ילדות בלוסוסנה    🔗

בראשית, בערפילי הזכרונות, מצטיירת דמותה של סבתא, אשה נמוכת קומה, בעלת עיני נשר עזוֹת, הנוהגת את ביתה ביד רמה ומבקשת להידמות לנשות האצולה הרוסית.

יום אחד, ומַניה – ילדה בת שבע – הובאה אל הסבתא לביקור, אותו יום היה יום שבת, הסבתא, שרועה על הספה, נשענת על כריות צבעוניות, מעשנת מקטרת הושיטה ידה לנשיקה, כמנהג החברה הגבוהה.

בעיניה של הילדה הקטנה עלה ניצוֹץ מרדני, היא נשכה את היד המשתלחת לעומתה, וברחה.

הסבתא צביה־הינדה, סוחרת מצליחה, היתה בת־יוחסין, שאֵרת־בּשׂר למדפיסים הנודעים “האלמנה והאחים ראם” מוילנה, ואחיה, שמואל יוסף פין, היה עורכו של העתון העברי “הכרמל” ומחברם של ספרים רבים, והנודע ביניהם – “האוצר ללשון המקרא והמשנה”. היא התגוררה בעיר גרודנו, בבית־קומתיים מוקף חצר גדולה ועסקי־סיטונות שלה הגיעו עד וארשה, פטרבורג ומוסקבה. בעלה, בנימין וילבּוּשֶבִיץ, היה סַפּק ממשלתי, שאת רוב זמנו עשה בערי המדינה הגדולות והיה צוֹבר הון מעִסקי הקבּלנות. היו מספרים כי הגיע עד חצר הצאר והשיג לעצמו זכויות שלא היו ליהודים אחרים, שנאלצו לחיות בתחומי־המושב המוּקצים להם והיו נתונים בכלל להגבלות רבות.

יפה־תואר היה. לָבוּש כאציל רוסי, חובש כובע תלת־קצוות וחוֹגר פגיון. בביתו בפטרבורג, כך סיפרו, מבקרים קציני־צבא ונכבדים אחרים והיין נשפך שם כמים. לביתוֹ בגרוֹדנוֹ ממעט היה לבוא וסבתא לא הזכירה אותו בדבריה. כשמת, המשיכה בעסקי מסחר פעלתניים, מבלי שינוי כלשהו. שמועה טענה, כי שׂם קץ לחייו.

שנים רבות לאחר מותו – כמעט מאה – ב־1965, ביקר נין של אותו בנימין, ז’נקה וילבושביץ, ברוסיה הסובייטית, לחפש אחרי קרובי־משפחה. הוא מצא כמה דוֹדוֹת זקנות שכבר אבותיהן יצאו מכלל־ישראל ומפיהן שמע סיפור מוזר על אותו בנימין, שהגיע למעמד נכבד בחצר הצאר ונשתייך לחוג הנוצץ והמתהוֹלל של אצילים וקציני־צבא, מַעמד נדיר ביותר ליהודי באותו זמן.

והן סיפרו לז’נקה על קצין נאפוליאוני, בשם וילבּוּאַ, שנסוג עם חיילי הקיסר ממוסקבה אחרי התבוסה בשנת 1812. אחרי מהלָך רב בשדות השלג אפסו כוחותיו והוא נשאר לבדו, בעוד חבריו החיילים נעלמים בדרך מערבה. בשארית כוחותיו הגיע לעיירה קטנה, שרוב תושביה יהודים, ואלה נתנו לו מחסה. הפליט השתקע באותו מקום, חי בין היהודים, נתיהד ואף נשא לאשה את בתו של רב העיירה. זהו בנימין, אשר שמו וילבּוּא נהפך לוילבושביץ, שֵׁם לא־מצוי בין יהודים. לאחר־מכן עבר לעיר הגדולה וצרפתיוּתו־לשעבר הביאה אותו למעמד הנכבד והמוּעדף בחצר הצאר ולאורח־החיים הלא־יהודי. זוהי הסיבה – כך סיפרו הדודות – למסתורין סביב חייו, לביקוריו הנדירים בביתו ולשתיקתה של סבתא בכל הנוגע־אליו. סיפור אחר טוען, כי בזכוּת שירוּתים שלו בענייני ריגול מינוּהוּ סַפק של הצבא, והיה מקורב לשליט הכל־יכול של רוסיה. יום אחד נכנס לחדר־הקבּלה הילד יורש־העצר, והצאר אמר לו: “נשק את ידו של הדוד וילבושביץ האהוב עלינו.”

אשה חופשייה־בדעוֹתיה היתה סבתא הינדה. “ההגיון, – היתה אומרת, – הוא מעל לכל”, ובכל דבר חיפשה אחרי ההגיון. מעודה לא חבשה פאה נוכרית ובביתה לא השגיחו על הכּשרוּת. בזכות מַעמדה השיגה רשות לשלוח את ילדיה לגימנסיות. דבר שנמנע מסתם יהודים. אחד מבניה נהיָה רוקח, והשני – רופא צבאי בכיר. גם את בנותיה שלחה ללימודים. ברבות הימים עזבו הם או צאצאיהם את הדת היהודית, פרט לבן־הזקונים זאב־וולף.

בימים ההם היו הצעירים היהודים מורדים בהורים האדוקים־בדתם, כשראש־מעיָניהם רכישת “השכלה ודעת”; ואילו זאב־וולף מרד באמו ונטש את לימודי הגימנסיה החילוניים, “כדי לא להיות גוי”. משניסו לכפּוֹתוֹ לחזור ללימודים, החליט הנער “למות מוֹת קדושים כיהודי”. הוא התחבא בעליית־הגג, ללא אוכל, וכשמצאוהו אחרי שלושה ימים היה שרוי בהתעלפות קשה. סבתא וִיתּרה – ייעשה כרצונו, וזאב־וולף הלך אצל מלַמד נודע ברובע־היהודים של גרודנו, ללמוד תורה ודת ולחיות כיהודי אדוק.

בנוסף לאדיקוּת קיצונית זו היתה בו עוד תכונה, רחוקה בדרך־כלל מענייני־דת – נטיית־נפש למכאניקה, ועם נישואיו, בגיל שמונה־עשרה, קנתה לו סבתא אחוזה, לא רחוק מגרודנו – אחוזת לוֹסוֹסנַה. נהר זרם בלב האחוזה ועל שפתו עמדה טחנת־קמח גדולה, לצרכי המחוז. זאב־וולף היה עסוק מעתה בטחנה ובמכונותיה והקדיש חלק רב מזמנו לשכלוּלה. הוא הכניס בה כל חידוּש שהגיע לידיעתו, היה הראשון במחוז שהתקין טוּרבינות והעמיד מַטחֵנות־גלילים במקום ריחיים, וכן המציא כמה המצאות, מבלי לדעת שכבר הקדימוהו בהן.

אחרי שנה של נישואים הביאה אשתו ילד לעולם ונפטרה. עד־מהרה שידכו לו אשה חדשה – שרה, ממשפחה מיוחסת מאוד, אך לא עשירה. שרה גדלה ב“בית נאור”, שהגיעה לשַׁם תורת מנדלסון, קראו ספרים בכמה שפות וניגנו בפסנתר. היא חונכה על התרבות הגרמנית, ספרי שירה נַשרו מחֵיקה והיתה עוקבת אחרי כל החדש בעולם. משנישאה לבעל האחוזה האדוק, צירפה תנאי כתוּב־וחתוּם: לא תידרש לגזוז שערותיה וללבוש פאה נוכרית.

היא לא היתה דתית, וגם כשנמצא סידור־תפילה בידיה, היה זה, למורת רוחו של בעלה, סידור רפורמי בלשון־אשכנז. סבתא הינדה היתה שבעת־רצון. בסתר־לבה קיוותה, כי אותה אשה מהעולם הגדול תצליח לשנות את טעמו של הבן העקשן, להקהוֹת את אדיקותו ולקרבו קצת לסגנון־חייה שלה. ואולם זאב־וולף המשיך בשלו, ועד אחרית שׂיבַתה הטובה – מתה בגיל תשעים וחמש – לא זכתה סבתא הינדה שיאכל על שולחנה הבלתי־כשר.

הבעל הקפדן, השקוע במלאכת הטוֹחנוּת ובאמונת אבותיו, לא מצא לשון משותפת עם אשתו הנכספת לטרקליני המשכילים וקוראת בספרי גיתה ושילר, ברבוֹת הימים התרַגלה אליו, אמנם סוגרת בלבה פינת־חלומות משלה ומקווה כי ילדיה ייצאו אל העולם הגדול ויטעמו ממנעמי ההשכלה בת־השמים, חֵרף חלומותיה שלה – אשה מעשית היתה, מנהלת את ספרי־החשבונות של האחוזה ושומרת על ההכנסות, מהן היה בעלה מוציא לעתים על המצאותיו ללא חשבּון. סבתא, בחיוך פקחִי שלה, היתה אומרת על כּלָתה: ‘כּנרית רכה שנפלה לידי הזאב’, הוא בנה זאב־וולף.

עשרה ילדים הביאה לעולם – מפראניה הבכורה ועד פראניה בת הזקונים, שנקראה על שם הבת הראשונה. לא שפר גורלם של כמה מהילדים לכשנתבגרו. פראניה הבכורה, בעלת מזג סוער היתה, דעתנית־וַכּחָנית ותובעת חופש גמור לאשה, כמו לגבר. בטבעתה ציוותה לחרוֹת: “מה שמותר לך – מותר גם לי”, היא נישאה ליוסף חזנוביץ, רופא ומשכיל עברי וציוני. ואולם לבה היה נתון לאחר, ולפי שלא יכלה לחיות בשקר, איבדה עצמה לדעת, זמן קצר אחרי נישואיה, בגיל עשרים ושתיים. היה זה שנתיים לפני הולדת מניה. לדכאון רוחה הוסיפה גם העובדה, שבנעוריה שפכה בשגגה חלב רותח על אחיה הרך, בן שבעה חודשים, שמת בייסוּריו, לאחר מוֹתה הקדיש בעלה את חייו לרעיון אחד – יסוּד ספרייה גדולה בירושלים, זו עתה הספרייה האוניברסיטאית.

הבן השני, אייזיק, למד בבית־ספר חקלאי במוסקבה. יום אחד, בתחילת שנות השמונים, משפרצו הפוגרומים בערי הדרום ברוסיה – “סוּפוֹת הנגב”, הכריז המורה בכיתה : “הז’ידים מוצצים את דמם של האיכרים באוקראינה.” אייזיק העיף־לו סטירת־לחי וגורש מבית־הספר. בשנת 1882 עלה עם הבילויים לארץ־ישראל, היה בין חופרי הבאר הראשונה בראשון־לציון, חלה בקדחת וחזר לרוסיה. אף הוא נתיאש באהבתו. בליל חורף טיבע־עצמו בין בקיעי הקרח של נהר הנימן.

האחות השלישית אַנַה, בעלת יופי ומזג נדירים, נתונה לתהפוּכות מצבי־רוח – התאבדה בשנת 1910.

שלושה בנים, גדליה, משה ונחום, ירשו מהאב את כשרונותיו הטכניים ואת עקשנותו. שלושתם הגיעו להישגים גדולים בשטחי ההנדסה, המכונאוּת והטכניקה; שלושתם הקדישו את עצמם לארץ־ישראל ועמדו על עריסת התעשייה וההנדסה בארץ. האח הרביעי, בנימין־בנצי, למד רוקחוּת, בגיל צעיר היגר לאמריקה ופתח בית מרקחת במדינת טקסאס, שם מת ערירי בשנת 1902.

מניה, השמינית בין הילדים, נולדה ב־1878, בהיות האב בן ארבעים־וחמש. הלידה, בחודש השביעי, היתה קשה ואִמה – כפי המסוּפּר – התענתה בציריה מיום כיפור ועד שני של סוכות. התינוקת הייתה חלשה ולא יכלה לינוק חלב אמה.

לימים סיפר אחיה משה, שהיה גדול ממנה בעשר שנים: “אמי לא אהבה את מניה כאֶת שאר הילדים שקדמו לה, אולי משום שבאה לעולם מבלי כיסופֵי־אֵם, וגם לא ינקה כראוי מחלבה. על כן פרשתי אני עליה את אהבתי למיום היוולדה, ונראה לי שמניה אחותי חשה בכך עד היום הזה.”

משה, שבבגרותו יצא לבקש את האמת ואת האלוהים ואל החיים התייחס בחומרה רבה, היתה בו הרגשת רוֹך ועדנה אל אחותו הצעירה, בה מצא אולי זכר לדמוּת האֵם, שאהבהּ בלהט נפש, וסבור היה שהתענתה בכפיפה־אחת עם האב הקפדן. ואילו מניה נתקשרה מִיַלדוּת לאָב. היתה רואה אותו דבֵק באמונתו, כששתי נשים מנסות להטוֹתו מדרכו – סבתא, הנוהגת כפריצה רוסית, והאם, הרוצה שבניה יהיו דוקטורים, אינטליגנטים. ברבוֹת הימים היתה מניה מתרפקת על זכרונוֹ, משתתפת בצערו בבית סבתא שהתאמצה להופכו ל“בן אדם”, ואצל אשתו, שנלחמה בו בחָפצָה לשלוח את ילדיה לאוניברסיטאות.

משגדלו הילדים פרצו מריבות בין ההורים. שרה רצתה שייצאו לערים הגדולות כדי ללמוד שם. האב סרב לשלחם לגימנסיות, שמא יתפקרו וייצאו חו“ש מכלל־ישראל, כרבים אחרים. לבסוף הגיעו לידי פשרה: שלחו את הנערים לביאליסטוק, לבית יוסף חזנוביץ, שלא נשא אשה מאז מות פראניה והיה קשור למשפחה. הוא הבטיח להשגיח עליהם ולדאוג לחינוכם היהודי והעברי, וחזנוביץ אמנם קירב את הילדים לרעיון חיבת ציון, ובשליחותו, בשעות הפנאי מלימודיהם, היו מחזרים על בתי היהודים בעיר, כדי לאסוף ספרים ל”גנזי אברבנאל" – זה בית הספרים אשר כונן בירושלים.

האב אהב את מניה וקירב אותה. היא היתה הראשונה שהעזה לפנות לאבא ולאמא בלשון נוכח. היתה זו פּריעת הסדרים והמשטר של הבית, ואפשר שמניה הגיעה להעזה זו משנוכחה לדעת כי היא ילדת־השעשועים של אביה, אף־על־פי כן לא נמנע מלהחמיר עמה בשעת הצורך, ופעם, משחָלק לילדה הקטנה סטירת לחי על חטא שחטאה, לפי שוּרת־דעתו, היא פנתה לכיוון הנהר, להטביע עצמה.

מעשה שהיה בילדותה עשה אותה צמחונית לכל ימי־חייה. עגל היה בביתם ומניה נתקשרה אליו עד כדי כך שהיתה ישֵׁנה לעתים על־ידו בדיר, אביה, שלא ראה בעין יפה ידידות זו, טבח את העגל ואחר־כך אף גילו לה כי אכלוהו, מניה נזדעזעה. ימים רבים הילכה כסהרורית, בורחת מן הבריות ואינה מדברת. מאז, פסקה לאכול בשר.

בית האחוזה עמד למרגלות גבעה נמוכה. בנוי עצי אורן מלוּוָח מבחוץ, מטויח מבפנים, מִדֵי פֶסַח – לשמחת הילדים – היו מחדשים את הטפיטין על הקירות. סביב לבית השתרעו שדות ויערות ולא־במרוּחק טחנות־קמח שעל הנהר, ילדי וילבושביץ הסתובבו בין העובדים בשדות, ביקרו במבני האחוזה, נפגשו עם ילדי האיכרים ובילו שעות רבות בטחנת הקמח.

“מילדותי, – סיפרה מניה, – אני זוכרת את עצמי בין פועלים, כולם לא־יהודים. הניצול היה אז רב ועבדו עד שש־עשרה שעות ביממה. בטחנת הקמח קרו לעתים אסונות – יד שנתלשה, אצבעות שנקטעו; הדבר זיעזע אותי והשאיר את רוֹשמוֹ שנים רבות.”

בחורף היו האיכרים מביאים לכאן דגנים לטחינה, עומדים בתור ונשארים ללון בחדר גדול ליד הטחנה. מניה התגנבה הנה בערבים, הצטנפה בפינה והקשיבה לשיחות ולסיפורים של האיכרים. הנושא העיקרי היה חוסר קרקע, העוני, וניצולם־שיעבודם של האיכרים בידי בעלי־האחוזות. פעם סיפר איכר, איך התנקמו הוא וחבריו בפקיד פלוני, שבסיוּע עדי־שקר וערכאות מייגעים הצליח לגזול מהם חלקת אדמה; הם התנפלו עליו, קשרו שׂק לראשו, הפשילו מכנסיו, הרביצו בו עד זוב דם ואחר כך כפתו אותו לעץ ביער; במשך כמה ימים התעללו בו שם ילדי הכפר, וכאשר שיחררוהו – יצא מדעתו.

הסיפור זיעזע את הילדה הקטנה – אֵימה זו של הניצול, ומאידך־גיסא הנקמה הנוראה, והאיכרים המספרים בה באריכות ובהנאה, הדירו שינה מעיניה ימים רבים.

באחוזה, כבשאר האחוזות באזור, היו גם ‘דאַצ’ות’, ביתנים שהיו משכירים אותם לקייטנים, עשירים שבאו מהערים. אז הבחינה מניה הקטנה בתהום שבין בני־אדם. “מאז ידעתי שיש בעולם עשירים שאינם עושים מאומה ונהנים מכל טוב, נקיים, הדורים ומשכילים, ולעומתם יש אנשים עובדים קשה, לא יפים, לא משכילים, עניים שחייהם עוברים עליהם במסכנות.”

הקייטנים היו מעבירים את ימיהם בבטלה, בשעשועים, ולא־הרחק היו האיכרים עובדים בשדותיהם, מזריחה ועד שקיעה. הקייטנים אסרו על ילדיהם לשחק עם ילדי האיכרים, כי הם מלוכלכים תמיד, מלאי פצעים ונגועים במחלות שונות. ילדי הכפר היו מביטים מרחוק על ילדי העשירים וצעצועיהם היפים ומתקנאים בהם.

קרה פעם ואחד מילדי האיכרים, חבר של מניה, סחב צעצוע אוטומטי מאת ילד בקייטנה. אנשי הקייטנה נרעשו ואיימו על אנשי הכפר, שאם לא יוחזר הצעצוע – יפסיקו לקנות מהם תוצרי מזון.

נמצא מי שהלשין על אותו ילד, ואביו הכהוּ מכות־רצח בדרישה שימסור את הצעצוע, אבל הוא שתק כאבן. כל הכפר התקומם נגד הילד, רדפו אותו, והוא התעקש ושתק. אביו השתולל בכעסו ופעם כמעט שחנקוֹ למוות; הוציאוהו מידיו מתעלף. אחרי מקרה זה הניחו לנפשו והילד המשיך לשתוק. זמן רב היה חולה מהמכות שספג.

כעבור זמן מה בא הילד אל מניה בחשאי, הביא עמו את הצעצוע, שבר אותו לעיניה ואמר, כי לכשיגדל יתנקם בעשירים. מאז היו השניים רוקמים יחדיו, שעות רבות, תוכניות של נקמה בעשירים.

האב השמרן מאמין היה בזכותו האלוהית של הצאר לשלוט. תמונת הצאר התנוססה במקום־כבוד בבית, שבימי הקיץ היה מארח את האיספרַבניק, מפקד־המשטרה שבא מהעיר עם קציניו, לדַיִג בנהר. האב היה מעריץ את ספרי־החוקים. משפטים לאין־שיעור היו לו עם שכנים ועם רחוקים בעניינים שחשב כי הצדק אתו, אפילו כשהיו חסרי חשיבות וגם באין סיכויים לזכות בדין. ימים רבים וכסף רב השקיע בערכאות אלה, ותמיד הפסיד, מה שלא מנע אותו מלפתוח במשפט חדש. אחת ההתדיינויות – על זכוּת קַפַנדרִיה בשדות שכנוֹ – נמשכה שנים רבות וזאב־וולף העביר אותה מאינסטאנציה לאינסטאנציה, כשהוא תובע מפרקליטו מלחמה־עד־הסוף – עד שלא נכשל גם בבית־הדין העליון בתחום זה, ובעל־כורחו הפסיק, אך עדיין מצפה לנס שיאפשר לו לחַדש את המשפט ולהוכיח צדקתו.

היתה לו מערכת־חוקים משלו, מַספקת כדי לענות לכל צרכיו, ולפי מערכת זו קבע את יחסו לכל בעיה שנתקל בה. וכך גם ענייניו עם “ניעמקא ציגאן” – ניֶמקוֹ הצועני. באותה הזדמנות שימשה הילדה מניה שליחה לקונספיראציה ראשונה בחייה.

ניעמקא ציגאן חי בגרודנו והיה “רבּן הגנבים”, ככינויוֹ האַחֵר, מנהיגם של גנבי־הסוסים באזור. בעיר עצמה התנכּר באורח־חיים של בעל משפחה מכוּבד וגבּאי של בית־כנסת.

יותר משחי על גניבת סוסים, התפרנס ממס שגָבַה מאֵת איכרים ובעלי־אחוזות דמי־מגן כנגד גניבת בעלי־חיים שלהם. מבכּר היה ליטול מַעשרוֹת מלא־יהודים אבל פרנסה היא פרנסה ואי־אפשר היה לו לוותר על בעלי־האחוזות היהודים, שאמנם נהג עִמַם בקוּלָא.

אחת לחודש היה בא לאחוזת לוסוסנה, לקבל מידי זאב־וולף את מסיו בקמח ובשיבולת־שועל ולהתענג בשיחת־רעים על ענייני־דיומא. נאמן היה לנותני לחמו. מעשה ובא לאחוזה בדהרה והזעיק את זאב־וולף – מנהיג אחר השתלט על חבורת הגנבים ויש לחשוש שמעתה יבואו לגנוב ממש את הסוסים. ניעמקא ציגאן עבר עם זאב־וולף על פני כל מכלאות האחוזה ולימדוֹ דרכים ושיטות לחסימת הדלתות, שעד כה פתוחות היו לרווחה באין־דאגה. – נאמנות נדיבה זו לא הועילה הרבה ובלילות שלאחר־מכן נגנבו כמה סוסים, והמצב הלך־ורע יותר, עד שלא השתלט שוב “הרבי” על החבורה, וחזר עולם למידוֹתיו: אשר למס־הקבע ואשר לבטחון הרכוש.

אולם יום אחד החליטה המשטרה, כי הגיע הזמן להושיב את ניעמקא ב’חַד גַדְיָא' והחֵלה לצרוב את עקבותיו. בבוקר־קיץ צח בא ניעמקא בבהלה לאחוזה, הסתגר לשיחה עם זאב־וולף ואחר־כך נעלם באסם התבואות. מניה קיבלה תפקיד מאביה : להביא בחשאי את הארוחות למקום מחבואו. תחילה פחדה מניעמקא, אך לאט־לאט הסכּינה עם גנב־הסוסים ואפילו החלה לחבבו, והקונספיראציה הראשונה מצאה חן בעיניה. כעבור כמה שבועות, משהרפתה המשטרה מחיפושי־השווא, נטש ניעמקא את האחוזה ובלילה אָפל עבר את הגבול, בדרך לאמריקה.

משה, בעל העקרונות, לעֵת ההיא כבר אדם ברשות־עצמו – פועל בטחנת־הקמח – התקומם נגד האב: “מדוע אתה מגן על גנב?” – שאל.

והאב השיבו: “כשאדם נמצא בצרה, אל תשאַל מדוע – עזוֹר לו.”

מניה שמעה ושמרה בלבה: אדם בצרה – עזור לו.

מניה ונחום גדלו ביחד. האם שׂכרה אומנוֹת שלימדוּם צרפתית וגרמנית, ואילו האב העמיד להם סטודנט שלימד אותם עברית ויהדות. חלוּשה בילדוּתה – התחסנה מניה לאט־לאט ונהיתה ילדה חזקה בגופה, בריאה ושובבה, ספרי־ההרפתקות כבשו את לבה – עלילות הקפיטן נמו ורובינזון קרוזו הרעישו את נפשה והיא חיה אותן בדמיונה הלוהט. מגיל צעיר היתה בה תשוקה רבה לנדוד ולראות מדינות רחוקות חיים אחרים ובני־אדם שונים. היא “התכוננה” לקראת היום בו תצא למסעותיה. – מעשה וקשרה עצמה לצמרת עץ למשך לילה שלם, כדי להתנסות לקראת החיים בהודו, שם יש להישמר מנחשים בלילה. זמן־מה ישנה על קרשים בלי מצעים וסרבה לאכול שום דבר חוץ מלחם ומים, כדי שתוכל לעמוד בתלאות דרכים קשות; או שעמדה כל היום ליד תנור מוסק כדי להתרגל לחום של מדבר־סחרה. האָח נחום, בזכרונות על מניה, מציין, כי היתה ילדה שונה מכל האחרות. היא התלבשה כילד ואף הסתפּרה כּך, בעוד שחברותיה היו מגדלות את שערן.

במרחבי רוסיה נלחמו צעירים נגד משטר הצאר. ההווי המהפכני ואווירת המחתרת והטרור נתנו אותותיהם גם באחוזה. גדליה החליט יום אחד לפוצץ את בתי האחוזה לנקמה באביו המנצל את האיכרים המדוכאים: כמי שיַד לו בטכניקה מילדוּת, החל לפרק שעונים ולהרכיבם מחדש, אף השתקע בחישובים מייגעים של הכנת ההתפוצצות – אלא שעד כּה־וכה נסוג הגל המהפכני…

משה גמר־בנפשו, כי אם עד גיל שלוש־עשרה לא ימצא פתרון “לָמה אני חי” – יתאבד. ביום הבר־מצוה הגיע למסקנה כי יש טעם לחיים: לשמש דוּגמה; והוא קבע לעצמו כי מקומו בין העובדים – הוא יהיה טוחן. ועם־זאת הוא גם הודיע לאב חגיגית, שהוא מפסיק להניח תפילין ולהתפלל. “אלוהים נמצא בלבו של כל אחד ובמעשיו,” – אמר לאביו – “ואין הוא צריך לתפילות בנוסח קבוע.” שנה לאחר־מכן יצא עם גדליה לברלין. גדליה למד הנדסה בטכניון ומשה חיפש מקום שם יוּכל לרכוש את תורת הטַחנַאוּת. רבות מצאו שני האחים בעיר הגדולה, אך בית־אולפנא לטוחנים לא נמצא בה ומשה חזר לאחוזה. בלחץ האֵם הסכים אביו, כי יעבוד כשוליית־האוּמן בטחנה השנייה של האחוזה, שעברה אז לרשות באנק בגלל חובות ונוהלה על־ידי זרים. בטחנה עבד כאחד הפועלים, עד שתים־עשרה שעות ליום, עוֹמס את שקי התבואה הכבדים, והיה מרוּצה. כאן נתגלה גם כשרונו המיוחד, מורשת אביו: ההבנה במכונות. הפועלים עשו מלאכתם כמצוּוה וכנהוּג, אָצים לסיימה, ומעבירים כל שעה של פנאי בשתייה ובשיחות־רעים, ואילו משה ניצל כל הזדמנות כדי לבחון את פעולות המכונות, פרקיהן וחוליותיהן, לחקור ולהבין למה סובב הגלגל וכיצד הוא מניע גלגל אחר, וכשחדר לסיבות הדברים היה מגיע אף למסקנות משלו בעניין שיפור המכונה או תיכנון חדשה ומשוכללת ממנה.

בערבי־שבתות היה פושט את בגדי הפועלים וחוזר הביתה. מניה הקטנה, מעריצתו, היתה מגישה לו את בגדי השבת לאחר הרחצה, ובערב היה מסב עם כל בני הבית לסעודת שבת ומשמח לב הכוֹל; למחרת, בצאת השבת, היה חוזר ולובש את בגדי העבודה וממהר לטחנה – שלא לשהות בבית עשירים בימות־המעשה.

נחום ומניה כרוכים היו אחרי משה והוא טיפל בהם בשעותיו הפנויות, פישר ביניהם בקטטותיהם ושיעשעם כשרוחו טובה עליו. שניהם סבלו אז ממחלת עיניים והרכיבו משקפיים. משה היה לוקחם לטיפול אצל רופא העיניים בגרודנו. הרופא היה ד"ר זַמֶנהוף, מַמציאה של שפת אֶספרַנטוֹ, שנועדה להיות שפה אחת לכל בני־האדם. תוך כדי בדיקת העיניים ניסה לשכנע את משה, כי ילמד אספרנטו. משה, המתייחס לכל דבר ברצינות, הבטיח לעיין בדבר. בביקור הבא הודיע לדוקטור, כי אחרי מחשבה רבה הגיע למסקנה שלא שפה אחת תביא שלום לעולם, ורק באם כל אחד ימלא את חובתו ויתן לחברה כפי כשרונותיו ויכולתו – יש תקוה לאנושות.

אנַה, האחות הבוגרת, עשתה רוב זמנה בערי המדינה הגדולות. היתה יפה להפליא. איש לא יכול לעבור על פניה באדישות, בשוויון־עיניים. כשמניה היתה כבת שמונה ראתה לראשונה את האחוֹת עליה שמעה כה הרבה ונכספה לראותה, דכאון תקף את אנה בערים הגדולות, והרופאים ציוּוה לחזור לביתה ולנוח. היתה רתוּקה למיטה ומניה מסתובבת בחצר, מבקשת לזוּן עיניה באחות המפורסמת ולעשות בשבילה כל מה שתרצה. אנה ביקשה, כי תקרא לפניה מספרי דוסטויבסקי, מניה שַׂמחה למַלא את מבוּקשה, מבלי שתבין בעצמה מה היא קוראת, והאחות, עיניה תוֹעוֹת ללא־מנוֹח, שומעת ופניה מחווירות עוד יותר בין הסדינים הצחורים.

בימי הקיץ היו באים לאחוזה סטודנטים וסטודנטיות, ידידי האחים, ושוקעים בוויכוחים על בעיות האדם והעולם, והאם יפתור הסוציאליזם את שאלת־היהודים. משה היה עולה אז מהטחנה, לבוש במוּפגָן בגדי־עבודה, ובחלל הבית נחצבו־להבות נאומים על דיכוי־האיכרים והסוציאליזם, על העולם הישן והעולם החדש. ומניה מסתובבת בין הדוברים המתלהבים ואוזניה כרוּיות.

פעם התווכחו על וילהלם טל, ומשה טען כי אותו גיבור של מדינת שווייץ לא הראה שום מעשה־מופת, ולראָיה, הנה גם הוא, משה, ייטיב לעשות כן, בלי שהיות קרא למניה וביקשה לעמוד ליד גזע עץ. עשתה כמצוותו, ופתאום חלף משהו מעל ראשה בשריקה חדה ומפחידה – משה ירה באקדח כדי להוכיח את דבריו, החברים עטו עליו בכעס ומניה הקטנה מסתבכת ביניהם, כדי להגן על אחיה האהוב.

כעבור שנים רבות שאלה מניה את משה, האם היה חוזר על מעשה זה, והוא ענה: “ודאי שלא. רק בגיל הנעורים עושה אדם מעשים בלי לחשוב מראש.”

על סף נעורים, כבת י"ג, החלה מניה להתחבט בענייני אמונה ודת. חידות החיים כבר הציקו וביקשו פתרונים.

לאחר הרבה שנים – הדרך הגיעה לסופה, מכל אשר היה בילדוּת כבר לא היה קיים מאוּמה. מניה זקנה היתה, כבת שמונים, וחלשה. נשיא המדינה יצחק בן־צבי ורחל רעייתו הזמינו אותה לנוֹפש בביתם בירושלים. כל ימיה, במשך שנים רבות של פעילות מאומצת, התחמקה מלספר על ילדותה ונעוריה. אומרת היתה, כי פניה לעתיד ומוכנה היא לדבר על העתיד בלבד, אולם באותם ימים, לקץ חייה, העלתה תמונות־תמונות מהילדוּת הרחוקה באותה אחוזה, שנראתה כאילו נתקיימה רק בארצות חלום – אישוניה התרחבו והיתה כמרחפת בעולם אחר. לרגע חזרה הילדות לנגד עיניה והיא התרפקה שוב על דמות האב האהובה. רעיית הנשיא רחל ינאית ידידתה למעלה מחמש עשרות שנים, רשמה מפיה את הזכרונות והעלתה על הכתב. אז גם סיפרה על “פגישתה” הראשונה עם אלוהים :

בהשפעת אבי הייתי בילדותי חדורה אמונה חזקה באלוהים והוא היה הידיד הקרוב לנפשי, אשר אליו הייתי מדברת בקול ומספּרת את כל מחשבותי ובעיותי. אולם לאט־לאט החילותי להאזין לדברי הפקפוק, הלגלוג והכפירה של האנשים הסובבים אותי והספקות חדרו גם ללבי ואִתם העינויים : היש אלוהים? האין אלוהים? היו אלה מהשעות הקשות בחַיי.

והילדה־הנערה הגיעה לכלל דכאון ויאוש, ופעם, בשעת התלבטות מייסרת, פרשה לחדרה שבעליית הגג ועיניה נפלו על ארון התרופות וכמו מעצמה שברה את המנעול, תפסה בקבוקון בתווית “רעל”, שתתה ממנו ומיד נפלה על הרצפה מחוסרת הכרה.

באותו לילה – והאומנם אצבּע אלוהים הבלתי מושג? – חשה האֵם ברע וביקשה תרופה. האב עלה לעליית הגג וגילה את מניה מוטלת על הרצפה. מיד הזעיק רופא, אשר השיבה לחיים. משפקחה את עיניה – נתכעסה: לא רצתה בחיים מה טעם בחיים ללא אמונה באלוהים?

ומיפגש אחר: ידיד היה למניה, נער רוסי גדול ממנה בשנתיים, בנם של פועלים באחוזה. ממנו שמעה הרבה על סבלות האיכרים ועל ניצולם בידי העשירים ובעלי־האחוזות. עם הנער ביקרה בבתי האיכרים, ראתה את חייהם, ובאמצעותו התיידדה עם נערי איכרים אחרים בכפר, מניה הגיעה למסקנה, כי הוריה חיים שלא ביוֹשר מעמל זוּלתם, ובשיחות עם הידיד התלהבה לקראת אותו יום, בו יקומו העניים על העשירים משַׁעבדיהם, והכוֹל יחיו מאז חיי אושר.

יום אחד באה לביקור בביתו של אותו נער בכפר ומצאה אותו מדבּר בהתלהבות לפני חבריו, והוא, בלי שירגיש בנוכחותה – יצא בחריפות נגד אלה החיים מדמם של האיכרים, המשעבדים את העניים – הז’ידים הללו, היהודים, האשמים בכּל.

מניה ברחה אל היער, שטופת דמעות.

בנעוריה הזדמנו לה ספרים רבים משל אנשי תנועת “נארוֹדנאַיה ווֹליה”, שקראוּ לצאת אל כפרי העם הרוסי ולהביא אור וגאולה לבתיהם. היא התלהבה. “אהבתי את רוסיה, – סיפרה שנים רבות לאחר מכן, – האמנתי, יחד עם סופריה, ביומה הגדול: האמנתי כי לרוסיה יש שליחות: להביא אמת סוציאליסטית חדשה לעולם ישן ומנוּון, ולמטרה זו רציתי להקדיש את חיי.”

וכך, בתוך בית שבו נאבקים כוחות חזקים, בין עקשנותו של אב שמרן ולבטי אמהּ שנפשה יוצאת לעולם הגדול, במחיצת אחים שאופיים התחשל בגיל מוקדם. תוך חיבוטי אמונה וכפירה, בסביבה אמידה מוקפת עוני ודלוּת, בתוך ניצנים של מהפכה, בסביבה של שנאת ישראל ויהודים המבקשים לברוח מעַמם – נתעצבה ונתחשלה דמותה של מניה. אופיה היה ראִי סוֹפג־ומחזיר לכל הכוחות שפעלו מסביבה והיה בו גם הרבה משל עצמו – מרד ועקשנות, רצון לשַׁנוֹת, משיכה עזה לפעילות ולמעשים: בטחון, חסד ותקיפות, ועם כל אלה – תמימות רבה ולב מאמין אשר ליוו אותה כל־ימיה.

 

גאולת אדם    🔗

יום אחד, בשנות השלושים, ומניה כדרכה אָצה ברחוב של תל־אביב, באיזו שליחוּת־הלב. פַגשה בה ידידה – יהודית יובל – ותמהה. כיצד מוצאת היא זמן תוך כדי עסקי־ציבור שלה, לטפל בעניינוֹ של יחיד.

ומניה סיפרה לה:

את יודעת כיצד נהייתי סוציאליסטית? בילדותי, כאשר הלכתי לבית־הספר בוקר־בוקר, שמתי לב שעל המדרגות המובילות למרתף אחד שבדרך, ישבו כמה ילדים קרועים ובלויים. בוקר אחד הוצאתי להם מהתיק חצי מארוחתי והם שמחו. ככה נמשך הדבר כמה בקרים. יום אחד באתי לילדים בכיתה וסיפרתי להם על הילדים הרעבים והצעתי שכל אחד מהתלמידים יפריש מארוחתו לילדים. עוד באותו בוקר, בהפסקה הגדולה, הלכנו כולנו למרתף. אחרי כמה ימים הודיעה לי אחת הבנות מהכיתה שאינה רוצה לבוא אתנו משום שגם ברחוב שהיא גרה בו יש בית עני והיא רוצה לתת שם את האוכל – וככה התחלקו התלמידים. אחרי זמן מה גיליתי שגם ברחובות אחרים יש עניים, בהרבה ערים ברוסיה יש עניים. אז כבר לא מספיק לחלק את ארוחת הבוקר, בשביל זה צריך לארגן אירגון עולמי שהעשירים יעזרו לעניים. כך נהייתי סוציאליסטית. כך למדתי ללכת מהפרט אל הכלל.

כך מצאה את מקומה בעולם: להתחיל ביחיד, בסובל, לעזור. לא לפטוֹר עצמה בטענה – האם אפשר לשנוֹת, האם מעשה אחד יש בו כדי להועיל… מפי אביה שמעה פעמים רבות: ‘לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה’, ומשהגיעה לכלל בגרוּת, החליטה להיות פועלת ולעסוק בעבודת גברים דווקא. בחשאי יצאה את הבית ונסעה לעיר לודז', ביקשה עבודה בבית חרושת לשׂקים ודווקא בסַבּלוּת – העבודה הקשה ביותר. הביטו עליה בתמהון – ונענו לה. היא סחבה את ערימות השקים ונסתבר שהנערה במשקפיים, בעלת הסֵבר החמוּר, יכלה לעשות עבודת גבר בהצלחה.

בבית החלו לחפש אחריה, הזעיקו את המשטרה, וזו מצאה את מניה במקום־מִקלטהּ והחזירה אותה לאחוזה.

בנערוּתה חלמה להיות רופאה. כך תוכל לעזור לבריוֹת. גם האם עודדה אותה בכיוון זה, אבל האב התנגד שבתו תלמד באוניברסיטה. כוחו של האב לא היה רב לזמן ארוך. ילדיו לא שעוּ להדרכתו ולעצתו. כולם יצאו איש־איש בדרך שבחר לו, כולם נתפקרו – לפי מושגיו. עכשיו, שהגיעה העֵת לבחירת הדרך־בחיים, ניסתה האֵם שוב לשכנע את מניה ללמוד רפואה – האב לא יתנגד. אך מניה סרבה: אין היא רוצה להיות בּדוּלה מהעולם שנים רבות, מתמכרת רק לענייניה. יתר־על־כן, אין היא יודעת אם כרופאה תוכל להיות לעֵזר לרבּים, להקל בקנה־מידה גדול; מקוֹמה – עִם העם, עם העובדים, אתם היא רוצה לחיות וביניהם לפעול.

במינסק ישב האח גדליה, שהיה מהנדס, אתו עבד גם משה. גדליה הציע להעסיק את מניה במשרדו כשרטטת. מניה הסכימה – ראשית־כל, צריכה היא לצאת מהבית – אבל כשהגיעה למינסק, הלכה לעבוד בנגריה. האח ויתר לאחותו קשת־העורף. מניה, החזקה בגופה, עשתה את העבודה כטובים שבין הפועלים.

משרדו של גדליה היה פעיל מאוד: הוא הקים בתי־חרושת בכל קצווי רוסיה. אולם הוא ראה את ישיבתו ברוסיה כארעית – מצפה להזדמנות לחזור לארץ־ישראל.

אייזיק היה האח הראשון שעלה לארץ־ישראל. עם הבילויים התיישב בראשון־לציון, ומכתביו עוררו התלהבות רבה אצל גדליה. אולם כּשלונות היישובים הראשונים גרמו להפסקת העלייה, וגדליה התעכב ברוסיה. הוא עלה ב־1892, כמה שבועות לאחר נישואיו.

גדליה היה אחד המהנדסים הראשונים של ארץ־ישראל. ראשית מלאכתו: חפירת בארות מים ברחובות ובפתח־תקוה. בארות אלה היוו מהפכה בהתיישבות בארץ. הערבים היו מסתפקים לצרכיהם במים העליונים ולא העמיקו יותר מחמישה־עשר מטר. זו גם אחת הסיבות שהם מכרו את אדמות השפלה והשרון ליהודים – כיוון שלא מצאו מים גבוהים במישורים. גדליה היה הראשון שהעמיק את הבארות, מה שאיפשר אחר־כך את נטיעת הפרדסים במישורי השרון והשפלה.

תוך כדי עבודתו עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה. הוא התקין רשת השקייה מהירדן למושבה משמר־הירדן ושימש בורר בסכסוך על חלוקת קרקעות חדרה שהוקמה באותם ימים. גדליה סבור היה, שיש כר נרחב לפעולה בארץ. בַּרי היה לו שהיא עתידה להתנער מקפאונה: כמניין־וחצי מושבות פזורות היו בארץ, נתונות לחסות הברון ואוכלות מכַּף־יד פקידיו, פקידוּת הברון הגיעה אז לשיא שררתה. איכרים רבים נהפכו לאנשי־חסות, מתענגים ברמת־חיים גבוהה בזכות כספי הברון ללא קשר עם המשק והייצוּר. הפקידוּת ניצלה היטב את שלטונה, גידלה חנֵפים ואוכלי לחם־חינם, הירבתה פקידים ועוזרים ומוסדות. עברו אך עשר שנים מאז הציל הברון את המושבות הראשונות שעמדו על סף ההתמוטטות. הפקידוּת שהעמיד כדי להפעיל את עזרתו – אגרה וגרפה כוח וסַמכות והיתה למוסד בפני־עצמו, התובע הוצאות ויוצר ממלכה ושירותים למענו־הוא. מרידות האיכרים נגד הפקידוּת, שאירעו בראשית ההתיישבות, נראו כמשהו רחוק, בלתי מובן, ושלא יחזור לעולם. עכשיו נתונים היו הכול לחסדי הפקידים, קבוצות נכבדות בכמוּת ובמשקל, בעלי זכויות רבות, שאיש לא עירער עליהן.

בראש הפקידוּת עמד אליהו שייד, שהיה בא לעתים מזומנות מפאריס, לראות מה חדש בממלכה, לתת הוראות ולקבוע הלכות. על פיו ישק כל דבר, מאחורי־גבו היו מלַחשים ומַרבּים רכילות, בפניו החניפו לו. באחד המכתבים הביתה תאֵר גדליה את שייד ראש הפקידים ואת ההווי במושבות: “שייד בוחר כמה נערות צעירות על מנת להכשירן בפאריס כמוֹרות, אולם בהגיען לפאריס מנצלן כאהובותיו… בזכרון־יעקב ובראשון לציון נפתחו חנויות בהן נמכר בוֹשם, דברי קוסמטיקה וכובעים פריזאים, ‘פריז זוטא’ רשום על שלטי אותן חנויות. בקשר לעבודתי אני נוסע הרבה בדיליז’נסים. במושבות הגדולות עולות לכרכרות נשים לבושות הדר ועל רגליהן אני רואה נעלים מהמוֹדה האחרונה של פאריז.”

גדליה, האָמון על רוח המהפכנים של רוסיה, גמר בדעתו לבצע מעשה דראמאטי, שיסב את תשומת־הלב לעלילוֹת הפקידות. שייך הגיע לארץ, אחד מביקוריו הרגילים. גדליה עלה לאניה חמוּש באקדח – להתנקש בחייו, אך לאניה עלו אזי רבים כדי לקבל את נציג הברון, וגדליה, שחשש מפגיעה באנשים חפים־מחטא, חזר על עקבותיו בלא־כלום.

כך נמנע מעשה ההתנקשות הראשון בארץ־ישראל.

הורי אשתו לא הסכימו כי בתם תשב בארץ השוממה הרחוקה. הם המטירו מכתבים על גדליה, בתביעה שיחזרו לרוסיה. יום אחד נסע עם אשתו לבקר בירושלים. הם הלכו לכותל־המערבי ושניהם התרגשו ליד החומה “שהיתה עדה מאות שנים לכיסופי היהודים לארצם”. גדליה היה בדעתוֹ לבקש מאשתו, שכאן, אצל הכותל, תבטיח כי לא תעזוב לעולם את הארץ, אבל מרוב התרגשות שכח להביע את משאלתו.

והנה הגיעה אל חותנוֹ שמועה, כי הבת חלתה בקדחת, והוא תבע בתקיפוּת כי תחזור הביתה ולוּ לתקופה קצרה, עד שלא תחלים. היא שבה לרוסיה. גדליה עבד עם המהנדס ליאון שטיין, שהקים ביפו בית־חרושת יהודי ראשון ליציקת ברזל והם החלו לספק מכונות למושבות, בעיקר מַשאבות. פתאום הגיע מכתב, כי אשתו חולה קשה. הוא יצא לרוסיה, בכוונה ובתקווה של ביקור קצר, ואפילו לא לקח עמו את חפציו. גדליה מצא את הרופאים מטפלים באשתו, מַלעיטים אותה תרופות רבות, אך לפי שלא היו בקיאים במחלת הקדחת הנדירה שם, לא הועילו לה הרבה. גדליה שיכנע את הרופאים לתת לה חינין, ואשתו נרפאה.

עד כה וכה נהפכה השהות הקצרה לארוכה, ולארץ־ישראל חזרו רק כעבור ארבע־עשרה שנה.

במינסק פתח גדליה משרד טכני לבניית מפעלים, והצליח מאוד. יחד עמו עבד אחיו משה.

שבועיים לאחר נישואי גדליה נשא גם משה אשה – נערה שפגש אותה לראשונה בטחנת הקמח, שם נסעה במעלית, שנקרעה פתאום – ובתאוּנה זו נקטעה לה רגל.

משה חכר טחנה משלו, אך עם שובו של גדליה מארץ־ישראל – הצטרף אליו. משה, שלא למד בבתי־ספר להנדסה, נתגלו בו כשרונות טכניים בלתי־רגילים והוא עלה בזה על אחיו. הוא הקים מפעלים שונים – לזכוכית, אריגים, נייר, שמן, מַנסרות, והיה מוצא פתרונות מפתיעים לקשיים שנתגלו. משה היה הראשון ברוסיה שהרכיב מנוע שריפה פנימית בבית חרושת לשַׁעם, ומטעם המשרד בנה בשביל עשיר יהודי נודע – זליג פֶרסיץ – בית חרושת לשמן בעיר ניז’ני־נוֹבגוֹרוֹד (היום גוֹרקי) על הווֹלגה. עבודה זו היתה פתח לשיתוף פעולה פּוֹרה בין איש־הכספים היהודי והבּנאי־הממציא.

במינסק נמצא גם האח נחום, שלמד בטכניון ועסק בעבודה מעשית. עכשיו הצטרפה לשלושת האחים גם מניה, שבינתיים התגוררה לסירוגין בדירות של משה ושל גדליה.

לאחר זמן־מה שכרה מניה חדר לעצמה. היא העמידה אותו לרשותם של ידידים־מהפכנים שהכירה, לפגישות־סתר או שהלינה שם שליחים שונים, חסרי בית ו“כתובת” בעיר. באותם לילות הלכה לישון אצל אחד האחים.

במינסק התוודעה ליהודים רבים. באחוזה ובכפר היו כל האנשים, חוץ מבני הבית, רוסים וכמעט שלא הכירה יהודים אחרים. עכשיו נפגשה עם פועלים יהודים ועם בני משפחותיהם. סבורה היתה שהם צריכים ללמוד, אם ירכשו השכלה – יוכלו להתקדם, והיא ניהלה בערבים חוגי־לימוד שונים, תוך כך למדה יידיש.

השנה היתה 1898. ברוסיה התיכונה, בחבלי הטאטארים שבמחוז קאַזאַן', פרץ רעב כבד. הידיעות מסרו על חללי רעב ללא־ספור. מניה הצטרפה לקבוצה של צעירים שיצאה לעזרת הרעבים, אף־על־פי שבתור יהודיה אסור היה עליה לשהות באותם אזורים שמחוץ לתחום המושב ליהודים, ואם תיתפס – צפויה היא למאסר.

כל אחד מאנשי המשלחת יצא לכפר “משלו” באזורי הרעב. מניה הקימה בכפר “שלה” מטבח ציבורי, אולם לרשותה עמדו מעט מיצרכים, אפשרויותיה היו מעטות ועוד, שזקן־הכפר, העוזר על־ידה כביכול, דאג קודם־כל לעצמו ולאנשי־שלומו, ומניה היתה כאובדת־עצות בין האמהות והילדים הרעבים, ללא יכולת להושיע. יום אחד התייצבו לפניה בני משפחת איכרים וביקשו תַּכריכים לבת שמתה. את רוב בגדיה כבר חילקה בין בני הכפר. עתה לקחה את הסדינים האחרונים שלה ומסרה לתכריכים למתה.

תושבי הכפר היו רובם חולים. קצתם נגועים בעגבת. מניה היתה מטפלת בפצעים הפתוחים, וחרדה תקפה אותה – אולי תידבק במחלה חשוכת מרפא? אחת מחברות המשלחת, בכפר אחר באותו מחוז, נדבקה בעגבת תוך טיפולה בחולים, והתאבדה. ומניה כאילו נרגעה: יש פתרון, אם תידבק במחלה – תעשה כמותה.

ארבעה חודשים שהתה בכפר. לבסוף הגיעה עזרה מהשלטונות – מעט לחם, זרעים ושוורים לחרישה. חברי המשלחת עזבו את הכפרים והתרכזו בעיר המחוז – קאַזאַן'.

בו־ביום שהגיעה מהכפר לקאזאן' סופר לה, כי הצבא עומד להטיס כדור־פורח מהעיר. רבים יצאו לצפות במאורע הבלתי רגיל. משנתכנס המון רב, הוכרז מטעם הצבא, שכל הרוצה יכול להצטרף למסע האוויר ולרחף שעה קלה בכדור־הפורח.

מניה, מבלי להסס הרבה, חזרה לבית המשלחת, לבשה בגדי גבר והתייצבה לטיסה, עם מתנדבים אחרים.

נכנסו לסל. שקי החול נזרקו והכדור הממולא בגאז החל להתרומם ולנוּע קלוֹת. פתאום נשמעו צעקות מלמַטה, וכשנשאו עיניהם סביב ראו עננים מתקבּצים באופק. סימן לסערה קרובה, כפי השכיח באזור זה. עד מהרה התכסו השמים בעבים כבדים ורוח חזקה טילטלה את הכדור, כצנֶפה בסערה. הארץ נראתה כמתנועעת והנוסעים היו מבוהלים.

הכדור נסחף מענן לענן, כמטוטלת של שעון, הרוח הוֹמה סביבוֹ והעננים מאַיימים עליו. היה קר והאנשים בלבושם הקל עמדו רועדים וצמודים זה לזה, אסירים בכדור הנתון לחסדי הרוחות. גבעות ושדות חלפו מתחתם במרוצה, ולטסים־בסוּפה אין כל אפשרות נחיתה.

מניה עמדה בסל־הכדור שותקת, נועצת עיניים בסערת הטבע. נדמה, כאילו בוחנת את עצמה, מה תהיה עמידתה ברגעים של פחד. הלילה ירד, הכדור ניטלטל באפילה והנוסעים חוששים כי לא יזכו לראות אור יום.

בהַנֵץ השחר, לאחר שתים־עשרה שעות הטלטולים והמתיחות, שככה הסערה. הכדור עופף מעל הרי אוּראל. הקצין־הממונה פתח את פתח הגאז והכדור נחת ישר לתוך נהר.

איכרים מכפר סמוך, מעודם לא ראו כדור־מעופף, סבורים היו כי מלאכי־חבַּלה נחתו משַׁמַים. הם הזעיקו את אנשי הכפר, שיצאו במקלות וקלשונות להילחם במעופפים המבוהלים. הקצין מיהר להצטלב וכמוהו גם הנוסעים האחרים, והאיכרים נכחו לדעת כי אין אלה שֵׁדים, כי פּראבוֹסלאבים כּשרים הם הבאים משַׁמַים. עזרו למשוֹת את הסל מהמים ואת הנוסעים הרטובים, אל החוף. היו בהם שהתעלפו בהציגם את רגלם על האדמה המוצקה. האיכרים לקחו לבתיהם את הזרים, השקוּם חלב חם והאכילים. עכשיו נתגלה, שאחד הנוחתים הריהי בעצם אשה, והיתה אי־נוחוּת. לאחר שנַפשו קצת, הובילו אותם האיכרים לתחנת־הרכבת ומשם הגיעו לבתיהם. מעשה הטיסה התפרסם בהרחבה בעתונים, שסיפרו גם על האשה האמיצה שעלתה בבגדי גבר לכדור־הפורח. הפרסומת לא היתה דווקא לרוחה של מניה.

כשסיפרה מעשה זה, ערב ירושלמי אחד, לרחל ינאית, נתעגמה מניה. עד לאותו יום – יותר מששים שנה עברו מאז – לא הבינה מהו אותו כוח מסתורי שדחף אותה פתאום למעשה זה של אומץ־לב עַקר. אך שבה מכפרים של רעב, סביבה בה גוועו אנשים מחוֹסר לחם, ולפתע, ללא מחשבה רבה, לבשה בגדי גבר וקפצה לכדור כדי להמריא, להינתק, לעוף. ומה המאוויים, הרצונות הכּמוסים, שהניעו אותה למעשה זה, שאין בו כל תועלת?

באותם ערבים של סיכום נפנתה לתהות על מניעים של מעשים שונים שלה, בלי למצוא פתרון.

המשלחת חזרה למינסק. בדרך הארוכה גם נמשכו ויכוחים עזים: הנה יצאו לעזור לעם הרעב, האם היתה תועלת במעשיהם? האם הקלו במשהו מן הדיכוי והעוני בן מאות השנים? וכיצד חייבים הם, בני הנוער הרוצים לשנות את פני הדברים – לנהוג בעתיד?

חלק גדול מחברי המשלחת סבור היה, שהפתרון הוא אחד: מיגוּר המשטר הצארי, בכל דרך ואופן שאֶפשר. רק מהפכה כזאת תחולל תמורה יסודית בחיי ההמונים. אחרים אמרו: הפיכה תביא עמה נחלי דם ויסורים, שלא יקלו על ההמונים; יש להמשיך בדרך שהלכו בה, שעל אחר שעל, כפי היכולת, ולנסות לתקן מה שאפשר לתקן.

הגיעו למינסק ונתפזרו, איש לדרכו.

 

פעילות וסוהר    🔗

כמוֹ שחקנים במחזה־ענק התייצבו על בימת החיים ברוסיה, בשלהי המאה הקודמת, הכוחות, התנועות והזרמים – אשר עיצבו, כבין השאָר, אף את תולדות היהודים במחצית המאה העשרים והשפעתם ניכרת עד היום.

באוגוסט 1897 התכנס בעיר באזל בשווייץ הקונגרס הציוני הראשון בהנהגתו של הרצל ונוסדה התנועה אשר קבעה לה כמטרה הקמת “מקלט בטוח” ליהודים בארץ־ישראל; חודש לאחר מכן, בעיר וילנא, נתייסד ה“בונד” – תנועת פועלים עממית שקראה לשחרור הפועלים היהודים, יחד עם כל פועלי רוסיה, מדיכוי השלטון הצארי והבורגנות; באותו זמן הוּבחנו ניצניה של תנועת פועלים ציונית – אגודות פועלי־ציון: באירגוני המחתרת הרוסיים – הסוציאל־דמוקראטים והסוציאל־רבולוּציונרים – תפסו היהודים מקום נכבד; בערי המוֹשב המשיכו בפעילותן אגודות חובבי־ציון שקמו שנים רבות לפני הרצל ותרמו להנחת היסוד ליישוב היהודי החדש בארץ ישראל ולמושבות החקלאיות הראשונות, וכל אותו זמן המשיכו רבבות יהודים לזרום לארץ החדשה מעבר לים – אמריקה, ארץ־ הזהב.

העיר מינסק, שמנתה כחמישים אלף יהודים, היתה בין המרכזים הסוערים של חיי היהודים ברוסיה. פועלים יהודים מילאו את בתי־המלאכה ובתי־החרושת שלה והיו חברים באירגוני העובדים ובחוגים המהפכניים הרבים. כאן נוסד אחד הסניפים הראשונים של “בונד” וכאן קם גם חוג ראשון של אלה אשר כּינו את־עצמם פועלי־ציון. במינסק פעל גריגורי גֶרשוּנִי, כימאי, מראשי הס“ר, צאצאָם של רבנים והוא־עצמו מראהו כּעילוּי־ישיבות, – מטיף בהתלהבות לטרור־אינדיבידואלי כשיטה נכונה לקידום המהפכה הסוציאלית, קוֹנה מניות של “אוצר ההתישבות” הציוני, עוזר לחזנוביץ במגבית ספרים לבית־הספרים בירושלים, ולעתים בנאומיו בפני הפועלים מסתייע בנסיונות כימיים, הרכבת שני נוזלים חסרי צבע שיצרו נוזל בעל צבע חדש – אדום כדם. הרב מטעם דמַתָא, חנל’ש, היה נחשד בניהיליזם וקרוב לחיבת־ציון; ואחד ממנהיגי ה”בונד" המסעירים בעיר, מעֶדעֶם, היה בן לרופא צבאי, גנראל משומד.

בתי תפילה של מינסק, מלאים תמיד קהל יהודים שוחרי תפילה ותורה, שימשו לעתים גם כמקלט לפועלים, שהיו מתוועדים לענייניהם במסווה של מִניָן־לתפילה. ואולם בנוסח וארשה נפתחו גם כאן בתי־קפה – “קאַוויאַרניה”, שרחשו פועלים בחולצות אדומות, שחוֹרוֹת וכחולות, נושאים בכיסיהם חומר בלתי־לגאלי ופיהם מטיף סיסמאות. ליד השולחנות נמשך ויכוח בלתי פוסק על כל נושא שבעולם ופולמוס בין אנשי המפלגות היריבות. בין השולחנות שוטטו סוכני ה“אוֹכראנַה”, הבולשת הצארית, וצוֹתתו לשיחות. אל מקומות הוויעוּד הציצו בחורי־ישיבות שעתה־זה הגיעו מעיירות התחום ונתלהבו מהוויוֹת העוֹלם־הגדול. משולחן לשולחן עברו האֶקסטֶרנים, והסטודנטים “הנצחיים”, ספרי הקלסיקנים נושרים מחיקם והם מבקשים הלוואה קטנה לזמן ארוך. אצל השולחנות ישבו הנערות הצעירות, ארוכות הצמה ולוהטות העיניים, שהכריזו כי יחד עם מעמד הפועלים כולו תילחם גם האשה למען עולם טוב יותר.

לתוך קלחת־חיים סוערת זו השליכה עצמה מניה בכל חום מִזגה ונעוריה, יוֹמם המשיכה לעבוד בנגרייה של אחיה, ואילו את הערבים והלילות הקדישה לאירגון חוגים, בהם לימדה היסטוריה, כלכלה וסוציאליזם, ואם היה צורך – אלף־בית. היא התחילה בשני חוגים והם הלכו ורבו והעסיקו אותה עד מאוּחר־בלילה. כדי להסתיר את החוגים מעיני הבולשת, העוֹינת כל כינוס של פועלים, ואפילו למטרות לימוד – התקיימו השיעורים בביתה של אשה ענייה שהתפרנסה ממכירת תופינים ללומדים והיתה גם שומרת הפתח, כדי להזהיר מפני שוטרי־חרש.

אחד מראשי “בונד” במינסק באותה תקופה, כאנין, סיפר חמישים שנה לאחר־מכן על מניה:

בחיבה מיוחדת התייחס הציבור אל מניה וילבושביץ. במסירותה לפועלים לא ידעה גבול. קשה לתאר עתה את הרושם שעשתה כאשר החליטה ללמוד מקצוע גופני והלכה לעבוד בנגרות. כשפשטה הידיעה ברחבי ה“בונד” במינסק כי מניה וליבושביץ עומדת ליד שולחן נגרות ועובדת במקצוּעה או בפטיש, עוררה תמיהה רבה והחיבּה אליה גברה עוד יותר. מניה היתה אז כבת 18־19, קומתה בינונית, חסונה, שערותיה גזוזות, ממושקפת ועושה רושם של אדם בלתי רגיל.

מניה היתה קרובה לכל החוגים הפועליים במינסק, אך לא הצטרפה לשום מפלגה. רבים היו ידידיה ב“בונד”, אבל היא לא הסכימה לדרכם. הטיפו, קודם־כל, להתקוממות של המוני העם נגד שלטון הצאר והמשטר הקאפיטאליסטי, ואילו מניה סבורה היתה, שצריך מקודם לארגן את המוני הפועלים ולעורר את הכרתם על־ידי השכלה, לימוד ומאבק לשיפור תנאי החיים.

שני אחיה שהיו בארץ־ישראל קרבוּה לציונות. אולם, למרות אהדתה לתנועה, סבורה היתה שמחוֹבת האינטליגנציה היהודית ברוסיה היא לפעול בין הפועלים היהודים ברוסיה עצמה; היא גם פיקפקה אם אפשר למזג לאומיוּת־ציונוּת עם סוציאליזם. אף־על־פי־כן היתה מקורבת לפועלי ציון במינסק יותר מאשר לכל חוג אחר. מה־גם שהם, כמוֹתה, החשיבו את הפצת ההשכלה בין הפועלים והפעילות לשיפור התנאים, מבלי לתבוע ראש־לכל מלחמה פוליטית נגד השלטון. חייקה כהן מראשי פועלי ציון במינסק, היתה גם חברתה הטובה ביותר.

חייקה צעירה היתה ממניה, עדיין לא מלאו לה שמונה־עשרה, יפה־להפליא: גופה מחוּטב, שתי צמות שחורות נופלות על כתפיה ועיניה רושפות אש. בחורים השתגעו אחריה, ואילו כל מעייניה נתונים היו לתנועה. מניה הכירה אותה במקרה: ערב אחד נזדמנה ל“צַ’ייניה” – בית תה – ושם ראתה את בת המוזגת, נערה מעוררת תשומת־לב ביופיה, מסבירה בהתלהבות לאיש מבוגר, כי אפשר להיות פועל וגם ציוני; מניה אמנם לא לגמרי השתכנעה, בכל אופן חייקה הצעירה כבשה את לבּה והשתיים התיידדו מאז לאורך ימים.

היא התיידדה גם עם מנהיגי תנועות־המחתרת וכשפגשה את גריגורי גרשוני, המהפכן בעל המוניטין, ניצתה בה אהבת נעורים נוגעת־ללב.

לימים סיפרה:

את יודעת, רחל, הלא גרשוני – זו אהבתי הראשונה. התאהבתי בו בפגישה הראשונה עמו… מי לא התאהב בגרשוני? הכרתי את בית אביו, משפחה מיוחסת של גדולי תורה ומשכילים. גם הוא עצמו נראה כרב צעיר. איזו ארשׂת של אצילות ושאר־רוח של אינטליגנט יהודי ירש מאבות־אבותיו.

חדוּר היה ערכים נעלים של היהדות אשר לבשו בו דמות אידיאות מהפכניות כלליות. את כל ירושתו הרוחנית מסר למהפכה הרוסית. לא יכולתי להבין כיצד היה יכול להיות פעיל בפלוגה־הקרבית של הסוציאל־רבולוציונרים. הדבר לא השתלב עם הבעת פניו שהיתה בהם עדינות רוחנית נאצלה.

גרשוני התיידד עם אחֵי מניה ה“בורגנים” – גדליה ומשה, והיה בא לבתיהם ומרבה להתווכח אתם, בעיקר עם משה, שראה את עצמו כאחד העובדים, הממלא את חובתו ונותן לחברה לפי כשרונותיו, אם־כי דחה לחלוטין כל רעיון סוציאליסטי, בסברתוֹ שהסוציאליזם מבקש לפתור רק את הבעיות החומריות ומתעלם לגמרי מבעיות הרוח. את האחים לא שיכנע גרשוני, אבל נודעה לו השפעה רבה על נשותיהם. פוליה, אשת משה, הוקסמה ממנו, אירחה בביתה חוג מחתרתי והיתה מַסתירה ספרות בלתי־לגאלית. משה ידע ולא אמר מאומה.

מניה התיידדה גם עם ה“בּאַבּוּשקה” – סבתא של המהפכה הרוסית, שעשתה עליה רושם רב.

“באבושקה” – יֶקאטרינה ברשקוֹ־ברֶשקוֹבסקאיה – נערצת היתה על כל חוגי המהפּכנים ברוסיה, בתו של בעל אחוזה ממוצא אצילים, הושפעה בנעוריה מעלילות ה“דקבריסטים”, ראשוני המורדים בצאר בשנת 1825, והצטרפה למהפכנים. היא נידונה ל־15 שנות מאסר ועבודת־פרך בסיביר, ברחה, וכשנתפסה הוסיפו לה עשר שנים על עונשה. לאחר שיחרורה התיישבה באחוזת ידידים ליד מינסק; למרות המאסר הממושך לא נשברה רוחה ולא שינתה מדעותיה.

מניה ביקרה אצלה לעתים קרובות ונתקשרה אליה. “באבושקה” שמרה על שלימות נפשה. טוֹבת־לב היתה, מסורה לזולת ואוהבת־חיים. קומתה הגבוהה לא שׁחה ושערותיה הלבנות עיטרו פנים שסִברם כובש לב, חיוּנית ועירנית היתה ורבּה חיבּתה למחולות, כפי שהוכיחה בכל הזדמנות של חג וחגיגה. עדיין סבורה היתה שרק בדרך של טרור – דרכה של מפלגת ס"ר – אפשר למגר את משטר הצאר, והיא המשיכה, למרות הסכנה, לפעול בחוגים מהפכניים, להיפגש עם בני נוער ולהשפיע עליהם מהתלהבותה.

מניה אהבה את ה“באבושקה”, העריצה את אופיה החזק ואת כוח־סבלה, אך לא נכבשה לדרך הס"ר, משהכירה את מנהיגיהם אומרת היתה, כי הם האנשים הטובים שבעולם, אך אין היא יכולה להצטרף אליהם: מטיפים הם למהפכה פוליטית בלבד ואין עיניהם לפועלים עצמם ולצרכיהם, אולי מפני שרובם לא היו פועלים, לפי שבאו מהשכבות המשכילות ואל הרעיון המהפכני הגיעו בכוח ההגיון ולא מתוך נסיון סבל עצמי.

המשטרה פקחה עין על החוגים של מניה והתוצאה לא איחרה לבוא. לא ידעה עדיין את כללי המחתרת, ובחיפוש הראשון מצאו אצלה מכתבים שונים. אמהּ חלתה ומניה נסעה מדי פעם לאחוזה לבקרה, והבולשת – בעקבותיה. בשעת ביקור אחד הופיעו השוטרים בשתיים בלילה והפכו את הבית בחיפושים אחרי ספרוּת אסורה. חשדו שהאֵם מתחפשת כחוֹלה, כדי להסתיר כתבים בלתי־לגאליים, והפכו את המזרון. מניה התנפלה על השוטרים בזעם חסר־אונים.

אף־על־פי שלא היתה חברה בשום מפלגה, השתתפה בהפגנות פוליטיות. על הפגנה אחת סיפרה כעבור ארבעים שנה:

לכבוד אחד במאי אירגן ה’בונד' הפגנה. כאלף איש השתתפו בה. רטט של קדושה הסעיר והלהיב את הלבבות. ופתאום – בהלה, מבוכה. גדוד פרשים מסתערים עלינו בדהרה מן העורף ומצליפים ימינה ושמאלה. בן־רגע הושבּתה ההתלהבות, השתררה מבוכה איומה. ההמון התבלבל והפך לבּליל אדם, אשר התרוצצו כמטורפים אנה ואנה, והכל אחוזים תשוקה אחת – להימלט בכל מחיר.

בשורות הראשונות של ההפגנה צעדנו ארבעתנו – שני בחורים ושתי בחורות. רגש של כלימה תקף אותנו למראה ההמון הבורח. מחשבה נועזה עברה במוחנו: לעצור בעד האנשים בכל מחיר, בלי להפליט הגה סידרנו בגופנו שרשרת חיה לרוחב הסמטה. אחד השמיע פקודה תקיפה ‘עמדו!’ ויהי הפלא: לרגעים ספורים נעצרה ההתפרצות, ושוב זעקות – ההמון פרץ הצדה והבקיע לו מוצא דרך סמטה צדדית.

פלוגת ז’אנדארמים, ברודפם בעקבות המפגינים, נתקלו בשרשרת שלנו. עמדנו כמאובנים. הללו מדדונו במבטיהם. מבטינו נפגשו. ברגע הראשון אף הז’אנדארמים נסוגו. אך מיד החלו להצליף בנו בחרבות שלופות, באכזריות פראית, ואילו אנחנו ניצבנו כקפואים. איננו זזים. באותו מעמד לא הרגשנו כאב. היינו שרויים במין התלהבות של אנשים העולים לגרדום למען קידוש השם, אבל לבסוף התגברו עלינו והסתלקנו גם אנו.

ומה שצפוי היה אמנם־קרה. לילה אחד בסוף שנת 1899 אסרה המשטרה במצוד־פתע כששים ממנהיגי ה“בונד”. הבולשת סבורה היתה שמניה היא אחת מראשי המפלגה ויצאה לחפש גם אחריה. אותו לילה היתה אצל מיטת אמה באחוזת לוֹסוֹסנה והשוטרים עצרו אותה בחצות. העבירו אותה לבית הסוהר של מינסק, ומשם – למוסקבה.

בתחנת הרכבת של מינסק ראתה את משה אחיה רץ אל הקרוֹן בו ישבה בין שני שוטרים. כשנודע לו שעומדים לשלוח את אחותו לכלא של מוסקבה, אץ לתחנת־הרכבת כדי לתת לה את התנ“ך שלו, שהחזיק עמו תמיד, השוטרים מנעו ממנו להיפגש אתה, אך הוא הצליח להעביר אליה את התנ”ך על־ידי עובד רכבת. בעמוד הראשון כתב מדברי שפינוזה: “היות חופשי, פירוש הדבר: לפעול באופן עצמאי מתוך הכרח הטבע שלך”.

לא ידעה על איזה חטא נאסרה, הרי לא היתה חברת־מחתרת ואפילו לא חברת־מפלגה. אולם אנשי ה“אוכראנה” בטוחים היו שנפל לידיהם איש מחתרת חשוב ותבעו ממנה לגלות את שמותיהם של מנהיגי ה“בונד”. מניה התייחסה לשאלותיהם בצחוק שהרגיז אותם והם החמירו בחקירתה ואיימו עליה בסיביר ובמאסר עולם. מניה הטעימה להם, כי תפקידם של קציני בולשת לחקור ולנסות לגלות סודות, אולם הם לא יצליחו אצלה. תבעו ממנה “וידוי” על מעשיה והיא השיבה בהודעה: “לפי הכרתי, הריני מהפכנית. לא אענה על שאלות מכיוון שאינני רוצה לשקר, ובו־בזמן לא אזיק לשום מפלגה מהפכנית”.

אבל חוקריה לא הניחו לה. הם הכבידו על תנאי מאסרה, הכניסוה לתא צר ואפל, שעכברים רבים ראוהו כביתם. לימים סיפרה על החיים באותו תא־יחיד:

היה משעמם נורא. פתאום אני רואה – יוצא עכבר קטן מביט בפחד בעיניו הקטנות, זרקתי לו קצת פרורים, והנה מופיע עוד עכבר, נעשו אמיצים יותר! השתעשעתי והתחלתי לספק מזון לעכברים שלי, מחלקת אתם את ארוחותי כאילו היו ציפורים שלי ומשחקת אתם לעתים כעם חתולים. לילה אחד נכנס לתא שוטר, כדי להזמין אותי לחקירה הרגילה. לפתע ראה: באמצע החדר, סביב לכדור לחם שנטבל במרק, התאספו כמה עשרות עכברים קטנים, בצעקה פראית נמלט החוצה.

החוקרים הודיעו לה: אמך חולה קשה, נוטה למות. אם תגלי את שמות המנהיגים, נרשה לך להיפגש עמה, אחרת תסתלק מהעולם בלי שתראה אותך. – מניה לא הגיבה. הציעו לה: יודעים הם שמקורבת היא לגרשוני. תמסור כל מה שידוע לה עליו, ותשוחרר. מניה הכחישה שהיא מכירה את גרשוני, אבל הבלשים סיפרו לה פרטים על פגישותיה עמו. וכשמניה סרבה בכל זאת לדבר על גרשוני, פתח החוקר בדרך חדשה:

“על מי את מגֵנה, על רמאי?”

מניה התעלמה מדבריו. החוקר הוציא ממגירתו צרור מכתבים והראה אותם לה. “של מי המכתבים?”

מניה הכירה את כתב היד, אך שתקה.

“כן, את צודקת, הם של גריגורי גרשוני.” הפסיק לרגע ושאל: “את מכירה את ראדיונובה?”

“באבושקה” סיפרה פעם למניה על אשה רוסייה, אֵם לילדים, בשם ראדיוֹנוֹבה שהתאהבה בגרשוני, עזבה את ביתה, הצטרפה עמו למחתרת, וכאשר אסרו אותו אסרו גם אותה.

בלי לחכות לתשובה התחיל החוקר לקרוא מהמכתבים. היו אלה איגרות אהבה של גרשוני לאיזו צעירה בלתי מוכרת למניה. משסיים צרור ראשון, שלף חבילה שנייה ושלישית של מכתבים וקרא באוזני מניה דברי וידוי נרגשים.

“רואה אַת מי הוא גרשוני זה, שאת מגנה עליו?”

סיפר לה, שקרא מכתבי־אהבהבים אלה גם באוזני ראדיונובה, שנזדעזעה עד לשגעון כמעט וסיפרה הכל על גרשוני.

מניה התפרצה: “הכל שקר ושום תכסיס לא יעזור לך – לא אספר!”

החוקר חייך אליה בכל פרצופו חיוך רע: “הה! המנהיג הגדול הוא רודף־שמלות”.

מניה התרגזה, הדם הציף את פניה, תפסה את קסת־הדיו שעל השולחן והטיחה בחוקר. הקסת חלפה מעל ראשו ונשברה אל הקיר.

“הנח לי!” – צעקה.

סוֹהרים תפסו אותה בגסוּת והשליכוה בחזרה לתא.

שם, באפילת החדר הצר, העבירה בדמיונה כל מה שקרה ולא יכלה לקבוע, אם הטילה את הקסת בחוקר לפי שהרגיז אותה, או מתוך כעס על גילוי מעשי־האהבהבים של גרשוני הנערץ, אהבת נעוריה. בלבה נשאר מאָז מישקע מרירוּת כלפי גרשוני.

ראו החוקרים כי גם בדרך זו לא יצליחו, והודיעו לה בחקירה הבאה:

“בבית אחיך, משה, התקיימה פגישה חשאית וה’באבושקה' הופיעה בה וקראה להתנגדות למשטר, וזאת חרף התחייבותה שלא לעסוק בעניינים פוליטיים. יש דרך אחת למנוע את מאסרה – אם תגלי את שמות ראשי ה’בונד'.”

לאחר עשרים וחמש שנים של סבל בסיביר תשלחו אותה שוב למאסר?" – התפרצה מניה.

“כן, ללא רחמים, והפעם עד תום חייה, אלא אם…”

החוקר לא סיים ונעץ מבטו במניה.

“אינני יודעת מאומה.”

“יפה, אמר, תחשבי על כך בתאך. ועוד – אסרנו את ארבעים הפועלים שעבדו אתך בנגרייה. כולם בעלי משפחה. אנחנו יודעים שאין להם כל קשר למהפכנים. אבל אנו נחזיק אותם בבית הסוהר עד שלא תדברי, ועוד…” שלף ממגירה גליון נייר והגישו למניה:

“זוהי רשימה של מאה נערים, כולם תלמידיך. בני שש־עשרה – שבע־עשרה. אנו מכירים אותם כולם. אם לא תמסרי את שמות המנהיגים – נעצור את הנערים. הם יישברו מהר. כל אחד מהם יודע קצת ומכולם יחד נוציא, פרטים פרטים, כל מה שאנחנו צריכים לדעת. זה הכל. גמרתי אתך. אַת תחזרי לתאך ואני נותן לך כמה ימים לחשוב, ואם לא תגידי מה שאנו צריכים – לא ייגרע דבר מכל מה שאמרתי כאן.”

החוקר רמז לסוהרים, שהחזירוה לתא. באפילה בבדידוּת ייסרוּה הספקות: האם יש זכות מוסרית שכל אלה יתענו בבית הסוהר בגלל שניים־שלושה מנהיגים, המוכנים כל רגע למאסר? – הנגרים החפים מפשע, הנערים, ה“באבושקה”? יתר על כן, אילו היתה המשטרה מחפשת אחריה, מניה, וחיי כל האנשים האלה היו תלויים בה – האם לא היתה מוסרת עצמה לידי המשטרה?

בחושך התא התעללו בה הספקות כמו שֶׁדים. אמה החולה נראתה לעיניה – לבנה־לבנה, רזה עד אימה, אין כוח בפיה לדבר. מסביב הידהדו צעקות בני משפחות הפועלים האסורים, בכיות האמהות שילדיהם. הנערים הצעירים, מובלים לכלא, דמוּת “באבושקה” הלבנה הגבוהה, נעלמת בשלג.

לאחר כמה ימים נפתחה דלת התא. אור מילא את החדר והכאיב לעיניים. סוהרים הובילו אותה לאורך מסדרונות הבולשת עד לחדרו של החוקר. הוא הביט בה וידע כי ניצח. “ובכן, את תספרי כל מה שאת יודעת?”

מניה החליטה לספר, להציל את האנשים – לשלוח יד בנפשה.

החוקר הוציא גליון נייר חלק והניח לפניה. הוא לא יכל להבליע חיוך של סיפוק על שפתיו.

ופתאום, כמו ברק, מחשבה הקפיאה בה את דמה: ואולי כל הדיבורים האלה של החוקר על המאסרים, על מחלת האם, על הסכנה ל“באבושקה”, כל אלה אך שקר, שנועד להביא אותה לידי דיבור?

החוקר נעץ בה מבט מצפה. מניה החזיקה את העט בידה והביטה בו בוהה. כיצד תדע את האמת?

אותו רגע נקרא החוקר מהחדר. מניה נשארה לבדה. עכשיו השגיחה באדם לָבוּש אזרחית, כבן ארבעים, שהיה כל הזמן עֵד לשיחה. היא נזכרה שכבר נכח פעם בחקירה וגם אז עמד בצד בלי שיוציא הגה מפיו, עורר רושם משונה – לא דומה כלל לחוקרי הבולשת והיה לו, כך נדמה למניה, מבט עצוב.

היא בחנה אותו היטב. חיוור, שחמתני, נראה אינטליגנטי – ועיניו עצובות מאוד.

מניה האמינה שיש לסמוך על ההרגשה האינסטינקטיבית, תחושת־הלב הפתאומית. הטילה את גורלה על כף־המאזניים ופנתה אל הזר ישירוֹת, ללא גינוּנים:

“מה לעשות? אמוֹר לי מה לעשות? האם אומר הוא אמת? אמוֹר לי מה לעשות. יש לך עיניים של איש ישר.”

הזר נתן בה מבט, שנראה לה כמלא רחמים.

“טפשונת, אמר, האם אינך רואה שהוא מנסה להערים עליך? איש לא נאסר.”

ויצא מהחדר.

מועקה נוראה ניטלה מלִבּה של מניה. היה לה רצון לרקוד, לפרוץ בשיר או בצעקת שמחה שתהדהד בכל הכלא הגדול.

החוקר חזר, ראה את הגליון הריק, והמריץ: “נוּ!” מניה פרצה עליו בקללות, בשטף, ללא מעצור. לא ידעה בעצמה מהיכן לה אוצר קללות שכזה.

החוקר הביט בה בתמהון וציווה להחזירה לתאָה.

 

בציפוֹרני הנץ    🔗

במשך שבועיים לא נקראה לחקירה. ישבה בתאָה, מהרהרת שוב ושוב במה שקרה. שמחה כי ניצלה ברגע האחרון ממעשה שאין לו תקנה.

בוקר אחד פתח סוהֵר את הדלת וקרא לה ללכת אחריו. עברו במסדרונות שלא הכירה ונכנסו לחדר מרוּוח, שנראה כלשכה. ליד הקירות איצטבאות ובהן ספרים – על תנועת הפועלים, כלכלה, היסטוריה, ספרי קלסיקנים בכריכות נאות, ואפילו ספרות בלתי־לגאלית.

לאחר שישבה כמה רגעים לבדה בחדר מלא האור, נפתחה הדלת ונכנס איש לבוש אזרחית. מיד הכירה אותו – זה שהצילהּ אז בחקירה הנכלוּלית. ניגש לכיסא שמאחורי השולחן הגדול ואמר את שמו. מניה לא שמעה, טרודה היתה בבדיקתו בעיניה. הודתה לו על ההצלה מכשלון של בגידה ושאלה:

“למה עזרת לי?”

"גם לי קרה כּך ולא רציתי שתיכשלי גם את.

"בכל־זאת?״

"היו לך פנים של קדוֹשה. באותו רגע חדלתי להיות ‘אוֹכראניק’ והייתי פשוט אדם. "

מניה השיטה מבטה על הארונות סביב.

“יש לך ספרייה עשירה.”

“ספרים, אומרים הבריות, מרחיבים את הדעת.”

“גם ספרות יפה.”

“אני אוהב את דוסטויבסקי.”

החלו לשוחח על ספרות. לזַר היתה ידיעה מקיפה על סופרים קלסיקנים וחדשים. השיחה עברה לנושאים פוליטיים, בעיקר ענייני פועלים. הזר אמר, כי הפיכת השלטון והפלת הצאר לא יעזרו לעם העובד, צריך להשכיל את הפועלים ולשפר את תנאי חייהם בדרך חוקית.

האיש מעבר למכתבה נראה אינטליגנטי ובעל בקיאוּת בשטחים רבים. היה יודע פרקי־כלכלה מאסכולות שונות, גם קיצוניות ביותר, וכן מתבּל שיחתו באמירות סופרים נודעים, בייחוד דוסטויבסקי. דומה באמת שמעריץ את הסופר הזה.

השיחה נסתיימה לאחר כשעה. שיחה כה נינוחה. לא הקירות, לא פרוטוקולים לא סוהר זעף. שיחה נעימה, אדם נוח.

לאחר כמה ימים שוב הוּצאה מתאה לאותו חדר, לשיחה עם הזר. הוא לא דרש מאומה. הוא רק שיטח דעותיו על עתיד רוסיה, עתיד הפועלים והמצב הפוליטי. אמר שהוא לוחם בטרוריסטים, כי הוא מתעֵב טרור, אבל הוא מתייחס בחיוב לתביעות הפועלים. מניה טענה לעומתו, שאין לפועלים ברירה אלא לנקוט כל דרך אפשרית של מאבק. – ואולם, לגופו של דבר, הרי היא עצמה התנגדה ל“בונד” ולמפלגות אחרות שקבעו מטרה אחת בלבד – מיגוּר השלטון; ולבסוף אמנם גם הביעה דעתה: על הפועלים ללמוד, להשכיל, לרכוֹש הכרה של ממש, להתארגן, עד היותם כוח שאי אפשר שלא להתחשב בו.

“הריני מגלה לפניך את לבי, – אמר הזר, – אינני מתחנף, אני אומר את דעתי. אני עובד למען ממשלה הדואגת רק לעצמה ולטובת המקורבים אליה. גורלה של רוסיה לא חשוב לאנשים אלה. הם דואגים לכיסם, לרווחתם ולקאריירה שלהם. אולם מצד שני אני משוכנע, שמהפכה היא אסון לאומי לרוסיה. פעם האמנתי באמת חדשה שתצא מאומתנו לכל העולם. עכשיו נתערערה אמונתי, למעלה יושבת ממשלה שעיניה סוּמוֹת, ובעָם פועלים כוחות של הרס. לי־לעצמי לא נותרה דרך, כל עבודתי היא אבסורד. אילו היה בי כוח הייתי שולח יד בנפשי.”

האיש נראה כֵּן ודבריו נוגעים ללב. ונדמה היה למניה, שהיא שומעת וידוּי של אדם שהתנסה במבחנים הרבה, ועכשיו הגיע למבוי סתום. מניה, בהתלהבות־נעורים, הביעה את בטחונה ביום שיבוא ויוּטב לעמלים של רוסיה, ישרור במדינה הגדולה משטר של צדק וכל אדם ימצא את מקומו ואושרו.

בשיחות הבאות ליבּנו את בעיות הפועלים באופן מעשי, הביעו דעותיהם על הדרכים שיאפשרו גם במצב הנוכחי את אירגון הפועלים. האיש נתן למניה ספרים מספרייתו, בעיקר של מחברים סוציאליסטיים מאירופה התיכונה, אשר ראו במאבק לגאלי את הדרך הנכונה לתנועת הפועלים.

יום אחד העלתה מניה רעיון: איגודים פועליים שלא יעסקו בבעיות פוליטיות ויקדישו עצמם אך־ורק למאבקים לשיפור חיי העמלים – קיצור שעות העבודה, תקנת התנאים ההיגייניים, העלאת שכר. המאבק יתנהל בדרכי שביתות, משא־ומתן עם הבעלים ובכל דרך חוקית אחרת. השלטון, צריך שיהיה נייטראלי.

“אני סבור, – אמר האיש, – כי המוֹנארכיה שלנו אינה שייכת למעמד מסוים, היא מעל לכל המעמדות, והעובדים יכולים להשיג הכל במשטר מונארכי.”

משיחה לשיחה הוּבהר הרעיון וניתנה לו צורה ומסגרת. מניה היתה מדברת בכל חום לבה. הזר היה נראה כאָב בעל־נסיון הנהנה ממראֵה התלהבות הנעורים, ולעתים היו גם עיניו שלו נדלקות, כשהיה מתאר רבבות של עובדים הכּוֹפים על מעבידיהם תנאים טובים יותר והיוצרים משטר טוב יותר, וכל־אלה ללא סבל מיותר וללא שפיכות דמים.

“נמצא בממשלה אנשים שיעזרו לנו, – אמר, – לא מאהבת־ההמונים, אלא מפחד־המהפכה. הם, שם למעלה, מפחדים מגיליוטינה רוסית. אם יעמידו בפניהם את עניין האיגודים המקצועיים כאפשרות למנוע את מה שמצטייר להם כקץ העולם – מיגוּר השלטון – הם יתנו יד.”

לעתים דיבר באקסטאזה, כמי שקיבל דת חדשה ומבקש להפיצה בעולם. כשבחנה מניה את עצמה, מצאה כי האיש משכנע אותה. הוא סיפר לה שהוא משוחח גם עם אסירים אחרים ורבים בהם הסכימו עמו. מניה אמרה, כי יש לארגן את כל האנשים, שאינם מתעלמים ממצוקת ההמונים, אך סבורים שגם במשטר הנתוּן אפשר לתקן ולפתוח פרק חדש בתולדות רוסיה.

אותו זמן היתה כבר תושב־קבע בבית הסוהר – עברו חודשים רבים מיום מאסרה. ערב אחד שמעה דפיקות בקיר המשותף עם התא הסמוך. אסיר חדש אשר הושב שם פנה אליה באִיתוּת המיוחד לאסירים. הוא הציג את עצמו – שמו הֶרשֶׁלֶה והוא ממינסק. מניה הכירה אותו – פועל־מברשות, חבר ה“בונד”. פועלי־המברשות היו מהפעילים והתוססים שבאירגוני הפועלים היהודיים. הוא שמח למצוא את מניה בתא הסמוך וסיפר לה, כי עתה זה חזר מלשכת־הכלא, שם ניהל עמו זוּבּאַטוֹב שיחה ארוכה, ידידותית מאוד.

מניה התפּלאָה: “זוּבּאַטוב כאן?” זובאטוב היה מפורסם כגרוע שבפרוֹבוֹקאטורים, סטודנט שבּגד בחבריו המהפכנים וטיפס במהירות במדרגות ה“אוכראנה” עד שהגיע לראשוּת הבולשת במוסקבה ורשתו פרושה על פני כל רוסיה. הוא הרודף באף־ובחימה את פעילי המפלגות, הוא שאירגן רשת סמיכה של מרגלים ובוגדים באירגוני הפועלים, והוא השולח את האסירים לשנים רבות לסיביר.

הרשלה תיאר את מראהו של זובאטוב ואת החדר בו ישב. מניה נדהמה: זה חודשים שהיא עורכת שיחות מלב־אל־לב עם זובאטוב בעצמו!

כאילו בוֹר נפער לרגליה והיא נופלת לתוכו. עד עכשיו לא ניסתה לברר, מי הוא בעצם האיש אתו היא משוחחת פעמיים– שלוש בשבוע. סבורה היתה, איזה קצין בולשת שיש לו אהדה לפועלים, המבקש ברצינות לשנות את פני הדברים, ואין בידו כוח רב; – והנה התברר לה, כי מזה חודשים היא מחליפה דברים בידידות עם ראש ה“אוכראנה” של מוסקבה.

למחרת שוב הובאה ללשכתו. שנים רבות לאחר מכן זכרה מלה במלה את השיחה הזאת עם ראש הבולשת.

מיד כשנכנסה לחדר שאלה:

“אתה זובאטוב?”

“ודאי, הרי הצגתי את עצמי בפגישה הראשונה.”

“לא שמעתי.”

הוא הביט בה והכיר מיד מה שמתחולל בנפשה:

“לא ידעת זאת? וכל יחסך אלי הוא תוצאה של אי־הבנה? – הוא הפסיק לרגע ושאל בקול של דכדוך: מה עכשיו?”

למניה היה נדמה כאילו החדר מלא שֵדים. היא רעדה כבקדחת.

“אמוֹר לי, מדוע נהיית פרובוקאטור?”

זובאטוב שקע עמוק בכסאו. עיניו, עיניים אלה שכבשו את לב מניה בעצבונן מיד בפגישה הראשונה, נהיו עמוקות יותר ואפילות יותר. הוא פתח בשקט ולאט בוידוי על חייו. היה נדמה למניה – כך תספר כעבור שנים רבות – כי מתגלָה לפניה הנפש הרוסית על כל מבוֹכיה ותהומותיה, כי נפתחים לפניה דפים טראגיים של חיי אינטליגנטים רוסיים רבים, היים ללא משמעות ואובדי־דרך.

לפני כעשרים שנה היה סטודנט במוסקבה. התפרנס מהנהלת ספרייה שהיתה שייכת לשתי אחיות, אחת מהן ארוסתו. הספרייה שימשה, שלא על דעת האחיות, כמקום לפעילות בלתי־לגאלית, חוג מהפכני שהוא היה מראשיו. יום אחד גילתה הבולשת את המקום ואסרה את האחיות. מיד הלך למשטרה ומסר, כי האחיות לא ידעו מאומה, והוא האחראי היחידי.

האחיות שוחררו. סבור היה כי ייאסר. ואולם קצין, שנראה כאָב קשיש, הטיף באוזניו על מונארכיה סוציאליסטית. הוא נתפס לרעיון, נפגש לעתים קרובות עם אותו קצין, השתכנע מדעותיו, ולבסוף הצטרף אליו באמוּנה שלימה. מאז החל להשתמש בכל האמצעים, כפי שלמד במחתרת, לשם מלחמה בחבריו־לשעבר, כדי למנוע את הסכנה שכל מהפכה תמיט על רוסיה – כפי שהוא משוכנע. הוא נכנס ל“אוכראנה” והתקדם במהירות. נשא לאשה את ארוסתו בעלת הספרייה; אך משנודע לה על תפקידו החדש – תקף אותה דכאון קשה שלא החלימה ממנו עד היום ואין היא נוהגת כאשה נורמאלית.

כך הוא חי. נרדף על ידי הכוֹל. אומלל בחיי המשפחה. את אשתו אין הוא רוצה לשלוח למוסד מיוחד. אחותה מתגוררת אִתם, נוטה למהפכנים, מעבירה את חייו בכל דרך, ונוטעת בבנו־יחידו שנאה לאָב עד כדי כך שאין הוא מדבר עמו כמעט. אין לו כל נפש קרובה בעולם.

נחמתו היחידה כל השנים האלה היתה מלחמתו במהפכנים, שאינם מקדמים שום עניין של הפועלים ורק הורסים את רוסיה. כל עוד האמין באפשרות של סוציאליזם־מלמעלה, לא היה איכפת לו להיות מעין־אינקוויזיטור, לשלוח אנשים למאסר ולסיביר בשם האידיאל. אולם במשך הזמן – הוא מרגיש זאת – אָבד צלם־אנוש שבו. פגישתו אִתה, עם מניה, העירה מחדש את האידיאלים של נעוריו ואת הרצון לחיים.

“זה אני כולי. זהו הסיפור של זובאטוב,” סיים ושתק.

מניה התרגשה לשמע וידויו. האיש כבש אותה בכנוּתו. בסופו של דבר, הרי גם הסגיר עצמו לידיה. משהעבירה בדמיונה את שיחותיהם עד כה, נוכחה לדעת, כי אף פעם לא ביקש להוציא ממנה פרט איזשהו על המחתרת או על אירגוני הפועלים, שמות, מקומות וכיו"ב. הנושא היחידי לו הקדישו את בירוריהם היה כיצד לכונן איגודי פועלים לגאליים.

והשיחות בין השניים נמשכו מאָז ביתר מרץ וביתר תכליתיות.

בבית הסוהר ישבו כמאה אסירים פוליטיים, רובם אנשי ה“בונד”. אותן שנים היה ה“בּוּנד” היהודי מפלגת הפועלים הגדולה והפעילה ביותר ברוסיה. מניה הציעה לזובאטוב להביא בפני המנהיגים האסירים תוכנית לפעילות חוקית; מאמינה היתה כי רובם, אם יובטח להם שהשלטונות לא יתערבו בפעולותיהם, מוכנים יהיו לייסד תנועה שתדאג רק לענייני פועלים, ותו־לא.

זובאטוב הסכים. הקדיש שעות רבות, ביום ובלילה, לשיחות עם כל האסירים. הוא היה גלוי־לב עִמם. מוכן היה לשחררם ללא כל התחייבות מצדם, רק תמורת הודאה־בכתב על פעילותם בעבר, והבעת תקווה כי עכשיו, עם הזמנים החדשים, יפעלו במסגרת החוקית, וכי אם יפעלו כך – הבולשת לא תפריע להם. יתר על כן, הוא ישתדל בחלונות־הגבוהים של פטרבורג להתיר פעולות שונות של אירגוני־פועלים – אפילו חופש השביתה, ויבוא בדברים עם בעלי המפעלים הגדולים, שיתחילו ברפורמות, לטובתם־הם.

בין האסירים היה גם גרשוּני. זובאטוב הזמין גם אותו לשיחות. בגרשוני מצא שועל־מחתרת ערום. גרשוני היה מוכן לחתום מיד על “וידוי” – הודה בפעולות שונות, הכחיש אחרות והבטיח לשנוֹת דרכיו. מששוחרר, חזר למינסק ופתח בהכנות להעמקת המחתרת, הפעם ברוסיה התיכונה, לשם פעילות בין לא־יהודים בעיקר. מניה סיפרה, שלימים הבין זובאטוב, כי גרשוני הערים עליו, הוא אמר לה: “גרשוני הוא האיש היחידי ש’סידר' אותי. ואף־על־פי־כן, אשמור עליו שלא יפול בידי המשטרה. הסיבה פשוטה – הוא והס”ר האחרים מטילים על השליטים בפטרבורג פחד־מוות. אם יהיו חופשיים – לא יתנו מנוח לאנשי הממשלה למעלה, והללו יהיו מוכנים להרשות את הפעולות של איגודי־הפועלים הלגאליים, למען ישַׁמשו ערוּבה לדחיית המהפכה."

(גרשוני סיפר לאחר־מכן על הפגישה עם זובאטוב: “הוא החל לעגוֹב עלי בעיניו ופתאום אמר, ‘אתה מוצא חן בעיני מאוד, גריגורי אנדרייביץ’, בוא נדבּר מלֵב אל לֵב'…”)

השיחות נמשכו, אולם הכּלא העיק. חורף לבן היה בחוצות – שקוף ומושך. יום אחד, משהחזיר אותה הסוהר לתאה לאחר שיחה עם זובאטוב, ביקשה מניה משומרי האגף, שכבר הכיר אותה היטב, כי יתן לה לעמוד קצת בפתח ולהשקיף לרחוב. הוא הירשה.

עמדה בפתח, והתבוננה סביב. העיר הייתה מכוסה שלג צחור, מבהיק ומלהיב. פתיתים לבנים ירדו על הרחוב כציפורים. תחושה נפלאה תקפה אותה. לאחר חודשים רבים שהיתה כלואה בתא האפל – היה מלוא הרחוב לפניה, עטוף בשטיחים לבנים, שיקעה את רגלה בשלג שלפני הפתח. השלג העמוק חרק מתחת לנעל. האוויר הצונן יצק רעננות. נשמה את האוויר החריף וריאותיה נתרחבו. מסוחררת היתה לרגע. הסוהר רמז, והיא חזרה לתאָה האפל. לרגע היה נדמה לה, כמו שותפה היתה להרפתקה נפלאה.

עברה כשנה מאז נכלאָה. השיחות הגיעו לתומן, תוכניתה של מניה היתה ברורה: כשתצא מהכלא, היא תפעל למען איגודים מקצועיים בלתי־פוליטיים. זוהי הדרך הנכונה בשעה זו להטבת תנאי העובדים, לשיפור מעמדם.

זובאטוב כינס את האסירים והודיע להם, שבכַּוונת ה“אוכראנה” מעתה למנוע טרור ומלחמת־דמים. אם ישמעו לו הפועלים, ייווכחו שמצד השלטון לא יהיו מכשולים על דרכם. להיפך, המשטרה תעשה הכל כדי לתת תוקף חוקי לפעולות שונות כמו זכות האירגון, האסיפה, השביתה וחופש הדיבור.

ביולי 1900 שוחררה מניה מבית הסוהר. כשיצאה מהבניין ופסעה ברחוב, הסתכל אחריה זובאטוב מחלון לשכתו. כשנעלמה מעיניו, ישב וכתב דו"ח.

האם האמין זובאטוב במה שהטיף? האם סבור היה בכנות שיש לאפשר פעילות של איגודי פועלים שאינם לוחמים בשלטון עצמו, שאינם מתכוונים למגר את הצאר – כמו איגודים של מערב־אירופה, באנגליה למשל? האם באמת רצה בטובת הפועלים?

חוגי המהפכנים טענו כי זובאטוב, משרת נאמן וערום של השלטונות והצאר כיוון שראה את כל פעולות ה“אוכראנה” – המאסרים, החקירות, סיביר – שאינן שוברות את אירגוני הפועלים ואת הטרור, הֶעלה בדעתו לפעול בדרכים חדשות: דרכי־נועם כביכול, כדי להכות את המהפכנים. עיקר תכליתו היתה הקאריירה שלו, להתקדם במעלות השלטון, ואולי להגיע לכהונת שׂר. אירגוני הפועלים וה“בונד” בתוכם אמרו, כי אין זה משטר שיכול להרשות־לעצמו מתן היתר לפעילות רצינית של אירגוני פועלים, לפי שכל פירצה קלה תגרור אחריה זרם כביר, שיאַיים על המשטר עצמו.

מניה, עד סוף ימיה, האמינה כי זובאטוב נתפס הפעם לכוונה, שהיה בה גרעין חיובי, כאשר עיניים דיבּרו ללבה והיא דימתה לראות נשמה טראגית הטעוּנה רחמים – היא נכבשה כולה. בכל תוֹם־נעוריה, והגנה עד־הסוף על משוגתה בעקשנות המיוחדת־לה.

לאחר שנים אמרה על זובאטוב:

ראיתי אותו כאיש האידיאה, נוכחתי כמה התאמץ להפריד בין תנועת הפועלים לבין התנועה המהפכנית ולא היה לי כל יסוד שלא להאמין בכנוּת רצונו להיטיב את מצב העובדים. בשיחוֹתי אתו נשארתי נאמנה לעצמי ואני בטוחה שאני היא שהשפעתי על זובאטוב, ולא הוא שהשפיע עלי.

היא האמינה ביושרו גם לאחר עשרים שנה, כשהסוֹבייטים פירסמו את מיסמכי ה“אוכראנה” והוּכח שזובּאטוב העביר לממונים־עליו את תוכן כל השיחות ה“אינטימיות” שלו עם מניה, את מכתביה האישיים והרגשניים לעתים – מכתבי נערה נלהבת לרעיון – ועוד הוסיף משל עצמו דברים חמוּרים שגרמו נזק לשמה. ועל כך אמרה מניה, שנראה לה כי זובאטוב מסר דו"חות אלה ושׂם בפיה דברים לא־נכונים, כדי לשכנע את הממוּנים כי הקשרים אִתה מועילים וכי יש להמשיך ולהתיר את פעולת האיגודים המקצועיים.

 

המפלגה הבלתי־תלויה    🔗

לאחר שמניה שוחררה מבית הסוהר נפגשה עם פועלים במוסקבה, רובם מהשכבות המשכילות, והשפיעה עליהם לפעול להקמת איגודים מקצועיים ללא מטרות פוליטיות. הם נפגשו עם זובאטוב, מבלי לראות בזה אָוון. נדמה להם, כאילו רוח חדשה מנשבת בחוגי השלטונות, וזובאטוב מייצג אותה. זובאטוב נתן עצות כיצד לארגן את התנועה והבטיח כי המשטרה לא הפריע לפעולתה.

ממוסקבה אצה מניה ללוסוסנה, שהתה כמה ימים ליד מיטת האם החולה וחזרה למינסק מלאת התלהבות, כדי להתחיל בפעולות אירגון.

מינסק שרויה היתה במבוכה. עשרות פעילי ה“בונד” ששוחררו מהכלא ללא תנאי, פרט ל“עצתו־הטובה” של זובאטוב – לא ידעו מה לעשות. היו שהאמינו לזובאטוב, בעוד אחרים סבוּרים שכל כוונתו בשיחרורים הבלתי־צפויים היתה לזרוע מבוכה ומדַנים בין הפועלים לבין עצמם. “בונד” התנגד בחריפות לתנועה החדשה, ואילן מניה ועמה פעילים אחרים, מהם חברי “בונד” לשעבר, הצליחו בהתלהבותם למשוך אחריהם פועלים רבים. הקשרים עם זובאטוב לא היו סוֹד – הכול ידעו שהתנועה החדשה זוכה לעזרתו. אמנם לא נמצאוּ חושדים במנהיגיה שהם שכירים של זובאטוב, אולם מפלגות הפועלים סבורות היו שאין לסמוך על הבטחות ראש ה“אוכראנה”.

למרות היחסים הקשים עם ה“בונד” נקראה מניה להעיד במשפט המפלגתי של צעירה שנעצרה ונכשלה בחקירה, מה שגרם למאסר ששים ממנהיגי המפלגה ופעיליה. מניה הכירה את הנערה בבית הסוהר. זו לא עמדה בחקירה בבולשת ומסרה מיד את שמות כל האנשים שידעה. משנכנסה מניה לחדר בו נערך המשפט החשאי – ראתה מוּלה, יושבת על ספסל, את הנערה, שפַניה נפלו מאוד. כשהגיע תורה של מניה להעיד, זקפה בה הנערה את עיניה והסתכלה בה כמי שעתידה להנחית את הגרזן על ראשה.

מניה נאלמה לרגע. רחמים הציפו אותה ומנעו כל אפשרות של עדות.

לבסוף צידדה את פניה מהנערה ופנתה לחֶבר־השופטים:

“אינני מכירה אותה.”

זמן קצר לאחר שובה למינסק נפגשה עם גרשוּני, סיפרה לו על מאסרה, על השיחות הארוכות עם זובאטוב ועל מסקנותיה.

גרשוּני לא האמין במהפכה־ברשות־השלטונית או פעילות בהשראתו של זובאטוב. כשנפגש עם זובאטוב “מכר” לו את כל מה שרצה הלה לשמוע, כדי שישחררוֹ והוא יוכל לחזור מיד לפעילות מחתרתית אפילו כהֶרף עין לא העלה בדעתו, שאפשר לקיים שותפות כזאת.

“מניה, – אמר, – אין להאמין בזובאטוב. הוא ינצל את כל מה שאפשר ואחר־כך ימכור את הכל.”

“אבל הוא איש ישר,” התעקשה מניה.

גרשוני דיבר אליה כמורה אל תלמידתו: "אולי הוא ישר, אבל אם הוא לא מערים – מערימים אחרים; במשטר כזה יש רק דרך אחת – להפילו בכוח מבלי לברור באמצעים.

“דרך זו תביא לנחלי דם.”

משראָה, כי אין הוא משכנע אותה, אמר: “אני מצטער שסיפרת לי את העניין. אינני רוצה לדעת. יהיו כוונותיו של זובאטוב מה שיהיו – כבר הצליח להכניס דמורליזציה בינינו ולהחליש את כוחותינו. נתערער האמון ההדדי, כל אחד חושב שהשני – שליח זובאטוב. מוטב היה להרוג את זובאטוב זה שלך!” – סִיים.

גרשוני הצטער שלא הצליח לערער את דעותיה של מניה. היה מחבב את הנערה הצעירה והמתלהבת, המוכנה להקדיש הכל לרעיון שהאמינה בו. נראה היה לו – כמו שסברו גם מכרים אחרים של מניה – כי זובאטוב הצליח לצוד אותה בחרמוֹ. אישיות רבת עניין, בעלת כוח מגנטי כמעט על אנשים שהאמינו ביושרו. וגרשוּני לא היו עתותיו בידו כדי להוסיף ולהיאבק על נפש המהפכנית הצעירה שעלתה על דרך סכנות. צריך היה להיחפז ולהיעלם, לעבור למקומות אחרים, כדי להמשיך במלחמת המחתרת נגד שלטון הצאר.

גם ידידים אחרים של מניה הזהירו אותה מפני זובאטוב, היא לא שמעה להם. אולם יום אחד, לאחר שנפגשה עם ידיד שישב אף הוא בבית הסוהר, שַׁכנוֹביץ שמו התגנבו סוף־סוף ללבּה אילה פקפוקים. בזמנו, בשיחות בבית־הסוהר במוסקבה אמר לה פעם זובאטוב, כי יכול הוא לקנות “את כל מנהיגי הפועלים”. מניה אמרה, שאין לקנות “כל אחד”. זובאטוב הציע שתקרא בשם. מניה הביאה כדוגמה את שַׁכנוביץ, שהיה כלוּא אז אצל זובאטוב במוסקבה.

“אי אפשר להביא אדם כמו שכנוביץ לידי הלשנה,” אמרה.

זובאטוב חייך.

הוא אמנם הפסיד. אבל רק עכשיו, משנפגשה עם שכנוביץ, הוּמחש לה המחיר היקר ששילם מחמת “הימוּר” זו שלה. זובאטוב ניסה כל דרך – חקירות ארוכות וקשות, איומים, לחץ נפשי ועונש־צינוק, כדי לשבור את שכנוביץ. הוא לא הצליח, אבל עד־היום, הירהרה מניה, סובל עדיין שכנוביץ מאותם חקירות ועינויים.

רגש אשמה תקף את מניה, ואחר – כך הרהור: אולי בכל זאת צודקים הידידים, וזובאטוב רק מערים עליה?

אותו זמן שהתה באחוזה בלוסוסנה, אצל מיטת אמה החולה. היו בידיה הרבה שעות של פנאי והיא הירהרה בכל מה שעבר עליה בשנה האחרונה. לבסוף כתבה מכתב ארוך לזובאטוב, היא סיפרה על דעותיהם של אנשי מינסק, שאינם מאמינים לו, על אזהרתו של גרשוני, וסיימה :

כאשר במינסק ביקשו ללכלך את שמך, אמרתי דווקא את ההיפך. אולם כאשר הגעתי לכאן והתחלתי להעמיק לחשוב במה שאני רוצה לעשות ובמה שאתה עשית ממני, מתחילה אני לשנוא אותך. הרגשה זו מתחזקת בי יום– יום, ואם יגיע הדבר לידי מדרגה מסוימת, יסתיים עניין זה רע בשבילך ובשבילי. אינני יכולה לומַר שרימית אותי. אבל אם כל דיבוריך על אלוהים, קיסר ונשמה, הם רק אמצעי כדי לשכנע נערה־מתלהבת, לשַׁמש לך כעוזרת, כדי לעלות לדרגה גבוהה יותר בשלטון, הרי שזה הרבה מדי.

אני יודעת היטב מדוּע בחרתי בדרך זו. אותי אינך יכול לקשור אליך. אני צריכה רק להיווכח, כי אינך זה שחשבתי, ואז, בפני כל עם ועדה, אודה בפרוֹבוֹקַציה, ומה שאעשה אחר כך – תראה. הדבר המחוכם ביותר שאתה יכול לעשות הוא לאמור את כל האמת. אני אאמין לך. אולי יעליב אותך הטון של מכתב זה, – היא מסיימת, – אולם צריך לדעת, כי עברו עלי רגעים קשים שבהם כמעט ונסעתי אליך כדי להרוג אותך. אולי תחייך. אבל אני עשויה כך, שאין לשחק אתי ומי שעושה זאת – ישלם הרבה.

זובאטוב ענה למכתב הנרגש במכתב אישי ארוך, בו “גילה” שוב את כל־לבו ושוב הבטיח, כי רק מטרה אחת לו – טובת הפועלים וגם בטחון המשטר המונארכי. הוא כתב בין השאר:

בשבילך המהפכה ותנועת הפועלים – זו בעיה מוסרית, בשבילי – בעיה ממלכתית. מאסרו של מהפכן הוא הכרח בשבילי. אולם בבוא היום, כאשר הרעיונות הסוציאליסטיים יתגשמו – יעשו המהפכנים אותו דבר, יארגנו בולשת גדולה מִשֶׁלי, מאחר שיהיו להם יותר שונאים, וימלאו את בתי־הסוהר באנשים חפים מפשע… כל מה שקורה היום בשלטון הצארי – יחזור

ויקרה לאחר שימגרו אותו. המהפכה תביא את רוסיה לחורבן לאומי.

והוא מסיים, בנוסח דוסטויבסקי:

אם אין אַת מאמינה לי, יכולה את לבוא כל רגע למוסקבה, לירות בי ולהצילני מעינויי נפש.

ומניה משתכנעת ומאמינה לזמן מה.

זובאטוב קיבל את המכתבים הנרגשים של הנערה בת־העשרים, קיפל אותם יפה והעביר מיד למשרד הממונה־עליו בפטרבורג, עם הערות והערכות.

ומשתוקפים את מניה שוב הפקפוקים ביוֹשרוֹ של זובאטוב, היא כותבת אליו שוב, והוא “מרגיע” אותה שוב, ופעם אחת היא אמנם נוסעת אליו עם אקדח טעוּן, כדי להרגו, כשגובר בה החשש שהוא בכל־זאת רק מרמה אותה, וזובאטוב עומד מוּלה ואומר “משכי בהדק”, והאקדח נופל מידיה.

האֵם היתה חולה מאוד. האב, זקן וחסר־אונים, עדיין יורד יום־יום לטחנה שלו. אך כבר איבד מזמן כל השפעה על הילדים הבוגרים, שהתכנסו עכשיו ליד מיטת האם, ושוב אין לו לא תוקפנותו ולא בטחונו־העצמי, מאוגוסט ועד נובמבר 1900 עשתה מניה את רוב הזמן באחוזה, ליד האם, אך שומרת כל הזמן על קשר הדוק עם פעילי התנועה בערים השונות. לעת החורף ציווּ הרופאים לקחת את האם לסאן־רמו שבאיטליה. אנה ליוותה אותה. מניה, שנמצאה בפיקוח משטרתי, לא יכלה להצטרף מיד. רק משהשיגה דרכון מזויף יצאה לסאן־רמו.

ארבעה חודשים שהתה אצל מיטת אִמה. היה לה פנאי הרבה לחשוב. רעיונותיה נתבהרו: יהיה זובאטוב עצמו מי־שיהיה, יש מקום ברוסיה לאיגודים מקצועיים, הלוחמים מתוך־הכרה על ענייניהם וזכויותיהם, לאו דווקא כסֶרח־עודֵף למפלגות פוליטיות. בבוא היום, לאחר שיאורגנו ויהווּ כוח – יהיו הם התנועה שתחוֹלל את התמורות במדינה.

בסאן־רמו פגשה באנארכיסט איטלקי, טיפוס מיוחד־במינו – מדבּר־רמוֹת על רצח וטרור ולבו־זהב. הוא היה באנגליה והכיר היטב את הטרייד־יוניונים שם. מפיו שמעה על דרך פעולתם. באיגודים המקצועיים האנגליים ראתה את המופת לתנועה שביקשה לחולל ברוסיה. ברוח זו אף כתבה לחבריה שעמדו בקשר־מכתבים הדוק עִמה.

בחודש אפריל 1901 מתה האם. היא ביקשה להיקבר בגרודנו. גדליה ואנה העבירו את הגופה, בארון מיוחד, ברכבות לרוסיה. את הארון הזה שמר מאז גדליה אצלוֹ, וכשהשתקע בארץ־ישראל העמידוֹ בביתו, שם שימש לו כבֵי־גנזים של המשפחה – רשימות־זכרונות, מיסמכים, תצלומים וכיו"ב.

מניה, משום פחד המשטרה, חזרה לבדה לגרודנו ומשם למינסק.

בנובמבר 1901 התכנסה במינסק ברשות השלטונות ועידת היסוּד של “תנועת הפועלים הבלתי־תלויה”, שפתחה מיד בפעילוּת נרחבת בערים הגדולות. מניה נבחרה לוועד המרכזי ושקעה כל־כולה בעבודה החדשה. היא הופיעה באסיפות בכל רחבי המדינה. באחת האסיפות, בה נכחו כאלף איש, הצליחו מניה ועוד נואם אחד להלהיב כדי כך ששבע־מאות מהם הצהירו על עזיבת ה“בונד” והצטרפות לתנועת הפועלים הבלתי־תלויה. מרכז ה“בונד” יצא במלחמה חריפה נגד ה“זובאטובשצ’ינה”, כפי שכינוּ את התנועה החדשה, והכריז חרם על כל הקשור או מתקשר אתה. אולם הדבר לא מנע את גידול התנועה. השלטונות קיימו לעת־עתה את הבטחתם ולא הפריעו לפעולות האירגון, שנציגיו באו במשא־ומתן עם המעבידים, קטנים וגדולים, והגיעו להסדרים רבים ששיפרו את תנאי העבודה, קיצרו את שעות העבודה – בעת ההיא היו פועלים שעבדו עד חמש־עשרה שעות ביום, – והעלו את השכר. נדמה היה, יום חדש הגיע לרוסיה, וכדוגמת מדינות מערב אירופה הנה מתקדמת היא, לאט־לאט, לקראת משטר דמוקראטי יותר.

מניה התייסרה בחרם שהטילו עליה חבריה הטובים, אך התעלמה ממנו כלפי־חוץ. ה“בונד” אמנם יצא במלחמת־תנופה. בכרוזים ובעתונות, אך נמנע מהאשַׁמות אישיות. פעם, בחשכּת סמטה אחת, ניסתה קבוצה של קנאי “בונד” להתנפל על מניה. לאחר מקרה זה פירסם מרכז ה“בונד” כרוז תקיף בו הצהיר, כי המלחמה היא רעיונית ובשום פנים ואופן אין להכניס לפולמוס זה שום אמצעי־אלימוּת.

מניה יצאה מדי פעם לפטרבורג, כדי להיפגש עם נציגי השלטונות ולנסות להסיר מכשולים שונים שפגעו בעבודת המפלגה. באחת מנסיעות אלה נפגשה עם הכומר הנודע, גאַפּוֹן.

לא היתה זו פגישתם הראשונה. פעם, בעת ביקור בפטרבורג, נלוותה לאחותה אַנה שיצאה לערוך קניות. האחות נכנסה לחנות ומניה חיכתה בחוץ. הסתכלה־בעניין ברחוב העיר הסואן. פתאום שמעה קול בכי, הפנתה ראשה וראתה שוטר נטפל ליהודי זקן ורוצה לאסרו. כומר צעיר שעבר במקום פנה אל השוטר בכעס: “כיצד אתה מעז לפגוע באיש זקן?” השוטר הסביר, כי ליהודי אין זכות ישיבה בבירה. הכומר הרים עליו את קולו: “אלוהים יצר את העולם בשביל כל בני האדם, הנח ליהודי זה, אני אחראי לו.” השוטר הירפּה מהיהודי. היתה סקרנית לדעת מי הוא אותו כומר, ואמנם כעבור כמה ימים נפגשה עמו באסיפה של סטודנטים. הציגו אותה לפניו והוא נודע לה בשמו – גריגורי גאפון.

גאפון, יליד כפר רוסי קטן, הושפע הרבה מכתבי טולסטוי, משוּם דעותיו ה“ליברליות” נמנע ממנו ללמוד באוניברסיטה, והוא נהיה לכומר בכנסייה של בית־קברות בפּוֹלטאַווה. הוא השמיע דרשוֹת נלהבות על “ואהבת לרעך כמוך” ועל צדק־ויושר, וכנסייתו נתמלאה אנשים שבאו מרחוק כדי לשמוע אל הכומר שפניו “פני שליח אלוהים ועיניו לוהטות כגחלים”. לאחר מות אשתו יצא לפטרבורג, לשַׁמֵש שם כומר בכנסייה של הנמל. השמועה על דרשותיו הנלהבות לצדק־ויושר עברה את כל העיר, ופועלים נהרו לשמוע את דבריו. גאפון הגיש תזכירים לשלטונות, בהם תבע שיפורים בתנאי העבודה והחיים של הפועלים, יסוּד קואופראטיבים של מחוסרי עבודה – וכל זה בחסות הצאר, “אבי העם כולו”, ו“ללא כל קשר לפוליטיקה”. בעידודו של זובאטוב הקים את “חברת פועלי בתי־החרושת הרוסיים”, שהציבה לה כמטרה לתווך ולקרב בין הפועלים, המעבידים והשלטונות.

בין מניה וגאפון התפתחה ידידוּת. היה בו בגאפון, כפי שסיפרה, “משהו שאילץ להעריצו”. טוהר ותוגה נשקפו מעיניו השחורות, כאילו המוני רוסיה כולם דיברו מתוֹכן. איש צנום היה ומרבה להסתגף: מתחת למַדי הכומר היה מעוּטף בשרשרת שבכל חוליה שלה נעוצה סיכה, בכל ניע וזיע שׂרטו הסיכות את הגוף, “הסיגוף – היה אומר – דרוש לאדם לשם שבירת יצר־הרע”.

מניה השפיעה על גאפון לפעול בתנועת הפועלים הבלתי תלויה. לעתים הלכה עמו לאסיפות פועלים והתפלאה לכוח־ההשפעה הגדול שלו. היה פותח את דבריו בתפילה, מדבר על זכותם של אנשים לחיים, של פועלים לפת לחם ושל ההמונים לצדק, ומסיים שוב בתפילה. השומעים, פשוטי־עם, שהדת מושרשת בהם עמוק, היו מקיפים אותו לאחר ההרצאה, מבקשים את קרבתו וקוראים לו בחיבה רבה “אבונא סֶרְגֵיי”.

גאפון הירבה להיפגש עם זובאטוב הוא טען באוזני מניה, כי מותר להיעזר בו בכל דרך שהיא, ולקח לפעולותיו כספים מתוך קרנות שעמדו לרשות זובאטוב. מניה וחבריה לתנועה לא הסכימו בשום אופן להיעזר בכספים כאלה: אפילו אם כוונותיו טובות – אין לקחת מידיו כסף, ולו מטעם זה שלא לתת פתחון פה שהם מארגנים שביתות בכספי הבולשת.

לעתים יצאה עמה לפטרבורג גם חייקה כהן, שהצטרפה לתנועה החדשה. שתיהן היו מתפעלות מאורח חייו של גאפון: חדר צר, כתא של נזירים, יצוּעוֹ – שני קרשים; באמצע החדר שולחן קטן צנוע, כיסא, ובפינה – כוננית ובה ספרי־קדושים וספרי־מהפכה אלה בצד אלה. מן הקיר נשקף צֶלם ישו באיקוניָה של־עץ. לחייקה לא היתה רשות שׁהִייה בפטרבורג וגאפון היה מוסר לה את חדרו ללון בו, מתוך הנחה שלא יבואו לחפש עוברי־חוק בחדרו של כומר. במקרים אלה היה גאפון עובר לדירת מכרים, לאחר שהיה טורח להביא מצעים ושמיכה בשביל האורחת, שאיננה מחויבת להסתפק בשני הקרשים…

חייקה, שהיתה מראשי פועלי־ציון. ניסתה לעשותו לציוני. בדברים מתלהבים היתה מספרת לו על התנועה החדשה לשיבת היהודים לארצם. חייקה, בעלת העיניים הרושפוֹת, רגילה היתה בכיבוש לבבות. גאפון לא שוכנע בתחילה, אך היה מסתכל בה, בשעת נאומיה הלוהטים, בהערצה ואומר למניה: “חייקה אחות היא לשליחים הנוצרים הקדמונים”.

מניה האמינה בגאפון. אם לגבי זובאטוב היו נעוֹרים בה לעתים פקפוקים – כלפי גאפון לא היו לה כל ספקות, אף לאחר שהוּצא להורג, חמש שנים לאחר־מכן, על־ידי הס"ר שהאשימוהו בבגידה.

ב־2 ביאנואר 1905 – מניה כבר הפסיקה את פעילוּתה ברוסיה – הוֹליך גאפון תהלוכה ענקית של פועלים, על נשותיהם וילדיהם, אל ארמון הצאר בפטרבורג; שרו מזמורי־דת, נשאו תמונות הצאר ואיקונין של קדוֹשים נוצריים, וביקשו להגיש פטיציה לאבי העם, הצאר, כי יחוּש־ויעשה להקלת־חייהם. השלטון השיב במַכת אֵש, בה נפלו כמאה־ושלושים מהמפגינים – היה זה הטֶבח שפתח את נסיון־המהפכה של שנת 1905. האיש שהציל את חיי גאפון באותו מיצעד הוא גם האיש שפעל להוצאתוֹ־להורג שנה לאחר־מכן, לפי החלטת מרכז הס"ר. עם איש זה נפגשה מניה כעבוֹר חמש עשרה שנה, בפעילותה בארץ־ישראל - הוא פנחס רוטנברג, בונה חברת החשמל.

פסק־הדין של המחתרת שקבע, כי גאפון הוא בוגד וסוכן־חרש, לא שינה את דעתה של מניה. בסַפּרה זכרונותיה לרחל ינאית, אמרה: “איש אציל־רוח היה גאפון. – אני עד היום אינני מאמינה שגאפון יכול היה לבגוד בחבריו הפועלים. נפלה כאן טעות פאטאלית. אינני מאמינה שגאפון היה בוגד.”

מניה הרבתה לבקר בבתי־מלאכה ובתי פועלים. התנועה הביאה לפועלים הישגים, שהוסיפו לה חברים ואוהדים. הפסיקה את עבודתה בנגרייה והתרכזה בפעולות האירגון. שנים־עשר מפעילי המפלגה במינסק, וביניהם מניה, הקימו קומוּנה, שם התגוררו בצוותא, כל אחד בישל בתורו וטיפל בדירה. השמחה היתה שרויה בקבוצה. שררה הרגשה טובה – התנועה הבלתי־תלויה היתה באותו זמן תנועת־המונים בקרב פועלי רוסיה. קומונה זו היתה הנסיון הראשון של מניה בחיי שיתוף.

רשמית לא היתה מניה חבֵרה בשום מפלגה ציונית, אך היא עזרה כמיטב יכולתה. בשנת 1902 נערך במינסק כינוס ציוני כלל־רוסי, היה זה מקרה יוצא דופן: זו הפעם הראשונה ששלטון הצאר נתן רשיון לוועידה ציונית פומבית. נראה היה שזהו מאוֹתוֹת הרוח החדשה המנשבת “למעלה” ושזובאטוב היה מעוררה : להתיר כל פעילות שאין עִמה מלחמה בשלטון.

בעת הכינוס התפלאו כמה מאנשי פועלי־ציון במינסק לראות את מניה בין הסדרנים. ציוֹנים רבים שבאו ממרחקים למאורע הגדול לא יכלו להשיג כרטיסי כניסה ואילו למניה, שלא היתה ידועה כציונית, ניתנה אפשרות כניסה ללא הגבלות. נתעורר רוגז על חייקה כהן, שהיתה ממוּנה על הסדרנים, וסבורים היו שהיטיבה עם מניה משום הידידות שביניהן. כמעט שנתבּעה על כך למשפט־חברים.

האמת נתגלתה לאחר־זמן – האסיפה נערכה רק בזכוּתה של מניה. היא שיכנעה את אנשי זובאטוב, כי אין בכינוס ציוני שום סכנה למשטר, והממונה במינסק נתן את הרשיון לאסיפה, שמניה תהיה נוכחת בה.

בשנת 1902 גאו בערים רבות של רוסיה שביתות שאירגנה התנועה החדשה ושהביאו לפועלים הישגים שלא העזו לחלום עליהם עד־כה. במינסק עצמה נערכו באותה שנה כמאה שביתות. באודסה שבתו כחמישים אלף איש, יהודים ולא־יהודים. נדמה היה, כי השלטונות אינם יכולים להשתלט על התנועה שהם התירו את פעולתה. המעבידים, בעלי־האחוזות ורבים בשלטון גוּפא החלו רוטנים: “הורסים את רוּסיה בהֶיתר…” דומה היה שהבלתי־תלויים הם כבר לא רק מתחָרה למהפכנים – אלא יוצרים סכנה למשטר…

הלחץ עשה את שלו. גם פּלֶוֶה. שר־הפנים העריץ והתקיף, היה בין המסתייגים מן הנסיון המוזר. הוא נתן אוֹת – והחלו מאסרים בין מנהיגי התנועה הבלתי־תלויה. שוב חשדה מניה בזובאטוב ואָצה למוסקבה, לברר מה קרה.

“מניה, – אמר לה, – הדבר נעשה בניגוד לרצוני. אני נשבע לך, פלווה סבור שהתנועה הבלתי־תלויה מהווה סכנה למשטר.”

“מה יהיה?”

זובאטוב העלה הצעה נועזת: “יש דרך אחת, לכי להיפגש עם פלווה. אם את לא תוכלי להשפיע עליו – הכל אבוּד.”

להיפגש עם שונאי־ישראל זה?"

“אין ברירה. אולי, בהתלהבוּתך, תוכלי לשכנע חמוֹר זה, שהתנועה הבלתי־תלויה היא האמצעי היחידי למניעת מהפכה. אני נכשלתי. אסדר לך את הפגישה אפילו אם יעלה לי הדבר במשרתי.”

ומניה, על־פי דרכּה, מאמינה היתה שאפשר להשפיע על כל אדם בגישה הישרה ובהגיון, והרעיון נראה לה.

היא הביאה את ההצעה בפני מֶרכּז התנועה. תחילה נבהלו ולסוֹף השתכנעו. הם ניסחו שלוש דרישות שמניה תביא בפני פלווה: זכות ההתאַרגנות לפועלים, זכות השביתה, וחופש הדיבור.

בסוף שנת 1902 קיבל פלווה את מניה לשיחה. הפגישה נערכה בשעות הערב. ביתו של פלווה היה מוקף תמיד עשרות חיילים ושוטרים. השומרים הובילו אותה לאורך חדרים רבים, עד שהוכנסה לחדר־העבודה של השׂר.

הוא העמיד פנים כמשתומם על הפגישה. “ובכן?” – שאל.

מניה הרצתה על זכויות הפועלים ועל דרישותיהם מהשלטונות. היא גם דיברה על מצב היהודים ברוסיה ותבעה הקלת ההגבלות הרבּות החָלות עליהם. פלווה הקשיב בסבלנות להרצאתה על הפועלים, אך משהגיעה לנושא היהודי הוא נתרתח ופרץ בצעקה:

“אַת היהודיה מעיזה להופיע כאן ולדבּר על הפועלים הרוסיים? אחַסל את כולכם. הבלתי־תלויים כמו המהפכנים!”

במניה לא מצא פלווה אדם שיירתע מאִיוּמיו.

“אם תנסה לחסל אותנו – נחסל אותך!” – החזירה לו בהתרגשות, תפסה חפץ ראשון מעל השולחן ואמרה להטיחו בפרצופו. איש המשמר קפץ בזריזות ותפַסַה בכתֵפה כמו בצבת. פלווה הורה להוציאה מיד, יומיים ישבה בבית־הסוהר.

בתחילת 1903 פרץ פוגרום־קישיניוב. הפורעים התנפלו על יהודי העיר, הרגו ארבעים־וחמישה מהם, שדדו את רכושם והרסו את בתיהם. המשטרה לא התערבה. נודע שפלווה עצמו הורה למשטרה לעמוד מהצד, לא להפריע לפורעים. הוא, ואולי לא על דעת עצמו בלבד, החליט על דרך חדשה להסחת דעת ההמונים מדיכּויָם – הסתה ביהודים.

היה ברור גם זה: הגיע הקץ לתנועת הפועלים הבלתי־תלויה. פלווה היה משוכנע שכל תנועת־פועלים רצינית תפנה בסופו של דבר נגד המשטר, ומוטב לחנקה באִבּה ביד חזקה. ושעיר־לעזאזל להמונים – ישַׁמשו היהודים. המעבידים, שתפסו עד־מהרה את שינוי כיווּן הרוּח “מלמעלה” – לא התמהמהו לחזור בהם מהוויתורים שוויתרו לפועלים. שוב נתחדש יום העבודה הארוך ללא רסן, ואף כל שאר התנאים הורעו.

ביולי 1903 הודיעה תנועת הפועלים הבלתי־תלויה על פירוקה, ובכרוז האחרון שפירסמה הודתה: כל תנועת פועלים ברוסיה צפויה רק לרדיפות. השלטונות לא יתירו שום מאבק, ואפילו לא־פוליטי. כמה ממנהיגי התנועה חזרו לפעילות ב“בונד” ותפסו שם עמדות חשובות. אחדים הגיעו ברבות הימים לעמדות נכבדות ברוסיה שאחרי המהפכה הבולשביקית.

זובאטוב הואשם על־ידי פלווה ב“אהבת ז’ידים”, הוא הכה על חטא וכתב מכתב־וידוי ארוך. אך ללא־הועיל. פלווה הטילוֹ למקום נידח בצפון רוסיה, ושם, לפני פרוץ המהפכה, אותה רצה כל־כך למנוע, איבד את עצמו לדעת.

למניה לא היה פנאי לשקוע ביאוש. קישיניוב שימשה אות־אזעקה, זמן־מה אחריה פרצו פרעות במקומות אחרים. בכל נפשה־ומאודה נרתמה לאירגון הגנה־עצמית, בה פעלו במשותף אנשי פועלי־ציון וה“בונד”. קישיניוב והפוגרומים האחרים עוררו רבים מצעירי היהודים ברוסיה, שעד כה התמַכּרו כּליל לתנועת המהפכה: לא זאת הדרך. רק מעטים בקרב אנשי־הרוח הרוסים יצאו בגלוי ובעמדה ברורה נגד הפוגרומים; בעוד שמנהיגי המחתרות התרכזו רק במטרה אחת – מיגור השלטון – שלמענה כּשרים כל האמצעים, וזולתה אין להם עניין להתערב ומה גם להסתכּן בהפסד פּוֹפולאריוּת בקרב ההמונים, שרובם חשוכים ונגוּעים בתעמולת שנאת־ישראל הארסית.

מניה היה לה עוד חשבון ליישב: פּלֶוֶה. צעירים מפועלי־ציון ומס“ר התכנסו והחליטו לחסל את שר־הפנים. אולם פלווה היה מוגן היטב: הוא יצא במשמר כבד וביתו היה מוקף שומרים יומם ולילה. חבר הפלוגה־הקרבית של ס”ר, סֶרגֵיי שמוֹ, הציע תוכנית נועזת: לחפור מנהרה אל בית השר מתוך בית סמוך, להיכנס בה ולבצע את המעשה. לאחר שיקולים ובדיקות אושרה התוכנית – שבביצועה־למעשה השתתף גם חברו של סרגיי, עסקן מפלגת ס"ר – אַזף.

למיבצע דרוש היה כסף רב. הוחלט שמניה תצא לחוץ־לארץ, למצוא שם תורמים. בסוף 1903 נסעה לברלין, שם נפגשה עם בנקאי יהודי יוצא ליטא, אשר רֶצח היהודים זיעזע אותו והיה מוכן למַמן את ההתנקשות בפלווה.

מניה נשארה בברלין והעבירה את הכסף לרוסיה. כדי להסוות את מטרת שהייתה בעיר, נרשמה כאן לאקדמיה־למסחר והחלה בלימודי כלכלה. היא התגוררה בבית אחיה גדליה, שעשה אז בברלין בענייני עסקיו. יום אחד הגיע מברק מרוסיה – “סרגיי חולה”. איגרת סודית שבאה לאחר מכן מסרה: “גילו את המנהרה, אסרו אנשים וביניהם את סרגיי.” לאחר זמן התברר כי אַזף, סוֹכן הבולשת שהיה שותף בתיכנון ההתנקשות, מסר עליה לשלטונות. האסירים היו צפויים לעונש־מוות. דכאון ירד על מניה, חָשך יוֹמה. גדליה, שנודע לו הדבר, שמר עליה יומם ולילה.

שלושת האחים וילבושביץ עסוקים היו כל אחד בשלו, אך שותפים בכל־לב בחרדה למניה אחותם, שבחרה בפעילות המהפכנית. הם הכירו אותה וידעו שאין לעצור בה, אך עשו כמיטב יכולתם כדי לשמור עליה.

זמן מה לפני כן נסע נחום לארץ־ישראל. גדליה כתב אליו. לידי מניה בברלין הגיע מברק, בחתימת האח נחום: “אני חולה וזקוק לעזרתך”.

בין מניה לנחום הבדילה רק שנת חיים אחת. שניהם גדלו יחד וזכרונות הרבה קישרו ביניהם. כשהיתה מניה בת חמש־עשרה נתנה לנחום את תמונתה עִם הַקדשה:

“נקַיים בינינו תמיד קשר הדוק ונושיט עזרה איש לרעהו בעת צרה”. עכשיו, כאשר קרא לה האח, יצאה לעזור לו, כמובטח.

ביאנואר 1904 הגיעה מניה – בת עשרים וחמש – לארץ־ישראל. את פניה בחוף יפו הקביל נחום, בריא ושלם.

 

ארץ חדשה    🔗

ניצבו זה מול זה על רציף החוף. מניה נתנה בנחום מבט חמוּר:

“מדוע כתבת לי לבוא?”

נחום לא ידע מה יאמר לה.

“אני אחזור באניה ראשונה.” קבעה בתקיפוּת.

“בינתיים נלך מכאן.”

יצאו מן הנמל ועלו במעלה הגבעה.

שמש חורף חיממה את הארץ. הים, אפור־סגול, השתרע ממַרגלות הגבעה ועד האופק הרחוק, הסלעים הזדקרו מתוכו והאניות עולות ויורדות ביניהם על הגלים. קרני השמש ליטפו את בתי העיר, שטיפסו זה על גבי זה כחומה עד מרוֹם הגבעה. מניה פסעה במרץ, כיודעת לאן צריכה היא להגיע, והסבּלים השיגוה בקוֹשי. ברחבת העיר עלו לכרכרה והעגלון הניף את שוטו בשריקה.

כּעוּסה היתה. אחיה רימה אותה ועכשיו היא נמצאת בעיר זרה, ברחובות לא ידועים, מנותקת מעולמה ומהפעילוּת שהיתה שקועה בה בשנים האחרונות.

נחום ניסה לפתוח בשיחה, שאל על בני המשפחה, ולא נענה. הכרכרה עקפה את הסמטאות הדחוּקות של העיר ועברה בדרך הגדולה, שבצדֶיה נבנה רובע חדש בנוסח אירופה, בתים עם גזוזטראות מצועצעות ובהם חנויות, בתי־מלאכה ועסקים שונים. מכל צַד ומקום ניבּט המזרח בצבעיו, ריחותיו, קולותיו הרמים, אנשיו במלבושיהם המיוחדים ולשונם הבלתי מובנת, שצורמת את אוֹזנו של הזר. לאט־לאט נתפסו עיניה של מניה למראות מסביב. כּחוֹל היום עיטר את הבתים – כחול שלא ראתה כמותו כמעט מעודה, ומעבר לעיר הגיע ניחוֹח בושׂם רענן של הפרדסים והבוסתנים שהקיפו אותה.

הביטה סביבה בסקרנות. לנחום רווה מעט. נראה, שהיא מוצאת עניין במקום החדש.

הביא אותה לביתם של אולגה ויהושע חנקין, מכרים טובים שלו, שם נתאספו ידידים ומוְדעים. קיבלו אותה בחביבות והעתירו עליה דברים, כמתאמצים שלא להשאיר לה רווח לתלוּנה ולהתמרמרות.

נחום הגיע לארץ כחצי שנה לפני־כן, אבל נראה היה כאילו ישב בה מִשַׁנים.

נחום למד בטכניון של מינסק. הוא ואחיו הגדול גדליה ציפו, כדבר המובן מאליו, לעלייתם לארץ־ישראל, וגדליה, המהנדס בעל הנסיון, כיוון את נחום להתמחוֹת בדברים שיש בהם צורך בארץ־ישראל, כפי שנתחוור לגדליה בשהותו בארץ עשר שנים לפני־כן: תעשיית שמן, טחנות־קמח, רעפים, יציקת ברזל והתקנת מכונות קיטור.

אחיהם בנצי־בנימין היה היחידי בגברים של משפחת וילבושביץ שלא פנה לארץ־ישראל. הוא היגר לאמריקה ופתח בעיר הוסטון שבטקסאס בית מרקחת. נראה שהתחבב על התושבים – ששים שנה לאחר מכן עדיין נקרא אותו בית מרקחת על שם וילבושביץ, אף־על־פי שעבר מיד ליד פעמים רבות. ב־1902 מת בנצי ערירי, ונחום יצא לאמריקה, כדי להעביר את ירושתו לידי המשפחה. משחזר, הוסכם בינו ובין גדליה שהכסף ישמש להקמת מפעל בארץ־ישראל. נחוּם, שקיבל תואר מהנדס הפליג לארץ כדי לבדוק את אפשרויותיה ולקבוע איזה בית־חרושת יקימו כאן וגדליה התקשר עם בעלי־הון ציוניים, כדי שישקיעו בבית־החרושת.

בדרכו לארץ התעכב נחום בבאזל, שם נערך הקונגרס הציוני הששי – הקונגרס של פולמוס־אוּגַנדה. הרצל, הדמות האגדתית כבר אז, עשה רושם כביר על נחום אולם הקונגרס עצמו היה מדכדך – שני מחנות עמדו זה מול זה ולחמו בחירוף נפש, אם לבחור את אוגנדה כ“מקלט זמני” ליהודים, עד לעת שהנסיבות יאפשרו התיישבות המונית בארץ־ישראל בחסות צ’ארטר מדיני, או להמשיך בפעולה בארץ־ישראל, כעד עכשיו, טיפין טיפין, כשהשלטונות התורכיים מניחים מכשולים על כל צעד ושעל.

הרצל ערך אז את המלחמה האחרונה בחייו – למען פתרון־הביניים של אוגנדה בגאון ובאצילות שעשו רושם רב על נחום, אולם הוויכוח עצמו לא השפיע עליו, והוא המשיך לארץ־ישראל.

ביפו נפגש עם ידידי גדליה מימי שהותו בארץ – יהושע ואולגה חנקין, המהנדס ליאון שטיין, שהקים יחד עם גדליה בית־חרושת למכונות, וישראל פיינברג, ממייסדי ראשון־לציון. למרות הפולמוס המר, שלא פסח כמובן על היישוב החדש כאן, לא איבדו אלה מאמונתם בעתידה של ארץ־ישראל.

נחום יצא לסייר לאורך הנהרות שבאו בחשבון כמקורות כוח לתעשייה ופירסם את תוצאות מחקרו בירחון רוסי. מחקר זה, שהוקדש בעיקר לירדן, נזדמן, שלוש־עשרה שנה לאחר מכן, לידי מהנדס יהודי אחר, אף הוא מרוסיה, – פנחס רוטנברג, והיה לעזר בתוכניתו לפיתוח החשמל בארץ.

בשטח התעשייה לא מצא בארץ התפתחות כלשהי. הערבים יצרו בשיטות פרימיטיביות סבון ושמן זית והפעילו טחנות־קמח. בראשון־לציון ובזכרון־יעקב מצויים היו יקבי־יין שהקים הברון ושעברו באותם ימים לידי האיכרים; ביפו פעל עדיין מפעל־המכונות של שטיין, ובירושלים ביצעו בתי המלאכה שליד בית הספר של “אליאנס” תיקונים שונים ויצרו כלים ומכשירים קטנים. גם ה“טֶמפּלֶרים” במושבותיהם הקימו מפעלי מכונות וטחינה. זו היתה כמעט כל התעשייה של הארץ, ואילו המהנדס בן העשרים ושלוש רצה להקים מפעלים גדולים, כמו במדינות הגדולות.

מניה ביקרה הרבה בבית החנקינים ושמעה מפיהם סיפורים מימים ראשונים של ההתיישבות ועל הנעשה בשנים האחרונות. משפחה זו הקסימה אותה. אולגה החלה לדבר עמה עברית מיד בפגישתן הראשונה ומניה אהבה לשמוע את הלשון שבפיה, ההגוּיה בהברה אשכנזית רכה, במוזיקליוּת, מתובּלת בפסוקי תנ"ך, לאט־לאט צף תלמוּדה מימי הילדות, כשאביה העמיד לרשותה ולרשות נחום מורה לעברית, והחלה אף היא לדבר עברית. בני הזוג השתדלו להנעים את שהוּתה, אם־כי יהושע חנקין לא נמנע מלהעיר לה, כשדיברה על גדוּלת המהפכה ברוסיה: “הטרור אינו דרך, ולצעירים היהודים ברוסיה מוצא אחד בלבד – לעלות לארץ־ישראל וליישבה.”

אולגה היתה בת למשפחת הבֶּלקינדים, מן המתיישבים הראשונים בראשון־לציון. היתה מעוּרה בחיי המושבה בשנים הראשונות וניהלה, יחד עם בני־משפחה שלה, את “המרד הראשון” נגד פקידות הברון. מיילדת מומחית היתה וידועה גם בכפרי הסביבה, והשייכים הערבים קראוה אל נשותיהם בלְדתן, ב־1888 נישאה ליהושע חנקין, שאביו היה חקלאי גם ברוסיה ואשר הינחה את מתיישבי ראשון־לציון בעבודת האדמה בזמן הראשון. משפחות הבלקינדים והחנקינים נאלצו בזמנו לעזוב את ראשון־לציון, בתוצאת הריב עם פקידות הברון, ועברו לגדרה, וכאן – במוֹשבת הבילו״יים – נישאו אולגה ויהושע.

חנקין נתמחה בקניית קרקעות. היו לו קשרים ענֵפים עם השייכים הערבים והוא ידע היטב את שפתם ואת מנהגיהם. אולגה אשתו, מיילדתם של נשות השייכים, עזרה על ידו. סיפרו: פעם, כשחסר לו כסף לדמי מפרעה על שטח קרקע שביקש לרכוש, השיגה אולגה את הסכום בהלוואה אצל אחד השייכים. בתחילת שנות התשעים קנה את אדמות חדרה ורחובות. במשך הזמן נהיה לרוֹכש־הקרקעות הראשון־במעלה בארץ, והעביר לרשות הברון ולרשות אירגונים יהודיים שונים שטחי־אדמה גדולים, עליהם קמו יישובים רבים.

בכשרון מיוחד ביצע את מלאכתו. הערבים הוקירו אותו, סמכו על יושרו, וחנקין היה משלים עיסקות קרקע גדולות בהסדר שבעל־פה, שהערבים החשיבוהו יותר מכל חוזה חתוּם ונֶאשַר אצל פרקליטים ובטאבוּ. חנקין גם היטיב להתמצא בסבכי הביורוקראטיה והשחיתות התורכית של הימים ההם, – כאשר איש־הרשוּת שקפץ ידו מלקיחת שוחד נדמֵה כמזיק לאינטרסים הממלכתיים – ולהעביר את הקרקעות לרשות הקונים, כחוק וכדין, עניין שנראה לעתים כנִמנע־הביצוע.

אותו זמן שמניה באה לביתו, עומד היה בקניית אדמות בגליל, אך בלבו קינן עדיין זכרון אכזבה אחת – עמק יזרעאל. העמק רחב הידיים ודל־התושבים היה לו כאהבת יַלדוּת: מישור זה מוכרח הוא לרכוש להתיישבות היהודית.

עשר שנים לפני כן ניהל משא־ומתן על שטחים גדולים בעמק. כבר השליש מפרעה בידי בעליו, אפנדי עשיר מביירות, מבלי שיהיו בידו בטחונות להשגת יתרת הכסף. היה זה בתקופת טיומקין וּועד חובבי־ציון ביפו, עת שליחים־מוּרשים ואחרים רכשו קרקעות בכל מקום שיכלו, וכרגיל באו בעקבותיהם הספסרים והרמאים. בסופו של דבר אסרוּ התורכים על העברת קרקעות לנתינים זרים, וכתוצאה מכך נגרמו הפסדים לקונים תמימים, ורבים הגיעו לידי פשיטת־רגל. עם המשבר, נתפרדה חבילת השותפים־המיועדים לרכישת הקרקע, חנקין הפסיד את כספי המפרעה, ועמק־יזרעאל נשמט מידיו – אך לא מלבו.

מניה נתלוותה לחנקינים וביקרה במושבות הסמוכות ליפו. למרות מצב כלכלי קשה, היו אלה ככפרים שבעוֹלם, ומצוינים בכך שהיו כפרים יהודיים – גינות עטרו לבתים, חורשות, כרמים, פרדסים, שדות; איכרים היו יוצאים לעבודה, נשים עסקו במשק־הבית וילדים למדו ושיחקו בחוצות. מניה נפגשה עם אנשי המקומות, וָתיקים בארץ, אך עדיין לא זקנים. עברו כעשרים שנה להתיישבותם – העייפות נתנה בהם אותותיה, אך ניכר גם החריש של הארץ החדשה, סימנים שטבעו בהם המבחנים, הכשלונות וכל מה שהתנסו בו. אותו זמן עומדים היו כעל פרשת־דרכים, תוהים – מה יביא יום המחר? מנין יבואו אנשים נוספים? הלבטים ניכרו בכל מקום. אולם בשתיים־שלוש מושבות, ובלא פרסומת מרוּבה – כבר נבטו חיים חדשים: חבורות הפועלים שעלו זה־מקרוב.

בעת הביקורים בבתי האיכרים הוותיקים, בתים רחבי־מידות, שיש בהם פסנתרים וחפצי־נוי, וארונות בגדי נשים אופנתיים – אפשר היה לראות מבעד החלונות את הבחורים העולים־החדשים משוטטים בחוצות, דומים לצעירים המהפכניים ברחובות מינסק, וילנה, גרודנו ובכל מקום ברחבי התחום היהודי; בבגדי־עבודה, או עדיין בלבוש חוץ־לארץ – ערניים, נלהבים, מַרבי ויכוחים, נוודים ללא עוֹל, תוהים על־סביבם ועם זאת כהולכים לקראת מטרה, כמי שבאו לחוף אחרון. במשכנות האיכרים ניגנו הבּנות סונטות בפסנתרים – ומבחוץ נשמעו לא־אחת ברמה הקוֹלות החדשים. אז, בראשית שנת 1904, לא כבשו עדיין את הרחוב – ואולם עוּבדה נולדה, התחיל המסע השני לארץ־ישראל – עלייתם של הצעירים, שעתידה ליצוֹר את העבודה העברית והחיים החדשים.

נחום, איש־מהנדס שרק העובדות קובעות לדידוֹ, עמד לצאת למסע סיור גדול בארץ־ישראל, בשני גדות הירדן, כדי לחקור את אפשרויותיה הכלכליות, מחצביה ואוצרותיה, תנאיה ואנשיה. היתה זו הזדמנות של עיסוק מעניין לאחות, והוא הציע למניה להצטרף עמו לסיור, שיעבור בירושלים, יריחו, שכם, הרי עבר־הירדן, דמשק – ארץ רבת גוונים ופַנים, מסע־מחקר הצוֹפן מִסתמַא גם הפתעות רבות. מניה חיתה עדיין ברוּחה עם חבריה ברוסיה, דואגת את דאגותיהם ודואבת את הכשלונות האחרונים. עדיין ראתה עצמה אחוּזה ומעוּרה במהפכה ובמעשים של רוסיה; וכן סברה שעתידה היא לחזור לשם בקרוב. אולם רעיון המסע הנדיר קסם לה, וכדרכה לפנים, כשהיתה מצטרפת להרפתקות־פתע ללא היסוסים רבים, הסכימה גם עתה להצטרף לסיור זה במחוזות לא־ידועים.

הסיור תוכנן לששה שבועות. יהושע חנקין הציע להם כמורה דרך ומדריך את אחיו מנחם (מֶנדל), שהיה בקיא בתנאי הארץ ויודע ערבית, ונצטרפה אליהם גם מורה שהגיעה עתה זה מרוסיה – סוֹפִי זוֵניגורוֹדסקַה. לרשותם עמדו שתי פרדות, שנשאו את אביזרי המסע – אוהל מגורים גדול, כלי־שינה ומיצרכי מזון. שתי הנשים – מניה וסופי – לבשו בגדי גברים, כדי למנוע אי נעימוּת באותם אזורים שאין רואים שם נשים רוכבות בחופשיוּת. מניה קצרת שיער היתה ומסוּפרת כגבר, ואילו סוֹפי חסה על שתי צמותיה הארוכות, מלקַצצן, והסתירה אותן מתחת לכובעה. לעתים בדרכים היו הצמות מתפרצות מן הכובע – לתדהמת הצופים הסקרנים, שגילו אשה מחופשת לגבר.

הארבעה יצאו לדרך, רוכבים על סוסים, כשהכבודה הגדולה הולכת אחריהם והמלווים הערבים משגיחים על הפרדות. בילדותה, באחוזת לוֹסוֹסנה, היתה מרבה מניה לרכוב; עתה התרגלה מהר לסוס הערבי ולאחר כמה שעות דומה היה כאילו לא נטשה את האוּכף מעודה.

עלו לירושלים, לנו בה ומיד המשיכו לנבי־מוסא, שם בדק נחום את אבני ההרים ורשם בפנקסיו מימצא ראשון – סיד ביטומי. מנבי־מוסא פנו ליריחו.

כשירדו מן ההר אל הכיכר, המנומרת בצבעים, וחותך אותה, כנחש מתפתל, פס הירדן – כאילו מעצמם נדחקו דרבנותיה של מניה אל צלעות הסוס שהחל בדהרת פתע, אשר סחפה עמה את שלושת הרוכבים האחרים, למרחב הערבה הפרושה לרגליהם. מניה, כל גופה דרוך קדימה כאילו נעשה למקשַׁה אחד עם הסוס, ידיה מאמצות את המושכות והיא מקדימה את חבורתה אל תוך המישור. רוח חמה צלפה על פניה, והיא נכבשה כולה לקצב זה של הסתערות אל המרחב הגדול והשומם.

רכבו בעמק, ירדו אל הנהר. נתעורר בה עניין אל צבעי הערבה בשעות היום השונות. ארץ נוגעת ללב – ארץ האפוֹר והצהוב, ארץ הבּתוֹר, הצפייה הדרוכה לירק צמח, וההרים הגדולים שמעבר לנהר, ארץ ים־המוות שנתגלה פתאום – גוש מים כבד, כּלוּא בין ההרים: ארץ לא־רגילה למלוֹא עין, ארץ פרא העוֹנה לסערת נפש.

עברו על פני בקתות החימר המועטות של יריחו, טבלו רגליהם בירדן, רכבו לאורך הבקעה וחזרו ונכנסו להרים, בואדי העובר בלב אפרים ומגיע לשכם. מדי פעם עצר נחום, כדי לבדוק את הסלעים וההרים שבדרך, גרד את האדמה במכוש קטן ולקח עמו דוגמאות של קרקע ואבן. באותן הפסקות ירדה מניה מסוסה וטיפסה בין הערוצים אל ראשי הגבעות, לראות מה מעבר־משם ולספוג עוד ועוד מהנוֹפים: או שהיתה ממשיכה לרכוב עם מנדל חנקין למַאהלים שבצדי הנתיב ולכפרים, משוחחת עם חורשים העוסקים במלאכתם בשור וגמל, רועים בתוך עדריהם או עם נשים הטופפות אל המעיינות והבוֹרות, כדי המים על ראשן. מרבה היתה לשאול פרטים על חייהם ועיסוקיהם ומנדל עונה מה שהוא יודע או משמש מתורגמן בינה לבין הערבים.

הנוף החליף צבעיו. הצהוב והאפור של הרי יהודה היו לירוק רך ועגלגל של הרי אפרים. בעמקים זרמו הרבה מים. האור והאוויר צלולים יותר והשמים כחולים ועמוקים יותר. עברו בדרכי־עפר של כפרים, חלפו על פני שדות ובוסתנים, רכבו בחורשות זיתי־כסף עתיקי־שַׁנים ועל פני מורדות המשמשים כאפרי־מרעה. מנדל היה קושר שיחות עם עוברי אורח, שואל לשמות הכפרים, הצמחים, העצים והמקומות. מתפלאים היו, כיצד נשמרו גרעיני השמות העבריים דורות כה רבים, בעוד היהודים עצמם לא היו כאן זה מאות שנים. לעתים, יכולים היו להסתפק בתנ"ך כמורה־דרך יחיד.

רכבו עד עשר–שתים עשרה שעות ביום. נחום, חוֹשש מעייפות הנשים, הציע הפסקות ארוכות יותר, אך מניה סרבה. סקרנית היתה לפתיעוֹת שבדרך – עמקים דשנים שמתחבאים בין הרים הדחוּסים לכאורה לאין חציצה, מעיינות, מישורים המתגלים פתאום, מבנים של קברות־קדושים, עצים מסועפים – הכל כאילו יצאו ונפתחו מתוך ספרים עתיקים. נחום טרוד בבדיקותיו וברשימותיו, אך מדי פעם נפנה אל מניה ונהנה מהנאתה. פעם, כשרכבו סמוּכים, אמר לה:

“עִם כל יום שעובר אַת נעשית רעננה יותר.”

כּנה היתה ולא ביקשה להסתיר את השינוי שחל בה:

“נדמה לי, – אמרה, – שארץ זו מוכּרת לי מיַלדוּת.”

המשיכו ברכיבה מבלי להוסיף דברים, והאח מוקיר בשתיקה את החזיון המתרחש לעיניו – התקשרוּת האחות הקרובה־לנפשו עם הארץ שהיא לו מולדת. הוא הכיר היטב את מניה מפעילותה הסוערת בתנועת הפועלים של רוסיה, וסבור היה בתחילה כי לא תשתנה לעולם. עכשיו, לעיניו, מתחוללת בה תמורה גדולה. מניה עצמה לא היתה מאלה שבוחנים ובודקים את רגשותיהם וכל־פנימַם. כך נסחפה אחרי הרשמים והחוויות העזות – והאהבה לארץ החדשה, ואפשר שלא שאלה את עצמה כלל, מה מתרחש בה.

בלילות היו המלווים הערבים נוטים את האוהל, מעלים מדורה ומכינים ארוחה. הארבעה היו יושבים אצל המדורה, אוכלים, משוחחים, מנדל מגולל מסיפורי הארץ ונחום מסכם את מימצאיו של אותו יום. סופי מעלה זכרונות והשוואות של רוסיה. ומניה שותקת. היתה מצחצחת את זגוגיות המשקפיים ומבקשת לחוש את הארץ שסביבה, הטובלת באפלה ורוחשת קולות רבים בלתי מוכרים. הקדימו לישון כדי להשכים עם שחר להמשך המסע; ואילו מניה לא נרדמה מיד, לאחר חוויות היום, מראותיו ופגישותיו. היתה יוצאת מחוצה־לאוהל וצופה. הלילה מוֹלך כדוב ענק. רוחות־הר המוּ מסביב והריאות נשמו את האוויר הרענן המתוק. קולות לילה בקעו צלולים או עמומים מכל צד ועֵבר – בכי תנים, ניסוּר צרצרים ורחישוֹת רכּות ולַטפָניות של חיות חולפות בין השיחים ואבני ההר. לפעמים עמדה כך עד שעלו אורות בוקר ראשונים מעבר להרים שבמזרח הנהר, האריכו שלוחותיהם וכבשו את הארץ כולה בלִבנת־הסַפיר. לא נתעייפה אחרי לילות כאלה, כאילו נאצרו בה שנים רבות כוחות לקראת מסע זה.

בשכם ביקר נחום במפעלים הקטנים שייצרו סבון, שנתקרא על שם העיר – “סבון נבלוסי”, ונמכר גם בארצות הסמוכות, בעיקר במצרים. היה זה סבון פשוט, שלא היו לו סיכויים בשווקים הגדולים; ביקרו גם בקהילת השומרונים הדלה – ומשם חזרו אל הירדן, עברוהו בגשר דַמיה ונכנסו להרים שמעבר לנהר.

עד כה רוכבים היו בארץ לא־מוּכרת אמנם אך לא זרה – אנשיה היו באים לירושלים ולערי החוף, שמות יישוביה כתובים בספרי ההיסטוריה היהודיים ובזכרונותיהם, – בשכם עצמה היה בזמנים שונים יישוב יהודי; ואילו עכשיו נכנסו לארץ שזכרונה ניטשטש כמעֵבר לערפילים – עֵבר־הנהר הרחוק, ארץ שני־השבטים־והחצי, ארץ הגלעד, חורן והבשן, ארץ ההרים הגבוהים והאנשים האחרים, ארץ רמות רחבות־ידיים, הגובלת בנהרות־האגדה השנַיים.

למעלה משבועיים שוטטו בעבר־הירדן, ביקרו ברבת־עמון, סיירו בגרש שחורבותיה העלו זכר יוון ומקדשיה שלטון רומי הגדולה. העמודים הזדקרו מעלה, קירות בודדים ניצבו פתאום, דרכים סלולות נתמשכו בעיר החרבה בלי שיהיו להן תחילה וסוף – יישוב ומצבותיו באבן, סמל לשלטון רחוק, לתרבות זרה מעבר־ים שתקעה עצמה בארץ זו, ואבדה.

יום אחד, לאחר רכיבה ארוכה ומייגעת, הגיעו לכפר ערבי קטן. מנדל הלך לשאוֹל לשייך ובינתיים החלו המלווים להציב את האוהל בשדה. נערי הכפר וילדיו נאספו סביבם, כמו בכל מקום, עוקבים בסקרנות אחרי מעשה הזרים. סופי, העייפה מהרכיבה, הסיחה דעתה והסירה את כובעה בחוץ. צמותיה השתיים נפלו על עורפה. הנערים, שחשבוה עד כה לגבר, פרצו בצחוק פרוע וצופפו את המעגל סביבם. השמועה פשטה כדליקה בכפר וצעירים וזקנים באו לראות את האשה היוצאת בבגדי־גבר. מספרם הלך ורב. מפליא היה כיצד כפר שנראה קטן כל־כך – מספר חושות־חימר העומדות בצפיפות – יש בו תושבים רבים כל־כך. מנדל הגיע עם שייך הכפר. הלה ציווה על המתכנסים לחזור לבתיהם. איש לא נשמע לו, פני האנשים שהצטופפו סביב השיירה הקטנה לא הביעו ידידות. שייך הכפר הזמין את הזרים לביתו ובקושי הצליח לפלס להם דרך. הוא התגורר בבית האבן היחיד בכפר. סופי ומניה הובלו למדור הנשים, שקיבלו בפליאה רבּה את השתיים שבבגדי־הגברים. תושבי הכפר כולם ליווּ את החבורה לבית השייך ונשארו צוֹבאים בחוץ. ראש הכפר – נראה מודאג, שמא ייפגעו אורחיו, והשלטונות יתבעו מיָדוֹ. בשעות הלילה המאוחרות נתפזרו התושבים והשייך אץ להוביל את הזרים, בחסות החשיכה, אל מחוץ לכפר.

מלווי השיירה שציפו להם אצל המדורה, בחרדה, כינסו את כל כליהם וחשו לצאת לדרך. סופי היתה חרדה בשֶל צמותיה הבוגדניות, אך לא העלתה בדעתה לוותר עליהן.

אחרי שרכבו בדרכי הרמה כעשרה ימים, הגיעו לחורן. בראש ההרים השתרע שטח גדול, כדי שלושה כפרים, שהברון הוֹרה לקנותו כחמש־עשרה שנה קודם־לכן, בתקווה להרחיב את היישוב העברי אל ההרים מעֵבר לירדן. הכפר הגדול באזור, שמו היה סחוּם ג’ולן.

אדמת הברון, כמאה ועשרים אלף דונם, נמצאה על סף המדבר, אך היתה זו אדמה טובה, מימיה שופעים וסיכויי תנובתה מרוּבים. בשנה הראשונה התיישבו שם עשר משפחות מרומניה, שתיים מאמריקה ושתיים מרוסיה. קשים היו החיים באזור המרוחק מכל יישוב יהודי וכעבור שנה נפוצו כל המשפחות ורוב השטח נמסר לעיבּוד לאריסים מכפרי הסביבה. בחלק הנותר הקימה פקידות הברון חווה חקלאית, בה גידלו זיתים וענבים בהצלחה רבה. בין פועלי החווה נימנו כעשרה–חמישה־עשר יהודים, רובם צעירים מדמשק. מנהל החווה היה איש כפר תבור – זלמן כהן.

כשלושים שנה לאחר מכן סייר בחורן אליהו אפשטיין (אילת). היה זה גישוש יהודי נוסף בנסיון ליישב את האזור. אליהו מצא עדיין את זלמן כהן כמנהל החווה, שריד אחרון של “התקופה הישראלית”. כהן עוד דיבר על התיישבות יהודית בארץ הטובה משופעת המים שבמרומי ההרים מעל לכנרת.

באותו ביקור ב“מובלעת” היישוב שבעבר־הירדן, באדמות רחבות הידיים שבארץ הרמות הגבוהות, ארץ אוויר הפסגות, שקצותיה נוגעים במדבר הרחוק, נולדה אחת מאהבות־הארץ הגדולות של מניה – החוֹרן. אהבה זו הביאה לאחר־מכן ל“השומר” ונטעה בלב חבריו, והם, כמו בבולמוס־אהבה, נמשכים היו לעבר־הירדן, משגרים מדי פעם יחידים וקבוצות לָתוּר את החורן ולרַגלוֹ; היו חולמים עליו, מתכננים את יישובו, הוגים בו בכינוסיהם, ובאפילת השמירוֹת במושבות הגליל הקטנות נושאים עיניהם אל מרומי ההרים שמעבר לכנרת, שם מבליחים אורות נוודים והכוכבים מאירים מעליהם ככתרי מלוכה. החורן! החורן! השם היה לסיסמה ל“השומר”, וחזונו – להקים במרחבים הגדולים של ארץ־ישראל שמעבר לנהר יישובי רועים, כפרים של איכרים חורשי אדמות מרחבים, לייסד שם שבטי נודדים יהודים, לכונן יישוב, עמוק בלב הארץ הגדולה שמעבר לירדן.

זלמן כהן ליווה את מניה בסיוריה בסביבה. היא בדקה את האדמות, צפתה לנופים הרחוקים, ראתה למטה ממנה את הכנרת הכחוּלה, ומאחוריה פרושים בתי טבריה המשתעשעים בגלי החוף, והגליל התחתון ויישוביו. הרבּתה לחקור את כהן על תנאי ההתיישבות במקום, טיב האדמות וסיכויי המתנחלים.

“כדי לחזק את היישוב היהודי בארץ־ישראל ולהרחיבו, צריך ליישב כאן אלפי איש,” – אמרה לזלמן כהן, אשר שמח לפגוש מישהו הנלהב כמוהו למקום הזה. ומניה השגיחה פתאום, שהנה היא עורכת תוכניות לארץ זו, ורוסיה נראית כאן רחוקה מאוד.

“אני אמצא מאות צעירים שירצו להתיישב כאן,” – פסקה.

ביקשה לסייר עוד ועוד; אבל נחום דיחק – כבר למעלה מחודש ימים שיצאו למסע, והוא צריך עוד לבקר באזורי הצפון.

דמשק כזר פרחים במדבר. נחום חקר את תעשיית הטקסטיל בעיר. לאחר ביקור קצר חזרו דרומה. עברו במטולה, מושבה יהודית שהצפּינה ביותר – מעוטת תושבים המתחבטים בבעיות פרנסה, וירדו לעמק החולה. הם עברו גבעה ששימשה כמקום מרעה לצאן של מטולה. למרגלותיה פיכה מעיין. לא עלתה על דעתה של מניה, שכעבור שש־עשרה שנה תקבע במקום זה את ביתה יחד עם רֵעיה, ושכעבור חמישים־ושבע שנים תובא למנוחת־עולם בגבעה זו, ממנה אפשר לצפות אל ארץ החורן שבמרומי ההרים.

עלו לצפת ונכנסו ללב הגליל – שוב ארץ חדשה לעומת יהודה, אפרים ועבר־הירדן, ומניה התפלאה: כמה מיני ארץ יש בארץ־ישראל קטנה זו!

ירדו בעמק ירוק, ממנו ניצנץ אליהם הים, חלפו בסמטאות עכו, רכבו עם החוף עד חיפה, ולאורך גבולו המזרחי של השרון – עד שחזרו ליפו, עייפים, גדוּשי חוויות וזכרונות ודומים לאנשים החוזרים לארץ־ישוב ממחוזות לא־נודעים.

מניה לא נחה. מלאה התרגשות היתה. בהתלהבות סיפרה לחנקינים על המקומות האירוּעים והפגישות. מנתה את שבחי החורן ודומה היה כאילו יוצאת היא מיד לגייס בחורים להתיישבות חדשה שם. אולגה ויהושע חנקין הסתכלו בה בתמהון: לדרך יצאה צעירה שכל לבה ברוסיה ושהסכימה למסע מתוך סקרנות – וחזרה אשה מאוהבת בארץ־ישראל ומלאת תוכניות של התיישבות בה. אפילו יהושע ראה צורך לעצור בה.

“מה קרה?” שאלה אולגה בתמיהה.

נחום חייך: “נדמה לי שמניה נולדה מחדש.”

בכל מִרצה נפנתה עכשיו לחקור את מצב המתיישבים בארץ. יהושע חנקין, שהיה בעל קשרים רבים עם פקידות הברון, הפגיש אותה עם ראשי הפקידים ואלה עזרו לה לערוך סיור במושבות היהודיות.

מספרן היה עשרים ושלוש. מפוזרות בכל הארץ – ממטולה בחיק החרמון ועד גדרה הצופה אל הדרום והנגב; רובן קמו, נתמכו והחזיקו מעמד בכספי הברון. מניה שלמדה כלכלה וידעה הנהלת חשבונות – ביקרה בכל מושבה, לעתים עם נחום או מנדל, סוֹפי, לעתים לבדה, שוחחה עם המתיישבים וערכה חשבונות ורשימות.

היא פגשה לא־מעט איכרים מאוכזבים – עשר–חמש־עשרה–עשרים שנה ישבו במקומותיהם ורובם לא הצליחו להתבסס ולהתקיים מעמל כפיהם, תלויים היו בכספי הברון ובפקידיו הרבים. אדמונד רוטשילד, שנמשך לעניין זה של תמיכה ביישוב באקראי, בעת שראשון־לציון שוועה לעזרה – פיתח את תמיכתו לכדי ממלכה רבה. לא היתה זו מתת־חסד לעניים, אלא מפעל ממלכתי בקנה־מידה גדול. רוצה היה הברון־הנדיב להעמיד את המושבות על רגליהן, לפתח התיישבות נוספת ולהעביר לרשות היהודים שטחי קרקע גדולים בכל מקום שאפשר. כדי להרחיב את הבסיס הכלכלי של המתיישבים – ביקש לייסד גם תעשייה, הקים יקבים לעיבוד פרי הגפן, ניסה לבנות בית־חרושת לכלי זכוכית, שיוכלו לשמש את היין, וכן הכניס לחקלאות גידולים חדשים בעלי סיכוי לעיבוד תעשייתי: זנים מובחרים של גפנים טבק, עצי־תות שישמשו לתעשיית משי, פרחים לתעשיית בשמים. השקיע כספים בכל סיכוי. רוטשילד היה ממשלה בארץ. אולם ממשלה צריכה פקידים, ואלה, נציגיו, לא תמיד עמדו לנגד־עיניהם חזון הנדיב או טובת התושבים. היו זמנים, בראשית שלטון הפקידות, כשמתנחלים התמרדו, ואפילו נגד ממוּנים שנחשבו “טובים”, ולא רצו לקבל עוֹל והנהלה של זרים. ואולם, ככל שנקפו השנים, ומשטר הפקידות השתרש, כן תמו המורדים והיה נדמה כי היישוב יאכל לחם־חסד על שולחן הברון לאין־קץ.

ואז – כארבע שנים לפני פרק־סיפורנו זה – החליט הברון, לאחר ביקור שערך בארץ, על צעד מכריע: הוא הפסיק את התמיכה הישרה באיכרים, וכן הוציא את הנהלת העניינים מרשות־היחיד שלו ושל פקידיו והעבירה לידי יק"א, מוסד שהקים נדיב אחר, הברון הירש, כדי ליישב יהודים בארגנטינה. מעתה, היה על האיכרים לעמוד ברשות עצמם ולחיות לפי יכולתם. צעד זה גרם תחילה למבוכה רבה. אולם הברון המשיך בביצוע תוכניתו לביסוס המושבות, ובעודוֹ מסייע בהקצבות־כסף גדולות לאיכרים ולמוסדותיהם, היה מקפיד ומזרז את פיתוּח הניהול העצמי למשקים ולמפעלים. אך בין כּה לכה ירדה רמת החיים, בטחון המתיישבים התערער, והארץ עמדה על סף משבר.

עייפים היו המתיישבים, עייפים עד־מאוד. רבּים, בעיקר מהדור הצעיר, היגרו מהארץ והתפזרו על פני כל היבשות – מאוסטראליה ועד אפריקה ואמריקה. אף בין הנותרים נמצאו לא־מעט מאוכזבים, אשר שוב לא ראו עתיד ליישוב יהודי גדול ומתפתח בארץ, ולמרבֵּה התמיהה נמצאו לתוכניות־אוּגנדה תומכים רבים דווקא בארץ־ישראל.

מניה חקרה את האנשים על חייהם, הכנסותיהם והסיכויים לעתיד. האיכרים ראו בה אחת מן העולים הצעירים, הללו שמתייחסים בבוז ובלגלוג ל“ילדי הברון”, והיו אומרים לה: “אנו כאן משנת 1882. לנו נסיון שנים רבות של סבל והכנעה. לא־פעם מרדנו. מה אתם החדשים יכולים ללמד אותנו? גם לעגכם כלפינו לא ישנה דבר.”

בארץ פשטה השמועה על האשה בבגדי־גבר, הרוכבת כראוי על סוס, עוברת במושבות, חוקרת ובודקת. מספרים היו, שלא התעייפה מעודה, ואילו סוס שלה כּרע באפיסת כוחות. סיפרו, אין חזק ממנה – אין מי שיכול להפילהּ בהיאבקוּת, חוץ מלֵייבּל, הפועל הנודע בכוחו הרב.

מרדכי יגאל היה אז נער בראש־פינה, והוא סיפר לאחר־מכן:

ילד הייתי. אבי עבד בתחנת־הנסיונות של יק“א בראש־פינה. הוא גידל מטעים, עשה נסיונות בסלק סוכר, בכותנה; ובתירס, גם גידל שתילי תות. זיתים ושקדים, אצל סגל, הפקיד של יק”א, היתה סוסה אצילה, שהחזיק אותה בתחנה. פתאום באו לקחת את הסוסה בשביל איש מיוחד, ותיקנו והוסיפו: בשביל גברת חשובה. כעבור זמן מה הופיעה רוכבת צעירה, לבושה בגד אפור, בלויית סאלים חצבני, העגלון של הפקידות, גם הוא רוכב על סוסה. רצתי אל אמי וקראתי: אמא! בעיני ראיתי אמזוֹנה, כמו שסיפרת לי עליהן!

בדרום, ברחובות, פגש אותה משה סמילנסקי:

באחד מימי סוף החורף של תרס"ד, כשחזרתי מכרמי לביתי, נתקלתי ברחוב בחבורה משונה: שני זוגות של רוכבים, שני גברים ושתי נשים באים בדרך־המלך מיפו, אל עבר המלון הקטן שבמושבתנו. את אחד הגברים ידעתי היטב – מנדל חנקין, ואת השני ראיתי רק פעם אחת – נחום וילבושביץ. אחת הנשים היתה לבושה בגדי גברים, לרגליה מגפיים ולראשה כובע גבר. רוכבת כזאת לא ראיתי עד אז. בנותינו רכבו כשהן לבושות שמלות נשים, ואפילו אולגה חנקין, שהיתה מיטיבה לרכב, לא יצאה מן הכלל, התעניינתי לדעת מי היא הרוכבת המוזרה. בערב פגשתיה עם חבורתה ונודע לי – מניה שמה אחותו של וילבושביץ. היא הקיפה אותי בשאלות על ‘הוצאה’ ו’הכנסה' של משקי, על עבודה עברית ועבודה ערבית, על היחסים שבין שני העמים, ורצתה אפילו לדעת, אם בחורים עברים ובחורות ערביות מתאהבים אלה באלה ואם יכול הדבר להשפיע על התקרבותם של שני העמים. השמועה טענה, כי החבוּרה עוברת בארץ לאורכה ולרוחבה, כדי לחפש מכרות.

ושוב מראש־פינה. טובה פוֹרטוּגַלי מספרת:

השנה 1904. מניה מטיילת בארץ ומגיעה לראש־פינה. מתאכסנת במלון שוורץ, השייך לסבוֹ של יגאל אלון. שמועה פשטה במושבה, כי הברון שלח שליח להתחקות על דרכי הפקידוּת. מובן שהשליח הנהו גבר, הן לא יתכן שהברון ימסור תפקיד כזה לאשה. לבושה הגברי של מניה והתספורת עזרו לאַמת שמועה זו.

בתו של בעל המלון ילדה בן ורבים באים לראות את היולדת במזל־טוב. גם מניה ביניהם. מברכת היא אותה ומתנשקת אתה. פחד גדול נפל על היולדת המסכנה: אולי באמת גבר הוא שליחו של הברון, נמצא שגבר זר נשק אותה?

לא חשוב שבינתים לבשה מניה את שמלתה השחורה, בעלת הצווארון הלבן – מי יודע דרכי הקונספיראציה?

למחרת נכנסה בשמחה פֶסיל־די־לאַנגע [האַרכּנית] – אשה צפתית שעבדה במלון, ואמרה: תנוח דעתך, חיה – זה שם היולדת – הצצתי בחור המנעול שעה שהתרחצוה ונוכחתי לדעת שהיא אשה…

כתום ביקוריה הגיעה מניה לשתי מסקנות:

ראשית, השיטה החקלאית המקובלת אינה מאפשרת התיישבות חדשה ונרחבת. אין מגיעים לגדוֹלוֹת בשעה שכל אחד דואג למשקו ולביתו; ומצד שני, אין בנמצא הון גדול שיניע את המפעל.

ושנית, כסוציאליסטים, חייבים הצעירים היהודים הבאים מרוסיה ליצור בארץ צורת חיים חדשה, ישרה יותר ושוויוֹנית יותר, ולכן יש לעודד התיישבות משותפת – קולקטיב, שיפעל למען מטרה אחת. קבוצות צעירים כאלה יוכלו להתיישב בחורן ובכל מקום בארץ התובע מאמצים רבים וקרבנות. בכוח השותפות יתגברו על הקשיים ויגיעו להישגים שאיכרים פרטיים לא יוכלו להגיע אליהם.

היא הרצתה את מסקנותיה בפני פקידי יק"א – שלא היו הכתובת היפה לרעיונות חדשים. ליהושע חנקין אמרה: “צריכים אנו מעין ‘קוֹזאקים של הדוֹן’ עַזי־נפש שיתיישבו בחורן.”

“היכן הם הקוזאקים הללו?” – שאל חנקין.

“יימצאו.”

בסיוריה במושבות נתיידדה עם הקבוצות הראשונות של העלייה־השנייה. הארץ לא ראתה עוד אנשים כמותם: בעוד הראשונים באו להתיישב על האדמה, רצו הללו להיות פועלים שכירים בכפרים, מניה מצאה אתם מיד לשון משותפת. כמוֹתה באו מארץ רוסיה הנתונה בסערות מהפכה, כמותה נתחנכו מילדותם ברעיונות של סוציאליזם וחיים חדשים וצודקים, כמותה נתחנכו על הקרבה והעזה.

ברחובות ישבה קבוצה קטנה – ההוֹמֵלים, שהשתתפו בהגנה־העצמית של יהודי הוֹמל. הם חיו בקומונה, כל אחד מכניס את שכרו לשותפות. בפתח־תקוה נתכנסה קבוצה אחרת בחדר אחד – עירנית, שטוּפה בוויכוחים ומחפשת אידיאות היפות למציאות הארץ ולבניינה. ומוקד הדברים – תפקידם של הפועלים העברים בארץ־ישראל.

מניה היתה נפגשת לעתים קרובות עם קבוצות פועלים ומספרת להם על החורן רחב־הידיים שראתה עתה במו־עיניה, מרחַביו ואפשרויותיו: והרי זה מקום נפלא בשביל קבוצת צעירים כדי להקים התיישבות חדשה, כקולקטיב, צעיר אחד נתלהב מסיפוריה על החורן. היו לו תוכניות משלו. שמו היה ישראל שוחט.

 

רוסיה – פעם אחרונה    🔗

פקידי הברון לא זילזלו במניה, אך איש מהם לא היה יכול לעזור לה בעניין ההתיישבות בחורן. שום איש – פרט לזה העומד בראש המפעל, הברון רוטשילד עצמו. ומניה החליטה לנסוע אליו לפאריס.

בקיץ 1905 יצאה לפאריס.

משנתפסה לאיזה רעיון ותוכנית, היתה מוצאת דרך וגישה אל כל האנשים הנוגעים לכך. היה זה מפתיע לעתים, כיצד היא מגיעה אל האישים הראשונים־במעלה, שבדרך כלל הם גדוּרים מפּני הציבור וכל־הקרֵב, על־ידי צבא שומרים, שמשים, לבלרים, מזכירים ודלתות רבות. ואילו לגבי מניה לא היה זה שום מיבצע מיוחד. ובבוא השעה והיא אמנם נפגשה אִתם – היו הללו נדהמים מגוֹדל העזתה, מעריכים את התלהבותה, ולעתים קרובות מאוד ממלאים את משאלותיה.

וכך ישבה מניה יום אחד בלשכתו המפוארת של הברון רוטשילד, שמעוּטרת היתה בציורים ובמזכרות מארץ־ישראל, והרצתה לפניו על ארץ החורן שביקרה שם, על אדמותיו המשובחות, והברון – דוגמת סוחר הנהנה לשמוע שִׁבחי סחורתו, שמע את דבריה בקוֹרַת־רוח רבה.

בטוחה היתה, שאם תקבל רשות מהברון – תוכל לאַרגן פועלים להתיישבות באזור החדש, ועל־כן, וליתר תוקף דבריה, הציגה את עצמה כבאַת־כוח קבוצה שכזאת. פועלים בעלי נסיון בחקלאות, וביקשה מכבוֹד־הברון להעמיד את האדמות בחורן לרשותם, והם יעבדו אותן במשותף, כקולקטיב, על אחריותם, ללא מנהלים וללא משגיחים.

הברון זקף בה את עיניו בתמהון. מזה עשרים שנה מתנהלת ההתיישבות בארץ־ישראל באותה צורה: האיכר מעבד את שטחיו בפני עצמו, נעזר בשכירים, ועד לפני זמן מועט אף היה נעזר בתמיכה נכבדה. פקידוּת מסועפת משגיחה על כל הנעשה. והוא, הברון, יושב בפאריס ואין דבר במפעלו בארץ מתרחש ללא ידיעתו וללא הכרעתו. הריהו רַב־אַבּא של ארץ־ישראל. והנה באה אשה צעירה זו, מדברת בהתלהבות על עבודה במשותף ועל רכוש השייך־לכלל, אף טוענת כי שיטתו בהתיישבות הגיעה לקפאון, לסף כישלון, ובכל אופן שוב אינה הולמת לאנשים החדשים בארץ ולזמנים החדשים.

“בכל העולם מצויים בעלי אחוזות, אריסים, פועלים שכירים, מנהלים ועובדים,” אמר לה.

מניה נתנה בו מבט נוקב בעד משקפיה, מבט שהיה משאיר תמיד את רושמו על בעל־דברים שלה: “כדי לכבוש ארץ חדשה – צריכים דרכים חדשות.”

הברון חייך לרגע. הוא, שהוציא עשרות מיליונים פראנקים כדי להחזיק את היישוב בארץ ישראל, שומע עתה מפי אשה זו, כי דרכו איננה נכונה – ואין הוא מתקצף. ידע משהו על מניה: בת למשפחה של בעלי־אחוזות, פעילה במפלגות המחתרת ברוסיה, אסירה, צועדת בראש הפגנות ומנהיגת פועלים; עכשיו יושבת היא נכחוֹ, הברון הנחשב בנציגי הבורגנות העולמית – ומַרצה באוזניו על התיישבות בארץ־ישראל בדרכים סוציאליסטיות, ואף־על־פי־כן, יש משהו משותף לשניהם, ושניהם בעצם במחנה אחד – חולמי תחיית היהודים.

הברון, כמו רבים אחרים, לא יכוֹל שלא להיכבש על ידי תמימותה. העזתה, אמונתה, בטחונה ועקשנותה הנחרצת; והוא אמר:

“אני מוסר לרשותכם את החווה שלי בחורן, או כל מקום אחר שתרצי בו, ואולם,” – חיוך רחב פשט על פניו שזקן נאה עיטר אותם, ועיניו ניצנצו במשובה: “אַת הרי רוצה בדרכים חדשות, ובכן, תדאגו לעצמכם – כספים לא אתן.”

יצאה מעל־פניו שבעת־רצון. השיגה מחצית ויותר – האזור החדש, ואדמוֹת.

אותה השפעת “קסמים” של מניה על הברון הגדול עשתה לה כנפיים, ולא פסחה כמובן על ארץ־ישראל, מה שעזר לה ביחסיה עם הפקידים.

מניה עוד נשתהתה בפאריס, התגוררה עם אחת מן הבלקינדים שלמדה רפואה ואת רוב זמנה בילתה בספריות ובמשרדי הממשלה, כדי ללמוד את דרכי ההתיישבות הצרפתית במושבות שמעבר לים. בין האנשים שפגשה בבירה הצרפתית היה צעיר ארצישראלי שנתקשר אליה מאוד – אבשלום פיינברג, איש חדרה. בעל־חלומות היה, מתלהב, ובפאריס היה יוצא־ובא בחוגי הסופרים. היא נפגשה עם אישים נודעים, כדי לעניין אותם בתוכניותיה. אחד מהם היה מַכּס נורדוי, הסופר המפורסם שנתן ידו להרצל בימים הראשונים ליסוּד הציונות המדינית.

נורדוי, בעל החינוך המערב־אירופי, קיבל אותה באדיבות רבה. שעה וחצי הרצתה על המצב הקשה בארץ־ישראל ועל הצורך בהתיישבות של פועלים בדרך קולקטיבית. האיש אשר בספריו הוקיע את השקרים המוסכמים, שמע לה בלי כל הערת ביניים; וכשסיימה, אמר: “גברתי, אני מצטער מאוד, אבל אני חייב להגיד לך את דעתי – נתפסת לרעיון אחד מבלי לראות שום דבר מסביבך. את צריכה להשתחרר מכך. אני מיעץ לך לפנות לפסיכיאטר.”

