רקע
ס. יזהר
שלטים בלי סחורות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מעריב; 1996

שלטים בלי סחורות

1

כותרת הספר “חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי”, עוצרת מייד: משהו כמין זהירות חפץ חשוד. המלים אמנם ידועות וכבר זמן מה הולכות בשוק, ובכל זאת, הצירוף המוצע כאן במובן־מאליו כזה, מעורר, אולי שלא בדין, אי נוחות.

האם לא הולכים שוב ל“סדר” אותנו? אבל הוצאה כהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית הלא איננה מן המתעתעות בבריות.

מילא המילה “חינוך”, אבל ה“עידן” וה“שיח” וה“פוסטמודרניסטי”, עדיין עושים תהיה כלשהי. ובכן, אנחנו כידוע עומדים בעידן השיח הזה, וכמציץ בשעון ומתפלא מה השעה, כך אנחנו תופשים פתאום כי העידן שלנו הוא ממש בעיצומו של “השיח הפוסטמודרניסטי”, שעושה את יומנו שונה לחלוטין, נרצה או לא, עד שקשה לשער איך נוכל לומר בלעדיו שום דבר של טעם, או מצד שני איך חיינו עד היום בלעדיו, וכמוהו גם התואר המזהה “פוסטמודרניסטי” (להלן: הפ"מ), שרק השמרנים של היום והריאקציונריים והמפגרים למיניהם וכמובן גם המדכאים והנצלנים ומכי הנשים והמתעללים בבני העולם השלישי, רק הם עדיין יכולים לחשוד כאילו אין כאן אלא עוד פאה נכרית חדשה על אותה קרחת ישנה.

וזו גם אשמתנו, כנראה, שכל המלים הללו נשמעות לנו, לאחר הכל, כמין משחקים במלים, כיומרות תרבותית ריקות או כעוד כניעה של כמה חסידים לאופנת רבני הזמן, ומכל מקום לא שום שינוי שעושה בעולם שום מציאות חדשה. ובעיקר ניכר הדבר בשימוש הקל שהם שעושים במושג המפתח: “החינוך”, ומתוך אותה שיגרה רדומה, עדיין נראה להם שהם מדברים על איזה כוח ממשי כשהם מדברים על “החינוך”. ועדיין ה“חינוך” בעיניהם הוא אותו המכשיר האגדי שאומרים עליו שיכול לשנות אנשים, לשנות דעות ואמונות, ויכול גם לקדם ולכוון מהפכות בחברה ובתרבות. ולא צריך אלא רק להחליף בו את התוכנה המודרנית בתוכנה הפוסטמודרניסטית, וכבר יהיה לנו “חינוך” שילך ויוציא לנו אנשים מחונכים להפליא, העולם ימצא אז את גאולתו, והנדכאים יוושעו והאומללים ירימו ראש וגם השוליים יתפשו להם את המרכז וידיחו משם את המודרניים האשמים בכל הרעות.

אלא שהשאלה איננה כלל על התכנים הנפלאים, אלא על כוחו האמיתי של “החינוך” לעשות משהו, ועל הספקות ביכולתו לעשות שום דבר של ממש, לא רק את כל המופלא הזה, כגון להפוך את העולם, לשחרר את הנירמסים, ולממש את האדם – אלא גם הרבה פחות מן הגובה הזה, ולדעת מה באמת יודע “החינוך” לעשות בפועל? ומה הן ההוכחות שאכן הוא עושה משהו? מפני שזה שקוראים לו היום בשם “חינוך”, איננו אלא או אשלייה ומס שפתיים לכוונות נאצלות, או, וזה לעתים קרובות יותר, הנסיון לעצב לאדם את רוחו לפי בחירה שאינה שואלת את פיו, נסיון שאינו מצליח בכללו מלבד בכמה צלקות, והוא רק שם רך יותר למעשים כשטיפת מוח, כתעמולה שיטתית וכצנזורה פטרונית. האם ניסו אי פעם המודרניים או הפוסטמודרניים לבדוק מה באמת כוחו של “החינוך”, ואם הוא באמת גיבור לעשות כלום? אין צורך. די להם בשלטים.

