בה“א אדר תש”ם (22.2.80), במלאת שמונים שנה להולדתו של א. שלונסקי, החלו להתפרסם בהמשכים ב“על המשמר” פרקי יומן, שנמצאו בעזבונו של המשורר, והוקדמו להם הדברים הבאים:
פרקי יומן אלה, המתפרסמים כאן לראשונה, והמגלים באור חושפני־עז משהו מהגיגיו, ממצוקות־נפשו, מכבשון־עולמו של המשורר בעשור החמישי של חייו, אינם יצירה ערוכה ושלמה, מן הטעם הפשוט שלא נערכו ואין להם התחלה וסוף. אין ספק שאילו הובאו פרקים אלה לדפוס בידי שלונסקי עצמו, היה שוקד תחילה על ליטושם, עריכתם ומתן איזה מבנה להם, למרות, ואולי דווקא משום, השוני הרב שבאופי הדברים המובאים בדפיהם.
ואף־על־פי־כן, גם כך, כפי שנמצאו בעזבונו, דומה שלפנינו פניני־הגות בברק־ניסוח, שהקורא ירוץ בהם בנשימה עצורה, ואפשר שיאים להם דברי ההקדשה של פושקין לאחיו בפתח “יבגני אונייגין” שלו:
* * *
קַבֵּל נָא שְׁלַל פִּרְקֵי שִׁירָה:
גַּם שׂוֹחֲקָה, גַּם נֶעֱגֶמֶת,
עֲמָמִיָה, אַף מְרוֹמֶמֶת,
בַּת מַזְמוּטַי הַנִּמְהָרָה,
אָזְלַת־שֵׁנָה, קַלּוּת רוֹנֶנֶת,
שָׁנִים שֶׁל בֹּסֶר וּקְמִילָה,
מַרְאוֹת הַדַּעַת הַצּוֹנֶנֶת,
בִּינוֹת שֶׁל נֶפֶשׁ אֲבֵלָה.
שלונסקי החל לכתוב את היומן בתחילת ינואר של שנת 1943 (בפנקס של נייר גס, שדפיו נתפרדו במרוצת השנים). למרבה הצער, עמוד מס. 1 חסר. הקטע השלם הראשון במחציתו השנייה של עמוד מס. 2 ממוספר באות ד', תאריך כתיבתו 3/1/43, וכותרתו “זֶ’ן־שֶׁן”. הקטע שלפניו, הפותח, שראשותו חסרה, מסתיים במרכאות וסביר להניח, על כן, שזאת ציטטה. תאריך אחרון המצויין ביומן – 50..x20, ובשוליו תרגום שירו של לרמונטוב “ראַסטאַלִיס מִי” (“נפרדנו”) שאינו מצוי בקובצי תרגומיו של המשורר.
כאמור מִסְפֵּר תחילה שלונסקי את הקטעים השונים במתן אותיות בראשם – א‘, ב’, ג‘, וכו’ – ללמדך שאף כי נושאי־הכתיבה שונים זה מזה, מכל־מקום כפופים הם לאיזו דיסציפלינה, וניתן להניח כי קטעים ראשונים ממוספרים אלה (עד ו' ועד בכלל) נכתבו בסמיכות זה לזה, משגמר בליבו, “לאחר התנגדות ממושכת אורגנית” כדבריו, לכתוב יומן, וכתיבתם אף רהוטה יותר, ואין בהם כמעט מחיקות. אחר־כך, במרוצת השנים, באו בלא־ספק הפסקות ממושכות בכתיבה, ושלונסקי נזקק ליומן לא כצורך כפייתי יומיומי, אף לא לשם רישום מחשבות שנסרו בראשו זמן רב, מעין סוף מעשה במחשבה תחילה, אלא לצורך פריקת אימפולס של רגע, הברקה פתאומית, משל לאותה “לחיצה על ההדק” שמדובר בה בקטע הפותח. כאן אף כתב־היד חפוז, והמחיקות בו מרובות. משהו נדלק בראשו: משחק־מלים שעלה בדעתו, אמירה שקלטה אוזנו ברחוב, רשמים שנתעוררו בו למקרא ספר – נטל עט ורשם בחטף בדפי היומן, על פי רוב ללא ציון תאריך. משנפרק מאותו הֶבְזֵק פתאומי, מתח קו מתחת לכתוב, או צייר בשוליו כוכב, לאות גמר.