בחודש יולי 1905 נסעה מניה לבאזל, שם התכנס הקונגרס הציוני השביעי, הראשון לאחר מות הרצל. כבר נתלחשו אגדית: מהפכנית רוסית שנצטרפה לציונים. נערה כבת י"ח, שהגיעה מעיירתה ברוסיה כדי להיות נוכחת בקונגרס הציוני, תיארה אותה לאחר מכן:

היה זה בערב פתיחת הקונגרס ולפני הקאזינו התלקטו כמה עשרות חברים של פועלי־ציון מארצות שונות והתווכחו על המצע לקונגרס, בהיותנו סוערים בויכוח, הופיעה פתאום מניה במבוא לקאזינו, כל העינים נפנו אליה ועבר לחש: “הנה מניה וילבושביץ שבאה מארץ־ישראל.” עזבתי את החברים וצעדתי בעקבותיה. היא עלתה לאחד האולמים ואני אחריה. קשרה שיחה עם ציר קונגרס ואני תליתי עיני בה. כאחת הבנות המעולות של ה“נאַרוֹדנאיה ווֹליה” – זו תנועת “ההליכה אל העם” – נראתה, דמות מדמויות הרבולוציה הרוסית. היתה לבושה שמלה אפורה הדוקה לגופה, רכוּסה כפתורים זעירים מלמטה ועד לצוואר, המקושט בצווארון קטן. שערותיה גזוזות, מבטה בהיר ונבון. הסתכלתי בה ודימיתי לחוּש את ארץ־ישראל.

אותה נערה, רחל ינאית, בּיישנית היתה ולא העזה לגשת אל מניה, אך כל אותם ימי הקונגרס הלכה אחריה כצל, בולעת בעיניה את דמותה.

מניה חזרה לפאריס והחלה בהכנות הנסיעה לארץ־ישראל. בוקר אחד נשמעה דפיקה בהולה על דלת חדרה. היה זה מאיר כהן ממינסק, אחיה של חייקה כהן, אף הוא מפעילי “התנועה הבלתי תלויה” לשעבר ומחברי פועלי ציון.

בלי הקדמות הודיע:

“מניה, ברוסיה גוססת עכשיו מהפכה, וכרגיל בשעות אלה – פונים גם נגד היהודים, נערכו פוגרומים ויש סכנה לפוגרומים נוספים. צעירים יהודים מתארגנים בכל מקום, אולם אין נשק. דרוש לנו כסף לקניית נשק, ולמטרה זו נשלחתי.”

רוסיה קראה פעם נוספת. לעת קצרה דחקה את ארץ־ישראל ממרכז הלב. יהודים בסכנה. עֵת לעשות להגנה ברוסיה. ושוב פנתה לכתובת הידועה לה בפאריס – הברון. בחדר עבודתו מצאה אותו במצב מוזר; רכוּן על מפה גדולה של ארץ־ישראל הפרושה לרוחב כל הרצפה ובוחן אותה בדקדקנות.

הוא השגיח בה רק כשניצבה לפניו, והרים אליה את עיניו. נדמה כאילו חזר ממסע בארץ רחוקה. קם, סבור היה כי שוב באה אליו בעניין החורן, אך מניה הבהירה מיד: לא בענייני ארץ־ישראל, מבקשת היא כסף להגנה העצמית ברוסיה.

הברון הביט בה בתמהון ואמר: “אני אזרח צרפתי. אם אתן כסף למטרות בלתי־לגאליות ברוסיה – אסבך את הממשלה הצרפתית בעניין מדיני.”

מניה ניסתה להשיג כספים אצל יהודים עשירים אחרים בצרפת, אך ללא הצלחה. ערב אחד הרצתה בפני חוג סוציאליסטי וסיפרה על המצב ברוסיה ועל התארגנות היהודים להגנה עצמית. בין הנוכחים היה קצין־צבא צרפתי. לאחר האסיפה ביקש פרטים נוספים. היא סיפרה לו על המחסור בנשק ובכסף ועל סרובו של הברון.

“אני מוכן ללכת אתך לרוטשילד ולהסביר לו שאין לחשוש מפני סיבוכים פוליטיים, אם יגיש עזרה ליהודים,” אמר הקצין.

הוא לקח עמו קצין אחר, בּכיר דרגה, והשלושה השיגו ראיון עם הברון. הקצינים הסבירו, שלא יהיה במעשה זה של תרומת כסף – אם ייעשה בלא פומבי – משום פגיעה בצרפת. על כך הוציא הברון מכיסו פנקס המחאות ורשם סכום חמישים אלף פראנק־זהב. מניה מוכנה היתה באותו רגע לנשק את האיש גבה־הקומה, המזוקן, בעל העיניים הטובות.

קצין הצבא קישר את מניה ומאיר כהן עם בית חרושת לנשק בעיר ליאֶז' שבבלגיה, והם קנו שם אקדחים וכדורים. מניה נסעה כמה פעמים לרוסיה בדרכונים מזויפים והעבירה נשק־הגנה במזוודות כפולות דפנות. אחת מנסיעותיה עשתה כצרפתיה “מן העולם הגדול” היוצאת לטיול תענוגות לרוסיה הפלאית, מוליכה עִמה מזוודות גדושות שמלות אופנה, פרוות ושאר בגדי נשים מהודרים, ובין דפנות המזוודות נתגדשו אקדחים וכדורים.

נוסעת היתה וחוזרת, ובעצם כבר הרגישה את עצמה אורחת ברוסיה. כאילו נתלשה מלבה. ואולי סייעו בכך אף הפרעות־ביהודים ועמדת המפלגות הרבולוציונריות כלפיהן – שהוֹתירה למהפכן יהודי נאמן די מקוֹם לביקורת ולמוֹרת־רוח. מניה הספיקה להיפגש עם אחיה משה ולעזור לו. הוא מסַפּר:

בשנת 1905 חליתי בשחפת. יצאתי עם אשתי מרוסיה לאיטליה. עמדנו לחזור וחסר לי כסף. הגענו לוינה, שם נפגשתי עם מניה, באחת השליחויות החשאיות שלה. נוכחותה של מניה פתרה את הבעיות. היא ידעה למצוא מוצא מכל מצב, אף במקרים שאיש אחר היה נתיאש ומוותר על כל מאמץ.

ליָמים, תאמר תמר, בת אחיה, כי מניה הולכת תמיד בראש צבא, אך אם נקרה בדרכה ילד בוכה, תיטוש את החיילים ותישאר לטפל בו; כשתסיים, תרוץ שוב להשיג את הצועדים וללכת בראשם.

בעת אחד ממסעות־ההברחה ברוסיה פגשה בצעירה שבאה מארץ־ישראל כדי לחפש את ארוסהּ אשר נטש אותה. סיפור הצעירה נגע ללבה של מניה והיא לא שַׁקטה עד אשר בקשַׁרֶיה היעילים במקומות שונים ברוסיה – נמצא אותו ארוּס־עריק. אולם ככל שפיקחית היתה למצוא מוצא מכל מצב, כן גם תמימה היתה. החתן־המשתמט נראה כמשתכנע, ביקש סליחה ורשות לגשת למקום סמוך, כדי לחזור תיכף־ומיד ושתי הנשים נשארו מחכות לו באמצע חצר גדולה. הלך ולא חזר לעולם…

משלוח הנשק האחרון היה הגדול ביותר. מניה השיגה דרכון גרמני והופיעה כרבּנית צעירה מהעיר פראנקפורט, המפורסמת ביהודיה האדוקים, – מביאה עִמה שמונה ארגזים של ספרי־קודש, מתנה מאת יהודי פראנקפורט לישיבוֹת שברוסיה. הנשק והתחמושת הוסתרו במדור תחתון של הארגזים ומעליהם ספרי הקודש. היא השיגה תעודות והמלצות מאישים מפורסמים, וכשהרבנית הצעירה, בבגדיה הצנועים ובפאה הבוכרית, עברה בגבול רוסיה, הסתפקו השוטרים בחיפוש שטחי ביותר.

שיירה של סַבלים נשאו אחריה את הארגזים והעבירום לרכבת היוצאת לאודסה. שם בתחנה המתינה לה שליחה של ההגנה־העצמית, והרבנית וכבוּדתה הועברו לדירה במרכז העיר. המשפחה שישבה כאן יצאה – לפי הֶסדר מַחתרתי – לחופשה מחוץ־לעיר, והדירה הועמדה לרשות ההגנה למספר ימים.

ושוב החליפה מניה דמוּת, יצאה מבגדי הרבנוּת, זרקה את הפאה הנוכרית, ועכשיו היתה משרתת רוסייה שנשארה בבית בעת שהאדונים יצאו לקייטנה.

שליחים מעיירות שונות הגיעו בחשאי ולקחו עמם נשק. מקווים היו לסיים את החלוקה מהר ולהסתלק. באחר־הצהריים של היום השני נשמע צלצול. מניה, שהיתה לבדה בדירה, פתחה את הדלת. צעיר חיוור שאַל, אם בדירה זו גר סטודנט בשם אַקימוב. מניה ענתה בשלילה וביקשה לסגור את הדלת. לפתע־פתאום התעלף הזר. מניה הכניסה אותו למסדרון וטיפלה בו. כשהוטב לו, השמיע סיפור טראגי על חייו: אשתו ברחה עם ידידו, הסטודנט אקימוב, והוא מחפש אחריהם זה כמה ימים, נשאר ללא פרוטה, רעב ועייף. רחמיה נכמרו עליו.

הזר חשבה למשרתת הבית, שהוא מצא מסילות ללבה. עתה שינה קולו ושאל: “האם לא הביאו לבית זה ארגזים של נשק בשביל רבולוציונרים?”

מניה הופתעה. הזר הכיר בתגובתה שאמנם הגיע למקום הנכון. אמר, שהוא מרגיש טוב יותר ויוצא להמשיך בחיפושיו. כעבור שנים סיפרה בעצמה על סוף המעשה:

היה ברור לי שאך ייצא מהבית – ימסור מיד למשטרה. בכיסי היה אקדח קטנטן, מתנה מבית החרושת, שהיה מצויד במשתיק־קול. יריתי, הבחור נפל, הביט עלי בעינים מלאות עצב ושתק. כעבור כמה רגעים מת.

איך להסתיר את ההרוג? באחד החדרים נמצא ארון גדול, הכניסה לשם את הגווייה, כיסתה בשמיכות ורחצה היטב את סימני הדם. בערב הגיעה קַשַׁרית־ההגנה ונבהלה מאוד. מיד יצאה והביאה עמה בחור צעיר, נגר שמנמן ועליז, חבר המחתרת שכל העניין לא עשה עליו רושם רב. הוא הכניס את הגווייה לאחד הארגזים שנתרוקנו מהנשק, כשהשתיים עוזרות על־ידו. למחרת העבירו את הארגז לתחנת הרכבת ומשם שלחוהו לכתוֹבת מדוּמה. מניה עזרה לנַגר – הסכנה אִיימה על אנשים ועל אירגון ההגנה העצמית של היהודים, ואין דבר שלא היתה עושה למענם; אך משנסתיים הכל, חזרה לבית – נסתּגרה, חלתה והקיאה. אמנם לא היה פנאי לצער אישי ולאֵימה פרטית. מיד התחילו להגיע לדירה צעירים, בשניים ובשלושה, העבירו את הנשק במהירות למקומות מחבוא והחזירו את הדירה לקדמותה.

שנת 1905 קרבה לסופה. אותה שנה נפתחה במיצעדו של אותו כּוֹמר־מַרדן – גאפון, שהתייצב בראש אלפי פועלים בפטרבורג ויצא אל ארמון־הצאר בתהלוכת מחאה ותחינה ונענה ביריות שהרגו מאות מהמפגינים. דמדומי שקיעת מלכוּת שררו ברוסיה. מאומה לא היה בטוח ויציב, ארמון הצאר ושלטונו נעו לרגע. אך בשלהי השנה גססה המהפכה, וכמו תמיד בתנודות שלטון נופל־וקם – הופנו זרמי שנאה נגד היהודים, להטוֹת זַעם המוֹני העם משליטָיו. בעיירות דרום רוסיה פרצו פוגרומים כאֵש־אוחזת, כשהצעירים היהודים מנסים לעמוד כנגד הפורעים. מניה עזרה בעבודת האירגון, השתתפה בהגנה־עצמית של עיירה פלונית ובמקום אחר הצטרפה לפלוגת־נקם שנדרשה לעשיית חשבון עם מפקדי משטרה שנתנו יד לפורעים. ברחה מדירה לדירה כדי להיעלם מעיני הבולשת ועברה מעיר לעיר. לבסוף חתמה את פרק־רוּסיה בחייה, אחת לתמיד.

משחזרה לארץ־ישראל המשיכה בפעולותיה, ממקום בו הפסיקה, כאילו לא היתה באמצע פרשת רוסיה וההגנה העצמית שם. סיפרה לחנקינים על הבטחת הברון ויצאה לפתח־תקוה, לשכנע את קבוצת הפועלים שם להתיישב על אדמת הברון כקולקטיב. הצעתה לא נתקבלה באהדה. אמרו לה: לא באנו לארץ־ישראל כדי להתיישב על הקרקע ולנצל עבודת הזוּלת. באנו להיות פועלים.

בפתח־תקוה נמצא אהרון דוד גורדון, זקן הפועלים, ואליעזר שוחט, אף הוא בעל השפעה רבה על הצעירים. אחיו, ישראל, היה בשפֶיה שבשומרון, אליעזר, הנוח לכל אדם, היה שומע דבריה בסבלנות. נראה היה לה שמצאה אצלו אוזן קשבת והתיידדה אתו. על פגישתם הראשונה סיפר אליעזר:

הייתי בפתח תקוה ומניה באה לבקר שם. חליתי קשה בקדחת. מיד לקחה אותי למשפחת גיסין והגישה לי טה עם לימון. בפגישות הבאות ניסתה להוכיח לי, כי הפועלים צריכים אף הם להתישב על הקרקע, ואני טענתי רק לעבודה שכירה, כי זה יעוּדו של הפועל בארץ, בנס־ציונה ישב אז יוסף אהרונוביץ ואחרים שטענו רק לעבודה במעדר, אפילו עבודה במזמרה נראתה בעיניהם כקלה מדי לפועל עברי.

היה זה דוֹר מוזר. כאילו מבקשים לכפר עווֹן של ריחוק מעמל כפיים במשך דורות רבים – בעבודה הקשה ביותר; ביקשו לכפר חטא נטישתה של הארץ – בהקדשת עצמם, עד כלות הכוחות, לעבודת אדמתה.

אליעזר לא שוכנע. מניה יצאה לשפיה, אל ישראל שוחט, שגם אותו הכירה. הוא סיפר לה תוכניות שלא שמעה מעודה – על הצורך להקים אירגון מגינים יהודים, שיוכל לקבל לידיו את ההגנה על בטחונם של היהודים ומפעלם. הוא נצטייר לה בתחילה כאיש חם־מזג, העלול לגרום צרות ליישוב הקטן שבארץ בחלומותיו על כוח יהודי. אולם אי־אפשר היה להזיז את ישראל שוחט מדעתו: “מה שאנו צריכים – זה כוח, כוח פירושו אנשים ממושמעים ונשק,” – אמר. מניה התכעסה: “אתה נכבש על־ידי דמיונך, בעל אופי סוער מדי. אני אעבוד עם אליעזר, הוא שקוּל ממך, נבון יותר.”

ושוב החליטה לצאת לחוץ־לארץ, כדי לאסוף כסף ותומכים ברעיון ההתיישבות בחורן. עיניה מופנות היו לארץ הגדולה שמעבר לאוקיינוס – אמריקה, שם מתרכזים מאות־אלפי יהודים, שם צריך למצוא עזרה למפעל החדש בארץ־ישראל.

היו לה מכתבי־המלצה לד“ר יהודה מגנס, ממנהיגי הציונים באמריקה ורב של קהילה עשירה בניו־יורק, ולהנרייטה סולד, עסקנית שכבשה מקום נכבד בחיים הציבוריים היהודיים. ד”ר מגנס והנרייטה סולד, שכבר פעלו רבות למען ארץ ישראל, נפגשו לראשונה עם שליחת הארץ מסוג חדש, שסיפרה להם על הפועלים החדשים, חייהם ותוכניותיהם, היא כבשה את לבם – רואים היו אדם חדש של ארץ־ישראל.

בינתיים החליטה מניה לנצל את ביקורה כדי לסייר בקוֹמוּנות של הדוּחוֹבּוֹרים – עליהם שמעה הרבה ברוסיה – שהתיישבו בקנדה.

הדוּחוֹבּוֹרים היו כת דתית סַרבּנית לכל חוק מעשה־ידי אדם, מיאנו לשלם מסים, לשרת בצבא או להתדיין בבתי־משפט. הם נרדפו קשה על־ידי שלטונות רוסיה ובסוף המאה היגרו על טפם ונשותיהם לקנדה, הקימו שם קומונות והמשיכו בחייהם המיוחדים ובנוהגיהם, כשהם מתנגשים גם בארצם החדשה עם שלטונות המדינה. מניה סבורה היתה שתוכל ללמוד משהו מצורת חייהם השיתופית.

אולם הסיור בקומונות לא הועיל הרבה, לא היה לה מה ללמוד מחייהם של קנאי־דת קיצוניים אלה; ואולם מסקנה אחת הסיקה: אם אפשר לחיות חיי שיתוף בשם עקרונות דתיים ולנהל יישובים מצליחים – אין כל סיבה שלא יתקיימו יישובים שכאלה גם בשם עקרונות של צדק, של סוציאליזם.

וכך, בשנת 1907, חזרה מניה לארץ־ישראל, בהחלטה נחוּשה: היא תארגן קבוצה של פועלים ותייסד עמם יישוב שיתופי־קולקטיב, ביקשה את עזרתו של יהושע חנקין. האיש אשר התנסה במעשים שמעֵבר־לרגיל, ידע כי במניה מצוי כוח להקים דברים חדשים. התיישבות בחורן לא באה בחשבון בינתיים – התורכים לא יאפשרו זאת בשום אופן. אולם בסג’רה שבגליל התחתון, בקַו הר־תבור–טבריה, מצויה היתה חווה של הפקידות, ומנהלה הוא אליהו קראוזה, גיסו של חנקין; החווה נמצאה במצב קשה – גרעונות בלתי־פוסקים. יהושע חנקין המליץ לפני קראוזה. קראוזה שמע על האשה הצעירה והנלהבת “שיש לה מהַלכים אצל הברון”, והיה מוכן למסור את הפלחה של החווה לעיבוד לקולקטיב של פועלים, על אחריותם, ללא משגיחים וללא מנהלים, דבר שלא היה לו תקדים בארץ־ישראל.

בשהותה באמריקה חזרה ועלתה לפני מניה לעתים קרובות דמותו של ישראל שוחט – רעמת השיער השחור המתפרעת בשעת התלהבותו, עיניו הבוערות בדַבּרוֹ, שניכר בהן בטחונו העצמי; יודע הוא היטב את אשר לפניו, ונראה שלא יירתע מהשגת מטרותיו, יש בו כוח להשפיע ולהנהיג. והרי רק המעוף והאומץ יוּכלוּ למעשים שמעֵבר לשיגרה, למקובל. הדמות הנמרצת לוהטת־העיניים משכה את לבה.

וכך, מיד לאחר הסכמת קראוזה, יצאה לחפש אחרי ישראל שוחט.

חולה היה ושכב בבית החולים של הלל יפה בזכרון־יעקב. יום אחד הופיעה מניה ליד מיטתו ואמרה: קראוזה מוכן להעמיד את חוות סג’רה לרשות קבוצת פועלים. – ביקשה שיארגן את הפועלים המוכנים למעשה יישוב שיתופי זה.

פני ישראל אוֹרו בחיוך רחב, ומיד הרצינו. הוא אמר כי יעשה זאת. ויש כבר קבוצה כזאת של פועלים, מהמובחרים בארץ־ישראל, שמוכנים לצאת ליישוב מרוחק כדי לחיות ולעבוד יחד.

מניה צריכה היתה להתפלא על תשובתו המידית. הרי עד כה, במשך שנתיים, התנגד ישראל שוחט, כאחיו אליעזר, לכל רעיון של התיישבות פועלים עצמית, שנראתה להם כהסַחה מן היעוד הראשי – כיבוש־העבודה ויצירת מעמד העובדים בארץ־ישראל.

ואילו מניה לא הרבתה לחטט בסתרם של דברים; היא שַׂמחה, כי הנה יתגשם חלומה ויקום קולקטיב של פועלים עובדי אדמה.

שניהם התלהבו, דיברו על המעשים הצפויים. צפו עתיד גדול. דומה היה כאילו ממשיכים הם שיחה שהתחילו אתמול ושניהם תמימי־דעים, ללא כל התנגדות, מה צריך לעשות. הנה התחילו מפעל משותף. מאז ועד סוף ימיהם. אפשר לקרוא לזה גם אהבה. מניה אמרה זאת לישראל שוחט במלים אחרות: "ארצנו זקוקה לבעלי העזה, אנשי מעוף ודמיון. מחשבות שנינו נפגשות. נחתור יחד אל דרכים חדשות.״

 

אותו מקום, אחוזה אחרת    🔗

האחוזה “אדַמקוֹבה” נמצאה בלב יערות. משיצא הילד ישראל מביתו כמה עשרות פסיעות, היה מגיע ליער. מעבר ליער היו שדות ואחריהם שוב יערות. דומה, כל העולם טובל ביער. בלב האחוזה עמד בית־מגורים יפה, היו בה אגמים רחבי־ידיים ובשעות פנאי הפליגו הילדים בסירות על פני המים והשליכו חכּוֹת.

במרחק כמה שעות נמצאה העיירה ליסקוֹבה. כשדוֹב שוחט, חוכר אחוזת “אדמקובה”, נכנס לעיירה בכרכרתו, היו יהודי המקום מפַנים דרך בכבוד. יהודי בעל הַדרַת־פנים היה, גבה־קומה, זקן ארוך יורד על חזהו, וכל חזוּתו אומרת סוחר נכבד המַכיר ערך עצמו.

איש עשיר היה דוֹב שוחט. לאחר שהצליח בתעשיית ספירט, חכר את האחוזה ליד ליסקובה ושלוש אחוזות נוספות, קטנות יותר. כרת עצי יער ושלחם עד ערי גרמניה. אוהב היה את החקלאות ונהנה מעיסוקיו, שכירים רבים עיבדו את שדותיו וגידלו את צאנו ובקרו. האחוזה היתה שייכת ל’פריץ' שקיבל אותה בירושה ולא ראה בה ברכה. החכיר אותה כמה פעמים, ולא רווח לו, עד שבא דוב שוחט והפכהּ לאחוזה הנותנת רווחים יפים לחוכר ולמחכיר גם־יחד. ידידות רבה שררה בין דוב שוחט והפריץ המחכיר, וכן בינוֹ ובעלי־האחוזות בסביבה, והיו השכנים מבקרים תכופות בבית היהודי, הם ומשפחותיהם, ונהנים מקבלת־הפנים הידידותית.

שם משפחתו מדורות היה צוקרמן, אולם בנעוריו, כשהוצרך להימלט מידי החוטפים ילדי יהודים לצבא הצאר לשנים רבות, החליף את שמו לשוחט. מגזע רבּנים היה: שלשלת הייחוס הגיעה עד מאתיים שנה, אצל רבנים נכבדים מכּרך קניגסברג. דוב שוחט נשא אשה ממשפחה מכובדת אף היא – אחותו של אברהם הרכבי, ההיסטוריון הנודע וחוֹקר כתבי־היד – טובה היה שמה, אשה ענוגה, נדיבה, מאירה פנים לכוֹל, חסה על כבודו של כל אדם, ועם זאת, בלי הרמת קול, בעלת השפעה.

דוב שוחט היה שומר מצווֹת. בבית הקפידו בדיני ומנהגי הדת, אך לא הכבידו על איש. משגדלו הילדים רשאים היו לעשות כרצונם, ואפילו לשבת אל שולחן המשפחה בגילוי ראש. ישראל, כשלא היה נוהג־כשוּרה בנעוריו, היה האב אומר: “אתה כבר בן שלוש־עשרה – יענישו אותך ולא אותי”. ולפעמים, בשעת הכרח, היה מפליט: “אילו לא שבת היום, הייתי כותב טלגרמה כזו וכזו”, – וישראל היה מבין את הרמז וכותב את הטלגרמה.

אליעזר וישראל היו שניים משבעת הילדים שילדה האֵם טובה. אליעזר נולד בשנת 1875, וישראל – שמונה שנים לאחר מכן. (לגבי ישראל יש גם גרסאוֹת אחרות. המַאחִירוֹת את שנת הולדתו.) אליעזר לא היה הגדול בין הילדים, קדמו לו שניים, אך משום סגולותיו ובייחוד טוב־לבו – נדמה היה לפעמים כי הוא הבכור, שאֶת דעתו מכַבּדים בּכל דבר, וגם ישראל הקטן והמפונק, שכמעט לא היה שומע לאיש בבית, היה מקשיב לדברי אליעזר הנאמרים בנחת, ועושה כדבריו. נער מלא חיים ועירני היה ישראל, אהוב על הכול, אף חָש בדבַר ומנצל זאת לעתים קרובות.

ברטה, האחות החורגת, סיפרה:

אבי היה יפהפה ואופיו סוער ולוהט. כל הבנים היו דומים לו, פרט לאליעזר. נראה שאליעזר היה היחיד שיָרש את אופיה של אמו: כּנוּס בעצמו, פיקח ושקט. ישראל היה העתק מדויק של אבי, שלושים־וחמש שנים לא ראיתי את ישראל, חייתי כל הזמן בשווייץ ובאמריקה. בשנת 1937 החלטנו, אני ואחותי, להיפגש עם ישראל. חשבנו שלא נכיר אותו, אולם כאשר ירד מהרכבת, הופתענו לראות לנגד עינינו את אבא ממש.

האב העמיד לבנים מורה ללימודים כלליים ויהודיים. המורים לא היו מאריכים שָׁנים באחוזה, וכנראה שישראל, אף־על־פי שהיה בעל תפיסה מצוינת – לא הקל עליהם את המלאכה. ומצד שני, חרף שוֹבבוּתו, זכר ישראל את גירסת ילדותו שנים רבות וידע לצטט בעל־פה פרקים מתוך ספרים שלמד.

אי־אפשר להעלות על הדעת שני אחים שונים כל־כך כאליעזר וישראל: הם היו הסער והדממה; האחד כובש את עצמו, סבלני ושקט, והשני נלהב וסוער, זה ממש נחבא־אל־הכלים, בגוּפו ובנפשו, וזה נושא אישיוּתו ורעיונותיו ברמה ומתייצב בראש, בעֵת הצוֹרך. לא קשה למצוא את השורש המשותף לשניהם, אותו גזע שממנו צמחו, זה לכאן וזה לכאן, אותה אחדות האופי הנאמן, זה שעיצב אותם רגישים ונענים לקול הקורא להתנערוּת היהודים. אוהבים היו זה לזה כל חייהם, מכבדים זה את זה, אף מבינים זה לזה בהרף עין.

משפחת שוחט ישבה אמנם באחוזה, אבל הם מנו עצמם עם יהודֵי העיירה ליסקובה הסמוכה, אליה באו לחג ולמועד, שם שימש אביהם כפרנס הקהל, משם באו המורים, שם התפללו בציבור ושם היו יושבי־קרנות מספרים תפארת ביתו של ר' דוב, אשר שיח־ושיג לו עם פריצים והוא כאחד מהם – שטוּף בעסקים גדולים, מרוויח יפה ואף נותן ביד רחבה לדברים שבצדקה.

עיירה יהודית ככל עיירות האזור המשופע ביישובי יהודים היתה ליסקובה – קהילה החיה את מלוֹא חייה. החזיקה רב, שנעזר גם בזכיון לבשר להשלמת פרנסתו, ופעמיים בשנה, לפני החגים, היה יוצא אל היישובים הסמוכים: להציץ לבתי יהודים, להשמיע דבר תורה ומוסר ולקרב את הלב לאב שבשמַים; תוך כך היה סר גם לאחוזתו של דוב שוחט ומשתהה בשיחה ארוכה בהוויוֹת יהדוּת, יהודים ועולם. – היה בה־בליסקובה בית־כנסת גדול ובית־מדרש קטן, יהודים העוזרים זה לזה ומתנצחים גם מתקוטטים זה עם זה, גבאים ושמשים, חברא־קדישא וכליזמר, חזנים, תלמידי־חכמים ובטלנים, עשירים ואביונים, בני עשירים שאבותיהם היו קוֹנים להם בכסף מלא פטוֹר מהצבא, ואלמנוֹת שהיו מעכבות את קריאת התורה בשבת בתביעה לדין־צדק: מדוע צריכים בניהן לשרת בצבא במקומם של בני העשירים? – היו בה שני יהודים שערכו כל לילה תיקון־חצות; ובשבת אחַר הצהריים, כל שעות האור, לומדים היו תלמידי־החכמים שבעיר, גמרא בבית־המדרש, כדין כל עיירות המתנַגדים, ולעת ערב, כשהעמיקו הדמדוּמים ושבּת־מלכתא פורשת מן העולם – היו עוברים לאמירת תהילים בעל־פה בניגון ערֵב ומתחטא.

יהודים עסקו בכריתת עצים ובמשלוחם בנהרות עד ערי גרמניה. מדי פעם היו כמה מהם מתחברים לשותפות, קונים חלקת יער מאת פריץ לכריתה. עשירים שבהם. כמו ר' דוב שוחט, קונים חֵלקה בפני עצמם, או שעושים שותפות עם יהודים מן הערים הגדולות וקונים יער גדול, שכריתתו ומשלוחו הוא עניין לעסוק בו חודשים רבים ולהעסיק בו עשרות פועלים. ואילו רוב תושבי העיירה, כבכל מקום, התפרנסו ממסחר זעיר או מרוכלוּת בכפרים. עיר־המחוז היתה ווֹלקוֹביסק, ועיר־הפלך גרוֹדנוֹ. איש העיירה שחוזר מעיר־הפלך או מיישוב גדול אחר של המדינה – היו הכול מתאספים בביתו, לשמיעת חדשות מן העולם הגדול.

אולם היה בו־במחוז זה משהו שייחדוֹ משאר מחוזות תחום־המושב: היה זה “מחוז ציוני”, וארץ־ישראל כאילו היתה מוּחשית שם הרבה יותר משאר מקומות. רוב רבני החבל – גדולים בזכות עצמם – היו ציונים נלהבים, ביניהם הרב ריינס הנודע, הרב עלישברג ואחרים. היו סובבים בקהילות לעשות נפשות למען חובבי־ציון, ובשבתות כובשים לבבות בדרשות מלהיבות על יישוב ארץ־ישראל.

כמעט כל יהודי המחוז ראו עצמם חלק מחובבי־ציון, מרבים לשמוע ולקרוא חדשות מהמושבות בארץ־ישראל, תורמים כספים לוועדים הציונים, ומתווכחים איזוהי הדרך הנכונה ליישוב ארץ־ישראל. לא יוצא־מהכלל היה גם בית ר' דוב שוחט. היו מחנכים את הילדים לאהבת ארץ־ישראל ומדי ערב שבת, לפני הדלקת הנרות, היו תוקעים לידיהם מטבעות נחושת או כסף להטילן לקופת הרמבה“ן ויתרגלו לעסוק במצוות יישוב ארץ־ישראל. קוראים היו את “המגיד” ו”הצפירה", עוקבים אחר התפתחות היישוב, מייחדים בבית מקום של כבוד לתמונת משה מונטיפיורי ומספרים ממפעלותיו בין הגויים וממעשיו בארץ הקודש.

באותו פלך מצויים היו שני כפרים של חקלאים יהודים, מתוֹכם יצאו מייסדי עקרון בארץ־ישראל – מקור של גאווה ליהודי האזור, שהיו מספרים עליהם הרבה ומרגישים עצמם שותפים ממש בבניין הארץ. כעבור שנים, לאחר ששני האחים שוחט עלו אף הם לארץ־ישראל להיות שם עובדי־אדמה, היו תושבי העיירה גאים עליהם ובעלי־חנויות ויושבי־קרנות מספרים דברים ששמעו על השניים ועל מעשיהם, עניינים של ממש ודברים שבּדו מלבּם, כדי לחבב את ארץ־ ישראל ועובדיה על שומעיהם.

אחד מבּני העיירה, עזריאל ברוֹשי, מספר, כי בנעוריו, – היה זה כעשר שנים לאחר עליית האחים שוחט, – היה יוצא כל יום לעדור בגינה שבחצר, והחנוונית השכנה היתה עוקבת אחריו מפתח חנותה ואומרת: “נו, ודאי רוצה אתה לעלות לפלשתינה כמו האחים שוחט.”

כעשרים וחמישה צעירים עלו ארצה מאותה עיירה זעירה אחרי צאת אליעזר וישראל, וכנראה שהיה בכך איזה חלק לסיפורים על שני האחים החלוצים. ארבע שנים לאחר אליעזר וישראל נמצא בין הצעירים שעלו לארץ, נער אחר מאותו מחוז – אליהו גולומוב. ליַמים, עתידים היו ישראל ואליהו, בני אותו מחוז וולקוביסק, להפגש בארץ, ולא תמיד בתמימוּת־דֵעים ובאותו “צַד של המתרס”.

גדלו הילדים באחוזה, בין היערות, במרחבים, בשדות, צופים בעבודת השכירים. כשהלבבות הרכּים רגישים לעמלם המפרך של הללו, קולטים קולות על המאבק למען עולם צודק יותר, חולמים חלומות כיצד יתנו ידם לכך – ופתאום מתה האם. ישראל היה אז כבן תשע, בהיפּסק מקוֹר שופע זה של טוּב־לב וחוֹם אִמהי. האב הטרוד בעסקיו צריך היה לעקרת־בית, וכעבור שנה אמנם חזר ונשא אשה, גם היא מבית הרכבי.

בת תשע־עשרה היתה כשנישאה לדוב שוחט, צעירה ממנו הרבה. יפת־תוֹאר היתה משכילה, דוברת רוסית ולבּה ער לכל ענייני העולם. ישראל הקטן לא הסתדר עם אמו החורגת, היה מתקומם נגדה, מרבה לריב עמה ועושה הכל להכעיסהּ. האשה הצעירה היתה בעלת כוונות טובות, אך חסרת נסיון בגידול בנים – בנים לא־לה – והיתה מתכעסת ומתעצבנת הרבה, ואילו ישראל לא ויתּר לה בשום עניין ואופן. הדברים היו מתגלגלים כך לרעה, אילולא אליעזר, האח בעל ההשפעה, שהיה מצליח לפייס את ישראל המתמרד, ומשלים בינו ובין האם־החורגת.

אפילו האב מבקש היה את עזרתו של אליעזר בן השבע־עשרה, שניחן בכוֹשר מיוחד לפיוס ולשלום. מבלי־משים תפס את המנהיגוּת בבית. אליו פנו בכל עניין קשה, הוא עשה כל מלאכה ושליחות הזקוקות למתנדב, הוא הגן על האשה הצעירה מפני הילדים המבקשים למרר חייה, והוא שידע למצוא מסילות ללבו של ישראל. כעבור זמן לא רב, כשחלתה האם־החורגת והרופאים ציווּ עליה לצאת לווינה. לשאול שם במוּמחים – האב לא יכול להתפּנות ללווֹתה, אולי גם חשש מן העולם הזר, והוא ביקש מאליעזר שיתלווה אליה לדרך הארוכה. השניים יצאו, ומי שלא הכירם היה סבור שזה זוג צעיר שיצא למסע.

כיוון שהאשה הצעירה לא יכלה, ככלוֹת הכל, להשתלט על הבית עם שבעת הילדים, מהם שלושה קטנים וישראל ביניהם, – נשלחו הללו לעיר גרודנו ושוכנו בפנסיון פרטי, שבעליו היה גם מורה והכינם לבחינות לגימנסיה. האחות למדה כראוי, שני הבנים לאו־דווקא, וישראל לא נתקבל לגימנסיה. שקלו הרבה מה לעשות בו, ולבסוף הוחלט לשלחו לעיר וארשה, שם נמצאו קרובי־משפחה, כדי שילמד בבית ספר גבוה למסחר, ובבוא היום יוכל לקחת לידיו את הנהלת האחוזה והעסקים הרבים.

אליעזר נלווה אליו לווארשה ועבד אצל גיסו, בעל מפעל לייצור נעליים. אליעזר עזר בעסק והשתלם בכוחות־עצמו. בכשרון רב רכש שפות והשתלט על תחומי יֶדע רבים. לעצמו למד ולא לשם תעודה ותוֹאר. בווארשה הצטרף לאירגון ציוני, וישראל הלך בעקבותיו. השניים היו פעילים בקרב הנוער ונתנו שיעורי־חינם לפועלים צעירים. האב, שדאג לבניו לבל יבזבזו ימיהם לשוא, שלח להם כסף כדי שיפתחו איזה “עסק־שהוא”, ייכנסו לעולם המסחר ויהיו ראויים למשפחה. אלא שהשניים לא נועדו לעסקים. את זמנם הקדישו לפעילות הציבורית ואת הכסף אכלו או השקיעו בענייני האגודה הציונית. לאחר שנתיים סיים ישראל את בית־הספר, שלט כראוי בשפות הגרמנית והצרפתית והיה מומחה לפנקסנות ולמזכירות. בתום הלימודים חזרו שני האחים לגרודנו.

האשה הצעירה מנסה היתה כל הזמן להשפיע על בעלה לעקור למקום יישוב מרכזי יותר, שוקק חיים, ולבסוף הצליחה באחוזת “אדמקובה” יכול היה דוב שוחט להיות חוכר בלבד, ולא בעל הקניין – לפי חוקי ההגבלה ביחס ליהודים ברוסיה. דוב שוחט קנה איפוא אחוזה ליד העיר גרודנו, אזוֹר שיהודים הוּתרו בקניין קרקעי. האחוזה נמצאה אצל נהר הנימן, כחמישה־עשר קילומטר מאחוזת לוסוסנה, מקום מושב הווילבושביצים. ילדי המשפחות לא היו מיודעים, אולם שמם של הווילבושביצים, בעלי הטחנות והקייטנות, היה נודע באזור. משגדלו אליעזר וישראל שמעו הרבה על מניה וילבושביץ, הפעילה בתנועת הפועלים ומנהיגת “המפלגה הבלתי תלויה”, ואף היו משתתפים בוויכוחים על עצם התנועה החדשה, שזובאטוב פקיד הצאר היה מעורב עמה.

האשה הצעירה, שלאחר זמן אף נתנה ילדים לבעלה, לא רצתה בכלל בחיי אחוזה. ואפילו ליד גרודנו, ולבסוף ניצחה: דוב שוחט מכר גם את האחוזה החדשה – בעיר סיפרו שקיבל במחירה רבע מיליון רובל; את הכסף השקיע בעסקי בורסה, והוא ומשפחתו עברו לגרודנו, שם קנה בית גדול בן שתי קומות. בקומה השנייה הועיד דירה לשני הבנים אליעזר וישראל.

לייב יפה, שהשתתף בקונגרסים הציוניים הראשונים, הקים בגרודנו אגודה של פועלים ציונים, ושֵׁם קוֹרא לה, כמו במקומות אחרים – “פועלי־ציון”. שני האחים הצטרפו לאגודה ויצאו לארגן חברים נוספים. אחת הנערות הנלהבות של האגודה היתה בוגרת הגימנסיה חנה מייזל. את לימודיה סיימה ב“הצטיינות ממדרגה־שנייה”. צריכה היתה לקבל את המדליה הראשונה, אך “הוסבר” לה, כי יהודיה אינה יכולה לקבל את הפרס־הראשון. חברי האגודה היו לבלרי בתי־מסחר, זבּנים בחנויות, פועלים, גימנזיסטים ומורים. בין החברים היה גם אהרון קבק, שכבר אחַז בעט סופרים. הם אירגנו חוגים שונים, קראו באחד־העם והקימו אגודת דוברי עברית. חנה מייזל היתה הרוח החיה באגודה של גרודנו, הם פעלו אף בין הפועלות של בית החרושת הגדול לסיגריות שבעיר. אותן פועלות הכריזו שביתה והשלטונות שסבורים היו, כי חברי פועלי־ציון אירגנו את השביתה, אסרו את חנה מייזל לחודש ימים.

חברי האגודה השתבּחו בחברוּתם של שני בני שוחט העשיר, היו נוֹהים אחרי ישראל, הלבוש עדיין במַדי סטודנטים, מתלהב וסוחף עמו את שומעיו. רעמת בלוריתו מתנופפת ברוח בשאתוֹ־מִדבּרוֹתיו על יישובה של ארץ־ישראל, ועיניו רושפות. גבוה היה, כאביו, וכובש לבבות.

עשרים שנה לאחר מכן חזר עזריאל ברושי לגרודנו, לביקור. אשה ביקשה כי יבקר בביתה. כבת ארבעים היתה, עדיין ניכרו בה סימני יופיה, אולם אסון קרה לה – היא התעוורה לגמרי. האשה שאלה את עזריאל ברושי, שבא מארץ־ישראל: "ספר לי, האם יש עוד לישראל שוחט תלתלים שחורים ויפים?״

ברושי תהה רגע וסיפר על ישראל לאשה העיוורת, שנהרה עלתה על פניה. היא הסבירה: “היינו יחד בפועלי ציון בגרודנו. הוא היה יפה כל־כך, מסעיר, תאֵר לי, כיצד הוא נראה עכשיו?”

עזריאל סיפר לה על פגישה עם ישראל, לפני זמן לא־רב; כאשר התפרעו תושבי יפו ויצאו לתקוף את תל־אביב והעיר היתה חסרת מגן; כיצד כינס ישראל שוחט צעירים אל הגבול, והוא, עזריאל, ביניהם. לא היה בידיהם נשק, רק מקלות, וברחוב סאַן המון ערבי מתפרע. ישראל עבר שם זקוף קומה, גלוי, ללא פחד, רעמת שערו מתנופפת ברוח, וכשהגיע, הביא עמו בטחון, והצעירים רוח חדשה עברה בהם.

אור עלה על פני האשה ונדמה היה כאילו רואה היא הכל בעיניה, והיא אמרה: “ישראל היה תמיד ראשון”.

האב, שהיה אמנם חובב־ציון בעצמו, לא ידע על פעילות בניו באגודת הפועלים הציונית, שככל אגודת פועלים אסורה היתה ברוסיה, ולא חשד שאותם מיפגשי נוער שאליעזר וישראל מכנסים בחדרם שבבית, מוקדשים לארץ־ישראל. בכל אופן, יום אחד באו שוטרים לחקירה ודרישה, והאב, שהבין פתאום מה מעשי בניו, היפנה את השוטרים למדור אחר בבית, הזהיר את הצעירים ואלה הספיקו להיעלם עם כל אשר ברשותם.

פעם אחרת הזהירם אותו בעל פנסיון שאצלו התגורר ישראל בזמן ההכנות לגימנסיה. הוא הגיע בדחיפות בליל־שבת ומסר, כי שמע בפנסיון שלו, על־ידי פלוני שהוא כנראה סוכן הבולשת, כי לפנות בוקר ייערך חיפוּש בבית. ישראל ואליעזר חשו לשרוף, למרות השבת, את כל הניירות המחשידים שברשותם. האב העלים עין. בין הניירות מצאו גם אגרות שכתב האב אל בצלאל יפה, המנהיג הציוני, ומהן הסתבר שבלי ידיעתם ביקש האב פרטים כיצד לקנות אדמה בארץ־ישראל ולהסתדר שם. בבוקר הקיפו ז’אנדאַרמים את הבית, ערכו חיפוש מדוקדק, אך לא מצאו מאומה.

בשלהי שנת 1903 פרץ, כידוע, נחשול פוגרומים ביישובי היהודים ברוסיה. שליחי פועלי־ציון יצאו לעיירות לארגן הגנה עצמית, ובגרודנו נבחר ישראל, הנמרץ ובעל ההשפעה, לעמוד בראש ההגנה. כסגניתו של בן־העשרים נבחרה בחורה – “החברה פוזניאק”, שנתכנתה אף “קוזאק” על שום מראיתה הגברית ואומץ לבה.

אנשי ההגנה עברו בבתים והתרימו לרכישת נשק. במקום שלא נענו – נעזרו אף באִיומים. בין הבתים שהוטל על ישראל להתרימם, היה אף בית הוריו האמידים. לשמחתו – תרם אביו, בהבנה ובנדיבות. בכספים שאספו קנו מקלות ברזל מחודדים, ה“נשק” הנפוץ ביותר בחוגי ההגנה העצמית. אקדחים ניתנו רק לאנשים ספורים. בין המארגנים של ההגנה נמצא אף נגר צעיר, בעל־שרירים – אברהם קריניצי שמו וכינוּיו “יהודה”. ישראל השתדל למשוך להגנה בעיקר אנשים מבין הקצבים ועובדי בתי־המטבחיים, שידעו את מלאכת הקופיץ והסכין. ברגיל היה ישראל שומע ומושפע מאחיו אליעזר. עכשיו, משהגיעו למעשה־ההגנה, כמו נתחלפו ביניהם – ואליעזר התייצב כטוּראי לקבל פקודות.

הגיעו שמועות, כי הרוסים מתכוננים לערוך טבח ביהודי גרודנו ביום־הכיפורים. ישראל גייס מיד את כל הבחורים, חילקם קבוצות־קבוצות, שכל אחת מהן אחראית לשלומו של רובע אחד, וכן אירגן קבוצות־מילואים נודדות, מזומנות לכל מקום של סכנה. והוא בחר בשני צעירים, שחוֹטמיהם וכל צורתם לא־יהודיים, ושלחם לכנסיות הנוצרים, להאזין ולצוּד שמועות. את המפקדה קבע בבית־המדרש.

עבר היום ופרעות לא נערכו. נסתבר, שברובע אחד אירעה קטטה, ומכאן נתגלגלו השמועות על הפוגרום הצפוי. ישראל פיזר את המגינים. פרעות לא נערכו בגרודנו. ואולם המנוחה והרגשת הרווחה לא באו ליהודים ברוסיה. וגם בגרודנו הנאווה שעל הנימן הרומאנטי נועצו צעירים יהודים אף גמרו־אומר, כי אין מוצא אלא לנטוש את האדמה החורגת הזאת ולעלות לארץ־ישראל.

פעילותם של שני האחים בהגנה הדאיגה את האב, והוא דחק בהם שייצאו לחוץ־לארץ ויסתדרו שם. אדרבה, הוא יתן להם ככל הנחוץ כדי שיפתחו “איזשהו עסק” בגרמניה, או אפילו באחת המדינות מעבר־לאוקיינוס. העיקר – להרחיק מרוסיה זו הצוררת ואף מצודדת את בני ישראל בחֵרמה לתקן בה כביכול סדרי־משטר ולמצוא אחיזה גם ליהודים… ואילו השניים היו נכונים לעזוב את רוסיה ולצאת למקום אחד בלבד – ארץ־ישראל. אותם ימים פרש לייב יפה ממַנהיגוּת פועלי־ציון בגרודנו ובמקומו נבחרה חנה מייזל, שחרף צעירוּתה נתבלטה בפעילותה ובמרצה. כדי לעלות לארץ־ישראל, צריכים היו להמלצה שלה בשם האגודה הגרודנאית. ישראל ביקש המלצה כזו, אולם חנה מייזל, שטוֹבת ארץ־ישראל היתה נגד עיניה, סָברה שאותו צעיר בן־טוֹבים, שלא עבד מימיו עבודה גופנית, איננו מתאים עדיין לארץ־ישראל, ולעומת זאת נתנה המלצתה לנגר הצעיר והחסון בגופו – אברהם קריניצי. לישראל שוחט יעצה ללמוד אגרונומיה, שכך יוכל אף הוא להיות למועיל בארץ־ישראל.

אכן, אותה דרך ממש הועידה חנה מייזל גם לעצמה. אלא ששום בית־ספר חקלאי גבוה באירופה לא היה מוכן בימים ההם לקבל נשים לבין תלמידיו. חנה מייזל יצאה לשווייץ, למדה שם לימודי טבע באוניברסיטה, ומכאן עברה לצרפת, לאוניברסיטה שהפקולטה שלה למדעי הטבע העסיקה את התלמידים גם בעבודה מעשית בחקלאות. רק ב־1909 ראתה את עצמה כּשֶׁרה לארץ־ישראל, עלתה, והיתה לפועלת־חקלאית פשוטה. לאחר זמן יסדה חווה לפועלות ואחר־כך בית־ספר חקלאי לבנות. ברבות־הימים אף הקימה בית עם אליעזר שוחט. בנהלל, בעוד שכל אחד מהם המשיך במה שראה כחשוב לארץ־ישראל – הוא כפועל חקלאי, והיא כמנהלת בית הספר לחקלאיות. ואילו באותם ימים של גרודנו אמרה לאליעזר שוחט שצריך הוא להיות מורה בארץ־ישראל. אמנם לא הכשיר את־עצמו לתפקיד זה, אולם מטבעו נראה היה תמיד מחנך ומורה.

לייב יפה יעץ אף הוא לישראל להיות אגרונום, ובהסכמת האב אמנם נסע לברלין, כדי להיכנס לאוניברסיטה שם. אליעזר ליווה אותו עד וארשה, ומשם – פנה לאודסה, כדי לנסוע לארץ־ישראל.

ישראל הגיע לברלין והחל בלימודים. לאחר שלושה חודשים קַצרה רוחו. לפניו היו חמש שנים של שינוּן, ואילו ארץ־ישראל יקדה בלבו. סבלנותו פקעה: שם בארץ מתרקמים עכשיו המעשים הגדולים, ועכשיו היא צריכה לאנשים. יום אחד השליך את הספרים, ארז את חבילותיו, יצא לנמל טרייסט ועלה באניה הראשונה שמצא לארץ־ישראל. בשושן פורים תרס"ד – חורף 1904 – ירד בחוף יפו.

אליעזר, שיצא מווארשה לאודסה שלושה חודשים קודם־לכן, הגיע לארץ שבועיים לאחר אחיו. משירד בחוף, הופתע למצוא את ישראל, שקיבלוֹ בחיוך. לפי כל־חשבונותיו, יושב הלָה באוניברסיטה של ברלין, שקוע בספרים – והנה זה כאן, מולו, בחוף יפו, וכבר “ותיק” בארץ, כיוון שהוא הקדים ארבעה־עשר יום…

“מה אתה עושה כאן?” בקולו של אליעזר, שתמיד שלט בעצמו, ניכרה הפתעה.

“אין זה זמן ללימודים. ארץ־ישראל צריכה אנשים. כל אחד ואחד יכול להפוך דברים.”

שני האחים נטלו חבילותיהם ויצאו לראשון־לציון. נשתהו במושבה כמה ימים, אך לא מצאו עבודה. שבו ליפו. עַסקן יישובי בימים ההם – יהושע בַּרזִלי, סופר ומורה, נתן בידיהם איגרת למנהל החווה בסג’רה שבגליל התחתון, ובה כתב על שני האחים: "אלה הם, כפועלים האחרים הבאים עכשיו, בילויים ממין חדש, קַבּלם לעבודה. המושבה שבגליל קסמה ללבם, אך לא היה להם כסף לנסיעה הרחוקה. ואז אמר ישראל:

“בוא לפתח־תקוה, שם מתרכזים כמה בחורים טובים.”

 

פתח־תקוה – הוּלדת חדשה    🔗

העלבּון הביאם לארץ־ישראל. הם נתנו את שנות נעוריהם היפות למען עַם רוסיה, ועַם רוסיה ענה בפוגרום.

אמנם, וכמובן, לא העלבּון בלבד.

היתה חיבת־ציון. זו התנועה שנולדה בתחום־המושב, שילחה את העלייה הראשונה לארץ, תמכה בה בפרוטות־עניים והקימה אירגונים, וַעדים ומוסדות שונים לעזרתה.

היתה התנועה הציונית שנולדה במרכז אירופה ומחוללה עתונאי מווינה – תיאודור הרצל. היא הוסיפה את האירגון, קונגרסים, פרוטוקולים ומשא־ומתן עם גדולי עולם; קֶצב המערב והגאווה על הצטרפותם של אישים המפורסמים גם בעולם הלא־יהודי, שמקובל היה לראותם רחוקים מענייני היהודים, הוסיפו גאוּת ויקר לציונֵי עיירות התחוּם, ותנופה לתנועה.

ומעל־הכל – היתה הַזיקה הבלתי נפסקת, לאורך מאות שנים, לארץ־ישראל, מדויד הראובני הרוכב אל האפיפיור וחולם לצעוד בראש צבאות לכיבוש ציון, ועד שבתי צבי, שהסעיר את העולם היהודי בבשורת גאולה ומשיח, ועד לוֹבשי־הלָבן שנהרו אחרי ר' יהודה החסיד ברחבי אירופה בדרך לארץ־ישראל, ועד עליית החסידים, ומתנגדיהם־הפּרושים, מקימי היישוב מחָדש, ועולי־הרגל מתורכיה ומרוקו – יחידים ורבים שלא פסקו, למרות הקשיים, מלנהוֹר אל ארץ האבות.

והיתה התפילה הבלתי־נפסקת, והיו הגעגועים, והסיפורים, והאגדות. והיו יצר ההרפתקנות ותאוות הנדודים, ורצון להתחיל הכל מבראשית, וחלומות על עולם חדש וחברה חדשה, ולמה להעלים? – היו גם צעירים שנמלטו מרוסיה כדי שלא להשתתף במלחמתה עם יאפאן בקצה סיביר הרחוקה.

היו כל אלה. וספינות הקיטור שיצאו מאודסה, מטרייסט ומקושטא ועגנו בנמלי יפו, חיפה וביירות, הביאו עולי א"י חדשים: צעירים ממזרח־אירופה, שעיניהם קרועות למראות הארץ החדשה העולה מן הים, ומיטענם – לבותיהם וידיהם.

בנר חמישי של חנוכַּה תרס"ד – שלהי 1903 – ומעבר לסלעים של יפו עגנה אניה. על הסיפון עמדה חבורת צעירים, אשה אחת ביניהם, וצפתה בעיר המתגלית לעיניהם.

הם באו מהומל. העיר רשמה דף של כבוד בתולדות היהודים בתחילת המאה. שם נתארגנו צעירי יהודים ובמשך שלושה ימים גוננו על אחיהם מפני פורעים. בראשם עמד צבע צעיר, בחור בעל שרירים נוסך בטחון – יחזקאל חנקין, שאף נפצע בתיגרה. משחזרו הפורעים לכפריהם, חיפשה המשטרה הרוסית את מפקדי היהודים כדי לאוסרם. יחזקאל, יחד עם חברתו חיה־שרה וקבוצה מחבריהם, יצאו לאודסה ומשם לארץ־ישראל. לא היתה זו החלטת בזק, הם התכוננו לכך זמן רב.

צעירי הוֹמל אלה, שירדו מסירוֹת הסַפנים הערבים לחוף, פתחו תקופה חדשה בתולדות הארץ, זו שלאחר זמן צוינה בשם העלייה־השנייה.

ישראל שוחט הגיע חודשיים וחצי אחרי ההוֹמלים. ביפו פגש את בן עירו אברהם קריניצי, זה שחנה מייזל בגרודנו החליטה כי יקדים את ישראל בעלייה לארץ, וקריניצי השיא ל“ירוק” כמה עצות. לקח ישראל את חבילותיו ויצא עמו לראשון־לציון. רוב עובדי המושבה היו ערבים, ומיעוטם יהודים מאוכזבים. קריניצי כיבד את אורחו בכוסית קוניאק, לעודד את רוחו, ישראל יצא והתהלך כל הלילה במושבה ובכרמיה. עם בוקר גמר־בנפשו: “שום נסיגה לא תיתכן, כל הגשרים נשרפו!” מעתה ניתנו כל־מעייניו למה שעתיד לבוא. מראשון־לציון עבר לפתח־תקוה. שם, כך אמרו, יש פרדסים ויש סיכויי עבודה.

מושבה הוֹמָה היתה פתח־תקוה. איכריה אדוּקים היו, בעלי זקן־ופיאות, אך שלא כ“מושבות הברון”, פשוטי הליכות וברובם גם עובדים בעצמם. בתיהם היו פשוטים: צריפים ובתי חימר, מוקפים עצי־אקליפטוס. רחוב מרכזי – דרך־עפר מחורצת באופני העגלות – חצה את המושבה, ובו התרכזו חיי הציבור. בסביבתו עמדו בית־הוועד ובית־הכנסת, הדואר, ובית־המרקחת. סביב למושבה השתרעו פרדסים ובִּצות מים שלא נוקזו ואדמה כבדה הגובלת בנחל הירקון, באיכריה נשתמר משהו מקנאוּת ירושלים וגאווה כי לא נצטרכו לעזרת הברון כשאר מושבות ארץ־ישראל. הפתח־תקואים הקדימוּ את שאר המושבות בנטיעת פרדסים, הצריכים לעבודת ידיים רבה, והספיקו עבודה למאוֹת ערבים מהכפרים והמַאהַלים המקיפים את הכפר.

בפתח־תקוה מצא ישראל את יחזקאל חנקין וחיה־שרה. תחילה חיו בקומונה עם שאר הומלים במושבה רחובות, עשו יד אחת בשכר ובאִיצטַרכיה, אך משלא נמצאה שם עבודה לכוֹל – נתפרדה החבילה, והשניים עברו, כאמור, לפתח־תקוה. יחזקאל, שהיה חסון בגופו, מצא מיד עבודה בפרדסים, וחיה־שרה, שהיתה תופרת מומחית סיפקה לנשי המושבה בגדים ושמלות. חנקין יעץ לישראל לצאת ל“שוק” של פתח־תקוה, כדי לבקש עבודה.

ישראל שוחט השכים לקום והגיע לככר־השוּק עם אורות ראשונים של בוקר. עוֹמד היה וצופה סביבו בפליאָה: מכל הדרכים הגיעו מאות ערבים, צעירים וזקנים. נשים וילדים, והתייצבו בככר, ואחר־כך באו איכרי המושבה, מלווים במשגיחיהם ובקרונותיהם, עברו בככר וכל אחד בחר לו פועלים כפי צרכיו. זר היה ישראל שוחט בין המתכנסים. האיכרים עברו על פניו והתעלמו ממנו. מהם שהפנו לו גב, מהם שזקפו בו מבט של טינה, מהם שליגלגו, והיו ששאלו ברוגזה: “מה לך כאן?”

קבוצות־קבוצות של ערבים הלכו אחרי האיכרים לעבודות השונות. השוק נתרוקן. ישראל נותר עם קומץ זקנים וזקנות שאיש לא רצה בהם.

ישראל לא היה מן הנעלבים־ומסתלקים. משננעל השוק – יצא לרחובות המושבה, עבר על בתי האיכרים והתדפק בפתחים, דלת אחר דלת נפתחה לפניו והוא חזר על פסוקו: “אני פועל יהודי, אני מבקש עבודה”. פעמים נטרקה הדלת כנגדו בלי אוֹמר, פעמים הוּשב לו, שאין צורך בפועלים, פעמים יצא איכר ופתח בשיחה עם הצעיר החדש ויעץ לו לנסוע חזרה לביתו, או לאמריקה ארץ האפשרויות, לפי שכאן אין לו תקווה להסתדר. וקרה שפתחה את הדלת איכרה שנפנתה מעיסוקי הבית והמשק, יהודיה דומה לכל יהודיות העיירות שהכיר, שבּוֹללת מלים ערביות באידיש שלה. ריחמה על הצעיר והזמינה אותו לכוס תה. ואילו עבודה, כמובן, לא היא שיכולה לתת.

שעה שכבר עֵיפו רגליו מהליכה, פתח לפניו דלת איכר שנראה אדוק ביותר, וישראל, גלוי הראש והגלוּח, רצה להסתלק מיד בלי להשמיע אפילו את בקשתו, אבל בעל הבית שאל: “מה אתה מבקש?” וישראל ענה: “עבודה”. האיכר אמר: “צריך לתת עבודה ליהודי, תבוא מחר.”

ישראל חזר אל יחזקאל וחיה־שרה והודיע בשמחה: “יש לי עבודה”.

כשחזר לפתח־תקוה עם אחיו אליעזר כבר היה הוא, ישראל, “ותיק” במקום. זלמן גיסין, מוותיקי המושבה, שהתרועע עם העולים החדשים, השיג להם עבודה; אבל הפרדס היה מרוחק מאוד מן המושבה והם הגיעו לשם באיחוּר. הפועלים הערבים לקחו לעצמם את כלי־העבודה הטובים ולשני האחים נשארו המעדרים הגרועים ביותר. וכך מתאר אליעזר את יום־עבודתו הראשון:

העמידו אותנו לעבוד בין חמשה־עשר ערבים ואנו לא ידענו מה לעשות במעדרים שלנו. הסתכלנו בעבודת הערבים והשתדלנו לעשות כמותם. הערבים החלו ‘לרוץ’ בעבודה ואנו רודפים אחריהם להשיגם, אִמצנו את כל כוחותינו והחזקנו מעמד. בצהרים עזבונו כוחותינו לגמרי, אבל המשכנו. באותו מקום עבדנו כשנים־עשר יום ואז שילח אותנו בעל הפרדס, משום שלא היינו הולכים להתפלל בשבת.

באותם ימים הגיע לפתח תקוה אהרון דוד גורדון, שנצטרף לחבורת הפועלים, והיה כאחד מהם, חרף גילוֹ הכפוּל לעומתם. היה יוצא לחפש עבודה כמותם, ומתאמץ שלא לפגר במעדר או בקטיף או בריסוס, למרות חמשים שנותיו. הוא, אשר נטש ברוסיה עסקנוּת ופקידוּת כדי לקיים מה שהטיף לו – עבודה ממש, עמל כפיים, היה כאָב לצעירים, ידיד ומורה. רזה היה, פניו שזופות, חטובות ונוחות. השיבה כמעט שכבשה את זקָנו, ועיניו כחולות וטובות אך גם עקשניות. “חייבים היהודים לתקן עצמם – מתוֹכם, מעצמם”, חזר ואמר, “בעבודה, במלאכת כפיים, בכל לבם, ללא שיוּר.” נתיידד עם אליעזר שוחט, שאף הוא מבוגר מרוב הפועלים.

הגיע לפתח־תקוה גם אברהם קריניצי, שלאחר נסיוֹנוֹ לאַגד את הפועלים בראשון־לציון נאלץ לעזוב את המקום; נצטרף עוד בחור צעיר וחסון – אלכסנדר זייד, יליד סיביר, יחד עם אליעזר וישראל שוחט שׂכרו חדר וחיו במשותף. ארגזי־העץ, בהם הובאו פחי הנפט מחוץ לארץ, שימשו להם כרהיטים – כמעשה הריהוט לכל חדרי הפועלים בימים ההם; שני ארגזים ולוח־עץ שעליו מפוזר קש, הרי מיטה; שניים אחרים משמשים שולחן; כל ארגז לחוד הריהו מושב, ושניים שמחוברים יחד – ארון, ובשביל המשׂכילים ארגז לספרים. אם נמצאת אשה באותו חדר, היא רוקמת בּבּד והרי מפה לשולחן, תוקעת פרח בצנצנת – והרי דירה נאה וכלים נאים.

בערבים היו נכנסים יחזקאל חנקין וחיה־שרה ופועלים אחרים מן המושבה, ועד שעות מאוחרות שימש המקום מועדון לויכוחים ולשירה, ולעתים, משגבר מזג הנעורים והלב ביקש פורקן, נתפרץ מחול סוער, כשאלכסנדר זייד מושך אחריו את הרוקדים, קריניצי הולם ברגליו הכבדות, יחזקאל חנקין מטופף בכל כוחו, חיה־שרה, עיניה רושפות אש ולחָייה לוהטות, עומדת במרכז ומנהיגה את הזימרה, בעוד ישראל שוחט מסייע עמה, ואליעזר אחיו יושב בצד נהנה ומחייך בשקט; ולעתים בנוח הרוח על אהרון דוד גורדון, היה פוצה בזמר או משלח רגליו במחול סוער וכולו התלהבות וקידוש השעה, כעולה באקסטאזה.

ובצד עוֹמדת שרה מלכין – חמוּרת סבר, שמלה לבנה עוֹטפתה מצוואר ועד קרסול. פֶנסנֶה של־ זהב על עיניה, כרוּכים בפתיל־משי מאחורי האוזן, ואפילו בפניה מסתמן משהו מעין קורת־רוּח. מלאכה נאה היתה בידיה – תפירה, אך היא התעקשה לעבוד בפרדסים כבחורים, והנערה בפנסנה־הזהב רשמה עצמה בתולדות־הימים כפועלת היהודית הראשונה בארץ־ישראל.

ופתאום הופיע מיכאל הלפרין (שנתקרא בקיצור: מיכל), כאילו הסתתר אי־שם בארץ כל השנים האלה, וציפה לבחורים הללו, ומשהגיעו – נתגלה. עוד לפני עשרים שנה המריד את אנשי ראשון־לציון נגד הפקידוּת, קנה אדמות נס־ציונה, עבר עם סוסו בּאש והכה בחרב על זרועו כדי להכריז: “בדמי נשבעתי אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, וכבר פשטו אז בארץ האגדות על אותו נווד פלאי, נכדם של רבנים ובנם של עשירים. אחר־כך חזר לעיירות רוסיה, הלהיב את הצעירים לארץ־ישראל והוציאם ליערות ללמדם נשק ולחימה, והיה ביניהם אלכסנדר זייד ואחרים ששמעו בקולו לעלות לארץ־ישראל, להקים כאן צבא וגדודי מלחמה. ופתאום שוב הופיע בארץ – לאחר שעבר את באַזל והיה נוכח בקונגרס הציוני, שם הוכרזה תוכנית אוגנדה, ובשעה שציוני רוסיה עמדו ובכו על ההחלטה המשכיחה את ציון, עלה הוא על הבמה ובקולו הרועם שר את “השבועה”: מרימים אנו ידינו ונשבעים לציון. – עכשיו, שהגיעו הפועלים החדשים, נצטרף אליהם כאחד מהם, ושוב הטיף לצבא, לגדודים ולכיבוש. אהרון דוד גורדון מטיף לכיבוש העבודה ולכיבוש האדם, ומיכאל הלפרין רואה חזון דמים וגבורה.

זקֵן מול זקֵן – מיכאל הלפרין לעומת אהרון דוד גורדון – יוצאים השניים למלחמת־דברים, והשומעים נותנים צדק אִם לזה ואִם לזה, וכבר ניכרים שני מחנות: אלה הקוראים למתינות ולעבודת יום־יום קשה; ואלה השואפים למעשים נועזים, לכיבושים. בראש המחנה האחד עומד אהרון דוד גורדון, ואליעזר שוחט ניצב לימינו; ובראש המחנה השני מיכאל הלפרין, והצעירים הנלהבים אתו – אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין ואברהם קריניצי.

ישראל שוחט שומע ושותק עדיין. אבל, מסיח הוא לנפשו, אי־אפשר אמנם – כמו שמבקש גורדון – לדאוג רק לתיקון עצמך, לשינוי טבעך שלך, לשקוע בעבודה. מהפכה מתרגשת בעולם היהודי ובארץ־ישראל, ואם לא יכוונו אותה, יחנכו וינהיגו – יש לחשוש שמא יחמיצו את השעה; ומצד שני, אמנם נכוחים דברי הלפרין, יש צורך בכוֹח, בצבא, ואולי אפילו בדם, אבל ההתלהבות וסערת־הרגש בלבד הרי לא יספיקו ליצירת הכוח והגדודים ולחינוך האנשים שיהיו נכונים לכל המעשים הקטנים עם הגדולים. כוח זה יש להקים בשיקול־הדעת, באירגון, במשמעת ובהתמדה.

לא הִסכּינה פתח־תקוה עם אורות מאוחרים, והבהוב פנס־הנפט בחלון הפועלים קוֹרץ מן החשיכה, וקול המתווכחים, השרים והמחוללים חודר לחדרי הבתים, לאוזני האיכרים שמופרעת, שלוותם, – הנה ימים חדשים באים והדברים לא יהיוּ כשהָיו.

קבוצת הפועלים נראית כזָרה במושבה שהיא הראשונה בארץ. האיכרים, אפילו אלה שזכרונות ימיהם הראשונים בארץ עדיין שמורים בלבם, היו תמהים: מה מבקשים חדשים אלה? יחפנים הם, נוודים, אינם רוצים להיאחז באדמה, להתאַכּר, ורק תובעים לתפוס את מקומם של הערבים כפועלים שכירים; צעירים אלה, רבים בהם עסקו ברוסיה במעשי רבולוציה ועדיין הם חשוּדים על מהפכנות, פורקי־עוֹל, זרים.

ואולם לא כולם כך. נמצאו איכרים שעזרו לחדשים, בגלוי או בסתר.

הגיסינים למשל.

שלושה אחים ומשפחותיהם יושבים היו בחצר אחת, מסובים לשולחן אחד, ועליהם מולכת אמא יהודייה בעלת לב חם. והם, שהתיישבו במקום בלי עזרת פקידי הברון, מקרבים היו את הפועלים. מחפשים בשבילם מקומות עבודה ופותחים לפניהם את ביתם, שעמד בקצה המושבה הפונה ליפו, ועל שום הפועלים שמבקרים בו כינו איכרי פתח־תקוה את הסימטה כולה בשם “טרייפע געסל”, כלומר סימטת הטריפה.

מדי ערב התכנסו כאן פועלים רבים וישבו אל השולחן. בשבת אחרי־הצהריים היה מיחם גדול בחדר־האורחים שופע רותחין לתֵה, ופועלים באים ויוצאים, מתווכחים ומתלוצצים, וצעירים שעוד קשה עליהם הניתוק מבית־הורים חמים, ומפרכת העבודה שלא הורגלו בה, לא הם ולא אבותיהם – מוצאים היו בבית זה כחמימוּת ביתם־שלהם, ובאֵם־הבית הקשישה, רחל, כּדמות האם הרחומה, וזו, רחל, מעודדת, מטיפה מוסר, מחייכת, מייסרת, ובשעת הצורך תופרת כפתור שנשר, או טלאי לחולצה שנתקרעה.

אוֹ האיכר גולדנהירש, אדוק ומכוּנס־בעצמו, ממעֵט בדברים ומחמיר פנים. יום אחד הזמין ארבעה פועלים לרסס את פרדסו – אהרון דוד גורדון ואבן־טוב, ישראל ואליעזר שוחט. לבשו הארבעה שקים מיוחדים שתפרה חיה שרה להגן על בגדיהם וריססו את העצים במשך שבועיים. נסתיימה העבודה וגולדנהירש שילם שכרם שמונה גֶרש תורכיים לכל יום־עבודה, בעוד שהשכר הרגיל היה שבעה גרש ליום. הודיע גורדון: “אסור לקבל את ההוספה בשום פנים ואופן, כי ריח תמיכה נודף ממנה,” והשלושה היו תמימי־דעים אתו והחזירו את העודף לגולדנהירש. סרב לקבל והתכעס: הוא שילם שמונה ליום, כיוון שעבודתם שווה שכר כזה, ולא חסדים הוא עושה. – נתרצו לו וקיבלו את שכרם.

הארבעה לובשי השקים הלכו לחפש עבודה חדשה. וגולדנהירש העסיק עתה את שרה מלכין בפרדסו. שלושה ימים עבדה שם ובסופם קיבלה ששה בישליק, גם זה שכר גדול מן הרגיל. נעלבה שרה מלכין, פניה החמירו עוד יותר והיא אמרה לאיכר:

“כלום לא טעה אדוני ושילם יותר מהמגיע לי?”

“לא, – ענה גולדנהירש בקול יבש, – לא טעיתי, שילמתי לך יותר, כי עבדת כשתי ערביות, ואיני רוצה להרוויח מעבודתך.” אמרה שרה: “אם הוא משלם לי יותר משום שיהודיה אני – איני רוצה בזה.”

וגולדנהירש פסק בקפידה: “אל תעמדי על המקח ! שילמתי את המגיע לך.”

פועל, שהיה עד לשיחה זו, אמר לשרה מלכין: “אם שילם כמה ששילם, ודאי לא לשם שמים עשה כך – קחי.” לקחה שרה את הכסף, וגולדנהירש הלך לביתו. ואפשר אילוּלא נודעו כעבור כמה עשרות שנים שני סיפורים אלה – אפשר שלא היו יודעים לאשורו כי לא רודף־רווחים היה האיכר גולדנהירש.

ואפילו שטאמפר, יו"ר וַעד המושבה, רודף כופרים ולוחם בחדשים היחפנים – יום אחד, כשרכב על חמורו מיפו לפתח־תקוה, פגש בצעיר אחד, שלמה צמח, שהיה פוסע למושבה. הכיר בו שהוא עייף, ירד מחמורו וכפה על הצעיר לעלות ולרכב, בעוד הוא מחַמר אחריו כנער־רועים ומספר כל הדרך בשִׁבחי ארץ־ישראל.

והיו כמובן הרוב – לא טובים ולא רעים. לוקחים פועל עברי או שניים. ובחשבון־אחרון אין מפסידים בעבודתם, כיוון שהם מתאמצים יותר, ובעבודות הצריכות מחשבה אף מסוגלים יותר; ומה גם שהמשגיח הערבי יודע לגרוֹת את הערבים ביהודים, לעורר תחרות ביניהם לבין ה“מוסקובים” החדשים, ושניים־שלושת הפועלים היהודים “מוציאים את הנשמה” שלא לפגר אחרי הערבים, המזדרזים במשחק או בזדון, ויוצא בעל־הבית נשכר, וכבר הכריז אלכסנדר זייד – שעד־מהרה יצאו לו מוניטין כפועל המצוין שבמצוינים – כי יום־עבודה בלי “מירוץ” שכזה איננו נחשב בעיניו כיום עבודה. אמנם כעבור זמן, משנתרגלו הערבים לחדשים, פסקו התחרויות, בהסכמת שני הצדדים, ושוב לא הצליחו המשגיחים לסחוט עודפי עבודה בתחבולה מאוּסה זו.

אולם בדרך־כלל זרה היתה המושבה לעולים הצעירים. משפחות שלא היתה להן קרקע במושבה לא הורשו להתגורר בה, ומשפחת אבן־טוב, כשרצתה להשתקע במַקום, נזקקה לחסוּת החשיכה, בעצַת אחד האחים הגיסינים, זלמן. ופועל שחלה – אסור לקרוא אליו את הרופא ואסור לו ללכת אל הרופא בלא אישור הוועד. והזמן מתמַשך והתהום שבין הצדדים אינה נגשֵׁרת.

בפסח נערכה חתונתם של חיה־שרה ויחזקאל חנקין, בחצרם של הגיסינים. כחמישים פועלים באו לחתונה זו, כמעט כל מעמד העובדים העברים שבארץ. באו גם צעירי המושבה, ותיקים וסַקרנים. יחזקאל עמד תחת החופה בחולצה חדשה שתפרה לו לכבוד היום חיה־שרה, וכאשר כתש ברגלו את כוס הזכוכית פרצו הכול בשיר “השבועה”. ואהרון דוד גורדון יצא במחול לשמח חתן וכלה. שני סטודנטים ציונים, שעמדו לפני סיום לימודיהם וביקרו בינתיים בארץ, נכחו באותה חתונה – מוסינזוֹן ובוגרשוֹב. רחל גיסין, אם הבית הרחימה, נכמר לבה על צעירים אלה הנכנסים לחופה ללא ברכת אב ואם, ולפי שמוסינזון בעל־הזקן נראה לה כבַר־אוריין, ביקשה שישמיע משהו כדין חופה, ומוסינזון פתח ודרש בארץ־ישראל, בשבחיה ובמחיר שהיא תובעת, בעברית נאָה, וגיסין הזקנה אמנם לא הבינה דבריו, אך דיים היו בשביל לעורר מעיין דמעותיה, והיא בכתה, בכתה. ואז קרא מיכאל הלפרין – שלא יצא בלא טלאי על מכנסיו, כדי שלא ייראה חלילה כבורגני – להשליך את הנעליים והוא זרק ראשון את סנדליו ואחריו כל השאר, ויצאו במחול, בכל רמ"ח איבריהם. כשבלוריתו של מיכאל הלפרין מתנופפת מעליהם כהילה של אש.

אמר א. ד. גורדון לאליעזר שוחט. “זה טוב. רק לא להתיהר כאחרונים־על־החומה – מוטב להיות ראשונים בהנחת יסודות.” והצטרף אל המחול וקולו כמרקיע שחָקים, בעומק הלילה.

כשהתקרב ל"ג בעומר, אמר ישראל שוחט לחבריו: “צריך לערוך תהלוכה,” והסכימו הכול שלכבוד חג־הגבורה מן־הדין לערוך תהלוכה במושבה. לקחה חיה־שרה שתי חולצות ישנות, כחולה ולבנה, ותפרה מהן דגל, וביום החג הקדימו להפסיק את העבודה ושלושים פועלים נתייצבו עם חיה־שרה שהניפה את הדגל הקשור למוט, ויצאו לרחוב פינסקר, הוא הרחוב המרכזי של המושבה, בשירת “השבועה”, כשכל המושבה נִקהֶלת ורואה וצעיריה מצטרפים לשורות. וכבר צועד בראש התהלוכה אחד האיכרים, מנגן בכינור, והצועדים עברו ברחוב לכל אורכו, עד בית הגיסינים, ושם נישאו נאומים על חשיבותו של חג־הגבורה, ואחר כך התפזרו בריקודים.

נזעמו כמה מהאיכרים הוותיקים ורטנו: החדשים עורכים הפגנה במושבה ומשביתים עבודה, ממרידים צעירים על הוריהם, וסוֹפם שיקראו גם כאן למהפכה, כמו ברוסיה. ואחרים אמרו: הם צועדים עם דגל בגלוי, והתורכי רואה – אסון ימיטו על היישוּב כולו.

ומטעם ועד־המושבה נשלח מכתב אזהרה לפועלים: בַּל יעסקו בהפגנות ובמעשים העלולים להרגיז את השלטון.

משנקרא המכתב במעונם המשותף של הפועלים, הצטער גורדון. “הרי אין אנו באים להמריד איש,” אמר. “מבקשים אנו לתקן.”

ישראל שוחט השיב כנגדו: "אהרון דוד, אין משנים דברים ברצון טוב ובשכנוע בלבד. יש לעשות דברים. ואי אפשר לעתים שלא לפגוֹע.

גורדון נתן בו את עיניו הכחולות. פתאום היו עיניים בהירות אלה שידעו לשמוֹח ולשמח – לים כחול, שאין בו נצנוץ, שום רמז.

רק איש אחד מעז לעמוד גלוי כנגד אהרון דוד גורדון: מיכאל הלפרין, והוא קופץ ומכריז, כי יש “להילחם בבעלי־אחוזות אלה, קאפיטאליסטים נַצלנים,” ובכלל – “צריך להקים עם יהודי חדש.” והוא סוחב אחריו עשרה צעירים, ללכת לעבר־הירדן ולהתיישב שם, לחיות כבדוּאים, לשאת נשים בדוּאיוֹת ולהקים שבט יהודי חדש. הם מגיעים עד ירושלים, אבל את הירדן אין התורכים נותנים להם לחצות. ומיכאל הלפרין חוזר עם העשרה לפתח תקוה – לערוך תוכניות חדשות מרקיעות שחקים.

ישראל שוחט שומע, מחייך בהנאה, עוקב אחרי הצעירים הנוודים הנלהבים, ומוצא שהם מהטובים, המובחרים. ברור לו עכשיו – דברים חדשים וגדולים נולדים בארץ. אבל הם צריכים הַכוונה, הדרכה; צריך לארגן צעירים לחבוּרה נועזת, ערוכה למשימותיה. הדרכים בינו ובין אליעזר אחיו נפרדו, בעוד שנשארו קרובים בנפש, רוחשים חיבה ואהבה זה לזה. אליעזר, המחפש עבודה לצעירים חדשים המיתוֹספים יום־יום, הסועד מיטות חולים ומפייס נערים החוזרים שבורים ומיואשים מיום עבודה ראשון בחייהם – הוא רואה, כאהרון דוד גורדון, את העיקר בכיבוש העבודה בידי היהודים. ואילו הוא, ישראל, סבור שביחד עם העבודה יש לכבוש גם את ההגנה והשמירה. היה מסתכל בשומרים הערבים הרבים של פתח־תקוה, ושרק מפַקחם היה יהודי, ונסתבּר לו שאם בטחון היהודים בארץ־ישראל לא יהיה בידי־עצמם – אבוּדים הם.

בימים שלא היתה עבודה היה יוצא לבדו, או עם חבר קרוב לו, כיחזקאל חנקין ליפו, לנמל. לא רבּים היו העיסוקים בארץ, ואחד מבּילוּיי הפועלים היה לעמוד בנמל ולצפות בצעירים העולים אל החוף, לשאול שאלות, לשמוע חדשות, ולהעריך מי מהבאים יישאר ומי יעזוב.

ישראל שוחט עמד בצד. כל אניה שהגיעה פלטה קבוצה של צעירים – חמישה. עשרה. קומץ חבילות בידיהם והם תוהים סביבם. פועלים מקיפים אותם וסרסורים מושכים אותם למלוֹנוֹת שונים. ישראל אָמד את הבאים, בחן ובדק – מי הם? מה הם? מה כוח עמידתם? מה יכולים הם לעשות? הוא בדק למטרה מסוימת: למצוא את הטובים, החזקים, אלה שיוכלו לעמוד בקשיים הרבים ביותר. עדיין לא היה ברוּר לו בדיוק, כיצד יבוא אליהם וישטח לפניהם את רעיונותיו; אבל ברור היה לו שמתוך מאתיים–שלוש־מאות הפועלים של הארץ והעשרות הבאים עכשיו – צריך הוא לארגן כוח, אנשים מגויסים למטרה.

אותו זמן נתגלו אצל ישראל לראשונה תופעות של קוֹצר־נשימה, ואַף יריקת דם. רופא מיפו אמר לו, שהדבר בא מחמת העבודה הקשה. הרי הוא בן עשירים שלא הורגל במאמץ פיזי, והעבודה הֶחלתה אותו. שכב כמה ימים וחזר לעבוד. אברהם קריניצי זוכר, כיצד פעם – היה זה ביום־חמישי – הופתע ישראל בהתקפה חזקה. ירק הרבה דם ונדמה היה שהוא מאבד הכרתו וחייו. וַדאי היה להם כי בא קצוֹ, ורק פיללו שזה לא יקרה למחרת, יום־ששי, שאז לא יספיקו לקוֹברו, ובשבת אסורה הקבורה ויצטרכו להלין את המת עד יום־ראשון.

התגבר. ההתקפות אמנם לא פסקו, אבל הוא הפסיק לשאוֹל ברופאים. קיבל את התקפות האסתמ־ה ויריקות־הדם כחלק מחייו. כך הם חייו, ופרט להפרעות אלו, שלא רצה אפילו להכיר בהן כמַחלה, משהו המחייב לשנות את פעילותו ותוכניותיו – הריהו אדם בּריא ככל אדם. כיוון שהתייחס כך אל עצמו, לא ראו גם אחרים יסוֹד או אפשרות לשַייכוֹ למחנה אחר, מחנה החולים, והוכיחו לו יחס רגיל, כלאדם בריא לכל־דבר.

אל האב בגרודנו הגיעו שמועות על קשי חייהם של שני בניו אליעזר וישראל, והוא מיהר לשלוח אליהם סכום כסף נכבד, – שיקימו בו איזו “פַברִיקה” ויתפרנסו בכבוד. האחים פתחו את האיגרת. הכניסו את הכסף למעטפה חדשה והחזירוהו לאביהם כלעומת שבא.

אותו קיץ, תוך כדי סיוּריה במושבות, הגיעה מניה גם לפתח־תקוה ונפגשה עם הפועלים. היא סיפרה להם על השטחים בעבר־הירדן שם ביקרה, על הארץ החדשה המצפה לאנשים. רוצה היתה להסעיר את הקבוצה הקטנה, להוציאָם מהמושבה שליד־יפו, כדי להתיישב בארץ רחוקה, במתכוֹנת חדשה – כקולקטיב.

היתה חוזרת־ובאה לפתח־תקוה, רכיבה על סוס, זקופה, נמרצת, מעוררת רושם רב, האיכרים תוהים ותמהים עליה, אפוּפה אגדות על פעילותה ברוסיה. היתה יושבת במעון הפועלים ומדברת שעות רבות בהתלהבות. אליעזר שוקל כל דבר מדבריה ומשיב מתוּנות: כיצד יכולים הם לצאת להתיישבות בהרים שמעבר־לירדן, בשעה שמספר כל הפועלים בארץ איננו גדול ואין הם מספיקים אפילו לצורך העשייה הנכונה במושבות עצמן? ועיקר הדברים: תפקיד אחד להם־לפועלים – כיבוש העבודה.

אליעזר, המשפיע על הכוֹל בשקט שלו, בטוב־לבו, באצילות השופעת מדיוקנו – משך תחילה את לב מניה. ישראל, לעומתו, מַרבה לשאול ולהקשות, מתווכח, ועומד על דעתו כי המטרה שבפני הפועלים לעת הזאת אינה התיישבות, אלא כיבוש העבודה וכיבוש הבטחון. בארץ־ישראל צריך שיהיו נושאי־נשק יהודים.

פתח־תקוה איננה כל ארץ ישראל, סבר ישראל שוחט. הצעירים מוסיפים ובאים, מתפזרים בכל המושבות, משתקעים בכל מקום של אחיזת עבודה. נועזים שבהם מצפינים לגליל. שם, במושבות־ההרים הקטנות, יש טעם אחר לדברים – צלול יותר, חריף יותר. הבדידות מאפשרת שׂיח אדם עם נפשו ועצמוּתו וקשר עמוק יותר עם הארץ. ואולם, עוד תגיע שעתו של הגליל. עכשיו – דרומה. אִם פתח־תקוה היא בירת יהודה, הרי ראשון־לציון – בירת השפלה. וגם שם מתכנס ציבור גדול של פועלים והוֹמים חיים. צריך להכיר את האנשים שם. והוא ירד לראשון־לציון.

בשפלה השמים כגבוהים יותר ואופקיהם רחוקים יותר. המרחבים פתוחים – ההרים רחוקים ונמוכים. שלא כפתח־תקוה, ראשון־לציון מצוחצחת, מבריקה. קרובה היתה יותר לכיסו של הברון. בתיה בני קומתיים, ומרובים בהם פסנתרים ורהיטים נאים. דרכיה מסודרות ומטופחות. אפשר לראות בה תושבים בבגדי־חג בימות־החוֹל, מה שלא ייראה בפתח־תקוה. הנוער, בעיקר הבנות, שטופים בצרפתית. לא רחוקים הימים שהפקידים היו שולחים את הנערות המצטיינות ללימודים בפאריס. רבים מהצעירים יצאו לחפש מזלם בארצות אחרות – במצרים, במדינות אפריקה, ומהם הרחיקו עד אוסטראליה. צעירות המקום, מטורזנות־אופנה, מקושטות בעדיים, יוצאות בערבים לטייל ברחובות המושבה, מצחקקות בפינוקים ושולחות עיניים שובבות וסקרניות בפועלים־היחפנים המשוטטים, בחבורות, וההורים מזהירים אותן מפניהם. הפועלים יוצאי רוסיה היו מכנים את ראשון־לציון – “צאַרסקוֹיה סיֶלו”, כשֵׁם מעון־הקיץ של הצאר ליד פטרבורג, ואחרים אמרו: “פאריס של ארץ־ישראל”.

ישראל שוחט השיג עבודה ביקב. בימי הבציר עובדים היו ביקב מאות פועלים, משום איסור יין נסך כולם יהודים, וביניהם רבים מן הערים הגדולות – ירושלים, צפת וטבריה, בני הארץ, בעיקר ספרדים, שיצאו להביא־טרף־לביתם מעבודת העונה הקצרה. בימות הקיץ הַמַה היקב מבוקר ועד מאוחר בלילה. מכל עיירות השפלה והשומרון באו אל פִתחו קרונות, שיירות גמלים וחמורים עמוסי פרי הגפנים. האיכרים ציפו לתוֹרם ליד השער והמאזניים, והרַחבה היתה למקום של כינוס רועש: שם השמיעו חדשות וליחשו שמועות, סיפרו סיפורים, בידחו בהלצות, התווכחו וניצו. מכרים ממקומות רחוקים, שלא ראו זה את זה זמן רב – נפגשים, מתבררים ענייני חיים ומתים, נוסדות אגודות וקמים וַעדים, מתלוננים על הפועלים החדשים אבל כשמסתכלים האיכרים סביבם ואומדים את העגלות, מסתבר שמשהו זז – היישוב גדל, והם נהנים מכך במסתרי לבם, אם כי עדיין מתלוננים על הקשיים.

ישראל שוחט עסק בניקוי הבריכות. היה יורד עם בן זוג למרתפים העמוקים והקרים ונכנסים לבריכות הגדולות, המדיפות ריח היין החריף, כדי לרוֹחצן לקראת היין החדש. פועלים רבים היו לראשון־לציון, וישראל כינס ששה מהם למעון משותף. אלכסנדר זייד הגיע אף הוא מפתח־תקוה וישראל שוחט קירב את הצעיר החסון בן השמונה־עשרה. סיפרו עליו, כי בנסיעתו לארץ־ישראל ישב באותו קרון־רכבת קצין־צבא רוסי שהירבה להלעיג על היהודים. משנעצרה הרכבת בתחנה, נפל עליו אלכסנדר זייד, חבט בו ועבר לרכבת אחרת. חסון היה, גופו כאילו הִדחיס מרוב כוח, צחוק תמים וחמים על שפתיו, מגמגם מעט בלשונו וכולו גוּש של איטיוּת. גם הוא ממעריצי מיכאל הלפרין וסבור שאין הפועלים יכולים להסתפק בעבודה בלבד – יש לתת ביטוי לכוח.

יושבים הששה בחדרם עד שעה מאוחרת ומדברים בענייני ארץ־ישראל, תזמורת המושבה עורכת חזרות פעמיים בשבוע וקולותיה בוֹקעים לחדרם. סמוך לחצוֹת היתה יורדת ליאוּת על הדוברים, ומישהו שלבו מפרפּר היה פותח בשיר רוסי ואחרים מצטרפים אליו וקולות השירה הצלולים מרחפים במושבה בליל הקיץ החם, חודרים בחלונות הפתוחים ומעוררים כּמיהוֹת בלבות הצעירות שחתנים להם אין – צעירי המושבה נסעו למצרים. בלילות שכאלה היו גם יוצאים לטיולים בכרמים, עוברים בדרכים המוכספות בירח־קיץ, מבקרים בסוכות השומרים, ערבים כולם המכבדים לפעמים את האורחים באשכולות ענבים, הולכים אל גבעת האהבה של המושבה, כשהנועזות בבנות מצטרפות אליהם, ושם, בצלו של העץ הגדול, מעלים מדורה, פולחים אבטיחים, שרים שירי אהבה אל הירח ומעֵבר לגבעות ולחולות שבמערב, מן הים הגדול, שלעתים שומעים את רחשו, עולים ריחות אזוב, ריחות רעננים, השוטפים את הראש, ממלאים את הלב.

לעתים רחוקות פגשו שומר כרמים יהודי – על פי רוב יהודי הררי, מיוצאי קאווקאז, שבא כל עונה מירושלים לשמור בכרמים. ישראל שוחט היה מצטרף לעתים לשומר שכזה לכל הלילה, יוצא עמו לדוּרים שלו ושומע לסיפוריו על גנבים ומנהגיהם ועל ערביי הסביבה וחייהם. אותו שומר לא היה שונא את הערבים בני הכפרים והשבטים והבדואים, היה מתייחס בכבוד אליהם ואל חייהם. בלילות שכאלה בסיבובי השמירה, היה ישראל שוחט חוזר ומשתכנע, כי הגיעה השעה לארגן קבוצת בחורים שיקחו לידיהם את השמירה במושבות. “אם הבטחון לא יהיה בידי היהודים, אם עניינים אלה של חיים ומוות יהיו בידי זרים – לא יקום כאן יישוב גדול,” היה אומר לזייד, המסכים אתו בכל לבו.

לקראת סוכות נתארגן טיול גדול של פועלים ממושבות יהודה והשפלה, לירושלים. בחול־המועד נתכנסו המטיילים ברמלה, ומשם, בלילה, לאור הירח, יצאו ברגל לירושלים, לאחר שירת “השבועה”. בבוקר ראו את חומות העיר על ראשי ההרים. לרבים מהם היתה זו פגישה ראשונה עם בירת האוּמה.

משכילי ירושלים ואליעזר בן־יהודה בראשם קיבלו אותם בשמחה. בן־יהודה פירסם מאמר בעתונו “ההשקפה” והכריז שהפועלים מחדשים את העלייה־לרגל כבימי בית־המקדש. לנו בבית ישן, מחוץ לעיר, ושליח מטעם הרב שמואל סלאנט. רבה הישיש של ירושלים, הביא חמישה נאפוליונים לבחורים לצרכי החג – שנשלחו חזרה בנימוס, אינם רוצים תמיכה.

בליל שמחת־תורה הלכו לבתי־הכנסת בעיר־העתיקה ולאחר־מכן ערכו סעודה משותפת על גג הבית בו לנו. אהרון דוד גורדון השמיע “קידוש” וקולו הגבוה והעז נדמה כמצלצל על פני כל עיר ההרים, כפעמוני מגדלים המפוזרים כאן לָרוב. למחרת הלכו שוב לבית־הכנסת והוזמנו לכיבוד ו’קידוש' בביתו של הרב שמואל סלאנט. במוצאי־החג יצאו ליריחו. גורדון צעד בראש, מחיש צעדיו, כמי שקצרה רוחו לקראת המקום משאת־נפשו.

הגיעו להר ממנו נשקפה ככר הירדן, ומעל ההרים הגבוהים שמנגד כבר עלה אורו של יום. גורדון התעקש לעלות לפסגת ההר הגבוה ביותר ושם, נוכח הזריחה הירדן והרי מואב שעליו, נתעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל לאל בורא עולם.

ביריחו פגשו המטיילים בשני אחים יהודים שהתגוררו שם עם משפחותיהם ועסקו במסחר. השניים, שהיו יוצאים מכאן לחזור על יישובים ערביים רחוקים בעבר הירדן, כדי למכור מרכולתם, סיפרו למטיילים על האדמות הרחבות והטובות הנמצאות שם, שאפשר לקנותן בכסף. החליטו הפועלים להקים אגודה, לרכישת אדמות אלה ולהקמת יישוב עברי בעבר־הנהר. ירדו לים־המלח, רחצו בו וחזרו לירושלים, שם נתברר להם, שהתורכים לא יתירו התיישבות יהודית בעבר־הירדן. חזרו למושבות שמהן באו, כדי להמשיך בעבודתם.

ישראל שוחט נועד עם בן־יהודה. זה אמר לו, כי בירושלים נמצאים צעירים רבים, בני הכוֹללים, החיים על החלוקה ועל פרנסות של אוויר, יש בהם המבקשים לשנות את ארחות חייהם, לעבוד לעבודה של ממש, והרבה אפשר לפעול ביניהם.

כבני־דורו הצעירים ברוסיה, נתחנך גם ישראל על תנועה “ההליכה אל העם” וסבור היה שבירושלים יוכל לפעול בין הצעירים, לארגנם ולמושכם להתיישבות ולכל מעשה אחר שהארץ צריכה לו. בן יהודה התלהב לרעיון. הוא הבטיח לסדר את ישראל בעבודה כמורה לבנו של סלומיאק, מנהל הדואר הרוסי בעיר ותורגמן הקונסוליה הרוסית, איש ביל"ו לשעבר, שכך יוכל לשבֶת בירושלים ולפעול בין צעיריה. ישראל לקח את מעט המטלטלין שלו ועבר לבירה, אלא שבינתיים שלח סלומיאק את בנו ללמוד ברוסיה, וישראל נשאר ללא פרנסה. בכל אופן לא ויתר על תוכניתו, קשר מַגעים עם בני היישוב הישן, והשתדל לצרף כמה מהם לקבוצה, קבוצת עבודה.

יום אחד, כשעבר ישראל בשער־יפו, ככר השוּק של העיר, שם נעשים רוב עסקיה. שם תחנות הדליז’אנסים ומקום מיפגש הכפריים הבאים עם תנובתם, – עלה בדעתו רעיון: הוא קנה ארגז קטן של עץ ואביזרי צחצוח, התיישב ליד שער החומה, יחד עם כל נערי הערבים, והציע שירוּתו בצחצוח נעליים. יהודי יחידי היה בין עשרות הערבים, ואנשי העיר יצאו לראות איתו בחור – פועל נלהב שמטיף באוזניהם לשַׁנוֹת דרכיהם, ועכשיו הוא מצחצח נעליים לכל ארחי־פרחי.

לא יצאו ימים מעטים ונסתבר לו, ובן־יהודה אף הוא סבר כן, כי מי שיעסוק במלאכה זו בשוּק לא יוכל לצפּוֹת להשפעה רבה על בני ירושלים. שהה עוד ימים אחדים בעיר, מחפש מוצא, אך ללא הצלחה. בודד היה. עדיין לא הגיעו מן הפועלים לעיר, וחש עצמו מנותק מן הנעשה בארץ. שם, ביהודה ובשפלה, נעשית המהפכה. ושם מקומו עתה. תקנתה של ירושלים תבוא עם ריבוי הפועלים החדשים בה, בבוא הזמן.

חזר לראשון לציון לעבודת היקב.

שותפו בניקוי בריכות היין היה צעיר בן הארץ, זוסיה שמו. משפחתו ישבה בעיר רמלה הסמוכה. השניים נתיידדו. זוסיה, שדיבר ערבית רהוּטה, היה יוצא עם ישראל בימי שבת לכפרי הערבים בסביבה, מתארח אצל נכבדיהם, וישראל קנה ראשית ידיעה בערבית והחל ללמוד נהגי העם שחי בארץ ודרכיו.

באחד הטיולים נפגשו עם קבוצת צעירים דוברי ערבית, אך מיד ניכּר הדבר שאין הם ערבים – היו חסוּנים יותר, בריאי־גוף, מקפידים על נקיוֹנם וגם לבושם שונה.

זוסיה אמר לו כי אלה הם הצ’רקסים – מוסלמים שחיו ברוסיה ונרדפו על־ידי שלטונות הצאר. הם עברו לתורכיה, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות, ויישבה אותם במקומות שונים בממלכה, כדי שישמשו כיסוד נאמן לשלטון. בגליל התחתון מצויים כמה כפרים שלהם והם משמשים שומרים המטילים מוֹרא וסַמכות על סביבותיהם. צ’רקסי, אמר זוסיה, הריהו שֵׁם של כבוד, הערבים מתייחסים אליהם בהערכה ובפחד, ורבים הכפרים המבקשים את חסותם.

אמר ישראל לזייד, שמן־הצורך להקים גם שבט של לוחמים יהודים, כמו הצ’רקסים, שיוכל להגן על המתיישבים בארץ. אותו סיבּיריאק גוּשי ואיטי כמבצר מסוגר, ניצת בהתלהבותו של ישראל. השיחות נהפכו לבירורי דברים, כיצד להקים קבוצה זו, מי ראוי להיות בין חבריה וכיצד יפעלו.

ישראל שוחט פנה דרומה – אל מושבת הבילו"יים גדרה. שם, בין הבתים המעטים. האובדים בגבעות ובמרחבים של הדרום, ביקש למצוא שרידים להעזה שהדריכה את הנחשוֹנים, ראשוני ההתיישבות החדשה בארץ.

עברו כעשרים שנה מאז יסוּד המושבה על־ידי הסטודנטים שעזבו את מכללות רוסיה, כדי להיות חיל־חלוץ לעמם בעלייה לארץ וביישוב אדמתה. מעטים נותרו. עכשיו דומה היתה גדרה לכל מושבה קטנה אחרת, רחוקה מיפוֹ, ליאה ושקטה. וַתיקיה סיפרו על ימים ראשונים – על הניתוק, על החיים המשותפים, על איוּמי שכנים וכיצד עמדו בפניהם, אולם הם עצמם כבר היו עייפים.

שוטט ישראל בגבעה. הזמן חרש ביישוב, חרש באנשים. אף־על־פי־כן הדהדו הזכרונות בכל מקום ונותרו שרידים של עקשנות בפרצופי הבילו״יים החרוטים כנוף הרים, בפני נשותיהם שהזקינו כאן, ומשהו מיוחד איכּרי־ואצילי בהליכוֹת קומץ האנשים הזה. לרגעים, כאילו עמד נגד עיניו מראה הסטודנטים הנוטשים את ביתם ברוסיה מאחוריהם ונוחתים בארץ השממה. וכאילו עדיין מרחף כאן משהו מאותה רוח מרדוּת וגבורת־הנפש.

הם, יחד עם המייסדים האחרים, בוני ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה, עשו את שלהם, צירפו מעשים ומאמצים לכדי מפעל – עשרים ושלושה יישובים, בהם יושבים כששת אלפים יהודים הקשורים לחקלאות. האם יוכלו עכשיו, הוא וחבריו, לחַדש את התנופה, להגבירה, ליצור עם, ארץ, צבא?

ישראל בלקינד, מוותיקי ראשון־לציון, ממייסדי בית־הספר העברי הראשון בארץ, אדם נלהב שלא נטש את חלומותיו גם בימי־הרעה, העלה מקישיניוב קבוצה של ילדים שהוריהם נרצחו בפוגרום. הוא יסד למענם בית־ספר שנשתכן בשפֶיָה הזעירה, לא רחוק מזכרון־יעקב, בהרי אפרים. ישראל שוחט נתיידד עמו, ובלקינד הציע לו לשמש כמזכיר בית הספר. ישראל הסכים. סבור היה, כי שם, במושבה הקטנה, רחוק משאון המרכזים יוכל לערוך את רעיונותיו, ואף לצרף ולצרוף את קבוצת האנשים. שם יוכל להתחיל בפעולה. אלכסנדר זייד נשאר בינתיים בראשון־לציון, יצֵפּה לאוֹת לבוֹא לשפיה, ובינתיים יגייסו שניהם חברים נוספים, המסכימים עמם בעניין הצורך לאירגון של נושאי־נשק יהודים.

 

חבורה מתכנסת בשפיה    🔗

הגבעות סוגרות על שפיה ומעט בתיה שרויים בדומיה, שקועים בירק. במדרון שַׁפע מעיין שסיפק מים למושבה ושימש כמקום לטיול וכינוס. במרחק כמה מאות מטר מהמושבה היתה נטועה חורשת אורנים ובתוכה בית גדול, שכּוּנה בפי תושבי הכפר – הסַנַטוֹריוּם. בזמנו, בימי הפריחה של שלטון הפקידוּת, שימש כבית מרגוע לפקידי הברון. עכשיו עמד ריק, והוא נמסר לבלקינד לשכּן בוֹ את בית־הספר ליתומים, עד שלא יימצא לכך מקום של־קבע.

כיוון שהסתדר בענייני בית־הספר, יצא ישראל שוחט לבקר במושבות הסמוכות – חדרה, המוקפת חורשות אקליפטוסים כאילו עומדת ביער ומשא זכרונות היגון על חללי־הקדחת הרבּים ניכר עדיין בכל פינה שבה; זכרון־יעקב, תאוֹמתה של ראשון־לציון אבל מפני ריחוּקה שומרת הרבה יותר מהאחות הדרומית על ייחודה הכפרי עליו נוספים נוֹפי ההרים הירוקים החובקים אותה; בת־שלמה, פנינה קטנה שאיננה ניכרת כמעט בהר עליו היא יושבת.

בעבודות השדה והמשק עסקו האיכרים ובני משפחותיהם וערבים מכל כפרי הסביבה; אולם בכל מקום מצא גם כמה פועלים מהחדשים. הוא תַהה על קנקנם, מי בהם ראוי לאירגון המגינים אשר יקים, האם יש בו כוח ורצון לעמוד בקשיי ארץ־ישראל, האם לא יצטרף לרבים החוזרים לבתיהם מעבר־לים או מפליגים לארצות רחוקות; האם בעל־העזה האיש, חזק, מאמין במה שעשוי לצמוח כאן, אמיץ ונלהב יודע להקשיב לקולות הארץ, מוכן להקדיש עצמו שנים רבות למטרה אחת ומוכן אפילו לתת את חייך בשעת הצורך. שוחט חיפש אחרי אנשים הממעטים בדברים, אך נמשכים מעצם טבעם למעשים הנועזים, מסוגלים להיקלט בארץ, ללמוד מנהגיה לחיות עם תושביה הערבים, ללחום בהם בשעת הצורך ולחיות אתם; לדעת את דרכיהם, להיות חכמים בדרכם־הם, וחכמים יותר.

אם מצא איש שיש בו מתכוּנוֹת אלה – קירב אותו, והאנשים נמשכו אחרי ישראל הנמרץ, המתלהב וגם שוקל דברים בהגיון. פניו ועיניו לא השאירו את הבריוֹת באדישוּת. היה לו רעיון מלהיב, והצעירים שפנה אליהם רצו להיות שותפים עמו. היה מזמין אותם לביתו בשפיה, יודע להכניס־אורחים ביד רחבה, וכאן היה פורש לפניהם את תוכניתו על אנשי־מגן יהודים, מטייל עמם בהרים כדי להפגישם עם נופים ומראות ולהצית בתוכם יצר־מולדת. פועלים יהודים היו גם בחוץ־לארץ. איכרים היו בארץ: שוחט ביקש לחנך אדונים לעבודתם ולגורלם, אחראים לארץ ומלואה.

בתוקף תפקידו כמזכיר הכפר, היה מנהל משא־ומתן עם השייכים מכפרי הסביבה, שהיו מספקים ירקות לבית־הספר. הנכבד בהם היה שייך כפר איגזים הקרוב. הוא היה גם הממוּנה על השמירה בכפר, אך כמובן שלא הוא־עצמו היה יוצא לשמירה. “שמי שומר ומפחיד,” – הסביר לשוחט; בכל אופן, שולח היה ערבי אחד מכפרו לשוטט בשפיה, ויותר מששמר היה הוא עצמו גונב. ערבי זה היה רוֹחש כבוד רב לשוחט, ומשביקש זה להצטרף לסיורי־הלילה, הסכים. יצאו כמה לילות יחד, נתיידדו יותר, והשומר גילה לו את “סודות” השמירה, אף הביאוֹ לפגישות, באישון הלילה, עם השומרים האחרים, עת היו מחלקים את שלל־הגניבות האחרון.

הערבי התאונן על השייך שלו, שנוטל לעצמו את רוב שכר השמירה ומוֹתיר לשומר־ממש פרוטות דלות, והוא אנוס לשלוח ידו בגניבה, לכוֹרח פרנסתו. “האיכרים – הסביר לשוחט – יש להם כרמים ושדות רבים ואין הם מפסידים כלוּם אם אני וחברי גונבים קצת פרי לפרנסה.” אולם לא רק בפרי שלח ידו; בהזדמנות היה גם שודד, אך שודד ישר היה. מַעשה והתנפל על ערבי שחזר משוק של זכרון־יעקב לכפרו, מצא אצלו שלוש לירות והתחלק אתו – לקח רק חצי.

אותם לילות וסיורים עם השומר־הגנב הועילו לו בשנים הבאות, לימדוהו הרבה על הוויות השמירה במושבות וכיצד להתנהג עם השומרים בני הארץ.

סעדיה פז עלה בחוף יפו ביום סתיו של שנת 1904. הוא נפגש עם מניה שוחט. אותה הכיר ממינסק עירו וידע על פעולותיה, והיא יעצה לו לצאת לפתח־תקוה, אף נתנה בידו המלצה לאליעזר שוחט, כדי שיעזור לו. עבד כמה ימים בפרדס ויום אחד, כשישב בחדרו של אליעזר, נכנס זלמן גיסין וסיפר שקיבל מכתב מאיכר בבתי שלמה המודיע, כי הוא מוכן להחזיק פועל יהודי על אדמותיו המרוחקות. אמר אליעזר שוחט לפז: “הרי לך עבודה כלבבך – עבודת אדמה ממש,” והציע לו לצאת לבת־שלמה. "בשפיה הסמוכה – הסביר – “נמצא אחי ישראל והוא יעזור לך.”

יצא סעדיה פז לבת־שלמה, לעבוד אצל אותו איכר. כל השבוע נמצא בשטחים שהיו במרחק כשלוש שעות הליכה מבת־שלמה, ויחד עם החרַתּים האחרים, כולם ערבים, עיבדו את השדות. בשבתות ובימי הגשמים של בַּטלָה־מעבודה היה יוצא ברגל לשפיה, אל ישראל שוחט. ימים של חמימוּת ושמחה היו אותם ימים, ישראל מארח אותו בסבר פנים יפות ומדבר על תוכניותיו לאירגון קבוצת צעירים שתיקח את השמירה במושבות היהודיות.

חיפה היתה העיר הסמוכה. בעצם, עיירה קטנה שרגליה במים ובתיה מתחילים לטפס בהר – בתים עלובים, שעליבוּתם בולטת עוד יותר מול רחוב הטֶמפּלרים הנאה, הטובל בירק, ומשתרע כסרגל מן הים ועד מרגלות ההר. מעט משפחות יהודיות חיו בחיפה, בני הארץ מדוֹרוֹת, מרובות ילדים ועניות, שמתפרנסות בדוחַק מרוכלות ומסחר, ואין קשר בינן לשאר מושבי היהודים בארץ.

יום אחד הטילה ספינה עוגן מול חופה החשוף של העיר והשמועה פשטה בין יהודי המקום, כי נמצאים בה יהודים שבאו לארץ בלא רשיונות כניסה ולא ניתן להם לרדת ביפו. שילמו היהודים למי שצריך, ועשרה עולים ירדו בסירות אל החוף. לא ידעו יהודי העיר מה לעשות – עבודה בחיפה לעשרה אנשים לא נמצאה, לא היו שם בתי־חרושת או בתי־מלאכה או עסקים אחרים שיוכלו להעסיק את החדשים. יעצו לעשרה ללכת למושבה זכרון־יעקב, שם יש אפשרות להשיג עבודה, יחסכו כסף וימשיכו דרומה.

הגיעו העשרה לזכרון־יעקב – מאורע לא־רגיל במושבה החיה את שיגרת ימיה. והשמועה הגיעה גם עד שפיה. עזב ישראל שוחט את פנקסי בית־היתומים ועלה בהר לפגוש את החדשים ולקשור שיחה עמם. חמישה מהם, מבוגרים, רצו לעסוק במסחר או להתאַכּר, חמישה האחרים – צעירים שהתכוונו לעבודת־כפיים, הזמין לשפיה, להתארח אצלו כמה ימים, עד שלא ישיגו עבודה.

שלושה מהצעירים הם חסונים ומוכנים־לכל. שניים מן החדשים באו מקאווקאז, אחד מהם אשכנזי והשני יהודי מן ההרריים. השלישי – מאנשי ההגנה־העצמית ברוסיה. השלושה –– צבי בקר, יחזקאל ניסנוב וישראל גלעדי – נשתכנעו ונשארו במקום. לשני הפועלים האחרים נתן שוחט גמילות־חסד, והם יצאו לפתח־תקוה.

את ישראל גלעדי סידר בעבודה בשפיה, אצל שוחט המושבה, ר' חיים, תלמיד־חכם הקרוב לפועלים ומכונה בפי אנשי המושבה “השוחט האדום”. לצבי בקר וליחזקאל ניסנוב השיג ישראל עבודה בזכרון־יעקב.

בן תשע־עשרה היה ישראל גלעדי בבואו לארץ. מבּסרַבּיה בא, שם ישב עד לפוגרום קישיניוב, אירגן הגנה־עצמית, ולאחר זמן קצר החליט לעלות לארץ־ישראל. הסתובב בערי גליציה ולא הרוויח כסף לנסיעה. הגיע לווינה. שם ניסה וַעד יהודי פלוני להשפיע עליו ועל חבריו שיהגרו לאמריקה, לפי שבארץ־שראל צפויים הם לרעב. לקח גלעדי את הבחורים והוליכם לקבר הרצל שבווינה והשביעם שלא יסעו לשום מקום אלא אך ורק לארץ־ישראל.

מיושב־דעת היה, קר־מזג, רציני מאוד וניכּרים היטב כוח־רצונו הבלתי־רגיל וצמידותו לדרכו שאין להזיזו ממנה. מצחו רם ובלוריתו מגביהתוֹ. היתה תבונה רבה בעיניו, קולו לבבי, ואישיותו משכנעת וכובשת בבהירות ההגיון ובחום־הלב.

צבי בקר ויחזקאל ניסנוב נקשרו זה לזה מילדוּת. יחזקאל, בן קאווקאז היה מדורות, יליד העיר טַמיר־חאַן־שוּרה בדגֵסטאן, חד־פַנים, חם־מזג, ועיניו שחורות ונוצצות. צבי בקר היה ממשפחה אשכנזית שנתיישבה באותה עיר קאווקאזית – אף הוא חם־מזג ומוכן לכל מעשה נועז. משגדלו השניים, למדו את מלאכת החייטוּת, יצאו לעיר בּאקוּ הגדולה ונצטרפו לס"ר שבמחתרת. אולם יחזקאל, בעל התודעה היהודית הגאָה, לא יכול להסתופף זמן רב בתנועה מהפכנית הרואה נגד עיניה רק את עם רוסיה ועתידו, ומשנוסד בעיר סניף של פועלי־ציון נצטרף אליו מיד, וכמוהו גם בקר. לא עבר זמן רב והשניים החליטו לקיים תורתם ויצאו לנדודים, כדי להגיע לארץ־ ישראל. בדרך נשכרו לעבודות שונות כדי לחסוך כסף לנסיעה. משלא נמצאה עבודה לשניהם – נפרדו וכל אחד יצא לעיר אחרת. כעבור זמן מה כתב ניסנוב לבקר:

חבר יקר! זה שלושה חודשים שיצאנו מבאקו ועוד לא אספנו כל סכומים. מה יהיה הסוף? היום נסע מיאַלטה אחד מפועלי־ציון לפלשתינה וכל־כך קינאתי בו. מתי נגיע גם אנו לשם? בימים אלה קיבלו פועלי־ציון פה מכתב מאחד שנסע לשם לא־מזמן, והוא כותב שהוא עובד בראשון־לציון בכרם ומשתכּר כדי מחיה. בקרוב יהיה לשומר בכרם. הוי אחי, מתי תבוא השעה שכבר נהיה שם גם אנו ונשמור כרמים. הוא כותב שבמהרה יתנו לו רובה. אימתי יהיה לנו כבר די כסף להוצאות הדרך ואימתי נהיה מאושרים כמו השומר ההוא? אני מתפלא על שאתה חסכת בשבוע הזה כל כך מעט. אני מתגעגע לך מאוד. ממני חברך חצקל.

השניים עוד התגלגלו הרבה בדרכי רוסיה, פולין ותורכיה – עד שהגיעו לארץ־ישראל.

ישראל גלעדי הביא לשפיה בן־עיר שהגיע לא־מכבר – מֶנדֶל פּוֹרטוּגַלי, חסוּן רחב־כתפיים, אחד הפעילים החשובים במחתרת הס"ר. לא הירבה לספּר על מעשיו, אך כנראה שהיו לא־מבוטלים, ושלטון הצאר היגלה אותו לסיביר. כשחזר משם חלה תמורה בהשקפותיו והוא עלה לארץ־ישראל. עליז תמיד – היפוכו של גלעדי, ועם־זאת כולו התלהבות ורגש ואין הוא עוצר בהם. עֵר ונבון היה, אף נוטה לפעמים למעשה משוּבה והִתגרוּת.

בבית־הספר בשפיה המשיך בלקינד בנסיונו לעצב דמותם של הילדים, יתומי פוגרום קישיניוב, כדי לעשותם אזרחים טובים של הארץ החדשה. בין הילדים היה אחד יוצא־דופן, הוא בא מפתח־תקוה – נחום הורביץ. אביו ביקש לחנך את ילדו לחקלאות ורצה לשלחו לבית־הספר במקוה־ישראל, אבל משביקר שם, נרתע: במקוה־ישראל לומדים בצרפתית! שמע על בית־הספר החדש של בלקינד, ממייסדי ראשון־לציון, ושלח לשם את הנער.

נחום בן ה־12 התקרב אל שוחט וחבריו, יצא עמם אל הגרנות וישב בפינת החדר, בשעות שהיו הללו משוחחים ורוקמים חלומותיהם. לכשיתבגר, כעבור כמה שנים – יצטרף ל“השומר”, אף יהיה בין דובריו הראשיים.

לפעמים, לצרכי בית־הספר או בימים של חופשה, היה ישראל נוסע ליפו, להיפגש עם חברים ולראות מה נתחדש בעיר־החוף, שם יודעים מכל המתרחש והמתרגש בארץ. היה נכנס למלון של חיים־ברוך, לכאן באים הפועלים הוותיקים המזדמנים ליפו והוא גם מקום הקליטה של החדשים, היורדים מן הספינות, שם נהנים הם מאוכל ולינה ומעצות והַטַפות של זלטינה אשת חיים־ברוך. נקלעים מיד לקלחת הוויכוחים, פוגשים פועלים אחרים ולומדים מהר ארץ־ישראל מהי, כשאין פרוטה בידם – דוחה חיים־ברוך את התשלום, עד שכר העבודה הראשונה; לפעמים, מיראַת זלטינה רעייתו, תוקע הוא בחשאי לידי הבחור מטבע כסף, שיסלק לזלטינה את חשבון־האכסניה שלו, וחיים־ברוך עומד בצד, חוֹכך את ידיו: “זלטינה, – אומר הוא לאשתו קטנת־האמונה – אמרתי לך שישַלם.”

שם, בין המיטות הצפופות שבחדרים הקטנים ושולחנות־העץ הארוכים העמוסים קערות־המרק, עובר היה ישראל שוחט, לתוּר ולרַגל מה טיב החדשים והאם יש ביניהם שיתאימו לקבוצה שלו. בסיור שכזה פגש את יהודה זלדין ושיכנע אותו לבוא לזכרון־יעקב, יהודה וחבר שלו יצאו מיפו ברגל, חברוֹ המשיך צפונה, לגליל, ויהודה בא לישראל שוחט בשפיה. הושיבוֹ ישראל בביתו עד שלא השיג לו עבודה בזכרון־יעקב, ותנאי התנה עמו שיבוא מדי שבת לשפיה, לפגישות שבבית ישראל. כשנסתיימה העבודה בזכרון־יעקב עבר יהודה זלדין לחדרה, שם חלה בקדחת ושכב בודד, באין איש שיטפל בו. נודע הדבר לישראל, תפס עגלה, יצא לחדרה, לקח אותו אליו לשפיה וטיפל בו עד להחלמתו.

שמו של ישראל שוחט נודע כבר בארץ ויש הבאים לשפיה מעצמם כדי להיפגש עמו; ובחול־המועד של פסח, כשיצאו פועלי השפלה ויהודה לטיולם השני – הפעם לגליל, נתארחה כל החבורה בביתו של ישראל בשפיה והוא קיבלם ביד רחבה.

ישראל שוחט לא הניח ידו גם מפעילות מפלגתית והקים בזכרון־יעקב סניף של פועלי־ציון, בו השתתפו גם הפועלים מחדרה. אחד המפעלים הראשונים של הסניף היה נסיון להעלות הצגה – מחזה שכתב ישראל שוחט, ושמו “תחיית העם” – ובה השתתפו גם צעירי זכרון־יעקב. אולם הנסיון נכשל, היתה במחזה פיסקה בגנוּתה של יק“א, והאיכרים הזקנים התנגדו, ובא־כוח יק”א אִיים, שאם תתקיים ההצגה – ישלח שוטרים תורכים לפַזרה ולהחרימה.

לשפיה הגיעה גם מניה. מדי פעם היתה יוצאת לכאן ברכיבה, נועדת עם ישראל, ומנסה להשפיע עליו, כי ישנה דעתו ויתן יד לתוכנית של התיישבות־עובדים קולקטיבית, ואילו ישראל איתן ותקיף בדעתו: לא! מה שצריך עכשיו – ולזה הוא יקדיש את עצמו – היא שמירה עברית, ומניה סבורה, שאך חולם הוא: לא יוציא את השמירה מידי הערבים השולטים בכל המושבות. שניהם תקיפים, איש לא הזיז את השני מדעתו. ואף־על־פי־כן מניה חוזרת ובאה, חוזרת ומתווכחת עם ישראל, – וכאילו יש איזה עניין מיוחד בעצם ההתווכחות הזאת, עצם הפגישה.

בינתיים התחשלה חבורת הצעירים במקום. בשבתות היו יוצאים אל יישובי הסביבה, מטיילים בהרים, מבקרים בכפרים הערביים ומתבוננים אל ארחותיהם. שבת אחת הועידו למיפגש, כדי לסכם את דעותיהם. שוחט קרא לאלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין, שהיו אז בירושלים. נסתגרו לכל היום בחדרו של ישראל, כשהוא מכין לכבודם כיבוד של גבינה, חלבה וחלב, ולחיזוק הלב משקה מיִקבה של זכרון־יעקב. איש איש דיבר בתוֹרוֹ, וחוזר חלילה. מגיעים להסכמה ברורה: יש להקים אירגון של שומרים עברים. אמר ישראל:

אין קיום למושבות ולהתישבות בעתיד – בלי שמירה יהודית. אין אפשרות ללכת למקומות חדשים – בלי שומרים עבריים. לפועלים בארץ כוונות ותכניות טובות. נאמרות סיסמאות רבות וכבר הכריזו רוב דברים מה יש לעשות. אולם כדי לקוּם ולעשות – צריך אירגון, לא אגודה או מפלגה אלא אירגון שיוכל לצוות על אנשיו, יוכל לשלחם לכל מקום שם צריכים לנשק ולמתישבים יהודים, צריכה לקום קבוצה חשאית של בחורים נבחרים, מאומנים יהיו ובעלי משמעת, ראשונים בכל מקום, ובראש וראשונה יוציאו את השמירה במושבות היהודיות מידי הערבים.

הביט סביבו ואמר:

קבוצה זו צריכים אנו להקים כאן."

“כמו הקוזקים בווֹלגה ובדוֹן – מחנות של אנשי צבא, – אמר יחזקאל ניסנוב בהתלהבות. – נושאי חרב ומטילים פחדם על הכּוֹל.”

אחד היסס: “מעטים אנו, האם יכולים אנו להצליח?”

ישראל המציא אגדה וסיפרהּ כאילו מופיעה היא בספרים:

לפני מרד בר־כוכבא כינס רבי עקיבא ששה מתלמידיו הנאמנים ואמר להם: “העם משועבד, שקוע בסבלו ובעוֹניוֹ, צריכים אנו להכינו למרד. אנו נהיה ראשונים ואחרינו יבואו רבים.” קם אחד מששת התלמידים ואמר: “צדקת, רבּינוּ, אבל מה כוחנו ואנו רק ששה?” אמר רבי עקיבא: “תלמידי היקר, טעית במספר – לא ששה אתם, אלא חמישה. אין מקום בינינו להססן. אולם גם בחמישה המאמינים בכוחם – נצליח.”

היה רגע של שתיקה. ישראל גלעדי נענה ראשון: “אנו מאמינים – ואנו נצליח.”

ופורטוגלי הוסיף: “ברוסיה שינו עשרה אנשים דרכי היסטוריה. עשרה אנשים היודעים מה רצונם ומוכנים להקריב גם את חייהם – יביאו אחריהם אלפים.”

ובאותו יום הוחלט כצעד ראשון: יש לקבל שמירה באזור – בשפיה או בזכרון־יעקב, ולהראות לכוֹל, כי שומרים יהודים אינם טובים פחות מהערבים.

וכך, כשהופיעו מעל הגבעות שלושה כוכבים ראשונים של מוצאי־שבת ומביתו של ר' חיים השוחט נשמע קולו הלבבי בניגון ה“הבדלה” – נחתם דבר בשפיה.

אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין חזרו לירושלים והוראות בידיהם לגייס שם בחורים מתאימים לקבוצה. ישראל שוחט וישראל גלעדי – כדי להבדילו מישראל שוחט קראוהו ישראלִיק – יצאו אל איכרי זכרון־יעקב ושפיה, לנסות ולשכנעם שיכניסו שומרים עברים לכרמיהם, ישראל גלעדי ידוע היה בסביבה והאיכרים מתייחסים אליו בדרך־ארץ. הוא קנה לו לבבות ביוֹשרוֹ, ברצינותו, בתוּמת הליכותיו, אומר היה שצריך להתרגל לאדמת ארץ־ישראל, ועל־כן גם היה מהלֵך כל הזמן ברגליים יחפות. האבנים, הסלעים, הקוצים, האדמה הקשה והלוהטת הכאיבו לו, אבל הוא התעקש. רגליו חלו והוא המשיך ביחפותו ולא ויתר לעצמו.

חזרו השניים על בתי האיכרים בזכרון־יעקב ולא הצליחו: רגילה היתה המושבה לשומרים ערבים. הם גם שעבדו בשדות, עבדו בבתים, שימשו בני־לויה, עגלונים ומשרתים. הם הצטופפו עם משפחותיהם הגדולות בחצרות האיכרים ומספרם בכפר עלה על מספר תושביו היהודים. אם הצליחו בכל זאת כמה צעירים יהודים לקבל עבודה כשכירים בזכרון־יעקב, עוד רחוקים היו האיכרים מן המחשבה שאפשר ושצריך להכניסם גם לשמירה. והיו תוהים ומשתוממים, כשפנו אליהם שוחט וגלעדי בהצעה זו – כיצד יוכלו פועלים אלה, חדשים בארץ, לשמור כערבים הוותיקים, אשר בעת שאינם שומרים הריהם גנבים המכירים את כל פינות המקום ומבואותיו, או למיצער ידידיהם של הגנבים המוּעדים… וכלום יוכלו הצעירים האלה לעמוד נגד הערבים החרדים כל־כך מכל הסגת־גבול במקצועם המונופולי והמכובד? ועוד, שמפורסמים הם הפועלים בניידוּתם. שבוע יִשהו במקום ולפתע יתדגדגו כּפות רגליהם והם ינוּעוּ לדרכם באין מעצור, באין עליהם לא עוֹל משפחה או חובה אחרת; משׂתכרים כמה בישליקים ומסתלקים, נמשכים ליפו עיר־החוף, ולעולם מרבים בוויכוחים. האם יוכלו אלה להתמיד בשמירה, לילה לילה, עוֹנַה שלימה ושנים רבות?

מקשים האיכרים קושיות רבות ושוחט וגלעדי מנסים ליישבן, ולא הכל מתיישב להם לאיכרי זכרון־יעקב המנוסים וגאים על מסורת נסיונם. בשפיה שונים הדברים – שם הסכימו כמה איכרים לקבל שומרים יהודים לכרמיהם בעונת הבציר. שוחט קרא מיד לזייד ולחנקין – שניהם, הסונים, וָתיקים בארץ, יודעים קצת ערבית. השניים הביאו עמהם את לֵייבּל גוֹלדוֵוג, שנודע כבחור החזק ביותר בין הפועלים היהודים, ויצאו לשמירה. השומרים החדשים התפזרו בינוֹת השומרים הערבים הרבים, שעקבו בעין רעה אחַר ה“מוֹסקוֹבּים”, הנדחקים לפרנסה לא־להם. את הכרם הרחוק ביותר לקח על עצמו אלכסנדר זייד. בעל הכרם נתן בידו רובה ישן, יותר קישוט או דחליל מאשר כלי־נשק, והוא יצא לעבודתו.

ליל השמירה הראשון נראה לזייד ארוך בלי גבול. סַבב בכרם לאורכו ולרוחבו, מנסה לגרש את קורי־השינה מעיניו. כמה שומרים ערבים נמשכו למקום לעקוב אחריו. התקרבו והתרחקו, ביקשו לעוצרו כדי לפתוח בשיחה ולבדוק מה טיבו של זה. לא עצר ולא ענה. המשיך לצעוד. עברו כמה שעות והוא עודד את עצמו כי־הנה השחר קרוב, אך הלילה היה עדיין בעיצוּמוֹ. החיש צעדיו כדי שלא יירדם, והשומרים הערבים ניצבו בדרכו, מגחכים כנגדו, מנסים לדחפו, והוא המשיך בדוּר בלי לשים לב אליהם.

לפנות בוקר גבר הקור, והוא, בבגדיו הקלים, רעד ונתכווץ בתוך־עצמו. ראשו כבד וכואב. נדמה היה לו לרגעים שלא יוכל להזיז יותר את גופו, אבל הוא המשיך והלך, מהדק את הרובה ארוך־הקנה אל כתפו. כשעלה סוף־סוף השחר הלבן והפועלים הגיעו לכרם – מיהר לסוכתו, נפל על מיטת הברזל ושקע בשינה עמוקה.

בלילה השני נדמה לו שגופו כבד עליו כעופרת. לרגע התיישב על אבן, חודשיו לעוּ והכרתו נסתלקה ממנו. לפתע נִנער, ראה שני ערבים עומדים מאחוריו והבין שרוצים לחטוף ממנו את הרובה. הוא שאַג כאריה והם נמלטו.

אולם שני האוֹרבים וחבריהם המשיכו לעקוב אחריו כצל, מצפים לרגע שיוכלו להכשילו. בסיום השמירה פנה שוב לשוּמירתו, את הרובה השעין סמוך למיטתו, שכב ונרדם מיד. הערבים ראוהו ישן, טיפסו בחשאי לסוכה וגנבו את הרובה. זייד התעורר מיד ורדף אחריהם, אך לשוא – הם נעלמו במעלה ההר בדרך לכפרם.

עברו כמה לילות נוספים והוא נתרגל לשמירה – אם כי, עכשיו, משנגנב הרובה. היתה בידו רק אַלָה. עֵר היה, בטוח יותר בעצמו, מבחין יותר ויותר בקולות הלילה ויודע להבדיל ביניהם. למד דרכי עורמה – אם חשד שמישהו זר נמצא בכרם, היה יושב על אבן ומשים עצמו נרדם. הגנב רואה כן ומתקרב, ומיד זייד מסתער עליו בידיו הכבדות ונוקם בו את נקמת הרובה הגנוּב. וכך יצאו לו מוניטין בסביבה.

לילה אחד תפס גנב והכהו מכות נאמנות. אחר־כך “נתן לו ידיים” להימלט. כשהלה משאיר אחריו כפִיה עַקַל וסכין. למחרת סיפרו אנשי המושבה לזייד, כי רגלו של הערבי נשברה מהמכות, והוא ועמיתיו מתכוננים לנקום בו. הזהירוהו שלא יחזור לשמירה. התיעץ זייד עם שוחט והוסכם, כי חנקין ולייבל יצטרפו אליו בשמירה לכמה לילות, אבל הללו לא יכלו להתפנות משמירתם שלהם. שוחט אמר לו, שאם כך – אל ייצא לשמירה, אבל זייד התעקש: “אם איכנע – אבדנו.”

חזר לכרם לבדו. בדיעבד היה ישראל מרוצה בהחלטה זו, צודק זייד, אין ברירה גם אם יש סכנה – אין לנטוש שמירה.

היה אחַר צהריים. זייד לבדו. שומר ערבי נכנס לכרם והחל לבצור ענבים בגלוי, כמעשה־להכעיס. זייד שיער בלבו, שחבריו של זה מתחבאים לא רחוק, ומשמע – הם העמידו לו מלכוֹדת. החליט להתאפק ולא לזוז ממקומו. הערבי המשיך ובצר כעושה בתוך־שלו. זייד לא יכול עוד להבליג. הוא התקרב לגנב, והלה החל לברוח. רץ אחריו, ופתאום, משני צדי הדרך, עטו עליו שמונה ערבים, שומרי כרמים סמוכים. חבט זייד ימינה ושמאלה ופצעַם, אבל השמונה התגברו עליו לבסוף, הכוהו עד זוב דם ונטשוהו באשר הוא שם. בשארית כוחותיו הגיע לשפיה, ישראל שוחט הובילוֹ לבית־החולים של הלל יפה בזכרון־יעקב. זייך איבד הרבה דם. ד"ר יפה טיפל בו כמה ימים ואחר כך לקחו ישראל לחדרו. חודש ימים קדח ודוָה. הוא איבד מכוח זכרונו, שאמנם חזר אליו לאט־לאט, ואילו הפצעים נתנו בו אותותיהם כל־ימיו, עוד שלוש עשרות שנים, שבהן לא הניח את נשקו מידיו, עד לעת נפלו בשמירתו במקום אחר.

אותם פצעים שימשו כאות ברית, נכונוּת לתת את החיים על השמירה. וכן הסיקו מכך, מה שידעו־בחוּש בלאו־הכי, כי אין להסכים לשמירה מעורבת עם ערבים. אִם שמירה – צריכה היא להיות יהודית כולה. אינך יכול להגן מפני גנבים ושודדים ובו בזמן לחשוש מהתקפה גם מצד אלה שלכאורה צריכים לשמור יחד אתך.

הקיץ הגיע לסופו. עונת השמירה הסתיימה. משנרפא מפצעיו נתקף זייד בקדחת, וד"ר יפה שלח אותו לירושלים לבית־החולים. גם יחזקאל חנקין לקה בקדחת קשה ואף הוא יצא לבית־חולים בירושלים. פקידי הברוֹן דחקו בבלקינד כי יפַנה את הבניין בשפיה, ובית־הספר שלו עבר לבן־שמן וישראל שוחט אתו. הצטרף יחזקאל ניסנוב והלך גם הוא לבן־שמן. ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי יצאו ליפו, לראות סוף־סוף את העיר הגדולה ולבקר במושבות יהודה. סעדיה פז התכונן לצאת לגליל ובידו הוראות מאת ישראל לחפש מקום לקבוצה. בזכרון־יעקב נשאר רק צבי בקר. נתפזרה החבורה – לזמן קצר. אֶתנַחתא. כל אחד יצא לראות וללמוד ולגייס אנשים נוספים, והוסכם ביניהם: ישראל שוחט הוא שיקבע את המועד. לפי שהם בוטחים בו ובמנהיגותו החבֵרית, ולפי שדיבורו תמיד הוא “אנחנו נעשה” – ולא “אני אעשה”…

 

הכנת הכלים    🔗

בפתח־תקוה אמרו: מספר הפועלים בארץ גדל וכל יום מגיעים חדשים; צריך לטפל בבאים. צריך להשיג בשבילם עבודה, להשגיח על החולים, להקים מטבחים לעזור זה לזה. טוּב־לבם של כמה מתנדבים איננו יכול לענות על כל הצרכים. יש להקים אירגון של פועלים, שיקבל על עצמו, בסדר ובמשטר, את הטיפול בענייני עבודה, יחסים עם איכרים, הגנה על זכויות ועזרה הדדית.

בחודש אוקטובר בשנת 1905 נתכנסו היוזמים בצריפם של יחזקאל וחיה־שרה חנקין והסכימו הכול על הצורך שבהקמת האירגון. אולם משהחלו לדון מה יהיה שמו, התעוררה מחלוקת. יחזקאל חנקין תבע – פועלי־ציון, כּשם האירגונים בחוץ־לארץ, ואלכסנדר זייד תמך בו, ואילו אליעזר שוחט אמר: לפועלי־ציון יש תוכנית משלהם, פעילים הם ברוסיה, מושפעים ממפלגות־המחתרת שם ומרעיונותיהם, אינם מכירים את הארץ ובעיותיה וירצו לכוף על הפועלים בארץ־ישראל את דעותיהם והשקפותיהם. האירגון שיקום בארץ צריך לענות על צרכי ארץ־ישראל, והשֶׁם קובע. שלמה צמח, בן עשרים מהעיר פלונסק שעלה לארץ להיות בה פועל, תמך אף הוא באליעזר שוחט: שם חדש. מישהו העיר, שיש רבים בפועלי־ציון בחוץ לארץ התומכים בהתיישבות יהודית באוגנדה או בכל מקום אחר בעולם, זולת ארץ־ישראל.

יחזקאל חנקין הרים קולו: ואנו, שהננו פועלי־ציון – היכן אנו, באוגנדה?

שלמה צמח אמר: בארץ־ישראל עיקר תכליתו של הפועל כיבוש העבודה, ולא כמו בחוץ לארץ – מלחמת מעמדות.

התרתח זייך וקולו האיטי רעד: לפועלים בכל מקום עניינים משותפים ומלחמה במנצלים!

ואליעזר שוחט אמר לו: ובכל זאת, כאן בארץ־ישראל משתדל אתה להיות פועל טוב יותר כדי לשכנע איכרים שכדאי להעסיק אותך ואת חבריך, ואין אתה עורך בהם מלחמת־מעמדות.

יחזקאל חנקין ואלכסנדר זייד עמדו על שלהם וטענו: פועלי־ציון בכל מקום ברוסיה חינכו לציון, עמדו בראש ההגנה העצמית בעיירות רבות, וגם כאן, בארץ־ ישראל, רואים הם עצמם כחברי פועלי־ציון.

ראה אליעזר שוחט, כי אין תועלת בוויכוח, כל איש ודעתו שלו, קם וקרא: “כל המסכים אתי – יבוא אחרי!” כעשרה איש יצאו עמו. היה זה הפילוג הראשון בתנועת הפועלים בארץ, עוד לפני שנתייסדה.

בשמחת תורה באותה שנה, בבית גיסין שבקצה המושבה, נתכנסו תשעה פועלים – חמישה מפתח־תקוה וארבעה שבאו במיוחד מיפו, והחליטו על הקמת “אגודת הפועלים הצעירים העברים בארץ־ישראל” לא עבר זמן וקיצרו שמם ל“הפועל־הצעיר”.

כעבור חודש נקרא ישראל שוחט משפיה, ויחד עם אלה שהסתייגו מהאגודה החדשה, החליטו להקים את “פועלי־ציון” של ארץ־ישראל.

שנת 1906 הביאה עמה עלייה מוגברת לארץ, ואנשיה נתפזרו בכל המושבות, פתח־תקוה כבר לא היתה מקום ריכוז עיקרי של העולים החדשים. בחנוכה באותה שנה נערך במושבה נשף של הפועלים, בו השתתפו גם מצעירי פתח־תקוה, ובחורים ובחורות הסתופפו בחברותא אחת. זקני המושבה, שמרנים ואדוקים בדת, שכל הזמן רטנו על הנוהגים החדשים של הצעירים, התכעסו הפעם: “בחורים ובחורות רוקדים ביחד, זהו איסור מהתורה! הפועלים הללו מוציאים לתרבות רעה גם את הצעירים והצעירות של פתח־תקוה.” שלחו ארבעה רוכבים בדואים משומרי המושבה לפזר את החוגגים, ולא נתפזרו. אהרון דוד גורדון ציווה. להמשיך בנשף.

היו מהאיכרים שאמרו: “מילא, הרי בני בלי־בית אלה לא יזכו לעולם־הבא, לוּ יהיה להם לכל הפחות עולם־הזה”; ואילו הוועד טען, שכבר הוזהרו הפועלים פעמים רבות ומורדים הם ואין לחוּס עליהם. הוכרז חרם: אסור לתת לפועלים יהודים עבודה בפתח־תקוה, וכל העוֹבר – ייענש.

נתכנסו הפועלים בחדרו של אהרון דוד גורדון, כועסים ונזעמים. הרוחות סערו, ואפשר שהיו מתגלגלים הדברים עד לכדי מהומה במושבה, אבל גורדון הזהיר: לא לפגוע באיש. יצאו בתהלוכת הפגנה במושבה והוא עצמו צעד בראש, זקנו מתנופף ברוח, והוא שר אחד מפזמוניו באידיש.

לא כל האיכרים נשמעו לוועד, והיו שהעסיקו פועלים יהודים למרות החרם. אף הוועד עצמו, נראה שנבהל ממעשיו ופירסם: “מי מהפועלים שיבוא ויחתום כי יתנהג כהלכה – לא יחוּל עליו החרם.” שום פועל לא חתם על הצהרה כזאת, וכעבור זמן לא־רב פג החרם מעצמו, ואיש לא השגיח בו. ואף־על־פי־כן נשאר הפצע לשנים רבות: פתח־תקוה, אם המושבות, החרימה פועלים יהודים.

האניות המשיכו ופרקו בחוף יפו עולים. חדרי המלונות של חיים־ברוך וספקטור נתמלאו. באו יחידים, באו בשניים ובאו בקבוצות. מפורסמות היו החבוּרות של בני ערים שונות ברוסיה ופולין שנתקראו על שם מקומותיהן. ראשונה בהן, כמסוּפר – הומל. אחריה שילחה העיר פלוֹנסק צעירים רבים. החלוץ בהם שלמה צמח, בן טובים ואמידים, שנתנו בידיו סכום כסף כדי “להסתדר” בארץ ומיד בבואו הפקידוֹ בבנק של יפו, כדי שלא ייכשל חלילה וייהנה ממנו, ואחריו באו צעירים אחרים מאותה עיר, עמהם שלמה לבקוביץ (לביא), שברח מבית הוריו העניים ללא ברכתם, ודוד גרין (בן גוריון), בנו של עסקן ציוני שנתן ברכה לבן העולה לארץ. לפני כן, בחורף 1906, הגיעה קבוצה של שלושים צעירים מהעיר רוסטוב שעל נהר־הדוֹן, שמאחוריהם פעילות מהפכנית רבה. קיצונים היו באמונתם הסוציאליסטית, ראו בארץ־ישראל מעין המשך לרוֹסטוב, וסברו שיש לנהל גם כאן מלחמת־מעמדות בנוסח רוסיה. הפעם כנגד איכרי המושבות. היו שטוּפים בוויכוחים, מגלגלים בסיסמאות מהפכניות וקנאים ללשון אידיש. ומעל־הכל, תוססי־חיים היו, מלוכדים היטב, ובחבורתם נערות נאות, והיה זה כאבן שואבת לצעירים.

באותו חורף נמסר בעתון יהודי שיצא לאור ברוסיה, כי הפועל־הצעיר בארץ מונה 90 חברים ופועלי־ציון 60 חברים. וכך, התחלקו מאה וחמישים הפועלים שבארץ לשתי מפלגות ולהרבה קבוצות וחבורות. התווכחו, התנצחו, לא חסכו בדברים קשים ונתחלקו אפילו לפי בתי המלון: אנשי הפועל־הצעיר חונים היו אצל חיים־ברוך, ופועלי־ציון אצל ספקטור, ואילו אליעזר שוחט השמיע פעם באוזני אהרון דוד גורדון, שהיה מֵיצר על הפילוגים: “מתפללים הם בהרבה בתי מדרשות אך לאל אחד.”

באותו חורף נתכנסה בעיר פולטאבה שברוסיה, ועידה שאיחדה את כל אירגוני פועלי־ציון ברוסיה לתנועה אחת. דוברה הראשי של אותה ועידה היה דוב בר בורוכוב, צעיר עילוּי, שנטל עליו לחבּר לתנועה הצעירה מורה־דרך מדעי־מארקסיסטי, שיצדיק את דרך מאבקה המעמדי יחד עם שאיפתה לביצוּר הקיום הלאומי ולבניין חברה יהודית בארץ־ישראל. בתוֹם הוועידה נתקבלה החלטה, שאמרה בין השאר:

האנושות מחולקת לחברות (עמים ואומות), ואֵלו למעמדות. העמים נבדלים זה מזה מפני שנתהוו ונתפתחו בכללויות שונות של תנאי יצוּר, ואילו המעמדות נבדלים זה מזה לפי השתתפותם באופן הייצור גופא…

– – – כחלוץ תנועת השיחרור הלאומי יעבור הפרוליטאריון היהודי המאורגן ובעל ההכרה, בהנהלת מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקראטית היהודית ‘פועלי־ציון’ ואחריו יימשכו ההמונים המעוניינים האחרים בקרב העם היהודי. הפרוליטאריון היהודי ישתמש, לענייני שיחרורו, ככל האפשר, גם בכוחות ובאינטרסים המבשילים בקרב מעמדות וקיבוצים אחרים, הן בעמו הוא והן מחוץ לעם היהודי, במידה שכוחות ואינטרסים אלה מסייעים להעתקת כר־העבודה והבסיס האסטראטגי של הפרוליטאריון היהודי לטריטוריה מיוחדת בעלת יישוב יהודי אבטונומי.

לאחר הוועידה פירסם בר בורוכוב את “הפלטפורמה [המצע] שלנו”, שהיוותה את היסוד הרעיוני לפועלי־ציון, ובמידה מסוימת גם לזרמים אחרים בציונות הסוציאליסטית.

אותה שנה באה לירושלים קבוצה של פועלים, כדי ללמוד את עבודת הסתתוּת והבניין ולהעבירה לידיים יהודיות. בין החברים בקבוצה היו אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין, אולם כעבור זמן קצר נפגש יחזקאל חנקין עם הזואולוג ישראל אהרוני ובהשפעתו נהיה לצייד. היה קַלָע טוב, רוכב מעוּלה ולמד מהר את מנהגי הערבים, והיה יוצא למדבר סוריה, לנהר פרת או למדבר ערב, כדי לצוד בשביל אהרוני חיות נדירות – יענים, צבאים, נחשים ומיני ציפורים נדירות. אהרוני היה שולח את החיות למזמינים שונים באירופה – חוקרים או גני־חיות. יחזקאל התרגל אל סוסו ואל המרחבים, היה יוצא לעתים למסעות־ציד שנמשכו חודשים־מספר, וחיה־שרה נשארת במושבה, תופרת לאיכרותיה, ואיננה מתלוננת, ובשוב הבעל ממסעותיו היה מביא עמו ריחות וטעמים משכרים מן האופקים הרחוקים.

בשנת 1906 הגיע לארץ בעל חלומות ממין חדש – בוריס שץ, אמן ופסל יליד רוסיה, שרכש לו מעמד באקדמיה לאמנות של בולגריה, זכה לתואר־פרופסור והחליט לעלות לארץ־ישראל, כדי להקים כאן מרכז לאמנות יהודית חדשה. לשם כך יסד את “בצלאל” כבית־ספר לאמנות ולידו הקים בתי־מלאכה שונים, שהעסיקו עשרות עובדים ועובדות, בעיקר בני המזרח, באומנויות שונות – צורפות, שטיחים, תכשיטים וכלים אחרים. את פרי מלאכתם ביקש פרופסור שץ למכור ביישובי היהודים בעולם ולפרנס כּך משפחות רבות.

בוריס שץ, בעל הזקן המגוּדל והגוף השוֹפע, היה מעודד את הצעירים העובדים בסתתוּת, וכדי שלא יהיו “סתם” בעלי־מלאכה קבע בשבילם שיעורי־ערב לפיסול ולציור, שתהא סתתותם אמנות וכך יוכלו להצליה יותר מבני־תחרותם הערבים. בשכר תלמודו, שימשו זייד וחנקין החסונים וחטוּבים כמוֹדלים בשיעורים של הציירים־המתלמדים, שפרופסור שץ תבע מהם לרשוֹם דמויות של פועלים.

בחבורת הסתתים נמצא גם נער כבן שש־עשרה – גד אביגדוֹרוֹב, שלמרות מיעוט שנותיו נראה כמבוגר, ומצטיין בכוחו ובאהבתו את העבודה. והיו כאן גם משה גבעוני ואליהו קַמנצֶקי, שלושה אלה נראו לזייד כראויים להצטרף לקבוצת־החשאי. הודיע על כך לישראל שוחט בשפיה, והלה השיבוֹ: חכּוּ לאוֹת.

תלמידי הסיתוּת חיו בקוֹמוּנה בצריף שעמד בחצר כנסיית החבּשים ומקום דיוּרם היה משמש מרכז לצעירי ירושלים, שמצאו עניין – של סקרנות, למיצעַר – באותם פועלים חדשים, ה“מוסקובים”. אנשי הקבוצה פתחו מועדון בקרבת שכונת “משכנות”, שם הושמעו הרצאות בענייני עבודה וארץ־ישראל, ומבּני ירושלים באים לשמוע את הקולות החדשים. הצעירים אף ניסו לארגן את הפועלים המקומיים ולהמרידם על מעבידיהם, ירושלים שמתפּרנסת אז ברובה מכספי ה“חלוקה” שבאו מאת יהודֵי העולם, היו בה גם רבים שהיו על יגיע־כפיהם: פועלי הדפוס, שהיו ראשונים לאירגון, נגרים ופועלי בניין, בעיקר בני העדה התימנית, שהיו יהודים ראשונים בכיבוש מלאכה זו.

פרופסור שץ הקים מחלקה לאוֹרגות. אותו בעל־חלומות מצא לדאוג אף לקירוב לבבות של פועלים ופועלות – למען יקום דור חדש בארץ. בין הפועלות היו שלוש נערות מליטא: לאה, ושתי אחיות – קיילה וצפורה. ואמנם ברבוֹת הימים וקירוּב־הלבבות הגיעו לידי נישואין: לאה – ומשה גבעוני; קיילה – וישראל גלעדי; צפורה – ואלכסנדר זייד.

קולות הוויכוחים, צהלת השירה והמחולות במועדונם של הפועלים החדשים משכו את בני ירושלים. מהם, נער תימני שעדיין למד ב“חֶדר”, יצחק נַדב שמו, היה מבלה שעות ארוכות במעון הפועלים, מצטנף בפינה של המועדון בשעות הערב, מקשיב להרצאות ולוויכוחים. הוא נתחבב על הפועלים והם קרבוהו. כשנקרא שוחט לגליל – הלך לשם גם יצחק נדב.

ישראל שוחט נבחר לוועד המרכזי של פועלי־ציון והוזמן לעתים קרובות משפיה. ואחר כך מבן־שמן, להתייעצויות וּויעודים ביפו. בסוכות תרס"ז – 1906 – נתכנסה במלון־ספקטור אסיפה כללית של חברי פועלי־ציון ואלה בחרו בוועדת־עשרה. וישראל שוחט ביניהם, שתתכנס באין מפריע ותקבע תוכנית מוסכמת של המפלגה. חודש לפני כן עלה, כאמור, צעיר נמרץ, בוטח בדרכו ומעורר תשומת לב, שהתבלט בפעילותו הציונית עוד בעירוֹ פלונסק – דוד בן־גוריון שמו, ומיד צורף לפעילות פועלי־ציון בארץ, והוא שנבחר לעמוד בראש ועדת העשרה.

החליטו העשרה, אם מפני מסורת הקונספּיראציה ברוסיה, ואם לשם הגנה מהפרעות – להתכנס במקום סֵתר. ישראל שוחט הציע את רמלה, שאין בה יישוב יהודי, כמקום הכינוס. מַשבּיר האַספקה לבית־הספר בבן־שמן היה ערבי מרמלה, שהיה גם בעל חאַן קטן בעיר – והוא הסכים לארֵח את העשרה.

נתכנסו הנבחרים וישבו באותו חאן שלושה ימים ושלושה לילות – שם גם אכלו ולנו, ולא יצאו עד שלא סיימו כל מה שהיה להגיד ולנסח. נתחלקו לשניים – הרוסטובים מושכים יותר לצד שמאל, וה“ציונים” מדגישים יותר את שילוב המהפכה וארץ־ישראל. מקץ שלושת הימים באה לעולם “הפלטפורמה של רמלה”, מיוּסדת בעיקרה על ה“פלטפורמה” של פועלי־ציון ברוסיה. שלושה חודשים לאחר מכן נערכה שוב ועידה של המפלגה ביפו וזו אישרה את התוכנית. הנציגים בחרו גם בוועד חדש למפלגה – בן שני חברים בלבד: דוד בן־גוריון וישראל שוחט – שהוצרך לארגן את המפלגה על יסודות חדשים ולכנס ועידה חדשה שתבחר ועד־מרכזי כהלכתו ודקדוקיו.

לאותו ועד־השניים צפוי היה מבחן ראשון. הנהלת היקב בראשון־לציון פיטרה כמה פועלים, וקיצונים שבעובדים החליטו להכריז שביתה עד שלא יוחזרו הללו לעבודה. הנהלת היקב עמדה על זכותה לפטר כטוֹב־בעיניה, כאמוּר בחוזה. אנשי “הפועל־הצעיר” התנגדו לשביתה והיו נכונים לחזור לעבודה. הם טענו, כי פועלי־ציון הכריזו שביתה זו רק כדי להתגדר במאבקים מעמדיים ככתוּב־בספרים וכמנהגי העולם הגדול… הוסיפו ואמרו, כי בשום מקום בארץ־ישראל לא היו פועלי־ציון מעזים להכריז שביתה, כיוון שהאיכרים היו מכניסים מיד ערבים לעבודה שנתפנתה, ולא גבוּרה היא להטיל שביתה על היקב, שם אסורה עבודת נוכרים מחשש “יין נסך”, ופועלי־ציון תפסו בידם נשק קל מדי להוכחת כוֹחם ותוֹקפּם…

יצאו ישראל שוחט ודוד בן־גוריון בדיליז’נס – ונתקבלו שם בפַנטַזִייה גדולה של רוכבים מצעירי המושבה. נדהמו קצת, ומיד נתבררה הטעות שנפלה כאן. אותו יום ציפו במושבה לנשיא ההסתדרות הציונית דוד ווֹלפסון, ומשנתקרבה עגלתם – סברו כי הנה הגיע הנשיא.

נועדו השניים עם הפועלים ועם הנהלת היקב, ולבסוף נמצאה פשרה והכול חזרו לעבודה, ולכבוד הפיוס אף הצטלמו העובדים, כולם בצוותא אחת.

בסופו של אותו חורף שנת 1907 הגיע לארץ יצחק בן־צבי, והיתה זו תגבורת חשובה לפועלי־ציון; הוא בא מפולטאבה והיה בין מנסחי הפלטפורמה של המפלגה. מיד צירפוהו לפעילות המרכזית בארץ.

בלב סמטאותיה של שכונת נוה־צדק, שכונת היהודים הראשונה ביפו, עמד בית־הספר לבנוֹת. בקומתו הראשונה התנהלו הלימודים ובקומה השנייה גרו המורים. הבית שימש כמרכז התרבותי של יפו ואליו הגיע כל מי שבא מהמושבות ונפשו צמאה לשמוע את דעותיהם של מוֹרי היישוב ומנהיגיו בעניינים העומדים ברוּמו של העולם הציוני. שם אפשר היה למצוא את הסופרים ואנשי־הרוח. המורים הקימו מוסדות שיש בהם חשיבות ליישוב בר־תרבות, כמו בימת חובבי תיאטרון, והשתתפו בעצמם בהצגות כשחקנים ומתורגמנים ולחשנים. ולפי שהיה אותו בַית גם מרכז לפעילות רוחנית, שרוב עוסקיה הם יוצאי רוסיה, נתקרא פשוט: “האוטונומיה הרוסית”. בבית זה, בחג השבועות תרס“ז – 1907 – נערכה הוועידה השנייה של פועלי־ציון שכינסה מחצית ממספר כל החברים בארץ – שמונים איש. אותה ועידה סערה על עניין העתון שעמדה התנועה להוציא. הרוב רצה להדפיסו בלשון מובנת לפועלי הארץ – אידיש, ואילו המיעוט, ביניהם ישראל שוחט ודוד בן־גוריון, תבעו להוציאו בעברית. משלא נתקבלה תביעתם – סרבו להשתתף בו. עורכו של העתון היה יצחק בן־צבי ובחדרו אף נמצאה המערכת. מפני פחד השלטון הודפס בחשאי, ומקום הדפוס צוין: קהיר. לאחר הגליון השני פסק לצאת, וה”עברים" שבפועל־ציון נשמו לרווחה. אותה ועידה דנה גם בהצעות ובתביעות שיציגו פועלי־ציון הארצישראלים בקונגרס הציוני הקרוב בהאַג שבהולנד.

ישראל שוחט יצא לסיור לגליל התחתון, מלוּוה על־ידי סעדיה פז, כדי לחפש מקום לריכוז חברי הקבוצה. בהיותו בסג’רה הגיע בדחיפות ישראל גלעדי ומסר לו, כי הוא, שוחט, נבחר ציר לקונגרס הציוני הקרוב מטעם פועלי־ציון של ארץ־ישראל, חזר ליפו. ועד המפלגה התכנס והחליט, כי ישראל יצטרך לתבוע בקונגרס להגביר את הפעולה הממשית בארץ־ישראל – עידוד העלייה, כיבוש אדמה וכיבוש העבודה.

ישראל גלעדי כינס בינתיים את חברי הקבוצה היעוּדה מכל קצווי הארץ. שלא לעורר תשומת לב יתירה – נתאספו בבית־קפה ערבי ברחוב בוסטרוס, רחוב העסקים המרכזי של יפו. היו שם ישראל שוחט וישראל גלעדי, מנדל פורטוגלי, יחזקאל ניסנוב, אלכסנדר זייד, צבי בקר, יחזקאל חנקין ומשה גבעוני, עברה כשנה מאז עזבו את שפיה, כבר הכירו היטב את הארץ ותנאיה, התערו בה ונדמה כאילו חיו כאן שנים רבות. רוח הארץ ואווירתה חישלו אותם, ובכל אחד מהם כבר ניכר אפילו הצביון המיוחד של מקום מושבו בארץ.

מסך חרוזי־זגוגית צבעוניים חִייץ בינם ומהומת הרחוב שנתמַשכו בו שיירות גמלים, נושאים סחורת הארץ לנמל. “הגיעה השעה, – אמר ישראל גלעדי, – להקים את האירגון שלנו.”

הסכימו ביניהם כי מיד עם שובו של ישראל שוחט מהקונגרס יכריזו על הקמת אירגונם. דנו בהצעות שיעלה שוחט בקונגרס ובוועידת פועלי־ציון, שתתקיים אף היא בהאג באותו זמן, והחליטו שנוסף לפעילות הרגילה בדיונים ובוועדות, יחפש קשר עם צירים, כדי להשיג אמצעים לרכישת נשק.

ישראל שוחט היה ציר ראשון של פועלי ארץ־ישראל לקונגרס ציוני. אחיו, אליעזר, ויוסף אהרונוביץ, ייצגו את הפועל־הצעיר, אולם הם נשלחו על־פי מנדטים שהיו מיועדים לאגודות ציוניות בחוץ־לארץ. מפועלי־ציון בארץ נסע ציר נוסף, כּנציג המפלגה באמריקה – והיה זה יצחק בן־צבי. יחד עם המנדט האמריקני הגיע גם סכום כסף קטן שאיפשר לבן־צבי לנסוע לקונגרס. ואילו קופת המפלגה בארץ היתה ריקה, ונסיעת ישראל שוחט לא היתה מובטחת כלל. אותו זמן הגיע לביקור ד"ר מגנס מאמריקה. מניה שוחט בסיורה בארצות הברית קירבה אותו לענייני הפועלים ועודדה אותו למסע זה. מגנס נפגש עם אנשי פועלי־ציון והוא שהילווה להם את הסכום לנסיעתו של ישראל שוחט, שהספיק לעלות לאניה האחרונה שהוצרכה להגיע לפני פתיחת הקונגרס. על סיפוּנה של המחלקה הרביעית, במחיצת יורדים מאוכזבים וחסרי כל, הוֹגה היה ישראל שוחט בהופעתו לפני צירי הציונים מכל העולם, כשיביא להם דבר פועלי ארץ־ישראל. באניה פגש סוחר יפואי שנסע לאירופה לרגל עסקיו, והשיג אצלו הלוואה כדי נסיעה מנמל טרייסט עד האַג.

היה זה קונגרס נוצץ. הצירים, בפראַקים וסמוקינגים, רובם עסקנים אמידים, בעלי מקצועות חופשיים, או אנשי מסחר ועסק מהערים הגדולות במזרח ובמערב אירופה. מנהלים היו את ענייני הציונוּת בזוֹהר הנברשות הגדולות של מסדרונות הבית ואולמין, חשים את־עצמם כאנשי העולם הגדול. והיו שלא הסיחו דעתם מעסקי־מסחר שלהם אפילו בעת נאומו הנלהב של מנחם אוסישקין. כמה נדהם ישראל שוחט כאשר בשכנוּתוֹ הקרובה סיימו אותה שעה שני צירי קונגרס עיסקה בסכום גדול: זה יקנה שמן בגרמניה וישלחוֹ לזה ברוסיה. ישראל שוחט, בלבושוֹ הפועלי, חש את עצמו בקהל חוגג זה כקרוב עני בשמחת־עשירים.

חלומות שלו שחלם באניה, על משא גדול שישמיע בקונגרס ושיסחוף לבבות למען פעולה מעשית בארץ־ישראל – נתנדפו. נתיאש מסיכוי כזה מעל במת הקונגרס עצמו ויצא למסדרונות לחפש בני־ברית, או למיצעַר מי שיוכלו להבין לו ולעזור במקצת. אוסישקין קנה את עולמו בהתנגדותו הנמרצת לתוכנית אוגנדה ובתביעתו לפעולה של ממש בארץ־ישראל. עכשיו נהיָה מהצירים החשובים של הקונגרס, מוקף אנשים רבים, טרוד בוועדות ובישיבות, והגישה אליו קשה. ישראל עקב אחריו במסדרונות עד שמצא הזדמנות וביקש סליחתו ושיחה עמו. אוסישקין הביט בפליאָה באדם שנראה כאילו אין הוא שייך לכל ההמולה הקונגרסאית.

“אני ציר מטעם פועלי ארץ־ישראל, – אמר שוחט למנהיגם של ציוני רוסיה – ומבקש לשוחח אתך בעניין דחוף.”

"אני עסוק אמנם מאוד, – ענה אוסישקין, – אבל תמיד אמצא זמן לשמוע דבריהם של פועלי ארץ־ישראל.״

ישב שעה ארוכה בלשכתו של אוסישקין וסיפר לו על הנעשה בארץ, ועד־מהרה הגיע לעניינוֹ: כל זמן שבטחון היישוב נמצא בידיים זרות – הריהו בסכנה ולא יוכל להתפתח כראוי. גילה לו: “אנחנו, קבוצה של צעירים, רוצים להקדיש עצמנו לשמירה, ולמטרה זו דרוש לנו כסף כדי לרכוש נשק ולהתארגן.”

“אתה בחור טוב, אבל צעיר מדי. הדברים שדיברת עליהם תובעים שיקול דעת ובגרות. צעירים אתם ונלהבים – חכו כמה שנים, עבדו, הכירו את הארץ, למדו מנהגיה – אז תגיע שעתכם,” – ענה לו אוסישקין.

יצא שוחט מִלִפני אוסישקין ולבו כבד. ברור היה: לא תבוא עזרה מבחוץ, אפילו מן הטובים שבציונים. בחדרי קונגרסים או במשרדים של אודסה אי־אפשר להבין את צרכיה של ארץ־ישראל. אין ברירה, הוא וחבריו חייבים לעשות הכל ללא עזרה, סומכים על כוחותיהם בלבד.

במשך הימים ששהה בהאג נתקרב ליצחק בן־צבי. בלילות, לאחר הישיבות הארוכות או בשעת הרצאות שאין חֵפץ־בהן, שוטטו השניים ברחובות העיר וישראל גילה לבן־צבי עניין הקבוצה המתארגנת במטרה להיות שומרים בישראל. בן־צבי נתפס לרעיון, וישראל שוחט העריך זאת כראוי: בן־צבי, שעמד לימינו של בורוכוב ביסוד פועלי־ציון ונחשב בין המורים הרעיוניים של התנועה – עשוי לשמש מקשר בין המפלגה וקבוצתם, וכן להוסיף גוון חשוב לחבורה של אנשי־המעשה.

בימי הקונגרס נערכה, כאמור, גם הוועידה העולמית הראשונה של פועלי־ציון. ישראל שוחט, כמייצגם של פועלי ארץ־ישראל, היה בין חמשת החברים שנבחרו לנשיאות. הוא ובן־צבי הירצו על מצב הפועלים בארץ ועל תנועתם שם. שוחט אף נפגש לשיחה אישית עם דב בר בורוכוב, וסיפר לו על קבוצתם בארץ ועל תוכניותיה. חושש היה שמא בורוכוב, הרחוק מענייני ארץ־ישראל שבממש, יתנגד לפעולה זו שמחוץ למסגרת גלויה של פועלי ציין. ואילו בורוכוב שמעו בתשומת לב, חקרוֹ היטב על עברוֹ ברוסיה, כנראה מחשש “תוכניות־טרור” בארץ, ולבסוף נראה כמרוּצה.

נסתיים הקונגרס והצירים מיהרו לעזוב את האג. מי שחזרו למקומותיהם ומי שיצאו למקומות־מרפא ומעיינות־רפואה. נדַמו מסדרונות הקונגרס, אולם שני צירים עדיין נשארו בעיר – ישראל שוחט ויצחק בן־צבי, מאחר שכספם לא הספיק אפילו לכרטיס רכבת עד טרייסט.

ישראל הגה תוכנית יאוּש: יקנו אופנַיים דו־מושביים ויסעו בהם עד הנמל. בורוכוב ששמע על כך, ליגלג תחילה, ואחר כך ישב ושירטט בשבילם מפת דרכים, כיצד יסעו. אבל היה מכשול רציני. בן־צבי התקשה להתרַגל לתנועות קצובות, ואף רגליו הארוכות לא היו נוחות לנסיעה כזאת. לבסוף, לאחר שהתיעצו עם נבוני־דבר, החליטו לבחור בדרך זולה – עלו בספינת משא המפליגה בנהר הריין דרומה. ששה ימים הפליגו בנהר, כשהם מחליפים בדרך כמה ספינות ועוצרים בערים שונות. מבקרים ב“קולוניות” של סטודנטים רוסיים, מרצים לפני קבוצות ציוניות ומרוויחים קצת כסף כדי להמשיך במסע הנהר.

הגיעו לטרייסט. עמדו לפני שער הנמל והסתכלו בקנאה באניות המפליגות מזרחה. כספם הספיק ללינת לילה במלון ממדרגה נמוכה ביותר, הזהירו אותם מפני הגנבים. שלא ימאסו אף במטלטלין עלובים של תיירים־שכמותם, החליטו לישון במשמרות אחד ישן והשני שומר. למחרת יצאו לרחובות העיר לחפש מקום לינה־אחר, ובן־צבי, בעל בקיאוּת בהיסטוריה, נזכר שמצוי כאן בית קברות יהודי עתיק. סקרן היה וביקש לבקר בו, ומשהגיעו למקום קבעו שם את לינתם, כשכל אחד בוחר לו אוֹהֶל־מַצֵבה של נפטר־חשוב, כדי לחסות בצלוֹ. בן־צבי, שזה לו ביקור ראשון באותו בית־עלמין, דומה היה כאילו כל ישְֵני־העפר שם מוֹדעים ישנים הם לו.

קרוב היה ראש השנה של שנת תרס"ח. הפרוטה אזלה מכיסם. לטרייסט הגיעו איכרים מארץ־ישראל, למכור אתרוגים שלהם ליהודי אירופה לקראת חג־הסוכות. אחד מהם, איש פתח־תקוה, הרשה להם ללון בחדרו – בתנאי שיעשו בשבילו עבודת סבּלוּת: לפרוק את ארגזי האתרוגים מהאניות. כדרך פתח־תקוה, העבידם קשה ושילם להם בקמצנות. בכל־אופן אספו כסף לנסיעת סיפון לארץ. האניה עמדה להפליג בערב יום כיפור, ועל השניים נחה רוח השובבות והם החליטו “לנקום” באותו איכר. הלָה, שאדוק היה, הכין לו סעודה־מפסקת גדולה, ואילו השניים אכלו וכילוּ אותה והציגוהו ככלי־ריק. היתה זו אחת הארוחות הטובות שאכלו מאז עלייתם לארץ – ומיד עלו לאניה. האיכר המסכן עשה יום־כיפור זה בצום כפול.

הגיעו בסוּכות. בחול המועד נערכה ועידה נוספת של פועלי־ציון. ועידה בימים ההם, משמע: כל היכול בא. הגיעו אליה כרבע מכל פועלי הארץ. שני הנציגים מסרו דין וחשבון על הקונגרס הציוני: בן־צבי דיבר על מה שהיה בו, ושוחט – על מה שלא היה בו.

ועידה זו היתה שלב חשוב בתולדות פועלי־ציון בארץ, שהשתחררו עתה לחלוטין מהשפעות הרוסטוֹבים המשמאילים, שברובם חזרו לרוסיה ומיעוטם שנשארו נקלטו ונטמעו בציבור הפועלים. הוועידה החליטה גם על דרכים לעידוד העלייה לארץ־ישראל, על כינון לשכת־עבודה, ולבסוף על הוצאת עתון בעברית. היה זה הישג חשוב ל“עברים” שבפועלי־ציון, בעוד יד האידישיסטים תקיפה ובמשך שנים רבות צריך היה עדיין להיאבק למעמדה של הלשון העברית.

תוך כדי הוועידה נתכנסה בחשאי קבוצתו של שוחט. מקורות שונים מונים את הבאים לאותו כינוס: ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, מנדל (שהיו מחבבים וקוראים לו: מנדלה, או מנדלי) פורטוגלי, יחזקאל ניסנוב, צבי בקר, אלכסנדר זייד, משה גבעוני, בֶּרֶלה שווייגר, מֵאירקה חזנוביץ ויצחק בן־צבי, סעדיה פז, שהיה בגליל, לא הספיק להגיע.

היה לילה של שמחת־תורה תרס“ח – 1907. מנוה־צדק ומיפוֹ עלו קולות חוגגים של סיום קריאת התורה. בחדרו של יצחק בן־צבי, בקומה השנייה של בית ב”חצר הוארשאית" שבקצה המזרחי של יפו, נתקבּצו הקרואים לכינוס.

ראשונים הגיעו עם דמדומי הערב. מעֵבר ליפו, מן הים הגדול, ריצדו קרני השמש השוקעת. על החלון המזרחי של החדר, הנשקף אל הפרדסים, הצטיירה צמרת דקל חטוב־צורה, ומעבר לפרדסים, בקצה המישור, האפילו הרי יהודה, רבוּצים כשיירת בעלי־חיים. סביב לבית השתרעו הפרדסים בצפיפות, נראים מלמעלה כמו שטיח ירוק עבה, נושאים בחובם קולות לילה הקרב־ובא. החדר היה ריק מרהיטים, חוץ מכמה ארגזי־נפט, שבימים ההם היו משמשים, בידוע, כמיטה, שולחן וכסאות. לא היה די מקום על הארגזים לכל הבאים, ובן־צבי פרש מחצלת גדולה על הרצפה. כיוון שכך, השתפלו הכול על המחצלת, הנר שבמרכז שופך נהרה קלה על פניהם וצילו מאַפלל אותם.

ישראל שוחט קם ואמר: נכשלתי בקונגרס. לא תהיה לנו ישועה מבחוץ. בנו תלוי הדבר. היום הזה. מספר הפועלים בארץ גדל וכל איש בדרכו. בפועלי־ציון יש עדיין מִמַהפכנוּת של רוסיה, אבל אין הם יודעים כיצד לעשות את המעשים בארץ. הפועל־הצעיר חולם על מעשים טובים, אולם מעשים טובים אינם נעשים מעצמם. יש הכרח במתנדבים־חיילים, שרק אחת לפניהם – עניינה של ארץ־ישראל והפיכתה למקום קליטה להמוני יהודים. כמובן, יש לתכנן תוכניות, להעלות רעיונות, דיונים והחלטות, אולם אם לא יקום גוף של צעירים, מוכנים לכל שליחות, לשלום ולמלחמה – יגיע גם ישוב זה לחוסר אונים, כשם שישוּב העליה־הראשונה קפא במקומו. גם אנו חברי מפלגה, אולם המפלגות אינן חופשיות לכל פעולה – המוניות הן ואינן יכולות לָכוֹף, וכדי שהמחנה הזה יתקדם אל מטרותיו – צריך להקים גוף נבחר, מצומצם, שיהיה מוכן ללא היסוס לכל פעולה ולכל תפקיד. כצעד ראשון, יוּקם אירגון של שומרים במטרה לקבל את השמירה במושבות. יש לשאוף גם להקמת אירגון של רוֹעים, אשר ינדדו עם עדריהם בכל הארץ ויכירו אותה היטב. בשלב מאוחר יותר, צריך יהיה להקים מושבי־ספַר בגבולות רחוקים של ארץ־ישראל. השומרים יהווּ את הגרעין לכוח הצבאי. הם יהיו מאומנים היטב ויודעי מלחמה. האירגון יפעל בגלוי ובחשאי וחבריו ישבעו אמוּנים לרעיונם וזה לזה. אירגון זה יקוּם הלילה. בעוד זמן לא רחוק יתרכזו החברים במקום אחד, רחוק ממרכז הארץ, כדי לחיות יחד, להתרגל זה לזה, להתאמן ולנצל הזדמנות ראשונה כדי להתחיל בשמירה עברית.

בן־צבי הציע שֵׁם לאירגון: “בר־גיורא”, כשמו של מנהיג המורדים בימי הבית השני.

השם התקבל.

הוא הציע גם סיסמה, לקוּחה מתוך שיר של יעקב כהן: “בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום”. הסיסמה נתקבלה אף היא.

הנוכחים הביעו איש־איש את דעתו והעלו הצעות שונות על דרכי הפעולה. אולם הכול הסכימו לאירגון ולתוֹכניתו. בחרו בישראל שוחט להיות ראש האירגון והוטל עליו למצוא יישוב בגליל, בו תתרכז החבורה. בן־צבי יישאר ביהודה כדי שישמש נציג האירגון בפועלי־ציון. יחזקאל חנקין יחזור למסעות־הצַיד שלו, שכן בסיוריו למקומות רחוקים מקיים הוא את מטרות הקבוצה, לומד את הארץ ומנהגי תושביה.

משיצאו מהבית שבתוך הפרדסים והלכו איש־איש למקומו כבר היתה השעה אחַר חצות. הלילה היה נהיר. מרחוק פעמה בקצב מונוטוני באֵר מים. רוח חרישית באה מהים. צריחי המסגדים וכיפות הכנסיות בלטו כנגד שמי הלילה. חרמש סַהר של סוף־החודש הגיה רכּוֹת את כל המרחב הירוק והבשׂוּם. נוה־צדק נמה. היה שקט רב בכּל, דממה של הוּלדת.

ישראל שוחט כתב לסעדיה פז, שהיה אותו זמן בסג’רה, והורה לו לחפש יישוב שיוכל לקלוט כשנים־עשר פועלים. פז הודיע, כעבור זמן לא רב, כי בכל הגליּל אין מושבה שיכולה לספק עבודה לשנים־עשר פועלים חדשים. ישראל שוחט יצא צפוֹנה, ואף הוא לא הצליח. בדרך־חזרה חלה ושכב בבית־החולים של ד"ר הלל יפה בזכרון־יעקב. וכאן – כמסוּפּר בפרק קודם – הופיעה מניה והציעה להקים קולקטיב בסג’רה, לאחר שהשיגה את הסכמתו של מנהל החווה קראוזה.

כמה חודשים לפני כן, בקונגרס הציוני בהאג, התנגד שוחט בחריפות, כנציגים האחרים של הפועלים בארץ־ישראל, לכל התנחלות של פועלים. “באנו לארץ־ישראל לכבוש את העבודה, ליצור את מעמד הפועלים, ולא להתיישב על הקרקע ולהתאַכֵּר,” חזר ואמר. והנה עכשיו מציעה לו מניה התיישבות פועלים, כקולקטיב. הוא חִייך.

הנה ההזדמנות – בסג’רה יוכלו להתרכז; זוהי האפשרות לקבוצה להתחיל בפעולה, וחשובה היא פעולה זו ממלים יפות ומנאומים.

וכשאמר ישראל שוחט למניה, כי הוא יארגן את הקולקטיב – שַׂמחה ולא בדקה, כאמור, מה הניעוֹ לשינוי דעותיו. הנה סוף־סוף יתמלא חלומה, יקום קולקטיב ראשון של פועלים להתיישבות.

ומאז, כל מה שעשו ישראל שוחט ומניה עשו במשותף. אולם את המפעלים הגדולים של שניהם: מניה – את קולקטיב הפועלים הראשון; וישראל – את “השומר”, יצר כל אחד בפני־עצמו. לכל אחד משניהם היתה מטרה אחרת בסג’רה, ובתחילה, אל־נכון, אפילו לא גילו זה לזה את כל כוונותיהם. סג’רה שימשה מקום מיפגש לשניהם. תחנת־בראשית לאיש ולאשה ולחבוּרה של אנשים.

 

אֵי הדרך לסג’רה?    🔗

האיש הצעיר הלך שלושה ימים מירושלים. כיוון שלא ידע ערבית, רשם על פיסת נייר “וון אל טאריק אל סג’רה”, ופירוּשו: אֵי הדרך לסג’רה? – ובדרכו היה מוציא את הנייר וקורא את השאלה לפני ערבים שפגש. הם הראו לו כל הזמן צפונה. עלה בהרים, ירד בעמקים, חצה מישורים ושוב עלה בהר עד שהגיע בדרך העפר אל השער בחומת האבן הגדולה, עליו חָרוּת: סג’רה 1900.

נכנס לחצר הרוחשת, פועלים הוציאו שוורים לחרישה. נער טיפל בצאן. בפינה ליד קיר־האבן בדק מישהו מכונה חקלאית. באורווה טיפל ערבי בסוס לבן ונאה. פועל עבר בחצר ועל כתפו רובה ישן. מן המטבח עלה קולה של טבחית והתפשט ריח של מרק־שעועית. בטחנת־קמח שקיר משותף לה עם החצר, הַמַה המוטור המסובב את הריחיים. אל הגזוזטרה בקומה השנייה של הבית רב־המידות, העומד בראש החצר, יצא פקיד של יק"א, לבוש בקפידה, לצווארונו עניבת פרפר, והסתכל על הנעשה למטה.

במדרון ההר השתרעו בתי הכפר לאורך דרך אחת, והיווּ מעין סולם שראשו החווה. עשויים היו אבנים מחוספסות, מאחריוזם השתרעו החצרות, הרפתות והאורוות, קיר אחד – חומת הכפר – הקיף אותם, וההר הגוֹבל את סג’רה עולה עליהם במדרון תלול.

מעבר לרמה נראו הרים כחלחלים של עבר־הירדן. ברמה המסוּלעת ומגדלת שיחים שוטטו עדרי צאן של שבט הזביחים השוכן באזור. בתוך הגבעות, צמודים אל האדמה וכמו עולים ממנה, השתרעו כפרים ערביים ואוהלים אפורים, מפוזרים על פני שטחים גדולים – של שבטי הבדואים הנעים עם מקנם.

בדרך העפר, העוברת על פני החווה, חלפה שיירה של גמלים, נושאים על גבם תבואות חורן שמעבר לנהר, אל נמלה של עכו, כדי להטעינן באניות שיובילון אל מעבר־לים. מובילי השיירות נראו כאנשים שלא מארץ יישוב – דלים היו, צנומים ונראו עַזים מתושבי הארץ. מהם שהלכו ברגל בצדי הגמלים ומהם שרכבו על חמורים בין הגמלים, שגבותיהם עלו וירדו במהלכם כגל של ים. הם הסתכלו בתמיהה בבתי־האבן הנאים של החווה ובלוקומוביל שלה – זו מכונת־הפלא המרעישה, מגלגלת גלגלים ומניעה מכונות אחרות ואת טחנת־הקמח. בעיקוּל הדרך, בין הגבעות המובילות לכפר־קמה, נעלמו מהעין, אך דינדון מצלות הגמלים עוד נשמע זמן רב.

האיש הצעיר, הרגיל למושבות יהודה הגדולות ופתוחות לכל עֵבר ולמרחבי השפלה והשרון – ניצב באמצע החצר והביט בסקרנות סביבו. לבסוף עצר פועל שעבר לידו ושאל: “סליחה, היכן יכול אני למצוא את החבר שוחט?”

הלה סקר אותו בעיניו והימהֵם לעצמו – “חדש”, ולשואל ענה: “שים את חבילתך באולם הפועלים, ניכנס למטבח ותאכל מן המרק שלנו, את שוחט תוכל לפגוש רק בערב, עסוק הוא.”

בעד החלון, בקצה הבית הימני, עקבה כל אותו זמן אשה ממושקפת אחרי האורח שנטה לכאן. “עושה רושם טוב, בחור חזק,” רשמה בפני־עצמה. חיוך של ריצוי הסתמן על פניה של מניה, וכשראתה שאותו צעיר נקלע לידיים הנכונות, חזרה אל שולחנה, להמשיך ברישום חשבונות יום־אתמול בפנקסי האחוזה.

בשעה יותר מאוחרת נכנס ישראל שוחט לחדר.

“הגיע בחור חדש,” אמרה לו.

“אני יודע. פגשתי בו לפני כמה שבועות בדרך לחדרה. ערבים ניסו להתגרוֹת באיכר, פתאום הגיע והבריחם. אמרתי לו שמקומו בינינו וקראתי לו לבוא לכאן.”

חברי הקולקטיב בסג’רה מנו כבר כחמישה־עשר איש. קיבלו את עבודת הפלחה ועשוה כראוי – עדים ספרי־החשבונות; ואולם חסרי סבלנות היו, שואלים את שוחט "ומה הלאה? ", והוא משיבם: “התבססנו בעבודה – נקבל גם את השמירה.”

צבי בקר, קצר־רוח, כנראה, שואל: “ומתי”?

לא עוד הרבה זמן, ובינתיים צריך להמשיך בעבודה וצריך לחכות לאנשים נוספים."

קראוּזה, מנהל החווה, עוזר להם וחש כשותף למשהו חשוב: זו פעם ראשונה בארץ, שקבוצת פועלים לוקחת על אחריותה עבודה חקלאית למשך עונה שלימה, עושה אותה בשותפות וללא פיקוח. קראוזה מחפש דרכים חדשות להפוך את הפועלים החדשים בארץ לחקלאים, להקים כפרים שיפרנסו את עצמם מעבודת־האדמה, ליישב שטחים גדולים בכפרים, בחקלאים. שיטות שונות נוּסו בעשרים השנים האחרונות, אפשר שעכשיו נולדת דרך חדשה – יישוב שיתופי.

מעריך הוא את הקבוצה הזו שמניה אירגנה ושישראל שוחט עומד בראשה. פועלים טובים הם עושים כל מלאכה, בריאים וחזקים. עושה הוא את מיטב מאמציו לעזור להם בעבודה החקלאית, אולם באחת לא ייכנע – את השמירה לא יוציא מידי הצ’רקסים והערבים למוֹסרה בידיהם, כפי שהם תובעים. מיום שקמה סג’רה ואחיותיה באזור זה, מופקד בטחונן בידי השכנים הערבים. לא קראוזה הוא שקבע זאת; מסורת היא מאז ראשית ההתיישבות לפני עשרים־וחמש שנים. אין היהודים יכולים להגן על עצמם; ושמירת השכנים לא באה כדי למנוע גניבה קטנה או שוד זעיר, שמוכרחים להשלים עמם – אלא שהיא עצמה שוחד, כמין מס לכפריים ולשֶׁייכים המטילים אימתם בסביבה, ותכליתו למנוע את הערבים הרבים, על שבטיהם, כפריהם ומחנותיהם השונים, ממעשי התנכלוּת ליישובים החדשים; ואמנם קראוזה, כמו כל מנהלי ההתיישבות שהיו לפניו, סבור גם הוא שאין בכוֹח היהודים המעטים עדיין להגן על עצמם ונחלתם.

כשאמר דברים אלה למניה, באחד מביקוריה בדירתו הגדולה שבקומה השנייה של בית הפקידוּת, כשהם יושבים ב“סאלוֹן” הנאה, המרוהט יפה, שאלה אותו בהתרגשות: "וכיצד יכול לקום בארץ־ישראל יישוב יהודי, אם בטחונו יהיה נתון לחסדי השכנים?״

קראוזה חייך, חיוך של אדם המסתגל להכרח: “אין ברירה”.

ואילו ישראל שוחט, כששמע את הדברים מפי מניה, חייך אף הוא, אבל היה זה חיוך אחר – בוֹטח. “תראי, מניה, – אמר, – השמירה במקום זה וביישובים האחרים תעבור לידינו.”

לא אמר לה, כיצד ייעשה הדבר. הוא מסתודד הרבה עם גלעדי, פורטוגלי, זייד ואחרים העובדים בחווה, וחוץ מזה – לא כלום.

כבר נתגלה למניה, כי שם בבית־החולים של זכרון־יעקב, כשישראל הסכים לארגן קבוצת צעירים לעבודה בסג’רה – היו לו מטרות נוספות, מלבד קולקטיב לעבודת אדמה. לא יצאו ימים מועטים לשהייתם בסג’רה והסביר לה: “אנשים הפועלים למטרה גדולה כמו שיבה למולדתם הקדומה, יישובה וכיבושה – אינם יכולים להסתפק רק בחלק אחד של עבודה זו – חקלאות; יש דברים נוספים הכרחיים – כוֹח; היישוב היהודי בארץ־ישראל מוכרח שיהיה לו אירגון מגויס של צעירים המוכנים לצאת לכל מקום ולכל תפקיד שייקראו, והמטרה הראשונה עכשיו – ליצור את הכוח הזה.” והוא סיפר לה על אירגון “בר־גיורא” ועל מטרותיו.

אם חָשש כי תיפגע מכך שהסתיר ממנה את סוד־תוכניתו – טעה. מניה, כדרכה בשעה שגילתה רעיון חדש וצודק בעיניה, נכבשה מיד בכל לבה; דומה כאילו שמעה משהו שבעיצומו של דבר היה משוקע בה כל הזמן, ועכשיו, משנתפרשו המלים. היה זה בשבילה כדבר־המובן־מאליו. היא, המנוסה במחתרת, שהנשק והמלחמה לא היו זרים לה – נדמה היה לה שבעצם זהו רעיון שלה. מיד שיתפה עצמה בפעולות חברי “בר־גיורא” שבקולקטיב. המייסדים נהנו מעזרתה, היא הכניסה לאירגון את התלהבותה יחד עם נסיון המחתרת הרב שלה. עדיין לא ידעו, כמוֹה־כמוֹהם, כיצד יתחילו בפעולה של ממש. בינתיים היו מתאמנים במעט הנשק שהשיגו, מתעמלים כדי לחשל את עצמם ויוצאים בשבתות ושאר ימי־חופש לכפרים הסמוכים כדי להכירם; אולם בוטחים היו ביכולתו של ישראל שוחט, ועכשיו שותפה עמם גם מניה, במִרצה השופע וקשריה הרבים.

