הדמיון בין שני השירים 🔗
ואלה הם הנימוקים למסקנה שהוצגה במסה הזו, ששני השירים, “הלילה ארבתי” ו“רק קו שמש אחד” משנת 1901, משלימים זה את זה ומספרים על אותו אירוע עצמו:
1) שני השירים הם שירי-נמען אל אשה מפי “אני”-גברי אנונימי (“הדובר”), ובשניהם מתוארים האירועים של ליל-האהבה הראשון שלהם, לילה שהיה גורלי עבור שניהם. כלומר: אף ש“הדובר” מייחס לאהובתו רגשות (בשיר הראשון) וציפיות גשמיות (בשיר השני), אין הוא מוסר את נקודת-המבט הנשית של אהובתו על האירוע הכושל שהיתה שותפה לו.
2) במבט צילומי, בולט המבנה הזהה של שני השירים: בכל שיר ישנם 2 בתים בני ארבע שורות ובכל בית ישנם 2 משפטים. המשקל בשורות של שני השירים הינו זהה: 3 אַמְפִיבְּרָכִים בכל שורה (אמפיברָכוּס הוא יחידת-משקל המצורפת משלוש הברות: הברה לא-מוטעמת, הברה מוטעמת והברה לא-מוטעמת). משקל זה מחייב קריאה של שני השירים בהברה האשכנזית. החריזה היא סיומית בשני השירים, אך בעוד שהיא בשיר הראשון חריזה בין השורה השנייה לשורה הרביעית ושונה בכל בית, היא בשיר השני חריזה דקדוקית ב-6 שורות (מ“עברֵךְ” ועד “נבלתֵךְ”) ורק בבית הראשון של שיר זה קיימת חריזה שונה בין השורה השנייה (“גָדַלְתְּ”) לבין השורה הרביעית (“בָּשַׁלְתְּ”).
3) בניסוח של שני השירים בולט שימוש עשיר באַלוּזְיוֹת מספרי המקרא. האַלוּזְיָה (או במונח העברי שלה: אֶרְמֵז) היא הפנייה מרומזת אל מקור ספרותי ידוע, כתחליף לציטוט גלוי ממנו, המנוצלת על-ידי הכותב אם כדי להרחיב את משמעות דבריו ואם כדי להסתיר את משמעות דבריו. האַלוּזְיָה הבולטת ביותר בצמד השירים הזה מפנה אל דימויי הגפן, המתפתחת בכרמו של האיכר בניגוד לציפיותיו ממנה, בדברי הנביאים ישעיהו וירמיהו. ריבוי האַלוזיות בשני השירים מעיד ש“הדובר” ניסה לעקוף באמצעותן את הצורך לספר בלשונו ובאופן מפורש את הסיבה שבעטיה הסתיים ליל-הכלולות שלהם בכישלון, בעוד שבשירים עצמם כלל לא ברור אם ליל-הכלולות נכשל באשמת אחד משניהם, או שהשתבש מסיבה כלשהי במהלך מימוש מעשה-האהבה עצמו.
4) בשני השירים מייחס “הדובר” לאהובתו את אשמת הכישלון של ליל-הכלולות, אם משום שלא עמד בציפיותיה ונמלט מחדרה ואם משום שהיא גם הגדילה את חרפתו וגרשה אותו מחדרה (השערות שהן, כמובן, “דְרש” בלבד). בשיר “הלילה ארבתי” אשמת האהובה עדיין מוצגת כתועלתית – מאחר שחשבה מראש לקבל ממנו “גמול” עבור “חסד הנעורים” שתעניק לו בליל-הכלולות. ואילו בשיר “רק קו שמש אחד” החמיר “הדובר” את אשמת אהובתו והציג אותה כהאשמה מוסרית – ציפייתה להפוך אחרי ליל-הכלולות לאישה נחשקת בעיני הרבה גברים. משני השירים משתמע “הפְּשט” האוניברסלי הבא: בקרב גברים נפוצה הנטייה להצדיק את כשלון קשר-האהבה שלהם עם אשה על-ידי החשדתה בחוסר-נאמנות ועל-ידי האשמתה בפריצות-מינית.
מן הפְּשָׁט האוניברסלי אל הדְרָשׁ הפרטיקולרי 🔗
עד כאן “הפְשט”– הקריאה של שני השירים הליריים הקצרים מתוך עצמם, כשירים שמשמעותם היא אוניברסלית, בלי סיועו של הקונטקסט ההיסטורי שלהם, הקושר את המסופר בהם לפרק עלום בחייו של ביאליק עצמו בתחילת ימי בחרותו. ומכאן ואילך “הדְרש”' המתיר לצרף לפירושם של השירים האלה מידע היסטורי, ספרותי וחוץ-ספרותי, כדי לשייך לביאליק את אירועי ליל-הכלולות הגורלי שמסופר בהם.
פישל לחובר, מחבר המונוגרפיה “ביאליק – חייו ויצירתו” (1950), אמנם צדק כשקבע בפרק “שירי אהבה” את הקביעה הבאה: “ביאליק לא שר שירי-אהבה עד שהיה כבן עשרים. שיר האהבה הראשון שלו הוא השיר ‘עיניה’. - - - ודאי מונחת ביסודו חוויה של אמת” (עמ' 137), אלא שלא ביסס את הסֵיפא של מסקנתו זו. סביר להניח שלחובר כלל לא זיהה את חשיבותם של השירים הקצרים משנת 1901, שבהם חשף ביאליק לראשונה פרטים על אותה “חוויה של אמת”, כי לא הבחין שהם משלימים זה את זה ושהם מספרים ביחד על אירוע טראומטי משנת 1890 בחייו של ביאליק, אירוע שבעקבותיו החל פתאום לכתוב “שירי אהבה”, שהראשון מביניהם היה אכן השיר “עיניה” משנת 1892.
אילו זיהה לחובר במועד את חשיבותם של שני השירים הקצרים האלה, היה מצליח לסמן את הסדר הכרונולוגי של האירועים בימי בחרותו של ביאליק. כישלון ליל-האהבה שעליו מספרים שני שירים הקצרים התרחש לביאליק ב-1890, בהיותו עדיין בחור בישיבת וולוז’ין – שרק לפני חודשים אחדים מלאו לו 17 שנים – ישיבה שאליה נכנס ב-תר“ן (1890), בגיל 16, ועזב אותה בתרנ”א (1891), בגיל
- אך לחובר – שלא קישר את עזיבת הישיבה לאירוע הטראומטי שהתרחש לביאליק עם צעירה אלמונית בת-גילו באותה שנה, במהלך חופשה קצרה בז’יטומיר – נימק את נטישת הישיבה זמן קצר אחרי האירוע בז’יטומיר במצבה המתערער של הישיבה ובאכזבתו של ביאליק מלימודיו בה. ועקב טעותו זו, לחובר גם לא קישר שירים נוספים שכתב ביאליק במשך העשור שחלף בין כתיבת השיר “עיניה” ב-1892, בעודו רווק, לצמד השירים הקצרים שכתב ב-1901, בהיותו בן 27 וכבר נשוי למאניה כשבע שנים, מאז שנת 1893.
בהשפעתו של לחובר, שקרא את שירי אותו עשור (להלן: “שירי התגובה לאירוע”) כשירי אהבה נפרדים זה מזה, קראו גם פרשנים אחרים את השירים הללו בנפרד, ולכן לא הבחינו שהשירים האלה אינם ניתנים להפרדה משום שהם מבטאים ביחד משבר בחיי ביאליק, שהוא נמנע מלחשוף אותו, אך גם לא היה מסוגל להימנע מהעיסוק בו. אילו גילו את המכנה המשותף בתוכנם של שירים אלה, שבהם ביטא “הדובר” את הקונפליקט הנפשי בין אמונתו הדתית לבין יצריו הגשמיים, את עוצמת החֶמדה שהאישה מעוררת אצל הגברים ואת פוטנציאל הבגידה הטמון במראה האֶרוטי של האשה – היו מבינים את חשיבותם של שני השירים הקצרים משנת 1901, כשירים שבהם חשף ביאליק לראשונה פרטים על ליל-האהבה הכושל שלו משנת 1890 בחדרה של צעירה בת-גילו שהכיר בפרבר הקַצָפּים של אמידי העיר, שבתיהם המרווחים היו מעוטרים בחורשות בגנים ובמקשאות. אף שביאליק התגורר מילדות אצל סבו בפרבר העצים, שבו חיו יהודי ז’יטומיר בצפיפות בין ערמות קרשים וגזעי עצים שנגדעו ושבו הרגיש מחנק ושיעמום, נמשך לבו מנעוריו אל הפרבר השכן, פרבר הקַצָפּים (“קצפּים” היה אז הכינוי של הרוסים בפי האוקראינים והיהודים), שבמרחביו הפורחים והמניבים חיפש חופש והרפתקאות (כמסופר בפרקים ז-ח של הסיפור “מאחורי הגדר”) ואשר בו היה בבחרותו “אורח מצוי” (כמסופר בפרק ט' של הסיפור).
שירי התגובה לאירוע 🔗
תחת הכינוי “שירי התגובה לאירוע”, נבליט את הרמזים בשירי ביאליק מאותו עשור שתומכים בפירושם של שני השירים הקצרים משנת 1901 כשירים המספרים על ליל-אהבה גורלי שחווה ביאליק ב-1890, בטרם מלאו לו 18 שנים.
השיר “עיניה” (תרנ"ב, 1892) – הוא שיר מתהפך ש“נשבר” במחציתו, שבו מספר “הדובר” כי ראה נערה מצודדת-לב מתהלכת שֶׁפִי בחורשה בשעת השקיעה של היום ולה “שתי עינים – שתי גחלים”, אך לפתע התפוגגה התמונה האידילית שראה כי נחרד מהמבט שנעצה בו, שהיו עיניים נוקבות של לילית אשר ביקשה לצוד את נפשו למָרוּתו של השטן, הסִטְרָא אַחְרָא.
השיר “מכתב קטן כתבה לי” (תרנ"ז, 1897), הוא לא רק שיר מתהפך, אלא גם שיר אירוני. בתחילתו הציב ביאליק שיר פארודי הכתוב בשפתה המליצית של צעירה רגשנית ורומנטית המנסה לשכנע אותו לחזור בו מנטישתה. האירוניה גלומה בתשובה האבסורדית שבה נימק “הדובר” את פרידתו ממנה: “מֵאַהֲבָה זֹאת עָשִׂיתִי: / זַכָּה אְַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת, קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶׁבֶת עִמִּי; / אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ, - - - זִרְחִי לִי בְּאוֹר הַחַמָּה / רִמְזִי לִי מִכּוֹכַב מָרוֹם”. הפרזיולוגיה האירונית (“זכה”, “קדושה” ו“אור החמה”) תופיע במשמעותה המפורשת כעבור ארבע שנים בשיר הקצר “רק קו שמש אחד”, שיר שבו חשף ביאליק לראשונה את כישלון ליל-האהבה הראשון שלו עם הצעירה בשנת 1890, כאשר היה בן 17.
בשיר “רזי לילה” (תרנ"ט, 1899) מובלט הלילה כתעלומה: “מָה-רַב הָרָז, עֲמוּקָה הַתַעֲלוּמָה / הַלוּטָה בַּאֲפֵלָה זֹה הַסְּתוּמָה” עד ש“הָאוֹר הַקָּלוּשׁ, אוֹר הָרְמִיָּה” הביא אותו להתפכחות מקסמי הלילה ומהחלומות שחלם בהשפעתם – “חֲלוֹמוֹת פְּלָאִים, חֲלוֹמוֹת בְּלִי פִּתְרוֹנִים”. תיאור זה מקביל לקסם שחווה ביאליק (או קיווה לחווֹת) עם אהובתו בליל-הכלולות שלו, קסם שהתפוגג בסֶדֶק-האור הראשון של “קו שמש אחד” – שינוי שיובלט כעבור שנתיים בשני השירים הקצרים משנת 1901, אשר ללא-ספק משלימים זה את זה.
בשיר “העיניים הרעבות” (תרס"א, 1901) כבר הציג ביאליק חלק מהפרטים שיופיעו עוד מעט בשני השירים הקצרים. בעזרת הניגוד בין שני הבתים הראשונים של השיר, שבהם תיאר את חמדת הבשר של אהובתו, לבין שני בתיו האחרונים שבהם הציג את המחיר הגדול ששילם עבור העונג שזכה בו בחברתה, חורבן עולמו הרוחני: “וַאֲנִי, נַעַר פּוֹתֶה - - - רָגַע קָטוֹן מְאוּשָׁר הָיִיתִי בְּלִי-חוֹק - - - וּבְרֶגַע קָטוֹן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אוֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵך!”.
רק אחרי ארבעת “שירי התגובה לאירוע” האלה, נכתבו שני השירים הקצרים, שבהם התרכז ביאליק בליל-האהבה הכושל עצמו. אך הוא היה זקוק לעוד שמונה שנים כדי לחשוף את התמונה בשלמותה בסיפור “מאחורי הגדר”, שהתפרסם ב“השילוח” ב-1909. בעלילתו של הסיפור הזה, המתרחש כולו בפרבר העצים של היהודים, שילב חלק מהעובדות מליל-האהבה הכושל שלו שהתרחש כולו בפרבר הקצפּים של הגויים. והחשוב שבהם הוא תיאורה של מארינקא כעלמה יפה ומצודדת-לב, המעוררת אצל נֹח תשוקה עזה אליה. סביר להניח שביאליק שיקע בתיאורה של מארינקא את היופי החיצוני של הצעירה האלמונית מפרבר הקצפּים אשר עוררה את יצריו ופיתתה אותו לחשוק בה. וגם אין זה מקרה שביאליק, שהעלים בשני השירים הקצרים משנת 1901 את הסיבה לכישלון מעשה-האהבה בינו ובין אהובתו בליל-הכלולות הראשון שלו, קטע את הסיפור “מאחורי הגדר” בדיוק לפני הרגע המקביל בליל-האהבה של נֹח ומארינקא: “הצריף בלע בעוד רגע את שני בני השכנים. על הפתח עמד [הכלב] שקוריפין ושמר”.
ואכן, מוזר שאפילו פרסום הסיפור, שמיד אחרי הדפסתו זיהו כל קוראיו שיסוד עלילתו הוא ביוגרפי (“נֹח” בהיפוך האותיות הוא: “חיים-נחמן”), לא החזיר את חוקרי שירתו של ביאליק לבחון מחדש את ארבעת “שירי התגובה לאירוע” ואת שני השירים הקצרים, אף שמכולם משתמע, אם באופן מפורש למדי ואם באופן מרומז מאוד, שגם ליל-האהבה הראשון של גיבורי הסיפור “מאחורי הגדר” היה לילה טראומטי בחייו של נֹח, שאלמלא כן היה נֹח באמת בורח עם מארינקא שלו, אחרי אותו לילה, כדי שלא ישיאוהו ל“בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן ובחופה וקידושין”. לפיכך ננסה לפענח את חידת “החור השחור” הזה בביוגרפיה של ביאליק, על-ידי קריאת כל היצירות שהתייחסו אל חידה זו בסדר שבו נכתבו: ארבעת “שירי התגובה” שכתב ביאליק בין השנים 1901–1892, שני השירים הקצרים משנת 1901 והסיפור “מאחורי הגדר” משנת 1909.
תרומת חוקרים לפיענוח החידה 🔗
מרצף היצירות בסדר הזה אפשר לבסס קביעות של חוקרים אחדים שניסו לפענח את חידת-חייו של ביאליק. הרבה שנים לפני לחובר סיפר הסופר שלמה הללס (1953–1873), בקטע-זיכרון משנת תרפ"ג (1923), כי שמע מפי ביאליק “את הזמן, המקום ומצב נפשו” שבהשפעתם כתב את השיר “עיניה”, כאשר שב לימי חופש מישיבת וולוז’ין אל ביתו בז’יטומיר: “וליד ביתם גן, ובגן סוכה, והוא [ביאליק] יושב בסוכה ולומד בניגון עצוב איזו מסכתא. וסמוך לגנם עוד גן, ובגן ההוא ריבה יש, וריבה זו היתה מתגנבת בחשאי ועומדת בין העצים לראות את ביאליק ולשמוע את קולו הנוגה. וקרני-השמש חודרות בעד עלי העצים וסורגות רשת-זהב על פניה, וכתם-פז נופל על עיניה. ועיני ביאליק נתקלות ברגע ההוא בעיניה – ויצא השיר הזה”. פישל לחובר, שציטט קטע זה במונוגרפיה המקיפה שלו “ביאליק” (בעמ' 137), הטיל-ספק בחלק מהפרטים האלה, אך אישר את עיקרו של הסיפור: “מוולוז’ין הרחוקה לא שב ביאליק לביתו לימי החופש – אבל אין לפקפק בגרעין העיקרי של הסיפור, וביאליק סיפר את הדבר בשינוי מעט או הרבה”.
מאחר שהכינוי התלמודי “ריבה” (ב-ב' רפויה) לעלמה בשנות העשרֵה שלה, בקטע-הזיכרון של שלמה הללס, אינו מבהיר את מוצאה האתני או הדתי של הנערה הצעירה המתוארת בשיר “עיניה”, כדאי להסתייע במסקנתו של יונתן רטוש, שבפירושו ל“מגילת האש” קבע, שיצירה זו של ביאליק “היא שירת האהבה הזרה, ביטוי לתסביך האהבה [של ביאליק] אל בת עם נֵכר, אל הגוֹיָה”. מסקנה זו של רטוש משנת 1951, בפרק “שירת האהבה הזרה אצל ביאליק”, נתמכת, כמובן, גם על-ידי הסיפור “מאחורי הגדר” המספר על קשר האהבה שהתפתח בין נֹח, הנער היהודי, למארינקה, “האסופית” של הגויה היחידה בפרבר של יהודי ז’יטומיר – קשר ידידות שהחל בילדותם והתממש לשניהם בליל-אהבה יחיד בהגיעם לגיל הבחרות.
ומעניינות במיוחד הן האבחנות של עדי צמח בספרו משנת 1966, “הלביא המסתתר”, שבאחד מפרקיו ביסס את קיומם של שני קטבים בשירי האהבה של ביאליק על ההבדל בין חלקי-היממה ובין צבעיהם השונים. אך גם הוא ציטט מבין שני השירים הקצרים רק את השיר “רק קו שמש אחד”, והתעלם מהשיר “הלילה ארבתי”, משום שלא הבחין שהם שירים תאומים שאין להפריד ביניהם.
דרכו של גבר פגוע-אהבה 🔗
ואחרי כל זאת, אין גם בצמד השירים הקצרים של ביאליק משנת 1901 פתרון לתעלומת האירוע שהתרחש לביאליק ב-1890 ואשר פגע בנפשו באופן כה קשה וכה ממושך. והמעט שהתברר לנו מריבוי האַלוּזְיוֹת בשני השירים הקצרים ומהֲפָכֵי הרגשות והמחשבות ב“שירי התגובה לאירוע” מסתכם בכך, שביאליק עשה כל מאמץ להעלים מידיעתנו את הפגיעה הנפשית שנותרה בו מאירועי אותו לילה, וכי למעשה היה מאז גבר פְּגוע-אהבה – גבר פוסט-טראומטי שהתקשה אחרי אותו ליל-אהבה לקיים לאורך זמן יחסי-אהבה יציבים ורגילים עם נשים.
ביאליק ביטא בעצמו את הנזק המתמשך הזה בחייו בשורות די-מפורשות ששתל בשירים האישיים, שחוקרי שירתו הצמידו להם את הכינוי “שירת היחיד” שלו, כגון: “שׁוֹנִים הָיוּ הַשִּׁירִים: עַל עָב קְטַנָּה וּבְהִירָה, / - - - אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה” (בשיר “ואם ישאל המלאך” משנת תרס"ה, 1905), וגם בשורות השיר “והיה כי תמצאו” (משנת תר"ע, 1910): “אֵת לֹא-בִקֵּש לוֹ נִתַּן, וְהָאַחַת שֶׁבִּקֵשׁ – / אוֹתָהּ לֹא-מָצָא”. אך זלמן שניאור דיבר בגלוי, בפירושו ל“מגילת האש” (בכרך “ביאליק ובני דורו”, עמ' 80–79), על מכאובי הנזק שגרם אותו ליל-אהבה כושל לביאליק: “רבים מן הקוראים והמבקרים רואים את ‘מגילת האש’ כראות פואמה לאומית. - - - ואולם באמת שייכת יצירה זו ליסוד אחר שבשירת ביאליק ועומדת בראש שירי האהבה שלא-באה אשר לו” (ההדגשה מופיעה במקור).
ייתכן שאחרי העשור שבין ליל-האהבה הכושל, שהתרחש לביאליק ב-1890, לבין שנת פרסומם של השירים הליריים הקצרים “הלילה ארבתי” ו“רק קו שמש מאחד” שכתב ב-1901, ריפא ביאליק את עצמו מנזקי אותו לילה לביטחונו הגברי על-ידי כתיבת השירים הסימבוליים הארוכים “זוהר” (תרס"א, 1901), “הבריכה” ו“מגילת האש” (שניהם בתרס"ה, 1905), שעליהם ביססו יונתן רטוש ועדי צמח את מסקנותיהם המעניינות על שירי האהבה של ביאליק, וגם על-ידי הרבה שירים לאומיים שהביאו לו פרסום וגם הערצת קוראות מסוגה של אירה יאן – אהובתו משנת תרס“ג, 1903 – שאותה הכיר אחרי שהיה מעורב בתיעוד הפרעות בקישינב, שעליהן כתב שניים מן השירים היותר מפורסמים שלו: “על השחיטה” ו”בעיר ההרגה".
בכל מקרה: במותו, בשנת 1934, לקח עמו ביאליק אל קברו את הפתרון לחידת אותו ליל-אהבה גורלי משנת 1890 שכה השפיע אחר-כך על חייו הפרטיים ועל שירתו.
(2021)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.