לנו, לקוראים, לא נותר אלא לברך ברכת הנהנין.
משגמל הרעיון לכנס פרקי יומן אלה בספר, נבדק עזבונו, אם אין בו חומר נוסף העשוי להעשירים ולהשלימם. ואכן, נמצאו בו, למרבה השמחה, רשימות ושירטוטי הגות נוספים, אשר שלונסקי נהג לרשום תדיר לעצמו, בדו־שיח המתמיד שלו עם עצמו – ועיקרם:
א. מעין יומן־בחרות, בלתי מתוארך, – שישה דפים גדולים, בלויים ופגומים, כתובים פנים ואחור – אשר מבחינת אקלמם הרוחני יאים להם דברי המשורר:
“וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְקוּם בִּי, פָּצוּעַ כַּשְׁקִיעָה / בֵּין פִּגְרֵי עֲנָנֵי”;
יומן בחרות זה, נכתב, כפי הנראה, ככל שניתן לפענח על־פי הסימנים שבו, בשנים 1919 – 1929 – על־כל־פנים, לפני עלייתו של שלונסקי ארצה.
ב. רשימת־תגובה למקרא ספרו של ח. גליקסברג “ביאליק יום יום”, משנת 1945. בספר זה מקדימה היא, משום תוכנה – את פנקס הרשימות משנת 1954 – 1955.
ג. פנקס רשימות משנת 1954 – 1955, שבו ניתן להבחין בכמה נושאים שבתחום התעניינותו של שלונסקי אז, ואשר עסק בהם בוזמנית:
קריאה ב“דברים שבעל־פה” לח.נ. ביאליק.
קריאה בכתבי מנדלי.
קריאה ב“סליחות”.
תרגום “המלך ליר”.
וכדרך העיסוק, בעת ובעונה אחת בכמה נושאים, – מְפַנֶּה נושא אחד מקום למשנהו, ואחר־כך שב ותופס את מקומו. לאמור, אי־הרציפות, הקיטוע שבדיון, השב וחוזר לסירוגין, הרי הם פועל יוצא מן העיסוק הקונקרטי.
ד. פנקס רשימות משנת 1960, הנושא את השם “טרפים”, לאמור – עלים קטופים־תלושים של הגיגים לעת־מצוא, בפרוֹזה ובחרוזים קלים, נוסח הצ’אַסטוּשׁקָה הרוסית, או ה“פיזמור” הישראלי, אשר מבחינת אופיים מצאנו לנכון לשבצם בספר זה, אחרי פרקי היומן משנת 1943 – 1950.
המעיין ברשימות אלו, ימצא כי נמנענו מכל עריכה של ריכוז הנושאים, כגון – הגשה רצופה, בלתי מקוטעת, של מחשבותיו על תרגום “המלך ליר”, או הערותיו למקרא “דברים שבעל־פה” לביאליק, וכו' – וזאת, בכוונת מכוון לשמור על אופיים היומני של הדברים. פעולת־עריכה אחת בלבד שנכשתה היא דילול החומר שצבר שלונסקי לצורכי מעבדתו הלשונית. נוהג קבע היה עמו לרשום לפניו ולהעיר הערותיו לגבי כל דבר שעורר סקרנותו בתחום השפה העברית. וכך עשה, בין כשקרא ב“מסילת ישרים” לרמח“ל, בין בכתבי מנדלי, או ב”סליחות“, בפיוטים וכיו”ב. אין ספק שברשימות אלו ימצא עניין רב כל מי שעיסוקו הלשון העברית, והדברים בוודאי יובאו בשלמותם באותו ספר שעתיד להיכתב על שלונסקי והלשון העברית. אך מאידך גיסא, עשויים קטעים אלה להכביד על הקורא שאין לו עניין מקצועי בנושא, ומשום כך סברנו שכדאי יהיה למנוע הכבדה זאת.