לתומנו, היינו מצפים שהדפים הבאים בספר יצביעו איפה קרה הדבר שרק החליפו את התוכנה של “החינוך” ומייד התחילה החומרה שלו לפלוט לנו מחונכים ככל המבוקש? ושבמקום הכברת דברים על כוונות “החינוך” ועל מטרותיו, אילו הצביעו על מעשיו, על יכולתו, ואפילו על עצם קיומו, אם אמנם יש בעולם דבר שהוא “החינוך”? שהרי כבר קרו דברים בעולם שדברים שהאמינו שהם סיבת הדברים נתגלו כנבערות, כדוגמת כוחו של האתר למשל להסברת תופעות. האם לא התברר שגם “החינוך” הוא רק שם מכובד למושג ריק לגמרי, וביתר דיוק, למושג שמרגע שזו חברה פתוחה ותרבות פתוחה הוא מתרוקן ונעלם, כאותן אבני הצור לשם הדלקת האש? ושעם זאת, עדיין הוא שריר וקיים בכל רשעותו בחברות סגורות ובתרבויות סגורות ושם הוא אמנם שֵם יפה למעשים של עריצות על גבי ילדים ולאינקוויזציה על נפשם, כמקובל לא רק אצל חרדים דתיים בלבד, אלא בכל מקום שבאים רבני אסכולה, כל אסכולה, אם של פרנקפורט או של ווינה או של אוקספורד או של ירושלים, ומציעים לנו מה צריך לעשות לילדים כדי שיהיו לבני אדם, בכל מקום שמתכוונים ל“עצב” במידה כלשהי את רוח האדם ולבחור לו במקומו את בחירתו בלעדיו, ואם צריך עדות פ“מ לשם הוכחה, הרי גם אדורנו, אחד מגדולי רבני הפ”מ, כותב כי “אין כל זכות לעצב בני אדם מבחוץ… גם לא להעברת ידע גרידא” (עמ' 89) ומחוזקים כך, צריך להודות כי “החינוך” הוא רק שם ריק, אנכרוניסטי, ומושג שאינו מתקיים אלא רק אם סוגרים סביבו, ואז בודאי שאינו חינוך אלא אילוף ﬠל ידי עריצות. באופן, שצריך קצת אומץ כדי למחוק את המת מספר החיים, ושלא יתהלך בינינו מת חי שממאן להיקבר רק מפני שרבים מדי עדיין אינם רוצים להאמין שמת.

אולי זה נשמﬠ עצוב לומר כך, אבל מכל “החינוך” ומכל הודו ועברו לא נשאר היום אלא רק כמין מקל של מטאטא ישן שרוכבים עליו כל מיני שרידי אידיאולוגים עם צרור סיסמאות נובלות. ועדיין הם טוענים שיודעים לעשות דברים כגון “השגת שלמות או מצוינות אנושית” ורק תנו להם, והם יודעים לגרום “להרחבת אנושיותו וחירותו של האדם” ויש בידיהם גם “להורות לתלמיד את משמעותם של חיים אנושיים מלאים וערכיים” (עמ' 30), וכבר הורו וגם הצליחו, ובודאי שהם יודעים לחנך “לקראת הוויה אנושית מלאה ונעלה יותר” (עמ' 42), יהיה מה שיהיה פירוש המלים היפות, וכן גם “להגשים את אנושותם ולהגיע למיטבם” וכל כך היינו רוצים להכיר את המופלאים המאושרים האלה ואת כתובתם, והניחו להומניסט והוא יעשה לנו “איכפתיות תבונית, להט מוסרי וכמיהה אירוטית כלפי האדם כפי שיכול הוא להיות” ואין שום ספק בזה, ותנו לו והוא “יממש ויפתח כהלכה את היסודות הנעלים הגלומים בו” (שם), ומי צריך יותר מזה לשלטים בלי סחורות?