העולים של שנת 1904 – אנשי העלייה השנייה – ביקשו תחילה למצוא את מקומם במושבות השרון והשפלה, הסמוכות ליפו. סקרנים שבהם ושוֹחרי עלילות – מעטים מאוד היו – יצאו לגליל, ושם גילו ארץ חדשה: היישובים שבהרים. המקום הרחוק, הארץ הלא נודעת, קסמו ללב. הנופים החדשים, הבדידות הרבה, עבודת־אדמה של ממש – חריש שדות, זריעה וקציר, ולא עבודת פרדסים וכרמים שנראתה כחקלאות ממדרגה שנייה – משכו את התוססים והנועזים.

תחילת המאה הולידה חמישה כפרים בגליל התחתון: סג’רה וכפר־תבור ברמה; בית־גן ויבנאל בבקעה; ומלחַמיה – למרגלות ההרים, בעמק הירדן.

הארץ מסביב היתה עוֹינת – קפלי האדמה וחורשות־הבּר הסתירו שודדים הדרכים בוואדיות היו בחזקת סכנה, בני הכפרים הערביים הדלים לא משכו ידיהם משוֹד. הבדואים, כדרכּם מאז ומעולם, ראו ביישובים ובמתיישבים החדשים מקוֹר הכנסה: הפקידוּת משלמת היתה בדרכים שונות כסף רב למוכתרים, לשייכים ולבעלי־החזקה, כדי שלא יתנַכּלו ליישובים.

כפרים אלה קמו בתוֹם תקופת החסוּת הישירה של הברון. הכספים עברו מעתה דרך מוסד ציבורי – יק"א. יישובי הגליל התחתון שקמו בעת משבר ומצוקה בארץ, לא נהנו כלל מהשפע שהשפיע הברון על המושבות של שנות השמונים. הפקידוּת החדשה היתה יעילה יותר, חסכנית ודורשת תוצאות. סג’רה, שקמה בתור חווה, קלטה פועלים שנושלו ממקומות העבודה במושבות יהודה והשרון לאחר המשבר ולא נטשו את הארץ כחבריהם. בכפר־תבור , יבנאל, בית־גן ומלחמיה הושיבה הפקידוּת צעירים מהמושבות הוותיקות שלא נמצאה אפשרות להקים להם במושבותיהם משקים משלהם. כן הושיבה שם גֵרים שעלו מרוסיה, תושבי אדמות הברון בחוֹרן שנאלצו לעזוב את מקומם, ביניהם כמה משפחות מאמריקה, עולים שבאו מכורדיסטאן והיו חקלאים עוד בארץֹמוצאם, צעירים מטבריה וצפת שביקשו עבודה של־ממש – פסיפס של אנשים שונים, שאמנם כולם מורגלים היו גם קודם בעבודה קשה.

רחוקים היו היישובים מערי־החוף ההומות, מוקפים כפרי ערבים, נתונים מדי פעם – במשטר השמירה הערבית – לטירדות, לתגרות ולהתנגשויות שגרמו גם אבידות חיים. אדמותיהם לא היו מן העידית, והמים במשוּרה.

וכך משחזרו הפועלים ליהודה, הביאו עמם את בשׂוֹרת הגליל, בעלי דמיון, צעירים שואפי אתגר, ארזו מעט מטלטליהם ויצאו ברגל – כשלעתים מופשלות נעליהם על כתפיהם, כדי לחוס עליהם – אל ארץ ההרים, הרחק משאונה של יפו, הרחק מוויכוחיה, בּטלָניה, הרחק מהמושבות הקולניות אשר בשרון ובשפלה.

לאט־לאט נתרכזו ביישובי הגליל פועלים שהתאהבו בו, התקשרו לבתי־האבן מוקפי החומות, לשדות־הבר, להרים ולאיכרים העובדים קשה ושהיו מקרבים את הפועלים ומתרוֹעעים עמם. הם הכניסו אותם לחצרותיהם, אמנם במחיצת החרַתים הערבים, אך התייחסו אליהם כלשווים.

סג’רה של קראוזה פתחה את שעריה לפועלים החדשים וחצר החווה ושדותיה נתמלאו חיים רבים. בחדר־האוכל הצפוף ובמלון הקטן הצמוד אל קיר החצר נצטופפו הפועלים, ולאור מנורות־נפט הושמעו מלים רמות, נולדו תוכניות מלהיבות, שבמקומות אחרים אולי היו נראות כמליצות, ואילו כאן – בהרים הנישאים בבדידות המופלאה, תחת רקיע שטוף כוכבי לילה, ברוחות ההר הנחבטות אל קירות הבתים – כאן כאילו קיבלו ממשוּת.

בדרכי־העפר של שומרון, אפרים והכרמל הלכו פועלים בקבוצות וביחידוּת, נושאים עיניהם אל הגליל. מפה לאוזן היו מוסרים שמות אנשים במושבות, אצלם אפשר למצוא בית בימים הראשונים, להשיג פרוסת לחם וכוס תה חם, לחפש עבודה ולהחליף דברים. על־פי רוב, היו “קונסולים” אלה מורי המושבות – הם שפתחו את השערים לבאים. שלמה ויינשטיין בסג’רה, צבי שוהם במלחמיה – זה האיש שהיה קורא באוזני אורחיו את הסקירות המטאורולוגיות שערך במקום, כאילו היו פרקי שירה, ואשר ארליך במסחה, היא כפר־תבור , אשר ארליך היה מנהיגם של הצעירים במושבה, ערך אתם טיולים בסביבה, אימן אותם בהתעמלות ודיבר על האדם העברי החדש. בעל כוח פיזי היה. יום אחד התפרצו לרחוב המושבה שני ערבים מבית־שאן שהשׁתכרו, אחד מהם היה בעל רובה – ואילו אשר ארליך ניגש אליהם בידיים ריקות, תפסם וריסנם. יחד עם ההתעמלות היה חובב תיאטרון ובמושבה הקטנה הקים במה והציג עם נעריו לפני התושבים. קדם־לו בהוראה בכפר־תבור יוסף ויתקין, שחיבר כאן את קול־הקורא הנודע: “מהר ובואו גיבורי ישראל, חַדשו ימי הבילויים”, שפורסם בשנת 1906 ברחבי העולם היהודי והיה מן הגורמים להמרצת העלייה.

משהתגברו החיכוכים במושבות יהודה בין האיכרים והפועלים, גדל זרם הבאים אל הגליל. לאחר החרם של פתח־תקוה יצא אף אליעזר שוחט ונעשה פועל בכפר־תבור , קמעה־קמעה התרוקנו יישובי השפֵלה מצעירים נועזים ושוחרי חיים חדשים, שמקומות אלה נצטיירו להם לעתים כעיירוֹת של גלוּת, על ארחות־ההווי של הבעלי־בתים כמו גם הוויכוחים והמאבקים העקרים של צעיריהם.

וכך הגיעו מאנשי “בר־גיורא” אל הגליל.

מאירקה חזנוביץ נמצא כאן עוד לפני־כן. משהיה קופץ ליפו ולדרוֹם, היה משַׁלח כל מי שנראה בעיניו כבחור־וטוב – אל הגליל. סעדיה פז אף הוא ישב כאן, מצַפּה לחבורה שתגיע. אחריהם באה מניה שוחט כמנהלת החשבונות של החווה, ובחודש חשוון תרס"ח – 1907 – הגיע אף ישראל שוחט ועמו מנדל פורטוגלי, שוחט נתמנה על טחנת־הקמח של החווה. כדי לשמור על סודיוּת האירגון, היו מגיעים אחד־אחד או בשניים, מניחים חבילותיהם בחדר הגדול, שם ישנו כל הפועלים, ומתייצבים לפני שוחט. כלפי־חוץ הופיעו כקולקטיב שבא לחכור את עבודות הפלחה.

ברלה שווייגר, שהיה מפקד פלוגה של מגינים בימי הפרעות באודסה, חֵרף גילו הצעיר. בארץ, עבד תחילה במקוה־ישראל. פעם, כששמע, כי נערכה התנפלות על גדרה, נטש את עבודתו ללא רשות ומיהר לעזרת המושבה. פעם אחרת, כשטייל עם יחזקאל חנקין על שפת ימה של יפו, ראו ערבי מציק לנערה. ניגשו אליו ודרשו שיסתלק. הערבי, שהיה בידו פגיון, לעג להם. אמר לו ברלה: “הריני מזמין אותך למלחמת־שניים – אתה בפגיון ואני בידיים ריקות.” רבים נתאספו וצפו בקרב. הבריון קיפץ כנגד ברלה ונופף בפגיון, אך כהרף־עין היה ברלה על גבו ובעל הפגיון נאנק על החולות. ביפו נתחבר עם אנשי “בר־גיורא”. כשהגיעה אליו קריאתו של שוחט קנה חרב בחנות של יפו, ויצא לגליל.

גד אביגדורוב עבד בכרמים של ראשון־לציון, כשקיבל את הידיעה על ריכוז האנשים בסג’רה. שלא לבוא בידיים ריקות, קיבל עליו גם שמירת לילה בכרמים ובכסף שחסך קנה אקדח “בראונינג”, תיק מהוּדר ואשפת־כדורים, ויצא לדרך.

אלכסנדר זייד, שעבד בסיתוּת בירושלים, יצא יחד עם קמנצקי ומשה אינגבֶּרמן וגם צרף אליו את הצעירה שנתקשר אליה – צפורה, שכדי להקל על הרכיבה לבשה מכנסי גבר. עברו דרך הרי אפרים וביקרו אצל השומרונים בשכם, עליהם שמעו רבות ונצורות מפי בן־צבי. בבוקר נתקרבו לסג’רה. החברים היו בשדה. מתוך שמחת הפגישה הקרובה ירו כמה יריות באוויר. לא הכירו האנשים את צפורה במכנסי גבר ובשיער קצר, וחשבו שזַייד הביא עמו חבר חדש. כיוון שידעו על חברוּתם של זייד וצפורה, שאלו היכן היא. משהכירוּה, אמרו: “יאִים להן, לבחורות שלנו, בגדי גברים.”

יהודה זלדין עבד כ“אח” בבית־החולים של ד"ר יפה בזכרון־יעקב. בסוף החורף קיבל מברק מאת שוחט. ארז חפציו ויצא מיד.

עד אז לא היו מטבח וחדר אוכל בחווה. הפועלים היו אוכלים בבית־המלון הסמוך. ערב אחד אמרה מניה: "צריך להקים מטבח, יש בכך משום חסכון, והדבר גם ילכד את החבורה.״ אבל היכן ימצאו מבשלת? גלעדי הוא שהעלה את שמה של קיילה, אותה נערה צעירה, חכמה וטובת־לב – אחות צפורה – שנצטרפה לקומונת הסתתים בירושלים. ושמא היו לו בזה כוונות משלו, כיוון שלא הסתיר כלל כי מצאה חן בעיניו. שוחט שלח מברק לחבורה בירושלים, לשלוח מיד את קיילה. כדי שתעבוד במטבח הקולקטיב, מנדל פורטוגלי ויחזקאל ניסנוב, ששהו אותו זמן בירושלים, ליווּ אותה בדרכה. עשו את הדרך בדיליז’נסים, ברכיבה וברגל, עברו את חיפה והגיעו עד נצרת. משם פנו ללכת ברגל. באמצע הדרך ירד הלילה והם פתחו בשיר.

מנדל פרַש ורץ לפניהם, כדי להודיע על בואם. נכנסו לחצר השוקקת חיים ומוארת בפנסי לוקס. הבחורים קיבלו את פניהם ביריות ובתיפוף בפחים. מאירקה יצא במחול־יחיד – “הנה באה מי שתאכילנו לחם ומרק” הכריז, הציגו את קיילה לפני ישראל שוחט ומיד פתחו לפניה את המטבח, שתראה את תחום מלכותה.

סיפרה קיילה:

הרגשתי מיד שנכנסתי לחבורה מלוכדת. החברים ניגשו לבחון את כוחי, ומניה היתה הראשונה לנסות אותי אם אני די חזקה. במשך יומיים אמרו לי לנוח, כדין הכנסת אורחים, ואחר כך התחלתי לעבוד במטבח. ישראל שוחט נראה לי כמו שֵׁייך בין חבריו והם נתונים להשפעתו האישית ושומעים לו. מלבד היוֹתם קשורים מאוד אחד לשני. באחד הימים הביאו, ללא סיבה ניכרת תמרים ותפוחי־זהב והתכוננו להילולה. שאלתי את שוחט לסיבת הדבר, וסיפר לי שישראליק גלעדי, השוכב בבית־חולים, נוּתח היום והניתוח עבר בשלום ומתכוננים לחוג את המאורע. המסירוּת הזאת לחברים השפיעה עלי מאוד. התחברתי אל מניה שהיתה חזקה מאוד ושאפה שכל הנשים תהיינה חזקות ותוכלנה לקחת חלק בכל העבודות הקשות והמסוכנות.

אבי משפחת שטוּרמן היה ציוני. בתו שפרה היתה חברה באירגון מהפכנים רוסי, והמשטרה עלתה על עקבותיה. רצו להצילהּ ממאסר וכן מתנועות נוכריות. לקח שטורמן את כל משפחתו, עלה לארץ והשתקע ביפו, שם עסק בענייני ציבור, עד מוֹתוֹ, לאחר כמה שנים.

שלוש בנות פנויות היו במשפחה, צעירות ונאות, ופועלים שבאו ליפו נתיידדו עם שלוש השטורמניות: שפרה, שרה ואסתר. סיפרו להן על הגליל המסתורי ואנשיו. יצאה שפרה לסג’רה, נתייצבה לפני קראוזה, והיא נשלחה לנַפּות חיטים בגורן, ואחר־כך לעבוד במחלבה של החווה. נסעה שפרה, נסעה גם אסתר. את אסתר ליווה ברלה שווייגר. שׂכרה האם לבתה דיליז’נס מיוחד, כדי שתגיע בשלום למקום הרחוק. נסעו יומַיים, וברלה, שראשו תלתלים ושתי גומות־חן מתכּיירוֹת בפניו כשהוא מחייך איננו פוֹסק מסיפורים על נפלאות הגליל. הגיעו לפסגות נצרת ושקעה השמש. ירדו מן העגלה וראו נגד עיניהם את כל העמק פרוש כמַרבד ונוצץ בפיסוֹת בִּצעֵי־המים המפוזרות בו. נשתתק ברלה ונתן עיניו באסתר, כאומר: “נו, לא כך סיפרתי לך?”

השאיר אותה ברלה עם העגלון, והוא רץ לבשׂר בסג’רה שהנה הגיעה בחורה חדשה. הבחורים יצאו לקראתה בשירה. העגלה עצרה ליד השער, ואסתר יושבת בה נבוכה. פתאום תפסו אותה ידיים חזקות והציבוה על האדמה. “חבֵרה – אמר הקול, שנשמע לה נעים – אַת עומדת על אדמת סג’רה.” מיד ראתה את שפרה אחותה שמפלסת לעצמה דרך בחבורה העליזה, וזו התחבקה עמה ולקחה אותה אל חדר הבחורות.

“מי הוא אותו בחור עליז שהוריד אותי מהעגלה?” שאלה אסתר את אחותה.

“צבי בקר, עוד תכירי אותו. הוא עליז לפעמים, ולעתים רציני מאוד. בחור טוב.”

הגיעה גם האחות השלישית שרה. עכשיו היו כבר שש בחורות בחווה. שלוש אחיות שטורמן, שתי האחיות בקר – קיילה וצפורה, ומניה. ישבו אצל מניה ודיברו בתפקידה של האשה בחברה החדשה. אמרה מניה:

“האשה צריכה לעסוק בכל העבודות כגבר.”

אמרה צפורה: "נכון, הבה ונפנה לקראוזה.״

וכולן הסכימו עמה. גם הן רוצות לעבוד כגברים. למחרת התייצבו בלשכתו של קראוזה ואמרו:

“אנו רוצות לעבוד בשדה.”

שאל: “מה תעשו?”

ענו: “נחרוש.”

לגודל פליאתן, לא נראה קראוזה כמתפלא על הבּקשה הלא־רגילה. הוא הצטחק: “טוב, ננסה.” כשראה שאינן תופסות את הסכמתו המידית, אמר: "הריני אגרונום ואני אומר לכן שאין זו תורה־משמַים. תלמדו ותחרשו, אל פחד !״

יצאו ממנו מדושנות־שמחה.

הן לא ידעו, כפי שלא ידעו אז חבריהן בקולקטיב, שקראוזה מקבל מכתבים בהולים מאת הממונים עליו בפאריס, התוהים על השמועות כי מסר עבודה רבה בחווה לקבוצת פועלים ללא כל פיקוח, והוא מעודד צעירים בעלי דעות קיצוניות מסוכנות. היה קורא את המכתבים, גונזם במגירתו וממשיך בשלוֹ. אשה זו, מניה. שיכנעה אותו בהתלהבותה, וקבוצה זו של הצעירים נטעה בטחון בלבו כי הוא נותן יד למעשה חשוב. עכשיו, ששלח את הנשים לעבודת חרישה – פעם ראשונה בארץ – רשם אותן ברשימות העובדים בשמות של גברים, כדי שלא ירבו שם בשאלות, בפאריס.

התחילו הבחורות לחרוש. בהתחלה היה קשה, חברים עמדו בצד וצפו, מהם מפקפקים ביכולתן של הנשים, ומהם אפילו מזלזלים; אבל הן התעקשו, עד כי נענו השוורים לידיהן והתלמים החלו מופיעים ישרים ונכונים כדין חרישה. קראוזה, רכוב על סוסתו הלבנה והאצילה, היה מבקר אותן בתחילה לעתים קרובות, בוחן את מלאכתן ואומר:

“אל תמהרו. העיקר לא כמות הדונמים שחורשים, אלא איכות החרישה – אל תרמו את האדמה והיא לא תאכזב אתכן.”

אחד הפועלים בחווה סיפר ברבוֹת־הימים:

אחת מהאחיות שטורמן קיבלה לראשונה זוג שוורים צעירים לחרישה. בשעת העבודה השתוללו השוורים והחלו לרוץ בכיוון החווה, אך החורשת לא הרפתה מן המחרשה, בשארית כוחותיה רצה אחרי השוורים והתאמצה לרסנם. אחד הפועלים שחָרש סמוך לה, פרץ בצחוק למראה כשלונה. הדבר נודע למניה ולא יכלה לסלוח לו לאותו חורש. היא תבעה בתוקף למסור את השוורים לידיו, ואילו לפועלת ניתנו שוורים מנוסים בחריש.

צבי בקר, שהיה חייט בבאקו שבקאווקאז, תפר לצעירות מכנסיים לעבודה. הן קיצצו בשערותיהן, כמו מניה, השיגו אקדחים מהבחורים וחגרום על מכנסיהן והבחורים נהנו: “הנה הן, הבחורות החדשות של ארץ־ישראל, בחורות בר־גיורא”.

– היו אומרים, ספק בלגלוג ספק בגאווה; וגם קראוזה עצמו, כשהגיעו אורחים לסג’רה ופקידי יק"א ביניהם, היה מוציא אותם לשדה ומראה להם את הבחורות החורשות בהצלחה, כעובדי־אדמה לכל־דבר. עכשיו לא היה חושש ממכתבי־פאריס.

קראוזה לא התערב בעצם ביצוע העבודה. כל ערב היה יושב עם הממוּנים על סידור־העבודה והם מסרו לו על התוכנית למחר. הוא לא התערב מי יעבוד והיכן יעבדו, אם־כי בשעת הצורך היה משמיע עצה לא־מחייבת. מדי חודש נתן לקבוצה סכום כסף למחייתה, על־חשבון ההכנסה הסופית, שלאחר הקציר. היו בחווה גם פועלים אחרים שלא מאנשי “בר־גיורא”, אך הם לא ידעו מאומה על מטרות הקבוצה וסבורים היו שחבורה רגילה היא זו, של פועלים שנתקבצו לעבודה משותפת, ולאחריה יתפרדו.

ישראל שוחט היה מכנס את חברי “בר־גיורא” במקומות סתר ושם דנו בענייני הקבוצה. החברים דיחקו: “מתי נעבור לשמירה?” ושוחט הסביר: “אין העבודה עצמה משהו של דרך־אגב, העבודה וההכשרה בכל שטחי החקלאות – הם חלק מתוכנית בר־גיורא.”

בינתיים התכוננו. התאמנו בקליעה באקדחים וברובי ציד שהיו ברשותם. זייד קנה משקלות והתאמן, כדי לחסן את גופו. יום אחד בא לידיו ספר של תרגילי התעמלות ומאָז היה מכנס את הבחורים בחצר, לאחר יום העבודה, ומעמל אותם לפי הספר. בערבים נערכו שיעורים לחקלאות, על־ידי קראוזה; מניה היתה מרצה על תנועת הפועלים, ושוחט על שאלות השעה.

דוד בן־גוריון, שהיה אז פועל בחווה, ואת רוב שעות הלילה היה מקדיש ללימודים, אירגן שיעורים לעברית בהדרכת המורה ויינשטיין, מניה אמרה, שצריכים הם גם ללמוד ערבית וביקשה מצעיר אחד, בן טבריה, לתת שיעורים בלשון זו. בשבתות היה ישראל שוחט שולח את הבחורים, יחידים ובקבוצות, לטייל בסביבה, בהרים ובעמקים, ביחוד בואדי פיג’אז הנמשך אל הירדן, הוא נתיב־השודדים, כדי להכיר את האזור ולהתרגל לארץ, למצוא את סודותיה ולא להתיירא ממנה.

המטבח, שהיה מקודם מחסן תבואות, שימש גם חדר־אוכל, לא היו בו חלונות, ורק דלת גדולה. בפינה הניחו אבנים גדולות ומעליהן בישלה קיילה את הארוחות. מלבד חברי הקולקטיב, אכלו כאן גם חלק מפועלי החווה. קיילה עושה היתה בעצמה את כל העבודות, אך בערב, בארוחה העיקרית, היה עוזר לידה גם תורן.

בערבים רבים, לאחר הארוחה והלימודים השונים, מתכנסים היו הצעירים והצעירות, פותחים בשיר ולעתים גם בריקודים.

יצחק תמרי, פועל שבא מיהודה לעבוד בחווה, כתב איגרת לחבר:

מתאספים אנו בליל שבת ומאירקה חזנוביץ פותח בשירה בקולו הערֵב וכולנו מצטרפים אליו ושרים אתו. מאירקה תופס פח ריק ומתופף בו והפח נהפך בידיו לפסנתר… איזו שירה ! האנשים הופכים למלאכי שרת והעולם נעשה לעולם שכולו טוב. רוקדים הורה עד כלות הכוחות ושוב שרים עֶס שַׁיינט דִי לבַנה לפרוּג ומאירקה עם ההרמוניה מלווה את המַקהלה ושוב ריקודים עד כלות הכוחות.

מאירקה יליד מינסק היה, אך את ילדותו עשה בקאווקאז, שם למד לאהוב את ההרים, שם רכש את שמחת החיים. בקולו הערב, בשמחת־חיים שלו הספונטאנית, נתחבבו עליו עד מהרה גם השירים־הערביים, בלחניהם המתמשכים ובסלסולי־דביקוּת שלהם, אם כי בתחילה לא הבין את מלוֹתיהם. כשלא נמצא לו חליל, היה תופס פח ומרקיד את האנשים בלהט. אור פנסי הנפט מבקיע בעשן ובאבק הרב, עוטף חליפות באור־צל את הפנים המשתלהבים והעיניים שנתעוררו, הקרועות לרווחה. קראוזה, שהתגורר כאן עם משפחתו, לא היה מעיר מאומה נגד השאון והמצהלוֹת ולעתים היה יורד למטה וצופה במחולות. לעתים קרובות היה מזדמן לחווה יהושע חנקין ומניה מביאה אותו אל הבחורים והבחורות הרוקדים בלהט. היה עומד בצד ללא דיבר, עיניו בוחנות בעירנות את פני הרוקדים, כאומדות את טיבם ויכוֹלתם. לא תמיד היה שותק. לפעמים היה מספר למניה באריכות על ההזדמנות לרכוש עכשיו אדמה, ארץ־חמדה, מחוז שלם, ריק ברובו ומצפה למתיישבים – העמק הגדול, הוא עמק יזרעאל.

ומשהיה אומר עמק יזרעאל, היו פניו מזדהרים והוא נדמה כמין נביא קדמון המטיף: אדמה, אדמה, עוד אדמה ועוד אדמה; אלא שלא הסתפק במוּסר דברים והיה מתדפק על דלתות ולבבות של אנשים ומוסדות, כדי לאסוף כסף לפדיון העמק.

מניה נפגשת היתה הרבה עם קראוזה, אם בעבודה, ואם בשעות הערב בדירתו שבבית החווה. חנקין היה נוכח לעתים בשיחות אלה, ממעט בדברים משלו ומרבה לשמוע את השניים, בעלי מזג כה שונה, כשהם מחליפים דעות.

מניה טענה: “הפועלים היהודים עוסקים בכל מלאכות החקלאות, אין מלאכה שאינם יכולים לעשות, ולאחר זמן לא רב, יותר טוב מאשר הערבים. פעם לא האמינו שהם יוכלו לעסוק בעבודת האדמה, ונתבררה מהר טעות הדוברים. עכשיו ישנו שטח, שעליהם לעסוק בו – הבטחון והשמירה.” והיא האיצה בקראוזה: “תן את השמירה על החווה בידי הקבוצה שלנו.” וקראוזה ענה: “מניה, אני מצטער, אנו מוּקפים סביב בערבים, אנו אי קטן בתוך אנשים עוֹיינים. אין זו אירופה, השלטון התורכי איננו יכול להגן על היהודים. אסור לנו להרגיז את הערבים; אם נשלח את השומרים הערבים, יתנפלו אחיהם על המושבות וישמידו אותן.”

אמרה מניה: “רבים מהבחורים שלנו היו אנשי מחתרת ברוסיה, הם יודעים לשאת נשק ולהילחם בשעת הצורך. הם פעלו בהגנה העצמית בעיירות. אתה יכול לסמוך עלינו.”

אבל קראוזה סיים את הויכוח בחיוך: “כל זמן שלא יהיו גנבים יהודים – איני מאמין בשומרים יהודים.”

אשתו של קראוזה היתה מגישה את התה והכיבוד ומבקשת להפסיק את הוויכוח החוזר תמיד. קראוזה פנה אל חנקין כמבקש עזרה: “הרי אתה אמרת לי פעם: ‘בחור יהודי לא יצלח לשמירה – מאחר שהוא עצמו לא יודע לגנוב’.”

חנקין הודה רק במקצת: “אולי זה אחרת עכשיו. הם אחרים, הבחורים האלה. לא היו כמותם בעלייה הראשונה.”

פנו אל התה ותם הוויכוח.

מניה מסרה את דברי קראוזה לישראל שוחט, והוא אמר לה: “קראוזה לא יעשה את הדבר מרצונו הוא, אבל נמצא דרך להביאו לכך.”

גשמי החורף התחילו בזעף. חורף של ממש. המטר עטה על ההרים והפך את הכל למַעבית מים ובוץ. אי־אפשר היה לצאת לעבודה, והבחורים התקבצו בחדרו של שוחט. שוב התלהט בקר: “מתי?”

וישראל ענה: “קרוב מכפי שאתה חושב, בדקתי וראיתי.”

שומרי החווה היו צ’רקסים מכפר קמה הסמוך. עיקוּב אחרי התנהגותם בלילות הוכיח, כי לעתים קרובות עוזבים הם את שמירתם והולכים לביקורי מכרים בכפר ערבי שכן. באחד הלילות יצא סעדיה פז בלוויית שני מכונאים מחיפה לתקן את מכונת־הקיטור של המושבה. העבודה ארכה עד שעה מאוחדת בלילה, ומשחזרו השלושה לחווה לא מצאו את השומר במקומו, כדי שיפתח להם את הפשפש שבשער. פז קרא לשומר ואיש לא נענה. השניים הצטרפו אליו, ואין קול. עברה שעה ארוכה והשלושה עמדו עדיין מעבר מזה לשער הנעול. המכונאים נואשו ונכנסו ללון במלון הצמוד לחווה. פז המשיך בקריאותיו עד ששמע אותן אחד הפועלים, שיצא לחצר ופתח לו את הבריח. פז חיפש ברחבי החצר – והשומר איננו. העיר פז את ישראל שוחט וסיפר לו על המקרה. זו היתה ההזדמנות: ישראל הורה להוציא מהאורווה פרדה ולהובילה למושבה ולהסתירה שם.

מניה הצטרפה לפז והשניים נכנסו לאורווה האפלה, התירו פרדה מקישוּרה והובילוה למושבה, שם מסרוה בידי איכר ידיד. לאחר שובם הורה ישראל לפז להעיר את קראוזה ולספר לו.

פז עלה, דפק שעה ארוכה על הדלת ומשיצא אליו קראוזה בבגדי לילה סיפר לו: כשחזר לחווה לא היה השומר במקומו, נכנס לחצר ומצא שאחת הפרדות נעלמה.

קראוזה מיהר להתלבש, ירד לחצר וחיפש אחרי הצ’רקסי. רק בשתיים בלילה חזר הלה בחשאי, פתח את הפשפש ומצא מולו את קראוזה, אשר שילחו מיד.

למחרת, בבוקר, ביקש קראוזה משוחט שייכנס למשרדו ושאל: “האם יכול אתה להעמיד שומרים לחווה?”

“מיד,” אמר ישראל.

“אני רוצה שני שומרים במקום הצ’רקסי שנטש את שמירתו.”

מדוע שניים?" שאל שוחט.

“הצ’רקסים ינסו להתנקם.”

“במקום ששמר צ’רקסי אחד, מספיק גם שומר יהודי אחד,” פסק שוחט.

קראוזה פיקפק: “אתה עַרב לו?”

“אני מבטיח לך שהשמירה תהיה עכשיו טובה יותר.”

“שלח אלי את האיש.” ישראל ירד במדרגות הבית אל החצר. למטה עמדו, ערוכים כמעט בשורה צבאית, כל אנשי הקבוצה וציפו לו. עוף השמים הוליך את הקול והם ידעו במה העניין. נעצו בו עיניים, כל אחד כאומר: “אני אשמור ראשון.”

שוחט ניצב רגע לפניהם ואמר: “מעמידים אנחנו שומר אחד בלבד, אבל אני מבטיח לכם, כולכם תהיו שומרים בקרוב.”

ניגש אל צבי בקר ואמר: “קח את הרובה והאקדח – הלילה אתה שומר.”

צבי המתלהב, קצר־הרוח לעניין השמירה העברית, פרץ כמעט בצהלת שמחה. מיהר אל חדר השינה, שם, במקום של כבוד, מזומנים היו שני רובי־ציד ואקדח. צבי כיתף רוֹבה, חגר את האקדח על מותניו ויצא החוצה.

כך היה צבי בקר לשומר הראשון של “השומר”.

נצטרכו עתה לכסף לנשק נוסף. ישראל ומניה נועדו עם קראוזה והוא הסכים להלוות להם 250 פראנק לרכישת נשק. הכסף יוחזר לו מהכנסות הקבוצה בתוֹם העבודה בסג’רה.

יצאו לערים הגדולות לחפש מוכרי נשק. בחיפה הצליחו לקנות ששה רובי־ציד ואקדחים. נפשם יצאה לרובים של־ממש, והשליח שיצא לביירות חזר כעבור שבוע, כשבתוך הקש הרב של העגלה מוסתרים שלושה רובים יווניים ואקדח “בראונינג”.

הצ’רקסים לא ויתרו על תגובה להפתעה זו, שלפתע נלקחה מהם פרנסה “מסורתית” וכה נוחה… ניסו להפחיד את השומר החדש ואת קראוזה. בלילות היו עולים על הגבעה מול החווה ויורים משם. כדור אחד אף חדר לדירת קראוזה. הם ניסו גם לפרוץ את החומה ולהיכנס לחווה, אולם בקר השגיח בהם והבריחם. קראוזה, בכל אופן, היה מודאג. הוא הציע שבקר ישמור בתוך החצר ולא יקיף אותה מבחוץ, סביב לחומה. שוחט לא הסכים בשום־אופן: “השמירה צריכה להיעשות בחוץ. אין לוותר בשום פנים מפני פחד או לחץ. היום הוויתור הוא בשמירה בחצר, ולמחרת נצטרך, אם כן, להיסגר בבתים…” וצבי בקר המשיך ב“דוּר” – סיבוב השמירה שמחוץ לחומה ולגדר, כשהוא עושה את דרכו באפלה בשקט, שהאורב־האפשרי יתקשה לאתר אותו. ותוך כדי שינויים בלתי־פוסקים במסלולו.

והגנבים לא הצליחו להערים עליו.

“ההרים הללו – היה בקר אומר – הם כמו בקאווקאז. אני מכיר אותם היטב. אני יכול להבחין איזהו רחש של בעלי־חיים ואיזהו רחש של אדם מתקרב כדי לגנוב. יודע אני את ההבדל בין קול אבן שמידרדרת במקרה לבין אבן שזורקים הגנבים, כדי שהשומר יגיב ויגלה את מקומו: בלילה חייב השומר להיות אוזניים ועיניים, סבלנות ואומץ.”

על אחד מלילות־השמירה הראשונים סיפר זייד:

יַשַׁנו עֵרים כדי לבוא לעזרת השומר. פתאום נשמעו יריות. כולנו מיהרנו החוצה. חלק רץ אל צבי בקר לעזרתו וחלק אל ההר, לתפוס את היורים בעמדתם. גם הנשים מיהרו לצאת לעזרה – מניה ואסתר בקר יצאו מיד. מאחורי השיחים קפצו שני ערבים והמטירו על מניה מכות באלה. משקרבו הבחורים – ברחו. מניה חזרה לחווה ללא התרגשות.

סמוך לפוּרים יצא ישראל שוחט עם יהודה זלדין ליפו, לגייס בחורים נוספים. לאחר חמישה חודשים בגליל נראתה יפו ככרך הומה מכרכי העולם הגדול, ואמנם אנשים רבים נוספו שם, עשרות צעירים פַנים־חדשות הסתובבו בסמטאות העיר, בנוה־צדק ובנוה־שלום. מלונות חיים־ברוך וספקטור היו מלאים, וחיים־ברוך הציב מיטות גם במסדרונות. זלטה היתה מתלוננת, אבל ממשיכה לקלוט כל מי שבא, וחיים־ברוך, בשעה שאיננו מתווכח ועושה־נפשות ל“הפועל־צעיר”, הרי הוא מנסה לגבות חובותיו, ויש שנתּפס אפילו למעשה שהוא נדיר בפונדקים הללו – לנקוֹתם.

“ומי יכול לנקות? – היה מתלונן, בהחזיקו מעין סחָבה בידיו, – באים ויוצאים כאילו היתה זו תחנת רכבת.”

חלק מצעירי יפו הערבים לא ראו בעין יפה חדשים אלה, הבוטחים־בעצמם. בריונים ניסו להתנכל לעולים שנקלעו ביניהם ביחידוּת, או להיטפל לצעירות. אותם ימים. משגברה העלייה – נתרבּו ההתנכלויות.

כשהגיעו שוחט וזלדין ליפו מצאו את מלונות ספקטור וחיים־ברוך סוערים על שום כמה תקיפות שאירעו לאחרונה. אצל חיים־ברוך פגש שוחט את אברהם קריניצי, בן־עירו הנגר, שאירגן קבוצה של בחורים, חימש אותם במקלות ויצא עמם לרחובות להגן על יהודים עוברי־אורח בודדים. יום קודם־לכן התגָרה ערבי מיושבי בית־קהוה ביהודי שעבר לתומו והיכה אותו. קריניצי ובחוריו יצאו מיד לאותו בית־קפה וחבטו את הבריון לעיני חבריו. אותו בוקר ציפו לתגובה.

בּחוּרי קריניצי עמדו מוכנים בבתי־המלון. נצטרפו אליהם גם שוחט וזלדין. באה שמועה כי ה“שאבּבּ” של העיר מתרכז בבית־קהוה ליד תחנת־הרכבת בנווה־שלום ומחפש הזדמנויות להתפרע.

אמר קריניצי: “בואו נצא אליהם”. הלכו הבחורים לאותו פונדק, נתיישבו ליד השולחנות. לא יצאה שעה מועטה ונפתחה תגרה, כששני הצדדים משתמשים במקלות ומטיחים אלה באלה את השרפרפים והשולחנות. לבסוף נמלטו הערבים. באה המשטרה התורכית, אבל כבר לא היה את מי לעצור. גם היהודים נעלמו.

קיימאקאם חדש היה ביפו והוא רצה להראות ליהודים את נחת־זרועו. עד עתה קשה להיטפל להם: הרי הם נתינים של רוסיה, ולפי הקוֹנצסיוֹת – ויתוּרי הממלכה העותומנית הכוֹשלת למעצמות העֵת ההיא, אין השלטונות התורכיים יכולים לעצור או לדון אזרחים זרים. והרוסים, שבארצם שלהם לא התרגשו כל־כך מפגיעות ביהודים, אם לא עודדו אותן מעיקרא – היו מקפידים בזכויות נתיניהם היהודים יוצאי־רוסיה שבארץ־ישראל, תוֹאנה רצויה להתערבות רוסית בענייני הארץ.

אבל הקונסול הרוסי של יפו היה שונא־יהודים מובהק והיה סבור שיש לנהוג ביד־חזקה נגד הצעירים הללו, רבולוציונרים מסוכנים ועריקים מרוסיה – והוא הירשה לתורכים לנהוג בנתיניו כרצונם.

עתה יצאו השוטרים התורכים אל מלון ספקטור, שם נקבצו הבחורים, ופרצו פנימה. עמדו נגדם במקלות ובחלקי מיטות שפרקו, אך התורכים פתחו באש. ארבעה־עשר מהבחורים נפצעו ביריות ובקַתות הרובים, ובעליו של מלון־ספקטור צריך היה לקנות ריהוט חדש. יהודים בעלי־בתים ביפו ובירושלים נבהלו ועתונים יהודים בעולם יצאו בקריאה: שוב מכים יהודים. אלא שהצעירים היו מרוצים – לא היה פוגרום. הם יצאו והשיבו לבריונים כגמולם במקום־ריכוזם שלהם, הראו להם את נחת־זרועם, ומעתה ייזהרו הללו כראוי. בסופו של דבר, לאחר רעש העתונים והמחאות, פוטר הקונסול הרוסי, הקיימאקאם של יפו הועבר למקום מרוחק, ואילו נכבדים שבין הערבים והיהודים ערכו “סולחה” בין הצדדים.

בחצר של בית־קפה בנוה שלום, בשעת־עַרבַּיים שוקקת, כשדוֹמה. כל אנשי השכונה יוצאים מבתיהם, כדי לקבּל בחגיגיות את נצנוּץ הכוכבים הצונן הראשון – ישבו ישראל שוחט ואברהם קריניצי, על שרפרפי־קש בצל סככת זרדים, לגמו מספלון קפה חריף וסיפרו זה לזה מענייניהם בזמן האחרון.

נדמה, שנים רבות זרמו מאז יצאו מבתיהם בגרודנו. ישבו וחייכו לזכרון המעשה, כיצד שלחה חנה מייזל את קריניצי ראשון לארץ מפני שהיה בעל־מקצוע, נזכרו בהגנה שאירגנו בעירם בימי הפוגרומים ברוסיה ובתגרה שהשתתפו בה בשבוע האחרון ביפו.

שַׁמש השכונה יצא לסמטאות, להדליק את פנסי הלוּכס. עוֹבר־אורח פסע ברחוב שלפניהם. עסקן־פועלים היה וראה את שוחט מסב בקפה, נכנס ושאל:

“מדוע לא רואים פניך ביפו? יש כאן עניינים חשובים במפלגה.”

אמר לו שוחט, שהעניינים החשובים אינם נחתכים ביפו. האיש נפגע במקצת והמשיך בדרכו, זוקף ראשו בגאוּת־נעלבים.

“ומה אתה עומד לעשות עכשיו?” – שאל שוחט את קריניצי.

“אני נגר טוב. יש אפשרות לפתח בעיר זו מלאכה רבה. יש כאן יהודים רבים ומקום לתוכניות רבות.”

ועניין ההגנה?"

הרי ראית, כשהיה צורך – הרבּצנו להם, כשיהיה צורך, נרביץ שוב."

“אי־אפשר לעשות זאת באופן מקרי – צריך להתכונן, להחזיק אנשים כל הזמן.”

קריניצי הביט בו, שומע לראשונה עניין זה. לבסוף הֶחווה ניע תמיהה בראשו: “אפשר אתה צודק, אלא שאני עסוק בעניינים אחרים.”

קראוזה לא הודה אמנם בפה־מלא, כי טעה בעניין כושר השמירה של הבחורים אבל אמר זאת בדרך אחרת. הגיעה תקופת ה“רביעה”, שתחילתה במחצית השנייה של עונת הגשמים, עת עולה העשב גבוה ומתחיל המרעה. האיכרים מכנסיים את כל הצאן, הבקר ובעלי־החיים האחרים ומוציאים אותם אל השדות, כדי שייהנו ממתנת־השמים. יציאה זו מחייבת רועים ושמירה חזקה. ימים אחדים לפני יציאת העדר מן החווה אמר קראוזה לשוחט: “אני מוכן לצרף שלושה שומרים יהודים לעדר.”

קראוזה לא רצה לנתק בבת־אחת כל קשר עם הכפרים השכנים והשאיר שלושה שומרים ערביים. אולם היה זה הישג רב. ישראל בחר בברלה שווייגר, מאירקה חזנוביץ ויהודה פרוסקורובסקי, שיצאו עם העדר.

היתה זו שמירה מסוּג חדש: לא הקפת החוֹמה בלילה, במקום שהשומר יכול להזעיק את חבריו לעזרתו, אלא יציאה למרחבים, רחוק מיישוב. איש לא יבוא לעזרת השומרים־הרועים בשעת סכנה. אולם, מלאכה זו פתחה לפני חברי “בר־גיורא” אופקים חדשים: יציאה אל השדה, חישול השומרים שיוכלו לסמוך רק על־עצמם, ומשהו נוסף שהיה בתוכנית האירגון: לימוד המרעה, כדי לכבוֹש גם ענף זה, שהעוסקים בו יוצאים לאזורים לא־נושבים, נודדים הרבה ומכירים את הארץ היטב. עד כה לא היו כמעט רועים יהודים.

אחד משומרי העדר היה צ’רקסי, חסן, בנו של שייך. צעיר יהיר ושחצן היה ורוֹטן על היהודים שנכנסים לתחומים לא־להם. חסן ציפה שהרועים־השומרים היהודים לא יחזיקו מעמד זמן רב. אך משראה שהם לומדים את התורה בחשק והופכים רועים־שומרים לכל דבר – גברה חמתו. הוא התחיל להתגָרוֹת בברלה, ליגלג עליו והעליבוֹ. וברלה, חָזקה עליו הוראת ישראל שוחט להימנע מקטטות.

אולם פעם אחת, כשיצאו שלושה לשמירת לילה עם העדר, פתח שוב חסן והלעיג את ברלה ולבסוף קרא לעומתו “יַלען דינאךּ” – תקולל דתך – שזו קללה חמורה בעיני הערבים. נתקצף ברלה, הניף את שוטו על חסן והכהו בחוזקה. חסן התנפל עליו, אבל ברלה תפס אותו, הפילו על הארץ והוסיף לחובטו. הצ’רקסי השני זנק אף הוא להתנפל על ברלה, אבל הוא אִיים על שניהם ברובהו.

חסן לא יכול היה להבליג על חרפתו. הוא כינס את אנשי כפרו וניסה לגייסם נגד ה“מוסקובים” הללו שבסג’רה, הגוזלים את פרנסתם. אולם סיפור מפלתו נתפרסם אף בכפרו ושייך אחד, זקן וחכם, הרגיע את האנשים והסביר להם כי ה“מוסקובים” הללו באו לחיות כאן ואי אפשר לגרשם. מוטב לנסות ולחיות אתם בשלום.

ואילו קראוזה, כשהגיע אליו סיפור המריבה, קרא אליו שוב את שוחט והודיע לו, כי הוא מעביר את כל השמירה על העדר לידי בחוריו.

עמידת הצעירים בפני התקפות הצ’רקסים עשתה לה כנפיים בין כל ערביי הסביבה, שהוסיפו על הסיפורים, כדרכם, נופך של גוזמאות, על תוקף כוחם ועל הנשק הרב שבידיהם. שוחט היה מוציא מדי שבת שניים־שלושה מהבחורים במלוא־חגוֹרם לטייל ולבקר בכפרי הערבים. כל אחד מהבחורים, שהיה צריך לעבור בכפר ערבי, היו מַטעינים עליו מבחר הנשק שברשותם – פגיון נאה, רובה טוב, אקדח גדול, והוא צועד בהכרת ערכו בסמטאות הכפר, כשהכוֹל שם מִשתאִים ליהודי שכזה. כך נפוצה אגדת הכוח והנשק.

במושבות היהודיות שמעו את הסיפורים על השומרים החדשים, ואף־על־פי־כן עוד סרבו להעביר את שמירתן לידי בחורים אלה. יראים היו מהערבים. איכרי המושבה סג’רה, הסמוכה לחווה, היו שומעים את היריות ורואים את הבחורים יוצאים לרדוף אחרי גנבים ושודדים ומצליחים. נועזים שבהם אמרו שיש למסור לידם גם את שמירת המושבה, ואילו ותיקים אמרו: נחכה ונראה. יום אחד נעלמו סוסיו של חבר וַעד־המושבה, ונתברר כי השומר נתן יד לגנבים. נתכנסה אסיפת האיכרים והוחלט פה־אחד למסור את שמירת המושבה לידי בחורי החווה. הזמינו אליהם את שוחט, שהיה מפורסם כראש הבחורים וכשֵׁייך שלהם, ושאלו לתנאָיו.

כשחזר לחווה היה חיוך משחק על שפתיו. “זייד ופורטוגלי, – אמר, – קחו את הרובים, מהיום אתם השומרים של סג’רה המושבה.” אבל את זייד הזהיר: “יודע אני שאתה סוציאליסט חם־מזג השונא בעלי בתים, בעלי אחוזות ואיכרים. – מזהיר אני אותך, אל תגיע לידי שום מריבה או ויכוח עם האיכרים.”

מאחר שקיוּם “בר־גיורא” היה חשאי ואיש מחוץ לחברים לא ידע עליו, נערך חוזה השמירה בין וַעד־המושבה ובין ישראל שוחט כאיש פרטי האחראי על השומרים.

אמר ישראל למניה וחייך: “ובכן, הריני קבלן לשמירה, כמו שייך אבו־מיכה להבדיל, בפתח־תקוה.”

אבל מניה הזכירה לו: “אברהם שפירא מעסיק רק ערבים בשמירה.”

נחתם חוזה שמירה בין הוועד ובין ישראל שוחט, ובו נאמר, בין השאר:

האדון שוחט ממציא שני שומרים עבריים לשמור על המושבה סג’רה.

השומרים מחוייבים לשמור מערב עד בוקר.

הוועד מחוייב לתת להשומר על השדות סוס, אוכף, ואוכל לסוס.

אם ימצא משגיח־השומרים את אחד השומרים ישן על משמרתו – אז על השומר לשלם רבע מג’ידי כסף־עונשין בפעם הראשונה, וחצי מג’ידי בפעם השֵׁנית. על המשגיח להביא את אחד מחפצי השומר הישן להוכיח כי כנים דבריו.

הוועד משלם להאדון שוחט או לבא־כוחו שמונים פרנק לחודש.

הוועד מחוייב לתת להשומרים שני רובים ושני בתי קרטושים [כדורים] וכן קרטושים על חשבונו.

הוועד מחוייב לתת להשומרים דירה הגונה.

כל השערים צריכים להיות סגורים משעה תשע בערב. אם ימצאו השומרים שער פתוח אחר שעה תשע, אז על האיכר לשלם רבע מג’ידי כסף־עונשין בפעם הראשונה וחצי מג’ידי בפעם השנית.

אם אחד מהצדדים עובר על המקויים – הוא מחוייב לשלם 8 פרנק להצד השני.

וכך, בלב הגליל התחתון, נמצאו חווה וכפר, יחידים בארץ, ששמירתם בידי יהודים.

אלכסנדר זייד היה אומר, כי השומרים, כדי להרגיל את עצמם לתפקידיהם, חייבים ״לחיות בטבע". בדרך מהמושבה לחוות סג’רה מצא, בצלע ההר, מערה והתקין אותה למגוּרים. במערה זו היו חברי “בר־גיורא” מתכנסים לפגישותיהם הסודיות. מפֶתח המערה היו רואים את הרי החורן הכחלחלים מעבר־לירדן ומניה היתה מספרת להם על אותן האדמות רחבות־הידיים והפוריות, ארץ המצפה למתיישבים.

במערה זו קיבלו לאירגונם את החברים החדשים. לפני הקבלה היתה מניה משוחחת עם המועמדים והטקס הסופי היה נערך במערה, לאור פנסי־הנפט. בראש השולחן – כפי שסיפרו לאחר־מכן – היה יושב ישראל שוחט ואקדח לידו. הטקס היה קצר. ישראל קורא באוזני המועמדים את תקנות “בר גיורא” ואחר־כך מזהיר את החבר החדש: “הפורץ גדר – יִשכנוּ נחש”.

הגיע תורה של אסתר בקר להתקבל לאירגון. ולפי שמפורסמת היתה כבר ידידותה עם צבי בקר – אותו בחור שתפסהּ בידיו כשהגיעה לחווה והורידהּ מהדיליז’נס – הוטל עליו למסור לה על מטרות הארגון.

סיפרה אסתר:

צבי הזמין אותי לטיול יחד עמו באחד מלילות השמירה. יצאנו אל ההר מאחורי החווה. ישבנו על סלע. צבי ישב לידי וסיפר על האירגון, כיצד נוסד וכיצד הוא פועל. רואה את, – אמר, – את הסביבה, נרחב הוא הגליל ורב בו המקום להתיישבות, אך כוחותינו דלים. עלינו ליצור גוף חזק כדי שנוכל ליישבו ולשמרו וכדי שיחדלו השכנים לראות אותנו חסרי אונים הנתונים לחסדם. למחרת בערב התאספו החברים במערה. לבי הלם בחזקה כשנכנסתי פנימה. החברים ישבו לאורך הקירות לאור מנורה קטנה. ישראל שוחט ניהל את האסיפה. הוא פנה אלי ואמר: “חברה אַת לנו, דעי, לא קלים יהיו חייך בחב־רתנו, אך סיפוקך יהיה רב – שותפת תהיי למעשים גדולים.” נתקבלתי לחברוּת. עכשיו פנה ישראל שוחט לעניינים אחרים. הוא ציין כמה פעולות העומדות על הפרק, סקר את מצב השמירה במושבה סג’רה ומסר הוראות להבא. לא הירבינו לדבר, דבריו – פקודות. הוא היה מפקד ללא עירעור וכל החברים היו דרוכים לשמעו.

לאט־לאט הגיע נשק ממקורות שונים ומטיב שונה. דוד בן־גוריון, שהיה אותו זמן פועל בחווה, אם־כי לא חבר “בר גיורא”, מספר:

עגלה מיוחדת יצאה לחיפה להביא רובים. משהגיעה – לא היה גבול לשמחתנו. כילדים קטנים השתעשעיו ברובים ולא הנחנו אותם מידינו אף לרגע. באי־חפץ הלכנו לעבודה – נאלצנו להיפרד מהרובים ליום שלם! וכשרק הספקנו לשוב הביתה ולפתח את סוסינו ופרדותינו מרתמותיהם, מהרנו מיד לרובים שלנו – ושוב לא זזו מתוך ידינו עד שנרדמנו. אכלנו, טיילנו, התרחצי נו, קראנו, שוחחנו – והרובה ביד או על השכם. החדר הגדול בחאן, ששם ישנו רוב הפועלים, הפך פתאום למלון־שודדים. אדם שנכנס לשם בערב, ראה לפניו כשני מניינים של בחורים יושבים על המיטות ובידו של כל אחד רובה. זה מנקה את הקנה וזה מנסה את הקליעה. זה מכניס ומוציא את הכדורים וזה ממלא את האשפה – משווים היו את הרובים זה לזה, מונים את השבחים והחסרונות של כל אחד, תולים על הקיר ושוב מורידים, שמים על השכם ומסירים – וכך עד שמגיע זמן שינה.

זייד היה מוציא את צפורה לשדות ומאמנה בנשק. יום אחד, כשאספה קצת כסף מעבודתה, יצאה לביירות, ובשובה הביאה שי לזייד – רובה יווני וחמישים כדורים, ואילו לעצמה קנתה אקדח “בראונינג” נאה, שהיה תלוי מאָז בחגורתה והיא מתגאה בו.

קבוצת שומרים בראשית השמירה העברית

ישראל שוחט, דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי בימי לימודיהם בקושטא

סוקר ישראל שוחט את הבחורים במגוּריהם, רואה כיצד קשורים הם לנשקם, בודק בלילה את השמירה בחווה ובכפר, ודעתו נינוחה – לא נגנב שום דבר בעל ערך. אך עדיין רבים המכשולים בדרכם, וגדול שבהם חסרון־הכיס. יש צורך בכסף כדי לגייס בחורים נוספים, כדי שיהיו ערבוֹנוֹת בשעת הֶסדרים עם מושבות נוספות, כדי לקנות נשק. שוב פונה הוא לכתובת מוּכרת: אוסישקין, ראש ציוני רוסיה. הלא הוא שאמר לו בפגישה בקונגרס האג: לעבוד ולצפות. עכשיו – הוֹכיחו את עצמם. הוא משגר מכתב לאוסישקין.

סג’רה, כ“ה סיוון א' תתל”ח לחורבן (1908)

אדון נכבד, מר אוסישקין !

הקדמה קצרה: דבר לי אליך, אדוני, עזרתך נחוצה לי, אבל תנאי אחד אַתנה עמך, שלא תגלה דברי אלה לאיש.

הענין:

1. לשווא אתאר לפניך עד כמה מגוחך מצב המושבות, מספר משפחות הערבים עולה על מספר היהודים בכל מושבה ומושבה. היהודים מפקידים חייהם ורכושם בידי שלושה או ארבעה מחמוּדים, שומרי ליל, ואֵלו מזלזלים בכבודם.

2. את אדמת הקופה הלאומית או בכלל אדמת היהודים, אשר קנו בעמל רב, מעבדים ערבים.

ישנה פה חבורת צעירים אשר בין יתר מגמותיהם ומטרותיהם חפצים לקבל עליהם שני הדברים האלה: שמירה ואריסוּת.

הם חפצים להכין ולתת לכל מושבה ומושבה בגליל ויהודה שומרים. ועוד – ישנן גם חבורות של צעירים, אשר יהיו כפלחים וכבדואים. עם אינוונטַר קטן הם ינודו ממקום למקום ויעבדו תמיד את אדמות היהודים.

3. כסף! אני חפץ לעשות נסיון, אני חפץ להתחיל מנסיון קטן – להוציא ולחנך שומרים, אבל לזה צריכים מכשירים. אי אפשר כי יהיה שומר מבלי נשק ובלי סוס ולפעמים צריכים לתת ערבון. פה אציע לפניך אופן אין לקבל הכסף הקטן הזה: אני חפץ לעשות קופת מִלווה עם פאָנד של 2000 פרנק וכל חבר שמתעתד להיות שומר יוכל ללווֹת כסף לקנות הדברים הנצרכים לו ואחרי־כן, לשלם בשעורים. אדפיס 200 מניות בנות 10 פרנק כל אחת ואחרי שנמכור אותן אקבל סכום של 2000 פרנק. החברים יחזירו את ההלואות ואנו נשלם לבעלי המניות בכסף שנקבל בחזרה. במשך כמה שנים יוחזרו הכספים ובקופה יישאר סכום כסף מהאחוזים והתשלומים החודשיים ולשומרים יהיו נשק וסוסים.

שאלתי ממך, האם תוכל למכור מניות? – בברכת ציון, ישראל שוחט.

היתה זו תוכנית מסובכת למַדי, אפשר שהועלתה על־ידי מניה, רואת־החשבונות; על־כל־פנים היה בה נסיון לא־פשר את פעולותיה הרבות של “בר־גיורא”. לא תמיכה. אלא קרן והלוואה שתוחזר. היו אלה אותן שנים שפועלים נמנעו מלהיכנס לבית־הפועלים בפתח־תקוה, מאחר שלבנייתו נתקבלה תרומה מאמריקה. אולם מאת אוסישקין לא באה כל תשובה. עדיין עומד היה מהצד, אם־כי, כעבור זמן לא רב, יבוא אף הוא לעזרת “השומר”.

קשריהם של מניה וישראל שונים היו מיחסים בין בני־זוג. הם כללו שותפות בין שני אנשים, שכל אחד מהם עומד ברשות עצמו לחלוטין, אולם שניהם מאמינים ברעיון אחד ועובדים למען מפעל הנראה להם גדול וחשוב מחייהם שלהם. אמונה זו ומלחמתה היתה כּלוּלה ומשולבת, משלימה ושולטת באהבת השניים האלה. וכך, אהבתם וחייהם שונים היו מן־המצוי, ועל כן, לעתיד, נראה צמד זה כשונה מנישואין רגילים.

עדיין היו “חברים” בלבד. מניה מתגוררת בחדרה וישראל בחדרו, המשותף לו ולזלדין. בשעות הערב היתה מניה נכנסת לחדרו של ישראל. היו משוחחים שעות רבות על עניינים שלפניהם. לא היו יוצאים לטיולי־נאהבים בחוץ, ואם יָצאו – מן־הסתם לבדוק עניין הקשוּר לאנשים ולאירגון.

ישראל, היו לו תוכניות גדולות. לעתים, נראו כמעֵבר להישג מקובל, ואילו מניה. בהתלהבותה ובעידודה, ולא פחות מכך בדביקותה, בעקשנותה בביצוע, ביכוֹלתה להגיע אל כל אדם, לשכנע ולקרב אנשים – עושה ועוזרת היתה בהגשמת התוכניות מאין־כמוֹה. במידה שהיה ישראל חוזה וחולם, היתה מניה איש המעשה, המוֹח המחשב את דרכי הביצוע; ואילו בשעות ובדברים שהיתה מניה חוזה וחולמת – היה הוא, ישראל, האיש המתבונן־מהצד, שוקל וממַתן בשעת הצורך.

והיתה גם אהבה עזה – אהבת גבר ואשה. מניה אהבה את ישראל מאוד. יפה תואר היה, רחב דעת, טוב־לב, עליז, יודע לכבד אשה. נערץ היה על הנשים.

ישראל שוחט היה אהוּב על בחורי “בר גיורא”, שהיו מוכנים ללכת אחריו “באש ובמים” ולא במליצה או גוזמה. חיפשו את חבֵרוּתו וידידוּתו. עשוי היה להרים קולו ולכעוס – ואף להתרַצוֹת מיד כשהדבר תוקן. כ“שייך” טוב ואהוּב היה על אנשיו. מבוגר מרובם, מתרועע עִמם והוא אחד מהם בשמחותיהם, במסיבותיהם, ועם־זאת ראשון ומנהיג. היה מסביר ומפייס, ובשעת הצורך כוֹפה דעתו והוראתו. מישהו שנכשל ושגה בשמירה, מישהו שבעֶטיו היו מפסידים כסף משום גניבה – השומרים אחראים היו לכל גניבה וחייבים להחזיר תמורתה – ישראל לא קצף עליו, אם נתברר שהלה פעל בתום־לבב ועשה כמיטב־יכולתו, וכל שכן אם הוכיח כי לא משום חולשה או פחד בא הכשלון. ישראל היה אומר לו: “עשית טעות – אין דבר. אבל תהיה גם תועלת מטעות זו – למַד, חשוֹב מה לא היה בסדר ובפעם שנייה כבר לא יחזור אותו ענין.”

ואם היה צורך, היה קפּדן אפילו למקורבים ואהובים ביותר, פורטוגלי התקוטט עם איכר במושבה ובלהט הדברים סטר על לחיו. ועד המושבה תבע את סילוקו של פורטוגלי מהשמירה. אמר שוחט: “שומר הלילה נמצא במתיחות מתמדת. כל רגע יכול לבוא אוֹרב מן החשיכה. האיכר שעליו הוא שומר ישן במנוחה בזכותו של השומר. עניין זה עשוי ליצור הרגשה של זילזול באיכר, אבל זהו הדין – האיכר לעבודה והשומר לשמירה. אסור שתיווצר ביניהם מחיצה ואסור לו־לשומר שתשלוט בו הרגשה של בוז לאיכר.” ולפורטוגלי הודיע: “לא שלטת בעצמך, ההתנהגות שלך עשויה להרוס יחסים שיצרנו בעמל רב, שוב אין אתה שומר כאן, סע למטולה.”

פורטוגלי רגז: "מה, סיביר, כמו ברוסיה?״

“לא סיביר, מנדלה, מטולה גם היא ארץ־ישראל.”

מנדלה לא נרגע.

ויש לי גם עבודה בשבילך, – הוסיף שוחט. – רוצה אני שתבדוק מה נשמע שם, תחקור את הסביבה. מאירקה היה במטולה ומסר, כי נמצאים שם שני בחורים שהתיידד אתם, והם טובים בשבילנו. אחד מהם יליד המושבה. תִּתּהֶה על קנקנם."

לא היה זה גירוש. היתה זו שליחות. פורטוגלי ארז את חפציו ויצא לצפון.

אולם שוחט ידע גם לא לוותר לאיכרים כשלא צדקו. לילה אחד יצא איכר מביתו בסג’רה ופתח בוויכוח עם השומר על דרך שמירתו ונראה היה לו כי שומר העליבוֹ. התלונן לפני הוועד, וזה פנה לשוחט, אבל הפעם לא ויתר: “הלילה, – אמר, – הוא ממלכת השומר. הוא האחראי לכל מה שיקרה, הוא חייב בכל נזק, הוא עשוי להיפגע או אפילו לתת את חייו. בלילה השומרים הם השליטים היחידים ואסור להם, לאיכרים, להתווכח אתם.”

אדם שהכירוֹ באותם ימים מתאר את ישראל שוחט: “פניו ארוכים, אף נשר לו, תלתליו השחורים כשל בדוּאי מן המדבר – וכולם שומעים לו.” ומנדל פורטוגלי, כשהגיע למטולה ונפגש עם שני החברים החדשים – צבי נדב ומרדכי יגאל – היה מספר להם, בשעות שלאחר העבודה, וכשעושים היו את לילותיהם בשדות, או בגוֹרן שבתלחה:

חברֵי בר־גיורא מעריצים ואוהבים את ישראל שוחט לא רק משום שהוא עומד בראש בר־גיורא, אלא בשל דאגתו לכּל, מרצוֹ, כוחו באירגון, יכולתו ללכד את החברים, שכל אחד מהם שונה מחברו וכל אחד בעל אופי משלו, יש לו לישראל שוחט כושר החלטה מהירה במקרים מסובכים ומסוכנים ביותר. הוא הצליח לנטוע בקרב החברים משמעת חזקה, ועם זאת, הוא נוהג בסלחנות כלפי טעויותיהם. תמיד הוא חוזר ואומר: משגיאות לומדים לקח. רק מי שאינו עושה כלום – אינו טועה. כל פעולה שלנו היא חידוש שטרם נעשה כמותו בארץ, אין לנו איש ללמוד מפיו.

כשם שהיה ישראל נערץ על האנשים ולפעמים אף פחדו ממנו – כך היתה מניה אהובה על הכוֹל, בכל־לב. כל בעיה הובאה אֵליה, בכל עניין אישי – מחלה, עזרה לבית – היא מטפלת ואין לה מנוח בטרם סידרה את הדבר, משיגה כסף מאיזה שהוא מקור, שאין היא מספרת עליו לעולם, או נותנת לעתים מכיסה ככל־הדרוש, כשהיא מסתירה זאת ואומרת, כי השיגה ממקור אחר. בתור מנהלת חשבונות קיבלה משכורת מקראוזה. כסף זה מסרה לקניית נשק, או לכל עניין אחר של החבורה.

פעם, צריכים היו לנסוע בעניין דחוף לירושלים ולא יכול היה השליח לצאת – לא היה כסף לדיליז’נס. מיהרה מניה לחדרה, חזרה ותחבה כסף לידו כשהיא משׁביעה אותו שלא יספר מנַין קיבל את הכסף. היא “הלכה” אל הבעיות. היו בין הבחורים שהתביישו לספר את המעיק עליהם ולבקש משהו, ולמניה חוש מיוחד, כשרון למצוא אותו בחור, להוציא ממנו את עניינו מבלי שירגיש לא בנוֹח – ולעשות את הכל כדי להקל עליו.

נערצת היתה מניה על הבחורות. הן לא יכלו למצוא בה מעשה אחד שאפשר לגנוֹתוֹ – מסוֹרה היתה, וכמקודשת לטובת חבריה והאגודה. חזקה מאוד היתה וחסונה. פניה רציניים, אך לפתע, מבעד לזגוגיות המשקפיים, מנצנץ היה חיוך שובב ופיקחי, גופהּ נאה, ועשויה למשוך גבר. אחת האגדות סיפרה כי פקיד חשוב של הברון התאהב בה, ביקש את ידה, ובנדוניה הבטיח לקנות בשבילה את עמק יזרעאל..

היתה רוכבת־להפליא, ולא היה מעצור שימנע אותה ממעשה שחשבה שיש צורך לעשותו. סעדיה פז מספר:

בקיץ של 1908, באחד הערבים, כשנמצאתי על הגורן, באה מניה, העירה אותי וסיפרה שקיבלה מכתב דחוף מיפו, כי מנדל חנקין מפליג ביום חמישי של השבוע לאירופה לניתוח דחוף ומבקש ממנה לבוא ולהיפרד ממנו. אניוֹת אין ביום רביעי מחיפה ליפו ואז לא נשארת אלא דרך אחת, לצאת ברכיבה דרך עמק יזרעאל והשומרון ולהגיע ליפו במועד שנקבע. מצאנו זוג סוסים והחבר צבי גרוס שנמצא אז בסג’רה למנוחה אחרי מחלה, נתבקש על־ידי להתלוות למניה. כך יצאו בחשכת הלילה לכפר־תבור ומשם לואדי ערה, ובהיותם כל היום בדרך והסוסים עייפים, הגיעו בלילה לסביבת קלקיליה ושם נפל הסוס שלה ולא יכלו להמשיך. צבי גרוס רץ לכפר קרוב כדי להשיג סוס. מניה נוֹתרה לבדה על אם הדרך, והנה עבר ערבי עם גמלים, ביקשה מניה שהוא ירכיב אותה על אחד הגמלים. באמצע הדרך ראתה שכוונותיו של הערבי אינן טהורות, הוציאה את אקדחה ולערבי לא היתה ברירה, כי אם לציית לה ולהובילה לפתח־תקוה ומשם המשיכה ליפו.

בית שטורמן היתה המשפחה שנתנה את מספר הבנים והבנות הגדול ביותר ל“השומר”. שלושת האחיות שפרה, שרה ואסתר חברות היו בקולקטיב ושלושתן נישאו לחברי “השומר” או למקורביהם. לאחר שמת אבי המשפחה, נטש הבן חיים את לימודיו בגימנסיה “הרצליה” ויצא אל אחיותיו לסג’רה כדי לעבוד, וכעבור זמן לא־רב הצטרף אף הוא ל“השומר”; האם, אשת־חיל, פתחה בית־אוכל ביפו, ולאחר־ מכן הצטרפה לבנותיה בסג’רה. כשמונה שנים לאחר־מכן, כשנפל צבי בקר, בעלה של אסתר, על משמרתו ביבנאל, בא אחיה הצעיר, זליג, לשמור במקומו ונכנס אף הוא ל“השומר”.

כשהיה זליג ילד בן תשע, לקחה אותו פעם אחותו אסתר ונסעה אתו מיפו לביקור בסג’רה. היתה זו פעם ראשונה שהילד ראה כפר, שדה ופרה. הם לנו בזכרון־יעקב וכל הלילה לא יכול היה להירדם: מחוץ לבית שמע קולות איכרים ורחשי כפר והוא התרגש הרבה. כשהגיעה עגלתם לסג’רה גברה התרגשותו: קבוצה של בחורים חסונים, נושאי נשק ועליזים, התגודדו סביב העגלה. צבי בקר, החבֵר של אסתר תקע לקנה הרובה שלו כלניות לכבוד שובה והוריד אותה מהעגלה, כדרכו, בשתי ידיו החסונות. בסג’רה ראה לראשונה את מניה, והוא מספר:

שיכור הייתי למחרת בואי מריח השדה, מנהימת הפרות, מהקולות הצוהלים של הסוסים. מה מאושר הייתי, כי החדר בו לנתי היה צמוד לאורווה. אחרי הצהרים ירדתי למושבה שרוב אכריה היו גֵרי צֶדק. כמעט בכל חצר גידלו אווזים והילדים נוהגים היו לצאת עם עדרי האווזים לרעות בשדות. על גבם היו הילדים נושאים גיגית על־מנת למלאה מים מן השלוליות שבצידי הדרך, במטרה לאפשר לאווזים לטבול במים קרירים ולרוות צמאונם.

באחת השבתות לפני הצהרים שמעתי קול שירה בוקע מכיוון הדרך העולה ממסחה לסג’רה. בחורים שרו שירי לכת ותוך התלהבות שאחזה אותם, ירו באוויר מרובים ואקדחים. הם הגיעו לחווה ונכנסו לחדר האוכל. שעה קלה לאחר מכן הופיעו מספר נשים מן המושבה נרגשות מאד ושאלו על מניה. הן דיברו רוסית. כעבור כמה דקות הופיעה מניה. הנשים פנו אליה משולהבות: “מַניצ’קה דוֹרוֹגַיַה”, אמרו כשידיהן מורמות לשמים, “זכינו להגיע לארץ הקודש ולהתפלל לאלוהי האמת והצדק, לעבד את אדמתו הברוכה, והנה מה רואות עינינו: מחללים שבת קודש לעיני־כּל על־ידי יריות ללא כל צורך.” הפניתי מבטי מן הנשים אל מניה וראיתי לפני אשה נמוכת קומה, ממושקפת, כשחיוך טוב משתפך על פניה, לבושה צנוע אך נקי מאוד. לא הבנתי מדוע זה דווקא אותה רצו הנשים לפגוש, אף־על־פי שבמקום היה שוחט ורב מנהל חווה, מורה ועוד אנשים בעלי עמדה. הצטחקה מניה וענתה: “נשים יקרות, אלוהים יסלח לבחורים אלה, כי גם הם עזבו את הוריהם, בתיהם, את כל הטוב שהיה להם ובאו לכאן לעבוד כמוכם את האדמה הקדושה הזאת. תסלחו להם על היריות כי משׂמחה הן באו ותנו להם ללמוד מנסיונכם, איך לחרוש, איך לזרוע ולקצור, כי מקרוב־באו ואינם יודעים מלאכות אלה. מצווה גדולה תעשו אם תלמדו אותם, ואלוהים יברך אתכן על כך.”

הנשים הקשיבו למניה בחרדת קודש ובהתרגשות ולאחר דקות ספורות, שוכנעו ונפרדו ברוח טובה.

הילד היה עד גם למאורע מַסעיר: יום אחד הגיע צ’רקסי מכפר־קמה ומסר ידיעה סודית, כי בשוק אל־חאן, בחורבה שבין מסחה לסג’רה, מסתתרים שני בריונים, אשר נשלחו לארוב ולרצוח את יהושע חנקין.

הילד הכיר את יהושע חנקין. הוא היה מופיע לעתים קרובות בחווה ודמותו הפאטריארכאלית, תלתלי ראשו הארוכים ולבושו המיוחד, פעלו הרבה על דמיונו והאיש נצטייר לו כגיבור יהודי שיצא מהתנ"ך. לעתים קרובות היה רואה אותו משוחח עם מניה, וכן היה שם לב שתוך כדי שיחה היה נפנה ומרים פיסות נייר שהתגוללו על הארץ, שהיה מקפיד על סדר ומטיף בכל הזדמנות לנקיון.

השליח סיפר את הדברים לבחורים. פתאום הופיעה מניה. הוא חזר לפניה על הידיעה והיא אמרה: “צריך להזהיר את חנקין, הוא נמצא עכשיו במסחה וצריך לבוא לכאן.”

בחצר היתה באותה שעה רק סוסתו של קראוזה – פראית היתה, דם חם נזל בעורקיה, זריזה ומהירה. היתה משליכה מעליה כל רוכב, פרט לקראוזה ולצ’רקסי המטפל בה, אבל שניהם לא היו בחווה. הביטו האנשים על־סביבם: כיצד יודיעו לחנקין?

פתאום קראה מניה: “הכינו את הסוסה – אני ארכב!” לא הסכימו הבחורים בשום אופן. כל מי שיעלה על הסוסה – תפילוֹ ארצה.

עד שיצא בן־ציון מַשבֵּץ – רוֹכב בחסד ואיש נועז. הסוסה השתוללה על־עומדה רקעה ברגליה, סובבה בחוסר מנוחה כדי לא לתת לו לגשת, ואילו הוא קפץ עליה ונצמד אליה היטב. ניתרה כאחוזת פלצות ופתחה בדהירה מסחררת, כשכל גוּפו של מַשבץ צמוד לאורך צווארה, עברה גדר בקפיצה ונעלמה בדרך. היו כולם סבורים שהפילה את רוכבה ונעלמה.

אך כעבור שעתיים חזר בן־ציון מַשבץ, לאחר שמילא את שליחותו. הסוסה היתה שטופה זיעה ובועות קצף, כאילו רחצוה בסבון – אבל לרוכב הנועז נכנעה לבסוף.

המבוגרים עמדו כל הזמן בחצר החווה, מצפים, מה יהיה בסוֹפה של השליחות. הילד נדחק בינותם. עיניו הגדולות פקוחות ואוזניו כרויות לדברים שהם אומרים. הוא היה כחולם – כל מה שעיניו ראו נראה לו כסיפור אגדה. בלילה לא יכוֹל להירדם. שוב ראה בדמיונו את בן־ציון הרוכב הגיבור הצמוד אל הסוסה הפראית השוצפת בשדה, ואת מניה האשה הקטנה אשר הציעה לרכב עליה.

באמצע מאי 1908 – ביום עבודה רגיל – נערכה חתונתם הרשמית של ישראל ומניה.

החופה הועמדה בחדרה של מניה בקומה השנייה של בית החווה. בחדר הגבוה ורחב־הידיים, שחלונו פונה אל גבעות סג’רה – נתכנסו כמה מן הפועלים, וביניהם אליעזר שוחט, שעבד במסחה ולכבוד היום הפסיק את עבודתו בהקדם שעתיים כדי להיות נוכח בחתונה. (את שעות העבודה ההזיר עוד באותו ערב.) באו גם קראוזה ויהושע חנקין, ושלמה ויינשטיין מורה המושבה קידש את הזוג. ישראל ענד לאצבעה של מניה, שהושטה אליו במעשיות, את הטבעת ואמר “הרי את…” לאחר הטקס ניגש חנקין אל שוחט ולחץ ידו: “מעתה ידיד אתה לי, – אמר, –. ידיד של מניה הוא ידידי.”

ישראל כתב לאביו שבגרודנו על נישואיו. האב שמח: בנו נשא לאשה את בתו של וילבושביץ, שהיה יהודי הגון, נשוא־פנים בעיר. בכן, ילדי שכֶנים השתדכו. אביה של מניה כבר לא זכה לשמוע על נישואי בתו – שנה לפני־כן נפטר, והיה זה בז' אלול, ממש ביום שנפטרה לפני שש שנים אשתו, אמה של מניה.

חודש אב היה – והקיץ בעיצומו.

השומרים שמרו בחווה ובכפר סג’רה, שאר חברי בר־גיורא עבדו בקולקטיב. הם נמצאים כאן כעשרה חודשים ומסיימים את שנתם הראשונה בעבודת־האדמה. מקצתם עוסקים בשמירה, ואילו השאר – קצרה רוחם. בערבים, כשהיו מתכנסים בחדרם של מניה וישראל, חזרו ושאלו, מתי יעברו כולם לשמירה.

ערב אחד לאחר העבודה, בשעה שחבורה של פועלים עמדה בטלה ושוחחה בחצר, הופיעו פתאום שני פרשים, תושבי מסחה, ושאלו בקוצר־רוח: “היכן ישראל שוחט, ראש השומרים? מבקשים אנו שומרים עבריים!”

היום המקוּוה הגיע.

 

הבה נקרא לו “השומר”    🔗

לרגלי התבור השתרעו אוהליו של שבט הזביחים. ממסחה מזרחה היו כפרי המוגרבים, ולא רחוק ממנה – כפר הצ’רקסים, קמה. כשתושבי מסחה היו מסתכסכים עם שומרים ממקום אחד, היו משלחים אותם, ומזמינים שומרים מכפר אחר. קצת לפני אותו זמן שמרו בכפר בני שבט הזביח, וכרגיל מתרשלים היו בשמירה והאיכרים שילחו אותם והעמידו על עצמם שומרים מכפרי המוגרבים, אך עדיין לא שׂבעו נחת. הזביחים הירבו לגנוב כדי לנקום על החילופים ולהוכיח את אזלת ידם של המוגרבים, שגם הם לא הצטיינו בשקדנות בשמירה. החלו האיכרים לָריב גם עם המוגרבים.

בשעת חלוקת הדואר בכפר יוצאים האיכרים מבתיהם לרחוב, לראות שמא הגיעה בשבילם איגרת־שלוֹמים מן הארץ או מחוץ־לארץ, ובהזדמנות זו אף חוטפים שיחה על־רגל־אחת ומבררים עניינים שונים. וכך, יום אחד, בשעת חלוקת הדואר, עברו ברחוב הכפר השומרים המוגרבים. פתח איכר אחד והתלונן על גניבה בחצרו, והצטרפו אליו גם אחרים ויצאו בדברים קשים על השומרים ובתלונות על גניבות שמתרבּוֹת לאחרונה. התרגזו השומרים וטענו טענותיהם נגד האיכרים. נתקצף איכר אחד ובלהט הריב הפיל את אחד השומרים מסוסו, נעלבו השומרים תפסו בנשקם ואחד מהם ירה. הכדור שׂרט רגלו של איכר, פגע באבן, ובהדף־חוזר שב־ופצע את היורה, שנפל, אספוהו חבריו וחזרו מיד לכפרם, נבהלו האיכרים – ערבי נפצע בכפרם ועשוי הדבר לגרום לנקמת־דם. ואמנם, כעבור כמה ימים נמסר במסחה שהנפגע המוגרבי, שלא קיבל שום טיפול רפואי, מת בפצעוֹ, כיוון שנפצע במסחה, הוכרז “גוּם” מצד המוגרבים נגד תושבי מסחה, נסגרו המוגרבים במקומם, מוכנים לנקמה; נסגרו האיכרים בכפרם, יראים מהתקפה, והשמועה עברה: המוגרבים עולים על מסחה לנקום את נקמת עמיתם ולפרוע ביהודים! התכנס ועד הכפר, ואחד מחבריו הציע לקרוא לשומרים מסג’רה לעזרה.

והשליחים יצאו.

ישראל שוחט הזעיק מיד את כל הבחורים לחדר־האוכל והם באו ללא דיחוי מעבודתם בחווה ובשדות. נתן הוראות וחילק את עשרים הבחורים לשתי מחלקות. חגרו הבחורים את נשקם ועם דמדומים יצאו למסחה, כשישראל בראשם. צפורה ואסתר התייצבו ברגע האחרון והודיעו שגם הן רוצות לצאת עם הבחורים, אך ישראל סירב לקחתן. משיצאו לדרך, הלכו הבחורות אחריהם לבדן בחשיכה, וליד מסחה השיגו את הבחורים. שוחט עצר לרגע ואמר להן להצטרף. משראו האיכרים את הבחורים החמוּשים נכנסים לכפר נגולה אבן מלִבם, יצאו כולם לדרך היחידה החוֹצה את המושבה. הבחורים נעצרו ברחוב למיפקד קצר, ושוחט אמר: “ברלה אתה מפקד המקום.”

ברלה שווייגר יצא מהשורה ועמד לפניה. אף שהיה צעיר מרוב חבריו – עוד לא מלאו לו עשרים – מקובל היה על כולם כעז־רוח ולוחם מעוּלה. מיד נמחה החיוך הנערי השרוי לעתים על פניו, שהחמירו.

ברלה שווייגר חילק את האנשים לזוגות והורה לראש הוועד: "הַכנס שני בחורים לכל בית איכרים. בחורים־מספר נשלחו לסייר מחוץ למושבה. את מיפקדתו קבע בבית־הספר. בו־בלילה הגיעו מתנדבים בני המושבות הסמוכות, שקיבלו עליהן לשלוח כל אחת כמה אנשים. גם אלה נצטרפו לשומרים.

לא אירע מאומה. האיכרים המשיכו בעבודתם בשדות, כשהשומרים מלווים אותם כל הזמן. בלילות אמנם ירו המוגרבים על מסחה מן ההרים סביב, אבל אל הכפר עצמו לא התקרבו. ברלה הורה לא להשיב אש, ולירות רק אל מטרה הנראית־לעין.

עברו שמונה ימים. הערבים, משראו את הרבים שבאו לעזרה, לא העזו לפרוץ לכפר. בינתיים חזרו בני המושבות הסמוכות לבתיהם, איש לעבודתו. היתה אַרגעה. אך בפני האיכרים ניצבה הבעיה: מי ישמור במושבה?

המורה אָשר ארליך חזר והכריז: “יש רק פתרון אחד – יש לתת את השמירה לצעירים מסג’רה. הם הוכיחו את עצמם.” תמך בו רוֹקח הכפר, הִירשֶׁנזוֹן. לשני אלה היתה השפעה רבה על הנוער של הכפר, ואלה הצליחו לשכנע את האיכרים. בעצם לא היתה ברירה, אם לא כניעה מוחלטת למוגרבים. וכך, יום אחד הוזמן ישראל שוחט לוועד מסחה.

“אדון שוחט, – שאלוהו, – מה הם התנאים שתעמיד כדי לקבל את השמירה?”

“הַכניסו חמישה־עשר פועלים יהודים לכפר.”

הסתכלו בו בעיניים תמהות. סבורים היו שיבקש יותר כסף, תנאים טובים יותר – ואילו הוא דואג שיובאו פועלים.

הסביר שוחט: “כשם שפועלים יהודים ללא שומרים יהודים אינם מבטיחים יישוב יהודי, כך גם שומרים יהודים ללא פועלים יהודים, אינם יכולים להגן על היישוב.” והוסיף: “חצרותיכם מלאות חרַתים ערבים ומשפחותיהם. בשעת סכנה אין מי שיבוא לעזרת השומרים. יתר על כן, הגנבים באים לעתים קרובות מבין החרתים עצמם.”

התנאי נתקבל, ובחוזה נאמר, בין השאר:

מר ישראל שוחט מקבל עליו להעמיד ארבעה שומרים יהודים לשמירת המושבה מסחה בלילה. השומרים מחויבים לשמור את המושבה מערב עד בוקר.

מסכום המשכורת שמקבלים השומרים ינַכּו שלושים פראנק בכל חודש בתור ערבון למקרי גניבה, למען לנַכות מזה את מחיר הגניבה.

הוועד מתחייב לשלם למר י' שוחט או לבא כוחו שכר שמירה סך שני אלפים פראנק לשנה. הוועד משאיל לשומרים ארבעה רובים (“מרטין”), מאה וששים קרטושים וארבעה בתי־קרטושים. הקרטושים שיוציאו השומרים יהיו החצי על חשבון הוועד והחצי על חשבונם הם.

כל חצרי האיכרים המיושבות צריכות להיות סגורות מסביב והמקומות הנפרצים צריכים להיות סתומים בסידריות או באבנים באופן שלא יוכלו להיכנס.

אם יימצא פתוח שער או דלת משעה שמונה ואילך, על האיכר לשלם מג’ידה אחת קנס לקופת השומרים.

הוועד מחויב לתת דירה הגונה לשומרים.

ואחרון:

האיכרים מחויבים לקבל על־ידי ועד “החורש” פועלים עבריים לא פחות מחמשה־עשר, לבד מהשומרים.

על החתום – מצד השומרים: ישראל שוחט ואליעזר שוחט. מצד המושבה עַרֵב הועד של המושבה.

באותה תקופה נוסדה בגליל אגודת “החורש”, שראתה כמטרה “לפתח בארץ אֶלמנט של פועלים פלחים בריאים בגופם וברוחם מאחר שהאדמה היא יסוד של כל מדינה”. מייסדי האגודה היו פועלים שנטשו את הפרדסים של פתח־תקוה והשרון, כדי להיות עובדי אדמה בגליל, והם קבעו בתקנונם: “משני מיני האיכרוּת: נטיעות ופלָחוּת, עלינו לתת את משפט הבכורה לפַלָחוּת.”

אנשי “בר־גיורא” ראו ב“החורש” אירגון־אָח המרכז את הפועלים החקלאיים, ואף הצטיינו בפעילותם בתוכו. שניים מחבריהם נימנו עם ועד־האגודה והם אף קבעו סעיף בתקנון האגודה: “על האגודה להנהיג בין החברים התעמלות וללמד אותם לאחוז בנשק, למען לפתח בהם את הרגש והכשרון של ההגנה העצמית.” אליעזר שוחט היה בין מייסדי האגודה ופעיליה, וחתימתוֹ על אותו חוזה עם מסחה היתה בשם “החורש”.

קיץ 1908 הגיע לסופו. הקולקטיב סיים את שנתו בחווה ואת עונת החקלאות. אספו את החיטה לאסם, מניה שוחט וקראוזה עברו על ספרי־החשבונות, והתוצאות היו מצוינות: הקולקטיב, שחברים בו יותר מעשרים וחמישה איש, סיים את השנה ברווח, וכן גם החווה. אל־נכון היתה זו פעם ראשונה שהברון הרוויח כסף בארץ…

אך היה בהצלחה זו הרבה יותר: קבוצת פועלים, אשר חיה כקולקטיב, לקחה על עצמה עבודה חקלאית גדולה – מחריש ועד קציר במשך עונה שלימה, והוכיחה כי אפשרי שיתוּף, ייצור שיתופי, וחיים במסגרת משותפת, כשכל אחד עושה כפי יכולתו ומקבל בסוף השנה את חלקו, ובצורה זו אף אפשר להגיע להישגים גדולים יותר בחקלאות; נפתח פתח חדש להתיישבות והונח היסוד לצורת חיים חדשה, שיתופית.

נתכנסו לאסיפה, ישראל שוחט סיכם את השנה. יכולים הם להמשיך בעבודה כקבוצה ואף להקים יישוב משלהם – והרי הם חלמו על יישוב מיוחד; אולם עדיין מעטים הם, ואם ירכזו את כוחם בהקמת יישוב – לא יוכלו לעסוק בשמירה. יש להניח שבקרוב ירצו מושבות נוספות בשמירה יהודית, ועניין זה חייב להיות המטרה החשובה ביותר ולמענה יש לרכז הכל.

ואז החליטו שלא לחדש את ההסדר עם קראוזה ולפזר את האנשים בשמירה. ארבעה נשארו בחוות סג’רה כשומרים. ארבעה שומרים נשארו בכפר, ואילו עשרה מאנשי “בר־גיורא” שלח שוחט למסחה, לעבודה בבתי האיכרים, כמפורש בחוזה ובשעת הצורך יעזרו גם לשומרים.

לפני שיצאו למסחה כינס ישראל את העשרה והודיע: "היום יום־ראשון בשבוע. ביום־ראשון בעוד שנה אתם רשאים לעזוב את מקומותיכם. עד אז תשבו במסחה.

והוא עצמו יצא לחפש מועמדים חדשים לאירגון.

נתפזרו העשרה בחצרות האיכרים במסחה. הם נתקבלו לעבודה כמנהג הגליל: חרַתים בבתי האיכרים. חרת הריהו פועל־עוֹנַה, העושה את כל עבודות השנה: חורש, זורע, קוצר ודש עד גמר הגורן. הוא גר בחצר האיכר, ברפת או באורווה, ושעות עבודתו לא קצובות; הוא חייב בכל עבודות השדה יחד עם האיכר ובעבודות החצר, הוא המשקה את הבהמות בחצות לילה, ושכרו – חלק מהיבול. היתה זו עבודה קשה אך עבודת פלחים של ממש, והשומרים החליטו שכל שומר חייב להיות חרת במשך שנה כדי להתרגל לעבודה.

צבי נדב היה נער בן חמש־עשרה־וחצי כשעלה לארץ מחוֹפי הדנייפר, מכוּנס־בעצמו ועקשן. ככל העולים ישב במלוֹן של חיים־ברוך. במיטה סמוכה לו שכב בחור וקדח. ביקש הנער לטפל בו ולא ידע כיצד. אמר לו הבחור להגיש לו חינין ומשהו לשתות. הלה התייסר במיטתו והנער עזר לו כמיטב יכולתו. הבריא אותו בחור – היה זה מאירקה חזנוביץ – וקירב אליו את הנער. ויום אחד, ליד שולחן האוכל של חיים־ברוך, אמר לו: “לך אל הגליל, צבי, שם ארץ־ישראל האמיתית, ולא כאן או בפתח־תקוה ובראשון.”

נתרכזה חבורה של צעירים לעלות לגליל והצטרף אליהם צבי נדב. שמואל יבנאלי, שעשה כבר דרך זו, הוביל את החבורה העליזה והיחפנית. בבת־שלמה לנו אצל השוחט, במסחה – אצל המורה ארליך. בכל מקום נשרוּ כמה מהבחורים, ואילו נדב המשיך צפונה עד שהגיע לבדו למטולה, הכפר שבקצווי הצפון, ויצא לחפש עבודה. אותו זמן נתארגנו בכפר ארבעה איכרים, כדי לעבּד במשותף את אדמותיהם שליַד מעיין תלחה. האיכר אליוביץ היה מנהיגה של אותה קבוצה ובנו מרדכי עוזר על־ידו. פגש מרדכי – לימים מרדכי יגאל – את נדב ברחוב הכפר ושאל אותו למעשיו. נתן בו עיניו, ועוד לפני שהספיק להשיב משהו, אמר לו יגאל: “אתה יכול לעבוד אצלנו.”

יצא עם יגאל לאדמות שבתלחה. היו לנים במערה שבצלע ההר ויחד עם הערבים מעבדים את האדמות. הנער היה מאושר, הנה הוא פלח, פלח של ממש, עובד אדמה, ויגאל בן האיכרים, איכר מלידה, היודע היטב שפת הערבים, בקיא בחייהם ויכול להתחרות אִתם בכל שטח – הדריך אותו בעבודה.

לאחר זמן־מה, בתחילת הגורן, הצטרף אליהם מאירקה חזנוביץ. שמח בו נדב והשלושה נתיידדו. בלילות, לאחר העבודה, היה מאירקה מספר לשניים על הקולקטיב של סג’רה. חזר מאירקה לסג’רה, ולמטולה הגיע מנדל פורטוגלי – שהסתכסך עם איכר, ושוחט, כאמוּר, הוציאוֹ ל“גלות”.

צבי נדב כבר פגש פעם בפורטוגלי: כשעלה בחבורה לגליל נתעכבו לילה בפתח־תקוה, ושם השגיח במנדל, בלי שידע את שמו, במועדון הפועלים. רחב־כתפיים היה חזהו בולט ועיניו עליזות ויוקדות. לעומת גופו הגרמי, היו פניו עדינים. רוב שעות הלילה ההוא רקד וכמעט לא יצא מחבוּרת המחוללים.

עם בואו של פורטוגלי למטולה, נתמלא הבית בו ישבו הפועלים של הכפר צחוק, מעשי ליצנות ובדיחוּת־הדעת. איש־רעים היה, נוֹח להתיידדוּת ופיו לא פסק מהלצות. צבי התפלא לשמוֹע, שמנדל זה כבר ישב שנתיים בסיביר על פעולות מחתרת. עוד בבית הוריו למד הנער להעריץ את אנשי המחתרת, שנראו בעיניו אנשים רציניים עומסים את משא העולם. והנה זה – רוֹקד ומַרבה לצחוק. משהכיר אותו מקרוב – למד לכבדו. ואילו בעיני פורטוגלי מצאו השניים חן. סיפר להם על הבחורים שבסג’רה. היטו אוזן והתלהבו. דיבר עמם כאילו היו חברים באותה חבורה. אמר להם: “יבוא אוֹת משוחט ותרדו לשם אף אתם כדי להצטרף לאירגון.” יגאל הצליח לשכנע את אנשי מטולה שימסרו את השמירה על גורן הכפר למנדל ולחבר שבא עמו. והיה זה חידוּש ומעשה העָזה במטולה, הנתונה לחסותם של כפרי ההרים ושבטי העמק. יצאו השניים לשמירה, וצעירי הכפר וצבי ויגאל עומדים מוכנים לעזרתם.

תם הגורן ותמה העונה. חזר פורטוגלי לסג’רה. איכר אחד שבא מהדרום סיפר על ההתנגשות בין מסחה והכפרים השכנים ועל הנהגת השמירה העברית במסחה. צבי ויגאל היו נרגשים, רוצים היו להצטרף לבחורים. יום אחד נתקבל מכתב לצבי נדב לבוא מיד למסחה.

עם הקיץ בא למטולה נער טירון, ועם החורף ירד משם פלח שזוף שידיו חזקות והוא יודע לרסן שור שהתפרע ולרכב על סוס גם אם אינו מהשקטים. לבוש עבַּיה בסנדלים ערביים, שַׁבּריה בחגורתו ומקל בידו, יצא צבי נדב דרומה, עבר את ראש־פינה, לן בטבריה ועלה בהרים, בדרך לסג’רה. כשהגיע למקום נקרא להתייצב לפני ישראל שוחט. לאחר שנים סיפר בספר זכרונותיו:

ישראל שוחט טבע בי רושם עז מכפי ששערתי, ישב ליד שולחן קטן סמוך לחלון. משנכנסתי, קם להקביל פנַי. גבוה היה, רזה וחגור חגורה ערבית אדומה ורחבה. ראשו הגדול עטור בלורית של תלתלים שחורים, פניו מארכים, בקצה סנטרו זקנקן שחור, מחודד. מבעד לזקן נראה סנטר מרובע, עקשני, אף נשר ועינים שחורות, יוקדות, מלאות מרץ, מביטות בחומרה מתחת לגבות עבותות. לכאורה נראה כאיש קודר, קפדן. עינים יהודיות נמרצות ונוגות גם יחד, מביטות עליך מתוך פניו של אחד משוכני הרי הקווקז.

ישראל הציע לי לשבת. התכוננתי לשיחה, לחקירה ארוכה. הוא הישיר להביט אל עיני ושאל אם יודע אני מה צפוי לי ואם נכון אני לכך. לאחר רגע של שתיקה, מבלי לגרוע עין ממנו, השיבותי “כן”. ישראל הביא פנקס, קרא ממנו את התקנות וסיים במשפט אחד: ‘הפורץ גדר ישכנו נחש,’ כלומר, אם אספר דבר למישהו או אם אבגוד – יחַרץ דיני למיתה. חתמתי את שמי בפנקס והייתי לחבר ב’בר־גיורא'. מניה ישבה כל הזמן לידינו, מבטה האמהי מעודד וחיוך חיבה נסוך על פניה. יותר מכן לא אמרנו דבר, ישראל הודיע לי שעלי להגיע בו ביום למסחה ואמר לי את שם האיש אליו אֶפנה.

יצא צבי למסחה. לבית השומרים שבקצה המושבה הגיעה השמועה על החבר החדש. מאירקה היה מספר עליו, כי הוא ‘ואַלה, פַלָח תַּמַם!’ והחליטו לשלחו לעבודה אצל זלמן כהן. כהן, שהיה ממונה על אדמות הברון בחוֹרן, הריהו איכר מצוין וצריך לשלוח אליו פועל טוב, כדי שלא יתלונן זה שהשומרים בטלנים הם בענייני עבודת־אדמה.

החל החורף. עושים ארבעת השומרים במסחה את עבודתם באמונה והמושבה שקטה. עובדים הבחורים בחצרות האיכרים ומצפים לשמירה בשבילם, מגפיים יקרים היו באותם ימים, וצמֶד של פועל ושומר שותפים לזוג אחד: בעת שזה שומר, אין הפועל צריך להם, ובעת שזה עובד – ישן השומר.

מצאוּ ספר־התעמלות ועסקו בתרגילים. רוח עליזה בבית השומרים, ערכו תחרויות, מי יניף תנוּפוֹת את הרובה היווני כשהוא מחזיקוֹ בקצה הקנה, בלי לכופף את ידו. זייד הוא תמיד ראשון בעניינים אלה. באים האיכרים לבית־השומרים, לשוחח בענייני שמירה, או סתם משום שהלב מוֹשכם בלילה לאיזה־שהוא מקום שאור ושמחה שרויים בו. בשבתות יוצאים הבחורים לבקר אצל הבחורות שנשארו בעבודה בחוות סג’רה. שום דבר לא יעצור בהם מלצאת לטיולים כאלה – גם לא גשם זלעפות וסערה. ויש כבר כמה זוגות. אך גם במסחה יש בחורה הזוכה לביקור מסג’רה – אסתר, המשמשת כטבחית לקבוצה במסחה, ואילו ידידה צבי בקר נשאר לשמירה בסג’רה.

הפועלים ישנו באסמים שבחצרות האיכרים, ומבעד חורים שנקבו בקיר החומה המקיפה את הבתים עקבו אחרי חבריהם השומרים שפוסעים ב“דוּר” מחוץ לחומה ומוכנים לבוא לעזרתם בשעת הצורך. אך שרר שקט, פחות או יותר. פה ושם נתפס גנב שניסה לחתור בחומה, לעתים עלה רועה על שדות המושבה וגורש, – כל אלה מעשים שבכל־יום. באו במגע עם הערבים והחליטו להסתדר עמם בדרכיהם־הם.

אותם ימים נעלם רובה מעגלת איכר במסחה. היה ברור, כי יד בני הזבּיח בדבר. שלושה שומרים יצאו לאוהלי הזבּיח. בני השבט קיבלום בכבוד רב, הזמינו אותם לאוהליהם וכיבדום בקפה, כמנהג. ישבו ושוחחו ומעִניין לעניין הגיעו אל הרובה. שאל אחד הבחורים, שמא מצאו במקרה רובה מסוג “מרטין”?

שייך השבט נעלב, האם מאשימים אותו בגניבה? האורחים הכחישו. חלילה־וחס, אולם הלא הוא השולט בסביבה והוא היודע כל הנעשה באוהלים ובדרכים, בכן, אם ישמע על רובה שנמצא – יואיל להחזירו למסחה.

והשיחה עברה לנושא אחר. לאחר כמה ימים ביקש השייך להודיע לשומרים כי אמנם נמצא הרובה באחד ממחבוֹאי הואדי, והוא יוחזר, אלא שמעשה החיפוש עלה לו בכסף ויש להחזיר לו את הסכום…

הוחזר הרובה וניתנו דמי הפדיוֹן. אנשי מסחה היו שבעי רצון, אלא שהשומרים החליטו שיש לשים קץ גם לפדיוֹנות שכאלה. לאחר כמה ימים ארב אחד השומרים לעדר של בני זביח, משך מתוכו פר והסתירוֹ במושבה. סברוּ הזבּיחים והבינו ושני רוכבים שלהם יצאו למגורי השומרים. הביאום ל“שייך”, כפי שהוצג לפניהם ישראל שוחט. הזמינם לחדרו, כיבדם בקפה ופתחו בשיחה על היבול והגשמים, ואחר־כך כבדרך אגב, שאלו את השייך היהודי, אם לא ראו אנשיו במקרה פר שנעלם מעדרם. התפלא ישראל שוחט על השאלה; לא, הוא לא שמע על פר כזה, אבל יחקור ויחפש. כמובן, הדבר יעלה קצת כסף.

נמצא הפר וחזרו הרוכבים השניים והביאו עמם את דמי־הפדיון. נמסר הפר לידיהם. והשייך היהודי אמר: “איננו זקוקים לדמי הפדיון, אבל רצינו להראות לכם, כי לא ייעשה כן בין אנשים שכנים.” ולא לקחו את דמי־הפדיון. מובן, שרק תמימים יכלו להאמין, כי דַיַן כמה דוגמות נאות בשביל לעקור נוהגים שנשתרשו במשך דורות.

המשיכו השומרים בשמירה והפועלים בעבודה. אותו חורף נערכה חתונתם של ישראל גלעדי וקיילה. באו החברים מסג’רה ואורחים רבים מהסביבה, וזו ראשיתה של מסורת נישואין כראוּי לשומרים: החופה נפרשה על גבי ארבעה רובים, וברגע שגלעדי ניפץ בעקבו את כוס־החופה ירו השומרים באוויר. שוֹחט המושבה שניהל את הטקס כמעט התעלף למשמע היריות.

היו כל הסיכויים שבקיץ הקרוב, עם תקופת הגורן, ימסרו כמה מושבות סמוכות את השמירה לבחורים, וישראל שוחט, שכלפי־הבחורים הופיע כמלא אמונה בעתיד, אמר למניה: "המחסור בכסף יחנוק אותנו. אין לנו מספיק נשק ואין לנו אמצעים להתארגנוּת גדולה יותר.

" יום אחד אמרה מניה לישראל, כי צריכה היא להיפגש עם רחל ינאית בעניינים שונים, ונסעה לירושלים. באה לחדרם של בן־צבי ורחל וקיבלו אותה בשמחה. בחדר נמצא אותה שעה יחזקאל חנקין, שחזר ממסע ציד במדבר הסורי והיה משיב לשאלותיו החקרניות של בן־צבי על־המדבר, איזה שבטים יושבים שם ואם שמע מפיהם משהו על “יהוד אל־חייבר”. בן־צבי, שבעל ידיעות רבות היה על הארצות והעמים שבאזור, – היה מחפש אחרי סימנים לאותו שבט־גיבורים יהודי שהאגדות טענו בעקשנות, כי הוא מצוי אי־שם במדבריות המזרח־התיכון. חוֹלם היה למוצאם ולהביאם לארץ־ישראל.

הנוכחים היטו אוזן קשבת לדברי יחזקאל. ואילו מניה היתה חסרת סבלנות. ביקשה את רחל שתצא אתה לרגע. יצאו למרפסת וישבו על כסאות־הקש הנמוכים. אמרה מניה לרחל: “צריכים אנו כסף לנשק.” הנמיכה את קולה והוסיפה: “מוכרחים להשיג כסף, אולי כאן בירושלים.”

“בירושלים?” תמהה רחל.

מניה שיטחה לפניה את תוכניתה: “לירושלים זורמים כספים למנזרים ולכנסיות הרוסיות. חייבים אנו לתפוס אחד המשלוחים האלה.”

רחל הסתכלה בה בתמיהה. שוב מדברת מניה חבֵרת המחתרת הרוסית, שמעשי שוֹד שימשו להם לעתים מקור מימון לפעולותיהם.

“הם עשקו אותנו, הרוסים במולדתם, עכשיו ישלמו קצת,” הוסיפה מניה.

רחל סרבה: “מעשה כזה, אם יתגלה, עשוי לפגוע ביהודים ברוסיה וביחסים עם התורכים בארץ..”

״לא יתגלה!" קבעה מניה בפסקנות.

שוטטה כמה ימים בירושלים, ביקרה במנזרים כתיירת רוסית וחקרה את הנזירים והכמרים. אחר כך חזרה לגליל וסיפרה על תוכניתה – עד הפרט האחרון – לישראל.

הוא נתן בה מבט חריף, קשה ואמר: “מניה – לא!”

“זוהי הדרך הטובה ביותר להשיג סכום כסף גדול שיפטור אותנו מבעיות ימים רבים.”

“מניה, – הֵרַך את קולו, תִּראי, בפעולותינו מקדימים אנו את המחנה כולו, עושים מעשים שאחרים לא יעזו לעשות, מסכנים את עצמנו, יוצאים ראשונים, אבל אנו שייכים למחנה. יש גבול שאַף לנו אסור לעוֹברו.”

“אבל הרי אין המחנה הזה, העם, דואג לנו.”

“זהו עוֹל נוסף שאנו מקבלים על עצמנו. יכולים אנו להיות גיבורים יותר, אם ננהג כפי שנוח לנו, אבל מאחר שאנו רואים את עצמנו חלק מהכלל – חייבים אנו לוותר לעתים על מעשי גבורה למען המטרה של כולנו. אומרים אנו ‘הפורץ גדר – ישכנו נחש’. ראשונים אנו להגיע לגדר, אבל אסור לנו לעבור אותה.”

אמרה לו: “אבל איש לא יודה לנו על כך.”

פניו היו מהורהרות, עלה בהן חיוך שהיה בו יותר מן העצב: “אפשר שהמחנה שאנו מתעקשים ללכת אתו לא יודה לנו. גם זה מחיר שאנו צריכים להיות מוכנים לשלם.”

“ומה שׂכרנו?” שאלה כמעט בחוסר סבלנות.

“כשהמטרה תושג.”

והיא התעקשה: “ושכרנו שלנו?”

עיניו הביטו בה עכשיו וניצנצו. “ההכרה שאנו היינו ראשונים, רֵעוּת האנשים שעמם עשינו את הדרך הזאת.”

לא העלתה יותר את תוכנית השוד.

כינס ישראל שוחט את ישראליק גלעדי ומנדל פורטוגלי לחדר שהוא ומניה שכרו בטבריה, לשם עברו לגור בפקודת הרופאים, מאחר ששוחט נתקף באסתּמה. החליטו לקיים אסיפה של כל חברי “בר־גיורא” לדיוּן בעבודתם בעתיד. נתפשטה ההוראָה בערים ובמושבות: “בפסח מתכנסים בר־גיורא במסחה.”

בבתי השומרים של סג’רה ומסחה היתה תכונה רבה לקראת המיפגש. תיכננו את סידורי ההארחה והתרגשו. יצחק התימני מלא שמחה ומכריז בהתרגשות: “ואלה יה זלם! בן־צבי יבוא!”

בן צבי קרב אליו את יצחק כשהיה עדיין נער של תלמוד־תורה בירושלים, הכניסו בין הפועלים ולימדו ענייני מעמד ועבודה, ובזכותו הרי הוא – ילד תימני מפוחד מסמטאות ירושלים – שומר בגליל.

לקראת הכינוס יצא יגאל מביתו במטולה כדי להצטרף לבחורים. יגאל נולד בזכרון־יעקב למשפחה מבני העליה־הראשונה. גדל בעין־זיתים ובראש־פינה. איש הגליל היה בכל מהותו. בצירופו לאירגון היה משום הוספת נדבך לחבורה, וחברי “בר־גיורא” נעזרו במשך הזמן הרבה בצעיר מטולאי זה, שכל מה שהם רכשו מנסיון ולימודים היה בו מילדוּת, שידע ערבית היטב ואת מנהגי שבטי הגליל.

הגיע יגאל לטבריה ובא לביתם של ישראל ומניה. ישראל יצא באותו יום בענייני האירגון לאחת המושבות ומניה קיבלה אותו במאור פנים. אורחת היתה בבית – אסתר, שנתמנתה למבשלת לקבוצה שעלתה להיאחזות למצפה, שומרים ואנשי “החורש”. ביום של חופש נוהגת היתה לעלות על החמור היחיד של הקבוצה, לקחת עמה לדרך כלב, ולרדת אל ביתם של מניה וישראל בטבריה לביקור. בשעה שבא יגאל, עמדה בסיפוּרה למניה את “צרותיה” מגיסה, אליעזר שוחט, שנצטרף לעולים למצפה, – הלה מחביא את לבניו, כדי שלא תקחם לכביסה. הוא איננו מסכים שמישהו אחר יעבוד בשבילו…

אמרה מניה ליגאל: “מאירקה חזנוביץ סיפר עליך הרבה לבחורים.”

מאירקה היה במצפה. אסתר עמדה לחזור לשם, ומניה הציעה ליגאל לבקר שם. יצאו לדרך. אסתר על החמור, יגאל אחריה ולפניהם הכלב. במצפה ערך מאירקה לכבוד יגאל חגיגה קטנה בליווּי תיפוּף פחים. למחרת המשיך לסג’רה. לא מצא את ישראל והחליט לבקר במסחה. בדרך עבר ליד אוהלי הזביחים. יגאל שהכיר היטב את אורחות הבדואים בעמק החולה החליט לסוּר לאחד האוהלים ולשמוע מה נעשה בין הבדואים כאן. גם הרעב הציק לו. נכנס לאוהל הגדול ביותר שהוא בוודאי אוהל השייך, וקיבלוהו בסבר פנים יפות. השייך הכיר לפי מבטאו שהוא בן הגליל־העליון וביקש לשמוע מה חדש שם. השייך סיפר לו על כוחו ושלטונו כאן וכיצד הכל מצייתים לו וכיצד היו היהודים צריכים את חסותו, “אולם – נאנח – בזמן האחרון באו למס זה ה’מוסקובים', יודעים לאחוז נשק והם השומרים על המושבה, אין איש מעז לגנוב מהם.”

השייך הסביר, כי אם בכל זאת מצליחים ה’מוסקובים', הרי זה מאחר שהוא עומד לצידם ועוזר להם נגד האויבים המוגרבים. בכל אופן, זכר את מעשיהם והוסיף: ״באמת אנשי חיל הם."

סיים יגאל את הסעודה, הודה כדין והמשיך בדרכו.

במסחה פגש את מנדל פורטוגלי שקיבלו בחיבוק אחים. הביא אותו לבית השומרים והציגו בגאווה לפני כל החבורה: “זהו המטולאי שסיפרתי עליו. בן־הארץ, ואַלה. רוכב על סוס כבדואי ובעל־עין חדה.”

שמח יגאל, הנה מצא את רעיו: מאירקה ומנדל וגם שאר הבחורים נראים כמי שלא ישתעמם בחבורתם.

למחרת ביקש לצאת לעבודה או לשמירה, ולא נתנוהו, כדין המנהג הבדואי של “שלושה ימי אורח”, בהם יאכל וישתה ויהיה פנוי מכל עוֹל וטירחה. בינתיים בא לכפר ישראל שוחט והציגוּ לפניו, בלב הרחוב, את יגאל. מדדו בעיניו ונהנה: “הצלחנו לארגן חבורה אחת מיוצאי קאווקאז, רוסיה, פולניה ותימני מירושלים. עכשיו מצטרף גם יליד הארץ.” טפח על שכמו.

עמדו כך בחבורה ברחוב של הכפר – כולם מקיפים את ישראל, וישראל מחזיק ידו על כתפו של יגאל: חסוּנים, שזופים, צעירים רעבים לחיים, למעשים. פיעמה בהם הרגשת הכוֹח.

“לעבודה! – הבריח שוחט כל אחד למקומו, ופנה ליגאל: ואתה בוא עמי ונשוחח מעט.” נכנס עם יגאל לבית השומרים, חקרוֹ על יישובו, מטולה, ועל תושביו, וסיפר לו מה חובותיו כאיש האירגון.

בלילות היה יגאל משתתף בשיחות לקראת האסיפה של פסח. עוד חודש ימים עד החג והוא חיכה לו בקוצר־רוח. אמרו לו, כי באסיפה זו יתקבל כחבר לאירגון. בינתיים, הלך לעבוד אצל איכר אחד, מכרוֹ של אבא עוד מימי ראש־פינה, שהפיץ את השמועה בין האיכרים, כי הנה הצטרף לשומרים ה’מוסקובים' גם יליד הארץ.

בשבוע לפני הפסח יצאו מירושלים יצחק בן־צבי ורחל ינאית לאסיפה במסחה.

בן־צבי היה ממייסדי בר־גיורא ואילו רחל עמדה להתקבל עתה כחברה. בן־צבי החוקר הסקרן ביקש להכיר בהזדמנות זו את הרי אפרים ולהיפגש עם השומרונים בשכם. בן־צבי היה כמתקנא באנשים אלה שלא נטשו מעודם את ארץ־ישראל.

ישבו כמה ימים בשכם, ביקר בן־צבי אצל חכמי העדה השומרונית ושמע מפיהם על תולדותיהם ועל חייהם – מיעוט קטן ונרדף בתוך עיר מוסלמית קנאית. ביקר במקומות קודש שלהם, בבתי כנסת, ובדק את ספריהם הישנים, בדרך־אגב פיענח כתובת ישנה שנמצאה על לוח אבן שנתגולל בחצר וגילה שהוא שריד של בית כנסת עתיק. אחר־כך המשיכו בדרך לחיפה, גומאים בעיניהם את יופיה של ארץ־אפרים.

בחיפה פגשו את גד אביגדורוב שנשלח להביא מיצרכי מזון לשומרים בסג’רה וקבעו עמו לנסוע ביחד. יצאו לדרך בערב החג. נצטרף אליהם גם צַלם, פֶחטֶר, שבא עם מכונתו הגדולה לצלם שומרים יהודים. העגלה היתה גדוּשה ואנשים פסעו מאחריה ברגל, כשפחטר נושא על כתפו בזהירות את המצלמה הגדולה. כבד עליו המשא, שכר ערבי וחמורו להובלת המצלמה ונפרד מהחבורה.

בסג’רה קיבלה את פניהם תכונה רבה לקראת הסֵדר המשותף. בן־צבי הלך לחפש את שוחט. הבחורות ליווּ את רחל לחדרן, כדי שתנוח קצת. לא הספיקו להיכנס לחדר וראו מרחוק סוסות דוהרות לעבר החווה. לא הכירה רחל את הרוכבים, שהיו לבושים בעבאיות, כפיות לבנות ועקאלים לראשם.

“מי אלה?” שאלה.

“חברינו, – ענו לה. – הם עורכים פנטזיה לכבודם של ישראל ומניה המגיעים לסדר.”

בדרך־השדות התקרבה כרכרה, והרוכבים מקיפים אותה סביב, מניפים רוביהם מעל לראשם. הגיעה הכרכרה לשער החוה ועצרה. שוחט קפץ מתוכה בזריזות ומיד הוקף בבחורים. רחל ראתה אותו זו הפעם הראשונה: “פנים ארוכים, אף נשר ותלתלי שערותיו שחורים וארוכים, דומה במשהו לבדואי מן המדבר.”

מניה הבחינה ברחל וחיבקה אותה בלהט. “טוב שבאת,” אמרה.

שוחט פנה עם גלעדי ובן־צבי לאחד החדרים, ומניה כּרכה זרועה על כתפה של רחל והציעה: “בואי נעזור להכין את הסדר.”

במחסן הגדול נתעסק פלוטקין, זקן הפועלים, בהכנת האולם לקראת הארוחה המשותפת לכל פועלי החווה ושומריה. מניה ורחל יצאו מחוץ לחצר, הביאו ענפי זית וקישטו את הקירות הערומים, פלוטקין הביא מעדרים וקלשונות ועיטר בהם את הקירות, שגם תלה עליהם רובים. פועלים העמידו את הספסלים והרכיבו את הקרשים שהיו מיועדים לשולחנות.

פתאום נשמע רעש מחוץ לחווה, מישהו כמו קורא לעזרה. אצו אל השער ורחל ראתה שם את פחטר הצלם, שנפרד מהם בדרך, אך המצלמה לא היתה בידו והוא התנשם בקושי וסיפר: לא רחוק מסג’רה התנפלו עלינו שני ערבים וגזלו את המצלמה. החמר הערבי ברח, יריתי באקדחי. נדמה לי שפצעתי מישהו."

הבחורים מיהרו לרתום סוסים ולרדוף אחרי השודדים. השאר חזרו לאולם, והמשיכו בהכנות.

לאחר שקיעה, כשכל אנשי החווה כבר לבשו את בגדי החג ועמדו ללכת אל המחסן שהחליף צורתו – כולו נקי, מבריק, מקושט, השולחנות ערוכים נאה ואורות רבים דולקים בו – הגיע רוכב, שליח ממסחה, ועוד לפני שירד מסוסו הודיע: “יש סימני דם בדרך, והערבים אומרים שהערבי שנפצע בשעת שוֹד הצַלָם – מת.”

שודד או לא שודד – לפי מנהג הערבים יש כאן מקום לנקמת־דם, לפי שהדבר נעשה על אדמת סג’רה. שוחט הורה להעביר מיד את פחטר לטבריה, כדי להרחיקו מהמקום. (אחר־כך, בהזדמנות ראשונה, יצא לאוסטראליה.).

את מקומה של תכונת־החג תפסה הדריכוּת. הסדר עבר בחפזון. ירייה שפלחה את הלילה כמו הזעיקה והודיעה על הצפוי. מיד לאחר הסעודה והברכות הקצרות לבשו שוב את בגדי החוֹל ויצאו לעמדות. מניה הצטרפה לבחורים. אסתר, שהיה לה אקדח, עלתה לעמדה שבקצה הבית והזמינה אתה את רחל.

חבר שעבר בחופזה את החצר מסר כי שוחט נתקף באַסתמה. מניה חשה לחדר. ישראל שכב מעולף למחצה, יורק דם. העבירה אותו למושבה, לבית־איכר ידיד. רחל יצאה לבקר שם ומצאה את ישראל שוכב על המיטה, נושם בכבדות, מניה רכונה על פתיליית־נפט, מכינה לו שתייה. רחל הרגישה כי נפשה של מניה חצויה. היא מטפלת בישראל החולה, ואילו מצד שני רוצה היא להיות עם הבחורים בעמדות. כשהוטב מעט מצבו של ישראל יצאה מיד לחווה, ביקרה בעמדות ואחר־כך, באפלת הלילה, חזרה אל הכפר לבדה, לראות מה שלומו של ישראל, וכך עבר עליה הלילה. בין ישראל והעמדות.

אור הבוקר מצא את הבחורים בעמדותיהם – מאומה בינתיים לא קרה, ורובם חזרו לחצר ולחדרים. חם היה ויום של נופש. אורחים נוספים הגיעו ואווירה של עליצות פשטה על החצר וציפייה לקראת הכינוסים.

לאסיפת השומרים קדם כינוס של חברי פועלי ציון בגליל, שנערך בבית איכר בסג’רה. המתיחות ניכרה אף כאן, המתכנסים הביאו את רוביהם והציבום בפתח החדר. שוחט קם ממיטת־חוליוֹ כדי להשתתף באסיפה. החוורון הבליט את עיניו היוקדות ורעמת שערותיו השחורה. שוחט דיבר על החשיבות שבכיבוש עמדות חדשות לפועלים. מניה, שלא היתה חברת פועלי ציון, לא השתתפה באסיפה. בפינה של החדר – מספר אורח באותה אסיפה – ישב איש צעיר, רציני, מסוגר בעצמו, מקשיב בתשומת־לב רבה לכל הנאמר – דוד בן־גוריון, מפועלי החווה. אחד הדוברים באסיפה היה ישראל קוֹרנגוֹלד, שמסר אינפורמציה על המתרחש בין הפועלים בגליל ועל היחסים עם האיכרים.

היחסים בין סג’רה והיישובים הערביים מתוחים היו מזה כמה שבועות. תחילתם של הסכסוכים, משהחליטו איכרי סג’רה לחרוש, בחסות השומרים ופועלי החווה. אדמת מריבה שעליה השתלטו ערביי כפר קמה – דבר שלא העזו לעשות עד עתה. החריש בוּצע, האדמה חזרה לידי בעלה והערבים חיפשו הזדמנויות לפתוח בתגרה. יום אחד, כשהלך ברלה שווייגר מסג’רה למצפה, ירו עליו תושבי כפר לוביה ברובה ציד והרסיסים הקטנים פגעו בכל גופו. הגיע למצפה ולא שם לב לפצעיו שנראו קלים.

“דבר של מה בכך, – אמר, – יתרפאו מעצמם.”

בלחץ חבריו ירד לטבריה לטיפול בבית החולים, אך לאחר יום ברח וחזר לסג’רה: האסיפה קרובה, כל הבחורים מתכנסים במקום וחבל לאבד את הפגישות. אולם מצבו הורע, דמו הורעל וכשהוא מדמדם־למחצה העבירוהו שוב לבית החולים של טבריה.

ביום אחרון של פסח נתכנסו הכול במסחה. האסיפה נערכה בבית השומרים שנמצא בסמטה שכּוּנתה, כסמטאות אחרות בשאר מושבות הארץ שם התגוררו “פורקי העול” החדשים – “טריפה געסל”. במשך כל היום ניקו את הבית והכינוהו אספו כסאות וספסלים מבתי שכנים, יהבחורות הכינו משהו לאכילה.

לקראת הערב החלו הבחורים להתכנס. מניה יצאה עם רחל ינאית לשיחת הקדמה לקראת קבלתה לבר־גיורא, רחל, שציפתה הרבה לרגע זה והכינה שאלות רבות – שכחה את שאלותיה. מניה, כפי שרחל זוכרת, אמרה דברים לבביים ופשוטים, עיניה היו נעוצות בה כל זמן השיחה והיא מדגישה: “עיקרו של האירגון שלנו – לתת עצמנו, לחיות חיינו בהגשמה, להיות מוכנים להקרבה.”

קראו לשתיים להכנס. בפתח החדר הודיעו לרחל חגיגית: “נתקבלת לבר־גיורא.”

מניה דיברה: “השמירה, – אמרה, – זוהי זקיפת קומתנו. זהו הקץ לדיבור השגור אצל הערבים ‘וַלד אל מת’. זוהי הדרך הראשית לקוממיוּת.”

המועמד השני שנתקבל לאירגון באותה אסיפה היה יגאל ממטולה. יליד כפר היה, חקלאי טוב, בחור אמיץ ויודע לדבר עם ערבים. לא היה בו מחינוך פועלי כמו כל אלה שישבו כאן. על כן נבחרו יצחק בן־צבי ורחל ינאית, ימים אחדים לפני האסיפה, כדי להסביר לו את ענייני מעמד הפועלים ומלחמת הפועלים בעולם כולו. הדברים שאמרו היו חדשים בשבילו. הוא סיפר:

רחל ינאית גילתה ידיעה רבה בכל השאלות המעסיקות אותנו. דעותיה היו ברובן חדשות בשבילי – שאלת העבודה השכירה, המאבק בין הפועל ונותן העבודה, אירגון הפועל ובניין הארץ – כל אלה פתחו לפני עולם חדש, והיא הטיבה לבאר את עמדותיה. לפנות ערב הצטרף אלינו החבר בן־צבי והוא דיבר על כל שאלה בבטחון והתברר לי, כי החבר הזה מרבה ללמוד ולחקור.

לאחר השיחה עם רחל ינאית ויצחק בן־צבי, התחלתי לתהוֹת אם בכלל אני ראוי להתקבל לאירגון. ידיעותי כל כך מועטות בשאלות ששוחחו עמי, עד שהייתי מוכן לדחות את מועמדותי לשנה נוספת על־מנת שאלמד ואכשיר את עצמי במשך השנה.

בליל האסיפה מינוּהו לשמור במושבה. נאמר לו, כי משיגיע תורו להופיע לפני האסיפה, יחליפוֹ שומר אחר. סובב מחוץ לגדר, והוקל לו קצת מהמתיחות. כאן, בשדה, בלילה, נושא רובה – הריהו מרגיש נוח. בכפר בקע האור בבית השומרים ועד לכאן הגיע רחש קולות מהבית. היה שם חוֹם, נדמה לו, והיו חברים.

לבסוף נשמעה שריקה והוא הלך בכיווּנה. צבי בקר ואסתר נשלחו להחליפו.

בא לבית השומרים ונכנס לחדר. הכוֹל ניפנו אליו. היה הרבה אור בבית. ליד הקיר היה שולחן שלידו ישבו ישראל שוחט, יצחק בן־צבי, ישראליק גלעדי ומנדל פורטוגלי. על הקיר היה תלוי דגל ועליו הסיסמה: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום.” מתחת לדגל היו תלויות שתי חרבות משולבות ולצדן שני רובים.

ישראליק גלעדי קם והכריז: “רוב החברים הנאספים כאן המליצו לקבל אותך לשורותינו. ההנהלה, בהתיעצות עם החברים, מאשרת את בקשתך. אם אתה מסכים להיות נאמן ומסור לאגודה ולחוקיה ולהיות שומר־סוד תמיד, הרם את ידך ימינך ואמור אחר־י – הנני מוכן להיות נאמן תמיד.”

יגאל הרים ידו וחזר: “הנני מוכן להיות נאמן תמיד.”

ישראל שוחט קם ולחץ את ידו: “מרגע זה הנך חברנו לכל הזכויות והחובות.” צבי נדב, ידידו ממטולה, פינה לו מקום על־ידו. יגאל לא זכר את פרטי הדיונים. הכל עבר עליו מתוך שכרון. היתה רוח של בטחון והתעוררות בחדר והיא נסכה בו גאווה ואמונה.

ישראל שוחט הגיע למסקנה, כי יש צורך להקים זרוֹע לגאלית של שומרים – אירגון רשמי אשר יוכל לקבל עליו את השמירה ביישובים ולנהל את כל הפעולות הקשורות בכך. הצעה זו הביא לדיון באסיפה הכללית, וכן הצעה נוספת: להקים זרוע אחרת לבר־גיורא החשאי, “לגיון העבודה”, אירגון צעירים בסדר צבאי שיכבוש את העבודה העברית במושבות במאורגן ויקדיש עצמו לעבודות קשות במקומות רחוקים שעד עכשיו אין שם פועלים עבריים. אירגון זה יוכל אף לעסוק בכיבוש אדמות יהודיות שהערבים הפקיעו, ובהיאחזוּת על האדמות החדשות הנקנות עתה. אירגון זה יוכל גם להוות עתודה לשומרים או אף לפעול ככוח בטחון עצמאי.

אמר שוחט לבאי האסיפה: ההתיישבות בארץ הגיעה לשלב חדש. האפשרויות גדלו, מספר הבאים לארץ גדל – אין יותר פקידות הברון המיישבת אנשים. אנחנו צריכים לעשות את המעשים בעצמנו, בכוחנו שלנו, אנחנו צבא של עם – ואנחנו חייבים להתארגן בצוּרה שנהיה מוכנים לבצע כל משימה.

כך הוקם באותה אסיפה “השומר”, בר־גיורא המשיך לפעול כאירגון חשאי, שחבריו מועטים ומבוררים היטב, והוא מדריך את פעולות “השומר”; אולם כעבור זמן נהפך “השומר” לציר המרכזי שכל פעולות התנועה נעו סביבו. השם שנקבע באותה אסיפה לאירגון – “השומר” – הטעה ברבוֹת השנים, לפי שעורר את הרושם כאילו מיועד הוא למטרה אחת – שמירה מקצועית. בעוד שבעצם היה האירגון, כפי שחזו אנשי בר־גיורא, הכוח הבטחוני של היישוב.

באותה אסיפה הוחלט גם על אירגון גדודי פועלים ב“לגיון העבודה”.

האסיפה אישרה את עקרונות “השומר”. התקנון, שמחבריו היו ישראל שוחט וישראליק גלעדי, אמר בין השאר:

המטרה: לפתח בארצנו אלימנט של שומרים יהודיים הראויים לעבודה זו.

אמצעים: – לארגן את השומרים הקיימים כעת במושבות.

להכיר ולהכשיר במושבות והחוות את התנאים הדרושים להתפתחות אלימנט כזה, על־ידי רכישת מכשירי התעמלות, לימוד הרכיבה על סוס, לימוד התעמלות והשתמשות בנשק.

להטיב ולהקל את החיים החומריים של החברים על־ידי יסוד מוסדות משותפים והעלאת השכירוּת.

ל“בר־גיורא” היה תקנון אחר. שמונה שנים לאחר מכן אבד בתהפוכות המלחמה יחד עם כל ארכיון “בר־גיורא” ו“השומר”. פנחס שניאורסון, שהכיר היטב אותו ארכיון, מספר, כי תקנות בר־גיורא, שהיו מעין שבועה של המיסדר הסודי, הכילו סעיפים שפנו אל החבר באופן אישי ואמרו: אתה אין לך יותר אבא או אמא או ילדים – רק שלושה דברים לפניך: המולדת, העם היהודי והמעמד. אתה כולך של המולדת, אתה צריך ללכת לכל מקום מסוכן, לכל כיבוש, אתה חדל להיות אתה – אתה מגויס. והתקנון נסתיים בשבועה: “בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום”.

מניה מסרה באסיפה דין־וחשבון על המשא־ומתן שניהלה עם הנהלת יק"א בעניין הקצבת אדמה להקמת יישוב של שומרים בסביבות סג’רה. שוב חזרה והעלתה את תוכנית ההתיישבות בחורן. אולם המטרות שעמדו לפני האירגון תבעו את כל החברים, ועניין ההתיישבות מוכרח היה להידחות.

מנדל פורטוגלי תבע להקים, יחד עם אירגון “השומר” ו“לגיון העבודה”, את הזרוע השלישית עליה חלמו – אירגון של רועים, אך גם על תוכנית זו נאלצו לוותר בינתיים.

מניה אף דיברה על תפקידה של האשה באירגון. בקולקטיב עסקו הבחורות בכל המלאכות החקלאיות, ואילו לשמור אין מאפשרים להן. דבר זה עשוי להרחיקן מפעולות החברים. עם יסוּדם של יישובי השומרים – יכולות הנשים שוב לתפוס מקום נכבד.

צבי נדב, שהיה עדיין חדש באירגון, מספר:

קולה של מניה היה עמוק, כמעט גברי, עיניה הכחולות האפילו, נתעמקו ונפתחו לרווחה. פניה הפיקו אור פנימי. היא שפעה השראה ויפה היתה בהתלהבותה. הסחנו דעתנו באותה אסיפה מן העבודה היום־יומית, מן ההווי הקשה שגינו בחלומות. לא על חיים קלים חלמנו, אלא על חיים עצמאיים, חיי דרור, ללא תלות בזולתנו.

לקראת סופה של האסיפה הביא שוחט הצעה נוספת: בחירת הנהלה ל“השומר”, בת שלושה חברים: ישראל גלעדי, מנדל פורטוגלי וישראל שוחט.

עד כה היה ישראל שוחט המנהיג היחידי של האירגון, שאין עוררין עליו, אהבוהו והעריצוהו ושמעו לדבריו. “בר־גיורא”, כ“השומר” אחר־כך, היה אירגון צבאי, שתבע משמעת מוחלטת. כוח צבאי אין לנהל לפי אסיפות דמוקראטיות. אף־על־פי־כן עשה שוחט מאמצים שלא יהיו חברי האירגון מקיימים פקודות מבלי שיוכלו להביע דעתם. היו רואים אותו כמנהיג, כמפקד. אך הוא בחר להעמיד בראש האירגון קבוצה של אנשים. אם־כי היה מטבעוֹ – אז ולמשך השנים הבאות – אָח בכור, ראש לרֵעים, אולי אפילו משהו מעין “שייך” – לא היה בו מאומה מן התאווה להשתלט ולִרדוֹת.

שוב מספר צבי נדב מאותה אסיפה:

נתרשמתי מהקשבת ראשי האירגון לדברי הצעירים. ישראל שוחט, ראש בר־גיורא, אף תבע שכל אחד יביע את דעתו. הוא הדגיש שעל כל חבר וחבר מוטלת האחריות לפעולות האירגון ולכן צריך כל חבר להשתתף בדיונים ובקביעת ההחלטות. גישה זו הפליאה אותי גם באסיפות שנערכו אחר־כך, בהן נדרש כל חבר ואף שתקן מובהק, להביע את דעתו, לא רק בהצבעה אלא גם בשעת הדיונים.

באסיפה זו הושפעתי והוקסמתי לא רק מרוח ההתלהבות והאהבה ששררה בה, אלא מרוח השוויון הטבעית שהורגשה בין החברים העומדים בראש האירגון ובין הצעירים יותר. אף כי ישראל היה ראש בר־גיורא, לא נתפס לשום גינוני מנהיגוּת. החברים נהגו בו וכן בבן־צבי כבוד והערכה, אך לא רחשו אליהם הערצה עוורת, שכל מוצא פיהם הוא קודש קודשים. כל חבר הביע את דעתו, את בקורתו.

המנהיגוּת, הצורך להכריע, היו הכרח שאי אפשר בלעדיו, אבל הם לא היו מטרה והנאָה. כשבא אָדם ותוֹהה: ישראל שוחט, מקימוֹ של הכוח היהודי הראשון בארץ־ישראל, כיצד נמנע ברבוֹת השנים מלתפוֹס מקום במלחמה על המנהיגוּת ביישוּב כאנשים אחרים שיצאו עמו אז לדרך – מי שתוהה על כך, איננו יכול להתעלם מעובדה זו: שוחט. כשהיה הכרח – הוביל והנהיג. אבל משפג ההכרח, נסוג. לא היתה בו תאווה להנהגה לשֵׁם הנהגה. הוא נהנה מהרֵעוּת, ממסיבת הידידים המקיפים אותו בהערצה, מאחוות הנאמנים לרעיון, יותר מאשר מהרגשת השלטון.

בינתיים היה ליל פסח של שנת 1909. מחוץ לבית, על הגבעות הבּשוּמוֹת של הגליל, האיר ירח של אביב. משנסתיימו הדיונים פתח מאירקה חזנוביץ ב“מוזיקה” שלו – תיפוף בפח. החברה הצטרפו אליו בשיר, ויצאו במחול נלהב.

תמה האסיפה. “השומר” נוסד. “לגיון העבודה” נוסד.

ואז הגיע בבהילות שליח מסג’רה ומסר, כי הערבים הרגו את ישראל קורנגולד ואת אחד מאיכרי סג’רה – שמעון מלמד.

קורנגולד לא היה חבר ב“השומר”. כשיצאו החברים לאסיפה במסחה, קיבל על עצמו את השמירה לכמה ימים. אותו יום אחר־הצהריים יצא לשמירה ופגש שני ערבים יושבים לא רחוק מהחווה. הם שאלו אותו משהו, והוא לא הבין את דבריהם. נראו חשודים בעיניו והוא חזר לכפר, משם יצא עמו איכר שידע ערבית, כדי לברר את מעשיהם. אחרי כחצי שעה חזר איתו איכר בבהלה והודיע: “הרגו את ישראל.” הפועלים תפסו את נשקם ורצו אל גבול המושבה. הם מצאו את ישראל גוסס. התפזרו בין הגבעות, לחפש אחר הרוצחים. כשהחשיך, השגיחו בשלושה ערבים חמושים. מיד יצאו שלושה לסגור את הדרך לפניהם. בין השלושה היה אחד מאיכרי סג’רה שמעון מלמד. הערבים ברחו לכפר־סג’רה הערבי. מכאן יצאו לקראת שלושת הרודפים ופתחו עליהם אש חזקה, והם נאלצו לסגת ולחזור אל החווה. פתאום נשמע קולו של שמעון מלמד: “ירו בי!” דוד בן־גוריון, שהיה אחד משלושת הרודפים, פנה וראה את מלמד נופל, זב דם. עד היום זוכר הוא אותה צעקה של מלמד.

השומרים חזרו מיד לסג’רה. גוויות שני ההרוגים מוטלות היו באולם הגדול, שם נערך לפני שבוע סדר־הפסח, כרוכות בסדינים לבנים. למחרת קברו אותם בבית־ העלמין של סג’רה.

כמה ימים לאחר מכן מת מפצעיו ברלה שווייגר, אותו נער יפה־תלתלים, מחייך תמיד ועז נפש – עצם את עיניו הכחולות, כשהמלה האחרונה שלחש היה שם ארוסתו.

וכך, ביום הולדת “השומר”, ביום בו הועלו התוכניות ונחזו החזיונות – נפלו הקרבנות הראשונים.

היציאה לדרך נחתמה בדם.

 

זרועות כיבוש    🔗

מניה התקשרה עם חברי ההגנה־העצמית באודסה, אליהם הבריחה לפני ארבע שנים, בימי הפוגרומים, את הנשק מבלגיה. חלק מנשק זה עדיין מונח היה במחסן ללא שימוש, והיא ביקשה שיעבירו אותו לארץ, עולים הביאו עמם נשק מפורק לחלקיו ומיפו העבירו אותו לסג’רה.

הזביחים, שכניהם של כפר־תבור, היו שבט בדואי־למחצה – נטשו את הנדודים ועסקו בפלחה זעירה, אך עדיין ישבו באוהלים. הבדואים שמעבר לירדן היו מסתכלים עליהם בזילזול ומכנים אותם “רועי הדקוֹת” – משמע, רועי הצאן, שהוא כינוי של־גנאי בפי הבדואים, העוסקים במרעה הגמל.

בני הזביח לא היו קפדניים ביותר בענייני רכוש. במשך השנים השתלטו על שטחי אדמה גדולים בגבול כפר־תבור שהיו שייכים ליק“א ומיועדים להרחבת הכפר. יהושע חנקין ניהל מו”מ עם השייכים של השבט והציע להם פיצויים תמורת החזרת הקרקע, אך תמיד, כשהיה מגיע לידי הסכם על סכום מסוים, היו השייכים מתחרטים ותובעים סכום גדול יותר. שיכנע חנקין את מנהלי יק"א שיש לנהוג בדרכים אחרות. סומכים היו עליו והתירו לו לפעול כרצונו.

הזמין את ישראל שוחט לפגישה ביבנאל, מרכז מינהלת הפקידוּת בגליל התחתון, סיפר לו על אדמת־המריבה והציע: יעלו אנשי “השומר” על האדמה ויחרשו אותה. מבלי להתחשב בזביחים, פעולה שתקבע את חזקתה של יק"א על האדמה.

“מוכנים,” אמר. שוחט.

חנקין הזהיר: “אל תמהר להסכים – יש תנאים.”

“ומהם?”

“מותר לכם לשאת נשק בזמן החריש, אולם אסור לכם להשתמש בו.”

“ואם יתקיפו אותנו?”

“אין להניח שהזביחים יפתחו באש. הם יסתפקו בזריקת אבנים ובאיומים.”

“אתה בטוח שלא יירו?”

“אני מקווה.”

"ואם יתגרו?”

“תמשיכו לעבוד.”

“קשה.”

“נכון. אבל אתה יודע שאם יישפך דם – כפר־תבור תשלם אף היא בדם, אחר־כך יבואו החיילים התורכים והאדמה גם היא תצא מרשותנו.”

“אינני יכול לקבוע בעניין זה בעצמי, אני מוכרח לשאול את הבחורים.”

כינס ישראל שוחט את חברי “השומר”, בבית השומרים בכפר־תבור, ומסר להם על ההצעה ועל תנאיו של חנקין. הוא שאל: "האם אנו די חזקים לצאת ולחרוש את האדמה מבלי להשתמש בנשק ולא נעזוב את המחרשה גם במקרה שהבדואים יתקיפו אותנו?”

התנהל ויכוח. אחד הדוברים אמר, שבתנאים כאלה אין לקבל את ההצעה. “אם מתקיפים אותך מוכרחים להתגונן.” ענה לו ישראל, שאין אנשי “השומר” יכולים להעמיד תנאים, יכולים הם לסרב להצעה ואז תישאר האדמה בידי הבדואים. לבסוף נערכה הצבעה והצעת חנקין התקבלה ללא התנגדות. כשיצאו השומרים מהאסיפה היתה בהם הרגשה ברורה: איש לא יעזוב את המחרשה כל עוד הוא חי.

למחרת הפגישה, במוצאי שבת, יצאו ישראל שוחט, מנדל פורטוגלי וישראליק גלעדי ליבנאל, שם חיכה חנקין לתשובתם. הוא לא הופתע מסיכּומם. מיד ישבו ודנו בדרכי הביצוע. החליטו, שאת הבהמות וכלי החרישה יביאו מיבנאל, כדי להדגיש כי מעשה הכיבוש נעשה מטעם הפקידוּת שמרכזה ביבנאל, ולא על ידי תושבי כפר־תבור. החליטו גם שלא להודיע מראש לאיכרי כפר־תבור על כיבוש האדמה הצפוי – שלא להעמידם במצב לא נוח כלפי הזביחים, הפועלים מכפר־תבור שנקראו להשתתף בכיבוש מסרו לאיכריהם, כי יוצאים הם לאסיפה של אירגונם והעמידו לשבוע פועלים אחרים במקומם.

עשרים וחמישה מחברי “השומר” ומפועלי הגליל גויסו לפעולת הכיבוש, שנעשתה בסדר צבאי. בבית השומרים בכפר־תבור הוקם מטבח, עליו היו ממונות חיה־שרה אסתר ושרה. עוד באותו לילה הובאו הפרדות והמחרשות מיבנאל ואחריהן הגיעו הפועלים ממושבות הסביבה, ביניהם היה גם אליעזר שוחט. החבורה באה מבעוד לילה ונתרכזה בבית השומרים, ועוררה את תשומת הלב של כמה איכרים משכימי־קוּם, שריחרחו את המתרחש כאן ונבהלו קצת.

הסתדרו הפועלים והשומרים במיסדר בחצר השומרים ויצאו לאדמת־המריבה כשישראל שוחט הולך בראשם. אלה שנועדו לחרוש, קיבלו כל אחד צמד פרדות מאומנות היטב. החורשים חמושים היו בנשק ובכדורים; גם אם לא הוּתר להשתמש בהם – היה בכלי־הנשק משום הרתעה. יגאל, רוכב על סוסו, יצא לסייר בסביבה כדי להזהיר את החורשים והשומרים אם יתקרבו הבדואים.

השמועה על הפעולה הצפויה עברה בין האיכרים והם יצאו פתחי־בתיהם בכותנות־לילה וחככו עיניים בראותם את פועליהם ושומריהם יוצאים לחרוש את “אדמת־הזביח”. “הם ממיטים עלינו אסון,” – רטנו הזקנים, אבל הצעירים היו שבעי־רצון, אמנם גם כעוּסים כי לא שוּתפו בפעולה, ואילו הילדים קיפצו בהתרוממות הרוח. דברים גדולים צפויים היום.

ראשון החורשים היה מאירקה חזנוביץ. הוא פתח תלם ליד הגורן. אחריו יצא צבי נדב. האדמה היתה יבשה, השורשים רבים ועמוקים, ואף שהיה זה בסך הכל חריש לשם כיבוש ולא היתה כל חשיבות לטיב החרישה, חזַקה על פלח בעל הכרה־עצמית כצבי נדב שלא יוציא מתחת ידיו מלאכה שאינה מתוקנת. לפני החורשים הלכה קבוצה של פועלים בראשותו של אליעזר שוחט, וסילקה את האבנים. בשעת־הדחק היו יכולים להשתמש באבנים אלה כדי להבריח את הבדואים.

בשעות השחרית התנהל החריש ללא תקלה. הזביחים טרם הופיעו, איכרי הכפר הגיעו למקום וניסו לשכנע את שוחט, כי מה שנעשה כאן הוא מסוכן ואנשי הזביח יתנקמו בהם. אבל ישראל הודיע: “אין זה עניין שלכם – הפקידוּת אחראית.”

סמוך יותר לצהריים הבחין יגאל בקבוצות בדואים שהתקרבו למקום. הוא הודיע לישראל. החורשים נעצרו לרגע, כמהססים. “להמשיך”! פקד ישראל. השוטים שרקו באויר והפרדות המשיכו במלאכה. בתחילה הופיעו בקצה הגבעה, הצופה על־פני אדמת המריבה, נשים וילדים שפתחו בצווחות וביידוּי־אבנים. יגאל יצא לקראתם וקרא להם בערבית שיתרחקו. לא שמעו לו. אז הופיעו גם הגברים, חמושים באלות ובאבנים. משראו את החורשים החמושים הממשיכים בעבודתם כאילו לא כלום. ובקבוצת הפועלים המסקלת את השדה – לא התקדמו הלאה, ורק החלו להמטיר ממקומם אבנים על האנשים.

לקראת הצהריים בא שייך הזביחים וביקש לדבר עם שייך היהודים. הביאו אותו לסוכה בה ישב ישראל שוחט. אִיים השייך:

“דם יישפך.”

“דמינו יישפכו, אבל גם דמכם,” – ענה שוחט וייעץ לשייך הבדואי לפנות ליהושע חנקין ולהתפשר עמו סופית, לפי שהחורשים לא יעזבו את האדמה, שהיא של הברון. חזר השייך אל הבדואים וכולם יחד נעמדו וציפו.

בצהריים הביאו הבחורות ארוחה לחורשים ולמלוויהם והעמידו את הדוודים והסירים בלב השדה. נתיישבו הכּוֹל במעגל. התאבון היה רב ומצב־הרוח מצוין. אלכסנדר זייד ומאירקה חזנוביץ שהיו אַכלנים מובהקים, עודדו את הבחורים לקראת הארוחה והסבירו: “צריך לאכול הרבה, כדי שיהיה כוח, צריך להתחרות בפרדות.”

שלוש הבחורות טרחו ועמלו כל הבוקר להכין אוכל טוב במיוחד, חילקו אותו בחשש ואחר־כך נהנו מתאבון הבחורים. לקינוח הארוחה הוכנה הפתעה: לפתן פירות. ניצבה חיה־שרה ליד הדוד שהועמד במים, כדי לשמור על קרירוּת הלפתן וחילקה ממנו לאוכלים שהסתדרו לפני הדוּד בתור. הלפתן היה כחידוּש באותם ימים של זיתים ודג־מלוח, והסועדים נהנו מהמשקה הקר. עברו הצלחות מיד ליד וחיה־שרה זוהרת ושואלת: “מי רוצה עוד?” זייד קיבל תוספת, ועוד אחת, והוא מחמיא לבחורות: “זו היתה ארוחה אמיתית ולא מה שמאכיל אותי האיכר שלי זֵיידל”. משנזכר במה מאכיל אותו האיכר זיידל, החמירו פניו.

סיימו לאכול והמשיכו בחריש. הבדואים עוד ניצבו על הגבעה, אבל נראה שהשלימו עם העובדה.

אחרי הצהריים התקרבו שני רוכבים לשדה – יהושע חנקין בכובע טרופי וגלימה, מלווה בשומר־ראשו הקבוע. הבחורים הסתכלו בו בהערכה. חנקין עשה בכוונה את הדרך מיבנאל, בין אוהלי הבדואים, כדי להוכיח שאין הוא מפחד. בירך חנקין את החורשים ואָמד את מלאכתם, בהנאה רבה. משם פנה לסוכתו של ישראל שוחט, ירד וישב לידו.

“הצלתם את האדמה,” – אמר.

ששה ימים חרשו את אדמת־המריבה והיא קמה להם. הבדואים נתייאשו מהתנגדות ושלחו שליחים אל חנקין ביבנאל, להודיעוֹ שמוכנים הם לקבל פיצויים. החל המשא־ומתן. ובינתיים, תוך שהשומרים חרשו את גבולות השטח, הגיעו האיכרים וחרשו את החלקות הפנימיות.

ביום־ראשון החלו אנשי “השומר” בחריש וביום־ששי סיימוהו, ומאז היתה האדמה לכפר־תבור.

באותו קיץ פנו נציגי בית־גן ויבנאל לישראל שוחט וביקשו שמירה עברית. השומר הצ’רקסי בבית־גן מסוכסך היה עם יושב ראש הוועד, ויום שבת אחד בצהריים נכנס לביתו ורצחו. האיכרים החליטו לשלח את השומרים הערבים ולהכניס את אנשי “השומר” במקומם. בדרכם הלכה גם שכנתם – יבנאל. כראש השומרים בשני היישובים, שבתיהם נוגעים זה בזה, מוּנה מאירקה חזנוביץ.

וכך, לראשונה בתולדות הארץ, היה שטח אדמה רצוף וגדול – כל יישובי הגליל התחתון – סג’רה, כפר־תבור, בית־גן, יבנאל ומצפה, בשמירה יהודית, ובכנרת, על שפת האגם, סובב שומר־רוכב, יחזקאל חנקין, רוכב על סוסה ראשונה שהיתה קניין “השומר”.

בקיץ ישנים הפועלים בגרנות איכריהם. בכפר־תבור עובדים היו יצחק התימני, צבי נדב ואלכסנדר זייד. בימי מטולה למד צבי נדב מהפלחים הערבים להשמיע קולות למרחוק. חמים לילות הקיץ. כמעטה זכוכית מקיפים השמים את גבעות הגליל. צבי נדב, מתוך גורנו, קורא במרחב, אל אלכסנדר זייד, שבקצה השני של הכפר:

“אלכסנדר, אלכסנדר! כמה יפה!”

ומן הגורן השנייה, נענה לו אלכסנדר:

“טוב צבי, טוב.”

ויצחק מצטרף אליו בקריאה: “כמה טוב!”

והקולות הולכים מעל לגגות כפר־תבור, בחלל האוויר הצח: כמה טוב!

בסוף קיץ 1909 הופעלה הזרוֹע השנייה של האירגון: “לגיון העבודה”, שבמשך הזמן נקרא “העבודה” בלבד. מה ש“השומר” היה לעניין השמירה והבטחון, הוצרך לגיון זה להיות לעניין העבודה וכיבושה – צבא עבודה. חברי הגדוד מפוזרים היו בכמה מקומות, עובדים בעבודות־אדמה, מקבלים על עצמם עבודות שעד עכשיו לא היו בידיים יהודיות, חיים בשיתוף, כשכל הכסף נכנס לקופה אחת וכל איש מקבל את צרכיו. הגדוד היה במשמעת ופיקוד צבאיים כ“השומר” ותפקידו היה להיות אירגון־אח ל“השומר”, כדברי ישראל שוחט: “החברים, כשהם שומרים הם ב’השומר‘, וכשהם עובדים – הם ב’עבודה’.” ללגיון היה תקנון בן 14 סעיפים שאמר, בין השאר: כל חבר צריך להקדיש שנתיים לעבודה ולשמירה. חייב הוא לקבל כל תפקיד ולהישלח לכל מקום כאיש צבא. החיים בלגיון משותפים ודאגת קיומו של החבר על הלגיון.

ועוד היה אומר ישראל שוחט: חברי הלגיון, בני 20–19 , צריכים סממנים רומנטיים הנותנים טעם לחיים הקשים, והציע לבוּש מיוחד לחברי הלגיון – חגורה אדומה רחבה ועליה אשפת־עור מלאה כדורים וקולפאק צ’רקסי על הראש.

היתה בארץ־ישראל של תחילת המאה רוח של חירות רבה. רבים מצעיריה אנשי העלייה־השנייה באו לתת פורקן לנעוריהם, לעצמיותם; לא היה להם בית, לא היה עליהם עול, – הם חיו את חייהם במלוא רוּח ולב. קַצוּ במקום אחד ועברו לשני, משקַצו במלאכה אחת – חיפשו אחרת. ולפי שלא היו בעלי תביעות רבות, היו יכולים לבלות ימים רבים ללא עבודה. יפים היו מסיבות הרֵעים, האסיפות, ויכוחי המפלגות, החזיונות, שכל איש יכול היה לאַמץ לו מתוכם את אלה שקסמו לו; חדשה היתה הארץ ונפלאים גילוייה, יפים הטיולים, מהנות הצגות התיאטרון שנערכו מדי פעם על ידי להקות־חובבים, שקמו ונפלו; נאות בנות האיכרים ומלאי עניין סמטאות נוה־צדק. בתוך סביבה זו יסד שוחט אירגונים של משמעת וסדר. בכפיפה־אחת שכנוּ החירות חסרת־הדאגה ליד המשמעת, הסדר הצבאי והמרוּת, מחויבי־ההכרח באירגונים כ“השומר” ו“העבודה”. לעתים לא הבינו שני המחנות אלה את אלה, דבר שגרם לזלזול, לפירוד־לבבות ולכתיבת מאמרים בעתונים על “השומרים הגאוותנים”, המתלבשים כערבים, רוכבים על סוסים אצילים, גאים בכוחם, מציגים־לראווה את נשקם: ואילו הרגשת הייחוד והסכנה הביאו לעתים חברים מ“השומר” לידי זלזול בזולתם. והיו בין פועלי הארץ שראו בעצם העיסוק בנשק וצבא “עניין לא יהודי”.

בגליל היה “השומר” לעוּבדה. הגיעה השעה לשלח זרוע אל הדרום. כמעשה ראשון החליט ישראל שוחט להקים סניף ל“לגיון העבודה” בחדרה, השער ליהודה. היה זה מקום חדש ואזור חדש ויש לנהוג שם בזהירות. הוא שלח למקום את מיטב הבחורים: מנדל פורטוגלי כראש הקבוצה, צבי נדב ומאירקה חזנוביץ. אחד המתגייסים ללגיון בחדרה היה צעיר חדש בארץ, בֶּרל כַּצנלסון. לאחר שנים סיפר:

הקיץ מלאו 29 שנים מאז הצטרפתי לקומונה הארצית הראשונה בארץ, שקדמה לגדוד העבודה ולקיבוץ. השתתפתי בשלושת סניפיה: חדרה, סג’רה ובאום־ג’וני. לא במקרה הצטרפתי. בבואי לארץ לא הצטרפתי לשום מפלגה, הססתי וגששתי, אולם בלי פקפוקים יתרים הצטרפתי בחודשים הראשונים בארץ, להסתדרות זו, ‘עבודה’ שמה, אשר ביקשה לקיים גם חיי קומונה וגם תפקידים כיבושיים… המטרה היתה יצירת תנאי חיים לפועל, כיבוש העבודה על־ידי מאמצים משותפים, אחריות הדדית; לאפשר לפועל החדש, המבודד, החסר הדרכה, את כניסתו והכשרתו לעבודה דרך סביבה חברית וגם האפשרות להשתמש באירגון הזה בשעת הצורך, לשם מטרות כיבושיות ושמירה.

חברי קבוצת “העבודה” בחדרה היו מהטובים שבפועלי המקום. למנדל פורטוגלי, ראשה, היה כשרון מיוחד להתיידד עם הבריות. לא היה נואם, אבל היה מקרב אנשים בהתלהבותו, בברק שבעיניו ובהלצותיו. צבי נדב יכול היה להתחרוֹת עם טובי הפועלים, יהודים כערבים, בעבודות הפרדס הקשות ביותר. מאירקה חזנוביץ אהוּב היה על הכוֹל וכל מסיבה היה מלהיב בשיריו ובריקודי “דבּקה” שהיה מוביל בעוז ובחֵן. הם היו עטורי תהילה בתור “השומר”, מגיני הגליל, אולם הוכיחו כי גם בעבודה – אם כריתת עצים ביער, פילוס תעלות בפרדס, או חרישה בשדה, – הם הטובים ומסורים ביותר. הם הקימו במַקום מטבח, שנהנו ממנו גם פועלים שלא מן הלגיון. צריף זה שימש מעין מועדון ומיפגש לכל פועלי חדרה וסביבותיה.

צעירי המושבה חיפשו את קרבתם. ביניהם היה גם אבשלום, בנו של ישראל פיינברג, מגיבורי העלייה הראשונה. נער עשיר־דמיון היה, מבכוֹרוֹת הארץ אשר שדותיה ושביליה גידלום. היה כותב שירים, רוקם חלומות גאולה ומתלהב: בהצגה אחת שנערכה ביפו, בפרשה של פרעות רוסים ביהודים, זרק מן האולם כיסא על הפורעים; בצעירים אלה אנשי “השומר”, המתחָרים בערבים ברכיבה, בנשק, ובעבודה – מצא אנשים כלבבו, נתקרב אליהם ובילה הרבה במחיצתם. הרגיש את־עצמו גם “בן־משפחה” ל“השומר” – אחותו נישאה לנחום, אחי מניה, אותה הכיר גם אבשלום בפאריס.

יום אחד הודיע מנדל פורטוגלי לצבי נדב, כי עליו להתייצב אצל ישראל שוחט בחיפה. לבש צבי את העביה, תקע רגליו בסנדלים הערביים, חגר את אקדחו, לקח מן המטבח ככר לחם, זיתים ובצל ויצא לדרך.

בחיפה מסר לו ישראל שוחט, כי הוצע לאנשי “השומר” להתיישב באדמות אום ג’וני, על חוף הכנרת והירדן. בחוות כנרת פרצה שביתת פועלים נגד מנהלה. החווה שייכת היתה למשרד הארצישראלי, שהוקם על ידי הקונגרס הציוני לעזור בהתיישבות בארץ. בראש המשרד עמד ד“ר רופין, שבא מגרמניה, ציוֹני ואיש מעשה. ד”ר רופין נזעק לחווה ופישר במריבה: הפועלים השובתים יעזבו את המקום, אולם הוא מוכן לתת לקבוצה של פועלים לעבד את החלק הדרומי של החווה הנמצא מעבר לירדן ונקרא אום־ג’וני. היתה זו פעם ראשונה שניתנה לקבוצת פועלים חלקת אדמה גדולה לחיות בה ולעבדה על אחריותם, ללא משגיח, ללא מנהל, וללא פקיד.

“החורש” ו“השומר” קיבלו על עצמם להיאחז באדמת אום־ג’וני, מטעם “השומר” וה“עבודה” נשלחו שלושה חברים וחברה לקבוצת הכיבוש ומטעם “החורש” – שלושה. בין אנשי “החורש” היה גם אליעזר שוחט. יחד עם אחיו הסתגרו לכמה ימים וערכו בזהירות את תוכנית ההתישבות.

אמר לו ישראל שוחט לצבי נדב: “אתה פלח טוב, לכן בחרנו בך. חשוב להוכיח למשרד הארצישראלי שהפועלים יכולים להצליח בהתיישבות עצמית.”

צבי שמח על הבחירה, אבל כפלח ותיק התרגז: "החמצנו את העונה, כבר צריך היה לסיים את זריעת השעורה. השמש, האדמה והגשם אינם ממתינים להחלטות של שום משרד.

“אני יודע – אמר שוחט – אבל אתם חייבים להוכיח שאפילו כך תצליחו.”

והוסיף: “ד”ר רופין הציע שכל הרווח יהיה של קבוצת הפועלים, אם יהיה בכלל רווח. אנחנו התנגדנו." בעצם היה זה אליעזר שהתנגד: “לא רוצים טובות – אמר – ננהג ככל עובדי האדמה: חצי הרווח שלנו וחצי של המשרד.”

הדוקטור העלה חיוך על פניו המנומסים והודיע על הסכמתו.

“ועוד – אמר שוחט, – חייבים אתם גם להוכיח שקבוצת פועלים ללא מנהל יכולה לחיות יחד. היאחזות זו הינה פתח להתיישבות גדולה ובנו תלויה הצלחתה.”

ידע ישראל לכבוש לב אנשים וצבי קיבל את הדין והפשיר מעט את חומרת זעפּוֹ.

קנה שוב כיכר של לחם, זיתים ובצל, ויצא בדרך העמק, מלא קוצי הבר, אל האדמה שבקצה האגם, בגדות הירדן.

שבעה אנשי אום־ג’וני מיוחדים־במינם היו. כל אחד מהם לא הסתפק במאמציו ובהישגיו שעד־כה: כל אחד רצה לעשות עבודה של כמה אנשים, לעסוק בכמה מלאכות, ולא עצרה בהם מחלה או חולשה, ואם תקפה אותם קדחת – כולם חוץ מאליעזר שוחט נתקפו בקדחת – עבדו עד הרגע האחרון וכן קמו לעבודה כשראשם עוד סחרחר מחִינין.

היו בהם צעירים וחזקים שכבר נודעו בארץ בכושר עבודתם, אך גם המבוגרים כאליעזר שוחט וישראל בֶּצר אזרו כוחות ועשו בכל מלאכה, כדי שלא להיגרע ולגרוע מהאחרים, ואף נפגעים מכל הצעת עבודה קלה. – אין להיכנע לחוּלשה! לאחר יום העבודה, לאורו של פנס־נפט, היה אליעזר שוחט יושב שעות ארוכות בצריף האורווה, ששימש לו כלשכה, ורושם בפנקסים את חשבונות היום, וכשמישהו תמה מה ערך לדקדקנות זו, הרים אליו את עיניו הטובות והמחייכות וענה כדַבּר מורה לתלמיד: “כל פרוטה חשובה.” כשהגיעו ימי הדיש והגורן ולא יכלו בשום אופן להספיק בעצמם בכל העבודות, נשלחו אליהם אנשי הלגיון לעזרה, ביניהם גם ברל כצנלסון. “השומר” אף שלח שני שומרים לימי הגורן, שני היחזקאלים – ניסנוב וחנקין, שחזר אז מאחד ממסעות הציד שלו.

בגמר העונה היתה גורנם מלאָה. החיטה יפה היתה – גרעיניה גדולים: “כמטבעות של זהב” – אמר אליעזר בהתפעלות, כשהוא מזיל את הגרעינים מבין אצבעותיו ונהנה. חיטתם היתה היפה שבאזור. מילאו שקים והובילו בעגלות לצמח, עיירת בתי־חמר על שפת הכנרת, ומשם ברכבת לחיפה. בחיפה זכתה חיטה זו למחיר הגבוה ביותר. עכשיו היה אליעזר שוחט מאריך ישיבתו בלילות על גבי הפנקסים. צריך לסכּם את החשבונות, וכשחסר פראנק אחד לחשבון היה מודאג מאוד. היה עובר שוב ושוב על כל החשבונות, וכשנמצאה סיבת הטעוּת – אורו פניו.

הקבוצה סיימה ברווח. חיוך נסתמן על שפתיו הצרות של דוקטור רופין כשבא לביקור. הפועלים הללו “סידרו” אותו.

לאחר שנמכרה החיטה נמצאה השעה כּשרה לשמחת החתונה של שפרה שטורמן וישראל בּצֶר. את חופתם החליטו להעמיד על שפת הכנרת. להכפיל את השמחה – צרפה אסתר אחותה חופה לחופה: היא נישאה לצבי בקר – רוֹמן שהתחיל בשערי סג’רה לפני שנתיים, נחתם בשמחת חוף־הכנרת. אִמן של השתיים הביאה עמה ארגזים מלאי עוגות־דבש. מיקב של צפת הגיע יין ובחורות “השומר” אָפו ובישלו והתקינו כל שאר העוגות והמאכלות. צעירים מכל יישובי הגליל נהרו ברכב וברגל לאותו צמד חתונות וחברי “השומר” ראו את־עצמם מחותנים ראשיים. מאירקה היכה בתוף, מנדל רקד עד כלות־הכוחות, שוחט שר שירים באידיש. כל אותו לילה מילאו קולות השמחה את חוף הכנרת. בקיץ, חמים הלילות בטבריה ותושביה עולים לישון על הגגות. אותו לילה היו רואים אורות בדרום האגם, בנקודה שהיא שקועה תמיד באפילה. והיה נדמה להם שגם שומעים על גגותיהם את קולות החוגגים. משהו חדש מתרחש בכנרת. לחשו בתמהון.

עד הבוקר בקעו המצהלות, ועם עלות השמש נפלו החוגגים עייפים על החוף.

תמה העונה. חבורת אוּם־ג’וני עמדה במבחן, לא לעצמה בלבד. הוּכחה אפשרות להתיישבות פועלית עצמאית. החבורה פנתה עתה למקום אחר, שם יש להכניס עבודת יהודים או שמירה. לאום־ג’וני הגיעה קבוצת פועלים כדי לרשת את היישוב – היתה זו ה“קומונה” שישבה בחדרה והכשירה את עצמה בעבודה חקלאית.

הם שהקימו באום־ג’וני את הקבוצה הראשונה בארץ – דגניה.

אותו קיץ עמד יהושע חנקין למלא חלום ישן שלו – דומה היה לאוֹהב שאחרי שנים רבות השיג מטרתו. ואמרו, יעקב “עבד ברחל ארבע־עשרה שנה”, חנקין נשא נפשו לעמק יזרעאל עשרים שנה. כל אותו זמן, בכל עניין שעסק בו – ראה תמיד את העמק לנגד עיניו.

קר־רוח כלפי חוץ, כתמיד – ניצנצה אותם ימים אש בעיניו, היה יוצא ונוסע הרבה לביירות, עיר הפלך, ולנצרת, עיר המחוז, נפגש עם פקידים תורכיים, עם אפנדים, עורכי דין וסרסורים. בתוך הסבך העותומני הזה, שרבים טענו כי זה עניין ללא־מוצא – השכיל למצוא או לפלס דרך, כמי שנכנס עמוק ללַבּירינט וחוּט־אַריאדנה בידיו.

תל־עדשים

קבוצת שומרים בכנרת*

כל אותן עשרים שנה, כשהיה מגיע לפסגות הרי נצרת ורואה לפניו את העמק. משתרע למלוא עין, נוצץ במים, ריק מיישובים, ירוק בצמחיית חורף וצהוב בקיץ, מעלה אבק של שיירות ועשן העולה ממאהלי הבדואים – היה בולע את הנוף בעיניו, כמי שצופה באדמה שלו חמדת דוֹרוֹת. אחר כך היה יורד אל העמק, רכוּב על סוסו, מלוּוה שומר־ראשו. רוכבים השניים בשתיקה שעה ארוכה בלי לפגוש באיש. ופתאום, ענן זעיר שצף באופק, הופך לקבוצת בדואים דוהרת אליהם כתזזית, וחנקין ממשיך דרכו ללא מורא, וכשהללו מתקרבים, ומכירים אותו – ניסוטים ומפנים מעבר למי שנראה בעיניהם כשייך נכבד. לעתים מבקר הוא באוהלי השייכים או בקמצי החוּשות שבקצוות העמק או במדרונות ההרים. ממעֵט בדברים, שומע לשייכים ולנכבדים המספרים על העמק ושדותיו. כשהוא מדבר, קולו רפה, מעודו לא הרים קולו. איטי היה. שוקל כל דיבור, נראה כמהסס, ואילו בעיצומו של דבר עקשן היה שאין להזיזו מתוכניות שהיתווה לעצמו.

בחורף, כשהגיע לביירות, ביקר בביתו של סורסוּק, בעל קרקעות העמק, שקיבלוֹ בסבר פנים יפות, אם כי לא שוחחו מיד על העמק, נראה היה ליהושע חנקין, בחוּשוֹ המיוחד לעניין זה, כי סורסוק מוכן לשמוע שוב הצעות בענייני הקרקעות שם. וכך עד לאותו יום שהדברים התלבנו לאיטם, והוא זכה לשמוע מפי האֶפנדי:

“אני מכיר אותך היטב. אינני צריך לעורכי־דין ולספרי־חשבונות, אם אתה חותם – אני מאמין.”

ושוב, כמו לפני עשרים שנה, לא היסס יהושע חנקין – וחתם על קניית שטח־אדמה גדול במרכז העמק, בלי שהיה בידו ייפוי כח מאת חברת יק"א. אחר־כך התייצב שם והודיע מה עשה, והם אמרו לו כי “בימים אלה” – כל מה שהפקידוּת רוצה הרי זה לבסס את היישובים הקיימים ואין בידם כסף לרכוש שטחי אדמה חדשים ואין הם יכולים לאשר את הקנייה.

ושוב, כמו לפני עשרים שנה, עלול היה להחמיץ את ההזדמנות, והעמק שוב יישמט מידיו.

פנה למשרד הארצישראלי. מנהלוֹ רוּפין בעל־חשבונות היה וקר רוח כלפי חוץ, כמשפט דוקטור יהודי מאַשכנז, אך כדרך־מעטים שם נתפס לתנועה הציונית בהתלהבות אופיינית ליהודי־מזרח אירופה, הגם שיודע היה לשלוט ברגשותיו כראוי. רופין מצא בחנקין אדם כלבבו. הדוקטור היה מקשיב להצעותיו, לא מגיב ברגע הראשון, שוקל ומעריך ולבסוף מחליט, על־פי־רוב לחיוּב. ושוב בא עתה חנקין אל רופין והודיע לו, שאפשר לקנות את אדמות פוּלה שבלב העמק. הזדמנות להקים יישוב יהודי באזור חדש, באדמה פורייה מאוד. יישוב שיפתח את העמק כולו לפני היהודים.

לא היה ברשות רופין כל הכסף הדרוש לקנייה כזו, אך הוא אמר לחנקין להמשיך בפעולת הרכישה. פנה אל אישים ומוסדות נוספים וחיפש כסף, אגרונום צעיר, אליהו בלומנפלד, הודיע לחנקין, שהוא מוכן להשתתף בקניית אלף דונם. חזר איפוא לביירות וסיים את הקנייה.

אותן שנים חָלה ראשית ההתעוררות הלאומית הערבית, שהתרכזה סביב עורכו של עתון ערבי שיצא לאור בחיפה – “הכרמל”. עתון זה יצא בקצף נגד ההתיישבות היהודית החדשה, הסית את הערבים להתנגדות, קרא להם לא למכור אדמות ליהודים, ומן השליטים התורכים תבע למנוע את ההתיישבות היהודית. כשנתפרסם דבר הקנייה החדשה בעמק, תבע העתון את ביטולה. הקיימקאם (איש ערבי) של נצרת היה חבר החוג הלאומני, ולפי שהעמק היה בשיפוטו עשה כמיטב־יכולתו להכשלת הקנייה. תחילה טען שפולה עומדת על אם־הדרך חיפה־צמח, שהיא ענף במסילת־הברזל החג’אזית ואין ליישב עליה זרים – נתינים לא־תורכיים. בראש גבעת פולה. בין החושות של הכפר הערבי, מצויים היו שרידים של מבצר ישן, הקיימקאם טען שזהו מקום בעל חשיבות צבאית, וזו סיבה נוספת שלא להעבירוֹ לידיים יהודיות.

יהושע חנקין פעל בבירות, שם ישבו הממונים על הקיימקאם, ושיכנע את מי שצריך לשכנע, בדרכי ההשפעה הנכונה, והוואַלי של ביירות, השולט על כל צפון הארץ, הורה למושל נצרת שלא להפריע להעברת האדמה לרשות היהודים. ואילו חנקין, כדרכו תמיד, לא קימץ בכספי־פיצויים, שילם סכומים רבים לאריסי סורסוּק, כדי שיפנו את גבעת פולה. כשהרכישה הייתה קרובה לסיומה בא אל ישראל שוחט בחיפה ואמר:

“זו פעם ראשונה שחלק מהעמק עובר לידיים יהודיות. הַרבּה רוצים למנוע זאת. וצריך לפעול במהירות ובתבונה.”

יש להושיב מיד יהודים על האדמה," אמרה מניה. “לשם כך באתי,” העיר חנקין ונתן מבטו בשוחט. שוחט הבין: “הבחורים שלנו יעלו למקום עד שיהיה יישוב קבוע.”

בחודש אלול תר"ע – ספטמבר 1910 – נערכה בדירתם של ישראל ומניה שוחט בחיפה האסיפה השנייה של “השומר”. שוחט מסר על הצעתו של חנקין: אנשי “השומר” יעלו על אדמת פולה ויחזיקו בה, יעבדוה וישמרו עליה ויקבעו את העובדה – יישוב יהודי בלב העמק. אין זו פעולת שמירה כמו בכפרי הגליל, זוהי היאחזות לזמן ארוך.

הרעיון כבש את לב כולם.

באותה אסיפה אף הוסכם, לפי הצעתו של שוחט, על עניין אחר: הוועד כולו אחראי לפעולות “השומר”, מבלי שלו, לישראל שוחט, יהיה כאן מעמד ראשי מיוחד. היה זה נסיון נוסף של ישראל שוחט לקבוע הנהלה נבחרת ל“השומר”. אף־על־פי־כן נשאר שוחט האיש העומד בראש האירגון, מנהיגו של “השומר” – אם הוּכתר לכך, אִם לא הוכתר.

תמו מלאכוֹת הקיץ בעבודה ובשמירה. ועד “השומר” נתכנס בחיפה ובחר מבין חברי “השומר” את המיועדים לעלייה למרחַביה. אלה נקראו לשיחה אצל שוחט ונמסר להם לצאת לכנרת ולחכות לאוֹת. בחווה נתכנסו עשרה פועלים, וביניהם אליעזר שוחט, שבכל מקום של כיבוש היה מופיע כחייל המתגייס, ועשרה שומרים. הקיימקאם של נצרת ניסה להמשיך ולהפריע לעלייה על האדמה, וחנקין יצא שוב לביירות, ולקושטא. היו גם בעיות עם האריסים, שלא כולם עזבו את המקום. המצפים בכנרת היו חסרי סבלנות ומדי פעם יצאו שליחים אל ישראל שוחט בחיפה, כדי לברר מתי יעלו סוף־סוף על האדמה.

המיקוּחים עם האריסים אָרכו זמן רב וחנקין החליט שיש לעלות על האדמה, הגם שמקצת האריסים טרם עזבו את הכפר. ישראל ומניה נילוו אל הקבוצה וכולם יצאו מכנרת, עם שיירת פרדות וסוסים שנקנו בדמשק, מחרשות וכלי עבודה. בלי שהיות החלו בחרישה ובעבודות שדה אחרות. יום אחד הגיעו שוטרים, שליחי הקיימקאם של נצרת, וגרשו את המתיישבים. הקיימקאם טען, כי אנשים אלה, שאינם נתינים עותומאנים, אין להם רשות לשבת במקום הזה. שוחט הורה לצבי נדב, יצחק התימני ויגאל להשאר בכפר בכל תנאי. שיחדו בכסף את החיילים שהקיימקאם השאיר במקום, ואלה הסכימו שהשלושה יישארו בכפר, בתנאי שיתחבאו במשך שעות היום.

חנקין יצא שוב לביירות. סורסוק עזר על־ידו ומושל נצרת פוטר. כל הבחורים הפכו לנתינים עותומאניים תוך כמה ימים, והקבוצה כולה חזרה לפולה.

כפרי השכנים רמזו לחנקין, כי אם תימסר להם השמירה במקום החדש ישרור שקט באזור, אך תשובתו היתה חריפה: “יהודים יושבים כאן ויהודים ישמרו כאן.” הערבים הסתלקו על סוסיהם במהירות, מטיחים כלאחר־פה: “נראה מי יישב כאן.”

בינתיים נקבעה עובדה: זו פעם ראשונה היו יהודים בעמק – מתיישבים ונושאי נשק. אותו עמק זר ובלתי־ידוע, שבלילות היה דומה לים אפל שאין אתה יודע צפונותיו, גילה את עצמו אט־אט לפניהם והם למדוהו היטב, את דרכיו, את שביליו, יישוביו, את יושביו ואת העוברים בו במסעות המרעה. בדואֵי הסביבה עדיין הסתכלו עליהם כעל זרים, חיפשו דרכים לפגוע בהם, להסתנן לשדותיהם או לגנוב כלי עבודה וסוסים, – ללא הצלחה יתירה.

החריש הוא שקובע את הבעלות, והם חרשו מהר. 12 זוגות בהמות משכו במחרשות בשדות המישור. יגאל היה רוכב על סוסתו האצילה, מגיע לכפרים רחוקים, מרחרח ובודק. הבדואים ניסו לגנוב את סוסתו. לא נראה להם הדבר שאחד לא משלהם תהיה לו סוסה אצילה כל־כך, אך כל נסיונותיהם עלו בתוהו. יצחק התימני היה המוכתר המנהל משא־ומתן עם אנשי הסביבה. מניה שוחט היתה מופיעה מדי פעם לביקור, מבררת מה צריכים האנשים. מקובלת היתה אז כ“שר החוץ” של “השומר” והדאגה למימון הצרכים היו עליה. מדי פעם יצאו שליחים לחיפה, אל ישראל שוחט, להתייעץ עמו כיצד לנהוג בבעיות שונות שנתעוררו תוך כדי העבודה והשמירה.

השכנים ארבו להזדמנות. היו לוטשים עיניים ועוקבים אחרי המתיישבים החדשים. יום אחד נתקבלה הודעה להעביר אקדחים ליבנאל, יחזקאל ניסנוב וצבי נדב יצאו אחרי־הצהריים לכפר בעגלה רתומה לשלוש פרדות, כשהם מסתירים את הנשק בקש. היו אלה ימים ראשונים של החורף, הפלחים ישבו בבתיהם וציפו לגשם. דרך־העפר היתה יבשה והעלתה אבק רב. בכל מסעם לא פגשו איש. כשעלתה העגלה בגבעות, עמדה כבר השמש לשקוע. עברו על־פני כפר קמה. דמדומים אדומים החלו לעטוף את ההרים. שקט היה. ירדו בוואדי והאפלה החלה לכבוש את הגבעות. היתה זו דרך מפורסמת בשודדיה, וצבי, שנהג בפרדות, זירזן לרוץ. יחזקאל עמד מאחוריו, בידו הבראונינג, מוכן לכל צרה, והוא פנה לצבי: “אם יתקיפו, תמשיך להדהיר את הפרדות. אל תשים לב לשום דבר, אני אירה.”

בית־גן היתה קרובה. נשמו לרווחה, הנה הם מגיעים. פתאום, כמו מן האדמה, צצו לפניהם בעיקול הדרך שלושה ערבים, מחזיקים רובים בידיהם. אחד מהם ניסה לתפוס את הפרדות, האחרים כיוונו את רוביהם. צבי הצליף בכל כוחו על הפרדות והן שעטו קדימה. פתאום נשמעו יריות. צבי שמע את יחזקאל צועק “אַקרוט” ויורה שתי יריות. המשיך צבי להצליף בפרדות ואלו החישן דהירתן. נכנסו לבית־גן ועצר את העגלה. עכשיו, כשהביט לאחור, ראה את יחזקאל שוכב על שקי התבן של העגלה ודם ניגר מראשו, מיהר לחבשו. מיד פשטה השמועה ואנשי המושבה התכנסו במקום. אל העגלה בא בריצה צבי ניסנוב. הוא עמד והסתכל ביחזקאל, אחיו, המוטל לפניו בלי רוח־חיים.

“מה קרה?” שאל את נדב.

“רצו לגזול את הפרדות.”

“יחזקאל פגע בהם?”

"נדמה לי שהספיק לפצוע אחד השודדים. צבי התכופף מעל גופת האח. מפיו נפלטה זעקה: “קום, יחזקאל! נצא לנקום בהם.”

קרבה אשה זקנה, חמורת סבר. היתה זו אמו של יחזקאל. לפני זמן לא רב הביא הבן אותה ואת ארבעה אחיו לארץ. עתה עמדה ליד הגווייה, פלטה זעקה אחת והדמימה. אחר כך פנתה אל צבי, בנה השני:

“איך נפל”?

“חַרבּו בידו,” אמר לה.

“אתה תנקום את דמו, – אמרה לו. – תנקום כמו בקאווקאז. תבכּינה גם אמו ואחיותיו של הרוצח.”

השוטרים התורכים שבאו לחקור את הרצח האשימו את צבי נדב – לפי תלונת אנשי כפר־קמה – בפציעת איש, אותו שודד שיחזקאל ירה בו. צבי הוכרח להסתתר, בבית שוחט בחיפה, אסרו את מוכתר יבנאל – וצבי רצה להסגיר את עצמו, אלא שישראל מנעו מכּך: “המוכתר יישב כמה ימים בבית הסוהר , שלמו קצת כסף וישחררו אותו, ואילו אותך יחזיקו זמן רב,” הסביר לצבי. ואמנם, לאחר כמה ימים שיחררו את המוכתר.

כשנמסר לישראל שוחט על מות יחזקאל – בכה. מאוד מחבב היה את הקאווקאזי חם־הלב, שהחרב והרובה היו לו כלי נשק טבעיים ושנלחם ב“השומר” לעקרונות־ראשונים של כבוד עצמי, וקבלת־קרב ללא־חת.

“לא חשוּב כמה מתנפלים עליכם, לא חשוב כמה אתם, – היה אומר, – אל תספור, עלֵה על מי שמתנפל עליך.”

אולם התפקיד הקשה היה מוטל על מניה.

כשנהרג יחזקאל, היתה רבקה אשתו בשבוע האחרון להריונה. היא ילדה את בתה בחיפה וציפתה שיחזקאל יבוא – ויתן שם לילדה. מניה באה אליה למסור לה על הרצח. לא אמרה רבקה מאומה. ככל אשת שומר, היתה חיה בפחד התמיד כי אישה עלול להירצח בכל רגע. קיילה גלעדי היא שאמרה פעם: “אשת שומר, כשבעלה יוצא בלילה, אין היא יכולה לדעת, אולי הילד שהיא נושאת בחוּבה ייקרא בשמוֹ.”

הילדה שרבקה הביאה לעולם נקראה יחזקאליה.

העבודה במרחביה, כפי שנקראה גבעת פוּלה, נמשכה כביישוב רגיל, אם־כי השמירה היתה מדוקדקת מבכל מקום אחר. בלילות היו הערבים פותחים לפעמים ביריות, מהגבעות סביב, אך הם לא פגעו באיש, והפקודה היתה להשיב אש רק על מטרות ברורות. פעם, תוך כדי התקפה שכזאת, בא לעולם הילד הראשון של מרחביה: בתם של שפרה וישראל בצר.

בראשית קיץ תרע"א, בלילה שלאחר יום־הקציר הראשון, יצא יגאל בלוויית שני שומרים אחרים לסיבוּב בשדות. שני השומרים נשארו ליד הקמה הקצוּרה, ויגאל המשיך ברכיבתו. הוא עלה לדרך־העפר המרכזית שחצתה את העמק ושמע שעטות רוכבים. עצר, נטה לצד הדרך, כדי שהזַרים לא יוכלו לכַּתרו – אם כוונתם לרעה. הם היו שלושה. כשקרבו, שאל:

"מי אתם?״

“עוברי אורח.” ענו.

המשיכו בדרכם ויגאל המשיך ברכיבתו. כעבור כמה מאות מטרים פגש בשלושה רוכבים נוספים. פתאום שמע שעטת סוסים מאחוריו – שלושת הרוכבים, שעברו קודם על פניו, חזרו. היה מוקף מכל הצדדים והרוכבים הֵצרו עליו את טבעתם.

“רד מהסוסה,” – ציווה אחד, והשאר כיוונו אליו את רוביהם.

״מסור את הסוסה והנשק," הוסיף וציווה.

“כפקודתך,” אמר יגאל והתכופף כאומר לרדת. ראשו הגיע אל צוואר הסוס וידו נשלחה במהירות אל האקדח. שלף וירה אל המקיפים אותו. שתי יריות נורו אליו. הסוסה נזדקרה, עברה בקפיצה תעלה שבצד הדרך ויצאה בדהרה לשדות. נתפרסו הרודפים ורצו לכתרו בעיגול נרחב. חששו לירות, שמא יפגעו באחד־משלהם, ושלפו את חרבותיהם. יגאל על סוסו הגיע סמוך לפסי הרכבת של העמק, פתאום ראה לפניו אחד הרודפים חוסם את דרכו. יגאל ירה בסוסו והרוכב נפל ממנו. זנק על הפסים והמשיך לדהור למרחביה. כשהתקרב למקום, חזרו התוקפים על־עקבותיהם במהירות. יגאל הזעיק את חבריו. יש להניח שהמתנפלים יחפשו פיצוי לכשלונם, ואפשר גם שאחד או שניים מהם נפגעו, והם יזעיקו כפרים רבים להתקפה על מרחביה. ואכן עוד לפני חצות הלילה הקיפו את הגבעה מאות ערבים, רַגלים ורוכבים, ירו על המקום והלהיבו זה את זה. אנשי “השומר” והפועלים נכנסו לעמדותיהם וציפו, ללא תגובה על היריות. שתיקתם הרגיזה את המתקיפים ואלה ניסו לעלות על הגבעה בהמוניהם. משנתקרבו, נפתחה עליהם אש והם נסוגו חזרה לשדות. שוב ניסו לפרוץ ביללה רבה ובפנטַזִיָה של יריות, ונהדפו. כך חזרו ההתקפות עד אוֹר ראשון של בוקר, ואז נעלמו, כשצעקותיהם ויריותיהם עוד מהדהדות באוזני המגינים שעה ארוכה.

בצהריים הגיעו שוטרים מנצרת. נתקבלה תלונה, שאנשי מרחביה התנפלו על עוברי אורח ושדדו אותם. המגינים מיהרו להחביא את נשקם, והשוטרים ריכוזו את כל האנשים במקום אחד. משהוקפו על ידי השוטרים, באו אנשי הכפרים מהסביבה ושדדו את התבואה לעֵיני השוטרים. התוקפים נקראו לזהות את “המתנפלים עליהם” והם הצביעו על שבעה אנשים.

השבעה – יגאל, אליעזר שוחט, ראובן קורקין, צבי בקר, ישראל בצר, יצחק נדב ויוכבדזון, נלקחו לבית־הסוהר של נצרת ואחר־כך לעכו. מצבם עלול היה להיות קשה. אחד המתקיפים נהרג ביריות מידי יגאל, ובני כפרו טענו כי נרצח, חנקין שוב היה צריך לאסור את סוסו, לקחת עמו את שומר ראשו ולצאת לנצרת ולביירות, לשחד את השוטרים, הקצינים והשופטים.

חנקין אף ניהל משא־ומתן עם בני כפרו של ההרוג, שתבעו פיצוי־כסף תמורת ביטול תביעתם. המשא־ומתן נתמשך זמן־רב. העצורים ישבו כשנה בבית־הסוהר. במתת־כסף לסוהרים ניתן להם לקבל מבחוץ אוכל ומבקרים. בעת המַאסר נולדה בתו של צבי בקר ונקרא שמַה דרוֹרה. שתי האחיות – שפרה אשת ישראל בצר, שנאסר אף הוא, ואסתר – מבקרות היו את בעליהן עם התינוקות בזרועותיהן. בשעות הפנאי המרובות יכלו הגיסים לסַפר מפי הטף שלהם…

וחנקין המשיך במשא־ומתן עם כפרו של התוקֵף־שנפל, עד שהסכימו על סכום הפיצויים. ואז, כשנערך המשפט, הצהירו בני הכפר, עַדי התביעה, שאין הם יכולים לזהות בוודאות את העצורים, האוּמנם אלה הם המתקיפים. השופטים התורכּיים. שלא זרוּ להם סידורים שכאלה מחוץ לבית־המשפט ושאולי גם הם עצמם “נמרחו” במקצת. – זיכו את הנאשמים.

ששה מהם חזרו למרחביה לעבודה ולשמירה, חוץ מיגאל. הערבים העמידו תנאי מפורש ל“סולחה” – ועליו התעקשו: “יגאל לא יחזור למרחביה ולא יציב רגלו בעמק”. עצם הופעתו היתה להם כפגיעה־בכבוד: אחד היה ועמד נגד ששה.

כל אותו זמן המשיכו מניה וישראל לטפל בעצורים שבעכו. העניינים היו מרובים ויגעים. שליחים באו ויצאו. ובינתיים צריכים היו להימשך כרגיל ענייני השמירה במושבות והחזקת מרחביה עצמה. סיפור ההגנה על מרחביה התפרסם בכל הארץ ובעולם היהודי בחו"ל, פשטו אגדות על אנשי־החיל היהודים, השומרים. נושאי־הנשק ורוכבי־הסוסים, העשויים ללא־חת.

ביישובי היהודים היה הנוער הציוני מדבּר בגאווה על השומרים בארץ־ישראל ומעשיהם. אמהות יהודיות שרו שיר ערש שנתחבר באותם ימים על יגאל:

"ובן־מזל תהיה, יפה שלי,

זריז כיִגָאֵל

לוּלי, גיבורי, קטני שלי,

פרח מיזרעאֵל."

בכל העיסוקים הרבים, לא פסק עניין אחד מלהטריד את ישראל שוחט: הארכת זרוע של “השומר” דרומה, אל מושבית השומרון ויהודה. הוא ניסה לחדור לזכרון־יעקב. מושבה וָתיקה זו, כבת שלושים שנה – שלא כאחיותיה הדרומיות, ראשון־ לציון ופתח־תקוה, לא קלטה פועלים רבים. מתוּחמת היתה לעצמה, לא הוסיפה תושבים על מייסדיה, ואלו עקשנים היו קשורים לאדמתם כבעלי־אחוזה, מעסיקים את אנשי הכפרים הערביים הסמוכים המסתופפים בחצרות המושבה, יחד עם נשותיהם וילדיהם; נחוּתים הם ואפשר לנהוג בהם מנהג־אדונים. יותר מכל מושבה אחרת הצליחה זכרון־יעקב “להישמר” מן העולים החדשים הללו – הפועלים, ולהציב מחיצות בינה לביניהם. גם צעיריהַ, בני הדור השני, שמרו על ייחודם ועל מסגרתם. היתה בהם גאווה של בני ראשונים, כאבותיהם, ולעתים אפילו יותר מהם, ביקשו להתגדר מפני הפועלים הללו, החדשים בארץ, יחפנים, זקופי ראש ומישירי־מבט המצודדים את בנות המושבות.

הוועד של זכרון־יעקב בא בהצעה לפני שוחט: לשלוח כמה שומרים למקום. שישמשו כמפקחים על השומרים הערבים. בזמנו החליטו אנשי “השומר” שלא להסכים בשום־אופן לשמירה מעורבת, יהודית־ערבית, ועל עקרון זה לא ויתרו בשום מקום. הפעם, סבור היה שוחט שיש לוותר. זו הזדמנות לחדור לשומרון, למושבות העלייה הראשונה; בכל־אופן, ויתור אחד השיג, שזכרון תוסיף ארבעים פועלים יהודים בכפר. שוחט שלח את מיטב השומרים לזכרון־יעקב, בנסיון לכבוש את לבה:

ישראל גלעדי, חיים שטורמן, חיים צפתי, וכממונה – את צבי בקר. היה מבקר בעצמו פעמים רבות במקום, מופיע לפני הפועלים ומנסה להידבר עם האיכרים.

אליעזר קרול, שהיה אותו זמן פועל בזכרון, מספר על הופעתו של שוחט לפני חברי “השומר”, – אסיפה שהמסַפר נכח בה; הופעתו של ישראל השפיעה עליו להצטרף אף הוא ל“השומר”:

רושם מיוחד עשו עלי דברי ישראל שוחט. הוא אמר: עלינו להחדיר ללב החברים את הכרת הגבורה, הגנה על הרכוש והכבוד היהודי עד כדי הקרבה עצמית, כדי להעלות את כבודנו הלאומי שהיה כאֶפס, בעיני הערבים, ולהכריחם לכבדנו; יחד עם זאת, עלינו להחדיר ללב כל אחד מאתנו את הרגשת האחריות הקולקטיבית לקיומו של “השומר”, כל אחד צריך לחשוב, כאילו רק בזכוּתו קיים האירגון.

חרף כל המאמצים, לא הצליה עניין זכרון־יעקב. דומה, כאילו רצו הזכרונים, המעסיקים מאות פועלים ערבים, להפוך גם את אנשי “השומר” לקַבּלני־שמירה מפקחים שאין הם־עצמם עוסקים בשמירה אלא משגיחים על השומרים הערבים. הם לא רצו להבין את תביעת שוחט וחבריו להעביר את כל השמירה לידיים יהודיות.

“מה איכפת לכם, – היו אומרים, – אם הערבים יעשו את העבודה השחורה?”

לא נמצאה לשון־משותפת לאיכרים ולשומרים. צעירי זכרון בייחוד היו גאים בהיותם “בני־הארץ הראשונים”, דור נבחר, “אתרוגים של ארץ־ישראל”, כפי שכינו את עצמם. הם התרכזו סביב משפחת אהרונסון, שאחד מבניה, אהרון, זכה לשם בינלאומי בגלותו בצפון הארץ את אֵם החיטה, ובשאר מחקריו הבוטניים. אלכסנדר, אחיו, היה מנהיגהּ של אותה קבוצת צעירים והוא הדריכהּ להוקרת ייחוּדם ולהתבדלות מהפועלים, העולים החדשים. אותה התנכרות שבין זכרון־יעקב נתנה אותותיה גם שנים רבות לאחר מכן.

השומרים, ככל אנשי העלייה־השנייה, מצאו בזכרון־יעקב ידיד: ד“ר הלל יפה שחרף שנותיו הרבות כרופא בכפר, לא היה אהוּב על האיכרים, שהיה מבקר את דרכיהם ובז למשטר־החסות הברוֹני, בו חיו שנים רבות. אף־על־פי שבית־החולים שלו נתמך בידי הברון, העֵז ד”ר יפה ויצא ותקף את הפקידוּת המשתררת ולא נרתע מלהביע דעתו באוזני הברון עצמו.

בסופו של אותו קיץ נתברר שלא יהיה המשך לשמירת “השומר” במושבה. ואולם נמצאה דרך אחרת לחדירה לשומרון: באסיפת “השומר” שנערכה בבית ישראל ומניה שוחט בחיפה, שם הוחלט על כיבוש מרחביה, נמסרה הודעה שעוררה שביעות רצון רבה. חדרה מבקשת ש“השומר” יקבל עליו את השמירה במושבה.

לא רחוקה חדרה מזכרון־יעקב, אך שלא כאחותה ההררית פתוחה היתה אותה עיירת־מישור לפני הפועלים יותר מרוב המושבות בארץ. במושבה זו, שסבלה יותר מכל יישוב בארץ מן הקדחת, שהפילה רבים ממתיישביה, נקלטו הפועלים ביתר־קלוּת.

הכפר טובל היה בחורשות אקליפטוסים סביב, מפוזר על שטחים גדולים ושמירתו בידי הערבים. רבות היו הגניבות בחצרות ובשדות, והשומרים הערבים לא יכלו להשתלט עליהן, או שלא התאמצו בכך. משהגיע שֵׁמע הצלחות “השומר” למושבה, תבעו איכרים רבים, בעיקר הצעירים שבהם, להעביר את השמירה לידי “השומר”. אחד הקיצוניים שבהם היה אבשלום פיינברג.

לאחר דיונים ממושכים קיבל ועד־המושבה את ההצעה. היתה זו החלטה קשה: שילוח השומרים הערבים ירגיז את השייכים של הסביבה, הממונים על השומרים ומקבלים חלק הגון משכרם. ועוד: שמירה עברית הוצאותיה גדולות יותר, אם־כי בחשבון־אחרון היתה חסכונית יותר; לפי שהגניבות פחתו בהרבה.

באו שליחי חדרה לפני ישראל שוחט והעלו את ההצעה. היתה בה פיתוי רב, והיה גם סיכון גדול: חדרה, שבתיה מפוזרים והיא משתרעת על שטח עצום, תובעת מספר גדול של שומרים; בגליל הולכים השומרים מסביב לחומה, ואילו כאן כַּללה השמירה כפר גדול, שדות פלחה רחוקים, פרדסים וחורשות.

אבל האתגר היה גדול – השומרון פותח שעריו לפני “השומר”, ויש עכשיו סיכויים להגיע גם ליהודה ולשפלה וליהפך לאירגון השמירה והבטחון של כל יישובי היהודים. האסיפה בבית שוחט בחיפה אישרה את קבלת השמירה בחדרה. וכך עסוקים היו אנשי “השומר” באותו חורף בשני מפעלים גדולים: מרחביה וחדרה וכן גם השמירה ביישובי הגליל התחתון.

עצם חתימת החוזה עם חדרה נשתהתה (עד אלול תר"ע), משום שנציגי “השומר” תבעו לקבוע בחוזה את התאריך העברי, – תביעה עקרונית שלא היו מוכנים לוותר עליה.

ישראל שוחט, ישראליק גלעדי ומנדל פורטוגלי נועדו בזכרון־יעקב, שם ערכו את הרשימה, מי ומי ייצאו לשמירה בחדרה. מנדל פורטוגלי נתמנה למפקד ואתו עשרה שומרים: ארבעה רוכבים וששה רַגלים. ובקיץ, בעונת עבודת השדה, הגיע מספר השומרים עד שלושים וחמישה.

חדרה גרמה לשינויים בשיטות השמירה. במושבת־מישור גדולה זו אי־אפשר לשמור על כל בית, שדה, פרדס ואורווה. העמידו מעתה את השומרים במקומות התורפה, בדרכים הראשיות ובשבילים. שמו מארבים רחוק מהכפר, יצאו לסיורי־פתע, נעו ממקום למקום במהירות והפתיעו את הגנבים והשודדים במקומות שלא ציפו בהם, לפעמים עוד לפני שהגיעו הללו ליַעדי הגניבה.

ואכן, מיד בתחילת השמירה העברית פחתו הגניבות וגבר הבטחון. תוך כדי כך נשתנתה האווירה במושבה וכמו התנערה. הגיעו פועלים חדשים, אנשי “לגיון העבודה” נתחברו עם השומרים. מטבח השומרים, שסיפק אוכל לכל־דורש, שימש ככל מקום מסוג זה, כמועדון עירני בשעות הערב ובשבתות.

מראה השומרים החמושים, הרוכבים בחוצות המושבה ושגיבורי הערבים נוטים מפניהם בדרך־ארץ, הפיח גאווה בתושבי המושבה וצעיריה. אלה היו באים למטבח להסתופף בצלם של השומרים הנודעים, היו יוצאים עמם לשמירה, או כמו אותו נער צעיר, אחיו של יגאל – משה אליוביץ, מתקשרים לסוסות היפות שלהם ומעבירים זמנם בטיפולן.

בין חדרה וכפר הצ’רקסים השַׁכן השתרעה בצה שהיתה שייכת לאנשי חדרה ואלה ייבשוה. אולם הצ’רקסים עלו על האדמה, והאיכרים נאלצו לוותר. זמן קצר לאחר שהגיעו אנשי “השומר” למושבה הוחלט להחזיר את הבצה המיובשת לבעליה. עשרה חדראים יצאו בוקר אחד וחרשו את האדמה, כשאלכסנדר זייד, חיים שטורמן ובן־ציון מַשבֵּץ שומרים עליהם. הצ’רקסים נקהלו על החורשים, אבל שלושת הרוכבים מנעו מהם להתקרב. פרצה תגרה, אחד האיכרים נפצע, אולם הרוכבים גרשו לבסוף את ההמון. החורשים המשיכו בשלהם והאדמה היתה לחדרה.

אותם ימים אף ביצעו אנשי “השומר” פעולה מחוץ לשטח היישוּב, שהוכיחה לערבים, כי בשעת־הצורך עלולים הם לִלקוֹת אף בשטח־שלהם.

בוקר אחד ראה צבי נדב, תוך כדי סיבוב שמירה, ערבים בני שבט הדמירה, הסמוך לחדרה, קוצרים באדמות המושבה. כשביקש לעוצרם התנפלו עליו, הכוהו עד שאבדה הכרתו ולקחו את נשקו.

שבוּר־יד ורצוץ־עצמות המשיך בשמירה, מצפה לשעת נקמה. עבר זמן־מה ומאירקה חזנוביץ הצטרף לשומרי חדרה. ידידים טובים היו והוא סיפר לו תוכניותיו. צרפו אליהם את חיים שטורמן, הצעיר שכבר נודע כסייר מובהק ואמיץ־לב – “אשגר” כינוהו, הצהוב, על שום צבע שערותיו, – וכן את מנדל פורטוגלי ובן־ציון מַשבץ ובלי להודיע למישהו זולתם, ואפילו חבריהם־לשמירה, יצאו לילה אחד להתנקם בשבט הדמירה, יכולים היו כמובן לתפוס אחד מבני השבט, לשדוד נשקו ולהכותו, אולם לא בכך רצו. היה חשוב להם להוֹכיח לשכנים, שיכולים הם, השומרים, לחדור לתחום הערבים ולעשות שם כעולה על־רוחם.

בני שבט הדמירה שוכנים היו במין אִי, מוקף תּעלת מים ובוץ שרוחבה כמה מטרים, והגישה היחידה אליו היא בגשר־עץ צר, איש לא ניסה להתקיף את אנשי דמירה בשטחם, שהגישה אליו במפתיע היא כמעט בלתי־אפשרית.

החמישה תיכננו תוכנית, ובלֵיל־חשיכה יצאו לבַצעה. בחסוּת האפלה הסתננו לגשר ונכנסו לשטח הכפר. פתאום נשמעו שעטות סוסים. הסתתרו מאחורי שיחים וכמה רוכבים עברו על־פניהם, אולם אחרון הסוסים הרגיש באנשים הזרים ומשעבר שם נרתע להרף־עין. רוכבו השגיח במתחַבּאים וצעק “מן הדה?” הוא וכל חבריו עצרו והקשיבו. מנדל פורטוגלי ירה באוויר והארבעה ענו אחריו ומיד נסוגו לעבר הגשר ועברוהו.

אנשי האי התעוררו לשמע היריות, בקעו צעקות ועשרות יריות פלחו את האוויר לכל צד. החמישה נכנסו לחורשה, הרוכבים יצאו אחריהם ואתם תושבי הכפר, כולם יורים באוויר. תפסו החמישה עמדות בחורשה והרוכבים ניסו לכתרם. השומרים נסוגו בכיוון הבצות ותפסו עמדות מאחורי שיחים. הערבים התקרבו אליהם. השומרים חסכו בתחמושת – גדול שבחסכנים היה מאירקה חזנוביץ, שהיה נאנח על כל כדור שמוכרח היה לירות; לא רצו להרוג, וירו אל רגלי הרודפים וסוסיהם. היו מוקפים בעשרות תושבי הכפר, שהתחבאו מאחורי העצים מפַחַד “התוקפים” המסתוריים. לאורם החיוור של הכוכבים הכירו את שייך הכפר, רוכב על סוסתו האצילה, עובר בין האקליפטוסים ומעודד את אנשיו לצאת ממחבואם ולתקוף את הזרים. אך משניסה מי מהם להתקדם – נורתה לעֶברו ירייה ומיד נתחַבא בחזרה. התרתח השייך וצעק על אנשיו. אמר מאירקה בלחש: “הוא מרגיז אותי השייך הזה, רוכב לי ליד הפנים.” קלע כדור אחד ופגע בסוסתו האצילה שנפלה והפילה עמה את רוכבה.

בינתיים התעוררה הסביבה כולה ותושבי הכפרים הסמוכים הוסיפו יריות משלהם והעלו מדורות, אות ידידוּת ועזרה לשכנים המותקפים. אף־על־פי שהחמישה היו מכותרים, היה מצב־רוחם מרומם לעומת בהלת רודפיהם.

בני דמירה אמנם לא התקיפו, אך גם לא זזו ממקומם. נינער חיים שטורמן והוליך את חבריו דרך הבצה והרחיקם ממקום הסכנה. לאחר שנותק המגע עם הרודפים. חיפש שטורמן ומצא שביל בבצה בכיוון חדרה. חזרו איש איש למקומו ולא גילו לשום בריה על חלקם באותו ליל יריות שעורר את כל בני חדרה, שתמהו לדעת על שום־מה יורים שכניהם כל הלילה.

לאחר יומ־יים הוזמן מוכתר חדרה למשטרה התורכית בקיסריה. המודיר, מפקד־המשטרה, הודיע לו, כי אנשי דמירה התלוננו ששומרי המושבה התנפלו עליהם בכפרם־שלהם. תמה המוכתר ואמר למפקד המשטרה: "אתה מאמין שמישהו יעז לחדור לאי המוקף מים, מקום מושב הדמירה?”

“חלום חלמו!” – השתכנע המודיו, או שמא לא היה איכפת לו ולא המשיך בחיפושים. שֶׁמע התלונה הגיע למושבה וגרם קורת־רוח לאנשיה. לא רגילים היו בתלונות ערבים כי יהודים מתנפלים עליהם. נתפרסם הדבר וכבוד השומרים הוסיף ונתייקר.

כעבור זמן מה שלחו אנשי דמירה שליח לראש השומרים, למנדל פורטוגלי, וביקשו ברית־שלום, תבע מנדל שיחזירו את הנשק שגזלו מצבי נדב, ישלמו פיצויים על פציעתו ויופיעו כמבקשי השלום, משמע – כאשֵׁמים.

ברית־השלום לא נכרתה, אך שֶׁמע ההתקפה של השומרים יצא בכל הסביבה, והיחס אליהם נשתנה: כל כפרי הערבים שחרו ידידוּתם ואפילו כנופיית השודדים המפורסמת של קקוּן, שראשה, אבו־הנטש, מפיל חיתתו על הכול, שיגרה שליחים וביקשה מהשומרים רשות למעבר חופשי באדמות חדרה. נענו להם השומרים, בתנאי שיתחייבו שלא יפגעו ביהודים, ואילו באדמות המושבה יהיו רשאים לעבור רק עם שלל גניבות שגנבו אצל יריבי השומרים ויריבי חדרה, ובשום־אופן לא עם שלל של כפרים ידידים. קיבלו עליהם שודדי קקון את התנאים והקפידו לשמור עליהם.

היתה הרגשה של כיבוש והישגים. בלילות הקיץ עולה היה מבין חורשות האקליפטוסים קולו של מאירקה חזנוביץ, היוצא לסיבוב השמירה, רוכב על סוס ומסלסל בזמר ערבי של געגועים ואהבה. הקול הצלול העולה מבין בצות המים והחורשות נשמע בכל בתי המושבה והישרה הרגשה טובה.

 

בכל הארץ “השומר”    🔗

לעלות על הסוסים, לחזור ליהודה – אמר ישראל שוחט לחבריו: צריך לגייס חברים חדשים.

יצא עם מנדל פורטוגלי לפתח־תקוה, נתכנסו פועלים ודיברו לפניהם. שמעו בתשומת־לב והסכימו עִמם: צריך אמנם שומרים יהודים. אבל משהגיע הדבר לידי מעשה נמצאו רק שני צעירים שמוכנים היו לצאת לשמירה, ורק אחד מהם התמיד בשמירה: ישׂשכר סיטקוב. חזר שוחט וירד דרומה. שמע אותו בפתח־תקוה נער בן שש־עשרה־וחצי ובא לאחר האסיפה ואמר: “אני רוצה להיות שומר. מדד אותו בעיניו – צעיר אמנם, אבל בריא, גבוה ומוצק. פנחס שניאורסון שמו, נכדם של רַבִּיי חב”ד ואלה עקשנים הם. שילחוֹ לחדרה. נצטרף אליו צעיר אחר, חיים פיינברג, ויצא אף הוא להיות שומר.

בא שוחט לנמלה של יפו. ארבעה צעירים שיצאו מבית־יתומים של אודסה וירדו זה עתה מהאניה עמדו על החוף. מביטים על־סביבם ואינם יודעים מה לעשות. ליווה אותם לעיר וליד שולחן האוכל של ספקטור סיפר להם על השומרים. שלושה לקחו חבילותיהם ועלו צפוֹנה: שאול קֵרבֶּל, משה שֶׁר, נתן בּרֶזוֹבסקי. עמד בחור בנמלה של חיפה, זלמן אַסוּשקין, וביקש לעלות באניה שתחזירו לאירופה. פגש בו ישראל שוחט והשפיע עליו להיות שומר בגליל. נשמע קולה של מרחביה ומעשי גבורתה בירושלים. חיברו במערכת “האחדות” כרוז מלהיב והדפיסוהו; אחד מבין הפועלים שבעיר, יוסף נחמני, לקח את מעט מטלטליו, משך אחריו חבר שלו ויצאו למרחביה.

זעיר־פה, זעיר־שם, מתוך מחנה הפועלים שהיה בתהליך בלתי־פוסק של תנועה וחילופין, נתלקטו וניתוֹספו אנשים ל“השומר”. נער של הגימנסיה “הרצליה”, יצחק טוּרנֶר, שהפסיק לימודיו כדי להיות שומר; פועלים שנמשכו לחיי השומרים כמו דוד פיש, מאיר ספקטור, משה לויט, קלמן גרינפלד ואחרים. לכאורה, הרי קבע התקנון שאין להכניס לשמירה צעיר למטה מגיל 18, אבל אם נתעקש – לא בדקו בשנותיו, ואם ראוי היה לשמירה – שמר.

“השומר” משך אנשים, אבל עניין “לגיון העבודה” היה קשה. חברים חדשים לא ניתוֹספו, והוותיקים החלו לעזוב. היו עובדים קשה בכל עבודה וחסרים אותו סיפוק והילה של שומרים. קשה היה לשכנע שהעבודה וכיבושה מחייבים משטר צבאי. בסג’רה נתחוללה מריבה בין קבוצת “העבודה” והפועלים האחרים שבמקום, שטענו, כי דוחקים את רגליהם, והאווירה לא היתה נוחה. בחדרה נטשו רבים את ה“לגיון”, כדי להשתקע במושבות או להמשיך בנדודי פועל ללא עול, מושבות חדשות ביקשו שמירה וחלק מהשומרים בא מתוך אנשי ה“לגיון”, וכך, בשנַתַיים לייסודו, התפזרו הקבוצות וה“לגיון” נתפרק.

רק כעבור עשר שנים, בפִתחה של תקופה חדשה, העלייה השלישית, קם מחדש משהו דומה־לו, “גדוד העבודה”, והיה לכוח הפועלי המרכזי בארץ בתחילת שנות העשרים, וגם כאן ישראל שוחט בין היוזמים והבונים.

“השומר” העמיק שמירתו. אנשיו מאומנים היו היטב, יודעים את מלאכתם ומאורגנים כהלכה. בא־הכוח במושבות הגליל, המפקח על השומרים בצפון – היה ישראליק גלעדי שמרכזו ביבנאל, ובא הכוח בחדרה ובשומרון – מנדל פורטוגלי. הם האחראים לשומרים במקומותיהם, הם המנהלים את סדרי השמירה והם הבאים במשא־ומתן עם האיכרים. לכל מושבה לחוד היה מוּרשה אחראי מטעם השומרים.

ישראל גלעדי היה בעל הרגשת שליחות נדירה. בתוך חבורת השומרים העליזה בולט היה ברצינותו. בשעת הצורך היה אוֹכף משמעת על השומרים הצעירים בגליל, הנתונים לפיקוחו, מחמיר בשעה שפורצים־גבול ומשובות־נעורים כובשות אותם. אוסר עליהם להבליט עצמם במושבות, להתהדר בלבוש, להתנַשא. בשעות הפנאי במשך היום, אם ביקשו לצאת למושבה, לחֲזר אחרי בנות האיכרים, או סתם לבלות־בנעימים, היה מציע להם, לעומת אלה, ללמוד ערבית או לסייר בסביבה. למרות־כך, אהבוהו הצעירים ששמרו תחת פיקודו. איש מצפּון רגיש היה. מעודו לא תבע מאחרים יותר מאשר מֵאת עצמו, ואילו הוא־עצמו היה עסוק בתפקידו מבוקר ועד ערב, ובלילה יוצא לשמירה ככל האחרים.

באותם ימים נִתקף בקדחת ולאחר־מכן חלה במחלת לב. הצעירים ביבנאל ששמרו אתו היו מתחננים לפניו, בראותם את פניו הצחים והיפים מתעוותים מכאֵב, כי יחזור לביתו והם ישמרו במקומו – והוא סרב בתוקף. קיילה אשתו דואגת היתה לו הרבה. אך גם היא לא העזה לדרוש ממנו שיפסיק את השמירה או ימעיט בנסיעות מיבנאל לחיפה בענייני “השומר”, או בסיוריו במושבות הגליל.

מנדל פורטוגלי, לעומתו, עליז היה תמיד, חובב שנינה ולצוֹן, ומחול עד בוקר. ועם־זאת הטיל מרותו על האנשים ללא בעיות, אמיץ היה, איש צבא מהיר־תפיסה פותר בעיות שמירה ובטחון, חריף בטאקטיקה צבאית ומצליח ביחסים עם האיכרים ועם הערבים.

ואם־כי מאז נעוריו במחתרת הרוסית עסק בענייני צבא ונשק, היה חוזר ומזהיר את חבריו על הסכנה שבריחוק מהעבודה ועל הפער המסוכן שעלול להיווצר בין השומרים, הפועלים והאיכרים. “השמירה והנשק הם מקצוע של חוסר ברירה, – היה אומר, – של הכרח”, והיה מייחל ליום שהשומרים יקימו כפר משל־עצמם ויוכלו לעסוק בעבודת האדמה ובענייני בטחון גם־יחד.

ישראל שוחט, היושב בחיפה, היה העוסק במדיניות “הגבוהה” של האירגון, בו ראו האנשים את מייצגם של השומרים והוא המקשר עם המפלגות והמוסדות. דירתו בחיפה שימשה כ“מיפקדה” של השומרים ומשם גם ניהלו את המשא־ומתן עם מוכרי הנשק הערבים, בחיפה עצמה או בביירות.

פנחס שניאורסון מספר, כי בהיותו עוד שומר “ירוק” נשלח מיבנאל לחיפה בשליחות מטעם גלעדי, ישב בחדרם של ישראל ומניה ומסר שליחותו. פתאום נכנס מישהו לחדר והתלחש עם ישראל. שניאורסון נתבקש סליחה, ובצאתו ראה כי לחדר נכנס ערבי, מכנסיו תפוחים יותר מהרגיל והוא מהלך בפישוק רגליים, כשיכוֹר. לאחר זמן נודע לו שאוֹתוֹ ערבי היה סוחר־נשק, שהביא על גופו אקדחים מביירות.

בעניינים המקומיים וביחסים שבין השומרים לא היה ישראל מטפל, אך בחשבון־אחרון אליו היו באים גם בענייני חברים והוא השכיל לפייס שומר כשנעלב, כמו בפרשת מאירקה חזנוביץ.

מאירקה קיבל רשות לקנות סוסה והוציא על כך חמישה נאפוליון. סיטקוב, הממונה על הקופה, סבור היה שההוצאה גדולה מדי ואפשר להשיג סוסה בסכום קטן מזה. “אולי אפשר, – אמר מאירקה, – אבל לא כל סוסה טובה לי.” ואילו סיטקוב התעקש ותבע להחזיר את הסוסה למוכר. נתכעס מאירקה והכריז: “הנה הרובה והנה הסוסה, אני עוזב.” והיו הכול סבורים שמריבה גדולה פורצת. אמר סיטקוב למאירקה: “לך לישראל.” נסע לחיפה.

שמע ישראל את טענות מאירקה ואת הכרזתו “אני עוזב” – נתכּעֵס וגרשו מביתו: לכל הרוחות! – צעק, – בשביל עניין כזה אתה מאיים בעזיבה?" יצא מאירקה מהבית, ולאחר כמה שעות חזר מבוּיש. חייך אליו ישראל, ומאירקה החזיר לו חיוך. היה ברור לשניהם שאין עניינם נשבּר על מיקוּחי מחירו של סוס.

למניה לא היה תפקיד מוגדר. לעתים היתה מעין “קצין סעד”, לעתים “שר־חוץ”, ולעתים “שר האוצר”. ישראל לא היה עושה צעד מבלי להתייעץ אתה. היא היתה משיגה קשרים עם אישים מכל החוגים, ומסתייעת בהם בכל הנחוץ. עם־זאת משגיחה היתה על החשבונות והכספים, תקציבו של “השומר” הגיע לאלפי פראנקים לשנה. אך מעט אירגונים ומוסדות הקפידו בימיהם ההם, כפי שהקפיד “השומר”, במַאזַנים וספרי־חשבונות, ברישום נכון ומוּכח של כל סכום שנכנס או הוצא. אל־נכון היתה בזה ידה של מניה, מנהלת־חשבונות מנוסה, וחרֵדה לכספי־ציבור.

ישראל לא קיבל משכורת מ“השומר”, ולפרנסתו עסק בניהול העבודה בבנייני הטכניון, שהוחל אז בהקמתם. מניה עבדה שם בהנהלת־חשבונות. הם ישבו בדירת שני חדרים, בקומה שנייה בבית ברחוב הראשי של המושבה הגרמנית. בחדר אחד ישנים היו ישראל ומניה, ובשני נפרשו מחצלות על הרצפה והוא שימש כחדר־אורחים לאנשי “השומר” הבאים להיפגש עם ישראל ומניה בענייני האירגון. לא היה לילה בלא אורחים. דלת הדירה היתה פתוחה תמיד, ואם בא שומר מאוחר בלילה, היה נכנס לאותו חדר ומתרווח לשינה על המחצלות.

נתמעטו הפועלים בסג’רה, אמם של השטורמנים עברה לחיפה ופתחה מסעדה לפועלים העובדים בהקמת הטכניון. כאן היו אוכלים גם מניה וישראל. זליג, הילד שעקב בעיניים מעריצות אחרי מניה בביקורו הראשון בסג’רה, מספר:

הם היו באים לארוחות צהרים. שמתי לב כי מניה לא טועמת בשר ואת המנה שלה מעבירה תמיד לצלחת של ישראל. על־יד מניה וישראל הייתי רואה את הבחורים שהכרתי בסג’רה, שהיו באים מזמן לזמן והם מסתודדים ביניהם ומתייעצים.

בשנת 1911 נולד לישראל ומניה בן, שקראוהו על־שם השופט הגיבור גדעון. מניה המשיכה בעבודתה גם בהריונה. באותם ימים היה מקרה, שנוסף ברבות הימים לסיפורים הרבים על מניה ואומץ־לבה.

פעם לפנות ערב עברה בשכונה הערבית של חיפה, וצעיר ערבי, בן נכבדים, ליגלג עליה. הניפה מגלב שהיה בידה, והצליפה בו את הנער־הטרזן. הוא התלונן במשטרה. והתורכים שלא יכלו להתעלם מתלונתו של בן־נכבדים עמדו לעצור את מניה שהיתה בהריון. נודע הדבר לקונסול הרוסי והוא הודיע למשטרה התורכית, כמשפט הזמנים ההם, כי אַל לה לפגוע בנתינה שלו.

גדל גדעון והחל לזחול בשני החדרים. באי הבית הרבים פינקו ואהבו את הילד בעל העיניים השחורות החכמות, המוצא עיסוק ועניין בכל דבר, ולמען הקיצור וכן בהשפעת המלה “גיבור” בערבית, כינוהו “גֶדַע”. לאחר הלידה חזרה מניה לעסוק בענייני “השומר”, כשהיא מוצאת לה את הזמן בשביל גדעון הקטן, וחברותיה תמהות, מנין לה אותם נסיון ובקיאות בגידול ילדים.

השַׁנים והפעילות! הרחיקו את מניה מבני משפחתה ברוסיה. כשנמסר לה לפני ארבע שנים על פטירת אביה, נשתקעה תמונתו בלבה – עקשן, טרוד תמיד, בלתי מובן לסביבתו. לא היה פנאי לסוב אחורה, לשקוֹע בזכרונות ובעצבות. נקלטה התמונה כמו מצפה ליום שתחזור ותעלה הדמוּת.

עברו ארבע־עשרה שנה מאז יצא האח גדליה מהארץ שלא־בטובתו. בית־החרושת למכונות של שטיין, שהשתתף ביסוּדו, גדל והעסיק יותר ממאָה פועלים, שייצרו מכונות, מנוֹעים ומשאבות. היו שטענו, הנה קם בארץ מפעל בקנה־מידה אירופי, שיש בו רווח לכשעצמו, בלא קשר לציונות. אמנם בתחילתו הושקעו בו כספי יהודים ציונים מהם תושבי הארץ ומהם תושבי חוץ־לארץ. ואילו בהמשכו הרי זה סתם מפעל עסקי, שנהפך לחברת־מניות. הבנק של ההסתדרות הציונית, אפ"ק, נתן הלוואות, בזהירות בנקאית רבה וכנגד בטחוֹנוֹת כמקובל, המפעל ייצר, הגלגלים הסתובבו ואפילו חולקו רווחים למשקיעים. אולם, לא יצאו ארבעה חודשים מחלוקת הדיווידנדה הנאה ונתברר שבית החרושת אין לו כמעט הון־חוזר ואיננו יכול לשלם משכורת לעובדיו והוא שקוע בחובות כבדים בריבית גבוהה. במחסנים עמדו אמנם מכונות רבות, אבל איש לא היה צריך להן. נתבּהלו המשקיעים וכינסו אסיפות. זהירים ומנוסים שבהם השקיעו את כספם תמורת בטחונות טובים, ואילו אחדים עומדים היו להפסיד את כל חסכונותיהם. בהתייעצויות, כיצד לחַלץ את בית־החרושת מהמשבר – נזכרו בגדליה וילבושביץ, ממייסדי המפעל, והזמינוהו לבוא לארץ ולחקור את מצב בית החרושת ושאלותיו. היתה זו הזדמנות לקיים את ההבטחה שהבטיח לעצמו, לחזור לארץ־ישראל. עזב את המשרד הטכני ועסקי תעשייה שלו ברוסיה וחזר לארץ־ישראל עם כל ביתו.

בדק את פנקסי המפעל ואת מוצריו ולא מצא כל רע בדרך עבודתו, אלא בבוּלמוּס ההרחבה. הציע לקיים את המפעל. ואילו לשם־כך צריך היה בנק אפ"ק להסכים לדחיית הפרעון של מילווֹתיו. אותם ימים היה הבנק הציוני חושש מאוד מכשלונות. שירתיעו ממנו תומכים בחוץ־לארץ, וסרב. נסגר המפעל, וגדליה החל לפעול כמהנדס עצמאי.

להישגים הגדולים ביותר הגיע, מבין האחים, משה וילבושביץ. בתחילת המאה עבד בשביל אחד מעשירי היהודים ברוסיה – זליג פֶרסיץ, והקים למענו בית־חרושת לשמנים בעיר נִיז’ני נוֹבגוֹרוד על נהר־הווֹלגה. הוא גם נתמנה כמנהל המפעל והגיע לשורה של המצאות, שהוציאו לו שֵׁם בינלאומי. המפעל ייצר שמן־מאור בשביל הכנסיות. עד אז היה זה מוּפק מצמחים. משה הצליח לייצרו מסוֹלר ולהפחית את מחירו בהרבה. המצאה אחרת שלו היתה ניצולם, להפקת־שמן, של זרעי הכותנה שגדלה במרכז אסיה, ושלאחר קטיף הכותנה עצמה היו נזרקים לאשפתות. היה זה שמן הכותנה הראשון שהוּפק באירופה, ופרסיץ הוסיף מפעל על מפעליו. תוך כדי עבודתו הגיע משה להמצאות רבות – מנורת־פתיל לאיקונין, תעשיית נייר מזרעי־כותנה, ובשנת 1908 רשם פאטנט לעיבּוי השמן הנוזל. פאטנט זה הוליכוֹ להמצאתו הגדולה – המרגרינה, שאנו אוכלים עד היום, ומשה וילבושביץ הוא אָביה.

המצאותיו עשוהו מיליונר. משהיו המיליונים בידו, נתפנה לפילוסופיה. הוא יצא לשווייץ, ללמוד באוניברסיטאות, לשמוע תורה מפי גדולים ולחפש את סודות החיים. שלא כאחיו גדליה ונחום ואחותו מניה, הודיע שאין הוא ציוני. גם לא היה סוציאליסט. הוא הרכיב לעצמו תורת חיים משלו, שבמרכזה עומד האדם כיוצר, עובד, פעיל ועושה את חלקו בעולם. הגם שהכריז כי אין הוא סוציאליסט, הודיע שהאחד במאי הוא יום הולדתו, לתת אפשרות לפועליו לשבות באותו יום, כאילו לכבודו – כדי שלא יובאו לדין. כאמור, גם לא היה ציוני. אף־על־פי־כן, כשמכר את זכויות פּאטנט המרגרינה בכל העולם, הוציא את ארץ־ישראל מכלל המכירה – לפי בקשת אחיו נחום, שהיה מנהל בית חרושת לשמנים בחיפה. בשנת 1912, כשביקשוהו ציוני רוסיה לחקור את האפשרויות התעשייתיות בארץ, יחד עם אחיו המהנדסים גדליה ונחום – יצא מיד לדרך.

נפגש עם גדליה ונחום, שהיו בקיאים בתנאי הארץ: גדליה בבניין ופיתוח תעשייתי, ונחום בתעשייה ובמקורות־כוח. שלושת האחים יחדיו סקרו ובדקו את כל מה שאפשר להפיק בארץ, וקבעו שיש מקום לבית־חרושת גדול לתעשיית שמנים, טחנת־קמח ובית־חרושת למלט ליד חיפה. מזרחה לחיפה, בהר הכרמל, גילה נחום חומר־גלם טוב לתעשיית המלט, שנכנס אז לשימוש בקנה־מידה גדול בכל העולם, ושבלעדיו, הודיעו האחים, אין מקום להתפתחות בבנייה. שלושה מפעלים אלה הוקמו, אמנם רק לאחר מלחמת העולם הראשונה.

משה שמח לביקורו בארץ מסיבה נוספת: הוא יפגוש את האחות האהובה, מניה. אך במקום נערה סוערת ומתלהבת, פעילה בחוגים מהפכניים, מצא אשה מבוגרת השקועה כולה בעשייה ומתקשה למצוא זמן לפגישה עם האח, ידידהּ מילדוּת, שנעשה מַמציא וחוקר־ודורש לטעמי החיים.

סיפר משה:

את מניה לא ראיתי במשך שבע שנים, בעת שהותי בארץ־ישראל היתה עסוקה בטיפול בילדה הראשון. זו היתה הפעם הראשונה שחַשתי שגם מניה אינה זקוקה עוד לאהבתי ולקרבתי. היא היניקה את בנה ומסרה לו את כל חיבתה… כעבור כמה חודשים בילינו ביחד עם מניה שבועיים של חופשה על הכרמל, ואז נעלמה כליל הזרוּת שנוצרה ביחסינו בימים הראשונים. ראיתי שמניה שקועה היתה באיזו פעילות חדשה ומסתורית ואינה מספרת לי דבר עליה. ערב־ערב היו באים אליה רוכבים, היא היתה מסתודדת אתם ולאחר־מכן היו נעלמים בחפזון. הדבר עורר את סקרנותי ופעם שאלתי אותה, "מי הם הרוכבים המסתוריים הבאים אליך ערב־ערב? " ומניה הסבירה לי – “חייבים אנו להגן על המושבות על־ידי יהודים.” יותר לא הוסיפה.

אך לא רק כלפי משה נראתה כרחוקה ועסוקה בעניינים זרים. גם עם אחיה נחום וגדליה, שגרו באותה עיר, בחיפה, לא היתה מרבה בפגישות משפחה. כל אחד מהם היה טרוד בענייניו ובביתו ולא נתפנו לזכרונות.

אותו זמן היה ישראל שוחט עסוק ב“מרד” הראשון ב“השומר”.

לאחר שנרצחו ראשוני השומרים בסג’רה, תבעו כמה מחבריהם, בעיקר יוצאי קאווקאז – יחזקאל ניסנוב, מאירקה חזנוביץ וצבי בקר – לנקוט בדרך של גאולת־דם, כמסורת הקאווקאז וכמנהג הערבי. הם אמרו, כי יש לנהוג עם הערבים בדרכיהם, וכשם שהללו מכריזים “גום” בכל מקרה של רצח ערבי, כן צריך גם “השומר” להכריז “גום” על רצח אחד מחבריו. בארץ, שאין יד השלטון והחוק תקיפים בהשלטת צדק ובטחון – רק מנהג “דם תחת דם” הוא שימנע את הערבים והבדואים מרציחות. “הם לא יבינו אותנו אם לא ננהג כמותם, – טענו המתלוננים, – והם יראו בכך חולשה.”

ישראל שוחט אמר להם, כי אנשי “השומר”, כיהודים בכלל, לא באו לארץ כדי ללכת בדרכי הערבים והבדואים. במשך הזמן יוכיחו אנשי “השומר” לערבים, כי לא הפחד הוא שעוצר את היהודים ממעשי גאולת־דם, אלא חוק עליון של משפט וחיי־תרבות ממוּדנים. “כוחנו יפחיד אותם. הם יידעו שיש להם עניין עם אנשים בעלי חוקים אחרים ולא תהיה להם ברירה אלא להיכנע להם,” אמר.

ויהושע חנקין, שהיה נוכח בוויכוחים, הוסיף: "אם ידאגו השומרים לחבריהם שלהם ויקחו את נקמתם, עלולים הערבים שיפחדו לפגוע בחברי ‘השומר’, להכריז “גום' על המושבות ואיכריהן המעסיקים את השומרים ולגרום למעשי רצח רבים.”

לזמן מה נרגעו הרוחות, אולם לאחר רצח יחזקאל ניסנוב נתעוררה שוב התביעה לנקמת־דם, והפעם בתקיפוּת. צבי ויהודה, אחיו של יחזקאל, קאווקאזים שחזקה עליהם פקודת האם הקוראת לנקמה, הודיעו, כי לא יישמעו לשום צו של “השומר” וכי ינקמו את דמי אחיהם. רבים מהשומרים הצטרפו אליהם, אפילו כאלה שנחשבו עד עתה “מתוּנים”.

הרוחות ב“השומר” נסערוּ והיו שהאשימו את הוועד באזלת־יד. שוחט חש צורך לעשות משהו, כדי לעצור בעד רוח־פרץ העשויה למוטט את המשמעת. “בר־גיורא” היה עדיין האירגון המפעיל והמנהיג בחשאי. הוא קבע כינוּס של חבריו בחורשה בהר־הכרמל, לא רחוק מעתלית.

האווירה היתה קודרת. רוב המתכנסים היו בדעה, כי הערבים יודעים רק דרך אחת: נקמת־דם, ויש להשיב להם כמעשיהם. דמו השפוך של יחזקאל לא החריש, והם דרשו פורקן בדם. ישראל מסר על פעולותיו של יהושע חנקין במשרדי השלטונות בנצרת, כדי לאסור את רוצחי ניסנוֹב. צבי בקר התפרץ באמצע דבריו: “יודע אתה היטב שכמו תמיד, לא יארע כל רע לרוצחים.”

ישראל שוחט סיים את הדו"ח וביקש מהאנשים להביע את דעתם. עיני הכול הופנו אל צבי נדב. הוא נסע אז עם יחזקאל ניסנוב, ביום הרצח. והיה מפורסם כמתון ביחסו לערבים, מה יאמר עכשיו?

צבי נדב היה מן הצעירים ב“השומר” ומן החדשים יחסית. במשך הזמן נתרקמה מעֵין הירארכיה של יחסים: לא יקום צעיר וחדש וידַבר לפני הוותיק. כל איש נדרש להביע דעתו, אבל כמו־מעצמו נקבע סולם של יחסים, בדומה למשפחה גדולה וליחס של אחים צעירים אל המבוגרים מהם. – אבל הפעם, ניפנו כולם מיד אל צבי.

קם ממקומו ואמר, כי לאחר שיקול רב סבור הוא, כי במקום ששולטים חוקי־פראִים ודרכי־מִדבר – אין לסטות מהם, אלא יש לנהוג לפי אותם חוקים, שאם לא־ כן, עלול הדבר לעלות בחיי אנשים רבים.

איש לא הוסיף על דבריו. ישראל השיט מבטו על הבחורים – לא היו צריכים להביע דברים. מתוך פני כולם ניכּרה דעתם, כל הצעה אחרת – ידע בביטחה – עשויה לשבור את רוחם. כפיית דעתו שלו תהיה פתח לכשלון. ומצד שני, היה בטוח כי אם “השומר” יעלה אף הוא על דרך ה“גום”, יהיה זה הקץ לאירגון – שהוא אחראי לא רק לאנשיו שלו, אלא גם לתוצאות מעשיהם ביחס לארץ כולה.

התבונן בהם היטב. אנשים אלה אהבו את יחזקאל. אוהבים הם איש את רעהו. כל אחד מהם עלול ליהרג. והם אינם רוצים שדמם יהיה הפקר.

אמר להם, כי הוא מסכים שיש מקום ל“גום”, אך אין לעשות שום פעולה על דעת איש אחד או קבוצה של חברים. הציע לבחור בוועד מיוחד אשר יחליט על פעולות ה“גום”, היכן ייעשו ומי יבצע אותן. בכל אופן, גם במקרה של נקיטת דרך ה“גום”, הרי יש לפגוע רק ברוצח עצמו ובשום־פנים לא בבני משפחתו או כפרו.

ההצעה נתקבלה. היא הורידה את המתח והרגיעה את הרוחות. בבחירות חשאיות נבחרו שלושה לשמש כוועד לענייני גאולת־דם, אנשי “השומר” הודיעו לתושבי שרונה, שמהם באו רוצחי יחזקאל – כי הם ביחסי “גום” אתם. אנשי שרונה נבהלו והורידו את עדריהם מאדמות יבנאל ובית־גן, וכשהיו צריכים לרדת לטבריה הלכו בדרכי־עקיפין שלא לעבור באדמות היהודים.

נשלחו שליחים מיוחדים לחקור מי היו רוצחי יחזקאל. בסופו של דבר – גאולת־דם ממש לא בוצעה. ואולם, הערבים בגליל, וכן במקומות אחרים שם שמרו אנשי “השומר”, נתבהלו; הרי ה“גום” אינו מחייב דווקא מהיום למחר, והוא כחרב התלויה מעל הראש ימים רבים… נוכחו לדעת, כי השומרים היהודים לא יירתעו ולא יוותרו ודמם אינו הפקר.

בתשרי תרע"ב – סוף 1911 – נערכה בחדרה האסיפה השלישית של “השומר”. הרוחות היו מרוממות, היתה זו שנה של הישגים רבים. שלושת חברי הוועד – ישראל שוחט, גלעדי ופורטוגלי – ומניה אתם, באו למושבה בדיליז’נס ושלושים רוכבים יצאו לקבל את פניהם. אף רבים מאנשי חדרה עצמה יצאו לקראת הבאים. יחזקאל חנקין חיווה דעתו, שקבלת־הפנים אינה זכות יתר של הרוכבים בלבד; ובשעת מעשה הורה לשומרים־הרגלים לכרות להם ענפי־אקליפטוס ולרכב עליהם. וכשהגיע הדיליז’נס עם חברי הוועד רצו לפניו השומרים העליזים, רכוּבים על סוסי האקליפטוס…

האסיפה סיכמה את פעולות “השומר” באותה שנה ויכלה לציין שלא היה אף כשלון. לאותה אסיפה הגיעה משלחת מטעם המושבה רחובות, ובראשה האיכר־הסופר משה סמילנסקי, וביקשה מחברי “השומר” לקבל את השמירה באותה מושבה גדולה.

הרוחות צהלו, הדרך ליהודה נפתחה. “השומר” פורש־זרועות בכל הארץ.

שוב פנה ישראל שוחט אל “חובבי ציון” ברוסיה ואל ראשם מנחם אוסישקין. עכשיו, שמעשי “השומר” נתפרסמו והם מקור גאווה לציונים בכל מקום, היתה האוזן קשובה לבקשותיו. שוחט ציין, שאת כל ההוצאות השוטפות של “השומר” מכסים החברים עצמם, אולם כדי שיוכל לקבל את השמירה במקומות נוספים, צריכים הם לסכום חד־פעמי, שממנו יוקצבו כַּספי־ערבויות לאיכרים בשעת קבלת השמירה ושישמש גם כקרן לפעולות מיוחדות במינן.

עתון “הצפירה” מראשית 1911 מוסר:

ועד “חובבי ציון”, בהכירו את חשיבותה של האגודה, החליט:

1. הוועד ערב בעד אגודת “השומר” ומתחייב לשלם לאלה המושבות שימסרו את השמירה ל“השומר” בעד הגניבות שתקרינה בסכום של ארבעת אלפים פרנק. הכסף יהיה מונח ב“אנגלו פלשטינה בנק” וזה האחרון ישלם בכל פעם, בכל מקרה של גניבה, את הנזק. “השומר” מצידו משלם אחר־כך את הכסף לוועד.

2. הוועד מבטיח את כל חברי “השומר” באחריות למקרי מוות, מחלה וחוסר־כוח.

3. הוועד משתדל לעורר תשומת־לב של קבוצות ואנשים פרטיים אל ענייני האגודה הזאת, בכדי להמציא לה את הסכומים הנחוצים להתפתחותה.

בנובמבר 1911, משהתכוננו לקבל את השמירה ברחובות, פנו שוב לאוסישקין, ישראל שוחט היה חולה, ומניה כתבה במקומו. היא פירטה את הכנסות “השומר” והוצאותיו, וציינה את האפשרויות החדשות שנפתחו לפני השמירה העברית, שאין לוותר עליהן בשום פנים ואופן:

אדון אוסישקין הנכבד מאד,

שלחנו לך ב־13 באוקטובר דו“ח כספי של “השומר” עבור השנה שעברה. בהיותנו ביפו בשבוע שעבר, מסרנו לד”ר חיסין [שהיה אז בא־כח ציוני רוסיה בארץ] על המצב הנוכחי ועל מצבנו הקריטי במובן הכספי ויחד עמו בקשנו ממך לשלוח לנו טלגרפית 2000 פרנק.

בהתאם לטלגרמה שלך אנו שולחים לך הרצאה קצרה על עתיד “השומר”, על גידולו המהיר, על צרכיו המרובים, על הצורך להקים קרן קיימת כדי לשחרר אותו מהשנוֹררות המנַוונת התמידית, על כל זאת נדבר בפעם הבאה. ברגע זה נסתפק בזה שננסה להסביר לך למה דרושים לנו עד־מָות 2,000 פרנק אלה, שאנו מבקשים ממך לשלוח לנו טלגרפית תיכף ומיד עם קבלת מכתב זה. מן הכספים ש“השומר” קיבל בשנה שעברה נשארו עתה:

קרן הערבות 4,000 פרנק

נשק 1400 פרנק

קופת מלווה (200 לא הוחזרו לקופה) 1300 פרנק

11 סוסים (סוסה אחת שמחירה 500 פרנק נורתה בחדרה בעת התנפלות ערבים) 3,000 פרנק.

מכספים אלה חייבים אנו לבנקים ולאנשים פרטיים למעלה מ־ 3,000 פרנק ואותם חובה עלינו להחזיר. מכאן יוצא כי לרשותנו עומדים למעשה כסף ורכוש סך־הכל על סכום של 5,300 פרנק, ז“א, מקורות כספיים פחותים מאשר בשנה שעברה, בה בשעה ש”השומר" התפשט עתה בכל רחבי ארץ־ישראל.

בשנה שעברה שמר “השומר” בשש מושבות בגליל וכן בחדרה. עכשיו התפשט על כל הגליל התחתון. זאת אומרת בעשר מושבות, בחדרה וברחובות. מרחק זה מטבריה עד רחובות, מגדיל עד מאוד את ההוצאות האירגוניות, כי הוא מצריך נסיעות שאין להימנע מהן, של הוועד, העברת שומרים וכו'. אולם המדובר לא בהוצאות אירגוניות. הוצאות אלה נשתדל לכסות על־ידי מס עצמי כשם שנהגנו עד עתה. העניין הוא שבשנה שעברה היינו רק 35 שומרים (23 רגלים ו־12 פרשים). בשנה זו צריכה חבורת השומרים למנות כעבור 3 חודשים, בהתאם לחוזה, עד 100 איש, לכל הפחות.

ברגע זה אנו נאלצים לתת תיכף ומיד 40 שומרים רגלים ו־20 פרשים. יש “להלביש מחדש” עוד 17 רגלים ו־8 פרשים. שומרים טובים ויודעים את מלאכתם מחכים; שדות ומושבות תובעים שמירה ואין אפשרות לגשת למעשה, כי אין במה לקנות נשק וסוסים.

“השומר” הוא אוּמן שאינו יכול להתחיל במלאכתו בלי כלי ייצור, נשקו של כל שומר רגלי עולה 120 פרנק (רובה ואקדח). כל חיל (פרש) עולה 600 פרנק (הסוסה 400 פרנק; האוכל 50 פרנק; רובה ואקדח 150 פרנק), אם נעשה את פעולת הכפל הפשוטה ביותר תתקבל התוצאה הברורה:

17 שומרים רגלים 2040 פרנק

8 פרשים 4800 פרנק

סה"כ 6840 פרנק

מכאן יוצא שברגע זה יש צורך להשיג קרוב ל־7000 פרנק, כדי שאפשר יהיה לגשת לשמירה.

קל ביותר להגיד, כמובן, “אינכם צריכים להרחיב את פעולתכם אם אין לכם כספים הדרושים.” אולם כל החסרון (ואולי היתרון) של “השומר” שהוא אינו יכול להפסיק את גידולו, כמו שילד בריא ומלא רוח חיים אינו יכול להפסיק לגדוֹל רק משום שלהוריו אין אמצעים לקנות לו מגפַים גדולים במקום הישנים, ששוב אינן מתאימות למידתו. “השומר” משיב לעתים קרובות בסירוב להצעות שונות לקבל עליו שמירה, אם יש איזה שהיא אפשרות לעשות זאת. אולם, יש מצבים שבהם נפגעים הכבוד הלאומי וענייני ההתיישבות היהודית, ואז אי אפשר לסרב, חרפה היא לסרב רק משום שאין כסף. אז אומר אתה “אני מוכרח לעשות זאת, מוכרחים להשיג כסף.” אתה, אדון אוסישקין, אשר בחרת לסיסמתך את המלים “אין דבר העומד בפני הרצון” – חייב להביננו.

אנו מבקשים רק 2000 פרנק אף־על־פי שדרוש לנו יותר, היות ולדעת ד"ר חיסין, הוועד האודיסאי לא יאשר יותר ואין כל טעם לבקש זאת. 2000 פרנק אלה דרושים לנו כדמי קדימה לקנות סוסים ונשק. את שאר הכסף נוכל לשלם כעבור 4־3 חודשים, וכספים אלה גם־כן יהיה עלינו להשיג.

וזהו מצב הדברים כמו שהוא. אנו מצפים למשלוח הכסף בטלגרמה. אחרת, לא נוכל למלא את התחייבויותינו כלפי המושבות ונהיה משותקים. הַבינַה זאת אדון אוסישקין,

ברגשי כבוד עמוקים

במקום ישראל שוחט החולה עתה

מניה וילבושביץ

פ. ס. ד“ר חיסין טוען, כי בוועד האודיסאי נשארו 1000 פרנק מן הכסף שנאסף בשנה שעברה ל”השומר" בקיוב ובמוסקוה.

אם כך, בשלחו לנו 2000 פרנק נותן הוועד מכספיו הוא רק 1000 פרנק.

בשנה שעברה קנו סוסות ב־300 פרנק ואף יותר בזול, אולם התברר שהדבר אינו כדאי, כי הסוסה הזולה אינה סובלת רכיבה ממושכת וכעבור כמה חודשים היא מאבדת מחצית שוֹויה.

שוחט מינה את מנדל פורטוגלי למפקד השמירה ברחובות, פורטוגלי הוכיח את עצמו בחדרה. הוא גם למד את דרכי השמירה במושבות הדרומיות הפּרוּזות לכל רוח. כינס פורטוגלי את השומרים הרוכבים שנקראו אז “חיילים”, ואת הרַגלים, חברי “השומר” וטירונים שנתגייסו – ויצאו לרחובות.

למד פורטוגלי את המושבה וסביבותיה, העמיד את השומרים במקומות התורפה, קבע סיורים ומינה מפקחים. “ספר תולדות ההגנה” מספר:

במהרה הרגישו הערבים כי יש “בעל־בית” ברחובות, על ארבע הגבעות ניצבו לילה לילה ארבעה פרשים שתפקידם להגן על השומרים הרגלים ולבוא לעזרתם בשעת הצורך. הקשר בין השומרים שהיו מפוזרים על שטחים גדולים נתקיים על ידי שריקות וסימנים. השומרים אסרו על מעבר הערבים במושבה לאחר שקיעת השמש, ובעצם הופעתם רכובים על סוסים ומזויינים, הפילו פחד על השכנים בסביבה. הגניבות כמעט פסקו לחלוטין ובמידה שהיו, נתגלו במהרה עקבות הגנבים.

השומרים הביאו רוח חיים למושבה שסבלה מיציאת בני־הנוער מתוכה בעשר השנים האחרונות. מספר הפועלים העברים עלה, השומרים לקחו חלק בכל חגיגות המושבה, וביניהן וחגיגה המסורתית בחול־המועד פסח, שהפכה אז מעין כינוס ספורטיבי־לאומי לכל הישוב. גם מיכל הלפרין בא. הזקן־הצעיר הזה הפך לנוטר כרמים ובשירתו הנלהבת ובנאומיו חוצבי האש הלהיב את נפש הצעירים שראה בהם, ובצדק, את תלמידיו ההולכים בדרכו.

פסח של רחובות היה מעין יריד־אביב של חג וצבעים, שכינס אלפי חוגגים שוֹחרי שמחה. בפסח של אותה שנה שלטו אנשי “השומר” בתחרויות, הוכיחו כוחם בהתאבקויות ובשאר שעשועי התעמלות וכוח. יחזקאל חנקין הלהיב בלהטוטיו: תוך כדי דהירה על סוסתו ירד מתחת לבטנה ורכב כך שעה ארוכה, התכופף מן הסוס עד הארץ, כדי להרים חרב תקועה באדמה. רכב בעמידה והפליא לקלוע תוך כדי רכיבה. במרוץ הסוסים תפס אחד המקומות הראשונים רוכב אלמוני שהגיע ברגע האחרון לתחרות; כשנסתיים המרוץ הרים כובעו ונסתבר שזו צפורה זייד.

בינתיים אפשר היה להרשוֹת אתנחתא. בדירתם בחיפה דנו ישראל ומניה הרבה מה יש לעשות עתה. יצחק בן־צבי, איש ירושלים, היה מזדמן לעתים לביתם, ולפעמים היה מישהו מהם־עצמם עולה לירושלים, שם היו נפגשים גם עם דוד בן־גוריון שהיה אז, יחד עם בן־צבי, במערכת “האחדות”, עתונם של פועלי־ציון. הגיעו למסקנה, כי יש לפנות לפעילות מדינית־כללית, ולשם כך צריך ללמוד את חוקי התורכים, בחיפה ובירושלים נתגבשה הדעה, כי יש לשלוח כמה אנשים ללמוד באוניברסיטה של קושטא. בן־צבי ובן־גוריון נסעו אותה שנה לקושטא ללמוד משפטים. חברי “השומר” דחקו בישראל שוחט שייצא אף הוא ללמוד בקושטא. גם מניה לחצה: בקושטא אפשר יהיה לבוא בקשרים עם יהודי הממלכה כולה, עם מנהיגים תורכים ועם העולם הגדול.

חיפש שוחט אחרי סיבות מדוע לא ייצא, אך ענייני “השומר” התנהלו כשורה. ישראליק גלעדי ומנדל פורטוגלי, כל אחד במקומו, זה בגליל וזה ביהודה, פיקחו על הפעולות. “השומר” היה כבר בעל נסיון של חמש שנים והעניינים נראו כמסודרים גם אם ייעדר מהארץ. בסוף שנת תרע"ב, שכבר כּלוּ כל הסיבות, אמר למניה: “נחכה עד אחרי האסיפה הכללית.”

כרגיל, נערכה האסיפה הכללית של “השומר” אחרי עונת הקציר. אז כינסו האיכרים את היבול לחצרותיהם ועשו הפסקה בין שנה חקלאית אחת לשנייה. גם הפורצים “לקחו חופשה”, והגניבות פחתו. החוזה שבין השומרים וועדי המושבות קבע, כי פעם בשנה מקבלים הם שבוע של חופשה, כדי להתכנס לאסיפתם, ושומרים שאינם חברי האירגון, או סתם פועלים, ממלאים את מקומם.

הפעם נועדה האסיפה להיערך ביהודה – ברחובות. שיירות של שומרים רכובים על סוסיהם, חמושים בנשקם, ומתהדרים בלבושם ובגינוניהם, עברו בדרכים אל הדרום, חלפו על פני מושבות ויישובים והשאירו אחריהם אנשים משתאים ומתפעלים, וילדים הרצים אחריהם עד מחוץ למושבה.

רחובות לבשה חג, הפסיקה את חיי השיגרה והתכוננה לקבל את השומרים. כרגיל, כינוס השומרים מביא בעקבותיו פועלים רבים מן המושבות, הבאים להיפגש עם ידידים ותיקים ולהתחמם בשמחת הפגישה. אפילו זקני המושבה, הרגילים להתלונן על “הפועלים פורקי העול”, היו כנרגשים משִׁפעַת הנעורים שכבשו את היישוב. המושבה היתה עֵרה עד שעות לילה מאוחרות. צעירי השומרים וצעירי הפועלים חיזרו אחרי הנערות, הוותיקים החליפו דעות, התווכחו או שסיפרו שמועות על החדשות הצפויות בארץ.

באסיפה נמסר דו“ח על המצב במושבות השונות, נתקבלו חברים חדשים ל”השומר", וביניהם נחום הורביץ, אותו נער אשר בשעתו עקב בהערצה אחרי שוחט וחבריו בבית־הספר של שפיה; נמסר על התוכניות לשנה הקרובה, ועל נסיעתו של ישראל שוחט לקושטא, וכן הודעה שעוררה שמחה: המושבה ראשון לציון מבקשת אף היא את שמירת “השומר”.

ומשתמה האסיפה והרוחות מרוּממוֹת, “ציווה” ישראל שוחט: “להתחתן!” זוגות נודעו אז ב“השומר” וכבר התלוצצו אחריהם. עכשיו, לפני נסיעתו, ביקש שוחט לראות את האנשים בשמחת־לבבות.

המושבה כולה לבשה חג. ביום הכלולות, אחרי הצהריים, נסגרו החנויות. לקראת ערב נתכנסו השושבינות רֵעוֹת הכלות, לבושות לָבן, כפיות משי צחורות על ראשיהן ונהרו אל הכרמים, להביא את הארוסות מסוכות השומרים.

בחורשת אקליפטוסים העמידו שולחנות, עשויים קרשים וחביות. ועדי המושבות רחובות וראשון־לציון תרמו את היין והמגדנות, ובנות רחובות אפו עוגות. תושבי המושבה ואורחים והשומרים מילאו את החורשה. על ארבעה רובים מתחו חופה והזוגות, כל אחד בתוֹרוֹ, נתכנסו לכאן, עם כל הפמֹליה, מעבירים מיד ליד את טבעת־הקידושין האחת. יריות רובים וצהלת ההמון החוגג ליווּ כל זוג בבואו לחופה ובצאתו: מנדל פורטוגלי וטובה, אלכסנדר זייד וצפורה, זלמן אַסוּשקין וחוה. הגיע תורו של הזוג האחרון: מאירקה חזנוביץ וסוניה, והנה פרץ רוכב בין השורות והודיע, כי התנפלות אירעה בחדרה ודרוּשה עזרה דחופה. החופה הרביעית לא נערכה. ועד “השומר” נתכנס מיד, לקבוע מי ומי יוצא לחדרה. צעירי השומרים, אלה הסבוּרים כי רק שמירה בגליל היא שמירה של ממש, הסתתרו, כדי שלא ישלחום אנשי הוועד לחדרה המישוֹרית, שם יצטרכו מן־הסתם להישאר כל העונה…

מאירקה חזנוביץ, החתן שכמעט־רגע ונכנס לחופתו, השלושה שהתחתנו ושומרים אחרים שנבחרו לצאת לחדרה, יצאו מיד ברכיבה צפונה, הם ובחוּרותיהם אתם. השאר נשארו ברחובות ושוחט פסק: “להמשיך בשמחה”.

יצאו בריקודי הורה בככר המושבה – שומרים, פועלים ובני המקום.

בין המשתתפים בשמחת החתונה התבלט שומר, איש מטולה, יוסף לישַׁנסקי. הוא יצא עם רוכבי הפנטזיה" על סוסתוֹ האצילה. נשים הסתכלו בו בהערצה. הדוּר בלבושו היה וסוסתוֹ מקושטת. מפורסם היה כ“בן־חיל”, רוכב מצוין וכבן הארץ בקיא מאוד במנהגיה. השומרים ביקשו תחילה לקרבו, היה להם תמיד “יחס” לילידי־הארץ, עשוהו מיד שומר־רוכב ומינוהו אחראי לשמירה. אולם במשך הזמן הסתייגו־מעט ממנו, מתהדר היה ומתבלט. בייחוד התנגדו לו הגליליים. הללו, שחייהם קשים. מכירים היו אדם עד עומקו והיו אומרים עליו שמתכוון במעשיו לראווה, אומץ־לב שלו גדול בפני עדי ראיה, ואילו כשהוא־לעצמו אינך יודע כיצד יתנהג. איש־לעצמו היה, מתבלט בכל מקום ומתנשא על חבריו. ועם־זאת, והדבר ניכר גם באותה “פנטזיה”, לא ירסן־עצמו בשעת צורך. וגם באותו לילה קפץ בראש החוגגים, נסחף בהתלהבות ונהנה מהערצת הרחובותים.

השתַלהבַה השמחה בלילה של רחובות. זקנים עמדו בצד ופיזמו שירים. שוחט ישראליק גלעדי ומנדל פורטוגלי ישבו במרפסת מלון חרל"פ, המשקיפה על הככר המרַקדת. שוחט, ידו שעוּנה על המעקה, צפה בבחורים הנלהבים, מכיר הוא כל אחד ואחד היטב, אתם עשה דרך ארוכה, אותם אהב והם אהבוהו, שתה כוסית ושורר בקול רם את השיר היהודי האהוב עליו:

חַצקֶלה, חצקלה,

טאנץ מיר א קוֹזאקלה.

אורות הככר הגיהו את פניו ועיניו רחבו ונצצו. קולו העמוק גבר ועלה, נכבש כולו לשמחה ולאהבת הרֵעים, וכאילו מרגיש כי הפרידה הצפויה היא בעצם חתימתו של פרק־חיים, פרק־הבראשית.

חודש לאחר־מכן, באוקטובר 1912, הפליג לתורכיה, עם מניה ובנם גדעון. יכול היה לצאת בלב שקט: לאחר ראשון־לציון, פנו אף נס־ציונה, גדרה, מטולה ורוחמה וביקשו להחליף את שומריהן הערבים בשומרים עברים. “השומר” נתפרס על פני הארץ – הוא הכוח העברי היחידי של ארץ־ישראל, ממטולה ועד רוחמה.

לפניהם היתה דרך ארוכה ותוכניות רבות.

 

קושטא – תוכנית להגנה כללית    🔗

בלילות היו מדוּרות מאירות את קושטא. בתי העיר עשויים היו ברובם עץ והדליקות היו חזיון נפרץ. מן הצד השני של המיצר, בחַיידַר־פּשַׁה, שם גרו ישראל ומניה – רואים היו את העיר כמו עולה בלהבות, נחשי זהב ואש מחוללים במים וכיפות המסגדים וצריחיהם נאוֹרים פתאום ונִכבּים. ביום רואים היו מעֵבר למפרץ את צלָליתה של העיר, המתמשכת לאורך המים, ועליה צריחים וכיפות, מגדלי מסגד סולימַניה רב־המידות וכיפתה הגדולה של אַיָה־סוֹפיה, ובתוכם נחש המים “קרן הזהב” החותך את העיר.

אבל לא היו פנויים ליוֹפיה של קריית הביזנטים והעותומאנים הגדולה. למִן יומם הראשון כאן נשתקעו בעניינים שלהם, כמו ממשיכים מעשיהם מן הארץ, בעוד שהמסגדים, הכנסיות, החומות והמבצרים היו להם כחזיון רגיל ליושבי העיר הוותיקים.

חיידר־פשה מצויה בצד האסיאני של קושטא, ליד מחנות־צבא, בתי־חולים ושכונות מגורים נאוֹת. ברבע שעה חוצים היו את הבוספורוס בספינת־קיטור, או בסירות שאמנם נסיעתן נתמשכה יותר, אך היו מזומנות יותר ומלחיהן השיטו אותן בזריזות אף בימי סערה. עוגנים היו בחוֹף גאלאטה הצפופה ההומיה, מקום מושב היהודים, הסוחרים החרוצים שהתרכז בסמטאות הצרות וסביב המצודה הישנה והמגדל שבמרכזה.

ישראל נרשם למחלקת המשפטים של האוניברסיטה, ועוד לפני שהחלו הלימודים השקיע את עצמו בפעילות בין הסטודנטים היהודים. היתה שם קבוצה גדולה של צעירים מארץ־ישראל, בני מושבות וערים, שבאו ללמוד מקצועות אקדמאיים. ואפילו קבוצה של אנשי העלייה־השנייה, כמוהו וכמו בן־צבי ובן־גוריון, אשר סברו. כי צריכים הם ללמוד את חוקי הארץ וחוקי שליטיה, כדי שיוכלו להתערות בה יותר.

אם־כי גרו רחוק ממרכז העיר, שימש חדרם מרכז לסטודנטים מארץ־ישראל. היתה שם אווירה של הארץ, ומקום שאפשר לשמוע חדשות מן המתרחש שם. יצחק בן־צבי מספר:

ביתם של ישראל ומניה בחיידר־פשה היה מה שהיה בארץ – חטיבה חיה שנתגלגלה לגוֹלת קושטא. מפני ריחוק המקום לא יכולתי לבוא אליהם לעתים קרובות ורק בימי חג ופגרה הייתי מגיע בספינת־קיטור לחיידר־פשה ומבלה אתם כמה שעות. בשעות אלה היה נעלם המרחק שבין קושטא לבין סג’רה, בין הבוספור לבין שדות הגליל והרגשנו עצמנו כבמולדת.

דוד בן־גוריון מצא מורה לתורכית בשביל ישראל – יוסף סטרומזה, סטודנט יהודי מסלוניקי, שבא לאוניברסיטה של קושטא כדי לסיים את לימודי המשפטים. בן־גוריון נפגש עם סטרומזה בסלוניקי, נתקשר אל הנער היהודי הצנום, שחור־העיניים והנוח־לבריות, למד מפיו תורכית והיה מטייל עמו שעות בחופו של הים, עד המגדל הלבן המפורסם של סלוניקי, ומספר לו, בתורכית מתובלת במלים עבריות, על הימים הגדולים הצפויים בארץ־ישראל. משבא סטרומזה לקושטא הכניסוהו בן־גוריון ובן־צבי כשלישי לחדרם שבפנסיון. בעזרתו ביקשו לשפץ את התורכית שבפיהם ודרכו גם ציפו למצוא קשר עם צעירי היהודים במקום. סטרומזה זוכר את השניים, בן־צבי ובן־גוריון, כ“תאומים” – תמיד ביחד ומדברים זה עם זה הרבה בלהט. כשהיה מצטרף אליהם ישראל שוחט – פרצו ויכוחים, סטרומזה, שלא הבין עדיין עברית, לא ידע על מה נסובים ויכוחיהם, אך תפס שלוש מלים שחזרו הרבה: “ארץ־ישראל, יהודים, השומר”.

סטרומזה עבר את המיצר שלוש־ארבע פעמים בשבוע כדי ללמד את שוחט תורכית. בביתו הכיר את מניה והיא כבשה את לבו במאור פניה. סטרומזה מספר: “לבושה היתה אַ־לַה־גַרסון, בפשטות גמורה, אשה חיננית, צעירה, גישתה ידידותית ונעימה מיד בפגישה ראשונה. עם תחילת השיעור מגישה היתה תה לאורח הביישן ולאחר השיעור רצתה לדעת הכל על הצעיר, על חייו בסלוניקי וחייו כאן ואם אפשר לעזור לו במשהו.” הידידות שנולדה אז, נמשכה חמישים שנה, העמיקה־והלכה. מניה תפסה בלבו של סטרומזה, כמו כל האחרים שנפגשו עמה – מקום שאין דומה לו.

ישראל היה תלמיד פיקח שאיננו אוהב להקדיש שעות רבות לשינון, ואילו את השפה קלט במהירות. השיעורים עם סטרומזה לא נמשכו זמן רב. סטרומזה היה אז בשנתו האחרונה באוניברסיטה, והוצרך להתכונן לבחינותיו, ולא יכול להמשיך בהוראַת התוּרכית לשוֹחט.

מכתלי האוניברסיטה, שם עמד בבחינה האחרונה, יצא סטרומזה ישר לנמל כדי לעלות לארץ־ישראל. השנה היתה 1913. לפני צאתו נתן לו שוחט מכתב המלצה ליהושע חנקין. אותו מכתב ושמו של שוחט פתחו לפניו שערים רבים בארץ־ישראל. חנקין שלח את העורך דין החדש לטבריה מטעם המשרד הארצישראלי, כדי לפעול בצפון הארץ, לעזור ביחסים עם השלטונות התורכיים, שהכירם היטב, ובקניית קרקעות. מאז, עסק סטרומזה חמישים שנה ברכישת שטחים ליישובי יהודים וביחסים עם הערבים – מלאכה שהביאה ברכה רבה.

רבים היו הסטודנטים באוניברסיטה של קושטא: בני אפנדים תורכיים מכל קצות הממלכה ובני עמים שונים שחיו בה – מסוריה, עיראק, ארץ־ישראל, חיג’אז, תימן; כורדים, גרוזינים; מוסלמים מארצות אירופה: אלבניה, סרביה ובולגריה. וכן תלמידים מארצות שמחוץ לממלכה התורכית: פרסים, טאטארים וצ’רקסים, אנשים צעירים בעלי שאיפות וחלומות שנעורו בימים ההם, ואשר באו להשלים את השכלתם, אם לשם התקדמות אישית ואם לטובת עמיהם.

בין התלמידים היו לא־מעט יהודים מערי הממלכה התורכית ומארץ־ישראל. שוחט, בן־צבי ובן־גוריון יסדו, בעזרת התלמידים הארצישראלים, אגודה של סטודנטים יהודים, שנעזרו בה בין השאר להפצת הציונות בקרב הנוער היהודי בקושטא. הם ציפו מכך לברכה רבה בשביל הציונות והיישוב בארץ־ישראל.

מפי בן צבי שמע שוחט רבות על בני כת “הדונמה” וביקש אף להתקשר עמם. ה“דונמה” היו כת חשאית שנוסדה לאחר כשלון שבתי צבי, והתאסלמותו, כ־250 שנה קודם לפרק סיפורנו זה. הם התרגלו בחיים־כפולים, שנהיו ברבוֹת־הימים לחלק מאמונתם – כלפי חוץ מוסלמים לכל דבר, ואילו בחדרי־בתיהם ובינם לבין עצמם החזיקו והמשיכו במנהגיהם ששורשיהם יהודיים. הם השתדכו רק בינם לבין עצמם ונתקראו בשמות עבריים. איש לא הצליח לחדור אל מסתורי אמונתם ופולחנם החשאי. במשך הזמן הצליחו אנשי ה“דונמה” לתפוס מקום נכבד בפקידוּת הבכירה. רבים בהם הצטרפו למהפכת “התורכים הצעירים” והגיעו לעמדות רמות בשלטון. רחוקים היו מהיהודים כמרחקם מהמוסלמים. בן־צבי, חוקר הכיתות היהודיות הנידחות, ניסה לטפח מגעים אתם, שוחט ביקש להיעזר בהם בפעולה בארץ. הוא קשר עמם קשרי ידידות. היה בהם, בו ובמניה, כשרון מיוחד לידידוּת־בית, הזמינום לדירתם והתרועעוּ. שוחט סיפר להם על הפעולה הציונית ויישוב הארץ. הדבר הלהיב את דמיונם של אותם צעירים, ואילו שוחט ידע לרתקם, כשם שהיטיב למשוך עשרות צעירים בארץ־ישראל. הוא הציע להם, כי בגמר לימודיהם, משיצטרפו גם הם לפקידות הממשלתית, יבקשו לעבוד בארץ־ישראל, כדי שיוכלו להשפיע במָקום על פעולות השלטונות התורכיים.

במשך הזמן נתארגנה קבוצה קטנה של צעירי “הדונמה”, שהיו מתכנסים בקביעות בביתו של שוחט. הם בחרו באחד מהם, אָנוור פחה, שעמד בסיום לימודיו, כדי שייצא לארץ־ישראל וילמד את תנאיה. בעזרת נציג של ההסתדרות הציונית בקושטא, ד“ר ויקטור יעקובסון, הגיע לארץ ונתקבל כמורה לתורכית בגימנסיה “הרצליה”. אותו זמן ניסו חברי הקבוצה בקושטא, בכוח קשריהם, להשפיע שאחד מאנשי ה”דונמה" ימוּנה מושל עכו והצפון. אולם לא עברה שנה ופרצה מלחמת העולם. הקבוצה הפסיקה את פעילותה, ואנוור פחה, שהשלטונות חשדו בו, הוחזר לתורכיה.

ההסתדרות הציונית החליטה להגביר את פעילותה בבירת הממלכה התורכית ומינתה שם נציג, הוא ד“ר יעקובסון, כאמוּר, שהיה באופן רשמי מנהל סניף אפ”ק בקושטא. הוא הצליח לרכוש ידידים בין האינטליגנציה שבעיר ובצמרת השלטון. הוא מימן עתון יומי בשפה הצרפתית "ז’אן תורכ״ שתמך בהתלהבות במהפכת “התורכים הצעירים” ועורכו היה תורכי. במשך הזמן זכה העתון לעמדה מכובדת בחוגי השלטון.

ד“ר יעקובסון היה לפני־כן מנַהל אפ”ק בביירות ושם הכירוֹ שוחט. פעם, בשעת ביקור במשרדו המפואר. הציג אותו יעקובסון לפני אורח שבא אף הוא למשרד – טאלעַת פּחה, שר־הפנים התוּרכי.

היתה לטאלעת פחה הצעה מעניינת בשביל ד“ר יעקובסון ושולחַיו: יש אפשרות להניע את הנוגעים־בדבר שיסכימו למכור את כל שטחי הג’יפטליק בארץ־ישראל – היא אדמת הממשלה – ליהודים, תמורת כמה מיליון פראנק, שאוצר השולטן היה נצרך להם מאוד. על שולחנו של ד”ר יעקובסון היתה מונחת מפה של ארץ־ישראל ועליה מסומנות אדמות הג’יפטליק – שטח ראוי להתכבד.

ד“ר יעקובסון התלהב ופנה מיד לוועד־הפועל הציוני, אך ההצעה נדחתה – ברשות הוועד לא נמצא הכסף הדרוש. אפשר גם שאנשי ההסתדרות הציונית, שלא שכחו את כשלון המו”מ של הרצל עשר שנים לפני־כן עם “השער העליון” – לא האמינו כי־אמנם יסכים השולטן להעביר לידי היהודים שטחי אדמה גדולים. אולם פגישה זו ואחרוֹת כיו"ב פתחו לפני שוחט דלתות ודרכים אל החוגים השליטים בתורכיה.

אותם ימים עסוקה היתה תורכיה במלחמה בבאלקאן; אחת המלחמות הרבות שערכה מאה שנה בנסיונותיה לשמור על שלימות האימפריה, בולגריה, יוון וסֶרביה קמו לקרוע ממנה חבלי־ארץ המיושבים בני עמים אלה, ובמשך הזמן התערבו במלחמה כל המדינות האחרות של הבאלקאן, כשמעליהן עומדות המעצמות הגדולות. אוסטריה, רוסיה, אנגליה, צרפת ואיטליה, משגיחות שלא יוּפר האיזוּן באזור ומעמד מעצמה אחרת לא יעצַם ממעמדן־שלהן, – מה שמנע כל־הזמן את התמוטטות תורכיה, הענק חסר־האונים.

ישראל שוחט חשב, כי רצוי עכשיו להתנדב לצבא התורכי, כדי לקשור קשרים למען היישוב בארץ. אלא שהתנדבות זו היו לפַניה מכשולים. גד פרוּמקין איש ירושלים, בנו של עורך ה“חבצלת”, למד אז משפטים בקושטא. הוא מספר על אותה התנדבות:

לאחר שנתגלה הרמז מראשי התנועה בארץ־ישראל שכדאי הדבר שיגלו בני הישוב את רגשי הפטריוטיוּת שלהם ויתנדבו לצבא – אחד הסטודנטים מיוצאי הארץ, ישראל שוחט, שישב אז בקושטא יחד עם אשתו מניה שוחט־וילבושביץ, ממיַסדי “השומר”, היה הראשון להתנדב. וזכורני מעשה שהיה בהתנדבותו. בוקר אחד הלך להירשם במיניסטריון המלחמה ולא חזר. החקירה העלתה שנאסר על אַשמה לא פחות כבדה מאשר ריגול לטובת האוייב. כדי להבין את החשד שהיה מוּנח בהאשַׁמה זו, יש לשוות לנגד עינינו את ישראל שוחט, כפי שהיה בימים ההם: בחור כארזים, גבה קומה, רחב כתפיים, עינים מבריקות שחורות כעורב, מגודל שפם וזקן ותלתלי שערותיו השחורים יורדים עד למפרקתו, ועל ראשו מצנפת כבשים, קוֹלפּאַק, כמנהג הצ’רקסים. כל מראהו אומר איכר רוסי, או לכל הפחות, בן אחד מעמי הבַּלקַן, שאִתם העותמנים נמצאים במלחמה. ואם להוסיף על כך שמעט התורכית שידע, היה מבַטאה בהברה רוסית כבדה, לא יִקשה להבין את אשר עבר במוחם של פקידי הגיוס: התנדבותו אינה אלא מסוה לעיקר חפצו: להתגנב לשורות הצבא, לשם ריגול לטובת האוייב.

עלי הטילו לחלצוֹ מצרתו. יצאתי לאיסטנבול. ביקשתי ואף השגתי ראיון אצל מושלה הצבאי של קושטא. וכך עמדתי בפעם הראשונה בפני גנרל תורכי, הוא ג’מל פחה, ששלט אחר־כך בארץ־ישראל, בימי מלחמת־העולם הראשונה. משהתייצבתי לפניו, סיפרתי לו על רגש הפטריוטיוּת שהניע את חברי להתנדב וביקשתיו לא לדון לפי מראה עינים, אלא לפי הכוונה שבלב. חפצי הצליח בידי, וג’מל פחה פקד מייך לשחרר את שוחט.

וכך נהיה שוחט “כשר” בעיני התורכים. שמו נודע לג’מל פּחה ולאנוור פחה. שר־המלחמה, שניהם מהמנהיגים המרכזיים של תורכיה אחרי מהפכת־הצעירים. יחד עם בן־גוריון ובן־צבי אירגן שוחט קבוצת מתנדבים מבין הסטודנטים הארצי ישראלים בקושטא, כגרעין לגדוד שיילחם למען התורכים.

שוחט הציע אף לאנוור פחה ולג’מל פחה, לגייס בארץ־ישראל מתנדבים למלחמה ובשלב ראשון לגייס פלוגה של חמישים רוכבים, נוסף לקבוצת המתנדבים בקושטא. התורכים התייחסו בחיוב להצעה, מינו את שוחט למפקד הפלוגה והוא נשלח למחנה־צבא לאימונים.

שוחט התקשר עם ישראל גלעדי בארץ־ישראל והורה לו לגייס חמישים רוכבים מבין אנשי “השומר” ומתנדבים מהפועלים ומצעירי המושבות והערים. גלעדי נגש לגיוס ברצינות, כדרכו בכל דבר שקיבל על עצמו, ובמשך זמן קצר הצליח לגייס חלק גדול מהרוכבים. אבל באותו זמן הוכרזה שביתת־נשק בין הלוחמים בבאלקאן שוחט שוחרר ממחנה האימונים והתורכים לא היו צריכים יותר למתנדבים.

ושוב חזר לספסל הלימודים באוניברסיטה ושקע בספרי חוק עותומאניים. כל אותו זמן עמד בקשר הדוק עם אנשי “השומר” בארץ. גלעדי ופורטוגלי היו שולחים לו מכתבים מפורטים על המתרחש בארץ ושואלים לדעתו בעניינים שונים. פעולת “השומר”, שהקיפה יישובים רבים – תבעה שומרים רבים, והם גייסו אנשים חדשים. בימי השיא של השמירה, בקיץ, פעלו כמאה־וחמישים איש מטעם “השומר” ברחבי הארץ. אותו זמן אף נתבקשו על־ידי המשרד הארצישראלי לעלות על אדמת כרכור שעברה לידיים יהודיות, כשם שכבשו בשעתו את אדמות מרחביה. נתעוררו גם כיסופים לעבודת־אדמה ממש, ואז, משקיבלו עליהם את כיבוש כרכור, קבעו כלל: כל אדמה שיעלו עליה ראשונים, כדי להעבירה לרשות יהודית בעבודה ובשמירה, יקבלו ממנה חלק – ולוּא קטן, סמלי – לאמור, לא למען הכסף עושים הם, אלא למען כיבוש אדמה ליהודים. במשא־ומתן בעניין זה כבר החל שוחט בשעת כיבוש אדמת מרחביה, אך מפני נסיעתו לא יצא הדבר לפועל. את האדמות שקיבלו העבירו השומרים לרשות הקרן־הקיימת, אגב הבטחת זכותם־הם לעיבודה.

אל ישראל שוחט פנו אנשי “השומר” בנסיון לסדר עניינים שלא עלו בידיהם בארץ. לאחר רצח יחזקאל ניסנוב, משנתכנסו בהר הכרמל בעניין נקמת הדם, נקבעו שניים, צבי ניסנוב, אחיו של יחזקאל, וחיים שטורמן, שיעקבו אחרי אנשי כפר שרונה ויחפשו את הרוצחים. אנשי שרונה, שנמסר להם על הכרזת ה“גום” מצד “השומר”, השגיחו בשניים אלה כשעברו בשדות הכפר ופתחו ביריות עליהם. צבי ניסנוב נפצע קל ונפל עם סוסתו לתעלה. שטורמן מיהר לבית־גן, הזעיק עזרה ומיהר לחזור אל הפצוע. הערבים טענו, כי השניים התנפלו עליהם, הם נעצרו, הובאו לדין ונידונו למאסר ולעבודת־פרך.

ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי פנו אל ישראל שוחט, שינסה לפעול בקושטא לשיחרור העצורים. אותו זמן דנה רוסיה הצארית עם ממשלת תורכיה בעניין הסכם על מילווה. היועץ המשפטי של הצירות הרוסית בקושטא היה ד"ר יצחק נוֹפך, שסיים את לימודיו־במשפטים באוניברסיטת פטרבורג, יצא לקושטא כדי לקבל־סמיכה באוניברסיטה תורכית ולהיות מוכן לפעולה בארץ. הוא סיים כמתוכנן, נתמנה ליועץ לצירות הרוסית ועזר לפעולה המדינית הציונית. שוחט היה מיודד אתו מאוֹד, ונופך סיפר לו על המשא־ומתן הכספי בין שתי הממשלות.

ד“ר נופך ושוחט ביחד נפגשו עם סגן־השגריר הרוסי. שוחט סיפר לו על המאסר ועל עלילות־השווא שמעלילים על השומרים. הוא ציין, כי צבי ניסנוב, יליד קאווקאז, הוא עדיין נתין רוסי, וכן גם חיים שטורמן. השניים חזרו והדגישו, כי נציגי המדינות האחרות – אנגליה, צרפת ואוסטריה, מגינים על נתיניהם בא”י, ובדרך זו רכשו למדינותיהם השפעה רבה בארץ. סגן־השגריר ביקש לשלוח לו תזכיר עם כל הפרטים.

לאחר כמה ימים נקרא שוחט לשגרירות הרוסית ושם נאמר לו, כי הרוסים קבעו כאחד התנאים להסכם המילווה – שיחרור שני הנתינים שלה. לאחר זמן מועט הגיעה מהארץ ידיעה, שצבי ניסנוב וחיים שטורמן שוחררו.

בקושטא, שם לא היה עליו עוֹל הפעולה היום־יומית, סיכם שוחט את פעולת “השומר”, בדק מה רצה להשיג ומה השיג בחמש שנות קיומו, ביקש ללמוד מהנסיון, מהי הדרך לעתיד, ויותר מכך, כיצד יש להגדיל כוח זה ולהגביר את בטחונו של היישוב היהודי בארץ־ישראל.

קטעי מחשבות ורעיונות כבר עלו בדעתו בארץ־ישראל: לא־אחת אף החליף דברים עם ותיקי “השומר” והגיעו ביחד למסקנות ולקווים־מנחים; ואילו כאן, בחיידר־פשה שעל גדות הבוספורוס, נסתגר לכמה ימים והעלה על־הכתב תוכנית לאירגון ההגנה והכוח היהודי בארץ־ישראל. את הדו“ח שלח לוועד הפועל הציוני הגדול, לקראת דיוני הקונגרס. העתק הדו”ח אָבד, יחד עם כל ארכיון “השומר”, במלחמת־העולם הראשונה, אך המקור נמצא בארכיונו של אוסישקין.

בתזכיר זה, שנשלח בסוף שנת 1912, מעלה שוחט לראשונה תוכנית הגנה כללית לארץ. זו פעם ראשונה שהובאה לדיון לפני המוסדות העליונים הצעה להקמת כוח צבאי שיקיף את כל יהודי הארץ. לא היתה זו הצעה בעלמא, מאלה שצצות־לבקַרים ונשכחות; היא בוּססה על נסיון של חמש שנות פעולות “השומר”, מתוך ידיעת צרכי הארץ ותַחזית הפעולה הבטחונית לעתיד. תזכּיר זה צופה את אירגון “ההגנה” בארץ – שבע שנים לפני יסוּדוֹ. וזה לשון התזכיר:

 

הצעה על דבר הגנת הישוב    🔗

הסתדרות “השומר” העובדת זה חמש שנים בארץ־ישראל העמידה לה מראשית היווסדה מטרה קבועה, לעזור להגנת הישוב היהודי בארץ כלפי השכנים, אך תפקידנו לא הצטמצם בזה שקיבוץ קטן של צעירים ישמור את רכוש המושבות מטרתנו היתה יחד עם זאת, לעודד בלב כל האכרים והפועלים את הרגש וההכרה שרק הם בעצמם יכולים וצריכים להגן על עצמם ועל רכושם. כדי להגשים את המטרה הזו עשינו מה שהיה ביכלתנו והשגנו תוצאות ידועות.

עכשיו אנו נמצאים ברגע מדיני שכזה, שהצורך התמידי בהגנת הישוב הובלט כפליים. השעה היא שעת מעבר מדיני, שעה שהשלטון של הממשלה העותומנית נחלש קצת, ואולי יבואו בעתיד הקרוב עוד שינויים שונים שאינם צפויים. יש גם חוששים ברגע זה לסכנת התנפלות מצד השכנים. איך שיהא, חולשתנו והעדר כוחנו מתבלטים עכשיו ביותר, ולכן אנו מוצאים שהרגע המדיני החשוב הזה, היא שעת הצורך לשים לזה לב ביחוד, ולהגדיל את כוח ההגנה של ישובנו בארץ.

חובתנו הישרה היא להודות ולהגיד, כי כוחנו החומרי בארץ־ישראל הוא דל מאוד. מעולם לא שמו לב ההסתדרויות והעסקנים העומדים בראשנו לצד הזה במידה הראויה. ומזה סבלנו ועוד נסבול הרבה. ההסתדרות הראשונה והיחידה שהתחילה לעסוק במקצוע זה היא הסתדרות “השומר”. אין אנו רוצים בשום אופן, להגזים בערך הסתדרותנו. אין אנו רוצים להתפאר בכוחנו ובמעשינו, להיפך, כל מה שעשינו וכל מה שיש לנו, הוא כטיפה מהים לעומת זה שחסר לנו ושעוד צריך להיעשות.

אולם דבר אחד עלינו לזכור, שהעיקר הוא לא הכמות כי אם האיכות. עוד מספר השומרים היהודים בכלל וחברי “השומר” בפרט קטן מאד, אך המספר הקטן הלזה הוא מסודר ורגיל לסדר ולמשמעת, מסור לעבודתו, מה שהראה כבר בפועל לא אחת, באופן שהסתדרות “השומר” היא המרכז הטבעי המסוגל לסדר את עניין ההגנה של הישוב הארץ־ישראלי, לזה יש עוד טעם חשוב אחד – טעם הקונספירציה. כל הסתדרות חדשה תטיל רעש ותוכל לעורר חשַׁדים יתרים בעיני עם הארץ והשכנים. וגם אי אפשר לסמוך על כל האכרים בנדון זה, בשעה שעם “השומר” כבר הסכינו גם הממשלה וגם הערבים תושבי הארץ, וכבר התרגלו במשך שנים אחדות לראות נשק בידי השומרים היהודים, ואין זה חשוד בעיניהם כלל וכלל.

הפרינציפ של ההגנה שאנו מציעים הוא כזה: ההגנה נחלקת לשנים, ההגנה בפועל וההגנה בכוח. ההגנה התמידית אקטיבית נמצאת כעת בפועַל בידי אותם השומרים העובדים במושבות תחת פקודת “השומר”. הסתדרות זו צריכה, איפוא, לקבל על עצמה את ההנהלה של הגנת הישוב, אבל חוץ מהשומרים האקטיבים הנמצאים תמיד תחת הנשק, דרוש לנו עוד חיל מילואים שאפשר יהיה לחזק בו את החיל האקטיבי, האידיאל שלנו הוא כי ברגע של סכנה, יימצאו כל האכרים והפועלים מסוגלים לשאת נשק וישתתפו בפועל בהגנה.

ולזה צריכים אנו לכוון במעשינו: בכל מושבה ומושבה צריכים לסדר הסתדרות של הגנה מקומית שתכיל בקרבה את הפועלים והאכרים המסוגלים ומוכשרים לזה, להכין אותם וללמדם. חוץ מזה שיהיה בכל מקום ומקום מספר הגון של כלי נשק, שיתאים למספר האנשים שיוכל המקום הזה להציג בשעת סכנה. מובן שכל הנשק, הדורש זהירות יתרה, יהא בידי “השומר”. לימוד ההתעמלות ושאר התכסיסים יהא נהוג על־ידי “השומר” בשיתוף עם ועדי המושבות. על־ידי תכסיס שכזה, נוכל להיות בטוחים שבזמן של סכנה יהיה תחת ידינו בכל מקום, מספר גדול של מאות צעירים המוכנים להגן על נפשם ועל רכושם.

והנה התכנית המוחשית שאנו מציעים:

בכל מושבה ומושבה יסודרו על־פי האיניציאטיבה של “השומר” קבוצות הגנה תמידיות. מספר חברי הקבוצות יהא מצומצם, מפני שהאנשים האקטיבים צריכים להיות מהיותר נבחרים ולא מכל הבא ביד. תפקידה של כל קבוצה יהיה להתלמד בעצמה התעמלות ותכסיסי ההגנה, ובשעת סכנה לסדר את ההגנה הכללית של המקום. בראש כל קבוצה יעמוד ועד ובכל ועד מקומי ישתתף גם בא־כוח אחד של ועד המושבה. הזהירוּת דורשת שבא־כוח הועד יהיה אדם המתאים לזה ולכן ניתנה לחברי הקבוצה רשות הווטו. אבל בא־כוח מצד המושבה מוכרח להימצא. כל וועדי ההגנה המקומיים מאוחדים וקשורים ביניהם על־ידי מרכז אחד.

ההגנה התמידית תתרכז באותן המושבות ששם ישנם שומרים ופועלים יהודים במספר הגון. במושבות שעדיין אין שומרים ופועלים יהודים ושמספר הצעירים בכלל קטן מאוד, אי־אפשרית הסתדרות הגנה קבועה. מובן מאליו, כי בשעת הסכנה תבוא לעזרתה ההגנה של המושבה הסמוכה.

אנחנו בארנו לפניכם את תכנית הצעתנו הכללית של הגנת הישוב בארץ־ישראל שנראית לנו ליותר מתאימה לפי נסיונותינו ולפי שאנו מכירים את תנאי ארצנו. אנו יודעים שהמפעל הזה קשה ודורש אמצעים גדולים, אבל קושי הדבר אינו צריך לעמוד לנו למכשול בדרכנו, כי אם להפך. מחובתנו לאמץ ביותר את כוחותינו. מטרתנו אינה זמנית שנולדה לרגל מקרה של רגע, כי אם מטרה היסטורית גדולה, מטרה תמידית שערכה קיים לדורות. אנחנו מצדנו נכונים להקדיש את זמננו, כוחותינו ועבודתנו לטובת ההגנה והננו פונים גם אליכם שתבואו לעזרתנו בעבודה הזאת במובן החומרי והמוסרי.

הננו בטוחים, כי תתייחסו ברצינוּת גמורה להצעתנו ותדונו על דבר האמצעים שאתם יכולים להקדיש לזה. אין אנו מקציבים כאן סכומים, מפני שאתם יודעים כמונו שהעניין דורש אמצעים גדולים ולפי גודל האמצעים אפשר להרחיב את העבודה ולשכללה.

אנו נותנים לעזרתכם חשיבוּת מיוחדת ולא רק במובן הישר החומרי, כי אם גם במובן הערך המוסרי.

בכבוד ובברכת ציון

בשם ועד “השומר”

ישראל שוחט

קושטא, ו' כסלו תרע"ג

אותה תוכנית שהגיש ישראל שוחט לוועד־הפועל הציוני בשם “השומר”, לא היתה מאלה שנקברות בארכיונים. הרעיונות עלו לדיון בחוגים הפועליים בארץ, ובוועידת פועלי־ציון שנערכה בפסח שנת 1913 נאמר:

השמירה אינה אלא הצעד הראשון של ההגנה הלאומית, שצריכה להקיף את כל שדרותינו הרחבות. כל אדם בארץ־ישראל חייב לראות כאילו הוטל עליו החוב לעמוד על משמר הכבוד והיצירה הלאומית.

הכינוס אף החליט: “הוועידה מתייחסת ל’השומר' כמו אל התחלה של הגנה עצמית עברית.”

אולם לא רק בארץ נתעורר הד לתוכנית. הוועד־הפועל הציוני מינה ועדה לדון בהצעה של שוחט.

בקיץ 1913 יצאו שוחט, בן־צבי ובן־גוריון לוועידה של פועלי ציון בקראקא ומכאן יצא שוחט לוינה, שם נערך הקונגרס הציוני ה־11. הוא הופיע לפני הוועדה שדנה בהצעותיו ואישרה לבסוף סכום כסף להוצאת התוכנית אל הפועל.

הוועדה המליצה אף על הקמת משרד־מדיני מיוחד בארץ־ישראל לטיפול בענייני ההגנה, שיורכב מנציג המשרד הארצישראלי, חובבי־ציון ו“השומר”. “על־ידי החלטה זו – כותב שוחט – הוכר מעמדו של ‘השומר’ רשמית בקונגרס הציוני. ‘השומר’ הפך להיות אירגון יחידי בארץ, האחראי לשלומו של הישוב.”

 

בקיעים והחָלצות מחָדש    🔗

היורד מהגליל לרחובות, דומה כמי שבא מיישוב נידח לכרך גדול, השפֶלה היתה לרבים מהשומרים ארץ חדשה. אפילו הוותיקים שעשו כאן בזמנו כמה שנים – רחקו ממנה בחמש שנות השמירה בגליל, ועכשיו, משחזרו אליה, נראו יישוביה גדולים הרבה יותר, הוֹמים חיים. היו שנהנו מהחידוש ושמחו לעבור ליהודה, אולם כמה עקשנים נשתמטו מלהיות בין השומרים במושבות השפלה. מזלזלים היו באלה השומרים על כרמים ופרדסים ביהודה מפני גנבים עלובים, שמספיק בשבילם, כך היו אומרים, המקל. משבא שומר מהדרום אל כפרי הגליל, היו מסתכלים עליו בשמינית־ביטול, בודקים את סוסתו העזַתית ומתגרים בו שייצא בתַחרות אתם, כדי להוכיח לו גודל יתרונן של סוסות הגליל על סוסות הדרום.

יפו הסמוכה ו“חינוך הברוֹן” נתנו למושבות אלה נוֹפך עירוניוּת. בכל בית כמעט אתה מוצא פסנתר וכל בית כמעט שולח אחד מבניו לקהיר או לאלכסנדריה לעסוק במסחר. בנות האיכרים מדַבּרות בפרקי זוֹלא, ויקטור הוגו וקוראות חדשות־האופנה של חמדה בן־יהודה. ידיהן, שאינן רגילות בעבודה קשה, ענוגות ואצבעותיהן פורטות שוֹפן ושוּבּרט.

מאירקה חזנוביץ, שהיה חובב זמר ועושה מוזיקה מפַחים, הוזמן, בלילוֹ הראשון ברחובות, לבית איכר אמיד, יחד עם שומרים וסתם צעירים מהמושבה. בת האיכר ישבה אל הפסנתר וצלילי מוזיקה פשטו בחדר, מאירקה, שבכל הזדמנות הוא ראש העוֹלזים ופיו אינו פוסק משיר או מסיפור אגדה ערבית, ישב בפינה מוקסם. במגפיים גבוהים, מחזיק בידיו את ה“אבו חַמסה”, הרובה שלא נפרד ממנו, הצטודד נרגש והאזין למוזיקה.

השומרים הרווקים הקימו קומונה עליזה במושבה. היה ביניהם אחד יוצא־דופן, אליעזר פינקלשטיין, “דוֹד לוּזר” – רווק זקן ומקריח. אף־על־פי שהיה מחמיר פנים ורוטן תמיד, חיבבוהו הצעירים, אם גם הקניטו אותו לעתים. משביקשו לקיים מטבח בדירתם, התנגד בחריפות. אם יקימו מטבח, יצטרכו להביא בחורה לעבוד בו ואשה תביא רוח־רעה עמה… לא שמעו לו והקימו מטבח, ולאחר זמן מועט אמנם ביקשו מבחורה שהגיעה מחדרה, חוה, לעבוד בו. בקומונה השתרר “ברוגז”, אך כעבור ימים אחדים, כשחוה פרשה סדינים נקיים על מיטות־הברזל, תלתה על החלונות וילונות, ובשוּב השומרים מהשדות מצא כל אחד כוס חלב, וחוה דווקא גילתה ש“דוד לוזר” חובב תה חריף והיתה מכינה עבורו במיוחד את התה שלו – נשתנתה גם דעתו, אך כמובן לא איש כ“דוד לוזר” יודה בכך ברַבים.

צעירים שבשומרים נהנים היו מעבודתם, מהכבוֹד שכיבדוּם, יהודים כערבים, ומהערצת צעירות וצעירים. בימים הראשונים של “השומר” מסתפקים היו ב“ג’יפט”, שהוא רובה ציד, וב“קרדך” – אקדח התוּפי הפשוט, אחר כך באו הרובה ה“יווני” וה“מרטין” בעלי מחסנית של כדור אחד. עכשיו השיגו כבר את ה“אבו חמסה”, בעל מחסנית של חמישה כדורים, ואקדח ה“מאוזר”, המכיל עשרה כדורים ובשעת הצורך יכול לשמש גם כרובה. רוֹשמם חזק על בני המושבות, וכשהיו יוצאים לדרכים ועוברים בכפרים הערביים, הללו משתאִים לאותם היהודים הרוכבים ומתפעלים מנשקם החדש, שלא היה בידי הערבים כמוֹתו. לעתים, היו הרוכבים עולים עד השכונה החדשה והנאה של יפו, אחוזת בית, עוברים ברחובה היפה ונהנים מן הפליאָה שהם מעוררים, ואחר־כך יוצאים ליפו ועוברים בשוקה, בסמטאותיה ובחאנים שבה.

מיום שבאו לרחובות גילו גנבי הסביבה שיש בעל־בית לכרמים ולבתים. כשפצעו ערבים את גד אביגדורוב, בצאתו מכרמי רמלה, וגזלו את נשקו, הורה מנדל לשומרים לצאת לאותו מקום, מַאהל של בדואים, ולערוך שם “פזעה” קטנה, היא הילולת נשק ויריות, כמנהג הערבי. עברו בין האוהלים, רכובים על סוסיהם, ירו באוויר ואחר־כך הרסו ברגלי הסוסים את המקשאות. פעולת־הגמול הקטנה עשתה את שלה והשכנים נזהרו מלתקוף שומר ואפילו הוא בודד.

ועם־זאת קיימו יחסי ידידות עם כפרי הסביבה ועם השייכים של שבטי־הבדואים הקרובים והרחוקים. מדי פעם היו יוצאים על סוסיהם למסעות רחוקים, עד דרום הנגב וסינַי והערבה, להכיר את הארץ ולקשור קשרים עם הבדואים. לעתים יצאו לדרך כזו כדי לחפש אחרי בהמות שנגנבו, ותוך המסע, במקומות לא־ידועים שהלהיבו את דמיונם, היו פוגשים בשבטים שלא הכירו ובארחות־חיים שנדמו עתיקים־לימים.

הקימו גם “מדפה” – חדר־אורחים, בנוסח הערבי. יחזקאל חנקין שהכיר היטב את ההווי הערבי ומנהגי השבטים הקרובים והרחוקים, נתמנה כמנהל ה“מדפה”. חיה־שרה עזרה על־ידו, מבלי שתתבלט ותפגע באורחים שאינם רגילים לשותפות שווה של נשים.

לעתים תמיהה היתה חיה־שרה על בעלה המארח בדואים מלוכלכים ועייפים שבאו מארץ רחוקה, ומטפל בהם במלוא תשומת הלב ובכבוד רב, אך היה טעם רב בדבר. בקצווי־ארץ, בפינות נידחות, היו אנשי “השומר” משיצאו לדרך, חוזרים ונפגשים עם אותם אורחים והם שייכים נכבדים בשבטיהם, והללו מארחים אותם באוהליהם ועוזרים להם. לעתים, כשיצאו לחפש אחרי סוס שנגנב, היה השייך־המארח מחזיקם באוהליו כבני־מלכים, ואנשיו, כמו במעשה פלאים, היו מביאים את הגניבה לאחר כמה ימים.

אלכסנדר זייד מספר על ביקור של שייכים משבט רחוק:

זכורני ברחובות. מנדל פורטוגלי, ראש השומרים, מקבל פני שייך שבא עם פמליה שלו מרחבי הנגב. המה יושבים ועיניהם צמודות אל הנשק התלוי על הקיר. מסתכלים בבחורים הבאים ויוצאים, חמושים ומזויינים, והדיבור ניתק מפיהם. לפתע תפס השייך בידו של מנדלה:

– מי אתם?

– יהודים.

– אותם אנו מכירים. אך מי אתם?

– אותם שאתה מכיר.

– לא! אני אגיד לכם: בימים קדומים התגורר בארץ הזאת עם בשם עם ישראל, אתם בני בניהם של אלה.

ניהול השמירה במושבה הגדולה תבע מאמץ רב מאֵת מנדל פורטוגלי. אשתו טובה נשארה באחד היישובים בצפון. מרחובות ומדרכים שעשה בהם היה שולח לה מכתבים:

אַת מחכה לי בודאי מרגע לרגע, וגם אני הייתי רוצה כבר לשוב. התעכבתי פּה מפני שלא יכלתי להשיג בשבילי סוסה. היום אני נוסע לבאר־שבע. אני חושב כי שם יעלה בידי לרכוש לי סוסה טובה.

ולאחר שיצא לחפש סוסים שנגנבו:

את הסוסים הבאנו לאחר שחיפשנו אותם שמונה ימים בין הבדואים. חיי הבדואים מוצאים חן בעיני מאד והשייכים קבלו אותנו בכבוד רב.

ומכתב אחר:

מיום שנפרדנו כבר עבר זמן רב. אני מקוה שבעוד שבוע נתראה, אם גם איני יודע איפה את נמצאת עכשיו וכיתב אני על “אַללה”. מקוה אני כי להבא יהיה מצב העבודה יותר נורמלי, החיים האלה כבר נמאסו עלי. אני מוצא שאחרים יכולים כבר למלא את העבודות הקשות שקיבלנו עלינו, ואם גם מעטים ישנם שיהיו מסוגלים לשאת בעוֹל עבודה כזו – אין דבר, ההכרח יצוֹר את האנשים. לי דרושה עבודה גופנית. גופי דורש זאת וגם רוחי זקוקה לזאת. אני אהיה מאושר ביום שאצא לעבודה.

רוכב על סוסתו עובר היה מרחקים גדולים, כדי לבקר את השומרים במקומותיהם, לייעץ, להורות ולפתור בעיות שנתעוררו עם ועדי המושבות. אותו זמן שכבה אשתו בבית חולים בירושלים לפני לידה:

אפשר מאד שלא אוכל לבוא לירושלים, כי אני נוסע עכשיו למרחביה. שם קרה מקרה. בעוד שבוע ימים אחזור ואז נתראה. מי שיוולד – תני לו שֵׁם בלעדי, אם אנוכי לא אספיק לבוא למועד הנכון. את מבינה בודאי שלא בי האשמה, כי עבודתנו היא כזאת ולה אנו מסורים יותר מהכל.

אתמול קיבלתי את מכתבך ותמַהתי לו מאד. את כותבת שאי־אפשר להמשיך יותר בחיי נדודים. אמנם זה מכאיב גם לי, אבל תנאי הארץ שאנו נתונים בהם אינם מרשים לפי שעה לחיות אחרת ואין לשנוֹת. אני מקוה שגם אנו נזכה סוף־סוף לחיות חיים קבועים יותר. אבל לפי שעה, אין לצאת ממעגל הקסמים של חיינו הקשים. אחריות יותר מדי גדולה מוטלת על כל אחד ואחד מאתנו, ואין אנו רשאים לעזוב את העבודה הלאומית. זו איננה יכולה להתחשב עם חיי היחיד, ואחרת זה גם לא יכול להיות.

פורטוגלי אחראי לשמירה בדרום, ובגליל – ישראל גלעדי, והוא חולה־לב, אך איננו מסכים בשום אופן להקל במשהו מעבודתו. יום אחד ירד לדרום ונִתקף בלבו. לא יכוֹל לעמוד על־רגליו, שלח מכתב לקיילה בגליל ונפרד ממנה. היתה לו הרגשה שלא יקום עוד ממיטה זו. קיילה ירדה־חיש דרומה, מצאה אותו בודד והעלתה בעגלה למסחה. היא נעלה את החדר אחריו, איש לא ייכנס והוא עצמו לא ייצא. פעם ראשונה במשך שנים רבות כּפתה עליו מנוחה מלאה לכמה שבועות. אבל מיד כשהרגיש טוב יותר – חזר לעבודתו ושקע בה כל־כולו, כדרכו.

בגליל, נולדה המרירוּת ודווקא בין אותם צעירים ששמרו עם גלעדי והעריצוהו על יושרו ורצינותו שאין עִמה פשרות. נראה היה להם כי “השומר” השתקע מדי בפעילות של יום־יום ושכח חלומותיו ותוכניותיו, אליהם הצטרפו כמה מהוותיקים, ובראשם צבי בקר, שלא אִיבד מהתלהבות־ראשונים שלו.

באותו זמן, קיץ וסתיו של שנת 1913, נשמעו גם במקומות אחרים רטינוֹת על פעולות “השומר”. לפני־כן היתה תהילתו בפי כל המחנות ושמירתו בכל פינות הארץ. אולם במשך הזמן, וכדרך־הטבע, קמו לו מתנגדים. ראשית הדבר בחדרה. שם התחילה המלחמה לא נגד “השומר” עצמו, אלא נגד ועד־המושבה. תושבי חדרה נחלקו לשניים: תומכי הוועד, והאופוזיציה – שעיקרה צעירים. מכיוון שאת “השומר” הזמין הוועד, ראו אנשי ה״אופוזיציה" את השומרים כ“צד” של הוועד והחלו לפשפש במעשיהם או מחדליהם ולרטון כנגדם. וכך נסחפו אנשי “השומר”, למורת־רצונם, להיות נושא במחלוקת.

אחד מראשי הלוחמים נגד ועד־חדרה היה אבשלום פיינברג. משה סמילנסקי מספר על אותה מחלוקת:

כשהיה אבשלום ל“איש” ונכנס לפני ולפנים של משק אביו ולפנַי ולִפנים של חיי הציבור במושבתו, לא ידע להסתפק בקטנוֹת ובעסקי חול בלבד, ויבקש “עניין גדול” לענוֹת בו. כשלא מצא, הסתבך בסיכסוכי המושבה שחדרה היתה עשירה בהם תמיד, וב“מלחמת הכּתוֹת”. במלחמתו זו לא הסתפק באמצעי מלחמה רגילים, אלא תקף בכוח את הועד, “כבש” את ספר הפרטי־כל, עשה בו שינויים כהבנתו, והדברים הובאו לידי משפטים ציבוריים.

באחד המשפטים האלה הייתי גם אני אחד השופטים, והנער הזה, הוא היה אז כבן עשרים – העסקן הציבורי, היושב על ספסל הנאשמים, וכל זקני המושבה מביטים עליו כעל פושע מבטן, משך את לבי… וחשבתי, חבל שכוֹח , זה מוּצא לבַטַלה. השתדלתי עד כמה שיכלתי, להקל במקצת את אשמתו ולמצוא דרך אל הפינה הנסתרת שבליבו, וחשוֹב חשבתי, כי כדאִי הנער הזה להתעסק בו לאחר המשפט, אבל הטרדות הפרטיות והציבוריות השכיחו עד מהרה מלבי את המשפט ואת הנער בן חדרה.

וכך, משנעשה אבשלום ראש האופוזיציה וראשם של הצעירים הלוחמים בוועד, בא גם לידי מלחמה עם “השומר” ואנשיו, שקודם־לכן חיפש את קרבתם.

גבר הפולמוס, והמתנגדים לוועד הפסיקו לשלם מסים לקופת המושבה. פחתו הכספים בקופה והוועד פיגר בתשלומיו לשומרים. התלוננו השומרים והוועד הבטיח לתקן את הדבר, אך לא יכול היה לעמוד בהבטחתו. הצטרפו הפיגורים לסכומים רציניים והשומרים אין להם ממה לפרנס את עצמם. התריעו והזהירו ואִיימו לעזוב את השמירה, ואנשי הוועד הבטיחו שוב לעמוד בהתחייבויותיהם.

בסוכות שנת 1912 תַמַה השנה השנייה לשמירת “השומר” בחדרה, השומרים יצאו לאסיפתם הכללית לרחובות והודיעו, כי אם לא תשלם המושבה את חובה, לא יחדשו את החוזה לשנת שמירה נוספת.

כששהו ברחובות, בעת חתונת השומרים שהוזכרה בסיפורנו, ניצל אֶפנדי משכֵני המושבה את העובדה כי נשארו במַקוֹם רק שומרים־טירונים, והעלה את פועליו על אדמת־מריבה. יצאו האיכרים לגרשם ופרצה תגרה, בה נפצע ערבי פצעי־מוות. נתייראו מגאולת דם ושלחו שליחים להזעיק עזרה. הגיע מפתח־תקוה אברהם שפירא עם עשרים וחמישה צעירים, ומיד אחריהם, לפי המסוּפר, הגיעו אף השומרים מרחובות – חתַנים וְרֵעיהם. חזרו אנשי פתח־תקוה לכפרם, וחדרה נתונה היתה בסכנת התקפה. עכשיו לא יכלו השומרים לנטוש את המושבה, שחרב גאולת־דם מונפת מעליה, והשומרים חתמו על חוזה לשנת שמירה שלישית, אף־על־פי שלא נפרע החוב שחבו להם.

פתח־תקוה אמוּנה היתה שנים רבות על שמירה ערבית. אמנם ישב כאן אברהם שפירא הנודע, מראשוני השומרים; אולם בעצם־הדברים לא היה אלא קַבלן שמירה, השוכר לו ערבים מבני השבטים הסמוכים לפתח־תקוה, והוא המפקח עליהם. אותו חורף חכרו איכרים מפתח־תקוה חורשות אקליפטוסים של חדרה, וכמנהג־מקוֹמם העסיקו אף כאן שומרים ערבים.

אמרו אנשי “השומר”: “לא נסכים לשמירה ערבית במקום שאנחנו שומרים ואחראים.”

קמו מתמרדי־חדרה ואמרו: ואפילו כך. נתעוררו חיכוכים ישנים שבין איכרים לפועלים, והאיכרים אמרו: החורשות חכורות לאנשי פתח־תקוה והם רשאים לנהוג כרצונם. הודיע “השומר”, כי הוא רואה בכך הפרת החוזה, ואנשיו עזבו את המושבה.

בכל אופן, שמירה ערבית לא נתחדשה במושבה. אנשי הוועד הביאו יהודים ששמרו לשם פרנסה – כורדים מירושלים ואחרים, ואלה יצאו לשמירה ולא עוררו בעיות או ויכוחים רעיוניים עם האיכרים; ולא דאגו אלא שהחצרות והכרמים שנמסרו לשמירתם לא יינזקו.

ברחובות היתה הפרשה סבוכה יותר וכרוּכה בדמים.

באחד מימי הקיץ של 1913 עברה שיירת גמלים בין כרמי ראשון־לציון ונס־ציונה. מלַווי השיירה, שלא הבחינו בשומר, נכנסו לאחד הכרמים ומילאו סליהם ענבים. פתאום הופיע שומר הכרם ותבע להחזיר את השלל. הערבים, שראו כי הוא יחידי, התנפלו עליו והכוהו. השומר הזעיק את חבריו מן הכרמים הסמוכים ואלה רדפו אחרי השיירה שנזדרזה וכבר הגיעה לזרנוגה. משקרבו הרודפים לכפר הערבי, נזעקו אנשי זרנוגה, שהצטיידו במקלות ואבנים. אחד השומרים חזר לרחובות, צילצל בפעמון־האזעקה ועשרות אנשים – שומרים, איכרים ופועלים, עזבו את עבודתם ויצאו לזרנוגה. אחד האיכרים ביקש לתווך ויצא אל הערבים, אך אלה תפסוהו והחזיקוהו בשבי. התנפלו השומרים על הערבים ושיחררוהו. החלה תגרה בה השתתפו מאות איש, וממקלות ואבנים עברו ליריות. השומרים ענו באש מרוביהם החדישים יותר, והערבים נמלטו. באש השומרים נהרג אחד מִמלַווי השיירה.

אנשי רחובות והשומרים חזרו למושבה, מצפים להתקפת־נקם. כשהגיעו לרחובות נודע להם, כי ליד נס־ציונה נמצאה גווייתו של שומר מראשון־לציון, שמואל פרידמן, שנחלץ לעזרה מששמע על ההתקפה. בדרך פגעו בו ערבים, רצחוהו והתעללו בגופתו. אחד־עשר כדורים נתקעו בו.

למחרת הופיעו ערביי הסביבה לעבודתם ברחובות, כאילו לא קרה ולא־כלום. השומרים והפועלים תבעו להרחיק מהעבודה את בני זרנוגה. מנדל פורטוגלי הזהיר את האיכרים: “אין לנו בטחון בלי עבודה עברית!” רוב האיכרים סרבו לכך; ואך קבוצה קטנה שלחה מכתב לוועד המושבה:

לרגל המקרה של אתמול, רציחת אחד מאחינו וההתנפלות המזויינת של בני זרנוגה אשר זה שנים רבות מאד הם עושקים אותנו ומציקים לנו בכל מקרה הבא לידם ואינם נמנעים משפיכת דם – הננו דורשים מוועד המושבה, כי יפקוד על בני המושבה לפטר תיכף ומיד את כל בני זרנוגה מעבודתם במושבה. ואם על־פי חוקי המושבה אין לעשות זאת בלי אסיפה כללית, אנו מבקשים לקרוא תיכף ומיד לאסיפה כללית להחליט על זה.

על המכתב חתמו 20 איכרים מוותיקי המקום וממכוּבדיו, ואילו רוב התושבים, כאמור, רצו “בשקט ובמהלך חיים רגיל” והם טענו: “בגלל אשכול ענבים מעוררים השומרים התנגשויות ועשויים לעורר אסוֹנות.”

מיכאל הלפרין הזקן היה משומרי כרמי רחובות. כל הלילה שמר על גופת השומר שנפל; ולמחרת, בהלוויה, קרא בקול אדיר: “נלך מכאן ואף את המתים נקח מכאן.”

עשרה ימים אחר כך נרצח שומר נוסף בכרמי רחובות: דוד לוויטן, צעיר חביב היה ומקובל על רעיו – עסק בפיסול, מהלך היה תמיד יחף וגלוי־ראש. הרב קוק, רבה של יפו והמושבות, הספיד את המת, ציין את התמסרות השומרים לתפקידם ומאחר שידע על הניגודים שהתעוררו, קרא לאחדות ולשלום.

אולם האחדות לא באה. רצו בני רחובות לשבת בשלווה, והיו בהם שסברו כי השומרים היהודים פוגעים באותה מערכת יחסים “נוֹחה ורגילה” שבינם לבין כפרי הסביבה.

בתשעה־באב נתקיימה עלייה לקברות שני השומרים שנהרגו, ואנשי המושבה לא השתתפו בה. השומרים נפגעו קשה. כעבור חודשיים, בתוֹם חוזה־השמירה השנתי, העמיד ועד המושבה תנאים קשים לחתימת חוזה חדש, וביניהם: הוועד הוא האחראי הראשי לשומרים, שאינם אלא שכירים, והוא־הוא המחליט על כל תגובה. – השומרים סרבו לתנאי זה. משה סמילנסקי ואוהדי “השומר” במושבה קראו לאסיפה והעלו הצעת פשרה, שהסכימו לה השומרים וגם הוועד. אך כעבור זמן קצר חזר בו הוועד, מנדל פורטוגלי סבור היה שיש להרחיק לֶכת במו“מ, כדי שהשמירה במושבה, אחת הגדולות בארץ, תישאר בידי “השומר”. אין אנשי “השומר” פועלים לשם עולם־הבא, אולם שמירה עברית ברחובות היא עניין לאומי החשוב גם לרחובות עצמה, ואם רוב תושבי המושבה אינם תופסים זאת, הרי אין ברירה ל”השומר" אלא לוותר, כדי שלא תהיה נסיגה בשמירה היהודית.

משהסכימו השומרים לתנאים החדשים, קבע הוועד תנאי נוסף – אסור להם לחברי “השומר” לחלל את השבת.

רחובות לא היתה פתח־תקוה. מפורסמת היתה, מאז היווסדה, כמושבה נאורה שאיכריה נוהגים כרצונם בענייני דת ואמונה. התביעה החדשה לא באה אלא כדי לקנטר ולהעמיד את “השומר” במצב שלא יוכל לקבל את התנאים, אנשי “השומר” קבעו, כי תביעתו של הוועד היא צביעות, וחוזה חדש לא נחתם. דומה שהוועד נשם לרווחה ופנה לאיש פתח־תקוה, אברהם בלומנפלד, מתלמידי אברהם שפירא, שיקבל את השמירה בקבלנות.

בערב ראש השנה, יום סיום חוזה השמירה, נתכנסו כל השומרים בככרה של רחובות. הגיעה שעת פרידה. שנתיים השקיעו כאן והטביעו את חותמם על חיי המושבה. יצאו בריקוד “הורה”. נתכנסו סביבם אנשי המושבה והסתכלו בהם – מי בכאב ומי במנוד ראש. בצהריים יצאו בסך צפונה.

נטש “השומר” את רחובות, כמו את חדרה לפני־כן, אולם בשני מקומות אלה קבעו את העקרון: שמירה יהודית. שומריה של רחובות יהודים היו מאז ואילך. ההכרה, כי בטחונו של היישוב היהודי צריך שיהיה בידי היהודים, היתה לנחלת־הכול.

ומשה סמילנסקי אמר: “השומר נחל נצחונות וגם היה מנוצח, אבל מחשבתו היתה תמיד מנצחת.”

שלושה ימים לאחר שעזבו את רחובות נערכה האסיפה הכללית של “השומר” ביישוב החדש אשר כבשו, כרכור. באו מן הגליל וממושבות יהודה והדרום, שנשארו בחזקת “השומר”, ובאו שומרי רחובות וחדרה הבלתי־מאורגנים. באותה אסיפה אושר המספר הגדול ביותר של חברים חדשים – שנים־עשר איש. מספר המועמדים היה חמישה־עשר, ושלושה מהם נידחו.

אותו טקס קבלה לא נשכח מלב השֵנים־עָשר. מספר זלמן אלוֹן־אַסוּשקין:

בחצות לילה העירו אותי ופקדו עלי ללכת מבלי לומר לאן ולמה. חגרתי את זיני ואלך אל העץ שאליו אמרו לי ללכת ולחכות על־ידו. אל אותו מקום באו אחד־אחד עוד מספר בחורים. אז הופיעו רוכבים שנַים שפקדו עלינו ללכת בעקבותיהם, עד בואנו אל עץ ענֵף ומתחתיו חבורת אנשים הנצבים בעיגול. בפתח העיגול עמד יחזקאל חנקין שתפס כל אחד מאתנו בכתפיו ו“השליכוֹ” אל העיגול פנימה. פתאום מצאנו את עצמנו, שנים־עשר המועמדים, נצבים בשורה. ישראל גלעדי קם והודיע בנעימה מעשית, כי באסיפת “השומר” נתקבלנו כחברים, כי מעתה אנו נושאים באחריות העבודה, כי כל אחד מאתנו מתחייב מעכשיו באחריות כפולה ומכופלת לעבודתו הוא ולחייו של השומר אתו, וכי ענייני האגודה קודמים תמיד לענייניו של הפרט. גלעדי חזר באוזני העומדים על מטרתה של אגודת “השומר”, השואפת ליצור את הכוח המזויין שיבטיח את ענייני העם ואת כבודו של הפועל העברי בארץ. לבסוף נתן לנו שהות של חמישה רגעים, לחשוב בדבר בטרם נשבע, והכריז, כי כל אחד מאתנו עודנו חופשי להתחרט. אנו, כל השנים־עשר הודענו כאיש אחד, כי אנו נכונים להשבע.

אחרי שנשבענו וחתמנו – ברכַנו ישראל גלעדי ברכת “מזל טוב” בשם וועד “השומר” וכולנו יחד – שומרים וותיקים וצעירים – ירינו. החברים חבקו זה את זה וברכוּנו ברכת מזל טוב.

ותאורו של מועמד אחר, יצחק הוז:

לאחר שנתיים של שמירה זכיתי להתקבל ל“השומר”. בא יום “טקס הקידושין” בכרכור. מבעוד יום באו חברי וועד “השומר” ואתם המועמדים שהיו עתידים להתקבל אותו ערב כחברים. אנו, החדשים, הרגשנו בתכונה רבה. הוותיקים הסתודדו, התלחשו והתרוצצו. ידעתי, כי תכונה זו אנחנו גורמיה, אבל הפרטים, כמובן, נִסתרו מאתנו. אחרי ארוחת הערב נעלם לפתע הוועד ולאחר שעה קלה אספו אותנו, המועמדים, ונקראנו ללכת אחרי המלווים שלנו. עזבנו את הכפר ויצאנו לשדה. היה לילה יפה להפליא. שמים עמוקים, כוכבים קורצים ומחייכים וריח השדה שהרחיב את החזה ונסך בנו רוח עידוד ובטחון. הלכנו דרוכים ל“אֵי שם” אחרי מלווינו. כולנו היינו רציניים ודוממים. עם כל צעד גברה בנו התרגשותנו.

הגענו לבקעה קטנה, שם עמדו חברי “השומר” ואנשי הוועד. העמידונו מול הוועד. ישראל גלעדי קרא לפנינו את ההתחייבויות שחבר “השומר” מקבל עליו. אחרי כן קרא את השבועה. מיד עם תום השבועה פילחו כדורים את אויר הלילה והכל קראו בקול “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”. הטקס נגמר, אבל נשארנו תקועים במקומותינו בלי נוע.

באותו לילה, מה רציתי שאבי יהיה על־ידי. הרהרתי בלבי כמה היה מתרגש. אף כי במקום שאהיה אִכּר, כחפצוֹ, הייתי לשומר.

באותה אסיפה בכרכור נמסר על הצעה חדשה של יהושע חנקין: הוא רכש שטח נוסף באדמות העמק, תל־עַדַש, ושוב הציע ל“השומר” לכבוֹש אותו מקום ליישוּב. חברם, סעדיה פז, כבר ישב שם, בתוך הכפר הערבי, והכין הכל לקראת בואם. השומרים הסכימו. אולם הפעם החלו לדון ברצינות בחלום ישן שלהם: כפר של שומרים. הרי היה זה בתוכנית “השומר” עם יסוּדו ומעולם לא ויתרו על כך, ומניה חזרה והזכירה תמיד בהתלהבות אותו כפר שיקימו בחורן; עכשיו ניתנה ההזדמנות.

לא ניכר בכנס דכאון משום עזיבת חדרה ורחובות; בכל אופן, לא כלפי חוץ. אולם העיב עליו צל – מותו של מאירקה חזנוביץ.

מאירקה נקרא לעבור לשמירה למרחביה. כדרך השומרים, לא היקשה קושיות. עזב את אשתו בהריונה, ויצא למקום. היתה התבואה יפה אותו קיץ והשמירה קשה. כל פעם נמסר על מקום אחר, שם מנסים בדואים לעלות עם צאנם על האדמה, ומאירקה, שהיה הבכיר בשומרים, כמעט שלא ירד מסוסו אותם ימים – רכב מִקַצה לקַצה של שדות מרחביה שהשתרעו על שטחים גדולים, לעתים לבדו ולעתים עם שומר צעיר, כדי לגרש את הפולשים. עייף היה אבל שבע־רצון. נאָה רחובות אבל “עירונית” מדי לטעמו, וכאן, בעמק, במישור הרחב, רוכב על סוסתו – מלך־מרחבים היה בעיניו, העמק הגדול מעורר לשיר, ומאירקה היה פוצח בשיר בקול המהדהד במרחב.

היה ליל שבת. השדות במלואם. אותו לילה נעשו נסיונות גניבה רבים. מאירקה והשומר אשר עמו עברו ביעף ממקום למקום, פתחו באש כמה פעמים כדי להניס מסתננים, וסמוך לחצות היה נדמה כי הלילה כבר ייצא בשקט. חזרו על סוסיהם בשביל שדה, כבר קרובים ליישוב – מאירקה, ה“אבו חמסה” בידו, ואחריו השומר השני ובידו המאוּזר. פתאום, אפשר נתקל סוסו של הרוכב השני באבן, נפלט כדור מהאקדח. ללא הגה כמעט נפל מאירקה מסוסו. השומר המבוהל הזעיק את אנשי מרחביה, שהביאוהו לכפר. היה פצוע אנוּש. ריפדו עגלה בשחת והובילוהו לביתי החולים של נצרת. ביום ראשון לפנות בוקר הוציא נשמתו.

אותו קיץ, לאחר מותו, תוך כדי שמירה בוֹדדָה בלילות, נדמה היה לחבריו, לעתים, כאילו שומעים הם את קולו, מהדהד בשדות, בשיר צלול… הם שמרוהו בלבם בחזיונם. הוא הצטרף לרשימת אלה שיצאו עמם לדרך, ונפלו: ברלה שווייגר, אברהם־יוסף בַּרַל, יחזקאל ניסנוב ואחרים.

זייד סיפר על מאירקה:

אזכוֹר ליל נשף עם גמר ועידה של “השומר”. מאירקה שלף את חרבו ויצא במחול. יחידי היה במעגל, גלוי, כולם ראו ללבו, בתנועה אחת הֶערה מתוכו את אוצר רגשותיו. ולפתע עמד על ברכיו לפני הנערה שלו, נפנף בחרבו בלי הרף מול פניה וגופה, והתמודד על הארץ, כך הניף את דגל אהבתו לעיני הרבים והֶאציל מרוחו עליהם.

וכך, אמנם לא ניכר הדבר באסיפת כרכור במובלט, אך כבר נִרמזו בה סימני עייפות, אכזבה ומרירות. משום מה, מבלי לפרש ולהגדיר מדוע, נִקדרו הפנים. וָתיקים התלוצצו־כאילו שהנה־מַזקינים, ואיש לא אמר כי נתעייף בשש שנים של חיי שמירה ומתיחות.

שוב נקראו השומרים לכבוש יישוב חדש – שרונה. יצאו מכנרת בתהלוכה גדולה. בראש – השומרים הרכובים, ואחריהם רַגלים ברוביהם, ופועלים, ובמאסף חמש עגלות גדושות כלי עבודה ומיצרכים לימים ראשונים. ערכו הרוכבים “פנטזיה”, דהרו סביב־סביב, ירו, נופפו בחרבותיהם, והצועדים ברגל יצאו בשירה ובריקודים. עם העולים היה אליעזר שוחט, שלא הפסיד מעשה אחד של כיבוש ועלייה והתנדבות. היה סתיו ולאורך הדרך חרשו איכרי יבנאל ובית־גן את שדותיהם. בעבוֹר התהלוכה הפסיקו מעבודתם וברכו את המוסיפים יישוב לאזורם. עברו במקום שם נפל לפני שנתיים יחזקאל ניסנוב, ועצרו. הריהם לוקחים עכשיו את נקמתו מידי רוצחיו – על אדמתם קם יישוב יהודי.

עסוקים היו גם במלאכות אחרות. בראשית 1914 ביקר הברון רוטשילד בארץ. עכשיו, שכבר לא היה נדבן ראשון ויחיד שרק בו תלוי היישוב – היה אורח אהוב. סִייר ב“ממלכתו” ונתקבל בכל מקום באהבה רבה. עשרות שומרים רוכבים על סוסות נבחרות ומקושטות נבחרו ללווֹתו בגליל. עתונות אותם ימים מוסרת: “מחדרה נסע הברון לחיפה, משם למרחביה ולמסחה כששנים־עשר פרשי ‘השומר’, חרבות שלופות בידיהם, מלווים אותו.” הגיע הברון לעפולה ברכבת מיוחדת שהעמידו לכבודו התורכים, עלה לעגלה והרוכבים הקיפוהו סביב־סביב, ויצא למסע בגליל כשהוא נהנה למראה הצעירים התוססים שמסביבו. עבר בגליל ואף הערבים יצאו לתת כבוד ל“מלך היהודים”.

בתחילת הסתיו עלתה קבוצת השומרים לכפר הערבי תל־עדש, שמיוּשב היה עדיין בחלקו באריסים. העמידו את הצריף ששימש אותם במרחביה, וקבעו עובדה: יישוב שני של יהודים בעמק. וַעדים של שומרים יצאו בינתיים למקום שנתקרא בני יהודה, מעבר לכנרת, לחיטין ולשרונה, לבדוֹק אם הוא יפה ליישוב של שומרים; אך כבר נמצאו חברים שהחלו לראות בתל־עדש את ביתם.

כולם הסכימו שצריכים הם להקים עכשיו כפר של שומרים, אבל חלוּקים היו בדבר מטרותיו. מאחד המסעות שלו כתב מנדל פורטוגלי לאשתו:

השאלה המעסיקה אותי היא: לשמור או לעבוד. מצד אחד, אינני מוצא לנכון לעזוב את השמירה מפני שאז יפול בבת־אחת כל מה שיצרנו, אבל מצד שני, אני נוכח שהשמירה מַשחיתה את האיש ומכניסה דמורליזציה בחייו. אני סובל הרבה משאלות אלו. אמנם יש לנו כל מיני תוכניות, אך הפתרון הנכון יהיה ליצור מושב של שומרים, אשר שם תהיה חלקת אדמה ומשק בית לכל אחד מבעלי המשפחות.

לא ידעו עדיין, מה יהיו טיבו ומַתכּונתוֹ של הכפר שלהם. היו שביקשו כפר ככל כפר בארץ – כמובן, אגב יתר רגישות לענייני בטחון; היו שראו במושבת השומרים מקום לניסוי חברתי חדש: תוכניותיה של מניה על ההתיישבות הקואופראטיבית־שיתופית עדיין מרחפות היו בחלל; היו שראו בכפר בסיס שממנו ייצאו השומרים לשמירה במקומות אחרים, ואליו יחזרו. אותם ימים חדרה ההכרה, כי השמירה צריכה להיות ניידת יותר כדי להיות יעילה יותר. ואם קודֶם שומרים היו על חצרות וכפרים, הרי עכשיו יש צורך להקים כוח שיוכל לנוּע בין הכפרים ויוכל להגיע עד־מהרה לכל מקום שצריכים לו. מֶרכזה של שמירה כזו יוכל להיות כפר השומרים. חולמים היו להקים כפרים כאלה באזורים שונים של הארץ.

והיו שנשאו נפשם למין כפר במקום רחוק על סף המדבר. ושוב, חלומה של מניה על יישוב בחורן, מעבר לירדן, עדיין היה חזק בלבם. כפר שהוא אתגר מול מדבר וישימון, כפר על הגבול, שיוכל לשמש מגן קדמי, קיצוני, לארץ היישוב, וראש חץ של התיישבות יהודית מעֵבר לירדן. יישוב כזה יהיה מיבטח לכפרים נוספים שיקומו שם. בעלי־חלומות שאפו לארץ רחוקה וקשה, כדי לחשל את עצמם ואת ילדיהם, להתנסוֹת בחיי שבטים נועזים וחופשים, להיות אדוני מדבר ומרחבים.

כבימים ראשונים, שוב חזרו והביאו דוּגמות מן הקאווקאז. פורטוגלי כתב לרעייתו: “מושב זה יהיה דוגמת מושבי הקווקזים, שהיו יוצאים ללחום את מלחמותיהם והיו חוזרים אל כפריהם להחליף כוח ולחיות את חייהם החופשיים.”

ישראל ומניה קיבלו כל־הזמן דיווּח מפורט על המתחַדש בעניין הכפר, שוחט, אשר שימש בשעתו מזכיר המשרד להקמת הטכניון בחיפה, הכיר את מנהלי חברת “עזרה” של יהודי גרמניה, שעסקה בפעולות מקבילות ל“אליאנס” הצרפתי, קיימה בתי־ספר בארץ ובנתה את הטכניון. הוא שיכנע את ראשי החברה בברלין לעבור לשטח נוסף ולעזור בהקמת כפר השומרים. אלה הסכימו, אך לפי שלתקופת השנתיים הקרובות כבר הוּעד תקציבם למטרות אחרות מוגדרות, הודיעו שיעמידו את הכסף לרשות הכפר רק בתום שנתיים אלה.

ישראל, יחד עם מניה, פנה אל הוועד־הפועל הציוני וביקש הלוואה להתיישבות זו, עד ש“עזרה” תעמיד, בעוד שנתיים, את התקציב שהבטיחה לכפר, שוחט הסביר במה תהיה שונה התיישבות זו מאחרות:

הסתדרות “השומר” העובדת זה יותר מחמש שנים בארץ־ישראל העמידה לה, מראשית היווסדה, מטרה קבועה לעזור להגנת הישוב היהודי ולשמור על הקניין הפרטי והלאומי בארץ־ישראל כלפי השכנים הזרים. תפקידנו לא הצטמצם בזה שקיבוץ קטן של צעירים יהודים ישמור את רכוש המושבות. מטרתנו היא, יחד עם זה, לעורר בלב כל האכרים והפועלים את הרגש וההכרה שרק הם בעצמם יכולים וצריכים לשמור ולהגן על עצמם ועל רכושם. יודעים אנו שעניין השמירה, כשהיא לעצמה, דבר זמני היא, רק עד אשר יתכונן סדר ראוי בארץ, אבל החינוך של שמירה עברית ושל הגנה, זהו אחד היסודות היותר חשובים של עתידנו. נסיון של חמש שנות עבודתנו הראה לנו שהשמירה העברית נהייתה לדבר הכרחי אצל רוב המושבות, השמירה במובן ידוע השפיעה על הדור הצעיר במושבות ועוררה בקרבם רוח של כבוד לאומי ושל הגנה עצמית. גם כלפי חוץ גדול ערכו של “השומר”: הסביבה הערבית לא רק שמתחשבת עם “השומר” בתור כוח שיוכל להגן על עצמו ועל המושבות, הסביבה הערבית מתחשבת כעת בכלל בכל הישוב החדש ולא קוראת להם עוד “וולדי מַת” (כלומר “בנים מתים”) כמקודם.

עם כל זה, אין אנו רוצים בשום אופן להגזים את ערך הסתדרותנו, כמו־כן אין אנו חפצים להתפאר בכוחנו ובמעשינו. להיפך, כל מה שעשינו וכל מה שיש לנו, הוא כטיפה מן הים לעומת זה שחסר לנו ושעוד צריך להיעשות. אנחנו עשינו רק את ההתחלה לעבודה גדולה שלפנינו, אבל ההתחלה הזו צריך לבסס היטב למען יהיה לנו גרעין בריא וממנו תתפתח ותתרחב עבודתנו בעתיד.

כדי לבסס את השמירה, אנחנו צריכים ראשית לקשר את השומר למקומות שהוא נמצא שם בתור שומר. הוא צריך לחיות את האינטרסים של אותו המקום, הוא צריך להיות תושב של אותו המקום. הוא צריך ללמוד ולהכיר את הסביבה וגם הסביבה הערבית צריכה לדעת ולהכיר אותו. שנית, עבודת השמירה צריכה לכלכל אותו ולהספיק לו די צרכיו למען יוכל להתקשר ולאהוב את עבודתו. עד כה, השומרים עוברים ממקום למקום ותמיד נמצאים בסביבה זרה. אנו כבר לא מדַבּרים על דבר ההוצאות הרבות שעולה העברת שומרים ממקום למקום, אלא גם השומרים עצמם סובלים הן מִצַד החומרי והן מצד עבודתם. השומר צריך להרוס את משקו במושבה אחת ועוד פעם להתחיל להסתדר במושבה אחרת. בפרט סובלים בעלי המשפחות. משכורתם לא מספקת לכל צרכיהם, ולפעמים שומרים מנוסים וטובים מוכרחים לעזוב את השמירה. להיטיב את מצב השומר על־ידי העלאת משכורתו, אי־אפשר כעת, אי אפשר לדרוש מהמושבות יותר ממה שהֵמה נותנות עד כה. אפשר לומר שמושבות אחדות, בפרט בגליל, נותנות כבר המקסימום שהן יכולות; רק התקשרות השומר לאדמה, משק קטן ומסודר, יוכל לבסס מעמדו, לתת לו היכולת להמשיך עבודתו ולהשאר במצבו זה. וגם השמירה תקבל את הצורה הטבעית.

כפר של שומרים המכיל בקרבו כמה משפחות ונמצא במרכז הגליל התחתון יוכל לקבל עליו שמירת כל המושבות סביבו. כפרי־שומרים כאלה יהיו נקודות חזקות בתוך ישובנו. בטח כי לכפרים כאלה לא יוכלו להיכנס כל השומרים. כי־אם חלק מהם, בפרט הפרשים, שלהם נקל לשוב יום־יום הביתה, ואלה הם בעיקר בעלי המשפחות שבשומרים.

משק של כפרי־שומרים יהיה בודאי שונה מהמשק של מושבות וגם מפרוורי פועלים, השומר צריך להתאים את משקו לעבודתו. בכפר של שומרים אין מקום לפלחה, כיוון שרוב זמנו מבלה השומר בשמירה. הנה מה שמשק של כפר־שומרים צריך להכיל בקרבו: גידול בהמות ומחלבה, גידול עופות, גידול סוסים ותבואה די מחייתו. חלק גדול מהעבודות האלה ממלאות הנשים (את הצד הטכני של המושבה תראו מהתקציב והַסכֵמָה הרצופים פה).

בַּקשתנו מכם היא, להלווֹת לנו חלק מהסכום הנחוץ לנו כדי שנוכל לגשת תיכף לעבודתנו. יודעת אגודת “השומר” שאין לכם פוֹנדים גדולים, אבל אין אנו דורשים שום תמיכה, אלא הלוואה למשך שתי שנים. חושבים אנו שבו בזמן שהמוסדות שלנו מלווים כספים לבית ספר “בצלאל”, לתל־אביב ועוד. ובתנאים יותר קשים. האין לנו הצדקה לבקש מכם ההלואה הקטנה וקלת־הערך כזו? והיש לכם הצדקה להשיב פנינו ריקם?

גם לחכות אי־אפשר לנו עוד. באַרתי מקודם עד כמה הכפר הזה נחוץ לתמוך בשומרים בעלי משפחות שלנו. רק מסירות גמורה, מסירות בלי גבול לשמירה – היא שקשרה את השומרים בעלי משפחה למקומותיהם והם נשארו עד עתה, כמו אז, נאמנים לרעיונם. אבל האפשר להמשיך הלאה עבודה כזו? סוף סוף הלא כוח אנוֹש כוחם והם מוכרחים יהיו לעזוב את השמירה אם לא ישונה מצבם החומרי. עזיבת השמירה מצד בעלי המשפחה תזיק מאוד לכל עבודתנו. השומרים האלה הם אותם האנשים שכל אחריות העבודה נופלת עליהם, מפני שהם כבר למדו את דרכי השמירה ומנהגי הארץ על בוּריים שהם כבר התרגלו אל השכנים והשכנים כבר התרגלו אתם. ואם החלק הזה יעזוב השמירה, שלא באַשמתו, אפשר מאוד שייהרס מה שרכשנו עד כה.

ובכן, הנה מה שאנו מבקשים מכם:

1. להלוות, לנו סכום של עשרים וחמישה אלף פרנק משך שנתיים.

2. לתת לנו את הסכום הנ"ל בהקדם האפשרי, למען לא נאחר השנה הזאת ונוכל להתכונן לעבודתנו עוד בימי הסתו הבא, לפני הגשמים.

בכבוד ראוי ובברכת ציון

בשם ועד “השומר”

ישראל שוחט

בזה הננו שולחים לכם התקציב ותוכנית המושב.

האדרעסה לתשובה: ישראל שוחט, קונסטנטינופול, דואר אוסטרי.

עניין הכפר היה לממשי. ישראל גלעדי, שקם מחוליוֹ, כמו נולד־מחדש. עלה על סוסו ועבר ממושבה למושבה, שם שמרו אנשי “השומר”, ובישׂר: כפר השומרים – יקוּם!

בסוף נובמבר 1913 נהרג בידי שודדים אחד מחברי דגניה, משה בַּרסקי, בשעה שרכב על פרדה למלחמיה, ולאחר יומיים התנפלו שודדים על שלושה פועלים שחזרו מהעבודה לכנרת, כדי לשדוד את פרדותיהם, והרגו את אחד הפועלים: יוסף זלצמן.

שלושה שבועות לאחר־מכן נהרג שומר בתוככי סג’רה – יעקב פלדמן, בנסותו למנוע שוד בחנות של המושבה.

אותו קיץ קיבלו אנשי “השומר” כלבי שמירה מסוג “דוברמן” שניקנו בגרמניה. אחד מחברי “השומר”, גושינסקי, נפצע בשמירה והיה צורך לשלחו לגרמניה לריפוי. רופין הציע להביא את כלבי השמירה והגישוש הגרמניים ואף גייס את הכספים לקנייתם. גושינסקי למד את הטיפול בהם וחזר עִמם לארץ, כלבי שמירה אלה ראשונים בארץ, עוררו תשומת־לב רבה ותלו בהם תקוות רבות. בטקס רב הביאו אותם למלאכתם הראשונה בארץ – ללכת בעקבות רוצחי פלדמן בסג’רה. הם הובילו לכפר לוביה השכן.

היה זה, אגב, אחד המקרים היחידים שהכלבים מילאו את תפקידם. אחר־כך נסתבר שהם, ילידי אירופה, לא התאימו לתנאי הארץ ולא הסתגלו לה.

קן הרוצחים נתגלה. חברים רבים של “השומר” תבעו לנקוט מידה־כנגד־מידה ולפגוע ברוצחים ובקרוביהם – גאולת דם. עברו שנתיים מאז רצח ניסנוב. שומרים רבים נהרגו מאָז. המצב בגליל התחתון נראה כמסתבך. צבי בקר חם־המזג חזר והכריז, שכלפי ערבים־רוצחים יש לנהוג בדרכיהם־שלהם. סביב בקר נתרכזה שוב חבורת צעירים, אנשי הגליל, והם תבעו כי “השומר” ינקוט גאולת־דם. החבורה התכנסה והודיעה, כי אם לא יכריז “השומר” על גאולת דם, יפעלו הם על דעת־עצמם.

לא רק מקרי הרצח הם שגרמו פעילות זו – רקע לכך היו כל מאורעות השנה האחרונה: יציאת חדרה ורחובות; הַקשַׁחת עמדתם של האיכרים; הוויכוחים בשאלת ההתיישבות בתל־עדש. סבורים היו הצעירים־המתמרדים, כי “השומר” קופא על־שמריו וזונח את תוכניותיו. טוענים היו, כי הוועד מגלה סימני חולשה. – עתה הכריזו: אנו ננקום בלוביה. ואף אמנם ערכו כמה “פזעות” על מַאהלי בדואים ופלחים שפגעו בשדות יהודים, ומשנגנב עדר יהודי – הלכו לכפרי הערבים והחרימו שם צאן ובקר, אף החלו להכין במסתרים חומרי־נפץ, כדי לנקום את נקמת פרידמן בלוביה.

משנודע הדבר לישראליק גלעדי, אסר עליהם בתוקף כל פעולה של נקמה. זהו עניינו של “השומר”, אמר, ולא של קבוצה בו. צעירי השומרים בגליל היו חניכיו של גלעדי; הם העריצוהו, כאמור, אך הפעם הודיעו: לא נישמע לפקודות כאלו.

עכשיו נצטרף גם מעשה־סג’רה.

את החווה קיבלה לטיפול חברה שנוסדה בדרום – “אגודת נטעים” – ומנַהל לה נתמנה ניסן קנטרוביץ, ממייסדי רחובות, שביקש לצמצם את מספר הפועלים “המוסקובים” בסג’רה ולהעסיק במקומם פועלים יהודים־כורדים בלתי־מאורגנים הממעטים בתביעות, או צ’רקסים וערבים: ויש טוענים שהוא תיכנן – כמעשה כמה ממושבות הדרום – להביא אפילו פועלים ממצרים, שהם “נוחים” וזולים ביותר.

סג’רה קמה כדי לתת לפועלים יהודים עבודה, בחווה זו החל “השומר” בפעולתו, ובשמירתה נתנו חבריו את חייהם. עכשיו באו קנטרוביץ ואגודתו ורוצים להעסיק פועלים ערבים זולים ושמירה ערבית. שבתו הפועלים, ולא נענו. החליטה קבוצת השומרים המתמרדים להפחיד את קנטרוביץ, ובליל־גשם אחד יצאו כמה מחברי הקבוצה לסג’רה. עקפו את שני השומרים הצ’רקסים של קנטרוביץ, תפסו עמדות מחוץ לביתו ואחד הצעירים, דוד פיש, שנבחר למעשה זה לפי שהיה אך מועמד ל“השומר” ואי אפשר היה לומר עליו שהוא מֵפֶר פקודה – עלה לחדרו. היה אקדח בידו והוא הודיע למנהל, כי אם לא יעסיק מכאן ואילך פועלים יהודים – חייו בסכנה, וכדאי לו להקדים ולעזוב את המקום. פיש מסר את שמו והודיע, כי הוא בא על דעת עצמו. בו־בלילה ברח קנטרוביץ מהחווה, אך חזר אליה למחרת.

מַעשה האיוּם פורסם ברבּים, ועתוני היישוב יצאו נגדו בחריפות, ואילו האיכרים הכריזו: ראו הזהרנוכם, הפועלים הללו מתכוונים להקים אירגון טרוריסטים כברוסיה הצארית. – הסתדרות פועלי הגליל פירסמה כרוז חריף נגד המעשה, ואף ועד “השומר” הסתייג ממנו בחריפות.

ישראל ומניה, בקושטא, קיבלו כל־הזמן מכתבים על המתרחש. נראה היה כי הוועד איננו יכול עוד לרסן את הצעירים, והמצב עלול להחמיר, ישראל, שהיה באמצע שנת לימודים, אמר למניה, כי תחזור לארץ ותנסה ליישב את ההדורים.

מניה חזרה לארץ, נפגשה עם השומרים וביקשה לדעת מה קרה. זלמן אלון־אַסוּשקין, ששמר אז בראשון־לציון, זוכר לילה אחד, כשיצא לשמירתו כרגיל, ומניה שהגיעה בערב נצטרפה אליו וכל אותו לילה שאלה וחקרה על הנעשה.

אותו זמן קרה המעשה שמאָז סיפרו עליו הרבה בבדיחוּת־הדעת. סובבת היתה בארץ וגדע בן השלוש עמה. גדע היה ילד עצמאי, בוטח־בעצמו, נעים ומתיידד עם כל אדם. יום אחד הסתנן מהבית לרחוב. נזדמן לו איש אוהב־ילדים ותקע לידיו אגס. לא יצאו שעות מועטות והילד חש בבטנו, חלה עד כדי סַכנה לחייו. משהֶחלים והמשיך בטיוליו העצמאיים, תלתה עליו מניה סינור ובו רקום: “נא לא לכבדני באוכל”.

היתה מניה בתל־עדש, נפגשה עם מנדל וישראליק, נועדה עם המורדים ולא הצליחה לאחות את השברים והסדקים. הודיעה לישראל שוחט שחייב הוא לחזור לארץ.

ישראל ידע, שאילו היתה כל אפשרות אחרת, לא היתה מַניה מפגיעה בו כּך. סבור היה שישהה בארץ זמן־מה ויספיק לחזור ללימודיו. בפברואר 1914 שב לארץ. עבר במושבות, ישב עם הוועד ורצה להבין, מה נשתנה אצל החברים. נראה שנפלו דברים קשים בינוֹ לישראליק גלעדי, שרשם ביומנו: “החברים מקושטא, שלא הכירו את המצב לאשורו, חשבו שהחברים העומדים בראש האגודה אשמים בפילוג הדעות ובחוסר המשמעת שנפלו ב’השומר' – הם חשבו שעל־ידי חילוף האנשים ישיבו את הסדר על כנו.”

שוחט מצא אצל הוותיקים עייפוּת רבה ואצל הצעירים אכזבה. השיחות עם הצעירים היו חמוּרות. צבי בקר טען, כי “השומר” מתאַבן. היה זה צבי בקר כלפני שבע שנים, הזמן והעבודה הקשה לא שינו אותו: חם מזג, חסר סבלנות ותובע מעשים. השניים שייצגו עתה את “המורדים” היו בקר וצַלֶביץ, שני שומרים וָתיקים. הם דיברו בתקיפות.

“השומר הכריז תמיד, שיש לנקוט אמצעים חריפים נגד רוצחים ושודדים,” טענו.

ושוחט אמר: “יש לנו אחריות.”

בקר הִתריס: “אנו נוקטים עמדה של רפיון ידיים, השכנים ירגישו בכך.” ושוב עמד נגד עיני ישראל שוחט אותו חניך־קאווקאז, המעטר את קנֵה רובהו בפרַח, ועם־זאת שומר על כל להטו וקנאוּתו, כמו אז, בהתמרדות הראשונה.

“אתם הורסים את השומר.”

“לא אנו – הוועד. ‘השומר’ הזניח את חובותיו. חלמנו על החורן, ואנו מסתפקים במושבה ככל המושבות. חלמנו על כיבוש המִרעה.”

“ובכן, לכו ועשו אתם!” צעק שוחט.

“ואמנם, נעשה.”

הסתלקו השניים, בהרגשה ברורה שישראל שוחט כועס עליהם. ואמת היא שהיה כועס עליהם, אך בעמקי לבו, מבלי שיוּכּר שמץ כלפי חוץ, היה מחַלחל כמין גירוי שמאידך־גיסא. קשִׁי־עורף זה שלהם, להט זה לפעולות חדשות – יש בהם בטחון לחידוש תמידי, לאי־קפיאה.

צריך לרכז את האנשים למקום אחד, בתל־עדש – אמר למניה – למען יחליפו כוח, יתעודדו ויתלכדו. – לפסח הועיד אסיפה בתל־עדש, נערך משפט למורדים. בקר וצלביץ הוצאו מ“השומר” לזמן קצר, נדב, טורנר, שניאורסון וגרינפלד – מצעירי המורדים – ניתנה להם אזהרה. דוד פיש הביע חרטה פומבית על מעשיו. שני המגורשים בקר וצלביץ, ואתם אריה אברמזון וגרשון פליישר, הודיעו באסיפה שהם יוצאים למִרעה.

שוחט לא התנגד ואמר, כי “השומר” כאירגון אמנם לא יושיט להם עזרה, אבל חברי “השומר” רשאים לעזור להם כמיטב־יכולתם. והיה מובן שאמנם תינתן להם עזרה כזאת. היתה זו פשרה אופיינית לשוחט: להעניש, ועם זאת לא להרחיק; לשמור על חוקי האירגון ולמצוא דרך לפעולות חדשות, ומעל הכל – לשמור על אחדותו של “השומר”.

באותה אסיפה אף הוחלט לחזק את יישובה של תל־עדש, הגם שלא נקבעה עדיין כמקום יישובם הסופי. זייד דיבר בחריפות נגד השתקעות בעמק. השומרים צריכים יישוב בהר, רחוק וקשה, אמר. האסיפה אף אישרה פעילות של קבוצת שומרים ניידת, בקווי תוכניתו של שוחט שהוגשה לוועד־הפועל הציוני.

בגמר האסיפה היתה הרגשה, שהניגודים יוּשבו במידה רבה. כמו באסיפות קודמות סיימו בחגיגה גדולה, אליה הוזמנו אורחים רבים ופועלים מן הסביבה. רקדו ושרו עד מאוחר בלילה.

על אותה תקופה סיפר שמואליק הפטר:

זכורני, באחת מאסיפות “השומר” שאל חבר: מה יהיה אם הארץ בכל זאת לא תוּכל להיות שלנו?

ענה שוחט: האמונה שלנו צריכה להיות כזאת, שאפילו אִם הארץ תכוסה כולה על־ידי הים, עליה להיות בכל זאת שלנו.

כשגברה המתיחות בגליל התחתון הקימו אנשי “השומר” כוח נייד, חמישה־עשר שומרים־רוכבים, חמושים היטב, שהיו עוברים מיישוב ליישוב ומוכנים לכל מקום ומקרה של סכנה. אף בני־המושבות עצמם אירגנו הגנה, רכשו נשק והתא־מנו. יהושע חנקין, ביזמת אנשי “השומר”, פנה לשלטונות בטבריה, שהסכימו למינוי “שוטרים מיוחדים” מבני־המושבות, שקיבלו נשק ממשלתי ותעודות רשמיות. “השומר” גייס כמה מאנשיו למסגרת זו ומנדל פורטוגלי בראשם.

הקבוצה שהחליטה ללכת למרעה למדה את המלאכה בדרך הקשה. יגאל וזייד, ששמרו בכרכור וקשרו יחסים טובים עם שבטי התורכמנים שבאזור, אמרו לשייכים התורכמנים, כי הם, השניים, עומדים לקנות עדר גדול ויידרשו להם רועים מאומנים: שמא יואילו התורכמנים לקבל אל בין רועיהם שלושה צעירים שילמדו את המלאכה. – השלושה – צלביץ, אברמזון ופליישר – נתקבלו אל השבט וחיו עם הרועים, אכלו פתוֹתיהם ובצליהם ולבשו עבאיותיהם. עם העדרים נדדו בשומרון בעמק יזרעאל, בהרי אפרים ובגבעות הגליל, כל מקום בעונתו. עם הרועים היו עולים על שדות זרים, השתתפו בקטטותיהם, ספגו מכות, שמחו בשמחותיהם, למדו את שיריהם ואת נוהגיהם. עוד בטרם שחר היו יוצאים לרעות את הכבשים והעיזים אוכלים פיתה אחת ובמשך היום, כשהבטן תבעה את שלה, שוברים את רעבונה בחלב עיזים, ישר מן העטין, ומקנחים בעשבי־בר, כדרך הרועים. בערב, כּשוּבם מהמרעה קיבלו עוד פיתה ושיירים מתבשילם של בעלי העדרים ואורחיהם הנכבדים. בלילה חייבים היו בשמירת העדר לפי תור. כל אותה שנה הציקם רעב תמידי, מלבד במקרים שיגאל וזייד באו לבקר אצל השייך והיו תוחבים בחשאי לרועים שיירים מתקרוֹבתם. לעתים נהנו מנדיבות הלב של בנות התורכמנים, שהיו מגישות לרועים הזרים פיתה נוספת על המנה. נִתקיים בהם בעליל “יומם אכלני חורב וקרח בלילה”, והעבודה הקשה כל העת, אבל הם התעקשו והמשיכו.

צבי בקר היה בגליל וניסה לשַׁדֶל איכרים שימסרו את עדריהם בידי הרועים החדשים. לא היו האיכרים רגילים לרועים יהודים המשימים עצמם לבדואים, וחששו להפקיד בידיהם את צאנם ובקרם.

צבי בקר התעקש. הוא חזר והטיף בכל מקום בלהט, בקנאוּת, מדוע יש צורך, יש הכרח, בשבט־נוודים של רועים יהודים. יוסף חריט, פועל צעיר ממרחביה שנתלהב לרעיון והצטרף לקבוצת־הרועים כעבור שנה, מוסר מפיו את פירוט הטעמים והנימוקים:

רועים יכולים להשתלט על אדמה יהודית שאין מעבדים אותה. הם יכולים לרעות באדמות הפקר ולקבוע את נוכחותם שם. הרועים הם עיני השבט וסייריו. תוך נדודיהם הם יכולים לעקוב ולמסור ידיעות על הנעשה בסביבה.

מלחמות־העצמאות של עמי הבאלקאן במאה הקודמת, נגד השליטים התורכים. הלהיבו את דמיונם של אנשי “השומר”. הם קראו והושפעו הרבה ממרד הבולגרים בשנות השמונים, שאָז, כפי המסופר, היו הרועים הבולגרים מרַגלים אחרי התורכים, ואילו בשעת־סכנה חזרו להיות רועים תמימים המוליכים את צאנם במרעה. באיזו נקודה חשאית שבלב נצטיירה אל־נכון אפשרות, כי יבוא יום ואף כאן יצטרכו לסיירים מוּסווים, רועים־מרגלים שכאלה, במאבק עם השלטונות המצרים צעדי היישוב וגידולו.

סוף סוף הצליח בקר לשכנע את איכרי בית־גן למסור את עדרם לידי הרועים היהודים, בתנאי העבודה והשכר של הרועים הערבים: חלק בוולדוֹת העדר. יוסף נחמני, שהיה בא־כוח “השומר” בגליל, נתן ערבון כספי למקרה כל הֶיזק של האיכרים.

המרעה משך צעירים רבים ותוך זמן קצר נתכנסו ארבעה־עשר איש בבית־גן. בקבוצה היתה גם בחורה – נחמה זיצר, והצטרפו אליהם אף שומרים שהמרעה קסם להם. ביניהם אותו נער גימנסיה שהפסיק לימודיו לפני כמה שנים כדי להיות בשומרים: יצחק טורנר.

נראה היה בתחילת אותו קיץ כי “השומר” נחלץ מהמשבר והיה מוכן לפעולות חדשות. אף היישוב בתל־עדש התפתח. אחרי שנים רבות של משאת־נפש – הנה־עסקו השומרים אף בחקלאות, ואלה שכך חלמו ונתקיים בידם, מאושרים היו. חמישה ילדים היו כבר ביישוב, ואחרים עוד “בדרך”. טיפול־הילדים העסיק את הנשים שעות רבות, וקשה מכך טרדת השאלות המפגיעות שבמעשה־הטיפול בתנאי היישוב החדש. ואז הציעה מניה: יובאו כל הילדים למקום אחד, ואשה אחת תטפל בהם במשך כל היום, כדי לאַפשר לאמהות האחרות לעסוק בעבודות הבית והמשק. מניה קראה לטיפול זה “ווסלָה” – אֵבוּס ברוסית. ההצעה נתקבלה. היה זה תחילתו של החינוך־המשותף בארץ, שהתפתח לאחר־מכן בקיבוצים למערכת החינוכית המסועפת רבת־הערכים.

לא אשה כמניה מסוגלת היתה להיות כל הזמן במקום אחד. שוב ניטלטלה והגיעה אִם כמוּסכּם ואִם באורח בלתי צפוי, לכל מקום, לראות ולשמוע מה מתרחש בקרב השומרים, ובמה היא יכולה להועיל להם, משתדלת לעזור אף במקום שנרתעים מלבקש, וכל־כך אף בזמן שהיתה נדרשת לצאת ולבוא בענייני “השומר” לפגישות עם מנהיגים ומוסדות, אך תמיד היתה חוזרת לתל־עדש, ומשחוזרת – משתתפת. עוזרת ומפייסת, מסבירה ומדברת, ובוחרת תמיד בעבודות הקשות ביותר לאשה: הבאת המים בחבית מהבאר הרחוקה, הדחת הכלים הרבים ושטיפת הרצפות רחבות־הידיים.

תל־עדש הציבה לפני האנשים אתגר חדש: עד עתה שותפים היו בשמירה, מעתה עושים הם את כל חייהם ביישוב אחד, כמעט בכפיפה אחת, ונתעוררו בעיות של דרכי חיים ושוני של אופי ומֶזג – למרות־הכל, ונתגלו אף חיכוכים, שעתידים היו עוד לגדוֹל.

והנה פרץ קודם כל מרד הנשים.

השומרים לא רצו להשתתף ברחיצת הכלים לאחר הארוחות. אמרו: אין זו עבודה לגברים. ערב אחד קמה אסתר בקר והכריזה: אם לא ישתתפו הגברים ברחיצת הכלים, לא יהיה אוכל. אמרה, והנשים כולן קיימו את דברה. זעקו הגברים: אנו רעבים, – וקראו לאסיפה כללית.

בתל־עדשים עבדו גם פועלים שלא מאנשי “השומר”, אליה נמשכו צעירים מרחבי הארץ, וביניהן גם שתי תלמידות “הרצליה”, שבאו לעבוד זמן־מה בכפר השומרים – מינה וצפורה. קמה מינה באסיפה, ובלשון נאה ורהוטה, כיאוֹת לתלמידה של “הרצליה”, פנתה למצפון הגברים והסבירה היטב שאין כלל עבודה שאינה נאָה לעוֹשיה.

אמרו השומרים: חס־וחלילה, לא שאנו מזלזלים בעבודה זו, אלא מה יקרה, דרך־משל, אם יזדמן לחדר האוכל אבו־מרַעי – אחד מאריסֵי המשרד הארצישראלי שעבד בתל־עדש – ויראה אותם, השומרים ששמם נודע לתהילה כגיבורים המטילים אימה, והֶמָה רוחצים כלים במטבח?!

או אז קם אחד הבחורים, שומר חדש, וכמעט גם עולה־חדש – מנדל בַּרַנובסקי, והוא אגרונום במקצועו, ועל חוטמו פֶנסנה־זהב, כראוי למי שהיה משכיל, קם על רגליו ואמר בהתרגשות: "אינני מבין, האם נשים לב למה שיאמרו עלינו הערבים ולפי זה ננהג? האם חיים אנו כמוֹתם? האם ישֵׁנים אנו עם העיזים? רוכבים על הסוס או החמור והנשים מהלכות מאחרינו ברגל? האם ננהג בכּל כּמנהגיהם?״

דבריו של אותו ממוּשקף כאילו פרצו מוצא בחומה אטומה, והאנשים פרצו בצחוק משחרר, ומניה, מבּלי אוֹמר ודברים, נכנסה למטבח והחלה בהדחת הכלים וחיים שטורמן בא בעקבותיה ואחריהם הצעירים־העקשנים נאמני־העקרונות, ומשסיימו את שטיפת הכלים פתחו בשיר ובריקוד, וביותר היתלו דווקא באסתר בֵּקר ראש המורדות, אבל מאָז קמה־והיתה התוֹרנוּת במטבח, תורנות לגברים.

ישראל שוחט היה מצפה שבקרוב יוכל לחזור לקושטא ולעשות את בחינות־הסיום במשפטים. בטבריה נועד עם יוסף סטרומזה, שהיה בא־כוח המשרד הארצישראלי שם, והלה עזר לו להתכונן לבחינות. נראה היה שהכל הולך למישרים, ואז, באמצע הקיץ הרוֹנן, וכרעם־בגלגל, פרצה מלחמת־העולם הראשונה.

 

במלחמה ובגירוש    🔗

תשעה־באב של שנת תרע"ד – 1914 – חל בשבת והצוֹם, כפי הדין, נדחה ליום ראשון. שבוע לפני־כן אמנם נפוצו שמועות על המתיחות הגדלה־והולכת באירופה ועל המלחמה הצפויה. אבל באותם ימים של שיבושי קשר היו עתונים מהעולם הגדול מגיעים באיחור של שבועיים – מתוֹכם היו מעתיקים גם עתוני ירושלים – וקשה היה לדעת עניין־לאשוּרו.

חֵרף הצום, היה הוועד המפקח של גמנסיה “הרצליה” יושב באותו בוקר, בתל־אביב, ודן אם להוסיף קומה שלישית לבית. פתאום נכנס לאולם הדוקטור של השכונה חיסין, שהיה גם מפּעילי המשרד הארצישראלי, והודיע כי פרצה המלחמה, ועוד בטרם הספיק מישהו להעיר דבר, הסתלק המודיע כדי למסור את החדַשה במקום אחר.

ברחובות היה קטיף השקדים במלוא־תוקפו, והקול שעבר במושבה עם הצהריים הגיע גם לאוזני האיכרים במטעיהם. הם לא הפסיקו את העבודה, אבל דאגה באה בלִבם: מה יהיה על יבול השקדים? המלחמה בוַדאי תגרום לירידת שערים. ביקב של ראשון־לציון מונחים היו יבולי הענבים, וגם עניין זה הדאיג: כיצד ישלחו את היין לחוץ־לארץ?

למחרת רתמו את עגלותיהם ויצאו לראשון־לציון לברר ביקב, מה יהיה גורל היין, ואחר־כך ליפו, אל המלווים והבַּנקים.

לגליל הגיעה הידיעה כמה ימים לאחר־מכן. במושבות עמדו באיסוף התבואה. שמעו האיכרים על המלחמה והמשיכו במלאכתם. בגליל התנהלו תמיד החיים לאִטם. מאורעותיהם הגדולים הגיעו לכאן רק בדרך השמועה, ועדיין לא התרגשו. צריך לגמור את איסוף התבואה. רק בערבים, בבתי השומרים או בבתי הוועד, במקום שהצעירים ועסקנים שבכפרים היו מתכנסים לשיחת־רעים, דנו בעניין המלחמה ובמה שהיא עשויה לגרום לארץ ולעולם.

וכך, בשפלה וביהודה ובגליל היו סקרנות וחששות, אבל איש לא ידע בעצם מלחמה זו מה דינה ותוצאותיה בארץ. סבורים היו שהיא לא תארך זמן רב ולא חשבו שתגיע גם לסַף בתיהם.

טבריה, עירו של הקיימקאם, היתה הראשונה ביישובי הגליל שנוֹדע בה על פרוץ המלחמה. משהגיעה השמועה לישראל שוחט, קרא אליו את ישראליק גלעדי ומנדל פורטוגלי, והם ירדו יחדיו לדרום, ליפו, כדי להיפגש עם מנהיגי פועלי־ציון ואישי מוסדות היישוב ולטַכּס עֵצה. בדרך היומַיים, שעברו אותה ברכיבה, ניסו לנחש מה צופן העתיד.

כשמונים־וחמישה אלף יהודים היו בארץ־ישראל באותו זמן. תוך עשרים שנה הוכפל היישוב. בשנתיים האחרונות גברה העלייה וכל הסימנים העידו שהיא תוסיף ותגדל. קמו מוסדות, מפעלים ויישובים, בתי מלאכה ותעשייה. לא היה זה יותר יישוב של בודדים, אלא גוף מלוכד, המוסיף ומחזק את מעמדו בארץ, תוקע יסודותיו בפינותיה ומפעליו ניכרים בכל מקום, וכבר אי אפשר היה לדון על ארץ־ישראל מבלי לקחת בחשבון את יהודיה ואת הישגיהם.

ואז, בעת שהיישוב היה כשיכוֹר מגידולו ומן המפעל הצומח ומתפתח – פרצה המלחמה, והיא מצאה את היישוב בעיצומה של פעילות־שלום רבה, עסוק ומטורד בתוכניות־עתיד, תלוי במידה רבה בזרימת אנשים והון מן־החוץ, בקשרים עם מרכזי היהודים בעולם – מופתע מן השינוי ההיסטורי ובלתי מוכן. הגלגלים כמו פסקו לנוע בבת־אחת.

נסתחררה אירופה; מדינה אחר מדינה יצאה למלחמה, בבוֹחרה לה, כאדם הבוחר מתוך קלפיו, אילו מדינות ייחשבו לאויביה, מדינות שיש לעלות ולהשמידן. תורכיה לא הצטרפה בתחילה ללוחמים, ואך הכריזה מצב־חירום בממלכתה. אולם באוקטובר אותה שנה הצטרפה אף תורכיה למחנה־המלחמה הגרמני והאוסטרו־הונגרי, ותופי ההתלהבות השתוללו ברחובותיה, כבכל מדינות שני המחנות הנערכים זה נגד זה. גל הפאטריוטיוּת לא פסח גם על ארץ־ישראל. והיו בין היהודים שחשבו, כי המלחמה תשנה את דרכיה של האימפריה העותומאנית, שזמן רב, רב מאוד, היו הניוון והשחיתות בין גיבוריה הראשיים. אנשי השלטון בקושטא ניסו אמנם להתנער ממורשת־דורות, ואחד המאמצים הראשונים הופנה לביטול הקא־פיטולאציות – סימני הכניעה למעצמות הגדולות שכפו על השלטון התורכי להעניק להן זכויות ריבוניות בתוך הממלכה התורכית.

עכשיו, כשנחלצה תורכיה למלחמה, ביטלה במחי־צו סימני־השפלה אלה. רוב יהודי ארץ־ישראל שמרו עד עתה בקנאות על נתינותם הזרה, שהיתה לא־פעם חומת־מגן יחידה נגד מעשי התעללות ועיוות־דין של השלטון ונציגיו. עתה מבוהלים היו: מעכשיו נתונים הם לאין־סייג לחסדי התורכים. היו מבין המנהיגים שנתפסו לרגע בגל התלהבות וביקשו להאמין, כי עתה, בהתהפך גורלות, עשוי השלטון התורכי להשתנוֹת לטובה. אַל להם־ליהודים לאבד את שעת הרצון, וחייבים הם להוכיח נאמנותם למולדת התורכית – קודם כל בוויתור על הנתינות הזרה והמרתה בנתינות העותומאנית: החכם־באשי הירושלמי, אליעזר בן־יהודה, יצחק בן־צבי ובן־ גוריון ויקירי־ירושלים אחרים יצאו בכרוזים: יהודים – התעתמנו; ואף נוסדו לשם־כך ועדים מיוחדים. הצטרפו אליהם עסקני יפו ותל־אביב ואנשי המושבות וערכו תעמולה רבה. חוצות ירושלים וסמטאות יפו הסמיקו מִשְֶׁפע התרבושים שחבשו יהודים, לאות ולעדות כי בעליהם הם נתינים עותומאניים כּשֵׁרים.

השלטונות אף הכריזו על הקמת “מיליציה עממית” שתגן על הארץ, ושוחט ראה כאן הזדמנות לגייס אלפי יהודים במסגרת צבאית. “האחדות”, עתונם של פועלי־ציון, יצא במאמר גדול בעמודוֹ הראשון בכותרת “הגנה עממית” והודיע:

לפני ימים אחדים הכריזה הממשלה על הצורך ליסד הגנה עממית מקומית והזמינה את תושבי ירושלים, בלי הבדל דת ולאום, להרשם בתור מתנדבים של ההגנה העממית… אין הממשלה דורשת מאתנו להתנדב לצבא, אלא לצאת ליֶשע המולדת פה, על המקום הזה. עלינו להסתדר גדודים־גדודים, צעירים וזקנים, וללמד ידינו לקרב ולתרגילי הצבא, כדי שנוכל להתייצב נגד השונא אשר יעיז להתנפל עלינו ועל מולדתנו… הזדרזו להסתפח אל גדודי ההגנה שלכם. כל מי שמסוגל לשלוח ידו, להחזיק נשק, והתנדבו להגנה הלאומית. איש על מחנהו ואיש על דגלו.

בירושלים התנדבו כארבעים איש, ביניהם בן־צבי, בן־גוריון, יוסף חיים ברנר ואחרים. מפתח־תקוה יצאו חמישה־עשר רוכבים ואברהם שפירא בראשם והתייצבו לפני המושל מוכנים להתגייס, אלא שזה פטַרם מיד. השלטונות התורכיים ביהודה. בראותם שהיהודים לוקחים עניין זה של גיוס ברצינות, נרתעו מיד והגיוס הופסק זמן קצר לאחר ההכרזה. שוחט פנה לגליל, שם היה המצב שונה. יהושע חנקין דיבר עם הקיימקאם של עכו, אותו הכיר היטב, וזה הכריז על הקמת שני גדודים למיליציה. אחד ערבי ואחד יהודי, ובראש הגדוד היהודי הועמד ישראל שוחט. נערכה תעמולה רבה ולגדוד נתגייסו אנשי “השומר” ומאות פועלים וצעירי מושבות. בין המתנדבים היו גם מצעירי זכרון־יעקב, מן “הגדעונים”, ואלה והנלווים־אליהם תבעו להעמיד בראש הגדוד את אלכסנדר אהרונסון, אולם הרוב תמך בישראל שוחט, “הגדעונים” ויתרו והסיכסוך נסתיים בשלום.

אותו זמן שהיהודים שטופים היו בגל של התלהבות והתנדבות לעזרת תורכיה – נשתנו בינתיים סדרי השלטון. שני מושלים היו ליפו: חסן בק, מפקד הצבא, ובהא אל־דין, הקיימקאם. חסן בק הוכיח תיכף את ידו הקשה ואכזריותו, ואילו על בהא אלי דין אמרו שהוא איש “התורכים הצעירים”, השואפים לחדש את פני הממלכה, ותורכי־מַפליא – פאטריוט אמיתי שאיננו לוקח שוחד. עוד אמרו עליו, שעסק בזמנו ברדיפות נגד הארמנים.

משנתמַנו למשרותיהם, החלו שניהם, כל אחד לפי־דרכו, בהצרת רגלי היישוב וברדיפת מנהיגיו. בהא אל־דין הודיע שאין הוא לוחם ביהודים, אלא רק בציונים המבקשים להוציא את הארץ מידי התורכים, אָסַר על שלטים עבריים ועל בולי קרן־קיימת, ואחר־כך גם שטרות־הכסף שהנפיק אפ"ק, כדי להקל על מחסוֹר המטבע. את חסן בק. לעומתו, אפשר היה, כמנהג התורכי הישן, לקנות בכסף. בכל־אופן הספיק להראות את נחת־זרועוֹ. בהא אל־דין החל לערוך חיפושים בבתי תל־אביב, “קן” הציונים, אחרי מיסמכים ותווים ציוניים. לאחר־מכן ציווה להביא אליו את כל הנשק מהמושבות; מי שיימצא אצלו נשק לאחר־מכן – יובא לדין, והרעה תצא על כל היישוב בו הוא חי.

חשבו היהודים בתחילה שיסתדרו איכשהו, ולא שעוּ אל הגזירה. כינס בהא אל־דין את מנהיגי היישוב וּועדי המושבות והשמיע להם, כי יודע הוא היטב שיש הרבה נשק במושבות, ואם לא יובא מאליו – ינהג ביד־חזקה.

ואמנם הוכיחו חסן בק ובהא אל־דין שלא יסתפקו בדיבורים בלבד. משהגיעה אניה איטלקית לנמל יפו, פשטו ברחובות תל־אביב ויפו חיילים, שעצרו באכזריות מאות אנשים, ומבלי שיאפשרו להם להוכיח כי נתינים תורכיים הם, העלום בכוח לאניה לגירוּש מהארץ, כך הפרידו ילדים מהורים והורים מילדים. ואל המגורשים באלימוּת נוספו מאות שהבהלה תקפה אותם, לקחו את משפחותיהם בחפזון ויצאו מהארץ באותה אניה עצמה.

בהא אל־דין הודיע לנכבדי המושבות בקור־רוח: “את שערות זקניכם אתלוש אחד־אחד אם לא תביאו לי את הנשק.” הוועדים אספו כמה רובים ישנים והביאום למשרדי בהא אל־דין, והוא צחק: “אתם מרמים אותי!” – ומבעד לחלון הסארַיה, הוא בית השלטון, הראה להם עמודי־תלייה שהעמידו בככר־השעון כדי להיפרע מבוגדים־ערבים, והבטיח לנציגי היהודים כי אף תוֹרם יגיע.

נסע אברהם שפירא לגליל, קנה עשרים רובים ישנים מהערבים וניסה לפצות בהם את התורכים, אך הם תבעו עוד. שליחי המשרד הארצישראלי ד“ר חיסין וד”ר טהון, ועמם אברהם בּרִיל איש יק"א, עברו במושבות ותבעו למסור את הנשק לתורכים. ברחובות, מספר משה סמילנסקי, אספו שמונים רובים טובים והעבירום בחשאי ליפו, כדי שלא ירגישו השכנים הערבים שהיהודים מתפרקים מנשקם. ועדי־המושבות פנו גם אל אנשי “השומר” למסור את נשקם, ואלה הודיעו ברור: לא ניתן את הנשק, ויהי מה! לא נסמוך בעניין בטחון החיים על התורכים ועל הבטחותיהם.

משלא הצליחו לשכנע את השומרים, קרא אליו ארתור רופין, ראש הוועד הארצישראלי, את ישראל שוחט וביקשו להורות לשומרים למסור את נשקם. התשובה היתה קצרה: “לא”. רופין האשים את שוחט שהוא בוגד ביישוב ויעמוד למשפט “ההיסטוריה” על מעשה זה, העלול לגרום לתגובות חמורות של התורכים. שוחט אמר, שיש עקרון אחד שאין להפירו בשום־פנים־ואופן, ואפילו צריך ללכת לבית הסוהר בגללו: אסור לו ליישוב היהודי להישאר ללא הגנה משלו. אין לסמוך על אף אחד מבחוץ. לא היה מקום להמשיך בוויכוח, והוא יצא מהחדר.

יתר על כן, באחד הלילות ארבו השומרים לעגלה שעמדה להוביל נשק של המושבות, משלהן ומה שקנו מערבים, אל בהא אל־דין – התנפלו עליה ו“החרימו” את כל המיטען. היו איכרים שחזרו והכריזו: "הרי אמרנו תמיד שהשומרים ימיטו אסון עלינו. השמועה אמרה, כי מניה שוחט היא שפקדה על פעולה זו.

יום אחד נקראה מניה שוחט אל הצנזור הצבאי של יפו, שהכיר אותה מפגישה בבית ידידים. היה זה ארמני שלא אָהד ביותר את התורכים רודפי־אחיו. משנכנסה לחדר נעל אחריה את הדלת, הוציא ממגירתו מכתב בצרפתית שקיבל מראשון־לציון, והראה למניה. וכך היתה לשונו: “אנו תושבי ראשון לציון מסרנו את כל נשקנו. אולם ישנה אשה אחת, מניה שוחט, היודעת את המקום שבו החביאו חבריה את נשקם. היא מתגוררת בתל־אביב, בבית אחיה שהוא איש ישר ואינו נוגע־בדבר.”

משסיימה לקרוא את המכתב, פנה אליה הצנזור: “אני ארמני, שונא את התורכים ומרחם עליך. קראת את המכתב ודעי את אשר עליך לעשות. את המכתב הזה אשמיד, אבל אם יבוא מכתב שני דומה לו, איאלץ למסור אותו לתעודתו ולא אסכן את עצמי.”

קרע את המכתב. מניה חזרה לבית אחיה, גדליה, שם התגוררה עם גדעון, ישראל נמצא בגליל, עסוק בגיוס גדודי המיליציה וקשה היה להתקשר עמו. גדליה יעץ לה להימלט. אבל מניה חששה שבמקרה זה ייאסרו במקומה חברי “השומר” אחרים, והיא לא זזה ממקומה ולא שינתה אורח חייה. ואמנם, כעבור שבוע הגיע מכתבי הלשנה נוסף, והצנזור מסרו לממוּנים.

למחרת – היה זה הששי בדצמבר 1914 – הגיע בהא אל־דין בלוויית שוטרים לבית גדליה, עצר את מניה וציווה לערוך חיפוש בדירה. השוטרים מצאו מכתב של שוחט, בו סיפר על הגיוס לגדודי המיליציה – ובהא אל־דין טען, שהמטרה האמיתית בגיוס הגדודים הוא מרד נגד התורכים.

הובילו את מניה ל“קישלֶה”, בית־הסוהר של יפו, ואחיה נחום יצא עמה לתוך הכּלא, כדי לשמור עליה מפגיעת שכנים־למאסר.

וכך היתה מניה האסיר היהודי הראשון בידי התורכים, במלחמת־העולם הראשונה.

