רקע
יוסף אורן
"דירה עם כניסה בחצר" — יהושע קנז
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "יחד"; 2009

1


ביצירתו של יהושע קנז ניתן להבחין בשתי סדרות מקבילות. הראשונה היא סידרה ביוגרפית ובה סיפורים על ילדות ונעורים במושבה פתח–תקוה (“מלאבס") ובפרקי זמן קצרים גם בחיפה בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה–א“י ועל בחרות בטירונות בעשור הראשון של המדינה. לסידרה הביוגרפית משתייכים הרומאנים “אחרי החגים” ו“התגנבות יחידים”, הקובץ “מומנט מוסיקלי" והנובלה “נוף עם שלושה עצים". מגמתן של היצירות בסידרה זו היא ארס–פואטית, לסמן את החוויות שעיצבו אותו כסופר ושבעזרתן הגדיר לעצמו את מהותה של האמנות ואת מקומה בחיים.

הסידרה השנייה היא סידרה רעיונית והיא כוללת סיפורים המתרחשים בבתים המשותפים בצפון הישן של העיר תל–אביב או באחת מהשכונות המוזנחות שלה. לסידרה זו משתייכים הרומאנים “האשה הגדולה מן החלומות“, “בדרך אל החתולים” ו“מחזיר אהבות קודמות” והנובלה “שורפים ארונות חשמל". סיפורי הסידרה הזו מתמקדים במצוקות של אנשים החיים בשולי העיר, המתוארת כאינפרנו, כתופת לבודדים, לזקנים ולחלשים בחברה. לסיפורי הסידרה הזו זיקה חזקה לפילוסופיה הקיומית — האקזיסטנציאליסטית.

על–פי שייכותן לשתי הסדרות ביצירתו של יהושע קנז נערכו תשעת הסיפורים של הקובץ הנוכחי, חלקם קצרים וחלקם קצרים–ארוכים, בשני לקטים. תחילה הוצבו ששת הסיפורים המתרחשים בזירת המושבה ואחריהם שלושת הסיפורים המתרחשים בזירת העיר תל–אביב. הבקיאים בעלילות ספריו הקודמים של קנז ודאי לא יתקשו לזהות את הקשרים בין אחדים מסיפורי הלקט הראשון לסיפורים הקודמים של הסידרה הביוגרפית: את הקשר בין הסיפור “רגע מת בזיכרון" לנובלה “בין לילה ובין שחר" ואת הקשר בין הסיפור “מקרה שיזף" לרומאן “התגנבות יחידים“. ובאותו אופן יגלו בלי קושי את הקשר בין הסיפור “דירה עם כניסה בחצר”, הבולט מבין סיפורי הסידרה הרעיונית בספר זה, לסיפור “שורפים ארונות חשמל" מהכרך “נוף עם שלושה עצים".


 

הסיפורים הביוגרפיים

בסיפורי הסידרה הביוגרפית בולטת הסקרנות שמעוררים בקנז אנשים חריגים, כיוון שהם מאיימים במראה שלהם ובהתנהגותם על ההגדרות המוסכמות בחברה כנורמטיביות. בסיפורים אחדים מופיעים החריגים כדמויות מרכזיות, כמו קלרה בסיפור “בשר פרא, בשר זר“, דאסה אליהו בסיפור “רגע מת בזיכרון” ועמרם בסיפור בשם זה. אך אי–אפשר להתעלם מנוכחותם המטרידה של חריגים אלה גם בסיפורים שבהם הם מתארחים כדמויות פחות מרכזיות. כך יואב, משתתף חדש בחוג הבית של ציפי ויהודה, אשר מחזר אחרי קלרה באופן המצטייר לציפי כמטריד וכמאיים (בסיפור “בשר פרא, בשר זר"). וכך ארז, מבצע המשלוחים מהסופרמרקט, שהיה מעורב בעבר בהתכתשות אלימה, ולכן הוא מעורר חשש ופחד אצל הילד, שיגנוב את התיק של אביו (בסיפור “התיק השחור"). החריגים מרתקים את קנז משום שהם מגלמים יסוד אפל, חייתי וקרימינלי בנפש האדם, אך הוא איננו מסתפק בעצם תיאורם, אלא מתאמץ לפענח את זרותם ומערער על הנטייה הקיימת בחברה להרחיקם מתוכה.

ההבלטה המרשימה ביותר של דמות החריג זכורה לנו בדמותו של פסח בנובלה “בין לילה ובין שחר" ובדמותו של אבנר וגיבורים אחדים נוספים ברומאן “התגנבות יחידים“. בחניכותו של קנז להפוך בעתיד לסופר היה לדמויות האלה משקל רב. בעזרתן למד שהחייתי–פראי והמעודן–תרבותי שוכנים בחיים בכפיפה אחת וכך גם היופי והכיעור. ולכן מעשהו של האמן, המחוייב לתאר את החיים כפי שהם באמת, הוא לא ליפות את הממשות על–ידי העלמת הפראי והמכוער מיצירותיו, אלא לחשוף את היפה שבכיעור ואת האנושי שבחייתי. זוהי משימתו המוסרית של הסופר. ההתעמקות הזו של קנז בסתירות של הממשות ובמורכבותה היא ההופכת את עלילות סיפוריו לא רק למעניינות מאוד, אלא גם למחכימות ביותר. כדי להוכיח זאת אתמקד בהמשך בשלושת הסיפורים היותר טובים בקובץ הנוכחי: “רגע מת בזיכרון” ו“מקרה שיזף” — שניהם מהסידרה הביוגרפית, ו“דירה עם כניסה בחצר” — אחד מסיפורי מהסידרה הרעיונית.

