל, מערבּ אל־קְדֵרִיֶה מסביבות ראש־פנה – בן שלשה עמודים – “מְתוֹלֶד”; אוהלו של מְשַוֶוךְ אַבּוּ־לֵבֶּן, שיך ערבּ צְכוּר אַל־עור, נטוי על ארבעה עמודים – “מְרוּבַע”. אוהל בן עמוד אחד נקרא: “כֻּצּ”.

בחורף משתמשים ביריעות כפולות או יריעות סרוחות למטה לשם מגן מפני הרוחות החזקות. הבּדוים בערבת־הירדן (ערבת בית־שאן, בקעת גינוסר, עמק החולה, וכו') גדרו את האוהל במכסה קנים, המכונה: זְרִיבּ. חוטי צמר מהדקים את הקנים ומחזקים אותם.

פתחי האוהלים מופנים תמיד כלפי מזרח. רק לעתים רחוקות יגנוב בּדוי מאוהל שכנו, אף־על־פי שאוהלי הבדוים פתוחים תמיד. גנב שנתפס נענש בכל חומר הדין. על אף האימון המסורתי יש להם לבּדוים־למחצה שבצפון הארץ שומרים עזים ונאמנים, הלא הם הכלבים.

אורחים וזרים, המופיעים בין אוהלי הבּדוים, נוהגים לגשת אל האוהל רק מצידו הפתוח, והוא גם מקום ירידה לרוכבים. בעל האוהל, או בנו בכורו, יוצא לקראת האורחים ומקבל את פניהם.

מרכז תעשיות היריעות בשביל צפון הארץ היה בצפת, שהיו בה 5 נולים. בעלי התעשייה הפרימיטיבית הזאת סיפרו לכותב השורות הללו, כי הם אורגים 5 יריעות ביום. כל נול מעסיק 3 פועלים. 2 פועלים עוסקים בטוויית החוטים, ואחד באריגת היריעה. טוויית החוטים מצמר עזים בכמות של רוטל נמשכת יום וחצי. יריעה מחוטי צמר עזים, שארכה 9 מטרים ו־14 ס“מ ורוחבה 60 ס”מ, אריגתה נמשכת יום תמים.

הבּדוים, הרוצים שיריעותיהם תעלינה להם בזול, אורגים יריעות דקות, במידות הנ"ל.

את היריעות קונים לפי המידה או לפי המשקל. בדרך כלל נוח המשקל לקונה וגם למוכר יותר מן המידה. רוטל של יריעה מחירו היה 350 מא"י. (המחירים תלויים בשוויו של צמר העזים בשוק).

כל אוהל עשוי חמש או שש יריעות. אמידי השבט מרכיבים את אוהליהם גם משמונה עד תשע יריעות. ה“רָוַג” מורכב משתי יריעות ומשמש מסביב לאוהל.

את הצמר קונים מפלחי הסביבה או מן הבּדוים עצמם. הבדוי נוהג להביא צמר עזים ולשלם בו את מחיר אריגת היריעות. מכל רוטל מפחיתים פסולת כדי אוקיה לאחר טוויית החוטים. בעד טוויית רוטל חוטים עבים שילם הבּדוי מ־90 עד 100 מא“י. בעד חוטים דקים – מ־100 עד 120 מא”י.

יריעוֹת. הבּדוים, המתגוררים בבצות ובמקומות חמים נוהגים להרכיב את אוהליהם מיריעות דקות, ואלו הגרים במדרוני ההרים והגבעות נוהגים להרכיב את אוהליהם מיריעות עבות.

א) היריעות הצדדיות. – ה“רְוַג” – הן היריעות המשמשות תריס בפני קרני השמש הלוהטות בקיץ ובפני רוחות חזקות בחורף. היריעה מכונה בשם “שֵׁגְגָה” וברבים: שְגַג. האוהל מורכב משלוש יריעות מצד מערב ושלוש יריעות מצד מזרח.

ב) אַמִירָה. – טלאי בארבעת הקצוות של יריעות האוהל לחיזוקו.

ג) תַרִיקָה. – חגורת האוהל. פס “שְגַג” לאורך כל האוהל בפנים.

ד) מַחַל. – שתי חתיכות צמר מהדקות²¹ את היריעה “שֵגְגֶה” וה“רְוַג” משני צדי האוהל באורך.

ה) אַמַאוִיד – עמודים. עמוד התווך – עַמוּד אל־בֵּית. שני עמודים משופעים בקצות האוהל מכונים בשם “שוֹדַח”. עמודים אלה מחזקים את היריעה המרכזית של האוהל. מחזיקי היריעות הצדדיות של האוהל: חְלַלַת. שני עמודים המשמשים משען משני צדי האוהל מכונים בשם: ג’דְחַה, ברבים: ג’דח. שנים מכל צד. שני עמודים, אחד אחד בכל צד של האוהל, בקצוות, מכונים קַאסְר, וברבים – קַוַאסֵר. אַגְפֶה (וברבים אַקַף) – עשרה במספר משני הצדדים שלשה מכל צד באורך ומשני הצדדים ברוחב שנים מכל צד.

ו) עוּד – (וברבים אַוְתַד) – יתדות. – עשרים במספר.

ז) וַוִי. – עץ עטוף סמרטוט שעליו הושתת ה“וַסְת” (עמוד מרכזי של האוהל).

ח) חַבּל (וברבים חְבַּאל) – חבלים. שַׁדַח – חבל שבו מותחים את יריעות האוהל בעזרת יתד תקועה באדמה.

ט) סַל. – קנים מהודקים מסביב לאוהל. גֶשֶׁג – מחצלות מסביב לאוהל, המשמשים לקירות. מחיצת הקנים, המפרידה בין ה“רַבּעה” ומקום מושב הנשים, מכונה בשם: קוּסֵיבֶּה.

י) חַלַל חַדִיד. – עשרים במספר, מהדקים את ה“רְוַג” והיריעות הצדדיות וה“מַחַל”.

אוהלו של ראש שבטי הרוּאללה האדירים, במדבּר סוּריה, הוא בן שבע שכבות.

אוהלו של שיך ארכו מגיע עד 30 או 40 רגל, ושל בֶּדוי פשוט – 20 רגל.

פרט לשניים — שלושה שיכים ולקלאַעיה אחדים גרים כל בדויי הנגב באוהלים: בּיוּת־שער, כלו' “בתי שער” או ביות (“בתים”) סתם, ביחיד “בית”, דבר המאפשר להם לנדוד ממקום למקום בחיפושים אחרי מים או מרעה.

המחיצוֹת. כרגיל ישנה באוהל מחיצה, המבדילה בין מדור הגברים ובין מדור הנשים והילדים.

המחיצה והרקמה באוהלו של ראש שבטי הרואללה האַדירים, במדבּר סוריה, עלו בשנת 1931 עשר לא"י. מחיצה יותר גדולה עלתה באותה שנה 20 לירות זהב.

יריעות האוהל. בושה היא לבֶּדוי האמתי לעשות בעצמו את יריעות אוהלו, ולפיכך היא קונה את היריעות בערים הגדולות: דמשק, תַּדְמוֹר, חלב או חומס.

אצל הנודדים־למחצה האשה אורגת את היריעוֹת.

מחיר היריעות. אוהל בן שתי שכבות (יריעות) עלה בשנת 1931 – 18 לא"י; אוהל בן שלוש שכבות עלה – 35 לירות; אוהל בן ארבע שכבות – 50. אוהל בן שבע שכבות – 100 לירות (1931).

אוהל קטן – חרבּוש (רבים: חַרַבִּיש). אוהל העשוי שקים, לשם שימוש בימות החמה, נקרא חַרְבּוש. את השקים קונה הבּדוי אצל החנווני בעיר או בכפר הקרוב. יריעות האוהל מורכבים משקים תפורים זה לזה. החַרבּוש – כדוגמת האוהל הרגיל. עניי השבט משתמשים לרוב בחרביש גם בחורף. אולם גם שבטים ויחידים עשירים משתמשים בחרביש בשעת נדידה הרחק מגבולות השבט, ובפרט בשעת המרעה.

כשבא אורח מתנצלים הבּדוים על שמקבלים אותו בחרבוש ומבטיחים לו קבלת פנים נאה יותר בהזדמנות הבאה באוהל עשוי שיער העזים.

סוכה – עַרִישֶה (רבים: עַרַאִיש). בני העַוַארְנֶה – אנשי הביצות – בונים להם סוכות לחיות בהן עם בני ביתם.

סוכת העוארנה מורכבת א) מענפים שהם שלד הסוכה; ב) מ־15 מחצלות. בהרקיב השלד מחדש העוארנה את סוכתו. מחצלות לסוכה מחליפים בכל שתים־שלוש שנים.

את הסוכה נוהג העוארנה להעביר ממקום למקום שתים־שלוש פעמים במשך תקופות השנה. בכל העברה משנה העוארנה את ענפי השלד. לקראת החורף מחליפים את המכסה הפנימי – היינו, את המחצלות. את הישנות מניחים מעל לסוכה.

סוכת העוארנה גובהה 1.6 מטר. מגובה זה ואילך עולה הגג. שני פתחים לסוכה – זה מול זה. רוחב הפתח 40–50 ס"מ. אורך הסוכה – שלושה מטרים ויותר. הדלת עשויה עץ.

בתי־חמר – בַּיכֵה (רכים: בַּוַאִיך). הבּדוי למחצה בונה לו בתי חימר לדַיֵר בהם את בהמותיו בתקופת החורף ולאגור את יבול השדה. כך מוצאים אנו אצל ערבּ אַשׁ־שִׁימַאלִי בתי־חימר לבהמותיהם ואסמים לתבן ולתבואות השדה. ערב אל־חוּסַינִיֶּה, ליד אילת־השחר, בנו בתי אבן וסוכות, בעיקר כאסמים ליבולם, ולעצמם אוהליהם במורד הכפר. לערב אַש־שַׁמַאלְנֶה יש בתי־אבן המשמשים להם אסמים לחיטה ולשעורה ולדייוּר בהמותיהם. לערבּ אַז־זַנגַריה יש אסמים לבקר, לתבן ולתבואה בימות הגשמים. וכן כמעט אצל רוב שברי־השבטים בצפון הארץ. עשירי השבטים התחילו להשתמש בבנינים גם למגוריהם. לדוגמא: מחמד אל־עלי מערבּ אל־הַיבּ בנה לו בית־אבן באדמות השבט בתוּבֶּה. לאחר מות האב עבר הבן הבכור, חסֵין אל־עלי, שירש את השֵׁיכיות, לגור בבית ואף תוסיף חדר לבנין. וכן רבים מבני העַוארנֶה.

הקמת בתי־חימר ואבן הוא חיקוי עז לכפריים ונטייה לעזוב לגמרי את האוהל, הטיפוסי לבן המדבר.

בין אלה שעברו לגור בבתי־אבן היו רוב בני המשפחות של ערבּ אל־תוּרכּמַאן (התוּרכּמאנים), לאורך הדרך מוָדי אַל־מילח בואכה תל אל־מתסלם בעמק יזרעאל. הם הקימו להם כפרים שלמים ליד אל־עואדין, אל־מנסי, אבּוּ־שושה, אַבּוּ־זְרֵיק וכו‘. כן נמצאו כבר יחידים מערב אל־כַּעַבִּיֶה בפתח ואדי אל־מילח, בבתים; ערבּ אַל־זְבֵּידַאת בחַרְתִּיֶּה־הַרְבַּג’ וכו'.

מגורים    🔗

מקום מושב הגברים – רבְּעָה. הרַבּעָה, מקום מושב הגברים, מכונה גם בשם: שִיק מַקעַד אַר־רִגַ’אל. ברבּעה יושב בעל־הבית ומקבל את אורחיו. בפינת האוהל, ליד הפתח, ישנה מדורה, ובה יכין בעל האוהל את הקפה, המר והחביב על הבּדוים. על הארץ שטוחות מחצלות (אצל האמידים – שטיחים). על גבי המחצלות מונחים כרים לנוחיותם של האורחים בישיבה סרוחה.

הכלים שאנו מוצאים ברבּעה:

א) בסט (ברבים: בוסט). – שטיח.

ב) חַסִירה (ברבים: חוסר).

המחצלת ממלאה תפקיד חשוב באוהלי הבּדוים. הבּדוי פורסה ברבּעה, כמו במחיצת הנשים. יש מינים שונים במחצלות פשוטות ויקרות. מחצלת פשוטה עשויה “בַּבִּיר”. מחצלת טובה עשויה “חילפא” ומעורבת ב“סַעַד”. לשם נוי מכניסים “בַּבּיר” עדין יותר עם חוטי צמר צבעוניים. על־פי־רוב נוהגים הבּדוים להשתמש במחצלת פשוטה. רק בבית השיך ונכבדי השבט אפשר למצוא גם מחצלות יקרות.

מרכז תעשיית המחצלות בארץ־ישראל המנדטורית היה מרוכז בעמק החולה, ובעמק אבטיחה בשטח המנדט הצרפתי. בתעשיית זו עוסקים בני העַוַארנֶה בעמק החולה, ערבּ אַש־שמאלנה בבקעת גינוֹסר וערבּ את־תַלַוִיה בעמק אבטיחה. בקליעת המחצלות עוסקות הנשים. הבּדוית מספיקה לקלוע מחצלת אחת במשך שבוע ימים. היא קולעת בעתות הפנאי שלה (כלומר: אחרי עונת הקציר). בתקופת אדר אוספות הנשים את ה“סוּף” מהבצות (המכונה בפיהם: “סַעַד”), ובתקופה שלאחרי הקציר הן קולעות. תחילה הביאו את הסוף מעמק החולה המכונה “חילפא”. את ה“חילפא” הן קולעות יחד עם ה“סעד”. המחצלת מעמק אבטיחה ומבקעת גינוסר ידועה ביפיה ובטיבה ומחירה יקר. בעמק החולה נקלעו מחצלות פשוטות יותר. המחצלות מעמק אבטיחה עלו מ־150 מא“י עד 300 מא”י כל אחת, (כמובן, תמיד לפי הגודל והערך). תושבי הערים הקרובות הזמינו מחצלות לחדריהם מן השוק העיקרי: צפת וטבריה.

ג) מַגְ’רַבה – שקית.

שקית עשויה עור הגדי. משתמשים בה לצרירת גרעיני הקפה. המג’רבה תלויה ברבּעה, מקום מושב הגברים, על אחד מעמודי האוהל ליד המדורה.

ד) דַלַה (ברבים: דְלַל) – קומקום.

על מכשיר זה לא נעמוד. הוא דומה בדיוק לדלל הנהוגים אצל הבּדוים שבמדבר סוּריה.

ה) מוּחְמַסה – כלי שבו קולים את הקפה.

ו) ג’וּרְן – המכתש.

אורח כי יבוא, מקריבים לפניו קפה שנעשה לכבודו במיוחד. קליית גרעיני הקפה וכתישתם נעשית בטקס מיוחד. אפילו בדפיקות העלי במכתש יש לכל שבט קצב מיוחד (הקשות קצובות גם בדפני המכתש). אחרי כל כתישה וכתישה בגרעיני הקהוה, ביד זריזה ורגילה ומתוך קצב מיוחד, באות שתים־שלוש נקישות הדפנים הפנימיים של המכתש, בכדי לשוות חן וענין למלאכה הפשוטה וגם כדי להנעים לאוזן האורחים. בכתישת הקהוה לעיני האורחים עוסק בעל האוהל, הבן הבכור או העבד.

המכתש עשוי עץ ה“בוּטְם”, והעלי מעץ האלה (סינדיאַן). שוויו של מכתש טוב – מלירה אחת עד שלוש לירות ארצישראליות. ראיתי מכתש, שמכרוהו בחמש עשרה לירות ארצישראליות בסביבות עמק יזרעאל בקיץ שנת 1931. “הקשותיה נשמעות עד סוף אוהלי המחנה!” המליצו עליה הבדוים.

הצוענים מוחזקים מומחים לעשיית המכתשים והעליים. הבּדוים קונים מהם את המכשיר הזה (או בעיר הקרובה). המכתש מקושט בחריטות וציורים ומסגרת נחושת סביב לו.

המכתש משמש לשנים רבות ועובר בירושה מאב לבנו ולבני בניו, עד שיישבר או ייגנב. (בושה היא לבּדוים לגנוב כלי שמשתמשים בו בני־הבית).

ז) פֵנגַ’אל (ברבים: פַנאג’יל) – ספלים.

ספלים קטנים מתוצרת צ’כוסלובקיה. מספרם תריסר ויותר.

מדור הנשים – מַדלַת אַל־חָרִים. המדור השני של האוהל הוא מקום מושב האשה, או הנשים והטף. שם מונחים הכסתות והכרים, מכשירי האוהל: פטיש עץ גדול, קערות של נחושת – סְחון, חַנג’ר – שנים, לג’ן – אחד גדול, ואחד קטן, השכוה והרוכבה. מכשירים אלה לתעשיית החלב עומדים לעתים בפתח מחיצת הנשים. ורק בעונה המתה מקפלים את הרוכבה והשכוה ומחביאים אותם בפנים האוהל. לשיכים וראשי המשפחות כלים נוספים של נחושת (על־פי־רוב מתעשיית דמשק).

ואלה הם הכלים שאנו מוצאים במחיצת הנשים:

א) סַנְדוּק – ארגז האשה.

בו היא שומרת את חפציה, בגדיה, כספה ותכשיטיה. ארגז של נפט או סוכר או ארגז עשוי במיוחד. ארגז האשה עומד בפנת האוהל ליד הכסתות והכרים. ארכו מ־80 ס“מ עד מטר, ורוחבו – מחצי מטר עד 60 ס”מ. גובהו – 60 ס"מ. לארגז יש מכסה ומנעול, והמפתח שמור אצל עקרת הבית על בגדיה. הארגז עומד למראשותיה בשעת שנתה, מפחד שמא יגנבוהו.

ב) אֵרְזַן – דוכן.

על הדוכן מניחים את הכסתות והכרים וכל שאר תשמישי שינה, כמו בּסוּט – מרבדים וכד'. הבּדוית תוקעת במחיצת הנשים ארבעה יתדות, כל אחת גבוהה 60 ס"מ, ועל היתדות הללו היא מניחה ענפים או קרשים.

ג) מג’נה – פטיש עץ גדול.

ד) פֵרָש (ברבים: פֻרוּש) – כסתות וכרים.

את השמיכה קונה הבדוי בעיר הקרובה. השמיכה הגדולה ארכה 200 ס“מ ורוחבה 165 ס”מ. היא עשויה צמר גפן שחור ממצרים. השמיכה הבינונית עלתה 200 מא“י. הגדולה 230 מא”י. בשמיכה הגדולה יכולים להתכסות שלושה אנשים.

ה) מכשירי הקפה והמטבח:

1) סַג' (ברבים: סִיגִ’ין) – מחבת.

עשוי ברזל, משמש לאפית הלחם. הוא עגול ושטוח באמצע. סַג' גדול עלה 100 מא“י, קטן – 70 מא”י.

2) “בּרִימוּס” – פרימוּס.

זוהי השפעת העיר. בּדוים רבים קונים לעצמם פרימוס. פרימוסים ראיתי בין אוהלי העַוארנֶה בעמק החולה, בין ערב־אַל־הַיבּ, ערבּ אַש־שַמאלנה (בקעת גינוסר), באזור בית־שאן אצל ערבּ אַל־עַזַאוִיֶה וערבּ אַצ־צַקְר וכו'.

3) סַחְן (ברבים: סְחוּן) – קערות.

מעין אלה שמשתמשים בהם הבּדוים האמתיים ובני הכפרים והערים.

ו) מיטת הברזל.

יחד עם הפרימוס, הגפרורים, הסבון, התמרוקים ושאר תשמישי ציביליזציה חדרה גם מיטת הברזל לאוהלי האמידים שבין שברי־השבטים בצפון ארץ־ישראל. ביחוד בשביל הגבר. מצאתי מיטת ברזל אצל ריזק אל־מַחמוּד מראשי ערבּ אַל־בַּשַׁתוֶה, בואדי אל־בִּירֶה בערבת־הירדן (חורף שנת 1931) וכן אצל בּדוים רבים.

ז) הַזַזָה (ברבים: הזזת) – עריסה.

עריסה ממש אי אתה מוצא אצל הבּדוים־למחצה. יש להם עריסה נודדת, כלומר: עריסה העשויה ארבעה קרשים דקים, כדוגמת מלבן קטן, שאורכו לכל היותר מטר אחד ורוחבו חצי מטר, ושק למכסה. ובשק יחד עם המטליות מניחים את התינוק. למראשותיו של התינוק שמה האם כר קטנטן, ומתחתיו כמה סמרטוטים. לד' פינותיו של המלבן קשור חבל דק וכל החבלים קשורים יחד. הבּדוית תולה את העריסה על מסמר גדול, התקוע באחד מעמודי האוהל המרכזיים ובלילות מנדנדת את התינוק.

בצאתה לדרך ארוכה היא מניחה את התינוק בעריסתו ואת החבלים תקשור על מצחה והתינוק עם העריסה מכותפים על גבה. לפעמים, בלכתה לכפר או לעיר הקרובה, היא נושאת את התינוק על גבה ב“ג’וּלַיְיֶה” ולא בעריסה. גם אחד מבגדיה משמש לה בשעת הצורך מכשיר להעברת התינוק (ופעמים גם החפצים).

הבּדוי־למחצה שעבר מחיי נדידה לחיי עובד אדמה יוצא לשדה (בשעת הקציר או שאר עבודות השדה) ואשתו היוצאת עמו מעבירה את עריסת התינוק אל השדה. אנו רואים הזזה (עריסה) רגילה בשדה, ומעליה סוכך מפני השמש, כעין אוהל קטן. ליד ההזזה אפשר לראות פח מים לשבירת הצמאון בשעת העבודה. הזזה כזו בשעת העבודה ראינו בסביבות אַרד אַל־כֵיט, בקיץ שנת 1937, (כּוּרדי, מערבּ כּרַאד אל־כֵיט).

הלבוש – קסְוֶה    🔗

בגדים. תלבושת הבּדוים בצפון הארץ היתה דומה יותר לתלבושת הבּדוים בסוריה מזו של המתגוררים בסביבות באר־שבע ודרומית לה. אך כדאי לציין שבהשפעת האירופיים בעיקר, שהתגברה לאחר המלחמה העולמית האחרונה, נתהווה פרץ בתלבושת הבּדוים ושל הפלחים בצפון הארץ, ופה ושם הזניחו את התלבושת המקורית. ערבּ אַש־שַמַלנֶה מתלבשים כבר בנוסח עירוני. רבים הם השייכים משבטים אחרים שלבושם עירוני. המעיל האירופי, מגפים צ’רקסיים, סנדלים של הפלחים וכו' חדרו זה מכבר אל בין שברי־השבטים.