בעניין החמוּר של הלשנת איש ראשון לציון, על מניה, מתוך סבַרא שחבריה ייבּהלו וימסרו את נשקם כדי להצילה – נוגע, באופן כללי, משה סמילנסקי, בספר זכרונותיו:

התחילו חקירות במוסדות הציוניים ואצל ראשי העסקנים. יצא קול שלא פסק. כי יש יהודים בוגדים, מלשינים, המגלים את אוזני הקיימקאם. ויום אחד בא הקיימקאם במרכבתו לתל־אביב, בלווית זוג שוטרים, ניגש ישר אל הבית שבו גרה הגברת מניה שוחט־וילבושביץ, עלה אל חדרה, עשה בו חיפוש נמרץ, ואחר־כך ביקש ממנה לנסוע עמו ויאסרנה.

ומקור אחר, הוא מרדכי בן־הלל־הכהן, מעסקניה האזרחיים של תל־אביב בעת ההיא, רושם ביומנו את דבר מאסרה של מניה, ומוסיף: “וכפי הנראה נמצאו בני בליעל אשר היכו אותה בלשון.” והוא גם מביע את חששו: “יש מפחדים פן לא תחפוץ לשים מחסום למוֹ פיה ותדַבּר בהִתגַלוּת. הן גם בהא־אל־דין הוא מן הטיפוסים של שוטרי חרש, והוא גם מתהלל שהיה מתהלך בשווייץ עם הרבוֹלציונרים הרוסים: וגם מניה וילבושביץ היא מאלה שאינם אוהבים לשים מסווה על פניהם.”

מַניה הובאה ללשכתו של בהא אל־דין לחקירה. מבעד לחלון נראה הים הכחול של חוף יפו, ומהחלון השני – מגדל השעון של כיכר העיר שנבנה לכבוד יום־הולדת השולטן, ושוּקה ההוֹמה של יפו. אבל האווירה הזכירה לה את מעצרה לפני חמש־עשרה שנה, במוסקבה הרחוקה ובשיחות־החקירה של אז. בהא אל־דין פתח בידידוּת. סיפר על שנות לימודיו בשווייץ, שם חי בין רבולוציונרים, גולים מרוסיה, ואָהד אותם.

חמש־עשרה שנה עברו מאָז פגישותיה עם זובאטוב. לרגע נדמה היה שזו שוב אותה מניה, המאמינה באָדם, הנענית לידידוּת, תמימה ומתלהבת. היא הרצתה לפני בהא אל־דין על הציונות ועל היהודים המבקשים לחזור אל ארצם־ביתם. שאין הם מבקשים כלום מאת מישהו, אלא רוצים להקים הכל מחדש, בידיהם־הם. היא הסבירה לו, כי לשם הצלחת המפעל, מן־ההכרח גם שיהיו לו נושאי־נשק ושומרים משלו.

מדברת היתה בהתלהבות, כמו בכל פעם שרוצה לשכנע זַרים בנושא הציונות. בהא אל־דין שמע בלי תגובה כלשהי. דומם היה, והיא הוסיפה וטענה, שאין המפעל הציוני נוגד לאינטרסים של תורכיה – ופתאום פרץ בהא אל־דין, נִרתּח: “אתם רוצים להקים מדינה בתוך מדינה!”

מניה פתחה להסביר שוב, שאין המפעל הציוני פוגע באיש ואין לו כל מטרות נגד תורכיה. אולם נראה שסבלנותו של בהא אל־דין פקעה והוא פרץ בשטף דיבור:

“אתם משרתים אינטרסים של אויבי תורכיה ואתם רוצים לרמות אותה. אַת וכל אנשי ‘השומר’ – בוגדים.” הדַם הציף את כל פרצופו והוא חתם את דברוֹ:

“ואני תולה בוגדים!”

ושוב היתה זו מניה כמות־שהיא שאינה מסוגלת לשאת פגיעה בכבודה, בכבוד חבריה והרעיון בו היא מאמינה. בהישג־ידה על השולחן מונח היה פגיון. תפסה ועמדה להטילו בזה שישב מולה. בהא אל־דין החוויר. שררה דממה מתוּחה לרגע כשהשניים דוקרים זה לזה בעיניים לוהטות. מניה הטילה את הפגיון לרצפה ויצאה מהחדר, כאילו היא־היא הקובעת מתי תיכנס לכאן ומתי תצא.

סיפור התנגשותה של מניה עם בהא אל־דין נפוץ בין יהודי יפו ותל אביב והם החלו חוששים לגורלה. בהא אל־דין הוכיח למדי שאין הוא מן המסתפקים בנביחות בלבד. בככרה של יפו ציווה לתלות שניים מתושבי העיר שנתפסו בעבירה קלה באופן יחסי: ספן שבסירתו נמצאו כרוזים של האנגלים, ופקיד־מכס נוצרי, שאותו ספן, כדי להציל את נפשו, העביר עליו את האשמה, בטענה שהלה נתן לו את הכרוזים. בהא אל־דין תלה את שניהם כאחד – למען יִראו וייראו.

הוא גם זכה להזדמנות נדירה כדי להוכיח את אכזריותו. החבל בו ניתלה פקיד־המכס נקרע והאיש נפל חי על הארץ. הנוֹה־ג היה שבהיקרע חבל־התלייה – זוכה הנאשם בחייו. הנידוֹן ביקש מבהא אל־דין רחמים, אבל זה הורה להחזירו לגרדום. כמנהג המזרח, נשארו הגוויות מוּקעות כל היום ועליהן נייר גדול המודיע אשמת הנידונים. מבעד לחלון בתא ה“קישלה” יכולה היתה מניה לראות את שתי הגוויות מתנודדות על עמודי־התלייה עד הלילה.

הגרדומים הטילו חשרת צל על חיי העיר. אלפי יהודים עלו לאניה שנשלחה במיוחד, בהשפעת יהודי אמריקה, על־ידי השלטונות האמריקניים, כדי להוציא את היהודים הרוצים לצאת ולהביא עזרה לנותרים. המנהיגים הציוניים לא הרפו מתביעתם ליהודים להתעתמן ולהשאר בארץ: המלחמה כבר נתנה אותותיה המאַיימים. גדולה הסכנה של הקזת־הדם, של איבוד כל מה שהושקע בעמל מפרך, במיטב האמונה ומסירות־הנפש, בתמצית הכוח והלב היהודי; ואין ברירה, אלא להיצמד אל הארץ, להחזיק בעמדות שנכבשו ולצפות עד יעבור־זעם.

בינתיים ירד מהפרק עניין גדוד־המיליציה בגליל, אשר שוחט וחנקין השקיעו מאמצים כה רבים לגיוּסו. הקיימקאם של עכו אמנם הושיט עזרתו, אבל פקודה מאת ג’מל פחה הגדול, מושלה הצבאי של הארץ, הורתה להפסיק כל פעילות כזאת. נראה היה בבירור שמתקרבת עת צרה ומצוקה. שוחט כינס את ועד “השומר” לישיבות ארוכות, שם הוחלט על דרכו של האירגון לעתיד: “השומר” צריך להכשיר עצמו לקראת הימים הבאים ולעשות הכל כדי לשמור על בטחון היישוב. סוכם לתת סמכויות רחבות לכל אחד מחברי הוועד ולבאי־הכוח במושבות, שיורשו לפעול לפי שיקול דעתם בשעת מבחן. כיוון שיש להניח שהוועד לא יוכל להתכנס לעתים קרובות – הוחלט שכל חבר־הוועד יימצא במחוז אחר, כדי שיוכל לפעול במַקום.

הוועד החליט שעל השומרים להישאר ביישוביהם גם אם צפויה להם סכנת מאסר. עליהם גם לארגן סביבם את צעירי המושבות. דבר זה חשוב בעיקר במושבות הקטנות, בשומרון ובגליל, שהיהודים שם מעטים, בתוך סביבה עוינת גדולה.

החלטה נוספת שקיבל הוועד היתה לרכוֹש נשק בכל הדרכים האפשריות – קנייה או אפילו גניבה, ולאגור נשק זה, לשמרו במחסנים חשאיים במקומות שונים של הארץ, כדי שיהיה מוכן לכל מקרה.

מניה הועברה מן ה“קישלה” ביפו לבית סוהר בירושלים. השלטונות התורכיים החלו במאסרים בין מנהיגי היישוב. יום אחד נודע לשוחט כי מחפשים גם אותו. עדיין לא השלים את אירגון “השומר” לשעת חירום והוא הסתתר בבית ידיד בחיפה המהנדס דוניה. הוא המשיך בפגישות עם החברים וקיים את הישיבות עם הוועד. בינתיים נאסר יהושע חנקין וגברו החיפושים אחרי ישראל שוחט. היה חשש שייאסרו אנשים אחרים במקומו. הישיבות הארוכות נגמרו. הכל היה מוכן, לא היה מה להוסיף. בוקר אחד התייצב שוחט בתחנת המשטרה של חיפה והודיע את שמו. הקצינים היו מופתעים, הם כבר נואשו מלתפסו, סבורים היו שעזב את הארץ באחת הספינות. מיד נשלח לירושלים, יחד עם יהושע חנקין, היה זה באמצע יאנואר 1915. החקירה היתה קצרה. ישראל שוחט הואשם בהשתייכות לאירגון מחתרת ציוני אשר שם לו למטרה להקים מדינה עצמאית בארץ־ישראל ולנתקה מכלל האימפריה התורכית. שבועיים לאחר מאסרו נעצרו אף בן־גוריון ובן־צבי, לא הועילה ההטפה הנלהבת להתעתמנות. נציגו של ג’מל פחה צחק לפעולותיהם הפאטריוטיות עליהן הסתמכו. “לא תרמו איש, – אמר, – בוגדים אתם ומעשיכם פוגעים בתורכיה.”

לאחר המלחמה מסר מאיר דיזנגוף בספר־זכרונותיו גירסה נוספת לסיבת המאסר. הוא סיפר, שבהא אל־דין וחסן בק הגיעו למסקנה, כי היהודים מתכוננים למרד כללי בארץ־ישראל וכי יש להם ממשלה משלהם המוכנה לעמוד בראש המדינה, כשתגיע השעה. בראש הממשלה במחתרת עומד א. רופין, וישראל שוחט משמש בה כראש המשטרה והבטחון־הציבורי.

“השומר” שלח לירושלים את צבי נדב כדי לעזור לעצורים. כן יצא לשם יוסף סטרומזה, שהיה עורך־דין ובקיא בטיבם של השופטים ובתי־הדין התורכיים, ואתם באה גם רחל ינאית.

מתוֹת הכסף (והזהב) הועילו ונדב הצליח להיפגש עם האסירים ולהסדיר הכנסת מזון לתאיהם. מניה הרגיעה אותו: דיָה “בקצת פירות ולחם ודבלים”, אלא שדואגת היא לישראל, שחלה בזמן האחרון, ולגדעון בנם. סטרומזה השיג רשות להביא לבית־הסוהר רופא, את ד"ר ווֹלך, כדי שיבדוק את שוחט.

רחל הגיעה עד מנהל בית־הסוהר והוא התיר לה להיפגש עם שוחט וחנקין, אך לא בתאָם. היא וצבי נדב ציפו בלשכת המנהל, שציווה להביא את שני האסירים. רחל הופתעה כשנפתחה הדלת והשניים נכנסו לא רתוּקים־בכבלים וגוררים אחריהם את השרשראות – כי־אם בלבושם הרגיל, חוורים מעט, אך נקיים ומסורקים, ללא סימן כבלים. ישבו אל השולחן והמפקח האדיב הזמין לכולם קפה. לגמו את הקפה ודיברו דברים של־נימוס. ישראל ביקש שלא לדאוג לו. על החלון שבקיר האפור העבה התדפק כל־הזמן גשם חורף ירושלמי.

מניה ישבה בכלא לא רחוק משער־שכם. בפנים החומות. רחל מצאה אותה בתאָה הצר, שעל רצפת האבן שלו פרושה מחצלת, והיא עוסקת בעיסוקיה הרגילים: טיפול בנִצרכים. בתא נמצאת עמה אסירה ערבייה שקרבו ימיה ללדת. היתה זו בדואית גבוהה ויפה, שלדבריה נאנסה על ידי אביה החורג שאף הכניסהּ לסוהר. מניה טיפלה בה בשקידה. הַכּניסה לתא היתה דרך ביתה של מפקחת אגף הנשים, ואף עמה נתיידדה מניה ועזרה לה. זו התלוננה שהיא מתחרשת, ומניה נתנה לה מכתב לרופא יהודי בירושלים שיטפל בה. עשה לה שטיפת־אוזניים, והיא שבה לשמוע. מאָז העריצה את מניה ואיפשרה לכל ידידיה לבקר אצלה ואפילו דאגה שתוכל להיפגש עם ישראל, שישב בבית סוהר אחר.

רחל הביאה עמה צרכי־מזון וגם סעדיה פז, שעלה אף הוא לירושלים, שמא יוכל לעזור במשהו, הביא עמו חבילות־מזון, מניה לא רצתה בכך ואפילו רגזה שדואגים לה כל־כך הרבה, והיא חילקה את המזון בין האסירות.

הגיעה שעתה של אותה אסירה ללדת. כיוון שלא נמצאו רופא או מיילדת, נטלה עליה מניה את המלאכה.

סטרומזה, שביקר אצלה לאחר־מכן, תמה ושאל:

"מניה, ממַתי את מיילדת?״

והיא ענתה: "מה יש? כל מה שצריך – זה לרחוֹץ את הידיים ולקבל את הילד, "

סטרומזה, חוֹבש תרבוש כפחה תורכי, יוצא ונכנס בבתי־הסוהר כאַוות־נפשו. ג’מל פחה הגדול ראה את שמו ברשימה אחת ובירר לדעת, אם אין הוא ממשפחת אותו סטרומזה שהוא ממנהיגי “התורכים הצעירים” בקושטא, ונתברר שאמנם הלה דוֹד לו. – לא הגיעו דברים עד כדי שיחרור העצורים, ואולם סטרומזה בירושלים עושה כמיטב־יכולתו. בין אלה שעזרו עמו נמצא גם הממונה על ענייני הדת בקורפוס של ג’מל פחה – שייך אסעד שוקיירי מעכו (בנו, אחמד שוקיירי, יהיה ברבוֹת־הימים אחד הלוחמים הקיצונים נגד מדינת ישראל.) שייך שוקיירי היה מוּדע וָתיק לחנקין, שעזר לחנקין גם בקניית קרקעות, והוא ניסה לשחררו.

שוקיירי אמר לסטרומזה, להגיש בקשה לשיחרור בשם חנקין, והוא, שוקיירי, ימסרנה לג’מל פחה. סטרומזה כתב את האיגרת בלשון גאה. שוקיירי קרא אותה וקרעה. “זו מחוצפת,” – אמר, וכתב בקשה לג’מל פחה הגדול, מלוּוה בדברי חנפנות לרוב. סטרומזה העתיק את הבקשה לנקי־ונאה ושוקיירי חגר את חרב־הכבוד שלו ויחד עם עבדול רחמן פחה, מחשובי דמשק, ששימש אף הוא בתפקיד צבאי בגיס של ג’מל, הלך אל המפקד הגדול היושב על הר־הזיתים והגיש לו את הכתב. ג’מל פחה העיף בו מבט ואמר: “עייפתי כבר מכל הבקשות האלה. נראה שהיהודים קנו את כולכם. נשארה רק המינקת של חנקין שתבוא לבקש עליו. הדברים נחתמו. האנשים האלה יגורשו.”

בן־צבי ובן־גוריון נחקרו על ענייני הציונות והיישוב, ודינם נחרץ – גירוש מן הארץ. השניים הגישו תזכיר לג’מל פחה וביקשו: הריהם נתינים עותומאנים, ייעצרו בארץ ואַל יגרשום. כסבורים היו שלעת הזאת חייבים הם להישאר בארץ־ישראל, ולוא כאסירים. ואילו ג’מל פחה היה תקיף בהחלטתו, ואמר: “היות שמעשיהם מתנגדים לאינטרסים העותומאניים, הם מגורשים לעולם מגבולות הממלכה.”

ישראל שוחט כתב אף הוא לג’מל פחה והזכיר כי בזמנו, בעת מלחמת הבאלקאן, התנדב לצבא תורכיה ונפגש עם ג’מל. ואף זה לא השפיע על הפחה. בארכיון הציוני מצוי העתק מהדו"ח התורכי על גירוש שוחט. נאמר בו:

“מר שוחט פנה במכתב אל ג’מל פחה וביקש ממנו רשות להתייצב לפניו. בכתבו הזכיר, כי בימי מלחמת בלקן ביקר אותו ובא עמו בדברים בשם ארבעים יהודים מתנדבים לצבא. ג’מל פחה שהיה אז קוֹמנדַן של קושטא. קיבל אותו הודות להשתדלותו של קרַסוֹ ומַצלִיח אֶפנדי, ודיבר אתו אז בידידות ולחץ את ידוֹ. שוחט נתמנה אז למפקד הגדוד הקטן הזה.” על כּתב־בקשה זה רשם ג’מל פחה בעצם כתב ידו: “פקודתי צריכה לצאת לפועל. התנהגותו עד עכשיו איננה ראויה לתהילה. יסע למקומו ויישב שם להבא במנוחה.”

בן־צבי ובן־גוריון נצטוו לצאת מהארץ ונתינותם התורכית בוטלה. ישראל שוחט ויהושע חנקין גורשו מהארץ, אך לתחום הממלכה התורכית, לאנטוליה. ג’מל פחה הוכיח את נדיבותו: הוא הירשה לאולגה, אשת חנקין, להצטרף אליו למקום גלותו. למניה לא נסלח עווֹנה. בהא אל־דין השגיח על כך. היא נאשמה בהנהלת אירגון מזוין ובצבירת נשק ונשלחה לעמוד למשפט צבאי בדמשק.

מתווכים השיגו לאסירים יום של חופשה מן הכלא. בלוויית שוטרים תורכים באים בן־צבי, שוחט, בן־גוריון ומניה למלון “אמדורסקי” בירושלים, מגיעים לכאן אף חברי ועד “השומר” ישראליק גלעדי ומנדל פורטוגלי, שבאו במיוחד מהגליל; זרובבל, רחל ינאית ומנהיגי פועלי־ציון אחרים, בהתיעצוּת זו דוּבר על תוכנית הפעולה לנשארים בארץ. לפני אנשי “השומר” מַתווה ישראל שוחט את העקרונות לפעולת האירגון מעתה: לחזק את השורות, לאגור נשק ולרכז את הכוחות בגליל. – בקווים מועטים העלה תוכנית, ששירטט כבר לפני־זמן, בשיחות עם גלעדי ופורטוגלי, והיא נראתה כדמיונית ביותר: יש להכין תוכנית להשתלטות על ירושלים למקרה שבנסיבות המלחמה תישאר העיר בלא שלטון יציב. באותה פגישה גם הציע לצרף את רחל ינאית לוועד “השומר”.

הגיעה השעה לחזור לתאֵי הסוהר. חורף קר ואפור היה בחוץ, וקר גם בלב, אך מסיבה אחרונה זו של שבת־אחים, של אחווה ובטחון בכוח האָצור בעמיתיהם ברחבי הארץ, חיזקה את תקוותם, כי יעמדו בכל אשר־יִקרה. מניה היא שמדברת על אמונה ועתיד גדול, והיא מסיימת את הפגישה בשיר “עם ישראל חי” ו“מי אנחנו – השומר!”

רחל ינאית מספרת: זכורתני את מניה בצאתנו מאותה ישיבה. פניה היו משולהבים. נלהבת היתה מתוכן הישיבה. חיבקה אותי וסיפרה בצחוק דברים של מה־בכך.

למחרת, היום האחרון של מניה בבית הסוהר בירושלים, באה לבקרה גיסתה. אשתו של גדליה. היא הביאה עמה מתנה לדרך – שמלת קטיפה. ומניה סיפרה לאחר־מכן:

אינני שמה לב ללבושי. מעולם לא התעניינתי בבגדים, אבל פעם חשקתי בשמלת קטיפה – היה זה בימי ילדוּתי, אך התביישתי בהירהור זה, ואף שהורי אמידים היו, לא ביקשתי מהם שמלה זו, לא בנעורי ולא אחר־כך.

והנה, דווקא באותו יום של גירוש, הביאה לי גיסתי שמלה של קטיפה.

מניה, ישראל וחנקין שכרו דיליז’נס ויצאו ליפו. שוטר תורכי נילווה אליהם, לשומרם שלא יברחו, ויגיעו למטרתם הראשונה – דמשק. דרך זו של שכירת מרכבה על־ידי אסירים היתה נהוגה אצל התורכּים – שאם לא כן נאלצו האסירים לעשות את כל הדרך ברגל. אתם נסעו גם רחל ינאית ויוסף סטרומזה. בדמשק עמד להיערך המשפט הצבאי למניה. והיא, לתמהוֹנוֹ הגדול של סטרומזה, איננה מוטרדת כלל באותו משפט וכל הדרך מביעה התפעלות מהנופים, כאילו נוסעת היא כאן זו הפעם הראשונה, במסע־טיולים.

ביפו נמצאו כבר בן־צבי ובן־גוריון, יושבים במלון ומצפים לאניה שתגיע לנמל ותיקחם למצרים. רחל נפרדה פרידה חטופה מבן־צבי ובן־גוריון וחזרה למלונם של חנקין ושוחט. למחרת המשיכו לחיפה, בליווי השוטר התורכי, שנתרגלו אליו כאל בן־בית.

בחיפה נמצא אז גם מרדכי בן־הלל הכהן, שבא מיפו כדי לפקח על הסניף החיפני של בית־המסחר המשפחתי לחומרי בניין, והוא רשם ביומנו:

כ"ט באדר, חיפה. היום באו לכאן מר יהושע חנקין, מר ומרת שוחט. הם באו בלוויית שוטר, שעליו פקדו להביאם לדמשק, שם יעמידו למשפט צבאי את מרת שוחט שאותה מאשימים בהסתדרות פלוגת צעירים יהודים מזויינים. את מרת שוחט לא יכלתי לראות, כי היא קצת חולה ובבַקרי אותם בבית־המלון היתה אצלה רופאה. פה הם חופשים וחנקין יושב גם בביתו הפרטי. אולגה הולכת אחרי בעלה לגולה. המשרד הארצישראלי, מובן הדבר, לא יחדל לשלם למר חנקין את משכורתו גם בימי גלותו, כאשר יהיה שמה.

שהו כמה ימים בחיפה. נשמו את ריחו של הכרמל וטבלו בירקו. היה מעוטר בענני חורף. השוטר דחק בהם להמשיך בדרך, וכתום כל הפגישות המשפחתיות יצאו ברכבת לדמשק. במחיר מלא ותוספת מתת למי־שצריך השיגו תא משלהם. הרכבת לא נחפזה, ולשעה הקבועה עצרה בתחנת עפולה – בית אבנים, עומד לבדו במישור המגודל עשבים. חיילים רבים נראו בכּל, אוהליהם פזורים במרחב, ג’מל פחה, כך אמרו, מתכונן לעבור את סיני ולכבוש את תעלת־סואץ.

בּדוּלה ממהומת הצבא, ניצבה ליד התחנה קבוצה של רוכבים, מחזיקים ברסני סוסיהם. משעצרה הרכבת, עברו לאורכה, עד שמצאו את התא בו ישבו הגולים: מניה! ישראל! – קראו בהתרגשות. היו אלה אנשי “השומר” ממרחביה ותל עדש שבאו להיפרד מהגולים, ואתם נשותיהם ותינוקות בזרועות אחדות־מהן, וילדים בני חמש ושש שנדחקים ומתחככים, ועיניהם בורקות.

מתאמצים לכבוש דאגתם, הירבו בשאִילוֹת־שלום של סתם ואיחלו “הצלחה ובריאוּת” לנוסעים. חוֹם של אהבה רבה בקע מבעד למלים השגרתיות. סטרומזה, הזר ל“השומר” ולאנשיו, עמד מופתע נוכח האהבה השופעת כה מוחשית. גלגלי הרכבת נשתקשקו. נאמרו מלים אחרונות. חנקין נתן הוראות לפז בעניין תשלומים על־חשבון אדמות חדשות שרכש. הרכבת נעה והיא נכנסה שוב לשדה השיחים הגדול שהחל כמה צעדים מבית־הנתיבות. הנשים נופפו בידיהן. הרכבת החישה מהירותה. הרוכבים נערכו לאורכה, עושים עמה כברת דרך, כשהם מנופפים ברוביהם באוויר וצועקים “להתראות”, “אַל יאוּש”.

הגולים עמדו צמודים אל החלון, מסתכלים ברוכבים. ללא אומר. הנה הם: ישראליק, מנדלֶה, זייד, שמואליק הֶפטר ואחרים. אנשים שכרתו עמם ברית־חיים ועכשיו אלה נשארים כאן, ואלה נוסעים רחוק, ומי יודע מה יקרה עד שיחזרו וייפגשו. הרכבת שיקשקה על הפסים ובשביל הצד הצר רכבו בעקשנות הפרשים, כאילו מתכוונים לא לעזוב רכבת זו לעולם.

המסע נטה אל עמק בית־שאן. הרכבת רצה במורד במלוא מהירותה. הרוכבים נשארו מאחור, נסוגו וקטנו. עוד צמודים היו הנוסעים אל החלון ורואים את הסוסים עוצרים מאחור, ורוכביהם מנופפים ידיהם למעלה. עד שנעלמו.

בצמח נפרדו מהם חברים מדגניה וכנרת, ואחר־כך עלתה הרכבת בנקיק הצר בהרים הגדולים אל דמשק. נדמו. הולכת היתה הרכבת באזורים שוממים, איש לא נראה בהרים וקול לא נשמע, חוץ מקולו המונוטוני של הברזל המתנשף בקושי בטפסו בהר. עלו ברמה. “החורן”! אמרה מניה פתאום, מקיפה בעיניים שוקקות את המרחב שחלמה ליישב באלפי יהודים נועזים.

“עוד נחזור לכאן,” אמר ישראל, ומשהרגיש בצער־של־רגע שעלה במניה, הוסיף בנימת פיוס, – ולא רגיל היה בנוסח־פנייה זה: “עוד נחזור לכאן, מניה.”

עוזבים את המולדת. הרגישו בכך היטב. במוחש. מניה, שכל הזמן היתה המעודדת, נשתתקה. עכשיו ביקש ישראל לפייסַה אוֹתה מצַער הפרידה. תמיד היא־היא שדאגה לישראל, והיפוך זה עתה היה נעים, אך לא אדם כמניה תזדקק זמן רב לעידוד. עד מהרה חזרה אל חיוניותה השוֹפעת, והיתה יושבת ומספרת על החורן ועל ביקורה שם, ופתאום פנתה אל חנקין: “כשנחזור, דבר ראשון שצריך יהיה לעשות – הוא להקים כאן יישוב. למה יישוב אחד? הרי לאחר המלחמה ודאי תגדל העלייה. יבואו צעירים, שישאפו לגדוֹלוֹת ולנועזוֹת. עשרות יישובים נקים כאן.”

חנקין השתקן חייך בקצוֹת שפתיו, ובעיניו ניצנץ אור בפנותו אל מניה: “ודאי, מניה, זמנים חדשים יבואו, והכל יצטרך להיעשות בתנופה גדולה פי־כמה.”

הרכבת נסעה ברמה ובאה אל מישור ההרים, אל מול דמשק – כתם ירוק במדבר, פרח בשממה.

בערב נכנסה הרכבת אל העיר, ודמשק, כבסיפור אגדה מזרחי, נדלקה באוֹרוֹת פנסי הלוּכּס והנפט. שכרו דיליז’נס ויצאו מתחנת־הרכבת, מלוּוים בשוטר התּמיד שלהם. חנקין שהכיר היטב את העיר, כיוון אותם למלון טוב, עברו ברחובות ובסמטאות גדושים אדם, הוֹמים בחיים אחרונים שלפני־לילה. דלקו האורות בחלונות וניצנצו בכלי־המתכת שבחנויות הרבות, בזכוכיות, בקישוטים ובזהב חנויות הצורפים. קול השוק עלה כחַיה ענקית משתעשעת בצעצועיה.

הסתדרו במלון “קונטיננטל” והתייצבו במשטרה. סטרומזה הצליח לשכנע את הקצין שירשה להם להישאר במלון, עם השוטר שלהם, עד שייצאו לגלוּת אנַטוליה. צריכים היו להתעכב בעיר עד למועד משפטה של מניה. דאגו לגורלה. לחנקין היו ידידים רבים בין ראשי השלטון בעיר, אבל אסור היה להם לצאת מפֶתח המלון והוא הדריך את סטרומזה עם מי להיפגש ומה להציע לו. יצא סטרומזה לרחובות דמשק לחפש נתיבות אל השופטים הצבאיים, דַייניה של מניה. בשעות הארוכות שישבו במלון בחוסר מעשה, היה חנקין עורך משחק מיוחד עם מניה: הוא היה התובע והשופט התורכי, היה חוקר ושואל שאלות, ומניה התאַמנה להשיב עליהן. וכדרכה בכל־עת, אפילו בשעת חזרות אלה לא היתה נמנעת מתשובות גלויות, שעשויות היו להכביד עליה פי־כמה. ואמנם יותר־מכל חשש חנקין ממַניה עצמה, – להט דבריה, ואורח נאמנותה לעצמה ובטחונה בכוח השיכנוע של האמת שלה; ואף אמנם הודיעה, כי עומדת היא להוכיח לבית־הדין שהתנועה הציונית איננה רוחשת־רעות…

סטרומזה גילה כי אחד השופטים הוא תורכי ממוצא קאווקאזי, המדבר גם רוסית. הוא לקח אתו את רחל ינאית, שניהלה עמו שיחה ברוסית וביקשה רחמים על מניה – אשה ישרה ואֵם לילדים. התורכי לא הבטיח שום דבר ברור. סטרומזה לא סמך על שיחה בלבד. לשַׁחד שופטים באופן־בלתי אמצעי מסוכן היה, אבל בסופו של דבר הגיע לאנשי־ביניים בעלי קשרים עם השופטים והבטיח סכומים ואף חילק כסף עד־לחשבון.

הגיע יום הדין. עבודתו של סטרומזה עשתה את שלה. מניה נידונה לגלות, יחד עם ישראל וחנקין, במחוז סיוואס באנטוליה. נראה שהשופטים הוזהרו והם מנעו ממנה לשאת את דבריה – לבל תכביד על עצמה בבית־המשפט בדברי מרדנות או כיו"ב.

יום לאחר פסק־הדין יצאו למקום גלותם. נפרדו מרחל וסטרומזה שחזרו לארץ. שוחט ביקש שוב מרחל שתפעל ב“השומר”. חושש היה שכל המאמצים בשנה האחרונה, כדי לאחות את קרעי האירגון ולהפעילו מחדש למשימות גדולות – יעלו עתה בתוהו. הפרידה היתה קצרה. רחל נפלה לזרועות מניה, שניחמה אותה על הפרידה ועודדה ביחס לעתיד הצפוי, ורחל, שכבר ידידה היתה למניה שבע שנים – עדיין היתה תוהה, מעריצה ובלתי מבינה, מנַין שואבת מניה כוחות חזקים שכאלה מנַין אותו כוח עצום שבאישיותה; שוב כמניה מפגישתן הראשונה, בהיות רחל נערה צעירה שאַך־יצאה מעיירתה ופגשה בקונגרס הציוני את הלוחמת הצעירה שסיפורי אגדה כבר מפארים אותה.

חודש ימים אָרך מסע העגלה עד קושטא. הדרך היתה משוּבשת בשיירוֹת חיילים, על ציודן, שיורדות היו דרומה. בכל עיר צריכים היו להתייצב במשטרה ואת לילותיהם עשו במלונות בעיירות סוריה הנידחות, בבתי־סוהר ולפעמים בעגלה עצמה. הקור גבר והלך, בייחוד כשעברו בהרי אנטוליה הגבוהים. העגלה התפתלה בדרכים־לא־דרכים וסבורים היו שהמסע לא יגיע לסופו. כמה גדולה אותה אנטוליה! נסעו לאורך החוף הזר שהים היכה עליו בקצף קודר, האיכרים צופים היו בחשדנות בעגלה העוברת בדרכיהם ונעצרת למנוחה בכפרים שלא דרכו בהם רגלי זר. בצדי־הדרכים חורבות של ערים יווניות עתיקות: שיש לבן ושרידי פאֵר שנראו זרים לאנשים בארץ זו, שלא שמעו כלל על אלה שקדמו להם בחופים אלה לפני אלפי שנים והקימו מלכויות תפארת.

סוף־סוף הגיעו לקושטא והתייצבו במשטרה.

השגריר האמריקני בתורכיה באותם ימים היה הנרי מורגנטאו, יהוּדי שאַף קיבל הוראות מממשלתו, לפי השתדלויות יהודי אמריקה, לפעוֹל כמיטב־היכולת למען שלומם של יהודי ארץ־ישראל. כשיצאו שוחט וחנקין מהארץ, הועברה הידיעה לארצות־הברית, והסתדרות ציוני־אמריקה העבירה את שמותיהם של ארבעת הגולים למורגנטאו, בבקשה לפעול לטובתם. משהגיעו הללו לקושטא – בוטלה, בהשתדלותו, פקודת הגירוש לעיר סיוואס שבקו החזית הרוסית־קאווקאזית, והשלטונות הסכימו להשאירם בקושטא. אולם, כעבור כמה ימים שינו דעתם ושילחום לעיר בּרוסה.

בּרוסה, בירת העותומאנים הראשונה, רחוקה היתה מקושטא מהלך שמונה שעות בים וביבשה. יפה היא העיר ששימשה בירת השוּלטנים העותומאנים בעוֹדם ראשי שבטים נועזים שבאו מלב הארץ והסתערו בלי־הרף על ממלכת הביזַנטים הגדולה.

הר אולו־דאג ניצב מעליה והיא מוקפת בוסתנים, שפלגי מים זורמים ביניהם. חומות ביזַנט מתגבהות בתוכה, שערים, מגדלים, מצודות ומאוזוליאוֹנים של השוּלטנים הראשונים. בתוך הדר־עתיק זה הומים חיים של עיר תורכית ובה באזאר גדול, תעשיית־משי מסועפת, מרחצאות עתיקים וחדשים, ומסגדים המהווים תמרורים בתולדות האדריכלות של ראשית הממלכה העותומאנית. כל אלה יפים ומרהיבים בעתות שלום, כאשר הנפש שקטה ופתוחה להם; ואילו ברוסה של אותם ימים היתה עיר במלחמה, מקדירה פנים, חמושה, מוקפת גייסות צבא, מחנות שבויים ורחובותיה מלאים שוטרים ובלשים.

רבים הוגלו אליה – מנהיגים ערביים לאומיים, שהתורכים חוששים היו מהשפעתם בקרב ההמונים הערביים; ראשי שבטים, ראשי ערים ונכבדים אחרים שנראו מסוכנים בעיני הרשוּת. הגולים חייבים היו להתייצב כל יום במשטרה, ומשקיעת השמש ועד זריחתה להיסגר בבתיהם. חיים היו מכספם־הם, וחלילה־להם מלעבוד או לעסוק במסחר כלשהו, ומי שלא נמצאו לו קרובים לפרנסו, היה מתייסר ברעב ובחוסר־גג, והדבר לא נגע ללב השלטונות כל־עיקר.

ישראל ומניה שוחט קיבלו בתחילה, כמו חנקין, הקצבה חודשית מהמשרד הארצישראלי, אך כתום חצי שנה הודיע ד"ר רופין, ללא שום הסבר, כי ההקצבה לישראל ומניה מופסקת. שמא נתחדש רוגזו על שוחט שסירב למסור את נשק “השומר”, שמא היה מחסור כסף בקופתו. – ואילו לחנקין, שהיה עובד קבוע של המוסד, חייב היה לשלוח כסף בכל־תנאי. מניה נאלצה לעסוק – בהֶסתר, מחמת איסור העבודה על הגולים – במַתן שעורים לגרמנית לנשים עשירות שבעיר, ומהכנסות אלה התפרנסו בדוחק. לאחר־מכן הצליח קַפלַנסקי, ידידם הוותיק ומראשי פועלי־ציון שישב בהולנד הנייטראלית, להשיג בשבילם הקצבה קבועה מפועלי־ציון באמריקה.

בתחילת 1916 הגיע אורח לברוסה – אבשלום פיינברג, איש חדרה. אולגה, אשת חנקין, היתה דודתו והוא קיבל רשיון לבקר אצלה. מניה הכירה היטב את פיינברג עוד בהיותו נער כמעט, בפאריס. שוחט הכירו בזמן ש“לגיון העבודה” ו“השומר” התחילו בפעולה בחדרה, ובן זה של אותו בילוּיִי גיבור, ישראל פיינברג שנתכּנה לוליק, ביקש את חברתם. גם קרוב־משפחה היה לשוחטים: אחותו שושנה נישאה לנחום, אחיה של מניה, היו נפגשים איפוא גם בביתו של נחום, בתחילה בידידות ואחר־כך, משנעשה אבשלום בן־ביתם של האהרונסונים, נתרחקו, וקרירוּת התנַשבה ביניהם. עכשיו בא לברוסה בשליחוּת אל ישראל.

ישראל זכר אותו לטובה – היה בו יושר רב, התלהבות ומסירות לדברים שהאמין בהם. שנוֹת שהוּתו בפאריס הוסיפו בו משהו צרפתי, אך לא הצליחו לנתקו מהארץ. היה בו באבשלום דבר שהוא, ישראל וחבריו, לא יכלו להשיגוֹ – שַׁייך היה לארץ בדרך הטבע, ילד שלה היה. ואילו הם קנו את שייכותם בהכרה, ובייסורים. עמוקה היתה, כאוּבה, לפי שנשאה במישקעהּ את הוויתור על מקומות הולדתם, אך לא היה בה המובן־מאליו של העץ הגדל באדמתו שלו. מצטער היה שוחט על קרבתו של אבשלום לבית אהרונסון, שכתב על דגלו מלחמה בפועלים ובאירגוניהם. צעירים מעטים ריכזו אלה מסביבם ולא הצליחו לכבוש לבבות אפילו של בני הארץ, מחוץ ליישובם שלהם, המתגדר בייחוסו, זכרון־יעקב; אבל כמו כן מצטער היה ישראל שוחט שלא הצליחו השומרים לקרב את אבשלום, בגליל מצאו לשון אל בני הארץ, שנצטרפו ל“השומר”: יגאל ממטולה, ראובן קורקין מיבנאל ואחרים. אלה שגדלו בארץ הקשה, הגליל, מקומות שצריכים היו לאנשים נועזים ועובדים ביגיעה – נתקרבו ל“השומר”, שרוב צעירי הכפרים בגליל ראו בו משהו משלהם, ולא־כן במושבות האמידות של השומרון והשפלה.

אילו היה זמן בידו, הירהר לעתים בינו לבין עצמו, לא היה חוסך מאמצים בשביל לקרב צעירים אלה ל“השומר”. היה זה חלום נפלא, איחוד שכזה של נעורים שידעו את מצוקת אירופה ושל צעירי הארץ שלא ידעו שמַים אחרים. אבל העבודה היתה רבה וענייני “השומר” דחופים ולא היה פנאי לנסיון זה.

אבשלום היה מעשי מאוד. הוא אמר לישראל ומניה כי הוא “יָצר”, יחד עם בני אהרונסון, “קשרים עם הבריטים” והם יעבדו בשבילם. לדעתם, אין כל אפשרות להגיע להישגים כל־שהם מהתורכים ומידידיהם הגרמנים. אם יעזרו לאנגלים – ישיגו יהודי ארץ־ישראל לאחר המלחמה הישגים נכבדים מאוד.

“ארגון של ריגול?” שאל שוחט.

“כן,” ענה אבשלום בתקיפות.

הוא סיפר, כי הקשר עם האנגלים רופף עדיין. הוא ניסה לעבור למצרים דרך סיני, אבל נתפס על ידי התורכים. למזלו, שוחרר על־ידי אהרון אהרונסון, שהיה מקורב לג’מל פחה ושימש מטעמו ממונה על המלחמה באַרבה שפשט בארץ. עכשיו מנסה הוא לצאת לרומניה הנייטראלית ומשם יעבור למצרים, כדי לחדש את הקשר עם האנגלים.

אבשלום אמר לישראל, כי הוא בא להציע לו ש“השומר” ישתף פעולה עם אירגון הריגול. ושוב סיפר על הקשרים שקשרו הוא וחבריו עם יהודים מאמריקה ועם קציני־מודיעין בריטיים היושבים בחשאי במצרים; לפני אירגון הריגול נפתחו אפשרויות כספיות גדולות מצד האנגלים ומאמריקה, וכספים אלה יוכלו לעמוד גם לרשות “השומר” ולרכישת נשק…

ישראל אמר, כי אירגון של ריגול, אם ייתפס, עלול להביא להרס היישוב היהודי בארץ־ישראל, כפי שהתורכים מעוֹללים לארמנים, ללא־רחמים. תועלתו של אירגון כזה לאנגלים לא תהיה מופלגת, ואילו נִזקוֹ עלול להיות איום.

ישראל דחה את הצעת שיתוף־הפעולה ללא שום פיקפוק. “השומר” איננו קבוצה קטנה, כי אם אירגון גדול, שחבריו מפוזרים בכל הארץ. אם יוּרע המצב – עליהם יישען היישוב ועל האנשים שיגייסו סביבם. אין “השומר” יכול לצמצם את פעולתו לשטח אחד, ריגול. ומאידך־גיסא – יגלו התורכים כי “השומר” הוא קבוצת ריגול, יתנקמו ביישוב כולו. זאת ועוד: קבוצת הריגול היא פעולה של בית־אהרונסון ותומכיהם. הם נתפרסמו במלחמתם בפועלים, באירגוניהם וב“השומר”, ולא סוד היא שאיפתם החזקה להסיר את “כתר הבכורה” מן הפועלים. אין כוונתם רק עזרה לאנגלים במלחמתם. זהו גם מאבק על ההגמוניה בארץ, ביישוב. קוום של בני־אהרונסון ידוע: אלכסנדר הוא שציווה על “גדעוניו” לתפוס מקלות כדי להכות בפועלים. אין שותפות בין “השומר” ובית־אהרונסון.

“השומר” בצעדיו הראשונים נעזר הרבה בבני ביל"ו ובכלל באנשי העלייה הראשונה: גאים היו בגבורתו של אבי אבשלום, “לוליק” פיינברג, שהיה משיב מלחמה־שערה לשודדים ולפורעים בימיה הראשונים של ראשון־לציון; השומרים נעזרו הרבה, בשנת פעולתם הראשונה בשפיה, בישראל בלקינד, דודו של אבשלום; הוא שהטיף גם לשומרים לעסוק במרעה; יהושע חנקין היה בן העלייה הראשונה; ממיכאל הלפרין, בעל־החלומות הזקן, שמעו משאות־התלהבות על צבא עברי וכיבושים נרחבים, והאיש הוא מן העלייה־הראשונה. אמנם כן, עם אנשי זכרון־יעקב לא הצליחו למצוא לשון משותפת; אנשי־הר אלה – עקשנים, מבוּצרים באחוזותיהם הקטנות, גאיונים, ורואים את הפועלים ותנועותיהם כמתפרצים לרשת נחלות לא־להם.

ביקש להניא את אבשלום מהפעולה. חזר והתריע על הסכנה הצפויה ליישוב כולו.

ואילו אבשלום, כדרכו בהתלהבות – היה שבוי לקסם תוכניותיו ואמונתו. שרוּף היה להן, כפי שניכּר היטב – גם בשיחה בברוסה – עד־מוות.

אבשלום יצא בידיים ריקות. שוחט, באיגרת רמזים לגלעדי, הודיע על הביקור והזהיר מפני כל קשר ומגע עם אירגון הריגול.

הזמן נתמַשך לאיטוֹ. המלחמה היתה בעיצומה, אבל רחוקה מכאן. הניתוק הכאיב. מעט מכתבים הגיעו מהארץ וקצרים היו, אַף שגם מתוכם אפשר היה ללמוד על הרדיפות והסבל הפוקדים את היישוב, וכמובן גם את השומרים, וזה הדבר שכירסם לבבות מניה וישראל. סערות מתחוללות, והם אינם יכולים לעשות מאומה. העתונים התורכיים מסרו על נצחונות, אך מה שנראה כאן סביב היה קודר, ומראה החיילים התורכים החוזרים מן החזיתות – עלוב ביותר. העולם עולה באש, מסתמנות תמורות גדולות, ואילו הם יושבים כאן כפותים, בעיר הביזנטית העתיקה, בארץ זרה, כלוּאים וחסרי־מעש.

בכל־אופן, אם לא הצליח ישראל לעשות מאומה בקשר למצב בארץ, הרי הצליח לנצל את תלמוּדו המחתרתי לעזרתם של שבויים אנגלים.

בברוסה קיים היה מחנה שבויים לקצינים אנגלים בעלי דרגות גבוהות, שנישבּו בחזית עיראק. הוצאותיהם כוסו על־ידי הממשלה האנגלית, שהעבירה את הכספים על־ידי השגריר ההולנדי בקושטא. מדי פעם, בטיוליהם ללא מטרה בחוצות ברוסה היו ישראל ומניה פוגשים אותם קולונלים וגנראלים אנגליים, מטיילים אף הם בחוצות העיר, משתדלים לדקדק בנימוסים ובהליכות, כאילו משוטטים הם בחוצות אוקספורד, אלא שניכרים בהם אותות הרעב, חוורים הם ולבושם גרוע ודל ואינם מצליחים להסתיר את סבלם. לא יכלו כמובן לפתוח בשיחה אתם, אך ניכּרה אהדה בין הנפגשים, אהדת הרחוקים מביתם בעל־כורחם. יום אחד נתבקש שוחט למצוא דרך לקשר בין האנגלים ובין העולם הגדול.

אחד הגנראלים חלה והוכנס לבית־החולים הצבאי. ועבדה שם צעירה מארץ־ישראל, מַנוּשקַה, ידידה טובה למניה. מנושקה, שבאה מאמריקה ודיברה אנגלית, נתמנתה לטפל בגנראל. השניים נתיידדו וזה סיפר לה, כי הוא וחבריו סובלים מיַחס רע מצד התורכים, ומיצרכי־המזון שנשלחים אליהם מאנגליה נגנבים ברובם. אין להם כל קשר עם השגריר ההולנדי, פטרוֹנם, ואינם יכולים להתלונן בפניו. מנושקה סיפרה לישראל. הוא הציע שהגנראל יכתוב מכתב והיא תחביאוֹ בפנימוֹ של כיכר־לחם. כיכר זה תשלח עם המשרתת הזקנה של בית־החולים אל אחד מידידיו – עוד מימי הלימודים – בקושטא, שהוא מנהל סניף “כרמל” במַקום. ללחם תצרף פתקה “מַתנה משוחט”.

אותם ימי מלחמה היה כיכר־לחם בתורכיה מתנה נאה שאינה מעוררת חשד. ואילו האיש, משיראה את הפתקה, יבין שאין זו מתנה־סתם, יבדוק את הלחם ומה־שבתוכו ויידע מעצמו לגלגל את המשך הדברים.

המכתב הגיע לתעודתו ושליח מהיר הגיע מהשגרירות ההולנדית לבדוק את תנאי חייהם של הקצינים. הגנראל הבטיח בהתרגשות לזכוֹר את העצה הנאמנה והעזרה של שוחט. ואמנם, ברבות הימים נתקיים כאן במלואו הפסוק “שלח לחמך… וגו'”.

בגלוּת־בּרוּסה גדלה המשפחה: מניה ילדה בת ושם קראו לה אנה לזכר אחות מניה, שמתה לפני שמונה שנים. שוחט גם ראה בשם סמל, שמשמעותו: אָנָה יפנו? היתה בבית שמחתו של ילוּד חדש, אבל השבי וחוסר המעש דיכאו ולא איפשרו את מלוא ההנאה והסבלנות.

הלכו הימים לאיטם; ואילו המאורעות בעולם כאילו החישו מהלָכם. העתונים מסרו על קרבות רבים, שנתגַלמו בדמות רבבות חיילים בסגינים, מצטנפים בתוך חפירות האדמה הבּוֹציות, ומוות שורר בהן. אחר־כך קראו על תנועות צבא גדולות ועל התקפות אנגליות בסיני. העתונים החלו למסור גם על המשבר ברוסיה, ההפיכה והמהפכה. לנין וטרוצקי עלו על הבמה. גרמניה מקווה לשלום נפרד עם השליטים החדשים של רוסיה. יום־יום נולדו תוכניות דמיוניות כיצד להשתחרר מברוסה, עד שבמוחו של שוחט נתרקמה תוכנית שנראתה לו בת־ביצוע. הוא שלח מברק ברכה לטרוצקי על המהפכה. יודע היה כמובן שמברק כזה לא יגיע לתעודתו, אבל אין ספק שהוא יגיע לבולשת התורכית והגרמנית. ואמנם, כעבור זמן־מה הוזמן שוחט אל הקונסול הגרמני שבברוסה, והלה חקר אותו על טיב קשריו עם טרוצקי… שוחט כיזב ללא־בושה, סיפר על עבודת מחתרת ברוסיה ועל ידידוּת עם טרוצקי. מקווה היה, כי הגרמנים ידאגו לשחררו, כדי שינסה לחדש קשרים אלה. הקונסול גילה עניין רב בדבריו וביקש ממנו תזכיר מפורט על טרוצקי וחבריו, כדי להעבירו לברלין. בעזרתה של מניה כתב שוחט תזכיר שכזה. שבועות אחדים חיכה במתיחות, ויום אחד נתקבלה התשובה: “ההצעה מעניינת, אבל המציע חשוד.”

גם תוכנית־שיחרור זאת עלתה איפוא בתוהו.

בין כה לכה זכוּ לשמחה נוספת: חנה מייזל, רעייתו של האח אליעזר, הגיעה לברוסה והביאה עמה מן הארץ את גדעון בן השש. שוב הורגשה החמימות הטובה. הריהם עכשיו משפחה של ארבע נפשות. קול תינוק וקול ילד בבית. לפני־כן ואחרי־כן לא יהיו כמעט אף פעם כך ביחד – משפחה. גדעון אמנם אך ילד הוא אבל ניכּר בו הגבר הקטן, בעל רגש אחריות וטוב־לב, ואהבה רבה ומאופקת לאבא ולאמא, שלא זכה להיות בחברתם הרבה זמן.

ושוב תוכנית לשיחרור. בשטוקהולם התכנס אינטרנאציונאל־הפועלים השני, בו השתתפו נציגי מפלגות פועלים ממדינות נייטראליות וממדינות לוחמות, כדי למצוא דרך לשלום, גרמניה, שרצתה עתה לצאת מן המלחמה בכבוד, תמכה באותו קונגרס. משנודע לשוחט על הכינוס, מן העתונים, לחש לו קול: זוהי הזדמנות! אבל כיצד?

היה מתרוצץ בדירה הקטנה מקיר אל קיר, עצבני ומרוגז, מחפש דרך להתקשר עם מארגני הקונגרס.

וכמו בהזדמנויות רבות לפני־כן, מצאה מניה פתרון: שלמה קפלנסקי.

האיש, ממנהיגי פועלי־ציון בארץ ומידידיו הטובים של שוחט, עשה את שנות המלחמה בהולנד, שלא השתתפה במלחמה, – והיה פעיל שם בענייני הציונות ותנועת הפועלים.

התוכנית היתה פשוטה: קפלנסקי ידאַג שישראל ומניה יתמנו כנציגיהם של פועלי ציון באמריקה, לקונגרס. הבעיה היתה, כיצד להעביר הצעה זו לקפלנסקי מבלי שהצנזור התורכי יחשוד במשהו. מניה וישראל ישבו ימים אחדים וניסחו בזהירות את המכתב – שלא יעורר חשד, ועם זאת יוכל קפלנסקי להבין דבר לאשורו.

המכתב היה כתוב בגרמנית ומשובץ מלים עבריות ובו נאמר:

ידידנו ישראל שוחט התאהב בבחורה ששמה דרור, אבל הוריה מתנגדים לשידוך. בקשתנו שטוחה לפני קפלנסקי שיעזור לנאהבים. הורי דרור וקרוביה מכל הארצות נמצאים עתה בשטוקהולם בהתייעצות משפחתית בענין ירושה גדולה שנפלה בחלקם, ואם הוא, קפלנסקי, רוצה להציל את שוחט, עליו לנסוע לשטוקהולם ולהשתדל לפני הורי הנערה שיסכימו לשידוך ויקבלוהו למשפחתם.

קפלנסקי משקיבל את המכתב, מן הסתם נבוך תחילה, ולאחר־מכן ירד לסוף משמעותו ודרישתו. הוא פנה לראשוּת האינטרנאציונאל והודיע, כי שני צירים של פועלי־ציון האמריקניים נמצאים בברוסה שבתורכיה. מזכירות האינטרנאציונאל פנתה לשלטונות התורכיים בבקשה לאפשר להם לצאת לקונגרס. הדבר הגיע לגורמים המכריעים בשלטון התורכי והם החליטו להיענוֹת לבקשה.

בוקר אחד הגיע שליח לדירתו של ישראל בברוסה והזמינו לביתו של מושל העיר. הלה קיבלו בסבר פנים יפות והודיע לו, כי ניתנה רשות לו ולמשפחתו לצאת לכינוס לשטוקהולם.

העציר־לשעבר יצא מעיר גלוּתו, עם משפחתו, כששוטרים נושאים אחריהם את מיטענם. נפרדו מיהושע ואולגה חנקין. ידידים טובים היו כבר בארץ. כאן, בברוסה, מנותקים מהעולם, עשו שלוש שנים ביחד. היו אלה שנים קשות ומכבידות על הכל. יהושע השַׁקט והיודע לכלוא את רגשותיו, נתייסר בזה פחות מישראל הסוער. בכל־אופן, השַׁנִים הללו קירבום זה לזה עוד יותר. עכשיו יצאו ישראל ומניה לחופש והשאירו אחריהם את יהושע ואולגה. היתה הרגשה לא נעימה. ישראל הבטיח, כי משיגיע לקושטא יעשה מאמצים לשחרר אף אותם. ואמנם בקושטא נפגש עם רופין ומנהיגים ציוניים אחרים, ואלה הצליחו להעביר – לפי שעה – את חנקין ואשתו לקושטא.

בקושטא קיבלו את פני שוחט נציגי מיניסטרים תורכים. מבקשים היו סליחה על המעצר; מלחמה בעולם – ולא יכלו להשגיח כל־הזמן שלא ייפגע מישהו שלא־כשורה. עכשיו, שיוצא הוא לקונגרס הסוציאליסטי, מביעים הם את תקוותם כי ייצג בודאי כראוי את האינטרסים התורכיים.

אולם בקושטא התעכבו. הגרמנים לא נחפזו לחתום אַשרת מעבר בארצם.

היתה זו אמנם קושטא של שנות הלימודים, אבל היתה זו עכשיו עיר השרויה במלחמה איומה זה שלוש שנים. הדבר ניכר בכל מקום, בקדרוּת הרחובות, בפרצופי הבריות מיוסרי־הרעב ושלמדו במשך שנים רבות של דיכוי להסתיר את רגשותיהם; בדמות החיילים העלובים שעיניהם כבויות; בהרגשה המרחפת־באוויר כי נסגר המעגל, התבוסה קרובה, ותורכיה־האימפריה צפויה להתמוטט.

ואילו להם היה זה בכל־אופן חוֹפש. בשלוש שנות המעצר התייצב ישראל יום־יום במשטרה, ואפילו עכשיו, משנתקרבה שעת הצהריים, היה קופץ לא פעם ממקומו, כדי לצאת לתחנה, להתייצב – עד שתפס את עצמו בטעותו: לא צריך. ובהתהלכוֹ ברחובות, היה מפנה ראשו לצדדים, כדי לחפש את השוטר העוקב… בערבים היה נהנה מחברת ידידים ומכרים ואנשים שבאו לא מזמן מארץ־ישראל וסיפרו על הנעשה שם. פגש ברופין, שהוּצא מהארץ על־ידי התורכים, נתיישב בקושטא ובהיותו נתין גרמני, הצליח לפעול הרבה מכאן למען יהודי ארץ־ישראל; בכשרונוֹ העיסקי המפורסם עלה בידו לגלגל סכומי־כסף גדולים מכל רחבי העולם ולהעבירם לעזרת היישוב בארץ. טינה היתה ביניהם, מאז תחילת המלחמה, אולם נשכחה כאן. רופין סיפר לשוחט, מה עבר על היישוב ועל חבריהם בארץ, ממנו גם שמעו ביתר־פירוט על האנגלים, שפתחו במיתקפה גדולה, עברו את סיני, כבשו את מחציתה הדרומית של ארץ־ישראל, וכבר תל־אביב ויפו וירושלים בידיהם. ממנו שמעו גם פרטים על ההכרזה של האנגלים, שהבטיחו עזרתם בהקמת מרכז יהודי בארץ־ישראל.

יום יום פנה למשרדי הממשלה, כדי לברר את עניין הוויזָה הגרמנית – זו עדיין לא הגיעה. סבלנותו פקעה. בארכיון העבודה מוצאים אנו מכתב שלו מאותה תקופה אל קפלנסקי:

קונסטנטינופול 8.3.1918 –

כבר חשבתי שנתראה בקרוב והנה אני מתחיל לחשוש שנערתי דרור עומדת לשחק לפַנַי משחק עצוב. יש לי הדרכּוֹן התורכי, אני מוכרח לנסוע, אבל קבלת הויזות האוסטרית והגרמנית גוזלת הרבה זמן, אתה יקירי, צריך להתאמץ ולעשות הכל כדי שיבוא משם הרשיון לסדר את הויזות על הדרכון שלי, אחרת יכולה בינתיים הנערה שלי דרור למות, כי מצב בריאותה בכל רע. הזדרז יקירי, אחרת כל עמלך עד־כה ילך לאיבוד. לפני כמה ימים טלגרפתי אליך על אותו הענין ושום תשובה לא קבלתי, כתוֹב, ידידי, תן איזה שהיא ידיעה. אינני מסוגל למסור לך פרטים על חיי כאן. אין לי מצב רוח לכתוב. עד שלא נציל את דרור אינני מסוגל לשום דבר.

המכתבים והפניות לא עזרו. הוויזות לא הגיעו. שוחט החליט להגיע אל הראש בכבודו־ובעצמו – וביקש פגישה עם שר־המלחמה אנוור פחה. לאחר שניים־שלושה תזכירים הסכים השר לקבלו. שוחט אמר לו, כי יוצא הוא לקונגרס כנציג תורכיה וְרֶמז שהגרמנים מעוניינים להפריע בעניין זה. היחסים בין בני־הברית באותו זמן לא היו מצוינים ביותר. אנוור הושפע כנראה והבטיח להתערב. כעבור ימים אחדים הגיעה ההודעה החיוּבית.

עכשיו החלו ההכנות לנסיעה דרך אירופה הנתונה במלחמה. פעלו בקדחתנות. אולם לפני צאתם עוד צפויה היתה להם פגישה נוספת – עם אנשי “השומר”, שגורשו מהארץ ונשלחו לשירות צבאי בחזית קאווקאז.

היתה זו קבוצת שלושים־וארבעה שנאסרו אחרי גילוי ניל“י, היו בהם אנשי “השומר”, אנשי ניל”י וכן אנשים שנאסרו ללא סיבה מיוחדת. הם עונו בבתי־סוהר של נצרת ודמשק ועכשיו נשלחו לחזית. לא ידעו בעצמם מה “מעמדם” לאחר ששוחררו מהכלא בדמשק, ואיש לא טרח להודיע להם. את הדרך מדמשק לקושטא עשו כשקצתם כּפוּתים בחבלים, ובכל הדרך הארוכה זכו לארוחה חמה רק פעם אחת. עכשיו הגיעו לקושטא ומכאן עמדו להישלח לחזית הקאווקאזית. משנודע להם כי נמצאים כאן מניה וישראל, שיחדו את שומריהם והצליחו להודיע לשניים על שהוּתם בקסרקטין סגור ליד העיר. ישראל השיג רשיון להיפגש עמם.

נרגש היה לפני שראָם. נרגשים היו בצפוֹתם לו. כשעמד מולם לא היו מלים בפיהם ורק אמדו זה את זה בעיניהם. היו ביניהם: סעדיה פז, צבי נדב, צבי ניסנוב, יהודה פרוסקורובסקי, דוד פיש, פנחס שניאורסון ועוד. כשנטַשם, היו במיטב עלומיהם, עכשיו עמדו מוּלו, בגדיהם גדולים ממידתם, סימני הסבל שפקַדם עוד לא נימחו ורק עיניהם נוצצות. כשנטשם, היו צעירים במלוא אונם, עכשיו עמדו לפניו מבוגרים ומנוסים בייסורים. ואילו הם “בלעו” בעיניהם את ישראל, האיש שהיה מנהיגם ושאותו העריצו ואהבו. חיוור היה, צנום מאוד, אך עיניו רושפות אֵש יותר.

שוחט רץ לקראת חבוּרתם והם הכניסוהו, הקיפוהו ביניהם. כל אחד רוצה לחבקו. טפח על כתפיהם וליטפם. פנחס “האקליפטוס” כָּמָה גָדַל, צבי ניסנוב, דומה ושפמו התחדד יותר. ודאי יהיה הוא הראשון שישמיע משפט בערבית. צבי נדב שותק, או יותר נכון – מדבּר בעיניו הפקחיות. נאמרו מלים פשוטות, כאילו נפרדו אתמול. צחקו פתאום, לא שולטים בקולם, ואחר־כך, כשביקש ישראל שיספרו מה קרה, כמו־נאלמו. הַכּיצד מתחילים בסיפורי הדברים! פתח ישראל לפַרֵט ולשאול לשלום החברים הוותיקים – נדמה היה כאילו בא סכין בגרונם וענו ביבשות: מת. מת. מת. נהרג. מנו אותם, כמו חיילים שחוזרים ממלחמה ומוסרים את שמות הנופלים, והם אומרים אותם ביבשוּת, מוסרים דו“ח כמו כל דו”ח, ואילו כל שם – היה בשר מבשרם, חלק מחייהם. דַמַם.

ואחר־כך, שוּב, חקר ושאל. סיפרו הכל. לרגע היה נדמה גם להם, שמספרים הם על יסורים ועינויים ומות זרים ורחוקים מהם.

ישב בלי נוֹע ושמע. והם סיפרו. כמה ארוכים היו הדברים, קולותיהם הידהדו ניחָרים בקסרקטין הגדול, כאילו לא על עצמם ועל חבריהם סיפרו.

 

ימי הרעה    🔗

בחצי הלילה ברחו מראשון־לציון. מי שהיה לו סוס רכב לתל־עדש, האחרים הסתתרו שבועיים בפתח־תקוה ואחר כך יצאו, אחד־אחד, לגליל.

מלחמת העולם זה עתה התחילה והתורכים נטרדו בשֶׁל הנשק היהודי. מנהיגי היישוב וראשי המושבות נרתעו מפני האִיוּמים במעשי־הרס ותליוֹת, מסרו מה שהיה במחסנים ותבעו מהשומרים למסור אף הם את נשקם, כשאלה סרבו והיה חשש כי ילשינו עליהם, הם נאלצו לברוח; מרדכי טיטלמן, שומר צעיר בראשון־לציון, סיפר לאחר מכן: “יצאנו לפי פקודת ועד ‘השומר’ לשמירה כרגיל, אך באמצע הלילה, בלי לעורר חשד, עזבנו את השמירה עם נשקנו ועלינו צפונה. מפחדים היינו שלמחרת ימסרו עלינו לתורכים, סיפרו שכבר יצאו שליחים בענין זה ליפו.”

נתכנסו רובם בתל־עדש. לכפר־השומרים שהתנחל במחציתו של כפר ערבי־לשעבר נוספו אנשים רבים. באורווה עמדו סוסותיהם רוקעות ברגליהן מחוסר מעש וכילוּ מהאבוּס את מיטב הגורן.

וכך נולדה המריבה. תמיד אמרו, כי תל־עדש הוא כפר של שומרים וכל חבר האגודה שאין לו שמירה יכול לבוא לשם כאדם השַׁב לביתו; עכשיו, שהיה צורך לקיים את ההכרזה, נתעוררו הבעיות – ומה יעשו השבים?

היה זה יישוב חקלאי, שהיה צריך כמובן לקיים משק ולעבד שדות. בתל־עדש עבדו פועלים שלא היו חברי “השומר”. עתה, שחזרו השומרים לכפרם – יישלחו? יתר על כן, חלק מן השומרים לא היו חקלאים; האוּמנם יפוטר פועל היודע למשוך תלם, יודע לטפל בבעלי־חיים, ובמקומו יבוא שומר שהוא טירון בחקלאות ומצפה לחזור בקרוב לעבודת השמירה? וכיצד יחזיק המשק החקלאי מעמד בצורה כזו?

הסתובבו אנשים רבים בכפר מבלי שיימצא להם עיסוק מלא. לעתים היה מספר הסוֹעדים כפליים מן העובדים.

ובעיה נוספת – הסוסות. רבים מבין השומרים לא היה להם שום רכוּש מלבד הסוסים, שבעליהם הקדישו להם שקדנות וחיבּה. סוס מטוּפל כראוי מביא את רוכבו לכל מקום בשלום, סוס “בעל צורה” מַנחיל כבוד לבעליו. דוֹד־לוּזר, למשל, מפורסם היה בטיפול זה – מאכיל את סוסתו מִכּפּוֹ, רוחץ ומקרצף ודואג שלא תתייגע מדי. אמנם דוֹד־לוזר הבודד עשוי היה להגזים בפינוקן את הבריה הקשורה אליו ואין הוא דוגמה לאחרים, אך האמת היא שגאוות כל שומר היא על סוסתו. חַיָּל – כפי שנקרא אז השומר־הרוכב, בהשפעת ה“כיאל” הערבי – לא יתן לעולם את סוסתו לעבודה אחרת.

והנה עתה, שעזבו את ראשון־לציון ונמצאו שומרים רבים מוּבטלים, עמדו הסוסות באפס־מעשה באורוות של תל־עדש והתפטמו מן האבוס היקר, והאָבַס מחירוֹ רב והוצאות הסוסים גדולות מהוצאות אדם, וכאמור שומר ראוי־לשמו לא יתן את סוסתו בעלת הייחוּס לעבודה גסה של חקלאות.

שמואליק הַפטֶר, שאין לו מתחרה במשיכת תלם ישר, חיים שטורמן ומשה קריגסר, שומרים מכובדים על הכול, ייצגו את הדעה ה“משקית”: תל־עדש היא אמנם כפר של שומרים, אבל אין היא יכולה, וכל־שכן בעֵת מלחמה, לפרנס כל שומר ושומר העוזב את שמירתו ומצפה לשמירה אחרת, ואת סוסותיהם. שכּך ייהרס המשק עד־מהרה.

ואילו הוותיקים, אלה ראשוני בר־גיורא, שלכאורה צריכים היו להיות עייפים מאוד ולבקש את המנוחה והשלווה – הם־הם שטענו בּאחַת: תל־עדש צריכה לפתוח שעריה לפני כל שומר, זהו ביתו, אם יש עבורו עיסוק ואם אין, ואילו הסוס, כמו הנשק, הוא כלי העבודה של השומר והוא רשאי לבוא לכאן בסוסו ועל הכפר לפרנסַם, ואם יש מחסור, יתחלקו הכול במה שיש עדיין, כך חזו אנשי בר־גיורא את כפר־השומרים בייסדם את אירגונם ובחושבם על יישובים בכל רחבי הארץ, מהם ייצאו השומרים למלאכתם. יישובים אלה יהיו בית פתוח לכל שומר, מקום של צוותא וריעות, צוּר מחצב לרעיונותיהם ותוֹכניותיהם.

ישראליק גלעדי עמד בראש קבוצה זו, ואתו אלכסנדר זייד וצבי בקר, ועִמם צעירי הגליל, הנודעים בנאמנותם שעומדת בכל המבחָנים, והם תובעים מאירגונם ומאֵת חבריהם אותה מידה של קשי־עורף בהגשמה: בלא עקרונות אין שמחת חיים ופעולה.

נתחדדו היחסים בין שני המחנות, וחברים ותיקים עמדו לעתים זה נגד זה, כשחילוקי דעות וגישות מתגלגלים לניגודים ולטינה ולא־אחת היה צורך להפריד בין אנשים וקבוצות בהתנצחותם, שלא יגיעו לידי מריבות ממש. נתעוררו קשיים בסידור־העבודה וצבי נדב, שהיה מקובל על שני המחנות, נתמנה כ“מפשר” וסדרן־עבודה יחיד. בתוך כפר השומרים גָבה הר בין האנשים; חברים ותיקים חדלו לדבר זה אל זה, התעלמו זה מזה, ובשעת ריתחא היה מי שחשש אפילו שמא יבואו לכלל תגרת ידיים. צבי בקר, שאמנם בן וילנה היה, אך גדל בקאווקאז וספג מרוּחה ומנהגיה של אותה ארץ־הרים אכזרית, סיפר פעם על הקאווקאזים: הללו שאוהבים זה את זה מאוד, משמגיעים לידי ריב, אוחזים זה ביד זה לבלי הינתק ובשנייה לוחמים זה בזה בחרבותיהם.

רַבּו המריבוֹת בתל־עדש עד כי נשתררה אווירה כללית מתוחה, טעונה כוֹח־נפץ. אותו זמן אמרו: “לוּ היו אתנו ישראל ומניה, היה אחרת. הללו, כדרכם, יודעים היו למצוא את הפשרה שאיננה מפחיתה מכבודו של איש.” במטבח של תל־עדש, בשעות הלילה, מתכנסים היו הרווקים לנוגה אש חלוּשה, כדי לחסוך בדלק, מצטרפים אליהם שניים־שלושה מהנשואים, מרתיחים לעצמם ספל־פח של תה, ממתיקים בדבל, ומגלגלים בתוכניות כיצד להחזיר את ישראל ומניה מארץ גלותם.

החליטו שייצא שליח לתורכיה, שיבוא בקשר אתם וישמע מפיהם מה אפשר לעשות. בקשיים רבים אספו את הכסף להוצאות הדרך ובחרו ביצחק הוֹז, שדיבר צרפתית, שייצא לקושטא ויחפש שם אחרי ישראל ומניה.

באמצע קיץ 1915 יצא הוז לדרכו, הגיע לקושטא, אך לא יכול היה בשום פנים לצאת משם לברוסה, שהיה אזור צבאי. ישב כמה חודשים בקושטא בתקוה להשיג רשיון – ולא הצליח.

לא שככו המריבות בין שני הצדדים בתל־עדש והחיים המשותפים נעשו ללא נשוא. הגיעו למסקנה שאין להימנע מהכרעה. נבחרה ועדה והיא הביאה את הצעותיה לפני כינוס של “השומר”, שנערך בראש השנה תרע"ו – 1915 – ביבנאל, הרחק ממקום המריבה. הכינוס אישר את ההצעות: קבוצה אחת מן היריבות צריכה לעזוב את תל־עדש – קבוצת ישראל גלעדי.

המלחמה נתנה אותותיה בכינוס. כיוון שהתורכים בּלשו אחרי “השומר”, החליטו המתכנסים, שמעתה לא “השומר” – כגוּף – יקבל עליו את השמירה במקומות, אלא יחידים או קבוצת חברים. בוטלה אף הקופה המשותפת, ישראליק גלעדי ומנדל פורטוגלי הודיעו כי לא ישתתפו בוועד. היה זה ועד ראשון שלא נימנו עִמו שניים אלה, ושותפו בו אנשים מחוץ לבר־גיורא. נבחרו לוועד: שמואל הפטר, רחל ינאית זאב לוינזון, צבי נדב ויוסף נחמני.

המתכנסים עזבו את יבנאל בלב קשה. הפטר, שטורמן וקריגסר חזרו לתל־עדש. גלעדי, זייד, שניאורסון, אביגדורוב וגרינפלד השׂכירו את עצמם לשמירת מסחה מצפים להזדמנות להקים יישוב משלהם. דוד בלומנפלד־בלוֹך וד"ר וַלדשטיין, ממנהיגי פועלי־ציון בארץ, השפיעו בכל־אופן על שתי הקבוצות להפסיק את הפולמוס שביניהן, עכשיו בהיעדר מניה וישראל שוחט.

האחרים נתפזרו בארץ: פורטוגלי, שלבו היה מר עליו מהוויכוח, קיבל את שמירת כרכור. חנקין ונחמני שמרו ביבנאל, יגאל ודוֹד־לוּזר הדרימו לשמור בבן־שמן; צבי נדב יצא ליהודה, שב להיות פועל. רחל ינאית, שלמדה אגרונומיה, הלכה לתחנת־הנסיונות של אהרון אהרונסון בעתלית, כדי להשתלם בתורת־החקלאות. צבי ניסנוב נעשה מוכתר של טבריה, ורוזנברג מוכתר בחיפה. בבית־גן ישבה קבוצת־הרועים מורעבת ומחפשת עדרים לטפל בהם. איש בפינתו. המלחמה והעייפות הכבידו כעופרת, אבל כל אנשי “השומר” נתונים בלב־ונפש לענייני השמירה והבטחון.

לפסח, ליל־הסדר, נתכנסו חברי הקבוצה שפרשו מתל־עדש בחדרם של ישראל גלעדי וקיילה במסחה. ירח מלא שִׁייט מעל רמת ההר ושַׁפע אור רך על בתי הכפר שכמו פתחו לבם לפניו. עלה קולם של האיכרים ומשפחותיהם היושבים אל שולחן החג, מבקשים לשכוח את המלחמה.

שולחן השומרים לא היה משופע בעשירוּתו, אבל קיילה השתדלה להתקין סעודת חג שתהיה שונה מתבשילי העניים של כל־יום. שיבחו המסובים את כשרונות קיילה ורוחם טובה עליהם. גלעדי הָסֵב בראש, “גַבּאי” היו מכנים אותו על שום מנהיגוּתו.

שניאורסון גבה הקומה, שנתכנה “אקליפטה” על שום גובהו, היה גומע ממרק־הפירות. קיילה, שהכירה את “חולשתו” למרק־פירות, מזגה לו כמבלי־משים מנה כפולה. גרינפלד המוצק והחסון ישב לידו, שותק ומצפה לדברי האחרים. אלכסנדר זייד היה מהַמהם דברים מעל הצלחת, מהם לחברים־המסובים, מהם לעצמו. “ז’אַבֵּה” כינוהו בשל מילמול־צפרדעים זה. רוטן היה על האיכרים שהבטיחו תשלום שכר בעתוֹ ועתה יש להם תירוּץ המלחמה ואינם מסלקים את החוב, אף־על־פי שאסמיהם מלאים, ומחירי התבואות האמירו – באשר הם סומכים על השומרים כי לא יטשו את משמרתם. צפורה יושבת על־ידו, ואִתם זוג נוסף – זלמן וחוה אַסוּשקין. חוה משגיחה היטב שאסוּשקין לא יוֹתיר ממנתו. ישב אתם גם שבתי ארליך, הוא שֶׁפסל. ואורח נוסף – אריה מרטנבוים, הסטודנט לשעבר המרבה להתלוצץ ומבטיח תמיד “זמנים טובים”. וכאשר תַמה הארוחה ותמו שירים של חג, ושבחי קיילה, הנבוכה מן המחמאות ולחייה לוהטות, פתח גלעדי ואמר, כי הגיע הזמן לחפש מקום לכפר, כפי ששאפו תמיד.

שפסל תמה: "עכשיו, כשכל העולם עוסק במלחמה? ״

“המלחמה תסתיים, – אמר גלעדי, – ובכל מקום בארץ זו שיהיו יהודים, שם תהיה ארץ יהודים.”

זייד פסק ממילמולו ואמר ברורות, וליתר תוקף הלם באגרופו על השולחן: "צריך להקים יישוב על הגבול. "

האחרים הצטרפו לדעתו, החליטו שגלעדי ושניאורסון ייצאו צפונה להיפגש עם קַלוַריסקי ולחפש מקום לכפר.

לאחר החג עלו גלעדי ושניאורסון על סוסיהם ורכבו לראש־פינה, להיפגש עם קַלוַריסקי.

קַלוַריסקי היה מפקידי־יק“א המועטים שנשארו בארץ למרות המלחמה. נדמה היה לפעמים שאין הוא נציג של יק”א, אלא נציגם של היישובים. כל דאגתו היתה לגידולם ולהרחבת המפה היהודית והיה שוכח מדי פעם הוראות הממוּנים ואינו פותח אגרות מן המשרדים שלהם.

זכה הגליל, ארץ־ההרים הקסומה, ורוב פקידי הבּרוֹן כאן, יותר מבכל מקום אחר, החשיבו את יישוב הארץ והתפתחות כל נקודה שבפיקוחם יותר מהוראות שולחיהם, ולעתים היו פועלים כך אפילו בניגוד לדעות הנהלותיהם בפאריס. כך אוֹסוֹבצקי שגאל את אדמות הגליל התחתון ועֵבר־הירדן; קראוזה שחינך פועלים בסג’רה לעבודה ולהתיישבות, וכך קַלוַריסקי. עכשיו, שהיה מנוּתק מפקידות בכירה יותר ומהשגחה שלא “יבזבז” את הקוּפּה ולא ייתפס לתוכניות של קלות־דעת – הוא פרש־כנפיים ועשה כמיטב יכולתו להגדיל את כוחו של היישוב היהודי בגליל. שטחי־אדמה רבים היו ליק“א ב”אצבע" העוֹלה מכנרת עד מטולה, לאורך עמק החולה, ואין איש יושב עליהם. קַלוַריסקי חשש, כי הבדואים יעלו על האדמות. מטולה, הכפר שבקצה הצפון, דַלַת תושבים היתה, והוא ביקש להעלות יישובים יהודיים נוספים באזור. יישב איפוא קבוצת פועלים, מקורבת לאנשי “השומר”, באדמות נג’מת אצובה, היא איילת־השחר, ולא נראה מודאג כאשר מרכז יק"א הצליח להעביר אליו דברי תמיהה ורוגז על כך שהוא מוציא כספים רבים בימי המלחמה, כשאין לדעת מה יילד יום…

נועדו עמו גלעדי ושניאורסון, ונמצאה להם לשון משותפת, מבלי שיאַמר במפורש, ניכרת היתה קורת־רוח שלו על הקבוצה המבקשת אדמה להתיישבות, והוא הציע להם לבחור בין שלושה מקומות: מחניים, איילת־השחר, או חמרה שליד מטולה.

אָכפו גלעדי ושניאורסון את סוסותיהם והמשיכו צפונה, עברו על פני אגם החולה והבצות, סיירו במחניים, ביקרו אצל הפועלים באיילת־השחר והגיעו עד מטולה. מושבה פעוטה זו בצפון הרחוק שקידמה את יישוב היהודים עד החרמון, צופה על פני שתי בקעות: מַרג' עיוּן צפונה, והחוּלה דרומה, וסובלת כל הזמן ממחסור אנשים, מחסור מים ומריחוק ממרכזי ארץ.

סיירו בעמק החולה, שתושביו הבדואים מזי־רעב ועיניהם טרוּטות ממחלות הבצות; ואף־על־פי־כן אותה ארץ רחוקה, דחוּקה בין הרים מזה ומזה, קסמה ללב. אמנם לא פג כוחו של חלום ישן שמניה שוחט היתה חוזרת ומטיפה לו: התיישבות בחורן. אבל התיישבות זו לא באה בחשבון עדיין, ואם לא החורן – הרי המקום כאן יאָה להם: עמדה קדמית ליישוב היהודי.

על פניו החמוּרים של גלעדי עלה חיוך בשעה שסוסותיהם טיפסו בגבעות, כל העמק נראה כאילו מתחת לרגליהם, ואילו מעליהם ההרים החשופים וכביכול מצפים לבוא יוֹמם.

“זייד יאהב את המקום,” אמר. שהיה זייד מבקש תמיד ארץ פראית לכוֹבשה ליישוב.

חזרו למסחה וסיפרו על המקום החדש. שאלו החברים שאלות רבות וחקרו כל דבר לפרטיו, ושניאורסון חוזר ומספר על שיחתם עם קַלוַריסקי ועל המחוז שבקצה ארץ המים. נידמו כמשלחת שיצאה לארץ לא נודעת, בקצווי עולם, וליצנים שבחבורה כינו את מסעם של גלעדי ושניאורסון “משלחת שגילתה טריטוריה”. בינתיים, חיכו שתעבור עונת־השמירה לפי החוֹזה.

ביום סתיו נאה לאחר סוכות תרע"ז – אוקטובר 1916 – יצאו ממסחה. הילדים והנשים ישבו על המטלטלין המגוּבבים קשוּרים בעגלות, והגברים רוכבים לאורך השיירה. שלושה זוגות היו, שבעה ילדים ושלושה רווקים, דומים היו לשבט נודדים שיצא לחפש מקום יישוב חדש.

מסע של יומיים אָרך להם חמישה ימים – הדרך משובשת היתה, מוצפת בחיילים תורכים היורדים דרומה אל המלחמה. העגלות, עמוסות חפצים וכלי־עבודה, השתרכו בקושי במעלה ההר. הגברים רוכבים ליד העגלות, לפניהן או מאחוריהן, לפלס דרך ולשמור, והילדים מכרכרים על העגלות בשמחתם על גילויי הארץ החדשה. לעתים, בכברות־דרך קשות, ירדו מסוסיהם כדי לעזור לפרדות, בדחיפת העגלות. טיפסו במעלה ההר מעל לכנרת, עברו את גבעות האבנים השחורות. חלפה השיירה על פני ראש־פינה והמשיכה צפונה עד שראו לפניהם את העמק הנוצץ בבצעי־המים ובאגם החוּלה, טור הרים סביב, – העתיד להיות ביתם. עצרו בסוסים ובעגלות. הראו לילדים ולנשים את קצה העמק בצפון, שם יעמוד כפרם. נשמו את אוויר הבקעה, את ריח המים, תהו על ההרים הזרים, צפו במַאהלים האפורים של הבדואים שנפגשו בהם מכאן ואילך – צמוקים היו, נפולי־פנים, מבטיהם חשדניים וילדיהם מהלכים במערומיהם כמעט. הקדחת יוקדת בעיניהם.

נשתרקו השוטים והעגלות המשיכו בדרכן, עוברות את הבקעה הלחה. הגיעו למטולה עם הערב. הילדים העייפים נרדמו בחיק אמהותיהם ולא ראו מה שציפו לו כל־כך – את ארצם החדשה.

קַלוַריסקי העמיד לרשותם כמה מהבתים במטולה שנתרוקנו מתושביהם, ומיד למחרת יצאו, עוד היה לילה, אל אדמתם החדשה, דרומה למושבה, מהלך כשעה, היא חמרה. הנשים יצאו לטחנות הקמח הערביות שליד מוֹצא הדַן, מַהלך ארוך בדרך קשה, מובילות את החיטה על גבי החמורים, כדי לטוֹחנה שם, גם מים הביאו ממעיינות רחוקים על גבי חמורים.

האדמה לא יכלה עדיין לפרנסם, וקַלוַריסקי שיכנע את איכרי מטולה למסור את שמירת המושבה לידיהם. היתה זו פעם ראשונה ששמירת כל המושבה עברה לידיים יהודיות. המטולאים חששו תחילה – מבודדת מוֹשבתם וכל עשרים שנותיה מסורה לחסוּת השכנים התקיפים, אך לא יצא זמן רב ואותם שכנים נועזים נתרגלו לשומרים החדשים, והבטחון עוד נשתפּר.

כאילו במעשי־קסמים הצליח ישראל גלעדי להשיג סכום כסף, תקציב עֵזר ליישוב החדש, משלושה מוסדות: יק“א, קפא”י – היא קרן פועלי א"י, והמשרד הארצישראלי. כדי לקבל את הכסף המובטח, עשה בעורמה: לכל מוסד מן השלושה הודיע כי המוסד האחר כבר נתן את חלקו, וכך נאסף הכסף.

הרווקים שבקבוצה העמידו צריף על אדמת חמרה עצמה ועברו לגור שם. אִתם באה גם בחורה, שקראו לה על שם המקום שרה־חמרה והיתה מבשלת בשבילם. הגיע החורף והם חשו היטב את תוקפו במקום הזה. זוג אחד של נעליים היה לזייד ולשניאורסון ביחד, והיו מתחלפים בו לצרכי השמירה; מחוץ לשמירה הילכו יחפים, כשכניהם הבדואים. כשגבר הקור כרכו סמרטוטים לרגליהם ויצאו לעבודותיהם, מעוררים צחוק על־סביבם.

היו לזייד דעות ברורות היכן צריך להיבנות כפר השומרים: הר וגבעות ומַעיינות, ארץ קשה. מקום שגדלים בני־אדם. בני־אדם, היה בשבילו ציון למשהו שהוא יותר מ“סתם אנשים”.

יום אחד שם עיניו בגבעה אחת, מהלך שעה דרומה ממטולה, הר עומד מעליה ומעיין נובע למרגלותיה. משך אתו את גלעדי ואמר: “זהו! כאן המקום לכפר השומרים!” הסכים עמו גלעדי, וקַלוַריסקי העמיד לרשותם את המקום.

גלעדי שאַף להגדיל את היישוב בצפון. ירד דרומה לבית־גן. שם ישבה קבוצת־הרועים, ללא עדרים. משום תלאות המלחמה חיסלו האיכרים את עדריהם, ונותר עדר אחד בלבד לטיפול, של יהודי מטבריה, אבל גם כאן היה קוֹץ־בדבר: אותו עדר היה של אַרמנים, ולאחר שרצחוּם התורכים מכרוהו לאותו יהודי טברייני. עכשיו יקחו עליהם להיות רוֹעים אותו לבעליו החדשים? אמר גלעדי לאותם צעירים משוגעי־צאן: “בואו ותקימו יישוב של רועים בצפון,” והתלהבו.

רתמו עגלה לזוג פרדות, העמיסו עליה כמה שקי פול וקמח, פח־שמן ומספוא ויצאו צפונה. שלושה ימים צעדו אחר העגלה. הולכים ושרים ודוחפים את העגלה במעלה ההרים. צעירים היו וההרפתקה מהַנה אותם, הגיעו למקום יישובם, אדמות טיוּן־תלחה, בלילה, ונכנסו לבית שכבר עמד שם. הדליקו מנורת־שמן ופתחו בריקוד משוגע בבית המוזר בארץ שלא ראוה עדיין באור יום.

עדרים לא היו להם, תקציבים לא היו להם. נטעו גינה וגידלו בצַל, ועל שום כך כינו אותם “אנשי הבצל”. בצל אינו משׂביע והיו רעבים. בגדיהם נתרפטו, ופעם כשבאה לבקרם רחל ינאית, לא מצאה איש, עד שיצאה אליה נחמה זיצר, הבחורה שהצטרפה להם, והסבירה לאורחת, כי בשל מחסור הבגדים הם מתבּיישים מפַניה והתחבאו.

זייד בחר בגבעה והחברים הסכימו אתו. קַלוַריסקי נתן להם מתנה, צריף בית הכנסת של מחניים – שעמדה שוממה – לשמש להם כבית ראשון ביישובם. שניאורסון נקבע לפַרק את הצריף ולהעבירו, חלקים חלקים, לגבעה.

טפח שניאורסון על גבי סוסו ואמר: “אין ברירה, סוּס”, ועוד אמר לו: “לא נגעתי בך עד כה, כיוון שהיית בעל ייחוס וסוס יפה לשומר, ואפילו אם רעַבנו, אבוסך היה מלא, ואפילו אם לא היתה שמירה – לא רתמתי אותך חס־וחלילה לעגלה כמו אותם סוסים בני־בלי־שם. אבל עכשיו, זה משהו אחר: אתה תמשוך אחריך את הבית הראשון של כפר השומרים.”

וכך נרתם הסוס השומרי לעגלת־המשא ומשכה אל העמק וחזר והעפיל עִמה מעלה, ויום־יום העביר חלק מהצריף אל הגבעה, עד שעמד שם כולו, בית ראשון בכפרם החדש. הבדואים שראו את המבנה החדש, המבַשׂר יישוב יהודים, קראו את המקום על־שם צריף־העץ – “תַּחשִׁיבָה”, – כמסוּפר באֶמת בספרו של עֵבֶר הדַני “צריף העץ.”

חילקו את הצריף תאים־תאים למשפחות, והרווקים כולם בצוותא, ועל הגבעה שעדיין לא נוּקתה מעשבים־שוטים, התרוצצו שבעה ילדים של הכפר – עירומים כביום היוולדם, כפי שהטיף זייד: הילדים צריכים להתחסן מִילדוּת.

גלעדי החליט שכפר של שומרים צריך סבא, דמות אבהית שתשמש דוגמה וסמל לילדים ותתן למקום הרגשה של קֶבע: דור ראשון, דור שני ודור שלישי. ומי ראוי לכך יותר ממיכאל הלפרין?

שוֹטט לו עדיין בארץ אותו לוחם־וחולם זקן, עיניו לוהטות ופיו חוצב להבות על צבא ומדינה. לפני כמה שנים הגיעו ארצַה אשתו וילדיו וכמעט נשתקע ביפו, להיות יושב־עיר, אלא שלא איש כמיכאל הלפרין ישא עוֹל כזה על צווארו, נטש את ביתו ומשפחתו ויצא שוב לנדוד, מוצא שמירה ביישוב אחד ועבודה במקום אחר, ותמיד מוקף חבורה של צעירים, מטים אוזן לתוכניותיו מרקיעות־השחקים.

גבר המחסור ומיכאל המשיך בנדודיו. הרעב הִרשיף את עיניו עוד יותר וחזונותיו להטו יותר. זייד שמע תורת־הצבא מפי הלפרין בחוץ־לארץ, בוילנה; מיכאל – כמסופר גם בפרק קודֵם – היה מוציא שם צעירי יהודים ליער ומאַמנם בנשק ולפי שלא היו להם רובים, נתן בידיהם מקלות. בשעתו היה מצטרף לפרקים לחבורות של “השומר”, בא לאסיפות ולכינוסים ומטיף בשׂוֹרותיו על כוח עברי. עכשיו קראוֹ גלעדי לכפרם, להיות “זקן” הכפר. ושוב פרץ מעיין החזיונות, שהלהיבוהו עד לשכחת עצמו ומצוקת־הרעב שלו – על צבא עברי שיכבוש את הארץ, על יישובים יהודיים בגולן ובחורן, בערב, אצל השולחן הדל במאכלוֹת, היה מיכאל הלפרין פותח בשיר וקולו החם הרווה שוֹפע חיים והתלהבות.

ישב ביניהם חודשים מעטים. חולה היה, קודח ולא מסוגל לעבוד. מזונם לא היה טוב לו. שילמו לאיכר במטולה, שיסעד הלפרין על שולחנו. לבסוף יצא שוב למסעותיו. ואפשר שאותו זקן, אף־על־פי שראשו בעננים ומבטו חולם וחוזה חזיונות. – ראה היטב את עוניים וידע שאין הוא יכול להשתלב בחיים של יום־יום, והוא אוכל את פִתָם והם קובעים לו ארוחות משופרות יותר ומשלמים את מחירן – לקח מקלו ותרמילו ויצא שוב לדרך.

מפוזרים היו חברי “השומר” בארץ, איש במקומו. מאז יציאתה של קבוצת גלעדי מתל־עדש פחתה פעולתם כאירגון. שמרו את יישוביהם ומיעטו להיפגש – חוץ מהלוויות. שוב נפלו חברים מהוותיקים ואהובים.

בחורף 1915 התקיפו אנשי שבט בדואי מעמק הירדן את מלחמיה, בעת שגבריה יצאו לבדיקות־גיוס בטבריה. שומרים שהיו בה ואחרים שנזעקו לשם כינסו את הנשים והילדים, התבצרו בקצוות המושבה הרחוקה מכל יישוב יהודי ועמדו יום ולילה נגד מאות ערבים שכיתרו את היישוב הקטן וניסו לפרוץ אל הרחוב היחידי. בין המגינים היה יצחק טורנר, תלמיד המחזור הראשון ב“הרצליה” שעזב את ביתי ספרו והצטרף לשומרים ולרועים. ניצב בעמדתו על גג בית קיצוני, דרוך לקראת המתקיפים. כל הלילה שטף את הארץ גשם כמבול והרוחות השתוללו. טורנר עמד לא מזמן בהתקפת קדחת ועדיין חומו לא־כשורה. עתה שוב תקפה אותו הקדחת. ביקשו חבריו שיירד מעמדתו וייכנס לבית, וסרב. למחרת חלה בדלקת־הריאות וכעבור חודשיים מת.

אחר־כך איבדו את יחזקאל חנקין.

מן הראשונים היה, מאלה שנתכנסו עם ישראל שוחט בשפיה ולפני כן כבר נפגשו בפתח־תקוה. ייחוס היה לו – הוא ורעייתו חיה־שרה נימנו עם הקבוצה הראשונה שפתחה את העלייה־השנייה, מאנשי ההגנה העצמית של הומל, שעלו בחנוכה 1903. יחזקאל נתייחד מבין חבריו גם בהיותו קלע ורוכב מצוין, נתחבר לחוקר בעלי־החיים אהרוני ויצא בשליחותו, לבדו או עם ציידים אחרים, לתוּר אחרי בעלי־חיים נדירים במדבריות של המזרח־התיכון. עד נג’ד העמיק ועד בגדד הגיע. למד את המרחבים המקיפים את הארץ. אהב את מלאכתו, הכיר את דרכי המדבר ואת יושביו כאילו נולד בו. היה מחפש בכל מקום אחרי שבטי חייבּר היהודיים, אותם גיבורי־חיל אגדיים, התקועים כביכול בלב המדבריות ומטילים מוראָם על סביבותיהם. אנשי “השומר” ראו במלאכתו שליחוּת שלהם: יחזקאל לומד את הארצות השכנות, שאיש מהם לא דרך שם, חוקר את מנהגיהן וקושר קשרים עם שבטים רחוקים – אלה דברים שיבוא זמן ותסתבר חשיבותם הגדולה.

היה יוצא לדרכים ומשאיר אחריו את אשתו חיה־שרה וילדיו, חיה־שרה, כדי לפרנס את עצמה וילדיה, היתה תופרת לנשוֹת האיכרים. טובת־לב היא, אהובה על הכול. מַרבה לשיר והחברים נהנים לשמוע את זמרתה. יחזקאל יוצא לחודשים רבים. שום ידיעה איננה מגיעה ממנו, והיא אינה מוציאה הגה של תלונה. יחזקאל, שלבו נוֹקפוֹ על ריחוקו מהבית, היה חולם על התיישבות של קבע באחד הכפרים, שם תשב משפחתו, מתפרנסת מהמשק ומצפה לאָב־ולבעל היוצא מדי פעם למרחקים; אלא שהחלום חלום, ואילו משמעת “השומר” חזקה, וכשיחזקאל איננו נמצא במסעות־ציד, – הריהו נשלח לשמירה במושבות שונות, וכך נאלץ תדיר להעתיק את משכנו ולהעביר את משפחתו ממקום למקום. במצב כזה אין כל אפשרות להקים משק של־קבע.

פעם אחת כשהמליטה סוסתו סייח, מכרוֹ וקנה במחירו פרה, פרה ראשונה למשק. ואותה פרה הלכה עמם ממושבה למושבה, נגררת אחרי העגלה, כשעל העגלה עצמה מכרכרות כמה תרנגולות – הלוּל־לעתיד. לאחרונה, כשקיבל את שמירת יבנאל, סבור היה שחלומו מתגשם: הנה יש לו בית משלו ומשק שנוספו בו עוד שניים שלושה בעלי־חיים, וחיה־שרה מעבדת את הגינה, ומדי פעם הם מארחים, בהרחבת הדעת, את חבריהם שמזדמנים לכאן ויודעים כי בביתם של חיה־שרה ויחזקאל יהיו אורחים רצויים. אבל מסעוֹת המִדבר הארוכים, שנות השמירה, הנדוּדים, המתיחות, המלחמות עם שכנים, גנבים, שודדים, כל אלה נתנו בו אותותיהם. יחזקאל נחלש ונתקף בקדחת־צהובה. לא היו בו כוחות לעמוד בה. הרופאים אמרו נואש לחייו.

הידיעה פשטה כלהבה ביום־שרב והשומרים־רעיו נזעקו אל ביתו וציפו בחרדה. עם בוקר מת. ליווהו בדומיה אל בית־הקברות של יבנאל. הוא נטמן סמוך לקבר יחזקאל ניסנוב, מנדל פורטוגלי עמד עם גלעדי, צופים בהיסתם הגולל. כשהכול עמדו בוהים, מבלי דעת מה לומר ומה לעשות, נשמע פתאום קולו של מנדל, בתוך האוויר הקר של יום החורף:

"ומי יהיה השלישי לידם?״

רעד עבר בקהל־השומרים.

כעבור שנים־עשר יום כרו קבר לשלישי: מנדל פורטוגלי, – יום אחד, כשחזר מה שמירה, נשמט מידו האקדח הטעון ופצעוֹ פצעי מוות. שבוע נאבק על חייו, והוכרע.

מנדל, אחד מהשלושה שעמדו בראש האירגון רוב הזמן, איש המעשה היה. הוא שנשלח לארגן את שמירת חדרה ורחובות. הוא שניהל את המשא־ומתן עם האיכרים, דאג לעצם השמירה וקבע את עקרונותיה. בחדרה וברחובות, לראשונה, פיתח שיטת שמירה חדשה: לא שמירה מקומית, איש איש על כרם ובית, כי אם שמירה גושית, שתקיף את כל היישוב ושדותיו.

איש עליז היה, אוהב מחול ומצטיין בו, ואילו הזמן כירסמוֹ. מן הדרכים הרבות בּהן ניטַלטל היה כותב אגרות לאשתו טובה, שלא ראה אותה זמן רב ולא יכול לומר לה מתי ייפגשו. בשנים האחרונות הירבּה להתגעגע לעבודת־האדמה והיה מספר לרעייתו משאת־נפשו לפרוש מן השמירה ולהשתקע בכפר. כשנתיישבו השומרים בתל־עדש, קיווה כי־הנה מתקיים חלומו. ואולם אותו זמן פרצו המריבות, ומנדל פורטוגלי התאכזב, לא הצטרף לשום קבוצה, נטש את הפעילות בועד, וכמו פעמים רבות קודם־לכן העמיס מעט המטלטלין בעגלה ויצא עם משפחתו לכרכור, שם השכיר את עצמו שוּב לשמירה. מכרכור עבר לבית־גן, ובשעה שהעגלה נתחבטה בדרך העפר והאבנים של העמק, ילדה אשתו בן.

אחרי ששמר עשרה שבועות במקומו החדש, קרה האסון. כאמור, שבוע־ימים התהפך בייסורים, מרגיש את המוות הבא, ויום אחד, כשנכנסה רעייתו לחדר, ביקש ממנה: “טובה, הבה ניפרד, ובצאתך זאת הפעם מהחדר, אל נא תשובי הנה.”

קברוהו ליד שני היחזקאלים. הפעם לא הגיע גלעדי להלוויה. חוששים היו מלספר לו על מותו של מנדל. בזמן האחרון נחלש לבו, וחבריו חסו עליו שמא לא יוכל לעמוד בבשוֹרה המרה.

רעייתו של מנדל, שהלכה אחריו בטוֹבָה וַברעה, סיפרה שנים רבות לאחר־מכן: זמן רב לא יכולתי להסתגל לרעיון כי פורטוגלי איננו, ויש שהיה נדמה לי, כי הוא עומד לשוב מהדרך, רכוב על סוסתו, כרגיל.״

בדרום נהרג חבר אחר שלהם: דוֹד־לוּזר, הוא אליעזר פינקלשטיין, הרווק הקשיש. מאוכזב עזב את תל־עדש, כואב את מלחמות־האחים שהתלקחו, לקח את סוסו־חביבו, הנקי והמטופל תמיד, וירד לבן־שמן ביהודה, שם שמר גם יגאל. דמוּם יותר, סגור יותר, עצוב יותר ומקדיש יותר ויותר זמן לסוסו בעל־הייחוס. לילה אחד יצא עם יגאל לשמירה. יגאל פנה לצד אחר לבדוק אם הכל כשורה. פתאום שמע ירייה חזר מהר ובדרכו הספיק לראות בבריחתו של גנב מהשדה. לא רדף אחריו, אלא חיפש את דוֹד־לוּזר ומצא אותו מתבוסס בדמו. לקח אותו לכפר ומיד רתמו עגלה והעלוהו לירושלים. היה יום ששי ומשהגיעו לעיר ירדה השבת. מנהלו של בית־חולים שערי צדק, ד"ר וואלאך, שהיה מן האדוקים־הקיצוניים, לא ניאות לקבל את הפצוע לבית החולים – משום חילול שבת. דוֹד־לוּזר שכב בבית פרטי עד יום־ראשון ומשהכניסוהו לבית החולים היה מצבו נואש.

ככל ימי־חייו כן גם עכשיו היה בודד, לבדו בחדר שבבית־החולים, רחוק מחבריו וניצב יחידי מול אימת המוות.

המלחמה הִכבידה את ידה. בקיץ 1915 פשט האַרבה בארץ והטיל מוראוֹ. ג’מל פחה, מפקד החזית הדרוֹמית, יצא בשני מסעות דרך סיני לכבוש את הסואץ. כדי לאַפשר את התקדמותו של המחנה הצבאי הגדול, בעיקרו חיל רַגְלִים כּפשוּטוֹ, גייסו התורכים והחרימו כל דבר שצריכים לו, או שצריכים לו כביכול, למסע כזה. הדרכים מלאות היו חיילים תורכים; התזונה הלקויה ניכרת בהם והם שותקים ומקבלי־דין, יורדים דרומה, כל הזמן דרומה, ואִתם העגלות והתותחים. ביניהם הסתובבו ביהירות, במכוניוֹתיהם החדישות, קצינים גרמנים מצוחצחים, מסתכלים בבוּז על החיילים היחפים המורעבים, שהם בני־בריתם.

לצורך המלחמה, ניסו התורכים להנהיג שמץ סדרים ואירגון, אלא שלא קל היה להרגיל בכך את החוליות והדרגים השונים. רחוק היה הדבר מכל אורחי חייהם ומסורתם והם רק הסתבכו יותר ויותר ברשתות ביורוקראטיה וחוסר־יעילות. החרימו בעלי־חיים לתובלת המחנה הגדול, החרימו חיטה, החרימו עגלות וגייסו את בעליהם. החרימו את משאבות־המים של הפרדסים ואפילו את גדרותיהם, כדי שישמשו את מחנות הצבא, אבל כשאלה כבר נמצאו ברשותם לא ידעו מה לעשות בהם, והכל היה מגובב בערימות, הפקר לגניבה ומַעל וחלודה. הם הניחו מסילות־ברזל דרומה, אל החזית, אבל לקטרים חסר דלק, ולעתים נעצרת הרכבת באמצע מהלכה ונוסעיה יורדים לכרוֹת עצים כדי להסיק את הדוודים, שיוכלו להמשיך במסע.

ג’מל פחה, השליט המטיל אֵימה על הארץ ואחד מהשלישייה השלטת בתורכיה כולה, מנהגוֹ עם היהודים היה בהפכפכנות. מדי פעם היה קורא אליו את מנהיגיהם אוסר על מה שנראה בעיניו כפעולות ציונות, מאיים בתליות פומביות ומגרש מן הארץ כל מי שנפל עליו צל־צלוֹ של חשד־מה; ופתאום היה מוֹעיד אֵליו מנהיגים אחרים, מסביר־פנים ומדבר עמם כדבר איש אל רעהו; ביקר במוסדות היהודיים, ובוריס שץ, מנהלו הנמרץ של “בצלאל”, אף הגיש לו פורטרט שלו, מעשה ידי התלמידים. יצא לתל־אביב ונתקבל בכבוד בגימנסיה וציירה הצעיר של העיר הצומחת בחולות, נחום גוטמן, נתבקש לצייר לכבודו “ברוך הבא” גדול שתלוהו במבוא הבניין, וג’מל פחה נראה כרווה נחת מהשכונה המודרנית ואומר: הנה היהודים עושים לנו אירופה ממש. היה מנצל את המומחים שבין היהודים – את גדליה וילבושביץ מינה למהנדס של יפו, ואחר־כך מהנדס ראשי בדמשק. את נחום וילבושביץ מינה למהנדס ירושלים, את אהרון אהרונסון הִפְקיד על המלחמה בארבה. ואחרים העמיד על מסילות־הברזל ומוּסכי הרכבות ומקומות אחרים הצריכים למומחים.

פעם, שוב בעת רצון, בא לבקר בראשון־לציון ושמח על הכפר הנאה והמפותח, הצטלם עם כל הנכבדים על הכביש הראשי, וברוחב־לבו אף העניק לראשון־לציון מתנה, העומדת לה עד היום: שטחי החולות הגדולים המשתרעים בינה והים. כפי שטוענים, אף אהובה יפהפיה לקח לו מבנות ירושלים, והיה מובילה עמו בקרון רכבת מיוחד.

ואחר־כך, פתאום וללא כל סיבה ניכּרת, היה חוזר לאִיומיו ואף מוכיח שאין אלה מלים בלבד, – הרי היה אחד מבין טוֹבחי הארמנים – וכן העמיד תליות ל“פאררים”, אלה העריקים שנתפסו, וללאומנים ערבים, וגירש כמעט את כל מנהיגי היהודים מהארץ, ואילו את רופין, שהיה נתין גרמניה, בעלת הברית, סילק לקושטא.

לאחר המלחמה, כשפרצה המהפכה הבולשביקית ברוסיה והשליטים החדשים פירסמו תעודות מגנזי ממשלת הצאר, נסתבר שג’מל פחה פנה בסוף שנת 1915 אל בעלות הברית, באמצעות הרוסים, והודיע כי הוא מוכן לפרוֹש משני חבריו, שותפיו לשלטון בתורכיה, אנוור פחה שר־המלחמה וטעלאת ביי, שר־הפנים, לעבור לצד בעלות־הברית תמורת מינויוֹ לשוּלטן של מחוזות תורכיה באסיה, בעוד שאת תורכיה האירופית מוכן היה למסור לרוסים. אותו זמן התקרב ליהודים, לפי שהחשיב את קשריהם – כביכול – עם בעלות־הברית והשפעתם באמריקה. אותו זמן רמז אפילו, בשיחה עם דיזנגוף וענתבי, על “אוטונומיה יהודית”, שהוא מוכן לכונן במסגרת החדשה.

מסתבּר שהאנגלים והצרפתים לא שׂשׂו לעיסקה זו, שהיתה מעניקה רוב טוֹבה לרוסיה, בעוד שאנגליה וצרפת לטשו עיניהן דווקא לשטחי תורכיה באסיה; גישושי־ההסכם נידחו איפוא, וג’מל פחה חזר להכביד לבוֹ וידו.

תחילה היו סבורים בארץ שכל עניין המלחמה הוא עסק לזמן קצר. משעברה שנה ראשונה, ושנה שנייה, פסקו מניחושיהם על קצה הקרוב. הרעב בא לארץ, וסבלו ממנו עניי הערים, בעיקר בירושלים. המחסור הצמיק את האנשים ועיניהם של הילדים יקדו באש של רעב תמיד.

בראש היישוב עמדו “ועד פוליטי” וּועד עזרה. עד אפריל 1916 היו מגיעות ליפו – ברשיון בעלות הברית – אניות מלחמה אמריקניות שנשלחו על ידי ממשלת ארצות הברית ועמן מזון וכסף ששלחו יהודי אמריקה. הוועד הקציב, משום דרכי־שלום, חלק מהכסף והמיצרכים לרשות תושבי הארץ הערבים ואת השאר העביר לוועדים אזוריים. ניתנו הלוואות לפרדסנים ולאיכרים, כדי שימשיכו לקיים את משקיהם ויתנו עבודה לפועלים יהודים; וסכומים מסוימים הוקצבו לקניית מזון לחלוקה. אבל גם בימי המצוקה לא תמיד הגיעו הכסף והמזון לידי הנצרכים באמת. ומה שהגיע לא הספיק.

בערים שרר הרעב. ביהודה, שפרדסיה וכרמיה שַׁבתו, לפי שאי־אפשר היה לשלוח את הפרי לחוץ־לארץ – היה מחסור. בגליל טרם ניכּרה המצוקה כל־כך. האיכרים היו שומרים על חיטתם, וכשגבר המחסור אף העלו את מחירה, וכן הלינו, כאמור, עד־בּוֹש את שכר השומרים. ועוד: משום מחסור־מַטבע היו משלמים לפעמים את השכר ב“פרי הטבע”, בחיטה ושעורה, והיו השומרים קובלים שנותנים להם את התבואה הגרועה ביותר בשער הגבוה ביותר.

המלחמה והמחסור חיזקו את שוּרות הגנבים והשודדים. השמירה קָשתָה. רבים מן השומרים פצעים להם בחלקי גוף שונים, פצעי כדורים, נבוּטים ופגיונות, שלא נרפּאו כַּליל. אף אלה הוסיפו על חלישוּתם. הגנבים התפרצו והתחצפו יותר, ואילו השומרים רעבים יותר וחלשים יותר, וחייהם יגעים. מספר מרדכי טיטלמן על אותם ימים:

בתקופת השמירה ביבנאל היתה תוקפתני בוקר־בוקר, בחזרי מן השדה, הקדחת. בשובי מן השמירה נהגתי לעבור ליד בית־המרקחת והרוקח היה מזריק בי חינין, פעם ביד ימין ופעם ביד שמאל. למטה לא יכלתי לקבל את הזריקה, כי היה עלי לשמור על “כושר הרכיבה” שלי.

פזורים היו בכל המושבות, יחידים ושניים־שלושה. איש־איש וחבורה־חבורה לנפשם. בתל־עדש נתכנסו עם השומרים גם פועלים ופועלות לעבוד ולהתפרנס איכשהו. נתיישב ביניהם גם אהרון דוד גורדון, שיצא את דגניה, והזקן היה עובד בגן הירקות ובלילות יושב בחדרו וכותב. אנשי המקום היו דואגים שהנפט לא יחסר במנורתו ונייר הכתיבה על שולחנו.

התקפות התורכים על הסואץ נכשלו. בדרום הרחוק, לאורך צפון סיני, התקדמו האנגלים אל גבול הארץ. עדיין רחוקים היו ומתקדמים באיטיות, כשהם מבטיחים את עצמם היטב בדרכי המדבר. הניחו צינור מים ומסילת־ברזל שהתקדמו עם הצבא, אבל עדיין לא הגיע קולם לארץ.

והמצב כאן החמיר – אניות אמריקניות פסקו להביא מזון, השדות חָרבו, ומה שנותר הוחרם על־ידי התורכים. הרעב היה אורח קבוע בבתים. שררה קדרוּת. וחוסר ידיעה מה יילדו הימים. ודווקא אז התעוררו אנשי “השומר”, איש איש במקומו וישובו, וכן שבוּ־נקבּצו יחד: אין לשקוֹע בשיגרת היום־יום, במושבות ובשמירה – יש להתכונן. ישראל שוחט לימדם: צריך להיות מוכנים: לצפוי, ולבלתי צפוי. נמצאה שוב לשון משותפת ובאמצע קיץ 1916. בסוף חודש אב, נתכנסו לאסיפה בתל־עדש.

החזית התקרבה לארץ ועִמה סכנותיה לתושבים. תוך כדי הנסיגה עלולים התורכים המובסים להשמיד את היישובים שבדרכם. השכנים הערבים עלולים אף הם לנצל את התוהו־ובוהו שבמסע גייסות וחילופי רשויות ולהתנפל על יישובי היהודים, המפורקים מנשקם. איש כבר לא החזיק בדיעה שגורל היהודים קשור בתורכיה. אל הגבול התקדם כוח אירופי. הוא יחדור לארץ, ויהיה מה שיהיה יחסו ליהודים – חייב הוא לפגוש בעובדה של כוח יהודי בארץ־ישראל.

האסיפה החליטה לארגן בכל יישוב יהודי קבוצות־הגנה קבועות מסביב לגרעין אנשי “השומר”, ולקיים מחסני נשק סודיים. מקום הפעולה העיקרי נקבע סמוך לחזית – בדרום. רחל ינאית וצבי נדב, שבזמן האחרון היה פועל ביהודה, נשלחו לארגן את הפעולה.

בסוף הקיץ קם התפ"י – “הגנה תמידית ופעולה ישירה”. השם הארוך היה נסיון לתרגם את המושג “הגנה אקטיבית”; לא אגודה להגנה עצמית המַמתינה למתנפלים. אלא אירגון צבאי הפועל בשטחים רחבים, אוגר כוח ומופיע גם במקום שאין מביאים אותו בחשבון כלל.

צבי נדב ורחל ינאית יצאו ליישובי הדרום, לגייס פועלים וסתם צעירים לאירגון החדש. נוסף להם עוד יעוד: האנגלים חנו על הגבול, מתכוננים לפריצה. היתה סכנה שעם התקדמותם יגרשו התורכים את האזרחים מיישוביהם, והוחלט להשאיר קבוצות הגנה מצומצמות במושבות, בסתר, כדי להגן על היישובים בזמן המעבר ולהעמיד את הצבא והמימשל הבריטי בפני העוּבדה. חשוּב הדבר, אמרו, שלקראת הכובשים האנגלים ייצא כוח יהודי מאורגן, כוח צבאי, נושא דגל.

יחד עם הנשק שמרו גם דגל ציוני, האסור על־ידי התורכים, כדי להניפו עם בוא האנגלים ולקבלם כבעלי־ברית. בשלב מסוים תיכנו לרכז שלוש מאות צעירים חמושים ועם התקדמות האנגלים לפרוץ את החזית התורכית ולהתחבר עמם.

לשם תוכנית זו נִדרש מרכז פעולה בדרום, ושימשה לכך רחובות. המושבה הגדולה שילחה לפני ארבע שנים את אנשי “השומר” ומסרה את שמירתה לידי קבלן מפתח־תקוה. אלא ששומרים אלה לא יכלו להבטיח את שלומה, רכושה ושדותיה בימי המלחמה, כשהרעב ביישובי השכנים עודדם למעשי גניבה ושוד ביתר־שאת. ושוב פנתה המושבה ל“השומר” והציעה לו לחזור אליה. עכשיו, שחידשו והמריצו את פעולתם, גדלה חשיבותה של רחובות, היישוב הגדול המאפשר לרכּז חברים רבים בדרום, והוחלט להיענוֹת בחיוב. צבי נדב, בשם קבוצת חברים, חתם על החוזה עם המושבה והחל בגיוס רוכבים ורגלים לשמירה.

גם בצפון התכוננו לקראת הבאוֹת. כבר בראשית 1916 ערך נחום הורביץ אימונים בסירה על הכנרת, כדי להכין בחורים שיוכלו להגיע בנתיבי־מים לחוץ־לארץ.

חזית המלחמה המתקרבת הֵקלה בהשגת הרבה נשק. הבדואים שבאזורי הקרבות גנבו ללא היסוסים נשק משני הצדדים. פרקו רובים מהחלָלים והציעו הכל למכירה. היתה גם דרך שנייה: התורכים הזרימו נשק רב לדרום ואפשר היה לגנוב ולהעלים חלק ממנו. מחסני הנשק של המושבות היו ריקים כמעט, ועכשיו הייתה הזדמנות למלאותם. בפעולה זו שותפו גם חברי “הקבוצה היפואית” ובעיקר “קבוצת הגימנזיסטים” שם. הקבוצה היפואית הורכבה מתושבי תל־אביב, צעירים שנתגייסו להגנת המקום, ופעיליה בוֹגרי גימנסיה “הרצליה”.

“הרצליה” בימים ההם לא היתה סתם בית־ספר. חלק מתלמידיה נשלחו על־ידי הורים ציוניים בחוץ־לארץ ללמוד בארץ־ישראל. אחרים היו בני מושבות ובני עסקנים ציונים והם ראו עצמם מגויסים למשימות לאומיות. תוך כדי לימודיהם נתקרבו לאנשי העלייה־השנייה ולמפלגות העבודה, התערבו עם הפועלים בפונדקים של חיים־ברוך וספקטור, שמעו תורה מהנודעים והנערצים שבין מנהיגי הפועלים וסופריהם, יצאו לעבודה בחווֹת ובדגניה ועמדו במערכות היישוב היהודי, כמו המאבק לעברית בבתי־הספר של “עזרה”. בין תלמידי הגימנסיה קמה אז קבוצת צעירים שהחליטה להתמַסר כּליל לעבודת־העם, ואמנם גדולים היו חֶלקה ומשקלה בהנהגת היישוב שנים רבות. בלטו ביניהם משה שרתוק (שרת), דוב הוז, אליהו גולומב.

בפרוֹץ המלחמה נתגייסו בחוּרי הגימנסיה לצבא התורכי כקצינים, וסבורים היו שצפויים מכאן הישגים והנחות ליישוב היהודי. עד־מהרה נתיאשו מהתורכים ממַהפכת־הצעירים כביכול ומכל סיכוי של שינוי היחס ליהודים. אחדים ברחו מהצבא וחזרו לפעילות ביישוב היהודי. אחרים המשיכו בתפקידיהם, שלא להפר שבועת הצבא, אך הורחקו על־ידי התורכים מכל פעילות קרבית. עכשיו, שהתקרבה החזית בדרום והגיעה לשערי הארץ – התארגנו יחד עם צעירים אחרים בני תל־אביב. נחלצו להגן על עירם, ותוך כך שאפו ליצוֹר מכשירי הגנה יהודיים עצמיים.

קרובים היו ל“השומר”, מושפעים מגבורת אנשיו ומעריצים אותם. כמה מהם אף הצטרפו ל“השומר”, כמו יצחק טורנר וחיים שטורמן. אחרים יצאו לשמור מטעמוֹ אלא שבחזקת בני־טובים ובני עסקנים ציוניים נתקשו להצטרף־ממש לאותם שומרים־סוציאליסטים קנאים, נַוודים יַחפנים, שהתחנכו על רעיונות ואמונות המהפכה הפועלית. קרובים היו לאנשי “הפועל הצעיר”, עבדו בדגניה ושמעו תורה מא.ד. גורדון, אך גם תורתה האידיאליסטית־מַשכּילית של מפלגה זו לא יכלו לקבל עד־הסוף: “הפועל הצעיר” הוכיח מִידת הסתייגות מכל הקשור לנשק וכוח, צבא ומשמעת, – הגם שידעו והכירו היטב שאי־אפשר לקיים את היישוב מבלעדי אלה.

ואילו הגימנזיסטים, שהחשיבו את מלאכת הצבא ו“משחק החיילים” כגורמים חיוניים לקיומו והתפתחותו של היישוב היהודי לעתיד – חָברו עם אנשי “השומר” וקיבלו מהם תורת השמירה והצבא.

עכשיו, בתחילת 1917, כשהחלו האנגלים לעלות על עזה, שלחה גם קבוצה זו שליחים להשיג נשק בדרום ועשו יד־אחת עם “השומר” בפעולה זו.

מרחובות היו רוכבים שמונה שעות לרוחמה, ומבאר־טוביה – חמש. החווה, אשר שומרהּ היה יעקב פַת, מאנשי “השומר”, היתה היישוב היהודי הדרומי ביותר. כשקרבה החזית לעזה, החלו להגיע לחצר רוחמה בדואים שהציעו למכירה נשק שאספו בשדות הקרב. יעקב פת עלה לרחובות, נפגש עם רחל ינאית וצבי נדב וסיפר להם על הצעות הבדואים. אלה אמרו לו “להניח ידו על כל נשק שימצא”. רחל יצאה לצפון והשיגה כסף למטרה זו. כשנודע בין מַאהלי הבדואים כי יש קונה טוב – הם נהרו לחווה ושלל נשק על גמליהם. בשלב ראשון רכש פת שמונים רובים עשרים אקדחים, רימוני מילס ותחמושת.

חברי תל־עדש, שנשׂכּרו לאיכרים לעבודת עגלוֹנוּת ה“סוּכרה” לדרום, התמַחו בהעברת הנשק בתחתיות כפולות של העגלות, במסען חזרה מדרום לצפון. עם התרחבות האפשרויות, הצטרפו חברים נוספים לשַׁמש כעגלונים ותוך כדי הובלת מיטען הצבא העבירו את הנשק מרוחמה לצפון. בפתח־תקוה הוקם מחסן ארעי, בו הונח הנשק המובא מדרום, וקרונות אחרים נטלו מכאן והעבירו לאורווה של כנרת ששימשה כמחסן מרכזי. לכנרת באו נציגי המושבות, רכשו רובים ואקדחים, וכסף הפדיון נשלח מיד לדרום לרכישת נשק נוסף.

כעגלונים מובילי נשק בהֶסתר שימשו חיים שטורמן, ישראל וַגמן, גרשון פליישר, מאיר ספקטור, משה אלכסנדרובסקי ואחרים מאנשי “השומר”. נצטרפו אליהם גם מ“הגימנזיסטים” – אליהו גולומב, דוב הוז, שהיה קצין אצל התורכים והתחמק מהם, ואחרים. בתחילה היה אליהו גולומב מבריח את הנשק באוּכפו של חמור, משנתרחבה הפעולה – החליפוֹ בעגלה. בעיקר הצטיין בהברחה איש “השומר” יהודה וולפסון, שכינוהו “מלאך” על שום קור־רוחו ופני תָמִים ואדיש שהיה מעמיד בשעת סכנה, בעוד שהיה מן החרוצים ביותר בהברחת הנשק. צבי נדב מספר, כי יום אחד שלח אותו לרוחמה, למסור הודעה לפת, נתן בידו אחד־עשר בישליק. בשביל לשכור חמור ולאכול משהו בדרך הארוכה, יהודה יצא בלילה ברגל ושב למחרת בערב והחזיר לנדב עשרה בישליק. נדב השתומם ויהודה הסביר: “חבל לבזבז כסף על חמור,” ומיד התייצב לשמירתו בכרמי המושבה.

נשק הושג גם שלא באמצעות הבדואים: העגלונים שעבדו בשביל התורכים והעבירו נשק ותחמושת לחזית, לקחו ממנו “מַעשר” ובמסעם בחזרה מהדרום חנו בחוות רוחמה והשאירו “תרומה” לפת.

האנגלים חזרו וניסו להתקיף את עזה, המבוצרת היטב ומוגנת בידי חיילים תורכים רעבים אך נודעים בעקשנותם. אלפי אנגלים נהרגו – והמצודה לא נכבשה. בינתיים, הכריזו התורכים על פינוי האזרחים מן האזור הקרוב לחזית. תחילה התכוונו לפינוי כל היישובים היהודיים בדרום, אך לבסוף בטלה הגזירה כלפי המושבות, והוצאה לפועל לגבי תל־אביב בלבד. בפרוֹס הפסח בשנת 1917 יצאו תושבי העיר לגלוּת. “הוועד הפוליטי”, המוסד העליון של היישוב, שקבע את מקומו בפתח־תקוה, עשה מאמצים לארגן את היציאה בשיטה וסדר. הוקמו מחנות בפתח־תקוה ובכפר־סבא ובמושבות הצפון. חילקו את היוצאים מחלקות־מחלקות ושילחום למקומות שונים. מהגליל נתגייסו עגלות כדי לעזור בהעברת האנשים ומטלטליהם הובטחו מזון ואספקה. הגולים נתפזרו עד דגניה וכנרת, נצטופפו במושבות ובמחנות אוהלים, ולמרות כל המאמצים היה הסבל רב. מובן שנתייסרו ביותר העניים ויותר־מכל התימנים – אותם יהודים מצוינים פדויי גלות־ערב הרחוקה, שהחלו מגיעים בהמונים בשנים שלפני פרוץ המלחמה, נשתקעו במושבות ויצאו לעבודות הקשות, בשכר מועט ובלא שוּם טרוניות.

אנשי “השומר” המשיכו בפעולותיהם בדרום, אבל עכשיו התנגשו כאן עם אירגון שמירה חדש – “המגן”. באזור זה אף דיברו הרבה על קבוצת מרגלים “ניל”י", הפועלת למען האנגלים. אף־על־פי שהיתה זו קבוצת ריגול, החייבת בחשאִיוּת. משום סכנת־הנפשות הכרוּכה בכך לחבריה, ולא רק להם – לא הצליחו אלה, או לא התאמצו, להצניע את פעולותיהם ומעשיהם, והיו מתלחשים הרבה, ואף מורים־באצבע על האנשים שעבדו בשביל האירגון החשאי, והללו – כך היה הרושם לא אחת – נהנים מכך. לפלא היה הדבר, לעתים, שהיחידים החרשים־ועיוורים עדיין הם התורכים. בכל־אופן, עדיין לא נתעוררו לשום פעולה נגד קבוצה זו.

מנהיגוֹ של “המגן” ואחד הפעילים ביותר בניל"י היה יוסף לישנסקי, בשעתו חברם של השומרים.

יוסף לישנסקי יתום היה מגיל צעיר וגדל אצל קרובי־משפחה במטולה. כבר בילדותו, במושבה, התנכּר במעשים שהִקפיצוהו־בראש. משגדל, נתקרב אל הערבים שבסביבות המושבה, למד את שפתם ואת מנהגיהם, רכב היטב, נשא רובה וחרב מתפאר היה ומגזים בסיפורי עלילותיו לפני נערי המושבה. היה בו אי־שקט פנימי וכאילו מוכרח הוא להיות־בראש, כדי שיסוּפר עליו בהערצה.

הוא נשא אשה מבית־גן ונתאַכּר שם. אלא שלא איש בית ומשפחה היה. התקרב לאנשי “השומר” ששַׁמרו בבית־גן, ואלה, כפי־הנראה, בהתחלה נהנו מהליכותיו ומסיפורי־גבורה שלוֹ. בן הארץ היה ומכיר היטב את הערבים, יודע כל מנהג ממנהגיהם ורואה את עצמו פיקח וערום מהם. היה יוצא עם האנשים לשמירה רודף עמם אחרי שודדים וגנבים, ומפליא ברכיבה ובגינונים מזרחיים. לא יצא זמן רב והוא נטש את משקו, נעשה שומר, אחד מהחבריא, יוצא לשמירה, בקיא במעשי־משובה, ופעם, יחד עם מאירקה חזנוביץ, אף “סילק” רובה ממאיר רוטנברג שהתנמנם בשמירה בכנרת. ועד “השומר” נזף בהם וציוום להחזיר את הרובה לבעליו.

לאחר־זמן נשלח לדרום, שם נמנה עם שומרי רחובות, ומן המפליאים את הגברים והנשים במושבה במעלליו, בלבושו ובסיפורי־עלילותיו.

אולם התנהגותו וראוותנות שבו הרחיקו ממנו רבים בקרב חבריו, היתה בו נוֹעזוּת, אך גם משהו בלתי־יציב, פזיז, ואמרו שאין לבטוח בו. טענו, שכמה פעמים מסר דברים בענייני שמירה ולא היו אמיתיים. אף־על־פי שגם בין אנשי “השומר”, בעיקר בין הצעירים החדשים, היו שנהנו מהופעה מרשימה, מסוסה “חטוּבה”, מהנימוס המזרחי ודיקדוקיו – בכל־אופן היו ראשי “השומר” רגישים להתנהגות החברים, מקפידים שלא יפריזו מעל־המידה. מעשי שומר יחיד עלולים לפגוע לא רק באירגון, אלא גם במושבה בה הוא חי וביהודים אחרים, ועל־כן גם היו נזהרים מאוד שלא לפגוע־למוות בשעת הדיפתה של התקפה, שלא לתת פתחון־פה לנקמת־דם עיוורת בכל יהודי, שומרים היו על כבוד הערבים אתם באו במגע ומכבדים את מנהגיהם. והנה לישנסקי בא אל השומרים כמי שמכיר את הערבים ובקי בהליכותיהם; ועם זאת היה בּז לערבים, תובע להחמיר עמם, טוען ליד־חזקה כלפיהם, יוצא בסיסמת דם תחת דם וגאולת־דם לא רק ברוצח אלא גם בכל משפחתו. וכך, הערצה ראשונה נהפכה להסתייגות.

אומרים היו שהוא מהיר־לירוֹת. בסיכסוך־שדות רגיל במלחַמיה נהרג בן השייך של שבט השוכן ליד המושבה. הדבר גרם להתנפלות על המושבה והריגת אחד היהודים.

בני השבט אמרו, כי לישנסקי הוא השומר שהרג את בן השייך, הם מסרו את שמו לשלטונות, והוא נמלט. השומרים, כאמור, האשימו אותו במעשי־פזיזות ובלחיצה נחפזת על ההדק. באסיפה הכללית של “השומר” לא נתקבל לישנסקי כחבר, למרות שלוש שנות שמירתו – והוא פרש מהאירגון.

לאחר־מכן ריכז סביבו כעשרים איש, מהם אנשי “השומר” לשעבר, או שלא נתקבלו כחברים, הקים אגודה בשם “המגן” וקיבל שמירת המושבות הדרומיות: רוחמה, באר טוביה, גדרה ועקרון. “השומר” ראה באגודה החדשה אירגון שנוסד רק כדי להתחרוֹת בו, וקרא לביטולו. מרכז ההסתדרות החקלאית ומוסדות אחרים התערבו בסיכסוך. לישנסקי טען, שכל מטרתו לשמור במקומות שאין שם “השומר”. ואילו נציגי “השומר” קבעו שהם אירגון המגן המוכר בארץ, ואילו לישנסקי הקים את אירגונו כדי לפגוע בהם. אין זה אירגון המסוגל להחזיק מעמד, ויש סכנה בשמירה שמניעיה הם כאלה.

ואמנם, שמירתם של אנשי “המגן” נתקיימה בקושי, ואחר־כך, כשנצטרף לישנסקי לניל"י והתרכז בפעילותו למען אירגון זה – הוא זנח את “המגן”, האגודה נתפרקה וחבריה התפזרו.

זכרון־יעקב הולידה את ניל"י, אף שבין מייסדיה היה גם איש חדרה. זכרון־יעקב יושבת־ההר, שאיכריה צמודים לאדמתם וקנאים לה, מסתדרים עם שכניהם הערבים, מושיבים אותם משפחות משפחות בחצרותיהם כדי שיעבדו בשבילם, – נשמרה כל הזמן מפני הפועלים החדשים ואירגוניהם. אם האבות כך מִטעמי נוחוּת, באו בניהם, שביקשו לעצמם רעיונות ואידיאולוגיה, והקימו את אירגון “הגדעונים”. יסודם וגרעינם במשפחה אחת, שניפלתה אף משאר משפחות זכרון־יעקב – האהרונסונים.

הנודע שבהם היה אהרון אהרונסון, שהגיע, כאמוּר, להישגים מדעיים בבוטניקה שהוחשבו גם בחוץ־לארץ, נתפרסם בגילוי “אֵם החיטה” בגליל, השתתף במשלחות מחקר מדעיות ואסף עשׂבּייה חשובה של צמחי האזור. בביקור בארצות־הברית התקרב לעסקנים ולעשירים יהודים, ביניהם יוּליוס רוזנוואלד והנרייטה סוֹלד, אשר שמחו על פרי־הארץ המוצלח. הם יסדו וַעד ונתנו לו אמצעים להקים תחנת נסיונות חקלאית בעתלית. אהרון נהפך לסמלם של בני זכרון־יעקב והיה מנהיגם הנערץ. הוא עצמו לא עסק ב“פוליטיקה” מקומית, ונושא דברו היה אלכסנדר אחיו, אשר ריכז והפעיל את הנוער של המושבה.

לא היה ברור ל“גדעונים”, מה היא דרכם ומה הם רעיונותיהם, מלבד הרגשת־הקיפוח החריפה לעומת הפועלים ו“השומר”. חזון ארץ־ישראל שלהם היה כמין יישוב יהודי של חוואים, בעלי אחוזות ומפקחים, ש“עם הארץ” – הערבים – מספקים בו את העבודות ה“שחורות”; מֵעין המושבות הגרמניות ה“טֶמפלֶרִיות” שחיו בפני־עצמן בתוך הסביבה הערבית, מתייחסות אליה בבוּז ומנצלות אותה לצרכיהן. ואפשר שהגדעונים לקחו להם כדוגמה גם את יישוּבי הצרפתים באלג’יר – אחוזות ומפעלים המעסיקים ומעבידים אלפי ערבים.

אהרון אהרונסון עצמו לא לקח חלק פעיל בהתכתשויות שבין “הגדעונים” והפועלים, אך בתחנת הנסיונות שלו העסיק מעט מאוד פועלים יהודים. על־כך הגיבו בחריפות הפועלים והמשכילים שבארץ – שהוא זילזל בהם ובביקורתם. גם הוא, כאחיו וחבריו, סבור היה שאפשר להקים יישוב יהודי גדול בארץ, מבלי שהפועלים ואירגוניהם ימלאו בו תפקיד חשוב. וכך, תחנת הנסיונות, בכל אמצעיה העשירים, חרף כשרונו של אהרונסון, לא השתלבה כלל בנסיונות החקלאיים שנוצרו אז בארץ בחווֹת, בקיבוצים, בניצני המושבים, אשר סללו את מיטב הדרכים בפני חקלאות יהודית גדולה ומשגשגת. תחנת אהרונסון חיה בארץ־ישראל כאִי מבודד, כנווה קטן בפני־עצמו.

התנהגות האהרונסונים בתחנתם, שהיתה בעצם מפעל לאומי, לפי כוונות תומכיו ומחזיקיו בחו"ל, הכעיסה את הפועלים ועתוניהם. היו מספרים על עוברי־אורח מחיפה ליפו שפגשו בדרכם רוכב־דוהר מתחנת עתלית לחדרה. הסתבר שהגיעה משלחת יהודים־תורמים מאמריקה, ואהרונסון הריץ שליח להביא פועלים יהודים מחדרה – בזכרון־יעקב לא נמצאו כאלה – שיוכל להציגם לפני האורחים ולצלמם בשביל חוץ־לארץ.

משפחתו של אבשלום פיינברג, אצוּלת העלייה הראשונה, בני ביל"ו ומייסדי ראשון־לציון, קרובה היתה לפועלים ולראשיהם, אבשלום עצמו נקשר בידידות רבה עם מניה שוחט, בפאריס ב־1907, והיתה לה, כרגיל, השפעה עליו באותו זמן. משחזר לחדרה התקרב לשומרים, אך ברבות הימים גברו עליו השפעות אחרות והוא התחבר לאהרונסונים, בעיקר משום הערצה לאהרון, שצעירי הזכרונים ראו בו דמות־מופת שלהם ושל ילידי הארץ היהודים בכלל. התקרב, כאמור, לבית אהרונסון, התיידד עם שתי האחיות, שרה ורבקה, ונתארס לצעירה, רבקה. היה הולך אחרי אהרון בעיניים עצומות, כתלמיד־משַׁמש לפני רבּוֹ הגדול. הוא עבד כמזכיר תחנת־הנסיונות, ניהל מטעמה סניף בחדרה, ואף יצא בשליחויות־מחקר בוֹטניות מטעם אהרון אהרונסון לדרום הארץ, לסוריה ולבנון.

תחילת מלחמת העולם הראשונה הפסיקה את פעילותם של ה“גדעונים”. אהרון אהרונסון נתמנה, כאמור, על־ידי ג’מל פחה להילחם בארבה שפשט באזור. אבשלום פיינברג נקרא על־ידי אהרון לפקח על המלחמה בארבה בעבר־הירדן.

אבשלום היה תמיד רוחש בוז ושנאה למשטר התורכי, וחסר שמץ אמונה באפשרות של השתפרותו. וכן היה סולד מכל דבר גרמני. אולי בהשפעת השנים שעשה בצרפת. שם היו מטפחים את השנאה הלאומית נגד הפרוסים חומסי אלזאס לוריין. ואולם קריאַת דבריו מעלה את הרושם, שהיה לו מעֵין ניחוּש אֵימתה של הטבטוניוּת הרצחנית שעלולה להתגלע בגרמנים. בתחילת המלחמה, כשרבּים, וגם אהרונסון בתוכם, ראו אפשרות של שיתוף פעולה עם התורכים, כבר הטיף אבשלום להתקשרות עם אויביהם, האנגלים והצרפתים, כדי לעזור במיגור האימפריה הרקובה… דעה זו הביע באוזני אהרון ואלכסנדר אהרונסון, אהרון, איש אמונו של ג’מל פחה, התאכזב אף הוא מהתורכים, והשלושה גמרו אומר להתקשר עם האנגלים שבמצרים ולעבוד למענם. כך קמה ניל"י.

היתה סכנה רבה בפעולה מעין זו נגד משטר שהוכיח כי אין הוא נרתע מהשמדת עם: האַרמנים. יתר על כן, פעולות הריגול נעשו על־ידי חובבנים. האנגלים ראו בניל"י קבוצת אנשים שאפשר להיעזר בהם, ותו־לא. לא הגנו עליהם ולא לימדום להגן על עצמם. ואילו אנשי הקבוצה עצמה, כאמור, לא הקפידו בחשאיוּת מחויבת־ההכרח, הבליטו עצמם, והם הם שגרמו יותר מכל לכשלונם, מחוסר זהירות ומפני התנצחות שביניהם.

מניה וישראל עם אנה וגדע. בקושטא. 1918

צריף העץ – המבנה הראשון בכפר־גלעדי

להתנהגות ההפגנתית היתה סיבה נוספת: אנשי ניל“י ראו את פעולתם ואת קשריהם עם האנגלים, כחלק במאבק על ההנהגה בארץ בעתיד, ובמאבק עם אירגוני הפועלים המתחזקים תוך כדי עבודתם ויזמתם. הישגים שלהם וההכרה מצד האנגלים, הוצרכו להבטיח להם מעמד־בכורה בארץ לאחר המלחמה, להם ולמנהיגם אהרון אהרונסון – כך סברו. לפי זה גם ברור, שהיה מן־הנמנע כל שיתוף פעולה בין אירגוני הפועלים לניל”י, ואילו “השומר” ראה את עצמו בכל־עת כחלק בלתי־נפרד ממעמד הפועלים.

הבכירה בבנות אהרונסון, שרה, התחתנה לפני מלחמת־העולם הראשונה עם סוחר מקושטא. אולם בת־זכרון זו לא נתערתה בעולמה החדש. בסוף 1915, בעיצומה של המלחמה, החליטה לשוב לארץ ולמשפחתה. איש “השומר”, יצחק הוז, שעמד לחזור לארץ משלא הצליח להיפגש עם ישראל ומניה שוחט הגוֹלים בברוסה, שימש לה כמלווה ומגן במסע לארץ ברכבות המלאות חיילים. בדרכם עברו במחוזות הארמנים ונזדעזעו ממראות הטבח והשוד שערכו שם התורכים. מיד כשחזרה שרה לביתה בזכרון־יעקב, החלה בפעולה בניל"י, אהרון היה מרַכז הפעולות במצרים, אלכסנדר עזב את הארץ ויצא לארצות־הברית, ושרה נטלה עליה את ניהול פעולות הריגול בארץ, יחד עם אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי.

לישנסקי הצטרף לניל"י אחרי פגישה עם אבשלום פיינברג בבית־הסוהר של באר־שבע.

אבשלום יצא לסיני, כביכול בשליחות אהרונסון בעניין המלחמה בארבה, ובעצם התכוון לעבור למצרים. הוא נתפס על ידי התורכים בנקודה קדמית של החזית ונכלא בבאר־שבע. לישנסקי, שהיה שומר ברוחמה, הזדמן לבית־הסוהר, והעביר ידיעות מאבשלום לזכרון־יעקב. אבשלום מסר לו בפרטוּת על מה־ומה חוקרים אותו, ומה צריכים מַכריו להשיב אם התורכים יחקרוּם בעניינוֹ. אגב, בין הדברים שביקש אבשלום פיינברג להעביר, היתה הודעה: “אודות מניה שוחט לא שאלו כלום. כשישאלו, יאבדו זמנם: לא מכיר ולא יודע.”

מאסרה של מניה, בתחילת המלחמה, בעקב הלשנה, עשה רושם רב על אבשלום שהכיר את מניה ואומץ־לבה.

כשיצא אבשלום מבית־הסוהר, קירב את לישנסקי לעבודת הריגול. זו נתנה סיפוק למזגוֹ של לישנסקי, לנפשו שואפת־ההרפתקאות. היא גם זימנה לו את האפשרות להתעטף חשאיוּת, הִילָה של מחתרת וסכנות, שיתלחשו מאחריו ויעריצוהו. אך לישנסקי היה נטע־זר אף בקבוצה זו של בני־איכרים מזכרון – אחד הפועלים שנוּאי־נפשם, וגם הם סברו שהוא יהיר ורברבַן. ורק שרה קירבה אותו. משום פעולתו בניל"י נטש, כאמור, את פּקוּדיו בארגון “המגן”, לא היה מי שידאג להם וישלם שכרם, ואירגון־השמירה המתחרה נתפורר לגמרי.

אף ראש ניל"י, אהרון אהרונסון, הגם שהיה משַׁבּח את לישנסקי ביומניו, איננו נמנע מדברים חריפים כנגדו ורומז גם על פּסוּל שבוֹ – שמוצאוֹ משכבות העובדים – ומתעלם מכך שבעצם גם לישנסקי, כאהרונסון, הוא בן מוֹשבת־איכרים, אמנם רחוקה ודלה, מטולה. וכך כותב אהרונסון בשעה שלישנסקי מגיע למצרים באחד מביקוריו:

הבוקר הגיע יוסף העירה… הוא עומד בתוקף על דעתו לקנות חליפות יפות ולבנים מן המובחר. יש בו אותה נטיה אופיינית שנתייחדה לפועלים שלנו, המשתוקקים לחקות את ה“אריסטוקרטים” ואף לעלות עליהם.

ועוד כותב הוא:

קשה מאוד לבוא בדברים עם לישנסקי. הוא סובל מחוסר חינוך ומהערכת־יתר של אישיותו.

בתחילת 1917 עברו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי את קווי החזית התורכית, כדי להגיע למצרים. בהיותם בשטח ההפקר, בסביבות אל־עריש, הותקפו על־ידי בדואים, ואבשלום נהרג. לישנסקי נפצע, נמלט מידיהם ונמצא על־ידי פּטרוּל אנגלי שהביאוֹ למצרים. אהרון אהרונסון אסר עליו לספר באוזני מישהו – פרט לשרה – מה שקרה לאבשלום. היה חושש, כי הידיעה על האסון תשפיע לרעה על פעולות ניל"י.

לישנסקי חזר לארץ. כששאלוהו אנשי ניל“י על אבשלום פיינברג, לא אמר דברים ברורים. הוא נהיָה ליד־ימינה של שרה, מנהיג קבוצת ריגול המגלגל בכספים רבים ולישנסקי נהנה להיות בעל יד־רחבה, להופיע במושבות בכרכרה מפוארת, בבגדים הדורים, ולהשאיר מאחריו שובל של אגדות ושמועות. איש ניל”י שפרש מפני התנהגותו של לישנסקי, כותב:

התנהגותו של יוסף היתה בלתי שקולה וללא חשבון. הוא נהג בבזבוז כספים, נכנס לבתי־מלון, נסע בכרכרות ועורר תשומת־לב, שהרי כולם הכירוהו וידעו שהיה חסר כל ולפתע הוא לבוש הדר וחי חיי מותרות, ומניין, איפוא, לקח כסף?

התנהגותו של לישנסקי הרחיקה ממנו את אנשי ניל“י כולם, להוציא את שרה. בחוגי ניל”י עברה הרִנַה, כי לישנסקי הוא שהרג את אבשלום – כדי לרשת את מקומו בהנהגת האירגון וכן על רקע של קנאת גברים ומלחמה על אהבת שרה. בני המשפחה ואנשי ניל“י, שעקבו בקנאה ובזעם אחרי היחסים המתהדקים בין שרה ויוסף, כובש הלבבות הנודע, – לא אצו להפריך את שמועות הקיטרוג הנורא. ביניהם היה גם אחיה של שרה, צבי, ובני דודם של אבשלום, נעמן ואיתן בלקינד מראשון־לציון, שהשתייכו לניל”י.

משגברו הלחישות על לישנסקי, והוא עצמו לא הצליח לתת הסבר מתקבל על־הדעת לתעלומת אבשלום פיינברג, החליט נעמן בלקינד לעבור את הקווים ולהגיע למצרים, כדי לברר את גורל אבשלום ולהזהיר את אהרונסון מפני לישנסקי. מסע זה גרם לנפילת ניל"י ולאסונות שנתרחשו לאחר מכן.

נעמן בלקינד נתפס על ידי התורכים בסביבות באר־שבע והם החליטו להערים עליו, כדי להוציא מפיו את סודותיו. העמידו פנים כמקבלים את תירוציו וכאילו עומדים לשחררו; אלא שקודם לכן עורכים הם מסיבה לכבודו, ביזמתו של קצין תורכי, מַכּרו של בלקינד. נעמן הפריז בלגימה וכטוב לבו ביין ניסה לרכוש את הקצין לניל"י, בשיכּרותו גילה כנראה את סודות האירגון, ואף נמצאה אצלו רשימת החברים.

התורכים עלו מיד על זכרון־יעקב.

אותו קיץ של שנת 1917 היה עֵת שיא בפעולותיה של קבוצת ניל“י. אנשיה הביאו בספינת־הקשר ממצרים כסף שנאסף בשביל יהודי ארץ־ישראל ומסרוהו לידי “הוועד הפוליטי” לחלוקה. התורכים, משום רשלנות או כל סיבה אחרת, דומה שלא עלו על עקבות הקבוצה ופעולותיה, ואנשי ניל”י נשארו חופשים, הופיעו כשליחים של השלטון האנגלי המתקרב לארץ ושל מנהיגי הציונים וחילקו כספים. הם גם דאגו לפרסום הדברים. לישנסקי כותב לאהרון אהרונסון, בין השאר:

בארצנו צריך לארגן בכל המקומות כוחות צעירים שיעמדו תחת משמעתנו… צריך לרכוש את לבות האינטליגנציה והעסקנים באופנים שונים: כסף, תעמולה בחשאי לטובת ענייננו, ואולי גם לעורר פחד מפני העתיד… צריך שכל הכסף הבא מהחוץ יעבור אך ורק דרך ידך ושהישוב ידע שמר אהרונסון הוא הוא המנהל את ענייני הארץ בשעת חירום זו… ידידינו שאנחנו עובדים אצלם, צריכים לדעת שאתה הנך ראש היהודים כולם… פתַח לך משרד ושיעבדו אצלך אנשים במחלקות שונות…"

לישנסקי נתן כאן פתחון־גילוי לחלומותיהם של ה“גדעונים” ואנשי ניל"י על השלטון שיכבשו בארץ.

במידה ש“הוועד הפוליטי” בראשוּתו של דיזנגוף, שרוב חבריו היו עסקנים אזרחיים, היה נכון להכיר בניל“י – הרי “השומר” לא השלים אפילו לרגע עם פעולת ניל”י.

היו ביישוב שהתנגדו לניל“י מִפַחד התורכים; מפני התביעה ל”נייטראליות" של היהודים במלחמה; או מחמת סלידה מפעולות ריגול לכשעצמן ש“אינן נאות”. ואילו “השומר” הסתייג מפעולות ניל"י גם מטעם זה, שהן יוּזמו ונעשו על ידי קבוצת אנשים שלחמה בפועלים ושהיתה לה כוונה פוליטית מובהקת של השתלטות לעתיד. וכשֵׁם שהללו אינם נרתעים מלהעמיד את היישוב בסכנת כליון חרוץ, כגורל הארמנים – כך אין לסמוך עליהם בתור הנהגה לעם ולמפעלו בעתיד.

אנשי “השומר” לא הצטיינו בשום יחס של לויאליוּת לשלטון התורכים; ואולם, למראשיתם הם לא אָבו לבטוֹח בשום כוח זר, ויהיה תורכי, בריטי או צרפתי, שיתן ליהודים את מבוקשם בארץ זאת. “השומר” מעיקרו האמין והטיף רק אחת: הכוח שיקימו היהודים הוא אשר ייצוֹר את העובדות. וגם בעתיד, לאחר הכיבוש ובעת המאנדאט, הם יהיו הראשונים להכריז כי אין לסמוך גם על האנגלים והבטחותיהם ויש להגביר את הכוח העצמאי של היהודים בכל דרך.

איש “השומר”, יצחק רוזנברג, בזמנו גזבר האגודה, התמנה בתחילת המלחמה כמוכתר יהודי־חיפה והשתתף בפעולות “הוועד הפוליטי”, בתוקף תפקיד זה גם בא בקשרים עם ניל“י. היו שרצו להסיק מכך כאילו הוא ייצג את “השומר” באי־זה משא־ומתן עם נילי; היו שאמרו – את קבוצת תל־עדש. ואולם רוזנברג, גם אם ניסה פעם לעורר רושם אחר, לא ייצג שום קבוצה ב”השומר" ולא שום מו“מ עם ניל”י.

“השומר” – אנשי גלעדי בצורה חריפה, אך גם קבוצת תל־עדש – ראו בניל“י, למן הרגע הראשון, קבוצה המייצגת אנשים ואידיאולוגיה זרים ועוינים לתנועת הפועלים; קבוצה המסוגלת למעשים של חוסר אחריות. זו היתה גם עמדתם של כל אירגוני הפועלים. וכך, בכל אותו מחוֹל־הזהב של קיץ 1917 לא נהנה “השומר” מקרן־השפע של ניל”י ולא שינה את טעמו כלפיו, והיתה אפילו שעה, שישראל גלעדי הציע לעצור את ראשי ניל"י באחד היישובים ולמנוע את פעולותיהם.

לא כן עסקנים של הוועד הפוליטי" וראשי־המושבות, שהזהב היטה את לבם ודעתם ביחס לניל“י, וניתנת האמת להיאמר: בתנאי המצוקה שבארץ, היה זה מבחן לא קל לתבונה המדינית ולחוש־האחריות. בכל־אופן, משהגיעו השמועות, בסוף הקיץ, כי התורכים חשפו את רשת ניל”י, מיד ניתקו תומכיהם אלה כל מגע עם ניל“י והתרחקו מהם כמִן הטוּמאה. לאחר־מכן, כשעצרו התורכים את חברי ניל”י ועינוּם, – שכחו שוֹחריהם־מאתמול את הזהב שהביאו הללו בחירוף־נפשם, הסתייגו והתעלמו מהם, גם רדפו אותם כדי למוסרם לתורכים.

סיפרנו, כי “השומר” לא רצה בשום “טובת הנאה” מידי ניל"י, ויש להוסיף דבר אחד, למען הדיוק והבהירות.

בידי הוועד הפוליטי" נמצא משלוה זהב שהביאו אנשי ניל“י וניתנו להם על כך קבּלות. משהקיפו התורכים את זכרון־יעקב, פנה “הוועד” אל יצחק רוזנברג, המקשר בינו לבין ניל”י, שיקח מהם את הכספים האלה וידאג להחזיר להם את הקבּלות שבחתימתם. לא היה מי שיסכים לקבל את הזהב, והם חיפשו דרך להיפטר ממנו. היו שם גם מטבעות אנגליות שנטבעו אחר שנת 1915 ושמציאָתן תגלה מיד לתורכים את מקור המשלוח. לא ידעו מה לעשות בצרור הזה, והיו שהציעו להשליכו לירקון. בינתיים היה מוסתר אי־שם אצל בלומנפלד, נציג פועלי־ציון ב“וועד”, שישב בפתח־ תקוה.

הדבר נודע לאנשי “השומר”. הם לא נתבּהלו מהתורכים, ואף ידעו מה רבּה עשויה להיות תועלת הזהב בימי המלחמה בארץ. צבי נדב ושמואל הפטר באו לפתח־תקוה, ובידם מכתב מוועד “השומר”. בלומנפלד שמח להיפטר מן האוצר המַרבה־דאגה. השניים העמיסו את השקיקים על העגלה ויצאו לצפון.

חיילים תורכים נכנסו לזכרון־יעקב ועצרו את אנשי ניל“י, שרה עונתה בידיהם כמה ימים ולא פצתה את פיה, לבסוף איבדה עצמה לדעת. היא השאירה אחריה מכתב ללישנסקי, כי לא יִפול חי לידי התורכים, ואם לא יהיה מוצא – מוטב שיתאבד. לישנסקי נמלט מהמושבה. שני אנשי ניל”י אחרים, שברחו בתחילה, הסגירו את עצמם כדי שלא ייפגעו משפחותיהם ובני המושבה. ביניהם היה גם ראובן שוורץ, שעד־מהרה התאבד בכלא נצרת, לאחר עינויים קשים.

התורכים פתחו במצוד גדול על לישנסקי, שידעו כי הוא שעמד בראש האירגון יחד עם שרה. הם הודיעו לאנשי זכרון־יעקב כי המושבה תיחרב אם לא יימסר האיש לידיהם, חי או מת. הם איימו בחורבן על כל היישוב היהודי. פחד נפל על זכרון־יעקב. לישנסקי לא היה כאן מקוּבל מעולם; עכשיו יצאו לחפש אחריו כדי למוצאו ולמוסרו לרשות.

הפחד הקיף את הארץ וכל השערים נסגרו בפני לישנסקי. הוא התחבא שני ימים בסביבות זכרון־יעקב ובגבעות הכרמל. מפוחד היה, נרדף ובודד. ביום השלישי נקלע לכרכור וביקש מחסה. אחד מפועלי המקום סיפר לו על שני אנשי “השומר” ובני־לוויה שבאו בעגלה מהדרום והם ממשיכים דרכם צפונה.

היתה זו העגלה בה הובילו ישראל הפטר וצבי נדב את הזהב. לשם הסוואה לקחו עמם, כבמסע טיוּל, קצין יהודי בצבא התורכי שהיה בחופשה, ואחות מבית־חולים ביפו. לפנות ערב הגיעו לכרכור. הם עצרו כדי לנוח והתכוננו להמשיך בדרכם עם חצות.

שמואליק הפטר ושני המלווים נכנסו למושבה. נדב נשאר בגורן. פתאום, מן החשיכה, יצאה לעומתו דמות, אומרת בקול צרוד:

“דחילק יה צבי, אידי בזונרק”.

נדב קפץ על רגליו. משהתקרב האיש, הכירו – היה זה יוסף לישנסקי.

עם לישנסקי נפגש לראשונה כשעבד במטולה לפני עשר שנים, לא נתיידדו, אחר־כך נפגש עמו במקומות שמירה שונים. נדב לא היה בין המתמוגגים מבן־הארץ הבקיא בכּל. מפי זייד, שפיו ולבו שווים, היה שומע על לישנסקי: “הוא אינו ישר, הוא משקר ואין לסמוך עליו.” כשהקים לישנסקי את “המגן” – נמצאו משני צדי המיתוס: נדב היה המפקח על השמירה ברחובות, עסק באירגון קבוצות ההגנה האקטיבית, ניהל הברחת נשק, ואילו לישנסקי עמד בראש האירגון שבא להתחרות ב“השומר” במושבות הדרום ושאַף לרשת את מקומו.

עכשיו עמד לפניו וביקש על חייו בפתגם הערבי: “ידי בחגורתך”, משמע – אני תחת חסוּתך.

“הם רודפים אותי, – לישנסקי דיבר בשטף – הם יראים מפנַי כמו מפני מגיפה. אין איש בזכרון־יעקב, בחדרה, בשום מקום, שמוכן לתת לי מחסה.” הפסיק לרגע והמשיך: “הם יהרגוני. הצל אותי!”

מכל האנשים בארץ, ביקש לישנסקי מחסה דווקא אצל אנשי “השומר”, יריביו ואלה שיצא להילחם בהם.

נוֹגה חיוור נפל על פניו העגולים. בעיניו המתרוצצות ניצנץ הפחד. גם עכשיו לבוש היה בהידוּר מתחת לעבַּיה. בחגורתו היו אקדח “בראונינג” ופגיון. היה נדמה לנדב כי חודר לאפוֹ ריח בוֹשם. לישנסקי היה תמיד אדוק באותו סַממן טרזנים של צעירי זכרון־יעקב, וגם עכשיו לא שינה ממנהגו. לא חיבבוֹ אף פעם וגם לא עכשיו. ואולם, עמד לפניו אדם נרדף ומבקש על חייו. הדחַף הראשון אמר לו להגן על “איש־חסותו” ולא לשאול מאַין אורבת סכנה.

“טוב, – אמר, – ניקח אותך אתנו.”

ורק אחר־כך נזכר בשליחות שעושים הם ובזהב שבתחתית הכפולה של עגלתם.

לישנסקי נשאר ליד הגורן. נדב חיפש ומצא את שמואליק הפטר וסיפר לו על דבר המחסה שהבטיח ללישנסקי.

"השתגעת? – שאל הפטר, – לישנסקי? חבריו ומכריו בוגדים בו, מחפשים אחריו, להסגירוֹ, ודווקא אנחנו ניקח אותו? עם כל הסכנה הצפויה לעגלה?״

נדב אמר: “עכשיו הוא אדם המבקש להציל את חייו, זה הכל. אינני יכול לסרב.”

שמואליק נד בראשו. רוצה היה לומר עוד משהו, אבל גם הוא חוּנך על אותו מושכל־ראשון: ראשית כל לתת מחסה לנרדף.

הוא הלך עם נדב לגורן וניסה להשפיע על לישנסקי שיעבור ברגל את ואדי ערה, שם מצויים משמרות תורכיים העלולים לחפש בעגלה, ויחכה להם מעֵבר לואדי, בעמק, שם יאספוהו. אבל לישנסקי איבד את כל גבורתו.

“אינני יכול. קחו אותי בעגלה, אנא.”

הפטר נכנע והם יצאו לדרך.

גלגלי העגלה עלו וירדו במהמורות דרך־האבנים. נדב נהג בסוּסים ולישנסקי ישב לידו. עכשיו חזר אליו הבטחון לאט־לאט, והחל מדבר בשֵׁטף, מספר לנדב על תוכניותיו, כיצד עתיד הוא “לסַדר” את התורכים. דבריו הכבִידו. נדב ביקשוֹ שישתוק, אך לישנסקי לא פסק מדיבורו. הוא סיפר על מסעותיו במצרים, על פגישותיו עם קצינים אנגלים רמי־מעלה, על המעבר במדבר עם אבשלום, על מעללי ניל"י ועל השלטון האנגלי הצפוי.

נדב כמעט ולא הקשיב. דואג היה למיטען ומתפלא קצת על עצמו ועל הפטר. הם השומרים הקשוחים, שונאי ניל"י, לבם נשבר ולקחו עמם את יריבם זה, שלא מצא לו עוזר־ומציל אלא בהם דווקא… “אם התורכים יתפסו אותנו, – הירהר נדב, כשעיניו נעוצות באפילה שלפניו, – יצטרפו אל עמוד התלייה של לישנסקי עוד שניים, שלי ושל הפטר.” האם לא שגו שגיאה נוראה? ברגעים כאלה היה לפעמים שואל את עצמו: מה היו עושים במקרה זה ישראל ומניה שוחט?

השמים, שמי סתיו, היו קרים ואפלים ואחר כך החל לעלות במזרח, מעבר להרים שמעל לבית־שאן ולירדן, קו חיווריין של בוקר, כקש של תבן. לישנסקי סוף־סוף התעייף ושתק. רוכבים שיצאו מתל־עדש פגשו אותם באמצע הדרך ולקחו עמם את שקיקי־הזהב. התקרבו לפוּלה שהיתה מרכז למחנות צבא. נדב ירד עם לישנסקי מהעגלה, והפטר המשיך לנהוג בה. נדב ולישנסקי עקפו את המחנות ברגל דרך השדות. אחרי פולה חיכתה להם העגלה, עלו בה והמשיכו בדרכם. השמים היו כבר לבנים. קרבו לתל־עדש ונדב ירד עם לישנסקי. מוסכם היה ששניהם יתחבאו בתל־עדש הערבית באחת החוּשות הריקות, עד שהפטר ישלח שליח עם בגדי פועל בשביל לישנסקי.

נשארו שניהם לבד. סוף־סוף יכול נדב לראותו באור מלא: לבוש כאפנדי, כפִיה של משי לבן מרוקמת בחוטי־כסף־וזהב על ראשו ועקאל כסף עטף אותה. מתחת לכפיה בלטה היטב החליפה המהודרת, קצה הפגיון וקנה אקדח הבראונינג. – לישנסקי תפס את מבטי נדב המודדים אותו וכאילו ביקש להסתתר. חיש־מהר הבליג; וכאילו שוב לא איכפת לו; מצב רוחו השתפר והוא המשיך בסיפורי עלילותיו, כיצד נפגש עם גנראל אנגלי במצרים, יחד עם שרה, שכל זמן השיחה עסקה בסריגתה. הוא סיפר שוב על מסעו עם אבשלום והראה לנדב את פצעיו מאותה התנגשות עם הבדואים. נדב לא אמר מאומה, ודבר זה לא הפריע ללישנסקי. הזמן עבר.

מה הם עושים שם? מדוע אינם באים? – לישנסקי היה חסר סבלנות. נדב הסביר לו, שהרי צריכים שם לעשות סידורים כדי להסתירוֹ, לישנסקי התעצבן “אני צמא, אמר, – אכּנס לתל־עדש לשתות קצת מים.”

לא היתה ברירה. לישנסקי לא יסכים לחכוֹת עוד כאן. השניים נכנסו לתל־עדש. הידיעה על האורח התפשטה במהירות.

התורכים הקיפו מושבות וחיפשו אחר לישנסקי. חייליהם שהו בזכרון־יעקב והתנכלו לתושבים. אנשי זכרון נתכנסו בבית הכנסת ונשבעו לתפוס את הנמלט. אי אפשר היה להסתיר את שהותו בתל־עדש. שליחים של זכרון־יעקב הגיעו למקום, ביקשו והתחננו למסור את לישנסקי לתורכים. הם גם איימו למסור לשלטונות כי הוא נמצא בתל־עדש.

שליח יצא לקרוא לגלעדי להתייעצות ביבנאל, בה השתתפו חברי ועד “השומר” ועוד אחדים, מוותיקי השומרים. היו שאמרו שאין כל סיבה להסתיר את לישנסקי.

כל הארץ בסַכנה – הוא שהביאהּ לכך. לישנסקי עסק בריגול ויודע את סיכוניו. הוא קיבלם על עצמו. עתה, חייב היה להסיק את מסקנותיו. אין אפשרות להסתירו. ואם ייתפס בידי התורכים, עלול הוא – כדי להציל את חייו – לספר־ולהוסיף כמיטב דמיונו וכושר דיבורו.

נדב קם והגן עליו: “יש לנַסות ולהסתירו.” הצטרף אליו גם חיים שטורמן: “חייבים אנו לשמור על חיי אדם,” אמר.

מצפים היו לדברי ישראל גלעדי, מנהיג הגליליים, אלה שהיו תמיד תקיפים בעמידתם נגד לישנסקי. גלעדי קם: “צריך להסתירו כל זמן שאפשר. נעבירוֹ לחמרה. אם תהיה אפשרות נבריחו אף משם למקום בטוח יותר.”

דעתו של גלעדי מקובלת היתה תמיד ולא נמצא מערער עליה. ירדה מועקה מלב רבים. אולם נדב הרגיש שלא בנוח. אמרו לו: “אתה ברוֹך־לבּך הכנסת את כל ‘השומר’ לסכנה.”

בדו"ח שמסר נחמני לאחר־מכן, הוא מציין את שמות החברים שהתנגדו להריגת לישנסקי: נחמני, צבי נדב, רחל ינאית, חיים שטורמן, שמואליק הפטר וישראל גלעדי. בבירורים שנערכו מיד אחרי המלחמה הסביר נחמני את הרקע להחלטה: “לא רצינו סתם להרוג את יוסף לישנסקי. החלטנו שיהיה אָסור אצלנו עד שנמצא שהזמן מַרשה שיוכל לצאת את הארץ, אבל אם לא תהיה ברירה והלחץ יגבר – להרוג אותו, שהממשלה לא תוכל לתפסו חי.”

לישנסקי הועבר מתל־עדש צפונה, לחמרה. השאירו בידיו את הפגיון וה“בראונינג”. תחילה ליווה אותו צַלאל. הלכו ברגל כשהם עוקפים דרכים ראשיות. כשקרבו לסג’רה, שמעו צעקות מבית המוכתר. התורכים היכוהו. צלאל רצה ללכת ליבנאל כדי לברר שם, אם הדרך חופשית. לישנסקי רעד מפחד. נראה שנשבר. החל לבכות. “כולם רוצים במוֹתי,” אמר.

את החלק השני של הדרך עשה שוב בלוויית נדב ושוב פיטפט הרבה, ונדב התעצבן ושתק רוב הזמן. לישנסקי היה מבוהל ומבולבל. אמר שימסור את עצמו לתורכים ו“יסובב להם את הראש”. לרגעים שקע בדפרסיה. פתאום, בשטף הדברים. הפליט: “קשה ללכת לתלייה יחידי”.

עקפו יישובים וסטו מדרכים ראשיות. הגיעו לחמרה ונדב מסרוֹ לידי השומרים שם. התורכים מסרו אוּלטימַטום לזכרון־יעקב: אם לא יימסר לישנסקי תוך כמה ימים, תיהרס המושבה. – נציגיה התייצבו לפני יוסף נחמני, שהיה חבר ועד “השומר” וראש השומרים בגליל, הם איימו, שאם אנשי “השומר” לא ימסרו את לישנסקי, הם יודיעו לתורכים כי הלה נמצא בידי “השומר”. בכרכור נודע לשליחי זכרון־יעקב כי שמואליק הפטר וצבי נדב הם שהובילו את לישנסקי לתל־עדש – והשליחים, כנראה, מסרו את שמות השניים האלה לתורכים. השלטונות תבעו מיד מתל־עדש להסגיר את הפטר.

נתכנסו ביבנאל. לא עמדו לפניהם ברירות רבות. התורכים יקיימו את איומיהם וגם אם “השומר” ימשיך להסתיר את לישנסקי – שליחי זכרון־יעקב ומושבות אחרות יגלו את מקומו וימסרוהו לתורכים.

אנשי “השומר” היו קשוּחים ביחַס לעצמם ולחבריהם, אם היו סבורים שיש הכרח בדַבר. כשהחלו התורכים לחפש אחרי שמואליק הפטר, הוא תבע מהוועד רשות להסגיר את עצמו, ובכינוס דחוף בכנרת הוחלט שאמנם חייב הוא להסגיר את עצמו, גם אם לא ידוע מה יהיה גורלו, – כדי שהחיפושים אחריו לא יגררו רדיפות השומרים ואנשי המושבות. חזקה היתה עליהם השפעתן של תנועות־המחתרת הרוסיות, מהן למדו שיש לפעמים הכרח בהקרבת האחד, כדי להציל את הרבים ואת העניין. חינוך זה לימד לא להירתע ממעשה קשה ביותר, אם היה גורלי בשביל הרעיון, או בתור אפשרות אחרונה להצלה – וכן סילוקו של בוגד. והנה, במקרה הנדון – אין מקום של מסתור ללישנסקי, משיפול לידי השלטונות, הוא עלול להסגיר ולסַבּך רבים אחרים, ואחר־כך יהרגוהו התורכים. כיוון שכך, לא נותרה ברירה אלא לסַלקו, לבַל יגרוֹר עמו רבים במפוֹלתוֹ.

שליח, פנחס שניאורסון, יצא לחמרה למסור על ההחלטה. בלילה הובילו מאיר קוזלובסקי ושבתי ארליך את לישנסקי בדרך אל ה“תנור”. עצרו, ושבתי שלף את אקדחו כדי לקיים את פסק הדין.

אף־על־פי־כן, רעדה ידו. הכדור פגע רק בכתפו של לישנסקי ופצעוֹ קל. השניים לא בדקו מה קרה בו, וחזרו. לישנסקי נעלם באפילה.

צבי נדב היה בדרכו לטבריה כשנמסר לו על גזר הדין. הוא סיפר: “האימפולס הראשון שלי היה להפנות את סוסתי ולהשתדל עוד להצילו. המצב לא נראה לי כה מיואש שאין כבר מוצא אחר. אך רגש המשמעת עיכב. החברים החליטו. המשכתי את דרכי בלב כבד על שלא הצלחתי להצילו.”

לישנסקי נמלט, עשה דרך ארוכה עד שהגיע לחולות ראשון־לציון, אִיומי התוריכים סגרו לפניו את כל הדלתות. בחולות נחל רובין צנח, עייף ויגע. שם נתגלה עלי ידי בדואי והוסגר לתורכים.

משנתפס, נקם נקמתו ב“השומר”, הוא מסר, כי זהו אירגון צבאי חשאי העובד למען האנגלים ועוסק בריגול, וחבריו הם שנתנו לו מסתור ועזרו לו. הוא מסר את שמות חברי “השומר” ואת מקומותיהם. או־אז החלה הרדיפה הגדולה – התורכים יצאו לחפש אחרי השומרים בכל רחבי הארץ. חלק גדול מהאיכרים, שעל חייהם ונכסיהם מסרו השומרים את נפשם, סגרו לפניהם את השערים, ונראה שהיו אפילו קבוצות פועלים שהתרחקו מהם. תאור של חבר “השומר” מאותם הימים מוסר:

היישוב איבד את עצמו לגמרי. פחד מוות נפל על כולם. הרגשנו שכולנו מסוגרים כמו בארגז, ורק פקודה או רמז אחד – תתחיל השחיטה. לחברינו לא נתנו להיכנס לשום בית ולפעמים מנעו לתת להם מים לשתות ופחדו בכלל לבוא במגע אִתם ואפילו בענייני מכירת צרכי אוכל. בימים האלה צריכים היו חברינו להתגולל בשדות וברחובות מפני שלשוּם בית לא נתנו להיכנס וזה נתן מקום למחלות שקיבלו הודות להתקררות. ולולא האמצעים שהיו בידינו, בטח חלק מחברינו היו מתים מרעב ומחלות שונות, או שכולם היו אסורים. גם קבוצות הפועלים לא הצטיינו ביותר וחברינו גם פה לא מצאו להם מחסה בפני הממשלה.

הפטר הסגיר את עצמו. חסן בק, רופא צבאי, שהתורכים הפקידוהו על מלאכת העינויים והוא עשה אותה בהנאה רבה, ניסה תחילה בחלקת לשון, הציע להפטר כי ימסור את חבריו וישוחרר. משלא נענה, ציווה על ה“פלאקות” – העינוי התורכי המקורי: שוטרים השכיבו אותו על רצפת האבנים, קשרו כל אחת מרגליו לחבל שנקשר לשני קצוות מקל, התלוי במרכז החדר. השוטרים סיבבו את המקל והחבלים מתחו את גופו עד שראשו היה מונח על הארץ ושתי רגליו באוויר. אז החלו שני תורכים להכות, זה אחר זה, על כפות רגליו. הפטר היה אז לאחר התקפת קדחת, תשוּש וכאוּב. אבל אסור לצעוק. התעלף. כשנינער, הקימוהו והוציאוהו כושל ברגליו. לא יכול היה לנעול את נעליו ימים רבים לאחר־מכן.

גם טוביה אברמזון מסר את עצמו בכנרת, וביישוב אחר – דוד פיש. הוא אשר אִיים בזמנו על מנהל חוות סג’רה לאחר שהלה פיטר את הפועלים היהודים. הוא התחבא מחוץ למושבה והתורכים איימו על הוועד המקומי שאם לא יימסר יהרסו את המושבה. כשהגיע הדבר אל פיש, שהסתתר בשדות, הסגיר את עצמו. משה סמילנסקי, שהיה עד לאותה פרשה, כתב:

אנרכיסט זה, מי שהאשימוהו שהוא מעֵין טרוֹריסט בנוסח רוסי, והנה הפעם הוא צועד זקוף אל מי שעשויים להיות תלייניו, כדי להציל אכרים ומושבה, שסבורים היו שפיש, ככמה מחבריו הקיצוניים האחרים – הם אויביהם בנפש.

בטבריה נאסר ניסנוב, המוכתר. הוא, שהחשיב גינוּנים והופעה מכובדת – סילסל את שפמו מַעלָה והורה לאשתו וֶרה להתלבש בשמלתה היפה, להלביש את הילדים בבגדי חג וללווֹתו למאסר. ניסנוב זכה לשלוש־מאות־וארבעים פלאקות ושתק, וככל ששתק יותר כן הרגיז את מעניו להכותו עוד יותר.

ישראל גלעדי וצבי נדב יצאו לכפרי החרמון, כביכול לשם קניית תפוחי־אדמה. שוטטו כמה ימים בין הכפרים שבחיק ההר, ולבּם חרד – שמא הקיפו את יישובם והתורכים מענים שם את חבריהם או סתם־יהודים, עד שלא ייתפסו הם, החליטו לחזור. אותו לילה ששבו לצריף שבראש הגבעה, הגיעו גם התורכים ואסרו את כל הגברים שבמקום. הובילו אותם למטולה. שיירת השומרים הכבולים עברה בכפר ותושביו לא יכלו לעצור בדמעותיהם. סבורים היו שהם יוצאים לדרך שלא יחזרו ממנה. קיילה, אשת גלעדי, היתה בחודש השמיני להריונה ונראתה כמאובנת, הובילו אותם לטבריה. נדב נכבל ברגלו לשניאורסון והשניים נאלצו ללכת בדרך ההר לנצרת, נושאים בידיהם את יותרת השרשרת הכבדה שלרגליהם, והשוטרים פוסעים לצדיהם ומאחוריהם.

באו לנצרת והובלו מיד אל חסן בק. נדב היה הראשון לחקירה.

“אתה חברו של לישנסקי?” שאל חסן בק.

“לא.”

"אתה מרגל של האנגלים?״

“לא.”

חסן בק לא הירבה בשאלות, נתן אות לשוטרים ואלה השכיבו את נדב על הרצפה ופתחו בפלקות. נדב נעץ את שיניו, בכל כוחו, בשפתו התחתונה, לבל יצעק. הכאב חתך בכל גופו כסכינים. במטושטש ראה את חסן בק העומד נגדו ומסתכל בקור־רוח במַכים. לבסוף רמז להם להפסיק. בקושי עמד נדב על רגליו. חסן בק חידש את שאלותיו וזכה לתשובות מתחמקות. פתאום עט עליו וחבט בתנופה בפניו. דם ניגר מהם.

“אתה שיכור,” צעק נדב בשארית כוחותיו. חסן בק נתן אות לשני קצינים. הללו יצאו מהחדר וחזרו עם חבילת סמרטוטים בידיהם. מתוך הסמרטוטים הוציאו שתי ביצים. הרימו את זרועותיו הערומות של נדב, שמו את הביצים הלוהטות מתחת לבתי השחי והדקו את זרועותיו אל גופו. הכל ניטשטש לנגד עיניו והוא התעלף.

כשפקח את עיניו מצא את עצמו על רצפת תא בכלא. רגליו נפוחות. ידיו שרופות. כל גופו דוה. אבל עצביו רגועים: הוא עמד בעינויים.

פישל אהרונסון, אביהם של האחים שנכלא לאחר תפישת ניל"י, ישב בתא אחד עם נדב, התכופף מעליו ויעץ, ביקש: “כשמעַנים – תצעק. לא תפסיד כלום. וכשתצעק, – יכו פחות.”

הגיע תורו של שניאורסון לפלאקות. הכאב ללא־נשוֹא. נדמה היה לו שמקצצים את רגליו. תוך כדי המכות, הכניסו לחדר את גלעדי. שניאורסון, שידע על מחלת־ הלב של חברו, התגָרה במעַנים, מתכוון למשוך את תשומת לבם אל עצמו בלבד, להסיח דעתם מגלעדי.

השומרים שנתפסו הובלו אל בית־המנזר של נצרת – שנהפך לבית סוהר – ברגל ובעגלות, כבולים זה לזה, נחקרים ונחבטים בידי חסן בק ושוטריו, דבורה דרכלר מתל־עדש באה לעיר והסתכּנה בהבאת אוכל לאסירים, בעזרת בַּקשיש לסוֹהרים.

מקץ העינויים נכבלו שוב זה אל רגל זה והוּבלו לעפולה, אל הרכבת שהסיעה אותם לבית־הסוהר הגדול בדמשק, בדרך הצליחו גלעדי וזייד להתחמק וחזרו ליישובם.

יוסף נחמני, חבר ועד “השומר”, הצליח להימלט ממאסר והסתתר בין הגבעות של פוֹריה, כשאשתו משמשת לו קשרית. יום אחד נקראו גרשון פליישר וישראל טוניס לבוא אליו. הם באו לפוֹריה ומשם הוליכה אותם אשתו של נחמני למקום מחבואו. נחמני מסר להם תוכניתו: מכיוון שהם נתינים אוסטריים – יתנדבו לצבא האוסטרי, יועברו לאירופה ושם ימסרו על התנהגותם של התורכים בארץ ויבקשו עזרה. השניים יצאו לדרך, כל אחד בנפרד. פליישר נעצר מיד, הועבר לדמשק והוחזק שם בבית־הסוהר עד סוף המלחמה. טוניס התייצב לפני הקונסול האוסטרי בדמשק והודיע על רצונו להתנדב לצבא. הוא נשלח לקושטא. עבר בדיקות רפואיות וקיבל מַדי צבא. ביקש להפגש עם ד"ר רופין, אבל זה חשד בו שהוא סוכן התורכים ולא רצה לדבר עמו. לבסוף, כבר בפתח היציאה, אמר “שלום” בעברית ורופין קרא לו בחזרה וביקש שיספר לו מה חדש בדגניה. סיפר טוניס על דגניה, ועל כל המתרחש בארץ, ועל רדיפות אנשי “השומר”. הבטיח לו רופין שייעשו מאמצים להקל מן הסבל, וטוניס יצא לאוסטריה להתייצב לשירות הצבא.

שנת תרע"ז היתה שנה של בצוֹרת ושבטי הבדואים מעבר־הירדן היו עוברים את הנהר, מתנפלים על היישובים, שודדים וחומסים, ותובעים “דמי חסות” כדי שלא יחזרו־ויתנפלו. לא היו אלה כבדואים של הארץ. הם באו מעומקי המדבר הסורי ונדמה שלא ראו ארץ יישוב מימיהם. המושבות כמעט והסכימו למתן דמי־החסות. כדי להציל משהו משדותיהם. אלא שאנשי “השומר” סרבו לכך בתקיפות וגרשו את הפולשים מהשדות. משרבו התנפלויותיהם, הקימו יוסף נחמני ונחום הורביץ, שהיו המורשים של “השומר” בגליל, כוח מרכזי שהיה מוציא קבוצות סיור ברכיבה, של שלושה־ששה שומרים חמושים היטב, לאורך “קו הגבול” של היישובים היהודיים: מגדל–טבריה–כנרת–דגניה–מלחמיה–יבנאל–בית־גן–מסחה, עד למרחביה. שמונה־עשר איש פעלו בקביעות בכוח זה, בו שותפו גם פועלים וצעירי מושבות, ונוכחותם הרתיעה את הבדואים.

ואילו עכשיו, משהחלה הרדיפה אחרי השומרים, נשתבשו כל סדרי השמירה. הרכבות לדמשק לקחו עמן עשרות שומרים ואחרים מאנשי היישובים, כבולים בשרשרות ובחבלים. השומרים שנשארו חופשים עשו כמיטב יכולתם להחזקת השמירה, אך שורותיהם דללו־להחריד, ובינתיים פסקה השמירה הניידת.

בית הכלא של דמשק מלא אסירים: אנשי “השומר”, חברי ניל"י וסתם חשודים מבני המושבות והערים. חבושים היו בתאים קטנים, בתנאים קשים, ממתינים לדינם. צבי נדב בטוח היה שיוּצא להורג, לישנסקי בודאי יספר עליו הכל ויוסיף כיד דמיונו הפרוע – למרות שהוא, נדב, היה הראשון שלא מנע ממנו חסוּת. יושב היה נדב בתאו הבודד ובמשך שעות ניסה לראות בעיני־רוחו כיצד ייתַלה – כדי להתרגל לכך. הוא ניסה גם לסכם את דרכו עד עתה. כעבור שנים סיפר:

חשבתי הרבה בבית־הסוהר על ישראל ומניה שוחט, איפה הם עכשיו, מה גורלם? מכּבר לא היתה לנו ידיעה מהם. איזה כיווּן היה מקבל “השומר” אילו היו הם כאן? ודאי הוא שכל העבודה היתה מקבלת צורה אירגונית אחרת והיתה מורגשת יד אחת באירגון חזק, למן העבודה בחזית ועד לקבוצה בחמרה. שכן מניה היתה דואגת כאַם לכל אחד ואחד מאתנו. מן הדאגה ללבטיו הרוחניים האישיים, הדאגה לבריאותו ועד לתפירת כפתור. מַעיין אהבתה האנושי הבלתי פוסק היה משתפך עלינו; היינו מביאים לפניה את כל דאגותינו הגדולות והקטנות ותמיד מוצאים עזרה רוחנית, חומרית ועצה טובה. הרגשת הקַלה היתה באה לנו לאחר שיחה עמה.

ישראל היה הכוח האירגוני ולא רק המארגן, אלא גם המרכז ומגבש את רצוננו ואת זמננו, ונותן להם ביטוי בדיבור ובפעולה ובצורת האירגון. הוא רכש את אמוננו, לא רק במסירותו לרעיון ולחברים – אֵמוּן זה קיים היה לגבי רבים מחברינו – אלא, בכשרונו האירגוני וביכולתו למצוא מוצא מן המצב המסובך ביותר ולבוא במשא־ומתן עם אנשים ומוסדות. היה לנו אמון בהבנתו הפוליטית והציבורית. לרוב היינו אומרים לו: טוב, תדע כבר בעצמך איך להסתדר.

אילו היו אתנו, היתה כל העבודה רחבה ועמוקה יותר, הם היו משיגים בודאי אמצעים גדולים יותר. ואף במצב הנוכחי של העלילה על “השומר”, היה ישראל ודאי מוצא מוצא.

אנשי “השומר” שנשארו חופשים שלחו לדמשק את מאיר ספקטור, כדי לעזור שם לאסירים. אל העיר הגיעו גם הרצפלד, ובן־יעקב מדגניה, דיזנגוף וקלווריסקי שחיפשו דרכים כדי לעזור למאות האסירים ולהגיע אל הסוֹהרים ואל השופטים. ואמנם, עד־מהרה הוּתר להכניס לאסירים אוכל שנקנה בחוץ והוקלו תנאי חייהם. רק שניים ישבו בבידוד: לישנסקי ונעמן בלקינד. הכוֹל, ואף חבריהם לשעבר, מתרחקים מהם. ורק יגאל – זה בן מטולה, מושבתו של לישנסקי – שהיה איש “השומר”, שלח ללישנסקי קצת מזון, ככל שהצליח להבריח מעיני הסוהרים המשגיחים היטב על השניים המיוּעדים לגרדום.

ביום שנודע בבית־הסוהר על כיבוש ירושלים בידי האנגלים, נשמעו במסדרונותיו צעדי השניים המוּבלים למוות.

השאר יצאו בפסקי דין קלים: מאסר שנה או גירוש. הכסף, הלחץ בקושטא וההשתדלויות אצל האוסטרים והגרמנים, עשו את שלהם. עשרים ותשעה מהאסירים ששוחררו – גויסו לצבא, ביניהם עשרה מאנשי “השומר”. היה זה גיוס מיוחד־במינו: אסרו אותם בחבלים ובהשגחת שוטרים צבאיים נשלחו לחזית קאווקאז. לאחר תלאות־דרך קשות הגיעו לקושטא, וכאן נפגשו עם ישראל שוחט. לאחר שנים, חזרו ונפגשו עם האיש שעמד בראשם – פגישה חטופה, בנסיבות חמורות – כדי להיפרד שוב ולצאת למסע ארוך. ישראל שוחט ניסה לפעול שישאירו אותם בקושטא, אך ללא הצלחה.

מקושטא הובלו דרך הרי־אנאטוליה לקאווקאז. צבי ניסנוב, היודע תורכית ומצליח להסתדר עם התורכים, שימש כבא־כוחם של הגוֹלים הטירוֹנים בעל־כורחם. ואף־על־פי שבזכות קשריו יכול היה להסתלק מהשיירה הגולה, המשיך עמם כדי להיות להם לפה.

עברו בארץ־הארמנים וראו את עקבות ההשמדה והטבח. עברו במחוזות השלגים במעברות ההרים הגבוהים והגיעו לחזית. אחד־אחד ושניים־שניים נמלטו מעבודת־הפרך שהוטלה עליהם ומצאו דרכים לחזור לקושטא. שניאורסון ויעקב פורטוגלי גילו באזור גלוּתם יישובים של “סובּוֹטניקים” – כת דתית של רוסים שומרי שבת ואלה נתנו להם מקלט בבתיהם. לאחר טילטולים וחיבּוטי דרכים הגיעו לאודסה. אחרונים להיפטר מעבודת־הכפייה לצבא התורכי היו צבי נדב ופועל מפתח־תקוה, שנמלטו רק עם השלג הראשון של שנת 1918.

כל אותו חורף, לאחר שנכבשה ירושלים, עצרו האנגלים במקומם. דרום הארץ היה בידיהם, ובצפון ישבו התורכים. בדרום פרחו התקוות – הצהרת־בלפור הכריזה על בית יהודי לארץ־ישראל, ואל הארץ החלו להגיע הגדודים היהודיים מאנגליה ומאמריקה. גם בארץ הוכרז על התנדבות לגדוד יהודי. במגרש חולות שבין נוה־צדק ותל־אביב נערכה אסיפה גדולה, תעמולה לגיוס, ואנשי “השומר” באו אליה בקבוצה, פורשים את סיסמתם: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום. אולם ביישוב של אותם ימים היו שהתנגדו לגיוס. אם מתוך הסברא, שהעם היהודי, המפוזר בין מדינות שונות, חייב להמשיך בנייטראליות, ואם משום התנגדות עקרונית לכל גילוי של צבאיוּת. בעלי דיעה זו יכלו להישען, במעט או בהרבה, על מגמות ויסודות בתורתו של “הפועל הצעיר”.

“השומר” שבצפון ניסה למצוא קשר עם הדרום. יעקב פת נשלח לצאת דרומה. הוא עבר את הקווים והגיע לשטח המשוחרר. אנשי “השומר” ביהודה מסרו לו דו"ח על המצב, ופת יצא לחזור אל חבריו בשטח התורכי. הוא נשא עמו תוכנית שעובּדה בדרום: להכין את “השומר” לקראת שיחרור הגליל; עם ההתקדמות הבריטית הצפויה – להשתלט על טבריה, בירת הגליל, להניף דגל עברי על בית הממשלה שם ולקדם את פני האנגלים.

יומיים עשה פת בין־הקווים, עם מלווה ערבי, אך לא הצליח לעבור את העמדות התורכיות. הוא חזר ליפו וביקש שיצניחוהו בגליל. האנגלים סרבו.

באמצע הקיץ, בחודש אב, נערכה אסיפה כללית של “השומר” בשרונה, בגליל. רוב השומרים היו בגירוש, או “מעבר־לגבול” ביהודה, ואל האסיפה באו המעטים שנשארו בצפון. נחמני הגיש דו"ח לוועידה – סקירת השנה האחרונה למלחמה.

המאורעות עצמם קרובים היו עדיין ומטילים צל על האסיפה. “הקשוחים” יצאו מנצחים מאותה אסיפה. אנשים שהיו קשורים אי־כה עם עזרה כלשהי ללישנסקי, ניתנה להם נזיפה על “רכּות לבּם”. אותו דו"ח אף דן על הכסף שהטיל פחדו על “הוועד הפוליטי”, ואנשי “השומר” לקחוהו.

כסף זה הציל אנשים ממעצר, הקל על האסירים את תנאי חייהם, בו ניקנו סוהרים ושופטים. בכסף זה רכשו נשק ואנשי תל־עדש נעזרו בו להחזיק מעמד בימים הקשים. הדו“ח של נחמני, לאסיפה בשרונה, עשה עוול לחלק מאנשי “השומר”, אנשי תל־עדש. כמה משפטים שכתב נחמני באותו דו”ח פנימי, שברבוֹת־הימים נתפרסם ברבים, שימשו כמיסמך מאשים את “השומר” כולו. נחמני, שהיו לו בירורי־דברים עם חבריו, גוֹלל טענות נגד אנשי תל־עדש ולא נזהר מן המלה “רמאות”, לפי שהם “הוציאו חלק גדול של הכסף על דעת עצמם… ולא בהסכמת ההנהלה שהאסיפה בחרה.” קיטרוג זה גרם עם פרסומו – בלא הבהרת הרקע וכל הנסיבוֹת – נזק ל“השומר” כולו. לימים נתברר, מפי נחום הורביץ, שהיה ממוּנה על קופה זו ופעל במיטב קפדנותו הנודעת, – כי שני שליחים הוציאו בפעילותם לטובת האסירים, יותר משהוסכם מראש, אך הדבר הוּצדק לאחר מעשה ולאחר בירור נוסף. שומר שלישי הואשם ב“ביזבוז” כספים במתן עזרה לחברים במצוקתם. וזו כל פרשת “הרמאות” כולה.

בכל אופן, בהחלטות שנתקבלו באסיפה. פה־אחד, נאמר, כי למעשה הכסף אחראית האגודה והיא מוכנה לתת דין־וחשבון מפורט ומדוייק וביאורים בדבר השגת הכסף וההוצאה בכל שעה שתיקרא לפני מוסד של ציבור מאורגן מכל שדרות הארץ".

האסיפה דנה לא רק בעַבר. אחת מהחלטותיה קוראת שוב לחימוש כללי של היישוב “לשם הגנת הקניינים הלאומיים”, והחלטה אחרת קוראת להרחבת שורות “השומר”.

אותו זמן גברה ההתנגדות ל“השומר” בתוך מפלגת פועלי־ציון, שלכאורה היתה המפלגה נותנת החסוּת ל“השומר”. שורשיה של התנגדות זו עוד בשחר “השומר”, כשהוא סרב לקבל מרות עסקני המפלגה בענייני־הבטחון. אנשי “השומר”, שכל חייהם מסורים היו לבטחון, לא שׂשׂו לקבל הנהַגה והוראות בעניינים אלה מאת אנשים שהבטחון וההגנה תופסים רק חלק מה מעיסוקם וממחשבתם. עכשיו, שמנהיגי פועלי־ציון כמו בן־צבי, בן־גוריון וזרובבל, הקרובים ל“השומר”, לא היו בארץ, ניסתה הנהגת המפלגה שבפוֹעַל לָכוֹף את מרוּתה על האירגון. בראש־השנה תרע"ט, אוקטובר 1918, נתכנסה במחניים מועצה של פועלי־ציון, שנאחזה בעניין “זהב־מצרים”, ותבעה אותו מידי “השומר”. כיוון שבאה התשובה, כי הוּצא לקניית נשק, לעזרת החברים העצורים ולהגנתם, ושוב איננו בקופת “השומר”, – הוחלט לנתק את הקשרים עם “השומר” ולהורות לחברי המפלגה לפרוש מהאירגון. באביב של שנת 1919, לאחר שיחרור הארץ, מששבו מנהיגי פועלי־ציון, – אלה מגלוּתם, ואלה משליחותם בארצות שונות – הגישו אנשי “השומר” עירעור על ההחלטה ההיא, ומרכז פועלי־ציון אמנם ביטל אותה מעיקרה.

באמצע ספטמבר 1918 יצא אלנבי להתקפתו האחרונה ובסוף החודש הגיע לדמשק ויצא לדרך־חלֶבּ. נסתיים שלטון העותמאנים בן ארבע־מאות השנה. בארץ־ישראל שלטה מעתה מדינה אירופית שנחשבה כנאורה ביחסה ליהודים ואשר אף הבטיחה לקדם את יישובו היהודי של ארץ־ישראל, עד כדי הקמת “בית לאומי” בה. עם הצבא הכובש הגיעו אף גדודים יהודיים נושאים דגל וסמל יהודי, התקוות פרחו. נתחדשו הקשרים עם יהודי העולם. פסקו מוראות השלטון המדכא, ואירגוני הארץ נתכנסו לאסיפות, דנו דיונים והעלו תוכניות.

ישראל גלעדי חזר לפעילות בוועד “השומר”, יחד עם יוסף נחמני ונחום הורביץ. המלחמה החלישה את גלעדי הנגוּע במחלת־לב ומתעקש להתעלם ממנה. החלטת הניתוק של מועצת פועלי־ציון במחניים הכאיבה לו. תמיד ראה את־עצמו כאיש מפלגה נאמן, הממלא תפקידו ב“השומר”, ועכשיו באו ופסלו אותו. אותו חורף אף אבד איש קרוב לו – עוד אחד מן הראשונים בבר־גיורא וב“השומר” – אותו וילנאי־קאווקאזי סוער וממריד, צבי בקר, אשר ישראל שוחט בעל טביעת־העין בחר דווקא בו להיות ראשון לשמירה בסג’רה.

הוא השומר הקנאי ובלתי מתפשר, לוחם העקרונות – שהגיש לנערתו, אסתר, את חיוכו הנלבב יחד עם פרח תקוּע בקנה־הרובה שלו. השַׁנים שעברו לא גרעו מהתלהבותו שהביאה אותו לבין מנהיגי “מרד” הצעירים בגליל, זה שבעקבותיו קמה, כאמוּר, קבוצת הרועים. יחד עם גלעדי יצא לחמרה, אלא שקשים היו שם החיים למשפחה בעלת שלושה ילדים. משנהרג פורטוגלי בבית־גן, הציעו את שמירת המקום לצבי בקר. רתם עגלה, הושיב בה את אשתו ושלוש בנותיו הרכות ויצא לדרך. שכרו בית, הקימו לול, נטעו גן ירק וקיבלו הלוואה לקניית פרה.

השמירה בימי המלחמה היתה קשה. הרעב חיזק את שוּרות הגנבים ואת העזתם. בליל־גשם אחד נגנב עדר מחצרו של איכר. צבי רדף אחרי השודדים, הגיע לירדן ונתברר לו כי השודדים הצליחו להעביר לגדה שמנגד חלק מהעדר. ציפה בחשאי, בגשם שוטף, לשאר העדר. ואילו השודדים, כנראה, העבירוהו במקום אחר, חזר לביתו רטוב ומצונן, וחלה בדלקת־ריאות. לאחר שבוע מת. אסתר היתה בהריונה הרביעי, וכשנולדה הבת נקראה צביה.

זליג שטורמן, אחיה הצעיר, בא במקום צבי לשמור במושבה. עשר שנים לפני־כן והוא ילד עדיין, הביאתוֹ אחותו אסתר לסג’רה ושם ראה בפעם הראשונה שומרים יהודים, ונפשו נלהבה נסערה. עכשיו נצטרף אף הוא לשומרים.

בשנות המלחמה נהרגו גם שומרים נוספים: משה סגלוביץ שנרצח על־ידי גנבים במרחביה, אברהם ברדיצ’בסקי שנספּה בתאונה בדרום, ומרדכי זוהר שנהרג בהתנפלות על כרמי רחובות. וכן אבד אריה מירטנבוים, מועמד ל“השומר” שנתחבב על חבריו־לשמירה. באסיפה כללית שנערכה בתל־עדש הובאה מוּעמדותו להצבעה. בטוּח היה בסיכום חיובי, ולכבוד המאורע הביא עמו את חברתו. והנה נשתבשו דברים, ומועמדותו נדחתה ברוֹב קטן. לא היה זה מקרה נדיר, שכן תמיד היו מדקדקים הרבה עם המועמדים, ולפעמים עד כדי הפרזה. – משנמסרו התוצאות למירי טנבוים, לא יכול אותו צעיר גאה לשאת את העלבון והעוול, לפי הרגשתוֹ, ואיבד עצמו לדעת. בסוף המלחמה נהרג מבעיטות פרדה ישראל רומרשטיין, מהשומרים האמיצים ביותר, ומהצנועים והשקטים.

אך לא היה זמן לצער האישי. הארץ החליפה שלטונות. צפויים זמנים חדשים והסיכויים רבים. מפלגות הפועלים החליטו על כינוס בכנרת. לפני־כן, נועדו אנשי “השומר” בטבריה. גלעדי, שמַחלתו קַשתה, יצא אף הוא לאסיפה, לוהט בתקוות ובתוכניות. יום לפני כן כתב לקיילה אשתו:

קיילה יקרה,

פוריה, 17.10.18

אני בריא. אספתנו השנתית תתחיל הערב בטבריה מחוץ לעיר, פּה גדולה השמחה. עומדים להתנדב לגדוּד. מי יתן גם לי לב חזק ובריא. אבל כאשר אני מעיף עין על הדרך שעברתי עד היום ועל שורת העבודות אשר הוצאתי לפועל מיום בואי לארץ, הנני מוצא קורת־רוח, אף כי לבי נחלש מאד. אני מאמין, כי אוכל להיכנס בין הרוכבים. מדברים כאן על עריכת גדוד רוכבים יהודי ובין אלה אני חושב להירשם.

באותה אסיפה אושרו חברים רבים ל“השומר”, ביניהם יצחק טבנקין, מן האנשים שדעתם נכבַּדה בפועלי־ציון, ואליהו גולומב, מקבוצת ה“גימנזיסטים” של “הרצליה” שפעלה ברכישת נשק ובהגנה בימי התורכים. היה זה נסיון לקרב ל“השומר” אותם תלמידי “הרצליה” צעירים ונלהבים שהוכיחו את עצמם בפעילות הגנתית וצבאית. האסיפה אישרה חברות באירגון לנשי שומרים. היה זה מעשה מהפכני. אנשי “השומר” עד כה נמנעו כמעט מלצרף חברוֹת לאירגון, כיוון שהן לא יכלו לצאת לשמירה. דבר זה גרם להתמרמרות רבה ביניהן, שהן חייבות לשאת בדומיה נדודים ופחדים ומחסור, אך נפסלות לחברות ב“השומר” ואינן באות בסוֹד הדברים. עכשיו סוף־סוף ניצחו.

אנשי “השומר”, שראו בגדודים היהודיים, שבאו עם הכובשים האנגלים, אתחלתא של צבא עברי, משאת־נפשם, ברכו את המתנדבים:

האסיפה הכללית של “השומר”, לאחר שיחרור הגליל, שולחת את ברכותיה לגדוד העברי, אנחנו חברי “השומר”, אשר שמנו לנו למטרת חיינו להגן על כבודנו הלאומי בארץ והתכוננו לבוא היום שבו יקום במלוא עוזו הכוח העברי המשתחרר בארץ – רואים בכם את אחינו לרעיון ולמעשה.

עוד בימים השחורים ההם, טרם קיווינו לשבירת חזית זו, קיבלנו באספתנו הכללית החלטה בדבר יצירת גדודים עברים. ואם ביהודה יכלו רק מעטים מחברינו להשתתף בגדוד, הננו ממהרים כיום כולנו בשם “השומר” להתאחד עם הגדוד, ובטחוננו שיחד עמכם נדע למלא את תפקידנו ההיסטורי בהבטחת השלטון העברי בארץ.

האסיפה החליטה לחלק את כוחות האירגון לשלושה ראשים: חלק יישאר בשמירה וביישובי “השומר”; חלק אחר יתגייס למשטרה־ז’אנדארמריה, וחלק יתנדב לגדודים העבריים. הוחלט גם למצוא קשר מהיר עם ישראל ומניה שוחט ועם הגולים האחרים ולהביאם ארצה. מן האסיפה יצאו השומרים לכנרת, לאסיפה הכללית של מפלגות הפועלים. גלעדי, יוֹקד עיניים ולחָיַים מחמת המחלה שהחריפה, הוציא את דגל “השומר” שהוסתר כל שנות המלחמה מפחַד התורכים, ונשאו ברמה, בראש שיירת הרוכבים.

אבל כנרת לא קבלה אותם בסבר פנים. אנשי “השומר” תבעו גיוס נרחב לגדודים העבריים. חלק ניכר מבין אנשי “הפועל הצעיר” יצאו חוצץ נגד כל גיוס לצבא. ברוחו של א. ד. גורדון דיברו על עבודה והתיישבות שהן האל“ף והת”ו, ודחו כל רעיון של צבא. “לא בדרך של מלחמה תיבנה הארץ,” הכריזו. – ושוב, כמו עד עתה, קם אליעזר שוחט, מחשובי “הפועל הצעיר”, שהטיף תמיד להגשמה עצמית ולעבודה עצמית, והצטרף למחייבי ההתגייסוּת, אשר “השומר” הפך אותה לסיסמת־קרב שלו. הוויכוח נתלהט, ואגב־זה נתחדשו גם טרוניות וטענות ישנות נגד “השומר”. ישראל גלעדי השיב למתווכחים כדרכו, בשקט, בנחַת חכמים, אך בלהט פנימי שאין להסתירוֹ.

שלושה ימים ארכה האסיפה. בלילות ישן גלעדי על שפת הכנרת. והחורף כבר בארץ. היה עייף, סרב לנוח ככל הדרוש לו, ולבו נחלש־והלך, עד שכרַע ולקחוהו לבית החולים של טבריה. מצבו היה קשה. שליח יצא רכוב על סוסתו של גלעדי לכפר בצפון לקרוא לקיילה.

ילדם הרך חלה אז, וקיילה מיהרה אתו לראש־פינה, לרופא. בדרך שקעה העגלה בבוץ והתעכבה. פתאום נתגלה רוכב מרחוק. קיילה הכירה את הסוס, לבה ניחש רעה. הרוכב הגיע ואמר לה שישראליק חולה ושוכב בטבריה. רצה ברגל עם התינוק בזרועותיה לראש־פינה, מסרה אותו לידי איכר־מכר ומיהרה לטבריה. היא הגיעה חצי שעה אחרי מותו של גלעדי. (לאחר כמה ימים מת גם התינוק.)

עוד אחד. כמעט ולא נשאר איש בחיים מן הקבוצה הראשונה שהתכנסה בשפיה. הפעם זה האיש השני לישראל שוחט, ומי שהשלימו. פנחס שניאורסון, שכל שנות המלחמה היה קרוב לגלעדי, מסַפּר:

גלעדי היה היפוכו הגמור של שוחט. האחרון היה נוח להתלהב ולהלהיב, בעל מעוף והוגה תכניות נועזות, כובשי לבבות. ואילו גלעדי היה איש־עבודה קר מזג ומתוּן ביחסיו לחברים. ממעט בדיבורו וכל הגה היוצא מפיו שקול ומדוייק. כל שאלה אשר תעלה לפניו היה מסבירה לחבריו, בהעבירו אותה תחת איזמל הגיונו הקר.

איש־מצפוּן היה ללא פשרה. מה שהוא עצמו לא עשה, לא הטיל על זולתו. חולה היה ואף־על־פי־כן יוצא לשמירה ככל אחד. בשמירה ראה שליחות ונזהר מלעשותה פוּלחן. היה נוזף בכל מי שהשמירה וגינוניה היו בשבילו גם עניין להתהדר בו. הללו, עיקר שמירתם היתה מפני השכנים הערבים וכנגדם, ואילו גלעדי ראה בערבים גם בני עם אִתו יצטרכו לחיות. למד לדבר ערבית וגם קרוֹא וכתוֹב בה. והיה תוֹבע מהשומרים ללמוד ערבית. מחמיר היה ומטיל משימות קשות. אולם חבריו שמעו לו וכיבדוהו, לפי שמעולם לא נטל לעצמו שום זכות־יתר והיה נקי מכל גינוני־שררה.

סיפר שומר אחד: “סוד הצלחתו של ישראל נעוץ היה בעיקר בזה שהוא היה ראשון להגשמת המצווֹת בגופו הוא, בטרם הטילן על הזולת.”

מאותה חבורה של שפיה שהתכנסה לפני שתים־עשרה שנה והחליטה, כי מעשה השמירה בארץ ובטחון היישובים צריך לעבור לידי היהודים, נשארו רק שניים ב“השומר”: שוחט וזייד. האחרים קיימו בחייהם את מה שהטיפו לו. כל אותן שתים־עשרה שנה הקדישו לשבועה שנשבעו אז: יצירת כוה של יהודים.

וזייד, במות חברו שאהב, קרא אל חבריו:

אחים רבים היינו ונפלנו איש־איש על משמרתו, כמו שרוצים היינו… חברים, מוכרח אני לשפוך את לבי לפניכם כי חברי נפל, זה חברי אשר יחד עברנו שתים־עשרה שנה. מן החברים הראשונים מתו כבר רבים. הרעיון של בר־גיורא גוזל מתוכנו את מבחר חברינו. יאוש תוקפני. במעשה יום־יום חסר לי גלעדי. אבל אני בטוח, כי אנו נמשיך את מפעל גלעדי למרות כל הקשיים. ואתם חייבים לעזור לנו. בואו אלינו חברים ואל תתנו לבנייננו הצנוע להתמוטט.

ולכפר השומרים קראו מאז כפר־גלעדי.

אבל הדגל נפרשׂ. הרוח שפעמה בגלעדי ובחבריו כבשה מחדש. אנשי “השומר” יצאו אל הארץ. בטוחים היו, כי הרוח הגדולה תכבוש את צעיריה ואת צעירי היהודים בכל העולם, הגיעה שעתוֹ של רעיונם: כוח עברי עצמאי שילווה את גידולו של היישוב היהודי. הם היו מוכנים להתחיל שוב מחדש. השומרים התגייסו לגדוד העברי ולמשטרה, בטבריה. מצפים היו לשיבת חבריהם שהוגלו. היה ברור להם, כי חבריהם אלה, באשר הם שם, יוצאים עתה בכל דרך שאפשר כדי להגיע לארץ. מצפים היו לישראל ולמניה שילכו בראשם, שינהיגו אותם אל הימים הגדולים.

מקושטא, לפני שיצא לשטוקהולם, כתב ישראל שוחט לחבריו בארץ, אלה שעמדו בקו הראשון של המלחמה:

מעטים נשארתם ולכן חובה על כל אחד ואחד מכם להכפיל את האנרגיה ולקבל עליכם חובות החברים שמתו ונהרגו. לא זמן כעת לחפש אחרי חברים, גם לא זמן כעת לעזוב המערכה. קשים כעת התנאים, אבל אָרור זה שמסתלק מעבודה. מי יתן לי כנפים לעוף ולראות אתכם, לחבּק כל אחד ואחד מכם למסור לכם את מצב רוחי, את מחשבותי, להאציל מעט מהאמונה האין־סופית שלי, אבל גם פה הנני קשור. לא אוכל לעזוב את מקומי, את עבודתי שנותנת לי תקוה לקבל החופש הגמור שלי וגם כר נרחב לעבודתי, לחלומי שחלמתי עד כה. נתראה עוד. בזאת הנני בטוח. אבל חברי ואחי, כל אחד מאתנו צריך להיות מוכן לראיון הבא, לא לבוא בידיים ריקות. לא תירוצים להביא, אלא עבודה, מעשים.

חברי, הנני הזקן ביניכם ושמעו לעצתי: אל תהיו מושפעים מהסביבה הנרקבה. אל תאבדו את שווי המשקל. אל תלכו עם הזרם, כי אם נגד.

ומשהגיע שוחט לשטוקהולם, הוא כותב לקפלנסקי:

הננו עומדים כעת על סף מאורעות חשובים ויחד עם התורה נחוץ גם המעשה. שא עיניך אל ארצנו ואל תושביה. מה חלשה הפוזיציה שלנו שַׁמַה. מה קטן הוא הכוֹח. סך הכל הננו כעשרה אחוזים ביחס לכל התושבים. לא על־ידי הבטחות, תהיינה גם של מיניסטרים ומלכים, גם לא מאבן־פינה של האוניברסיטה העברית, תיבנה הארץ. כוח אנושי, איפה הוא? שרירי המוֹן עברי, היכן הם?

אחת השאלות היותר חשובות והכרחיות ברגע זה הוא לברוא בארץ־ישראל מיעוט חשוּב שבמדרגת הפרודוקטיביוּת והקולטוריוּת שלו יוכל להתחרות, באופן פוליטי, אֶת הרוב המקומי, ואִי לזאת אנו צריכים:

א. לארגן ההמון העברי בגולה לעשרות, למאות ולאלפים, שיהיה מוכן ומזומן לפי דרישת התנאים והעבודה בארץ־ישראל, לעבור תיכף לשם.

ב. להשפיע על האינסטיטוטים הלאומים שלנו להתחיל תיכף בעבודות ציבוריות כמו הכשרת אדמה, דרכים, מסילות ברזל, טרָמים ועוד, ולדחוק בקפיטלים הפרטיים המאורגנים, שיתחילו תיכף בעבודה ולהכשיר התנאים בשביל זה. זה יהיה מרחב־יה לעבודה.

ישראל.

 

המשך והתחלה    🔗

שטוקהולם היתה פרוזדור לחופש. פגשו ידידים ישנים ופתחו זה אל זה לבבות והשׂיחו מה שהעיק והכאיב בארבע שנים של מלחמה. אבל שטוקהולם־של־חופש עוררה ביתר תוקף את הגעגועים אל הארץ.

המלחמה אמנם תמה, אולם אנשי הצבא עוד שלטו ביַמים. לא היה שירות אניות אזרחי ולא ניתנו רשיונות נסיעה. העיניים מופנות היו לבירת אנגליה – לונדון. צבאָה הוא ששלט עכשיו בארץ־ישראל. לונדון היתה גם מרכז הפעילות הציונית ושם נתכנסו מנהיגי היהודים, לשקול ולהתווֹת דרכי הפעילות להבא. רצו ישראל ומניה להגיע ללונדון. אך לפי שהיו נתיני האויב התורכי, לא יכלו להשיג רשיונות כניסה.

זכר ישראל שוחט את העזרה שהגיש בברוסה לגנראלים האנגליים השבויים שם, פנה לקונסול האנגלי בשטוקהולם וביקש היתר כניסה לאנגליה בזכות אותה עזרה. מסתבר שאמנם נתקבלו דוֹחוֹת של הגנראלים על תקופת ברוסה, והרשיון ניתן. יצאו לדרך בלי שהיות.

לונדון היתה בירה לעולם שניצח וכן הוֹמה ומהַמה פעילות יהודית וציונית, שנתבלטה במיוחד על הרקע של הצהרת־בלפור. ישראל ומניה נועדו עם מנהיגים ציונים, ובין־השאר שאל־ודרש וייצמן באשר לשמירת בטחונם של היהודים בארץ־ישראל. אמנם מנותק היה שוחט ארבע שנים מהארץ, אבל היה איתן בדעתו, שגם עכשיו, בשלטון האנגלים, אין לוותר על גרעינים צבאיים עצמאיים. ואת דעתו זו השמיע למנהיג הציוני. הם נועדו גם עם ראשׁי איגודי־פועלים, מכל־שכן ראשׁי פועלי־ציון. מישהו הציע לשוחט לצאת לפעולת הסברה באמריקה, וכמעט נתפס לרעיון, אבל מיד חזר בו: קודם־לכל הבית, ארץ־ישראל. לא היה שירות־אניות סדיר לארץ. נסתייעו במכרים וסתם בעלי־קשרים בחוגי השלטונות, והותר להם לנסוע באניה שהפליגו בה קציני צבא וחיילים לארץ־ישראל. ימים אחדים אחרי פסח שנת 1919 הגיע ליפו.

ירדו בחוף. כמה מבטים על־סביבם דַיָם היו להטעימם כי תמו 400 שנות שלטון של העותמאנים האסיאנים, ובני אירופה הם עכשיו שליטיה של הארץ; ולא היה זה השינוי הבולט היחידי, כשם שלא היה כן חילוף אנשי־הרשות, הצבא, ולשון השלטון, שבמקום הלשון התורכית נשמעה האנגלית ברמַה. לא פחות חשובה מכל אלה היתה העובדה המרה, כי בעת שיצאו לגלוּתם נימנו בארץ יותר משמונים אלף יהודים. עכשיו ישבו בה רק חמישים וחמישה אלף יהודים בששים כפרים ויישובים אחרים; כל השאר גָלו או מתו ברעב המלחמה ובתלאותיה. – ועם זה לא שקעו בדכאון.שוחט היה עתה איש במלוא אוֹניו ובשאיפת מעשים לאחר שנות הבטלה־בעל־כרחו. וכן היטיב לדעת כי הארץ עומדת על סף מעבר, על סף ימים חדשים. צפויים ימים גדולים, והוא, שאחראי הוא לאנשים שהוליכם עת ארוכה, עוד בטרם היתה אפילו צוּרת דרך – חייב עתה שלא לפרוֹש מן ההגה.

עבר עם מניה בארץ, פגש את הנותרים. ושמא אפילו לטובה הוא שלא היו כאן בימי המלחמה; שאילמלי־כן, אפשר והתלאות היו שוברות אותם, מַנמיכות קומתם, ולא היו יכולים להגיד עתה לאנשים אלה, שעברו עליהם תלאות ארבע שנות המלחמה – כי צריך להתחיל הכל מחדש, כי צריך להתייצב לפעולה, כי ליישוב היהודי הגיעה שעה הרת־גורל, ואין להימלט מאחריות.

כמה חודשים לפני־כן, באמצע החורף, הגיעו לארץ השומרים שיצאו לגלוּת אחרי מאסר דמשק. מהם שהגיעו מחזית קאווקאז, מהם שהגיעו מקושטא, מהם שנתגלגלו דרך רוסיה. אלה עֵדים היו למהפכה שנתחוללה באותה ארץ. שלושה מהם – צבי נדב, דוד פיש ופנחס שניאורסון, אף השתתפו בגדודי־הגנה יהודיים באודסה. שניאורסון היה שומר של בית־הדפוס היהודי, שם הדפיסו הבולשביקים, כשהיו עדיין במחתרת, את כרוזיהם. הבאים מרוסיה מושפעים היו מן המהפכה, מן הקול החדש המבַשׂר־ואומר, כי הנה קמו עניי העולם, לבנות עולם חדש. כמו רבים וטובים, אוהדים היו את התנועה החדשה, שניתצה את אזיקי הצאריזם וביטלה את הפליית היהודים, שהיתה דבר־מַלכוּת במדינה העצומה, בעלת האוכלוסייה היהודית הגדולה שבעולם. ואולם, חרף אהדתם לרוסיה החדשה, הם לא היססו לרגע וחזרו לארץ, כדי לבנות את מולדתם שלהם, מולדת היהודים.

בקושטא נתכנסו ארצישראלים רבים, שביקשו לחזור לארץ. פנו אל הנציגים האנגלים שבעיר, ואלה לא נענו; טוענים היו, שאסור עדיין להסיע אזרחים לארץ. אלברט ענתבי, מנוסה בשליחויות אל השלטונות התורכיים בירושלים בימי גדוּלתם, עד שלא הוּגלה בידיהם – ניסה עתה מעשה־שתדלנות אחרון שלו: פנה אל הצרפתים, כדי לנצל יריבוּת שלהם עם האנגלים. הללו שמעו על הסירוב האנגלי והעמידו לרשות הגולים מקומות בספינת־פחם שלהם – “לַגוֹל”, שעמדה להפליג לקאהיר, והורו לה לנטוֹת מעט ממסלולה, כדי לעגוֹן ביפו.

על הסיפוּנים שהשחירו מפּיח הפחם הסתובבו הגולים החוזרים, מצפים למראה הארץ ועורכים ויכוחים יום ולילה – מי יכול לישון בלילות אלה? – אם יש להאמין לאנגלים ולהבטחותיהם. ה“שומרניקים”, עקשנים כתמיד, מכריזים היו בתקיפוּת, שאין לסמוך על שום מדינה ועל שום הבטחה, רק מה שישיגו היהודים בכוחם־הם – יהיה שלהם. משהגיעו ליפו – נתאַמתו חששותיהם, בעיניהם בכל־אופן. רוצים היו לצעוד תחת דגל עברי מן הנמל אל תל־אביב, ואילו השלטונות הצבאיים האנגליים, בתואנה ש“אין להרגיז את הערבים”, אסרו עליהם בכלל לצעוד בצוותא, ורק לאחר משא־ומתן התירו להם להתכנס מחוץ ליפו, ליד קפה “לורנץ”, להניף את דגלם ומשם להיכנס במיצעד לעיר העברית.

חבריהם שנשארו בארץ כל זמן המלחמה – מהם שהיו עכשיו בגדודים העבריים, אחרים בהיערכוּת המשטרה בטבריה, והשאר… ציפּו. הקדים ושב לארץ שמואליק הפטר, שנידון בדמשק לשנת מאסר ושוחרר מיד עם הכרזת שביתת־הנשק. בלי שהִיוֹת ירד אל ה“שומרניקים” שבגדוד העברי, ששירתו בסרפנד – עיר־הצריפים החדשה של הצבא הבריטי – כינס אותם בבית־הכנסת של באֵר־יעקב הסמוכה ואמר להם דברים ברורים: אין לסמוך על איש, אין לסמוך על האנגלים. איש לא יגן על היהודים, חייבים ה“שומרניקים” לשים ידיהם, ככל שיוכלו, על נשק, תחמושת וציוד צבאי אחר – לקחת ולהביא למחסנים יהודיים.

ועוד אמר: אין עם שופך דמו למען גאולתו והגנתו של עם אחר. האנגלים כבשו את הארץ לטובת עצמם, ואין העם העברי יכול לראות בכיבוש זה את גאולתו־הוא.

היו אלה דברים קשים. באותם ימים של רֵאשית חדשה, סבורים היו רוב היהודים, כי הנה נתהפכו הדברים מעיקרם – האנגלים בני התרבות השולטים בארץ הם שיגֵנו על תושביה. חסַל סדר צבא במחתרת ומחסני נשק במחתרת, ויהודֵי הארץ יכולים מעתה להקדיש עצמם לגידול היישוב ולפיתוחו. ואילו הפטר זה, שיצא מן הכלא התורכי, פלח מצוין, חורש מן־הטובים שבארץ, תובע מעשים שיש בהם עבירה – לגנוב נשק מבני־הברית.

הגיוס לגדוד נתן אפשרות לצעירי הארץ להתפרק מהעבר, להסיר עוֹל, “לחיות על חשבון האנגלים”, ואילו הפטר קרא את ה“שומרניקים” לחזור שוב לדגל ולהירתם למשימות. והללו – נענו. אנשי “השומר” שהתגייסו לגדודים העבריים, בעיקר הצעירים, אלה המכונים בפי הוותיקים, בחיבה ונופך ליגלוג: ג’חוש, עיירים – נתארגנו לפעולה. בראשם עמד יוסף חריט, מקבוצת הרועים, ועמו אליעזר קרול הוותיק. נתארגנו לחבורה אחת, שחיילי הגדוד כינו אותה “בַּשקירים”, על שמו של שבט־הלוחמים הנודע בסיביר. היו ביניהם אליעזר קרול, חריט, פליישר, לויט, מרדכי טיטלמן (“לואי”), שמעון דרוקר, צבי קרול, מתתיהו שטיינמן, שני האחים אברמזון ואחרים. החלו לגנוב נשק ותחמושת ולהעבירו למחסנים בגליל. בכרם־שקדים מרוחק של באר־יעקב נשתכנה אחותו של שמעון דרוקר, צפורה, לבדה בצריף, ושם היו מחביאים את הנשק. כשנצטבר “מלאי”, היו מעבירים אותו לתל־עדש. היו גונבים את הנשק מכל מקום שאפשר, בהעזה ובחוצפה. אך שמעו על מחסן גדוש אי־שם, אם קרוב או רחוק, מיד היו מגיעים לשם בתחבולות, מוציאים מה שמוציאים מתחת לאפם של האנגלים ולעתים אף מתמקחים עם קצינים זוטרים שנמצאו שם, היודעים על מעשיהם וחוששים מלסַפר על כך. ומעשה בתמרונים שנתקרבו, ומטה היחידה צריך היה לכדורים, אלא שה“בשקירים” כבר הספיקו להחביאם כדי להבריחם. לבסוף, אחר משא־ומתן, הסכימו הקצינים להפריש ל“מַחרימים” כמות כפולה של תחמושת לאחר האימונים, אם הללו “ישאילו” בינתיים לצבא הבריטי כדורים ממחסנם הנסתר. השתדלו ה“בשקירים” שלא לעלות בדרגתם הצבאית, כדי שלא יוציאו אותם מהחבורה, והיו נעזרים ברב־הסמל הפלוגתי דוב הוז, שנקף הרבה אצבעות כדי שיצליחו בסילוק הנשק ובטישטוש העקבות.

נוסעים היו עד לרפיח או קנטרה בשביל מכונת־ירייה או כמה רובים שאפשר ל“פַלח”, ופעם, דווקא הם, ה“בשקירים”, תבעו לעצמם את הזכות לעמוד במשמר־כבוד שנתבּקש במחנה פלוני, מאחר שנודע להם, שיש סיכוי לקחת מאותו מקום נשק, ושילמו “מחיר” יקר – צריכים היו לצחצח עד־בּרק מֵדים, אבזמים ונעליים, כדי שיהיו ראויים לאותה משימת־כבוד, דבר שהיה שנוא עליהם ביותר.

משחזרו ישראל ומניה לארץ – התקשרו עִמַם החיילים־חבריהם. מניה השיגה בשבילם כספים, שנדרשו להברחות הנשק, וישראל עמד בקשר עם היישובים וכיוון את המבריחים, מה לסלק ולהיכן לשלוח את הנשק.

מספר גרשון פליישר: כשהייתי מביא את הנשק המוברח, הייתי על פי רוב מוצא בבית את מניה, מוסר לידיה את הכלי והיא היתה יודעת כבר איך להסתדר. יום אחד פנו אלי ישראל ומניה בתביעה נמרצת להשיג לא סתם רובה, לא סתם רימונים, כי אם מכונת־ירייה. לדבר על מכונת־ירייה, זה כמו יָרח בשמים. בכל פלוגה בצבא היו רק ארבע מכונות־ירייה והאחריות היתה על המשמר. התלבּטתי מאוד איך לפעול. נפגשתי אז עם מוטי ברוורמן, ועם אייזן, זה המשוֹרר־פועל־בוֹהמיין, וביקשתי מהם להשיג לי “לואיס־גן”. החברים נחלצו לעזרתי. אמרו לי להביא שמיכה צבאית. נפגשתי אתם בשדה מחוץ למחנה והם מסרו לי את ה“לואיס־גן”. עטפתי אותו כמו תינוק בשמיכה ומיהרתי למניה ברכבת הקטנה שהלכה בלילה מלוד לתל־אביב. מסרתי לה את הנשק והיא חייכה. “ידעתי למי לפנות”, אמרה.

כך נתרגלו אותם ג’חושים, דור שני של אנשי “השומר”, לביתם של ישראל ומניה ונתקרבו אליהם. היו משוחחים הרבה, והצעירים תובעים מעשים ופעילות. בלט ביניהם בקיצוניותו יוסף חריט, איש הרועים, וישראל היה מנסה לשכּך את סערת־מזגו, ותוך כדי כך שׂם עליו עינוֹ לטובה.

הכובשים פנו אל תושבי הארץ בקריאה – למסור את הנשק שברשותם למחסני השלטונות, ורבים מאנשי המושבות נענו להם. היהודים היו מצפים לישועות־ונחמות מידי האנגלים, כפי־ההבטחה. ואילו ה“שומרניקים” קשי־העורף, כמו בימי התורכים, הכריזו: את הנשק לא נמסור. ובעת שעגלות טעונות נשק יצאו מהמושבות אל מרכזי־האיסוף שנקבעו, גנבו ה“שומרניקים” נשק וריכזוהו במחסנים.

כותב “ספר תולדות ההגנה”:

בעצם ירחי הדבש של הכיבוש הבריטי, היתה בישוב חבורת אנשים שהעמיקו לָחוּש, כי אין לוותר על מעט הכוח והנסיון העצמי שצבר הישוב בשטח ההתגוננות בעשרות שנות קיומו; כי כוח זה, עם כל מיעוטו, ערכו גדול בהיותו נתון כולו בידי יהודים ומופעל לפי שיקולי בטחון ומדיניות יהודיים ולפי שיקולים אלה בלבד. במרכז חבורה זו ניצבו אנשי “השומר” ואליהם נספחו מעטים מחוגי הפועלים ואחרים. גם אלה ראו את החיוב הרב, הכביר, שבגדוד העברי ובמשטרה, ובוודאי, ששקדו על ניצול המסגרות הליגאליות האלו לצרכי הגנת הישוב עד קצה הגבול האפשרי. ואולם נזהרו והזהירו תמיד לשמור מכל משמר על גרעינים של אירגון הגנה פנימי… חישולו של כוח הגנה עצמאי, כשלב הכרחי בתקומת האומה במולדת, היה להם תמיד בבחינת צו מוחלט, עקרון שאינו תלוי בשום חישובים אחרים. אי האימון בזר, בכל זר שהוא, והסתמכות על עצמם ורק על עצמם, הפכו לחלק מעצמיותם הרוחנית של החבורה כולה ושל כל חבר בה.

באותו חורף ראשון שלאחר המלחמה קמה מפלגת־הפועלים הגדולה: “אחדות־העבודה”. אדריכלה היה ברל כצנלסון, שעלה לארץ כעשר שנים לפני־כן ולא נצטרף לשום מפלגה מהקיימות, לפי שהיה סבור, כי אין הפועלים צריכים לפלג את כוחם. בתום המלחמה חזרו מאמריקה, יחד עם הגדודים העבריים, יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון, ואף הם חדורים תחושת הצורך בביטול מריבות ופילוגים בתנועת העבודה. נוספו עליהם שמואל יבנאלי ואחרים, ובסופו של חודש אדר א', בשנת 1919, קמה בפתח־תקוה המפלגה החדשה. חברי הפועל־הצעיר, חניכי אהרון דוד גורדון האמוּנים על רעיון קדוּשת העבודה וההגשמה העצמית, וסולדים מקוֹלוֹת רמים של אנשי פועלי־ציון וסיסמותיהם המהפכניות – לא הצטרפו למפלגה החדשה. אולם זו תפסה מיד מקום מרכזי בין הפועלים בארץ וכן במחנות הצעירים שנהרו עתה אליה. למפלגה החדשה הצטרפו אף ה“גימנזיסטים” – בוגרי המחזור הראשון של “הרצליה” – אליהו גולומב, דוב הוז, משה שרתוק ואחרים, שכבר נבחנו בפעולות בטחון שונות ושקיבלו עליהם, עוד בימי לימודיהם, לצאת בשורה הראשונה של פעולות העם והארץ. אליהו גולומב וחבריו, שהתרכזו בתחום הבטחוני, רוצים היו להעביר את הנהגת ההגנה למפלגה החדשה, ואמנם אחת ההחלטות בוועידת יסוּד המפלגה קבעה: “על המועצה של אחדות־העבודה לעסוק בכל ענייני ההגנה הלאומית”.

אנשי “השומר” חברים היו לפני־כן בפועלי־ציון, ויצחק בן־צבי עמיתם היה “המקשר” בינם לבין הנהגת המפלגה. אולם הם סרבו, כאמור, לקבל מן המפלגה ומנהיגיה הדרכה או הוראוֹת בענייני בטחון, ואף הגיעו לעתים לידי התנגשויות עם מנהיגים שונים של פועלי־ציון. כשנוסדה אחדות־העבודה, הצטרפו אליה. ראשי המפלגה רצו כי “השומר”, כוחו ותהילתו ייכללו במסגרת המפלגה, שכן היו רואים את אחדות־העבודה כמנהיגת היישוב אל מטרותיו, לרבות גם ענייני בטחון והגנה. אליהו גולומב, שהיה מעַצב דרכה של המפלגה בענייני ההגנה, תבע כי “השומר” יפעל בפיקוחה המלא של אחדות־העבודה. ואילו אנשי “השומר” גרסו, שגם להבא יש לשמור על גרעין חשאי ומגויס בכל־עת, שיעסוק רק בענייני בטחון; וכמו כן סברו, שהנהגת ההגנה צריכה להיות עצמית, מתוך האירגון גופו, אנשים שאין להם אלא עיסוק זה בלבד, ולא הנהגה של פעילים מפלגתיים העוסקים “גם בכך”.

מניה וישראל שוחט חזרו לארץ חודש אחד אחרי יסוּד אחדות־העבודה והחלו בפעילות במסגרתה. בחודש סיוון, חודשיים לאחר שחזרו לארץ, כינס שוחט בתל־עדש אסיפה של אנשי “השומר”. שני החברים החדשים, אליהו גולומב ויצחק טבנקין, הופיעו באותה אסיפה ותבעו להעמיד את “השומר” תחת מרות תנועת הפועלים, ופירוש הדבר – מרות אחדות־העבודה. אולם האסיפה החליטה: “השומר” אמנם חבר באחדות־העבודה, אבל ב“ענייני הארץ והעם, במובן הכי רחב, כפי דרכי העבודה הזאת, עומד ‘השומר’ ברשות עצמו ועובד את עבודתו זו על בסיס נייטראלי”. האסיפה הכריזה על הצורך באירגון “הגנה עצמית, בלתי מפלגתית, שתתנהל על־ידי חבריה, בהשתתפות באי־כוח ‘השומר’.” האסיפה החליטה על גיוס חברים למשטרה, כדי ליצור בסיס חזק בכוח צבאי לגאלי. באסיפה זו אף קבעו לאן ילכו השומרים – מי למשטרה בטבריה, ומי לכפר־גלעדי, צבי נדב, שאך־זה בא מקושטא, אליה הגיע דרך אודסה, הכריז הכרזה משונה: “אני רוצה ללמוד טַיס”.

באותו זמן היה הטיס מעין שעשוע, שלא ראו עדיין את עתידותיו, וחברי “השומר” ליגלגו על תוכניותיו של נדב. בשעת הפסקה של האסיפה תפסוהו בכוח והעיפו אותו באוויר – כמסוֹרת הקוּנדסית העליזה – כשהם מכריזים: הנה טייס! – אבל נדב התעקש, וישראל שוחט התערב בוויכוח: “נדב רוצה להיות טייס – תנו לו להיות טייס. ל’השומר' נחוצים נהגים, מכונאים, ימאים, טייסים – כל בעלי מקצוע נחוצים לנו.” נדב ניצח: בשעת חלוקת התפקידים, ניתנה לו חופשה ללימודי טיס. אלא שבינתיים לא נמצא מרכז־לימודים כזה בארץ, והוא יצא לירושלים ללמוד מכונאות ונהגות, גם הם שני מקצועות חדשים אז בארץ, ונדב קיווה כי יקרבו אותו למטרה.

נבחרו ועד ומועצה. ישראל הועמד שוב בראש התנועה. תביעת החברוֹת נשמעה באהדה, ושתיים מהן צורפו למועצה. לאחר הכינוס ביקש ישראל לרענן את החלום הישן: בניין יישוב בחורן. נועד עם בעלי השפעה, ביניהם וייצמן ופקידי יק"א, בעלת השטחים בחורן, נתארגנה גם משלחת לסייר במקום. במכתב לנחמני והפטר כותב ישראל:

דיברנו את ד"ר יעקב טהון ואת חנקין על דבר המצב הפוליטי של החורן. לפי דעתם, לא כדאי לשלוח הרבה חברים לָתוּר המקום. החלטנו שנשלח כעת שלושה חברים, כלומר – נחמני, שמואליק וצבי. אתם תסעו בתור סוחרים של תבואה ובין כה וכה תראו את הארץ.

יישובו של החורן לא נסתייע גם אז. החורן ומחוזותיו היו באזור שיוּעד לצרפתים בעת חלוקת האימפריה העותומאנית. אותה חלוקה קבעה גם את מטולה, כפר־גלעדי, חמרה ותל־חי – ארבעה יישובים יהודיים – באזור הצרפתי. בנובמבר 1919 נסוגו האנגלים אל קו גבול שנמתח מן החולה, דרך הגליל, אל ראש הנקרה.

אם דיפלומטים אנגלים מוכנים היו למסור לצרפתים שטחים שונים במזרח־התיכון – אנשי צבא והאינטליג’נס הבריטיים לא ראו מתנה זו בעין יפה.

פייצל, בנו של חוסיין, שריף חיג’אז, אשר שיתף פעולה עם לורנס האנגלי במלחמה נגד תורכיה, ישב בדמשק וחיכה להתפתחות העניינים – כלומר, סיכּוייו למלוך על סוריה. שליחיו, מעודדים על־ידי קציני ביוּן אנגלים, עוררו את ערביי עמק החולה להתמרד נגד השליטים הצרפתים החדשים. מרידה זו היתה מלווה מעשי שוד בידי הבדואים, שלא הבדילו ביותר בין מרי לאומי וביזה, וניצלו את ההזדמנויות כדי לשדוד את כפרי הנוצרים שבעמק החולה ובמורדות ההרים אליו, בני חסותם של הצרפתים. למַרבֵּה התסבוֹכת, הצרפתים, אם מפני שכוחותיהם כללו לא מעט מוסלמים מצפון אפריקה, שלא התלהבו למלחמה נגד אחיהם, או מפני שלא היה איכפת לצרפתים קצת מהומה, שתוכיח לדעת הקהל בעולם את הצורך ביד חזקה – בכל־אופן לא השקיעו, בשלב ראשון, הרבה כוחות בריסון המורדים, והעמק נהפך לאזור הפקר. ובלב אזור המהומה הזה נמצאו ארבעה יישובים יהודיים – מטולה הוותיקה, קיבוץ השומרים כפר־גלעדי, תל־חי שיושבה בשנת 1917 על־ידי קבוצה של פועלי ציון, וחמרה, שיושביה עלו למקום ב־1919, להקים מעין מושב עובדים, נייטראלים היו בפולמוס שבין הבדואים, הצרפתים והנוצרים, אולם תוך כדי הפשיטוֹת “הפוליטיות” אי־אפשר היה לבטוֹח שהבדואים לא ינצלו הזדמנות לשדוד ולהרוס את היישובים היהודיים. קאלוואריסקי, איש יק“א היה נוסע לדמשק ובא במגע עם מנהיגי המורדים, אנשי פייצל, והללו מבטיחים שאין להם ולא כלום כנגד היישובים היהודיים, אך לא היה כל בטחון שהדבר גם יבוא לידי ביטוי ב”פראקטיקה המדינית" של הבדוּאים, “הכוחות שבמקום”.

ואמנם, עד־מהרה עלו הבדואים על היישובים, בנסיון להתקיפם, וכן התנפלו על יהודים שנמצאו בדרכים בעמק. ב־12 בדצמבר נהרג היהודי הראשון בשדות תל־חי – שניאור שפושניק.

אלפי בדואים נטשו כל עיסוק שלהם ושוטטו בעמק ובהרים שמעליו, שוֹחרים מעשי שוד, ביזה ורצח. כמה עשרות צעירים שמרו על היישובים היהודיים, שכּוּתרו מדי פעם על־ידי הבדואים המאַיימים. מעט עזרה הגיעה מן הדרום. חלק מהיישובים לא היו מלוכּדים ביותר ולא היו מוכנים להגנה.

בראשית יאנואר ניטשה חמרה. במחצית החודש התרוקנה מטולה. הצרפתים היו נכנסים לכאן ויוצאים – וכשיוצאים, נכנסים הבדואים. אותו חורף היה מן הקרים בארץ. השלג כיסה מקומות רבים והרוחות והגשמים סערו. בפברואר נהרג אהרן שֶׁר.

ה“קונטרס”, בטאונה של אחדות־העבודה, פירסם קול־קורא לעזרת הגליל, אולם מעטים נענו לו. ולא נמצא כאן אפילו יישוב אחד שמנה יותר מעשרים־וחמישה איש.

במוסדות הציבור נמשך ויכוח: האם יש להחזיק באותם יישובים, האם יש טעם בכך, או שצריך לסמוך בענייני הבטחון על האנגלים, ומכיוון שאינם מצויים בגליל־העליון – הכרח הוא להיסוג משם. אחדות־העבודה עמדה בראש התובעים להגן על היישוב בגליל־העליון. ישראל שוחט היה חבר הוועדה שהוקמה לעזרת הגליל, אחד מפעיליה הראשיים. הוא עמד בקשרים עם בחורי “השומר” שבגדודים הצבאיים, הפגיש את חריט עם באי־כוח תל־חי ואלה מסרו מה צריכים הם בנשק ובמזון. יחד עם הנשק שגנבו ושלחו צפונה, הוסיפו השומרים שבגדודים גם מנות־אוכל צבאיות. אליהו גולומב ודוב הוז היו בין מַפעילי העזרה לצפון.

בסתיו 1919 בא לארץ יוסף טרומפלדור. לפני המלחמה רצה לארגן עלייה של צעירים לארץ ואף ניסה להקים קיבוץ. בפרוץ המלחמה יצא למצרים, עשה למען גדודים עבריים בצבא הבריטי ועמד בראש גדוד נהגי הפרדות, שהשתתף בפלישה לגַליפוֹלי. בגמר המלחמה חזר לרוסיה, היה עֵד למהפכה שפרצה שם והחל באירגון צעירים, במסגרת “החלוץ”, לעלייה לארץ־ישראל. אלָפים נענו לו. כמאתיים יצאו עמו לקושטא, והוא הקדים ובא לארץ, כדי להכין את קליטתם של אלה ושל האלָפים שקיווה כי יעלו אחריהם.

בארץ נפגש עמו ישראל שוחט. אותו מסע צפוי של אלפי צעירים הלהיב את הדמיון. טרומפלדור לא הסתפק בכך שיביאם לארץ וכאן ייעזבו־לנפשם – חולם היה על גדודים מגויסים לעבודה ולהתיישבות. שניהם ערכו תוכניות על התארגנות הצעירים. תוך כדי כך הגיעו ידיעות על החמרת המצב בצפון. ישראל הציע לטרומפלדור לצאת לגליל־העליון לכמה ימים, כדי לעמוד על המצב. טרומפלדור יצא צפונה בסוף חודש דצמבר 1919, וכוונתו לשהות שם כמה ימים ולחזור – המאתיים בקושטא ואלפים ברוסיה מחכים לו; אך משהגיע לתל־חי וראה את מיעוּט מספרם של המגינים במקום, נשאר עמם ונתמנה כמפקד תל־חי. איש־צבא היה, ופיקודו עוֹדֵד את רוחם.

שני יישובים – כפר־גלעדי ותל־חי – עמדו עכשיו בודדים, מוקפים בדוּאים משוּלהבים. ובדרום גבר הוויכוח, אם להישאר באותן “נקודות”, או לסגת מהן. בין ראשי התובעים את נטישת היישובים היה זאב ז’בוטינסקי, שהיה ממייסדי הגדודים העבריים ובא עמם לארץ. הוא ראה אז את עתיד התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ־ישראל בזהוּת אינטרסים עם האנגלים. סבור היה, שהאנגלים יתמכו תמיד ביהודים, שהם כוח אירופי מתקדם ויעיל ויהיו לעזר לאנגלים במזרח־התיכון. היה מתנגד לכוח יהודי עצמאי, ומעדיף יחידות יהודיות במסגרת בריטית לגאלית. ז’בוטינסקי תבע, בנאומים ובמאמרים, את נטישת האזור שמעבר לקו הגבול, באשר יש לסמוך על האנגלים ומעשיהם. סבור היה כי מה שעלול לקרות בגליל – יהיה קרבן־שוא. ב־20 בפברואר פנה למנהיגי הפועלים בקריאה:

חושב אני שכל אלה הנמצאים באזור הצרפתי, צריכים לשוב לארץ־ישראל… אתם צריכים לאמר לחברים – שובו בחזרה משם ובנוּ פה את הקיים.

אחדות־העבודה יצאה בחריפות נגד תביעת הנסיגה. ישראל שוחט אומר באחד הכינוסים:

אני רוצה לבקש רק זאת, שאסיפה זו לא תקבל החלטה על איסור הגנתו של הגליל. יש שם קבוצות העובדות זה כמה שנים, ואם אתם תבואו ותאמרו, אסור להגן, הלא זה יהיה מגוחך… הם החליטו להגן על המקומות ולא לעזבם; מלים אחדוֹת לז’בוטינסקי – אינני יודע אם בכלל יש צורך לענות. תשובתנו כבר ניתנה שם, בגליל. לא הצרפתים ולא האנגלים יעזרו לנו, כי אם אנו בעצמנו. מקום שכבשנוהו בעמלנו – לא נעזבנו, והעוזב – בוגד הִנוֹ! יעשה כל אחד את אשר ביכולתו!

המצב בגליל הוּחמר. הבדואים המזוינים היו חוזרים ומסתערים על תל־חי, מנסים לפרוץ לתוֹכה, בתואנות שונות. אף־על־פי שהיתה מבוצרת יותר מכפר־גלעדי – כולה מרוכזת בתוך בית־חוֹמה – התאַנו אליה הבדואים יותר: כאן ישבו פועלים צעירים שלא הכירו את הערבים ונוהגיהם; ואילו מתיישבי כפר־גלעדי, אשר שיח־ושיג להם עם הערבים זה שנים רבות – יודעים היו כיצד לעמוד כנגד הבדואים ומבינים יותר את תכסיסיהם, וכך כמעט שלא נפגעו, הגם שהותקפו פעמים רבות. ומלבד זה, תל־חי אף היתה קרובה יותר לחַלסה, מרכז הבּדוּאים בחוּלה.

מתנדבים היו באים מדי פעם בשיירות, שיגאל מַנהיג אותן. כשהחמיר המצב, העביר אותם יגאל דרך כפרי המתוּאלים הידידותיים שבמרום ההר. רק מקצתם נשארו ביישובים. מספר המגינים עתה לא עלה על שלוש עשרות בכל יישוב. באו גם משלחות רשמיות וסתם־מבקרים ומדי פעם אף הצליחו להגניב כמה רובים למקום. הבדואים, שאף־פעם אי־אפשר היה לדעת אם פניהם לשלום או למלחמה, היו מתנפלים ובוזזים את העולים לצפון, בשעה שעברו ליד חלסה, העיירה הגדולה השוכנת מדרום לתל־חי. כמה מהשייכים שלה דָברוּ ידידוּת עם אנשי כפר־גלעדי – ואילו שליט המקום בעת ההיא, כאמל חסיין הצעיר, נראה שלא קבע עמדתו: – פעם הבטיח ידידות ושלום, ופעם אחרת כנראה שלא יכול לעמוד בפני תביעות בדוּאיו, עלה למלחמה ולשוד.

עד שבא אותו יום, שנרשם בספר תולדות הארץ – י“א אדר תר”פ. בלילה שלפני־כן הגיעה לצפון שיירה של מתנדבים גדולה עד כדי כך, שטרומפלדור הורה לכמה מהם לתפוס שוב את מטולה. בבוקר הגיעה בדרך ההר אספקה לכפר־גלעדי, וטרומפלדור, במצב־רוח מצוין, יצא לשם בלוויית כמה בחורים, כדי לקחת את חלקה של תל־חי באספקה, ולשיחת־רעים. ליד שולחן־העץ של חדר־האוכל בכפר־גלעדי סיפר לשומעיו, כי עוד השבוע הוא עומד לחזור לדרום ולצאת לקושטא להביא את מאתיים הבחורים המצפים שם לעלייתם. דיבר עליהם באהבה; מקווה היה, אותו חולם צמחוני שבעל־כורחו נהפך לאיש מלחמות, כי יבואו ליישב את הארץ יישובים־יישובים. פתאום נשמע צרור יריות מצד תל־חי, טרומפלדור קם מיד, כינס את האנשים שבאו עמו, וחזר לתל־חי.

כשהגיע לשם, מצא מאות בדואים וכאמל אפנדי בראשם, צובאים על שער החצר, רוצים להיכנס. הוא אמר לטרומפלדור, כי אנשיו טוענים שראו צרפתים נכנסים לבית, והוא בא לבדוק מה אמת בדבר. אותו יום רעה פנחס שניאורסון את העדר של כפר־גלעדי, בשטח קרוב לתל־חי. כיוון שראה את התכונה הזאת, כּינס את העדר לחצר תל־חי וסגר את השער מבפנים. הוא היה בדֵיעה, כי לפי הנסיון עם הערבים, מוטב שלא לתת להם להיכנס.

אבל לא היתה זו פעם ראשונה שאנשי תל־חי הירשו לבדואים להיכנס ולבדוק, כדי להוכיח להם שאין המשקים היהודיים מסתירים צרפתים. וכן הורה טרומפלדור גם הפעם להרשות כניסתה של קבוצה קטנה, ביניהם כאמל אפנדי. הם שוטטו בחדרים. פתאום נשמע מן הקומה השנייה של הבית קולה של בחורה, דבורה דרַכְלֶר: “הערבים רוצים לקחת את הנשק!”. טרומפלדור, שנמצא בחצר, הורה: “לא למסור בשום אופן!” – ונתן פקודת אש. יריות באו עתה מכל הכיוונים. מגזוזטרת החדר שבקומה השנייה הטילו ערבים רימון־יד לתוך החדר. משנפסקה אש המגינים שם, נכנסו הערבים פנימה והמטירו מכאן אש על האנשים שבחצר. טרומפלדור נפגע בידו ובבטנו. שניאורסון ועמו עוד שלושה חברים חשו אליו והכניסוהו, שותת דם, לאחד מחדרי הבית. הוא אמר לשניאורסון: “קבל את הפיקוד!” – ואת בֶּלַחובסקי, איש תל־חי, הדריך בעצמו איך לדחוק בחזרה את המעיים שנשתפכו חוּצָה בפצע הרחב, ואיך להתקין את התחבושת.

בתוך החדר העליון עוד שהתה קבוצת הבדואים, עם כאמל. הוא ביקש עתה שיותן להם לצאת, כדי “ליישב את אי־ההבנה”. שניאורסון הסכים – לפי שהללו מנתקים את הקשר בין המגינים שבבית. משיצאו הבדואים, הם הצטרפו לאנשיהם הצָרים על היישוב מבחוץ, מקרוב. בתחילת הפסקת האש, כשהערבים אספו הרוגים ופצועים שלהם, עלה בלחובסקי לחדר הקומה השנייה ומצא שם את גוויותיהם של ארבעה מגינים, וביניהם דבורה. עוד אחד נפל בעמדתו שבמקום אחר.

זמן־מה לאחר פינוי החללים והפצועים חידשו הערבים את הקרב. הם ניסו להסתער על הבית, והונסו, כשהם משאירים אחריהם שוב ושוב הרבה הרוגים והרבה פצועים. המערכה נמשכה מעשר בבוקר עד הערב. עם חשיכה הצליחה קבוצה מאנשי כפר־גלעדי להגיע לתל־חי, ועמה רופא, ד“ר גרי. בלילה הוחלט על נסיגה לכפר־גלעדי. טרומפלדור מת מפצעיו, בדרך לכפר־גלעדי, לאחר שאמר – באוזני ד”ר גרי – את המשפט אשר לא נדם מאז בתולדות הארץ, “אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”.

אם יש מפקפקים בדיבור זה מפיו של טרומפלדור הגוסס – יבדקו־נא בתולדות חייו, יקראו את כתביו, בהם הוא מדבר על הצורך בקרבן ובסמל, יעיינו בעֵדוּיות על אומץ־לבו במלחמת גליפולי, שם היה עומד זקוף בשעת יריות או רוכב על סוסו בתוך אש, כדי להביא את אנשיו, היהודים הצעירים, לידי הכרה, שאין להירתע בשעת המבחן, שעה שהמוות שורר סביב. חייו היו קודש לחלומות ולתקווֹת עַמו, אשר דבק בו בעוז־נפשו; ובשעתו האחרונה ציווה לבני עמו, – כלצעירים המצפים לו בדרכם אל העם והארץ – סיסמה ודגל של יהודים לוחמים על נפשם, חירותם וקוממיותם.

אותו לילה נקברו ששת הנופלים בקבר־ארעי, ליד כפר־גלעדי. בין ההרוגים היתה גם חברת “השומר” דבורה דרכלר, מתל־עדש, שהתנדבה לעזרת היישובים בצפון ונשלחה לתל־חי.

יגאל יצא מיד דרומה, למסור על הקרב. שניאורסון, עייף מיום מלחמות, הטיל עצמו על מיטה ושקע בתרדמה ארוכה, בּלוּלה במראות אנשים יורים ונפץ ואש.

למחרת נערך נסיון התקפה על כפר־גלעדי, ונהדף. אחדים מקבוצת־העזרה חזרו אותו לילה לדרום, דרך צידון. ערבים חמושים התכנסו בהרים סביב, ונשמעו קולות נפץ, שנידמו למגינים כמטחי תותחים, הכול עייפים היו מחודשים של מתיחות, והמתנדבים, שנקלעו לתוך האש, לא היו מוכנים לכך; ברוב קולות החליטו לחזור לדרום. בלילה יצאו דרך כפרי המתואלים בהר המערבי וביום שלאחר מכן הוחלט על עזיבת המקום.

הגליל העליון נעזב מיישוביו היהודיים כל ימי הקיץ. אולם מלחמת תל־חי, עמידת המעטים מול הרבים חצי שנה – נעשתה לנס וסמל.

היתה זו פעם ראשונה, מאז גלות היהודים מארצם, שיהודים לחמו ונפלו בהגנת אדמתם שלהם מפני אויבים. זו היתה משמעותה של הגנת כפר־גלעדי ותל־חי – מסורת “השומר”, ועליה התחנכו צעירים בארץ ובתפוצות: יהודים לוחמים על אדמתם! בגליל העליון למדו פעם נוספת שאין לסמוך על זרים, אלא על כוחם של היהודים עצמם; מקרבות תל־חי וכפר־גלעדי הוסקו גם המסקנות הצבאיות: שיש לחפש דרכים מיוחדות, כדי לעמוד בשעת הצורך נגד הערבים, העולים עלינו במספרם. הדוגמה של תל־חי היתה מעיקר ההשפעות והכוחות שעיצבו את יחידות ההגנה.

הגנת הגליל־העליון הביאה גם לתוצאות רבות־ערך בקביעת גבולה הצפוני של ארץ־ישראל. לאחר משא ומתן בין האנגלים והצרפתים, בו נסתייעו האנגלים בעובדה של מלחמת היהודים על יישוביהם – הועברה אותה “אצבע” של עמק הירדן, עד למרגלות החרמון, למַפת ארץ־ישראל שבחסות אנגליה, קמו כאן יישובים יהודיים הרבה, ועשרים ושמונה שנים לאחר מכן נכלל החבל כולו במדינת ישראל.

ז’בוטינסקי, שתבע את פינוי האזור – חזר־בו לאחר קרב תל־חי, והכריז שאותה התגוננות לא היתה “קרבן שוא”; וכשהקים, כמה שנים לאחר מכן, את הסתדרות הנוער שלו, הציב לה לדוגמה ומופת את ההתגוננות, שנערכה בניגוד לדעתו, וקרא לתנועתו “ברית יוסף טרומפלדור – בית”ר", וסיסמתה – תל־חי. אמנם לפני כן רצה לקרוא את הסתדרות־הנוער על שם “השומר” ושאל רשוּת מישראל שוחט; שוחט סרב, בהנמקה, כי “השומר” עצמו עדיין לא מיצה את תפקידו ודרכו; ויש לו המשך וממשיכים … (ואגב, כמה קבוצות ו“גדודים” של נוער יהודי באירופה המזרחית והתיכונה, מהם שהתארגנו עוד בשנות מלחמת העולם, שנתקראו גם בשם “השומר” – כבר הספיקו אז להתפתח לכדי תנועה, תנועת־הנוער היהודית הנודעת. “השומר הצעיר”).

לאחר תל־חי פרצו מהומות בירושלים.

ניצני תנועה לאומית ערבית נתגלו עוד בימי השלטון התורכי. לאחר המלחמה, עם גאוּת הלאומנות הערבית בכל האזור – הגיעו שלוחותיה גם לארץ. אם בתחילה סבורים היו הערבים, כי האנגלים אמנם מתכוננים לקיים את השליחות עליה הצהירו – עזרה ליהודים להקים את ביתם הלאומי, הרי בפגישותיהם עם אנשי המימשל האנגלי ועם קציני הצבא למדו עד מהרה כי הללו אינם אוהדים ביותר את היהודים ואת הרעיון הציוני ולא “יהפכו עולמות” אם ייערמו קשיים על דרכם של היהודים, ואפילו יותר מכך. בשלהי החורף החלה התארגנות והסתה ערבית נגד היהודים, שאימצה לה לאחר זמן מה את הסיסמה: “הממשלה אתנו”. הוקמו אירגונים חשאיים, נאסף נשק, נערכה רשימת מנהיגים יהודיים “לשעת־חשבון” וגברה הסתה בין הבדואים, להתכונן ולהתנפל על היהודים, דבר שיבטיח ביזה נאה.

למוסדות היהודיים הגיעו ידיעות על ההתארגנות הערבית. אולם בצמרת לא היו סבורים שאמנם עלול להתרחש משהו רציני; “פוגרוֹם הרי לא יחזור בארץ שהאנגלים מושליה”. קרב הפסח, ועמו חג נבי־מוּסה המוסלמי, המוּעד כרגיל לכינוסים, השתלהבות והפגנות. אנשי ההגנה ערכו אילו הכנות. זאב ז’בוטינסקי, שהודח־שוחרר מהגדוד העברי בספטמבר 1919, הועמד בראש ועד ההגנה בירושלים, בן ששה חברים, שלושה מהם חברי “השומר”. לוועד הצטרף אף פנחס רוטנברג. כמו במקרים רבים אחרים לפני־כן ואחרי־כן, שלטה הסברא, כי מי ששירתוּ בצבאות העולם יש בהם הכשרון לעמוד בראש פעולות ההגנה והם הועדפו על אנשי בטחון מקומיים, שתלמוּדם בא להם מנסיונם ופעילותם בארץ.

ז’בוטינסקי בַּטַח בעזרה האנגלית. הוא ניהל משא־ומתן עם השלטון הצבאי על מסירת נשק למגינים. מושלה הצבאי של ירושלים, גנראל סטוֹרס, נשתייך ל“אסכולה הערבית” שבשלטון הבריטי; ואילו ז’בוטינסקי חשב, כי אם יקרה משהו רציני, ישלח סטורס צבא בריטי לעזרת היהודים. ז’בוטינסקי ערך מיסדרים ומיצעדים עם יחידות ההגנה שברשותו, לראווה ולהפגנה בחוצות ירושלים, ואף ערך “תמרון” פומבי, בו תקפו וכבשו הצעירים, מצוידים במקלות, גבעה אחת, במערך צבאי בריטי. רחל ינאית, שהיתה חברה בוועד־ההגנה, התפטרה, היא לא הסכימה להצגות הפומביות של ז’בוטינסקי, כשם שלא האמינה כי האנגלים הם שיעזרו להדוף התקפה ערבית.

ילדי כפר־גלעדי בראשית שנות־העשרים

הנשק במכבש־הכבישים בדרכו מצידון לכפר־גלעדי

בירושלים נמצא אז צבי נדב, לרגל לימודי נהגוּת־ומכונאוּת שלו, מקצועות שנראו אז כמסובכים ביותר, ונדב השתלם בהם כשלב קודם לטיס. כשהחלה המתיחוּת, הצטרף לפעילי ההגנה, ונבחר לוועד, שנוּהל בתקיפוּת בידי ז’בוטינסקי. היה זוכר ויכוח בין ז’בוטינסקי ודוד פיש, בבית מלון בקושטא, בשוּבם ארצה מקץ המלחמה. ז’בוטינסקי דיבר על העזרה הצפויה מצד הבריטים, ששיחררו זה־עתה את הארץ ו“נתנו לנו את הצהרת בלפור”, ואילו פיש, בעקשנות לא סבירה כמעט, חזר וטען שהאנגלים יבגדו.

והנה שוב הכריז ז’בוטינסקי: האנגלים לא יַרשו מהומות, ונדב, בוועד־ההגנה, חָלק עליו. בכל־אופן, היה רוחש כבוד לז’בוטינסקי, שעשה את ביתו מחסן־נשק, ולא חשש כי ייתפס למַלכות, על חטאו זה – כפי שסבר צבי נדב. בא הפסח וְקַרבה הפגנת נבי־מוסה, המוּעדת למהומות. נדב לבש בגדי־ערבים והשתתף בהפגנה אחת, מנסה להיוודע על תוכניותיהם. היה חושש שמא יעלו על יהודֵי העיר־העתיקה, ויש להכין שם הגנה. יחד עם רחל ינאית הביע דעה זו לפני ז’בוטינסקי, זה השיב, כי לפי דעתו יכוונו הערבים את הפגנתם וזעמם כלפי השכונות היהודיות בעיר החדשה, שם מרוכזים ה“ציונים” ולא נגד תושבי העיר העתיקה, ילידי הארץ מזה דורות. וכמו־כן, אם יעלו הערבים על העיר־העתיקה, יסגרו האנגלים את שערי החומה ויגנו עליה. נדב חזר ואמר: “אין לסמוך על אף אחד, על עצמנו מוטלת ההגנה”, והזכיר את סיסמת השומרים “סמוֹך על עצמך, על נשקך ועל סוסתך”. ואולם, ז’בוטינסקי היה קצין בגדודים העבריים, מנהיג מוּכּר ומקובל, ודברי צבי נדב לא מצאו אוזן קשבת.

תהלוכת נבי מוסה התקיימה ב־4 באפריל. השתתפו בה אלפי ערבים מכּפרים וערים מחוץ לירושלים, ביניהם התבלטו אנשי חברון. מיד נהפכה ההפגנה למסע משולהב של המונים, נושאי נשק קר וחם, שקראו סיסמאות נגד היהודים ופשטו על העיר העתיקה, הרגו יהודים שפגשו בדרכם, פרצו לבתים ושדדו. בתוך הרובע המוקף־חומות השתוללו רוצחים ואיש לא הפריעם. האנגלים אמנם סגרו את השערים ושמרו עליהם – מפני כניסת יהודים מהעיר החדשה … נדב יצא מיד אל שערי העיר, אקדח מוסתר בבגדיו. מאות בחורים עמדו שם, ללא יכולת כניסה. נדב, עם צעיר אחר, יהודי אמריקני ששוחרר מהגדוד העברי – נחמיה רבין, התחפשו כאחים־רחמנים ובמכונית של “הדסה” נכנסו לבין־החומות.

יומיים השתוללו הפורעים, וברובע היהודי של העיר העתיקה שררה אווירת־בּלָהות. נדב ורבין אירגנו משמרות, הוציאו משפחות שגרו במיגזרים הערביים של העיר וניסו ככל־יכולתם לארגן את התושבים להגנה. בשוטטם בסמטאות, מחפשים יהודים שנתקעו בסביבות ערביות, כדי להצילם, פגשו בצעירה יהודיה, שנכנסה אף היא לעיר העתיקה, מתגנבת עם קבוצת חיילים הודים, ושעשתה כמיטב יכולתה להצלת נפגעים. שמה היה רוזה כהן. (לימים נישאו נחמיה רבין ורוזה כהן, ויצחק רבין הוא בנם).

ששה יהודים נהרגו מידי הערבים בעיר העתיקה ועשרות רבות נפצעו. בתים רבים נשדדו. ז’בוטינסקי, לאחר שראה בגידת השלטון הבריטי, ניסה להחדיר מגינים לעיר־העתיקה, ללא הצלחה.

האנגלים, לשֵׁם רוֹשם של “נייטראליוּת”, אסרו כמה ממנהיגי הפורעים ואת ז’בוטינסקי ומגינים יהודים אחדים. היהודים הואשמו בהפרת סדר, החזקת נשק וחימוש תושבים במזימה זדונית לגרום לשוד ולרציחות … שבועיים לאחר הפרעות הובא ז’בוטינסקי לבית משפט צבאי ונידון ל־15 שנות מאסר ועבודת פרך, והאחרים לשלוש שנות מאסר. הפורעים הערבים נידונו לעונשים מקבילים. מאֹזני הצדק היו מעוּינים.

השלטון הצבאי מנע העברת ידיעות על הפּרעות לחוץ־לארץ ופקידיו עצרו וצינזרו מכתבים ומברקים בנושא זה. אליהו גולומב ואנשי אחדות־העבודה פנו ל“השומר”, שהעמיד לרשותם את גרשון פליישר, שכבר התנסה בהעברת ידיעות לחוץ־לארץ, במלחמת־העולם. על פליישר הוטל לצאת לביירוּת ומשם להבריק למֶרכזי פועלי־ציון בלונדון ובניו־יורק את האמת על הפרעות. גולומב נתן בידו סכום כסף גדול, לפי מושגי הזמן, לביצוע המשימה. הקבּלה על סכום זה, בחתימתו של פליישר, מצויה במוזיאון־ההגנה; בין המבקרים שם יש תוֹהים וּמִשתָאים לאותו איש – איכר כעת – שניתן לו סכום כה מופלג, ללא ציוּן סיבה סבירה…

פליישר נסע לחיפה, שכר סירת־דייגים והפליג לביירות. המסע ארך שלושה וחצי ימים. בביירות שיגר את המברקים, אבל הצנזור הצרפתי פסל אותם. פליישר נפגש עם פקיד יהודי בשלטון הצרפתי, וזה הביאוֹ בפני גנראל גורוֹ, הנציב הצרפתי העליון לסוריה ולבנון. פליישר ביקש רשות לשיגור המברקים, ואילו הגנראל אמר לו, כי אין הוא יכול להתיר מעשה נגד האנגלים. כשעמד לצאת מלפניו, העיר הגנראל, כלאַחר־יד: “אך מדוע אינך יכול לשלוח את המברקים מאניה צרפתית העוגנת מחוץ לתחומי המים של ביירות?”

היה זה רמז ברור למדי. פליישר עלה לאניה צרפתית שעגנה מחוץ לנמל ביירות, ובהסכמת רב־החובל, שכנראה נרמז גם הוא ממקור גבוה, שוגרו המברקים למוּעניהם. מרכזי פועלי־ציון באנגליה ובאמריקה העבירו את הידיעות לעתונים. עתוֹנה של מפלגת ה“לייבור” באנגליה, “דיילי הרלד”, היה הראשון אשר סיפר את הגירסה היהודית על הפרעות.

פליישר, כאיש חסכן ויעיל, לא “ביזבז” את הדרך חזרה, ובשובו הבריח עמו לארץ, בדרך הים, קבוצת חלוצים, שלא היו בידיהם רשיונות עליה, ונשק.

הזעם על האנגלים בין יהודי הארץ היה רב – זעם של חוסר אונים והרגשת בגידה. ז’בוטינסקי ושאר הנידונים היו כלואים בעכו. היו שאמרו לערוך הפגנות ומחאות, והצעות אלו נידחו. קרוב קץ השלטון הצבאי, אמרו המתונים – ועם השלטון האזרחי יבואו השינויים. את גנראל סטורס, מושלה הצבאי של ירושלים, שמנע את העזרה לעיר העתיקה ושהתייחס באדישות למעשי הרצח – ראו אחראי לפרעות. בחוגי “השומר” הוחלט לנקום בו על כך שיכול היה למנוע רצח יהודים, ולא נקף־אצבע, וכאַזהרה לשלטון ונציגיו, לעתיד־לבוא.

יוסף חריט, מנהיגם של ה“ג’חושים”, כבר השתחרר מהגדוד והיה באותו זמן בכפר־גלעדי. כדרכו ולפי השקפתו הביקורתית כלפי “הזקנים”, היה מתווכח הרבה עם ישראל שוחט, ותוך־כך נתקרבו השניים ושוחט החל מחבב את הצעיר המַרדן קשה העורף. יום אחד, תוך כדי עבודתו במשק, קיבל חריט הודעה, לבוא אל ישראל לתל־אביב. יצא מיד לדרך. כשנפגשו, מסר שוחט לחריט, כי ב“השומר” הוחלט להתנקש בחייו של סטורס והוא, חריט, נבחר לבצע פעולה זו.

חריט יצא לירושלים והחל בעיקוּב אחרי סטורס, בעזרת צבי נדב. ביררו לאן הוא נוסע, באיזו מכונית, שעות הנסיעה והמִשמר שעמו. שלושה חודשים נמשכו ההכנות. הכל היה כבר מוכן להתנקשות, והנה יום אחד נקרא חריט לחדרה של רחל ינאית. שם מצא את שמואליק הפטר שהודיע, כי הוחלט לדחות את הפעולה. נציב עליון יהודי הגיע לארץ, כדי לקבל את השלטון מידי הצבא. ז’בוטינסקי וחבריו יקבלו חנינה. נתחדשו התקוות, כי מדיניוּת השלטון הצבאי היא ארעית, ואילו מעתה, בהנהגתו של הנציב היהודי, יָחלו סוף־סוף הימים המובטחים.

לאחר ירושלים, פּקדה הסערה את עמק־הירדן והגליל התחתון. הגיעו ידיעות בדוקות, כי הבדואים מעבר־הירדן מתכוננים לחצות את הנהר ולהתנפל על היישובים היהודיים. יוסף נחמני, שמקום מושבו היה בפוֹריה, היה מרַכז ההגנה באזור. הוא עמד בקשר הדוק עם שוחט וגולומב, דוב הוז ומשה סמילנסקי, חברי ועד־ההגנה הארצי. בטבריה היתה משטרה יעילה, שגרעינה אנשי “השומר” ואלה דאגו לרמתה הגבוהה. כן פעלה שם משטרת־רוכבים־נוֹספים. על השוטרים פיקח נחום הורביץ. אנשי “השומר” וצעירי הכפרים הקימו משמרות־ניידים שהיו משוטטים באזור, וכל יישוב אירגן את כוחותיו כמיטב־יכולתו. אך מספר היישובים היה מועט והם מרוּחקים זה מזה. הבדואים היו מתכנסים מדי פעם באלפיהם, עולים לפשיטוּת על המושבות, מנסים את כוחם בהתנפלויות על מחנות הצבא הבריטי בצמח. דומים היו לעֵתים למחנות אַרבה עצומים, שאין לעמוד בפניהם. יוסף נחמני חזר ותבע עזרה. ישראל שוחט שקד על אירגון מתנדבים לגליל־התחתון, והפעם, לא כמו בפרק תל־חי, יצאו כשלוש־מאות צעירים לעזרת היישובים. ועדי ההגנה בתל־אביב ובירושלים שלחו נשק. מלבד אנשי “השומר” היו פעילים גם ה“גימנזיסטים” ואליהו גולומב בראשם. היו אלה חודשים קשים, עת מתיחוּת רבּה. יישובים נעזבו ומיד נתפסוּ מחדש, אך רובם הגנו על עצמם, והוחזקו ללא כל הפסקה. באחת ההתקפות על מלחמיה נהוג מפקדה, יעקב שולמין, איש קבוצת הרועים ו“השומר”.

באמצע הקיץ, מקץ השלטון הצבאי ותככיו, ובעת שבסוריה עצמה הושלט סדר בידי הצרפתים – רפתה המתיחות בגליל והבדואים חזרו למַאהליהם בעבר־הירדן.

בתחילת חודש סיוון, תוך כדי המתיחות בעמק־הירדן, הוצרך להתקיים כינוס כללי של אנשי “השומר”, בתל־עדש; אך לפי שאי אפשר היה להוציא את כל החברים ממשמרותיהם, כונסה רק מועצת “השומר”, בהשתתפות חברים שהוזמנו במיוחד. גולומב וטבנקין תבעו ריאורגניזציה ב“השומר” והפיכתו לאירגון רחב, העומד לרשותם ובפיקוחם של המוסדות הציבוריים הפוליטיים המוסמכים; בנסיבות הזמן, היה פירושו של דבר הגמוֹניה של אחדות־העבודה.

ישראל שוחט ייצג את העמדה של חברי “השומר”, ותיקים וחדשים, והוא אמר: ההגנה לא תהיה יעילה, אם לא יוסיף להתקיים אירגון אוטונומי, שקַבּלת חברים תהיה בו גם להבא על יסוד בחירה קפדנית. יש להמשיך ולשמור על קונספיראציה חמורה. רק העושים־ממש בפעולה זו, שקועים ובקיאים בה, הם המוסמכים לקבוע את דרכיה. ועם־זאת, צריך להקים גם אירגונים רחבים של מגינים, שחבריהם ימשיכו לעסוק איש בעבודתו אך יתאמנו בשעות הפנאי ובימים מיוחדים, כדי להיות מוכנים לפעולה בשעת הצורך, לעזרת הכוח הצבאי המאורגן־ומגויס. אנשי “השומר” יקחו עליהם את ההדרכה והפיקוד על קבוצות אלה, בשיתוף חבריהן מבִּפנים.

גולומב, שקיבל את הרעיון על כוח יהודי עצמאי שאיננו תלוי בזרים – שאַף להקים הגנה עממית, בהשגחת מוסדות הציבור, שיהיו האנשים עוסקים בשלהם, אך מאומנים־בנשק, כך שבעת הצורך יוכלו לקיים הגנה יעילה. ואילו שוחט וחבריו, האמונים זה חמש־עשרה שנה על פעילות של גוף מצומצם, אוואנגארדי ומגויס־תדיר – תבעו להמשיך בקיומו. את ההגנה היהודית ראו לא רק בתור כוח מגונן נגד ערבים־פורעים; הגנה צריכה לשמש גם מטרות אחרות, ואם יהיה צורך, לצאת גם נגד השלטון הבריטי, הזר, שאין לבטוֹח בו. מהומות האביב חיזקו אותם בעמדתם.

כשגברו והִפגיעו תביעות גולומב וטבנקין, שייצגו את הנהגת אחדות־העבודה, הודיע ישראל שוחט, באותה מועצה, על פירוק “השומר”. ההודעה היכתה בתדהמה. שומרים ותיקים נזדעזעו, ומספרים על אחד שזעק: “אם אין לנו השומר – למה לנו לחיות?”

הנהגת אחדות־העבודה לא נבהלה מן ההצעה, שמשתַּמע ממנה כי ענייני ההגנה יעברו לרשות המפלגה. אולם חושדים היו במניעים של ישראל שוחט. היו שראו את הצעתו כמין מעשה הַערמה.

חשדות כאלה הֶחטיאו את האמת. איש־מעשה היה שוחט, ללא כפיתוּת לעַבר. “השומר” בצורתו הישנה, כבימי התורכים, לא היה לו מקום יותר. במצב החדש נדרשו אירגון חדש ופעילות חדשה. ואמנם, כשהודיע על פירוק “השומר” לא נתכוון לפרוֹש, הוא וחבריו, מהפעילות הבטחונית. הוא נתכוון לתת עתה לאחדות־העבודה את מבוּקשה: לצאת ולהקים כוח מגן לפי טעמה והשקפותיה. ברור היה לו, כי אנשי “השומר” והצעירים שנצטרפו אליו לא יפרשו ולא יעמדו־מהצד. ואם לא תצליח אחדות־העבודה לכונן הגנה וכוח צבאי כראוי - יחזרו ויתגייסו למשימה אנשי “השומר” ויפעלו לפי דרכם.

החלטות מועצת “השומר” קבעו :

א) “השומר” מתפזר.

ב) חברי “השומר” יכולים “לשמש בסיס לסידור הסתדרות של הגנה”.

ג) ההסתדרות של ההגנה צריכה לשמש חלק של אחדות העבודה.

החברים, ובעיקר הצעירים, נִסערו על החלטת הפירוק. לאחר המועצה כינס שוחט קבוצה מצומצמת מהוותיקים והצעירים לדיון פנימי.

מן הוותיקים העוסקים בשמירה זה שנים רבות, עייפים מנדודים, מלילות ללא שינה וממתח תמידי, מפעילות מחתרת ומכוֹבד האחריות, – היו מביניהם שקמו ואמרו, כי הגיע הזמן שאנשי “השומר” יעשו לביתם־הם. אם “לא רוצים בהם”, יעשו ההם כדעתם וכרצונם, ואילו על השומרים להתרכז בבניין כפרם.

הצעירים, הג’חוש, המרוכזים עתה בעיקר בגדוד־העברי, התנגדו בכל־תוקף להפסקת הפעולה העצמאית; קבוצת האנשים שעסקה כל הזמן בענייני בטחון ותפסה בזה מקום ראשון – חייבת להמשיך, אין אחרים לסמוֹך עליהם.

היו הוויכוחים חריפים. נדמה היה לרגע – הנה חל פילוג והמחנה יתפזר. צעירים הסתוֹדדו ביניהם, מוכנים להכריז על פעולה עצמית. פתאום מצאו בתוֹכם את מניה והיא, ברוח טובה, פנתה אליהם ואמרה, כי יש אמת בתביעתם וצריך “השומר” להמשיך בפעילותו. וליוסף חריט, הקיצוני בדעתו, אמרה: “אתה צעיר ואינך מכיר את ישראל ולא קל לך לבוא אליו אישית ולתבוע תביעות, אבל אתה צריך להעיז ולתבוע.” אותה שעה – מספר חריט – נשתנה צליל דבריה. ניצוץ ריצֵד בעיניה, שנהיו יוקדות ואכזריות. “אתה צריך להעיז ולתבוע,” חזרה בתקיפות.

בשנים שיבואו ישגיח חריט לעתים, כיצד עיניה של מניה, הזוהרות ברכּוּת מחוּיכות־מפייסות – כיצד נדלקות פתאום, בשעת הכרח, בהחלטה נמרצת, למעשה שעלול להיות בו גם מהמוות. אחר כך שוב יהיו רכות וטובות ותמימות ואוהבות־אדם.

עוד באותו לילה נפגש חריט עם ישראל בנוכחות מניה. השיחה לא היתה קלה.

לעתים היה נדמה כי השניים לא יגיעו לעמק־השווה, ואז החווירה מניה ונרעדה. משהרגיש בכך חריט, התעַשת וחיפש דרך ומוצא.

ולמחרת חָרץ שוחט: תקום מסגרת של אנשי “השומר” לשעבר. אם ההגנה לא תפעל – ימשיכו הם בפעולה. אין דרך אחרת, האחריות העליונה לבטחון היהודים בארץ־ישראל ולהבטחת מטרותיהם – קודמת לכּל.

בסופו של אותו חודש סיוון, בכ"ז בו, נתכנסה בכנרת ועידה של אחדות־העבודה. אליהו גולומב ודוב הוז היו המרצים העיקריים על הבטחון ואירגון ההגנה. ישראל שוחט הודיע על פירוק “השומר”. שמואל יבנאלי קיבל את הידיעה בדברי התרגשות. הוא הזכיר את צעדיו הראשונים של “השומר”, הכוח שהעז לקחת את ענייני הבטחון בידיו, וסיפר על הלילה הראשון שיצא ברלה שווייגר לשמור ביער סג’רה, “אז נזרע הזרע”, אמר.

הוועידה קיבלה החלטה חגיגית:

אחדות העבודה מקבלת בהכרת חשיבוּת ואחריות היסטורית את האיניציאטיבה המוטלת עליה מאת הסתדרות “השומר” לדאוג לסידור ענייני ההגנה, לאירגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ.

ביצוע ההחלטה הוטל על ועד שבו השתתפו שלושה מחברי “השומר” – ישראל שוחט, יוסף נחמני ויששכר סיטקוֹב, ושניים מאנשי גדוד־העבודה – אליהו גולומב ודוב הוז. ועד זה צריך היה לשמש כוועד הראשון של הסתדרות ההגנה. “ספר תולדות ההגנה” רואה באותו תאריך – 15 ביוני 1920 – את היום בו נולד אירגון ההגנה הכל־ארצי.

אותו קיץ של שנת 1920 החלו מגיעים לארץ “הבחורים של טרומפלדור” – צעירי “החלוץ”, שאירגנם ברוסיה. לפי שנתכנסו בּקרים ועלו משם – נתקראו “קרימצַ’אים”. מנהיגם־וראשם נפל בתל־חי, והם חיפשו דרכם. נטו אוהליהם בחבורות בשפת הכנרת, ועבדו בסלילת הכביש המפורסם צמח–טבריה. לפני עלייתו לגליל נועד טרומפלדור עם ישראל שוחט, ושניהם גילגלו תוכניות על עתידם של “הבחורים” בבואם לארץ – על גדודים ויישובים שיקימו. עתה, נפגש שוחט עִמם ועם מנהיגיהם – מנחם אלקינד, יצחק לַנדוֹבּרג (שדה), יהודה קופלביץ (אלמוג) ואחרים. “השומר” חלם בזמנו על גדודים של עובדים, מאורגנים כיחידות שיתופיות. לפני עשר שנים הקים את “לגיון העבודה”, שהחזיק־מעמד שנתיים. עכשיו הגיע הזמן לחַדש אותם “לגיונות” – גדודים של צעירים שיפשטו בארץ ויבנוה. תוכנית זו הלמה את שאיפות הצעירים החדשים, וכך הוחלט על הקמת גדוד עבודה לרבים, שאנשיו יעסקו בעבודה, בהתיישבות קולקטיבית ובהגנה. ישראל שוחט ראה אפשרויות לעשוֹתוֹ גם גדוד של אנשי־בטחון. נבחרה ועדה לעיבוד התקנון. שוחט הוציא מגנַזיו את תקנון “לגיון העבודה” ונעזרו בו בחיבור התקנון החדש; וכן מסר דו"ח לוועד־הפועל של אחדות־העבודה – שאישר את הקמת הגדוד.

י"א אלול, חצי שנה לאחר נפילת טרומפלדור – הוּעד ליום היסוּד הרשמי של הגדוד. הוחלט על טקס חגיגי, שיטביע את רוֹשמו על החברים החדשים.

הטקס נערך בשעות הערב, למרגלות ההר, ליד חמי־טבריה. כל אנשי “השומר” שיכלו להתפַנוֹת הגיעו למקום ועמם אנשי המשטרה של טבריה והשוטרים־הרוכבים. במשך היום חצבו הקרימצ’אים במה מיוחדת בתוך ההר. ירד הלילה ומדורות הודלקו ולפידים נישאו בהר. עשרות רוכבים, בפיקודו של צבי ניסנוב, הקיפו את הבמה, שעליה ישבו שוחט, קופלביץ ולַנדוֹבּרג. מן החשיכה עלה קול צעדיהם של חברי הגדוד. אור הלפידים האיר את פניהם. ישראל שוחט הכריז על הקמתו של גדוד לעבודה ולהגנה על שם יוסף טרומפלדור. בגמר הטקס יצאו הכוֹל במיצעד גדול, הרוכבים בראש והולכי־הרגל אחריהם, שורות־שורות, לאורך הכנרת, עד טבריה ואל העיר נכנסו בשירה.

תם הטקס. העלייה השלישית, זו שנפתחה לאחר שנת 1919, הקימה את “גדוד העבודה”, כשחוליית הקשר בינה לבין העלייה־השנייה מהווים חברי “השומר”. אנשי “השומר” היו מהראשונים בעלייה־השנייה שמצאו לשון משותפת עם הצעירים החדשים, מייסדי הגדוד – ושאר חבורות, קבוצות, או גם קיבוצים, שהתחילו מתרַבּים אָז בארץ. הם שמעו רבות על מעשיהם ומעלליהם של אנשי “השומר”. לא זרים להם שמותיהם של מאירקה, יגאל, ניסנוב ואחרים, ועוד בבתיהם באירופה שמעו אגדות גבורתם. עם אנשי “השומר” מצאו הבחורים הקרימצ’אים, אוהבים החיים, לשון משותפת.

מאז, במשך שבע שנים, פשט הגדוד באלפי צעיריו, ברחבי הארץ. חבורותיו סללו כבישים בגליל ובשומרון, עבדו במחנות הצבא הבריטי, הקימו יישובים חקלאיים, חצבו ועבדו בכל מקום שנדרשו ידיים עובדות. הם העמידו את אוהליהם בתל־אביב ובחיפה, בעמקים, בגליל, בירושלים ובמושבות. היה זה הפרוזדור־לארץ־ישראל לבני העלייה־השלישית, צעירים השואפים ליצור דור של פועלים יהודים, פרולטאריון; גדוד של נעוּרים בונים, תוססים בשמחת חיים ומכירים עם־זאת את אימתם; חוזים שביניהם סבורים היו שהנה השיגו את האידיאל – בניין ארץ־ישראל על־ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העברים. אם גם לא הצליחו, הרי השאירו רושמם בכל הארץ. הם יצרו כלים בהם נבנתה ונתחדשה ארץ ישראל שנים רבות. בגדוד זה רצה ישראל שוחט להקים צבא־חיילים.

באמצע הקיץ גירשו הצרפתים את פייצל מהמלוכה שכּוֹנן לו בדמשק. עמק החוּלה נרגע. בשלהי הקיץ יצאו פנחס שניאורסון וגד אביגדורוב, אנשי “השומר”, וקלמן כהן, איש תל־חי, לצפון, לסייר ביישובים שנחרבו. המחוז נראה כאחרי־מהפכה, אך כבר הושלט בו סדר בידי הצרפתים. חזרו לדרום למסור דו"ח לחבריהם.

חיה שרה חנקין, שלאחר מות יחזקאל נשארה לבדה מטוּפּלת בשלושת ילדיהם, – היתה עדיין אותה חיה־שרה המקבלת כל אדם בסבר פנים יפות וביתה פתוּח לפניו. אותם ימים החזיקה משק ביבנאל, ואצלה נתכנסו אנשי “השומר” לשמוע דברי אביגדורוב ושניאורסון. במסקנת הדברים החליטו לחזור מיד לכפר־גלעדי, כדי לבנותו מחדש.

בחול־המועד סוכות תרפ"א – 1920 – שוב הטעינו חברי “השומר” את מטלטליהם על העגלות, הושיבו למעלה את הילדים ויצאו צפונה, חזרה לביתם – עכשיו לתמיד. חודשיים לאחר מכן נקבע הגבול החדש – מעבר למטולה. עמידת יישובי הצפון בחורף אשתקד שינתה את קו־הגבול והוסיפה את העמק הגדול והפורה לארץ־ישראל.

אותו חורף, ביום השנה הראשון לנפילת טרומפלדור וחבריו, התכנסו 250 חברי גדוד העבודה מכל הארץ, כדי לעלות על קברותיהם הארעיים. בו־במקום הוחלט על הקמת יד־זכרון לנופלים. איש גדוד העבודה, החוצב ישראל לנדוברג, אשר שימש תקופת־מה גם כ“ראש הגדוד”, קיבל עליו לחפש אבן היפה לכך ולחוֹצבה. הפַסל מֶלניקוֹב מירושלים השלים, לאחר כמה שנים, את ארי־האבן השואג מראש הגבעה אל העמק שלמטה ואל ההרים שמנגד.

תל־עדש פסקה להיות יישוב שומרים, ורוב חבריה הצטרפו לכפר־גלעדי. בשרונה נתיישבה קבוצת הרועים־השומרים, עדיין נושאים נפשם ליישוב־רועים טהור. היתה זו הקבוצה החקלאית הראשונה שנצטרפה לגדוד־העבודה. לאחר־מכן נתקבלה גם כפר־גלעדי כמשק־חבֶר בגדוד.

כשהיו אנשי כפר־גלעדי עולים לביתם בדרך העמק הארוכה, עוברים על פני החורשה של קיבוץ מחניים, היו עוצרים לרגע באותה חורשה. כאן, מתחת לגל אבנים פשוט, קברו של מיכאל הלפרין, שהיה נודד משוטט בנתיבי הארץ שלושים וחמש שנים, מטיף לכוח ולצבא, ובפתח הזמן החדש שבק־חיים. אותו אנארכיסט־ציוני, שלימד רבים להחזיק רובה, שיצא אִתם לשמירות ושעות ארוכות מסַפר להם בהתלהבות את תוכניותיו לכיבוש אזורים רחוקים ולהקמת גזע בדואי־יהודי חדש – נפטר בבדידוּת, אך עד שעתו האחרונה משולהב בחלומותיו.

לאחר שעזב את כפר־גלעדי בשנות המלחמה, היה משוטט בגליל, רעב, חולה קדחת. לאחר השיחרור, עם ההתנדבות לגדודים העבריים, בא לטבריה והתייצב בלשכת הגיוס: הנה נתמלאה בשורתו על צבא יהודי! – אך מפני גילוֹ נדחה. היה מתחנן ומבקש “פרוטקציה”, שיגייסוהו, ולשווא. בחצר הלשכה נשא נאומים, חצב־להבות, בפני המתגייסים: “כשם שהצלחנו לשבור את שערי הברזל של התורכים, כך נשבור כל שער שיעמוד בדרכנו ויפריע לגאולת העם ולבניין הארץ – ואז אהיה גם אני בתוככם.”

לקח תרמילו והמשיך בנדודים. בצפת חלה ונאסף לבית החולים, שם הספיק לבקרוֹ בנו ירמיהו במדי־צבא, והאב היה מאוּשר. בבית־החולים ביקר אצלו אחד השומרים – זאב לוינזון. לפני שנים רבות, בעוד זאב נער צעיר, שאך־בא לארץ, לקח אותו הלפרין לאחת מ“שיחותיו” והשפיע עליו להצטרף ל“השומר”. עיניו של הלפרין עדיין התנוצצו בהזיותיהן. על מיטת חוליוֹ תיכנן להקים גדוד של עשרת אלפים יהודים, כדי לכבוש את הארץ. כבר איננו זוכר מי הם שליטי הארץ, אבל צריך לכבוֹש אותה מידיהם, וגדוד זה ייצא גם להציל את האחים המעוּנים בפרעוֹת שברוסיה. ובאחד מימי־חייו האחרונים אסף את שארית כוחותיו כדי להצטלם – כשהוא ישוּב למחצה במיטתו וזקנו מתנופף – יחד עם הידיד השומר. הוא יודע שקצו קרוב, אמר לאורחו, והוא מבקש להיקבר בירושלים.

בי“ב כסליו תר”פ, 1919, מת ונקבר בחורשה של מחניים. על קברו שׂמוּ ציון ארעי – גל אבנים.

ליד אותו גל מצוי קבר נוסף. שנה לאחר מות הלפרין, נפטר ביסוד־המעלה יהודה הרוֹעה, פרידלנדר, שומר היה, אבל עיקר אהבתו נתונה לצאן, ועם קבוצת־הרועים חלם על “יישוב של מגדלי־צאן נודדים”. לפני שמת, ביקש שיקברוהו ליד אותו ישיש, שהיה מבקר לעתים אצל הרועים, מצטלם אתם ב“כל הדרו”, ובלילה, ליד המדורה, היה רוקם לפניהם חלומותיו על שבט־רועים יהודי, וצעירים שבהם, ויהודה עִמם, עיניהם נוצצות.

פניהם של האנשים העולים לכפר־גלעדי אוֹרים לרגע, כשנזכרים הם בזקן, החולם־ומלהיב, ידידם, ועם־זאת יודעים הם, כי נסתיימה תקופה. תם זמנם של החולמים וההוזים, מנופפי חרבות ומטיפים בחוצות לכבוש את המדבר הרחוק, עבר זמנו של הרוכב הבודד. הגיעה שעתו של היחַד – החבורה, הפלוגה, הגדוד, הקבוצה.

 

מאורעות יפו – האחות מניה    🔗

בחנוכה בשנת 1920 נוסדה בחיפה הסתדרות העובדים. אנשי הפועל־הצעיר הלכו לוועידת היסוד בחששות, שמא ישתלטו אנשי אחדות־העבודה, אשר בראשם עמדה עתה קבוצת מנהיגים תקיפים ונמרצים. מפלגת הפועל־הצעיר העדיפה להעמיד את ההסתדרות על ענייני אירגון בלבד ולהוציא מכלל פעולותיה שטחים רבים, שבהם ימשיכו המפלגות לפעול כל אחת לפי־דרכה; ואילו אנשי אחדות־העבודה, שמובטח לה רוב בהסתדרות, רצו לכלול בה יותר ויותר פעילויות ותחומים. והיו מקווים, כי ההסתדרות תסייע לקירוב־הלבבות ולמיזוג בין שתי המפלגות.

מניה וישראל שוחט נבחרו בין נציגי אחדות־העבודה לוועידת היסוּד של ההסתדרות. שוחט תבע בתוקף, שההסתדרות תפעל גם בענייני הגנה ובטחון. אנשי הפועל־הצעיר, שהסתייגו לרוב מענייני צבא, נשק וכוח – חששו מפני התלהבות זו. שוחט וגולומב היו מתנצחים על צורת ההגנה ודרכי אירגונה, אך מאוחדים היו בהכרת הצורך בכוח עצמאי ובתביעה שיינתנו לו כלים ואפשרויות פעולה. בוועידת ההסתדרות, כמו במקומות אחרים, לחמו במשותף ובתוקף להשגת אמצעים בשביל כוח ההגנה, כשהם משאירים את הוויכוח על דרכי הביצוע למסגרות מצומצמות יותר. שניהם השתתפו בוויכוחים, השיבו למסתייגים, וחזרו והכריזו כאחד, כי ההסתדרות איננה יכולה לנטוש את ענייני ההגנה. כנגד החשש, שמא תקלקל הפעילות הצבאית את האנשים שיעסקו בה ותרחיק את הפועלים מן העיקר, כיבוש העבודה, אמר שוחט: “שאפנו תמיד שהשמירה לא תהיה מקצוע לעצמו, שהעבודה והשמירה תהיינה קשורות יחד, כך נשאף גם עתה.”

ואמנם הוחלט, שההסתדרות תפעל גם בשטח ההגנה. בעצם, לא היה באותו זמן בארץ שום מוסד שייכנס לעבי־הקוֹרה בשאלות אלו. לא ועד־הצירים והוועד הלאומי, ולא היישוב האזרחי ואיכרי המושבות. מעטים מאוד ראו צורך בהקמת אירגון־הגנה מרכזי. בני המושבות, – להוציא מעטים, ביניהם משה סמילנסקי איש רחובות, – סבורים היו שכל מקום ומקום צריך להכין הגנה לעצמו, ודַיָם בכך; חוששים היו, כי בהגנה מרכזית “ישתלטו מפלגות הפועלים”. בארץ רווחה הרגשה, כי הממשל האזרחי החדש והנציב היהודי לא יתנו כי יישָׁנו מהומות־ירושלים. וניתנת האמת להיאמר: אף ההסתדרות, שהוחלט בוועידתה על הגנה כללית, ונבחר לכך ועד מיוחד, שבין חבריו גם שוחט וגולומב, לא קידמה את הפעולה. גולומב היה מאוכזב. שוחט, הוותיק בפעילות בטחונית, הוצרך לרַכּז את ועדת־ההגנה, אבל נוכח האדישות וחוסר־העזרה סרב לקבל את התפקיד. אולם סביבוֹ התרכזה קבוצת אנשים בעלי נסיון ורצון למעשה – והם המשיכו בפעולותיהם, ללא עזרה ציבורית או הסתדרותית.

בינתיים, סייע שוחט למשה וילבושביץ, אחיה של מניה, הממציא והוגה־הדעות, שאמר להקים מפעל־שמנים גדול בקיסריה. כן השלים עתה ישראל את לימודי־המשפטים, עמד בבחינות והוסמך לפרקליטות. קבע לעצמו לשכה והתפרנס בעבודת עורך דין, – שלא להזדקק לקוּפת־ציבור של “השומר” או ההגנה. שוחט היה בין עשרת עורכי־הדין הראשונים של תל־אביב. במשך הזמן העמיד לו שותף ולא הקדיש בעצמו הרבה לשטח זה; הגַם שהיה מקובל, באותן שנים, על השופטים – אנגלים, ערבים ויהודים, בזכות קשריו החברתיים המסועפים, נוֹעם־הליכות ויחסי־ריעוּת נאים.

למרות הממשל האזרחי גברה תעמולת ההסתה הערבית. בחיפה פעלה קבוצה אנטי־יהודית חזקה וכמעט שגרמה למהומות בעיר. מחוזות שכם, ג’נין, תול־כרם נעשו מרכז לאומני ערבי קיצוני. אחריהן הלכה יפו, עיר הנמל והמסחר הגדולה. בירושלים ישב נציב יהודי, אך הוא ראה עצמו עתה שליחה של ממשלת בריטניה ומייצג האינטרסים שלה, אם־גם מתוך “אהדה” למפעל הציוני, שזכה גם לאישור הממשלה הבריטית. אולם הוא והממשל האזרחי “השתכנעו”, כי ההתנגדות הערבית עשויה לפגוע באנגלים במזרח־התיכון כולו, וחיפשו “שביל זהב”, לפַצוֹת גם את הערבים. הערבים ראו בפשרנוּת זו עידוד לפעולותיהם, וכך גברה אווירת המרי.

אחד־במאי של אותה שנה חל בחול־המועד של פסח. היה זה יום שרב. תהלוכת פועלים יצאה בבוקר ועברה ברחובות תל־אביב, שהיתה עדיין שכונה קטנה, ובה 3500 נפש בלבד. ברחוב אחד של השכונה עברה תהלוכה של כמה עשרות “מוֹפּסים”, כלומר, חברי “מפלגת פועלים סוציאליסטים”, המפלגה הקומוניסטית בארץ בגלגולה הראשון, שלחמה מבתחילה נגד המפעל הציוני והעלייה היהודית, והיתה מבודדת ושנואה על היישוב כולו כמעט. ה“מופסים” התנגשו עם צועדי התהלוכה הכללית ופרצה תגרה. המשטרה התערבה והחלה לרדוף אחרי ה“מופסים” שנתפזרו בשכונת נוה־שלום. הפגנה זו שימשה לערבים כתואנה לתחילת המהומות. חבורות שהתכוננו מבעוד יום ניסו לפרוץ לתל־אביב, אך מיד ניצבו כנגדם קבוצות של צעירים יהודים ועצרום.

לתל־אביב לא נשקפה סכנה. אולם ביפו בת 42,000 התושבים חיו כ־ 16,000 יהודים, חלקם מבודדים בתוך שכונות ערביות. אווירת פוגרום השתררה בעיר, והאספסוף השתלט עליה כשבראשו צעירים משולהבים, קוראים לשוד ולרצח.

חבורות בריונים פשטו בעיר, החלו לבוֹז חנויות של יהודים, להתנפל על עוברי־אורח ולרצחם־נפש. שוטרים ערבים יצאו בראש ההמון לחפש אחרי יהודים, ובשעת־הכושר אף השתמשו בנשקם.

תל־אביב נסתגרה, לאין קשר עם המתרחש ביפו. שמועות חמורות הגיעו על מעשי הרצח והשוד שם, אך לא נודעו דברים ברורים. ראשי ההגנה המקומיים היו חסרי־אונים, לא הוכן מאומה לשעה כזו; לא היה אירגון יעיל, וצעירים שביקשו להתייצב להגנה לא ידעו לאן לפנות. בזמנו הובא נשק לעיר והוסתר בחולות, ואילו עתה. כשנדרש בדחיפות כדי להשתמש בו – לא מצאו את מקום־המחבוא.

כמה מאנשי “השומר” וביניהם ישראל שוחט, שנקלעו לעיר, החלו באירגון הצעירים להגנה. שוחט הועמד בראש. את מיפקדתו הקים בגימנסיה “הרצליה”. מפני המחסור בנשק הוֹרה להצטייד באַלות ובמוטות־ברזל. בראש הקבוצות העמיד את אנשי “השומר” ואחרים בעלי נסיון צבאי, נתן בידיהם את האקדחים המועטים שנמצאו ברשות ההגנה וכיוונם אל שכונות־הספר ואל גבול החולות במזרח העיר, כדי למנוע התפרצות לתל־אביב.

ההמון של יפו חיפש מוצא לתאוות הרצח. במרכזה של העיר, דרומה לככר השוק, על הכביש שחצה את העיר, נמצא בית עולים. באותו יום נמצאו שם כמאה עולים – צעירים, זקנים, נשים וילדים. ההמון פנה אל הבית וכיתרוֹ. העולים הצעירים התכוננו להגנה, סגרו את שער החצר, אספו אבנים, ועקרו ברזילים מהגדרות שישמשו להם כאַלות. הערבים נעצרו לפני החצר, מהססים להיכנס, אך השוטרים הערבים שהלכו בראשם פרצו את השער ופתחו באש על המגינים. ההמון נכנס אחריהם ופרץ לחדרים, שם התגוננו העולים באגרופיהם, במה שבא לידיהם, אך לא יכלו לעמוד בפני אש השוטרים ומאות המתפרצים. 13 גברים ונשים נרצחו באותו בית באכזריות ו־ 26 נפצעו.

בשעות אחרי הצהריים הגיעו לתל אביב השמועות על הרצח בבית־העולים. היה זה פוגרום, פוגרום ככל פוגרום שברוסיה ובפולין. ובעיר עצמה לא היה נשק, ולא היו תוכניות לשעה כזו. ישראל שוחט החליט לפנות לחיילי הגדוד העברי, שייחָלצו לעזרת העיר.

מבית הוועד של תל־אביב טילפן למחנה סרפנד וביקש את יצחק אולשנסקי, סַמל הפלוגה היחידה ששרדה אז מן הגדוד העברי; כל שאר הגדוד כבר פוּזר. לפי התוכנית, צריכה היתה פלוגה זו לשמש גרעין לגדוד יהודי – במקביל לגדוד ערבי – שהוצרכו לשמֵש מעין חיל־מצב בארץ.

אולשנסקי ניגש לטלפון. מהצד השני שמע את קולו של שוחט: “ביפו רוצחים יהודים. אין יודעים בדיוק מה קורה שם. האם תוכלו לעזור?”

אולשנסקי השיב, כי יעשה כל מה שבאפשרותו – ומיד יצא עם חבר לתל־אביב. כשעברו ברחובות העיר בבגדי הצבא, הקיפו אותם המונים נבוֹכים, מתרגשים למראה חיילים יהודים. בקושי פילסו להם דרך לגימנסיה. ראה אותם ישראל ושאל בפתיעה:

“איפה הגדוד?”

הבאת הפלוגה על דעת עצמה היא עניין חמור, ציינו השניים. הרי זה כמעט מרד, והדבר עלול לגרום לביטול התוכנית בעניין הגדוד היהודי, שהאנגלים לא נתלהבו לו, בלאַו־הַכי.

בינתיים הגיעו ידיעות נוספות על הרצח ביפו. לא היתה ברירה. אפשר שבלילה ינסו הערבים לפרוץ לתל־אביב. החליטו להביא חלק מהחיילים, ללא קציניהם. החליטו גם להעלים הכל מקולונל מרגולין, מי שהיה מיועד לפקד על הגדוד החדש, – שלא יהא אחראי אישית לפעולה.

אולשנסקי וחברוֹ חזרו מיד לסרפנד. בעשר בלילה הגיעו לעיר עשרים חיילים חמוּשים. הם הוצבו במקומות־הסכנה שבגבולות. אותו לילה ציפו להתנפלות. צבי נדב שהיה בעיר מספר:

זוכר אני את עצמי באותו ערב בגימנסיה הרצליה. החצר היתה מלאה אנשים, רובם בחורים צעירים. ישראל שוחט עמד על שולחן בחצר ואירגן את האנשים לקבוצות־קבוצות ומינה עליהם מפקדים. עזרתי לו, כמיטב הֶכּרותי את האנשים. באחד מחדרי ההתעמלות, לאורה הקלוש של מנורה, חילקו לאנשים מקלות ואֵתים ומעט אקדחים. ישראל כבר היה צרוד ועייף. קשה לארגן המון אנשים שכולם נרגשים ומבוהלים ורובם רוצים לתת עצות. סייעו לנו הרבה חברינו מן הגדוד והאימון שרכש הציבור אלינו בתור חברי השומר. הצעירים הלכו ברצון למקום שם נשלחו, כמעט בלי נשק.

הלילה עבר בשקט. עם שחר ניסו קבוצות ערביות לחדור לתל־אביב מצד הים ומדרום; החיילים יצאו לקראתם, פתחו באש באוויר ואלה נמלטו מיד.

בבוקר הגיע לעיר קולונל מרגולין. נודע לו על מעשה חייליו והוא בא לקחת חלק בהגנה. הוא כעס עליהם, לא כי יצאו ללא רשותו, אלא משום שלא הודיעו לו ולא צרפוהו אליהם. מרגולין הורה לגייס את כל החיילים המשוחררים שנמצאים אותה שעה בעיר ופנה למושל האנגלי של יפו בתביעה לתת להם נשק. המושל נענה. מרגולין יצא בראשם לנמל יפו, שם קיבלו את הנשק וחזרו במופגן, כשרוביהם מכודנים, דרך רחובות יפו.

אותו יום הגיע לתל־אביב פנחס רוטנברג, שליח וַעד־הצירים, וקיבל את הפיקוד על ההגנה במקום. הוא תבע מהאנשים משמעת חמורה ללא ערעור, נסתכסך עם ישראל שוחט ועורר רוגזם של אנשי “השומר” בקפדנותו היתירה.

רוטנברג הִשליט סדרים בעיר הנבוכה ושלח אנשים לחַלץ משפחות יהודיות שהתגוררו מבודדות בשכונות ערביות של יפו. אותו יום הביאו אל הגימנסיה את גוויותיהם של יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לוּאידוּר וכן חללי משפחת יצקר שגרו בבית בודד בתוך פרדס ערבי באבו־כביר ונרצחו באכזריות.

אליהו גולומב היה בפלוגת גדוד העבודה בכנרת בשעה שישראל לנדוברג, איש הגדוד, מסר לו על המאורעות ביפו. מיד נזדרז גולומב לתל־אביב ושוּתף בפעולות ההגנה. מחשש התקפה ערבית, הוֹרה רוטנברג לפנות את מקוה ישראל, בן־שמן וחולדה ולהביא את תושביהן לתל־אביב. אנשי “השומר” התנגדו לפינוי היישובים וסרבו למלא את הפקודה. רוטנברג אִיים בהתפטרות. אליהו גולומב שיכנעוֹ לבסוף, כי היישובים יוכלו להגן על עצמם – והוא חזר בו מפקודתו.

ארבעה ימים שלט ההמון ביפו. ביום החמישי הגיעו ידיעות לתל־אביב, שהערבים עומדים להתקיף את פתח־תקוה.

באותו אחד במאי, היום הראשון למהומות – משנוֹדע למַניה על מעשי הרצח ביהודי יפו, לקחה עמה את מנחם, הצעיר במשפחת שטורמן, שהיה אז תלמיד בקורס וטרינארי, ויצאה ליפו. סיפר מנחם:

מניה השיגה לי “מאוזר” ובעצמה נשאה “בראונינג”. יצאנו ליפו. בדרך עברנו המון ערבים מנופף במקלות וקורא קריאות פרועות. מניה התמתחה ובצעדים בטוחים צעדה קדימה ואני, יָרא ונפעָם, אחריה. הערבים מוכי תמהון, פינו לנו דרך כאילו מתוך השפעה היפנוטית. ההמון נפרד לשני צדדים ובאמצע עברנו. בבית העולים נגלתה לפנינו תמונה איומה שהזכירה תמונת פוגרום בנוסח רוסיה. מפי העולים שנשארו בחיים נודע למניה שאחרי הצהרים הוקף הבית על־ידי המון פרוע שניסה לפרוץ פנימה. העולים הגיפו את שער בית העולים, הוציאו מוטות ברזל מן הגדר הפנימית והסתדרו להגנה. קציני משטרה ערבים הגיעו למקום. המגינים נשמו לרווחה, כי חשבו שהמשטרה חשה לעזרתם. אולם השוטרים החלו לירות במגינים. אחד מהם זרק שתי פצצות לחצר וכמה מהמגינים נהרגו ונפצעו. השוטרים והקצינים קראו להמון לפרוץ פנימה ולטבוח את היהודים. ההמון פרץ לבית. את הגברים הרגו באכזריות ואת הנשים הכו מכות רצח. אשה אחת התגוננה בסכין מטבח גדולה ודקרה בה כמה מהמתקיפים עד שנוֹרתה. רק בהגיע למקום מפקח הנמל ואחד משוטריו ירה באוויר – עזבו הפורעים את החצר.

סיפרה מניה:

על הטבח בבית העולים נודע לי מפי אשה ערביה. מצאתי את השער שבור ובפנים דממת מוות. גופות הרוגים בכל הפינות וביניהם פצועים. במחסן הפחמים מצאתי ילדה בת שתים־עשרה. את אמה הרגו והיא סיפרה את פרטי השחיטה, אשר ראתה מתוך מַחבּוֹאה. היא לא בכתה. דיברה בשקט, בלי התרגשות. אֵימה אחזתני מנעימת דבריה היבשה, המפוכחת.

מניה חקרה, מי עמד בראש הפורצים וגילתה שהיה זה קצין משטרה בשם תופיק בֵּיי, איש יפו ממשפחת החוסיינים הנכבדה. היא נשבעה, כי לא יִנָקה.

חזרה למיפקדה ב“הרצליה”, מסרה דו"ח על מה שראתה ויצאה שוב לדרך. מצאה נהג, בעל מכונית “פורד” ישנה ומרופטת, ואמרה לו לבוא אתה. לבשה בגדי “אחות” ויצאה ליפו, להוציא את היהודים שנלכדו בשכונות הערביות. סיפר הנהג לאחר־מכן: “פחדתי מאוד, אבל הייתי עם מניה וכאשר ראיתי את מעשי ההקרבה שלה, התביישתי מִפּניה והתגברתי על פחדי.” עד מאוחר בלילה יצאה וחזרה, ועמה משפחות רבות, מפוחדות ומבוהלות מאֵימי היום.

למחרת פנתה אל רוטנברג וביקשה להעמיד לרשותה מכונית־משא צבאית, כדי לפנות את הפצועים. ה“פורד” הישן לא היה מסוגל כמעט לנסיעה.

שניהם, מניה ורוטנברג, חזרו ונפגשו עתה לאחר שנים רבות. לראשונה הכירו זה את זו בפעילות במחתרת הרוסית, למען בני־רוסיה המדוכאים בידי שלטון הצאר. אבל היה זמן שהם עמדו משני הצדדים – אחד מול השני. היה זה בימי גאפון. לדידה של מניה היה אותו כּומר קרבן טראגי, איש בעל כוונות ישרות שנסחף במאורעות נגד רצונו. כל־יָמיה לא השתּכנעה שהוא בגד במאמינים בו. רוטנברג, איש הס"ר, הציל את חיי־גאפון מידי משטרת הצאר, ואילו לאחר מכן, משסבור היה שהלה נשבּר ועובד בשירות המשטרה – היה הוא, רוטנברג, מעורב בהוצאתו־להורג. דבר זה עמד בין רוטנברג ומניה אותו יום בשנת 1905 וכל ימי־חייהם. אבל עכשיו עובדים היו למען עניין אחד היקר להם־מכל, ורוטנברג הכיר את אומץ לבה של מניה.

הוא השיג מהשלטונות מכונית משא, נהג ועוזר לנהג, שניהם חיילים. מניה צירפה אליה שני בחורים מההגנה והם נסעו ליפו, לחפש ניצולים ומסתתרים.

סיירו בשכונות יפו והחזירו לתל־אביב משפחות רבות. הערבים בשכונותיהם היו מקיפים אותם, נועצים בהם מבטי זעם, ואילו הם כביכול לא שמו־לב, והיו חוזרים וממלאים את המכונית בניצולים ומסיעים אותם לתל־אביב. מניה, בקור־הרוח המפחיד שלה – היתה נשארת במקום, עם מלווה אחד, מצפה לשוב המכונית. היתה יושבת בשלווה במקום שממנו הוּצאו הניצולים, והערבים מקיפים אותה ואת המלווה. מביטים בהפתעה באשה זו. נראה כמו מִיגנטָה אותם בקור־רוחה.

עשו הנהגים כמה סיבובים, העבירו לתל־אביב משפחות ובודדים, ורצו כבר להישאר בעיר, אך מניה סרבה. יודעת היתה כי בתוך יפו, בפינות השונות, מצויים עדיין רבים המצפים לעזרה. חזרו ליפו וחיפשו. ראתה מניה נער ערבי בודד ושאלה אותו על יהודים בעיר. אמר שיודע הוא על בית אחד, שם נמצאים פצועים יהודים. נתנה לו כמה מטבעות והסכים להובילם לשם. יצאו לדרך. הבית נמצא במרחק רב, בשכונת עג’מי, בקצה סימטה צרה. המכונית לא יכלה להגיע לשם. עצרה בכביש, ומניה ואחד הבחורים יצאו אחרי הנער אל הבית, עם אלונקה. מצאו פצועים מתפתלים בכאביהם על הרצפה. מניה והמלווה העבירו את הפצועים אחד־אחד באלונקה למכונית.

היה ערב והחשיכה קרובה. האנגלים דחקו בהם, חוששים להישאר בלילה במקום. חזרו מהר לאותו בית. לא נותרו בו אנשים, אבל בחצר לא רחוקה משם מצאו זוג זקנים פצועים ברגליהם. רצתה מניה לקחת קודם את הזקנה באלונקה, אבל זו סרבה להיפרד מבעלה: או שיקחו את שניהם, או ששניהם ימותו כאן. פנו לזקן שיסכים להיות ראשון, וסרב אף הוא. בן־לווייתה של מניה, שכל הזמן עשה את העבודה בשקט ובקור רוח, יצא מגִדרוֹ והתקצף על השניים. לבסוף הצליחו לשכנע את הזקן שיסכים להיות ראשון להעברה – בתנאי שיישבעו לו כי יחזרו מיד לקחת את אשתו. נשבעו לו, ולקחוהו למכונית, המרוחקת קצת מן הבית. וכבר ירד הלילה. הנהג האנגלי רגז ולא רצה לחכות עוד להבאת הזקנה בת־הזוג. ביקשו־רחמים, שיחכה רבע שעה בלבד, וחזרו לאותה חצר בריצה. פתאום ראו שהם איבדו את דרכם, תועים בסמטאות עג’מי הריקות. לא מצאו את הבית, ומסביב חושך־מצרים. החליטו להיפרד ולהמשיך בחיפושים כל אחד לבדו. מי שימצא את הזקנה, יישאר עמה כל הלילה.

הסתובבה מניה יחידה שעה ארוכה. אור לא ניצנץ בחוץ ולא נפגשה לה נפש חיה, חוץ מכמה חתולים פראיים. באפלה היו כל הבתים והחצרות דומים ביניהם. כל בית – נידמה לה שהנה כאן השאירה את הזקנה, ומשנכנסה לחצר – לא היה איש. סובבה שעה ארוכה בחוצות הריקים, החשכים, לא ידעה לאן לפנות, עייפה היתה מכל אותו יום ואיבריה לא נשמעו לה יותר. עָצרה לרגע ונשענה על קיר אבן. נפלה על האדמה, באמצע סימטה של עג’מי, וחושיה לעו, בתרדמת פתע, אם לא בעלפון.

אור היום העירה. הביטה סביב – לא רחוק ממנה היתה החצר שם נשארה הזקנה. נכנסה ומצאה את הזקנה, שוכבת במקום שהשאירוה – מתה. חזרה לתל־אביב. חיפשה בין הפצועים אחרי הזקן בן־הזוג, ואמרו לה, שגם הוא מת באותו לילה. – מניה אצה עתה למיפקדה, שנשתכנה בבית וַעד תל־אביב, ומסרה ידיעות שאספה. אותם שני ימים שימשה גם שירות־מודיעין חשוב.

ביום הרביעי שככו המהומות ביפו. ביום החמישי הגיע רוכב בהוּל והודיע, כי פתח־תקוה מותקפת. שוחט הוֹרה לאנשי “השומר” לצאת לעזרת המושבה. רוטנברג התנגד. “תל־אביב עדיין בסכנה ואין לעזוב אותה,” אמר. שבעה אנשי “השומר”, בראשותו של צבי נדב, התחמקו מהעיר. בעיבּורה, מעֵבר לפסי־הרכבת, המתינו להם שתי מכוניות ישנות, והם יצאו לפתח תקוה בדרך העפר לאורך הירקון.

אליהו גולומב חָשף את הנשק שהסתירו בחולות ומסר לידי השבעה – מניה היתה ביניהם – רימוני־יד בשביל אנשי גדוד־העבודה שבפתח־תקוה, שהיו מאומנים בנשק זה. מניה מילאה שני סלים ברימונים, ומעליהם שכבת ביצים וירקוֹת. המכוניות עברו בין שבטי הבדואים שאוהליהם נטויים משני גדות הנחל והגיעו סמוך למושבה. כשנכנסו לבין הפרדסים שמעו עדיין יריות מקוטעות שלאחר ההתנפלות. פתאום הבחינו ברוכבים הודים מן הצבא הבריטי, שהתקדמו לעומתם, עצרו מיד והסתירו את אקדחיהם מתחת למושבים. דומה היה שההודים מתכוונים לערוך חיפוש במכוניות. במוחה של מניה צץ רעיון: עוד לפני שמפַקד הסיור, קצין אנגלי, פּצה את פיו, פנתה אליו וביקשה את עזרת אנשיו לחילוץ המכוניות שנתקעו בחול. הקצין האדיב הוֹרה לחיילים לרדת מהסוסים ולעזור בדחיפת המכוניות. כל אותו זמן ישבה מניה בצד הדרך, ליד שני הסלים הגדוּשים, ושמרה עליהם היטב. דחפו ההודים את המכוניות והוציאון משטח החולות. מניה כיבדה את ההודים האדיבים בממתקים, הודתה על טוּב־לבם ולפני שהתאוששו לעניין החיפוש – המשיכו המכוניות בנסיעה.

הגיעו לפתח־תקוה לאחר שהמתקיפים נסוגו. פנו לפלוגת “הגדוד” והכניסו את הסלים למטבח. תיכף נמצאה יד שטיפלה כראוי ברימונים. בקירות הצריף־חדר־האוכל בלטו חריכוֹת חוֹרים טריים, שקדחו הכדורים. אותו לילה נשארו ללון במחנה “הגדוד”, ולמחרת השאירו כאן כמה מהאקדחים וחזרו ליפו.

המתיחות בתל־אביב נמשכה עוד כשבוע. באותם ימים נתחממו הרוחות במקומות אחרים בארץ ונערכו התנפלויות על יישובי יהודים באזורים שונים.

בארבעת ימי המהומות נרצחו ביפו 43 יהודים ונפצעו 134.

בסוף הקיץ פנה יהושע חנקין אל ישראל שוחט, כבימים ההם לפני המלחמה: חלק נוסף מהעמק נגאָל והגיעה השעה ליישבו. פלוגה של גדוד העבודה יחד עם אנשי “השומר” נועדו לכבוש וליישב את האדמה החדשה – אדמת נוּריס. ישראל שוחט בא לכפר־גלעדי וקרא אליו את יוסף חריט להיות מפקד העלייה ומארגנה. יחד עמו שלח את יעקוב אברמזון. צבי ניסנוב נתמנה למוּכתר.

סיפר עמנואל ריינין (עמק), איש הפלוגה הראשונה:

חברי הפלוגה יצאו ממגדל והגיעו לצמח. שם עלו על הרכבת. כל הדרך פרצה מהקרונות שירת “אֶל יבנה, אל יבנה.” הגיעו לתחנת עפולה וירדו. שם קיבלו את פנינו חנקין, שוחט וחיים שטורמן.

ציפינו במרחביה. מתתיהו שטיין ויענקלה סולצ’נסקי, הוא יענקלה גַזלן, הביאו את העגלות עם החפצים ובתוכן נשק. יצאנו בשיירה. בראש רכב צבי ניסנוב, על סוסתו האדמונית קלת־הרגליים "שושנה״, שפמו עשוי נאה, חמוש בנשק ועושה רושם רב, ואחריו יצאו שלוש עשרות הבחורים והבחורות ושלוש עגלות הציוד. עברנו את הכפר הערבי ג’לוד. ניסנוב עצר לרגע ושאל משהו אחד מתושבי הכפר. אחר כך הורה בידו והקבוצה המשיכה בדרכה. כשאיש מן התושבים לא מברך אותנו לשלום.

עברנו את הכפר ג’לוד והשיירה נעצרה. היה כבר בין הערביים וצריך היה להזדרז בעבודה לפני שתרד החשיכה. חריט נתן הוראות: אלה יקימו את האוהלים, אלה יפרקו את המטען ואחרים יחפרו חפירות. הכל "דפק״ כהלכה. השמש שקעה והאוהלים עמדו במקומם. היינו עייפים והלכנו לישון. שמונה אנשי "השומר״ ושניים מהגדוד יצאו לעמדות השמירה וציפו. משבא הבוקר – נראו בתוך השדה – ארבעה אוהלים קטנים במרגלות הגלבוע.

אותו יום הגיעו בחורים נוספים מפלוגת ראש־העין בראשותו של יהודה קופלביץ. ישוב חדש קם בעמק הריק כמעט מיהודים – “עין חרוד”.

לאחר כמה שבועות, משנכנסו החיים למסלול סדיר, חזר חריט לכפר־גלעדי וצבי נדב נתמנה כאחראי לבטחון. לילה־לילה היה מוציא קבוצה מאנשי הקיבוץ, למסע בסביבה, כדי שיכירו את המחוז שיהיה מעתה ביתם. לעתים, היה עורך כאילו התקפת־פתאום על הישוב, ובא למחנה, כדי לראות, כיצד מגיבים האנשים.

צבי נדב, שגאוותו על מלאכת הפלחות. רשם לזכותו הישג נוסף – הוא הראשון שחרש את אדמות עין־חרוד. מאות מערביי־האזור עמדו על המדרונות סביב, מבקשים למנוע את החריש, ובמחנה כבר הוציאו את האקדחים מהמחבוא, אבל צבי ניסנוב הצליח להרגיע את הערבים והם התפזרו.

היה בו בניסנוב כשרון בלתי־רגיל ביחסים עם הערבים. כבודו היה רב בעיניהם והשפעתו רבה. פעם רכב טוביה הורביץ, עוזרו של ניסנוב כמוכתר, מבית שאן לעין־חרוד ובאמצע הדרך עצרוהו בדואים מזוינים, סגרו לפניו את הדרך ולקחו ממנו את ה“מאוזר” שלו. “מי אתה?” שאלו.

“מבחורי גאזל”, ענה. גאזל הוא צבי בערבית. הבדואים, מבלי אומר, החזירו לו את האקדח ופינו את הדרך.

בשבתות היה ניסנוב לוקח עמו כמה מהצעירים לבקר אצל שבטי הבדואים בעמק. שותים היו קפה אצל השייכים ושומעים לשיחתו של ניסנוב הנערכת לפי דקדוקי הדקדוקים של מנהגי השבטים, כשהוא מבריק בחכמת המידבר.

שלושה חודשים לאחר עליית עין־חרוד, עלתה פלוגה נוספת של “גדוד העבודה” על האדמה לא רחוק מעין־חרוד. תל־יוסף קראו למקום, על שם מנהיגם וראשם יוסף טרומפלדור. “כל ארץ־ישראל, – התגאו בגדוד – עוד תהיה ישוב אחד של חברת אנשים שוים – פועלים וחקלאים.”

 

יסוּד “הקיבוץ” – ההברחה הגדולה    🔗

מבוכה רבה שררה ביישוב היהודי לאחר מאורעות יפו. נערכו התנפלויות נוספות ופשטו שמועות רבות. כפר־סבא ניטשה. גבעת עדה ניטשה. חדרה הותקפה ותושביה החליטו “להגן על הנפש ולנטוש את הרכוש”, עזבו חלק מהבתים והתרכזו בשטח קטן. רחובות הותקפה גם היא, אולם מושבה זו, למודת נסיון, הניסה את המתקיפים. רוחמה הותקפה. בגליל שרר אי־שקט. נחמני, הפטר וחיים שטורמן הקימו קבוצת רוכבים נודדת ובה כחמישה־עשר איש, שעברה ביישובים כדי להוסיף לבטחון. למחנות־העבודה באזור עפולה–נצרת נשלח יעקב פת, שאירגן קבוצות הגנה בין הפועלים. בחיפה אירגנו רוזה כהן ובֶּרל רפטור קבוצות הגנה. בתל־אביב היו כמה מן הבעל־בתים של העיר, שהתלוננו: “הפועלים–הבולשביקים–היחפנים אשמים בשפך הדם”; ואילו במושבות יכלו לראות־בעליל, שבין המשתתפים בהתקפות היו לא־מעט מן הפועלים הערבים ה“זולים” וה“נוחים” שאיכרי המושבות העסיקום בהמונים. עכשיו, ולאחר שלא יכלו להתעלם מעזרת הפועלים היהודים בימי ההתקפה, העדיפו להעסיק פועלים יהודים – אמנם לא בכל המקומות לאוֹרך־זמן.

חיילי הגדוד שנחלצו לעזרת תל־אביב גורשו מהצבא. תם חלום לגיון יהודי בחסות בריטית. קולונל מרגולין לקח על עצמו את כל האחריות, התפטר מהצבא וחזר לאוסטראליה. האנגלים ערכו אמנם משפטים נגד כמה מהפורעים שנתפסו, אך לבסוף זיכּו את רובם. עבר הקיץ, שככו הרוחות, נשכח הרבה ולא נלמד הרבה. הגנה כללית ומרכזית יעילה לא הופעלה.

אנשי “השומר” לא ויתרו. המשיכו להתארגן, לגייס כוח ולרכוש נשק. גדודי העבודה איפשר, כאמור, פעולה נרחבה, שיכלה להיעשות בחשאי בפלוגות השונות ובמרכז – בכפר־גלעדי. לוועד הגדוד נבחרו צבי נדב ומשה לויט, מאנשי “השומר”, שהחלו לארגן הדרכה בנשק לאנשי הגדוד.

צעירים מוכשרים בגדוד־העבודה נמשכו לעבודות בטחון, ביניהם יצחק לנדוֹבּרג – שופע חיים, אתלט במבנהו, מראֶה חיבּתו לבריוֹת, ועמו מנהיגו של הגדוד – מנדל אֶלקינד, שהיה בעל השפעה רבה על חבריו, סוחף את שומעיו בהגיונו ובהתלהבותו, מטיף לבניין הארץ ולמשטר חברתי צודק.

האווירה הסוציאליסטית־קומוניסטית אשר שררה בגדוד לא היתה אז נחלת מעטים בארץ; רבים במנהיגי הפועלים, ביניהם בן־גוריון, ברל ואחרים – ראו בחזוֹנם חברה קומוניסטית־שוויונית. אליהו גולומב הוא שהגדיר, כפי שנמסר, את מטרתו של גדוד העבודה: “בניין הארץ על ידי יצירת קומונה כללית של העובדים העברים בארץ ישראל”, והכוונה לא היתה לקומוניזם פוליטי, כדוּגמת ברית־המועצות, כי אם לארץ־ישראל יהודית, של חברה סוציאליסטית שוויונית־דמוקראטית.

בגדוד העבודה עסקו הרבה בוויכוחים פוליטיים, בחיפושי דרך, בהגדרות אידיאולוגיות ובנסיונות חברתיים, ואילו אנשי “השומר” ראש מַעייניהם היה בענייני בטחון ובריכוז כוח עברי. הוקמו יחידות לצרכים שונים. שני האחים אברמזון נתחלקו, האחד, טוביה, נהיה מוביל־סירות בחיפה, והשני, יעקב, נשלח לעבוד בקיסריה. צורפו אליהם אנשים נאמנים, ותפקידם היה ליצור אפשרויות להברחת נשק ועולים. מקצוע חדש שהתפתח אז היתה הנהגות, ובפלוגת הגדוד בירושלים הוקמו קבוצות של נהגים ומכונאים. שוחט אף רצה לייסד חברת תעופה, ופנה לעורך דין סאקר, שהיה אזרח בריטי ובעל קשרים בממשל הבריטי, שיבקש רשיון לחברה כזאת – בהנחה כי במסגרתה יוכלו להתאמן טייסים יהודים. הבריטים לא נענו לבקשה. צוּין אגב, כי פעולות רבות נעשו בידי אנשי “השומר” בגדוד, אך לפי טיבן ודרכּן בחשאִיוּת ובקוֹל־דממה – אמנם, אין יודעים עליהן כראוי, וכל שכן שנעלם תוך־כך חלקו הרב של “השומר” במפעל הבטחון וההגנה; בעוֹד אשר שאר ענייניו ובעיותיו זכו לבירורים פומביים.

באותו קיץ של שנת 1921 הוקם על ידי “השומר” לשעבר גרעין־הכוח העצמאי, באורח סוֹפי, וניתנו לו חוקה, תקנון והנהגה.

ב־6 באוגוסט 1921 נתכנסו בטבריה כמה עשרות מאנשי “השומר”, כדי להחליט על הדרך בה יפעלו לעתיד. ראש הדוברים היה ישראל שוחט והוא אמר בין השאר:

אנו רוצים ליצור גרעין של הגנה ממספר מצומצם של חברים אקטיבים. גרעין זה יתווה את הדרך ויראה את אופן העבודה של ההגנה והוא יתן את הדחיפה לעבודה. בהגנה משתתפים כל הפועלים והציבור בזמן סכנה ואין אף אחד חושב לקחת לו את ההגנה בתור מונופול. אנו מוכרחים כולנו לעבוד עבודה משותפת, שכם אחד. אין אף פועל שרשאי להסתלק מההגנה.

הוועד־הפועל של אחדות־העבודה, מששמע על אסיפתנו זו, החליט, כי אירגון כל קבוצה מחברי אחדות־העבודה לענייני הגנה, צריך להיות בהשתתפות חברי ועד ההגנה של הסתדרות העובדים ותחת המשמעת שלו. הם לא מבינים, כי יש הכרח להקים גרעין של חברים בעלי הכרה, העומדים באופן אקטיבי בתוך העבודה ומתמסרים אליה ולהם משמעת משלהם. כל המועצות והאסיפות והפרוגרמות הן אפס ואין, אם אין אירגון ממשי של אנשי צבא מזויינים מוכנים להגנה. אנו חזרנו ואמרנו להסתדרות את הצורך בדבר הזה, אבל הם לא רצו להבין זאת.

אנו רוצים ליצור גרעין הגנה, שחבריו יהיו האינציאטורים, נותני הדחיפה. קבוצה מצומצמת ומאורגנת שהיא תמיד בעבודת ההגנה ולא רק בזמן של מאורעות, אלא גם בזמן של שקט, שיעסקו בפעולה מתמידה של הכנה, של השגת נשק, של סידור המקומות וכו'

אנו אמרנו שצריך לרכז את החברים האקטיבים העומדים בתוך ההגנה והסתדרות זו תציין לה שיטה של עבודה; היא תסדר ועד ההגנה, והם אמרו שועד ההגנה יבחר על ידי הוועד־הפועל ויסדר את הסתדרות ההגנה ויהיה אחראי בפני הוועד הפועל. אנו בדעה, שהסתדרות כזו עם ועד הגנה כזה, לא תוכל להוציא לפועל שום עבודה.

מדברי משתתפים בויכוח:

יוסף נחמני: המאורעות בגליל והפרעות בירושלים הוכיחו את הצורך בסידור הגנה. הפרעות ביפו מצאו אותנו ברפיון גמור ובחוסר כל פעולה. בחרו בוועד הגנה, אבל הם מתנגדים לכל דבר שלא תהיה להם שם רשות ויטו גמור. אנו צריכים להשפיע על החברים להשתתף בהסתדרות ההגנה הרחבה ויחד עם זה, אנו נהיה מאורגנים לעבודות אחרות.

צבי נדב: מציע לצאת באופן גלוי ולאמר – אנו נכנעים למצב הקיים, אבל נילחם בתוך ההסתדרות בעד דעותינו.

חיים שטורמן: אנו צריכים להתארגן עתה בתור קיבוץ גלוי שתפקידו לעורר פעולה בענייני ההגנה.

אהרונצ’יק (אהרון רוזנבלום): את סידור העבודה צריך למסור לקבוצה שהיא הכי אקטיבית ומוכשרת ויחד עם זאת שתהיה תחת ההשגחה של כל הפועלים.

פנחס שניאורסון: אנו צריכים לקחת בתור דבר יסודי, שאם לא יהיה קיבוץ של אנשים מאורגן שיתעסק ויתמסר לעבודת ההגנה, לא תוכל להיות שום פעולה.

לכינוס הובאו שתי הצעות:

הצעה ראשונה: אנו מוסרים לוועד הפועל הודעה עם דרישות אולטימטיביות כאלה – אנו חברים ממקומות שונים בגליל התחתון והעליון התאספנו ודיברנו על דבר מצב אי־האירגון ואי־הסדר ששורר בהגנה ואנו רואים את הסיבה הראשית בזה שאין הסתדרות של הגנה שתעמוד לפקודת ועד ההגנה ושזה האחרון יוכל לסמוך עליה. אנו דורשים שיגשו תיכף ליצירת הסתדרות ההגנה. הסתדרות זו בעצמה תקבע את תכניתה ושיטתה ואופן הוצאתם לפועל.

הצעה שניה: אנו מסדרים קשר אמיץ ומשמעת חזקה בין החברים שהתאספו פה ובין החברים שהם תמימי דעה אתנו בשביל סידור קבוצה אקטביסטית בסידור ההגנה;

ב) הנאספים בוחרים בשני אנשים שינהלו את העניינים;

ג) לגשת תיכף לסידור המשטרה.

ההצעה השנייה היא שאוּשרה, ברוב קולות. לפי הרשימה המופיעה בסוף הדו"ח, השתתפו באותו כנס, או הסכימו לו, חמישים וחמישה איש – וָתיקי “השומר”, צעירי הגדוד העברי וחברים מגדוד העבודה.

זהו הדו"ח היחידי שנשאר מאותו כינוס. חוקר תנועת־העבודה משה ברסלבסקי מסר, כי ישראל שוחט הראה לו בזמנו תעודות שונות הנוגעות לפעולות “השומר” בשנות העשרים, והוא, ברסלבסקי, העתיק קטעים מהן. קטעים אלה דנו באסיפה זו שבטבריה. לפי הרשימות של ברסלבסקי, מסתבר, כי הוחלט שם שאנשי “השומר” ישתתפו בפעולות ההגנה, אבל אם זו תיכשל – הם ינקטו יזמה משלהם. החברים החליטו להקים “גרעין חשאי מרוכז מן החברים האקטיבים”.

בתעודה אחרת מכוּנה אותו גרעין, לראשונה, בשם “קיבוץ עבודה”, ולא “השומר”, ודומה כי האירגון החדש שהוקם כּוּנה “הקיבוץ”, ולפעמים “האירגון” או “אירגון חברי השומר לשעבר”. אותה תעודה דנה על “ערך הקומץ הרבולוציונרי המורד לשם יצירת כוח”, ובּרַסלַבסקי מצטט כנראה מתוך דברי ישראל שוחט: “אנחנו חפצים לברוא כוח מאורגן רבולוציונרי־אקטיבי, שיגן על הקניינים הלאומיים והסוציאליים של העם”.

בתקנות מודגש האופי הקונספיראטיבי של האירגון ונאמר בהן, בין השאר:

מטרתנו – יצירת גרעין שבו יהיו מרוכזים הכוחות האקטיביים של העם שבמוֹמנטים היסטוריים ידועים יוכלו לרכז את כוח העם. להוציא לפועל מטרה ידועה".

התקנות דנות באימון החברים, בצורך בחדירה למוסדות ממשלתיים ואזרחיים, ההחלטות תובעות הקמת בית־ספר צבאי וגדודי עבודה, שיתיישבו בגבולות.

חובות החברים, לפי אותן תעודות:

החבר מתמסר כולו לעבודת “הקיבוץ”.

החבר הולך לכל מקום ששולחים אותו.

החבר שומר סוד.

החבר שומר על כבוד חברת העובדים, על נשקו ועל כבודו.

החבר נכנע למשמעת הוועד, אפילו אם זה פוגע באינטרסים שלו.

בעד אי משמעת – משפט חברים.

בעד בגידה מענישים עד מוות.

האמצעים הכספיים יבואו מתשלומי חברים, מתנות ולקיחות בכוח.

כל החברים צריכים להיות בגדוד העבודה. כפר־גלעדי – מרכז הקיבוץ. יש לקיים קשרים עם ועד ההגנה ולעשות, מה שהוא לא עושה.

כיוון שעוד זכוּר היה צער אוֹבדנו של ארכיון “השומר”, שהוסתר באדמות פוריה בשנות המלחמה, ולא נמצא – נתקבלה החלטה נוספת: דין שמירת הארכיון כדין שמירת נשק.

בינתיים מצפים היו לתוצאות הפעולה הראשונה בקנה מידה גדול בחוץ לארץ – הברחת נשק.

גרשון פליישר היה אומר, כי יש לו “מזל של שליח”. מאחר שהיה נתין אוסטרי, נשלח על ידי נחמני, במלחמת העולם, לאוסטריה, להודיע על הרדיפות מצד התורכים ולבקש עזרה. הוא נעצר בסוריה ונכלא בדמשק. בגמר המלחמה חזר לארץ, התגייס לגדוד העברי, שם עסק בין השאר, עם חבורת ה“בשקירים”, בגניבת נשק מהמחסנים הבריטיים. לאחר מאורעות 1920 בירושלים נשלח לביירות, לפרסם בעולם על חלקם של האנגלים במהומות. לאחר מכן ביקש להגשים את החלום שלו ושל רֵעיו, מלפני שמונה שנים, על קבוצת רועים יהודים, והוא הלך אתם לשרונה, להקים יישוב שעיקרוֹ המִרעה. לא הספיק לחמם את המקום, ויום אחד, באפריל 1921, קיבל פתק מישראל שוחט, לבוא מיד לתל־אביב ולהביא עמו את הפאספוֹרט שלו.

בתל־אביב מסר לו ישראל, כי הוטל עליו לצאת לווינה, לקנות שם נשק, כל מה שיוכל להשיג, ולהבריחוֹ לארץ. נתן לו 18 לירות – ושייצא בלי דיחוי. הלך פליישר למשרד־נסיעות וקנה כרטיס באניה לטרייסט. לשם חסכון, לקח עמו צידה־לדרך. אף־על־פי־כן הגיע לווינה, כשבידו חצי לירה בלבד.

פליישר נבחר למשימה זו לא רק מפני שהיה לו “מזל של שליח”; בשנות המלחמה פיקח על ה“סלִיק” בכנרת, לשם הובא הנשק והתחמושת שנגנבו או נקנו מידי הבדואים והתורכים בחזית דרום הארץ. היה בקיא בסוגי נשק ומומחה באַחזקתו. יודע היה גם גרמנית – בעל חוּש למשא־ומתן, אומץ ועקשנות, שעשויים היו להועיל בעסקי הנשק ובהברחתו.

שוחט מסר למנהיגי אחדות־העבודה על השליחות. היו בהם שהסתייגו ממסחר חדש זה, שאנשי “השומר” החליטו עליו. אך נמצאו גם שהחשיבו את האפשרויות שהוא פותח, ונתנו לפליישר מכתבי המלצה לסניפי פועלי־ציון ולעסקנים שונים.

מספר שניאורסון: בזמן חגיגות פורים בשנת 1921 נפגשנו עם דוד רמז, מראשי אחדות־העבודה, ברחוב נחלת־בנימין בתל־אביב. שוחט סיפר לרמז על שליחות פליישר. רמז התפלא ושאל: “יש לנו נציב עליון יהודי, אנחנו עומדים לפני עלייה גדולה, ואתה עוסק בשטויות?”

בווינה נמצא אותו זמן המשרד העולמי של פועלי ציון. פליישר פגש שם את ברל לוֹקר ואת שלמה קפלנסקי. לוקר היה מורה בעיירתו בבוקובינה והוא שעשה את פליישר לציוני וזירזו לעלות לארץ. את קפלנסקי הכיר מארץ־ישראל. הוא מסר להם על שליחותו, השניים רצו לעזור לו, אך לא היה בידיהם כסף באותה שעה. הם היפנו אותו לאחד מעשירי העיר היהודים, וזה נתן לו ארבעים לירות שטרלינג. אפשר היה להתחיל בעבודה.

אוסטריה המנוצחת היתה כר פורה לרכישת נשק. נשארו בה עדיין מחסנים מן המלחמה. קציני צבא מאוכזבים חיפשו מקורות־הכנסה והיו מוכנים למכור כל דבר. בווינה ישבה וַעדה של נציגי בעלות־הברית, המנצחות במלחמה, ותפקידה להשמיד את מחסני־הנשק של המנוצחים. גם אליהם אפשר היה למצוא דרך.

בתחילה עבר פליישר בחנויות־נשק רגילות ורכש אקדחים. ראו בעלי חנויות שהוא מעוניין בנשק, והציעו לו עיסקות גדולות יותר. פליישר היה מציג את עצמו כנציגם של סוחרי־נשק במזרח־התיכון. הוא דיבר גרמנית רהוטה, וזכה לכבוד רב – חוטמו שבוּר היה, והסוחרים סבורים היו שהוא מפצועי מלחמת־העולם, ושמא אפילו מדו־קרב־של־כבוד, שווינאים הוֹגים לו הערצה.

לאמיתו של דבר, אותו פצע־של־כבוד רכש לו בנגב. והיה זה אמנם במלחמת־העולם: פליישר עבד בעבודת ה“סוכרה” – הובלת־כפייה של תחמושת וציוד לצבא התורכי, שבבאר־שבע. ערב אחד, כשחזר מבאר־שבע וחיפש לקנות נשק גנוּב, נשאר ללון ברוחמה. בחווה שמר אז יוסף לישנסקי. כל אותו לילה ניסה לישנסקי לשכנעוֹ להצטרף, יחד עם חבריו הרועים, שהיו תמיד ב“אופוזיציה” ב“השומר” – לאגודת “המגן” שהקים. פליישר סרב. בבוקר המשיך דרכו צפונה. אולי מפחַד יריות שנשמעו פתאום, החל הסוס להשתולל, פגע בפליישר ובעט באפו. שלושה ימים שכב בחוות רוחמה, ומאז פיאר את פניו חוטם שבור, שמתחתיו שפם־שומרים לתפארת. והוא שסייעוֹ עתה ברכישת הנשק בחוץ־לארץ.

אגב, היתה עוד תוצאה לדבר: על המכתבים והמברקים הסודיים שלו לארץ חותם היה “בורנו סוס”, כינויו התורכי מימי בית הסוהר, ופירושו “האַף השבור”.

בתחילה היה מעביר את האקדחים על ידי חלוצים שעברו את וינה בדרכם לארץ, ואלה התחייבו למוסרם בחיפה. אולם שוחט הזהירוֹ במכתב: לא קשה למצוא אקדחים

אלה בחיפושים בנמל. היו גם מהעולים, שלא מסרו את האקדח ולקחוהו “להגנתם” הם. מספר כלי הנשק שקנה גדל, ופליישר עבר לשיטה חדשה: הזמין מזוודות כפולות־דופן ואת הנשק, רובו אקדחים מסוג “מאוזר” ו“שטייאר”, החביא בין הדפנות ושלחו עם נוסעים שונים. המשלוחים החלו מגיעים לארץ בתכיפות והנשק חוּלק בין היישובים וסניפי ההגנה. ועד־ההגנה ראה עתה בעליל את האפשרויות שנפתחות בווינה והגבּיר עזרתו. קפלנסקי ולוֹקר השיגו כספים בלונדון והעבירום לפליישר. חיפש פליישר אחרי “וַעדת ביקורת” שתשגיח על הוצאת הכסף. בווינה נמצאה אותה שעה רבקה שרתוק, אחות משה שרתוק, שלמדה שם בקונסרבטוריון, צירף אליה עוד ארצישראלי אחד, ואלה שימשו כוועדה, לה היה פליישר מדווח על ההוצאות. רבקה עמדה בקשרים עם דוב הוז, בעלה לעתיד, ועם אליהו גולומב, שהיו בארץ, ומסרה להם על הפעולות.

לעזרת פליישר בא איש “השומר” נוסף – משה לויט, שהזהיר, כי הברחת האקדחים במזוודות כפולות־הדופן מסוכנת: אם ייתפס עולה ומזוודה כזו בידו, הרי זה עלול לשמש כאַמתלה להפסקת העלייה. חיפש פליישר אחרי דרך חדשה ומצא: קנה ארגזי־קירוּר, התקשר עם נַגר יהודי שבנה בהם קירות כפולים, ובינוֹתם הוסתר הנשק. לויט ליווה את המשלוח עד טרייסט, הטעין את “המקררים” בספינה ואלו הגיעו בשלום לארץ. האקדחים פורקו וארגזי הקרח נמכרו ברווח.

אותו זמן קם ועד בוינה, מורכב מציונים מקומיים ומאנשי פועלי־ציון, ביניהם זלמן רובשוב (שזר), והללו חיפשו דרכים להוסיף עזרה לפליישר. אחד מנכבדי העיר, ציוני וָתיק מימי הרצל, מסר את כתובתו, שתשמש את חליפת־המכתבים של פליישר עם הארץ, כדי לא לעורר חשד. שמואליק הפטר, שנמצא אז בשליחות אחדות־העבודה בפולין, נקרא לבוא לעזרת פליישר ולויט, אך לא יכול לעזוב את תפקידו; בכל אופן “קפץ” לווינה, לראות מה נעשה שם, עזר במשלוח “המקררים” הראשון, חזר לפולין וגייס שם מידי עסקנים ציונים כסף לרכישת הנשק.

בעת שפליישר ליווה משלוח נשק לנמל טרייסט, הוא נפגש שם עם ברל כצנלסון, שמסר לו, כי בידי פנחס רוטנברג, שנמצא אותו זמן בלונדון, יש כמה אלפי לירות מיועדות לקניית נשק. מיד יצא פליישר ללונדון, נפגש עם רוטנברג וביקש לדבר אתו גלויות: “לך יש כסף לקניית נשק, לי יש מקורות, וחסר לנו כסף.” רוטנברג היה מסויג. הבטיח תשובה לאחר־זמן. פליישר חזר לווינה. רוטנברג שלח שליח לווינה, לבדוק מה אמת בסיפוריו של פליישר, והשליח – היה משה שרתוק, שלמד אז בלונדון. פליישר לקח אותו עמו והראה לו את האפשרויות לרכישת נשק. באותם ימים ששהה שרתוק בווינה הזדמנה לפליישר גם אפשרות להראות לו הלָכה־למעשה, כיצד נעשית מלאכת הקשרים וקניית הנשק. סוכן בא והציע כמה “שמַייסרים”. פליישר שלח אתו את שרתוק. הסוכן לקחו לאגם בסביבות וינה, והשניים הפליגו בסירה. משהרחיקו מן החוף, נתן הסוחר את ה“שמייסר” בידי שרתוק. הוא ירה בהנאה צרור על פני המים, וכשחזר אמר לפליישר: “תקנה עוד נשק”. שרתוק שב ללונדון, ונראים הדברים שגם זה לא עזר – רוטנברג לא שלח את הכסף.

רוטנברג לא אָהד את אנשי “השומר”, ולא את ההנהגה הפועלית של ה“הגנה”. אותו מַרדן של רוסיה, שלא קיבל מלכתחילה את המהפכה הבולשביקית – חושש היה מכל דבר שעלול להיות בו שמֶץ “בולשביקי”. יריבוּתו עם אנשי “השומר” ראשיתה בהתנגשותוֹ עִמָם במאורעות פסח, אבל גם עם אנשי ההגנה התנגש, ואם־כי אליהו גולומב התפעל מתנופתו וכשרונו של רוטנברג, הוא כתב: “רוטנברג שונא בולשביזם וגם כאן בעבודה הוא רוצה להכניס את המומנט של המלחמה בבולשביזם… אני רואה שלרגל זה תהיינה לנו התנגשויות אתו בכל מגמת עבודתנו.”

ולעניין אחר: “הוא ירצה רק לפקד עלינו מבלי לשמוע לדעתנו ומבלי להתחשב עם דרישתנו. נהיה מוכרחים לוותר על ההיקף והמעוף שהוא מוסיף לעבודתנו וללכת בדרכינו בלעדיו.”

אמנם, דעתו זו של גולומב, ושל חבריו, לא מנעה מהם לעתים להביא כראיה נגד “השומר” את ההתנגשויות בינו ובין רוטנברג בימי מאורעות־פסח ביפו ולאחר־מכן.

העבודה תבעה אנשים נוספים, וישראל שוחט כתב להפטר בפולין – לצאת לווינה. פליישר מצא דרך חדשה למשלוחי נשק – בכוורות. המקררים היו כבדים מדי ויקרים ואי־אפשר היה להכניס בהם הרבה כלים. אותו זמן הגיע לווינה דוב הוז, מן ה“גימנזיסטים” וידידו של אליהו גולומב. פליישר הציע לו להצטרף לפעולה. הפטר קיבל עליו את אריזת הנשק בכוורות. תוך כדי אריזה התברר לו, שאין זה כלי מתאים להברחה. אך לא היתה ברירה אחרת. חיזק את הכוורות במסגרת עץ נוספת והן נשלחו לטרייסט. הכתובת היתה: יהודה וולפזון, עין־חרוד – יישוב חקלאי, הצָריך כמובן לכוורות.

הכוורות הגיעו לנמל חיפה והוּרדו בידי סבלים ערבים. אחת מהן נפלה מכתפו של הסבּל, נשברה על הרציף, ולגודל התדהמה, נתפזרו מתוכה אלפי כדורים וכמה אקדחים. האנגלים פתחו מיד בחיפושים. יהודה וולפזון, שעל שמו נשלחו הכוורות יצא מהארץ והצטרף אל הקבוצה בווינה. יצחק רוזנברג, גזבר “השומר” לשעבר ואיש חיפה, היה הסוכן לקבלת המשלוח. הוא נאסר, אך שוחרר כיוון שטען, כי לא ידע מה היה במשלוח.

הגילוּי גרם לפירסום רב ולחששות. היו שתבעו להפסיק את הברחת הנשק, מאחַר שהדבר משבּש את היחסים עם האנגלים. בין אלה גם זאב ז’בוטינסקי, שעדיין קיווה לצבא יהודי ברשות האנגלים.

עוד לפני מַכשלַת הכוורות החליט ועד “הקיבוץ”, כי ישראל שוחט יסע לווינה, כדי להשגיח על פעולת ההברחה ולהרחיבה. היתה לו תוכנית להקים בארץ בית חרושת חשאי לתחמושת. יחד עם פליישר חיפש שוחט בווינה ובסביבותיה מכונות לייצור כדורים, כדי להעבירן לארץ. בינתיים הגיעו כספים מאנגליה, ומניה שוחט, שיצאה אז בשליחות ההסתדרות לארצות־הברית, השיגה שם כמה אלפי דולארים – הגדול ביותר בין הסכומים שנאספו בעת ההיא לקניית הנשק. פליישר, שהיה ממוּנה על הרכֶש, כפי המוּנח המאוחר יותר, הצליח להתקשר עם יהודים קצינים לשעבר בצבא האוסטרי, ביניהם זאב פוֹן־וייזל, שהיה קצין־תותחנים במלחמת־העולם. אלה קישרו אותו עם שני קצינים אוסטרים, שהיו מוכנים למכור נשק רב, כולל מכונות ירייה “שווארצלוזה”. זו פעם ראשונה שהיתה אפשרות לצייד את ההגנה בנשק “כבד” יותר מאשר אקדחים ורובים. נחתם הסכם על 25 מכונות ירייה, 40,000 כדורים, משקפות־שדה, והמחיר זול ביותר.

עברו כמה שבועות והקצין האוסטרי, שהיה אמוּר לסַפק את הסחורה, התחמק. פליישר נִתדאֵג ולבסוף הביא לאחת הפגישות עם הקצין את שמואליק הפטר. האוסטרי נבהל מדמותו של הפטר ומפניו השחומים, שנראו לו “מזרחיים ומאַיימים”, והוא ביצע סוף־סוף את ההסכם.

שמואליק הפטר סיפר לאחר־מכן באיזה אופן קיבלו את הנשק: הארגזים עם מכונות־הירייה רוכזו מחוץ לבית, בו גר אחד המוכרים. שמואליק הגיע למקום בקרון־סוסים, ברחוב חיכו לו פליישר ודוב הוז, כל אחד במקום אחר, שלא לעורר חשד. משהגיע, הגיחו השניים, העמיסו את הארגזים על הקרון, והסתלקו. פליישר ישב על דוכן־העגלון והוביל את הארגזים לאחד המרתפים שנשׂכּרו למטרות אלה. כיוון שבאותו מרתף הכינו לפני־כן את משלוֹחי־הכוורות והיו חוששים שמא הוא כבר “שרוף” – השיגו בחפזון מחסן חדש, ולמחרת העבירו לשם את הארגזים.

עכשיו היתה השאלה, כיצד יעבירו לארץ את הכלים “הגדולים”. שמואליק הפטר הציע להטמינם בתוך מיתקנים חקלאיים או בתוך כלי־עבודה הפטורים ממכס, וממילא לא יטפלו בהם הרבה בנמל. יצא הפטר עם פליישר לחפש בבתי־חרושת כלי־עבודה שיוכלו להכיל את מכונות־הירייה ושפע התחמושת. לבסוף קנו מַכבּש־כבישים בלתי־ממונע וְמַערבּל־בטוֹן כבד. באלה היו מיכלים גדולים שאפשר להסתיר בהם את הנשק, ולאחר שיגיעו ליעודם ויפורקו – אפשר למכור את המכונות לדוֹרשיהן.

המכבש התאים לתפקידו, אבל המערבל עורר בעיות – צריך היה לסגור את הפתח, שדרכו נשפך הבטון החוצה, באופן שלא יתעוררו חשדות. אותם ימים נמצא בווינה מהנדס, בדרכו לארץ, והוא עזר בפתרון הבעיה. פרקו את מכונות־הירייה והכניסו את חלקיהן יחד עם הכדורים לתוך המכבש והמערבל. הפטר ליווה את המשלוח עד טרייסט ודאג לאיחסונו עד שייצא באניה. לאחר המעשה חזר לווינה.

בינתיים הגיעה הידיעה על תפיסת הכוורות. היה הכרח לעכב את המשלוח שהיה מיועד לחיפה, שמא יפול לידי האנגלים.

משה זילודין היה גם הוא, כפליישר, איש קבוצת־הרועים. בגמר המלחמה הצטרף לחבורה היושבת בשרונה ולאחר כשנה יצא לכמה חודשים לפולין, לבקר אצל משפחתו. לא הספיק לשהוֹת שם זמן רב וקיבל מכתב דחוף מישראל שוחט, לבוא מיד לווינה. משבא, מסר לו שוחט על כשלון משלוח הכוורות בנמל חיפה והורה לו לצאת, יחד עם הפטר, לטרייסט, כדי לעכב את העברת המכבש והמערבל לאניה המפליגה לחיפה.

השניים יצאו לדרך. שוחט נתן בידיהם מכתב אל מַכּר, שהיה סוכן אניות בטרייסט וביקשוֹ שיעזור להם. אותו סוכן השיג מחסן, להעמיד בו את המכונות שהיו חשופות על הרציף, מצפות למשלוח – עד שלא יוחלט מה לעשות בהן. את המכבש הכניסו למחסן בלי קושי, ואילו את המערבל לא יכלו להכניס, כי היה גבוה מן הפתח בכמה סנטימטרים. התאמצו לדחקו, ולא עבר. ואז הופיע מהנדס איטלקי, שהציע הצעה פשוטה - להוריד את המכסֶה שלמעלה, ושוב לא יהיו בעיות… למרבה המזל, השניים לא ידעו איטלקית ויכלו להעמיד פנים כלא מבינים את הצעתו – הגם שתנועות ידיו בדברו הספיקו להמחיש אפילו לחירש – ולהתעלם ממנה. לבסוף הורידו דווקא את הגלגלים הקדמיים ודחפו את המערבל לתוך המחסן, כשהמהנדס מסתכל עליהם כעל חסרי־דֵעה. בפנים הרכיבו את הגלגלים מחדש.

באותה שהוּת בטרייסט למדו משהו: היו מתגוררים במלון קטן של יהודי פולני, שם התאכסנו יהודים שבאו מווינה ועיסוקם הברחַת טבק. השניים התחקו אחרי אריזתם ותפסו כמה תחבולות, יפות אף באריזת אקדחים.

חזרו לווינה, ושוב פתוחה השאלה של משלוח הנשק. לא היתה אפשרות להשתמש בנמל חיפה, שהפיקוח שם היה עכשיו חזק, ושוחט הציע לשלוח את הכלים דרך נמל ביירות. אמנם זו בסוריה הצרפתית בעת ההיא, אולם בשביל יישובי הצפון, מטולה כמו כפר גלעדי, כמעט ולא היה קיים הגבול – היו עוברים אותו באופן חופשי מבריחים נשק ועולים, ונחום הורביץ הרי מכיר היטב את השוטרים משני עברי הגבול.

הפטר בא לארץ, לברר עם אנשי כפר־גלעדי כיצד להעביר את הכלים. יחד עם נחום הורביץ יצא לביירות, למצוא שם מישהו שיוכל לקבל עליו את הטיפול במשלוח בנמל. בביירות ישב אז איש־הארץ, מילר, בעל קשרים בפקידות הנמל, וזה קיבל על עצמו את הטיפול הדרוש. הפטר שלח מברק לווינה: “הכל בסדר”.

יצאו לטרייסט והטעינו את המַכבש והמערבל על האניה. חלוצים שעלו לארץ באותה אניה הבטיחו להשגיח עליהם. כעבור שבועיים – היה זה באדר 1922 – קיבל שמואליק הפטר הודעה ממילר, שהכלים הגיעו והורדו בשלום לנמל.

בביירות שכרו חברי כפר גלעדי ערבים ופרדותיהם, קשרו למכבש ולמערבל חמש־שש בהמות לכל מכונה, ויצאו דרומה, לכפר־גלעדי. היתה זו שיירה ארוכה למדי. מאיר ספקטור ויוסף חריט ליוו את השיירה. הדרך היתה קשה והיתה סכנה שהמערבל־הגמלוני יתהפך. הכביש הוביל דרך ג’דידה, וכדי להימנע מפגישה שם עם הצרפתים, סרו לדרך צדדית. הגיעו עד נהר הליטַני, והחמרים הערבים שולחו בחזרה עם בהמותיהם.

נחום הורביץ גייס אנשים בכפר־גלעדי, אלה כינסו את כל בהמות־המשא שבמקום ויצאו אל הליטני. רתמו את הבהמות למכונות ופנו הביתה. מנדל ברנובסקי, שהשתתף במסע, מספר:

כברת דרך זו, כשמונה קילומטרים, ערכנו במשך יומיים. לאחר ארבעים ושמונה שעות של מסע מפרך, הגענו לפנות ערב למטולה. אולם משיצאנו מהמושבה, נשבר הציר של המערבל והוא נשאר עומד על גלגליו האחוריים. לא יכולנו להתקדם. נשארנו שומרים ליד המערבל. בלילה השני, הריקו הבחורים שלנו את המטען מהמכונה והביאוהו הביתה. כל הנשק הגיע בשלום. בכפר־גלעדי פירקוהו ושם העבירוהו לכנרת, המחסן המרכזי של ההגנה, שחיים שטורמן היה ממוּנה עליו, עוזרו הצעיר היה חבר כנרת, שאול מאירוב.

אותו לילה של סיוּם המסע, – וְחֵרף עייפותם הרַבּה של מסַיימי הפרק האחרון – נערכה בכפר־גלעדי הילוּלה גדולה, כיאות וכמקובל באירועים נכבדים. אותם שלא היו מעורבים בעניין לא חקרו־ודרשו במופלא מהם; בכפר־גלעדי רגילים היו בסוֹדוֹת, ואילו על שׂמחה’לה אין מוותרים.

משנמסר לווינה כי המשלוח הגיע בשלום, מיד זירזו את משלוח עשר מכונות־הירייה הנוספות – במערבל; גם זה הגיע בשלום לנמל ביירות. מכאן הוטען, הפעם המערבל על מכונית־משא והגיע בשלום לכפר.

דרך חדשה נפתחה להברחת נשק – נמל ביירות – שנהפכה כמעט לדרך־המלך לתקופת־זמן…

להגנה בארץ היו מעתה עשרים־וחמש מכונות־ירייה. הן שימשו אותה במאורעות 1929 וב־1936 ואפילו בימי מלחמת השיחרור. שמואליק הפטר, שישב בתש“ח בתל־יוסף, יכול היה לשמוע את קולה של ה”שווארצלוזה", שהוא עזר בהבאתה, בהגינה על יישובי הגליל התחתון.

דוב הוז חזר לארץ; מעתה היו אליהו גולומב וצמרת אחדות־העבודה שרויים בהרגשה, כי אין להם “נציג” בווינה.

משלוחי הנשק יוזמו ובוצעו בידי “השומר”. ההגנה אמנם נתנה לכך את חסוּתה העליונה; ואולם גולומב, שנתמך על ידי חבריו־לגימנסיה וצמרת המפלגה – ברל, רמז, בן־גוריון – לא ראה בעין יפה את שליטת אנשי “השומר” בתחום הזה; דומה, שהיה “מכבּד וחושד” כי אנשי “השומר” מנסים לפעמים לעקוף אותו או להעלים מידיעתו משלוחים של נשק. עם כשלון “הכוורת” בנמל חיפה, גברו חשדות של גולומב, והיה טוען שלא קיבל שום הודעה על משלוח זה; והוא צריך לקבל הודעה על כל משלוח, בתור איש ועד־ההגנה. מיד יצא לאוסטריה, “לפקח” על הפעולה ואם יהיה צורך – הוא כותב – “לגמור את כל העניינים הפנימיים האלה ולו גם יהיה צורך להרחיק לשם זה את האנשים מן העבודה.” ביאנואר 1922 הגיע לווינה.

במכתבו לחבריו בארץ, לאחר הפגישה עם האנשים בווינה, הוא כותב:

בנוגע למפלה [גילוי הכוורות] – הם אמנם הוכיחו לי שכאן לא היתה כל כוונה לעשות איזה דבר מאחורי גבנו… הדברים בלי ספק נכונים. לא היתה כוונה להעלים את המשלוח מאתנו, כאשר עלה על הדעת ברגע הראשון בארץ.

ולברל כצנלסון, שנמצא אז בשליחות באמריקה, הוא כותב:

את המכתב הקודם כתבתי לך באניה טרם שראיתי את ישראל. משראיתי אותו ואת פליישר, נתברר לי, כי פה לא היתה כל כוונה לסדר את המשלוח מאחורי גבנו. ההכרה שהם אינם אשמים הקשתה עלי את הכניסה לעבודה בזמן הראשון.

אליהו גולומב לא היה מן התמימים שאפשר להערים עליהם. ואם כתב מה שכתב, אין זאת אלא ששוכנע כי איש לא רצה לרמותו. למשה שרתוק בלונדון כתב:

ישראל ופליישר קיבלו אותי, לא כנאשמים כי אם כמאשימים. ההאשמה היא –

א) שאנו פורקים מעלינו אחריות לעבודה בזמן אסון ומגוללים את כל האשמה עליהם;

ב) שכל עבודתנו היא עבודת קונטרולורים ומשגיחים, תחילה הופעת אתה ואחר כך דוֹב ועכשיו אנו מפיצים אי־אמון אליהם בקרב ציבור הפועלים וגם במוסדות.

על פליישר:

פליישר עבד כאן באמונה ובלי פוליטיקה. הוא גם מסור, מוכשר ורכש לו נסיון וקשרים רבים. אני למשל, לא הייתי מקבל על עצמי למלא מקומו.

גולומב נפגש עם שוחט פעמים נוספות והשניים הגיעו למסקנה, כי אין השעה יפה להתנצחויות, ויש להגביר את הפעולה. הם קבעו כי ועד־ההגנה בארץ הוא האחראי הראשי להברחת הנשק. בקבוצה בווינה יפעל גולומב כמזכיר, ושוחט כגזבר. פליישר ימשיך בעיסוקו – רכישת הנשק והברחתו. אותו זמן השיג פליישר מגעים עם חברי המשלחת של בעלות־הברית להשמדת הנשק האוסטרי, התיידד אתם, והללו נתנו לו גישה חופשית למחסנים – יבחר מה שיבחר, ישלם ויקבל.

העבודה זכתה שוב לתנופה. אליהו כותב למניה, באמריקה:

למרות פירודי הדעות והיחסים האישיים המקולקלים, אנו מוכרחים לעבוד יחד. אין ברצון ההסתדרות למסור את העבודה כולה לקבוצתכם, אבל אין גם ברשותה ואולי גם ביכולתה, לעשות מבלעדיכם.

ולשרתוק:

רציתי להפיג את המרירות המצטברת בהמצאי במשך היום בחברת אנשים שתמיד יש בינינו משום גילוי טפח וכיסוי טפחיים, אם לא גרוע מזה, והגזמתי מעט על המידה. על כל פנים, העבודה מתחילה להעסיק אותי יותר ויותר וכבר אינה משאירה מקום לחיפושים משני הצדדים. נשארת עוד חשדנות ידועה, אבל היא לעולם איננה נוגעת בענייני העבודה היומיומית. בוודאי תגע עוד לפעמים ותביא אותנו לידי התנגשויות קטנות. אבל באמת, מה הקטנות האלה לעומת העבודה שאנו מוכרחים לעשות ושנעשה סוף־סוף מבלי לשים לב לקטנות האלה. גם פליישר וגם ישראל מסורים מאוד לעצם העבודה ואנו כולנו נדע לוותר במקום שהעבודה תדרוש זאת, והעבודה דורשת.

מערבלים ומכבּשים היו יפים להעברת מכונות־ירייה או רובים, אבל המשלוחים היו מורכבים ברובם מאקדחים ותחמושת. כוורות לא יצלחו לעניין זה, כפי שנסתבּר, בכן, במה יועבר הנשק?

משה זילודין היה בעל הרעיון החדש – אבני ריחיים חלוּלות. בשעתו, ביקר אצל דוֹד שלו בביאליסטוק, בעל טחנת־קמח. הלה היה מתקין לו את הריחיים בעצמו, ביציקה. אבני־ריחיים הריהם כלים חקלאיים הפטורים ממכס, ובכלים פטורים ממכס אין בודקים., אפשר אם כן, ליצוק אבני ריחיים כאלה, חלולות, ולמלאן באקדחים ותחמושת.

שוחט אמר לז’לודין לצאת לביאליסטוק ולהביא עמו פועל, מומחה ליציקה. כשהגיע הפועל, איש יהודי, לווינה, ואמרו לו ליצוק אבני ריחיים חלולות, לא הירבה הלה בקושיות ויצק אבנים חלולות. בתוך כל זוג הכניסו עד 60 אקדחים, או תחמושת בכמות הגונה, והן יצאו לביירוּת. מכאן והלאה טיפלו בדברים אנשי כפרי גלעדי, מאיר ספקטור ישב בביירות והשגיח על הפריקה. ברנובסקי, טיטלמן ואחרים יצאו עם העגלונים הערביים, המעבירים את אבני־הריחיים הגדולות לכפר־גלעדי.

כאן היו פותחים את האבנים, מריקים את הנשק והתחמושת, דוחסים אותם בתַּחתית הכפולה של עגלה, שמובילה תוצרת חקלאית דרומה. בכנרת קיבלו חיים שטורמן ושאול מאירוב את הנשק ולכאן באו נציגי היישובים, קיבלו כלים לפי צרכיהם, שילמו, והכסף חזר שוב לווינה לרכישת נשק חדש.

אף־על־פי שגמרו אומר “לחיות בשלום” ולפעול יחדיו – לא השתחרר גולומב מחששותיו. אפשר, שלא כללו אותו בכל סודות קניית הנשק, והוא לא היה בוטח באנשי “השומר” כי אֵינם מעבירים נשק גם למחסניהם. יום אחד, כשהגיעו אבני־ריחיים לביירות, ניתנה הוראה בארץ לאיש מנאמני גולומב, לצאת לשם ולהביא את הנשק בעצמו לכנרת. כאמור, כל הזמן עד כה ממונים היו אנשי כפר גלעדי על העברת הנשק מביירות לכנרת. לשליח נאמר – לעקוף את כפר גלעדי, כדי שהדבר יישמר בסוד מפניהם.

השליח הוציא מהנמל את שתי אבני הריחיים, שׂכר עגלון ערבי ויצא לדרך. עבר את מטולה, חלף על פני כפר גלעדי ומשעבר את תל־חי – נתקלה העגלה בסלע ונתהפכה. השאיר את אבני הריחיים ללא שמירה, בא לכפר־גלעדי, המקום שהאיש הוזהר מפניו, סיפר מה שקרה לו, וביקש עזרה.

היה כבר לילה. הלינו את האיש בכפר ולמחרת יצאו עמו, על סוסיהם, למקום שם נשארה העגלה, וכאן, לתדהמתו, מצא השליח רק אבן־ריחיים אחת. השנייה נעלמה. אנשי כפר גלעדי יצאו מיד על סוסיהם לחפש, כדבריהם, את האבן וגַנָביה.

לא מצאו מאומה. השליח המשיך דרכו לכנרת ומסר לשטורמן על הגניבה. כיוון שזה היטיב להכּיר את חבריו ודרכיהם, יצא מיד לכפר ותבע להחזיר את האבן. אנשי הכפר הכחישו כאילו לקחו את האבן או יודעים בכלל במה מדובר. גם בבירור מיוחד, שנערך בפני בן־גוריון, לא יוּשבה השאלה. אותו זמן חזרה מניה משליחותה בארצות־הברית, וחיים שטורמן ביקש ממנה לבוא עמו לכפר־גלעדי. מניה באה, כינסה את החברים לשיחה, ואחרי דברים קצרים הודו כי האבן ברשותם והסכימו למוסרה לידי מרכז ההגנה, יוסף הֶכט.

אנשי גולומב ניפחו הרבה עניין זה, והיו מקטרגים על “חבּלה”, “גניבת־דעת” וכיו"ב; בעוֹד שעברו־בשתיקה על נסיונם החוזר־ונשנה לדחוק רגלי כפר־גלעדי מן הטיפול בהעברת הנשק מביירות ועד לכנרת. “סחיבת” אבן־הריחיים, כמעשה פיצוי על הרגשת עלבון, וכן גם נופך “שטארה” – מישחקי הנערים – הנפוצה בין השומרים, נהפכה ברבות הימים לנשק בידי גולומב נגד חברי “השומר”.

גם בווינה לא היה הכל כשורה. גולומב זימן לשם את דוד הכהן, יעקב כּבַשְׁנֶה ואחרים, אך לא הצליח להוציא את הפעולה מידי פליישר ושוחט. בינתיים נתעורר חשש כי סוכנים בריטיים שׂמו עין על הקבוצה והודיעו עליה לשלטונות האוסטריים, אולם הללו לא מצאו עילה לפגוע בה. בארכיון ההגנה מצוי מכתב של הציר הבריטי בווינה לשר החוץ שלו, לורד קירזון, בתאריך 23 במארס 1922. כותב הציר:

בנוגע לאיגרת אדוני מספר 51 מה־9 בפברואר בקשר להברחת נשק לארץ־ישראל יש לי הכבוד להודיע לאדוני שהשגתי את האינפורמציה דלקמן כתוצאה מהחקירות שהוריתי לערוך בעניין זה.

ידועים שמות ארבעה אנשים העוסקים בהעברת הנשק לארץ־ישראל. שניים מהם, משה זילודין ואליהו גולומב, עובדים בקשר, אך כרגע לא באו ידיעות על פעולותיהם. שני שותפים אחרים הם הורביץ ופליישר. על האחרון מספרים, כי הוא מנהל משא ומתן עתה על קניית 2000 אקדחים צבאיים מודל 1912…

לא אאחר להודיע לכבודו את כל אשר יוודע לי בעניין זה, אבל אם ימצא זאת אדוני למועיל, אפשר יהיה לבוא במגע עם ממשלת אוסטריה ולבקש ממנה שתאסור יצואם של כל נשק אלה, בהתאם לתנאי סעיף 134 פסקה ה' של חוזה סט־ג’רמיין.

ויום אחד נמצאה העילה להפסקת הפעולות. כפי המסוּפר, קנה פליישר 12 מיתקנים לפיצוץ סלעים, שאפשר היה להופכם למוקשים. לא היה איסור על רכישת מיתקנים אלה, אשר שימשו גם בתעשייה האזרחית. כמנהגו, שלָחם פליישר למעבדה, לבדוק את טיבם וכּשירוּתם. קרה, והוא נקרא בדחיפות למקום מחוץ לווינה, כדי לסיים משא־ומתן בעניין נשק, וביקש מגולומב לדאוג לקבלת המיתקנים בחזרה מן המעבדה והעברתם למחסן. גולומב הוציאם מן המעבדה – והחביאם בחדרו, מתחת למיטה, וכיסה בספרים. בעלת הבית שלו חשדה באותם חפצים משונים והודיעה למשטרה.

לאחר חיפוש והחרמת “החפצים”, נאסרו אליהו גולומב, דוד הכהן, לוי אשכול ששהה אז בווינה, ועזר גם הוא באריזת הנשק, ואחר כך גם פליישר וז’לודין.

שוחט, בעזרתו של ברל לוֹקר, הכניס אוכל לאסירים. ציוֹני וינה התקשרו עם השלטונות והסבירו, כי רכישת הנשק לא היתה מיועדת לפעולה באוסטריה. שוחט פנה בשיחה גלויה למפקד המשטרה בעיר: “מה איכפת לך אם נקנה נשק כאן ואתם תקבלו כסף? אין אנו מתכוונים למהפכה בווינה.” ומפקד המשטרה ענה: “די לכם בשנה וחצי עבודה כאן.” וציווה עליהם לצאת מווינה.

שוחט החליט להעתיק את הפעולה לברלין ולקושטא – בשתי הבירות המנוצחות אפשר היה למצוא הרבה נשק. בגרמניה שׂררה אז אינפלאציה, ובדולרים וליש"ט שבידיהם אפשר היה להשיג נשק בזוֹל.

יהודי מבּרֶסלַאו, נכה מלחמה, שכר בשבילם בברלין דירה שהיתה צמודה לה חנות. דרך החנות יכלו להכניס לדירה את חבילות הנשק שרכשו, ובחנות לארוז את הכלים למשלוח. ההברחה בתוך אבני־הריחיים הוכיחה־את־עצמה. מומחה היציקה הביאליסטוקי לא עבר עמם לברלין, וז’לודין עצמו ניסה את כוחו במלאכה, והצליח. כשיצאה האבן הראשונה מתחת ידיו ומולאה בנשק, שתו “לחיים”. האבן יצאה לנמל האמבורג ומשם לביירות.

שוחט שלח את פליישר לקושטא. מלחמת תורכיה – יוון היתה אז בעיצומה ואפשר היה להשיג שם נשק. נתן לו כתובת של סוחר־נשק, שהכּירו מימי שהותו בתורכיה, ופליישר הצליח לקנות כמוּת של אקדחים, שהסתיר בתוך קופת־ברזל משרדית, וקבוצת חלוצים שעלתה לארץ לקחה אותה עִמה.

ואילו היחסים עם גולומב הוסיפו־ונשתבּשו. הוא התלונן, שאין מתייעצים אתו מה לקנות והיכן לקנות ואין מוסרים לו מה קנו. ומן הצד השני טענו, כי אי־זהירות של גולומב גרמה להפסקת הפעולה בווינה. גולומב נתחַזק בסברא, שקבוצת אנשי “השומר” משתלטת על רכישת הנשק, כדי להגביר את כוחה בארץ. הוא נפגש עם ברל כצנלסון, בן־גוריון, דוב הוז, זלמן רובשוב – צמרת אחדות־העבודה, שנמצאה אז באירופה לרגל הקונגרס הציוני, – והם הסכימו עמו שיש להיאבק עם קבוצת “השומר”, מבלי לחשוש לתוצאות ברכישת הנשק. גולומב, אשר בשעתו, בווינה, חזר בו מחשדותיו בעניין העלמתו כביכול של משלוח הכוורות – חידש עתה שוב את הקיטרוג הזה נגד “השומר”. הוא כותב: “עניין זה – כמו עניין המפלה וכמו עניין האבן – יעמדו לפני משפט־ועדה, אשר תחקור עוד בזה.”

ישראל שוחט הזעיק את פליישר מקושטא. בפנסיון יהודי צנוע בברלין התכנסו ברל כצנלסון, בן־גוריון, גולומב, שוחט ופליישר. אנשי אחדות־העבודה הודיעו החלטתם: ועד ההגנה בארץ הוא שיקבע, מי האנשים שיעסקו בקניית הנשק. הם ציפו להתנגדות ולוויכוח. ואילו שוחט הפתיע: “אנו פתחנו בפעולה זו, ואנו מוותרים על כבודנו, עשו אתם כיכולתכם, מטרה אחת לפנינו – נשק, ואם יכולים אתם לפעול טוב יותר – עשו אתם.”

שוחט חזר לארץ. כפי שמספר גולומב, עוד ניסה ישראל, לפני יציאתו מאירופה, לרכוֹש אניה, כיסוֹד לצי עברי. פליישר נכנס לאוניברסיטה ללמוד גידול־צאן. סוחר־הנשק המצליח לא ויתר על חלום־המרעה. לאחר־מכן חזר לארץ. אריה אברמזון, איש קבוצת־הרועים, העביר את צאן הקבוצה משרונה לכפר־גלעדי. פליישר הלך אחרי הצאן. כינס סביבו קבוצת בחורים והקים בחמרה, ליד החצבני, קבוצת־רועים…

אנשי־גולומב לא המשיכו ברכישת נשק ובהברחה. ואילו מה שנעשַׂה בפעולת שוחט ופליישר, בווינה ואחר כך בברלין ובקושטא – היתה מהברחות־הנשק הגדולות ביותר של ההגנה. כלים אלה שימשו בכל מקום בארץ: אקדחים, תת־מקלעים “שמייסר”, מכונות ירייה, מאות רובים, רבבות כדורים. כל אלה היו בידי ההגנה באימונים, במאורעות 1929, במאורעות 1936, ואפילו בחודשים הראשונים של מלחמת השחרור.

גולומב חזר לארץ בהחלטה נחושה להמשיך במלחמתו נגד קבוצת אנשי “השומר”, עד להפסקת פעולותיהם, חושד היה שהם ממשיכים בפעילות במחתרת. ההגנה חלשה וחסרת אונים, ואנשי “השומר הקיבוץ” – התבססו חזק ב“גדוד העבודה”. גולומב כותב לברל כצנלסון:

אני מסכים בהחלט לישראל שוחט, כי ציבור הפועלים חוץ מקבוצת “השומר”, אינו מסוגל למלא את תפקידו בהגנה. ההגנה דורשת התמסרות ומשמעת ושני אלה חסרים לגמרי בצבורנו. …

בהכירי את כל צדקת ישראל שוחט וחבריו בביקורתם בנוגע לאי כשרון הציבור ובהערכתם את כשרון העבודה של קבוצה מסודרת ולוּ גם קטנה, הייתי נותן להם את האפשרות לעבוד לבדם באין מפריע והייתי רק עוזר להם במידת יכולתי, אבל הבדל אחד בדעותינו אינו נותן לי את האפשרות להשלים אתם. אני חושב שקבוצת האנשים המסודרת במשמעת צריכה להיות כפופה ונשמעת להסתדרות ומגבירה את כוח מוסדות ההסתדרות הכלליים, והם חושבים, כי צריך ליצור גוף אוטונומי אשר בכוֹח סידורו יכוון את תנועת הפועלים לרצונו. לדעתי, לא זוהי הדרך לחזק את תנועת הפועלים, זוהי רק דרך ליצור בתוכה כוחות מתנגשים.

הוא תובע בירור בוועד־הפועל של ההסתדרות על פעולת “השומר”, אם־כי הוא מציין:

…הכוח המאורגן בארץ הנה הם… אינני יודע מה לעשות. יש שנדמה לי, כי במצב זה של רפיון וחולשה בחברתנו, אני צריך לעזוב את הכל ולמסור להם את העבודה לגמרי.

גולומב אמנם פורש לכמה שנים מפעילוּת של־ממש בהגנה, יוצא בשליחות ההסתדרות לאירופה, אבל הוא ממשיך עוד מִשָּׁם במלחמה חריפה נגד “השומר” וישראל שוחט. במרכז ההגנה פעילים עתה יוסף הכט, שהיה שומר בימי המלחמה ואיש הגדודים העבריים, וְרֵעו של גולומב – שאול מאירוֹב.

ישראל שוחט איננו מבקש בירורים. כמו תמיד, יש בו כוח להתגבר, להתלהב מחדש ולפתוח בפעולה גדולה, מבלי לשים לב לעבר, למחלתו, או לכשלונות. מניה פועלת לצדו בשקט, מעודדת, משיגה קשרים עם אישים ומוסדות, וכספים. הגדוד עצמוֹ, על פלוגותיו בכל הארץ, משמש בסיס יעיל. שם, בתוכו, יש להמשיך ולפעול; מִקֶרב בחורים אלה, בעלי ההתלהבות ויֵצר המעשה, יש להכשיר את הצעירים, אשר יהיו מוכנים ליום בו יידַרשו להגנה או לצבא.

 

ה“אקס” הגדול    🔗

בקיץ 1921 נשלחו לארצות הברית מניה – שכבר ביקרה שם ורכשה לבבות מנהיגים יהודיים – ברל כצנלסון ויוסף ברץ, בשליחות ההסתדרות, למגבית בשביל בנק הפועלים, שנוסד אז. מניה אף צריכה היתה לגייס כסף בשביל ההגנה.

לא היתה זו משלחת מן המוצלחות ביותר למגביות. שלושת השליחים לא היו מומחים במלאכה זו, שהתפתחה אמנם הרבה במשך הזמן. הציונות טרם נפוצה כראוי בין ההמונים היהודיים באמריקה, ועוד פחות מכֵן תנועת הפועלים הארצישראלית.

בוֹאָה של מניה עורר פולמוס, שלא ציפו לו. אנשי ה“בונד” שלא בררו באמצעים במלחמתם נגד הציונות, ונגד מניה, שהיתה נודעת ומכובדת בין יהודי אמריקה על פעילותה ברוסיה הצארית וב“השומר” בארץ, – העלו מִגִנזי העבר את קשרי מניה עם מעשה זובאטוב. מניה נכנסה לוויכוח, בגילוי לב, כדרכה, מבלי לעקוף שום נושא או להסתיר משהו. היא פירסמה מאמרים בעתונות האידית של אמריקה, הגנה על עמדתה אז, וכן על זובאטוב, שכוונותיו היו טובות, לדעתה, אלא שסיבכוהו גבוהים־ממנו. בעלי דברים שלה, אמנים בפולמוסים פוליטיים, ובניצול דמאגוגי של הלכי־הרוחות ברחוב הפועלי, מתחמקים היו מן הלא־נוח להם וחוזרים ומתקיפים במקומות הרגישים וקשים־להַזָמה. מסרבים היו לבירור ומשפט, כפי שתבעה מניה, וחוזרים ומכריזים על אמיתות שיצאו מבית מדרשה של מוסקבה בעת ההיא.

הרבה צער גרמו למניה ויכוחים אלה. בכל־אופן המשיכה בשליחותה – גיוס כספים לצרכי בנק־הפועלים ולצרכי ההגנה. היא העבירה אז לווינה, לרוכשי הנשק, כמה אלפי דולארים שהשיגה, הסכום הגדול ביותר שקיבלו. בין השאר רצתה לרכוש אניה, שתוכל לשמש לעלייה בלתי־לגאלית. על התוכנית הזאת אנו למדים ממכתב ששלח אליה שניאורסון לאמריקה:

שלום מניה,

מה נשמע עם האניות, אני חושב שהדבר הכי חשוב, אם תסדרי אניה גדולה שתוכל ללכת לקושטא וגם הלאה. יש לנו עכשיו מלחים מנוסים וטובים שהיינו יכולים להשתמש בהם ואני חושב שאַת צריכה להתאמץ ולהוציא העניין לפועל.

כבר בביקורה הקודם, חמש־עשרה שנה לפני־כן, כבשה מניה את לבבות הנרייטה סולד וד"ר מגנס, והפעם רכשה לה, לכל ימיה, את ידידות אירמה (רמה) לינדהיים, שבאה במקומה של הנרייטה סולד בנשיאות “הדסה”.

היא הצליחה להקים ועד למגבית בשביל קרן “ישראל־אליהו”, כפי שהיתה מכנה את ההגנה. הוועד התחיל בפעולה, בעזרת הנרייטה סולד, אך לפתע הגיע מברק מהארץ לחדול מכך. מניה סברה, שהיתה בדבר יד אלכסנדר אהרונסון, איש “הגדעונים” לשעבר, ששהה אז באמריקה, אבל נתברר שההוראה באה מפנחס רוטנברג. עדיין עמד בהתנגדותו ל“השומר” ולחבריו. מניה, בגילוי הלב האופייני לה, כתבה לו מכתב חריף, כל אשר בלִבּה עליו. אנשי ההגנה בארץ לחצו עליו שיחזור־בו. רוטנברג הבטיח לשלוח מכתב לאמריקה ולבקש כי יעזרו למניה, – אך כבר לא יכול לתקן מה שקילקל המברק.

בסוף 1922 חזרה מניה לארץ. בקיץ אותה שנה אירעו במקומות שונים מעשי רצח של יהודים. בחודש מאי נהרגו ששה יהודים. כפי שנודע, נתארגנו כנופיות ערביות לשם רציחת יהודים ללא הבחנה. ואמרו, כי בראש אחת הכנופיות עומד תופיק ביי, אותו קצין משטרה לשעבר שפרץ לבית־העולים ביפו, במאורעות פסח 1921, ופתח במעשי הרצח שם; זה שאת שמו שמעה אז מניה בחצר בית־העולים, מפי הנצולים, ונשבעה לנקום בו. לא אדם כמַניה ישכח מעשי אכזריות של רצח בדם קר. – עכשיו, אמרה לאנשי “השומר”:

“אתם לא חברים, נשבעתם להשיב לתופיק ביי את הדם בראשו.”

משאמרה דברים אלה, הורידו ראש. נתכנסו בדירת שוחט בתל־אביב והחליטו להוציא לפועל את פסק הדין שגזרו בשעתו על תופיק ביי. תפקיד זה הוטל על לוקא.

לוקא, הוא ירחמיאל לוקאצ’ר חוראזוֹ, היה גם הוא מה“גימנזיסטים”, אך מה“גימנזיסטים של השומר”.

אליהו גולומב, דוב הוז, משה שרתוק ואחרים – היו אנשי המחזור הראשון של “הרצליה”, שהחליטו, תוך כדי לימודיהם, להתמסר לפעולות לאומיות. אחרי המלחמה נצטרפו לאחדות העבודה ועכשיו היו תופסים מקום נכבד בצמרתה. בנעוריהם עקבו אחרי פעולות “השומר” בהערצה – שיננו את סיפורי גיבוריו, הסתכלו בהערצה בחברי “השומר” כשעברו רכובים על סוסותיהם בתל־אביב, צפו להם בחגיגות המושבה רחובות, ובחופשות הלימודים היו יוצאים למושבות, כדי להשתתף בשמירה ממש. אחד מהם, יצחק טורנר, הפסיק את לימודיו והצטרף ל“השומר” ומת בשמירתו. אולם חרף ההערצה בנעוריהם, הם הלכו אחר־כך בדרכם־שלהם בענייני בטחון ואף לא נמנעו ממאבק עז עם האירגון וראשיו.

אך היו גם “גימנזיסטים”, בעיקר אנשי מחזורים מאוחרים יותר, אשר בתום לימודיהם ולאחר המלחמה הצטרפו אל “השומר” והיו יחד עם הג’חוש, העיירים־הצעירים, מן הערניים ביותר ומעוררים תמיד לפעולות.

כעשרה גימנזיסטים השתקעו בכפר־גלעדי ובפלוגות גדוד־העבודה. תוססים היו, משתובבים, מפילים בלילות אוהלי שכניהם – אנשי השומר־הצעיר המתכנסים לדיונים על תיקון הנפש והעולם – או עורכים הילולות־שמחה לילות שלמים; ולעתים היו מבקשים מישהו מוותיקי השומרים – נחום הורביץ, אליעזר קרול, ניסנוב, שיצטרף אליהם, ויוצאים רכובים אל מחוזות לא־ידועים, מבקרים במאהלי הבדואים ומתארחים אצל השייכים.

בין הגימנזיסטים בלטו ארבעה שנתלכדו לחבורה אחת – יצחק מולדבי, בנימין ביכמן, ירחמיאל לוקאצ’ו ושמואל גבעוני. ארבעתם נתקשרו בידידוּת עוד על ספסל־הלימודים; ביכמן נשלח על ידי הוריו, בשנת 1911, ללמוד ב“הרצליה”. המורה שלו בעיירה בבסרביה היה המשורר יעקב פיכמן, שגידל את תלמידו לציונוּת שבלב־ונפש. מולדבי וגבעוני נשלחו אף הם על־ידי הוריהם לגימנסיה העברית, אשר שִׁמעה יצא בכל העולם היהודי. לוקאצ’ר, כפי שמספרים, עזב על דעת־עצמו את בית הוריו, שישבו אותו זמן באַסטרחאן שבקצווי רוסיה והעולם, והגיע בעצמו לארץ. הארבעה היו תלמידים במחזור הרביעי והחמישי – ושרתוק וגולומב, אישי המחזור הראשון, נראו להם כבוֹגרים־נפילים. כשפרצה המלחמה לא חזרו לבתיהם. המשיכו בלימודים, וכשהגיע זמנם לגיוס נשלחו לבתי־ספר תורכיים לקצינים ויצאו וַקילים־זַבּטים, משמע, קצינים זוּטרים. יצחק מולדבי שירת בין השאר בברוסה, שם נפגש עם ישראל ומניה. לפני־כן, בשנות המלחמה, בא לעזרת מרחביה ושם פגש באחיו הצעיר של שוחט – מאיר, שומר עליז ומלא חיים, שיצחק התרשם ממנו ביותר. ביכמן שירת כקצין בקאווקאז, ולגמר המלחמה נפל בשבי האנגלים, הגיע לקושטא ומשם בחזרה לארץ. לוקא שירת באנאטוליה. פיקח היה ויפה־תואר. לפי המסופר, התאהבה בו בת הגנראל שלו – ונשי תורכיה ובנותיה עדיין־רעולות פנים בעת ההיא – ובקושי שיכנע אותה לוקא לחזור לבית אביה, שאילוּלא כן היה זה רוֹצחה־נפש.

נסתיימה המלחמה ושוּב נפגשו הארבעה. היו עכשיו בגיל עשרים – עשרים־ואחת, ללא בעיות, ללא עול, שוֹחרים חידושים והרפתקאות. נצטרפו יחד ויצאו לגליל. מולדבי, גבעוני וביכמן השתתפו בהגנת תל־חי. לאחר מכן הצטרף אליהם לוקא וכולם יצאו לגליל התחתון, שם רגשו אז הרוחות והיו סימנים להתקפה ערבית. התייצבו אצל נחמני. את לוקא שלח למשטרת טבריה ואת שלושת האחרים למשטרה־הרוכבת, עשו ימים ולילות בדרכים וברדיפות אחרי ליסטים והיו מאמנים את צעירי המושבות בנשק.

מולדבי נשלח ליבנאל, שם שמר עמו בחור אמיץ, שהתפרסם ברדיפותיו אחרי בדואים־שודדים, פריץ היה שמו, קלע מצוין ועל כּך גאוותו. יום אחד אמר פריץ למולדבי, שיפַשק רגליו, יעמוד מנגד, במרוחק, ליד קיר בית, והוא, פריץ, יירה כדור בין רגליו מבלי לפגוע בו; והוסיף, ספק בצחוק: אם תיפגע – אִירה בעצמי …

לא היה נאה להיראות פחדן. מולדבי עמד ליד הקיר, פריץ ירה והכדור אמנם עבר בין הרגליים, אך משפגע בקיר האבן, חזר ופצע את מולדבי קשה ברגלו. מולדבי נפל מתבוסס בדמו. מיד נזעקו אנשים, והרופא אמר: צריך יהיה לקטוע את רגלו.

פריץ הכריז – “בדמי אשלם”, קפץ על סוסתו ונעלם. בתחילה לא תפסו למה התכוון, אחר־כך יצאו לחפשו, וכבר היה מאוחר מדי. נשמעה ירייה מהוואדי – פריץ שם אצבע רגלו על ההדק, קלע אל ראשו והרג את עצמו.

פגה המתיחות, ושלושת הרֵעים הבּריאים עזבו את המשטרה. הצטרפו לפלוגה של גדוד־העבודה שסללה את כביש טבריה–צמח. בחורים עליזים היו ונהנים מחייהם. לוקא הצטיין במעשי קונדסוּת שלו: רואה ערבי רוכב על החמור ואשתו הולכת אחריו ברגל, הריהו מורידוֹ בכוח ומושיב את האשה על החמור. אותם ימים התחילו להרעיש בארץ ה“מופסים”, הקומוניסטים נאמני מוסקבה בגלגולם הראשון, ולוקאצ’ר, כפי שמספרים, היה מתאַנה להם הרבה.

יום אחד מצאו השלושה במערה, על שפת הכנרת, כד עם מטבעות זהב, שכפיר הנראה החביאו מישהו תוך כדי בהלה ומנוסה במלחמה. מסרו חלק מהמטבעות לשלטונות ובשאר רצו להתחלק, ואז נזכרו שמולדבי צריך פרוֹטֶזה לרגל. נתנו לו את הכסף, שיסע לצורך זה לווינה.

תוך כדי העבודה בכביש נפגשו עם אנשי “השומר” ונתיידדו. אנשים אלה היו כּרוּחם. מולדבי חזר לארץ עם רגל־תותבת ולמד מלאכה – רצענות, והארבעה הצטרפו לכפר־גלעדי, מניה היתה מקרבת את לוקא האמיץ והנלהב, והשפעתה ניכּרת עליו. אָהוד היה על חבריו, תמיד בעל מצב־רוח טוב, המַצניע דאגות עצמו, תמיד מבקש לשמח לב חבריו.

וכך, משהוחלט לחסל את תופיק ביי הרוצח, נבחר לוקא למשימה זו. ביקש שיתנו לו כעוזר את בנימין ביכמן, חברו מן הגימנסיה. אנשי “השומר” הודיעו על הפעולה לראש ההגנה, יוסף הכט, והוא לא הביע התנגדות.

אחד מימי יאנואר 1923 נקבע ליום ההתנקשות. לוקא ציפה ברחוב של יפו וביכמן ליווה אותו מרחוק, כדי לאבטחוֹ. תופיק ביי יצא לסיבוב־הבוקר הרגיל שלו ברחובות העיר והתעכב ליד דוכן ירקות. לוקא קרב אליו מאחור, לא רצה לפגוע בו מגבּו, וקרא בשמו. תופיק ביי סב, ולוקא ירה בו. הוא נפל מיד. פרצה מהומה, ולוקא נמלט בכיוון נוה־שלום. באחת החצרות, כפי שתיכננו מראש, הסתיר את אקדחו. ביכמן שהלך אחריו הוציא את האקדח מהמחבוא. שניהם פנו, כל אחד בדרך אחרת, לתל־אביב ונפגשו ברחוב לילינבלום. נכנסו לחנות ברחוב הרצל וביקשו קוניאק.

לתופיק ביי ולמשפחתו היו יריבים רבים. ביפו נפוצה שמועה, כי אויביו קטלוהו. העתונים העבריים חזרו על גירסה זו. ואילו העתונים הערביים טענו כי היהודים הרגוהו. לאחר זמן שקע העניין ונשתתק.

היה זה מעשה טרור אישי יחידי שביצע “השומר”. לא היתה זו התנקשות פוליטית, אלא נקמה במי שרצח אנשים חסרי מגן. התנקשות אחרת, באותם ימים – הריגתו של די־האַן, משורר יוצא הולנד, עורך־דין, שתחילתו ציוני וסופו “חוזר בתשובה”, איש נטורי־קרתא, לוחם בציונות בכל דרך פסוּלה ואוכל־קורצא לפני השררה הבריטית – נעשתה בידי אנשי “ההגנה”.

פעילות רבה של “השומר־הקיבוץ” התנהלה בכפר־גלעדי. אנשי המקום קנו נשק משכניהם, ועד אזורי הדרוזים הגיעו בזה. נחום הורביץ היה יוצא למשא־ומתן ולמקח־וממכר, ולאחר מכן הסוחרים שולחים את הסחורה על ידי שליחים לכפר־גלעדי. כשהגיעו שליחים אלה לכפר, ידעו שומרי־הלילה שיש להעיר את “לואי”, הוא מרדכי טיטלמן, שהיה בודק את הנשק, מאשר את קבלתו ומסתירו.

עסקו אף בהברחת עולים בלתי־לגאליים לארץ. הללו היו יורדים בנמל ביירות ומגיעים בלילות בליווּי מבריחים ערבים, לכפר־גלעדי. כאן מאכסנים אותם ימים אחדים ומעבירים קבוצות־קבוצות בעגלה לטבריה. משה אלכסנדרובסקי, שהתמחה בדבר, עוקף היה בדרכים עקלקלות את תחנת־המשמר הבריטית בראש־פינה ומביא את האנשים בשלום לטבריה.

היה בידיהם נשק רב ונדרש מקום מרכזי לאחסוּנו. נתכנסו ישראל שוחט וכמה מאנשי כפר־גלעדי והחליטו לבנות מחסן גדול באדמה, למאות כלי־נשק. ארבעה נבחרו למלאכת החפירה: צבי קרול, מתתיהו שטיין, מנדל ברנובסקי ויחיאל ברינמן. צריכים היו להסתיר עבודתם גם מאנשי המקום, שלא יידעו מאומה על אותו מחסן־סתר; כל אחד מהם עשה את עבודת יומו כרגיל, ולפני חצות היו יוצאים וחופרים את המחסן, עד שעה שלוש בלילה, שאז יוצאים הרפתנים למלאכתם. מספרים, כי אחד מהם הגיע לידי מריבות עם אשתו, כיוון שסירב לומר לה להיכן הוא יוצא מדי לילה … נחום הורביץ, אחד הפעילים ביותר בכפר בענייני בטחון, אמנם ידע שחופרים כאן מחסן־נשק חשאי, אך אפילו הוא לא ידע היכן. עד היום יש אנשים בכפר־גלעדי שאינם יודעים היכן הוא אותו מחסן תת־קרקעי עזוב, לפי שלמדו כי אין שואלים שאלות בענייני־הגנה.

מרדכי טיטלמן היה שומר מעל מקום החפירה. תחילה היו צריכים להעלים, לאלתר, בו־בלילה, את החול שחפרו; לאחר־מכן התחילו בונים באותו מקום אורווה, לשם הסוואה. רק אחרי שנים רבות נודע לאנשי כפר־גלעדי, מדוע התעקשו נחום הורביץ ואליעזר קרול להקים דווקא אורווה לגידול סוסים, ענף שלא הבטיח הכנסה.

המחסן נחפר בעומק של עשרה מֶטרים באדמה. היה בו אולם מרכזי חמישה על חמישה מטרים, ואליו נמשכו חדרי־שלוחות. גובה המחסן שני מטרים. לאחר שהעמיקו לחפור לא יכלו להמשיך, מחוֹסר אוויר. מניה קראה לאחיה המהנדס גדליה וילבושביץ מחיפה, וזה תיכנן ארובת אוויר למחסן, ואפילו חשמל התקין למקום, בעזרת מצברים. לאחר שנה של עבודה, כשהיה המחסן מוכן, היה צורך לטייחו בטיח מיוחד, לבל תחדור רטיבות שתקלקל את הנשק. בכפר־גלעדי נמצא אותו זמן פועל־בניין מוכשר – איסר בירנצווייג. לקחוהו בלילה, קשרו עיניו, הטילוהו על אלונקה, הלכו סחור סחור זמן רב והורידו אותו בחבלים למחסן. התירו תחבושת עיניו, הביט סביבו ונתן שיעור בטיוּח. שוב קשרו עיניו, הרכיבוהו על האלונקה והחזירוהו למקומו. אותו איסר בירנצווייג היה לימים איסר באֵרי, ראש שירותי־הבטחון במלחמת־השיחרור.

תמה מלאכת המחסן וכוּכיו מַלאו נשק ותחמושת. מנדל ברנובסקי ויחיאל ברינמן היו ממונים על הטיפול בנשק. חילקו את חייהם לשניים – לעבודת היום הרגילה, ולעבודת הלילה, היא עבודת ה“שׁוּ שׁוּ”, כפי כּינוּיה של פעולה חשאית בפי אנשי כפר־גלעדי.

היה זה מחסן־הנשק הגדול שבארץ באותם ימים. ברנובסקי וברינמן שומרים על הכלים, ממיינים אותם בארגזים ומנקים היטב, שיהיו מוכנים לשימוש בכל שעה שיידרשו.

כדי לממש את תוכניותיהם הרבות צריכים היו לכסף – לקניית נשק ולבניית מחסנים נחוץ כסף, וכן להקמת בית־ספר צבאי, לפעולות אירגון, לאימונים ולהדרכה, ושאר תוכניות. עכשיו בודדים היו, לא מתנגשים אמנם עם ההגנה, אבל מרוחקים ממנה. נסתתמו צינורות הכספים. והם צריכים היו לכסף הרבה, כדי שלא לחזור מדי פעם על הפתחים בגלל כמה לירות וכדי שלא יתקפח עניין חשוב משוּם חסרון־כּיס.

פעם נדמה היה, כי ישיגו כסף רב בדרך־פלא …

מאז סיום המלחמה נפוצו שמועות, שהתורכים, תוך כדי בהלת הנסיגה מפני האנגלים, הטביעו בתוך הירדן ארגזי זהב, שלא יכלו לקחת עמם. שוחט הטיל על יוסף נחמני, איש טבריה, לחקור בעניין זה, וכמה ערבים “יודעי־דבר” אישרו בפניו את הסיפור – ואחד מהם אפילו צייר מַפת המקום, לשם הוּשלכו הארגזים, לא רחוק משפך הירמוך. מניה קיבלה עליה לבדוק, ומיד הפעילה את דמיונה ואת כשרון האירגון שלה. זליג שטורמן, איש “הקיבוץ”, היה אז חבר בפלוגה של גדודי העבודה שחנתה בחיפה. ערב אחד הגיעה מניה לעיר, קראה אותו אליה וסיפרה לו על הזהב שבירדן. בחיפה, אמרה לו, נמצא אמודאי יווני בשם גריגוריוס, ואותו צריך לגייס לעניין, מבלי לעורר תשומת־לב רבה. אותו אמודאי עושה את רוב זמנו בבית־המרזח, שהוא גם בית־זונות – זליג נדהם לשמוע מלה זו מפי מניה, – ומניה ביקשה שיילך לשם, ויציג את עצמו כשליח אחיה, המהנדס גדליה וילבושביץ, שנחוץ לו אמודאי.

זליג בא לאותו בית מפוקפק ופנה לבעלת־המקום, שסבורה היתה בתחילה, כי הוא בא “למכור” לה נערה, – ושאל על האמודאי. המטרונית רימזה לו כלפי אדם שישב בפינת האולם ולגם בירה, כוס אחרי כוס.

לקחו זליג למשרדו של גדליה וילבושביץ והגיעו לידי הסדר על התשלום. גדליה שלָחם למחסן ישן, שם מצויה היתה חליפת אמודאים. האמודאי, שהביא אתו עוזר, לבש את החליפה הגדולה, אחַר הבריגוּ מעליה את מכסה־הראש, והיווני־העוזר ניסה את משאבת האוויר. סובב את הידית, שלאחר כמה רגעים פסקה לפעול. האמוֹדאי כמעט ונחנק, וזליג נרתע מלשבור את מכסה הזכוכית שמא ייפגע בה האמודאי. התאמצו השניים ולמרבה־המזל פעלה המשאבה מחדש.

חריט גייס ארבעה צעירים מפלוגות הגדוד והם יצאו, במכונית של “הקיבוץ”, לירדן, למקום שם צריכים היו להימצא ארגזי הזהב, לפי המפה. תפס כל אחד את מקומו. מניה, לבוּשה בסרַפַן, כּתּמיד, היתה מלאת תקוות. אותו יום היה חם מאוד. כולם הזיעו הרבה, ואילו מניה, שנודעה כחובבת־חמסינים, פלטה אנחות־הנאה יהודיות: “מחַיה נפַשות!”

ירד האמודאי לנהר, ושוּליה שלו, בעזרת הבחורים, מסובב את הידית, כדי לספק לו אוויר. ושוב פסקה הידית לפעול. בכוחות משותפים הפעילוה מחדש והאמודאי המשיך בחיפושיו בקרקעית הנהר.

עמדו מניה והבחורים על הגדה, מתוחים ומצפים לאמודאי, שנעלם במים לשעה ארוכה, וחברו – אדם קשיש – מבלי שיִתהה מה מחפשים הם כאן, מסובב את הידית במונוטוניות. לבסוף עלה האמודאי מן המים והכריז: אין שום ארגזים בנהר.

חזרו איש למחנהו ולביתו, והזהב, אם אמנם הושלך לשם, נשאר במקומו, כדי שימצאוהו אי־פעם, או כדי להישאר אגדת־תמיד, על אוצר הפלאים אשר בירדן. ובינתיים, מנַין יימצא הכסף להוצאות הרבות ולתוכניות הרבות?

בישיבותיהם היו מגלגלים הרבה בעניין זה. מישהו הציע לשדוד בנקים, מיד דחוהו בגערה או בשנינה. בכל־אופן, צריך היה לשים יד על סכום כסף נכבד. מקצתם היו בזמנם חניכים באירגוני המהפכנים הרוסיים. הללו, במלחמתם בצאר, היו שודדים בנקים של השלטון או סתם של “בעלי הון מוצצי דם”; לא היו רואים זאת כשוד רגיל, אלא “אֶקספּרוֹפּריאַציה” – הַפקַעה והחרמה לצרכי הרעיון והחברה. – עכשיו עלתה שאלה בתל־אביב ובכפר־גלעדי: היש מקום ואפשרות ל“אקספרופריאציה” שכזו בארץ?

בביירות גילו את ה“אובייקט”, ושם נולד רעיון ה“אקס”, כפי שנקרא אז.

היה זה באחת הנסיעות לביירות, לשֵם הוצאת נשק שהגיע לנמל. ישבו בבית־המלון של פוחצ’בסקי, שם היו מתאכסנים ארצישראלים שנקלעו לעיר זו לפי עסקיהם וענייניהם. ישבו במלון זה גם חַלפני־כספים מירושלים, עוסקים בהברחת זהב מסוריה לארץ־ישראל. החלפנים־המבריחים ערכו את חשבונותיהם, מבלי לחשוש מהבחורים הקיבוצניקים המסובים לשולחן אחר. יוסף חריט, חד־עין, שם לב למספרים שבפנקסיהם. הסתבר, שסכומי הזהב המוברחים הגיעו לאלפי לירות. אותה שעה נולד הרעיון – “להחרים” את כספי המבריחים.

מאיר ספקטור נשלח לביירות והשתקע לזמן־מה במלון, לעקוב אחרי המבריחים. הוא גילה, כי מדי שבוע מריצים הם לירושלים מכונית ובה שקיקי זהב. במכונית נוסעים שניים־שלושה מלווים, ביניהם אשה – להסוואה. המכונית נוסעת בדרך הים עד צידון, עוברת את ג’דידה, מטולה, כפר־גלעדי ומשם דרומה, עד ירושלים. היה רושם, שהאנגלים מעלימים עין מהברחה זו מתוך האזור הצרפתי, לפי שצריכים היו לזהב, או משום שקצתם היו מקבלים “אחוזים”.

עתה נחוץ היה סכום ראשון לפעולת העיקוב אחרי המבריחים בביירות ובירושלים. והקופה היתה ריקה מכל. “החרימו” אצל חלפן ירושלמי 300 לירות, אשר שימשו להוצאות ה“החרמה” הצפויה.

כשהיו בידיהם כל הפרטים על החבורה בביירות, נתיב ההברחה ומהלכי המבריחים בירושלים, צריכים היו לאיש מומחה שיעמוד בראש הפעולה. מניה, בעלת טביעת־העין וחוּש האבחנה באנשים, קיבלה עליה למצוא את האיש. אחד האנשים שביקשה מהם לארגן את הפעולה, מספר:

יום אחד קראו אותי לפגישה עם מניה בתל־עדשים. באתי. ישבנו על הדשא. היא דיברה ברוח טובה, כמו תמיד: “שמענו שהיית חבר למפלגה סוציאליסטית שדגלה גם בפעולות של כוח”. לא ידעתי מנין נודע לה הדבר. אבל אישרתי. היא אמרה: “יהודים מירושלים מבריחים זהב מביירות. למה להם כל כך הרבה כסף? לנו נחוץ כסף.” ורצתה למסור לי לארגן את הפעולה.

אמרתי לה: “אני לא אתנגד לפקודה שלך, אבל אין לבי למעשה כזה.”

וענתה מיד: “אם אינך מסכים במאה אחוז, אני לא רוצה שתלך לזה.”

המשיכה לחפש אחרי האיש המתאים, והיא מצאה אותו בפלוגת הגדוד בירושלים – אברהם חייקינד היה שמו.

בפלוגה בירושלים היו עדיין לא מעט “קרימצ’אים”, אלה הגדוּדאים הראשונים בארץ, שהיו מפורסמים בשמחת חיים שלהם המתוּבּלת בחיבת הרפתקות. אליהם הצטרף הייקינד, משוחרר הגדוד העברי האמריקני. כפי שנמסר, היה בשעתו מן המהפכנים הרוסים והתמחה במיוחד בענייני “אקספרופריאציה”. השלטונות הצאריים עלו על עקבותיו והוא נמלט לאמריקה.

חסון היה ואמיץ, עליז ולא מביט על עבַרוֹ בצער. כמה אצבעות ידו קטועות היו. חייקינד נראה מַתאים למלאכה, ומניה נסעה לירושלים, לדבר עמו. סיפרה לו על התוכנית. הוא הסכים לאלתר.

סיפרו לו את הפרטים ועיבד תוכנית. בשוק של ירושלים אפשר היה לרכוש בגדי־משטרה ישנים. קנה ארבע חליפות של שוטרים אירלנדים, הִצמיד במקום שצריך אותות ועיטורים והתקין כראוי, כדי שישמשו לקצין ושלושה שוטרים.

בא לכפר־גלעדי, העמידו לפקודתו שלושה אנשים: שני ה“גימנזיסטים” לוקאצ’ר וביכמן, וצבי קרול. לרשות “הקיבוץ” עמד אז רֶכב – מכונית, ש“שייכת” היתה למזכירות גדוד־העבודה, אך בעצם שֶׁרתה את צרכי “הקיבוץ”. צבי נדב היה הנהג.

אִימן חייקינד את השלושה להתנהג כשוטרים אנגלים והזהירם שלא לפצות פה. התקין להם שׂפמים להסוואה ותּירגל כל אחד בתפקיד המיועד לו.

באחד מימי נובמבר 1923 יצא ביכמן לביירות והצטרף שם לספקטור. בערב נתן לו ספקטור את האות: עם שחר יוצאים המבריחים לדרך. ביכמן נסע במכונית לכפר לבנוני באמצע הדרך, מסר מכתב מספקטור לאחד ממכריו הערביים שהתגורר באותו כפר, הלה העמיד לרשותו סוס והוא יצא בדהירה לכפר־גלעדי, לשם הגיע לאחר ארבע שעות רכיבה, והודיע כי המבריחים יצאו לדרך.

חייקינד כינס מיד את השלושה, התאפרו, הדביקו את השׂפמים, ולבשו את בגדי המשטרה. כדי להסתיר את חסרון אצבעותיו, דבר שיוכל להקל אחר־כך על זיהויו, לבש הייקינד כפפות. צבי נדב ישב ליד ההגה והארבעה יצאו לדרך, מבלי שישגיח בהם מישהו בכפר. נדב עצר את המכונית בווזיה, דרומה מחלסה, והארבעה ירדו. העמיד את המכונית מעֵבר לגבעה, לא מזדקרת לעיניים, וארבעה השוטרים עמדו ממתינים בצד הדרך.

כשנראתה מכונית המבריחים מרחוק, יצא חייקינד לכביש ועצר אותה. ישבו בה נהג, אחד הסרסורים ואשה. משראו את הקצין הבריטי, לא נבהלו. הם עמדו בקשרים עם המשטרה בצפון. חייקינד דיבר אנגלית בהברה אירלנדית והודיע, כי יש לו הוראה לחפש במכונית. השלושה יצאו וציפו בצד בשקט.

הייקינד נתן אוֹת לשוטריו, וכל אחד ניגש מיד למלאכתו. ביכמן זחל מתחת למכונית וחתך בצבת את הצינור מוביל־הבנזין מהמיכל שמאחור אל המנוע. לוקא קרע את הריפוד וגילה, מתחת למושב, את שקיקי מטבעות הזהב. צבי קרול התחיל מעביר את השקים אל המכונית שעמדה מעבר לגבעה, ולא נראתה ממקום השוֹד, ולוקא וביכמן עזרו לו. חייקינד, קר־רוח, עמד מהצד, כראוי לקצין. היו שם שמונה־עשר שקיקים. משסיימו, הודיע הייקינד כי המימצאים יועברו למשטרת צפת. כפי הנראה, בשלב זה כבר חשדו השלושה שאין אלה שוטרים־ממש העורכים חיפושים שכן למה להם לשוטרים לקלקל את המכונית, ומה כפפוֹת אלה של הקצין באמצע היום, – אלא שנתייראו לִפצוֹת פה. משהעבירו את אחרון השקים, התיישבו מיד במכונית ונדב התניע אותה. שלושת המבריחים נשארו באמצע הכביש ליד מכוניתם, שפסקה לפעול.

הורידו את האיפור תוך כדי נסיעה, לבשו את בגדיהם הציביליים ונסעו בכיווּן אילת־השחר.

עגלות של כפר־גלעדי היו מובילות אז חול משפת אגם־החוּלה, ליד יסוד־המעלה, לכפר, לבניין בתים. העגלות, אחת נהוגה בידי משה אליוביץ והשנייה בידי משה אלכסנדרובסקי, יצאו אותו בוקר מהכפר כרגיל ועצרו ליד גשרוֹן בסמוּך לאילת־השחר. העגלונים היטו את העגלות לוואדי, האביסו את הסוסים ושכבו על האדמה, כלשֵׁם מנוחה. המכונית הגיעה למקום ועצרה. הארבעה בעזרת שני העגלונים העבירו בזריזות את השקים לעגלות. את מדי־המשטרה קברו בחול. ביכמן וקרול נסעו עם העגלות ליסוד־המעלה, לאגם, כדי להעמיס חול מעל לשקי־הזהב. לוקאצ’ר וחייקינד המשיכו דרומה במכוניתו של צבי נדב.

כשנסעו העגלות בוואדי ליסוד־המעלה ראו האנשים לתדהמתם, מרחוק, את מכונית המבריחים נוסעת בכביש. מדי כמה קילומטרים היתה עוצרת והנהג יורד ושופך בנזין ישר למנוע. בכן, נכשלו במעשה־טעוּת. ביכמן אמנם שבר את הצינור מוביל־הבנזין, אך הִנה הנהג מצא עצה ותחבולה, והמכונית מתגלגלת לדרכּה – ואם בהפסקות מסוימות… כשהגיעו העגלות לשפת האגם של יסוד־המעלה, ראו את המכונית מתקדמת בדרך לצפת. עכשיו היתה תחרות על הזמן: בדרכּם־חזרה לכפר־גלעדי מוכרחים הם לעבור במקום השוד, – האם יצליחו להגיע לשם לפני המשטרה? הגיעו ליסוד־המעלה, הזדרזו וכיסו את השקיקים בחוֹל וחזרו לכפר־גלעדי בדרכים המשובשות שבין בּצוֹת החולה, שהיו מוּכּרות רק לבדואים ולאנשי כפר־גלעדי. זירזו את הסוסים. עלו לכביש והדהירו את העגלות. עברו את ווזיה. כשטיפסו במעלה תל־חי, ראו מאחוריהם את מכונית המשטרה מגיעה למקום השוד.

נכנסו לחצר והעמידו את העגלות. הלכו לחדר האוכל, ואחר־כך יצאו לעבודותיהם הרגילות. איש לא השגיח בהיעלמם. נחום הורביץ ואליעזר קרול הורידו את השקים למקום מחבוא.

המכונית נסעה בינתיים דרומה; צבי נדב סטה מהדרך. בתל־יוסף ירדו ובאו למשק. לקחו אתם שתי בחורות, לֹשֶׁם הסוואָה, והמשיכו בכביש ג’נין־שכם. נדב השאיר את המכונית בדרך צדדית, ליד עטרות, והם נכנסו לירושלים ברגל. קלמן גרינפלד וטוביה הורביץ יצאו והביאו את המכונית לירושלים.

המשטרה הבריטית החלה בחיפושים נרחבים. היו להם כמה סימנים ובייחוד תיאורו של הקצין בכפפות, שלא כַּנוֹהַל, שדיבר בניב אירלנדי, נעצרו חשודים רבים וצבי נדב ביניהם, אבל הוא שהה כל הזמן אצל המכונית המוסתרת על־ידי הגבעה, כך שהמבריחים לא יכלו לזהוֹתו, והוא שוחרר.

כשבוע אחרי השוד הובילו גרינפלד וטוביה הורביץ את חייקינד מירושלים לכפר־גלעדי; להסוואַת המסע, לקחו אתם בחורה לדרך. בכפר־גלעדי הסתירו את חייקינד בעליית־גג. בלילות היה יוצא לחצר לשאוף אוויר. במשך היום, להפגת השיעמום, היו נכנסים לבקרו חבריו־לשוד, מידַחקים בחלון קטן, ולוגמים עמו טיפת משקה, לשמח את לבו. קצין משטרה יהודי מירושלים, דוד תדהר, עלה בינתיים על אי־אלה עקבות. הוא חשד במניה ורצה לחקור בכפר־גלעדי. בא למקום ושאל שאלות. רמזו לו להפסיק ולשתוק, והוא נרמז וחזר לירושלים.

לאחר שחייקינד ריצה את הרפתקתו חודשיים בעליית־הגג, העבירו נחום הורביץ לביירות ושם העלוּהו באניה שהפליגה לצרפת.

במטבעות הזהב עצמן אי־אפשר היה להשתמש לתשלומים בארץ, מטעמים מוּבנים. הוציאו איפוא שליחים לדמשק, לקנות בהן פרות בשביל כפר־גלעדי ותל־יוסף. והמשקים החזירו ל“קיבוץ” את תמורתן בכסף ארצישראלי. סוחרי דמשק להוטים למטבעות־זהב ולא שואלים על מקורן. כן קנו במטבעות גם נשק מהבדואים של עבר־הירדן, וטיטלמן היה יוצא מדי פעם לצידון ומחליף שם סכומי־כסף לא גדולים, שלא לעורר חשד.

את המטבעות היה מחזיק בחדרו, בארגז קטן, מתחת למיטתו. באותו חדר גרו שלושה – טיטלמן, מולדבי וּבָּרסקי. יום אחד בא להתארח אצל ברסקי, שהיה בוגר “הרצליה”, חבר מספסל־הלימודים – רוזנל שמו. רוזנל זה היה כנראה הגנב הראשון בארץ־ישראל בעל תעודת־בגרות. משנשאר לבדו בחדר, חיטט בו, מצא את תיבתי העץ מתחת למיטת טיטלמן, שברה וגנב אחדות ממטבעות־הזהב שמצא בה.

חזר לתל־אביב – ובגניבה שם נתפס. חיפשו אצלו השוטרים ומצאו מטבע־זהב, חקרו מנַין היא לו, ואמר, שגנַבהּ בכפר־גלעדי. באו למקום ופתחו בחקירה. מרדכי טיטלמן הובא לזיהוי, אך המבריחים לא הכירוהו. אנשי כפר־גלעדי אמרו, כי אותו גנב מַעליל עליהם. את החקירה ניהל קצין־המשטרה מטבריה, בכוֹר שיטרית, ידיד טוב של שוחט ושל השומרים, והוא טישטש את העניין.

חייקינד נסע לפאריס, שם נסתבך בצרוֹת. מניה היתה שולחת לו מדי פעם כספים למחייתו. כעבור שנים עבר לפולין, שם שינה שמו לאַברהם ליוּבּעס. עקבותיו נעלמו במלחמת־העולם. משפחתו נשארה בארץ. בנו של חייקינד, אריה, צעיר עז־נפש, התגייס לצבא הבריטי ושירת בפלמ"ח. נפל בגבוּרה במלחמת־השיחרור, בקרבות הקשים בקטמון.

חמישה־עשר אלף לירות־זהב נשדדו באותה “אקספרופריאציה” – סכום כסף שאיפשר לאנשי “השומר” לרכוש נשק, לאמן אנשים בארץ ובחוץ־לארץ, לייסד בית־ספר צבאי, לעסוק בפעולות מדיניות ולפתוח בית־מלאכה לנשק. נחום הורביץ היה ממונה על הגזברות, מלאכה שעשה בקפדנות רבה. מניה היתה אחראית לספרי־החשבונות.

אותם מבריחים ירושלמיים המשיכו בעסקיהם. דוד תדהר מספר בזכרונותיו, כי הם עברו לפעול מקהיר, משם היו “מייצאים” זהב רקוּע דק־דק, בתוך מעטפות. מכתבים – עד שלא נתפסו.

 

שלושה נכנסו לפרדס    🔗

בחודש אפריל 1924 נתכנסה מועצה של “הקיבוץ”. עכשיו, שהיו בידיהם כספים, היו יכולים להגשים תוכניות רבות, והמועצה שנערכה בחשאי בחיפה נועדה לדון בהם.

נמצא בידינו העתק של תעודה מאותו זמן, ממנה אנו יכולים להיוודע על חלק מהחלטותיה.

המועצה החליטה לבקש מהשלטונות “קוֹנצֶסיה לאווירונים להעברת דואר”, אל־נכוֹן כמַסווה לאימון טייסים. וכן החליטה על חקירת הנגב כדי ליישבוֹ; על “פינה עברית שאפשר לפעול בה באופן חופשי”, – שוב נתחדשו הדיונים על התיישבות בחורן והוחלט על “הכנת החומר והכרת השכֵנים לשם כך”; על הקמת גדוד חשאי מורכב מפלוגוֹת בָּנות, 25 חברוֹת בכל פלוגה. כן הוחלט לשלוח “שני חברים לחוץ לארץ, ללימוד יסודי של אופני הגנה ומלחמה פַרטיזַנית”. המועצה גם החליטה “לעבּד נוּסח של שבוּעה” ו“להעביר את קברות החברים לכפר־גלעדי”.

המועצה מגדירה את תפקיד “הקיבוץ”: “לסייע במעשה, על־ידי פעולה אקטיבית של חבריה, ליצירת כוח עברי כלכלי, מדיני ומזויין, לשם הגנת האינטרסים הלאומיים של העם העברי בארץ־ישראל.”

ישראל שוחט יצא לחוץ־לארץ, כדי להכניס חברים מ“הקיבוץ” לבית־ספר צבאי. כן רצה למצוא מקום לקבוצת צעירים מ“הקיבוץ”, שילמדו טיס. היתה לו תוכנית נוספת, שהעלָה בחוג מצומצם: לקשור מגע עם שלטונות ברית־המועצות. לנסיעה צירף את לוקאצ’ר, שהועד להיכנס לבית־ספר צבאי, ואת פנחס שניאורסון, שצריך היה לסייע לקשרים עם נציגי רוסיה.

משהגיעו לברלין החלו ברכישת נשק ובהברחתו לארץ. בגרמניה שררה עדיין אינפלציה, ואפילו בחוגי החברה־הגבוהה נמצאו שהציעו עסקי נשק. שוחט וחבריו הציגו את־עצמם כאזרחים תורכים, הרוכשים נשק בשביל אלבּניה. את “הסחורה” שלחו בדרך הישנה, שעמדה במבחנים – ביירות, ומשם העבירוהו חברי כפר־גלעדי למחסן החדש.

בעזרת ידידים הכיר שוחט גנראל גרמני, שלָחם באפריקה במלחמת־העולם הראשונה, בנסיבות מלחמה פרטיזנית ובתנאים אקלימיים דומים לשל ארץ־ישראל. הגנראל היה מוּכן – בתשלום, כמובן – לקבל לחסותו מתמַחה לענייני־צבא. לוקאצ’ר, קצין הצבא התורכי, שהוכיח תוּשיה, אומץ־לב וכשרונות צבאיים – קיבל עליו את תפקיד־הצוער, ללמוד אצל הגנראל כל מה שכדאי וחשוב ללמוד, ולאחר־מכן להדריך בכך בארץ. לעתים היה מצטרף עמו בלימודים חבר אחר של “הקיבוץ” ששהה אז בגרמניה – יהושע אייזיק, גם הוא מה“גימנזיסטים”.

עכשיו חיפש שוחט מקום, שם יוכלו הצעירים שנוֹעדו לטַיִס ללמוד את המקצוע, והוא פנה לפאריס.

היה מחפש דרכים לחוגי השלטונות, כדי לשכנעם לפתוח את שערי בית הספר הצבאי לפני אנשי “הקיבוץ”. מעטים בלבד פנו אז לטיס. בתי־הספר היו ממשלתיים־צבאיים, ומספר המתקבלים מיצעַר. עדיין לא ראו במטוס כלי־מלחמה יעיל וטרם נתייסדו חברות תעופה, להעברת נוסעים בקנה־מידה גדול. אף המטוסים קטנים היו, מהירותם קטנה־יחסית וכן גם תפוּסתם. אבל שוחט התכוון כלפי העתיד הגדול הצפוי לתעופה.

סייעוהו ידידים והוא נתקבל אצל ליאון בלום, שהיה בעל השפעה בחוגי הממשלה. השיחה ארכה הרבה יותר מהצפוי, בלום שאל שאלות על הארץ ושוחט סיפר לו גם על הצעירים היהודים הרוצים ללמוד טיס. ליאון בלום הבטיח לבדוק את האפשרויות. בפגישה שנייה מסר, כי בתי הספר מיועדים רק לאנשי הצבא של צרפת או בני מושבותיה. יישוּב כפר־גלעדי הרגיש את־עצמו תמיד כנוגע בלבנון הסמוּכה שבחסוּת צרפתית, ביירות וצידון היו קרובות לכפר יותר מערי הארץ ושם עשו הרבה מעסקיהם. שוחט הציע איפוא, שקבוצת בחורים תעבור ללבנון, שם ישהו זמן־מה ויקבלו אזרחות לבנונית, כדי לאפשר קבלתם לבית הספר הצרפתי.

שוחט הקים בצרפת ועד ציבורי למען התוכנית, ובין חבריו ליאון בלום, שר צרפתי, סופרים ואנשי־ציבור. הוועד קיבל עליו גם לדאוג להחזקת התלמידים.

ישראל חזר לארץ ונקבעו הבחורים שיעברו ללבנון. אבל עד מהרה נתקבלה ידיעה מפאריס, כי הוועד הפסיק פעולתו. אל־נכון בא רמז מהממשלה הצרפתית, כי לא תראה בעין־יפה פעולות העלולות לפגוע ביחסים עם אנגליה.

כאמור, הגיע שניאורסון לברלין וחיפש קשרים עם נציגים סובייטיים. עוד כמה שנים קודם־לכן הוא העלה הצעה לפתוח בדו־שיח עם נציגים של המהפכה הגדולה. היו לו ידידים מִנוֹער ומשחרוּת, חברי פועלי־ציון לשעבר שעברו לתנועה הקומוניסטית הרוסית, והוא קיווה להיעזר בהם.

המנהיגים הציונים ראו את אנגליה כמדינה היחידה אִתה יש לדבר, אִם בכה ואם בכה, בכל הנוגע למפעל הציוני. אנגליה היא בעלת המאנדאט על הארץ מטעם חבר־הלאומים, ומנהיגיה הם שהבטיחו את הבית־הלאומי ליהודים. לאחר שהצליחו לקבל מידי בריטניה את הצהרת בלפור, הרי המשימה המדינית היחידה היא לחזק ולבצר את הקשרים עם בריטניה, להרחיב את שיתוף האינטרסים אתה – כדי שתעמוד בהבטחותיה.

מפלגות הפועלים, שהיו אז מיעוט בתוך הנהגת הציונות, – לא הוּכח כי היו שותפוֹת בלב ובנפש לאותו קו של אמונה באנגליה ובהבטחותיה. אלא שכוֹחן הפוליטי לא היה רב. ומאידך־גיסא, וכאָמוּר גם בפרקינוּ כאן – בראשית שנות העשרים חזקה היתה בארץ, כמו ברחבי עולם, האהדה למהפכת־אוקטובר. מנהיגי הפועלים היו מייחלים לאהדתה של ברית המועצות למפעל התחייה היהודית הלאומית, ודוד בן־גוריון אף יצא לרוסיה, בתקווה שיצליח להיפגש עם מנהיגיה ולהשפיע עליהם לתמוך בתנועה הציונית. אולם לא היתה כל פעילות מדינית של ממש לרקימת קשרים ואינטרסים משותפים עם המעצמה הגדולה במזרח־אירופה.

בחוגי גדוד־העבודה, וכך גם ב“השומר”, היתה אהדה רבה לברית־המועצות – בלא שום ויתוּר על ציונות ובניין הארץ. אומרים היו: בארץ־ישראל קם גדוד־פועלים גדול, שוויוני־קולקטיביסטי, מתרַבּים יישובים שיתופיים, ארץ נבנית על־ידי פועלים – האם לא טעות פאטאלית היא, שאין ברית המועצות אוהדת למפעל זה?

ישראל שוחט, אשר כל רעיון שנראה־לו – מיד היה רוצה לגלם אותו במעשה, סבור היה שיש לנסות ולהוכיח לברית־המועצות שכדאי לה לעזור למפעל הציוני בארץ, ולא רק מפני האהדה, אלא גם כתַחרוּת לבריטניה. לגבי ההנהגה הציונית היה זה כחידוּש מהפכני: משא־ומתן וקשרים מדיניים עם מעצמה אחרת – מבחינתנו, לשם לחץ על אנגליה; ומבחינת המעצמה ההיא, לשם תחרות עם אנגליה…

ישראל שוחט, ללא התייעצות עם מנהיגי אחדות־העבודה, חיפש דרכים אל שלטונות ברית־המועצות, כדי לשכנעם, כאמור, שאין הציונות “משרתת את האנגלים”. סבור היה שאם ייווכחו בכוֹחם של “הקיבוץ” וגדוד־העבודה, יסכימו להיות להם לעֵזר – בחינוך צבאי של צעירי האירגון. בעיקר היה מעוניין עתה להכניס כמה אנשים לבית־ספר לטַיס, ולפיקוד.

כשלב ראשון, ביקש שוחט להיפגש עם הציר הסובייטי בברלין, שהיה בעצם נציג של ברית־המועצות באירופה כולה, ולהשיג ממנו רשיון כניסה לרוסיה. שניאורסון נועד עם בארו, מי שהיה עסקן חשוב בפועלי־ציון ברוסיה ועכשיו ראש סוכנוּת־המסחר הסובייטית בברלין. הלָה קשר אותו עם נציגים אחרים, אך לא הצליח להגיע אל הציר.

שוחט חיפש דרכים אחרות: ידידים השיגו לו ראיון עם פרופ' איינשטיין, שהיה מיודד עם הציר הסובייטי. פרופ' איינשטיין ביקר בארץ והיה ידוע כאוהד את העניין הציוני. שעת הראיון נקבעה לשתיים אחר־הצהריים. שוחט ושניאורסון באו לביתו של איינשטיין ונתקבלו על־ידי העוזרת, שביקשה מהם להמתין, לפי שהפרופסור עדיין מנגן בכינורו. ישבו וציפו. מבעד לדלת הפתוחה ראו את האיש הדגול מושך בקשת הכינור, מלווה על ידי פסנתרנית.

מקץ שעת הכינור יצא לקבל את השניים. היה חביב אליהם ושאל שאלות רבות. מה נשמע בארץ־ישראל, בה ביקר לפני כמה שנים ואף סייר בפלוגות של גדוד־העבודה. ישראל שיטַח בקשתו – רוצה הוא לבקר בברית המועצות, כדי לראות את שיטות העבודה החקלאיות־שיתופיות שם ואת דרכי החינוך של הילדים בקומונה ומבקש הוא מהפרופסור, שימליץ בפני ידידו הציר הרוסי, לקבלו לשיחה. איינשטיין היה אַבהי מאוד, הוציא כרטיס־ביקור ועל צדו השני ביקש מהציר הסובייטי בברלין, להתיר לשניים אלה ביקור בברית־המועצות.

שלחו את ההמלצה לציר, הלה הזמינם, כדי לשמוע מפיהם, מה הם מבקשים בברית־המועצות.

שוחט היה גלוי לב, וסיפר על גדוד־העבודה ועל חבריו, שאינם סבורים כי המולדת היהודית תוּגש להם כשי, והם רואים בבריטניה כוח אימפריאליסטי, שאינו מתכוון אלא לטוֹבת עצמו, ואילו הוא וחבריו, כציונים־סוציאליסטיים, מצפים לעזרת ברית־המועצות במפעלם ובמאבקם עם הכוח האימפריאליסטי.

הציר שאל: “ומה אתם רוצים באופן ממשי?”

שוחט ענה: “לאפשר לכמה צעירים ללמוד בבתי ספר לטיס ולפיקוד ברוסיה”.

הציר הבטיח תשובה. התרשמו, שהוא מתייחס אליהם באהדה.

החליטו לחגוֹג את הצלחתם. יחד עם לוקאצ’ר ומנחם שטורמן, שלמד וֶטרינַריה באוניברסיטה של ברלין – הלכו בערב לתיאטרון. כשחזרו, השתנה מצב־רוחם. מצאו איגרת שמסרה על רצח די־האן. וגם נאמר בה, כי מניה נעצרה כחשודה; אף־על־פי שלא היו במַקום – היה ברור להם שאין זה מעשה ידי אנשי “הקיבוץ”, שלא יעשו דבר מעין זה ללא ידיעתו של ישראל שוחט.

ברלין, עדיין באווירה של אחר־מלחמה, היתה אז, כאמור, מרכז בינלאומי של פעילות מדינית, של ריגול והברחה. היא שימשה גם כקשר בין רוסיה ומדינות מערב־אירופה, וישבו בה נציגים רוסיים רבים, לא כולם בתפקידים ברורים לעיני־כוֹל. שוחט ושניאורסון יצאו לחפש מַכּרים, שעשויים לסייעם. הם פגשו באלכסנדר חַשין, מי שהיה ידיד לפני מלחמת העולם־הראשונה, ממנהיגי פועלי־ציון בארץ ומעורכי עתון המפלגה – “האחדות”, משחזר לרוסיה, נתפס להתלהבות המהפכה, הצטרף לבולשביקים והגיע למקום נכבד במוסדותיהם. זמן רב עוד המשיך לטעון לפני חבריו־לשעבר, כי הוא עדיין ציוני, אבל ראשית־לכל יש לדאוג להצלחת המהפכה הרוּסית, חלוּצת המהפכות, שבסופו של דבר תעזור אף לעם היהודי לחזור למולדתו…

בבית־קפה, מיפגש יהודים, מצאו את נתן פּינצ’וּק, גם הוא ממנהיגי פועלי־ציון שנצטרף לקומוניסטים וכנראה נשלח מטעמם לברלין. כאן נשא אשה עשירה וקיים מעין “סלון”, אליו באים המהגרים מרוסיה, אנשי המפלגות היריבות לבולשביקים, ביניהם גם קֶרנסקי, והם מַרבּים שם בוויכוחים ודיונים, מבלי שיידעו מה תפקידו של בעל־הבית, וסבורים ברובם שגם הוא מהגר כמוֹתם.

את פינצ’וק הכיר שניאורסון היטב. ב־1920 נשלח לביקור בארץ יחד עם נחום ניר־רפאלקס, מטעם הברית־העולמית של פועלי־ציון. היה זה בחורף תל־חי, והשניים באו גם לכפר־גלעדי. אותו יום שנקלעו לכפר, שררה מתיחות באזור, הידהדו יריות ואנשי הכפר חשו לעמדות. שניאורסון, שרצה לתת לשליחים הרגשה, כי גם הם השתתפו בהגנת כפר יהודי, העמידם ליד חלון, שלא היתה בו סכנה, ונתן בידיהם רובים אנגליים. השניים אמרו, שאין הם יודעים להשתמש ברובים, אבל שניאורסון הרגיעם: העיקר שיחזיקו ברוֹבים, כדי שהערבים יראו הרבה אנשים חמושים בכפר, וייבּהלו.

עמדו ליד החלון, מנסים לכבוש פחדם. משעבר על־פניהם שניאורסון, שמע כשפינצ’וק שואל את ניר:

“חבר ניר, מה יגיד עלינו הבּוּנד, משייוודע לו שאנו עמדנו עם בַּיוֹנֶטים אנגליים נגד ערבים הלוחמים באימפריאליזם?”

וניר ענה לו: “אתה יודע מה, – אל תספר להם.”

פינצ’וק חזר לאירופה ונצטרף לקומוניסטים. עכשיו, כשנפגש עם שוחט ושניאורסון בברלין, הבטיח גם הוא עזרה.

חיכו בברלין ולא הגיעה תשובה מהציר בעניין הביקור בברית־המועצות, חזרו לארץ, מוסיפים לחכות לתשובה.

בקיץ שלאחר־מכן, בשנת 1925, באה לארץ משלחת רוסית, של שני אנשים – בעל ואשתו, כפי שנמסר, כדי לבדוק את האפשרות לקשרי מסחר בין רוסיה וארץ־ישראל. הזוג סייר בכפרים, בקיבוצים ובפלוגות גדוד העבודה ונפגש עם ישראל ומניה. אנשי “הקיבוץ” שִׁיערו את מטרות ביקורם והשתדלו להֵראות ולהוכיח, כי הם כוח עצמאי, העשוי להילחם בבריטים.

שני השליחים יצאו מהארץ, וכעבור כמה חודשים נתקבלה הזמנה רשמית לגדוד־העבודה, מטעם מרכז־הקואופראציה הסובייטי, לשגר משלחת, שתבקר במשקים הקוֹמוּנאליים ברוסיה. היה זה מסווה לביקור שמטרתו – משא־ומתן בין הגדוד ושלטונות ברית־המועצות. שלושה נבחרו – ישראל שוחט, ראש הגדוד אלקינד, ומַכנַאי, אחד מפעילי הגדוד. השלישי במשלחת הוצרך להיות שניאורסון, אך לפי תביעתו הנמרצת של אלקינד, בא מכנאי במקומו.

באפריל 1926 יצאו השלושה לדרך. קבלת הפנים ברוסיה היתה לבבית מאוד. במיצעד האחד־במאי בככר האדומה, עמדו עם המשלחות החשובות. לאחר מכן נלקחו לסיורים במוסדות ובערים.

כתוֹם הביקורים החגיגיים, הגיע הזמן לשיחות. השלושה הוזמנו אל מיכאל טריליסר, מנהל מחלקת החוץ של ג.פ.או. – הבוֹלשת המדינית הסובייטית. קטן־קומה היה ונראה כחלוש, אך בעל עוצמה רבּה – שלוּחיו פעילים היו ברחבי־עולם.

טריליסר פתח בלא גינוּנים יתירים ושאל על היחסים בין יהודי ארץ־ישראל ובעלי המאנדאט הבריטים, על היחסים עם הערבים ועל כוחם של הפועלים. אלקינד ומכנאי סיפרו על גדוד־העבודה, המגשים למעשה את הקומוניזם בארץ ועל מגמת ההשמאלה בקרב הפועלים; שוחט השמיע הרצאה על הציונות, תנועת התחייה היהודית. המבקשת להחזיר את הארץ ליהודים בדרכים סוציאליסטיות, ועל ההתנגשות הצפויה. בהכרח, עם האנגלים, שלא יקיימו את הבטחותיהם.

ציונותו המובלטת של שוחט “הבהילה” את אלקינד, שהעיר לו על כך. משיצאו, היה נדמה לשוחט, כי עמדתו העצמאית, ועוּבדת היוֹתוֹ הוותיק בין השלושה והיותו מייצג כוח צבאי שבמחתרת – עשו רושם על טריליסר.

לאחר פגישה זו נעלמו שני חברי־המשלחת האחרים מעיני שוחט – כל אחד פנה לעניינים משלו. אלקינד נפגש עם ראשי המחלקה היהודית בשלטון ויצא לבקר ביישובים היהודיים שהוקמו אז בקרים. מכנאי נעלם בכלל מהאופק. מסתבר שדאג לעצמו: בזמנו החל ללמוד רפואה ועכשיו רצה להתקבל לפאקולטה זו במוסקבה כדי להשלים את לימודיו.

טריליסר הזמין את שוחט לשיחה נוספת, בארבע־עיניים. שוחט סיפר לו על “בר גיורא”, “השומר” ו“הקיבוץ”. טריליסר שאל שאלות רבות. שוחט השיב כמיטב יכולתו. טריליסר היקשה, מדוע אין הם משתפים פעולה עם המפלגה הקומוניסטית בארץ. שוחט אמר, שזו כּת קטנה, שאיננה אהוּדה בארץ, על־שום מלחמתה בציונות ובמאוויי היהודים בארץ.

טריליסר שאל לבסוף, מה הן בקשותיו הממשיות של שוחט. הוא חזר על הבקשה, לאפשר לכמה מחברי “הקיבוץ” ללמוד בבית־ספר לטיס בברית המועצות. טריליסר הבטיח את עזרתו.

לאחר מכן הציע שוחט: תצהיר ברית המועצות פומבית על אהדתה להקמת מדינה יהודית קומוניסטית בארץ־ישראל.

טריליסר הבטיח להעביר זאת לחוגים המוסמכים. ישראל שוחט “מורגל” היה בכיבוש־לבבות אידיאי. התלהבותו, דביקותו – היה בהן קסם שקשה לדחותו, לזלזל בו, לסרב לו. אפשר שמבחינה אישית השאיר רושם על טריליסר, רב־העוצמה. על־כל־פנים הבטיח להתייחס באהדה לבקשתו. אף נתן לו את מספר הטלפון הסודי שלו, מה שהועיל לו מאוד בשעה שנעצר בתחנת־רכבת בחשד שהוא מרגל זר: שוחט ביקש שיתקשרו עם טריליסר במספר זה־וזה, ושוחרר מיד.

אבל טריליסר לא קבע מדיניוּת, ומדיניות ברית־המועצות לא נקבעה לפי התלהבותו ואמונתו של איש או קבוצת אנשים, – ואפילו סוציאליסטים נלהבים בארץ־ישראל…

בינתיים נלקח שוחט לביקורים, סייר בקולחוזים ויצא לבקר ביישובים היהודיים בקרים. לפני שיצא מהארץ, נתבקש לבדוק את מצבו של “החלוץ” ברוסיה, שהיה עדיין לגאלי־למחצה. ואמנם סיפרו החברים על רדיפות שהחלו לרדפם. ד"ר מַגנס נתן בידו מכתב לגברת קאמנייב, שהיתה ראש מכון־התרבות לקשרי־חוץ. מגנס ביקש לברר פרטים בעניין הספרייה היהודית הגדולה של הבּרון גינצבורג, שנרכּשה בימי המהפכה כדי להעבירה לירושלים. בזמנו הוסתרה במרתפי בית פֶרסיץ במוסקבה, אך הסובייטים הוציאוה משם. התברר, שאי אפשר לפעול בעניין זה מאומה.

שוחט נפגש עם ארצישראלים שחזרו לברית המועצות – אגרונום שהיה מנהל חווה בארץ, פועלים שעשו עמו במושבות. ברית־המועצות חיה עדיין בזוהר המהפכה. מה שנעשה בארץ־ישראל הקטנה – נראה כבלתי־חשוב בעיניהם, ובעיותיה זרות. הפגישה הקשה ביותר היתה לו עם אייזיק אַלטשוּלר.

אייזיק, מן הקרימאים שבגדוד־העבודה, היה חבר ב“הקיבוץ”, מהטובים והנלהבים. השתייך לחבורה שצוינה ללמוֹד טיס בצרפת; ומשבַּטלה התוכנית, ניצל את הדרכון הרוסי שבידיו, חזר לברית־המועצות ונתקבל לבית־ספר לטיס. בעת הפגישה עם שוחט כבר קרוב היה לסיום לימודיו.

ישראל שוחט התרשם, שהלה מתחמק מפגישה עמו, לבסוף נועדו. הוא הופיע במדי־שרד מצוחצחים של פרח־טיס. סיפר בהתלהבות על החיים בבית־הספר הצבאי.

שוחט שאל: “מתי אתה חוזר?”

אלטשולר גימגם, ולבסוף אמר שמחוֹבת כל אדם היא לתמוך במדינה הסוציאליסטית היחידה בעולם ולעזור לבניינה.

שוחט לחץ: “אנחנו צריכים אותך. מתי אתה חוזר?”

אלטשולר השיב: “עוד לא השלמתי לימודי. בארץ יירד הכל לטמיון. אני נשאר כאן.”

נדהם מהתשובה. אלטשולר היה אחד הבחורים הטובים ב“קיבוץ”, ואף הוא נפל בשבי הארץ הענקית, תנופתה, חזונה ומיקסם חלומה. – חזר למלונו קודר. ספקות קשים חדרו ללבו: “האם יוכלו הבחורים שיישלחו לרוסיה להחזיק מעמד? האם יחזרו לארץ?”.

לא היתה מניה עמו. לא היו החברים. לא היה לפני מי להסיח דאגתו. קיצר את ביקורו ויצא מברית המועצות. גם היה נראה לו, כי בזמן האחרון, בעקב פגישותיו הרבות עם ציונים, ויהודים בכלל, נשתַּנה לצינה יחס הסובייטים אליו. שהה חודש בברלין וסייע במשלוח נשק, ואחר־כך חזר לארץ.

יש בידינו ידיעות על פגישות אלה ממקורות קומוניסטיים. אחד ממנהלי המחלקה המזרחית בג.פ.או., שברח מברית המועצות, מספר בזכרונותיו:

בשנת 1926 באו מפלשתינה למוסקבה שלושה חברים של מפלגת הציונים והתקשרו עם הג.פ.או. בשיחותיהם עם מחלקת החוץ של הג.פ.או. הצביעו על חילוקי הדעות בין היהודים בארץ־ישראל ובין האנגלים וביקשו מהג.פ.או. לעזור להם להגיע לעצמאות מדינית בארץ־ישראל. הם ביקשו שיספקו להם נשק ואמצעים כספיים לניהול תעמולה. הממשלה הסובייטית התעניינה מאוד בהצעה זו, אבל בעת המשא ומתן הגיעו ידיעות לג.פ.או., כי הציונים שהביאו את ההצעה אינם אלא סוכנים בריטיים, שנשלחו כפרוֹבוקטורים במטרה להכשיל את הממשלה הסובייטית. מאחר שלא נמצאו הוכחות מעשיות לאשמתם של אנשים אלה, החליטה מחלקת החוץ של הג.פ.או. להסתפק בהפסקת יחסים עמהם ולהציע להם לעזוב את תחומי ברית המועצות.

זוהי הארת הדברים הקומוניסטית השכיחה, המרַחרחת בכל עניין ומקום “סוכנים”, אם לצורך תעמולה, או כדי לכסוֹת על טעמים־ונימוקים אחרים.

מכנאי נשאר ברוסיה. אלקינד, ראש הגדוד, מנהיגו כמעט מבראשית, חברו של טרומפלדור, היה מוכן, לאחר הפגישות ההן, לצעד גורלי – לרדת מן הארץ לברית המועצות. הוא עוד בא לארץ לזמן מועט, כדי להוריד עמו רבים מחבריו. אייזיק אלטשולר היה טייס סובייטי במלחמת־העולם השנייה.

שוחט, בתמימותו, היה קרוֹב לסַכּם סוֹפית כי שיכנע את הסובייטים. ברגע האחרון תפס שהדברים אינם כשוּרה. הרי שיש מקום לחששות לגורל האנשים שיישלחו לכאן, ומן ההכרח להטיל בספק את כל התוכנית הזאת של השתלמות במוסדות סובייטיים. עכשיו אחזו המורא. נציגי הסובייטים, לאמיתו של דבר, למן הרגע הראשון לא היו מוכנים לעזור למי שאומר להם, כי עניינו של העם היהודי ושיחרורו הלאומי – קודמים אצלו לכל דבר שבעולם.

שלושה יצאו לדרך. שב בלב שלם רק אחד.

 

שיאים והתמוטטות    🔗

אמצע שנות־העשרים היו שנות שיא בפעולות “הקיבוץ”. מאז שנת 1921 שרר שקט ביחסים עם הערבים. רבים בהנהגת היישוב היהודי בארץ סבורים היו, שיש להשקיע את הכוחות במקומות אחרים ולא בענייני הגנה, צבא ונשק. והיו אפילו שהביטו בזלזול על מי שעסקו בכך. אליהו גולומב וחבריו, שהיטיבו להכיר את גוֹדל החשיבות של איגוּר כוח ונשק עצמאיים, היו חסרי־אונים כמעט נוכח מיעוט העזרה.

על אנשי “הקיבוץ” לא היה עוֹל הנהגת היישוב ומחדליה. הבסיס בו פעלו, גדוד־העבודה, איפשר פעולה עצמאית בתוך קבוצות צעירים נלהבים, המפוזרים בכל הארץ. פעולת “הקיבוץ” היתה על דעת הנהגת הגדוד, שאנשיה שייכים לאירגונו של “הקיבוץ”. ההגנה הכללית לא לחמה נגד “הקיבוץ”, ומיפקדת ההגנה, – במידה שלא גבר עליה לחַץ מנהיגי אחדות־העבודה, – היתה רואה את “הקיבוץ” בדיעבד כגוּף־מגן אוטונומי בתוך גדוד־העבודה, הניחה לו, ואף נעזרה בו.

בשנת 1925 נפתחה האוניברסיטה בירושלים. ההגנה פנתה למניה בבקשה, כי “השומר” ישלח אנשים לאַבטחת העצרת הגדולה. חריט שלח שמונה צעירים מפלוגות שונות של הגדוד לירושלים. רעייתו של חריט, צביה, קיבלה חבילה של אקדחים ממחסן הנשק של תל־יוסף, מילאה בהם מזוודה ועלתה לירושלים. טוביה אברמזון חיכה לה בתחנת הרכבת, לקח את המזוודה, וחילק את האקדחים בין השומרים.

השמונה סיירו בעיר כמה ימים לפני הפתיחה, עברו בשכונות הערביות, כדי לראות אם יש שם איזו הכנות לפעולה, ובעת הטקס, בו השתתפו אלפים, התפזרו עם נשקם בקהל.

על פעולות אנשי “הקיבוץ” כותב אליהו גולומב למשה שרתוק:

העבודה נעשית עתה על ידי חבורת ישראל, לפי הרושם שלי באינטנסיביוּת לא מעטה. הגדוד כבר מכריז על עצמו כעל גוש פוליטי נבדל בהחלט עם משמעת חברים גם בעניינים מדיניים. אנשי ישראל אמנם אינם נותנים הטוֹן, אולם יש להם השפעה רבה ואת ההשפעה הם רוכשים עתה בדרך נכונה של עבודה פוזיטיבית. בענייני הגנה הם עשו את הגדוד לבסיס ולמקום העבודה היחיד שלהם. אמצעים יש להם. הפעולה ניכרת ועל הלבבות הצעירים של האנשים החדשים זה פועל מאוד…

מספר חברי גדוד־העבודה, בפלוגותיו השונות, לא עלה מעולם על 700; אך היו אלה התוססים והפעילים שבמחנה הפועלים. לפי שהיתה תנועה ניכרת של יוצאים ונכנסים, מסתבר שעברו בגדוד כמה אלפי איש. בתוכו התרכזה מנהיגות חזקה ובעלת השפעה במחנה הפועלים בארץ. בתוך הגדוד חזקה היתה השפעתם של אנשי “השומר”, שיצאו להם “מוניטין” של “פורקי עול” לגבי משמעת המפלגה, – פועלי־ציון ואחר־כך אחדות־העבודה – גם אם השתייכו לה.

צמרת אחדות־העבודה, מפלגת הפועלים הגדולה בארץ, נתברכה בהרגשת יעוד עזה. ולפי־זה גם היו סבורים, ואם גם לא תמיד במודע ובמנוּסח, שצפויה סכנה רבה למפעל ולהתפתחותו מצד כל גרעין ציבורי רעיוני שלא יסוּר מלכתחילה ובכל מקרה למרוּת הגמורה של המפלגה. כוח כזה עשוי היה להיות הגדוד, על מנהיגיו – מנדל אלקינד, דויד הורוביץ ואחרים; ובענייני בטחון – ישראל שוחט. ננקטו צעדים, נעשו מעשים, או מחדלים, שעשויים להתיש את כוח הגדוד והנהגתו. וכאמור, לא היה זה סתם מאבק על שלטון. אל־נכון היו בו גם גילויים כאלה, אך היה זה במהותו מאבקם של בעלי הרגשת שליחוּת, כי הם שבחרו – ונבחרו – באמת, בדרך הנכונה ביותר לבניין הארץ ותנועת העבודה.

בשנת 1923 חלה ההתנגשות הגלויה הראשונה בין אחדות־העבודה והגדוד. עין־חרוד, שהיתה פלוגה חקלאית, רצתה לפרוֹש מהגדוד, בטענה שאינה צריכה להתחלק ב“תקציבים” – שמתקבלים ממוסדות לאומיים לצרכי התיישבות – עם פלוגות לא־חקלאיות ועירוניות. בראש דורשי הפרישה עמדו שלמה לבקוביץ־לביא, מנסח התוכנית לקיבוץ הגדול, ויצחק טבנקין.

במאבק זה נתנה מנהיגוּת אחדות־העבודה מלוא עזרתה לעין־חרוד, שמנהיגיה הם אנשי העלייה־השנייה, עמיתיהם של אישי צמרת המפלגה. פעילות זו, שעודדה את

פרישת עין־חרוד מהגדוד, גרמה להסתייגות חמוּרה של מנהיגי הגדוד וחבריו כלפי אחדות־העבודה. וכן נתעודדה מכּך גם “השׂמָאלה” של חברים בגדוד־העבודה – שמנהיגיו התאמצו עתה ללכּד ולבַצר את כוחם הפוליטי.

ובתוך הגדוד, מבלי להיכּנע להפרעות מחמת הפעילות הפוליטית היריבוּתית הנמרצת, עשו אנשי “הקיבוץ” את מלאכתם, ובאינטנסיביות רבה. הנשק המוברח זרם לארץ ולמחסנים, שהוקמו בכספי ה“אֶקס” בכפר־גלעדי ובמחנות הגדוד שבתל־יוסף, ירושלים ותל־אביב. בעצם, בכל מקום שישבה פלוגה של הגדוד הקימו אנשי “הקיבוץ” מחסן של נשק וטיפלו בו, מבלי ששאר החברים יידעו על כך. “הקיבוץ” ייסד בעפולה מפעל בשם “חרושת העמק”, בהנהלת דוד פיש, שתפקידו־לאמיתו היה בית מלאכה לנשק, מוּסווה כמוּסך לבֶּדֶק מכונות חקלאיות. בהיותו בברלין התקשר שוחט עם חימאי, ד“ר ייבנין, שהיה בן־עירו, וישראל עזר לו לעלות לארץ, להקים כאן מפעל חימי, שיוכל לייצר גם תחמושת. אחד ה”גימנזיסטים“, יצחק סימקין, נשלח לעבוד עם ד”ר ייבנין וללמוד את המקצוע.

עדיין חולמים היו על יישוב החורן. אף שיגרו משלחות, שבאחת מהן השתתף איש הגדוד יהודה קופלביץ (אלמוג), יחד עם צבי נדב וחיים שטורמן. אך אי־אפשר היה להתיישב בשטחים שהיו עתה בשלטון הצרפתי. ואז הוחלט על בדיקת אפשרויות ההתיישבות בנגב – זה השטח העצום בדרום הארץ הריק מתושבים.

נקבעה ועדה, בה השתתפו בן־צבי, רחל ינאית, ומניה שוחט. הוועדה קבעה משלחת לסיור בנגב, בהרכב יוסף ברסלבסקי, ממונה על הצד המדעי, צבי נדב, לחקֶר האפשרויות החקלאיות, ויגאל, לחיפוש קשרים עם הבדואים.

בשנת 1924 יצאו לדרכם, בלבוש בדואים, ובליווי בדוּאים ובהמותיהם. היה בתוכניתם לעבור שטח גדול – הרי אדוֹם, הערבה, עקבה, סיני והנגב. התחילו בים־המלח, חצו אותו, סיירו בשטחים המעובדים שבדרום הים, משם עלו בהרים וירדו בערבה עד פטרה.

הזמן היה לא נוח לסיור. אותם ימים הכריז את עצמו חוסיין, שישב ברבת־עמוֹן, – אביו של אמיר עבר־הירדן עבדאללה, – לכַּליף המאמינים. השטח היה מלא חיילים ושוטרים, והם עקבו בחשד רב אחרי שלושת היהודים המסיירים באזורי־הגבול. מפַטרה לא ניתן להם להמשיך לעקבה, והם חזרו לכֶּרך, שבהרי מוֹאב מעבר לים־המלח. שם נעצרו והובאו לרבת־עמון, חזו בחגיגות־הכליף וחזרו לארץ.

המשלחת הגישה דו"ח. שוחט נפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן ומסר לו על התוכניות להתיישבות בנגב. מניה הצליחה לעַניין בנושא זה את ידידיה מארצות־הברית – הנרייטה סולד, רמה לינדהיים ואחרים, ואלה גייסו כספים למטרה זו. אנשי “הקיבוץ” אף עודדו לכך את ההסתדרות; הוועד־הפועל שלה קבע וַעדה לחקר ההתיישבות בנגב, ורחל ינאית מַזכירתוֹ.

ביולי 1925 כותבת מניה לוועדת־הנגב ההסתדרותית, ששוּבצה במסגרת המרכז החקלאי:

…צריך לבחור בארבעה אנשים שישתחררו מכל העבודות שמילאו עד עכשיו ויתמסרו רק לשאלת הנגב… צריך לשלוח את רחל ינאית לקונגרס בשביל שהיא תלחם שמה בעד רעיון הנגב. היא תיפגש שמה במכשולים גדולים, היות שאוסישקין מתנגד למחצה וּוייצמן מתנגד לגמרי. אוסישקין פוחד שאיסוף כספים בשביל הנגב יפריע לו באמריקה לאסוף כספים לקרן קיימת וּוייצמן פוחד שזה יפריע לו לקרן היסוד. בקונגרס תפגוש רחל את הנרייטה סולד ועוד אנשים הקשורים בשאלה הזאת ותעביר הסכמה בלתי רשמית להתחיל תיכף אחרי החגים בפרוֹפּגנדה באמריקה בעניין זה.

רחל ינאית יצאה לקונגרס והביאה את תוכניות הנגב לפני ועדת־ההתיישבות הקוֹנגרסית. וייצמן העמיד לרשוּת הפעולה מומחה למים ולהשקייה מאנגליה, הנריקס, שסייר בנגב המערבי, מעזה ועד לסבייטה ועסלוג', בלוויית יגאל, בדק את מקומות ההיאחזות האפשריים, מקורות ההשקייה ואפשרויות למַאגר מים. הדו"חות שלו שימשו את ההתיישבות שנפתחה באזור כעשרים שנה לאחר־מכן.

תוכניות הנגב לא ירדו מהפרק, ועד שנות השלושים ערכו חברי “הקיבוץ” סיורים בדרומם של הרי יהודה, בנגב, בשפלת־החוף הדרומית ובעבר־הירדן, כדי לציין מקומות ודרכים להתיישבות.

בין מטרות “הקיבוץ”, למראשיתוֹ, היתה, כאמור, הקמתו של בית־ספר צבאי להכשרת מפקדים. ב־1924 נערך קוּרס בתל־יוסף, בו השתתפו כמה עשרות צעירים מכל פלוגות הגדוד. שני קצינים אוסטריים לשעבר, ד“ר פון וייזל וד”ר אוטו האַן, הירצו והורו בו. הם לא ידעו עברית, והיה הכרח לתרגם כסדר מגרמנית. המַרצים הֶערו את שפע ידיעותיהם ובקיאותם – מה שלמדו הם באקדמיות הצבאיות ולפי תולדות מלחמות־אירופה. סברא, שהתלמידים לא רכשו הרבה בקורס זה; אולם המסע הגדול בעמק ובגבעות הגליל, שערכו בתום הקורס, היה בלי שום ספק מסעי לימודים צבאי עברי מן הראשונים בארץ.

מעטים היו קציני־הצבא המקצועיים, והיו רוחשים להם כבוד ויקר. תוך כדי הקורס נתבקש פון־וייזל, שהיה קצין ארטילריה במלחמת העולם־הראשונה, להגיש תוכנית להגנת יישובי עמק יזרעאל והגליל התחתון, נגד התקפה ערבית, אם תבוא מעבר־הירדן.

פון וייזל, בנוסח הסטראטגיה הגדולה, עיבּד תוכנית הגנה, מלוּוה בשפע מַפות, לפי כללי התמרוֹנים של צבאות אימפריאליים על פני שטחים עצומים. הוא הציע לפנות, במקרה התקפה כזו, את קיבוץ גשר, ולערוך את הכוחות המגינים על הגבעות משני צדי העמק. כן יפונו המושבות דרומית לדגניה, והכוחות היהודיים יתפסו עמדות בין דגניה וכנרת, כדי לסגור את הדרך לגליל. ועכשיו: אם הערבים יתקדמו לעבר העמק, יתקיפוּם היהודים ליד מַעיין־חרוד, בעוד שהכוחות בחזית דגניה–כנרת יעלו בעורף הערבים בבית־שאן; אם הערבים יפנו צפונה, לעבר הגליל, יעלו הכוחות שבעמק על עבר הירדן ויתקיפו משם את העורף הערבי.

התוכנית הוגשה לשוחט והוא שלל אותה מיד. פון־וייזל מספר:

שוחט דחה את התוכנית בנימוק שאסור לנו לפנות אף מושבה אחת; כשטענתי, שלפי הנחתו הוא, יתקיפו כ־3000 ערבים נקודה כמו גשר שבה רק 30 מגינים – ענה לי שוחט את התשובה שלא אשכח לעולם: “ולמה לא יוכלו 30 יהודים לעצור 3000 ערבים? הסיכויים שלהם להצליח די טובים.”

לוקאצ’ר סיים את לימודיו הצבאיים בגרמניה, חזר לארץ, ובתל־יוסף נפתח עתה בית־ספר צבאי, שמדריכיו אנשי “הקיבוץ”. את בית הספר ניהל יוסף חריט. לוקאצ’ר היה המדריך הראשי ועסק בעיקר בתורת־הצבא, יהושע אייזיק לימד שָׂדָאוּת ובנימין ביכמן אימן בנשק. בית הספר הוצרך להיות מוסד־קֶבע. האימונים נערכו בהסוואה של “קורס למדריכי התעמלות”. כל מחזור נמשך שלושה חודשים, והחניכים, שלמדו בקבוצות קטנות, עבדו גם במשק, כדי לחסוך בהוצאות. ליד בית־הספר נתקיימה ספריית־עזר צבאית.

זו פעם ראשונה שנערכו סיורים ארוכים בשטחים, נערכו אף תמרוֹנים בהם השתתפו עשרות מחברי הגדוד, ובאחד מהם “הותקפה” תל־יוסף. היו אלה קורסים שלא נודעו כמוֹתם בארץ. ההרצאות נרשמו ושוכפלו ושימשו את ההגנה עד מאורעות 1936. עברו את הקורסים כחמישים איש, שחזרו לפלוגות הגדוד ופעלו כמפקדי־כיתות.

כמסוֹרת “השומר”, פעל גם “הקיבוץ” בחשאיוּת חמורה. עד היום אין פרטים מלאים על דרכי פעולתו. בראש האירגון עמד, כנראה, ועד, שנימנו עמוֹ גם שוחט, הפטר, שניאורסון, חריט, אֶלקינד – בשעתו – ואחרים. היתה כנראה גם מועצה נרחבת, לדיונים בנושאים ובקווים כלליים יותר. ראש האירגון, ללא עירעור, היה ישראל שוחט. עוזרו, אשר על־האירגון ומה שמוגדר עתה בתואר “קצין מיבצעים”, היה בתחילה יהודה וולפזון, ולאחר שנספּה בתאונת דרכים, ב־1923, קיבל תפקיד זה יוסף חריט. מניה לא היתה חברה בוועד, מתרחקת היתה מוועדים, אך לא היה עניין שלא שוּתפה בו, ובשעת הצורך אף יזמה וניהלה פעולות שונות. ועם־זאת, ובכל־אופן, תמיד היתה עוסקת בגיוסי כספים, מקשרת עם חוגי הציבור השונים ומגיעה לכל איש, מוייצמן ועד השופט העליון ברנדיס וד"ר מגנס, – כמובן, מבלי שאיש “יקבע” אותה לתפקיד זה. וכן היתה, כמובן, תמיד משרד־הסעד של החברים, ואדם שצריך היה למשהו מיוחד, אם ניתוח בחוץ־לארץ, ואם עזרה למשפחה בארץ, היה מוצא את הדרך אל מניה, ולעתים קרובות היתה היא מוצאת את הנצרך, מתגייסת ומגייסת לעזרתו, בכל־לב. מניה לא הסתפקה בעזרה קצובה אלא חדרה לעומקם של דברים, כאילו היתה זו בעיה שלה־עצמה.

מספר חברי “הקיבוץ” היה כנראה בין ששים לשבעים, אולם עוד כמאה אנשים שוּתפו בפעולותיו בדרגים שונים. אנשי “הקיבוץ” חברים היו בפלוגות גדוד־העבודה ברחבי הארץ, אך את חברוּתם באירגון הצבאי שמרו בסוד אפילו מפני חברים־לאוהל.

היו מעוּרים ביותר בחיי הגדוד התוססים, חיי אנשים צעירים, המתמַכרים לדבר שבאמונה, בתנאֵי רעב לעתים, בעבודה קשה, ברחבי ארץ שמהוּתה עדיין לא כבשו, בהרגשת גדלוּת וחופש ללא גבול. ועם זאת התנסוּ גם בשעות רבות של אכזבה, קדרוּת ויאוש, של ויכוחים ומריבות פוליטיות עד אור־בוקר ופילוגים רעיוניים.

על הווי החיים בגדוד מספר אחד מחברי “הקיבוץ”, יוסף מלמוּד:

חוזרים היינו מעבודתנו לעתים בחצוֹת, מכוסי בוץ וסחוטים מעייפות ומוצאים את חדר האוכל מלא חברים רוקדים בדבקוּת. העייפות היתה חולפת מיד, תוך כדי שבירת הרעב בזנב דג־מלוח ולחם שנטרף בין הידיים. בפיוֹת מלאים היינו מדלגים אל הרוקדים בסגינים הספוגים בוץ ומשתלטים על המעגל, כשהנערות חובקות את כתפינו המרופשות.

אהבנו את חיינו כמו שהם ולא תארנו לעצמנו, שאפשר למצוא עניין וסיפוק באורח־חיים אחר. הריקוד תפס מקום נכבד בחיינו. היה זה ביטוי להרבה רגשות כאחד. כל חויה שתבעה ביטוי היתה מוּצֶאת בריקוד, שהיתה בו דבקוּת ושיכחה עצמית.

באותם ימים הגיעה משפחת שלונסקי לעין־חרוד. היתה זו משפחה ברוכת־כשרון. כל מי שהיה באותם ימים בעין־חרוד ולקח חלק בערבי החורף הארוכים בחברתם, לא ישכחם: לאברהם המשורר על שיחותיו, על סיפוריו המותחים, על ההומור והאהבה בהם העביר כל אחד תחת שבט חרוּזיו, ולשתי אחיותיו אִידה וּפַניה. הראשונה היתה שוֹבה את לבותינו בשירתה והשניה לא עַייפה מעולם לפרוט על פסנתר והיתה מרקידה אותנו עד כלות הנפש.

משהוקם הצריף הרעוע והישן כדי לשמש חדר אוכל, רצפוהו בקַצה אחד ברצפת עץ מוגבהת וקראו לה בָּמָה. כשהופיע פסנתר, אינני זוכר מנין ואיך הגיע אלינו, תפש את מקומו על "הבמה״, ששימשה גם אולם ריקודים. בעוד הלעיסה האחרונה של ארוחת הערב הדלה בפה, כבר היה מישהו מטרטר על הפסנתר מַנגינה חסידית או אוקראינית מושכת־לב. מיד עולה מישהו על ידו ודופק ברגליו בקרשי הבמה, בקצב המנגינה, וכהרף עין גדושה הבמה רוקדים. הקצב הולך וגובר, ההתלהבות עולה ונסערת. התורנים הסובבים בין השולחנות שהתפנו מסועדים, אוספים את הכלים כשגם הם מטופפים. המנגינה מושכת בקסמה, בקסם הרֵעוּת, הדבקוּת, ההתפרקות, האמונה הקנאית ביעוד וההרגשה שאינך יחיד.

הכל גרם לנו שמחה, העמק הרחב המשתרע לרגלינו. הרים הנישאים למראשותינו, ואתה עלֵה וטפּס כאוות נפשך, אם בחבורה עליזה ואם בחברת נערה אהובה, ואם יש ברצונך, עמוד וצעק מרוב אושר במלוא כוח ריאותיך ואין איש שיעצור בך. והיקום יעלוז באושרך.

שמחנו בבטחוננו, כי עושים אנו מה שצריך לעשות ומה שברצוננו לעשות. שמחנו שיכולנו לעמול בעמל המפרך, לעתים תוך רעב. לא הרגשנו במחסור, כי לא חסר לנו דבר, כי האושר מילא את ישותנו. שמחנו בגרעיני החומצה הקשים שניתנו לעתים במקום לחם, שבחלקם אפשר היה למלא את הקיבה ובחלקם להשתמש לצליפה בחבריך בקצה חדר־האוכל השני. שמחנו לשתיית תה בלתי־ממותק, בשותפות עם חבר מתוך קערית שזה עתה אכלו ממנה מרק. שמחנו להישגים בעבודה, לתלם ישר בחריש, לדונם נוסף בהספק היומי, להליכתן הנאה והערה של זוג הסוסות הצועדות לפניך בתלם.

שמחנו לשמש הזורחת עם בוקר ולשמים זרועי כוכבים בלילות. אכן, שמי הלילה היו עדים להרבה מחוויותינו: למתיחות שבשמירה, לחוויות של יציאה למרעה־סוסים ברחבי הבִּיצה, לגעגועים ואהבה ושירה על הגורן.

אוֹ הוֹ! אוֹ אוֹ! היינו קוראים במלוא גרוננו, כשאנו רוכבים חמושים על סוסותינו וכל עדר הסייחים והחמורים הסוסות והפרידות מקיפים את החצר בדהירה. הם היו נענים לקריאותינו וצועדים אחרינו אל העמק הרחב, לתוך אפילת הלילה. “יפים הלילות בכנען” היה פותח אחד בשיר וחברו עונה לו “צוננים הם ובהירים”.

אוֹ הוֹ! או הו! והעדר צועד וצועד. גדול הוא העמק ורחב ידים, ואנו אדוניו.

צעירי “הקיבוץ” מן המַסעירים היו, מהמחוללים עד בוקר ומשתכרים מכוסית אחת של יין, ושרים בכל לב ומתאַנים ל“אינטליגנטים” … יד היתה להם ב“חֶברה טראַסק”, חבורת העליזים שקמה בגדוד וביקשה להפוך את העולם בשמחה, ועם־זאת עושים היו את מלאכתם במחתרת, ממלאים הוראות ללא שאלות, מתאמנים, חופרים סליקים לנשק, מעבירים נשק ממקום למקום, נקראים למִשמַר אישים, או לשמירת מקומות שסכנה נשקפת להם.

כמו ב“השומר” כן גם ב“הקיבוץ” – קבלת חברים כרוכה היתה בתקופת נסיון ארוכה של פעילות ושל עיקוב מצד וָתיקים, עד שלא נמצא המועמד ראוי להתקבל כחבר, בהצבעה חשאית. סודיוּת זו עוררה חשדות של ה“חיצוֹנים” או גם של מועמדים וגרמה לעתים לאווירה לא־נעימה. אך בנקודה זו לא נוּתקו אנשי “השומר” מעבַרם המלא רזין ורום־ערך, מה שהעמידם לעתים כקבוצת־מיעוט בלתי־חדירה. על חיי איש “הקיבוץ” מספר יוסף מלמוד, שהיה אותו זמן בפלוגת תל־יוסף: “באחד הערבים קרא לי אריה אברמזון, מוותיקי ‘השומר’, והודיע לי על הקמת מחסן נשק באוהלי ושעוד באותו לילה עלי להתחיל בעבודת החפירה. הוא הזהירני על סודיות מוחלטת ומסר שעלי לדאוג לכך שאיש לא יימצא בלילה באוהלי.”

מלמוד מספר, כיצד הרחיק את חבריו מהאוהל באַמתלה כלשהי, שילשל למטה את יריעות האוהל, העמיד את המיטות זו על גבי זו ויחד עם אברמזון חפרו בור והכניסו לתוכו חבית. משסיימו, יצאו למקום שצוין להם ושם מצאו איש חמוּש שהמתין להם. מלמוד גילה לתדהמתו, שזהו שוּתפו־לאוהל. חיכו זמן־מה עד שבאה עגלה ושני הצעירים תמהו לגלוֹת, שעגלוֹנה הוא החבר השלישי באוהלם: כל אחד מהם פעל בשירות “הקיבוץ” מבלי לדעת כן על חברוֹ. רוכבים חמוּשים ליוו את העגלה, שבאה מהצפון, ומשקיבלו אותה לרשותם חזרו הרוכבים על־עקבותיהם. הורידו את הנשק והכניסוהו לחבית שבאוהל, כששני השותפים האחרים לאוהל מגלים, זו פעם ראשונה, שמקום משכנם הוא־הוא שנבחר לשמש כמחסן־הסתר. סיימו את העבודה, העמידו את המיטות במקומן והשלושה שכבו לישון כשכל אחד משתדל להיראות אדיש ורגיל – וכמי שידע הכל. האחד שהסתלק בחיוּך היה אריה אברמזון, מאַרגנוֹ של אותו מיבצע־מחסן.

עם הזמן חפרו באדמת האוהל בורוֹת־חבית נוספים שנתמלאו ורוקנו חליפות באקדחים, רובים ותחמושת. מחסן זה שימש תחנת־מעבר לנשק שנרכש בסוריה ובלבנון על־ידי חברי האירגון מכפר־גלעדי. מדי פעם היתה מופיעה מכונית ולוקחת חלק מהנשק למקומות שונים בארץ. הבאים לקבלו היו לרוב שאול מאירוב, יוסף רוֹכל (אבידר) וזכריה אוריאלי. ביקורים אלה חלוּ לפחות אחת לשבוע, אם ל“יבוא” נשק ואם ל“יצוא”, וכל פעם צריכים היו שלושת דרי האוהל לכנֵס את המיטות. לפתוח את הבורות ולסוגרם, לטשטש את העקבות, ועם בוקר לצאת לעבודתם כאילו מאומה לא קרה.

הגיע הזמן ומלמוד סיים כנראה את תקופת־המבחן שלו ; ערב אחד עיכב אותו יוסף חריט ליד הכניסה לחדר־האוכל וביקשוֹ ללכת אתו. הוא סיפר לו על קבוצת האנשים העוסקת בענייני בטחון והגנה, על מטרותיהם, ומסר לו, כי הוא מוזמן ל“פגישת חברים” שתיערך בשבת בחיפה.

בשבת – מספר מלמוד – קמנו עם שחר כדי לנסוע ברכבת לחיפה. מקום הכינוס היה באיזור הערבי של העיר, בבית מלאכה של אחד מבני משפחת וילבושביץ. באו חברים מפלוגות הגדוד בכל הארץ. ישראל שוחט פתח את השיחה, ניתח את המצב, הסביר את ההכרח בכוח לוחם אשר יעמוד להגנת הישוב העברי והמפעל הציוני כלפי חוץ ויהווה זרוע לתנועת הפועלים כלפי פנים.

אמנם מלמוד סבור היה שבכך צורף לאירגון, ונסתבר שטעה. הוא שם לב, שעדיין מסתייגים קצת ממנו, ואמנם רק כעבור שנה חזרו חברים מכינוס חשאי ומסרו לו שבכינוס כללי של האירגון נתקבלו חברים חדשים והוא ביניהם.

כאמור, כמעט שלא נשמר חומר־בכתב על מגמות “הקיבוץ”, תוכניותיו, דו“חות של דיונים וכינוסים, או דברי מנהיגיו. בדרך־מקרה נמצאה טיוטה־ראשונה של נוסח נאום, שהשמיע כנראה מאיר ספקטור, באחד הכינוסים של “הקיבוץ”, אל־נכון בעת פולמוס ה”שמאל" וה“ימין” בגדוד־העבודה. זוהי אחת ההצהרות הבודדות והחשובות אודות “הקיבוץ”, וכיצד ראו מנהיגיו ופעיליו את מהותו ודרכו. וזה לשון המיסמך:

עוברים (ות) לפנַי שנות קיומו הראשונים (ות) של הש' (השומר) והוא ביטוי עז של התעוררות הכבוד הלאומי, כובש, המישב את האדמה בדמו והוא מגן עליה באשר יודע הוא מה זה כבוד לאומי, קם והכריז השומר: – כיבוש והגנה ושמירה על אינטרסים של יום־יום.

אולם כבר שנה־שנתיים לפני המלחמה נשמעו באסיפות הכרזות ונאומים רבולוציונריים, כי הדרך אל כיבוש עמדות יחידות הוא פרוצס ארוך, ודרושה צורה אחרת לכבוֹש את הארץ – צויין באיזה אופן לחדור למשרדי הממשלה, לצבא, לבתי הספר, להכיר את “התורכים הצעירים”, ללמוד את המצב החוקי והאדמיניסטרטיבי של הארץ. דוּבר על אלמנטים אשר צריך לגייסם ולהביאם לארץ. דובר גם על הצורך וההכרח ללמוד איך נשתחררו עמים אחרים. לאט לאט הפך השומר לאגודה פוליטית השואפת למטרות ידועות.

ככה מצאה אותו המלחמה. רדיפות הממשלה חנקו לגמרי את ההסתערות הזו. שום פעילות חיובית אי־אפשר ליחס לאגודה בשנות המלחמה הראשונות. לעומת זאת, משנת 1917 והלאה היו החברים מלאי התעוררות, תחת רושם המאורעות שפרצו פתאום, כובד המשא שהושלך, השלטון העריץ אשר הלך ופינה את הארץ, ובמקומו – בית לאומי, גדודים עבריים, עליה חדשה. האופקים כאילו התבהרו, החלום הלך ונתגשם – בסיבת גורמים ידועים ניתנה לנו הארץ ואנו עומדים על סף מדינת היהודים.

ככלי ריק הועמדה אז האגודה. הרעיון, המטרה, כאילו נתגשמו. גם בנסיון המעשי בהגנה ובנשק שרכשנו לנו בשנות השמירה והכיבוש לא היה צורך. כי הן לא צבאיות סתם היתה המטרה. הורגש צורך גדול בהתלכדות הפועל לגוש אחד אשר יבליט את עמדתו ביצירת המדינה היהודית. אנו בתור פועלים לא עמדנו רחוק מכל הזרם הזה – נוצרה אחדות־העבודה וגם אנו הצטרפנו אליה.

עברה שנה, גל של אכזבה הציף את הארץ – פיזור הגדודים, הפּרעות שנעשו כתוצאה מהסתת השלטון את הערבים, מאורעות הגליל – כל אלה הראו, כי עניין הבית הלאומי ישמש לאנגליה רק אמצעי להעביר את מטרותיה במזרח הקרוב. עובדה זו התבטאה עוד יותר לאחר־כך: הפוליטיקה הפשרנית של סמואל, הספר הלבן, העזרה המוסרית אשר הושטה לערבים מצד חוגים רחבים של השלטון האנגלי.

עברה שנה אחת וצצה מחדש האידיאה בדבר התלכדות הק' (הקיבוץ). קומץ קטן של אנשים העיז להכריז שהוא רוצה לשחרר את הארץ, קיבוץ אשר ילכד סביבו את הכוחות הרבולוציונרים ובאחרית הימים יהיה הוא הדוחף והמוציא לפועל את שיחרור הארץ.

הונח היסוד וסומנו האמצעים אשר יובילו למטרה:

1. חדירה לתוך מוסדות הממשלה והֶרגל לשלוט באפַרט המורכב הזה.

2. לימוד כל מיני מקצועות אשר יקלו עלינו את שחרור הארץ.

3. יצירת נקודות משקיות על גבולי הארץ.

4. הגנה עצמית ומתוך שורותיה לחנך אלמנטים רבולוציונרים.

5. תעמולה. חדירה רבולוציונרית בשדרות העם, בראש וראשונה בתוך ציבור הפועלים – הגוש הכי תוסס והכי רבולוציונרי.

בכל הזמנים ואצל כל העמים היו והתפתחו תופעות של מרד. ידוע גם אשר עמנו מצטיין במרידות כאלה. צורות המרד הן שונות. אקח את שתי הדוגמאות הכי מפורסמות בדברי ימי העמים:

א. מעמד או ציבור מאורגן לוחם נגד השלטון הקיים.

ב. עם המדוכא על־ידי עם שני חזק ממנו, רוצה להשליך את שלטונו מעַליו.

מצב עמנו הוא מיוחד במינו. לפניו עומדות שלוש דרכים, אשר יעמידו אותו בשורת העמים ויתנו לו אפשרות של קיום: הוא צריך לאסוף את פזוריו על טריטוריה אחת; להעביר את חייו לחיים פרודוקטיבים, כדי ליהָפך לעם עבודה; הוא צריך שלטון עצמי.

אני מתאר לי את העבודה הזו, ככה: התפקיד הראשון ממלא העם כולו על־ידי הסתדרות אחת, את התפקיד השני ממלאות המפלגות בצורות שונות, התפקיד השלישי – שלטון עצמי – לוקח עליו “הקיבוץ”.

וזה המחייב קיום של קיבוץ כזה. אנו חורתים על דגלנו: אם העם הולך ובונה לו מדינה ומשתחרר מעוּלם של עמים שונים ושב לארצו – צריך שהוא יהיה חופשי בה ויבנה את חייו כרצונו הוא בלי אפוטרופסות של מישהו.

דבר אחד צריך להיות ברור: מרד עושה כל העם. קבוצת רבולוציונרים יכולים להראות את הכיוון לעם, להוליך אותו כלפי השחרור, לנהל אותו, אבל את המרד עושה העם כולו. אַל נצמצם את האידיאה הגדולה הזו ונחליף אותה במלחמה היום־יומית של מעמד הפועלים. זאת תעשינה המפלגות. צריך לשתף את כולם, לשאוף ביחוד לכוחות הצעירים הפרוגרסיביים. כל העם צריך להיות חדור הכרה של הסרת השלטון הזר. לא חשובה לנו הסטרוקטורה של המדינה היהודית. לנו חשוב קודם כל שהיה תהיה.

בעצמנו אנו נחיה את החיים הקוֹמוּנַליים. אלה חיי קבוצה אשר לא ניזונה משום תיאוריה. היא באה כתוצאה ישירה של רצון בחיים חופשיים. אבל בעמדי לפני השאלות, אם לכוון את צעדינו להטפה בלתי פוסקת ולקרוא את העם לשחרורו, או לפתח בקרבו סיסמאות חברתיות שונות – אני עומד על הראשון. הדבר השני יעשה הזמן.

בזה אני גומר הפעם. בהחלט לא חשוב מה יהיה הרכּב המדינה העברית. לנו דרוש שמדינה כזאת תהיה פה בארץ ומשוחררת מעול זר.

זו פעם ראשונה בתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל הנתון רק שמונה שנים לשלטון בריטי, שהמאנדאטור נראָה ככובש זר, ועולה הסיסמה: שיחרור מעוֹל זר. זהו עיקרו ומהותו של “הקיבוץ” בשנות העשרים – לא רק הגנה מפני מהומות ערביות, אלא מַאגר כוח שיוכל גם לשחרר את הארץ מהכיבוש הבריטי ולהקים את המדינה היהודית העצמאית.

נאום זה, שכאָמור היה היחידי שנשמר בשלימוּת מאותם ימים – הושמע בשעה שגדוד־העבודה התחלק לשני מחנות: מכאן התובעים “השמאלה” ומלחמת־מעמדות חריפה יותר, וכנגדם הגורסים שהגדוד איננו צריך ליהפך לכוח פוליטי עצמאי, אלא להמשיך כגדוד־קומונה גדול, שממילא מַאציל מהשפעתו בארץ. בפולמוס הזה לא השתתפו במידה ניכרת אנשי “הקיבוץ”; רובם, עם המנהיגוּת הוותיקה כולה, ראוּ לפניהם רק מטרה אחת – חיזוּק כוח הבטחון, זוהי המטרה הראשית, ואידך זיל גמור.

בראש השנה תרפ"ו, סתיו 1925, מלאו חמש שנים לגדוד־העבודה. הגדוד היה בשיאו – במניין חבריו, בהישגיו ובמספר הפלוגות. המאורע נחוג בפאר ובהדר ולכבוד החג התכנסה מועצת הגדוד, בתל־יוסף. אותם ימים הגיע החשמל לראשונה לעמק, ושלונסקי כתב שיר לכבוד המאורע. באותו לילה חגיגי של פתיחת המועצה נולד השיר “לא רוצים לישון, רוצים להשתגע” ולצליליו רקדו שעות ארוכות בשכרון חוּשים, עד לאפיסת כוֹחות. הילוּלת השמחה עברה על גדותיה. מספר מלמוד:

מאות חברים באו למועצה, עד שנדמה היה, כי הפלוגות התרוקנו ואיש אינו עובד. הוכנה תערוכה על התפתחות הגדוד ומפעליו. משקי הגדוד הביאו לתערוכה מתוצרתם ומעל לכל התנוססו שתי דמויות ענק שסימלו את איחוד הכפר והעיר.

הדיונים התנהלו ברוב עם, בהרגשה של גאות ושל הרחבת אופקים. עם גמר המועצה החלו “שלושת ימי המשתה”. משתה לא היה זה אמנם, כי שתו רק מים, אולם השמחה היתה רבה. שוב כמו חזרו ובאו הימים הראשונים.

שמחנו ליש אשר הושג, ליכולת הגלומה, שמחנו, כי נדמה היה לנו, כי אכן הוכחנו את צדקת דרכנו.

שלושה ימים ושלושה לילות רקדו, לא עבדו ונדמה לי כי גם לא אכלו. ואמנם, מי יכול היה אז להאכיל עם רב כזה? האנשים הלכו כשיכורים. כאשר עייפו, נרדמו באשר עמדו. התעוררו כאילו כפאם שד, חבקו זרוע בזרוע והחלו לטופף ברגליהם כשהתנומה עוד בעפעפיהם. ועוד טרם אלה שוקעים שוב בתרדמה ומעגל אחר רוקד כבר אי־שם, קבוצות קבוצות, חבורות חבורות. מתפרדים למעגלים קטנים וחוזרים ומתמזגים שוב. כך בשעות הצהרים ובין הערביים, בחצות או עם אור בוקר. איש לא ידע את הזמן ואיש לא מנה את השעות. “לא רוצים לישון, רוצים להשתגע” – פזמון זה שנפוץ אחר־כך בכל הארץ, נוצר אז, בשלוש היממות בתל־יוסף. “להשתגע, להשתגע עד הסוף”.

באותה מועצה נבחרו, כאמור, שוחט, אלקינד ומכנאי בתור משלחת לברית־המועצות. באותה מועצה, מבלי שהחברים בחוץ הרוקדים עד־שגעון ירגישו בכך, ניבעו הבקיעים הרציניים, שלאחר זמן־מה מוטטוּ את הגדוד.

היה זה זמנה של העלייה הרביעית – זעירבורגנית בעיקרה, לא־חלוצית. בניית עיר ללא תיכנון, תחרות בפתיחת חנויות, ספסרות בקרקעות, רדיפת נוֹחוּת לפרט והתבססות מהירה. התחזקות “מעמד בינוני”, המפתח כביכול את הארץ לפי חוקי הקאפיטאליזם, הרכוש הפרטי, מה שמתקרא בלשון־נקייה “יזמה פרטית”.

מלחמתה של צמרת אחדות־העבודה נגד הגדוד ומנהיגיו הרחיקה את הגדוד מהמפלגה וגרמה לחזק בלב חבריו את ההרגשה, כי יכולים הם לסמוך רק על עצמם; והיה זה כשמן על מדורתו של “השמאל” בגדוד; בעוד שמהפכת־אוקטובר היתה כוח־מושך, קוסם לרבים־וטובים בעולם ובארץ. וכך, חלק מאנשי הגדוד, מנחם אלקינד ודויד הורוביץ בראשם, השמאילו־והלכו. בתחילה, לא ויתרו על עצם הציונות ומטרותיה והסתפקו בתביעה להדגיש יותר ויותר את גורם מלחמת־המעמדות ומסקנותיה הפוליטיות. עם הזמן התרחקו רבים מהציונות ומטרותיה, ועד לניתוק גמור.

בארץ פעיל היה אותו זמן מיעוט קומוניסטי קטן שהיה לפה לסיסמאות הסובייטיות, והציג את הציונות והיישוב המאורגן בתור סוכני האימפריאליזם הבריטי, המעכבים את הגאולה־העצמאות של הערבים בארץ. מאנשי המפלגה הזאת – “הפראקציה” כפי שכוּנתה, נתנו ידם לערבים במלחמתם, סייעום בתעמולה ולעתים אף בהסתה. שנואים היו על היישוב היהודי, נרדפים על ידי הבריטים, חיים במחתרת. חודרים היו לאירגונים שונים, כדי להסווֹת את עצמם ופעולותיהם וכדי למסוך בהם את אַרסם. משהסתננו לגדוד־העבודה נסתייעו שם בהלכי־הרוח האופוזיציונריים והשמאליים, ברומאנטיקת־מחתרת שלהם, הטיפו בקנאוּת לעמדותיהם ולא בחלו בשום דרך, בגלוי ובהסתר, של ציד נפשות.

הפולמוס בגדוד־העבודה בין “ימין” ו“שמאל”, אף הוא נסוֹב לכאורה על היחס לחברי ה“פראקציה”: אלה תבעו את הוצאתם מהגדוד, מאחר שהם חותרים ולוחמים נגד מטרותיו ותקנונו, ואלה התנגדו לכך – תוך הצהרה כי אינם מזדהים עם החתרנים ומטרותיהם. אך לאמיתו של דבר היה זה ביטוי לפילוג עמוק שחל בגדוד ושעיקרוֹ התכּחשות, ברורה או מצועפת, של אנשי “השמאל” לציונות ושאיפותיה.

מסע השלושה – שוחט, מכנאי ואלקינד – לברית המועצות, כמה חודשים לאחר מכן, נראה שקבע את דרכו של אלקינד, מי שהיה חברו של טרומפלדור, ממנהיגי העלייה החלוצית הגדולה וממייסדי הגדוד. דומה כי בשיחותיו עם הרוסים נשבּר בו משהו – סופית – עד כדי גמַר־חשבון עם עבַרוֹ של עצמו, קבלת העֶמדה הסובייטית והסכמה לעשות את שליחותם בארץ ובעולם היהודי. והיה זה בשעה שהשלטונות הסובייטים התכוננו לבטל את הלגאליות של “החלוץ” (השמאלי) ברוסיה, ועם זאת החלו בקולוניזציה יהודית בקְרים, תוך עזרה ניכרת מצד קרנות יהודיות בארה“ב. היה זה “הישג” לא מבוּטל בבוא מנהיג “ציוני” פוֹנה־עורף למפעל בארץ־ישראל ומצטרף למחנה הקומוניסטים. אלקינד, מאוּכזב מן המַעש האיטי, מהקשיים, מהעתיד שנראה לו חסר סיכויים לשינוּי – היה האיש. כשחזר לארץ – שב לפעילות הפוליטית, להחרפת המאבק של “השמאל” בגדוד ול”הבהרת דרכו". חבריו לא ידעו עדיין, כי בלבו הוא כבר רחוק מהארץ ונאמניה.

מועצת־הגדוד בראש השנה תרפ“ו אישרה גם את מיזוג תל־חי וכפר־גלעדי ליישוב אחד, מעשה שהעמיק את הסיכסוך בין “השומר” ו”הקיבוץ" מזה לבין צמרת אחדות־העבודה מזה.

תל־חי רחוקה היתה שני קילומטרים מכפר־גלעדי, לא היו באזור אדמה ומים מספיקים לשני היישובים, והמוצא ההגיוני היה איחודם. רוב חברי תל־חי רצו באיחוד והחליטו כך ברוב של 28 נגד 12. המתנגדים היו וָתיקי המקום, ביניהם אלכסנדר וצפורה זייד, שעזבו בשעתו, לאחר סיכסוך, את כפר־גלעדי. צמרת אחדות־העבודה לא הסתירה את מורת־רוחה מן האיחוד, אשר ישאיר בצפון נקודת יישוב אחת, כפר־גלעדי, בו תהיה שליטה לאנשי “השומר” ו“הקיבוץ”; בטענה, שיש להגן על ותיקי תל־חי, הגם שהם מיעוט שם – החליט הוועד־הפועל של ההסתדרות, שאין להוציא־לפועל את דבר האיחוד, ויש להשאיר את שני היישובים כמוֹת־שהם ואילו הרוב בתל־חי, הרוצה באיחוד, יכול לעזוב את המקום וללכת לדרכו.

אנשי כפר־גלעדי, נזעמים על החלטה זו, ביצעו את איחוד שני היישובים – חרף התנגדות חריפה של המיעוט, הוותיקים, בתל־חי, והגיעו דברים עד לידי התנגשות בשדות שני המשקים. המאַחדים נענשו בהוצאתם מההסתדרות. מניה החרוצה עשתה מיד חוזים עם “הדסה”, כדי להבטיח על־ידיה את העזרה הרפואית לחברים, ונציגי הכפר הצליחו לשכנע את ראשי פיק"א, בעלת הקרקעות, לבַל יִשעוּ לתביעת ההסתדרות למנוֹע כל עזרה ליישוב המַרדן.

הוועד־הפועל של ההסתדרות מינה ועדת־בירור, שנועדה בתחילה לדון בשאלת האיחוד שבין שני היישובים. אל־נכוֹן בהשפעתה של קבוצת־גולומבּ, הורחבה פעולת הוועדה, עד כדי בדיקת מעשי “הקיבוץ” בכללותם ומידת כּשרוּתם. הרכב הוועדה: יצחק בן־צבי, הוּגו ברגמן, מאיר יערי, אהרון סטודניץ.

הבירור התחיל בסוף אוגוסט 1926. את “השומר” ייצג חנוך רוֹכל, איש גדוד־העבודה בתל־יוסף. אליהו גולומב שיטח בפני הוועדה את טענותיו ותלונותיו שקיבּץ במשך השנים האחרונות.

הוא האשים את “הקיבוץ” בקיום אירגון לענייני הגנה ובטחון בלי רשות וסמכוּת, והביא כראיה את תפיסת אבן־הריחיים ואת ה“אֶקס”. וכן טען, כי ל“חוג” – כפי שכונה “הקיבוץ” בדיוּנים – יש תקנות “אשר בהן גם סעיף בדבר קשרים עם הקומינטרן”. והוא דיבר על “פעולות בלתי אחראיות של הקיבוץ, שהזיקו לפעולות ההגנה וסיכנו את קיום הישוב העברי ככלל ואת קיומו של ציבור הפועלים בפרט”.

בסעיף זה התכוון כנראה להריגתו של תּופיק ביי, רוצחם של העולים ביפו. הוא טען, שהדבר נעשה ללא ידיעת ההגנה. על כך השיבו אנשי “הקיבוץ” – אלה שהסכימו להעיד בפני הוועדה – בתקיפוּת, כי הדבר נעשה באישור ההגנה (לאחר שנים סיפר יוסף הֶכט, מרַכז ההגנה בעת ההיא, כי מסרו לו על הפעולה, אך הוא לא הביע דעה. שתיקתו – כך אמר – יכולה היתה להתפרש כהסכמה). אולם אנשי “הקיבוץ” לא רק התגוננו; לתדהמתם הרבה של חברי הוועדה שלא ידעו על כך, העידו עתה אנשי “הקיבוץ” כי את די־האן הרגו אנשי ההגנה.

חלק מאנשי “השומר” סרבו להופיע בּפני הוועדה. היו בוטחים בצדקת מעשיהם ולא היו נכונים לתת דין עליהם בפני ועדה שאנשיה אינם מעוּרים בענייני בטחון. גם מניה נקראה להעיד, וסרבה – היא לא רצתה לשקר, ואף לא רצתה “להוציא החוּצה” את האמת.

איש־מַפתח אחר שסרב להעיד היה מרַכז פעולות ההגנה וראשה הרשמי – יוסף הכט, שפעמים רבות שיתף פעולה עם אנשי “הקיבוץ” ונסתייע בעבודתם. משבא לפני הוועדה וראה את הרכֵּבה, כּלָא את עדוּתו. ענייני ההגנה והבטחון מחייבים סודיוּת – טעַן – ואילו ועדה זו היא “פוֹרוּם רחָב”, שרוב חבריו אין להם קשר מספיק עם ענייני־בטחון והדרכתם.

הוועדה המשיכה בחקירת עדים, והיה הרושם שאינה יכולה להגיע לתוצאות והיא תסתפק בחוות דעת בלתי־מחייבת. אולם יומיים לפני סיום עבודתה הופיע בפניה מאיר קוזלובסקי, מי שהיה חבר “השומר” ואיש כפר־גלעדי, וגילה בישיבה סגורה של הוועדה “את כל האמת”, כפי שנאמר אז, כנראה כל מה שהוא ידע על פעולות “הקיבוץ”. אנשי “השומר” מטעימים, שעדוּתו ו“גילוייו” באו על רקע סיכסוך אישי. הם ראו בכך “בגידה”. בכל אופן, עדותו של קוזלובסקי, גיסם של גלעדי ושל זייד, הכריעה, והוועדה יצאה במסקנותיה נגד “הקיבוץ”. הללו נוסחו כ“תשובות ועדת־הבירור לשאלות הוועד הפועל של ההסתדרות”. התשובות נכתבו במידת־מה של הסוואה, כדי לשמור על הסודיות.

שאלה ראשונה שעמדה לפני הוועדה, היתה “אם נכון הדבר, שקיים בקרב חלק של חברי האגודה [גדוד העבודה] חוג מאורגן המנהל פעולה סיפַרטית בענייני התעמלות [הגנה] בקביעות ?” על כך עונה הוועדה :

נוכחנו, כי יש יסוד להאשמות הוועד־הפועל. ישנן תחת ידינו עדויות המבססות את ההאשמה, שבקרב חלק של חברי האגודה, היה קיים חוג מאורגן, המנהל פעולה סיפרטית בענייני התעמלות בקביעות. החוג הזה, שנקרא גם הקיבוץ, גרעינוֹ העיקרי היה מורכב מאלה שהיו חברי הנוטר [“השומר”], הנמצאים עכשיו בכל סניפי האגודה [פלוגות גדוד־העבודה] ובחלקם גם בכפר [כפר־גלעדי], ואליהם נספחו גם חברים חדשים מחברי האגודה.

שאלה אחרת שנתבקשה הוועדה לענות עליה היתה פרשת “אבן הריחיים” (הממולאת בנשק) ש“העלימו” בתגובה להַעלָבתם על־ידי יריביהם בהגנה: “אם נכון הדבר, שחברי החוג הזה בכפר, אשמים במעשה האבן?”

הוועדה עונה:

העלמת האבן היא עובדה. אולם אין לראות מתוך עצם המעשה את כוונת העושים, אם הכוונה היתה להעלים רכוש חברתי בשביל איזה חוג או איזה נקודה, או שזו היתה רק פעולה בלתי אחראית של משחק חברים ושל חשבון חברים ביניהם. שנית, אין לייחס את המעשה לחברי הכפר בתור חברי החוג [“הקיבוץ”], מכיוון שהדבר היה מכוון נגד חברים אחרים ששייכים היו לפי הנחה לאותו החוג ובלי דעתם של חברים ששייכים לחוג. לפיכך, אין להטיל את האשמה בעד המעשה לראש החוג [ישראל שוחט].

השאלה הבאה היתה בעניין האקספרופריאציה: “האם נכון הדבר, שחברי החוג הזה סידרו את עניין המרכבה?”

והתשובה:

חומר החקירה אשר בידינו נותן יסוד מספיק לאשמה, שמעשה מרכבה סודר על־ידי אחדים מחברי החוג הזה מהכפר ומחוץ לכפר ובידיעתם של שאר חברי החוג הנ"ל, לפחות אחרי מעשה.

שאלה אחרת: “אם נכון הדבר, שועד ההתעמלות של האגודה [ועד ההגנה של גדוד העבודה] לא עמד תחת משמעתו של ועד ההתעמלות הכללי?”

והתשובה:

ועד התעמלות של האגודה עומד תחת מִשמַעתו הסיפַרַטִיבית של החוג. א.וי. [אלקינד וישראל שוחט] עמדו לפי העדויות שישנן תחת ידינו במשך תקופה ידועה בראש החוג וגם ניהלו בו־בזמן את עבודת ההתעמלות של האגודה לפי הוראות חשאיות וסיפרטיביות מאת החוג.

ועדת־הבירור נתבּקשה גם לענות, אם אמנם ניהלה המשלחת של הגדוד בברית־המועצות משא־ומתן פוליטי. והתשובה היא:

לפי העדויות אשר תחת ידינו, יש יסוד לאשמה, ששני חברי המשלחת – שניהם מנהיגים בחוג הנ"ל [שוחט ואלקינד] – ניהלו לפני צאתם לחוץ לארץ משא ומתן פוליטי, הגישו תזכיר פוליטי, ועל סמך זה השיגו רשיון, אולם אין לנו ידיעות על פעולותיהם ועל תוצאות פעולותיהם בחוץ לארץ.

אלו היו מסקנות הוועדה. אנשי “השומר” לא הכחישו אותן, אך הם טענו, שמדוּבּר בפעולות שוועדה הסתדרותית איננה צריכה לדון בהן, והם עניינם של פעילי ההגנה והבטחון. אמֶת, פעולותיהם לא נעשו על דעת ההגנה הכללית ואלה שעמדו מאַחריה, והם פעלו כאירגון נפרד. וזאת, לפי שהם סברו, כי ההגנה הכללית איננה פעילה במידה מספקת, איננה מאורגנת ואיננה מצוידת היטב, ויש בכך משום סכנה ליישוּב היהודי. ההגנה, לפי מצבה ודרכה בעת ההיא, היתה, לדידם, לא מוסד מרכזי מחייב.

ועדת הבירור קיבלה את מסקנותיה בשעה שהגדוד המפולג בין ימין ושמאל עמד כבר על סַף הפירוק. פעולת “הקיבוץ” היתה אחוזה־ודבוקה בגדוד, ובלעדיו לא היתה אפשרית. כתום הדיונים של ועדת־הבירור, היה גם “הקיבוץ” – שחבריו מעורבים במחלוקת־הפילוג בגדוד – על סף הקפאון. מהלומה נוספת הנחיתה עליו בגידת לוקאצ’ר.

הרבה תקוות תלו בלוקאצ’ר, היו מצפים, כי אחרי לימודיו בגרמניה יצליח לייסד בארץ בית־ספר צבאי, שיוכל לחנך מפקדים ומדריכים, ואמנם שלושה מחזורים עברו דרך בית הספר של תל־יוסף ותלמידיהם התפזרו ברחבי הגדוד. אולם לאחר כחצי שנה התברר, כי לוקאצ’ר, תוך כדי לימודיו בגרמניה, נתפס לקומוניזם. בתל־יוסף נתגלה כקומוניסט מובהק, ודומה שגם הוכחו קשרים שלו עם המפלגה הקומוניסטית בארץ. בעוד שחברי “פראקציה” אחרים טרם גוֹרשו אז מהגדוד, החליטו אנשי תל־יוסף להרחיק את לוקאצ’ר. הוא עבר לפלוגה בירושלים, שהיתה בעלת נטיות שמאליות, ונשאר שם עד הפילוג. עניין זה, יחד עם מריבוֹת־הגדוד האחרות, גרמו לביטוּל בית־הספר הצבאי.

היתה זו מכה קשה. לוקאצ’ר, מן הדור הצעיר ב“קיבוץ”, מקובל על הבריות, אמיץ ונועז, איש צבא בעל יֶדע וכושר־ביצוע שלזכותו נזקפות פעולות רבות. קרוב מאוד היה למניה, שהשפעתה עליו בתחילה היתה רבה. עכשיו, גם הוא בגד.

לוקא־לוקאצ’ו, שלא כאנשי־שמאל אחרים בגדוד, שפרשו וירדו לחוץ־לארץ, חלקם הניכּר לרוסיה – נצטרף לפ.ק.פ. בארץ גוּפא. הוא נצטווה להכחיש כל קשר עם הפראקציה, לעורר רושם אצל חבריו־לשעבר כי לכל היותר הוא אוהד לקומוניסטים, אבל לא חבר המפלגה.

לאחר שלושים שנה, כאשר מנהיג הקומוניסטים בארץ בשנות־העשרים, יוסף ברגר־ברזילי, חזר אלינו מרוסיה, שם החזיקוהו בבתי־סוהר ובסיביר יותר מעשרים שנה, נתגלה, כי ללוקא היה תפקיד נכבד בפ.ק.פ. – הוא נצטרף למפלגה כ“חבר קונספיראטיבי” והיה ממוּנה על כל הפעולות המחתרתיות ומפקד קבוצה מזוינת. חברוּתו במפלגה היתה נִסתּרת גם מחברי־המפלגה עצמם, להוציא שניים־שלושה מנהיגים. לוקא היה אחראי למקומות־סתר לפגישות, לבטחונם האישי של מנהיגי המפלגה, לאירגון הקשרים עם חוץ־לארץ ולהשגחה על הצופנים. הוטלה עליו גם שליחוּת מיוחדת, מאחר שידע ערבית – לקיים את הקשרים מטעם ה“פראקציה” עם מנהיגי הלאומנים הערביים, – המופתי ורֵעיו. שליחות זו, לפי תביעת הערבים, נעשתה בסוד מוחלט גם לגבי חברי המפלגה הקומוניסטית, באשר הערבים סלדו מקשרים עם יהודים, ואפילו קומוניסטים; ומצד שני, חוששים היו מנהיגי ה“פראקציה” שקשרים כאלה יעוררו התנגדות גם בין חברי המפלגה הקומוניסטית.

לוקא חי בירושלים, מנוּדה מרוב חבריו לשעבר, אולם, כדברי ברגר, עושה את עבודתו החדשה בהתלהבות ובאמונה, כיאות ל“אידיאליסט של הגימנסיה”. עדיין מכבד היה איש אחד, מניה – שלא נטשה חבר, באשר יהיה.

היתה זו שנת מלחמות בתוך גדוד־העבודה. מי שהיו ידידים, מי שרצו לבנות יחדיו חברה חדשה בארץ, מי שהתגוררו זה עם זה באוהלים, רעבו ביחד, טיפחו תקוות ביחד שנים רבות – נתפלגו ונסתכסכו עתה במריבות קשות. שאון הרוקדים בלילה נהיָה עז יותר, צועק־מיוּאש יותר. שוֹחרי טוב ושלום ניסו לרכּך, לפייס – ללא הצלחה. בשלהי 1926, בחודש דצמבר, הגיעה המחלוקת לשיאה: נערך מישאל בגדוד בשאלת גירושם של אנשי ה“פראקציה”. הרוב הצביעו לחיוב, והיה זה האות לפילוג המחנה: קם גדוד “שמאלי”, מורכב ברובו מהקבוצות העירוניות, וכנגדו “גדוד ימני”, ובו בעיקר המשקים – תל־יוסף, כפר־גלעדי ורמת־רחל. ותיקי “השומר” ופעילי “הקיבוץ” לא נטלו חלק רב בוויכוח עצמו, כל עוד היה זה “בירור רעיוני”; ראש־וראשון היו תמיד, לדידם, ענייני ההגנה והבטחון, חישול הכוח היהודי. הדקדוּקים הפוליטיים נראו להם דברים שבדרגה שנייה, מה־עוד שיש־ויש מי שמתמסר להם די־הצורך. ואילו משראו ראשי “הקיבוץ” להיכן הגיעו הדברים בגדוד, וכי אין עוד מקום לפשרה, הם התחילו דוחקים לקראת הפילוג. רוב חברי “הקיבוץ” היו עם “הימין” בגדוד, החלק הציוני. בכפר־גלעדי הצביעו 65 לימין ו־9 לשמאל.

השמאל רצה להמשיך את פעילותו בארץ, אך פלוגותיו העירוניות לא יכלו לקיים את עצמן באותו זמן של חוסר עבודה, וקמעה קמעה התפזרו לכל עבר. אלקינד סרב להישאר בארץ ולהצטרף ל“פראקציה”, המסייעת או אפילו מעודדת את אנשי המופתי במלחמתם ביישוב היהודי. מספרים שאמר, כי מוטב לו להיות אחרון האיכרים ברוסיה מאשר “מוֹפס” בארץ־ישראל. הוא אירגן את תומכיו, ובסוף שנת 1927 התחילו יורדים מהארץ, קבוצות־קבוצות, לברית המועצות.

דויד הורוביץ, חברו להנהגת הגדוד, שיתף פעולה עמו ב“שמאל”, אך לא קיבל את מסקנותיו של אלקינד ולא הסכים לירידה מהארץ. ישראל שוחט וחבריו נזעקו לפעולה בין צעירי “הקיבוץ” שלא להצטרף ליוצאים והצליחו לשכנע רבים. כשבעים איש יצאו עם אלקינד; בהם פחות מעשרים וחמישה מתוך צעירי “הקיבוץ” – ואף לא אחד מהוותיקים, להוציא את שמעון דרוקר.

תוך כדי כך לא חסכו אנשי “הקיבוץ” מאמצים, שהנשק במחסני הפלוגות לא יפול לידי אנשי ה“שמאל”. המחסן הגדול של תל־יוסף, השני בגודלו לאחר כפר־גלעדי, ובו מכונת ירייה, 70 רובים, 60 אקדחים ותחמושת רבה, הועבר למקום שמחוץ להישג ידם וידיעתם. מחסן הנשק בתל־אביב, שהפלוגה בה נטתה לשמאל – הועבר על־ידי יוסף חריט למקום מבטחים של ההגנה. וכך גם במקומות אחרים.

פלוגות השמאל נתפרקו. בגדוד “הימני” נשארו המשקים החקלאיים. כעבור כמה שנים נצטרפו לקיבוץ המאוחד.

תמה פרשת הגדוד, שלעת־גאוּתו התמודד עם חזוֹן קומונה כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. עם פירוקו, קפאו חיי “הקיבוץ”, אותו אירגון־הגנה מיוחד־במינו חשאי־שבחשאים, שכל פעילותו ומעשיו התרכזו בתוך הגדוד ובפלוגותיו.

אנשי אלקינד יסדו כפר שיתופי בקרים. היו שרצו לקרוא ליישובם בשם עברי ואחרים תבעו שם רוסי. לבסוף באו לידי פשרה וקראו למקום “ויאַ נובא” – נתיבה חדשה בשפת־אספרנטו. כפי שנמסר, דיברו ביניהם עברית ואף ניסו לחנך את ילדיהם בעברית. היישוב נתקיים עד שנת 1931 ונתפורר. אלקינד נצטרף למערכת העתון האידי “עמעס”. בראשית הטיהורים של שנת 1936 נאסר עם כל חברי המערכת, וכמנהג המקום־והזמן־שם מסר הודעה. אלקינד הצהיר שהוא “סוכן אימפריאליסטי ציוני”. בשנת 1937 הוצא להורג.

לוקאצ’ר היה חבר במחתרת פ.ק.פ. בארץ עד שנת 1931, אז נשלח לברית־המועצות, להשתלמות בבית־ספר צבאי; החשדוֹת בגלל עברוֹ הציוני היו מכריעים כנגד שירוּתיו המיוחדים בארץ וההמלצות הרבות – ולא ניתן לו ללמוד בבית־הספר הצבאי. לבסוף נתקבל לבית־ספר־לתעמולה, והועסק לפעמים בשליחויות של מה־בכך אל מפלגות קומוניסטיות באירופה. בנחשול הטיהורים ב־1936 נאסר והואשם בריגול לטובת האימפריאליזם הבריטי וההסתדרות הציונית. הוא נידון לחמש שנות מאסר, “עונש” נדיב ביותר בקנה־המידה הסובייטי. יוסף ברגר־ברזילי אומר, כי לוקא, שהיה מפורסם בארץ בתחבולותיו, ב“ממזריוּת” שלו, הצליח להערים אפילו על החוקרים־והשופטים הקומוניסטיים.

אף הוא, ברגר־ברזילי, יצא את הארץ ונתמנה לתפקיד חשוב בקומאינטרן. ובבוֹא־העת נידון למוות. בגלל איזו “השתבשות” לא הוּצא להורג, והוחזק יותר מעשרים שנה במחנות עונשין בסיביר. כאילו להשלָמת מעגל הפלאוֹת, הרי מכל הקומוניסטים הפעילים שירדו לברית המועצות – הוא היחידי שהצליח לשוב לארץ ולחברה, נגדה נלחם במיטב כשרונו ולהט נפשו. הוא חזר איש דתי וציוני. כארבע מאות מחבריו הקומוניסטים שיצאו עמו לארץ־אמונתם – הושמדו שם, בעינויים, באכזריות.

ברגר מספר, כי פגש בלוקא בשנת 1941 במחנה בצפון סיביר. לוקא העמיד פנים כזר לו. היה בפלוגות העבודה־השחורה, בכריתת עצים ביערות, בששים מעלות מתחת לאפס. רק אחר תקופה ארוכה ובאין שום עין רואָה, נפגש עם ברגר לשיחה.

לוקא, שעלה לארץ־ישראל דרך אסטרחאן שבקאווקאז, הופיע במחנה כקאווקאזי והשתמש בשם בו כינוהו לעתים בארץ – חוראזו. הוא אמר לברגר כי הגיע למסקנה שכיהודי אין לו סיכויים להשתחרר ממחנה־המעצר ועל כן מופיע הוא כקאווקאזי שאינו יודע קרוא וכתוב, ועובד עם חוטבי־העצים. אדם שכזה לא יחזיקו בלי־סוף במחנה־מעצר. היה צעיר עדיין – קצת יותר מארבעים, אבל המחנות, הקור ועבודת־הפרך עשו שָׁמוֹת באיש הנמרץ והיפה – שיניו נפלו, מצומק היה, ורק עיניו יוקדות עדיין. ואמנם לוקא צדק בחישוביו. עד מהרה, עוד באותה שנה, שיחררוהו. “החבר הקונספיראטיבי” של פ.ק.פ. בארץ לא שכח את תורת הקונספיראציה. הוא שלח חבר שלו, קאווקאזי, שיקבע פגישה עם ברגר מחוץ למחנה, כדי להיפרד ממנו בחשאי.

לוקא סיפר לברגר, כי פונה הוא לקאווקאז, ואף רמז שהוא מתכוון לצאת משם, דרך תורכיה – הוא ידע תורכית עוד משירותו בצבא השולטן – חזָרה לארץ־ישראל, אפילו אם יצטרך לעשות את כל הדרך ברגל.

ואולם מאָז – אבדו עקבותיו.

ברגר מספר, שעוד בתחילת שנות הששים היה מצפה לשמוּעה, וכאילו רואה בעיניי־רוּחו, כיצד אי־שם, באחד מחבלי רוסיה הגדולה, צועד עדיין לוקא בדרך לארץ־ישראל.

הגדוד התפרק. חבריו פנו איש לדרכו. שנים רבות, “שנות חייהם היפות ביותר”, מסרו לגדוד, חיו באוהליו, רקמו את חלומו, לחמו את מלחמותיו. עכשיו, לא היתה תכלית לפניהם. “היינו כסוסים שניתק פעמונם,” – אמר אחד.

אך לא הכול פנו לעבר־עצמם. יוסף חריט כינס כארבעים מן הצעירים, מן הג’חוש; דוד פיש, שהספיק לעסוק בקידוח באֵרות, נצטרף אליהם, והם יסדו קבוצה של קודחי בארות, ובקיצור: קב"א. היו יוצאים לאשר נשלחו, בעיקר לנגב, מקומות שלא היו בהם יישובים יהודיים, וחופרים בארות. מקווים היו, כי ייפתחו אפשרויות להתיישבות בדרום הרחוק; כך נשמר כמה שנים נוספות גרעין של צעירים, מוכן ליום שיבוא וייקראו שוּב לדגל.

 

המבצר – שוב אל הקו הראשון    🔗

“כפר־גלעדי הוא המבצר” – נאמר באחת ההחלטות של “הקיבוץ”, והכוונה היתה כי יישוּב־השומרים בקצה הצפון הוא המרכז והלב, מכאן יוצאים האנשים למשימותיהם ואליו הם חוזרים.

בשוּבם לכפר, בשלהי קיץ 1920, החלו מיד בשיקומו. פיק“א הושיטה עזרתה, אך ככל היישובים באותה תקופה – מעולם לא הספיק להם התקציב, האדמה היתה מועטה, והמים במשוּרה. רבים עסוקים היו בפעולות “השומר” ו”הקיבוץ", והכפר עצמו מתפרנס בדוחק.

כמה “דורות” ישבו בכפר־גלעדי: הוותיקים, מראשוני “השומר” ואלה שהצטרפו אליו לפני מלחמת העולם; הג’חושים – אלה ה“עיירים” שהצטרפו בשלהי המלחמה. ה“גימנזיסטים” בוגרי “הרצליה”, אשר שרתוּ בצבא התורכי ונתחברו עם אנשי “השומר”, ואנשי העלייה־השלישית שהצטרפו לכפר־גלעדי. קבוצה שניכרה בכפר היו אלמנות השומרים שנפלו או מתו – חבוּרת נשים גאות, נערצות על הכוֹל ונושאות בכבוד שמות הגברים שמעלָליהם נתפרסמו כאגדות. היה בעצם עוד גרעין ל“השומר” ביישוב בצפון הארץ. לאחר המלחמה נצטרפו לקיבוץ אילת השחר, כמה מהשומרים: אלקנה הורביץ, יוסף פּולסקי, מרדכי לוויצקי, צבי כרמי ואריה וישנבסקי.

למרות ריחוקה של כפר־גלעדי ממרכז הארץ, העבודה הקשה, הפעילות הבטחונית במחתרת והמחסוֹר שהיה אורח לא נדיר – רבה היתה שמחת־החיים ועזה הרגשת הייחוד, שהמריצה להתגבר על הכּל כ“גברים”. בנימין ביכמן, מה“גימנזיסטים”, מספר:

ערב ערב, אחרי סיום פת ערבית – ולו גם דלה היתה ביותר – היה הבילוי בחדר האוכל חלק בלתי נפרד מחיי יום־יום של הדור הצעיר; אלה פרחי “השומר”, הקרויים ג’חושים, בצוותא חָדא עם הגימנאזיסטלעך, הראו כוחם. בליווי גיטרה היתה השירה פורצת בקול אדיר – שירים אוקראינים רחבי נפש, שירי ערָב והמזרח ושירי־ציון. ריקודי ההוֹרה והדֶבּקה הגיעו עד לאכסטזה ממש. “הזקנים” שבחבורה לא היו מושכים את ידם אף הם מן השירה והריקודים ואפילו היו עולים על הצעירים בהתלהבותם. עטוף עבאיה ערבית, כאפיה ועקאל על ראשו, היה אחד ה“זקנים” יוצא לאמצע המעגל ומתחיל את הריקוד המזרחי, כשהוא מנפנף את הפגיון שבידו בתנועות מִתגָרות לעבר הבחורים המקיפים אותו, הישר מול הלב, עד כי כחוט־השערה בינו לבין לבו של אחד הבחורים. תנועה זו היתה גם מעין מבחן של העומדים בעיגול. הריקוד, המשתלב בניפנוף פגיונות, נמשך זמן רב, כשהמסובים מלהיבים את הרוקד בקריאות ובמחיאות כף, עד שההתלהבות מגיעה לשיא.

הנשים אף הן לא היו טומנות ידן בצלחת ויותר מכל יתר הבחורות לקחו חלק פעיל אלו שקרויות ה“נוּשׁים”, הוותיקות, חברות “השומר” שנשתַּמרה בהן הרוח המיוחדת מההווי השומרי בשנות גאוּתו. יוצאות היו יחד עם כל הצעירים ומשתפות עצמן בהוֹרוֹת הסוערות – וידן על העליונה.

אחת המצליחות בין המרקדות, שיכולה היתה לחולל שעות ארוכות בהתלהבות מעוררת התפעלות, היתה אסתר בקר.

כאן בכפר־גלעדי, אל־נכון, נולד “מוסד” ישראלי מובהק – ה“קוּמזיץ”. יושבים להם כמה בחורים ובחורות בערב בחדר־האוכל, בחוץ גשם וסערה. השעה מאוחרת, אך אין רצון ללכת לישון. נכנס חבר המחפש משהו ללעוֹס ומישהו לשיחה, ואומרים לו: “קוּם זִיץ” – היידיש היתה שפה מקובלת בכפר – וההוא מתיישב. נכנס עוד אחד וגם לוֹ אומרים – “קום זיץ” – בוֹא שֶׁב. מן המחסן מצליחים “להעלות” זנב דג־מלוח ותה; “מסלקים” גם קוֹמץ סוכר; ואם ליל שבּת – מחפשים את העוגות שהותקנו למחר ומביאים לגימת יי"ש שקנו בכפר המתוּאָלים שמעל לכפר־גלעדי, והיה שמח.

ברבוֹת־הימים חָלה התפתחות, והיתה השמוּעה עוברת מבעוד־ערב, כי הלילה יהיה “קומזיץ” – מישהו הביא “בקבוק” ממטולה. מתכנסים ה“חברהמנים” ליד הלול או כל מקום סתר אחר, גומלים־חסד עם תרנגול שחָלה. הבקבוק עובר מפה לפה, והמתכנסים אנשי־הסוֹד יושבים שעה ארוכה, משוחחים ושרים, ושׁוֹרה עליהם הרגשה של ריעות חמה, לבבית.

ויש גם שמחות אחרות. רות קרול עזבה את פלוגת גדוד־העבודה במגדל ועלתה לכפר־גלעדי. הציבוה לעבודה במכבסה, ויום אחד עברו שם צבי קרול ואחיו אליעזר. ראה צבי את הנערה החדשה, נתן בה מבט ארוך, ואמר לאחיו: “זאת היא”, עד שבא היום והתחתנו. רות סיפרה:

זאת היתה החתונה הראשונה בכפר־גלעדי, וה“טראסק” היה גדול. אותו יום כיבסתי גרביים במכבסה חסרת הגג וכל אותו יום נהרו לכפר חברי “השומר” וחברים וחברות מהגדוד, ברגל, וברכיבה על סוסים. כשהתחילו האורחים לעלות מתל־חי לכפר־גלעדי פתחו ביריות. הרבה כדורים נורו ביום החתונה ובימים שלאחריה, ובלילה, כאשר נפגשתי לרגע עם צבי באוהלנו, עטו עליו החברים והתירו את החבלים. האוהל נפל וכיסה אותנו לקול צחוקם ובדיחותם של החברים.

ימים אחדים נמשך הטראסק. ביום הלכו לעבודה, אך בלילה לא היה קץ לשמחה, לריקודים ולשירה עד אור הבוקר. זמן רב התהלכו אגדות בין הערבים על החתונה של “גזאל” (צבי), על היריות ועל הכיבּוּד, ובדמיונם המזרחי הוסיפו שהיו גם יריות מתותחים.

שנים רבות לא נשכח ריקודם של אסתר בקר ושמואליק הפטר באותה חתונה. החוגגים הסתדרו במעגל ואסתר ושמואליק, חרבות בידיהם, יצאו במחול. האנשים סביבם מוחאים כף, רוקעים ברגליהם, והשניים יוצאים זה נגד זו בחרבות, מתגרים בעומדים סביבם, משתלהבים וחרבותיהם מתנופפות באוויר כצפּרי־אש.

והיו גם “שמחות” אחרות. מספר מנדל ברַנוֹבסקי: “ערב אחד, באמצע השבוע הגיעו אנשי ה’הגנה', כדי להעביר משלוח של נשק. מסיבות שונות אי־אפשר היה לדחות את הפירוק לשעות מאוחרות של הלילה וצריכים היינו לעשות זאת בתחילת הערב. הוטל עלי ועל יחיאל ברינמן להעסיק את חברי המשק ולמנוֹע מהם להסתובב בחצר, ומצאנו רעיון, נכנסתי לחדר האוכל והכרזתי כי הערב יום הוּלדת שלי. פתחנו בשירה ובריקודים ואני וחיליק יצאנו מהכלים, כדי לשמח ולבדח. באופן כזה הצלחנו להעסיק את האנשים ולהחזיקם בחדר האוכל במשך שעתיים ובאותו זמן גמרו את פירוק המשלוח ואריזתו.”

אבל היה, כאמור, גם הרעב־והמחסור – המשק הקטן על אדמתו הזיבורית לא הספיק לפרנס את היישוב. לעתים תכופות אזל הקמח לאפיית הלחם, ופחמי־העץ לבישול על הכיריים, ואז היו מבשלים על מדורת קוצים בחצר. הנשים דאגו, שהילדים לא ירעבו והן ויתרו על כל נֶתח טוב שהושג, כל מזון בעל־ערך כמו סוכר, שמן או בשר, ומסרוּם למטבח הילדים.

על יום אחד של רעב, אחד מרבּים, סיפרה ליָמים מניה:

היה הדבר, כמדומני, בתקופה הקשה בכפר־גלעדי, תקופה של רעב למחצה ומחסור בכל. ירקות כמעט שלא היו, פירות לא נראו וכמות הביצים והחלב לא הספיקה אפילו בשביל הילדים. הגזבר היה מתרוצץ ברחובות חיפה, צפת וטבריה, להשיג הלוואות, נאבק קשות עם החנוונים, לקבל מהם בקרדיט פרודוקטים הכרחיים ביותר.

יום חורף. בחוץ מטפטף גשם. אנו, עובדי המטבח, חיכינו למכונית הפרודוקטים, אשר הגזבר היה צריך לשלוח מחיפה. כבר שבועיים שאנו מצפים לה. המחסן ריק לחלוטין – בלי קטניות, בלי אורז, בלי שמן, בלי תה, בלי סוכר. היתה רק מנת לחם אחרונה ובצל – הרבה בצל, אשר הצליח במיוחד בשנה ההיא.

לא בישלנו אותו יום. ניקינו יפה יפה את המטבח ואת חדר האוכל. שפשפנו וצחצחנו את הרהיטים מרוב רוגז. שמתי על השולחן לחם ובצל. התקרבה שעת הצהרים. עוד מעט יבואו החברים מהשדה, רעבים ועייפים – ומה ניתן להם לאכול. החברה האחראית במטבח ברחה, כשדמעות בעיניה ואילו אנוכי יושבת בחדר האוכל, קודרת ומלאת צער.

והנה נכנס לוקא־חוראזו. שמר בלילה. הצעיר בחבורתנו היה. חיבבתיו מאוד, כי תמיד היה נוטל על עצמו תפקידים קשים ומסובכים ומבצעם בשקט ובצניעות, בנאמנות ובכשרון.

“מה את כל כך מזופתת, מניה, מה קרה?” שואל לוקא. ואנוכי, כולי מרירות, שופכת את מר לבי – “אין מה לתת לאכול. לא בשלנו היום. יבואו החברים מהעבודה ומה אתן להם? הגזבר לא שלח מאומה. מיום ליום הולך המצב ונעשה גרוע, ואיך להמשיך בכך?” ולוקא מסתכל בי, מחייך, ובקול עליז, כאילו בשרתיו בשורה טובה ביותר, השיב לי – "רק זה? גם כן טרגדיה! מה האסון אם אין אוכלים כמה ימים? מזה אין מתים וגם את הקיבה אין מקלקלים. וכי אין את יודעת שאנו הזבל בשביל הדור הבא?״

הסתכלתי בו והקשבתי לדבריו ופתאום הוקל לי משום מה. הדאגה היתה כלא היתה. הלא לוקא צודק! אם אנו רק זבל בשביל הדור הבא, הרי יש למדוד אחרת את הקשיים היום־יומיים!

אותה שעה הגיעו החברים מהשדה. נכנסו לאכול את ארוחת הצהרים ואני הקבלתי את פניהם:

“חבריה, אין מה לאכול! לא בישלנו. הגזבר לא שלח דבר. יש רק לחם ובצל. אולם אל דאגה, לוקא אומר שאנו רק הזבל בשביל הדור הבא!”

השתררה דממה קצרה בחדר האוכל. ופתאום נטל אחד החברים בצל גדול מהשולחן, החזיק בו מעל לראשו, יצא לאמצע החדר, פתח במחול ופרץ בשירה: “לוקא יבנה הגליל, אֵל יבנה הגליל!” והיתה זו ארוחת הצהרים העליזה ביותר שאני זוכרת בכפר־גלעדי.

היתה עוד מלאכה שאנשי כפר־גלעדי עשו בשמחה – הברחת עולים. הכפר היה יישוב בגבול, וקשרים לו עם לבנון כעִם הארץ. מצב זה נוּצל להברחת נשק – ומעפילים. נחום הורביץ, שהיה כבן־בית בביירות, לשם יצא מדי פעם לטפל בענייני הנשק, עסק בהברחת יהודים, שלא זכו ל“סרטיפיקאטים” – רשיונות העלייה הנכספים – מידי השלטון הבריטי, והם הגיעו לנמל ביירוּת. לפעמים היו אלה לא צעירים חלוצים, כי אם קבוצות מפוחדות של מבוגרים, נשים וילדים, שרוּמו בידי “מוסדות” או סתם “בעלי־טובה” שהבטיחו להביאם לארץ תמורת תשלום נכבד, ולאחר כמה ימים ולילות של הליכה בהרים היו מורי־הדרך הערבים מראים להם מנגד, מראש ההר, את כפר־גלעדי ואומרים, לשם תלכו – ומסתלקים. היה מי שחישב ומצא, כי עד שנת 1936 עברו דרך כפר־גלעדי 8000 עולים בלתי־לגאליים, מלאכה שאנשי הכפר המשיכו בה עד קום מדינת ישראל.

היו מתחלקים בכל אשר־להם עם העולים החדשים, ואחד הסיפורים מוסר על ליל־שבת בכפר, שהיה לילה לא רגיל – לארוחת־הערב הוכנה ארוחת בשר. חברים מורעבים הכינו עצמם ל“כיף” הצפוּי, שגוּנב־לאזנם. חדר־האוכל היה נקי ומצוחצח, מנורת־הלוקס הבריקה, מפות לבנות נפרשו על השולחנות. לפתע נפתחה הדלת וכמה עשרות עולים, גברים נשים וילדים, נכנסו עם צרורותיהם, לאחר מסע קשה בהרים. מיד הופנו האושפיזין לשולחנות ונערכו לפניהם מנות־בשר ושאר התוספות החגיגיות. משסיימו, הועברו למקומות־סתר, והחברים סעדו לבם בשירַיים. לאחר־מכן נפתח מעגל הוֹרה וקול שיר עלה בהַר.

משהגיעו העולים לכפר, לא היה זה עדיין סוף הדרך. הבעיה היתה, כיצד להעבירם בהֶעלֵם מעֵיני המשמרות הבריטיים בראש־פינה. היו מסתירים את העולים בכפר ימים אחדים – לפעמים היה מספרם רב ממספר תושבי הכפר עצמו, שהגיע בערך לשמונים נפש – ואחר כך היו יוצאים אנשי כפר־גלעדי המומחים־לדבר, מובילים את השיירה בשבילים ובדרכי עפר וסלעים ועוקפים את תחנת־המשטרה ומביאים אותם בשלום לטבריה.

עלייה זו הוסיפה קשיים והוצאות וימי־עבודה למשק, ומניה, שליח נאמן של הקיבוץ כלפי המוסדות, שהיתה מתדפקת על דלתותיהם ותובעת עזרה, לטיפול בעולים, היתה נענית לא־אחת בשלילה, כשפקידים וממוּנים אומרים לה, כי איש לא קרא למעפילים אלה ואין חובה על כפר גלעדי להחזיקם. נחום הורביץ הכין פעם הצעת תקציב של 25 לירות בחודש לטיפול במעפילים, ואנשי הסוכנות לא נענו. מַעשה ועמדו להקים צריף לאיכסון העולים במַעברם כאן, ומניה לא נענתה במוסדות – ונתנה לה הנרייטה סולד ידידתה חמישים לירות למטרה זו.

היה ועָיפה הנפש, מן החיים הקשים ומהחובות הנוספות, שלקחו על עצמם או שהטילו עליהם ללא הידברוּת נאוֹתה, ולילה אחד, באסיפה סוערת, קמו חברים ואמרו, כי אִם אֵין עזרה, אין חובת קליטה של מעפילים ואיכסוּנם, בתנאים הקיימים. קמה כנגדם חיה קרוֹל והכריזה: “אני מקבלת על עצמי את הטיפול בעולים”. ומאָז נתקבלה כתובת זו, אליה באו בלילה וביום ובכל שעה שהגיעו עולים, במפתיע – חיה קרול, והיא, נוסף לעבודתה הרגילה, משַׁכּנת היתה את המעפילים ומטפלת בהם, מאכילה ומרגיעה, והוקל לכפר כולו, שעִם־זאת לא פטר את־עצמו מעוֹל הוצאות וטוֹרח של אכסניה לעולים. ואך־זאת בלבד, שמעתה היתה כתוֹבת מרכזית לפנוֹת־אליה ולאחריות על הדברים.

יום אחד הגיעו שלושה אנשים מרוסיה, שעשו שמונה חודשים בדרכים, וביניהם אשה חולה מאוד. היה הכרח להעביר אותה לטבריה, בכל מחיר, אבל מפני מחלתה אי אפשר היה להעבירה בדרכים משובּשות.

אותו יום באו שני תיירים אמריקנים עשירים – תיירים רבים היו באים לראות את כפר־השומרים המפורסם – במכונית מפוארת. כשניפנו לבקר במשק, שוחחה מניה

עם הנהג והצליחה לשכנעוֹ להכניס את האשה לתא־המזוודות הגדול שמאחורי המכונית, מבלי שהתיירים יידעו שמץ דבר.

כשסיימו השניים את הביקור, ביקשה מניה שיסיעוּה אִתם לטבריה, והם הסכימו ברצון: לא זר היה להם שֵׁם האשה רבת־המעללים. כל הדרך כמו־הכינה אותם – סיפרה על העולים הבלתי־לגאליים ועל הקשיים בהעברתם. המכונית עברה בשלום את מחסום המשטרה בראש־פינה ואת מניה תַקפה הרגשה כי האשה בתא־המזוודות מתעלפת. ביקשה מהנהג לעצור ולפתוח את התא. לתדהמתם של התיירים, ראו בתוכו אשה קטנה וצנומה, רועדת מפחד, אָכן על סף עלפון. מניה ביקשה סליחתם ואמרה בקיצור, כי הנה השתתפו גם הם בהבאת יהודים לארץ.

התרגשו מאוד והושיטו מלוֹא עזרתם. השניים, בעלי מעמד וקשרים נכבדים, נפגשו בירושלים עם מנהל מחלקת העלייה הממשלתית, חיימסון הנודע, וב“תמימות” אמריקנית התלוננו לפניו על השלטונות, המונעים כניסתה־לארץ של אשה חולה.

חיימסון שמע וזכר. לאחר כמה ימים הזמין אליו את מניה ונזף בה: “אנו לא נבנה את הבית הלאומי בלי חוק וסדר. אתם הורסים את האמון ואתם מסוכנים מאוד.”

מניה השיבה כנגדו בתקיפות.

הילדים גדלו באווירה זו של הברחת נשק, ענייני־בטחון ועלייה בלתי־לגאלית. והיו הדברים טבעיים בעיניהם, כאילו זה חוק החיים. מגיל צעיר היו יוצאים לעבוד את השדות, לרעות את הצאן ולתת־יד בענייני בטחון, סיפרה מניה:

ביום מעוּנן באביב, נדמה לי בשנת 1927, חזרתי הביתה מטבריה בעגלה העמוסה קרשים ומצרכים. נעצרנו לנוח אחרי ג’אחולה. אותה שעה קרבה אלינו מעבר לחולה עגלה מלאה חציר, שחברינו קצרו בשטחי הבור, והעגלון היה דב קרול ז"ל והוא אז בן 13–14. הוא נעצר והתחלנו לשוחח קצת. פתאום קרבו אלינו בריצה שלושה גברים ואשה בבגדים קרועים וכשהגיעו אלינו כרעו אין אונים על הכביש והתחננו “יהודים, הצילו אותנו, שוטרים ערבים אחרינו. עשרים ותשעה איש עברנו את הגבול, נתפסנו, נאבקנו, ורק ארבעתנו הצלחנו להימלט, הַסתירו אותנו!” כיצד להסתיר? השטח היה פתוח, אפילו שיח אין בו, מרוב יאוש פניתי לדב “חשוב אתה, תן עצה”. כמנהגו, חייך וענה “חכי רגע, יש לי רעיון”. בתנועה מזורזת היטה את הפרידות הצידה והעגלה על החציר אשר בה, התהפכה. במהירות הבזק הטיל את ארבעת הפליטים על האדמה הרטובה וכיסה אותם בערימה ענקית של חציר. באותו רגע הופיעו שמונה נוֹטרים דחופים ומבוהלים, כל עוד רוּחם בָּם, ושאלו שמא ראינו כאן ארבעה אנשים רצים, שברחו מידיהם. דב התיר את רתמות פרדותיו וענה. בקור רוח “כן, זה עתה רצו ארבעה מטורפים בכיוון לג’אחולה”. הנוטרים היו עייפים עד מוות. הם ישבו על החציר להינפש לרגע וקיללו את גורלם המר את פרנסתם הקשה ואת הממשלה המשלמת רק שילינג במחיר ראש. אחר־כך המשיכו את דרכם לג’אחולה. דב הביט לכל עבר, אם אין זוג עיניים בלתי רצויות והתלוצץ: “נכניס את הסחורה מהר לעגלה, כדי שלא תזיק לה עין הרע”. ומיד נעשה הוא המפקד. הסרנו את ערימות החציר מן הפליטים, אשר כפשׂע היה בינם ובין החנק והשכבנו אותם בעגלה. דב לקח כמה קרשים מהעגלה שבה באתי והניחם על דפנות עגלתו ועליהם ערמנו חציר גבוה גבוה. אני הצטרפתי לדב. כעבור שעתיים הגענו לכפר־גלעדי, ישר לרפת. “מה” אמר דב, “סידרתי אותם, אָה?” מיד שיחרר את הפליטים מכלאָם ומיהר לחזור למקום המעשה בו נשאר חלק מהחציר, כי הערב קרב והגשם התחיל לטפטף.

כפר־גלעדי היה בין ארבעת הקיבוצים הראשונים בארץ. קדם לו משק אחר של השומרים – תל־עדש. למראשיתה של תל־עדש חיו הילדים יחד, יום ולילה. היתה זו דרך חינוך שנראתה מתאימה גם בכפר־גלעדי, ובעצם גם לא היתה ברירה: ההורים התגוררו באוהלים ובצריפים רעועים ולא יכלו להחזיק שם את הילדים. הם חזו ברוחם חינוך חדש: הם עצמם חיילים, והיו רוצים שילדיהם, עוד בקַטנוּת, יזכו לעיצוב אופי חזק, מחוּסן, כראוי ונכון למשימות הצפויות להם. החברים, כדין שומרים וַתיקים, היו פוסלים יחַס רכרוּכי לילדיהם, מעשי־פינוקים, כדי לשׂים סייג נוסף לחשש "גישה פרטית״. הילדים נשתלבו באווירה זו, עובדים היו בשדות מגיל צעיר, מושרשים בגבעה הפראית והחשופה, ללא הַטרדת־יתר של ההורים, גאים בחברים הוותיקים ועלילותיהם וכל אחד מזדהה־בנפשו עם פלוני מאנשי־הכפר המפורסם במעשי מלחמותיו. הם מצאו עניין רב בחבוּרות משלהם, ילדים או נוער צעיר, מיעטו להכביד על המבוגרים, אבל עוקבים בעירנות אחרי כל מעשיהם; מתגנבים לפעמים אל עליית־הגג מעל חדר־האוכל, כדי להקשיב לדיוניהם, בקיאים בדברים, מעשי עבַר והוֹוה, ושוקלים כל חבר, מעשיו ועלילותיו. מִיַלדוּת למדו: כל מה שהם רואים או שומעים: – סוֹד הוא, אין לספרו לשום־איש, והילדים היו לעתים דנים ביניהם, כיצד הם עומדים בעינויים מידי האנגלים ואינם מגלים שום סוד. המטפלות ניסו להקל עליהם ככל־יכולתן ומשתדלות שכלכלתם תהיה טובה יותר, אך הם הרגישו בכך ולא־פעם שאלו את טובה פורטוגלי, אחת המטפלות בהם: “למה נותנים לנו אוכל טוב ולחברים לא?”

מגיל צעיר התרגלו לעבודה. היתה להם פלחה משלהם, גידלו גם חיטה ותירס. בעצמם חרשו, זרעו וקצרו והובילו את עגלותיהם לגורן. היו חולבים את הצאן ויוצאים עם הרועים. מנערוּת למדו לרכב על סוסים והצטיינו בזה, להנאת החברים. לקטנים יותר היתה עגלה שהתקינו בעצמם, רתמו אליה חמור, והיו מציבים אותה בין העגלות שחזרו בערב מן העבודה.

היום הגדול בחייהם היה יום בּר־מצוָה. כמה חודשים קודם־לכן היה האב, השומר הוותיק, מזמין את הילד לשיחה, מספר לו על “השומר” ועל חובת ההגנה וההכרח בכוח יהודי, ומלמד את הילד להשתמש באקדח. באחד הלילות הבאים, ליל ירח, היה יוצא עם בנו לשדות, לירות את הירייה הראשונה. כל אותה עוֹנה היה הנער יוצא לשמור בשדה או בכרם, תחילה מקל בידו ואחר־כך אקדח. וביום הבר־מצוה המשק חוגג, בחדר־האוכל ובמלוא רחבי המשק, והכל כמַכריז־ואומר: הנה נצטרף אדם לשורותינו.

גֶדַע, בנם של מניה וישראל, היה המבוגר בבנים. הוא היה מנהיגם, הראש. לימים סיפר אחד מחבריו באותם ימים: “גדע היה הטוב והמצליח ביותר בכל דבר – בעבודה, בלימודים, בבנות, בריקודים, בסיפורים ובטוּב לב.”

מגיל צעיר ידע, שכַּך הדין: אביו, נערץ על הכוֹל, חי רחוק, בתל־אביב, והוא בא לעתים רחוקות מאוד, בענייני שליחוּת חשובים או לחגים, ואז הוא מוקף חברים שאינם נותנים כמעט לגשת אליו, ואילו מניה – קורא היה להוריו בשמותיהם הפרטיים – נוסעת כל הזמן בעסקי הכפר והגדוד, באה לעתים רחוקות וגם אז אינה מרעיפה אהבה אמהית. כשהיה גדע קודח לעתים, ידע שאין צורך לקרוא לאמא; חוה אסוּשקין, או חברה אחרת, יושבות על ידו ומניחות את הקרח על ראשו, והריהן כמו אמא, ואין להתלונן. מניה טיפלה בעשרות אנשים שנצרכו־לכך, בכל־לבה, עושה כל דבר ועניין באהבת־אם, וחלילה־לה מלהעדיף את ילדיה או להקדיש להם חמימות־יתר פרטית, ואף היה נראה לה שאין הם צריכים לדאגה מיוחדת. גדע איננו מכביד עליה, איננו עושה־פּומבי לרגשותיו ולהרהוריו, והרי הוא כמוֹה – טוב־לב, עוזר לכל אדם, ויחד עם זאת נועז ואבי תעלולים.

ואילו אנָה, האחות הקטנה, סובלת היתה מאוד מריחוקה של האם. כשהיתה מניה נוסעת בענייני הכפר או הגדוד, מסע שארך לפעמים כמה חודשים, היתה הילדה הקטנה פורצת בבכי מר, ורצה שעה ארוכה אחרי העגלה שלקחה עמה את האם, כשהאבק והחול מכסים אותה ומחניקים את בּכיה. כשלמדה לכתוב, שלחה מכתב לוועד גדוד־העבודה וביקשה כי ישחררו את אמה, ולוּ רק לחודש, כדי שתהיה עמה.

ביַלדוּת. בגיל חמש, חלתה ונזקקה לטיפול רפואי בירושלים. למניה היתה חברה בירושלים – זינה קונין, מנהלת בית־יתומים מטעם הג’וינט. מניה עברה איפוא לפלוגת גדוד־העבודה בירושלים והושיבה את אנה בין היתומים. מדי פעם היתה מניה לוקחת אותה לפלוגת הגדוד, ושם מתרוצצת הקטנה בין החברים. אחד האנשים שהיה מתפנה לה לשחק עמה היה “יצחק הגיבור”, כפי שנקרא אז יצחק לַנדוֹבּרג (שדה), האתלט שנהנה היה להראות כוח שריריו ולשמח לבבות. מניה יוצאת היתה לעתים למסעות גם מירושלים, וכששאלו את הילדה הקטנה, מה לה ולבית־היתומים, היתה משיבה: “אני יתומה”, ונהנית. חינוכה בכפר־גלעדי לא נתן לה להיטָמע בסביבה האחרת: כל לילה לפני השינה יוצאות היו ילדות הבית, לחפש שֵׁדים שמסתתרים מתחת למיטה, ואילו אנה היתה מצהירה: “אין אלוהים”.

געגועים שלה לאמה, ורגישוּתה, כאילו יצרו מין זיקת־תלפאטיה ביניהן. לילה אחד באה מניה לבית־היתומים לבקרה ואנה כבר ישנה. חשבה מניה ללכת כבר, והילדה נתעוררה בצעקה. קרבה מניה למיטתה והבת סיפרה לה את החלום שחלמה: מעשה רצח ובריחה. מניה נדהמה. אותו שבוע הרג לוקא את תופיק ביי ביפו – ומניה מעורבת בדבר – ואנה יושבת במיטתה ומספרת לאמה בלחש את מעשה הרצח.

אחר־כך, במשך השנים, בפגישות אנה ואמה, היתה הבת מספרת לאם דברים שקרו לה למניה ומחשבות שחשבה, וזו מתבּהלת ומבקשת: “אל תדברי”. חוששת היתה שמא תגיע בניחושי־לב, בכושר־ההזדהוּת המופלא שלה – עד לחשיפת סודות כמוסים עם מניה, וסתרי מחסני הנשק… כעבור שנה וחצי החלימה אנה וחזרה לכפר־גלעדי.

כמה שנים לאחר מכן עזב גדע את הכפר.

הוא היה בן ארבע־עשרה, הבכור בילדים; בכפר לא היתה כיתה מתאימה לו, והלימודים גם לא היו מסודרים ביותר. שמונה מורים התחלפו תוך פרק זמן קצר. מהם שהמקום לא מצא חן בעיניהם ומהם שלא מצאו חן בעיני הילדים והיו הללו ממרמרים חיי המורים “המציקים”, עד שנסתלקו. גדע, שהיה ראש־וראשון בין חבריו, בעל מוֹח היה, מהירות וחריפות תפיסה, ומגלה רצון ללימודים. יום אחד באו לביקור בכפר ילדי בית־אלפא עם מולק מחנכם. היו אלה שנים ראשונות לנסיונות החינוך של השומר הצעיר. הכיתה והמורה היו לרוחו של גדע והוא החליט לעבור לבית־אלפא, כדי ללמוד שם. לילה אחד, מבלי שיאמר דבר לאיש, העיר את אנה בת השמונה. “אחותי הקטנה” – כך קרא לה תמיד, והיא החזירה לו תמיד “אחי היקר” – “אני הולך לבית־אלפא ללמוד, אל תספרי לאיש.” אנה קמה וללא אומר ודברים עזרה לו לארוז את תרמילו. נפרדו, וגדע הלך דרומה, לבית אלפא.

למחרת, כשהרגישו בהיעדרו, שאלו את אנה, אם יודעת היא איפה גדע, ולא אמרה, והתגאתה שהיא שומרת סודו. כעבור יומיים בא חבר לכפר ומסר לה בחשאי סַל קטן, אשר גדע, משהגיע לטבריה, קנה לה כשי ושלחו ביד החבר. לאחר כמה ימים הגיע ברגל לבית אלפא ומכאן הודיעו לכפר־גלעדי. לא היתה ברירה אלא לאשר את העובדה.

עברו עוד שנים וגם אנה חגגה בת־מצוה ונתנו לה נשק בטקס־לילה חגיגי ואחרי כך נערכה מסיבה גדולה בחדר־האוכל, ואבא, רחוק כתמיד, גאה ונערץ, לחץ את ידה על הבמה לעיני הכול ואמר לה באוזני כל חברי המשק: “אם תשכחי את ירושלים – תישכח ימינך, ואם תעזבי את הארץ – ארורה תהיי.” וכך, נתקבלה לחברת הגדולים.

מניה, שהייתה גם גזבר בגדוד, עסוקה היתה בענייני הכפר ו“הקיבוץ” והגדוד, וכאמור נוסעת הרבה ונעדרת ימים רבים, אך בבוֹאה היתה לנה בחדרן של קיילה גלעדי וטובה פורטוגלי – משתתפת ועוזרת בכל ענייני המקום, מַבחינה בחדשים שבאו למשק ומשוחחת אתם, להכיר את בעיותיהם; יוצאת לפייס בין זוג צעיר שחתול־שחור עבר ביניהם ומניה חשה בכך במבט ראשון; משוחחת עם הילדים ומרצה בפני החברים. כפר־גלעדי היה בית שתמיד חוזרים אליו ולכאן היתה מביאה נדכאים וחלכאים שפגשה בדרכה, אנשים מוזרים בני בלי בית, שהיתה מוצאת בחוצות ומביאה עמה לכפר שיחיו כאן, איכשהו יסתדרו גם הם: אם פרופסור, עולה חדש, תמהוני, או זַמר אופרה, מחוסר־עבודה, שראתה אותו משוטט ברחובות ירושלים – חסר גג ומחסה. היו “אנשי” מניה באים ויוצאים ומניה מביאה חדשים. יום אחד הביאה מירושלים נערה בת ארבע־עשרה, הכניסה אותה לחדר האוכל ואמרה לה: “מרים, מעכשיו כאן יהיה ביתך”, ומאז ועד היום – למעלה מארבעים וחמש שנים – כפר־גלעדי הוא ביתה של מרים, שהקימה כאן משפחה עניפה.

מרים בת אברהם היתה יתוֹמה, בת ארבעה חודשים כשבאה לארץ מתימן עם דוֹד שלה לפני מלחמת־העולם הראשונה. חיתה עם משפחתו ברחובות, עברו עליה תלאות המלחמה, ולאחריה הוכנסה למעון־יתומים של הג’וינט בתל־אביב. ה“מעון” עבר לירושלים ומרים אתו. מנהלת הבית היתה זינה קונין, ידידתה של מניה, ושם הכירה מרים את מניה ונתקשרה אליה. מניה היתה מתחבּרת עם ילדים ומנהגה אִתם כעם אנשים שווי ערך. כשהביאה מניה את אנה בתה לבית היתומים, – כמסוּפר למעלה – היתה מרים הגדולה־ממנה משגיחה עליה.

כל פעם שהיתה מניה באה לבית־היתומים, לביקור אצל ידידתה המנהלת, מרים באה אצלה ומניה מספרת לה על הקיבוץ ו“השומר”. הילדה החלה חולמת על הקיבוץ, כמין בית טוב ומעניין ושווה לכולם וגם ליתומים, מבלי לדעת דברים לבהירוּתם; ומניה הבטיחה: “כשתגדלי, אקח אותך לכפר־גלעדי”.

בינתיים החליטו על העברת המוסד מירושלים לשפיה – היה זה בתחילת שנת 1923 – ומרים, שהיתה מן המרדניות, סרבה לעבור. לא ידעה בת השלוש־עשרה־וחצי מה תעשה, ומניה, שחזרה אז משליחותה בארה"ב, אמרה לה: “חביבתי, אני לוקחת אותך אתי לכפר־גלעדי”.

מרים, כשהיא חוזרת כיום על הדברים – אומרת אותם מבלי־משים בקוֹלה של מניה, הגבוה, בהברה הרוסית, בדיגוּש “הגלילי” של ה“חבּיבּתי”.

יצאו לדרך בפורים. המקום במכונית היה דחוק, ומישהו הציע – ביידיש – “אולי תשאירי את הילדה כאן?” מניה נצטעקה: “לא, לא, אותה אני מוכרחה לקחת”. נצטופפו היושבים ומרים נידחקה בינוֹתם, ויצאו לדרך. עברו את השומרון והעמק. מרים בבית־היתומים היתה קוראת למניה “גברת מניה”. משקרבו לעין חרוד הודיעה מניה: “מרים, תדעי, כאן אני כבר לא גברת. אני מניה.”

נכנסו לחצר ומיד הקיפו החברים את מניה. אותו יום אירע מעשה התאבדות במקום.

מניה פנתה לעניינים שונים. את מרים הכניסו לאוהל. נשארה לבדה. היתה מפוחדת וישבה כל הזמן על קצה המיטה שבאוהל. מאוחר בלילה הגיעה מניה. נידחקו שתיהן במיטה הצרה ומניה אמרה: “הוי חבּיבּתי, חבּיבּתי, אַת עוד צעירה, אבל דברים נוראים קוֹרים.”

שהו כמה ימים בעין־חרוד. מרים מסתובבת בחששנות במחנה ומניה עסוקה בישיבות ובדיונים. בינתיים, רכשה מרים חברוֹת במקום. הגיע היום להמשיך במסע. עמדו להסיען בעגלה לרכבת. מרים התיידדה עם יהודית חנקין ואיחרה להגיע לעגלה. הנוסעים המתינו לה. היה ביניהם ישראל שוחט. אז ראתה אותו מרים לראשונה. לבושו מסודר ונראה קפדן ומטיל אימה. נתן בה עיניו, והרים עליה את קולו “למה איחרת?”, והקטנה נבהלה. הגיעו לרכבת ומרים עלתה לאחד הקרונות וצימצמה עצמה בפינה, במצב־רוח קודר. פתאום ראתה את מניה באה מן הקרון הסמוך, מבוהלת, וקראה בשמה. כשמצאה אותה, נשמה לרווחה. מרים לא תשכח כל חייה אותה קריאת הרווחה של מניה, משראתה אותה: “אוי מרים! אני חשבתי שמרוב צער קפצת מהרכבת”. הגיעו לצמח, ומשם יצאו לטבריה. עשו את הלילה בבית־המלון של גוברמן, אכסניה של הקיבוצניקים. הגישו למרים חביתה לארוחת־הערב. היתה נרגשת וקשתה עליה האכילה. אמרה לה מניה: “חביבתי, אכלי, אכלי, אני בין כך־וכך משלמת.” השאירה אותה במלון ויצאה להיפגש עם יוסף נחמני.

למחרת באה עגלה מכפר־גלעדי ובה מוֹשקה אלכסנדרובסקי, שניאורסון ומרדכי טיטלמן, והם אספו גם את מניה. הדרך היתה בּוֹצית, והיו שתי הפסקות־לינה: במחניים, ואחר־כך באילת השחר. לכפר־גלעדי נכנסו ב־11 בלילה.

נכנסה מניה לחדר האוכל, ומרים הקטנה, מבוישת, עמדה ליד הדלת ולא הירפתה מכף־המנעול. ושוב שאל מישהו ביידיש – מרים מגלגוּליה בבתי־יתומים היתה שומעת שפה זו, בעוד הכול סבורים שהיא זרה לה לחלוטין – “מניה, מה הבאת לנו, מה תעשה פה?”

ומניה ענתה: “מה יש? תהיה עם הילדים”.

נכנסה מרים לכפר־גלעדי וחיתה עם הילדים ולמדה לאחר־מכן בבית־הספר של חנה מייזל בנהלל וחזרה להיות חברה בכפר־גלעדי – עד היום, כשהיא עדיין עובדת בגן־הירק.

היה במניה כשרון של תשומת־לב לדברים הגדולים והנכבדים ולבעיות אדם בצדי־דרכים. לא הפלתה בין בעיה לבעיה, בין אדם לאדם, בין אהבה לאהבה. דואגת היתה להשיג פתילה לאינקוּבטור, בו־בזמן שחיפשה מקור לאלפי לירות לצורך הגדוד או “הקיבוץ”:

אסושקין, שלום רב,

הכרחי לקנות פתיל לאינקובטור. אלט, שהיה פה והביא את הידיעה הזאת, אומר שאתה יודע איזה פתיל. והעניין עומד בסכנה. אם תשיג, אתה יכול לשלוח היום על ידי פּוֹסטה ואז הם יקבלו לפחות ביום שני.

אני שולחת לך על־ידי גדעון 20 גרוש בשביל הפתיל, כי אינני יודעת כמה מחירו – שלום, מניה.

ותיאור של מסע מאותם ימים, מפי מנדל ברנובסקי:

זה היה באמצע שנות העשרים. מניה שהתה בכפר זמן־מה ופתאום קיבלה ידיעה מחיפה לבוא לשם. זה היה באמצע החורף. הגשם ירד שבוע ללא הפוגה. לעבור את החוּלה אז, היתה בעיה. באה אלי ושאלה: “מנדל, אתה רוצה לנסוע אתי לראש־פינה? משם כבר אסתדר בעצמי”. למניה אי־אפשר להגיד לא. רתמתי את הסוסים לעגלה ונסענו. הנסיעה היתה קשה ומפעם לפעם ירד גשם. הצעתי: “מניה, אולי ניכנס לאיזה מקום?” והיא אמרה: “הנה אתה רואה, שוב התבהר” והמשכנו.

פתאום אמרה: “תשיר משהו, מנדל”.

התחלתי לשיר בחַלסה וגמרתי בראש פינה ומניה שרקה. מניה אהבה שירים רומנטיים. הבחנתי מה היא שורקת והייתי שר אתה. בשתים יצאנו מכפר־גלעדי ובשמונה הגענו לראש־פינה. כשהגענו, אמרתי לה: “תגשי למלון, אני כבר אסתדר לבד עם הסוסים” והיא לא הסכימה. הסתובבנו יחד עד שמצאנו חאַן, השארנו שם את הבהמות והלכנו למלון.

בימי הפילוג בגדוד, והפירוק, עת עסוקה היתה מניה למעלה־ראש בפולמוסי “ימין” ו“שמאל” ובהתגוננות כלפי הוועד־הפועל של ההסתדרות, שגזר על האיחוד של כפר־גלעדי ותל־חי – מצאה גם פנאי לכתוב לפועלי־ציון בארצות־הברית ולבקשם, שישלחו לבית הבראה את מאיר ספקטור, שהיה חולה ושהה באמריקה. לוקא, שבאותם ימים נתגלעו קשריו עם הפראקציה וחתרנותו בגדוד, והכול נתרחקו ממנו ומד' אמות שלו – כותב לספקטור: “מניה היא האדם היחידי שאני נפגש אתו ויכול לדבר אתו וצר לי על הסבל הרב שהיא נושאת.” ואמנם כך היא גם מחווה דעתה וגישתה בשפה ברורה: “יהיה לוקא מי שיהיה – הריהו אדם, הצריך לרֵעוּת ולעזרה.” ויוסף ברגר־ברזילי, מזכיר “הפראקציה” בשעתו, מספר: “מניה, כמו ישראל, היו ראשית כל ציונים. הם לחמו בקומוניסטים, אולם משנאסרו חברינו והיינו צריכים לעזרה, היתה מניה עושה הכל כדי להקל עליהם, אז היתה רואה רק את האדם שבכלא ואת סבלוֹ.”

כשבאה למשק לכמה ימים, מיד היתה יוצאת לעבודה, והעבודות החביבות עליה – במטבח, או במכבסה. היתה מתרחקת מעבודה אצל בעלי־חיים, – שמא דווקא משום צמחוֹנוּת שלה, ולא היתה עובדת בטיפול־ילדים. היא עצמה ממעטת לאכול, ועוד פחות נותנת דעתה לזה. ואילו במטבח, לחברים, היתה להוטה “להמציא” מיניי מאכלים, ואנשי כפר־גלעדי מזכירים מעשה יום אחד, אחד מרבּים, שלא היה אוכל בכפר, ומניה החליטה להתקין מאכל חדש – כדורי־לחם. הגישה לשולחן, ולמגינת־הלב – נשארו בלי שנגעו בהם… מניה אספה הכל בחיוך, וכדי שלא “לבזבז” אוכל הֶחבּיאה בסיר בפינת המטבח ובמשך כמה ימים היתה אוכלת־מכרסמת את הכדורים בתור מאכל יחידי שלה. וצריך היה לסלקם שלא־בידיעתה, כדי לפטור אותה מעונש־חינם זה. במשק היתה מתהלכת בסראפאן־התַמיד שלה המתּוּפּר כיסים סביב, ובכל כיס כלי שימושי – פלאייר, מַחלֵץ, כף, סכין, גפרורים – ובכיס מיוחד סוכריות לילדים שיזדמנו לפניה.

טובת־לב היתה. אבל משהגיע הדבר לידי פגיעַה בערכי החברה והקיבוץ, לא היתה סולחת. סיפר מרדכי טיטלמן, שהיתה נוהגת לערוך “מבחן” לחברים. בכניסה לחדר־האוכל היתה מניחה על הרצפה חפץ כלשהו ועומדת בצד, לראות כמה חברים ירימוהו, כמה יסיטו אותו הצדה ברגליהם, וכמה יעמידו פנים כלא־רואים. בערב היתה מביאה את התוצאות העגומות לידיעַת החברים.

אותם ימים, בסוף שנות־העשרים, שיתפה עצמה עם אחיה משה וילבּושביץ בהקמת מעבדה לחקר התזונה הנכונה.

משה המַמציא־ההוגה הקים בית־חרושת לשמן באלכסנדריה, אחרי שהאנגלים מנעו רשיון לבית־חרושת כזה בקיסריה. הסתכסך עם שותפים ועם השלטונות במצרים, שעל־שוּם עקרונותיו ומנהגיו המיוחדים ראו בו “בולשביק”, והוא חזר לחיפה. להקים כאן את בית חרושת “שמן”. האח גדליה היה המהנדס שבנה את המפעל,

ונחום אחיהם עבד בו עד פרישתו לפנסיה. אותו זמן נפטרה רעייתו של משה (איש העקרונות־המקוריים) והוא שמר על אֶפרה בצנצנת שעמדה לנגדו תמיד על שולחנו. כעבור כמה שנים פרש ממפעל־השמן, שנמכר לתעשיין אנגלי, והקדיש עתותיו לחיפוש יסודות ההזנה הראציונאלית – מה שהיה כרוך אצלו בחקירות מידות האנרגיה שבמיני האוכל השונים, ולא רק כפשוּטם של דברים וכמקובל. נתחברה אליו קבוצה של צעירים מעריצים והוא הקים בחיפה מעבדה נסיונית, שחקרה את ההרכב של זני־חיטה שונים וחיפשה דרכים לשימור האנרגיה במזון. בעת ההיא המציא את “הלחם החי”, מגרעיני־חיטה לא טחונים, שהוא מקובל עד היום. מניה, שחיבּה יתירה היתה שוֹרה בינה לאחיה משה – נצטרפה לקבוצת־הנסיונות בכל ההתלהבות, כדרכה; עברה עם משה במשקים ובקיבוצים, כדי לבדוק את דרכי התזונה, ובהשפעתה מינה הוועד הפועל של ההסתדרות בשנת 1928 "ועדה לענייני תזונה בארץ־ישראל״, ומניה מזכירה שלה. בין מטרות הוועדה גם שיכלולים טכניים במטבחים גדולים ויעוּץ לסידור ראציונאלי של מטבחים קולקטיביים בעיר ובקבוצה. גדליה וילבושביץ, כמהנדס, קיבל עליו את היעוּץ המקצועי בתחום זה. מניה ראתה בכך עניין קרוב לה במיוחד – שיטה ותרומה להקלת עבודת הנשים בקיבוצים. והיה זה, כמובן, לא במקום כל שאר עיסוקיה, אלא בנוסף להם.

מניה היתה היחידה בין חברות “השומר” אליה התייחסו החברים לא רק כשוות־זכויות, אלא כמדריכה ומַנהיגה. הנשים ב“השומר”, בדרך־כלל, קשים היו ימיהן, והן יכלו לראותם כחיים נידחים. בתחילה נשות שומרים־נודדים שעבודתם בחוץ, מוּקפים סכנות; ולאחר־מכן, בהתיישבותם – חיי כפר, בקצווי הארץ, ייסורים ומחסור, עבודת מטבח ושירותים אחרים, בעוד הגברים עושים עבודתם במלאכות או בשדות המשק. וכל הזמן שומרים מפניהן את הסודות ואין משתפים אותן בכינוסיהם החשאיים. עוד בשנת 1919 שלחו שלוש מנשות “השומר” – עטרה, דבורה ויהודית – מכתב חריף לוועד ותבעו שיתוף מלא של הנשים בכל הפעולות והעניינים, ואמנם אף נתקבלו כחברות באירגון, ואף־על־פי־כן הוסיפו להחזיקן במרוחק ממהלך העניינים, והיתה מצטברת בהן הרגשת קיפוח ועלבון־נפש.

על חיי הנשים בשנים הראשונות לכפר־גלעדי מספרת חוה אסושקין:

לפני כל ארוחה צריכה הייתי לצאת ללקט גללי בקר יבשים או זרדים מהשדה ומהחצר, משום שלא היה לי במה להסיק את הכירים ולבשל את הארוחה. החברים, או שהיו יותר מדי עסוקים וטרודים או שהיו אדישים ולא שמו לב ולא עזרו לנו ולא השתדלו להקל על סבלנו. לא ארוחה אחת בישלתי כשעיני דומעות, לא מחמת העשן, אלא מרוב התרגזות. כמה וכמה פעמים עלה בגורלי, אשה צעירה, להישאר לבדי עם הילדים על הגבעה בצריף הבודד, כי החברים היו עסוקים בעבודה מחוץ לגבעה ולא נמצאו במקום, ולא פעם אירע שבאישון לילה היה מופיע ערבי, עובר אורח, או אחד השכנים מהכפרים הסמוכים, ושואל על מישהו מהחברים ואני לבדי.

ורות קרול:

בעלינו שהיו נעדרים מהבית במשך שבועות ארוכים או שהיו חוזרים לאוהל מאוחר בלילה לאחר שהשתתפו באסיפות חשאיות, לא מצאו לנכון לספר לנו, לנשים, על המעשים שהם עושים. אנו הרגשנו עלבון צורב. דברים אלה גרמו לפעמים ליחסים מתוחים ולסכסוכים משפחתיים והוסיפו על סבלנו החומרי ועל קשיי העבודה גם סבל נפשי. – וחיה קרול מספרת: פעם באה אלי חברה כשהיא משולהבת כולה ועיניה בוערות מרוב התרגשות. בואי, אמרה לי, נלך וננפץ את השמשות בבית־הספר, שם התאספו השומרניקים להחליט על גורלנו ולא קראו לנו.

והיו דברים לא רק ביחס לנשים. חבורת־יחדיו היו אנשי “השומר”, וכהכרזתם: הכּוֹל בשביל אחד ואחד בשביל הכוֹל; לא אחת עוררו על עצמם רוגזם של רבּים מחמת חזית מלוכדת־נוקשה שהציבו. ואילו בינם לבין עצמם, אנשים בעלי רצונות חזקים ועקשנים – היו מגיעים לעתים לידי מחלוקת קשה ומכאיבה, ולמרות הוקרה הדדית וידידות נאמנה, היו מתבּצרים בשעת מריבה, כל איש בעמדתו, ללא ויתור. אמנם, בשעת הצורך למען חבר או למען עניין מענייני “השומר”, שוב מתאחדים היו לחזית אחת, שאין בה פירצה.

כך המריבה בתל־עדש בין קבוצת גלעדי וקבוצת הפטר־שטורמן, שגרמה לפילוג המשק, אך בשנות המלחמה, משנקראו לפעולה, נתייצבו כולם שכם־אחד, מבלי שיוכרו בהם סימני הפולמוס מלשעבר. והוא הדין במקרה של קבוצת־הרועים, שישבה בתל־חי, ופרץ סכסוך בין חלק מאנשיה לבין קבוצת גלעדי, והדבר לא הפריע, לאחר־מכן, לקביעת איש קבוצת־הרועים, פליישר, כשליח לווינה, כדי לעסוק בשם “השומר־הקיבוץ” בהברחת הנשק.

אחר־כך שב פליישר לארץ וחזר אל הרועים. אריה אברמזון, איש־הקבוצה, העביר בינתיים את העדר משׂרונה לכפר־גלעדי. רצה פליישר להקים יישוב־רועים ותבע את העדר בחזרה. הוא נתיישב בחמרה וקיבל מהמוסדות צאן נוסף. אנשי כפר־גלעדי תבעו שקבוצת הרועים וצאנה ישתייכו למשק שלהם. פליישר סרב, חברי כפר־גלעדי התעקשו. יום אחד אסף פליישר את העדר והתחיל מוליכו דרומה, ואילו חברי כפר־גלעדי יצאו ועצרוהו בדרך. העדר נשאר בכפר, ופליישר פרש.

אותה עקשנות נתגלתה גם בריב עם אלכסנדר זייד ואשתו צפורה. אלכסנדר היה מאנשי הקבוצה הראשונה של “השומר”, ממייסדי המשק, הוא שהושיט זרוֹעו כלפי הגבעה ואמר: “כאן יקום הכפר”, וכעבור כמה שנים נתעוררו סכסוכים קשים, ועד כדי כך, שצפורה ואלכסנדר עזבו את הכפר, באין ברירה, ונתיישבו בתל־חי הסמוכה.

לאחר־זמן, כשהוחלט על איחוד תל־חי וכפר־גלעדי, היו, כאמור, אלכסנדר וצפורה עם המיעוט שהתנגד לאיחוד. דבר זה השתלב בפולמוס הגדול שבין כפר־גלעדי וההסתדרות, אשר תבעה את ביטול האיחוד. שוב הגיעו הדברים לידי עימוּת. אלכסנדר זייד הניח את ילדיו בתלמי השדה שאנשי כפר־גלעדי עמדו לחרוֹש. מצוקת־נפש שגרמו אהדדי אנשים שזה לא־מכבר עמדו לא־אחת כתף־אל־כתף – נגד אויב ואורב ומוות; והדברים נחתכו עד־תוֹם, במיצוי־החוּמרה, דבר לא נדיר בתולדות הארץ הזאת, וגם בהתחדשותה בדוֹרוֹתינו – יקוב הדין את ההר, עד הסוף, כל איש וצדקתו וממנה לא יזוז. כמידת כוח אמונתם במעשיהם, שלמענם היו מוסרים את חייהם בפועל־ממש, כך גם הכוח שהציבו זה מול זה, צדק מול צדק, שעה שנפרדו הדרכים. – ושוב הטעינו זייד ומשפחתו חפציהם על עגלה, כמו לפני עשר וחמש־עשרה שנה, יצאו לנדוד דרומה ותקעו יתד באדמות שֶׁייך־אַבּריק, אזור חדש להתיישבות היהודים, שם הקימו בית בודד, וכבימים־מכבר – שוב יצא אלכסנדר להיות שומר־רוכב. פליישר הצטרף אליו לזמן מה ואחר־כך עוד הִדרים ונצטרף למחדשי היישוב בבאר־טוביה.

עכשיו ניצחו ה“משקיסטים” והנשים, והם אמרו: די בהתנדבות ו“בעשייה בטחונית” למען כל הארץ, הגיעה השעה לעשות למען המשק ולפיתוחו; הנה אנו עומסים עלינו אחריות זו וקשיים אלה של הבאת עולים בלתי־לגאליים וטיפול בהם, בעוד שהמוסדות הלאומיים טוענים מי־ביקש־זאת־מכם; וכיצד אפשר לכפות הגנה־וריכוז־כוח־יהודי על מי שאינו תובע זאת מידינו?

בא זמנם של ימי־קטנות. אלה שכל שנותיהם עשו במשק – כמו נתגדלו ושורשיהם עמוקים; ואילו מי שרוב מעשיהם היו מחוצה לו, – כמו שׁח ראשם, ונקטע שורשם… והספק אמנם מכרסם, הן יש צדק גם בדבריהם של אלה, כי אם אין אָנו־לנו, מי לנו…

וכך עבר חורף, וקיץ, וחורף. הארץ שקטה מבחוץ – ומוטרדת־מזועזעת מבַיִת במשבר העלייה הרביעית, זה המעמד הבינוני, שהיו אשר הציגוהו כמופת, ראש־פינה לתנופה חדשה, נוסח ואורח־חיים אחרים… והנה קצרה ידו מלהחזיק את עצמו וחלומות־רהב שלו, ומה עוד לפרנס אחרים. חוסר עבודה, יאוש ואכזבה. ובשלהי 1928 גם נסתבר כי השקט בארץ והתאַזנות יחָסים כביכול בין הערבים והיהודים – תלויים על חוט־השערה.

שמונה שנים עברו מאז מאורעות 1921. היישוב היהודי ומנהיגיו שכחו אותן. אם כמה מאנשי ההגנה הזהירו ותבעו עירנות, – לא היה להם שומע. כ־ 175,000 יהודים היו עכשיו בארץ – 17 אחוז מכלל התושבים, שמספרם יותר מ־ 850,000 נפש. אותן שנים היה לעתים מספר היורדים רב מן העולים. יהודי העולם טרודים בענייניהם, נאבקים לשיפור מצבם ומעמדם, מתאמצים להדוף את האנטישמיות המרימה־ראש בכל מקום, בטרם פרצה שנאת־ישראל כאש מחרידה, מכלָה. ובארץ־פנימה ההתפתחות מועטה, והכנפיים שמוטות.

בשמונה השנים הוחלף סמואל, הנציב העליון היהודי, באיש צבא לשעבר, פלומר. עכשיו, עמד אותו נציב חייל לסיים את שירותו. במשך שמונת השנים עלה לגדולה מופתי ירושלים חג' אמין חוסייני, שסמואל היהודי גידלוֹ, בתקווה לקנות את לבו. המופתי חָרש כל הזמן בעדת מאמיניו, בעמו; עכשיו, החליט, הגיעה השעה להתעוררות ערבית, והתעוררות ערבית משמָעה התקפה על היהודים, שתמיד התגלגלה, אם היתה אפשרות, לשוד ורצח ללא הַבחָנה, התנפלות על שכנים וידידים; נסיון לערער את רצון היהודים לבנות כאן את ביתם. הפעם בחרו מנהיגי הערבים בקלָף הדתי – דרך בדוּקה לשלהב יצרים, להמֵם ולשבּוֹת אנשים לאקסטאזה, ועד רצח ושוד.

המנהיגות הערבית ניצלה אגדה לא־נפוצה ביותר, כי הנביא מוחמד קשר את סוסו ליד הכותל־המערבי, לפני עלותו לשמים – כדי לטעון, שהכותל קדוש גם למוסלמים. עם זאת התעקשו בטענת “סטאטוס קווֹ” – לא לשנות מאומה מן המצב־שהיָה. הם טענו, שהיהודים לא העמידו עד כה כסאות ליד הכותל למען המתפללים ולא הקימו מחיצה בין גברים ונשים. האנגלים עמדו לצדם, וביום הכיפורים תרפ"ט, בגלל מחיצה שהעמידו יהודים, פרצו שוטרים בריטיים לרחבת הכותל־המערבי וסילקו את המחיצה בכוח.

ברחוב הערבי הופצה הדיבה שהיהודים מתנכלים למקומות הקדושים לאיסלאם, וכביכול הטילו פצצה למסגד־עומר, דרשני המסגדים בתפילות יום־ששי הלהיבו את ההמונים. הערבים התנכלו עתה יותר ויותר לזכויות היהודים לגבי הכותל: פתחו דלת בקיר שלידו, כדי שרחבת הכותל תשמש כמקום מעבר להולכי־רגל, ובמסגד שליָדוֹ הגבירו את התפילה וקריאות המואזין דווקא בשעות התפילה ליהודים, ואף קיימו בו טקסי־דת הכוללים שירים וריקודים, כדי להפריע ליהודים.

שינוי הרוחות ניכר בערביי הארץ, והיהודים נתנו אל־לבּם. אבל מחדַלם בתקופת שמונה השנים כּבל את הידיים, וההכנות לימי רעה לא היו כראוי, ושוב ציפו אם לנס, אם לסידורים של רגע־אחרון; ציפו לעזרת האנגלים, או סברו שהערבים יתעַשתו וישקטו. בארץ לא היה צבא בריטי, וכוח־המשטרה חלש. הבריטים, משהרגישו במתיחות, טענו שהם רוצים להרגיע את הערבים, ולצורך־זה הוציאו מהיישובים היהודיים ארגזי־נשק חתוּמים, שהציבו שם בזמנו לשעת־חירום.

קרב תשעה־באב של תרפ"ט – 1929 – יום כינוס המוני יהודים ליד הכותל, יום מוּעד לפורענות. בכל זאת, תשעה באב עבר בשלום, ואילו שבוע לאחר מכן, ב־23 באוגוסט, יום־ששי, פרצו מהומות בירושלים. הפעם התכוננו הערבים לעלות על היהודים “בסדר צבאי” והם פתחו, מלבד נסיונות השוד והביזה כרגיל, בהתקפות על כמה־וכמה פרברים ושכונות של יהודים, כשהמון מקומי נעזר באנשי הכפרים והבדואים מהרי־יהודה, שנענו לקול המלחמה. היהודים נסגרו בשכונותיהם, משיבים אש ככל שהם יכולים, בעודם מחויבים להיזהר גם מפני האנגלים.

המאורעות פשטו בארץ כולה, היתה זו, בעצם, מלחמה כללית וכרוכה בטבח. ערבים הצליחו הפעם לערוך הרג בכמה יישובים ותיקים, שסמכו על שורשיהם במקום, זה מאות שנים, ועל רֵעוּת השכֵנים הוותיקה. בחברון נטבּחו ששים־וחמישה אנשים, נשים, זקנים וטף. וכך גם בצפת. בשני המקומות לא היה להגנה שום כוח, יהודי חברון אף דחו הצעה לשלוח אליהם יחידות מגינים. היה טבח גם במושבה מוֹצא, שערבים היו בני־בית שם. בשאר המקומות עמדו היהודים על נפשם, ובהם שאף גילו תעוזה ועברו להגנה פעילה ויוזמת.

לאחר התדהמה הראשונה, החלה ירושלים היהודית לערוך כוחות להגנה. אנשי “השומר” נתייצבו מיד – ביניהם יגאל, רחל ינאית, זליג שטורמן, יעקב סולצ’נסקי, הוא יענקלה גַזלן, שנצטרף ל“קבוצת המעופפים” – יחידה נודדת שנזעקה במכונית לכל מקום של סכנה. לירושלים לא היה מרַכז, ועבר לכאן אברהם איכר, מפקד ההגנה בתל־אביב. כן הועברה לעיר בסתר “שוורצלוזה” אחת, ממכונות־הירייה שהבריחו פליישר והפטר מווינה; מכונת־הירייה עברה ממקום למקום, ככל שהיו צריכים לה, כשמוביליה מתחמקים מפני האנגלים המחפשים אחריה.

ביום הראשון למהומות נרצחו בירושלים 17 יהודים, רובם עוברי־אורח, שנפלו לידי הערבים. כשנמשכו הימים והרוחות לא שככו, נבהלו האנגלים והעבירו כוחות, משטרה לעיר, – היה אז מעט צבא בארץ – אך אלה לא היו מספיקים. באותו זמן ביקרו בארץ סטודנטים אנגלים מאוקספורד והם גויסו כדי להילחם בפורעים. בכל־אלה לא איבדו האנגלים את יישוּב־דעתם והקפידו כל משך המאורעות על ה“נייטראליות” ולא נמנעו מהחרמת נשק יהודי ומאסר מגינים יהודים.

כפר־גלעדי הוּצא מההסתדרות אחרי הבירור בפרשת האיחוד (של תל־חי עם כפר־גלעדי) ופעולות “הקיבוץ”. אך מיד נזעקו מפַייסים ולאחר כמה חודשים היתה חליפת־מכתבים בין מזכיר ההסתדרות וכפר־גלעדי – ואנשי הכפר הוחזרו להסתדרות. ועם זה הוסכם כי יוסף הכט, ראש ההגנה, יבקר במחסן הנשק בכפר־גלעדי ויראה מה שיש בו. הכט ראה וזכר. משגברה המתיחות לקראת תשעה באב, הציע הכט לפנות לאנשי “השומר”, כי יעמידו את נשק המחסן לרשות ההגנה בארץ כולה.

פנחס שניאורסון היה אז גזבר כפר־גלעדי, ובשבוע הראשון לחוֹדש אָב היה בחיפה בענייני הכפר, שוהה במלון הקיבוצניקים שממול לתחנת הרכבת.

במוצאי־שבת שלאחר תשעה־באב באו למלונו שני בחורים עם פתקה מאת מניה, שיבוא מיד עמם. הלך עמם לטכניון, שם ישבה מיפקדת ההגנה בעיר. היתה מהומה רבה בעיר ובחצר. צעירים התגודדו, שוחחו והתווכחו, קבוצות צעדו בחצר “שמאלי־ימין”. מניה יצאה לקראת שניאורסון ושניהם נכנסו לחדרו של יעקב פת, מי שהיה איש “השומר” בימי מלחמת־העולם, ועכשיו מפקד ההגנה בחיפה.

פת אמר: “אנחנו מחכים שיפרצו מהומות. אנו תובעים מכם להעביר את נשקכם להגנה ולהתייצב לפעולה.”

אמר ויצא.

השניים התיעצו. כשחזר פת לחדר, הודיעו לו: “איננו יכולים להכריע על כך על דעת עצמנו. אנו מבקשים להתיעץ עם שוחט וחברים אחרים.”

שוחט, שלקה באותו זמן באחת מהתקפות־האסתמה, נמצא בהבראה בלבנון. פת שלח את המכונית שעמדה לרשות ההגנה – “בואיק” משובחת, שהיתה שייכת ליחיאל וייצמן, מנהל סניף של חברה אנגלית בעיר – לכפר־גלעדי, וזו הביאה את נחום הורביץ ואליעזר קרול. הגיעו גם יוסף חריט ושמואל הפטר. התיעצו ושוב קבעו: הם לא יחליטו בדבר ללא שוחט. יש להביא אותו מלבנון. הודיעו על כך לפת והסכים. אלא שלאחר מכן חזר פת ומסר: “קיבלנו טלפון מירושלים, שהמתח ירד, אין צורך בינתיים בגיוס.”

אמרו אנשי “השומר”: “בסדר, אנו חוזרים לכפר. אם תצטרך, – תקרא לנו, אבל לא נעשה דבר ללא שוחט.”

באמצע השבוע חזר שניאורסון לחיפה בענייני הכפר וביום־ששי יצא שוב עם מכונית פרודוקטים. בעוֹברוֹ בטבריה נאמר לו כי בירושלים פרצו מאורעות ויש הרוגים. המשיך לכפר־גלעדי וסיפר שמועות ששמע.

כשנמסר לפת על המאורעות בירושלים, שלח את ה“בואיק” של וייצמן ללבנון וזה החזיר משם את שוחט. בליל־שבת אחרי חצות הגיע לכפר. באו גם מניה וצבי נדב. פעילי הבטחון נתכנסו בחדר. שוחט אמר: “המצב קשה, הסכנה רבה. ההגנה תובעת מאתנו את הנשק.”

במחסן הגדול של כפר־גלעדי שמורים היו שלוש מאות רובים, מאות אקדחים, מיקלעים ותחמושת רבה. נשק זה אגרו שמונה שנים, תוך התנגדות של מנהיגי תנועת־העבודה ואנשי “ההגנה”, סיכנו חייהם, לא חסכו מאמצים, עבודה רבה ומסירות. טובים שבהם ויתרו על כל פעילות אחרת, גם שלטובת משקם, והתמכּרו כליל לענייני־הבטחון. עכשיו, אלה שנלחמו בהם, הֵצרו צעדיהם ותבעו את פיזורם, – אלה באים עתה ותובעים מ“יריביהם” למסור את הנשק שאגרו ולהתייצב בשורה הראשונה של המגינים.

לא היתה השעה כּשרה כדי להתענג על הגמוּל, הפּיוּס. היישוב היהודי הקטן עומד על סף מרחץ־דמים. אפשר שהבריטים, בסופו של דבר, ייצאו להגנתו, אך אוי לו־ליישוב אם לא יארגן את כוחו שלו, כוחו העצמאי, ויסמוך על חסדיהם של אלה, שאינם מתרגשים כל־כך כאשר היהודים “סופגים קצת”.

כל חייהם הקדישו אנשי “השומר” לענייני־הבטחון, ועל־זה היו לא פעם אנשי ריב־ומדון, מסתכסכים עם רבּים, ועם מיטב חבריהם־לתנועה. עכשיו, משהגיעה שעה של מבחן, נענו ללא תנאי, והחליטו למסור את נשקם להגנה בארץ ולשלוח את אנשי “השומר” ו“הקיבוץ” לכל מקום שידרשו.

היה מי שהעיר:

“נשק זה, הוֹצאנו עליו כספים רבים ומאמצים, אנשי ההגנה צריכים לתת לנו ערבונות שיחזירו אותו – כאשר תשקוט הארץ – כפי שהם מבטיחים.” והיה מישהו שהוסיף, כי המוסדות צריכים להכניס סכום כסף לבנק, כערבון למילוי ההבטחה – החזרת הנשק.

ואולם – אמנם יכלו לשער בדעתם כי הנשק לא יחזור עוד למחסנם; אבל שעת־חירום היא, ולא ידקדקו עתה במה שעתיד־להיות לאחר־מכן. מיד ניתנה הוראה להוציא את הנשק מהמחסן, בו בלילה, ולהכינו למשלוח. אנשי הכפר קיבלו על עצמם להעבירו לכל המקומות שיצוינו להם.

ישראל, מניה וצבי נדב חזרו לדרום. במשך השבת הוצא הנשק. ילדי הכפר, האמונים על סודותיו, ישבו להסיר את השמן מהכדורים. מלאכה זו של ניקוי כדורים עשו אז הילדים ללא הפסק, יום ולילה.

ביום־ראשון בבוקר נרתמו הסוסים לעגלות כפולות־הדופנים, אותם סליקי־נשק ניידים, ועל מכונית המשא של הכפר הוטענו פחים של מלפפונים וגבינת ברינזה, זו הגבינה שמנדל ברנובסקי החל בייצורה בכפר וקיילה גלעדי התמחתה בה – ובינותם הוסתרו פחי אקדחים וכדורים.

מכונית המשא הגיעה ל“תנובה” של חיפה, שם הורדו ממנה פחי המלפפונים והגבינות, ופחי הנשק הובאו לדירתו של משה וילבושביץ. שם ציפתה להם מניה. משה בעל הזקן הארוך ופני־פילוסוף, היה מסתובב בין ערימות הנשק, מהרהר את שלו על משמעותם של חיים ומוות וסוד הנשק ההורג.

נשק “השומר” זרם דרומה. סיכם יעקב פת, מפקד ההגנה בחיפה: “עינינו אורו משהגיע נשק זה”.

חיפה היהודית, שלא כערים אחרות, עמדה בהצלחה כנגד הפורעים. לאחר שלושה ימים של קרבות במקומות שונים, אף עברה היזמה לידי אנשי ההגנה. או־אז הגיעו לעיר מלחים בריטים, שהפרידו בין שני המחנות. בכל אופן, בחיפה נקבעה עובדה: אף־על־פי שהיהודים היוו רק 30 אחוז מן התושבים, הצליחו לעבור להתקפה ולהדוף את מתקיפיהם.

שניאורסון נתמנה מרכז אנשי “השומר” בחיפה. מנדל ברנובסקי יצא לכפר־גלעדי להביא אנשים נוספים ועמו הגיעו “לואי” (טיטלמן), משה אליוביץ, ציפורי ואחרים. צבי נדב נתמנה מפקד שכונת חליסה המרוחקת מהעיר ומוקפת יישובים ערביים והצליח לארגן את המגינים המועטים. מרדכי טיטלמן נשלח בראש קבוצה לכפר־חסידים ולאחר־מכן הוחזר לשכונות מרוחקות של העיר. משה אליוביץ היה במרכז־המסחרי וברנובסקי העביר את הנשק, מביתו של משה וילבושביץ, למקומות־הצורך.

שניאורסון נתמנה מפקד ליחידה נודדת בת שמונה, צירף אליו את “לואי”, ועסקו בהוצאת משפחות יהודיות מתוך שכונות ערביות. במסע אחד הוקפו על ידי שוטרים ערבים ושניאורסון הורה לתפוס בית ולהתבצר בו, עד כי נואשו השוטרים והסתלקו.

איש גדוד העבודה ו“הקיבוץ”, יצחק לנדוֹבּרג (שדה), פיקד על עמדה בשערי תחנת־הרכבת. לא איש שוֹהה על־הכֵּלים היה, והחליט לצאת עם הבחורים החמושים ולסייר בתוך השכונה הערבית. סיפר לנדוֹברג: “כדי להרגיע את הבחורים יצאתי אתם לסיורים בסביבה, כדי שירגישו שעושים הם משהו. הגיע אלינו פנחס שניאורסון, איש כפר־גלעדי, ועשינו סיור עמוק ברחובות הערבים וראינו, כי הם מפחדים יותר מאתנו.”

לאחר־מכן, נשלח לנדוברג לארגן את הגנת היישובים ממזרח לחיפה – יגור, כפר־חסידים ונשר. ושוב חידש וגילה־יזמה, פנה לכפרי הדרוזים, שבעורף היישובים האלה, והבטיח שלא תבוא התקפה מעורף זה.

מניה היתה בכל מקום, סיירה בעמדות, הביאה נשק, ניקתה כדורים יחד עם צעירי מכון־התזונה של משה וילבושביץ, ושוב חזרה לסייר בעמדות. מרדכי טיטלמן, שביום צאתו לעזרת חיפה פקד אותו הֶתקֵף־קדחת, זוכר, כיצד הגיעה מניה לעמדה שפיקד עליה, והוא אמר לה: “מניה, יש לי חום. תגידי במיפקדה שישלחו מישהו עם כמה גראם חינין.”

כעבור חצי שעה הובא לו החינין – על־ידי מניה עצמה.

ואיש־הגנה אחר, אליעזר רַטנר, מספר:

ירדנו לארד־אל־יהוד, שנעזבה מתושביה, לשמור על הרכוש בשכונה. למטרה זו קיבלנו נשק חדיש שהביאו חברינו מכפר־גלעדי. הצלחנו להתבצר באחד הבתים, מול בתי הערבים, וכך ישבנו כמה ימים מנותקים מהמרכז. בינינו לבין הדר־הכרמל היה שטח ריק ובו משמר מלחים בריטים. בוקר אחד ראינו אחות רחמניה, שמנה ביותר, מתקרבת לשטח. היתה זו מניה שוחט. כשנכנסה לביתנו החלה להוציא תחמושת מהבגדים, ואז גילינו שבעצם רזה היא מאוד.

מניה חזרה אל אוּמנוּת ישנה שלה – התחפשה כ“אחות” והחלה בהעברת נשק, תחת־אפַם של האנגלים. שני אחים בחיפה, אַסטרַחַן, בעלי טנדר לפרנסתם, העמידו אותו לרשות ההגנה וזו מסרה אותו למניה. ציירה מניה על חלונו צלב אדום גדול והיה ל“אמבולנס”. ז’נקַה, בנו של משה וילבושביץ, היה מרדן על־פי־דרכו־שלו, אך את מניה הוֹקיר מאוד. לקחה אתה את ז’נקה, מהנדס במקצועו, שיוכל לתקן את המכונית בשעת הצורך וישמש לה גם כבן לוויה, והלבּישה אותו בחלוק־רופאים. שני האחים שימשו כנהגים, והארבעה יצאו לדרך.

בבוקר יצאה לכפר־גלעדי ושבה לפנות ערב לחיפה עם נשק ובלילה, למרות העוצר, יצאה שוב לכפר. כשעצרו המשמרות את הטנדר, טענה מניה שהיא יוצאת להביא פצועים, והאנגלים נתנו לה לעבור.

חוששת היתה ממנהל המכס של ראש־פינה. כשעברה שם בבוקר רצה לחפש בטנדר חיפוש יסודי, ובקושי נפטרה ממנו. נועדה מניה עם הפקידים היהודים שעבדו באותה תחנת־מכס, ולפי הצעתה, ערכו סעודה למנהל הקפדן – ויצא כך שקילקל קיבתו. היה אותו ערבי כואב וגונח בחוליו, ובסביבה לא נמצא שום רופא. בלילה הגיע הטנדר־האמבולנס, ומנהל המכס שמח מאוד על הרופא והאחות ושיטח את צרותיו. בדקו ז’נקה הרופא ונתן לו מנת שמן קיק, וציווהו לשכב במיטה ככל אשר יוכל. ז’נקה וילבושביץ לא הסתפק בכך, ולמחרת, בצאתם מכפר־גלעדי, לקח עמו מהמרפאה כוסות־רוח, וכשהגיעו לתחנת המכס, ערך ביקור אצל החולה, וכיוון שמצא “החמרה במצבו”, הציע להעמיד לו כוסות־רוח, מה שנראה מאוד למנהל המכס. ז’נקה למד במרפאה של כפר־גלעדי, על רגל־אחת, כיצד מעמידים כוסות־רוח, אבל שכח לשאול כיצד מורידים אותן, והחולה נתייסר מאוד כאשר ז’נקה הרופא תלש ממנו את הכוסות. בכל אופן, צמוד היה למיטתו כל ימי המתיחות, והטנדר־האמבולנס עם הנשק יצא וחזר בשלום.

תוך כדי העברת הנשק לא הסיחה מניה דעתה מדאגות אחרות. לחיפה נשלח להגנה איש כפר־גלעדי שאשתו בחודשי־הריונה האחרונים, ומניה לא שכחה להיכנס אליה כל פעם שבאה לכפר ולהביא דרישת־שלום מהבעל.

לאחר כמה ימי מהומות הגיעה לנמל חיפה אנית מלחמה בריטית ומלחיה תפסו עמדות בעיר והציבו סביבה משמרות, שהיו עורכים חיפושים קפדניים אצל כל היוצאים ובאים. שניאורסון שלח אופנוען לקראת מניה, שהיתה בדרכה מכפר־גלעדי, ועמו הוראת המיפקדה להוריד את הנשק ביגור או בנשר, מחמת המשמרות שבמבוֹאֵי העיר. האופנוען פגש את הטנדר בדרך ומסר את ההוראה. מניה קראה – והמשיכה בדרכה. באותו טנדר חזר מרדכי טיטלמן מכפר־גלעדי, תוך כדי נסיעה פצעה אותו בסכין גילוח – וכן גם את ידיה שלה, – ואת הדם מרחה על פניו וגופו. חבשה את ראשו וידיו ורגליו בתחבושות עבות והשכיבה אותו בטנדר. הגיעו למחסום שבכניסה לחיפה. המלחים ניגשו ובדקו, ראו את הרופא, את האחות ואת הפצוע השותת־דם, הסירו את המחסום ונתנו להם גם מלחים שילווּם להדר־הכרמל.

כשהטנדר עבר בנשר, הודיעו משמרות ההגנה לחיפה על המכונית הדוהרת לעיר למרות ההוראה. במיפקדה היתה מתיחות רבה, חוששים היו שהפעם תיתפס מניה, למרות כל תחבולותיה. פתאום הופיעה עם הטנדר, עם הנשק ועם הפצוע המדומה. נשמו לרווחה, וכמובן – איש לא העֵז לנזוף במניה.

מאורעות אוגוסט 1929 מצאו את תל־אביב במבוכה. אנשי ההגנה בעיר סבורים היו, כי נשקפת סכנה רק לירושלים, ומפקד ההגנה של תל־אביב עלה לשם להשתתף בהגנתה. משפרצו המאורעות, היתה תל־אביב ללא אירגון וללא נשק. ישראל שוחט נצטרף למפקדי ההגנה שנשארו בעיר והקימו מיפקדה ארעית.

נדמה, כאילו חזרו מהומות 1921 וההגנה לא למדה מאומה – שוב היה חסר נשק ובחצר גימנסיה “הרצליה” התאמנו צעירים במקלות. לא ניכרה יד מארגנת ומפקדת. בתל־אביב נמצאו אז חברי הקב“א, הללו שלאחר פירוק “הקיבוץ” נתארגנו לקבוצת קודחי־בארות, בראשותו של חריט. אליהם נצטרפו אף חברים אחרים מ”הקיבוץ" שהיו בתל־אביב. בקבוצה זו היו חריט, מאיר ספקטור, אברהם דובנוב, יוסף מלמוד, טוביה הורביץ, מנחם שטורמן, יעקוב וטוביה אברמזון ואחרים. משפרצו המאורעות התייצבו במאורגן לרשות ההגנה. שוחט נועד עם חריט והשניים החליטו לפנות לכפר־גלעדי ולהביא משם נשק בשביל העיר. הנשק – אקדחי “מאוזר” ומיקלע אחד, הגיע וחריט חימש את הבחורים. עכשיו היה להם נשק יעיל במושגי הימים ההם, היו מאומנים היטב, לא היה כדאי “לבזבזם” על עמדות, מצפים ימים ולילות להתקפה; וחריט הפך את הקבוצה ליחידה נודדת, היושבת במקום מרכזי ונענית לכל צורך, לחוּש למקום של סכנה. כּך גם יכלו להישמר ביעילות יתר מפני האנגלים, שתוך כדי המהומות לא נמנעו מלאסור את המגינים היהודים. צעירים ממרחב תל־אביב, חסרי־אונים נוכח חוסר האירגון – נצטרפו אף הם לקבוצה, שמנתה עד שלוש עשרות אנשים וזכתה אפילו לשם מיוחד מפי אנשי העיר: “קבוצת מחץ”.

עמק, הוא עמנואל ריינין, מצעירי “הקיבוץ” שבגדוד, מספר:

מקום הריכוז שלנו היה במרכז החקלאי ברחוב לילינבלום. עמדו לרשותנו שתי מכוניות, שציפו ליד הבית. בכל פעם שהגיעה ידיעה מהמרכז, היינו יוצאים מיד למכוניות ונוסעים למקום המיועד להתקפה. באה ידיעה משכונת שפירא. הגענו לשם במהירות. ההמון הערבי, משראה אותנו עם נשקנו השלוּף – ברח מיד. בפעם אחרת יצאנו לאבּו־כּביר. הערבים פתחו באש. שכבנו וענינו באש חזקה שהבריחה אותם. פתאום, אני רואה לצדי שוכב את אליהו גולומב, יורה ב“מאוזר”. אף־על־פי שהיה במפקדה, יצא, מששמע על ההתקפה, כדי לעזור בהדיפת ההתקפה. בפעם אחרת נקראנו לנוה־שלום, ציפו שהערבים ינסו לפרוץ לשכונה, אולם הם נסוגו.

משהיו תושבי תל־אביב רואים אותנו עולים למכוניות, היו יודעים שאי־שם עומדת להיערך התנפלות. היה מי שמסר אותנו לאנגלים והיינו צריכים לעבור מקומות. נשתקענו בבניין תיאטרון התא"י בשדרות רוטשילד. כדי להיות בטוחים בזמן חיפוש, השארנו את נשקנו בכמה דירות בסביבה. גם משם עברנו למקום ריכוז אחר. כך נמשך הדבר ארבעה ימים. יושבים אנו ומצפים, קוראים אותנו, אנו יוצאים במהירות למקום, פותחים אש חזקה, הערבים בורחים ואנו שוב חוזרים למקום הריכוז.

להגנה של תל־אביב הגיעה קריאת עזרה מחולדה. היישוב הקטן והמרוחק בדרום עומד היה בודד בין כפרי־ערביים רבים, שהסתערו עליו בהמוניהם. המיפקדה פנתה אל חריט והלה שלח קבוצה גדולה של צעירים, בפיקודו של יעקב אברמזון, לעזרת היישוב. נהג המכונית היה יקותיאל קרן, שבאומץ לב רב פרץ מחסום גדול בתוך כפר ערבי. העזרה הגיעה לחולדה, שמעט מגיניה התבצרו בבית אבן ובחצר שסביבו. אברמזון חילק את המגינים לעמדות ומינה לסגן את אפרים צ’יזיק. מאות ערבים הקיפו את המתגוננים והסתערו על בית־האבן. כל היום אָרכה המלחמה, אולם הערבים נהדפו כשהם משאירים אחריהם הרוגים רבים. מבין המגינים נפל אפרים צ’יזיק, אחיה של שרה צ’יזיק שנהרגה בהגנת תל־חי. בלילה הגיעו האנגלים. החרימו נשק שמצאו אצל המגינים והכריחו אותם לנטוש את המקום.

הגנת חולדה ומלחמת המגינים המועטים נגד המון שהקיפם, הזכירו את הגנת תל־חי; וחולדה, כמו תל־חי, אף היא נעשתה סמל לעמידת מעטים נגד רבּים.

קריאת־עזרה אחרת באה מרחובות ובנותיה. חריט שלח לשם את מאיר ספקטור ואת יוסקה מלמוד ואתם קבוצת צעירים. ספקטור נתמנה מפקד לקבוצת־שילר שליד רחובות ובה רוכזו גם אנשי גבעת־ברנר ונען, המרוחקות משם כמה קילומטרים וכלי כולן מחנות אוהלים ארעיים. הגברים התכוננו להגנה והנשים והילדים פונו לרחובות.

מסרו על אלפי ערבים מעזה ועד אשדוד הנערכים נגד היישובים היהודיים. ספקטור השתקן, שכוח־השפעתו רב במלה אחת ובחיוך, העביד את המגינים יומם ולילה בחפירת ביצורים. משה סמילנסקי, שהיה מפקד ההגנה באזור, מסר שהגיעו אליו ידיעות על התקפה גדולה ותבע לרכז את כל המגינים ברחובות, ולא לפזר את הכוחות. ספקטור לא שעַה לתביעה זו והורה להמשיך בבּיצורים. סמילנסקי שלח שליחים בתביעה לנסיגה, ואילו ספקטור בשלו. בחצות לילה הגיע למקום סמילנסקי עם שני אוטובוסים וציווה על ספקטור, בתוקף סמכותו כמפקד ההגנה באזור, לעזוב את המקום ולהעביר את כל האנשים לרחובות. לא היתה עתה ברירה לפני ספקטור, סמילנסקי היה מפקדו – והוא הורה לעזוב את המקום. כל הלילה ציפו להתקפה וזו לא באה.

למחרת, בטרם־אור, כפי שסיפר לימים מלמוּד, הוא נקרא אל ספקטור, והשניים, רכובים על סוסים, יצאו לבקר במחנות הנטושים. קבוצת שילר היתה ריקה, איש לא נכנס לתוכה. המשיכו לרכב למחנות האוהלים של גבעת ברנר ונען. בנען היה חסר אוהל אחד. ספקטור אמר: “צריך להחזירוֹ”, דפק בסוסו ופנה לעבר מַאהל בדואים סמוך, ומלמוּד אחריו.

מרחוק היה נדמה המַאהל כמו ריק מאדם. כלב נבח לעומתם. משהגיעו לקצה המחנה השגיחו בזקנה היוצאת מפתח אוהל, מֵשׂימה עצמה כלא רואה אותם, ונעלמת מִפּנים ליריעה. הגיעו למרכז המַאהל ועצרו בסוסים. בשטח שהיה קודם ריק מאדם, הופיעו פתאום גברים עטופי עבאיות ובידיהם מקלות ארוכים. ספקטור לחש למלמוד: “התרחק ממני כעשרים צעד והשתדל שלא יקיפוך, במקרה של משהו, פעַל לפי שיקוּליך.”

מלמוד עשה כדבריו, נסוג אחורה ושיחרר את נצרת האקדח שהיה חבוי מתחת למעילו. ספקטור הניח לערבים להקיף את סוסו, הניח אפילו לאחד מהם לתפוס ברסן ואילו הוא שׂם ידיו על מתניו, כמי שמוקף ידידים בלבד. ספקטור פנה לערבים, כלמכּרים טובים, וחיוך שליו על שפתיו: “חסר אוהל במחנה היהודים, בודאי מַעשה ילדים הוא זה, אני בטוח שתחזירוהו למקומו.”

במקום תשובה החל אחד הבדוּאים הצעירים לרטוֹן, לקלל ואף הרים את מקלו. שניים־שלושה הצטרפו אליו, אבל זקני השבט השתיקום.

ספקטור, מבלי לצפות לתשובה וכמו לא מַבחין בהתרגשות, היטה את סוסו ופנה לצאת. הערבים נרתעו הצדה והוא יצא מהמעגל מבלי להביט אחורה. כשעבר ליד מלמוד, הפליט: “שמור על המרחק בינינו ואל תביט אחוֹרה.”

השניים יצאו מתחום המַאהל. מלמוּד התקרב לספקטור ושאל: “אתה מאמין שיחזירו?” ספקטור לא ענה, הצטחק והביט אחוֹרה, כמצפה למשהו שיבוא, ללא שום ספק. לבסוף הניף ידו והראה משהו למלמוד: מתוך מחנה הבדואים יצאו שני נערים ועמם חמור עומס אוהל מקופל, לעבר מחנה נען.

חזרו לרחובות. ספקטור אמר לסמילנסקי: “אנחנו חוזרים לקבוצת שילר.” ומיד חזרו ליישוב, שנעזב ליום אחד.

אלכסנדר זייד ישב בביתו הבודד בשייך־אבריק, שומר את אדמות הקרן הקיימת. ביקשו אותו לעבור למקום־יישוב, והוא סרב. בגוש עין־חרוד היה חיים שטורמן אחראי להגנה, ובגוש עפולה – אליהו קמנצקי, (איתן) מראשוני “השומר”.

הבריטים החישו צבא. היהודים נתבססו בעמדותיהם. כעבור שבוע שקטו הרוחות בערים. רבים נהרגו במאורעות אלה, אך הערבים לא הצליחו בתוכניתם – להתיש את היישוב היהודי ולערערו.

והנה הגיעו ידיעות, כי אלפי ערבים ועמם בדואים ממזרח הירדן מתכוננים לעלות על יישובי עמק הירדן, הגליל התחתון והעליון. הפעם נערכה ההגנה ביתר תכוּנה ותיכנוּן. יוסף הכט, מפקד ההגנה, הורה לשלוח מתנדבים לכפרי הגליל, ומאות נענו לקריאתו. רפתה המתיחות בתל־אביב, וחברי קב“א עלו אף הם לעזרת הגליל. בכל יישוב נתמנה מפקד מאנשי ההגנה־הכללית או “השומר”, ואילו המפקד המקומי שימש כסגנו. המתנדבים חולקו בין היישובים. למפקד הגליל נתמנה יעקב פת ושניאורסון סגנו. מפקד הגליל העליון היה נחום הורביץ. כפר־גלעדי המשיך להזרים נשק ליישובים, והיו בין היישובים שלא המתינו למשלוח, אלא שלחו נציגים לבקש ב”אופן פרטי" נשק בכפר־גלעדי.

בתחילה היה מי שחשב אפילו על פינוי זמני של כמה מהיישובים הקדמיים בעמק־הירדן, אולם אנשי “השומר” תבעו שהכוֹל יחזרו למקומותיהם והחישו לשם נשק. מרדכי טיטלמן, שהקדחת עדיין טילטלה אותו, נתמנה מפַקד למלחמיה. לילה אחד נתקבלה ידיעה כי 1500 בדואים עומדים לעלות על נהריים. צבי ניסנוב שימש שם כמוכתר ושומר ראשי, וצבי נדב וקבוצת חברים נשלחו לעזרה, אולם ההתקפה לא באה.

כל אותו זמן היתה מניה ממשיכה ומביאה נשק בטנדר האמבולנס שלה; פורקת אותו במחסן של דגניה א', ומכאן, לפי ההוראות, מביאה ליישובים השונים. כמה מהמיקלעים שהעבירה הגיעו עד תל־אביב.

מפקד ההגנה בסג’רה היה סטודנט האוניברסיטה בירושלים – אליהו אילת (אפשטיין). הוא נתמנה לתפקיד זה בהיותו בעל עַבר בטחוני בארץ, וקודם לכן באוקראינה, שם השתתף בהגנה־עצמית יהודית נגד פורעים; וכן היה בקיא בהווי הערבים. בשעתו יצא למסעות ארוכים בעבר־הירדן ולמד את חיי השבטים שם; לאחר מכן החליט ללמוד ערבּיסטיקה באוניברסיטה.

עשרה נערים תלמידי מקוה־ישראל עמדו לפקודתו, אבל הנשק והתחמושת לא הספיקו לכולם. בוקר אחד – מספר אליהו אילת – הגיע למקום טנדר ובו אחות־רחמנייה, היא מניה. התפלא מה מעשיה, והיא, ללא דברים רבים, הורידה מן הטנדר נשק ותחמושת ומסרה בידיו ולקחה עמה חזרה נשק של המקום שהיה צריך תיקון. כך התחילה בין השניים ידידות עמוקה, והערצה של הסטודנט הצעיר לאשה המסתובבת ללא פחד ומביאה עמה נשק־מחתרת ויש לה גם זמן להתעניין בעיסוקיו הפרטיים ובבעיותיו. מאז הירבו להיפגש ואליהו היה שומע מפיה על החורן, על מסעה שם לפני עשרים־וחמש שנים, וחולם אף הוא על ההתיישבות מעבר לנהר, ברמות ההרים.

אנשי “הקיבוץ” קודחי־באֵרות (קב”א)

ישראל שוחט עם משלחת “הפועל” באולימפיידת־הפועלים בווינה, 1931

ומעשה אחר על מניה, מהרפתקאות הימים ההם, מספר עמק ריינין: בגבור המתיחות בגליל, נשלח, יחד עם חברי קב"א (קודחי הבארות) לעזרת יישובי הגליל ונתמנה מפַקד תל־חי, במקומו של בנימין ביכמן, שהועבר למקום אחר.

הגיע לטבריה והמתין כאן למכונית שתמשיך לצפון. אחרי־הצהריים הגיעה מניה עם הטנדר־אמבולנס שלה יחד עם ז’נקה, הרופא־המדומה. צריכה היתה להעביר נשק לצפון. נצטרפו אליהם עמק, ויוסף מלמוד, מקבוצת קב“א, שאף הוא נשלח לעזרת הגליל העליון, ומניה מצאה בהם “שימוש”: השכיבה אותם על האלונקות ב”אמבולנס" והודיעה להם, כי הם “חולים קשה”. יצא הטנדר במהירות צפונה. עברו דרך ארוכה וקרב הערב. פתאום, ליד מחניים, עצרם מישהו על הכביש. איש־הגנה במקום עסק בהוצאת נשק ממחבוֹאוֹ, ונחש הכישוֹ. יש להעבירו מיד לרופא.

ולהם בטנדר אָצה הדרך צפונה. תחת האלונקות מונח נשק, ומקומו הבטוח ביותר הוא ביישובים, ובראש־פינה יש תחנת־משטרה; ושמא ירצה שם מישהו לערוך חיפוש ב“אמבולנס”? איש לא התערב בשיקוּליה של מניה, והיא החליטה מיד: לקחת את הנפגע. הטנדר סב אחורה ופנה לראש־פינה, שם הביאו את המנוּכש אל הרופא. חזרו צפונה. כבר היה לילה. בעמק לא נראה סימן חיים; פתאום, חריקה והטנדר עוצר – קילקוּל.

ירד ז’נקה ולאור הפנסים הדולקים תיקן את המוטור, כשמניה עומדת על ידו ועוקבת בשקידה אחרי מלאכתו הנעשית במתינות, ביישוב־הדעת.

רגיל היה עמק למתיחות, אבל אותה שעה נראתה לו מסוכנת ביותר: עומדת מכונית בודדת של יהודים בלב הכביש בעמק האפל, שבכל פינה בו יכול להימצא אורב, וזינקה מתקן את המוטור כאילו נמצא הוא במוסך בעיר, ומניה עומדת לידו בשקט כשעיניה העירניות עוקבות מבעד המשקפיים אחרי עבודתו.

מספר עמק: “לרגע התחלתי לדאוג. אבל קור־הרוח של השניים, השקט והבטחון של מניה, השפיעו עלי באופן מאגי כמעט, ואני ויוסקה מלמוד אף אנו נתפסנו לבטחון זה והדאגה נסתלקה מאתנו.”

תיקן ז’נקה את המנוע והמכונית המשיכה בדרכה. עברו כבר את חלסה ואור חלוש של כפר־גלעדי הבקיע מבין העצים. אך מסע ההרפתקאות של אותו ערב לא תם עדיין. במורד הדרך עצרם משמר צבאי. מניה יצאה מן התא לדבר עם הקצין וסיפרה את סיפורה הרגיל, ללא היסוס בקולה: רופא ואחות מעבירים חולים שמצבם קשה. הקצין, שמא חשד במשהו, בקרבת היישוב הזה הראוי לתשומת־עין, ואמר: “צריך לחפש”.

“בבקשה,” אמרה מניה בקול שקט והובילה את הקצין למאחורי הטנדר, פתחה את הדלת ואמרה לשני החולים שלה לקום. ומתחת לאלונקות, כאמור, היה מונח הנשק.

הקצין העיף מבט פנימה והניע בידו, “בסדר, סעו הלאה”. ברגע שניגש הלה לפתוח, היה נדמה לעמק שבאמת חולה הוא. היה בטוח כי הנשק ייתפס, ואילו הוא יישלח לבית הסוהר. מניה חזרה לתא הנהג ונפרדה לשלום מהקצין. עמק נשם לרווחה. קור רוחה של מניה והתנהגותה הבוטחת עוררו את אמונו של הקצין, שוויתר על החיפוש.

הקיץ הגיע לסופו. שוב שַׁקטה הארץ ושוב נתפזרו האנשים ונתפזר הכוח.

תם העשור השלישי של המאה. תם עשור הפעולות של “הקיבוץ” כגוף מאורגן, וסיוּמן – במערכת הגנה גדולה: אם צפון הארץ, יותר מאשר אזורים אחרים. עמד בהצלחה ובתקיפות כנגד הערבים במאורעות 1929, היה זה במידה רבה בזכות אנשי “השומר” ובזכות הנשק שלו.

זה היה מעשה אחרון של “הקיבוץ” כגוף. אולי היה בכך משום סמל. כל שנותר העשרים פעל “הקיבוץ” באופן עצמאי, ללא מרוּת גבוהה מעליו, מתוך אמונת אנשיו כי דרכּם נכונה. היתה זו מחתרת־כביכול, שמוסדות יישוב שונים ראו צורך ללחום בה. אולם אנשי “השומר” ו“הקיבוץ” הגיעו עד הגבול – לא עברוהו ולא פרקו עול חובה לאומית בשום מקרה ועניין. ברגע שהיישוב והמפעל עמדו בסכנה – מיד חזרו להיות בתוך המחנה, לקבל מרוּת והוראות, חֵרף אכזבות ומרירות שעלו בחלקם. ברגע הדחַק – יצאו עם המחנה ובראשו.

ומאז, תם סיפור “השומר” ו“הקיבוץ” כגוף עצמאי. כל אחד בהם המשיך בפעילותו, חלקם הגדול – בענייני הבטחון ובהגנה־הכללית.

עשר שנים ראשונות של “השומר” נתנו חבריו בטחון והגנה ליישובי היהודים בארץ. בעשוֹר שלאחריו פעלו להקמת כוח צבאי. מעשים שהטיפו להם אז נתקיימו אחר־כך: הם תבעו הקמת כוח אשר ישמש לא רק להגנה, אלא יהיה מוכן למשימות נוספות; הציעו יסוּד כוח מתנדב־מובחר, שיהיה מגויס תמיד ומזומן לפעולה; אנשי “השומר” ו“הקיבוץ” היו הראשונים, שראו באנגלים כובשים זרים, שיבוא יום ויידרש כוח יהודי כדי לעמוד כנגדם ומזימותיהם. הכוח הצבאי, אשר שקדו לטפחוֹ, היה מיועד גם למאבק על העצמאות היהודית. “הקיבוץ” חיפש דרכים למגע עם מעצמות אחרות, כדי שלא לסמוך על האנגלים בלבד, ולנצל ניגודי אינטרסים ביניהן. אנשי “השומר” ו“הקיבוץ” היו הראשונים להברחת נשק לארץ בקנה־מידה גדול ואף ניסו להניח יסוד לתעשייה צבאית ראויה־לשמה במושגי הימים ההם. הם חיפשו דרכים לאימון טייסים. הם גם שהטיפו לטיפוח כוח של תנועת־הפועלים.

לא היו אלה תוכניות־סרק, מעשי־דמיון או חזיונות־שוא. אנשי “השומר” ו“הקיבוץ” הצליחו לבצע משהו, אם מעט או הרבה, בכל דבר ועניין שהטיפו. איש בעל מעוף הַגָה ותיכֵן את הדברים ואת ההתארגנות לשמם – ישראל שוחט, ואתו אשה נלהבת ולה קסם־השפעה רב, מַניה; ואתם קבוצת אנשים ידידים להם, רוחשים להם מיטב־אמונם, ואף הם־עצמם אישים בעלי־אופי, מסורים לרעיון ודבקים במשימה ללא שיוּר.

רוב תוכניות שהועלו בשנות־העשרים ושבגללן נאבקו מנהיגים של היישוב והתנועה עם שוחט וחבריו – לא נתקיימו אז ולא אחר־כך על־ידי אנשי “השומר” ו“הקיבוץ”. אפשר והשעה לא היתה כשרה, אפשר והאנשים לא היה בכוחם לשאת משא גדול כזה. אולם באו אנשים אחרים, דור צעיר יותר, וזמנים אחרים, ואלה זכו ונתקיימו להם שאיפות קודמיהם.

ותמה המלחמה נגד “הקיבוץ”. ההגנה המשיכה בדרכה. עוד זמן רב לא־מוכנה, עוד זמן רב מבלי שמנהיגי היישוב יחדרו כראוי לעומקי ייחוּדה וצרכיה. יוסף הֶכט, כאנשי “השומר” לפניו, הגיע אף הוא לידי מַרדנות – התיאש מההנהגה האזרחית של היישוב ותבע עצמאות להגנה. אליהו גולומב, שהעמידוֹ לפני עשר שנים בראש ההגנה, תבע גם את פיטוריו של הכט – ונענה בכך. גולומב שמר תמיד על מושכל־ראשון שלו: כוח המגן חייב להימצא בכל עת תחת מרוּת מלאה של ההנהגה הציבורית – אפילו אם זו מרוּת והנהגה חלשה.

ה“הגנה” גדלה, אגרה כוחות, הקימה יחידות לתפקידים שונים, וחינכה על מסורת “השומר” והישגיו. לעת 1948 עמדה ההגנה מוכנה, על יחידותיה, זרועותיה וכֵליה וסגל־פיקוד שלה, לעצור בעד צר־אויב שעלה מכל הגבולות סביב; להקים צבא להכות את התוקפים, להשתלט על השטח שהוקצה למדינת היהודים ולהוסיף עליו, ולאחר־מכן, להעמיד מפקדים מעולים, שהובילו את הצבא שנקרא על שם ההגנה – צבא הגנה לישראל – אל נצחונות מפוארים.

מי שעמד בראש ההנהגה מייסדת המדינה ומדריכת צה“ל לנצחונותיו, האיש דוד בן־גוריון – את תחילת דרכו בארץ עשה בסג’רה וחי את ימיו הראשונים של אירגון “השומר”; והוא אמר, כי ההגנה היא אמנם “אבא” של צה”ל, ואילו “השומר” הוא “סבא” שלו.

 

פעילות ציבורית ופרטית    🔗

נתפזרו האנשים. כמה מהצעירים שבחבורה לקחו ילקוט־גב ויצאו למסע בחוץ לארץ. וָתיקים נסתגרו בכפר־גלעדי, אחדים מצאו מקומם בכל הארץ. ישראל שוחט כדרכו, החל מיד בפעילות חדשה.

בשנות־העשרים, כשנסתכסך עם מנהיגי אחדות־העבודה, בא לידי מחלוֹקת גם עם דוד בן־גוריון, מזכיר ההסתדרות. עכשיו, משנפסקה פעולת “הקיבוץ”, זכר בן־גוריון ראשוֹנותו של שוחט, יוצרו של “השומר”, ופנה אליו בהצעה לפעול באירגון הספורט של ההסתדרות, “הפועל”.

סיפר בן־גוריון, שהיה פועל בסג’רה בעת יסוד “השומר”:

רציתי מאוד לקרב את ישראל לחיים הציבוריים. זכרתי דבר אחד – האיש הזה הקים את הכוח העברי הראשון, שתפקידו היה לא רק לעמוד נגד ערבים. צריך להיות משהו מיוחד כדי להקים את “השומר”. הערַכתי את שוחט. החברים שלו היו כל כך קרובים לו ושומעים בקולו. בישראל היה קסם מיוחד. שֵׁייך יקר על אנשיו והם נאמנים לו בלב ובנפש. יש לפעמים תכוּנה כזו באדם המביאה את האנשים הסובבים אותו להיות מסוּרים לו מאוד. פקודה אחת שלו והיו מוֹסרים נפשם. אמרתי, איש כזה, שוחט, שיצר את “השומר”, צריך שישתתף בחיים הציבוריים. הצעתי לו לפעול במפא“י, שקמה אז לאחר האיחוד בין “אחדות־העבודה” ו”הפועל הצעיר", אבל הוא לא רצה בפעילות מפלגתית, אמר, שזה לא בשבילו. נתתי לו עניין שיזכיר לו את פעולותיו הקודמות – “הפועל”. אבל היו שהתנגדו לו מאוד ולחמו נגדו.

אירגון “הפועל”, שנוסד באמצע שנות־העשרים, הקיף בתחילה קבוצות־ספורטאים לא גדולות. שוחט פתח בתנופה: רוצה היה להוֹפכו לאיגוד־הספורט הגדול של תנועת הפועלים, אשר יעמוד אף לרשות “ההגנה” ויהווה את אירגון־הכוח של ההסתדרות. לפי הצעתו, נשלחה מניה לאנגליה ולארצות־הברית, למַגבית בשביל “הפועל”. יוסף חריט נתמנה כמזכיר האירגון החדש, שוחט הכניס לפעילות את אליעזר קרול מכפר־גלעדי ואחרים. נצטרפו לפעולה גם אנשים שהיה זה להם שטח חדש.

במשך זמן לא רב צמח “הפועל” כדי תנועת אלָפים. נערך קורס למדריכי ספורט, בחיפה, הונהגה תלבושת אחידה, נכבשו שטחי ספורט חדשים. ל“הפועל” היו קבוצות של סדרנים, שתפקידם לשמור על הסדר בהופעות. קבוצות אלה אורגנו כ“פלוגות הפועל”. אותן שנים נתחדדו היחסים עם הימין ועם המפלגה הרביזיוניסטית. נתעוררו סיכסוכים על ענייני עבודה, שביתה והזכות לעבודה מאורגנת. קבוצות “הסדרן” צריכות היו לשמש מכשיר הכוח של ההסתדרות, וכן רזרבה ל“הגנה”. ברוּך בּג, מפעילי “הפועל” שנים רבות, סיפּר:

עד בואם של ישראל שוחט וחבריו, היתה לנו הרגשה שאנו משחקים משהו ללא ערך מיוחד. ישראל ודוב הוז באו ביחד באותה התקופה ואנו הצעירים התחלנו לראות שאנו בחברה מאוד מכובדת הנותנת לנו משקל בפעולתנו, זה יצר מפנה ענקי בפעולות “הפועל”. עד אז התנגדנו שפעילי “הפועל” יהיו פעילים ב“הגנה”, כי ברגע שהפעיל נכנס ל“הגנה”, הלך לאיבוד ל“הפועל”. עם כניסתם קיבלה הבעיה הארה אחרת.

אפרים פרלשטיין, ממרכז “הפועל” בשנות־השלושים, מוסיף:

קבוצה זו באה ל“הפועל” לא במקרה, כמו שאני לא באתי רק בשביל הספורט. משבאה, חלו שינויים יסודיים. הם הביאו מטען כזה שהעלה אותנו. בן־גוריון רצה בזה, אליהו גולומב לא כל־כך. הם הכניסו את נשמת ההסתדרות ב“הפועל”. שוחט היה האיש שהכניס גם סדר ואירגון באגודה. שוחט ידע, למרות הניגודים, לצאת ממצבים קשים. “אדבר עם בן־גוריון”, היתה תשובתו משהעלו בעיה שקשה היה לפתרה בלי עזרה.

אז עלה רעיון פלוגות “הפועל”. כשעלה רעיון זה, הציע שוחט שבכל פעולה ספורטיבית נקדיש כמה רגעים להסברה, לא הרצאה ארוכה. נסביר למשל על השביתה בפתח־תקוה, שם לקחו הפלוגות חלק פעיל. כך תתמזג ההסברה עם הפעולה הספורטיבית.

על אותה תקופה ועל יסוּד “פלוגות הפועל” מספר יצחק אבינרי (רסנר):

היה זה בראשית שנות השלושים, תקופה קשה להסתדרות, רבּו המתנכלים לה ולהֶשגיה בחוגים האזרחיים והימניים בארץ. הפאשיזם התגבר בעולם כולו. בוינה הסוציאליסטית עמד ה“שוצבוּנד” על נפשו. גם אצלנו החלו להופיע ה“חולצות־החומות” וסיסמה בפיהם: לשבור את ההסתדרות. אליהם הצטרפה האיכרות הפרטית.

קמו חברים מבין חברי מרכז “הפועל” ובראשם ישראל שוחט והציעו להקים במסגרת “הפועל” כוח מגן, אשר מטרותיו יהיו בין היתר: להגן על מוסדות ההסתדרות, להגן על מיבצעיה של ההסתדרות ועל אישיה, להבטיח את חופש הביטוי של ההסתדרות, להשתלב בכוח הלאומי בתור יחידות מאורגנות ובעלות כוח יעיל.

בראש הוועדה המצומצמת, אשר נועדה להקים כוח זה, עמד ישראל שוחט ומניה סוּפחה אליה אחר־כך. החלה עבודה מפרכת של טילטול מישוּב לישוב מסניף לסניף, כדי ליצור את הגרעינים הראשונים. עבודתה של מניה שוחט בשטח זה היתה העיקרית. בכושר אירגונה וכוח הסברתה ומסירותה לרעיון מצאה הדים בכל הסניפים, בעוד מניה וחברים אחרים עוסקים באירגון, פעל שוחט וכמה חברים אתו, להעלות את איכותו של הכוח הזה. אותו זמן עמדו אנשי “הפועל” בוויכוח עם כמה ממנהיגי ההסתדרות ואחרים, שטענו לאיחוד עם “מכבי”. תקציבו הכללי של “הפועל” היה כה קטן שלא היה מקום לדבר על הפרשת כספים לפלוגות ושוחט ומניה קיבלו על עצמם להשיג אמצעים כספיים. זוכר אני את הישיבה הראשונה בעניין זה בביתם של ישראל ומניה בתל־אביב (רוב ישיבותינו התקיימו בביתם מאחר שהיה חסר לנו תקציב מינימאלי לכיבוד, אשר הם הגישו לנו). ישראל ומניה איפשרו את ראשית הפעולה מתקציבם הם, כיסו הוצאות נסיעה והוצאות אחרות עד “לכשירחיב”. רק הודות לעקשנותם ורצונם העז, קם האירגון. פלוגות הסדרן קמו בכל הסניפים והיו לכוח רב מימדים. הוחל בתרגילים והכשרה לתפקידים המיועדים להם. עם התרחבות הפעולה גדלו ההוצאות, אשר הושגו על ידי ישראל ומניה. במשך הזמן הכירו מועצות הפועלים בצורך בקיום כוח זה, ולאחר־מכן, ראו את הצורך בקיום הכוח גם במוסדות המרכזיים של ההסתדרות, אז גם הוטב המצב הכספי ויכולנו ליזום פעולות בקנה מידה גדול יותר. הפלוגות הוכיחו את עצמן בהגנה על ענייני הפועלים, הן בשטח העבודה העברית והן מול מפירי שביתה מאורגנים, בהבטחת אסיפות ההסתדרות, שמירה על בתי ההסתדרות, מועדוניה ואישיה, וכן בעמידה מול קבוצות האגרוף שקמו בקרב הרוויזיוניסטים ותנועת הנוער שלהם. נוסף לפעולות אלה, התמזג הכוח, כגוף וביחידות שלמות, במסגרת אירגון ההגנה הכללי. הזרים אליו דם חדש ותוספת כוח. הוא קיבל על עצמו את מרות ה“הגנה” ללא סייגים.

ב־1931 הגיעה למרכז “הפועל” הזמ־נה להשתתף באולימפיאדת־הפועלים בווינה. למרכז לא היה כסף, אך ישראל שוחט תבע להשתתף באולימפיאדה, ודווקא במשלחת גדולה. הוא קיווה, כי דבר זה ידרבּן את החברים לפעולה. הוא הצליח לשכנע את חברי המרכז להחליט בחיוב על הנסיעה, לאחר שהבטיח להשיג תמיכה ממקורות שונים. הוחלט על משלחת בת 100 חברים – בכדורגל, אתלטיקה קלה וקבוצה גדולה של רוכבי־אופניים, שגם ערכו סיוּר בארצות אירופה. הוקמה קופה משותפת לנוסעים הושגו הנחות באניות והאנשים יצאו לדרך. הצלחות ספורטיביות אמנם לא היו: היתה זו פעם ראשונה של הופעת “הפועל” בזירה הבינלאומית; אולם הרושם שהשאירה המשלחת היה חיובי ביותר.

ברוך בג, חבר המשלחת, מספר, כי בהזדמנות מסוימת הכשיל מנהיג סוציאליסטי שונא יהודים את משלחת “הפועל”, ומצב־הרוח היה ירוד. שוחט כינס את האנשים בבית־קפה, הלהיב אותם בדבריו ולאחר־מכן הצטיינו בהופעתם בתהלוכת הסיוּם. אותו זמן נערכה בווינה ועידת־פועלים בינלאומית, בה השתתפו גם נציגי מפלגות הפועלים בארץ־ישראל, והם רווּ נחת כשניצבו במיצעד הסיום על במת־הכבוד, ולפניהם עברו חברי המשלחת של “הפועל” יחד עם אלפי המשתתפים ממפלגות הפועלים בעולם. תמה האולימפיאדה ולא היה כסף לנסיעה בחזרה. מניה אמנם שלחה אלף דולאר, אך אלה לא הספיקו. ישראל שוחט העלה רעיון: באותו זמן נערכה בפאריס תערוכה עולמית, ובה גם ביתן ארצישראלי. שוחט פנה אל קפלנסקי, שהיו לו קשרים רבים, ביניהם גם עם יהודים עשירים בווינה, ואלה השיגו את הוצאות הדרך בשביל המשלחת עד פאריס. אנשיה ערכו הופעה בביתן הארצישראלי, שכינסה יהודים רבים. הלבבות נפתחו, ונמצאו גם מקורות כספיים לחזור לארץ.

לאחר שלוש שנים של פעילות ערך “הפועל” כינוס גדול בתל־אביב, בהשתתפות אלפי חברים. הכינוס נמשך כמה ימים במגרש בדרך ליפו. עם סיומו, יצאו 3000 משתתפים במיצעד לאורך רחוב הרצל, מנהיגי ההסתדרות בראשו, וישראל שוחט עמם.

אבל הפעילות נפסקה באמצע. בעיני היריבים משנות־העשרים היה עדיין שוחט “איש מסוכן”, וכל־שכן משנעשה מנהיג לרבּים. בשנת 1934, בכינוס של מוסדות “הפועל”, בקרית חיים, סובבו הדברים כך ששוחט וחריט לא שוּתפו יותר במרכז “הפועל”.

עכשיו באה לקִצה פעילותו של ישראל שוחט בגופים גדולים ומרכזיים. ואולם, כמו לפני־כן, לא ניכּרו בו מרירות ודכאון. הוא ממשיך בפעילות ככל־האפשר, וכתמיד – בכל מרצו. אמנם עתה הוא מקדיש יותר מעִתוֹתיו לעולמו הפרטי. הוא חי בתל־אביב; מניה היתה בכפר־גלעדי, גזבּרית המשק, יורדת מפעם לפעם לתל־אביב ומסתלקת שוב לענייניה. רבים מכירים אותו, מעריכים אותו. הריהו איש־החברה. ריע למשוררים וסופרים, מתחבר עם אנשי “הבימה”, משתתף במסיבות של אנשי בוֹהמה, תומך בסופרים המרדנים, חבוּרת שלונסקי, “יחדיו”, תומך בחברים עד לפרוטתו האחרונה, דואג למצוא להם הלוואות, מתחייב בערבויות, אהוב ומוקף נשים, יודע לשמוח ולשמח וליהנות מכוסית בצוותא טובה.

אותן שנים, לאחר תקופת־“הפועל” שלו, מתרחקים ממנו עסקנים שונים רגישים לכיוון נשיבת־הרוח הסבורים שאין הוא אהוּד על המנהיגות, והיו גם חברים שפסקו מלבקר אצלו. שוחט אינוֹ מתלונן ואינו מדַבּר־סַרה בחבר ותיק. לעומת זאת מתקשרת אליו קבוצת חברים מצומצמת, רובם־ככולם מאנשי “השומר” ו“הקיבוץ”, והם נועדים לעתים קרובות. מוויעוּדים אלה צמחו פגישות של שחריות־שבת, שנעשו קֶבע: מדי שבת היו חברים מזדמנים בביתו של ישראל, ל“קידוש”, כלשונם, מחליפים דעות. משוחחים ושמחים זה בזה. אל הפגישות באים גם אנשי הגנה ובטחון שלא מחוגי “השומר”.

לפי בקשת מרדכי יגאל, העומד להקים עם קבוצת אנשים, מהם הברי “השומר” לשעבר, אגודת שומרים, חיבר שוחט תקנון לאגודה, שניכרת בו השפעת התקנון של “השומר”. הוא אף הציע להסתדרות להקים אירגון רשמי של שומרים ביישובים ובכפרים, למען ישמשו כגוף מגויס ופעיל תדיר, ברשות ה“הגנה”. הוא פעיל אף בשטח הטיס, חלום ישן שלו, ומחפש אפשרות לייסד אגודה, שבמסגרתה יאומנו טייסים. בעניין זה משתתף עמו צבי נדב, שרצה, חמש־עשרה שנה לפני־כן, ללמוד טיס ולא נסתייע, ובסוף שנות־העשרים יצא לפאריס ולמד שם הנדסת־טיס. משחזר לארץ, לא מצא עבודה במקצועו ונהיה מהנדס־מכונות. עכשיו, כשבאה ההזדמנות, נצטרף לשוחט כדי להקים מועדון לפיתוח הטיס.

ישראל שוחט תיכנן תחילה לייסד אגודה משותפת לעידוד הטיס, אגודה יהודית־ערבית־אנגלית, והוא כינס ערבים, אנגלים ויהודים בקפה “לורנץ” שבגבול יפו, כדי לדון בדבר. לאחר־מכן נערכה אסיפה רבת משתתפים והוחלט על הקמת מועדון לתעופה ולדאייה בשם “הגמל המעופף”, שבראשו יעמדו שני נשיאי כבוד: ראש עיריית תל־אביב וראש עיריית יפו. האנגלים נסתלקו ראשונים, ואחריהם הערבים. המועדון הוקם בהשתתפות יהודים בלבד. נרכש דאון, ושני מדריכים לימדו את מעשה הדאייה. היתה זו הפעילוּת התעופתית הראשונה בארץ. ראשי המועדון הצליחו ליצור קשרים עם מועדונים פולניים מקבילים, בעזרת הקונסול הפולני בתל־אביב, וקיוו לעזרתם. ביוני 1935 כותב ראש עיריית תל־אביב מאיר דיזנגוף לשוחט:

ביקר אצלי אתמול הקונסול הפולני בתל־אביב ומסר לי שהוא מחכה בקרוב לבוא אווירון פולני אשר המעופף שלו יש בדעתו להישאר כאן לזמן ידוע כדי להתעניין בתעופה האזרחית במקום.

כשנודע לו שקיים ועד המטפל בשאלות אלו, ביקשני למסור לך שהוא היה רוצה מאוד להיפגש אתך כדי לברר את שאלת היחסים שהיו יכולים להיווצר בין הטייס הפולני הזה ובין הקלוב שלכם. הוא מעוניין בשאלת אווירונים בלי מכונות (דאונים). תואיל נא להתקשר עם הקונסול הפולני.

בארץ החלו כמה איגודים, במקומות שונים, לעסוק בתעופה ובדאייה ולבסוף התאחדו למועדון אחד – “קלוב ארצישראלי לתעופה”. בשנת 1937 מינה דוד בן־גוריון, יו“ר הסוכנות, את שוחט ואת דוב הוז לוועדת־טיס, שתפקידה היה לאסוף חומר בענייני תעופה ולרכז את פעולות האירגונים והאנשים העוסקים בכך. ב־1938 נבחר שוחט כיו”ר המועדון־לתעופה. אתו יחד פעל במועדון צבי נדב. בסוף שנות השלושים קמה חברה ציבורית לתעופה “אווירון”, אשר שימשה, יחד עם המועדונים המקומיים, כהסוואה להכשרת טייסים יהודים. במלחמת־העולם השנייה שרתו כארבעים צעירים מהארץ כטייסים ומהנדסי־קרקע בחיל האוויר הבריטי, רובם מחניכי המועדון־לתעופה. מתוכם באו טייסי ה“פרימוסים” הראשונים במלחמת השיחרור.

באביב 1936 פתחו אירגונים ערביים במהומות שהתפתחו לכדי התקוממות, מעשי שוד ורצח, השתלטות כנופיות ברחוב הערבי ושיתוק חיי הכלכלה בסקטור הערבי. מהומות אלה נערכו בהפסקות שונות עד לשנת 1939. עברו כמה חודשים עד שה“הגנה” התארגנה היטב וחבריה ניצבו מול הפורעים בכל הארץ. היהודים אף ערכו את כלכלתם בצורה שלא תיפגע על־ידי השביתה הערבית; נפתח נמל בתל־אביב והופעלו תעשיות ומלאכות שונות, שהיו עד אז כמונופולין ערבי. חיי הישוב היהודי, שנמצא בעיצומה של עלייה גדולה מגרמניה, נמשכו תוך מצוֹר ומלחמה. אנשי “השומר” ו“הקיבוץ” התייצבו מיד בין שורות המגינים.

יצחק לנדובּרג־שדה, איש גדוד־העבודה, התבלט בגישתו המקורית לענייני בטחון. עוד במאורעות 1929, כשהיה ממונה על עמדה בחיפה, כאמוּר, לא השלים עם הגנה רתוּקה למקומה ומחכה למתקיפים, והוא יצא עם אנשי־עמדתו לסיורים בשכונה הערבית הסמוכה. בקיץ 1936 אירגן בירושלים קבוצה של צעירים חברי ה“הגנה” ויצא עמם אל האזורים ואל הכפרים הערביים, לתקוף את ריכוזיהם ובסיסיהם הם. הוא היה הראשון “שיצא מן הגדר” כשיטת־לחימה, ופקח עיני הצעירים וכן המיפקדה של ה“הגנה”, בלמדו כי טוֹבת־ההגנה מחייבת להקדים ולהתקיף, ולא לצפות להפתעות וללוּח־זמנים של הפורעים. כך הקים את “הנודדת” שפעלה בקיץ 1936 והוכיח, כי יש לגונן על היישוב היהודי בשדות המתקיפים וביישוביהם.

יצחק שדה, מראשוני העלייה־השלישית, מראשי גדוד־העבודה, אשר בא בסוד אנשי “הקיבוץ” – הוא שהיה המקשר בין דור אנשי הבטחון מהעלייה השנייה והשלישית לבין הדור החדש בארץ, שהחֵל אז לעלות ב“הגנה”. הם קלטו את תורתו ויחד עמו יצרו במשך השנים את ההגנה האקטיבית, את ההתקפה, הפריצה והמחץ; קם הדור שיכול היה להגשים את חלומם של אנשי “הקיבוץ” – בניין כוח צבאי, על כל תחומי פעולתו.

כשהיו אנשי “השומר” הוותיקים מתכנסים ל“קידוש” בבית ישראל שוחט בתל־אביב, ותוך כדי שיחה מזכירים את חבריהם ופעולותיהם בימי המאורעות, יכולים היו לציין, שהללו עומדים בקו־האש הראשון ובפעילות בטחונית, איש במקומו, ורבים בהם בעמדות־פיקוד חשובות:

יששכר סִיטקוֹב, שהחל בשמירה 25 שנים לפני־כן, היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה, מטעם התאחדות האיכרים. יעקב פת, שומרה של רוחמה במלחמת־העולם הראשונה, מפקד ההגנה בירושלים. מאיר ספקטור היה מראשי ההגנה במרכז הארץ וממארגני משטרת היישובים העבריים.

בראשית שנות־השלושים חל שוב פילוג בין אותם אנשים ישרי־קו עקשנים של כפר־גלעדי, הפעם על רקע פוליטי: חלק מהחברים נחשדו כאילו חותרים הם להשליט בכפר את מפלגת פועלי־ציון־שמאל. ושוב, ללא רתיעה, כבפולמוסים הקודמים, עמדו זה מול זה שני מחנות. לבסוף פרשו מן הכפר פנחס שניאורסון, מנדל ברנובסקי, מרדכי טיטלמן, משה אלכסנדרובסקי, יעקב אברמזון, ואחרים. לכפר־גלעדי נצטרפו חברים חדשים, וקבוצת חברי “השומר” היתה שם למיעוט. לפני־כן נתקבלו לחברוּת ראשוני בני־השומרים, שהגיעו לבגרות. היה זה חג גדול. כפר־גלעדי היה הקיבוץ הראשון שקלט דוֹר־בנים, ילדיו.

אנשי “השומר” בכפר־גלעדי עוסקים היו בפעילות הגנתית במקום ובאזור, נסיונם סייעם להתמחות במשא־ומתן עם הערבים בקניית קרקעות וביחסים עם השכנים בארץ ובסוריה. נחום הורביץ קנה אדמות רבות להתיישבות היהודית בגליל־העליון ושימש מעין “קצין פוליטי” של המוסדות היהודיים בחוּלה, שזכיונו נרכש. היה יוצא־ונכנס בבתי השייכים שהכּירם מזה שנים רבות, וקשר קשרים רבים. עמו פעל משה אַליוביץ, יליד הגליל, שפתוחים לפניו בתי הערבים ונכבדיהם.

יוסף נחמני נתיישב בטבריה והיה מגואלי־הקרקעות הגדולים של הארץ. הוא העביר לרשות המוסדות היהודיים רבבות דונמים של קרקע בעמקים ובצפון, תוך כדי שאיפה נאמנה לשמירת ענייניהם של האריסים ודלי־הקרקע, כמו גם שיפור היחסים עם הערבים, בכלל, עזר עמו איש־“השומר” אחר, צלאל. סעדיה פז שנתיישב בחיפה, עוזרו של יהושע חנקין מזה שנים בגאולת אדמות, רכש שטחים גדולים בגליל ובעמק.

שניאורסון, ברנובסקי, גרינפלד, ועמם עוד שלושה חברים שעזבו את כפר־גלעדי, קיבלו עליהם את שמירת אדמות היהודים שנרכשו בהרי חברון, דרומה לבית־לחם, גוש־עציון לעתיד. במאורעות נפצע כאן קשה ברנובסקי.

שאול קרבל, מ“מגויסי 1912” ל“השומר”, היה הממונה על הבטחון של הקבוצה שהקימה יישוב יהודי ראשון באדמות ואדי־חווארית בראשית שנות־השלושים, הוא עמק־חפר לעתיד, והיישוב – כפר ויתקין.

מרדכי יגאל, אריה אברמזון, נתן פיש, אלכסנדר זייד היו פעילים באגודת שומרים מקצועיים, שרצו לחנכם בדרכי “השומר” וברוחו. צבי קרול, מתתיהו שטיין וקלמן גרינפלד נשלחו מטעם ההגנה לשמש משמר־אישי ומשמר ביתו של נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן, ברחובות.

במצפה, היישוב הקטן בהרי טבריה, נתיישב גד אביגדורוב, מהחברים הראשונים של “השומר”. בקיץ 1936 נהרג, בהתפוצץ רימון. 12 שנה לאחר־מכן, במלחמת השיחרור, קיבל בנו את “אות הגבורה”.

על אדמות שייך־אבריק, במבוא עמק־יזרעאל, חי אלכסנדר זייד, עם אשתו צפורה וילדיהם. עדיין היה הרוכב הבודד, השומר על בטחון אזורים רחבים, ועדיין היה איש חלומות, החוצב דברים מלֵב. לילה אחד נהרג. מחברי הקבוצה הראשונה של “בר גיורא” ו“השומר” היה, מאלה שנתקשרו עם ישראל שוחט בפתח־תקוה ובשפיה, שמר בזכרון־יעקב ונפצע שם, מחולמי כפר־השומרים ומן הנפגעים־קשה במלחמת־האחים, ואף־על־פי־כן, עדיין שומר, עדיין חבר וריע בקבוצה העקשנית, שלא הניחה נשקה מידה, זה שלושים שנה. ידידם של ברלה שוייגר, אברהם יוסף ברל, יחזקאל ניסנוב, מאירקה חזנוביץ, יחזקאל חנקין, מנדל פורטוגלי, ישראליק גלעדי, כל אלה שאִתם החל ביצירת כוח־מגן עברי ושנפלו על משמרתם לפניו, שנים רבות. עכשיו נצטרף אליהם.

חיים שטורמן הספיד את זייד, ידידו מזה עשרים־וחמש שנים. כחודשיים לאחר־מכן נפל אף הוא על משמרתו.

חיים שטורמן, אשר נטש את ספסלי גימנסיה “הרצליה”, כדי להצטרף לשומרים, שימש מוכתר עין־חרוד והאזור. מחשובי המפקדים של ההגנה היה, ומכובד על ערבִיי המקום. הוא רכש אדמות באזור שרגל יהודי כמעט לא דרכה בו עד אז – עמק בית־שאן. יום אחד, כשיצא במכונית לקבוע את מקומו של יישוב חדש בעמק בית־שאן, עלתה המכונית על מוקש ושטורמן ועוד שני חברים נהרגו.

אחד הידידים שרכש לו שטורמן היה קצין אנגלי שקשר גורלו עם היהודים – קפיטן אורד וינגייט, שהקים את “פלוגות האש” להגנת העמק. בהלווייתו של שטורמן הופיע הקפטן, בלי סימני דרגתו, והניח זר־פרחים על הקבר, עליו כתב: “יהודי גדול, ידיד ערבים שהוכרע בידי ערבים”. מַלא זעם היה על הרצח ומיד בלילה פקד על פעולת־גמול אכזרית נגד הערבים שמתוכם יצאו הרוצחים.

שלושים שנה לאחר יסוד “השומר” היו עדיין חבריו מגויסים ושניים מן המצוינים שבהם, זייד ושטורמן, נפלו על משמרתם, במשימה לה היו מגויסים כל ימי־חייהם: בטחון היהודים.

עם החרפת המאורעות נתעוררו בחוגי ההגנה פקפוקים על צורת ההתגוננות הסטאטית, והצעירים תבעו ללכת בדרכם של יצחק שדה ושל וינגייט, לצאת מן העמדות כדי לקדם את המתקיפים. בעיה זו הועלתה גם בביתו של ישראל שוחט, בוויעוּד אליו באו גם אנשי “ההגנה” שלא מחברי “השומר”. בפגישה בה השתתפו אליהו גולומב, יששכר סיטקוב, חיים שטורמן, דוד הכהן, יוסף חריט, יצחק שדה ואחרים, הושמעה תביעה להקים יחידה שתפעל מחוץ לגבולות היישובים. כאן ובכינוסים אחרים נתלבּנה התוכנית להפעלת יחידות־שדה ניידות, הוא הפו“ש – פלוגות שדה – בראשן הועמדו יצחק שדה ואליהו בן־חור. פעולותיהן ברחבי הארץ שיתקו את הפורעים במקומותיהם והן פיתחו את תורת המלחמה של “ההגנה” אשר שימשה יסוד לפלמ”ח. בין מייסדי הפו“ש היה יהושע אשל, מהמורים בבית־הספר הצבאי שהקים “הקיבוץ” בתל־יוסף. צעירי “השומר” יוסף חריט ואברהם דובנוב שותפוּ בפיקוד על פלוגות אלה: חריט היה מפקד גוש הפו”ש בדרום ולאחר־מכן במרכז. דובנוב פיקד על יחידות במרכז הארץ. המקשר בין הסוכנות־היהודית ופלוגות וינגייט היה נוח סונין, מוותיקי השומרים, שהקפטן האנגלי קירבוֹ מאוד. בהגנה פעילים היו אף בני אנשי “השומר”, שהגיעו לבגרוּתם. יצחק חנקין, בנו של יחזקאל הצייד נודד־המרחקים, נחלץ לעזרת זייד הבודד בשייך־אבריק והשתתף בכיבוש אדמה יהודית שנעבדה על־ידי ערבים. בהתנגשות נהרג ערבי, ויצחק חנקין קיבל על עצמו את האחריות, כדי לפטור את חבריו מדין. הוחזק שנים אחדות בבית־הסוהר, ומששוחרר היה מראשוני הפלמ"ח, ומפקד בצפון הארץ בעת הפלישה האנגלית לסוריה במלחמת־העולם השנייה.

לכינוסי “הקידוש” היתה אף תוצאה בשטח הספרותי: ב־1937 הופיע, בהוצאת ארכיון־העבודה, “קובץ השומר”, בו סיפרו חברים, פרקים פרקים, על השמירה, כיבוש האדמה והמרעה עד לימי השלטון הבריטי. הספר יצא בכמה מהדורות, חינך והלהיב את דמיונם של צעירים שהיו לאחר־מכן לוחמים ומפקדים במאבק על העצמאות ובמלחמות המדינה.

בשנת 1938 התכנסה קבוצת אנשים בביתו של ישראל שוחט, והוחלט להקים אגודה להתקרבות יהודית־ערבית. סבורים היו, כי המופתי והכנופיות אינם המייצגים של ערביי הארץ, ויש לחפש דרכים אל המוני הערבים, הסובלים מהטרור ומבקשים לחיות בשלום עם היהודים. יחד עם זאת סברו, כי יהודי הארץ ומנהיגותם לא עשו ככל־ההכרחי להבנת הערבים, להכיר את אורחות חייהם, מנהגיהם ושפתם ולדבּר עמם ממש, כדי לנסות ולבוא לידי הסדר וחיי שלום. אל קבוצת אנשי “השומר” ו“הקיבוץ” נצטרפו בעניין זה אף אנשים מבחוץ, ביניהם שלושה שופטים ידידי שוחט – שיטרית, אזולאי והַרְכָּבי, וכן הסופר יהודה בורלא והעתונאי־החוקר מיכאל אסף. החבורה החליטה על הפעלת סמינריון־עֶרב, בו ילמדו את דרכי הערבים ובעיותיהם, כשלב ראשון בפעילות האגודה.

מניה נפגשה עם אישי ציבור, אנשי ההסתדרות ומנהיגי הסוכנות, וזכתה לעידוד בפעולה זו. נוסדה ליגה לידידות יהודית־ערבית, שביקשה, בין השאר, לקשר בין פרדסנים יהודים וערבים, שלָקוּ הרבה במאורעות־הדמים, כדי לבחור נציגות של שני הצדדים, שתופיע לפני הנציב העליון הבריטי. אלא שהערבים רבו בינם לבין־עצמם בעניין הנציגוּת, והדבר לא יצא לפועל. הליגה אף באה בקשרים עם חוגים אוהדים באנגליה, אולם מלחמת העולם הפסיקה את פעולותיה.

באותה תקופה פותח ישראל שוחט בפעילות שתימשך עשר שנים: יחד עם דוב הוז, עורך־דין בדולח, נציגי עיריית תל־אביב, ובעידוד המוסדות היהודיים העליונים, החלו בפעולה להארחת החיילים הבריטיים, החונים או עוברים בארץ, – לשם קשירת קשרים עמם, ואם אפשר, אף כדי להשפיע עליהם ועל מפקדיהם. שוחט נבחר כראש הוועד, שהוקם למטרה זו.

עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה התרחבו פעולות הוועד. רבבות חיילים של בנות־הברית הגיעו לארץ בדרכם למלחמה, או בחופשה מהחזית. מטרתו הראשונה של הוועד היתה לתת לחיילים קצת רווחה, מנוחה וקורת־רוח. הוועד הקים בתל־אביב מועדון גדול, “תיבת נוח”, ובו מסעדה, בית קפה ואולם למוֹפעים, ישראל שוחט הפעיל וַעדי־נשים, לעזרה בפעולה. הוועד השתדל לקרב מפקדים וטוּראים לעניין הציוני ולענייני היהודים בארץ ישראל.

עורך דין בדולח מספר:

את ההוצאות הראשונות לאירגון הוציא ישראל שוחט מכיסו. כסף שלו לא היה נחשב אף פעם בעיניו. שׂכרנו מועדון ברחוב הירקון. נסענו לשרֵת (אז שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית). הוא העמיד לרשותנו אנשים ועזרה. האיש שהשתתף עמנו מטעם הסוכנות היה זאב שרף. מצד עיריית תל־אביב עזר לנו מזכיר העיר, נדיבי. נרשמנו כאגודה. היושב ראש שלה היה ישראל שוחט. הממשלה עזרה לנו והקימונו את “תיבת נוח”, שם התרכזה הפעולה. הקמנו גם מעון לחיילים. באה התקפת רומל במדבר ומשפחותיהם של האנגלים עזבו את מצרים. ארחנו גם את המשפחות. הפעולה התרחבה וסידרנו מועדון שני ליד התערוכה בתל־אביב.

היה לישראל חוש מפותח עד מאוד, הוא השכיל לראות מראש איך הדבר צריך להיות לכשיתבצע. משונה היה האיש: מצד אחד לא היה לו כל יחס לכסף שלו, ובו בזמן היתה בו פקחות, הבנה רגישה מאוד מעשית לכספי הציבור, למשל בשעת קביעת תקציבים. היתה לו גישה מסחרית ועניינית לכספי ציבור וממש בטלנות ביחס לכסף פרטי שלו.

לא פשוט היה המשא־ומתן שערכנו עם מפקדי הצבא, דרושה היתה דיפלומטיה גדולה. לשוחט היתה הגישה הזאת והוא הצליח מאוד במו"מ אתם. שוחט בא ברעיון נוסף: מצבם של השוטרים היהודים היה קשה מאוד ויש לתת להם אפשרות ליהנות מפעולות הוועד, רשמנו גם אגודה לטיפול במשפחת השוטר, טיפלנו גם בבעיות שיכון של השוטרים. בערבי שבתות היינו מסדרים מסיבות למשפחות השוטרים. הוועד למען החייל, בראשותו של יוסף ברץ, טיפל בחיילים היהודים ואנו בחיילי בנות הברית.

עם קום המדינה, עבר המועדון וכל הרכוש של הוועד לצה"ל.

בראשית שנות־הארבעים קם כוח של־קבע ל“הגנה” – פלוגות־המחץ, הפלמ“ח. חלום ישן של “השומר” ו”הקיבוץ" התגשם: הוקם כוח כל־ארצי של לוחמים, המגויס דרך־קבע ומוכן לפעולה בכל עת. בין מייסדיו היה אליהו גולומב, שבאותן שנים היה מנהיגה הבלתי־מוכתר של ה“הגנה”. בזמנו נאבק גולומב עם שוחט ו“הקיבוץ”; עכשיו היה בין היוזמים של הכוח המגוייס הקבוע, דבר אליו שאף שוחט תמיד. זמן לא רב לאחר־מכן נפטר אליהו גולומב ולא זכה לראות את הפלמ“ח וה”הגנה" במאבקיהם הגדולים על העצמאות.

בראש הפלמ“ח הועמד יצחק שדה – איש גדוד־העבודה ו”הקיבוץ", שחינך את דור הלוחמים והמפקדים של מלחמת השיחרור ומלחמות המדינה.

ישראל שוחט היה עתה רחוק מפעילות ב“הגנה”. היה שומע דברים מאת חברים וידידים, מביע דעתו, פוגש את המפקדים והלוחמים החדשים, גאֶה בבנו גדע, שהוא טייס בצבא הבריטי; אבל עיקר פעילותו בעסקי־ציבור: בוועד להארחה ובפעילויות אחרות. וקרה אפילו שנתבקש לשמש כחבר בוועדה להשכּנת שלום בעדה הספרדית.

כל אותו זמן המשיך בעבודתו כעורך־דין, לשם פרנסה. את המשרד הקים כבר בשנות־העשרים, כדי שלא יזדקק לקרנות ה“הגנה” או “הקיבוץ”.

עורך דין פנחס גולדברג מספר:

הגבולות בין האיש הפרטי ובין האיש העוסק בצרכי ציבור היו מטושטשים אצל ישראל שוחט. לעתים קרובות העמיד את פעולתו הציבורית בראש ועל רקע זה היו חיכוכים בינו ובין שותפו למשרד, עורך־דין כדורי, וכמו כן עם לקוחות.

בדרך כלל לא טיפל בתיקים אזרחיים. בתיקים בנושא זה היה משתף אותי או מוסרם לטיפולי. הצטמצם בשני שטחים: עניינים פליליים, שבהם תפסו תיקי ה“הגנה” חלק נכבד, ותחבורה.

היתה תקופה שבשטח הפלילי היה ישראל “על פני המים” – היה זה בתקופת השופטים קופלנד ובודילי, נשיאי בית־הדין המחוזי ביפו. היו לו יחסים אישיים טובים אתם. היו לו גם קשרים מצויינים עם המשטרה הבריטית וכן עם הפקידוּת האנגלית והערבית ביפו ובתל־אביב. הערבים מאוד כיבדוהו והעריכוהו. ישראל עמד בקשרים עם אנשי המשטרה היהודית. לא פעם הביאו השוטרים היהודים ידיעות אליו ובדרך זו הצילו פעולות מסויימות של ה“הגנה”. ידוע על מחסן נשק ברמת הכובש שניצל מידי הבריטים לאחר ששוטר יהודי הביא ברגע האחרון ידיעה לישראל על חיפוש שמתכוונים לערוך שם.

אחר־כך, עם בואם של נשיאי בית דין מחוזיים אחרים שהיו מאופקים יותר מקופלנד ובודילי, דעכה שמשוֹ אצלם. סיבה שניה לירידתו בשטח המשפטי היא זו: לא היה לו מרץ להחזיק בעמדה שתפס ולצעוד קדימה, גישתו היתה: “לא – אז לא!” לא עקב אחרי חוקים ופסקי־דין, לא אהב ללמוד ולהתקדם במקצוע. הוא לא היה איש מלחמה לגבי חיי היום־יום שלו, אך אחת המעלות הגדולות שלו היתה: הקשבה לדברי הזולת.

שׂכל רב היה לו כדי להכין תוכנית טובה להגנה משפטית והיה מכינה יפה, אבל לא תמיד ביצעהּ. הטַקטיקה המקובלת שלו במשפטי ההגנה היתה: אין עדים, או יש עדים והם מפוקפקים או שהביא עֵדי הזַמה.

תקופה ידועה הופיע יחידי במשפטי ההגנה. אחר כך הופיעו “תקיפים” ודחקו אותו.

לעתים קרובות היה דחוק בכסף. היו לו הרבה אנשים שהיו סמוכים על שולחנו ועל חשבונו.

ונטע הרפז, איש המרכז החקלאי, סיפר:

בתקופת המלחמה לעבודה עברית, השתמשתי בשוחט כעורך דין במשפטים שהתפרסמו אז מאוד. הוא קיבל תשלום של פרוטות, שכיסוּ רק חלק מההוצאות. הוא הופיע גם במשפטים של המשמרות שהפגינו בשערי הפרדסים בשביל עבודה עברית. בנס־ציונה אסרו חברי משמרת על יד פרדס ילובסקי. המשפט היה ברמלה. השופט היה ערבי. יַלובסקי החליט לדבּר רק ערבית ושוחט, שידע ערבית, היה מציק לו.

השתמשנו בישראל להגנה משפטית במצבים שונים. אז טרם הוקמה המחלקה המשפטית בהסתדרות והייתי מפנה אליו גם משפטים פרטיים של פועלים. לא היתה להם אפשרות כספית לשכור עורך דין פרטי. ישראל היה מקבל עליו את העניינים האלה. פרנסה לא היתה לו ממני. כשהייתי מעיר לו על כך, היה אומר: “לא אתה מנצל אותי, אלא אני את עצמי, אני עושה זאת בהכּרה.” שוחט היה באותה תקופה המוֹסד המשפטי של הפועל בארץ.

תמה מלחמת־העולם, ונתחדש ביתר־עוז המאבק על פתיחת שערי הארץ. היהודים עמדו לפני מלחמה על קיומם וחייהם ועל העצמאות. אלפים יצאו אל החזית. כל מה שנלמד, כל מה שנאגר מאז ראשית שִׁיבַת היהודים אל ארצם – עמד בקו האש.

שוחט היה כבר כבן ששים וחמש. הוא עצמו לא נקרא למלחמה, אך היה יכול לאמור, כי הוא נתן הרבה למען אגירת כוח הלחימה היהודי.

 

בחיים צריך לתת    🔗

כשקבוצת אנשי “השומר” הצטרפה בראשית שנות־השלושים לפעילות ב“הפועל” והם רצו להוסיף תנופה לאגודה, הוצע למניה לצאת לאנגליה ולארצות־הברית, כדי לקרב אישי ציבור ל“הפועל” ולערוך מגבית למענו. כרגיל, הוסיפה לעצמה נטל שליחויות, והחשובה בהן: להשיג אמצעים לרכישת אדמות עמק בית שאן והחוּלה. כן רצתה לקדם עניין שעסקו בו כבר כמה שנים – יישוב הנגב; ועניין אחר: למכור את ההמצאה של משה וילבושביץ אָחיה ושל קבוצת המזון שאירגן – לחם־חי. בשלב ראשון ציפתה לעניין בכך את ממשלת ברית־המועצות. בתמורה לאותו לחם חי שאת סודו ימסרו לברית־המועצות, – הוצרכו הרוסים להיטיב את יחסם לציונות.

לאחר מאורעות 1929 נשתקעה מניה בתוכנית להקמת מפלגה יהודית־ערבית משותפת. נראה היה לה, שאין היהודים מקדישים תשומת־לב כראוי לתושבי הארץ האחרים ואינם מחפשים קשרים עמם, אפילו עם אלה שאינם מתומכי המוּפתי. הצטרפו לפעולתה ישראל שוחט ויוסף נחמני, שישב בטבריה, רכש קרקעות למוסדות, בא במגע עם ערבים רבים והיה משוכנע, כאמור, שאפשר לשכך את המתיחות בין שני הצדדים דבר שיפחית את ההתנגדות למפעל היהודי בארץ. לפי התוכנית, שהעלתה מניה עם נחמני ושוחט, צריך היה להפעיל אגודות חקלאיות משותפות ליהודים ולערבים, להקים מועדונים מקצועיים, לקבל ערבים לטיפול במוסדות הרפואיים היהודיים, להקים בנק לאשראי נוח, לשכות־מסחר משותפות, ולעזור בהקמת מפלגה ערבית עממית. אחד הסעיפים באותה תוכנית תבע קשר אמיץ יותר בין היהודים והדרוזים.

אותו זמן הציע נחמני למוסדות היהודיים לרכוש את אדמות הממשלה בעמק בית־שאן ואת החוּלה, והשלושה האמינו, כי פעילות יהודית עניפה בין הערבים תחליש את ההתנגדות לקנייה זאת. נחמני, מניה וישראל אף הציעו ליישב בעבר הירדן ובסוריה מאה אלף ערבים, שאת אדמותיהם בארץ יקנו היהודים בכסף מלא.

מניה רכשה לרעיון הליגה להתקרבות יהודית־ערבית את ד"ר מגנס, נשיא האוניברסיטה, שחיפש תמיד דרכים לשלום עם הערבים. מניה ונחמני התייצבו לפני אוסישקין והציעו לו לקנות את האדמות בבית־שאן ובחוּלה. האפשרות לרכוש שטחים גדולים כל־כך באזורים ללא דריסת רגל של יהודים, הלהיבה את אוסישקין אבל לא נמצא הכסף לכך בקוּפת קרן קיימת. מניה קיוותה לשכנע חוגים שונים בארצות־הברית לרכישת הקרקעות.

היה זה לאחר מהומות 1929, הערבים נכשלו במטרותיהם, אולם המימשל הבריטי, כדרכו לפני־כן ואחרי־כן, נתן פרס למפסידים – “ספר לבן”, שאמר להצר את העלייה ואת רכישת הקרקעות על־ידי היהודים. מניה סבורה היתה, שיש ללכת אל הערבים עצמם ולהוכיח להם, כי אין היהודים שואפי רעה, ואדרבה, פניהם לשיתוף־פעולה. תהיה זו התשובה הנכונה ביותר ל“ספר הלבן” ולהתנכלויות האנגלים, שכל כוונתם טוֹבת־עצמם בלבד.

יצאה תחילה לאנגליה, אספה כסף, בסכומים לא גדולים, בשביל “הפועל”, נפגשה עם מנהיגים יהודיים, חיפשה עשירים ונדבנים, וללא הצלחה רבה. מאנגליה נסעה לארצות־הברית, נפגשה עם ידידים ישנים ורכשה חדשים, וכתמיד היה המיפגש עמה בגדר חוויה. השופט פֶליכס פרַנקפורטר, מחשובי המשפטנים של ארצות־הברית, יהודי וציוני, כותב אליה: “פגשתי לאחרונה בשופט בראנדיס והוא היה נלהב מביקורך ומלא השראָה מדברַיך. אני צמא להשראה דומה, ומקווה, כי תתני לי הזדמנות לראותך תוך כדי שהותך בארץ זו.”

על ארצות־הברית עבר אז אחד המשברים הגדולים בתולדותיה: מערכת הכלכלה שלה התמוטטה לגמרי, מיליונים היו מובטלים, רבי־הון הפסידו את כספם ומעמדם, קשה היה להפנות דעתם של נדבנים לעניינים שבארץ־ישראל. מניה הצליחה לאסוף סכום־מה ל“הפועל”, לעורר ולהלהיב כמה לבבות, אולם חזרה לארץ מבלי שתמצא את העזרה המבוקשת לרכישת האדמות.

מניה חזרה לכפר־גלעדי והשתקעה בענייני הקיבוץ. היא שימשה גזברית המשק. עם זאת, לא הפסיקה מפעילוּת נרחבת יותר. אותו זמן השתתפה בהקמת “ברית הפיקוח לקואופרציה החקלאית”, המקיפה את כל יישובי ההסתדרות, וכפי שנאמר על־ידי ראשי ה“ברית”, דבריה באסיפת היסוּד “היתוו במידה רבה את דרכו של המוסד”.

כמו־כן ממשיכה היא לשמש לשכת־סעד, כתובת לאנשים נצרכי עזרה מחוגים שונים; מניה מתמסרת לענייניהם בכל להט נפשה.

אחד מצעירי הגדוד נענה פעם לבחורה שרצתה לצאת לחוץ־לארץ ולא היה לה דרכון, והוא ערך עִמה חתונה פיקטיבית, כדי שתוכל לקבל את התעודה. לאחר מאורעות 1929 התעתד הבחור, עם כמה מחבריו, לצאת למסע באירופה, אבל כשבא למשרדי הממשלה לקבל את האישורים, הוחרם דרכונו, נסתבר ש“אשתו” נתפסה כקומוניסטית – המפלגה הקומוניסטית היתה אז מחוץ לחוק – ואף הוא חשוּד. האיש פנה למניה, שהגיעה עד הפקיד־הממונה ויעצה לו “לקחת את הדרכון איכשהו” ולהחזירו לבעליו. הלה נענה ואף השמיד את התיק.

כבר סוּפר, שהיתה לבושה כמעט תמיד בסאראפאן ארוך, מלא כיסים ובכל כיס משהו מועיל – סוכריות, שהיא מחלקת לכל הנקרה בדרכה, “מַתפרה” – חוט ומחט כדי לתקן בגד על גבי לוֹבשוֹ, וכמה דבלות, שהיא לועסת במקום ארוחה, שכל ימיה היתה ממעטת באכילה. באחד הכיסים נמצא גם הפנקס הקטן שלה, בו היא עורכת בדקדקנות את חשבון ההוצאות ובין היתר אפשר למצוא בו סעיף: “סוכריות לילדים – 2 מיל”.

אלה הסוכריות כמעט שהכשילו אותה. היתה מחַלקת אותן לכל איש, ומעשה שכיבדה בהן את השוטרים האנגלים בראש־פינה. למחרת נתקלקלה קיבתם וחשדו שמניה הרעילה אותם בסוכריות.

כשהיא יורדת מהאוטובוס המחזיר אותה לכפר, מיד פונה למטבח או למכבסה, לעבודה. האחרים, עייפים מן הדרך הארוכה, הולכים לחדריהם לנוח, ואילו מניה מחפשת לה מלאכה. היא מעדיפה את העבודה הקשה ומשתקעת בה שעות רבות. תוך כדי מלאכתה משַׁרקת לעצמה קטעי מוזיקה. צריכה היתה תמיד פעילוּת. מספר חבר: “כשהייתי צריך משהו ממניה והייתי רוצה שתשמע לי, הייתי מביא בגד קרוע ונותן לה לתקן, עכשיו שהיתה מלאכה בידה – שומעת היתה לכל דבר.”

לא רצתה חדר משלה. תחילה היתה לה מיטה בחדרן של קיילה גלעדי וטובה פורטוגלי. משרווח קצת במשק והן עברו כל אחת לחדר משלה, סירבה מניה לקבל חדר. אליעזר וחיה קרול הוסיפו מיטה בחדרם וכשבאה מניה לכפר היתה לנה שם והיתה הזדמנות לה ולחיה לשוחח שעות לילה ארוכות בעניינים שונים.

ידידה היתה לכל הילדים ואשת סוֹדם, מדברת אִתם כשווים לה. תמיד מצאה משהו כדי לכבד ולשמח את מכּריה הרבים. היא הביאה לכפר ראדיו, שנשמע רק באוזניות הראשון בגליל העליון. מצאה אותו אצל אחת מידידותיה בירושלים ושיכנעה אותה שתהיה בו יתר תועלת בכפר הרחוק כשנישאו ד“ר אלזה גרץ ומרדכי טיטלמן, ונולד בנם, סבלה ד”ר אלזה מחוסר חיתוּלים לתינוֹק, והחורף היה קר מאוד. הביאה מניה מבית חולים “הדסה” בירושלים חיתולים לרך הנולד ועל כל אחד מהם רקמה את שם הבן, יאיר. לחתונה של בן המשק היתה מביאה מאי־שם שי: שעון שולחן, הפועל כתקנו עד היום, 35 שנים מאז. בעלה של שפרה ציפורי נהרג במאורעות במשמר־הירדן ומניה כותבת אליה מדי פעם, בצאתה למסעותיה, מתעניינת בחייה, וכשבתה מתחתנת היא מביאה שי מהעיר: נעלי־בית. לאחת המתנות שהיא מביאה לילד, בן ידידים, היא מצרפת פתק: “אני בטוחה שתזכור שבחיים צריך לתת ואף פעם לא לקחת”.

מספר חיים ישראלי, מקבוצת ההשלמה לכפר־גלעדי בראשית שנות־השלושים :

באתי לכפר גלעדי עם הקבוצה הטבריינית ב־1934. התנדבתי להיות ספרן וכסף היה צריך לבקש ממניה, שהיתה גזברית. התנצלתי, אבל מוכרח הייתי לבקש סכום גדול. “אל תהיה צנוע, – השיבה לי מניה, – אנו צריכים ספריה גדולה.” היא ידעה את ערכם של הספרים ועזרה לספריה למעלה מיכולתו של המשק. משנסעה לחוץ לארץ, קשרה קשרים עם סופרים יהודים ואז החלו לזרום אלינו ספרים רבים מאמריקה, היה לנו גם מבחר גדול של תקליטים שמניה עזרה באיסופם. מניה עצמה היתה אוהבת מוזיקה והיתה רגישה בשמיעה.

כל דבר שעשתה, העמיקה בו עד לפרטי פרטים. אחד החברים של כפר־גלעדי חלה ואין יודעים בדיוק ממה. אשתו דואגת ומניה יוצאת לבית־החולים, כדי לדבר עם הרופאים ולבדוק את העניין לאשורו. וזה המכתב שכתבה לרעייתו:

דיברתי עם ד“ר ויל. הוא אומר שכל הכאבים אשר היו אצל בעלך ומצב הרוח הרע וגם באופן חלקי החוֹם, היו מהתולעת. הוא מודה שלא חשב מקודם שהסיבה היא מהתולעת. אחר־כך, משגילה את זה, החליט לגרש את התולעת לפני נסיעת בעלך לירושלים, כדי להיבדק בעניין מחלת־הקיבה, כדי שהרופאים לא יקבלו את התולעת בתור תירוץ. אחרי שהוציאו את התולעת והכאבים חדלו ומצב הרוח אצל בעלך השתנה לגמרי, חושב ד”ר ויל שכל היסורים אשר סבל, באו מהתולעת. וכאשר יתפטר לגמרי מהכאבים, זה יעזור לו להתרפא במחלה האחרת שלו.

ב־1935 חלה אַסושקין, מוותיקי “השומר”, במחלת ריאות. מניה טיפלה בו והביאה אותו עד טובי הרופאים. עשרה חודשים נמצא בסנטוריום של צפת ומשהבריא, אחרי יסורים רבים, היא באה אליו ושאלה:

“איזו מתנה אתה רוצה?”

אסושקין לא ידע מה לענות.

“אתן לך כסף שתסע לנוח בחוץ־לארץ, לצרפת, תראה תיאטרון, תשמע מוזיקה.”

“איפה תשיגי כסף?”

“מה איכפת לך.”

מניה השיגה את הכסף מידידים שלה ושלחה את אסושקין “לבלות” בחוץ־לארץ.

הוא נסע לפולין, לראות פעם נוספת את יהודיה וחייהם. מניה השיגה גם רשיון־עלייה, סרטיפיקאט, בשביל בת־אחותו שבפולין.

ואילו כשהיא עצמה חולה וצריכה לשכב בבית חולים בטבריה, הרי היא מרגישה לא בנוח – מה פתאום מטפלים בה:

לחברים הנכבדים בכפר־גלעדי – תל־חי, שלום. – שלחתם אותי לבית חולים, אשר פה מפנקים את החולים יותר מדי. זה טוב בשביל הצעירים. בשבילי, בגילי הזקן, אשר התרגלתי לכל מיני טלטולי החיים, זה מיותר.

אני מקווה לשוב הביתה בעוד חודש בהליכה על שתי הרגלים. במסירוּת אליכם – מניה.

והיא עוסקת לא רק בענייני כפר־גלעדי. כגזברית המשק היא מזדמנת לערי הארץ, וגם שם נמצאים לה ענייני ציבור ויחיד. היא נועדה עם מנהיגי ההסתדרות, עם מגנס ועמיתיו בירושלים, הפעילים להתקרבות בין יהודים וערבים במסגרת “ברית שלום”. אין היא חברה ב“ברית שלום”, רעיונותיה המדיניים אינם נראים לה, אבל היא שייכת בלבה לכל מקום שם נצרך איש או אשה, זקן וילד לעזרה, נדרשת עזרה לחלש, ואפילו אם יריב, קומוניסט, רביזיוניסט או איש לח"י.

בשנת 1934, בהחריף הפולמוס בין השמאל והימין בארץ, והדברים מגיעים לידי קטטות והתנגשויות, כותבת היא למרכז מפא"י:

חברים נכבדים – קראתי ב“דבר” את גילוי הדעת שלכם בקשר עם המעשה הפרוע בליל ט' חשוון בחיפה. יש לי דרישה נפשית להגיד לכם את תודתי העמוקה בעד גילוי־דעת זה.

החינוך בזמן האחרון אשר ציבור הפועלים קיבל ממחנכים אחדים להרביץ ברוויזיוניסטים, הביא לידי כך, שלצערי הרב שמעתי מפי אנשים רציניים, המסורים להסתדרות בלב ונפש, שאין דרך אחרת ללחום ברוויזיוניסטים, רק בדרך של מכות, ושעמדת המפלגה היא “צמחונית”, אשר תביא עלינו את שלטון הבריונים.

השיטה להרביץ היכתה שורשים עמוקים. דרושה מלחמה בלתי פוסקת מצד המפלגה אם רוצים להיפטר מהאינז’יל הזה.

מניה נקטה לשון “עתיקה”; האינזייל, היַבּלית, היה השורש הרע, שפועלי העלייה השנייה לחמו בו קשות בפרדסים.

וד"ר אלזה גרץ־טיטלמן מספרת על מקרה אחד, בו מושיטה מניה עזרה ליריב:

היה זה בתחילת שנות הארבעים. החזקתי בביתי בחיפה מעון לילדים. יום אחד בא אלי בחור ועמו מכתב ממניה, המספרת, כי נושא המכתב הוא איש מחתרת לח"י – היה זה בזמן שכל הישוב הסתייג מהם בחריפוּת – וזה עתה יצא ממחנה מעצר. בעל נטיות לחינוך הוא ומובטל, מבקשת היא ממני שאקבלו לעבודה. המשטרה היתה עדיין כל הזמן בעקבותיו של הבחור. אבל מה לעשות – כשמניה מבקשת, אי אפשר שלא להיענות לה, וקיבלתי את הבחור לעבודה.

כואבת היתה את צער כל העולם: מפלת הפועלים בווינה, דיכוּיה האכזרי של ספרד, זעזוע ההשתלטות הנאצית בגרמניה.

כל ימיה היתה צמחונית. מאמינה היתה, כי הינזרות מאכילת בשר עשויה לתקן את מידות האדם. משנודע לה, כי היטלר צמחוני, נתחַלחלה, והחלה לאכול בשר. מספרת אַנה בתה: “מניה לא היתה רגילה בבשר, היתה אוכלת ומקיאה, וממשיכה ואוכלת. לא יכלה לשאת את הרעיון, כי היא והיטלר נמצאים במחנה אחד'.”

ידידים היו לה בכל רחבי הארץ. בירושלים היתה מתארחת לעתים בביתם של זהבה ואליהו אילת (אפשטיין). עם אליהו היתה משוחחת על נושאים ערביים, בהם עסק לרגל עבודתו במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, והיתה מעודדת אותו לעבודות המחקר שלו על חיי הערבים ולמסעותיו בארצות ערב.

אומר אליהו אילת:

מניה שוחט לא היתה לפי־טִבעַה איש אידיאולוגיה דוֹגמאטית, אלא צמודה לעקרונות ולאמיתוֹת שלה. שני כוחות ציינו אותה, והם לכאורה פַארַדוֹכּס, אבל התמזגו באישיותה:

א) אהבה ללא גבול לזולת, עד מסירת כל אשר לה בשביל מי שנצרך לדבר;

ב) אמונה עקשנית בעקרונותיה ואם יש צורך מסירת עצמה עליהם, או אף פעולה ללא היסוּסים נגד הגורם המפריע.

אהבתם של הקרובים למניה היא עמוקה ובלתי רגילה והם זוכרים אותה בהערכה והערצה רבה. מסַפּר עורך דין סטרומזה, שפגש אותה לראשונה, בימי שהוּתה עם ישראל שוחט בקושטא, לפני מלחמת־העולם הראשונה:

היתה בביתנו בחיפה עוזרת, ילידת צפת, שעבדה אצלנו עשרים שנה. אשה פשוטה היתה, לא ידעה קרוֹא וכתוֹב. משבאה מניה לביקור בביתנו, היתה הולכת בראשונה למטבח, לפגשה ולשאול לשלומה. מי שלא ראה תמונה זו, לא ראה ידידוּת מימיו. שתי הנשים היו מתנשקות, מתחבקות, יושבות על הרצפה, שותות קפה ומשוחחות, והעוזרת מספרת למניה כל אשר בליבה.

ועוד מספר סטרומזה:

לא אשכח לעולם את השיחות שהיו למניה עם אשתי, בשעה ששכבה על ערש דוי. היה במניה איזה כוח, שלנו אין הוא מוכר. כששמעה אשתי שמניה באה, היו עיניה מבריקות והיא מתמלאת שמחה, כמו שָׁבה לחיוֹת.

ביום ההוּלדת לבתו של סטרומזה הביאה לה מניה אלבום בולים, ורשמה: “לעדה הנחמדה, אני מקוה שהבולים האלה יתנו לך להבין שכל יחיד קשור עם העולם כולו, תלמדי זאת, חביבה שלי. – מניה”.

את האלבום שומר עתה סטרומזה, בן השמונים, למזכרת מאת מניה.

מספרת חוה אסושקין, על מעשה במניה:

כשחלה בעלי, אסרו עליו הרופאים להיות בחורף בכפר־גלעדי, מניה יצאה אתנו לתל־אביב לשכור חדר. עברנו בבתים. מניה נכנסה וניהלה משא ומתן עם הבעלים. בדירה אחת מצאנו אשה שוכבת חולה במיטה, אין איש עִמה. מיד נכנסה מניה למטבח, הרתיחה תה לאשה, תיקנה את מיטתה, שאלה אם צריך לעשות משהו מיוחד, ומשסיימה יצאה שוב אתנו, כדי להמשיך ולחפש חדר.

חברה מוצאת אותה נחפּזת ברחובות ירושלים:

“לאן, מניה?”

“להרב קוק.”

“מה פתאום?”

מסתבר, איש נטש את אשתו עגונה ונסע למרחקים. צריכה היא גט. ומניה אָצה אל רבה הראשי של ארץ־ישראל, כי יעזור לה.

לעתים נעלמת מניה לשלושה־ארבעה ימים ואין יודע היכן היא. לבסוף מסתבר – נודע לה על אשה חולה או יולדת, חסרת עזרה, ומניה באה לביתה לעזור לה. ואין איש יודע מי היא אותה אשה וכיצד נודע עליה למניה.

במאורעות 1936 נפצע מנדל ברנובסקי בגוש־עציון. חמישה כדורים פגעו בו. אשתו חולה היתה ולא סיפרו לה על הפציעה. ולמחרת, השכּם בבוקר, מופיעה מניה ליד מיטת ברנובסקי בבית־החולים בירושלים. ישבה ליד מיטתו שבוע וטיפלה בו, עד שלא יצא מכלל סכנה, והלכה היא שוב לענייניה.

ידידה למניה בתל־אביב, שושנה פרסיץ, מבית זלַטופולסקי, מנהלת הוצאת “אמנות”, עסקנית חינוך וחברת מועצת עיריית תל־אביב. את מניה מכירה שושנה עוד מבית אביה העסקן הציוני ברוסיה, שם גם שמעה את האגדות על הצעירה עסקנית־הפועלים. אל ביתה של פרסיץ באה מניה לפעמים ללינת־לילה, ממנה היא מבקשת עזרה ואצלה היא מסתירה נשק שהיא מעבירה בשנות המאורעות.

סיפרה שושנה פרסיץ:

פעם הופיעה אצלי מניה ופניה יגעים. ביקשה ראשית־כל תיק ומקום בטוח להסתירו ומילאה אותו בפצצים. לאחר־מכן פתחה את הסארפאן שלה. מכיס אחד הוציאה אקדח ומכל כיס משהו נוסף, נראתה כגמל עמוס.

הסירה מניה את כל אשר הביאה עמה, שכבה על המיטה לישון קצת, כיוון שהיתה עייפה מאוד, וביקשה: "תעירי אותי בעוד שעתיים, עלי להוסיף ולהעביר נשק שעלול להיתפס בידי השוטרים. הבאתי לה כוס חלב, לגמה לאיטה ומייד נרדמה. מילאתי את בקשתה והעירותי אותה בזמן. בקושי התרוממה, כי היתה עייפה עדיין, ביקשה מפתח של הבית ואמרה: “אם אוכל – אחזור, ואם לא אצליח לחזור – הא לך מכתב, רק אם לא אשוב תפתחי אותו.”

כל הלילה לא עצמתי עין. בשעה ארבע בבוקר הופיעה מניה, היא הסירה את נעליה בכניסה, כדי לא להעיר איש. קפצתי אליה. מניה, כדרכה, חיבקה אותי בחמימות, מראהַ היה עכשיו רענן והיא אמרה בעליצות: “הצלנו את המחסן. בעזרת חברות העברנו את הכל. מסרתי לה את חדרי, כדי שהילדים לא ירגישו בתנועה בבית. מניה נשארה אצלי שלושה ימים, ביום היתה נחה ובלילות יוצאת לפעולה. היתה נעלמת וחוזרת. אני יודעת, שלא רק בביתי השתמשה לעניינים אלה, גם בבית ידידנו המשותף, ד”ר בנימיני.

ופעם מופיעה מניה אצלי בעניין אחר: תבעה ממני לעזור בסידור קורסים לעברית, ולעזור לדוד כהן ב“נוער העובד”, ועשיתי ככל שיכלתי.

לפעמים היא באה אלי ומספרת מה שעמוֹק בליבה, על ישראל ויחסיו עם נשים ידידוֹתיו, והיא סולחת, מבינה וסולחת. לא ראיתי אשה כמותה, כמה יודעת היתה לסלוח. פעם דיברה אתי על שרה אהרונסון בהתפעלות, “היא היתה קדושה”, אמרה מניה.

יום אחד נסעתי לחיפה לרוטנברג. הוא עמד להקים חברה בלונדון, להעברת כספי יהודי גרמניה לארץ, וקרא לי לעזור עמו בהקמת החברה. אותו יום הגיעו אורחים מחוץ לארץ בעניין החברה ורוטנברג ביקש ממני לארח אותם. יצאתי עם עובדת־הבית לשוק, כדי לקנות מצרכים לקראת קבלת־הפנים. והנה מניה לקראתי. שמחתי על הפגישה המקרית, ומניה פונה אלי מיד: “עניין בוער לי אליך.”

הנחתי לאותה עובדת שתקנה בעצמה את מצרכי הבית ונכנסתי עם מניה לקפה של “ספינס”, ומניה, ישר לעניין שלה: “שושנה, השיגי לי 5000 לירות. סכום זה דרוש באופן דחוף לרכישת נשק. נשק שהגיע בהברחה להגנה נתפס ואנחנו בכל רע. דרושים לי מייד 2000 לירות והשאר תגייסי במשך היום.”

לא יכולתי שלא להיענוֹת למניה. נתתי לה המחאה על אלפיים לירות בשעה שיכולתי לתרום רק 500 לירות. חזרתי לבית בהחלטה להשיג את הכסף הדרוש למניה, נדברנו שהיא תצלצל אלי בשעה שש. רוטנברג ידע מפי העוזרת עם מי נפגשתי והוא כעס: “באת לעזור לי לקבל אורחים ופתאום נתפסת על ידי מניה המטורפת.”

“מטורפת! – קפצתי ממקומי, – קדושה היא מניה. מה אתה יודע על מניה, אתה רוגז על שוחט ושופך זעמך על מניה”, ואני מספרת לו שלפי בַּקשת מניה לקחתי על עצמי לגייס כספים, ונתתי לה 2000 לירות, בשעה שאני יכולה לתת רק 500 לירות. רוטנברג הוציא פנקס צ’קים מכיסו ובלי להוסיף מילה, רשם צ’ק על סך 4500 לירות.

“מדוע אתה לא אוהב את מניה?” שאלתי את רוטנברג.

“אינני מבין אותה,” השיב.

“ובכל זאת, אתה נותן כסף.”

“בכל זאת, זוהי מניה, ואין דומים לה.”

השנים עוברות. ב־1937 נולד הנכד הראשון של כפר־גלעדי, נכדם של אליעזר וחיה קרול. חגיגה נערכת ליד חדר־האוכל הישן. השמחה רבה: “השומר” נהיָה לסבא… מניה, קיילה גלעדי ואליעזר קרול יצאו במחול, חרבות בידיהם, כבימים־מִקדֶם. שנים רבות לא זכרו שמחה שכזו ומחול כזה של מניה.

מניה ביקרה מדי פעם בתל־אביב אצל ישראל שוחט. הוא עצמו הגיע לעתים רחוקות לכפר־גלעדי, וכשהגיע, היה זה יום־חג לוותיקי “השומר”. הקול עובר ברחבי המשק והם מתכנסים סביבו לשוחח, לשמוע חדשות. מתחַטאים הם סביבו, כמו הגיע האח־הבכור ממרחקים. זר לא יבין אַחוותם. ישראל יושב בראש, כתמיד – כשֶׁייך הגדול. מניה מטפלת בו, מעמידה בשבילו כיסא־נוח מחוץ לבית, מביאה תה וכיבוד, והחברים יושבים סביב, שומעים דבריו ותוכניותיו. לעתים, בביקורים כאלה, בימי הקיץ, כשהרוח החמה יורדת מההרים שבמזרח ומחניקה את הנשימה בכפר־גלעדי, נתפס ישראל להתקפת קַצֶרת, ומניה מטפלת בו בדאגה ובזהירות ומוולֶנת את החלונות בשמיכות רטובות, כדי להקל עליו.

מאורעות־הדמים של שנות 1936/39 הגיעו לקִצם. האנגלים שילחו מהארץ את קפטן אוֹרד וינגייט מייסדן ומפקדן של “פלוגות האש”. חשוד הוא ביחס טוב מדי ליהודים. ידיד־אמת היה ואהוב על חבריו תלמידיו ופקוּדיו. מניה כותבת אליו:

להידיד היקר שלנו וינגייט, שלום. – שמעתי כי אתה מוכרח לעזוב את ארץ־ישראל. את ברכתי הנאמנה אני שולחת לך. אנו אוהבים אותך כמו חבר ואח מסוּר. הרגשות שלנו אליך, רגשות של חיבּה, אהדה ואמון, ילוו אותך בכל מקום שתהיה.

אתה רכשת את ליבות כל אלה שהכירו אותך ושמעו עליך, כי אתה רואה את הנולד ויודע להגן על הצדק. לצערנו הגדול, אתה מהאנגלים היחידים בארץ, אשר הבינו את בעיותינו, ואני בטוחה, כי יבוא היום והעם האנגלי יבין את החטא הגדול, אשר ממשלתו כעת חטאה נגדנו.

יבוא יום ואנו נצליח להקים בשביל העם היהודי את ארץ־ישראל העובדת והיא תהיה דוגמה לעמים הערבים במזרח. ואתך עוד ניפגש בדרכינו. יום יבוא ותראה ברכה מעמלך ויהיה לך סיפוק שעזרת לנו בימים הקשים שלנו. – ברגשי כבוד ומסירות – מניה שוחט".

לא זכה וינגייט להיפגש עם אוהביו בארץ־ישראל. הוא נפל בבורמה, באחת הפעולות במלחמה נגד ציר גרמניה־יאפאן.

תמו מאורעות 1939 והאנגלים, כידוע, פירסמו “ספר לבן” – פרס לערבים שהפסידו במלחמה ובשוד וברצח: הקפאת היישוב היהודי בארץ, איסור עלייה יהודית ורכישת קרקעות. מניה, ישראל שוחט וחבריהם שוב הגיעו למסקנה, כי יש הכרח למצוא דרך אל הערבים, שלא על־ידי מנהיגיהם השואפים לעקור את היהודים מהארץ. קשרים אלה אף עשויים לסַכּל את מזימות האנגלים הנהנים מהמאבק בין שני הצדדים. הקבוצה מתחילה בפעולה, מייסדת סמינריון לבעיות הערביות, ומקימה אגודה לידידות יהודית־ערבית. היה זה פאראדוקס לכאורה, אחד הפאראדוקסים אשר לגבי מניה היו לאֶמת: מצד אחד מוכנה היתה לכל מעשה קיצוני נגד הערבים הלוחמים ביהודים, האשה הרגישה והחרדה לחיי אדם מוכנה היתה להרוג ללא היסוס כל מי שיתנכל למפעל היהודי; ומצד שני חיפשה, עם קבוצת חבריה, דרכים להתקרבות ולהבנה עם הערבים.

בשלהי 1939 שוב יצאה מניה לשליחות לאנגליה ולארצות־הברית. שלח אותה הפעם דוד בן־גוריון, יו“ר הסוכנות היהודית, כשהמטרה הראשית השגת תמיכה מוסרית וכספית ל”הגנה". אולם נראה שמניה, כמנהגה, הוסיפה על כך פעולות אחרות, בעיקר בענייני הליגה להתקרבות יהודית־ערבית. דבר זה עורר בתחילה את רוגזו של בן־גוריון, אך לבסוף נתרצה. כה רבה הערכתו לאשה זו.

פרצה מלחמת העולם השנייה. ארצות־הברית נוהגת עדיין כאילו הכל כסדרו. מן הבית מגיעים מכתבים מלאי געגועים. הילדים כותבים אליה במרוכז: “אנו מרגישים טוב. תפסנו קאק קאק, זה מין עורב. הוא אוכל. צבעו את בית הספר.” מניה חובבת־המוזיקה שולחת תקליטים לספריית המשק, אבל אלה אובדים בטבוֹע האניה המובילה אותם.

ברית־המועצות חתמה הסכם ידידוּת עם היטלר. פולין מחולקת בין רוסיה וגרמניה. היהודים אובדי עצה, נמלטים לכל אשר נדמה להם כמקלט לשעה. מניה נתקפת בתחושת האימה הצפויה. ביולי 1940 היא שולחת איגרת לשגריר הסובייטי בארצות־הברית, ומבקשת אפשרות להגיע לעיר וילנה, מרכז היהודים הגדול בליטא. היא כותבת: “אני רוצה להימצא עכשיו, בימים הקשים, בין המונים יהודיים, לפעול בין נוער יהודי, במטרה לשלוח אותם לארץ־ישראל באפשרות הראשונה.” מניה מספרת את תולדות חייה ומכריזה: “אני מתחייבת לא לעסוק בעניינים פוליטיים.” היא מבקשת פגישה אישית עם השגריר, “אולי אעורר יותר אמון”. הדבר לא ניתן לה. בשנת 1941, בעזרתו של חיים וייצמן, נתאפשר לה לחזור לארץ, בעיצומה של המלחמה בחזיתות רבות.

כמה חודשים לאחר שובה לארץ הופיעה מניה בוועידת ההסתדרות החמישית. תבעה הסבּרה גדולה יותר בין היהודים לקראת עלייה, הכשרת מדריכים מיוחדים לעידוד העלייה, והכריזה: “הלוֹזוּנג [הסיסמה] שלנו צריך להיות – מיליון יהודים בארץ־ישראל, זו צריכה להיות פרוגרַמת המינימום שלנו עם תום המלחמה.”

גרמניה תוקפת את ברית־המועצות. מניה פעילה ב“ליגה וי”, אשר שמה לה למטרה לעזור לצבא הרוסי ושולחת אמבולנסים דרך פרס לכוחות הסובייטיים. מניה פונה אל וייצמן כי יעזור לפעולות הליגה, דבר שיוכל לקרב את ברית־המועצות לענייני היהודים בארץ. וייצמן משיב לה, כי בפומבי אין הוא יכול לנקוט עמדה, “אבל במסיבות אינטימיות תוכלי לדבּר על יחסי החיובי לליגה”.

תמה המלחמה. העם היהודי שכול ודווּי לאין מַרפא. היישוב היהודי בארץ־ישראל פתח במאבק נגד החוקים הבריטיים המקפיאים אותו, מאבק שהגיע עד כדי מלחמת עצמאות. על סִפי הארץ מצפים רבבות יהודים, ניצולים מתוך מיליונים רבים, הפורצים אליה. דור חדש קם ב“הגנה”, דור בני הארץ. נשרי “השומר” הוותיקים הריהם עתה זקנים. הצעירים יותר, אלה הג’חוש, העיירים, ואנשי “הקיבוץ”, חלקם עדיין פעילים ב“הגנה”, עם דור המפקדים הוותיקים. מחנות הפלמ"ח פושטים ברחבי הארץ. אחד ממרכזיהם הוא כפר־גלעדי, קיילה גלעדי ואליעזר קרול ממוּנים על הקשרים אתם. ואליעזר נדמה כמו נתחדשו נעוריו עם דור־הלוחמים החדש.

גדע, בנם של מניה וישראל, הוא מן הישראלים המעטים שהצליחו להיות טייסים במלחמת־העולם השנייה, בחיל האוויר הבריטי, לאחר המלחמה יצא בשליחות ההגנה לאירופה ועסק ברכישת אניות למען המעפילים. מסתבר, מניה עדיין מחַלקת סוכריות… באחת מאיגרותיו הקצרות, בעצם גלויות דואר, הוא מודיע: “שלום מניה. – קיבלתי היום את קופסת הסוכריות ואת דרישת השלום”. ובגלויה אחרת:

“שלום מניה. – הקופסה עם הסוכריות ששלחת המתיקה לנו ערב אחד שבילינו בבית הסוהר. תודה רבה.”

בהתקרב מלחמת השיחרור נשלח גדע לצ’כוסלובקיה ושם עסק בהעברת מטוסי־קרב לחיל האוויר הישראלי. אחר כך חזר לארץ והיה בין מפקדי־החיל, בדרגת אלוף־משנה.

פרצה מלחמת השיחרור, ודומה כי מניה נכספת לאותם ימים שהיתה עוברת בין־הקווים ומביאה נשק ותחמושת. כאן, לא שולט בה הפחד. חיפה חלוּקה בין אזורים יהודיים וערביים. אש רובים ומיקלעים פורצת בימים ובלילות בין האזורים, ומניה משוטטת ברחובות ובין השכונות, כבלתי־נפגעת. פעם הולכת היא אל בן־האח, ז’נקַה המתגורר במפעלו, ליד גשר “של”, בלב האזור הערבי. גם הוא כמוה איש חסר פחד. הגיע לילה. עוברת היא ליד עמדה ערבית בגשר רושמיה ושם עוצרים אותה.

“לאן?”

“לבן־אח.”

"עכשיו? למה?! "

“רוצה לראותו.”

“את יודעת שאנחנו הורגים יהודים?”

“אבל אתם לא תהרגו אותי!”

“מדוע?”

“מה רע עשיתי לכם שתהרגו אותי?”

המפקד הערבי משחרר את האשה בת השבעים. היא נשארת לעמוד בלב הכביש הריק, עובר משוריין בריטי, מניה עוצרת בו ומבקשת שיביאו אותה אל בן־האח.

זה היה בחיפה. ובירושלים סיפור דומה, אבל הסכנה שם גדולה יותר.

תוך כדי המתיחות והיריות החליטה מניה לעלות להר הצופים, שם מקיים מזה שנים האח משה מַעבדה, ליד האוניברסיטה העברית, בה חי, צופה בגרמי השמים. חוקר למהוּת הכוחות הפועלים ומשמעותם של חיים ועולם.

הגיעה למקום הריכוז של השיירות להר־הצופים ואיחרה את מסע השיירה. ללא היסוס נכנסה לטקסי ראשון שנזדמן ואמרה לנהג לנסוע להר־הצופים. הנהג היה ערבי, אֶפשר פחד, אפשר רצה לפגוע ביהודיה; באמצע הדרך, בלב שכונת שייך־ג’רח, הוריד אותה מהמכונית והסתלק. הוּקפה ערבים שעצרוה מיד, קשרו עיניה והובאה למיפקדה ערבית. היה זה אולם גדול. בראשה ניצב שולחן ואליו ישבו המפקדים, ביניהם אנגלי וגרמני.

שאלו אותה למעשיה. האשה הנמוכה והנמרצת, בסארפאן השחור, שמבטה הופך לעתים לנוצץ ולוהט, החלה לדבר על הציוֹנוּת ועל זכות היהודים לארצם.

מי שנראה כמפקד הראשון במעלה איים עליה: "נהרוג אותך.״

מניה לא הראתה סימני בּהלה.

“באלוהים אתה מאמין?” – שאלה.

“כן.”

“אלוהים הוא גדול וכולנו בידיו.”

הוציאו אותה לחצר, והַהם נשארו להתייעצות. לבסוף קראו לה ואמרו: “נשחרר אותך, אבל ראִי את כוחנו. סַפרי ליהודים, כי נשמיד אותם.”

קשרו שוב את עיניה והסיעוה עד למקום משמר אנגלי ושם שיחררו אותה.

ואחר־כך, כשנתעצמה המלחמה, ועם נפילת הרובע היהודי בעיר־העתיקה ושבִיית אנשיו, דחקה בדוד רמז וזה סידר לה מקום במטוס “פרימוס” שיצא לירושלים הנתונה במצור. נתייצבה במיפקדה והודיעה, כי היא מבקשת לצאת, מחוּפּשׂת כנזירה צרפתייה, לעבר הירדן, כדי להיוודע על שלום השבויים, שאז לא נודעו עליהם פרטים וחששו לחייהם. ההצעה נדחתה כמובן.

שנת 1948 היתה מפנה בחיי מניה וישראל שוחט. מניה עזבה את כפר־גלעדי ובאה לתל־אביב, אל ישראל. השניים שחיו יחדיו וכן גם כל אחד את חייו־שלו, שהיו אוהבים, ידידים, רֵעים ועוזרים זה לזה בתוכניות ובמעשים, והיו גם הורים לילדיהם, – שבו ונתאחדו להיות משפחה, ככל משפחה. חיים בכפיפה אחת.

 

נאמן לרעיון שאתה מאמין בו    🔗

לאחר קום המדינה, כשנתמנה בכור שיטרית לשר המיעוטים, ביקש את ידידו הוותיק ישראל שוחט כי יעבוד עמו כיועץ. שוחט קיווה, כי יוכל לעזור בתיקון היחסים עם המיעוטים שנשארו במדינת ישראל. הוא רצה ליצור מגע עם ערבים, למנוע עוולות, הגיש הצעות שונות בעניין זה, אך המצב במדינה בראשיתה, וזכרונות יחסי העבר, לא הֵקלו על שיפור־יחסים יסודי, שוחט ניסה לעניין את ראש־הממשלה דוד בן־גוריון בתיקון המצב, ומשלא הצליח פרש מן התפקיד.

כשנתמנה שיטרית לשר המשטרה, שוב קרא אליו את ישראל שוחט, להיות המנהל הכללי של המשרד, תפקיד אותו מילא עד סוף ימיו.

בעיות המדינה בשנים הראשונות לקיומה איפשרו למניה פעילות רבת־ממדים, בדומה לפּרשיות הגדולות של חייה, פעילות שהעסיקה אותה הרבּה ולה נתנה את כל לבה.

רבבות העולים החדשים שזרמו לארץ מארצות אירופה, אסיה ואפריקה, מילאו מחנות מעבר עצומים בכל רחבי הארץ; יושבים באוהלים, בבקתות, בצריפוני־בד, בחורב הקיץ ובקור החורף, ללא מַעש, ניזונים ממטבחי ציבור, דלים, עניים, ללא עבודה של־קבע, ללא מקום־לשורש, ילדים יחפים מקפצים בחולות ובבוץ, זקנים רועדים בקור, אנשים מבוגרים וצעירים שכאילו אין בהם חפץ ואין תכלית להם – עַם גדול ורב במשכּנוֹת־ארעי.

אומרים היו וָתיקים בארץ: “גם אנו ישבנו באוהלים ורעבנו כשבאנו לארץ”. והיה לדברים אלה טעם לוואי במקצת: הם ישבו באוהלים בעודם צעירים, אם לא נערים עדיין, ללא משפחה, ללא עול, מוכנים לשכּך סער נעוריהם בכיבוש העבודה, בצוותא. בפרץ אחווה רבה. ואילו הללו שישבו עכשיו באוהלים היו ברובם בעלי משפחות גדולות, אנשים שמאחוריהם שנות דיכוי או אֵימי מחנות אירופה. הם לא יכלו לקבל את תנחוּמי האומרים “כשאנו באנו לארץ”… הללו דרשו עבודה, קורת־גג, בית של־קבע. מניה התגייסה לעבודה במחנות, מבלי להטיף מוסר, ראתה לפניה אנשים חיים, נכספים לעבודה ובית וסידור, ואת אלה ביקשה שיתנו להם.

עבדה מטעם הסוכנות במחנה פרדס־חנה, בלב הארץ, שהיה מורכב בעצם מכמה־וכמה מחנות. בעיצוּמה של מבוכה־ומהומה, בכּוּר המצרף את יושביו בלחץ־ענקים בתוך עם חדש שהכפיל את היישוב ואיננו יודע כמעט כלום על הארץ שהיא לו מעתה מולדת, – שואפת היתה להקל, לעזור – אשה קטנה, בלבוש סארפאן, מרכיבה משקפיים, רצה־אצה בין המשרדים והאוהלים, מזדרזת לתקן עוולות, ואם־אפשר, לתקן דברים מיסודם, להעלות תוכניות שיפתרו בעיות של אלפים ורבבות.

חנה נוסבוים, מהמחלקה הסוציאלית של הסוכנות, סיפרה:

אין לומר שמניה היתה עובדת אגף השירותים הסוציאליים כמקובל, היא לא הבינה, לא הכירה ולא רצתה להתחשב בחוקי האגף והמיגבלות הקיימות, ובהנחיות, שלפיהן היה עלינו לעבוד. יש מקרה סוציאלי מסויים הזקוק לשיקום, הרי היא פורצת כל סכר כדי שהעניין יסודר. גם עלינו מעיק לפעמים החוק וההנחיות, אולם לגביה, ממש לא היה קיים.

מבחינה זאת אפשר לומר שהפריעה לנו. אבל יחד עם זאת, היתה הערכה גדולה אליה מצד הנהלת המחלקה ולא היתה דלת סגורה בפניה וכולם נענו לפניותיה גם כשזה היה לפנים משורת הדין.

למעשה, לא עסקה מניה במקרים סוציאליים רגילים. היא טיפלה רק במקרים יוצאי דופן. הנה פרשת הסלון לריקודים בשביל רקדנית. בעניין זה “שיגעה” ממש את כולנו וביצעה את הדבר.

לעולים שאינם בני־ברית גילתה הבנה מיוחדת ולאו דווקא מתוך גישה סנטימנטלית. הבנתה בעניין זה היתה גדולה הרבה משלנו. גם פה לא עמדו בפניה כל ההנחיות שהיו לנו.

המעניין בדבר הוא, שהיתה עוברת בפרוזדור, מסתכלת בפני האנשים המחכים בתורם להתקבל, ונעצרת ליד המקרה יוצא הדופן ולוקחת אותו תחת חסותה ולטיפולה הנמרץ. אחר־כך, כשהפסיקה לעבוד ישירות במחנה, היו “המקרים” מגיעים לביתה. כיצד ידעו שהיא הכתובת? אולי אחד מסר לשני. מניה חדרה לבעיות האנשים יוצאי הדופן האלה, הבינה אותם יותר מאחרים וזאת היתה סגולתה המיוחדת. אמנם צורת הטיפול שלה הפריעה לנו לא מעט, אבל היא צדקה תמיד בתביעותיה לגבי המקרים “שלה”.

מניה הפסיקה את עבודתה מטעם הסוכנות והמשיכה בפעילות ברשוּת־עצמה. העלתה תוכניות, כיצד להוציא אנשים רבים ככל היותר מן המחנה אל החיים הסדירים. אירגנה קבוצה של 100 משפחות ממעברת כרכור ופנתה להנהלת פיק“א בהצעה: לפיק”א יש באזור אדמה שאינה בשימוש, תתן לכל משפחה דונאם אחד. העולים ישקיעו קצת מכספם, יקבלו הלוואות, שיחזירו במשך הזמן, וישתתפו בעצמם בבניין הבתים. היא גם מוסרת, כי מצאה מהנדס־מתנדב, המוכן לתכנן את היישוב.

אירגנה גם 200 משפחות במעברת רמת השרון, כולם מקרים סוציאליים, והיא תבעה שיעמידו לרשות העולים אדמה, ואלה יבנו את בתיהם בעצמם. הציעה להקים ליד כל בית לול ל־250 עופות, ולהעסיק את הגברים בעבודה בבתי־חרושת לטקסטיל וקרמיקה שבסביבה.

מניה שולחת למוסדות תזכירים ובהם מציעה גם גישה חדשה לעולים, שעד כה אין משתפים אותם בפתרון בעיותיהם ומסתפקים בהעסקה חלקית בעבודה יזוּמה, שאינה מאפשרת קיום מעל למינימום. נפגשה בעניין זה עם שרת העבודה גולדה מאיר, והציעה תוכנית להתיישבות חקלאית. בתזכיר, שנשלח באפריל 1950, היא כותבת:

חיי הבַּטלה במחנות העולים עושים שַׁמוֹת בנפש האנשים הטובים ביותר. ככל שהאדם אופיו פעלתני יותר וערכו העצמי רב יותר, הרי מנת חלקו במחנות הרס נפשי חמוּר ביותר.

העובדים מטפלים בעולים בנאמנות ובמסירות רבה, אולם התוצאות זעומות ולעתים מעציבות מאוד, מכיוון שקצרה ידם לתת לעולה את העיקר: עבודה. לאשרנו מזדקרת עובדה מעודדת בחיי המחנות: הרוב המכריע של עולים ללא הבדל עדות, רוצה לעבוד.

הצעותי מכוונות בעיקר לשאלה יסודית:

איך להעביר מספר רב יותר של עובדים לחקלאות?

למדתי לדעת, כי אחוז בעלי המקצוע בין העולים אינו גבוה ביותר. באתי לכלל הצעות אלו:

א. הכרחי לפרסם חוק המחייב כל עולה, רווק ורווקה (שאינם חייבים שירות צבאי), להקדיש שנה לעבודה חקלאית בארץ.

ב. אין להביא שוב עולים רווקים למחנות עולים. יש לכוונם מיד עם בואם ארצה לנקודות חקלאיות.

ג. לעולים בעלי משפחה יש להקים משקים חקלאיים מטעם המדינה. הם יעבדו בהקמתם כפועלים שכירים ואחר כך יכשירו עצמם בעבודה. אלה מהם שירצו לעבור לערים, יוכלו לעשות זאת, אבל תהיה בידם הכשרה בעבודה וכסף.

ובשעה שהיא מנסה לפתור בעיות של רבים, אין היא שוכחת את היחיד. מכתב שלה להנהלת בנק־הפועלים:

הצלחתי לסדר שהסוכנות תתן למשפחה זו צריף במעברת הרצליה. אבל אין להם כלום – לא מיטה, לא שולחן, לא ארון. בקשתי אליכם לתת להם הלוואה בשביל לקנות את הדברים האלמנטריים.

שיח ושיג לה אף עם ברית־המועצות, מכתב לסטאלין עצמו: בכפר־גלעדי מצויות כמה משפחות אשר להן קרובים ברוסיה. מבקשות הן מאוד, שיאפשרו לקרובים לעלות ארצה.

ומתנה לבר־מצוה לבנם של ידידים: “תישאֵר נאמן לרעיון שאתה מאמין בו, אל תמעַל לעולם במי שנותן בך אמון, מה שקיבלת על עצמך – עשֵׂה.” היתה זו סיסמה שלה כל־ימיה.

מניה היתה חבֵרת מפלגת הפועלים המאוחדת – מפ"ם – מאז יסוּדה, ופעילה הרבה בעסקי ציבור וחברה – הוועד למען השלום, ועזר לזכויות האדם, ועד לעזרת השוטר וכו'. אליה, לטיפּולה, מגיעים־נוֹהרים גם ענייני זוּטות לכאורה: אשה ערביה המבקשת לחזור לביתה בישראל, ואין מניחים לה, ילד ערבי שעבר את הגבול. היא כואבת עוולות אלה. היא כותבת:

יש בארצנו בעיה מרה וטרַגית שקוראים לה הסתננות. למעשה, זו מלחמה קרה נגדנו מטעם המדינות הערביות השכנות. היא יוצרת מתיחות מתמדת בארץ לאורך הגבולות, הורסת את רגש הבטחון אצל האזרח הרגיל, מעוררתַּ רגשי נקמה וחשדנות וחששות כלפי התושב הערבי בארץ, וכתוצאה מזה דוחפת לפעמים את פקידי הממשלה והצבא למעשי אכזריות ועוול, וכרגיל בכל העולם, הקרבן לרוב חף מפשע.

כל פעם כאשר קורים מקרים כאלה, כמו למשל עניין מרים אל־אשהב מחיפה או חליל מחמד חליל מכפר בַּענַה, או הילדה בת השמונה, אשר העבירו אותה יחידה על הגבול לחפש את אִמה בעבר הירדן, אני מרגישה את עצמי אשמה בעוול שעושים להם. אני מתביישת שלא למדו אצלנו די הצורך להבדיל בין המסתנן האויב והערבי המעוניין בקיומו הנורמאלי בישראל. המלחמה הקרה הזאת מסנוורת לפעמים גם אנשים אחראיים, אשר באופן כללי הרגשת הצדק מפותחת אצלם. לא מהר נפתור את הבעיה העצובה המסוכנת הזאת, ביסודה ובכללה, עלינו לפחות ללחום בכל מקרה לחוד להגנת זכויות האדם.

הידיד מראשית הדרך, יצחק בן־צבי, נבחר נשיאה השני של המדינה, לאחר פטירת חיים וייצמן. יש בבחירה זו גם משום כבוד־ויקר לאחד מראשוני “השומר”. ביתם של בן־צבי ורעייתו רחל ינאית, גם היא חברת “השומר”, פתוח לפני החברים הוותיקים. בן־צבי ורחל ינאית מזמינים מדי פעם את מניה וישראל לשהוֹת בביתם, לימים ולשבועות, לנוח ולנפוש ומקיפים אותם בהרבה אהבה.

אותם ויעוּדי־שבּת אצל שוחט, שתחילתם עוד בשנות־השלושים, נהיו למסורת. מדי שבת נערך עתה בבית השוחטים, בשדרות־רוטשילד בתל־אביב, “קידוש”. הדלת נפתחת בעשר בבוקר והחברים, ותיקים וצעירים, אנשי עיר, בני כפר־גלעדי ומקומות־יישוב אחרים שנקלעו לתל־אביב, ואורחים סתם – באים למיפגש הרֵעים ולשעה של קורת־רוח. מצטופפים בדירת שלושת החדרים הקטנים, הגדוּשה רהיטים ישנים, עומדים ויושבים, שותים כוסית, עוברים מקבוצה לקבוצה, אוכלים מהדגים הממולאים, שרים בצוותא.

שוחט מולך בכיפה כמו תמיד – “שֵׁייך אל משייך”. מניה יושבת בקצה ספה מצטמצמת, נהנית מכינוּס החבורה. דנים בפוליטיקה ומסַפרים בענייני החברים ומה־נשמע אצלם. עדיין יש גם עניינים של מעשה: נחום הורביץ וזלמן אסושקין אלון מכפר־גלעדי מטפלים בהתקנת בית־הקברות, בו מרוכזים קברות השומרים. משנצרכו לכספים, אף פנו לבן־גוריון בעניין זה. שוחט כתב לו: “בבדיקת ספרי החשבון של ‘השומר’ מצאנו חוב של 35 פראנק, של דוד גרין, משנת תרע”ב, עבור נשק. אנו מסדרים עכשיו בית־קברות לחברי ‘השומר’ ומבקשים, שתחזיר את החוב." בן־גוריון נענה, עורך חשבון חליפין לפי שער המטבע האקטואלי, ושולח 25 ל"י.

נחום הורביץ מטפל גם בבניין בית־מוזיאון ל“השומר” ליד כפר־גלעדי. ב־1956 מוציאים כרך נוסף לספר “השומר”, ספר רב־מידות שבו מספרים חברים זכרונות, והפעם אף מגלים טפח מהפעילות בשנות העשרים.

וכך נערכים אותם ויעוּדֵי־רֶעות שבת אחר שַׁבָּת, באותו בית ברחוב משוּפע־האילנות; נדמה, משפחה גדולה מתכנסת.

הנה הם, כבדי שנים, חרוּשי קמטים, זוכרים היטב. ישראל שוחט יושב בראש השולחן, משיט מבטו על־סביבו וזוכר אותם לנגד עיניו לפני עשרות בשנים, הם ורעיותיהם שהוסיפו שַׁנים, וכמו אומר לעצמו:

הנאמנים. אחי הנועזים, הנפלאים, העקשנים ללא ויתור, ללא רחם, נאבקים זה בזה וצמוּדים באהבת־רעים עמוקה. הלוחמים. המסורים. הנה, תן להם אוֹת אמוֹר להם, ויקומו, לחגור נשק, לעלות על הסוסים, לצאת שוב אל המעלָלים.

האחים.

בוחן הוא אותם, כל אחד ואחד, וחיוך מסתתר בזווית שפתיו. טובה רֵעוּת הלוחמים שעשו דרך ארוכה יחדיו.

בשנת 1952 מת האח משה, מַמציאו של השמן המוקפא היא המרגרינה, ושל המצאות אחרות, פילוסוף המבקש לתקן עולם. הוא ומניה קשורים בלב ובנפש, עוד מילדותם. זמן לא רב לפני מותו התייצב משה לפני זלמן אַסוּשקין־אלון בכפר־גלעדי וביקש: “באתי אליך כגבּאי של חברא־קדישא בכפר־גלעדי. אני רוצה אחוזה בבית־הקברות של הכפר.”

“מדוע?” שאל אסישקין.

“אני רוצה להיקבר בין עמלים.”

אסושקין נענה לו. הוא יודע שבעצם יש לו כוונה אחרת. “לאחר מאה ועשרים” תיטמן מניה בבית הקברות הסמוך של השומרים, ורוצה משה ד' אַמות קרוב למחיצתה.

באמצע שנות החמישים נחלשה מניה. רופא מוצא אצלה “מצב תזונתי ירוד מאוד”, אך אין היא מפסיקה מפעילותה. חברים ומַכרים פוגשים אותה ברחובות תל־אביב וירושלים, נושאת חבילה למשפחה נצרכת, או ממהרת למשרדים ממשלתיים באחד מענייניה. היא מוציאה דבלה או תמר מאחד כיסי הסארפאן, ולועסת. הפירות הם עיקר מאכלה. ראייתה לקתה, אבל אינה מסכימה בשום אופן שיעזרו לה בדרכה ומגיעה בעצמה לכל מקום שהיא צריכה. פעם פגש אותה ברחוב מַכּר, והוא שאל, לשם מה היא מתייגעת כל־כך, ומניה השיבה לו: “הנרייטה סוֹלד אמרה לי פעם: אני רוצה למות בריתמה. אני חוזרת על זה – אני גם כן רוצה למוּת בריתמה.”

“קידוש” של החבריא

ותיקי “השומר” ו“הקיבוץ” – עם הופעת ספר “השומר” , 1956

בשנת 1959 מחמיר מצבה של עין אחת. הרופאים מצווים עליה לעבור ניתוח בירושלים. היא נכנסת לבית־החולים. הרופאים והאחיות מטפלים בה באהבה, מלאים הוקרה לאשה זו בת השמונים, שגם על מיטת־חוליה אין לפניה אלא צרותיהם ודאגותיהם של האחרים. לאחר הניתוח עדיין אין העין נרפּאת לגמרי, ומניה אינה יכולה לכתוב בעצמה ומבקשת מידידים שיכתבו בשבילה:

הריני בירושלים אחרי ניתוח. אהיה חצי עיוורת עוד כמה שבועות. אני מבקשת את עזרתך בעניין טראגי, מכיוון שאני עצמי לא יכולה עכשיו לטפל בו.

ומכתב אחר מימי מחלתה, מחודש יאנואר 1959, אל האַנס מולר, בעל בית־חרושת “אתא”. המכתב מגולל בעמוד אחד סיפור־חיים מופלא. אתה למד ממנו עד כמה ידעה מניה לחדור לעומקם של מעשי אדם, להבין, לא לשפוט, לראות את האיש היחיד, כאבו ובעיותיו, ולבוא לעזרתו, להבין ללבבות רבבות האנשים החדשים בארץ, שבעיני רבים נצטיירו כגוש אחד, שאין בו פנים אישיוֹת:

שלום לך הַנס מולר היקר. אני פונה אליך בבקשה לעזור לי להסדיר מקרה טראגי מאוד. חשבתי לגשת אליך ולספר את הפרטים, אך בינתיים אני נמצאת בבית חולים “הדסה” בירושלים, אחרי ניתוח, ולא אוכל כל כך מהר לראותך. במעברה אחת על־יד תל־אביב גרה משפחה – אשה, ארבעה ילדים קטנים ובעל שיכור, פועל מצויין כאשר אינו שיכור. מעולם אינו נותן פרוטה לקיום המשפחה, אלא מפרנס את אהוּבתוֹ הזונה. האשה בגיל 40, אינה יפה אבל טובה לילדיה וטובת לב. היא עובדת בבתים ומפרנסת את ילדיה. לא פנתה לשום מוסד לעזרה ואינה רוצה לקבל נדבה. לפני שנתיים, כאשר נולדה בתה הצעירה, היא החליטה לעזוב את בעלה בכדי להציל את ילדיה ממכוֹת רצח שהוא מרביץ להם בשיכרותו.

להגשים את תוכניתה לעבור למקום אחר, אספה 300 ל“י לדמי מפתח. מכריה העוברים לשיכון, הבטיחו לתת לה את חדרם בשכונת מונטיפיורי תמורת 600 ל”י. אני עזרתי לה לקבל הלוואה בבנק והסכום היה כמעט במלואו.

באותה מעברה גר בשכנות אדם מבוגר בשם היימן. טיפוס בלתי רגיל בכל המובנים. מוצאו מהונגריה, בא ארצה לפני המרד. אינטלקטואלי במידה אירופית גבוהה, דתי, ישר, תמים, סופר־משורר בהונגרית ואינו מתמצא בחיים מעשיים. אשתו מתה בדרך לארץ. הוא בגיל 60. התקיים מעבודת דחק ובשעות הפנאי כתב זכרונות. אצל שַׁכֵן זה נהגה האשה להסתיר את ילדיה בשעת שיכרות בעלה. שֵׁכָן זה סידר לה גם חשבון בבנק, סידורים שלא היתה בקיאה בהם בעצמה. לפני חודשים אחדים עזב היימן את המעברה בקבלו עבודת שמירה חלקית במחסנים בתוספת חדר קטן על ידם, בחדר זה היו רהיטים מעטים וארון קטן עם הכתבים שלו.

יום לפני האסון הוציא היימן את כסף החסכון מהבנק על מנת למסרו למחרתו לאשה לקבלת החדר סופית, ושם את הסכום בארון שבחדרו. לפנות בוקר פרצה שריפה גדולה, נשרף חלק מהמחסן עם חדר השומר וארונו. בראות היימן שאיחר להציל את הכסף, תלה את עצמו על עמוד. פועלים מצאוהו בלי הכרה והעבירוהו לבית החולים. ב“הדסה” מצאו בכיס בגדיו פתקה אלי ובה כתוב: “מאחר שלא ידעתי לשמור על כספה של שרינה, אין לי ברירה, אלא למות”.

לפני שנכנסתי לבית החולים קיבלתי טלפון מ“הדסה” בתל־אביב שהיימן מסרב לאכול ולקבל טיפול רפואי (הוא שרוף בהרבה מקומות), כי הוא רוצה למות. אחרי שיחה ארוכה וממושכת אתו, הבטחתי שאני אסדר מחדש את ה־600 ל"י. הוא הסכים לקבל את הריפוי. אני מקוה שאתה תעזור. אני מבקשת

אותך שתתן לי 200 ל"י ראשונות ויקל עלי להשיג את השאר.

מולר שלח את 200 הל“י. מניה מודה לו ומזכירה, שאין זו פעם ראשונה שהוא נענה לה לעזור לנצרכים. כמה שנים לפני־כן ביקשה ממנו 500 ל”י כדי לעזור בשיקומה של אשה, וגם אז נענה לה מיד.

לאחר הניתוח נחלש גופה. היא כותבת לישראל, בתל־אביב:

ישראל האהוב – קיבלתי היום את מכתבך הדחוף. היה מאמץ גדול לקרוא אותו, כי העינים חדלו לראות כמעט. שִׂמחָתי היתה גדולה. התאמצתי להתחיל לכתוב ולא הצלחתי ובאה זהרה וביקשתיה להמשיך.

אני ממלאת את כל הפקודות של הרופאים, מפני שכך הבטחתי. איני משתעלת והנשימה יותר קלה. אבל זה לא יוצר בי מצב רוח נעים. שני הדברים האלה: החולשה וזה שאיני רואה בגלל שעוד אי־אפשר לקבוע את המשקפים בעין שעברה את הניתוח, ואילו העין שהיתה בריאה כמעט, אינה רואה בגלל הכמות הגדולה של כל מיני רפואות שאני מוכרחה לבלוע.

תַּמִי על ידי כל הזמן. יש לי רק בקשה אליך, ישראל, אל תבוא לבקרני עד אשר לא תהיה לגמרי בריא.

הניתוח בעין הצליח, מניה יוצאת מבית־החולים. הרופאים ציווּ עליה מנוחה גמורה. הריהי בת שמונים וצריכה השגחה. הידידים הטובים, הנשיא בן־צבי ורעייתו רחל ינאית, הזמינו אותה לביתם, העמידו לרשותה, ולרשות המטפלת בה, חדר וכל השירותים והקיפו אותה באהבה. מניה, הרתוּקה למיטה – בעיות של הזוּלת בראש דאגותיה. בחצות־לילה עשויה היא להבהיל את מרכז־הטלפונים בירושלים שיחפשו קשר עם בית־חולים בגליל, כדי לשאוֹל לשלומו של ידיד חולה. רחל ינאית יושבת ליָדה הרבה, גם רושמת מפיה זכרונות מימי ילדוּת ונעורים.

ממיטת חוליָה היא פונה לראש הממשלה דוד בן־גוריון להקל במימשל הצבאי באזורים הערביים, אין היא מתעלמת מהגורמים לו, אבל סבורה שיש אמצעים אחרים לשמור על הבטחון מבלי לגרום את העוול שבהפליָה. בשנים האחרונות פנתה פעמים רבות אל בן־גוריון, המַכר מימי סג’רה.

לחבר בן־גוריון היקר לי, שלום רב.

אתה יודע שאני חצי עיוורת וחולה ולכן היה לי הרבה זמן לחשוב.

הכל מה שאני אגיד לך, אתה יודע, ובכל זאת, לפעמים, צריך להזכיר, וזאת היא השאלה הכואבת: הממשל הצבאי. בא הזמן להוריד מאתנו את חרפת ההפלייה הזאת. ובידיך למעשה הדבר. לא אחזור על כל הנימוקים אשר שמעת כבר עשרות פעמים.

רק דבר אחד אזכיר:

כאשר עבדת בסג’רה, נער חמוּד, דוד גרין, חלמת על מדינת ישראל דִלמַעלה והחלום הזה, בהכּרה ומתחת להכרה, הביא אותנו בעזרתך לכל הנצחוֹנוֹת. למרות שעסקת לרוב בישראל דלמַטה, החלוֹם הוא שנתן לך כוח להמשיך.

הגיע הזמן להפסיק את ההפליה, לגמור עם החרפה הרובצת עלינו. ישנם בין אנשי השלטון די חכמים ומומחים, אשר ימצאו את הדרך ללחום נגד הגייס החמישי בין הערבים גם בלי הממשל הצבאי. תבוא עליך ברכה, באהבה אליך – מניה שוחט.

ובן־גוריון עונה:

מניה יקרה – חשוב לי עצם המכתב הכתוב בכתב ידך. לא אתווכח אתך על הממשל הצבאי. שנינו ודאי שמענו את כל הנימוקים בעד ונגד, ולא נשַנה אחד דעת חברו או חברתו, אולם הרוח שבה טבועה דעתך, לא זרה לי. אני שותף מלא אתך בשאיפה לשוויון ולצדק. ההבדל הוא בראיית המציאות, אבל שמחתי גם לדבריך וגם לפניתך אלי.

אין אנו כל כך רחוקים זה מזו כפי שאולי נדמה, ואני מאחל לך מקרב לב בריאות ועוז רוח לאורך ימים. באהבה – ד. בן־גוריון.

לאחר מנוחה של כמה שבועות בבית הנשיא עוברת מניה לביתו של ריבּנר בחולון, מתלמידיו של משה אחיה, ומשם חזרה לבית בשדרות רוטשילד בתל־אביב. אַנָה, הבת, נמצאת עמה כל הזמן ומטפלת בה.

לפעמים נדמה שכוחותיה חוזרים אליה. היא מתאוֹששת, מפחיתה ברפואות, מהלכת קצת אבל עדיין תשושה, קטנה, כאילו הצטמקה. באותן שתי שנים של מחלה מתקרב אליה ישראל יותר ויותר. ישראל, שלא טיפל מעודו בענייני בית, שלא ידע אפילו להכין כוס תה, שצבי נדב היה צריך חורף אחד לבוא אליו יום־יום מחולון, כדי להתקין את תנור הנפט, לפי שישראל לא יכול לעשות זאת בעצמו – דואג עכשיו להגיש למניה את תרופותיה לשעה הקבועה, יושב לצדה, מלטף ראשה, מגיש לה כוס תה ואוכל, מבקש את אנה שתלך לנוּח ומחליף אותה ליד המיטה. מניה מאושרת. כל חייה היה ישראל אהבתה הגדולה. מעודה לא התלוננה עליו, תמיד סלחה. היתה מצדיקה אותו, הרי לא נתנה לו מה שרצה: בית ככל בית, ולא היתה אשה שמתמסרת ליצירת הבית ומעשיו. בעניינים אלה, למרוֹת אהבתה, לא ויתרה. עכשיו הריהם שוב יחד – בעל ואשתו.

היא מצליחה לקום מהמיטה, להַלך. שוב נמשכים ה“קידוּשים”. היתה מכנסת כוחות לקראת השבת ומתיישבת אצל השולחן, כששניים מן הגברתנים שבחברים יושבים מימינה ומשמאלה ותומכים בה, והיא שומעת לשיחות ולצחוֹק ולשיר, ורוחה טובה עליה.

אותו קיץ נסעה לכפר־גלעדי לחג הביכורים. באה לחדר האוכל, שעה שכל החברים נתכנסו לחג, האורות הבהיקו, הילדים בלָבן הקיפו אותה. קראו במגילת “רות”. פתאום ביקשה להפסיק. קמה ממקומה ואמרה בקול חלש: “אני אוהבת פה הכל, אוהבת כל ילד, כל עץ, כל אבן. את כולכם. מי יודע אם נתראה עוד” ויצאה מהאולם. דממה ירדה על המתכנסים. עקבו אחרי הדמות הקטנה העוברת בין השולחנות, במסע האחרון שלה במקום שהיה ביתה שנים רבות.

ב־1960 עזבו אליעזר שוחט וחנה מייזל את משקם בנהלל. לא יכלו לעבוד בו עוד, ובאו לגור בתל־אביב. אליעזר הריהו כבן שמונים וחמש. ישראל בא לבקר בביתו. מספרת חנה מייזל:

ישראל היה חבר מצויין, אם כי נראה קל־דעת לעתים, היה אחראי מאוד, נותן פרוטה אחרונה שלו לחבר נצרך בלי לשאול שאלות. משבאנו לתל־אביב, ביקר הרבה אצל אליעזר. אהבתם היתה רבה. כל ביקור שלו היה חג. מייד הכניס חיים. אליעזר כמו השתחרר בחברתו, היה עליז במידה שלא הכרתי אותו. כמו נפגשו שוב שני אחים־נערים במחוזות הילדות. היו מספרים במעשי שובבוּת שלהם בבית אבא, צוחקים ונהנים. קשר אמיץ היה ביניהם.

אליעזר אף בא כמה פעמים ל“קידוש” וחייך בהנאה למראה החברים הוותיקים. אלה פועלי־ציון “השרוּפים”, בעלי־פלוגתא שלו, המקיפים את אחיו כמו אז.

יפה היה לראות, – סיפר, – הוא ישב בראשם כמו רַבּי, והם אוהבים אותו מאוד."

בחורף החמיר מצבה של מניה ושוב היתה צריכה לשכב. אף־על־פי־כן, עדיין היא משמשת כתובת למקרים מיוחדים המוצאים את ביתה. היא שולחת מכתבים למוסדות ממיטת־חוליה, מטלפנת או מבקשת מאת ידידים כי ידאגו לדברים, משיגה הלוואות וסידורים:

רציתי לדבר אתך, חברה פרִידָה, אבל אני חולה ואיני יכולה לרדת במדרגות. אני מבקשת ממך לטפל במשפחה זו. האב בלי מקצוע, האם מטופלת בילדים, תעשי את הכל בכדי לעזור להם.

אותו זמן אף העלתה רעיון, להוציא לאור סיפורי שומרים, לילדים, וישראל עזר לה בתיכנון הדבר, רוצה לעודדה.

היא נחלשת־והולכת. יום אחד היא מבקשת לדבּר עם שניאורסון ואומרת לו: “שניאורסון, אתה חבר. אתה יודע שתמיד טיפלתי באחרים. אני לא יכולה לראות, כיצד עכשיו מטפלים בי כל הזמן. אף פעם לא רציתי להגיע לזמן כזה. אנא, עזור לי להיפטר מחיים כאלה.”

ושניאורסון, “הנוקשה”, נרעד וכמעט בכה: “מניה, אנו צריכים אותך, אנחנו, ישראל, הַבטיחי לא לעשות מאומה.”

הוא מבטיח לבוא יום־יום, לסַפר חדשות ולקרוא מעתונים. כל בוקר, כשהוא מגיע, מניה מתאַזרת, יושבת על המיטה, מאזינה לחדשות, לידיעות, לדברי העתונים, משתעלת הרבה, אך אינה רוצה שיפסיק, היא צריכה לדעת כל המתרחש. לפעמים היא מתגרה בשניאורסון: “תן את היד, אני עדיין יכולה להפיל אותך”. הוא תופס בידה, עדיין חזקה היא, מזכירה אותה יד שלפני חמישים־וחמש שנה יכולה היתה להתמודד עם החזקים שבפועלים.

חברים מוצאים לעתים אנשים זרים יושבים אצלה, אלה ה“מקרים” שלה. יום אחד בא אחד החברים ומוצא ליד מיטתה אשה לא מוּכרת. מניה, מבלי לפקוח את העיניים, שואלת:

יש לך מאה לירות אתך?"

“כן.”

“תן לי.”

האיש מוציא את הכסף מנרתיקו. מניה מושיטה את ידה הגרומה, לוקחת את הכסף ונותנת לאשה שעל־ידה.

היה זה יום חמישי, בחורף של שנת 1961. הרופא הוותיק שלה, ד"ר ירוס, בדק אותה, ואמר לאנה, שישבה לידה: “מצבה של מניה קשה.” ואנה ראתה דמעות מתקשרות בעיניו.

כוחותיה הלכו ואבדו לקראת הערב. מניה רמזה משהו לאנה, פתחה פיה, אך לא יכלה לדבר. עיניה פנו לכאן ולכאן בחדר, כמבקשת שתביא אליה משהו. אנה לא ידעה מה כוונתה. סובבה ממקום למקום והביאה לפניה דברים שונים מהחדר, אבל מניה הגיבה בתנועות שלילה בידיה, ועיניה עדיין ביקשו משהו. נדמה היה לאנה שהיא רוצה ניירות מסוימים הקשורים בעניינה של אשה אחת, שהאֵם טיפלה בה באותו זמן, אבל לא ידעה מה והיכן. חיפשה וחיפשה ולא הצליחה. לבסוף נכנעה מניה, פרשה ידיה על השמיכה מנוצחת. קטנה היתה, חיוורת וצמוקה במיטה הגדולה. עיניה נעצמו, כאילו נתכנסה עכשיו עייפוּת כל חייה.

בלילה בא הקץ, אור ליום ו‘, א’ אדר תשכ"א – 17 פברואר 1961.

אנה נכנסה לחדר השני, שם ישב ישראל.

“אבא, – אמרה לו, – אמא מתה.” עכשיו קראה להם אבא ואמא, שלא כבילדותה ובנעוריה, שהקפידו היא וגדע לקרוא להורים בשמותיהם הפרטיים.

שוחט פקח אליה את עיניו, כילד ששמע שמועה מבהילה ואינו יודע מה יהיה מעתה. “אַנה, אנחנו יתומים, מה נעשה?”

משנודע הדבר, נהרו החברים מכל רחבי הארץ. ההלוויה יצאה מהוועד־הפועל של ההסתדרות. בין המלווים היו הנשיא יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, החברים, המכרים הרבים; ועם אישי הארץ הנודעים – גם אותם אלמונים, שעזרה להם בכל דרכי חייה. מסע ההלוויה פנה בשיירה ארוכה לכפר־גלעדי, שם נטמנה בקברות השומרים.

לאחר מותה ביקש שוחט לעשות להנצַחת זכרה. הוא פנה לחברים ומכרים, ועוד היה בדעתו לפעול ולהקים מפעל לזכרה. לאחר כמה שבועות חלה בשפּעת ונתקף בשטף דם. הועבר לבית־חולים. מצבו לא היה אנוּש, אבל הרופאים אמרו שאין הוא נלחם די על חייו. שלושה וחצי חודשים לאחר מותה של מניה – מת ישראל שוחט, בכ“ג סיון תשכ”א – 7 ביוני 1961. גם אותו הובילו במסע רב־מלווים למנוחה אחרונה בכפר־גלעדי.

שם, על הגבעה שבדרך בין כפר־גלעדי לתל־חי, משתרע בית הקברות של אנשי “השומר”. המצבות המַלבּנִיוֹת, כולן בצורה אחת, סדוּרוֹת שורות־שורות, כמו גדוד חיילים מוכן לפקודה. בשורה הראשונה של הלוחמים־המתים, הצוֹפַה אל העמק שלמטה ואל ההרים שמעֵבר, הרי גולן וחורן – מצויים קברותיהם של ישראל ומניה שוחט, יחד עם החברים כולם, ובראשם.

 

בשולי הספר    🔗

הראשון עמו נפגשתי לפי תוכניתי לכתיבת ספר זה – לפני יותר משנתיים – היה גדע שוחט, בנם של מניה וישראל. הוא קיבלני בביתו בסבר פנים יפות. שוחחנו, וקבענו לחזוֹר ולהיפגש להמשך השיחה. כעבור שבועות אחדים הגיעתני השמועה הרעה, כי איבד עצמו לדעת.

גדע היה מרשים ביוֹשרו ובטוב לבו. היה בו מן האצילוּת, ויחד עם זאת אִי־רצון להתנַצח, להבליט עצמו ולפלס דרך ב“השתדלויות”. דברים אלה קיבל מאביו. מאמו ירש את מידת הנדיבות. סיפרו לי שכנים שלו, בהרצליה, כי בימי החורף, בגשם ובסערה, גדע היה האיש היחידי, שיצא מהבית, את בידו, כדי לעזור למכונית שנתקעה בדרך החוֹלית. ועוד סיפורים רבים יש על גדע, מילדותו בכפר־גלעדי ועד מותו בלא־עת. מהוריו למד לשרת תמיד, ועל־כּן התגייס לצבא הבריטי והיה מהטייסים הארצישראלים הראשונים, פעל בהעפלה ואחר־כך בהעברת מטוסים למדינת ישראל. היה ממייסדיו של חיל־האוויר, בו הגיע לדרגת אלוף־משנה. היה שגריר מצליח באפריקה. וכשחזר למולדתו, מוכן לשרת אותה לפי יכולתו – נוכח לדעת, כי במה שנקרא “העולם האזרחי” צריך הוא ל“פרוטקציה” ולמעשי־קטנוניות בכדי להגיע למקומו. כיוון שהדברים היו מאוד לא־לרוּחו, הסיק את מסקנותיו. כמו אמוֹ, לא נרתע מללכת עד הסוף, קצה דרך אמיתוֹ. וכך, תוך כתיבת “כרוניקה” זאת, נסגר לעינַי מַעגל שתחילתו במעשה־ספרי.

בפרק הזמן הזה נפטרו כמה אנשים שסיפרתי עליהם, ומהם שעזרו לי, לעבודתי, בעניין זה או אחר, בצורה זו או אחרת: יעקב זרובבל, מחבריו של בורוכוב, מראשוני פועלי־ציון וממנהיגי הפועלים בימי העלייה־השנייה ולאחר־מכן; צפורה זייד, רעייתו של אלכסנדר וחברת “השומר” רבּת עלילוֹת; יהודה זלדין, מאנשי “בר גיורא”, ששמעתי מפיו זכרונות על הימים הראשונים; לקץ עבודת־הספר הלך לעולמו מרדכי טיטלמן, הוא “לוּאי”, פשוּט ההליכות, ישר־דרך ורודף־שלום בין חבריו. בביקורי בכפר־גלעדי היתה מארחת אותי רוּת הורביץ בסבר פנים נאות. בימים האחרונים לכתיבת הספר – נפטרה בדמי־ימיה. יהיה זכרם ברוך.

בכתיבת ספר זה נעזרתי על־ידי וַעד של חברים מ“השומר” – יוסף חריט, זליג שטורמן ויוסף מלמוד, ואתם יאיר תלם, מבני השומרים, ואליהו אילת. עזרתם היתה רבה. אציין בקוֹרת־רוח רבּה, כי בשום מקרה לא ניסו “לכפות עלי דעות בעניין כלשהו, והניחו לי יד חופשית לגמרי; כּך שכל הכתוּב בספר זה, דגשי דעותיו ומסקנותיו, הערכותיו, שגיאותיו וטעויותיו – עלי אחריותם. נעים לי להודות גם לשני חברי “השומר” שעזרו לי הרבה, פנחס שניאורסון ורחל ינאית, וכן לאיש ספרית פועלים דוד הנגבי. יבוא על התודה גם יצחק שלו, מכפר־גלעדי, שכינס תעודות רבות הקשורות ל”השומר" ולחיי מניה וישראל שוחט ואף אסף עדויות רבות עליהם.

בשביל כתיבת הספר נפגשתי עם עשרות אנשים, חברי “השומר” ו“הקיבוץ”, ואחרים שהיו קרובים למעשים המסופרים כאן. שמותיהם מפורשים בספר, לפי עניינם ומקומם. נעזרתי אף בארכיון־העבודה, ארכיון ה“הגנה” ובספרית אחד־העם, תודתי לכולם.

לא רבות התעודות על פעולות “השומר” בימי העלייה־השנייה, ישראל ומניה שוחט עצמם. שהקדישו כל חייהם לפעילות, השאירו מעט מאוד כתבים, זכרונות ומכתבים. אולם על “השומר” רבּים דברי הזכרונות, ובהם השתמשתי בהרצאת דברי. במחצית השנייה סיפרתי על פעולות “הקיבוץ” בשנות־העשרים. על פרק זה אין כמעט דברי זכרונות, מעטות העדויות ומצויות מעט מאוד תעודות. אנשי “השומר” ו“הקיבוץ” כמעט ולא סיפרו על פעולות אלה. הם היו אז אירגון שלא קיבל עליו מרוּת מוסדות. היה זה פּגם בעיני רבים, ולא דנו בו; בעוד שבתקופה זו היו פעולוֹת והישגים שלהם לא פחוּתים בחשיבותם מאשר בתקופת “השומר”, עֵת הקימו לראשונה כוח־הגנה יהודי. “הקיבוץ” נוצר לא רק לשם הגנה, אלא הוא רצה להיות

כוֹח צבאי, בּעל שלוּחות שוֹנות, אשר שׂם לו למטרה גם להילחם באנגלים, אם יהיה הכרח. הראשונים אשר הגדירו את האנגלים כ“כובשים זרים” היו אנשי “הקיבוץ” והם גם הראשונים בתולדות היישוב אשר דיברו על “שיחרור ממשעבּד זר”.

משניגשתי לספר על פעולות “הקיבוץ” הייתי כמגשש באפילה. מצאתי רמז פה וקצה חוט שם, קטע מכתב, דו"ח בשפת־סתרים, פסק־דין שאיננו מגלה הכל, טיוטה של נאום, רמזים בדברי־זכרונות בכרך השני של ספר “השומר”, ומה שנמסר לי בשיחות שבעל־פה. נראה, כי אנשי “השומר” החיים־עמנו אינם מוכנים עדיין לפרוֹש אותה יריעה בהרחָבה ונדמה כאילו אינם רואים עצמם משוחררים עדיין משבוּעת־חשאּין שנשבעוּ לפני כחמישים שנה. גם יריביהם, מוסדות וחוגים שונים שפעלו אז, לא הירבו לספר על הימים ההם.

זו פעם ראשונה שדברים על תקופה זו באים בספר בהרחבה, ויש לראותם כעבודה ראשונה. עם כל מיגבלותיה.

 

דברי הזכרונות והספרים שבהם בעיקר הסתייעתי בעבודתי, הם:    🔗

מניה – פרקי זכרונות מאת רחל ינאית בן־צבי (ב“דבר הפועלת” 1961);

“מיינע פארבינדונגען מיט דער זובאַטאוושטשינע” – זכרונות של מניה שנתפרסמו בהמשכים בעתון “די צייט” בארה"ב ב־1922 ובהם מספרת היא באריכות גם על ילדותה;

זכרונות משה וילבושביץ (כתב יד);

המסע לאוגנדה – נחום וילבּוּש (וילבושביץ);

מזכרונות חלוץ התעשיה העברית – גדליה וילבושביץ (ספר העליה השניה);

הפולמוס בעתונים היהודיים בארה"ב בימי ביקורה של מניה (1922);

זכרונות על גרשוני – ויקטור צ’רנוב;

בראשית הציונות הסוציאליסטית – מנדל זינגר;

תנועת הפועלים היהודית – ש. אייזנשטדט;

דרכי ב“השומר” – מניה שוחט;

ספר “השומר”;

שליחות ודרך – ישראל שוחט, ספר “השומר”;

קובץ “השומר” (1937);

ספר “השומר” (1957);

ספר עליה שניה;

ספר תולדות ההגנה;

שנה ראשונה – שלמה צמח;

עלייתו של שלום ליש – שלמה לביא;

ביהודה ובשומרון – ד. בן־גוריון (בקובץ “השומר”);

בכוח המעשה – אברהם קריניצי;

חיי ראשונים – אלכסנדר זייד;

זכרונות – סעדיה פז;

חולמים ולוחמים – י. יערי־פולסקין;

זכרונות ורשומות – י. בן־צבי;

אנו עולים – רחל ינאית;

“השומר” – עבר הדני;

אגרות ברל כצנלסון (כינס י. שרת);

עלי אוכף – יגאל;

פרקי חיי – א. רופין;

אלכסנדר זייד – ברכה חבס;

מימי שמירה והגנה – צבי נדב;

כך התחלנו – צבי נדב;

50 שנות התיישבות בגליל התחתון – עבר הדני;

זכרונות זליג שטורמן (כתב יד);

ל־20 שנות ההתיישבות העובדת בגליל העליון – פ. בן־יוכבד (“במפנה” 1935־6);

עולמי – יומן המלחמה, – מרדכי בן הלל הכהן;

זכרונות – מ. סמילנסקי;

עם תל־אביב בגולה – מ. דיזנגוף;

חביון עוז – א. גולומב, ספר העליה השלישית – ערך י. ארז;

עבודת . M . A על גדוד־העבודה באוניברסיטה של ת"א – אניטה שפירא;

קובץ גדוד־העבודה – י. רזניצ’נקו (ארז);

ניל"י – בעריכת א. ליבנה.

וכן מכתבים, תעודות ומסמכים מארכיון מניה וישראל שוחט בבית “השומר” בכפר־גלעדי, מארכיון העבודה וארכיון ההגנה, מארכיון יובל וילבושביץ, ועדויות שליקט יצחק שלו.