גם הכינוי “עידן” שלכאורה הוא חף מכל יומרה, אינו ציון של משך זמן מוגדר, אלא נשמﬠ כעוד פיהוק זמני, כמוהו כ“דור”, כ“בתר” או “קדם”, ודומיהם, ויותר מכל נראה כמשך חיי אופנה חולפת, על דרך: כעת כבר לא הולכים כך, או, כעת הולכים בשיח והולכים בעידן, או כדרך שהסוציולוגים קנו במשיכה מושגים מתורת הספרות, את כל מיני הנארטיב, הז’אנר והשיח, לרבות מיני הפרשנויות, ההרמונויטיקה והדה־קונסטרוקטיזם, כך, שכל מי שנזקק היום ל“שיח”, גם העיד ﬠל ﬠצמו שהוא מבפנים, וגם שאין לו מה לומר.

חזרנו אל ה“פוסטמודרניסם”, שלדﬠת עורך הספר והמשתתפים בו הוא מושג המפתח, ושרק עיוורים ומפגרים יוכלו להתכחש לחלותו עלינו. ושעל כן, מי שאיכות החיים יקרה לו חשוב שיודה שעד עתה היינו חשופים רק לתעלולי ה“מודרניסם” הרע, שהתיימר לﬠשות כל מיני טוב ומועיל ומתקדם ורק השחית וניצל את המדוכאים, ובמקום שנפתינו להאמין כי יש בעולם איזו תבונה מרכזית והגיון מרכזי מחייב, או שיש כמה דברים בעולם שהם יותר מדברים אחרים, בא כעת הפ"מ ומדיח את כולם ממרכז הבמה ומביא במקומם את השוליים המדוכאים, לאחר שהמודרניסם זוהה כמקור האילוח וכסיבת הניצול והקיפוח והנישול שבעולם, והדברים ידועים.

אבל איך מוכיחים דברים מרעישים כאלה? כמובן, על ידי ציטטות. ואיך משנים את העולם? כמובן, על ידי ציטטות. ויש לנו על כן מלחמת ציטטות בציטטות והציטטות הפוסט מכות לבסוף את הציטטות המודרניות ויוצאות מנצחות, כדין כל מילה אחרונה באופנה. ומה יקרה אחר כך בעולם המציאות? האם השתנה? ולפחות, האם צריך היה גם לאמת את הדיבורים באיזו מציאות? לא בהכרח. די אם נצטט את אדורנו ואת הורקהיימר ואת ליוטאר ואת פוקו והכל יתחיל להתבהר ולזוז למוטב, כי מאז ומעולם די היה לסכולסטים ולסופיסטים בלמדנות הניירות שבידיהם, וניירות היו נלחמים בניירות וניירות היו מחליפים מציאות וכך גם היו מספקים לﬠצמם את הזירה, את התחרות ואת זרי הדפנה.

פעם, לא מזמן, נשבעו הכל במארקס ובפרויד, שהיו באמת משכמם ומעלה, וכמאה שנים עברו לפני שנוכח העולם כי כבר שימשם הולכת ושוקעת, ואילו כעת לומדים מפי נכדי שני האדמורים ההם, שאף אחד מאלה לא הוכח כשמש גדולה, אבל הם עושים אסכולות, פעם זה החוג הווינאי, פעם האוקספורדי ופעם זו האסכולה הפרנקפורטית, ולאחרונה אסכולת הצרפתים החדשים – בלי לשכנע למה עלינו לשמוע דוקא בקולם? או מה איכפת לנו בעצם מה אמרו, האם די שאמרו כדי שזו תהיה הוכחה לאמיתם? כולם למדנים ידועים שמרבים לצטט מכתביהם, אבל כולם אופנתם קצרה וחולפת, שהרי אם אפילו שמשו הענקית של פרויד או של מארקס שהיתה כה גבוהה כבר שוקעת והולכת, מה יעשו אזובי אופנת היום שעבר, שחוג האופק שלהם מראש לא היה מרקיע וכל גובהו לא היה אלא כגובה נאמנות קומץ חסידיהם? או כדוגמת הקצף על פני המים של מרקוזה והסטודנטים שכעסו רגע ונרגעו. בין כך ובין כך, לא מן המציאות ולא מן הממשות ולא מן הפרקטיקה לומדים תלמידי האסכולות אלא כאמור מן הציטטות של רבותיהם, ולא מוטל עליהם לאמת כלום ולא להוכיח כלום במציאות, אלא רק להביא ציטטה קשת לשון, ואין עליהם שום חובה לשכנע שאמנם כדאי להקשיב לדבריהם, ומותר להם, על כן, לפנות אל המחנכים, למשל, בכל מיני תביעות ותכניות, בלי לנמק כלום למה דוקא אלה ולמה דוקא לשמוע להם, ואיפה הקבלות שלהם שאמנם עשו פה ושם לפי תכניותיהם והדברים עלו יפה, ושאפשר לבוא ולראות אותם ולהיווכח בתפארתם, עומדים ממשיים במציאות. אלא שאם אין להם הוכחות, מה אפוא היו כל דרשותיהם אם לא עוד פעם, רק שלטים בלי סחורה?