אין צורך לומר כי קטעי־ההגות, אף כי נרשמו בחטף, קולמוס ראשון, כדרך דברים שרושם אדם לעצמו, לא נעשתה בהם שום עריכה, ואפשר שמתוך כך עשויות כמה מהתבטאויותיו של המשורר להיתפס באופן מוטעה. ביחוד אמורים הדברים ביומן הבחרות, שמחברו בן התשע־עשרה או העשרים, הסיח בו הגיגיו בפסקנות, בלהט ובעוז, היאים הן לגיל הבחרות של כותבם, והן לרוח זמנם. כך למשל יש לראות את קנאותו לעברית, והתנגדותו ליידיש, בקונטקסט ההיסטורי המתאים. שהרי הימים “ימי הרת עולם”, – עיצומה של מהפכת אוקטובר, עולם ישן שתם לגווע ועולם חדש העתיד להיוולד. וביטויָם היהודי הספיציפי, כפי שנתפס בעיני רבים וטובים מבני הנוער דאז – גאולת עם ישראל בארץ עשראל, בסימן תחיית־העברית. והקנאות לעברית, כשאר גילויי הקנאות האופייניים כל־כך לאידיאליסטים באותם הימים – ובכלל זה חלוצי העליה השנייה והשלישית, שהתאכזרו לעצמם ולזולתם במאמצם להניח יסודות – אפשר אולי לתמוה עליהם כיום, אך יתכן כי בלעדיהם לא היתה מתחוללת כלל תנועת התחייה הלאומית שלנו, מכל שכן הופכת למציאות מתגשמת. אספקט זה מסביר במידת־מה את יחסו של שלונסקי הצעיר לעמיתיו הפוסחים על שתי הסעיפים בין עברית ליידיש, והסגנון הבוטה שנקט כלפיהם. מכאן שיש להזהר מהסקת מסקנות כוללניות על השקפותיו המגובשות של שלונסקי הבוגר לפי יומן בחרות זה.
ובאותו הקשר: היש צורך לציין כי פיסקה כגון – “רווק זקן הרי הוא כאשה לנוול: לשון הרע, רכילות, שנאת־חינם, התערבות בעניינים שאינם לו וכו' וכו'… והמורה העברי גרוע מאלה שבעתיים, שהרי מלבד שהוא רווק זקן, הריהו גם מורה עברי!” – אינה מכוונת חלילה לציבור המורים העבריים, או לכלל הנשים, אלא לאדם קונקרטי, שאינו אהוד על כותב היומן?
וכאן אולי המקום לציין כי החשש שמא יוצאי הדברים מהקשרם ויתפרשו באור מסולף, הביאנו לידי ספקות באשר לפרסומו של יומן בחרות זה. ומה שהכריע את הכף בשיקולנו לתת פומבי לדברים הוא הערה שרשם שלונסקי בפנקס משנת 1954 – 1955, לעת עיון ב“סליחות” וכך כתב שם:
“… כאומנתך הנקיה ולא כאמנות הבשר” (סליחות ליום שלישי). המסקנה ברורה: אמנות השי“ת היא נקיה – אך אנו, בשר ודם, אין לנו אמנות ‘נקיה’ – אמנות החברה האנושית בת לזמנה (ומתוך זה גם בת לזמנים). כלומר: נאבקת ולא רק מתארת”…
יתר על כן, שלונסקי כידוע ביקש בשירו “העץ הוא כל גיליו” מבני־דורו ומ“ההם שעוד יבואו”, שיראו את כל נתיבותיו.“… שֶׁכָּל אַחַת נִפְלֵאת / שֶׁכָּל אַחַת מִלֵאת וְכָּל אַחַת הִיא בֹּהו / וְכָּל אַחַת –מִבֹּהו אֶל מִלֵאת”.
ודומה, שבקשה־צוואה זאת מורה לנו לגלות אף את נתיבות־בחרותו, הן התלולות, הן התחתיות, הן המישוריות, והמתחקה עליהן, ימצא בהן – עם כל ייחודן – אף ציונים שילוו את המשורר לאורך כל דרכו, כגון הרעיון כי המות הוא עילת התרבות…
כמה הערות באשר לפיענוח הכתוב (ובעיקר מוסבים הדברים ליומן־הבחרות): במקום שהדברים אינם קריאים, מפאת פגימה בנייר, מצויינות שלוש נקודות בסוגריים מרובעים […]. שמות או עניינים סתומים, הטעונים הסבר, שלא הצלחנו, לצערנו, לפענחם, מצויין בראשם, במקום שאמור היה להיות מספר ההערה, סימן שאלה בסוגריים מרובעים [?].
מאחר שאין ההוצאה הזאת מתיימרת להיות הוצאה מדעית, יבואו חוקרי־הספרות, וימצאו בסתומות שבחומר עניין להתגדר בו.
ועוד זאת:
באחד מקטעי יומניו כותב שלונסקי:
"היום פשפשתי בניירותי. איזה בעל־משק רע אני! בכל הולך אצלי לאיבוד.
ואכן, חבל, שאילו היה “בעל־משק טוב” – היה מקפיד, לפחות לכתוב על נייר עמיד יותר בפני שיניו המכלות של הזמן, שלא לדבר על שמירה יעילה יותר של כתבי־היד שלו. ואולם, אם הפרט בתחום־היחיד שלו שרוי לו להיות גם “אקונום גרוע”, שהרי, ככלות הכל, זה עניין שבינו לבין עצמו – הנה הכלל על מוסדותיו, אם הוא מוכיח אזלת־יד בהצלת נכנסי־הרוח – אין לו על־כך כפרה.
יהא פרסומם של פרקי יומן אלה משום ראשית פרעון־חוב שאנו חבים לא. שלונסקי, אחד מגדולי הבונים של התרבות העברית המתחדשת, בכינוס אותו חלק ביצירתו שעודנו טעון כינוס.
אריה אהרוני
בפרק הסיום
באחת מרשימותיו ביומן הבחרות (ע"ע 30־29 בספר זה), נותן שלונסקי הסבר מפורט לפואמה בשם “בבית המרזח”, אשר נכתבה, לדבריו, באחד מבתי־המרזח הטאטאריים שבקרים.
מאחר שלא היה זה ממנהגו להסביר שיריו, ומאחר שהעניק לפואמה הנדונה, שעניינה – נצחון האהבה על הבלימה – דגש מיוחד, אין תמה שבהביאנו יומן זה לדפוס, ניסינו להתחקות על עקבותיה של יצירת־בחרות זאת, שלא כונסה בכתביו.
בדיקה שנערכה בארכיונו שבמכון כ"ץ של אוניברסיטת תל־אביב, לא העלתה דבר.
באין ראיות־בכתב, פנינו לגבית עדויות בעל־פה, במגמה לוודא, לפחות, את שהותו של שלונסקי אותה עת בקרים, ולברר כל פרט העשוי לשפוך אור על הפואמה, נסיבות חיבורה, תאריך היכתבה וכו'. ואכן, שמענו מפי מר אברהם וילינסקי, חברו של שלונסקי מימי יקאטרינוסלאב, כי בשנת 1919 עשה המשורר בקרים ועבד שם בבציר־ענבים עם רעיתו לעתיד לוסיה ובעל־העדות. ודברים אלה רשמנו אף בהערה, שעניינה שיר זה, תוך ציון כי המדובר, ככל הנראה, בפואמת־בחרות של שלונסקי, שלא שרדה.
והנה, ממש ביום שנשלמה כבר מלאכת־העימוד של הספר, התקשרה עמנו הגב' חגית הלפרין, מנהלת ארכיון־שלונסקי שבמכון כ"ץ ובישרה לנו כי מצאה בעזבונו את כתב־היד של הפואמה.
עוד היה סיפק בידינו לתקן את ההערה הנ"ל, ואין צורך לומר שהננו שמחים להביא כאן שיר־בחרות זה, הכתוב בהברה אשכנזית.
כתב־היד, שהוא בן ארבעה־וחצי עמודים, צרים ומתופרים יחדיו, באורך גליון פוליו, יש בו לא מעט הגהות ושינויי־נוסח מאוחרים של המשורר, וכמובן נהגנו על־פיהם.
אריה אהרוני
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.