רקע
שלמה צמח
סיפור חיי

כפי שנרשם בידי עדה צמח


 

הקדמה    🔗


כשיצא לאור ספרו של אבא “שנה ראשונה” ונתקבל יפה אצל קהל הקוראים, באו חברים וידידים וביקשו את אבא שיוסיף ויכתוב את תולדות חייו, שכן, כך אמרו, קורותיו שזורים ואחוזים במהלך גידולה של ארץ־ישראל ותנועת העבודה ויש בהם עניין וחשיבות. אבא לא נענה להם; העיקר, אמר, מצוי ב“שנה ראשונה”, הכל כבר מצוי שם.

אולי באמת סבור היה כך; ואולי לא מצא בו את האנרגיה הדרושה לכתיבת ספר מעין זה. שכן באותם הימים היה כבר חולה מאוד וכוחותיו הפיזיים מתמעטים והולכים ואפילו מעשה הכתיבה והדיבור הממושך קשים עליו.

כשבאו חבריו וחזרו והפצירו בו והוא עמד בסירובו, אמרתי לו אני: בוא נשב חצי שעה בכל יום, אתה תספר ואני אכתוב מפיך ויצטרפו הדברים קמעא קמעא ויעלו על הכתב וייכתב סיפור חיים. נענה לי, והיינו מזדמנים מדי יום ביומו והוא היה מספר ואני רושמת דבריו.

ספר זה הוא סיפור חיי אבי כפי שסיפר לי אותו וכפי שהעליתי אותו על הכתב. לא שיניתי בו דבר ולא תיקנתי בו דבר; גם לא בחנתי ולא בדקתי מידת הדיוק שבדברים, אלא הבאתי אותם כנתינתם. אני רק סידרתי וערכתי אותם מעט ככל האפשר וכפי הצורך, נתתי מידה נחוצה של רצף בסיפורָם, אבל לא פגעתי בקילוח אמירתם. הבאתי את המפוזר פה ושם אל מקומו הכרונולוגי, השמטתי כֶפֶל דברים ונתח חלוקה של פרקים בגוף הכתוב. בשני מקומות הוספתי דברים על הכתוב, בהסכם עם רצון אבי. במקום שמגיע הסיפור אל מה שסופר כבר ב“שנה ראשונה” הבאתי סיכום תיאור המאורעות מתוך אותו ספר, ובמקום שמדבר הכתוב באופיה של “העלייה השניה” הוספתי דברי השלמה מתוך הספר “עבודה ואדמה”.

אבא לא סיים סיפורו והשארתי את הכתוב כמות שהוא, קטוע באמצע, בלא סוף גמור.

סיפור זה של חיי אבא אמנם סופר מפיו, אבל לא נכתב בידו, ועניין זה ראוי להטעימו. שהרי אינו דומה מי שכותב קורותיו בינו לבין עצמו למי שאומר אותם בעל פה: ושונה המשמיע דבריו ממי שמספר אותם באוזני אדם אחר, מה עוד שאחר זה אדם קרוב הוא לו. נסיבות הכתיבה ודאי משפיעות על דרך הכתיבה ונותנות בה חותם משלהן. לפיכך ספר זה אמנם משלים את “שנה ראשונה”, מספר מה היה לפניה ומה אירע אחריה, ועם זאת שונה הוא ממנה בצורה שהוא מתאר ומספר תולדותיהם של אותם חיים.

עדה צמח


 

פרק ראשון: פלונסק    🔗


כשאני מבקש בתוך זכרוני איזה חיבור או קשר ראשון לבית הורי, עולה בי זכר הפעם הראשונה שראיתי את אמא וזכר הפעם שחשתי בקירבתו של אבא. אני זוכר, שכבתי חולה במיטה, שהעמידוה במעין כוך אפלולי בקצה חדר האוכל. מחלתי היתה חצבת ובאותם הימים סבורים היו שהאפלולית טובה למחלה זו. אני זוכר את אמא לבושה בגדים לבנים, חצאית וחולצה, ועל שער ראשה השחור סודר לבן והיא גוחנת מעל מיטתי ומנשקת לי ואומרת: “הדודה פֶּסִי תישאר אתך, אני אשוב עוד מעט”. תמונה זו זכורה לי יפה. לאחר שנים הסבירה לי אמא שאותו יום ערב יום הכיפורים היה ועמדה ללכת לבית־הכנסת ואחות אבא נשארה ליד מיטתי. אמת, נתחבר אל מראה אמא שליד מיטתי גם הרושם שיפת־תואר היתה, אבל אפשר מאד שאת זאת צירפתי אל התמונה אחר כך, כשגדלתי וידעתי כל יופיה של אמא.

מתוך נסיבות אחרות עולה בי זכרו של אבא. היה זה לאחר חג הסוכות. בדיוטה התחתונה של ביתנו היה בית מלון וגם מסעדה ומרתף יין בשביל הפריצים הפולנים שבסביבה. ערב אחד התעוררתי משנתי מקול נפץ גדול. אמרו שפרצה דליקה בקומה התחתונה של הבית והתחילו להוציא את הילדים לבית שממול, ואני זוכר שאבא ניגש אלי בבהלה גדולה. לבוש היה לבניו ומעיל פרווה גדול נתון מעליהם. הוא הוציא אותי מתוך המיטה ושם אותי בחיקו בתוך מעיל הפרווה שלו ונשא אותי בחשכת לילה לבית השכן, ועד היום אני זוכר את הפחד הגדול שנפל עלי ואת חומו הטוב של מעיל הפרווה של אבי.

כעבור זמן נודעה לי סיבת הדליקה: בעליו של אותו מלון שבביתנו רשאי היה למכור לפריצים אבק שריפה, ונהג להטמין אותו בימי הקיץ בתוך התנור, וכיוון שקר היה באותם ימים של סוכות הבעיר את התנור ושכח להוציא מתוכו את אבק השריפה.

מכיוון שאני עומד בפרשה זו של “אבא־אמא”, אוסיף קווים אחדים לדמותם.

שונים היו מאד זה מזה. אמא אשה רגשנית היתה ומרבה לדבר ברגשותיה ולתארם. כל הימים היתה עוסקת בארבעת ילדיה, צועקת וגוערת בנו וגם משפיעה עלינו רוב אהבה. ואילו אבא היה אדם נעול, ממעט בדיבור ואינו מראה אותות חיבה. הוא לא היה למדן גדול; בן תורה היה ובעל כשרונות, חקלאי מצוין ומפורסם בידיעותיו אצל בעלי האחוזה הפולנים שבסביבה. ידוע היה גם כאדם הגון מאוד, ובהיותי בן ארבע־עשרה הייתי עד למידת הגינותו בעסקים: כמו שאר הגבירים בפלונסק היה גם אבא סוחר בצמר; קונה צמר ממגדלי הצאן שבקירבת פלונסק ומוכר אותו לגרמניה פעם בשנה, בשוק הצמר בוורשא. סוחרים סיטונאים היו רגילים לבוא לעירנו לפני יום השוק בוורשא ולהקדים ולקנות את הצמר. והנה פעם אחת מכר אבא את הצמר שברשותו לסוחר יהודי. באותה שנה הודיע וילהלם II על כוונתו להגדיל צבאו, ומחירי הצמר עלו בשל צורכי הצבא לבגדי־מדים רבים, והיה הפרש של 4000 רובל בין מה שקיבל אבא ובין מה שיכול היה לקבל ביום השוק. בני־המשפחה התאספו וניסו לדבר על ליבו שיבטל את המכירה. מן הצד הפורמלי יכול היה לעשות זאת, כי ההסכם היה רק הסכם שבעל־פה ודבר לא הועלה על הנייר. אבל אבא סירב ואמר: “אילו היה להיפך, אילו ירד מחיר הצמר, כלום הייתם מציעים לי שאבטל את המכירה ואוריד את המחיר לקונה בשביל שלא יפסיד? אני לא מבטל, אבל נראה לי שהסוחר צריך לפצותני ב־50% ממחירו הגבוה של הצמר. עניין זה תלוי בו”. ואותו יהודי אכן עשה כך. אני שמעתי דברי אבא והם השאירו בי רושם חזק.

אפסיק כאן ציור זכרונותי ואתאר בקווים אחדים את עירי.


*

בשנה השלישית לחיי התחלתי ללמוד בחדר. בבוקר נוהגת היתה אמא לטבול מגבת במים קרים ולשפשף בה את גבי. אחר כך היתה מלבישה לי גופייה של צמר יאֶגר ושאר בגדים, תוחבת לפי כף שמן־דגים וחתיכת דג־מלוח ושולחת אותי לדרכי. אז היה בא נתן הבּאֶלפאֶר ומוליכֵני אל חדרו של ר' יחזקאל מלמד־דרדקי. אותו חדר היה מול ביתו של אביגדור גרין. בעצם, באותם ימים דיברתי פולנית, כי המינקת והמטפלת שבביתנו היו פולניות. למעשה, כל הנשים במשפחה, אמי ושלוש אחיותי, דיברו פולנית. אבל בחדר למדתי עד מהרה לדבר אידיש ולקרוא עברית. בליל הסדר שאלתי את הקושיות בעברית.

לאחר אותו חג פסח, שהוא זכור לי יפה, בא שינוי גדול בחיינו. עקרנו מפלונסק והלכנו לשבת בכפר. כפי הנראה, באותו זמן מת אביו של סבי, רב נתנאל צמח, שהגיע לזיקנה מופלגת, בן למעלה מתשעים שנה היה במותו, והיו לו תשע אחוזות גדולות. וכיוון שאבא היה מסייע עמו בהנהלת עיסקי האחוזות, ציווה בצוואתו אחוזה אחת, את אחוזת ווּלְקָה, לנכדו, הוא אבי. אנו עקרנו איפוא מן העיר והתיישבנו בוולקה, מהלך י“ב ק”מ מפלונסק. אז נשתנו כל סדרי חיינו.

באותם ימים נכנס אל חיי גרז’י ביאניז‘, שהיה משמש מורה אצל משפחת צמח. הוא לא היה מלמד אלא מורה, ואבא הפקיד בידו את לימודי שתי בנותיו, שהיו כבנות עשר, וגם אני הייתי תלמידו. מה היה טיבו של אותו מורה? כידוע, עשה בסביבות פלונסק אחד הגבירים והעסקנים המפורסמים שבפולניה, רבי זלמן פוזנר, שניסה ליישב יהודים על הקרקע ולהעסיקם בחרושת. מורי היה בן אחד הכפריים היהודים הללו, בנו של קצב הכפר. הוא למד עם ילדי ר’ זלמן פוזנר ונחשב, לפי המקובל באותם ימים, כיודע היטב מאד עברית תנ"כית וספרות־ההשכלה ומעט מאד תלמוד ומדרש. למדן גדול לא היה. אמנם, ידע את הלשון הגרמנית וקצת ספרות גרמנית וגם מעט לאטינית. זוכר אני שהיה טורח ומתרגם משפטים אחדים מגרמנית ללאטינית בשעה שאני הייתי שוקד על שלושה פסוקים מספר בראשית, שהיה עלי לתרגמם מעברית לגרמנית ומגרמנית לעברית, שתי לשונות שידיעותי בהן היו קלושות למדי. מובן, שלא הייתי משתוקק לשבת בבית וללמוד בעל־פה פסוקים משונים בשתי לשונות זרות ומוזרות. ממהר הייתי איפוא להודיע למורי שאני יודע פרקי, והוא היה תופס אותי בקלקלתי ומוסיף פסוק על הפסוקים שחייב הייתי לשננם. לעולם לא אשכח איך הצלחתי לצבור בדרך זו את פרשת ויחי עד שירת יעקב, ושעות על גבי שעות ישבתי על ערימת הפסוקים ואין מציל. אבא נכנס וביקש ממורי שישחרר אותי מן הלימוד, כי כבר נטה היום, אבל מורי עמד על שלו וביקש את אבי שלא יתערב. אחר כך, כשהעלו אור במנורות, באה אמא וביקשה לחלצני מידיו. אז ראיתי שהשעה שמונה וחצי ומצבי בכי־רע. אספתי כל כוחותי ובמשך שעה אחת למדתי את הפסוקים והצלתי את נפשי. מורי אפילו נשק לי על ראשי ונתן לי שלושה ימי חופש. כך, בשיטה זו, למדתי במשך שלוש שנים את כל חמשת חומשי התורה, וכשאמרו לי פסוק בגרמנית ידעתי לומר אותו מיד במקורו העברי ולהיפך.

לא בריחוק מאחוזתנו ווּלקה היתה אחוזת דודי, צבי הירש, שבכפר שטשביאי. אחוזת דודי היתה גדולה משל אבי; גן יפה של עצי פרי היה בה וגן פרחים לפני הבית. אגב, דודי זה היה אביו של דוד צמח שתירגם את “רומא וירושלים” של הס לעברית. יום אחד הזמין אותו אבא להתארח בביתנו ולבחון אותי בתורה, ואני ידעתי יפה תלמודי ושוב זכיתי בימי חופש אחדים. זוכר אני, באותה תקופה נסע אבא לוורשא והביא לי צעצוע: מחרשה וכלי עבודה של חקלאות. בשנה התשיעית לחיי הייתי בקיא בנעשה בכפר: עושה בחברת החקלאי מיטאֶלסקי, שלימדני לרכב על סוס; מקשיב לדברים שאמר אבא למשגיח ויודע משהו בענייני קרקע. אדמות וולקה לא היו אדמות חיטה אלא אדמות קלות, טובות לגידול שיפון, תורמוס, כוסמת ואפונה, ורק ליד הנחל היתה מעט אדמה כבדה שנזרעה חיטה. הממשלה הרוסית נלחמה בבעלי האחוזות הפולנים, שכולם היו לאומיים קיצוניים ומבקשים לעשות למען שיחרור ארצם. מה עשתה? עשתה חוזה עם גרמניה והבטיחה לספק לה חיטה מאוקראינה במחיר זול, וכך הביאה משבר על החקלאות הפולנית, שעיקר תבואתה חיטה ושווקיה בארץ גרמניה. בשל כך נאלצו בעלי אחוזה רבים למכור את אדמתם, ורוסיה זו, שלא רצתה לעשות משהו למען טובת אכריה בתוך ארצה שלה, הקימה בפולניה חברה ממשלתית, שהיתה קונה את הקרקע מידי בעלי האחוזות, מחלקת אותה לחלקות קטנות, ומיישבת עליהן איכרים פולנים. גם אבי מכר בעל כורחו את אחוזתו, ואנו חזרנו לפלונסק.

*

באותו הזמן נתלבט אבי גם במשבר רוחני. כל ימיו היה חסיד גוסטינין, אבל כשנפטר הגוֹסטיניני לא נסע אבא לשום רבי אחר. כמו כן בא גם פיקפוק אל ליבו באשר לדרך שיבור לבנו יחידו. תחילה אמר לשלוח אותי לוורשא ללמוד לימודי חול בגימנסיה, אבל חזר בו. הפסיק לימודי אצל המורה הכפרי ושלח אותי לפלונסק אל מלמד גמרא בשם שמואל יעקב לאסק. מעתה היה כל יומי נתון לגמרא בלבד ורק כשמלאו לי י"ב שנים שבתי ללמוד עברית וגרמנית אצל גרזיביאניז'. מורי זה היה חובב־ציון, ולעיתים קרובות ציווה עלי ללמוד בעל־פה שיר משירי ציון. ואילו אבי, שנתנסה באותה שנה במשבר נפשי קשה ועמד ונסע אל שפת אמת מגור, היה מרבה להתפלל בבית החסידים שבעירנו, ואני נִלווה אליו ומתפלל לצידו. כך נהגנו במשך תשע שנים וחצי. עד יום נסיעתי לארץ ישראל למדתי תלמוד והתפללתי ביחד עם אבי בבית החסידים שבפלונסק ולעיתים גם שיננתי בעל־פה קצת שירים משירי ציון. לימוד הגמרא לא עלה לי בקושי. ידיעותי בעברית היו מניחות את הדעת ונתחבבה עלי השקלא וטריא התלמודית שדיונה לא בדברים מופשטים של חוק ומשפט, אלא במשלים ובדוגמאות הלקוחים מן החיים ואשר מתוכם נלמדת ההלכה. כפי הנראה, עמדו לי גם כשרונות תפיסה טובים וגם זיכרון שאינו מאבד טיפה. המלמד היה מכוון את השיעור כלפי תלמידיו הבינוניים, ואני, שידעתי את פרקי, הייתי משתעמם ומשתובב ומפריע וגם סופג מכות. יפה אני זוכר את הרצועה של אותו מלמד, רצועת עור רחבה, עשויה מריתמה של סוסים, שהיתה נחה לפתע על ידו של אחד התלמידים. פעם נפלה הרצועה גם על לחיי והותירה בה פס ארוך שלא יכולתי להסתירו מעיני אבא. ואז אירע דבר שלא ידעתי כמותו אף פעם בחיי, לא לפני כן ולא לאחר מכן. אבא אמר לי שלא אחזור אחר־הצהריים לחדר, והלך עמי לרחוץ בנהר ולימדני לשחות! למחרת היום נעלמה כבמטה קסם הרצועה מחדרו של המלמד.

מכל מקום, כשמלאו לי י"א שנים, החילותי ללמוד אצל מלמד יותר חשוב וכשהגעתי למצוות התחלתי גם בלימוד עצמי בבית־המדרש, ועסוק הייתי עתה בלימודי משעה 5.30 בבוקר ועד שעה 10.00 בלילה, והפסקות היו לי בשביל אכילה ולימודי־חול.

בכל החדרים שלמדתי היו חברַי גדולים ממני בשנה או בשנתיים, והם השליטים בי, ואני כסרח עודף בחברתם. בייחוד קשתה עלי שנתי האחת־עשרה. בגיל זה עדיין היו לומדים בחדר נערים בורים שעניין לא היה להם בלימודים. נער אחד מחבורתם היה חברי נתן מאיר, יתום מאימו, חזק בגופו ומקולקל קצת במידותיו, ואני פחדתי ממנו פחד מוות. באותם הימים נפתחה בפלונסק על־ידי אדם זר חנות חדשה, מעין בית־מרקחת ומחסן לרפואות, “אַפטיקַרסקי מאגזין”, ובאותה חנות היתה ילדה קטנה ונתן מאיר פיתה אותי להאמין שאני אוהב אותה, ונוהג היה לקחת ממני עשרים קופיקות דמי כיס שקיבלתי מסבתא, ותמורתן הבטיח שיסייע לי להזדמן עם הילדה. ובאמת יום אחד בא וקבע לנו מקום פגישה, ואני הלכתי שמה ופגעתי בנתן מאיר ובעוד שלושה מחבריו, שהתנפלו עלי והיכו אותי בלא רחמים, ואת סודי פירסמו ברבים והביאו עלי בושה גדולה.


לאחר מכן עברתי לחדר אחר ואל מלמד מעולה יותר, ולוֹ רק ארבעה תלמידים ואני אז בן שתים־עשרה. מורי החדש היה יהודי קטן־קומה ופניו מכוסים גומות של שרידי אבעבועות. נוסף על עיסוק המלמדות היה מכין בחשאי יין־צימוקים לקידוש. בעצם, רישיון לא היה לו לא למלמדות ולא להכנת יין לקידוש, אבל חסיד היה האיש ומתפלל בבית־החסידים של גור, שאבי ואני התפללנו בו, וידוע גם כמקובל. בחדר־הלימוד עמד ארון בעל דלתות זכוכית ובו היו נעולים כל ספרי הקבלה שלו. זכור לי שעמד שם “ספר היצירה” ואותיותיו זהב. אינני יודע מדוע נהג להוריד אותי שלא בשעות הלימוד אל המרתף. יושב היה שם וטורח בעשיית היין, ולי היה נותן את אחד מספרי הקבלה ומבקשני לקרוא מתוכו לפניו. שעות ארוכות ישבתי עמו במרתף, מקריא לו מתוך הספר דברים מוזרים וסתומים וראשי המום מן היין התוסס ומדברי הקבלה המופלאים. בצאתי החוצה הייתי מתנודד כשיכור מריח היין ומטעם הקבלה.

ימי לא ארכו אצל מלמד זה, כיוון שחלה ומת באמצע “הזמן”.

עד מהרה זימנו לי מלמד אחר, יואל איצ’ה שמו. יהודי זה היה כולו פרוע. שער ראשו פרוע וזקנו פרוע ודיבורו פרוע ולא מובן; עני מרוד היה ופלפלן גדול. את הגמרא עצמה לא לימד כלל, אלא משמיע כל הזמן דברי פלפול שלו. כמדומה לי שגם בן־גוריון למד “זמן” אחד אצל איצ’ה ואולי מלמד זה הוא שהשניא עליו את לימוד התלמוד.

פעם אחת נתברר לי ולעוד חבר מוכשר ממני שכל פילפוליו של המלמד לקוחים מתוך ספר. הלכנו לבית־המדרש ומצאנו אותו ספר, ובשעת השיעור, קודם שהספיק הוא להשמיע לנו דברו, הבאנו אנו לפניו את הפילפול שבספר. הפעם התקשה מאד להוסיף משהו משלו על דברינו. סיפרתי לאבא את המעשה ואמרתי שאיני רוצה להוסיף ללמוד אצל איצ’ה המלמד. ואכן, כשקרבו ימי הפסח הכניסו אותי אל חדרו של משה אהרן רוזנברג (אביו של ד"ר אברהם רוזנברג ששימש מורה ומחנך בבית ספר כדורי). חדר זה היה יותר מתוקן. כאן למדתי רש“י, גמרא ותוספות ולעיתים גם את המהרש”א. מורי זה קטן קומה היה ועני גדול, וגם הוא נמנה עם חסידי גור. כאן למדתי עם אחיו של ליפא טאוב, ועם עוד שני בחורים מתמידים. עכשיו התחיל לימוד התלמוד להיות סדור, ואני עשיתי חיל בלימודי ומורי שיבח אותי ואמר שעתיד אני להיות בחור למדן ובקיא ויודע ללמוד דף גמרא עם תוספות לא על דרך הפילפול. אלא בדרך לימוד דף במקומו – אַ בלאט גמרא אויפ’ן אָרט. אני השתדלתי מאד להיות ראוי לשבחיו. למדן גדול לא היה משה אהרן, אבל מורה טוב היה ואני נשארתי אצלו גם ל“זמן השני”, והוא שהכניס אותי לשנת השלש־עשרה של חיי והוא גם שהוליכני אל שפת האמת מגור, שבחצרו חגגנו את חג השבועות. בביקור זה שביקרתי בגור נזדעזע משהו באמונתי, שהיתה עד עתה תמה ושלימה. באותם הימים הייתי נער שקט ומכונס בתוך עצמו, ירא־שמיים ומאמין באמונה עמוקה באלוהי ישראל; לומד תורה לשמה, מקיים את כל המצוות, מתפלל בבית־החסידים ונוהג כמנהגם בשעת תפילה. והנה דווקא בגור נתגלו לי פנים אחרות בחסידות ואז נסדק משהו באמונתי. ומעשה שהיה כך היה:

טקס הבר מצווה שלי היה לפי הנוסח המקובל בעיירות פולין. בשבת נקראתי לתורה ואחר־כך באו החסידים לביתנו ונתכבדו ביי"ש ובעוגת ליקאח, ואני אמרתי את הפשטל שלי, שדן בענייני נשים והיה מסובך מאוד ונסתעף על פני הרבה דברים, וגם על הוֶסת לא פסח. באותו מעמד הפתיעני אבי בשעת הקידוש כשהודיע שאני והמלמד שלי נלך לחוג את חג השבועות בגור. יומיים לפני החג לבשתי קפוטה חדשה של משי וחגרתי חגורת משי של הינוקה, ששלח לי מתנת בר־מצווה גיסי יהושע קולודני, ובבוא הזמן יצאנו, אני והמלמד שלי. ברכבת לוורשא ומשם הגענו לגור.

גור לא היתה עיר גדולה. עיירה קטנה היתה; אבל באותם ימים של חג השבועות המתה וסאנה כעיר גדולה. אלפי חסידים נתאספו בה והכל היה מלא אותם, החצרות, האכסניות והפונדקים. במלונות גדול עד מאוד היה הדוחק ובחדרים העמידו את המיטות סמוכות זו לזו, והאורחים היו שוכבים לרוחבן צפופים ולחוצים ונוגעים זה בזה. בקושי מצאנו לנו פינה באחת המיטות. שכנינו למשכב היו שני אברכים צעירים מוורשא. אבל הימים היו ימי קיץ וחלונות החדר פתוחים, ואנו עייפים ושנתנו ערבה.

לביקורי אצל שפת אמת נודעה חשיבות גדולה, אבל הביקור עצמו אינו זכור לי יפה. זוכר אני מהומה מסביבי ורעש והמון; ולפתע יד המלמד אוחזת זרועי בחוזקה ודוחפת אותי, ופתאום אני רואה לפני דלת וסמוך לה חלון ולידה איש גבוה בעל זקן. זה היה השמש, שומר דלתו של שפת אמת. לפתע ובבת אחת, ואיני זוכר אם הכניסוני אל החדר או אם נפתח החלון שלידי, מכל מקום לפתע ראיתי לפני יד קטנה וחיוורה. עמדתי נבוך ולא ידעתי מה לעשות; עד שבא השמש ודחק בי ואמר שאתן שלום עליכם לרבי. אז שמעתי את קולו של הרבי שואל:

“מה שמו של הבוּחרל?”

אמרתי לו שמי בקול חרישי ומבוהל ולא ידעתי שאוזניו כבדו. שוב בא השמש לעזרתי והורה לי להרים את קולי. אמרתי שמי כמעט בצעקה. כששמע הרבי את שמי1. צבט בלחיי ושאל:

“ומה לומד הבוחרל? הלומד הוא תורה?”

“הן, אמרתי, אני לומד את ‘הסוגיה’ חזקה”.

אז צבט שוב בלחיי ואמר:

“נדמה לי שבוּחרל טוב הוא”.

ואחר הוסיף ושאל:

“ואתה בנו של אבא צמח?”

אמרתי: “כן, רבי”.

“אז בוודאי אתה בוחרל טוב”.

דבר זה שהשפת אמת האריך עמי את הדיבור עשה רושם גדול על הקהל. כשנפרדתי ממנו ונתן לי ברכתו ראיתי שהכל מביטים בי בתמיהה ומבקשים לדעת על שום מה היטה לי הרבי חסדו. ושמעתי את השמש אומר: “בני משפחה הם”. אלא, כאמור, ביקור זה גילה לי טיפוסי מאמינים שכמותם לא ידעתי עד כה. שכן לחג השבועות נוהגים היו לבוא לגור אברכים אדומי לחיים, מפוטמים כעגל מרבק, שהיו סמוכים כל ימיהם על שולחן חותניהם. אברכים ממין זה מילאו את החדר שלנו במלון, ושמעתי את ניבולי הפה שלהם וראיתי גסותם באכילה ובשתייה ונתגנב ספק אל ליבי ושאלתי את עצמי אם הללו באמת מסורים בלב שלם לחסידות, שהאמנתי בה בכל נפשי.

ואירע עוד דבר שגם הוא הכניס מחשבות בליבי. כרגיל בין שחרית ומוסף היתה הפסקה בתפילה. ואני, שהייתי עייף מאוד שבתי אל האכסניה, שכבתי במיטתי ונרדמתי. פתאום חשתי כאילו מישהו עומד מעלי ומכה אותי. התעוררתי ומיהרתי לקום וראיתי לפני את אחד האברכים עומד וצוחק ואומר לי: “לא עת שינה עכשיו, לך להתפלל!”

“ומפני מה אתה אינך הולך להתפלל?”, שאלתי.

“אתה חצוף” השיב והוריד עלי מהלומה. גם מעשה זה השאיר שרטת בליבי.

אלא שמוצאי השבועות קרבו ובאו, ולמחרת היום אמר לי משה אהרן מלמדי שעלינו להיפרד מן הרבי ולחזור הביתה. הפרידה היתה בהולה מאוד, כי רבו החסידים הצובאים על ביתו של הרבי. שפת אמת כבר לא נתן דעתו עלי. רק הושיט לי בדרך מיכנית את ידו וברך אותי בצאתי לדרך.

כשחזרנו הביתה לא חדלתי מלהרהר בכל מה שראיתי בגור והרבה היצקתי למשה אהרן בשאלותי על המינהגים והנימוסים, שנתגלו לי שם, עד שיום אחד כעס מלמדי ואמר: “שמע, אתה בעצם חסיד גדול ממני. אני נוסע פעם בשנה לרבי ואח”כ אני נתון כולי בעיסקי פרנסתי ותלמודי. ואילו אתה, אף על פי שאתה מהרהר אחרי מעשי חסידי גור, הם המעסיקים אותך מן הבוקר עד הערב. איני רוצה להשיב על שאלותיך. את התשובות בקש לך בעצמך". ואכן, הרבה שאלות שאלתי את עצמי, ותשובות לא מצאתי להשיב עליהן.

בפרק זמן זה, קודם שמלאו לי י“ג שנים, שבתי אל מורי הכפרי ואל לימוד העברית והלימודים הכלליים. למדתי היסטוריה, גיאוגרפיה ומיתולוגיה יוונית מתוך שישה כרכים קטנים אדומים שמחברם שוואב; מורי זה קרבני שוב אל חיבת־ציון ואל הספרות העברית של ההשכלה. ואירע שבאותו זמן קיבל קרובי פינקלשטיין בירושה מבית אביו ספרייה גדולה ובה הרבה ספרי השכלה ורשות ניתנה לי לקרוא בהם כאוות נפשי. אז קראתי את “השחר” של סמולנסקין ואת מאמרו “עם עולם” ושאר מאמריו הדנים בחיבת ציון, וכן קראתי את “אהבת ציון” ו” אשמת שומרון" ושירי יל“ג ואת “עמק הארזים” בעיבודו של א. פרידברג קראתי כשדמעות זולגות מעיני. וזוכר אני מה אירע לי ול”עמק הארזים“. בערבים הייתי ממתין עד שהורי כיבו את האור בחדרם: אז הייתי סוגר את דלת חדרי, מדליק את המנורה וקורא סיפורו של פרידברג וכרי נרטב מדמעות. פעם אחת ראה, כפי הנראה, אבי אור בחדרי והפתיעני בשלוש לפנות בוקר ובא אצל מיטתי וראני ממרר בבכי. נטל את הספר, התבונן בו וגער בי: “טיפש שכמותך, על סיפור מעשייה אתה בוכה!” את הספר לקח עמו, ונתברר לי אח”כ שקרא אותו מתחילתו ועד סופו וגם ישר הסיפור בעיניו. כשהחזיר אותו לידי, אמר שאינו מתנגד לקריאתי בספרים ממין זה, אבל בשום פנים אינו מסכים, שאמרר בבכי על משכבי בלילות בשל איזו מעשייה.

באותו זמן, בהיותי בן שלוש־עשרה, שוב הועידו לי מלמד חדש, את טוביה קריגר, מלמדה של משפחת צמח, שאבי למד אצלו ודוד צמח למד אצלו ועכשיו הגיע גם תורי לשמוע תורה מפיו. הייתי עושה אצל טוביה קריגר עד שעת הצהריים, ואילו אחר־הצהריים כבר הייתי לומד לעצמי ושעתי פנויה יותר לקריאה בספרות העברית. מורי גרזיביאניז' מת בשנת 1898, ומורי החדש ללימודים הכלליים היה מר פרנקל, ששימש כמנהל ביה“ס העממי הממשלתי הרוסי. הוא היה ליטאי ובוגר ביה” ס למורים של הממשלה בוילנא, והוא לימדני את הלשון הרוסית וגם לימודים כלליים בשפה הרוסית. על כן ידיעותי בלשון הגרמנית והרוסית היו מניחות את הדעת, ואילו את הלשון הפולנית כמעט שלא ידעתי.

ניסיון אחד בחינוכי לא עלה יפה. אברך טוב צריך היה באותם ימים לדעת לנגן והכנר של הכליזמר בפלונסק נתבקש ללמדני לנגן בכינור. ארבעה חודשים למדתי ונוכחתי לדעת, שאיני מוכשר לכך וביקשתי שיפסיקו שיעורי בנגינה, וכך נסתיים פרק זה בחינוכי.

באותם ימים נולדה סליה, הצעירה שבאחיותי, ואמי חלתה לאחר הלידה. הרופא הפולני המקומי לא עמד על חומרת מצבה וצריך היה להסיעה בדחיפות לוורשא. אבא נִלווה אליה וישב עמה חדשים רבים בוורשא ולא נתעסק בעסקיו, שבלאוו הכי נצטמקו והלכו, שכן הפסיד ממון רב בקניית יער שלא עלתה יפה וירד מנכסיו. בהיעדרו ניהלה את ביתנו אחותי הבכירה שיינדל, והיא אז בת שבע־עשרה. וכך הוסיפה לנהלו גם אחרי שובם של אמא ואבא הביתה. הישיבה בוורשא בלעה כספים גדולים ואִלמלא תמיכתו של זקני ר' אבא, בעל אחוזה טובה ומכניסה ועשיר מופלג, היה מצבנו בכל רע.

אבל אני שקוע הייתי כולי באותם ימים קשים בלימודי שנתגוונו מאד. עושה הייתי שעות ארוכות בבית־המדרש, שוקד על לימודי הכלליים ומרבה לקרוא ספרות עברית וספרות גרמנית ורוסית. בזמן זה התחיל בן אביגדור להוציא בוורשא את ספרי “תושיה”, שהגיעו עד מהרה גם לפלונסק וגילו לנו עולם חדש ונפלא: את שירי ביאליק הראשונים ואת שירי טשרניחובסקי ואת פרץ ואת ספרו של צייטלין על ברוך שפינוזה, ואת פרישמן ודניאל דירונדה שהיטה ליבנו אל ארץ ישראל. אני שאבתי אל תוכי את כל השפע הזה בחשק גדול, וכשמלאו לי שלוש־עשרה שנים הייתי בחור צעיר גדוש ומלא ידיעות. אז ניסיתי כוחי בפעם הראשונה במעין כתיבה – תירגמתי לעברית את שירו של גיתה “על המים”. ואירע עוד דבר שעורר בי את חפץ הכתיבה. כשהחילותי ללמוד חומש קיבלתי מסבי, אבי אמי, שמואל רוזנבלט מלובלין, חמישה חומשי תורה קטנים מכורכים בכריכת עור שחורה ושמי כתוב עליה באותיות מרובעות. גם תפילין שלח לי סבי, נתונים בנרתיק קטיפה וגם בו רקום שמי באותיות מרובעות. וזוכר אני, מראה זה של שמי מצא מאוד חן בעיני.


*

באותם ימים, כשהחילותי להתוודע אל הספרות העברית, אירעו מאורעות גדולים בעולם היהודי. בהיותי בן עשר פירסם הרצל את “מדינת היהודים”, והידיעה הגיעה כמובן לפלונסק. בבית קרובנו פינקלשטיין היה מתקבל עיתון רוסי, ונאמר בו, שגרצל, הסופר המפורסם של ה“נוֹיאֶ פראייאֶה פרֶסֶה”, הוציא ספר בגרמנית בשם “מדינת היהודים”. אלא שאני לא ידעתי אז שגרצל2 זה הוא הרצל שלנו.

בהיותי בן 11 נתקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. על כך קראתי ב“הצפירה”, שהרבה פלונסקאים חובבי־ציון היו חתומים עליה. וכשמלאו לי 13 שנים התחיל מופיע בווינא “די וועלט” של הרצל; ויוסל, בנו של פינקלשטיין, שלח לעורכו רשימה קטנה כתובה גרמנית, שתארה את ייסודה של אגודה ציונית בפלונסק. מייסדי אגודה זו היו שמחה איזיק, אביגדור גרין והשוחט אסטרזון.

ידיעתי את הלשון העברית וקריאתי בספרות ההשכלה קרבו אותי אל הרעיון הציוני ואל חבורת הציונים בפלונסק. באותו זמן החלה החברות ביני ובין דוד גרין ושמואל פוקס, שגם הם הלכו אחר הציונות. חבורה זו שלנו, שמנתה שלושה נערים היתה גרעינו הראשון של תא הצעירים בפלונסק. רבה היתה עלינו השפעתו של שמחה איזיק, החשוב שבציוני פלונסק. האיש היה חשוך־בנים ומסייע מעט לאשתו בעיסקי החנות שלה ומקדיש רוב זמנו ללימוד התורה. אל חנות זו של שמחה איזיק היינו באים שלושתנו ונצטרפו אלינו גם ליפא טאוב ושלמה לבקוביץ (לביא). וכאן היינו קוראים ב“הצפירה” ו“המליץ”, והמקום היה בשבילנו מעין בית־ועד. רוח ההתלהבות שבי, שהיתה תחילה דתית, החלה נוטה יותר ויותר אל ארץ־ישראל והציונות, ונטייה זו מצאה מלוא ביטויה בייסוד “אגודת עזרא”.

אבל, קודם שאני מספר על ייסוד “אגודת עזרא” אומר משהו על מייסדיה.

חמישה חברים טובים היינו בפלונסק. הגדול שבחבורה היה שמואל פוקס. בחור רך־מזג, רגשני ולא מרבה במעשים. איני סבור כבן־גוריון, שהיה מחובר מבפנים לארץ־ישראל. ברור לי, שלא היה מן העסקנים החשובים, כי באופיו היה אדם מעט פאסיבי. כשנודע לנו שברח מפני הוריו לאמריקה (שנה לפני נסיעתי לא"י) הופתענו מאוד ולא ידענו מניין בא לו הכוח לעשות את המעשה. אבל שמואל היה נעים־הליכות וטוב־לב, ואנו אהבנו אותו בשל מעלותיו. לאחר שנים קשות אחדות באמריקה התחיל ללמוד בשיעורי ערב והיה לבסוף לרופא־שיניים. כתב גם קצת דברי ביקורת באידיש בעיתונות היהודית באמריקה, והדבר מוכיח ששורשיו בציונות לא היו עמוקים. בארצות־הברית לא התחבר עם הציונים ואף נלחם בהם.

השני על פי גילו היה דוד יוסף גרין (כך היה חותם שמו באותם ימים). אנו לא למדנו אף פעם בחדר אחד, אבל כיוון שבית אביו היה בית ציוני, נזדמנתי עמו שם, כשהיינו שנינו בני שתים־עשרה. כמדומני שלמד אז אצל המלמד פייבל יחד עם ליפא טאוב. ונדמה לי שליפא הוא שזימן אותנו יחד, והיינו לידידים קרובים מאוד. אמנם, אבי לא הרשה לי לבוא לביתו, כי למשפחת גרין לא היה שם טוב בפלונסק. אביו של דוד, אביגדור גרין, היה בין הפלונסקאים המעטים שלבשו בגדים קצרים; עיסוקו הביאו במגע עם בתי־הדין ואפשר שנוח היה לו יותר להתהלך בקצרים. אבל אבי ראה זאת כמנהג מגונה. כי מי לבש קצרים בפלונסק? רק מעטים ובתוכם הסַפר, דודו של יצחק גרינבאום, שלא היה לו מגע עם היהודים, ואמרו עליו שבא בקשרים עם המשטרה והיה מוסר לה שמות יהודים שמסחרם אינו בהיתר, והכל היו נזהרים מפניו. ועוד היה איזה יהודי ליטאי שגם הוא לבש משום מה בגדים קצרים. איש לא ידע למה בא לפלונסק. אמרו, אולי פשט את הרגל בעירו ובא לכאן. היה מכין ומוכר מי־סודה לשתייה ושמו פופקא. גם המורה פרנקל היה מתהלך בלבוש קצר. לובשי הקצרים, חוץ מגרינבאום, היו מזדמנים בביתו של גרין ומשחקים שם קלפים, והדבר היה כמובן רע בעיני אבי. הפרנסה בבית חברי דוד היתה מועטה ומקרית. האב היה כותב ברוסית “פראשינייאות” (בקשות לבית־משפט) בשביל הנתבעים לדין על עבירה שעברו. בעד כל “פראשנייאה” קיבל 10 קופיקות, וכמה “פראשייניאות” יכול היה לכתוב בחודש? לא הרבה. בעצם לא ידע היטב את השפה הרוסית. אני זוכר שפעם בא אליו גוי פולני וביקש שיכתוב בשמו פראשנייאה, ועניינה הפרה של אותו גוי, שעלתה על אחת העמדות המבוצרות של מבצר מודלין ואכלה מן הדשא שהיה מסווה את העמדה, ולקחו את הפרה למבצר, והפולני ביקש מגרין שיכתוב בקשה שיחזירו לו את הפרה שלו. הבחנתי שהוא כותב “אֶטו קרֶפוֹסט” בפראשֶנייה שלו, וכיוון שידעתי כבר רוסית מספר הדקדוק של קרופיצ’ניקוב, אמרתי לו: “אדון אביגדור, כל מִלה שנגמרת ברוסית ב’מְיאַחקי זְנַק' (סימן רך) היא ממין נקבה.” והוא השיב לי: “מה אתה מדבר, אני מבין שֶקאַרובה (פרה) היא ממין נקבה, אבל קרֶפוֹסט (מבצר), מדוע יהיה קרפוסט ממין נקבה?” סיפור זה מראה מה היו עסקיו של אביגדור גרין וכמה דלה היתה ידיעתו בלשון הרוסית. איני יודע משום מה מתאמץ כל־כך בן־גוריון היום להציג את אביו כעורך־דין. לשבחו של אביגדור גרין צריך לומר, שהיה אדם לבבי, קצת קל־דעת ואינו מקפיד בין שלי לשלך. חבר היה בוועד הציוני של פלונסק ואחד הציונים החשובים בעיר. גם אני הייתי חבר מטעם “אגודת עזרא” בוועד הציוני, וזוכר אני שהוועד דן באביגדור גרין שלא בפניו, ונשאלה השאלה כיצד לנהוג בו, שכן לוקח היה פנקסים של שקלים ומוכר אותם ואינו ממהר להחזיר לקופה את הכספים שקיבל. אסף שלושה רובל מן המכירה והוציאם לצורכי ביתו; וכשהיה עליו לתת את הכסף, התקשה להחזירו. הכל ידעו, שלא מתוך כוונה רעה הוא עושה כך, אבל נתקבלה החלטה בוועד שלא לתת לו שקלים למכירה. מעשה זה שלו היה דבר שבקלות־דעת, כי האיש היה באמת חביב וטוב. הוא דיבר עברית יפה והיה מסור לעניין הציוני. אבל מידה אחת היתה בו שגם בבנו היא מצויה – הוא היה בעל מחלוקת. אני זוכר שריב גדול היה לו עם החברא קדישא. מה לו ולחברא קדישא? הכל התפלאו על כך. הוא ביקש משום מה להקים בפלונסק חברא קדישא אחרת, ובדרשותיו תקף בגסות את מתנגדיו וכל העיר רעשה והיתה כמרקחה. ואנו לא הבינונו למה ומדוע דרושה לו כל המערכה הזו. וכשאני קורא עכשיו איך נלחם בן־גוריון באשכול, נזכר אני באביו ובמלחמתו בחברא קדישא של פלונסק.

דוד היה ילד רזה, קטן קומה וקצת חולני על פי מראהו, בעל כשרונות וציוני נלהב. בלימודיו בחדר לא הצטיין; מוחו לא תפס את הדרכים ההגיוניות המופשטות שבלימוד, ולא הסתגל ללימוד התלמוד. זוכר אני, לומדים היינו יחד בבית־המדרש, יושבים זה ליד זה ומשננים איש איש את פרקו שלו; הוא היה לומד את פרק הזהב במסכת בבא מציעא וכשהגיע לעמוד השני של הפרק הלמד ממסכת אהלות על עסקי קניין כסף וזהב, בשום פנים לא יכול לתפוס, מה עניין זה לזה, ואז החליט בנפשו, שהוא עוזב את בית־המדרש ונוסע לוורשא לעמוד בבחינות בשביל לקבל תעודת בגרות של שמונה מחלקות. לפיכך נדמה לי שרדיפתו היום אחרי שפינוזה והפילוסופיה נובעת מתוך אי יכולתו לתפוש בימי נעוריו עניינים של מחשבה מופשטת. כבר אז היו בחברי סימנים של רוגז מסוים וחוסר סבלנות באשר לדעות המתנגדות לדעותיו, וכשהיה מפסיד במשחק השחמט (בבית־המדרש מותר היה לשחק בשח) מיד נתמלא רוגז וכעס גדול. אף על פי כן היה חבר טוב ונאמן, מקיים דברו ותמיד אפשר היה לסמוך עליו. אנו היינו מסורים מאד זה לזה, וכשבאתי לא"י, הייתי שולח לו בכל שבוע או שבועיים מכתב ארוך המתאר בפרוטרוט את חיי הארץ והמתרחש בה. בן גוריון אמר לי שהיו עמו 75 מכתבים כאלה, וחשובים היו מאוד לתולדות היישוב ותנועת הפועלים בארץ. אבל לרוע המזל השאיר את מכתבי בקושטא עם פרוץ מלחמת העולם, וכשחזר אחרי המלחמה ובא לבקשם באותו המלון שהשאירם שם, לא מצא אותם והצטער על כך מאד. אני איני זוכר כמובן מה בדיוק כתבתי באותם מכתבים, אבל אין ספק שחפץ הכתיבה שלי מצא בהם מקום להתגדר בו.


חברנו ליפא טאוב היה בן למשפחה מיוחסת מאוד הן מצד אימו, שמוצאה מבית שניצר, והן מצד אביו, שבא ממשפחת חסידים מהוללה. כידוע, הרבי מקוזמיר נקרא בשם יחזקאל טאוב, ובסביבת פלונסק ישבו כמה רבנים משושלת קוזמיר, והגדול והחשוב שבהם התגורר בעיירה נייאשטאט ליד אחוזת וולקה שלנו, והוא בנו של הקוזמיר. היה ידען מופלג וענו גדול ונחשב מאוד בעיני הרבי מקוצק. בימי ילדותי היינו נוסעים לימים הנוראים לנייאשטאט, כי בוולקה לא נמצא מניין, ופעם, אני זוכר, לקחני אבא לראות פניו של הרבי. להוריו של חברי ליפא היתה חנות גדולה לאריגים ואימו מנהלת אותה, כי אביו היה מאלה שאינם אוהבים לטרוח הרבה. הוא, דרך אגב, היה חסיד רזימין היחידי בפלונסק. ליפא היה דומה לאביו: פיקח, שקט, בעל כשרונות, ויודע ללמוד אבל אינו מצטיין בלימודים בשל עצלותו. היה חבר נאמן ב“אגודת עזרא”, וכשבא אחרי ארצה ישבנו שנינו בחדר אחד בפתח־תקווה וחיינו חיי קומונה. ואני זוכר, עם כניסתי לחדר, שטפתי את הרצפה ולא ידעתי שצריך לשטוף את הסחבה בכל פעם במים נקיים ושפכתי ושפכתי מים והעברתי את הסמרטוט על פני הריצפה ובבוקר ראיתי לפני ריצפה מכוסה תלים של בוץ. ליפא היה חבר טוב אלא שלא החזיק מעמד בארץ. לא הסתגל לעבודה ונסע לביירות ללמוד. ביקש להיכנס לבית־הספר לרפואה. גם דבר זה לא עלה בידו, אבל גננת נזדמנה לו שם ונשא אותה לאשה ויצאו כאילו ללמוד בלונדון, וגם שם לא השיג חפצו והיה לפקיד בהסתדרות הציונית בלונדון, וכשעקר מרכז הציונות מלונדון לירושלים, נפגשנו שוב וחידשנו ידידותנו.

טיפוס אחר לגמרי היה חברי הטוב שלמה לבקוביץ (לביא). אביו היה מה שכינו אז בשם “כותב” (אַ שרייבער) ועוסק היה בעיסקי יער שנקנה. כשבא אדם וקנה יער לא נשאר יושב בו ומנהל עסקיו, אלא מושיב בו מישהו ומשלם לו שכר בשביל שינהלו, יקבע טיב העץ של אילנותיו, אם עבה הוא או דק, ינהל את הפנקסים וירשום כמה עצים נכרתו, כמה כסף שילמו לגויים וכיוצא בזה. אביו של לבקוביץ היה שרייבער באחד מיערות אבי. עבודה זו שכרה היה בערך 4 רובל לשבוע ולא הספיק לפרנס בית מלא ילדים. על כן היתה האם אופה לחם ובנה שלמה עוזר לידה, וגם עובד עבודה נוספת במאפייה אחרת בשביל להרוויח כסף לנסיעה לא"י.

שלמה למד רק קצת בבית־המדרש, כי זמנו היה תפוס. לפיכך לא למד שום לשון חוץ מן הלשון העברית וקצת אידיש. אף על פי כן ניכר בו כבר אז, שהוא בחור יוצא מן הכלל וצפונים בו כשרונות שעדיין לא נתגלו. היה בן חסידים ולפי מידת זמנו הפנוי היה מתקדם בלימוד התלמוד. כבר אז היתה בו מידת האיפכא מסתברא, שירש מאביו. אנו הילדים בבית־החסידים של גור עמדנו על מידה זו של אביו והיינו מקניטים אותו וצוחקים לו: נהוג היה שבשבת בבוקר היינו מקדימים לבית־החסידים לפני התפילה, ומי שלא הבין יפה את פרקו, היה מבקש את הגדול ממנו שיֵשב עמו וילַמדוֹ שיעורו. שולחים היינו נער אחד אל אביו של שלמה שישאל אותו שאלה בגמרא ויאמר לו כי נדמה לו שהתשובה כך וכך, ומה דעתו על זה. ידענו שיאמר את ההיפך. הנחנו לו לשבועיים ואח“כ חזרנו אליו באותו עניין והבאנו לפניו פירושו מלפני שבועיים, שכבר, כפי הנראה, נשתכח ממנו; והוא אמר כמובן עכשיו את ההיפך. זה היה שעשוע חביב עלינו. בשל מידה זו שבשלמה לא היה מן האנשים הקלים, אבל שלם ונאמן היה בכל אשר עשה, ולפי דעתי היה מן החברים המסורים ביותר שבחבורתנו. היה נער גבוה ורזה, בעל חוטם ארוך ועיניים קטנות, לא יפה במראהו, אבל רישומו תמיד טוב על הבריות. ב”אגודת עזרא" היינו כולנו מרבים לדון ולהתווכח על דעות אחד העם והרצל ובעיית ההתבוללות ושלמה היה גדול הווכחנים שבתוכנו, אבל בדברי הווכחנות שלו ניתן היה להכיר לפעמים בניצוצות מחשבתו שלו, המיוחדת לעצמה. כיוון שהיה רגיל לעבודה מבית אביו, הרי עם בואו לארץ הצטיין בעבודה ונמנה עם שבעת הפועלים הידועים בפתח־תקוה, שהיו נקראים “אנשי המעדר”. אולי היתה קצת טינה בליבו כלפי, שגם אני הייתי פועל טוב וראה בי “מתחרה” שלו בעבודה. אז היה רק פועל אחד העולה בכושר עבודתו על שנינו, הלא הוא יצחק כבשנה. לביא נוהג היה לומר עלי שאני רשע, שכן קיווה שיהיה פועל יותר טוב ממני; לשלמה צמח, היה אומר, לא מגיע להיות פועל טוב. עבודה זו רשותו של לבקוביץ, ומה עושה בה שלמה צמח?

מתוך חבורת ידידים זו שלושה היינו שיסדנו את “אגודת עזרא”: פוקס, דוד ואני. היה כאן ביטוי מעשי לאמונתנו הציונית. ביקשנו לעשות משהו בשביל חיזוקה, ואגודתנו באה להחיות את הדיבור בשפה העברית ולהפיצו ברבים.

השם עזרא שנתַנו לאגודתנו הוא שמו של עזרא הסופר, שהֶחיה בשעתו את התורה, ואנו אמרנו לעשות כמותו ולהחיות את השפה העברית והדיבור העברי. דוד ואני ידענו עברית מלימודי התנ“ך והקריאה בספרות. שאר החברים לא ידעו הרבה ושקדו על לימודה. כולנו התעקשנו ודיברנו עברית בכל מקום, בבית־המדרש וברחובות העיר ובבתי־התפילה של החסידים. חובה ראינו לעצמנו גם ללכת אל פשוטי העם וללמד ילדיהם עברית. כך הלכנו אל תלמידי התלמוד־תורה והודענו להם חפצנו ובאנו בדברים עם הוריהם וביקשנו שיניחו לנו ללמדם עברית ותנ”ך בין מנחה למעריב. לאט לאט התקבצו סביבנו עשרות נערים, שוליות של נגרים וחייטים וסנדלרים, והיינו למחנה גדול מפטפט עברית בפלונסק, ולא נרתענו מחירופי פרנסי העיר והתקפות אנשי התורה. ונתגלתה לנו אמת גדולה, שכעבור זמן עתידה היא לסייע לנו בחיינו בא"י: נתחוור לנו שגדול מאוד יכול להיות כוחם של יחידים מעטים שאמונתם שלימה ועשייתם תמה והחלטתם נחרצה. אגודת עזרא שלנו היתה אגודת הנוער הציוני הראשונה בפולניה.

בשל פעילות זו ניצלתי אני וניצלו חברי מן ההשכלה ומן הכפירה לשמה; שכן בתקופת ההתבגרות, תקופת המשבר וההתפקרות בחיי הנערים בעיירה, באה הציונות ולקחה את ליבנו. וכיוון שהציונות ביקשה אז להיות עממית, הרי לא זו בלבד שלא התרחקה מן ההמונים, אלא להיפך הלכה אליהם וביקשה קירבתם. עבודתנו בין בני העניים העסיקה אותנו כל כך שלא נותר לנו זמן לא לרעיונות משכיליים ולא להרהורים אפיקורסיים.

באסיפת היסוד של “עזרא” הייתי אחד הדרשנים ודרשתי ואמרתי, שאנו המתכנסים כאן איננו רוצים ללכת בדרכו של משה ליב לילינבלום; איננו רוצים להיות רוקחים. אנחנו ממתינים עד שהרצל יקבל את הצ’רטר ויקרא אותנו לעלות ולגאול את הארץ. ובינתיים לא האוניברסיטה מחוז חפצנו, אנו אנשי בית־המדרש ובית־המדרש הוא האוניברסיטה שלנו, ועלינו לשבת בתוך עמנו ולהפיץ ציונות בין בניו. יתר על כן, כיוון שלא נתפסנו להשכלה, אפשר היה לנו לעשות מעשה כל כך לא רציונאלי כנסיעה לארץ־ישראל, ושלמים היינו עם עצמנו. אילו נתפשנו להשכלה בהכרח היינו באים לכלל פסילת המסורת, שהרי זו היתה תביעתה על פי עצם טבעה. ואילו אנו, התנגדות היתה בליבנו לדבר אחד בלבד – לגלות. כעסנו לא יצא על החינוך התורני. להיפך, סיוע מצאנו בו, כי הוא אשר נתן בפינו את הלשון העברית.


*

כשהגעתי למצוות הגיעו שתי אחיותי הבכירות לפירקן וקשה היה באותם הימים למצוא להן בעזרת שדכנים חתן שיהא גם בחיר ליבן. אחותי הבכירה, שיינדל, שהיתה יפת תואר, נישאה לבן משפחת קולודני העשירה בפינסק אלא שחתנה היה גרוש. צריך לומר, פְּסוּל היה במשפחת צמח, שניים־שלושה משוגעים היו בין בניה, והבריות נהגו לומר שהצֶמָחים משוגעים, ולא סייע הדבר בשידוכים. על כן הזדרזו להשיא את אחותי לגָרוּש. אבל לאמיתו של דבר עשו זאת גם בשל מצבנו הכספי הדחוק. זוכר אני נסיעתי לחתונה וכיצד ראיתי את הכלה, את אחותי שיינדל האהובה עלי מאד, עומדת בכל יופיה ליד יהודי כבן שלושים שחוטמו ארוך ומשקפי־פנסנה3 רכובים עליו. המראה עורר בי מרד פנימי נגד מנהגי העיירה ומעשה הורי, וטענות רבות טענתי נגד אימי שהסכימה לשידוך זה, מה גם שכעבור חודשיים נשתנה המצב הכספי בביתנו.


יום אחד, בתחילת החורף, באתי לאכול ארוחת־צהריים ומצאתי את אמא יחידה. אבא נסע לרגל עסקיו. לפתע נכנס היהודי מוכר־הפַיִס ושאל לאבא. אמא השיבה לו כי הוא עומד לחזור עוד מעט והוסיפה ואמרה: “ומה אתה צריך לו, כלום לא שילם בעד הפַיִס שקנה?” “שילם, שילם,” אמר, “אבל יש לי קצת בשורה טובה בשבילו. לא דבר גדול, איזה סכום כסף שזכה”. לבסוף הודיע לנו שאבא זכה ב־15,000 רובל בהגרלת הפַיִס הפולני. היה זה כסף רב באותם הימים, ובאמצעותו שב אבא לעסוק בעסקים גדולים והעושר חזר לביתנו. צריך אני לומר, אילמלא זכייה זו, מי יודע, אפשר שלא הייתי נוסע לארץ־ישראל, כי נטלתי לעצמי 300 רובל מכסף זה שידעתי כי מצוי הוא עתה בשפע בביתנו.


שנים אלה בחיי היו טובות מאין כמותן. עשיתי חַיִל בלימוד התלמוד; עיקרי השיטה נתבררו לי והחילותי מהלך כאן בדרך המלך. התקדמתי גם בלימודי הכלליים; הרביתי לקרוא להנאתי את טולסטוי ואת צֶ’כוב ורגיל הייתי לדיין עם אימי ברומאנים שקראתי. היא היתה חולה, יושבת כל שעות היום בכסאה ומרבה לקרוא רומאנים פולניים וצרפתיים וגרמניים. היתה מה שקרוי אשה משכילה; שכן דווקא החסידים היו מקפידים ונותנים חינוך טוב לבנותיהם. מתווכחים היינו שנינו בלהט גדול בענייני ספרות. וזכור לי כיצד הגנה אמא על קארינִין וכיצד אני לימדתי סניגוריה על אנה ונשארנו חלוקים בדעותינו.

באותו זמן נפלו לידי גם ספרים גרמניים אחדים, שפתחו לי אשנב קטן אל עולמה של הפילוסופיה. מושג מה אודות אריסטו ואפלטון בא לי מקריאתי ב“מורה נבוכים” וב“הכוזרי”, וספרי “תושיה” שהגיעו לידי גילו לי את ניטשה ושפינוזה. באותם ימים נתעורר בי חפץ הכתיבה, וכתבתי על הדף הלבן של הגמרא דברים נגד אחד־העם שנלחם בהרצל, כי אני וחברי היינו הרצלאים.

היתה בי עתה איזו הרגשה של בגרות וכוח־עשייה; החיים הציבוריים, ההתעסקות ב“אגודת עזרא”, הנאומים באסיפות והבטחון שאכן סוף סוף עתיד אני לנסוע לארץ־ישראל חיזקו בי תחושה זו של בגרות. נוסף על כך עומד הייתי עכשיו ברשות עצמי. אבא לא השגיח עלי עוד, כי המלמד טוביה קריגר דיבר בי טובות ואני נהגתי ביומי כפי רצוני. חיי היו טובים ומלאים ושלמים. החילותי ללכת לבית־המטבחיים, כדי לראות סירכה על הריאות מהי, וכיצד מורידים אותה ואיך מפעפעים ריאות בשביל לדעת אם יש בהן נקב, שכן החילותי להכין את עצמי לסמיכה, ואמרתי הבחינה הראשונה הלא היא דיני טריפות, ועלי לראות בעיני איך שוחטים. היתה איפוא עתה גם איזו פרספקטיבה ללימודי התורה שלי שיַקנו לי מעמד אקדימי, ואבא שמח מאוד בבנו יחידו, שיזכה בסמיכה וודאי גם בשידוך טוב והוא שיטול לידו את עיסקי המשפחה והכל יבוא על מקומו בשלום.

אף על פי כן חשתי באופן עמום, שחיי מחוברים עם הציונות, שאני מתמסר לה בלהט גדול. ודוגמא לכך – עניין הדיבור העברי שכל כך הרבה טרחנו בו. החלטנו אני וחברי לדבר בינינו עברית ולהסתלק מן האידיש ומעשה זה שלנו הִפגַנו בראש חוצות. מנהג היה בפלונסק – בשעות בין הערביים יוצאות היו הגבירות הנכבדות והבחורות הענוגות לטייל ברחוב פלוצק. הן היו מהלכות על המדרכה השמאלית ואילו אנו, חברי “עזרא”, היינו מהלכים על המדרכה הימנית ומדברים עברית בקולי קולות. תחילה היו הדברים קצת מגוחכים. הלשון לא היתה שגורה בפינו. אבל אנו התעקשנו והוספנו לדבר בה, ולאט לאט נענתה לנו והיתה ללשוננו הטבעית. גם דבר זה חיזק בי את ההרגשה שעתידי קשור בלשון זו. על כן העסיקה אותי הרבה המחשבה על העתיד. חיי היו סדורים ועיתותי קבועות, שעות הקימה ושעות התלמוד, שעות הטיול והעיסוק הציבורי והלימוד הכללי והקריאה ברומנים בערבים. והרגשה היתה בי, שהקשר הנסתר עם הציונות הוא שיכוון דרכי ביום מן הימים. ברי היה לי שהעיירה היהודית הולכת ומתרוקנת מתוכנה. מספר הלומדים בבית־המדרש פחת. רבים נסעו לאמריקה. רבים הלכו לוורשא ורבים היו לבעלי־מלאכה. אי אפשר היה לנו למצוא סיפוק בחיי העיירה. הציונות התחילה לכבוש יותר ויותר את הלב, וקמעא קמעא החילותי מתרחק מן החסידות ומן היהדות המסורתית. לאט לאט, לא מתוך אפיקורסות אלא מתוך איזו קלות־ראש, חדלתי להקפיד במצוות. אמנם, הִנחתי תפילין והתפללתי יום יום שלוש פעמים ולא חיללתי את השבת. אבל אם אירע ושכחתי להתפלל מנחה לא הייתי מיצר על כך. המסורת התחילה להיות בעיני מעין מצוות אנשים מלומדה. בלי כל ספק הפגישה עם ברדיצ’בסקי ועם השירים הארציים של טשרניחובסקי ואפילו עם שיריו הגדולים של ביאליק קֵרבה אותי אל הספרות, שהיתה דוחקת עתה יותר ויותר את הלימוד המסורתי. אנו, צעירי פלונסק, מתהלכים היינו ברחוב פלוצק כשבפינו הפראזות הניטשיאניות שלימדָנו ברדיצ’בסקי, ותוהים היינו על החיים כמוות ועל המוות כחיים, לא מבינים הרבה בכל אלה, ואף על פי כן סופגים משהו אל תוכנו. ואילו שירי ביאליק גילו לנו את הכוחות הגדולים החדשים, כוחות היצירה של עמנו המתעורר לתחייה. ואכן, באותם ימים הבשיל כוחה הקיבוצי של יהדות רוסיה (הכוונה לזו שבתחומה של מלכות רוסיה־אוקראינה, ווֹהלין וּבּילוֹרוּסיה הליטאית והפולנית) שמניינה היה אז מיליונים. בשפע גדול נתגלו אז כשרונותיה בשירה ובפרוזה, ולא נעלמה מעינינו ההתעוררות שבאה גם על האידיש וספרותה. חשים היינו בכל נפשנו, שכוחות רוחניים כבירים מבקשים להם מעבר אל חיינו. בזמן זה התחיל שלום אש לכתוב בעברית רצוצה שלו וגם נומברג התחיל כותב תחילה בעברית ואח"כ באידיש. אנחנו מתוך השקפת עולמנו אמנם התנגדנו לאידיש, אבל אי אפשר היה לנו להסיח דעתנו מכוח החיות שבחיזיון זה. חיי הרוח המתעוררים הקיפו את העם כולו. העתונות התחילה מגעת לפתע אל המוני ישראל, ועתון היה נמכר ב־120־80 אלף עותקים, ומניין קוראיו ודאי הגיע למיליון. שלום עליכם היה מצוי בכל בית, והחיים הציבוריים היו תוססים בכל מקום. הקהל היה מתכנס באסיפות וכינוסים, מדיין בשאלות השעה ושומע דברי סופרים. כל החזיונות הללו התחברו יחד והכניסו בנפשנו הרגשה של תחייה רבה. מצפים היינו למאורעות גדולים שיבואו ויגאלו את יהדות רוסיה ממצבה השפל. עומדים היינו מלאֵי תקווה ומצפים למה שעתיד לבוא. באותם ימים הרגשתי בחפץ הכתיבה המתעורר וגובר בי. אולי המאורעות הגדולים הם שגרמו לכך. מכל מקום שעת הכושר לא אֵחרה לבוא.


אנו ב“אגודת עזרא” החלטנו לייסד עתון, כי ביקשנו לעשות את פלונסק למרכז של תנועת נוער, שישמש גם את העיירות הסמוכות – סוכוצ’ין, זקרוצ’ים וניישטאט. דוד ואני נבחרנו להיות עורכי העתון, ושמואל פוקס היה מסייע עמנו. את השירים בשביל עתוננו כתב דוד, ואני כתבתי דברי עיון בפרוזה. בשלושה רובל קנינו טבלא של ז’ילָטין נתונה בתוך פח וזה היה לנו מעין הֶקטוגרף. כותבים היינו בדיו מיוחדת על גבי נייר ושמים אותו על דף הז’ילטין ובדרך זו, שהיתה אגב גם דרכם של הריבוֹלוּציונרים, הוצאנו עותקים אחדים של עתוננו ושלחנו אותו לעיירות הסמוכות. איני יכול לומר שהז’אנדרמים בפלונסק לא ידעו שקצת צעירים מבני המקום מתכנסים יחד ומוציאים איזה עתון ציוני, אלא שכפי הנראה קיבלו הוראות שלא להפריע לנו, כי טובים היו ציוֹנים מבוּנדאים בעיני הרשות, ודוברי עברית עדיפים על מפגינים בראשון למאי. זוכר אני, הלכתי פעם ברחוב ובידי ה“ווסחוד” (יצא בפטרבורג שבה לא היה צורך בצֶנזורה) ובא ז’אנדרם ולקח ממני את העיתון והביאו לבדיקה למרכז המשטרה והיה מונח שם חודשים אחדים, עד שיום אחד קראו לי אל לישכת שר המחוז ואחד הפקידים החזיר לי את העתון ואמר כמתנצל: “מה אפשר לצפות מז’אנדרמים, שידעו שיש גם ספרות היוצאת בהיתר!”

*

החיים החדשים שלנו – כך על כל פנים היינו סבורים אנו – צריכים היו עוד דבר מה בשביל שיהיו יפים ושלמים – אהבה! עלינו להיות אוהבים! דוד הלך והתאהב ברחל, בתו החורגת של שמחה אייזיק; שמואל פוקס אהב את אחותי ואני אהבתי את אחותו. וכיצד נודע לאהובתי שאני אוהבה? ביתו של שמואל עמד מול ביתנו והאהבה כולה נעשתה בעד החלונות. את ליבי כבשו בעיקר שתי צמותיה של הנערה וגיליתי לה את אהבתי בחילופי מבטים מן החלון. וכיוון שכך, כיוון שהיתה לי אהובה, סבור הייתי שעלי לכתוב גם יומן. וכתבתי יומן על אהבתי. אבל פעם אמרתי לעצמי שלא די בכך. אזרתי עוז וכתבתי לנערה מכתב אהבה בפולנית ועליתי בסתר אל בית פוקס ונתתי מכתבי בידי הנערה. במכתב הודעתי, כמובן, לאהובתי על אהבתי אותה וגם ציינתי את המקום שתשים בו מכתב תשובה – תחת אחד הקרשים במגרש הגדול. משסיימתי עניין זה היה מעמדי שלם בעיני, וכל כך ראיתי עצמי עומד כולי ברשות עצמי, שהחילותי לעשן בפרהסיה. ופעם נזדמן לי אבא ברחוב כשבפי סיגריה ואמר לי: “נו, בחור, אתה כבר מעשן סיגרטים ברחוב ולא בגניבה!” אבל לא התרעם עלי, ואני החילותי מאותו יום לעשן גם בבית והייתי בעיני עצמי לאדם מבוגר באמת: לומד בבית־המדרש באין משגיח ומעשן סיגריות בפרהסיה, אדם גדול שאינו חסר דבר.

ויכוחים רבים בעניין הציונות היו ביני לבין זקני ר' ליבוש צמח. חביב היה ביתנו על סבא וחביבה היתה עליו גם אימי, אף על פי שנהגה לכסות בשערה את צידי הפיאה הנוכרית ונראתה מופקרת בעיני סבתא. סבתא היתה בת רבנים ויודעת אפילו דינים רבים. סבא היה יהודי רתחן ובשעת הויכוח עמי היו לחייו דולקות. כל הזמן ישב באחוזתו פרושקוֹוה. אנו היינו מזדמנים יחד בימי ראשון, כשבא אל בעלי־המלאכה ועושי הריתמות בפלונסק. אחוזתו היתה גדולה ונהר של ממש עובר בה ולידו טחנות ומימיו עזים. הכנסה גדולה הביאה לו אחוזתו, אלא שבסוף ימיו נמאסה עליו הבדידות בכפרו ומכר אדמתו ובא לפלונסק ויום יום בשעת הצהריים היה יושב שעות ארוכות בביתנו ונכנס איתי בויכוח ומוכיח לי, שאני טועה בדרכי. הוא היה מתנגד, אבל נהג לקרוא בכל שבת את “ערבי נחל” וטענתו נגדי – שאסור לנו לדחוק את הקץ, כי הכל בידי שמים. ואני משיב לו מתוך השקפת עולמו (ולא מתוך השקפת עולמי) ומביא לו מאמרי תלמוד, האומרים שאם מתחיל אדם לעשות, מן השמים מסייעים לו וכו'. הויכוח עצמו לא היה חשוב, אבל אני נעשיתי חשוב בעיני עצמי, שסבי רואה צורך להתווכח אתי! לאחר הויכוח היה אומר לאבא: “היה לי ויכוח עם בנך. הבחור יודע תורה”. ואבא היה נהנה ומספר לאמא, ואמא מספרת לי.

בזמן זה הלכה ונתהדקה הידידות ביני לבין דוד גרין. היינו נפגשים לעיתים מזומנות מדי יום ביומו. ולא היה דבר ב“עזרא” שלא היינו דנים בו אנו תחילה ובאים לידי הסכמה בינינו ומכוונים אח"כ את הדברים בהתאם להחלטתנו; ולא היה שום סוד בינינו לבד מדבר אחד – עיסקי האהבה. בבית־המדרש ובעיר כולה ידועים היינו שנינו ושמואל שהתחבר אלינו כחבורה אחת, והמתנגדים לציונות ראו בנו את השטן עצמו, שמעבירים היינו את בני החסידים למחננו. כך קרבנו אלינו את שלמה לבקוביץ, שאביו היה חסיד גור, ואת ליפא טאוב, שגם אביו היה חסיד ידוע בעיר.


שלושתנו היינו כאילו ממונים על הנוער בפלונסק, שהיה נשמע לנו ועושה רצוננו. מעמד זה, שהיה מפורסם בעיר, חיזק בנו, כמובן, את רגש האחריות והביאנו לידי בגרות מוקדמת. בני ארבע־עשרה היינו ולנו כבר איפרכיה גדולה.

כאמור, בהשקפתנו הציונית היינו הרצלאיים והיתה תרעומת בליבנו על אחד־העם שהיה מזלזל במעשיו של הרצל ואיננו רואה שהציונות המעשית היא דבר של מציאות. זאת לא סלחנו לאחד־העם. אבל מצד שני, דעותיו של אחד־העם על היהדות והאומה והמעשה התרבותי והכשרת לב העם בגולה – דברים אלה היו מקובלים עלינו, ולא הסכמנו עם הרצל שרצה להרחיקם מן הציונות כדי שלא תחלש על־ידי ויכוח פנימי. באופן מדיני היינו איפוא מתומכי הרצל ובאופן רוחני הלכנו אחרי אחד־העם. וטועים אלה הסבורים שהדרוויניזם של אחד־העם הגיע אלינו ונתנו עליו דעתנו. עניין זה לא העסיק אותנו כלל. את ליבנו כבש מאמר כמו “עבדות בתוך חירות”, שכתב יהודי זה מאודיסה כנגד יהדות צרפת הנאורה, על מלומדיה וגביריה ושריה, ועמד ואמר לה שעבדות יש במצבה, ובציונות תמצא גאולתה.


*

כדי להבין יותר את שהיה עולמי הקטן בשעה זו צריך עוד לומר, שפולין זו שלי היתה פולין הרוסית שבשלטון רוסיה, והימים ימי ערב מהפכה והתקוממות נגד השלטון הצארי. תקווה גדולה היתה בלב העמים הכבושים לצאת מעבדות לחירות ופולין ארצי בתוכם. לשתי התנועות הגדולות הללו היתה השפעה רבה על הלך רוחנו: לתנועת המהפכה הכללית נגד הצאר הרוסי, שמחולליה פועלים ואיכרים ומשכילים רוסים, ולתנועות הלאומיות של עמי רוסיה. הנה, למשל, בפלונסק היה רופא פולני, שהיה גם רופא משפחתנו, רוטקובסקי שמו. ב־1901 באו לפתע אנשי הרשות ודנו אותו למאסר בשל קשריו עם התנועה הלאומית הפולנית. מאורע זה הניח בנו רושם גדול – שכן משכיל היה האיש והגון וישר, ואף על פי כן עבר עבירות למען שחרור עמו. המעשה עורר בנו מחשבה של עשייה.

ואשר למהפכה: בפלונסק גופא אמנם לא היתה ניכרת השפעתן של תנועות הפועלים הכלליות ותנועת הפועלים היהודית של ה“בונד”, אבל האידיאות והתורות החדשות היו מנסרות בחללה של עירנו, ואנו ידענו יפה את ההבדל שבין ה־ס"ר, והסוציאל דימוקרטים; וכשאספנו את שוליות החייטים בשביל ללמדם עברית מושפעים היינו גם מן האידיאלים של רוסיה המהפכנית הפועלית. כעבור שנים, כשעלינו לארץ־ישראל, הבחנו מיד מי בה פועל־עובד ומי פאראזיט. על כן לא היה בליבנו כעס על הערבי העובד, שהיה קרוב לרוחנו.

נחושה היתה החלטתנו מיד עם בואנו ארצה להתחיל בעבודה עברית כפשוטה, כי יסוד ועיקר היא לנו. בערבה של מהפכה בארץ גדולה כרוסיה הכל היה רותח מסביבך ואי אפשר להראות באצבע מהיכן סופג היית רגשותיך וידיעותיך; הללו היו מקיפים אותך מכל צד, ושביתת כורים בדומברובה והתנגשות יחידים נלהבים במשטרה הציתו אש בלבבות ורגשות עזים יקדו בתוכך וביקשו לעצמם מוצא בתוך גדרם של החיים הקטנים שלנו בבית־המדרש ולפי דרכם וצורתם. מכאן באה התנגדותנו להשכלה ורצוננו להישאר בתוך עמנו, ולעשות למען עמנו. היתה זאת הרגשה חדשה בלב בני־הנעורים: עד כה גדול היה חפצם לברוח מן העיירה אל חיים אחרים, יותר עשירים ויותר גדולים, וכאן שורש המשבר שבא עליהם. ואילו לנו פתחה הציונות פתח של יציאה ובריחה מן העיירה, אבל לא אל חיים של אחרים כי אם אל חיים שלנו, שנחדש בארץ ישראל. עניין זה חשוב עד מאד להבנת כל התפתחותנו בעתיד לבוא. אבל מצד שני, כיוון שחייבים היינו להמתין לצו היציאה, נשארנו יושבים בעיירה, ובשעת המתנה זו ביקשנו דרך להתקרב אל העם. אמרנו לסייע לו ולגאול אותו מבּוּרוּתו, לא לברוח ממנו אלא לשבת בתוכו וללמדו ולחזק את ידיו.

ואני בתוך כל העשייה הזו ממעט הייתי יותר ויותר לשבת בבית הורי. יומי אמנם היה עוד ערוך וסדור: בית מדרש משעת בוקר מוקדמת ועד שעה עשר, ארוחת בוקר והכנת שיעורים של הלימודים הכלליים, חזרה לבית המדרש בצהריים, לימוד עצמי עד שעת ארוחת הצהריים בארבע, לימודים כלליים אצל המורה פרנקל, חזרה לבית המדרש ושיבה הביתה בשעת ערב מאוחרת, כשהכל היו כבר ישנים. רק ביום השבת הייתי מבלה עם משפחתי; הולך ביום שישי לפנות ערב עם אבא לשטיבל של החסידים, כשאני לבוש קאפוטה שחורה של משי וכובע של קטיפה לראשי. כאן היינו מתפללים ולומדים כל אחד את המסכתא שלו. מצבי בבית החסידים לא נשתנה, אף על פי שהכל ידעו שאני ציוני ושפת אמת, הרבי מגור, התחיל באותו זמן להילחם בציונות ביד קשה. החלטתנו להוסיף לשבת בתוך עמנו היא שהרחיקה מעלינו מחלוקת עם החסידים. בשטיבל החסידי היו אפילו מכבדים אותי מזמן לזמן במפטיר! וכך בשבת מזמר הייתי זמירות ביחד עם אבא ולפנות ערב הייתי הולך אל הרב מיכאלסון להשמיע פרקִי באוזניו ומנהגי בָּכּוֹל כתמול שלשום. אלא שבעצם החילותי כבר להקל ראש בדברים. חשתי שעמידתי ברשות עצמי איתנה ודרכי ברורה לפני.

כך עברו עלי שנתיים ימים ואני מתקרב לשנתי השבע־עשרה ושנת 1903 ממשמשת ובאה. באותם ימים הייתי בחור בעל קומה ושחור־שפם, מטופל בעיסקי “עזרא” הואיל ודוד הלך באותו זמן לוורשא; לומד הייתי הלכות טרפה אצל הרב ומוחזק בבית המדרש כתלמיד חכם; ואילו בתוכי פנימה ממתין הייתי להרצל שיבוא וישמיע דברו. אלא שהציונות נתמהמהה בדרכה ולא נתקיימו התקוות הגדולות שהפיח הרצל בלבבות. אנו אומנם הוספנו לבטוח בהרצל בשל אותם מעשי־פתאום שהיה עושה, כגון זה האחרון – נסיעתו לארץ ישראל בשעה שהקיסר וילהלם השני ביקר בה ופגישותיו עמו. זיק תקווה נדלק בליבנו ואמרנו, הנה גם מתן הצ’ארטר בוא יבוא. אף על פי כן ככל שעברו הימים דחקה עלי השעה יותר ויותר. הישיבה בפלונסק התחילה להטיל עלי שעמום ונפשי יצאה לחיים חדשים. אבל שום בשורה לא באה, שום אות לא ניתן, ותחת זאת, לפתע פתאום, לאחר הפסח, ירדה עלינו כמהלומה נוראה הידיעה על פרעות בקישינב. כל נפש סערה עד מעמקי יסודותיה. את “משא נמירוב” של ביאליק קראנו לאור נרות בכל בתי־המדרשות, והאגרופים נקפצו מעלבון וגם מרגש חדש שלא נודע כמוהו – רגש של מרד אדיר. לאחר הפרעות וכל מה שעוררו בלבבות דחקה עלי שעתי עוד יותר. בעצם, לא נחה נפשי אף לשעה אחת. באותם ימים כתבתי גם את סיפורי הראשון. ומעשה שהיה כך היה: שמואל פוקס, דוד ואני היינו מושכים בשבט סופרים, ויום אחד החלטנו לערוך קונקורס כתיבה בינינו. ומניין בא לנו רעיון הקונקורס? מן “הצופה” שערך באותו זמן תחרות בין כותבי סיפורים קצרים, וברקוביץ זכה בפרס על “משקה חזיר” שלו. ומי היו השופטים בקונקורס שלנו? אנו עצמנו. כל שניים מאתנו היו שופטיו של החבר השלישי, ושני שופטי פסקו שהסיפור שלי ראוי לפרס. בן כשמונה עמודים היה סיפורי זה ושמו “מאונס” ובמרכזו אשה צעירה, שהפורעים אנסו אותה ובהריונה היא חשה את דופק העובר במעיה ושמחת אם שלה מהולה ברגשי ביזיון ומיאוס. לאחר הקונקורס החלטנו לשלוח את סיפורי ל“הצפירה” וחתמתי עליו בפסבדונים ש. עלה (שהוא שץ בגימטריה, שהוא ש.צ., ראשי תיבות שמי). וגדולה היתה ההתרגשות כשמצאנו ב“הצפירה”, במדור שאלות ותשובות, שבו הודיעו על גורלם של כתבי־יד שנשלחו למערכת, הודעה למר ש. עלה מפלונסק בדבר סיפורו “מאונס”, שאי אפשר לפרסמו מפני טעמים שאינם תלויים בעורכים. משמע, שבעצם הסיפור נתקבל, ולשמחתנו לא היה גבול.

עכשיו לאחר הפרעות גם מנהיגי הציונות התחילו להרגיש שהשעה דוחקת; הרצל בא לקונגרס השישי עם תוכניות אוגנדה. זוכר אני יפה אותו יום כשהלכנו ליפא טאוב ואני לרחוץ בנהר. היה זה בחודש אב. בדרכנו נכנסנו אל הפוסטה וקיבלנו את “הצופה” ורק עם הגיענו אל הנהר הצצנו בעיתון וקראנו את נאומו של הרצל, שנמסר טלגרפית ל“הצופה” ונאמר בו שהביא בפני הקונגרס את הצעת אוגנדה והוחלט לדחות לפי שעה את העבודה בארץ ישראל. זוכר אני, איך עמדנו שנינו וקראנו את הדברים ופרצנו בבכי; אחר כך מיהרנו לבית־המדרש וזימַנו אסיפה של אגודת “עזרא” לדון בהצעת אוגנדה. אנו מעולם לא שמענו את השם אוגנדה ואף לא ידענו היכן מקומה של אוגנדה זו על מפת העולם. ליבנו מאס בה ואמר לה לא באלף רבתי. אותו ערב נאמתי בפני חברי “עזרא” נאום ארוך; ניתחתי משמעותה של התוכנית והצעתי לחברי שנודיע דבר התנגדותנו להצעה ונכריז על רצוננו להתחיל מיד בעבודה מעשית בארץ ישראל, כי טעינו טעות מרה כשציפינו לניסים וניפלאות שיביאו את התמורה הגדולה בחיינו ולא החילונו בעבודה של ממש בארץ ישראל. כך פתחנו על דעת עצמנו בייסוד הארגון שפשט אחר כך בכל העולם הציוני – ארגון “ציוני ציון” שלא רצה בתוכנית אוגנדה. ואין צורך לומר שבהמשך התפתחות הדברים איתנה היתה “אגודת עזרא” בעמידתה בין “ציוני ציון” וקולה נשמע בכל פולין. זוכר אני יפה את המחאות ששלחה אל המרכז הציוני. נוהגים היינו באותם הימים להתאסף בחדרו של שמחה אייזיק, שהיה המנחה אותנו במעשינו. פעם אחת ישבנו בביתו, דוד ואני, ונדמה לי שגם שלמה לבקוביץ היה עמנו ודַנו בעיסקי הציונות והגענו למסקנה שצריך יהיה סוף סוף לקום ולנסוע לארץ ישראל, כי אין טעם לחכות לצ’רטר. אני הצעתי שנפיל גורל בינינו ונקבע בדרך זו, מי מאתנו יסע ראשון. הוצאנו גמרא ואמרנו: כל אחד מאתנו יפתח אותה בדף כל שהוא ואנו נרשום לפנינו את האות הראשונה שבאותו דף שנפתח, ומי שיעלה את הגדולה שבאותיות הוא יהיה הזוכה. ואירע שאני העליתי את האות ה, וזכיתי בגורל. ראיתי את עצמי מחויב לנסוע לארץ ישראל וממתין הייתי לשעת כושר שתזדמן לי.

לא יצאה השנה השלישית של המאה (1903) והרצל שהיה אז כבר חולה לב מת לפתע פתאום והאבל שירד על כל יהדות רוסיה, אפילו על היהודים הפשוטים שלא היו ציוניים, לא היה כמותו מזה מאות שנים. עם מותו נוכחנו כולנו לדעת מה גדול היה הקסם שהוליכה עלינו אישיותו ומה רבים היו הלבבות שכבש בקסם הופעתו. אנו בכינו כילדים שנתיתמו פתאום מאביהם. אז גם התברר לנו שהתנועה הציונית עומדת על פרשת דרכים והיא מפולגת בתוך עצמה והרעיון הטריטוריאלי הולך ופושט בה וארץ ישראל מסולקת לצדדים כדבר שאין להשיגו, והרעיון הציוני, שנראה נכון ביסודו, מבקש עתה לייסד מדינה יהודית בטריטוריה חופשית, הואיל ועיקר העיקרים המדינה ולאו דווקא ארץ־ישראל. אותה שעה גבר בי מאד החפץ לנסוע לארץ ישראל ועשיתי מעשה ושלחתי מכתב למשה סמילנסקי ברחובות. משה סמילנסקי ידוע היה לנו מן “הצופה”, שהיה מפרסם בו רשימות על החיים בארץ ישראל ורשימות אלה היו חביבות עלינו וחיבבו עלינו את ארץ ישראל. כתבתי איפוא אליו, שאני חובש בית מדרש ורצוני לבוא לארץ ישראל ואני בן שמונה עשרה ובריא בגופי ושאלתי אם אפשר יהיה למצוא עבודה במקום. משה סמילנסקי ענה לי בתשובה Poste Restante , שתחילה עלי לבוא, וכשאבוא – תימצא לי עבודה. בן שמונה עשרה הייתי אז; אבא תלה בי כל תקוותו, ביקש לשדכני למשפחה הגונה שתבטיח לי נדוניה נאה ואמר למסור לי את כל עסקיו שהיו טובים באותו זמן ובטוח היה שאוסיף ללכת בדרכה של משפחת צמח בפלונסק ואהיה לסוחר נכבד ובן־תורה, נוסע אל הרבי מגור ואולי אפילו ציוני תומך בדרכם של הציונים. לתכלית זו התחיל מכניס אותי בסוד עסקיו, ובצאתו לדרך לרגל ענייניו הטיל עלי להוציא לפועל דברים מסוימים, לכתוב מכתב בעסקי מסחר, לסור לבנק לגמור עניין עם לקוח מלקוחותיו וכיוצא בזה.

והנה יום אחד לאחר חג הסוכות, בתחילת חודש חשוון, נסע אבא לעיר אחרת לצורך עסקיו ונתן לי שלוש מאות רובל – שהיו באותם ימים סכום כסף גדול – בשביל לפדות שטר בבנק. כשקיבלתי את שלוש מאות הרובל הללו והחזקתי אותם בידי, מיד נתברר לי בבהירות גמורה, ששעת הכושר שהייתי ממתין לה באה. את השטר, אמרתי בליבי, לא אפדה בבנק. צריך אני רובלים אלה, שכן אני הולך לארץ ישראל! אפשר מאד שאילו צריך הייתי ממש לגנוב כסף לא היה עומד לי כוחי לעשות זאת, אבל כשבאו הרובלים אל ידי החלטתי שאיני מוציאם מידי. הלכתי איפוא בשקט אל בית המדרש, למדתי שעורי עם ר' טוביה, התפללתי בשעה עשר בבוקר ואחר כך הכינותי את השעורים שנתן לי מר פרנקל וכל מעשי מכוּונים לשעה אחת וחצי בצהריים, שעת יציאת הכירכרה לתחנת הרכבת. בצהרי היום חזרתי לבית המדרש, נטלתי את הגמרא, ועיינתי במסכת עירובין. שעה קלה לפני אחת יצאתי מן המקום ופני אל הכירכרה. והנה בדרכי ליפא טאוב לפני. כדי לא לעורר כל חשד אצל העוברים ושבים אמרתי לו – דע, עכשיו אני בורח לארץ ישראל ואני מבקש אותך שתלַווה אותי בשביל שלא להעלות חשד אצל הבריות. הלכנו איפוא שנינו אל התחנה. השארתי בידי ליפא מכתב בשביל אבי. נסעתי ישר לוורשא ובאתי אל החצר שהתגורר בה דוד חברי. מקום זה לא היה בטוח, כי ברור היה שאבי יבוא לכאן לחפשני. לקחו אותי למקום לינה אחר, ואני אמרתי: ראשית כל עלי לשנות מראה פני, שלא יכירוני מיד. החלפתי את הקאפוטה והמגפיים בחליפה קצרה ושמתי מגבעת על ראשי וכל דמותי נשתנתה. אבא אכן בא בלילה לוורשא ובשעה אחת־עשרה דפק על דלתו של דוד. צריך אני לומר שבן גוריון ודאי אינו מדייק בתיאור הדברים שאירעו כשהוא מספר שאבי כרע לפניו על ברכיו ונשק לו והתחנן לפניו שיספר לו היכן אני. פשוט אי אפשר לתאר, שאבי נפל על ברכיו. יהודי אינו נופל על ברכיו, לא כל שכן יהודי כאבי. וכן מספר בן גוריון שאבי הבטיח לו שיתן לי לנסוע ברשות לאחר שיראה אותי ואז הוא הוליכו למקום מחבואי ואני דיברתי עמו ונפרדתי ממנו ונסעתי. לא היו דברים מעולם. האמת היא שאני נשארתי באותו מקום מחבוא עד למחרת היום ורק בשתים עשרה בלילה, כשאמרו לי שאבא חזר לפלונסק הואיל ודוד אמר לו שאני עזבתי את וורשא, רק אז הלכתי אל בית הנתיבות הוינאי ועליתי לרכבת היוצאת לבנדין. לאחר מעשה ראשון זה שעשיתי דחקו אותי החיים וגלגלוני למקום שגלגלוני והכוֹל כאילו נעשה מאליו. לא ידעתי איך אסע לארץ ישראל; לא ידעתי מהי ארץ ישראל, אבל לא התחרטתי על פסיעה ראשונה זו בדרכי לארץ־ישראל.4


 

פרק שני: פועל בארץ־ישראל    🔗


א. ראשית    🔗


הרפתקאות שונות ידעתי במסעי לארץ־ישראל; יהודים ביקשו לגזול ממני את כספי ואחרים באו וסייעו עמי; ואני נוסע לקרקוב ונוסע לווינא ובא לטריאסט ועולה לבסוף על ספינה העושה דרכה לארץ־ישראל, ובליבי שמורים אותם פסוקים של נחמן המשוגע של פייארברג – הולך אתה “לא רק לארץ ישראל אך אל המזרח כולו”. אלא שדווקא במזרח, באלכסנדריה, נגנבו נעלי, וברגליים יחפות ומרופשות ובחליפה כהה ומעוכה ובזקן מגודל ירדתי ביום השישי בבוקר בחוֹפה של יפו. עמדתי נבוך ואובד־עצות בתוך קהל מנומר של ערבים, עד שבא וסייע לי יהודי בשם מר כהן, מוותיקי המקום ובעל אכסניה ביפו. ראשית לכל מיהרתי לקנות לי זוג נעליים, לגלח זקני ולהפקיד כספי באפ"ק. אחר כך סרתי אל האכסניה של מר כהן וסעדתי ביחד עם חבורת איכרים מעקרון ומגדרה. אחד מהם פנה אלי לפתע ושאל בקול רוגז: למה באת הנה? היה זה שכביץ, מטובי חלוצי גדרה, שנתפש לאוגנדיות וליבו מר עליו. תמוהה היתה בעיני שאלתו ומאוד הכאיבה לי הפגישה עמו. אבל הנחתי לו לשכביץ, שכן ממהר הייתי ללכת לרחובות, אל משה סמילנסקי, ועליתי על הדיליז’אנס היוצא לראשון לציון.

עם בואי באותו ערב שבת לראשון שוב הוכיתי בתדהמה: ברחובה של המושבה אני רואה קהל גדול של ערבים וערביות חוזרים מן העבודה בפרדסי האיכרים, ואני נִתקל באיכר אחד, מר בן־זאב, המתעתד ללכת לאוסטרליה! ויהודי המקום מדברים אידיש וצרפתית ורוסית, והכל מתעניינים ב“תיירת”, שיצאה לבדוק את ארץ אוגנדה. בשבת טיילתי במושבה ובערב הלכתי לאסיפה בביתו של אותו בן־זאב, ונסתבר לי שלמען אוגנדה נתכנסו הנאספים; ואני, הצעיר החדש, לא התאפקתי וביקשתי את רשות הדיבור, ובהתרגשות גדולה ובעברית עילגת של יהודי פולין הכרזתי באוזני אותם יהודים טריטוריאליסטים ואמרתי: “הבאתי שתי ידי העושות כנגד עשרות ידיכם הבטילות והבוגרות. אל תראוני שאני עוּל־ימים, אלחם בכם!” והכל לעגו וצחקו לי.

בחור רך ותם ובר־לבב הייתי אז. כשראיתי כך את הארץ בכיעורה, נזדעזעתי עד עמקי נפשי ומשבר גדול בא עלי ונתרפו כוחותי. מה עלי לעשות? לא ידעתי. חברי מפלונסק לא היו עמי ואין לי במי להיוועץ. לבדי אני. ועלי לעשות דרכי לבדי, בכוחות עצמי. לפיכך אפילו אל משה סמילנסקי לא אלך. כלום אחר יוכל לעזור לי? רק אני בעצמי אבקש דרכי. על כן אשאר לשבת כאן במושבה ולא אוציא כספי מן הבנק. אצא מיד לעבודה וזו תהיה דרכי.

למחרת היום הלכתי עם חברי־לאכסניה, טולסטוֹאי יחפן אחד, ובאתי אל שוק המושבה ועמדתי שם בתוך קהל הערבים והערביות מבקשי העבודה, ואני לבוש בחליפתי הכחולה וחבוש כובע לבד שחור. והאיכרים באים ובוחרים להם פועלים מבין הערבים והולכים: ואיש אינו פונה אלי ואני נשאר לבדי והיאוש מתחיל לכרסם בלב. אבל הנה קרב אלי איכר אחד גבוה ורזה, דרובין שמו, מאנשי ביל"ו ומן המשובחים שבאיכרים. מציע הוא לי עבודה בכרמו – איסוף זמורות; עבודה לא מכובדת, שנערה ערביה עושה אותה, ואני איני מצליח לעשותה כראוי. אבל ביום השני אני כבר פועל ממש, לבוש חולצה של צמר ומכנסי־בד אפורים וקסקט לראשי ונעליים כבדות לרגלי, ואני כבר גוזם את הגפנים וידַי מתאמנות בעבודה. לחברי בפלונסק אני כותב: “מונחים לפני הבשליקים – שכר יומי הראשון. בואו!” וגם לאבי אני כותב איגרת התנצלות ארוכה והוא ממאן להתפייס.

העבודה הופכת לאט לאט לשיגרה ואני עומד וגוזם בכרם ועושה חשבון עולמי: עבודה זו ודאי חיבור פנימי ומוחלט יש בינה ובין התכלית העיקרית שלמענה באתי לכאן. הרהור זה הוא עניין גדול בעיני. אף על פי כן, כשעקרתי מן האכסניה לחדר ששכרתי אצל מר בן־זאב וריהטתי אותו, כמקובל, בארבעה־חמישה ארגזי נפט, אף על פי כן עדיין לא ידעתי, אם יש ממש במה שאני עושה או אין ממש בו. מעל חדרי אצל בן־זאב יושבים איכרים ומשחקים בקלפים.

ואני זומר בכרמים שני שבועות והליכות חיי וסדריהם מתחילים להיכבש בדפוס משלהם: זרועותי נתקשו, כפותי נתייבלו ונִתגלו בי כוחות גוף גדולים; רק הבדידות בערבים מעיקה על הלב ומַשרה עצבות. אז זכרתי את הגמרא ומסכת עירובין שהפסקתי באמצע לימודי בה, ואמרתי להפיג את השעמום בלימוד דף גמרא. הלכתי אל השוחט והישגתי גמרא והתחלתי ללמוד במקום שהפסקתי, ולא נסתייעו הדברים. הגמרא אינה ממלאה את הריקות שבַּעֲרָבַי. והגשמים באים ואין יוצאים לעבודה והמחשבות ממלאות ראשך – אני חי ועובד ונושא את עצמי, עניין זה כדברי חברי הטולסטואי, ודאי עניין גדול וחשוב הוא; ראשית הכל הוא. אבל אינו מספיק. אי אפשר בבדידות ובפרישה. צריך שיהיה חיבור בין רעיון זה של נשיאת עצמי ובין התכלית עצמה. אבל היכן הוא החיבור הזה? החילותי לסדר מחשבותי ולהעלותן על הכתב. וימים אחדים הייתי טרוד בכתיבת חיבורי. אלא שבבדידותי פחתה התלהבות רוחי.

יום אחד הוציאני מן הבדידות מכתב שבא מיפו – הזמנה לאסיפת מורים העושים למען “הפצת השפה העברית בארץ”. אני הולך איפוא ליפו ומזדמן עם חבורה קטנה של אנשים: המורה פֶאפֶר והמורה אַדלֶר וטוּרקניץ, רופא השִניים, ואחד פועל־מסגר בבית־חרושת, אברך גברתן, חובש־בית־מדרש כמוני, שִיפריס שמו. ומדברים הם בצורך להפיץ את השפה העברית, והדברים לאים ואינם כובשים ליבי. לא כך נראה לי ראשית המעשה בארץ ישראל.

והנה פעם אחת אמר לי חברי היחפן הגוּרקאִי, שבפתח־תקווה יש פועלים כמוני ויש שם איש אחד, אליעזר שוחט, המבקש בחורים כמוני. עמדתי ושלחתי לו את החיבור שכתבתי.

בינתיים נקבע זמנו ומקומו של הקונגרס השביעי ונתלהטו הרוחות. היישוב הקטן בראשון ובשאר מקומות נתפלג לשני מחנות – אנשי אוגנדה מזה ו“ציוני ציון” מזה. ומן המרכז בלונדון הגיעו שקלים של הטריטוריאליסטים ושוקליהם רשאים לשלוח ציר לקונגרס. הכל נתקהלו באסיפות, ואני הלכתי לאסיפת “ציוני ציון”, שאמרו לשלוח מטעמם את משה סמילנסקי לקונגרס. פעלתי בתוך אלה ואף נבחרתי לוועד, אלא שדעתי לא היתה נוחה מהתעסקות זו. ידעתי, לא זו הדרך שהיישוב חייב ללכת בה. שינוי מן היסוד אין כאן. שוב “ציוני ציון”! וכי אין זו שיבה לאחור? ידעתי, חבורה זו אינה חבורתי. עייפות יש בה ואין בכוחה לעקור עצמה מן הקיים השוקע. ואני נושא עיני לדבר אחר לגמרי. אולי תבוא ההצלה מאותו אדם אלמוני, אליעזר שוחט, ששלחתי לו חיבורי?

תשובתו אכן לא אֵחרה לבוא: הוא ביקש ממני במכתבו להזדמן עמו ביפו במוצאי השבת בביתה של הגננת תמימה סוכובולסקי, שחברים מתאספים בחדרה לדיין בדברים כעין אלה, שהעליתי בחיבורי. כשפגשתי באליעזר שוחט ביפו בחדרה של הגננת, ראיתי לפני איש כבן שלושים, רזה וכבוש וכבד ברוחו; בשערותיו השחורות נימים של שיבה ובעיניו החומות הבהירות ברק של פלדה. סעדנו יחד על ארגזה של תמימה ואחר הושיט לי שוחט דף כתוב וביקש שאעיין בו. היה זה קול קורא אל “צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון” וחתומים עליו “חבורת צעירים מארץ ישראל”, וקריאה יש בו לצעירים שיבואו ארצה “לעבוד אדמתה ולהתישב סוף סוף על הקרקע כמעט בלי עזרה צדדית.” חשתי קצת מפח־נפש למקרא הדברים. הייתי בן דור שנפלה עליו אימת המליצה, וסיגנון מורם וגבוה ומקושט תביעות וקרבנות אינו סיגנונו. שרויה היתה ענווה של יאוש בלבבות מחמת המלים הגבוהות והקולות־קוראים הרבים שנתבדו. גם פגעו בי רמזי הליגלוג והביטול כלפי הרצל שהיו בכתוב; שכן הכרת טובה נותרה בליבי להרצל וגם שיכרון קיסמו לא פג. שאלתי, מי כתב את הדברים, ושוחט השיב: כמדומה ויתקין המורה ממסחה. לבסוף אמרתי: בשבילי שאני כאן… בשבילי אין בדברים תשובה לשאלה שאני שואל – מה יש לעשות פה? מחר, מחר בבוקר, מה עלי לעשות? לשאלה זו אין כאן תשובה. והרי זה שלושה חודשים שאני מהרהר הרהור זה – מה יש לי פה לעשות? היום, בשעה זו!

כעבור שעה קלה באו שני החברים שהיינו ממתינים להם – טורקניץ ושיפריס. וכל אותו לילה היינו מנתחים את הקול קורא של ויתקין. חברי החדשים דעתם היתה כדעתי. כשקוראים לבני אדם שיבואו, אמר שוחט, בעצם הקריאה יש מן ההבטחה כי יש אחראי ודואג להם; אבל מי ידאג? מי יישב? אני ירא. וטורקניץ פסק: בלי ממון אי אפשר; וחוזר העניין על עצמו. ואני דבר אחד בפי – רצוני לדעת מה יש לעשות פה היום, ברגע זה. ודאי, אמרתי, אלך מחר לעבוד בכרמו של מר דרובין, אבל רצוני לדעת לשם מה? מה טעם בעבודה זו? הקול קורא אינו אומר לי כלום. עלינו לאסוף את הכוחות ולברר דרך אחרת, אמר לבסוף שוחט. ופתחנו שוב בדיון, וקשים היו הדברים שאמרנו על קללת הבטלה הרובצת על הישוב שאינו נושא את עצמו ועל איכרים אלה, שאינם טובים בעצם מאנשי החלוקה בירושלים; ונטו הדברים לאט לאט ונתרכזו ברעיון אחד – כיבוש עבודה במושבות. אני בחיבורי העליתי תיבות אלה, “כיבוש עבודה”, אבל לא הכנסתי בהן שום כוונה ברורה ווודאי שלא ציפיתי שעתידות הן לפתוח תקופה חדשה; שהרי בדיבור זה נברא עולמנו הקטן, החדש, שהתחיל מתרקם והולך בנווה־צדק, בחדרה של תמימה הגננת. עכשיו גמרנו אומר: ארבעתנו מהווים מעין ועד חשאי ואנו מזדמנים בחדר זה אחת לשבועיים ומצרפים ומנסחים סעיפי “כיבוש עבודה”, וכל אחד במקומו עושה נפשות לרעיון גם אצל נוער המושבות. באנו ליפו, כל אחד בפני עצמו, ויצאנו מכאן ארבעה חברים שותפים לרעיון אחד. אני חזרתי לעבודתי בכרם וידעתי בתוכי – דבר נפל בנווה־צדק; עכשיו אני כובש עבודה בתוך מחנה כובשים, מעין שליח לרבים שעתידים לבוא אל כפרי יהודה והגליל. לא עוד יחיד בודד אני; שהרי שיפריס עושה מלאכתו בבית החרושת ביפו, ושוחט עובד בפרדס בפתח־תקווה!


אותו יום היה לי באמת יום של מזל וברכה. בשובי מן הכרם מצאתי בחדרי את יצחק כבאשנה בן עירי! נער חמודות היה, חסון וגבוה וחטוב ועיניו עיני קטיפה מלטפות. גדולה היתה שמחתי. מיד עמדתי והתקנתי סעודה של סארדינים ונקניק ויין וכבאשנה מספר לי שרבים יושבים על המטלטלים בפלונסק ומבקשים לנסוע – ליפא, שלמה ואפילו שמחה אייזיק. בימי ניסן טיילנו בשפלה ולחג הפסח עלינו ברגל לירושלים וישבנו במלון קאמניץ עם אליהו ברלין ויעקב רבינוביץ וירדנו אל הכותל ומוזמנים היינו לביתו של אליעזר בן יהודה; אבל כשחזרנו לראשון התחילה עונת הבטלה בכרמים והכסף אזל מהר מכיסינו וידידי הלך לעבוד בפרדסי פתח־תקווה. ואילו אני התעקשתי ונשארתי בראשון והייתי עושה כל עבודה מצויה ובלבד, אמרתי לעצמי, שיהיה במקום שליח לרעיון “כיבוש עבודה”. כעבור זמן מה השתדלו בשבילי חברי מבין האיכרים וניתנה לי עבודה ביקב. בימי הבציר היו באים פועלים לראשון מכל הארץ ועכשיו באה מפתח־תקווה קבוצה של שישה פועלים והשתכנה לידי, באולם שבבית בן זאב. ואני, כמובן, התחברתי אליה. היה בתוך חבורה זו גם יהודי אחד כבן חמישים, לחייו שקועות, פניו ירוקות וחולניות, אבל בעיניו זוהרי חדווה ופיקחות ומרי־משובה.

שונה העבודה ביקב משאר עבודות שעבדתי. לבוש שק גס וארוך הייתי יורד לבריכה ומנקה דפנותיה במברשת וסמרטוטים, וריחות כוהל ושמרים אופפים אותי; ואני הולך ומתרגל לעבודתי החדשה. והנה יום אחד משלשלים ומורידים אל הבריכה את אותו יהודי כחוש, והוא מתוודע אלי ואומר שמו – גורדון. ואנו עובדים זה בצד זה; אני משפשף הדפנות והוא מזלף אחרי בצינור. בצהריים אנו יושבים כולנו ואוכלים באולם גדול; ואני מחליף דברים עם א.ד. גורדון וחש בו שאינו אדם שכיח.

עומדים היינו בערבו של הקונגרס השביעי, שהיה צריך להכריע בעניין אוגנדה. ובראשון נמצאו אוגנדיסטים לא מעטים, וכבר החלו במכירת שקלים של טריטוריאליסטים. ואירע שנפלטו דברים מפי על פקידי היקב המנצלים מעמדם ומוכרים שקלים טריטוריאליסטיים לעובדים שאינם מבינים במה מדובר; והתגלגלו הדברים והגיעו עד דין ודברים ביני ובין ההנהלה ועד סטירת לחי שסטר לי הגיזבר גינצבורג ומכות שהכיתי אני באנשי ההנהלה ומכות קשות שספגתי אני מאנשיהם. קיצורו של דבר – סקנדל גדול. אמנם, המנהל, אמיל מאירסון, שהגיע מצרפת ולא שבע נחת מן הפקידים הקטנים, אמר ליישב את הסכסוך ולהשאיר אותי בעבודה. אלא שהמושבה כולה היתה כמרקחה. אני החלטתי להוסיף לעבוד ביקב, אבל גורדון ווילקנסקי עשו מעשה על דעת עצמם והשמיעו במשרד מחאה והתפטרו ותבעו דיני מוועד המושבה והלכו ליפו להזעיק את הפועלים והמורים. עכשיו היה ברור לי, שאי אפשר לי להישאר בראשון. וכן באה לידי הודעה משיפריס שכל פועלי יהודה מתקבצים יחד ביום חמישי ביפו בבית־הספר־לבנות לאסיפת מחאה. ובא גורדון ואמר לי: בוא אתי לפתח־תקווה. עקרתי איפוא מראשון. היה זה ב־ט' באב וחלפו שמונה חודשים מיום בואי למושבה.

בפתח־תקווה נתקבצו כבר כל הפועלים לאסיפת מחאה והיו מכינים עצמם ללכת ליפו לאסיפת כל פועלי מושבות יהודה, המבקשים לומר דברם למי שהעֵז להרים ידו על פועל.

פתח־תקווה מושבה איתנה היתה. גופה שלם. אבות ובנים עושים כאן יחד בפרדסים; מרכז היישוב צפוף ומגובב ואין הידור בבנייניו, אבל בכל הקיים יש חיים ותנועה. בית־הכנסת הומה מתפללים, תינוקות פועים בחדרים של תלמוד תורה ואנשים יוצאי ליטא והונגריה ופודוליה עוסקים בכל מלאכה; האנשים פשוטים, בלא טרזנות ובלא יומרה של ראשון, ודומה המושבה לעיירה בגולה, מעין תערובת של בודאפסט ומאה שערים. אבל יושביה אינם אוכלים משל אחרים.

כאן נזדמן לי בחור שירד מן הגליל התחתון, מן החווה בסג’רה, וסיפר ביפי הגליל. בפעם הראשונה שמעתי על יופיו של אותו מקום רחוק.

עכשיו איני שוהה זמן רב בפתח־תקווה, כי נחפז אני לאסיפה ביפו. ושוב אני בחדרה של הגננת תמימה וחברַי נמצאים כאן והכל מדברים בצורך להתאחד ולהתאגד. אותם עיקרים של “כיבוש עבודה”, שהיינו מדיינים בהם בחשאי, הגיעה השעה שיֵצאו אל הפומבי ואל המעשה. על שוחט ועלי הוטל לזַמן את טובי הבחורים בפתח־תקווה ולדון בעניין. גמרנו בדעתנו – את האסיפה הגדולה, העומדת להתקיים ביפו, צריכים כובשי העבודה להטות לדרך טובה של בניין ולא לדרך עקרה של נקם. כך זכינו לראות סוף סוף את חבורתנו מפליגה אל המעשה המקוּוה! אסיפת הפועלים ביפו היתה רבת משתתפים. כעשרה מניינים. באו לכאן פועלים מן המושבות וכל מורי יפו וּוַעד פועלי היקב, והאולם היה צר מהכיל את הקהל. טורקניץ היה יושב ראש האסיפה וניתנה עדות על מה שאירע ביקב והרוחות החלו סוערים.

היה מי שאמר: יש ללכת וללמד את אותו גיזבר לקח; וגורדון אמר: יש להזהירו תחילה, אולי יבקש סליחה. ובחור אחד פסק: חולשתנו שאיננו מאוחדים. עלינו להתאחד תחילה ולבחור בוועד שידַבר בשמנו. וחנקין קם ושאל: מה שם ייקרא לאיחוד? ותבע – יש לקרוא לו בשם “פועלי ציון”. טורקניץ חש שהדברים אצים מהר מדי ואמר: תחילה יש לקבוע את היסודות של האיחוד ואחר כך להכריז ולהודיע עליו. עכשיו תשלח האסיפה שליחים לראשון, את שיפריס מן העיר ואת שוחט מן המושבה, שיתבעו מהנהלת היקב הודעה על חרטה. והכל התנהל על פי עצתו של טורקניץ. באותו מעמד אמר לי שוחט: איני חוזר לפתח־תקווה, אתה חזור שמה והזמֵן לפי רשימה זו אל צריפו של חנקין ישיבה ליום השבת לדון בהתאגדות כובשי עבודה. עשיתי כדברו.

אני חוזר לפתח־תקווה, יושב בחדרו של ידידי כבאשנה ועושה בתוך חבורה גדולה של אחים לדיעה. העבודות כאן בעיקר חרישה וחפירת בארות, ואין הן נעשות ביחידות, אלא בצוותא. הרבה בחורים מתכנסים יחד ועובדים זה ליד זה, והכל חוזרים עם ערב ביחד אל המושבה, המעדר על השכם, מגבעת הקש על הראש וסל נצרים ביד וניגון רוסי משתפך בגעגועים “אך אתה גורל, גורלי…” ואני, בשל אותו מאורע שאירע ביקב, מפורסם בין הפועלים וכל חבר שאני מזמינו לפגישה אצל חנקין נענה לי. אלא שגורדון מעלה ספיקות, ואלכסנדר זייד מלגלג על הינוקות ההולכים לאסיפה. ולפתע הלב מתחיל לחשוש. עכשיו מתברר, ששני מחנות יש כאן שעולמם אינו אחד. והרי לעולם כאלה הם הדברים: כשאתה נכנס לתחומי המעשה ובא אל בני־אדם ותאוותיהם ויצריהם, מיד אתה מוקף קטנות, וקשיים עולים מכל עבר. ביום שבת אחרי הצהריים באתי ראשון לצריפו של חנקין. באו גם גורדון ושוחט וזייד ועוד בחורים. שוחט מדבר ואני קורא סעיפי תקנות ההתאגדות: “כיבוש עבודה” במושבות; ייסוד בתי־סעודה לפועלים; סיוע ודאגה לבחורים העולים החדשים; ייסוד קופות מלווה וספריות ושיעורי ערב לעברית. אני מדבר ונדמה לי, שאין רישומם של הדברים ניכר בקהל. הכל שותקים וזייד מלגלג ובעיני גורדון יגון. עד מהרה מתגלית קנוניה בין חנקין ובין אחד בחור מפלוצק; ושוב עולָה התביעה לקרוא לאיגוד בשם “פועלי ציון” ושוחט קם ומסביר: “פועלי ציון” ידועים כטריטוריאליסטים ושם זה עלול להטעות. ודברים קשים נופלים ביני לבין זייד ואני ביוהרתי פוגע בו. ובין כה לכה פורצת אש המחלוקת, וקשה לומר מִנַיִן פרצה. ובתוך המולת הקולות קם שוחט ומכריז: “כל המצטרף אלינו יבוא לחדרי”. משמע, נתהווה קרע. שמונה מן הנאספים הולכים אחרי שוחט. אבל רק מחציתם באים אל חדרו. גורדון לא בא. רק ארבעה היינו בחדר: שוחט, שרה מלכין, אני ועוד בחור, קרימאי. אלא שכוחות גדולים ומתוקים יש בהכרזה זו ש“הדין עמי”, וכזו היתה הכרתנו. עמדנו איפוא והכרזנו על עצמנו כעל “ועד לאיניציאטיבה” והתחלנו לחבר קול קורא אל פועלי המקום שיתנו ידם לנו ויידעו מעתה, שאכן קיימים אנו ועושים למען “כיבוש עבודה” ולידתו של אדם חדש בארץ ישראל. לאחר מכן מיהרנו ליפו לתת דין וחשבון על פועלנו זה, ונתקבלה שם החלטה, שבחג הסוכות נכריז על ייסוד איגודנו.

בינתיים היו ספינות באות ליפו ומביאות שניים־שלושה עולים והללו הולכים כולם לפתח־תקווה. אז עלה בדעתי הרעיון, שניטוֹל על עצמנו חפירת בריכה ונעשה את העבודה “בקבלנות” (המושג עדיין לא היה שגור אז). ונהיה בעלי בתים בתחום זה ונאַמן ידי העולים החדשים בעבודה ונסייע עמם. הרעיון נתקבל והיתה זו התחלה נאה ל“וועד לאינציאטיבה” שלנו. ח"י בחורים אנו, עובדים ברשות עצמנו, עוברים ראשונים לפני המחנה!

ובשובנו למושבה והנה מתנוסס לעינינו הקול קורא שלנו ורוחנו טובה עלינו. אלא שאיש לא נענה לקריאתנו פרט לליפא טאוב; וכל קהלנו חמישה בחורים בפתח־תקווה וארבעה ביפו. אבל רוחנו טובה. ה“וועד לאיניציאטיבה” ניגש להקים מטבח של שותפות בשביל הפועלים ושרה מלכין מנצחת על העבודה, ובסוכות מתאספים התשעה בפתח־תקווה – טורקניץ', שיפריס, שוחט, סברדלוב, שרה מלכין, כבאשנה, ליפא טאוב, סאשה הקרימאי ואני – ואנו עומדים ומודיעים על ייסוד האגודה ומכנים אותה בשם ארוך ומסורבל: “אגודת הפועלים הצעירים העברים בארץ ישראל”. התיבה “צעירים” חשובה היתה לנו, שכן באה להפגין שייכותנו למזרח; שאנו בעצם כאותם “תורכים צעירים” ו“מצרים צעירים”, הבאים לעשות למען ארצם; שאין לנו דבר נגד הפועל הערבי במושבות ומכבדים אנו את הפלח הנושא את עצמו וחי על יגיע כפיו. כללו של דבר, תיבה זו “צעירים” באה לומר שפנינו אל המזרח ורצוננו להיות שבט בן חורין בין שבטיו.

על שוחט ועלי הוטל להעלות את הפרוגרמה על הכתב ולהביאה סדורה וערוכה בפני האסיפה. ליבנו היה טוב עלינו ויצאנו אל מרכז המושבה ושירה בפינו: “חושו אחים חושו!” ובני המושבה ובנותיה מצטרפים אלינו, וכבר אנו מחנה גדול. אלא שאין אנו יודעים איך להביע שמחתנו והפיזמון, דומה, אינו מספיק וניגון משלנו אין לנו. ואני נפשי יוצאת לניגון ולריקוד של אדם שנתמלאו משאלותיו. לפתע זכרתי זמר שהיה מזמר יהודי קטן אחד בבית החסידים של אבא והחילותי לזמר פסוקיו – “וחי…וחי…וחי…” ואחזתי בזרועו של גורדון ובזרועו של הקרימאי סאשה ואנו יוצאים במחול; והנה נשמע קול קורא בקהל, קולה של שרה מלכין, “תחי אגודת הפועלים העברים בארץ ישראל”, וגם היא באה על מעגל הרוקדים וגם חנקין בא וחיה שרה אשתו וחוצקין הסנדלר ושאפאן, שיהיה מנהל מטבח הפועלים; והנה, הייאמן, הנה ראש ועד פתח־תקווה, עמוד התווך של כולל הונגריה, הנה מר שטאמפר בא ומעמיד מנורה בחלון להאיר לנו שמחתנו!

כשאני מהרהר עכשיו בכל הקורות אותי מיום צאתי מבית אבי בפלונסק, כשאני שואל את עצמי מה טיבם, מה משמעם של כל אותם מעשים שעשיתי ביחד עם חברי בשנתי הראשונה בארץ־ישראל, מתחוור לי, שאני בא לתהות על שורשיה, על מהותה ותווי פרצופה של “העליה השניה” בראשית התהוותה. אעמוד איפוא כאן ואבהיר על דרך ההכללה עיקר אופיה של התרחשות זו, שהיא התא הראשון, העוּבּר, אשר מתוכו צמחה, כדבר מחויב־המציאות, תנועת העבודה, ארץ ישראל העובדת כולה.

בראש וראשונה חייב אני להטעים את המבדיל בינה לבין העליות שקדמו לה. כל התעוררות עולים לפני שנת 1904, היא שנת ראשיתה של “העליה השניה”, היה בה מן הפומבי המרובה, מן הסיסמאות המדברות גבוהה גבוהה, מן הפנייה אל העם ואל הארץ. “בית יעקב לכו ונלכה” – הכריזו אנשי ביל“ו. בתר”ן, בתקופת טיומקין, היתה הגולה הומה אסיפות ואגודות שהתכוונו מרחוק לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. הדבר אינו כן בשנת תרס"ד. עכשיו כאילו הכל נעשה מאליו. איש לא קרא. איש לא אירגן. איש לא הבטיח דבר. ספונטאניות זו, העשייה על דעת היחיד, הן קו־אופי רב־ערך־ותוצאות בתנועה שלפנינו. אחד מעיר ושניים ממחוז עלו בני־אדם בודדים, כל אחד לנפשו ולאחריותו. איש לא ידע כמעט את פני חברו. המניע הנפשי היה, דומני, לא סיסמה זו של פדות לעם ולארץ בלבד, לא רק להציל את האחר, אלא בעיקרו גאולה עצמית. עד שאתה יוצא להציל את האחרים, הצל את עצמך תחילה. מידה זו של ספונטאניות ושל אחריות פרטית, שבראשיתה עודנה כלואה ברשותם של יחידים ומעטים, עתידה להיות אבן־פינה לכל הבניין כולו; והיא עולה ומתפתחת ומרימה את עצמה לעיקרון חיוני־חברתי רב־פעלים המניע את הכל.

מהיכן מוצאה?

למען השיב על שאלה זו יש לחזור לשעה קלה אל הגולה בימים ההם.

ראשית, הימים היו אז אחרי פרעות קישינב. אומרים חוק פיסיולוגי יש, שהגוף מגיב ומתקומם בכל מרצו נגד הכאב רק בתחילתו; אחרי כן, כשהכאב ממושך ומתמיד, השרירים מאבדים מתיחותם, התנגדות הגוף יורדת ובמקומה באים היגע וההתעלפות. ובכן פרעות קישינב היו כאב ראשון זה. מאורע קישינב היה עננה כבדה שנשברה מעל לראש. כל נפש סערה עד מעמקי יסודותיה. את “משא נמירוב” של ביאליק קראו לאור נרות בכל בתי־המדרשות, והאגרופים נקפצו מעלבון, אולם גם מֵרגש נוסף, חדש, שלא נודע עוד כמוהו – רגש מרד אדיר. אז חרקו השיניים בפעם הראשונה, כאשר לא חרקו עוד זה אלפי שנים. “לא ניתן! נָגֵן על עצמנו!” – זאת היתה הרינה שעברה במחנה מפה לפה. וכשנתחדשו הפרעות בהומל, בתחילת הסתיו, כבר עמדו בחורים עברים עם סכיני קצבים ביד ועם כל הבא ביד והגנו ולא נתנו. הנה טבע ראשון אחד שבהרכבה של התנועה הזאת. ניפגש בו כאן בארץ בדמותה של הקבוצה ההוֹמֶלית, אנשי הגנה עצמית, שאנוסים היו לעקור מחמת אימת הרשות ובית־דינה, ושנראה אותה שולחת שלוחותיה הרחק עד “השומר”, וכוחה לא תש וליחה לא נס עד היום הזה.

היה עוד דבר. כשאמרו לפני כמה שנים, שהחלוץ הוא “סטודנט בבגדי פועל”, הרי אפשר לומר, שעליית תרס"ד היתה ברובה מחובשי בית־המדרש. טיפוס זה אפס מבית־ישראל. אבל לפני ארבעים שנה המו הישיבות ובתי־המדרשות משאונם של רבבות רבבות נערים לומדי תורה בכל הערים שבתחום־המושב הרוסי. אכן, זה היה סופה של תקופה. רוחות עזות אחזו כבר ביריעותיו של אוהל התורה, המוטה על נוער ישראלי זה ומוטטו את כל יתדותיו. גם עליהם שר ביאליק; (ואני מזכיר את שמו וחוזר ומזכירו, הואיל ולביאליק חלק גדול בהתעוררות הרוחות באותם הימים).

גרעין זה שבהתעוררות הרוח, פרודה בריאה זאת, אלה ביקשו מוצא, קרקע לגידולם. אמנם, פתוחה היתה הדרך שדשו בה רבים, מבית־המדרש אל ההשכלה בת־השמים, וממנה אל תעודת רוקחים ורופאים. אלא מוצא זה כאילו נעול היה בפני הדור. נוער זה לא יכול היה ולא רצה להימלט מתרבות ישראל אל תרבות זרה לו. רצונו היה לא לעזוב. רצונו היה להמשיך. המשכיל בז וביטל את חיי עמו וקנייני רוחו. הנוער מחובשי בית־המדרש בשנת תרס"ד לא יכול לעשות כמוהו. “גם הוא ברח מפני צל החידלון אשר עלה מן הספרים ההם. אבל להחליף את הספרים הישנים בספרים חדשים אחרים, בזה לא ראה את המוצא”. אומר פייארברג, נוער זה פחד מפני המוות ושאג בכל חום נעוריו לחיים. ופייארברג היה בספרות העברית הפה לרגשותיו ולהגיגיו. והוא ציוה להישאר. רק לא לעזוב. רק להמשיך. ולשאלת “לאן?”, המרה והקשה, השיב: קדימה, אל המזרח! גיבורו של פייארברג “גמר אומר בלבו להבקיע בעד החושך וללכת הלאה. איש־צבא הנהו ועליו להילחם!” כך ראה עצמו חובש בית המדרש – איש צבא, הבא להילחם!

על שני אלה, על חריקת השיניים ההומלית, על הצבאיות שלה, באה צבאיות נוספת, זו של “הוי אמר רבא, הוי תנו רבנן”, שפרצה בערים נידחות בכל תפוצות הגולה, ועל שתיהן נפרש חלום גדול – חלומו של הרצל. מתיחות של ציפיה וחרדה מילאה את הנפש, והיא שהיתה גם הפתרון לסבך והמבוכה הפנימיים, אשר בהם נפתלה הרוח הצעירה. ציון לא היתה מקלט למי־שהוא. ציון היתה אגדת קסם, אותה ארץ פלאות שתיישר את כל ההדורים אפילו בנפשו של הפרט. לא “בית יעקב לכו ונלכה!” אלא אני, עתידי שלי, שאלת חיי הפרטיים, שדה המעשים שלי – כל אלה ימצאו פתרונם שם. קשר אישי זה, שחיבר אז את הנוער אל הארץ, הגיע לידי ביטוי בתולדות הציונות בפעם הראשונה. ודאי היו מתי מספר שהרגישו לפני תרס"ד מה שהרגישו הצעירים העולים האלה, אבל לידי תנועה, לידי מצב־נפש כללי וקיבוצי, לא הגיע הדבר. וקו זה, שנזדווג אל ההתיישבות העובדת מראשיתה, אני רואה אותו כקובע את כל עתידה.

מתוך האמור, בידנו לציין כמה קווים טיפוסיים באופיים ובמהלך־רוחם של בני־האדם, שהיוו גרעין ראשון להתיישבות העובדת בראשית צעדיה.

א. בהרכב האנושי היתה כפילות (לא שניות) שהשלימה את עצמה. מצד אחד, הקבוצה ההומלית, יוצאי ההגנה העצמית ברוסיה – עממית ביסודה, ומצד שני קבוצה של חובשי בית־המדרש, ספוגי תרבות עברית עתיקה.

ב. עולים אלה באו על דעת עצמם, על אחריותם ובבדידותם. לא היו מאוגדים בחוץ־לארץ לשם עלייתם, וסיסמאות של גאולת־עם לא קדמו לצאתם ולא הלכו לפניהם.

ג. בהליכתם לארץ־ישראל ראו גם מוצא למצבם הנפשי, שהגיע עד משבר, והעלייה היא שיישבה כמה ניגודים בחיי היחיד והפרט.


אל הקווים הללו יש להוסיף עוד כמה קווי ראשית: היקיצה, ההתבגרות, שהביא משבר אוגנדה. הוא שהוליד חפץ עז לראות את החיים כמו שהם, לראותם נכוחה, להיות בני־אדם של מציאות ולראות את החלום אשר שיעשע ימים רבים ונראה שמציאותו קרובה – לראות חלום זה כמשא־נפש מרוחק, המיתוס של נקודת־ההישג האחרונה ולא נקודת־המוצא. זו, נקודת־המוצא, תהא המציאות כמות שהיא.

הנה הרכב נפשי שרצוני להטעימו. אותן שתי רשויות של חלום ומציאות, שתיהן קנאיות, שתיהן בלתי־מתפשרות, שהגיעו לידי מזיגה מיוחדת במינה בנוער של הימים ההם. מזיגה זו תיתן את אותותיה בכל המעשים שיבואו, תגוון אותם, תַתווה את הדרך לפניהם, תהא הרוח החיה בהם. מזיגה זו – להיות מעשי ומציאותי במעשי יום־יום, אולם לכוון את המעשים אל משא־הנפש, כלומר, לעשות את המציאות כלי־שרת לחלום – היא המסמלת את התיישבות העובדים והיא הכוח המניע העיקרי בה, שאינו נותן לה להירגע, להיקפא, אלא דוחף אותה וממריצה תמיד לפעולות חדשות.

כבר הזכרתי, ואי אפשר לי שלא לחזור ולהזכיר, השפעתה של הספרות העברית בימי עליית תרס“ד. ושוב לפנינו שני זרמים, לכאורה מתנגדים זה לזה, ולמעשה פועלים במידה שווה על התהוות המסכת הנפשית של הנוער הזה: מצד אחד, מנדלי־מוכר־ספרים ובית־מדרשו. אותה השאיפה הקנאית לראות נכוחה, לראות את החיים כמו שהם בכיעורם ובניוולם, על פרטיהם ופרטי פרטיהם, בלי ניצוץ של אור ובלי שביב של תקוה; מתוך ספרות זו יצא כעין קול מכריז ואומר: אל תַשלו נפשכם בדרכי־שוא ובחלומות־הבל; את המציאות ראו ודעו אותה! אבל מצד שני, הגיע קול אחר ודברים אחרים. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, בקונטרסיו בהוצאת “תושיה” ו”הוצאת צעירים", סינן והעביר את עיקרי החיוניות והפעילות הרומאנטית של תורת ניטשה, וכשחדרו אלה אל מחשכי העיירה השאירו אחריהן אור מקסים ובושם משכר. נֵעוֹרוּ געגועים גדולים על המפואר ועל הנשגב, על אדם אדון לעצמו, ממונה על חייו ובכוחו לשנותם ולעשות בהם כרצונו.

ובסוף – הגורם האחרון: ארץ ישראל גופה. אז היתה כבר מציאות, אשר ההרהורים העמומים מצאו להם מקום להיאחז בה. היתה ה“אמת מארץ־ישראל”, הכֵּנָה והקפדנית, של אחד־העם. והיו כרמים ויקב ויין־כרמל עם האשכול הכבד שנושאים אותו במוט בשנים. והיו קורספונדנציות מתוקות של משה סמילנסקי ב“הצופה”, שהודיעו על גשמים ועל קאנטאָרים של שקדים ועל בצורת ועל דאגות קטנות וגדולות. היתה מציאות מצומצמת אבל חביבה, ואורה היבהב ונִצנץ ממרחקים, והיא ששימשה בית־קיבול ונקודת־גיבוש ודירבון וחיזוק לכל שהתרחש בנפש. וגורם אחרון זה ודאי שהוא במכריעים. אילמלא מציאות ארץ־ישראלית זו וַעֲבָרָהּ, ודאי כל ייחולי־הלב היו אובדים ללא זֵכר וללא מעשים.

הנה כאלה היו הגורמים השונים שהתקבצו יחד להניח את היסוד האישי־הנפשי של האדם החדש, שהופיע בארץ; אותו בן “עליה שניה”, שקיבל על עצמו לברוא ולטפח את ההתיישבות העובדת בארץ ישראל.

אלא מציאותו של הֶרכֵב נפשי זה לא חייבה כל עיקרה את שמירתו והתפתחותו ויציאתו לפעלים ולמעשים בארץ־ישראל בימים ההם. כי שקועה היתה הארץ ברפיון רוחני, פרי חינוכה של הנהלה מיישבת בזבזנית וזדונית כאחד, שבמקום עידודן של מידות החלוצים במתיישבים וחיזוקן היתה ממיתה בהם כל חפץ של עמידה ברשות עצמם. ארץ־ישראל בימים ההם היתה מרכז שופע קור וצינה וכל טיפת מים חיים שירדה אל תחומיה קפאה מיד לגביש קרח. ודאי לא אחר היה גם גורלו של קומץ נוער זה, שעלה לפני ארבעים שנה; ודאי היה מטמיע את עצמו ביישוב הקיים וסדריו, היה נגרר אחריו ובטֵל מן העולם, כשם שקפאו, נשתתקו ואפסו רבים וטובים לפניו.

אבל שיחקה להם השעה לאנשי תרס“ד, שמצאו גם בארץ גופה, מיד כשדרכה כף רגלם על חוף יפו, כוחות ששמרו עליהם, הבדילו אותם מן השאר וציוו עליהם פרישוּת ורשות לעצמם. ארץ־ישראל בשנת תרס”ד סגרה בפני העולים את כל הדרכים, שהוליכו אל הטמיעה, והכריחה אותם להיות עם בואם גוף זר בתוך היישוב. ואני רואה בהתבדלות הזאת, באותו מצב של פרישות מן הציבור הקיים, אשר אל תוכו באו האנשים החדשים, באותה אי־יכולת להתבולל בין המרובים והשליטים, גורם ראשון לכל אשר יבוא. אילמלא פרישות זו – גם ההתיישבות העובדת לא היתה באה.

מהו הדבר שהביא לידי כך? מפני מה עמד עולה זה, מיד בראשית צעדיו, יחיד נגד הכל? שלושה עניינים אני מוצא לפני:

א. האוגאנדיזם קל־הדעת והמתהולל, שהקיף את היישוב העברי בארץ; ב. הבטלה היהודית או העבודה הזרה, שהתפשטה ביישוב, עד שכמעט כל מלאכה בכפר נעשתה בידיים שאינן של יהודים;

ג. ירידתה של התרבות העברית, ששפת צרפת ונימוסים לבאנטיניים דחקו את רגליה.

חסידי אוגאנדה בארץ־ישראל לא היו חסידים סתם אלא קנאים וסיקריקין של הטריטוריאליות. היה זה מחזה מעורר יגון ומדכא את הנפש לראות את האנשים האלה, כמעט כאיש אחד, שהיו בכל־זאת הראשונים שבנו כאן מה שהיה בנוי, והנה הם עומדים בפומבי ומביישים את עברם. מציאות מעליבה ובזויה מאוד היתה תופעה זו בארץ, כי תנועת אוגאנדה הפכה עד־מהרה שנאת־מָוֶת לארץ גופה.

והנה אל תוך מציאות זו מתכנסים כמה צעירים שבתום לבם באו אל הארץ הזאת לכרות ברית עמה! שמות אלו, ראשון־לציון, גדרה, זכרון־יעקב, קדושים היו בעיניהם כמעט קדושה דתית. יושביהם היו גיבורי העם, בני ביל"ו, חלום לבם, הסמל לרצון להיות כמוהם. ופתאום יישוב זה מקדם פניהם בלעג ובבוז, בפה פעור רחב ושחור, המחרף והמנאץ את כל היקר להם. מה יהא עליהם לעשות? טבעית היתה התגובה – הבה וניבדל מן העדה הרעה הזאת! כאן מקורה של הפרישות, שהיתה במרוצת הימים בנין־אב לעתיד לבוא. במקום השאיפה “להיות כמוהם”, שעולים אלה הביאו עמם מן החוץ, נולדה השאיפה “לא להיות כמוהם”, שמקום לידתה היה בארץ. הפיכה זו שימשה מקור להבחנה, לבדיקת דברים ועמידה על אופיים ועל נטיותיהם. כך אירע שסיסמה זו “לא להיות כמוהם” היא שגיבשה את העולים הפועלים המעטים ועשתה אותם גוף חברתי עומד ברשות עצמו, שפרישתו פרישה לשם נאמנות לארץ.

ועוד מארה רבצה על היישוב – הבטלה. אינני אומר שלא עבדו ולא עמלו. אבל היישוב לא היה מכבד את העבודה. למעמסה היתה עליו. את העבודה הפשוטה ראה בהתעסקות של ירודים. בן היישוב ראה אז את עצמו רק שכל מניע, ממציא ומסדר, בנוסח הקולוניסט הצרפתי באלג’יר. אולם הבנה זו, כי מלאכת־הידיים היום־יומית היא היא העיקר בחקלאות, היא היא מקור הברכה – מהשקפה זו היה היישוב רחוק אז תכלית ריחוק.

לא עולי תרס"ד היו הראשונים שהבליטו את המופרך והמסוכן שבמהלך־מחשבות זה ובאורח־חיים זה – מופרך לגבי הבניין הלאומי, שעומדים להקימו, ומסוכן לעצם קיומו של הפרט המתיישב. רבים ושלימים ראו את הדבר והזהירו על כך. לא ברעיון היה חידוש. החידוש היה, שבפעם הראשונה הופיע חֶבר אנשים, שראו את עצמם המיועדים והשליחים לשַנות את מהלך־המחשבות הזה ולקבל על עצמם אורח־חיים שהוא בניגוד גמור לקיים. הפעם לא רק הגדירו את הרעה והצביעו עליה, אלא באו לבער בידי עצמם את הרעה.

כדי שהרעיון יעבור מן המופשט אל הפעולה, מן המוח אל הידיים, חייב הוא לתפוס תחילה את כל ההכרה. וכדי שרעיון העבודה יהא מנת־חלקם של אנשים חיים, מן ההכרח שלבם יהיה פתוח לו. והנה ההתנגשות האוגאנדית היא שעוררה את השאלה – זכות בעלות על ארץ מהי? הציונות הטריטוריאליסטית השיבה – צ’ארטר, כלומר, זכות פורמאלית, שטר־קניין. בניגוד לכך אמרו הללו שהתנגדו לאוגאנדה: לא שטר־קניין אלא התאחזות למעשה, מרץ לאומי ואנושי המתגשם בפועל, יום יום, בלי הרף; קשר חיוני ממשי – הם המקנים זכות בעלות, גם מוסרית וגם פורמאלית, על ארץ. ההגיון הישר הוליך בעל־כורחו אל תשובה אחת: הזכות האמיתית, זו הפנימית, זו שהאדם דבֵק בה ומוכן להגן עליה, זו הזכות שהלב מסכים לה ושאחרים מודים בה, תהא נקנית רק בדרך אחת, בדרך ההתקשרות המלאה אל נושא הקניין – העבודה. כך נולדה המחשבה הראשונה על מה שהיו קוראים אז בשם “האידיאה של המעדר”. היא היתה ילידת־בית, השתלשלה במישרין מתוך ההרגשות וההרהורים שהיו מטרידים אז כל צעיר בישראל. לא היה כאן מעשה נגד מישהו מתוך צרוּת־עין או קנאות עיוורת. היתה כאן מחאה טבעית נגד הבעלות הקושאנית על הארץ; בעלות זו, ראו שהיא מובילה אל האדנות ואל כל הנגרר אחריה – תלישות, ירידה מוסרית, פשיטת־רגל כלכלית, והכרוז היה: לא אדוני ארץ זאת תהיו, אלא עובדיה!

בנקודה זו נתקפלה איפוא, ולו גם בצורה עוברית בלבד, השקפת־עולם מוסרית רבת־משקל. נזדמנו יחד הרבה יסודות הפותחים דרך לבניין עולם אנושי ויהודי מלא. כי שלוחותיו של “הרעיון על המעדר” עברו את תחומי הזמני והחולף ונגעו בשאיפות, שיש בהן מן הכללי ומן המתמיד.


ושוב עמדו כמה מניינים של צעירים פזורים במושבות יהודה והגליל נגד היישוב כולו. שוב היה הכרח להכריז – לא להיות כמוהם! להיות ההיפך מהם. שני בחורים שעברו במושבה עשוה כמרקחה. איחדו את הכל נגדם. נעוצים היו כגוף זר שאינו מתאחה עם הקיים ומתייהר באי־רצונו להתאחות עמו.

כאלה היו פרכוסיו הראשונים של רעיון העבודה בארץ. אי אפשר אפילו להראות באצבע מי הולידו. כריח פרחים היה בתוך האוויר; גידול טבעי היה, שקלט אל תוכו מתנאי המקום ומערכי סביבתו. לרעיון זה לא היו אבות רוחניים. כי לא מתוך תכנית מחושבת מוצאו. הוא היה קיבוץ אנושי, שחייו היו התוכנית השקולה. לא “יורה דעה” אלא “אורח חיים”.

ואכן ממהר אני עכשיו לחזור אל אורח החיים, אל תיאור מאורעות חיי הקטנים בחיבורם אל החדש, ההולך ומתהווה בארץ.


ב. ה“בויקוט”    🔗


מרכזו של “הפועל הצעיר” היה בפתח־תקווה והצטרפו אליו גם מורים אחדים, שישבו ביפו. מועטים היו אנשי פתח־תקווה שהתחברו אליו, ובני פלונסק היוו עיקר גרעינו והצטיינו במסירות ליבם לעבודה הכללית. ביוזמתנו נבחר ועד של פועלי פתח־תקווה ולא של “הפועל הצעיר”, שכן אחת ממטרותיו של “הפועל הצעיר” היתה אירגון הפועלים במושבה וקירובם אל התכלית הגדולה, ששם לפניו “הפועל הצעיר”. הוועד מנה תשעה חברים, וארבעה מתוכם היו אנשי פלונסק, ואלה הם: שלמה לבקוביץ, ליפא טאוב, יצחק כבשנה ואני. חשיבותם של אנשי פלונסק באה להם לא רק מפעילותם החברתית אלא גם מכושר עבודתם כפועלים בשדה. והרי סדר שמותיהם לפי מידת הצטיינותם בעבודה: כבאשנה, לבקוביץ ואני. מדגיש אני עניין זה כי רבה מאד היתה חשיבותו בעינינו. באותו זמן לא היו פועלים עברים במושבות, וצריך היה להפגין ולהראות, היאך אפשר שיהיו פועלים עברים, שאינם נופלים בכוח עבודתם מן העובדים הערבים.

באותו פרק זמן, בשנת תרס“ו (1905), בחודש חשוון, התחילה להגיע ארצה איזו עלייה קטנה. שכן עכשיו דחה הקונגרס הציוני את הטריטוריאליזם והטריטוריאליסטים פרשו ממנו והקימו להם הסתדרות משלהם, ואילו הקונגרס הכריז שצריך לשוב בארץ־ישראל אל העבודה המעשית, הקטנה והאיטית, ולא לחכות עוד לשעה הפוליטית שתהיה כשרה לכך, כפי שתבע הרצל. הכרזה זו היא שהביאה עתה ארצה מקצת מן הנוער היהודי שצר היה לו המקום בעיירות רוסיה. יתר על כן, אפילו הטריטוריאליזם סייע לעליה לארץ־ישראל; הוא אמנם הכריז שארץ־ישראל אינה יכולה לפתור את שאלת היהודים שבמזרח אירופה, אבל עם זאת אמר במפורש, שפתרון הבעיה דוחק, ועל היהודים להזדרז ולעזוב את מקום מושבם. מקצת מבחורי העיירות יצאו איפוא לארץ־ישראל וכל ספינה שהגיעה הביאה עמה עולים אחדים. היה זה זרם קטן אבל זורם וקולח. ועד פתח־תקווה נטל על עצמו את תפקיד קליטת העולים הללו והכשרתם לעבודה. אנו לא רצינו לשלוח עולים טירונים לעבוד אצל האיכרים, שלא יראו אותם בקוצר ידם, וביקשנו להכשירם קודם לעבודה. כיצד עשינו זאת? הוועד קיבל על עצמו לעבֵד חלקת אדמה קטנה ולהכינה בשביל נטיעת פרדס. היתה זו מה שנקרא בשם “עבודת באחר”, כלומר עידור הקרקע עד עומק של שמונים ס”מ והפיכת הרגבים והוצאת היבלית. זו היתה עבודת ידיים שנעשתה בצוותא על ידי שורה של כעשרים פועלים. יצחק כבאשנה הוא שעסק בעיסקה זו; הוא נשא ונתן עם הפרדסן שימסור לידינו את החלקה וישלם לנו “מן הדונם” (ולא שכר יום עבודה). ואנו אפשר יהיה לנו להעסיק את מי שנרצה. צריך לומר שקדמה לעבודת הבאחר המפורסם חפירת באר שנטלנו על עצמנו לחפור, ומאיר וילקנסקי תיאר את המעשה ברשימתו “באר חפרנו”. על פי דוגמא זו גמרנו את עיסקת הבאחר, שלא באה אלא בשביל לסייע לחברינו העולים. הקימונו ועדה מיוחדת להכנסת אורחים, והיא ששלחה את העולה החדש לגור במשך עשרה ימים בחדרו של אחד ותיק, בשביל להרגילו לסדר חיים של פועל ובשביל להפיג רגשי הבדידות, שלא יצערוהו בימיו הראשונים הקשים. כעבור זמן מה קיבל הצעיר מעדר ויצא לבאחר, ושם קבעו לו מקום אצל פועל יותר מאומן והיה הולך ומתאמן לידו. רק לאחר שלמד את העבודה, הניחו לו לצאת אל שוק העבודה ולבקש עבודה אצל הפרדסנים. צריך לומר שהמדובר כאן באנשים מועטים בלבד, אבל יש לזכור כי היישוב כולו לא מנה אז אלא כ־10,000 נפש ועל כן מניין של 200 אנשים חדשים רבי פעלים השפעתו היתה גדולה מאוד; שכן יום יום, עם רדת השמש, נראו בפתח־תקווה חבורות של פועלים יהודים מהלכים בכל הדרכים הנכנסות אל המושבה, ומעדרים על שכמם ושירה בפיהם; עיתים היו שרים “חושו אחים חושו” ועיתים שיר מהפכה רוסי. וכך הלכה ונתקיימה הלכה למעשה האידיאה של תוכנית “הפועל הצעיר”, והיה במעשה כוח מחנך גדול, כי הדיבור לא היה רק דיבור, אלא גם דבר שנתממש בחיים. אני הייתי מזכיר ועד הפועלים, ומכין הייתי את כל הדברים שבכתב, כי נוהגים היינו לפרסם על עמוד שברחוב מודעות וידיעות על אסיפות שאנו מכנסים. כך היתה איזו תנועה בחיינו וחודש חשוון עבר עלינו מתוך התרוממות רוח.

אבל לי באופן אישי לא שיחק המזל. בבאחר לא עבדתי, כי לא רציתי לתפוס מקומו של פועל טירון. הלכתי איפוא לעבוד בפרדס בנַזְלֶה על יד הירקון וחליתי בקדחת קשה, קדחת ראשונה שלי; הרופא פסק חינין שלוש פעמים ביום, ואני קדחתי יום אחד ויום אחד הייתי כבריא ויצאתי לעבודה. אבל הקדחת לא הרפתה ממני ולבסוף פסק ד“ר שטיין, שעלי לעזוב את פתח תקווה וללכת לירושלים. באותם הימים לא ידעו עוד בדיוק את דרכי התפשטות הקדחת, ובעצם אסור היה לשלוח אותי בשלהי הקיץ לירושלים, שמרובים בה אז היתושים והקדחת. כיוון שציוו עלי לנסוע אספתי כלי ועליתי לירושלים. לא נסעתי בדיליז’אנס אלא התחברתי אל חַמָרים ערביים שעלו לירושלים וסייעתי להם בעבודה; לנתי עמהם בבאב אל ואד וביחד באנו כולנו לירושלים. היה זה ביקורי השני בירושלים. קודם לכן עליתי לירושלים ביחד עם יצחק כבאשנה, בחג הפסח, ואז התוודעתי אל מי שהיה קרוב משפחתי, יחיאל מיכל פינס, ואל בתו, שהיתה אשתו של דוד ילין, ונתקבלתי יפה בבית פינס וילין, וכשבאתי עכשיו לירושלים הלכתי אל משפחת ילין לבקש עזרתה. הגב' ילין היתה עסקנית חשובה ואשה טובה ולבבית וביתה מלא בנים, והיא אמרה לי שעלי להיכנס לבית החולים של וואלך. דרכה של קדחת חזקה, שהיא מתישה את הכוחות במשך חודשים, מביאה על החולה מרה שחורה ואדישות גמורה ואפתיה. כזה היה מצבי בירושלים. לא דיברתי עם איש וישבתי בודד ומשמים ונטול כל רצון. למחרת היום באתי אל הד”ר וואלך, והוא ציווה עלי להתפשט את בגדי. הסירותי את החולצה ונתגלה, שאין עלי ארבע כנפות. ד“ר וואלך אמר לי בכעס: אנחנו לא מקבלים חולים שאין להם ציצית. זה בית חולים לחרדים. וכיוון שהייתי קצת מלנכולי, לא הגבתי על דבריו. לקחתי את החולצה והתחלתי להתלבש. נמלך וואלך בדעתו ואמר לי: אקבל אותך, אבל בתנאי שתשיג לך בבית החולים ארבע כנפות. אמרתי לו: ד”ר, אם אתה סבור שלא היו לי מעולם ארבע כנפות אתה טועה. אני בחור ישיבה, אבל פה בארץ אני פועל, עובד עבודה קשה בימי החום בפרדסים, וקשה לי לשאת ארבע כנפות. התרצה ונשארתי בבית החולים עשרים ואחד יום. צריך הייתי להניח תפילין יום יום, ואחד האחים הביא לי ספר בענייני תורה ובחן אותי וראה שאני בן תורה והכל התפייסו עימי, והקדחת גם היא חלפה. אלא שבינתיים יצאה שמועה בשפלה, שאני מַתִּי בירושלים וחברי קיבלוה כאמת, וכשחזרתי בחנוכה לפתח־תקווה לא מצאתי חפצי בחדרי, כי כל חברי הפלונסקאים חילקו אותם ביניהם. מיד החילותי לעבוד וכיוון שהיה חורף ולא היו יתושים גם חשש להתחדשות הקדחת לא היה.

באותם ימים ביקש “הפועל הצעיר” להתקרב אל בני הנוער במושבות ולשדלם לעבור אל מחנה העבודה ולצאת לעבוד בכרמים, כי בני המושבות רגילים היו אז לעזוב את הארץ ולרדת לעבוד במצרים. אנחנו התקרבנו איפוא אל בני פתח־תקווה והצלחנו. היו אלה בני משפחות חרדים מראשוני המתיישבים; עברית לא דיברו, אם כי ידעו אותה, וההורים לא הביטו בעין רעה על התקרבות בניהם אל עדת הפועלים. בספרות העלייה השנייה אמנם נאמר במפורש, כי האבות התנגדו למעשה זה של בניהם, אך אין זה נכון. כשנכנס ליפא טאוב אצל איכר אחד והביא לבתו ספר לעיון, הכיר בו האב שיוצא בית מדרש הוא ולא דחה אותו. ואנו היינו מקפידים כלפי חוץ שלא לחלל את השבת ולא היינו מעשנים אפילו בחדרינו השכורים, אלא הולכים לעשן אצל פועל אחד שגר בבית קטן משלו. לא היתה איפוא נגדנו שום תרעומת בלב האיכרים ואין להסביר, כפי שמסבירים אחדים, את ענין “הבויקוט” על ידי השינאה ששנאו האיכרים את הפועלים החלוצים. בסוף שנת 1905 (תרס"ו) התכוננו לערוך נשף חנוכה והוטל עלי ללמד בחורה אחת לדקלם את “המשיח” של פרישמן. ביתה היה אחד הבתים היותר חרדיים במושבה, והורי הנערה קיבלו אותי יפה ולא מחו ולא דחו אותי. האב ביקש לדעת מהו הספר שבידי ונוכח לדעת שאין בשירו של פרישמן שום דבר אפיקורסות; יתר על כן השיר אפילו מצא חן בעיניו והניח לי ללמדו לבתו. את הנשף אמרנו לערוך בשותפות עם הנוער המקומי וקיבלנו רשות להשתמש לצרכינו במחסן גדול של משפחת גיסין, שצריך היה לשמש לנו אולם. זלמן גיסין, אחד מאחי המשפחה, היה חבר ב“הפועל הצעיר”, והוא שהשתדל להשיג בשבילנו את המחסן. אני מפרט בדברים אלה כי אחר כך יצאה מכאן המחלוקת הגדולה. כאמור, היו הימים ימי סוף שנת 1905, שנת תרס“ו, חודש כסלו. ופעם במוצאי־שבת עמדנו חברים אחדים ושוחחנו לפני בית אוסטרובסקי (משפחת אוסטרובסקי היתה משפחת פועלים משלנו, שדרה בבית לעצמה). פתאום הגיעה אלינו הידיעה שבעתון Le Temps , שנתקבל אצל הרופא ד”ר שטיין, כתוב כי פרעות פרצו במאה ועשרים ערים ברוסיה ומאות אנשים נפגעו, נהרגו ונפצעו. אנחנו היינו כולנו בני רוסיה. מיהרנו איפוא אל חצרו של ד“ר שטיין, והוא יצא אל הגזוזטרה לקבל פנינו ושניים מחברינו, ואני אחד מהם, באנו אליו וביקשנו שיסביר לקהל הנאספים מה קרה ברוסיה. הוא אמר לנו באידיש, שבעיתון יש ידיעה קצרה, המספרת על פרעות שפרצו ברוסיה, ושהמערכת מבטיחה להביא דברים נוספים בגיליונות הבאים. עזבנו את חצרו של ד”ר שטיין והלכנו לרחוב חובבי־ציון אל בית הדואר האוסטרי, שהיה בידי אשה באחד הבתים הקטנים, ולה מעטפות ונייר־כתיבה. כל אחד קנה נייר ומעטפה ושלח מכתב הביתה. מן הדואר הלכנו לבית אוסטרובסקי ודַנו במצב וגמרנו אומר שלא לערוך נשף חנוכה בשעה שפורעים ביהודים. אמרנו איפוא לכנס אסיפה כללית ולהביע צערנו על מה שקרה ברוסיה. אבל את “המשיח” החלטנו שצריך לדקלם באסיפה, ומיד אחרי דיקלומו אמרנו לאסוף כספים לטובת נפגעי הפרעות. כאן צריך אני לומר שלא זו בלבד שהיו במקום מאה וחמשים פועלים אלא גם אליעזר שוחט וא.ד. גורדון היו עימנו והם היו ידועים כבני תורה וכן כל אותם בחורים יוצאי פלונסק, שגם הם היו חובשי בית־מדרש. דבר זה חשוב לציינו בשל מה שעתיד להתרחש אחר כך. אמת, היו בתוכנו גם כמה בחורים שנמלטו ממלחמת יפן ובאו ארצה משום שלא רצו לנסוע לאמריקה, והיה בדעתם לשוב לרוסיה לאחר המלחמה. הללו נקראו ה“יפנים”. הציונות היתה רחוקה מליבם ובמהלך הדברים גרמו לנו צרות רבות. כשהתאספנו, כהרגלנו מדי ערב, ליד ביתו של אוסטרובסקי, שהיה בקירבת רחוב פינסקר אשר בו התגוררנו, בא אלינו חבר אחד מבני פתח־תקווה, שנצטרף ל“הפועל הצעיר”, והודיע לנו בבהלה – בוועד דנים בכם! מה דנים? שאלנו. דנים באיזו הצעה, איני יודע, באיזה נשף. אבל אם רצונכם לשמוע את הדיון באוזניכם, בואו ואַראה לכם מקום על יד בית הוועד שאפשר לשמוע ממנו את הנאמר שם. הלכנו אחריו קוּנִין ואני. עמדנו על יד החלון שמאחורי בית־הוועד ומשהו מן הדיון הגיע לאוזנינו. דברים קשים נאמרו שם נגדנו וקצת דברים נאמרו להגנתנו, ועלתה תביעה להפסיק את כל מעשי הפועלים מרוסיה, אלה האפיקורסים, שהשפעתם רעה על בני הנוער. למחרת היום הופיעה מודעה בבית־הוועד האוסרת לערוך נשפים במושבה. לאחר האסון שבא על יהדות רוסיה ובימים של פרעות, כך נאמר בהודעה, אין מקום לבחורים ובחורות שיצאו במחולות. נאסר גם על גיסין להעמיד לרשותנו את המחסן שלו, ואם יתן – יפסיק הוועד את זרימת המים בברזים שבביתו ויפקיע זכותו לשאול בעצת רופא המקום. ברור היה לנו, שחברי הוועד ידעו על תוכנית הנשף הראשונה שלנו ולא ידעו את השינוי שהבאנו בה. לאחר קריאת דבר הוועד התכנסנו לאסיפה והשתתפו בה לא רק חברי “הפועל הצעיר” אלא גם הפועלים למיניהם חוץ מן ה“יפנים”; ניסחנו הצהרה המכחישה את דבר הוועד. ואני זוכר היטב את סעיפיה:

1. על אהבת ישראל של אנשי הוועד אמרנו – אין צורך להזכיר לנו שבימי פרעות ברוסיה אסורה שימחה; ברוסיה יושבים הורינו ואחינו ואחיותינו, וצערנו אינו נופל מצערם של האיכרים. ולא נשף אנחנו באים לערוך אלא אסיפת אבל.

2. על הרשות שנטל לעצמו ועד המושבה לאסור כינוס אסיפה במושבה ולשלול זכויותיו של אדם במושבה מחינו בכל תוקף ואמרנו, שעם ישראל לא ייפה כוחו של ועד פתח־תקווה לגזור גזירות על בניו.

3. ולבסוף הכרזנו שהחלטתנו בעינה עומדת ואסיפת המחאה נגד הפרעות תתכנס במועדה, כפי שהודענו במודעה.

מודעה זו שלנו אמרנו לשים בארגז המודעות הכללי; בשביל כך היה עלינו לפתוח את הארגז. זאת עשינו בהצלחה, אבל לא עלה בידנו לתת עליו את הרשת המכסה אותו. מיד קם רעש גדול במושבה. אמרו: נפרץ הארגז! ואנשים צעירים רוצים לשלוט במקום! הרוחות התחממו. לא רצינו לערב את גיסין במחלוקת והחלטנו לכנס את האסיפה בבית אוסטרובסקי. ידענו שבני המושבה לא יבואו לאסיפה מחשש האיסור שהוטל עליה ו“היפנים” גם הם לא יבואו משום שהתחברו נגדנו עם אנשי הוועד; לפיכך בטוחים היינו שיספיק המקום בבית אוסטרובסקי ובחצרו, שכל מנייננו היה כשישים־שיבעים איש.

אבל הרוחות רגשו מאד משני הצדדים וכל המושבה היתה כמרקחה. כשבא יום הנשף באותו שבוע התאספו כל הפועלים החלוצים ובאו לבית אוסטרובסקי; ונשאלת השאלה – מדוע הירשה זאת בעל הבית של אוסטרובסקי? מפני מה לא חשש מפני הוועד ואיומיו? הסיבה פשוטה בתכלית – בעל הבית היה חנווני והפועלים קונים אצלו מזונותיהם ועליהם פרנסתו ברווח גדול. מצב רוחם של באי האסיפה היה מרומם מאוד ומתוח מאוד, כי תלוי היה עליהם האיום שיפזרו את האסיפה בכוח. הנואמים השמיעו דברי מחאה וצער; ובינתיים הוסיפו להגיע ידיעות נוראות השמיעו מרוסיה – הקונטר־רבולוציה רצתה להטביע את המהפיכה בדם יהודי! והנה באמצע האסיפה באו שליחי הוועד, השומרים הבידואים, ובראשם שפירא, הם מזוינים ברובים, ומצווים לפזר את באי הכינוס. אבל כשראו הערבים את שיבעים האיש שכולם מוכרים להם, הודיעו לשפירא שהעסק אינו עיסקם והסתלקו מן המקום. הכינוס הסתיים איפוא בניצחון שלנו. אלא שבאותו ערב נפתחה פרשה מעציבה מאוד המכונה “הבויקוט של פתח תקווה” ותחילתה בראשית שנת 1906.

לאחר ששבו השומרים הבידואים אל הוועד ושפירא הודיע לחבריו שהערבים מסרבים להתערב בסיכסוך, ובני הנוער של המושבה שנתבקשו ללכת לפזר את האסיפה גם הם אינם נענים, החליט הוועד באותה ישיבה להעלות על הכתב ארבעה תנאים שכל פועל חייב למלא אחריהם:

1. חייב פועל להתנהג לפי מנהגי התורה.

2. הפועל אינו רשאי לעשות פרופגנדה בין הנוער המקומי ולהעביר אותו על מידותיו ולהרחיקו ממנהגי ישראל.

3. הפועל חייב להישמע לפקודות הוועד.

4. ואם לא ימלא הפועל אחר הדברים האלה, אסור יהיה להעסיקו בעבודה במושבה ואסור יהיה להשכיר לו חדר ואסור לרופא המושבה לרפא אותו בחוליו ולרוקח אסור למכור לו תרופות.

למעשה, נודע לנו דבר ההחלטה עוד באותו ערב, כי אחדים מאתנו ישבו אצל החלון שמאחורי בית הוועד והקשיבו למה שנאמר באותה ישיבה סוערת. צריך לומר את האמת, לא על נקלה קיבל הוועד את ההחלטות. היתה התנגדות קשה מצד כמה וכמה חברים, ובעצם עד היום הזה אין אנו יודעים אל נכון מה היתה הסיבה שהניעה לפתע פתאום את אנשי הוועד לצאת למלחמה עזה נגד הפועל העברי, שנתקבל עד כה על ידם במשך למעלה משנה שלימה בסבר פנים יפות. קראתי בימים אלה דבריה של אסתר ראב המבקשים להסביר את שאירע. חנקין ואשתו חיה־שרה, מספרת אסתר ראב, גרו בחצרו של אביה, שהיה מראשוני המתיישבים בפתח תקווה; ובאותו יום שישי לפנות ערב שבו הביתה מן העבודה בפרדס והוציאו יורה גדולה אל החצר ואספו זמורות והבעירו אש ואמרו להרתיח מים ולהתרחץ אחרי העבודה. באותה שעה ממש כבר היה הולך השַמָש ברחוב ומכריז על שעת הדלקת הנרות, ודבר זה הוא שהעלה את רוגזם של האיכרים ועשו מה שעשו. הסבר זה דחוק בעיני. ראשית, קשה לסמוך על זיכרונה של ילדה קטנה; ושנית, באותו פרק זמן הכרתי היטב את משפחת חנקין. חנקין לא עבד בדרך כלל בעבודות שדה. הוא היה שומר, וכשלא עסק בשמירה יצא עם אהרוני לצוד חיות בשביל אוסף חיות הארץ של אהרוני. אשתו חיה־שרה לא היתה פועלת אלא תופרת בשביל בני המושבה ובשביל הפועלים. ואנו כולנו היינו זהירים מאד בחצרו של ראב. אפילו סיגרייה לא היינו מעשנים שם. בדרך כלל מקפידים היינו שלא לפגוע ברגשות האנשים, ואני, למשל, שגרתי ברחוב יפו אצל סלומון, מעולם לא עישנתי סיגרייה בשבת בחדרי, אלא הולך הייתי אל גיסין ומעשן בחדרו. על כן איני סבור שהסיבה לבויקוט טמונה במקום זה. ועל מידת זהירותנו בעינייני דת יעיד מעשה שאירע. בשנת 1906, לאחר הפרעות ברוסיה, שוב הגיע ארצה זרם קטן של עולים. היו אלה אנשי ההגנה העצמית שחששו מפני מאסרם והגלייתם לארץ גזירה. הם היו ציונים בהשקפת עולמם. קבוצה ראשונה באה מרוסטוב על הדון וחבריה, כעשרה במספר, בורים גדולים בכל ענייני היהדות ואפילו אידיש אינם יודעים. והנה אחד מהם עישן ביום השבת בתום־לב סיגרייה בפרהסיה, וקם רעש גדול. ועד הפועלים מיהר לבקש סליחה ולהסביר שבחור זה בא כשבוי בידי עכו“ם ואינו יודע מנהגי ישראל, וכל כך גדולה בורותו עד ששאל אם פרהסיה פירושו פארגעסען. היה לנו הרושם שוועד המושבה קיבל בדרך כלשהי איזו פקודה מבחוץ, מאיזה גוף נכבד שהאיכרים נשמעים לו. היו שאמרו, כי הפקודה הגיעה מירושלים, מ”מאה שערים", מן הרבנים ועסקני הכוֹללים. שכן היה משהו בפרוגראמה שלנו שאי אפשר שלא יעלה כעסם של רבנים ועסקני כוללים. נאמר בה, שיהודי בארץ חייב לשאת את עצמו, והיישוב כולו חייב להיות יישוב הנושא את עצמו בלא תמיכה מבחוץ. סיסמה זו היתה, כמובן, מסוכנת בשביל הכוללים למיניהם, שעסקו באיסוף כספים בחוץ־לארץ בשביל לתמוך באנשים שישבו כאן ולמדו, כביכול, תורה בבתי מדרש; והנה לפתע ראו שקמו עוררין על התמיכה המפורסמת שנתנה להם כל פרנסתם. ואנו באמת התנגדנו בכל תוקף לכל השיטה הזו, לתמיכה בכוללים ולתמיכה של הברון במושבות ישראל! טענו, שהיא אשר הביאה לירידתו המוסרית והלאומית של היישוב במושבות, והעבודה הערבית אינה אלא אחד מגילוייה היותר חמורים.

פתח־תקווה היתה מושבה חרדית, וקשריה עם ירושלים הדוקים מאד וסמכות הכוללים והרבנים גדולה בעיניה. על כן נראה שירושלים זו של הכוללים אי אפשר היה לה לשבת בנחת, לראות בשלווה מעשיהם של הפועלים ולא לעכב התפתחותם וגידולם בארץ. והיה עוד דבר שוודאי עורר חשש בלב רבני ירושלים: “הפועל הצעיר” התחיל לשלוח שליחיו לירושלים בשביל להשפיע על הנוער בישיבות ובבתי המדרשות. שהרי אחרי ככלות הכל, כך טענו החברים, גם אנו היינו חובשי־בית־מדרש רק לפני קצת יותר משנה, ומה, בעצם, הביא אותנו לפתח־תקווה? – דווקא אותם דברי תפילה שהיינו אומרים ג' פעמים ביום “ותחזינה עינינו בשובך לציון”, וכן קריאתנו בספרות העברית, באחד העם וב“עם עולם” של סמולנסקין, שהסבירו לנו את מצבו של העם העברי בעולם, שעומד על פרשת דרכים ובלא מרכז לאומי בארץ נתון כל קיומו בסכנה. טבעי היה בעינינו נסיוננו ליקרב אל הנוער בישיבות ולתת בידו שירי ביאליק וטשרניחובסקי ומאמרי סמולנסקין ואחד העם, שכן אנו לא היינו רחוקים ממנו בהלך רוחנו היסודי. אין ספק, כל זה נראה מסוכן מאוד בעיני המנהיגים החרדיים, שוודאי גמרו אומר לעלות על המרכז הגדול בפתח־תקווה ולמוטט מעמדו. על כך היתה לנו ידיעה מסוימת, אבל שום תעודה לא נמצאה עד היום הזה לאישור הדבר, שאכן כך היה. מכל מקום לא היה ספק בליבנו כי יש רגליים לדעה, שהפקודה באה מבחוץ, מרבני ירושלים, והעידה על כך התנהגותו של ראש פתח־תקווה שטמפר, שהיה מחבב פועלים ומקָרב פועלים ומעסיק פועלים בעבודה בפרדסו, ועכשיו לפתע פתאום שינה טעמו והתחבר אל המחרימים. מכל מקום, מאותו ערב ואילך התחילו העִניינים בפתח־תקווה מסתבכים יותר ויותר. ימים אחדים תלויה היתה בבית הוועד אותה מודעה שציוותה על הפועלים לבוא ולחתום על התנאים שרק קיומם יתיר ישיבתם ועבודתם במושבה. אז התחילו האיכרים להודיע לפועלים, שאם לא יביאו עד סוף השבוע אישור מן הוועד שחתמו על התנאים, יהיה עליהם, לדאבונם ולצערם ועל כורחם, להישמע לצו הוועד ולפטר אותם מן העבודה. כדברים האלה הודיעו גם בעלי־הבתים, שאצלם שכרו הפועלים חדריהם.

הוועד של “הפועל הצעיר”, שהיה בעצם הגוף האחד המאורגן במקום, קרא לכל פועלי המושבה לאסיפה כללית בביתו של אוסטרובסקי לדון בגזירה החדשה. באסיפה זו השתתפו גם הפועלים המכונים “יפנים”; מקצתם של אלה, ואולי רובם, אבל לא כולם, הודיעו לנו על נכונותם לחתום על התנאים, כיוון שאינם רואים בכך שום עלבון. אבל כל שאר הפועלים, חברי “הפועל הצעיר” וחברי “פועלי ציון” (שעדיין לא נתארגנו לאיגוד) וסתם פועלים, התנגדו כמעט פה אחד לפקודת הוועד וסרבו לחתום עליה. ונתקבלה החלטה באסיפה לבקש את אנשי ועד־המושבה שיקבלו באי כוח הפועלים, שיבהירו להם מפני מה אי אפשר להם לחתום על התנאים. נבחר ועד מצומצם בן שלושה חברים – קונין ואני ועוד חבר אחד, כמדומני היה זה אורלוב, הוא נשרי, המורה להתעמלות – שהיה מעין ועד קונספירטיבי שעסק בכל ענייני הבויקוט. למחרת היום הזדמַנו שלושתנו עם חברי ועד המושבה, שנתכנס בערב לישיבה מיוחדת, ומצאנו שם לא רק את חברי הוועד כי אם גם מוזמנים רבים מן האיכרים; כפי הנראה, היתה בכל זאת התנגדות מצד האיכרים לכל הדבר והם רצו להביא פשרה בין הצדדים. אני זוכר יפה את הטענות שהשמענו: כיוון שאני עצמי יצאתי זה לא מכבר מבית המדרש ותלמודי זכור לי יפה היתה טענתי ברוחו ובלשונו. כיצד, אמרתי, יהודים חרדים כמוכם מכשילים אותנו ותובעים מאתנו לחתום ולהבטיח לקיים מצוות שאנו מצוּוים עליהן מימי מעמד הר סיני. על זאת לא היה להם מה להשיב; ורק אחד ענה ואמר: בשעת גזירה הפרו תורתך, מותר להחתים אפילו יהודים ואין כאן שום עבירה. וחברי אמרו: הלא אתם יודעים יפה, שאנו נזהרים שלא לחלל את השבת ורבים מאתנו באים בלי כפיה להתפלל בשבת, ובתוכנו יושב יהודי חרד כא.ד. גורדון ואין מקום לכל הרעש שאתם מקימים. אחדים מן האיכרים הציעו נוסח של פשרה, שהיה פחות חמור מן הכתוב. הציעו שלא ייאמר בו, שאנו חייבים למלא מצוות דת משה, אלא שעלינו להתנהג לפי המִנהגים המקובלים במושבה וענין חילול השבת לא ייזכר. אנו אמרנו שאין בכוחנו להכריע ולתת תשובה כי עלינו להביא את הצעת שינוי הנוסח בפני אסיפת הפועלים.

קראנו איפוא לאסיפה ליום השבת; ובינתיים היה המצב מחמיר והולך. פועל שסיים עבודתו אצל אחד האיכרים נתקשה למצוא עבודה אצל איכר אחר, שהיה משתמט ואומר שתחילה יש ליישב את הסיכסוך ואחר כך יתקבלו הכל ברצון לעבודה. הצלה מצאנו באותה עבודת באחר שנטלנו על עצמנו בשביל לסייע לעולה החדש. עכשיו הלך כל פועל מחוסר עבודה לעבוד בבאחר ושורת הפועלים הטירונים הקטנה והדלילה היתה לשורת עובדים גדולה ורחבה. בינתיים הגיעה גם ספינה והביאה קצת עולים, כעשרה חברי “פועלי ציון” מרוסטוב על הנהר דון. שלא במתכוון תרמו הללו לחימום הרוחות, כי דווקא באותה שבת אירע המעשה בבחור הרוסטובי שעישן בפרהסיה סיגריה בשבת, ותפסו אותו בני המקום ורצו להכותו ופרץ ריב גדול שהוסיף, כמובן, שמן למדורה. הדבר החליש את מעמדנו כלפי הוועד, שהורה עתה באצבע על מחלל־השבת בפתח־תקווה. ובדרך כלל, לאחר עשרה ימים של סיכסוכים גדל מספרם של מחוסרי העבודה בקהלנו והופיעו בעלי פשרה, שביקשו סיים את המריבה ולחתום.


באותו שבוע התערב בסיכסוך הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ שישב ביפו והיה איש הפועלים ובא באופן מיוחד לפתח־תקווה. כפי הנראה, נשלח על ידי הרב קוק, שהיה אז רבה של יפו ואפילו יצא כעבור זמן בקול קורא וביקש שייעשה שלום בין היריבים למען יישוב הארץ. את הקול קורא הזה ביקשתי מ“מוסד הרב קוק” והשיבו לי שלא נמצא ברשותם. יכול להיות. אולי נכתב ביד ולא נשתמר. איני יודע.

באמצע השבוע התכנסנו שוב לאסיפה ואלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ביקש מאיתנו שנקבל את הנוסח הכללי ונחתום. התערב בעניין מצד “חובבי ציון” גם מאיר דיזנגוף. הוא בא בשם בעלי הבתים ודיבר על ליבנו, שנמצא פשרה ונסיים את עסק הביש הזה. אלא שאנו מצידנו לא ישבנו בטלים. שלחנו שליחים לראשון־לציון ולנס־ציונה ולרחובות שהיו שם קצת פועלים וביקשנו סיוע מוועדי־המושבות. הללו קיבלו החלטות נגד ועד פתח־תקווה ושלחו לנו דברי עידוד. בראש כל הוועדות עמד משה סמילנסקי, שהודיע בשם הוועד כי ברחובות יתנו עבודה לפועלים שייפלטו מפתח־תקווה. וכך התחיל הסיכסוך המקומי יוצא מגבולות פתח־תקווה ולובש ממדים גדולים של התנגשות בין המושבות האפיקורסיות ובין המושבה החרדית. על כל פנים, כך פירשה את הדבר ירושלים של החלוקה – היישוב האפיקורסי שבמושבות קם על פתח־תקווה החרדית ובעזרת הפועלים הוא מבקש לפרוץ אותה מתוכה. נודע לנו, שראש המושבה שטמפר נקרא לירושלים לדון במצב ושם תבעו ממנו שוועד־המושבה לא יוותר ולא יתפשר.

בינתיים בא בוקר יום השבת ופועלי פתח־תקווה התכנסו לאסיפה שהשתתפו בה גם באי כוח הפועלים של מושבות יהודה האחרות – ראשון־לציון, רחובות, גדרה, נס־ציונה. בא אלינו גם המזכיר של הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר”, רפאל סברדלוב, ובתוקף תפקידו היה יושב ראש האסיפה. צריך אני לומר שאליעזר שוחט היה נוכֵחַ בתחילת הסיכסוך ונטל חלק בכל הישיבות והביע דעתו ונתן לנו עצתו והיה מכובד על כולנו בגלל גילו ואופיו הטוב והתנהגותו המוסרית. אבל בימים האחרונים התחיל כאילו מתרחק ומשתמט מפנינו. אני משער שמטבעו לא יכול לראות כיצד יורד לטמיון עמל רב שהושקע במשך שנה וחצי במימוש רעיון “כיבוש העבודה”. אבל מצד שני, לא יכול היה לבוא ולהציע לנו שנחתום על התנאים. ברור לי, שמשבר קשה עבר עליו באותם הימים והתחיל מתייאש ממימוש רעיון “כיבוש העבודה” על ידי עבודת אלפי פועלים בפרדסים ובכרמים של המושבות. לפני כינוס האסיפה יצא מן המושבה. מכל מקום לא ראו אותו במקום ורק לאחר שנסתיימה האסיפה חזר לפתח־תקווה.

האסיפה עצמה נפתחה על ידי רפאל סברדלוב, וסעיף אחד עמד על סדר יומה – לחתום (מתוך מחאה) או לא לחתום. רשות הדיבור ניתנה לשני חברים – אחד דיבר בעד חתימה ואחד נגד. מתוך המשא ומתן ניכר היה שסברדלוב עצמו מטה את הדיון לפשרה ולחתימה מתוך מחאה; חברים קיצוניים, שהיו עד כה מתנגדים לחתימה, הביעו עכשיו את דעתם בעדה. אז ביקש את רשות הדיבור א.ד. גורדון ומתוך התרגשות רבה עורר את הפועלים ועודדם שלא להיכנע ולא לחתום. שכן, אמר, כניעה זו שייכנעו ויוותרו על האידיאל שהם נושאים בליבם – כיבוש עבודה – היא שתפסול את האידיאל עצמו. בסוף דבריו הכריז, שאפילו אם תחליט האסיפה לחתום, לא יישמע לה, כי כאן יש דבר שבעיקרון ואין הרוב יכול לכפות עליו דעתו בכגון זה. דבריו אלה של אדם בעל השפעה ובעל סמכות רוחנית ומוסרית כזו של גורדון הניעו את קוּנין להעלות את שאלת ניהול האסיפה על ידי היושב ראש סברדלוב, שלא נבחר בעצם על ידה, ולדעתו, ברורה נטייתו לצד אחד ומשפיעה על האסיפה כולה. על כן עליו להתפטר מהנהלת האסיפה ולהניח לחברים עצמם לבחור ביושב ראש. הצעת קונין נתקבלה ברוב גדול ואז ראינו כולנו מה עמוקה היתה השפעת דברי גורדון שהכריעו את הכף לצד אחד. באמצע האסיפה צריך היה סברדלוב להתפטר ובמקומו נבחר צבי אורלוב (נשרי, המורה להתעמלות הידוע). הוא היה אוביֶקטיבי מאד בניהול הישיבה, ולאחר שעה וחצי של דיונים הועמדה השאלה להצבעה וברוב מכריע הוחלט שאין חותמים. אבל למען פיוס המתנגדים הוחלט גם לבקש מן הוועד שיקבל את נציגי הפועלים שיביאו בפניו את דבר ההחלטה, וכן יבררו עימו כמה וכמה דברים ועד אז לא תפורסם ההחלטה ולא תגיע לאוזני חברי־הוועד.

למחרת פנו שלושת חברי הוועדה הקונספירטיבית אל ועד המושבה וביקשו להזדמן עימו. נודע לנו, שביום ששלחנו את המכתב אל הוועד קיימו בערב חבריו אסיפה סוערת מאוד וביקשו מוצא של פשרה וביקשו לתכלית זו, אומנם לא באופן רשמי, את פסקל, שלא היה מן החרדים אלא מפקידי הברון, שיבוא עימנו בדברים וינסה להשיג פשרה. ביום השני, כשאנו עומדים כולנו בכיכר, בא אלינו פסקל רכוב על חמורו, וביקש את אליעזר שוחט, שהיה עובד בפרדסו והכירו יפה וכיבדו מאוד מאוד. אבל אליעזר שוחט לא היה עימנו. אמר לנו פסקל: בחרו אחר על מקומו ויהיה נציגכם. בחרנו בקונין, שהלך עם פסקל ולאחר מכן הביא לוועדה הקונספירטיבית הצעה, שכבר ידענו תוכנה, ועיקרה הגירסא המתונה (האומרת שעלינו להתנהג על פי מינהגי המקום וכו'); השיבונו לו כי רצוננו להיפגש פנים אל פנים עם ועד־המושבה. חשוב היה לנו מאד ליישב עניין אותו בחור שעישן סיגריה בשבת. ואכן הזדמנו עם הוועד והעלינו את מעשה העישון של הרוסטובי. הסברנו שהמקרה מקרה יוצא מן הכלל וכמוהו לא יקרה שוב; וכן אמרנו שבעצם אנו מוכנים לשאת ולתת בעל־פה על העניינים, אבל אין בדעתנו לחתום תחת איום של גירוש מן המושבה. אולם, כפי הנראה, אנשי הוועד הבטיחו בירושלים שלא יוותרו לנו, ולאחר ויכוח ארוך עמדו על שלהם ופגישתנו לא הביאה לשום תוצאה.

מכיוון שצפויה היתה לנו תקופה של סיכסוך ממושך בין פועלים לאיכרים, החלטנו לקרוא לאסיפה כללית של באי כוח כל הפועלים ביהודה בשביל לדון בדרכי פעולתנו בעתיד. אמרנו לספק צורכיהם של המפוטרים מן העבודה בשביל שלא יעזבו את המושבה; לשם כך צריך היה להתחיל באיסוף כספים לסיוע למחוסרי העבודה, שיוכלו לשלם שכר דירה ולקיים עצמם בצימצום. את האסיפה עמדנו לכנס ביפו וצריך היה לנסוע שמה ולבוא בדברים עם גרעין הפועל הצעיר שביפו, שקיבל על עצמו את אירוח הנאספים. אז גם נתברר לנו שאליעזר שוחט שוהה ביפו. אני יצאתי ליפו לשם אירגון האסיפה ונזדמנתי עם שוחט. הוא סיפר לי שהלך אל חנקין וביקש אותו שיבוא בדברים עם קראוזה, מנהל החווה בסג’רה, וידבר על ליבו שימצא לו מקום עבודה בחווה שבגליל, שכן בדעתו לנסוע מיד לגליל. כמו כן ביקשני לשמור את הדבר בסוד, שלא ייוודע לפועלים כי הוא עוקר מפתח־תקווה. כבר אז חשתי שהולך ומבשיל בו רעיון עזיבת העבודה בפרדסים והצורך להתחיל לעבוד עבודת אדמה ממש, שתכשירנו בסופו של דבר להתיישבות על הקרקע. בשביל לממש תעודה גדולה זו צריכים הפועלים ללכת אל מושבות הפלחה ולהכשיר שם את עצמם בחקלאות. היום נראים לי הדברים ברורים מאוד. אך באותה שעה לא היו אלא רימזי רמזים בלבד.

בתחילה, בשלושת השבועות הראשונים של הסיכסוך, לא עשינו דבר מבלי להיועץ באליעזר שוחט, ובכל החלטותינו שלא להיכנע לתביעת האיכרים היתה דעתו כדעתנו. אם כזו היתה גם דעתו בשעה שנפגשתי איתו ביפו קשה לי לומר. נדמה לי כי רוחו נשברה כשראה את כל עמלנו הרב כלֶה ואובד; ויכול להיות שסברדלוב הושפע מאליעזר שוחט שנזדמן עמו ולא ראה אותו תקיף בדעתו והסיק מכאן שאפשר על ידי התעקשות להכריע את הכף. בינתיים, בפתח־תקווה גופא, הלכו רוב הפועלים ה“יפאנים” לוועד־המושבה וחתמו על התנאים. דבר זה לא סייע לנו, כמובן, כי אפשר היה לוועד לטעון שהנה הפועלים חותמים ומקבלים מידיהם עבודה והסיכסוך כולו בא אל סופו. כשהגענו בשבת לאסיפה הכללית ביפו, שלא מדעת, לא עמד על סדר היום רק עניין בחירת האמצעים לחיזוק ההחלטה שקיבלנו בפתח תקווה, כי אם העניין כולו הועלה שוב לדיון. לאסיפה זו בא גם עולה חדש שישב ברחובות – יוסף אהרונוביץ; וכשעמד הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” להתכנס לדיון לפני האסיפה, ביקש אהרונוביץ להיות נוכח בישיבה מבלי לחוות דעה על הדברים. מבוקשו ניתן לו, כי הגיעו אלינו שמועות מרחובות שנצטרף אל מחננו פועל חדש, בר אוריין, משכיל ואחד־העמי בהשקפתו והגון וישר בכל הליכותיו. החברים כבר נתנו בו אמון וראו בו כוח חשוב, שעתיד להתבלט בתנועה. כאמור, כל העניין כולו עלה שוב לדיון. באסיפה זו לא השתתף גורדון, כי לא היה אז באופן רשמי חבר “הפועל הצעיר”. כשהחל הדיון נשמעו בו עד מהרה קולות מבקשי פשרה שמקודם, בפתח־תקווה, היו מתנגדיה. אבל באי־כוח שאר המושבות היו איתנים בהתנגדותם לכניעה ואהרונוביץ בתוכם. גורדון היה אומנם חסר לנו באותה אסיפה, אבל אהרונוביץ מילא מקומו וסייע לנו מאוד. לאחר ישיבה ארוכה, שנמשכה כל יום השבת, נתקבלה ההחלטה – אין חותמים, ומקימים בכל מקום ועד שיסייע לפועלים במצוקתם וגם איכרים רשאים להצטרף אליו. צריך אני לומר, שבאופן אישי לא ידעתי מה ערכו של כסף. היו עימי מאות פרנקים שלקחתי מבית אבא ואת כולם נתתי לקופת־העזרה המשותפת. והמעשה לא היה בעצם חשוב בעיני, כי לא ידעתי ערכו של כסף וגם שימוש לא היה לו בחיי. להתקיים ממנו ודאי שלא רציתי.


עמדנו איתנים במאבקנו למעלה מחודש וחצי. פועלים כמעט שלא עזבו את פתח־תקווה ופרנסתנו באה מן העבודה בבאחר. הבאחר היה של יהודי מביאליסטוק שלא רצה להפסיק את העבודה ולהיכנע לוועד המושבה. אבל כשנסתיימה העבודה בבאחר היו רוב הפועלים מחוסרֵי עבודה. לא היתה זאת עכשיו שאלה של פרנקים אחדים לסיוע, אלא בעיה חמורה של אבטלה. אותה שעה התחיל הכל להתרופף גם אצלנו וגם אצל אנשי הוועד. הפועלים חדלו להקפיד במילוי אחר ההחלטות האוסרות עליהם לעזוב את המקום ואנו נוכחנו לדעת שעוקצם של הדברים ניטל מהם ואמרנו שאם יעזבו את פתח־תקווה המעורבים בבויקוט, לא ידקדק הוועד בשאר הפועלים ולא ידרוש מהם לחתום.

באותו זמן היה כבר חג הפסח ממשמש ובא ובחול המועד פסח קמנו קונין ואני וכל יתר המעורבים בסיכסוך ועזבנו את פתח־תקווה והלכנו לעבוד בכרמים של רחובות. רחובות קיבלה אותנו יפה ואני התקרבתי אז אל יוסף אהרונוביץ ואל משה סמילנסקי והתידדתי איתם. אלא שישיבתנו לא ארכה כאן. בזיכרון־יעקב פרץ סיכסוך בין אנשי המושבה ובין השומרים הערבים, ונתבקשנו לקבל על עצמנו את שמירת הגורן והכרמים במושבה. אלכסנדר זייד ואוסטרובסקי ואני, ועוד בחור אחד שאיני זוכר את שמו ועוד שני צעירים מזיכרון, נטלנו על עצמנו את השמירה. היה זה בתחילת ימי הקציר ובגורן לא היתה עוד הרבה תבואה. אוסטרובסקי שמר בגורן וזייד ואני שמרנו את כרמי נזלה על יד שפיה. אחד שמר ביום ואחד בלילה ובחליפין. ביום היתה השמירה נוחה. יושבים היינו במידרון ההר וכל שש מאות דונם הכרמים פרושים כאילו על כף ידנו. מסוכנת יותר היתה השמירה בלילות, כי שומרים היינו את הכרמים שלרגלי ההר ועל נקלה אפשר להתגנב בין צלעות ההרים ולהתנפל במפתיע. ובאמת באחד הלילות באו ערבים והתנפלו על זייד והיכו בנבוט על ראשו ופצעו אותו פצעים קשים ושכב בבית החולים בזיכרון וד"ר יפה הטוב מטפל בו. המכה שהיכוהו השאירה סימן גימגום בדיבורו.

אלא שגם ימי שמירה אלה לא ארכו, כי בתחילת ימי הבציר הגיעו אנשי המושבה לידי הסכם עם שומרי הכפר שנתקבלו שוב לשמירה, ואוסטרובסקי ואני הלכנו לשמור על הגורן. סיפורי “בליל זוועה” צמח מימי שמירה אלה בכרמי זיכרון.

באותו זמן קיבלתי לפתע מכתב מאבי. (מכתבים היו מגיעים ליפו ומשם נשלחים אלי אל מקום הימצאי). אבא הודיעני שהוא סולח לי על כל מעשי ורצונו לראות פני ומוכן הוא לשלוח לי כסף להוצאות הדרך ואוכל לשוב ארצה אם ארצה, כי עד עתה הגיעוני מכתבים רק מאמא ומאחיותי. מיהרתי להשיב לו כי אני מוכן לבוא הביתה למשך שישה שבועות. שכן כבר אז הוטל עלי תפקיד חשוב ולא יכולתי להיעדר במשך זמן יותר ממושך מן הארץ. אליעזר שוחט כתב לי מסג’רה שבקרוב אצטרך להעלות אנשים מיהודה אל הגליל ועלי לשמש בא כוחו במושבות יהודה. וכמו כן בסוכות עתידה היתה להתכנס האסיפה הכללית של “הפועל הצעיר” ומובן שצריך הייתי להיות נוכח בה. אבל היה גם עניין חשוב אחד שבגללו צריך הייתי לסור לפלונסק – אהובתי, שנותרה שם עזובה. חייב הייתי להודיע לנערה כי אין עוד אהבה בינינו ולא רציתי לעשות זאת בכתב אלא לבוא ולהסביר הכל פנים אל פנים. צריך הייתי איפוא לנסוע. השארתי בידי אהרון אוסטרובסקי את השמירה; ירדתי לרחובות וחיכיתי לכסף מפלונסק ובינתיים עבדתי בשמירה באחד הכרמים. כרמי רחובות מלאים היו פועלים שעזבו את פתח־תקווה בשל הבויקוט. באחד מהם שמר א.ד. גורדון ואני נהגתי לבקרו בסוכת השומר שלו ודנים היינו יחד במצב העבודה במושבות לאחר הבויקוט. אין ספק, חזקה מאוד היתה המכה שהוכו אנשי “כיבוש עבודה” בפתח־תקווה ונזדעזעה האמונה בדרך שהלכנו בה. שאלנו עצמנו עכשיו אם עבודה אצל פרדסנים היא הדרך הנכונה ליישובנו בארץ. מכל מקום, אף על פי שלא נאמרו הדברים בפירוש, כוסס היה הספק בלבבות, וגל ראשון של ייאוש עבר במחנה הפועלים.

בבעיות אלה דנתי ארוכות עם גורדון. גורדון עצמו, אף על פי שראה את הדברים כהוויתם, לא נתייאש. אולי משום שנטל חלק במריבה וגם השפיע על עמדתנו הקיצונית, וכן גם משום שנתחזקה רוחו כשראה את הפועלים מתקבלים במושבות אחרות בסבר פנים יפות. את היאוש שהתחיל להתגנב ללבבות ראה כסימן חולשה, או כאמתלה להשתמטות מן האחריות. תמיד הביא לי כראיה את חברי קונין, שבעצם נכנע לדרישות אשתו והבויקוט היה לו תירוץ לתת לעצמו היתר נסיעה.

אף על פי כן הטענות שטענתי אני גם הן היו טענות של ממש. אני לא דיברתי על עצמי וגם זה נתן לטענותי משנה תוקף. לא נתקשיתי בעבודה ואפילו הצטיינתי בה, ובליבי לא היתה שום נטיה סמויה לעזוב את הארץ או את העבודה. אבל לגורדון אמרתי שהמעשה שלו והמעשה שלי אינם יכולים לשמש קנה־מידה לגבי אנשים פשוטים ורגילים, ורוב חברינו כאלה הם. והוא תשובה אחת בפיו: עלינו לאזור את כל הכוחות ולהמשיך בעבודה, והיא, העבודה עצמה, תַראה לנו את הדרך הנכונה. אלא שקשה היה לומר זאת לפועלים, שנאלצו לעזוב מושבה יהודית על לא עוול בכפם.


*

בין כה וכה, בתוך כל הדיונים הללו, קיבלתי בחודש תמוז את הכסף ויצאתי מיד לדרך. פספורט לא היה לי ויצחק כבאשנה, שהיה צעיר ממני בכמה שנים, נתז לי את התעודה שלו. תמונות לא היו אז בפספורטים, אף על פי כן, באודיסה, הסתכל בפני הפקיד בתמיהה, ואני אמרתי לו ברוב חוצפה: אני יודע למה אתה מביט עלי. אתה מתפלא שאני נראה מבוגר, באמת הכל מתפלאים, לא רק אתה. מילים גלויות אלו סייעו לי ויצאתי בשלום מבדיקת הניירות. באודיסה שרפתי את הפספורט של חברי כי היה לי פספורט פנימי רוסי ויצאתי מיד ברכבת לוורשא ומשם לפלונסק. חזרתי ועברתי את סף בית אבי.

אבא קיבל אותי בחמימות רבה. סלח ומחל לי על מעשי ולא הזכיר אפילו ברמז את הכסף שלקחתי. נדמה לי שעכשיו הדבר כאילו התחיל למצוא חן בעיניו ונהנה מן העוז שהיה בבחירתי ללכת בדרך משלי. אמא היתה חולה וכמו כל אדם חולה שקועה היתה בחוליה, אבל כיוון שראתה מעשה אבא לא נגעה גם היא במעשה העבר.

מיד עם בואי הלכתי אל חברי, ביניהם ידידי דוד, ושמחנו מאוד זה לזה. כמו כן התחלתי מיד לעסוק בציונות, להרצות יום יום על ארץ־ישראל בפלונסק ובעיירות הסמוכות. באסיפה אחת בפלונסק אמר דוד, שהיה אז מ“פועלי ציון”, שבידנו לאחד את הפועלים בארץ לתנועה אחת. ואני הסברתי לו שהענין אינו פשוט בעיני כלל, שכן עניין הלשון אינו דבר של מה בכך. “פועלי ציון” הכירו באידיש ואילו אנשי “הפועל הצעיר” לוחמים היו בה למען עליונות העברית. כמו כן בהשקפתנו היינו אנו יותר אנשי־רצון, מאמינים ברצון כבכוח מחולל דברים, ולא מאמינים בפטליזם של הגורם הכלכלי, שהוא הקובע את כל צורות החיים. לפיכך, אמרתי, איני מאמין שיש בכוח שנינו לאחד את הפועלים ואיני סבור שיש טעם בטישטוש הבדלים שבעקרונות. בן גוריון מספר עכשיו בארץ שהוא ואני החלטנו לייסד יחד מפלגת פועלים מאוחדת, אבל כשירדתי אני ביפו הלכתי מיד אל “הפועל הצעיר” והתעלמתי מכל מה שדובר בינינו בפלונסק ומעלתי בשליחותי. דבר זה אינו נכון. אני מלכתחילה לא האמנתי באיחוד זה ולא צידדתי בו.

באותם ימים שעשיתי בפלונסק אזרתי אומץ והלכתי אצל הנערה שאהבתי, בשביל להביא סוף על אותה אהבה שסר טעמה ורק נתקיימה חנוטה במכתבי. הסברתי לצעירה שאני שב לארץ־ישראל ואין לי זכות ולא כוח ולא רצון להשפיע עליה שתעזוב את בית הוריה ותבוא.

אף על פי שהייתי לבוש קצרים – רובשקה רוסית – ביקש ממני אבא שאלך עמו בשבתות להתפלל בבית החסידים. נעניתי לו והלכתי עימו וקיבלתי עלייה למפטיר. עליתי וקראתי את הברכות במבטא ספרדי וכל הופעתי היתה סנסציה גדולה בבית החסידים של גור שהיה מתנגד לציונות. אחרי שסיימתי את התפילה ניגש אלי נחמיה דרמבוס הגבאי ואמר: אַ קוזאצקען מפטיר האסטוּ געזאגט. בכל שש השבתות של ימי שהותי בבית התפללתי עם אבא בבית החסידים ומשום כבודו של אבא לא פגעו בי החסידים, רק התווכחו והתדיינו עימי. בימי שהותי אלה בפלונסק נתרפאו כל הפצעים שביחסינו. בשבת הראשונה באו לבקרנו קרובינו בני משפחת פינקלשטין וזילברפניג ובתוך השיחה אמר אבא: איני מבין, הנה ישנו סוקולוב, שהוא ציוני טוב, ואף על פי כן יושב בוורשא ומוציא לאור עתון וחייו טובים ואינו נוסע לעבוד כפועל בארץ־ישראל, להיות שם פארובאֶק (פועל חקלאי). אכן מיין שלמה אַ נאַר וסוקולוב הנו ציוני מפורסם. אבל דווקא במילים אלה שהיה בהן קצת הומור ראיתי סימן שפצעיו העלו ארוכה.

כעבור שישה שבועות הוציא לי אבא פספורט (עוד לא מלאו לי עשרים ואחת שנים וצריך היה להוציאו ברשות ההורים) ונתן לי דמי־נסיעה ושוב יצאתי לדרך אבל הפעם נתלוותה אלי חבורה של עולים ובן גוריון בראשם. בן גוריון ואני החלטנו שנתחיל להוציא יחד בארץ עתון עברי וכשבאנו לאודיסה נכנסנו אל אוסישקין ובתום לב ביקשנו ממנו שיתן סכום כסף להוצאת העתון. אוסישקין נתן בנו מבטו ובחן אותנו שעה ארוכה ואחר אמר שנשלח אליו את כל מה שאנו רוצים לפרסם והוא יוציא זאת לאור באודיסה. ראינו מיד שאין טעם להוסיף ולדבר עימו ויצאנו והלכנו לדרכנו. אז נתוודעתי גם אל משה לייב ליליינבלום. נכנסתי אליו וסיפרתי לו שאני יושב בארץ קרוב לשנה וחצי ועובד במושבות כפועל חקלאי ועכשיו אני חוזר שמה. זקן מאוד היה ליליינבלום וגימגום היה בדיבורו ונהג בי בחיבה וברך אותי בדרכי. היה לי אז גם חפץ גדול להתוודע אל ביאליק. אבל התביישתי ולא נכנסתי אצלו.

מנהג היה באודיסה שחברי הוועד האודיסאי היו יוצאים ומלווים אל הספינה את הנוער היוצא לארץ ישראל (המונח “חלוץ” עוד לא היה בנמצא). וגם אותנו ליווה כל המשרד האודיסאי אל האוניה.

*


ג. הגלילה!    🔗


לאחר שבוע של נסיעה הגענו ליפו וגם שם כנהוג חיכו לנו באי כוח ועדי הפועלים. אני הייתי כמובן בן־בית במקום. בן גוריון מספר שאני ברחתי ממנו עם בואנו ליפו, שאנשי “הפועל הצעיר” באו וגזלו אותי ממנו, ואין דיוק בדבריו, שכן צריך לזכור שאני נתנסיתי כבר אז בנסיון הבויקוט המר ואליעזר שוחט כבר הלך אז לגליל התחתון וכתב לי ודיבר על ליבי שאסייע עמו ואאסוף בחורים ביהודה ואשפיע עליהם שילכו לגליל, בשביל שאפשר יהיה להתחיל שם בעבודה בסתיו, וכל העניין הזה העסיק אותי עכשיו מאוד ודחק עלי.

אנו הרי באנו ארצה בחודש אלול והיה עלי איפוא למהר מאוד ולהתחיל מיד בעשייה למען הגליל. ובאמת נזדרזתי לצאת לפתח־תקווה ונאמתי הרבה בעניין חשיבות היציאה אל הגליל ועלה בידי לאסוף קבוצה של חברים שהיו נכונים ללכת שמה. ואילו בן גוריון הלך אל “פועלי ציון” והיה ירוק בתוכם. במשך חודשי הקיץ נתמסמס כל ענין הבויקוט: העסקנים הראשיים עזבו את המושבה והאיסור על העבודה נתמעט גם הוא, ופועלים התחילו לשוב אל המושבה ומתוכם קיבצתי אני את אותם שמונה הבחורים שאליהם הצטרפתי גם אני ויצאנו כולנו, חבורה בת תשעה צעירים, אל אליעזר שוחט לגליל. יצאנו מפתח־תקווה בשתים בלילה – במוצאי החג – לאחר שהשתתפנו באסיפה כללית של “הפועל הצעיר”. אספנו את חפצינו המעטים – חולצה, זוג נעליים ערביות, מכנסיים וכובע קש – ושמנו פנינו הגלילה. את ארגזי הנפט והקרשים לא לקחנו איתנו. סחורה זו, אמרנו, ודאי מצויה בשפע גם בגליל. ביום הראשון הגענו בשעת לילה עד בת־שלמה. לָנו בבית־הספר והמורה עסק בנו וסייע לנו. לפנות בוקר ירדנו במורדות הכרמל ופנינו לעמק יזרעאל. עברנו את כל העמק שהיה מיושב אז בכפרים ערביים. את הדרך לא ידענו וכיוונו צעדינו אל הר תבור, הבולט לעין, ומחוז חפצנו מסחה. עייפים היינו והלכנו במשך כל היום ורק לפנות ערב הגענו למסחה. עם כניסתנו למושבה פצחנו בקול שירה גדולה. באותה שעה לא ידענו שבקול שירה זו הצלנו את המושבה מהתנפלות המוגרבים השכנים, שכבר התקרבו עד בתי־המושבה, אבל שמעו לפתע קול שירה וראו אנשים באים וחשבו שכוח גדול נשלח מן הסביבה לעזרת מסחה ומיהרו להסתלק מן המקום. אנו נכנסנו לבית־הספר ורקדנו מתוך התרוממות הרוח עד הבוקר. למחרת היום התפזרנו בארבע מושבות הגליל – מסחה, יבניאל, סג’רה החוה ומנחמיה. אני נשארתי במסחה. אנשי מושבה זו היו בני יוצאי ראש־פינה וזיכרון יעקב, שהברון ביקש להרחיקם מחיי ניוון ובחר בהם לצורך עשיית נסיונות בגידולי פלחה. התחלתי לעבוד אצל האיכר גולדמן, ובערב הראשון לבואי אליו אמר לי בעל־הבית החדש שלי, שעלי לישון בחוץ מחמת חשש גניבות של המוגרבים השכנים. הציעו לי מיטה בחצר וישנתי בלילה שינה עמוקה, וכשהקיצותי בבוקר הייתי כולי עקוץ יתושים ופני מכוסים כתמים כחולים, ואני לא הרגשתי בכך. מיהרתי לקום ולהוליך את הבקר למעיין ובדרכי פגשתי את המורה ארליך, שבקושי הכיר את פני הכחולים ונבהל ושאל: מה קרה לך? הימים היו ימי סתו, גשמים טרם ירדו ועיקר עבודתי היתה הכנת השדות לזריעה, תפירת שקים קרועים לזרעים והתקנת המחרשות. עבודה לא קשה כלל. אלא שלאט לאט עברה לרשותי החצר כולה – הלול והפרות – והייתי אדון המשק. בעל־הבית שלי היה חנווני ועסק כל הזמן בעיסקי החנות. אשתו דאגה למזונותי. ביום השבת הייתי אוכל על שולחנו ובכל ימי החול בפינתי שלי. גולדמן הבחין בספרים שהיו עימי ואמר שאני בחור משכיל, ואולי בשל כך, בשעת סעודת השבת, התחיל מספר בדיחות גסות, שסבור היה כי כך יפה לדבר עם משכילים, אלא שאשתו השתיקה אותו. כיוון שבעלי הבית שלי היו חנוונים לא חסרו מצרכי מזון בביתם ואף בי נהגו בנדיבות לב. אלא שכעבור שבועות אחדים חליתי בקדחת קשה, שעד מהרה נהפכה לקדחת של יום יום. מיטה בבית לא היתה לי. שכבתי בחוץ. רופא לא היה במקום וגם רפואות לא היו, ומצבי הלך והחמיר. עד שיום אחד אסף אותי גולדמן לביתו והוחלט שעלי לעזוב את מסחה וללכת לחווה בסג’רה, שהיא שוכנת בין הרים ואינה כה מסוכנת לקדחת.

את סג’רה יסדה חברת איק"א של הברון הירש בשביל להכשיר איכרים להתיישבות בגליל. ישבו בה איכרים שקיבלו אדמה בחכירה והיו מעבדים אותה. יושבים היו במורד הגבעה, ואילו על הגבעה עצמה עמד בית גדול, ואורוות הסוסים והבניינים כולם מוקפים חומה גבוהה. כאן היה מקום מושבם של מנהל החווה, מר קראוּזֶה, והגיזבר והמורה ושאר הפקידים. כאן ישבו גם פועלים אחדים בחדר גדול, מעין מחסן שחלון אחד צפוני יש בקירו. אני הצטרפתי אליהם והיינו חבורה בת שישה בחורים – פז, יהושע סרוּק מחרסון, יוסף שפירא, שהיה גיסו של ויתקין, מאירקה הקווקזי, שלא ידע לא עברית ולא אידיש, מאיר חזנוביץ ואני. אחר כך הצטרף אלינו גם יבניאלי. כאן כבר היו שני סוגי עבודה: עבודה בפרדות, שהיתה רמת דרג וחשובה, ועבודה בשוורים, שנראתה בעינינו פחותת ערך ונמוכה. העבודה בפרדות גם בה היו דרגות. עבודה בפרדות שקטות וצייתניות לא היתה עניין גדול, אבל עבודה בפרדות בועטות לא היה דבר נעלה ממנה. והנה שיחקה לי השעה וכשבאתי למקום עזב אותו פועל אחד שעבד בפרדות רזָלֶה (צביה בערבית) ועטרה. עטרה היתה פרדה שקטה, פרולטארית, גסה, ערומה ונשכנית. אבל רזלה כשמה כן היא – כסופת שיער, שובבה, בעטנית ודגדגנית; מרקדת בראש כל תלם, מסתבכת בחבלים וכל נגיעה קלה של המושכות בגופה מרתיחה אותה ומיד היא מתקוממת, מרימה רגליה ובועטת. נתנו לי את שתי הפרדות האלה ואני שקדתי בעקשנות רבה על אילופה וחינוכה של רזלה. נתתי לה מעט שְׂעוֹרים; מעולם לא הכיתי אותה, לאט לאט עלה בידי להרגילה למשמעת; אף על פי כן עד יום עבודתי האחרון הייתי ממהר לשים עליה את המושכות לבל תפתיעני.

כעבור ימים לא רבים נעשיתי לחרת (שומר בערבית) ממש. אנו לא הנהגנו סדרי קומונה בחבורתנו; כל חבר דאג בעצמו לצרכיו ורק תורנות קבענו בינינו בשביל להרתיח מים במיחם עם הקימה לפנות בוקר. בפינת החדר, אצל דלת הכניסה, עמדה מיטתי, כלומר שלושה ארגזי נפט ושני קרשים מעליהם ומצעיה – שמיכה ומעיל ישן וכר קטן. מעל המיטה תלוי היה השוט שצריך היה לשמור עליו מכל משמר. מקדימים היינו לשכב לישון וחיינו קבועים וסדורים. עם בוא הגשמים רפא לי מן הקדחת.

לצערי, לא מצאתי בסג’רה את אליעזר שוחט. הוא הלך לעבוד באחת המושבות הסמוכות, כי ביקש לעבוד אצל איכר פרטי. אבל בשבתות היינו מזדמנים יחד ומטיילים ודנים בעניין יישוב הגליל. רוב הפועלים בגליל היו חברי “הפועל הצעיר”, אבל היו כאן גם חברי “פועלי ציון” וגם סתם פועלים נייטראלים. אליעזר ואני, אף על פי שהיינו חברי הוועד המרכזי, הבינונו שצריך לאגד את כל הפועלים בגליל לאגודה אחת על־מפלגתית. הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” התנגד לרעיון, אבל אנו עמדנו על שלנו. רצינו שייאמר בפרוגרמה של האיגוד שתכליתו – ייסוד משק חקלאי שלא יהיו בו בעלים ולא פועלים אלא כל חבריו אדונים לעצמם, כלומר איכרים חופשיים. בפרוגרמה שלנו אמנם לא נאמרו הדברים במפורש אלא במובלע, והודגש בה הצורך להקים חברת עובדים שלא ברשות בעלים אלא ברשות העובדים עצמם. בכל העניינים האלה דַנו, אליעזר שוחט ואני, בטיולינו בגליל.

עכשיו, כיוון שהבראתי מן הקדחת, יכול הייתי להתמסר שוב לעבודה ועד מהרה הייתי שוב לאחד הפועלים הטובים במקום ותלם מחרשתי ישר כמיתר. אלא שעדיין לא ידעתי להכות בשוט כמו שצריך וחברי יהושע סרוּק, החסון והחזק, היה מכה ומנפץ בשוטו בקול מיוחד ואיש לא ידע לעשות כמוהו נפלאות בשוטו. גמרתי איפוא אומר ללמוד להכות בשוטי כפי שעשה הוא בשוטו. ובשבת גשומה אחת עמדתי והתאמנתי במשך שעות עד שעלה הדבר בידי, והזמנתי את חברי לצאת החוצה ולנפץ ביחד בשוטים. אני מספר דבר זה בשביל להראות עד כמה גדול וחשוב היה בעינינו עניין העבודה וכמה כוחות נפשיים השקענו בה ומה חזק היה רצוננו שלא להיות עוד שלימזלים.

באחת השבתות בחורף הזמַנו, שוחט ואני, את כל פועלי הגליל לבוא לסג’רה. ביקשנו להביא לפניהם את הפרוגרמה שלנו באשר לאירגון חיינו בגליל. אירחנו את הבאים, כשלושים איש, בכללם גם שכטר וסלוצקי, בחדרנו הגדול וכיבדנו אותם בארוחה. בעצם רצינו להביא לפניהם את מה שנודע אחר כך בשם “תוכנית החורש”. בשעת הארוחה נתברר לנו שאין לנו סוכר. שכטר הודיע כי בביתו יש סוכר. אבל בחוץ גשם שוטף מאותם גשמים כבדים של הגליל התחתון. ומי יֵלך? שאלות כגון אלו היינו סותרים בינינו על ידי משיכת קשר של מטפחת; משום מה תמיד היה פז מושך ומעלה את הקשר. כשאיש לא רצה, למשל, לחרוש את האדמה בצידי הדרך, שהיתה קשה לחרישה תחת מירמס רגלי הגמלים, היינו עומדים ומושכים במטפחת וחברנו פז מעלה את הקשר ומקבל עליו את הדין והולך לחרוש. וכשצריך היה לעלות אל המנהל למעלה ולשאול אם יש לצאת לשדה בעגלה של זבל – שוב היינו נזקקים למטפחת ושוב היה פז בעל הקשר וכך אירע גם עתה. חיברנו ביחד כמה וכמה מטפחות וקשרנו בתוך עשרים וחמישה קצותיהם קשר אחד והחבר פז העלהו. אני פרצתי בצחוק, ופז התרגז וזרק בפני את כלי־הסוכר. אחר כך כתבתי סיפור קטן על עניין זה של קשרים ונשתמט מזכרוני ולא הכנסתיו לכתבי. באותה אסיפה ובאותו מעמד נוסד “החורש” בגליל התחתון והוקם ועד בן ג' חברים – שוחט, בֶּצֶר ואני.

באותו חורף החילותי גם לכתוב רשימות ונתתי להן שם קצת בומבסטי, קצת ברנרי – רשימות של פועל צעיר מטורף בדעת. כשכל חברי שכבו לישון הייתי חוזר ומדליק את המנורה שלי (לכל אחד מאיתנו היה ארגז ומנורה). ויושב וכותב. היו אלה רשימות מן החיים שלנו, מעין יומן. באותו חורף כתבתי כמה וכמה גליונות דפוס ולא סיפרתי דבר לאיש. והנה בפסח בא להתארח אצלי חברי ובן עירי שלמה לבקוביץ (לביא), וכיוון שאותו חורף היה גשום מאוד ולא הספקנו לזרוע את החומצה, היה עלי לצאת לשדה גם בחול המועד, וידיד נשאר בחדרי. הקפדה בפרטיות גמורה לא היתה נהוגה אצלנו, ופתיחת ילקוט של חבר לא נחשבה לדבר מגונה. לבקוביץ השתעמם, כפי הנראה, בחדר ופתח מזוודה שלי וראה בה ספרים ורשימות והתחיל לקרוא בהם. בצהריים שוב ירד גשם והפסקנו את העבודה ושבתי אל החדר והצעתי לחברי שנלך לכפר סג’רה הערבי וניקח שני סוסים ונרד לטבריה ונתרחץ בחמיה ונסור אל האכסניה של זרח ונאכל דגים מטוגנים ונראה חיים. הסכים. באנו לאכסניה של זרח והתרחצנו (בסג’רה לא היו די מים לרחיצת הגוף.) והלכנו העירה. בדרך אומר לי לבקוביץ שעליו לסור אל הדואר האוסטרי (איש לא שלח מכתבים בדואר התורכי) לשלוח משהו. אבל כשבאנו אל בית הדואר האוסטרי נתברר לו שאינו יודע לכתוב אותיות לטיניות. הוציא מכיסו חתיכת נייר, חתיכת “העולם” (שיצא בקאֶלן על ידי ההסתדרות הציונית) וביקש ממני שאכתוב על המעטפה את כתובת “העולם”. תוך כדי כתיבה שאלתיו: מה לך ול“העולם”? והוא השיב: קראתי את הרשימות שלך והחלטתי לשלוח אותן להעולם. קצת נבהלתי אבל הוספתי לכתוב את הכתובת על המעטפה. יהיה כך, אמרתי בליבי. זה היה בפסח תרס"ז (1907).

בימי הקציר ואיסוף החציר נקראתי בוקר אחד אל קראוּזֶה המנהל. הוא הודיעני שאהיה הקוצר במכונה המאלמת ועלי לרתום את זוג הפרדות רזלה ועטרה ועוד פרד שלישי ולצאת לעבודה. היה זה כבוד גדול שאין כמותו. כי מכונה קוצרת־מאלמת זו אחת ויחידה היתה בכל הארץ, וגם מורכבת מעט היתה, והנה הופקדה בידי! יצאתי איפוא בגאווה גדולה אל השדה וקצרתי במאלמת במשך כל ימי הקציר ולא היה אדם גדול ומאושר ממני. יום אחד כשנסתיימה העבודה באתי ברכיבה מן השדה; התרחצתי מעט, אכלתי ויצאתי החוצה. והנה אצל השער אני רואה את המורה וינשטיין יושב על אבן, מחזיק ב“העולם” וקורא. (פקידות הברון חתמה על “העולם” בשביל המורה, האיכרים והפועלים) על ידו, על האבן השניה, יושב יבניאלי. התעכבתי לידם, והמורה, שהיה משכיל עם שערות ארוכות וגומר סמינר “עזרא”, פנה אלי ואמר: יש פה איזו רשימה, איזו התחלה של אחד מן הגליל, איזה סופר לא נודע, איזה פועל צעיר. תוך כדי כך הושיט את הגיליון ליבניאלי. אני פניתי אליו ואמרתי: אולי מותר לי לראות את הכותרת? ומה רואות עיני? רשימותי שלי באותיות מרובעות! סומק גדול עלה בפני – ונתגלה סודי.

יבניאלי היה כעסן מטיבעו ופנה ואמר לי ברוגז: זה שהעלמת שמך מילא, זאת אני מבין. אבל יושב אתה איתי כל הימים ושולח רשימות ל“העולם” ודבר אינך אומר לי – זה לא נאה וכך אין נוהגים בין חברים.

באותו ערב, כשהכל הלכו לישון, חזרתי וקראתי רשימותי שבדפוס ושימחה היתה בי ולא ישנתי כל אותו הלילה וליבי המה מרוב התרגשות. אז בא גם איזה קרע בנפשי, כי עניין הספרות הביא בי בילבול. את העבודה אהבתי והוקרתי ומחיים קשים מעולם לא יראתי, אבל פתאום החילותי להרגיש שהספרות תבוא ותתבע זמני ואין לכרוך אותה עם העבודה הקשה בשדה. הרגשתי שבקרוב יהיה עלי להכריע שוב בבחירת דרכי. בפגישתי עם אליעזר שוחט גיליתי לו את ליבי. אמרתי: אני שמח וגם איני שמח בדברי שהופיעו בדפוס. איני יודע לאן זה יוליך אותי. שימחתי אינה שלימה. עכשיו יצרי חזק בי, האות המרובעת עשתה את שלה.

בינתיים היה לבקוביץ הולך ומודיע ברבים שדברים משלי נדפסו ב“העולם” והארץ קטנה ומעטים בה החיים הרוחניים והכל מכירים בי כסופר עברי מתחיל. אלא שבאותו זמן עמדה גם להתכנס אסיפה כללית של “הפועל הצעיר” ביפו וכל מעייני נתונים היו לעסקים אלה ובנפשי פנימה עדיין לא נפלה הכרעה לא לכאן ולא לכאן.

עם סוף עבודות הקיץ ירדתי ברגל ליפו, כי כסף לנסיעה לא היה לי; גם אליעזר שוחט ירד שמה. מיד עם בואי הלכתי לבקר את מאיר וילקנסקי, שחדל מן העבודה והתיישב ביפו. בשיחתנו הזכיר לי היאך שבנו יחד בימי פתח־תקווה מן העבודה והוא ראה את השמש שוקעת והתחיל להשתפך על יפי השקיעה, ואני התלוצצתי ואמרתי לו לחדול מן ההשתפכות הבטלנית, והוא השיב לי: למה אתה מדבר כך בדברים שאין לך חוש להבינם. אבל עכשיו, כשנתפרסמו הרשימות שלי והייתי לסופר, עכשיו, אמר לי, מסתבר שאתה שקרן! למה שקרן? כי אז בפתח־תקווה כשהתפעלתי מן השקיעה, העמדת פנים כאילו אין זה נוגע בך והרי ברשימותיך יש שקיעות יפות.

בפתח־תקווה שכחו הכל את הבויקוט המר ופועלים שבו לעבוד בפרדסי האיכרים, ואני באתי לשם והרציתי לפני הפועלים על תוכנית “החורש” וקראתי להם לעלות לגליל. תשעה חברים נענו לי ועימם חזרתי כעבור זמן מה אל הגליל. אלא שעניין “החורש” עלה לדיון באסיפה הכללית, וחברים טענו שצריך לעשות את איגוד “החורש” לסניף של “הפועל הצעיר” ואין להקימו כהסתדרות בלתי מפלגתית, הואיל ואנשי “הפועל הצעיר” הגו את הרעיון והם השוקדים על הגשמתו. שוחט ואני התנגדנו לכך והסברנו כוונתנו לאור מצב הדברים בגליל; לבסוף נתקבלה החלטה ש“החורש” ינהג לפי רוח “הפועל הצעיר” ויהיה איגוד בלתי מפלגתי, בשביל שיוכלו להצטרף אליו גם פועלים שאינם חברי “הפועל הצעיר”, כמו נוח נפתולסקי ורוטברג ויפה. מעמדי היה אז איתן מאוד בקרב חברי. הייתי פועל ותיק, יושב בגליל ועוסק בעבודת אדמה וגם סופר־מתחיל מושך בעט סופרים. וכך עלה בידי אליעזר שוחט ובידי לשדל את האסיפה לקבל דעתנו על אף התנגדותו של אהרונוביץ. אהרונוביץ חשש מפני “החורש” שיפגע בסופו של דבר בעקרון כיבוש העבודה ביהודה, שכן בסעיף אחד של תוכניתו היה רמז שכוונתו הסופית של האיגוד – התיישבות חברים על קרקע של הקרן הקיימת, כאיכרים עובדים לעצמם ולא עוד כפועלים שכירים. אהרונוביץ ראה כאן סימן ראשון לפשיטת הרגל של רעיון כיבוש העבודה. אבל אחר ההרצאות של שוחט ושלי נתחוורו הדברים ונתקבלה ההחלטה; חברים אמרו, תנו לשוחט ולצמח לעשות; הם נאמנים עלינו ויודעים את המצב. ובאמת יצאנו בשירה מאותה אסיפה כללית והלכנו לפתח־תקווה ומשם הלכנו ביחד עם תשעת החברים שנצטרפו אלינו ישר אל הגליל. אני הייתי המורה־דרך והפעם לא עברנו את מסחה אלא הלכנו דרך נצרת ישר לסג’רה.

הלך עימנו גם יבניאלי, והלילה ירד עלינו סמוך לחדרה; אבל כיוון שהחלטנו שעלינו להגיע לזיכרון־יעקב ביום הראשון הוספנו ללכת, ואני המוביל את החבורה. אלא שלא יכולתי להבחין בחשכה את סימני הדיליז’נס המורים לי את הדרך, והייתי מדליק גפרורים ומחפש את עיקבות הגלגלים ויבניאלי רוגז עלי ואומר: אדם נוטל על עצמו להוליך אנשים ואינו יודע את הדרך; צריך היה לומר שאינו יודע את הדרך ולא לחפש אותה כבטלן לאור גפרורים. עכשיו רגזתי אני ואמרתי: רבותי, אם אינכם סומכים עלי נישאר כאן ונלון בחדרה. לא הסכימו. אמרתי: אם כן לכו אחרי, אין ברירה.

למחרת בערב הגענו אל הדרך המוליכה לסג’רה, אבל עכשיו הרגשתי שאני תועה וסובב סחור סחור מסביב לאותו מקום. אמרתי נלון כאן, כי איני מוצא את הדרך בין ההרים. שכבנו איפוא בשדה ולפתע שמענו יריות מכל העברים. קמנו וראינו אורחת גמלים ארוכה, מאלה שהיו מוליכות חיטה מן החורן אל הספינות שבעכו. אני ידעתי לדבר ערבית ופניתי אל הערבים ואמרתי להם שלא יירו בנו, כי כל רצוננו להגיע לסג’רה. סיפרו לנו שהבחינו באנשים מסתתרים בשדה וחשבו שאלה שודדים שדרכם להתנפל על האורחות ואחד מהם ירה תחילה ואחריו ירו אחרים. מכל מקום עכשיו הורו לי את הדרך לסג’רה ובאמצע הלילה, בקול שירה גדול, נכנסנו למושבה, חמישה עשר בחורים, הבאים ליישב את הגליל! בלילה הראשון ישַנו באולם הגדול.

למחרת היום יצאנו לעבוד במושבות. באותו זמן אירע דבר בסג’רה – בחורה יפה מרוסטוב הצטרפה אל חבורת הפועלים ועבדה בגורן וכל הבחורים היו מחזרים אחריה והמנהל קראוּזה בכללם. אני לימדתי אותה עברית והייתי הולך ללמדה בחדרה שהיה סמוך לאולם שלנו. פעם ראה קראוזה שנכנסתי לחדרה של הבחורה ובא ודפק על הדלת ופתחה ומצא אותנו לומדים עברית וחזר כלעומת שבא. אלא שעד מהרה נודע לנו שהבחורה היפה מרוסטוב עומדת להינשא לשכטר האיכר.

עומדים היינו לפני עונת הגשמים ומכינים עצמנו לעבודת הזריעה הגדולה. באותם ימים נוהגים היו התורכים לגבות את המעשר בעין, ולא פקידי הממשלה היו גובים אותו אלא אחדים מן האפנדים. ובאין הסכם עם האפנדים אסור היה לאסוף את התבואה מן הגורן. עם שובנו לסג’רה השתוו האיכרים עם האפנדי הגובה ואנו החילונו לאסוף את התבואה. יום ולילה היינו עסוקים בהובלת התבואה אל המחסן, כי חששנו מפני בוא הגשמים. והיתה זו עבודה קשה לפועלים החדשים. באותו זמן של עבודה רבה בא אלי אורח – דוד גרין. כיוון שטרוד הייתי בהובלת התבואה הלך איתי לשדה וישב עימי והיינו מרבים בשיחה. מובילים היינו אז פולים בשקים ערביים גדולים ומשאם כבד, כמאה וחמישים קילו משקלו של שק. התפארתי בפני חברי ואמרתי שאקח את השק על שיכמי ואריק את הפולים על הערימה. בקירבת מקום עמדה גברת קראוזה והתחילה צועקת ומזהירה אותי. עניתי לה ברוסית שלא תדאג, והרמתי את השק מעל שיכמי ובתנופה אחת הרקתי כל תוכנו. היה זה מעשה גבורה שלי ושמחתי עליו.

וכך הכל היה כשורה. כולנו טרודים בעיסוקינו ואני עובד במכונות ובפרדות והרגשתי טובה. אלא שפתאום התחלנו להרגיש כאילו משהו עומד להתרחש בסג’רה; האויר לא היה כתמול שלשום. כתבתי לשוחט שנראה כי דבר עומד להתחולל במקום; איני יודע מהו, אולי קראוזה מבקש לעזוב, אולי משהו אחר, אבל חש אני שדבר עומד ליפול כאן. והנה באחד הערבים נודע לנו כי המשק בסג’רה עתיד לעבור עוד באותה שנה לרשות הקולקטיב שהתארגן על ידי “פועלי ציון”. אני ושוחט שהיינו חברי הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” קיבלנו אחר כך ידיעה ש“הפועל הצעיר” החליט לא לתמוך בקולקטיב. שוחט, בֶצֶר ואני, שהיינו חברי ועד “החורש”, כעסנו על הקולקטיב. אם מחליטים לעשות זאת, טענו, למה אין מתייעצים עם פועלי המקום. התנגדות “המרכז” של “הפועל הצעיר” היתה מפלגתית. אבל אנו, הפועלים בסג’רה, התנגדנו לכך מטעם אחר – אם לעשות נסיון קולקטיב הרי אין לעשותו בסג’רה שאדמתה רעה ולפיכך הניסיון חייב להיכשל; אלא שמצד אחר הפעילה עלי לחץ גדול מאוד מאניה וילבושביץ, שהִכרתיה באופן משונה מאוד בפרדס של גיסין בפתח־תקווה עוד בפסח תרס"ו (1906).

ומעשה שהיה כך היה: מאניה באה אז מרוסיה לבקר את אחיה שפתח כבר באותם ימים בית חרושת לשמן־זית בלוד. אותו יום היה יום חמסין גדול ועצי התפוז בפרדסו של גיסין צפופים מאוד ואני יחידי בפרדס. התפשטתי את בגדי וכמעט במערומי הייתי עומד ומשקה; והנה לפתע עולה באוזני קול רחש מבין העצים, וקודם שהספקתי להושיט ידי אל בגדי הופיעו לפני איש ואישה – ברלין ומאניה שוחט. נמלטתי מן המקום אל בין העצים ומיהרתי ללבוש את בגדי ושבתי והתוודעתי אליהם. והנה עכשיו באה מאניה אל קראוזה לסג’רה והיא הפצירה בי בכל תוקף שאכנס לקולקטיב, הואיל ואין בו אף פועל אחד המכיר את אדמת סג’רה. כל חבריו התנסו רק בעבודת פרדס. אומנם פז ומאירקה התחברו אל הקולקטיב, אבל השניים לא ידעו היטב חקלאות. וכך עמדה מאניה ודחקה עלי שאשאר. אבל אני לא הסכמתי וברחתי בלילה לטבריה ומשם הלכתי לראש פינה ולבסוף הגעתי למטולה ובאתי אל משפחת פיין.

היתה זאת משפחת איכרים בת שמונה נפשות – הזוג פיין וששת ילדיהם. פיין היה איכר רוסי שידע יפה את החקלאות הערבית וחרש בשוורים ובמחרשות ערביות. מזונותיו היו מצומצמים, כי הילדים עוד קטנים והמשק מפרנסם בדוחק. אשתו היתה ילידת סג’רה, רזה וצמוקה, בת ישראל כשרה, טובת לב וחרוצה, עוסקת כל היום בששת ילדיה ובחצר הבית שלא היה מרווח כלל: בחדרו הראשון היה המטבח וסמוך לו חדר גדול מאוד ששימש חדר־אוכל וגם חדר שינה לששת הילדים, ועוד חדר לא גדול היה חדרם של ההורים. אני עבדתי אצלם בחרישה ושכרי – מקום לינה ומזונות ועשרה פראנקים לחודש. האישה נהגה בי כבאחד מבני המשפחה, תיקנה לבני והאכילה אותי במיטב המזונות שבביתה. בימים הראשונים קודם שבאו הגשמים, עמד מר פיין ובדק עד כמה אמונות ידי בעבודה, וכשנוכח לדעת שאני יודע לתקן שקים ולהתקין מחרשה לחרישה, הבין שאני בקיא בעבודת האדמה, והתחיל מטיל עלי את כל מישקו. כעבור שבועות אחדים הייתי אני מעין בעל הבית והוא היה כאילו פועל שאני מעסיקו. ולא עשה זאת מתוך שרצה להשתמש בי, אלא עייף היה מעשרות שנות עמל ויגיעה, שלא היה בהן אפילו כדי לכסות על דלותו, שהיתה באמת דלות מנוולת. ודומה, עכשיו נפלו ידיו ושמח שאפשר לו להטיל דאגות יום יום הקטנות על אדם אחר; הוא עצמו היה מטופל עתה בדאגה הגדולה האחת – מציאת פרנסה לבני ביתו. היתה זו השנה הרביעית שלי בעבודה בארץ (שנת תרס"ח, סוף 1907), ועבודות שעבדתי בפתח־תקווה וסג’רה היו קשות ומפרכות. וגם כאן אצל האיכר פיין לא היתה העבודה קלה כלל. עם רדת הגשמים ותחילת החריש הייתי טרוד הרבה משעה ארבע לפנות בוקר ועד שעה שש בערב. ישנתי במיטבח שהיה לו חיבור עם הרפת שבה היו השוורים. שעון מעורר היה מקים אותי בחצות־הליל כדי שאתן מזונות לשוורים; שכן אין נותנים לשוורים מזונם בבת אחת, אלא מנות מנות שיעכלוהו יפה יפה. קימה זו היתה לי כבר להרגל; מקיץ הייתי משנתי, מאכיל את השוורים וחוזר מיד אל משכבי ושוקע בשינה עמוקה. מטולה גבוה משכנה בהרים והחורף בה קר מאוד והחדרים בבית פיין לא מוסקים והיציאה מן המיטה קשה ולא נעימה, אלא שלאושרי הפך הדבר והיה לי להרגל. העבודה ביום התחילה עוד בחשכת הליל, כי הייתי הולך לאט לאט אחרי השוורים אל שדות מטולה, שהיו מרוחקים ממרכז המושבה; חורשים היינו מאור הבוקר ועד הצוהריים. אז היינו נחים ואוכלים ומסיימים את עבודת היום לעת ערב. עם שובנו אל המושבה הייתי יורד להשקות את הבהמות ממימי המעיין ומחזירן אל הרפת. אחר כך הייתי מכין את הדרוש לזריעה ומתקן את שצריך תיקון, מאכיל את התרנגולות וממלא אחר שאר הצרכים. מרובה היתה איפוא עבודתי אצל פיין, ואף על פי כן קיבלתי בחיבה את כל הטירחה הגדולה, כי הרגשתי את עצמי כבן־בית בביתו של האיכר העני, שהיה הגון וישר ואין תימה שבניו נתפזרו אחר כך בקבוצות ובמושבים בארץ והתחברו אל תנועת העבודה. אחד מנכדיו היה בראש חיל האויר הישראלי.

אבל מיום שפירסמתי לראשונה את רשימותי ב“העולם” לא עזבני יצר הכתיבה והוספתי לפרסם רשימות בשם “גלים” בד' המשכים ב“העולם”, בשנת 1908. וגם דברי אלה נתקבלו על הקהל ואפילו זכיתי ש“גל” אחד שלי תורגם והופיע ב“ראזסוויט” הרוסי. דבר זה העמיק בי כמובן את חפץ הכתיבה, ויום אחד במטולה במיטבחו של פיין, כשנתפניתי מעט מכל עומס העבודה, ישבתי וכתבתי את סיפורי הראשון “חורבת אליהו”. שלחתי אותו ל“השילוח” וכעבור זמן מה קיבלתי גלויה מביאליק שהודיעני כי סיפורי יופיע באחת החוברות הקרובות. שמרתי על גלויה זו מכל משמר, אבל היא אבדה לי בפרעות צ’רקסי.

כך עברו עלי חודשים אחדים במטולה, ובינתיים מלאו לי כ"א שנים והיה עלי, על פי החוק הרוסי, לעמוד לצבא. אבא ביקש ממני שאבוא הביתה ואעמוד לצבא, והוא ישתדל שישחררו אותי הואיל ואני בן יחיד, ואוכל לשוב ארצה. הוא גם הזהירני, שאם לא אבוא ואתייצב, אחשב לעריק ולא אוכל לחזור לעולם לרוסיה ולא יראני עוד. הבטחתי לו שאעשה כך, ונזדרזתי לצאת לדרך, כשהגיעתני יום אחד טלגרמה שבאה מז’דדה שבלבנון ובה ידיעה שאבא חולה מסוכן ואני נקרא לבוא מהר הביתה.

יצאתי איפוא למחרת בבוקר ברכיבה לז’דדה ומשם לביירות. כאן עליתי על ספינה ההולכת ליפו, כי ניירותי היו שמורים אצל הקונסול הרוסי ביפו. ומיפו הפלגתי לאודיסה ולפלונסק.

שהייתי בבית־אבי היתה קצרה וכשנִפטרתי מן הצבא מיהרתי לשוב ארצה ושוב התעכבתי בבית אחותי באודיסה. הפעם הלכתי ונתוודעתי לביאליק וביאליק לקח אותי אל מנדלי מוכר ספרים. בשעה שבע בערב נכנסנו לביתו ומצאנו אותו לומד גמרא. ביאליק הציג אותי בפניו ואמר: צעיר זה פועל מארץ ישראל. מנדלי הושיב אותי לצידו ואמר: “דו אקערסט טאקי ארץ ישראל ערד?” אמרתי, הן. אחר פנה מנדלי אל ביאליק ושאל אותו: אתה מכיר את הבחור? וביאליק השיב הן. אחר כך פנה אלי והוסיף ושאל: למדת משהו? אמרתי הן, ש"ס ופוסקים. וביאליק הוסיף: הוא גם כותב סיפורים. אבל מנדלי חזר משום־מה ושאל את שאלתו הראשונה: דו אקערסט טאקי ארץ ישראל ערד? חזרתי והשבתי הן. לא יכול היה, כפי הנראה, לתאר לעצמו שיש ארץ ישראל ממשית ובה אדמה של ממש ובחור יהודי ממשי עומד וחורש אותה. אז רמז לי ביאליק שהגיעה השעה ללכת, כי זקן מופלג האיש. עמדנו לצאת. אבל מנדלי עצר בעדנו ואמר: נֵין; וקרא לאשתו ואמר: ראי זה בחור צעיר החורש את אדמת ארץ ישראל, כבדי אותו בתה. היא הגישה תה לכולנו. אחר כך שוב האיץ בי ביאליק שנקום ונלך ונפרדנו ממנדלי מוכר ספרים והלכנו.


עם שובי ארצה הלכתי לרחובות. היתה זו השנה החמישית ל“כיבוש העבודה”, והבחורים, שהיו קודם בני שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים, נעשו בני עשרים ושתיים, עשרים וארבע, עשרים וחמש, וגל של ייאוש עבר במחנה. ייאוש זה שתי פנים היו לו. ייאוש שמקורו בתקווה שלא נתקיימה, שמקווים היינו שבואנו ארצה יניע רבים אחרים לבוא אחרינו; אמרנו, אם לא רבבות ואלפים לפחות מאות בחורים יבואו בעיקבותינו. והנה העליה אמנם גדלה מעט בימים אלה אבל זעום היה גידולה, מעין טיפין טיפין, שלושה־ארבעה בחורים ובחורות הביאה איתה מדי פעם ספינה העוגנת ביפו. ונצטברה מרירות בלבבות.

חשים היינו פתאום כי ויתור גמור ויתרנו על הכול, על חיינו הצעירים שהיו נזיריים, ועבדנו עבודה קשה ועינינו רואות נעורינו חולפים ותוצאות המאמץ הגדול הזה מהן? רק עשרות פועלים במושבות ורק מאות פועלים בארץ כולה. מקור שני של הרגשת הייאוש היה אישי מאוד – חיי הרווקות היו עתה קשים עלינו מאוד. בדרך הטבע נתעורר בבחורים הרצון להקים משפחה. אלה מביניהם שלקחו נשים מבנות הארץ פרשו בעצם מחיי העבודה ונעשו למשגיחים על פועלים ערבים בפרדסי חותניהם. כך עשה יוסף וייץ, שלקח לו לאישה את בת אלטשולר הממונה על כרמי “מנוחה ונחלה” של יהודי רוסיה. הוא היה משגיח שנוא עלינו מאוד. נראה לי, שבני העלייה השנייה, שלא הצליחו בעבודה, דווקא הם אוהבים להתפאר בה, דוגמת יוסף וייץ ובן גוריון חברי, שהיה פועל אומלל מאוד.

אבל הללו היו מעטים. רוב הפועלים עמדו בפני בעיה חמורה זו של בניין ביתם. הם ידעו שבעבודתם לא יוכלו לפרנס משפחה, וקצתם, בדומה לקונין, עזבו בשל כך את הארץ. ואילו האחרים רוחם נפלה וידיהם רפו. אל תוך אווירה זו נכנסתי בבואי לרחובות לשמור בכרמים, וגם אני עצמי הייתי אז שבור ורצוץ ברוחי. נסיונותי הראשונים בכתיבה, שנתקבלו כל כך יפה על ידי הקוראים והסופרים, על כורחי הביאוני לידי הרהורים באשר לדרך שאלך בה. נראה היה לי שצריך אני לתת הפסקה בחיי העבודה, בשביל להתכונן להיות סופר. ידעתי שאני עם־הארץ בכל הנוגע לפילוסופיה, ספרות ואמנות, וידעתי שעלי ללמוד. ובלילות השמירה, כשאין איש מסביבך ומירכתי הכרם עולה רק צליל פעמונים של איזו אורחת גמלים רחוקה בדרכה מיפו לעזה, היה הלב נתון כולו להרהורים אלה של מה אעשה בעתידי. אבל עכשיו הביא עלי צורך זה בקניית דעת זעזוע פנימי גדול: עכשיו, דווקא עכשיו, בתקופת ייאוש זו במחנה הפועלים אצא אני ואלך ללמוד?! איך אפשר? איך אביט בפני אליעזר שוחט? אבל מצד שני, יצר הכתיבה היה חזק ומאוד מאוד רציתי להיות סופר והיתה לי גם הרגשה שיעלה בידי לעשות משהו בתחום זה. כדי להפיג את כל מרירות הרהורי הלב רגילים היינו אז לשתות משקה בלילות ולערוך בכל פעם הילולות בכרמים.

בימים ההם היה א.ד. גורדון שומר בכרמים ברחובות, ואני סיפרתי לו את מה שאירע לי עם יהושע סרוק בסג’רה. ומה אירע? אז, באחד הערבים, ניגש אלי סרוק ואמר לי: אני רוצה לדבר אתך. יצאנו יחד והוא פתח לפנַי ליבו ואמר: אני עוזב את הארץ. מה קרה? שאלתי. אתה? אתה עוזב? השיב: אני קשור לארץ, אני אוהב את החיים בארץ, אבל איני יכול לחיות כאן. אני מרגיש שאני מעוות את עצמי במובן המיני ולבית זונות בנצרת לא אלך. עלי לעזוב. ובאמת היתה זו בעיה חמורה מאוד בחיינו שלא גילינו אותה לזולת ולא דיברנו בה. סרוק הוסיף וסיפר: הנה לאחר החרישה אנו הולכים עם הפרדות הביתה ואני לא יכול לבוא במגע עם בשר הפרדה. איני יכול לרכב. עד כדי כך היו חמורים הדברים. היינו חבורה בת מאות בחורים ובתוכנו שש או שבע בחורות ואל זונות לא הלכנו. עכשיו בשיחתי עם גורדון סיפרתי לו את שאמר לי סרוק בסג’רה. גם מכתבים החלפנו בינינו בעניין זה, ושמורים היו עימי כשלושים מכתבים של גורדון, הדנים בדבר, ובידי גורדון נמצאו שלושים מכתבים שלי, שעניינם אותו עניין. שמרתי על מכתביו כל הזמן, אבל כשנסעתי מנאנסי שלחתי חפצי בקאָרְזִינָה (סל) ברכבת־סחורות וגם מכתבי גורדון צררתי שם וקארזינה זו הלכה לאיבוד. וצר מאוד על האבידה, כי היו מכתבים אלה עדות חשובה ביותר על החיים האינטימיים של החלוצים בארץ.


ד. בחירה חדשה    🔗


בתוך התרוצצות פנימית זו לא חדלתי אני מלהרהר בכתיבתי והלך וגבר בי הרצון להכין עצמי ולהכשיר עצמי ולהיות ראוי לדרך זו שאני בוחר בחיי. החלטתי בליבי שלאחר החגים אלך לירושלים להשלים לימודי בשביל שאוכל לנסוע אחר כך לחוץ לארץ וללמוד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה. ישבתי איפוא וכתבתי שני מכתבים: אחד לדוד ילין, שהיה מורה בסמינר למורים, שייעץ לי כיצד אוכל לקבל איזה תעודה לאחר שאעמוד לבחינות חיצוניות, ומכתב שני כתבתי לאבי וביקשתי שיודיעני אם מוכן הוא לסייע לי אם ארצה לנסוע לחוץ לארץ להשתלם בלימודים. שתי התשובות שקיבלתי אימצו את ליבי. דוד ילין השיבני שאבוא לירושלים וימציא לי מורים שיעזרו לי בלימודים ואוכל לקבל תעודה, או לפחות איזה מכתב שיָקל עלי להתקבל לאוניברסיטה בצרפת, שכן באותם ימים היתה הארץ מחוברת בקשרי רוח עם צרפת. ואילו אבא הודיעני שהוא מוכן לעזור לי בלימודי.

בינתיים הוספתי לשמור בכרמים ומחכה הייתי לסוף העונה לא בשימחה אלא בחרדה גדולה. והנה באותו זמן באו לרחובות בני משפחה אחת בשם פולסקי, שנשלחו מניקולאיב על ידי הוריהם להתחנך בארץ. שלושה בנים ושתי בנות. הם ישבו בחדר ששכרו באחד הבתים והיטיבו לדבר עברית. היתה זו סנסאציה גדולה! הבחורים במושבה התחילו לבוא אצלם ונתכבדו בחדרם בתה וגם אני נכנסתי אצלם לפעמים, אם כי בלא עניין מיוחד, כי בעצם עסוק הייתי באותם ימים בעצמי ובבעיותי. אלא שלאט לאט התחילה האחות הבכירה להתחבר אלי. באה וביקרה אותי בכרם ואני שרוחי היתה מסוכסכת בי באותם ימים לא הפסקתי ביקוריה והנחתי לדברים שיימשכו אף על פי שליבי לא הלך אחריהם.

לאחר ימי הקיץ החליטו בני פולסקי לעלות לירושלים. הילדים אמורים היו ללמוד שם בבית־ספר, והבנות יהיו משגיחות על עיסקי הבית. ואני גמרתי אומר בנפשי לשים קץ לביקורי העלמה פולסקי בסוכתי בכרם, אבל לא היה לי הכוח לעשות זאת.

כשבא הסתיו ונסתיימה העבודה בכרמים עלתה המשפחה לירושלים ואני נשארתי ביהודה, ממתין לכינוס האסיפה של “הפועל הצעיר”, שהיתה צריכה להתכנס בסוכות. באותו זמן רצה נפתולסקי, חברי הטוב מרחובות, לנסוע לירושלים להשתלם בבוטניקה והחלטנו לצאת יחד ולשכור ביחד חדר בירושלים. וכך היה.

כשבאתי לירושלים החילותי ללמוד – לחדש לימודי בפיזיקה וחשבון ולשקוד על לימוד הצרפתית בעזרת מורה, שמצאה לי הגברת ילין. כסף למחיה שלח לי אבא, והכל הלך למישרין, עד שלפתע חליתי בקדחת.

נפתולסקי ואני ישבנו בבתי פיינגולד ברחוב יפו; (כל באי ירושלים החדשים באים ויושבים באותם בתים). ואירע שמעלינו ישבה משפחת פולסקי. העלמה שבה לבקר אותי ולאט לאט התקרבנו זה לזה. אני, שהייתי חולה וקצת עזוב ובודד, שמחתי לה, וכיוון שהייתי תמים מאוד בתחומי יחסים אלה, סבור הייתי שאם מתנשקים ומתחבקים צריך גם ללכת לחופה. והעלמה בחורה טובה, בעלת חן, יודעת עברית ומטפלת בי במסירות רבה בימי מחלתי, ונתגלגלו הדברים ותבעו חופה וקידושין.

נכנסנו איפוא לפני הפסח בברית נישואים. הודעתי על כך להורי ולא שמחו על הבשורה, ראו בזה מעשה שבקלות ראש.

אבל בינתיים גברה מאוד מחלת הקדחת ואני נחלשתי מאוד וידידי הטוב ד"ר וייץ, שהיה גם רופאי, ציווה עלי לעזוב לזמן מה את הארץ, שכן אפילו ישיבתי בחברון לא היטיבה בריאותי. אבל לעומת זאת ראיתי באותם הימים ברכה רבה בעבודתי הספרותית. אז היה ברנר עורך את מדור הספרות של “הפועל הצעיר” ואני הייתי נותן לו סיפורי. אינני סבור, שברנר אהב אותי. דומני, שבאופן פרינציפיוני לא אהב אותי. הייתי בחור יותר מדי בריא בשבילו ויותר מדי נאה. וכן נתון היה אז ברנר במחלוקת עם ביאליק שבא לבקר באותו זמן בארץ, ואני עמדתי על צידו של ביאליק. ברור לי שברנר לא חיבב אותי ביותר, אבל כעורך נהג בי יפה. זוכר אני היאך הבאתי לפניו בפעם הראשונה סיפור קטן משלי בשם “תחת השמיים”; ברנר ישב אז בירושלים בחדר גדול, כמעט ריק כולו, ורק מיטה היתה בו ועמוד שהיה כותב עליו כמו בבית־המדרש, ושולחן קטן לאכילה. מחזר היה אז אחרי הגברת קטינקה ומצאתיו מלמד אותה עברית. ברנר התפנה לקרוא סיפורי שמתואר בו פועל מחבק צעירה ערביה. טוב, אמר לי ברנר, אני מקבל סיפורך “אבל מה הפועל יוצא?” אמרתי לו: “אין פועל יוצא, יהיה בלי פועל יוצא. אבל אולי אם תקרא בעיון סיפורי, תבחין במעין פועל יוצא, שכן את הערביה עשיתי פחות פרימיטיבית ואת היהודי יותר פרימיטיבי ובדרך זו עשיתי שלום בין ערבים ליהודים.” התשובה מצאה משום מה חן בעיניו והבטיחני שיביא את סיפורי בגיליון הקרוב.

בית גדול היה בירושלים אז, ביתו של הרופא אבושדיד, אשר בדיוטה תחתונה שלו היה בית־העם, ואני, שלא היתה לי באותם ימים שום התעסקות מלבד הלימוד והקדחת, התעסקתי מעט בבית־העם, ובזמן הראשון לפני החתונה אכלתי שם ארוחות ערב. גם ברנר אכל שם והיינו מזדמנים במקום ערב ערב. והנה יצא “הפועל הצעיר” וסיפורי שלי איננו בו. באותו ערב הזדמנתי עם ברנר בבית־העם ולא שאלתי אותו דבר בענין סיפורי. ראיתי שהוא רוגז עלי קצת. פתאום התפרץ ואמר: מדוע אינך שואל אותי על סיפורך? ואני עונה בנחת: אני משער שקרה משהו ולא יכולת להביאו כאשר הבטחת, או אולי בא דבר דחוף מזה. אמר לי: כך לא טוב. צריך לשאול. זה סימן לא טוב שאינך שואל. אמרתי: אין פרוש הדבר שאיני רוצה לשאול. אני רק מתאפק ואיני שואל. אה, ובכן אתה בעל גאווה? התריס כנגדי. “לא, איני בעל גאווה אבל אני פשוט יודע להתאפק קצת”.

כידוע היו “פועלי ציון” בארץ אידישיסטים ואפילו הוציאו קבצים באידיש ועורכָם היה יצחק בן צבי. אבל באותו חורף החליטו לחדול מן האידיש ולהוציא עיתון בעברית – “אחדות” שמו. תחילה אמרו להוציאו כירחון ואחר כך כשבועון. לתכלית זו בא בן גוריון לירושלים. הוא היה כל הזמן נאמן מאוד לעברית ובא עכשיו לסייע בהוצאת כתב־העת. בן צבי והוא ואני היינו נפגשים לעיתים קרובות ומרבים לשוחח על ענייני הכלל. פעם בשבוע היינו מטיילים מסביב לחומה, הולכים אל הכותל, נכנסים לבית מרחץ תורכי, יושבים בבית־קפה תורכי וחוזרים לפנות בוקר הביתה. אני הבטחתי לבן גוריון שאם “פועלי ציון” יוציאו עיתון משלהם בעברית אתן להם סיפור בשביל הגיליון הראשון. עכשיו בא בן גוריון ותבע ממני סיפור ונתתי לו את סיפורי “עפרון”. אבל כשבאתי ליפו ראה אותי אהרונוביץ וקרא מיד לישיבה של הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” וחירף וגידף אותי על שבגדתי במחנה! אני שהנני חבר הוועד המרכזי נותן סיפור משלי ל“פועלי ציון”! אמרתי טעמי והסברתי שאנו כולנו הלא רוצים שיחדלו הבחורים מן האידיש ואני רק מסייע להם בסיפורי. לא נתרצו ולא סלחו לי. אז נתברר לי שהמפלגה תובעת בעצם את האדם כולו ואינה מותירה לו כלום בשביל עצמו.

אני הייתי מכין עצמי באותו זמן לנסיעה לחוץ־לארץ וליבי אינו שלם עימי. זוכר אני, בסוף הקיץ ירדתי לרחובות ועמדתי ברחוב יחד עם מאיר וילקנסקי וברנר ושמעונוביץ (שהיה אז שומר בכרמי רחובות). ובאותה שעה עברה על פנינו חבורה של פועלים שחזרו מן העבודה ושירה בפיהם. אני, כפי הנראה, התאדמתי ונבוכותי מאוד, וברנר בעינו החדה הבחין באודם ובמבוכה שעל פני והיטה אותי הצידה ושאל: מה לך? אמרתי: קשה לי. הנה אני עומד לנסוע מכאן והנה הפועלים הללו שהם חברי ואני צריך להיות בתוכם אלא שאני פורש והולך מהם. אמר לי: אני רוצה לדבר איתך. עלינו להיפגש. אמרתי לו: אני לן בכרם. אמר אבוא לשם, חכה לי על אם הדרך. חיכיתי לו לברנר והוא בא כאשר אמר, והלך איתי אל הסוכה בכרם ושם סיפרתי לו על החלטתי ועל היסוסי. הוא דיבר איתי שעה ארוכה ואמר: אתה צריך לנסוע, אם חש אתה בצורך להשלים לימודיך בשביל הכתיבה. בעל כשרונות אתה. איני יודע עד היכן מגיעים כשרונותיך, כי רק החילות לכתוב. אבל אני בטוח שתהיה סופר עברי וראוי שתקדיש לספרות כמה שנים מחייך להוציא את הפיקפוקים מליבך.

לאחר השיחה עם ברנר ולאחר השיחה עם ד"ר וייץ החלטנו, אישתי ואני, לעזוב את הארץ, תחילה לניקולאייב, לבית הוריה, ואחר כך לפלונסק ולבסוף, ביוני, לפריז. ראשון צריך הייתי אני לנסוע לפריז ולהסתדר שם, ואישתי עמדה לבוא אלי כעבור זמן. כאן עלי לומר שחיי הנישואים שלי לא היו בעצם חיים משפחתיים, שכן כל הזמן יושבים היינו שנינו בחדר אחד עם בני משפחת אישתי, ואני הרי הייתי חולה כמעט כל הזמן. הקשר בינינו לא היה קשר עמוק אלא פרי איזה מקרה שאירע לנו. מכל מקום יצאתי לדרכי החדשה ובידי תעודה מיוחדת של הסמינר בירושלים, המאשרת ידיעותי במקצועות הכלליים, וכן מכתב שנתן לי אליעזר בן יהודה אל סילואן לוי, פרופסור לסנסקריט בפריז, וביקשו שיסייע עימי. וכך יצאנו בחודש פברואר בספינה לניקולאייב. כשבאנו לאודיסה הונח לי מעט מן הקדחת ובניקולאייב תקפה אותי המחלה רק פעם בשבוע. לאחר הפסח נסענו לפלונסק. אלא שהביקור בבית הורי לא עלה יפה. אמא ואבא קיבלו את פני אישתי בנימוס רב אבל בלא קורטוב של חמימות, והנערה חשה עצמה נעלבת. סמוך לדירת הורי היתה דירה ריקה שהעמידוה לרשותנו. אלא שעכשיו נשתבשו היחסים בינינו ונחת לא ידענו עוד. בשעות היום עוד היה הכל כשורה, כביכול, אבל בלילות מרבים היינו להתקוטט ולריב וניטל מעט הטעם שהיה ביחסינו. וכשבאנו לוורשא ונפרדנו זה מזה, אני פני מועדות פריזה ופניה לביתה בניקולאייב, בלי אומר ודברים, ידענו שאכן נפרדים אנו והולכים זה מזה ושוב לא נשוב עוד זה אל זה.


 

פרק שלישי: סטודנט בצרפת    🔗


א. פריז    🔗


כשבאתי לבית־הנתיבות בפריז קיבל שם פני קריגר. עוד בהיותי בארץ כתב יצחק וילקנסקי אל בן דודו קריגר שילך לפגוש אותי בתחנת הרכבת ויחזיק בידו את “הד הזמן” בשביל שאוכל להכירו. ובאמת כך היה. קריגר הוליך אותי ל־Hotel des Nations ברחוב מונז' שברובע הלטיני, ופרשה גדולה וחשובה התחילה בחיי – פרשת הלימודים הכלליים. יפה אני זוכר את הערב הראשון שלי בפריז. ישבתי בחדר קטן שבאותו מָלון, בחדרי שולחן ומיטה גדולה נתונה בתוך כוך ושידה ענקית הממלאת כמעט את כל חללו, וסמוך לכוך עובר צינור בתי־השימוש של המלון ואני שומע יפה את קול המים היורדים מן הקומות העליונות. ישבתי כך שעה ארוכה בחדרי עד שרעבתי והחלטתי ללכת לקנות גבינה. אמרתי למוכרת שתתן de la fromage ותיקנה לי ואמרה du fromage ונתיידדתי איתה; ואחר־כך בשעת הדחק ניאותה למכור לי מזונותי בהקפה. ועוד זוכר אני שלא נשארו לי אז בכיסי אלא מאה ועשרים פרנק בלבד. קריגר ביקש לנסוע לקונגרס שנתכנס אז בבאזל ולא היתה לו פרוטה להוצאות הדרך. ביקש שאלווה לו מאה פרנק והבטיח להחזירם לי מיד בדואר. עשיתי את רצונו ואת עשרים הפרנקים שנותרו לי הוצאתי עד מהרה ומקריגר לא קיבלתי פרוטה. עשרה ימים ישבתי בלא כסף וקניתי בהקפה אצל המוכרת החביבה לחם ושעועית וחלב ובמֶטרוֹ לא נסעתי וסיגריות לא היו לי. רק כעבור אחד עשר ימים חזר קריגר והחל מחזיר לי את כספי קמעא קמעא.


החלטתי שלא לדבר אלא צרפתית, ללכת שלוש, ארבע פעמים בשבוע לתיאטרון ולהרבות בקריאת ספרים צרפתיים בשביל לשפר את ידיעותי בלשון, שאוכל להבין את ההרצאות באוניברסיטה עם תחילת הלימודים. גלמוד לא הייתי בפריז. עד מהרה מצאתי לי חברים; התוודעתי אל צטקין, בחור חרסוני, שישב שעות רבות במרתפי הלובר אצל פסלי בבל ואשור ורשם לו צורותיהם. הכרתי את הצייר אניקוב הרוסי, שהיה בא אל מלוני עם אחותו היפהפיה, שסיימה לימודיה בזואולוגיה ועמדה לנסוע לבוֹרדוֹ לאסוף קונכיות על שפת הים. שלושתנו היינו מזדמנים ערב ערב בביסטרו אחד בבולבאר סאֶן מישֶל ומרבים לדיין בעניני אמנות. נפגשתי גם עם חנה אורלוב שהכרתיה עוד בפתח־תקווה. היא למדה אז ב Beaux Art ועוד לא היתה פסלת. נכנסתי גם לביתו של ד“ר סלושץ ושם פגשתי בליל שבת את זלמן שניאור, שישב באותה תקופה בפריז. הוא קיבל מילגה של מאה ועשרים פרנק ממשפחת ויסוצקי וחי ברחבות וחיזר אחרי אישתו היפה של ד”ר סלושץ. סלושץ עצמו היה ראש הטריטוריאליסטים בפריז והירצה בסורבון על הספרות העברית, דבר שנתאפשר על ידי סיועה הכספי של משפחת רוטשילד. בליל שבת אחד הוזמנתי גם לבוא אל ביתו של סילואן לוי, שביקש לראותני קודם שיתן לי מכתב המלצה אל רשויות האוניברסיטה. נדמה לי שמצאתי חן בעיניו ואמר להיטיב עימי, שכן נתן בידי מכתב אל ראש הסורבון וביקש שיקבלוני כתלמיד מן המניין. מכתב זה פתח לפני את כל הדלתות ובלא קושי נתקבלתי בסורבון כתלמיד מן המניין. שלחתי טלגרמה לאבא ובישרתי לו את הבשורה. ובאותו ערב הזמנתי את צטקין ואניקוב לארוחה דשנה. באמת, מעולם לא היו חיי כל כך מלאים אושר פנימי כבאותה שנה ראשונה בפריז. כל אותה עת הוספתי לכתוב. בעצם לא הפסקתי לכתוב וכתבתי בירושלים וכתבתי בפלונסק וגם עכשיו בפריז כתבתי. מן הארץ ביקשוני להשתתף בספר “יזכור” שיצא לזכר השומרים שנפלו בסג’רה, ושלחתי שמה את סיפורי “צמד שגלה” שכתבתיו בפלונסק. בינתיים נתפרסם ב“רשפים” סיפור אחר שלי, “בירחי זיו”, וביאליק מילא הבטחה שנתן לי ולאחר שהתפטר מן “השילוח” הביא בו קלויזנר על פי החלטת ביאליק את סיפורי “חורבת אליהו”, וב“הפועל הצעיר” שבעריכת ברנר הופיעו כמה סיפורים שלי וכן נתפרסם ב“הד הזמן” מאמר שלי על ספר “יזכור” ועל משה סמילנסקי המספר. אלו היו פסיעותי הראשונות בביקורת. מאידך גיסא שקדתי על לימודי בסורבון כמו ששקדתי על לימודי בבית המדרש בימי נעורי. מתמיד הייתי. בתשע בבוקר הייתי משכים לבוא לספריה של הסורבון ועד עשר בלילה קראתי בספריה Sainte Genevieve, ורק לאחר מכן הייתי מזדמן עם חברי בבולבאר סאן מישל. אל חדרי הייתי חוזר בשעת לילה מאוחרת. שיכור הייתי מלימודי בסורבון. שמעתי הרצאותיו של לוי ברוּיל על הפילוסופיה הסנסואליסטית האנגלית ובסמינר שלו ניתנה לי עבודה על ה־belief של יוּם. השתדלתי מאוד להביע בצרפתית המעטה שלי את שביקשתי לומר, ועוזרו של הפרופסור אמר לי שהוא מתפלא על שעלה בידי לכתוב חיבור נאה כל כך במספר מילים כל כך קטן. מפי פרופסור ז’אנֶה שמעתי הרצאות על הרומן הפיקרסקי, וכשכתבתי אחר כך מאמרי על מנדלי המספר הפיקרסקי שאבתי רעיונותי מאותן הרצאות של פרופיסור ז’אנה. שמעתי גם שיעוריו של באש, שחיבר חיבור גדול על האסתיטיקה של קאנט וסופו שהוצא להורג על ידי כנופיית היטלר. באותו זמן היה agrégé והירצה על הרומנטיזם הגרמני. כיוון שידעתי גרמנית וקראתי את הדברים במקור הבחין בי באש; וכיוון שהיה ציוני וגם סוציאליסט ונודע לו שאני חלוץ מארץ־ישראל, קירב אותי אליו והירבה לעודדני. באותה תקופה ערך, לא בגדר הפרוגרמה הרשמית, סמינר על תורת האֶסתֶטיקה וגם אני הייתי בין באי סמינר זה. רוחי היתה טובה עלי ומסייעים מצאתי לי בין מורי ורשמתי אז לעצמי מתוך סיפוק שקראתי בשנת לימודי הראשונה – ארבעים ותשעה אלף עמודים!

הייתי סטודנט עני. לא רציתי לקחת הרבה כסף מאבא. לאחר עבודה במעדר בארץ־ישראל לא היה זה לפי כבודי. חייתי בצניעות על שישים וחמישה פרנקים לחודש. לבושי לא היה נאה ומזונותי בצימצום אבל שערותי היו ארוכות וידידי היו אמנים צעירים וכן התחברתי עם סטודנטים מבני ארמניה ומצרים ושאר ארצות המזרח הקרוב; ופעם אף החלטנו להניח זר פרחים על קיברו של ויקטור הוּגוֹ, בעל השירים האוריינטליים, בשם כל הסטודנטים בני המזרח היושבים בפריז, וצעדנו בתהלוכה בת שמונה אנשים בכל בולבאר סאן מישל.

באותה שנה הלכתי ביחד עם חברים אחדים לָחוֹג את חגיגת סילווסטר בטאבֶרְנָה אחת שהיו מתאספים בה נציגי כל הלאומים שלמדו בפריז ושרים בה הימנונות ארצם. כשנכנסתי עם חברי שאלוני: מה לאומיותכם? השיבונו: יהודים. אמרו: אבל הימנון אין לכם. עמדנו ושרנו את “התקוה” בקול חזק. והיתה זו ודאי הפעם הראשונה שנשמעה “התקוה” בקהל הסטודנטים בפריז.

פעיל הייתי גם בתוך אגודת הסטודנטים היהודים הכללית ובמועדון האגודה הייתי קורא את העתונות היהודית. ערב אחד באתי שמה והבחנתי בבחורה יושבת וקוראת ב“הד הזמן” את מאמרי על משה סמילנסקי; אמרתי במאמרי כי משה סמילנסקי אינו מספר אלא מימוריאליסט והרומאן שלו רומאן אהבה בנאלי. וצעירה זו שקראה בו עוררה סקרנותי. ניגשתי אליה ושאלתי אם היא יודעת לקרוא עברית. השיבה: כן, בביתי למדתי עברית. אמרתי לה: שמי צמח ואני הוא זה שכתב את המאמר. השיבה לי: שמי סמילנסקי ועל דודי כתבת את המאמר. כך התוודענו זה לזו.

באיגוד הכללי של הסטודנטים היהודים לא היו ציונים רבים. רוב הצעירים היו טריטוריאליסטים, בונדיסטים וסוציאליסטים5 . לא עברו ימים רבים ואני באתי עמהם במריבה קשה. כשמת משה לייב ליליינבלום הצעתי שנשלח בשם אגודת הסטודנטים הכללית טלגרמה של השתתפות בצער, הואיל והאיש היה סופר חשוב. הרוב התנגד להצעתי. אמרתי מלה חריפה ונתרתחו הרוחות וכמעט שהגיעו הדברים לידי מכות. והנה כעבור זמן מה מת חתנו של קרל מרכס, לאפיג, ונמצא מי שהציע לשלוח משלחת עם זר פרחים בשם האיגוד ללויה. ביקשתי לדחות את ההצעה ואמרתי: אם אי אפשר לשלוח טלגרמת ניחומים על מות ליליינבלום, הואיל והאירגון אינו נושא אופי פוליטי והאיש היה ציוני, הרי אין לשלוח נציגים משלנו ללוויתו של סוציאליסט מומר. אלא שבכוח הרוב נפלה הצעתי.

פעיל הייתי איפוא בעיסקי יהודים וציונים ואף לרגע אחד לא חשתי עצמי יורד. ענייני בצרפת היו המשך לחיי בארץ; עושה הייתי בפריז למען הספרות העברית כשם שעשיתי בארץ למען כיבוש העבודה; ומעניין – בכל חמש שנות ישיבתי בצרפת לא כתבתי על נושא צרפתי כל שהוא, אלא כתבתי על ברנר ועל שופמן ועל פייארברג. באותה שנה כתבתי גם מאמר על שניאור בשם “המשורר הפיקח” ששיבש את היחסים בינינו. את שניאור הכרתי בביתו של ד"ר סלושץ ופעם הזמין אותי לבוא לביתו ביום א' בצהריים בשביל שנצא יחד לסעוד באחת המסעדות בבולבאר סאן מישל. באתי ביום ראשון בשעה שתיים עשרה בדיוק ודפקתי על דלתו. הוא פתח מעט את הדלת וביקש אותי בקול מלא מסתורים שאמתין מעט בחוץ. עמדתי וחיכיתי ובליבי אמרתי, ודאי אשה יש לו בחדרו. כעבור זמן מה הציץ בעד הדלת וביקשני להיכנס. ומה ראו עיני? שניאור עומד לבוש פיז’מה ומוציא מתחת למיטה מיני משקולות של התעמלות ומבקשני שאראה שריריו הקשים והדרוכים. אני, שהייתי פועל שש שנים בארץ ישראל, נראה שלא היתה הבעה של התלהבות בפני; ובאמת עלובה היתה בעיני הפגנת שרירים זו. רגעים אחדים עמדנו ושתקנו. אחר כך ניגש שניאור אל המלתחה והוציא עניבה והושיטה לי ואמר: אני נותן לך את זה במתנה. אמרתי לו: לא נחוצה לי עניבה. אותי רק מעסיק עכשיו דבר אחד. הנה, כשהגדת לי באופן כל כך מסתורי, שעלי להמתין לך בפרוזדור, אמרתי בליבי ודאי אישה יש עמך בחדר ואתה מבקש להיפטר ממנה. נכנסתי ולא מצאתי איש מלבדך. אמרתי אותה נקבה שהיתה עמך בחדר ודאי חבויה מתחת למיטה. והנה אתה עומד ומוציא משם משקולות של התעמלות. אז חשבתי בליבי אותה נקבה ודאי במלתחה היא מסתתרת. והנה אתה עומד ומוציא משם עניבה. ואני שואל אותך, שניאור, הנקבה שלך היכן היא? הוא הביט בי בכעס ואמר: אתם הישראלים, אני רואה שצריך להיזהר מפניכם. לאחר פגישה זו ביקש קירבתי ואף הציע לי שנוציא ביחד ירחון. אמרתי לו לא בשביל כך באתי לפריז. עלי לסיים כאן לימודים שהם חשובים מאוד בשבילי ולחזור ארצה. ואירע שבאותו זמן עצמו כתבתי מאמרי על שניאור.

לאחר מכן היה עלי לנסוע בימי החופש לאודיסה ולברר, לפי בקשת אבי, פשר הסיכסוך שפרץ בין אחותי ובעלה. אמרתי גם לסור לניקולאיֶיב ולהיפגש עם אשתי פנים אל פנים בשביל להסביר לה שאין טעם בנשואינו ועלינו להיפרד וללכת איש איש לדרכו. ידעתי בבירור שנשואי לא היו אלא מעשה של פזיזות שנעשה בימי מעבר טרופים בחיי. אשתי הבינה לרוחי וביקשה שלא אומר דבר להוריה ואשב עמה מעט ואחר כך אלך לי לדרכי.

ישבתי בניקולאייב חודש ימים ומשם יצאתי לאודיסה ושהיתי בה ימים אחדים. ביקרתי אצל ביאליק במעון קיץ שישב בו מחוץ לעיר, הבאתי עימי את מאמרי על שניאור וביקשתי שיקרא אותו ויאמר לי דעתו. כשסיים את הקריאה לא אמר לי דבר, לא לטובה ולא לרעה, ורק יעץ לי שלא לשלוח אותו ל“השילוח”; שם, אמר, לא ידפיסו אותו. קלויזנר לא ידפיס. שלח מאמרך ל“הד הזמן” – שם לא אוהבים את שניאור. עשיתי כעצתו ושלחתי מאמרי ל“הד הזמן” ובו הופיע בשני המשכים. ביאליק היה ממזר. הוא אהב את שניאור אבל גם רצה שמאמרי יראה אור. מאודיסה נסעתי לפלונסק וסיפרתי לאבא שנישואי באו אל קיצם והוא נשק לי על ראשי ולא אמר כלום. אבל בפניו ראיתי שהוא שמח על כך. ביום הכיפורים ביקש אותי שאשאר בבית הכנסת במשך כל שעות היום, כי אם אלך הביתה הכל יאמרו שאני הולך לאכול, ולשם מה דרוש הדבר? עשיתי רצונו ועמדתי כל הזמן בבית הכנסת ליד הרב מיכאלסון ובאתי הביתה לאחר הנעילה. אבא הלך להתפלל בבית החסידים וחזר הביתה לפנַי, כי דווקא ביום הכיפורים מרבים היו לאמור דברי פיוט בבית הכנסת, ואילו בבתי החסידים היו מקצצים בפיוט. כשראני אבא אורו פניו. שמח ששמעתי בקולו. ועוד שימחתי ליבו כשהלכתי עמו אל ביתו של הגבאי של בית החסידים של גור. נחמיה דרמבוס היה שמו של הגבאי ונוהג היה עוד לנסוע אל הרבי מקוצק, ובמוצאי שמחת תורה היה מזמין את חסידי גור לביתו לשתות יין ולשמוח. ואני הלכתי שמה ביחד עם אבי.

באותו הזמן נתקבל בפלונסק גם “הד הזמן”, אשר בו הופיע מאמרי על שניאור, ואבא, שאומנם לא הבין מאומה בענייני ספרות, חש שדבר חשוב יש כאן והיה בעיניו מעין פיצוי על אותן שנים שהייתי פועל בארץ ישראל, שהיו דבר נמוך בעיניו. שרר איפוא עכשיו שלום גמור בין אבי לביני.

כעבור זמן מה שבתי לפריז, אל חדרי ברחוב מונז' שברובע הלאטיני, אשר בו ישב גם שניאור, ואי אפשר היה שלא אתָקל בו. ובאמת לאחר ימים אחדים נפגשנו ברחוב. נראה היה לי, שחיכה שאקדים לברכו, ואני חיכיתי שיקדים ויתן לי שלום, וכך עברנו זה ליד זה ולא בירכנו איש את רעהו. מאז שמר לי טינה במשך עשרים ושש שנים והיה מבזה אותי ומחרף אותי בפני הבריות, ואני נדרתי נדר שלא אזכיר יותר שמו ולא אכתוב עליו דבר. ואכן כך נהגתי.

בשנת לימודי השנייה – היא שנת 1911/12 – נשתפרה מאוד ידיעתי את הלשון הצרפתית ועמדתי בהצלחה בבחינות וידעתי שבשנה הבאה אוכל להגיש עבודת דוקטורט, Université’d (מיוחד לזרים ואינו מַקנה זכות הוראה). כמו כן הוספתי כל הזמן לכתוב סיפורים – “שמעון גמל”, “בליל ירח” – שראו אור ב“השילוח”, כן גם הוספתי לפרסם דברַי ב“הפועל הצעיר”. באותו זמן החילותי לתת דעתי על עניין הביקורת וכתבתי מאמר על י.ח. ברנר, שנדפס ב“השילוח”.

עכשיו, כיוון שראיתי עצמי משוחרר מאשתי, החילותי להתרועע עם העלמה סמילנסקי. היינו מרבים לטייל יחד ולבקר בתיאטרון. זכינו לראות את שרה ברנאר בסוף ימיה בתפקיד לוקרציה בורג’יה, ועד היום אני זוכר את קולה שכבש את הלב פשוטו כמשמעו. היה זה קול חד, מנסר כמַסור, מנסר וחודר פנימה; ושליטה מוחלטת היתה לה על קולה והיתה מעלה בו כל תגובה שרצתה. הרביתי גם ללכת לקומדי פראנסייז ולאודיאון שהיו מעלים בו מחזות של הקלאסיקה היוונית. וכך קולט הייתי כל הזמן דברים גדולים, חדשים, והקליטה – קליטה שבהנאה גדולה.

באותו זמן שמעתי, כשומע חופשי, מחזור הרצאות על תולדות ימי הביניים, שהירצה פרופסור אחד אשר את שמו שכחתי ושהיה אדם מעניין עד מאוד. שומעיו לא היו מרובים. יום אחד באתי כדרכי בתשע בבוקר להרצאתו ומצאתי את חדר ההרצאות נעול, והשמש הודיעני שההרצאה נדחתה. כיוון שלא היה לי מה לעשות באותה שעה פתחתי דלת אולם אחר ונכנסתי. בחדר ישבו ארבעה גברים ואשה אחת. שלושה כמרים או נזירים, איש אחד ציבילי, ואשה צעירה יפהפיה. לא ידעתי מה טיבו של השיעור שיינתן כאן. כעבור רגעים אחדים נפתחה הדלת ואל האולם נכנס אדם זקן, גבוה, לבוש ראֶדינגוט שחור ופתח בהרצאה על כלי זַיִן ומלבושים יווניים. אחר כך שאלתי את השמש מי אותה אשה והשיב לי – אחת השחקניות הגדולות של אוֹדיאון. משחקת בטראגדיות קלאסיות. התרשמתי מאוד מן ההשכלה שקונה שחקנית בצרפת. בפילוסופיה שמעתי שיעורי בראנשוויג על קאנט. הוא לִמד ב־Ecole des Hautes Etudes, אבל תלמידי הסורבון רשאים היו ללמוד שם. שמעתי גם הרצאותיו המפורסמות של אנרי ברגסון ב־Collège de France. קהל שומעיו היה גדול מאוד וצריך היה לבוא לשיעור שקדם להרצאתו בשביל לזכות במקום. שיעור זה ניתן על ידי מרצה לפיננסים, ונושאו – החובות של מדינות אירופה. זוכר אני, שאותו מרצה לפיננסים היה פותח שיעורו ואומר: אני יודע שלא באתם לשמוע הרצאתי; איני מתפלא על כך. אתם מחכים להרצאתו של הגאון אנרי ברגסון. ואיני מתפלא על כך. אבל אני מבקש אתכם שלא תפריעו לשנים עשר האנשים שבאו לשמוע דברַי ועניין יש להם בהרצאתי. ממתינים היינו בשקט לברגסון.

והוא אנרי ברגסון היה בא ומהלך בדבריו קסם על שומעיו. גבוה היה ורזה, פניו מוארכים, נזיריים, אבל בעיניו החדות היתה איזו אש זרה. מרצה בחסד עליון. גם קולו היה מנסר משהו; והוא מניח משפטיו כאדם הפורט מעותיו. סיגנונו שבעל פה היה כסיגנונו שבכתב, מלא תמונות ומשלים. וקהל שומעיו מגוון ומנומר. זוכר אני את הגברות הסאלוניות המהודרות שהיו בתוכו. לפנַי ישבה גברת אחת בלונדינית כבת ארבעים בשימלת דאֶקוֹלְטֶה עמוק וחרוזי פנינים, ועל שפתיה מרחפת כל הזמן בת צחוק חביבה, ומקומה בשורה הראשונה שמור לה תמיד. ברגסון הרצה בשנה הראשונה על הפילוסופיה שלו ובשנה השניה על האתיקה של שפינוזה. אני וחברי הסטודנטים היינו מרבים להתווכח אחרי כל הרצאה והרצאה על משמעות תורתו. הרוב הלך אחריו בעינים עצומות, כי גדול היה קיסמו של האיש. ורק מיעוט קטן, ואני בתוכו, ניסה גם לבקר דרכו. מובן, שגם אנחנו הוקסמנו מכל שפע הרעיונות החדשים שבמשנתו ומתפארת סגנון הרצאותיו. אבל לא קיבלנו בלא ביקורת את עיקרי תורתו. כאן הייתי אני ראשון הטוענים. אי אפשר היה לי לקבל את הדואליזם הקיצוני שביסוד תורתו, המעמיד זה כנגד זה את העולם השכלי מזה ואת עולם האינטואיציה מזה; את מה שהוא כולו תועלת מזה ואת מה שהוא ריאלי־אוטנטי מזה, בלא שיהיה כל מגע ביניהם. אני ביקשתי שיטה פילוסופית שתעמיד באיזה מקום מעל לשני התחומים האלה נקודה אחת מאַחדת; כי לא נתקבל על דעתי ששִכלו של אדם נִברא על מנת למלא אחר צרכים שבתועלת, ואילו כוח אחר שבו, הכוח האינטואיטיבי, ניתן לו בשביל לעמוד על הדבר שהוא לעצמו. אנו לא היינו דרוויניסטים, הואיל וקיבלנו את ענין המוּטאציות שהיה כבר מצוי באוויר. התנגדנו איפוא למומנט האבולוציוני. על כל פנים הוצאנו אותו מתחומה של הפילוסופיה. והאינטואיציה, אשר בעזרתה נטו ליישב על נקלה את כל הקושיות החמורות, נראתה לי קצת מפוקפקת: חששנו שסופה להביא לווּלגריזציה גדולה של הדיון הפילוסופי. ויכוחים אלה שלנו היו באמת פוריים ומעניינים ומביאים לידי הרחבת הדעת. אני נתוודעתי אז לשופנהאור; כשאחד מחברי אמר לי: ראה כמה הרבה לוקח ברגסון משופנהאור, הלכתי אל שופנהאור וקראתיו בנשימה עצורה. גם חזרתי וקראתי בקאנט בעיון רב. כך קראתי באותה תקופה הרבה סִפרי פילוסופיה וידיעותי נתעשרו ונתבססו יפה בתחום זה. באותו פרק זמן גם התכוננתי לבחינות וידעתי גם לברור בין ההרצאות בסורבון ולבחור בטובות שבהן; וכן החילותי להתכונן לעבודת הדוקטורט. הלכתי אל מורי פרופיסור סטרוֹבסקי להיוועץ בו. אמרתי לו, שאני חקלאי ומופסאן קרוב לליבי. אמר לי: כתוב על מופסאן ולא חשוב שאינו כלול בתוכנית הלימודים, אבל אל תלך אל פרופיסור לספרות. אני אבקש מפרופיסור אחד לפסיכולוגיה, דֵיגָא, שידריך אותך בעבודתך. הוא היה מידידיו הקרובים של מופסאן וגם מוצאו מנורמנדיה. ואתה כתוב על האיכרים הנורמנדים של מופסאן. לך לבדוק את הכפרים בנורמנדיה, שעליהם כתב מופסאן בסיפוריו. פרופסור סטרובסקי נתן לי מכתב אל פרופסור דיגא. הוא היה גבר בעל קומה ויפה־תואר והבטיח לסייע עימי, אבל ביקש שאביא לו תוכנית, בשביל שיוכל לאשרה באופן רשמי. ערכתי תוכנית מפורטת. תחילה צריך הייתי לרשום על פי המפה את רשימת הכפרים בנורמנדיה ואחר כך למצוא בכתבי מופסאן את אותם כפרים שהוא מתארם בסיפוריו, ולבסוף היה עלי להשוות בין המציאות שהיתה לנגד עיניו ובין התיאור שתיאר בסיפוריו ולבדוק מתוך כך את דרכי התיאור של מופסאן. מעשה ראשון שעשיתי לאחר שנתאשרה תוכנית עבודתי – נסיעה לכפר מולדתו של מופסאן. מצאתי שם פונדק, שגדולי סופרי הדור היו רגילים לעיתים להזדמן בו, והפונדקאית, אשה זקנה ויפה שהכירה את מופסאן, הראתה לי פינקס שהיה שמור עימה ובו שורות שרשם לה מופסאן:

Dieu a creé Caroline pour faire voir que la Normande est encore plus belle que la Normandie6

שמחתי שימחה גדולה במציאתי זו והתחלתי שוקד על עבודתי בחפץ לב. וכך נכנסתי לשנת הלימודים השלישית ונתון הייתי כולי בהכנות לכתיבת התיזה, שעה שאירע מאורע קטן אחד שבא וטרף עלי כל סדרי חיי. יום אחד נִתקלתי ברחוב, בלב הרובע הלאטיני, ברחל ינאית! בארץ לא היתה ביני ובין רחל כל חברות מיוחדת, אבל כשפוגשים לפתע ב־Rue des Ecoles באדם מן הארץ שאתה מכירו יפה, הרי הלב באמת מתמלא שימחה. פגישתנו היתה פגישת רֵעים משכבר הימים. שאלתי למעשיה וביקשתי לסייע לה ככל שתשיג ידי. אמרה שבדעתה לשהות בפריז רק יום יומיים, כי ממהרת היא לנסוע לננסי ללמוד חקלאות במכון לחקלאות של האוניברסיטה. הראיתי לה את העיר וכל גנזיה, טרחתי בה כל שני ימי ישיבתה בפריז, ליוויתי אותה לבית־הנתיבות, ולאחר שהלכה התחיל יתוש מנקר במוחי: אני יושב ומבטל שנתיים ימים של חיי כדי לאסוף חומר ולכתוב על איכרי נורמנדיה וכפריה בכתבי מופסאן! ומה טעם יש בכל העיסוק הזה בחיבור אל מרכז חיי הממשיים? למה לא אלך גם אני לננסי ואלמד חקלאות ואהיה לאגרונום, ועם שובי ארצה אחבר את חמש שנות עבודתי בכרמי יהודה ובשדות הגליל עם עתידי? וכשהירהור זה תקף עלי לא הירפה ממני לא ביום ולא בלילה. התייעצתי עם חברתי חנקה סמילנסקי ואמרתי לה, שאני מוכן ללכת לננסי, אם תסכים היא להמשיך שם לימודי הרפואה שלה. נענתה לי והסכימה. מיהרתי לשלוח טלגרמה לבית־הספר הגבוה לחקלאות בננסי ולמחרת קיבלתי טלגראפית תשובה, שכיוון שאני מעתיק עצמי מן הסורבּון לננסי איני חייב לעמוד בבחינות ועלי למהר ולבוא ולהירשם במכון, כי שנת הלימודים התחילה. בחיפזון רב עזבתי את פריז ויצאתי לננסי, וחנקה צריכה היתה לבוא שמה כעבור זמן מה.


ב. ננסי    🔗


לאחר שהצלחתי לפלס לי דרכי בסורבון וכל שערי האוניברסיטה היו פתוחים לפני, מצאתי עצמי עלוב ואומלל מאוד במכון לחקלאות של ננסי. מעולם לא למדתי מדעי הטבע, מעולם לא ראיתי מיקרוסקופּ בעיני ודבר לא הבנתי מכל אשר נאמר בהרצאות. את תורת התורשה לימד אותנו פרופסור קאֶנוֹ המהולל. הוא היה לץ גדול ומרצה מעולה. בשיעורי העבודה המעשית במיקרוסקופּ צריך היה לצייר בצבעים את הנראה בשדה המיקרוסקופּ, ואני מעולם לא ציירתי דבר בחיי, וכשראיתי במיקרוסקופּ איזה מרובעים ירוקים וצהובים ואדומים, העליתי כפי הנראה על הנייר ציור משונה מאוד, כי פרופיסור קאֶנוֹ כתב לידו Ces sont des drapeaux internationaux (אלה דגלים בין־לאומיים). נעלבתי מאוד וטרחתי ועמלתי לשפר ציורי. עשיתי לילות כימים בשקידה על לימודי וכעבור שבועיים אכן רשם לי הפרופסור בשולי מחברתי !Continuez ainsi (המשך כך!). התעודדתי מאוד מהצלחתי, ובינתיים גם גיליתי שבעצם לימוד הזואולוגיה קל הרבה יותר מלימוד קאנט והפילוסופיה.

נתחברתי גם בננסי אל שני תלמידים, אחד צרפתי בשם קרוֹשאָר, תלמיד מצטיין שזכה בפרס על לימודיו, והשני לאנדרי, הולנדי מצאצאי ההוּגֶנוֹטים, צולע ברגלו וכדרכם של בעלי־מום אוהב תנועה וטיול; עמו ועם חנקה מרבים היינו לשוט על המוזל. שני חברי היו בוגרי בתי־ספר תיכוניים אירופאיים ויסודות מדעי־הטבע נהירים להם, והם היו מסייעים לי הרבה בתחילת לימודַי ועד היום יש חיבה בליבי לשני הצרפתים האלה, שהיו חברַי בננסי. בעזרתם ובמאמצי שלי התחלתי לעשות חַיִל בלימודים ועד מהרה הייתי גם אני לתלמיד מצטיין וכל יומי נתון ללימודים.


רק שני מאורעות אירעו לי בפרק זמן זה. יחסי החברות הטובה שביני ובין רחל ינאית נשתבשו במקצת בשל הצלחתי בלימודים, שכן רחל לא ידעה חקלאות ומעולם לא עבדה בחקלאות בארץ, ואילו אני עבדתי למעלה מחמש שנים בשדות הארץ וכרמיה, ואפשר היה לי להסתייע בידיעותי ובנסיוני ולהשביח ציוני. כשבא יום אחד המורה לגידול דבורים בשיעור האחרון שלפני הבחינה ואמר לנו, כיוון שיש בתוכנו תלמידים מבני עמים שונים, רצוי לו שכל אחד יתאר בבחינה את דרך גידול הדבורים המקובלת בארצו. היה בכוחי למלא את מבוקשו, שכן עבדתי בראשון־לציון זמן מה אצל טרכטנברג, שהיה אחד מטובי הכוורנים בארץ, והיכרתי מקרוב את הענף. את דברַי המפורטים בנידון אף פיארתי בכמה וכמה ציטטים מן האגדה ומן המידרש שעיניינם דבורים. הציון שקיבלתי בבחינה נסתכם בתשע עשרה נקודות מתוך עשרים, ואילו רחל קיבלה רק תשע נקודות, ונראה שלא שבעה נחת מן הדבר, כי פנתה אלי ואמרה לי בכעס: למה אתה רודף כל כך אחרי הציונים, ממש כמו גימנזיסט במחלקה הרביעית. אמרתי לה: איני רודף אחרי הציונים, אלא רצון היה לי לכתוב על גידול דבורים בארץ ישראל; והיחסים בינינו נתקלקלו מעט. מאורע שני שאירע לי היה אחר לגמרי. במעבדה למחלות צמחים נקבע מקומי בין ארבעה תלמידים מרומניה. שניים ישבו מימיני ושניים משמאלי, ואחריהם ישב חברי לאנדרי. עם אחד הרומינים, זוֹרילה שמו, החלפתי דברים, ואילו עם האחרים לא היה לי שום מגע. והנה יום אחד ישבתי ובחנתי במיקרוסקופ חתך של צמח, וצריך הייתי להרחיק בועות אויר מעל הזכוכית, וביקשתי להדליק את המנורה בשביל לחמם את הזכוכית. כשפתחתי את ברז הגאז ראיתי שאין עימי גפרורים ומיהרתי אל לאנדרי לקחת גפרורים. בינתיים נצטבר גאז תחת זכוכית המנורה וכשהדלקתי אותה פרצה מתוכה להבה והפניתי פני הצידה. התלמיד הרומיני שמימיני פנה אלי ואמר: Vous avez peur; c’est le signe de vôtre race (אתה מפחד, זהו סימן היכר של הגזע שלך). אמרתי לו: אם אתה רוצה יכול אני להראות לך שאני יותר hardi (נועז) משאתה חושב. מסביב היתה דממה. הכל היו שקועים במיקרוסקופים. ואני הוספתי ואמרתי: דבר אין בינינו, אני איני מכיר אותך. והוא שב וחזר על שלו: Mais Vous avez peur et c’est le signe de vôtre race. לא התאפקתי עוד וצעקתי בקול רם: אתה מחרף את ה־race שלי ומה בעצם הגזע שלך, מי הם אבותיך? Anciens voleurs de roumains (גנבים בני גנבים רומניים). הפרופיסור נבהל מקול הצעקה ומיהר להכריז שאצלו אין רומינים ואין יהודים; יש רק תלמידים שלומדים ותלמידים שאינם לומדים. שוב נשתררה דממה, ואני הבחנתי שהרומינים, שהיו תשעה במספר, שולחים פתקים זה לזה. הבינותי שהם מכינים משהו נגדי. אבל ישבתי במנוחה. כשצילצל הפעמון ראיתי שכל תשעת הרומינים יורדים יחד למטה. ניגשתי אל הפרופיסור והתנצלתי לפניו על כל מה שקרה והִסברתי לו, שהאיש חרף את עמי בלי שום התגרות מצידי ועל כך יצא עליו רוגזי. הפרופסור הזקן הבין לנפשי, החליק בידו על ראשי, הרגיע רוחי ואמר, שלא יודיע דבר למנהל. כשעמדתי לצאת באו וביקשו לעזור לי שלושה יהודים; רחל ינאית ובחור אחד צולע מפולין ובנו של בן־עמי, שהיה על כל פנים בחור חסון. היבטתי לרגע בשלושה אלה ואמרתי שאיני רוצה בשום מגינים וביקשתי שימתינו לי במסדרון. כשירדתי מצאתי את תשעת הרומינים בחצר ובתוכם גם יהודי מומר אחד בשם יונסקו. זורילה שהיה מכרי ניגש אלי ואמר: אתה גידפת את עמי, ואני מה עשיתי לך שהעלבת אותי? אמרתי לו: אם העלבתי אותך לא מרצון עשיתי זאת. היה עלי לענות דבר לחברך שגידף וחירף אותי ואת עמי. ואם פגעתי בך הריני מבקש סליחתך.

לא, עליך לבקש סליחה מכל חברַי, השיב לי זורילה בתוקף.

לבקש סליחה מזה שפגע בי?

כן.

בשום פנים לא אבקש ממנו סליחה. רק ממך אבקש.

אז יצא לקראתי המומר יונסקו ואמר: Vous n’ êtes pas si fort (אינך חזק כל כך). מה ענין חוזק לכאן, השיבותי לו; הלא אתם תשעה ואני אחד. אבל על כל תשע מכות שאקבל אתן מכה אחת.

יונסקו נתן בי עינו והטיח בי: Sale Juif (יהודי מטונף).

הבטתי בפני המנוול ובליבי אמרתי: תיגרה בוודאי תפרוץ בינינו ואני אספוג מכות. מוטב לפחות שאני אתן את המכה הראשונה. הלמתי איפוא בכל כוחי בפרצופו של המומר עד שהתהפך פעמיים. יתר הרומינים מיהרו כמובן להתנפל עלי וספגתי מכות רבות מידם. אבל להפילני ארצה כאשר רצו לא עלה בידם.

וכאן קרה עוד דבר – הם היו בני עשירים ואני הייתי סטודנט עני; אבל עם השמש של המעבדה חייתי בשלום ונוהג הייתי לתת לו מדי פעם בפעם פראנק אחד במתנה. עכשיו כשראה שאני נתון בסכנה רץ והזעיק את המורים מחדרם ובאו והפרידו בינינו. אמרתי בליבי, נגמר העניין; נתתי מכה וקיבלתי מכות והעסק מחוסל. אבל אגודת הסטודנטים היהודים, שמנתה כמאתיים וחמישים חברים, כינסה אסיפה ואמרה שלא לעבור בשתיקה על המעשה. בקושי עלה בידי להשפיע על חברי להניח לדבר שיירגע ולא ללבות את הרוחות. המעשה הוזכר איפוא רק בעיתונות המקומית והדבר נודע למנהל. למחרת נתבקשתי להתייצב לפניו. באתי אל פרופסור גאָן ובפני טבועים סימני העדות למריבה. הפרופיסור אמר לי, כי בדעתו לגנות בשעת הרצאתו את שני הצדדים. התנגדתי לכך ואמרתי שאם יעשה כן אעזוב את האוניברסיטה. שכן לא ייתכן ששני הצדדים אשמים; שהרי צד אחד הוא שהתחיל. אפשר, הוספתי ואמרתי, שלא להזכיר את העניין בכלל. אבל אם באים לגנות, צריך לגנות את הצד האשם. הייתי תלמיד טוב ודברי לא נעמו לו לפרופיסור שלי. אהרהר בכך, השיב לי, ונפרדתי מעליו. למחרת, בסוף השיעור, הביע פרופיסור גאן את צערו על שיש בתוך קהל תלמידיו אנשים שאינם נוהגים לפי כללי האכסניה שצרפת פותחת להם; צרפת היא ארץ החירות ואינה מבדילה בין לאום ללאום; ואם מישהו אינו יכול להסתגל לכך, הריהו מתבקש לנהוג בימי שִבתּו בצרפת כדרך הצרפתים, וָלא – יישלח לביתו. ברור היה, שהפרופיסור נוזף ברומינים.


אלא שתקרית זו גם ברכה היתה צפונה בה – הודות לה נתוודעתי אל הפסיכולוג ברנהיים שישב בננסי ובן אחותו למד חקלאות ביחד איתי והיה מתבולל גמור או בן לאב צרפתי. אבל ברנהיים עצמו התעניין בסטודנטים יוצאי רוסיה וגם סייע להם בשעת הצורך. כשנודע לו מן העיתונות הסקנדל שאירע בין כותלי האוניברסיטה, שלח אלי את בן אחותו לומר לי, שרצונו לראות אותי. שמחתי על כך מאוד וסיפרתי לו שלמדתי פסיכולוגיה בסורבון. מאז נוהג הייתי להיכנס אצלו לעיתים מזומנות. הוא ידע כבר באותם הימים על פרויד, וכששמע שאני קורא גרמנית נתן לי את סִפרו של פרויד על החלומות. אני קראתיו, אבל לא עמדתי אז על מלוא משמעות הדברים, שמבשרים הם בואה של מהפכה גדולה. מכל מקום אז נודע לי השם פרויד.

באותו זמן אירעו עוד דברים בחיי. כשהודעתי להורי שעזבתי את הסורבון והחילותי ללמוד חקלאות בננסי, דומה ששיבשתי שוב תוכניותיו של אבי, שסבור היה שלימודַי בצרפת מעידים על ייאושי מארץ־ישראל ועל כוונתי לשוב בסופו של דבר לוורשא. עכשיו כשנודע לו שאני שוב פונה אל החקלאות, הבין שבדעתי לחזור ארצה וברוב כעסו חדל לשלוח לי כסף לכלכלתי. אלא שעד מהרה התפייס והוסיף לתמוך בי. אמי, שגדלה בילדותה עם מאירסון, שהיה עכשיו פילוסוף נודע, נסעה אל אביו ללובלין וביקשה ממנו שיכתוב לבנו בפריז ויבקשו שיסייע לִבנה. אני לא ידעתי דבר על כך. והנה מיד לאחר מעשה הקטטה עם הרומינים הביא לי הדוור שני מכתבים. האחד מכתב הזמנה מאת מאירסון בכבודו ובעצמו, המבקש אותי להתראות עמו ביום מסוים בפריז. והשני מכתב מאת ד“ר קלויזנר המודיעני, שקיבל מכתב מקמינקא מוינה והוא שואל מי הוא אותו צמח שכתב מאמר מצויין על י.ח. ברנר. הייתי מאושר מאוד. לקחתי הלואה מחברתי ונסעתי לפריז למשרד הברון ברחוב פאסקיא להזדמן עם מאירסון, שהיה מנהל עיסקי איק”א וידוע כחובב־ציון גדול. כאן קידם פני אדם גבוה בעל פנים יפות שצבען כעין הזית, אף ארוך, ועיניים טובות וחמות. לאחר כמה דברי נימוסים שאלני: מפני מה עזבת את הסורבון?

בשביל ללמוד חקלאות והכל למען ארץ ישראל.

כמה כסף אתה מקבל מן הבית?

שישים וחמישה פראנקים לחודש.

ואתה חי?

חי וקיים, אמנם בצימצום.

אבי ביקש שאעשה משהו בשבילך ואני מוכן וגם יכול לעזור לך. חזור לסורבון, הַשלם את הדוקטורט, ואני מבטיח לך שאסייע לקדם אותך בסורבון. חוץ מזה, הוסיף ואמר, הנה אני נותן לך מכתב אל סילוואן לוי ותקבל סטיפנדיה להמשך הלימודים. אכן, טובים היו דברי מאירסון וכוונתו טובה, אבל הוא לא יכול היה לדעת שממשש אני בכיסי כל הזמן את מכתבו של קלויזנר, שהודיעני על קמינקא ששיבח מאמרי על ברנר וליבי כולו נתון למכתב זה. בלא היסוס הודיתי לו על רוב חסדו עימי ואמרתי לו: אפשר שאמי לא אמרה לאביך שציוני אני ובדעתי לשוב לארץ ישראל. ואל הסורבון באתי בשביל להרחיב השכלתי; אבל מעיינות רוחי נתונים לעברית, וחקלאות אני לומד בשביל עיסוקי בארץ וברצון הייתי נענה להצעתך הנדיבה אילמלא עניינים אלה שאני מסור להם. הוא הבין, כפי הנראה, לרוחי ולא הוסיף עוד לדבר על ליבי, אלא שכעבור רגעים אחדים הוסיף ואמר: איני יכול להניח לך לחיות על שישים וחמישה פראנקים לחודש. קח את המכתב לסילוואן לוי ותקבל לפחות תוספת של מאה פראנקים למחיה. לקחתי את המכתב והודיתי למאירסון על רוב טובו ונפרדתי ממנו בחמימות רבה. כשיצאתי החוצה קרעתי את המכתב ומיהרתי לחזור לננסי.

ועוד מאורע אירע לי בננסי. יום אחד קיבלתי מאבא טלגרמה שעלי לצאת לתורן (בפולניה הגרמנית) שעל גבול רוסיה וגרמניה ולהמתין שם לו ולאחותי טושה בשעה מסוימת. הדבר היה תמוה בעיני, אבל מכתב שהגיע אחרי הטלגרמה הבהיר את התעלומה. טושה היתה היחידה מכל אחיותי שנשלחה ללמוד בגימנסיה בפינסק וישבה בבית שיינדל אחותי הבכירה. אלא שזו היתה טרודה בבנה החולה וטושה התהלכה חופשיה לנפשה, והירבתה לטייל עם גימנזיסטים, דבר שאחיותי בפלונסק לא ידעוהו. וכששבה טושה בימי החופש הביתה התוודעה אל בן דוד פינקלשטיין ולאחר זמן הרתה לו. באותם הימים נחשב דבר זה לאסון גדול, אשר המיט קלון נורא על המשפחה. הוחלט איפוא לשלוח אותה לננסי ועלי להחזירה הביתה בבוא העת ולהשאיר את ילדה באיזה מוסד בצרפת. קיבלתי עלי את העניין ויצאתי לתורן לפגוש את אבי ואחותי כמוסכם. והנה באה הרכבת מרוסיה בחצות הלילה ואבי איננו. רכבת שניה צריכה היתה להגיע לפנות בוקר. בית הנתיבות היה מרוחק מן העיר; כסף מועט היה בכיסי והחלטתי להישאר במקום. אלא שבית הנתיבות נסגר לאחר שעברה הרכבת האחרונה ונשארתי עומד אובד־עצות. ריחם עלי בעל המזנון והכניס אותי לאחד החדרים בבית הנתיבות. לפנות בוקר באה הרכבת השנייה מרוסיה ואבי איננו. כספי אזל. הייתי רעֵב. הלכתי אל המלצר ונתתי לו כמשכון את קופסת הסיגריות שלי שהיתה עשויה כסף תמורת מארקים אחדים. אכלתי והוספתי להמתין. הגיעו עוד שתי רכבות מרוסיה ואבי איננו. בפרוטות האחרונות שלי שלחתי טֶלגרמה לפלונסק והודעתי שאני בתורן ואין לי כסף לחזור לננסי. והנה בשלוש אחר הצהריים ניגש אלי בנימוס רב שוטר גרמני ושאל למעשי בתחנה. סיפרתי לו את שאירע לי והראיתי לו את הטלגרמה שכתבתי. הניח לי, והמלצרית נתנה לי קצת אוכל. כך עשיתי שני ימים בתחנה. לא התגלחתי ולא התרחצתי, בגדַי היו מעוכים וכל מראי ודאי לא היה בו כדי לעורר אֵמון. בערב ניגש אלי אדם אחד ושאל אותי אם אני רוסי. השיבותי שאני מרוסיה והתחיל שואל אותי שאלות בנוגע למהפכה. לא נגררתי לשיחה עמו – הבינותי, שאני עומד להסתבך בעסק ביש. מיהרתי לנסוע העירה ונכנסתי אצל הרב. סיפרתי לו את צרתי. אמר לי: וכי סבור אתה שרק בפיך סיפור מעין זה, הרבה סיפורים כאלה שמעתי. הנה נותן אני לך שני מארקים ולך לך לשלום. נפלתי ברוחי ושוב חזרתי לבית־הנתיבות וכאן בשעה שמונה שוב באה רכבת מרוסיה ובפתח אחד הקרונות עמד אבא שלי, גבה־קומה והדור, במעיל פרווה גדול וכובע קאראקול, ועל ידו אחותי המסכנה. שמחה היתה בכל בית־הנתיבות וגם הז’אנדרם הגרמני שמח שאיני מרגל רוסי. שבתי עם אחותי לננסי ופרשה עגומה זו באה אל סופה.


מלבד המאורעות האלה היו שנות ישיבתי בננסי (1914־1912) שנות לימוד שְלֵווֹת. רציתי לסיים מהר ככל האפשר את לימודי וגם חנקה חברתי עמדה לגמור לימודיה והחלטנו לעלות לארץ־ישראל ולא להשתהות בצרפת. אמרתי לגשת לבחינות ביולי 1914. אף על פי כן דבר אחד לא זנחתי בכל אותה עת – את הכתיבה. כתבתי שני סיפורים, אבל בעיקר נתתי יותר ויותר את דעתי על הביקורת; כתבתי מאמר על שופמן ועל פייארברג ועל ביאליק. לא היה עימי שום ספר עברי בננסי, פרט לספרי ביאליק שאותם הייתי נושא עימי תמיד, ואת הציטטות השלמתי בפלונסק. באותם ימים יצא באודיסה “העולם” בעריכת דרויאנוב וברקוביץ, שנחשבו לעורכים קפדנים מאוד והכניסה ל“העולם” חשובה היתה ונכבדת בעיני הסופרים. והנה מאמרי על פייארברג נתקבל על ידי ברקוביץ וכמעט שלא הביא בו תיקונים; ומאמרי על ביאליק נתקבל ב“השילוח”. רק קלויזנר החזיר לי את הסיפור “הקבר הראשון”. מכל מקום שערי הספרות היו פתוחים לפני, ואני, כאמור, ממהר הייתי לעמוד בבחינות ולסיים לימודי.

בזמן הבחינות שוב אירעה לי תקרית קטנה עם אחד המורים, פרופיסור ביהן. אבל קודם שאני מספר על כך עלי להקדים ולספר בפרופיסור אחר, שגילה הבנה למצבי. בין ההרצאות שהיינו חייבים בהן היתה הרצאה על הגיאוגרפיה הקולוניאלית של צרפת, והפרופיסור שהרצה על כך היה אתנוגרף, יהודי, וחבר הוועד המרכזי של ה־Alliance Israelite . וכיוון שבבית הספר לחקלאות בננסי נתקבצו ובאו בני כל אומות העולם, נוהג היה אותו פרופסור לשאול בשיעור הראשון לארץ מוצאם של תלמידיו, ללשונם וכו'. וכך כשהגיע אלי, שאל לשמי ואחר הוסיף ושאל: ?nationalité Quelle est vôtre (מה הלאומיות שלך?) Juive (יהודית), עניתי. Ca n’existe pas (זו אינה קיימת) הטיח בפני.

Mais Monsieur le professeur, puisque moi j’existe, la nationalité juive elle existe aussi (אבל, אדוני הפרופיסור, הואיל ואני קיים, משמע שקיימת גם הלאומיות היהודית).On discutera ça après (נדון בכך אחר כך) השיב לי והמשיך בשיעור. בסוף השיעור הזמין אותי לחדרו והוסיף לגלגל באותו עניין. הן יודע אתה שיהדות אינה אלא דת, ולך אין שום תארים של nationalité. אמרתי לו: אדוני הפרופיסור, אני מבקש אותך, אמור לי אתה מי אני – נולדתי בפולניה, ואינני פולני. רוסי אני, כי פולניה זו שבה נולדתי שייכת עתה לרוסיה. אחר נסעתי לארץ ישראל, אבל אינני ערבי, תורכי אני, כי התורכים שולטים בארצי; ועכשיו אני לומד בצרפת וּודאי שאיני צרפתי. אדרבה אמור לי אתה, מי אני.

באיזה לשון אתה מדבר?

הרבה לשונות.

אבל מהי הלשון שאתה מדבר וחושב בה?

עברית.

אדוני, להווה ידוע לך, שאתה היהודי הראשון שאני רושם בפנקסי ליד שמו מילים אלה – לאומיות: עברית.

לאחר בירור דברים זה היינו לידידים.

אבל פרופיסור אחר היה בין מורי; לימד גידול־בהמות ולא אהב יהודים וביום הריב הגדול תמך ברוּמינים. התכוננתי הרבה לבחינה בגידול־בהמות ועמדתי בה יפה ובבוא הבחינה שבעל פה לא חששתי.

מה אתה יודע על גזעי החזירים? ירדה עלי שאלה ראשונה זו מתוך כוונה ברורה.

אדוני הפרופיסור, השיבותי, אומר לך את האמת, לא התעניינתי באופן מיוחד בגידול חזירים, כי הולך אני לפלשתינה ושם אין מגדלים חזירים. ידועים לי על כן רק דברים כלליים.

לא הרפה ממני והוסיף ושאל בחזירים.

אף על פי כן את הבחינות סיימתי בכי טוב ומיהרתי לאסוף מטלטלי ולצאת את ננסי.


 

פרק רביעי: בעת מלחמה    🔗


א. פלונסק    🔗


כשסיימתי לימודי וקיבלתי את תעודת האגרונום ב־26 ביולי 1914 כבר היה ריח מלחמה באויר. פרץ סיכסוך אוסטריה סרביה. לחנקה נותרו עוד בחינות ואני לא חיכיתי עד שתסיים, כי לא התכוונה לחזור לרוסיה אלא היה בדעתה לנסוע אל אִמה ששהתה באחד ממעיינות המרפא בגרמניה; נדברנו שאקדים ואצא לביתי וכשתחזור היא עם אמה לרוסיה תבוא אלי ואציגה בפני הורי ואחר כך אסע עמה לבית הוריה. לקחתי איפוא חפצַי – ספרים צרפתיים שקניתי ומכתבים שקיבלתי מחברי ורשימות שרשמתי ולא סיימתי – ושמתי כל אוצרי זה בארגז ושלחתיו כדבר סחורה בדואר לביתי. אני נטלתי עימי רק מזוודה קטנה ויצאתי לדרך. כשבאתי לברלין כבר היו בה הפגנות לטובת המלחמה וגייסות היו ממלאים רחובותיה. נאמר לי, שרכבת אחרונה לרוסיה עומדת לצאת בשמונה בערב. נחפזתי אל בית־הנתיבות ובקושי מצאתי מקום ברכבת שדחוסים היו בה אנשי מילואים לרוב. בשתיים בלילה הגענו לִמְלָוָה שבגבול רוסיה־פולניה, בקירבת פלונסק. כאן נאסרתי, כיוון שבאתי מצרפת ובכיסי מין דיפלומה מוזרה ומעוררת חשד, שמא בכתב סתרים היא כתובה. בדקו וחיפשו בכל חפצי ומלבושי ולבסוף הניחו לי להמשיך לפלונסק. מתוך קרון הרכבת ראיתי את הקוואלריה הרוסית עושה דרכה במשך כל הלילה אל הגבול. לפלונסק הגעתי ביום חמישי בשתיים בלילה. הכל ידעו כאן שהמלחמה קרֵבה ובאה. ביום חמישי הורע מאוד המצב. תשעה באב שחל בשבת נדחה. ובאותו יום עבר צֶפֶּלין בשמי פלונסק וביום ראשון פרצה המלחמה באופן רשמי ושיבשה את כל חלומותי. יודעי דבר בפלונסק אמרו, שלא תימשך יותר משישה שבועות, אבל בעטיה ניטלטלתי אני שש שנים מעיר לעיר ומארץ לארץ עד שהגעתי שוב לארץ־ישראל. לא עברו אלא ימים מעטים לאחר פרוץ המלחמה ורעש תותחים נשמע בחוצות פלונסק, שהיתה קרובה למבצר מודלין וגם שימשה מרכז לחֵילות רוסיה שבסביבה. כפי הנראה, באותם ימים לא היו כלי ראייה משופרים בידי הטייסים שבצֶפלינים, וכשראו יהודים יוצאים מבית הכנסת חשבו שאלה פלוגות חיילים והשליכו עליהם פצצות, ופעם פצעו שמונים אנשים מתוכם. יהדות רוסיה ופולין היתה מפולגת ברגשותיה. מצד אחד מחוברת היתה אל התרבות הרוסית ומחבבת אותה, ומצד שני שנאה תכלית שנאה את המשטר הצארי האנטישמי והפוגרומי, שערך זה לא מכבר משפט לַיהודי בייליס. רבים היו היהודים שרצו לראות במפלתו של המשטר וקיוו לראות את גרמניה יוצאת מנצחת מן המערכה. בינתיים עברו שישה שבועות והמלחמה רחוקה היתה מקיצה. הגרמנים מלומדי המלחמה לא הכריעו את הצבא הרוסי, ופלונסק לא נכבשה על אף קירבתה לחזית. אני ישבתי בעירי משמים ובודד. בשניים מחדרי ביתנו ישבו אנשי צבא והאווירה בו לא נעמה עלי. דור הצעירים שבעיר לא היה דורי, ומגע לא היה לי עימו. ואילו חברי המעטים שנותרו בעיר היו מטופלים בנשים וילדים ועסוקים בדאגות פרנסה. אבא ראה אותי בשעמומי והציע לי לנסוע לוורשא ולהזדמן עם הסופרים שלי ואף כסף נתן לי להוצאות.


* *

נסעתי איפוא לוורשא. אבל לא מצאתי בה הרבה סופרים. הם עזבו והלכו לרוסיה; חששו להינתק מן המרכזים היהודיים הגדולים. בוורשא נשארו רק קצת סופרי אידיש ופרישמן והלל צייטלין ולחובר. הלכתי לבקר את פרישמן, כיוון שנזדמנתי עמו לפני שנים אחדות, כשעברתי פעם בוורשא ונתעכבתי בה ביום שישי ושבת והלכתי בשבת בבוקר לבקר את פרישמן, שהדפיס באותם ימים את סיפורי “בירחי זיו” ב“רשפים” והייתי סבור שאני ממש מחותן עמו. הלכתי אליו ונסתבכתי במבואות הבית ובאתי אל הדלת האחורית וצילצלתי. שִיקְסֶה פולנייה פתחה לי את הדלת ושאלה לרצוני. אמרתי לה; נראה, שהכירה בבגדי שאיני עני והלכה להודיע בואי לאדוניה, שניאות לקבלני. נכנסתי אל תוך חדר מלא עשן ובקושי הבחנתי בפניו של פרישמן. הוא ישב אצל השולחן וכתב. עמדתי באמצע החדר נבוך מעט, אבל עד מהרה נשא אלי עיניו ושאל:

מה רוצה אדוני?

שוב נבוכותי מעט, אבל התאוששתי והשיבותי: בעצם את אשר רציתי קיבלתי. רציתי לראות את פרישמן וראיתיו. עכשיו יכול אני ללכת ולא להפריע את אדוני בעבודתו. דומה, שהתשובה מצאה חן בעיניו, כי ביקשני לשבת ושוחח אתי.

אבל עכשיו מצאתי את פרישמן חולה במחלת כליות, ונוהג הייתי לבוא ולשבת עמו שעות אחדות בכל יום, וזוכר אני שדיבר מין גרמנית משובשת, כזו שהיו מדברים בלודג'. באחת מפגישותינו אמר לי:

אתה בוודאי מדבר עברית צחה ובהברה ספרדית. גם אני יודע לדבר עברית בהברה ספרדית. אבל רק עם איש אחד בוורשא אני מדבר עברית בהברה ספרדית. אתה ודאי מכיר אותו – אדם קטן מאוד הוא, ועתון קטן מאוד הוא מוציא ושם נתן לו – “עולם קטן”.

של"ג – הפסקתיו בקריאה.

כן כן, אמר, והוסיף, ואתה יודע בוודאי שסופר עברי זקוק לפעמים למאה רובל. וכשאני זקוק למאה רובל אני מטלפן לגורדון ואומר אני לו בעברית צחה ובהברה ספרדית: אני זקוק למאה רובל.

והוא עונה לי בעברית צחה ובהברה ספרדית: אתה יכול לקבל אצלי מאה רובל, אבל בריבית של שניים וחצי אחוזים לחודש. ומיד הוא מנכּה לי עשרים וחמישה רובל ונותן לי שבעים וחמישה רובל. ואילו אני נותן לו שטר של מאה רובל – והכל בעברית צחה ובהברה ספרדית.

נכנס הייתי גם לביתו של הלל צייטלין. הוא היה יהודי מטיפוס אחר. תמיד נראה רשלן מעט ועל זקנו שרידי מאכל שאכל, ובביתו תמיד אי־סדר. רליגיוזי מאוד היה, אף על פי שמספרים היו עליו בוורשא שבבית־הנתיבות של ביאליסטוק אכל סטייק טריפה. בעל כשרון היה וחסיד נלהב. גם עם לחובר נפגשתי באותה עת. צעיר היה ולבבי, אבל אני לא נתתי בו משום מה אמון – נדמה היה לי שתוכו אינו כברו. כעבור שנים נוכחתי לדעת שדעתו של ביאליק קרובה היתה להרגשתי. פעם, בערך בשנת 1924־5, נזדמנתי בתל־אביב ברחוב אלנבי עם ביאליק והיינו עומדים ומשוחחים, וביאליק שכתב אז את “אלוף בצלות ואלוף שום” היה מדבר בלי הרף בשומים ובצלים. והנה נראה לחובר קרב ובא.

“הנה הולך לחובר”, אמרתי.

לחובר, אומַר לך מיהו לחובר. הוא בצל.

הכל אצלך בצל ושום.

חזר ואמר: הוא בצל. כשאתה מוריד גלד אחד מן הבצל דבר לא משתנה. הבצל נשאר כמות שהוא ואינך מבחין בעלה החסר. אחר כך אתה מסיר עוד גלד ועוד גלד והבצל קטֵן והולך, אבל צורתו צורת בצל, עד שלבסוף אתה מגיע אל לב ליבו של הבצל ושם בּפנים יש נחש קטן ירוק. זהו לחובר.

אבל לא זה ענייני. אני בוורשא עכשיו ובה הוספתי לשבת שבועות אחדים. והנה פעם אחת, היה זה בחודש אדר, אני שב בערב לחדרי, כי עוצר היה בעיר בלילות; אני מאפיל את האור ומדליק את הנר ומבחין בטלגרמה על מיטתי. ואני קורא בה ברוסית: "ואש אוֹטיֶץ סמירטאֶלנוֹ רָאנִין. פולקובניק אוסקולניקוב. (אביך פצוע קשה. סרן אוסקולניקוב). אמרתי, כמובן, לחזור מיד לפלונסק וידעתי שרכבת יוצאת בשתיים בלילה למקום שבקירבת פלונסק. מיהרתי איפוא אל בית־הנתיבות. מיד עם צאתי החוצה נתקלתי במשמר חיילים שלא הניח לי להמשיך בדרכי. הראיתי את הטלגרמה. הסברתי את מצבי ויעצו לי לפנות אל מרכז הצבא שיעזרני בצרה. ואכן, בחדר המשמר שאלני הקצין. אם יש באפשרותי לשכור מרכבה שתוליכני אל התחנה, ויתן לי רשות לנסוע שמה. כסף היה עימי ועד מהרה הגעתי לפלונסק. כשפתחתי את דלת ביתנו ראיתי את אבי שוכב במיטה ופניו חיוורות מאוד וראיתי את האורלוגין שלנו שהמטוטלת עמדה בו מלכת. אמרתי לאבא דברי עידוד והשיב לי: צריך לראות דברים כמות שהם. היה פצוע בריאה ומנתח לא נמצא בפלונסק ולטלטלו לוורשא אי אפשר. הוא נאבק על חייו במשך שני ימים וביום השלישי הוציא נשמתו. מחמת המלחמה הזמנתי מיד מצבה לאבי. אני הייתי עתה האחראי למשפחתי, לאמי החולה ולשתי אחיותי. בבית נמצאו חמשת אלפים רובל שבמקרה קיבלם אבא משותפו עם פרוץ המלחמה, וכסף זה עמד לרשותי. כיוון שהפצצות פלונסק לא פסקו והפולקובניק אוסקולניקוב, שבידיו השליטה בעיר, נהג בנו בעין יפה וציידָנו בתעודות מסע וכרטיסי רכבת לוורשא, החלטנו לעזוב את עירנו ולנסוע לפינסק, אל אחותי שיינדל. צררנו חֶפצֵי בית שונים, כלי כסף ולבנים, ולאחר שישבנו שבעה, יצאנו את פלונסק והלכנו לפינסק ואת כל רכושנו בעיר הִפקדנו בידי הפולקובניק הטוב.


בפינסק שכרנו דירה קטנה, מרוהטת למחצה, וכל עוד היתה העיר בידי הרוסים והאכרים שבסביבה מביאים מזונות אל שווקיה, התנהל בה הכל כשורה. אבל כשנכבשה ורשא ומבצר בריסק נפל, התקרבה המלחמה לפינסק גופא והמצב החמיר והלך. הרוסים הקפידו להשאיר אחרי צבאם הנסוג אדמה חרוכה וגם את האכרים הביֶלורוסים נטלו עמם. בימי הקיץ הגיעו שמועות שבריסק נעזבה וגם קוברין (הקרובה מרחק מאה חמישים ק"מ לפינסק) נכבשה. היהודים אמנם לא חששו כל כך מפני הכיבוש, אבל הבהלה בעיר היתה גדולה. ואני בתוך כל המהומה הזו הוספתי לכתוב, אף על פי שהעברית והאידיש אסורות היו בימי המלחמה ו“השילוח” נסגר ולא היה מקום להדפיס בו דבר. כתבתי סיפור בשם “הגירוש” והיטלתיו למגרתי. באותו זמן חידשתי קשרי מכתבי עם חנקה שחזרה בינתיים לרוסיה דרך ארצות הצפון, וגם נסעתי לבקרה בביתה באחת מן הספינות הקטנות שהיו מהלכות בין פינסק לקייב.

בית הסמילנסקים בבלאזריה היה בית כפרי וסביבו מרחבי שדות ויערות. למשפחה היה בית חרושת לאריגים ובימי המלחמה הירבה הצבא לקנות אריג לצורכי חייליו והסמילנסקים עשו עושר רב במסחרם. האב, יהודי ביישן וענו, קיבלני בסבר פנים יפות. אבל האם בחנה אותי כל הזמן בקפידה ויחסה אלי היה צונן אם כי קורֶקטי. היא לא הבינה על שום מה איני פותח בעיסקי נדוניה ולא יָשַר בעיניה מקצוע האגרונום שלי. עורך־דין ורופא היה נחשב יותר בסולם ערכיה. גם היותי סופר עברי לא שימח ליבה. ישבתי איפוא עשרה ימים עם חנקה וחזרתי לפינסק.

עכשיו היו הגרמנים קרובים מאוד לעיר, אבל לא מיהרו לכבוש אותה אלא התקדמו משני צידי אזור הביצות, ורק בימים שבין ראש השנה וסוכות נכנסו לפינסק, בלא מלחמה. הרוסים עזבו את המקום לפנות בוקר, והגרמנים באו מיד בעקבותיהם. אנו ישבנו בבית אחותי בליל חילופי השלטון מפחד השודדים. למחרת מצאו הגרמנים בבית אחותי קוזק וחיל רוסי ולקחום בשבי. המשרתת הגויה אמרה, שאני מסרתי את שני הרוסים לידי הגרמנים, ובשל כך נעשתה ישיבתי כאן מסוכנת מעט, כי הרוסים היו חונים באזור הביצות ומעמד הגרמנים לא היה איתן כלל. נמצאו בעיר עוד בחורים, שהרוסים העלילו עליהם עלילות שונות, והם החליטו לעזוב את העיר. אני ועוד אחד־עשר בחורים יצאנו את העיר והתחלנו ללכת לעבר ורשא. הכל היה ריק סביבנו, בכפרים לא היו איכרים ונפש חיה לא נראתה בשדות, אפילו גרמנים לא נזדמנו בדרכנו. מזונות כמעט שלא היו עימנו ובארות המים העלו ירוקת והיינו מהלכים תשושים ויגעים בתוך השממה, עד שלפתע, לפנות ערב, עלה מאחת הבקתות ריח אלכוהול באפנו. אמרנו: כאן יש אדם. דפקנו על שער הביקתה ולא נענינו. איימנו שנפרק בכוח ואז יצא אלינו גוי בילורוסי גיבן ונמוך־קומה והכניסנו פנימה. ישב יחידי בבית. ודאי היה מרגל. והבית כולו מלא ריח שמרים. יושב היה במרתף ומתקין לעצמו ווֹדקה. לַנו בביתו והחלפנו כוח. היה זה יום הושענה רבא. למחרת הוספנו ללכת כל היום עד שהגענו לקוברין, ביום שמחת תורה. כאן היה יישוב יהודי אשר קיבל פנינו באהבה וסיפק לנו צרכינו. מקוברין נסענו ברכבת לוורשא ואני הלכתי לפלונסק, לראות מה מצב רכושנו. דבר לא נותר ממנו מלבד ארון הספרים של אבא שמצאתיו עומד עזוב בביתנו, אשר עתה ישבו בו גרמנים. העברתי אותו אל בית־המידרש. כן נודע לי, ששני היערות של אבא ליד לובלין נתפשו על ידי הגרמנים, שהיו מעבירים מתוכם קורות עצים אל החזית המערבית להתקין חפירות. נתברר לי איפוא שכל מה שהיה לנו אבד לבלי שוב, ולא נותר לי אלא לחזור לוורשא, בעירום ובחוסר כל.


ב. וורשא    🔗


שכרתי חדר בבית אחד מקרובי משפחתנו ונהייתי למורה לעברית בגמנסיה של שווארצמן. חייתי כל הזמן בבדידות גמורה, בלא חבר ורע. ובהתהלכי כך עזוב וגלמוד לנפשי, התחלתי להרגיש הרגשה עמוקה אחת אשר עד כה לא ידעתיה והיא לא הירפתה עוד ממני במשך כל ימי חיי, ואולי היתה רגש האהבה העמוק ביותר שידעתי מעודי, וזו לי הפעם הראשונה שאני מדבר בו ומזכירו. כוונתי לאהבה שאהבתי את אבי. מתוך המגע שבינו לביני עם שובי הביתה מפריז לימי הפגרה נתבררה לי יותר ויותר גם מידת האהבה שאהבני. ודאי, לא היה מסוגל לתפוש דבר היותי פועל פשוט בארץ ישראל. הדבר היה נבצר מהבנתו. אבל לימודי בצרפת הניחו דעתו. וגם כתיבתי בעברית היתה טובה בעיניו וסייעה להביא בינינו השלמה ופיוס. אמא סיפרה לי מה גדולה היתה שמחתו, כשנתקבלה הטלגרמה בביתנו שסיימתי לימודי וקיבלתי תואר של אינז’יניר – חקלאי. וכשחזרתי הביתה הראה לי סימני חיבה חבויים ונסתרים. עכשיו, לאחר שהמות לקָחוֹ ממני, יקרה לי שבעתיים אהבתו.

בימי בדידות אלה בוורשא מצאתי בלא כל קושי עבודה. הגרמנים אפילו הציעו לי לשמש מנהל באחת האחוזות הגדולות של הגרף פוטוצקי, אבל אני לא רציתי להיקלע אל תוך סבך היחסים שבין הגרמנים לפולין התובעת חירותה; לא רציתי לשמש בפולין פקיד אצל הגרמנים. העדפתי איפוא להיות מלמד ובעבודתי זאת האירה לי ההצלחה פנים ונחשבתי למורה טוב גם בעיני התלמידים. בני המחלקה השמינית, שהייתי מחנכה במשך שנתיים, עלו כמעט כולם ארצה בסוף לימודיהם ויהודה גוטהלף אחד מהם. אלא שההוראה לא נתנה לי סיפוק. ליבי לא היה שלם עם מלאכה זו, ורוחי נעכרה עלי. איש קרוב לא היה לי בעיר הגדולה הזו על רבבות יהודיה. הקשר ביני ובין חנקה נותק על ידי הכיבוש הגרמני. גם הקשר עם פינסק היה מועט. הדואר שובש ורק חיילים שבאו מן החזית לנוח בוורשא ואחר כך שבו לעמדותיהם בביצות פוֹלֶסיה הביאו לי מזמן לזמן איזה מכתב מבני משפחתי. כדי לצאת מן הבדידות הזו השלכתי את עצמי אל תוך העבודה הציבורית. בשנת המלחמה הראשונה נאסרה על ידי הצאר ניקולאי, שהיה גם ראש הצבא הרוסי, כל פעילות ציונית בכל המוסדות הציוניים, כי בציוֹנים ראה השלטון מרגלים עושי־דברה של גרמניה.

כל בתי הספר המתוקנים היו איפוא סגורים ואסור היה להדפיס ספר עברי ולהתאגד באגודה ולהתכנס באסיפה, וכידוע הרבה מיהודי פולין שעל יד הגבול הגרמני אף הוגלו אל תוכה של ארץ רוסיה. אבל מיד עם בואו של הכובש הגרמני נשתנה המצב וקומץ הציונים בוורשא התכנס והחליט לחזור ולקיים את מוסדות התנועה. אני נתמניתי למזכיר של המחלקה לתרבות של כל המפלגות הציוניות שנתחברו יחד במרכז אחד. סידרתי עבודתי בבית הספר כך, שתשאיר בידי את יום השישי פנוי לעיסוקי החדש. ועתה יוצא הייתי בכל יום שישי מוורשא והולך אל אחת מערי השדה, נואם ומרצה ואוסף את שארית הפליטה, מלכדה ומחזקה ומחדש במקום את המוסדות הציוניים. נחשבתי לנואם טוב ויהודי עיירות פולניה היו מבקשים מן המרכז שישלחו אותי אליהן. היו אצלי עשרות צילומים שנצטלמתי באותם ימים עם אנשי העיירות בפולין. כיוון שהיה לי עבר ארץ־ישראלי נעשיתי גם מומחה מיוחד לארץ־ישראל. זכורה לי אסיפה אחת באחת העיירות. אסיפה גדולה היתה זו, שנתכנסה לפני הבחירות לקהילת וורשא, והתנצחו בה, כרגיל, ציונים ובונדאים. אחד הבונדאים סיפר שעשה בארץ־ישראל תשעה חודשים והיה ציוני נלהב, אבל דווקא שם, בארץ־ישראל, אבדה לו כל אמונתו. דבריו עשו רושם גדול על הנאספים ונשתררה שתיקה כבדה. אותה שעה קיבלתי פתק מן הבימה ונתבקשתי ליטול רשות הדיבור ולהשיב לבונדאי. קמתי איפוא ופתחתי ואמרתי: הנה דיבר כאן לפניכם איש אחד שהיה תשעה חודשים בארץ־ישראל ואיבד שם אמונתו בארץ־ישראל, ואילו אני הייתי שש שנים בארץ ישראל ומצאתי בה את אמונתי. אבל סבורים אתם שמצאתי את האמונה שאיבד הוא? טפו. לא זו האמונה שמצאתי. נשמעו מחיאות כפיים רבות ולב האסיפה נטה אחרי. צריך אני לומר, שאלוהים בירך עבודתי ועלה בידי לעורר את האנשים בעיירות ובערים, והמוסדות הציוניים שבו לתחייה. באותו חורף הגיעתני הידיעה שאמי לקתה בפעם השלישית בשפך דם במוח, ולאחר ימים אחדים הוציאה נשמתה. השתדלתי להעביר את אחותי הצעירה לוורשא ושכרתי לשנינו דירה קטנה ואחותי היתה דואגת מעתה לצרכי. גם בתחום הספרות החילותי לעשות משהו. רוב סופרי וורשא עזבו את העיר מחשש שמא ינותקו מן המרכז באודיסה ולא נשאר בה אלא קומץ של סופרים – לחובר, פרנק, עוזרו של סוקולוב, ס.ז. ויינברג ואני. בלודז' ישבו יעקב כהן וד"ר שמחוני ולימדו בגימנסיה העברית.

החלטנו לקרוא לאסיפה ולהוציא איזה עתון. בחרנו ביעקב כהן, הארי שבחבורה, כעורך, וקראנו לז’ורנאל שלנו בשם “עוגן”. עלה בידנו להוציא שלוש חוברות בלבד. אני הדפסתי כאן את סיפורי ז’אניט. כמו כן ניסינו לחדש את “הצפירה”. בחרנו בפרנק כעורך והוצאנו את כתב־העת כשבועון ובו הדפסתי אני בהמשכים את “אליהו מרגלית”, שכתבתיו בוורשא. יעקב כהן חשד בי שנתכוונתי לצייר אותו בדמות המלמד המופיע ברומן, ופעם פגש אותי בוורשא ואמר לי בכעס: מתי תגמור את הרומאן שלך? – נמאס לי לקרוא אותו שבוע שבוע. אינך חייב, השיבותי. והרוגז לא סר מבינינו.


מכל מקום ידַי היו מלֵאות עבודה ועיקר עיסוקי בעיסקי הציבור. בזמן זה קיבלתי מכתב משופמן; בעצם היתה זו גלויה כתובה גרמנית, כי העברית היתה אסורה באוסטריה. שופמן התלונן על מצבו הכספי הקשה מנשוא, ואף רמז, שאם לא ייוושע במהרה ימאס בחייו. היה בכוחי לסייע עמו, כיוון שבחבורת הציונים בוורשא היו גם ספקוּלנטים גדולים ועשירים מופלגים ובתוכם אבותיהם של תלמידי. זוכר אני יהודי אחד שהיה בעל בית־חרושת לכפפות זאמש עדינות, וצריך היה להגדיל בשני מספרים את כל הכפפות שייצר, הואיל והמתעשרים החדשים היו קצבים ותגרנים ולנשותיהם ידיים גדולות וגסות. מיהודים אלה קיבצתי כמעט כל חודש קרוב למאה מארק והייתי שולחם חודש חודש לשופמן. כשהדפסתי סיפורי ז’אניט, קיבלתי גלויה משופמן, כולה דברי שבח והלל לסיפורי. לא האמנתי לו. חשדתי שבדרך זו הוא נותן לי תודה על עזרתי. אגב, בסיפורי זה, כמו בכל סיפורי, יש יסוד שנטלתיו מן החיים. אין הוא דבר ביאוגרפי אלא דבר שנתקלתי בו בחיים. בז’אניט סיפרתי על מצב הנזירות הקשה שהיו נתונים בו הפועלים בארץ ישראל, שנתקשו מאוד לעמוד בו ועלו בהם נטיות אֶרוטיות סוטות. בסיפורי לא תיארתי את בני דורי, אלא את בני הדור הקודם – העליתי דמות איכר חולה רוח שמבקשים לתת לו אשה כבת ארבעים והוא מוליך את הסיח לאורווה ומתעסק בו.

בימים אלה אירע בחיי עוד דבר – לפתע קיבלתי הודעה מאת הפֶּרפֶקטוּרָה הגרמנית שעלי לבוא למשרדיה מפני שתובעים ממני מארץ־ישראל לשלוח גט לגברת פולסקי. עד אותו יום לא נסתיימה פרשת נישואי סיום שבגט. שלחתי בעזרת הרב גט לארץ־ישראל ומיהרתי להודיע על כך לחנקה במכתב. בינתיים נתקרבו מאוד זה לזה יהודי פולין הכבושה ויהודי גרמניה, ונוסד ועד בגרמניה, שמחובתו לטפח קישרי קירבה עם האוסט־יוּדֶן, וזמרים מוורשא היו מוזמנים ליריד של לייפציג לשיר שירי־עם באידיש. ליריד זה נסע גם חברי קיפניס שהיה זמר עממי. אני התרועעתי אז עם כותבי האידיש והייתי בא אל הקלוב של סופרי האידיש והרביתי לעשות בחברתו של נומברג. כי אחרי הכל היה הוא מעניין הרבה יותר מלחובר; חכם היה ובעל כשרונות והישיבה בחברתו מהנה מאוד. והנה יום אחד נכנס לקלוב קיפניס ואמר לי: יודע אתה מה שמעתי אודותיך בלייפציג?

שאלתי: את מי ראית? כי ידעתי שגם שניאור הוזמן ליריד לקרוא שירי אידיש שלו.

את שניאור; והוא אמר עליך דבר נורא. אמר שאתה רמאי. לא סיימת אוניברסיטה מימיך ואין לך תואר של אגרונום ויש להיזהר מפניך.

ומה השיבות לו?

אמרתי לו, שמע, כלום סבור אתה שאנו בוורשא טיפשים כל כך ואיננו מכירים את צמח. הוא מוכר יפה בוורשא ולא יהיה זה לכבודך, אם אספר בוורשא דברים אלה שאמרת עליו.

דרך אגב, סיפר לי גם ד“ר שמחוני, שהיה ליטאי פיקח, שהזדמן עם שניאור בברלין והוא אמר לו, שאיני אגרונום; והשיב לו ד”ר שמחוני: אם אתעשר ואקנה אחוזה אקח את צמח שינהל את אחוזתי, וקודם שאמנה אותו למנהל אבקש שיַראה לי את הדיפלומה שלו.

אבל למה רגז עלי שניאור כל כך?

אני משער שהסיבה לכעסו – ה“אידישע רוּנדשָאוּ”, שעורכו, רוברט וֶלטש, נהג להודיע במדור הכרוניקה שֵם כל עיירה שנתקיימה בה אסיפה ציונית ונתחדשה בה העבודה הציונית והודיע שמו של המרצה שהרצה בה, ואם היה בעל תואר ציינו אצל שמו. שניאור קרא בוודאי הרבה שמות עיירות ב“אידישע רונדשאוּ”, שהאינז’ינר אגרונום ש. צמח בא והרצה בהן וסייע ביסוד האגודה הציונית. את זאת, כפי הנראה, לא יכול היה לשאת. הודיע איפוא ברבים שאני סאמוֹזוואַניֶץ (נוכל, נותן בעצמו תואר לעצמו). בינתיים הלכו החיים הציוניים ונתחזקו לאט; ובאותו זמן הופיע ה־Der jude של בובר ואני שלחתי שמה את סיפורי “עפרון” ולא ידעתי שאין מדפיסים בו ספרות יפה. בובר השיב לי שסיפורי מוצא חן בעיניו, אבל אינו יכול להדפיסו כי אין הז’ורנאל מדפיס דברי ספרות יפה, להוציא סיפוריו של עגנון שהם בעלי ערך פולקלורי, אבל, הוסיף, אם יש לאל ידי לתרגמו לגרמנית ימליץ עליו בפני הוצאת לוויט וידפיסוהו. ביקשתי מדוד צמח, שידע היטב גרמנית, לתרגם את סיפורי והוצאת לוויט אכן הוציאה אותו לאור ושם נתנה לו – “יידישע באוּאֶרן” (איכּרים יהודים). כעבור הרבה ימים סיפר לי דב סדן שהרבה חלוצים נתחנכו על סיפורי זה.

ידיד אחד שלי, שהיה מבני החבורה של הסוציאליסט בלוך, שלח לי את דברי הביקורת שנכתבו על סיפורי בעתונות הגרמנית ולמדתי לדעת שהירבו לכתוב עליו דברי שבח. והעיקר – קיבלתי שכר סופרים בסך אלף שמונה מאות מארקים, שהיו באותם ימים סכום כסף נכבד מאוד. השתמשתי בו כדי לסייע לאחותי טושה שמלאו ימיה ללדת ולא חפצנו שתלד בפינסק לבל ייוודע שכבר ילדה פעם ילד. הכנסתיה איפוא לקליניקה בוורשא ושילמתי את כל ההוצאות בכספי שכר הסופרים שלי.

בינתיים סיימתי את “אליהו מרגלית”. הימים היו ימי אביב 1918. חלפו שלוש שנים ואני מנותק מחנקה ואיני יודע דבר על הקורות אותה. הלכתי להיוועץ בידידי הקשיש, הסופר יאצקין, שהיה עוזר ראשי במערכת “הצפירה” ואחר כך יסד את העתון “היינט”. סיפרתי לו, שרצוני ללכת אל אשתי לאוקראינה ודרוש לי כסף בשביל לעבור את הגבול ופרוטה אין עימי. הציע לי, שאמכור לו את “אליהו מרגלית” ויוציאו בעברית וישלם לי אלף וחמש מאות פראנק. שמחתי שמחה גדולה. חשבתי שלא יקשה עלי לקבל רשות מן הגרמנים לנסוע לאוקראינה שהיתה כבושה בידיהם. וכיוון שכל ראשי הציונות הגרמנית עבדו בוורשא כחיילים בחיל הכיבוש הגרמני, התחילו טורחים כולם ומשתדלים אצל הרשות בברלין שיינתן לי הרשיון. וסיפר לי מכר אחד בירושלים שראה בארכיון של יהדות גרמניה שבארכיון הציוני כמה וכמה מכתבים הדנים בעניין זה. המתנתי איפוא לרשיון ולבסוף לא זכיתי לקבלו. נשארתי עוד זמן מה בוורשא.

באותם ימים יצאה חוברת “העוגן” ובה מאמר של לחובר מלא דברי חנופה לבובר. נאמר בו, שבובר כותב כמו ירמיהו הנביא. ואני מיהרתי לכתוב רשימה על “העוגן” והדפסתי אותה ב“הצפירה” ואמרתי בה דברים קשים על מאמרו של לחובר. אמרתי, שאינו יודע לשקול דברים כהלכה. שהרי מניח הוא על כפות המאזניים את בובר ואת ירמיהו ואינו מבחין בהבדל משקלם. וכי אפשר להשוות את ירמיהו הספונטאני אל אדם צֶרבֶּראלי כּבּוּבּר, שהוא מביט כאילו סביבו לאחר כתיבת שורה יפה, וכמו אומר: ראו נא, מה יפה כתיבתי! ועוד אמרתי ברשימתי שבובר אמנם מהפכן, אבל המהפכה שלו מסתיימת ב“עושה שלום במרומיו”, בקידה אחת ובשלוש פסיעות שהוא פוסע אחורה. בובר קרא את הדברים וּוַדאי חשב שאני כפוי־טובה. והוכחה יש עימי שזכר רשימתי: לאחר שנים אחדות – ב־1929 – ביקש “הפועל הצעיר” להעמיד את בובר בראש הוצאת ספרים שלו ובראש עיתון שלו והזמינו ארצה. כשבא, הִרצה בגרמנית בפני קהל מצומצם הרצאה ששמה היה בוברי טיפוסי – “על הבאר”. לאחר ההרצאה נערכה לכבודו קבלת פנים בבית הקפה ההונגרי שהיה בביתו של ר' בנימין. היו שולחנות ערוכים ובובר ישב על יד ארלוזורוב ואני ישבתי ממול. לא היכרתי אותו. ארלוזורוב הציג אותי ואמר: זהו צמח, כלום אינך מכיר אותו?

אתה הנך אותו צמח שכתב עלי שאני אדם צֶרבראלי…?

אמרתי: הן, ובאתי במבוכה. וארלוזורוב מיהר לקרוא לבובר לומר דברו.

סרתי הצידה בדברי ואני חוזר אל ימי ישיבתי בוורשא. הואיל ולא קיבלתי רשיון נסיעה מן הרשות, החלטתי לנסוע בלי רשיון. התחלתי לבדוק כיצד עוברים את הגבול בגניבה. היה לי פספורט רוסי ופספורט של הכיבוש, וידעתי, שאם רק יעלה בידי לעבור את הגבול אֵחשב באוקראינה כרוסי לכל דבר. אבל כיצד עוברים את הגבול? ידידי יאצקין בא לעזרתי ואמר לי, שעלי לנסוע לכפר אחד על יד הבוּג ובו אמצא שוחט והוא יסייע לי ויעבירני את הגבול תמורת חמש מאות מארק ואגיע אל שטח הכיבוש האוסטרי ומשם ייקל עלי ללכת לאוקראינה, כי יערות יש בסביבה והיא נוחה למעבר. עזבתי את וורשא בחשאי ולא נפרדתי מאיש. נטלתי מזוודה קטנה ואלף תשע מאות מארק ומיהרתי אל הרכבת. בשעה ארבע הגעתי לכפר קטן ומצאתי את השוחט ונתתי לו מכתב מן הוועד הציוני בוורשא. אלא שהמכתב לא היה חתום בחותמת מפחד שמא אֶתפס וייוודע, שהוועד הציוני עוסק בהברחה. השוחט טען בצדק שכל אחד יכול לכתוב מכתב מעין זה וביקש הוכחה אחרת. לא ידעתי מה לעשות וביֵאושי פתחתי והראיתי לו את כל תוכנה של המזוודה. היו בה הרבה מכתבים של שופמן, כל גליונות “הצפירה” שנדפס בהם “אליהו מרגלית”, ושאר דברים שכתבתי, וכן מכתבים של ד"ר שמחוני. הוא ראה זאת ואמר: ניכרים דברי אמת. הלילה תעבור את הגבול. הזמין אותי לביתו וגם את המוליכים הזמין. אמרו שיעבירו אותי בחמש לפנות בוקר. יביאו אותי אל עברו השני של הנהר ויכניסו אותי אל בית סוכן אחד משלהם, שיוליך אותי לאוקראינה, ושכרם חמש מאות מארק ועלי להפקיד את הכסף בידי השוחט, וכשיביאו לו פתק ממני, המודיע שעברתי את הגבול בשלום, ישלם להם שכרם. לפנות בוקר יצאנו לדרך. התפשטתי את בגדי ושמתי אותם על ראשי, ואחד המוליכים לקח את מיזוודתי ועברנו ברגל את הבוג, עירומים כביום היוולדנו והמים במקום אחד מגיעים עד לפינו. אבל כשדרכה רגלנו על אדמת הכיבוש האוסטרי נעשו הדברים פשוטים. היה עלי למסור עצמי לידי הז’נדארמים האוסטרים, שקיבלו שכרם מן האיכרים הפולנים ועד מהרה הניחו לי ואף כיבדו אותי בקפה. אחר הוליכוני המוליכים אל איכר אחד שבביתו נשארתי במשך כל שעות היום ולעת ערב העלו אותי על עגלה ונסענו כל הלילה ביער ועם אור בוקר הגענו לתחנת־רכבת בקירבת רובנה. מכאן נסעתי ברכבת ישר לקייב. נכנסתי למלון טוב כי היה לי כסף וגם פספורט רוסי. שלחתי טלגרמה לחנקה לבלזריה והודעתי שאני בקייב. השיבו לי שחנקה בצ’רקסי ועלי לנסוע שמה. כשנפגשנו סוף סוף בצ’רקסי החלטנו לנסוע לאודיסה ולהתחתן. לאחר החתונה הפורמלית שבתי לצ’רקסי. עכשיו היה מצבם של הגרמנים בכי רע, וברוסיה פרצה מהפכה והגרמנים החלו נסוגים וביהודים החלו לפרוע פרעות ורק כשנכנסו הבולשביקים לצ’רקסי הוקל מעט המצב. החלטתי לנסוע לאודיסה יחידי וכתבתי מכתב לאוסישקין ושאלתי אם אפשר לי למצוא עבודה באודיסה. השיב לי שעלי לבוא. נטלתי עימי סכום כסף גדול – חצי מליון רובל – וכדי להכשיר את העניין הישגתי תעודה רשמית שאני נוסע לאודיסה לקנות מחרשות ושאר כלי עבודה בשביל הקואופרטיב החקלאי שאני מייסד בצ’רקסי. לבולשיביקים היה עניין בכך, כי רצו מאוד לחדור אל הכפרים ולכבוש לב האיכרים. נסעתי אחד עשר יום לאודיסה. באמצע הדרך עמדנו שעה ארוכה באחת התחנות ולבסוף נצטווינו להיבדק בצ’יקא. לא היה לי שום ספק, שאם ימצאו כספי, לא זו בלבד שיקחו אותו אלא גם ישימו אותי במאסר. ברכבות של אז מצוי היה מנהל רכבת – פקיד־בולשביק בעל משרה רמה. החלטתי לגלות לו שאני נושא עימי סכום כסף גדול מכספי המפלגה הבולשביקית; אמרתי להראות לו את התעודה שבידי ולבקשו שיקח את הכסף וישמור אותו אצלו ויחזירו לי באודיסה. ואכן כך היה. אני ניצלתי.


ג. אודיסה    🔗


באודיסה נמצאה לי משרת מורה לבוטניקה וזואולוגיה בסמינריון למורים שגם ביאליק וקלויזנר היו מלמדים בו; וכן גם לימדתי לימודי הטבע בקורס של גננות שהועבר מוורשא לכאן. מכל מקום בשום פנים לא רציתי להיות אברך סמוך על שולחן חמו.

כאן הייתי נכנס כמה וכמה פעמים בשבוע לביתו של ביאליק ולבית טשרניחובסקי ומרבה להזדמן עם הסופרים הצעירים, שטיינמן, אביגדור המאירי, ויסלבסקי ופיכמן. עד מהרה הגענו, כמובן, לכלל דעה שיש צורך להוציא איזה ז’ורנאל ספרותי בעברית. אמרנו נוציא קובץ ונקרא לו בשם “ארץ” ונייסד קואופרטיב של סופרים, שיבקש רשות מן השלטונות להשתמש בבתי הדפוס המולאמים ולקבל הקצבה של נייר. אני קיבלתי את המהפכה בכל ליבי ולא היססתי לבוא בדברים עם הרשות המהפכנית. אבל נזהרתי שלא לקחת שום חלק בפעולה, הואיל וראיתי עצמי עובר־אורח, שרצונו האחד להגיע לקושטא דרך הים השחור ומשם לשוב לארץ־ישראל. יחד עם זאת נלחמתי באסֵפות המורים היהודים למען העברית, כי ראיתיה כְּרַך נולד, הזקוק להרבה טיפוח ואהבה, וכשתקפו אותי על כך הבונדאים וחברי ה־ס.ר. והיו טוענים שאני בורגני בהלך רוחי, הייתי מתלוצץ על ידיהם הענוגות שלא נתנסו בעבודה וכן סיפרתי על היותי פועל בארץ־ישראל ועל רגשותי שהם פרולֶטָריים באמת. אכן, אני וחברי שונאים היינו תכלית השינאה את הטיפוס הבורגני הדשן והשבע, וכשקיבלנו נייר ורשיון להוציא את המאסף “ארץ” הקפדנו שלא להביא בו דברי סופרים המקורבים לעשירים והחשודים בעיני הרשות. לא הבאנו בו, בשל כך, דבר משל דרויאנוב, למשל, שהיה ידוע כריאקציונר מושבע. אני פירסמתי במאסף זה את מאמרי “בעבותות ההווי”. לפני כן, בימי שלטון “הלבנים”, פירסמתי ב“השילוח” את מאמרי על א.נ. גנסין וב“משואות” של גליקסון הדפסתי מאמרי על טשרניחובסקי.

באותם ימים באו ממוסקבה לאודיסה ציונים עשירים שנמלטו מפני הבולשביקים ובתוכם הלל זלטופולסקי ובתו שושנה. הללו התחילו לעסוק מיד בעיר בעיסקי ספֶּקוּלציה במצרכי מזון והוסיפו עושר על עושרם, שכּן באותו זמן היתה אודיסה מוקפת גייסות של בולשביקים, ואילו בעיר גופא שלטו הרוסים הלבנים, והמחסור במזונות – בעיקר בלחם – היה גדול מאוד, ועיקר מזונם של התושבים היו אבטיחים ושימורים. והנה, יום אחד כשבאתי לקנות את מנת השימורים שלי, נתברר לי, שכל מיני השימורים נעלמו מכל החנויות; רק כעבור עשרים וארבע שעות שבו והופיעו, אלא שמחירם עכשיו היה כפול ומכופל. זה היה מעשה הגבירים היהודים. ועוד מעשה עשו – המטבע הנהוג ברוסיה היה ארבעים רובל, אבל בשביל למכור ולקנות סחורה במחיר קטן יותר נזקקו הבריות, כמובן, למעות קטנות. והנה יום אחד נעלמו כל המעות הקטנות מן העיר. וכעבור זמן מה הופיעו בכל אודיסה שולחנות קטנים של חלפנים ואפשר היה לקבל אצלם תמורת ארבעים רובל שלושים וחמישה רובל במעות כסף קטנות. על כך רגז מאוד כל ציבור העובדים בעיר, והפגנה של שלושים וששה אלף נשות פועלים יצאה ברחובות וליד כל אשה מהלך ילד קטן, המגן עליה מפני התקפות הירי של הז’אנדרמים.

מן הכסף הארור הזה תרם זלטופולסקי לצרכי הקהילה היהודית והלשון העברית! וקלויזנר היה מספר בהרצאותיו על רוב חסדו של הגביר ומשבח סיועו ללשון העברית ומצהיר, שצריך לכרוע ברך לפניו מתוך הכרת תודה. מכאן יובן על שום מה הבדלנו את עצמנו מן העדה הזו ואפילו את קלויזנר לא הזמנו להשתתף במאספנו.

בינתיים הלך והחמיר המצב בעיר. אשתי באה לשבת עימי ולאחר חודשים אחדים נתברר לנו שילד היא עתידה להביא לעולם. על כן לא יכולנו לצאת ביחד עם רוב ציוני אודיסה בספינה לקושטא. הרופא אסר על אשתי לנסוע בספינה זו שהיתה קטנה. נשארנו איפוא באודיסה. בתחילת האביב נכנסו אל העיר הבולשביקים ולפנות בוקר, ב־7 ליולי 1919, נולדה לנו בת בבית חולים בולשביקי מולאם.

כשראיתיה בפעם הראשונה נתחלחלתי: היתה בריה קטנה וכחושה, ממש כחולה מרוב רזון ומעוררת רחמים. בביתנו התחילה עכשיו הדאגה הגדולה למזון ליולדת; ולנו אין אלא מעט אבטיחים ושימורי ירקות. עבודתי כאגרונום אורט היטיבה מצבנו, כי מעמד אגרונום באיגוד האיכרים היה חשוב מאוד בימי הבולשביקים. פנקס האגרונום שלי אף הציל אותי מצרה. אנשי הרשות היו עורכים חיפושים בבתים ומשלחים את האנשים לעבודות כפיה ציבוריות. לילה אחד תפסו אותי ושלחו אותי לעבוד בבית חולים של חולי טיפוס. מבצע זה קרוי היה טיהור בורגני. אני תבעתי בתוקף שיודיעו על כך לאיגוד המקצועי שלי ובאמת נשתחררתי עד מהרה. אלא שימים קשים מאוד עברו עלינו באותו קיץ ולא ידענו איך לצאת מן המיצר. כשנכבשה שוב העיר על ידי “הלבנים” חשבנו שנפתחה הדרך לצ’רקסי ואמרנו לצאת. בסוכות קיבלתי סוף סוף את הניירות הדרושים ועלינו על ספינה ופנינו לחרסון ומשם לצ’רקסי.

אלא שלא ידענו כי באותה שעה פרעו חֵילות דיניקין פרעות בעיירות אוקראינה. בספינה ראיתי חיילים ונוסעים שונים ולא היה ביניהם אף יהודי. הדבר היה תמוה בעיני. על ידנו ישבה אשה גויה רוסיה ואכלה עגבניה. בתנו הקטנה הושיטה ידה לאחוז בעגבניה והאשה אמרה: רוֹאִים מיד שאלה יהודים, התינוקת כל כך קטנה וכבר נמשכת לאדום. באותו רגע נפל עלי פחד. גם בבית הנתיבות בחרסון לא היה אף יהודי. חשבתי, אולי בשל החג. אף על פי כן הרי אי אפשר שיהודים לא יימצאו בבית־הנתיבות, שהרי הם הנוסעים והמתרוצצים בכל הדרכים! נכנסנו לקרון רכבת ונסענו לאט והתעכבנו בכל התחנות לאורך המסילה, שכולן היו עיירות יהודיות. וגם כאן אף לא יהודי אחד. הבינותי שאנו נתונים בצרה גדולה. ובאמת בלילה השני העמידו את הרכבת באמצע השדה וקצינים דיניקינים באו לבדוק את התעודות ופניהם כפני רוצחים. כיוון שאני הייתי גם מורה בסמינר וכיוון שבתוך משרד הרשות באודיסה ישבה תלמידה אחת שלי שהסתננה אל תוכו בתור גויה קומוניסטית, קיבלתי ממנה תעודה שאני מורה סמינרי; ברוסית משמע התואר מורה בבית ספר דתי פראבוסלאבי. וכיוון ששמי נשמע משונה לאוזן גויית וכיוון שפני אינם יהודיים מובהקים אלא יכולים להיראות, למשל, כפני ארמני, החזירו לי את התעודות וניצלנו. הגענו כעבור זמן מה לתחנה אחת שבה צריכים היינו לרדת ולקנות כרטיסים. את אשתי והילדה הכנסתי לקרון והלכתי לקנות את הכרטיסים. עמדתי בתור. ניגש אלי גוי אוקראיני, הביט בי ואמר: טי ז’יד, אוּטיֶקאיי, וְסיאֶך אוּבְיוּט. (אתה יהודי, ברח! את כולכם יהרגו). כך לחש לי. ואני עשיתי עצמי שאיני מבין. קניתי את הכרטיסים והבחנתי בְתור אצל מחלק החלב. הצטרפתי אל התור בלי מורא כלפי חוץ, ואפילו נהגתי בחוצפה וביקשתי לקנות חלב בלי תור בשביל תינוקת רעבה. וקצינים וחיילים דיניקינים פינו לי מקום!

והנה נשמע צילצול הפעמון ואנו נוסעים ומגיעים לעת ערב לבוברינסקאיה. כאן עלינו לעבור לרכבת לצ’רקסי. נכנסנו לאולם המחלקה השניה שהיה מלא קציני צבא. אני פרשתי שמיכות על הרצפה וחנקה והפעוטה שכבו. פתאום פרצה הילדה בבכי. קצין אחד שלידנו אמר לגברת אחת: אֶטוֹ אברשה פלאטשאֶט. (זה אברשה בוכה). הגברת הביטה בו בכעס ואמרה, קאק ואם ניֶא סטידנו (איך לא תתביש). לאחר שעה קלה ניגשה אלי גויה אחת ולחשה: אתם יהודים. אני מצ’רקסי. בדרך השליכו ארבעה יהודים בעד חלון הרכבת.

דמי קפא. לא סיפרתי דבר לאשתי. היא יצאה לעשות צרכיה ואיבדה את טבעת הקדושין ובתום לב ביקשה מן הקוזקים פנס בשביל לחפש את הטבעת! אני ירדתי לבית־הכסא וראיתי את הקירות המלאים כתובות שיטנה נגד היהודים. הבינותי שאנו בכי־רע ואיך להציל את7 נפשותינו לא ידעתי. אבל דרך לסגת לא היתה. בצהריים שוב בדקו את התעודות ושוב ניצלנו. אחר כך סגרו את האולם שבו ישבנו עד אור הבוקר. באותו אולם התוודענו אל זוג צעיר שישב בקירבתנו וכשנתברר שצריך ללכת לתפוס מקום ברכבת שעמדה בריחוק משם, בא אותו זוג צעיר בדברים עם אחד מפקידי הרכבת וביקש שיתנו לנשים ולתינוקת את תאו של הקונדוקטור. תמורת תשלום יפה נתמלאה הבקשה וכבר היינו עולים אל הרכבת, שעה שבאו פתאום איזה גויים והצביעו עלינו ואמרו שאנו בולשביקים. ואחר כך ראיתי אותם ניגשים אל הקוזקים שליד בית־הנתיבות, במרחק מאה מטרים מן הרכבת, ואומרים להם משהו, ומשמר הקוזקים פנה ללכת אל עבר הרכבת. ברור היה לי שאותנו הם מבקשים; אבל הקונדוקטור גם הוא ראה את מה שראיתי אני ומעוניין היה מאוד בכסף שקיבל מאיתנו ולא רצה שום עסק עם הקוזקים. עמד איפוא והשמיע קול צפירה והרכבת זזה. הקוזקים חזרו כלעומת שבאו ואנו ניצלנו.

הנסיעה מבוברינסקאיה לצ’רקסי היתה מסוכנת מאוד, אך שוב שיחקה לי השעה. “הלבנים” קראו לגיוס בכל סביבת צ’רקסי ולא נענו להם האיכרים, ואנשי הרשות נאלצו לאסוף אותם ולהוליך אותם לצבא בעל כורחם. אנשי צבא ומשטרה היו עסוקים איפוא כל הזמן בכפריים והסיחו דעתם מן הנוסעים ברכבת. כשהגענו אל בית הורי אשתי בצ’רקסי לא הבינו כיצד עלה בידנו לעשות דרכנו בשלום. כי בצ’רקסי גופא היה פוגרום גדול ונהרגו בה שלושת אלפים יהודים במשך עשרים וארבע שעות, ונשים רבות נאנסו. בבית הסמילנסקים התאכסן קצין גבוה אחד משל “הלבנים”, וכשהתחילו ה“אדומים” להתקרב לצ’רקסי והגויים שוב התחילו בשוד ורצח בעיר, הציע הקצין שיכַנס ערב ערב בביתנו קצינים אחדים ואני אשחק עמהם בקלפים ואשתדל להפסיד כל לילה סכום כסף מסוים, ויראו הפורעים חבורת קצינים ולא יעיזו להכנס לביתנו. וכך היה. לילה לילה ישבתי עם הקצינים ושיחקתי פוקר והייתי מפסיד אלף – אלף ומאתיים רובל בכל לילה. ובאמת באו הפורעים ותקפו את כל השכנים מסביב ואל ביתנו לא פרצו. רק פעם בחצות ליל נשמעה דפיקה על הדלת. לעולם לא אשכח את ראשיהם המוּרדים של הקצינים ואת השקט שנשתרר לפתע בחדר. גם הקצין שישב עימנו היסס רגע. אבל עד מהרה ציווה את אחד הקצינים ללכת ולראות מה אירע. כשפתח את הדלת ראינו חיילים על סיפה. הם אמנם מיהרו להסתלק, אבל למחרת היום אמר לנו הקצין ש“הלבנים” עומדים לעזוב את צ’רקסי, כי ה“אדומים” מגבירים לחצם ורק הדניפר מונע בואם לפי שעה, שכן עדיין לא נתכסה בשכבת קרח עבה. “האדומים” ממתינים איפוא שתגבר הקרה ויבואו. ועצתו לנו שנעזוב את הבית ונמצא מקום מחבוא, כי אין עוד בכוחו להגן עלינו. מקובל היה באותם ימים שכל משפחה יהודית נסתייעה בגוי אחד או שניים, שהיה אוספה לביתו ומסתירה שם. דבר זה סייע למצילי היהודים; נתן להם איזה הכשר בעיני הרשות האדומה – אם סייעו ליהודים, משמע שאינם ריאקציונרים. ומקובל היה שלא לשלוח בני משפחה אחת לביתו של מציל אחד, אלא לפזרם בבתים שונים, שלא תלך האשה להתחנן על חיי בעלה לפני פורעים המוליכים אותו עמהם ולא יומתו השניים עם ילדיהם. הוחלט איפוא שחנקה ואחותה ובתנו הקטנה ילכו אל ביתו של גוי אחד ברובע הדייגים שעל חוף הדניפר וישבו שם עד בוא הבולשביקים. שני אחי אשתי ילכו וישבו בבנק אחד ואני אשב בבית גוי אחר, פקיד בעירית צ’רקסי. מצאתי בביתו עוד שישה יהודים וישבנו יחד בחשיכה כל הלילה ושמענו קולות מרצחים וראינו שמיים מאדימים מן התבערות בשוק צ’רקסי. לפנות בוקר נכנס בעל הבית ואמר: לאורך הרחוב שלנו עומדים חיילים “לבנים”. זהו המשמר האחרון המחפה על הנסיגה הכללית. הם הולכים מבית לבית ומחפשים יהודים וכשמוצאים הורגים. אינני אומר לכם לעזוב. עשו מה שליבכם אומר.

כששמעתי זאת לא יכולתי להישאר במקום. אמרתי אצא החוצה ואלך אל הבנק ואשב עם גיסי. שמתי את הכובע ויצאתי. לאורך הרחוב עמדו עגלות וסוסים קטנים אוקראיניים ומכונות ירייה, וחיילים היו יוצאים ובאים לבתים. כפי הנראה, לא יכלו להעלות בדעתם שזה המהלך ברחוב יהודי הוא מן היהודים המסתתרים בבתים, ולא פגעו בי והלכתי עד קצה הרחוב שבקירבת השוק. העיר היתה, כפי הנראה, ריקה מחיילים, ורק ליד השוק עוד עמדו משמרות אחדים. פסעתי שתי פסיעות אל עבר השוק ולפתע אני שומע קול קורא מאחורי: סטוֹי! (עמוד!)

פסעתי עוד פסיעות אחדות כדי שלא אהיה קרוב לרחוב. הסיבותי פני ולנגדי אני רואה צ’צ’ניק (קוזק) על סוסו קרב ובא ורובהו שלוח אלי.

נלך אל השטאב, הוא אומר. (ופירושו אגרור אותך אל אחת החצרות ואהרוג אותך שם.)

למה לשטאב?, אני עונה בנחת, הרי אני הולך אל מכירי.

הוא הביט בי ואמר: כסף יש? (כל מתחבא אצל גוי לקח עמו צרור כסף לשעת צרה).

הוצאתי מכיסי את הכסף האוקראיני העבה והוא התכופף וחטף אותו בשתי ידיו. את כל הכסף אתה לוקח? הלא גם לי נחוץ משהו.

אמרתי ורציתי לעורר בו קורטוב של רגש אנושי. והוא לתדהמתי עמד והפריש לי קצת שטרות, השתהה לרגע ושאל:

מה מלאכתך?

אני חקלאי.

הוא עצמו היה כפי הנראה בן כפר, שכן שאל:

וגפנים אתה יודע מה זה?

בודאי, אני יודע לזמור גפנים ולהרכיב גפנים;

בכמה “עיניים” אתה יודע לזמור?

בשתיים.

אצלנו זומרים בחמש.

אולי כפר זה שלו שעלה לפתע בזכרונו הוא שהצילני.

לך! אמר לי לפתע.

הפכתי פני והתחלתי ללכת ולא היה לי שום ביטחון שלא יירה בגבי.

כולי הייתי מרטט. והנה שוב אני שומע שעטות סוס. שוב מישהו קורא לי.

סְטוֹי! (עמוד!)

ושוב אותו צ’צ’ניץ קרב אלי. עמדתי תחתי.

שעון יש לך?

היה עימי שעון, חבוי ונסתר.

בחיי, שעון אין לי, השיבותי תשובה טיפשית.

אלא שהוא דומה היה עתה רגוע מעט ואמר לי:

אידי סְבּוֹגוּם. (לך ואלוהים יהיה עמך).

ידעתי שניצלתי, שכן הזכיר את המלה אלוהים. שמעתי שעטות פרסות סוס הולכות ומתרחקות.

בשוק היו החנויות חרבות ושרופות. הרחובות ריקים מאדם. “האדומים” עמדו לבוא העירה. ואני הלכתי לבנק. באתי ודפקתי על השער. פתח גיסי ואמר: כאן אין מקום, לך למטה, לרחוב הדייגים, אל אשתך.

דמי רתח.

“רק עכשיו ניצלתי מן המוות”. אמרתי בכעס והסתלקתי. הלכתי מרחק רב והגעתי למקום המחבוא של אשתי. נפש חיה לא ראיתי ברחובות מלבד כלבים וחתולים. דפקתי על דלת בית המחבוא והכניסוני פנימה. קור נורא היה בחדר. התייראו להסיק מפני העשן, ש“האדומים” ראו בו סימן ל“לבנים” הנמצאים במקום והיו מכוונים אליו תותחיהם. בחדר ישבה סיעה של יהודים ואשתי בתוכם והתינוקת בין זרועותיה. הילדה חלתה בדלקת ריאות ומפני כך שלח אותי גיסי אל אשתי. בלילה הוקל מצבה של הילדה וגם דבר נפל בעיר. “האדומים” באו כפוֹדים ומנצחים. וכך תיארתי כניסתם אל צ’רקסי בסיפורי “בגלוי ובסתר”:


“באישון לילה בתוך בית־כלאנו במקום מחבואנו המחפיר והמביש והמשבר קומתך ומדכאה עד עפר, פתאום הגיעו אלי קולות שרים – וידענו חיל הפרשים ה”אדום" עבר על קדם הדניפר ונכנס לצ’רקסי העזובה והפרועה. כציפור שנפרץ כלובה, בלי מחשבות וחשבונות, פתחנו דלתות הבקתה ויצאנו החוצה בלא מורא ופחד, והלכנו אל מרכז העיר משם בוקעים ועולים קולות השרים. פתאום אורו הרחובות וכל הפנסים נדלקו, כי לא הספיקו “הלבנים” להחריב את תחנת החשמל. לא היינו יחידים. מכל המחבואים יצאו יהודים לאלפים מבתי מחבואיהם והם מטיילים על פני מדרכות הרחובות ומלווים את חיל הפרשים הפוסע לאט לאט על דגליו האדומים, וקולות המלווים מתחברים אל קולות החיילים וכל העיר עולה השמימה בקול שירה וזימרה. זאת היתה הרגשת חירות שאין דוגמתה בעולם. כאילו רחצה את גופך מן החלאה והזוהמה שנדבקה בך והחזירה לך את פרצופך האנושי. ורגש זה של מיאוס ובחילה כלפי עצמך וקיומך העלוב נסתלק ושוב מלא לבך עוז איבה לשונאך וחיבה ותודה לגואלך. כך הלכו עשרות אלפים יהודים ברחובות צ’רקסי הולכים ושרים, שרים והולכים, והשלג שורק מתחת כפות רגליהם וכל הכוכבים בשמים רנים להם ולחירותם עד שהאיר להם השחר וחזרו לבתיהם הפרועים והשדודים על ידי גייסות דיניקין, שהתהוללו שלושה ימים ושלושה לילות בעיר, לפני בריחתם מפני החיל “האדום הכובש”.


שבנו לדירתנו וכמובן באו עלינו עד מהרה ימים קשים. התחילו המאסרים בעיר. בנו אמנם לא פגעו; אבל טעם לא היה לישיבתנו כאן. ומכיוון שגם אודיסה נכבשה על ידי הבולשביקים ואני התגעגעתי אליה ואל חכמיה והיא גם היתה פתח תקווה ליציאה מרוסיה, החלטנו שאני אלך לאודיסה ואשב בה עד לאחר החורף, ובינתיים יתחזק המשטר ולא יהיה עוד רעב בארץ; אז תבוא גם אשתי לאודיסה ונחפש דרכים ללכת לארץ ישראל.

בקיץ הגעתי איפוא לאודיסה. כאמור, באותם הימים היה השלטון באוקראינה עובר לעיתים קרובות מיד אל יד. והנה עם בוא האביב שוב עמדו “הלבנים” להיכנס לצ’רקסי. אשתי השיגה ברגע האחרון תעודה של אשת חבר אקטיבי במפלגה הקומוניסטית ובתור שכזו חלה עליה האֶבקואציה, והיא יצאה לאודיסה יחד עם אחותה אסתר והתינוקת. באודיסה ישבנו לא בדירה אלא באחד החדרים שנתקיימו בהם קורסים לגננות, כי דירות היו מפקיעים לצורכי הרשות. חדרנו היה גדול ומרווח וריק. רק מיטה עמדה באחת הפינות ושולחן קטן ניצב ליד החלון. בחדר זה ישבתי יום אחד על יד השולחן ועסקתי בכתיבה. והנה לפתע אני רואה את בתי הקטנה קמה מן הריצפה ובהתאמצות גדולה ובפנים אדומים מרוב מאמץ עמדה ופסעה חמש פסיעות ראשונות שלה ואני באושרי פרשתי זרועותי לחבקה ולאמצה אל ליבי.

כל אותה עת הוספתי לעבוד בחווה של אוֹרט. הכשרתי קבוצת חלוצים והוריתי להם יסודות החקלאות בארץ. בין אלה היה הזוג שימחוני שהיו לאיכרים בנהלל ואחר כך הלכו לגבע. כשהתקרב ובא החורף גדל הרעב והיה כבד מנשוא. רעב ממש היה זה. ואנו כשקיבלנו מנת לחם שהוקצבה לנו – פרוסה אחת דקה – מחביאים היינו אותה איש מפני חברו, כי לא היינו בטוחים בעצמנו שלא נלך ונאכל בגניבה פת שאינה שלנו. בימי הסתו הקדים לבוא הקור ונתפקעו הצינורות וכל רשת המים נתקלקלה וקשים היו ייסורינו. אמנם, למשפחות של בני איגודים מקצועיים נתנו מעט קלחים של תירס להסקה והדבר הקל במקצת עלינו. אנו עברנו לגור בבית לדיז’נסקי, דודה של אשתי, ואני חליתי בחצבת. רופאי ד"ר שרשבסקי אמר, שיותר מכל זקוק אני לחדר חם. ואכן, נמצא לנו חומר הסקה טוב – ספרים מספריות האצילים בני העיר, שנמכרו בפרוטות בשווקים, ואני הייתי שש לקנות אותם ונתמלא חדרי בקלסיקאים צרפתים ורוסים. עתה נאלצנו להשתמש באלה לחימום החדר. וזוכר אני יפה את ה־Pensées של פסקל המכורכים בכריכת עור אדומה ודפיהם מוזהבים בקצוות, וידי רועדת כשאני תוחבם לתנור.


בינתיים אפסו כל התקוות לצאת בהיתר לקושטא. לא האמנתי שיעלה בידי ביאליק להשיג מן הרשות משהו בשביל הסופרים העבריים. גמרתי איפוא בליבי ללכת בדרך שבה הלכתי כבר כמה וכמה פעמים בחיי. אם לא ניתן ללכת בדרך הליגאלית צריך ללכת בדרך האסורה. אמרנו לגנוב את הגבול וללכת לרומניה ומשם לקושטא. ושוב סייעה לי אותה תלמידה שלי, שהיתה חברה במועצה הסוביטית האודיסאית והמחוזית. אני הייתי מקורב אז אל “פועלי ציון שמאל”, שהיו היחידים שיכלו לדבר על ארץ־ישראל. אגב, באותם הימים סגרו את קואופרטיב “ארץ”, ויש עניין לספר כיצד יצא האיסור על הלשון העברית לאחר כל המלחמות הארוכות שלחמנו בשבילה. ובכן, הקומוניסטים היהודים התלוננו לפני ראש המועצה הקומוניסטי, שהיה פרופיסור מאנשי ה־ס.ר. הוא הזמין לבירור שני קומוניסטים, את מרוז’ין, שהיה פעם אחד־העמי, ואת דוחובני; וכן הזמין גם שלושה באי כוח “ארץ”. דרויאנוב, שטינמן ואני הלכנו והתייצבנו לפניו. הפגישה הזכירה לי ויכוח מימי הביניים. אנו הסברנו לאותו ראש מועצה על שום מה דרושה הלשון העברית להמונים העברים, וכל אחד מאיתנו נשא לפניו דברו. גם אני אמרתי את אשר אמרתי, כשלפתע הפסיקני מרוז’ין ושאל:

האם היית מורה בסמינר למורים?

כן.

כלום לא נתמך הסמינר הזה על ידי זלטופולסקי?

כן, אמרתי, כי לא יכולתי להכחיש את הדבר.

כשנתברר שספקולנטים הם מטפחי הלשון העברית אי אפשר היה לקומוניסטים הללו לסייע לנו והסתלקנו בדאבון לב. לאחר זמן קצר יצא האיסור על הלשון העברית.

אני, כאמור, החילותי להרהר בנסיעה. אמרתי לעבור את גבול הדניאֶסטר באופן בלתי־חוקי וללכת משם לקושטא. נודע לי שטוב נעשה אם נלך לריבניצה, כי יש בה אגודה ציונית חשובה והסופר היללס יושב בה ובעיקר בית מרקחת של לישפסקי יש בה, ומשפחת לישפסקי מסייעת לעבור את הגבול ולהגיע לבסרביה, שהיתה באותם ימים בידי הרוּמינים. אבל כדי לצאת מאודיסה צריך הייתי לתעודה שתעיד עלי שאני נשלח שמה על ידי הסוביֶטים המעונינים בשליחותי. עלה בדעתי לפנות אל “פועלי ציון שמאל”, שהיו אז עוד מותרים, ולבקשם שישלחו אותי לסביבת ריבניצה בשביל לבדוק דרך ליישב על הקרקע פליטים יהודים שנתקבצו לאורך הדניאסטר, ואני כאגרונום אציע תוכנית התיישבות בשבילם. אלא שלתעודה זו של “פועלי־ציון” לא היה כל ערך בעיני הצ’יקָה. צריך היה שהמפלגה הקומוניסטית באודיסה תאשרה. ושוב באה לעזרתי אותה תלמידה שלי ואישרה שליחותי. על כל פנים ישיבתי בריבניצה תהיה ליגאלית ובלא פחד מפני הצ’יקה. ובאמת לאחר חג הסוכות יצאנו ברכבת סיקוֹ, אסתר אחות אשתי, אשתי, בתנו הקטנה ואני. היה עימנו גם צרור כסף.


ד. מעבר־הגבול    🔗


עם ערב הגענו בשלום לריבניצה; שם הביאו אותנו אל בית משפחה יהודית ומצאנו בו עוד סופרים אחדים – ספקטור, הסופר האידישאי, ויהודה קרני ועסקן אחד של הרויזיוניסטים והזוג שימחוני, שגם הם באו לריבניצה בשביל לעבור את הגבול. בכפרים ובעיירות שלאורך הדניאסטר התאספו באותו זמן יותר משלושים אלף פליטים יהודים ממתינים לצאת ולהימלט לבסרביה; הם היו מופקרים לחסדי אנשי הצ’יקה שבעיירות, שעשו, כפי הנראה, יד אחת עם ה“מוליכים” והמבריחים והיו תופסים יהודים אומללים ואוסרים אותם. הבריחה אל מעבר לגבול היתה דבר פומבי. שימחוני ואשתו נכנסו לאחת האחוזות העזובות שנקראו עכשיו “אחוזות המכינות חציר לצבא האדום” (סיֶנוֹ אוּצ’אסטקי). אחוזה זו נפתחה גם לפני והחילותי לעבוד בה, ומכיוון שבאופן רשמי נשלחתי להכשיר התיישבות חקלאית יהודית במקום, חיזקה ישיבתי כאן את מעמדי. והעיקר, באחוזה זו יכולתי לקנות צורכי מזון בשפע. עד מהרה התוודענו אל אנשי ריבניצה ובעיקר אל משפחת היללס ולישפסקי. וכל הזמן היינו ממתינים לשעת כושר למלט נפשנו ולעבור את הדניאסטר. והנה יום אחד, בשובי מן האחוזה לריבניצה, קיבלתי ידיעה שהלילה אנו עוברים את הדניאֶסטר, שהכל מוכן משני הצדדים. התאספנו בבית היללס – ספקטור ואשתו, סיקו, קרני ובני משפחתי. ישבנו שעה ארוכה דוממים בחשיכה, כי האדם שהיה צריך לבוא ולהוליכנו אל הנהר נתאחר ולא בא. יושבים היינו וממתינים והנה שמענו לפתע צעדי אנשים רבים – הצ’יקה הקיפה את הבית. אבל אנחנו היינו מוכנים לכל פורענות; מיד התחלנו ללבב לביבות; וכשנכנסו אנשי הצ’יקה אמרנו כי אנו חוגגים יום הולדת ויושבים בחשיכה בשביל שלא להקים רעש. הללו הבינו פשר ישיבתנו כאן, אבל לא עלה בידם להיתפש לשום דבר, אף על פי שספקטור ואשתו היו עטופים בכל מיני סדינים וכותנות ועטיפות. אבל אנו לא עברנו את הדניאסטר באותו לילה. רק הצלחנו להודיע לאנשי הג’וינט שמעברו השני של הנהר, שקבוצת סופרים יהודים עומדת לעבור את הגבול ויש להודיע ליהודים שיעזרו להם להגיע לקישינב. עכשיו החלטנו שלא טוב לעבור את הנהר בקבוצה גדולה; מוטב לצאת בקבוצות קטנות. וכך עשינו. קבוצה ראשונה שהלכה לדרכה, ונימנו עמה סיקו, קרני, אסתר, הזוג ספקטור והרויזיוניסט העסקן, הגיעה בשלום למחוז חפצה. אנו היינו הקבוצה הקשה, כי תינוקת בת שנה היתה עימנו. ובכל זאת יצאנו גם אנו לדרך בליל חשיכה, ונסענו בעגלה ובאנו לכפר אחד והושיבו אותנו בבית גוי, ושוב היינו יושבים וממתינים ותוך כדי כך חשנו שמשהו אינו כשורה. לבסוף אמרו לנו שלא נוכל לעבור את הגבול הלילה, כיוון שאנשי הצ’יקה אורבים לנסים על נפשם. האיכר רצה להוליכנו לאורווה. חשש מפני חיפוש בביתו. אבל אני לא הסכמתי. הבינותי שכל זמן שאנו בבית האיכר יכול אני לומר לצ’יקה כל מה שאני רוצה. אבל אם אני כלוא באורווה הריני פליט מסתתר שנוח מאוד לאוסרו. טענתי שאינני מפחד מן הצ’יקה, כי אני באתי לכאן לבחון מקומות להכשרה, וכלל אין בכוונתי לעבור את הגבול. יצאנו בשלום. לא נאסרנו, אבל היה עלינו לחזור לריבניצה אבלים וחפויי ראש.

עכשיו כמעט התייאשנו מכל עניין הבריחה, ואני אמרתי לבסס מצבי באותה חווה חקלאית; והנה כעבור עשרה ימים שוב נתבשרנו שהלילה אנו יוצאים לדרך. היה זה חודש פברואר והקור היה קשה מנשוא. שוב יצאנו לעת ערב בעגלה, אשתי, בתי, אני ועוד יהודי זקן מאודיסה. הגענו בלא תקלה עד קירבת הנהר. הכניסו אותנו כאן למערה והיה עלינו להמתין עד בוא הלילה האפל. לתינוקת נתנו טיפות ולאֶריַאן ושנתה היתה עמוקה. עם לילה באו המוליכים ועטפו אותנו בסדינים לבנים בשביל שניטמע בנופי הארץ המכוסה שלג, ונצטווינו ללכת בעקבות מוליכנו. הגענו אל חוף הדניאסטר והתחלנו צועדים על פני הקרח, אשתי עם התינוקת הולכת לפני ואני מחזיקה מתחת לבית השחי ותומך בה שלא תמעד רגלה. הליכה זו לא היתה קלה כלל, כי הרוסים מזה והרומינים מזה היו מבקעים את הקרח וכורים בו בורות להקשות על הבורחים. ובאמת פתאום החילותי להרגיש שכובדה של אשתי נעשה קל, כי רגליה היו שוקעות בקרח. באופן אינסטינקטיבי פסעתי פסיעה אחת אחורנית ומשכתי את חנקה אחרי והצלתי אותה. לאחר שעה קלה עברנו את הנהר והכניסו אותנו אל צריף קטן של שומר גבול רומיני. ופה, בצריף זה, החלה פרשה ארוכה של עינויים. המוליכים והחייל תבעו מאיתנו תוספת של אלף וחמש מאות לֵי. כסף לא היה לנו. לאשתי היו אמנם מעט תכשיטים, פנינים ואבנים טובות, צרורים במעיל הקאראקול היקר שהיתה לבושה, אבל אני התעקשתי ותשובתי היתה אחת: מוכן אני לתת לכם כסף, אבל פה אין לי אף פרוטה. אם תביאו אותי למקום יישוב יהודי אתן לכם שכרכם כמבוקשכם. עינוי זה של משא ומתן נמשך כשעתיים. הם איימו להחזירנו לרוסיה ואני עמדתי על שלי. והנה לפתע, ואיני יודע משום מה, חדלו מן ההתדיינות והחייל הביא בקבוק יין וכולנו שתינו ואחר יצאנו לדרך.

הדרך היתה תלולה וקשה ושוב אשתי הולכת עם התינוקת על זרועותיה ואני דוחף אותה מאחור. כך הגענו לראש גבעה ומשם הוליכו אותנו לביתו של אחד המוליכים. כאן כיבדו אותנו אמנם בתה, אבל האוירה בבית היתה כבמעון רוצחים. עד מהרה רתמו שני סוסים לעגלה ואנו התיישבנו בה ונסענו ביער עבות במשך כל הלילה. ישבנו דוממים וחרדים, כי בכל רגע עשוי היה אחד ממלווינו לתקוע בנו כדור. בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר הגענו בחשיכה לכפר גדול ובו בית יראה סלבי. הכניסו אותנו לבית אחד, ספק פונדק ספק בית־מרזח, וריח אלכוהול כבד מתוצרת בית עמד בחללו. ביקשנו מעט חלב ובקושי קיבלנו. ושוב התחיל אותו משא ומתן ארור. המוליך אמר שבקירבת מקום יש עיירה יהודית ועלי לנסוע עמו שמה ולתת לו את אלף וחמש מאות הלֵי ואחר כך יחזירני לכאן. אמרתי לא אפרד ממשפחתי, אם צריך לנסוע ניסע כולנו. אם לאו ייסע הזקן אתך. כשראה שאני עקשן הסכים לנסוע ביחד עם הזקן ואני נשארתי בבית המרזח, שבעליו עושה באיסור יין שרף, ומראהו כמעון של מרצחים. זכינו לקבל קצת אוכל וישבנו והמתַּנו שעה, שעתיים וארבע שעות – ואיש אינו חוזר מן העיירה. בעל בית־המרזח, שראה שהמוליך שותפו אינו שב, בא ואמר לי בבהלה: הנה לא חזר האיש והוא אינו יכול להחזיק אותנו בביתו, מפחד הז’נדרמים שיאסרו אותנו. מוטב שניכנס לאמבר, הוא ינעל שעריו ונמתין בו באין מפריע. אמרתי – איני הולך. אשאר פה. תביא ז’נדרמים, בבקשה. לא חטאתי ואספר את האמת.

אנשים מעין אלה, משנוכחים הם לדעת שאתה עומד על שלך, מיד הם מוותרים על שלהם. ובעל בית־המרזח לא זו בלבד שוויתר אלא גם כיבדנו בארוחת צהריים. העמדתי פנים שקטות והנה בשלוש אחר הצהריים נכנס לפתע “המוליך” כשהוא מסנן בחיפזון דברים מבין שיניו:

לא קיבלתי כלום. אני צריך לנסוע הביתה לחתונה. תן לי עשרים לֵי.

אמרתי: אין לי. יש לי שמונה, אתן לך ארבעה.

הבינותי שהוא קיבל כבר את שלו ועכשיו הוא נחפז להסתלק ואגב מנוסה הוא מבקש לו עוד קצת כסף. ואכן, ברח ונעלם. כעבור רגעים אחדים נתקרבה כירכרה לבית ובחור יהודי שישב בה ביקשנו לעלות ולנסוע עמו. היו אלה הציונים במקום שדאגו לשלומנו והבחור היה בן הרב, שבא להוליכנו אל בית אביו. לפנות ערב הגענו לבית חם ונעים ובו שולחן ערוך ותפוחי אדמה מבושלים ודג מלוח ומיחם תה ומיטות מוצעות. ישנו באותו לילה שינה עמוקה וטובה ולמחרת היום היינו לפליטים.

כסף לא נותר לנו ודרך ארוכה עוד היתה לפנינו. הרב, שהיה בא כוח הג’וינט, שלח אותנו הלאה לאוֹרְגיאֶב. בהגיענו שמה נודע לנו שחברינו הסופרים הגיעו בשלום לקישינב, וכן סופר לנו שבליל בריחתנו ובמרחק שני קילומטרים מן המקום שעברנו בו את הגבול חצה את הנהר הורוביץ, ידידו של שטיינמן, ונהרג בידי המבריחים, הוא ואשתו וילדתם הקטנה, ורק בנם ניצל והובא לאורגיאב ביום בואנו לעיר; אסתר אחות אשתי חשבה שאתנו קרה האסון.

למחרת המשכנו דרכנו לקישינב בכירכרה. בקישינב באה כמובן החבורה הריבניצאית לקבל פנינו ושוב הושיבו אותנו בבית משפחה יהודית על חשבון הג’וינט. פרוטה לא היתה בכיסנו והכותנות שעלינו בגדנו האחד. ביקשנו הלוואה ושלחנו מכתב ביחד עם סיקו אל משה סמילנסקי. מצבנו אמנם לא היה נוח אבל יושבים היינו בעיר יהודית ובתוך קהילה גדולה שמרובים בה הציונים, וליבי היה סמוך ובטוח שאנו נגיע לארץ־ישראל. עוד בריבניצה החלטנו בינינו לבין עצמנו שמי שמגיע ראשון לחוף מבטחים יעלה בעתונות את עניין הפליטים היהודים הפזורים לאורך הדניאסטר. ועלי הוטל הדבר. כתבתי מאמר גדול בעתון “אונזער צייט”, שעורכו רוזנטל.

כתבתי מאמרי בלי שנאה לבולשביזם; הבינותי, שאם אכתוב כשונא לא אשפיע, ובאמת לא שנאתי את הבולשביזם, שכן עשה עימי רק טוב והצילני מידי “הלבנים” עושי הפרעות. הטון של מאמרי היה בערך כזה: הרשות הבולשביקית המרכזית בוודאי אינה יודעת מה נעשה בגבולות הארץ, אבל עליה לדעת זאת, כי חמורים מאוד הדברים, שנעשים שם. פניתי איפוא אל המרכז הקומוניסטי במוסקבה. תיארתי את מצוקת המוני הפליטים היושבים על הדניאסטר ואמרתי שצריך לשים קץ לתלאותיהם, כי הדבר מביא שחיתות גם במחנה הקומוניסטי. אחר כך נודע לי, שהעתונות הבולשביסטית באודיסה תקפה מאוד את מאמרי, אבל דברַי הגיעו דווקא אל המרכז, ששיגר ועדה לבירור המצב, וזו פקדה לפתוח את הגבול לפני מקצת האנשים ולהרחיק מקצתם למקומות אחרים. מאמרי השפיע איפוא.

בשביל לסייע לנו ולאסוף בשבילנו מעט כסף החליטו אנשי קישינב, ובראשם חיים גרינברג, לערוך נשף לכבודנו. קרני קרא בו שירו ואני קראתי סיפורי “בליל ירח” וספקטור קרא משהו משלו, ואנו התחלקנו בינינו בהכנסה. אלא שזו היתה זעומה מאוד, כי האולם היה קר והקהל מועט וההכנסה הספיקה בקושי לסיגריות. מן הג’וינט קיבלנו תוספת תמיכה. קנינו כותנות אחדות, שמלה ומעיל חורף. ממשה סמילנסקי נתקבלה טלגרמה, ששלח על שמנו לקושטא מאה ליש"ט, שכן עם רומניה לא היה לו כל קשר.

כעבור זמן מה יצאה חבורתנו מקישינב ובא כוח הג’וינט מלווה אותנו עד קונסטנטין. משם הפלגנו בספינה לקושטא. כאן הייתי כדג במים, ותיק ובקיא בנסיעות. ואין לשער את השמחה הפנימית שלי בדרכי זו לארץ ישראל. כעבור ארבעים שעות של טַלטלה על הים השחור, בחורף של קור עז, באנו לקושטא ונכנסנו למלון של אחיו של זלטופולסקי. שם מצאנו את כל בני החבורה הרוסית הלבנה בשפל המדרגה – מקבצים נדבות ברחובות – ואנו, שראינו אותם פורעים באחינו, לא נמס ליבנו מצער. שלחתי טלגרמה לחברי בארץ ישראל והודעתי, שאני בקושטא ורוצה לחזור ארצה. מיד קיבלתי טלגרפית Laissez Passer מן הקונסול האנגלי וכן קיבלנו את מאה הלירות שמשה שלח לנו ונסענו מעתה על חשבוננו לארץ ישראל. דרכנו ארכה מעט, אבל הגענו לבסוף ליפו ובאנו לתל אביב. משה בא לקראתנו והלכנו לשבת בביתו ברחובות והיו הימים ימים שלפני חג הפסח.


 

פרק חמישי: בבית    🔗


א. חבלי הסתגלות    🔗


בימים הראשונים לישיבתנו בארץ הכל היה זר ומוזר בעיני. לא מצאתי ידי ורגלי. באתי למשרד “הפועל הצעיר” ונפגשתי עם שפרינצק, שהיה חבר ההנהלה הציונית בירושלים. הוא ישב ברחבות ושמח לי ושאלני:

מה עושה שם זה המנוול לנין? דרך דיבור זו לא הבינותי. אמרתי:

למה מנוול?

עוד מקישינב כתבתי לבן גוריון שלפי ידיעות שהגיעו לידי הצליח ברל להביא את “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” לידי איחוד והגוף החדש נקרא “אחדות העבודה” והנני שמח שנהיה עתה חברים במפלגה אחת. כן אמרתי לו, שבמשך השנים האחרונות התקרבתי הרבה אל הסוציאליזם.

על יסוד מה הינחתי כל אלה? שמעתי, שלבקוביץ ויבניאלי חברים “באחדות העבודה”, וסימן היה לי הדבר שאכן יש אחדות. אבל כשבאתי למקום ראיתי שלא כן הדבר. סדרי הדברים נראו טרופים בעיני ולא ידעתי מקומי. אמרתי לא אכנס לשום מיפלגה; אקרא מאמרי עתונות ודיונים שעלו במשך שנות העדרי מן הארץ ואחר כך אבור לי דרכי. אנשי “אחדות העבודה”, בן גוריון ובן צבי, דחקו עלי שאכנס למיפלגתם. אבל אני עוד הייתי מברר את העניינים לעצמי ועוד לא ידעתי מה לעשות. והנה קראתי באחת מחוברות “אחדות העבודה” הערכה שהעריך ברל את האסיפה המייסדת בפתח־תקווה, שבאה לאחד את שני המחנות היריבים. הוא אמר בדברי הערכה אלה שאותו מעמד היה כמעמד הר סיני. שקוע הייתי בקריאה כל שעות אחר הצהריים, ובערב הזדמנתי עם רמז וברל וזכאי בקפה קטן ונגענו בשיחתנו בעניין המליצה, ונשאלה השאלה: מה זו מליצה? כל אחד השיב מה שהשיב וכשבא תורי אמרתי: הנה אביא לכם דוגמא של מליצה – השוואת אסיפת האיחוד למעמד הר סיני, זו – מליצה! נשתררה דממה. לא ידעתי שברל היה לאישיות ראשונה במעלה בארץ ואין נוהגים לדבר בו כך. תמהתי. אצלנו באותם הימים לא היו נוהגים כך; אצלנו כולם היו ברלים. דבר זה מעיד עד כמה זר הייתי עכשיו בארץ ועד כמה לא הכרתי את אנשיה. הוא הדין בספרות. גם כאן פנים חדשות. ברש, שלא ידעתיו עד כה, כי עלה ארצה בשעה שאני עזבתי, היה מוציא כתב־עת, שאיזו אוירה של התמוגגות היתה שורה בו. למדן התחיל להדפיס שם שירים וגם שלונסקי. ואילו פיכמן, שהיה חברי, הוציא את “מעברות” של “הפועל הצעיר”. החלטתי שלא אדפיס דברי בז’ורנאל הקטן של ברש; היתה בו יותר מדי גליציה. שבתי אל האבוס שלי והדפסתי רשימות בשם “עקלקלות”, שראשונה שבהן עסקה בעניין התרגומים. התיידדתי עם פיכמן ולאט לאט מצאתי את חברי הישנים, את אליעזר שוחט, וא.ד. גורדון, שהיה כבר חולה סרטן אנוש ושב מווינא לאחר ייאוש. ואף על פי כן, כמנהגו, ער היה לעיסקי הרוח ואנו פתחנו בדיון ארוך בסוגיית העבודה; שאלנו אם יש סוגי עבודה שונים, נעלים ופחותים. א.ד. גורדון גרס שלא כל העבודות שוות ערך, שעבודת האדמה עולה על כולן. ואני אמרתי שכולן נכבדות באותה מידה ואילו הייתי מצחצח נעליים משתדל הייתי להיות מצחצח נעליים טוב ככל האפשר. עם ברנר עדיין לא נפגשתי. הוא גר מחוץ לתל אביב, בתוך פרדס ערבי, ולא ידעתי בדיוק מקומו. עד חג הפסח לא חשבתי כלל על בעיות פרנסה ועבודה. היה עימי קצת כסף ואשתי ישבה בבית הדוד משה ברחובות; ישיבתי בתל אביב לא עלתה הרבה ואני הלא צריך הייתי לברר לעצמי את השינויים שבאו בחיי הארץ.

את ימי הפסח עשיתי בבית משה, ואיסרו חג חל בראשון למאי. הוחלט לשבות מעבודה באותו יום של פועלים ולצאת אל הרחוב בהפגנה. אותו יום נפגשתי בבוקר עם אליעזר שוחט ונדברנו ללכת בצהריים אל ברנר. הלכנו איפוא אל ברנר בשעה הקבועה, בירכתי רחוב הרצל, שהסתיים אז על יד פסי הרכבת. לפתע שמענו יריות מאחורינו; אחר כך הבחנו באיזו תנועה חשודה, ושני אנשים שהיו בקירבתנו אמרו לנו שלא נלך אל ברנר, כי שם שוחטים יהודים. ובאמת באותה שעה התנפלו ערבים ביפו על בית החלוצים והרגו עשרות חלוצים; היה זה נס משמים שלא עלה בידם להיכנס לתל אביב. הם שדדו בנוה־צדק, התנפלו על פתח־תקווה, רחובות ושאר מושבות יהודה. הכל היה ערוך ומתוכנן כאן. לאחר מכן בא האיסור על העלייה ואותות משבר קשה ניכרו בכל. דיכאון גדול פשט בלבבות. הרברט סמואל, שעורר תקווה רבה, הוא הוא שאסר עלייתם של יהודים!

לא בשעה טובה באתי ארצה הפעם. באמצע שנת תקציב לשנת עבודה הגעתי ולא יכולתי למצוא עבודה. אמת, ההסתדרות הציעה לי לנסוע למשקים ולהרצות בהם מטעם ועדת התרבות שלה על הספרות העברית, אבל האינסטינקט שלי אמר לי, שלא לקבל את ההצעה. ידעתי, היא תסגור בפני בסופו של דבר הרבה אפשרויות חשובות וכל עתידי יצטמק מאוד – אשאר מגיד אצל ההסתדרות! ואני רציתי להשתמש בידיעותי בחקלאות ולעשות דבר של ממש בארץ. עוד בננסי עלה בי הרעיון לשנות סדרי עבודת האדמה בארץ – אמרתי להעמיד את החקלאות בכל מקום שניתן לעשות כן על גידולי שלחין (גידול בהשקאה). רעיון זה לא בא לשרת את החקלאות בלבד אלא גם לפתור בעיות פוליטיות. כיוון שאדמת הארץ היתה בידי הערבים ובגידול שלחין אפשר להעלות את היבול פי שלושה ויותר מיבולי הבעל, הרי משמעו של דבר הגדלת שטחה של הארץ והכשרתה לקלוט יהודים מבלי לפגוע בערבים.


צמח 1.png
צמח 2.png
צמח 3.png
צמח 4.png
צמח 5.png
צמח 6.png
צמח 7.png
צמח 8.png
צמח 9.png
צמח 10.png
צמח 11.png
צמח 12.png
צמח 13.png
צמח 14.png
צמח 15.png
צמח 16.png
צמח 17.png
צמח 18.png
צמח 19.png
צמח 20.png

לא רציתי איפוא בעבודה המגידית של ההסתדרות, מה גם שנזדמן לי בפתח־תקווה מרצה הסתדרותי אחד, שעמד ודרש בפני קהל עייף ויגע, שלא הקשיב לדבריו. אבל מצד אחר, משפחתי לא יכלה להוסיף לשבת בבית משה, כי מצבו הכלכלי היה בכי רע. שכרנו איפוא חדר בתל אביב ושילמנו עבורו הון עתק – ארבע לא"י לחודש! גם החלב ושאר המצרכים עלו ביוקר רב, ובסופו של דבר לא היתה לנו ברירה אלא לקבל את הצעתו של משה וללוות כסף מן הבנק למחיה. חיינו בדוחק. הספרות ודאי שלא הכניסה הרבה; “הפועל הצעיר” שילם פרוטות, והימים היו באמת קשים ועגומים. אבל יום אחד נזדמן לי חנקין ברחוב ואמר לי דברי עידוד. אל חנקין התוודעתי עם בואי ארצה ב־1904 והתקרבנו מאוד איש אל אחיו. הוא היה חסוך־ילדים ודבק בי, כי מצאתי חן בעיניו, ומדי שבת הייתי נוהג לבוא לביתו ביפו ולאכול על שולחנו, ואשתו היתה דואגת ללבני ותופרת כפתורים לבגדי. עכשיו כשנתקל בי שאל: כיצד אתה חי? אמרתי: בכי רע. הסביר לי שעלי למצוא דרך להתגבר על הקשיים ולהתקיים איך שהוא עד ראשית השנה ואז הכל יסתדר. התהלכתי איפוא בטל בתל אביב. אי אפשר היה לי אפילו לטייל ולסייר בארץ. ללכת ברגל כאשר הלכתי פעם לא היה מקובל עכשיו, ולשלם בעד אוטו לא היה בהישג ידי.

באותם ימים ריקים התוודעתי לאחד־העם והייתי יושב אתו בגן־העיר, בשדרות רוטשילד. הוא היה חולה מאוד ומדוכא ממחלתו, גופו תשוש, זכרונו פגום ושכלו עמום. ליבי דאב למראה אדם זה ההולך ומתפורר לעיני. מדי יום ביומו, כשבאתי לברכו בגן, צריך הייתי לחזור ולומר לו את שמי, כי לא הכירני. פגישות אלה ודאי שלא חיזקו את רוחי. הייתי נכנס לעיתים קרובות אל פיכמן. אבל גם מצבו היה קשה. עיסקי “שטיבל” התחילו להתערער ולא קיבל שכרו בזמן, וביתו בית מלא ילדים. גם ממנו לא יכולתי להיוושע. הגיעו הדברים לידי כך שפעם, שישה שבועות לאחר בואי, ביקשתי מבן־גוריון שייתן לי שתי לירות בערב חג השבועות; צריכים היינו לקנות מזון ליומיים ולא היו לי שני השילינגים לתשלום. מול ביתנו ישבו אהרונוביץ ודבורה בארון והייתי בא לביתם. אבל גם מצבם היה קשה. להסתדרות הציונית לא היתה פרוטה; פסק המסחר; העולים פסו. החקלאות היתה לאחר יאוש ואני לא ידעתי מה נאכל בחג השבועות. והנה פגשה אשתי ברחוב את ד“ר מלכין ואשתו, והם הפצירו בה שתבוא עימי אליהם לאכול ארוחת חג. אף על פי שמצבנו היה חמור מאוד ידע ליבי שעד מהרה יחלפו הימים הקשים ועבודה תימצא לי. ובאמת יום אחד בא אלי יצחק וילקנסקי, שהיה מידידי, והזמינני לעבוד בתחנת הנסיונות שהוא עומד ליסד. עלי להתחיל כבר בהכנת חומר ומשכורתי עשרים וחמש לירות. קיבלתי את ההצעה. אבל תחנת הנסיונות כולה היתה באותו זמן חדר אחד קטן ברחוב קלישר ואני ישבתי בו ביחד עם מרדכי וילקנסקי ולשנינו לא היה מה לעשות, ולהסתדרות הציונית לא היה כסף לשלם שכרי. ישבתי והכינותי חומר בשביל חוברות הדרכה בחקלאות, אבל בקופה לא היתה פרוטה, ואי אפשר היה לנסוע למשקים ולהתחיל בעבודה של ממש. אמרתי איני יכול לקחת כסף מן ההסתדרות הציונית ולשבת בטל. התפטרתי. מוטב שאלך בטל משאהיה בעל משרה של sine cura. אבל זמן מה לאחר חג השבועות בא אלי חנקין ואמר לי שדיבר עם קראוזה בענייני והוא הבטיח לו, שיזמינני להיות מורה לחקלאות במקווה־ישראל לאחר החגים, וכן יתן לאשתי משרת רופאה. עומדים היינו בחודש תמוז והיה עלינו לחיות במיצר עוד שלושה חודשים. סיפרתי זאת למשה, והוא כעס עלי, שלא אמרתי לו כי אנו חיים במצוקה רבה כל כך. מיד לקח בשבילנו הלוואה גדולה בבנק ומצבנו הוטב מאוד. כל אותו זמן לא חדלתי מלכתוב. לא נכנסתי לא ל”הפועל הצעיר" ולא “לאחדות העבודה”, שהבטחתי במכתב שאצטרף אליה. בשל מגע שהיה לי בחוץ לארץ עם “פועלי־ציון” באתי עמם בדברים גם בארץ. חשבתי שצריך להשפיע עליהם שייחדו מקום ראשון לעברית בפרוגרמה שלהם והייתי מרצה בשמם על רעיון העבודה ונחשבתי בעיני כל כ־Fellow Traveller של “פועלי ציון”. “באחדות העבודה” רגזו עלי ובן גוריון ובן צבי באו אצלי והביאו לי כרטיס חבר “אחדות העבודה” ואני אמרתי: – לא!


ב. מקווה־ישראל    🔗


בחודש תמוז או אב בא אלי קראוזה בהצעתו – ללמד במקווה חקלאות כללית ובוטניקה וזואולוגיה ומחלות צמחים והזנת בהמות וכן להשגיח על הפלחה בשדה – לא פחות ולא יותר! ומשכורתי חמש עשרה לירות לחודש ומשכורת אשתי שתים עשרה לירות, כמו־כן תעמוד לרשותי דירה בת שלושה חדרים וצורכי מזון זולים אקנה במשק. טובה היתה ההצעה וקיבלתי אותה ברצון. התחלתי לערוך שיעורי ושמחתי מאוד לחזור אל החקלאות. רציתי שיהיה איזה המשך בין מעשי הראשונים והאחרונים. גם חברי גורדון, אהרונוביץ ושוחט שמחו בשמחתי. במקווה היו רק שלוש מחלקות ועלי היה ללמד שלוש עשרה שעות בשבוע, ונותר לי זמן פנוי לעצמי. אבל קושי אחד היה בעבודתי – מיעוט החומר המקצועי – וצריך הייתי להגדיר כל עשב בר ולמצוא לו את שמו העברי. עסקו בכך צ’יז’יק וידידי נוח נפתולסקי.

בכל אותו זמן לא הפסקתי לכתוב. הדפסתי דברים ב“התקופה” וב“הפועל הצעיר” ובעיתונו של פיכמן ובשנת תרפ"ה כינסתי מאמרי בספר “ארצות נוד”. בימי החגים עברנו למקווה־ישראל והחילונו בחיינו החדשים. כיוון שעבדנו שנינו, נעזרנו בבחורה חלוצה שבאה ועבדה בביתנו. והנה בליל שבת, כשישבה איתנו ליד השולחן, פרצה בבכי ואמרה, שבפעם הראשונה בחייה היא אוכלת סעודת שבת בבית זר כמשרתת. שילמנו לה שכרה והחלטנו שלא ניקח עוד משרתים לביתנו. כבר בשנת עבודתי הראשונה במקווה נתקלתי במה שעתיד ללוות אותי במשך כל שנות עבודתי בחקלאות. נוכחתי לדעת, שאני חקלאי טוב ובעל חוש חקלאי טוב. ודבר זה אינו תמיד לטובתי. זמן מה לאחר חג הסוכות הזמין אותי קראוזה לראות נסיונות שעשו אורי זסלבסקי, מנהל הפלחה, והמורה לכימיה וויניק בגידול הטוּרְמוּס. ראיתי שזרעו טורמוס בעומק של עשרים סנטימטר וכיסוהו במחרשה עמוקה. בזהירות אמרתי לקראוזה: פה לא יגדל תורמוס. הערבים זורעים אותו ואינם מכסים, כי התורמוס נובט על פני האדמה; לכל היותר אפשר לזרוע בעומק של עשרה סנטימטר ולכסות במשדדה. דברי לא נעמו לאוזניו. אתה מגזים אמר לי. שתקתי. הכול המתינו לנביטת הטורמוס – וטורמוס אין. נרקב. עד מהרה נודע הדבר אף לתלמידים. מאז ידעתי: אלוהים יברך מעשי ידי בחקלאות, אבל בני אדם לא יאהבוני. וכך היה.

יום אחד ביקשתי מקראוזה, שיתן לי שני דונם אדמה לגידול גידולים בהשקאה; שכן התבוננתי סביבי וראיתי מצב משונה – בעין חרוד שעתה זה עלתה על האדמה זורמים מי המעיין לירדן ואין איש מנצלם. כך גם בדגניה. אמרתי יש לעשות בעניין זה משהו. אבל קראוזה לא רצה למלא בקשתי. הלכתי לשרונה אל איכר גרמני וביקשתי אותו שיעשה בשבילי נסיון קטן – יגדל מעט תילתן בהשקאה ומעט בלא השקאה וימדוד את היבולים. האיכר הסכים, ואני קיבלתי את ההוכחה. אבל במקווה נהגו כפי שנהגו, ולא יכולתי לראות כיצד זורעים כאן לאחר הגשם ובאדמה כבדה; הצעתי שיזרעו לפני הגשמים כמו שזורעים הגרמנים במושבות, ולא שמעו לי. ביקשתי שיעמידו לרשותי קצת אדמה סמוך לשדה הגידול ואזרע אותה לפני הגשמים. קראוזה הסכים. זרעתי את החלקה, ואף על פי שהיתה הפסקה ארוכה בין הגשם הראשון ויתר הגשמים והתבואה שלי כמעט כמשה, אף על פי כן, עם בוא הגשמים היה יבולה גדול בשלושים וחמישה אחוז מיבולי השדה. מאז התחילו לזרוע במקווה את השדות לפני בוא הגשם. אני לא יכולתי להסכים לשיטות הנהוגות בחקלאות היהודית של אז. החקלאות הערבית היתה הגיונית על פי דרכה, פרי של אלפי שנות נסיון. אלא מצומצמת היתה והישגה דל מאוד; ואנו הלא רצינו באמצעים חדשים. אבל את החדש הזה קשה היה להנהיג כאן, כי בני אדם אינם ששים להודות בטעות. צריך אני לומר, שלי עצמי לא היו אמביציות בחקלאות. לא התעניינתי בענייני דרגה ומעמד וכספים. שאיפותי היו במקום אחר – בספרות.

בעבודתי בחקלאות ביקשתי להביא תועלת לארץ. לא רציתי מעולם להיות מנהל. אשתי כעסה עלי בשל כך, וגם ידידי כעסו. אבל לי לא היה איכפת. ליבי היה במקום אחר. אמנם, חיבורי אל החקלאות היה עמוק. הייתי נכדם של בעלי אחוזות מדורי דורות. אבי נחשב בעיני הפריצים כחקלאי מצויין ולעיתים היו גם נועצים בו. סבי ישב עד סוף ימיו באחוזה גדולה ואני הייתי מרבה לבקר בביתו. את האחוזה קיבל מאביו נתנאל צמח ונתנאל עצמו היה כנראה גם כן יורש אחוזה מאבא צמח, ראש המשפחה. אני הייתי איפוא דור חמישי של בעלי אחוזות. וכן גם רציתי מאוד להצליח במעשי ועשיתי למען ההצלחה. אבל חברי לעבודה לא האמינו לי, שאין לי שום שאיפות של עלייה. המנהלים חשדו בי ולא אהבו אותי. קראוזה התייחס אלי בטוב ושמח שאני מצליח בבית ספרו. הייתי מורה טוב. השתתפתי בעתון “השדה” וגם כתבתי חוברות בענייני חקלאות, והדבר הירבה יוקרתו של בית־הספר. קראוזה היה מרוצה; ואף על פי כן חשש מעט, שמא אשיג גבולו. ביחס מעין זה נתקלתי בכל המוסדות שעבדתי בהם.

שנתי הראשונה במקווה (1921/22) היתה שנת עבודה קשה, שהנאה וברכה בצידה. אנו השתכרנו יפה (27 לירות בחודש ומהן הוצאנו למחיה 7 לירות בלבד). חיינו בלא דאגה, פרענו את החובות וטעמנו טעם רווחה. ורק אסון גדול אחד אירע לי באותה שנה – יצאתי בפסח יחד עם שלושים תלמידים לטייל בעמק יזרעאל; באותו זמן נקנה העמק וביקשנו לראות את היישובים החדשים. הכל התנהל כשורה עד שהגענו לגשר ועלינו על גבעה ונתגלה הירדן לפנינו והתלמידים אצו רצו לרחוץ בו. צעקות לא הועילו. הכל קפצו למים. והנה אני רואה את אחד התלמידים, בן משפחת אהרונסון מזכרון, שהיה חולה־לב, שוקע במים, מתרומם ושוב שוקע ונעלם. כשמשינו אותו היה ללא רוח חיים. שלחתי את התלמידים בלווית המורה השני בחזרה למקווה, ואני לקחתי עגלה ועליתי למנחמיה לקבור תלמידי, כי בגשר לא היה בית־קברות. לא מצאתי איש במקום, הכל שתלו טבק בשדה. עמדתי וחפרתי קבר ובעצמי קברתי את הנער. רופא המקום נתן לי תעודת פטירה ושבתי אבל מאוד למקווה.

אף על פי כן נגמרה השנה בכי טוב. התלמידים עמדו יפה בבחינות, ואנו קנינו מעט רהיטים לביתנו. הרשימות של שיעורי עמדו לשמשני גם בשנה הבאה ובזמני הפנוי הייתי הולך לעיתים קרובות לתל אביב להיפגש עם חברי הסופרים וגם הם באו אלי למקווה. וזוכר אני, באותה שנה קנה חנקין את החלק הצפוני של תל־אביב; ויום אחד בא בערב למקווה וקראו לי לבוא למשרד וקראוזה וּווֹיניק היו שם וחנקין אמר לנו: אני מציע לכל אחד מכם לקנות מגרש במחיר שמונים לירות ואינכם צריכים אלא לחתום על ארבעה שטרות של עשרים לירות. קראוזה קנה וּווֹיניק קנה, ואני שהייתי שקוע עוד קצת בחובות לא קניתי. אמר לי שאתחרט. לידי עמד המחנך והממונה על הפנימיה במקווה וביקשני לבקש את חנקין שימכור לו את המגרש. עשיתי רצונו. וכעבור זמן נודע לי שמכר מחצית מגרשו בעד חמישה עשר אלף לירות ובנה לו בית על מחציתו השנייה. איני יודע, מדוע לא קינאתי בו ולא התחרטתי.

בתל אביב הייתי מזדמן גם עם יצחק וילקנסקי שהיה חוזר ואומר לי: כשאני נוסע ברכבת לבן שמן, לחווה של תחנת הנסיונות, אני רואה את שדות מקווה מימין והם משביחים והולכים משנה לשנה – התירס גבוה, החיטה יפה, וודאי ידך בזה. לדעתי, מקומך אצלנו בתחנת הנסיונות. אבל אני טוב היה לי במקווה. מלמד הייתי רק שלוש עשרה שעות בשבוע, רוב שיעורי סדורים עימי ובזמני הפנוי עסקתי בכתיבה ובענייני חקלאות. ערכתי תערוכה חקלאית במקום בעזרת ברוך צ’יז’יק; במו ידי כתבתי בכתב רש"י את ההסברים על הפתקים והרבה טרחתי בסידור התערוכה. הרברט סמואל הוזמן לבקר בה. וילקנסקי בא לראותה ושוב אמר לי: אוציא אותך מפה. והנה באותו זמן התחילו מגיעים מכתבים למקווה בשביל המנהל ש. צמח וקראוזה ראה זאת ואני משער שלא שמח על כך. מכל מקום אשתו לא הסתירה כעסה ובתערוכה אמרה לי – אתה אינך עורך תערוכה בשביל מקווה אלא בשביל עצמך. מה יכולתי להשיב לה?

קראוזה עצמו נהג בי יפה, ובשנה השנייה אפילו העמיד לרשותי שני דונמים לנסיונות בהשקאת תירס. ערכתי נסיונותי ונתקבלו יבולים מצויינים ופירסמתי ב“השדה” תוצאות עבודתי. עדיין לא דיברתי על חקלאות בהשקאה, אבל המספרים שהעליתי דיברו בעד עצמם.

באותו זמן נתברר שההתיישבות החדשה בעמק יזרעאל אינה עולה יפה. בנהלל המצב היה משביע רצון, כי כמות הגשמים הגיעה בה לחמש מאות מ"מ. אבל בעמק המזרחי, בכפר יחזקאל, בעין חרוד, בתל־יוסף, בגבע, בבית־אלפא היה המצב בכי רע. הנסיונות המעטים במטעים לא הצליחו, ענפי הלול והרפת הביאו הפסדים, העוני היה גדול ובעיות קשות תבעו את פתרונן.

ואני בשנה השלישית במקווה כבר לא ידעתי קושי בחיי; הכל התנהל כשורה; ביה"ס פתח שעריו לבני העלייה השלישית. רבים מחברי “השומר הצעיר” ואחרים באו להשתלם בקורס לימודים מיוחד, שעיקרו הכשרה להתיישבות. בין תלמידי אלה היו יערי ושנהבי. ידי היו איפוא מלאות עבודה ובעבודתי מצאתי ברכה רבה.

והנה יום אחד באים אלי ד“ר רופין, שעמד באותם ימים בראש ההנהלה הציונית, ויצחק וילקנסקי ומבקשים אותי שאעזוב את מקווה בסוף שנת הלימודים ואלך לתחנת הנסיונות לפתח ולבסס בה את מחלקת ההדרכה, שעניינה לסייע למתיישבים החדשים של ההסתדרות הציונית בבניין משק חקלאי רציונאלי. אמרתי, איוועץ באשתי. מצד אחד נמשך ליבי אחר העבודה הזו. רעיון שהשתעשעתי בו, גידול גידולי שדה בהשקאה, רעיון זה כאן באדמות העמק ניתן להגשימו, וכן קרובים יותר היו לי המתיישבים המבוגרים מתלמידי מקווה הצעירים; ומעל לכל חשוב יותר היה בעיניי הסיוע להתיישבות העובדת מן ההוראה בבית־הספר. נועצתי באשתי והיא אמרה לי, שעלי להחליט בעצמי. כאמור, במקווה היו טובים חיינו. ומשה סמילנסקי בא והפציר בי שלא אעזוב, שלא אלך אל ההסתדרות הציונית. מהסס הייתי. האלך למלא חובתי או אוסיף לשבת כאן בנחת ובשלווה. הלכתי להיוועץ בידידי יוסף אהרונוביץ, ונודע לי מפיו שד”ר רופין היה אצלו וביקש אותו שידבר על ליבי. ואכן, אהרונוביץ הוא שהכריע. צריך, אמר, ללכת ולסייע למתיישבים החדשים. שבתי למקווה והודעתי מיד לקראוזה שאני עוזב.


ג. בתל־אביב    🔗


בשנת תרפ“ד (1923/24) עברתי לשבת בת”א. ברחוב הס שכרנו דירה של שני חדרים גדולים, האחד היה חדרנו ובשני ישבה סימה אחותי, שבאה לגור עמנו. כשעברתי לתחנת־הנסיונות, לא היו עמי אלא מעט הידיעות המעשיות שאספתי במקווה. התחנה עצמה עסקה בדברים של מה בכך ולא נגעה בעיקר הבעיות. עם בואי ערכו לי רופין וּוילקנסקי קבלת פנים בתל־יוסף. הזמינו את באי כוח המשקים וכמה עסקני פועלים והציגו אותי בפניהם. השם אגרונום לא היה מכובד באותם ימים בארץ חוץ מאהרונסון לא היו בעלי שם זה קרובים לחקלאות גופא. הללו חששו לגשת לסוס או לפרה; עצותיהם באו מן הספרים וברכה לא היתה בהן. ובמשקים היו מספרים על אגרונום אחד של ההסתדרות הציונית שבא למרחביה וביקש לסייר בשדות ברכיבה על סוס. הביאו לו סוס ולא ידע מאיזה צד עולים עליו. ניגש מצד ימין והכניס רגלו בארכוֹף והרים רגלו השנייה ונתיישב כשפניו אל הזנב וקרא בתמיהה – היכן הראש? באותה קבלת פנים שערכו לי, לאחר דברי ד“ר רופין, התחילו אנשי המשקים לדבר. אחד מהם היה איכר מתל־עדשים, שהכרתיו עוד בסג’רה, והוא ידע שאני יודע שנפל עליו אז החשד שידו היתה במותו של אחד השומרים בסג’רה. הוא התחיל להתלוצץ עלי ואף אמר: את צמח אנו מכירים יפה, הוא אינו כלל אגרונום. גם לביא היה בין המדברים ודיבר במרירות על היועצים הבאים מן החוץ וסיים ואמר – הכל תלוי בטיב העצות שיתן לחברים. גם יצחק בן־צבי עמד והשמיע שם דברו ולא שכח לציין את אותו כרטיס חבר של “אחדות העבודה” שהביא לי ואני סירבתי לקבלו, והיתה בדבריו נימה של לעג על הסוציאליזם שלי. רק חבר אחד, גוריון מגבע, שהכיר אותי בבן־שמן, אמר דברים לזכותי וביקש שיתנו בי אמון ויסייעו עמי בראשית צעדי, כי בין כה אין מה להפסיד. אח”כ נתן לי ד"ר רופין את רשות הדיבור. רוחי לא היתה טובה, אבל אספתי כוחי ופתחתי באנֶקדוטה על נפוליאון שעמד בחברת הגנרלים שלו ועישן סיגריה. עבר לידו חייל וביקש אש להדליק את המקטרת. נפוליאון הדליק לו את המקטרת והלה לא אמר דבר והתחיל הולך לדרכו. עצרוֹ אחד הגנרלים ונזף בו: אמור תודה לנפוליאון! לנפוליאון8 , השיב החייל, אין מודים כאן אלא שם, בשדה־הקרב. גם אני, פניתי ואמרתי לקהל שומעי – אודה לכם לא כאן אלא שם, בשדה.

כעבור ימים אחדים באתי אל העמק והתחלתי לסייר במשקים. פתחתי9 בעין־חרוד, כי זה היה המקום הקשה ביותר – אדמתו ביצה גדולה וחבריו מרובים. כשיצאתי לפנות בוקר ביחד עם העובדים לשדה, עברנו על יד אוהל אחד וראיתי אדם יושב בו. שאלתי – מה לזה? קודח? אינו יכול לעבוד?

לא, לא, אמרו לי, אדם זה עיקר עבודתו – חשיבה.

האיש היה יצחק טבנקין.

עד שעת הצהריים סיירנו בשדות, אני וחמישה חברי משק מענפי החקלאות השונים. כשבאנו לחדר־האוכל לאכול ארוחת צהריים, הרגשתי שהאנשים שהלכו עמי כבר הספיקו להודיע לחבריהם דעתם עלי. כפי הנראה, טובה היתה דעתם. בערב הרציתי הרצאתי הראשונה. כיוון שאינני בעל לשון עילגים וענייני החקלאות נהירים לי, היו דברי ערוכים יפה ומכוּונים לעיקר. דיברתי על סדרי עבודה שיהיו נהוגים בינינו; ואגב כך נתתי גם דין וחשבון על מה שראיתי בשדות. לאחר דיון ממושך ניגש אלי לביא ואמר: שלמה, דעת החברים טובה עליך.

וילקנסקי קבע שאחיו מרדכי יילווה אלי במסעותי. הוא היה בחור הגון, שתקן, פלֶגמאטי ואינו שש למעשים; ואני הייתי בעל טמפרמנט ואיש־מעשה, והתאמה לא היתה בינינו. השידוך נמשך יומיים. מרדכי פרש וחזר לתל־אביב, ואני בחרתי לי בינתיים חֶבר עובדים למחלקת ההדרכה: את הוגו זלוסצר, אגרונום יוגוסלבי צעיר שעבד במקווה ושעליו יכולתי לסמוך; את ד"ר הירש מבן־שמן, את ברנדשטטר כמדריך ברפת ואת קרמפנר כמזכיר המחלקה. את העול העיקרי לקחתי על עצמי. בכל ימות השבוע הייתי עושה בעמק – הולך בשדות, בוחן ולומד את המצב, ובערב מרצה, מסביר, מדריך ומייעץ.

בשתי שנות עבודתי הראשונות במשקים גדול היה המאמץ הפיזי שעשיתי – הולך הייתי יום יום 15 ק“מ על פני אדמת שדה חרושה; בערב הייתי מרצה ומסביר ודן עם החברים בבעיות החקלאות שבמקום; ישן הייתי בצריף דל, אוכל ארוחה דלה ובחמש בבוקר הייתי שב ויוצא עם העובדים לשדות. אבל הקב”ה בירך עמלי. בשנת 1925 ערכתי בבית־אלפא, ביחד עם ד"ר קצפרובסקי, קורס לגידולי שדה בהשקאה. עכשיו נתקבלו הדברים יפה על ידי המשקים, הואיל וייחדתי עוד קודם לכן בכל משק ומשק שדות שגידוליהם בהשקאה, והחברים ראו במו עיניהם שיעור יבוליהם הרב. כמו כן הבאתי למשקים ביחד עם חברי כלי־עבודה חדשים מן הטיפוס הנהוג בקליפורניה ואוסטרליה, כגון ה־Skraper ליישור האדמה וכיוצא בזה. לאחר אותו קורס אינטנסיבי שנמשך אחד־עשר יום הנהגנו שדות שלחין בכל עמק יזרעאל המזרחי. בגבע התקנתי לי ביחד עם נפתולסקי כעין תחנת נסיונות קטנה לגידולי ירקות וחציר בהשקאה. הצלחתנו היתה שלימה. באחת החלקות קיבלנו יבול של 18 טון סלק! בעצם, מאותו זמן התחיל להתפתח משק השלחין בארץ ונשתנו פני החקלאות.

אף על פי שהייתי טרוד בעבודתי לא זנחתי את הכתיבה אפילו לא לשעה אחת. עכשיו הכינותי לדפוס קובץ של 17 סיפורים ומסרתיו לביאליק ב“דביר”. וכן הרביתי לכתוב ב“הפועל הצעיר”. נראה, שהתאמצות גדולה זו מתחה את עצבי, וערב אחד, כשעמדתי והרציתי בקבוצת גניגר, נפסק לפתע קולי ולא יכולתי לדבר. מיהרתי לשוב הביתה והרופאים לא ידעו מה להגיד לי. רק ב“הדסה” בירושלים אמר לי ד"ר זלצברגר שמחלת שחפת ניכרת במיתרי קולי. הוא האיץ בי להיוועץ במומחים בחוץ לארץ. נסעתי לפריז ופרופיסור מומחה לגרון קבע שמחלתי הסתיידות מיתרי הקול. הוא הזריק לי זריקת אלכוהול והוקל לי. כעבור זמן מה שב אלי קולי; הוספתי עוד להתרפא במי מעיינות במוֹנדוֹר ואחר־כך חזרתי הביתה.

בינתיים נבחר קפלנסקי לראש מחלקת ההתיישבות, ובישיבה הראשונה הציע לבטל קבוצה אחת (היום הזורע) שהביאה אך הפסדים. אמרתי לו: אם תבטל קבוצות בגלל הפסדים ויבולים זעומים, תצטרך לבטל הרבה משקים. לא זו הדרך. עלינו להיטיב את היבולים ולהדריך את חברי הקבוצה, שכולם ורשאים ואינם יודעים דבר בחקלאות, העבֵר נא את המשק למשך שנה אחת לידי מחלקת ההדרכה ונראה להיכן נגיע. וכך הווה. והנה בשנה הראשונה קיבלנו במקום 60־50 קילו חיטה לדונם – 135 קילו. אמת, היתה זו שנת גשמים טובה; אבל גם הזיבול ועיבוד הקרקע הועילו. הודעתי את התוצאות לקפלנסקי. אלא שבעניין זה כרוך זעזוע ראשון שלי מן היישוב היהודי בארץ. ומעשה שהיה כך היה: כעבור חודש באתי אל קפלנסקי והוא אמר לי: כתבת שקיבלת בצריפין 135 ק' לדונם ואני קיבלתי מן הקבוצה דין וחשבון שנתי ונאמר בו, שקיבלו 60 ק' לדונם. אמרתי: איני מבין. אברר. וביום ראשון נסעתי ישר לצריפין. בחדר האוכל ראיתי על גבי הלוח את הדין וחשבון ומצויין בו יבול של 60 ק' לדונם. הווה אומר החברים שיקרו ביודעין. שאלתי את חברי המשק – הכיצד? למה אתם כותבים כך למחלקת ההתישבות? – פשוט, אמרו, אם נכתוב שקיבלנו 135 ק' לדונם יפחיתו את הכסף המגיע לנו לתשלום חובות.

איסור הטלתי על עצמי – לא להתערב בענייני המשק הפנימיים. הערתי רק דברים מעטים: אני יודע מן הנסיון, אמרתי, שאסור להאמין לחקלאי המגזים תמיד בהערכת יבולו. לא הוספתי לדבר עמהם. גדולה היתה התרגשותי למשמע הדברים ולמראה השקר התלוי בחדר־האוכל. עזבתי את המקום ונסעתי ישר לדגניה אל חברי הטוב יצחק בן יעקב וסיפרתי לו את העניין והוספתי: אני לא אתערב, אבל אתם אנשי איחוד הקבוצות חייבים לעשות משהו. הוא שמע את דברי, הוריד ראשו ואמר: אינני בטוח, אם קיפניס, הגזבר שלנו, אינו עושה כך בדגניה; אבל בטוח אני, שכינרת עושה זאת בקנה מידה הרבה יותר גדול. אני לא יכול להתערב. אין לי ביטחון ששלי טובים משלו. אהבתי וכיבדתי את חברי שדיבר כך. אבל אמוני בקבוצה נפגע. חששתי מפני היתר זה שמתירה לעצמה הקבוצה לעשות דברים למען הכלל שאדם פרטי אינו רשאי לעשותם. חששתי שלמען טובת הארץ יתיר לעצמו אדם להתנהג לא ביושר. הדבר נראה מסוכן עד מאד בעיני.

קמעא קמעא נקבע סדר בחיי ונתחלקו לשני תחומים: חקלאות וספרות. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על עבודתי החקלאית מבחינתה המקצועית. אבל אם יכתבו תולדות החקלאות בארץ ביושר ייחדו לי מקום הראוי לי. ורק זאת חייב אני לומר כאן – כל מה שהחילותי בו בשדה החקלאות עודו קיים ועומד ואף מתפתח ומתרחב.


* *

בשנת 1930, שש שנים לאחר בואי ל“מקווה”, נשלחתי לבדוק את מצב חוות “החלוצים” בארצות שונות באירופה. היה עלי לברר את סיבת הגרעונות הגדולים שהביאו החוות, ולבקש דרך לתיקון המצב. ביקרתי בפולין, בליטא, בלטביה וברומניה והרביתי לשבת בוורשא, מקום מרכז “החלוץ”. בנסיעותי ביקרתי בקראקא ובלמברג ובעיירות שונות ומצאתי את החלוצים חיים בדוחק ובעוני ומתענים בעבודה פיזית חסרת־תועלת. שכן עובדים היו ביערות בנסירת עצים; ובארץ הרי אין יערות ואין כל צורך בנסירתם. עבודה זו אמנם חישלה גופם, אבל בשביל זה לא היה כדאי הסבל. עבודה פיזית בעלמא אפשר היה לעבוד בערים בבתי־החרושת. מגעי עם העיירות הללו, שבימי מלחמת העולם הייתי מבקר בהן ומסייע להן בהקמת מוסדות ציוניים, הביאו לי נחת רוח גדולה. ראיתי כאן מוסדות מתפתחים, בתי־ספר של “תרבות” משגשגים ויודעי עברית מרובים. אמנם, בתי־המדרש נתרוקנו, אבל החסידים עדיין ידם רוממה ושליטה בכל הקהילות היהודיות. יחסם לציונות אמנם לא נשתנה, אבל עמדתם לגבי ארץ־ישראל נשתנתה. הם עצמם הקימו בארץ מוסדות שונים וישיבות ובניהם התחילו להתיישב בארץ והקימו את “אגודת ישראל העובד”. בוורשא חשתי בחיים יהודיים שוקקים. מאות אלפי יהודים היו כאן. גדול מספרם פי שניים ממספר יהודי א"י; ופועלים היו ועושים ועובדים בכל ענפי הכלכלה; ובתוכם צעירים מרובים, בני בורגנים ובני פועלים, המבקשים לעלות ארצה. שכן בכל שנה נוצרים היו בפולין מן הריבוי הטבעי עודפים גדולים של יהודים, שביקשו לעצמם מקום בארצות אחרות. הכניסה לאמריקה לא היתה קלה ובתוך קהל המהגרים הטבעי הזה היה גם סילון אחד שניתן להטותו ארצה. ולכך היתה חשיבות רבה. עכשיו, כשלא היה לי עוד צורך להילחם בגולה, עכשיו כשגברה העברית על האידיש והטריטוריאליזם שבק חיים לכל חי ומספרנו בארץ בכל זאת גדל והלך, עכשיו ביקור זה שלי בגולה הכניס בליבי אהבה גדולה לעם ישראל. אמת, מרובים היו הקומוניסטים בין היהודים, והבונדאים עוד ידם חזקה והעתונות האידישאית נמכרת במאות אלפי אקסמפלרים והספרות האידישאית גדֵלה ופורחת ועולה בכישרונה על הספרות שלנו, ואף על פי כן – מה שנוצר בארץ מוכרח היה העם העברי לקבלו, כי היה דבר בר־קיימא.

בדרכי לגולה סרתי לגראץ שבאוסטריה כדי להתראות עם שופמן. באתי לפרבר העיר ושאלתי עליו ואיש לא ידע שמו. אבל את שם חותנו הגוי ידעו והורו על ביתו של שופמן. היה זה בית קטן ודל ובו חדר־עליה שריצפת הקרשים שלו רעועה ובעד סדקיה נראה החדר שבקומה התחתונה. הכסאות לא היו כסאות והמיטות לא היו מיטות. וכאן ישבו שופמן ואשתו ושני ילדיהם. לאחר דברי ברכה ונימוסין יצאנו שנינו לטייל ביער. שופמן היה אדם נעים, אבל כולו מסוגר בעצמו וליבו אינו פתוח לזולתו. היתה בו איזו דרך לא של צביעות אלא של הכרח להסביר פנים לאנשים שתמכו בו ושלחו לו מעט כסף לצרכיו. אבל גם מתוך שיחתנו הפשוטה ביצבץ הכישרון, כישרון ההסתכלות וכישרון הביטוי. אשתו ודאי היתה פעם יפת־תואר. הוא פגש בה בווינא, באחד מבתי־הקפה. ומשונה מאד היה בעיני הדבר שאל תוך פרבר זה של עיר אוסטרית, שרובה היה כבר אז בידי הנאצים, נקלע יהודי, סופר עברי חשוב, והוא יושב ביער בין גויים וכותב סיפוריו. הזמנתי את המשפחה כולה לגראץ לבית־אוכל טוב והיה זה מאורע בשבילם. למחרת היום יצאתי לברלין.

כשהגעתי לברלין הודיעו לי, שעלי לייצג ביחד עם פיכמן, שישב אז בוורשא, את סופרי ארץ־ישראל באסיפה הכללית של “פאן קלוב”. אלא שאני נפלתי למשכב בברלין ושישה ימים סבלתי מהתקפות קשות של דלקת כבד וצהבת ולקונגרס פאן לא נסעתי. בברלין ישבתי במלון שהתאכסן בו ביאליק והתוודעתי ליחזקאל קויפמן ולצבי ויסלבסקי והזדמנתי עם שניאור והתידדתי מאוד עם יעקב קלצ’קין. כשהבראתי, הלכתי לקונסול הפולני לקבל ויזה לוורשא; אז הקפידו ולא נתנו רשות כניסה לפולניה ליהודים שהיו פעם נתינים פולנים. הקונסול, שראה כי יליד פלונסק אני, נתן לי בכל זאת ויזה לפולין על שום היותי שליח לוועידת קלוב פאן. עשיתי איפוא בפולניה ימים אחדים וחזרתי ארצה.


* *

שבתי אל ביתי ואל עבודתי. כאן צריך אני לספר עניין אחד שתחילתו בעיסוקי החקלאיים וסופו ראשית התעניינותי באֶסתיטיקה. ומעשה שהיה כך היה: אני הכנסתי למשקים גידול תפוחי־אדמה בהשקאה. אלא שהזנים שהיו מצויים בארץ לא היו יפים לגידול שלחין והתחלתי להתחקות אחר גידול תפוחי־אדמה בארצות הים התיכון שבקירבת מקום, בלבנון, בקפריסין ובמלטה, ונתחוור לי, שטובים מכול לצרכינו זרעי תפוחי־האדמה הגדלים בקפריסין. נסעתי יחד עם נוח נפתולסקי לקפריסין על חשבון “המשביר” בשביל להביא אותם זרעים. כשהגענו למקום נתחוור לנו, שהקדמנו לבוא. לחזור ארצה לא היה כדאי. לפיכך נשארנו יושבים בלארנקה שבוע ימים. ומה עושים בעיירה בת 10,000 תושבים, יוונים ותורכים, בימי חום קשים ובמלון ריק?10 סיירנו במקום ובאנו גם למוזיאום הקטן שכולו מלא כדים של חרס, אלפי כדי חרס מן המאה השש־עשרה לפנה"ס ועד ימינו אנו; כדים גדולים וקטנים ובני צורות שונות וגוונים שונים והשפעות שונות ניכרות בהם, השפעות מצרים ויוון ופיניקיה. הרבה התבוננתי בכדים הללו וגם קראתי איזו חוברת קטנה של דברי הסבר ואינפורמציה, והמראה כבש יותר ויותר את ליבי. יום יום הייתי הולך אל המוזיאום, מסתובב שעות ארוכות בין הכדים, ותמיהתי גדלה והולכת למראה חזיון הכדים והדבר כל כך כובש את ליבי עד שאני מחליט לעיין בו ולבררו. כעבור שנה פירסמתי מאמר גדול “על האמנות” בגליון החגים של “הפועל הצעיר” (יצא אח"כ בחוברת מיוחדת). היתה זו עבודתי הראשונה בענייני אֶסתיטיקה, ראשית התרקמות מחשבתי בענייני אמנות.

עוּבר רעיוני על אודות האמנות היה זה: אין להפריד בין עבודה, משחק ואמנות; הללו כולם עולם אחד הם, עולם אחד של עשייה ששאיפתו אחת. אלא שבעשייה שצורתה עבודה אין האדם מגיע אל השאיפה שהוא נותן בעשייה, שאיפת ההתגברות על העולם החיצוני, הדוחק עליו וגוזל ממנו חירותו. הוא הולך איפוא אל המשחק, כלומר למין עשייה שאין לה תכלית מחוץ לעצמה, כי הוא עצמו יוצר לו בה את העיכובים ומתגבר עליהם בכוחות עצמו. אלא שגם המשחק אינו מביא לאדם מלוא סיפוקו, הואיל והוא עצמו מעמיד את הקשיים על דרכו. על כן הוא מבקש ויוצר לו עולם, שלכאורה הוא העולם הטבעי, אבל בעצם אינו אלא מראה של העולם הטבעי, עולם של מראות; וכאן הוא מגיע אל השיחרור המלא. כי עולם זה נמצא מחוץ לטבע. וודאי תורה שלמדתי בפריז השפיעה עלי השפעתה. מורי, אז בימי הסורבונה, הלא היה פרופ' באש, שכתב ספר על האֶסתיטיקה של קאנט, והרבה למדתי על האסתיטיקה בסמינר שערך מחוץ למסגרת הלימודים הקבועים. עכשיו העמקתי בקריאת קאנט וממנו בא לי רעיון האוטונומיה של האמנות. כמו כן הושפעתי גם משילר ותורת המראה שלו. אבל הרבה חשבתי על העניין והרבה התעסקתי בו ולאט לאט החילותי לרשום רשימות ולאסוף חומר למה שיהיה באחד הימים ספרי “על היפה”.

אשר לאותם תפוחי־אדמה שקנינו בקפריסין – כאן לא האירה לנו ההצלחה פנים. הזריעה לא עלתה יפה בארץ בשל החמסינים הקשים; ורק שדה אחד שזרענו בעין־חרוד נתן יבולים טובים. היה עלינו לעשות נסיונות נוספים ורק לאחר עמל רב הצלחנו בבולבוסין שלנו.


* *

אף על פי שסובב הייתי בעמק במשך כל ימות השבוע, לא רפו מגעי עם הסופרים בתל־אביב, ועד מהרה נתקשרו יחסי חברות ביני ובין חשובי הסופרים. אין צורך לומר שהייתי קרוב לביאליק, שידעתיו עוד באודיסה והוא היה בא לביתי ואני נכנס לביתו. עם זאת צריך אני לומר, שהיה משהו תמוה בעיני ביחסי כלפי ביאליק. אם היה אדם שבחברתו הייתי מתנהג בהתאפקות רבה, בדרך ארץ, כמעט בביישנות – היה זה ביאליק. אבל בעיניו נראה משום מה יחסי זה שבעמידתי בפניו כיחס של יוהרה. ומהיכן יוהרה זו? מהיותי אגרונום ובעל דיפלומה ועומד בראש מוסד של הדרכה, ואוטומוביל יש לי ואני נוהג בו. כך אמרו בתל־אביב, אבל אני לא ידעתי שכך חושב גם ביאליק. והנה אירע דבר שהבהיר לכל אחד מאיתנו טעותו. ביאליק, וזה צריך לומר לשבחו, לא שינה יחסו אלי כשדיברתי קשות בסיפוריו במאמרי ב“עבותות ההווי”. באודיסה אומנם רגז עלי מעט. אבל סלח. ועכשיו קיבל ב“דביר” את ספרי “17 סיפורים”. אלא שעיסקי “דביר” היו מסובכים והוצאת הספר נדחתה; ואני שתקתי ולא שאלתי דבר. אבל כשארכו הימים ולא שמעתי מאומה, ביקשתי לברר את העניין. לדבר עם ביאליק פנים אל פנים לא יכולתי. פשוט התביישתי. כתבתי לו מכתב. היו במכתבי, כפי הנראה, דברים שהכחישו אותה יוהרה שייחס לי והביעו כלפיו את האמת שבעמידתי. יום אחד, ביום שישי, בשעה ארבע אחה"צ מצלצלים בדירתנו ברחוב הירדן. אשתי פתחה והנה ביאליק. אני ישבתי בגזוזטרה ועבדתי. לא שמעתי מאומה. לפתע אני רואה את ביאליק ניגש אלי, נושק לי על ראשי ואומר:

– לא ידעתי שאתה ביישן.

– “ומניין נודע לך”, שאלתי.

ענה ואמר לי מה שאמר לי פעם – לנו יש רוח הקודש; ואחר הוסיף, כעבור חודשים אחדים ייצא ספרך.

וכך היה.

ידיד שני שלי היה יעקב פיכמן. אותו הכרתי עוד בוורשא בשנת 1908, כשבאתי לעמוד לצבא. פיכמן עבד אז בהוצאת “תושיה” ביחד עם בן־אביגדור והציע לי להוציא קובץ סיפורים. הדברים לא נסתייעו. בוורשא רק הכרנו זה את זה. באודיסה נפגשנו שנית ונתקרבנו יותר. וצריך אני לומר גם כלפיו את האמת – מטבעו לא יכול היה להיות ידיד של ממש. שמע אדם מדבר בך רעות, אמנם לא הצטרף אליו, אבל גם לא קם להגן עליך. הידידות עם ביאליק לא היתה זקוקה לשום ויתורים. לא כן עם פיכמן. כאן צריך הייתי תחילה להקדים ולוותר על כמה וכמה דברים ורק אח“כ להתקרב ולהתחבר: זאת עשיתי, כיוון שחיבבתי את האיש וכיבדתי את כתיבתו והתפלאתי תמיד על כשרונותיו הטבעיים. היה לו חוש ריח דק כשל כלב ציד. קורא היה ב”רונדשאו" הגרמני איזו רשימה על איזה סופר, או איזה מאמר על איזה רעיון פילוסופי חדש, ויודע היה להשתמש בו בכתיבתו באופן נפלא, אף על פי שלא ידע כמעט כלום על העניין כולו. גם אשתו היפה והחכמה ידעה להדריכו בדרך הנכונה. אהבתי לשבת ולשוחח עמה שעה ארוכה, כשלא מצאתי את פיכמן בבית.

ידידות זו שבין פיכמן וביני נמשכה עד יומו האחרון והרבה מכתבים החלפנו בינינו ובניסיון קשה נתנסתה ידידותנו ועמדה בו. כתבתי מאמר על פיכמן ושלחתיו ל“עינות”, שיצא אז בברלין על ידי ד"ר פרידמן. אבל קודם ששלחתיו לברלין שלחתי לפיכמן העתק. מאמרי לא בא לשַבחו. הוא נכתב מלכתחילה כדי להרגיזו, שישוב מדרך לא־נכונה שהחל ללכת בה. פיכמן התחיל מקנא בשניאור והתחיל כותב שירים חזקים ובעלי עוצמה, ובעצם שקר היה בהם וקילקלו שירתו. הזהרתיו פעמים אחדות, וללא הועיל. אמרתי: לטובתו, ארביץ בו; כחבר ארביץ בו. ונדמה לי שהפעם הועילו דברי.

רבת גלגולים היתה חברותי עם יעקב שטיינברג. בשנים הראשונות, בשבתי ב“מקווה ישראל”, ידעתיו מעט מתוך פגישות מקריות בבתי־קפה. אבל ב־ 1923 כתבתי עליו מאמר ב“הפועל הצעיר”. חוץ מביאליק שהזכיר אותו לשבח ב“שירתנו הצעירה” לא כתב עליו עד כה שום איש מן הסופרים. אולי לא רצו להתעסק בו, כי נוטה היה להתקוטט. היה מר נפש ועוקצן ובמשא ומתן יכול היה גם להיות גס־רוח. בשל כך התרחקתי ממנו בתחילה, כי ידעתי שלא אתאפק ואשיב לו אם יתגרה בי ונבוא לידי מחלוקת, ובכך לא רציתי, כי את שירתו כיבדתי. מאמרי, כפי הנראה, שימח אותו; וכשבאתי לתל־אביב ונפגשתי אתו ועם למדן ולופבן בקפה וברכתי אותו לשלום, בא אלי בטענות – מה אתה מתגאה כל־כך, מדוע אינני רואה אותך? עניתי בנחת, שאני יושב במקווה ובא לתל־אביב רק לזמן קצר. ודומה, שמשהו התחיל להתקשר בינינו. כשעברתי לגור לתל־אביב ברחוב הס מול קפה באֶדר ובכל יום שישי אחר הצהריים הייתי מזדמן שם בקפה עם החבורה כולה – ביאליק, יוסף אהרונוביץ, לופבן, שטיינברג, קרני (פיכמן לא בא לכאן, נהג לשבת יחידי בבית־קפה). – הרביתי לשחק שחמט עם שטיינברג, שהיה שחקן טוב והתרועענו והתקרבנו זה אל זה. אלא, כאמור, משנתקרבת אל שטיינברג צריך היית להיות מוכן שלא ינהג בך תמיד בעדינות. ובאמת, פעם ניסה להעליבני ואיני זוכר מה אמר. אני השיבותי לו גם כן בחריפות:

– טועה אתה, אמרתי לו, אתה סבור שאני חנוך או לופבן ואפשר לך לרכב עלי. הנה עלית על גבי, אבל תראה שאין לך שם מקום.

נרתע. כעס. ונתרחקנו זה מעל זה.

לאחר ריב זה שנפל בינינו הייתי פעם עד להתפרצות קשה שהיתה בינו לבין ביאליק. כשהיה ביאליק בניו־יורק הזכיר אותו לטובה בדברו על הספרות העברית, והוצאת “דביר” עמדה להוציא את רשימותיו בקובץ. אבל עסקיה היו תמיד רעים ותמיד עמדה על סף פשיטת רגל ולא קיימה הבטחתה בזמן. והנה באחד מימי השישי ישבנו חבורה של סופרים בקפה באֶדר והסתכלנו במשחק שח ששיחקו שטיינברג וחנוך. נכנס ביאליק; כפי הנראה זה עתה קם משנת צהריים, כי לחיו האחת היתה אדומה. הוא ניגש למזנון לקנות סיגריות. קם שטיינברג וקרב אליו ופתח בכעס:

– איפה ההגהות שלי?

ביאליק השיב בשקט. “איזה הגהות?”

– “של ספרי”, אמר וזרק מילים חריפות בביאליק; איני זוכר אותן בדיוק.

ביאליק כעס ואמר:

– יודע אתה, אתה כמו בחורה מכוערת שאסור לומר לה מחמאה. אני איני יודע לא על ההגהות שלך ולא על הספר שלך. לך לבית הדפוס ובדוק.

שטיינברג חזר אל חנוך ואל משחק השח.

כשנתיים לא דיברנו זה עם זה ורק בימי פרעות 1929 נזדמַנו יחד על יד מוגרבי והפורעים מאיימים לפרוץ מן המסגד. ניגש אלי ואמר:

– צמח, עד מתי נעשה עצמנו שוטים. די. זמן רב כל־כך נשמור טינה?

– אמרתי: אדרבה, אני מוכן.

והשלמנו ונתחברנו שנית בקשרי ידידות שעמדה לנו עד ימי בילטמור11. באותם ימים היה יחד עם ד"ר ויסלבסקי עורך “מאזניים”. ואני נתתי לויסלבסקי מאמר נגד החלוקה; שטיינברג ראה אותו מסודר בדפוס ועיכב הדפסתו. הדברים הגיעו לוועד המרכזי של אגודת הסופרים ושוב נשתבשה חברותנו. היחסים בינינו לא היו תמימים: היו בהם עליות וירידות, אבל דבר אחד החזיר אותנו תמיד זה אל זה – אני כיבדתי את כישרונו והוא כיבד את כישרוני.

חברי דוד שמעונוביץ היה טיפוס אחר לגמרי. הוא לא היה בעיני משורר חשוב, וכמה וכמה פעמים הזכרתיו במאמרי ואמרתי שאחרון המשתמשים הוא בפסוקו של ביאליק; אחריו כבר אי אפשר יהיה להשתמש בו. אבל שנינו היינו שייכים לאותה חבורה ומזדמנים היינו איפוא יחד. היה נאמן ל“הפועל הצעיר” ובשעתו ניסה בעצמו להיות פועל, אלא שחולשת גופו לא הניחה לו לעשות רצונו ובא לרחובות להיות שומר־כרמים ושם נתוודענו זה אל זה. היה חמור כלפי עצמו וכלפי אחרים והגון וישר בכל הליכותיו. אלא שישר היה על פי אומנותו ואני לא חיבבתי את היושר הזה, שהוא כאילו ממונה עליו. אמנם לא היה יושרו ממין הצידקות המצויה אז בארץ ולא היתה סימפטית לי; זו הצידקות שהיתה בנהלל ובדגניה ולא היתה בתל־אביב. אבל כשהזקין שמעונוביץ ונעשה חרד התפתחה בו גם אותה צידקות. ביאליק היה אומר עליו שהוא משורר, אבל משורר בשק. אלא, שצריך אני לומר, שכשכתבתי עליו מאמר קטן ב“הפועל הצעיר” וחששתי שמא ייפגע מדברי, בא והודה לי על מאמרי ושיבח אותי, שמצאתי בו הרבה קווים נכונים. והרי זו מדרגה. הייתי בא אצלו, אבל לא אהבתי לשבת בביתו. עירבוביה היתה בו תמיד וריח של מטבח.

אלה היו חברי בתל־אביב. גדולים היו מעט ממני ונכנסו אל הספרות שנים אחדות לפני ובכל־זאת היינו חברים בני גיל אחד. והיתה בתל־אביב חבורה אחרת של סופרים ומשוררים – הצעירים, בני המערכה השנייה. המיושב שבהם היה למדן. יהודי אוקראיני, חולני. לא אהבתי את שירתו; לא את שירתו הבכיינית ולא את שירתו הרמה. לא אהבתי את הלאומיות היתרה שבשירתו. איני פוסל את השיר העוסק בעם. כאן רגש אנושי כמו שאר הרגשות. אבל את ביטויו אצל למדן לא חיבבתי. כל־כך מפורש היה. לא כתבתי דבר על למדן ואנשים אינם אוהבים כשאין כותבים עליהם. שום דבר לא אירע בינינו. שנינו נהגנו בקורקטיות זה בזה. בעיני הוא היה מעין שמעונוביץ קטן. גם הוא היה שומר ישראל, מטיף מוסר וממונה על המוסר. זאת לא אהבתי. נדמה היה לי שמתחת למוסריות הזו יש איזה קורטוב של יהירות – אדם מקבל על עצמו שליחות, שאיש לא הפקיד בידו.

בחבורה זו של צעירים היה גם אברהם שלונסקי. הוא בא ארצה בשנה שאני שבתי לארץ־ישראל, ופגשתי אותו לרגל עבודתי בעין־חרוד. הוא עבד שם זמן מה והלך לתל־אביב. באותו זמן קמה בתוך חבורת הצעירים מעין אופוזיציה לביאליק, שהיה כאילו ניצב על דרכה ומעכב התפתחותה. ביאליק השמיע אז גם את דבריו הידועים על שלונסקי שביקש לדעת דעתו על שיריו; והשיב לו ביאליק – אתה מאנס את המלים. זה נדמה לך, ענה שלונסקי, גם אתה מאנס אותן. כן, אמר ביאליק, אלא שאצלי הנערה אינה צועקת ואצלך היא צורחת. יחסי עם שלונסקי היו מתוחים. כתבתי מאמר על שיריו, שלא היו בו הרבה דברי שבח והתרעם עלי; ואני כעסתי על ההתקפות שהוא וחבריו החלו תוקפים את ביאליק. באותו זמן בא שטיינמן ארצה. אותו היכרתי היטב עוד מימי אודיסה, כשהוצאנו ביחד את הקובץ “ארץ”. היה לו פלירט חזק עם הקומוניזם ואחר כך היה לו פלירט גדול עם האידיש וציוני לא היה בתקופת אודיסה. אפשר הלך אל האידיש לאחר כשלון הרומאן שלו “סחור סחור”, שפרישמן הדפיסו בהמשכים ב“התקופה” והפסיק הופעתו באמצע וסקנדל זה לא היה בגדר סוד. עם בואו ארצה אירע כפי הנראה משהו בינו לבין ביאליק. איני יודע מה. מכל מקום, לפתע פתאום התחיל לכתוב מאמרים נגדו וגם לוורשא שלחם. והיה דבר מה פוגע אישית בדרך כתיבתו זו. טען, למשל, שביאליק רודף כסף וסיפר מעשה שהיה – פעם בא אל ביאליק וביקש שילווה לו שלושה רובל, וביאליק אמר לו שהוא מוכן לתת לו שלושה רובל בתנאי שיחזירם בעוד שבועיים. עברו שבועיים ולא החזירם. בא ביאליק והזכיר לו חובו. אבל באותם הימים היה ביאליק עצמו מוכר־פחמים במרתף באודיסה; וכשהוציאוהו מן החנות במרתף היה מתפרנס ממתן שיעורי עברית בבתיהם של גבירים ושלושה רובל היה מטבע בשבילו ואין במעשהו שום חטא; ואפילו היה חרד לכספו כלום זה עיסקה של הספרות העברית?

מכל מקום, שטיינמן התחבר עכשיו עם שלונסקי וחבריו, שביקשו להוציא כתב־עת חדש ולצאת במלחמת תנופה נגד ביאליק. ביאליק הצטער על כך מאוד מאוד. לא היה רגיל ליחס מעין זה וגם לא היה ראוי לו. והסופרים חברי רק עמדו מן הצד ולא אמרו דבר. שטיינברג עמד מן הצד, אף על פי שכתב רשימה מצויינת על ביאליק. פיכמן עמד מן הצד, אף על פי ש“התקופה” היתה בידו ויכול היה להסתייע בה. אלא שרך־לב היה ולא אדם מֵגֵן. גם יעקב רבינוביץ עמד מן הצד. על כן אמרו כמה מידידיו של ביאליק – פרופ' אפשטיין, דיזנדרוק, ברקוביץ ואני – להיוועד יחד בשביל לדון במצב. הישיבה הראשונה שלנו היתה בירושלים, בחדרו של פרופ' אפשטיין, בפנסיון של גב' ברסוצקי. כעבור זמן, עם צאת “כתובים”, קראנו לישיבה שניה.

מי היו האנשים שהתלכדו יחד סביב “כתובים”?

כאמור, היה שטיינמן, שאני נהגתי עמו בזהירות, אבל בליבי היה כעס גדול עליו. פעם, לאחר ש“כתובים” התחילו לצאת, ניגש אלי ברחוב ונתן לי שלום. אני בכעסי לא הושטתי לו ידי ורק אמרתי: אתה שופך דמו של האיש הטוב ביותר שהיה לעם ישראל במשך מאות שנים. לאחר זאת לא דיברנו איש עם חברו עד ימי מלחמת העולם השנייה. הוא ביקש קירבתי ולא נעניתי. והיו אשר ברש ויעקב רבינוביץ עורכי “הדים” באותו זמן. את יעקב רבינוביץ הכרתי עוד בשנת 1905, כשעליתי מראשון־לציון לעשות את חג הפסח בירושלים. נכנסתי אז למלון ומצאתי בו תיירים ובתוכם היה העסקן ברלין ויעקב רבינוביץ, שעבד ב“וועד האודיסאי” באודסה ובא משם לבקר בארץ. בשבילי היה סופר שכתב ב“הדור” ושאר מקומות לבד מן “השילוח”. שם כנראה לא נתקבל. אנו התקרבנו זה אל זה והתידדנו. כשחזר לאודיסה הדפיס רשמי מסע על א"י והזכיר את שמי והִרבה בשבחי. היתה זו הפעם הראשונה שדיברו בי בעיתון. פגישתי השנייה עמו היתה בדרכי לפולניה לעמוד לצבא. עליתי על ספינה בביירות בשביל לנסוע ליפו ואת מי אני רואה על הסיפון?– את יעקב רבינוביץ. מובן, שדיברנו כל אותו הלילה. עכשיו נשאר בארץ. ישב בפתח־תקווה ובא ליפו וידידות שבינינו פרחה. כששבתי ארצה לאחר המלחמה שוב נפגשנו והיה בא לעיתים קרובות לביתי במקווה ומרבים היינו לשוחח בענייני ספרות ורוח. היה אדם משכיל, סופר בעל כשרונות ונוהג באיזה רישול סימפטי. לדעתי, כוחו לא היה בסיפוריו ועל אחת כמה וכמה שלא היה בשיריו, אלא בכתיבתו הפובליציסטית. בינו ובין ביאליק אירע, כפי הנראה, משהו עוד באודיסה ובפוטנציה היה ממתנגדיו; וכשהופיעו “כתובים” ראה אותם בעין יפה. היה מבאי ביתו של אשר ברש ונמנה עם ידידיו הקרובים והנאמנים. היה בעצם כמו שופרו של ברש.

וברש עצמו, אדם נמוך קומה וצולע ברגלו ובעל שפם שחור ועבה. הסופרים בתל־אביב היו מרננים אחריו שהוא צובעו. מטבעו היה אדם של פסיעות קטנות. כלומר לאט לאט, בלי רוגז, בלי התרגשות ובישיבה מתמידה במקום אחד היה מוצא לו את דרכו וכובש לו את מעמדו. כשאני באתי ארצה בשנת 1921 הכל דיברו ב" הדים" והכל שיבחו את “הדים”. רגיל הייתי להזדמן עם ברש אצל דבורה בארון. גם את יעקב רבינוביץ מצאתי תמיד כאן. היה מוסר לדבורה בכל יום שישי את כל דברי הרכילות שליקט. ברש היה מורה. אשתו הביאה לו נדוניה. היה לו גם בית קטן משלו ברחוב נחלת בנימין. וכשעלו מחירי הבתים מכר את ביתו ועבר לגור בדירה ויחד עם התחזקות מעמדו בספרות היה מתחזק גם מעמדו הכספי. היה מתרגם ועובד בשביל ההוצאה של צ’צ’יק. חרוץ היה ולא הירבה בהליכה ולא בישיבה בבתי־קפה. שם בבתי־הקפה אמר עליו ביאליק: אילו היו מרכיבים את ברש על גבי בורלא היה יוצא סופר בינוני אחד. ברש לא יצא בגלוי נגד ביאליק, אבל בוחש היה בקדירה יחד עם יעקב רבינוביץ. היחסים בינינו לא היו חמים ולא היו צוננים. נפל משהו בינינו. היה בפתח־תקווה מבקר בשם שטרייט והוא כתב רשימה ב“הפועל הצעיר” על “הדים” של אשר ברש והגזים בשבחים ששיבחו. ואני, שהייתי מדפיס ב“הפועל הצעיר” רשימות בשם “עקלקלות”, התלוצצתי על דבריו וכתבתי: לשטרייט יש, כפי הנראה, איזו חולשה לאבנים יקרות על כן הוא מוציא על ברש יהלומים ומרגליות. איני יודע, על שום מה עשתה רשימתי זו רושם גדול על הקוראים, וכשבאתי לתל־אביב הכל דיברו בה בבתי־הקפה. כשנזדמנתי עם ברש הבחנתי בשפמו שרעד מעט, אבל הוא לא כעס עלי.

ברש היה גם מאותם אנשים שהכל סומכים עליהם וכשעומדים לעשות איזה מעשה, להוציא איזה כתב־עת, למשל, מיד היו מזכירים שמו ואומרים: ייכנס גם ברש לוועד. שכן היה מביא עמו איזה ביטחון. בית היה לו וקצת כסף ואשה וילדים והוא מנהל בית־ספר ואפשר להישען עליו.

כתיבתו היתה על הרוב רעה ולעיתים בינונית. היה מאלה הסופרים המצליחים לכתוב את שאינם יודעים ומכירים ואילו את הידוע והמוכר להם אין בכוחם להעלות על הכתב. ברש כתב סיפור על האינקויזיציה והכל שיבחו אותו ובעצם לא היה זה אלא ז’אנר עשוי בידים. אבל סיפורו “גננים”, שבא לצייר חיי הארץ היה כישלון חרוץ, אלא שאיש לא אמר לו זאת והמבקרים נזהרו בדבריהם. ראשית, משום שבעל מום הוא ולמה צריך לצערו; ושנית, משום שאדם הוא אשר אפשר לסמוך עליו ולפעמים אפשר גם ליהנות ממנו; בכוחו, למשל, לסייע בהדפסת דבריך. בברש לא פגעו וברש שבע שבחים שלא הגיעו לו.

והיה בתל־אביב אורי צבי גרינברג. לא הכרתיו כשבא ארצה, דומני בשנת 1922. את שמו ידעתי. לפני המלחמה קראתי שיר אחד שלו ומן העתונות נודע לי שהוא אידישיסט ויושב בוורשא ומוציא שם עתון באידיש. בעצם לא ידעתי אפילו שבא ארצה. אבל יום אחד קראתי ב“הארץ” מכתב שכתב למערכת וטען בו נגד הקרן הקיימת שקראה את באי־כוחה במושבות ובערים לאסיפה מחוזית לדון בענייני איסוף כספים ולא הזמינה אותו, הסופר והמשורר, לאסיפה. טון זה לא ידענו בארץ ישראל עד כה. לתבוע ממישהו שיזמינך לאסיפה – באמת, משונה היה הדבר בעיני. ואני עניתי על מכתב זה של א.צ.ג. ואמרתי: הנה בא אורח אלינו ויושב עימנו רק ימים אחדים וכבר הוא תובע תביעות, שיזמינוהו לאסיפה של מאספי כספים בשביל הקרן הקיימת! זו היתה ההתנגשות הראשונה בינינו. אח“כ התוודעתי אליו. באותם ימים לא כתב שירים על א”י ולא היה רוויזיוניסט, אלא מקורב אל מחנה הפועלים ומדפיס ב“הפועל הצעיר” פואימות גדולות. באחת מאותן פואימות תיאר בחור ובחורה מזדווגים בפה והבחורה פולטת את הזרע מפיה ומעלה קול ברררר… ושוב בתוך אקלימה של א“י היה הדבר משונה במקצת. ואני כתבתי רשימה (אולי ב“הארץ”) והתלוצצתי מעט על הפייטן המחשיב כל כך סוג זה של הזדווגות עד כדי כתיבת פואימה על הנושא וזו הסחורה שהביא עימו אלינו מוורשא! לאחר מכן היה אורי צבי ג. מוציא מזמן לזמן קונטרס בשם “סדן” ושם התנקם בי – פירסם באחת החוברות מודעת־אבל שחורה וכתוב בתוכה: ש. צמח הסמרווֹז’ניק (עגלון) מסג’רה! מובן, שהיינו שרויים ברוגז. כעבור זמן, כשנוסד העתון “דבר” הזמין ברל כצנלסון את אצ”ג להשתתף בו ופעם נתקלתי בברל ואמרתי לו: אתה חושב שהעלית בחכה דג נפלא ואצ“ג שמו. ובכן הישמר לך. דומה שצדקתי. פעם בא אצ”ג לדגניה א' והתחיל לחרף את י. רבינוביץ, שהיו לו חברים טובים במקום, וקמו חבריו וביקשו מאצ“ג שיחדל לחרף את ידידם. הוא לא שמע להם והוסיף לגדף. בערב ביקשו ממנו אנשי דגניה לעזוב את המקום. הלך לטבריה. לאחר מכן הצטרף אל המחנה הרוויזיוניסטי וכתב שיר קללה על העמק. אל טל ואל מטר, אמר באותו שיר. וכן כתב שיר שני ל”סנבלטים" וברל כצנלסון זכה בו בתואר סנבלט. כשנזדמנתי שוב עם ברל אמר לי: צדקת. אלא פרשת יחסי עם אצ“ג לא נסתיימה בכך. היה לה אפילוג כעבור הרבה שנים בירושלים. ישבתי כמנהגי בקפה שליד ביתי, והנה לפתע ניגש אלי אצ”ג וישב אל שולחני ודיבר עמי במשך שתי שעות. הרעיף עלי שבחים. אמר, שאני האדם האחד שנותר בארץ וכו'. מאז אותה פגישה לא חדל לדבר בי טובות.

וכאן נזכר אני ביהודה קרני, שהכרתיו עוד באודיסה וגם את משפחתו בפינסק הכרתי והייתי נכנס אצל דודתו. היה רווק זקן, מוג לב ומשונה קצת בהליכותיו. עבד כל ימיו מסביב לציונות. בארץ התפרנס בדוחק מעבודתו בעתון “הארץ”. תחילה היה מחקה בשיריו את שירי ביאליק, וכשבא ארצה התחיל לכתוב כאילו שירים חדשים, שנופי הארץ ניכרים בהם. הוא כתב גם פזמונים על המאורעות המתרחשים והקדים בכך את נתן אלתרמן. שנינו היינו כמו שני כדורי ביליארד: מתגלגלים יחד, אבל עם היתקלות ראשונה זה קופץ לכאן וזה לכאן. לא החשבתי את שירתו אבל גם לא כתבתי עליו דבר. הוא ידע, כפי הנראה, שאיני מכבד את כתיבתו ושותקים היינו ולא מדברים בינינו על העיקר. גם לו היתה איזו טינה לביאליק. הוא חיקה אותו ולא אהב אותו. אמנם גם ביאליק לא אהבו.

לעומת אלה אהרנוביץ היה מידידי היותר קרובים. עזבתיו רווק וכששבתי ארצה כבר היה בעל משפחה. דבורה בארון היתה אשתו ולהם ילדה אחת. אירע ששכרנו לנו חדר בתל־אביב ברחוב הס מול ביתו והיינו מרבים להיפגש. אז נתוודעתי גם לדבורה בארון ורגיל הייתי להיכנס אצלה בכל יום שישי אחה“צ ולשוחח עמה על סופרים ועל ספרות, ואח”כ הייתי יוצא עם יוסף לטייל לשפת הים ולדבר עמו בעיסקי המפלגה. אז היתה דבורה כבר אשה חולה, ובמחלתה, נדמה לי, היה משהו שבחולי עצבים. חדרה היה תמיד אפלולי, תריסיו מוגפים והיא רכונה במיטתה, חציה יושבת חציה שוכבת ושערותיה שחורות כעורב, הדוקות לראשה ושביל באמצע. לעיתים קרובות היו מזדמנים בחדרה י. רבינוביץ וד. זכאי וי. וילקנסקי. את סיפוריה קראתי עוד לפני שבאה ארצה ולא מצאתי אותם מיוחדים במשהו. כשחזרתי ארצה שמעתי הכל מדברים בשבחה ואומרים עליה שהיא סופרת גדולה. בתוך מחלתה היתה גם גנדרנית וחברת הגברים היתה חביבה עליה ונדמה לי שמצאתי חן בעיניה. הדבר לא היה קשה בתוך אותה חבורה של גברים שסובבו מיטתה. היא דיברה בשבחי והיינו ידידים טובים. עד שיום אחד עלה בדעתה לתרגם את מאדאם בוברי. לא ידעה צרפתית ותירגמה מתרגום רוסי מלא שגיאות. וכשיצא תרגומה כתבתי עליו ביקורת ולא יכולתי לשבחו. כתבתי בטון טוב אבל ציינתי שהרבה מפלובר לא נותר בתרגומה וניכר בו שלא תורגם מן המקור. סיימתי ואמרתי שאף על פי כן מאורע חשוב כאן בשביל ספרותנו. אח"כ פגשתי באהרנוביץ ואמר לי:

– מה עשית?

– מה?

– למה כתבת? היא כולה סבל. העלבת אותה.

– ואי אפשר לי להיכנס אצלה?

– מוטב שלא תיכנס.

מאז ניתקו הקשרים בינינו. נדמה לי שכעסה עלי מעיד על איזו קטנות. ואילו אני אפשר ששגיתי ולא הייתי צריך לכתוב מה שכתבתי, כיון שהיתה ידידתי.

איני יכול לומר שכל החבורה הזאת נתנה לי איזה סיפוק אמיתי – להוציא את שטיינברג ופיכמן, שהיו באמת בעלי כישרון, ולהם ויתרתי והסחתי דעתי מכמה חסרונות שהיו בהם. אבל לוותר לקטנים! מפני מה? מכאן אולי גם הדרך ארץ הגדול שבעמידתי בפני ביאליק. שכן כולם היו כחגבים לעומתו.

אמנם, היה גם דרויאנוב. אותו הכרתי עוד באודיסה, כשעבד ב“וועד האודיסאי” והוציא ביחד עם ברקוביץ את “העולם” ובו הופיעו מאמרי שלי. דרויאנוב היה יהודי ליטאי בן־רב ובן־תורה, נעים שיחה, אם כי קצת איפכא מסתברא, כותב עברית משובחת ובעל ידיעות רבות בתולדות הציונות וענייני לשון. אלא שמטבעו היה היפוכונדר וכל ימיו חשש מפני המחלות, ולא הירבה לעבוד וכשהיה שרוי בלא פרנסה היה כלל ישראל צריך לדאוג לו. בעצם, לא נתייחד לו מקום בספרות העברית אף על פי שכל שעשה בה עשוי היה כהלכה (כתב מאמרים חשובים על תולדות שיבת ציון), וחסרונו האחד – שלא הירבה לעשות. היה כותב דברי פובליציסטיקה, אבל יותר משהיה פובליציסט בעל ידיעות, היה בקיא בתולדות שיבת ציון. הוא כתב דברי ביקורת אבל מבקר לא היה. אמנם, כתב מאמר נגד מנדלי, אבל לאחריו לא בא שום דבר שיחזק את מעמדו בכתיבה ממין זה. כשבא לא“י עם משפחתו, שימש תחילה כבא־כוחה של “דביר” בארץ. קיבל 40 ל”י לחודש, ולא עשה כלום, כי לא היה מה לעשות. וכשנסתבכו עיסקי “דביר” לפני בואו של ביאליק ולא שלחו לו משכורתו בזמן, המציאו לו איזה sinécure והיה מנהל בנק הלוואה וחסכון בת"א, וגם כאן לא עשה דבר. ביתו היה בית מיוחד במינו; תמיד היתה שרויה בו איזו שמחה. היו כאן שתי בנותיו האקסצנטריות, שצחוק תמיד בפיהן ואשתו המהלכת על קצות האצבעות, חוששת להרים קולה; ודרויאנוב עצמו שתמיד היה שוכב במיטה עד שעות הערב. אני אהבתי חברתו והייתי נכנס אצלו וכאן בתוך הערבוביה של הבית מוצא הייתי את י. קרני יושב זועף בקרן זווית, אינו מוציא מלה מפיו בתוך הקהל העליז, הצוהֵל ומפטפט והמרבה לצחוק.

בין דרויאנוב ובין ביאליק היחסים לא היו שלמים ותמימים. ראשית כל, מאמרו כנגד מנדלי מכוון היה במידה מסוימת נגד ביאליק. ושנית, ביאליק, בהיותו איש עבודה, עמל תמיד, לא אהב את ההולך בטל שבדרויאנוב. אף על פי כן היו קרובים זה אל זה. גם דרויאנוב ואני היינו ידידים טובים ומכבדים איש את חברו. לאחר מותו עשיתי משהו בשביל ספרו “ספר הבדיחה והחידוד”. “דביר” הוציאה ספר זה בהוצאה שניה, ואני הייתי עורכו. כשביקשה “דביר” להחליף הקדמה שכתב בהקדמה חדשה, לא נתתי. אמרתי, כל הקדמה חדשה תהיה גרועה מן הראשונה. רק דברים שאמר על “הצחוק” של ברגסון לא נראו לי. היו “משכיליים” מדי בעיני והוצאתים.


* *

כל אותו זמן, המדובר בערך בעשר שנים, הייתי עסוק מאוד בחקלאות, אבל מן הכתיבה לא משכתי ידי ובכל מקום ובכל שעה פנויה נוהג הייתי לכתוב. לאחר יום מייגע בשדה הייתי נמלט למלון שפירא בעפולה ויושב עד שעה אחת בלילה וכותב איזה מאמר שהיה עלי לסיימו. ואכן, הרביתי לכתוב מאמרי ביקורת ומאמרים כלליים שונים, ואחד מאלה, זוכר אני, עשה רושם גדול. היה זה מאמר על יהדות אמריקה, שכתבתיו קודם שהייתי באמריקה, ואמרתי בו שיהדות אמריקה עתידה להיות הכוח המכריע בבניין הארץ מן הבחינה הפוליטית והכספית. ונכתבו הדברים בתקופה שכל מי שבא מאמריקה הכריז ואמר: אין מה לקוות מן השניידרס של ארצות־הברית. באותו זמן הדפסתי גם מאמרים רבים ב“הפועל הצעיר” בעניינים מפלגתיים, כי לאחר שנים אחדות של תהייה חזרתי אל האבוס הישן שלי, אל “הפועל הצעיר”, ולקחתי חלק בכל מלחמותיו הפוליטיות. באותו זמן יצאו בהתקפה גדולה על הקבוצות אכרי פתח־תקוה וספיר בראשם, וכן הציונים הכלליים, שמעמדם היה חזק בפולניה ובראשם ד“ר גוטליב ודומני גם ד”ר מ. סנה. כתבתי בעניין זה מאמר שעשה רושם בזמנו, הואיל ויצאתי להגן על הקבוצות מנקודת ראות אוֹבּיֶקטיבית חקלאית. אמרתי, שהחקלאות אי אפשר היה לפתחה בארץ ביחידות משקיות קטנות, אלא במערכות חברתיות כשל הקבוצה, שענפי חקלאות מגוּונים יש לה וחבר אנשים מומחים, ואלמלא היתה הקבוצה הציונית צריך היה להמציאה. דברי אלה חיזקו מעמדה והדבר היה בעיתו, כי בקונגרסים הציוניים קראו לחבריה “קעֶסט קינדער”. השתתפותי בעבודה הפוליטית היתה כה רבה שנבחרתי פעמים אחדות להיות ציר לקונגרס. אלא צריך אני להודות ולומר – אולי לא אני הייתי נחשב כל כך בעיני ראשי המפלגה אלא יכולתי לנסוע לקונגרס על חשבון המחלקה להתיישבות. אבל פעילותי באמת היתה רבה וכמה מחברי “הפועל הצעיר”, ואני בתוכם, הצלחנו להעמיד את חיים ארלוזורוב בראש “הפועל הצעיר” ולהכניסו לסוכנות היהודית במקום שפרינצק. אנו היינו קבוצה של חברים שרצתה בקידומו של ארלוזורוב. דבר זה אי אפשר היה לעשותו, כי המפלגה לא יכלה להוריד את שפרינצק. כדי לפתוח את הדרך לארלוזורוב צריך היה להוריד את12 כל האֶקזֶקוּטיבה של וייצמן. זאת, כמובן, לא יכולנו לעשות. אבל סיוע בא לנו ממה שאירע בקונגרס. שם נשמעה תלונה נגד אנשי האקזקוטיבה שאינם יודעים לנהל את עיסקי הכלכלה והם מבזבזים כספים, ולפיכך צריך להכניס לתוכה אנשים משקיים. הצטרפנו לתביעה שתינתן אפשרות למשקיסטים – בראשם עמדו סקר, גב' סולד ובבלי – לנסות כוחם בהנהלה. הסכמנו למינויו של סקר בלבד וכעבור שנתיים הורדנו אותו והעלינו במקומו את ארלוזורוב.

רבה היתה פעילותי אז בוועד המרכזי של “הפועל הצעיר” ונטלתי חלק פעיל בויכוח על האיחוד עם “אחדות העבודה”. הייתי ממתנגדי האיחוד. אמרתי יש זכות ל“הפועל הצעיר” להתקיים כאופוזיציה אפילו כשאינו פעיל הרבה. בויכוח זה התנגשתי כמה פעמים עם חברי אהרנוביץ, שטען שמצבו של “הפועל הצעיר” עלוב כל־כך שאין טעם עוד לקיימו לעצמו. ברור היה, שהעסקנים לא רצו לעמוד מבחוץ, ולא הסתפקו בתפקיד של אופוזיציה משגחת בלבד. הם רצו להיות בפנים ולקבל משרות. כזה היה גם רצונו של ארלוזורוב, אם כי בהתחלה נטה קצת לדעתי.

מתוך פעילותי הפוליטית ומתוך מגעי עם אנשים שונים בקבוצות נתעוררתי להרהר בעניין הצידקות שבבני־אדם. ראיתי לפנַי אנשים כאורי זסלבסקי, שהיה תולה עיניו תמיד בשמיים ומדבר בלי הרף על הצדק ועל היושר וכל שאיפתו שישלחו אותו בשליחות כלשהי של קרן היסוד או הקרן הקיימת. צדיקים מעין אלה מצאתי גם בדגניה א' – אנשים שמקצועם הצידקות. לא יכולתי להביע דברים אלה במישרין ובצורת מאמר, ועלה בדעתי לכתוב על כך מחזה קטן. כתבתי על חבורת איסיים צדיקים, שאחד מהם אינו יכול לשאת את כל צידקותם והוא קם ובורח מפניהם. והדבר המגוחך היה שהמחזה מצא מאוד חן בעיני אנשי הקבוצות; כי בסופו אני מחזיר את הגיבור אל כפרו, שיהיה בו אדם ככל האדם.


* *

בתקופה זו יצאו “כתובים” והתחילו להֵרקם המזימות נגד ביאליק; ואנו, ידידי ביאליק שביקשנו לעשות משהו כנגד זאת, נתכנסנו לישיבה שנייה וקיבלנו שתי החלטות: 1) להיות פעילים בוועידת אגודת הסופרים ולהכניס אל הוועד אנשים משלנו; 2) להוציא עתון של אגודת הסופרים. לאחר שהצלחנו בפועלנו באגודת הסופרים ופיכמן ולחובר הצטרפו אלינו, ניגשנו להוצאת העתון והחלטנו שיהיה שבועון ומכוון אל הקהל הרחב. קראנו לו “מאזניים”, ודומני שפיכמן הוא שנתן לו שם זה. בשביל כך לא היה צורך בשאר רוח מיוחד, כי ברוסיה היה יוצא עתון של סופרים מודרניים בשם וֵיסֵיא (מאזניים). עורכו הראשי היה, כידוע, ברקוביץ ובזמן הראשון הייתי אני נושא בעיקר העבודה. כותב הייתי בכל המדורים. כשחסר מאמר ראשי הייתי כותב על ענייני פוליטיקה; כשצריך היה רצנזיה כתבתי רצנזיה; ואם דרושה היתה מסה ל“מאזניים” כתבתי גם מסה קטנה. החלטנו שלא לצאת להגנתו של ביאליק. ראינו בכך משום פגיעה בכבודו; גם לא הרבינו לכתוב עליו. אלא כל רצוננו היה להוציא שבועון טוב שימצא לו מהלכים בקהל. ואכן, הצלחנו בכך. לאחר שבועות אחדים נתפרסם “מאזניים” בארץ ובחו“ל, בפולין ובליטא, והכל היללו ושיבחו אותו. אני זוכר את ביאליק ביום שישי אחד, כשהלכתי איתו ברחוב ופגשנו בגביר, חובב ציון ותיק, שנתן לנו עשר לירות כשאספנו כסף לייסוד העתון. דרך אגב, זוכר אני, כשהלכתי עם ביאליק לעשות מלאכה בזויה זו של איסוף כספים ועלינו פעם לקומה ג' אל גביר גדול שנתן לנו 5 ל”י, נדהם ביאליק אך לא אמר דבר. רק אח"כ אמר לי: צמח, אתה חושב שעושים “מאזניים” בזה שלוקחים כסף מן הכלבים המנוולים האלה? לא, בונים “מאזניים” בזה שעולים ויורדים יחד במדרגות. וכשהלכנו, ביאליק ואני, ברחוב אלנבי באותו יום שישי, לאחר צאת הגליון הראשון של “מאזניים” ופגשנו בגביר נתעכב ביאליק ושאלו:

– קיבלת את “מאזניים”?

– קיבלתי וקראתי, השיב ואמר, אכן זה באמת עתון נקי מאוד.

– הסתכל בו ביאליק וענה: נקי, נקי, זו מעלה פאר א ליילאך אין אַ הוֹטאֶל (זו מעלה לסדין בבית מלון), אין זה מספיק בשביל עתון.

לאחר שנשאנו בעול הזה כמה חודשים והצלחנו במעשינו, ביקשו המהססים באגודת הסופרים להתחבר אלינו; ואירע שבאותו זמן הודיע ברקוביץ שאינו יכול להוסיף ולשמש כעורך “מאזניים”. משכורתו היתה 15 ל“י לחודש ולא הספיקה לו. הוא לא היה אדם של הרבה מלאכות וכשערך את “מאזניים” היה נתון כולו ל”מאזניים“. שורה לא נדפסה בעתון בלא שיקרא אותה ולעיתים אף תיקן אותה. אי אפשר היה לו להשתכר מעבודה נוספת. נדמה לי, שגם אשתו לחצה עליו שיעזוב. מכל מקום עלתה שאלת עריכת “מאזניים”. יש מיני אנשים שהכל רואים אותם כעורכים מלידה. כזה היה פישל לחובר. רצו אמנם למנותו כעורך, אבל אי אפשר היה, הואיל והיה פיכמן ובעל זכויות היה. נבחרה איפוא מערכת ופיכמן נבחר כעורך, ונתמנה גם מרכז מערכת – הוא פישל לחובר. לחובר היה מטבעו אדם בעל פסיעות קטנות וידע שסופו להיות עורך. פיכמן לא קיבל משכורת בשביל עבודתו כעורך ולא דאג לכל עיסקי העתון ואני הייתי אדם טרוד מאוד בעבודתי החקלאית. לחובר נעשה איפוא לעורך. אמנם, דבר לא נשתנה באופי העתון: מדוריו הקבועים נשארו כאשר היו, ובמגמתו לא בא שינוי. אלא שכרגיל, התחילו חילוקי דעות מבפנים. ביאליק, שהיה בכל זאת המלכד את החבורה, חלה והלך להתרפא בחו”ל. אנו המייסדים הראשונים עייפנו מאוד, ובאגודת הסופרים התחילו אינטריגות. כשכתבתי נגד מישהו חשתי שמיד יוצאים להגנתו באגודה. ממילא נתרפו ידי. הוספתי כמובן להשתתף ב“מאזניים” אבל לא באותה התלהבות ראשונה. איני בטוח אם היה ללחובר עניין בהשתתפותי הרבה. ביאליק, באחד ממכתביו למערכת, כתב: היכן צמח? מדוע איני רואה את שמו?

בינתיים נתכנסה ועידת אגודת הסופרים והוחלט שהשבועון יעבור לידיה והיא בחרה במערכת חדשה ובר' בנימין כעורך. כעבור זמן מה נבחר ליכטנבאום במקומו של ר' בנימין. אבל פרצופו של “מאזניים” נשאר כפי שנקבע בשנתו הראשונה ודבר לא נשתנה בו מעיקרו. ואם יצאה נשמתו של השבועון בשנתו השלישית ונהפך לירחון היה זה בשל ענייני כספים. בשנה השלישית לקיומו, בשנת תרצ“ג, מלאו שישים שנה לביאליק, והוצאנו חוברת כפולה מוקדשת כולה לביאליק. וביאליק עצמו אף הדפיס בה את השיר “אבי”. אני כתבתי רשימתי “ביאליק הנגלה והנסתר” והראיתי אותה לביאליק. הוא קרא אותה ולא אמר דבר, לא לרעה ולא לטובה. וכשהפצרתי בו ושאלתיו, השיב – מה אתה שואל אותי, ודאי צריך להדפיס. והנה כששבתי ביום שישי אחד מן העמק ורצתי לדפוס “הפועל הצעיר” להגיה את רשימתי, סיפר לי הממונה על הדפוס שביאליק בא והביא תמונת־צילום אחרונה שלו ואמר: את זה תתן ליד רשימתו של צמח. כזה היה הפלירט בינינו, פלירט סתרים, בלי אומר ודברים אלא במעשים בלבד. ואין לשכוח שדבר זה אירע לאחר מאמרי “בעבותות ההווי”, שבו ביקרתי את הפרוזה של ביאליק הממשיכה דרכו של מנדלי ואינה הולכת בדרכים משלה; ולא היתה רוחו של ביאליק רעה כלפי אלא להיפך, דומה שהיטה אוזן לדברי. אינני רוצה לומר שעובדה היא זו, כי אין עמי שום אסמכתות, אבל המעשה הוא מעשה. מיום פירסום מאמרי “בעבותות ההווי” ואילך לא הוסיף ביאליק לכתוב פרוזה מנדלאית שלו וכל מה שכתב אח”כ כתב בלשון האגדה ובסגנון התנ"ך.

באותו זמן, במקום עבודתי בתחנת הנסיונות ברחובות, נעשה מצבי לא נוח. אולי דווקא מחמת ההצלחה שראיתי במעשי. לא אשכח ביקור שביקרנו יצחק וילקנסקי ואני בכפר יחזקאל ואיכר אחד שנלווה אלינו השמיע רוב שבחי באוזני וילקנסקי, והוא – פניו קפאו והוא מילא פיו מים. גם יחסי עם מחלקת ההתיישבות לא היו טובים ביותר. כאן שלט בכיפה דוד שטרן, ואני ידעתיו עוד מימי העבודה בפרדסי רחובות. הוא היה אדם מוכשר אבל לא הגון וידע שאני יודע שאינו הגון ביותר ואינו מהסס לקבל דמי קומיסיה כשהוא קונה מכונות חקלאיות למשקים. אבל חמור ביותר מבחינתי היה החשד שחשדו בי השניים, דוד שטרן ויצחק וילקנסקי, שרצוני לדחוק רגליהם ולהתמנות או לראש תחנת הנסיונות או למנהלה של המחלקה להתיישבות. ואילו אני כל מעייני היו נתונים לספרות ובליבי רציתי להתפנות ולהקדיש לה את רוב זמני ורוחי. מכל מקום התחילו להגביל את שדה פעולתי. השנה היתה באמת שנת משבר כספי חמור בסוכנות, והתקציבים קוצצו הרבה וגם תקציבי צומצם, ועבודתי נתדלדלה. צריך לומר שחשתי גם איזה משבר בעבודתי שלי. לא ניתן לי להעשיר ידיעותי ולהתקדם במקצוע. חשתי שאני דורך במקום אחד ועל כורחי החילותי לעשות נסיונות שונים, שבעצם התחנה צריכה היתה לעשותם, וממילא נמצאתי עובר על סמכותי ומשיג גבולם של אחרים ונולדו סיכסוכים בין המומחים וביני. אלא שזה לא היה העיקר. העיקר היה, כאמור, חששם של שטרן ווילקנסקי שבכוונתי לרשת את מקומם. ונדמה היה לי, שהיו שמחים לראותני מחוץ לתחנה, ונתגלגלו הדברים ובאו וסייעו להם.


ד. יִסוד בית־ספר כדורי    🔗


יום אחד קרא לי ארלוזורוב לבוא בדחיפות לירושלים וכשנכנסתי לחדרו אמר: בקשה פרטית אני מבקש ממך. ידוע לך שעומדים לייסד את בית הספר ע"ש כדורי. ואין לנו את מי להעמיד בראשו. הנציב העליון דיבר עמי וביקש שנמנה אדם שיוכל לעמוד בפני הציבור העברי. הבטחתי לו שאסייע לו, ובקשתי, שתשלח תעודותיך ותעמיד עצמך כמועמד למשרה.

אני לא רציתי בכך. ידעתי שאצטרך להשקיע בעסק מעין זה את כל כוחותי. וככל שרבו ימי גמלה בי ההחלטה לתת יותר מכוחי וזמני לספרות. אמרתי זאת לארלוזורוב.

השיב לי: אני יודע. ואף על פי כן אני מבקש ממך שתעשה רצוני.

מה יכולתי לעשות? הלכתי הביתה, נועצתי באשתי והחלטנו, שאם ארלוזורוב מבקש יש למלא בקשתו. למחרת היום שלחתי ניירותי לממשלה. אבל אמרתי להבטיח מקומי בתחנה וביקשתי שיראו הליכתי למקום העבודה החדש למשך ארבע שנים כמילוי שליחות שהוטלה עלי ולא ישלמו לי פיצויים בשביל תשע שנות עבודתי בסוכנות, ויתחייבו בהתחייבות מוסרית להחזירני לתחנה עם סיום תפקידי. ואכן, ארלוזורוב נפגש עם וילקנסקי וביקש ממנו שימצא דרך למלא בקשתי. אז החלו כבר לתכנן תכניות בדבר ייסוד קולג' חקלאי בשותפות עם האוניברסיטה, וארלוזורוב דיבר, כפי הנראה, גם עם ד“ר מגנס בעניין זה. מכל מקום נערכה ישיבה בספרייה של התחנה ונכחו בה ד”ר מגנס ווילקנסקי ואני, ובפירוש נאמר לי, שעם סיום עבודתי לאחר הקמת בית־הספר אעסוק בהקמת הקולג'. הייתי תמים והסתפקתי בדיבורים אלה ולא ביקשתי חוזה מאת ארלוזורוב, וכשנתמניתי למנהל בית־הספר החילותי מיד בעבודה. תחילה נקראתי אמנם לבוא לירושלים אל המשרד הראשי בשביל ללמוד כל ענייני ה־Red Tape של האדמיניסטריציה הבריטית, אני שרגיל הייתי לעשות עד כה בעבודתי כל מה שליבי חפץ!

לא עברו ימים רבים וחיים ארלוזורוב נרצח. באותו יום ישבתי בתל־אביב באחד מבתי־הקפה בפינת רחוב אלנבי ורחוב בן־יהודה בחברת מיסטר אנדריוז, אחד מפקידי המנדט, שעסק בענייני קרקעות והיה מקורב לציונות; כך על כל פנים אמרו עליו. והנה לפתע פשטה הידיעה – ירו בארלוזורוב, לקחו אותו לבית־החולים. מיסטר אנדריוז, שהיה בוודאי חבר באינטיליז’נס, מיהר אל משרדו ביפו ואני הלכתי בתוך קהל גדול אל בית־החולים “הדסה”. בדרך נזדמן לי זוסמן (חבר לעבודה שהיה מזכירו המדעי של וילקנסקי) והלכנו ביחד; והנה באו אלינו בחורים ביתרים לבושים חולצות חומות ואמרו: – זו אשתו, היא ירתה בו. ראינו אותם סובבים בקהל, ניגשים אל אנשים אחרים ואומרים להם את שאמרו לנו. אבל אני לא נתתי באותו רגע דעתי לדבר. נרעש הייתי וליבי נשבר – את ארלוזורוב כיבדתי ואהבתי, וגם קרוב הייתי אצל עצמי והרהרתי בהליכתי לכדורי בלי ארלוזורוב, שוודאי תקשה עלי מאוד עתה, שכן הוא היה משענתי האחת.

לאחר ימים, כשנתבקשו האנשים לסייע לחקירה ולמסור לממשלה כל ידיעה הקשורה ברצח, הלכנו זוסמן ואני אל יוסף אהרנוביץ וסיפרנו לו אותו מעשה בבחורים הביתרים ושאלנו לדעתו – כלום עלינו ללכת ולהודיע את הדבר לממשלה. אהרנוביץ חתך ואמר: לא, אינכם מכירים את הבחורים; רק תסתבכו בדבר, ועדותכם לא תביא שום תועלת. שמענו לעצתו.

בתחילה, עם כניסתי לעבודה בממשלה, עשיתי זמן מה במשרדיה בירושלים. והנה יום אחד אמר לי מיסטר דוֹ, מנהל מחלקת החקלאות, שעמו התיידדתי מעט, שהוא רוצה לראות את המקום המיועד לבית הספר, והוא מבקש שאילָווה אליו. נסענו למסחה והחילונו לרדת בהר המוליך אל המקום ושמעתי את דוֹ ממלמל לעצמו – what a pity, what a pity (חבל, חבל). כשהגענו ועברנו ברגל את השטח ראיתי שאין בו אדמה ואמרתי לדוֹ: אתה רואה, אין לי אף דונם אחד של קרקע. הכל צריך להכשיר; לעקור את הסידריות ולהכין את האדמה. ירדנו לבאר ונאמר לנו שאין תקווה להוציא ממנה מים. הלואי שיהיו מי שתייה. אמרתי לדוֹ, שעלי למהר ולצאת מירושלים בשביל להתחיל בהכשרת המקום. חזרנו לפנות ערב וליבי היה כבד עלי מאוד מאוד. הצטערתי, שהמקום רחוק מכל מושב או קבוצה; רחוק מעין חרוד וממרחביה ומנהלל, והתלמידים לא יוכלו ללכת שמה לאחר הלימודים. גם עניין ההוראה הדאיגני. בלא מים ובלא משק שלחין יהיו הלימודים תיאורטיים בלבד, ובזאת לא רציתי.

חזרתי מלא דאגה וליבי מר עלי. התחרטתי שנעניתי לארלוזורוב. אבל עכשיו לא נותר לי אלא לעשות ככל יכולתי ולהשתדל לפתוח את ביה“ס במועדו. ניתקתי עצמי לגמרי מן הספרות וריכזתי כל כוחותי בעבודה זו. בראשית אדר 1933 באתי למקום, שכרתי פועלים והתחילה עבודת הכשרת הקרקע עצמה. עד מהרה נתקלתי ב־Red Tape של משרד המושבות. בתקציב שלי הוקצבו 400 ל”י לסידור ההשקאה, ומשרד העבודות הציבוריות דרש אלף לירות בעד העבודה. צריך היה לשנות בסעיפי התקציב ודבר מעין זה נעשה באישור משרד המושבות באנגליה ותבע פרק זמן של לפחות שנה לסידורו! ואני הלא צריך לפתוח את ביה“ס במועד שנקבע. מה עושים? ישבתי עם חברי נוח נפתולסקי והתקנו תכנית השקאה משלנו וביקשתי מדוֹ שימסרו לצורך זה לידי את 400 ל”י שבתקציב. הוא עשה מעשה יוצא מגדר הרגיל והעמיד לרשותי את הכסף ואישר את התוכנית ושלח אותה למשרד העבודות הציבוריות, ואני הלכתי אל המנהל והסברתי לו את העניין והוא הבטיח, שלא יַקשה במאומה. הלכתי איפוא אל קבלן רגיל משלנו ופתחנו תעלות ארוכות בעזרת טרקטור והנחנו צינורות. אמנם, התעלות והצינורות לא היו ישרים, אבל כעבור עשרה ימים הם הוליכו מים אל כל השדות ואנו לא עברנו על התקציב. בינתיים הכשרתי חלקה בת 80 דונם לגידולי שלחין והחילותי לאסוף פרות מן המשקים. כל משק נענה לי ונתן לי פרה טובה. גם אדמת מטע הכינותי. אבל הקשיים היו גדולים ובעיקר עם חבר המורים, שקשתה עליהם הישיבה במקום המרוחק הזה. ואירע אסון לעוזרי הראשי, האגרונום זלוסטר, שאשתו נפטרה והיה עליו לנסוע פעמיים בשבוע אל ביתו לחיפה, ושאר המורים רצו לעשות כמוהו ולא יכולתי להאשימם, כי שומם היה המקום והם לא נבחרו בשביל להקים את ביה“ס ולא איכפת היה להם אם לא ייפתח במועדו. וכך, עוד בטרם נפתח ביה”ס, כבר נתקבל על המורים איזה מנהג של השתמטות מן המקום. וכן נכשלתי בבחירת המורה לגידול בהמות שד"ר רופין המליץ על קבלתו. היה לי גם קושי בענייני אדמיניסטרציה, כיוון שלא ידעתי את השפה האנגלית והיה עלי ללמוד אנגלית בלילות. לא שבעתי איפוא נחת מעבודתי. אבל האנשים קינאו בי, שמשרה חשובה יש לי אצל הגויים ואני מוזמן למסיבה אצל הנציב העליון ואוטו יש לי ודירה נאה ומשרתים ומשכורת גבוהה, והקינאה הלא מעכירה יחסים בין בני אדם. חודשי העבודה הראשונים שלי בכדורי היו ימים קשים מאוד בחיי. עבדתי כשור, ובלא הרבה סיוע. ואז גם התחילו מחלותי – מחלת הלב ומחלת הכבד. ולא פעם אמרתי בליבי אשלח מכתב התפטרות; אומר, שבחירת המקום רעה; שאי אפשר לבנות בו בית ספר ואם לא ישנו את המקום אמשוך ידי מן העבודה. אבל כלום יכולתי לעשות כך? הלא נשלחתי במפורש להקים את כדורי והעניין חשוב בשביל היישוב. הוספתי איפוא להיאבק בקשיים ורק משמיים סייעו עמי: אחרי שלוש שנים של בצורת ירדו בחורף הרבה גשמי ברכה. וכיוון שרוב האדמות בכדורי היו אדמות מרעה וכיוון ששלוש השנים שעברו היו שנות בצורת ועכשיו עם בוא הגשמים נתחדשה הצמחייה בכרים, עלה בי רעיון – לכתוב עבודה על אדמות המרעה וכיצד משביחין אותן. ואכן, כך עשיתי, ונתעודדתי בעבודתי. אבל לא אאריך כאן בפרטי עבודתי החקלאית. העיקר שקיימתי הבטחתי לנציב העליון ובית־הספר נפתח במועד שנקבע. הפתיחה היתה רבת עם. באו כל באי כוח הישוב ואנשי הפקידות האנגלית הגבוהה ובראשם ווּקוֹפּ. אירגון החגיגה נמסר לדוֹ, מנהל החקלאות, אשר עמו התיידדתי מאוד. הוא היה בן איכרים, רועה חזירים מנעוריו, ועלה בידו לסיים לימודי חקלאות בבית ספר גבוה ונשלח לשרת במושבות אנגליה. אלינו הגיע מקפריסין בלווית יווני צעיר וכשהיה בא לכדורי נהג תמיד לבקש שנרד אל הבריכה ונחזה בתלמידים המתרחצים. עד מהרה נתחוור לי, שהוא הומוסקסואל. הדבר לא פגע כמובן ביחסינו. הוא סייע לי בעבודה וגם ביקש לסייע למשקים ובא לעין־חרוד ולשאר קיבוצים והציע עזרתו. אבל י. וילקנסקי לא רצה בסיועו ועשה יד אחת עם ווּקוֹפּ וביקשו שיינתן לתחנת הנסיונות הכסף שדוֹ ביקש לתת לקיבוצים. ווקופ נענה לו.

יחסו של ווקופ אלי היה טוב, אבל אני, אינני יודע מפני מה, לא התקרבתי אליו. אולי בשל קשיי לשון; ואולי מפני שהרגשתי שהאיש מחשב כל צעד מצעדיו. פעם בא לכדורי בימי משפט ארלוזורוב ונגע בעניין ואמר שגדול מאוד האסון שבא עלינו; וכן דיבר טובות בארלוזורוב והמתין שאומר גם אני משהו. ולא אמרתי כלום. חזר אל עניין ארלוזורוב וכשלא נעניתי משך בכתפיו ולא הוסיף. ובביקור אחר שלו נסענו לסייר בשדות והצביע על ציפור ושאל – מה שמה? אמרתי: אינני יודע. אמר: זו הפעם הראשונה שאדם מומחה בארץ הזו אומר שאינו יודע משהו. עניתי לו: אינני מומחה לציפורים, אני מומחה לפלחה. אבל זאת עלי לומר לך: אם תתחיל ציפור זו לאכול את התלתן שלי אדע גם את שמה וגם את שעלי לעשות בה.

כשגמרתי בליבי להתפטר והיגשתי מכתב התפטרותי לממשלה ב־1937, בא ווקופ לכדורי באמצע ימי המאורעות. נראה היה כממתין שאפתח בעניין מכתבי. לא רציתי להיות הפותח. אילו שאל הייתי עונה. אבל כיוון שחיכה שאני אפתח, טיילנו וטיילנו בשדות ואכלנו ארוחת צהריים ונסע כלעומת שבא. לפני שהלך אמר לי: אם תצטרך פעם משהו תפנה אלי ואמלא בקשתך. ואכן פניתי אליו בבקשה אחת – בכדורי עבד נגר יוצא גרמניה, וזה ביקש ממני שאפנה אל הנציב העליון שיסייע לו בהשגת סרטיפיקט לבני משפחתו שנשארו בגרמניה. הבטחתי לו שאם תבוא לידי שעת כושר אעשה זאת. עכשיו סיפרתי לווקופ על הנגר ועל ההבטחה שהבטחתי לו וביקשתי עזרתו. אמר למזכירו לרשום את בקשתי וכעבור שבועיים קיבל הנגר הודעה שהוריו יכולים לפנות לקונסול האנגלי בגרמניה ולקבל אצלו סרטיפיקטים. גדולה היתה שמחתו של הנגר ואמר שאינו יודע איך להודות לי. אמרתי לו: אני יודע. באחד הימים תגמול לי רעה תחת טובה. ובאמת פעם אחת עברתי ליד הנגריה והבחנתי בתלמידים שעקרו מסמרים גדולים מתוך ארגזים והשליכו אותם על הדרך. ניגשתי ואמרתי להם מסמרים ארוכים כאלה יכולים להביא תועלת למשק; יצול מתקנים במסמרים כאלה וחקלאי צריך לשמור אותם במחסן. קיבלו דברי; אבל כשהתרחקתי מעט שמעתי את הנגר שואל אותם: “מה אמר?” והם השיבו וסיפרו לו. ואני השהיתי צעדי והקשבתי “אתם רואים, אמר הנגר, הוא שומר על כספו של ג’ונסון, הוא מסור להם כמו כלב”.

דבריו נתקבלו מיד על ידי התלמידים. הימים היו ימי המאורעות והשנאה לאנגלים גברה. נבואתי נתקיימה.

לאחר שפתחנו את ביה“ס ובחרנו בתלמידים והחילונו בלימודים, התחילו ימי שיגרה וחול, ואני שהייתי שקוע עד עכשיו בבניין ביה”ס ותיכנונו, מצאתי עצמי עתה מטופל בעניינים אדמיניסטרטיביים פעוטים. הנה לדוגמא באה מנהלת המטבח והודיעה לי שקנתה דגים בטבריה וחסר לה פילפל ואינה יכולה להתקינם. ומה עלי לעשות? שאלתי. לטלפן מיד לעפולה שישלחו בטכסי פילפל. אי אפשר, השיבותי, יש כאן ביזבוז גדול. ובכן לא אגיש דגים. התקיני איפוא תרנגולות. אבל הרי אמרתי שיהיו דגים. מילא, אין דבר, תהיה אכזבה קטנה. אמרתי ולא הועלתי במאומה. האשה יצאה ברוגז גדול. והיה עוד עניין שהמאיס עלי את עבודתי. יום אחד ביקר בביה“ס אחיו של כדורי הנדבן, שגם הוא היה עשיר מופלג. סיירתי עמו בביה”ס ולפני לכתו אמר לי שהוא מוכן לעשות משהו גם בשבילי. מה בקשתי? שאל. אמרתי שינדב כסף לבניין דירות למורים. ואכן נתן לצורך זה 4,000 ל“י ואנשי ה־ Public Works החלו בבניין הדירות. והמורים החלו מתרגשים ודואגים – מי מהם יזכה בדירה? אני אמרתי קודמים לכל המורים בעלי המשפחה והמורים הנשואים והאחרונים הרווקים. סדר זה לא נתקבל על דעתם, כי על פיו צריכה היתה להימסר הדירה הראשונה לד”ר קאם שאני כיבדתי את חריצותו ומסירותו, ואילו הם לא חיבבוהו. העניין קילקל את היחסים והעכיר את האווירה וגרם לי הרבה צער. והיו עוד עיסקי אדמיניסטרציה שהעיקו עלי. אני הקפדתי שהמורים ישבו במקום וישמרו על מועדי שיעוריהם, אבל לאט לאט נתרופפה המשמעת וד“ר הירש התחיל להיעדר מביה”ס ולטלפן אלי במוצאי שבת, שאין ביכולתו ללמד בימים הקרובים. החילותי להתרות בו. המורים רגזו ואני רגזתי ופרצו סיכסוכים וביה“ס התחיל להימאס עלי. כפי הנראה, לא ידעתי לטפל בעניינים מעין אלה. לא הייתי אדמיניסטרטור מחונן וענייני המטבח והכלכלה הכבידו עלי, וה־־Ledgers של האנגלים והביורוקרטיה שלהם נמאסו עלי עד מוות. רציתי לעזוב את המקום. הלכתי אל קפלן ובן־גוריון ואמרתי להם שהקימותי את ביה”ס ועבדתי בו 4 שנים ועכשיו אני רוצה לחזור לעבודתי בסוכנות. אלא שעניין ד“ר הירש הסתבך בינתיים. הוא הכניס דמורליזציה בתוך קהל התלמידים וצריך היה לפעול בעניין בתקיפות. לא רציתי לפטרו. כתבתי אל מנהל החקלאות ואמרתי שהנה עלה בידי לבנות את ביה”ס, אבל איני מצליח בניהולו ועל כן אני מבקש להתפטר. אלא שבינתיים פרצו המאורעות ודחיתי יציאתי, כי לא רציתי לעזוב את המקום בשעת סכנה. עכשיו באו עלי צרות אחרות. התלמידים והערבים הזבֶחִים הירבו להתנגש ולפגוע זה בזה והתלמיד יגאל פייקוביץ (אלון) אף פצע ערבי בראשו והיה חשש לחייו. הרעישו עולמות. מנהל החקלאות בא אלי ביחד עם ראש־המשטרה של נצרת והסבירו לי שאם ימות הערבי תצטרך הממשלה לעשות משהו. אמנם הבטיחו לטשטש את העניין וביקשו שאמציא להם שמות של תלמידים אחדים, ויעצו שאבחר בשמות הקטנים והחלשים שבתלמידי והם ייאסרו ומיד יוצאו בערבות ואח"כ, ביום המשפט, יצאו זכאים. לאושרי הערבי הבריא, אבל היה עלי להמציא שמות הפוגעים בו. לא יכולתי לגלות לתלמידים את כל דברי המנהל, והסברתי להם את העניין וביקשתי שיבחרו בעצמם בשמות תלמידים שיימסרו למשטרה. הם נענו לי. אבל הורי התלמידים שנבחרו התנגדו שילדיהם יעמדו למשפט, והיה עלי לשדלם ולחזור ולהסביר להם את העניין ולהבטיחם שאני אישית ערב לשלום ילדיהם עד שלבסוף נתנו הסכמתם. ובאמת, הכל נסתיים בכי טוב וכעבור זמן קצר יצאו התלמידים זכאים במשפט. אבל במשך חמישה חודשים חיי לא היו חיים.

גם בעבודתי בספרות באו עלי צרות. לא ידעתי שעל פי התקנות עלי לבקש רשות מן הממשלה להדפיס מאמר והדפסתי ב“מאזניים” רשימה בשם “יערות מאקבט”, שדנה בעזיבת הכפר ובהליכה אל העיר, בעיה שהיתה אקטואלית באותם ימים. כפי הנראה, ערבי אחד שלח מאמרי למשרד החקלאות והעניין עורר רעש גדול. פקיד ממשלתי כותב דברים בענייני פוליטיקה! נקראתי להתייצב לפני מר דוֹ בירושלים. הוא חקר אותי והבטיחני שהכל יבוא על מקומו בשלום, אבל עלי להתנצל ולבקש סליחה על מעשה שעשיתי. מילאתי מבוקשו. כעבור זמן מה כתבתי מאמר על המֶטאפורה והיה עלי לתרגמו לאנגלית ולשלוח אותו לירושלים ולקבל רשות להדפיסו. הדבר היה לי לזרא. התחלתי להקדיש זמני הפנוי לקריאה בענייני אֶסתיטיקה. עיסוק זה היה כולו שלי ואיש לא יכול להתערב בו. העמקתי ידיעותי בתחום זה ולאט לאט נתגבשו ברוחי גם קצת רעיונות משלי, וכאן מצאתי לי מקלט מטרָדות אדמיניסטרטיביות. צריך אני לומר, שדווקא באותם ימים יצא שם טוב לביה"ס, הרחבתי ושיפרתי את תכנית הלימודים וביססתי את צידם התיאורטי. אבל ליבי לא נמשך אחרי כל זה. התגעגעתי לבתי־הקפה בתל־אביב ולשטיינברג ולפיכמן. ידעתי, שאם אוסיף לשקוע בענייני המוסד יאבדו לגמרי קשרי עם הספרות וזאת לא רציתי.

והיה עוד מקרה שהמאיס עלי את עבודתי. פיל וחברי הוועדה שלו באו לבקר בבית־הספר; היה זה ביקורם הראשון במוסד יהודי. מובן, שהדבר נודע בסוכנות ובאחד הימים טילפן אלי שרת ואמר שפיל ודאי ידבר אתי בענייני חקלאות ועלי לשלוח לו פרוטוקול על שיחתי עמו. אמרתי: אין לי פנאי (ידעתי שבנצרת מצותתים לטלפון שלי); אבל שרת לא נרמז וחזר על בקשתו. אמרתי: איני יכול; אין לי פנאי והפסקתי את השיחה. דומה, ששרת

הבין את משמעות הדברים. נתחוור לו שאין לבקש פקיד ממשלתי בטלפון, שיספק לו דו“ח! בסעודה שערכנו לכבוד פיל ואנשיו אכן שאל אותי הרבה שאלות בעניין החקלאות העברית והערבית בארץ. שוחחנו על כך במשך שעה וחצי. וכעבור ימים אחדים, כשהיה עלי לעלות לירושלים בקשר עם איזה עניין, סרתי גם לסוכנות וביקשתי את שרת. מצאתיו בחדר המדרגות. אמרתי לו: אני בא אליך. אמר: אין לי פנאי. אמרתי לו: באתי בעניין אותה פגישה עם חברי ועדת פיל. השיב: יפה, יש לי פנאי. בשיחתנו אמר לי שהדבר חשוב עד מאוד, הואיל ומן השאלות ששאלו אותי אפשר ללמוד על כוונות הוועדה. אבל אני לא שבעתי נחת ממעמד כפול זה שנקלעתי אליו. אני, שלמה צמח, בן העלייה השנייה ועובד הסוכנות, מחובר באופן פורמאלי אל ממשלת המאנדט! לא טוב בעיני המצב. ומה גם שמטבעי לא ידעתי כל חכמות. עם כניסתי לכדורי התחייבתי בכתב להיות נאמן לממשלת אנגליה ועניין פיל לא היה המקרה המביך היחיד. ואני מטבעי איש נאמן ואיני איש ביון. שנאתי את מעמדי בכדורי ונתחזקה בי ההחלטה הפנימית להסתלק מכאן מהר ככל האפשר. שלחתי איפוא מכתב התפטרות ואמרתי בו בפשטות שעלה בידי להקים את ביה”ס אך לא הצלחתי בניהולו ואדם אחר יעשה זאת טוב ממני. אמנם, שידלו אותי להישאר ודוֹ גם עיכב את הסידור הפורמאלי של העניין, אבל בסופו של דבר נתקבלה התפטרותי, וביום שעזבתי עם חנקה באוטו את המקום הרגשתי הקלה גדולה. ביישוב ראו בפרישתי אות לכישלון והיה גם מי ששמח לאידי. אבל בשבילי עצמי היתה במעשה ברכה גדולה.


* *


ה. בשליחות    🔗

מיד לאחר עזיבתי הציעו לי חברי בהסתדרות לנסוע לאמריקה ולבנות שם את התאים – Chapters של א“י העובדת, שנהרסו בשל מחלוקת פנימית עם “פועלי ציון”. הסכמתי ויצאתי לאמריקה. נסעתי בספינה גדולה שקיבלה אנגליה כפיצוי מגרמניה, וכשהגעתי לניו־יורק באו שני חברים לקדם את פני – חיים גרינברג והמלין, ראש המגבית של ההסתדרות. עד מהרה נכנסתי למערבולת הגדולה המכונה ניו־יורק. ישבתי במלון ויקטוריה בשדירה השביעית לא רחוק ממשרד “פועלי ציון”. תפקידי היה להזדמן עם משכילים יהודים דוברי אנגלית, שלא היו ציונים אלא אוהדי הסתדרות העובדים בא”י ונתכנסו במיני חבורות הקרויותChapters for Labour in Palestine13. בימים הראשונים ישבתי במשרד ועיינתי בתיקים כדי לדעת מה טיבן של אותן אגודות ומשום מה נתפזרו. בינתיים התחיל המלין בפירסום שמי. פעם בא ואמר לי, שעלי ללכת ולבקר את כהן, עורך ה־Forwards. למה, שאלתיו, צריך אני ללכת אצלו? מפני מה לא בא הוא אצלי בעת ביקורו בארץ? אמר, אם לא תלך לא יפרסם אותך, לא יביא תמונתך ותולדותיך בעתון. אמרתי לו, שמע, אני לא באתי לארצות הברית כדי להתפרסם בעתונו של כהן. בשביל שני דברים באתי: לעבוד בתנועה ולראות את אמריקה. המלין היה באמת בחור טוב, אבל דרכי לא נראתה לו. ביקש להסביר לי שהפירסום יסייע לעבודתי בתנועה. אמרתי, איני מוכן ללכת באופן מיוחד אל אותו עורך; אם נזדמן ויזמין אותי אלך ואם לא – מובטחני, ששום רעה לא תצמח מזה. לבסוף הרפה ממני.

במשך כל שעות היום היתה עבודתי מועטה ויכולתי לראות וללמוד את ניו־יורק כהלכה. עשיתי הרבה שעות במוזיאונים; התוודעתי אל סוחר אמנות אחד (שכחתי שמו) והוא פתח לפני אוספי אמנות פרטיים וזימן אותי עם כמה ציירים. הרבה שעות ישבתי בספרייה של ניו־יורק וקראתי ספרים על אסתיטיקה. כבר ידעתי שאני עומד לכתוב ספר בנושא זה, ועיקר החומר כבר היה עמי. את עבודתי הציבורית עשיתי בעיקר בערבים. היתה זו עבודה נעימה מאוד. היה עלי להיפגש עם חברים בבית אחד מהם ולפתוח בשיחה ולהשיב על שאלות. האנשים היו מן האינטליגנציה היהודית־אמריקאית, מורים ורופאים ועורכי־דין צעירים, ערים ונבונים; האווירה היתה נוחה, דברי היו נשמעים ומתקבלים על דעת שומעַי והפגישה היתה מסתיימת או בייסוד אגודה של חברים או בקביעת פגישה נוספת עִמי כדי לדון בענייני א“י ובעיקר בשאלה הערבית. כיוון שתשובותי לא היו קונבנציונאליות הרי על פי רוב נסתיים הערב בקביעת פגישה שנייה. ונסתבר שיהדות אמריקה לא הבינה את בעיית הערבים בא”י, ולעניין זה הקדשתי את רוב דברי. במרוצת הזמן החלו פונים אלי גם אנשים שלא היו חברי ההסתדרות הציונית וביקשו שאבהיר להם בעיה זו וגם אכתוב בטאג, באידיש, מאמר מפורט על כך. כתבתי 4 מאמרים.

לעיתים קרובות, בערב פנוי, הייתי סר לקפה רויאל Royal)), שהיה מרכז האידישיסטים בניו־יורק, וכמובן היו מתווכחים אתי בעניין העברית והאידיש. פעם, בשביל לשים קץ לויכוח, הלכתי לסֶקְנד אֶבֶנְיוּ בשבת אחה"צ ועמדתי בפינת רחוב והקשבתי ללשון שדיברו בה מאות היהודים שעברו על פני. נתברר לי, שהצעירים דיברו אנגלית יפה, ובני 35־25 דיברו אנגלית משובשת וקצת אידיש ורק הזקנים דיברו אידיש. עם הנתונים האלה שבתי בערב לקפה רויאל ומצאתי שם את אברהם רייזין וניגר וסיפרתי להם מה שהעליתי. שתקו ונדו בראשם.

אלא שהמלין בא וגזל ממני את זמני הפנוי. הוא החליט שאדבר לפני החברים. תחילה ביקש לבחון כוחי וזימן אותי לאולם קטן של “פועלי ציון”, וחיים גרינברג הציגני בפני הקהל. דיברתי קצרות וכפי הנראה עמדתי במבחן. אמנם, המלין אמר שאני קצת אינטלקטואלי בשביל הציבור אבל אין דבר. הוא התחיל להביאני לאסיפות של לאנדסמאנשפטים; כי כזה היה מנהג המקום: אוספים יוצאי עיר אחת מאירופה לארוחת ערב, מזמינים אורח־מרצה מא“י ולאחר נאומו פותחים במגבית לטובת ההסתדרות. אתאר פגישה אחת טיפוסית. הובאתי לאסיפת לאנדסמאנשפטים של עיר אחת שיוצאיה היו גם חברי קיבוץ קרית־ענבים. הקהל נתאסף, ישב לסעודה ושימח ליבו. הנשים צהלו, הגברים השתעשעו במעט ניבול פה; והנה כשהגיע הצִימֶס קם אחד מ”פועלי ציוץ" והכריז שאורח מא“י ישמיע עתה דברו. איש לא רצה לשמוע ואני עומד ורואה יהודים בגילופין ואיני יודע מה לעשות. פתאום זכרתי שיושבי קרית ענבים באים מעירם של אלה ועשיתי בלוף קטן ופתחתי ואמרתי, שאני מביא להם פרישת שלום מחבריהם בקרית ענבים, שהם בני עירם. הם השתתקו. ליבם נכבש, אף על פי שהיו קצת שיכורים, ואני ניצלתי את הרגע וסיפרתי על קרית־ענבים, איך גדל ואיך התפתח הקיבוץ, איך סבל ואיך התגבר על סבלו והיה למשק הררי מצליח. ישבו בשקט והקשיבו. כשסיימתי מחאו כף והמגבית התחילה. לא פעם הייתי צריך להשתמש במיני תחבולות שכאלה בשביל לזכות בתשומת לב הקהל. פעם אחת, בחול המועד פסח, שלחו אותו לניו־גֶ’רסי לנאום אחרי ארוחת־ערב באולם קולנוע גדול שלא הוסק. לפני הסעודה הופיעה זמרת־בדרנית שתיבלה שירתה בבדיחות גסות באידיש והמסובים יצאו מגידרם, צהלו ושמחו והתחילו לרקוד, וצריך היה להפסיק את החינגא בשביל שישמעו דברי. איש “פועלי ציון” טרח לשווא להשקיטם. הוא פנה אלי ואמר לי: רואה אתה מה לפניך. כן, השיבותי, אילו יכולתי גם אני לרקוד, מיד הייתי לוקח גברת ויוצא במחול. חברי דפק ודפק על השולחן ואני פתחתי פי והרגשתי שאין שומע לי. אמרתי בליבי אעשה משהו כאותה זמרת; פתחתי ואמרתי: פעם באתי לנאום באוזני קהל שהיה באמת שיכור, לא כמוכם כאן, ולא ידעתי מה לדרוש לפניו; אמרתי יש דרך אחת להשתיקו – לספר בדיחה ובדיחה זו שסיפרתי אז אספר גם לכם. השתתקו. ואני מיהרתי לסיים את הבדיחה וסיפרתי והוספתי ואמרתי, עכשיו אספר לכם על א”י שאינה בדיחה כלל. עניין יותר נכבד היא מדברי הבידור של הזמרת. הואילו להקשיב. פעם אחרת הכריזו על אסיפה שאשתתף בה, ובאותו יום ירד גשם בלי הרף. הבחנתי בקדרות פני חברַי. מה קרה? שאלתי. השיבו – לא יבוא קהל גדול בגלל הגשם. אמרתי: זאת אשמתי, שְמי אינו מושך קהל ואתם את שלכם עשיתם. האם תנאם? – שאלו בדאגה. כן, אפילו לפני עשרה אנשים, שהרי הודעתם על קיום האסיפה. אמרו: עכשיו רווח לנו, כי היה מעשה בשפרינצק, שעמד לנאום באסיפה ובאולם הגדול לא היו אלא כ־120 איש וסירב להופיע.

הנה כך אוספים כסף למען א"י באמריקה!

והיה עוד עניין לא נעים שהכניס אותי לסבך – המחלוקת המקומית שבין ראשי הציבור. אני לא ידעתי, כמובן, מי אויבו של מי, והיה עלי לשמור צעדי. זכור לי ביקורי בקליבלנד. נפגשתי עם כמה וכמה מאנשי האינטֶליגֶנציה היהודית שבמקום, שהיו נוטים חיבה לציונות העובדת. ראיתי לפני פנים טובות של שופטים ועורכי־דין, מורים ופרופיסורים, וזכרתי משום מה את האינטליגנציה הרוסית. היה עלי לפתוח בשיחה עמהם. בחרתי לדבר בעניין הארצי שביהדות. דיברתי על התרבות המערבית שהיהדות מתחברת אליה, אבל לאחר שחדלה להיות ארצית והפכה קוסמופוליטית, נהפכה מופשטת וכולה צידקות. מכאן באתי לדבר על הארץ, בארץ־ישראל גופא הריה ויישוביה וחשיבותם של אלה במירקם החיים כולם. לא הפלגתי אל אידיאות גדולות; דבקתי דווקא בדברים הקטנים שבחיים, אשר מהם באה ממשותם, ממשות אשר היא היא היוצרת תרבות וזה בסופו של דבר כל תוכנה של “חיבת ציון”. ושומעי, כיוון שהיו באמת אנשים אינטליגנטים, נענו וקיבלו דברי בשמחה.

אלא שלא הכל התנהל במישרין בשהותי בקליבלנד. יושב הראש באותו ערב היה המשורר פרידלנד ויחסיו עם הרבי של העיר היו משובשים. כפי הנראה, הגיע הד דברי אל הרבי, ובשבת אחת טילפן אלי לבית המלון והזמין אותי למלווה מלכה. אמרתי אבוא ברצון, אבל רק אם אשתחרר ממה שנטלתי על עצמי. אמרתי כך, כיוון שהיה עלי להודיע את הדבר לפרידלנד. אמר לי, שעלי ללכת, והלכתי. מצאתי אצל הרבי את כל פני העיר. אבל יחסו של מארחי אלי היה משונה. כפי הנראה, לא ידע לכמה כבוד אני ראוי; ניגש ודיבר בהתלהבות ולפתע כמו נפל עליו איזה פחד, שמא הִפריז ביחסו והסתלק. אחר שב וכך עבר מצינה לחמה ומחמה לצינה. ואני לא נוח היה לי מעמדי זה.

אבל בקליפורניה זכיתי גם להפתעות נעימות. בדרכי התעכבתי בסנט־פול ופגשתי באוניברסיטה פרופ' לפתולוגיה חקלאית בשם לוין, שהיה חבר “פועלי ציון”. הוא הראה לי את המחלקה החקלאית ונתעורר החקלאי שבי ועניין גדול מצאתי בביקור זה. בשעת הצהריים היה עלי לדבר בפני חבר הפרופיסורים. יהודים רבים לא היו ביניהם. סיפרתי על המאמץ הציוני הגדול הבא להפוך עם שאינו חקלאי ליישוב חקלאי. אמרו לי, שכאן עומדים בפני בעיה הפוכה – נלחמים במסורת החקלאית של גרמניה ופולין ורוצים ללמד עובדי־אדמה ממוצא אירופי שיטות חדשות של חקלאות. ואילו הם מסרבים, דבקים בשלהם. כיצד איפוא מצליחים הציונים? הסברתי, שאם מכירים בצורך השינוי ובערכו לגבי עצם החיים, עיתים משיגים אפילו להט של עשייה; ואכן תוצאות החקלאות בארץ טובות. שוב דיברתי על דברים ממשיים ונוכחתי לדעת, שאכן זו הדרך. טוב היה לי בקהל זה. אבל כשהירהרתי בשומעים השונים שנזדמנו לי בארצות־הברית צר היה לי להודות לעצמי שהקהל הציוני מאוס היה למדי, שרוי בקטטות, רודף כבוד וקטנוני. הלא־ציונים היו חביבים יותר; נעימים עד מאוד היו הגויים דווקא.

בדרכי לקליפורניה נקראתי לשוב מהר לניו־יורק: ממשלת אנגליה קיבלה את תכנית פיל ובחוגי “פועלי ציון” בניו־יורק מתנהלים ויכוחים גדולים. חיים גרינברג הביע דעתו נגד החלוקה. הרוחות סוערות ועלי לסייע בבירור הדברים. בשעת הנסיעה ברכבת קראתי את העתונים האמריקאיים ונתחוור לי שתכנית פיל הופכת למעשה את א“י לאיזה district של Palestine שמסביבו אנגלים וערבים, וברי היה לי שלא אתן לכך הסכמתי. מא”י ומלונדון החלו להגיע ידיעות שוייצמן ובן־גוריון מצדדים בחלוקה ואילו ברל (כצנלסון) מתנגד. לא סמכתי הרבה על התנגדותו של ברל; היתה זו יותר התנגדות פרינציפיונית מאשר מעשית; נועדה להירשם בפרוטוקול ולציין, שברל בין המתנגדים לחלוקה; אבל היא, החלוקה, תישאר עומדת כבחינה אפשרית. הבינותי שמשמע הדברים שמפא“י תומכת בחלוקה. ובאמריקה נפתח באותה שעה הויכוח הגדול בין מחייבי החלוקה ומתנגדיה. נהוג היה באמריקה שחבר מא”י, שבא בתור אורח־שליח למקום, נבחר על ידי “פועלי ציון” לציר לקונגרס אם היה שוהה בארצות־הברית בשנת קונגרס. כך הייתי אני למועמד לקונגרס ציריך. בינתיים, חודשים מעטים לפני הקונגרס, באה גולדה מאיר לניו־יורק. שכן באותה שנה לא נמצא בעצם באמריקה שליח שעיסוקו הישיר מגבית ההסתדרות. אני לא לשם כך נשלחתי. והמגבית תבעה את שלה וגולדה באה. אירע שגם היא היתה נגד החלוקה. כך נתגבש בארצות־הברית גוש שהיה מתנגד לחלוקה. ורק אנשי המנגנון של “פועלי ציון” הקשיבו לנעשה בא“י ונטו לקבל דעתה של מפא”י.

כששבתי לניו־יורק היה עיקר עיסוקי הסברת משמעות תכנית החלוקה לחברי “פועלי ציון” באגודותיהם. התברר, שאין הם מבינים כלל את שאומרת תכנית פיל. הרביתי גם להרצות בעניינים שונים אחרים ועיתים עלתה יפה הרצאתי ועיתים נכשלתי בדברי. כך אירע לי, למשל, בהרצאה אחת על העברית והאידיש. שכחתי שאני מדבר בניו־יורק ולא בירושלים וקהל שומעי חברי “פועלי ציון”, אידישיסטים בהשקפתם. אמנם, החברים הקשיבו ולא הפריעו, אבל פניהם היו עצובות, כשסיימתי ואמרתי שהאידיש מתה והעברית שבה לתחייה ואין טעם להשקיע כוחות במה שנדון לכליה. מתוך עבודתי בקרב היהודים למדתי לדעת עד כמה רופף וּנְטול־שורשים עמוקים היה מעמד הציונות בתוך יהדות אמריקה. הכל עמד כאן על מנגנון ועל עסקנים מקצועיים, מקבלי משכורת, שפרנסתם באה מן הציונות והם המכנסים אסיפות ועושים למען הפרסומת ומקימים רעש גדול של עשייה. העתונות כולה הרבתה לדון בעניין החלוקה, אבל עניין תוכנית פיל לא נגע כלל בציבור הגדול של היהודים. אלה הוסיפו לעשות את שלהם – מכרו וקנו וסחרו.

וכך לאט לאט בא חודש אב וכל מי שעמד לנסוע לקונגרס יצא בספינה למרסיל ואני בין היוצאים כאחד הצירים לקונגרס.

בספינה נסענו חמישה ימים והרבה התווכחנו בתכנית החלוקה. חברי לתא היה המלין. הוא החליט לעלות ארצה לאחר הקונגרס וביקש שאלמדו גיאוגרפיה של הארץ. מצאתי באחד הספרים מפה של א“י והחילותי ללמדו. והנה יום אחד הוא אומר לי: יפה, אני מבין כל מה שאתה מלמדני, אבל עניין אחד איני מבין: אתה אומר בכל פעם פה למעלה הצפון ומורה על המפה. אבל מניין אתה יודע, שאכן כאן הצפון? השיבותי מה שהשיבותי. נתברר לי, שהאיש שמע בפעם הראשונה בחייו שארבע רוחות השמיים קבועות במפה! איני מספר זאת לגנותו של המלין. אלא עובדה זו מורה מה היתה באותם ימים הרמה של החבר הממוצע ב”פועלי ציון". חברים אלה בני המהגרים היו: הם לא שנו ולא למדו אלא נרתמו מיד לעבודה ב־Shop ומי שזכה ולמד ונעשה עורך־דין התרחק על פי רוב מן הציונות. תופעה זו ציערה אותי מאוד בכל ימי שהותי באמריקה.


* *

בתום חמשת ימי הנסיעה יצאנו ממרסיל לציריך – אל קונגרס החלוקה. כיוון שנמניתי עם צירי הקונגרס האמריקאים השתתפתי בכל ועדותיהם ודיוניהם הפנימיים; אבל נועדתי גם עם אנשי הארץ, הואיל ו“פועלי ציון” היו קשורים עם מפא"י וכל מפלגות הפועלים התלכדו בקונגרס לחזית אחת. כאן נפגשתי עם בן־גוריון. ישבתי בקפה והוא ניגש אלי ואמר: שמעתי שאתה מתנגד לחלוקה.

– אמרתי: הן.

הפנה פניו והסתלק. למחרת ראיתיו במסדרון ואמרתי לו:

– שמע, דוד, מדוע לא נכנסת עמי בויכוח?

– עמך אינני מתווכח, אמר, אנחנו גמרנו את הויכוחים. אתה בשלך ואני בשלי. גמרנו.

ובאותם ימי קונגרס הרגשתי בפעם הראשונה עד כמה אי אפשר לאדם שרוצה לנהוג על פי דעותיו להיות חבר, הסר למשמעת המפלגה. אני, כאמור, התנגדתי לחלוקה. לכאורה, גם ברל כצנלסון התנגד לה וכמעט היה רוב למתנגדים בתוך הסֶקציה של הפועלים בקונגרס. אז נבהל ברל מן הניצחון הזה והשתדל שיעלו החלטה של פשרה שאינה אומרת כלום כלפי החלוקה, לא הן ולא לאו, אבל למעשה הסכמה יש בה לכנס איזו ועדה שתתחיל לבדוק באופן ממשי את הצעת פיל ותבוא בדברים עם אנגליה בעניין תיקונה. בעצם, לכך לא התנגד גם וייצמן בעצמו, שכן לא נאמר באותה החלטה שאם לא תתוקן תוכנית פיל לא תתקבל. ועוד החלטה נתקבלה בסקציה של הפועלים שאסרה על מתנגדי תוכנית פיל להצביע נגדה או להימנע מהצבעה. הכול היו חייבים להצביע בעד ההחלטה. צריך אני לומר, שלא היה לי העוז לקום ולומר: אני מחזיר את המנדט שלי. יבוא אחר וימלא את מקומי. אמנם, הצבעתי נגד ובהצהרה פומבית אף הסברתי טעמי הצבעתי; אף על פי כן ידעתי שנהגתי במורך לב ומאז התרחקתי מכל פעילות במפלגת מפא"י. לא קיבלתי על עצמי שום שליחות, לא הלכתי לאסיפות הסניף בירושלים ותשלום המיסים היה הקשר היחיד שלי עם מנגנון המפלגה.


* *

עם שובי ארצה החליטה המשפחה לעבור לגור בירושלים. עדה עמדה להתחיל לימודיה באוניברסיטה; וכיוון שעדיין לא נמצא לי מקום עבודה בתחנת הנסיונות עברנו עימה לירושלים. נסיעתי לאמריקה היקשתה על בעיית סידורי בעבודה. אילו תבעתי משרתי מיד עם פרישתי מכדורי, ודאי היו נותנים לי אותה בלי אומר ודברים, שכן כך הובטח לי. אבל לאחר היעדרות של שנה נעשה הדבר מסובך יותר. וצריך לומר את האמת, אני עצמי רציתי לדחות שובי לעבודה לשנה אחת. רציתי לשבת ולסיים כתיבת ספרי “על היפה” ולחיות מן הכסף שחסכתי בכדורי. וכך הווה. באתי לירושלים ושכרתי דירה ברחוב עזה 23 ולא ידעתי אז, שאשב בה 30 שנה כסדרן ואגיע עד גיל שמונים ואחת. לחנקה נתתי 500 ל“י דמי מחיה לשנה; ואני עצמי ישבתי בחדרי וכתבתי יום יום במשך שש ושבע שעות. שלוש פעמים בשבוע הייתי הולך לספרייה הלאומית ונוטל את הספרים הדרושים לי, קורא בהם ומתרגם מתוכם את הנחוץ ולמחרת בבוקר שוב אני יושב אל מכונת הכתיבה, ועל החלון בחדרי יושב עמי ליש, ליש הפוקסטרייר האירי, בעל שושלת היוחסין, כלבה של עדה שקניתי לה במתנה מסרז’נט־משטרה מגדל כלבים ברמאללה, והיה ידיד ביתנו במשך אחת־עשרה שנים. כל זמן שהכסף מכדורי הספיק לפרנסתנו ישבתי במנוחה ועסקתי בשלי. סיימתי ספרי ו”מוסד ביאליק" בשיתוף עם “דביר” הסכימו להוציאו. עורך לא היה לי. אמנם ניסו ב“מוסד ביאליק” לתת אותו לוויסלבסקי אבל כנראה שינוֹן, או מישהו אחר, התערב ועיכב. מכל מקום התיקונים הגיעו לידי והחזרתי דברים לקדמותם ומאז לא נגע איש בספר.

עכשיו אזלו כספי חסכונותי ועניין העבודה דחק. אלא שהאדונים שטרן וּוילקנסקי טענו שבאמצע שנת התקציב אינם יכולים להכניסני לעבודה. פשוט אין כסף. אז באה אלי הסתדרות העובדים בהצעה לנסוע מטעמה לדרום אפריקה בשביל להסדיר שני עניינים: האחד – שינוי החלטה שנתקבלה ע“י ההסתדרות הציונית האוסרת לאסוף כספים במקום אלא בשביל ההסתדרות הציונית בלבד, כלומר בשביל הסוכנות היהודית והקרן הקיימת. בשל כך אסור היה לעשות שם נפשות למען מפעלי ההסתדרות ולמכור מניות של בנק הפועלים. והעניין השני היה דבר פנימי, הנוגע ל”פועלי ציון" ושמפא“י היתה מעוניינת בו: אגודת “פועלי ציון” בדרום־אפריקה היתה במצב ירוד מאוד. אפילו ציר אחד לקונגרס לא הצליחה לשלוח, שכן החברים שבאו לכאן מליטא אמנם היו קשורים בתנועת העבודה בארץ מוצאם, אבל כאן בדרום־אפריקה נהפכו לחנוונים קטנים ונזדרזו למכור לכושים דברים אסורים למכירה, כגון שמרים, שהיו מתקינים מהם אלכוהול. וכך בכל יום שני וחמישי הועמד אחד מראשי “פועלי ציון” למשפט בשל עבירה שעבר על החוק. הדבר לא הוסיף, כמובן, כבוד למפלגה. כל גדולי מפא”י – יוסף ברץ, צוקרמן, הרצפלד ואחרים – יצאו לדרום־אפריקה בשביל לתקן את המצב המביש והעלו חרס בידם. זהיר הייתי איפוא בדרכי וביקשתי לעיין תחילה, קודם שאשיב על ההצעה, בתיק הנוגע בבעיה. קראתי בו וחשכו עיני. הוחלט ביני ובין הנהלת א"י העובדת שאצא לדרום־אפריקה ותינתן לי הרשות להסתלק מן השליחות לאחר חודש ימים. בחודש מרץ 1939 נסעתי ועם בואי לקֵיפּטָאוּן מיהרתי להזדמן עם אנשי “פועלי ציון” שבמקום. הללו אמנם לא היו מרובים, אבל עשו עלי רושם טוב. לא היו חנוונים, כי אם מורים. אלא שאני לא יכולתי לגלות להם את מטרת בואי. זאת אפשר יהיה לי לעשות כעבור חודש, אם אחליט להישאר ולהתחיל בפעולה של ממש. דיברתי איפוא אתם בעניין האחר שהוטל עלי – ביטול החלטת ההסתדרות הציונית באשר למגביות. מכאן הלכתי ליוהנסבורג. שם החילותי להתוודע אל אנשי “פועלי ציון” ומיד נתברר לי, שאין כל דרך לתקן את האנשים האלה; שצריך לקבץ אנשים חדשים: וכיוון שפועלים יהודים לא היו כאן, הבינותי שעלי לבוא אל האינטליגנציה העובדת – רופאים, עורכי־דין, מורים – ולגבש מתוכה גרעין של מנהיגות חדשה, שתדחוק את רגליהם של החנוונים העסקנים. זו היתה הדיאגנוזה שלי. העליתי על הכתב לפני שולחי תכנית־עבודה שלפיה אארגן תחילה באופן קונספירטיבי קבוצת אנשים טובים שיורידו בבוא העת את ההנהלה המבישה של החנוונים ויבואו על מקומם. ביקשתי אישור להצעתי וקיבלתיו. החילותי איפוא בעבודה והקפדתי שכל מעשי יישמרו בסוד. ידעתי, שאם ייוודע הדבר ברבים מיד יקומו עלי מתנגדי ויכריעוני. התחלתי איפוא להתקרב אל אנשים צעירים אחדים וניסיתי לדבר על ליבם שייכנסו לתנועת העבודה. קבעתי לעצמי, שראש הקבוצה יהיה אחד עורך דין צעיר, בשם א. פינקוס, שעסק במשפט פלילי ושמו כבר התחיל הולך לפניו. היו לו אמנם לפינקוס זה באותו זמן מגעים עם הרביזיוניסטים והדבר ישר בעיני, כי העיד על האיש שלא רצה ללכת אחרי קירשנר וחבורת בעלי הבתים שלו. היה בחבורה זו עוד צעיר אחד, אייב הרמן, שתחילה חשבתי להסתייע בו, אלא שנוכחתי לדעת שאין לסמוך עליו. הרמן נשלח מלונדון לעבוד במרכז הציוני של קירשנר וחבריו. כשדיברתי עמו וביקשתי שייתן יד לצעירים, נרתע ואמר שאינו יכול. הבינותי שהאיש המצליח הזה לא יעזור לי. הוא אמנם ידע היטב אנגלית וכתב מאמרים בשבועון הציוני בנוסח הכתיבה הציוניסטית הרגילה; הוא גם היטיב לנאום נאומים ציוניסטיים רגילים אך אני ידעתי, שעזר לא אמצא בו. הנחתי לו.

נדמה לי, שגם אורח חיי סייע לחיזוק מעמדי בתוך הציבור. לא ישבתי במלון גדול אלא ב“בורדינג האוז” קטן. ביקשתי חמש עשרה ל“י לחודש לכיסוי הוצאותי וחייתי בצניעות. דבר זה נתפרסם מאוד ברבים. לאט לאט אספתי סביבי קרוב לעשרים צעירים וצעירות מבני האינטליגנציה ומן התועים מסביב לחוגי השמאל; קירבתם של אלה האחרונים אל השמאל העידה על מצוקת נפשם ועל אי יכולתם להשתוות עם החיים המנוולים של דרום־אפריקה. ובאותה שעה עצמה נתקבלתי יותר ויותר על דעת “פועלי ציון” הוותיקים; הייתי בא לבתיהם ונוכח באסיפותיהם והתחלתי להסביר להם שצריך להביא תיקון יסודי ב”פועלי ציון" ולהזרים בתוכם דם חדש. לא אמרתי להם, כמובן, שזו בעצם מטרת שליחותי, כי הדבר היה פוגע בהם ומגביר את התנגדותם, אבל כיוון שהתערבתי בקהלם קיבלו את דיעותי וראו את דאגתי כדאגתם. בינתיים שעת הפעולה קרבה ובאה. חברי הקבוצה החדשה תבעו זאת מידי. אמרתי להם, שיהיה עליהם לפעול כקבוצה; ואני באתי אל החברים הוותיקים ואמרתי שצריך לקרוא לאסיפה ולהזמין אליה גם את החברים משאר המקומות ולהעמיד על סדר היום את שאלת שינוי פני המפלגה. ואכן, נקראה האסיפה, כבקשתי, ואני פתחתי והסברתי לחברים שעליהם להתפטר ולפנות מקומם לאנשים צעירים חדשים. תחילה נדהמו ואף אמרו דברי התנגדות, אבל כשגיליתי להם שבכוונתי להעמיד בראש פועלי־ציון את אריה פינקוס נסתתמו כל טענותיהם ורק שאלו בתמיהה: מה, הוא באמת מסכים להיות חבר? – הוא כבר חבר, השיבותי להם.

כך עומדים היינו לפני הבחירות והיה עלינו לתקן תקנות ולהיערך לבחירות. ישבנו ודנו בדברים כל הלילה ולא הגענו לשום החלטה. ראיתי שעלי להכריע. פשוט לעמוד ולפסוק. אמרתי: הלא כולכם יודעים שבר־מינן מעולם אינו הולך בעצמו לבית הקברות. שמים אותו בארון ומסיעים אותו. הרשו לי להחליט בשמכם. – בעוד שבוע נקרא לאסיפה כללית ופינקוס יביא לפניה תכנית חדשה לעבודה, ואתם תבחרו את הוועד. בחמש לפנות בוקר נתקבלה ההחלטה וכעבור שבוע נתקיימה האסיפה הכללית. היא היתה רבת עם ומרשימה מאוד. היא נפלה כפצצה בעולם הציוני. תדהמה אחזה את הרוויזיוניסטים והציונים הכלליים והמזרחי, והכל התנהל כשורה באסיפה. פינקוס אמר דברו, והחברים בחרו בוועד, ואני הצעתי לייסד בטאון קטן למפלגה ועד מהרה הוא הותקן בסטנסיל, ופינקוס ואני כתבנו בו מאמרים, והכל עלה יפה. הצעירים היו בעלי התלהבות וניגשו לעבודה ואותות חיים ניכרו ב“פועלי ציון” של דרום אפריקה. השנה היתה שנת קונגרס ואנו העמדנו מועמדים משלנו לקונגרס וכינסנו אסיפות רבות־עם, שכמותן לא ידעה יוהנסבורג; אני הייתי, כמובן, ראש הנואמים בהן. ופעם, באחת האסיפות, בשעת נאומי, ביקש אחד הרוויזיוניסטים את רשות הדיבור ושאל: כלום אמת בשמועה שד“ר ז’וזף, איש הסוכנות היהודית וחבר מפא”י, לוקח בעד כל סרטיפיקט שהוא ממציא 300 ל"י לעצמו?

אמרתי: איני יודע. דבר זה אני שומע בפעם הראשונה. אולי יש אמת בדבריך ואולי שקר. איני יודע, ומה בעצם אני יכול לעשות? אני איני שותף לו.

– אבל אתה שותף לו במפא"י!

– אמנם כן. ואני מבטיח לך שאברר את הדבר עם שובי ארצה ואכתוב לך ואודיעך.

תשובה זו סיפקה אותו ונשתתק.

והנה נערכו הבחירות ו“פועלי ציון”, שבקושי הצליחו מקודם להעמיד ציר אחד לקונגרס היו למפלגה השנייה בגודלה בדרום־אפריקה ופינקוס נבחר כציר לקונגרס וזכה בהרבה קולות.

אני חדלתי ליטול חלק פעיל בחיי המפלגה. הנחתי לצעירים לעשות את עיקר העבודה. הם כינסו אסיפות, נאמו, דנו, התווכחו והחליטו החלטותיהם, והכל הלך למישרין. והנה בעוד אנו שמחים בנצחוננו הגיעה הבשורה – פרצה המלחמה. מיד החילותי לבקש דרך לשוב הביתה. ועד מהרה נתברר לי, מה קשה היה מצבי. ספינות לא הפליגו בים מחשש מפני איטליה שעלולה להיכנס למלחמה, באוקיאנוס הגדול שלטו הצוללות הגרמניות והאווירונים היו מלאים גייסות צבא ולאזרח פשוט לא ניתן לעזוב את הארץ. הייתי אובד־עצות. ביקשתי לשכור אוטו ולצאת עם עוד חברים לקֶניה ומשם לאוּגנדה, מצרים וארץ ישראל, אלא שהעניין לא נסתייע. יום אחד עברתי אצל משרד קוק ושאלתי אם יש אוירון למצרים. נאמר לי, שהכל תפוס על־ידי אנשי צבא. כפי הנראה פני היו עצובות מאוד, שכן ניגש אלי סקוטי אחד ושאל:

– מה דאגתך?

– לא תוכל לעזור לי, אבל אשיב לך. אני מא"י ורצוני לשוב הביתה ואיני יכול.

– איפה תהיה בשעה 7 בערב?

– במלון.

– חכה לי שם. נודע לי שיש מקום באוירון. קצין עשוי לבטל נסיעתו. ארשום אותך. אמור לי כתובתך ונתוני הפספורט שלך. אודיעך. מכל מקום היה מוכן לצאת בכל רגע, כי אוירוני־הים אינם מתמהמהים.

ישבתי והמתנתי בחדרי שעות ארוכות והנה לפתע מצלצל הסקוטי שלי ומודיעני שיש בשבילי מקום במטוס ימי, שיקחני לקהיר. כך עשיתי דרכי ארצה.

אבל קודם שאני עוזב את דרום־אפריקה רצוני לומר משהו על יהודיה, שלמדתי להכירם. אנשים פשוטים הם, יוצאי ארצות ליטא ולטביה, יושבים בארץ רחוקה ומספרם לא רב. לתרבות המקומית אין כוח משיכה. ולמעשה אין במי להתבולל. הבורים בורים. השחורים שחורים. ויש רק מעט סקוטים וסגנון אנגלי של מעמד גבוה. היהודים דרך־ארץ יש להם בפני אינטלקטואלים14 ויש בתוכם בתים של משכילים מעטים ובעלי השפעה. פעם הוזמנתי לאחד הבתים האלה ומצאתי שם עורך עתון אחד, איש עשיר ופעלתן, מרצה ואומר בהרצאתו שההיגליָנִיות בעצם היטלראית ברוחה והמדינה אצל היגל היא מדינתו של היטלר. בשעת הוויכוח ביקשתי רשות הדיבור והעירותי, שיש קצת אמת בדברי המרצה, אבל אין דבר מסוכן יותר מקצת אמת. ומי שאומר על היטלר שהוא תלמידו של היגל חולק לו בעצם כבוד. שכן ההיטלריזם הלא הוא מַאטֶרְיה נמוכה וגסה מעצם־טבעו, ועושה שימוש שטחי וזול בסיסמאות של ניטשה וכו' וכו'. הערות אלה עשו לי שם בקרב האינטליגנציה ביוהנסבורג, שלא ידעה דבר אודותי, הואיל ולא נהגתי, כשאר השליחים, לפרסם יצירותי בתרגום אנגלי בעתונות המקומית. נתחבבתי עליהם והיו מרבים להזמין אותי למסיבותיהם, וּודאי גם בשל השיעמום הגדול שהיו שרויים בו ורק משחק הקלפים מוציאם מתוכו מפקידה לפקידה. עמדתי איפוא על טיבה של יהדות זו וצריך אני לומר שלכשעצמה יהדות טובה היא. אלא שכרגיל טובי בניה נוטשים אותה ומתקרבים אל הגויים. בימי שהותי במקום מקובל היה על הבריות המשחק בקומוניזם. כל אדם בעל שאר רוח הלך אל השמאל, ואני, שלא הייתי קומוניסט, נהגתי להיכנס בוויכוח עם הצעירים המרדנים הללו, והוריהם הבורגנים הזקנים שמחו בי, כמובן, אך אני ראיתי את השיממון והשיעמום הנורא של חברה עזובה זו, שכל הזמן לא מש מנגד עיניה מעשה העוול שעשו לבנים לכושים.

את המציאות הדרום־אפריקאית נזדמן לי לראות בשני דברים וכל ימי לא אשכחם. התוודעתי אל גברת אחת, אתנולוגית על פי מקצועה ותחום מחקרה ה־Poor Whites של הבורים. היא שגילתה לי חיזיון מזעזע זה של התנוונות האדם הלבן. כיצד אירע הדבר? ראש משפחה בוּרי, מטופל בבנים ובעל קרקעות, מעסיק שחורים בשדותיו והוא עצמו יושב בביתו על גבעה ומשקיף במשקפת על פועליו המעבדים את אדמתו. עם מות האיש מסתבר שהקרקע שברשותו אינה מספיקה לכל יורשיו ומי שלא זכה בנתח מן הירושה מתחיל להתנוון – יושב באפס מעשה ושותה לשכרה, שכן לעבוד עבודה כלשהי אינו מסוגל כלל. והממשלה הקרובה ברוחה אל הלבן, לא יכולה לשאת חרפתו בשוויון נפש. על כן התחילה לתמוך בלבנים אומללים אלה בדרכים שונות: לרשום אותם, למשל, כנושאי משרות פיקטיביות ולשלשל כסף לכיסם. אלא שהדבר רק החמיר את מצבם: קנו יותר אלכוהול, הצטופפו בערים והגיעו לשפל מדרגה שלא יתואר. ירידה זו של האדם הלבן, שדוגמתה ראיתי גם באמריקה, היתה מחזה נורא באמת. הממשלה ניסתה שוב לבוא לעזרתם. התחילה ליישב אותם מחדש על הקרקע; בנתה בשבילם משקים גדולים והכל לשווא. הללו שוב התחילו להעסיק שחורים במשקיהם ולאחר מותם ירשו הכושים את רכושם. תמונה זו של האדם הלבן המתנוון מאפס מעשה נשארה חרוטה בליבי.

הדבר השני שהשאיר בי רושם גדול – אמנות הבושמנים שראיתיה במו עיני על גבי סלעים. הלא לא ייתכן, אמרתי בליבי, שאותם קדמונים עשו דברים חשובים כל כך מן הצד האמנותי מבלי שיתגלה בהם המאור האנושי באיזו דרך שהיא. כך ראיתי מצד אחד את הזיק הראשון של האדם הקדמון, שהתחיל להראות אותות של התעלות, ומצד שני ראיתי את חורבן האדם בן הציביליזציה המערבית. שתי התמונות הללו נשארו בליבי והן שמורות עמי עד היום הזה.

אבל בעצם אני מספר על נסיעתי הביתה. הגעתי לדארבין והמתנתי כאן לאוירון שיסיע אותי לקהיר דרך נאירובי וסודאן. עשיתי במקום שלושה ימים; וכאן ראיתי בפעם הראשונה התקוממות של הודים כנגד השלטון של דרום אפריקה. ראיתי כיצד ערכו בהם פרעות וכיצד עמדה המשטרה מנגד כמעט באפס מעשה; וידעתי שבראש השלטון עומד אדם שכתב ספר פילוסופי על ה־Holism – סמאטס. ביוהנסברג ישבתי במשרד סמוך לבית הוועד המרכזי של הנאצים הדרום אפריקאים; ועכשיו הרהרתי במה שעשוי להיות בארץ זו בשעה שהללו יטלו את השלטון לידם, שהרי אי אפשר שלא יהא הפרש בין דרכו של סמאטס ודרכם של הנאצים. רב־עניין היה גם יחסם של יהודי המקום לאותם הודים מתקוממים. ליבם היה עם ההודים, אלא שלא חשו עצמם בנוח ולא גילו אהדתם בגלוי, הואיל והיו אירופאים ולבנים. מיטלטלים היו לכאן ולכאן, נבוכים ואובדי עצות. והמחזה היה עגום. אי אפשר היה להציל מפיו של יהודי דברים פשוטים ומפורשים בעניין זה. תמיד היה היסוס וגמגום וחשש בדבריו. גם עניין זה ציער אותי מאוד ושמחתי לעלות על ההידרופלין ולחזור הביתה.


ו. בירושלים    🔗


בארץ מצאתי מצוקה ומבוכה גדולה. האנגלים לא היו מוכנים למלחמה, והשמועות אמרו, שאיטליה עומדת להצטרף אל היטלר. המצב החומרי במשקים היה כמעט לאחר ייאוש. הגיעו הדברים לידי כך, שנתנו לאיכר בנהלל ½ 2 ל"י לצוֹרכי קניית מצרכים חיוניים במחסני “המשביר”. עם פרוץ המלחמה הלך המצב והחמיר. גם מצבי היה קשה. מדרום־אפריקה לא הבאתי מאומה חוץ מן ההצלחה בעיסקי “פועלי ציון”. אלא שהצלחה זו לא נתנה פרנסה. משרה עוד לא היתה לי. ענייני במחלקת ההתיישבות עוד לא נתיישבו ונמצא מי שעשה הכל בשביל שלא יתיישבו. באו עלי ועל משפחתי ימים קשים וכמעט שהגענו עד ככר לחם. מטבעי אינני יכול להשתדל לטובת עצמי. קשה היה לי מאוד ללכת למשרדי המנהלים ולבקש עזרתם. אבל ההכרח עושה הכל, ואני הלכתי. הלכתי לרופין ונתעודדתי. הוא אמר לי במפורש, שלא ייתכן שלא יעסיקוני, שהרי מומחה אני וַעֲברִי החקלאי טוב כל כך. אמרתי בליבי ענייני מסתדרים. אבל רופין שמע, כפי הנראה, דברים אחרים מפי שטרן וּוילקנסקי, ולא ידע להכריע. ואני נותרתי בלא עבודה. אז עשיתי דבר שלא אשכחהו לעולם – הלכתי אל בן־גוריון. הוא עמד באותם הימים בראש הסוכנות, ובידו היה הכל. די היה לו להרים שפופרת ולומר לקפלן מלה אחת, והכל היה מסתדר. אבל כשבאתי אליו וסיפרתי לו ברוב טיפשותי, כחבר הדובר אל חברו הותיק, שהגעתי עד ככר לחם, ראיתי בעיניו לא סימן של צער בצרת חברו, אלא ניצוץ של שמחה. נדמה לי, כאילו ביקש לומר: אתה בנו של אבא צמח, ראה היאך נתגלגלו הדברים, הנה אני כאן ואתה בא לבקש עזרתי. הדברים נראו לי כל כך גלויים בפניו, שהפסקתי את השיחה ויצאתי מן החדר.

דומה שדבר זה שהתרחקתי מן החקלאות ונסעתי לחו"ל היה בעוכרי והביא עלי מצוקה כלכלית קשה. אבל מצד שני דחף אותי מצבי לפנות אל הספרות. וכשאני מהרהר היום באותם ימים קשים, אני מברך אותם, שכּן היו לי לברכה. הקשיים שידעתי חלפו, והיום איני זוכר אותם עוד, אבל מה שהתחלתי לעשות אז קיים עד היום הזה.

באותו זמן, בשנת 1940, התחלתי לעסוק בספר היותר חביב עלי – בספרי על הצחוק. הייתי פנוי לעצמי והייתי נוסע יום יום לספרייה לאסוף חומר בשביל ספרי. חוץ מזה הרביתי לכתוב ופירסמתי דברַי ב“דבר” ובשאר במות. מעמדי הספרותי נתחזק הרבה. גם עניין עבודתי הסתדר. וילקנסקי חש, כפי הנראה, אי־נוחות בשל מצבי. הוא היה בעצם קל־דעת ולא רע־לב, ולעולם היה נתון בידי מישהו. עכשיו היה בידיו של דוד שטרן. חשתי במבוכתו. אחרי הכל היינו חברים ותיקים, והוא ידע שאני נזקק ולו יש תקציב בתחנת הנסיונות. יום אחד בא אלי בהצעה – כיווץ שמתכוננים לייסד קולג' חקלאי שדובר בו עוד עם מאגנס ונאמר שאני אשתתף בייסודו, בקשתו עכשיו שאתחיל להכין את הספרות הקלאסית של החקלאות, שצריך לתרגמה לעברית. קיבלתי כמובן את העבודה ושכרי היה 20 ל“י לחודש. היה זה מעין סידור זמני. ערכתי את רשימת הספרים לתרגום ובאתי בדברים עם המתרגמים וחילקתי ביניהם את העבודה. אלא שבליבי אמרתי: הנה תחלוף השנה ואנשי התחנה לא ישלימו תרגומם ואני אֵרָאֶה כמי שהוציאו עליו 200 ל”י ואין שום הישג בעבודתו. החילותי גם אני איפוא לתרגם. תירגמתי את ספרו של מאנדל והחילותי לתרגם את תורת המינים של דארווין. בזמני הפנוי שבתי בשקיקה רבה אל הסִפרות. אמנם, משכורתי לא היתה גדולה, אבל הספיקה כדי קיום. ודווקא באותם ימים הוצעה לי גם עבודה אחרת. הוֹז, שחזר משליחות ההסתדרות מדרום־אפריקה, בא וסיפר שהכל מדברים שם בשבחי, ורמז הזמינני לעזוב את כל ענייני התחנה ולבוא ולעבוד בהסתדרות ולהתעסק בטיפוח קישרי חוץ שלה. סירבתי ולא היססתי. ברור היה לי, שאיני רוצה בעסקנות. וטוב עשיתי. באינטריגות איני יכול לעמוד.

אז התחיל להתרקם בחשאי במוחו של בן גוריון מה שייקרא אח“כ בשם “תכנית בילטמור15”, ונתכנסו אסיפות קטנות של בחירי מפא”י לדון בדבר. נקראתי גם אני לדיונים אלה. תכנית זו אמרה להודיע בסוף המלחמה, שאנו מבקשים ליטול לידינו את השלטון על א“י. תוצאות הדבר היו, כמובן, מובנות – התנגשות עם אנגליה, שאי אפשר לנו להתחמק ממנה. ואני זוכר כיצד שאלתי את בן גוריון בישיבה הראשונה שהוזמנתי אליה שאלת תם: אתה, בן גוריון, אמרתי, הלא רצונך בעצם בחלוקה, שכן התביעה לשלטון על א”י פירושה חלוקה, ואני מבין שאתה מבקש להסתיר כוונתך האמיתית מן העולם. אבל פה, אתנו, עליך לדבר דברים גלויים. כלום אין אתה מציע למעשה חלוקה?

הוא רתח ואמר, שאין לי כל רשות להכניס כוונות לדבריו. התכנית תובעת שלטון על כל הארץ.

ואני שהייתי ממתנגדי החלוקה, נעשיתי לאחר התנגשות זו גם מתנגד לתכנית בן גוריון שנודעה אח"כ בשם תכנית בילטמור16 .

בתוך כל זאת החילותי חוזר אל הספרות היפה, שהרבה שנים לא עסקתי בה. רעיונות על סיפורים שונים התחילו עולים ומתרקמים ברוחי. סיפור על חיי הקבוצה (שמשון ומרים בנו ביתם) וסיפור על חיי הפקידים של הסוכנות היהודית (העולה מוולודובה) וסיפור־אניקדוטה קטן (פרחי רמיה). וכן ביקשתי להעלות זכרונות על שנת עלייתי הראשונה. העליתי קצת זכרונות על הנייר ולא הצלחתי. לא הצלחתי, משום שהחילותי בתיאור ביתי בפלונסק, ונתברר לי שאם אפתח כך תהיה פלונסק לא פחות חשובה משנתי הראשונה בא“י, ואני לא לכך נתכוונתי. ניסיתי עוד כמה נסיונות עד שמצאתי את דרכי. כתיבת ספר זה היתה חשובה בעיני, הואיל וידעתי, שאין לתקופה שום מקורות היסטוריים; עוד לא היו אז מפלגות ולא נכתבו פרוטוקולים של ישיבות. היו מכתבים שכתבו החברים לחו”ל, אבל אלה אבדו בימי המהפכה. נותרו אנשים אחדים שיכלו לכתוב על אותם זמנים, אבל ידעתי, שאין בכוחם להעלות דבריהם על הכתב. והללו שכתבו עשו עצמם למרכז, ולא חשיבות העניין היתה לפניהם אלא ההבלטה הקטנה של מעשיהם. עצם הדבר שהתעורר בי החפץ לכתוב סיפורים וזכרונות שימח אותי מאוד מאוד; היה לי סימן, שאני חוזר אל הספרות, וישיבתי בה הפעם תהיה ישיבת קבע עד יומי האחרון.

בשיבה זו אל הספרות כרוך היה איזה אינצידנט מגוחך. כשהתחלתי לעבוד בתחנה נתפרסם סיפורי “העולה מוולודובה” והוא עורר סערה גדולה בתוך הפקידות של הסוכנות היהודית. הגיעו הדברים לידי כך, שוועד העובדים של הסוכנות יצא נגדי במחאה וטען שאני מעליב ומוציא לעז על פקידות המוסד. ד“ר ב. ז’וזף, מבכירי העובדים, אמר שהכיר את עצמו בדמות הפקיד ממשרד החוץ המתואר בסיפורי כבעל מצח שנוטה, כמו מצח הסוס, מלמעלה למטה בקו אלכסוני; ולו, טען לפני ד”ר ז’וזף, מבנה מצח מעין זה! הרוחות סערו ודבר המחאה הובא לפני ד“ר רופין וגם לפני שפרינצק, שהיה מזכיר ההסתדרות. לד”ר רופין היה די שכל לומר לאנשי הוועד, שכל העניין אינו עניינו, והוא די לו בכך שאני יודע לגדל תפוחי אדמה. אבל קושי גדול נתגלה במקום אחר – בכעסו של מזכיר הסוכנות היהודית מר אייזנברג. מישהו אמר לו שבדמות טוטלה העליתי את דמותו שלו; והוא, שסייע לי בכניסתי לעבודה, לא סלח לי על הדבר. ישבתי אתו שעות ארוכות והסברתי והוכחתי לו, שלא נתכוונתי כלל לתארו בסיפורי. הדברים היו חמורים והסקנדל פרץ סמוך לכניסתי לעבודה, אבל המחזה כולו היה משעשע בַמגוחך שבו.

באותו זמן נתתי כוחותי גם לחקלאות. ביקשתי רשות מן הממשלה לפרסם את החומר שאספתי בכדורי על מרעה בהרים ואכן פירסמתי על כך חוברת ביחד עם ידידי נוח נפטולסקי. בתחנה צריך הייתי להיות עכשיו משגיח עליון על העובדים במחלקת ההדרכה. למשקים כבר לא נסעתי ועסקתי בעיקר בהדרכת המדריכים, ועיקר פעילותי היתה הכתיבה. חשתי, שנקודת הכובד של חיי עוברת אל הספרות. החילותי לפרסם פעמיים בחודש בעתון “הארץ” מאמרים בענייני השעה ושאר עניינים, שמרביתם יצאו לאור בספר קטן בשם “בימי מסה” בהוצאת “תרשיש” של ד“ר משה שפיצר. לשפיצר לא היה כמובן כסף בשביל כך, וסייע לי, שלא בידיעתי, חברי ד”ר גיאורג לנדאואר, שנתן לו את הסכום הדרוש.

באותם ימים, כשנצחון בעלות־הברית קרב ובא, התחילו לתכנן בירושלים תכניות שונות שאמרו להגישן בבוא העת לגוף בין־לאומי שיוקם עם הנצחון, לצורך תיקון הסדר בעולם. בן גוריון, שעמד בראש הסוכנות, הקים ועדה מתכננת, ואליעזר קפלן, שענייני החקלאות היו מסורים בידיו וששימש אז כגיזבר הסוכנות, הציע לי לערוך תוכנית של התיישבות עברית גדולה שלא תפגע בכפרים ובחקלאות הערביים. הִסכמתי. העיקרון שביסודה של התוכנית היה חקלאות של השקאה הנזקקת לפחות קרקע ומגדלת יותר גידולים. כך ניתן היה לזכות בקרקעות ערביות ולא לפגוע בשיעור היבול שיפרנס את המשק הערבי. התוכנית הקיפה את צפון הארץ עד סביבות חיפה. אני החילותי בעבודה אינטנסיבית של בדיקת קרקעות ושירטוט מפות וחומר רב נצטבר בידי. אלא שתוכנית החלוקה ביטלה, כמובן, את העניין כולו. אף על פי כן הוצאתי באנגלית חוברת אחת אשר בה הוכחתי כי אפשר להכניס לארץ 80,000 משפחות חקלאיות וליישבן על הקרקע מבלי לפגוע בחקלאות הערבית, אלא להיפך – לסייע לה ולהשביחה בעזרת ההשקאה. דבר זה הביא אותי להתעניין בשאלת מקורות המים בארץ.

ועוד עניין אחד, שלא היה בתחומי התמחותי, החל להעסיקני באותה שעה – גידול דבורים. ענף זה היה אצלנו במצב עלוב מאוד. הדבורה המצויה היתה זו העוקצנית המקומית, שאינה מביאה הרבה דבש. אמרתי לעשות משהו בשדה זה ופניתי אל הממשלה וניצלתי את קשרי הטובים עם מחלקת החקלאות וביקשתי וקיבלתי 30 כוורות לצרכי נסיונות. העמדתי אותן ברחובות וביחד עם דוד רייכר מגן שמואל, הטוב שבכוורני הארץ, הכינונו תוכנית לשיפור הכוורנות. הבאנו גזעים של דבורים מאיטליה, קיבלנו חלקות אדמה מן הקרן הקיימת ליד חפצי־בה והצבנו שם את הכוורות ובנינו צריף, אשר בו ישב רייכר, והתחלנו לגדל מלכות בשביל כל המשקים. היום משמש המקום מרכז לכוורנות בארץ. בדרך כלל יכול אני לומר על עבודתי בחקלאות, שכל דבר שעסקתי בו עלה יפה. אין לי אף חורבה אחת בארץ.

וכך חייתי את חיי: במשך כל השבוע הייתי עובד בתחנה ברחובות וביום חמישי הייתי שב לביתי בירושלים. ידעתי, שעבודתי החקלאית מתקרבת אל סופה, והחילותי לתת יותר ויותר מזמני לספרות, אם כי לא הזנחתי את פעילותי המדינית. התמדתי בהתנגדות, לתוכנית בילטמור17 מזה ולרעיון המדינה הדו־לאומית מזה. רציתי שהארץ תהיה נתונה במשך עוד עשרים שנה לשלטון המנדטורי, כי לא ראיתי עוד את היישוב חזק ומגובש די צורכו כדי שיוכל לקלוט בלי זעזועים חמורים יהודים רבים מחו"ל. סבור הייתי, שאחרי המלחמה עלינו להשיג מן המוסדות הבין־לאומיים רשות לקלוט עולים בכמות מספיקה להשוואת מספרנו בארץ למספר הערבים. תקוותי היתה שחיים משותפים של ערבים ויהודים שווים במספרם יולידו בארץ מציאות חדשה, יחסים חדשים בין שני העמים ויוכיחו לערבים שאין אנו רוצים להיות תקלה על דרכם, ומתוך שיתוף זה אף תינתן לנו הרשות לקלוט עוד עולים.

אבל כל חלומותי התנפצו כעשן, כשנודע לי ששישה מיליון יהודים, אשר עליהם בניתי את כל בנייני, עלו באש המשרפות של היטלר. אז משכתי ידי מן הכתיבה הפוליטית, ורק מתוך אינֶרציה הוספתי פה ושם להביע דעתי בעניינים שאין בהם הכרע. אח“כ התכנסתי כולי בתחומי הספרות, כי בליבי אמרתי: יעשו המאמינים את שהם מאמינים בו. אני, לאחר השואה נזדעזעה אמונתי, חשתי ששיבת ציון הוכתה מכה אנושה, שכן אבדה לה הגלות, אשר ממנה שאבה כוחה. מתוך הלך רוח זה פירסמתי מאמר נגד שמעונוביץ, שכתב פואימה גדולה על גבורת הפרטיזנים שעמדו על נפשם ביערות. כתבתי דברים כנגד הצעקה הזו על ההרג והשמד והשרפה. אמרתי: האבל האמיתי אילם, והקהל לא קיבל דעתי. רבים התקוממו נגד דעותַי. כתבתי עוד על פולחן הנוער וגם דברי אלה קוממו את הציבור. התכוונתי בדברַי להיטלריזם שיצא מתנועת ה”וונדֶר פוֹגֶל" והתנגדתי להפרדה שמפרידים בין בני נוער למבוגרים. אמרתי: הנוער צריך ללחום מלחמותיו בתוך הקהל כולו. דברים אלה עוררו תרעומת גדולה נגדי, וישראל כהן פירסם מאמר ב“הפועל הצעיר” שסיסמתו: הכל לנוער – זה משמעה של הציונות. אני השיבותי, ובין כה וכה נעשיתי אדם מפוקפק מבחינת נאמנותו למפא“י; הייתי לאיש ריב ומדון, לא מקובל על הרבה חוגי אנשים. אני גם התנגדתי למעשי הטירור של אנשי אצ”ל ולח“י ולא חששתי לכתוב נגדם בחריפות. בעצם, לא התנגדתי כל כך לטירור כשהוא לעצמו: דחיתי את המטרה שביקש להשיג – הרס השלטון הבין־לאומי בארץ וייסוד מדינה יהודית. כי אני הלא התנגדתי לכל זה; קודם שנודע לי אסון השואה לא ראיתי בעין יפה את ייסוד המדינה, אף על פי שלא דחיתי כלל את רעיון המדינה. הגיעו הדברים לידי כך, שפעם ישבתי במסעדה ברחובות ואכלתי ארוחת ערב והבחנתי בשני בחורים שישבו בקירבת מקום וכמו עקבו אחרי תנועותי. קמתי ועברתי אל שולחן מרוחק יותר וכעבור זמן קמו גם הם וישבו בקירבתי. וכשהלכתי לביתי הרגשתי שהם הולכים בעיקבותי. הדבר נמשך ימים אחדים. ולפתע נפסק. כעבור זמן בא וסיפר לי בחור אחד באותה מסעדה, שאכן התחקו אחרי אנשי אצ”ל, אבל לפתע נתקבלה פקודה לחדול מכך, הואיל ואני, כמו אצ"ל, מתנגד לחלוקה. מאז הייתי פתאום לפֶרסונה גראטה אצל הרוויזיוניסטים. הם לא פגעו בי אף על פי שכתבתי מאמרים חמורים נגד ז’בוטינסקי וגם לא היה שלום ביני לבין אורי צבי גרינברג. לא הייתי אז מקובל על הציבור בארץ. אבל הדבר לא ציער אותי הרבה, כיוון שהחילותי לשקוע יותר ויותר בספרות וגם חברי וידידי היו מחוגי הסופרים בירושלים ובתל־אביב.

בירושלים נתקרבתי אל שני אנשים. את האחד, אברהם קבק, הכרתי, אבל לא התרועעתי עמו. והשני, ד"ר זונה18 , היה בלתי מוכר לי לגמרי, איש חדש אשר עמו התיידדתי מאוד. חברי השלישי לא היה מחבורת הסופרים; הוא היה יותר עסקן, אבל איש משכיל מאוד ופובליציסט מצויין – גיאורג לנדאואר.

באותו זמן הזדמנתי גם עם עגנון. פעמיים בשבוע היה בא לביתי, ביום רביעי ובשבת לפנות ערב. אנו הכרנו זה את זה עוד בשנת 1908 וחברות היתה בינינו; אלא שעכשיו נפלה מחלוקת קשה בינו לביני ולא על עניין אישי נסבה ואפילו לא על עניין ספרותי. מחלוקת זו פרצה משום שניסה לפתות אותי שאתחבר אליו בגינוי מנדלי ובית מדרשו, בגינוי ביאליק וטשרניחובסקי ופיכמן. פעם העמיד אותי בפינת רחוב עזה ואמר לי:

צימח – אני מוסר כאן את הדברים כלשונם – אתה יודע, מנדלי לא היה למדן גדול כל כך.

לא הבינותי מה ראה לדבר כך במנדלי בפינת רחוב עזה.

שאלתי: על שום מה אתה אומר כך? פעם ראיתי את מנדלי. ביאליק הביאני לביתו בשעת ערב ומצאתיו זקן מופלג יושב על יד השולחן ומעיין בגמרא גדולה של ש"ס וילנא. חוץ מזה כלום ראית פעם את תרגומו לאידיש את “שיר הייחוד”? בסוף הקונטרס הקטן הזה יש ביבליוגרפיה של החיבורים שהשתמש בהם כדי לעמוד על כוונתם האמיתית של הפסוקים; שם תמצא חיבורים שאפילו את שמם לא שמעת.

הוא הפסיק את דברי ואני ליוויתי אותו לבית בתו והלכתי.

כעבור שבועיים שוב אני מלווה אותו ברחוב מטודלה ושוב הוא מעמידני ואומר:

– יודע אתה, ביאליק אינו יודע כל כך את התנ"ך. לא ידע איך לנקד ערפילים.

היבטתי בו ואמרתי:

– אתה יודע, יש פסוקים אצל ביאליק שאתה סבור שהם מן התנ“ך ואתה מחפש אותם אצל מנדלקרן ואינך מוצא אותם. עד כדי כך ידע ביאליק תנ”ך! אבל אתה אינך יודע תנ"ך. ועכשיו שמע, אני יושב בירושלים שנים אחדות ואני מרגיש בקהל, שאני מזדמן עמו, איזה ביטול כלפי היהדות הרוסית והסופרים החשובים שהעמידה – מנדלי, ביאליק, טשרניחובסקי. אבל לא ידעתי מהיכן זה נובע. הרגשתי, שיש מישהו המפיץ מתוך עניין דעות אלה; עכשיו אני יודע – זה בא מתלפיות. זהו המרכז. ובכן דע לך: כל זמן שיש ביאליק ומנדלי וטשרניחובסקי, אלה שאתה לקחת מהם מלוא חופניים ועל אחת כמה וכמה שלום עליכם, שממנו לקחת הרבה, כל זמן שאלה ישנם יש גם עגנון; יש לו חשיבות ואיני מקטינה. אבל אם אלה אינם מהו עגנון? לא אלך עמכם. אלחם בך בדרך זו.

ולא אמרתי את הדברים בטון שקט. אחזתי במעילו בשתי ידי והייתי מטלטל אותו. והוא הרים שתי ידיו על ראשו ואמר: צימח, אי אפשר לדבר אתך.

מאז הפסיק לבוא לביתי.

גם את קבק הכרתי עוד בשנת 1909 בירושלים. הוא היה אדם חביב ונוח לבריות, וכבר אז עמד בשתי רגליו בספרות, וסימני חיבה שהראה לי יקרו לי מאוד. עכשיו משנפגשנו שנית בירושלים התקרבנו זה אל זה. דעתי על כתיבתו לא פגעה בחברותנו. סבור הייתי שאין לו סגנון משלו, שיש איזו קלות, איזה חוסר משקל והעדר כובד בדבריו. סיפור מעשה היה לו, זאת ידע לרקום; אבל האנשים שהעלה היו קטנים ודלים ותפישתו כולה מצומצמת. באותו זמן אירע לו דבר משונה – התחיל לחקות את עגנון בכתיבתו והחיקוי עלה יפה והכל התחילו לדבר בתמורה הטובה שנתהוותה בקבק. לא כן היתה דעתי, ובמאמר שכתבתי על “שלמה מולכו” שלו אמרתי שהחסרון היחיד בספר הוא קבק עצמו, שנהירים לו החיים בחצר המלכות בספרד ואין בכוחו לכתוב על השמש בבית אביו הרב. וצריך אני לומר שקיבל דברי, שנאמרו ברוח טובה, ולא היתה טינה בליבו עלי. ובשעה שפירסמתי את “תנחום מכפר ינוח” שלי, אפילו שיבח את המחזה. כזה היה האיש וכאלה היו היחסים בינינו. כאלה היו גם יחסי עם פיכמן. מעין הסכם הסכמנו שכל אחד מאתנו רשאי לכתוב על חברו את שברצונו לכתוב, ועניין זה אינו נוגע לידידות שלנו. קבק ישב בבית־הכרם ובאותה שכונה ישבו גם ויסלבסקי ור' בנימין ובורוכוב וכולם היו מבאי ביתו וגם אני הייתי בא אצלו.

פרשה בפני עצמה, פרשה ארוכה עד מאוד, היתה הידידות ביני ובין ד“ר זונה. הוא היה אדם מפורסם בשל שיריו המעטים שראו אור ב”השילוח" ובשל הפירסום שעשה לו ביאליק, שהיה מדבר בו בחיבה רבה ותלה בו תקוות גדולות. כזו היתה דרכו של ביאליק: כשהיה מתלהב ממשהו לא היה פוסק מלדבר בו עם כל מי שנזדמן על דרכו. והיתה תקופה שלא חדל מלדבר באברהם בן יצחק. זונה עצמו הרגיש בהרגשה ברורה שאביו הרוחני האמיתי הוא ביאליק. ורק השוטים בימינו רצו לעשות אותו נקודת מפנה בשירה העברית, ראשיתו של המודרני. הם לא הבינו שאין חשיבות שלקח לעצמו משהו מן הטון של רילקה, שכן הפסוק היה כולו של ביאליק. כשבאתי אני לירושלים ידעתי שאברהם בן יצחק יושב בעיר, אבל עברו הרבה חודשים ולא נזדמנו זה עם זה. חבר אחד משותף של שנינו, עסקן מעסקני קרן היסוד, ד“ר לאוטרבך, היה חוזר ואומר לי: אתה מוכרח להכיר את ד”ר זונה. והבטיח שיזמן אותנו. ואכן, ביום שישי אחד הלכתי במיוחד לקפה “רחביה” ושם מצאתי גם את ד“ר זונה וד”ר לאוטרבך והוא הציג אותנו זה בפני זה, כאילו היינו חתן וכלה. ראיתי לפני אדם בעל פנים כחושים מאוד, ואפילו נזיריים במקצת, כבושים, מאופקים וזועמים. נראה קצת אובד־עצות; לא ידע מה עליו לעשות עמי. עברה שעה קלה בשתיקה מביכה. ופתאום, איני יודע למה, סיפרתי לו איזה דבר על פגישתי הראשונה עם ביאליק, והנה כשנקבתי בשם זה אורו פניו, ועד מהרה פתח את פיו והתחיל לדבר הרבה דברים, ובכעס גדול, על אנשים המתנכלים לביאליק. אלה, אמר, הם בני גאליציה המבקשים לפגוע בכבודו. במרירות דיבר ובמשפטים נאים נגד הנבָלה הזאת. חיבה משותפת זו לביאליק היתה אבן הפינה לידידות שלנו. מכאן התחילה. וכשנפרדנו באותו ערב שבת ביקש ממני לבוא לביתו ולבקר אותו, דבר שלא היה רגיל לעשות בדרך כלל.

זונה ראה בעצם את עצמו כאיש המעשה, בקיא בהלכות כלכלה וסוציולוגיה ויודע לנהל עניינים וראה אותי כבן מינו, הואיל ולא הייתי סופר סתם אלא גם חקלאי שעושה בהוויות העולם. כשנפרדנו אמר לי, שברצונו לשוחח אתי, בעיקר בענייני חקלאות, הואיל ויש לו דברי ביקורת על הסדרים שבמוסד הנקרא המחלקה להתיישבות. מכל מקום, כשהלכתי הביתה חשתי שקניתי לי חבר טוב וזה היה מאורע חשוב בחיי אדם כמותי, שאינו קונה לו בקלות חברים.

בביקור הראשון בביתו לא שוחחנו בענייני חקלאות, כפי שקבע תחילה, אלא דיברנו בביאליק ובשירתו. והוא הראה לי, כמעט בחרדת קודש, גלויה ששלח לו ביאליק והודיעו שידפיס שירו ב“השילוח” ורצונו שישלח לו עוד שירים. כשעמדתי להיפרד ממנו בא שכנו וחברו קראקאור ושלושתנו יצאנו לבית קפה שבקירבת ביתי. רציתי להראות לזונה את מקום מגורי, כי הזמנתי אותו לארוחת ערב בשבת הקרובה. קפה “טעמון” ברחוב עזה שימש אז מקום פגישה לכמה וכמה מאנשי ירושלים – ד“ר גיאורג לנדאואר, ד”ר משה שפיצר, ד“ר מ. מרגלית, יצחק שנהר, ד”ר קרויצברגר וד“ר הירש; ואנו התחברנו אל חבורה זו ובכל יום שישי אחה”צ נוהגים היינו כולנו להזדמן כאן ולבלות ביחד שעות אחדות.

באותו ערב שבת ראשון, כשסעד זונה בפעם הראשונה על שולחננו, דיברנו באיזה עניין של ספרות, והוא השמיע דברים חשובים וסדורים יפה כל כך שראוי היה להעלותם על הכתב, כמו שהם יוצאים מפיו. ואני נכשלתי ושאלתי אותו שאלה שאסור היה לשאול.

– ד"ר זונה, אמרתי, מדוע אינך מעלה את הדברים על הכתב? פניו נפלו והוא שקע, כפי שהיה רגיל לעשות מדי פעם, בשתיקה כבדה; רק בקושי עלה בידי לתקן את הקילקול.

ידידותנו הלכה ונתחזקה ולבד מן הספרות קירבָנו הרבה גם העניין הציוני. כי זונה היה ציוני בכל רמ"ח איבריו. בעמקי ליבו היה מחובר אל שיבת ציון ושאלת גורלה לא חדלה מלהעסיקו וסופה שמילאה את כל חייו. לפיכך איני מתפלא שלא סיים לימודיו באוניברסיטה ובא ארצה להיות מורה בפתח־ תקווה; אלא שחלה במחלה קשה ונאלץ לעזוב. הוא ידע את הציונות לפני ולפנים, את כל עברה ידע ואת שורשיה; הכיר את כל אנשיה ובא לשרתה מתוך אמונה שלימה, כשקיבל על עצמו, אחרי הצהרת בלפור, לשמש מזכיר של ההנהלה הציונית בלונדון. אני משער שלא יכול להצליח בעבודה זו. אדם שיש לו פחד מן הכתיבה כיצד יהיה מזכיר? כיצד יכתוב תזכיר? ובאמת סיפר לי ליפא טאוב, שעבד עמו במשרד בלונדון, שנוהג היה להסתגר בחדרו במשך יום תמים כשהיה עליו לכתוב מכתב למשרד החוץ והיה כותבו וקורעו, כותבו וקורעו ובסוף היום לא היה עמו מכתב כתוב!

אנו הרבינו, כמובן, לדבר בספרות העברית. הוא ידע אותה על בוריה. היה מן הטיפוס הקורא הכל. ואין תימה שהרצה בוינה בסמינר על שם חיות על הספרות העברית ובעיקר על שירת ספרד. סיפרו לי אחדים מתלמידיו, שהיה מטיפוס המורים שאינו שומר שעותיו, אולי בשל המחלה שהחישה כוחו. אבל כשקרא שיעורו היו דבריו שלמים ומעובדים יפה יפה. וחבל שלא נשתמרו רשימות הרצאותיו, לא אצלו ולא אצל אחרים.

מביתו היה בן עשירים, אבל בארץ היה עני ואביון ונצרך לחסדי אחרים. בחשאי היו חבריו אוספים סכום כסף למִחיָתו והיו נזהרים שלא ייוודע לו מקורו. כשחלה מאוד בשנת 1947 ונשאר בחוסר כל בימי האנדרלמוסיה של מלחמת השיחרור, הלכתי ל“מוסד ביאליק” וביקשתי מגורדון שיתן לו את ספרי “על הצחוק” לקריאה. ידעתי שיקרא וייעץ לי עצות טובות; חששתי רק שלא יעלה בידו לכתוב ל“מוסד ביאליק” מכתב של חוות דעת בן עשר שורות! ואכן כך הווה. זונה קרא את הספר והעיר הערות חשובות ואני קיבלתי את כולן. אבל את המכתב כתבתי אני והוא חתם עליו וקיבל 50 ל"י דמי קריאה. וזה היה העיקר.

בשל קשיים נפשיים, שאיני יודע בדיוק שורשם, התקשה יותר ויותר בכתיבה ולא יכול אפילו להשיב למכתבי חבריו שכיבדו אותו ותמכו בו. הרמן ברוֹך היה חברו האינטימי והִרבה לכתוב אליו. זונה הראה לי מכתביו. הם היו מונחים על שולחנו ולא השיב עליהם. ואני הייתי מרשה לעצמי לומר לו – עוד לא השיבות לברוֹך?

בחדרו של זונה נזדמן לי אדם אחד, שהיה שכנו – האדריכל ליאופולד קראקאור. התחברנו שלושתנו והתיידדנו מאוד.

לקראקאור לא היה עבר יהודי מסורתי כמו לזונה, שהיה בן טרנופול ולמד תלמוד ועבר את כל המדורים שעובר בהם נער יהודי קודם שהוא יוצא מעירו ומתחיל לנדוד בבירות אירופה לבקש השכלה. הוא היה בן וינא, אבל בא ארצה הרבה שנים לפני היטלר, ונתקרב אל הקיבוצים, כי היה אדריכל מוכשר ובנה להם בתי תרבות ובתי אוכל ומגורים. אהבתי גם את ציוריו בשחור־לבן; אהבתי את דרכו להשקיע כל כוח דמיונו במעט סלעים, בקבוצת עצי־זית ובקוץ ודרדר בודד. היה באמת ידיד נאמן לי, כשם שאני הייתי נאמן לו; ואין לך ידידות טובה מזו, שיסודה רגשי כבוד הדדי. אמנם, ידיעתו בעברית לא הספיקה לו לעמוד על טבעי, אלא ששיחותי עמו סייעו בכך; כי מרבים היינו לשוחח בענייני ארכיטקטורה ואמנות. ואני נזכר בשני דברים אופייניים לטבעו של ידידי.

פעם בא ואמר, שיש לו בקשה גדולה – שאשב לפני אשתו והיא תצייר דיוקני.

– אמרתי: מה אתה נעשית לפתע פתאום מליץ יושר לאשתך; הרי לפני לא שיבחת את ציוריה!

– אמר: משום כך. אתמול אמרתי לה שכל מה שעשתה עד היום אינו שווה כלום והדברים שברו רוחה. עכשיו אני רוצה לתקן את אשר עוללתי. תבוא ותבקש שתצייר אותך – זה יפייס אותה. תצטרך לשלם 25 ל"י. אני אתן לך את הכסף ואתה תשלם. אני לא אפסיד; הכסף הלא יישאר בבית. עשיתי רצונו ועלה לי הדבר בשמונה ישיבות של שעה וחצי לפני הציירת והפורטרט עדיין נמצא ברשותה.

וסיפור אחר:

בימי המצור על ירושלים לא היו סיגריות בנמצא. אני נהגתי לצאת יום יום בשעה 1 לפני פתח ביתי ואז היה ידידי ד"ר מרגלית שב מעבודתו בקופת־ חולים ונותן לי שתיים שלוש סיגריות שמשך מן החולים שלו. והנה פעם, בימי המצור הקשים, כשפגזים נפלו ברחוב עזה ליד ביתי, נשמעה פתאום דפיקה בדלת. ומי נכנס? קראקאור.

– מה קרה? שאלתי, איך זה אתה יוצא כך בהפגזה?

– איני מפחד.

באמת היתה בו איזו מידה של הפקרות בוהימית אמיתית. התיישב בכורסא ואמר:

– עכשיו אגיד לך למה באתי. אין לי אף סיגריה אחת. ואתה ודאי הסתדרת יפה, לך ודאי יש מלאי של סיגריות.

– אין לי כלום, אמרתי. רק נדבות של ד"ר מרגלית. באמת אין לי כלום.

– אם כך, אמר בצחוק השובב שלו, אולי אני אתן לך סיגריה.

– אדרבא, תן. אין לי כלום.

– ובכן שמע, היום בא מכר אנגלי והביא לי שתי קופסאות פלייארס. עישנתי סיגריה אחת ואמרתי לעצמי איך אני מעז לעשן כך בהנאה כשלצמח אין אף סיגריה אחת. ובכן באתי. ועכשיו ראה, יש לי שתי קופסאות, אחת מלאה ובאחת חסרה סיגריה – במה אתה בוחר?

– אם אתה נותן, תן את המלאה, כי אתה הרי עישנת אחת.

– כך חשבתי שתאמר, השיב לי, אבל רציתי לשמוע מפיך כמה חזיר אתה.

שיחה זו מעידה על האדם והיחסים שבינו לביני.

והנה ערך קראקאור תערוכה בירושלים והעתונות לא כתבה עליה דבר. בא אלי זונה ואמר לי: אתה צריך לכתוב על אלקה.

– אני מוכן, השיבותי, אף על פי שאיני עוסק עכשיו בדברים אלה, כיוון שאיני גר בעיר של מוזיאונים. אי אפשר לכתוב על תמונות ולהסתפק ב“בצלאל” בלבד. אבל בשביל אלקה אעשה כל מה שאני יכול: אלא שאני מתנה תנאי: אתה תקרא תחילה את הדברים, ואדפיסם, רק אם תתן עליהם הסכמתך. כי העניין עניין של שנינו. אתה בא ומשתדל בשביל חברנו ואני ממלא בקשתך. הסכים. וכשהבאתי לו רשימתי אמר: לא טוב. לך וכתוב אחרת. והדין היה עמו. כתבתי רשימה חדשה ושיבח אותה. נקודת המוצא בדברי שימשה לי תמונה אחת של הרי ירושלים, שראיתי בהם עולם אנרכי וחרב שרק למעלה במרומיו יש סימן של יישוב בני־אדם.

באותם ימים, כשחליתי במחלת לב ואסורה היתה עלי הנסיעה לת"א, היינו מזדמנים שנינו, אלקה ואני בקפה ומשחקים שח ומטיילים ומשוחחים והיינו קרובים מאוד זה לזה.

מעשה אלקה והסיגריות מעלה בזכרוני מעשה אחר בסיגריות, שאירע לי עם חברי יצחק שנהר ועם מכרי ש. גינוסר, בנו של אחד־העם. רגיל הייתי לשחק עם שניהם בשח. ופעם בשעת המשחק עם שנהר הבחנתי שהוא מוריד שתי ידיו מתחת לשולחן ומפשפש שם במשהו ואחר מעלה ידו כשהיא אוחזת סיגריה. היתה לו קופסא של סיגריות בכיסו ולא רצה לכבדני ונטל לו אחת בחשאי. והנה בדיוק כך עשה גם ש. גנוסר בשעת המשחק עמי. מעשה קטן זה היה בעיני סימן לקלקול שבאופי: כי יש איזו סולידריות מובנת מאליה בין מעשנים. אם ברכבת יוציא שכני נקניק לא אומר לו תן לי נקניק: אבל אם אפסו סיגריות שלי ושכני ידליק לעצמו סיגריה, אבקש ממנו בלא היסוס סיגריה. כאן ברשות התאווֹת גדולה הסולידריות האנושית. שום חבֵרות של ממש לא נתקשרה ביני ובין שני המעשנים הללו לא לפני המעשה ולא לאחריו.

באמצעות זוֹנה הכרתי את גיאורג לנדאואר ועד מהרה נקשרו בינינו קשרי חברות טובה. הוא היה אדם משכיל מאוד, טיפוס של יהודי גרמני שהכין עצמו מנערותו להיות משכיל. ידע לדקלם עמודים שלמים מתוך הוֹמיר, וכמובן בקיא היה בקלסיקה הגרמנית; אבל, שלא כמו גרמנים אחרים, שקד על לימוד העברית והיה מן המעטים בתוכם שכתב מאמריו בענייני ארץ ישראל בעברית ובלא עזרת אחרים. היטיב לנאום ולהרצות, לפעול ולארגן ומוכן היה תמיד לסייע לחבריו. וכמובן, בשל כל המעלות הללו, לא נבחר למשרת המזכיר הכללי של הסוכנות עם התפטרותו של משה מדזיני. ביכרו על פניו עם־הארץ זריז ונוכל – שלמה אייזנברג, ורק כשהוקמה מחלקת עליית הנוער הוזמן לנדאואר על ידי הנריאטה סולד לכהונת מנהל המחלקה, והוא שבנה והקים את המוסד והוא שהעביר עשרות אלפי בני נוער מן הגולה ארצה וחינך אותם לחיי עבודה והתיישבות; והוא שהשכיל להבין, שרצוי למסור גידולם וחינוכם בידי אנשי הקבוצות, שכן הוא עצמו היה קרוב אליהן ועוד בהיותו בברלין הצטרף אל “הפועל הצעיר”.


* *

בין כה וכה עבודתי בחקלאות התחילה מתקרבת אל קיצה. אמנם, עוד פעם אחת נזקקה לי הסוכנות, כשבאה ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית לדון בענייני הארץ. לפתע נתברר לאנשי הסוכנות, ששקדו על הכנת החומר בשביל הוועדה, שלא הוכנה סקירה על החקלאות העברית בארץ. נותרו רק שני ימים לבוא הוועדה. הזעיקו אותי והטילו עלי את הכתיבה. נסתגרתי בפנסיון ווֹלף שברחביה וישבתי וכתבתי על פי הזכרון את תולדות החקלאות שלנו בארץ. אח"כ הוצאתי דברי אלה בספר בשם “עבודה ואדמה”. וזה היה בעצם מעשה אחרון שלי בתחום החקלאות.

לעומת זאת הוספתי לכתוב דברי פובליציסטיקה והבעתי התנגדותי לתכנית בילטמור, וגם לתכנית המדינה הדו־לאומית. צריך אני לומר שהבריות לא הבינו לרוחי; ראו אותי כאיש “ברית שלום”, אף על פי שכתבתי במפורש שאין, לדעתי, הבדל בין ד“ר מגנס ובין דוד בן גוריון, הואיל ומגנס מחלק את א”י מבפנים לבית דו־לאומי ואילו בן גוריון מחלק אותה באופן גשמי ונוטל ממנה חלק אחד ועושה ממנו מדינה. אמת, התנגדתי לדרכי הטירור הרוויזיוניסטי, אבל יותר מכל חששתי ויראתי מפני שפיכות הדמים שתלך ותרבה בינינו ובין הערבים. ולא מצידקות יתירה בא פחדי. ליבי לא היה שלם עם אנשי “ברית שלום” מפני שהיו צדיקים הרבה. ואני לא הייתי צדיק. אני הייתי חסיד, והחסיד נוסע אל הרבי כדי שלא יהיה צדיק. ראיתי סכנה נוראה בהרחבת הקונפליקט ללא צורך. חששתי שיימשך שנים על גבי שנים וייהפך לאיזה מצב של קבע. ראיתי במו עיני בננסי שעל גבול לוֹראֶן את שנאתם של הצרפתים לגרמנים לאחר 40 שנים של יחסים מדיניים תקינים. וחששתי מאוד, שגם אנחנו נעורר כלפינו שנאה לדורות, ועשיתי כמיטב יכולתי בשביל להסביר עמדתי; אבל, דומני, שלא הבינו לרוחי ונשארתי בודד עם דעותי.

ושנת 1948 קרבה ובאה.

ובאותם ימים חליתי קשה בפעם הראשונה בחיי. מימי עלייתי ארצה ועד שנות השישים של חיי לא ידעתי מחלות. הייתי חזק בגופי, ומצטיין בעבודה, ועכשיו החלה פרשת ייסורים בבתי־חולים. חודשים שכבתי ב“הדסה” ולא מצאו דרך לרפא אותי. ומחלות שונות פקדו אותי, כיס מרה, גלאוקומה, מחלת לב. באותם ימים עוד ישבתי ברחובות במקום עבודתי. התעסקתי בהכנת חוברות הדרכה בחקלאות בשביל פליטים שאמרו לקולטם בתוך מסגרות ההתיישבות העובדת. אהבתי את עבודתי. כתבתי חוברת אחת על גידול פרות, ואחת על גן־ירק, אחת על סדרי החצר והמחסן וכיוצא באלה. נוהג הייתי גם לנסוע ולהרצות בענייני יסוד של חקלאות בפני העולים החדשים הללו. חוברת אחת כתבתי באידיש והיתה זו לי הפעם השניה שנזקקתי לשפה זו. אלא שבריאותי הלכה ונתערערה וידעתי שעבודתי קרבה אל קיצה. יום אחד ישבתי בחדר עבודתי ברחובות, הכל הלכו ואני עוד עסקתי בעריכה. לפנות ערב קמתי והלכתי לחדרי שלא היה רחוק מן התחנה. והנה בדרך הרגשתי סחרחורת וכאב בחזה, ואימה גדולה נפלה עלי. בשארית כוחותי גררתי את עצמי אל צד הדרך וישבתי בתעלה קרוב לחצי שעה. מכוניות עברו על פני ולא השגיחו בי. הבינותי, שעלי להגיע איך שהוא למקום יישוב. הלכתי לאיטי עד שהגעתי לשכונת מילר ונכנסתי לבית־קפה קטן שחיילים אוסטרלים נהגו לשבת בו. ביקשתי קוניאק. התחזקתי והגעתי בשלום לחדרי. למחרת נסעתי לירושלים וד"ר מרגלית ציווה עלי לשכב במיטה. היה זה התקף הלב הראשון שלי.

לאחר שהבראתי ירדתי לרחובות והוספתי לעבוד, אלא שמלחמת העצמאות קרבה ובאה והתקשיתי לשוב הביתה ליום השבת, וכשפרצו הקרבות הייתי מנותק מביתי. ערב אחד פגשתי במפתיע את שלמה אייזנברג מן הסוכנות ברחובות. שאלתי: מה אתה עושה פה?

– השיב: חברי האקזקוטיבה עולים לירושלים, ואני מצטרף אליהם. זה המשוריָין האחרון. אח"ב יתחיל המצור.

ביקשתי גם אני לנסוע. אמר: היה מוכן תוך עשרה רגעים. נוסעים מיד. הזדרזתי ובאתי וחזרתי במשוריין לירושלים.

לאחר מכן לא חזרתי עוד לתחנת־הנסיונות, מחלתי שינתה את כל סדרי חיי. נשארתי בירושלים. בסוכנות לא היתה באותו זמן חוקת פנסיה בשביל העובדים ומעמדי היה באמת משונה. קיבלתי על כורחי את כל משכורתי ולמעשה הייתי אוכל ואינו עושה. ונתרבו שעות הפנאי שלי ובעונג רב עסקתי בספרות. לסוכנות הודעתי שאני מוכן ומזומן לעשות כל עבודה שאפשר לעשות ליד שולחן העבודה שלי. ובאמת העסיקו אותי בעריכת דינים וחשבונות שונים של המחלקה להתיישבות. אלא שבינתיים הריח משה גורדון, מנהל “מוסד ביאליק”, ריח של עיסקה טובה; הבין שיכול הוא לזכות בעובד טוב בלא לשלם מתקציבו אף פרוטה אחת. וכך הובאה בפני ההצעה, שאהיה עורך רבעון לספרות שיוציא “מוסד ביאליק”. לא יכולתי להשיב בשלילה, כי המוסד היה מוסד של הסוכנות. העמדתי איפוא תנאים משלי ובטוח הייתי שמשה גורדון לא יוכל לקבלם. טעיתי. רק אדם ישר חושש לחתום על חוזה שתנאיו קשים מדי. המשא ומתן היה ארוך ומייגע. נקראתי אל לוֹקר, ראש הסוכנות, לדון עמו בעניין, וגם אשכול, שהיה בעל־הבית הישיר שלי, הצטרך להעביר את העבד הכנעני שלו מתחום לתחום. מועצת הסופרים התכנסה לחוות דעתה ולבסוף נתאשר המינוי, והנה אני צריך להוציא כתב־עת. איש לא אמר לי איזה כתב־עת עלי להוציא ומה צריך אני לתת בו ומה לא לתת בו. אני עצמי הייתי סבור, שאם צריך לעשות משהו בתחום הספרות הרי בשדה הביקורת צריך להיעשות הדבר. אמרתי איפוא להקים כתב־עת לביקורת וקיבלתי על עצמי את החומרה היתרה שלא להביא בו אלא דברים על ספרים עבריים שרואים אור. הרשיתי לעצמי לעשות יוצא מן הכלל ולהביא בכל חוברת מאמר מתורגם אחד שעניינו דרכי הביקורת המצויה. קראתי לכתב העת בשם “בחינות”. החוברת הראשונה לא היתה, כמובן, כפי רצוני; אף על פי כן קיבלוה; אמנם לא בסבר פנים יפות, כי חששו מאוד מפני כתב־עת לביקורת, אבל בעניין רב. חוץ מד“ר קורצוויל, שהתנפל עלי בשני מאמרים ב”הארץ" ואפילו על פלונסק התנפל ולא שכח גם את דוד בן גוריון! נראה שכעס על שלא הזמנתיו להשתתף. אבל אני הייתי נקי מאשמה זו, כי לא הזמנתי איש. לא נהגתי כדרכם של עורכים, שהם שולחים 80 מכתבים לסופרים ומבקשים מהם חומר. אני הפכתי את הסדר; על כל פנים זו היתה כוונתי. ערכתי לי תוכן עניינים של החוברת והחילותי לבקש אחרי סופרים שיכתבו על אותם עניינים שרציתי בהם. אלא שההתנגשות עם קורצוויל לא נשארה על גבי הנייר בלבד. חירופים שחירף אותי לא העסיקוני, אבל רמיזה שרמז אודות דברים שכתבתי בהקדמה, שהעלמתי שם מחברם האמיתי, פגעה בכבודי ולא יכולתי שלא לתבוע את העתון למשפט. נקי הייתי מאשמה זו, כי הבאתי אותם דברים במרכאות ולא הזכרתי שם מחברם כי לא רציתי להרבות בשמות בהקדמה, מה גם שאותם דברים היו ציטטה ידועה של קרוצ’ה, המתגוללות בראש חוצות, ואילו קורצוויל טען שלקחתיה מן ה־Times Literary Supplement! תבעתי איפוא את שוקן למשפט בוררים וסדן היה נציגו של שוקן וד“ר בן־שלום היה נציג שלי והשניים בחרו בשבתאי רוזן כפוסק ומכריע. אני יצאתי, כמובן, זכאי. על נקלה אפשר היה להצביע על ההקדמה שלי שהיתה מסודרת לדפוס לפני צאת גליון ה־T.L.S.. הארץ” הודיע שדברים שנכתבו בו אינם נכונים. ואני באתי על סיפוקי, כי העניין כולו היה חמור מאוד בעיני. טענתי שאם פוגעים באופן מוסרי בסופר, אינו יכול לטעון שלא איכפת לו והעסק אינו מעניין אותו; עליו לסתור את האשמה, שכן לא אומרים עליו שהוא מחוסר כישרון אלא שזייפן הוא או גנב! ואצלנו רווח מנהג מביש – מאשימים אדם בזיוף או בגניבה והוא ממלא פיו מים ועובר לסדר יום. זה היה המשפט האחד שהיה לי בחיי. אבל השתתפתי כמומחה־מחווה־דעה בעוד משפט אחד מעניין מאוד – נקראתי על ידי הקרן הקיימת לחוות דעתי במשפט קרקעות שנקנו על ידה בעמק זבולון. כיוון שהעניין טיפוסי לחיי הארץ אזכירו כאן.

הקרן הקיימת היתה צריכה להפריש מן האדמה שקנתה משהו בשביל האריסים שהיו מעבדים אותה. והיו חילוקי־דעות בעניין שיעור הקרקע שהיה עליה להפריש. העניין בא לפני בית הדין הגבוה לקרקעות ואנשי קק"ל היו מעוניינים להוכיח שיבולי האדמה היו גבוהים ואילו עורכי־הדין של הערבים ביקשו להוכיח את ההיפך; שכן יבולים גבוהים – משמעו שטח מועט שצריך לתת להם ויבולים נמוכים משמע שטח גדול. היה עלי לחוות דעתי בנידון. הופעתי בחיפה בפני בית משפט עליון נודד לסיפוחי קרקעות ואמרתי: בדקתי את העניין וקבעתי, שהיבול היה כך וכך, ולפיכך השטח גודלו כך וכך. אב בית הדין שהיה אנגלי שאל אותי:

– כיצד אתה יודע זאת?

– פשוט מאוד, השיבותי, אני יודע שזורעים בצלים (גידולי אותה קרקע היו בצלים) במרחק 30 ס“מ בין שורה לשורה ובמרחק 10 ס”מ בין בצל לבצל. מכאן מספר הצמחים בדונם וכו'.

– אבל מניין אתה יודע מה משקל הבצלים, שאלני השופט.

– קניתי בשוק בסביבת חיפה 3 קילו בצל ערבי ושקלתי וחישבתי את הממוצע.

הסבר זה כל כך מצא חן בעיני השופט שאמר לעורך הדין הערבי:

– ובכן מה דעתך?

השיב הערבי:

– אבל יש גם יבול שעורים.

אמרתי: יודעים בערך יבול השעורים הממוצע.

אז שאל אותי הערבי:

– שעורה הגדלה על יד הים כלום יבולה טוב יותר או רע יותר? אמרתי: במידה מסויימת הוא יותר טוב, כי החמסינים אינם כה חמורים ליד הים.

– מה קורה לברזל על יד הים? הוסיף הוא לשאול.

– הברזל מעלה חלודה.

– האם על ידי כך ייעשה חזק יותר או לא?

– לא, יהיה פחות חזק.

– ואתה רוצה לומר לי, שהברזל אינו יכול לעמוד בפני הרטיבות, ואילו השעורה בכוחה לעמוד?

– כן. כי הברזל אינו מגן על עצמו. הוא בא במגע עם הרטיבות ומחליד. אבל השעורה, שהיא דבר חי, יודעת להגן על עצמה.

בית המשפט קיבל דעתי.

אלא שהרחקתי דברי מ“בחינות”. “בחינות”, שהרבה שקדתי על טיפוחם, נתקבלו על קהל הקוראים. אני לא צימצמתי תחומם לביקורת על בלטריסטיקה בלבד אלא עסקתי בכל תחומי הספרות והרוח, ועזרו לי בכך ארבעה אנשים: פרופ' אורבך בענייני יהדות, פרופ' י. כץ בכל הנוגע לסוציולוגיה יהודית, פרופ' הלקין בענייני ספרות ופרופ' גרשם שלום בתחומו שלו. לא היו לי שום קשיים בענייני לשון. הכל קיבלו מרותי; כי אני לא תיקנתי אלא בשעת הכרח ולא היתה דרכי להטיל סגנוני על האחרים. חשוב מאוד היה הדבר שבשעת הצורך יכולתי לפנות אל המומחים האלה ולבקשם שיכתבו על עניין מסויים. כך, למשל, כשיצא ספרו של מרכוס על החסידות נענה גרשום שלום לבקשתי וכתב אודותיו. אפילו בובר הביע רצונו להשתתף ב“בחינות”, אלא שאני הסברתי לו שלא אוכל לפרסם מאמריו אלא אם כן יכתוב על ספר מסוים. ובאמת כתב על תרגום טשרניחובסקי את שירת פינלנד. עד כאן באשר לספרות־ההגות.

אבל מה היה המצב במדורי הספרות היפה?

כאן היו קשיים. לא נמצאו לי אותם מסייעים שאפשר לי לסמוך עליהם. והיה עלי לעמוד מוכן ומזומן לסתום פרצות שונות על ידי כתיבתי שלי. לא כתבתי ל“בחינות” מה שהיה ברצוני לכתוב אלא מה שהיה נחוץ לכתוב. עד מהרה נתברר לי, שאיני יכול לסמוך על הלקין. הוא הבטיח מאמר בשביל החוברת הראשונה והייתי צריך להוציאו ממנו נתחים נתחים. כך גם הוצאתי משפיצר ידידי הטוב את מאמרו על השירה ההודית. ישבתי עמו עד שתיים בלילה וכתבתי מפיו מאמר, והמאמר אכן היה מאמר טוב. גם דוד פלוסר ניאות לסייע עמי. הוא ידע ספרות אולי טוב יותר מן המומחים המקצועיים, אלא שלא ידע לכתוב. ישבנו שנינו וכתבנו ביחד את מאמריו. והיה מעשה בדב סדן, שהבטיח לתת לי מאמר על “מלך בשר ודם” שיצא באותו זמן ורעשו הסיפים בארץ. אני לא רציתי לכתוב על הספר בתור עורך, כי דעתי היתה שלילית. ביקשתי מסדן שיכתוב ושמח ונענה לי. אז התחילה פרשת הייסורים. מאמרו של סדן היה חשוב לי, כי ביקשתי לייחד את החוברת לסופרים הצעירים. והנה הכל היה ערוך ומוכן ורק מאמרו של סדן חסר. הייתי עולה לקומה הרביעית בטרה־סנטה ומפציר בו ומבקש שיסיים הכתיבה. לבסוף אמרתי נואש ופישפשתי בין ניירותי ומצאתי רשימה על הרומאן ההיסטורי; אמרתי אכתוב אותה ואדפיסה ויהיה בה מעין זכר לדיון בספרו של שמיר. הוספתי בסופה גם משהו על הרומאן שלו וכך מילאתי את החסר.

והיתה פרשת טוחנר. יום אחד בא אלי רוטנשטרייך וביקש שאשתף את טוחנר ב“בחינות”, כי כוח חשוב הוא. פניתי אליו וביקשתי להתראות עמו. נזדמַנו יחד ושוחחנו, ומיד ראיתי שלפני אדם אחוז דיבוק והדיבוק שלו – עגנון. ביקשתי ממנו שיכתוב על “במו ידיו” של משה שמיר. מה שכתב לא מצא חן בעיני, אבל הדפסתי. לא רציתי לצמצם את הכותבים ל“בחינות” בתוך חוג אחד קטן. לאחר מכן ביקשתיו שיכתוב על עוד עניין אחד. הסכים, אבל השהה כתיבתו. וכשהייתי מאיץ בו היה דוחה אותי בלֵך ושוב. והנה באחד הלילות, בליל סער וגשם ירושלמי, בשעה 10 בלילה מצלצלים בדלתי. פתחתי ולפני עמד אדם במעיל גשם וכובע עוטף ראשו וכולו נוטף מים. תחילה לא הכרתיו, אבל כשהוריד כובעו ראיתי שטוחנר לפני. אמרתי: מה אתך, איך יצאת בלילה כזה?

– אני הבאתי לך דבר שתיהנה ממנו. לא הבאתי את המאמר שהבטחתי, אבל כתבתי משהו נגד קורצוויל, ביקורת קשה נגד דברים שכתב על עגנון.

היתה כאן אולי, איזו עורמה קטנה מצידו. כיוון שקורצוויל חירף אותי ודאי אשמח בהתקפה שהתקיפו. תוך כדי דיבור הוציא חוברת עבה כדי שלושה גליונות דפוס והתחיל להקריא לי מיני דברים דקים על עגנון. ברור היה לי שיישב עד שלוש לפנות בוקר, ועל כורחי, אף על פי שמאוד לא נעם לי הדבר, הפסקתי אותו ואמרתי שעלי לקום ולעבוד מחר ואני איני בריא ועלי להקדים ולעלות על משכבי. גם אמרתי לו, שלצערי לא אוכל להדפיס חיבורו, כי אינו מתאים לחוברת.

אמר: אי אפשר שלא להדפיס דבר כזה.

אמרתי: מכל מקום נפסיק עתה את הקריאה.

קם והלך לדרכו. אלא שהפרשה לא נסתיימה בכך. כשהדפסתי ב“דבר” את מאמרי “מסכות וטרפים” שהיה מכוון כנגד הביקורת על עגנון, כתב טוחנר מאמר גדול כתשובה לדברי ובמקום אחד קרא אותי בשם בלעם. לא עניתי לו. יהיה בלעם. מה איכפת לי. אחרי הכל בלעם היה משורר, והעניין נשתכח ממני. לאחר זמן נכנסתי פעם לאוטובוס וראיתי את טוחנר יושב ולידו מקום פנוי. התיישבתי לידו ודיברתי עמו כאילו לא קרה דבר, ונדמה לי שהיה תמיה. אינך כועס עלי, שאל: אני כועס שאינך כועס, כי אתה מעליב אותי, הרי אינך מחשיב דברי.

– אמרתי לו: אדם רשאי וגם צריך להביע דעתו ומחשבתו. אין בליבי דבר עליך.

לאחר ימים בא ל“טעמון” באופן מיוחד בשביל לומר לי שהראיתי גודל נפש בהתנהגותי ויהיה ידידי. שמחתי גם אני.

והיה עוד עניין לא נעים אחד – מעשה בראובני. כיוון שישב בירושלים וכיוון שהכרתי אותו עוד בשנת 1908 וכיוון שחולשה יש לי לאותם ימים של עלייה שניה, ביקשתיו שיכתוב רשימה על איזה ספר, איני זוכר שמו. קיבלתי חיבורו ולא שבעתי נחת. אבל הדפסתי. אלא שני דברים היו צריכים תיקון במאמרו. הוא תיקן את העברית של הסופרים אשר עליהם כתב. ואני מחקתי תיקוניו. וכן אמר במקום אחד שהמונח Belles lettres הוא המצאת הטרובדורים. הדבר לא נראה לי ופניתי אל פרופ' פֶרי וביקשתי דעתו. בדק והשיב – הביטוי נוצר בסוף המאה השמונה־עשרה. תיקנתי איפוא גם שגיאה זו. אלא שלא הספקתי להודיעו על כך. כשקיבל את החוברת כתב לי מכתב מלא חירופים וגידופים ולא הוסיף עוד להשתתף.

והיה לי גם אינצידנט קשה עם שמשון מלצר, שרצה מאוד להופיע ב“בחינות”. הז’ורנאל נעשה, כפי הנראה, מקום מבוקש. אמרתי לו, איני מקבל מאמרים סתם. שלח לי מאמר על א. פינקרפלד בעניין ספר שהוציאה. ביקר קשה את שירתה. זה לא היה איכפת לי. אבל לאחר שהניחה על הקרקע עוד הוסיף לדרוס אותה בשתי רגליו. כתבתי לו מה אתה רוצה ממנה? הלא היא כבר מונחת על הקרקע ושאלתי לתומי: כלום היה לך סיכסוך עמה? אם כן איני יכול להדפיס דבריך. נשבע לי, שהם ידידים טובים. לאחר מכן כתבה לי א. פינקרפלד שמזה עשרים שנה אין הם מדברים זה עם זה, כי התקוטטו עוד במערכת “דבר לילדים”. שאלתי אותו, הכיצד? ובכך נסתיימה השתתפותו ב“בחינות”.

לעומת זאת אנשים שעבדו ב“מוסד ביאליק” סייעו עמי ובעיקר ינון ומירסקי. ינון סייע בענייני תרגום ומירסקי בתחום ספרות ימי הביניים. ואף על פי כן רבים היו הקשיים בעבודתי. הרבה מאמרים שקיבלתי לא הניחו דעתי; השתדלתי בכל כוחי לקיים איזו רמה נאותה של כתיבה ב“בחינות”, והדבר היה קשה. בין כה לכה דומני הפך כתב־העת לאכסניה מכובדה ורבים התדפקו על דלתה. אלא שאני לא יכולתי להתמיד בעבודתי. והכל בשל מר גורדון המנהל. הוא לא חיבב את “בחינות”, אולי משום המאמרים שלא הבין תוכנם. תחילה התחיל לשים מכשולים על דרכי בתחום האדמיניסטרציה – הנה נזקקתי, למשל, לכתבנית שתעסוק ברציפות בחומר של “בחינות” במשך ימים אחדים; ואכן נתמלאה בקשתי. אלא שגורדון בא וחיבל; היה מפסיק עבודתה בתואנה זו או אחרת ואפילו לא טרח להודיעני על כך. והחומר הדרוש לי לא היה מוכן במועדו והתחילו כל ייסורי העיכובים בדפוס. אלא שבעצם לא היה זה העיקר, אם כי עניין זה הרגיז אותי עד מאוד. העיקר היה שלא יכולתי לסבול את הביזוי שמתבזים הסופרים העברים בפני גורדון; וכן לא יכולתי לראות את הביזוי שהוא מבזה אותם. והקש האחרון ששבר את גבי היה מעשה במרדכי טמקין, שמצאתי אותו יושב במסדרון “מוסד ביאליק” על יד דלתו של גורדון והוא כולו אדום (כי היה לו כבר שבץ־לב אחד) והיום יום חמסין כבד בירושלים ובמסדרון מחנק. שאלתי אותו: מה אתה יושב כאן? אמר: יש לי שירים שגורדון הבטיח להוציאם לאור והוא דוחה אותי עכשיו מיום ליום. ובכל זאת, שאלתי, מה אתה עושה כאן בחום הזה? אמר: גורדון טרוד, אמר שיקבל אותי עוד מעט. אמרתי בליבי אנסה ואבדוק. נכנסתי לחדר המזכיר, אשר בו דלת המוליכה אל חדרו של גורדון. פתחתי את הדלת מבלי לדפוק וראיתי את גורדון יושב לבדו בחדר, בידו ספר פינגווין והוא אינו קורא בו. נראה לי, שהניח לטמקין להמתין בפרוזדור בשביל שייראה בעיניו חשוב ונכבד. רתחתי. יצאתי אל טמקין ואמרתי לו: תיפח רוחם של כל שיריך; לא ראויים הם שתיתן בשבילם את חייך. לך הביתה וכתוב מכתב לברל לוקר, ראש הקורטוריון של “מוסד ביאליק”; ספר לו מה שראיתי אני ותראה שהוא יוציא את שיריך במהרה. שמע לי וכעבור שבועיים התחיל לקבל הגהות של שיריו. ואני החלטתי אז, שהמקום אינו בשבילי. אלא שבינתיים קרה עוד משהו. ב“מוסד ביאליק” היה מתגלגל אז תרגום ספרו של אורבך – מימֶזיס. עשרות ידיים טיפלו בספר. קרוא תירגם אותו ודב סדן צריך היה לתקנו ולא תיקן, עד שלבסוף הגיע כתב היד לינון ויצא כמו שיצא. פעם נכנסתי לחדר העורכים שבו עמד גם שולחני וביקשתי ממירסקי שיבדוק בשבילי משהו בטקסט של אבן עזרא. הוא יצא מן החדר ואני הבחנתי בכתב יד מימזיס שהיה מונח על השולחן והחילותי לעיין בו. ראיתי תיקונים שתיקן גורדון בדיו הירוקה שלו. באחד המקומות כתב המתרגם “לא המשורר ליצן” וגורדון מחק וכתב: “המשורר אינו יכול להיות ליצן”. לי כשלעצמי לא איכפת אם אדם מבקש מלכתחילה לכתוב בדרך זו. אבל אם מתרגם מתרגם פסוקו בלשון פרקי אבות – אין טעם למחוק ולתקן כתיבתו. ושוב התרגזתי מאוד והקימותי סקנדל גדול ונתברר לי שאני יוצא יותר ויותר מכלי ואיני יכול לשלוט ברוחי. הלכתי לביתי וכתבתי מכתב התפטרות ושלחתיו מיד. גורדון ניסה למצוא עורך אחר על מקומי. פנה אל שנהר וגם אל קריב. זה האחרון אמר: אשיב בחיוב אם תבטיח לי שצמח יוסיף להשתתף בעריכה. גורדון לא הבין ש“בחינות” היו מעשה ידי אדם אחד. מכל שידוליו לא יצא כלום. עורך לא נמצא. ואני מצטער עד היום הזה, שמחמת התנאים עמדתי והרסתי את שבניתי בעמל כה רב.

משנשתחררתי מעול העריכה נתפניתי לאסוף כתבַי. ובאמת החל משנת 1954 התחילו לצאת בזה אחר זה ספרי. תחילה הוצאתי את שני הקבצים הראשונים – “אדם עם אחרים” (הוצאת “ניומן”) ו“מסה וביקורת” (הוצאת “דביר”); אחר כך יצאו “שתי וערב”, “עירובין”, “שתי המזוזות” ו“מסות ורשימות”: ועם צאת הספרים באו גם הפרסים למיניהם. אני מעולם לא שלחתי את ספרי בשביל לזכות בפרס, חוץ מפעם אחת, שעה שהייתי במצוקה כספית ושלחתי ספרי “עבודה ואדמה” לשופטי “פרס רופין” בחיפה ולא זכיתי בפרס. שאר ספרי זכו כולם בפרס בכוחות עצמם.

איסוף כתבי לא מנע ממני מלכתוב מאמרים בענייני ביקורת שהדפסתי על הרוב ב“מאזניים” וב“דבר” וגם ב“מולד”. היתה זו תקופה פוריה בכתיבתי וכל זמני היה מוקדש לעיסוק זה. וטוב שכך היה. חברי הקרובים החלו להסתלק מן העולם. מן החבורה שהייתי רגיל להזדמן עמה בירושלים כמעט שלא נותר איש. זונה הסתלק ואלקה קראקאור הסתלק וד"ר לנדאור הסתלק. אמנם, לזמן מה נקשרו יחסי חברות ביני ובין הזז. הוא בא לבקרני מדי שבוע בשבוע ואני הייתי בא אליו בכל שבת בבוקר. באותו זמן החמירה מחלת הלב שלי והייתי מרבה בשכיבה. פעם בא אלי הזז ומצאני במיטה מטושטש קצת מן התרופה שקיבלתי. ישב ודיבר על דא ועל הא ולפתע אמר: אתה יודע, קראתי את כל כרכי ברקוביץ ולא מצאתי בהם דבר. – אין מאומה. שאלתי אותו: למה אתה אומר לי זאת, הלא אתה יודע שהוא חברי הטוב! אמר: אבל זו האמת. לא היה בי כוח להתווכח עמו ולהוכיח ולהראות לו שהדין אינו עמו ואי אפשר לפסוק כך ולבטל את ברקוביץ.

כשיצא אמרתי לחנקה: ראי, כלל איני בטוח אם אינו מסוגל ללכת מכאן ולומר אודותי דברים דומים לאלה, שהשמיע באוזני על ברקוביץ, שהוא רואה אותו כידידו. מאז לא יכולתי לדבר עמו כדַבֵּר חבר אל חבר. לא הפסקתי אמנם את המגע עמו, אבל היחסים בינינו הצטננו לאט לאט. ברקוביץ הרגיש בכך ופעם אפילו שאל אותי – מה נפל בינך ובין הזז? לא יכולתי לגלות לו את האמת, כי הייתי מצערו מאוד בכך. ואמרתי מה שאמרתי. היחסים בינינו היו מתמעטים והולכים עד שבאה פרשת לבון ושמה להם קץ. כי בימי “הפרשה” הפך הזז לפתע פתאום למגינו הגדול והפעיל של בן גוריון וכל התנהגותו – כשל חבר מפא"י מסור וּותיק. הדבר היה תמוה בעיני והבריות סיפרו שקיבל מענק כסף בשביל דירה. יחסינו הלכו והצטננו. היינו רק מברכים זה את זה ברחוב ועד מהרה באה אל קיצה חברות זו שלא היה בה ממש.

חבר אחר שהיה נכנס לביתי בכל ליל שבת היה ד“ר בן ציון בן שלום, שעמד אז בראש המחלקה של הנוער והחלוץ. הוא היה כרוך אחרי ומחבב אותי. ודומני, שרגש הכרת תודה היה ביסוד יחסו אלי, אולי מפני שני טעמים: כשבא ארצה הביא אתו כתב־יד שעניינו תיאור מה שאירע בארצות הגולה בימי הכיבוש ההיטלראי. הוא הגיש אותו למערכת המיוחדת של “מוסד ביאליק” שעיסוקה ספרי תרגום. כאן המקום להזכיר כיצד נוסדה מערכת זו. עם פרוץ המלחמה נתמעטה מאוד עבודת המו”לות בארץ וכמה וכמה סופרים, כישורון קשת, ראובני, המאירי ועוד, שהיו חיים על התרגומים, נשארו באפס כל. פשוט רעבו ללחם. אז נועדנו יחד לחובר מאגודת הסופרים ופרופ' רות מן האוניברסיטה ואני והבאנו הצעה בפני “מוסד ביאליק” בדבר ייסוד מדור מיוחד לתרגום; הצעתנו נתקבלה. ראינו בדבר עניין נכבד ודרוש לכשעצמו וגם ביקשנו להיעזר בו ולהמציא פרנסה לסופרים החיים על התרגום. נבחרה מערכת שחבריה היו פרופ' רות, לחובר ואני. אנחנו היינו קוראים את הספרים הלועזיים שיש להציעם לתרגום ואנו היינו מופקדים על עריכת התרגום והכל שלא על מנת לקבל פרס. בראש “מוסד ביאליק” עמד גרינבאום ומזכירו היה העכבר הקטן משה גורדון, ומובן שבישיבות המערכת היה הוא משמש כמזכיר המערכת. כעבור חודשים הודיע רות על התפטרותו – אינו יכול לשבת עם גורדון. נשארנו איפוא לחובר ואני יחידים במערכת. ואז בא לפנינו כתב היד של בן שלום ועוד כתב יד אחד באידיש, שמחברו איש בשם פרגר. דעתי היתה, שיש לתת זכות לכתב היד העברי. לבסוף הוחלט להוציא את שני כתבי היד. ובן שלום זכר לי זאת לטובה.

אבל מעשה אחר שהיה עשה עליו רושם גדול והוא נדמה לי שבה את ליבו. בימי המצור חלה בן שלום באנמיה קשה, והיו בודקים דמו מזמן לזמן. רופאו היה ידידי היקר ד“ר מרגלית. פעם אחת עמדתי בדרכי בשעה אחת בצהריים לפני פתח ביתי והמתנתי לד”ר מרגלית שיבוא מן העבודה ויתן לי 3־2 סיגריות שהוא משנורר בשבילי מן החולים שלו. ואכן, הוא בא בשעה הקבועה ונתן לי מנת הסיגריות שלי ואמר, דרך אגב, שקיבל את תוצאות בדיקת הדם של בן שלום והפעם הכל כשורה – אין אנמיה. כיוון שלא הייתי חושש לצאת החוצה בשעת סכנה ונוהג הייתי ללכת יום יום לקפה “רחביה” לשחק שח, הלכתי אל בן שלום בשעת הפגזה קלה לבשר לו את הבשורה הטובה. דומני, שדבר זה, תשומת לב זו – היא שכבשה את ליבו, ואני זכיתי לביקוריו מדי ערב שבת במשך עשר שנים.



  1. אשתו הראשונה של השפת אמת היתה ממשפחת צמח, ואביה רבי ויזל מחנצין גדל בבית אחד מאבותיו הזקנים של ר' אבא צמח.  ↩

  2. כך בוטא שמו של הרצל ברוסית.  ↩

  3. “פנסינה”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  4. קורותי בדרך והמוצאות אותי בבואי לארץ רשמתי בספרי “שנה ראשונה”.

    להלן אני מביאה לשם רצף הדברים את עיקר תוכנו של המסופר ב“שנה ראשונה” (עדה צמח)  ↩

  5. “וסוציאלסטים”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  6. אלוהים ברא את קארולינה בשביל להראות שהנורמדייה יפה עוד יותר מנורמנדיה.  ↩

  7. ‘אל’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  8. “לנפולאיון”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  9. “פתהתי”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  10. תיארתי ישיבתנו זו ברשמי מסע. שנדפסו ב“מאזניים”.  ↩

  11. “בילטימור”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  12. “אל”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  13. “palestein”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  14. “אינטלקואלים” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  15. “בלטימור”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  16. “בלטימור”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  17. “בלטימור”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  18. הוא המשורר אברהם בן יצחק.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!