לפני 120 שנה, בשנת תרס“א (1901), כתב ביאליק שני שירים ליריים קצרים: “הלילה ארבתי” ו”רק קו שמש אחד", המתארים ביחד את תוצאותיו של ליל-האהבה שבו, כנראה, איבד את בתוליו. אלא שהחוקרים והפרשנים הרבים של שירת ביאליק לדורותיהם, שלא השכילו להבין, ששני השירים האלה משלימים זה את הזה ולכן אינם ניתנים להפרדה, ולא הקדישו להם תשומת-לב ראויה. וגם כאשר כתבו פירושים לשירי האהבה האחרים של ביאליק, חיפשו בהם בעיקר עדות ביוגרפית לקשריו עם נשים מסוימות, או עדות ליחסו העקרוני אל כלל הנשים, בעוד שהיה עליהם לקרוא את כל שירי האהבה שלו, ובמיוחד את שני השירים האמורים, תחילה כפשוטם, כשירים ליריים עצמאיים, ולא כשירים המוסרים עדות כלשהי על חייו הפרטיים של ביאליק עצמו.

ואכן, כדי לבאר את השירים האלה תחילה כפשוטם, כצמד שירים ליריים שלתוכנם ישנה משמעות אוניברסלית – אני שם נפשי בכפי במתן פירוש לשני השירים האלה של ביאליק משנת 1901 על-פי גישה פרשנית מעט-קיצונית, שהיתה האוּרים והתוּמים בחוגים לספרות בתחילת שנות השישים באוניברסיטאות שלנו, ואשר המליצה לפרש טקסטים ספרותיים רק מתוך עצמם, בלי הקוֹנְטֶקְסט ההיסטורי שלהם: המידע על חיי מחבריהם וזיקתם לאירועי התקופה ולמסורות הספרותיות, התימאטיות והפואֶטיות, ששלטו בשיח הספרותי במועד חיבורם.

פירוש השיר “הלילה ארבתי”

הַלַּילָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרֵךְ

וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ;

בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלוֹן

נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –

בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –

וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי,

כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ

הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי.

בשיר הזה מספר דובר אנונימי (להלן: “הדובר”), על הימנעותו מלבוא אל חדרה של אשה צעירה, כמצופה ממנו אחרי על ליל-האהבה הראשון שלהם. במקום זאת “ארב על חדרה”: הסתתר במקום אפל וצפה ממקום מחבואו באהובתו כשהיא מסתכלת דרך חלון חדרה המואר ומצפה לבואו. בתיאורה – הנמסר מנקודת מבטו, חשוב לזכור – ראה אכזבה (“וָאֶרְאֵךְ שֹׁמֵמָה הֶחֱרַשְׁתְּ”) ומבוכה (“בְּעֵינַיִךְ הַנְּבוּכוֹת בַּחַלוֹן”). לא ברור מה מונע ממנו להיכנס אל חדרה, אך משתי השורות הבאות משתמע, שמחשבה שהוא מייחס לה במוחו היא שמעכבת את כניסתו אל חדרה: “נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ – / בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ –”.

הצירוף “חסד נעורים” מציף בזיכרון של הקורא את הפסוק מירמיהו ב'-2, שבו מזכיר הנביא לשומעיו בירושלים את ברית-האהבה שכרת אלוהים עם “בית יעקב”: “זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. ההקבלה בפסוק זה בין “חסד נעוריך” ל“אהבת כלולותיך” מבהיר את משמעותו הייחודית של האירוע שהתרחש לשני הצעירים בלילה הקודם – זה היה ליל-הכלולות של שניהם, הלילה שבו התרחש מעשה-האהבה הראשון בחיי שניהם, שכנראה השתבש מסיבה כלשהי.

השערה זו, על כישלון מעשה-האהבה שלהם בליל-אמש, משתמעת משתי מחשבות שליליות ש“הדובר” מייחס לאהובתו: הראשונה – שהיא מתחרטת על האֵמון שנתנה בו כאשר התמסרה לו (“נִשְׁמָתֵךְ הָאֹבְדָה בִּקַּשְׁתְּ –”), והשנייה – שכעת היא מצפה לקבל ממנו גמול על מה שהעניקה לו בליל-אמש: את נשמתה, את התמצית של נשיותה, את בתוליה.

בשתי מחשבות שליליות אלה, שבהן הסביר לעצמו “הדובר” את כישלון ליל-הכלולות בלילה הקודם, מובלעת הנחתו, שמַבָּעֵי המתיחות והמבוכה שזיהה על פניה של אהובתו משקפים את הציפייה שלה לבואו כדי לקבל ממנו תמורה ל“חסד נעוריה”: “בִּקַּשְׁתְּ אֶת-גְּמוּל חֶסֶד נְעוּרָיִךְ”. במחשבתו זו מייחס “הדובר” לאהובתו תיכנון מניפולטיבי מראש של התמורה הראויה לבתוליה, כאילו ביצעה איתו עיסקת-חליפין בליל-הכלולות, עיסקה שהיא כבר שילמה בדמי-בתוליה את חלקה בה, בעוד שהוא טרם פרע ב“דמיו” את חובו לה: בחובת התקשרות תמידית אליה כבן-זוג לחיים (וזהו הדְרש החיובי ביותר שניתן לצרף לתוכן שורה זו).

פירוש אפשרי זה של “הדובר” לתחושת הזרוּת שהציפה אותו כלפי אהובתו בשעות שחלפו מליל-אמש, מסביר, מדוע בחר מראש, בלכתו אל חדרה, להסתתר לארוב לה תחילה במקום אפל ולצפות בה משם, במקום להגיע במועד לפגישתם בחדרה. ואכן התחבטותו והתלבטותו “כְּיוֹנָה חֲרֵדָה” מול חלון חדרה נתמכת מהמשך הנבואה של הנביא ירמיהו, שבסיום פסוקיו על ייחודה של ברית “ליל-הכלולות” שכרת העם עם אלוהיו בעבר, הוא מאשים את “בית יעקב” בבגידה, במעבר לעבודת אלילים: “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן את צועה זונה. ואנוכי נטעתיך שׂוֹרֵק כֻּלֹּה, זרע אמת, ואיך נהפכת לי סוּרֵי גפן נוכריה. - - - דעי מה עשית בִּכְרה קלה מְשָׂרֶכֶת דרכיה”. - - - ותאמרי: - - - כי אהבתי זרים ואחריהם אלך". דבריו אלה של הנביא משווים לאֶתְנָן, התשלום שמשלמים לקוחות לזונה עבור שירותיה, את “הגמול”, שלהנחתו של “הדובר”, מצפה אהובתו לקבל ממנו.

פירוש אפשרי זה – שבמחשבותיו אלה על אהובתו הסביר “הדובר” לעצמו את כשלון מעשה-האהבה שקיים איתה בליל-אמש – יועמד במבחן בשיר הבא, בשיר “רק קו שמש אחד”.

פרוש השיר “רק קו שמש אחד”

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ;

וַיְפַתַּח חָמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

מבחינת סדר הזמנים, התרחש האירוע שמסופר בשיר הזה לפני מועד האירוע שסופר בשיר הקודם, כי הוא מספר על סופו של “ליל-הכלולות” עצמו, לילה שמוגדר כ“סַעַר לֵיל אֶחָד”. ממש בסיום “הסער”, ברגע שבו “רק קו” של קרן האור הראשונה של השמש האירה ל“דובר” את המראה של אהובתו – זו שהעניקה לו זה עתה בחשיכה את “חסד נעוריה”, כפי שנאמר בשיר הקודם – הוא הופתע מעוצמת “הדריה” (הנתונים הגופניים שבהם אשה מתהדרת), שהעידו כי על-ידי מעשה-האהבה, שהתרחש ביניהם בחשכה, הפכה בבת-אחת מנערה ביישנית לאשה המתפארת בנשיותה.

הפתעתו של “הדובר” מהשינוי שראה אצל אהובתו היתה כל-כך דרמטית, דווקא משום שהיה דרוש “רק קו שמש אחד” כדי שיבחין, שליל-האהבה חמס ממנה בבת-אחת את כל סגולות הבתולין שהיו לה קודם לכן: “וַיַחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ”. בסגולה “בִּסְרֵךְ " – שילב “הדובר” את המילים “בשר” ו”בוסר" כדי להדגיש את הראשוניות שזכה בה ממנה ב“ליל-הכלולות”. משמעות זו של הבתולין מחוזקת במילה “ניצתך” – שהיא הגבשושית בגבעול הצמח שממנו מתפתח הפרח ואח"כ מתגלם הפרי, כמפורט בפי הנביא ישעיהו, המתאר את השלבים האלה בהתפתחות הגפן: “כְּתוֹם פרח ובוסר גוֹמֵל יהיה ניצה” (י"ח-5).

בעיניו של “הדובר”, שאומֵד כעת את הסגולות הנשיות החדשות שאהובתו מתהדרת בהן, הבשלתה של אהובתו בבת-אחת “כְגֶפֶן פֹּרִיָּה” הינו אירוע אסוני עבורו. ואכן כך אמור הקורא לפרש את המתחולל במחשבתו: בעודו מפרט את המעלות הנשיות החדשות והמרשימות של אהובתו, הוא בעצם מונה, על דרך הניגוד, את המגרעות של הגבריות שלו. מתוך “וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדַלְתְּ” משתמעת הרגשתו שקומתו התנמכה ודומה לזו של ילד שהתפתחותו הגופנית טרם הושלמה. מתוך “הֲדָרֵךְ” משתמעת הרגשתו שמראהו חסר חן ויופי. מתוך “וַיְפַתַּח חָמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ” משתמעת הרגשתו שגופו עלוב-המראה אינו יכול לעורר חמדה, תשוקת נשים אליו. ומן הדימוי “וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ”, משתמעת לו הרגשה של בוסריות מינית ואפילו של עקרוּת מינית. אין ספק, שבפֵּרוּט זה של סגולותיה הנשיות של אהובתו, שיקף “הדובר” המבועת את תחושת הבהלה הגברית שהיה נתון בה ברגע ש“רק קו שמש אחד” האיר לו את “הדריה” הגופניים.

מאחר שהדימוי “גפן פורייה” קושר את שני השירים זה לזה, כדאי להתעכב על השימוש שעשו בו שניים מחשובי הנביאים. אמנם בשיר “הלילה ארבתי” לא הופיע דימוי הגפן בשורות השיר עצמו, אך הוא מוצף בשיר באמצעות דברי התוכחה של הנביא ירמיהו בהמשך פרק ב': “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן את צועה זונה. ואנוכי נטעתיך שׂוֹרֵק כֻּלֹּה, זרע אמת, ואיך נהפכת לי סוּרֵי גפן נוכריה”. ואילו בשיר “רק קו שמש אחד”, הדימוי מופיע בגלוי בטקסט, בשורה “וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשַׁלְתְּ”, אך הפעם לא במשמעות החיובית שנתן לו הנביא ישעיהו בנבואתו בפרק ל"ב-12, שבה המשיל לגפן פוריה את האישה הנאמנה והמסורה לבעלה, אלא במשמעות אירונית, שאליה מכוון “הדובר” את פירושו למשל הזה: ככל שהאישה מבשילה להיות “גפן פוריה”, כך מצטמצמת נאמנותה המינית כלפיו.

מהניגוד בין תיאורי הגפן בדברי שני הנביאים, ניתן להבין, שבחשכת הלילה היתה אהובתו של “הדובר” עדיין דומה ל“גפן פוריה”, הנאמנה רק לו, אך בקו האור הדק של השמש, שאך זה הבקיעה, הצטיירה בעיניו פתאום כ“גפן נוכריה” המסוגלת לבגוד בו עם גברים אחרים.

מיקומן של שתי המילים, המילה “רק” בראש השורה והמילה “אחד” בהמשכה, בשורות הפותחות את שני הבתים, מדגיש את הפתאומיות של השינוי ואת גודל האכזבה שהרגיש “הדובר” בסיום ליל-הכלולות של שניהם. פתאום הבין, שלעולם לא תהיה לו עוד בלעדיות על הֲדַרֵי-גופה, משום שגברים רבים אחרים ינסו ליהנות מן ההפקר. בפי “הדובר” הם מכונים “כלבים נבלים”, כלבי-פרא מיוחמים ומופקרים שאורבים לטרף קל-להשגה, ושכל עניינם בה יהיה בבשרה – ב“נִבְלָתה”, בשני מובניו: שעתיד לנבול, להזדקן ולהתבלות, עד שיהפוך לנבֵלה, לפגר, שהכלבים יוכלו להריח את ריקבונו גם מרחוק.

התיאור המרתיע הזה מציף בזיכרון את הדֶגֶם הנָשי שאליו כיוון “הדובר” את תאורה של אהובתו בצמד השירים הזה: המלכה הנוכרייה איזבל, בת מלך צידון, שנישאה לאחאב והפיצה בעם-ישראל את הסגידה ל“בעל”, האליל הנפוץ ביותר במרחב ארץ-כנען. הסיפור במלכים ב' פרק ט' מספר על מותה של איזבל. אחרי שיֵהוא, אשר מרד במלכות ודחה בלעג את הצעת השלום של בנה, יורם בן-אחאב מלך ישראל: “מה השלום? עד-זנוני איזבל אמךָ וכְשָׁפֶיה הרבים” – התאפרה איזבל לכבוד יֵהוא “ותשם בַּפּוּךְ עיניה ותֵיטֶב את ראשה” וגם התייצבה למענו בחלון במלוא הדרה כדי לפתותו, אך יֵהוא, שהיה נחרץ במטרתו, שיכנע שלושה מסריסיה והם שמטו אותה אל מותה. בכך התקיימה נבואת אליהו התשבי: “בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר-איזבל, והיתה נִבְלַת איזבל כְּדוֹמֶן על פני השדה”. כל המילים המרמזות על השינוי, ש“הדובר” דימה לראות באהובתו באור הקלוש של קו שמש אחד, מופיעות בפרק זה המספר על סופה של המלכה איזבל: בָּשָׂר, זנונים, כלבים ונבֵלה.