והלא אין בעולם יותר שלטים בלי סחורה מאשר בתחום “החינוך”. כולו מליצות, כולו כרטיסי שנה טובה, כולו פסוקים גדולים וחזקים, שמתחתיהם מסתובבים ילדים ומורים ועושים מה שתמיד ידעו לעשות, אלה ללמד כדרכם ואלה להשתעמם לעומתם. האם ניסה מישהו מכל בעלי השמות הגדולים לעשות בעולם את ה“חינוך” לפי רעיונות “השיח הפוסטמודרניסטי”? או אפילו לפי ה“מודרניסטי”? האם אין כל דבריהם אלא רק כמין עבמים לא מזיקים או שמא רק כאלונים נפוחים, כי מה למשל יעשה קהל מחנכים כשיציעו לו מין פסוק כזה: “החינוך ההומניסטי מציע מסד תיאורטי בדמותו של שיח רציונלי, היסטורי, הרמנויטי ופלורליסטי”? או, מצד שני, אם ישמע שהחינוך הפוסטמודרניסטי אינו אלא רק “חובר לפונקציונליזם הפוזיטיביסטי בוויתור על דיון תבוני, מוסרי ופדגוגי על דמות האדם והחברה”? מה יעשו מזה כשיחזרו לכיתת בית הספר שלהם? ואם הם אינם יודעים לעשות איפה בעולם עשה מישהו כדבריהם והוכח כי השיטה אמנם עובדת? ואם אינה עובדת, מפני מה לא? כי ב“חינוך” כמו במדיצינה לא התיאוריה מוכיחה אלא תמיד הפרקטיקה.

למה אפוא מתכוונים כשאומרים “חינוך”, האם ל“נראטיב” שלפיו תופשים קבוצת ילדים ועושים בהם דברים שנראים לעושים כנחוצים? למה צריך להאמין להם שבאמת הנחוץ שלהם הוא הנחוץ? מפני שככה אמר אדורנו או הוקהיימר או מרקוזה או דרידה ולאקאן, אם להזכיר רק אחדים, הם אמרו והמציאות לא התכופפה ולא עשתה כדבריהם, ומלים כגון “לעשות פוליטיקה של זהות של קהילה ושל פדגוגיה” (עמ' 58) אינן שונות במהותן מ“יקום פורקן מן שמיא”, או דיבורים על “פדגוגית הגבול” ועל “האופן שבו נלמדים, מופנמים, מאותגרים ומשתנים ייצוגים ופרקטיקות” (עמ' 59) נשמעים אולי יפים אבל קלים מדי. למה אפוא להניח להם לנסות את זה על זולתם וביחוד כשהזולת הזה הוא ילד קטן וחסר ישע ואחוז בידיהם?

ומניין זכותם לבוא ולתקן ילדים לפי שיטתם, ובמה זכותם עדיפה מכל בעל כוח זולתם, ומי יערוב שגם הם לא ישאירו צלקות שאחדות תהיינה גם בלתי נמחקות, כי הלא לזה מתכוונים כשמדברים דוקא על “חינוך” ולא על לימוד: משהו שיהיה מופנם ולא משתנה עוד, מעין כוויה או ברית מילה, בנפש, בגוף, ובהשתייכות.

ועם זה, ובכל ההמלצות היפות שלהם, חסרה המלצה אחת, המלצה על החופש, על החופש שיש לכל אדם ועל זכותו הראשונית לעשות את חייו מתוך חופש, ככל האפשר.

מאז ומעולם לא היה בעולם “חינוך” בלי שהיתה סגירה וחסימה סביבו, ולא היה עוד אידיאולוג מעולם, ובודאי לא “מחנך” אידיאולוג, שלא ניסה לעשות דברים בנפש הילד שברשותו, ולא היה אף “מחנך לערכים” שלא תפש קודם וסגר את הילד בתוך ידיו החינוכיות, חסם אותו מהשפעה אחרת וגמל לו בסוכריות הטחובות שלו, ובלבד שתשאר בו נבערותו שלימה וללא מתחרים. ובמובן זה, היינו־הך אם נקרא לזה “חינוך” דתי או מארקסיסטי או הומניסטי, או כלשהו – כל שיטה שלפיה קובע מישהו אחד למישהו אחר מה טוב בשבילו, מה הוא צריך להיות, איך עליו לחיות, איך להבין ואיך להיראות, וגם למי להצביע בבחירות, בלי לשאול אותו לרצונו ולהסכמתו החופשית, משום שהלא הוא קטן וטיפש, תלוי בגדולים וחסר ישע, אבל עוד מעט הוא יקום ויעמוד על רגליו ויתבע את זכותו לבחור לעצמו, ככל שהוא וככל רצונו, ככל שהוא מבין ובעיקר ככל שהוא מסכים – ואילו הנסיון להביאו לעמדות מוכתבות מעליו ולהחלטות שמישהו זולתו החליט בשבילו בלעדיו, הוא לא רק רעיון עיוועים, אלא הוא רעיון ריק. בחברה פתוחה ובתרבות פתוחה, אף אחד אינו עושה רק כמוכתב עליו, או רק כמחונך בו, ואדם יוכל ללכת לדרכו, אלא אם כן הציבו עליו שומרים, והפנימו לתוכו מנגנון צמוד של אשמה ושל בושה, וגם אז עדיין אין שום ערובה שיישאר במקום שמחנכיו הניחו אותו בו. אפילו אם הניח אותו ר' עקיבא או אפלטון, או פרויד או מארקס.

שלטים ללא סחורה. תכניות לאדם בלי האדם. תורות חינוך שלא הוכיחו מעולם שום הצלחה של ממש לאורך זמן, (אלא אם כן הצליחו לסגור את המתחנך בחסימה חיצונית) ו“החינוך” הוא לא רק מן הכוחות החלשים שבידי החברה אלא גרוע מזה הוא פשוט איננו שום כוח. הוא אגדה שיקרית מימים עברו ובועה שנתפקעה היום, לאושרנו, ואיננו נמצא עוד אלא כאמור רק בעולם סגור וחסום ורק בשטיפות מוח עריצות. והחינוך הוא שום כוח לא בגלל מתכון אחד ולא בגלל תוכנה מיושנת, אלא מפני שהוא בדייה, ובמקום שמתפארים שהוא דוקא ישנו שאיננו עריץ אלא רך ועדין, ונאור וליברלי ומתון, ותומך ומעודד, פשוט מפני שאין חינוך, וזה שהוא חינוך הוא מייד כפייתי, ומייד הוא שטיפת מוח ותעמולה ואכיפה מבחוץ, ואין כלום מה לצפות מן “החינוך” ואין מה לדרוש ממנו, הוא פשוט איננו, לא קיים, לאושרנו. מה כן קיימים? רק השלטים היפים ההם שאין סחורה תחתיהם.

היום העולם פתוח יותר משהיה מעולם, והתרבות פתוחה יותר והמידע מתרוצץ לו חופשי כמעט, שלם וחלקי ומקוטע ואקראי וככל שיהיה, נושא אידיאות טובות ולא כל כך, לפי כל מיני אמות מידה, וכל אדם יכול לצוד לו מן האוויר אידיאה או בדל אידיאה ומן התקשורת ומכל מקור, ואפילו בלי להתאמץ במיוחד, ואי אפשר עוד שאיזה בית ספר או בית הורים יוכל להתפאר שיש בידיו לצנזר את מה שיראו הילדים או שיראו רק את מה שנראה למחנכיהם, אלא [אם] כן הקדימו וסגרו את הילד מכל צדדיו וניתקו אותו מכל חלון פתוח ועוד יפעילו עליו אחת מכל האינקוויזציות הקטנות והגדולות של החינוך המיטיב.