לבוש הגבר – כתונת ארוכה מצמר־גפן, פתוחה בחזה וקשורה בחגורת עור; אדרת שיער שחורה, המופשלת על הכתפים; וכַּפְיֶה לראשם. יש נועלים סנדלים, אולם רובם יחפים יהלכו. מתחת הכתונת הם נושאים רצועת עור, הכרוכה פעמים אחדות סביב למתנים, לא לשם נחיצות אלא מתוך הרגל ומנהג. בידו ישא הבדוי מקל עקום מעץ שקד. בדויי הדרום חובשים צעיף על הראש במקום הכפיה.

רוב הבּדוים בגדיהם מרושלים וקרועים. יופי, נקיון וקישוטים נמצא רק אצל השיכים וראשי השבטים ובתי־אב. הדבר תלוי במידה רבה באשה, המשגיחה על בעלה, שיהא שבע רצון ויהיה הכל מסודר לפי טעמו ורוחו.

בתנאים האקלימיים של המזרח־התיכון חייב הלבוש לשמש בידוד מפני קרני־השמש בקיץ וכן לאפשר נדוף איטי של הזיעה. בתנאים מדבריים יבשים, הלבוש היעיל ביותר עשוי מבד עבה, המונע נידוף מהיר. בתנאים של רטיבות גבוהה, הבכורה היא לבדים נקבוביים. הבדוים במדבּר למדו לחיות בתנאיהם האקלימיים הקיצוניים. אין הם נבדלים, מבחינה פיזיולוגית, משאר בני־אדם, הם רק סיגלו את כל מזונם ומנהגי לבושם לתנאיהם המיוחדים. על אף תנאיהם הקיצוניים, מרגישים הם בנוח, ואינם רגישים לשינוי טמפרטורה כרוב בני־אדם, החיים בתנאים אקלימיים נוחים יותר, הבורחים בחורף מפני הקור ובקיץ מפני החום, ובסופו של דבר רוטנים ורוגזים על כל שינוי קטן במזג־האויר.

בּגדי הגבר    🔗

1) תחתונים.

את התחתונים מתקין לו הבּדוי מבד המכונה “חַאם”.

2) גופיות.

הבדוי־למחצה החל ללבוש גופיה, כמנהג בני אירופה.

3) אֶלְבַּאס – מכנסים.

לתפירת אלבּאס משתמשים בבד “מַלְלַס”, ולפעמים בבד המכונה “קַסטוֹר”. האלבּאס מהודק למתנים רחב מאוד באמצע וצר והולך עד לכף הרגלים. במקום זה הוא נרכס בכפתור קטן (על־פי־רוב שחור).

4) גוּמבַּאז – כפתן.

את הגוּמבַּאז (כפתן) לובש הבּדוי על גבי האלבּאס. הגוּמבּאז ארוך ופתוח לכל האורך, השרוולים ארוכים וצרים והולכים עד כף היד. לגוּמבּאז חגורת בד תפורה, המהדקת את הגוף. הגוּמבּאז תפור מבד צמר גפן פשוט בעל קוים לבנים וכחולים, או לבנים ושחורים. הבטנה לבנה. אורך הגומבאז 138 ס“מ. אורך השרוולים 47 ס”מ. השרוול פתוח בסופו באורך 7 ס“מ. היקף השרוול למטה הוא 30 ס”מ. ליד הרגלים, פתוח הגומבאז בשני מקומות באורך 22 ס“מ. היקף הצווארון 46 ס”מ. בטנת הגוּמבּאז עשוייה מבד לבן וחלק הנקרא “חאם”.

5) טוֹב (ברבים; טיאַב) – כתונת הגבר.

הטוֹבּ (כתוֹנת) מגיע עד הרגלים. הוא תפור מבד פשוט וחלק, לבן או כחול. זוהי הכתונת הלאומית של הנודדים במדבּריות ערב ועד גבולות הארץ. הטובּ של הבּדוים בנגב הוא לבן, חלק ושרווליו רחבים עם שוליים. בשעת רכיבה, מלאכה או התנפלות, קושר הבּדוי את הקצוות מאחוריו. לא כן הטוֹבּ של הבּדוים המתגוררים בצפון הארץ.

6) אל־כִּיבְר או הזְבּוּן – כתונת ארוכה.

מלבוש עליון, כדוגמת ה“טובּ” (כתונת), בצבעים שונים ורקום מעשה חושב. על־פי־רוב עשוי הכִּיבר (כתונת ארוכה) מאריג שחור. למטה מסביב לשרוולים וגם על החזה הוא מרוקם. כרגיל לובשים את הכּיבר לאחר הפשטת העַבּאיה, הדַאמר והגוּמבַּאז (הכפתן), בשעת מנוחה או בשעת עבודה ליד האוהל (כגון: תקיעת יתדות לאוהל), בשעת הרַחיל (הנדידה) והמַנזַל (ירידה וחניה) או בשעת הגשת עזרה עם חליבת הצאן וכו'.

7) הדאמר (ברבים: דואמר) – מעיל רחב־שרוולים.

תפור מאריג מובחר שצבעו כחול. שרווליו ארוכים ורחבים וריקמה לו סביב לשרוול, הצוואר והחזה. על־פי־רוב הריקמה היא שחורה. על הגב – על־פי־הרוב רקמה משולשת, בצבע אדום. הדאמר (המעיל) מגיע עד חגורת הבטן ובטנתו שחורה ודקה. באמצעיתו שני כפתורים. הבּדוי נוהג לרכּס את הדאמר בשעת רכיבה. את הדאמר נוהגים ללבוש בּדויי עבר־הירדן מזרחה, וכן הפלחים של החורן ומחוז עַג’לוּן (צפון עבר־הירדן מזרחה) וכל הבּדוים בני השבטים הקטנים המתגוררים למן הגבול הצפוני של ארץ־ישראל ועד מחוז בּית־שאן. מבּית־שאן ועד הדרום אין כמעט זכר לדאמר.

לדַאמר ביטנה עשויה מ“ג’וּח” צהוב. חלק מן הביטנה כחול, ובקצה השרוולים הביטנה היא סגולה (ג’רַמסוּת). מבחוץ צבע הדַאמר של הגבר מ“ג’וּח צִינִי”. בקצה השרוולים ריקמה של שלושה פסים שחורים המכונים “חַרְג' " (ברבים: חַרגַ’את). וכן במקומות שונים בדאמר מלפנים. אורך הדאמר מן הצוואר עד למטה 77 ס”מ. ההיקף הכללי למטה מסביב לגוף 117 ס“מ. כל שרוול אורכו 50 ס”מ. היקף השרוול 36 ס"מ. בפנים הדאמר כיס.

8) חַטַה – עטיפה לראש²².

החַטַה (עטיפת הראש), הרגילה לבני השבטים בצפון הארץ, עשויה מבד לבן. למשל, בני שבט ערבּ אל־הַיבּ שבגליל־העליון חובשים לראשם חַטוֹת (עטיפות) שחורות בכדי שלא יכירום מרחוק. החטה עשויה משי. השורה (עטיפה פשוטה) – בד לבן, דק ופשוט. גודל השורה 128 ס“מ על 128 ס”מ. רק העשירים קונים חטות. השורה עשויה בד המכונה “שַׁאש”. השורה היא 126 x127 ס"מ, ולה ציציות רק משני צדיה. הציציות מכונות בשם “שַׁרַאשבּ”.

9) עַגַאל (ברבים: עוגלה).

העגאל ענוד לראש הבּדוים־למחצה. העגאל תוכו צמר, ומבחוץ הוא עטוף בחוטי צמר או משי מלאכותי שחור. את העגאל קונה הבדוי בעיר. משך שימושו כשתי שנים. הבּדוי־למחצה חובש תמיד את העגאל, ומנהג הוא שבהיחטף אחת מנערות השבט הוא מסירו. גם בהיהרג אחד מבני השבט מסירים את העגאלים, כי זהו אות אבל. ואילו כרגיל אין הבּדוי מסירו מעל ראשו אלא בשכבו לישון.

שני מיני עגאלים לפנינו: א) עגאַל ראַס־קאַמל. הרדיוס 6 ס“מ. לעגאל זה 4 שַׁראַשֶׁבּ. בסוף השראַשבּ 4 מדקק. אותו חובשים המבוגרים שבין הבּדוים. ב) עגאל נוס־קאמל (חצי ראש). דק מן הקודם. חובשים אותו השבּאבּ (הנוער). הרדיוס 4 ס”מ. לו 6 שראשבּ ו־6 מדקק.

הבּדוים המתגוררים בנגב עוגלים עגאלים דקים. אלה שבצפון קצת יותר עבים. את העגאלים הם עושים בנגב בעצמם (בידי נשיהם). תעשיית העגאלים מרוכזת בעיקר בדמשק.

10) עבאיה (ברבים: עובוי) – מעיל עליון.

העבּאיה משמשת מעיל עליון לבּדוי. הבּדוי לא יצא לדרך בלי שיקח עמו עבּאיה, ואם אין לו ישאל מקרובו או משכנו. יש שלושה מיני עבאיות: עבּאיוֹת של אָמירים, שיכים אדירים או אפנדים, מחירן היה מחמש לירות ארצישראליות ומעלה. אלה עשויות ממשי. דקות הן ונאות. בעבּאיוֹת אלה משתמשים השיכים בעבר־הירדן מזרחה ובני השבטים בצפון הארץ, שמצבם החומרי איתן. ב) עבּאיה של צמר, שהיא מובחרת ויקרה, מחירה היה מלירה וחצי עד שתי לירות. ג) עבּאיה של צמר גפן, מ־600 מא“י עד 700 מא”י. בעבּאיה זו משתמשים עניי השבט, והצעירים – “שבּאַבּ”.

באזור טבריה מצאנו את העבּאיות הבאות: א) עבּאיה “חַשִׁיֶה” (“חַש” – שק) עם קשוט אדום וירוק מחוטי צמר גפן. זוהי עבאיה פשוטה ומשך שימושה רק ששה חדשים (250 מא"י). ב) “עבאיה וַבְּר”, כלומר: עבאיה מצמר שער הגמל. היא חזקה ויפה יותר. בצווארון קישוט של סריגה מחוטי כסף, המכונה בפי הבּדוים בשם “אַבּוּ־עַסַבּ”. (500 מא"י). ג) “עבּאיה קַרוַנְיֶה”. אף היא מקושטת קישוטי סריגה כנ"ל.

העבּאיה משמשת לבּדוי לשמוש יום יום, כלבוש הדר, בצאת הבּדוי אל מחוץ לאוהלו. מחוץ לביתו משמשת לו העבּאיה מחסה מגשם, מטל ומחום וגם לשמיכה בלילה. שימושה מששה חדשים עד שנתיים. הטובות והיקרות עשויות צמר ומשך שימושן ארבע או חמש שנים רצופות. יש והעבּאיה משמשת לבּדוי לשם העברת גנבה וטמינתה (העברת חיטה, חומצה ועוד).

הבּדוי קונה חצי־עבּאיה לשנה לו ולאשתו, או עבּאיה שלימה לארבע שנים. בקנותו חצי־עבּאיה יתקן בה את העבּאיות השחוקות והקרועות.

11) פרוה– פרווה.

פרוה היא מעיל עליון לבּדוי לחמם את גופו בימי החורף, ובימי הקיץ – למניעת חדירתן של קרני השמש. בחורף לובש הבּדוי את הפרווה כשעורה כלפי פנים ושערה כלפי חוץ, ובקיץ להיפך. הפרווה עשויה על־פי־רוב משלח טלאים.

לאחר שחיטת הבהמה נוטל לו הבּדוי את השלח המתאים, מייבשו ועושה ממנו מעיל עליון. הוא מורח את עור הכבש ב“שַׁבה” (אבן אלון) שיש לה סגולה לחזק את השיער. לאחר־כך הוא מולח את העור ומיבשו בשמש כמה ימים. הבּדוית היא המתקינה את הפרווה (לבעלה או לבניה). בימים אלה נוהג הבּדוי להתקין את הפרווה בעיר או בכפר הסמוך. פרווה ארוכה עד הרגלים, טובה, מעבר־הירדן מזרחה, עשויה לשיכים ואמירי השבטים, מחירה היה שתי לירות ארצי־ישראליות. פרווה קצרה מאותו חבל־ארץ מחירה היה 600 מא“י. הפרווה העשויה בארץ־ישראל מחירה היה רק 250 מא”י.

12) ג’אזמה – מגפים.

הנעל הטיפוסית של הבּדוים־למחצה בצפון הארץ היא הג’אזמה ונועלים אותה מאזור בּית־שאן ועד הגבול הצפוני של ארץ־ישראל. שולי הנעל רחבות והיא כבדה ועשויה עור אדום. במקום עקבים רבּוּעי ברזל עם חדודים. הגברים חדלו לנעול נעל זו, הנשים מרבות לנעלה. מגפים ממין זה נועלים רועי־הצאן והבקר בלילה.

אולם בהשפעת הישוב הכפרי והעירוני נועלים הבּדוים מזה עשרות בשנים חצאי נעלים נוסח אירופה. סנדלים פלחיים, מגפים צ’רקסיים וכו'. הסנדל של הבּדוי האמתי יצא מכלל שמוש. מטעמי חיסכון מתקינים רבים מהבּדוים־למחצה לעצמם סנדלים מצמיגים עם רצועות מעור.

13) כַזַרַנֶה – מקל בֶדוי.

מהגליל ועד אזור בית־שאן וכן במקומות אחרים בארץ נוהגים הבּדוים־למחצה להחזיק מטה קל בידם. שמו כַזַרַנֶה, כי מעץ החזרן עשאוהו. מטה זה הוא לבּדוי ללווית נוי וחשיבות בשעת שיחה, בו יסתיע להסברת רעיונותיו והגדרתם. אגב, בשיחתו יש לו גם מסייעים אחרים, אלה הם אצבעותיו הארוכות המדגישות עיקר ידוע בשטף השיחה. בעבר־הירדן נקרא מקל הבּדוי בשם אל־בַקוּרָה, ובמדבר סוריה – אל־עַצא.

בגדי האשה    🔗

הנשים לובשות מכנסים רחבים וכתונת, ועל אלו צעיף בד רחב, המכסה את גופן וראשן, והשובל נסרח אחריהן על האדמה.

על ידיה ורגליה צמידים מזכוכית, מנחושת וברזל, ולעתים רחוקות – מכסף. עגילים ונזמים אינם נפוצים.

1) דאמר (ברבים: דואמר).

דאמר האשה הבּדוית היא העתק מדויק מדאמר הגבר. בכל אופן יש לציין את הקוים הבאים בנוגע לדאמר האשה הבּדוית. השרוולים יותר קצרים – 26 ס“מ. היקף השרוולים – 42 ס”מ. האורך – 77 ס“מ, כדוגמת הדאמר של הגבר. ההיקף למטה, מסביב לגוף – 132 ס”מ. הדאמר של האשה רקום ב"חרג' " (חוטים מצבע אדום). הדאמר עשוי מבד “ג’וח” בחוט חזק. מבפנים יש כיס וחתיכת ג’וח מצבע אדום בהיר “זהר”.

2) טוב (ברבים: טיאב) – כתונת.

הטוב של האשה הבּדוית דומה לשל הגבר. הטוב תפור מבד “ממלס”, או “אַלמַני”, או “גִילד אל־פִיל”, כלומר: עור הפיל. בד מללס נמכר ברוחב של 126 ס“מ. בד אלמני רחבו 73 ס”מ. בד ג’ילד אל־פיל רחבו 73 ס"מ.

בּדוית התופרת לה טוב מבד מללס זקוקה ל־4.5 אמות. לטוב מבד אלמני זקוקה היא ל־8 אמות. לטוב מבד ג’ילד אל־פיל זקוקה היא ל־8 אמות.

את השמלה נוהגת הבּדוית לתפור בעיר הקרובה. בטבריה למשל, עסקו חמש משפחות בתפירת שמלות לנשי הבּדוים בסביבה. בעצמה תוסיף קישוטי ריקמה לשמלתה. קישוטים אלה פשוטים מאוד ועשויים מחוט שחור.

3) אל־כִּיבר או הזבון.

כדוגמת האל־כּיבר, או הזבון של הגבר.

4) עסבה – קשר הראש.

תפור מבד יוטה וממשי מלאכותי תוצרת דמשק. על־פי־רוב ממשי שחור. לפעמים גם ממשי שחרחר אדמדם. האשה הבּדוית משתמשת בעסבה לקשור את השומבר בשעת העבודה. העסבה הוא כעין העגאל לחטה.

5) שומבר (ברבים: שנבר).

תפור מבד דק אדום. בשומבר עוטפת האשה הבּדוית את הראש כמה עטיפות. על השומבר באה העסבה, החתיכה הנגררת מאחורי גבה שארכה 31 ס“מ. קונים אצל החנוני וצובעים אצל הצבעים בעיר הקרובה. 245 ס”מ האורך והרוחב 86 ס"מ.

6) גַ’דַייל.

שלשה גדילים עשויים מצמר שחור. שלושתם קשורים יחד בקצה אחד ומכונסים בתוך הצמה היחידה היורדת על גבה של האשה. בקצה הגדילים, נוהגת הבּדוית לתלות “ג’הַדִיאת” – מטבעות מזמנו של עבּד אל־עזיז, מטבע שערכה רב משום עתיקותה. הן תולות גם את מפתח הארגז (סַנדוּק) על הג’דייל לשם יתר בטחון.

7) נאזמה – מגפים.

כדוגמת הנעל הבדוית.

בגדי ילדים. 1) הילד: א) כתונת – זבון – כּפתן²³. ב) דאַמר קטן בקיץ, ובחורף – פרוה קטנה. 2) הנערה: א) כתונת – זבון כאמור. ב) שמלה כחולה ארוכה עד הרגלים. ג) ג’וּלַייה – בשעת העבודה מסביב לאוהל או בחוץ ובמרחב. נערות האמירים אוזרות שְוַחִיֶּה – חגורות סרוגות.

עדיים    🔗

הבּדוית נוהגת להתקשט בצמידי כסף “אַסוּר”. על כל יד – שנים שלושה צמידים. וכל המרבה הרי זו משובחת. העניות שבהן מסתפקות במועט. בקצה הצמות מצרפות הנשים כמה מטבעות זהב, – “ג’אַהדיאַת”. צניף משי, הנקרא בפיהם “תאַראַקי” והוא מצופה מטבעות זהב, מכסה את ראשן ביום חג וחתונה. “נאזאֶם” – נזם, מקשט את חוטמה של הבּדוית כל ימי חייה. הוא עשוי זהב או כסף. את התאַראַקי קונה הבּדוית בעיר הקרובה כמו את ה“ג’אהדיאַת”. את הצמידים והנזם – אצל הצוענים העוברים בין מחנות הבּדוים. את כל תכשיטיה שומרת הבּדוית ב“סאַנדוּק” – ארגז האשה.

הגברים מתקשטים במטבעות כסף משובצים באבנים פשוטות אדומות וירוקות. עשירי השבט מתקשטים בטבעות זהב, וליחידי סגולה יש גם שעונים (פשוטים, ששוויים היה מ־150 מא“י עד 250 מא”י בשנת 1937). גם זה אחד מסימני השפעתו של הישוב על מנהגי הבּדוים.

תספורת ותסרוקת. הבּדוים־למחצה מגלחים את פאַת הראש מסביב ומגלים רק את שער הקדקד. רובם מגדלים שפם – “שוואַראב”, שהוא סימן לבּגרות, לכבוד ולעמדה. מכאן ומכאן יורדות שתי פיאות־מחלפות, קלועות משלוש צמות קטנות. הגבר מרבה לחפוף את שיער ראשו וגם למשחן ב“סאַמנֶה” – חמאה מותכת. תספורת הגברים מכונה בפיהם בשם “מְרַבַּע גֵ’דאַייָל” – מגדל צמות. ובשיריהן של בנות השבט יש דברים רבים לכבוד “בעלי הצמות”.

הנשים מגדלות את שיער ראשן באופן טבעי, וכל ימיהן אינן משתמשות במספרים. במקום מי־בושם וחפיפת הראש לשם נקיון משתמשת האשה הבּדוית בשתן הנאַקה או הסוסה. זוהי סגולה לגידול השיער ונקיונו. הבדוית מרבה למשוח את שערותיה ב“סאמנה”. בכמה מחוזות בארץ הושפעו כבר הבּדוים־למחצה ממנהגי הכפר והעיר הקרובה. בּדוים רבים מסביבות חיפה ועכו, טבריה ובית־שאן נזקקו לסַפרים.

כתובת קעקע – שׁאַם. כתובת קעקע (שאַם) בעור פניו של הבּדוי או הבּדוית הוא אחד מסימני הנוי. עוד משחר ילדותם יעשו להם כתובת קעקע בעור הפנים, בסנטר²⁴, בחוטם ובידיים. אצל הנשים – על הסנטר ובין השדים. המומחיות לכך הן הצועניות. במחטים עושה הצועניה את כתובת הקעקע העומדת לעד בבשר הגוף. מקום הקעקע מתנפח מאוד וחודש שלם יסבלו הילדים והילדות כאבים קשים. על־פי־רוב נעשה הדבר לילדים בני ארבע בערך. אך יש גם מאחרים בגיל. ציורי הקעקע הם נקודות, פרחים, קוים, חרבות, דגים, צפורים, יונים וכדומה. יש וכתובת הקעקע משמשת גם רפואה למכאובים: על־פי־רוב בגוף, בברכים, בידים.

הכֻּחְל. הבדוי קורע את עיניו בכּוּחל וצובע את צפרני ידיו ואת כפות ידיו ורגליו ב“חִנא". הכוחל, בצורת אבנים קטנות שחורות, נקנה בעיר. הבּדוי טוחן את האבנים הקטנות ואת האַבקה ישים במכשיר עץ העשוי במיוחד לכך ומכונה בפיהם “מוּקחַלֵה”. בקיסם מחודד, כעין גפרור ארוך, יעביר, לאחר שירטיב ברוק פיו ויטבול ב”מוקחלה".

החנא. החִנַא, – אבקה ירקרקת כהה. לשים אותה כלוש את הבצק. וכשטובלים אותה במים נעשה צבעה אדום כהה. הרבה סגולות של יופי ובריאות מייחסים לה הבּדוים בארצות המזרח־התיכון. גם הזקנות והזקנים נוהגים לצבוע שערותיהם שזרקה בהם שיבה. ב“חִנא” צובעים את צפורני הילדים והנערים. והיא משמשת גם סגולה לכאב ידים ורגלים, על־ידי צביעה במקום הכאב.

נדידה, ירידה וחניה ־רַחִיל ומַנְזַל    🔗

הנדידה. הנדידה ממקום למקום איננה רק לשם בקשת מרעה. לעתים היא נעשית גם מטעמים סניטריים: מפני הצטברות אשפה, שריצת הכינים או הפרעושים. ההעברה נעשית ביום אחד. על־פי־רוב נוהגים לבחור מקום למחנה בקרבת מעין, באר או שלולית מים. בשעת בחירת המקום שמים לב גם לנימוקים אסטרטגיים. בחורף מסתתרים מרוחות ומשטפונות מים. בהתחלת החורף עוברים למעונות החורף ובקיץ יורדים לבקעה ולגיא (ולפעמים גם למדרונות). בקיץ תרים להם הבּדוים מקום ברמות ובקרבת שדות החיטה והשעורה, בכדי שבני המשפחה ילכו אחרי הלקט.

על הרַחִיל (הנדידה) מחליטים באוהלו של ראש המשפחה. מבררים את הידיעות על אודות השטח שאליו מבקשים לנדוד. על הפרטים שואלים את עוברי הדרך או את האורחים הבאים לאוהליהם. אחר־כך ישלחו רוכב או שנים לתור את הסביבה ולהביא ידיעות מפורטות על המקום ותנאיו.

בעת הרחיל מסייעים בני השבט איש לרעהו. בעלי הגמלים משאילים מגמליהם למשפחה עניה להסעת החפצים והאנשים (על־פי־רוב אין הבּדוי מקבל שכר על השאלת בהמותיו). בתקופת הרחיל נוהגים הפלחים בעלי השדות ועשירי העיר לסלוח לבּדוים העוברים על פני שדותיהם לשם קיצור הדרך, גם אם יביאו על ידי כך נזק כלשהו.

הירידה והחניה. המַנְזַל – הירידה והחניה, כלומר: הקמת המחנה. תושבי המקום או בּדוים באים מיד לעזרת “היורדים”, פורקים את אוהליהם מעל הגמלים, את מכשירי המחנה ומשק הבית. הוותיקים, יושבי־המקום, נוהגים לערוך זבח (דַבּיחַה) לכבוד החדשים שבאו לגור. והחדשים מחזירים כיבוד של זבח.

מגדלי הצאן נוהגים להקים את המחנה בעיגול, והצאן באמצעיתו לשם מגן. בעלי הפרות מקימים מחנות בצורת מלבן או מרובע והבקר באמצע. בני ערבּ אַל־הַיבּ (מגדלי הצאן), מקימים את אוהליהם בשתי שורות מקבילות, באופן שמקום הצאן הוא באמצע בין האוהלים ומוגן מחיות טורפות. מגדלי הבקר בונים דירים מאבנים גדולות לשמור על הבקר מלפוץ בלילה על פני השדות. את אוהליהם נוטים הם לרוב בשורה אחת, ולפעמים בחצי גורן. ישנם יחידים המתגוררים מחוץ למחנה, אבל בקרבתו, כדי שיהיו חפשים במעשיהם.

דוגמאות: עַרָבּ אַל־קְדַרְיֵה, בקרבת הגבול בצפון, התגוררו במפוזר. בני העוארנֶה בסוכות. מחנות העוארנה יש להם אופי של כפר מרוכז. בשבט ערב אל־שִׁימאלי (בקרבת מי־מרוֹם ובבצות) שימשו מחצלות גדר מסביב לאוהלים. ערב אל־חוּסִינִיֶה – באוהלים במורד כפרם. הכּראד אל־עַנַאמֶה, מערב כּראד אַל־כֵיט (כורדים) – באוהלי שיער עזים ובמחנה מפוזר. ערב סוָוד התגוררו בפיזור רב. בערבּ אַצ־צֻוֵילָת שתי חמולות (בתי אבות), וכל חמולה גרה לחוד. בעמק זבולון התגוררו הבּדוים בפיזור רב.

 

פרק ששי: הכלכלה    🔗

החי    🔗

המרעה והמים הם שני הגורמים המכריעים בחייו של הבּדוי, והם הקובעים את הקו האופייני ביותר לאורח חייהם – הנוודות. פתגם בֶּדוי אומר: “אל־בֶּדוי בילחק אל־מי ואל־מרעא” – “הבֶּדוי צמוד למים ולמרעה”. על מים ומרעה יגן הבֶּדוי בחירוף נפש: “תקתלה ענד מאה ומרעאה” – “תהרגהו ליד מימיו ומרעהו”.

הבאת מים לשתיה היא אחד התפקידים העיקריים של האשה. המחנה חונה לפעמים במרחק של שעה וחצי, ולעתים גם שלוש, ממעין, מנחל או באר. ובכל יום, בבוקר השכם, יוצאות חבורות בנות עשר או חמש־עשרה נשים, ביניהן נערות, כשהפחים על חמוריהן. לפעמים הן מובילות את הפחים על גמלים, בלשונם: “רַבִּיֶה”. ההליכה למעין נקראת: “ווארידאת” (היורדות), והשיבה: “סאדיראת” (העולות, או המתקדמות). זמן קצר לפני הצהרים הן חוזרות למחנה.

המים המובאים מחלקים לאורחים, לסוסת השיך או הבעל, גם לכבשים חולות שנשארו במחנה ולא הלכו עם העדר למרעה, ושארית המים – לארוחת הערב.

לפי האומדן נמצאו בידי הבֶּדוים בנגב בשנת 1954 7,000 ראש צאן, 1,300 גמלים, 1,500 חמורים, 230 פרדות, 170 סוסים.

הצאן – אל־עַ’נַם. גידול הצאן ממלא תפקיד חשוב במשק הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה בארץ־ישראל. ענף זה הוא לרובם יסוד ומשען עיקרי לקיום. הפחתת שטחי המרעה וצמצום שטחי הנדידה הגבילו את ענף גידול הצאן (כבשים ועזים). המחלות המדבקות – דבר והפה והטלפים בשנת 1924, מחלות ההפלה בשנת 1927, מיעוט הגשמים בשנת 1931 (בעיקר פגע בצאן ערב אַצ־צַקר המתגוררים באיזור בית־שאן) והקור החזק בשנת 1936 – כל אלה פגעו קשה בעדרי הצאן שבכל הארץ. כיום אין בעל־העדרים יכול להזין כראוי את צאנו המתקיים על המרעה בלבד, והוא מתחיל לגדל פרות או עובר להתישבות של קבע. הפחתת גידול הצאן מוציאה בהכרח את הבֶּדוי מן המסגרת הכלכלית הקדומה ומכריחה אותו לבקש לו מקורות כלכליים חדשים כמו: חכירה, שכירות, הובלה ועיבוד אדמות. גם מחירי הכבשים והעזים הם גורם נוסף להתמוטטות הענף הזה. לפני מלחמת העולם הראשונה היתה כבשה נמכרת בלירה וחצי או בשתי לירות זהב ובשנת 1938 לא עלה מחירה על לירה אחת. הצאן המובא מנֵג’ד, סוריה וכּוּרדיסטאַן (עיראק הצפונית) התחרה בצאן המקומי – ועל־ידי כך ירדו המחירים. בשנת 1933 הוכנסו דרך תחנת ההסגר של חיפה 302.000 כבשים ועזים, בשנת 1934 – 430.000, בשנת 1935 – 344.002, בשווי של 252.290 לא“י. בשנת 1936 – 300.000 כבשים ועזים בשווי של 292.000 לא”י, לעומת 568.000 ראשי צאן מקומיים, לפי הערכת שנת 1931. העדרים המקומיים לא יכלו אפוא לספק את כל תצרוכת בשר הצאן לישוב בארץ־ישראל המערבית.

וזוהי ההכנסה השנתית שהיתה לו לבֶּדוי־למחצה מן הכבשה בזמן המאנדאט: טלאים, גיזה, חלב וזבל – בסך־הכל בלירה ארצי־ישראלית אחת: 600 מא“י – הטלה, 100 מא”י – הגז, 150 מא“י – החלב, 150 מא”י – הזבל (1938). הבֶּדוי אומר “אל־ע’נם ע’נימה” – “הכבשים הם עושר”. ואמנם כך הוא, כי הכבשה נותנת לו, כלשונו “ארבע גרנות”: גורן בשר, גורן צמר, גורן חלב וגורן גללים. בגללים הוא משתמש להסקה במקום שיחים, והבֶּדוים־למחצה שהתגוררו סמוך לפרדסים (עמק גינוסר, עמק יזרעאל, עמק זבולון, השרון הצפוני והדרומי וכו') מכרו את גללי הצאן גם למשקים החקלאיים.

בעונה המתה, הנמשכת ששה חודשים, מגמר החליבה ועד ההמלטה הראשונה (עיין להלן), – על הבֶּדוי להתקיים מהכנסה של ששת החודשים הקודמים, דהיינו: מתנובת החלב, ממכירת הטלאים והגיזה. אך כיוון שכל משקו אינו רציונלי, הרי הוא מפסיד הרבה ומתנוון משנה לשנה, עד כדי אבדן אפשרות להתפתחות כבֶּדוי העומד ברשות עצמו.

מכל האמור למדנו, שגידול הצאן במושגו הפרימיטיבי של הבֶּדוי־למחצה איננו רינטבילי ביותר, משום שהשטחים, שהיו קודם לרשותם של הבֶּדוים הללו נעלמו; גורם לדילדול הם החליים והבורות הגמורה בריפוי מחלות מדבקות השכיחות בארץ כמו: טחאל (טחול) Anthrax, ג’רב (גרבת), ג’דרי, מחלת האבעבועות וכו'. וגם אלה בעוכריהם: חוסר ידיעה בתורת ההצטלבות ובריאות העדרים, וחוסר שוק מתאים, חוסר מחירים יציבים והון חוזר.

הרעיה – שרחת אל־ע’נם. הבֶּדוי מחלק את השנה לשלוש תקופות: תקופת החצידה (חצד), תקופת החטב (חטיבה) והרביע (האביב). בתקופת החצידה, אפריל־אבגוסט, נמצא הבֶּדוי עם עדרו בשדות השלף ומשתדל לפטם את צאנו שיוכל לעמוד בפני החורף הקשה ובפני מחסור העשבים. באותו הזמן חלה גם תקופת ההרבעה (תעשיר). בימים אלה משתדל הבֶּדוי לסיים את עונת ההשמנה (אל־עלף), והוא מבכר עמקים בקרבת מעינות ובארות מים.

עם גמר תקופת החצידה מעביר הבֶּדוי את צאנו בהדרגה אל מדרוני ההרים, שבקרבת מקורות המים. תקופה זו היא תקופת החטב, המתחילה באבגוסט ונמשכת עד התחלת הגשמים, נובמבר או דצמבר. תקופה זו נקראת בפיהם “מתה”, משום שאין בה חליבה או גיזה, והרועה מרחיק עם צאנו ממחנה שבטו או מן הישוב. הבֶּדוי לן בחוץ מתחת לכיפת השמים ומטפל בצאנו יומם ולילה. באותה תקופה הוא מבקש לו מקום מתאים להתחלת ההמלטה – מערות ונקיקי סלעים.

שלושה או ארבעה שבועות לאחר התחלת הגשמים מתחילה ההמלטה (ולאדה), תקופת הרביע (האביב). אם מתאחר הגשם או שתקופת החצידה אינה מספיקה לפיטום העדר, נמצא העדר בלתי מחוסן בפני פגעי הטבע. נוסף על כל הקשיים הללו יקרה ששטחי המרעה המתאימים נתפסו על־ידי בֶּדוים אחרים, דבר המביא לעתים קרובות לידי תגרות עזות בין חלקי שבטים. יש עוד קושי הגורם לנזקים עצומים לבעלי העדרים: לאחר ההמלטה מאכסן הרועה את הטלאים באוהלו, במערות או בונה גדרות מאבנים ומענפי עצים, בכדי להגן על הצאן מפני הצנה החזקה; ומובן, שבמצב פרימיטיבי זה סובל הבֶּדוי לעתים קרובות הפסדים עצומים מידי הטבע האכזרי. הטלאים יונקים עד ששה שבועות ואחר־כך מבדילים את החלק הראוי לגידול (הנקבות), וחלק מן הזכרים נמכר לשוק הבשר. הטלאים הראויים לגידול יוצאים למרעה בעדרים מובדלים. בשל הצורך בכסף לפני בוא החורף (קניית מלבושים, תקון יריעות האוהלים, הספקה לבני המשפחה וכו') ממשכן הבֶּדוי לעתים את הוולד בעודו בבטן אמו.

השקאת העדרים – שקי אל־קטען. תנאי ההשקאה הם גורמים חשובים לנדידת הצאן ולהתפתחותו. את מקורות המים מוצאים הבֶּדוים בעמקים, בוואדי, במעינות, בנחלים ובשלוליות ביצתיות.

את העדרים משקה הרועה בג’וואבה – שוקת. השוקת עשויה מחימר שעל הרועה לתקנה מדי יום ביומו ויש שהוא משתמש גם בשוקת עץ – ג’וואבה כַשַבִּיֶה. הרועים של ערבּ אל־חמדון, מסביבות קדש, משקים את צאנם בפחים של בנזין. זמני השקאה בתקופת החצידה (תקופה שלאחר השלף) הם שונים: הם תלויים בראש וראשונה בתנאי הסביבה, בכמות המרעה ובחום היום. ההשקאה הראשונה – צחת אל־ע’נם – היא מתשע עד תשע וחצי ומשתים־עשרה עד שתים אחרי־הצהרים; תקופת המנוחה – אחרי צאת הרוח המערבית הקרירה. במזרח עמק יזרעאל ההשקאה הראשונה היא שעתיים לאחר זריחת השמש, דהיינו: בין 7–8 בבוקר; ההשקאה השניה – צהרת אל־ע’נם, שעתיים לפני הצהרים, דהיינו: בין 10–12 לפני הצהרים. אז מושך הרועה את כבשותיו, אם רועות בשדות ואם לא, ואינו מניחם שירבצו על האדמה החמה, כי החום יכול להזיק לבריאותן. בפעם השלישית – עצרית אל־ע’נם – הוא משקה אותם לפני שקיעת השמש. העדר נח ליד המעין שעה או שעה וחצי ויוצא שוב למרעה בדרכו הביתה. בגליל־העליון משקים את הצאן בפעם הראשונה עם היציאה אל המרעה, ובפעם השניה – בצהרים, בין השעות 12–2 אחר־הצהרים. הרועה נח עם הצאן כשעה, ולפני שיחזור אל המחנה ישקה את הצאן בפעם השלישית. בגליל־התחתון ובסביבות ים־כנרת, משקים את הצאן על שפת־הכנרת, והעדר נח שם אחר־כך בין השעות 10–2 אחר־הצהרים.

חוסר מים בכמות מספיקה, מריבות ותגרות בין הרועים גורמים לעתים לנדידת חמאיל – בתי־אבות, לחפש אחר מקורות מים אחרים בכדי להציל את העדר מכליון גמור, ובמקרים רבים מוכרים מחוסר מים את העדר או חלק ממנו. ערב אד־דליכּא מכר את עדריו בשנת 1923 מחוסר מים בוואדי מידאן וואדי ביסום שבסביבות ימה. כפריים ועירוניים בעלי מעיינות ובארות מים מקבלים לפעמים תשלומי כסף במחיר מים שהם מוכרים לבעלי העדרים בין הבֶּדוים־למחצה. כך שלמו ערב אל־הֵיבּ לאנשי פרעם בעד מים להשקאת צאנם. גם הכפריים מסביבות לוביה וכפר סבט (בגליל־התחתון) מכרו מים לשברי־השבטים. בשל המלחמה בקדחת נאסר על הבֶּדוים־למחצה לפתוח בורות של מים עליונים חדשים להשקאת צאנם ומספר בורות ישנים נסתמו בפקודת השלטונות.

ההרבעה – תעשיר. תקופת ההרבעה (תעשיר) בגליל־תעליון חלה באבגוסט ומסתיימת בסוף ספטמבר; בגליל־העליון היא מתחילה בסוף יוני ומסתיימת בתחילת אבגוסט; בעמק יזרעאל ובעמק זבולון – יוני־יולי; לפני תקופת ההרבעה מפריד הרועה את כל האילים מן העדר וחוזר ומכניסם בזמן ההרבעה בכדי שההמלטה תהיה בתקופה אחת. בשפת הבֶּדוי: בַּצְרִיֶה, המלטה מוקדמת. לא כן בגליל־העליון, ששם משתדלים שההמלטה תהיה מאוחרת, שכן הקור בתחילת הרביע קשה לטלאים. הבֶּדוי אינו בקיא בתורת הגזע של הצאן וסובל משום כך מקרבת־דם שבין הצאן: זיווג בן ואם, אב ובת, דבר המביא הפחתה בהמלטה וגם ירידה כללית בתנובת העדר.

החליבה – חלב. החליבה מתחילה בסוף ינואר ונמשכת, לפי תנאי המרעה והאקלים כששה חדשים. בבכורי החלב, בתחילת החליבה, משתמשים לתעשיית הגבינה – גֵ’בנֶה, סַמנֶה – חמאה מותכת. החליבה שבסוף התקופה משמשת לצורכי הבית. הבֶּדוי חולב פעמיים במשך היום: בעשר בבוקר על־יד המעין, ובפעם שניה, לפנות ערב, בקרבת המחנה.

נוהגים לחלוב מאחורי גבה של הכבשה, בניגוד לחליבה האירופית הנעשית מן הצד. את החלב יוצקים לתוך דלי של עור – המכונה שַטְל – או לתוך ג’נטאס (דלי נחשת). הנשים חולבות ונושאות את החלב על ראשן בכדי חרס – ג’ראת – ופעמים בפחים על גבי חמור ובנאדות עור – צ’רוף. טלטול החלב ממרחקים בתנאים פרימיטיביים עד מאוד ובחום היום גורם נזק: החלב נחמץ, והתעשייה הפרימיטיבית של תוצרת החלב אינה מסוגלת לתת לבֶּדוי ריווח ניכר. יש לציין, כי רוב שברי־השבטים בצפון ממשכנים או מוכרים את החלב לסוחרים במחירים ירודים מן השוק, ואף זה הוא קושי נוסף לבֶּדוי.

את הטלאים משתדל מגדל הצאן הבֶּדוי־למחצה למכור ששה שבועות לאחר ההמלטה: ישר מן החלב, לפני התפתחות הטלה במרעה. הטלה נמכר ב־600 עד 700 מא"י (1938). לפעמים מוביל מגדל הצאן את הטלאים לשווקים, בניגוד למנהגו של מגדל הצאן הבֶּדוי האמתי בארצות הסמוכות. הבֶּדוי משתדל למכור את הטלה סמוך להעתקתו מן האם, – גם כדי לחסוך את תשלום המס לממשלה ונם לשם קימוץ בחלב ובהחזקת רועה מיוחד.

הגז – ג’ז. הגז יום חג הוא. גז הצאן נעשה בעזרת ידידים, רועים ושכירים, המקבלים את כל המלאכה בקבלנות. המחיר הממוצע לראש הוא 10 מא"י (1938). גוזז מומחה מספיק לגזוז, משעות הבוקר ועד 10 לפני־הצהרים, 18 עד 22 כבשות. באותה הימים עורכים התחרויות במהירות הגז ותפישת כבשות לגז והמצליחים מקבלים פרסים: זוג סנדלים, עבאיה, חטה, עגאל וכו'. העשירים שבין מגדלי הצאן עורכים מסיבות, ומהללים משמחים את המסובים. המשפחה לוקחת חלק פעיל בחג. נדיבי הלב והעשירים נוהגים להרשות לעניים לאסוף את פיסות הצמר עם הגללים, המכונה בפיהם בשם: ג’לה. בנדיבות זו מצטיינים בני השבט ערבּ אצ־צקר, ובפרט משפחת השיך ארסאן, כי שבט זה היה ידוע כבעל העדרים העצומים שבצפון הארץ. הגז אינו מסתיים ביום אחד, הכל לפי גודל העדר ומספר הגוזזים.

בעל העדר נוהג להשכיב את הכבשה על מחצלת כשארבע רגליה קשורות. להתחיל במצוה זו מזמינים את האיש המכובד שבין המוזמנים. גוזזים במספרים גדולות ופרימיטיביות מאוד. אולם בשנים האחרונות משתמשים כבר גם במספרים בעלות קפיץ מעין המספרים האירופיות. הברכה “בשם אללה אר־רחמן א־רחים” (בשם אללה הרחמן והרחום) תלוה בשעת הגז את ראש הכבשה או העז. גוזזים בשתי ידים. מתחילים מן הרגלים הקדמיות ומשתדלים שכל הגיזה תשאר שלמה. אם נפצעת הנגזזת ימרחו את הפצע במשחה המכונה קוּחרַן (עטרן). ואם עני הוא בעל העדר ישתמש בזבל מעורב במים עם סמנה. גזיזת הצאן בגליל־העליון מאוחרת יותר מאשר בעמק יזרעאל ובעמק זבולון. הגז חל בסוף מארס ונמשך עד אמצע מאי. את הטלה גוזזים אחרי ההרחצה. גוזזים את הטלה מסביב לבטן ומשאירים על הגב מעט צמר. בֶּדויי עמק־הירדן נהגו לגזוז מסביב לבטן והצוואר ובין השכם והגב ולהשאיר שני גבנונים של צמר על הגב. את הכבשה גוזזים כולה.

ההרחצה – ע’שילת אל־ע’אַנם. ההרחצה – ע’שילת אל־ע’נם, נעשית בגליל־העליון אחת לשנה, בחודש מאי, אחרי הגז, ואצל הטלאים – לפני הגז. בגליל־התחתון, עמק יזרעאל ועמק זבולון לפני חודש מאי. הכל לפי מזג האויר. ההרחצה הוא יום חג. מגדל הצאן העשיר מקדים לרדת אל הנחל או אל המעין הקרוב ומחפש לו מקום מתאים, וואדי עמוק, וחונה עם עדרו במקום שבחר לרחיצת העדר. את העדר הוא רוחץ לפנות בוקר, בין השעות 5–8. את הכבשות הרחוצות מורחים במשחה בצבע אדום המכונה בפיהם בשם: מע’רה, להגנה מפני קרני השמש. בני השבט ערב אצ־צקר נוהגים לצבוע את גב הכבשות והשכם בצורות שונות לאורך הגב בלבד. גם את האילים רוחצים ואת צמרם מורחים על־פי־הרוב באדום בהיר חוץ מן הבטן והראש. העני מחוסר האמצעים מורח לפעמים את הכבשות ב“חמרה” – אדמה אדומה. הצביעה נעשית לפני ההרבעה. את העזים אין רוחצים, וגוזזים לפי תנאי המקום.

הצמר. את הצמר מניח בעל העדר על גבי המחצלת ומוכר את רובו לסוחר שבא עמו לידי עמק השווה לפני הגז ויש שיתנהו לבעל חוב. המתקדמים בין מגדלי הצאן מחקים כבר את שכניהם האירופיים ורוחצים את הצמר ומוכרים אותו במשקל. הצמר הוא גס ונמכר בעיקר לטוויית שקים, יריעות אוהלים (שגאַג), גרבים פשוטות וכו'. בשוק העולמי אין לו ערך רב ומגדלי הצאן בגליל־העליון מוסרים את הצמר לטוויית חוטים ולאריגת יריעות לאוהליהם, במקום תשלום כסף מזומן. בצמר הנשאר משתמשים לצרכי הבית.

הרועה – ראעי. כל יושב אוהל, שבסביבתו יש צאן, יכול לשמש כרועה. הבּדוי מקבל את העבודה הזאת אם מחוסר ברירה ואם משום שהוא עצמו בעל כבשים ואין ידו משגת לשכור רועה. כבר בהיותו בן ארבע יוצא הבֶּדוי עם הטלאים למרעה. הרועה אינו מפותח, אך המתמסר לרעייה הנהו ערום, אמיץ לב ורחוק מעצלות. כי מלאכה זו דורשת התאמצות מרובה ביום ובלילה. אם כי אין הרועה מוכרח להיות בן השבט דווקא, הרי לרוב הוא בן השבט או אחד מעבדיו. בֶּדוים מבני עֵרבּ אז־זנגריה שאין להם לא קרקע ולא צאן ומיקנה מתפרנסים מעבודתם כרועים שכירים.

הבֶּדוי אומר: “לא הרועה רועה את הצאן אלא מקלו”, והפתגם עמו: “תחת צחג’אנו אתרבבה” – “תחת מקלו (מקל הרועים שלו) גדל”. חשוב מאוד הדבר למגדל הצאן, שהרועה יהיה בן הסביבה, שנהירין לו המקום ושביליו, העשבים המזיקים: לוף (ליף), כלח וכו', שידע למצוא מקורות מרעה טובים ודשנים, ושיהיו ברשותו מספר כבשים מובילים את העדר (המשכוכית מכונה בפיהם בשם: מוריה – מורה־דרך, מדריכה – והיא הכבשה או האיל המסורס המשמש לעמוד בראש העדר), וכן שיהיה לו כלב טוב לשמירה שיגן על הצאן. מגדל הצאן נוהג להעסיק רועה בגיל רך, מבן עשר ומעלה, המתחנך באוהלו ועדיף הוא הרועה המתימר לומר תמיד; “העדר שלי הוא ולא של אדוני”, והוא סימן למסירותו ולאהבתו את עדר בעליו. הרועה אין לפניו כל דבר אסור, כגון: כניסה לרשות זרים, גניבת שחת או קש, ואם ייתפס בגניבתו או קלקלתו, יגן עליו בעליו. הרועה מסוגל לריב על כל חלקת־מרעה טובה, על מקום השקאת הצאן בזמן המתאים ועל זכות עליה ראשונה על שדה שלף, על מקום לינת ארעי בשביל להגן על הצאן מרוחות. גשמים עזים וחיות טרף. וגאותו של הרועה על תנובת החלב וריבוי ההמלטות.

כדי להקל על שמירת העדר בשעת הרעייה נוהגים הרועים לעשות חבורה אחת. בתקופת ה“רביע” – האביב, משתדלים הרועים להפחית את מספר העדר ולהבדיל את המעוברות מן הבלתי מעוברות. ובאמצע התקופה הזאת, כשהעשב הספיק להדשיא, משתמש הרועה בחמור קטן לשם השגחה על העדר. רועה מנוסה מגדיל את העדר על־ידי שהוא מתחבר עם רועים אחרים בזמן ה“חצידה” (שלף שאחר הקציר) וה“חטב” ומקטין את העדר בעונת הגשמים. בזמן ההמלטה נוהג הרועה המנוסה להחזיק חמור או שנים (הרגילים עם העדר) עם שקיים גדולים לאיסוף הטלאים בשדה מיד לאחר ההמלטה. בימות החום משתדל הרועה להכניס לתוך עדרו כמה עזים, כדי לזרז את הכבשות במהלכן, כי הכבשה עצלנית היא מטבעה ונוטה להנפש בימות החום, דבר הגורם לעתים קרובות למקרי מות, בשל שכיבתה על אדמה חמה. מגדלי הצאן בארצות הסמוכות בונים סככות שבהן מוצאת הכבשה מנוחה ומחסה מחום.

הכבשה רגילה מאוד לקול קריאה וצפצופים, ורבים הם הרועים המשתמשים בכלי זמר כמו ה“שבאבה”, ה“ארע’ול” והמיג’וז. הרועים נוהגים להשתמש ברבאבה אם־וסתה, כלומר: בעלת ששה נקבים. לעתים רחוקות משתמשים רועי הצאן באַרע’ול, כי כלי זמר זה הוא מנת חלקם של רועי הבקר בעיקר. כל רועה נוהג את עדרו על־ידי קריאות וצפצופים מיוחדים. למשל: קריאה להליכה – ע’יר ע’יר (קריאה גרונית). רועי השבט ערב אצ־צקר נוהגים להוסיף לקריאה זו: טיר טיר טיר טיר (עוף) וגם: הו הו הו הו (קריאת עדוד). הרועה הולך תמיד בראש הצאן, ואחריו ה“מוריה” (המשכוכית, הכבשה ההולכת בראש ומדריכה את העדר). המאסף הוא הכלב, שתפקידו היחידי הוא השמירה.

קריאה מיוחדת לשתייה בבוקר היא: חיך! חין! חין! חיך! (אצל התורכמאנים). בשעה שתים בצהרים מוסיף הרועה את הקריאה: שג’ד חיך! שג’ד חיך! שג’אד חיך! (הרוי את צמאונך). אצל ערב אצ־צקר: אוך! אוך! אוך!

בצפצופים או בקריאות חיקוי לכל מיני חיות טורפות וצפרים, כגון: יללת תן, צחוק צבוע, קריאת עיט ונשר משתמשים במקרה שרוצים להבהיל את העדר. קריאת העיט נעשית על־ידי קמוץ האגרוף ולחיצה על השפתים. הרועה המתקדם משתמש גם בצפצוף כעין צפירת מכונית.

וֵסְם. על ה“וַסְם” נכתבה ספרות מקיפה, ולא נרבה לעמוד על כך. הבֶּדוים נוהגים לסמן את רכושם החי, בעיקר את הפרות, הכבשים והגמלים, בסימנים על־ידי טביעה או כויה (קַיְ), או חתך – גַז וכו' בעור הבהמה. הכויה נעשית על־פי־רוב בעורף (אצל הגמלים) בלחיים ובאזנים (אצל הכבשים) וברגלים הקדמיות והצלעות (אצל הפרות). על־פי סימני טביעת ה“וסם” מכיר הבֶּדוי מרחוק את שבט הבהמה. את ה“וסם” מסמן הבֶּדוי באמצעות מגל הקוצרים לאחר שילבנו במדורה של גללים או שיחים יבשים. בשעת הסימון, הנעשה ליד פתח האוהל, משכיבים את הבהמה.

ה“וסם” נשמר אצל המשפחות המתאחדות לשבט אחד. לראייה נציין את השבט ערבּ אז־זנגריה, שכל אחת מארבע המשפחות (“חמולות”) שבו יש לה “וסם” משלה (עיין להלן).

ה“נג’מאת” – שבט גדול משבטי תראבין טובעים בעור הגמל צורות חח, חבל עבות ומוט לניפוץ הפשתן. אחרים טובעים צורות וילון, או זוית חדה.

ה“וסם” של הגואלי (משבטי תראבין) צורות אצעדה ומוט לניפוץ הצמר.

ה“וסם” של ה“חסנאת” (משבטי התראבין) הוא בצורת מקל שראשו כפוף.

ה“וסם” של הריאַטיה לצאן (“אַמאַרה”) הוא כעין v וצורת מוט וכעין v לגמל. ה“וסם” הזה דומה לזה של רבים משבטי התראבין הנחשבים על העזאזמה.

“וַסְמִים” של מספר שׁבטים

תנאי עבודתו של הרועה. משכורתו של הרועה השכיר היא מ־8 עד 10 טלאים לכל מאה ראש. חוץ מזה הוא מקבל את מזונותיו וכסותו (“מונתו וכסותו”). הרועה החוכר עדר צאן מקבל את החלב ורביעית מן הצמר (1938). הוא אחראי לגידולו הטוב של הצאן ולהתפתחותו. הרועה השותף לבעל העדר מקבל צאע (איפה) – שלושה קילו קמח לכל ראש מן הכבשות שגילן למעלה משנתים. הוא חפשי לעשות בכבשותיו כטוב בעיניו במקרה שהשותפות מושתתת על שיתוף שני עדרים. זוהי שותפות חלקית בעדר הצאן. יש שברעייה עוסקים עבדי השבט, ואז אינם מקבלים כל שכר, אלא כלכלה בלבד. כך יש להזכיר את ערב אל־ע’זאויה ויחידים מערב אל־בשאתוה בערבת־הירדן. יש גם סוג של חכירה, והוא נדיר כיום, שהרועה עובד בשכר שמינית הצמר (“תומן”), שליש החלב (תולת) וצאע מונה – איפה של אספקה – חצי רוטל חיטה, חצי רוטל דורה לבנה לכל ראש או רביעית (“רובע”) הטלאים הזכרים.

לאחר הכיבוש הבריטי חל שינוי בחיי הרועים. קודם היו בעלי העדרים או בניהם יוצאים לרעות בעצמם. היום רוב הרועים שכירים הם. הבֶּדוים־למחצה, שהם בעלי העדרים מחקים, לעתים, את הכפריים המוסרים את העדר לרשותו של איזה שבט לרעותו ולגדלו במשך שנים. והבֶּדוי היה מקבל כמות סמנה לכל ראש כבשה או עז, הכל לפי חוזה בתקיעת־כף. בניגוד למה שהיה נהוג לפני מלחמת העולם הראשונה, החלו משלמים בכסף מלא, אולם פה ושם נשארו עוד שרידים למנהגי העבר.

הסוּס    🔗

הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה מחלקים את הסוסים לשני סוגים: (א) קוּדְש, (ב) אַסאַעיל. הקודש הוא סוס העבודה, שהבֶּדוי מזלזל בו. קודש הוא שם גנאי ואילו אסאעיל הן הסוסות האצילות בנות היחש, שהבֶּדוי יודע לפרש את שלשלת היוחסין שלה, כשם שהוא יודע לפרט את שלשלת היוחסין שלו. ולא תהא זו הפרזה אם נאמר, כי הסוסה האצילה חשובה ונעלה בעיני הערבי יותר מן האשה והמשפחה. ממרחק רב נושאת האשה כדי מים על ראשה כדי להשקות את הסוסה האצילה, שאין לטלטלה אל הבאר, או אל המעיין. ממיטב חלב הצאן ישקה הבֶּדוי את הסייחה האצילה, בטרם יביא קמח לאוהלו. בדמעות שליש יבכה הבֶּדוי בבוא אסון על סוסתו האצילה. וכשתמות עליו, יאמר: “כבן או בת היתה לי וכעל מות ילדי אני מתאבל על מותה”.

סוסה גזעית, טהורת הדם ומהירת המירוץ מפורסמת היא, ולא ב“דיואֵן” אחד יהללוה וישבחוה על ספל קפה. הנושא החשוב ביותר, שעליו מסיחים בכובד־ראש בין האוהלים היא סוסתו של פלוני או אלמוני. הסוסה האצילה נותנת כבוד גם לבעליה, – אומר הבֶּדוי. הרבה נקמות־דם, סכסוכים שבטיים ומשפחתיים נתגלעו בשל חטיפת סוסות יקרות או הריגתן. כל גבור ערבי, נקוב בדפי ההיסטוריה האיסלאַמית, מוזכר יחד עם סוסתו האצילה ותיאור יופיה וייחוסה. יפה כוחה של הסוסה האצילה להביא ברכה או קללה לבית. בלשונם של הבֶּדוים: “סיאֵסְת אַל־פאַרס” – מזל הסוסה. יש בין הבֶּדוים בקיאים ומומחים המכירים לפי סימנים חיצוניים את טיב ה“סיאַסה”. יקרה לפעמים, שסוסה יקרה נמכרת בחצי מחיר משום שה“סיאסה” שלה רעה. והבֶּדוים מרבים לספר על מקרים טובים או רעים שקרו לבעלי סוסות בשל ה“סיאֵסה” שלה.

לכל סוסה אצילה יש “חִיג’ג’ה” – מגילת־יוחסין חתומה בידי ראשי השיכים וזקני־השבט. בצפון הארץ יש חיג’ג’ות מקוריות רק אצל ראשי המתוּאַלים ושיכים חשובים ואילו אצל הבֶּדוים־למחצה כמעט נעלמו כליל. הבֶּדוי הללאַי מחמוּלת (בית־אב) האַיתה, מערבּ אַל־הַיבּ (שהתגוררו מזרחית לראש־פינה), סיפר לנו לפני כמה שנים, שהוא קרע את החיג’ג’ה שלו. וכששאלנוהו מה טעם עשה כך, לאחר שהוא בעל סוסה אצילה, ענה לנו: היום אין בצפון סוסות אצילות ומיוחסות ואין ערך רב לחיג’ג’ות.

אותו בֶּדוי הללאַי, שהזכרנוהו, אומר: “כשאנו באים לקנות סוסות אצילות במרחקים דורשים אנו חיג’ג’ות (מגילות־יוחסין) אך סוסות הנקנות בארץ או בקרבתה אין ערך לחיג’ג’ות שלהן”.

חיג’ג’ה מודרנית.    🔗

לירה ארצישראלית.

– 30 – רק שלושים לירות ארצישראליות ולא יותר – בתאריך זה מכרתי אני החותם את חתימתי בשולי זה להלן חִכמֵת אפנדי אל־חג' אַחמַד אפנדי אל־קאַסֶם אַל עבּד אַל־האַדי את כל סוסתי שאין לי בה שותף, שצבעה שחור החרשת ואין בה סימנים מלבד שערות לבנות אחדות על מצחה והיא משושלת אֻם עַרקוּב בתה של סוסתי האדומה שקניתי מאת דַרוִויש אַבּוּ סַלַמַה לעַלי אֶפנדי עאַרף עבד אל־האַדי בסכום הנקוב לעיל שהוא שלושים לירות ארצישראליות ולא נשאר לי ולמי שהיא אחר איזה זכות שהיא בסוסה הנ"ל המתוארת בנייר המכר הזה שגילה מגיע לעשרים חידש; קבלתי את כל המחיר במזומנים מאת הקונה ולראיה נתתי לו את נייר המכר הזה כתוב וחתום על־ידי ביום 24 ספטמבר 1934.

(חתימה)

עאכּף עַבּד אַל־חלים עבּד אל־אַהדי

עד

עַבּד רַאשיד מוּכתאַר

עד

סַאמי תוּפיק עַבּדאַל אַהדי

חכמאת עבד אל אהדי

חכמאת עבּד אַל אַהדי

(חתימה)

סוסות היחס בצפון הארץ שייכות על־פי־רוב למשפחות הבאות: (1) חמדינאת; (2) קחילאת; (3) סגלאויאת.

הסוסה האצילה כמעט שנעלמה מאצל הבֶּדוים־למחצה בצפון וביתר המחוזות, מפני שאין אפשרות לכלכלה ולטפל בה²⁵. אין גם אפשרות לקנות וולד של סוסה אצילה. מן הבֶּדוים־למחצה, שבצפון, האומרים, כי יש להם סוסות אצילות יש לציין: ערבּ אַל־קדריה, בעלי סוסה אחת אצילה; ערבּ אַש־שימאַלי, בעלי סוסה אחת אצילה; כּראַד אַל־ע’נאַמה (כּראַד אַל־חֵיט – התגוררו במשולש שבין משמר־הירדן ואילת־השחר) בעלי ארבע סוסות אצילות. לשיך ערבּ אַל־קדריה, שחנו בסביבות ראש־פינה, חאַליד אַל־מהג’ל, שתי סוסות אצילות; לבני חמולת האַיתה, מערב אַל־היבּ, 12 סוסות אצילות; לערבּ אַס־סוּמירי, שהתגוררו בבקעת גינוסר, 10 סוסות אצילות; לערב אַת־תלאַוִיֶה, 3 סוסות אצילות.

החשובה לגידול וולדות היא הסוסה ולא הסוס. הבֶּדוי מוכר, על־פי־רוב, את הסייח הזכר. המסורת הערבית יודעת לספר על גבורים רכובים על סוסים אצילים. כאשר רוצה הבֶּדוי לציין גבור עז־נפש הוא אומר: “חייאל א־חסאן”, כלומר: “פלוני על הסוס”.

לא בכל סביבה יש מנהגים קבועים לממכר הסוסה האצילה ומיקחה. הסוס הזכר הוא סחורה העוברת לסוחר בשוק. הבֶּדוי האציל חושב לחרפה ולעוול להוציא סוסה אצילה או סוס אציל מן המחנה השוקה לשם ממכר. ולכן עד היום עוסקים בסחר הסוסים אנשים אחרים, הבאים למחנה הבֶּדוים וקונים שם את הסוסים. כיום, עם התפתחות הטכניקה וחדירתה אל ארצות המזרח־התיכון ירד ערכה של הסוסה האצילה לעשרים וארבעה “קיראַת”, או לעשרים וארבעה חלקים. חלקים אלה יכולים להיות גם בידי כמה אנשים. וכך הננו עדים לחזיון משונה שלסוסה אחת יש כמה וכמה בעלים. על־פי־הרוב קונים בסוסה אצילה שליש, דהיינו: שמונה קיראַת או ארבעה קיראַת או חצי – שנים־עשר קיראַת. רק לעתים רחוקות מאוד אפשר למצוא סוסה אצילה השייכת לאדם אחד. גם המסורת הערבית מצווה על שותפויות. כי כן אומר הבֶּדוי: בדין הוא שתהא סוסה אצילה משותפת לכמה בעלים, כדי שתהא משותפת גם במזלם של אותם הבעלים. יחד עם קניית השליש, הרבע או המחצית מקבל הקונה גם את הזכות לרכוב על הסוסה, אבל זכות זו ניתנת רק לו. גם הוולדות מתחלקים בין השותפים.

יש גם קנייה על תנאי של רסן חפשי – “ראַסן מאַתרוּח”. השותפים של הסוסה האצילה מקבלים את הרסן לפי התור או לפי הצורך. בחלק הדרומי של הארץ, נמכרת הסוסה האצילה כולה, אך בלי פרי הבטן.

ה“בּאַטן”. שניים או שלושה וולדות נקבות שייכים למוכר, ורק לאחר מכן שייכת הסוסה האצילה לקונה. כשהקונה בוחר להניח בידיו את הסייחה הראשונה, הזכות בידו להחזיר את הסוסה לבעליה, ובת הסייחה הראשונה קנינו הפרטי. קנייה בדרך זו נקראת בשם: “פאַואַעיד”. מסירת הוולד, או ה“פאַעידה”, נעשית בטקס מיוחד.

שותפות בסוסים נחשבת בין הבֶּדוים כסימן לקירבה משפחתית. סיכסוכי מיקח וממכר של סוסים נידונים אצל שיכים הידועים כמגדלי סוסים או בעלי סוסות אצילות. במסורת הערבית מוצאים אנו חוקה מיוחדת לשיפוט בסיכסוכי סוסות אצילות. בנגב יש שופטים מיוחדים לכך, אולם בצפון הארץ נעלם משטר זה כליל.

על צבעי הסוסה האצילה

כֻּל אַל־כֵיל לִלְחַמְרָה עֲבִּידִי

מִתְל אַס־סִית תִכְדִמְהָ אַל־גַ’וַארִי.

כֻדְר אִל־כֵיל מַרְכּוּבּ אִל־אַמָרַה

מַרְכּוּבּ כֻּל סֻלְטָאן וַ־וָאלִי.

שֻקְר אִל־כֵיל אַן טַארוּ פַצַדֶּק

בַּנַאת אִ־רִיח מַא לְהִנַּה זִלָלֶה.

דֻהְם אִל־כֵיל זִידוּהוֹם עֲלִיקָא

וַכַלִּיהוֹם לִטֻ’לְמֶת אִל־לַיָלִי.

צֻפְר אִל־כֵיל לַא תִקְנוּהָ

תַרַא וֻלְדָה תִטְלַעַ שִבְהְ בְּעָ’אלִי.

כל הסוסים עבדים לאדוּמה

כשפחות המשמשות את הגבירה.

הסוסים הירוקים נועדו לרכיבת האֶמירים

ולרכיבת השלטָן והוַאלי.

הסוסים האפורים אם עפו הַאֲמֵן

בנות הרוח אין להן מזל.

לסוסים האדומים הוסף להם מספוא

והנח אותם ללילות האפלים.

סוסים צהובים לא לרכוש

תראה ולדותיה דומים לפרדים.

תשמישי הרכיבה – מללזם אל־פרס. כיוון שהסוסה תופסת מקום ניכר בחייו של הבֶּדוי, לפיכך מרבים לשקוד על נוחיות הרוכב וקישוטה של הסוסה. בעל־הסוסה יוצא עליה כשהיא מקושטת בכל תשמישי הרכיבה. עקרת הבית שומרת על הסוסה האצילה כעל בבת עינה. הסוסה האצילה קשורה אל אחת היתדות מול פני ה“רבּעה” (מקום מושב הגברים). אין הבֶּדוי נוהג להסיר את האוכף מעל גבה של הסוסה ותמיד ובכל עת מוכנה הסוסה לרכיבה. בלילות קושרים את רגליה ליתר בטחון, ובשעת ה“רביע” (האביב) מניחים אותה לרעות בקרבת האוהל וגם בשדות.

אוכף – מהרגה (ברבים: מהרג). האוכף הבֶּדוי עשוי מעור ומ“לבד” (צמר). בין ה“לבד” והעור הוא ממולא צמר טלאים. מלפנים מורכב האוכף משולש עץ, ומאחוריו קשת של עץ. שלדים אלה מרופדים בצמר. האוכף מכונה בצפון בשם “מהרגה” ומבנהו פרימיטיבי. על האוכף נוהג הבֶּדוי לתלות את ה“חורג' " (שקיים) (עיין להלן). בשקיים יכניס את הכבלים לקשירת הסוסה, את יתדות הברזל ואת חפציו הוא. הרוכבים רגילים לקשט את אוכפם ב”עור נמר“, סמל הגבורה, או ליפות בשטיח קטן מעשה אריגה עדינה ונאה, או ארג צמר כחול כהה. בניגוד ל”מהרגה" היה נפוץ האוכף התורכּמני בעמק יזרעאל בין התורכּמנים עצמם, בעמק זבולון והחלק הצפוני של השרון וכו'.

ארכובות – ארכאבאת. משני צדי האוכף מחוברות הארכובות ברצועות עור לסעידת הרגלים. שלא כבֶּדוי האמתי, הרוכב בלי ארכובות, נוהג הבֶּדוי־למחצה לרכב כיאות לאדם אירופי.

ושני מינים בארכובות: ארכובות ברזל, המשמשות על פי הרוב לבֶּדוי גם כארכובות וגם לדרבון הסוסה בשעת הרכיבה; וארכובות נחושת צהובה, שהן לנוי ולנוחיות הרכיבה.

חגורת הבטן – אחזאם. הרוכב מתקין לסוסתו סינור בד לכסות את בטנה בשעת הרכיבה, לשמרה מעקיצת זבובים. הבד הוא פשוט וצבעו כחול או לבן. הוא קשור בגדילים אל האוכף.

ראשית המתג – אעדר. ראשית המתג סרוגה מצמר מכל מיני הצבעים ומושכת המתג אף היא צבעונית. ויש שהאעדר עשוי מעור – והוא חיקוי לאירופיים.

מתג – לג’אם. הבֶּדוי הפשוט נוהג במתג ברזל, שסוגיו שניים: קל במשקלו בשביל סוסה שראשה אינו כבד, וכבד – המיוחד לראש כבד. לשונו ארוכה וחדה יותר. ויש מתג ברזל מצופה ניקל, והם לנוי בלבד. בֶּדוים רבים משתמשים במתגים אירופיים וצבאיים.

מעשה רקמה – שעבאנד. טווייה מצמר ובשלל צבעים, מעשי ידי עקרת הבית (יש קונים אצל החנוונים). הוא משמש לנוי, ובימי הקיץ החמים גם לשמירה מזבובים העוקצים את רגלי הסוסה.

ראשיה – רשמה. הראשיה משמשת לנוי ולקשירה. משתמשים בה לאחר הורדת המתג. הראשיה עשויה מעשה ריקמה, חבושה על הראש ומחוברת אל שרשרת המחזיקה מסביב לפי הסוסה. השרשרת עשויה מברזל או מנחושת, ולפעמים גם מכסף, ומטבעות שונות מחוברות אליה לשם יופי.

מפתח לרגלי הסוסה – חדיד אל־פרס. לרוכב יש “מפתח” ברזל, שבו הוא כובל את רגלי הסוסה בלילות ליד ביתו (אוהלו); כשהוא מתארח אצל מישהו מחוץ לביתו, בשעת ה“רביע” (האביב) כשסוסתו רועה ליד האוהל או בשדות. המפתח עשוי משרשרת ברזל השומה על רגלי הסוסה הקדמיות ונסגרת על מנעול.

יתדות ברזל. היתד עשויה ברזל ושרשרת ארוכה עם טבעת עטיפה בד או עור לקשירת אחת הרגלים הקדמיות של הסוסה. השרשרת הארוכה נותנת לסוסה חופש תנועה.

צמידי צמר לצוואר – עוגלה אל־פרס. סריגה מחוטי צמר צבעוניים. העוגלה מותאמת לכל סוסה לפי צבעה. היא משמשת לנוי. בסופה של העוגלה – שני חרוזים כחולים.

דרבנות – מַהמוּז (ברבים: מַהמְיז). הבֶּדוים משתמשים לפעמים בג’אזמה (נעל) אדומה המפורזלת עם פרסה דקה, ומן הפרסה בולט חוד של ברזל בדמות של ראש דרבן עם קוצים. רבים משתמשים כבר בדרבן אירופי או בזוג דרבנות.

שקיים – חוּרג‘. את השקיים טווים מחוטי צמר מעורב בחוטי שיער עזים, ולפעמים גם משיער גמל. באמצע החורג’ יש אריג עשוי צמר גמלים. יש חוּרג’ים קלים וכבדים. החורג' הכבד אינו דומה לחורג' הפרימיטיבי של הבֶּדוים האמתיים. יש לו “שראשב” (ציציות) והוא מכונה בשם “חורג' משרשב” כלומר חורג' בעל ציציות. יש רוכבים המוסיפים ראי קטן לחורג‘, סגולה נגד עין רעה. שוויו של החורג’ הכבד היה משתים עד שלוש לירות, לפי טיב הצמר והעבודה. לדרך רחוקה יוצא הרוכב עם החורג‘, שבו הוא מניח את אשר יקנה בכפר או בעיר הקרובה. באמצע החורג’ גזור מעין צווארון המאפשר הלבשתו משני צידי האוכף, לשם שיווי משקל בשעת הרכיבה. על החורג' מניח הבֶּדוי את ה“מוחלייה” וקושרה.

שקית למספוא – מוּחלַייֶה. שקית להחזקת גרעיני מספוא לסוסה. השקית טוויה מצמר והיא מעשה ידי עקרת הבית או מקנת כסף באחת הערים. השקית צמודה אל האוכף בשתי פתילות ומשמשת בנסיעות לדרך ארוכה.

הגמל    🔗

סיפורי האשורים על המסעות במלחמותיהם בערב נותנים מושג נכון מה היה הגמל לערבים באותם הימים. אין אנו יודעים בדיוק מתי תורבת הגמל לחיית בית, שכן גמלי־בר מצויים היו לרוב בצפון אפריקה ובערב בימים קדומים מאוד. הגמל נזכר לראשונה בכתבי־יתדות ובציורים שעל מצבות־הזכרון מן המאה האחת־עשרה לפה“ס בערך (בכתובת החידודית השבורה ובאורתוסטַטים הקדומים מתל־חלף, היא גוזן במקרא). מאותו זמן ואילך נזכר הוא לעתים קרובות בתעודות שבכתבי היתדות. בכתבים המצריים לא נזכר הגמל אף פעם, ואך לעתים רחוקות מופיע הוא בתאורי התמונות שמן הימים ההיסטוריים. גם במבצרים שבתקופת הברונזה בארץ־ישראל לא נזכרו, כנראה, מעולם גמלים. כללו של דבר הופעתו הממשית של הגמל כחיית בית לא קמה לפני תקופת הברונזה, אף על פי, שביות חלקי וספורדי אפשר שמצוי היה כבר כמה מאות שנים לפני־כן. מוזר הדבר מאוד, שעד היום לא נמצאו סימנים בכתב או בתמונה על גמלים במארי מתקיפת הברונזה האמצעית, אף על פי שהיא יושבת בקצה המדבּר הסורי. ראוי לציין שה”אמורים" מן המאה הי“ח לפה”ס היו מקריבים חמורים, ואילו הערבים עובדי האלילים בימי הביזנתים הקריבו גמלים.

מקום ניכר בחיי האדם תופש בארצות אלו הגמל בעל הדבשת האחת, שמזונותיו דלים, עמידתו בתנאי המדבּר איתנה ותועלתו מרובה ביותר, הן בהסעת משאות וברכיבה והן בעבודה החקלאית: חריש וכו'.

בשר הגמל וכן חלב הנאקה הם בבחינת מטעמים לבֶּדוים. מעור הגמל יתקינו סנדלים ומשערו – בגדים ויריעות־אוהל. זבל הגמל משמש חומר־הסקה בארצות החסרות פחם.

הביטוי “הגמל במשפחה”, הוראתו בערבית כ“הארי שבחבורה” בעברית.

אמצעי התחבורה המודרניים, וביחוד עם גידול רשת הכבישים, דוחים יותר־ויותר את הגמל ממעמדו המסורתי המכובד. במרכזים המפותחים יותר ייראה עוד הגמל כמעט רק בכפרים ובדרכים צדדיות ושבילי־שדה.

חקלאות    🔗

עבודת האדמה אינה חשובה בחיי הבֶּדוים. שונאים הם את העבודה בשדה ואת העבודה בכלל. לדעתם, אין עבודת האדמה מפרנסת את בעליה, אף על פי שהקרקעות שברשותם של השבטים ושברי־השבטים פורים למדי. במי דברים אמורים? אותם השבטים שבמידה ידועה הם ממשיכים עדיין את חיי הנדידה והחופש, וקשה להם להינזר מחיים אלה. אולם יש לציין, כי השבטים הקטנים שבקרבת הכפרים והערים נדחקים ממסורתם בכוח התמורות שחלו בסדרי המדינה והמשנות את פני המציאות, ובטמפו מהיר נהפכים הם לעובדי־אדמה. על כך עמדנו בהרחבה בחלק הראשון של הספר, ופה נזכיר רק את סוגי השבטים ביחס לעבודת האדמה, א) שבטים בעלי קרקע, שאינם מעבדים את קרקעותיהם (ערבּ אַל־הַיבּ וכו'); ב) שבטים בעלי קרקע המעבדים את קרקעותיהם על ידי אריסים ובמקצת גם בעצמם; ג) שבטים החוכרים קרקעות ומעבדים אותם בעצמם. האחרונים עוברים בטמפו מהיר לחיי פלחים.

למשל: ערבּ אל־קדריד אינם עוסקים בפלחה כלל וחיים רק על גידול הצאן (כבשים, עזים וגמלים). ערבּ אש־שימאלי (סביבות מי־מרום) התפרנסו מגידול בקר וצאן וגם מעבודת האדמה. ערבּ אל־חיסייניה (מוגרבים) עיבדו את קרקעות הג’יפטליק, שקבלו בתקופת השולטן עבד אל־חמיד. מיום שניטלה מכּרַאד אל־חֵיט (הכּורדים) האדמה למרעה, עברו לחיי קבע של עובדי אדמה. הם התגוררו באדמת אל־חיט וזרעו פול, חטה, שעורה, חומס, עדשים, דורה לבנה, כרשינה וכו'. אולם רבים מהם עבדו כאריסים. יש לציין, שהם השתמשו בכמה מכשירים חקלאיים מודרניים בהשפעת שכניהם היהודים. אולם רוב המכשירים החקלאיים הם פרימיטיביים למדי. את יבולם מכרו לסוחרים, לפעמים כבר בעת הזריעה. חלק מן השבט הזה (כּראד אַל־בַּקרה), הרבה תחילה לעסוק במרעה. ערבּ אל־זנגריה – רובם עובדי אדמה היו ומיעוטם עסק במרעה צאן ובקר. הם גידלו חיטה ושעורה, מעט קטניות והרבה מאוד דורה. היבולים היו טובים. אולם לחלק מהם היה מיקנה שנתקיימו עליו. כדאי לציין, כי חלק מערבּ אל־מואסי עיבד באריסות חלק מקרקעות ערבּ סויָד (העצלים) שהיו בסביבות ראש־פינה. אף ערבּ אל־מואסי רכשו להם קרקעות בחליפין (בשכר צאן ובקר). את קרקעותיהם עיבדו בעצמם. שבט זה היה חי לפנים על גניבות, אך לאחר הכיבוש הבריטי ועם השינויים שחלו בסדרי המדינה ובהשפעת התמורות שחלו בארץ על ידי ההתישבות היהודית נשתנה פני ההווי שלהם והם עברו מחיי שוד ונדידה לחיי קבע של עובדי אדמה.

רוב שברי־השבטים, שהיו בגליל־התחתון היו מחוסרי קרקע ועיבדו אדמה חכורה. הם הזניחו הרבה את גידול הצאן ועסקו יותר בגידול הבקר.

נציין גם את מצב העבודה החקלאית, אם כי לא זו היא מטרתנו במחקר זה. ואלה הם הפרטים בנוגע לתנאי העבודה החקלאית אצל שברי־השבטים בצפון: את השדות חורשים הם במחרשה פרימיטיבית הנהוגה אצל הפלחים. החרישה מתחילה בראשית עונת הגשמים ונמשכת עד חודש מארס. זורעים בזמן החרישה ומגדלים – בחורף: חיטה, שעורה, פול, עדשים, כרשינה; ובקיץ: דורה בכמות מרובה וקטניות (פול, כרשינה ועדשים). את הקטניות אוספים בסוף חודש מארס. קציר השעורה חל בחצי חודש אפריל. קציר החיטה – בחודש מאי. קטיף הדורה – בסוף חודש יולי. חמשים אחוזים מן הדורה שימשו לאכילה ולעשיית בורע’וּל. ביבול העדשים משתמשים לצרכי הבית.

המכירה נעשית בגורן מיד לאחר הקציר ובמזומנים. יחידים מבני השבטים אינם עוסקים בייצוא של יבולם. הבֶּדוי־למחצה רחוק מקומבינציות כאלה. סוחרי הערים הקרובות באים וקונים את יבולם.

הנשים, הנערות והטף (עד בני עשר) נוהגים ללכת אחרי הלקט. כן עושים היתומים. מותר ליהנות מן הלקט גם לשאינם מבני המקום ולעניי השבט. אחרי הלקט באות אל שדות השבטים גם פלחיות. אסור ללקט בין העמרים. הלקט מתחיל רק לאחר שבעלי התבואה או בעלי הקרקעות העבירו את העמרים.

דברנו על גידול ירקות ועלינו להוסיף כמה פרטים: גידול ירקות נתפשט בין השבטים, ביחוד בין אלה המתגוררים ליד מים. את הירקות מגדלים בהשקאה טבעית.

החלב ושיטת עיבודו    🔗

השימוש בחלב. לאחר חליבת הצאן יובא החלב לאוהלו של הבֶּדוי. האשה מסננת את החלב דרך מטלית לבנה ומרתיחה אותו. חלק מן החלב משמש ללֶבֶּן, הנעשה על־ידי חלב ששמים בו קצת לבן ישן. השאר הופך על־ידי מַסוּ (פֶּפּסין)²⁶ לגבינה מתוקה, הנלושה ונשמרת בפחים בצורת חריצים שרויים במים מאוד מלוחים. לפעמים נותנים אותה בסלסלה עגולה הנקראת בשם “סַלֶּה”, ממליחים את הגבינה ומיבשים אותה בצל. לגבינה זו קוראים גבינה צפתית; וזו שבפחים – גבינה כּוּרדית, כי מהכורדים למדו גבינה זו, שדומה בצורתה ובטעמה ל“ברינדזה” המוֹלדאַבית.

בזמן האחרון נהגו הבֶּדוים־למחצה, כמו ערבּ אַל־תוּרכּמאַן, להתקשר עם סוחרי הגבינה לכל העונה של תנובת החלב. הסוחר התארח בין משכנות הבֶּדוים־למחצה ועסק בעצמו בגיבון הגבינה. הוא עשה גם גבינה המכונה קאַצ’קוֹבאַל (גבינה סטאַמבּוּלית). ממי הגבינה – “קרישה” – הוא עשה משקה חמצמץ, המשמש מאכל לטלאים ולסייחות וגם לבני אדם.

הלבן משמש לשתייה, למכירה וגם לעשיית “זִבְּדָה” (חמאה) – בדרך זו:

את הלבן המוכן יוצקת האשה לתוך נאד גדול של עור הנקרא בשם “שַׁכּוֶה”. את השכּוה תולים על ה“רוֹכּאבֶּה” – חצובה עשויה ענפים (עיין להלן). שתי הנשים העומדות זו מול זו, מנענעות את ה,,שכּוה" הקשורה בחבלי צמר אל ה“רוֹכּאבה”, בעזרת מוט עץ קצר ומאוזן הנקרא בשם: “סָגוּר”. אם ה“שכּוה” קטנה, מטפלת בֶּדוית אחת בתעשיית החמאה ונדנוד הנאד. עשיית החמאה נמשכת שלוש שעות.

לאחר נענוע של שעה וחצי, פותחת הבֶּדוית את פי ה“שכּוה” ומוסיפה מים קרים, כדי שהחמאה תתלכד לחתיכות גדולות. את החמאה נותנת הבֶּדוית לתוך קערה של חרס או נחושת, המכונה: “גִ’ינְטאַס”. רק בחלקה הקטן נשארת החמאה לצרכי הבית, את מרביתה מתיכים על אש קטנה, והיא נקראת אז בפיהם “סמנה”. בזמן האחרון נהגו התורכּמאַנים ובני ערב אַצ־צאַקר להתקין לעצמם פחים נקיים מבנזין. נותנים בהם את ה“סמנה” ומלחימים אותם. הסמנה יכולה להישמר זמן רב מבלי להתקלקל. ב“סמנה” אין שום תוספת מלח או סוכר. בחורף משתמש הבֶּדוי בסמנה יום־יום, במקום שמן לטיגון חביתותיו, לתבשיליו וכן לריפוי מחלות אדם ובהמה.

לאחר הרקת החמאה מה“שכּוה” נשארת החובצה הנקראת בשם: “שְנִינֶה”. את ה“שנינה” נוהג הבֶּדוי להגיש לאורחיו בימות החום הקשים לרוות את צמאונם. טעמו של משקה זה כטעם החלב החמוץ והחריף. את ה“שנינה” יוצקים לתוך כלי חרס או לתוך נאד קטן, המכונה בשם “גֵ’רבֶּה”, ומעמידים אותו בפינת האוהל. חלק מהשנינה מוכר הבֶּדוי לפלחים שכניו, וחלק משמש לו גם כתבלין ל“מְגַ’דְרָה” (דיסה) החביבה עליו, והיא דורה גרוסה, שעליה ייצוק את מי ה“שנינה”. ה“שנינה” עלולה להתקלקל מהר, ומשום כך נוהג הבֶּדוי לשתותה ביום עשייתה.

את הלבן שאינו נמכר ואין עושים ממנו חמאה – הופכת הבֶּדוית ל“לַבנִיֶה” – לבן מיובש למחצה. את ה“לבניה” לשים לאחר היום השלישי ומוסיפים עליה מיני תבלין, כגון “סַעַתַּר”, או מיני עשבים ריחניים, ונותנים אותה בצנצנות מלאות שמן זית, ופעמים בתוך “ג’ארות” – כדים קטנים. בימי החורף מוכרות אותה נשי הבֶּדוים בכפרים ובערים במחירים טובים. בצורתה זו משתמרת היא חדשים רבים. תעשייה זו חדרה אל משכנות הבֶּדוים־למחצה (וגם אל בין הפלחים) בהשפעת התוּרכּים והאַרמנים בתקופת השלטון התורכּי.

ה“קרומים” של ה“לבּניה” המתיבשים על עור ה“שכּוה” נותנים לתינוקות במקום סוכריות. הוא מאכל החביב מאוד וטעמו חמצמץ חריף.

התנאים לשיווק החלב. לפני הכיבוש הבריטי היה מגדל הצאן נוהג לעסוק בעצמו בתוצרת החלב ולמכרה בשוק בלי מתווך. הגבר היה יורד עם תוצרתו לכפר או לעיר הקרובה ומוכרה מיד לאחר עשייתה. חוסר התנאים ההיגייניים והשפעת התנאים האקלימיים הכריחוהו להזדרז בממכר תוצרת החלב במחירים כל שהם. ה“סמנה” שהיתה נמכרת בפחים או בכדים בתחילת החורף (בחודש נובמבר) שימשה לו מקור הכנסה, ובמחירה היה קונה מלבושים וכלכּלה לבני־ביתו. חלק מן ה“סמנה” היה ממשכן אצל בעלי החובות שהיו נוהגים להלוות לו בעונה המתה (כלומר: בחדשי ינואר־יוני). אולם חלק קטן מן ה“סמנה” היה הבֶּדוי נוהג להניח גם לשימוש ביתו. יש לציין, שלפני הכיבוש הבריטי היו חוכרי העדרים צריכים למסור כמות מסוימת של “סמנה” לבעלי העדרים כדמי חכירה.

אחרי הכיבוש הבריטי התחילו בעלי העדרים להתקשר עם חלבנים, רובם ארמנים וגם “עירוניים” אחרים, ומוכרים להם למפרע – במחירים מוזלים – כמויות חלב שיקבלו אותן מיד לאחר שהצאן תמליטנה. בשנת 1924 היה המחיר בשיעור 15 מא“י לרוטל חלב. החוזה היה נעשה בעל־פה. החלבנים, שישבו על־פי־רוב בקרבת מחנות הבֶּדוים, היו הופכים את החלב לתוצרת ומובילים אותה בחמורים העירה, מכניסים את התוצרת למחסנים ומוכרים אותה במחירים טובים (בטבריה, צפת, נצרת, חיפה, עכו). הבֶּדוי היה מקבל 60 מא”י במחיר ארבעה רוטל חלב²⁷, ואילו היצרן, היה מקבל 320 מא“י בעד רוטל גבינה מלוחה בפחים, 540 מא”י בעד רוטל קאַצ’קוֹבַאל (גבינה סטאַמבּולית) ו־160 מא"י בעד רוטל מי־הגבינה – “קרישה”. מכאן יש לראות עד כמה מנוצל הבֶּדוי בענף זה. והסיבה היא, כי בתורת נודד, ואפילו נודד־למחצה, אין הוא מסוגל לטפל כיאות בשארית התוצרת ולעסוק במכירתה.

הריווח של המתווך גדול פי שניים ולפעמים גם פי ששה מרווחי הבֶּדוי־למחצה. אך שבטי הבֶּדוים במקומות אחרים אף לחידוש זה של שותפות טרם הגיעו.

הבֶּדוי העוסק בתוצרת החלב שקוע תמיד בחובות ומוכרח, מחוסר אמצעים חמריים, להשתעבד בידי המלווה־ברבית, הבא לעזרתו ב“עונה המתה”. המלווה שלהם הוא על־פי־רוב החנווני, ולא זו בלבד שהוא מקבל ריבית קצוצה בעד הכסף שהילווה, אלא גם מכריחם לקנות אצלו את כל צרכיהם, למן צרכי לבוש ועד כלכלת הבית, ובמחירים גבוהים הרבה יותר ממחירי השוק.

לעומת זאת, הרי מצבם של הבֶּדוים־למחצה שבקרבת הערים טוב הרבה יותר. נשי הבֶּדוים שבקרבת הערים הלכו בוקר בוקר עם תוצרת החלב העירה ומכרו לבן, חלב, גבינת וחמאה במחירים נוחים.

מכשירי תעשיית החלב    🔗

שכּוה – נאד. השַׁכּוה הוא נאד מעור. לבֶּדוי שתנובת חלבו רבה יש “שכּוה” גדולה, ולבעל התנובה הקטנה – “שכּוה” קטנה מעור העגל. הבֶּדוי נוהג למרוח את פנימיותה של ה“שכוה” במשחת דבק צהבהב ולהסיר את שערות העור כדי שלא תהיה יבשה בתכלית. ה“שכּוה” יכולה לשמש שנים רצופות. מקץ חמש שנים מתקן הבֶּדוי את ה“שכּוה” בטלאים. את ה“שכּוה” תולה הבֶּדוי על חצובה המכונה “רוכּאבֶּה”. לאחר שממלאים את ה“שכּוה” חלב, קושרים את ארבעת קצותיה, מקפלים את פיה פעמיים וקושרים בקישורים מחוטי צמר. לאחר חיבוץ החמאה משרים את ה“שכּוה” במים כדי שלא יתקשה העור.

הרוֹכַּאבֶּה – חצובה מענפים. הרוֹכּאַבֶּה עשויה שלושה ענפים מעץ האקליפטוס, באורך שני מטר ויותר כל אחד, הקשורים יחד בצורת חצובה. יש שעושים אותה גם מעץ ה“סידרה”. הבֶּדוי מעמיד את ה“רוֹכּאַבּה” בפתח מחיצת הנשים או מאחורי האוהל. בימות החורף הוא מכניסה לתוך אוהלו אל מחלקת הנשים. ה“רוֹכּאבּה” משמשת שנים רצופות.

סגוּר – מוט אמצעי. עץ פשוט עבה המשמש לתלות עליו את ה“שכּוה”. הבֶּדוית מחזיקה בסגוּר ומנענעת את ה“שכּוה” הלוך ושוב, עד שהחמאה מתחבצת.

המזונות    🔗

הבֶּדוי אוכל מבשר עדריו. אבל הוא משתמש בתור מזון גם בירקות, דבש. אַרבה, ואפילו לטאות.

המזון איננו רב, אחרי הדגן תופס התמר מקום חשוב במאכלי הבֶּדוי. התמרים מרובים וטובים בנאות המדבּר.

מאכלים – טעאם. במשך היום מסתפק הבֶּדוי ברְע’יף (רקיק מצות מדורה או מתירס) עם לבן או תבשיל תירס, דורה ושְנִינֶה כתושות בריחים ומבושלות ב“לבניה”. עיקר האוכל הוא עם שקיעת החמה. תבשיל של בשר אוכל הבֶּדוי על פי רוב בבוא אורח או ידיד חשוב לשבט. מבשלים מיני עשבי־שדה כגון: עכּוּב, ג’הדה, חוּביזה וכו', בוּרעול: חיטה מבושלת ומיובשת בשמש, לבן בתקופת חליבת הצאן ופת טבולה בסמנה (חמאה מותכת). מסעודת הבשר, מן האורז ורעיף חיטה הנאפה לכבוד אורח נהנים גם בני הבית. את הכבש צולים ומבשלים נתחים נתחים באורז, או בלעדיו, ושאר מיני תבלין. בגליל־העליון מרבים בני ערב להַיבּ באכילת בשר. כאוכלי דגים ידועים בני ערב אש־שַמַלנֶה וערבּ את־תַלוִיה בצפון הארץ ובסוריה.

הבֶּדוי נוהג לסעוד שתי סעודות ביום: בבוקר, בין השעות שמונה לתשע, ובערב – עם השקיעה, כמנהג כל המוסלימים.

תבשילים – טבּיך.    🔗

א) יַחְנֶה. תפוחי־אדמה מבושלים עם בשר במיץ עגבניות. מאכל זה משמש ביחוד לאורחים ולבני־הבית בחגים ומועדים.

ב) מרק בשר – שוֹרבַּה.

ג) בשר מבושל בלבן. נותנים בשר בדוד של לבן ומבשלים אותו ואת הלבן שופכים על אורז מבושל.

ד) דגים מטוגנים. במקומות שיש דגים בשפע נוהגים הבֶּדוים לאכול דגים מטוגנים. את הראש והזנב משליכים לכלבים. הבֶּדוית חותכת את הדג לשלוש חתיכות ומטגנת במחבת בשמן רותח.

ה) מוּגַ’דרה. בורע’ול מבושל עם עדשים ומתובל בסאמנה.

ו) בַּחתֶּה. אורז מבושל בחלב והרבה סוכר. מאכל זה נהוג בכל החתונות ובכל החגים אחרי סעודת הבשר. והוא כמין ליפתן של בני המערב.

ז) חביתה. מאכל חביב הוא לבֶּדוי. ביחוד מגישי הבֶּדוי לאורח המתאכסן באוהלו לזמן קצר.

ח) מרק אַמַרדין. מרק מישמיש.

החלב. החלב בא גם הוא לפעמים, בבחינת מעדני מלך אצל הבֶּדוים.

אורז, אַמַרְדין ושמן. האורז תופס מקום חשוב בהזנת הבּדוי והוא חביב עליו מאוד. בחגים ובמועדים בקבלת פני האורחים הוא עולה על השולחן. שברי־השבטים נוהגים לאכול אורז רב. בני העַוַרנֶה גידלוהו בביצות החולה.

האַמרדין עשוי ממישמיש, שזיפים ועוד. הוא נאכל בעיקר אחרי התקשותו וקבלו צורת גליונות. את האמרדין ממיסים במים חמים. הזול ביותר הוא אמרדין המישמיש והבֶּדוים שבצפון מרבים להשתמש בו. תעשית האמרדין מרוכזת בדמשק, שיש בה גנים רבים.

אף על פי שהבֶּדוי נוהג להשתמש בסמנה (חמאה מותכת) לטיגון, בכל זאת רבים מהם קונים שמן לטיגון דגים, חביתות, לסלטים וכו'. לתבשיל משתמש הבֶּדוי רק בסמנה. את השמן קונים הבֶּדוים לרוב בכפרי הסביבה, והוא שמן זית פרימיטיבי. שנים־שלושה רוטלים שמן מספיקים למשפחה בֶּדוית לכל השנה. גם תרופות שונות מתקין לו הבֶּדוי משמן.

שיחים הראויים למאכל. הנערות, ולעתים גם הנשים של הבֶּדוים, יוצאות לשדה ואוספות שיחי מאכל, כגון: חוּביזה (מיני חלמית²⁸), עכּוּב (עכּוּבית הגלגל²⁹) וגֵ’הדה (געַדָה³⁰), המצויים בשפע בצפון הארץ. אין אוכלים את השיחים כשהם ירוקים אלא לאחר יבוש בתקופת הקיץ. החוביזה והעכוב משמשים לעונת החורף.

הקפה. משקה אחד חביב מאוד על הבֶּדוי־למחצה כעל הבֶּדוים שבמרחבי המדבּר של ערב וסוריה, – והוא הקפה. מכיוון שאין הבדל רב בענין זה בין הבֶּדוי־למחצה לזה של הבֶּדוי האמתי, לפיכך לא נעמוד על פרטי עשיית הקפה ועל קליית הגרעינים. על כך עומד בהרחבה מוּסיל. שתיית הקפה מקבלת צורה של פולחן. עם יקיצתו ועד לכתו לישון ילגום הבֶּדוי מהקפה. הוא נוהג לשתותו בלי סוכר, ורק לאורחים בני העיר, ה“מֵדן” נותנים חתיכות סוכר. במשך הזמן נתחבב הסוכר גם על הבֶּדוים־למחצה.

אף התה הוא משקה קבוע, והוא חיקוי לכפריים ולבני העיר.

את גרעיני הקפה מחזיק הבֶּדוי ב“מַג’רבה” (שקית), התלויה על אחד מעמודי מחיצת הגברים. את הגרעינים קולים במוכמסה וכותשים במכתש, ואחר כך יבשלום ב“בוּרגַן” (קומקום נחושת עשוי במיוחד לכך), על אש המדורה שבפינת ה“רבּעה” – מקום מושב הגברים.

השחיטה. הבֶּדוי נוהג לשחוט בעצם ידיו. שוחטים מיוחדים אין במחנות הבֶּדוים. בקרבת האוהל שוחט הבֶּדוי כל חיה – כבשה, עז, גמל וחיות־בר. את הגמל נוהג הבֶּדוי לשחוט פעם ראשונה סמוך לגרון, כנהוג לגבי שור וכבש, ופעם שניה בחזה. שחיטה זו מכונה בפי הבֶּדוים בשם “נְחִירַה”. בשחיטה מטפל ראש־המשפחה, או בנו הבכור. השחיטה פשוטה היא, בסכין רגיל. לאחר פשיטת העור תולים את הבשר על כּן משולש העשוי ענפים. את הבשר החתוך מכניסים למחיצת־הנשים ושם מטפלות עקרת הבית ובנותיה המבוגרות בצלייה ובהכנת הארוחה.

השחיטה מסמלת כרגיל יום־חג, הופעת אורח חשוב או ידיד וותיק של בני־הבית. שוחטים גם לרגל נדרים וכו'.

הסקה. להסקה משתמש הבֶּדוי בגללי הבקר והצאן, בעיקר לשם הכנת הקפה. את הגללים מיבשים בקרני החמה בתערובת חול ועפר. את הגללים אוספות בנות השבט בשדות. אך בשנים האחרונות משתמשים להסקה גם בשיחים, ובענפים כרותים מעצי האקליפטוס או בקרשי הפיגומים והטאבארות מהישובים הכפריים והעירוניים שבקרבתם מתגוררים שברי־השבטים. הבֶּדוי מיבש את הגללים, בחקותו את הפלחים בעניין זה. מכונת הפרימוס, כפי שהזכרנו למעלה והנפט מצויים כבר בין משכנות הבֶּדוים.

לפגי מלחמת העולם הראשונה היו הבֶּדוים בני השבטים השונים מקוששים עצים ומוכרים בערים הסמוכות. במלחמת העולם הראשונה כרתו התורכים עצי חורשות רבות. גרזן הבֶּדוים והמשטר התורכּי הביאו כלייה על הצמחיה בארץ־ישראל.

 

אחרית דבר    🔗

לעינינו חלים שנויים גדולים בחיי החברה הבֶּדוית. שטחים שלמים יצאו מרשות נדידתם והם אנוסים לנדוד במקומות אחרים ובשטחים הרבה יותר מצומצמים מאשר לפני יובל שנים. הבֶּדוים האמתיים הולכים ומתישבים בסביבות הערים הגדולות, הגובלות עם המדבּר (דמשק, חומס, חמה והערים הקטנות של עבר־הירדן מזרחה ודרום ישראל).

הם מקבלים את השפעת העיר הקרובה והציביליזציה המתקדמת. החברה הבֶּדוית על המשטר השבטי שלה, מנהגיה, תנאי חייה הכלכליים והחברתיים הולכת ונהרסת.

שטחי הקיסרות העותומנית המדולדלת לאחר מלחמת העולם הראשונה (1914–1919) נכנסו לחוג הרעיונות וההשפעות של הכלכלה העולמית. ההון התחיל זורם אליהן, הריבוי המהיר של התושבים הגביר את תהליך האינדוסטריאליזציה. הקפיטליזם הפרימיטיבי המבוסם על מלאכות־יד התחיל להתפתח בכוון לקפיטליזם מודרני. האינדוסטריאליזציה השפיעה על החקלאות, כגון בגידול ההדרים ובמשק האינטנסיבי. נפתחו כמה בתי־חרושת חשובים, המספקים את צרכי המדינות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה והשניה. הפריחה הכלכלית וגידול הישוב מכריחים את הבֶּדוים לעזוב את אורח־חייהם הישן ולהתישב בקביעות על הקרקע.

במקום שלא היו שטחים ענקיים פנויים לפני הנודדים לא התארגנו מעולם שבטים חזקים. רק בערב, בחלקה הדרומי של הארץ, הגובל עם מדבּר סיני, במדבּר סוריה, בשטחי המדבּר בעיראק וכו' קמו שבטים מאוגדים וחזקים למדי. ביתר פינות המזרח־התיכון התגוררו חלקי שבטים ומשפחות, אשר נדדו במקומות מרעה מוגבלים בין הגיא וההר.

היו ימים והבֶּדוים היו מבזים כל אדם, שיש לו שייכות לאדמה, כי ראו את האיש הקשור באדמה ככבד־תנועה, שאינו בן־־חורין לנדוד ולשדוד. עכשיו נשתנו הזמנים. אכן, בראשית התקופה, כשהתחילו הבֶּדוים להראות נטייה לקרקע, לא היו רוכשים אותה כדרך העולם על ידי קניה מבעליה, אלא התקיפים שבהם היו עולים על שטח אדמה, חונים עליו, מעבדים ומסייגים אותו ומודיעים: “זוהי אדמתנו”. הרבה מלחמות ותגרות־דמים פרצו בין בני השבטים בגלל דרך זו של רכישת קרקע. הבֶּדוי היה לועג לאומרים לו, ש“הוַרקה” (גליון נייר – תעודת הרישום), הניתנת לו מצד פקיד הרישום, יפה מחרבו.

בדרך כלל מורגשת כיום תנועה בין השבטים ושברי־השבטים, שיש להם בעלות על הקרקע, לקביעת גבולות מסוימים לקרקעותיהם ולהשגת תעודות־בעלות עליהן. הדבר מתברר בפשטותו מכיון שהשלטונות מפריעים בעד השוד ובעד התפשטות המקנה על השדות כבימי קדם. נוסף לזה חוששים הבֶּדוים לרצון האפנדים להשתלט על קרקעותיהם, כפי שקרה לא אחת.

אולם מעט מעט אין הבֶּדוים מסתפקים בקביעת שטחים מסוימים לצרכי מרעה, אלא מתחילים לעבוד את האדמה ולהתישב עליה. שבטי הבֶּדוים חדלו במקצת מדרכי השוד והגזל ולמדו להעריך את השלטון ואת המשטר, בניגוד לשבטים המתגוררים במדבּריות ועל גבולות מדינות בעלות שלטון יציב.

הם התחילו להתעסק בעבודת האדמה ולמכור את יבולה, את הצאן, הצמר, סמנה וגבינה. וככה הלכו והתקרבו לפלחים עד כדי כך, שמשיאים להם את בנותיהם. השיכים ועשירי השבטים התחילו לבנות להם בניני־אבן, לעת־עתה לקבלת אורחים באי־כח המדינה, ולבוא ביחסי מיקח וממכר עם הכפר ועם העיר.

גם השבטים המתגוררים בסביבות הערים נכנסו למסלול חיים יותר קבועים ומעטות הן המשפחות, הנודדות בעונת הקיץ לפנים הארץ או למדבּר, כמו שנוהגים השבטים מגדלי הגמלים. הם החלו לעסוק בעיבוד אדמותיהם בהשפעת הפלחים שכניהם. מחזור הזרעים, שהוא פרימיטיבי, קושר אותם לקרקעותיהם במשך כל עונות השנה. ישנה גם דרישה לעיבוד אינטנסיבי של הקרקע, ובשנות הברכה קוצרים חלק גדול מהבֶּדוים, המתגוררים בקרבת הישוב ובתוך הישוב, את יבולם במכונות קציר, שחכרו מאת אכרים מתקדמים בחקלאות.

השבטים הקטנים מעוניינים עתה ברכישת קרקע, אם אין אדמה מספיקה ברשותם, והם משקיעים את מאמציהם בהקמת צריפים או בתים, כדי לעבור מחיי נדידה, המצומצמים כבר בשטח, לחיים המחוברים לקרקע חיבור של קבע. מעמדם של שברי־השבטים עתה הוא טוב ומתוקן בהרבה משהיה לפני מלחמת העולם הראשונה ואף לאחריה, משום שעתה קיים שוק איתן לממכר תוצרתם הפעוטה והם גם עסוקים במשקי האכרים בעבודות שונות.

מהעובדות דלהלן רואים אנו צעד קדימה של הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה כלפי ההתישבות. הנומדים־למחצה, שקודם רכשו להם קרקע בשביל המרעה, מתחילים לפרוש עוד יותר מדרכי הנודדים, לבנות להם צריפים ובתים, לגדל ירקות, לעבד באופן אינטנסיבי את הקרקע. הם מתחילים להזניח את מרעה הצאן ולהתעסק בנטיעות או בעבודה שכירה.

מה שמבדיל אותם מהפלחים, חוץ ממוצאם, זוהי התקשרותם לשבט ולמסורת שלהם. אבל גם כאן ניכרת פירצה. השבט מתחיל להתפורר, כוחו של השיך הולך ונחלש, המוכתר, המשטרה והמשפט הממשלתי תופסים את מקומם.

לא רק תקופות הפרוספיריטי, אף גורמים מדיניים הביאו לידי הרס מעמדם הכלכלי־סוציאלי והשבטי הקדום של הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה. הממשלה הגבילה את שלטון השׁיכים ומצאה דרכים רצויות למנוייהם ולפטוריהם. הקשר של הממשלה עם המוכתר הביא לידי כך, שהשבטים הקטנים נכנסו יותר ויותר בעול הממשלה: סדר, בטחון, מסים. רק בקושי החלו הבֶּדוים להסתגל לתקופה החדשה, כי קשה היה להם לעזוב את דרכי השוד והחיים על החרב. הממשלה אסרה איסור גמור לשאת נשק חם וקר. לפנים היו הבֶּדוים עושים מסחר בנשק, בגלוי ובסתר. שוק טוב לסחורה זו שימשו הארצות השכנות. אגב כך למד בן המדבּר להבין לנצל הזדמנויות לרכוש נשק בעל ערך צבאי ומודרני משלל הצבאות, שנלחמו בחזיתות המזרח הקרוב והתיכון במלחמת העולם הראשונה והשניה.

גם את המלח, ששימש מקור פרנסה לבֶּדוי, אסרו השלטונות לאסוף ולצבור בלי רשיון מיוחד. את המלח היו אוספים בסיני ובסביבות ים־המלח, טוענים אותו על הגמלים ומוכרים בערים וגם בחורן. בשנות בצורת היו מחליפים אותו בחיטה או בשעורה. מטען גמל של מלח היה שוה מטען של חיטה.

השנויים המדיניים והכלכליים העוברים על ארצות המזרח הקרוב והתיכון מכריחים את הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה להסתגל לתנאי החיים החדשים. מעט מעט הם הולכים ומתקרבים לפלחים ואף מתחילים לשאוף למדרגה תרבותית יותר גבוהה: הגפרורים, הפרימוס, מכונות המחרשה נמצאים פה ושם בשימושם. האבטומוביל דוחק את רגלי הגמל והסוס, הרופא את הקוסם, החולצה את הכּיבר או הדאמר, המעיל את העבאַיה. גם האירגון השבטי הולך ומתפורר והיחיד פירק את המשמעת הקולקטיבית ויוצא לרשות עצמו.

עם התפתחות המשק המעורב באו שנויים סוציאליים ואתם הסתלקות הבֶּדוים מחיי הנומדים. כי קיום פסטורלי אפשרי רק בישוב דליל ובחבלי ארץ ללא גבולות בין לאומיים.

גידול צאן אינטנסיבי על ידי נומדים אינו קיים ואינו יכול להתקיים. כל אינטנסיפיקציה בגידול הצאן אצל הבֶּדוים פירושה קץ לאורח חייהם כנודדים ומעבר לחיי־קבע. ואמנם הנסיונות, שנעשו לישב את הבֶּדוים, רובם לא הצליחו ואף הגדילו אח דלותם.

חיי רועים ועיבוד אינטסיבי לא יוכלו להתקיים זה בצד זה.

הבֶּדוים הנודדים או הנודדים־למחצה קבעו להם זכות מסורתית לרעות את בקרם על אדמת הפלח ככלות הקציר והם רואים, שעל ידי שיטות חקלאיות מתוקנות הולך המנהג הזה ונשמט מידם.

עתידם של שבטים האלה הוא שאלה קשה. תביעתם להמשיך את אורח חייהם הרגיל היא לא פחות מבוססת מתביעתם של שאר הערבים, ואולם אורח חייהם זה, עם השיטה הבזבזנית של מרעה נודד, אינו מצדיק את קיום שיטות העיבוד הפרימיטיביות לעולם ועד.

רואים אנו, כי מעבר הבֶּדוים מחיי נדידה לחיי־קבע הוא תהליך הכרחי ואין להימנע ממנו. ודאי שלא קל הוא להם המעבר. ואפשר גם לשמוע בֶּדוי בעל פרות וכבשים, המתמרמר על ההתישבות החקלאית, שגרמה לצמצים של שטחי המרעה. יש גם לחשוש שאם יכניסו אותם בעל כורחם לתוך הציביליזציה, כי אז מלחמותיה. שפלותה, מידותיה הרעות, אכזריותה, רמאותה ומלאכותיותה של זו יוציאו אותם מן העולם, כמו את כל שאר הגזעים הפראים וכמוהם יסבלו מאלה גם הם פי כמה וכמה בעקב העדר החיסון.

אך אין לעכב את התהליך ההיסטורי ההכרחי, אם טוב הוא או רע. יחד עם זה אין לעזוב את הבֶּדוים לנפשם ולהסתכל רק בעין סקרנית בשינויים המתהווים בחייהם. עמדו על הבעייה הבֶּדוית וניסו לבוא לעזרתם. העבירו ברכבות בשעת הרעב בֶּדוים וצאנם. כמו־כן הפיצו השכלה בין הבֶּדוים ובנו בתי־ספר לבני השבטים.

נסינו לסמן בקווים כלליים את בעיית הבֶּדוים ותנאיה המיוחדים. אך אין שאלה זו מיוחדת לארץ אחת בלבד במזרח הקרוב והתיכון, כי קיימת היא גם בארצות הסמוכות, כמו גם באפריקה הצפונית, בתורכסטאן, בפרס, בכל ארץ, שבה הולך הישוב ודוחק את רגלי השבטים הנודדים.

עם כל השינויים והתמורות במנהגים, בהליכות ובתרבות בין הערבים בעבר־הירדן, ובמיוחד בארץ־ישראל המערבית, עדין קיים קיבוץ־אנשים אחד, שלא חל בו שינוי מהותי כל־שהוא במשך מאות ואלפים שנה. קיבוץ זה הם הבֶּדוים, ובמיוחד אותם הבֶּדוים הנודדים במדבּר. אמנם, יד התמורות המודרניות השיגה גם את משקם; השימוש בנשק חם, בטבק, בסוכר ובתה חדר עד תוך־תוכו של המדבּר. אולם בעיקרם אין תושבי ערב הגדולה שונים בהרבה מאבות־אבותיהם לפני מאות ואלפים שנה. לעולם הם רעבים, ובלי הרף הם חומדים את הארצות הנראות בעיניהם משופעות בחלב ודבש. דומה כי המאבק בין המדבּר ובין הנושב הוא מלחמה שאינה פוסקת. ברגע שהרשות המדינית המרכזית מתרופפת או נהרסת, מיד עטים הבֶּדוים אל השלל וגורפים הכל אתם.

אפשר לעכב את הבֶּדוים, כשם שאפשר לעכב את מי הים, אולם ברגע שהמחסום מתרופף, מיד הם מתפרצים בכוח ההרס שאין לעצרו.

בֶּדויי הנגב מהווים את האוכלוסיה הערבית היחידה במחוז הדרום, וכולם יושבים באזור שיפוטו של המושל הצבאי, נגב. הממשלה האזרחית, כפי שהיא מיוצגת על־ידי משרד הפנים ומחלקת המיעוטים שבו, כמעט שאינה מתערבת או מטפלת בבֶּדוים.

הבֶּדוי אינו מכיר מטבעו בגבולות מדיניים אלא בתחומי מרעה. הוא רואה בהם חיץ שרירותי, המנוגדים לצרכיו. המסגרת המדינית אינה מקובלת עליו, כי זיקתו מצומצמת לארגון השבטי בלבד. המדינה מהווה עבור הבֶּדוים גורם שבכפיה ועל כן אין עדיין לראות באלמנט זה גורם שאפשר לשתף אתו פעולה כנה.

הדמיון בין בית סעוד ובין הבית ההאַשמי, חוסיין ובניו, הוא כדמיון בין הבֶּדוי ובין ערבי־עירוני, בין יושב המדבּר ובין משכיל ערבי המנוסה בהוויות העולם המערבי.

לא רק תקופת הפרוספיריטי אלא גם גורמים מדיניים הביאו לידי הרס מעמדם הכלכלי־סוציאלי והשבטי הקדום של הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה בארצות המזרח־התיכון. לפנים היו דרושות שנים רבות למעבר הבֶּדוים לחיי עובדי־אדמה. היום נשתנו הזמנים. רק שנים מעטות תעבורנה בתהליך זה בחיי הבֶּדוים והבֶּדוים־למחצה.

 

נספחות    🔗

א. משפטים ופתגמים    🔗

(הערה: במקום ע‘, משתמשים ב“ג” רפויה לפי בטוי יהודי המזרח. ט’ מבטאים “ז” דגושה שמנה)

א

1. אַדַּרָהֶם כַּל־מַרָאהֶם חֻטְהַא עַלַא אַל־גֻ’רְח וַיִבְּרַא

הכסף כצרי־המרפא, הניחהו על הפצע ויבריא.

2. אַהְלַן וַוסַהְלַן, סַלָאמַאת

ברוך הבא, היה שלום!

3. אִידּוֹ בַּכִילֶה

“יד קמוצה לו”. קמצן, כילי.

4. אַל־בֶּדוּ יאַכד תאַרוֹ בּעַד אַרְבַּעִין סַנַה ויגוּל: בַּכַּרְת

הבדוי יקח נקמתו אחרי ארבעים שנה ויאמר: הקדמתי.

5. אַלְלָהּ יִחְפַטַ’ך

ישמרך אללה!

6. אַל־עַיְלָה ג’וּעאַנֶה

המשפחה רעבה.

7. אַל־עַ’נַם עַ’נִימֶה

הצאן עושר. שלל.

8. אַמַסִּיכֹּם בִלְ־כֵיר

ערבא טבא.

9. אַנַא דאַכְל בִלְּלָּה וּוִבּעאַמוּד הַלְבֵּית

הנני חוסה בצל אלהים ובציר הבית הזה.

10. אַנַא מַפְרוּש לַךּ

ו“פרסתי את עצמי לפניך”

הנני מתנפל לפניך.

11. אִנְתוּ עַלַא מַחַטְכּוֹם וַלַּא שִׁלְתּוּ?

(הנכם במקום חניתכם או עקרתם?)

האם אתם מחזיקים בעקרונכם או זזתם (סטיתם) ממנו?

12. אִסַּלאַם עַלֵיכֹּם

שלום עליכם.

13. אַשְׁהַד אַן לַא אִלָהּ אִלַּא אַלְלָהּ.

אַשְׁהַד אַנַּ מֻחַמָד רַשׂוּל אַלְלָהּ.

אַשְׁהַד אַן אַלְלָהּ חַק.

אני מעיד, כי אין אלוה בלעדי אלהים

אנימעיד, כי מחמד שליח ה'.

אני מעיד כי ה' אמת.

ב

1. בַּאַרְךּ אַלְלָהּ פִיךְ

יברכך ה'!

2. בּוּטַרְדוּ וַמַה יִנְטַרְדוּ

מתנגדים ואינם נרדפים.

רודפים ואינם נרדפים.

3. בחאַק אִל־מַטַר אַל־מַנְזוּל מִן אִסַּמא

חי הגשם המורד מן השמים.

4. בּחאַק אַסֵּיף וַלְקֻרְאָן

חי החרב והקוראן.

5. בִּחְיאַת אַל־אַטְפאַל

חי הטף.

6. בִּחְיַאַת אַנְ־נַבִּי

חי הנביא!

7. בִּחְיאַת אַנְ־נַבִּי מוּסַא

חי הנביא משה!

8. בִּחְיָאתַּךְ יַא שֵׁיךְ אִבְּרִיק וּבִּחְיָאתַּךְ יַא אַבּוּ

עַבְּד־אַלְלָהּ: אִנִּי מַא שׁוּפְת וַלָא רָאִיִת וַלַא סְמִעְת וַלַא אִשְׁתַלַקְת

כַבַר עַן עַמַל אַל־אַבְּרַק תַבַּע אַבּוּ־סַעְד וַלְלַּה וַלְלַּה יַה אַבּוּ

עַבְּד־אַלְלָה אִנִּי מַה שׁוּפְת וַלָא רַאיִיִת.

בחייך, שיך אבריק, ובחייך אבו עבד־אללה!

לא שמתי לב ולא ראיתי ולא שמעתי ולא הרגשתי

כלום בענין השור המנומר של אבו־סעד, באלהים,

באלהים. אתה אבי עבד־אללה, כי לא שמתי לב ולא ראיתי.

9. בִּיחַק הַל־עוּד וָאִרַבְּ אַל־מַעַבּוּד

וַכַט סְלֵימאַן אִבְּן דאַוּד וַמַן סַבַע

וַלַיַּן אַל־חַדִיד וַקאַל לְאִבְּן אִל־זִנַה קִר. וַקַר. אִ־צַחִיח

חי העץ הזה, והאלהים שעובדים אותו וכתב־יד

שלמה בן־דוד ומי שהקשה ורכך את הברזל ואמר לבן־הזנונים

הודה והודה על האמת!

10. בִּשְׂם אַלְלֶּה אִרְ־רַחְמָן אִ־רָחְים

בשם אללה הרחמן והרחום.

ד

1. דָּם אִשָׁהְּ פְדַא־לִל־מַרִיץ'

דם השיה פדיון (כופר־נפש) לחולה.

ו

1. וַולַוְו בַעְּד אַרְבָּעִין עַאם קוּל אִשְׂתַעְגַ’לְת

אפילו אחרי עבור ארבעים שנה אמור: נחפזתי.

2. ווַקְת אִטַעאַם מָא פִישׁ סַלאַם

בשעת האוכל אין מברכים בשלום

(שעת אכילה – שעת מלחמה).

3. וָורַחְמַת אַלְלָּה וַובָּרַכָּאתוֹ

ורחמי אלהים וברכותיו.

4. וִחְיאַת אַנְ־נַבִּי

חי הנביא

5. וֵין אִל־עַרָבּ חאַטִין

איפה³¹ שבט הערבים חונה?

6. וֵין אִל־עַרָבּ נאַזְלִין

איפה שבט הערבים חונה?

7. וַלְלַּה וַשַׂבְּעִין גַ’מַל מֻחַמַלִין עַ’לֶּה

וַכֻּל חַבֶּה תִנְטֹק וַתִקוּל וַוְלַּה

באהלים, חי שבעים גמלים עמוסים תבואה, שכל גרעין מדבר ואומר: חי אלהים

ז

1. זֵיתּוֹ חַ’לַץ וַאִנְטַפַא סִרְג’וֹ

שמנו אזל ונרו כבה.

י

1. יאַכֻּלוּ וַיִחֻטֻוּ בּאדָּם

יאכלו וישימו בדם

יאכלו יחד – ואחר ירצחו.

2. יַא מַרְחַבֶּה בִּצְּ’יוּף

ברוכים הבאים.

3. יַא שְׁוֵיכָה!

עקרת הבית שמה שיכה, ולאות חיבה יכנה אותה בשם" “שויכה”.

4, יִגַוּוִי עַזַימַךּ עַלַא עַדֻוּוַךּ

יחזק איתך להתגבר על שונאיך.

כ

1. כֻבְּז אַרְ־רִג’אַל לִלְרִג’אַל קִרְצֵ’ה

וּוַעלאַ אַל־אַנְדאַל חַשַׂנַה

לחם הגברים לגברים – הלואה, ולשפלים צדקה;

או: לחם הניתן לאדם הגון – הלואה הוא; ולשפל – צדקה הוא.

2. כייאַל לִ־חְצאַן

“פלוני על הסוס”. גבור עז נפש

פרש אמיץ, גבור, פקח.

ל

1. לִלָּא, נִחְנָא עַלָא מַחְנָא

ידידי, או: לא, הננו במקום שאנחנו.

אדון, הננו כפי שהיינו. עומדים בדבורנו.

מ

1. מַא אַערִץ' עִנֵךּ

לא אסטה ממך

2. מַא יִכַפַךּ (אוֹ יַא טַנַבִּי)

הוי, החוסה בצלי, אל תפחד!

3. מַבְּרוּךּ יָא מְעַזְבֵּה

מזל־טוב, בעלת הבית!

4. מִדּ אִדָךּ מִן אַל כִמאֶס וַופוֹק

“הושט ידך מן הזרת ומעלה”. מלוא כף היד. מהחומש ומעלה.

5. מוּנְתוּ וכִסְוִיתוּ

מזונותיו וכסותו.

6. מוֹת אַלְכֶּלְבּ

“מות כלב ימות”. או מת.

7. מִן טִלְעַת לִחְיֶת אִבְּנַךּ כַאווִיְהּ

משתצמח לבנך חתימת זקן התיחס אליו כאל אח.

ס

1. סְיאַסְת אַל־פַארַס

נהיגת הסוסה. אופי הסוסה.

ע

1. עַבְּד עַשִׁירָה פְלַנִיֶּה

עבד שבט פלוני!

2. עֲואָפִי – אַלְלָּה יִעַאפִיךּ

בריאות, אלהים יבריאך.

כה לחי!

3. עַוִיל הוּאֶה

טפיל הנהו. חולה הוא. קטן הוא.

4. עַזִיז מִן עֵי’ר קִיאַם

יקר הנך בלי קימה

נאור הנך.

5. עַלֶא אַל־מֻאְמִנִין א־סַּלאַם

על המאמנים השלום – למאמינים שלום.

6. עַלַיְ אַטלאַק בִּתַּלאַתָּה, אַכּוּן מַחְרוּם מִן מַרַתִּ!

הנני נשבע בשבועה המשולשת בגרוש אשתי ממני. אסורה עלי אשתי!

7. עֲלֵיכֹּם אִסָּלאַם

עליכם שלום.

צ

1. צַבּאַח אַל־כֵיר

בוקר טוב.

2. צַבּאַח אַל־נוּר

בוקר של אור.

ר

1. רוּחִי, טאַלְקָה בִתַּלאַת!

כֻּל מָאחַלֵיתִּי תִּחְרָמְי!

לכי, הנך מגורשת לפי דעת שלשת חכמי דת האיסלאם. בכל מקום שתבואי תחרמי! לאן שתפני תכשלי.

ת

1. תַחְת אַחְג’אַנוֹ אַתְרַבְּבָּה

“תחת מקלו (מקל הרועים שלו) גדל”. גדל תחת פקוחו.

2. תִּלְתַּן אַל־וַולָד לַכָאלוֹ

“שני שלישי אופיו של הילד דומים לדודו (אחי האם)”.

שני־שלישי הבנים דומים לאחי אמם.

3. תִצְבַּח עַלָא כיר

בטוב תלין.

ב. מִלּוֹן בֶּדְוִי    🔗

א

אַבּוּ־ל־הֵגֶ’ה – איש מלחמה.

אַבּוּ־עַסַבּ – קשוט של סריגה מחוטי כסף. בעל שרירים. מֻקַצַּב

אַהְל – בני, בני משפחה, בני העדה, תושבים.

אַהְל אַל־בֵּית – בני־הבית. בני־משפחה.

אַהְל אַל־וַבַר – תושבי אהלי שער. בֶּדוים.

אַהְל בֶּדוּ – תושבי הערבה. הבּדוים. תושבים בּדוים.

אוּסוּל אַל־עַשַׁאִיר – “משטר של אהלי קדר”.

אַטְנַאבּ אַל־בֵּית – מיתרי האוהל. עמודי הבית. בָּנים.

אִיסְלַאם – כנוי לדת המוסלימים. אִשְלאַם פירושו: מסירות והכנעה (לאלוהים).

אִכְתִיאַר – “זקן”, נשוא־פנים, חבר מועצה, נכבד.

אִכְתְיאַרִיָּה – “זקנים”, מועצת זקנים, נכבדים.

אַל־בַּאבּ ואַל־מַטראַק – הדלת וידית הנקישה. סמן אחד ה“וַסמים”.

אַלְלָה – אלהים.

אָמִיר אִל־קֻדְס – אמיר ירושלים.

אַמִירָה – טלאי בארבעת הקצוות של יריעות האהל לחיזוקו. שוּלַיִם.

אַמַרְדִין – עלי מִשׁמִשׁ (בּצק מיוּבש בשמש של משׁמיש בצורת גליונות).

אֻסְבּוּע – שבוע.

אַסַד – אריה, גבור, אמיץ.

אִסְוִרה – צמיד.

אֵעדַר – ראשית המתג.

אֲצִילָה (ברבים: אַצַאיֶל) – סוסות אצילות, בשלשלת יוֹחסין. (הבדוי יודע לפרש את שלשלת היוֹחסין שלה כשם שהוא יודע לפרט את שלשלת היוֹחסין שלו). אצילה.

אִקְרֵינָה – נפש תחת נפש. או: מידָה נגד מידָה.

אֵרְזַן – דוכן.

אַרְע’וּל – חליל בעל שני קנים.

ב

בַּאדִיָה – מדבר, ערבה.

בַּדַוִי – משורש בַּאדִיֶה (מדבּר) – יושב המדבר, או הערבה. אדם פרימיטיבי.

בַּדַל – חליפין. תחליף. פדיון.

בּדעה – שירה בֶּדוית, עֲרֵבָּה, גיגית עץ, בּדָיָה.

בַּדְרִיֶּה – המלטה מוקדמת, בִּכּוּר, צעירה. בבקר השכם.

בּוּטְם – עץ אֵלָה, פרי האֵלָה.

בּוּרְע’וֹל – חיטה שלוּקה – גרוסה.

בַּחְתֶה – אורז מבושל בחלב עם הרבה סוּכּר.

בַּטְן – פרי־בטן. בטן, פנים, תוך.

בֵּי – כנוי תורכי של כבוד. (מלה תורכית).

בַּיָאדֶר – ימי הגורן. גרנוֹת.

בַּיְדַר – גוֹרן

בָּיְכֶּה (ברבים: בַּואַיִךְ) – בית־חמר. צריף־עץ.

בִּיר – בּאֵר, בוֹר. שוּחה.

בֵּית – בית.

בֵּית־שַׁעְר – בית שער. אהל הבֶּדוי.

בֵּית־שַׁעַר עַלַא עַמוּדֵין – אהל שער בן שני עמודים.

בַּכַאךְ – מומחה למציצת מוגלה מתך אוֹזן החולה.

בַּכִיל – קמצן.

בַּמְיֶּה – בַּמיָה, ירק שפירותיו בצורת תרמילים מצולעים.

בִּסָט (ברבים: בוּסט, אַבסִטַה) – שטיח.

בַּקוּרָה – מקל הבֶּדוי

בֵּרְזֶה – אוהל קטן. אוהל עשוי רק קירות בלי מכסה מלמעלה.

“בּרִימוּס” – פּרימוס.

ג

גִ’אהָדִיאַת – מטבעות זהב

גַ’אמֶע – מסגֵד.

גֶבְגֶבּ – משקה לתקוּפת החוֹם.

גִ’בְּנֶה – גבינה.

גַ’דאַייל – שלושה חבלים דקים מצמר שזורים יחד. צמות. ציציות.

גֻ’דְרִי – מחלת האבעבועות.

גֵ’הֶדֶה – עשב שדה. געדה.

ג’וּךְ סִינִי – בד מצמר עבה תעשית סין.

גַזּ – חתך, גַזָז.

גַ’זְ – גֵז.

גַ’זִירַת אַל־עַרָבּ – חצי אי־ערב.

גַ’זְמַה – מגפים, נעלים ארוכות.

גִ’ינִּי – בעל הקצב המהיר והחזק המושר בשעת רכיבה על הגמל, שירה לגמלים.

גִ’יפְטְלִיק – אדמות השוּלטָן (העוֹתוֹמני).

גַ’לּאַיְיֶּה – קומקום הקפה.

גִ’לְד אִל־פִיל – עור הפיל. מין אריג עבה וחזק (עפי"ר שחור).

גֵ’לֶה – גללים. צואת־בהמות מיובשת בצורת ככרות. משמשת לאפיה ולהסקה.

גַ’מְעָה – התקהלות, מקהלה. חבר אנשים.

גִ’ן – רוחות. שֵׁד.

גָ’רָב – גָרֶבֶת.

גַ’רְבָן – כלב בן ששה חדשים. נגוע בגרֶבֶת.

גַ’רו – כלבלב. בן־זאב, בן־שועל.

גֵ’רְיאַן – כלב בן שלושה חדשים.

גַ’רַמְסוּת – בטנה סגולה.

גֻ’רְן – מכתש עשוי מאבן. גוֹרן.

גַ’שַע – מחצלות מסביב לאוהל, המשמשים לקירות.

ד

דאַמֶר (ברבים: דַואַמְר) – מעיל בֶּדוי קצר, עד המתנים.

דַ’בִּיחַה – זבח. קרבן.

דַבְכָּה – רקוד. דפיקה ברגלים. דפיקה, רקיעה.

דִיֶּה – כופר נפש.

דַלַּה (ברבים: דְלַל) – קוּמקוּם גדול

דִמַאיַה – (כּפתן. היה מכונה בין בֶּדויי השרון). אריג פּסים מכותנה תעשית דמשק, מיוחד לכפתנים.

דַשְׂתּוּר – שליחה או “מחילה מכבודו”. ברשות.

ה

הַגִ’ין – גמל רכיבה.

הַזַּזֶה (ברבים: הֵזַזָת) – עריסה. נדנדה.

ו

וואַרִידאַת – הכנסות, סחורות־יבוא. בָּאוֹת.

וָוִי – עץ עטוף סמרטוט שעליו הושתת ה“וַסַט”. תַן. ראה: וַסט.

וַוצַלְתְּ! – הגעתי, הגעת.

וַורַקַה – פסת נייר, עלֶה.

וְלאַדֶה – המלטה. ילידה, מולד.

וַלִי – איש קדוש. צדיק, תמים.

וַסַט – עמוד מרכזי של האהל,

וַסְם – סימון רכוש או כל דבר אחר. סימון בהמות.

ז

זִבְּדָה – חמאה. זבדה. מֵיטָב.

זַבּוּן – כתונת ארוכה; לָקוֹח. זַבּוּן. זַבָּן. כפתן. ראה: כִּיבְּר, אל־.

זֻוּוַאר – אורחים, העולים להשתטח על קבר ה“ולי” או ה“שׁיך”.

זִיאַרַה (ברבים: זִיַארָת) – בקוּר, עליה למקום קדוש.

זִכְּר – אזכרה. מצוה כללית באיסלאם לזכור ולנשא את שם אללה בפסוקים ידועים (אין אללה אלא אללה…). ערך מיוחד קיבל ה“זִכּר” במסדרים המוסלימיים על־ידי הנזירים־דרווישים שהפכו את ה“זִכּר” לטכס בלוית שירה ורקודים והתגודדות עד התפשטות הגשמיות. זהו טכס מוסלמי כללי הנערך למנוחת נשמה.

זַעְטַר – אֵיזוב. מין עשב בר חריף, עושים ממנו אבקה שאוכלים אותה עם כעכים, או עם לחם ושמן־זית.

זְרִיבּ – גדר קנים לאהל.

ח

חַבְּל (ברבים: חִבַּאל) – חֶבֶל.

חִג’אַבּ – קמיע.

חֻגַּ’ה – מסמך, שטר.

חֻגְ’רָה – אהל קטן. נהוּג במדבר סוריה. חדר, תא. ראה: בַּרְזֶה.

חַדִיד אַל־פאַרַס – מפתח לרגל הסוס, פרסה.

חִזאַם – חגורה.

חַטַב – עץ להסקה

חַטָּב – חוֹטב עצים.

חַטַּה – עטיפה לראש. כפיה. מטפחת־ראש לגברים.

חִיגְ’גֶ’ה – מסמך. שטר התאחזות. אמתלא, תואנה. מגילת יוחסין לסוסה אצילה.

חִילְפַא – חִלפַה, עשב בר או עשב מים שממנו עושים מחצלוֹת.

חָכּוּרָה – מקשאה (של אבטחים, מלפפונים, קשואים וכד').

חַלְב – חליבה. סחיטה, מִצוּי.

חַלַל חַדִיד – מהדקים את ה“רוַג” והיריעות הצדדיות וה“מַחַל”. ראה: רְוַג; מַחַל.

חְלַלַת – מחזיקי היריעות הצדדיות של האהל.

חַמַאַיֶל (ביחיד: חַמוּלֶה) – בתי־אבוֹת.

חַמָמַה – יוֹנה.

חַמְרָה – אדמה אדומה. אדומה.

חִנַּא – חִנָה, אבקה ירקרקת כהה, שהנשים והנערות מצבעות את כפות הידים לשם נוי.

חַצִידָה – שלף שלאחר הקציר. קציר. עונת הקציר

חַצִירָה (ברבים: חוּצְר) – מחצלת.

חַרְבּוּשׁ (ברבים: חַרַבּישׁ) – אהל קטן.

חַרָּת – חורש, חרש.

ט

טאַבּוּ – משרד ספרי האחוזה, רשום נכסי שלא ניידי. (מלה תורכית).

טָבִּיךּ – תבשיל. נזיד. שערוריה, קנוניה.

טַבְּל – תוֹף

טֻהוּר – ברית מילה. מילה.

טוּנְבּאַן עַלָה (רבים של טַנִיב) – מבקש מחסה משבט זר.

טְחאַל – טחול. Anthrax

טַנִּיבּ – כנוי למאכסן; נותן המקלט לבורח או למפחד מפני אויב, או בשנת בצורת. מגן, נותן מחסה.

טַעַאם – מאכלים. אוכל.

טַרַיִקִי – צניף משי מצופה מטבעות זהב, מכסה את ראש הבּדוית ביום חג וחתונה.

י

יַחֲנוּנָה – חָנוּן

יַחְ’נִי – תבשיל של עגבניות עם בשר. תבשיל של חמצה עם טחינה וקציצות מבּוּרע’וֹל. ראה: בּוּרע’וֹל.

יָמין – שבועה באלהים. הן צדק. יד ימין.

יַמַן – ארץ תֵּמָן. תימנים.

כ

כאַם – בד פשוט לבן כתם. בד פשוט.

כַּאתֶיב – לבלר, פקיד, סופר. כותב.

כַּבִּיר רַבַע – ראש תת־שבט או בית־אב. ראש שכונה.

כְּדִישׁ – סוס שאמו סוס ואביו חמור.

כֻּדֻש – רבים של כּדיש.

כובֵּיזֶה – חלמית, חִלֶמֶת.

כָוַוה – מס חסות, אחוה. מס־כניעה.

כַזַרנָה – מקל, מעץ החזרן.

כֻּחְל – כחול לעינים.

כַטִיבּ – שליח צבור. מטיף, דרשן, מרצה. ארוס.

כַטיפה – חטיפה.

כַּיְ – כּוִיה

כִּיבְּר, אל – כתוֹנת ארוּכה. ראה: זַבּוּן.

כִירְבֶה – חרבה, משק זעיר

כֻּלֵיבּ – כלב גדול

כַמְסִיָּה – מחרוזת

כִּסְוַה – לבוּש, כסות. בגדים.

כַּפִיַּה – מטפחת ראש לגברים.

כִצ' – אהל בן עמוּד אחד. פּוּך של קנים.

כֻרְג' – שקיים.

כַרְג' (ברבים: כַרג’אַת) – רקמה של שלושה פסים שחוֹרים. חרוזים או רקמה. הוֹצאה.

כֻּשׁוּךּ (יחיד: כִּשְׁךּ) – סכּוֹת (קיוֹסק), גזוּזטרה, מרפסת.

ל

לִבּאַס – מכנסים. בגדים.

לְג’אַם – מתג.

לְג’וּם אֵל־עַ’נַם – חיסוּם הצאן. סבוב הצאן לפי מסורת תפלה.

לַגַן – גיגית.

לוּבְּיֶה – לוּביה (ממשפחת השעועית), רוּביה.

לוּף – שיח הליף, ליפה לרחיצה, לשפשוף הגוף או כלים.

מ

מְגַ’דַּרָה – בּוּרע’וֹל מבושל עם עדשים. (לא מרק). ראה: בוּרע’ול.

מִגְוָז – חליל בעל שני קנים, כפוּל

מְגַ’נָה – שקית. שקית עשויה עור גדי.

מִד – מדה, 4 רוֹטלים ישראליים. אֵיפָה.

מַדַּאהֶב – דרכים. המוסלמים בכל העולם נמנים על אחת מארבע כתות – שכל אחת מהן משתייכת לה, שהן: שַׁאפִעִיָה, מַאלכִּיָה, חַנְבָלִיָה, ושִיעִיָה. הן נקראות על שם אחד מבעלי־ההלכה ה“מפוּרסמים”.

מֻדְן – ערים, עירוניים.

מַהַמוּז (ברבים: מַהָמִיז) – דרבנוֹת.

מַהְרָגַה (ברבים: מַהָרֶג) – אוכף.

מוּחְמַצַה – כלי לקלית גרעיני־קפה.

מוּכְחַלֶה – מכשיר עץ.

מוּכְתַאַרִיָה – משרת המוכתר, הוצאות המוכתאר להכנסת אורחים וכד‘. מס המוכתאריה. שעורה לסוסי־האורחים, המשטרה, וכו’.

מוּנֶה – מזון, אספקה, אגירה למשך השנה.

מוּרִיֶה – מורה־דרך, מדריכה לצאן.

מַחְג’אַן – מקל רועים עקוף־יד לתפיסת הצאן.

מַחַל – שתי חתיכות צמר המהדקות את היריעה.

מַחַלַּת אַל־חַרִים – בית הנשים.

מִידאַן – כּכר. מרוץ הסוסים. כר נרחב.

מִילאַד – מוֹלד, ילידה.

מִכְלָיֶה – שקית למספוא.

מֻכַמַּס – אהל נטוי על חמשה עמוּדים. אקדח בן חמשה קנים.

מֻכְתַּאר – ראש הכפר, או השבט ובא־כוחו כלפי שלטונות המדינה. נבחר, בחיר.

מַכְּתַּבּ עַשִׁירָה – בית ספר מיוחד לבני־השֵׁיכים וחשובי־השבט.

מִלְלָזְם אַל־פאַרַס ־־ תשמישי הרכיבה, על הסוס. אביזרי הפרש.

מַלַס – בד מבריק לבגדי הבּדוים־למחצה. בד כותנה מבריק כמֶשי.

מִנְדִיל – עטיפה לראש אצל התּוּרכּמאַנים, מטפחת־יד, מטפחת־ראש לנשים.

מַנוּחָה – גמילות חסד.

מַנְזַל – ירידה וחניה. כלומר: הקמת המחנה. מחנה, מושב, בית־מגורים. חניה. מלוֹן.

מַנְשַׂף – קערת נחושת או פח בה אוכלים האורחים ובני־המשפחה. טנא.

מַסְוַה – עסיס הקיבה המעכֵל – משמש לתעשית גבינה.

מַקאַם – אולם בו קבר של קדוש. כבוד, מעמד. עמדה.

מַקְרוּן – חליל כפוּל. מחוּבר.

מְרַבִּי גַ’דאַיְיֶל – מגַדל צמוֹת. משלשל צמות. בעל תלתלים.

מַרְהַם – משחה. צָרי.

מְרוֹבַע – אהל נטוי על ארבעה עמודים. מרבע.

מַרְחַבַּה – ברוך הבא; עונים: מַרחַבְּתֵּין, כה לחי!

מִשְ – גבינה מפוֹררת (מין גבינה גרוּעה).

מַשַׁאיֶךְ (יחיד: שֵׁיךְ) – ראשי שבטים. זקנים.

מֻתַלַת – אהל בן שלושה עמודים. משולש.

נ

נאַטּוּר – נוֹטר, שוֹמר

נִדְר – נֶדר.

נַואַטִיר כּוּמְבּאַנִיָה – “שומרי שדות של מושבות”.

נוּרִי (ברבים: נַוַר) – צועני. בלתי מנומס.

נִזְם – נֶזֶם.

נַחְר – שחיטה. נחירה.

נַרְגְילָה –־ בקבוּק מיוחד לעשוּן טבק.

ס

סְגוּר – מוֹט עץ קצר ומאוזן לתעשית החלב, דוֹמה לעלי. מוֹט אמצעי. עץ פשוט עבה המשמש לתלות עליו את ה“שַׁכּוֶה”. ראה: שכּוה.

סַדִיראַתּ – העוֹלוֹת או המתקדמות אל המעין.

סַהְל – מישוֹר, קַל.

סְיאַק(ג) – שיעוּר המוֹהר. מהלך ענין או דבוּר.

סִינְדיאַן – עץ אלוֹן.

סַל – קנים מהודקים מסביב לאל

סַלֶּה – סל.

סַמְנֶה – חמאה נמסה, שמנה.

סַעַד – קני־סוּף מהבצוֹת.

ע

עַיְלֶה (ברבים: עִיַל או עַיאַלאַת) – משפחה.

עִבָּאדָה – מהשורש עבד. עבודה, פולחן.

עַבַּאיֶה (ברבים: עוֹבּוִי) – מעיל עליוֹן.

עַבּאַיֶה וַבַּר – עַבּאַיֶה מצמר גמל.

עַבּאַיֶה חַשִׁיֶה – עם קשוט אדום וירוק מחוטי צמר־גפן.

עִגאַל (ברבים: עוּגְל) – ענוד לראש הבֶּדוים. צבעי העגאל משתנים בכל מחוז ובכל מדינה במזרח־התיכון.

עַגאַל נוּס קאַמְל – מין עַגאַל. “עַגאַל חצי־ראש”.

עִגאַל ראַס קאַמְל – עַגאַל שלם.

עַואַוִיד – עמודים.

עוֹאַרְנֶה – אנשי העמקים.

עוּגְלֶת אַל־פאַרַס – צמידי צמר לצוואר הסוּס.

עוּד (ברבים: אַעואַד) – יתדות. כלי נגינה. כנור.

ע’וּר – שָׁקע, בקעה, עמק. אַל־ע’וֹר – מונח ערבי לעמק־הירדן מים כנרת ובית־שאן עד ים־המלח.

עַזְאַיְמַק – יחזק מרצך.

עַזוּ – פשיטה לשם שוד.

עַטְוַה – פדיון שבויים או רכוש.

עִיד אַצַ’חִיָה – חג הקרבן.

עַכּוּבּ –ּ עשב שדה. עכובית הגלגל. קוצי ראשי ענפין טעימים וראויים למאכל.

עַמוּד אַל־בֵּית – עמוד התווך של האהל. בן. או הבן הבכור.

עַ’נאַנִי אַל־חוּבּ – שירי אהבה

עַ’נאַנִי אשׁג’אַעה – שירי גבורה

עַ’נאַנִי־ל־כְּראַם – שירי נדיבים.

עַ’נאַנִי־ל־פְיראַק – שירת געגועים

עַ’נַם – צאן.

עע’ראָנִי – איש הגיא. איש העמק.

עַצָא – מקל

עַצְבֶּה – מטפחת קשורה למצח ונגררת מאחורי ראשה וגבה של האשה הבֶּדוית

עַצִירָת אַל־עַ’נַם – ההשקאה השלישית של הצאן.

עַקִיד קוֹם – מפקד כללי.

עַרַאִישׁ – סוכות.

עַראַישִׁי – גר סוכות. מתושבי אַל־עַרישׁ.

עַרָבּ, אַל – בֶּדוים המתגוררים בשכנות עם ישוב.

עַרָבּ אַל־מְעַזֶה – בֶּדוים העוסקים בגידוּל הצאן.

עַרִישֶׁה (ברבים: עַראַיִש) – סוכָּה

עַשאַיר (ביחיד: עַשׁירֶה) – משפחות של שבטים.

ע’שִׁילֶת אַל־עַ’נַם – רחיצת הצאן.

עַשִׁירֶה (ברבים: עַשַׁאיִר) – משפחה מתוך השבט.

פ

פאַואַעִיד – מסירת הולָד.

פאַעִיְדָה – מסירת הולָד.

פאַקִיר – עני. גם נזיר מסתגף, העוסק כל ימיו בעבודת־הבורא וחי על הצדקה.

פַדַ’ה – כסף.

פַדִ’יֶה – מכוספת. כלי כסף, מטבעות כסף.

פַחַש – כויה באגן הירכים הימני. פריצות. זנות. יוקר גדול. קפוח.

פִנְג’אַל (ברבים: פַנאַגִ’יל) – ספל.

פִנְטאַס – דלי נחושת

פַרְוָה – פרוָה

פַרַר – בורחים מן הצבא. עריק.

פַרְשׁ (ברבים: פְרַשׁ) – כסתות וכרים, מצעים.

פַשָׁה – תואר כבוד גבוה תוּרכּי. פֶּחה.

פַתְחַה ואַל־מַטְראַק – פשפש ומקל. וָסְם. ראה: וָסְם.

פָתִיחָה – פתיחת הקוֹראָן. הוא פרק ראשון של הקוֹראָן השגור על פיו של כל מוּסלימי.

צ

צאַג' (ברבים: צִיגִ’ין) – עֲרֵבָה עשויה מפח, אופים עליה לחם כשהיא הפוכה.

צאַע מוּנֶה – אֵיפה של אספקה.

צַהִגֶ’ה – רקוד טפוסי לבּדוים. הלולא וחנגא.

צַהְרַת אַל־עַ’נַם – ההשקאה השניה של הצאן.

צַחַיֶּה – חג הקרבן. קרבן.

צַחְן (ברבים: צְחוּן) – קערות.

צַחַת אַל־עַ’נַם – ההשקאה הראשונה של הצאן.

צֻלְח – שלום.

צָלִיבּ – צלב, צלוב.

צַמאַ – החכרה, בטוח, ערבות.

צַנְדוּק (ברבים: צַנאַדִיק) – ארגז האשה.

צַ’רְבּ אַל־עַין – עין הרע.

צ’רף (ברבים: צ’רוּף) – נאד עור. חֵמת. נבל.

ק

קאַצִ’י – שופט. שופט דתי.

קאַצְר (ברבים: קֵואֵצֵר) או קוצַר – קטן, בלתי מבוגר

קאַשְׁקַבאַל – גבינה סטמבולית.

קַבִּילֶה (ברבים: קַבּאַיִל) – מַטה. שבט.

קוּצֵיבֶּה – מחיצת הקנים, המפרידה בין ה“רַבּעַה” (מושב הגברים) ומקום מושב הנשים (מַחללת אֵל־חרים).

קוֹרְאָן – משורש “קרא”, שם לספר הקודש של המוסלמים בשפה הערבית, המכילים את התגלויותיו, של מחמד, יוצר האיסלאם, במֶכָּה ובמדינה. הקוֹראָן מחולק לפרקים – סוּרוֹת (114), וכל סוּרה – לאיות (איה – פסוּק). אחרי מותו של מחמד נערך פעמים אחדות.

קֻטְרָן – עִטְרָן.

קַיִיס – מַטוֹת מצפוֹן ערב.

קִיראַת – קריאה, קריאת חלק מהקוֹראן.

קֻמְבּאַז – כּפתן.

קַסטוֹר – נעלים שלמות.

קֵצִידֶה – שיר חרוּז.

ר

ראַסְן מאַתְּרוּח – קונה על תנאי של רסן חפשי.

ראַעִי – רוֹעה, בעל.

ראַצִ’י – מתפייס. מרוצה.

רְבַּאבֶּה – כנור בן מיתר אחד. הכנור הבדוי.

רִבַּאבֶּה אֻם שַׂתֶּה – חליל בעל ששה נקבים.

רַבִּיג' – לֵיצן, מתנהג בפריצות.

רֵבִּיֶּה – הובלת פחים קשורים לחמורים.

רַבִּיע – תקופת האביב. עונת הדשא.

רַבְּעַה – מחיצת הגברים.

רוּבּאַבֶּה – חצובה מענפים.

רוּבע – רבע.

רְוַג – שתי יריעות לאהל ומשמש סביב לאהל.

רַחִיל – נדירה, נסיעה, טלטלה.

רְכּאַבּאַת – דרבונות.

רְעִ’יף – ככר־לחם.

רַשְׁמֶה – ראשיה.

ש

שׁאַמֶה – נקודת חן.

שאַעֶר – חרזן, משורר, מפזם.

שׁאַפִיעִי – רובו המכריע של הישוב החקלאי הערבי בישראל הוא שאַפִיעִי.

שַׁאשׁ – בד ה“שׁוֹרָה”, עטיפה לראש, בד דק.

שַׁבּאַבּ – נוֹער.

שֻׁבַּאַּבֶּה – חליל הבֶּדוי.

שָׁבֶּה – אָלוּם, אבן־מלח שיש לה סגולה לחזק את השערות ואת העור, מכוצת, ומפסיקה נזילת הדם.

שִׁבְּרִיָה – פגיוּן.

שְׁגאַג – יריעות אהל

שַׁגְ’גֶ’ה (ברבים: שְגַג) – יריעה של אהל בּדוי. חתיכת בד, דירת מגוּרים, אגף, צד.

שַׁדְח – חבל שבו מותחים את יריעות האהל בעזרת יתד תקועה באדמה.

שְׁוואַרֶב – שפם.

שְוַחִיֶה – חגורות סרוגות.

שׂוּלטאַן (סלט – שלט) – תאר לנסיך.

שׁוֹמְבֶּר (ברבים: שַׁנַבֶּר) – תפור מבד דק אדום. ב“שוֹמבּר” עוטפת האשה הבדוית את הראש כמה עטיפות. מסגרת עגוּלה (של שעוֹן וכדומה).

שׁוֹרְבַּה – מרק.

שׁוֹרַה – עטיפה לראש אצל הבדוים באיזור בית־שאן וסביבתה, עֵיצָה.

שַׂטְל – דלי.

שׁיטאַן – שטן.

שֵׁיךְ – זקן, למעלה מחמשים, ראש בית־אב, ראש שבט, ראש מקום.

שֵׁיךְ אַל־מַשׁאַיִךְ – שיך השיכים. ראש השיכים.

שִיק(ג) – חלק, מחלקה.

שִיק(ג) מַק(ג) עַד אר־רִג’אַל – מקום מושב הגברים.

שַׁכְּוֶה – נאד. נאד עשוי מעור. לתעשית החלב הבֶּדוית. תלונה. התמרמרות.

שְׁנִינֶה – לבן חמוץ.

שַׁעַר מְעַז – שער עזים.

שַׂקִי אַל־קֵטְעַן – השקאת העדרים.

שַׁראַשֶׁבּ – ציציות, פתילים.

שְׂרַחַת אַל־עַ’נַם – רעית הצאן.

שַׁרְעִיֶּה – דתי.

שַׁרְקִי – מזרחי.

שְׁתַּוִי – שנולד בחורף. חרפי.

ת

תָּאר – הנקמה, גאולת־דם.

תּוֹבּ (ברבים: תְּיאַבּ) – בֶּגד.

תּוּלְתּ – שליש.

תוּמְן – שמינית

תַּלְגֶ’ה – נוֹלד בשנת שלג. ירידת שלג.

תֻמַן – אורֶז.

תַּעַשִׁיר – תקופת ההרבּעה. הרבּעת הבהמות.

תַּרִיקַה – חגורת האהל.

ג. שבטי הבּדוים במדינת ישראל    🔗

שבטי בדוים, לפי אזורים, תוך ציון מספר התושבים ליום 1 בדצמבר 1955.

א. הגליל־העליון

1. הַייבּ (טוּבּא, זַנגריה) 540

2. כּראד אל־חֵ’יט (בּקארה, עַ’נַמָה) 300

3. עַראַמְשֶׁה 430

4. שַׂמאַלנֶה (אזור מפורז) 150

––––

ס"ה 1420

ב. הגליל־התחתון המזרחי

1. הַייבּ (בּטוף) 330

2. חוּגֵ’יראַת דהרה 370

3. חְסאַס (ואדיחסאס) 60

4. נוּג’יידאַת 270

5. סבּייח (שבלי) 500

6. סעאידה (אוּם אל־גנם) 160

7. קייטיה (ואדי חמאם) 220

–––־

ס"ה 1910

ג. אזור ראמה

1. זוֹנאַר 40

2. מוריסאַת

3. סוּוויטאַת 80

4. סוואעד (בהר כמאנה, ואדי סלאמה) 520

––––

ס"ה 640

ד. אזור עיליט

1. ג’וואַמיס 140

2. גזאַלין 90

3. גריפאַת 160

4. מזאריבּ 240

5. סעאידה 30

––––

ס"ה 660

ה. אזור שפרעם

1. זבידאַת 450

2. זבידאַת סעדיה 50

3. חג’אַג’רה 180

4. ח’וואלד 150

5. חוג’יראַת (ביר מכסוד) 850

6. חילף (אום ראשד) 220

7. טבעון 120

8. כאעביה 350

9. מנשיית, זבדא

10. משאיח 160

11. סוואעד 270

12. סמניה (ראס עלי) 60

13. עמריה 80

14. ראס עלי 60

–––־

ס"ה 3000

ו. הנגב

1. אבּוּ־בֵלאל 240

2. אבּוּ־ג’וּוֵייעד 950

3. אבּוּ־סרייחאַן 150

4. אבּוּ־עַבּדוּן 140

5. אבּוּ־עַמרָה 60

6. אבּוּ־רַבּיעָה 1690

7. אבּוּ־אִירקַיִיק 2360

8. אבּוּ־קרֵיינאַת 1180

9. אַסַד 220

10. אַסְסֵם 800

11. אַפֵייניד 180

12. הוּזַיִיל 1470

13. טלאלקה 320

14. מסעודיין אל־עַזַאַזמֵה 770

15. סַקר אַל־הוּזַיִיל 290

16. עוּקבִּי (בנו עוּקבָּה) 410

17. עַטאַווּנֶה 210

18. עוּדייראַת אַס־סאַנע 900

19. תראבין אַס־סאַנֶע 200

––––־

ס"ה 12540

 

ביבליוגרפיה נבחרת    🔗

בעברית

אפשטין אליהו, הבדוים, חייהם ומנהגיהם. הוצאת א.י. שטיבל, תל־אביב, תרצ"ג. 119 עמ'.

אשכּנזי טוּביה, אוהלי קדר למן הירקון עד הכרמל. מחקר אתנוגרפי. לונדון־ירושלים, “קדם” תרצ"ב. 95 (1) עמ'. 8⁰

אשכּנזי טוּביה, התּוּרכּמאַנים בארץ־ישראל. מחקר באתנוגרפיה של ארץ־ישראל. חוברת ראשונה. תל־אביב, “קדם” תרצ"א. 18 עמ'. 8⁰

דאוטי, צרלס מ., על פני ערב. תרגם מאנגלית א. ראובני. תל־אביב, הוצאת נ. טברסקי. תש"ו.

ז’אַרוויס, צ. ס. (לשעבר מושל סיני), שבטי ערב. הוצאת עופר, תרגם זאב שרף. ירושלים, ללא ציון השנה (תש"ו), 167 עמ'.

עאַרף אַל־עאַרף, שבטי הבּדוים במחוז באר־שבע. תרגם מערבית מ. קפליוק. הוצאת “בוסתנאי”, תל־אביב, תרצ“ז. 189 עמ'. 144 תמונות. נדפס קודם ב”בוסתנאי", שנה ו' (תרצ“ד־צ”ה). עם הקדמה מאת המתרגם ותולדות המחבר. תרגום הספר נעשה בהשמטת קטעים שונים.

עאַרף אַל־עאַרף, תולדות בּאר־שבע ושבטיה. תרגם מערבית מ. קפליוק. תל־אביב, תרצ“ז. 272 עמ'. 107 תמונות. נדפס קודם ב”בוסתנאי" שנה ז' (תרצ“ז־צ”ח).

בערבית

סַלמַן בוּלוּס, חַמסַת עַאַואַם פי שַׁארק אִל־אֻרְדוּן. חֲריסָה, 1929. 286 עמ'.

עאַרף אַל־עאַרף, כּיתאַבּוּ־ל־קַצַא בֵּין־ל־בָּדוּ. ירושלים, בֵּית אַל־מַקדָשׂ, 1933. ד, 263 עמ'. 21 ציורים.

עאַרף אַל־עאַרף, בִּיר אַ־סַבּע וַוקַבַּאילהָא. ירושלים, 1934. 32 עמ'.

פרעוֹן אַבּוּ־נג’ה פריק אל־מוּזהיר אל. אל־קצא אל־עשׁאירי. בגדאד, 1941. 216 עמ'.

באנגלית

בצרפתית

בגרמנית