העלמה רוזה פרבשטיין נכנסה בשעה הקבועה לחדר-מיטתה לגבות את חלקה בנועם החלומות, שירד לעולם תשעה קבין בשבילה, וקב אחד בשביל כל העולם.
לאור מנורה בת ארבע-עשרה נהורות היא פושטת את בגדיה בדרך לבישתם, בעזרת הראי והמסרק; אחר כל פשיטה ופשיטה היא מסתכלת בראי, בודקת בעצמה, איך היתה נראה יפה עכשיו בעיני גברים.
כשהיא פושטת מעליה את החזיין, היא משהה את עצמה קצת יותר; מעבירה מסרק ארוך לרוחב תלתליה, שמאחרי ערפה; מדקדקת, שיפלו על שכמיה הוורודות בכיסוי ובגלוי; פורפת את ליבונה לסירוגין; מיישרת קומתה, מטילה פסיעות דקות כלפי הראי; מצליפה עינים על צילה שבראי, ועל פניה נראים סימני נחת מתוך דאגה, כאומרת: כך נאה וכך יפה, אלא שאף-על-פי-כן חסר משהו.
דואגת היא לפעמים, שביפיה כבר מתגלים עקבות כליה. יש שהיא רואה בחלומה שינים תותבות, קופסאות-פוך ריקות, ופנים מקומטים.
הגע עצמך, שלפי ערך שנותיה אין הכרע בדבר. יודעת היא הרבה נערות זקנות ממנה, שלא יצאו עדיין מעולמן, צדות להן בכל טיול סיעה חדשה של גברים.
והרבה היא יודעת צעירות ממנה, שכבר עלתה להן למצוא זבד טוב, וכבר חגו את חתונתן.
רק היא עומדת וממתינה. מכרים יש לה הרבה. ביניהם יש לה גם מעריצים. ראשונה היא אצלם לריקודים בלילי חינגאות; לטיולים נמצאים לה תמיד שומרי צילה יותר מן הצורך. אבל כל זה אינו מביא לידי גמר רצוי. כך גורלה.
גורלה? כלום בגורל תלוי זה? מזלה-שלה אינו רע כלל. אביה עשיר; נדה הגונה פסק לה. במידה ידועה היא יחסנית; אינה הדיוטית; על אחת כמה וכמה שאינה מכוערת כלל. ומה לגבר עוד?
לא את המזל, את עצמה היא מאשימה. היא אינה יודעת למשוך לב גברים בחבלי קסם. לא שמה עד עכשיו לב לדבר: לא די לך בשביל זה יופי בלבד; צריכה את לדבר באופן מיוחד, ללכת פסיעות מיוחדות, להביט במבטים אחרים; הלא זהו מה שנקרא גראציה, ושהרבה עלמות מנוולות זוכות לכסות בה על ניוולן.
את זה אוהבים הצעירים. משיכת-לב מלאכה היא ואינה חכמה; והיא יודעת את המלאכה, אלא שלא נתנה עד עכשיו את דעתה לדבר.
נסיון חפצה היא לעשות; לעמוד בבחינות. יהי רצון כאילו תמונה זו שבראי אינה צילה אלא צעיר מצוי, קיים, שנפגש בה עכשיו, והיא צריכה למשכו ברשת.
“בונז’ור מסיו.”
כמדומה לה שקולה עביב יותר מדי.
“בנוז’וור, מסיווו.”
אבל זה רך יותר מדי. ממש שפוך, קלוח.
צריך למצע בין שני הקולות, בין עביב ורך, וגם לצרף אליו מבט חודר ואור פנים צורבים.
“בו-נז’ורר מסיוו.”
הצירוף עלה לה יפה.
“מהיכן ולהיכן?”
“לפגשך יצאתי, עלמה יקרה. לבי אמר לי, שאמצאך בדרך זה. תמיד רוחש לי לבי עליך דבר-מה.”
“האמנם?”
אבל, לא! צריך לזה שוב קול מיוחד ומבט חדש. קריר וחמים, מתון ותמה צריך הקול להיות; ומבט צריך להיות סתום וקצת חומל מגבוה.
צריך המבט לאמור: אני שושנה יפה. רצוני, אני מתפתחת; רצוני, אני כונסת את עלי, ואין לך בי כלום.
שמא הוא עקשן קריר – הבליטי קומתך, שימי יד על שכמו, פגעי בו במבט מעין אחת, והתחילי מנעימה שיחה.
רואה היא בחזיונה את צילה שבראי, כאילו הוא באמת צעיר עומד לפניה והיא פוגעת בו במבטים ומדברת בו.
ומדברת על אהבה, על הבגידה ועל הנישואין.
“אני לא אנשא אלא לצעיר עני,” שולחת היא פתאום חץ בלב בן העשיר העומד לפניה קסום, והיא ממתיקה את מרירותו בחיוך יפה ומכוון.
חפצה היא לומר לו בחיוך זה: רצונך, הריני אומרת אמת; רצונך, הריני משטה בך.
ומטיילת היא ומדברת, מדברת ומטיילת, ומפסיקה מאמצע טיולה, מושיטה אצבעות ידיה כלפי הראי:
“אורבואר!”
לא! אורבואר זה לא יצא כתיקונו. צריך שיהי בסופו כעין עקיצה, כעין חח זה שצדים בו דגים. החח צריך שישקע בלב, ואת לכי לך, ואל תביטי מאחריך.
שמחה היא בעצמה.
ופתאום עולה על לבבה לעשות מעשה ילדות. חוטפת את הספסל בידה; יהי רצון כאילו זה קווליר; מתרכסת עמו, ועולה בסערה מתוך ואלס שובב.
המנורה השפיעה אור מרובה בחדר, והעלים ממנה את החושך שבחוץ. היא לא ידעה, ששם עומד צעיר אחד, שמצא לו סדק בין קלעי מסך החלונות, והסתכל בה.
זה היה הצעיר מרדכי סרטן שאביו משרת בחנות אביה.
יודע מרדכי זה, ששושנה חיה זו לא נבראה בשבילו, אלא שמתוך חשכת הלילה, בגניבה, בשעה שהמקרה גופו הזמין לו סדק בין הקלעים – מי זה ימחה בידו?
זהו אצלו בכלל “זה נהנה וזה לא חסר.” הוא אינו אלא מביט. כשיזכה יראה ויבחין.
או שמא חושבים המאושרים הללו, שלבני עניים לא נתן אלהים לב להבחין ועינים לראות?
ומסתכל הוא.
מכיוון שעברה השעה על העלמה פרבשטיין בנדודים, שוב לא יכלה לישון. תאווה באה בלבה לצאת החוצה ולהביט בכוכבים. יש לה כוכב אחד ברקיע, שכשהיא מבטת בו הרבה הרבה, הוא קורץ לה. יש שהיא מבינה הקרצים. רמזים הם על מקרי יום מחר בשעת הטיולים. הרבה פעמים בחנה ועלתה לה.
מתכסה היא בשמלה ארוכה ויוצאה.
נתקלה במרדכי סרטן, ורעיון עלה על לבה, להעמיד את עצמה בנסיון על הלקח, שחזרה עליו זה עכשיו נגד הראי.
“בוננואי, מסיו סרטן.”
הלז הזדעזע, ולא מצא מלים לענות.
רוזה קרבה אליו, הושיטה לו קצות אצבעותיה. סרטן נגע בהן מתוך יראת הכבוד וסילודי לב סוער.
“מה נעים ליל זה!”
“כך הוא כדבריך, עלמה יקרה.”
“רצונך, נטייל קצת השעה אינה מאוחרת.”
“וודאי שכך, עלמה יפה.”
מתפרצת רוזה בשברורי צחוק עלז:
“כלום יפה אני? כמה חנפנים אתם, הגברים.”
“חנפנים?” מסתכל בה סרטן תמה. הוא נכווה במבט עיניה, הוריד את ראשו. לבו התחיל דופק.
“ואלא-מה, אמתנים אתם? כולכם וותרנים לדברים שבפה. בני העשירים עודם גרועים מכם. המה חנפנים מגונים. כמה זעירים הם בעיני. אני לא אנשא אלא לבן-עניים.”
שומע סרטן ולבו דופק-דופק.
ומדברת היא על האהבה ועל הבגידה, וקורצת ונוקבת במבטיה, ומשקיעה חחים בלב, ושוב אמרת, “אני לא אנשא אלא לבן-עניים.”
סרטן נזכר במעשיות שקרא, כיצד נתאהבה בת-עשיר במשרת הבית והלכה אחריו.
והיא מדברת והוא שומע, והיא מסתכלת ולבו נסחב. מתיר הוא לעצמו לנגוע בקצה שרוולה.
גמרה רוזה את שיעורה.
“אורבואר,” היא פוסקת מאמצע.
יצא ה“אורבואר” מתוקן: תחילתו רך וסופו קר. הצטרפו אליו המבטים, נפל החח אל תוך המקום המנוגע.
נכנסה לה רוזה לחדרה שמחה בעצמה, וכשנזכרה בזעזועי סרטן, צחקה ואמרה: אין סכנה בדבר, סוף-סוף אין בחור שוטה זה משוגע עדיין, שיחשוב בי מחשבה מתוך רצינות.
וסרטן שב לביתו נפעם, ולא יכול לנום שנתו. נזכר הוא בכל פעם במעשיות שקרא, כיצד בת-עשיר נתאהבה במשרת ביתם והלכה אחריו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.