כל כך פתטי הוא המראה של החכמים המודרניים והפס“מ, ואיך הם יושבים בינם לבינם וקובעים בדעתנות מה צריך החינוך לעשות בבני האדם, ובבת אחת הם גם לוקחים כוח שאיננו קיים בעולם ושמו “חינוך” ורוצים שהאין הזה יעשה משהו, וגם מתווכחים מהו המתכון הראוי לו לעשות, כששום מתכון מודרני או פוסטמודרני לא יכול לעשות כלום ומעולם לא עשה ולא שינה כלום בעולם, לא בבני האדם ובתכונותיהם ולא במעשיהם ובהעדפותיהם, אלא רק אם וכל עוד הפעילו לחץ וסגירה, כך, שאם רצונך ב”חינוך" – סגוֹר.

שלטים בלי סחורות, סיסמאות בלי מעשים, מסומנים בלי מסמנים, הגיע הזמן לומר בקול רם שדי לנו בהם. האדם הערום עדיף מכל מלובש האידיאולוגיות. היינו הך מה אומרת תורתם. הנסיון לסגור וללחוץ עושה צלקות, אבל אחר כך יכול האדם להתנﬠר ולקחת את ﬠצמו לרשותו, בלי להצטדק ובלי להתנצל. וכבר מזמן אנחנו יודﬠים שאדם אינו משתנה מכוחו של שום בית ספר ושל שום בית גידול, אלא רק בכוח סבלנותו לכמה איסורים ולמנת שﬠמום ממוחזר ומיושן. אלא שאחר כך, ﬠל פי רוב, הוא מתנﬠר מכל זה ויכול להתיישר. מה שמצליחה הסביבה לﬠשות, לרבות בית ההורים, השכונה והתקופה, אינו אלא או קצת ﬠידוד או יותר מקצת דיכוי, והדיכוי הוא הנפוץ, ﬠידוד או דיכוי של מה שהביא איתו הילד מטבﬠו. כל אחד יודﬠ את זה מניסיונו וכולם מתﬠלמים, ושוב מנסים ל“חנך” בחינוכים, ורוצים כן להשפיﬠ, ורוצים כן ל“חנך”, ולﬠשות בבני אדם את מה שהפרסומת ﬠושה בהצלחה שולית בדברים של מה בכך.

ההיסטוריה של המאה שלנו מתכווצת בחרדה כששומﬠת שוב דיבורים קלים ﬠל ﬠיצוב האדם וﬠל שליחות “החינוך” “לסייﬠ לבני אדם – גברים ונשים – להגשים את אנושותם ולהגיﬠ למיטבם” רחמנא ליצלן, או דבר כגון “המודרניות, ﬠל אמונתה בתבונה ובשחרור, יכולה – גם למוטט את הגבולות המונוליטיים של הלאומיות, הסקסיזם, הגזﬠנות והדיכוי המﬠמדי”, אל תבהלו, כי “היﬠוד והתקוה ינצלו הודות להחלשות לפיתתה של המודרניות”.(עמ' 61) וזה נשמﬠ גם חכם וגם ﬠמוק וגם קשקוש. תמיד היו בﬠולם סופיסטים וסכולסטים שהשחיזו ﬠד דק רﬠיונות מופלאים בלי להתכוון לשום סחורה שימושית, אלא לניירות יפים בלבד. ויש כנראה הנאה להתווכח ﬠל המופלא, גם כשזו הנאה בלתי מולידה כלום. וכידוﬠ, כבר הרבה שיטות פשטו בתרבות ימינו שמדובבות כל מיני ארוטיות בלתי מולידות וזהויות בלתי פוריות, בטﬠנה שהﬠונג הגדול בא מיחסים בלתי ﬠושי ילדים, וזה אולי גם פשר ההנאה משלטים בלי סחורות ומדיונים מופלאים במודרניות ובפוסטמודרניות.


יזהר סמילנסקי, נשלח לתלמה אליגון, מעריב, 1996



  1. על הספר: חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי / ﬠורך אילן גור־זאב, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות