לילדי מיכל וגיורא ובני משפחתם

ולזכרם של בני יוסי ובעלי יהודה

 

פרק 1: ילדוּת    🔗

בת שנה וחצי, עם ההורים, 1922

וְלוֹצְלַוֵק היא עיר קטנה בפולין. בילדותי חשבתי שזה ממש כרך. בעיר הזו נולדתי. השנה 1921. מלחמת העולם הראשונה כבר הסתיימה, אבל בפולין עדיין נלחמים. הבולשביקים, צבא מהפכה הרוסי, מתקיף, כובש חלקים נרחבים של פולין, נהדף ונעצר ליד העיר שלי. ואז – כפי ששמעתי מפי אמי – הבולשביקים נסוגו וקרה משהו שבפי העם נקרא “נס על נהר וִיסְלָה” (נהר שעובר לאורכה של פולין). בזמן ההפגזות ישבו כולם במרתפים (לא היו אז מקלטים). אמי, בחודשי הריון אחרונים אתי, שכבה על שקי תפוחי אדמה, כנראה לא נוח ביותר ודי מפחיד. כעבור זמן מה נולדתי בבית, בעזרת מיילדת.

ברור שלא זכורות לי השנים הראשונות של ילדותי. מלבד הבזקי תמונות מרצדות. פה ושם אני רואה אותן. למשל, דירה בגודל בינוני, במושגים של אז, שני חדרים, מטבח ושירותים. בבית יש מספר דירות והדירה שלנו בחצר הפנימית. הבית נמצא ברחוב הראשי והמסחרי של העיר ששמו “3 במאי” בפולנית כמובן. מהרחוב היו נכנסים דרך שער מכוסה בגג (או שזו היתה תקרה של דירת שכנים). זכורים לי קפיצות ודילוגים שלי באותו המקום. משחקים עם ילדי השכנים. מחבואים כמובן בראש וראשונה, קלאס ועוד… בימי החורף, כאשר החשיך מוקדם, ניצלנו את החצר והשער, וכשירדו שלגים כבדים שיחקנו בבניית איש שלג, זריקת כדורי שלג אחד בשני – איזה כיף! ובבית היינו עומדים ליד החלון, מביטים בצורות הנפלאות שהקרח צייר על השמשות. יכולתי לעמוד כך שעה ארוכה ולדמיין: ארמונות, יערות, נחלים, נהרות ופרחים לרוב, המון פרחים. לא בשלל צבעים, אלא לבנים, שקופים ובכל זאת נהדרים. בימי חנוכה, אבא היה מציב חנוכייה בין שני החלונות. חייבים בחלונות כפולים כדי לאטום היטב, שהכפור לא יחדור לבית. איזו תמונה יפה זאת היתה. הנרות הצבעונים הקטנים ולהבותיהם מרקדים על רקע התפאורה “מהאגדות”. כן, כל זה אני זוכרת… ושוב החצר, זה כנראה העסיק אותי מאוד. באחת הפינות היתה באר מים, חפורה בתוך האדמה, מסביב היה בטון. כל החצר היתה מכוסה במשטח של בטון. זאת לא היתה באר כמו בכפרים, אלא משהו מודרני יותר, עם ידית ארוכה. פעם, לפני שהמים זרמו בתוך הברזים, כנראה ששאבו מים ממנה והובילו לבתים בדליים. אותנו הילדים, זה עניין מאוד. שיחקנו סביבה וניסינו לתאר לעצמנו איך זה פעל פעם, לפני שנים רבות. ועוד תמונה מהחצר, שנחרטה בעוצמה בזיכרוני – אני יושבת על מדרגה של חנות, שהיתה צמודה למבנה, כמובן באותה חצר. זאת היתה חנות למוצרי טבק, סיגרים, סיגריות ועוד. יושבת, בוהה בחלל ריק ומשתעממת, לפתע נכנסת דמות עטופה בבגד צבעוני ססגוני מאוד, ובקול צרוד ומתנגן מכריזה: “מגדת עתידות, מגדת עתידות, בואו אנבא לכם עתיד רק עבור פרוטות מעטות”. התבוננתי בה בעניין רב והושטתי את כף ידי, היא אחזה בה, מלמלה משהו לא ברור ובמהירות מסחררת עזבה את החצר. ישבתי המומה, עוד אני מעכלת מה שעבר עלי, פתאום קולה של אמי החזיר אותי למציאות, היה עלי לעלות הביתה. מלאת התרגשות, דילגתי על המדרגות, חסרת נשימה, סיפרתי לאמי, כולי נסערת על החוויה בפגישה עם הצוענייה. אמי הסתכלה עלי ואחר כך זרקה מבט על היד שלי ושאלה: “ואיפה טבעת הזהב שלך?” באמת – איפה טבעת זהב הקטנה שלי עם הלב האדום הזעיר? מופתעת, התבוננתי באצבעותיי. היה לי עצוב מאוד. מעניין איך זה נחרט בזיכרוני, איך עכשיו, אחרי שנים רבות, התמונה כה ברורה, כאילו זה קרה רק אתמול.

ועוד משהו מנבכי העבר הרחוק. בילדותי המוקדמת היתה לי אומנת, בחורה צעירה ונאה, עם צמה עבה סביב ראשה. שמה היתה פְרֶנִיָה. זכורים לי טיולים בגן רחב הידיים, גן זָזַמְצֶ’ה. היה בו נחל מתפתל, זְגֵלוֹבִיוֹצְ’קָה, המון צמחייה סבוכה, שבילים מכוסי חצץ, פרחים רבים בשלל צבעים, מקומות מסתור למשחקי מחבואים, ספסלים לבנים, ואפילו סוכות עם מטפס ריחני. במרחק מה מהגן היתה הכנסייה הגדולה של העיר. מבנה יפה להפליא עם מגדלים וצריחים, חלונות צבעוניים – “ויטראז’ים”. מדי פעם, בימי ראשון, היינו באות לכנסייה. פרניה היתה קתולית, וכמובן באה להתפלל. אז, כל ההתנהגות הזאת היתה לי ברורה, כי מה כבר ילדה קטנה יודעת על סדרי העולם. התנהגתי כמוה. כרעתי ברך, כנראה גם הצטלבתי. אחרי כן הסתכלתי על היופי והעושר אשר מסביבי, תמונות ענקיות עם דמויות צבעוניות, הילה סביב ראשם. פסלים גבוהים, נרות רבים וריח מיוחד, ריח קטורת.

אני בת שלוש. עם האומנת פְרֶנִיָה

מוזר איך כאשר אני חוזרת לתמונה הכוללת הזאת, אני מסוגלת לתאר את הפרטים. משום מה אני חושבת, אולי זה חלום. אבל לא, זה לא חלום, זה ממש מוחשי. הכול חוזר אלי טיפין טיפין ואפילו נעים להיזכר. ועוד תמונה זכורה לי. יום חורף לבן. פתיתי שלג יורדים כמו חיזיון סהרורי, פרניה ואני צועדות ברחוב לכיוון גדות הנהר ויסלה. הנהר קפא, כוסה בשכבה עבה של קרח, וכאן קורה משהו בלתי צפוי, היא מרימה אותי בזרועותיה, יורדת למטה לשפת הנהר ומתחילה לצעוד. כעת הכול מתעמעם, אינני זוכרת מה קרה הלאה, רק כשהגענו הביתה, אמי כעסה מאוד, נזפה בפרניה, לא כל כך ידעתי למה. כעת, כאשר אני משחזרת, אני מבינה שהיינו בעצם בסכנת חיים. הקרח, שאיננו אחיד בעוביו, יכול היה להישבר ואנו יכולנו לטבוע.

עם אמא, 1925

אלו בעצם רסיסים בודדים שנחרטו בזיכרוני, בילדותי המוקדמת מאוד. הייתי אז כנראה בת שלוש וחצי או ארבע. דליתי אי אלה תמונות מהזיכרון הרחוק בהיותי פעוטה ממש. וכעת אתקדם מעט – אני כבר בת חמש. הורי ואני עוברים לעיר אחרת, לשנת ניסיון בשל עיסוקיו של אבי. הנסיעה היתה לא שגרתית, שטנו בספינה על הנהר ויסלה לעיר טוֹרוּן. עיר הולדתו של קופֶּרְנִיקוּס. אמי ואני יושבות על הסיפון העליון של הספינה. שמש נעימה זורחת, רוח קלילה נושבת, הספינה מתקרבת אט אט לגשר בנוי מעץ. צפירה מחרישת אוזניים, האות ניתן כדי שיסיטו את הארובה הגבוהה שבמרכזו של הסיפון והספינה תוכל לעבור תחת הגשר. אבל אז קורה משהו. לא הבנתי את המתרחש, אמי אחזה בידי ורצנו לכיוון גרם המדרגות שיורדות לסיפון התחתון. כולם רצו. היתה בהלה. אנו היינו כמעט אחרונות, האדם שמאחורינו, נפצע קל, הארובה הנופלת פגעה בו. כמובן שכולם היו מבוהלים. ואני, ילדה קטנה, בשום אופן לא הייתי מוכנה להמשיך בשיט, ביקשתי לרדת לחוף. לא סתם ביקשתי, התעקשתי ובכיתי. על החוף חיכו כבר כרכרות, כי נפוצה השמועה שהאנשים שירדו מהספינה יחפשו תחבורה חלופית. בינתיים הארובה תוקנה וכל הציבור חזר לספינה. כולם – מלבדנו. אנו המשכנו בכרכרה העירה, ובערב עם הרכבת לטורון. לפי זכרוני, עיר יפה מאוד, ציורית, עם מבנים מרשימים מן העבר הרחוק. הכי מעניין היה בניין העירייה, רָטוּש. על ידו שעון השמש הענק והאותנטי של קופרניקוס, אסטרונום שחולל מהפכה בקובעו שהשמש עומדת במרכז ויתר כוכבי הלכת סובבים אותה וגם סובבים על צירם, ולא שהשמש סובבת והארץ עומדת במרכז. כמובן שכל הדברים החכמים הללו נודעו לי שנים אחר כך, כאשר ביקרתי בבית הספר. אני זוכרת את עצמי עומדת מרותקת ומתבוננת בעצם המדהים הזה ולא כל כך מבינה – זו זכותי, אני עוד קטנה.

בעיר טוֹרוּן שכרנו חדר אצל גב' פון טְרֵסְקוֹף. “פון” זה כינוי בתחילת שם למשפחה של אצולה גרמנית. היא היתה רוזנת שירדה מנכסיה והתפרנסה מהשכרת חדרים. הגברת הרשימה אותי מאוד. זקופה, דקת גוו עם שיער כסוף, מהודק, כולה מקרינה כבוד ואצילות וגם חיוך נעים על פניה. מיד הרגשתי קרבה אליה. זה היה הדדי. היא חיבבה אותי, וכאשר הגיע תאריך יום ההולדת שלי, יחד עם אמי, היא ערכה מסיבה מפוארת. אני חושבת שזה היה יום ההולדת הכי יפה שאי פעם ערכו לי בתקופת ילדותי. השולחן היה עמוס מטעמים. הכול ערוך להפליא, כנראה גם בסגנון המטבח הגרמני. אז, 1927, לא היו לנו עוד בעיות עם הגרמנים. מי חשב שכעבור מספר שנים העם הזה יהפוך למפלצת איומה ומחרידה! כעת, אני מהרהרת בעצב ובכאב, משפחתי גרה בבית היפה, אצל הגברת הנעימה, וכעבור שנים רבות, אבי היקר נספה בשואה מידי בני עמה… אפשר לקרוא לזה צחוק הגורל, צחוק הגורל האכזרי ביותר.

קשה קצת, אחרי הרהורים שכאלה, לחזור לתיאורים יפים וזיכרונות מהעיר טורון, ובכל זאת, זכורה לי עוד תמונה שקשורה בי אישית. כבר משחר ילדותי, המבוגרים, ובפרט הורי, התפעלו מקולי הצלול והגבוה וגם מהכישרון למשחק. בכל פעם כאשר הגיעו אורחים, היו מעמידים אותי על שרפרף, וביקשו, יותר נכון, ציווּ: “הֵלְצָ’ה תשירי!” (הלצ’ה היה שמי בפולנית). נעניתי מיד, כי לא סבלתי אז מאימת קהל, להיפך, דווקא אהבתי זאת. ובכן יש לי סיפור שקשור בעיר טורון.

הלכתי עם אמי להצגת ילדים שביצעו שחקנים בוגרים. עם סיום ההצגה, עלה על הבמה אחד השחקנים ושאל אם יש בקהל כישרונות צעירים. הוא הזמין אל הבמה בכדי לבצע שיר או דקלום. אמי ומכריה הפצירו בי שאעלה. לא היה צורך בהרבה שכנוע, התייצבתי מיד. אחרונה בשורה, חיכיתי לתורי בכדי לבצע את “המשימה” – לשיר. שיר ילדים קצר בתרגום חופשי, אודות דבורים קטנות, המתעוררות משנת חורף ארוכה ובידיהן השעירות משפשפות את עיניהם. (ברור שבפולנית זה נשמע יותר הגיוני, קשה לתרגם מילולית) הילדים אשר היו איתי על הבמה, גם שרו ודקלמו. כעת הקהל היה צריך לשפוט, מי היה המבצע הטוב ביותר. שחקן התיאטרון הצביע על כל אחד מאיתנו והקהל סימן ואישר במחיאות כפיים איך לדרג. כאשר הגיע אלי, פרצו מחיאות כפיים סוערות, בחרו בי. כנראה שהקול והביצוע מצאו חן בעיניהם. זכיתי בפרס נאה. כמובן שהייתי נרגשת מאוד. רבים ניגשו אל אמי ואלי ובירכו אותנו. והשחקן אמר שכדאי מאוד לפתח קול כה יפה וצלול. ואמנם, כעבור שנים למדתי פיתוח קול וגם משחק בהזדמנויות שונות.

לשיר למדתי בקונסרבטוריון במצרים – בקהיר, בזמן מלחמת העולם השנייה, בהיותי בצבא הבריטי, עם מלגה על חשבון הצבא. גם באוסטרליה למדתי בקונסרבטוריון של מלבורן כחיילת משוחררת. משחק למדתי בסטודיו הדרמטי של הבימה, אחרי שעזבתי את קיבוץ ה' בפתח תקווה.

זאת היתה תקופה מעניינת ומרתקת. הכרתי מקרוב את גדולי הבמה העברית. הבמאי שלנו היה צבי פרידלנד. קשה לי לתאר את הרגשתי אז, הנה מתגשם חלומי, אולי אי פעם אהיה שחקנית? אבל זה כבר סיפור אחר. כעת עלי לחזור להמשך תאור השנים של ילדותי ונעורי בולוצלווק.

 

פרק 2: שוב בוולוצלווק    🔗

עם אבא ואחותי

כעבור שנה חזרנו לביתנו שבוולוצלווק, ושם ביליתי את שבע וחצי השנים הבאות, עד עלייתי לארץ ישראל. בשנה הזאת נולדה אחותי נְיוּשָׁה, תינוקת מקסימה שגון עורה שחום ושערותיה ועיניה חומות, וזה היה ממש יוצא דופן, כי רוב בני משפחתנו היו בהירים. תחילה היה לי קשה להשלים עם נוכחותה, כמו לכל האחים הבוגרים – כאשר מופיע לפתע “מתחרה” מתעוררת קנאה, אבל היא חלפה עד מהרה. התרגלתי למצב החדש ואהבתי אותה מאוד.

עד אותו הגיל לא גיבשתי כנראה שום דעה על הורי. הם היו הסמכות ואני הייתי חלק מהם. הורי היו אנשים יפים וטובים, אבל שונים לחלוטין באופיים. אבי גדל בבית דתי והתחנך חינוך אורתודוקסי, והתנאי לשידוך ביניהם היה הסרת בגדי החסיד שלבש. אמי, אישה נאה מאוד, אהבה בגדים יפים וכובעים – היא החליפה כובע כמעט מדי חודש – תסרוקות לפי צו האופנה, ובכלל, אהבה להתגנדר. נראה שבגלל פזרנותה החיים לא התנהלו על מי מנוחות, למרות שאבא אהב אותה מאוד. אמי התחנכה במשפחה דתית מסורתית. היא נולדה בעיירה לוּביץ', שידועה בפולין בזכות הפולקלור שלה והתלבושות הססגוניות של האיכרות – חצאיות מבד צמר עבה ולאורכן פסים בכל צבעי הקשת, חולצות מלמלה לבנות וּוֶסטים מקטיפה שחורה. אני זוכרת שקנו לי אז בובה בתלבושת היפה הזו.

אמנם אמי נולדה למשפחה דתית מסורתית, אבל היא עצמה לא שמרה על המסורת. כשאמי היתה נערה היתה פולין בשליטת הגרמנים והרוסים לסירוגין. היא למדה בבית ספר חילוני רוסי ובבית ספר גרמני, ומכיוון ששלטה היטב בגרמנית וברוסית עבדה במשרד. הלימודים והעבודה הרחיקו אותה מהמנהגים בבית הוריה ומהאווירה ששררה בו, וסבא וסבתא, שלא השלימו עם כך, מצאו לה שידוך. הם הכירו לה את אבי, והבת ה“מרדנית” גולדה, בפולנית גניה, נישאה לאברך ושמו יוסף – אבי.

אני כבר בת שבע, אחרי שנה בגן הילדים של דודה בֵּטַה – כך קראו לגננת שניהלה את הגן שהיה מסונף לגימנסיה העברית בעיר. מאותה תקופה זכור לי אירוע שהיה מאוד משמעותי עבורי, זיכרון קשה ולא נעים שאולי היה הסיבה לשינוי יחסי למולדת שלי – פולין (שהתחולל בתתמודע כמובן, משום שבגיל כה צעיר עדיין לא מסוגלים לפתח רגשות פטריוטיים כלפי מקום): תחילת שנת הלימודים, ובשעה טובה אני עומדת להתחיל ללמוד בכיתה א'. לא ברור לי למה החליטה אמי לרשום אותי לבית ספר יסודי בהנהלתו של הפולני נְיֵמְצוֹב, שהיה כנראה ממוצא גרמני. בית הספר לא היה יהודי. כאשר באנו למשרדו, אמי במעיל פרווה מהודר ושתינו לא ממש נראות יהודיות, קיבל אותנו בסבר פנים יפות. הוא היה מנומס והתחיל למלא טופס. כאשר שאל מהי דתנו אמרה אמי כמובן, “יהודית”. הוא עצר ולא רשם יותר, זרק מבט כועס ואמר, “אצלנו לא מקבלים יהודים.” אמי היתה המומה ופגועה, לא שיערה שדבר כזה יכול לקרות לנו. אולי “שכחה” מיהם הפולנים. עלי זה השאיר רושם קשה, משקע שלא נמחק כל זמן היותי בפולין.

לבסוף רשמו אותי לבית ספר יהודי ששפתו הרשמית היתה פולנית. בבית הספר הזה למדתי עד כיתה ו'. זו היתה תקופה יפה, שנים של חוסר דאגה, עליצות של ילדוּת, חברות וחברים רבים, מעשי קונדס, צחקוקים, וגם בכי. הייתי תלמידה טובה. העדפתי את המקצועות ההומניים – שפות, היסטוריה, גיאוגרפיה. חשבון ומקצועות ריאליים אחרים היו עקב אכילס שלי. תירצתי זאת בכך שהמורה לא טובה, שהיא פשוט אינה יודעת ללמד, אבל זו היתה האינטרפרטציה שלי בלבד. בבגרותי ובזקנתי נוכחתי לדעת עד כמה חשוב התחום הזה, אבל לי היתה חשובה האמנות: מוזיקה, אמנות פלסטית, ציור, וכמובן, אהבת חיי, תיאטרון! אף אחד מהחלומות הללו לא התגשם.

כשלמדתי בבית הספר היסודי הייתי מזמינה חברות לביתי, מושיבה אותן על כיסאות לאורך הקיר ומאלתרת מופע – מציגה, שרה ומדקלמת כיד הדמיון הטובה עלי. הבנות אהבו את זה וישבו מרותקות. גם אני נהניתי.

כשעברתי לגימנסיה העברית התחלתי להתעניין בתנועות הנוער הציוניות. כבר אז נטיתי שמאלה, לשומר הצעיר – השקפת העולם שלו קסמה לי – למרות שרוב חברותי מבית הספר היסודי השתייכו לתנועת בית"ר. אבל אבי לא הסכים, הוא רצה שאתמקד בלימודים. בבית הספר החדש הרגשתי נהדר והיו לי חברות וחברים רבים. הייתי תלמידה טובה, ואפילו הצטיינתי בלימודים. רק במתמטיקה הייתי חלשה.

אפשר לומר שהחיים זרמו להם בחוסר דאגה האופייני כל כך לצעירים: חלומות, תוכניות לעתיד, קשרים רומנטיים ילדותיים, פתטיים, ובעקבות כל אלה גם שמחה וגם עצב. בעיות עולמם של המבוגרים לא כל כך העסיקו אותנו. והיו בעיות, ועוד איך היו: בעיות פרנסה, האנטישמיות המתפשטת, הקולות הצורמים שהחלו להישמע בגרמניה.

אני זוכרת היטב שמות של חברות וחברים, של המעטים שנשארו בחיים ושל אלה שנספו בשואה – רוּתְקָה ווֹלְשְטֵיין, זֶ’נְיה וְרוּבְּלֵבֵּסְקָה, טוֹבְקָה אָייזִיק, סָלָה מסט, פֶלָה רובינשטיין, ועוד רבים רבים. אינני מעזה להזכיר שמות נוספים, אולי בכל זאת הם חיים באיזושהי פינה בתבל, אולי ניצלו מהתופת ואני לא יודעת על קיומם. מכל החברותא הנחמדה נשארנו מעטים: צילה (צסיה פינקלשטיין), שברבות הימים הפכה לגיסתי, אחותו של יהודה שלי, טילה גוטובסקה, שלחמה בשורות הפרטיזנים, ושמוליק הורוביץ (גְרוֹשִיק). נשארנו מעטים מאוד.

באותה תקופה התחלתי להתעניין בארץ ישראל, שכונתה פלשתינה. דודי, אח אבי, שהיה ציוני, היגר לארץ ב־1924. הוא עבד קשה, בנה את הארץ, הקים משפחה, ומדי פעם שלח מכתבים ותיאר את החיים בה. חשבתי רבות על המקום הזה, בעיקר משום שבתנועות הנוער היו השאיפה לעלות לארץ ישראל וההגשמה הנושא העיקרי.

דוד יהושע (למעלה מימין)

בבית הורע המצב הכלכלי. רמזו לי שכנראה לא אוכל להמשיך ללמוד בגימנסיה. הדרך היחידה היתה ללמוד מקצוע כלשהו. “בגיל כה צעיר מקצוע?” התקוממתי. רציתי להמשיך ללמוד בבית הספר, לרכוש השכלה, ומכיוון שהמחשבות והחלומות על נסיעה לארץ ישראל לא פסקו לנקר במוחי, כתבתי לדודי ושאלתי אם יש אפשרות שאגיע לארץ, אולי בתור תלמידה. הורי היו מופתעים מהרעיון, ומכיוון שלא האמינו שמשהו ייצא מזה, התייחסו לכך בביטול. אני, לעומת זאת, התייחסתי לכך ברצינות וחיכיתי בקוצר רוח לתשובה מדודי, ואפילו התחלתי ללמוד עברית אצל מורה פרטי. אני חייבת להודות שהיה לי קשה ללמוד את השפה השונה כל כך משפתי. לא יכולתי להתרגל לאותיות העבריות ולכיוון, מימין לשמאל.

כעבור מספר חודשים הגיע מכתב ובו דרישה – סוג של הזמנה מקרוב משפחה לעלות לארץ ישראל. דודי הצליח לקבל את הטופס הנכסף, דרישה לתלמידה. הרגשות היו מעורבים: שמחה על שהנה מתגשם החלום, ומין צביטה בלב – אעזוב את הבית? אצא לבדי לעולם הגדול? הרי אני עוד נערה, רק בת ארבע־עשרה וחצי! האם אעמוד בזה?

המשפחה עם סבתא בחופשת קיץ בבג’ג’ה

כאן עלי להזכיר דמות בלתי נשכחת – סבתא שלי, סבתא בלה הנא, ובלעז בָּלְבִּינָה. בעיני היא היתה פשוט מלאך. טובת לב, צנועה, נעימת הליכות, תמיד מוכנה להקשיב, לעזור. מעולם לא חשבה על עצמה, ובראש ובראשונה רצתה לעזור לאחרים. כאשר התאלמנה שכרה חדר במלון של ידידתה בְּלוֹבִּיץ', גברת בִּירֵנְצוַוייג, כדי לא להכביד על בנותיה. את זמנה ייחדה לביקורים אצל הבנות (אמי, דודה סָלָה, בעיר לודז‘, ודודה הַייֵדִיס בלוֹבִּיץ’). אהבתי כל כך לשהות במחיצתה, ובקוצר רוח הייתי מחכה לביקוריה. היא השרתה על כולם מין שלווה וחמימות. בקיצור – סבתא היתה אהובה עלי מאוד. כאשר הגעתי ארצה התכתבתי איתה בשפה הפולנית – היה זה נדיר שאישה עם רקע דתי כשלה, שדיברה יידיש, יודעת לקרוא ולכתוב בפולנית – ומיד הצעתי לה: “סבתא’לה, תבואי לארץ, תחיי כאן איתי.” אבל היא סירבה לעזוב את פולין מפאת מצבן הקשה, מבחינה כלכלית ובריאותית, של בנותיה. בנה, דוד פאול, שהתגורר באוסטרליה, הפציר בה להשתקע שם, אבל היא לא נענתה להפצרותיו. הוא תמך בה מבחינה כספית, ואת רוב כספה היתה מחלקת לשתי בנותיה. זכור לי שאמי התלוננה שבחורף הקשה של פולין סבתא מתהלכת במעיל שלא בדיוק מתאים לעונה הקרה. במקום לקנות מעיל לעצמה עזרה לבנותיה. כזאת היתה סבתא בלבינה. במלחמת העולם השנייה נספתה הסבתא האהובה שלי, וכמוה גם בנותיה ובני משפחותיהן.

סבתא בלבינה, 1937

הקשר שלי עם סבתא דבורה, אֵם אבי, לא היה חזק כמו הקשר עם סבתא בלבינה. היא גרה בלוּבִּייֵן, עיירה קטנה לא הרחק מוולוצלווק. כשהייתי בת תשע־עשר היו מושיבים אותי באוטובוס, מבקשים מהנהג שישגיח עלי ויוריד אותי בכיכר העיירה, ושם חיכתה לי דודה חוה, אחותו של אבי. לפי המושגים של אז, דודה חוה כבר היתה “רווקה זקנה בת עשרים ושש או שבע”. חיפשו לה שידוך הולם, ומצאו – אברך מהעיר ורשה – ונולדו לה שתי בנות מקסימות שלאחת מהן קראו נחמה (חומציה). שמה של הבת השנייה לא זכור לי. וכולם נספו בשואה. הם ברחו מהעיירה בתחילת המלחמה והיו כנראה בגטו ורשה.

סבתא דבורה, קטנה וצנומה ולראשה פאה נוכרית, היתה אישה לבבית וחייכנית. היא דיברה אלי ביידיש ואני דיברתי אליה בפולנית. הבית שבו גרו סבתא וחוה היה צנוע מאוד: חדר גדול ששימש גם חדר אוכל, מטבח, ופינה עם דלפק – כעין חנות קטנה למכירת עורות ואביזרים לשימושם של סנדלרים. העסקים של משפחת אבי (שוורין) היו צנועים – סחר בעורות ובכל מה שקשור אליהם – וסבתא ניסתה להתפרנס בתחום שהיה מוכר לה עוד מהיותה אשת איש.

נפרדת מחברותַי לכיתה

אני עומדת לעזוב את הבית, את פולין, יוצאת לחיים חדשים, אל הלא נודע. המחשבות מתרוצצות, מציקות. מה טומן בחובו העתיד? ההורים ערכו לי מסיבת פרידה. חברותי מבית הספר היסודי ומהתיכון הוזמנו. ההתרגשות היתה רבה. מהעיר ולוצלווק עוד לא יצאה נערה לבדה, בלי משפחה, לעולם הגדול. הצטלמנו. הצילומים עדיין ברשותי, כבר יותר משבעים שנה. הנה ניושיה, בת שבע, עם סרט מרשים על ראשה, הורי, וסבתא בלבינה כמובן. הצילום, מ־1936, כה רחוק, כאילו צולם בכוכב אחר.

מסיבת פרידה שאמי ערכה לפני הנסיעה, 1936

ב15 במרץ 1936 עזבתי את ולוצלווק, מלוּוה בהורי, בדרכי לוורשה. שם עליתי על רכבת שיעדה היה עיר הנמל קונסטנצה שברומניה. על הרציף בוורשה עמדו אמי, אבי, דודי מלִיפְּנוֹ, ואולי עוד מלווים, כבר איני זוכרת בדיוק. איזו הרגשה מוזרה. זאת אני? אני זאת שנפרדת מהורי? האם נתראה שוב? מחשבות חולפות במהירות הבזק, ספקות, חרטה. אולי… הלוא רציתי כל כך לנסוע. די. זהו. אין להחזיר את הגלגל לאחור. אנו נפרדים. אני חושבת שבכינו, בוודאי בכינו. אמי פנתה לאחת הנשים שעלו לרכבת ושאלה אותה בהיסוס קל אם לא יקשה עליה לשים לב אלי במשך הנסיעה. האישה הפנתה אלי מבט, חייכה והשיבה בחיוב. בקרבת מקום עמד אברך צעיר, עטור זקן שחור, עיניו שחורות, בוערות, כיפה על ראשו – ממש מפחיד – ומיד “התנדב” גם הוא לשמור עלי. מבטי המאיים צינן את התלהבותו והוא נעלם.

הפרידה מאמי בתחנת הרכבת

אני כבר בקרון הרכבת, עומדת על יד החלון. כולנו בוכים. נפנופי ידיים לפרידה. הרכבת זזה מהמקום. דמויות יקירי מתרחקות אט־אט, הופכות לנקודות זעירות, כמעט כבר קשה לזהות, ממש כמו בסרטים של האמפרי בוגרט – פרידת נאהבים. אבל הפעם זה לא סרט, זאת הֵלְצָ’ה שְוֵורִין, יוצאת להרפתקת חייה.

פרידה בתחנת הרכבת בוולוצווק, 15 במרץ 1936

נסענו כל הלילה. הרכבת עברה ליד ערים שונות בדרכה לחלק הדרומי של פולין. הצטערתי שלא יכולתי לזהות בחשיכה את הערים שעברנו לידן, שרק שמעתי עליהן בשיעורי הגיאוגרפיה. בנקודה מסוימת הורו לנו לרדת מהרכבת והתחלנו לפסוע על גשרון צר מעץ עם מעקה חבלים שמשני צידיו עמדו חיילים ושוטרים חמושים. הם חששו שמישהו יברח ויסתנן לארצם. עלינו על אונייה ושמה פולוניה.

יחסית, ההפלגה לא היתה קשה. רוב הנוסעים היו מבוגרים. היו שם גם בני נוער מעטים, ובילינו יחד באונייה. כעבור יומיים שטנו במימי הבוספורוס ומרחוק ראינו את הצריחים והמגדלים המוזהבים של העיר קונסטנטינופול שבטורקיה, שבהקו בשמש. אט־אט התקרבנו לים התיכון, לעיר העתיקה יפו.

על האונייה פולוניה בדרכי לישראל

 

פרק 3: הגעתי לארץ ישראל    🔗

אנו מתקרבים ליפו. אני מתבוננת נרגשת, הנה חופי הארץ. קשה לי לתאר כעת מה חשתי אז – בוודאי משהו שלא פשוט לתאר. מה צופן לי העתיד? לְמה עלי לצפות? בהמתנה לירידה בסולם חבלים לסירה קטנה מלאה בסבלים ערבים חולפות שוב אינספור מחשבות, וגם קצת חרדה – האם זה יסתדר? תיאור הגעתם של העולים ליפו בימים ההם, בשנת 1936, סוּפר בסדרת הטלוויזיה המרגשת “עמוד האש”. למעשה זה גם סיפור ההגעה שלי. עלינו על החוף. היו שם סככה גדולה ודרגשים רבים, ועליהם הונח המטען שלנו. זכור לי שמיד התחלתי לחפש את המזוודות שלי. בדיעבד אני חושבת עד כמה כבר אז הרגשתי תחושת אחריות ורצינות, והלוא הייתי רק בת ארבע־עשרה!

לאחר שווידאתי כי כל המזוודות הגיעו פניתי ליציאה כדי לפגוש את הדוד יהושע, שהיה אמור לקבל את פני, הדוד שהביא אותי לארץ. התקרבתי לפתח היציאה. היה שם חבל מתוח שהפריד בין מקבלי העולים ובינינו. התחלתי לחפש את דודי. כאשר הדוד עזב את פולין, ב־1924, הייתי בת שלוש, אז איך מזהים? הבטתי בקהל העומד לפני, והנה, בשורה הראשונה, עומד איש לא גבוה במיוחד, חבוש כובע. זה בוודאי דודי. פניתי אליו בשפה הפולנית, “ויק [דוד],” אמרתי, וכמובן הוספתי, “דוד יהושע, אני הלצ’ה, אחייניתך.” פניו אורו, חיוך רחב הופיע עליהם, ובפליאה שאל, “איך הכרת אותי?” “הו, לא היתה כל בעיה,” עניתי, “אתה פשוט דומה לאבא שלי.”

כאשר אני חוזרת לרגעים הללו הכול נראה כה דמיוני, קצת כמו בסרטים, אבל בעצם, למי מאיתנו לא קרו דברים “כמו בסרטים” בימים ההם, סרטים יפים עם סוף טוב וסרטים קשים של תקופת מלחמת העולם השנייה, תקופה שקשה לתארה – אבדון, אימה וסוף טרגי למיליוני בני אדם, ובהם שישה מיליון מבני עמנו.

אנחנו נוסעים ברחובות יפו ותל אביב. העיר שטופה שמש אביבית נעימה. בניינים מעניינים בסגנון מעורב – מזרח ומערב – אופייני למזרח התיכון. רק בגודלה היא מזכירה קצת את עירי ולוצלווק שבפולין. עוד לא היו אז בניינים רבי קומות. מתקרבים לאזור מגוריו של דודי. שם המקום קריית יוסף, ובסלנג המקומי – שכונת חַפּ. וכאן נכונה לי אכזבה גדולה. לפי תיאוריו של הדוד ראיתי בדמיוני משהו לגמרי אחר, אבל הגעתי לשכונה צפופת צריפים, מכוסים פלאטות מרוחות בזפת שמשרות אווירה די דיכאונית. שום עץ ושום פרח. הביוב זורם בתעלות. לצידי הדרך הלא סלולה היתה רק אדמת חול מהודקת. אני חושבת שממעוף הציפור ראו כתם שחור גדול שמסביבו פרדסים ומעט משקים חקלאיים. דודי הסביר לי למה קראו למקום שכונת חַפּ: “האדמה שעליה בנו את השכונה היתה שייכת ליהודים הגרים במצרים. הם, בנדיבות ליבם, מסרו אותה למוסדות בארץ. כנראה היתה זו עיריית תל אביב שחילקה למחוסרי דיור חלקות של חצי דונם, ובלילה, לפני כשנה, החלה נהירה רבתי של אנשים למבצע ‘תפוס כפי יכולתך’ בכל רכב אפשרי – בעגלות רתומות לסוסים, במשאיות ישנות, בעגלות המובלות על ידי בני אדם, שיירה ארוכה־ארוכה – למהר לתקוע יתד באדמה, כי באותו לילה חייבים לסיים להקים את הצריפים.”