העיון בסיפורים אלה גם יבסס מסקנה נוספת: ששתי הסדרות שביצירתו של קנז משלימות זו את זו. בשתיהן הוא מתעמק בסתירות ובמורכבות של הממשות, אלא שבסיפורי הסידרה הביוגרפית הוא מתמקד בתקופת ההתוודעות שלו לעובדה הזו בעבר, בשלב החניכה שלו כאמן, חניכה שנמשכה מילדות במושבה ועד סיום השירות בצבא, בעוד שבסיפורי הסידרה הרעיונית הוא מתרכז בחשיפת קיומה בחיים כיום בסביבת מגוריו בעיר. יתר על כן: בשתי הסדרות הוא חותר לאותה מסקנה רעיונית–קיומית, המעידה על הזיקה האמיצה של יצירתו לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית: עלינו לגלות הבנה למגבלות האנושיות שלנו ולהטות חסד לאומללים שכוחם תש בהתמודדות עם גזרות הקיום המעיקות על כולנו.

בין שניים מסיפורי המושבה קיים קשר בתוכן: יאיר ודודתו ניצולת השואה קלרה מהסיפור “בשר פרא, בשר זר" מוזכרים גם בסיפור “רגע מת בזיכרון“. אך גם בין שני סיפורים משתי הסדרות קיים קשר: מ' ממלא תפקיד מרכזי הן בסיפור “מקרה שיזף” מסיפורי הסידרה הביוגרפית והן בסיפור “דירה עם כניסה בחצר" מסיפורי הסידרה הרעיונית. האות מ' היא האות הראשונה בכינוי “מלאבס" שאימץ קנז לעצמו ברומאן הביוגרפי “התגנבות יחידים“. גם עובדה זו מוכיחה שקיים קשר בין סיפורי שתי הסדרות, כשם שהיא מסבירה ומצדיקה את הכלתם והצבתם של הסיפורים משתי הסדרות זה לצד זה בקובץ הנוכחי. רמתם של תשעת הסיפורים איננה אחידה. שלושה מהם היתה צריכה ההוצאה להחזיר לשולחן הכתיבה של קנז כדי שימקד ויבשיל אותם לפירסום, והם הסיפורים “בשר פרא, בשר זר”, “המסיבה" ו“הצגה יומית”. כמובטח, תתמקד מסת–הביקורת הזו בהמשך בשלושת הסיפורים המגובשים יותר מבין סיפורי הקובץ, אך לא בסדר שהוצבו בו.


 

“דירה עם כניסה בחצר"

אף שהסיפור הזה הוצב בסוף הקובץ, כאחרון משלושת סיפורי החטיבה הרעיונית, כדאי לפתוח בו את העיון בסיפורים עצמם הן משום שהסיפור הזה העניק את השם לקובץ כולו והן משום שבו שתל קנז באופן מרומז את השקפתו על המגמה הרעיונית של כל יצירתו.

כצפוי בסיפורי הסידרה הרעיונית ביצירתו, בחר קנז גם לסיפור הזה את אחד הבתים המשותפים בצפון הישן של תל–אביב, בתים בני ארבע קומות וללא מעלית, כדי להבליט דילמה קיומית בעזרת אירוע המתרחש תכופות בבניין כזה. רוב הדירות בבניין הזה הן דירות המושכרות על–ידי היורשים, ולכן הדיירים, המתחלפים בהן בתדירות, כמעט ואינם מכירים זה את זה. מדייריו הראשונים של הבניין נותרו רק שניים, משולם ברלינר ושרה מרזל, המתגעגעים לימים שבהם שררו בין דיירי הבניין יחסי שכנות טובים, לימים שבהם קידמו שכנים זה את זה בתחילת כל יום בברכת “בוקר טוב" וכדברי משולם ברלינר, המכהן כיו“ר ועד–הבית, “היה קשר בין המשפחות. היינו משתפים זה את זה במה שקורה” (153). התיאור של שרה מרזל מוסיף על דבריו: “היינו נפגשים כל ליל שבת, משחקים בקלפים, צוחקים, מתווכחים, רבים, מתפייסים ושמחים תמיד שאנחנו יחד כל השנים הללו" (158).

אחד ממשכירי הדירות בבניין הוא פרופסור מירקין העובד באוניברסיטה בבאר–שבע וגם הוא זוכר משנות ילדותו בבניין, שבין משולם ברלינר ובין הוריו “לא היתה שום בעיה" ואת אשתו של משולם הוריו “ממש חיבבו" (149). אחת משתי הדירות, שירש מירקין מהוריו, היא דירה צדדית קטנה, שהוריו רכשו למגוריו כאשר הפך לסטודנט. דירה זו מושכרת כעת לאילן פרי, והיא הדירה היחידה שהכניסה אליה היא מהחצר. משום כך לא היה סיכוי שמישהו מדיירי הבניין, מלבד משולם ברלינר, יו“ר הוועד המסור, יבחין שמזה חודש לא ראו את אילן פרי ושתיבת הדואר שלו גדושה בדברי–דואר שלא הוצאו מתוכה. אך גם אחרי שגילה עובדה מדאיגה זו, הגיע ברלינר למסקנה, שלא יוכל להסתייע באיש מדיירי הבניין. שרה מרזל איננה יוצאת מדירתה בקומה הראשונה מאז התאלמנה. באחת מהדירות המושכרות מתגורר אינווליד, ובדירה מושכרת נוספת מתגוררות שתי זקנות “אחת עם פיליפינית והשנייה לא יודעת מה נעשה איתה” (134). זוג הסטודנטים מהדירה בקומה הרביעית, אסף וחברתו, יצאו מוקדם בבוקר מהבניין. לכן פנה משולם ברלינר אל הדייר היחיד שממנו קיווה לקבל סיוע, אל מ' מהדירה המושכרת בקומה השלישית (שעל–פי כל הסימנים הוא בן–דמותו של קנז) העובד בביתו.

המספר היודע–כל של הסיפור מנדב מעט מאוד פרטים על מ‘. מ’ חי בגפו והוא עוסק בדירתו במלאכת התרגום של ספרות מהשפה האנגלית (148). בשנות השבעים השתתף בקורס קבוצתי במשך מספר שבועות אצל מדריכה שדיברה במבטא רומני. ממנה קיבל מנטרה, מילת קסם סודית, ובעזרתה ביצע אימוני התרגעות וריכוז בשיטת המדיטציה הטרנסצנדנטלית (143). הקשר האינטימי היחיד שיצר לא היה עם דיירי הבית, אלא עם נערה כבת חמש–עשרה מדירה עורפית בבית ממול. פעם ניגנה קטע של שופן והוא השמיע לה את הקטע בקול מעל תקליט ואילץ אותה לצאת אל המרפסת (143—144). לכן לא רק הופרע ממלאכתו כאשר ברלינר נקש על דלתו, אלא כעדותו באוזני ברלינר גם לא הצליח מאז לחזור ולהתרכז במלאכתו: “הזמן עובר ואני לא מצליח לעשות שום דבר, לא חושב על כלום רק על זה, על כל האפשרויות. בחלומות שלי אני מתווכח אתך אם הוא (אילן פרי) כאן או במקום אחר, אם הוא חי או מת, אם הבלונדינית חברה שלו או שליחה מהעולם התחתון. זה נדבק בי כמו מחלה" (147—148). תחילה ניסה מ' לנער מעליו את יו"ר ועד הבית, אך עקב התעקשותו של הקשיש והחששות שהעלה ביחס לנעדר, נגרף מ' לברר את תעלומת היעדרו מזה חודש של הדייר מהדירה עם הכניסה בחצר, שמעולם לא החליף איתו מילה קודם לכן. לשינוי הזה בזיקתו של מ' למקרה נחזור בהמשך הפירוש.

ברשות ברלינר היו פרטים מעטים על אילן פרי כאשר הזעיק את מ' לעזרתו מדאגה לשלומו של הדייר שהצטייר לו כ“בחור מוזר”. בדבריו העלה רשימה של אסונות אפשריים: “אולי הוא סובל בפנים, אולי התנפלו עליו והוא שוכב פצוע, אולי הוא עבר התקפת לב או שבץ והוא בלי הכרה, או שאין לו כוח לדבר" (136). בהזדמנות אחרת העלה אפילו אפשרויות קיצוניות יותר: “אולי הוא איבד את עצמו לדעת, או ניסה לעשות את זה" (146). ל–מ' הצטיירו השערות אלה כמוגזמות לא פחות מהעקשנות של יו“ר הוועד הקשיש של הבניין, עקשנות מימים אחרים בחיי הבניין, לפענח את מצבו של הדייר מהדירה עם הכניסה בחצר. כמוהו חשב פרופסור מירקין, הבעלים של הדירה, שהזהיר את מ' מטרדנותו של ברלינר: “הבן–אדם מטורף! — — — אין לי שום כוונה למסור את שמות הערבים, זו פגיעה בפרטיות שלהם ושל הדייר. — — — תעזבו אותי כבר עם תיבת הדואר הזאת. זאת התיבה שלו והמכתבים שלו. זה לא עניינכם” (139). לתשובה זו, האופיינית כל–כך לתקופתנו, נחזור בהמשך.

בפגישתו של מ' עם מירקין שררה הבנה מלאה ביניהם, כפי שאפשר להיווכח מדבריו של מ' שנסבו על ברלינר: “אמרת לי שצריך להיזהר ממנו, כי הוא מאלה שמנצלים את המסכנות שלהם כדי להשתלט על אנשים אחרים. — — — אני מוכרח עכשיו להתנתק ממנו ומהסיפור הזה על אילן פרי, שלא מעניין אותי באמת, ולחזור אל עצמי ואל העניינים שלי" (149). בשלב הזה של הקריאה כבר חודדה הדילמה המועלית לבירור בסיפור: האם דאגת שכן לאחרים בבניין, כדאגתו של ברלינר, היא ערך מיושן שצריך לנטוש אותו, משום שדאגת שכן כזו מהווה, כטענת מירקין, “פגיעה בפרטיות" של הזולת? והאם אין הצעירים מברלינר, מירקין ו–מ', מסתייעים בנימוק “פגיעה בפרטיות" רק כדי להתעלם ממצוקת הזולת? האם אין אדישות כזו כלפי הסבל של הזולת מסבירה את סיבת הבדידות וסיבת יחסי הניכור בחברה כיום? התשובות על שאלות אלו מותנות בבירור העובדות שיאשרו או יכחישו, אם האלמן ברלינר הוא מהקשישים האלה “שמנצלים את המסכנות שלהם כדי להשתלט על אנשים אחרים", כדי להפיג את בדידותם, או שמא הוא מהאחרונים בעיר הגיהינומית בת–זמננו שעדיין ער ורגיש למצוקת הזולת.

העובדות אכן מאשרות שהיתה הצדקה לדאגתו של ברלינר ולהתעקשותו לברר עד תום את מצבו של אילן פרי. אסף מהדירה בקומה הרביעית סיפר ל–מ‘, שממכר משותף נודע לו, שהיו לאילן פרי “לא מעט בעיות בשירות הצבאי" ואחרי ששמע מספר הרצאות באוניברסיטה הפסיק בפתאומיות להגיע אליהן. וגם עליו הותיר אילן פרי רושם מוזר בפגישות הספורות שהיו ביניהם, ובייחוד באחת מהן, כשחזרו ביחד מהסופרמרקט: “כל הדרך הביתה הוא לא הפסיק לדבר על הבעיה של הבתים ברחוב שלנו ובכל הסביבה, ועל רעידת אדמה שעומדת להיות כאן בקרוב ועל מה שיקרה לבתים — — — כי הם עשויים מבלוקים שיש בהם רק חול, בלי מלט, וככה גם היסודות — — — ועם הזעזוע הראשון הכול יתפורר וייהפך לערמה של חול" (145—146). דברים דומים על אילן פרי ידע לספר ל–מ’ גם ברלינר: “זמן קצר אחרי שהוא בא לגור פה, הוא בא לשאול אותי אם זה נכון מה ששמע, כל הסיפורים האלה על היסודות שיש שם רק חול בלי מלט — — — ושהכול יפול ויתפורר בקרוב. הוא פחד נורא. ראו זאת עליו" (146).

העדות המוכפלת הזו על החרדה הקיומית שהציקה לאילן פרי הצדיקה דאגה. אך רק משולם ברלינר לא נותר אדיש כלפיה. אסף בחר לא לעשות דבר כדי שלא לפגוע בפרטיות של הצעיר הזה שהפחד הקיומי ערער את נפשו. גם פרופ' מירקין קידש את הפרטיות של הבחור שנפשו התערערה וסבר שצריך להניח לו, אף שידע את מצבו, כפי שמשתמע מהדברים שאמר ל–מ' בפגישתם בבאר–שבע: “הבחור עבר משבר נפשי לא–פשוט והתאשפז, והוא לא רוצה שידעו על זה. — — — והוא כבר מתאושש ובקרוב כנראה יחזור הביתה. — — — חשוב לו במיוחד, אני לא יודע למה, שדווקא ברלינר לא ידע על זה. כשהוא יחזור הביתה, הוא יספר לו שהיה בגליל" (150—151). כמוהם נהגה גם שירלי, אחותו של אילן פרי, שאמרה ל–מ' בשיחת הטלפון שיזמה אליו: “תוכל להרגיע את ראש הוועד שלכם בנוגע לאילן. לא קרה לו שום דבר רע. הוא באחד המִצְפים בגליל, מתבודד שם וכותב" (142). ההסבר שלה העלים, כמובן, את האמת על המקום שבו שהה אחיה בתקופה שנעדר מדירתו בבניין.

על יסוד ההסברים האלה הודיע מ' לברלינר על הסתלקותו מהדאגה לאילן פרי (153), אך היו"ר הקשיש של ועד הבית המשיך לטפל בנושא לבדו. וכאשר שמע בוקר אחד גניחות מדירתו של אילן, הזמין פריצה לדירה. וכצפוי לא האמין אילן פרי למניעיו של ברלינר והאשים אותו בחיטוט בחייו הפרטיים. בו–במקום גם הודיע לו שיתבע אותו על הפריצה לדירתו. מובס ומושפל עלה ברלינר ברגליים כושלות אל דירתו והסתגר שם. למחרת לא ענה על הטלפונים של שרה מרזל וגם לא נאות לפתוח את הדלת ל–מ' שניסה מספר פעמים להתעניין בשלומו. מ' נרגע רק אחרי שראה את ברלינר תולה כביסה מהמרפסת שלו.

הסיום הזה רומז על השינוי שהתחולל ב–מ' בהשפעת האירוע שהתרחש בבניין. אף שהחזיק תחילה בגישה המקובלת, שמוטב לא להתערב במצוקתו של הזולת, נסוג ממנה אחרי המקרה. השינוי בעמדתו התבטא בהתעקשותו בסוף להתעניין בשלומו של משולם ברלינר ובניסיונו להשפיע על שירלי, אחותו של אילן פרי, לסגת מהגשת תביעה נגד היו“ר של ועד הבית. תחילה הסביר לשירלי את המניע של ברלינר להזמין פורץ לדירת אחיה: “הזקן שמע אותו נאנח מכאב מתוך הדירה” ולכן הזמין פריצה לדירתו. אך כשנוכח שאין בכוונתה גם אחרי הסבר זה לסגת מהחלטתה לתבוע את ברלינר, לא נסוג ממאמציו להשפיע עליה: “ומה עם האפשרות של סליחה?" (156). התערבות כזו בנושא שהוא איננו צד ישיר בו לא היה מ' מתיר לעצמו בעבר. אך ממשולם ברלינר למד, שאין להשלים עם האדישות למצוקתו של הזולת, גם אם היא מתפרשת לפעמים כהתערבות בחייו הפרטיים, שאם לא כן תהפוך החברה לדה–הומנית, לחברה שבה כל אחד יופקר לגורלו וקורבנותיה הראשונים יהיו החלשים שבה: הזקנים, העניים, החולים והמעורערים בנפשם.

תשובה זו של הסיפור לדילמה שהועלתה בו על–ידי קנז מבוטאת באופן מרומז בציטוט שהועלה בשיחת פרופ' מירקין עם מ' במהלך פגישתם בבאר–שבע. מירקין ציטט משפט שתירגם ממכתב של האסטרונום והמתמטיקאי הגרמני יוהנס קפלר משנת 1610: “כשהסערה משתוללת וספינת המדינה עלולה להיטרף, לא נוכל לעשות מעשה נאצל יותר מלנעוץ את עוגן עיונינו השלווים בקרקע הנצח“. בהקשר של הסיפור, הערכים החברתיים העל–זמניים, ובכללם אלה המגוננים על החלשים בחברה, הם “קרקע הנצח” שמסוגלת לייצב את “ספינת המדינה" כאשר סערת הזמן מטלטלת אותה ומאיימת להטביעה. בקרקע הזו צריכים נוסעי הספינה לנעוץ את העוגן עד שהסערה תחלוף. ודומה שכך גם הבינו השניים את הציטוט כאשר הסכימו ביניהם, שהחברה הישראלית נקלעה ל“סערה” כזו, ולכן בתקופה כמו שלנו “צריך הרבה אומץ לומר דבר כזה" ואפילו “צריך אומץ לחשוב ככה" (151—152).

ברוח התשובה שהשתמעה מהסיפור הזה, שהעניק לקובץ את שמו, צריך להבין גם את שני הסיפורים הבשלים הנוספים שנדפסו בקובץ לפניו.


 

“רגע מת בזיכרון"

הסיפור הזה עוסק בפחד וברתיעה שמעורר בנו החריג בחברה. רגשות כאלה עורר דאסה אליהו, אסיר שהשתחרר מהכלא, בחבורה של ילדים משכונה סמוכה לפרדסים של המושבה. אחרי שמשפחתו סרבה לקבלו אליה, הפך דאסה את הפרדס בשולי המושבה למקום מגוריו. הימצאותו של דאסה בפרדס, שהילדים מהשכונה נהגו לממש שם את הרפתקאות הדמיון שלהם, מטרידה אותם והם מייחסים לו כוונות מרושעות כלפיהם. וצביקה, מנהיג החבורה, שפעם ברח מבועת מתוך הפרדס, אחרי ששמע מקרוב את קולו החורק של דאסה קורא לו “ג’ינג’י, תבוא מהר!" (45), הדביק לו את הכינוי “היצור" והפיץ בין חבריו את השמועה, שדאסה אורב לילדים וצד אותם כדי להמיתם. אף שצביקה אחראי לדמוניזציה של דאסה, הוא גם נמשך אל הפרא שהשתכן בפרדס, ולכן חזר אל הפרדס, אך רק אחרי שגייס את חבריו, פיני ויאיר, וגם את אבשלום, הילד המפגר של השכנים, לעמוד לצידו למקרה ש“היצור” יגיח שוב מבין העצים. אף–על–פי–כן נמלט ראשון מפני דאסה יחד עם פיני ויאיר וברגע הבהלה גם זנח מאחור את אבשלום. משחזרו הילדים לאסוף את אבשלום, התברר להם, שדאסה כלל לא פגע בו, אלא רק ביקש את חברתו (48).

צביקה וחבורתו פגשו אחר–כך את דאסה שנית, אך לא באפלת הפרדס, אלא בחלקת שדה חשופה בין הפרדסים שאליה הרחיקו במשחקם. כל הפחדים, שבעצמם ייחסו לדאסה בדמיונם, התפוגגו אצלם למראהו: גבר רזה כבן שלושים בלבוש בלוי שרוב שיניו נשרו מפיו, והוא “בקושי עומד על הרגליים" (61). רק בהיותם בחברתו גילו הילדים, ש“היצור” הוא בעצם אדם אומלל, שמשפחתו והחברה נידו אותו, כפו עליו לחיות יחד עם התנים בפרדס והכריזו עליו עקב כך כבלתי שפוי ומסוכן, אדם הפוחד מהמבוגרים במושבה ומרגיש בטוח יותר בחברת ילדים ולכן הוא מבקש את חברתם.

הסיפור מתמקד במיפגש הזה של הילדים עם דאסה, שבו התברר להם, לא רק שדאסה אינו משוגע, אלא שהוא בעל כושר אבחנה בין טוב לרע, אבחנה המעידה על חשיבה מוסרית של אדם בעל תבונה. דאסה הבחין בפיגורו–חריגותו של אבשלום, המוליך את האופניים שקיבל מהוריו אך אינו רוכב עליהם, ושאל “מה יש לו לזהו, עם האופניים שלו? — — — הוא לא יודע לדבר בעצמו?“. אחר כך נכלם כאשר הילדים פרצו בצחוק, אחרי שאיבר מינו נחשף מבין ירכיו והוא הזדרז לטפל בלבושו ו”להשכין שם סדר“. עוד קודם לכן הציע להם להסתלק מהמקום באומרו להם: “יש כאן משהו שאסור לכם לראות” (54), אך ממבוכה וכדי לקטוע את צחוקם, גילה להם את מקור הסירחון שהיה במקום. מתחת לשק הראה להם שלד של גופת אדם, ששרידי לבוש העידו שהיה ערבי, שלא הביאוהו לקבורה (57). לילדים הסביר מדוע טרח לכסות בשק את הגופה: “בן–אדם מת, לא משנה יהודי או ערבי, מגיע לו כבוד בגלל המוות" (58).

אף שדאסה הסביר לילדים עוד קודם לכן, שרק כשיש לו התקפה הוא מסוגל לעשות “כל מיני דברים“, ולכן הוא לא ממליץ “לאף אחד להיכנס לפרדסים האלה בלילה” (55), הם מזדרזים לצאת מהפרדס ומסכימים ביניהם לשכוח את דאסה ואת המראה שהראה להם (61). אך בזכות הפגישה עם דאסה ישאו איתם עוד שנים את הידיעה ששתי ההוויות, הוויית הבריאים בנפשם והוויית המעורערים בנפשם, שוכנות זו בצד זו, בסמיכות דומה לזו שבה צמודים הפרדסים לבתי המושבה.

בצאתם מהפרדס שמעו הילדים קול “יללה ארוכה ומצמררת" של תן או שועל בוקע מבין העצים. אך הם כבר לא פחדו, כי ידעו שזה קולו של דאסה, שחזר להפעיל את צורת ההגנה היחידה שעמדה לרשותו מפני מנדיו מהמושבה: חיקוי קולם המבעית של בעלי–החיים, שוכני הפרדס שאל חברתם הדיחו אותו בני משפחתו ושאר תושבי המושבה. לעומת זאת הבעית אותם קול אחר שקידם את פניהם בהגיעם למושבה, הקול האנושי שבקע מגרונה של אחת מנשות השכונה — צעקתה הקבועה של אמו של אביהו: “אבי — — — הו! תבוא מהר הביתה! האבא יבוא עוד מעט ישבור לך את העצמות!" (62).

האיום הזה של אחת מאימהות השכונה מסיים באופן אירוני את הסיפור, אשר כשמו מנציח “רגע מת בזיכרון" — מת במשמעות כפולה: הן כסיפור על הפעם הראשונה שילדי המושבה (ובכללם יאיר, בן–דמותו של קנז בסיפור) ראו שלד של אדם מת, והן כרגע שנחקק בזכרונם מפגישתם עם דאסה, הפגישה שבה נחשפו לאמת קיומית, שמבוגרים אחרים התאמצו להעלים מידיעתם, שאין לשום יצור מפלט מהמוות ולכן “לא משנה יהודי או ערבי, מגיע לו כבוד בגלל המוות".


 

“מקרה שיזף"

המקרה שאליו מתייחס הסיפור אירע בקרונית הקשר בבסיס שיזף. ואף שהאירוע בדוי, רבים מסוגו ודאי מתרחשים במערכת היררכית וגדולה כמו הצבא. הקשר–התורן מ' ניסה למנוע משאול, בעל דרגה בשירות קבע, להשתמש בקו הצבאי לקיום שיחת טלפון פרטית, אך נכנע לדרישתו, אחרי ששאול הבטיח לו שיודה באחריותו לשיחה, אם קיומה יתגלה. במעמד הוויכוח בין השניים נכח גם דרור, טוראי נוסף מהמחזור של מ‘, שהסכים לערוב כעד להבטחה זו של שאול ל–מ’. קיומה של השיחה הפרטית התגלה וכמובן ש–מ' הואשם בה. שאול ומנשה חברו, אף הוא בעל דרגה, לחצו על מ' ליטול על עצמו את האחריות לשיחה האסורה. לכך סרב מ‘, אך בחקירתו גם לא הפליל את שאול. ומאחר וגם דרור שתק, הצטייר מ’ כמבצע העבירה.

ואף שלא העמידו את מ' לדין על ביצוע השיחה האסורה, הענישו אותו באחד העונשים השמורים בצבא למקרים כאלה. בלי משפט ובלי זיקה מוצהרת לחטא שיוחס לו, הועבר מ' לבסיס זוטר של חיל הקשר בירושלים. כעבור זמן הועבר לבסיס בירושלים גם דרור, העד שבשתיקתו סייע לשאול להיחלץ מלתת את הדין על קיום השיחה האסורה. בהגיעו היה דרור מעוטר בדרגת רב"ט, ואז הבין מ‘, שבנוסף להגליה לירושלים מנעו ממנו גם את הדרגה, שהוענקה לכל בוגרי המחזור שלהם. מ’ סיים את תקופת השירות הסדיר שלו בצבא בלי שדבק בו רבב, אך בדרגת טוראי.

מְסַפר שני חלקיו הראשונים של הסיפור, שהתרחשו בצבא (עמ' 102—125) ו–מ' הוצב במרכזם, הוא מספר יודע–כל. שני חלקיו האחרונים יתרחשו באזרחות (עמ' 125—132) ויתרכזו בדרור ולכן יסופרו על–ידי מ', שהופך בהם למספר–עד היודע לספר בעדותו כיצד כיפר דרור בהמשך חייו על החולשה שגילה בהיותו חייל בשירות סדיר בפרשת שיזף.

כעבור שמונה שנים רכש מ' אביזרים לחדר–רחצה בדירתו. בעלי החנות הזקנים הבטיחו לשלוח אליו עובד שירכיב את האביזרים. ולהפתעתו התייצב אצלו לבצע את העבודה דרור, העד ששתק בפרשת שיזף. התברר שהוא בנם של בעלי החנות. אחרי שביצע את ההרכבה של האביזרים, טען דרור, שדמי–ההתקנה נכללו כבר במחירם וסירב לקבל תשלום עבור עבודתו, אך הסכים להתעכב לשתיית קפה. שיחתם עסקה כצפוי בדמויות מתקופת שירותם בצבא. דרור ידע לספר ל–מ‘, שפרט לו, המוסיף לבצע מילואים ביחידה, כל האחרים ממשיכים לשרת בה בקבע. מ’ לא התאפק ובא חשבון עם דרור ביחס לפרשת שיזף: “עבדנו שנינו במשאית. שאול בא וקשקש בקשר, אחר–כך הוא רצה שאני אקח את זה עלי. — — — הבטחתי למנשה לא לספר לאף אחד, ולא סיפרתי. — — — ואחר–כך מחלקים לכולם דרגות, ורק לי לא, מכל המחזור שלנו. למה? זה מעליב נורא. — — — ואתה שראית בדיוק איך זה קורה, היחיד שהיה שם וראה, אף פעם לא אמרת לי שום דבר על זה, אף מילה" (128). בלי לומר דבר קם דרור, לקח את תיק הכלים שלו ועזב.

אחר–כך, התאמץ מ' להסביר לעצמו, מדוע הטיח בדרור אחרי שנים את חטא שתיקתו מאז: “אולי מפני שעכשיו אני לא כואב על מה שנעשה לי, אלא על עצמי–לשעבר, על בן–דמותי החייל הצעיר, התמים, חסר הישע, שפרשתי עליו את חסותי. את עלבונו אני תובע" (129). למחרת הופתעו בעלי החנות, הוריו של דרור, כששמעו מ–מ' שבנם לא גבה את דמי–ההתקנה, אף שהתשלום עבור ההתקנה של האביזרים לא נכלל במחירם. ואף ש–מ' השאיר פתק עם שמו, כתובתו ומספר הטלפון שלו בחנות ואף קיבל הבטחה שהפתק יימסר לדרור, ידע שלא ישמע ממנו והוא לא יחזור לגבות ממנו את שכר עבודתו. חלף זמן ו–מ' גילה שהחנות של צמד הזקנים נסגרה ולא הושכרה לאחרים. בחנות הסמוכה השיבו לו שהאשה נפטרה ובעלה הועבר למוסד סיעודי, אך הבן שלהם מסרב למכור או להשכיר את החנות.

הסיפור מסתיים בפואנטה. כעבור מספר שנים נוספות ראה מ' את דרור מחטט במיכלי–האשפה באולם ההמתנה של הרכבת לחיפה ואוסף מתוכם בקבוקים ריקים לתוך תיק גדול. מ' המופתע לא הצליח להוציא הגה, כאשר דרור פנה אליו כאל איש זר וביקש את רשותו לאסוף את הבקבוק הריק שהניח לצידו.

סיום הסיפור בפואנטה כופה על הקורא לבחון מחדש את אירועי העלילה שהובנו לו קודם באופן שגוי. עד לסיום הבין הקורא, שהקורבן של המקרה בשיזף הוא מ' והנאשם בעוול שנעשה לו הוא דרור. בחלק הירושלמי של הסיפור גם נאמרו על דרור דברים שגינו אותו וביססו את אשמתו בגרימת העוול ל–מ‘: “הוא מכונה! זה מה שהוא יודע לעשות. חוץ מזה הוא גולם" (117). אישור לתיאור אופי זה סיפק לנו מ’ בחלקים האזרחיים של הסיפור, שבהם פגש את מ' כמתקין אביזרים בשליחות הוריו ואחר–כך כאוסף למחייתו בקבוקים ריקים במקומות ציבוריים.

במהלך הקריאה הוכשל הקורא על–ידי שתקנותו של דרור, שהועצמה על–ידי ניגודו, מ‘, המבטא בכל הזדמנות את כעסו על העוול שנגרם לו. מ’ זקף לזכותו את העמידה בלחצם של שאול ומנשה כאשר סירב ליטול על עצמו את אשמת המעשה שביצע שאול. הוא התגאה גם בכך שקיים את מילת הכבוד שנתן לבעלי הדרגות ולא דיבר עם איש על הלחץ שהפעילו עליו. וגם כשנחקר על–ידי מפקד היחידה, לא הלשין על שאול, אף שיצא מהחקירה ב“תחושה שמפקדם האהוב יודע את האמת, שהנה הוא מחפה על מישהו ומוכן להיענש במקומו” (114). כמו כן הוסיף לרשימת שבחיו את הצהרתו, כשנוכח ששמו הושמט מרשימת מקבלי דרגת הרב“ט: “זה ממש לא איכפת לי” (118).