צריפו של דודי נצץ בניקיונו והיתה בו אווירה חמה ונעימה. פה חיכתה לנו דודה חנה עם שני ילדיה, נחמיה בן השבע ורחל בת השנתיים וחצי. מיד חיבבתי את הדודה חנה. היה בה משהו טוב ולבבי. למעשה לא הכרנו קודם, אבל מיד נוצר קשר, שהיה כה חשוב לאדם צעיר כמוני, המנותק מסביבתו ומהוריו הרחוקים כל כך! אז, למעשה, החלו חיי בארץ ישראל – ההתאקלמות, ההתפשרות עם אינספור בעיות, עם ההבדל העצום בין העבר להווה, השפה, האקלים. ושוב צצה אותה בעיה: אני כל כך לבד, עם מי אתייעץ? דודַי הם לא בדיוק הכתובת. הם טרודים בבעיות שלהם, במלחמת הקיום הקשה.

לדודי היתה כריכייה קטנה בתל אביב, ברחוב נחלת בנימין. הוא בקושי התפרנס, וניסה לעניין אותי במקצוע. לי זה בכלל לא קסם. רציתי להמשיך ללמוד. פניתי לבד, או בלוויית דודתי, לכל מיני מוסדות, כמו בתי הספר לנערות של חנה מייזלס, שהקנו מקצועות שונים, ובתי ספר חקלאיים, ובכל מקום השיבו את פני ריקם. התחננתי שיקבלו אותי ללימודים, אך הם סירבו בתירוצים שונים. כשאני נזכרת בהרגשת התסכול, האכזבה וחוסר הישע עוברת בי חלחלה. פשוט לא ידעתי מה לעשות.

יום אחד פגשתי במקרה את אֵלָה, בחורה נחמדה מאוד, בוגרת ממני בשלוש שנים, גם היא מפולין. היא הגיעה ארצה במסגרת עולות למשקי פועלות, ללימודים ועבודה במקצועות חקלאיים. אלה הציעה שאפגש עם מנהלת בית הספר (המשק) ציפורה באום מכפר יחזקאל ואנסה לשכנע אותה שיקבלו אותי למשק. הבעיה היתה שהייתי צעירה מדי, כי קיבלו לשם רק בנות שמונה־עשרה שעלו היישר מחו"ל במסגרת עלייה של הכשרות. מכיוון שלא השתייכתי לקטגוריה זו לא היה מקום בשבילי. הייתי אובדת עצות, לא הבנתי למה אי אפשר לקבל אותי כאשר אני עוד בגיל בית ספר וזכותי ללמוד בכל מוסד חינוכי. ממורמרת ומאוכזבת חזרתי לצריפו של דודי.

בינתיים אירעה טרגדיה נוראית במשפחת דודי. לבנו נחמיה עקרו שן חלב אצל רופאת השיניים המקומית ונוצר זיהום קשה. הביאו אותו לבית החולים הדסה בתל אביב, ומכיוון שלא היו אז עדיין תרופות אנטיביוטיות, כעבור שבוע נחמיה החמוד והטוב נפטר, והוא רק בן שבע. הוא היה ילד נחמד מאוד, על פניו היו נמשים ושׂערו היה ג’ינג’י – כך הוא זכור לי. המצב היה קשה ביותר. הדודה והדוד היו שבורים ואומללים, פשוט אי אפשר לתאר במילים מה שעבר עליהם. ואיך אפשר היה להמשיך בשגרת החיים? אבל בכל זאת, אצל בני אדם קיים כנראה משהו חזק שמצַווה עליהם להתגבר למרות הכאב הבלתי נסבל. כעבור זמן מה נולדו להם שתי בנות, רות ותמר, נוסף על רחל, שכבר היתה בת שלוש.

אסונם היה גם אסוני! גם אני עברתי טראומה קשה. הייתי צעירה מכדי להיות להם למשענת, ולא ידעתי להתמודד לבדי. ואז באה לעזרתי אלה, חברתי מהמשק, ובסופו של דבר הצלחנו לשכנע את המנהלת לקבל אותי לבית הספר החקלאי בשכונת בורוכוב – המשק. סוף־סוף התקבלתי. כעבור חצי שנה של שהות בארץ, אחרי אינספור בעיות, אוכל להתחיל בחיים חדשים ואני בת חמש־עשרה וחצי.

במשק (כעין בית ספר חקלאי) ביליתי שנתיים. עבדנו ולמדנו, לימודים ברמת בית ספר תיכון. היו שם בנות שכבר היתה להן תעודת בגרות, ואפילו אחדות עם תואר אקדמי שקיבלו עוד בגולה. עבדנו מספר שעות בכל מיני ענפים חקלאיים. גרתי בחדר עם אלה חברתי ועוד שתי בנות. מכיוון שלא היתה לי ברירה ניסיתי להסתגל לחיים במקום, והצלחתי. כעבור מספר חודשים התגברתי על קשיי השפה, ממש דיברתי עברית. היתה לנו מורה נפלאה – רבקה מהרשק (אשתו הראשונה של לוי אשכול ואמה של הרקדנית נועה אשכול). היא הקנתה לנו את השפה העברית באופן ובשיטה לא רגילים. את יסודות השפה קיבלתי ממש אז. למדתי ספרות, שירה – ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור, רחל, למדן, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג ועוד. התענגתי על שירתם בזכות פירושיה והסבריה של רבקה. גם במקצועות אחרים השתדלו להקנות לנו ידע. בחרתי לעבוד בגן הירק, בכוורות ובמשתלת הפרחים.

עם חברתי הטובה מרים פייבלמן־שוחט

בארץ היה המצב קשה ביותר – על מאורעות 1936–1939 נוספו בעיות כלכלה. לא היינו רבים – כארבע מאות וחמישים אלף יהודים – והערבים לא הפסיקו להתנכל לנו. הורי כתבו לי ולחצו שאחזור לפולין: “הורגים יהודים בפלשתינה, בואי הביתה!” מובן שהסברתי להם שזה לא בא בחשבון, שאני נשארת כאן בטוב וברע.

בבית הספר החקלאי “משק פועלות”, שכונת בורוכוב 1937

באותה תקופה הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר בקן רמת גן. כאן למעשה פגשתי בפעם הראשונה את הצברים – ילידי הארץ. כל כך רציתי להידמות להם, פשוט להסיר מעלי את הדמות הגלותית! כמה טיפשי זה היה, כי הם לא היו נחמדים כל כך. הם היו יהירים, אדישים כלפי עולים חדשים, ולא היו מעוניינים במיוחד ליצור קשרי חברוּת (אלי עמיר לא צדק כאשר טען בספרו הראשון, “תרנגול כפרות”, שהאפליה היתה רק נגד עדות המזרח. היתה אפליה נגד כל העדות).

בבית הספר החקלאי שהיתי שנתיים, ואפשר להודות – היה לי טוב ולמדתי הרבה. בראש ובראשונה את השפה, והרגלים שונים. התחסנתי. לא עוד הפולנייה המפונקת. הגדוד שלי בתנועה עמד להצטרף לקיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר, לסוג של הכשרה לפני היציאה ל“הגשמה” – כך קראו לקיבוץ צעיר, כעין הכנה ליציאה להתיישבות ממש. כאן שוב התחיל פרק חדש בחיי. גרנו באוהלים עם מיטות ברזל קטנות על רגבי אדמה או חול. על העמוד שהחזיק את האוהל היתה תלויה עששית נפט. לפעמים היה צריך להיכנס לאוהל בזחילה, כי הפתח לא היה מספיק רחב. אך הנעורים, הנעורים – כמה כל זה היה פשוט אז, מובן מאליו, ואפילו רומנטי. ואני הייתי בת שבע־עשרה.

בבית הספר החקלאי, 1938

הצטרפנו לבני נוער שעלו מגרמניה במסגרת עליית הנוער (אנחנו היינו ההשלמה). בני הנוער האלה הרשימו אותי מאוד. הם היו שונים מאיתנו. היה בהם משהו שהקסים אותי אפילו. אולי כעת, כעבור שנים, אוכל להגדיר את זה נכון – פשוט תרבות שונה. היה להם ידע בכל כך הרבה נושאים – כה צעירים וכבר אפשר היה לקרוא להם משכילים.

בבית הספר החקלאי, 38–1937

קיבוץ גן שמואל היה חוויה מיוחדת במינה. חיו בו אנשים מזן אחר, שלא הכרתי עד אז. דבקותם בעבודה היתה לא רגילה, ערך עליון. הם זלזלו באלה שלא הצליחו להידמות להם, למשל במהירות. עבדנו בקטיף פרי הדר – טיפוס לצמרות העצים, עבודה בבתי אריזה. הם ממש היו מעליבים את החלשים והלא מנוסים. וצריך להדגיש שהשתדלנו מאוד. הקיבוץ עצמו היה מקום יפה, טבל בירק, והאווירה היתה שמאלנית. אמא רוסיה היתה בראש מעייניהם – “שמש העמים”. בערבים היו לנו פגישות שבהן דנו על נושאים שונים, בעיקר פוליטיים. “הקפיטל” של מארקס היה חומר קריאה מועדף. אני לא כל כך הצלחתי להתמודד עם הנושא הטעון, וגם התקשיתי לקרוא את זה בשפה העברית. אני חושבת שרוב החבר’ה רק העמידו פנים. היה ויכוח לשם ויכוח, הרוחות התלהטו. היה שמח. אולי פה ושם היו גם מביני דבר, אלה שמשחר ילדותם חונכו על ברכי אידיאולוגיה סוציאליסטית, קומוניסטית.

חדר האוכל של קיבוץ ה' בפתח תקווה 40–1939

גם התקופה הזאת חלפה. עברנו לפתח תקווה, לחיות במקום שבו היה לפני זה קיבוץ ארצי ישראלי ב‘, שעלה על הקרקע בגליל המערבי ושמו היה אֵילון. אנו, לפי המניין, היינו קיבוץ א.י. – ה’. קיבוץ ה' הפעם, שוב משהו שונה. הוא שכן על גבעה חולית מחוץ למושבה פתח תקווה. צריפי המגורים היו די מדכאים. צריף ארוך שימש חדר אוכל ולפניו היה שטח מכוסה יבלית שכנראה היה פעם דשא. הכול היה צנוע מאוד. לא היה ברור איך נתגבר על הקשיים העצומים במלחמת הקיום בתקופה הלא פשוטה הזאת, שנת 1939, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המצב בארץ – מבחינה ביטחונית, כלכלית ופוליטית – היה קשה ביותר, אבל הנעורים והדבקות במטרה ניצחו. לחם צר, שירה אדירה וריקודים בערבים היו מנת חלקנו. עבדנו בעבודות מזדמנות בסביבת המושבה, בפרדסים, בסלילת כבישים, והבנים בבניין. החברה בקיבוץ היתה די מלוכדת, אם כי לא היינו מִקשה אחת, באנו מארצות שונות, וגם השקפות העולם היו קצת שונות.

מלחמת העולם בעיצומה. האיטלקים מפציצים את תל אביב. עמדתי על יד המקלחת הכללית וראיתי את המטוסים עוברים מעל ראשינו. סיומקה חזר מתל אביב וסיפר על הרוגים, פצועים והרס בעיר. לא ממש היינו במלחמה, אבל בעלי הברית של גרמניה, האיטלקים, ניסו להפציץ מדי פעם. על המתרחש באירופה ידענו מעט. באחד הערבים ארגנו ערב ועלי הוטל לביים שיר של נתן אלתרמן – “אל תִּתנו להם רובים”. אני הייתי הפצוע ממלחמת העולם הראשונה ועל ידי ישבה חברה ששיחקה את תפקיד האחות המטפלת.

אני: “בואי נא אחות, ושבי לך כאן מנגד, פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי. פה, בבית זה, מתים כל כך בשקט… קר לי לבדי.”

עד כמה אכזרי הגורל. כעבור שלושים שנה, ב־1969, במלחמת ההתשה, השיגו כדורי רובים את בננו היקר יוסי ז"ל אי שם על גדות תעלת סואץ, ואני הלוא ביקשתי לא לתת להם רובים!

עברו כמעט שנתיים. בקיבוץ היתה תסיסה והתעוררו בעיות שונות, וחלק מהחברים לא היו מרוצים ועמדו לעזוב, כל אחד וסיבותיו. גם אני נמניתי עם ה“בוגדים”, ביקשתי שתינתן לי אפשרות ללמוד בבית הספר למשחק. נעניתי בשלילה והחלטתי לעזוב. לא ידעתי אם אצליח במשימה, אבל המשיכה הרבה ללימוד משחק גברה על הלבטים. לא ידעתי איפה אגור, ממה אתפרנס, אך כמו תמיד, אדם צעיר לא ממש רואה את הקשיים – העיקר המטרה. ידעתי שאסתדר איכשהו. הקיבוץ שלי התפרק בינתיים. חלק השלימו שוב את קיבוץ שריד שבעמק יזרעאל ורבים עזבו.

בשנת 1940, בעיצומה של המלחמה, לא ידענו עדיין מה בדיוק קורה באירופה. השמועות שהגיעו משם היו מעורפלות, אבל הבנו שמתחוללים דברים קשים. בדרך כלל לא ששים להאמין לשמועות רעות, וגם כאן לא האמינו. בארץ כמו בארץ, לא השתנה הרבה: מגיעים עולים בלתי ליגאליים בדרך לא דרך, בורחים מארצות הכיבוש הנאצי, וכבר אז היו בפיהם סיפורי זוועה על מה שעבר עליהם. אני לא נפגשתי עם רבים, או שלא זכורים לי פרטים, הייתי עסוקה כולי בעניינים שלי. מצאתי מקום מגורים אצל פֶלָה ברמן, בת עירי, שגרה עם בנה הקטן בתל אביב, ברחוב דניאל, כמעט על שפת הים. בעלה גויס לצבא הבריטי וחיילי יחידתו נפלו בשבי הגרמנים, והשמועות אמרו שהיו ביוון.

עם פלה ברמן ובנה חיים, תל אביב 42–1940

באותה העת התקבלתי לסטודיו של תיאטרון הבימה – הישג לא מבוטל. לא היה כל כך פשוט להתקבל. עברתי מבחנים: קול, הבעה, אטיודים ודיקציה. היתה נחוצה גם פרוטקציה. לי לא היתה, אבל אולי בזכות מעט הכישרון שבכל זאת היה לי, הצלחתי. אינני מסוגלת לתאר את שמחתי. הנה מתגשם חלום חיי.

החדר הקטן שגרתי בו היה למעשה הכניסה לדירת חדר ששימש חדר מגורים, חדר שינה וחדר ילדים. היו שם גם מטבחון, פרוזדור קטנטן ומקלחת. כך גרה פעם רוב האוכלוסייה. אחוז קטן גרו בדירות מרווחות. זו לא היתה בעיה, כי רובנו היינו במצב דומה. מהחלון של חדרי הקטן אפשר היה לראות את הים ואת קצף הגלים המתנפצים אל החוף, ובלילות ירח המראה היה יפה ומסתורי. אז, בתקופה ההיא, לכל דבר היה גוון רומנטי ומסתורי.

למרות כל קשיי המציאות ציפיתי למשהו טוב. ובאמת, ב־1940, בהיותי בת תשע־עשרה, הכרתי את יהודה, יהודה שלי. אבל המלחמה כפתה עלינו להיפרד. שנינו גויסנו לצבא הבריטי. אני שירתי במצרים, בקהיר, בבית החולים Scottish General, על שפת הנילוס. הייתי עוזרת לאחות בריטית. אנו, הבנות הישראליות, היינו Palestiniens, יכולנו רק לעבוד ככוח עזר. היינו פשוט natives from Palestine. אבל מילאנו את תפקידנו על הצד הטוב ביותר. מלבד הזרקות עשינו הכול – חילקנו תרופות, חבשנו, עזרנו לפצועים המאושפזים, כולל עזרה נפשית. הם הובאו היישר משדות הקרב באלעלמיין, רבים מאוד עם פציעות קשות ביותר, והיו זקוקים לתמיכה נפשית ולקשר חם מלבד הטיפול בפצעי הגוף. הצוות הרפואי האנגלי לא כל כך ידע להעניק תמיכה נפשית, אבל אנחנו הצלחנו בכך. והפצועים העריכו מאוד את מסירותנו, והיו שכתבו לקרוביהם על הבנות הישראליות מפלסטיין שעובדות במסירות רבה כל כך. אני עצמי שמעתי הרבה סיפורים מרגשים. כך, למשל, סיפר לי לא פעם בגעגועים חייל אוסטרלי, פָּרָפְלֶג, אדם נחמד מאוד, כאשר טיפלתי בו, על אוסטרליה, על משפחתו, על אשתו וילדיו, ואני סיפרתי לו שאמי ואחותי נמצאות באוסטרליה, ושזה אחת־עשרה שנה לא ראיתין, מאז נפרדתי מהן בפולין.

יהודה ואני במדי הצבא הבריטי

כאן עלי לחזור לאבי היקר ולכל המשפחה הענפה – סבתי הנפלאה, דודים ובני דודים. לא ידעתי מה עלה בגורלם שם, בתוך הבור השחור שנקרא אירופה, שבו נאנקו מדממים וחוסלו בני אנוש, ובהם מיליוני יהודים. כבר ב־1940 שלחתי טפסים באמצעות הצלב האדום בניסיוני לדלות מידע על אבי והמשפחה. כעבור מספר חודשים הגיע טופס של הצלב האדום ובו משפטים ספורים מודפסים בשפה הגרמנית שנכתבו בשמו: “אני בסדר, נמצא בגוסטינין עם אחותי חנה ומשפחתה. מה שלום אמא וניושיה?” זה היה בערך הנוסח, ואת אותו הטופס קיבלה אמי, ושם הוא שאל: “מה קורה עם הלצ’ה?” אלה המילים האחרונות ששמענו מאבי, אבל לא שמענו משאר בני המשפחה.

מאמי ואחותי באוסטרליה הגיעו מדי פעם מכתבים, וגם עזרה כספית צנועה. לאמי היה קשה תחילה בארץ החדשה מבחינה כלכלית. ניושיה אחותי (ששינתה את שמה לננסי) התחילה ללמוד ועשתה חיל בלימודים.

וחזרה ל־1942, לפרק שבו עדיין הייתי בארץ. היו שמועות שהגרמנים כבר במדבר המערבי, מתקרבים למצרים, וכמובן גם לארץ נשקפה סכנה. אמנם גיוס המתנדבים החל ב־1940, אבל כעת הסכנה כבר היתה ממשית. הסטודיו הדרמטי שלנו התפרק. כל הבנים התגייסו לצבא הבריטי, ובעקבותיהם מספר מועט של בנות – בתיה לנצט, חנה מרון, מהחוג המתקדם יותר, אני ועוד בן מהחוג השני. אנו, הבנות, התגייסנו לA.T.S (Auxilliary Territorial Service – שירות עזר לנשים של הצבא הבריטי). תחילה היינו בצריפין (סָרָפֶנְד בלעז), בטירונות – חודש של אימונים (“שמאל ימין, קדימה צעד…”). התקבצו שם בנות מכל קצות הארץ. היינו להוטים להתנדב, אבל היו גם כאלה שהתנדבו בגלל סיבות אישיות. אני חושבת שהרוב חשבו על התרומה למאמץ המלחמתי, למרות שזה לא היה הצבא שלנו, פשוט רצו לעזור נגד הצורר האיום וגרורותיו.

במיטה על ידי בצריף הגדול ישנה עָשִירָה סָבָּן (כעת הילמן), והחברוּת בינינו נמשכת עד עצם היום הזה. כמובן שהיה בינינו נתק של שנים, בגלל סיבות אובייקטיביות, אבל בשלושים וחמש השנים האחרונות קיים קשר, ולא פעם בפגישותינו עולים זיכרונות מהימים ההם: על החיים השונים כל כך אז, על ההרפתקה, על האי־ודאות, על הסיכון והמטרה הנעלה שלמענה עזבנו את חיינו האזרחיים.

עשירה סבן, חברתי מהצבא, 1943

עם סיום הטירונות התבקשתי לבוא לשיחה לחדרה של הקצינה האחראית הבריטית. השאלה שלה היתה כמובן, “לאיזה חיל היית רוצה להצטרף? אנו זזים מחר למצרים ועלייך לבחור: פקידות, מחסנאות או חיל רפואה.” הייתי המומה. לא תיארתי לעצמי שכבר עוזבים את הארץ. המורה שלי בסטודיו הדרמטי של הבימה, השחקן הידוע צבי פרידלנד, צירף אותי ללהקה צבאית שהיתה אמורה לבדר חיילים, בינתיים בארץ. הוא עצמו גם התגייס, והנה הגיעה פקודת הממונים, הצבא, “עלייך לבחור”, וזה סוף פסוק… משהו צבט, משהו כאב – מה, אעזוב את הארץ? שוב נדידה לבלתי ידוע. וכעבור שבריר שנייה – הלוא התגייסתי למען מטרה מסוימת. הקצינה, בראותה את מבוכתי, אמרה בשמץ של לעג, “You know, we have a war over here, and we do not think about entertainment groups.” התגובה היתה ברורה ולא בדיוק נכונה, מפני שכבר היו הרבה להקות צבאיות – אנגליות – ולנו, לישראלים, עוד חזון למועד.

החברוּת עם יהודה הלכה והתהדקה. שנה קודם לכן היתה אפילו הצעת נישואים, אבל אני חשבתי שהזמן והנסיבות לא כל כך מתאימים: המלחמה, שנינו מגויסים, לא נוכל להיות קרובים. נחכה. יהודה אמר לי אז שאצלי “כנראה יותר הרציונליות והראש פועלים, ולא הלב”. לא הסכמתי איתו, כבר הייתי מאוהבת בו וחשבתי שהוא אחד האנשים היקרים והנחמדים שפגשתי בחיי, אבל המציאות מכתיבה לפעמים צרכים שחייבים להתמודד איתם, למרות הרצון הרב להגשים את מה שכל כך משתוקקים לו. אמרתי שנחכה, הלוא המלחמה לא תימשך הרבה זמן… איזו נאיביות! המלחמה הנוראה נמשכה שש שנים ארוכות־ארוכות.

בלהט הכתיבה והזיכרונות אני פוסחת מדי פעם על חלקים משמעותיים רבים, למשל: השהייה שלי בתל אביב והחיים בה אחרי עזיבתי את הקיבוץ, שלא היו סוגים בשושנים. אמנם מצאתי פינה להניח בה את ראשי, אבל לא ידעתי בדיוק כיצד אתפרנס. באותה תקופה היה קשה מאוד למצוא עבודה, בפרט כשלא היה לך מקצוע, והלוא מטרתי היתה ללמוד בסטודיו הדרמטי. כסף לא היה לי, וגם לא עזרה מאף אחד. התחלתי בכל מיני עבודות מזדמנות במפעלים למזון. כאשר השגתי עבודה בבית החרושת לשימורים עסיס נחשבתי לבת מזל. תהיה לי הכנסה קבועה! אוכל להתמסר ללימודי ביתר קלות! הלימודים התקיימו אחר הצהריים ובערבים, אחרי יום עבודה די מפרך ולא כל כך לפי רוחי ו“כישורי”.

אהבתי מאוד את הלימודים. קשה לי לתאר את ההרגשה הנפלאה שחשתי כאשר צעדתי לסטודיו שברחוב פרוג. משהו נשא אותי במין קלילות לא מוסברת, כאילו אני באה לחגוג, וההרגשה הזו מילאה את כל ישותי. כאמור, את הסטודיו ניהל צבי פרידלנד, והשיעורים היו מעניינים ביותר. הם כללו דיקציה, פיתוח קול, ריתמיקה, אטיודים ועוד. המורים היו אז מחשובי שחקני הבימה. דיקציה, למשל, לימד יהושע ברטונוב הנפלא. מוזיקה – המורה הדסה פ' מגימנסיה הרצליה, ריקוד – גרטרוד קראוס, רקדנית ומורה לריקוד ידועה מאוד באותם ימים. היינו קבוצת צעירים נלהבים, כל אחד עם חלומות ותקוות. מעלינו היתה שכבה של תלמידים שכבר היו ניצבים בהצגות תיאטרון. בהצגה “בגרות” רוב השחקנים היו מהשכבה הבוגרת, בהם בתיה לנצט וחנה מרון.

ההתלהבות שלי מהלימודים לא פגה, אבל יום בהיר אחד הודיעו, כאמור, על גיוס כל הבנים כמתנדבים לצבא הבריטי. הסטודיו התפזר, והבנות יצאו לחיים האזרחיים או הלכו לצבא, כל אחת לפי בחירתה. גורלי כבר נחרץ: “צבא, צבא, מה טובו אוהליך.” צבי, הבמאי, התחיל לארגן להקה צבאית מבני הסטודיו עם התגייסותו וצירף גם אותי. כבר היתה לנו הופעה אחת, עוד בארץ. אני שרתי שיר “פטריוטי” של אחד המלחינים הידועים, ולאחר מכן הוא הציע לי לעבוד על קטע של סטפן צווייג מ“ירמיהו”, דרמה שכתב בהשפעת מלחמת העולם הראשונה וזוועותיה. עלי הוטל לגלם את אם הנביא. התוכנית לא התגשמה, כי כעבור מספר ימים הדרמנו מצרימה.

גם יהודה עבר עם יחידתו – תחילה למדבר סיני ואחר כך למקומות שונים: מצרים, מלטה, אוסטריה, איטליה. מניתי הכול בנשימה אחת, אבל זה נמשך ארבע וחצי שנים ארוכות. אצלי זה נמשך שלוש וחצי שנים, עד שחרורי מהצבא.

 

פרק 4: ימי המלחמה, אוגוסט 1942 – ינואר 1946    🔗

משאיות מלאות בבנות A.T.S הדרימו לסיני, לקנטרה. הכיוון – קהיר. לא זכור לי כיצד המשכנו מקנטרה, כנראה ברכבת. מבעד לחלון הרכבת השתרע מדבר צהוב, צחיח. לא היה סוף לדיונות, מראה כה חדש ומיוחד עבורי. לפעמים חלפה שיירת גמלים ובדווים רכובים על דבשותיהם. לפתע התגלה נווה מדבר, ממש כמו שקראתי פעם על המזרח. הייתי מוקסמת. הנה אני חשה אפופת אקזוטיות. אבל עמדנו לראות דברים פחות מסתוריים.

הגענו לקהיר – עיר ענקית, סואנת, גועשת, צפופה להחריד בזרם עצום של בני אדם, אלפי תושבים ואלפי חיילים, מכל הגזעים והצבעים. את זה ראיתי ממרומי המשאית שישבתי בה, שהיתה אמורה לקחת אותנו למקום עבודתנו – בית החולים Fifteen Scottish General Hospital. הנסיעה לאורך רחובות העיר היתה מעניינת. היא היתה כה שונה ממה שראיתי עד אז, כי מה כבר ראיתי? מעט מאוד בפולין ובארץ ישראל. האזור שעברנו בו היה אחד האזורים המבוססים יותר, שבו גרים תושבים עשירים. אם זיכרוני לא מטעה אותי, לחלק הזה קראו גיזָה. עברנו על גשר על פני נהר הנילוס, גשר שנפתח עבור ספינות משא וטיולים מספר פעמים ביום.

בית החולים שכן על גדות הנילוס, מקום ציורי ומיוחד. היו שם בניינים מרשימים וסביבם גינות. בצד השני של הרחוב, בנהר, נעו סירות גדולות ולבנות. אלה היו מגוריהן של האחיות הבריטיות שעבדו בבית החולים. אותנו הביאו למחנה בשולי בית החולים, שטח עם צריפים ארוכים מכוסים בגגות פח שלהטו מאוד בקיץ, ובחורף לא חיממו דיים. היה שם גם צריף ששימש בית תרבות –Recreation Room, כך קראו לו האנגלים. וכמובן, היה שם גם חדר אוכל. ניקוי השירותים, ניקוי המחנה, עבודות המטבח וההגשה, כל אלו בוצעו על ידי עובדים מצרים שחורי עור ממוצא סודני. גם בעבודות הניקיון בבית החולים עסקו עובדים מקומיים. הממונות על המחנה שלנו היו קצינה ישראלית בדרגת סגן וחיילת בדרגת סרג’נט (מקבילה לסמלת בצה"ל).

הפסנתרנית פנינה זלצמן (שלישית משמאל) הגיעה להופעה בבסיס בקהיר

הסמלת הראשונה שלנו היתה אסתר הרליץ, שברבות הימים שימשה שגרירה שלנו בדנמרק וגם בתפקידים שונים בממשלות ישראל (מטעם מפלגת העבודה). הזיכרון הטוב שקושר אותי לאסתר הרליץ הוא ההמלצה החמה שלה לשלוח אותי ללמוד פיתוח קול בקונסרבטוריון בקהיר. בהיותה חברה ה“הגנה” בארץ היתה לה השפעה והיא יכלה לבקש מימון ללימודי. פעמיים בשבוע הייתי נוסעת אחרי העבודה לרחוב שמְפּוֹלִיוֹן בקהיר, ללמוד פיתוח קול אצל המורה וַרְפִייָדִיס, שהיה ממוצא יווני. נהניתי מאוד, בפרט כשהוא החמיא לי על קולי הצלול ועל המוזיקליות שלי. אסתר המליצה עלי בזכות השתייכותי ללהקה צבאית, שהיתה בשלבי התארגנות. את הלהקה ניהל השחקן והקריין אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז). אסתר גם שמעה אותי שרה במסיבות, במסגרת ערבי תרבות במחנה.

בצריף המגורים היינו יותר מעשרים בנות, מיטה על יד מיטה. מספר חודשים ישנה אביבה דיין (אחותו של משה דיין ואמו של יהונתן גפן) במיטה לידי. אביבה היתה בחורה נעימה מאוד וחברה טובה. היה בינינו קשר טוב, ואפילו החלטנו להיפגש בארץ, שאז בוודאי היינו מפליגים בזיכרונות על התקופה הקשה אך המעניינת: חיילות צעירות בקהיר, וברקע המלחמה והחזית הקרובה אלינו. אביבה לא שהתה זמן רב במחנה, והקשר נותק. אחרי שנים רבות קראתי בטורי הרכילות בארץ על מיני שמועות אודותיה. לא התייחסתי אליהן במיוחד. בשנות השישים המאוחרות, כאשר יהודה היה שותף בעסק משפחתי, הוא היה גם שותף במכונית מסחרית קטנה, הַרֵנוֹ המיתולוגית. לפעמים, בשבתות, היינו יוצאים לטיולים, שמחים שאפשר לנצל הזדמנות כה טובה גם לבקר אצל חברים שלא ראינו זמן רב. מדי פעם נסענו לידידים בקיבוץ שריד אשר בעמק יזרעאל. בדרך היינו עוברים ליד שביל המוביל לנהלל, ואני הייתי מפנה את מבטי לכיוון נהלל ואומרת באנחה, “הייתי מאוד…” ואז יוסי, מיכל וגיורא היו ממשיכים את המשפט במקהלה, “…רוצה לבקר אצל אביבה דיין־גפן.” כמובן שצחקנו, מפני שהסיפור היה חוזר על עצמו. משום מה לא מימשתי את זה אף פעם. אולי משום שחששתי מהפגישה, שמא היא לא תכיר אותי ותהיה מבוכה. בדיעבד חבל שלא ראיתיה, כי כעבור מספר שנים אביבה שמה קץ לחייה, ואת משפחתה פקד עוד אסון.

חזית בית החולים בו עבדתי, בתקופה בה איפשרו לנו ללבוש אזרחי

מכיוון שלא התנסיתי אף פעם בתחום מקצוע האחות או העזרה לאחות, המשימה לא היתה קלה. לראשונה פגשתי פצועים שהובאו אלינו היישר מהחזית. הפצועים הובאו מן המדבר המערבי, מאלעלמיין, מהאי מלטה ועוד. המפגש עבורי, וגם עבור יתר הבנות, היה טראומטי ביותר. פתאום ראינו מקרוב את הסבל והכאב – הפיזי והנפשי. לא תמיד היה אפשר לעזור. הצוות המקצועי, הרופאים והאחיות, היו מחוסנים, בגלל הניסיון והידע. וכפי שהכרתי את האנגלים בזמן עבודתי, בדרך כלל הם היו קרים ומאופקים מאוד.

החיילים, החולים והפצועים היו מכל מיני גזעים: צבע עור שונה, בליל של שפות, כאב ופחד בעיני רבים ואדישות והשלמה אצל אחרים. איזה עתיד צפוי לפָּרַפלֶג? אנו, הבנות הישראליות, הפגנו די אומץ נוכח המתרחש סביבנו, למרות שלא אכחיש, לא פעם הייתי על סף משבר, כי הייתי עדה לטרגדיות אנושיות שלא הייתי מוכנה אליהן נפשית. אמרו לנו, “תתמודדו לבד, כפי יכולתכם. יש מלחמה כעת, ואין ברירה.” יש לציין שהחולים ממוצא אנגלוסקסי היו על פי רוב מאופקים מאוד. למרות הפציעות הקשות והכאב הם היו חורקים שיניים וסובלים בשקט. התנהגותם זו גרמה לנו להעריך אותם יותר.

בית החולים F.S.G.H

בתקופת עבודתי בבית החולים שמעתי אינספור סיפורים שקשה לשכוח. נשארו לי גם מכתבים מהחולים, שבהם הביעו את תודתם על מסירותנו הרבה. אחד הסיפורים המרגשים נחרת היטב בזיכרוני. התזמורת הישראלית הגיעה להופעות בקהיר. כשטיפלתי בפצוע פָּלְמֵר (מאוסטרליה) הרהרתי בקול, “עד כמה אני משתוקקת להיות בקונצרט.” כעבור שניות הדבר פרח מזיכרוני. והנה, פתאום, לאחר יומיים או שלושה, קרא לי החולה פלמר ואמר, “רֶבֶּקָה, פתחי את המגירה ליד מיטתי. יש בתוכה משהו בשבילך.” להפתעתי הרבה מצאתי מעטפה עם שני כרטיסים להופעה של התזמורת. עמדתי מספר דקות המומה, נפעמת ונרגשת. “תודה, תודה, אבל איך השגת אותם?” והוא, במבט משועשע ושובבני, סיפר (עלי להזכיר שהיה משותק ולא זז ממיטתו), “פניתי לאחת האחיות האנגליות [נשות הקצינים שהתלוו לבעליהן בזמן שהותם בקהיר, שכמובן, היה אך טבעי שיתנדבו לעבודה בבית חולים. הן בעיקר שתו תה ועשו רושם] וביקשתי ממנה לקנות שני כרטיסים לקונצרט של הפילהרמונית. בחיוך רחב הסכימה. חשבה, כמובן, שהכרטיסים הם עבורה, לאות תודה על החיוכים שהיא מפזרת לכל עבר.” האם אפשר לשכוח מעשה שכזה? פצוע מרותק למיטתו מנסה למצוא דרך לגרום גם לך הנאה בימים הטרופים.

שמעתי סיפורים נוגעים ללב, אנושיים, שהגורל המשותף של גיבוריהם, שוכני בית החולים, טשטש את כל השוני ביניהם. כולם שיוועו רק לדבר אחד – להבריא ולהמשיך לחיות!

בעבודתי בבית החולים היתה לי גם הזדמנות נדירה להכיר אנשים מכל קצוות תבל. הם היו כה שונים זה מזה באופי ובמנטליות, שוני שבא לידי ביטוי בדברים פרוזאיים, למשל במזון. החיילים מהודו, במיוחד הסיקים, אכלו רק אורז, ואפילו בישלו לעצמם במחלקה, בפינת החדר, על פתילייה קטנה. אבל רביםרבים, מיבשות ומארצות שונות, אכלו מה שהמטבח האנגלי היה מכין. וזה לא היה כל כך טעים!

עבדתי גם בתורנויות לילה. המשימה לא היתה קלה. ארבעים עד חמישים איש במחלקה. אחות אחראית, סניטר ואני. אחריות עצומה. היה צריך להתמודד עם החלטות מסובכות שאני, כעובד לא מקצועי, לא הייתי אמורה לקבל. אבל כאשר אין דרך אחרת וחייבים לעזור, לפעמים, אינסטינקטיבית, מנסים לעזור, וכמובן, מיד מזעיקים אחות. לילה אחד שמרתי על חייל ניו זילנדי גוסס, קשובה לו מאוד ומתוחה. לפתע שמעתי לחש חרישי, Please tell my mother… וזהו…

ברור שתמונות וחוויות כאלה נחרתות עמוק־עמוק, וקשה לשכוח אותן. הן מעוררות מחשבות ותהיות, למשל: מה גורמות המלחמות במשך כל הקיום האנושי – הורגים ונהרגים.

על רקע הפירמידה בגיזה

עבדתי שנתיים בבית החולים. מכיוון שחזית המלחמה קצת התרחקה מהאזור, כבר היו זקוקים פחות לעזרה לפצועים. העבודה הפכה להיות שגרתית יותר, ומכיוון שיעדי לא היה להמשיך במקצוע האחות, החלטתי לעבור למחנה אחר – לתחום שונה. העבירו אותי למחנה לא הרחק מהפירמידות, מחנה נהגות והדרכה לנהגות ושמו מינה. היו שם בעיקר בנות ישראליות – נהגות – וצוות מדריכים והנהגה בריטיים. אני צורפתי לצוות עובדי משרדים כפקידה. התבוננתי בהשתאות בבנות הצעירות הממלאות תפקיד של נהגות, עוסקות בהובלה בשיירות ארוכות שנעו לכיוון בנגזי, טריפולי ועוד. בקושי אפשר היה לראות את ראשיהן הקטנים דרך שמשת תא הנהג של המשאיות הענקיות והמסורבלות.

על יד הספינקס, 1943

עבודתי לא היתה מעניינת. בזמני הפנוי טיילתי בסביבה והגעתי למקומות מעניינים. במצרים יש מה לראות! פעמיים הייתי בלוּקְסוֹר ובאָסוּאַן, בפעם הראשונה בתחילת שהותי בארץ הזו ובפעם השנייה כאשר יהודה הגיע מאיטליה לחופשה. עשינו אז טיול מהנה ביותר. אי אפשר לשכוח את העתיקות המרשימות ואת הפסלים העצומים – כאשר עומדים לידם אנו נראים כנמלים זעירות – ואת קברי הפרעונים שהשתמרו אלפי שנים בצורה נפלאה. בחדר קברו של פרעה החנוט, כולו זהב טהור – תוּתאנחאמון. הציורים החרוטים על הקירות השתמרו באופן שאי אפשר לתאר במילים, בוהקים בכל צבעי הקשת. כל כך הרבה שנים עברו מאז הטיול, ושוב חוזר אלי המראה הבלתי נשכח. לא פעם תהיתי מהו סודם הנשגב של המצרים הקדמונים, שכבר בזמנם הכירו את תורת השימור. בהיותי באסואן עלינו על הסכר מעל נהר הנילוס. שוב הבזק: תיירים זורקים מטבעות לתוך הנהר ונערים סודנים קופצים כדי לדלות אותם מהמעמקים (שעשוע אכזרי לטעמי). בית המלון שהתאכסנו בו היה מפואר. בתקופה ההיא לא היינו רגילים למותרות, לכן הכול נראה כמו חלום, או לפחות כמו בסרט. לפני המלחמה היו מתאכסנים במלון זה תיירים עשירים מכל פינות העולם, וכעת היו צריכים להסתפק בתיירות פנים ובאנשי צבא. סודנים בעבאיות צחורות כשלג הועסקו בכל מיני מלאכות, ובין היתר בהגשה בחדר האוכל הענקי והנוצץ – הרבה זהב ונברשות מקריסטל. כאשר ישבנו ליד השולחן, כל ה“ציוד” שעליו הפחיד אותי. לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם כל הסכו"ם והצלחות הרבות, עד כדי כך היינו רחוקים – אנו, מארץ ישראל הקטנה והצנועה – מכל הפאר והמותרות האלה. ולעומת כל העושר והפאר של המלון, בדרכנו אליו ראינו לצידי הדרך מערות שבהן שכנו בני אדם. אפילו מרחוק אפשר היה להבחין בעליבות ובעוני המשווע: אנשים בסחבות, ילדים עירומים פושטים יד לכסף וללחם. תמונות מדכאות מאוד.

נוסף על העבודה, הטיולים ולימודי הזמרה הייתי גם חברה בלהקה צבאית בניהולו של אליהו גולדנברג. העיסוק הזה גרם לי הרבה הנאה והתרגשות. הופענו לפני חיילים וחיילות בערים שונות, כמו אלכסנדריה, במחנות שונים במדבר ועוד. שרתי, דקלמתי והופעתי במערכונים. בלהקה היו אמנים בעלי כישרון שהיו לשחקנים בולטים בתיאטרון הישראלי: יוסי ידין, חנה מרון, נתן כוגן, בן יוסף, הכנר הידוע צבי צייטלין, המלחין רוברט סטרר (שני האחרונים ירדו מן הארץ עם סיום המלחמה), מרדכי זעירא הנפלא, יצחק יצחק, הזמרת המצוינת לאה סיטין, אמה של נורית גלרון, ועוד רבים וטובים שהפכו לכוכבים בארץ ובחו"ל. יום אחד זעירא כתב פזמון ושאל אם אוכל לבצעו. כמובן שהסכמתי. הצעה כה נדיבה של מלחין מפורסם ואהוב מאוד בארץ היתה מחמאה. שמו של הפזמון – “סתיו בחלוני”. שרתי אותו במסיבות, וכמובן שהוא זכה להצלחה. הוא עדיין מושר בארץ בפי זמרים מפורסמים. זעירא כתב לי אותו על כרטיסיות קטנות עם חתימתו, והן עדיין אצלי – רק שישים שנה!

בקהיר הכרתי את בני משפחת לוי, יהודים מצרים שהגיעו לשם מדרום אמריקה ומארצות ערב. בתם ליזֶט עבדה בבית החולים כמתנדבת של הצלב האדום. התיידדנו, והיא הכירה לי את משפחתה. הכרתי גם את אחותה ובעלה – מרייט ומישה גְרַטְסֶלוֹף – בני זוג נחמדים שבמרוצת הזמן הפכו לידידי ממש ועזרו לי בתקופת שהותי במצרים. הם אירחו אותי בביתם החם והתרבותי מאוד, בית פתוח שביקרו בו עיתונאים ואנשי רוח. מישה הועסק בעיתון צרפתי, “ז’ורנל דה אַגֶ’פְּט”, כצייר קריקטורות. יש לי עדיין שני ספרוני קריקטורות שלו, מתפוררים וצהובים – אותות הזמן – שמתוארות בהם דמויות של אנשי צבא מארצות שונות מול בני המקום. לדעתי הם מוצלחים ומשקפים היטב את רוח התקופה. הורי מרייט וליזט גרו ברובע הֶליוֹפּוֹליס, רובע מודרני עם בניינים בסגנון מערבי.

פעם הוזמנתי למשפחת לוי לארוחת צהריים. מימי לא אכלתי דברים כה מיוחדים וטעימים – צבעים וגיוון לא רגיל. השולחן היה ערוך בכלים יפים, בקערות עם מיני סלטים, וכמובן, המאכל הדומיננטי היה אורז. סביבנו נעו חרישית עובדי המטבח, “המלצרים”, בבגדים שסנוורו את עיני בלובנם הבוהק. משפחת לוי היתה מהמשפחות האמידות בקרב יהודי קהיר. היא חלשה על עסקים רבים. בטיולי עם ליזט בחוצות העיר הגענו גם לשוק מוסקי – שוק עצום, מן הגדולים בשוקי ארצות ערב. הוא השתרע על פני אלפי מטרים, כולו מכוסה בגג. ליזט הובילה אותי לרחוב שבו היו חנויות הטקסטיל של המשפחה.

בעיקר אני חבה חוב גדול למרייט, כי בלי עזרתה לא הייתי יכולה לחזור מאוסטרליה לארץ ישראל, אבל זה כבר שייך לחלק אחר בסיפור חיי – על נסיעתי לאוסטרליה כדי לפגוש את אמי ואחותי אחרי פרידה ארוכה של כמעט אחת־עשרה שנה.

אחרי העבודה לא היה לנו משעמם, בעיקר בזכות אנשי צבא, ישראלים ויהודים, חיילים ממועדון ציוני שיהודי קהיר הקימו לכבודנו ולכבוד חולים מבריאים מבית החולים, שהזמינו אותנו להתלוות אליהם לבילוי קצר, לא מחייב. בקהיר היו אז הרבה בתי קפה. אחד מבתי הקפה היה הגְרוֹפִי המפורסם. לא פעם קראתי על בית הקפה הזה בספרות על מלחמת העולם השנייה. בעיני הוא היה אז שיא הפאר והמערביות: מעדנים שטרם ראיתי ואכלתי, וגלידות, איזה גלידות! הטעם עוד נשאר. כאשר העניקו לבנות ה־A.T.S – שהיה חיל חשוב מאוד ותרם רבות למאמץ המלחמתי – את אות אפריקן סטאר העירו החיילים הישראלים בשמץ של לעג ולא מעט שוביניזם, “למעשה הוענק לכן גרופי סטאר, רוב הזמן ביליתן בגרופי.”

בקהיר ובסביבתה היו גנים רבים שקשה לתאר את יופיים. בכלל, במקומות היוקרתיים היתה אדריכלות הנוף מפותחת ביותר: דשאים ירוקים, רחבים, צמחייה עשירה ונדירה ביופייה, וכל זה, כנראה, באשמתו של נהר הנילוס הפורה. ולעומת עושרו של הטבע והעושר והפאר של רבעים מסוימים בעיר, מיליוני בני אדם חיו בדלות ובעוני מחפירים. לא ממש ביקרתי במקומות האלה, מפני שאסרו עלינו להגיע לשם – הם “out of bounds”, אמרו לנו. מאלה שכן היו שם שמענו סיפורים מסמרי שיער על “עיר המתים” המפורסמת – על בני אדם שחיים בתוך כוכים של קברים, ממש בבתי קברות. ברחובות העיר אפשר היה לראות המונים חסרי גפיים ועוד מומים ממומים שונים ונוראים, קבצנים מתגוללים על המדרכות, עטופים בסחבות, מושיטים יד לנדבה, אוטובוסים עמוסים לעייפה, צפיפות לא ניתנת לתיאור, וכמובן, שום משמעת בכל הנוגע לחוקי התנועה. לא היו כלל חוקי תנועה! כולם התנהלו כרצונם. חוקי המזרח…

מחנה מינה שכן באזור הפירמידות, אחד מפלאי עולם של ההיסטוריה האנושית. ביקרתי שם גם עם יהודה. יש לי צילומים שלי על רקע פסלו הענק של הספינקס. באותו הזמן התחיל סנטרו של הענק הזה להתפורר ושקי חול ופיגומים תמכו בו. ייתכן שכבר שיפצו אותו. איני יודעת, מפני שמאז ינואר 1946 לא חזרתי למצרים, והסיבה, לצערי וכאבי הרב: יוסי האהוב והיקר שלנו נפל בהיותו מפקד מעוז על גדות תעלת סואץ במלחמת ההתשה ב־1969.

הנושא הכאוב ביותר בשירותי בצבא בשנים 1942–1945 היה המאורעות באירופה. תחילה לא ידענו הרבה, אבל השמועות החלו להגיע. היה קשה להאמין. גם המנהיגים בארץ לא בדיוק ידעו, או לא סיפרו. רק כאשר הגיעו ראשוני הניצולים ממחנות ההשמדה, מהתופת הנורא, הסתננו גם אלינו סיפורי הזוועה על השמדת מיליוני יהודים. או אז הבנו. הניצולים מאשימים שבארץ חיו בשאננות ולא התערבו. איני יודעת, קטונתי מלדעת ולהבין. רק דבר אחד היה ברור לי – שאבי היקר ומשפחתו וכל משפחת אמי, כולם נספו, חוץ מאמי ואחותי ניושיה, שהיגרו לאוסטרליה ב־1938.

זכור לי שיום אחד, יום בהיר שטוף שמש, ישבתי על מיטתי בצריף המגורים שלנו בצבא ושמעתי את האמת על המתרחש באירופה, אמת מעורפלת ובכל זאת כה אמיתית. פתאום עטה הכול עלטה. איזו מציאות מרה! איזה חושך! רציתי להדוף את המחשבות, אולי בכל זאת מישהו ניצל? לי זה התחוור רק אז, ומה יכולנו בעצם לעשות? הנחמה היחידה היתה: אנו עוזרות במאמץ המלחמתי במשהו, אמנם מזערי, אבל בכל זאת, אנו משתתפות במלחמה נגד גרמניה, המפלצת הנאצית. היו ניסיונות רבים לחפש קרובים בזמן המלחמה ואחריה. היו בני מזל שמצאו. אני לא.

כל זמן שהותי במצרים התכתבתי עם יהודה, תחילה על נושאים שונים, אחר כך על געגועים ונושאים אישיים יותר. כן, אהבנו. זה לא הפריע לי להכיר עוד רבים, כמובן, מכרים, ידידים, ופה ושם מחזרים אפלטוניים, אבל כמו שמתארים בשפה רומנטית, הלב נשאר רחוק מעבר לים – אצל יהודה שלי, האחד והיחיד! יהודה נדד עם יחידתו, יחידת תובלה, למקומות שונים: מדבר סיני, מלטה, איטליה, אוסטריה. עדיין שמורה אצלי חבילה נכבדה של מכתביו ומכתבי, רובם בפולנית. לקראת סיום שירותי הצבאי, במחנה מינה, קיבל יהודה חופשה, חופשת חתונה, כפי שהוא הסביר לממונים, בהמלצתו החמה של חברו עוד מימי הגימנסיה בוולוצלווק, הרב אורבך, רב של יחידות ישראליות שהיו מסונפות לצבא הבריטי. ברבות הימים היה הרב לפרופ' ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית בירושלים וגם מועמד לתפקיד נשיא המדינה. בסוף קיץ 1945 הגיע יהודה כולו קורן ומאושר. “אנחנו מתחתנים,” הוא הכריז, “קיבלתי אישור.” “ניאלץ להמתין קצת,” אמרתי, “משום שהתקבלו ניירות המאשרים את כניסתי לאוסטרליה, וסוף־סוף אוכל להיפגש עם אמי ואחותי אחרי פרידה כה ארוכה ורבת תלאות.” למרות האכזבה, בילינו חופשה נעימה. נסענו למצרים עילית. היה נהדר. כמובן, הבטחתי לחזור לארץ כעבור שנה, אם לא יחליט בינתיים להצטרף אלי שם – “רק לזמן מועט,” הדגשתי – אבל זה כבר היה תלוי בו, כי אני הלוא אהבתי מאוד וידעתי שאלך אחריו תמיד! הוא הסכים, בלית ברירה.

וזה הסיפור המוזר והמעניין על ניסיונותי להשיג אשרת כניסה לאוסטרליה. ברחוב שבו היה הקונסרבטוריון שבו למדתי פיתוח קול היו גם משרדים של הצלב האדום האוסטרלי. בעוברי ליד דירת המרתף הגדולה של המשרד צץ במוחי לפתע רעיון, קצת לא מתקבל על הדעת ובכל זאת די “גאוני”. החלטתי לשאול אם במקרה הם יכולים לעזור לי להשיג אשרת כניסה לאוסטרליה (הזמן – תום המלחמה). כמובן, סיפרתי קצת על אודות אמי ואחותי, שהיגרו מפולין לאוסטרליה ב־1938, ועל אודות אבי, שנשאר בפולין עד שאפשר יהיה להוציאו. הוספתי שבינתיים פרצה המלחמה ואבי נספה, ושלא ראיתי את אמי ואחותי כמעט אחת־עשרה שנה ומאוד הייתי רוצה לפגוש אותן ולחיות איתן. פקידי המשרד הקשיבו לדברי ואמרו לי שישתדלו לברר פרטים באוסטרליה ושלא יהיו לי ציפיות רבות, כי הדבר מסובך ודורש מאמץ רב: המלחמה אך הסתיימה, ואין עוד אוניות נוסעים, רק אוניות מלחמה, שמעבירות חיילים בחזרה לארצות מוצאם או שבויים שזה עתה השתחררו מהשבי הגרמני. יצאתי מהמשרד מעודדת, למרות שלא שמעתי כל הבטחה ממשית, והדבר התחיל להתגלגל, התחיל לקרום עור וגידים. איכשהו, בליבי הופיעו ניצני תקווה. הנה התהליך מתחיל, צריך פשוט הרבה סבלנות ולהאמין שזה יֵצא לפועל, שזה יצליח! היתה זו למעשה העזה, וגם קצת חוצפה. חיילת קטנה, סתם טוראית, באה עם בקשה לא שגרתית, ועוד באיזו מציאות! סוף המלחמה, מיליוני בני אדם מחפשים את דרכם הביתה, והנה גם אני מנסה את מזלי. אולי בכל זאת… הייתי בקשר עם אמי, והיא כתבה לי שאם יעלה בידי להשיג את האשרה ומקום באונייה, היא תממן את כרטיס הנסיעה. ובאמת, כעבור חצי שנה התקבלה הודעה שעלי להתייצב בפני פקידי המשרד של הצלב האדום בקהיר לקבלת אשרת הכניסה הנכספת.

ובינתיים המשכתי בשגרת חיי – עבודה במחנה הנהגות ולימודי שירה. המורה הכין אותי ותלמידות אחרות להופעה עם סיום שנת הלימודים. היה עלינו להשמיע את אשר למדנו בפני קהל מוזמנים (קרובי משפחה, מורים בתחום המוזיקה), והאמת, לא התחשק לי בכלל להופיע. הרגשתי שאני לא מספיק מאומנת ומוכנה וביקשתי שיוותר לי. הוא, לעומת זה, הפציר בי ואמר שיש לי קול מאוד יפה ושאין לי מה לחשוש. בסופו של דבר הצלחתי להתחמק, כי בדיוק ביום ההופעה עזבתי את מצרים בדרכי לאוסטרליה. כולם במחנה מינה היו שותפים לשמחתי הרבה לקראת הפלגתי. הנה אני נוסעת להיפגש עם אמי ועם ננסי. שמה של האונייה שהייתי אמורה להפליג בה היה רָנְגִיטִיקִי. אפילו הממונות הבריטיות של המחנה, הקצינה הראשית מֶקֶנְזי והרס"רית ווִילִיאמס – היו שותפות להתרגשותי. וכמו כל החיילים, בתום המלחמה והשחרור מהצבא, קיבלתי ציון הערכה על תקופת השירות – Excellent. הנה אני מתרברבת. לא הצלחתי לעלות בסולם הדרגות, גם לא הייתי מעוניינת, אז לפחות הציון מצוין – גם זה משהו.

ביום חורפי ובהיר בינואר 1946, במונית, עם מטען מועט, יצאתי לדרך. קודם לעיר פורט סעיד, ומשם בסירה קטנה לאונייה שהמתינה במימי תעלת סואץ – אוניית מלחמה שהפכו אותה לאונייה אזרחית ושהחזירה חיילים ששוחררו מהשבי הגרמני וחיילים שהיו מוצבים באירופה. אז שלום לתקופה, שלום לימים סוערים. מתחיל פרק חדש בחיי.

 

פרק 5: ההפלגה לאוסטרליה    🔗

בעיר פורט סעיד ירדתי לסירה קטנה שהביאה אותי ללב תעלת סואץ, לאונייה רנגיטיקי, שהיתה אמורה לקחת אותי הרחק ליבשת אחרת – לאוסטרליה, לפגישה הנכספת עם אמי ואחותי שכה ציפיתי לה.

האונייה היתה ענקית. גם הציבור שאכלס אותה היה עצום – רובם חיילים אוסטרלים וניו זילנדים, וכשמונה מאות נשים מארצות אירופה, בעיקר מאנגליה, מגרמניה ומאוסטריה, כלות של חיילים שהיו מוצבים בזמן המלחמה באירופה או שהשתחררו מהשבי וביקשו להביאן לארצם ולביתם. ההמולה היתה רבה. כולם קרנו מאושר, שמחים לקראת הבאות. סוף־סוף נגמרה המלחמה. הנה מחכה להם העתיד נטול האימה והסיוט: ההפצצות בלונדון, הקרבות האכזריים בכל החזיתות, מיליוני הקורבנות, אינספור הנכים. כל אחד נשא עימו את מטען זיכרונותיו.

עבורי היו הנסיעה, הסביבה וההתרחשות שלב חדש בחיים, מפגש מסקרן עם אנשים. בקבינה (תא מגורים רחב ידיים) היינו בערך שתים־עשרה נשים. ידעתי שהנסיעה אמורה להימשך שלושה וחצי שבועות ושעלינו להסתדר בינינו עד כמה שאפשר. למרות צפיפות המיטות, מיטה מעל מיטה, בליל השפות, שהשלטת היתה, כמובן, האנגלית, וההתרוצצות הרבה של האנשים בשלושת סיפוניה, כולם היו עליזים ומאושרים – הלוא מחכים ל“חופשה” ללא דאגה! והשמחה דבקה גם בי. הייתי מלאת ציפיות – אמנם לא כל כך ברורות, ובכל זאת משמחות מאוד.

לאט־לאט עזבנו את התעלה, את מפרץ סואץ וים סוף, וכעבור יומיים (את התאריכים אני לא זוכרת) התקרבנו למפרץ עדן. עגנו ליד העיר עדן. שם עמדנו יומיים והורשינו לרדת ולבקר בפאתי העיר. דרך חולית. חול ועוד חול. שקעתי בו עד שהגעתי לרחובות הצרים עם החנויות, בעיקר זהב, תכשיטים ומוצרי עור. החנות הראשונה שנקלעתי אליה היתה בבעלות צורף יהודיתימני. השמחה היתה גדולה כאשר התברר לו שאני באה מארץ ישראל. הוא התחיל לדבר אתי עברית, נגע בכתפי ומלמל משהו. הסתבר שזו היתה ברכה. במבטו נצנץ כעין געגוע. געגועים לארץ. גם התרגשותי היתה רבה. הנה בארץ רחוקה, שעל קיומה ידעתי מעט (אולי משיעורי גיאוגרפיה), אני פוגשת יהודי ויכולה גם לנהל שיחה לבבית בעברית. המשכתי לשוטט בסמטאות העיר ופגשתי עוד יהודים. הם היו די מופתעים, כי לא הגיעו לארצם תיירים רבים, להוציא אנשי צבא, מלחים שהיו יורדים לבילוי קצר. לכן הייתי אני – ועוד מארץ ישראל – הפתעה גדולה עבורם. הם התעניינו בנעשה בארץ וסיפרו על קרוביהם שנסעו לפני שנים רבות לארץ הנכספת – לירושלים!

לאחר יומיים של המתנת האונייה בנמל והטיולים הקצרים באזור המשכנו למימי האוקיינוס ההודי. גיחה קצרה לעיר נמל ענקית במערב הודו – בומביי. שם לא התעכבנו הרבה, רק יומיים. קשה לי לתאר את זה כעת, כי שוב הכול לוט בערפל: מיליוני בני אדם, חום בלתי נסבל ולחות מעיקה. אם היינו מתעכבים יותר, היה מה לספר! אחר כך יצאנו למרחבים האינסופיים של האוקיינוס, לפעמים רגוע ולפעמים סוער. לעתים עמדתי ליד מעקה האונייה ושלחתי מבט למרחקים. כנראה לא נראה יבשה עוד ימים רבים, חשבתי. מים ועוד מים. כאשר הם היו שקטים ירדה עלי שלווה מיוחדת. חשבתי על כל התהפוכות, על כל מה שעבר עלי בחיי הקצרים. אני רק בת עשרים וארבע, צעירה, אבל בעלת ניסיון רב בחוויות החיים…

כאשר עמדתי כך, מהורהרת, נעמדו על ידי שני אנשי צבא הולנדים, קצינים שהפליגו לאוסטרליה או לאחת ממושבות ארצם. התחלנו בשיחה ערה, כל אחד וסיפורו. כעבור מספר שעות כבר היינו מכרים ותיקים. הסיפור על ארץ ישראל סִקרן אותם מאוד. הם נשמעו אוהדים לבעיותינו – הלוא הולנד הצטיירה בעינינו כמגינת העם היהודי בתקופת המלחמה, השתדלה להסתיר את יהודיה מפני החיה הנאצית (כולנו שמענו את סיפורה של אנה פרנק). כעת, כעבור יותר מיובל, מתגלות עובדות חדשות. לא הכול היה שפיר כפי שחשבו. היו גם הולנדים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. אז, בכל אופן, ההיכרות עם הקצינים ההולנדים עזרה מאוד להעביר את הזמן בנסיעה הארוכה. והיו עוד נוסעים שהצטרפו אלינו.

רוב הזמן האנשים בילו על שלושת סיפוני האונייה. הממונים דאגו לבידור. היתה שם גם בריכת שחייה, והם ארגנו מסיבות תחפושות, ובכלל, השתדלו מאוד, כלשונם, “To have a good time”. ואכן, כך היה.

הסערות בים, לעומת זאת, היו מפחידות – הטלטול החזק, החפצים הזזים ממקומם, ואנו, כשיכורים, מחפשים פינות בטוחות. בחדר האוכל ישבנו שתים־עשרה נשים לארוחות סביב שולחן רחב ידיים, עגול. באחד הימים, כאשר התקרבנו לקו המשווה, מישהי העירה בבדיחות הדעת שהלילה נרגיש קפיצה בעוברינו את קו הרוחב. אחת הנשים התייחסה לדבריה ברצינות רבה, ולמחרת היום, כשישבנו לארוחת הבוקר, אמרה, “לא ישנתי כמעט כל הלילה, חיכיתי לקפיצה, חששתי, ולא הרגשתי שום דבר.” חייכנו.

כעבור כשנים־עשר יום התקרבנו לקולומבו שבציילון (סרי לנקה של ימינו). גם שם הורשינו לרדת ולתור את העיר הגדולה והיפה – בניינים מעניינים מעוטרים בסגנון מעורב, אדריכלות הודית. הלכנו לדוכנים בכיכרות, לחפש מזכרות, בעיקר פילים מעץ שחור קשיח בעלי חדק משנהב אמיתי. היו שם חפצים שונים ומשונים ודוכני פרי צבעוני ועסיסי, חגיגה לעיניים. תושבי העיר, שערם שחור וגון עורם מעט כהה. הבנות יפהפיות, עם נקודה אדומה על המצח, עטופות בסארי צבעוני משגע ביופיו. האונייה עגנה שם כשלושה ימים. טיילנו, ישבנו בבתי קפה, ספגנו מעט מאווירת יבשת אסיה המעניינת והמסתורית (בפרט לגבי, שלא הכרתיה ולא הרבה ידעתי עליה).

המשכנו בהפלגה עוד ימים רבים במימי האוקיינוס האינסופי. באופק לא ראינו שום יבשה. נראה שעברנו בדרכנו נמלים שונים, אך לא התקרבנו אליהם. בדרך היו ודאי גם איים שלא ראינו. והנה התקרבנו לאוקיינוס השקט. האמת, אני לא כל כך זוכרת, או שפשוט לא ידעתי, מאיזה כיוון הגענו לנמל מלבורן, מהצד המערבי של אוסטרליה או מהצד המזרחי. העיקר שסוף־סוף הגענו.

לחברי הקצינים ההולנדיים סיפרתי שאמי כתבה לי ותיארה איך אוכל לזהותה כאשר נגיע לנמל. היא תחבוש כובע שחור מעוטר בסרט לבן. על הרציף יהיו בוודאי אנשים רבים, והכובע שלה יהיה הסימן. קשה לי לתאר מה עבר עלי באותם רגעים, כשידעתי שכעבור מספר שעות אראה את אמא שלי ואת אחותי ניושיה, אחרי פרידה כל כך ארוכה! האונייה התקרבה באיטיות לנמל. כולם הצטופפו ליד המעקה. על ידי עמדו שני ההולנדים, מנסים לעזור לי לזהות את אמי ואחותי. על הרציף נאסף קהל רב. והנה ראיתי קבוצה גדולה וביניהם הבחנתי באמי בכובע השחור עם הסרט הלבן. כן, זאת אמי! לא קל היה לזהות מהסיפון הגבוה של האונייה הענקית, אך באותה שנייה שמעתי קריאות נלהבות של ידידי ההולנדים המצביעים לאותו כיוון: “There, there is your mother.” איזו התרגשות! גם הם הבחינו בכובע… נפנופי ידיים, קריאות נרגשות (לא להאמין, שמעתי בפירוש את שמי – הלצ’ה, הלצ’ה). כעת הגיע רגע הבכי. אוף, כמה בכיתי!

ירדתי מהאונייה ישר אל זרועות אמי, אחותי והמון קרובים, מכרי אמי, וסתם סקרנים. למעשה, אני הייתי בין הסנוניות הראשונות היהודיות שהגיעו למלבורן מעבר לים לאחר המלחמה. בקהל היו גם עיתונאים (אחת מבנות דודי כנראה הזמינה אותם כדי שזה יופיע בעיתון – “האירועים החשובים שהתרחשו אתמול”), ובאמת, למחרת היום הופיעה ידיעה קטנה תחת הכותרת Social & Personal:

It was a very moving occasion for the Schwerin family yesterday, when they reunited aboard the Rangitiki for the first time in ten years. Miss Helen (Riva) Schwerin met her mother & sister and many of her cousins and other relatives on arrival. During the war she joined the A.T.S and worked in a Scottish hospital in Cairo. She has now come to live with her mother and sister in Australia.

בת דודי ונדה אהבה מאוד את הקשר עם התקשורת, וחשבה שזה מאורע מספיק חשוב שיפרסמו אותו בעיתון.

מה אומר ומה אספר? קשה לי לתאר את הרגשתי – בפרט בגלל הריחוק של שנים כה רבות. עזבתי אותם ילדה, נערה, והנה אני בוגרת, בת עשרים וארבע, וכל כך הרבה עבר עלינו, על העולם ועל האנושות כולה. ואבי היקר איננו, וגם כמעט כל משפחתנו הענפה נספתה. התחבקנו, הסתכלנו אחת בשנייה כאילו היה זה חלום. זו באמת מציאות? אחותי ניושיה, נערה יפהפייה בת שבע־עשרה, חיננית וגבוהה (גבוהה ממני). גם אמי השתנתה – לא עוד האמא שזכורה לי מהיותי בבית, אבל עדיין יפה, למרות ששיבה זרקה בשערה (מה הפלא, גם חייה לא היו סוגים בשושנים). קשה היה לנו לדבר. אני חושבת ששתקנו. הקרובים והמכרים הרבים, שלא הכרתים אלא רק מסיפורים, סובבו אותי ושאלו אינספור שאלות. הם היו די מבודדים בשנות המלחמה, לכן היו צמאים לדעת מה קורה שם מעבר לאוקיינוסים. ואני, שלא היו לי מהלכים בסדרי העולם, בפרט בגלל התוהו ובוהו ששרר, יכולתי רק לספר מה קרה בסביבתי הקרובה ביותר. אולי גם זה היה חומר רב ומעניין באוזניהם.

בפרק הבא אתאר את השנה הטובה והמאושרת עם אמי ואחותי באוסטרליה, נטולת דאגות, סופגת אווירה של רוגע ושוני שכל כך הייתי זקוקה להם.

 

פרק 6: שנה עם אמי ואחותי במלבורן – אוסטרליה. 1946    🔗

עם אמי ואחותי ננסי (נחמה)

הנסיעה מהנמל במכונית של אחד מקרובי ערכה כשעה. מלבורן היא עיר גדולה מאוד, המשתרעת על שטח עצום, לא צפופת אוכלוסין אז. היו בה פרברים, רבים ובמרכז העיר הרובע המסחרי, הcity. הפרבר שאמי גרה בו, נקרא: Elwood, 8 Pozieres Av. בתים חד קומתיים טבולים בירק וגינות פרחים. כל כך שונה מהמראות שהייתי רגילה להם. אמי גרה בבית דו קומתי. כאשר נפתחה הדלת ונכנסנו פנימה, נעצרה נשימתי, מוקסמת מהמראה של אור, שפע של אגרטלים מלאי פרחים ריחניים. צבע וחום של בית – בית אמיתי, בית שכל כך היה חסר לי שנים כה רבות! בכיתי, כולם בכו. כעת, בגילי המופלג, בפרספקטיבה של זמן, התיאור נראה רגשני, דרמטי – אבל כך זה היה.

מכרי ההולנדים מהאונייה הוזמנו על ידי אמי לבוא גם הם אל ביתנו, והם נענו להזמנה. אורחים רבים, קרובים ומכרים מילאו את החדרים, שמחה והמולה, כולם רצו לדעת, מה קורה שם, מעבר לים. השתדלתי לספר, אבל בעיקר רציתי להישאר לבדי עם אמי ואחותי, ולנו הלוא היה כה הרבה לספר…

ובאמת כאשר נשארנו לבד, דיברנו וסיפרנו ארוכות לתוך הלילה, הלילה הראשון שלי על אדמת אוסטרליה. את ניושה עזבתי בפולין בהיותה בת שבע והנה היא עלמה בת שבע־עשרה, עומדת לסיים את התיכון, מתכוננת לבגרות, מצטיינת בלימודיה, והשפה האנגלית אשר בפיה – ממש “אוקספורדית”. אמי, מאז הגעתה לאוסטרליה המשיכה בתפירת מחוכים לפרנסתה (מקצוע שרכשה שנים ספורות לפני עזיבתה את פולין). לאוסטרליה ניתן היה להגר רק כאשר אתה בעל מקצוע ומישהו שולח לך דרישה – Permit. אכן מקצוע היה לה ואת הדרישה שלח אחיה, הדוד פאול בְּרַם, אשר חייב היה גם לתת ערבות של 50 סטרלינג ב־1938. מייד עם ירידתה מהאונייה, הושיט את ידו ותבע את החוב. מחזה מביך, הלוא יכול היה להמתין עד הגיענו הביתה – אלה היו קרובי אמי… לא שהיו חלילה עניים מרודים, באותן שנים כולם כבר היו מבוססים, בעלי בתים יפים. אותו הדוד היה אפילו סוחר עשיר, בבעלותו חנות תכשיטים גדולה באחד מרחובותיה של הCity. ועוד סיפור לא כל כך מחמיא הקשור באותו דוד. בשנת 1938 היתה אפשרות להביא לאוסטרליה קרובי משפחה. כפי שכבר סיפרתי: לאמי ולאחותי האיר המזל והצליחו לעזוב את פולין בזמן וכך ניצלו מהתופת, אבל היו לנו עוד קרובים רבים שם באירופה, שמצבם הלך והתדרדר מרגע לרגע. יהודים התחילו להרגיש בפחד וחרדה לגבי עתידם ועצם קיומם. בני דודי הצעירים, כל מאוויים היה להגר, לברוח משם, כנראה בליבם כבר חשו בסכנה המתקרבת. אחת מאותן בנות, בת דודתי איטקה, בחורה מקסימה, בת גילי, כתבה מכתב מרגש לאותו דוד. ממש התחננה שיוציא אותה מפולין. היא הסבירה שהיא לא תהיה למעמסה, לא עליו ולא על אף אחד אחר, מפני שלמדה מקצוע והיא מוכנה לעבוד קשה ולהחזיר כל ההוצאות הכרוכות בנסיעתה, כולל הערבות הכספית. הדוד לא נענה לבקשותיה ונימוקיו התמוהים עימו.

איטקה וכל שאר בני המשפחה המורחבת כולם נספו בשואה. מכתבה האחרון נמצא אצלי. גיליתי אותו בין חפציה ומכתביה של אמי המנוחה, ששמרה אותו איתה כל השנים. זכור לי המשפט המזעזע הזועק מבין השורות במכתבה של איטקה, “דודי היקר אני מתחננת”!…

חיי במלבורן עברו עלי בדרך כלל בצורה נעימה ומעניינת. השהות במחיצת אמי ואחותי בראש ובראשונה, גרמו להרגשה נהדרת. פגישות עם בני משפחה, מכרים של אמי, וגם עוררתי התעניינות וסקרנות בקהילת יהודי העיר. כולם רצו לדעת על הנעשה בארץ, אולי יש לי בכל זאת משהו לספר מה קרה שם," מעבר להרי החושך". באחד הימים הגיע אלי עיתונאי של המקומון בשפת היידיש, ערך איתי ראיון שלמחרת היום הופיע מעל דפי העיתון. וזו בערך לשונו (בתרגום חופשי מיידיש):

קשה להאמין. כל הסיפור המדהים והמנופח הזה נכתב על ידי העיתונאי “הקטן” (כפי שאריק אינשטיין כינה אותם) אני בסך הכול תימצתי במשפטים ספורים את הקורות איתי בעוד הוא עשה מזה רשימה מוגזמת ולא אמינה ויהודי מלבורן קראו “בהתפעלות על ההרפתקאות של הגיבורה הקטנה”. מילא, שיהיה – הדורות הבאים ייהנו מהסיפורים, אפילו שיש בהם שמץ של הגזמה.

בעקבות הפרסום, התחילו לזרום הזמנות לאירועים שונים, הקשורים בתנועות ציוניות. “ויצ”ו", הארגון הציוני של מחוז ויקטוריה, ולאחר זמן מה גם הזמנה להשתתף בהצגה: “אדמה זאת” מאת אהרון אשמן, בתרגום ליידיש “Unser Erd”.

באחד הימים צירפו אותי למשלחת שנסעה לחווה (כפר, עיירה}מרוחקת כ200 מייל ממלבורן, להשתתף באספת הסברה של התנועה הציונית. בעיירה Shepperton גרו כ־50 משפחות יהודיות, רובן היגרו מהארץ בשנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים.

היו להם משקים והם עסקו בחקלאות. הפגישה איתם היתה נרגשת ביותר. בעיניים דומעות סיפרו על הגעגועים לארץ, לקרובים שהשאירו מאחוריהם, רובם היו מצפת. חשבתי אז, כמה מוזרות דרכי אנוש. הם היגרו מהארץ לפינה נידחת, לעיירה שכוחת אל, העיקר להגיע ל“ארץ זבת חלב ודבש אשר ביבשת אוסטרליה”. למיטב זכרוני, הבתים שביקרתי בהם היו בתי עץ די עלובים – אבל נכון, בסלון עמד במלוא תפארתו – מקרר חשמלי!

התבקשתי לספר על הארץ, לדקלם ולשיר בעברית. הם התמוגגו, הצטרפו לשירה, נאנחו ואמרו שפעם ודאי יחזרו ארצה, אבל לעת עתה, אי אפשר עוד לעזוב את “סיר הבשר” (פרשנות שלי). היו ביניהם מתנועת “חובבי ציון”. באחת הפגישות, הסביר לי איש מבוגר: “אני הייתי נוסע לפלסטיין, אבל איך אוכל לעזוב את ילדי ונכדי שנולדו פה, ולצערי המולדת שלהם היא כעת אוסטרליה.” כרגיל, איש איש ונימוקיו. במשך מאות רבות יהודים בגלות התבוללו או מצאו נימוקים ותירוצים שונים לא לעלות לארץ, ולא שיערו לעצמם עד כמה טעו. בעקבות הנסיעה והשתתפותי במשלחת לשפרטון קיבלתי מכתב תודה מארגון “ויצ”ו". הנה המכתב:

Dear Miss Shwerin,

May I, on behalf of my Organization and my own behalf, thank you most sincerely for your kindness in joining our WIZO party to Shepparton on Sunday last. Knowing that you have Zionizm deep at heart, we feel there is no need to stress at great length how much we appreciate your assisting us in our endeavours to bring the cause nearer to our remote WIZO members in Shepparton. You have, no doubt, derived great satisfaction from the knowledge that you given much pleasure to our friends in Shepparton, and warmly appreciate your fine gesture. Wishing you a safe return journey to Palestine and all the happiness for your future,

I remain

With Zion’s greetings,

Marjore Sanlwick

President.

ועוד שני מכתבי תודה שכדאי להזכיר בסיפורי, כך שאוכל קצת “להתרברב” (לפחות זה, למען אלה שיקראו פעם, שאם לא כן – זה יאבד בתהום הנשייה.)

Dear Miss Schwerin,

I have much pleasure on behalf of the State Zionist Council of Victoria, to convey to you our thanks and appreciation for your magnificent recitals given in Hebrew at the Manifestation of Melbourne Jewry which was held on Monday 25th, at the Assembly Hall.

The public, as we, showed their appreciation by the warm applause you got from them, and I hope we will have many opportunities to hear you, wishing all the best, I remain,

With Zion’s greetings,

Yours sincerely,

A. Salomon.

23rd July, 1946

Dear Miss Schweryn,

It gives me much pleasure to convey to you again, on behalf of the Executive of the State Zionist Council of Victoria, our sincere thanks for your kind participation in our HerzelBialik Memorial Evening, last Sunday night.

The two recitations of the poems of Ch. N. Bialik performed by you so talentfuly, made a great impression on the large audience.

Looking forward to further cooperation

I remain

With best wishes,

And Zion’s greetings

A. Salomon.

בהצגה “האדמה הזאת” בתפקיד “יהודית”

סיפרתי גם שהציעו לי להשתתף בהצגה בבימויו של י. וייסליץ. חששתי מאוד, כי המחזה תורגם מעברית ליידיש. אני אומנם הבנתי את השפה, אבל לא ידעתי לדבר. הרגיעו אותי, שלא תהיה לי בעיה ללמוד את התפקיד. ואכן כך היה. גילמתי את יהודית הצעירה שיחד עם אהובה דניאל עובדים קשה בביצות חדרה השורצות יתושי קדחת קטלניים. בארץ, בהצגה “האדמה הזאת” בתיאטרון “הבימה” השחקנית שושנה דואר גילמה את אותו התפקיד. ההצגה היתה הצלחה כבירה. נתנו חמש הופעות. יהודי מלבורן באו בהמוניהם, נהנו מאוד והביקורות היו מחמיאות ביותר. הנה קטע מהעיתון ביידיש, אני אתמצת רק מה שכתבו עלי, על הדמות שאני גילמתי:

סופו של סיפור המחזה הוא טרגי, כמעט כל החלוצים מתים ממחלת הקדחת בביצות חדרה וביניהם גם זוג הנאהבים – יהודית ודניאל. את הריקוד “ושאבתם מים בששון” הדריכה רות ברגנר (אחותו של הצייר הישראלי המפורסם יוסל ברגנר, שגם הוא התגורר פרק זמן באוסטרליה).

בתקופת החזרות התיידדתי עם רות והיא צירפה אותי לחבורה מאוד מעניינת, של חוג הצעירים ה“בוהמיניים” בעיר. ציירים, סופרים ועוד, בהם הסופר יוסל בירשטיין שגם הוא חי בארץ עד לפטירתו לפני שנים אחדות. יהודים ולא יהודים. שהיו מעורבים (כבר אז) במאבק למען זכויות הילידים האבוריג’ינים. זה היה כעין סלון קומוניסטי. בדרך כלל מצבם הכלכלי היה טוב, אבל בכדי למצוא עניין בחיים הנוחים וקצת משעממים – חיפשו אידיאולוגיה, משמעות בחיים. לי זה קסם יותר מעיסוקיהם של הנוער ה“ציוני” כביכול, שם היו אלה לרוב מסיבות ריקודים, משחקי קלפים, הימורים (מרוצי סוסים) מפגשי רכילות. מעט מאוד עסקו ממש בפעילות למען המטרה והתנועה. לכן השבתי, אם אני מתגוררת בינתיים כאן, למה לא להכיר משהו אחר, משהו שייתן מבט שונה למחשבותי ואפילו להשקפת העולם שלי.

סיפרתי קצת על “תעלולי” וחיי החברתיים בשנה של שהותי במלבורן אבל למעשה המטרה העיקרית של בואי לשם היתה להיות עם אמי ואחותי! אמי, כאשר הפסיקה לעבוד מחוץ לבית, החליטה לפתוח עסק עצמאי, סלון לתפירת מחוכים. בעיצומה של המלחמה נסגרו בתי חרושת ל“מותרות” (ביגוד ועוד) הכול הופנה למאמץ המלחמתי. ציוד ונשק קל וכבד. עם התקדמותם של צבאות הרשע באירופה ובתוכם האויב הקרוב ליבשת – היפנים, האוסטרלים הרגישו די מבודדים. היה ממש חשש לפלישה. “פרל הרבור” והתחברותם של היפנים לציר היטלרמוסוליני, זירזו את האוסטרלים לפעולות של ממש. כפי שסופר לי, היתה כוננות מלאה. חיילים נשלחו גם מעבר הים.

אם זה לא היה טרגי ועצוב כל כך, המלחמה איפשרה לבני אדם, בפינות שונות של העולם, לבנות את עצמם כלכלית.

לא פעם שמעתי את אמי אומרת בכאב: “הנה, צחוק הגורל, שם היתה השואה, האסון הגדול – ואני הצלחתי כאן קצת לשפר את מצבי הכלכלי.” היו אלה רגשי אשמה – כי הלוא העולם התחלק לקורבנות ולברי מזל שניצלו.

אמי עבדה קשה לפרנסתה. למרות שהכול נראה יפה ומסודר, הדירה יפה, אוכל בשפע (כמובן בהשוואה לתנאים בארץ) ראיתי אותה יושבת ליד מכונת התפירה, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. כעבור זמן מה, מצאתי עבודה בגן ילדים יהודי. זה היה גן פרטי בתמיכתה של “ויצ”ו". העובדות הגננות חויבו לדבר עברית. זאת למעשה היתה המטרה, להקנות לזאטוטים את ידע השפה. לא בדיוק הצלחנו במשימה, מפני שהילדים בבית דיברו עם ההורים רק אנגלית. ובכל זאת ניסינו להביא קצת מאווירת הארץ. חגגנו את כל חגי ישראל, הקנינו לילדים את מנהגי המסורת, ולימדנו אותם שירים עבריים. זה כמובן היה תפקידי – הלוא באתי זה עתה מארץ ישראל עם מטען רציני של שירים. הגן היה ממוקם באזור Carlton מאוכלס בעיקר במהגרים יהודים, אוכלוסייה קשת יום.

מביתי ב־Elwood נסעתי יום יום אל מקום העבודה בחשמלית, כמעט שעה. המשכורת היתה זעומה, לא היה לי מקצוע, השפה האנגלית לצורך עבודה במשרד, לא היתה מספיק טובה, לכן בחרתי לפחות לעבוד בגן ילדים, ובלבד שלא אהיה למעמסה על אמי.

טוב, הלא עמדתי לעזוב כעבור שנה חזרה לארץ, לחזור בכדי להיות ולחיות עם יהודה היקר שלי! יהודה אהובי.

בשנות המלחמה, כפי שכבר סיפרתי, שמרנו על קשר מכתבים ללא הפסקה. מכתבים רומנטיים, רגישים ויפים להפליא! (בעיקר בשפה הפולנית).

יהודה הציע לי נישואים בהיותינו בארץ ב־1940, כאשר הייתי עוד אזרחית. קשה היה להחליט. הכרנו רק זמן קצר, למדתי, והייתי צעירה.. היתה מלחמה, העתיד היה כולו לוט בערפל. לא נעניתי להצעה, אבל נשארה הידידות וקשר חם ביותר במשך כל התקופה של שהותי בצבא במצרים, במיוחד בשנים האחרונות, הרגשנו שהקשר מתחזק וזהו זה – אנו אוהבים! למרות המרחק הגיאוגרפי, למרות חוסר הוודאות, למרות אלף ואחת שאלות ללא מענה ממש.

מה עם נסיעתי לאוסטרליה? יהודה באחד המכתבים אלי, התחיל לפקפק וכתב לי מכתב נוקב וברור “כנראה שאת לא לוקחת ברצינות את היחסים שבינינו, את עומדת לנסוע למרחקים – אם כך, אז מה יהיה איתנו? כנראה שאנחנו נפרדים?” הייתי המומה, הלוא לא לזה התכונתי. בקבלי את המכתב, באותו הלילה, בחדרון הקטן שלי במחנה הצבאי “מינה” שליד הפירמידות, הזלתי דמעות רבות, רבות. לא יתכן, הוא לא הבין את כוונתי, אני רציתי רק לנסוע ולהיפגש עם אמי ואחותי לאחר פרידה כה ארוכה, וההזדמנות הנפלאה שנקרתה לי לאחר שהצלחתי לסדר את האשרה והתאפשרה ההפלגה על אוניית מלחמה בזמנים כה סוערים של סיום מלחמת העולם השנייה, אני, ריבה הקטנה – עשיתי זאת. הצלחתי להתגבר על כל הקשיים, אבל לרגע לא חשבתי לנתק את הקשר עם יהודה שלי.

למחרת היום כתבתי לו מכתב נרגש ביותר והפצרתי בו שלא יאבד את האמון בי, אני הלוא כל כך אוהבת אותו! אני מבטיחה, לאחר שנה – אחזור אליו ולארץ ישראל ותמיד, תמיד נהיה ביחד!

ואכן, אלה היו 49 שנים של ביחד אמיתי ויציב, מסירות ואהבה רבה – עד הליכתו ממני לפני שש שנים ושלושה חודשים, לאחר מחלה, בפברואר 1996.

יהודה השתכנע. המשכנו בהתכתבות אינטנסיבית, למצרים ולאוסטרליה. שמורים איתי מאות ממכתביו מכל התקופה, משנת 1940 עד התחלת 47', הנייר מתפורר, מצהיב, אבל אפשר עוד לקרוא בהם את הדברים הנעימים החמים, הגעגועים והציפייה. הבדלי הגיל בינינו היו די משמעותיים, מעל 10 שנים היה יהודה בוגר ממני. אבל זה לא היה מורגש כלל וכלל. כה צעיר היה ברוח ובחזותו!

הפלגתי בסיפורים וזיכרונות, ואני עוד באוסטרליה. אמי כבר יודעת שאני מתכננת חזרה לארץ כעבור שנה. נוסעת להתחתן. ניסתה לברר, אולי בכל זאת לשכנע את יהודה להגיע אלינו ולנסות לבנות כאן את העתיד, אבל כאשר שאלתי פעם – הוא לא התלהב מרעיון ההגירה. ונימוקיו היו: “מספיק כבר נדדתי, לא הייתי רוצה שוב לשבת על המזוודות ולהיות מהגר. כל חיי חלמתי על הארץ ועכשיו, כאשר אני מגשים את החלום – שוב לעזוב? רק דבר אחד יזיז אותי, אם את תחליטי להישאר באוסטרליה – אבוא אלייך.” אומנם רציתי להישאר עוד שנה שנתיים עם אמי, אבל כאשר שקלתי את דבריו של יהודה, פחדתי לקחת אחריות כה גדולה, להכריח אותו להחלטה כה רצינית. בדיעבד, שוב בפרספקטיבה של זמן וחיינו הקשים מאוד תחילה בארץ (מבחינה כלכלית) – אולי שגינו, אולי היינו צריכים להתבסס מעט ורק אחר כך להגיע לארץ. מעולם לא חשבתי להישאר בגולה. גם אני, כמו יהודה, ידעתי שמקומנו רק בארץ ישראל. וכדברי השיר: “אין לנו ארץ אחרת”.

הנבירה הזאת בעבר, הזכרונות, הגעגועים ליקרים לי ביותר, גורמים לי להשתפך. אני לא נוהגת להיחשף, אבל אולי מפני שאני כך לבדי עם עצמי, מסך המחשב לפני, אולי זה מאפשר לי לספר ולהוציא דברים שהיו בדרך כלל חבויים, ורק מדי פעם, פה ושם, היו איכשהו נאמרים.

אז אחרי התיאור הכל כך אישי על הקשר עם החבר הכי טוב שלי, הכי נאמן בעולם, אחזור לסיפורי מלבורן.

החיים התנהלו בדרך כלל, על הצד הטוב ביותר. מפגשים רבים עם חברים, מכרים וקרובים. טיולים – בעיקר באזור Victoria. בחברה שלי, הכרתי גם אוסטרלים לא יהודים, ביניהם בחור בשם David, אשר סיפר לי את תולדות היבשת. אבותיו היו מראשוני המתיישבים כאן. (חומר למחשבה) ביקרתי בביתו המרווח והיפה מאוד, מרוהט בצניעות כמעט ספרטנית בהשוואה לבתי יהודים אחדים (בפרט המתעשרים החדשים) שבלטו בפאר וחוסר טעם.

לאחר השתתפותי בהצגה, נוצרו קשרים עם אחדים מחברת האמנים. יוסל ורות ברגנר, יוסל בירשטיין ועוד. פגישות, ויכוחים סוערים אל תוך הלילה. כמובן שרובם היו שמאלנים נלהבים, בונדיסטים (פלג בין מפלגות יהודיות, שדגל בעיקר בקוסמופוליטיות ללא דת וגם רחש אהדה לרוסיה הסובייטית). אני כמובן הייתי במיעוט. ניסיתי לשכנע עד כמה חשובה ליהודים מולדת – כמו לכל העמים, הנה הוכחה: במלחמת העולם השנייה נכחדו מיליוני בני עמנו; אילו היתה לנו ארץ משלנו, מדינה – זה לא היה קורה בצורה כה קשה ומפחידה. דיברתי על ציונות. על רבים שהשאירו הכול מאחוריהם בארצות שנולדו בהם וחיים כעת בתנאים קשים, לא בדיוק יודעים מה צופן להם העתיד. מלחמה לעצמאות – זה ודאי. לא נרתעים, אין ברירה. הלוא רוצים מולדת!

אחרי “נאומי הנרגש והפטריוטי” הסובבים אותי התבוננו בי בשמץ של לעג. דברי נפלו על אוזניים ערלות. נוח להם כאן ביבשת היפה והשלווה. חוץ מדאגות פרנסה, הכול פחות או יותר זורם לשביעות רצונם. בשלב מסוים של הערב סיפרתי, שבעוד מספר חודשים אני חוזרת ארצה לצמיתות. הסתכלו בי קצת בחוסר אימון, לא יתכן שתעזבי את “סיר הבשר”. אחרי מספר דקות, יוסל ברגנר אמר: “פעם הבעת רצון לרכוש אחד מציורי, אם זאת אמת מה שאת מספרת על הנסיעה הקרובה, אביא לך לפני נסיעתך, כמתנת פרידה – ציור שלי”. ובאמת, ערב הפלגתי חזרה לארץ ישראל, הופיע יוסל עם רישום, אפילו עם הקדשה בשבילי ובחתימתו. נושא הציור היה (הוא כתב ביידיש) “א מתנה פור ריבה שברין, אילוסטרציה צום בונצ’ה שטוק, פון י. ל. פרץ”. הרישום ממוסגר, תלוי עדיין אצלי בחדר האורחים. לא ידענו אז, למרות ציוריו המרשימים, שיוסל ברגנר יהיה לאחד הציירים הידועים והמפורסמים.

וכאן עלי להדגיש: בשנת 50–1949, אולי בעקבות אחדים מהמפגשים כמו באותו ערב שבו הם שפכו עלי קיטונות של לעג וזלזול – בכל זאת, אחדים מהם, הגיעו ארצה במסגרת “מח”ל" וביניהם גם יוסל ברגנר ויוסל בירשטיין. אינני זוקפת לזכותי את הגעתם לארץ, אבל – אולי באותו ערב, בחדר המגורים של יוסל בירשטיין במלבורן, בלהט השיחה והוויכוח, נזרע הזרע בתודעתם של כל אותם ספקנים ומשהו התחיל לנבוט בלבם. משהו גרם להם להתעורר… – כן, מלחמתנו הקשה לשחרור ולעצמאות, הביאה מתנדבים רבים לארץ – ובהם כאלה, שלרוע מזלם שילמו בחייהם.

אני רוצה לספר גם על אפיזודה לא מלבבת ביותר הקשורה בכל זאת באנטישמיות באוסטרליה. אמי וקרובי לא הפסיקו להלל ולשבח את יחסם היפה של התושבים האוסטרלים אל היהודים ואל כל הזרים בכלל. יום אחד, חברת החשמלית העירונית הכריזה על שביתה. הייתי צריכה להגיע בכוחות עצמי מהעבודה לביתי. המרחק היה כשעה נסיעה. ניסיתי להשיג הסעה בטרמפ, ובאמת נעצרה לידי מכונית משונה עם מושב אחד בלבד. כלומר, היה עלי לשבת על יד הנהג והוא באדיבותו לקח עוד מישהו. בצפיפות רבה אנו מתקדמים, על פנינו עוברת מכונית גדולה ומפוארת ומפיו של הנהג האדיב באה הערה ארסית אנטישמית קלאסית: "הנה, אתם רואים: that is a car of a bloody fat Jew, and also an emigrant from Tel-Aviv. הצטמררתי. הוא המשיך לגדף. לא עניתי, גם האיש שישב לידי שתק, וכעבור זמן מה עזב. אני המשכתי עד נקודה מסוימת, אחרי שיצאתי, בהחזיקי את דלת המכונית, דמעות חונקות את גרוני, אמרתי: “לפני שאודה לך על ההסעה האדיבה, עלי לגלות לך שאני יהודייה”, הוא הסתכל עלי מופתע ומעט נבוך ואמר: “לא, לא, אין לי דבר נגד יהודים שלנו, המקומיים, רק אלה המהגרים הארורים.”

“זה בדיוק זה!” אמרתי, “אני המהגרת הארורה מתל אביב, ששירתה בצבא הבריטי מספר שנים במלחמת עולם השנייה וקיוותה בכל ליבה שהגזענות והדעות הקדומות יעברו מן העולם. הלוא למען זה נלחמנו, ומיליונים נספו. כדי למגר בני עוולה כמוך. אל תדאג, לא אשאר באוסטרליה היפה שלך, התמונה שהצטיירה בדמיוני לפני שפגשתי אדם כמוך – נמוגה, שוב חוזר הסיפור האנטישמי.” טרקתי את דלת המכונית,. הספקתי עוד לראות את פרצופו ההמום והמופתע, לא ציפה לתגובה כזאת. אז, בימים ההם, לו היה קורה למישהו (יהודי) דבר דומה – היה בולע את העלבון ועובר לסדר היום. אבל כעת, כאשר יש לנו מדינה ואנו כבר לא “מהגרים מתל־אביב”, יהודים מגיבים אחרת (אני חושבת ומקווה).

זכור לי, שאחרי התקרית הזו נעמדתי בפינת הרחוב, פני אל קיר של איזשהו בית, ובכיתי. בכיתי על העלבון, עלבונם של כל הדורות, על שעדיין קיימים השנאה והרוע כלפי יהודים.

ועוד סיפור קצר שמתאר עד כמה אוסטרליה היתה מבודדת באותם הימים.

יום אחד ישבתי בחשמלית וקראתי ספר בעברית. על ידי ישבה אשה והציצה לספר שלי ושאלה בנימוס באיזו שפה הספר כתוב, כאשר עניתי שזאת עברית – היא אמרה: “O. K. it is Hebrew to me” (כמו לומר בעברית “זה סינית בשבילי”). לאחר מכן החלה שיחה ערה עם המון שאלות, מאין אני עוד ועוד. אני, מתוך נימוס, עניתי וסיפרתי בקצרה על נדודי הרבים. האשה התבוננה בי בהתפעלות וקראה: “My God, you are so young and have been all over the world, and I am 50 years old and never out of Victoria!”

זה היה אופייני לתושבים רבים באותן שנים.

אמי ידעה על כוונתי לחזור לארץ כעבור שנה. למרות הצער והאכזבה, היא השלימה עם החלטתי, הלוא עלי לחזור ליהודה ולבנות את עתידנו. עמדה בפני בעיה קשה – להשיג ויזת מעבר דרך מצרים. היה כבר מתח רב ועוינות כלפי המדינה שבדרך, וכמו שניבאו – התחילו הדברים להתרחש במזרח התיכון. כמובן שהמצרים לא היו מעוניינים לתת מעבר ליהודים וישראלים דרך ארצם.

התחלתי לבקר לעיתים תכופות בשגרירות המצרית עם בקשה לאישור ויזה, אבל ללא הועיל, בקשתי נדחתה בהסברים ותירוצים שונים ומשונים. הייתי די מיואשת. מכיוון שהתכתבתי כל זמן שהותי במלבורן עם ידידי היהודים, אזרחי מצרים (מארייט ומישה) החלטתי לבקש את עזרתם. מארייט נרתמה למשימה. התחילה לפעול במרץ בכיוונים שונים. היו לה קשרים “בחלונות הגבוהים” של הממשל, אני חושבת שבמשרד החוץ המצרי. היא כתבה שזה ודאי יקח זמן עד שאקבל אישור ועלי לחכות בסבלנות. הבעיה היתה שכבר לא היתה לי סבלנות. התגעגעתי מאוד ליהודה. גם מכתביו היו מלאי געגועים וציפייה לבואי.

השתדלתי לבלות הרבה עם אמי ואחותי. בשעות הפנאי היינו יוצאות לאירועים שונים, כמו הצגות תיאטרון, סרטים, ולפעמים קונצרט. עלי לספר פרט מעניין בקשר למצבה התרבותי של יבשת אוסטרליה. מכיוון שאוקיינוסים הפרידו בינה ובין שאר העולם, חיי התרבות באותם זמנים קצת פיגרו לעומת אירופה ו ארה"ב. למשל לא היו להם תיאטרון ותזמורת ממסדית, רק להקות חובבים. כל הגופים הללו עמדו על רמה גבוהה מאוד, בקלות יכלו להתחרות בגופים מקצועיים. ראיתי אז בתיאטרון מחזות כמו: “האבל יאה לאלקטרה” Mourning becomes Elektra, Ana Christi ועוד.

מוזמנת לנשף

אני זוכרת שהם השאירו עלי רושם עצום. האולמות שבהם הציגו או הקרינו סרטים, היו מפוארים ביותר (במושגים של אז כמובן). שכחתי להזכיר שבזמן שהותי באוסטרליה אירו לי מילגה לפיתוח קול בקונסרבטוריון של מלבורן. את קולי בחן פרופסור מיינץ – המנצח של תזמורת מלבורן. לא התמדתי בלימודים, חבל.. אולי הייתי כעת זמרת – מי יודע?

הזמן חולף מהר, והנה אני מקבלת, אחרי מאמצים רבים, את הוויזה הנכספת (שבהשגתה עזרה כאמור מכרתי מקהיר, מארייט לוי. בלעדיה, אינני יודעת איך הייתי מגיעה ארצה) החודש הוא דצמבר46', ואני מתחילה להתכונן שוב להפלגה, באוניה ושמה “Otranto”. החלו הכנות לנסיעה, אמי מציידת אותי בנדוניה צנועה, הלוא נתחיל בחיים חדשים ונזדקק לפריטים רבים – ביגוד, חפצים הנחוצים במשק הבית. גם לא יכולתי לקחת איתי מטען גדול. זה היה כרוך בהוצאות נכבדות. את הכול מימנה אמי.

לי היו רק היו 50$, אותם שמרתי מהכסף שהצבא הבריטי העניק לי עם סיום השירות לאחר שלוש וחצי שנים, וזה מה שקיבלנו, כמובן בהתאם לדרגה ומעמד.

זהו, צריך להסתפק במה שיש – זה המוטו המלווה אותי כל חיי.

ערכו לכבודי מסיבות פרידה, גם קרובים ומכרים וגם החברים החדשים שהכרתי בכל מיני הזדמנויות. ערב לפני ההפלגה, יוסל ברגנר הביא את הציור אשר הבטיח…

אמי וברנרד, בעלה השני, בטיול באיטליה 1964

בתום הפגישה עם החברים בבתינו, ירדתי ללוותם. הלילה היה בהיר, אור הירח האיר במין תאורה מקסימה את הפרוור השקט והשלו, הבתים הלבנים הקטנים עם הגינות הצמודות והגדרות המפרידות ביניהם. כאשר כולם התפזרו, עמדתי עוד שעה ארוכה, הסתכלתי סביבי והרהרתי: ובכן, שוב, בעוד זמן מה “התפאורה” תשתנה. אני הולכת ליהודה יקירי, אבל גם לעתיד בלתי ברור, הלוא שם מלחמה בפתח. גם בארץ, באזורים שונים, ישנם בתים קטנים עם גגות אדומים וגינות מקסימות, אלא שאנו לא יודעים, מה יביא עימו המחר? אנו קומץ של ארבע מאות וחמישים אלף יהודים ובתוכנו ומסביבנו ים של ערבים שלא רוצים בנו ומתכננים לגרשנו ולהשמידנו. כך זה היה בסוף המאה ה־19 עם הגעתם של החלוצים והמתיישבים הראשונים, וגם כל השנים לאחר מכן, וכעת ביתר שאת ב־1947, אנו עומדים בפני הבלתי ידוע והקשה מכול!

עליתי הביתה ברגשות מעורבים. מחר שוב ניפרד. מי יודע, שוב תעבורנה שנים עד לפגישתנו הבאה! ובאמת עברו שנים רבות מ־47' עד 1959, כאשר אמי באה לבקרנו עם בעלה ברנרד. אחותי ניושה הגיעה לארץ כעבור שנה וחצי, בסוף 1948, במסגרת קורס מדריכי חוץ לארץ מטעם תנועת “הבונים”. היא סיימה את הקורס, חזרה שוב לאוסטרליה להדריך במשך שנתיים, ואחר כך עלתה ארצה להשתקע בה.

ובאותו ערב, לפני ההפלגה, ישבנו ושוחחנו ארוכות על מה שעבר ועל החלומות והתקוות לעתיד. היה עצוב. הפרידות תמיד קשות מאוד, אבל לצעירים כנראה בכל זאת יותר קל. אמרתי מייד באופטימיות ובבטחה, עוד תיראו, נתגבר, ניפגש כעבור תקופה קצרה (אותם הדברים גם אמרתי כאשר עזבתי את פולין ב־1936 והנה עבר זמן רב עד שנפגשנו שוב, ואבי כבר לא איתנו..) מה לעשות, אלה דרכי החיים, ואולי גם הגורל, שלפעמים מכוון ומכתיב.

למחרת היום יצאנו לנמל מלבורן. מלבד אמי ואחותי עמדו על הרציף גם קומץ מלווים – קרובים וידידים. מה אומר ומה אספר. הפרידה מהיקרים לי העיקה ודיכדכה מאוד. שוב בכינו, כמו לפני שנים. שוב אותה התמונה עם שינוי קל, הפעם זה רציף בנמל ולא בתחנת הרכבת, אני כבר עומדת על סיפון האונייה הענקית ליד המעקה, נפנוף יד ובכי בלתי פוסק. האונייה מתרחקת לאיטה מהנמל, הדמויות של יקירי זעירות מאוד, כמעט נעלמות. לפני אוקיינוס עמוק ומסתורי. כמו בפעמים הקודמות, שוב אני יוצאת אל הבלתי נודע. חוויית אוסטרליה מאחורי. עוד דף מיומני הולך ונעלם. נהפוך את הדף. נתחיל דף חדש, הדף החשוב ביותר בחיי. אני באה ליהודה שלי – לבנות חיי משפחה, לטוב, ואולי לפעמים לקשה, העיקר להיות ביחד!

 

פרק 7: ההפלגה באונייה אוֹטְרַנְטוֹ מאוסטרליה בחזרה לארץ ישראל    🔗

על האונייה אוטרנטו, חזרה מאוסטרליה לארץ ישראל, 1947

בינואר 1947 יצאנו מנמל מלבורן בדרך לפְרימֶנְטֵל, עיר נמל קטנה במערב אוסטרליה. האונייה הענקית, עגנה שם מספר שעות, הורידה והעלתה נוסעים. אני עדיין המומה ונרגשת מהפרידה. בקושי מתרגלת למציאות החדשה, אבל כמו בכל פעם, צריך להשלים עם המצב.

היינו רק 500 נוסעים, אבל בבטן האונייה דחסו כ3500 שבויי מלחמה איטלקיים כדי להחזירם למולדתם. למיטב ידיעתי, היו אלה שבויים מחזיתות שונות קרוב ליבשת אוסטרליה שהחליטו לשחרר כעת. אותנו, את הנוסעים הרגילים, מיקמו על הסיפון העליון. מעניין, שפרטים אחדים מההפלגה הזאת, כגון תאי המגורים או חדר האוכל, לא כל כך זכורים לי, כפי שזכרתי את ההפלגה לאוסטרליה רק שנה קודם לכן. אבל בכל זאת, אי אלה תמונות וחוויות נשארו ואולי אספר עליהם. מדי יום ישבתי בכסא נוח על הסיפון הרחב, קראתי וצפיתי במימי האוקיינוס ששינו את צבעם מדי פעם. שכשוך הגלים היה מביא מין רוגע וגרם לשקוע בזיכרונות והרהורים… מסביבי ישבו נוסעים רבים, אשר השתזפו בשמש הנעימה, קראו ושוחחו. על ידי ישב זוג, גבר כבן חמישים, מרשים בחזותו ואישה צעירה ממנו. לפתע פנו אלי והחלה שיחה ערה בינינו. שוחחנו על נושאים רבים, שעמדו אז ברומו של עולם. אחדים מסיפורי סיקרנו אותם מאוד, וגם אני התעניינתי בסיפוריהם. מסתבר שיורי היה ממוצא יוגוסלבי, במאי סרטים דוקומנטרים, ומריון האמריקאית היתה “אסיסטנטית” שלו. הם היו לבביים, פתוחים ומעניינים. ההיכרות איתם עזרה לי מאוד להעביר את הנסיעה הארוכה, שנמשכה שלושה וחצי שבועות. ההפלגה לאוסטרליה ארכה אותו זמן, רק שהפעם לא התעכבנו בנמלים שונים, כי האונייה הובילה גם אלפי שבויי מלחמה.

באחד הימים הייתי עדה למחזה עצוב ומזעזע. זה היה לפנות ערב, השמש החלה לשקוע, כמעט דמדומים, ישבנו על הסיפון העליון, לפתע ראינו קבוצה קטנה של אנשים ובראשם דמות עטופה גלימת כומר, הם צעדו לכיוון מעקה האונייה. הובילו איתם מתקן (עגלה) עליו גופת אדם. טקס קצר, תפילה מפי הכומר, ובדממה מפחידה הורידו אותה למעמקי האוקיינוס. מתברר, שאחד מהשבויים האיטלקים נפטר עקב מחלה, וכך נהגו לקבור בים חיילים, או שבויים, שמתו. אני זוכרת שבאותם הרגעים ניסיתי להדחיק את תחושת הפחד והעצב תוך כדי מעקב אחרי התמונה הסוריאליסטית. הנה אדם וגורלו. תוך דקות – נעלם כלא היה בין גלי הים העמוקים.

להבדיל מהאירוע העצוב הזה שמענו מבטן האונייה הרבה שירה יפה של האיטלקים. שירים נפוליטניים בליווי גיטרות ומנדולינות. זה עורר הרהורים נוגים על המלחמות ועל מיליוני שבויים מכל העמים. על אומללותם וגעגועיהם ליקיריהם, למשפחות, לשחרור וחופש! לפעמים הציצו ראשיהם מהתאים שלמטה, תוך קריאות וצחקוקים – “מצטערת, אמרתי – לא מבינה איטלקית.”

באונייה הכרתי גם בני עמים אחרים, אנגלים ואוסטרלים. פגשתי בשחקנית תיאטרון (חובבים) ילידת אוסטרליה. ראיתי אותה על הבמה במלבורן, במחזה “אנה קריסטי” והתרשמתי מאוד מהביצוע של תפקידה בתור אנה. כאשר שוחחנו על התיאטרון, העירה שזה באמת עצוב שאין עדיין תיאטרון ממוסד בארצה. כעבור שנים רבות ראיתי פעם מעל דפי העיתון את שמה מתנוסס כאחת השחקניות המובילות בתיאטרון והקולנוע האנגלי.

הימים חלפו מהר בלי רשמים מיוחדים. הזמן עבר עלינו בקריאה ושיחות עם חברים לנסיעה.

והנה אנו מתקרבים שוב לים סוף, התעלה ועיר הנמל הקטנה פורט סעיד. נפרדתי ממכרי החביבים, מריון ויורי, הבטחנו שנשלח גלויות ונשמור על קשר. ובאמת כעבור זמן מה קיבלתי לארץ גלויה ממריון מפריז, עיר האורות. האונייה עגנה בלב הים, מספר נוסעים ואני ביניהם ירדנו לסירות שהביאו אותנו למזח ולמחסן גדול שבו אוחסן המטען. שם חיכה לי נציג של חברת נסיעות הבריטית Loyd, שאמור היה לעזור לי למצוא את שני ארגזי העץ והמזוודות שלי עם ה“נדוניה” שאמי דאגה כה יפה לארגן לי. בימים ההם זאת לא היתה משימה קלה. אמי נשאה בעצמה בעול ומימנה את כל צורכי נסיעתי, דבר שהיה כרוך בהוצאות רבות. הפקיד של החברה היה אזרח מצרי. היתה לי תחושה מוזרה כאשר פנה אלי. הוא ידע שאני יהודיה מ־Palestine. הרגשתי עוינות. הלוא כבר התחילה מתיחות טרום המלחמה באזור. האיש הסביר לאן עלי לפנות למחרת לקבלת הדרכון שלי לפני שאעלה על האונייה המפליגה לקפריסין, שבדרך תעגון בחיפה. עלי ללון לילה אחד בבית מלון בפורט סעיד. זכור לי שעמדתי כבר לעזוב ואז הוא פתאום אמר בקול זועף “Why do you hate us so much?”. לא הבנתי למה הוא אמר זאת, הייתי די מפוחדת, בארץ עוינת, לא בדיוק ידעתי איך אגיע לחוף מבטחים. לא נתתי לו סיבה נראית לעין שירגיש כך, אבל כנראה דווקא זאת היתה הרגשתו שלו כלפי – ובכדי להפוך את היוצרות אמר מה שאמר.

נסעתי במונית למלון “המפואר” והיחיד בעיר, אשר חברת הנסיעות סידרה עבורי. קיבלתי חדר שהדלת בו לא ממש נסגרה. חשבתי די בדאגה איך אעבור את הלילה, אך כמו שאומרים היום: “זה מה יש”. הצטיידתי במחשבות פילוסופיות, אם עלי להגיע בכל מחיר לארץ וליהודה, אז אעבור את כל המכשולים ואגיע “באש ובמים”! כמובן שלא עצמתי עין כל אותו לילה. כל תזוזה וכל רשרוש הקפיצו אותי. בעיני רוחי ובעזרת דמיון פורה, ראיתי דברים שעלולים לקרות לי וזה הדיר שינה מעיני. בבוקר בחדר אוכל, ששימש גם חדר אורחים וגם חדר עישון נרגילות, הגישו לי קפה טורקי חזק וסמיך בספלון זעיר. מסביבי ישבו גברים מבוגרים ושמנים, אחדים בפֵסְקוֹת אדומות על ראשם, עישנו נרגילות, לגמו מהקפה וגם משקה אלכוהולי בכוסיות קטנות. הם נראו אדישים ומאוד שבעים. אלה ודאי עשירי העיר, חשבתי לעצמי.

אחרי ארוחה קלה יצאתי לשוטט בעיר. הגעתי לרחוב המסחרי. חיפשתי חנויות של יהודים. ידעתי שבאותם הזמנים חיו יהודים במצרים וגם יהודים מארץ ישראל, הלוא רק לא מזמן שהיתי בארץ הזו שלוש וחצי שנים והכרתי בערים אחרות יהודים רבים. אחרי זמן קצר מצאתי חנות יינות בבעלות יהודי ישראלי. כאשר סיפרתי על כוונתי, הצביע המוכר על מדרגות המובילות לקומה מעל החנות, ואמר שבעל החנות נמצא חולה בחדרו. אם ברצוני לבקרו עלי לעלות אליו. בחשש מה עליתי ומצאתי איש מבוגר שוכב במיטה ובידו עיתון עברי מהארץ. הצגתי את עצמי וסיפרתי בקצרה מה מטרת ביקורי. הוא התרגש מאוד ואמר שמזה זמן רב לא פגש מישהו מהארץ. יש לו קשר מכתבים עם קרוביו, אבל הביקורים התמעטו, בפרט בתקופה אחרונה, עקב המתיחות השוררת בינינו לארצות ערב. שוחחנו קצת. שאלתי למה הוא מעדיף לחיות כאן, בעיירה מצרית עוינת. הוא לא טרח להסביר ואני לא הקשיתי. איחלתי לו החלמה מהירה. עזבתי את החנות בתחושה כבדה ומדכאת. מי יודע מה מסתתר מאחורי “הסיפור הלא מסופר” של בעל החנות ליינות בפורט סעיד?

בשעות המוקדמות של הצהרים נסעתי לקבל בחזרה את דרכוני שהופקד במשרדי הנמל כשירדתי מאונייה Otranto.

נכנסתי למשרד של משטרת הנמל. ישבו שם שני שוטרים עם כובעי פסקות אדומים על ראשם, שפמים ענקיים ומבט משועמם. כעת התחילה דרך הייסורים שלי. כאשר ביקשתי את דרכוני, התחילו כאילו לחפש בכל מיני תאים ובחיוך לעגני וערמומי השיבו שהוא איננו. שאלתי מה עלי לעשות, הרימו כתפיים וצחקו בקול רם. צחוק זדוני ומפחיד. לאחר מכן, אמרו שאולי הפקידים לקחו את הדרכון למשרדי המשטרה המרכזית בעיר ואולי זה יגיע אחר כך. כמובן שידעתי שהכינו לי תרגיל מלוכלך בכדי להלחיץ אותי. ידעו בדיוק מי אני ולאן פני מועדות. כבר התחלתי שוב לבנות במוחי תרחיש של בעיות: טוב, יקחו אותי לחקירה, יכניסו אותי למעצר, ישאירו אותי בבית הכלא ואיש לא יידע איפה אני, כי לפי התוכנית המקורית הייתי אמורה, אחרי רדתי מהאונייה, לנסוע ברכבת לארץ דרך קנטרה. אלא שרבו הסיפורים על הפצצת רכבות אשר הובילו חיילים בריטיים על ידי ארגוני אצ“ל ולח”י. ולכן העדפתי להגיע דרך הים. ומה אגיד? רציתי איכשהו להגיע שלמה ובריאה ליהודה ולחיי החדשים בארץ. שלחתי מברק ליהודה מפורט סעיד, בו הודעתי על שינוי בתוכנית הנסיעה. אבל יהודה חיכה לי בתחנת הרכבת בחיפה; המברק מעולם לא הגיע אליו…

עזבתי את השוטרים מיואשת ואובדת עצות. השעה 2 אחרי הצהרים, בעוד מספר שעות עלי לעלות על האונייה. פתאום ראיתי גבר ואישה אנגלים. בירכתי אותם בשלום וסיפרתי על הבעיה שלי בנימוס. אבל הם בקושי הקשיבו, הפנו לי עורף מבלי לומר מילה. עמדתי על המזח השומם בשמש היוקדת, ולא ידעתי מה לעשות. בלי הדרכון לא אוכל לזוז, מדי פעם נכנסתי למשרד לשאול אולי במקרה הדרכון כבר הגיע. אבל הם ענו בשלילה בהנאה שטנית.

ישבתי על ארגז או חבית (לא זוכרת בדיוק) שעות. בדיעבד, כאשר אני נזכרת בסיפור הזה אני חושבת שזה ממש חומר לתסריט. מה לא עבר אז במוחי הקודח? חושי התערפלו. התחלתי כבר להיפרד מהחלומות על הנסיעה לישראל. בארץ עוינת מאוד, בלי כל עזרה, בלי שום נפש ידידותית, לְמה בעצם אני מצפה? כך עברו כשלוש שעות. בניסיון אחרון נכנסתי שוב למשרד בכדי לשאול אם אכן הגיע הדרכון שלי. אחד מהם עשה עצמו מחפש “הנה הוא, לא ראינו אותו קודם”, ותוך שהוא מחייך אלי חיוך לעגני הושיט לי את הדרכון. יתכן שמלבד שנאתם, כך נראה לי היום, הם גם רצו את השוחד, “הבקשיש”, שכל כך נפוץ היה במזרח – והלוא ידעתי מימי שהותי בארץ הזו שבלי שוחד אי אפשר להשיג שום דבר. “הצתה מאוחרת”. אולי הייתי חוסכת מעצמי הרבה עוגמת נפש, ייאוש ומחשבות דיכאוניות.

אבל הסיפור עדיין לא נגמר. יצאתי ממשרד משטרת הנמל עם הדרכון ופניתי לחוף. לפתע הופיעו שני סבלים, תלבושתם בלויה, ממש סחבות. בצעקות ותנועות ידיים נמרצות ניסו להסביר משהו בערבית, לא הבנתי, אבל ניחשתי, שזה קשור בהעברה שלי לאונייה המפליגה לקפריסין. הם הצביעו לכיוון סירה גדולה המתנדנדת ליד החוף. על הסירה ראיתי את המטען, הארגזים והמזוודות ועוד מספר סבלים. (לסידור הזה, דאגה כנראה חברת הנסיעות Loyd). היו לי עוד מטבעות מצריות והפעם נתתי להם “בקשיש” נדיב.

הרגשתי היתה קשה ביותר, אהיה לבדי על הסירה עם חמישה או שישה סבלים ערבים! אומנם רק לזמן קצר. שוב הדמיון הפורה “עובד”, שוב, תרחיש מפחיד. בקלות רבה יכולים להשליך אותי למימי תעלת סואץ… אני כבר על הסירה, מבטים מטרידים, צעקות מחרישות אוזניים. סיוט. אינני מבינה עד היום איך הגעתי בכל זאת עד לדופן האונייה העומדת הרחק מהחוף והועליתי עליה עם המטען בריאה ושלמה.

מה אומר ומה אספר? נשמתי לרווחה, אני כבר על סיפון האונייה. מחר – נגיע לחיפה. אחרי כל כך הרבה הרפתקאות ותלאות, סוף סוף אפגוש את אהובי, את יהודה שלי!

תחילת פברואר. ים התיכון רגש וסער, טלטל את האונייה הקטנה ללא רחמים. אני, שאף פעם לא חליתי במחלת ים במהלך כל נסיעתי הארוכה בימים ובאוקיאנוסים, דווקא בלילה ההוא – הקאתי את נשמתי.

בכיליון עיניים חיכיתי לבוקר. בתא מגורי השקפתי לים דרך אשנב קטן וראיתי קרן אור בוקעת מבין ענני חורף כבדים התלויים מעלינו. אט אט מתקרבת האונייה לחוף, ובאור הערפילי והסמיך משהו מתגלים הכרמל בכל הדרו ובתיה של העיר חיפה. התמונה מהים יפה מאוד למרות השעה המוקדמת והאפרוריות של היום החורפי. זו הפעם הראשונה שאני יכולה להתרשם ולהתפעל מהמראה הציורי והמרשים. הנה הגעתי לארץ. דמעות חנקו את גרוני. בעוד שעה קלה אפגוש את יהודה…

האונייה עגנה סמוך למזח. נוסעים בודדים. ירדנו הישר למחסני המכס בכדי לבדוק את המטען. הארגזים והמזוודות שלי נפתחו. פקיד החל בבדיקת התכולה. קבע שרוב הדברים הם חדשים ועלי לשלם 10 לירות דמי המכס. אז, זה היה סכום די נכבד, אמרתי שהגזים ועלי לברר ברשויות הנמל למעלה ברחוב הנמל. הוא זרק לי מבט לועג ואמר: “as you like”. אחרי הבירור, הסתבר שטעיתי. חזרתי ובמבוכה שילמתי את מה שדרש מלכתחילה.

יצאתי לרחוב הנמל ורחוב העצמאות. חיפשתי את יהודה, אבל “הילד איננו”. חיכיתי הרבה זמן, מודאגת, הלוא כתבנו ונדברנו? שלחתי מברק על שינוי מסלול נסיעתי. לפתע חשבתי, שאולי בדואר בפורט סעיד לא שלחו את המברק בכוונה תחילה, או שלא הגיע מסיבה אחרת. יהודה עמד בתחנת הרכבת, המתין לי בקוצר רוח, ואני במרחק מאתיים מטר בלבד ממנו, עצובה ומאוכזבת, מתקשה להחליט מה עלי לעשות. לבסוף שכרתי משאית שעמדה בסביבה, העמיסו עליה את המיטלטלים שלי ונסעתי לקריית מוצקין, לביתם של הורי יהודה.

הגעתי לרחוב התקווה 10 בקריית מוצקין. בני הבית יצאו לקבל את פני, מורידים את החבילות, והנה אני רואה את יהודה, צועד בראש מורכן, מאוכזב כי לא פגש אותי בתחנת הרכבת. והנה, רק הרים את הראש ו… הכול השתנה. לאחר שהבחין בי התחבקנו והתחבקנו תוך קריאות אושר ושימחה… בכינו, צחקנו. זהו – סוף, סוף אני עם יהודה, יהודה שלי!

 

פרק 8: ישראל – הבית. יהודה ואני, פברואר 1947    🔗

בחתונה שלנו

הפגישה עם יהודה ויתר בני המשפחה היתה נרגשת. יהודה מיד מספר על תוכניותיו, בראש וראשונה, כמובן, איך לא? החתונה. אנחנו מתחתנים! ובקרוב מאוד.

הגעתי ב־3 בפברואר והחתונה נקבעה ל11 בפברואר. יהודה מצא דיור צנוע בקריית חיים, באזור ותיקי הקריה אצל משפחת בלינקין ברח' ג' 111. חדר אחד עם מרפסת סגורה, ששימשה כמטבח.

ובינתיים, עד לאחר החתונה, הצטופפנו אצל ההורים. את מפתח הדירה קיבלנו לתאריך מסוים והיה עלינו לחכות.

את הורי יהודה הכרתי מימי ילדותי בוולוצלווק. צילה (צשיה) אחותו, היתה חברתי מגיל תשע. כעת כבר היתה נשואה עם ילדה בת ארבע בשם אהובה. משפחתה של צילה גרה בחדר נפרד באותה הדירה. הימים היו קשים מאוד מבחינה כלכלית. היה קשה להשיג עבודה. רוב המשפחות עם ילדיהם גרו בתנאי צפיפות. שלוש משפחות בדירה של שלושה חדרים עם מטבח ושירותים משותפים.

אפילו בעלי מקצועות אקדמיים חיפשו עבודות מזדמנות. בבניין, כנהגי מוניות. העיקר לעבוד ולהביא פת לחם הביתה. זאת היתה התקופה שבה התחילה להגיע הפזורה מאירופה הדוויה. חלק מהניצולים שהחליטו לבוא ארצה בדרך לא דרך, הרוב כמעפילים. הדברים אמנם ידועים כעת וברורים לכול מעל דפי ההיסטוריה, אבל יהודה ואני היינו חלק מהיסטוריה זו. עדים למתרחש.

הימים חלפו ויום החתונה הגיע. האירוע היה אמור להתקיים בדירה של ההורים. רב של הקריה היה אמור לבוא ולערוך את הטקס. הזמנו מספר מצומצם מאוד של קרובים ומכרים, כ־25 איש. הכיבוד היה צנוע ביותר: עוגה, שאמא דבורה אפתה, כריכים ותפוזים, יין ומשקאות קלים. היה אז יום סגריר של חורף, גשם קל ירד, כעין זרזיף, ופתאום באה הודעה מכבוד הרב, שמפאת הנזלת, קשה לו להגיע אלינו ועל כל הכבודה לבוא אל חצרו. המחזה היה די משעשע. אנו, עטופים במעילים. יהודה ואני בבגד חגיגי, אני בשמלה לבנה (לא ארוכה) יהודה בחליפה – צעדנו עם מטריות לכיוון ביתו של הרב. בשעה טובה נערכה סוף כל סוף החופה. במקום הינומה קישטו את שׂערי בפרח ריחני וכיסו במטפחת דקיקה. יהודה שבר את הכוס ובמזל טוב רועם הסתיים הטקס. ראיתי את פניו של יהודה היקר – קורנים מאושר. הנה, אחרי כל מה שעבר עלינו – אנו נשואים. הרב המנוזל עזב וכולנו צעדנו שוב לביתם של ההורים להמשיך במסיבה. היו ברכות ושירה עד השעות הקטנות של הלילה.

אחרי החתונה התמקמנו בביתנו הצנוע. הריהוט כלל מיטה, ארגז מכוסה במפה שימש אותנו כשולחן. על הווים שבקיר תלינו את הבגדים. שני שרפרפים, ותו לו. במטבחון היה ארון קטן ועליו פתיליית נפט ועוד מספר אביזרים שעזרו לי לנסות לממש את מומחיותי בתחום הקולינרי. כאשר סיפרתי ליהודה, שאני לא ממש יודעת לבשל – הוא התבדח כדרכו: “למה לא אמרת לי זאת לפני החתונה?” פרצנו בצחוק. כעבור מספר שבועות הפכתי “לאשפית” המטבח, למרות שזה לא היה פשוט כלל ועיקר במצבנו הכלכלי הקשה, עם מעט מצרכים ובצמצום רב. היה אז צנע בארץ. חילקו פריטים מסוימים לפי תלושי מזון. רוב האוכלוסייה היתה צריכה להסתדר עם מה שקיבלו. נוצר גם שוק שחור. כמובן לא נגיש לכל אחד. אנחנו הסתדרנו, ויהודה היה מאוד מרוצה מתבשילי. וכמו לאורך כל חיינו המשותפים, ובזכות אופיו הנוח והטוב, תמיד שיבח והעיר: “והלוא אמרת שאינך יודעת לבשל?”

קשה היה אז למצוא מקום עבודה. אפילו לבעלי מקצוע שנאלצו לעבוד בעבודות מזדמנות וקיבלו ברצון כל מה שהציעו להם, גם מה שלא תאם את כישוריהם. יהודה עבד בבניין, בעבודות שונות במחנות צבא בריטיים שהיו באזור ק. מוצקין. גם אני ניסיתי למצוא משהו. עבדתי תקופה קצרה בגן ילדים בקריית ביאליק. כבר הייתי בחודשי הריון מתקדמים וגם היינו אמורים לעבור לבית קטן, שיהודה בנה במו ידיו בעזרתם של אחיו יעקב (קובה) ואביו. הפרויקט הזה היה קשה ביותר. כסף כמעט לא היה. מה שהיה, זו דבקות במטרה, צורך דחוף ומיידי, והתלהבות של “בונים לבד” – עשייה למרות הקשיים הרבים, כמעט משימה בלתי אפשרית. בכל זאת, כעבור זמן מה קם לו מבנה קטן על תילו. אני קראתי לו פרלידיום (מבוא) לבית, כי בצורתו היה משהו לא כל כך ברור. אנשים, בעוברם ליד הבית, חייכו ושאלו האם זאת תהיה תחנת אוטובוס?

לנו היה בינתיים חדרון (היחיד שהיה מטויח) לגור בו. הכניסה שימשה כמטבחון ושירותים. התמקמנו עם ריהוט צנוע ביותר. אני הייתי בחודשי הריון מתקדמים. היה זה סתיו 1947. היה כבר מתח באוויר ואיודאות, כי היו אלה ימי טרום מלחמה. ובלשון ספרותית, רוחות מלחמה החלו לנשוף בעורפינו.

מלחמת השחרור, 1948    🔗

יהודה לא שיתף אותי במיוחד בנעשה ובחדשות שלמרבה הצער –היו גם היו. הוא ניסה לחסוך ממני דאגות וחרדות, כי הלוא אוטוטו עמדתי ללדת. היה יום חורפי, קצת סגרירי – 13 בפברואר 1948, בלילה כבר החלו הסימנים. מכיוון שזאת היתה הלידה הראשונה שלי, והייתי רשומה ללידה הרחק מהבית, בבית החולים “מולדה” אשר בחיפה על הר הכרמל, היה צורך להתארגן מהר ולצאת מקריית מוצקין. השאלה היתה איזה כלי תחבורה לקחת? היה עלינו לעבור את ואדי רוֹשמִייה בשכונת חליסה, מיושב בערבים עוינים מאוד, אשר ירו מפתחי החלונות והסמטאות על המכוניות החולפות בכביש הראשי שבו היינו אמורים לנסוע. בזמן הזה כולם נסעו בדרך כלל במשוריינים, אבל אנו החלטנו משום מה לנסוע במונית רגילה. ארזתי מספר פריטים ויצאנו לדרך. פתאום עצרו אותנו שני בחורים צעירים וביקשו להצטרף לנסיעה. בדרך הבחנתי שאחד מהם מוציא אקדח מנרתיקו כדי להכין את עצמו לכל מקרה שלא יהיה. אינני זוכרת בדיוק, אבל נדמה לי שהרגשתי קצת יתר בטוחה – יש מישהו שיגן עלינו. יהודה הניח על החלון מאחורינו את התיק עם החפצים שלי, “הצ’ימידן”, כך קראה לו חיה, השכנה הטובה שהשאילה לי אותו לפני הנסיעה. יותר מאוחר, כאשר הגענו לחיפה, יהודה הסביר את הסיבה – “אם היו יורים עלינו, הכדורים היו פוגעים תחילה בתיק ולא בנו”… וכך נסעתי ללדת את תינוקנו הראשון את בננו הבכור!

כאשר הגענו לחיפה, בקצה רחוב הרצל על יד בית התעשייה, עצרו אותנו אנשי משמר האזרחי וקראו בהשתוממות: “מה!? במונית רגילה!? ועוד עם אישה בהריון!? הלוא סיכנתם את עצמכם!” אחד מהבחורים שנסעו איתנו, הפנה את ראשו אלי, הודה על הטרמפ ואמר: “בן – את שומעת?”.

את הקטע המיוחד הזה כבר רשמתי בחוברת “סיפורו של יוסי”, שהופיעה לזכרו של יוסי שנה אחרי נפילתו – עם סיום מלחמת ההתשה ב־1970.

ירדנו מהמונית ולא בדיוק ידענו לאן ללכת. היה עלי להתאכסן איפשהו לזמן קצר עד הלידה (אז חשבתי לתומי שזה רק ללילה או שניים). שמנו את פעמינו אל חנה גלברד, מכרה של יהודה שנזכרנו בה, שגרה ברחוב עקיבא בהדר הכרמל העליון. לא יכולנו להודיע לה מראש, מפאת הדחיפות וקוצר הזמן. קיווינו שלא תהיינה בעיות בהגיענו אליה. אומנם מצאנו שהבית לא היה נעול, אבל נפש חיה לא נמצאה בו. אחד השכנים אמר שחנה, שהיתה אחות בבית החולים רוטשילד, כנראה עובדת. התלבטנו מה נעשה. לטובה רוזנטל, קרובת משפחה שלי, לא יכולנו ללכת, למרות שגרה ברח' ברזילי בקרבת המקום, בבתים המשותפים על יד בית התעשייה, היות ורחוב ברזילי ורחוב השומר היו הגבול בין העיר התחתית אשר נשלטת עלידי הערבים והדר הכרמל היהודית. הערבים ירו דרך הסמטאות המטפסות לכיוון הדר, וכבר היו קורבנות. יומיים קודם לכן, אחד השכנים בדירה הסמוכה לדירתה של טובה תיקן תריס על המרפסת ונורה למוות מכדורי ערבים מהעיר התחתית.

לבסוף החלטנו ללכת לרוחל’ה פלוטניק, חברתי שגרה ברחוב יוסף בהדר העליון. רוחל’ה היתה נשואה עם ילדה בת שנתיים, מירה. הדירה היתה בת שני חדרים ומטבח. כאשר הופענו וסיפרנו על הבעיה שלנו, לא היססה לרגע ומייד הזמינה אותנו להמתין אצלה ככל שיידרש. התרגשנו מאוד מהצעד האנושי הזה. אני רק התפללתי שאלד בקרוב ושלא יהיה עלי להמתין הרבה.

החלטנו שיהודה יחזור לקריה. התחננתי שיסע באוטובוס משוריין (היתה ממש סכנת חיים לנסוע בתחבורה רגילה), הוא הבטיח שיעשה כך. נדברנו שהוא יתקשר מטלפון ציבורי אל קפה “עטרה” ברחוב בלפור, בשעה מסוימת, ואני איידע אותו על הנעשה איתי. ביקשתי גם שלא יבוא לבקרני אחרי הלידה, שלא יסכן את עצמו, ואם הכול יהיה בסדר, שיבוא אחרי שבוע לקחת אותנו הביתה.

הלילה אצל רוחל’ה עבר בסדר, אני ישנתי בחדר השינה שלהם והם עם הילדה בחדר האורחים. למחרת היום הלכתי לרופא נשים ברחוב השומר כדי להיבדק ולברר את מועד הלידה כי המצב היה מסובך למדי. כאשר הגעתי לפינת הרחוב בכניסה לבניין, תפסה אותי אישה שעברה במקרה ודחפה אותי בחוזקה פנימה לתוך הכניסה, “מה פתאום את מסתובבת כאן באיטיות כזו ואת בהריון?” מסתבר שכל הזמן הערבים צלפו מהעיר התחתית דרך הפתחים שעולים להדר הכרמל, ובדיוק בפינה הזאת כבר פגעו באנשים. ההרגשה היתה קשה ומפחידה, הלוא אני לא לבד, אני נושאת בבטני את המטען היקר ביותר… כנראה שאז התחלתי לפתע לבקש, אולי “מהסמכות העליונה”, אינני יודעת, “תשמור עלינו בבקשה”! הרופא בדק, אבל לא יכול היה לתת את המועד המדויק.

אחרי השיחה עם הרופא, הצלחתי לדבר בטלפון עם יהודה, כפי שסיכמנו, בקפה “עטרה”. בערב, ביושבי עם כולם, נשמע פיצוץ עז שהרעיד את כל העיר. לא ידענו מייד את פשר הדבר. היו שמועות על גבי שמועות, עד שהתבררו העובדות: אנשי המחתרת לח"י גלגלו חבית עם חומרי נפץ לתוך ואדי רושמיה. כאשר נשמע הפיצוץ הוא הקפיץ גם אותי, וממש בעקבות התנועה הפתאומית אחזו בי כאבי בטן עזים. אחרי זמן מה, ביקשתי את מרדכי, בעלה של רוחל’ה, להסיע אותי לבי"ח “מולדה”. הזמנו מונית. נפרדתי מרוחל’ה, לא היו לי מילים להביע את רגשי התודה שחשתי כלפיהם, על היחס החם והמעשה האנושי שהפגינו כלפי ברגעים כה קריטיים, לי, ליהודה ולתינוק שייוולד!

בבית החולים אחרי בדיקה קצרה, החליטו להשאיר אותי. הגעתי בשבת בלילה ו… ילדתי רק ביום שני בצהריים. זה כלל לא היה פשוט! כאבים, כאבים ועוד כאבים. אני צריכה להתמודד לבד, לבד, כי לא היה לידי אף אחד, אפילו לא אחות של בית החולים. אף אחד שיכול לעודד, להדריך בתרגול תנועות, צורת נשימה נכונה, שיכלו בוודאי לעזור בזירוז הלידה, או לפחות לזרוק מבט לעברי. לא משפחה, לא חברה, רק עובדת ניקיון ששטפה את הרצפה בחדר האטום ששכבתי בו, הרימה מדי פעם את ראשה ומלמלה משהו, כאילו השתתפה איתי במכאובי ואינה יכולה להושיט לי עזרה. בדיעבד, כאשר חזרתי לזיכרונות הללו, חשבתי: “למה עזבו יולדת לבד, בחדר אטום?” היו לי הסברים מהסברים שונים. עומס עבודה עצום, עשרות נשים שהגיעו זה עתה מאוניות המעפילים הישר לחדרי הלידה, מלחמה קרובה לכאן.

עם יוסי

כעת, כאשר אני משחזרת, אולי אני יכולה להבין עד כמה קשה היה לכולם, אבל אז, בוודאי לא יכולתי לקלוט את הנעשה, את הסובב אותי, מדוע השאירו אישה עם צירי לידה כשלושים שעות, ממוצאי שבת עד יום שני בצהריים. אינני בדיוק יודעת מה קרה, הייתי כנראה באפיסת כוחות, על סף עילפון. זכור לי רק הרגע שבו הועברתי לחדר מלא אור. במעורפל ראיתי ארונות זכוכית מלאים מכשירים, ובאיזו שהיא תחושה בלתי מוסברת, הבנתי שכנראה עומדים להשתמש במלקחיים, ואז בכוחות על־אנושיים וצרחה אדירה – התינוק שלי התגלגל החוצה. המיילדת לא ציפתה לזה ובשנייה אחרונה תפסה אותו. מה קרה לאחר מכן? אינני זוכרת. ודאי נתנו לי זריקת הרדמה או סם אחר. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר עם עוד יולדות, תשושה ונרגשת ומחפשת לידי את הרך הנולד – את יוסי שלי, שלנו. החלטנו לקרוא לו כך, אם ייוולד בן – לזכרו של אבי ז"ל יוסף, שנספה בשואה.

הביאו לי את יוסי, השכיבו אותו קרוב לידי. קשה לתאר את האושר שהרגשתי. פנים חמודות, עיני תכלת, שיער בהיר, בלונדיני, והוא כולו שלי! יוסי התחיל לבכות כי היה בוודאי רעב. אחרי ההנקה הראשונה הוא נרגע ואז לקחו אותו בחזרה לחדר התינוקות.

יכול להיות ששוב שקעתי בתנומה קלה. כאשר התעוררתי, כבר חזרתי לעצמי והתחלתי להרהר על מה שעבר עלי. והדבר הראשון, כמובן, איך להודיע לאבא יהודה על הולדת בננו. שוב איני זוכרת כל כך באיזו דרך הגיעה אליו הבשורה הנפלאה. מסרו לי שהוא יודע ודי מתקומם על כך שאסרתי עליו לבוא במשך השבוע, כי חששתי מהנסיעה מלאת הסכנות דרך השכונה הערבית במבואות חיפה. יהודה לא היה מרוצה מהסידור (לבוא רק כעבור שבוע, כאשר ישחררו אותנו מבית החולים), והשתוקק לבוא. הוא טילפן, מסר ד"שים נרגשים, ובאמת כעבור שבוע לקח אותנו הביתה לקריית מוצקין.

באותם זמנים נשים נשארו שבוע ימים אחרי הלידה בבית החולים. את ברית המילה ליוסי ביצע רופא (קראו לזה ברית רפואי). ללא מוהל, ללא טקס, ללא הורים – פשוט פעולה רפואית. בינינו, הייתי מרוצה שזה התבצע על ידי רופא. אחרי הברית הביאו לי את יוסי להנקה. הוא בכה בקול מר וגם אני בכיתי וחיבקתי אותו ללא הרף. כנראה לא הבין למה הכאיבו לו כל כך. הכיפה הלבנה הקטנה כמעט החליקה מראשו הזהוב, ודמעות זלגו מעיני התכלת המתוקות. אינני יודעת איך להסביר כעת את הרגשתי ברגעים הללו – אהבה גדולה הציפה אותי אל הבן הקטן שלי. רציתי לעצור את כאבו. ובאמת הוא נרגע אחרי ההנקה.

והנה, כעבור מספר ימים יהודה הגיע. הופעתו בחדרי לידי כל כך חרוטה בזיכרוני, אני ממש רואה אותו, כולו קורן מאושר ושמח. סמוק, פלגי זיעה כיסו את מצחו. היה אז חודש פברואר, יום שמש נעים, יהודה “התקשט” בחליפה ועניבה לכבוד המאורע הכי חשוב בחייו – לפגוש את בנו בכורו!! בוודאי לא קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בשנינו. ארזנו את מעט הבגדים. האחיות בחדר התינוקות הלבישו את יוסי בחליפת התכלת היפה שיהודה הביא עימו. נפרדנו מהצוות הרפואי ומהשותפות לחדר ויצאנו לדרך. שוב במונית רגילה (לא משוריינת). היו שמועות שקיימת רגיעה מסוימת. גם הפעם נסענו דרך הוואדי, האפשרות היחידה, להגיע לקריית מוצקין. הגענו בשלום.

בבית חיכתה לנו סבתא דבורה. על השולחן העגול עמד אגרטל עם פרחים, עוגה ופירות. בפינה עמדה מיטת ברזל קטנה, צבועה לבן, שיהודה הכין עבור יוסי. סבתא דבורה בירכה אותנו והתרגשה מאוד. כעבור שעה קלה עזבה לביתה. נשארנו – איך לומר, קצת אובדי עצות, חסרי ניסיון. אני עוד די חלשה. בבית החולים לא הראו לי אף פעם איך מחתלים תינוק. לא היה להם זמן ל“מותרות” שכאלה – להדריך יולדת, שזו לה הלידה הראשונה. הניחו שבודאי יימצא מישהו שיעזור וידגים. מסתבר שלא כך היה.

לפתע הופיע “מלאך” בדמותה של שכנה שגרה מעבר לרחוב ושמה חיה פרבר. היא באה לברך (שמעה שהגענו) ומבלי לשאול שאלות מיותרות אמרה: “קחו את יוסי ואת החפצים שתזדקקו להם במשך השבוע ותעברו אלינו. אפנה מקום בחדרי למיטת תינוק, לך, ריבה, גם נמצא מקום לינה. יצחק (בעלה) יעבור בינתיים לביתכם. אל דאגה, הכול יסתדר. אני אעזור לך ואדריך אותך.” ביתם היה גדול משלנו, אבל לא בהרבה. שוב, כמו רוחל’ה גם חיה עשתה צעד יפה ואנושי, כשהציעה עזרה בלי להסס לרגע. ואיזו עזרה! בכל זאת ישנם בני אדם שתמיד מוכנים למצוא דרך ותושייה לעזרת הזולת. את חיה הכרתי כאשר עברנו לקריית מוצקין. אישה נפלאה, שנישאה בגיל מבוגר יחסית והיתה לה רק בת אחת, רחל, בת שנתיים. יוסי ואני שהינו בביתם שבוע ימים. חיה הדריכה ולימדה אותי כיצד לטפל בתינוקי בימיו הראשונים. אפילו אמי לא יכלה לעשות זאת טוב יותר. היינו כה אסירי תודה לה, היא באמת עשתה מחווה גדולה שקשה לתאר. אני, חסרת ניסיון ועוד די תשושה מהכול, הערכתי מאוד את המעשה, בפרט שאף אחד לא נמצא לידי – לא אמא, לא קרובים, ולא יהודה, שהיה חייב לחזור לעבודה. חיה היתה אז בשבילי עוגן הצלה!

כעבור שבוע חזרנו לביתנו הקטן. התקופה היתה קשה ביותר. מאורע רדף מאורע. מלחמת השחרור היתה בעיצומה. הגבולות הצרים של הארץ, עם כל שכנינו – ארצות ערב, ואפילו עם אלה שלא גבלו איתנו (כמו עירק) וכמובן בראש ובראשונה ערביי הארץ שהתנכלו לנו והרגו בנו. האנגלים שהיו עדיין בארץ לא היו נייטרליים, אלא צידדו בערבים. ואנו נלחמים, כמו שאומרים, בכל החזיתות, כולל התנגדות עזה לאנגלים של המחתרות: ההגנה, האצ“ל והלח”י.

הסיפור וההיסטוריה ידועים לכולם. הייתי בתוך המערבולת, נשמתי אותה ופחדתי ולא ישבתי בנחת ורשמתי את האירועים. פחדתי שלא יאונה כל רע ליקירי – ליוסי, ליהודה, כי לא בדיוק ידענו, מה יביא עימו המחר. כאשר הייתי לבד, לאורך כל שנות נעורי, לא פחדתי. הדאגה הלוא היתה רק לעצמי, אבל כעת זה כבר משהו לגמרי אחר. והנה קרה דבר מה, שלמזלנו נגמר בטוב. יוסי היה בן שישה שבועות, תכננתי לעשות לו אמבטיה, הייתי מצוננת עם חום. ליתר ביטחון ביקשתי מצילה גיסתי, שגרה באותה הסביבה, לבוא ולעזור לי, כי יהודה היה בעבודה וחששתי לעשות זאת לבדי. היא הגיעה עם אהובה, בתה בת החמש. אחרי האמבטיה השכבתי אותו במיטתו הקטנה לבוש ומכוסה בשמיכה. לפתע נשמע בום נוראי, התפוצצויות ויריות. החלון הקטן מעל מיטתו נשבר ושברי הזכוכית כיסו את כולו. נעקרו גם המשקוף, החלון הגדול יותר ודלת הכניסה. צילה הוציאה את יוסי מהמיטה. השכבנו אותו על הרצפה. ניקינו את הזכוכיות מעל פניו, בעיקר דאגנו שלא יהיו רסיסי זכוכית בעיניו. החדרון הקטן ששהינו בו היה מכוסה כולו בשברי זכוכית. ישבנו ליד יוסי מבוהלות, היה מסוכן לעזוב את הבית ולחפש מקלט, כי עדיין נשמעו הדי התפוצצויות. כעבור כחצי שעה השתרר מעט שקט. צילה עטפה את יוסי בשמיכה והציעה לקחת אותו לרופא לבדיקה, האם הוא נקי מזכוכיות. לי הציעה לחפש מקלט בבית השכן אצל משפחת הולנד, מפני שהיה לי חום גבוה. יצאתי מטושטשת, בכותונת לילה לבית השכנים. היו שם עוד אנשים. המוזר בכל הסיפור, שלא היה שם בכלל מקלט. פשוט הבית לא נפגע וכנראה אנשים הרגישו בו יותר בטוחים. אחרי מספר דקות החלטתי שאלך לחפש את יוסי. מישהי שמה עלי חלוק, ויצאתי בריצה לכיוון ביתם של הורי יהודה, כי חשבתי שאחרי הבדיקה אצל הרופא, צילה בוודאי הביאה אותו לשם. ובאמת מצאתי אותו בריא ושקט. יוסי החמוד הקטן שלנו, כבר הרגיש “טעם מלחמה”. ליהודה נודעו הפרטים במקום עבודתו, במחנה הבריטי. הוא עזב הכול, בתחושת חרדה נוראית הגיע לבית ואז חשכו עיניו. אף אחד איננו, מיטת יוסי מכוסה בשברי זכוכית, החלונות והדלת תלויים על תילם ומתנדנדים ברוח. הוא הגיע מיד להוריו. באינסטינקט הנכון שהיה לו סיפר: “נרגעתי, כי לא ראיתי כתמי דם”… נשארנו כיומיים אצל ההורים עד שהנזק שנגרם לבית תוקן.

כעת אגולל מעט על סיבת ההתרחשות הקשה והמפחידה. הכביש הראשי לחיפה – עכו, נהרייה והקריות, רחוב אהרון, היה מקביל לרחוב שלנו בקריית מוצקין. לצידי הכביש, מאחורי תלולית עפר, הסתתרו שני אנשי הגנה מצוידים בנשק, רובים ורימונים. כאשר נודע על שיירת משאיות עם ערבים, עמוסות נשק ותחמושת עבור ערביי חיפה, ההגנה החליטה לפעול. שני הבחורים היו אמורים לתקוף את השיירה ולהשמידה. וכך אכן קרה. הלוחמים שלנו זרקו רימונים וגם ירו לעבר המשאיות. התחמושת וכל מה שהיה שם התחיל להתפוצץ. היו חילופי יריות, השיירה נעצרה ושני הבחורים הגיבורים – שבאותו יום קשה הצילו את חיפה היהודית – נהרגו. גם לאויב היו קורבנות. בזמן ההתפוצצויות ניזוקו בתים רבים באזור, נופצו חלונות, עפו גגות, היה הרס רב לרחובות הסמוכים לכביש הראשי. וכך גם אנו נקלענו להתרחשות.

המשכנו בחיינו והמלחמה מסביבנו ובתוכנו. יוסי גדל והתפתח. תינוק יפה ביותר, בלונדיני עם עיניים כחולותירוקות, בגיל שמונה חודשים, בשפתו הילדותית, כאשר שאלו אותו איפה אבא ענה: “אבא עבודה” וכמו כל ההורים, חשבנו שזה ממש גאוני. ההתפתחות המוטורית שלו היתה קצת איטית, אבל כאשר הבאנו אותו לבדיקה אצל רופא הילדים, הוא ביקש לא לדאוג ואמר לי, תראי, בגיל שמונה הוא יעבור אותך בגובה ויהיה ספורטאי מצוין. וכך באמת היה. יוסי בבגרותו היתמר לגובה מטר שמונים ושבעה ס"מ ועסק בספורט. כדור יד והדיפת כדור ברזל.

אחזור שוב בסיפורי על המתרחש אצל אמי ואחותי באוסטרליה. אמי, שחיה כעשר שנים לבדה עם אחותי, אחרי שהתברר סופית כי אבי נספה בשואה, הכירה את ברנרד, תושב גרמניה לשעבר, פליט שואה, שאיבד את אשתו ושני בניו במלחמה, הגיע למלבורן והחליט להקים חיים חדשים. אמי, באחד המכתבים סיפרה על ההיכרות ושאלה לדעתי על ההחלטה. כמובן שעניתי כי אלה הם חייה והיא רשאית להחליט לבדה. אמי וברנרד נישאו. כמעט עשרים שנה חיו ביחד, חיים טובים ושלווים. אחותי נחמה (שם קראו לה ננסי), סיימה בית ספר תיכון. היתה לה אפשרות להמשיך בלימודיה, אבל היא העדיפה להצטרף לתנועת “הבונים” – תנועה ציונית, אשר מטרתה בדרך כלל היתה להכשיר את חבריה להגשמה ועלייה לארץ ישראל. ובאמת, אחרי זמן קצר, עם עוד חברים, נשלחה נחמה מטעם התנועה לארץ לקורס מדריכי חו"ל. כעבור שנה חזרה לאוסטרליה, לעיר אַדֶלֵייד והדריכה בסניף מקומי. ושוב, כעבור שנתיים, אחרי מילוי התחייבויותיה, עלתה לארץ, הפעם כעולה חדשה. היא הצטרפה לקיבוץ חצרים, אחר כך למעגן מיכאל. באותה התקופה הכירה את נפתלי, הם נישאו ונחמה עברה לקיבוצו – מצובה.

וכך אני מדלגת מתקופה לתקופה, מסיפור לסיפור, אבל זה כנראה קורה תמיד בכתיבת זיכרונות. כעת אחזור שוב לקורות חיינו. בקריית מוצקין גרנו כשנה וחצי. נאלצנו לעזוב את הבית, כי לא יכולנו להמשיך לבנותו. המגרש שעליו הוקם הבית היה שייך לצילה ובעלה. תחילה, כאשר יהודה הקים את היחידה הקטנה, הוסכם שבכוחות משותפים נשתדל להמשיך לבנות, אבל התברר שהסכמים והבטחות לא היו בדיוק הצד החזק של חיים, בעלה של צילה. הוא פשוט התעלם מהכול ודרש שנעזוב. לא עניין אותו כלום. כן, הוא שילם (יותר נכון – זרק כמו נדבה) שבע מאות לירות, תמורתם יכולנו לרכוש אז ריהוט בלבד. יהודה השקיע כסף ועמל רב, ובמו ידיו ממש הרי בנה את המבנה, ולבסוף – זה מה שקרה. וכפי שסיפרתי, התקופה היתה קשה מאוד ולא היו לנו הרבה פתרונות.

מפקדו של יהודה בצבא הבריטי, יחזקאל סחרוב, התמנה, עם תום מלחמת השחרור, לארגן כוח משטרה למדינה שבדרך. הוא התחיל לחפש את פקודיו לשעבר והגיע גם ליהודה. הציע לו להצטרף למשטרת ישראל. יהודה אומנם היה די המום, כפי שאמר לי: “מעולם לא חשבתי על קריירה של שוטר”. אך בסופו של דבר הסכים. אני הייתי מרוצה, כי העדפתי שיהיה קרוב אלינו בזמנים הטרופים ההם. תפקידו היה לארגן מוסך לרכב משטרתי בצפון, חיפה והסביבה.

בעקבות התפקיד שהוצע ליהודה, קיבלנו אפשרות לשפץ שלושה חדרים גדולים לדירת מגורים בבניין משרדים של המשטרה הבריטית לשעבר – וכך, בעזרתו של אחיו יעקב (קובה), הפכנו את המקום לדירה די טובה. שני חדרי שינה, ששימשו גם חדר אורחים וחדר ילדים. היה גם מטבח רחב ידיים ובו שולחן מרובע גדול (שאותו מצאו באחד המשרדים של הבניין). כעין מקלחת מאולתרת, שקירותיה, כל זמן שהותנו באותה הדירה, ארבע שנים, לא טויחו. לשירותים היה עלינו “לטייל” עד קצה המסדרון הארוך מחוץ לדירה, ולחלוק אותם גם עם השכנים שלידנו – משפחת ויינבלום. לא תאמינו, אבל היינו ממש מרוצים מהסידור הצנוע. היה לנו גג מעל הראש וזה הלוא מה שהיה הכי חשוב.

עלי להזכיר עוד פרט מעניין ששייך לאותה התקופה. במלחמה כמו במלחמה התפנו מאות בתים של תושבי חיפה הערבים, הם ברחו מהעיר בגלל המלחמה. יהודים רבים נכנסו באותה עת לאותם מבנים, שקראו להם אז “רכוש נטוש” גם ליהודה הציעו את האפשרות הזו, אבל אני לא הסכמתי בשום אופן. לא הייתי מוכנה לגור בבית שחיו בו אנשים ונאלצו לברוח. נכון, במלחמה הם הפכו לאויב, מי יודע מה היה קורה לו היו נשארים? חלפו גם הרהורים על אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, שבה מיליוני בתים, עסקים, וכל הרכוש של היהודים נשדד ועבר לידי הכובשים. טוב, אלה סדרי העולם והתוצאה העגומה והנוראה של כל המלחמות בכל הזמנים, מאז ומתמיד. אז למה אני כה “חסודה” ומתחשבת? אולי זה האופי, אולי החינוך מתנועת הנוער (השומר הצעיר)? על כל פנים, אנו נשארנו עם הסידור המקורי. בדיעבד, יהודה סיפר לי שכעבור שנים מעטות כל אותם “פולשים”, עזבו את הבתים (הרכוש הנטוש), וקנו דירות בבתים רגילים באזור או בסביבה אחרת.

מה אומר ומה אספר? היינו שמחים בחלקנו, לפחות היתה לנו דירה משלנו. הבניין נמצא בעיר התחתית של חיפה, ברחוב חג’אז 19 או 21 (זה כבר קשה לזכור) אחר כך שוּנה שמו לרחוב. חטיבת גולני. גרנו בקומה עליונה. מהחלונות נשקף נוף של חוף שֶׁמֶן המפורסם, מסילת ברזל עם רכבות רבות שעברו עליה, משאירות שובל של עשן סמיך ושחור ומשמיעות בעוברן צפירות מחרישות אוזניים. מהחלון האחר השתרע מראה שונה. גגות של שכונת הדר הכרמל והר הכרמל המתנשא מעלה, מכוסה ירוק נצחי.

התמקמנו בדירתנו החדשה. ריהטנו מעט בחפצים שאספנו איכשהו. ארון בגדים וספהמיטה רכשנו בזכות העסקה המבישה והמשפילה של מכירת הבית בקריית מוצקין. לא היו לנו כוחות להתחשבנות ומריבות, בפרט כאשר מדובר בבני משפחה!

התקופה היתה סוערת ביותר. השנה 1949. לא ארבה בדברים על תאריכים חשובים כמו: ה־29 בנובמבר, 1947, שבו קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל; או ה14 במאי, 1948, שבו חתמו גדולי האומה אז על מגילת העצמאות. אלה דברים הידועים לכולם. אספר על החיים הפרטיים של משפחתנו הקטנה, וכמובן על הרקע והחיים בתוך הסביבה המיוחדת הזאת של השנים הראשונות של המדינה שבדרך.

אמרתי, הסביבה המיוחדת, כי היה בה הרבה מן המיוחד. כל האזור שגרנו בו היה מאוכלס בשארית הפליטה, שבאו מהפזורה של אירופה המזרחית והמרכזית. אלה שנותרו מששת המיליונים! מרומניה, פולין, הונגריה, יוון. וכן מארצות ערב, כמו מרוקו, טוניס, אלז’יר, עירק. המוסדות שיכנו אותם בבתים שהערבים עזבו במנוסתם בזמן הקרבות. לרחוב המקביל לרחוב שלנו קראו אז רחוב עירק ואחר כך שונה לרחוב קיבוץ גלויות. וכשמו, כך היה. התקבצו בו בני אדם מכל מיני ארצות עם בליל של שפות; ריחות של תבשילים שונים ומשונים נדפו מפתחי חלונות המטבחים. אנשים שהביאו איתם טעמים, הרגלים ומנהגים אופייניים לארצותיהם. ברור שלא היה כל כך קל בתחילה. המיזוג היה כפוי. נדרש די הרבה זמן להתרגל למצב המיוחד הזה! האם היתה דרך אחרת? רק העתיד יוכיח. אבל לאנשים האלה כבר היה ניסיון ארוך ואכזרי בקשיי החיים. בתקופת התלאות של מלחמת עולם השנייה.

בבניין שלנו היינו הדיירים היחידים ה“וותיקים” בארץ. התגברנו על קשיי השפה בינינו ונקשרו יחסי שכנות טובים. השתדלנו קצת ללמד ולהדריך. אִיצָה ויינבלום, שגרה בשכנות לדירתנו אמרה לי כאשר נפגשנו באקראי לאחר שנים רבות: “ריבה, ממך למדתי לדבר עברית.” ואני לעומת זאת, למדתי ממנה את סודות המטבח ההונגרי! באותה הקומה גרה גם משפחת מַנוֹ מרומניה. התיידדנו במיוחד עם זוג הוריהם המקסימים והקשישים (שהיו כבר בני 80). הבעל צייר בתור תחביב בצבעי שמן על דיקט שהיה אוסף ממקומות שונים, כי לא היו לו אמצעים להשגת חומרי ציור, ובכל זאת קיבלנו תמונות צבעוניות של פרחים ואגרטלים. גברת מנו היתה רוקמת וסורגת. היתה בהם איזו אצילות נפש מיוחדת, שקשה להגדירה, מין משב רוח של אירופה טרום המלחמה, אפילו, הייתי אומרת, של תחילת המאה ה־20. יכולנו לתקשר אז רק בשפה הגרמנית. הם ידעו רומנית כמובן, וצרפתית. אני חושבת שאת מעט הגרמנית שבפי אני יודעת בזכותה של גב' מנו. היא מאוד אהבה את יוסי, מיכל וגיורא. שעות ארוכות היתה מבלה איתנו על גג הבית. סורגת ורוקמת בגדי תינוקות שנועדו להם. הגג היה ממש מפלט עבורנו. פשוט תחליף מצוין לרחוב הסואן, שהיתה בו תנועה רבה של כלי רכב שפלטו עשן רעיל ומסוכן. לפני שמיכל וגיורא נולדו, נהגתי לעלות עם יוסי, ובצל הפרגולה שנשארה עוד מימי האנגלים (דיירי הבית היו עורכים מסיבות ריקודים על הגג) ביליתי שם עם יוסי את רוב הזמן. יהודה הצטרף אלינו לאחר העבודה במוסך שנמצא קרוב לבית. דרגתו היתה סמל ראשון, ולמעשה הגיעה לו דרגת קצין, אבל זה לא התממש משיקולים זרים ומוזרים. בוודאי פוליטיים, מפני שהוא לא היה חבר במפלגה השלטת. לא אישרו לו את דרגת הקצונה למרות הידע והניסיון שלו עוד מתקופת שירותו הצבאי באיטליה בתפקיד זהה, ולמרות האינטליגנציה וההשכלה שלא היתה לאחרים.

יהודה ניהל את המוסך יוצא מן הכלל. הממונים והעובדים רחשו לו כבוד והוקרה, ביניהם גם עובדים ערבים רבים. זכור לי שבימים הקשים של הצנע, כאשר היה מחסור במצרכי מזון, העובדים מהעיר נצרת הזמינו את יהודה לבוא אליהם לקבל מעט ירקות להכנת מרק ליוסי. אחר כך, ב־1951, כאשר נולדו לנו התאומים מיכל וגיורא, ועדיין היה מחסור, הם המשיכו להציע לנו עזרה ברכישת ירקות ופירות. הממונים היהודים לא ידעו להעריך את יהודה כמו העובדים הערבים, שאהבו אותו.

אני חוזרת שוב לשנים 1949–1950. יוסי היה ילד חמוד ביותר וחכם מאוד. עוד בטרם מלאו לו שנתיים כבר דיבר בשטף. הוא ישב והלך, היה גבוה מכפי גילו (החששות מימי היותו תינוק לגבי האיחור בהתפתחותו המוטורית – התבדו). הוא התפתח באופן יוצא מן הכלל. קשה לתאר כמה אהבנו את יוסי שלנו הטוב והיפה!

בחורף 1950 ירד שלג כבד בחיפה. בעצם בכל הארץ. תופעה נדירה מאוד באזורנו. הגגות לא היו בנויים לשאת מסה כה כבדה והיו בסכנת קריסה. הדירה שלנו היתה מתחת לגג, והיה צורך לאסוף כל הזמן את השלג המצטבר. אבל לעומת הקשיים, כאשר הצצנו מבעד לחלונות, השתרע לפנינו נוף מרהיב. הכרמל כוסה בלובן בוהק, קצות עצי אורן בצבצו פה ושם. תמונה באמת יפיפייה. התחבורה שבתה ורק מְפַלסת גררה את ערמות השלג לצידי הדרך, מחזה נדיר כשלעצמו, מפני שלא היו זקוקים לה, להוציא בירושלים ובפסגות הגליל, שם לפעמים ירד שלג. ובכל זאת, אנשים מבוגרים וילדים הגיעו איכשהו למרומי הכרמל וניסו את כוחם בגלישה במורד ההר על יריעות ניילון ענקיות. גם יהודה עלה עם חברים לכרמל וסיפר על החוויה וההרפתקאות המשעשעות. באותם הימים הקרים עטפתי את יוסי בשמיכה חמה, הוא ישב אז לרוב על הכסא הקטן שלו במטבח, שם עמד תנור נפט שאמור היה לחמם את החדר, אלא שהוא לא כל כך חימם. איכשהו חלפו הימים הקרים, לא הצטנַנו והכול עבר בשלום. היינו צעירים ולא מפונקים. ניסיון הימים שעברו עלינו, הקשיים שהיו לאורך כל דרכינו, גם כפרט וגם במובן הכללי – תקופה לא מבוטלת של 15 שנה מאז הגעתי לארץ ב־1936 והגעתו של יהודה ב־1939 – כנראה התחסנו.

הזמן חלף, רצוף באין ספור התרחשויות בחיי הארץ ובחיינו האישיים. עברו כבר כמעט שלוש שנים מאז הולדתו של יוסי, אני שוב בהריון – הפעם הפתעה ממש. אנו מצפים לתאומים! קצת המומים ומאוד מאוד נרגשים. מחכים בשמחה להרחבת המשפחה. ודאי שלא יהיה קל, אבל יהודה כתמיד מרגיע: “איזה יופי, תראי, על הכול נתגבר.” ובאמת, ב־13 אוגוסט 1951 – נולדו מיכל וגיורא. תינוקות מקסימים, כל אחד שקל שלושה קילוגרמים. הלידה היתה קלה יחסית.

יוסי, מיכל וגיורא, 1952

חזרתי הביתה רק כעבור עשרים יום, כי בינתיים יוסי חלה בחזרת ואסור היה לחזור לדירה עד חלוף המחלה מחשש להידבקות. את יוסי לקחו באותו זמן לקריית מוצקין. עזבתי את בית החולים רמב“ם כעבור עשרה ימים (“פרוטקציה”, כי ילדתי תאומים!) בדרך כלל היו משחררים כבר כעבור ארבעה ימים. הישר משם נסענו ל”בית אם" שבנוה שאנן. שהינו במקום עשרה ימים. לי – מנוחה, ולתינוקות – טיפול ראשוני. אני רק הינקתי אותם, ושאר הטיפול התבצע על ידי אחיות־מטפלות. הזוג שלנו היה חמוד ביותר, ממש מושלמים. למיכל שיער בלונדי צומח לגובה, פנים עגולות ורדרדות עם פלומה זעירה, גיורא דומה לה מאוד, רק עורו יותר שחום והשיער חום בהיר. כעבור חצי שנה גם גיורא היה לבלונדיני, כמו מיכל ויוסי. ההורים של יהודה מימנו את השהייה שלי במקום, כמתנה ללידה. הביתה כבר חזרנו עם תינוקות “גדולים” בני עשרים יום. יוסי, שהיה רק בן שלוש וחצי, שיחק איתם, קיבל אותם בהתלהבות וקרן משמחה. קשה לתאר את אהבתו אליהם. לא היתה בו קנאה על שני ה“מתחרים”. זה היה אופיו לאורך כל חייו.

מיכל וגיורא, 1954

חדר הילדים שלהם היה צבוע בצבע שמן כחול. שתי מיטות לבנות לתינוקות ומיטת נוער אחת ליוסי (הלוא הוא כבר “גדול”, בן שלוש וחצי). יהודה התקין איצטבות לצעצועים (עבודה עצמית) וזה היה כל הריהוט לחדר ילדים, בו בילו ילדינו כארבע וחצי שנים. השנים הראשונות לא היו קלות עבורי. מחתלת ומניקה את הזוג המתוק כל ארבע שעות, כולל בלילות במשך שמונה חודשים בהתאם לעצתה וניסיונה של סבתא דבורה, שלפי דבריה הניקה את יהודה מעל לשנתיים!

אין ספק שזה היה בריא מאוד, אבל קצת התיש אותי. היום הכלות כבר לא כל כך צייתניות. וכמובן שטיפלנו במסירות ביוסי, שעוד היה בעצמו כה צעיר ודרש תשומת לב מיוחדת. יהודה עזר המון עד כמה שהזמן איפשר לו. לעבודות בית קיבלנו את דודה בטי, עולה חדשה מרומניה. “הרומן” איתה נמשך הרבה שנים, אפילו במגורים החדשים שלנו ברמת שאול, היא עוד עזרה לנו. נכון, שקשה היה להפריש מהמשכורת הזעומה שיהודה קיבל אז במקום עבודתו, אבל פשוט לא היתה ברירה, כי היינו זקוקים לעזרה – ודודה בטי היתה עוגן הצלה, שווה כל פרוטה! את יוסי סידרנו עד שעה ארבע בגן ילדים, שכלל ארוחת צהריים ומנוחה. וכשחזר הביתה היה שמח ומוכן לשחק עם התאומים האהובים עליו.

יהודה ואני עם הילדים, 1954

השנים המוקדמות של חיינו בעיר התחתית של חיפה, ברחוב חטיבת גולני, היו לא קלות. היו מחלות ילדות, שהיה צריך להתמודד איתן ולגבור עליהן. היו ימי צנע, עם קושי בהשגת מצרכים חיוניים. בכל זאת התגברנו, לא סבלנו מרעב, הסתפקנו במועט. היינו מאושרים. ילדינו גדלו והתפתחו יפה מאוד. יוסי כבר עלה לכתה א' בבית הספר “צפרירים”, לא הרחק מהבית, ומיכל וגיורא הלכו לגן הילדים שבאזור.

אמי היתה שולחת מדי פעם חבילות מזון וביגוד לילדים. כמובן שזה עזר מאוד. המשכנו בהתכתבות, סיפרתי לה רבות על חיינו ועל נכדיה. שלחנו תצלומים, שלפחות תכיר אותם מרחוק. נחמה היתה כבר בארץ. לעיתים ביקרה אצלנו, וכאשר התאומים היו בני שנה ואני אז עברתי ניתוח ונעדרתי מהבית כשלושה שבועות – היא התנדבה למשימה לא פשוטה לגמרי – לשמור ולטפל בשלושת ילדינו. ברור שבעזרתם הנאמנה של יהודה ודודה בטי.

שלושת ילדַי: יוסי, גיורא ומיכל

חלפו ארבע שנים, ומכיוון שליהודה לא קסם במיוחד המשך העבודה במשטרה והוא גם לא הגיע לשום קידום, החליט לחפש עיסוק בתחומים אחרים. גיסו חיים הלא אהוב עלי בכלל, הציע להקים מפעל לזיקוק נפט שם, מהנפט המזוקק ייצרו תכשירים שונים, כמו חומר לדילול צבע ועוד. הוא עצמו עמד להיפרד משותפיו במסגריה. חיים החליט לבוא עם ההצעה ליהודה, יעקב וסבא פנחס. יהודה כמבצע והמייצר, והמשפחה – כמשקיעים, שאגב לא היו להם מספיק אמצעים. השותפים הפוטנציאליים היו אמורים להיות: חיים, צילה אשתו (אחות יהודה), יעקב וסבא. אני, אחרי הניסיון הקודם, לא ראיתי ברכה בכל הסיפור הזה, אבל לא הייתי יכולה להתנגד, כי לא היתה לי הצעה חלופית – טובה יותר. ההחלטה לא בישרה טובות. בלי ממון, הכול בנוי על הלוואות עם ריבית גבוהה, הרבה “פנטזיות” ואמירות “נסתדר, יהיה בסדר”. באיזשהו חוש פנימי ידעתי שזה לא יצליח.

בינתיים עברנו שנים קשות של מאבקים אין סופיים מבחינה כלכלית. משפחתנו במיוחד, כי אחרי שיהודה עזב את מקום עבודתו במשטרה, היה עלינו גם לעזוב את הדירה השייכת למקום העבודה – המשטרה. התחשבו בנו ואיפשרו לנו להמשיך לגור עוד כשנתיים עד שנמצא מקום מגורים חדש. כעת התחילו שוב בעיות. לא היתה לנו אפשרות לקנות דירה חדשה. הכול כביכול היה מושקע ב“מפעל”. לשאר בני המשפחה היה כבר דיור. שכרנו אז דירה במקום מקסים, בכרמל הצרפתי – רמת שאול, בשכר דירה גבוה מאוד (100 לירות לחודש). לא היתה ברירה, פשוט לא היתה דרך אחרת, וכך נדדנו אז מדירה לדירה במשך חמש שנים.

אפשר היה להבין את התסכול שלי. כל עשרה, עשרים חודשים היה עלינו לארוז את המיטלטלים ולעבור לדירה אחרת. החוק אז חִייב לחתום על חוזה. בעלי הדירות, להגנתם, חששו להשכיר לתקופות יותר ארוכות, פן לא נרצה לעזוב מרצוננו הטוב – וכך, עם שלושה ילדים קטנים, שוב ושוב עברנו ממקום למקום. המזל היחידי היה שלפחות לא נאלצנו לעזוב את רמת שאול, השכונה הנעימה במרומי כרמל הצרפתי, שבאותם ימים היתה פינת חמד. נוף פראי, בתים בודדים (אומנם בתים סטנדרטיים של שיכון), גבעות, סלעים, צמחייה עבותה, ובתקופת החורף הכול מכוסה בפרחי שדה, הרבה רקפות וכלניות. הילדים אהבו מאוד את שכונה. הוכחה לכך, שבאחת ההעברות, יהודה, די מיואש, אמר שקשה להשיג משהו במקום ועלינו כנראה לחפש ולעבור לאזור אחר. יוסי, מיכל וגיורא מחו בתוקף עד כדי אזהרה: “אתם יכולים לעבור, אנו נשארים כאן, אפילו אם נצטרך לגור בחדרי מדרגות.” האיום היה רציני. בסוף, בכל זאת מצאנו משהו. וכך, ב־1959 – דירה רביעית ברמת שאול ושביעית מאז הגעתי מאוסטרליה – למען האמת, הפעם התקוממתי, עד מתי נחיה עם הטלטול הזה? הודעתי ליהודה שלא נוכל להמשיך כך. עלינו למצוא דרך אחרת. השותפים לעסק הודיעו שאין פתרון לבעיית הדיור שלנו, ועלינו להמשיך בנדודים. הגיעו מים עד נפש. החלטתי לכתוב לאמי ולשאול אותה על אפשרות הגירת משפחתנו לאוסטרליה. זה היה צעד מאוד קשה עבור שנינו, בעיקר רגשית!. להתנתק מהארץ – ומה יגידו הילדים, שאנו עומדים לעקור למקום זר, לגולה, והלוא הם נולדו כאן, ולמעשה אנו מחליטים בשבילם. התלבטנו מאוד. התחלנו כבר בהליכים. צילומים לדרכונים, משרד הפנים ועוד. אמי מצידה טיפלה בהכנת אישורי כניסה לאוסטרליה, פרוצדורה לא פשוטה. לצורך כל הסידורים היא נזקקה לעזרת עורך דין וכמובן נכנסה כבר גם להוצאות. זכור לי, כאילו זה קרה היום, יהודה יוצא מהבית ואומר: “אחזור כנראה מאוחר, אני הולך למשרדי המשטרה להשיג אישור הגירה מהארץ עבורנו.” ראיתי את פניו – משהו צבט בלב, אבל אין ברירה, אי אפשר להמשיך במצב הבלתי נסבל של חוסר ביטחון, חיים ללא מגורים, תלויים כל הזמן בחסדי המשפחה, בעוד והם עצמם, “הסתדרו לא רע”.

על שפת הים בחיפה, תל שיקמונה ברקע, 1965

ובינתיים התוכניות שלנו נודעו למשפחה. לזה הם לא ציפו. הלוא הם לבדם לא יכלו להמשיך בניהול העסק בלי יהודה – רק הוא יודע מקצועית לתכנן ולהכין את המוצרים של המפעל. פנו אליו בבקשות והסברים ומיד הסכימו לגייס סכום התחלתי, הנדרש לרכישת דירה בשיכון, כמובן עם משכנתא ארוכת שנים. כמה מוזר, נתנו לנו לסבול, לא התחשבו בנו, וכאשר המצב נעשה בלתי נסבל ולא היתה לנו ברירה, אלא לחפש מוצא אחר – או אז נמצא פתאום המקור והתאפשר להשיג את הסכום הנדרש עבורנו.

לא ירדנו לאוסטרליה, לאכזבתה הרבה של אמי.

נרשמנו לשיכון. הבית היה אמור להיות מוכן כעבור מספר חודשים. דרך צרפת 49 ברמת שאול. היינו לוקאלפטריוטים. לא עוזבים את השכונה, למרות שמאז הגענו לכאן – המון השתנה. לא עוד פינת חמד טבולה בצמחייה עשירה המקנה לסביבה קסם מיוחד. במקום השיחים ופרחי השדה הרבים, נבנו בתים די מכוערים. שיכונים אפורים, שבאותה התקופה כל כך איפיינו את ארצנו הקטנה. תשע שנים עברו עלינו בדירה הזו. שנים שבהן המשפחה שמחה בחלקה. לפעמים היו גם בעיות, אבל אצל מי זה לא משולב? החשוב היה הקשר האמיץ בינינו, האהבה וההרמוניה. שלושת ילדינו היו, כמו תמיד – נהדרים! נוער במיטבו. מעורבים באינטנסיביות בחיי החברה, שייכים לתנועת נוער, עוסקים בספורט, גם בלימודים היו טובים, בהתבגרותם ממש הצטיינו, כל אחד בבחירת תחומי התעניינותו ודרכו. אהבה וידידות אמיתית שררה ביניהם. אצל יוסי חשנו תמיד את הדאגה והאחריות לאחים ולנו.

בביתנו החדש בדרך צרפת 49, רמת שאול

מה אוכל לספר ולכתוב כעת בסיפורי, כעבור חמישים וחמש שנה? היה לנו טוב – היינו יחד, כל כך הרבה חלומות, תוכניות לעתיד והאופטימיות!…

והחלום התרסק. ב13 בספטמבר 1969. במלחמת ההתשה – יוסי נהרג על גדות תעלת סואץ.

יוסי שלי

מוזר שכעת, אחרי כמעט שלושים וארבע שנים, אני מעלה את השורה הזו על הדף, כי הלוא כל יום, כל יום, אני חיה עם הזיכרון היקר. ב־1970 הנציחו את סיפורו של יוסי “המערב” בחוברת לזכרו. העורכים ביקשו אז להוסיף ציוני דרך, כעין קורות חיים, קורות חייו – אף אחד לא היה מסוגל לכתוב. מה יהיה, מי יכתוב? איך אני אוכל לעשות זאת?! לכתוב על ילדי שאיננו עימי עוד!… כאשר ראיתי שאין ברירה, איאפשר לסיים להדפיס את החוברת בלי הביוגרפיה, החלטתי לכתוב. שניים וחצי עמודים – על חייו הקצרים של יוסי שלנו, היפה, הטוב, והבלתי נשכח.

וכעת, איך להמשיך? חיינו קיבלו תפנית. יוסי כבר לא איתנו.

והמשכנו – למען ילדינו. למען מיכל וגיורא. היה לנו קשה מאוד, פשוט אי אפשר לתאר. אצלי, על כל פנים, היתה לא פעם תחושה מוזרה – של אובדן מציאות. זה מה שקרה, זה לא אמיתי, זה רק איזשהו חלום רע ומסויט.

בכדי להמחיש עד כמה דרכי החיים חזקים מאיתנו וצריך להמשיך להיות רגילים, אספר על אפיזודה קצרה מאותם הימים, אחרי נפילתו של יוסי. יום אחד, בצאתי מהבית, לבושה כתמיד ומסורקת, פגשתי בשכנתי גברת הִלל, שבשפתה הפשוטה והאמיתית כל כך, אמרה: “גברת שחם, את כל כך בסדר, את לא מפחידה אנשים.” תחילה לא ירדתי לסוף דעתה, רק לאחר מכן התבהר לי שבניגוד לאחרים איננו מרתיעים אנשים אחרים מלהתקרב אלינו. תגובתה החמה מאוד נגעה ללבי.

יוסי, טרום מלחמת ששת הימים

 

פרק 9: הכול היה לא ריאלי וקשה מנשוא    🔗

הזכרתי בפרק הקודם, שלאחר נפילתו של יוסי שלנו, לא יכולתי להשלים עם המציאות. התרוצץ בי משהו בלתי מובן – הייתי כאילו בחלום בלהות, והסובב אותי היה לא ריאלי וקשה מנשוא.

עובדת סוציאלית ממשרד הביטחון ניסתה לעזור לי למצוא איזשהו עיסוק. עבודה או התנדבות, בחרתי בהצעת העבודה, כי למעשה היה נראה לי, שאני זאת הזקוקה לעזרה, ומכיוון שלא היה לי מקצוע, הייתי על תקן “סתם עקרת בית” מגדלת את ילדי, אשת איש, ודואגת לביתנו הצנוע, ולא היה זה כל כך פשוט למצוא עבודה. מישהו הציע לפנות לעיריית חיפה, אולי שם יעזרו. היתה הצעה לנהל גלריית תמונות של אמנים ישראלים בבית אבא חושי שבנוה שאנן. נו באמת – בלי כישורים מתאימים, בלי ידע בנושא, למרות הנטייה שהיתה לי בתחומי אמנות שונים – לא הייתי מסוגלת להעמיד פנים שאני יכולה למלא את התפקיד, אם כי זה קסם לי ביותר.

הציעו לי גם לעבוד בחנות “משכית”, אז – בהנהלת רות דיין, שהיתה אחראית על כל הסניפים בארץ ומכיוון שסוג המוצרים הנמכרים בה היו קרובים לשטחי ההתעניינות שלי – חפצי אומנות ונוי, כמו קרמיקה, פסלים ותמונות, החלטתי לקבל את ההצעה. גם הבעלים קיבלו אותי רק זמנית, כי לא היה לי כל ניסיון כמוכרת. כנראה בכל זאת הצלחתי, היה לי ידע סביר בשפה האנגלית, שבחנות הזו היתה חשובה ונחוצה, גם מעט טעם טוב – כל זה עזר. השנים היו 73–1970. התיירות גאתה, ורבים היו מובאים “למשכית”, למפעלה של אשת הגנרל האגדי, משה דיין. רות, בזכות עצמה, היתה שם דבר. אישיות בינלאומית, שהקימה את הרשת המפורסמת שהתבססה על אמנות, אוּמנות ופולקלור של עדות שונות בישראל. כעבור שנתיים סיימתי את עבודתי ב“קשתות” (השם שונה, כי החנות עברה לבעלות פרטית). נשארתי ללא עיסוק, מה שיצר כמובן בעיה.

עובדת ממשרד הביטחון, חיפשה ומצאה עבורי עבודה חדשה באחד הסניפים של רשת חנויות סטימצקי. בסניף הזה היו אמורים להדריך אותי ברזי העבודה בחנות ספרים, הנושא קרוב לליבי. שוב הועסקתי כמוכרת, אבל כאן לפחות, כאשר היתה אפשרות, יכולתי לדפדף בהם, בפרט כשהגיעו מדי מספר ימים משלוחים חדשים ואני הייתי מקבלת אותם ומסדרת לפי שפות ונושאים. גם האווירה והקהל שביקר היו מעניינים. בימים הראשונים היתה לי מדריכה צמודה, שמה היתה חיה טובי (אם זיכרוני אינו מטעני), אשתו של איש המפלגה הקומוניסטית – חד"ש. היא היתה דמות מעניינת, אומנם שנויה במחלוקת, דעותיה לא היו זהות לשלי, ובכל זאת ריתקה אותי ואני חיבבתי אותה.

אחרי שבועיים של הדרכה עברתי לסניף חדש שנפתח במרכז הכרמל. המנהלת, שלוש נשים ואני, היינו הצוות המקורי והראשון בחנות, וכפי שהזכרתי, היה נעים ומעניין לעבוד בה, למרות שפיזית היה לי די קשה – שמונה שעות על הרגליים. הקהל היה מגוון. שהיו אלה שביקשו עזרה, לרוב סבתות אשר רצו לקנות ספרים כמתנות לנכדיהם. לפעמים שאלו על ספר שכבר אזל בהוצאה, ספר שהן זכרו מימי ילדותן או קראו בו לילדיהן. זכורות לי היטב הבעות פניהן המאוכזבות כאשר נענו בשלילה, “מצטערת, הספר אזל כבר מזמן.” למשל, שיריה של קדיה מולודובסקי, כמו “פתחו את השער” ועוד. (כעת, שמעתי, הדפיסו אותו מחדש) וכמובן היו שלא הזדקקו לעזרה, רק ביקשו למצוא את מקומם. בחנות היו גם הרבה ספרי אמנות. ספרי רפרודוקציה של אמנים מפורסמים. אלה היו בקומה העליונה, “הגלריה”, אנשים המתעניינים בנושא, ישבו על הרצפה או על המדרגות שקועים בהם, ודפדפו בהנאה. לפעמים אפשר היה להיתקל בסופר ידוע (כאילו מחפש משהו) למעשה רצה לבדוק האם ספריו מוצגים כאן. כל זה השרה אווירה מיוחדת, מין טעם טוב של תרבות.

שוב עברו שנתיים. עזבתי את מקום העבודה, אבל הפעם מסיבה משמחת ביותר – נולדה לנו נכדה מקסימה, אפרת, בת בכורה למיכל ואבי, ואני חשבתי, שאולי יזדקקו לי ורציתי להיות פנויה מעיסוקים. כשישה חודשים לפני כן, נולד הנכד, גל, בן בכור לאיֶלֶת וגיורא. גם הוא כמובן מקסים ביותר, איך לא? אנו מאושרים ושמחים עד מאוד – יש לני שני נכדים! ברור, שההמשך יבוא…

באותן שנים הצטרפתי גם לחוג קרמיקה במרכז היהודיערבי בבית הגפן. התחביב הזה משך אותי מאוד. בעיקר פסול קירמי. המדריכה היתה נזירה מצרפת (בלבוש אזרחי) ושמה קלייר, נחמדה מאוד. למדנו שם, נשים יהודיות וערביות, בהרמוניה וביחסים מצוינים. מדי פעם הייתי מביאה, גאה ומלאת בסיפוק אחדות מיצירותי, תחילה כלים פונקציונליים וגם עבודות אובניים, ומאוחר יותר ניסיתי את כוחי בפיסול קירמי. יש לי עדיין עבודות מן הימים ההם, מקשתות את חדר האורחים וגם תופסות כל פינה ריקה. מה לעשות – אלה כבר יישארו איתי תמיד, זה הלוא פרי עמלי, עבודתי היצירתית. לא הרבה הצלחתי להגשים בתחומי כישורי המעטים, אז לפחות אלה יהיו לי למזכרת.

אתם ודאי תמהים כיצד זה למעט הרשימות על יוסי ויהודה היקרים שלי, כל כתיבת הזיכרונות מתרכזת סביב עצמי בעיקר. כנראה שזהו הצורך לספר ולפרוק, כאשר אני כל כך עם עצמי, וגם בלילות קשה להירדם, או שאני פתאום מתעוררת ללא סיבה, אז, בפרט כעת, מפליגים לחופים רחוקים, והכמיהה לחזור בזמן לאותם זיכרונות נעשית לצורך ממש.

ואם כבר לספר על עוד פעילות התנדבותית, אזכיר גם כי באותן שנים עבדתי כמתנדבת ברמב"ם במרפאות החוץ של אורטופדיה צבאית. זה נתן לי הרגשה טובה, לעזור לחיילים, גם אם היו אלה דברים לא כל כך “חשובים”. עצם העובדה, שיכולתי להקל, או לזרז את הפעולות שלפעמים יכלו לגרום להמתנה של שעות ארוכות – החיוך על פני החיילים, התודה, כבר פיצו על הכול. עזרתי בחבישות בחדר הטיפולים, הבאתי מחדרי הרנטגן צילומים לרופאים, ניהלתי גם שיחה קלה עם חייל… דמותו של יוסי שלי – מופיעה ונעלמת – אפשר וחיפשתיו ביניהם. או! כמה חיפשתי אותו, וכמה התגעגעתי אליו. והגעגועים – לא ייפסקו לעולם.

עם הילדים במעון “נעמת” בתקופת החונכות, 1988

פעילות התנדבותית נוספת יעניינו אחרים, אבל לי, שוב נעים להיזכר. בתיה, ידידתי משכבר הימים, חברה חשובה בארגון הנשים נעמ"ת וגם עובדת בו, אחראית על קבוצות רבות של מתנדבים בתחומים שונים, ובעיקר על פרויקט החונכות הציעה לי להצטרף. לשמוע הרצאות, כעין הדרכה, מפי גננת בעלת ותק וניסיון רב. המטרה היתה לצאת “לשטח”, כלומר, להתחיל לבוא למעונות ילדים ולעזור שעה או יותר ביום בטיפול בשניים או שלושה ילדים שמהווים קצת בעיה לגבי מטפלות והגננות. הילדים הללו לא כל כך השתלבו בקבוצה והיו זקוקים ליותר תשומת לב משאר הילדים, ואפילו השעה או השעתיים השבועיות של התמסרות להם באופן אינדיווידואלי, הניבו תוצאות חיוביות. הילדים נפתחו, נוצר קשר עם החונכת, וגם בגן מצבם השתפר לאין ערוך. עלמנת לעסוק בפעילות הזו, היינו חייבות לקבל תדרוך הולם, כי הלוא לא היינו גננות או מורות – היו רק הרבה רצון ואהבה. בתקופת ההתנדבות שלי במעון (שבע שנים) היו הרבה רגעים מרגשים, שגם גרמו לסיפוק ובסך הכול ממש עזרו! בין יתר האפיזודות, אספר על אחת אשר נחרתה בזיכרוני:

הגננת יהודית הצביעה על שלושה ילדים, שהיו אמורים להיות איתי בשעה הטיפולית בחדר נפרד. בין הילדים, בלטה ילדה קטנה צנומה ושמה אמירה – שערה שחור מתולתל, עיניה שחורות וגדולות, מבטה מתרוצץ ללא הפוגה, הבעת פניה הזעירות מלאה חרדה ועצבנות, ניסיתי להתקרב אליה, לדובב – מיד נסוגה בחוסר אמון מוחלט. לא רצתה להצטרף אלינו. לאחר זמן מה, כאשר היינו בחדר הנפרד, הגננת הביאה אותה והושיבה אותה על ידי. בהיסוס ובאי רצון ישבה על קצה הכיסא הקטן. החלטתי כאילו להתעלם ממנה, חיכיתי לתגובה מצידה. המשכתי במשחק עם שני הילדים האחרים. אחרי מספר דקות התחילה גם היא לשחק והרגשתי שהקרח נמס והיא איתי.

עברו כשלושה שבועות, פעם כאשר הגעתי למעון וילדי הגן כהרגלם של ילדים, נעמדו סביבי וקראו “גם אנחנו רוצים לצאת לשחק איתך” הרגשתי פתאום יד קטנה נדחקת לידי, הסתובבתי לראות והנה אמירה! נצמדת אלי וגם מחייכת (אמירה כמעט לא חייכה) איזה הישג – חשבתי. פעם, כאשר הגעתי והילדים שוב נעמדו סביבי, קראו בשמי והפצירו בי לצרף אותם לקבוצה – אמירה דחפה אותם בכוח ואמרה: “ריבה שלי, שלי!” עמדתי דקה נרגשת ונרעשת, הנה, אז בכל זאת, העבודה היא מבורכת. אם תוך מספר שבועות אפשר לרכוש אמון של ילדה חסרת ביטחון, שעולמה הפנימי כה מסוגר והעולם שבחוץ מפחיד ולא מובן ורק תשומת לב מאוד אישית והמסרים הנכונים שהחונכת יכולה להעביר, ולעטוף בסבלנות וחום את הנפש הקטנה הכל כך מסוכסכת עם עצמה ועם הסובב אותה – משפחתה, (הגננת רמזה, שהמצב הסוציואקונומי בכי רע. ההורים צעירים, יש כבר ארבעה ילדים, האב מחוסר עבודה, יכול להיות שגם מכור לסמים.) באחד הימים פגשתי במעון את אמא של אמירה דוחפת עגלת ילדים עם תינוק ושני ילדיה אוחזים בשולי שמלתה. פתאום פנתה אלי האישה: “גברת, גברת – את ריבה? אמירה בבית מדברת עלייך. אני לא יודעת מה היא מקשקשת. ‘אני אלך לגן לשחק עם ריבה’” ובכך סיימה את השיחה. כנראה נגמר לה אוצר המילים. אולי פשוט רצתה להגיד תודה, ולי שוב היתה הרגשת סיפוק, שהמאמץ לא בוזבז.

אנו החונכות תורמות למפעל המבורך הזה, ואמירות קטנות כאלה גדלות והופכות לאזרחים טובים ומועילים לחברה – כך לפחות אני מקווה!

במהלך כמעט שבע שנים של התנדבות היו עוד ועוד ילדים: אורי, זהבה, סרגיי, נטשה, ואחרים שאת שמותיהם כבר אינני זוכרת. לא פעם חשבתי, היה נחמד לפוגשם, אבל הם הלוא גדלו והשתנו, כיצד אפשר להכירם?

כיוון שאני כבר ב“תנופה”, הסיפורים זורמים, הזיכרונות חוזרים, אז אספר על עוד התנדבות, שגם היא חשובה ומביאה לבני אדם הלוקים בנכות קשה – עיוורון או כמעט עיוורון – מעט עזרה.

מדי שבוע הייתי באה אל המועדון לעיוור, מקריאה קטעי עיתונים, אקטואליה וסיפורים. הרוב שם היו נשים. עיסוקן היה (סוג של תראפיה) להעביר דרך חורים גדולים של פיסת רשתות חוטי צמר צבעוניים עבים. המדריכות המתנדבות היו עוזרות לבחור בצבעי החוטים, ולאלה שלא היו מצליחות לחבר וליצור חפצים שונים, כמו תיקים, בובות, כריות ועוד, המתנדבות היו משלימות את מלאכתן. לפעמים היו גם עורכים בזאר, מוכרים מפרי עבודתן של נשות המועדון ומכיוון שלא הפריע להקשיב בזמן העבודה – הייתי אני מקריאה להן מהחומר שהבאתי מהבית.

זכור לי יום אחד, זו היתה תקופת האופוריה סביב הסיפור והאגדה הרומנטית על חתונת הנסיכה דיאנה וצ’ארלס מאנגליה, והעיתונים היו מלאים בתיאורים מרעישים וציוריים. כל פעם שהייתי מגיעה, הן ביקשו שאקרא על הנושא “המרתק”. האנשים שם היו מעדות ומארצות שונות. המום הקשה קירב ביניהם. הן שוחחו, ולא פעם זה הקל על המועקה, כי הלוא היו שותפים לגורל.

בביקור הראשון שלי במועדון, פגשתי באישה ושמה יעל (ינקה), שמוצאה מפולין. בסיומה של השעה, כאשר עמדה ללכת הביתה, ניגשה אלי ואמרה: “נהניתי מאוד מהקריאה שלך, קראת כמו שחקנית, כל כך ברור, ועם דיקציה נכונה, מה מקצועך?” נבוכותי מעט והרגשתי שעומדת לפני אישה שהמועדון איננו תואם את רמתה האינטלקטואלית ועבודות יד לא מעניינות אותה. עובדת סוציאלית הציעה לה להצטרף למועדון והיא באה להכיר. אינני יודעת, אבל באיזשהו דחף אינסטינקטיבי שאלתי אם היא מעוניינת, שאבקר אצלה מדי פעם, אוכל גם לקרוא לפניה בשפה הפולנית. היא מיד הסכימה בהתלהבות וקבענו פגישה. אני חושבת שביקורי נמשכו יותר משנתיים, אבל כאשר יהודה החל להרגיש חלש יותר ונזקק לעזרתי, הפסקתי את פעילותי ההתנדבותית והתמסרתי כבר רק לטיפול ביהודה.

הביקורים אצל ינקה גם העשירו אותי, האישה היתה דמות מסקרנת עם קורות חיים מעניינים, ועבר שכדאי לספר עליו קצת. חיונית, אינטליגנטית ומשכילה, גילה מעל שמונים. למרות הנכות הקשה, תפקדה והעסיקה את עצמה. סבלה מעיוורן מתקדם. ידעה כתב ברייל, היתה מזמינה קלטות מספריית העיוורים בנתניה, וגם היו שולחים לה קלטות מפולין, בשפה הפולנית שמהן נהנתה במיוחד, כי לפי שסיפרה – קריאת הספרים התבצעה על ידי טובי שחקני תיאטרון הפולני. היא באה לארץ כאישה בוגרת. הספיקה לסיים את לימודיה באוניברסיטת ורשה, עסקה בתרגום מפולנית לגרמנית וגם מגרמנית לפולנית. כל זה היה עוד בתקופת המשטר הקומוניסטי בפולין. ינקה ובעלה היו חברי המפלגה. בעלה נשלח כקונסול פולין למזרח גרמניה והם שהו שם תקופת מה. אחר כך, עקב נסיבות קשות, מצבה השתנה. בעלה עזב אותה. העדיף אישה אחרת, צעירה, על פניה. הוא היה צייר. ראיתי אחדים מציוריו. ינקה, לבדה, ללא משפחה (אחיה גר אז בארץ) החליטה להצטרף אליו. מצאה עבודה, לא לפי כישוריה, אבל עבדה כל הזמן בצפת ובירושלים במשרד הבריאות. עד שמחלת העיניים והתחלת העיוורון גברו על אפשרות לנהל חיים רגילים, ואז עברה לחיפה והתגוררה ברמת שאול. כאן המשיכה בכל זאת לתפקד לפי יכולתה הפיזית. כיוון, שביקרתי רק פעם בשבוע, קריאה בספרים לא היתה נוחה, לא היה רצף, לכן ינקה אמרה: “אולי פשוט נשוחח, נעים לי לשמוע את קולך ואת הלוא יודעת כל כך יפה לספר.” נוצרה בינינו ידידות. ואז באה התאונה שלי, היא היתה מתקשרת לבית החולים, דאגה לי מאוד. כאשר חזרתי כעבור שלושה חודשים הביתה – ינקה כבר לא היתה איתנו. נפטרה מהתקף לב.

הנה סיפרתי מעט ותיארתי תמונות מקורות חיי. לכל אדם יש הרבה סיפורים על חייו, מעניינים יותר או פחות, כל אחד נושא איתו זיכרונות וחוויות – ואם ניתן לספר רק קצת, אז ההרגשה היא טובה – ואפילו אם הסיפור הוא רק לעצמי בלבד – גם זה כבר מספק, מספק מאוד!

 

פרק 10: ללא כותרת    🔗

והנה אני מעיזה שוב לכתוב. אלא שלא כל כך פשוט להביע מה שבליבי. קודם כול, זו חשיפה נוספת ושנית, לא למדתי כתיבה יוצרת ותחביר. חוששת פן ייראה ויישמע ילדותי, ולא לעניין. ואולי בכל זאת. לא פעם קראתי ושמעתי על מחבּרים שמעולם לא למדו לכתוב, והספרות מלאה ביצירותיהם המופלאות. נו, באמת, לא צריך להיסחף, אני לא אהיה “סופרת”, אבל במילים פשוטות לא יומרניות, אנסה לתאר קצת את מה שעובר עלי כעת – “בזקנתי המופלגת”.

הרקע – תקופה קשה, קשה מאוד לכולנו. מלחמה בלתי פוסקת בינינו ובין הערבים. כל חיי בארץ, שישים ושבע שנה, זה לא פסק, להוציא תקופות קצרות של הפוגה, ובעקבות המלחמות, גם הכאב הצורב הפרטי שלי – שמלווה אותי כבר שלושים וארבע שנים!

פתאום עלה בדעתי, שאולי הסיבה והרצון לכתוב כעת, זה בכדי לפרוק את המתח העצום שאני שרויה בו. והלוא תבינו, לא רק על עצמי אני חושבת ודואגת אלא על משפחתי היקרה והאהובה.

והנה, במחשבה שנייה, למה להיות כה פסימית? חייבים להצטייד בחשיבה “חיובית” שמעתי שישנם חוגים בתחום הזה. מעניין אם המשתתפים בחוגים האלה כולם שלווים ורגועים כעת?

וכאילו לא די לנו במלחמה האיןסופית בינינו ובין שכנינו הערבים, והנה באה עלינו “לטובה” מלחמה נוספת. מלחמה שמכריזים האמריקנים על עיראק. הם רוצים למגר את הרשע והכוונות הזדוניות של נשיא עיראק – סדאם חוסיין, שהכין נשק קטלני להשמדה המונית. לגבינו זו גם סכנה, מפני שאנו כמובן גם על כוונת. אנו התכוננו ומתכוננים להגן על עצמנו, אבל מי יכול לדעת מהיכן תגיע הרעה. גם הפיגועים של המתאבדים הפלסטיניים לא פוסקים. גובים קורבנות רבים, אזרחים תמימים חפים מפשע. קשה, קשָה מאוד ההרגשה. חוסר ביטחון, כי לא יודעים מתי ואיך כל זה יסתיים. כפי, שכבר כתבתי ותיארתי בפרקים הקודמים, מעגל הדמים בארץ נמשך מאז תקומתה. הפלסטינים לא מוכנים לשלום איתנו. נכון, שגם אנו שגינו.

במלחמת ששת הימים, אחרי הניצחון המזהיר שלנו, החליט מי שהחליט, שלא מספיקה לנו הארץ בגבולותיה הנוכחיים וכבשנו שטחים שלהם והתחלנו ליישב בהם ישראלים. התחילה בנייה עצומה. צצו מאות ישובים, החקלאות פרחה – ביהודה, שומרון, חבל עזה וסיני. והלוא גר שם עם אחר, הערבים. מכיוון, ש“לא התייעצו איתי ולא שמעו בקולי” קרה מה שקרה. נכון – התנ"ך וההיסטוריה, לפני אלפי שנים, כל זה היה שלנו, אבל כעת נמצא שם עם אחר, שאי אפשר לגרשו או להשתלט עליו. אבל שאין אחידות דעות כאן, ורבים טוענים שאפילו אם נחזיר את כל מה שכבשנו, הם לא יסתפקו וירצו לגרשנו מפיסת הארץ הקטנה הזו.

זכור לי, עם סיום המלחמה ב־1967, כאשר המוני ישראל נהרו לראות את השטחים וירושלים – את עיר העתיקה, הסתייגתי. לא היה לי רצון לבקר במקום, שאני לא רצויה בו. אוכלוסייה עוינת, ממורמרת, מתייחסת אלינו בחשד ושנאה. עד היום, עברו כבר כל כך הרבה שנים, רגלי לא דרכה שם, לא ביקרתי אף פעם באזורים האלה. להוציא את העיר העתיקה, לפי בקשתו של יוסי, שהציע לי להתלוות אליו, שלפחות נראה את העיר, ולפני החזרת סיני, עם חתימת חוזה השלום עם מצרים עוד הספקנו לראות את סיני.

בעיר העתיקה בירושלים

כעת, כאשר סיפרתי מעט שבמעט על הרקע שאנו חיים בו, אני חייבת לחזור לתקופה של 12 שנה שבעברי. יהודה יקירי עוד איתי. השנה 1990, כפי שכבר סיפרתי בפרק על יהודה, בשנים הללו, היינו מאושרים על שניתן לנו להיות ביחד למרות בעיות בריאות קשות של יהודה. עצם “היחד” שלנו היה כה חשוב. עידוד, הדאגה אחד לשני, זו למעשה תמצית הזוגיות – בטוב וברע. המשכנו בשגרה, כמו ביקורים בקופת חולים, גם נעזרנו בעצה ברפואה פרטית. המשכנו בחיפוש דרך איך להקל על בעיותיו. אבל… לא הפסקנו (עד כמה שהיה אפשרי) בפעילות תרבותית. המשכנו לבקר בתיאטרון, קולנוע, ולפעמים קונצרט. מדי פעם ביקורים הדדיים של מכרינו הותיקים, אבל פה אני מדגישה, אלה היו כבר לעיתים יותר רחוקות. העייפות השתלטה על יהודה בשנתיים האחרונות לחייו, הוא לא היה ממש מעוניין בפעילות – מלבד כמובן, בשמחתו הרבה, במפגשים משפחתיים. הקירבה לילדים ולנכדים הביאה סומק ללחייו וברק לעיניו ובחיוך רחב חיבק אותם, כאשר נפגשנו. מפאת החולשה של הראייה והשמיעה, גם הצפייה בטלוויזיה וקריאת ספרים הצטמצמו. הימים חלפו, כאשר במחשבות ובתתמודע דחיתי את הבלתי נמנע. יהודה היה חוזר ואומר לעיתים, במעין פטליזם כמובן מאליו, “בוּש, (כך קרא לי בשם חיבה) לא חיים לנצח, לא חיים לנצח” – לא כל כך קל לקבל הצהרה שכזאת מהאדם האהוב עלייך ביותר.

נשארתי לבד, אחרי… ארבעים ותשע שנים של אהבה ומסירות, וכעת נשאר חלל ריק ובדידות. אלה הם דרכי החיים, קשה להשלים עם המצב – אבל ככה זה.

ברור, לא גמרתי לספר. יש עוד ועוד סיפורים.

בשנת 1994 – הפעם, עלי עבר משהו, שעדיין ב־2003 אני סובלת ונהפכתי לנכה, בעקבות נפילה בתוך אוטובוס, התרסקה לי עצם הירך. זה קרה כאשר ליוויתי את יהודה לביקור אצל רופא. קמתי ממושבי באוטובוס, הנהג עצר בפתאומיות, איבדתי את שווי משקלי ונזרקתי על ידיות ברזל של הכסא… וזהו. מכאן ואילך התחילה “האודיסיאה” הפרטית שלי – אין סוף בעיות וייסורים פיזיים, וכל זה קורה כאשר יהודה כבר חולה מאוד. נטל קשה נפל על מיכל וגיורא. עברתי ניתוח מסובך בבית החולים רמב"ם. אחרי עשרה ימים הועברתי לשיקום לבית חולים אלישע, שם שהיתי חודשיים. יהודה נשאר לבדו בבית. עם מטפלת שבאה למספר שעות ביום. מדי יום, למרות בריאותו הרופפת, היה מגיע אלי לבית החולים, להיות איתי. הגיבור האהוב והמסכן שלי! קשה לי לתאר את הרגשתי בראותי אותו מתאמץ ומעמיד פנים שאצלו “הכול בסדר” ואני חסרת אונים לא יכולה לעזור. הילדים – מה אומר ומה אספר, עזרו מעל ומעבר. ביקורים, הסעות, אין ספור סידורים. עקב הבעיות, הם איבדו הרבה ימי עבודה. לא פשוט – הורים זקנים וחולים.

כעבור חודשיים חזרתי הביתה עם הליכון וגם מקל הליכה. לא תיארתי לעצמי שכך יקרה והלוא אני, במושגים של התקופה, לא נחשבת לכל כך מבוגרת: רק בת 73. לפני כמה עשורים זאת כבר היתה זיקנה מופלגת, אבל כעת, כל בת או בן +70 נחשבים ל“צעירים” ממש, או לפחות, כך הם מדמיינים לעצמם.

אז איפה הייתי? כן, בבית החולים אלישע – הו, כמה השתוקקתי לחזור אל ביתי! החדר בביה"ח, בתקופת השיקום, היה יחסית די נוח. חדר לשתיים. מיטתי ליד החלון הפונה לרחוב יפה נוף על הר הכרמל, אבל אני רואה רק בניינים, דודי שמש, אנטנות ומכוניות חולפות. וממולי במיטה – קיר ריק ומדכא. מוזר, איך לפתע התחלתי להתגעגע לקירות ביתי, אפילו רק לקירות, כאשר שוכבים כך ללא ניע ואין ספור מחשבות עוברות במוחי, “מה יהיה? כיצד נסתדר?” נתקפים במין חוסר ודאות ואפילו במידה מסוימת של ייאוש.

ובכן, חזרתי הביתה אחרי שהייה של חודשיים באלישע. קיבלנו עזרה – מטפלת למספר שעות ביום. שלחו גם מישהו, לתרגילי פיזיותרפיה. היום יום היה כה שונה כעת. עד התאונה – אני הייתי העצמאית, התומכת והעוזרת ליהודה, אשר היה כה זקוק לעזרה במצבו הנוכחי, ועתה הפכתי בעצמי נזקקת לעזרה.

וכך נמשכת שיגרת חיינו. יהודה נחלש, בריאותו מתדרדרת, אבל כמו שמציינים לפעמים, לגבי בני אדם מיוחדים וחזקים באופיים – הוא סובל בשקט. משתדל לא להדאיג, בפרט את בני המשפחה. אני מדדה בין החדרים בעזרת הליכון, ואחר כך, מקל הליכה. משתדלת להתגבר על הבעיות ומקווה לטוב.

עוברים מספר חודשים. אצלי המצב משתפר מעט, כבר יורדת במדרגות ויוצאת מן הבית עם מלווה (אפילו עם יהודה, צעדיו זהירים ואיטיים) ופתאום, כמו רעם ביום בהיר, קורה לי שוב משהו. זה היה למחרת ראש השנה, יום זיכרון ליוסי שלנו – חשתי לפתע כאב נוראי בירך הפגועה. לא ידעתי מה פשר הדבר. לא נפלתי, לא קיבלתי מכה, אז מה הסיבה?

הכאב היה פשוט בלתי נסבל. מיכל הגיעה וניסינו לראות את האורטופד, שכאילו הייתי בטפולו. אני אומרת “כאילו”, כי איך להסביר שבביקורי הקודם אצלו לא הבחין בצילומי הרנטגן, שהעצם והמסמר נשברו, זאת אומרת, שהעצם עדיין לא התאחתה. זה כמובן התברר כעבור יום, כאשר לקחו אותי כבר באמבולנס לבית החולים רמב“ם לצילומי רנטגן, לפי בקשתו של הדוקטור “המהולל”, והוא, בראותו את הצילום, עמד מופתע. באותו רגע הזמין את כל רופאי האורטופדיה שהיו במרפאות החוץ, הציג את הצילום וקרא, כלא מאמין: – “האם ראיתם פעם מקרה שכזה?” באותן דקות ישבתי באותו חדר עם מלווה ועם אחותי נחמה (שבאה במקרה לבקרני באותו יום). נוכחתי ב”הצגה" המתוזמנת היטב על ידי הרופא, וסביבו רופאים המתבוננים בצילום ו“מסכימים” שלא ראו משהו כזה – נו, באמת, סולידריות של קולגות למקצוע, כי כאשר הם עזבו, נכנס במקרה עוד רופא שלא ידע על “ההסכמה” של הרופאים האחרים, וכמו הילד שקרא “המלך הוא עירום” הוא הנהן ואמר: “כן, אני כבר ראיתי.” זה הביך את הדוקטור, שפנה אלי בהסברים שבקושי קלטתי, המומה וכואבת מאוד. הבנתי רק שאני שוב בצרה, צרה גדולה. היה ברור, שזאת היתה “פשלה” של המנתח מלפני שישה חודשים. כעת החליטו לגבס את הרגל עד המפשעה, והעבירו אותי שוב לבי"ח אלישע. באו יועצים – פרופסורים, מומחים למיניהם. ראש המחלקה האורטופדית, פרופ' שטיין (שהיה אחראי אז, אבל מישהו אחר ביצע את הניתוח ושמו היה דר' מאושר) ובכן הפרופסור המכובד, הידוע והמפורסם, המליץ להתקין לרגל שלי לכל האורך, מכשיר מעור ואבזמים. מכשיר מסורבל ומפחיד. עוד רופא ידוע ושמו פרופ' רייס, שהילדים הזמינו כדי לשמוע חוות דעת שנייה, הציע גם משהו די ביזארי: לשכב שישה שבועות על הגב עם רגל מורמת קשורה למוט עליון, שמותקן על המיטה. כאשר שמענו את כל ההצעות הללו – החיים שלי והעתיד – נראו קשים מנשוא. לפי ההצעה הראשונה, הייתי צריכה לקשור את המכשיר לרגל, כל אימת שהייתי קמה, ולשחררו ביושבי. ממש פרספקטיבה נהדרת. ולפי ההצעה השנייה, לשכב שישה שבועות על הגב, מה שמזמין דלקת ריאות, פצעי לחץ ועוד…

מיכל, גיורא ואני לא היינו שלמים עם הרעיון, וניסינו למצוא פתרון אחר. אז למזלי, גיורא שומע ממכרה שלו חדוה, על פרופ' הורושובסקי, ראש המחלקה האורטופדית בבית החולים תלהשומר. היא ממליצה בחום, באומרה: “האבחנה שלו היא מעולה, עזר מאוד למטופלים שלו”. גיורא לא התלבט, נטל את צילומי הרנטגן שלי, שבדרך כלל היו מונחים מתחת למזרן במיטתי, ואסור להוציאם מביה"ח, ונסע לתלאביב לפגישה עם המומחה. הרופא, בראותו את צילומי הרנטגן, קבע חדמשמעית: “הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא ניתוח חוזר”.

גיורא בא אלי ובפיו הצעת הרופא – ואז הוא אמר: “אמא, רק את בעצמך יכולה להחליט” ומכיוון, שפתרונות הרופאים המקומיים הפחידו אותי מאוד, בחרתי בהצעת פרופ' הורושובסקי. כעבור תשעה ימים שבהם שהיתי בביה"ח אלישע, גיורא הצליח להוציא אותי לתל השומר. תיאור עזיבת החדר באלישע נשמע קצת כמו סיפור מתח. זאת היתה ממש “חטיפה” – כאשר גיורא פנה אל אחות המחלקה, שעמדה ליד הדלפק וביקש את טפסי השחרור שלי מבית החולים היא ענתה שלא קיבלה שום הוראה כזאת. גיורא לא התמהמה, נכנס לחדר ואמר: “נארוז את המיטלטלים ונזוז מכאן.” ללא טפסים, ללא שחרור מהמחלקה, ללא אישור רופא – העלו אותי על אלונקת אמבולנס של חברה פרטית וחמקנו בשקט בשקט מן המקום. אני קראתי למבצע – “חילוץ מהשטח, למען הצלת רגלי.” עוד לפני כן, כאשר גיורא פנה לפרופ'. שטיין הנכבד לספר על הצעתו של הרופא מתל השומר לבצע ניתוח חוזר, הוא הזדעזע: “מה! הלוא הניתוח הראשון היה מאוד מסובך וקשה, הפעם זה ממש מסוכן. אני את אמי, לא הייתי מעיז לנתח.”

ובכן למרות הנבואות השחורות העזנו. כעת כעבור תשע שנים, בלי האביזרים המאיימים, אני מתהלכת. לא אומר, שהדברים פשוטים וקלים. כתוצאה מטיפולים שונים, תרופות, אין ספור צילומי רנטגן, חוסר תנועה במשך תקופה ארוכה – הניידות שלי נפגמה מאוד. “העצמות היבשות” שלי כנראה יבשו עוד יותר. יש לי כעת, מה שקוראים במונחים רפואיים אוסטיאופורוזיס. אין הרבה אפשרויות לעזור. מלבד כדורי “פוסולן”, שאמורים, אם לא לרפא, אז לפחות לעצור את תהליך התקדמות המחלה. גם תרגילי התעמלות מיוחדים והליכה, שלצערי אינני יכולה לעמוד בהם.

אני רוצה לספר ולציין, שבכל התקופה הקשה הזאת, מיכל וגיורא היו לנו למשענת נפשית ופיזית. בלילות לאחר הניתוחים שלי, מיכל, שהיא אחות במקצועה, ישבה ושמרה ליד מיטתי. הביקורים שלהם ושל המשפחה הקלו על הרגשתי הקשה. הם דאגו ליהודה. מיכל הביאה אותו לביתה בירושלים בזמן שהותי בתל השומר, ושניהם היו מגיעים, עם יהודה, לבקרני בבית החולים. לא היתה זאת משימה קלה, עשו מה שיכלו – הילדים הטובים והאהובים שלנו.

אני יודעת שדברי לא נכתבים ברצף כרונולוגי. נוגעת בנושא, מתקדמת, ושוב חוזרת בזמן ובמקום – זהו. ללא ניסיון בכתיבה, חיבור ועריכה, ובכל זאת קיים בי הרצון להיזכר, לספר ולפרוק. אז יסלחו לי הקוראים (בוודאי רק אלה שהכי קרובים לי).

שבע וחצי שנה עברו מאז שיהודה עזב אותנו. חיי כמובן השתנו. בלי השותף הנאמן, בלי החבר הכי טוב שאי פעם היה לי. אין עם מי להתחלק במחשבות, חלומות, אין למי לספר על חוויות, התרשמויות, וגם סתם כך ביחד להיזכר בשנים שעברו ו… לדבר על יוסי… כי אנו שוחחנו עליו הרבה, כאילו היה איתנו. זה הקל מאוד, פשוט לדבר ולהיזכר.

וגם – איך לא, להתחלק ולהתלונן על בעיות בריאות, על כאבים, אפילו רק לספר על המועקה הפיזית, שכעת בהזדקנותנו מעסיקה לרוב. התחושה שהאחר שומע ומקשיב, זה הלוא כל כך עוזר. אבל כפי שאומרים, הדברים הטובים גם נגמרים – נשאר חלל ריק ואי אפשר למלאו.

הכול שונה כעת. במיטה הזוגית הצד השמאלי ריק, אני מושיטה את ידי ומונחים שם – ספר, עיתון, טרנזיסטור ושלט לטלוויזיה. בחדר האורחים הכורסה של יהודה מולי – ריקה. על השידה הישנה של הרדיו והפטיפון, שעומדים עליה צילומיו והאותות של יוסי – נוסף תצלום של יהודה. צילום בו יהודה עומד קורן, החיוך הטוב על פניו, ביום הולדתו ה־75, שערכו חבריו במשרד הפקולטה של הטכניון (יהודה עבד שם כטכנאי). כן, השידה מלאה זיכרונות. רוב היום אני נמצאת בחדר הזה, כנראה שחשובה לי קירבת התצלומים וטוב לי להיות במחיצתם.

כל אחד מתמודד בצורה שונה עם השכול. יש כאלה שהחשיפה בפני מצלמת הטלוויזיה או ברדיו – (אפילו ביום האסון או כעבור ימים ספורים) עוזרת להם. אחרים מחפשים דרכים אחרות. איש, איש ומלחמתו הפרטית ואופן התמודדותו. מישהי אמרה לי, כאשר יהודה נפטר, שלמצב בו הייתי שרויה – (וזה למעשה לא השתנה) קוראים בפסיכולוגיה – אובדנים מצטברים. יוסי, יהודה, ואובדן עצמאותי הפיזית.

ולמרות הכול, הצעדים הבאים אשר בחרתי לעשות, כעבור מספר חודשים, היו להעסיק את עצמי עד כמה שזה יתאפשר. לא פשוט לאדם נכה לבחור בעיסוקים.

שנים רבות הייתי מתנדבת בתחומים שונים ועליהם כבר סיפרתי, לפתע אני נזכרת, שפסחתי על התנדבות מעניינת ומרגשת, שכדאי לספר גם עליה. בשנת 1965 הציעו לי להתנדב במועדון של בית ספר ערב לאנאלפביתים, “כרמלי”, העוסק בביעור הבערות. שם על תקן עובדת סוציאלית וגם כאם הבית – בלי הכשרה, בלי תואר, אבל מוכנה לשמוע, להקשיב ולעזור בהכנת שיעורי בית לכיתות ערב. גילם של התלמידים נע בין 18 ל־60. ניסיתי לדובב אותם, ולרוב הצלחתי. הם סיפרו ושפכו את ליבם, לפעמים גילו לפני את בעיותיהם. לא פעם חשבתי, בכל זאת האדם משתוקק, אפילו בגיל מתקדם, ללמוד, להשכיל עד כמה שזה ניתן, ואם קיים רצון חזק וראש פתוח וקולט, אז אפשר להתגבר ולעבור כל מכשול שבדרך.

לדוגמה: יום אחד, פנתה אלי אישה נחמדה, בוגרת כבת +60 ושאלה – האם אוכל לעזור לה? היא אינה יודעת לקרוא. נבוכה, סיפרה לי מעט מקורות חייה: “גידלתי ילדים לתפארת, שתי בנותי עובדות בשגרירות ישראל בלונדון, כל ילדי למדו בבתי ספר תיכון ו… אני,” כאן היא הסמיקה, “לא היה לי פשוט זמן ללימודים. הבנות ביקשו, אמא תלכי עכשוו ללמוד, זה לא מאוחר! אז הנה אני – אשתדל.”

או גבר, בעל משפחה, תוך כדי שיחה פרטית בינינו, סיפר על בעיותיו בבית: “כאשר הכנתי את שיעורי בית שלי, אשתי התרגזה, ניגשה אלי וקרעה את המחברת – ‘אתה הולך לך אחרי העבודה ללמוד’ – אמרה, ‘ואני נשארת עם כל עבודות הבית והטיפול בילדים. גם אני לא יודעת לקרוא ולכתוב, האם לא מגיע לי גם ללמוד?’ זאת הסיבה שאני בא מיד אחרי העבודה במפעל למועדון, כדי להכין את שיעורי הבית. היא פשוט לא משלימה עם זה שאני אלמד.”

קשה היה לשמוע את הווידוי העצוב הזה ועוד סיפורים רבים נוגעים ללב – מפי אחרים. יום אחד, בטיילי עם מיכל בהדר הכרמל, (מיכל היתה אז בת 15), ניגש אלינו בחור צעיר, חיוך רחב על פניו. “שלום” – אמר, “את זוכרת אותי? לפני כשנה, הייתי בא למועדון של בית הספר כרמלי. עזרת לי בהכנת שיעורים. אני ימאי, משרת בצי הסוחר, לא למדתי בנעורי” – וכאן הוא פונה למיכל, “את בטח הבת” חילק אין סוף מחמאות ליופיה ואמר: "אמא שלך היתה כמו אמא שלנו, עזרה לנו הרבה. מרגש היה לשמוע את מילותיו. בכל זאת הואלתי במשהו, אפילו מלח צעיר זוכר אותי.

לאחר ההתנדבות של כמעט שנה במועדון ביעור הבערות, העלו אותי בדרגה והעבירו למועדון בבית ארדשטיין, אשר בשכונת הדר הכרמל. המועדון הזה שימש את העולים החדשים מארצות שונות. מטרתו היתה להקנות להם קצת ידע בשפה, תרגילי שיחה, עיון בעיתונים בעברית קלה, הכנת שיעורים לאולפן ערב, וגם הסברים על הדברים הבסיסיים שנחוצים לאדם המגיע לארץ זרה. התמצאות בשטח, על המטבע, על המנהגים ועוד… ברור, שזה כבר היה משהו אחר לחלוטין. לא עוד שיחות נפש ווידויים מרגשים, כאן כבר היה סיפור שונה לגמרי. רמת ההשכלה, רבים היו אקדמיים, רק לפעמים היו זקוקים לעזרה בהכנת שיעורים. בכל זאת ניסיתי לדובב אותם, לספר בעברית קלה על הארץ, על חיפה. בעיותיהם היו שונות, לא פחות קשות, התמודדות של מהגרים, כמו בכל ארצות העולם, למרות שהגיעו למעשה למולדת. והמולדת, היא עצמה עוד זקוקה להתארגנות, וגם ליד מכוונת, כיצד לקלוט את המוני העולים החדשים, שכל כך משוועים לחוף מבטחים.

כעבור מספר חודשים עזבתי את ההתנדבות בבית ארדשטיין. הגעתי למסקנה, שאני צריכה לעזור במקום שבו באמת זקוקים לי.

ובכן, כך בתחנות שונות של חיי, עסקתי בהתנדבות. המטרה תמיד חשובה, תמיד מחזירה סיפוק, בכל זאת – אפילו, שאלה הם רק מעשים צנועים, לא מרעישים עולמות, לא מספרים אודותם ברבים, לי זה נתן הרגשה שעשיתי משהו ועזרתי למישהו – במשהו.

 

פרק 11: והנה – גם מיהודה שלי נפרדתי    🔗

עם יהודה, 15 שנה לנישואינו

כמעט שמונה שנים עברו מאז שעזב אותנו, ב־7 בפברואר 1996 – האיש שלי, אהובי היקר מאוד. האבא והסבא הנפלא והנערץ למיכל וגיורא ולשמונת הנכדים.

רבות כתבתי על יהודה בפרקים הקודמים, כעת אתמקד בעיקר על חיינו בתקופה האחרונה, בשנות הגיל השלישי – בעצם בזיקנה. איך שלא אתאר את עצמנו כמבוגרים, באים בשנים (מילים יותר מרגיעות ועדינות) התמונה לא תמיד משקפת את המציאות, אין מה לעשות, זאת הזיקנה.

מקום העבודה האחרון של יהודה – הטכניון (12 שנה) הסב לו הרבה שביעות רצון ונחת. חבריו והממונים עליו, אהבו אותו מאוד והעריכו את עבודתו.

מספר שנים לפני פטירתו, יהודה התחיל לסבול מבעיות בריאות שונות, בעיקר מתופעות לוואי של עישון (אומנם הוא הפסיק כבר מזמן עם ההרגל המיותר) אבל דווקא כעת התפתחה המחלה – אמפיזמה – (פגיעה בריאות) ובעקבות כך, גם חוליים אחרים.

אבל המיוחד שבאופיו של יהודה, שהוא היה מתגבר בגבורה על כל המיחושים והסבל. הוא המשיך (לא באותו הקצב כמובן) לעבוד. כלפי הסובבים אותו, המשפחה והחברים בעבודה, העמיד פנים שהכול בסדר אצלו. רק אני בבית ראיתי והרגשתי את מלחמתו בחולי. לא ניתן היה לעזור הרבה. שנתיים לפני מותו הורע מצבו באופן משמעותי. הוא נטל כמויות עצומות של תרופות, שגרמו לחולשה רבה, רצון לישון ולישון.

נפשית, קשה לי לתאר את החודשים והימים האחרונים בחייו של יהודה שלי.

ישבנו ליד מיטתו, מיכל, גיורא ואני, הרגשנו בדעיכה האיטית, וכל כך קשה היה להיפרד…

באותו יום אחרון, הערב ירד מוקדם (חודש פברואר), ישבתי כמו בכל הימים ליד מיטתו וליטפתי את ידו, ברוחו – הוא כבר לא היה איתי, ואני איך להגדיר, פתאום עברתי למחוזות אחרים – יהודה ואני, הילדים היקרים, יוסי, מיכל וגיורא, תמונה רודפת תמונה – של העבר המאושר ושל אור… את הרהורי קטע קולו של גיורא שהגיע והציע להסיע אותי לשעה קלה הביתה. כעבור זמן מה חזר ופיו הבשורה. זהו, אמא – אבא איננו.

 

פרק 12: יוסי    🔗

בעת חופשה אחרונה, אוגוסט 1969

עד כה איכשהו יכולתי להתמודד עם הסיפורים והזכרונות, ואילו כעת אני מתקשה להמשיך, מפני שההמשך הלוא ידוע לבני משפחתי. בפרקים הקודמים כתבתי שאינני יודעת איך להתחיל לספר. לילדי יש כבר סיפורים משלהם וגם לילדיהם הבוגרים יש המון זכרונות וקורות חיים משל עצמם.

ובכל זאת, אני רוצה לספר עוד על הזכרונות הקשורים ביוסי, בחייו הכלכך קצרים, רק בן עשרים ואחת וחצי היה… אומנם סופר כבר הרבה, בחוברת ההנצחה שיצאה לזכרו וגם ברשימות שונות, אבל אני, אולי אני כאמא, אוכל עוד לדלות מזכרוני מעט סיפורים. כן, לספר ועוד לספר. כאשר ביקשו עורכי החוברת לזכרו לכתוב ביוגרפיה קצרה של יוסי, אף אחד לא היה מסוגל לעשות זאת, ואז אני רשמתי שני דפים קצרים – ציוני דרך. וזה קורה רק שנה אחרי נפילתו. לא היה לי קל לכתוב את המשפטים הספורים, אבל לא היתה ברירה.

כפי שכבר סיפרתי בפרק הקודם על משפחתי ותקופת ילדותם של יוסי, מיכל וגיורא, היוםיום היה מלווה בשמחות, ולפעמים בבעיות וקשיים, כפי שזה קורה אצל רוב בני האדם, ואם היו בעיות – בדרך כלל יכולנו להן.

יוסי למד מכיתה ב' בבית הספר היסודי רמות בשכונה שלנו, רמת שאול. תלמיד טוב היה, מקובל מאוד בחברה. עסק בספורט. תמיד השתתף באירועים שונים, היה לו קול יפה מאוד, שר במקהלה, ובמסיבות סוף השנה לקח חלק בהצגות. באותה תקופה היה גם פעיל מאוד בתנועת נוער העובד. “הצריף” (קן של התנועה) נמצא תחילה ב“מעון דב” שהיו מגיעים אליו דרך חורשה ציורית סבוכת צמחייה, ברח' טשרניחובסקי. “הצריף” היה ירושה מימי המנדט, אחד המבנים של הצבא הבריטי; לאחר מכן גרו בו עולים חדשים, בין השנים 49–1948. כעבור מספר שנים עבר הקן למבנה במעלה רח' דרך צרפת.

יוסי סיים את לימודיו בביה“ס רמות ולכיתה ט' עבר לתיכון חדש שבהדר הכרמל. שם למד שנתיים, ואחר כך החליט להמשיך בכיתות י”א וי"ב בבית הספר התיכון חוגים שעל הר הכרמל. הוא רצה ללמוד במגמה ביולוגית, שמע שהרמה שם טובה יותר, ולכן בחר לעבור. יוסי היה מרוצה מלימודיו, וגם מבחינה חברתית מצא כאן יותר את מקומו. הוא אהב מאוד את התחום הביולוגי.

המורה בזמנו, דר' חסיד, לפי התרשמותו של יוסי, לא הגיש את החומר בצורה מעניינת, אבל הכין היטב לבגרות. והיו ליוסי עוד נושאים רבים שאהב לעסוק בהם, כמו ספורט: הדיפת כדור ברזל, שיחק בקבוצת כדור יד ואפילו נשלח להתאמן בקורס במכון וינגייט. תחביב נוסף שהיה אהוב עליו היה המשחק. נמשך מאוד לתיאטרון ואהב לקחת חלק בהצגות בית הספר, ופעם אפילו, בחופשת הקיץ, השתתף בהצגה של תיאטרון החובבים “זרקור”, שהופיע באזור חיפה והצפון. יוסי גם כתב. על זה ידענו פחות, כי לא שיתף אותנו בנושא הכתיבה.

ובכל זאת, זכור לי, באחד הערבים, בשעת מאוחרת, חזרנו עם שכנינו, משפחת כץ, ממופע של “איש חסיד היה”. בתיה וחתולי נכנסו ומצאנו את יוסי יושב בחדר האורחים ומחברת עבה בידיו. פתאום הוא אמר: “כתבתי משהו, בא לכם לשמוע?” כמובן שהסכמנו בהתלהבות. ישבנו רתוקים והוא קרא סיפור וכותרתו “המארב”, כאשר סיים, ישבנו בדומייה, מעכלים לאט לאט את אשר שמענו זה עתה. הסתכלתי ביוסי בהתפעמות – איזה סיפור! הנה התגלה עוד פן באישיותו, שלא הכרנו – יוסי מוכשר גם בכתיבה.

בשנה האחרונה שלו בחוגים הגיע לחיפה חבר קיבוץ רביבים, שאמור היה לארגן קבוצה של בנות ובנים, גם מבית הספר הריאלי, אשר בנגב, שיועדו להצטרף עם סיום הלימודים לקיבוץ, כגרעין במסגרת טרוםצבאית. הרבה מפגשים, הרבה שיחות והתלבטויות. היכרויות עם הבוגרים מהריאלי, וגם מאזורים אחרים בארץ. לדעתו של יוסי היו אלה חבר’ה מצוינים. בין החברים היה גם אמיל גרינצווייג, שכעבור מספר שנים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, נרצח בהפגנת שלום עכשיו בירושלים.

יוסי סיים את לימודיו, קיבל תעודת בגרות והצטרף לגרעין י“ב ברביבים. השנה היתה 1966. הוא היה מאוד מרוצה במקומו החדש. העבודה בחקלאות, חיי החברה התוססים של הגרעין, כל אלה הוסיפו לתחושת הסיפוק ולהרגשה הטובה. בחופשות היה מגיע הביתה, ואז שמענו מפיו סיפורים מעניינים ויפים על הקיבוץ, ואיך שהצטייר בעיניו, על החברים בגרעין, שהיו בעלי ידע וכישורים בתחומים שונים. יוסי למד שם לאהוב מוסיקה קלאסית. קובי, אלישע, אמיל ואחרים הִרבו להקשיב למוסיקה וגם הוא נדבק בתחביב ומצא בו עניין. כמובן משפחת ברזילי, ההורים המאמצים של יוסי, אשר חיזקו אצלו את הקשר למקום בקליטתם אותו במשפחתם ובחיבוק החם שהעניקו לו בנדיבות כה רבה. לפי דבריו, זאת היתה שנה של כיף אמיתי. וגם קצת רומנטיקה לא נעדרה, אילנה – קשר קצר ולא מחייב. לאחר מכן בחר יוסי לצאת לקורס מ”כים. שירת בשבטה והתגייס לנח"ל. טירונות במלחמת ששת הימים, 1967.

ימים ספורים לפני המלחמה, נסענו לבקרו במחנה 80. ישבנו עם יוסי לצד הדרך ליד המחנה ונהנינו מהמאכלים שהבאנו מהבית. מי חשב שכעבור יום או יומיים כולם ידרימו לחזית. למלחמה עם מצרים!

בימים הראשונים של המלחמה חשבתי לתומי שיוסי מוגן ומתאמן במחנה 80, כאן במרכז הארץ – ואולי כך רציתי להאמין. הקופאית סימה בחנות המכולת השכונתית של ג’קי, היתה כבר שרויה בדאגה לבנה שבחזית. אני לעומתה הייתי שקטה, היא ממש מגזימה, חשבתי, יוסי שלנו לא נשלח לשום מקום, הוא עדיין במחנה טירונים… כך האמנתי. יהודה חיזק את אמונתי בכדי לא להדאיג, למרות שגם הוא חשב שמחנה 80 כבר התרוקן וכולם נשלחו לחזית. כעבור יומיים שלושה הפסקתי לחיות באשליה. הידיעות והחדשות התחילו לזרום בקצב מוגבר. לא ידענו פרטים, אבל זה שאנו במלחמה, זאת ידענו. היתה כמובן האיודאות, חוסר מידע לגבי היקרים לך. בתוך תוכי, אני כמו סימה מהמכולת, דואגת – מאוד, מאוד דואגת… החלו ימי ציפייה לידיעה, למספר מילים, עד אשר בוקר אחד צלצל טלפון וסטלה היתה על הקו, מכרה שלנו, אִמהּ של אירית (חברה טובה של יוסי עוד מימי בית הספר רמות). סטלה מספרת שלכתובתה הגיע מכתב מיוסי עבור אירית. מכיוון שהיא יודעת את דאגתנו, שאלה אם קיבלנו משהו מיוסי ואם מותר לה לפתוח את המכתב ולהקריא לנו בטלפון. קשה לי לתאר את התרגשותי בשומעי את המילים הספורות. לא אוכל לחזור עליהן במדויק, אבל מה שיוסי כתב – היה כעין פרידה, לא במפורש, אבל בערך כך (דברי יוסי): “כאן במערבולת הקרב הופיעו לנגד עיני התמונות התמימות מהשכונה החביבה שלנו, רמת שאול – הילדוּת….” האם נחוצים עוד פירושים? יהודה העתיק את המכתב הקצר והוא שמור עימי עד היום. אחרי מספר ימים הגיע מכתב גם אלינו, מנוסח כבר בצורה שונה.

וביום שישי אחר הצהריים (ביקרה אז אצלנו במקרה, נעמי מהגרעין עם אמה, התעניינה בשלומו), לפתע נפתחה הדלת ויוסי נכנס. יוסי שלנו! מה אגיד. לא אוכל לבטא את תחושתי. המילים מיותרות. זכור לי שהציפו אותי חום גדול ואור גדול! יוסי הגבוה, החסון, שזוף ומאובק מאוד – חייל שחזר משדה הקרב, לביקור קצר הביתה. לא משתי ממנו. רצינו כמובן לשמוע סיפורים, אבל יוסי כהרגלו, מיעט לספר, כי באופיו המאופק לא הִרבה בדיבורים, ואולי גם לא היה רצוי עוד לגלות ולספר. אחרי 24 שעות של חופשה – חזר לצבא, לדרום, לסיני. כעת היו כבר מגיעים מכתבים קצרים בתדירות – וזה הרגיע.

מלחמת ששת הימים הסתיימה, והתחילה אופוריית הניצחון והטעות המרה שעשינו בעקבותיה. כעת, אחרי 36 שנה, ב־2003 –אנו עוד סובלים וסובלים ולא בדיוק יודעים מה יביא עימו העתיד…

יוסי המשיך בפעילותו בצבא. לאחר שסיים קורס מכי"ם בשבטה נשלח לקורס קצינים במצפה רמון ושהה שם שנתיים. באותה תקופה, עם סיום הקורס, נבחר כמדריך בבית הספר. בזמן שהותו במקום הכיר את אטה (פקידה־חיילת), ונוצרו ביניהם קשרי חברות. יוסי היה מאושר, השנה 1969. אנו במצב מלחמה עם כל שכנינו הערבים בשלושת הגבולות. הצבא שלנו יושב במוצבים לאורך תעלת סואץ ומגן עלינו מפני פלישה של המצרים. המצב קשה. הפגזות, צליפות מעבר לתעלה, רק 150 מטר מפרידים בין הצד שלנו והצד המצרי.

ושוב אני חוזרת בזמן. הזמן הוא הלוא הפקטור החשוב בחיינו. אם הייתי יכולה להתחשבן עם הזמן, למשל לעצור אותו, או להחזיר אחורה, למחוק את הנורא והכואב כל כך ולהגיד שזה לא נכון, שזו טעות… אבל זאת לא טעות, זה קרה….

אבל בינתיים, יוסי עוד איתנו, בבית הספר לקצינים, ודרגתו סגן. באחת החופשות, כאשר הגיע הביתה, הוא מודיע לנו שהחליט לחתום לעוד שישה חודשים ולבקש העברה לתעלת סואץ, כי המצב קשה והוא לא יכול לשלוח לשם חיילים אחרים, עליו לרדת ולהצטרף לאחד המעוזים. כפי ששמענו, רצו לשכנעו להישאר בבית הספר ולהמשיך להדריך. הוא הצטיין כמדריך. יוסי לא נענה לבקשתם וירד לתעלה, שם מונה למפקד המעוז ותחת פיקודו כארבעים חיילים.

באותה תקופה לא הִרבה לבקר בבית, היה מתקשר בשעות הקטנות של הלילה. נשמע מרוצה מתפקידו החדש, כנראה חשב שרק כעת הוא עושה את הדבר החשוב והאחראי. חלפו מספר חודשים בהם ביקר רק פעמיים בבית, פעם אחת בכדי לצאת לפיקניק באכזיב עם חברתו אטה (אנחנו עדיין לא הִכרנוה), ופעם שנייה, בכדי להיפרד מגיורא, שאמור היה לצאת לטיול לחו"ל לפני גיוסו לצבא.

ב1 בספטמבר 1969, בשעות הבוקר המוקדמות, נפרדתי מיוסי. הוא היה בדרכו חזרה מחופשה ל… סיני, לתעלה, לצבא, לתפקידו. מי היה מאמין! מי היה מעלה בדעתו, שזאת תהיה הפרידה שלנו לעולמים… הפרידה מהבן והאח היקר, היקר.

אין מילים להביע מה שירד עלינו ב־13 בספטמבר, ביום שני של ראש השנה תש"ל. יוסי נפל במעוזו, שם הרחק על גדות התעלה, ואנו, ממשיכים לחיות כל השנים הללו, עם הזיכרון היקר של יוסי – ואני, איך לתאר זאת, אני חיה 34 שנים עם געגועים אליו. אמרו, הזמן מרפא מעט. לא כך הדבר. לא להורים… קשה מאוד להתמודד. יוסי יישאר בזכרוננו תמיד צעיר, בן עשרים ואחת וחצי.

 

אפילוג    🔗

15/6/08

כאשר התחלתי, לפני שמונה שנים, לכתוב את קורות חיי לא האמנתי שאוכל להתמיד בכתיבה. ובכלל, הזיכרון מתעתע בנו. תהיתי איך אוכל להצליח במשימה כה מסובכת. לזכור פרטים שאירעו לפני שנים רבות כל כך! ליתר דיוק, שבעים ותשע שנים. קשה להאמין, אבל זכרתי, וזאת האמת וכל האמת. יגידו, סתם מתרברבת, ממציאה סיפורים, שיגידו. אני יודעת – זאת האמת שלי!

אני מתקרבת לעשור התשיעי. “כול יום שעובר – מתנה” אומרים כל אלה, שעוד לא התנסו בחוויית הזקנה והנכות. טוב, אז אצלי זה לא בדיוק כך. עד כמה שארצה ואשתדל, אני חייבת להשלים עם “מה שיש” כפי שנהוג לומר אצלנו.

ילדַי, נכדותַי ונכדַי – עם כולם יש לי קשר נפלא ואוהב ביותר. יגידו, האם זה לא הכי חשוב? נכון, מעל לכול חשוב יחסם היפה והאוהב של בני המשפחה. זה היסוד להרגשה עצמית טובה וביטחון, בפרט להורה מבוגר.

כמעט שמונה שנים גרה איתי פֵּנִי מהפיליפינים, כי אני זקוקה לעזרה צמודה. לולא פני, האלטרנטיבה היחידה היא דיור סעודי. (וזה, אני חושבת, היה מקרב את הסוף.) בחרתי בסידור הזה. לא רציתי לעזוב את הבית. למזלי פני נעימה, כנראה גם אני די נוחה, ואנחנו מסתדרות. אמנם יש בינינו פער גילים, רקע ומוצא שונים, מנטליות ושפה שונות, אבל אני מקווה בכל ליבי שהיא תשאר אצלי עוד. זה מקל עלי בשלב זה של חיי. ללא עזרה צמודה אני חסרת אונים. ההליכון והזרוע של פּני הם שמאפשרים לי לתפקד, ולכן היא כל כך חיונית לי. וכאשר אומרים “או, ריבה יש לך מזל” אני מיד מוסיפה, “אולי גם לה יש קצת מזל.”

עם פני, המטפלת הפיליפינית שלי

הדברים שחסרים לי כעת הם אירועים שמחוץ לכותלי הבית, למשל תאטרון, סרט טוב, קונצרט באולם הקונצרטים. עד לפני שנה יכולתי לממש אי אלה דברים. כעת השתנה המצב. מפני שקרתה לי שוב תאונה והמצב הדרדר. ובכל זאת לפעמים, במאמץ עליון, אני יוצאת לשמוע קונצרט. השנה רכשתי מנוי.

השבוע נערכה האזכרה ליהודה, באזכרה לפני שנתיים, כאשר עמדנו מספר דקות בדומיה, הצעתי שאולי נתייחד בצורה יותר מקורית בזוכרנו את יהודה. ליהודה הנעים והנהדר, היה חוש הומור לא רגיל, אולי נזכר באמרות והבדיחות המשעשעות שלו. וכך באווירה מחויכת התפזרנו. אני בטוחה, שאם היה שומע הוא היה מרוצה. השנה ביוזמתה של איילת שרנו את השירים שיהודה אהב, ‘את חכי לי ואחזור’, ‘עמוק עמוק העצב בעינים’, שיר בפולנית ‘יש לי רחוב קטן בברצלונה’, ועוד. התחלנו לשיר סביב הקבר, מחזה קצת הזוי אבל מרגש. חזרנו הביתה ואצלי הגעגועים והעצב, מהולים בתחושה של “ביחד” ובהרגשה שסביבי נמצא דור ההמשך היפה והאוהב!

עם מיכל ואבי, איילת וגיורא

13/9/2009

40 שנה עברו מאז שעזבת אותנו יוסי יקירינו, כך כותבים במודעות. אלא, שאצלי, המשפט הזה מקפל בתוכו משמעות שונה. שהרי מעולם לא עזבת אותנו. אתה איתנו, כל אותן השנים, איתי ולידי. אני רואה את חיוכך הטוב והמרגיע ולפעמים ספק אירוני או סלחני, כאילו אומר: “נדמה לי, שלא כך היו הדברים, אני כבר ראיתי וגם התנסיתי”.

זה בלתי נתפש – 40 שנה! איך אתאר את כברת הזמן שחלפה? מבלי לחוש, המשכנו בחיינו, אומנם לאט, בלי להסגיר את הרגשתנו האמיתית כלפי חוץ.

ובלילות, רק עם עצמי, לא פעם אני חושבת: “אדם הוא בכל זאת יצור חזק. למרות כל הסבל והכאב – ממשיך!”

ב־29 אוקטובר 2009 התקיים טקס אזכרה ליוסי שלנו “בבית גבריאל” ליד כנרת. הוזמנו גם חבריו של יוסי מתקופות שונות של חייו. הטקס היה קצר בלווי דבריו של גיורא אשר דיבר מהרהורי לבו וגעגועיו. הוקרן גם סרט שנערך במיוחד מהתמונות של יוסי: יוסי כתינוק, כנער, כחבר בגרעין רביבים וכחייל. וכמובן עם כולנו, עם יהודה איתי עם מיכל וגיורא ועם חבריו מתקופות שונות בחייו. מסמך מרגש ביותר ערוך בצורה נפלאה. אותנו זה הביא לסף דמעות וכפי שגיורא סיפר, גם את חבריו. הפגישות איתם, רגשו במיוחד. חברות וחברים, שלא פגשתים מאז, לרובם כבר נכדים. זהו. עוד זיכרון מיני רבים שמלווים אותי כל ימי חיי….

ינואר 2010

הי, אני עוד כאן. כבר עברה שנה מאז, שהתחלתי לכתוב את הפרק. שוב יום זיכרון ליהודה שלי. השנה 2010. אז בכל זאת תודה “למישהו במרומים” שאני עוד כאן. אל תצחקו, מיני מחשבות חולפות במוחי בגילי המופלג. המחשב מאפשר לך הכול, גם אם המחשבה תמוהה ולפעמים מאוד אישית.

והנה, משהו משתנה. עקב הקשיים שלי בירידה וטיפוס במדרגות לדירתי, כעת אני עוברת לשלב חדש בחיי. לפני שנה כתבתי, שלא אלך לדיור מוגן, אבל אין מה לעשות, חייבים להתפשר. אני עומדת לעזוב את ביתי הצנוע והמקסים. יהודה היה אומר: “home sweet home”, וגם אני חשבתי כך. מיכל היתה היוזמת, המתכננת, ותוך מספר חודשים הדבר קרם עור וגידים. במרץ, בנחישות, ללא לאות, התרוצצה וחיפשה עבורי בית, דיור מוגן, שיהיה נעים וקרוב לאזור מגוריה. בסופו של דבר עברתי ל“בית גיל פז” בכפר סבא. בקשר ל“גיל פז” שלי, אני לא כל כך בטוחה אם זה באמת פז. אבל הילדים, הנכדים, והנינים הם הם הפז האמיתי!

בית גיל פז שוכן במבנה גדול ממדים ומרשים. מעלית מביאה אותך לקומה ראשונה ובה מבואה רחבה מרוהטת בכורסאות, שולחן ועליו עציץ. על הכתלים ציורים (כנראה יצירות של דיירי הבית) ופרוזדור ארוך־ארוך מכוסה בשטיח. החדר שלי, ראשון מצד ימין.

כאשר פתחתי את הדלת, משהו מוכר התגלה לפני, העתק של חדר אורחים שלי בדירתי בויקטור הוגו 4 בחיפה. האהיל האהוב עלי תלוי במרכז החדר והאור המשתקף דרך הויטרז’ים הירקרקים והמקסימים מציף את חלל החדר ומאיר את כל מה שיש בו. ומה אין בו?

עם הנכדים בילדותם, 1985

מיכל, גיורא והנכדים החליטו שחייבים להעביר את כל התכולה, את הריהוט הישן, מערכת המוסיקה, התמונות, רפרודוקציות וגם אורגינלים וגם כל “היצירות” שלי, מעשה ידיי מלפני שנים. עמדתי מספר שניות לא מאמינה למראה עיני. תוך ימים ספורים ארזו והעבירו הכול “לבית גיל פז”.

קשה לי להביע את התרגשותי, תודה, תודה זה כול מה שאני מצליחה ללחוש. ובתוך תוכי, פשוט אין מילים…

הימים חולפים. נדמה לי, שדי מהר. למרות שאין לי שום דבר מוגדר לעשות, אני מנסה בכל זאת להעסיק את עצמי. הנה, סוף־סוף אני מסיימת קריאת ספר (היגיע הזמן) ועוד תחביב שעוזר לי להעביר את שפע הזמן – הקשבה למוסיקה וגם המחשב קורץ בפינת החדר… גם זה טוב. שומר על תאי המוח, כך אומרים. הנה בעזרתו אני כבר יכולה לשעמם אותכם בסיפורי. ואתם, אולי אי פעם תציצו בדפים, שודאי יצהיבו או אפילו יתפוררו, אולי אי פעם תציצו…

חוגגים לי יום הולדת

הנכדים בביתם של גיורא ואיילת בכנרת

תודות    🔗

סיפורי לא יכול היה לצאת לאור לולא התעקשותה המסורה של בתי מיכל שנרתמה, במאמץ גדול ובמסירות לב רבה, להוצאת כתב היד. אבי, חתני, בעלה של מיכל, סייע ותמך בעבודתה רבות וגם לו תודה רבה מאוד.

תודה עמוקה לציפי דולן, שלקחה כתב בוסר ובעדינות יסודית הפכה אותו לסיפור ראוי.

תודה גדולה לעליזה ציגלר, שהשלימה את העריכה הלשונית וליוותה וייעצה במקצועיות ובתבונה לכל אלו שעסקו במלאכה.

תודה גם לבינה פאר, שהתחילה את מסע העריכה.

לגיורא, בני, ולאיילת, רעייתו, כלתי היקרה, ולכל נכדַי האהובים והיקרים – אפרת, ניר ורועי, דנה, בן, נועה, רן וגל ורעייתו נועה ורוני הנינה, על היותם לצידי.

ולבסוף – תודה לכל אלו שהיו והינם חלק מחיי.