בכל ההזדמנויות האלה שתק דרור וגם כשנפגשו כעבור שמונה שנים לא הגיב על ההתפרצות של מ' כלפיו, שהאשים אותו בעוול שנגרם לו בשל שתיקתו בפרשת שיזף. דברנותו של מ' היא שביססה אצל הקורא את המסקנה ש–מ' הוא הקורבן של המקרה ואילו דרור הוא האשם בכך. הפואנטה בסיום מאלצת לבחון מסקנה זו מחדש. בסצינה האחרונה מעומתים מ' ודרור על–ידי מעמדם בחברה. בסצינה הזו מ' הוא נוסע מכובד הממתין לרכבת שלו. דרור לעומתו מצטייר כאדם משולי החברה: כולו שיבה, פניו פני זקן ופרנסתו מקבצנות. איך נוצר הפער העצום במצבם החברתי והכלכלי כעשור או שניים אחרי שסיימו אותו קורס בצבא וביצעו שם אותה עבודה ובהצלחה דומה?

שאלה זו מציפה אצל הקורא את המידע על שלבי ההידרדרות של דרור לעומת שלבי ההתקדמות של מ‘. על אף העוול שנעשה ל–מ’ בשיזף, עוול שהוא לא חסך שום הזדמנות להבליט שהיה הקורבן שלו, לא שיבש המקרה את התקדמותו בחיים. הוא למד באוניברסיטה כפי שתיכנן (104), שכר או רכש דירה והכשיר אותה לנוחותו. עיסוקו ומצבו הכלכלי משתקפים בנינוחות שבה הוא ממתין לרכבת לחיפה. המידע על דרור מתאר מהלך–חיים הפוך. מאז שהשתחרר מהצבא לא התבסס כלכלית וחברתית, ולא מחמת העדר כישרון או מצוקה כלכלית, שהרי לא נפל מ–מ' בביצוע העבודה בצבא ולהוריו היתה היכולת לממן עבורו לימודים באוניברסיטה. מדוע לא למד, אלא בחר לבצע עבודות מזדמנות שיזמו עבורו הוריו? מדוע לא השכיר ולא מכר את החנות של הוריו כדי לבנות לעצמו חיים נורמטיביים נוחים ומכובדים?

שאלות אלה מחזירות את הקורא לעדות של מ' על יחסו כאדם בוגר למקרה שהיה מעורב בו כחייל צעיר במחנה שיזף. אחרי שבסיום התקנת האביזרים בדירתו האשים את דרור בעוול שגרם לו אז בשתיקתו, השתומם: “מה קרה לי? שוב אני חוזר ומתרגש מהעניין השטותי הזה. שנים אחרי שחשבתי שכבר נפטרתי מזה, אחרי חוץ–לארץ והאוניברסיטה והעבודה ועוד דברים שקרו לי בחיי, דברים הרבה יותר חשובים. שוב אני מלבה את הכאב על העוול ההוא, והכאב קשה עכשיו יותר משהיה, הרבה יותר משהיה אז. למה זה קורה לי?" (129). ובשנים שחלפו אחר כך — הוא מודה — רק כשעבר ליד החנות, שהשתייכה להוריו של דרור, נזכר בפרשת שיזף, כי “ברבות השנים התעמעם בי הכאב על העוול הנושן, עד שנראה לי במבט לאחור כשריד מביך ומגוחך מגלגול אחר" (131).

הניגודים שהובלטו בעלילת הסיפור בין מ' לדרור מוליכים למסקנה הבלתי–נמנעת שדרור העניש את עצמו על מעידתו כחייל צעיר במקרה שאירע בשיזף. כמו מ' לא חשף את האשם בשיחה האסורה, אך מ' עיטר את עצמו בזכות זאת בעיטור הקורבן ומיצה מהמקרה את התועלת החברתית בכל הזדמנות. צביעותו של מ' נחשפה אחרי שנים, כאשר דרור הגיע לביתו לביצוע עבודת כפיים פשוטה והוא ניצל את המעמד להשפלתו: הזמין אותו לשתיית קפה כדי שיוכל להאשים אותו על עוול שלא שיבש כלל את המשך חייו, עוול שבמידה רבה הוא עצמו איפשר אותו אז, בהיותם בצבא. מ' סלח לעצמו בחלוף השנים, אך לא סלח לדרור.

ואילו דרור, שכלל איננו “מכונה" ולא “גולם", לא סלח לעצמו. אף שלא למד באוניברסיטה את תורות המוסר לא של הדתות ולא של הפילוסופים, העניש את עצמו על חלקו בפרשת שיזף. משום שלא דיבר כאשר היה עליו לדבר, לא התיר לעצמו בעתיד לא לכתוב ולא להטיף לאחרים, וגם לא המתין שאחרים יקצבו את עונשו, אלא נאמן למידותיו המוסריות, העניש את עצמו על המקרה בשיזף בחומרה המירבית, בכך שמנע מעצמו את שיכחת המעידה שמעד בהיותו חייל בשירות סדיר. בגילוי נדיר של מוסריות אישית מנע מעצמו את מיצוי ההזדמנויות הכלכליות והחברתיות שהיו מזומנות לו בחיים האזרחיים ובחר לחיות בשולי החברה.

הסיפור היפה הזה, הטוב מבין סיפורי הקובץ, מערער על מושגי–הערך שבסיועם אנו שופטים את הבריות. הסיפור מציע להיזהר בשיפוט ולהעמיד בראש אמות–המידה השיפוטיות שלנו את ההבנה לזולת ואת החסד כלפי חולשותיו, הן הגלויות והן המוצפנות, שהרי “אין מעשה נאצל יותר מלנעוץ את עוגן עיונינו השלווים בקרקע הנצח".



  1. הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2008, 211 עמ'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות