שלמה חריף היה שמח באשתו הצעירה שעלתה בגורלו; הוא מצא בה יותר ממה שביקש לעצמו. תביעות גדולות אמנם לא היו לו מעולם. בן להורים עניים ובחור מתלמד בין בחורי הקלויז – לא קיווה יותר רק שיבוא מוקיר רבנן, שיתן לו את בתו ומזונות על שולחנו עולמית, כנהוג, או כמו שהיה נוהג, ומה יחסר אז עוד? ש“ס ופוסקים? בלי ספק יקנה לו הלז גם ש”ס ופוסקים. ואם לא יקנה, ימצאם שם בקלויז.
וחלומותיו נתקיימו.
אדם מישראל ששמו נפתלי בריק, שגר באחת מהעיירות הקרובות ועסק בעסק הקצבות, ומכיון שעשה מעט עושר מן העסק הזה הלך וחכר את הטכסא לשלוש שנים, ונתעלה לגדולה.
אבל גדולתו באה לו באיחור זמן מעט: מן העליות השמנות שבקלויז, מן ההקפות הנבחרות שבשמחת-תורה עוד לא חטפו את הכל; עוד נשאר גם למענו. גם מקום הגון במזרח קרוב לארון הקודש עוד מצא לקנות לו; דעה מכרעת בעסקי הקהל – אין צריך לומר שכבר היתה לו. אך בנים, בנים! זהו דבר שאינו נקנה בהיסח-הדעת. מכל חמשת בניו שיש לו אין אף אחד בהם תלמיד חכם. כולם נולדו ונתחנכו בשנות קצבותו. הם גסים, מגושמים ואינם דומים אף במקצת לבנים של טכסן העיר.
לפיכך גמר בדעתו, להשיא לפחות את בתו, שרה, לתלמיד-חכם. שרה היא אחרת לגמרי. היא נולדה בעת שכבר היה טכסן. לה נאה תלמיד-חכם.
והוא ביקש ומצא את שלמה הבחור מבחורי הקלויז, ויתן לו את בתו לאשה והבטיח לו מזונות על שולחנו בלא זמן קצוב – הכל כאשר קיווה.
ושרה היא יפת תאר, וגם אומרים שהיא חכמה וצנועה ומעט כתבנית וקראנית בכל הספרים החדשים הנכתבים לנשים, ונוסף על כל אלה נתן לו חותנו גם מעט נדוניה.
שלמה התחיל לאכול מזונות על שולחן חותנו בלב שקט ובטוח, בדעתו שכמה שיאכל לא יחסר מן המובטח לו, וישמח באשתו שתי שנים רצופות. ויותר שעבר יום, יותר נודעו לו הרבה ממעלות אשתו. היא יפה, היא חכמה וקצת מלומדת, היא בריה נפלאה. והעיקר, שהשכין ה' ביניהם אהבה ושווי-דעות.
הן אמנם שווי-דעות לא נקנה להם תיכף בימים הראשונים אחרי חתונתם. היו ימים שחלו ביניהם קטטות קלות ותגרות של סוד. ככה, למשל, מצא שלמה, שבבית חותנו מתנהגים בעניני דת בהדיוטות גמורה. “לא עם-הארץ חסיד” – זהו כלל גדול; והיה מצטער על שההדיוטות בנידון זה ניכרה באופן גס גם בשרה. אינה זהירה מלכת ד' אמות בלי נטילת ידים; אינה מכינה לו כלי חרס שבור ליטול בו מים אחרונים. ויש שהיא שופכת את המים האחרונים במקום שרגלי בני אדם מצויות. אינה מדקדקת לתת לו בלילי שבתות לקידוש כוס בלי פגימה, ועד כאלה. ממש כבת עם-הארץ.
וכן גם שרה מצאה בו מגרעות. הוא איננו יודע כלום בעניני דעלמא, גם לחתום שמו בשפת המדינה אינו יודע. במידה ידועה היא יותר מלומדת ממנו. היא לא למדה הרבה עד כדי שתוכל לדבר בשפת-המדינה כאחת המלומדות. בכל-זאת יכולה היא, לפחות, לענות תשובה קצרה, כששואלים אותה דבר. גם קוראה היא לפעמים בספר בשפת המדינה, או למיצער יודעת היא לקרוא – והוא בור גמור בעניינים אלה. ומלבד זאת הוא בכלל בלתי מהוקצע, הוא כולו לאלהים ולא כלום לבריות.
אבל במשך הימים הלכו התיגרות ביניהם הלוך והשתקע. שרה ידעה בעצמה, שהיא באמת בת לאב-הדיוט ו“עם הארץ,” ושבענייני דשמיא שלמה הוא מומחה ובר-סמכא, ותלמד את עצמה להיות חרדה על ענייני דת ולדקדק על כל מה שבעלה מקפיד. ואחר-כך היתה שמחה על הדבר מפני שסוף סוף גם גן-עדן איננו דבר רע כלל, ולהיות בגיהנום קלויה במחבתות על האש – איננו דבר טוב אפילו לאחר מאה שנים.
וגם שלמה הסכים בדעתו, שבאיזו טענות לנגדו צדקה שרה. ידיעה ולימוד על-כל-פנים איננו דבר קשה. בכל אופן איננו קשה יותר מאיזו הערה שב“פני יהושע” או ודו“ק שב”מהר“ם שיף.” תחילתו בצינעא וסופו בפרהסיה – התחיל ללמוד שפת המדינה ומעט השכלה, ובמשך שתי שנים כבר ידע שפת המדינה על בוריה, וקנה לו אחיזה הגונה במה שקוראים“השכלה”.
ובין הצמד הנחמד שכנו אהבה תמימה והסכמה.
והגלגל הולך וסובב, ונפתלי ירד מנכסיו, וגם מעט הנדוניה של שלמה שהיה בידי חותנו בתור הלוואה, לא שב אליו בשלמות.
שלמה היה אנוס לרדת מעל השולחן המוכן עולמית, וישכור לו בית. וישב לאכול משלו ולגמור את מספר הרובלים שנשאר לו מן הנדוניה ולצפות לפרנסה, שתתגלגל לו על-פי השגחה פרטית.
אבל שום פרנסה לא התגלגלה לו, מפני שבימים אלה יש חטפנים שאינם נותנים לפרנסות להתגלגל. חוטפים אותן מיד בצאתן לאוויר העולם, מטפלים בהן עד שיאכלו את מעט כספם ורוב מכסף זרים יחד עם הפרנסות עצמן.
אין עוד השולחן הבטוח עולמית. אין עוד הארוחות השמנות על קצב-בעל-טכסא… ועל מקומם מחסור, רעב, דאגות היום ופחד מפני העתיד.
הכל גז ויעבור, אך האהבה בין איש לאשתו לא רפתה; וזאת היא נחמת שלמה בעוניו. “אשה כזאת היא עונג בימי האושר ונחמה בימי צרה”. מדבר שלמה כפעם בפעם אל נפשו.
אבל ממקור האהבה יתפרנסו רק הרוחות. פרנסה! פרנסה גשמית מאין תבוא? כבר אזלה הפרוטה האחרונה מן הכיס.
על לב שלמה עלה רעיון לאחוז במלמדות או בהוראת שפת רוסיה ולכשיצטרך יאחז גם בשנים.
כשנה תמימה שמר את הרעיון בלבו ולא גילה לשרה. הוא לא האמין בעצמו, אם יצלח הדבר בידו, ואם יש לו כשרון פדגוגי. למען העמד את עצמו בנסיון התחיל לתת לקח שעה אחת ביום לקרובתו מצד אשתו, רבקה, בת דודו חיים בריק, נערה בת כשרונות טובים ומצויינים. אבל בהיות הוריה עניים גדלה ללא חכמה וללא דעת. הורי הנערה היו שמחים בדבר, וראו בזה נדיבות רוח של קרובם הצעיר, ושלמה עסק בדבר בשקידה וזריזות. השקידה והזריזות מלאו את חסרון ידיעתו בפדגוגיה, ובמשך השנה ראה ברכה רבה בתלמידתו. היא התחילה מן ה“אזבוקא” ועתה היא קוראת בנקל סיפורים לבני הנעורים, ויודעת חלק גדול מדיקדוק השפה. הנסיון המוצלח הזה נתן אומץ בלבבו, והחליט בדעתו לעשות את ההוראה קרדום לחפור בו.
ושרה צריכה היתה להסכים על הדבר, כי ברירה אחרת אין. “גם זוהי מחכמתה ובינתה היתרה, ידעה שברירה אחרת אין ונכנעה מפני ההכרח”.
אבל פה בעיר “זילא ליה מילתא” לשלמה חריף חתנו של הבעל טכסא ליהפך פתאום למורה – ויסע לבקש לו עיר שאין מכירין אותו להרביץ גם תורתו. הוא ביקש ומצא עיר ס., גדולה ומרובה באוכלוסין, ויהי שם ל“חצי מלמד וחצי מורה”.
בעיר ההיא נפגש שלמה בפעם הראשונה בימי חייו פנים אל פנים עם החים ההומים ורועשים חוץ לארבע אמותיו. שם פקח את עיניו וירא, כי למרות הסכמתה של שרה על חכמתו וידיעותיו החיצוניות הוא איננו יודע כלום, וכי עוד רבות יש לו ללמוד ולדעת את אשר איננו יודע עוד, ויהי מלמד ביום ומתלמד בלילה.
לרגל השתלמותו בחכמה ודעת הלך והשתנה שינוי גדול גם בדעותיו מיום ליום. הוא לא הרגיש כל כך בשינוי הזה, כי נעשה לאיטו, בלי פסיעות גסות. אבל מיום סורו אל העיר ועד שובו הביתה היה השינוי גדול וניכר. הוא סיגל לעצמו את כל הדעות הקבועות ושאינן קבועות שבאירופה, ואת כל הספיקות האוכלים כחלודה את לבות הצעירים בימינו אלה. מובן מאליו שלראש-לכול שינה את השקפתו בדת. הרבה עניינים, שהיו נחשבים אצלו לוודאים, חשודים עתה אצלו ומוטלים בספק, קרוב לשלילה. הרבה נטיעות עמד וקיצץ בלי מורך לב. הכפירה, שהיתה אצלו תמיד סמל של בור-שחת שכל באיה לא ישובון, קיבלה עתה צורה חדשה בעיניו, הוא מביט עליה כעל תוצאות החקירה והחכמה, שמגמת פניה רק אל האמת. הוא חקר והוציא תוצאות – וכפר, ובא לידי יאוש, ואחרי כן התפייס עם החיים וקיבל את העולם-הזה על חשבון העולם-הבא.
ומתוך כפירה וחופש בדעות יצא לידי חופש המעשים.
הוא נהפך למה שקוראים בעיירות הקטנות “בן-כרך”.
ואחת לששה חדשים היה שב את ביתו לשמוח שמחת החגים עם שרה שלו. היא היתה שמחה, כמובן, לקראת בואו. היא היתה מתגעגעת אליו באותם הגעגועים שאשה עבריה יודעת היטב בצערם. לא התאוננה. במכתביה אליו היתה מכסה על הצער והבדידות, כדי שלא להרך את לבו – ושלמה היה יכול לקבל את הדברים על חשבון נוסח של מכתבים. אף שהוא מצדו גם-כן היה מתגעגע מאד על שרה, והיה ממלא את מכתביו אליה בקינים ואנחות ונקודות רבות על מה שאין הפה יכול לדבר ואין העט יכול לכתוב…
עד ראש חודש אלול בקיץ ועד ימי הפורים בחורף היתה מונה ימי התעכבותו בנכר לירחים, ומאז ואילך התחילה למנות את השבועות. השבוע האחרון היה אצלה יום שכולו “ערב יום-טוב,”הכנה לחג גדול, חג ביאת שלמה הביתה. וכמו בפעם הראשונה כן גם בכל פעם ששב שלמה אל ביתו היו יכולים להכיר בימים הראשונים לביאתו, שאהבתם לא לבד שלא נתקררה, אלא אדרבה, גדלה עוד יותר. שתי הנפשות האלה היו מאושרות אשה בצל רעותה.
יש אשר חפץ שלמה לחבק את שרה ברגע שובו הביתה, לעיני כל השכנות שקדמו ונכנסו לבשר את שרה, כי “שלמה שלה” בא. לפי מצבו ויחוסו “שם” הוא אינו מוצא את הדבר לבלתי נאה לו. אדרבה, זר ומופרך היה הדבר, אילו ראה אחד ממכיריו, שיש לו שם, שהוא פוגש את אשתו בלי נשיקות שפתים.
אבל שרה הסירה פשוט את ידיו מעליה, והניאה אותו מלנהוג פריצות כזאת לעיני השמש:
“הרף נא, נא הרף! משוגע! מה היה לך?” גערה בו בנעימה ובבושת פנים, ותשתמט מבין זרועותיו “היכלם!”
אניותו היתה נפגעת מדחיות כאלה, והיה משלם לה כפליים בקרירות מדומה, בפיהוקים מאונסים ובתשובות קצרות ולא ברורות על השאלות הרבות שהיא היתה מקיפה אותו: “איה לן הלילה? אם רעב הנהו? אך לא עייף הוא מטורח הדרך?” וכדומה. אף-על-פי שהיחס המאונס והמזוייף הזה לא היה יכול להאריך זמן רב, וסוף כל סוף באה האהבה ותשוקת החיים ומחתה את כל העלבונות המדומים.
שרה ראתה והרגישה בשלמה שלה שנויים גדולים כל פעם בשובו את ביתו. פעם התפלאה עליו, בראותה, שאינו נזהר להתפלל בכל יום, וכשנסע מביתו שכח את התפילין דרבנו-תם. פעם שאחר-זה השאיר גם את הטלית והתפילין של רש"י. הוא משתמט מלקום לסליחות באמתלה, שקרא כל הלילה באיזה סיפור מלבב ועל-כן צריך הוא לישון שינה מאוחרת… כפרות לא “יכה” בלי כל טעם: פשוט, מפני שאינו חפץ להיות מאמין, שהתרנגול הלבן הלז, כשילך למיתה, יחתוך לו חיים. בבדיקת חמץ הוא מקל ולפעמים ילעג בקלות ראש: “אני מטמין דווקא עשר חתיכות לחם, ותיכף להטמנה אני הולך מזויין בנוצות כנף וכף שבורה ומחפש ומחטט אחרי האבדה”.
והיא זוכרת, שהוא ביאר לה את כל הדברים האלה, ולא נראו אז מגוחכים. הוא ביאר לה אז את החשש של “ברכה לבטלה,” והבינה, שהחתיכות האלה אינן צרמוניה גרידא, אך נחוצות במידה ידועה. הוא ביאר לה את העונש החמור של חמץ בפסח, את הענין הנשגב של סליחות באשמורת הבוקר; הסודות שיש בסוכה ובאושפיזין שהוא מלגלג בם עתה. הדברים נתקבלו אז על לבה מבוררים וודאים, שלא יפול בם כל ספק. הרבה היתה מצטערת על שבנערותה בבית אביה לא היתה זהירה כל כך בעניינים אלה, ונכשלה אולי פעמים רבות בעוונות חמורים שלא מדעה, והרבה היתה מתנחמת ומודה להשם יתברך, שנפלה בגורלו של תלמיד-חכם שפקח לה עינים ולב להבין ולדעת את מה שצריך לאשת חבר לדעת. אחר “מאה שנים” היא מקווה, שגם חלקה לא יקופח.
אבל עתה מה היה לו פתאום?
היא הכינה את-עצמה בכל פעם לדיבורים קשים וגילוי דעת, למחאות. ואפילו לקצת מלחמה וקטטה, כשיהיה צורך בדבר, אבל עתות שבתו כאורח בביתו קצרות הן. מצד אחד צר לה לחלל את ימי חגה בריבות ודמעות, ומצד השני לא תספיק העת לזה. עוד לא עברו ימי החג וכבר צריכה היא לדאוג להכנות הדרך של שלמה. הגעגועים מתחילים לצערה, עוד בטרם נסע שלמה לדרכו.
וכשנסע לדרכו היתה מתחילה להפוך בזכותו, לחשוב באיזה קטעי אמרים וחצאי דברים, שהיה שלמה מסנן לה לפעמים מבין שפתיו בעיתות שהתחילה לשאלו על הזרות שבמעשיו – ומצאה או התאמצה למצוא, שסוף כל סוף אתו הצדק.
“הלא הוא למדן גדול, וחזקה לאדם כמותו, שיודע מה הוא עושה. בימים האחרונים הוא נעשה קצת נאור… קצת? הוא משכיל שלם. אין דומה לו פה בעיר! ואני מה? אשה חשוכה, ולא יותר. וכי נאה לי להטיף מוסר באזניו? להוכיח אותו?”
כה עברו שלוש שנים. שלמה הצליח במקצוע הפדגוגיה, וכבר יצאו לו מוניטין בעולמו כמורה מומחה ואומן לדבר. אז השתדלו משכילי עירו, ובתוכם גם חותנו וקרוביו, להמציא לו מעמד הגון במקומו, ולא יצטרך עוד להיות נע ונד.
אחר חג הסוכות נשאר שלמה בביתו.
שרה היתה המאושרת בנשים. היא כבר התייאשה מחיות עם בעלה יחד כל השנה, וכבר התחילה ללמד את נפשה להסכים עם ה“מוכרח להיות” ולקבל מן החיים חודש אחד של נחת רוח על חמישה חדשים של צער וגעגועים.
ופתאום נהפכו הדברים היפוך גמור. לילה ליום. שלמה ישאר בביתו תמיד. ולא עוד, אלא שירוויח יותר משהיה מרוויח בנכר.
היא הביטה על שלמה מעט תמהה ומעט כועסת, בעת שהציע לפני בעלי-הבתים שלו, אבות התלמידים, תנאים רבים בנוגע לשעות הלימוד ושכר הלימוד וכאלה. התנאים הללו למה הם? ומה אם ימלא את דרישתם הם וילמד שעה אחת יותר? ומה אם יקבל במשכורתו עשרים רובל פחות לזמן תמים? הלא בנכר לא היה מרויח גם סכום כזה. היא ידעה אמנם נחיצותם של עשרים רובל יותר וערכה של שעה יתירה לחופש, אבל פחדה פן יפריז על דרישותיו ויתקלקל כל הענין.
אבל הענין לא נתקלקל. שלמה הוא “ביתי” מעתה. איננו עוד נודד.
והיא איננה עוד עזובה. קץ לגעגועים, ללילות נדודים ולדמעות סתרים!
ואפילו כתלי ביתה, ואפילו הפתחים והדלתות יודעים עתה, ששלמה הוא אדון בביתו. בשעות החופש מתקבצים אל ביתו ידידים ומכירים ומבלים עת בשיחות נאות, בקריאת ספרים, בוויכוחים נעימים, שאינם לשם הלכה למעשה. שרה חשה ומרגשת את השינוי הגדול הזה, והיא מורידה בסתר דמעות מתוך שמחה.
ומכיריו וידידיו של שלמה הם עתה אחרים לגמרי, מאשר היו. כולם משכילי העיר ונאוריה! יש בהם חצי-כריסטים ויהודים בלא כלום; יש בהם יהודים לכשירצו; יהודים בנגלה ויהודים בסתר. יש בהם אשר הרבינר בעצמו עם ה“רבנית” שלו יופיעו בביתו ב“ויזיט,” ולפעמים, הדוקטור והדוקטורית, האפתיקר והאפתיקרית וכו', וכל אותו המניין הנאור שכל ק“ק וק”ק בישראל מזויינת בו.
הוא אמנם מאושר בחברתו וסביבתו החדשה, אך יחוסה של שרה בכל עת, שיסורו אליו אל ביתו, הוא כל כך אנוס, כל כך מגוחך. שפת רוסיה היא אינה יודעת לדבר כן; כשהיא מדברת לפעמים רוסית, היא מעוררת צחוק. הם אינם צוחקים מפני שנוהגים בו כבוד, אבל בביתם ז’רגון? לא מן הנימוס הוא לדבר, ובפרט שלא כל האורחים יודעים לדבר ז’רגון… היא יושבת ושותקת.
כמה מגוחכת היא אז, ממש כחרשת או אילמת או שתיהן יחד.
והיחוס הזר הזה הולך ומורגש יותר ויותר מיום ליום.
לו סר אל ביתו אחד ממכיריו שבעיר ס. אשר לא ידע את שרה, כי אז בלי ספק חשב שזאת היא שפחה או גרת בית.
ביחוד היה בולט מצבה של שרה בכל עת שסרה אל ביתו רגינה יפימובנה בריק או מה שקוראים בעברית רבקה בת חיים בריק. תלמידתו זאת לא נשארה באותו המקום שהוא עזבה. בכל אותן השנים ששהה הוא בעיר ס., כשהיה בא אל ביתו אחת לששה ירחים, היה מספר באזניה על אודות החיים הרועשים והשאיפות השונות שבערים הגדולות; וגם על אודות הספרים החדשים, אשר קרא, והרבה מהם היה משאיר לה, ומבאר לה את העניינים שלא הבינתם.
הנערה הזאת היתה כספוג שקולט הכול. ואחרי כן התחילה ללמוד מעצמה ולפעמים קרובות היה לה איזה ממשכילי העיר למורה דרך. הנערה שקדה ולמדה באותה האנרגיה, שהוא היה שוקד ולומד שם. הוא הביט עליה עתה בכל-זאת כעל מעשה ידיו, פרי שהוא טיפחו וגידלו. והפרי אמנם היה פרי חשוב. היא סיגלה לעצמה את הגיהוץ של בנות משכילות יותר ממנו: דיברה בשפה צחה ומדוקדקת, התנהגה בנימוס המקובל בין בני הספירה הגבוהה, וידעה להתערב בכל שיחה, להתעסק ולהעסיק אחרים, ועל הכול היתה נערה יפה.
ובכל עת, כשישבו שתי אלה, שרה ורגינה, בביתו סמוכות, היה שלמה מביט על שתיהן ומשתקע במחשבות:
"שתיהן צמחי מדבר הן, שושני יער, ומה רב ההבדל ביניהן.
"זאת צנועה עקשנית, חסידה-שוטה, בודקת את המזוזות וכואבת על שהטלית ותפילין שלי בקרן זוית… ובבואה בין אנשים מנומסים הרי היא פראית.
"וזאת?..
“ואם לא טעות היתה מידי הכרוז היוצא בשמים, שנתנו לי את זו, ומנעו ממני את זו?”
מרדכי קיזלר / יהודה שטיינברג
בליל פורים בכל שנה ושנה היו צריכים כל מנהלי בית מסחרו של ר' מרדכי קיזלר ועוזריהם, מלמדי בניו ומורי בנותיו ומי שהיו מלמדיהם ומוריהן, או כפי שהיה רגיל הוא בעצמו לקראם, כל “אנשיו” – להתאסף אל ביתו, לשבת סביב לשולחנו באולם הגדול, ולקבל מתנות, איש איש כפי שזכה בעיני ה“חותך להם חיים”.
בנידון זה היו עולים במחשבת האדון מספר הבנים, שהיו לכל אחד מהם, אשר ידעם בשמות, כמו שידע את שמות בני ביתו, ולא ערך עבודתו של כל איש או ישרו ואמונתו. “בעד עבודה ואמונה הוא מקבל שכר,” היה קיזלר אומר, “מתנות אינן שכר שכיר: מתנות הן מין נדבה במקצת: ואצל נדבה אין בודקין ערכו של המקבל, אלא צרכיו ומחסוריו”.
ההסדר של הלילה היה נשנה שנה בשנה על אופן אחד בדיוק רב, עד שכבר ידעו האנשים מראש את מקומם ואת משך שבתם סביב לשולחן עד הרגע שייפתח פתח בכותל מצד שמאל ויופיע האדון. ושבאותו הרגע יקומו כולם כאחד על רגליהם ויקראו בנחת: “חגיגה טבא לר' מרדכי קיזלר, לאשתו ולבני ביתו, כן יזכו לחוג חג הפורים לשנה הבאה!”
והוא יענה בחצי לחישה וחצי דיבור ובתנועת ראש קלה: “גם אתם.”
ואז ירמוז להם לשבת על מקומם.
ואחרי כן יתחילו לומר “שושנת יעקב” במקהלות, ויזמרו וישובו ויזמרו, עד שיתן להם אות להפסיק.
וגם ידעו מראש, שההפסקה תהיה, כשיגיעו בפעם השלישית ל“ברוך מרדכי”.
ואפילו את הניגון של “שושנת יעקב” לא יחליפו, כמו שלא החליפו אותו גם בשנה שעברה וגם בכל השנים – הכל כמו שהיה.
ואחרי כן תסוב בלומה הגברת בכבודה ובעצמה על המסובים, וטס גדול וגלוי בידה, והטס מלא מעדני הלילה, ותחלק משם לאיש את חלקו בכיסנים ובמיגדנות.
ואז יגישו להאדון טס מכוסה, ומשם יוציא חפיסות סגורות ונרשמות בשמות “אנשיו,” וימסור לכל אחד ואחד את חפיסתו על פי סדר ערוך מראש ואת החפיסה לא יגלה איש מהם, עד אם ישוב הביתה.
וגם ידעו, שאז יקום איש איש מן ה“מקבלים,” על פי אותו הסדר, ששמר האדון בעת הנתינה, ויתפלל תפילה קצרה בקול רם: “יתן השי”ת, ונקבל לשנה הבאה מידך הרחבה פי שנים מאשר בשנה זו".
ותיכף יקום האדון ויפרד מהם, ויבוא אל חדרו עם בלומה אשתו ועם בניו, והם צריכים לאכול ולשמוח עד חצות ליל, וילכו לבתיהם.
אבל לא רק בימי הפורים היה מרדכי קיזלר משפיע את נדיבותו על “אנשיו”. ככה, למשל, אם נולד בן-זכר לאחד מאנשיו, היה צריך לבוא לר' מרדכי לבוש בגדי שבת ולברכו בברכת מזל-טוב, ר' מרדכי היה מקבל על עצמו את הוצאות הברית, והיה מחלק את הכיבודים בין “אנשיו” ולעצמו לקח סנדקאות וחיתוך ופריעה ומציצה ביחד, ולדבר הזה היה אמנם אומן מומחה, ולא קרה לו מעולם מכשול בדבר.
מספרים, שפעם אחת נפלה תיגרה בין אבי הבן ואשתו היולדת. היא היתה בת שו"ב אחד מעיר אחרת, ואביה טרח ובא לחג הברית, וחפץ להתכבד בחיתוך, מפני שבעירו היה הדבר בידו על פי חזקה משנים רבות; וכבר מהל בנים מישראל כמניין גימטריה של שמו, חסר אחד. עכשיו היה חפץ להשלים את המניין בנכדו.
אבל אבי הבן, לא מלאו לבבו להוציא את הדבר מידי אדוניו, אחרי שכן הדבר נוהג פה מימים ימימה. ר' מרדכי מקפיד על הסדר הנהוג בכלל, ובעניינים אלה ביחוד.
ופעם אחרת, מספרים, הוא השיא בייחוד אחד מעוזרי מסחרו, וחפץ לקחת לעצמו את השושבינות. אבל המחותנים מצד הכלה הכינו לדבר אנשים אחדים מקרוביהם, ונפלה קטטה בין המחותנים, וסופו של דבר היה, שמרדכי לקח את החתן ונסע הביתה, והשידוך נתפרד.
אבל אותו הבחור לא הפסיד כלום. מרדכי הוסיף לו על הנדוניה, והשיא אותו לאחת הנערות, שהיו משרתות בשכבר הימים במטבחו.
רבים ממיודעיו ומכיריו היו מתפלאים, מאין באה למרדכי קיזלר אותה מידת הנדיבות המגיעה עד לכדי בזבוז, בעוד שכולם ידעו את אביו לקמצן גדול, ואותו בעצמו לעריץ וקצת אכזר בעסקיו עם הבריות. בענייני העיר הוא היה “תקיף” ולא חמל על דל; עניי העיר היו פוסחים על ביתו, בדעתם מראש, ששם לא יותן להם מאומה.
בכלל היה “מרדכי הסוחר” אחר לגמרי, היפוך גמור מ“מרדכי האדון על אנשיו”; ולא עוד אלא, שגם רבים מ“אנשיו” התוודו בסוד, שבכל דבר שאינו נוגע לחסדים של כסף, הוא מתנהג עמם בעריצות ואכזריות. אינו סובל, שיגלו את דעתם באיזה ענין, אם היא כנגד דעתו; מתעבר על העומד לפניו בקלות ראש; ולא רחוק הדבר, שידיח את אחד ממשרתיו ממקומו בעד הסחת הדעת וקלות ראש.
אבל אנשים, הקרובים אליו יותר והיודעים אותו מימים שעברו, מספרים בזה סיפור מעניין.
זה היה בשכבר הימים, מרדכי לא היה עוד אז גביר עצום, בעל נכסים ועסקים, כמו שהוא עתה. הוא היה אז כבן עשרים וחמש; והיו אומרים עליו שהוא בעל בית אמיד. בשנה ההיא היו עסקיו הקטנים מסובכים מעט ונוסף על זה היה מדוכא בצער גידול בנים; אשתו הפילה חמישה נפלים בזה אחר זה, ובכל פעם היתה מסוכנת. בן יחיד היה לו, ובשנה ההיא מלאו לו שמונה שנים, וחלה פתאום ומת. האסון ההוא דיכא את נפשו עד לעפר, ולא יכול להתנחם.
בעת ההיא היה הצדיק ר' שבתי’ל מרשקוב נכון לסור אל העיר, וחסידיו ביקשו למענו בית הגון להתארח שם. ומרדכי התנדב לפנות לו את ביתו.
מרדכי ורעייתו השתמשו בשעת הכושר, ושפכו את מרת נפשם לפני הצדיק. והצדיק שמע בשים לב והתאנח, ושאל פתאום על דרכה ומנהגה של בלומה עם האמות והשפחות… ובלומה נבהלה ולא מצאה מענה.
“אם תקבלי על עצמך,” אמר לה הצדיק, “שתתנהגי עם אמותיך ושפחותיך בחמלה וברחמים, יחמול עליך גם השי”ת ויתן לך זרע של קיימא לאריכות ימים".
ובלומה קיבלה על עצמה את הדבר כ“נדר,” וקיימה את נדרה. ומרדכי ראה בחוש את גדולתו של הצדיק, כי לשנה הבאה ילדה בלומה לירחים מלאים בן קיימא בנקל! אפילו למיילדת לא נזקקה.
ועסקיו הסתכסכו והסתבכו יותר ויותר, עד שהיה קרוב לשמיטת כספים, כשהתארח אצלו הצדיק מרשקוב לשנה הבאה, נכנס אליו ותפס לו ממש בבגדו, ואמר לו: “רבי, איני מניחך, עד שתבטיחני הצלחה בעסקים. הבטחה וודאית, כמו שהבטחת לאשתי”.
והצדיק ענה לו: “אם תקבל על עצמך להתנהג עם משרתיך ועוזרי מסחרך במידת החסד והנדיבות, ישלח השי”ת את הברכה בעסקיך".
ומרדכי קיבל על עצמו וקיים את הבטחתו. וגם הבטחת הרבי נתקיימה. במשך זמן קצר היה ל“גביר אדיר,” וכל עסק, אשר נטפל אליו, נתברך בידו.
ממון רב של סוחרים שונים הלך לטמיון בעסק חכירת היער הקרוב לעיר; לא היה גם אחד, אשר לא הפסיד שם כספו, שהשקיע בו; ומרדכי קיבל את היער בחכירה לעשר שנים, והתחיל להשתכר משנה הראשונה.
עסק הטחנה, אשר בעיר, היה ידוע לעסק ביש. כחצי שנה עמדה סגורה מפני שלא נמצאו עליה קופצין. ומרדכי חכרה לזמן מרובה, והוא היה הולך ומשתכר, עד שקנה אותה לצמיתות.
בכל מה שהוא שולח יד הוא מרויח. רבים מגבירי העיר התחילו להשתדל למשוך אותו בתור שותף לעסקיהם, בכדי שיתברכו בשבילו.
בשעת פטירתו של אותו הצדיק, בכה מרדכי ממש כילד, שאבדה לו אבדה. ויהי נרעש ונפחד כל אותה השנה, עד שנטפל אליו אחד ממקורבי הצדיק, וגילה את אזנו בסוד, שמי שממלא את רצון הצדיק בדיוק ובהתמדה מובטח לו, שתתקיים ברכתו, אפילו לאחר פטירתו.
כנראה ידעו מרדכי ובלומה למלאות את הבטחותיהם בדיוק ובהתמדה, כי עסקיו הלכו והתרחבו, ובנים ובנות כבר גידל לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
קרוב להיות שחלק גדול מן הסיפור הוא אמת, אבל ל“אנשיו” של מרדכי אין עניין רב לדעת את סיבת נדיבותו. די להם, שהם הורגלו לבלי דאוג לחג הפסח ולריבוי הבנים, האדון דואג להם, כאילו הם כולם אינם אלא אבריו וגידיו, והוא ראשם ולבבם.
ואת מנהגו של מרדכי עם “אנשיו” היו מודיעים האנשים ההם גם לכל “איש חדש,” שנוסף עליהם כפעם בפעם, לרגלי הסתעפות מסחרו. “האנשים החדשים” היו מקבלים עליהם, כמובן את המנהג הזה ברצון טוב.
אחד מן האנשים החדשים, שנוספו על הישנים לרגל פרוץ מסחרו של מרדכי, היה שמואל-ליב גיסנט.
שמואל ליב היה אחד מאלה, שההשגחה הצילה אותם מהשפעת מורים ומדריכים, ותתן להם להתפתח על פי נטיית-לבבם וכשרונם הטבעי. אביו היה עני מדוכא וחולה שבילה רוב ימיו במיטתו. אמו צריכה היתה לפרנס את הבית ולכלכל את בעלה החולה. מובן מאליו, שלא הספיקו לה לא שעתה ולא מצבה החמרי לדאוג לחינוך בנה. לדבר הזה צריך היה לדאוג גבאי התלמוד-תורה שבעיר, אבל גבאי הת“ת אמר שהת”ת נוסד רק לנערים יתומים, ואביו של שמואל ליב הראה בנידון זה עקשנות יתירה, מאותה שאנו מוצאים על-פי רוב אצל עניים חולים. הוא חלה-חלה, אבל למות ולזכות את בנו בזכותם של יתומים לא חפץ. גם מתוך לבות של אבות עניים מבצבצת לפעמים אנוכיות גסה.
שמואל-ליב גדל חפשי לנפשו. נערים כאלה, כשיגדלו יהיו לחומר טוב לפוליציי וראשי השופטים, וכן למוסר שדי בפי ההורים לייסר את בניהם, להזהירם, בל יהיו כ“פלוני.” אבל יש אשר יצאו מהם גאונים או לפחות בעלי כשרונות נפלאים. שמואל-ליב היה מאלה האחרונים.
במלאות לו אחת עשרה שנה עזב את בית הוריו, ויבוא לשרת בתור עוזר אצל אחד ממלמדי דרדקי, כלומר, להביא ארוחות מבתי האבות לילדיהם שבחדר, ובעיתות של רפש לשאת אותם על כתפיו הביתה. וארוחתו ניתנה לו שבוע שבוע בבתי האבות.
ובבתי האבות, שאכל את ארוחותיו, היו שמחים לבואו, מפני שמצאו בו תועלת להעמיס עליו איזו עבודה בבית או לשלחו באיזו שליחות, ומפני זה לא נמנעו לפעמים לתת לו גם לינת לילה בחדר המבשלות.
ומתום שעימום ובדידות ביקש לפעמים מאת הבנים הגדולים שבבית לינתו להראות לו כתיבת האלף בית, והמה לא נמנעו מלהראות לו, – אולי כדי להתנקם בו, כדרך שהתנקמו המורים והמלמדים באותם הבנים, בהעמיסם עליהם תורה וחכמה שלא לרצונם.
ושמואל-ליב ישב כפוף אצל מיטתו בחדר המבשלות או כורע על ברכיו, אצל הספסל, וסיגל לעצמו את הכתיבה העברית.
ראו הבנים המורים, ויעמיסו עליו את ה“אזבוקא” הרוסי, ושמואל-ליב התקשה בו והתקשה בו, עד שסיגל לעצמו גם את החכמה הזאת.
אז העמיסו עליו את סדר הקריאה, מעשה החשבון וכל אשר ידעו המורים הקטנים, ושמואל-ליב ממית עצמו על תורתו, אבל הוא הולך ומצליח.
הוא מכין שיעורים ולקחים ומטיל קנאה בין מוריו הקטנים.
שמואל-ליב מבין, שמוריו אלה אינם יודעים עוד את הכול, והוא עוזבם ומתנפל בתחנונים לפני אותו המורה הגדול, שהם לומדים אצלו. והלז התנדב והירשה לו, שיבוא בכל לילה אל ביתו, ויתן לו לקח.
כעבור שנתיים, ראה שמואל-ליב, כי משרת עוזר למלמדים אינה משרה גבוהה, כאשר חשב מראש, ויתן לבו לבחור לו דרך אחר.
אז עזב את העיר ולא שב אליה עד לאחר שמונה שנים, שמונה שנים מימי חייו מכוסות ונעלמות, אין איש יודע מה עשה, במה עסק בכל אותן השנים. אבל הוא יודע.
וכששב לא שב בידים ריקניות, בידו יש תעודה.
והתעודה אינה של איזה אינסטיטוט, אלא תעודה נתונה לו מאת בעל טחנה גדולה ומפורסמת, שהוא עבד שם כשנתיים, וידיעתו במלאכה הזאת מעבירה גם את הטכנולוג המצויין ביותר.
שמואל-ליב שב אל עירו כדבר בעתו. הטחנה של מרדכי קיזלר צריכה היתה לתיקונים. כבר נטפל אליה אינז’ינר מוסמך וקלקל במקום שחפץ לתקן.
שמואל-ליב נזקק אליה באחרונה. ובמשך ירחים שניים התחילה הטחנה להוציא קמח כחדשה. מרדכי הציע לפניו משרת מכונן ראשי בטחנה, והוא לא מצא סיבה לבלי קבל את המשרה.
עוד “איש” אחד נוסף על ה“אנשים” של מרדכי,
וכבר בראשית ימי משרתו קרה מקרה – וכל ה“אנשים” דאגו אז וחשבו, שהאדון יחתוך את ה“אבר” החדש הזה מתוך “הגוף”.
הדבר היה במוצש“ק, בשעה שמנהג ה”אנשים" היה לבוא לבית מרדכי לברכו בשבוע-טוב, ולא היו יוצאים עד ששתו תה וסעדו “סעודת ר' חידקא,” וגמרו את כל הזמירות. גם גיסנט סר אל הבית להודיע להאדון איזה דבר הנוגע אל ה“עניין.” המשרת שבבית הושיט לפניו כוס תה, ומרדכי רמז לו שישתה.
אבל גיסנט הודה בנימוס, והודיע, שהוא איננו שותה תה.
מרדכי רמז להביא כוס יין.
“כל יין לא יבוא אל פי”.
“הנזיר אתה?” שאלו מרדכי חציו בלעג וחציו בתמהון.
“איני שותה כל משקה” חזר הלז על החלטתו.
“הא לך איפוא סיגרה,” הגיש לפניו מרדכי את מטבקו.
“אינני מעלה עשן,” ענה הלז קצרות ומוחלטות.
מרדכי העיף עליו את עיניו:
“אבל חפץ אני שתיהנה משהו בביתי”.
“אבל חפץ אני להישאר נאמן ליסודותי ודעותי בחיים,” הרים גיסנט את עיניו נגד מרדכי וענה.
שני המבטים נפגשו. ניכר היה, ששני ענקים מתאבקים חרש.
ה“אנשים” חשו את הרגע ההוא, והביטו ברגשי פחד על המלחמה הנסתרת הזאת. המה כעסו בלבבם על היהיר הזה, שעלה פתאום בדעתו להרגיז את האדון בדברים של מה בכך. “וכי מה יפסיד, אם ישתה כוס תה או יעשן סיגרה?”
אבל הסכנה עברה. על פני האדון הופיע צחוק קל, שקשה היה להכיר, אם הוא צחוק של הנפגע בכבודו או צחק של היתול. הוא התחיל לדבר עמו מעניינא דיומא. גיסנט הציע לפניו הצעה נכבדה.
הוא בדק עוד פעם את הטחנה ואת סביבותיה ומצא, שבהוצאה קלה יכול הוא לסנף לה בית מפץ לצמר. ובהיות שרבים הנוקדים ומגדלי צאן בסביבות העיר, ומסחר הצמר נפרץ פה במידה מרובה, על כן יש תקווה לבית מפץ כזה, שיביא ברכה לבעליו.
ההצעה מצאה חן בעיני מרדכי והבטיח לו שיעיין בדבר.
גיסנט קם ממקומו ונפרד בברכת הליל מאת כל היושבים ויצא.
האדון פיהק פיהוק משונה, שלא כדרכו. ויקם ממקומו ויכנס את חדרו. הפיהוק הזה פעל לרעה על כל המסובים, ואחד אחד פיהקו ויקומו ויעזבו את הבית.
הצעתו של גיסנט לא היתה אמנם דמיון כוזב. בית המפץ התחיל להביא ריווח הגון. גיסנט התוודע במשך ימי משרתו גם אל יתר ענפי מסחרו של מרדכי, וכפעם בפעם העיר בדרך אגב על חסרונות ותיקונים ושינויים נחוצים במסחרו; ומרדכי ראה, כי הערותיו ותיקוניו מביאים ברכה רבה. ולאט לאט התרגל לבלי עשות כל דבר ועסק, בטרם ישאל את פי גיסנט. הוא בדק ומצא, כי חכם וידען הוא הלז בכל מקצועות וחוויות העולם.
אך חסרון אחד מצא בו, “הוא גדלן וגם עקשן במקצת. אבל אין דבר, יתרגל עם ביתו וישנה את דרכו”.
ואולם עוד מעט, וכבר תמלא שנה מיום בוא גיסנט לשרת בטחנה, והוא לא שינה דרכו. כמקודם הוא מונע את רגליו מבית אדוניו; כמקודם הוא נכנס בקומה זקופה, כמעט שמטיל אימה על אנשי הבית בבואו.
מרדכי החל לשנוא אותו בלבבו, והדבר לא היה סוד כמוס. כבר הרגישו בזה כל ה“אנשים,” וגם לא התפלאו על הדבר, כי שיערו מראש ששני אלה לא יוכלו לדור בכפיפה אחת. והתפלאו רק, מדוע לא הרחיקהו מעל משרתו. אבל מרדכי לא הרחיקהו, מלבד מה שמצא, כי הפסד גדול, קרוב להריסה, יביא לעצמו אם ירחיקהו מביתו, אלא עוד שביחד עם השנאה היה חש רגש כבוד, דומה ליראה, אל האיש הלז.
הוא משער, כי הגא הלז מבטלהו בלבו. כמה פעמים ניסה לקנות את דעתו, לצנן את גאוותו במתנות והטבות… והוא משתמט בגאווה נפרזה, “שונא מתנות אני.”
“כן, הוא מבטלני בלבו עם כל הוני ורכושי ועם כל… כל חסדי.”
והוא מביט על “אנשיו” ומעריכם כנגדו. והוא מוצא את “אנשיו” הללו טובים ונוחים ככבשים. “בני הם… בני הטובים, שמזונותיהם עלי, שמצפים לחסדי. והוא, מין חיה, פרא מלומד, הוא ואפסו עוד!.. הגאווה נודפת ממנו. גם בדיבורו, גם בשתיקתו, ואפילו בשבתו על עבודתו, הוא יושב כאדם העושה בשלו.”
כשהגיעו ימי הפורים קרה מקרה, שמרדכי צריך היה לנסוע לאן שהוא ומפני שהוא חש את עצמו מעט חולה, ביקש את גיסנט שימלא הוא את התפקיד. גיסנט השתמט בתחילה באמתלה צודקת, שנחוץ הוא למקומו בטחנה. אבל מרדכי התחיל לבקש, כמעט להתחנן על הדבר, וגיסנט לא התעקש הפעם ומילא את בקשתו, במצאו שהיא באמת נחוצה; ואם לא יסע הוא ולא האדון, צריך יהיה להעמיד את הטחנה, מי יודע לכמה ימים.
ועל הנסיעה הזאת הצטערו כל ה“אנשים”. המה חיכו לליל הפורים לראות את מנהגו של גיסנט: היעמוד בו לבבו וגאונו גם אז להשתמט ממתנות?
לאט לאט נשתקע הדבר. ה“אנשים” שהיו עוינים מראש את גיסנט התחילו אחר-כך לאהוב אותו. כי ראו, שביחסו אליהם אין גם קורטוב של אותה הגאווה, שהוא מראה ביחוסו אל האדון. אדרבה, מין רגש של נדיבות היו חשים ביחוס הזה.
מרדכי הסכין להבריח את עצמו מהתנגשות “חסדיו” עם גיסנט, והדבר הזה הרים עוד יותר את ערכו של האחרון בעיני ה“אנשים”. מרדכי בעצמו לא הרגיש בדבר, שהוא הולך ומתבטל מיום ליום מפני “אישו” הלז, כמו פתאום היה הדבר, שהכיר בעצמו, שאיננו מוצא די עוז בלבבו להתנגד לדעת גיסנט בענייני מסחר, לפחות, לשם ניגוד ומראית עין בעלמא.
ולא עוד, אלא שאפילו בעניינים רבים הנוגעים לביתו, ואין בם זיקת מסחר, הוא משתדל להעלים מגיסנט, מפני שירא פן יתנגד לו, ויבטל את דעתו, כמנהגו בכול.
“האומנם ירא אני את האיש הפרא הזה?” התפלא על עצמו.
אבל מה שקשה היה לו להודות על עצמו, הכיר בבני ביתו. “כשהלז מדבר דבריו המעטים כולם מביטים אליו. כמו סופרים ומונים את אמרי פיו.”
“דעתו מכריעה את כל הדעות. אין איש מעז לחלוק עליו.”
“אפילו בתו הקפדנית, העקשנית ואפילו אשתו הרגזנית, נכנעות מפניו. מיד כשהן שומעות את הערתו, ששמלה זו נאה וזו אינה נאה, מיד הן נכנסות לחדר המלבושים ומחליפות שמלותיהן כפי טעמו”.“כשרואות את גיסנט מבעד לחלון, מיד הן מתרגשות וחרדות להכין לו כסא ולפנות לו מקום.”
“סמרטוטים!” היה כועס אז בלבבו עליהן, “כאילו את המלך בכבודו ראו עיניהן”.
אבל יש אשר יתן אז חשבון לנפשו, והוא אנוס להודות בפני עצמו שאילו לא היו חרדות כל כך להגיש לו כסא, היה אולי הוא בעצמו עושה את הדבר.
“אך מכשף הוא האיש הלז!”, הוא מחליט מתוך קנאה – “הוא בא ושיעבד את כל הבית לעצמו”.
אבל הגיע היום, ששני האיתנים התנגשו “עירומים”.
עסקי מרדכי הסתבכו מעט בימים האחרונים, הוא קנה ואסף סכומים גדולים של חטים לטחינה. נוסף על זה לא הסתפק בשכר שמביא לו בית המפץ לצמר של זרים, והתחיל לקנות כמויות גדולות של צמר לנפצו למכרו מנופץ. גיסנט הביע את מחאתו על הזרויות הללו, והראה בעליל ובחשבון ברור, שסכנה צפויה מעסקים אלה. אבל אז הזדיין מרדכי נגד מתנגדו בחשאי.
“למצער אך הפעם הזאת אראה לו, שהוא, ‘אישי,’ ואני האדון העושה בשלו!”
מרדכי התגעגע זה מכבר לקורטוב של מקוריות; לפחות, להוכיח לעצמו, שהוא אדון על הונו וחפשי מהשפעתו של זה.
ושער החטים ירד מיום ליום; ועל הצמר המנופץ לא היה כל קונה.
עסקי מרדכי היו בסכנה.
ולמלואת הסאה, מתקשה בתו הצעירה ללדת זה שני ימים. הרופאים התחילו להתייאש מחייה.
מרדכי נזכר בהבטחתו של הצדיק. אצלו לא היה עתה כל ספק, שכל מה שהגיע אליו בימים האחרונים, הוא רק מפני שצוואת הצדיק לא נשמרה בשנים האחרונות בדיוק.
“אם בער הייתי עד כה, ולא הבנתי מהו אצבע אלוהים, שסיכסכה את עסקי, הנה התקשותה של בתי ללדת, היא מופת חותך על הדבר”.
כל “אנשיו” הוקמו בלילה ההוא על רגליהם, והוחרדו אל בית אדונים הנפעם, והוא עמד נרעש ויחלק להם מתנות.
והוא מאמין, שהבטחת הצדיק תתקיים גם עכשיו, אבל יודע הוא שלא קיים את דברי הצדיק בדיוק. עוד יש אחד שלא קיבל מתנה.
גיסנט זה הוא חמץ בביתו! צר לו, שלא הרחיקהו בעוד מועד, אבל עתה כבר “אישו” הוא. והוא לא קיבל ממנו מאומה.
הוא גמר בדעתו להילחם עמו. הוא צריך לקבל ממנו מתנה. שלא לרצונו.
היספר באזניו את כל העניין?
אבל יודע הוא מראש, שהוא ילגלג עליו, פרא-מלומד זה אינו מאמין בכאלה.
“אם לא אוכל לאונסו לדבר, אנסה לבקש, להתחנן… סוף כל סוף הרי אינו חיה רעה.”
הוא מצא את התחבולה האחרונה יותר נאמנה.
והוא קיים את החלטתו.
והוא עומד כפוף לפני גיסנט, כאדם המתחנן על נפשו.
“קבל ממני, מה ממך יחסר? יש לי ענין גדול בזה, אינני יכול לגלות לך את הסוד… אתה לא תאמין. קבל!..”
הלז מביט נפעם באדונו המתחנן לפניו ובדמעותיו הנוזלות, ואינו יכול לא להיכנע ולא להתנגד. כאיש נאמן לפרינציפיו ומוסר לפעמים את נפשו עליהם, הוא איננו יכול לקבל מתנה מיום עמדו על דעתו. “מתנה היא מין מכירה, שאין המוכר יודע מה שקונים ממנו,” הוא אומר תמיד.
“אינני יכול, אדוני, לחטוא נגד פרינציפי”.
“קבל נא!”
“אבל פרינציפי!”
“פיקוח נפש נוגע בדבר”.
“וכי יש לך פיקוח נפש יותר מ… השתעבדות… מחטוא נגד דעות עצמיות, קבועות?”
“אנא, קבל!”
“אנא, פרינציפי!”
שניהם נבעתו איש מפני רעהו, מפני ששניהם שמעו פתאום איש בקול רעהו רוך של תחנונים, שלא הסכינו לשמוע כל אותם הימים.
אשר ברוינשטיין הוא חולה מסוכן, בעל שחפת, מתהפך על ערש דווי עוד מראשית ימי הסתיו. על פי דברי הרופאים היה עליו למות עוד שלשום; הוא בעצמו יודע בנפשו, כי היה גברא קטילא עוד לפני מספר ירחים. רק אחד מן הרופאים וויתר למענו עוד שלושה ימים. היום הוא היום האחרון לשלושת הימים אשר הוסיף לו הרופא הרחמן ההוא. יום מחר איננו שלו אליבא דכל הדעות. הוא יודע ברור, כי היום יבוא הקץ…
והיום חג גדול בביתו. חג כזה לא היה לו במשך כל שנות חייו. “הוי! מה נעימים החיים, עת יראו לך פנים צוחקות!”
הוא מביט בלי חמדה בעד החלון אשר למולו, הפונה אל הגן שאחורי ביתו. לעיניו ייראו ענפי העצים, אשר החלו להתלבלב והזכירו את חמדת האביב הרענן אשר בחוץ. “ילדי העתיד,” כך הוא מסיח דעת מהם בבוז, ומסב פניו מן החלון כמעט באיזה קורטוב של קוצר רוח – לא לי הם".
וכמו להכעיס את העתיד ההוא, שאינו שלו, הוא מפנה את לבו ממנו ומסתכל בעבר שלו ולפניו תעבורנה עשרים שנות חייו עם אשתו נחמה.
בכלל הוא איננו רואה לעצמו כל צדקה להתאונן על חייו. הוא זוכר, כי אהב את אשת נעוריו, וגם היא השיבה לו אהבה במובן הפשוט, הנהוג אצל בנות ישראל. כסף נדוניה שלו המעט בירך אלוהים, וירב ויגדל להון רב. יחוסו אל אנשי עירו ומכיריו היה רצוי. הוא היה אהוב לכול ואוהב את הכול; גם היה בר-אוריין במקצת, גם קורטוב של השכלה היה בו, אבל גם על כת אחת של חסידים התייחס בעירו, והיה נוסע שנה בשנה אל צדיקו, אם כי חסרה לו אותה ההתלהבות הקיצונית, אשר לחסידים גמורים.
חמש השנים הראשונות לנשואיו עברו עליו כיומא אריכתא של חג. הימים ההם השאירו בקרבו רק זכרון מטושטש של ימים נעימים, של ימי שכרון הילדות. אמנם היו איזו מאורעות וייסורים, אשר, בעיקרו של דבר, לא באו אלא להגדיל את הנחת שאחריהם; כדי להזכיר את המאושר, כי איננו אומלל. ככה, למשל היה מקנא לפעמים את אשתו, כי אוהבת היא את הוריה יותר מאשר היא אוהבת אותו. ויש אשר בקנאתו לא כיחד ממנה את רגשותיו, ותוצאות הדברים היו – דמעות נפש עלובה וצער של חרטה מצדו… אבל, הבלים! לכל-הפחות יודע הוא עתה, כי הבלים היו כל אלה.
מקץ חמש השנים הראשונות החל להרגיש לפעמים טיפות מרות בכוס חייו: פרי בטן לא נתן לו אלהים.
והוא זוכר כי שב פעם אחת בלילה הביתה, ומצא את נחמה יושבת עגומה בפינה, והוא התחלחל וקרב אליה ושאל על סיבת צערה. אז ניסתה לכחד ממנו את מבוכתה. אבל אחרי שבועות וקנתורים ופיוסים גילתה לפניו את לבבה, כי מתגעגעת היא לפרי בטן. ביחוד התחיל להציק לה הרעיון הזה, מאז היותה בין הקרואות לסעודת ברית מילה בבית שאר-בשרה זלטה. כמדומה, סיפרה אז נחמה בדמע, שזלטה מבטת אליה בלעג של נקמה. לזלטה זו היו חשבונות לנחמה עוד מימי ההתחתנות: נחמה היתה לכלה שנה אחת קודם זלטה הבכירה ממנה. איזה מקרה נתן בלב הפתייה ההיא סיבה להאמין, כי לולא שקדמתה נחמה, היה הוא, אשר ברוינשטיין, נושא אותה.
זלטה זו לא נמנעה מלהזכירה אז בסעודת הברית, כי גם אחות נחמה הבכירה עקרה היא…
והוא זוכר, כי נחמה התייפחה אז בדברה, ולבו נתמלא חמלה עליה, וינחמה וידבר על לבה, כי טוב הוא לה משבעה בנים; כי טובה היא לו בצפורן קטנה מזלטה כולה, כי בעיקר הדבר אין להם להתייאש עוד. אך מאז והלאה, הוא זוכר, כי לאט לאט החלה להתגנב גם אל לבו דאגת פרי הבטן; ובלילות, כשהיה עולה על משכבו לישון, היה מתהפך על מיטתו זמן רב ולא יכול לנום שנתו, הוא החל לחוש איזו שיממות. חסר לו דבר-מה…ופעמים רבות אחר זה, בסורו הביתה ומצא את נחמה עגומה, לא היה שואל עוד לסיבת צערה, ורק היה מתרחק לאחת הזויות, וישב עגום גם הוא, ולא דיבר דבר. ואולם שתיקתם זו מורגשת היתה יותר מאלפי דברים. והוא זוכר, כי נחמה נסעה לרופאים מומחים ושבה. וכה עברה שנה אחר שנה והגעגועים לא הציקו לו עוד, ורק התחיל להרגיש איזו ריקנות. “למה כל זאת? מה יהיה בסוף השאון הריק הזה?” כך היה מתמלט פעם בפעם דבר מתוך פיו.
ופעם אחת כך הוא זוכר, שב מבית-המדרש סר וזועף. ביום ההוא מת אחד מידידיו האהובים עליו, שלמה חריף. הלז היה גם כן חשוך בנים. והוא התעסק אז בקבורתו, ליווהו לבית מועד לכל חי, הורידהו אל תוך הבור וכיסהו בעפר. ואז לא היה מי שיקרא את הקדיש על קברו… והוא קרב אז ויגמול לרעו הערירי חסד של אמת, ויקרא את הקדיש הראשון. בו ברגע חש כאב בלבו.
והוא שב אז הביתה בלי חפץ, ובבואו לפני פתחו, עמד ניבט על סביביו באיזו עצלות, ותחת לבוא הביתה, שב וילך אל בית-המדרש, והתנדב לקרוא קדיש אחר רעהו בתפילת המנחה. אבל שם נודע לו, כי שכרו לקדיש את בנימין מלמד, “יתום הערירים” – כך היו קוראים את המלמד הלז, כי היה מקבל על עצמו לימוד משניות ואמירת קדיש בשכר קצוב, לכל הערירים.
אגב, נזכר אז, כי רעו, שלמה חריף, היה בז וגם שונא במידה הגונה את היתום השכור הזה.
והוא איחר אז לשוב הביתה אחר חצות ליל, ומאז והלאה היה הולך סר וזעף. והוא זוכר, כי החליט אז לנסוע לצדיק שלא בזמנו, אף על פי שבכל פעם שהיה נוסע, לא היה שוכח לכתוב בפתקא: “שיזכה לזרע של קיימא,” והצדיק היה מברך אותו, ופעמיים כמעט שהבטיח לו. אבל הפעם לא נסע לברכה ורק להתיעץ.
והצדיק נאנח בפעם ההיא אנחה משונה מכל האנחות שעד כה, ושאל פתאום: כמה שנים עברו מיום חתונתם, והוא ענה: “יותר מעשר”. והתפלא אז על עצמו, מדוע תפס מספר “עשר,” ולא ענה בדיוק: “אחת עשרה וחצי?”
והצדיק נאנח עוד הפעם, והזכיר לו איזה מאמר בגמרא, ורמז לו על הגירושין…
ולפלא היה הדבר אז גם בעיניו: הוא נסע להתייעץ, ואם כן, היה צריך להיות מוכן גם לעצה כזאת. ובכל זאת, בשמעו את העצה, התפלץ וכמעט שלא עצר כח לעמוד על רגליו.
וכבואו הביתה, ונחמה פגשה אותו בצחוק של רצון וחדווה פנימית, נדמה לו שהיא צוחקת מתוך בכיה, ונתמלא עליה חמלה.
בלילה ראה אז בחלומו מזבח טבול בדם וקרנותיו שופעות דמעות, דמעות…
ביום השני נודע לו, כי חומל הוא לא עליה, כי אם על עצמו, כי יקרה נחמה בעיניו כיום הראשון אחר החופה; כי יקר לו המוות, יקרים לו גם חיי ערירות מחיי פרידה.
“בלא נחמה? איככה זה?! למה לי הבנים, אשר אוליד, אם המה לא יהיו בני נחמה שלי?”
ומאז והלאה חדל מנסוע להתם.
ומאז, כך הוא זוכר, כמו נהיתה חדשה בינו ובין נחמה. כמו התייעצו שניהם ויחליטו על הדבר: איש איש מהם התאמץ להסתיר את צערו, לשמוח למראית עין, לשמוח ולשמח.
“עיקר תולדותיהם של בני אדם – מעשים טובים,” היה אומר כפעם בפעם.
“כן הדבר,” הסכימה נחמה לדבריו, “עיקר תולדותיהם של בני אדם – מעשים טובים.”
“ועיקר מעשים טובים של בני אדם – תולדות!” חפץ הלב לצעוק.
אבל המה משתיקים את הלבבות, והם מתחילים באמת לעשות מעשים טובים: כותבים ספר תורה, עושים גדר לבית-הקברות, גם יתום אספו אל תוך ביתם.
והשנים עוברות וזוחלות, והחיים מה כבדים! ממש כעופרת. פשוטים, תמידים ושוממים עד לגועל נפש. ואפילו המחלה שנתדבקה בו אינה אלא עגומה ופשוטה. כמעט בימים הראשונים וכבר היתה ישנה. יום יום – ורוק אדום אחד, כאב-ראש כאתמול, דקירות בחזה כשלשום, וגם צללי הפחד והדאגה, שעל פני נחמה, מתחילים להיות שוממים.
לסעודות של חתונה וברית מילה חדלו הוא ונחמה מבוא עוד מאותו היום שזלטה הלעיבה בנחמה. ובאמת, מה לו ולעליזים המאושרים ההם? הם חיים בשאיפות ברורות, להביא את בניהם בין אנשים, לעשות בתים בישראל – והוא חי רק מפני שלא מת עוד.
ולא עוד, אלא שגם התנגשותו עם בעלי ברית מסחרו וגם כל עסקו במסחרו הוא כמו בעל כרחו, רק מפני ההרגל ובלי כל חפץ ותשוקה של התחרות. על כל פנים הוא יותר שבע רצון, אם ימעטו מבקרי ביתו, אם אינם מפריעים אותו מהשתקע בבדידותו.
אבל יותר מכל הוא זוכר יום אחד לפני מספר ירחים. כן, היום הגדול ההוא בולט בגדלו מתוך כל הימים.
נחמה השכימה אז לקום שלא כהרגלה הוא הכיר בפניה איזו התרגשות מחרדת ומבשרת גם יחד; היא לא אמרה דבר, היא רק הביטה אליו במבט שהיתה מבטת אליו בשנים הראשונות אחרי חתונתם. כן, הוא הכיר את המבט ההוא; והוא הבין, כי רוצה היא להגיד לו דבר גדול.
והיא הגידה… והוא שמע… היא סיפרה לו ברמזים וחצאי דבר, אבל הוא הבין… הוא זוכר, כי עשה אז דבר, שגם עתה הוא מתבייש בזכרו: הוא חיבק ונשק אז את אשתו לעיני השמש.
וזוכר הוא, כי בו ביום נדמה לו, ששב לאיתנו ולכוחו, והחיים התחילו להיות מלאים עניין ודאגות נעימות ופחדים מעוררים. בבוקר בבוקר הוא מבקר את נחמה, שואל את פיה איך ישנה את שנתה, חרד עליה שמא תרים משא כבד ממנה, שמא תרבה ללכת. כמדומה שכבר ניכר בה הכרה דיה, שהיא הולכת ומתמלאה…
והוא מחליט בנפשו להתחיל מבקר בסעודות מצווה ומרעים. “אם אני לא אבוא אליהם, מי זה יבוא אלי?” כך הוא טוען לנפשו טענה נשמעת.
והוא חפץ להתיעץ עם נחמה בדבר בחירת מיילדת… אבל נחמה נכלמת ומתאדמת, גוערת בו בנעימה: “הרף, דברני. מה תחפוז. עוד זמן.”
“הוי, מה טובים החיים, מה מתוקות מרורתיהם!”
אבל הוא לא שב לאיתנו. הוא שב למיטתו. המחלה הולכת ומתגברת.
“הוי, יום נעים! יום אכזרי!”
בו ביום, שילדה נחמה בן התיאש הרופא וחתך לו חיים לחמשה ימים. ורופא אחר, בעל לב רחב יותר, הוסיף לו שלושה על החמשה.
עתה הוא בוקר יום השמיני ללידת הבן.
הם ישנים עוד… שם, מעבר לכותל, שאצל מיטתו, כך הוא יודע, שוכבת נחמה ובחיקה האוצר הנחמד. היא ישנה עוד. אבל האומנם יכולה היא לישון, בשעה שעל ידה ינשום וישאף האורח ההגון הלז, הנפש החיה אשר ילדה היא בעצמה?
הנה בכותל הזה עשוי אשנב קטן. מה מאושר היה, לו הגיעו לאזניו דרך האשנב נשימות הרך הנולד. גם קול בכיו מעורר את הלב לשמוח!
ואולם הבלים! הוא חש בנפשו, כי בא קצו, כלתה הריאה. היום ימות.
והוא זוכר והוגה בסיפורים אשר היתה אמו מספרת לו על דבר אבי אביו, רבי אשר היו קוראים לו… תכשיט בישראל היה… בחכמה ובוותיקות לא היה דומה לו…
מכל נכדיו נשארו רק שנים, אשר היו קרואים בשמו, הוא ושארו, בן דודו.
ושארו, בן דודו, מת לפני שנה.
עתה נשאר רק הוא… היום ימות – וייכרת השם הזה מקרב כל המשפחה.
והוא החליט לבקש מאת המכובדים, שימולו את הרך בביתו.
וגם יבקש לבל יחפזו בתפלתם, הלא זמן מילה כל היום.
ונחמה איננה ישנה זה כבר. היא רק כובשת אנחותיה, לבלתי תישמענה מעבר לקיר. היא כואבת ומתייפחת חרש ומפצרת במיילדת שתשתדל לדחות את יום המילה, אולי יחוס אלהים עליה, וישוב אשר במעט לאיתנו.
אבל המיילדת נדה לה ואומרת, כי כבר היתה אתמול אצל הרב ואצל הדיין, וגם אצל השו"ב, הבר פלוגתא שלהם; וכולם פה אחד אמרו, כי אין… כי אין דברים כאלה סיבה צודקת לדחות מצוות עשה של מילה בזמנה.
הברית צריכה להיות. הברית תהיה בביתו. המניין כבר התאסף. המוהל יהיה אחיו של אשר, שלמה זלמן. הוא אומן מהיר במלאכתו.
וכבר החלו להתפלל. אשר רואה בעד הפתח הפתוח מחדרו לחדר המתפללים את החזן, וקורא אותו ברמיזה אל מיטתו.
“בבקשה ממך… אל תמהר… זמנה כל היום… בבקשה מכם!”
הוא שוכב ושומע. הציבור קורא שמע… הציבור מתפלל תפלת שמונה-עשרה בלחש… הוא מקשיב את דפיקות לבבו… את נשימותיו הצרודות… הנה השלימו והחלו את התפילה בקול רם… “מכלכל חיים.. מחיה מתים”…
דמעות זולפות מעיניו.
“וכי מעטים הם, רבש”ע", כך הוא מטיח דברים כלפי מעלה בלבבו, “וכי מעטים הם המאושרים, אשר היו מוצאים חפץ במספר הרגעים היתרים, שאתה נותן לי ללא חפץ?”
הנה הם קרובים אל העניין… מתיירא אני שיקדמוני הם, אויה!"
הוא חפץ, הוא מתאווה עתה למות כרגע, באותה התשוקה, שהיה חפץ לחיות, לו היה הדבר באפשריות. הוא ירא ומפחד מפני רגע אחד יותר.
“הוי, אני מאחר את המועד! קול בכיית הרך אני שומע!”…
הוא חש לחץ נורא בלבו, איזה שאון קם באזניו, איזו צבעים מוזרים נראו לעיניו. הוא ראה את אבי אביו לבוש בגדי שבת, והוא מכיר אותו, אעפ"י שלא ראה אותו מעולם… הוא מברכו במזל טוב…
שלמה זלמן נכנס ויוצא… הוא נקרא אל כסא אליהו למול את הילד. הדמעות נחנקות ובאות לתוך עיניו. הוא איננו יכול לעצור בהן.
הרב קרב אליו ומעיר את אזנו “לא עת בכי עתה! שמא לא תיכון ח”ו האיזמל כדבעי."
שלמה זלמן מתעורר, מוחה דמעותיו בקצה שרוולו, מתחזק, מכוון את האיזמל, ומברך בקול: “ברוך… אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה”.
תיכף לברכה – קול נפש רכה, שאינה יודעת ואינה חשה עוד יותר ממכאוב האיזמל, מילא את כל החדר, וקטעי בכיו יצאו דחוקים ודחופים איש אחר רעהו, ולא חדלו עד אשר גמר המוצץ למוץ ממנו מלא פיו דם.
ונחמה מתנועעת, מתהפכת על מיטתה, לא תדע מנוחה. איזה רגש של פחד מוזר מעיק על לבבה. היא חשה פתאום נטייה עזה להביט אל אשר… היא מתחזקת וקמה על רגליה במיטתה. האשנב הקטן מכוון עתה בדיוק מול פניה. איזו העוויה משונה היא רואה על פניו. והיא התחלחלה. שברה את האשנב. לאזניה הגיעה האנחה האחרונה…
“מי שברך אבותינו… ויקרא שמו בישראל”…
“הוי!” נשמע פתאום קול מחדר היולדת.
החזן עמד נבהל. הקהל הביט איש אל רעהו. קצתם בלוויית שלמה זלמן מיהרו אל חדר הגוסס, וישובו משם ויניעו יד ביאוש של ודאי.
המיילדת והנשים חשו אל חדר היולדת. הרב והשו“ב התלחשו מאוזן לאוזן: “על-כל-פנים אינני רואה כל צד איסור בזה מדינא,” ענה הראשון בלחש, ואז נגש השו”ב אל החזן וילחש לו באזניו.
“ויקרא… שמו בישראל – אשר בן אשר” – גמר החזן את ברכת מי-שברך.
ליבוש בולגר לא היה מבחין בין חסידים למשכילים. את שניהם היה שונא תכלית שנאה, אעפ“י שבעסקו עם אנשים בינוניים, שאינם לא חסידים ולא משכילים, היה נוח ורצוי לבריות במידה הגונה. ואולם המושגים “חסידים” ו”משכילים" נתרחבו אצלו מעט יותר מכפי הרגיל: בשם “חסיד” היה קורא את כל אשר ידע לקרוא בספרים העבים והרחבים אשר בארון בית-המדרש; ובשם “משכיל” את כל מי שידע לקרוא בספרים הקטנים, הנלקחים ביד, שלושה בבת אחת ואשר לפעמים ייקראו מימין לשמאל ולפעמים משמאל לימין. ולפעמים היה כוללם יחד, את החסידים ואת המשכילים בשם אחד: “אנשי הנייר”.
אנשים אשר ידעו אותו ידיעה קרובה מספרים, שכשהיה רואה נערים באים מבית הספר, וספריהם תחת זרועות ידיהם, מיד היו פניו מתכרכמים וחטמו מתעקם, ושפתיו לוחשות קללה קצרה אחת על ראשי כל המלומדים. ומתפללי הקלויז הישן מגלים סוד, כי מעת שהשיא אברהם-שלמה, שכנו במזרח, את בתו לחתן תלמיד-חכם, ונתן לו במתנה את מקומו בקלויז – מאז החל ליבוש לחזור אחרי קונה כדי שימכור לו את מקומו ויקנה לו מקום אחר.
השנאה הזאת התחילה מתפתחת ותלך ותגדל עוד מימי ילדותו. לליבוש זה היה אח צעיר ממנו בשתי שנים; יששכר הקטן היו קוראים לו, מפני היותו חביב על כל בני בית הוריו. בהיות יששכר בן תשע שנים, כבר עלה על ליבוש אחיו בחדר, שהיו שניהם לומדים שם, ויצליח יותר ממנו בלימודים. במלאת ליששכר עשר שנים, הפרידו אביו מעל ליבוש, וימסור אותו ביד מורה גדול מן הראשון. וליבוש נשאר עוד כשנתיים אצל המלמד הישן. ביד הוריו היה הדבר הזה תמיד לשבט מוסר לייסר בו את ליבוש ולהזכירהו את ערכו המעט לעומת ערך אחיו הצעיר. פעם בפעם בלילות השבת, כשקידש ליבוש על היין, והוא ידע כי אביו מתכוון לשמוע ולדקדק עמו כחוט השערה, והיה נחפז לגמור ולהבליע במלים או טעה ב“אשר עשה” הראשון ופסע עד ל“אשר עשה” השני – אז התחיל אביו במוסר שפתים וגמר במכות לחי. גם אמו לא החרישה אז. התחילה בתוכחה: “ראה, בער, מה בינך ליששכר הצעיר ממך!” וגמרה בקללה לשעבר, השגורה בפי האמות: “הלואי שהיית נימוח בבטן בטרם יצאת לאויר העולם!”
“יששכר הוא הגורם תמיד לשבתות תוכחה ובכי,” היה הנער חושב בלבו, “בשל יששכר עליו לעזוב תמיד את השולחן באמצע הסעודה.”
ואמנם הוא בעצמו ידע והכיר, כי יששכר טוב ממנו ונעלה עליו עשר מעלות. גם קולו של יששכר, כאשר רק יתחיל את הקידוש, כבר מוכיח למדי את היתרון הרב אשר לו ממנו. קול יששכר רך, נעים ובטוח, והוא לא יירא ולא יבוש; וקולו שלו עבה, רתית וחטוף; כמעט שהתחיל וכבר הוא חרד לגמור. הוא יודע את יתרונם של הקולות הרכים, ועל כן הוא שונא אותם ואת בעליהם גם יחד. הם הגורמים לשבתות של תוכחה, הם הסיבה למכות לחיים גם בימות החול.
נוסף על אחיו הקטן קמה לו צרה חדשה מבית חיים-דוב שכנם. אברהם בן חיים-דוב היה צעיר ממנו בשנה אחת; ועל פי חשבון אמו כביר ממנו למספר ירחים. בדבר הזה היתה תמיד מחלוקת בין שתי האמות השכנות, וכל אחת הוכיחה והעמידה את דבריה על חשבונות מדוייקים: פטירתו של אחד הצדיקים, השתגעותה של בת הגביר שבעיר, בנין המרחץ החדש… ובכל אלה לא הוברר הדבר, וכל אחת עמדה על דעתה. מובן מאליו שליבוש היה נוטה יותר להאמין לדברי אמו. אבל גם בתפסו חשבון אמו עלה עליו אברהם זה בלימודים יותר מכפי מספר ירחים. ופעמים רבות, בימי שבת בשעת הקריאה בקלויז, היה אביו קורא אליו את שניהם, אותו ואת אברהם, והיה שואלם ביאור איזה פסוק בחומש. ליבוש זוכר עוד גם עתה, איך התחילו יוצאים אז מעיניו ניצוצים ניצוצים, איך לבו התחיל דופק. הוא ידע מראש, שהלז יודע יותר ממנו, שכל הנערים מביטים עתה עליו בקלסה ושעוד מעט והרגיש את מלוא כף יד אביו הקשה על לחיו המלאה.
“אברהם זה בעוכרי” היה ליבוש מתאונן בלבבו, “כל הנערים הידענים הם אסוני והוותי”. אז התחיל לשנוא את כל נערי החדר ואת נערי כל חדר והשנאה הזאת הגיעה למרום קצה, כאשר מלאו לו שנות הבחרות.
ליבוש כבר עזב את החדר. ראה אביו כי אין נשמת ליבוש מסוגלת ללמוד, רב לא יהיה עוד. הוציא עליו את גזר דינו, ילך וישא בעול דרך ארץ.
ליבוש עזב את החדר בידיעה קלושה של תינוק היושב לפני רבו, וגם את המעט הזה שכח מהר. ליבוש היה לסוחר, וגם אמנם הצליח במקצוע זה ויעש בו נפלאות. הוא הראה חריפות יתירה במקח וממכר, בענייני שלי-ושלך. “חבל שאינו מלומד,” התאוננו ההורים בלבבם. במשך שנים מספר עלתה בידו להרוויח הון הגון.
ואז החלו השדכנים לדפוק על דלתותיו. אמנם היה ליבוש זה כבר עושה בשלו. ואולם עוד ישב סמוך על שולחן אביו. על ליבוש נמצאו קופצים רבים כי כבר יצא לו שם סוחר אמיד. ואולם פעם בפעם חזרה וניעורה הצרה הישנה. המחותנים ו“סחורותיהם” הזדמנו לפונדק אחד לראות ולהראות, וליבוש לא מצא חן בעיני הכלות. גסותו נודפת ממנו, הוציאה כל כלה את משפטה עליו.
“בור, עם-הארץ גמור הוא,” התלונן אז גם אבי המיועדת ויהי מתקצף על השדכן: “מדוע לא הגדת לי מראש כי עם הארץ גס הוא?”
כדברים האלה דיבר גם המחותן האחרון, אבל השדכן פייס את המחותן, ותחת ליבוש הציע לפניו את אברהם בן חיים דוב. והדבר הזה עלה יפה. אברהם לקח את לב המחותן בהשכלתו ובחכמתו, ואת הכלה ביפיו ובנימוסו.
אז הגיעה השנאה למלומדים בלב ליבוש עד קצה. הוא שנא לא רק את אברהם, כי אם את כל המלומדים. הוא שנא את הדעת והתורה; נראה היה לו כאילו כל התורה הלזו, הכתובה באותיות שחורות, לא באה אלא לאסונו ולהוותו.
ומאז החל לעסוק בחריצות יתירה במסחר. ההצלחה האירה לו פנים, ובכל מקרה מוצלח שבמסחרו, ראה כעין נצחון על הלמדנים האלה, היודעים לכתוב ספרות רבות, ואולם להרוויח מאה אחת אינם יודעים.
מנהג אחד היה לו במסחרו, שהיה זר ומתמיה לכאורה. בקחתו לו עוזרים ומנהלים לבית מסחרו היה מחזר רק אחרי משכילים או חסידים מלומדים. הוא פתח בעירו בית בורסקי גדול. הממציא חומר לערים קרובות ורחוקות. מלבד זה היו לו עוד עסקים לא-קבועים. ובין כל עוזריו ומנהלי עסקיו לא היה גם אחד שלא יהיה מלומד במידה מרובה או מעטה, אף אם פקודתו לא דרשה ממנו כל ידיעה מלבד פעולת ידיים ועבודה פשוטה. אנשים אשר ידעו אותו מרחוק רק על פי נימוסו הרצוי ועסקיו המתוקנים, היו יכולים לטעות ולחשוב, כי נטיה טובה יש בלבו לאהבה את המלומדים, אף על פי שהוא בור גמור. אבל המלומדים ההם, אשר שירתו בבית מסחרו, לא יכלו לטעות טעות כזאת. המה ידעו את אכזריותו שהוא מתנהג בה לפעמים קרובות עמהם, את תאוותו הרבה להתלוצץ בהם, ודוקא בפניהם.
“שני מינים יש לי בין משרתי,” היה רגיל לומר, והמלה ‘משרתי’ היתה יוצאת מפיו מסולסלת ומודגשת בטעם מיוחד, “סרוחי פאה וקצוצי פאה, אלו יודעים את הדרך לגן עדן ואלו – להרי חושך, ורק תועלת וממשיות אין בשניהם.”
ואת דבריו אלה היה גומר בצחוק מלא, ופניו היו מאירים עונג נסתר שהיה חש בדבריו.
את העונג היותר גדול היה חש כשמלאו ימי החודש ומשרתיו המלומדים היו באים לקבל איש איש את משכורתו מידו. אז היה ניכר שהוא פונה מכל עסקיו ומכוון את לבו אליהם, והיה מעכבם כשתי שעות בביתו, שואל לזה, כמה ילדים נתן לו אלהים; לזה, כמה שכר לימוד הוא משלם בעד בניו, כמה שילמו הוריו בעדו שכר לימוד במשך ימי לימודו בחדר; ופתאום הוא פונה אל השלישי ושואלו: “מה היית עושה בכסף, אילו היית בן-לילה לעשיר כמוני?” ואחרי להג הרבה ושיח תפל, שגאווה גסה היתה נודפת ממנו, פסק ואמר: “בשבוע הבא תקבלו את שכרכם”.
והתענג מאד לראות עיקומי פני המבקשים וצל הצער והכרת עוניים שעל פניהם.
אז חגג חג נצחון, נצחון הבערות על ההשכלה והדעת. אז שתה נקם תחת כל ימי החדר, תחת כל הימים שהיה בזוי ונעלב, נעלב בחדר, נעלב בקלויז, נעלב בבית-הורים. עתה הוא מודד למעליביו במידה גדושה והוא מתנקם בלמדנות.
במלאות לו שלושים שנה – וכבר יצא לו שם “גביר אדיר”, אז המציא לו אחד השדכנים נערה יפה, ודווקא מעירו, מקום שבערותו לא היתה סוד כמוס, אבל יחד עם זה גם עשרו ומצבו האיתן היה ידוע למדי.
אפרים גולדמן היה עשיר שירד מנכסיו. בתו דבורה היתה אחת מבנות העברים האומללות, אשר השכלתן הרחיקה אותן מן ההמון, ולא יכלה להינשא עוד לאיזה סוחר. אמנם יפה היתה ומנומסת למדי, באופן אשר תוכל לקחת לב דוקטור, או יוריסט או איזה עברי מוסמך. השכלה ודעת היו לה יותר מן השיעור ההוא. ולו היו לה גם אלפים אחדים, כי אז היה נמצא לה גואל גם מקרב הפרופיסורים. ואולם האלפים כבר אזלו מכיס אביה ורק ספרים רבים עוד נשארו לה.
משכילי העיר היו מבקרים תמידיים בבית גודלמן. דבורה היתה בבחינת אליל המשכילים. ולא רק במפעליהם היתה משתתפת, כי אם היתה תמיד גם הרוח החיה בכל מפעליהם, כלומר, בכל חפצם הטוב לעשות מפעלים כבירים, לייסד ביבליותיקות, משען לעניים, ביקור חולים ועוד כאלה – הכל כמנהג המשכילים בערים הקטנות. יחד עם דבורה דנו על שאלות היום, על החינוך העברי, על הלאומיות, על תקוות העתיד, על השפה העברית, שדבורה היתה אוהבת אותה והיתה יודעת בה ידיעה הגונה. וגם אמנם היו בין מבקרי ביתה גם צעירים פנויים ובני מעלה, אשר יכלו לקחת את לב דבורה. ואולם כל הצעירים האלה ידעו את ערכה והביטו עליה בכבוד, וגם לא כיחדו מנפשם את העונג והתרוממות הרוח שהם מרגישים בקרבתה, אבל בכל אלה היו נזהרים מהילכד בקסמי הנערה הנפלאה הזאת “שושנת העיר,” כי ידעו אשר עוקץ אחד יש בשושנה הזאת ו“עניות” שמו, ושומר נפשו ירחק ממנו.
ודבורה בכל יפיה ומעלות רוחה הלכה ובגרה. וגם החלה להתייאש מעט מעט מהיות לאיש, ותחשוב להקדיש את עתותיה לאחד המקצועות בחכמת הרפואה או ללימוד אחת המלאכות הנקיות, למען תוכל למצוא את לחמה ולא תהיה למעמסה על הוריה העניים.
אך פה נמצא לה זבולון השדכן, אשר הבטיח לאביה תקומה מהריסותו במסחרו ומשען כסף די צרכו, מצד ליבוש, אם רק תאות דבורה להינשא לו, לליבוש.
מובן מאליו כי נפש דבורה סלדה בליבוש גם למשמע אוזן, ותגרש את זבולון מעל פניה. ואולם זבולון לא הקפיד על כבודו, ולא התייאש מתקוותו. סירוב הנערה לא היה בעיניו יותר מסרבנות חיצונית של כל בתולה שחצנית, אחר שבעיקר הדבר לא ראה שום סיבה למיאון משני הצדדים. הן אמנם יפה דבורה, אבל עניה היא; וכן ליבוש גם הוא, אמת, שהוא עם-הארץ ואדם גס במקצת, אבל גביר אדיר הוא. שני הצדדים נושאים כמעט בד בבד. אין שידוך יותר נאה מזה.
והוא הוסיף לבקר בבית דבורה כפעם בפעם ולחדש את שיחתו בליבוש; וכפעם בפעם גירשה אותו מעל פניה. ואולם פעם אחת כיוון את השעה. דחקו של אפרים גדל מאד. ימי רעב, כמשמעו, החלו לבוא עליו ועל ביתו. דבורה לא יכלה לראות בצרת בית אביה. נדמה לה, שהיא הגורמת לעוניים, אחרי שבידה לחלצם מן המיצר.
זבולון בא כמנהגו אל ביתה ויחדש שיחתו. והיא לא גירשה אותו מעל פניה, ורק החרישה. ביום השני, כשבא זבולון לדבר אל לבה, שאלה אותו במלים מקוטעות לאיזו דקדוקים שבדבר, ביום השלישי נכנסה לתוך חדרה וסגרה את הדלת אחריה ובכתה כל היום. ביום הרביעי שכבה על מיטתה כל היום, וביום החמישי שלחה את זבולון לאביה: “מצדי אין כל עיכוב,” חטפה והוסיפה, ותיסגר שנית בחדרה.
דבורה הקריבה את חייה על ספק הנאה של אביה ותינשא לליבוש.
ליבוש שמח מאד ביונה הצלויה שנפלה לתוך פיו כמעט בהיסח הדעת. הוא ידע את ערכה, וגם אמנם בהשכלתה לא היה לו כל צורך, ואדרבה, הדבר הזה היה כמעט נגד רוחו, הקוץ שבאליה השמנה. ואולם יפי דבורה, קסם עיניה, נועם מדברה וחשיבותה בעיני הבריות – כל אלה כיפרו על חטא השכלתה. באחרונה מצא גם קורטוב של הנאה בזאת, כי ראה גם במקרה הזה נצחון אחד מנצחונותיו על המלומדים, על אנשי הנייר: “בכסף אתה קונה גם את ההשכלה הגאה הלזו!”
אבל בפעם הזאת טעה ליבוש טעות שאינה חוזרת כל ימי חייו.
כבן שלושים אשר כבר נשקע בו חום הילדות, לא היה שיכור אהבה בימים הראשונים אחרי החתונה. אבל הדבר הזה בעצמו היה לו לסיבה כי גם פוג לא פגה מלבו אותה מידת האהבה שרחש לבו לדבורה. ואדרבה, האהבה הלכה הלוך ורב. היא היתה מעין אותה האהבה אשר אין בה אף צל של רומנטיות ואשר נהנים ממנה לפעמים הרווקים הזקנים הבאים בברית נישואים אחרי בחלם בזרמים החזקים של חיי הפקר.
האשה הקטנה והחלשה הזאת לקחה מעט מעט את כל לבו; לקחתהו בחלשותה, ברכותה ובנועם דרכה. דבורה לא היתה מאושרת בבית בעלה ליבוש. ליבוש לא היה דומה אף במקצת לאחד מאלה שהיתה רואה בחלומות נעוריה, אבל כבת ישראל היודעת חובתה ידעה להנחיל אושר לבעלה גם בשעה, שהיא לא היתה מאושרת. ליבוש היה ערום למדי להבין את זאת. ואהבת עצמו היתה סולדת בו על ידי כך. הוא הרגיש בעצמו שהוא מקבל נדבה מאשתו ואינו נותן לה כלום תמורתה. אמנם שנאתו הישנה לדעת והשכלה היתה יכולה גם פה למצוא את פרנסתה, אבל אהבתו לאשתו טישטשה לגמרי את הרגש הזה ביחסו אליה. הוא היה משתדל בכל מקרה להמציא לה עונג ונחת, לשמחנה, ולא יהיה בבחינת משרתיו, “אנשי הנייר,” מקבל ואינו נותן.
דבורה היתה חותמת על ז’ורנלים ומכתבי-עתים עבריים ורוסיים. על פי רוב היה הטבלר מביא את הקורספונדנציה אל ביתו בבוקר, בשעה שדבורה היתה ישנה עוד. ליבוש היה מקבל אז גם את ה“ניירות” של דבורה. ונדמה לו אז שהטבלר פושק את שפתיו בצחוק-עצור. בעת מסרו לידו את מכתבי-העתים. “הוא לועג לי”, היה אומר אז בלבו, “הוא יודע כי לניירות הללו אין לי כל שייכות”. ובכל זאת היה שש ושמח במקרים כאלה, להמציא בעצם ידו לדבורה אשתו את מכתבי-העתים תיכף לקומה ממיטתה, והיה מחפש ומוצא על פניה אור של רצון בשכר טירחתו.
מכירי דבורה לא מצאו כל סיבה נכונה להפסיק פתאום את יחוסם הכשר אליה; ואדרבה, הם יכלו עתה להתענג בחברתה בלי כל חשש של פנייה בדבר. ויהיו מבקרים תמידיים בבית דבורה בולגר, כאשר היו בבית דבורה גולדמן. בית ליבוש נהפך מעט מעט לבית ועד ל“מלומדים ומשכילים”. ליבוש היה מוכרח לפעמים לשבת בחברתם ולכבוש את פיהוקיו וגיהוקיו, אחרי ששיחותיהם לא העסיקו אותו. אמנם השכילה דבורה תמיד לטשטש את בילוטו של החזון הזה, ותשתדל לדבר בשפת-המון פשוטה ומובנת גם לאיש כליבוש. את הענינים המופשטים, שהיו משיחים בהם לפעמים, היתה מטעימה ומקרבת אל האוזן, ומרוחה זה השפיעה גם על יתר החברה. היא היתה פונה בדבריה אל ליבוש ותעוררהו לשומעה, ותציל לפעמים מפיו גם איזו מענה והשתתפות בשיחה מפני ההכרח. אבל ליבוש היה מבין כל זאת. ויחשוב גם את המנהג הזה כאחד מחסדי דבורה עמו ונדבותיה, שהיא נותנת לו, לבלי קבל מאתו דבר תמורתם.
מעינו החדה והמנוסה בנסיונות לא נעלם שדבורה שלו, בשבתה במסיבת מכיריה המלומדים, ייראה על פניה אור של חגיגה, של עליצות נפש. היא מאושרת בחברתם. בכל הדיוטותו הגסה לא היה יכול לחשוד את דבורה התמה ברעיון לא-הגון. אבל בכל זאת היו מתעוררים בלבו רגשי קנאה. “את מחצית הוני נתתי, לו יכולתי אני, אני לעצמי, לעורר בקרבה עליצות וחדוות נפש כזאת.”
בהיותו נפגע על ידי רעיונות כאלה היה בא לפעמים לידי כעס והיה שופך אותו כמנהגו תמיד על משרתי בית מסחרו. בלי כל סיבה היה מתנפל עליהם פתאום, מבזם ומקללם. ויש אשר עבר עליו הרוח לגרש את אחד מהם או לגרוע פתאום משכרו. אבל המשרתים האלה התחילו להתאונן באזני דבורה, והיא ידעה לכלכל את דבריה, לא בתור פוקדת ומצווה, כדרך הנשים המושלות, כי אם בהשתדלות והמלצה, ולפעמים בתחנונים ומעט הפצרה. כשהשעה היתה צריכה לכך עמדה תמיד לימין הנעלבים, ותחזיר את המגורשים ותפייס את עשוקי השכר.
ליבוש התחיל להרגיש בדבר, שמנוצחיו הולכים ומנצחים אותו. הבטלנים ההם, אנשי הנייר, הולכים ונעשים אצלו בני-בית ממש. אין מורה בעיר שלא יהיו לו מהלכים בביתו, אין פירחח בעיר שלא יבוא אחת בשבוע לקחת או להשיב ספרים מן הביבליותיקה אשר לדבורה.
הוא הכיר במבקרים האלה, שחסד גדול הם עושים עמו, אם יברכו אותו בברכת היום. אם דבורה איננה בבית, הם שבים כשבאו. גם לשקר מפני הכבוד אינם רוצים היהירים הללו! להתעסק עמו לכל-הפחות בשיחה קצרה, כדי שלא תהי בטלותו בולטת ומורגשת כל כך. הן אמנם שנא את הצביעות, את אשר קוראים הבטלנים ההם בשם “נימוס,” ולו התנהגו עמו ככה והיו משתדלים לגנוב את לבבו ולהתיחס אליו בכבוד וחיבה, כי אז בוודאי היה מבזם יותר בלבו. אבל לפחות לא היתה אהבת-עצמו נפגעת כל כך.
ויש אשר תעבור עליו רוח קנאה והוא חפץ לרמוס את כולם ברגל, לצעוק בקול גדול: “צאו בטלנים מביתי! הבית שלי, גם דבורה שלי, לי ולא לכם, סמרטוטיה המכורכים בכספי קניתי. בכסף! הידעתם כסף מה הוא? כסף הוא כסף ולא ספרים, מעשיות יפות ועולם הבא. כסף הוא זה שאני רכשתי בחריצות ובעמל, ולא בשיחות בטלות. השמעתם, מלמדים?!”
והוא מסדר את דבריו ברעיונו, וגם מוציאם בשפתיו בחשאי, ומשמיעם לאזניו. דומה, שהוא מתעורר גם לאיזו פעולות. ואולם איננו פועל מאומה. איזה כוח אוסר את ידיו באזיקים. הוא נזכר בדבורה, וכל מסקנותיו עולות בתוהו.
והכל כמנהגו נוהג. “אנשי הנייר” מוסיפים לבקר בביתו בחוצפה של תמימות; דבורה מקבלת נחת; היא מושכת גם אותו בשיחות בטלות שלהם, בחקירות של מה שיהיה לאחר מאה יובלות שנים, בהשערות, בוויכוחים “איך צריכים כל הדברים להיות,” כאילו הכול תלוי בבטלנים ההם ובהסכמותיהם. וליבוש מתמרמר בלבבו כמנהגו, וכובש כעסו כמנהגו.
“ניצח הנייר את האסיגנציה”. הוא הולך ומנצח וליבוש איננו יכול לעצור. הוא רואה ומכיר: עבד הייתי לעבדים. הוא חרץ על עצמו ביאוש: אני עמל וצובר הון כדי שאוכל להכין בית חם מואר ומרווח והרחבת-דעת לבטלנים ההם.
הימים היו ימי הרעב בערי דרום רוסיה, אשר עיר מגורי ליבוש היתה אחת מהן. ליבוש שב לעת ערב מעסקיו, ובדרכו פגש בהמון-עם רצים אחרי נער קטן. בקרבו אל ההמון נודע לו, כי הנער ניסה לגנוב חלת לחם מתוך אחת החנויות. הנער נתפש בכף, והוא מובל להיאסר במשמר. נשים זקנות, אשר ליוו את ההמון, הורידו קללות על ראש הורתו: “מסתמא גם היא לא טובה ממנו”, “היא בוודאי שלחה אותו.”
ואחד המלמדים, אשר נדחק בתוך ההמון להכיר את הגנב הקטן, ובשומו עינו בו, העמיד פנים של צער ואמר:“הכי נפלא הדבר? הוא איננו מבקר כל חדר, הולך בטל. כל הנערים הולכי בטל סופם להיות גנבים.”
“בודאי,” הסכים איש אחר, “נער יודע ספר לא ילך לגנוב.”
והדברים האלה נכנסו לאזני ליבוש ויהיו לו כמדקרות בלבו. “יודע ספר לא יגנוב, ומי שאינו יודע ספר הוא גנב?” הלא שמע בזה לימוד חובה על כל ה“בורים” והכיר גם את עצמו בתוכם. “הנער שאינו יודע ספר הוא גנב”… אבל הלא יותר קרוב לשמוע, שהנער גנב מפני שהיה רעב! הכי ניסו היהירים ההם לתת לנער עני, שאינו מבקר בחדר, לחם לשובע, והוא בכל זה הלך וגנב? הכי ניסו הגאיונים הללו להרעיב נפש תלמיד חכם לפחות יום אחד ולהשאיר אותו אחרי כן יחידי בתוך חנות של נחתומין, והוא בכל זאת לא שלח יד לגנוב?
בבואו הביתה מצא שם את חברי דבורה מסובים על השולחן, ופנים חדשות נוספו עליהם, אברהם בן חיים דוב, איש חרמו מימי ילדותו, אשר התגורר בעיר חותנו וסר אל עיר מולדתו לימים מספר וחשב לחוב לו לכבד את החברה, שהיה בימים שעברו עצם מעצמיה, ולראות את פניה. אחרי התוודעות קצרה ומנומסת בינו ובין ליבוש, ישב ליבוש על מקומו אשר אל השולחן. ליבוש חש נטיה עזה, לספר את הדבר אשר ראה ברחוב. דומה היה, כאילו חפץ להגיש לפני דיינים את משפט הנעלבים ה“בורים” ולהמליץ עליהם. אז הירצה את סיפור המעשה בדברים פשוטים, ואולם חמים היו הדברים. ובין אנשי החברה החלו הוויכוחים. הראשון היה אברהם בן חיים דוב, אשר חיווה דעה, שכבר שמע ליבוש אותה גם מפי המלמד: “לו היה בעירכם תלמוד-תורה לנערים עניים, קרא אברהם כמוכיח, כי אז לא למדו נערים קטנים את ידיהם לגניבה באביב ימיהם! הבערות היא אם כל חטאת”.
עצבי ליבוש שנתגרו נמתחו לשמע הדברים יותר מן השיעור. סבלנותו פקעה. הוא עצם את אגרופו, ויהי נכון להתנפל על איש חרמו זה ולהינקם ממנו באחת.
לאשרו היו המשיחים עסוקים כל כך בשיחתם עד שלא ראו את התפעלותו.
ואולם לליבוש לא היה עוד כל צורך להתנפל על אברהם, כי קיבל זה את ענשו ממקום אחר. הראשון אשר יצא כנגדו היה אחד המורים ממבקרי ביתו.
“אתם היהירים השבעים, דיבר זה בחמתו, אחרי ארוחה שמנה, ואולי גם כוס יתר של יין, אתם יושבים ודנים את העולם, וסיבה אחרת אינכם מוצאים לגניבה, שנתפס בה נער עני ורעב, בלתי אם בערותו. אבל יודע אני בוערים בעם, שמידותיהם ישרות ומשובחות, וראיתי כמו כן גנבים מלומדים ומתוקנים בנימוסים”.
הדברים האלה עוררו ויכוחים בין המשיחים. וכמו כולם היו היום בעצה אחת להמליץ על ה“בוערים” וללמד חובה על ה“מלומדים”. ליבוש שמע בפעם הראשונה בימי חייו שבחם של עמי-ארצות בעלי מידות מפי משכילים ומלומדים. ברגע הזה היה נכון לחבק בזרועותיו את כל המשכילים, לכל הפחות את אלה אשר עתה בבית, לסלוח להם את הכול ולקרוא באזניהם “אחי! אחי!”
ובהיותו נלהב מן הוויכוחים ההם עמד על רגליו וקרא: “חידלו מריב, אחים – ובמלה האחרונה ‘אחים’ עוד נצרבה לשונו במעט – למה זה נבקש את הסיבה בשמים, והיא על הארץ. הנער היה רעב ללחם; בזאת הכל מודים; בואו איפוא ונתקן דבר טוב: נפתח נא בית אורחים או בית תבשיל, או איך שתקראו את הבית, ורק שימצאו בו נערים עניים את ארוחתם יום יום, ולא יצטרכו לגנוב”. ובלי משים נפגשו מבטי עיניו בעיני דבורה… הוא ראה שם את אשר לא ראה בהן עוד מעולם. כמה עליצות, כמה רצון, כמה הכרת אושר נשקף מתוך העינים ההן. הוא ראה שם את אשר הוא מחפש אחריו זה כמה. הוא ראה שם אש קודש, שאינה שורפת, כי אם מאירה ומחממת, ואת האש הזאת הבעיר הוא בעצמו, אין לאחר חלק בה!
“הנני נותן את נדבתי לדבר הזה חמשה עשר רובל לחודש”, קרא ליבוש.
“ואני חמשה,” קרא אחד המשכילים והוא איש אמיד, “הרי עשרים”.
“ואני מבטיח להמציא עשרה,” קרא אחד המורים המכובדים בעיר, אשר היה בידו לקיים את הבטחתו ולאסוף סכום כזה בין מכיריו.
במהרה נאספו בצירוף ההבטחות עד כדי חמישים רובל.
“ואני מקבלת עלי את העבודה לפקח על התמחוי,” קראה דבורה, “ורק בתנאי שיקבל עליו בעלי את העבודה, להמציא את הדרוש שם”.
כל אנשי החבורה היו שמחים. ליבוש חש את עצמו מאושר. כאשר העיף את עינו על אברהם נדמה לו שהוא עצב ונתמלא עליו חמלה…
*
התמחוי נפתח. כמאה נערים מבני העניים מוצאים שם ארוחה טובה פעמיים ביום. ליבוש הוא העסקן בדבר. הוא יודע שהמשכילים החלו לנהוג בו כבוד יותר מאשר ידרוש הנימוס. על פי עצת המורים ממבקרי ביתו החל ליבוש להשתדל לפתוח בית תלמוד-תורה לנערים עניים. הוא החל להתעסק ולהשתתף בצרכי הציבור. הוא מצא לנחוץ גם כן להרבות את הספרים בביבליותיקה אשר לדבורה ולהמציאם למי שחפץ לקרוא בהם. הוא משתתף עתה בשיחתם של מבקרי ביתו ברצון ובשום לב, וכשמגיעה השיחה לאיזה עניין במדעים, הוא אומר בלי בושת פנים: “בדבר הזה בור גמור אני,” והוא מטעים ומדגיש את המלים ‘בדבר הזה’ בטעם מיוחד.
ולפעמים רחוקות, בשבתו בדד בחדרו ומשתקע במחשבות, הוא משיח לעצמו את פתגמו הידוע, “ניצח הנייר את האסיגנציה,” איננו חש כל צער בדבר: ואדרבה, הוא כמעט שמח בנצחון הזה.
בין קודש לחול / יהודה שטיינברג
גרשון ספיבק הוא עלם בעל לחיים מלאות, ומצח בולט ועיניים שוקטות על מלואן; בשפמו כבר נצנץ שער דק, ועל סנטרו הקצר לא ניכר אם זהירות בעליו הוא לבלי שכוח אף יום אחד מלבער אחר השיער שנצנץ, או אם תקופת עלומים מאוחרת היא.
הכל חדש עליו: ממצנפתו הגבוהה השוכנת על ראשו כמו בכוונה ובדעת עצמה ועד הענק לצווארו המקושר בדיוק נפלא באמצע הצוואר, עד כדי משהו; גם על בתי-ידיו אין עוד אף קמט קל. על פניו נראים אותות נדודי ליל, מעורבים עם נחת רוח וחדווה נפרזה המבצבצת מתוך הלב ומסלסלת את שפתיו עד כדי היות עליהן צחוק קל. הוא אץ ונדחק אל תוך עגלה אחת מעגלות מסילת-הברזל, אחרי חקירה ובדיקה לבחור לו את היפה והמרווחה שבעגלות; זורק מגבוה מטבע של כסף לנער אשר הביא לו אל תוך העגלה את ילקוטו החדש בעל הכרס הרחבה; מרכין ראש בנימוס מדוייק כלפי מלוויו, אשר כבר לקחו ממנו פעמיים את ברכת הפרידה, וקונה לו שביתה על הספסל שאצל החלון.
הפעמון השמיע את קול צלצולו השלישי. המכונה שורקת שריקה קצרה ותכופה. העגלה ניתקה ממקומה.
עוד בפעם האחרונה הוא פותח את החלון, מניע במצנפתו לעומדים בחוץ. הם מנענעים במטפחותיהם ורוחשים בשפתיהם, וקולם נבלע בתוך השאון הגדול אשר יקים מסע העגלות.
הוא הכניס את ראשו מבעד לחלון ומושיט ידו כלפי האנשים האהובים לו עתה שבעתים.
עוד מעט ולא יראה אותם.
במקום האנשים החיים, הלבבות הדופקים לו, ייראו עתה הרים גבנוניים, שדות עזובים, עמודים אילמים. כפעם בפעם ייראו הפנים העצובים של ההולכים רגלי לאורך המסילה, הנראים כישנים, והם מביטים אל תוך העגלה בעיני זכוכית בלי כל רצון ובלי כל מטרה.
הכל עגום. הכל בדד. האנשים שבעגלה זרים לו.
“ושם… הוי, מה טוב שם ומה עלז! בלי ספק עודם מסיחים בו. שם לא יעגמו… במקום ש’היא' נמצאת מי זה יכול לעגום?”
דמעות נוצצו בעיניו.
ועל הספסל אשר למולו, בחר לו את מקומו איש עברי כבן שלושים וחמש, בעל כרס רחבה ובולטת, ולו כתפיים רחבות וצוואר עב ואדום המתקמט ממול ערפו וזקן צהוב ועב, ארוך ומעוגל סובב סובב לסנטרו. הוא בחר לו את הספסל הפנוי אשר למול גרשון, כי כפי מידת רחבו יספיק לו הספסל כמעט בצמצום לישיבה, ואת ילקוטו הניח ממולו אצל שכנו.
“סגולה בדוקה ומנוסה,” הוא חוטף ואומר חציו בצחוק וחציו בתמימות, “שלא יבואו עוד הנה אורחים לא קרואים”.
גרשון הרגיש בנפשו נטיה עזה לדבר, והוא בא בדברים עם השכן הזה.
“מאין אדוני נוסע?” הוא פונה אליו.
“מקיוב”, עונה הלז מתוך פיהוק-ברווחה המסוגל רק לקבלנים. “ואדוני מאין?”
“אני נוסע מפיליפובקה.”
“הקנית שם אם מכרת?”
“מכור? לא מכרתי דבר… קניתי שם מעט רדידים לכלתי”.
“כשבוע תמים ארחתי בבית הכלה שלי,” מוסיף גרשון לספר, “צייר בנפשך, אדוני, ששת ירחים עברו מעת באנו אני וכלתי בברית החיתון – ולא ראיתיה מאז אף פעם אחת.”
“הנה זה פלא,” מעיר הלז חציו מפני הנימוס וחציו בלעג נסתר.
"אני חפצתי לנסוע אליה, כאשר אך עברו כשלושה ירחים, אבל אמי הניאתני מנסוע. היא אמרה, כי לא מן הנימוס הוא למהר ככה לנסוע. למהר ככה! הן לה נקל לחכות.
"ואני חכיתי עוד כירח ימים, ואז גמרתי בדעתי לנסוע בלי איחור. אבל אבי אמר כי זמן סילוק הנדוניה קרוב, ועל כן תוכל נסיעתי להזיק לדבר; אם אראה להם קירבת דעת מרובה, יוכלו להקל שם בסילוק הנדוניה, להשתמט אם גם להחסיר מן הסכום.
“אבל יותר מששת הירחים לא חפצתי, וגם לא יכולתי עוד לחכות ואסע”.
“הכלה יפה מאד בלי ספק?”
“אם יפה היא? בדבר הזה אל תשאל אותי, אדוני, שאל את בני עירה. גם אויבי אביה יודו, כי אין כמוה בכל העיר.”
“וכסף נדוניה כמה יתנו לך?”
“יפה היא בדברה, יפה בהחשותה, יפה בצחקה ועוד יותר יפה היתה בהתעצבה לנסיעתי. יש אשר תישא עליך עיניה המזהירות, ולא תמצא לך ידיים. חש אתה עליך כוח מכניע, כוח משעבד, ואינך יכול להרים אליה עין או לנוע יד ורגל.”
הלז מוציא את ספר-זכרונו ואת עט-העופרת שלו מכיסו, רושם איזו ספרות, מחבר וגורע.
“כל כך יפה,” הוא פונה אל גרשון מקול מתפלא, וגומר בלחישה את חשבונו: “מאתים, נכה עשרים ושלוש – מאה ושבעים ושבע.”
“הכל בה כאילו נעשה בכוונה. ממבנה קומתה שכנראה לא נכפפה עוד מעולם, ועד רוחב החזה הבולט ואינו בולט; מנועם הילוכה, הדומה יותר לטיסה, עוד מתק מדבריה, שפעם נראה לך משוררת ופעם מתאוננת; מקמטי מצחה ועד גומות לחייה, עיניה, חוטמה – הכול, הכול יפה במין יופי משונה.”
“כן?!” מבטא הלז ומפהק.
“התאמין לי, אדוני? במשך הימים ששהיתי שם, כמעט שלא ידעתי שינה”.
“הבעירכם אוכל למצוא חוצבים לשכור אותם לעבודה על המסילה?”
“בעירנו, אולי תמצא. ויכול היות גם כן כי לא תמצא… כן, אדוני, לא ישנתי כמעט בכל העת ההיא; ומתי, באמת יכולתי לישון? עד חצות הלילה היינו הולכים לשוח עם חבורת מכרים ומכרות. תודה בעצמך, שבהליכה זו לא יכולתי לצאת ידי חובתי לעצמי. זו היתה הליכה לשם יציאת חובה, לשם אורחים, שאתה חייב לשלם להם מס בעד הכבוד שיכבדוך; ומובן מאליו, שמחצות הלילה יצאתי לשוח לעצמי, לי ולכלתי – אני והיא. היא שואלת אותי, אם לא הגיעה העת לשוב, ואני מחליט: לא. אחרי כן אני שואל אותה, אם לא עייפה היא ואם לא הגיעה העת לשוב, והיא עונה בחטיפה: לא. ופה הלילות מה יפים! שמים כהים פרושים עלינו… הכוכבים נוצצים, כמו מבטיחים לנו איזה דבר… כן, יכול אני להישבע שהם הבטיחו לנו איזה דבר, ואנחנו שמענו… ואני מחריש והיא מחרישה… ושנינו מקבלים נחת מן השתיקה. כי באמת מה היה לי או לה להגיד את אשר איש ממנו לא ידע עוד?… אני לוחץ את כף ידה והיא עונה לי בלחיצה – ומה לנו עוד יותר?”
“החוצב הגראף קזמיר בוטינסקי עתה אבנים מהרריו שסביבותיכם?” שאל הקבלן ויעל אש בסיגרה.
“כמדומה לי שהוא חוצב”.
“ובכמה ימכור את הסאז’ין?”
“אינני יודע בבירור… ואז שכחתי כי יש עולם עוד, חוץ ממני, וכלתי והכוכבים שעל ראשינו והעצים שעל ידינו. וכה עבר הלילה הקצר, והשחר הניס אותנו הביתה, וגם אז לא יכולתי להיפרד מעליה, וכמעט שבכיתי מצער, איככה זה אפרד – ואני אינני יכול?”
“לך-לך, תורי, וערבה לך שנתך, אמרה היא בנעימה, ותחלק את ראשי; ואז חשבתי כמו חידודין עוברים על בשרי ונפרדתי בעל-כרחי והלכתי אל חדרי לשכב על מיטתי, ואולם ישון לא ישנתי, ורק שכבתי ואקצוף על היום המקצר את הלילות הנעימים. וכן היה לילה בלילה.”
הקבלן התעודד ויקרב אל מלתחתו ויפתח אותה.
“האין תחת ידך סכין, אדון צעיר?”
“יש,” ענה הלז ויפתח גם הוא את ילקוטו, ובין המון כותנות מגוהצות ובתי- צואר ואפודות חושן ומעילים משש והוציא מתוך אחד הנרתיקים סכין קטן וימסרהו לשכנו.
“וכי לא נתנה לך כלתך דבר להיות לך לאכלה בדרך?”
“נתנה מגדנות ותופינים. אבל… חפץ אני להביא את אלה הביתה בשלמותם; מעשה ידיה הם. גם במלאכת האפיה היא מצטיינת”.
גרשון הוציא בין הבגדים מיפחת-יד לבנה כשלג ועליה מרוקם באותיות ירוקות: “אהבני ואהבך”. ריח בושם משכר נדף מן המטפחת וימלא את כל חללה של העגלה. הנוסעים הפנו את פניהם לאונסם אל המקום שמשם בא הריח.
הקבלן הוציא מילקוטו נקניקים מבושמים בשום ופלפל, ויחתוך מהם חתיכות חתיכות, ויפצלן ויבלען לתיאבון.
"אבל כל העונג ההוא לא נשא בצער הפרידה, מוסיף גרשון לספר ועיניו נטויות אל החלון. המרכבה עמדה לפני הפתח… אני מבורך ומבר את הקרובים, את אנשי הבית, והיא עומדת בזווית, חובקת את ידיה ומבטת נכחה… כמה צער, כמה תוגה נשקפו מעיניה! ניכר היה שהיא חפצה לבכות, ורק עמרה בנפשה ותתאפק.
“והלב דופק, דופק… ומושך אליה… והידים מתבקשות לחבק… אנכי לא עצרתי ברוחי ואתפרץ בבכי, ותבך גם היא. ואז חשתי כי כל אשר בבית יקר לי מאד. צר היה לי להיפרד גם מכלי הבית שהסכנתי אליהם במשך מספר הימים הטובים והמעטים האלה. ואוסף לחבק ולנשק את אנשי הבית ואת קרוביה ולברך אותם שנית, ואחפוץ לגשת אל כלתי, אבל לא מצאתי את לבבי ולא ידעתי בעצמי מדוע, והלב דופק, דופק, ודבר מה מוצץ שם כעלוקה, ואני, האמינה, אדוני…”
גרשון היה עסוק כל כך בהשתפכות רגשותיו עד שלא שם לב כי עמד המסע כרגעים אחרים בחצי-התחנה ולא ראה כי בן לוויתו ירד שם. אז הרים את עיניו והוא רואה איש זר יושב על מקום הקבלן ומביט אליו משתאה.
גרשון נכלם, ויקח את ילקוטו, וילך לחפש לו מקום בעגלה אחרת.
אברהם-יוסי קרמיניסקי הוא אחד הגבירים בעיר, שמלאכתו נעשית על ידי אחרים. ומובן מאליו, שהוא ישן תמיד עד שלוש שעות ביום, ואולם שני ימים בשנה הוא משכים לקום קודם הנץ החמה, וכמה שהוא משכים הוא חרד בכל זאת ומתאונן שנתאחר. שני ימים אלו הם ערב פסח וערב יום כיפור. בערב יום כיפור הוא מזדרז עוד יותר מבערב פסח. ביום ההוא הוא מעיר את השחר.
ובאמת רבה העבודה עליו ביום ההוא. גם אם לא יחשוב בין עבודות היום את סדר הכפרות ואמירת הסליחות, שהם בעיקרם עוד שייכים לעבודות הלילה. היום הזה הוא יום חג במקצת ויום חול במקצת דמקצת. איך שיהיה, כלאחר יד אנוס אתה לעסוק גם בעניני חול: גביית חובות שהזמן גרמה, משא ומתן עם שאינם בני ברית, שהוא על פי דין כדבר האבוד, ריצוי ופיוסים עם אלה שהתקוטטו בך ושהתקוטטת בם, אכילה ושתיה לשם מצווה – ואת כל אלה עליך לעשות עד חצי היום, ומחצי היום ואילך הרי אתה מסור אל חשבון נפשך אתה, חשבון נפשך לכל ימות השנה שעברה. הקטן הדבר הזה בעיניך? כמה ימים בשנה וכמה פעמים ביום אדם דש חטאים ועוונות ופשעים בעקביו! ובאותה שעה שאתה צריך להכין את עצמך לקראת היום הגדול והנורא, יום הכיפורים, והנה מחציתו של אותו היום כבר נחשבת ליום הקדוש עצמו.
רבו עבודות היום. אם לא תשכים קום לא יספיקו בידך.
והוא רץ לבית-המרחץ בזריזות, טובל את בשרו באמבטי ומטהרו אחרי כן במקווה, חרד אל בית-המדרש, מקצר מעט בתפילה ושב הביתה.
בלכתו הוא חושב ומונה באצבעותיו את העבודות, שעליו עוד לעשות היום, ואצבעותיו לא הספיקו לו. עבודה אחת נשארה לו. שלמענה לא הספיקה לו אצבע.
אבל לא. זאת לא יעשה. על-כל-פנים העבודה הזאת לא עבודתו היא.
והוא בא הביתה ולבו בקרבו חוגג. “יומא טבא,” הוא קורא לאשתו בקול עלז: “הבי לי ממתקים”.
“יומא טבא לנו,” עונה שרה לאה אשתו, חציה בשמחה וחציה בחנינה ומושיטה לו ממתקים: “יתן השם-יתברך שנה מתוקה, לנו ולכל ישראל. יתן בנו השם-יתברך כוח לצום את הצום הקדוש, והנשים המעוברות…” והיא הפסיקה ולא גמרה את דבריה.
אברהם יוסי יודע כי כלתו, אשת בנו יחידו, הרה ללדת.
והוא טועם את תופיני הממתקים, אשר הגישה לו אשתו. ותוך כדי לעיסה הוא שואל כעין שאלת ארעי ובדרך אגב:
“לא היה בזה כל איש?”
“לא,” עונה שרה לאה, כאילו אינה יודעת אל מי הדברים מכוונים.
“היתכן?” מדבר הוא אל נפשו, "ההוא לא יבוא? גם היום? וכיבוד אב? ומורא שמים? והפחד מפני יום הדין? אמנם אני לא אמחל לו, אפילו כשיבוא ויתרפס. הוא התריס כנגדי… וכנגד אמו… באופן גס… לא! אינני יכול למחול לו. אבל מאין יודע הוא כי לא אמחל לו? הלא על-כל-פנים יכול היה לנסות. ומה אם ירגיש מעט צער של בושה, בהיותו מוכרח לצאת מאת פני בעלבונו? אולי בצער זה ימרק את עוונו ויסלח לו הקדוש-ברוך-הוא. בוודאי יסלח לו.
"שקצים גדולים הם, בני הדור הצעיר. בעיקר הדבר אנשים כשרים הם, ורק עקשנים גדולים, סרבנים הם. בוודאי ישלח אלי את אחד מן הקרובים, שישתדל לפני בדבר הריצוי. אבל לשוא! לא אמחל. ידע הנער, כנגד מי התריס!
"לכבוד אשתו קינא? ואשתו מי היא? הלא עוד ילדה שלא מלאו שנותיה. דרך ארץ! יראת כבוד מפני חמות!
"וכי מה רוצה שרה לאה ממנה? הלא הכל הוא לטובתה. הלא באמת עוון פלילי הוא לבת ישראל לצאת בשערותיה. איך זה באמת לא תבקר אשה צעירה בבית-הכנסת אפילו בשבת מברכין. איך זה לא תדע אשה עבריה את דיניה בתור אשה. וגם איך זה לא תלמד אשה צעירה את ידיה למלאכות הבית, אם לא לעזור לחמותה, הלא לכל-הפחות כדי להינצל משעמום הבטלה.
"ועד כמה הגיע כעסו של האוויל המתרגז הזה! ‘עם-הארץ’ קרא אלי. בן קורא לאביו עם-הארץ!
“הן אמנם יש לשער כי לא אותי כינה בשם זה, הוא הביט באותו רגע… לא בפני. מתוך כעס לא ידע בעצמו מה הוא צועק. אבל בכל זאת חוצפה היא!”
ואברהם-יוסי עושה בביתו את עסקיו בעצלות ובפיזור הנפש, מביט בכל רגע בעד החלונות. נדמה לו כפעם בפעם, ששם בחדר החיצון שואלים לו. והוא יוצא ושואל את אשתו: “מי היה פה?”
“לא היה פה איש,” עונה האשה בתמימות ותמהון.
“ולי נדמה ששמעתי קול איש זר,” פותר הוא לאשתו את דבר שאלתו.
והוא מוציא מצלחתו את מורה-השעות שלו כפעם בפעם ומביט עליו: “השעה מאוחרת. העת לא תעמוד דום”. והוא נאנח. הוא נזכר שיש לו להתראות עם אחד מבעלי-חובותיו. הלז הבטיח לשלם את חובו, איננו זוכר בדיוק, אם במוצאי יום כיפור או בערב יום כיפור. על-כל-פנים אלך ואתראה אתו; אם יתן יתן ואם לא, אין בכך כלום.
"אבל הדרך, אשר עלי ללכת עתה, עובר על פני הבית ש’השקצים' שלי יושבים בו.
"עד כמה פחזנים הם הצעירים היהירים של דורנו. חיש באותו יום לקחו את מטלטליהם ויעתיקו מושבם אל בית-דירה של איש זר. כאילו מעטים החדרים בביתי!
“אבל אין בכך כלום. אני אלך בצד הרחוב… אלך מנגד”.
ואולם אברהם יוסי בלכתו שכח והלך באותו צד שבית בנו עומד שם.
והפתח פתוח. והנכדים רצים ומשתעשעים לפני הבית.
אברהם יוסי עמד מלכת. הוא השיב את פניו צפונה ונדמה לו שרוח קרה נושבת.
“והילדים רצים עתה עירומים ויחפים בחוץ,” קורא הוא בנזיפה. “האינם יראים גם מפני סכנה צופיה? הלא הצינה תוכל חס-ושלום לפגוע בם. הנה לך אב ואם, ובעצמם עוד ילדים הם. כן, עלי מוטלת החובה לגעור בם. הלא הדבר בחזקת סכנה”.
והוא לוקח את נכדיו על זרועותיו, מאמצם אל לבו, ונכנס הביתה בקומה זקופה ובקצף גלוי.
“איך זה, פעוטים, לא תחוסו על הטף?” צועק הוא בנזיפה, “רוח צפונית מנשבת בחוץ, והילדים חציים ערומים ויחפים.”
הבן עמד נפעם ויכוף קומתו.
“מלא חרטה,” אומר אברהם יוסי בלבו ומתמלא עליו רחמים.
“אבל טוב לבלתי חטוא, מחטוא ועשה תשובה,” גוער הוא בו במעט נזיפה של קרבת דעת.
“אבל אבי,” עונה הלז ומרים את ראשו.
“הרף, הרף! הראשונות לא תיזכרנה. מחול לך.”
“אבל הן…”
“הלא אמרתי מחול לך”.
“מחול לך,” מחקה כלתו את דבריו בתרעומת “וכבודי אני?”
“גם שרה לאה תמחל לך בוודאי. אין לך להצטער על זה.” איה השפחה? רוצי נא כרגע, וקראי לשרה לאה, אמרי לה כי… אני פה."
השפחה רצה לקרוא לשרה לאה, ואברהם יוסי מוכיח את ההורים הפעוטים, על שאינם יודעים עוד לשמור את טפם: “וכי בחורף מצטננים? הלא הצינה שבאביב ובאסיף מסוכנת יותר לילדים מצינת החורף”
“פעוטים!” הוא גוער בם, “אתם החוטאים בנפשות הילדים”.
בין כה וכה ושרה לאה באה. החמות נפלה על צווארי הכלה, האב על צווארי הבן. וצפצוף נשיקות מילא את הבית.
ולעת ערב, כשבירכה שרה לאה על הנרות ותשתפך בדמעות, ותתפלל: “תן, ריבונו של עולם, כוח לכלתי לצום את צום היום הקדוש, ושלא יקרה חס ושלום אסון לולדה שבבטנה”.
לא חודש ולא שבת היום. ובכל זאת בבית שמשון הזקן דולקים בלילה הזה נרות-סטיארין במנורות של כסף, שלא הוצאו מן הארון מיום שמתה עליו ציריל אשתו. על השולחן פרושה מפה נקיה. על הכל פרוש איזה צל של חגיגה. גם בניו הנשואים, גם בנותיו הנשואות ונכדיו וקצת ממכיריו ואנשי שלומו נאספו אל ביתו.
אך הוא בעצמו מסב בראש השולחן לבוש בגדי-שבת, ומביט על סביביו כמו בתמהון:
“הצחוק הם עושים להם האנשים האלה?”
הוא חפץ להביט בפני הנאספים, אבל הוא מרגיש בנפשו, שהוא מתבייש ונכלם. זה ימים רבים, שלא חש רגש ילדותי זה. זקן מתבייש. מפני צעירים. מפני ילדים.
הוא מסב את עיניו מהם ועוצמן לפרקים, כדי שלא יסתכלו בו.
וכשהוא עוצם את עיניו, עולה על זכרונו לילה כעין זה, שחל לו בשכבר הימים. אז הדבר היה אחר לגמרי… אז ציריל שלו היתה חיה עוד.
הוא היה אז נער, יושב ישיבת קבע בקלויז, ושב אל בית הוריו רק לארוחת היום ולינת לילה.
והוא ידע, שיש לו מחותן ומחותנת שהיו באים לפרקים אל עיר מגורי הוריו, ומביאים לו מתנות. והבין, שמסתמא יש לו שם בבית המחותן והמחותנת גם כלה, שכנראה ציריל שמה.
והוא זוכר, שהיתה לו כמה פעמים מלחמת יצר בגללה; מפני שההרהורים על אודותיה, היו מבלבלים אותו בלימודיו ובתפילותיו. הוא יושב, למשל, בערב-שבת אחר חצות היום בבית אביו וקורא “שיר-השירים”: “אתי מלבנון כלה,” ומיד הוא נזכר בה, ורואה אותה בכל אותם הסימנים, שניתנו בהכלה של “שיר השירים”.
הוא יושב ער בליל ששי בשבוע בקלויז, כמנהג בחורי הקלויז, ומעביר על הרש"י של הסדרה ועוסק בהערכת יפייה של שרה אמנו – “בת ק' כבת כ' ליופי”, ומיד זו שנקראת ציריל התייצבה לנגד עיניו בכל יופיה של שרה אמנו…
ויש אשר עבר לתומו על בית השמש. שישב אצל הקלויז, והביט אל תוך החדר ונכשל בסיקור עין… וראה את בת השמש, כשהיא עומדת חשופת זרוע וכובסת כותנות באמבטי. ואז היה משער שציריל שלו כבת השמש ליופי. ואחרי כן, כשהיה יוצא ונכנס בבית אפרים שו“ב הזקן, שהיתה לו אשה צעירה ובתולה בוגרת מאשתו הראשונה, ולמד שם מלאכת השחיטה, והיה נתקל בהן לפרקים תכופים – היה מצייר לנפשו את ציריל פעם בתמונת הבתולה הבוגרת ופעם בצורתה של אותה השו”בית הצעירה.
וכך היה נלחם תמיד בהרהורים שלו, ונצח את היצר-הרע. אבל זאת החליט בנפשו, שכאשר ישא אותה, את ציריל, לאשה, יאהבנה. ועל-פי התורה הרי מותר לאדם לאהוב את אשתו.
והוא זוכר שפעם אחת, בבואו בלילה הביתה, הגיד לו אביו, שהחתונה שלו תהיה, אם-ירצה-השם, בשבת-נחמו הבא עלינו לטובה.
והוא שמח מאד על הדבר; אבל התבושש מפני עצמו, והשתדל להעלות על זכרונו איזה דבר עצב, בשביל שלא יכירו בו, כי שמח הוא על הבשורה. אבל לא עלתה בידו. כל אשר עלה אז על זכרונו, היה מבדח ומשמח.
ואחרי כן “שבת הכלה”. ואחריה אותה הנסיעה, שלעולם לא ישכחנה… כמה עונג נפרז וגם כמה צער ופחד היה חש בדרך ההוא! הוא היה מצטער ומפחד, שמא יקרה איזה דבר בדרך, שיקלקל את הכל. שמא יתנפלו עליהם גזלנים. שמא ירדו גשמים רבים, עד שיצטרכו לשוב. ושמא. מי יודע? אולי יתחרט פתאום אחד מן המחותנים?
ואחרי כן, כשהביט בה קודם החופה, כדין. וראה באמת שהיא יפה מאד.
ואחרי כן – תחת החופה. הוא היה פתאום לנקודה שהכל מסתכלים בה. זקנים קמים מפניו. עשירי העיר נוהגים בו כבוד.
לא, זה היה באמת אושר יותר מדי.
ןאחרי כן התחיל לחיות עמה. והוא קיים את נדרו, ואהב אותה. היא היתה אשה כשרה. בשלה זכה להעמיד בנים יראים ושלמים ובנות נשואות לתלמידי חכמים. לבו היה נוקפו לפעמים, שמא ינכו לו משכרו לעתיד-לבוא. הוא ידע והרגיש בעצמו, שהוא נהנה מעולמו יותר מדאי.
העולם היו מרננים אחריו. שהוא קמצן, מפני שלא היה מכניס אורח כמו שצריך שו“ב כשר להיות. אבל ה”יודע תעלומות," יודע את האמת, שלא מתוך קמצנות מנע אורחים משולחנו. רק מפני שהיה מתבייש מפניהם לאכול עמה ביחד אצל השולחן; ולגרשה מעל השולחן לכבוד האורחים גם כן לא יכול. איך יחלל את שבתו ויאכל לבדו עם האורחים על שולחן, והיא תאכל בבית-הבישול?
אבל… יום המיתה.
אוי! מסופק הוא אם שווה כל העונג ההוא בצער אותו היום המר ובצער השנים שאחריו.
בשנה הראשונה הוא זוכר, שהיה כמוכה בשגעון. הביט בשתי בנותיו הבתולות שנשארו לו, ובכה; עבר על בית-הבישול והציץ בו ובכה; חיפש איזה ספר בארון-הספרים ונתקל בתחינותיה של ציריל ובכה. הוא בכה כל השנה.
ואחרי כן התחילו העולם מרננים אחריו: היתכן, שו"ב בישראל והוא שרוי בלא אשה?!
ואז היה הדבר בחזקת סכנה. הוא היה זקוק להיכנע בפני ההכרח: בעה“ב לגבי שו”ב, הכי מילתא זוטרתא היא?
אבל בכל פעם, שהגיע לידי מעשה, היה חש איזה גועל-נפש לדבר. לבו התקומם לזה בכל תוקף. והתחיל להשתמט באמתלה: אשיא מראש את בתי הבכירה.
וכשהשיא את בתו הבכירה, התחיל להתנצל בנישואי הבת השניה.
ובין כך גדלה הילדה, והיה מתחיל להתאונן באזני בעלי-הבתים, והראה באצבע על אותה הילדה, שכבר הגיעה לפרקה.
וכשהשיא את בת הזקונים הבטיח לחתנו מזונות על שולחנו לכל ימי חייו בכוונה, שתהא לו אמתלה חדשה וכסות-עיניים למרננים על רווקותו.
ובין כך נשתקע הדבר, והוא הלך והזקין, והגיע לשנות שיבה, וניצל מן הנסיון המר.
על כל פנים הוא אינו חושש עתה למה שבעלי-הבתים ירננו אחריו מפני שהוא כבר אינו עוסק בשחיטה. הוא נתן את חזקתו לחתנו האוכל על שולחנו והלז שו"ב כשר, ירא וחרד ומרוצה לקהל.
“אבל מה הם חפצים השוטים הללו עכשיו?”
“הכי יכולים הם לחדש את הימים, הכי יכולים הם להשיב לו אותה, את ציריל?!”
והוא אמנם יודע שלא היו כופין אותו לזה. שהוא בעצמו הגיד לבניו, שהחליט בדעתו ללכת לארץ-ישראל, ובעצמו הודה, שלתכלית זו צריך הוא לשאת אשה. כי באמת הדבר, איך ילך אדם מישראל וזקן בשנים לארץ-ישראל בלא אשה?
יודע הוא וזוכר את כל זאת, ואינו יכול להטיל אשמה על איש אחר. אבל כשהוא מביט על החגיגה האווילית הזאת, וכשהוא רואה את השדכן, את החזן, את השמש עם אותה החופה בעצמה, שעמד תחתיה אז… זה ארבעים שנה – יבוא בלבו רעיון נמרץ לקום על רגליו, לכבות את הנרות הללו, לגרש מביתו את כל האורחים המקושטים הללו, ביחד… עמה, ולצעוק אחריהם: “בוגדים! מה אתם חפצים ילדים כסילים?!”
“אבל ארץ ישראל מה תהא עליה?”
יום טוב היה היום ההוא לחיימ’קה הנער. הוא הפיק הסכמה מאביו להכניסו אל הגימנזיון. אמו כבר הסכימה על הדבר; העיכוב היה רק מצד אביו, אשר היה מוחה בדבר, וטענו ונימוקו עמו: “תשוקתו של חיימ’קה אינה תשוקה כשרה, תשוקת הדעת, אלא מין תאווה גרידא, מין קליפה, רחמנא-ליצלן! אלמלא שהיתה זאת קליפה, לא היה משתוקק ומפציר במידה מרובה כל כך. הלא דבר ידוע, שהקטנים אינם תאבים לדברים טובים ומועילים; יצר לב האדם רע מנעוריו, מעידה התורה הקדושה”.
על חיימ’קה היה איפוא להפציר בשתיקה, לבקש בלי תשוקה, וכן גם עשה. הוא רק התגעגע והתעגם. ואמו, בראותה, כי חיימ’קה ממעט בשיחה, אוכל שלא לתיאבון, ויושב לו תמיד בדד בפינה, התחילה לחקור אחרי הדבר. ולפניה גילה הנער את לבבו. “אל הגימנזיון… חפץ אני ללמוד בגימנזיון” ענה בדמע.
ותחמול עליו האם ותמלץ עליו באזני אביו.
ובין כה נגלה לאביו הסוד, שאהרון-שלמה שקולניק, מלמד שמרננים אחריו בעיר וחושדים אותו ב“מינות”, ושחיימ’קה היה אחד מתלמידיו – שאהרן-שלמה זה לימד את חיימ’קה בחשאי שפת רוסיה ו“אריתמטיקה” וכל אותם ה“שטותים,” שלומדים בגימנזיון, עד כדי להיכנס אל המחלקה השניה.
בדיעבד נהנה קצת מן הדבר, ולא כעס על אהרן-שלמה, אף על פי שלא היה נמנע מהתלונן עליו בשבתות בשעת קריאת התורה באזני שכניו שבקלויז, שאהרן-שלמה מלמד עושה מלאכת ה' רמיה, שהוא מפטם את תלמידיו ב“שבע חכמות” ולא ב“תורה”. אבל התלוננות זו לא באה לגנותו של המלמד, אלא לשבחו של התלמיד. חפץ היה האב, שידעו גם שכניו, כי חיימ’קה שלו בקי גם ב“שבע חכמות”.
ובשמאל דוחה וימין מקרבת הסכים האב על הדבר. חיימ’קה עמד על המבחן, וייכנס בשעה טובה אל המחלקה השניה בגימנזיון.
אבל גם את הלימודים העבריים לא עזב הנער לגמרי. אביו שכר לו מלמד, ודוקא אותו אהרן-שלמה העושה מלאכת ה' רמיה, שיבוא אל ביתו ללמדו מעט משנה ומעט אגדה. “רב לא יהיה עוד, הטעים האב את הדבר באנחה, שקשה היה להכיר אם היא מאונסת או מתוך הלב, אל יהיה לפחות בור מכל וכל. ידע לפחות פרק משניות בשבילי ובשביל אמו”.
ובלימוד האגדה חשק חיימ’קה בעצמו. הוא היה מחבב מאד את האגדות עוד בהיותו תלמיד בחדרו של אהרון-שלמה.
חיימ’קה כבר ידע את הילל הענו, את ר' חנינא בן דוסא, את נחום איש גם זר ועוד כאלה, אשר היה הוגה בהם תמיד, וכמעט שידע אותם בצורתם ובתמונתם. את הילל ראה תמיד בתמונת זקן קצר-קומה, צוחק תמיד, הולך בצדי רשות הרבים, לבל יהי למכשול לעוברים, או יושב בין תלמידיו הגבוהים ממנו ולומד עמם ביחד.
את ר' חנינא בן דוסא היה רואה תמיד עטוף בטלית, על לחייו הקמוטות שני קווים כהים ועמוקים יורדים מעיניו מפני ריבוי הדמעות, שהוא שופך על צרות חבריו.
את ר' שמעון בן יוחאי לא אהב כל כך. הוא היה ירא מפניו. הוא היה רואה אותו בחלומותיו כזקן קפדן, צנום-לחיים, ריסים ארוכים וסבוכים יורדים ומכסים את עיניו; וכשהוא מגביה את ריסיו, כל מה שהוא נותן עיניו בו הריהו נעשה גל של עצמות.
גם את ר' מאיר לא אהב אהבה רבה: אותו ראה בחזון לבו כרבי גדול וארכן, יושב על כסא רם, והתלמידים על הארץ. וכשהוא מגביה את עיניו, נופלת אימה על כל התלמידים. טרפה! אסור! טמא! – נזרק תמיד מתוך פיו.
אבל את ברוריה, דביתהו דר' מאיר, אהב מאד. זאת היא אשה צנועה וטובה, היה לבו של חיימ’קה דורש בשבחה, לבעלה היו שכנים רעים, שציערוהו לפעמים כדרך השכן הרע, והוא קפץ והתעטף בטליתו, והתחיל מתפלל שימותו. אלמלא היא היו השכנים מתים, ובניהם היו נשארים יתומים. ועצתה היא באמת עצה מחוכמת, מעין “זה נהנה וזה לא חסר”. ביקש רחמים עליהם, שיחזרו בתשובה ולא יצערו אותך שוב. אילו היה ר' מאיר שומע תמיד בקול אשתו, אז היו כל הרשעים נהפכים לצדיקים גמורים.
חיימ’קה אהב מאד את סיפורי האגדה, אבל גם את לימודי הגימנזיון היה אוהב. הלימודים קלים, והשעורים קטנים. על רגל אחת הוא משננם ויודע אותם על בוריים. והעיקר הוא, שאין פירושים על הספרים הללו. לא פירוש רש“י ולא “אור החיים”. ומכיון שאין שם פירוש רש”י, אין גם “שפתי חכמים,” ואין שם חידודים של “כלומר,” וכדומה. הכול כתוב ומבואר. ואת הכול אתה צריך להבין כמו שכתוב.
חיימ’קה זוכה לציונים טובים. כל מוריו אוהבים אותו.
יש אשר התלמידים משטים בו, מכנים אותו בחשאי “זשיד”. או יש אשר בשעת ההפסקה, הוא וחבריו עומדים בחצר בית-הספר, ופתאום הוא שומע קול לוחש באזניו: “חיים זשידאק”. כל הנערים צוחקים בפה מלא. אבל גם הוא צוחק עמהם. הוא צוחק ומתפלא על חריצותו של הלוחש, שעלתה בידו ללחוש ולהיחבא בין המצחקים בתוך כדי לחישה, עד שלא תדע, מי הוא זה. אבל בעיקרו של דבר, הוא לא ידע, מה זה בא להשמיעהו? “כלום אינני יודע שאני יהודי?”
אחד מן התלמידים, אשר התהלך עמו ברעות ואחווה, גילה את אזנו, כי “זשיד” הוא כינוי לגנאי לבן ישראל. וגם הוסיף משלו, שאין רוחו נוחה מן הגאיונים האלה המגנים את היהודים.
“אני,” חותם הוא את דבריו בנדיבות גלויה, “איני קוראם זשידים, כי אם יעבריים.”
“אבל מה הוא מושגה של המלה ‘זשיד’”, שואל חיימ’קה את חברו.
“זשיד הוא… הוא שם לגנאי”.
“לגנאי? מדוע?”
“כי כן הוא,” עונה חברו בקוצר רוח ובלעג כבוש לתמימותו של הפתי הקטן הזה.
חיימ’קה לא יכול להסתפק בתשובת חברו. ובשובו הביתה, נכנס עם אמו בדברים ושאל את פיה מהו זשיד.
“ראה זה” השיבה האם, “גימנזיסט בעל כפתורים נוצצים, ואינו יודע ומבין עוד מלה קלה כזאת, שאפילו השפחות יודעות. אך לשוא נפזר עליך כסף, לחינם כל הטורח. מי לא יודע? זשיד הוא יהודי”.
חיימ’קה נכלם מדברי אמו. הוא בדק במוחו את דבריה, ומצאם צודקים במקצת, אבל לא בכללם. “כלום אינני יודע שזשיד הוא יהודי?” המליץ על נפשו בלבבו, “אך חפץ אני לדעת מה הוא מושג המלה, איזה גנאי יש במלה זו?”
הוא חושב לפעמים בדבר, בשכבו על משכבו בלילות, ומבקש פתרון לשאלתו.
“זשיד ויהודי קרובים במבטא”, הוא הולך ומפלפל, “הסלאוים קוראים ליהודי זשיד, מפני שקשה עליהם מבטא זה”. וסמך מצא להשערתו בבית-הספר: כמעט כל הנערים שאינם יהודים מתקשים במבטא ואין מוחם הולם את הדבר שה“יו”ד" האשכנזית תתחשב כאות מורגשת.
ואותה האות בעצמה נקראת בשפת צרפת באמת כמו זש'.
פשוט, קשה להם לבטא את המלה כתיקונה, כמו שפטרא המסיק את התנורים בשבתות החורף, קורא את אביו בשם לחמן, ובשום אופן אינו יכול לבטא נחמן.
הוא אינו יכול לעצור משחוק, בזכרו, איך יתעללו הנערים בפטרא זה, בהבטיחם לו פת לחם-חלה בתנאי שיוציא מפיו “ולמלשינים”.
כמה מגוחך הדבר, כשהוא מתחיל “ושלמלני” “ולנמשל”…לא. הוא לא יבטא. מעולם לא הרוויח עוד את פת-החלה.
“וכן צריך הדבר להיות גם במלת זשיד.” יהודי “זשיד,” הוא מנסה לבטא, לחקות ולהשמיע לאזניו את אשר הוא מוציא מפיהו, ומוצא את הדבר באמת מגוחך ומעורר צחוק.
אבל אם כן, הוא מוסיף להשתומם, הלא מלה זו היא גנאי למי שאומרה, למי שקשה עליו לבטא מלה קלה כזאת ולא ליהודים. והעילגים הללו עוד ילעגו לנו.
ובתוך כך הוא נזכר, שגם פטרא, כשהוא עמל ומתקשה לבטא “ולמשנילל,” יצחק יחד עם הנערים, ודומה שהוא נהנה מאד מצחקו.
מי יודע, חקר חיימ’קה, אולי גם פטרא לעג למלה זו, שהוא אינו יכול לבטאה.
ואולם לאט לאט הסכין אל הדבר לדרוש את הכינוי “זשיד” לגנאי, אחרי שסוף כל סוף הכל הולך אחרי כוונת הלב; והוא כבר ידע והרגיש בדבר, שהנערים יכנוהו בשם זה שלא לכבודו.
ובבית-הספר פנימה הולך חיימ’קה ומוסיף חיל.
דבר אחד היה אשר משך את לב חיימ’קה. בהגיע שעת לקח “אמונה ודת,” יצאו כל התלמידים העברים, והוא בתוכם. אמנם יש לו כבר מושג ידוע ב“אמונה ודת”: יודע הוא שאמונת הנוצרים לחוד ואמונת היהודים לחוד. התלמידים היהודים יצאו, מפני ששם יטיפו עכשיו לאמונה שאינה להם. אבל בכל זאת הוא נכסף מאד לדעת, מה לומדים שם בפרוטרוט בשעה זו? הן רק לדעת, לשמוע.
בשובבות-נערים הוא מוצא לו תחבולה. הוא נדחק בין התלמידים הנוצרים ונשאר פנימה, כמו לאונסו; ואז בחר לו איזו פינה, שלא ימשוך על עצמו עיני רואים. והוא שומע. ואמנם לא כל הדברים, שהוא שומע, ברורים לו ומובנים דיים. אך על פי סגולתם של נערי ה“חדר,” להבין דבר מתוך חצי דבר, הוא משיג את שמועתו באיזו השגה שטחית: סליחה… מחילה… אל פודה ומציל… מעביר על מידותיו…
ממש, כאותם הדברים, שהוא יודע מכבר, שהוא לומד שם מתוך האגדה. צר לו שלקח זה לא ארך יותר.
ומאז התחיל נכנס בדברים עם חבריו מן התלמידים הנוצרים על מה ששמע, והם מבארים לו את הענינים ביתר ביאור.
“אלהינו סלחן” יאמרו לו אלה, “לא כאלהיכם”.
“לא כאלהינו, אתם אומרים,” קרא חיימ’קה נעלב “אבל הן אלהינו סלחן ומחלן!”
“שקר הדבר” עונה לו אחד התלמידים, “אלהיכם אל קנא, גם היהודים קנאים. לא יסלחו, לא יוותרו. אפילו כשאתה קונה אצלם פנקסים ועטים לא יוותרו על פרוטה אחת”.
“היהודים לא יסלחו? הלא בכל לילה, כשאנו עולים על משכבנו לישון, אנו אומרים: הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי.”
“אולי אתם אומרים כן בלילות על משכבותיכם, אבל ביום ברחוב אינכם כן. גם כל קדושיכם היו קנאים, שאל את פי הכהן ויגד לך”.
פגוע מקנאה ועלבון, הוא מספר לחבריו על אודות ברוריה דביתהו דר' מאיר ומטעים להם את הדברים, איך האשה הזאת ביקשה רחמים על שונאיה שיחזרו בתשובה… הנערים מקשיבים לסיפורו, אף על פי שהוא מגמגם כפעם בפעם ומחפש אחרי מלים להביע את רעיוניו. וכאשר גמר את סיפורו, קרא אחד הנערים: בלי ספק ברוריה זאת נוצרית היתה.
“ברוריה נוצרית?! אבל הן הילל…”
“גילל?!” מפסיק הלז את דבריו “גילל הוא בוודאי נוצרי. הלא שמעתי את הכהן מספר דברים טובים בשמו”.
“אך הילל הוא יהודי. באמונתי, שהוא יהודי”.
“יהודה הנוכל שלכם, גילל הוא שלנו”.
חיימ’קה התעבר מאד בשובבים הללו, החפצים לגזול את הילל שלו ממנו. אך יותר שהתקצף, יותר עמדו על דעתם, שגם גילל וגם האשה הלזו, שלא יוכלו לקרוא בשמה בלי גימגום, נוצרים הם ורק היהודים מייחסים להם כל קדוש וכל קודש, כי זה דרכם לגנוב, לרמות, לקחת מן המוכן בידי אחרים.
חיימ’קה ראה לטוב לפניו לחדול מריב, אשר לא יצא ממנו מנצח, כי המה הרבים. אך שמר עברתו בלבו.
באחד הימים בשעת ההפסקה, ראה חיימ’קה, והנה חבר נערים קמים על נער נוצרי אחד ומכים אותו, על אשר התאונן עליהם באזני המפקח. לבו התחמץ בקרבו, ויקרב אליהם ויקרא:
“נוצרים. איך זה שכחתם תורת הסליחה והוויתור? הן אם חטא הנער או לא, אתם בוודאי תחטאו, כי תחת לסלוח תרימו יד על רעכם”.
רבים מן הנערים נכלמו והתחילו מתפרדים. הנער המכה הרים את עיניו אל חיימ’קה בתודה גלויה, אך בו ברגע קרא אחד מן החבורה:
“זשיד – והוא כהן מטיף מוסר”.
צחוק פרוע התפרץ מפי הנערים. “זשיד!” התחילו קצתם לקרוא, ואחרים מלאו אחריהם.
“חיים זשיד,” לא נמנע גם הנער המוכה מקרוא.
"זשידינוק, ריזשונוק פורוסונוק (יהודון, צהבהבון, חזירון) התחיל אחד הנערים משורר בהעווית פנים משונה ובריקוד על רגל אחת, והצחוק הולך וגדל. חיימ’קה נכלם וייכנס אל תוך בית-הספר.
מאז והלאה נמנע מבוא עמם בסיכסוכים ואונאת-דברים. הוא ראה שהם בזים לו ושונאים אותו, וילמד גם הוא לשנאם ולבוז להם. ואך מרחוק, בהיותו בודד ונבדל מהם, בכל עת שהיה רואה אחד התלמידים עושה חמס לשני, נזכר בלקח ששמע אז מפי הכהן, והחליט בלבו: “לא, הם רק לומדים את התורה ההיא בבית-הספר, אבל בחוץ ישכחוה, כאילו לא שלהם היא. המה רעים וחטאים, המה בני בליעל.”
ובהיותו חושב ככה, חש איזו הנאה משונה ומעוררת. דומה לרגשי נקם.
יש אמנם אשר עלה פתאום על לבו זכר ברוריה ותורתה: “יתמו חטאים כתיב” ואז היה ערכו נופל בעיני עצמו. הוא הכיר בנפשו שאינו חומל ומרחם על החוטאים כדביתהו דר' מאיר. אדרבה, הוא שמח במקצת, שהם רעים, בני-בליעל, ואינם שומרים את תורתם.
אבל במקרים כאלה היה די לו להיזכר באחד מעלבוניו, אשר הסבו לו השובבים הללו, וכבר היה צדיק בעיניו: “תינח, שכניו של ר' מאיר. הם דבר אחר לגמרי. והא ראיה, שהם עשו תשובה. אבל הללו, אסור לרחם עליהם”.
לפעמים היה מבקש קירבת התלמידים העברים שבמחלקתו. חפץ היה לשפוך לפניהם שיחו, להגיד להם, כי הנערים הללו רעים וחטאים. אבל התלמידים העברים מתרחקים ממנו ומתרועעים עם השובבים הללו. אמנם יש אשר גם בהם ילעיבו הנערים הרעים ויכנום בשם “זשידים,” אבל התלמידים ההם, כנראה, סלחנים הם יותר ממנו, מעבירים על מידותיהם, שומעים את עלבונם ושותקים. “הם זוכרים היטב תורת הלל וברוריה”.
כה הסכין חיימ’קה אל מצבו, להיות גלמוד בין ההמון העלז, תלמידי הגימנזיון; הוא התנחם רק בבחנו מרחוק את תעלוליהם, והתנקם בהם במצאו שכולם רעים וחטאים.
אבל נקמתו זאת לא היתה שלמה. הוא ראה בבית הוריו מעשים בכל יום שהסכין אליהם מכבר, ושלא עוררו בקרבו מחאות מפני תדירותם. אבל עכשיו, בעת שהוא מוציא את גזר-דינו על הנערים ההם, הוא נזכר במעשים שבבית הוריו, והוא מוכרח להודות, שהם אינם מתנהגים על-פי תורת הילל וברוריה. ככה הוא שומע לפעמים את אמו מקללת ומבזה את השפחות, לפרקים סוטרת את לחייהן באופן מגונה. ולבבו יתחמץ בו: כלום מותר לעשות כן? הוא ראה דמעות נושרות מעיני השפחות הנעלבות, ובלבו תיוולד שאלה שאין עליה תשובה: ומה אם השפחות אינן יודעות לקרוא קריאת-שמע על מיטותיהן, ואינן אומרות: “הרינו מוחל לכל מי שהכעיס אותי?”
הוא ראה את אביו בחנותו מניע בחריצות את כף המאזנים; והוא יודע מכבר סוד זה של תנועת המאזנים מהו. הוא רואה שאביו נותן בהקפה ומקבל משכון, ואינו נזהר להשיבו לא ביום ולא בלילה. הוא יודע, שאביו נכשל לפרקים בעוון של רבית. יש שהוא נותן, ויש שהוא לוקח. בין כך ובין כך יש איסור לאו בדבר. הוא רואה לפרקים בלילות החורף מתאספים רעים ומכירים בבית הוריו ומשחקים בקוביה.
“האנשים הללו פסולין לעדות ולשבועה. הגם אביו בכלל?”
ופעם אחת בחשבו הרבה על הדבר, וכשנתמלא לבו שאלות ומחאות, נזרקה מחאה אחת מתוך פיו בפני אביו… האב נעלב במקצת וכיפר את עלבונו בסטירת לחי ובתוכחה גלויה לאם: “זה בשלך. את הרעשת עולמות להכניסו לגימנזיון. הנה לך תורת הגימנזיון. מלמדים אותו שם לבזות אב ואם!”
והדברים האחרונים הרעישו את לב הנער מאד: “נראה, שגם אביו מודה לדברי הנער השובב הלז, שכל זה הוא תורתם, תורת הגימנזיון, והילל הוא גילל וברוריה לא שלנו.”
הוא החליט בדעתו לשאול פשר דבר מפי מלמדו, אהרן-שלמה. הוא יברר לו את כל זאת. צריך הוא לברר לו, הלא מלמדו הוא.
והוא מגלה את כל לבו לפני מלמדו, ובקול רועד ונפסק לרגעים הוא מגביה את ראשו מול אהרן-שלמה, תוחב בו שתי עיניו הבוערות ומחכה לתשובה.
אהרן-שלמה לא עמד בפני תלמידו. מראש חפץ לדחות אותו בקש, אבל המבטים החדים והתמימים המכוונים אליו והמכריחים להשיב, הגידו לו ברור, שלא יצלח בידו להרגיעהו בדחיה בעלמא.
הוא הוציא את משקפיו מתוך תיקם, והתחיל מצחצחם, כאילו חפץ הוא לדבר מתוכם.
והוא מצחצח ומצחצח, ובתוך כך מחפש במוחו איזו תשובה לתלמידו. הוא לא הסכין להניח את תלמידו בספק.
והמבטים דוקרים וצועקים: “תשובה!” והוא מצחצח ומצחצח… ושותק.
זכרונות / יהודה שטיינברג
ואני בימי ילדותי אוהב הייתי להביט אחרי מסע הצפרים.
אוהב הייתי לראות שורות- שורות של צפרים נגלות פתאום לעיניך, כאילו יצאו מתוך האוויר, הולכות ונמשכות בשורות ארוכות ומתוחות, כיתדות המשכן. ופתאום הן נדחקות ומתחלקות למחנות ודגלים.
מחנות-מחנות שטות באויר. תלויות בין ארץ ורקיע על פי נס. מצפצפות, משיחות, מתלחשות; שולחות הן אל ראשינו מגבוה ברכות או קללות.
שיחה אחרת לא ידעתי עדיין בימים ההם, רק – או ברכות או קללות.
חפץ הייתי לרדוף אחריהן, לרקוד כנגדן, ללוותן, לשלוח אחריהן את אנחתי האחרונה אנחת געגועים למה שמרום ונשגב ממני.
ולא היה אצלי שום ספק בדבר, שהן נוסעות לארץ ישראל. יבנו להן קנים בין לולבים ירוקים, ויתפרנסו מן האתרוגים.
לכתכן לשלום, צפרים טובות! שאלו שלום להר העברים. להר נבו, לים, לירדן. פקדו את קבר רחל, ואמרו לה, שאני, בנה, מתגעגע לה.
אשרי הבריות, שהם יכולים להתרומם מעל למקומם.
ואוהב הייתי את היער הנחמד, משכן הצפרים החביבות עלי; את היער הלז, שרק פעם אחת בשנה, ביום ל"ג בעומר, זכיתי לראותו.
יחד עם אלו חביב עלי גם זכר גדיל שמש, רווק זקן וקפדן, שהיה משמש בקלויז, שאבא היה מתפלל בו, והוא היה מלווה אותנו בל"ג בעומר אל היער מדאגה, שלא יקרנו שם אסון, אף-על-פי שאיש מן ההורים והמלמדים לא ביקש זאת ממנו, ועל אחת כמה וכמה, שאנחנו הילדים לא הרגשנו שום נחיצות בהשגחת איזה אדם עלינו, אלא מפני שהשגחתו לא היתה קשה כאותה של ההורים והמורים, התחבבה עלינו.
רווק זקן זה היה קפדן עד למדרגת לקוי, שנוא על הבריות. רוב מתפללי הקלויז היו נוהגים בו כבוד מפני היראה. עלול היה להלבין פני מכובדים ולהגיד בפניהם דברים שבצנעא… את רובו של המזרח היה “מאתת.” אבל ילדים היה אוהב, וילדים היו אוהבים אותו. הוא היה מדבר גם עם ילדים מתוך הקפדה גלויה, אבל מתוך עיניו היה נשקף אז איזה רוח מעורר ומושך, מחבב ומתחבב. מרצון טוב היית נכנע ושומע בקולו. וכשהלך ללוות אותנו בל"ג בעומר, היה שופע עלינו אזהרות ופקודות באותה הקפדנות המסוגלת לו.
“הי, תיישים שובבים, לרקוד אתם חפצים, הבל הבלים, היזהרו שלא תכשלו.”
כך היה גוער בנו, כשראה אותנו הולכים על כרי דשא שקטים ונחים כנערי ה“חדר.”
ואזהרה זו היתה מעוררת אותנו באמת להשתובב ולרקוד כתיישים.
“כשתטפסו על אילן זה, תיזהרו מהעמיד רגל על ענף יבש זה, שמא יישבר, ונפלתם ארצה. זה יהיה הבל ורעות רוח.”
די היה לנו לשמוע אזהרה זו וכבר נראו מבין עפאי העץ פני ילדים מארים באור נצחון; דומה היה, ששם צצו, גדלו, שם גמלו.
ואת צפרי היער ידע לקרוא בשמות ולימדנו להכירם בקול נגינתם.
וכששפך עלינו הזמיר פתאום את שבריריו המכריעים, ואנחנו נפעמנו ונאלמנו, השתתק גם הוא עמנו, והשתקע במחשבות. לאחרונה התעורר מתוך אנחה, וקרא “הבל הבלים”.
ומעשיות סיפר לנו. וכל מעשיה ומעשיה מתחלת ב“הכל הבלים,” וגומרת ב“הבל הבלים,” אבל בתוכן צפרים, פרחים, ילדים עליזים, גבורים מנצחים. יפות היו המעשיות מאד.
ופעם…
זה היה בסוף הקיץ. אני ישבתי כפוף לפני רבי, שהתקשה עלי בשירת-האזינו. נוסחו של הרבי, שהיה מהול בעצב ויגון עורר בי לכתחילה רגשי תמהון. וכי משום ש“יערף כמטר לקחי” צריכים לבכות? אבל מכיוון שהורגלנו לדבר, התחיל הנוסח משפיע עלינו תרדמה נעימה. שמש אלול התבזבז ושלח קווי אור יתרים מבעד לחלון. המה נתקלו במשקפי הרבי והציגו לעיני מחזה יפה, כעין עומר קטן של ניצוצים. לבי נמשך אחרי המחזה, ובעיניים פקוחות-לחצאין, התחלתי שוקע בתרדמה וראיתי את הים, את הירדן, את בן עמרם, הר נבו, הר העברים – הכל בערבוביה נעימה.
אבל מכיון שהדגיש הרבי:
"יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתן "… התעוררתי ונזכרתי בכנפי הדרור, באברת החסידה, והתפללתי בלבבי: “יהי רצון, שייעשה לי נס, ויסע לו רבי מהר לביתו, בכדי שאוכל ללכת היערה ולראות במסע הצפרים, בשעה שהן עוזבות את קניהן.”
ותפלתי נתקבלה. רבי עזבני תיכף אחר ראש השנה.
וכשנסע גדיל שמש היערה להביא “שטיחה” לקלויז ליום כיפור, הבטחתי לו ב“נאמנות” שלא אגנוב שעווה מנרות יום כיפור, ובלבד שיקחני עמו בשכר זה היערה.
אכזר, רע, איש צר ואויב היה רווק זקן זה. מיאן לקחתני.
ואחרי יום כיפור, כשנסע אותו הזקן להביא סכך בשביל סוכות בעליו מסוף הנחל שאצל היער, הפצרתי בו שיקחני עמו והבטחתי לו, שבליל פורים הבא לא אכה את המן יותר מדי, ולא אבלבל דעת השומעים, ועל זה היה גדיל מקפיד ככל השמשים. והפעם נעתר לי ולקחני.
אדם הגון, בעל לב טוב מאין כמוהו היה גדיל. חבל שכבר מת.
ואני האמנתי עד אז, שכל ימות השנה הוא ל"ג בעומר ביער.
לא האמנתי, שעלים כל-כך ירוקים, ציצים ופרחים כל-כך עליזים, יכולים לבול ולרקוב, מושלכים על האדמה, כזבל.
לא האמנתי, שמתוך היער יצא רוח כל-כך טחוב, עפוש, כאילו כבוש היה עד עכשיו במרתף או ב“חדר” של מלמד.
לא האמנתי, שהנחל, אותו נחל של ל"ג בעומר, העליז, השובב ישתנה פתאום, ויעמיד לי פני זקן מתפלל “שמונה-עשרה” בלחש.
נרדם הוא מתוך תפלתו… ויש שמתאנח מתוך חלום קשה..
יתירה היא עכשיו שמש זו עם כל קוויה, שהיא מבזבזת לכאורה.
“היכן הן הצפרים, ר' גדיל?”
גדיל הסיט בעלים הכמושים, יורק מתוך הזדעזעות, מניע בידו ואומר:
“חורף מוקדם בשנה זו. כלום אינך רואה השמים מלאים כתמים. הכל הבל. הלא לפיכך נסעו הצפרים.”
“לא,” אני מתעקש, “בשביל שנסעו הצפרים, לפיכך נבלו הפרחים, יבשו העלים והנחל מקמט פנים”.
“שוטה, הכל נובל. גם ערבה זו תבול, אלא שלפי שעה היא צריכה עוד לתת הושענות לחביטה. כלום אינך מכיר בעצבונה? וסכך זה, הרבה שמחה אתה מוצא בתנועות כפופי ראש אלו? זזז, שררח, הטיה לכאן, הטיה להלן, סוף-סוף אין זה אלא גסיסה”.
גדיל קוצר ומעמר, קוצר ומאלם ומשיח כלעצמו:
“בל”ג בעומר כל אלו הם יפים לכאורה, אבל… הבל הבלים.
“יפים הם גם בקיץ. ריח נעים יש להם לכאורה, כשהצפרים מצפצפות עליהם הם נראים לך יותר יפים. אבל בעיקרו של דבר הכל הבל.”
גדיל קוצר ומאלם, ומפסיק כפעם בפעם מתוך שתיקתו.
“וזרח השמש ובא השמש, הרוקב ירקב, יעבור החורף, יבוא האביב, פריחה חדשה – הכל הבלים!”
גדיל העמיס על עגלתו והושיבני בין האלומות, אשר העמידו בכל אורך הדרך שאון מיוחד ומלא רזים. נדמה לי, שהן לוחשות לי באזני: “הבל הבלים הכל הבל”.
***
באותו החג לא קשה היה על אבי לעכבני אצלו בשעת התפילה בקלויז. שנוא נעשה עלי החוץ. בחלה נפשי בשמים המרובבים ובאדמה הכמושה שגדיל הזקן הצדיק עליה את הדין וגזר עליה “הבל הבלים”.
ובשבת-בראשית, שחל באותה שנה ב“איפרכס יוצא ומלך נכנס,” ישב אבא אחרי הסעודה בביתו ולא הצטרף עם חבורות “אוסרי חג” מפני ריבוי הגשמים שבחוץ. הסוכה עמדה עלובה, קצת נטויה על צדה, ומבטת אלי דרך החלון. ציציות הסכך זלגו דמעות.
יודעת עלובה זו, כי מחר תיהרס, או, מה שרע עוד יותר, תרד למדרגת רפת. כשתדקדק בדבר, כלום צריכה סוכה זו להריסה בידיים? מכיוון שעברו עליה ימיה, הרי פקעו ממנה דיני “לבוד, גוד אחית וגוד אסיק,” הרי “צורת הפתח” אינה אלא “פירצה,” וטפח של כותל אינו אלא בקיע של קרש תקוע באדמה, ופירצותיה מרובות בה על העומד. עומדת היתה עד עכשיו על פי “הלכה למשה מסיני”. מעכשיו הרי היא הרוסה למפרע.
אבא ישב אצל החלון והביט פעם בפעם אל דיר העצים הריק. וודאי, שדאגת עצים לחורף התחילה מנקרת במוחו. אמא ישבה מנגד כפופה ומבטת אל התנור, שבחדר השני. יודעת היא שכל מה שהיה שם כבר נאכל. החלות תמו, לול העופות ריק, הקדרות הפוכות על פיהן. לאורתא אין צריך לבשל כלום, הכול עודם שבעים מתענוג יום-טוב, אבל למחר…
אמא התאנחה, אבא פיהק ופתאום ראני וחס על איבוד זמני, וישב ללמוד עמי מגילת קוהלת.
“הבל הבלים אמר קוהלת, הכל הבל”…
מסכים הייתי לדעת החכם. כלום לא הבל הבלים הוא, אם יער נחמד, יערו של ל"ג בעומר, כל-כך מתנוול?
הכל הבל. ולפי דעתי הכל עוול. כלום יש לך עוול יותר מזה? שמים כאלו, סוכה זו, טיט, ביצה, חושך?
קוהלת וגדיל חפצים להשניא עלי את עולמי.
“וזרח השמש… ובא השמש… כל הנחלים הולכים אל הים…”
הוי! גחלים הם חותים על לבבי.
כלום הבל הבלים היא זריחת השמש, וביאתה, ביאת השמש מתוך ים גדול של ארגמן?
ומה אם הם שבים ללכת? ולוואי שישובו במהרה יחד עם הצפרים.
ויותר שלמדתי בקוהלת, יותר התגברו בי געגועים אל “הבל ההבלים,” ובכוח הגעגועים הללו התנחמתי כל ימות החורף, וחכיתי עד אשר יחדש ה“הבל” את פני האדמה, ואקבל את פני הצפרים הטובות.
וגם עכשיו כששורה עלי לפעמים רוח עצבות רחמנא ליצלן, מה שקוראים “קצתי בחיים,” ובלשונם פסימיזם. אני מתחיל מעיין בספר הקוהלת, ומיד תשוב אלי השמחה.
מסכים אני גם עכשיו לדעת החכם, שהכל הבל, ושיש רעה חולה וכו'. אבל מכיוון שאני שומע “וזרח השמש ובא השמש” וש“כל הנחלים ההולכים אל הים” ישובו אלינו – אני עומד ומתריס בעצמי: אבל הן זה כל-כך יפה, כל-כך נחמד!
וחושב אני את הפסימיסט החכם הלז, שהיה בטבעו אופטימיסט גמור, שחכמתו התאמצה להשתיק בו את קול לבבו, ולא עלתה בידה.
“ובטלו הטוחנות… וחשכו הרואות… והדלתים בשוק סוגרו…”
זהו באמת ענין רע, אשר נתן אלהים לבני אדם לענות בו.
אבל כל זמן שה“טוחנות” הן שיניים וה“רואות” הן עיניים, הרואות זריחת השמש וביאתה וכל הדר הבריאה, הרי זה ענין יפה ומלבב, שנתן אלהים לבניו לענות בו.
כל אותן הראיות, שמביא פסימיסט זה, אינן אלא מתוך אופטימיות.
“הבל הבלים” פוסק קוהלת החכם.
ו“זרח השמש ובא השמש” מוחים רגשי לבבו.
וטוחנות… ורואות… ודלתים…
“כי לאדם שטוב לפניו נתן אלהים”…
“הבל ורעות רוח”
“שמח בחור בילדותך”.
ביקשו חכמים לגנוז ספר קוהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה; אלא שמצאו בו ברכה והניחוהו.
ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
ולפיכך נכנסת אל לבי מחאת-לב קוהלת יותר מחכמתו וגזרתו הקשה.
הבל הבלים…
וזרח השמש…
ב
ואני נער בן שלש עשרה, משכים והולך החדרה, ומאחר לשבת שם בנשף, ולומד בתורת אלהים ושב הביתה רק לסעודת היום ולינת לילה. אורח ארעי אני בבית הורי בכל ימות השבוע וישיבת קבע אני יושב בבית רק מערב שבת מחצות היום ואילך. אז קורא לנו, העבדים, עבדי ה' הקטנים, דרור עד מחר אחר חצות היום.
וביום השבת אחר חצות אסף הרבי את תלמידיו. בימות החורף קראנו “ברכי נפשי,” ובימות החמה אמרנו “פרק.”
ובשבתות החורף לא היה אוספנו רבנו אל ביתו, אך אל בית-המדרש הישן, אשר בין כל יתר הדברים, שהצטיין בם בית-המדרש הלז על יתר בתי-התפילה, היה גם זה, שהשמש בו היה רווק, ולא היה לו כל צורך לגנוב עצים מעצי הקודש, ועל כן היה שם יותר חם מאשר בכל בתי התפילה.
הקסם היחידי, אשר היה מושך את רבנו אל בית-המדרש, היה הספסל שאצל התנור. אבל לא תמיד זכינו למקום המובחר הזה. על פי הרוב היה מקדים אותנו השמש, וישתרע על הספסל, כאדון על אחוזתו ויישן “שינה בשבת”. הנערים הגדולים שב“חדר” שלנו היו מתאמרים, כי מכירים הם בקול נחרתו של השמש את הסעודה שאכל. אם נתארח אצל אחד הגבירים, אז היתה נחרתו גסה, חסרת כל טעם וענין, אך ממלאה את כל חללו של בית-המדרש. ואם נתארח אצל עני, היתה נחרתו דקה, כעין אנחה. והיה נראה, כאילו הוא מספר לך מתוך שינה סיפור מחיי העניים.
אבל יש אשר עלה הספסל בגורלנו. ואז ישב הרבי עמנו בשורה אחת, כי רבנו היה אוהב מאד את התנור החם, אשר בכל פעם שאתה ממשמש בו, אתה מוצא בו טעם מיוחד וקסם משכר.
ואנחנו קוראים: “ברכי נפשי… עוטה אור כשלמה… יעלו הרים ירדו בקעות… המשלח מעיינים בנחלים… עליהם עוף השמים ישכון מבין עפאים יתנו קול… ארזי לבנון אשר נטע… שם צפרים יקננו…”
ובחוץ יהמה הרוח בקפדנות זקנים. “שלמת האור” מלמעלה מלאה רבב וכתמים. החלונות מכוסים כפור וקרח; עליהם מצויירים עצים וארזים קטנים, אך עוף השמים לא ישכון בתוכם. יש אשר תציץ השמש רגע אחד דרך החלונות והיה דמיונה, כאילו מבקשת לאספה אל תוך בית-המדרש ולתת לה מקום אצל התנור להתחמם מעט…
והתנור משפיע חום ונוסך עלינו תרדמה נעימה. הנערים יפהקו. הרבי נופל נפילת אפים, כמו בתחנון של חול. “אמרו, אמרו,” והוא קורא כמו מתוך שינה, “אמרו אחד אחרי רעהו.”
ואני עובר במצב שבין יקיצה ותנומה.
ואני רואה את עצמי בין הרים גבוהים. ועליהם ארזי אל מרכינים לי מגבוה בראשיהם. וצפרי שמים מתלחשות, צוחקות לי בין העלים ומבין ההרים יגיח נחל טהור כעין הכסף, משתובב ומתפתל ימינה ושמאלה על העמק הירוק. ועל שפתו ידלגו, יקפצו שפנים וחיות קטנות עם גדולות. ואני קופץ ומדלג עמהם, עולה ורוכב על חיה אחת גדולה. מושך באזני השניה, לוחץ זנב השלישית. ואולם לא תרענה ולא תשחתנה. היכולות הן להרע עמדי, ואלהים גדול ורם עומד עליהם, פותח יד ומשביע לכלן רצון?
ושם השמים מה טהורים הם! והשמים אינם שמים… אך שלמה. שלמת-אור. והאדמה מתחת איננה אדמה, כי אם יריעה ירוקה. והעננים על השמים הם סוסים בעלי כנפיים , אסורים למרכבה ושטים באויר…
קול הרבי מעירני מתנומתי. אני מתעורר ושומע את קול אחד הנערים אומר:
“מצמיח חציר לבהמה,” ואני מביט אל החלונות ורואה כפור וקרח.
“הוי!” מתאנח אני ומתגעגע לשדות ירקרקים, לצפרי שמים, לרקיע טהור, לנחלי כסף, “הוי, מתי יבוא הקץ לחורף הזה”.
אבל סוף-כל-סוף עבר החורף, והאוויר הטוב הגיע. הדרורים החפשיות שבו אל קניהן, ואנחנו – ואנחנו, עבדי אלהים הקטנים, שבנו ה“חדר”ה.
ובכל שבת ושבת אחרי חצות היום יאספנו הרבי לביתו לאמור “פרק”.
ובית הרבי אמנם איננו דומה אז ל“חדר.” הכתלות מסויידים, הרצפה מורבצת, על השולחן הארוך פרושה מפה; הכל נקי, הכל טהור. ריח ממוזג משום ובצלים ודייסה ו“קוגל” קודח וחום מרובה נוסך עלינו רוח עצלה. גם הרבי איננו כולו “רבי” היום. מצחו נוצץ, לחייו לוהטות, עיניו כמו הצטמקו היום. וכמדומה לנו שהוא שוחק. לא, הבית הזה איננו “חדר” היום. אבל בכל זאת גם לא “שדה ויער” הנהו.
“הסתכל בשלושה דברים,” קורא לפנינו הרבי ואנחנו עונים אחריו: “ואי אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך…”
ואני יודע שלמעלה ממני יש שמים גבוהים, שמש צדקה, כוכבים עליזים, ירח תמים.
ומלמטה! הוי, שם בעמק מה נחמד! מה נעים לשכב פרקדן על יד הנחל, להביט ברקיע התחתון, אשר שם בתוך הנחל.
אבל הפרק אומר, כי למעלה יש “עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.”
אבל כלום עשיתי דבר שאינו הגון, או מה חפץ אני לעשות? הלא רק לשכב פרקדן אצל הנחל.
הרבי גמר את הפרק ושולח אותנו לחפשי. ואני מתעלם מעין אבי ורץ חיש אל העמק. אני חש תחת רגלי ירק רך. ואני מתחיל לרקד ולפזז כגדי, בלי כל קורטוב של בושה מלפני עצמי, מלפני נער בן שלש עשרה, קרקפתא דמנח תפילין, שמצרפין אותו למניין כאיש גמור, כבעל בעמיו.
ואני מתנפל על יד הנחל ומביט בו. וצפרדעים מפסיקות בשיחתן, מגביהות ראש ומביטות אלי. כמדומה, שהכירו בי, כי אני בעל סוד ויכולות הן לדבר בפני כהעולה על רוחן. והנה משיחות, מקרקרות ביניהן לבין עצמן. והנחל שומע ומתפלא ומקמט את פניו מתוך התפעלות.
“כר-כור, כרררר”. אבל אני אינני מבין מאומה, מה הן מספרות? את כל מה שיש לי, שהיה לי, הייתי נותן אז, לו לימדני איש להבין את שיחתן.
אבל הס! שם מעבר לנחל, בתוך היער, שעל שפתו תקעה צפור אחת “תקיעה…” ואחרת ענתה ב“שברים ותרועה.” אחת שואלת ואחת עונה. הכול שותק. הכל שומע ומקשיב… וכעבור רגע – ויזועו ענפי העצים. והחגבים יוצאים במחולות. ומשברי הנחל צוחקים, צוחקים… וגם אני חפץ לצחוק, לרקוד, לשיר, אך אבוש לפתוח פה, פה בין המשוררים האלה!
“אשר שם צפרים יקננו… מבין עפאים יתנו קול”.
ואני מבקש את האל הגדול והטוב, “הפותח יד ומשביע לכל חי רצון”. ואני מביט בתוך הרקיע הרחב, הארוך, העמוק. ואני יודע ששם – האל, ואני אוהב אותו מאד מאד.
ופתאום תבוא בלבי תאווה לבוא ביער הקדוש הלז, ששם הצפרים של “ברכי נפשי” יקננו. וכבר חלצתי נעלי ופשטתי את בגדי ואהי נכון לבוא אל תוך הנחל.
“וכל מעשיך בספר נכתבים,” נזכרתי שלא-לרצוני.
הכי מותר לרחוץ בנהר בשבת? “שמא יסחוט?” הוצאה מכרמלית לרשות?
ופתאום נדמה לי, שראשי הצפרדעים המציצים מתוך המים אינם ראשי צפרדעים, אך גולגולות צפות על פני המים, והצפרים אינן שרות, אך קוראות: “על דאטפת אטפוך!”
ואני ירא ומפחד את האל. ושב ללבוש בגדי… ויראתי את האלהים גירשה את אהבתי לאלהים ה“פותח יד ומשביע לכל חי רצון”.
וחיש אני נזכר, ששם, בבית-המדרש הישן, יבקשני אבי לתפילת המנחה, ואם לא ימצאני, הוי, הלא ייסר קשה.
ויראתי את מוסר אבי גירשה מלבי את יראת האלהים. ואני מלמד לשוני מראש לשקר לאבי, ולאמר לו, כי הייתי עד כה ב,חדר".
ואני נחפז ושב, ונכנס בחשאי, נדחק בין המתפללים, ומשתדל להיראות לעיני אבי בהיסח דעת מדומה. אבי כמו לא יראני. אות לטובה.
ואנחנו שבים הביתה. וסועדים הסעודה השלישית. אבי מזמר “אל מסתתר בשפריר חביון,” ובלבבי מתעוררים הגעגועים לאל המסתתר.
ואחר ההבדלה אבי שב וקורא לי: “בא הנה, בחור שלי. איה היית כל היום? הגידה לי, שאהבה נפשי”.
לבי מת בקרבי: סימן לא טוב לכל השבוע.
ובשבת הבאה – ואסיח את לבי מן הנהר. ואנחנו יושבים על שולחן הרבי וסידורינו לפנינו. אך הרבי התיר לעצמו לנום על ידו “תנומת הסוס” קודם אמירת הפרק.
ואני מעלעל את סדורי וחפץ למוד מראש את ארכו של הפרק שלשבת זו ולעיני הופיע “פרק שירה”.
גם זה “פרק”. אבל זהו “פרק שירה”. מדוע לא יקרא עמנו הרבי פרק זה?
“צפרדע אומרת: ברוך שם כבוד מלכותו”.
הוי, לבי! עתה ידעתי את שיחתן אז.
“צפור מה אומרת: גם צפור מצאה בית ודרור קן לה”.
“אשר שם צפרים יקננו… מבין עפאים יתנו קול…”
מה מאד אהבתי את הרבי, לו חפץ לקרוא עמנו אז “ברכי נפשי,” ועל דבר “פרקי אבות” הייתי מבטיח לו בן צדקי לקרוא אותם בשבתות החורף.
כל המביט היום בפני הזקן קלמן חזן הוא מכיר בו כי מאושר הנהו, קומתו זקופה היום, קמטי לחייו דומה שהתישבו מעט; בת-צחוק של שובע רצון מרקדת על שפתיו; עיניו התמתחו, וכמו ממתינות לאיזה דבר נשגב, שעוד מעט ויחל.
הוא יצא היום פעמיים החוצה בצוואר עירום, בלתי חבוש במפה האדומה אף-על-פי שימים נוראים ממשמשים ובאים, – ובסכנה כזאת לא היה מעמיד את צווארו אפילו בשאר ימות השנה. ניכר הדבר, שמרוב שמחה והתפעלות הוא שוכח את חשבון הימים, את עצמו, את הכול.
ובעיני האורחים, אשר התאספו בערב הזה אל ביתו לא ייפלא הדבר. “הזקן הוא בשמי השמים,” המה מתלחשים על אודותיו, “כל אב שמח לראות את בנו אחרי פירוד של חמש שנים, ואף כי בן נחמד כזה”.
היום בבוקר הופיע בביתו אורח יקר. דן בנו שב מן הקונסרווטוריום. זה שנה תמימה, מעת שהוא סופר את הימים לבואו, ועד אז היה סופר את השנים לירחיהן ולשבועותיהן, “עוד שלוש שנים… עוד שתים… עוד אחת חסר חדש… עוד מעט, עוד מעט,” היה משדל את נפשו הנהלאה בימים האחרונים – והנה הוא בא.
והוא בא, כאשר חזה לו מראש בחלומותיו ובחזיוני רוחו, חבוש לראשו כובע גבוה ונוצץ. מתחת לכובעו בלורית עבה ושחורה. גם אותה האיצטלא הרחבה יש לו בין בגדיו יחד עם הכיפה המהוקצעת. ממש כקנטור גדול ומפורסם.
עוד אחת, אשר חסרה לו מכל חלומותיו עליו: שתעגב עליו בת אחד הגבירים הגדולים, שבארצות ההן, ושתגנוב מספר אלפים מתוך הכספים של אביה ותברח עמו…
אבל מי יודע? הן הוא עוד לא שח עמו דייהו. מאז הבוקר לא חדלו עוד אורחים מנכבדי העיר מביתו. אולי באמת כבר יש לו איזה סיפור מעשה.
וכמה מן הכבוד רכש הוא היום בגלל דן שלו! אפילו חתן השוחט, החצוף שבמתנגדיו, סר היום אל ביתו לראות פני דן.
גדול אשרו מהכיל את כולו בבת אחת, והוא מתרחק לקרן זווית, ויושב לספוג את התענוג בהדרגה ובריחוק-מקום מעט. הוא החל לחשב ולנתח בזכרונו, איך קרו והצטרפו כל ההרפתקאות, עד שבא בנו לידי-כך.
עוד מימי ילדותו ניכר בו, כי הוא נולד אל העמוד. הוא זוכר, שכשהיה רץ ברחובות ונתקל באבן, היה בוכה שלא כדרך הילדים. אנשי הרחוב לא יכלו לעבור עליו בהיסח-הדעת, והיו מתייצבים לשמוע את בכייתו, ושואלים: למי הילד הזה?
כשיצאה אמו לשוק, ושהתה יותר מכפי הרגיל, והוא התגעגע פתאום עליה, וישב לבכות: “איה אמא?” – היה נשמע מרחוק, כאילו הוא שר איזה שיר-תוגה.
כשמלאו לו תשע שנים לקחוהו בפעם הראשונה אל העמוד. הוא שר אז ביום הראשון לראש השנה את ה“היום תאמצנו” של “חמדת הנודד”. ומיד באותו מעמד, הוסיפו לו פרנסי הקלויז חמישה זהובים לשבוע וקצבו לו חלק הגון ברח"ש.
אכן ימים טובים החלו לו ולביתו מאז. לכל חופה ולכל ברית מילה שבבתי הגבירים היו משתדלים להזמין אותו, ובתנאי, עם דנצ’י שלו. השנים ההן היו יום חג אחד ארוך עם סעודות של אכילה ושתיה ורווחים הגונים.
וכשהגיע חודש אלול, היה חש איזו התרוממות וערך עצמו; הוא ידע והכיר כי בימים ההם הוא השאור שבעיסה; הכול נזכרים בו, הכול צריכים אליו.
וכשקרב לעמוד וידע כי דנ’צי עומד על יד ימינו, כבר ידע מראש שר' אברהם’קה “בעל בכי” ישלח היום יין ישן לסעודתו, ושכל נשי הגבירים לא תפסקנה היום מלשיח בו.
כל החזנים והקנטורים, המזמרים “מתוך הכתב,” היו בעיני קלמן כקליפת השום: איך יכולים הם לזמר זמירה אמתית ממקור הנגינה, היה תמה ומבטל אותם, אם נגינתם אינה נובעת ישר מתוך הלב אלא מן הפה, רק מאותיות מתות, אילמות, שחורות, שעל גבי הנייר העב? המה מזמרים רק בעיניים. והא ראיה, הם עומדים מוצקים כפסילים אילמים, אין תנועה עברית בגופם ולא בנגינתם המזוייפת, ולא עוד אלא שגם לא ידעו השחצנים ההם מהי נגינה אמתית. איך הם יכולים לדעת נגינה אמתית, אם לא שמעו מעולם את נגינתו של חמדת הנודד? אותו ה“חמדת”, שהוא, קלמן, היה עוזר לו ושאב ממנו שתים עשרה שנה.
ועל הדעה הזו הסכימו רבים מבעלי הבתים שלו, שהוחזקו בפי קלמן ל“מנגנים,” והודו, שאילו היה קלמן לובש “קיטל שחור” וכיפה מהוקצעת ובא אל כרך גדול להתפלל עם דנ’צי שלו אפילו בטמפל – כי אז היו כל ה“דייטשונים” הללו נמסים בדמעות, והיו מואסים בכל הקנטורים הזייפנים, ולפעמים לא היו נמנעים מלספר את שבחו בפניו, והיו מכתירים אותו בשם “חמדת שני,” אף שהם לא ראו מעולם את “חמדת” ולא שמעו את קולו, אבל כבר ידעו אותו למדי מפי קלמן שהיה מעריצו תמיד באזניהם ומספר להם את נפלאותיו.
אבל בעתים כאלה היה קלמן צוחק בצחוק של התבטלות ומניע ראשו בייאוש; לא, אחים, לא אני. זה יהי “חמדת שני,” היה מראה באצבע על דנ’צי – ולא אני.
ואפילו כשסר אל עירו הקנטור המשונה מזיבנברג עם “טררליו” שלו ושר את ה“יחדשהו” החדש, שהיתה בו באמת מעין נגינה מתוך הלב – הכל הודו אז, שה“יחדשהו” הלז היה כל כך נפלא רק מפני שדנ’צי שלו הצטרף אז עם ה“טררילם” המשוררים ועזר לו.
כמה ימים הצטער אחר כך על שנפתה אז לבקשת הקנטור, והרשה לדנ’צי לעשות את הדבר.
ומאז החלו לו ימים של צער ודיכדוכי נפש. דנ’צי ברח בלילה. הוא נלווה אל הקנטור, ה“גזלן הזיבנברגי,” ואחרי ימים מספר קיבל ממנו מכתב, בו הוא התנצל על בריחתו.
“חשקה נפשי לשאוב ממקור הנגינה,” כתב הפתי הקטן, שעוד לא מלאו לו אז שבע-עשרה שנה. הוא מצא מקור נגינה! כמה מגוחך מעשה ילדות. שמע דא… סי… רע… רע, דא, פא, וחושב שזהו מקור הנגינה.
“זה כבר לא אדע מנוח בנפשי,” כותב הפתי הקטן, “חש אני איזו תביעה בלב, איזו משיכה, שאיני יכול לעמוד בפניה. אומלל הייתי, לו הייתי נשאר בעירי; ואתה אבי, בוודאי אינך רוצה, שאהיה אומלל. בוודאי תסלח לי את הדבר. לכשאבוא אל מטרתי, אשוב אליך אבי”.
את מקור אביו עזב. וילך לבקש לו מקורות.
הוא כעס אז מאד על בנו, ולא יכול סלוח לו. הוא חש, כי הורע מזלו, באותה שנה החלה לנגדו המחלוקת הגדולה. זוסיא קצב, שהיה תמיד ממעריציו ואוהביו, יצא מקצבותו ויהי לבעל-טכסא, והוא עתה מבעלי דעה הראשונים והתקיפים בקלויז, וזוסיא זה החל ללעוג לו, מתחילה בחשאי, ואח"כ בפרהסיה. פעם אחת, בראש השנה, נדמה לו, שהוא שומע מתחת לטליתו את צחוקם של בעלי המזרח, ונתבלבל בנוסח. ואחרי כן כשעמד בתפילת “הנני העני” וקרא “שדי” הפריז על יבבה שלו ונפסק קולו.
“אין דנ’צי לימיני,” כאב אז והצטער. הוא ידע בבירור, כי אילו היה עתה דן עומד על ימינו ומסלסל ביבבתו, אז לא לעגו לו האנשים הללו.
ולשנה הבאה הביא השטן את בר-פלוגתיה, את הגזלן שלו, את הקנטור ברומברג. והצעירים, שאינם יודעים מה היא נגינה, דבקו בו. וכי נגינתו מצאה חן? בלוריתו, כובעו, הכיפות של המשוררים, הקמרטון – הכל ממש כעכו"ם גמור. וזו שעמדה לו למצוא חן.
הקנטור הלזה קיפח את פרנסתו, בראשונה גזל ממנו את ה“עמוד,” ואחרי כן גם את חלק הרח"ש.
הוא ירד מעל הבמה. חיש שכחו את ה“ווליך” של “יעלות” שלו, את ה“לירה” של “קרוץ מחומר,” המרש של “ויאתיו” – את הכול, את הכל שכחו, כאילו קלמן ודנ’צי היו רק חלום ליל.
אבל הוא יודע, שקלמן איננו חלום; קלמן לא היה חלום; לבבות רבים הרך קלמן עד לבכיה; לבבות רבים היו דופקים במנגינותיו. הוא מאמין בעצמו גם עתה, וכשנכנס אלול גם עתה, אף שאין לו עוד כל עמוד, הוא מוסיף שמירה על צווארו, וחוזר על הסליחות, ומעביר על המחזור, ומסדר בפיהו את ה“נתנה תוקף”. הוא מאמין בעצמו, שגם עתה קלמן הוא קלמן, אך הקנטורים הללו בכיפותיהם היפות אשמים בכול.
ואז היה מתחיל להיות בדיעבד שבע רצון, שבנו דן עשה מה שעשה.
הוא התחיל להתנחם, כי יעברו הימים ודנ’צי ישוב אליו מוכתר בכיפה ואז ידעו הקנטורים העבריינים האלה, ההומים כדובים בלי כל מתיקות, ידעו מהו קנטור, ואיך מזמרים מתוך הכתב.
ואחרי כן היה מודה בפני זוגתו, שהוא מוצא תענוג גדול לקרוא את מכתביו של דן; “הוא מודיע, שכבר עזב את הקנטור הזיבנברגי, ויבוא לאחר. הוא מודיע, שהוא מנגן כבר מתוך הכתב. לכשיבוא הביתה, ואז בלי ספק הכול ישונה לטובה. אז אפקיר למען הדבר הזה לילות שלושה או ארבעה ואלמד גם אני את המלאכה הזאת לנגן מתוך הכתב. יודע אני בי שיותר מלארבעה לילות אינני נזקק”.
דנ’צי מודיע, כי הוא הולך ועושה חיל. חידושים הוא מגלה לי," מלגלג קלמן באזני אשתו, “הלא אני נבאתי עליו מראש”.
דנ’צי החל לשלוח לפעמים תכופות משען כסף: והכסף באמת נחוץ לו בעתים הרעות הללו, אחרי שכל אוהביו ומעריציו בגדו בו.
“אבל מה זה? דנ’צי מודיע, כי גמר בדעתו להיכנס אל הקונסרווטוריום, להשתלם בחכמת הנגינה. הדבר הזה למה? וכי פסטרנק, ‘הבעל-בית’ל’ או ‘חמדת הנודד’, למדו בקונסרווטוריום? כמה זרים מעשי ילדים. עושים מה שלבם חפץ, ואינם נמלכים באיש”. אבל הדבר כבר נעשה וצריך להחל ולחכות מחדש.
והוא מתחיל ומחכה. בשיחותיו עם הבריות על אודות מקור הנגינה, הוא שינה את דעתו מעיקרה. הוא דורש עתה בשבח הקנטורים המלומדים תלמידי הקונסרווטוריום, שהיה תמיד מגנם. מיום שמת “חמדת” שלו, הוא מתאנח ופוסק, נסתמה הנגינה הנובעת מתוך הלב. ורק בין הקנטורים מן הקונסרווטוריום יש עוד מעט נגינה, אף על פי שהיא מתוך הכתב. אבל גם ביניהם יש מדרגות. יש למשל חמורים מלומדים כברומברג, ויש מנגנים אמתיים כבנו, למשל, הוי, מה מאושר היה הזקן, לו יכול לראות עתה את “דנ’צי שלו”. ולא רק לראותו, אך גם להראותו. יראה הקצב הגס ויתבושש ויכרע על ברכיו לבקש סליחה ממני. והחמור הנוהם הלז, ברומברג, ישים בעפר פיהו ויודה בעצמו שהוא ולא כלום.
“בוא יבוא, ויראו!”
וסוף כל סוף הנה הוא בא.
הוא בא, אבל באיחור זמן מעט. לא זכה האומלל לשמוע מנגינות בנו דנ’צי, “חמדת השני”. קצת מזקנה וקצת ממחלת הטיפוס, שחלה בעת האחרונה, נתחרש האומלל מספר שבועות לפני בוא דן. הרופא מצא, שתופי אזניו נתקלקלו לגמרי. הוא לא ישמע עוד לעולם לא את קולו שלו ולא את קול אחרים. חלק אחד מחמשה בחיים מת עליו, והחלק הזה היה לו הטוב שבחלקים.
אבל הוא איננו מצטער עוד כל-כך על כל זאת. הוא איננו מצטער עוד בראותו ברק מעוור עיניים ואיננו שומע אחריו את קול הרעם… הוא גם לא הצטער, עת נפל בנו על צוואריו ולא שמע את קול בכיו. אך בדבר אחד עמוק צערו מני ים. הוא לא יוכל לשמוע מנגינותיו של “חמדת השני,” משאת כל תקוותו, חלומותיו בכל השנים האחרונות.
ובערב ההוא נאספו אל ביתו כל נכבדי העיר. גם זוסיא בעל טכסא, גם חתנו של השו"ב, לא יכלו לעצור בנפשם לבלי לבוא ולשמוע במנגינות דן, שהוא ינגן היום בתורת “נדבה” חינם לבני עירו. זוסיא בעל טכסא כבר עשה קנוניה להדיח את ברומברג מעל מקומו ולקבל את דן שלהם תמורתו.
קלמן הבין את הדברים, אף שלא הודיעו לו דבר מכל זה. קנאתו התקררה אל מתנגדיו, בראותו אותם בביתו. הוא, לא לבד שמחל להם בלבו על עלבונו, אך נכון היה לחבקם בזרועותיו בעד הכבוד הגדול, אשר חלקו לדן שלו. “סוף כל סוף, המה מנגנים מצויינים, בעלי חוש וטעם. כוח הנגינה לא דבר קטן הוא. המה אנשים נכבדים, בעלי מידות טובות”.
והוא יושב הרחק מעט מן המסובים ומשקיע את מבטי עיניו בפני דן… הוא חפץ להבין מתנועות פניו מה שהוא מנגן. אבל הדבר איננו עולה בידו, הוא ראה מעל רשמי פני השומעים, מעל שפתותיהם הפשוקות, מעל עיניהם הרטובות, וחגיגת פניהם, שדנ’צי התיכם כדונג, שהוא מעסה בם, כאדם שמעסה במשארתו. אין כל פלא בדבר, הוא ידע זאת מראש. אבל מתאווה הוא מאד לדעת, מה הוא מנגן?
הוא מבקש את פתרון שאלתו על רשמי פני השומעים. דומה לו שעוד מעט וימצא. הוא מצרף רשמים לרשמים, מעורר את ציורי זכרונו. הוא מצא איזה ציור מטושטש בלתי בהיר דיו. חסר עוד דבר מה.
על-פי מקרה נפגשו עיניו במחזור, שהיה מונח על השולחן – פתוח לפני אחד האורחים בלי כל כוונה לדבר. הוא הביט – ולעיניו נוצצו המלות “ונתנה תוקף”. בבות עיניו התרחבו פתאום. הרשמים הצטרפו בתמונה יותר בהירה. הוא מצא את החידה, הוא רואה עתה ברור בתנועות שפתי דן, בנדנודי לשונו – בכול… כן הוא מנגן “ונתנה תוקף”.
והוא מותח עוד יותר את עיניו כאילו מתאמץ לשמוע בעיניים. ולפניו עומד “חמדת הזקן” על העמוד ומעיין השירה נובע מתוך פיהו. ולשונו חותכת: “מי ב-ח-י-י-ם ומי ב-מ-ו-ת” הוא מפיח חיים במלות המתות. והוא, קלמן שומע… כן, הוא שומע בהיר היטב.
הוי, תנועה עברית!… רכה… שוקעת… חודרת… הוי, מעברים… פרורים… דכדוכי נפש…
דמעות – דמעות התחילו מתגלגלות מעיניו הנעוצות בפני דן.
האורחים התחילו להסיח דעת מן הנגינה, ויביטו אל קלמן, עקומי פני הזקן ודמעותיו עניינו אותם. בתחילה לעגו לחרש בלבבם. אבל בראותם את עיניו התחובות בדן, את דמעותיו הנוזלות תכופות ואת הרוך הנפלא השפוך על פניו הביטו משתוממים זה אל זה.
“האומנם שומע החרש האומלל את מנגינת בנו?”.
שרה-לאה שרויה היום ברוגז. היא מכה את ילדיה, מקללת את גרשון בעלה, אף על פי שאין זה מטבעה. גרשון בעצמו מודה תמיד על הדבר ומתפאר בה, שהיא אשה “בלא מרה”. אדרבה, יש אשר הוא כועס עליה ושופך על ראשה קיתון של בוז ונאצה, והיא שומעת את עלבונה ושותקת. היא מלמדת עליו זכות במקרים כאלה: “פרנסה שמידי בשר ודם, אל אחטא בשפתי. בלי ספק הימרה את רוחו אדון החנות, שהוא משרת בה, ומה יעשה בעוניו? הילך ויבקש לו אשה מן השוק לשפוך עליה את כעסו העצור?”
אבל היום היא יודעת בעצמה, שהיא איננה מתנהגת כאשה עבריה. והכול על ידי מה שעלה פתאום היום בלבה ללכת בעצמה לקנות בשר במקולין. וכי לא יכלה לשלוח את ילדתה נחמ’קה?
“ולא המקולין אשם בדבר, אך בית המלון שעל הדרך. ולא בית המלון כי אם האורח שישב שם על יד החלון והביט החוצה”.
היא הכירה אותו תיכף, הכירה אותו בכתפיו, בטרם ראתה את פניו, בקווצות ראשו הנוצצות, בצווארו הקצר, בערפו.
ופתאום באה תאווה בלבה להשתעל. השיעול הזה למה היה לה? הוא שמע את קול השיעול הזה והפנה את פניו אליה. ודקרה במבטיו החדים. הוי, יודעת היא מכבר, עד כמה מכאיבים המבטים הללו. “נראה שגם הוא הכירני”.
היא היתה שמחה שיצא גרשון את הבית, וגם ילדתה נחמ’קה בת חמש השנים נלאתה לשמוע את קללותיה, ותצא להשתעשע עם ילדות השכנים. גם עזריאל’יק הקטן, ילד בן שנה, נבעת מפני גערת אמו, שלא הרגיל בה, והוא שכב בערשו מתחבא תחת מכסהו ומצחק עם שביב שמש האביב, שהתגנב אליו מבעד לחלון. שרה לאה חפצה להישאר בודדה. כפעם בפעם היא מחלפת את מקום שבתה מפינה לפינה; יושבת וקמה, יושבת וקמה. והיא חפצה לקום וללכת, בלי דעת אנה ללכת, ואך לבלי לעמוד על מקום אחד.
כה התנודדה כל היום, ובערב עשתה את עבודת ביתה בחיפזון וכמו מאונס; הציעה שולחן ומיטה לפני בעלה, הבריאה ותשכב את הילדים, ותשכב גם היא במיטתה. אבל היא איננה יכולה לישון, התמונה ההיא עומדת ומרחפת נגד עיניה.
שבע שנים עברו מן העת ההיא… היא חשבה, כי כבר נרפאה מן המכה הקשה ההיא. אבל המכה הישנה ההיא חזרה וניעורה. היא מרגישה את עצמה היום צעירה לשבע שנים תמימות. כאילו לא נישאה עוד לגרשון ולא ילדה לו את נחמ’קה ואת עזריאל’יק.
והיום ההוא עומד לפניה כמו חי.
היא היתה אז נערה בת שבע עשרה שנה יתומה מאב ואם. כל נחלה לא נשארה לה מהוריה, בלתי אם יופי נפלא ומיוחד, שנערות ישראל מצטיינות בו לפעמים, מאותו היופי, שאם תסתכל בו ותנתח את שרטוטי הפנים, אינך מוצא בהם כל יופי. אך בעל כרחך צריך אתה להודות, שאינך יכול להסיח דעת ממנו, שאיזה קסם של סוד ממלא את כל לבך, ומושך את עצמך אליו. אתה מוצא בפנים האלה כעין הוד מתגרה, כאילו הם אומרים לך: על אפך ועל חמתך יפים אנחנו, מלבבים אותך, ואתה נס נא לגנותנו.
ובעלת הפנים האלה לא ידעה בעצמה את יופיה עד שלחשו לה על אודותיו באזניה. היא גדלה בבית אחותה הבכירה בכפר. גיסה, אברהם ריכטר, שרת אז במשרת איקונום באחוזתו של היהודי העשיר הירש קויפמן בכפר ההוא. בנו, בוריס, גריגורוויץ' קויפמן, היה אז סטודנט בפקולטט לפילוסופיה ובימים ההם, ימי חופשה, שב אל הכפר לבלות עיתות החופש בבית הוריו.
היא זוכרת עוד גם עתה בזכרון בהיר ומפורט, איך נפגשו שניהם בפעם הראשונה על יד הנהר… הוא ניגש אליה בלי כל אמתלה, והתוודע אליה, והיא, אף-על-פי שאדמה אז מבושת וחשה חום גדול בכל פניה מחטמה ועד תנוכי אזניה, והשקיעה את עיניה באדמה, בכל זאת מצאה לה עוז להביט בו ולראות שיש בו תפארת בחורים.
ומאז התחיל לבקר יום יום בבית גיסה. בימים הראשונים לא היו ביקוריו נעימים, לא עליה ולא על אחותה ועל גיסה. הם היו נמצאים תמיד במצב מאונס ומשועבד מפניו. המה הרגישו, כי בנו של האדון נותן לחמם יושב בביתם. גיסה היה עומד על רגליו בכל העת, שהוא היה יושב בביתו. אחותה לא ידעה למצוא את דרכה ומנהגה עמו. אם לא תכבדהו בכיבודים והגשת מטעמים לפניו, כמו שהנימוס דורש, יהיה אולי הדבר כעין זלזול בכבודו; ואם תכבדהו, צריכה היא לכבדהו לפי ערכו, והדבר הזה יכול להזיק לפרנסתה לכשיגיעו הדברים לאזני האדון ואמר: בלי ספק גנב הוא אברהם זה, אם יש יכולת בידו לפזר ממון על כיבודים.
אך לאט לאט עלה ביד הצעיר המופלא הזה להרגיעם ולקנות את לבבם. “אין בו אף קורטוב מאותה העריצות והגאווה, שיש באביו,” היתה אחותה מספרת בשבחו; “אתה יושב עמו, כעם אנוש-כערכך,” היה גיסה משבחו, “כמי שאיננו מלומד כלל”.
ביקוריו התחילו להיות רצויים בבית אברהם, בכל ערב עמדו וחיכו לקראת בואו; ואם קרה מקרה שאיחר לבוא, היו הכל עגומים ובודדים. הוא היה מעסיק את האנשים הפשוטים בסיפורים ועניינים רמים. סיפר באזניהם על דבר “שוויון זכויות” ו“חופש,” על “העריצות והעבדות,” “ההון והעבודה,” הוא ידע איך להטעים להם את הדברים.
“מי יתן, והיו כמוהו כל אדוני האחוזות,” היה אברהם נאנח ואומר שלא בפניו, “אשרי העבדים, שישרתו אצלו, כשתבוא אחוזת אביו בידו”.
ביקוריו בימי השבת היו עוד בלתי רצויים בבית אברהם, מפני שהוא היה, כמובן, חפשי קיצוני בעניני דת, ולפעמים היו באים על-ידו לידי חילול שבת. היא זוכרת עוד, כמה קשה היה עליה בפעם הראשונה לצתת ציתה ביום השבת להבעיר את סיגרו. אבל אחרי כן היתה עושה את הדבר ברצון טוב. גם היא בעצמה היתה מעשנת, כשדרש ממנה את הדבר.
וכי רק היא בעצמה הקלה אז בעניני הדת? כמה פעמים לא בירכה אחותה על הנרות בערב שבת בין השמשות, מפני שהוא סר אל ביתם מבעוד יום, וישב עד לילה, ובפניו היא בושה להדליק נר שבת.
גם אברהם בעצמו נהפך לקל גמור. הוא נסע עמו פעם אחת בשבת מבעוד יום לצוד ציד.
ואחרי כן? ואחרי כן הגיד לה פתאום באזניה, שהיא יפה מאד כשושנת הכפר. הדברים האלה, היא זוכרת, היו קשים לה לשמוע בפעם הראשונה.
ואחרי כן החל לספר באזניה את מסקנתו והחלטתו, שהוא החליט בנפשו לשאת אשה דווקא מבנות העניים ומשאינן מלומדות, כי רק בין בנות העניים הוא מקווה למצוא לב תמים ואהבה טהורה; כי כל בנות העשירים והמלומדות מידותיהן מקולקלות, אהבתן מזוייפת ויופיין מלאכותי.
והדברים האלה, היא זוכרת, היו ערבים לאזניה.
ואחרי כן שיח ביער… בגן תחת התפוח המצל, שהיה על הנהר באני שיט.
ועוד הפעם ליקוט ענבונים ביער.
הוי, הערב ההוא ביער הלז! נגדה נא לפני העצים האילמים. לנוגה הירח החדש נפל על ברכיו ויבטא את המלה הנפלאה… והיא שמעה, שמעה את פתרון חלומותיה, אשר לא הרהיבה בנפשה בכל העת ההיא לחשוב על זה בהקיץ ובמחשבה ברורה.
והדבר כבר חדל להיות סוד בבית גיסה, אף-על-פי שהיא לא סיפרה להם מאום על אודות העניין הזה. הוא חפץ, שיישאר הדבר לעת-עתה בסוד.
“אוי, ימים נעימים! הוי חלומות!”
והוא הרחיק ללכת. ופעם אחת בטיילם ביער, הירשה לעצמו בקלות ראש יחוס קרוב יותר מדי, היא הזכירה אותו, כי עוד יש עליהם לחוג חג-ערב תחת החופה.
עד כמה צחק אז עליה, עד כמה לעג לתמימותה: “וכי עודך מאמינה שמלאך הזיווגים לא יפרוש כנפיו עלינו, בלתי אם נשבור צנצנת תחת סמרטוט מתוח על ארבעה כלונסאות?”
אבל אז ניעור בה איזה כוח מתנגד, אף-על-פי שבלבבה מצאה את דבריו צודקים. החופה, הטבעת וכל סדר הנישואים הוא צרמוניה כיתר הצרמוניות, שהיא כבר למדה ממנו ללגלג עליהן ולמאוס בהן. אך יותר שנתנה לדבריו צדק בלבה, יותר חזק בה כוח ההתנגדות. היא לא ידעה אחרי כן, איך עמד בה רוחה להתנגד לאיש, שהורגלה בכל העת ההיא לראות בו את הטוב שבאדם, את החכם שבאנשים ואת היקר לה מנפשה? איך יכלה היא, החשוכה, הכפרית, לנצח אותו?
היא גם לא שמעה עוד את קטעי דבריו, שנזרקו מפיו, חציים ברוגז, וחציים בהיתול. המה נפרדו.
ואחרי כן, הוי, רעיונות! זכרונות מרים ומתוקים.
הוא פייסה והיא התפייסה. ומאז החלו חיים של תענוגים, תענוגים באין גבול וקץ. היא אמנם סבלה והתענתה מאד בליל הפירוד. כמעט שיצאה מדעתה עד בוקר. אבל שכר הימים שאחרי כן היה מרובה מאד. היא שקעה בחיי עונג; חיכוי לרגע בואו, טיול, שיוט על הנהר, ערבים ביער, צער הפרידה הנעים למספר שעות לילה הקצרות. לא, לא הספיקו לה כמעט עשרים וארבע שעות במעת-לעת, לכל אלה.
ואחרי כן אותו הליל של נדודי שינה, וראיון שלו בבוקר אחרי הליל ההוא. ופתאום הפסיק את ביקוריו. ופתאום שלח לה שלש מאות רובל בלי כל מכתב, ופתאום נסע בלי ראות פניה. ופתאום חלתה במחלה עזה, וכששבה לאיתנה סיפרו לה, שכבר עברו חמשה שבועות מעת שנפלה למשכב, ושהרופא כבר התייאש מחייה.
ואז יעצה אחותה לבקש אחר איזה שידוך הגון. והיא לא מאנה וגם לא הסכימה. ואחותה ביקשה ומצאה את גרשון, צעיר בן שלושים, משרת באחת החנויות הגדולות ומקבל שכרו עשרים רובל לחודש.
שרה-לאה נישאה לגרשון. בתחילה לא יכלה לשכוח את בוריס קויפמן, אף-על-פי שנישואיה עם גרשון היו תחת החופה ובשבירת צנצנת, אבל מכיוון שילדה לו את הילדה הבכורה, החלה לשכוח את הכל ותיקשר אל בעלה. היא החלה גם לאהוב את גרשון, כמו שצריכה אשה עבריה לאהוב את הבעל, את אבי ילדיה.
כמדומה לה, שכבר שכחה כליל את הכל, אבל יום אתמול! למה זה עלה על לבה פתאום ללכת אל המקולין בעצמה? מדוע לא שלחה את נחמה’קה?
והיא מתנודדת על משכבה מצד אל צד, מתאמצת להסיח את דעתה מכל העניין ההוא ומעלה על מחשבתה את גרשון. היא מכירה חטא בנפשה שעינתה אותו היום על חינם ומתמלאה עליו חמלה: “הן גם בלא זה אומלל הנהו.” זה שלושה ירחים מעת שנשבר מטה לחמם. אדון החנות שמט כספים והחנות נסגרה. עד ימי הפורים התפרנסו עוד במעט הכסף, שנשאר בידם מן הימים הטובים. מן ימי הפורים ועד אחר הפסח התפרנסו בהקפה. אלהים יודע מה יעשו ליום מחר. והיא חפצה לקחת חלק בייסוריו ודאגותיו של גרשון. אבל לשוא! אותה התמונה איננה זזה מנגד עיניה.
היא קמה בבוקר ותקו כי דאגת היום וצרכיו יחרישו בקרבה את הרעיונות, שהיא אינה חפצה בהם. נדמה לה, שהיא צריכה ללכת לאיזה מקום. היא נחפזת וממהרת. היא מצאה לה דרכים רבים ונחוצים. אבל כל הדרכים הללו מובילים על פני בית-המלון ההוא.
ראשה יכאב עליה מאד. היא חשה חום מרובה בפניה; כעין רטט עובר על כל גופה. “עוד זה יחסר לי,” נדונה היא בנפשה, “ליפול למשכב, ולדבר מתוך חומי. ואז יוודע לו הכל”…
פעמים מספר החליפה את בגדיה, וכמו בלי כוונה עברה על יד הראי. ותבט בו בחפזון… ותיכון לצאת. ובאחרונה העיפה עין על הערש ועל הפנים הקטנים והיפים המציצים משם. הילד צחק צחוק משונה מתוך חלום נעים.
“אלהים עמך! יהי רצון שיהיה לטובה,” מהרה ותלחש עליו, ותלוק את מצחו לסגולה. ואחרי רגע של מחשבה, פשטה מעליה את בגדי עדיה, ותשב – אם על ערש פרי בטנה.
היא נלחמה ותנצח. היא הרגישה, שהוקל מעט מעל לבבה. על-כל-פנים יכולה היא עתה לחשוב על צרכי ביתה. וגם נזכרה, שצריכה היא לתקן כתונת בנה הקטן, ותקח מחט ומספריים בידה, ותשב על עבודתה אצל הערש.
היא ישבה כשתי שעות עסוקה בעבודתה, ופתאום נפתחה הדלת, וגרשון נכנס נחפז ומתעסק. איזה צחוק ששון נראה על פניו. ניכר היה הדבר, שיש בפיו בשורה להגיד לשרה-לאה. הוא מחכה רק, שתשאל אותו על הדבר. שרה-לאה כוננה אליו את שתי עיניה, כאומרת: כלה דבריך, ותן לי מנוח.
“הודי לאלהים, שרה-לאה,” איננו יכול לכבוש את בשורתו, “באתי על מעמד פרנסה”.
“החנות נפתחה?” היא שואלת מתעניינת.
“איזה חנות?” הוא עונה בגערה שיש בה קורטוב של גאווה, “אני בא לשרת בתור איקונום אצל אחד מבעלי-אחוזות בכפר!”
לב שרה לאה, שלא שקט עוד לגמרי, החל לדפוק בקרבה, בלי דעת בעצמה כל סיבה נכונה לדבר.
“וכי ראוי אתה לאותה המשרה?” היא מנסה לשאול מן הצד, בתקווה לשמוע תשובה על דבר, שאיננה שואלת.
“שטיא,” הוא עונה לה בגערה של חיבה, “כלום ראית מימיך יהודי בעל אשה ובנים, שלא יהיה ראוי לאיזו משרה? וכי לעמוד בחנות כל היום ולמוד עשר אמות קמוצות מתשע אמות מדוייקות, דבר נקל הוא בעיניך? צריך הייתי להרוויח עשרים רובל לחודש, והייתי ראוי לכך; ופה קצבו לי ארבע מאות לשנה ובית לדור בכפר ועצים לתנור ומים כדי צרכי ושלשה קילו קמח, ולא אהיה ראוי לשמרה?”
“ומי הוא זה בעל האחוזה?” שאלה בקוצר רוח.
“איש צעיר לימים, בוריס גריגורוויטץ' ממשפחת הקויפמנים הגדולים. בלי ספק שמעת על אודות הקויפמנים. אומרים שהוא נסע לכרכי הים, והביא משם תעודת מומרים. אבל לנו אחת היא: הוא ערב בדבר, בנוגע לישיבתנו בכפר. הוא חכר בסביבות העיר עוד כפר אחד.”
שרה לאה אחזה בידות המיטה, שעמדה אצלה, היא חשה שהאדמה תתמוטט תחתיה.
גרשון התפלא על קור-רוחה של אשתו למשמע הבשורה, שהוא קיווה כי תשיש עליה. אשה היא אשה, הוא מחליט ודן אותה לכף חוב. “מה לה ולדאגת פרנסה? לפרנסה ידאג הבעל, לה תן מן המוכן”. אף-על-פי שידע בה, כי לוקחת תמיד חלק בדאגותיו, ואיננה כלל מן הנשים האוהבות לקחת רק מן המוכן, אך נפגע מקרירותה, לא נמנע מהוציא עליה משפט מעוקל, הוא לא דיבר עוד עמה מאום בעניין הזה, ויצא את הבית מעט נזוף.
שרה לאה נשארה בדד, והיתה שמחה בדבר. בפניו לא מצאה את לבבה גם לחשוב על אודות העניין הזה. עתה תוכל לחשוב דיה, ואיש לא יפריענה. בלבה התעוררה שאלה: מה יש לעשות עתה? היא הרגישה בחוש-קדום המסוגל לפעמים לנשים, ותקיף את כל הפוליטיק של קויפמן. וגם הכירה חוב בנפשה לעשות דבר מה. היא חשבה הרבה על הדבר. גם ניסתה להרגיע את רוחה. אולי באמת צריך הוא לאיקונום נאמן וחרוץ? וגרשון שלה הוא באמת אש להבה. כול יכול ויודע את הכול. ועל הכול הוא איש ישר ונאמן. היא חשבה ומצאה, שכל מכוערי הפנים הם חרוצים נאמנים ובני מזל. והפרנסה באמת טובה היא. ובחשבה בדברים האלה, היא חשה איזו נחת-רוח מוזרה, איזה עונג נפרז. אבל מפני אותו העונג ואותה הנחת בעצמה היא נפחדת ונרעשת. היא מרגישה בעצמה, שחפצה היא ומתאווה שיקום הדבר.
היא שקעה ברעיונותיה, ופתאום קמה על רגליה. ניכר היה, שהיא מתכוננת לדבר גדול. ובמצב כזה עמדה על רגליה, עד ששב גרשון מן הרחוב.
“גרשון,” קידמה את פניו, “הפרנסה שאמרת לא לנו היא, אמור לחכרן שלך, כי… כי אינני חפצה… כי אינך חפץ”.
“מדוע זה?” שאל נבעת.
“אינך ראוי… אני לא אוכל לשבת בודדה בכפר… אינני חפצה,” גמרה בהחלטה, שגרשון נבעת מפניה. הוא היה מהאנשים שאינם מזלזלים בדעת נשותיהם ובעצותיהן. הוא היה אוהב תמיד להיוועץ עמה ולשמוע בעצתה, אבל בנוגע לפרנסה, הייתכן שישמע בקולה?
הן למי כל עמלו אם לא למענה ולמען הילדים אשר ילדה? “היא איננה חפצה עתה, אבל תתרצה למחר, תראה ותדע ותתבושש מפני עצמה בהזכירי אותה, כי לא האמינה בי, שאהיה ראוי למשרתי החדשה.”
ובכל-זאת ביום השני כשנסע אל הכפר, והאדון דיבר עמו על אודות העתקת מושבו, מצא לנחוץ לספר לו חציו בלגלוג וחציו לשם דיבור בעלמא, שהפלונית שלו יראה לשבת בכפר מפני הבדידות.
“פתיה,” ענה האדון בחסד נדיבים, “וכי בכפר אין במה לבלות עת? אבל יש לי במה לפתותה. מחר אסור אל ביתכם”.
והאדון אמנם לא שכח הבטחתו, וביום מחר עמדה מרכבה רתומה לארבעה“נשרים” לפני בית גרשון, והאדון בכבודו ובעצמו ירד ונכנס, והתוודע אל שרה-לאה. “הוא התנהג כאדם פשוט,” סיפר גרשון אחר כך בשבחו. “אכן זוהי נדיבות”. ואחרי שבתו עמם כשעה, קם על רגליו והביט על שעונו, והודיע שהגיעה העת לנסוע. הוא קרב ויאחז ביד שרה לאה להושיבה במרכבה.
שרה לאה הרימה את עיניה לגרשון.
“הצילה!” היה פירושו של המבט הזה, “הצילה, בעוד עת!”
אבל גרשון לא ראה את המבט הזה, ולו גם ראה, כי גם אז לא היה מבין; הוא לא ידע שפת עיניים.
וכשנסעו ובאו אל הכפר – – – – –
שנים רבות עמל חזקיהו קוזניר או, כאשר ידעו אותו בני עירו, חזקיהו מלמד, עד שעלתה בידו לבנות ולשכלל את דירתו הנאה ואת התרביץ היפה שסביב דירתו. אביו לא הניח לו כל נחלה, במסחר לא עסק מעולם, ולא נבנה מחורבנו של רעהו. הוא עשה לו רכוש, כשממית הלזו שטווה ואורגת את קוריה מעצמה ומתוך פיה. קימץ במלבושים, קימץ בארוחותיו ויהי קובץ על-יד, עוד בהיותו משרת בתור עוזר לאחד ממלמדי דרדקי וקיבל בשכרו חמישים רובל ל“זמן”. חשב ומצא, שטוב מאד לאיש שזכה לרכוש לו מעט ממון, שהממון מרחיב דעת בעליו ומנחיל לו כבוד. ואף-על-פי שלא ראה מעולם את הספר היקר “תחבולה להתעשר”, בכל-זאת מצא לו תחבולה פשוטה ונאמנה: מחמישים רובלי שכרו לא הוציא אף פרוטה, ובעד הארוחות, שהיה לו לאכול בבתי האבות, כמנהג העוזרים בחדרים, קיבל כסף תמורתן (והאבות הסכימו על התמורה בחפץ לב, מפני שלא היה חזקיהו מקפיד כל-כך על הנקיון, ונקיי-הדעת לא יכלו לשבת בחברתו בלי גועל נפש), והוא היה אוכל ארוחות ירק בחצי המחיר, ומותר הכסף טמן בצרורו.
מלבושים היה קונה לו תמיד בחנות של בגדים ישנים. “אם אני לובש בגד חדש”, היה מתנצל תמיד באזני חבריו, “אז הכול מביטים אלי, ואני אינני אוהב שיביטו בי רבים. אבל כשאני לובש בגד ישן, אז הריני כתמול וכשלשום, ואין איש מביט אלי”.
וכשעברו עליו חמש שנים מיום שבא לשרת כעוזר למלמדים, היה מתענג מאד לחשב חשבונותיו בכל לילה, אחרי קראו קריאת-שמע על מיטתו, ולמצוא שיש לו ארבע מאות רובל, ושהוא מקבל עליהם מדי חודש בחדשו שמונה רובל רבית, שהיה נזהר מאד לבלי הלינם אצלו, אך למצוא למענם איזה לווה לימים או לשבועות.
בענייני אמונות ודעות היה ממעט לחקור, אך בכלל היה נוטה יותר להיות חרד, מפני שביקש ומצא, שיראת שמים נקנית בלא כסף, יראת שמים נקנית בתפילה, במעשה ולפעמים ב“שב ואל תעשה,” ולפעמים במחשבה בלבד. על-כל-פנים לא יבוא לעולם גזבר לגבות מכס בעד יראת שמים. גם זו טובה רבה, שהחרדות ויראת-שמים אינה מדקדקת עם בריותיה על הידור המלבושים והגיהוץ.
כשמלאו לו עשרים וחמש שנים נתן אל לבו לבוא בברית נישואים. אבל לא נשא אשה כדי לבנות בית בישראל, אך מפני שראה, כי מלמד רווק לא ימצא לו תלמידים בנקל, כי ערכו פחות ומזולזל בעיני האבות מישראל, והוא החליט לאסוף לו חדר לעצמו. על פרנסה אחרת, חוץ מן המלמדות, לא חשב מעולם: בשלמא מלמדות, היה טוען לנפשו, אינך מעמיד הונך בסכנה; יכול אתה להרוויח יותר או פחות, אבל לעולם לא תפסיד, אבל בפרנסה אחרת, איך זה אלך ואשקיע את כל הוני באיזה ענין של ספק, ומי זה יערבני שארוויח או שלא אפסיד למיצער?
ואשה ביקש לו בתנאים רבים: שלא תהי יפה מדי, כדי שלא תתגעגע לקישוטים, שלא תהי מן המלומדות הקוראות סיפורי-מעשיות כדי שלא תתרשל בענייני הבית; והעיקר, שתהיה מאלה שהסכינו לחיי עוני. מחיי עוני יש על-כל-פנים יותר תקוה להיבנות.
הוא מצא לו אלמנה צעירה, שהיתה משרתת בנעוריה בבתי עשירים, וקיבצה נדוניה חמש מאות רובל. ונישאה לאחד מן המשרתים בחנויות, והלז מת בשנה הראשונה לחתונתם בלא בנים, וחמש המאות היו עוד בשלמותן.
אושר כזה לא ראה חזקיהו גם בחלום: אשה שיש בה כל התנאים הללו, ונוסף על אלה גם חמש מאות כסף! וכי תימא – אלמנה? ומה בכך. יהי רצון כאילו נשאתיה שנה אחת קודם. וכי זהו העיקר? לא עדיפה אשה מבגד. ובכל-זאת לא סמך עוד חזקיה לא על מאותיו ההולכות ומתרבות ולא על מאותיה של בריינה (שם האלמנה) העתידות להתגלגל אל תוך כיסו, כשישא אותה לאשה. הוא הלך והתלמד קודם חתונתו לקרוא בתורה, לתקוע בשופר וגם סיגל לעצמו נוסח של שחרית בימים נוראים. כשתרבינה הוצאות ביתי, ניחם את נפשו, אמצא לי איזה מניין להתפלל בימים נוראים, לתקוע בשופר, וארבה את שכרי.
חזקיה נשא את בריינה, ואמנם אם על כל זיווג מכריזין בשמים ארבעים יום קודם ליצירה – על הזיווג הזה הכריזו בוודאי מששת ימי בראשית, וקידושיה הראשונים של בריינה היו כנראה קידושי טעות. חזקיה מצא את “אבדתו,” את “צלעו,” את “העזר כנגדו”. שניהם כאחד היו מתגעגעים על הימים הטובים שהיו אוכלים משולחן אחרים, ושכרם היה קצוב וידוע; שניהם היו על-פי-רוב בעצה אחת והסכמה רצויה לטמון את תבשיל הבוקר לסעודת הערב; שניהם השתדלו להרבות ברווחים ולהמעיט בהוצאות.
בריינה היתה מוזגת שמרים ונושאה לבתי בעלים, והרוויחה בזה מעט כסף.
חזקיה לא אסף לו חדר, כאשר קיווה, כי מצא ליותר טוב לפניו למכור את תורתו לשעות ולחצאי שעות ולחצאי חצאים – בבתי האבות. באופן כזה לא העמיד את כספו בסכנה לשכור לו בית מרווח ועוזרים. ובלכתו מבית לבית להפיץ את תורתו בין ילדי ישורון, היה מוצא לו עת לחפש אחרי לווה לימים ולשבועות – בין אבות ישורון, והיה שמח לבלי הלין אצלו כסף.
אם קרה מקרה ואיזה יום לא הביא להם כל שכר וריוח מן הצד, היו שניהם משתדלים להרויח אצל עצמם. הוא היה מחביא אז את קופסת הטבק שלו ולא העלה עשן ביום שלאחריו; והיא היתה אורגת פוזמקאותיה בלילה לאור הנר של בית השכנה, ולא היתה מעלה נר בביתה בלילה ההוא.
“ימים רעים,” היו מעוררים איש לרעהו, “צריכים לקמץ בהוצאה”.
ושמרי בריינה קלטו לתוכם מים רבים, ושעותיו של חזקיה הלכו והתחלקו לחלקים רבים ותפילתו ותקיעותיו נמכרו במחיר ב“קלייזל” של החייטים. הפרוטות הצטרפו והרובלים הזדווגו והולידו בצלמם ובדמותם לימים ולשבועות, לירחים ולשנים. הסכום הקיים של חזקיהו כבר עבר את האלף הראשון והוא הולך ומזדווג ופרה ורבה על חשבון האלף השני.
לבנות לו בית לא חשב חזקיה מעולם, עד שהיה מעשה ודרשו ממנו שכר דירה ארבעים רובל לשנה תחת העשרים שהיה משלם עד כה. “ארבעים רובל!” השתומם חזקיה ויהי כואב ומצטער כל היום ההוא. “חמישים חסר עשרה. בעד מה, בעד מעט אוויר? בעד דבר שלא יחסר אם אשב בו, ולא יוסיף אם לא אשב בו?” אז עלה על לבבו לבנות לו בית, כדי שיקמץ בכל שנה חמישים חסר עשרה. וכשהתבונן יותר בדבר, מצא ליותר טוב לפניו, שיבנה לו בית גדול, ובחצר בית קטן. בעד הגדול יקח שכר דירה שנה בשנה ובקטן ישב בעצמו.
על ההצעה הטובה הזאת לא יכלה בריינה לבלי הסכים. לא לבד שלא תשלם שכר דירה, אלא עוד תקבל שנה בשנה חמישים, ששים, ולכשתרצה תתבע מאה, כדרך שעושים עמה, שמגביהים את השכר משנה לשנה, אך חסרון אחד קטן היה בהצעה הזאת. לבנות או לקנות בית, צריך להוציא מספר מאות רובל מידי לווים שמשלמים שני אחוזים לירחים, ולקנות עצים וחומר ועד שייבנה הבית, ועד שישכירוהו לדיירים, לא יביא הכסף כל ריווח.
חזקיה דחה את הצעתו לעת מצוא. והעת ההיא באה, כשקרה מקרה ונפלה שריפה בעיר. אז קנה חזקיה מאת אחד הנשרפים את חצרו במחיר מיצער, מאת יתר הנשרפים קנה את המפולות ואת האודים המוצלים, ויחל לבנות לו בית. בשנה ההיא התפלל בקלייזל של החייטים גם תפילת מוסף, ויקבל שם שכר כפול, ובריינה ארגה פוזמקאות למכירה. ושניהם כאחד החלו לקמץ עוד יותר בהוצאות הבית. בריינה היתה מריבה בו, על שהוא מרבה לעשן, ותגנוב ממנו את קופסת הטבק לצמיתות. חזקיהו היה בודק יום יום את הקדרה וגער בה, על שהיא מבשלת יותר מן הצורך, ואיננה יודעת חוק בעל בית. ולאט לאט והבית הגדול והבית הקטן שאחורי הגדול נגמרו.
ואת הבית הגדול ייפה ויעש בו רצפות, ויטע גם תרביץ נאה סביבו, אף שהוא מצא את הדברים הללו טפלים ומיותרים לגמרי. הוא יושב זה שלוש שנים בביתו הקטן וכתליו גם לא כוסו בטיח ולא נמשחו בסיד מבחוץ. אבל מה יעשה? הדיירים היהירים אחרת אינם רוצים. הם רוצים דווקא ברצפה משוחה ודווקא בתרביץ נאה. ואולם בדיעבד הוא שמח על הדבר, כיוון שהוא מקבל בעד זה עשרה רובל יותר מכפי המדובר מאת דיירו. וכי דבר קטן הוא עשרה רובל לשנה, חמש שנים – חמישים רובל, והתרביץ עודנו כשהיה. התרביץ הוא קרן קיימת, שמוציאה בפירותיה בכל שנה עשרה רובל יתירים מתוך כיסו של דיירו, מיכל איצקזון.
מיכל איצקזון הוא אחד הסרסורים בישראל, המליץ בין האצילים בעלי האחוזות מבני הארץ ובין המלווים ברבית, ולפעמים גם בין קוני תבואותיהם. שכרו לשנה איננו קצוב. יש שהוא רב ויש שהוא מעט, הכל לפי השנים. אך בכלל מרובות הוצאותיו על הכנסותיו. תמיד הוא מרוויח ותמיד הוא חייב בכל החנויות ואצל כל מלווי ברבית. נושיו אינם יכולים להיות לו כנוגשים, אחר שהם יודעים מראש את התשובה שהוא משיב להם בעת שאין לו לשלם להם: “מן האדונים שלי מגיע לכם יותר ואתם מתחסדים וממתינים להם”.
והכל יודעים, שהטענה היא טענה צודקת, מאחר שמקור פרנסתו רק מן הסרסרות שאצל האדונים, ואם האדונים אינם משלמים, זהו אות שהעתים רעות; אין מה למכור, ומאין יקח הוא?
אבל אם העתים השביחו ואיצקזון הרוויח, הכול ידעו שלא הלין עוד כסף בביתו; אך הלך ושילם וחילק את רווחיו בין החנויות ובעלי חוביו. “מה לי הכא, מה לי התם?” היה לועג ואומר, “ילין כספי אצלך. אם כספי שלך, סחורתך שלי”.
חזקיה היה אוהב לסור לפעמים לבית דיירו בערבית, כשהיה פנוי מעבודה, אף-על-פי שהסתכן שם להיות אנוס לשתות תה בגילוי הראש דבר שיכול להזיק לו לבעל תפילה ותוקע בקלייזל של החייטים, כי בית איצקזון היה מתנהג אירופית, ושמה היו מתאספים לפרקים צעירי וצעירות הדור לבלות עת בשיחה ובצחוק קלפים. והיה מתפלא לראות לפעמים איך איצקזון זה מביא הביתה חצי אלף ריווח, ותיכף לבואו, הוא שולח לחנות אחת שתי מאות, לשניה מאה, גמילות חסדים מאה, הלואה מאה. הוא אמנם ידע, כי גם אחרי השילומים האלה עוד נשאר איצקזון חייב גם לבעלי החנויות וגם להמלווים; אבל בכל זאת לא יכול להבין, איך יעמוד בו לבבו באדם הלז לפזר סכום גדול כזה במשך מספר מינוטים, גם לבלי השתעשע בכספו למיצער לילה אחד, למנותו בידיו פעמים מספר? או איך לא ידאג להשאיר לו ליום מחר מספר רובלים, לבל יצטרך תיכף אחר ריווח גדול כזה ללוות ממני גמילות חסדים של חמישה, חמישה רובלים, שאני מצרפם אחר-כך וזוקפם עליו בשטר על-פי היתר עיסקא?
ואמנם לא דאג איצקזון מעולם ליום מחר, וגם לא הספיקה לו העת לדאוג. בביתו היה עסוק תמיד באורחים ורעים, שהיו מתאספים לצחוק הקלפים ולבלות עת בנעימים ולא לדאוג, וברחוב היה תמיד נחפז ומתעסק להרוויח, להמציא כסף בריווח או בהלוואה לו ולאחרים. ולבד זה לא מצא לעצמו כל סיבה לדאוג. הוא אמנם לא טעם מעולם אותה הנחת והרחבת הדעת שמרגישים בה בעלי ההון, במנותם את כספם או בצרפם מספרים רבים קטנים למספר אחד גדול, כי מעולם לא היה לו גם סכום קטן של כסף אצור לעת הצורך. אבל גם בצערם של מי שאין להם לא ידע מעולם. “אם אין לי – הלא יש לחברי. צריך אני לטרוח ולמצוא”. והוא היה רואה בכול צורך הכרחי. “אני צריך להתעסק,” היה אומר תמיד, “והחנוונים והמלווים צריכים להקיף, וביתי צריך לחיות ולראות בטובה”. וכל הצרכים האלה היו מתמלאים אמנם אצלו יום ביומו. וחשבון מדוייק וברור בינו ובין החנוונים והמלווים היה דוחה כנראה עד יום אחד לפני מיתתו. נראה שגם החנוונים והמלווים הכירו בדבר והודו לו על צרכיו, שנחוצים המה בביתו, ולא ערב עוד אחד את לבו להפסיק עמו את חשבונו ולבלי לתת לו עוד בהקפה.
ובלילה על משכבו שוכב חזקיה ומעיין בספר לאור מנורה כהה, אך לבו אינו הולך למה שכתוב שם בספר. משם, מן הבית הגדול מגיעים לאזניו קולות של הוללות ושמחה, הוא מביט ורואה בעד חלונו, שהמשרת שב זה הפעם השלישית מן המרתף ובקבוקי יין ישן בידו. השפחה הביאה זה הפעם השניה מן החנות דגי סרדיניה ונקניקים. כזה היה גם תמול גם שלשום, כמעט בכל לילה מלילות החורף, שם יודעים את החיים בתענוגיהם.
בניו לומדים בגימנזיה. בנותיו פורטות על הפסנתר. שתי שפחות ורקחת אחת ומשרת אחד. אשתו מטרוניתא ממש. לובשת משי כחול. וכל זה על יסוד מה? על יסודות רעועים וארעיים. אם יש נחיצות לאיזה אציל בכסף הוא ממציא לו. הוא לווה לפעמים גם ממנו מספר מאות רובל למען אציל יהיר אחד, שזילא לו מילתא לקחת מלווה שניה אצל המלווים הגדולים, בעוד שלא שילם את הראשונה. "כמה הוא מרוויח בזה, הלא סכום קטן. המאות הן שלי – והוא חי חיי הרחבה ועונג, ואני?… הבית שלי. אני בניתיו בכוחי ואוני. אבל אני יושב בבית הקטן. באיזו פינה שבחצר, והוא – בדביר, בארמון רצוף.
"אני מקבץ, והוא מפזר. אני מצטער וחי בדוחק, והוא נהנה ומהנה אחרים. אני חי בחשבון ודעת. אני מקפח את היום שלי בשביל דאגת שמא של מחר, והוא חי ושמח יום ביומו. אני חי בחשבון ובפחד ודאגה. והא חי בלא חשבון ובלי פחד.
"ניתן העולם לשוטים ההוללים הללו, שאינם מסוגלים לחשוב הרבה, והחכמים בעלי החשבון חיים בצער, כביכול, בתורת חסד ונדבה.
“מדוע כל זה, משום דאגת יום מחר? אבל הכי יום מחר יותר ארוך, יותר בהיר מיומי של עתה? וכי מחר אחיה חיים מרווחים משל היום?”
והוא מתעמק במחשבותיו אלה, ומי יודע לאיזו תוצאות ומסקנות היה מגיע. אך פתאום נשא את עינו אל מנורתו שהוא קורא או חושב לאורה. הוא הסתכל בנפט ושיער, שכילה הלילה על קופיקה שלמה נפט יותר מאשר בכל הלילות. ויקם חרד ונחפז ויכבה את המנורה וישב לשכב וליישן את עצמו בעל כרחו.
הוא כועס / יהודה שטיינברג
כמדומה הוא שכבר גמר את חשבונותיו עם כל “אלה” ועם היהדות שלהם; הוא כבר נעשה “אחר” לגמרי… אפילו שפינוזה מוחזק אצלו למשוחד בדעת; על הום הוא מלגלג, שהוא מאמין יותר מדי בספקותיו; קנט הוא בעל הזיה גמור. שופנהויר עובד לאליל “רצון,” שבדא לו – הכול הבל ורעות רוח! כל החכמים הללו אמרו מה שאמרו, מפני שחשבו את עצמם מחוייבים לאמור איזה דבר, איזה דבר ישן, שנראה אצלם חדש; לברוא שיטה בתוך תוהו-ובוהו. לסדר את אי-ידיעתם בסדר אלף-בית, וכשמגיעים למקום שאין לבינתם שליטה, הם עומדים ובודים שם לאותו דבר, ומנחילים “שמות” לדור, והדור מתפאר, שהוא רכש לו הרבה ידיעה… ידיעה בשמות.
על אחיו הוא מביט כעל הדיוטים לדעת, ילדים זקנים. כלום מה לו ולהם? איזה שיתוף יש בינם ובינו?
הוא כבר גמר את חשבונותיו עמם.
ובכל זאת הוא מבקר בקלויז בכל שבת וימי מועד. כשהוא חפץ לעמוד על דעתו, שלא ללכת בשבת שחרית לקלויז, אינו יכול. ביחוד קשה עליו הדבר ביום-טוב. מרגיש הוא בנפשו, שכשהוא יושב בשעות אלו בביתו, חסר לו איזה דבר, שאין לחושים אחיזה בו. בדידות! בדידות עגומה, דומה ליראה ופחד.
והיראה אינה יראת העונש. זוהי יראה של בדידות. צריך הוא להם ולמה שיש בהם…
ובכל פעם שהוא שב משם, לבו מלא כעס ומכאובים: בשל העליות הנמכרות בפומבי, כבשר במקולין; בשל ה“מזרח” ובשל ה“מערב”; בשל הצביעות הגסה.
והוא מקלל, מתקצף ובוזה את צלמו. אבל הוא הולך גם למחר.
ביחוד קשה עליו חג הסוכות. כועס הוא על החיצוניות, שאין בהן לפי דעתו שום תוך. אבל אינו יכול לכחד מעצמו את ההכרה, שהוא נהנה במששו באתרוג ובלולב הירוק. ולא עוד אלא שהוא מברך עליהם “שהחיינו” ו“על נטילת לולב”, ואף על פי שהוא מברך בחטיפה בשפה רפה – אבל הוא מברך.
והוא כועס… ומברך – ונהנה, ומכיר בהנאתו – וכועס.
והוא קורא ב“הלל”, ומסלסל ב“אודך”, ומנעים ב“זה היום”, מתוך קצת התלהבות, ומתעורר על עצמו וכועס.
והוא מסדר את ההושענות: “הושענא אדמה מארר” ונשקע בדמיונות ורואה כמו בחלום, עדרים גולשים מן הגלעד, עמקים עוטפים בר, גרנות, זיתים, תרומה מעשר, קלט, פאה, בכורים, שבעים פרים, שמחת בית השואבה.
והוא נהנה מדמיונותיו, כמו שנהנה בחלומו. עד שמתעורר מתוך אנחה וכעס על עצמו.
ומתוך כעס שב לביתו, בטרם שגמר החזן את התפלה, והתפקר באותו יום ולא אכל בסוכה. דומה לו שהוא מתנקם בזה. אף על פי שאין לו הכרה ברורה בדבר, במי הוא מתנקם, ובשל מה הוא מתנקם?
ובליל שמחת-תורה ישב מכווץ בפינה אחת והסתכל מרחוק על השמחים בשמחת-התורה. דומה היה, כמי שפגעה בו הצינה, והוא מתחמם לאורם של אלה. אבל הוא מתחמם בגניבה. כאילו אין לו חלק באור זה.
מה לו ולהם? הוא אינו שלהם, הוא בן עולם הבא. הוא שייך בכולו לדור העתיד.
“ודור העתיד לא יהיו בני דת”.
“לא יהיו, בני דת – וממה איפוא יתפרנסו הלבבות?”
“כל הלבבות יתפרנסו מן לחלוחיתה של החכמה”.
“של פילוסופיה?”
“לא, לפילוסופיה לא יהיה כל זכר. כל ספרי הפילוסופיה יהיו רק כעין מיתולוגיה של אלילי החכמים. הלבבות יתפרנסו מן החכמה הטבעית”.
“אבל החכמה היא כל כך יבשה. מסתחטת בעל-כרחה, ומן המוח, ולא מן הלב”.
“החכמה היא בחינת שפחה אצל גברתה, היא באה לשמש”. כל פנים אינו משיב נפש עייפה.
“החכמה היא בחינת שפחה אצל גברתה, היא באה לשמש”.
“הטלגרפים, המסילות, הטלפונים וכל אותן ההמצאות החדשות באות רק לשמש את האדם, להרחיב את תאוותיו. ויש גם להעשיר את שגיאותיו, להאפיל על טעויותיו”.
“אל אותו הטלגרף, שמודיע חכם לחברו על אודות כוכב חדש שנראה ברקיע, מודיע גם חסיד אחד לרבי שלו, שאשתו מקשה ללדת, ושבנו נכנס לבדיקת הצבא, והוא מבקש שיעשה לו נס”.
“בעזרת החשמל כבר התחילו מראים לבני עיירות נערות חציין עירומות על הבמה בפאריז”.
“לא! בני העתיד יהיו בני דת. אבל הדת תהיה כולה רק מחובות מוסריות ומחגים ומועדים”.
“החגים ישמשו לאדם, שיתפשט בהם מחולניותו ויתלבש באצילות”.
“ובאותם החגים יתאספו לבתי כנסיות, לא לשם תפילה, אלא לנגן ניגונים יפים. תהילים לא יאמרו אלא יזמרו”.
ואז לא יהיה כל צורך בדבר להפחיד את הילדים במיטות של מחטים מלובנים, ביורות רותחות".
“וכיתות בני אדם לא יהיו עוד. כל היהודים יהיו חסידים של צדיק אחד וגם אותו הצדיק יהיה בכלל החסידים”.
“וימי החגים יהיו אלה שהם עכשיו. כולם ישארו. אפילו תשעה באב לא יבוטל”.
“זה יהיה יום של אבל על כל אסונות שבעולם, על כל הצער שיש בחיים”.
“ואז לא יהיו בני אדם צריכים לשתות יין כדי לשמוח. השמחה תבוא מאליה. השמחה תבוא יחד עם הימים.”
“ולא יהיו צריכים להתפלש בשקים ולאכול ביצה באפר, כדי להעמיד פנים של בכיה, גם הבכיה תבוא מעצמה, מתוך הלב, יחד עם יום התשיעי באב”.
“וגם לאותו האבל ואותה הבכיה יהיה טעם מיוחד, מעין זה שהוא חש לפעמים”.
“ובני אדם של דורו, שהוא שייך אליהם, יהיו נוחים ורצויים ואהובים זה לזה”.
“וכולם יהיו דוקא בארץ ישראל. מקום הזיתים והשקדים… ואז כשיסובבו ויאמרו ‘אדמה מארר’, ‘בהמה ממשכלת’,‘יקב מילק’, ‘עדרים מדלות’, יהיה זה מעין שיר תהלה לחכמת הטבע, שהמציאה כלים מתוקנים לעבודה מתוקנת בשדה; שהמציאה רפואות למחלות וטרינריות, תחבולות לפילקסריה, ולמסילות-הברזל העוברות בירכתי היערים, שגרשו את החיה הרחק מעל הישוב והעדרים”.
“ואז יהיו באמת בני אדם נוחים ומרוצים, כבני משפחה אחת… וכשיתחבקו וירקדו במעגלה”.
הוא אינו זוכר גם עכשיו, איך קרה אתמול הדבר, שנסתבך פתאום בין השיכורים הרוקדים. איך זה נחו ידיו על שכמי שכניו, וידיהם על שכמו, והתחילו רוקדים – ורוקדים, ששים ושמחים, כמעט כל אותו הלילה.
אבל זאת זוכר הוא היטב, שהיה שמח למעלה מן הגבול, ש“יצא מן הכלים”. זוכר הוא שרקד ורקד, נדמה לו שגופו עוד מכביד עליו ואינו רוקד כחפצו. חפץ היה לרקוד הלאה מתוך גשמיותו, מתוך כל החולניות שבעולם. חפץ היה לרקוד ולהרקיד עמו גם את כל יהודיו למעלה מעשרה… ולהתאחד עמם לעצם אחד, נבדל ומופרש מכל מה שלמטה… מכל הקושיות והבעיות, הפירכות והתיובתות, הגוזלות את מנוחת הנפשות, ואינן נותנות לו לאדם לאהוב את חבריו ואת אלהיו באותה מידה שהנפש חושקת לזאת.
וכשנזכר בדבר בבוקר יום השני כעס על עצמו, וכמעט שחרק שיניו;
“מה לי ולהם? איזה שיתוף יש בינינו!”
בימי נערותו לא עלה על דעת ר' הניך, שיעשה את תורתו קרדום לחפור. הוא היה לומד תורה לשמה. כלומר, כדי שיהיה למדן. ובימי ילדותו, כשלא ידע עוד להבחין בין מעלת הלמדן על ההדיוט, היה לומד, מפני שלא ידע אם יש בעיר ילדים שאינם לומדים; ואם יש בכלל אפשרות בדבר, שנער עברי לא יעסוק בתורה. מה היו באמת עושים ילדים עברים כל היום, אלמלא התורה והלימוד, שהם ממיתים את עצמם עליה? אביו, ר' מנדיל, אדם בן כפר, בעל זקן מגודל, רחב ולבן, פנים מלאים ואצילים, ומצח מקומט ורחב הרגיל אצל נקיי הדעת ובעלי מוחין, שנחשב בר-אוריין אצל כל בני-ברית שבין גרי הכפר, ושטעם טעם גלות רק מזה, שהוא אינו עולה לתורה ואינו מתפלל בציבור אלא משנה לשנה בימים נוראים – טיפל בו בביתו, עד שמלאו לו עשר שנים והחזיק בשבילו מלמדים בביתו. “עברי,” “פרשה רש”י," ואפילו “חתיכת גמרא” היה יכול עוד למצוא אצל הני ארחי פרחי, שאינם ראויים ומוכשרים לשום עבודה ושרות בעיר, ולפיכך הם צריכים לבוא בכפרים ולהיות שם למלמדים. אבל ש"ס ופוסקים, לימוד כדבעי לנער בן תשע, כלום יכול היה למצוא בכפר?
והנער נער שובב. הוא התחיל מפנה לבו לבטלה, להתחבר עם הנערים הנוצרים, לשבת כל היום על שפת הנהר ולדוג דגים, לטפס על עצי היער ולצוד צפרים. בימי הקציר היה משכים ויצא עם נערי האיכרים אל השדה, והתגלגל שם כל היום בין הערימות הרעננות. לעיתות אלו היתה לו חולשה לנער השובב הזה. לא הועילו כל מכות וכל עונשים ואזהרות, ושום שמירה לא הועילה לו. הוא היה מתגנב וקופץ דרך החלונות, ויוצא לראות בקציר, לשכב על הערמות פרקדן ולהביט בתוך גובה השמים.
אביו אמנם לא דאג מפני ההשפעה הרעה, שהנערים הגסים יכולים להשפיע עליו, מפני שסוף כל סוף, מלא וריקן – כלום סופג המלא מתוך הריקן? דיים שאין הריקן סופג המלא. אבל הבטלה כשהיא לעצמה, כלום דבר קל היא? נער הולך כל היום בטל ואינו מוסיף על לימודיו כלום. ומכיוון שאינו מוסיף, הרי הוא מאבד.
ויותר מאשר גרמו נערי האיכרים לביטוליו הפנתה את לבו שפרה בת דודו אפרים-מאיר, אחד מהיהודים החשובים שבגרי הכפר. היא היתה בת שנותיו, אך כשרונותיה טובים מכשרונותיו. בהרבה דברים העבירה אותו. היא כבר ידעה לקרוא עברי טייטש וגם לכתוב כתיבה כל שהיא; וכבר הספיקה לקרוא את ה“צאינה וראינה” והרבה דברים יפים מ“מנורת המאור” ויתר הספרים ממין זה, שהיו שייכים בעצם וראשונה לאמה. אך לפרקים היה משתמש בם גם אביה בדרך ארעי. וגם בשובבותה העבירה אותו. היא היתה באה ולוקחתו לחצרם, ושם היתה ממציאה מיני משחקים ושעשועים, שהיה הניך נהנה מהם מאד: “היה אתה ר' עקיבא… אבל המתן. עוד לא ‘רבי’ אתה. היה עקיבא הרועה. נער עני. ואני רחל בת כלבא שבוע. וכלבא שבוע… העץ הזה יהי כלבא שבוע. ואתה תהיה הדיוט ותחפוץ לשאת אותי לאשה, בכאילו, התבין? ואני אשלח אותך שתלמד ותשכיל. ואבי יגרשני מביתו. ואהיה רעבה. ואתה תבוא בשמונים אלף תלמידים, ותהיה ‘רבי’ גדול, ואני אלך אליך, והתלמידים… החתולים הקטנים האלה יהיו תלמידיך. והם יחפצו לגרשני, אבל אתה תכירני ותקרא: ‘רחל שלי! רחל שלי!’ החפץ אתה?”
ופעם המציאה משחק כזה: “אתה תהיה ר' מאיר, ואני אהיה ברוריה אשתך; ואתה תאמר: ‘נשים דעתן קלות’. התבין? כך צריך אתה לאמור: ‘נשים דעתן קלות’ – ולא יותר; ואז אני אכעס עליך, כמו שאמא כועסת לפעמים על אבא. ואקרא: ‘שקר הדבר!’ ואז תתלחש עם תלמידך… גבעול פשתים זה יהיה תלמידך. והוא תלמידך, יפתה אותי לחטוא. מתחילה לא אחפוץ ואחר כך אחטא. כשאקרא לך: חטאתי, תדע, שכבר חטאתי, ואז אני איחנק, בכאילו ואתה תצא בגולה”.
ומשחק זה נדבר וסודר ביניהם בתמימות הילדות, בלי כל קורטוב של בושה, כי כלום יעלה על הדעת, שצריך להתבושש במה שכתוב בספרים הקדושים?
והמשחקים האלה עניינו את הניך, ויאהב מאד את חברתה של שפרה. ולא היה אצלם פסיכולוג מומחה, שינתח את רגשות הנפש הרכה לדעת, אם בשל המשחקים היפים אהב את חברת שפרה היפה, או אם בשל שפרה היפה אהב וחבב כל כך את המשחקים.
חבל, ששפרה אינה אוהבת את השדה ואת הערמות שבשדה, היה מצטער בימי הקציר. לולא זאת, הייתי מושכה אל השדה בין הערמות, והייתי מראה לה משם את אמצע השמים.
אבל השובבה הזאת מתקשית ואומרת, שאמצע הרקיע הוא בחצרה, במקום שהיא ממציאה את משחקיה.
ראה אביו שהנער מבלה עתים לבטלה, ויביאהו העירה אל בית הרב דמתא, שילמד שם תורה מפיו. והיתנה עמו על השכר, חמאה וגבינה לכל השנה, די צרכו, ביצים לפסח, כפרות לערב יום כיפור, התחייבות, שיקנה מידו אתרוג לסוכות ושיתארח בביתו לעשרת ימי תשובה, ועוד איזה סכום קטן של מעות מזומנים.
הניך השובב התחיל לומד תורה מפי הרב.
בתחילה היתה קשה עליו הישיבה בבית הרב. געגועים להוריו, ליער, לשדה, לשפרה השובבה, לגבריאל’קה בן השכן, לדגי הנהר, לצפרי היער ויותר מכול לחופש הכפרי. נדמה לו, שהעיר כולה מין בית-אסורים גדול, כאותו ששמו בו את יוסף במצרים, ובית הרב הוא בית-אסורים קטן בתוך בית-האסורים הגדול, שהוקצה ביחוד בשביל הרב ובני ביתו. והשולחן והספסלים שבין החלונות ובין ארון-הספרים המעופש הוא משמר שבתוך משמר, שהוקצה מששת ימי בראשית בשבילו ובשביל הרב, ושעל פי מידת החסד הותר להם לצאת פעמים ביום בשביל לבוא לבית המדרש שחרית ומנחה, ואם תאמר מפני מה? הא לא קשיא. הרי הרב, שהוא בוודאי לא חטא, לא השתובב עם גבריל’קה; לא ברח לערימות החציר שבשדה, ולא בילה עת עם שפרה; אף-על-פי-כן גם הוא יושב כל היום צמוד אל שולחנו ואל ספריו. הוא האשים בתחילה את אביו בדבר, מפני שהוא היה מתקוטט בו תמיד בביתו והוא לקחהו והושיבהו על העגלה, והביאהו לכאן. והתחיל חושדהו, שזהו רק עונש אשר בדה בשבילו אביו על חטא השתובבותו. אבל כשראה אחר כך שאביו סר אל בית הרב בכל פעם בואו העירה, ומחבבו, ולפעמים מנשקו, ומשאיר לו מטבעות בכיסו, אז עלה על לבבו, שמא עת רצון היא להתחנן לפניו, שיסלח לו על הכול ויקחהו הכפרה. וכשהרים אליו את עיניו, נדמה לו, שעיני אביו דומעות… ואז הבין, שאין הדבר תלוי באביו, מפני שגם הוא חש צער געגועים. גזר דין הוא שיצא עליו, וצריך להיכנע. ולאט-לאט התחיל שוכח את גבריאל’קה, את החרמש ואת היער. לו היו עכשיו עניינים אחרים להתעניין בם: “בוקא דאטמא,” “אונות של ריאה,” “שיעור ס' ומשהו”. הוא חשב אז, בהיותו עוד בכפר, שכל עצמם של הנהרות נבראו רק לצוד בהם דגים, לרחוץ בהם, לזרוק אבנים חלקות על גליו, להתלוצץ בנערים רעים ולהראות להם פנים משונים ומגוחכים, כשהם קרבים לשפתו. עכשיו הוא יודע, שכל אלו הם דברי שטות, שהנהר בעצם אינו “נהר” אלא “כרמלית”. ושיש לו תעודה אחרת לגמרי; שיש נהר פוסק מימיו, ויש נהר שאין מימיו פוסקים, והבדל גדול יש בדבר בנוגע לדיני עגונה; ושהשדה אינו תמיד שדה, אלא פעמים שהוא “בית הפרס”. וביער יש לאו דוקא צפרים וענבונים, אלא לצים, רוחין, ושדין בלילה, וגזלנים וחיות רעות ביום (דבר זה נודע לו מפי נערי העיר, שהיה נפגש בם בשבת בקלויז בשעת התפילה). הוא שכח את הכול, ונהפך לאיש אחר, לילד זקן. כמדומה, שאפילו בשפרה היה שוכח לגמרי אלמלא שהיתה מזכירתו עליה ברכה בת הרב, נערה בת שתים עשרה שנה, ושהיתה דומה לשפרה השובבה רק בזה, שגם היא אינה לובשת כובע על ראשה ולא טלית-קטן על לבה כשפרה, וגם היא אינה לומדת גמרא ופוסקים כשפרה. ובכל עת שנכנס ונתקל בברכה זו נזכר בשפרה השובבת ובמצחקיה המשעשעים. הוא אמנם כבר בוש ונכלם בפני עצמו, מהתגעגעו על המשחקים, אחרי שזהו רק מעשה ילדות והוא כבר אינו ילד. הוא כבר עברי קטן, ממית את עצמו באהלה של תורה, שהצחוק בכלל כבר נאסר עליו מיום שחרב בית המקדש. אבל על שפרה העליזה התגעגע מאד.
וכשהתלבט בתלמודו על דיני מיאונין וקידושי קטנה, וכל מה שנוגע על פי הדין ל“קטנה,” היתה שפרה עולה על זכרונו. “כל כעין שפרה – בין שיש לה תלתלי קווצות צהובות תלויות מאחרי ערפה, כאותן של שפרה, ובין שאין לה; בין שבבות עיניה רצות וזזות תמיד, ובין שהן נחות ושקטות – הרי היא קטנה”.
וכעבור שנתיים ימים מעת שבא אל בית הרב, ושפרה באה עם הוריה לימים נוראים העירה, והתאכסנו בשכונת הרב, אז לא עצר כוח בנפשו ונכנס לראות את שפרה וכמעט שלא הכיר בה את שפרה שלו. היא גדלה והשתגשגה כל כך, עד שהתבושש להביט ישר אל פניה. קשה היה עליו לשמוע את עליצותה הגלויה, שהיא קידמה בה את פניו בפרהסיה, לעיני כל העומדים.
ואז אמנם התלקחה בו תאווה לאחוז בידה ולצאת עמה החוצה אל השדה, לערמות החציר, ולחדש שם את משחקיה העליזים. אבל הגדולים עומדים ומביטים עליו.
ימים רבים אחרי נסיעת שפרה לביתה היה מוחו מבולבל ולבו דופק, שלא כרגיל. אפילו “ויש לישב” קל שבמהרש"א לא היה מוכשר לישב.
וכשעברה עוד שנה, והוא התחיל מעיין לפעמים ב“ספרי יראים”, הרגיש בדבר, שההרהורים הרעים פוגמים בנפש. והתחיל לוחם ברגשותיו שהם, בלשון הספרים הקדושים “תאוות” רחמנא-ליצלן והיה מבריח את עצמו מלהסתכל בברכה בת הרב, בכדי שלא יבוא לידי הרהורים בשפרה.
הוא נלחם וכבש. דומה שהמית את היצר בקרבו.
ובין כך הוסיף אומץ בתורה ויצא לו שם של עילוי.
ובין כך בא עליו האסון היותר גדול: אביו ואמו מתו עליו במשך שנה אחת. הוא נשאר יתום לכל חוקיו, יתום בלי כל משען חמרי. אביו מת כרוב יהודי הכפרים, ה“מוצצים” לשד האיכרים, ומוצצים-ומוצצים, מקמצים-ומקמצים – וכשהם מתים הם מתים עניים, ואין האלמנה יכולה גם לסלק את חובותיו, שנשארו אחריו.
יפה עשתה האלמנה, שלא הוציאה את שנת אלמנותה, והצילה את הקהל מהוצאה מרובה לפרנס נפש אחת יתרה מקופת הצדקה.
והרב אמנם לא עזב חסדו מעם החניך, והחזיק אותו בביתו, בתחילה בחזקת יתום נעזב, ואחר כך בחזקת צעיר תלמיד-חכם.
ולא התחרט אמנם הרב על הדבר, מפני שראה ונוכח, שיש לו צורך בצעיר זה. הוא כבר זקן חלש, ואינו יכול לעמוד בטורח הקהל. בימים האחרונים הסיר מעל עצמו את כל עולן של שאלות בהוראה. הוא סמך את ידו על הניך, וזה קיבל את הדבר על עצמו ברצון, ונטפל ל“ריאות” שבבית המטבחים, ל“כפות וקדרות,” ל“תנור של פסח” ולכל סעיפי ההוראה – לא מפני שקשה היה לו לאכול לחם חסד בבית הרב, לדבר כזה כבר הורגל, אלא פשוט, מפני שמצא בזה סוף כל סוף איזו תכלית לכל אותם הספרים העבים שספג אל תוכו, ושהתלבט עליהם כל ימי נעוריו. אז מלאו לו שמונה עשרה שנה.
וכשמת הרב, ואחד מתקיפי העיר חפץ לתת את עטרת הרבנות לאחד מקרוביו, שהיה עני, ופרנסתו מוטלת עליו, עמדו מתנגדים לדבר, ונתנו עיניהם בהניך העילוי.
והתחילו מריצים מכתבי פלסתר, ומעמידים זוועות: “רב – רווק?!” אבל זה היה עיכוב קל: “החסר בנות-ישראל? אדרבה, זהו סגולה ל’צ ד'”. ובדקו ומצאו בתולה שנתבגרה אצל אחד מהעניים החשובים, שהוא בעל משפחה מרובה באוכלוסין ונתרבה בזה הצד של הניך. אבל באותה מידה נתרבה גם הצד שכנגדו, מאלה שלא יכלו להביט במנוחה על הדבר, איך עני זה נושע פתאום תשועת עולמים, ונפטר מבוגרת שלו, אפילו בלי נדוניה, ולא עוד אלא שמשיאה לרב ומו"ץ בישראל.
והתלבטו הדברים, והתרבתה המחלוקת, עד שהתערב בדבר ר' דוד-שלמה, הגביר שבעיר, שכל בני עירו היו לוויו, כפופים לו ומצייתים לו, ועמד בבית המדרש- וקרא מתוך צחוק: “שוטים, העיניים מחפשות אחרי החוטם בקצווי ארץ, והוא כל כך קרוב אליהן. הלא נשארה בת הרב יתומה עזובה. חפצים אתם שתפול על הקהל? הניך צריך לשאת אותה, והחזקה תהיה במקום נדן”.
והדברים נתקבלו על הלב מכל הצדדים. קצת על פי שיטת “גם לי גם לך לא יהיה,” וקצת מפני שלא יכלו להתנגד לדברי המלווה שלהם. נשאר רק להודיע את הדבר לאלמנה של הרב ולהניך, שלא ידע עד כה בכל ההצעות והמחלקות שהעמידו בעיר על חשבונו. וגם את הדבר הזה קיבל על עצמו ר' דוד-שלמה.
למחרת היום קיבל הניך אורח יקר בחדרו שבבית אלמנת הרב. דודו, אבי שפרה, בא מן הכפר וסר אליו. הוא התחיל מדבר עמו על עניינים שונים ובודדים, שאין זיקה וקשר הגיוני ביניהם. דומה היה דיבורו של אבי שפרה בעיני הניך, כדרוש נאה של דרשן חריף, שהוא מציע מאמרי תלמוד ומדרשים, רחוקים, לכאורה, איש מרעהו, ואין כל שייכות ביניהם; אך קצת דיוק, קצת חידוש, גילוי דברים, קושיות, תירוצים – המאמרים מסתבכים, מתקשרים ומתגלגלים לדרוש יפה אחד, עוקר הרים וטוחן סברות, ומסיים ב“השתא אתי שפיר”.
ובכוח פילפולו הוא מתחיל קולט דברים וסברות מן האוויר ומחפש ובודה קשר הגיוני לחצאי דיבוריו של דודו.
והלז מספר וקוטע, מתחיל ואינו גומר. ובתוך כך הוא מספר לו, ששפרה שלו היא, בלי עין רעה, בתולה נאה, שכבר הגיעה לפרקה… ושהוא חפץ לתת לה נדוניה הגונה. ושרבים קופצים עליה, אך היא ממאנת. ממאנת ובוכה, בוכה וממאנת…
ופתאום הפסיק בתוך שיחתו ושאל אותו, מה בדעתו לעשות להבא? והזכיר לו, שעל פי חשבונו, הברור אצלו כיום, הוא גדול משפרה שנה וחצי. ואם כן כבר מלאו לו שמונה עשרה שנה…
שיחתם הופסקה על ידי ר' דוד-שלמה, שנכנס באותו רגע אל הבית ובלי כל אמתלאות והקדמות למפרע הציע לפניו את העניין, שנגמר היום בהשתדלותו ובעצתו. הניך שמע את הדברים, קצת נרעש וקצת מתבושש, ולא ענה דבר. אבל תשובתו לא היתה דרושה כלל, מפני שר' דוד-שלמה לא שאל מפיהו כלום. הוא רק הודיע אותו, שכן הוחלט ונגמר.
ור' דוד-שלמה הוא אדם חכם, רגיל ומנוסה. הוא לא שכח, שמפני הנימוס צריך יהיה איזה “צד העומד,” איזה מחותן, וישתמש בשעת הכושר, לכבד את דודו של החתן בכבוד זה.
והלז התחיל מגמגם ומשתמט מן הדבר. והבין ר' דוד-שלמה, שזהו הערה דקה על הוצאות החתונה. וגיחך במחשבה, מפני שהרגיש בדבר שזהו רק “לפנים,” כי גם דוד הניך היה אחד מלוויו, וזהו מנימוס הלווים להתראות כקמצנים לעיני המלווה שלהם, כי זה סגולה לאותו דבר שקוראים קרדיט. ורמז לו, שההוצאות הן על חשבון הקהל, מקופת הטכסא; ואמר לו שהוא חושב את דבר כהונתו במחותנות למוחלט ונגמר. מובן הדבר, שהלז לא התריס כנגדו, ונסע לביתו.
אותו הלילה שאחרי היום ההוא גרם להניך צער הרבה. שיחתו היום עם דודו, שהזכיר לו פעמים הרבה את שם שפרה, גרמה בדבר. ההרהורים הישנים חזרו וניעורו. לנגד עיניו מרחפת תמונת שפרה הקטנה… רחל בת כלבא שבוע, עם תלתלי שערותיה הצהובות, ועיניה המעפעפות. ואחרי כן תמונת “שפרה הנערה” המבטת אליו בהסתר פנים, כמתבוששת ומתוך מחשבות… מלחמת היצר התלקחה בקרבו. הוא חשב, שכבר ניצח אותו והכריעהו בהחלט. “אל תאמין בעצמך עד יום מותך,” הוא קורא על עצמו, “אין אפיטרופוס לאותו דבר”.
וכשנזכר אחר כן במה שהודיע לו ר' דוד-שלמה, היה לבו חרד קצת במה שהוא צריך לקבל על עצמו קולר הרבים. תינח עד עכשיו הגיע על חלקו רק “שובא מכשורא,” מפני שסוף כל סוף האחריות היתה על הזקן; אבל עכשיו הוא יהיה הרב היחידי בעיר. אך בעניין הנישואים היה שמח קצת, מפני שזה יהיה כסגולה טובה ושמירה מעולה בפני הרהורים רעים.
והוא אמנם לא טעה בחשבונו. אחר החתונה שב אל תורתו ואל תפילתו מתוך לב טהור, עד שאלמלא הכינוי “רבי,” שהתחילו לקראו בו, היה יכול לשכוח ולחשוב, שהוא עודנו תלמיד היושב לפני רבו המו"ץ הזקן ואוכל לחם חסד על שולחנו. וההרהורים לא הוסיפו לצערו גם אחר כך, כעבור שנה, והוא סידר קידושיהם של שפרה וחתנה תחת החופה, שחגגו בעיר.
ההרהורים לא ציערו אותו עוד. אבל צער אחר הצטער כשסיפר לו דודו כפעם בפעם, שהיא ממאנת באישה, ממש שונאה אותו.
הוא נתמלא רחמים עליה. היא ממאנת, מסתמא יש לה סיבות לדבר. כלום חשודה בת ישראל לשנוא את בעלה בלי שום סיבה?
תיתי לו, שהיה עסוק בימים האחרונים בשאלה אחת סבוכה, ולא היה לבו פנוי כל כך לחוש בצערו של הדוד.
והשאלה לא היתה כל כך סבוכה, כמה שהיתה קשה וחמורה, שאיסור אשת איש נוגע בה.
לר' דוד-שלמה היתה בת צעירה, שנישאה לפני שנים לצעיר אחד ממרחקים, כמנהג הגבירים להרחיק התחתנותם, ובאחרונה נגלה, שצעיר זה יש לו “לקותא” במוחו לפרקים רחמנא-ליצלן ור' דוד-שלמה חפץ לגרשו, אבל הרב הזקן, וכמו כן הרבנים שמסביב, הטילו ספק בכשרונו של הלקוי לגרש. ובין כך התעגנה בתו של ר' דוד-שלמה, ועוד באביב ימיה צריכה היתה להתייאש מן החיים.
ר' הניך ידע להתחבט בשאלה זו מכבר, עוד בחיי הזקן. הוא מצא אז “כוחא דהיתרא” בדבר, אבל לא חפץ להיות מורה הוראה בפני רבו ו“חולק על ישיבתו” – והחריש.
ועכשיו כשבא לפניו ר' דוד-שלמה ובתו והתחילו בוכים ומתחננים לפניו לבקש איזה היתר, והבטיחו לו שכר הגון בעד טרחתו, התפלא ואמר: “שכר זה למה? הלא מקבלת הפלונית שלי מעות-שבוע, וצד היתר יש בין כך ובין כך” והבטיח על הדבר.
וכשפנה בשאלה אל הרבנים הקרובים, שהיו יודעים אותו פנים אל פנים, ולבם גס בו, השתמטו מן הדבר בלי כל אמתלאות, ורב אחד, שהיה נודע לקצת חצוף, העיר לו במכתבו שצריך הוא בעצמו להשתמט מן השאלה, כדי שלא יהיה חילול השם בדבר: “עמא דבר יאמרו, שזהו מצדו ‘שלמונים’ וגמול תודה מצדו לאבי המעוגנת, שהטריח עליו להטריד את העולם להעמידו לרב בעירו”. ר' הניך לא ידע מה זה סח. איזו טרחה ואיזו טרדה היה בדבר, כלום שושבין הוא לי? וכי משום שאני פוסק לו שאלות, פסילנא לו לדינא? ויפן ב“תשובה” אל הרבנים ה“מאה’גים” (“המאורות הגדולים”) הרחוקים והמופלגים, והללו הכירו מתוך ה“תשובה”, שיש להם דבר עם גדול, בקי וחריף, והבינו, שהוא אחד מהגאונים, שלא טבעו עוד מטבעם בעולמם. ולא זה בלבד שכתבו עליו “סיני ועוקר הרים,” אלא שהסכימו לדעתו. והשתתפו בהתרה. בתו של ר' דוד שלמה נתגרשה
והותרה לכל העולם.
ור' דוד-שלמה החליט, שלא לקפח את שכר הרב, אף על פי שהדבר כבר נעשה, ובלי כל אמתלאות נכנס אצלו, והושיט לו שטר בן מאה רובל. “זהו הכרת תודה בעד טרחתך, רבי,” אמר לו בנדיבות השמחים בחלקם.
אבל ר' הניך תחב בו את מבטי עיניו: “כסף? בשביל מה? ‘מה אני בחינם אף אתם בחינם,’ התנה הקב”ה עם משה רבנו ע“ה. כלום מותר לי לקבל? דייני שזוגתי מקבלת שכר בטלה.”
ר' דוד-שלמה עמד נרעש וקצת נכלם. הוא הכיר מתוך דבריו של התם הזה, שלחינם ישחית את דבריו, אם יפציר בו לקבל; ולא עוד, אלא שהכיר עכשיו, עד כמה טעה בחשבונו והשערתו בכל משך העת, שהעניין נמשך ונעשה. הוא כעשיר “חצי הדיוט” וחצי “בר-אוריין,” אף על פי שהיתה לו השגה בחומר השאלה ובאיסור אשת איש, בכל זאת שיער שהדבר תלוי בעיקשותם של הרבנים, שלא בדקו כל כך את הגרוש מתוך המציאות כמו שהוא, אם הוא ראוי לגרש, אלא מתוך הכתב, מתוך מה שכתבו על כעין זה לפני מאות שנים. הוא לא יכול לכחד מהכרתו, שכל מה שטרח ועשה בשביל התמנותו של ר' הניך, היתה לו פניה בדבר; לקנות את נטיית דעתו, לעשותו קצת כפוף אליו. גם בהשתדלותו שישא ר' הניך את יתומת הרב היתה כוונה מיוחדת ודקה; כדי למנוע את הרב מקבלת נדוניה, שהיה אולי מקבל אצל אבי-הכלה, אחר. “יותר שיהיה הרב עני יותר, יותר אני יכול לקוות שאקנה אצלו נטיית דעת בעניני,” החליט בדעתו. וכשעשה הרב מה שעשה, לא היה אצלו כל ספק, שהוא אוכל את פרי תחבולתו.
אבל המבטים האלה שר' הניך התם הקים עליו הרסו באחת את כל השערתו. הוא ראה, שיש לו דבר עם אדם תם וישר ובטלן גדול, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות מרווחות של הלכה, ושאילו היה יודע את הפניות הזרות שבלבו, היה קם עליו במקלו ומגרשו מתוך ביתו.
מתחילה עלה בדעתו לעזוב את הבטלן הזה ולהיטפל אל הרבנית, והיא בוודאי תקבל את הכסף, מפני שלה יש בלי ספק השגה יותר בהירה בכסף. כעקרת הבית יודעת היא, שבכסף יכולים לקנות הכול, ובלי כסף אין נותנים כלום.
אך באחרונה התחיל לבו נוקפו לסוב באדם כזה בכחש ולפגום את יושרו ותמימותו בלא ידועים, והתייאש מן הדבר.
וכשבא הביתה ונזכר בדבר, לא יכול אמנם לעצור משחוק של לעג על אדם בטלן כזה, שאין לו שום מושג בהוויות העולם, אבל מצד השני חש התבטלות גמורה מפניו. הוא נזכר במנהג עסקיו עם הבריות ועסקי הבריות עמו. מה לא יעשו בני אדם במקום שיש דררא דממונא? הוא יודע ומכיר בעצמו ובהרבה אנשים חשובים, שהם מוחזקים לעשירים יקירי קרתא, כשרים ונדיבים; אבל במה שנוגע לעסקי ממונות אין בני אדם אלה מעמידים את דבריהם על היושר. יושר ויראת אלהים לחוד, ודיני ממונות לחוד. הוא יודע גם הרבה רבנים, רבנים גדולים, ומומחים ויראים, שאינם נזהרים כל כך בקבלת טובה וחשש הטיית דעת.
כן, הוא מכיר בבטלן הלז, הסגור בחדר תורתו, שהוא גדול. אדם חפשי, עשיר הרבה ממנו. שיש לו הכול, מפני שאינו צריך לכלום.
“האומנם אינו צריך לכלום? וכי אין יצר-הרע שולט בתלמידי-חכמים?”
“לא! לאדם זה יש עניין יותר גבוה ויותר נשגב מכל הצרכים החמריים, שבני אדם מתקוטטים עליהם”. הוא אינו מכיר בהכרה ברורה מה הוא הדבר; אבל ההכרה הקלושה הזאת הרימה אותו בעיניו מאד. הוא התחיל מכבדו בלבו בכבוד איש-קדוש. באחרונה התגלה רגש הכבוד במין יראה ואהבה, יראת הרוממות ואהבה חסידית שיש בה מעין ביטול היש, ביטול הנר בפני האבוקה.
הרבה, הרבה פעל עליו הרגש הזה לטובה. הוא הכניע את עריצותו ותוקפנותו, לא לבד בענייני הקהל, אלא גם בנוגע לבעלי ברית מסחרו ומשרתי ביתו. כמו נגד רצונו, על פי איזה כוח פנימי, שהוא בעצמו לא הכיר בו הכרה ברורה, היה מודד ומעריך את העוול, שעלה בדעתו לעשות לאיזה מ“אנשיו” נגד מידותיו של הרב.
“מה היה הוא אומר על מעשה כזה? ואיך היה מתנהג, אילו בא דבר זה לידו?” כשהיה עולה רעיון כזה על לבבו, מיד היה מתרכך ומכניע את יצרו שתקפהו, לעשות עוול לאחד מלוויו, או לשעבד את “אנשיו” אליו יותר מדי.
ו“אנשים” היו לו הרבה. חוץ מלוויו, שגם הם היו נחשבים כעין “אנשיו”, וחוץ מעוזריו בעסק ההלוואה, היה חוכר שדות שסביב לעיר, ובדבר זה היה נזהר תמיד להחזיק ב“אנשים” רק מבני-ברית. הוא הביט על עוזרים ומשרתים בכלל, לא כעל בני אדם, שיש למוסד בית-מסחר צורך בהם, אלא כעל עניים שיש להם צורך בעבודה ומשרת פרנסה. כל עצם המשרה היה איפוא בעיניו מין נדבה “והחזקת מך”; ומכיוון שהדבר כך, הרי עניי עמך קודמין.
ובשנה שאחרי זאת, כשעברו ימי האביב, ובטרם שהתחילו ימי הקציר עלה בלבו רעיון הגון: לבקש את הרב, שיצא עמו אל השדה לקצור בעמרים הראשונים למצה שמורה גם בשבילו וגם בשביל הרב. בדבר זה לא היתה כל פנייה להנאות את הרב, אלא פשוט, השמירה תהיה בוודאי יותר מעולה ויותר כשרה, כשאיש קדוש כזה יטפל בה.
ומפני אותו הטעם, אולי, שהוא לא הרצה את דבריו לפני הרב בתור נדיבות והענקת תלמיד חכם, אלא בנוסח של בקשה, והזכיר לו את חומר הענין של זהירות במצה שמורה – נאות הרב לבקשתו, ולא נמנע מלקבל ממנו את המתנה החשובה, מצה שמורה לפסח.
והוחלט הדבר למחר לצאת אל השדה מזויינים בשקים, כשרים ועשויים לדבר, לאור השחר. הרב מצא, שדבר מצווה כזה דוחה תפילה בציבור, ולקחו עמם טלית ותפילין אל השדה. על אודות טעימה קלה לאחר התפילה דאג ר' דוד-שלמה בעצמו, ולקח עמו ארגז מלא די צרכם.
הנסיעה ארכה שעה קצרה בין שורות ישרות של הקמה. שיבלי דגן עמדו בקומה זקופה; ורוויות עוד מטל השמים, אשר השפיע עליהן ליל קיץ נעים, השתרעו עליזות וכמו מביטות על הנוסעים בכיסופים ומתוך סקרנות, ויהי דמיונן כעולי ימים, מלאי כוח עלומים, צמאון תענוגים ותשוקת החיים.
ומעבר מזה שיבלי חיטה עמוסות כפויות ארצה, כורעות? תחת סבל ה“מלאה”, ומתבקשות אל תחת החרמש. גם טל הלילה לא יכול עוד ליישר קומתן. הנה היו סמל זקנה כורעת תחת מעמסת החיים, והולכת וגומרת את מספר ימיה. שורות הקמה כלו פתאום, וכמו מתוך אמצעיתן, בטרם ששבעה בהן העין; ומשם התחילו שדות תירס. הגבעולים המלאים, הענפים הירוקים התלכדו והסתבכו וכמו התחבקו בעליהם. ובנשוב עליהם רוח הבוקר נטו כולם בבת אחת לעבר אחד, איש על שכם רעהו, ויעמידו רעש קל, כאילו איש מרעהו שואל, ואיש לרעהו מספר איזה סוד, שקרה שם… הלאה הלאה. מעבר לשדה… זה היה סמל ילדות שובבה, תמימה ועליזה. ניכר, שהברואים הצעירים האלה אינם מכירים עוד בתעודתם, ואינם חשים בדבר הנשגב המתחולל והולך בחובם, ושעתידים בני אדם להעמיד עליהם זוועות, לאסוף, להוביל, להרוויח. להפסיד, לשבוע ולרעוב. המה שמחים ומתגאים בגאוות ילדים בשל הזקן הלבן המתחיל מנצנץ ויוצא להם, בלי דעת שזקן זה הוא סימן לזיקנה קופצת… המה חיים ועליזים בלי חשבונות.
הרב הנלבב פתח פיהו ושאף אל קרבו רוח צח ורך במלוא ריאתו. יציאתו הפתאומית בבת אחת מתוך שלושה משמרות משמר בתוך משמר, אחר עשר שנות מאסר, נסכה עליו רוח שכרון. שמים מלמעלה, שדה מתחת. ומסביב אוויר, אוויר, אוויר בלי קץ וגבול. אין שולחן ואין ספסל, אין ספר, אין כתם על הרקיע, אין תערובת בשדה, אין תחומין ורשויות. הכל כשר בלי כל שאלה… דומה, שהוא חולם חלום נעים מימי הילדות.
ובין כה הגיעו אל שדות ר' דוד-שלמה. קול הקוצרים, שהגיע לאזני הרב מאחורי שכמו, פתאום, אחרי שעה של נסיעה שקטה בין יצורים אילמים ושדות שתקנים לבלי פגוש אף איש אחד, עורר את עצביו והשלים את המצב לתמונת חלום.
הקוצרים עמדו וקצרו ניר של שעורים. ר' דוד-שלמה העיר את אזני הרב, שטוב יותר, לפי דעתו, להמתין בקצירת השמורה עד חצות היום, בכדי שתהי יותר יבשה, ולא תישאר בה שום לחלוחית. הרב הניע תנועה קלה בראשו. נראה, ששמע והבין את דברי רעהו, והסכים על הדבר.
ר' דוד-שלמה מצא את שכר זהירותו בצדו. שלא היה צריך להפריע את הקוצרים מעבודתם על הניר שהתחילו, אף על פי שהוא באמת לא התכוון לתועלת חמרית וקטנה כזאת. הוא חפץ לעשות את הדבר על שלמותו והכשרו היותר נעלה.
ר' דוד-שלמה השתמש בשעה היתירה, והתחיל לסדר את הברכות ולתקן את עצמו לתפלת שחרית. והרב התרחק קצת וישב לו על אחת הערמות. והחלום מוסיף להתרקם בצביון נפלא… צריך הוא רק לוותר על איזה שנויים, להעלים עין מאיזו קטנות. להניח, למשל, שהקוצר הזקן הלז העומד שחוח על עבודתו, אינו זקן, אלא נער, ששמו גבריל’קה, ואינו עומד כל כך רחוק מאתו, אלא סמוך אצלו. והר זה אינו מצד מזרח, אלא מצד צפון. כל חוץ מזה – כמו שישנו.
ומעבר להר, כפר, נחל, אבנים חלקות מרפרפות על המים. יער… רחל בת כלבא שבוע.
הרב הצטחק בצחוק ילדים, כמצטחק מתוך שינה. עכשיו אין לפניו כל שינוי. הכל בהיר, סמוך, ידוע, שלו.
הוא חלם בהקיץ, בעינים פקוחות. הדברים הממשיים שהיו לנגד עיניו, מרכבתו של דוד-שלמה, דוד-שלמה, ארגז האוכל, ההר, העמק – לא היתה להם כבר שום ממשות בשבילו. הרי הם כאילו אינם. הוא גם לא ראה אותם; הוא ראה תמונה אחרת יותר ברורה, יותר בולטת ויותר משמחת. אבל הוא גם לא חש בעצמו, באותו הרב ר' הניך, “סיני ועוקר הרים,” שקולר הרבים תלוי על צואריו. הוא חש והכיר בעצמו את הענקי הקטן, המשכים לאור בוקר וקופץ דרך החלונות ובורח עם גבריל’קה אל השדה; את הענקי, עקיבא הרועה, שיש לו שמונים אלף תלמידים…
“הצרי והצפורן והחלבונה…” “שיירי הדם היה שופך…”
חבל, שאדם גס זה מבלבלו בחשבונותיו על הקטורת ועל שיירי הדם. והוא קם בלי חמדה, מתעטף בטליתו, מניח תפילין ומתרחק בין הקמה ומתפלל. ותפילתו ארכה בפעם הזאת יותר מדי. עליית נשמה היתה לו, נשמתו עלתה והשתקעה בעולם הילדות.
וכשניעור מהשתקעותו, באה פתאום תאווה בלבו לחבק בזרועותיו את השיבלים העליזות, המביטות עליו כעל מודע ומכיר, לנשקן, לנשק כל אחת ואחת מהן.
ואחר כך עלה על לבו רעיון לעלות על ראש ההר ולהתגולל משם אל העמק מוכתר בטליתו ותפיליו ולהתגולל, ולהתגולל, לבלי קץ.
“אבינו אב הרחמן!”
הוא חזר הרבה פעמים על המלות האלה. המלה “אבינו” צלצלה לאזניו בנועם מיוחד. נעים היה לו לראות את עצמו ילד כרוך אחרי אביו, בן מתחטא לפני “אב הרחמן”. הוא היה סופג בחפץ לב את כל המכות, שהיה אביו מכהו אז… ולא היה מתלונן עליו אפילו במשהו, מפני שהוא יודע עכשיו, שזה דבר נחוץ ומצוות-עשה מדברי קבלה: “יסר בנך,” “אתה בשבט תכנו,” ויש בה מעין “הזיית הדם על הפרוכת”.
אבל באותה העת לא היה נמנע מלהתגנב אחרי המכות ולקפוץ דרך החלון ולברוח אל השדה.
וכשגמר את תפילתו ואמר “עלינו… שהם משתחוים ומודים להבל,” נתן עיניו בקוצרים העומדים כפופים ומאלמים אלומות, ותמה ואמר: “כלום להבל הם משתחוים? הלא לדבר טוב ונחוץ, לאסוף עמרים וערמות.”
וחזר וגער בעצמו: “שיננא! וכי להשתחויה זו מכוונים הדברים? השתחוויה זו בוודאי כשרה ומועלת.”
שמורתו של ר' דוד-שלמה נעשתה על טהרת הקדש, ותלאוה בעלייתו בבית המדרש, מקום שלא ראה ולא יראה לעולם משהו של חמץ. אין עליה כל חשש חמץ, חס ושלום. אך לבו של הרב נתחמץ במקצת. ההרהורים שבו להטרידו. הוא אינו מוכשר להתעמק באיזו סוגיה כדבעי. אפילו להתפלל כראוי אינו יכול. כשהוא סוגר את עיניו בקריאת-שמע ומכוון ב“אחד” להמליך את הקב"ה על הארץ וז' רקיעים וארבע רוחות, עומדים לפניו ערמות ועמרים נפוצים על מרחב שדה לארבע הרוחות
וכשהגיע פעם לפרשת ציצית נצנצה פתאום במוחו שאלה אפיקורסית, שהוא בעצמו נבעת מפניה, וסלד בה:
“ציצית של תכלת… תכלת דומה לים, וים לרקיע… אמרה תורה ‘וראיתם אותו’, כדי שנזכור את השמים. והלא מוטב היה שנביט אל הרקיע של הקב”ה בעצמו, ונפנה בוודאי את לבנו לאבינו שבשמים".
“ערוב עבדך לטוב בל יעשקוני זדים,” הוא מתפלל במחשבה על עצמו מפני ההרהורים הרעים, וכובש את רעיוניו ומכריחם להתעמק בעיון תפילה.
“משפיל גאים עדי ארץ… מגביה שפלים עדי מרום…”
נדמה לו שהוא רואה שיבלי חטים מלאות וכורעות לארץ, ושיבלי דגן משתרעות קוממיות ומביטות השמימה.
“מוציא אסירים ופודה ענוים”.
והוא רואה את ארץ מצרים כחדר אחד צר, מלא שולחנות, ספסלים וארונות ספרים… וששים ריבוא מישראל עומדים שם צפופים. ארץ ישראל היא שדה, שדה אחד גדול, ארוך, רחב עד אין קץ, שמגדל רק פאה, עוללות, שיכחה, עומר, בכורים וספיח.
וכשגמר את תפילתו ונכנס לביתו ונתקל בהרבנית נזכר פתאום בשפרה.
הוא מתחיל מעביר ידו על מצחו, מתנועע, מקמט ומיישר את מצחו, כאילו חפץ להבריח יתושים וזבובים מעליו, אבל לשוא! מלחמת היצר התחדשה בקרבו בעצם תקפה. כאילו לא עמד כלל תחת החופה. כאילו ברכה אינה שלו, ואינה כלל בבית. כל אותן השנים שעברו והמציאות הגסה הסובבת אותו הן רק חלום! וחלומות הילדות עומדים בולטים לפניו עד כדי מציאות מוחשית.
“רבש”ע!" הוא מתחנן ומתחטא; “מה חפץ היצר ממני, מאדם עפר ואפר?”
הוא התחיל ממעט בשיעורי לימודיו, ומשתקע יותר בספרי חרדים, כדי שיהיה תמיד ער ומזויין נגד השונא האורב לו בלבבו פנימה. בימים הראשונים אמנם הראו הספרים פעולה רצויה עליו, זכירה תמידית, שסופו של אדם רימה ותולעה; ענשו של החוטא בגיהנום, והידיעה שכל תאוות לב האדם הן רק בהמיות, סערות טבעיות, שאין שווה לנזר הבריאה להיטפל עליהן, השכיחו לזמן מועט את הרהוריו. אבל כשהרגיל בהם, לא לבד שלא הועילו לו, אלא לפעמים עוד הרעו לו. חשבונו עם סופו של אדם, שהוא רימה ותולעה, הביא אותו לידי יאוש, ואז היו מתגנבים אל תוך לבו דברי אותו החכם, שבדק את החיים מכל צדדיהם ובא לידי מסקנה: “חטוף ואכול, חטוף והיהנה”. “אם לא עכשיו – אימתי? כשתהי רימה ותולעה?” התקומם רעיון בלבו..
“ענשו של גיהנום?” ידע, שכל מה שנאמר בשל הגיהנום הוא רק להסביר את האוזן, ושבאמת אין הנשמה הרוחנית סולדת ברותחין ולא נכווה באש. ובכלל אין שליטה לכל אותם המכאובים הידועים לנו עליה. הנשמה מצטערת רק בצער רוחני, למשל, בצער געגועים, יגון, תשוקה לדבר שאינה יכולה למצוא וכדומה. אבל מכאובים גשמיים זרים לה. אמת שכל מה שנאמר הוא להסברת אוזן, ושבאמת יסורי הנפש שם בעולם-הבא הם רבבות פעמים רעים וקשים מיסורי הגוף. אבל יסורים כאלה ידע, האמין ושיער; וצער ההרהורים חש בלי כל השערות ואמונה ובלי כל התחכמות של “ידיעה.”
וההכרה, שכל אותן התאוות הן בהמיות השפילה את ערכו בעיני עצמו וקירבה אותו יותר אל ערכה ומידתה של שפרה. “ומה אם אני רב מו”ץ בעדת ישראל, והיא כפרית, בת עם הארץ? הלא גם לבי סוער בתאוות בהמיות, כאדם פשוט."
יותר פעלו עליו לטובה ספרי החסידים ומאמרי קדושיהם בנידון זה.
על פי שיטתם נודע לו, שכל מיני יופי שיש בעולם, בין של שדות וכרמים ובין של נשים, הוא רק ניצוץ אחד של מקור היופי של ה“אין סוף” ברוך הוא וברוך שמו, עד שגם יפיה של שפרה הוא לכאורה יופי של נשים, אבל באמת הוא “הניצוץ הקדוש” שהתלבש ונשבה ונשתלשל כלי בתוך כלי… וכל אותן התאוות למאכלים אסורים, רחמנא-ליצלן, והחמדות של אישות בר-מינן אינן אלא ניצוצו של ניצוץ מאותו כוח אהבה שניתן לאדם לעבוד בו את הבורא ברוך-הוא; וכשמשעבד האדם את אותו ניצוץ האהבה לאותו ניצוץ היופי שלא בהיתר חס-ושלום, הרי הוא בבחינת “מקריב קדשים חוץ למקומם וחוץ לזמנם”. הרי הוא מפגל את ניצוץ היופי ומחלל את האהבה בתאווה רחמנא-ליצלן… משקיע ניצוצים קדושים בשערי הטומאה, וגורם גלות לשכינה.
כשהתעמק בדברים אלה נתמלא חמלה על הניצוץ הקדוש של יפי שפרה, שמתפגל על-ידי הרהוריו; ונתמלא רחמים על השכינה, כביכול, שהוא, לא די שאינו עובד באותו כוח אהבה שזיכהו בה הבורא, אלא עוד מצערה וגורם לה גלות.
והתחיל חש רגש הכבוד וערך נכבד לעצמו ולנפשו, שהיא בוודאי נפש גבוהה, אם יש לו כוח רב כזה לאהבה, עד שניצוץ אחד משלה כל-כך מתלקח, כל כך שורף, וכל כך מאיר. הוא התחיל להביט על עצמו לא כעל חוטא שקוע בחטא, שאינו כדאי ושווה את הטיפול בעצמו, ושכל עיקרו במלחמה זאת הוא ב“שב ואל תעשה,” אלא כעל אדם נזר הבריאה בעל קניינים רוחניים, ושבעיקר הדבר לא הוא שנשקע ונכשל, אלא שני ניצוצים קדושים נשקעים, כביכול; והוא, אדרבה, ה’פודה ומציל'; הוא ב“קום ועשה.”
מתוך מחשבות כאלה התפייס על קונו והתחיל חוזר לכאורה, בתשובה שלמה, תשובה מתוך אהבה.
אבל כל זה היה רק לכאורה. באחרונה מצא את עצמו בגניבתו הוא השתקע בכל יום בהרהורי תשובה מאהבה כדי שיוכל להרהר בניצוציה של שפרה בהיתר.
בדרך תשובה זה הוא הרוויח אמנם רק זאת, שניצל ממרה שחורה ויאוש ומהתמרמרות נגד הבורא-ברוך-הוא; והמקום שייחד להרהורי תשובתו, הועיל הרבה לדבר. בכל ערב וערב קודם תפילת מנחה, ולפעמים אחר ברכו של מעריב, היה יוצא פעם כתלמיד-חכם בלווית השמש, ופעם יחידי, אל השדה שמחוץ לעיר, שהתחבב עליו בכלל מיום שקצר את השמורה. שם ראה הרבה ניצוצים של יפי ערביים ושל הוד הליל שנשתברו ונשבו בתוך הכלים ובתוכם גם יפי שפרה. שם דלג על סדר זמנים, הגביה את עצמו למעלה מן הזמן, והתערבו לפניו העבר והנוכח, ימי ילדותו והמציאות הקיימת לפניו, ושם בא לידי דבקות הבורא מתוך אהבה בלי גבול. זאת היתה בחינה אחת של עליית נשמה לעולם נעלה ונשגב, עולם שאין בו גבולין של טוב ורע, של גבריאל וגבריל’קה, של איסור והיתר, של איש ואשה – שהכל מתאחד שם לשורש אחד. עולם שאין בו אלא אהבת היופי והיא גם יפי האהבה… וכשירד מאותו העולם ובא אל תוך ד' אמותיו הסבוכות ומסורגות כל-כך בגבולין והפרדות, בכלים ובשברי כלים, התאנח והצטער על שפרה, שהיא כל-כך יפה. ולואי שהיתה מכוערת, מנוולת ומגונה בכל מיני כיעור גשמי, ואז היה יכול לאהוב אותה בפרהסיה באותה אהבה, שמצווה אדם מישראל לאהוב את חברו.
והוא השתקע כל-כך בהרהורי תשובה שלו, עד שלא הרגיש בדבר, שזה כמה ימים, שהרבנית אינה עורכת לו שולחן, ואינה מציעה לו מיטה. היא חלתה ונפלה למשכב, והוא לא ידע. החמות, כמובן, התרגזה, מתחילה בסתר ואחר-כך בגלוי, בקול רם ובלשון של “תחינות,” בכל עת שהגישה לו את ארוחתו והוא שמע את טענותיה וזלזוליה, ולא ידע כלפי מי מכוונים הדברים.
והגיע הדבר לידי כך, שבאה הגברת, אשת ר' דוד-שלמה, לבקר את החולה, והיא גילתה את אוזן הרב למוסר, לא בלשון תחינות, אלא פשוט, בלשון שבנות חווה משתמשות בה, ושבני אדם נזקקין אליה. היא דיברה, כמו שהיא מדברת פעמים עם בעלה: “היתכן?! גזלנים, רצחנים, נדן חדש!? העולם הפקר? כלום בהמה וחיה היא? כלום נשמה אין בקרבה?!” ודבריה נכנסו לאזני הרב, כמו שנכנסים תמיד לאזני ר' דוד-שלמה; והוא התחלחל וקרא: “כלום חולה היא?”
ותיכף נכנס אליה, והתחיל מהפך במיטתה, וכמעט שלא זז ממנה. הוא ראה בזה עונש מלמעלה על הרהוריו הרעים, שקשים לאדם מישראל יותר מן העבירה בעצמה, והתחזק יותר בתשובה. תשובה זו היתה לא מאהבה ולא מיראה, אלא תשובה מתוך בושה וכלימה. “אדם חולה מוטל לפניו, ואדם זה מוטל עליו. זו אשתו, שנשא אותה כדת משה וישראל, ושהכריזו לו עליה מ' יום קודם יצירה, והוא כל-כך הסיח דעת ממנה עד שלא ידע במחלתה”. תשובתו יכלה להקל מעט את מוסר לבבו, אבל לא את מחלת אשתו. המחלה הלכה וקשה; הרופא הודיע באחד הימים, שמחלתה טובעת מטבע של טיפוס מתעקש, טיפוס הבטן.
ביום שלאחר זה הודיע, שאינו אחראי בעד סופו של דבר.
ואחרי ימים מספר הודיע, שהיא מסוכנת.
וכשעברו עוד ימים מספר השיבה הרבנית את “הניצוץ” הדק שלה אל שורש כל הניצוצים… אל המקום, שאין הגבלות ופירודים, דקות וריבוי, ושהכול שם רק יופי ואהבה, ושמאותו השורש שבתה שפרה חלק יותר גדול של “ניצוצים”.
הוא בכה הרבה, בכה כל ימי השבעה ואחרי ימי השבעה, ויותר ממה שהספיד למתה, הספיד לעצמו. הוא הכיר בנפשו פתאום, שהוא זר, יחיד, בודד, ערער. כל מה שהיה קשור אליו באיזו זיקה של קירבה מוחשית, עבר ובטל מן העולם. אין אב ואם. הרב הזקן, שהיה לו לאב רוחני, מת. אפילו אשתו הצנועה והכשרה, שלא הספיקו לו שנותיה הקצרות להכיר בצניעותה כדבעי, עזבתהו. החמות? אבל עמה לא היה לו מעולם שום יחס וקשר של קירבה! גם הזקן לא התייחס אליה כל-כך בקירבה גלויה. ואלמלא התבשילין, שהיתה מבשלת פעמיים ביום והקטטות שהיתה משמיעה לפעמים בבית, לא היו יודעין אם ישנה בעולם רבנית. בני עדתו אמנם חולקים לו כבוד, אבל יחס של קירבת דעת אין לו אף עם אחד מהם. לא שמח בשמחתם, ולא הם משתתפים בצערו. כיוצא מן הכלל הוא ר' דוד-שלמה, אבל הלז טרוד הנהו יותר מדי. וחוץ לזה גם קירבתו אינה קירבה אמתית, שיכולה לגרש את ה“מותרות” שבלב, ולמלאות את ריקניותו. ערירי הוא בכל רחבו והיקפו.
ושם בכפר… יש מקום, שהוא אינו ערירי בו. שם יש דבר, שיכול למלאות את מוחו ולבו ונפשו, לבלי השאיר גם נקודה פנויה. שם יש שפרה… והוא התחיל משתקע בהרהוריו, בלי כל התעוררות של מלחמה מצדו. הוא ידע והכיר בנפשו, שהוא חוטא, שהוא שקוע, והולך ומשתקע בחטא. כאילו התייאש ונכנע מלפני יצרו. וכשבדק את סתרי נפשו מצא, שאם הוא חוטא רק במחשבה ולא במעשה, הוא רק מפני שהוא נתון בתוך מצב כזה, שאפשרות המעשה אינה בידו.
הוא הביט על עצמו מתוך יאוש, דומה באיזה מידה להפקרות. הוא הולך וחוטא במחשבה, ואינו מתעורר בשום מחאה והתמרמרות.
ולא עוד. אלא שההכרה הזאת לא הניאה אותו מתוך תורתו ותפילתו. הוא עמד להתפלל בכל יום בדבקות ואהבת הבורא, ולמד תורה לשמה ובכוונה עצומה, ואך כשגמר את חובותיו עם רבש"ע שב להשתקע בתוך הרהוריו ולחטוא במחשבה, כאדם שהולך מחדר לחדר.
והמקום היותר מסוגל, שהיה לו לזה, היה השדה, שהתחיל לבקרו כמעט יום יום. השדה היה אצלו בימים האחרונים למין “בית כנסת שני.” הראשון היה לו מקום לדבקות הבורא, והשני לשטן. שם היה מדבר עם שפרה במחשבה, ברוח, ואיש לא הפריעהו. ובני עדתו, שהיו מחבבים אותו וחשים לו כבוד “איש אלהים קדוש,” ראו ביציאותיו התדירות אל השדה דרך מיוחד בעבודת הבורא. מעין “ויוצא יצחק לשוח בשדה”. וידוע הדבר, שהרבה מן הצדיקים היו מהדרים להתפלל תפלת מנחה בשדה.
הוא השתקע כל-כך ב“שפרה על דרך ההפשטה,” עד שלא ידע כלום משפרה הקיימת במציאות הגסה, שפרה שבתוך הכלים, ומכל אשר הגיע לה במשך ימי הקיץ ההוא. הוא לא חזר כלל להיפגש עם דודו או לראות אותה, הוא הסתפק ב“אלילו,” ב“צלם” שלה, שהעמיד השטן בבית מקדשו.
ומקרים קרו לשפרה הרבה – רגילים ובלתי רגילים.
בעלה, גדליה הרצבין, עמד ויצא למדינת הים, יש אומרים בשביל חוסר פרנסה, ויש דעות, שזהו בשל ענייני סתר בינו ובינה… מתחילה יצא ללכת אמריקאה, כדרך כל העולם; אבל, כנראה, חזר מדעתו, והשתקע בלונדון. מכתבים לאשתו לא שלח כלל; והיא הנותנת, שצדקו הדעות האחרונות, שנסע בשל טינא שהיתה בלבו עליה.
ואחר-כך יצא עליו הקול, שהוא נשכר לצבא אנגליה, שיצאו למלחמה על טרנסבל. בקלויז אמנם לא האמינו בדבר ובאו לידי הסכמה שהיא בדותא, מפני שהדבר מופרך מעיקרא. כמה טרחות טרח הצעיר, עד שמצא לו זכות להיפטר מעבודת הצבא בארצו. הדבר עלה לו כמעט במסירות נפש. ועכשיו ילך וימסור את עצמו לצבא בארץ נכריה מרצון-טוב? כלום משוגע הוא? ואחר כך הגיעה ליד הרב, ר' הניך, “גביית עדות” מאת רב אחד שבאנגליה מחייל אחד, ששב ממלחמת טרנסבל, והעיד שהחייל גדליה הרצבין, יליד רוסיה, בן כפר נקוב בשמו ובשם מחוזו ופלכו, נפל חלל במלחמה. העדות היתה מעין “קברתיו”.
זאת היתה הפעם הראשונה בימי חיי הרב, שהתעלף, ושבקושי גדול העירוהו מעלפונו. הוא חפץ אחר-כך לזכור את כל אשר בא עליו במשך הרגעים הללו, והוא זוכר רק, שמתחילה לא הבין את הדברים, ולא ירד לעומקם. הוא ראה והכיר בהכרות בודדות, שבשם כזה נקרא גם בעלה שלה, ושמות הכפר והמחוז והפלך גם-כן דומים. ואחר-כך עלה על לבו ששליחת ההודעה על שמו מוציאה את הדבר מחשש של “שני יוסף בן שמעון”. ואחר-כך בא בלבו רעיון אחד, שקשר את כל ההכרות הבודדות לידי הכרה אחת שלמה. והרעיון היה: נראה הדבר, שבעלה יצא לשם, ואני לא ידעתי. ואחר-כך בא איזה רעיון מטושטש במוחו. והתחיל לבו דופק. וכמו עשן עלה בראשו. וכתלי החדר התחילו מתמוטטים. השולחן התחיל מתהפך. ופתאום הגיע לאזניו קול רעש גדול, כקול נפילת איזה גשם גדול. וחלום נורא: ים… חיות קטנות עם גדולות. הים מתהפך לניר נאה, שיבלים כפופות וישרות… והחיות לא חיות הן אלא בני אדם. קלסתר פניהם דומה לשל גבריל’קה!… השיבלים הן חרבות, חניתות, קשתות, ארונות ספרים, מצבות. גבריל’קה מניף חרב על מצבה. המצבה נופלת… מת קם לתחיה!… לא מת, שני מתים. אחד, היא, שפרה, ואחד – הוא בעצמו… אבל הוא אינו “הוא”, הוא אדם אחר. הוא גדליהו הרצבין… ומי שהיה גדליהו הרצבין קרב אליו, עטוף בתכריכים והניעו בשכמו לעוררו…
והוא התעורר והתחיל בוכה ובוכה, ולא ידע לתת חשבון ברור לנפשו, בשל מה הוא בוכה. הוא לא יכול לרמות את נפשו התמימה, שהוא מבכה את המת, אחרי שהיה יודע אותו ידיעה רחוקה וקרירה. הוא הכיר רק זאת, שהדמעות מקילות מעל לבבו, ודומה שהן יורדות בנחת.
ובלילה, כשעלה על משכבו נזרק כמו פסוק מתוך פיהו, בלי כל כוונה והכרה ברורה בדבר:
“שפרה מותרת עכשיו לכל העולם.”
ולמחר, כשבא דודו אל ביתו וקיבל את הבשורה המעציבה בשמחה גלויה, סיפר לו עניינים מקוטעים מחיי שפרה עם המת… והעניינים ההם העידו, שהיא שנאתו תכלית שנאה מיום הראשון לחתונתם, ושכל עצמה של החתונה היתה בכפיה מצדו הוא, ובתוך שיחתו העיר לו ברמזים קלים, אבל מורגשים, שהיא אז… בימי בתוליה… נתנה עינה בו. ועכשיו… אוי לו למי שנבנה מחורבנות… אבל אחר שכבר קרה מה שקרה… בודאי צריך להצטער. אלא, שברור הדבר, שזהו אצבע ההשגחה…
בפעם הזאת הבין הרב את דבריו המקוטעין של דודו העלז לאותו דבר. הוא חפץ להסתיר מפני הנימוס את ששונו מעיני דודו, אבל לא עלתה בידו. חטמו נזדעזע, לחייו התכווצו, ושפתיו פשקו כמו מעצמן, ועל פניו השתפכה בת-צחוק שרק אווילים מאושרים נהנים ממנה לפעמים.
הדוד, אב לבת צעירה עגונה, שהשתחררה בבת אחת משתי שלשלאות כבדות של נישואי אונס ושל כבלי עגינות, רץ בשמחה הביתה להביא שלוש בשורות בבת אחת. שגדליהו מת, ששפרה אינה עגונה ויכולה לקבל התרה מידי שאר-בשרם, הרב דמתא, ולבשורה השלישית לא מצא די כוח בנפשו להשמיעה באזני בתו, זה היה למעלה מכוחו להשמיע, ועוד יותר למעלה מכוחה לשמוע. צריך היה לסאסא מעט את אופן ההשמעה; והוא מצא תחבולה לזאת. הוא סיפר את הדברים, שדיבר עם הרב לאשתו; ואשתו סיפרה לשפרה באופן כזה של איש מפי איש, בנוסח של “שמעתי מפיו, שהוא שמע מפיהו, שהוא אמר”. נתקרר מעט חום הבשורה וחזקת ודאותה הבולטת יותר מדי, ונטשטש הרושם במקצת, עד שהאומללה הנושעת יכלה לשמוע לבלי התעלף מההשפעה הפתאומית.
מעל לב האב האומלל התגוללה אבן מעמסה, שהיתה מכבידה עליו כל הימים. הוא ראה את חיי בתו המרים במשך הימים, שהיתה זקוקה לבעלה, והאשים רק נפשו בזה. את התבטלותו ושפלות נפשו בפני מי שהוא גדול ממנו, מצד אחד: ואת גאוותו האווילית, שהוא חשב אותו לקטן ממנו, מצד השני. כן, רק הוא האשם; צריך היה אז, כשבא לקרובו ר' הניך, כשהיה עוד פנוי ויתום נעזב – צריך היה לבלי לגמגם; להגיד ברור, שהוא חפץ ושפרה חפצה להינשא לו. והרי נגלה הדבר למפרע, שגם הוא היה מסכים על הדבר. אבל גאוותו לא נתנתהו להגיד ברור את חפצו, שמא ימאן.
צריך היה, לפחות אחרי כן, כשהטיל עליו ר' דוד-שלמה את הכבוד של עומד מצד החתן, להשתמט מן הדבר, לעכב ולדחות, ובין כך מי יודע, אולי היתה דרך קצרה להשגחה. אבל שפלותו והתבטלותו בפני אותו הגביר המשעבד במאמרו וברוח שפתיו גרמה לדבר, ששתק והסכים. איך מתריסין, באמת, בפני אדם כר' דוד-שלמה, בר אוריין, עשיר ומלווה?
הוא ראה את עצמו רוצח של נפש בתו גם בזה, שעמד עליה אחר-כך בכפיה להינשא לגדליה. והצטער בחשאי כל אותם הימים. עתה הוא נושע יחד עם בתו תשועת עולמים. הימים הראשונים יפלו, לא יבואו בחשבון. הרי הם כאילו לא היו. חלום קשה! עתה מתחיל הכל מחדש.
והכל התחיל מחדש – אך על יסודו של הישן.
למחרת היום בא אורח מוכר וידוע העירה. הגרוש של ר' דוד-שלמה, שתיכף אחר הגט נעלם ולא נודע אנה בא, שב היום לשמחת הנערים השובבים שהיו אוהבים להתעלל בו בשעת קלקלתו. על-פי דבריו שסיפר, נסע מתחילה לאמריקה, ושם נמנה בין חבר מתנדבים, שיצאו טרנסבלה לעזרת הבורים. בתוך דבריו שסיפר הירבה לספר נפלאות גבורתו במלחמה, דומות לאגדות ובדיות, עד שנתעלה למעלת סגן אלף, ואחר-כך נפצע במלחמה ונשבה בידי האנגלים. והובא לונדונה ושם קראו לו דרור בגלל אומץ לבו, שהראה במלחמה.
רוב בני העיר שמעו את סיפוריו בחשדות ומתוך לגלוג כבוש, מפני שידעו שזהו אחד מסימני לקויתו המובהקים בתקופת הליקוי: לספר בדיות מבהילות הרעיון, ותוכן הסיפורים היו תמיד או אסונות נפרזים או תשועות, גדולה ואושר קיצוני. נושא האסונות והתשועות היה תמיד הוא בעצמו, אבל הוא היה מספר את הדברים בתמימות שוקטה, בעזות של תמימים, באופן, שקשה היה להטיל צל של ספק בדבריו.
ולפיכך התחכם אחד השומעים, ואמר: אם נפצע כבוד הסגן במלחמה, הלא צריך להיות ניכר עוד מקום הפצע. רצונו שיראה לנו?
והוא הסיר את שרוול ימינו וגילה את שכמו. הכול ראו סימן ניכר של פצע שנרפא.
וכשעבר על בית הרב, נראה שנזכר בו, ונכנס להתראות עמו, והרצה גם לפניו את סיפוריו.
“בטרנסבל, אמרת?” שאל הרב התמים, אולי ראית שם את המנוח גדליה הרצבין?"
“גדליה הרצבין היה שם נושא כלי; שנינו נשבינו ובאנו ללונדון וכשקראו לי דרור, לא רציתי לצאת, עד שיצא הוא עמי. הוא היה עתה למורה-צדק בעיר קטנה. בשבת העבר שבתי בביתו”.
“מה אתה סח?!” שאל הרב, כאילו לא שמע היטב את דברי המסיח, ולא ירד לעומקם.
המסיח חזר על הדברים.
הרב נזדעזע בכל אבריו. במעוף דמיונו ובכשרונו לספוג כרגע את שמועתו מכל צדדיה הרגיש כרגע בכל עומקו של חומר הענין. גביית העדות של הרב מלונדון היא כעין “קברתיו” ולא “קברתיו” ממש. התרה לשפרה אמנם כבר כתובה אצלו, אבל עוד לא נמסרה לידה. לדעת קצת מהפוסקים הראשונים – אפילו אם ניסת תצא… שפרה נתעגנה שוב.
והוא נזכר, שהיו מרננים על אדם זה, שהוא חסר דעה; וכרגע תחב בו את מבטי עיניו והתחיל בודק אותו בתנועותיו ובאופן דיבורו. הוא קם עליו באותו החום ובאותה מידת האכזריות, שרוצח קם על רעהו להרגו בשדה. חפץ היה מאד למצוא בו סימן של ליקוי ושגעון. אבל הלז ישב בנימוס ודיבר בהשכל ודעת ובדרך-הגיון ישר. אין בו שום סימן, שום צל של חשד של לקותא.
כששמע אחר-כך את דעתם של בני עדתו בדבר זה, שהוא בוודאי משוגע, משוגע לדבר אחד, ושכך דרך שגעונו תמיד, עד שקשה לפעמים אפילו לרופא מומחה להכיר בו, לכאורה, סימני שגעון; ושעל הפצע הם מטילים ספק מי יודע בשל מה הוא, נתקררה קצת דעתו. אבל כשעלה על מיטתו בלילה, והתעמק בדבר, הרגיש שהנחמה נחמת שוא. כלום סומכין בעניינים כאלה על השערתם של בני אדם?
הלילה ההוא התחלק עליו להרבה יותר מן ד' משמרות, אם נמוד אותם במספר חליפות החלטותיו ומסקנותיו, שהעלה באותו הזמן. יש אשר התמרמר וטען כמעט בהתרסה: “רבש”ע! כלום מה היה חסר כאן? הלא רק מסירת ההתרה לידה. וכי אין זכין לאדם שלא בפניו? יהי רצון כאילו מסרתיה. אני מקנה לה למפרע ארבע אמות בביתי, את כל ביתי! ביתה שלה קנה לה את כל מה שבתוכו. ואז הרי השאלה אינה כל-כך חמורה, יש צד היתר".
ואחרי כן הרחיק עוד יותר ללכת" “מריה דאברהם! טען והקשה. ספדו ספדיא, וקברו קברניא, והכל יודעין, אך אני לא ראיתי בעיני; אנשים מספרים, ואף-על-פי שגם הם לא ראו בעיני בשר, אבל יודעים הם ידיעה ברורה שמת. מפני מה הורע כוחה של ידיעה זו, מראות עיני בשר? הלא גם את מציאות הבורא ברוך-הוא, שאין בה שום ספק צל של ספק ספיקא, אנו יודעים בידיעה ולא בראות עינים.”
“ואם כל בני העיר יודעים ברי, שזהו איש משוגע – בדיקה זו, שאני צריך לבדקו, למה? כלום חכם אני, או אפילו הרופא, מכל בני העיר? יחיד ורבים הלכה כמי?”
אבל כל אלה היו רק טענות והתמרמרות. בעיקר הדבר ידע, שאין מקנין דבר למפרע, ושעל קושיות כאלה כבר התחבט שמעון בן שטח בשעה שראה רוצח רודף אחר הנרצח לחורבה אחת, ורץ אחריהם, ומצא הרוג שמפרפר וחרב הרוצח שמטפטף דם, ועמד וקרא: “מה אעשה ואין דמך מסור בידי!”
“איסור אשת איש כל-כך חמור, כל-כך עיקרי, והוא מסור לעד אחד, הדיוט מן השוק, מאה רבנים כמשה רבנו עליו השלום לא יוכלו לבטל את דברי אדם אחד כ’מנוח'”.
וכשהרהר בשגעונו של העד נזכר בבתו של ר' דוד-שלמה:
אם יתברר הדבר, שהוא מספר כל מה שהוא מספר מתוך שגעון, שנופל חשש פסול על גיטה של זו. הוא יודע ש“עתים שוטה ועתים חלים” הוא בכלל שאלה חמורה, שאין רבני הזמן מתירים אותה בנקל, ושהיסוד היחידי, שהוא נשען עליו בהיתרו, היתה הבדיקה החושית, שבדק אותו ומצאו חלים, שואל כהוגן ומשיב כהלכה, כאדם בריא. אבל הן גם עכשיו הוא מסיח ועונה על הכל, כאדם בריא. ואף-על-פי-כן הוא משוגע. הרי אין הדבר ראיה מוכרחת לדעה צלולה… ואם כן הורע כוחו של הגט למפרע.
הוא לא יכול לעבור על דבר זה בהיסח-הדעת, מפני שהוא הביט על זה כענין נכבד בחייו. אף-על-פי שתמה על ר' דוד-שלמה, שחפץ לשלם לו בכסף מלא בעד ההתרה, בכל זאת סילסל בעצמו בשל התרה זו. זו היתה לו נחמה אחת בכל מקרי חייו, בכל עת שנזכר בה. לפחות דבר אחד גדול והגון עשיתי בחיי, התרתי בת ישראל לכל העולם. עכשיו צר היה לו לראות שהתרה זו יכולה להיות פסולה.
ואז נתמלא חמלה על הנשים בכלל.
כמה גרוע חלקן של הבריות הללו. הן בונות בתים בישראל, ובונות בצער גידול-בנים ובעצב הריון. הן מאכילות ומבריאות אותנו, כדי שנוכל ללמוד תורה ולעבוד את השם יתברך. הן מצילות אותנו מן החטא, חלק יותר גדול מן ה“יורה-דעה” מסור בידן – ואחר כל אלה אדם כזמרי בן סלוא יכול להעיד על יוכבד ומרים ודבורה וחולדה וברוריה בבת-אחת, שהן נשואות, גרושות או עגונות, ויוכבד ומרים ודבורה וחולדה וברוריה ביחד אינן נאמנות לפסול את זמרי בעדותן על מעשה המדיינית.
“רבש”ע! וכי לא גיירה שרה נשים כמו שגייר אברהם אנשים?"
אך פעולה קטנה אחת חסרה פה והכל אתי שפיר: מסירת ההתרה לשפרה. אז… אין צורך לאמור שהעד משוגע. הוא באמת אדם חלים! הוא אוהב לשקר? כלום אדם אינו אוהב את חטאו שלו רחמנא-ליצלן? אלמלא שהיה אוהב אותו לא היה חוטא. הוא אינו משוגע, הוא חוטא, עובר על לאו שבתורה “לא תשקרו”. כלום פסול אדם שקרן לגרש את אשתו?
“וכלום פסולה שפרה לי בשביל שרק אני יכול לתת לה אותה ההתרה?” – עולה מחאה במחשבתו, אבל הוא סולד ברעיון זה, ומסיח את דעתו בעל-כרחו ממנו. הוא כמו ירא לחשוב בנקודה זאת שבענינו. חפץ הוא להאמין שהוא אינו נוגע כלל בדבר. שלפניו נתונה רק שאלה חמורה, כאותה של בת ר' דוד-שלמה.
והרעיון, שהתחיל בו קודם לזה, הולך ומבליט את צורתו:
“ומה אם אקום עכשיו, בחשכת הליל, איש לא יראני… ואצא אל הכפר… ואמסור את ההתרה? השאלה לא התעוררה עוד. אין עוד לדבריו של הלז דין גביית עדות. ומה שעשוי עשוי. כמדומה לי, שאזכור את הדרך. לא רחוקה היא על-כל-פנים… אז נסענו כשתי שעות…”
והוא מתחיל מעורר במוחו זכרונות אותו היום שיצא מן הכפר, כדי שייזכר היטב בסימני הדרך ולפניו קמה תמונה:
הוא ושפרה משתעשעים אחורי החצר, בין אילני הסרק… הוא – עקיבא בן יוסף, שפרה – רחל, בת כלבא שבוע. הוא יוצא וגולה למקום תורה, אצל האילן העשירי שבשורה סמוך לבאר. רחל מצווה, שישוב אליה עם תלמידים הרבה הרבה. היא קוראה אחריו, שאין חילוק והבדל אצלה מתי ישוב, בין אם יאריך הזמן בין אם לא, ורק שישוב אליה. ופתאום… אביו עומד על גביו. נותן בו עיניו. מצווה שילבש מלבושי שבת שלו ויעלה על העגלה…
הוי, כמה קשה היה עליו הדבר אז!
והם נסעו על ההר… מההר אל תוך העמק, בשביל צר ומתפתל במורד ימינה. מן העמק הר שני, יער לצד שמאל, הלאה באר, דרך ישרה ורחבה, עמק ונחל, דרך חלולה, עמודים עמודים וחוטי ברזל מתוחים עליהם, גנות, בתים, רחוב… בית הרב…
הוא זוכר היטב את הדרך. המחשבה התבכרה בלבו ועברה לידי החלטה. הוא קם ורחץ ידיו ולבש מלבושיו והעלה את הנר. לבו דופק, מצחו מזיע כאילו עמד בעבודה קשה. הנר הפיץ אור כהה. על השולחן היו מונחים מפוזרים “טור אבן העזר,” כרך אחד “יד החזקה,” “שאלתות דרב אחאי,” סדורו של ר' יעקב עמדן, סכין שרבב דם קרוש על להבו שנשאר עליו מאתמול, כשחתך בו זפק של שאלה. הספרים היו מכורכים רובם בכריכות עור ישנות ומנומרות מחמת הרקב, שהתחיל שולט בהם. כל זה ירושת הזקן, הרב המנוח. דומה שהם מביטים עליו מתוך קפדנות כבושה, שהם מונחים וממתינים רק עד שיעשה את הצעד הראשון, ותיכף יבואו ויטפחו על פניו.
הוא עומד על מקומו ולעיניו נגלתה תמונה: תורה מתפלשת באפר וחוגרת שק. עשרה הרוגי מלכות נהרגים, נסחבים, נסרקים, נשרפים על קידוש השם. אלף “שלמה” אובדים על אות שבתורה. ר' עקיבא מאריך ב“אחד” ומוציא את נשמתו בנשימתו. וכל בני “פפא” עומדים עליו וקוראים באזניו: “בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך!”…
ומעבר מזה הוא רואה: בנות ישראל עטויות כאבלות. מנוולות כשפחות. אלמנות, גרושות, עגונות, יבמות, חלוצות, קטלניות, ארוסות, ממאנות, מזבח מוריד עליהן דמעות…
כמתייאש ואובד עצות הוא קרב אל השולחן, פותח את “יד החזקה” לעיין בו באיזה מקום שיהיה, ובלבד שיגרש מתוך לבו את רעיוניו הקשים. על פי מקרה נזדמן לו בספר דין “נוגע בעדות”.
“הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור”, התחיל בוכה ומתייפח. הוא היה באמת כאיש תועה בדרך, ולא ידע מה לעשות. מה שיעשה ובאיזה דרך שיבחר הוא חושד את עצמו בין כך ובין כך כנוגע בדבר. אפילו אם יתאכזר דיו במידת אכזריות, ויאסור את שפרה עולמית בפני פחד העונש לעתיד לבוא – כלום אין זו נגיעה בדבר?
ולהתירה – כלום יש לך נגיעה יותר מוחשית מזו? כלום לעולם הוא מתירה? לעצמו הוא מתירה!
והרבה הרבה בכה; והרבה הרבה חשב בדבר, וסוף-כל-סוף מצא לו דרך:
“עולם-הבא שלי כבר איבדתי. כבר שקעתי בטומאה מתוך הרהורים. כשאין לי עולם-הבא עולם זה למה לי? כלום צריך לאדם פרוזדור כשאין לו טרקלין?”
בהחלטה זו האיר עליו הבוקר, והוא יצא בכי טוב אל הכפר. ההשגחה הצילה אותו מדרך זה, שהיה אולי לא לפי כוחו התש מתורה. הוא נפגש בחצי דרכו עם דודו שנסע העירה.
הוא קם ואסר על עצמו ב“קונם” את בת דודו דמתקריא שפרה ואחר-כך הוציא את ההתרה מכיסונו ומסרה ליד דודו…
הוא שב ושקע בחטאיו ובהרהוריו; חיבב את אלילו, שישב לו בצד שמאל שבחזהו, ועבד גם את בוראו מאהבה…
וכשהגיע ליל פסח, והוא ישב וסדר את סדרו, והגיע עד לאכילת מצה שמורה משמורתו של ר' דוד-שלמה, נזכר בכל אותו העניין מתחלתו ועד סופו והשתקע במחשבות, ואחר-כך התאנח מתוך נחת רוח ואמר:
“כמה חביבה צריכה להיות מצוות מצה שאני אוכל, על הרבש”ע! תינח אחרים שעושים על-מנת לקבל פרס. אבל אני, כבר התיאשתי מחלקי בגן-עדן. יודע אני, שסופי יורש גהינום. ואף-על-פי-כן אני עובד מאהבה."
ולאחר שנה סידר הרב את קידושיה השניים של שפרה בבית דודו עם זיווגה השני ואז הביט הרב על הכלה והשתומם מאד: הוא מצא, ששפרה זו אינה דומה כלל לאותה שהוא מהרהר בה. שזוהי כפרית… גסה יותר מדי. איסור אשת איש בולט מעליה. והא מגולה באופן גס ומוחשי. ושפרה המופשטה היא כל-כך עדינה. רוחנית! ממש “ניצוץ קדוש”!
הוא מצא שמ“ניצוץ” זה די אור ודי חום בשבילו לכל משך ימי ה“פרוזדור” שלו. חבל שבני עדתו מצערים ומשדלים אותו: “הייתכן? רב צעיר ופנוי? רב צעיר ופנוי?!”
את כל חלקה ב“תשעת-הקבין” של דברים היתה אסתר-רבקה מוציאה יום-יום על בעלה אברהם-מאיר מלמד עד שעלה בידה לפתותו, שיעזוב את “העיר הנידחת,” שהוא שקוע בה, ויסע אל העיר שכל קרוביו העשירים יושבים שם, למצוא לו שם פרנסה בכבוד. עוברים ושבים מספרים לה, שדודה מצד בעלה כבר עבר את הגבול של גביר-עצום, ושגיסה, אחי בעלה, מחזיק בית משרפות יי"ש; ובני גיסה, אחד חוכר יערות ואחד מחזיק טחנה; וכן גם שאר הקרובים חיים ורואים את עולמם בחייהם. וכשהיתה שומעת את הבשורות הטובות האלה, היתה קמה עליו בטענות: “ראה, מלמד, בן בנו של מלמד! תולעת, ששקעה בשורש מרורים! אנשים היודעים עול אשה ובנים עושים ומצליחים. ורק אתה, הפסולת של המשפחה כולה, אתה השתקעת במלמדות. ומה איכפת לך אם בני-ביתך לבושים סחבות בחול ובשבת, ובתך כבר הגיעה לפרקה, ולמי תינשא אם לא לביהילפר* (*עוזר למלמד דרדקי) קבצן שכמותך.”
וכדברים האלה דברו אליו גם שכניו וגם כל מכיריו בין המלמדים; אפילו אלו שלא היה יכול לחשדם כנוגעים בדבר, שעומדים הם ומצפים עד שיצא מן העיר, כדי שיבנו מחורבנו ויאספו את תלמידיו אל תוך חדריהם.
“חומה נשגבה לאיש הזה,” היו מתמיהים ואומרים עליו. “דודים אדירים, אחים גבירים, קרובים עסקנים גדולים, שרבים הם המוצאים את פרנסתם על ידיהם, והוא יושב בחדר של ד' על ד', ושופך מררתו על תלמידיו.”
אבל על כל אלו הטענות היה אברהם-מאיר עונה תשובה קצרה ומכרעת: “איך עוזבים מקור ודאי בשביל דבר שבספק?”
והשומעים היו ממלאים את פיהם צחוק:
“כלום ראית מימיך מקור ודאי כזה? המלמדות היא מקור ודאי אצלו. ודאי הוא הדבר, שמלמד היית ומלמד תהיה כל ימיך.”
“מקור ודאי של צרות, שפלות וימי רעב, חפץ הוא לאמור!” מלגלג עליו אחד המלמדים.
“אל תפרסם את הדבר,” לוחש לו מלמד אחר באזניו, “שמא יוודע ל’בעלי-הבתים' שלך, שהמלמדות היא מקור הודאי וישליכו חס-ושלום את חנויותיהם וסחורתם ויבואו כולם להחזיק במלמדות.”
אבל הוא לא ישים לבו כלל ללגלוגיהם והיתוליהם. הוא זוכר עוד, כמה יגע ועמל עד שמצא לו את המקור הזה. הוא יודע, שמאותו הרגע, שיעזוב את המלמדות ועד שימצא שם פרנסה בריווח, יהיה בין-כך מחוסר פרנסה לגמרי.
מחוסר פרנסה! הלא נורא הוא הדבר למי שיש לו אשה ובנים!
הוא זוכר עוד את הימים, שהיה בהם מחוסר-פרנסה. ואף על פי שכבר עברו שנים רבות מן העת ההיא, מרגיש הוא עוד גם עתה את צער הימים ההם.
זה היה בעת שהודיע לו חותנו פתאום, שאינו יכול לתת לו עוד מזונות על שולחנו. הוא היה אז אומלל ואובד. כמי שקרהו אסון פתאומי. ואמנם האסון לא היה פתאומי. באמת היה כל ימיו דואג ומצטער על הדבר הזה. הוא זוכר עוד את יום-החופה שלו, אז בכה מאד בשעת אמירת על חטא, מפני שלבו ניבא לו דבר רע, מפני שירא את החיים.
איכה יוכל אדם כמוני לשאת עליו עול אשה ובנים? היה לבו נוקפו. הוא הלך אל תחת החופה עצב, כמעט שלא לרצונו. החיים העליזים שתיכף אחר החתונה, הפנים המאירות, שהראו לו אז הכול בבית חותנו, באו והמתיקו מעט את המרירות. הוא הסיח את דעתו במתכוון מדאגתו. לפי שעה פסק לו החותן מזונות, ולא היתנה מראש על זמן קצוב; אולי יתן לו תמיד מזונות על שולחנו… על כל-פנים לא ימנע את עצמו ממנו, עד שימציא לו איזה מעשה ומשלח יד.
אבל הנה פתאום הודיע לו חותנו דבר מר. וכאילו התכוון לדבר, הודיע לו זאת בו ביום שנודע לו, שאסתר-רבקה הרתה שנית: “עוד מעט ואני אב אומלל לשני בנים.”
ומעט כסף נדוניה אמנם היה עוד בידו, אבל מה יועיל לו הכסף? במספר ירחים יכלהו עד גמירא, ואחרי כן מה יעשה?
ואז עלה על לבבו לאחוז במלמדות, מפני שהיא מין פרנסה שכולה ריווח. על-כל-פנים היזק לא יהיה לך בה לעולם.
הוא קינא אז מאד בבנימין מלמד, אחד ממכיריו, שבא בברית נישואים בעונה אחת עמו, וזה כבר קנה לו מקום נכבד במלמדות. לחמו בטוח, פרנסתו נאמנה. צריך הוא רק אחת לששה חדשים להתגנות קצת, להראות הכנעה. לטפל בבעלי-הבתים שלו. נניח, שלא נעים כל כך הדבר לשמוע טענות מההדיוטים שבאבות ואותם החסרונות שהאם מונה בך ומתנה עמך תנאים. אבל הן צער עובר הוא. על-כל-פנים שווה הצער במנוחת הנפש, שבאה לך אחר כך ו“זמן” של ששה ירחים מלאים. ובפרט כשאתה יודע, שבעלי-הבתים באים בטענות ומתאוננים רק מפני שכן נוהג הדבר, כדי שלא תעלה המלמדות כל כך בנקל למלמד, או כדי שלא יחשוב המלמד, שהוא, האב, הדיוט גמור ואינו יודע להבחין ולמצוא חסרונות.
“וכי מה איכפת לי באמת אם הלז יכול להתראות כלמדן וידען גדול ולרכוש לעצמו קצת כבוד על ידי, אחרי שבעיקר הדבר אינו נוגע כלל לפרנסה?”
הוא נתן אל לבו להחזיק במלמדות. ולא בנקל עלה לו הדבר. המלמדים קמו עליו לשרפו בהבל פיהם.
“משיג גבול,” צווחו עליו, “המעטים הם המלמדים הגוועים ברעב, ואתה בא להוסיף עליהם?”
אבל הוא נלחם ויצא מנצח. מקום נכבד נתבצר לו במלמדות. תלמידים הוא מוצא תמיד בנקל. ואף אמנם יקרה לפעמים ששנים או שלושה מן האבות יקפחו לו את שכרו או יפחתו ממה שקצבו. אבל הן בשביל זה הוא לוקח לו תמיד שנים או שלושה תלמידים יתרים.
בגדי-מלכות אינו לובש; מרודפי תענוגים לא היה מעולם, אבל לחם לאכול ובגד לכסות את בשרו יש לו, ברוך השם. ליותר מזה אין שיעור קצוב וכלום מת אדם וחצי תאותו בידו?
ועכשו, כשעלתה בידו לבצר לו מעמד איתן כזה, הם מפתים אותו, שיעזוב פתאום את הכול, וילך לבקש ספק של הצלחה. הגונה של עשרה, של עשרים רו"כ ולפעמים עוד יותר. “אם יש אולי מסחרים יותר מוצלחים,” הוא טוען, “אבל יותר בטוחים ויותר מצויים ממלמדות הרי אינם על-כל-פנים.”
והוא יודע אמנם, שכל מה שמספרים לו על אודות קרוביו העשירים הוא אמת. והא ראיה, הוא מקבל מהם לפעמים תמיכה וגמירא שאין אדם נזכר בקרוביו אלא או מתוך רוב עוני או מתוך רוב עושר. ואפשר הדבר, שיעשו עמו חסד ויתנו לו איזו פרנסה, אבל סוף-כל-סוף הוא רק אפשרות.
ואולם בימים האחרונים התחילו הם בעצמם לצערו במכתביו. ביחוד מוכיחהו אחיו, ממש מתקוטט בו, על שהשתקע במלמדות הבזויה ואינו רוצה בשום אופן להחלץ ממנה.
“יכול אתה למצוא אצל כל אחד מאתנו פרנסה בריוח,” כתב לו גיסו במכתבו האחרון.
ואז לא יכול עוד לעמוד בפני טענות אשתו ולגלוגי מכיריו, והחליט בדעתו לנסוע.
והוא נסע ובא לשם.
ובימים הראשונים לא יכול לכתוב לאשתו שום ידיעה מרוב התפעלות, ורק אחרי שעברו מספר שבועות והוא שלח לה כסף מרווחיו הראשונים, כתב לה בפרוטרוט מכל אשר מצא שם.
והוא כתב לה, שהדוד הזקן – פה אין מכירים אותו בשם דוד’יל חנצ’ס, כמו שהיה נקרא אצלנו (כך הוא מעיר לאשתו במכתבו), אך בשם דוד רומברג – שהדוד הזקן הוא חשוב גדול אצל הגראף, וכל חמישה עשר כפריו של הגראף עם כל הנחלאות שבתוכם נשכרים על ידו. והא המוציא והמביא, הוא “כל-בו” אצל הגראף. ואומרים עליו, שהוא הרוויח ומרוויח אצלו ממון קורח; אבל כמה שאומרים, הוא מרוויח עוד יותר, בלי עין-הרע. שני בניו של הדוד חוכרים את השדות שבכפרים, והם בעצמם אינם חורשים וזורעים את השדות על חשבונם, רק משכירים אותם לשלשת חתניו של הדוד, והם לפעמים עובדים, לפעמים משכירים את האדמה לאחרים, בתנאי שלא ידחו משם את קרוביהם, היושבים בכפרים ההם ומפקחים על עבודת האיכרים או מנהלים ספרי-החשבון.
“שלמה אחי,” הוא כותב לה, "הוא כעין רואה-החשבון אצל הגראף, שחייב תמיד כסף להדוד הזקן, והוא כפוף תחתיו, מפני שתמיד צריך הוא לכסף, ותמיד ממציא לו הדוד הזקן את צרכו.
ברקי וזנביל, שני גיסי, הזוכרת את אותם? הם קונים תמיד את תבואות השדה הללו, אף-על-פי שאין להם כסף מזומן. אבל קונים הם בהקפה ומוכרים ומחלקים ביניהם את הריווח, ואין להם כל דאגה ופחד משום ‘שמא יקדמנו’. שיודעים הם ברי, שלאחר לא ימכרו את התבואות, מפני שהחכרנים יראים את הדוד הזקן ואת בניו, שמא ידיחו אותם מן החכירה לשנה הבאה.
בנימין ננס, בלי ספק זוכרת את השלומיאל הזה, הוא סרסור קבוע בין ברקי וזנביל, קוני התבואות, ובין החכרנים; וגם הוא בטוח שלא יתנו סרסרותו לאחר, והרי הוא טרוד קצת רק באותם הימים, שהתבואות נמכרות, וכל השנה הוא יושב לו בבית-המדרש ואומר ‘חוק’.
אפילו גדיל, בן-בנו של שלמה-ברוך אחי הדוד הזקן – אפילו גדיל זה מוצא פרנסתו בריווח במה שפתח לו חנות. הוא לוקח סחורה בהקפה על-פי בטחונו של הדוד, שניענע עליו בראשו לפני החנוונים הסיטונים וכל בני המשפחה קונים אצלו ואינם מדקדקים עמו כל-כך על המקח, וכלום צריך הוא יותר?
ואחי מנדיל, הלא ידעת מכבר, שהוא מחזיק שם בית-משרפות יי“ש, ששייך להגראף, ושני בניו, אחד חוכר יערות של הגראף ואחד יושב בטחנה שלו.”
גם כתב לה, שלכאורה ועל פי “מושכל ראשון” הוא משער, שטוב מאד היה לו לעשות פה מעמד של מלמדות, אחר שלכל אחד מן הקרובים יש, בלי עין-הרע, בנים מכל המינים. המה בוודאי לא יתנו את בניהם לאחר, אם יהיה להם מלמד משלהם. והרי אין לך מעמד יותר בטוח! אבל אחיו הם עקשנים גדולים. “הם אומרים, שזילא להם מילתא (*אין זה לפי כבודם) להיות להם אח מלמד. הם חפצים דוקא, שאהיה רואה חשבון בטחנה. היודע אני, אם אצלח למלאכה הזאת? אף-על-פי שבנעורי הייתי בעל-חשבון גדול. אפילו ערך מחומש ושורש מעוקב ידעתי, וזהו דבר שהוא למעלה מבינת נשים. אבל בכל זה לבי נוקפני, שמא יש אצלם בזמן הזה כללים אחרים שאינני יודע אותם”?
“אבל מה אעשה,” גמר את מכתבו, “ואני אחד והם הרבים, כולם עקשנים, וחוץ לזה הם אינם בעלי נסיון, מפני שהם תמיד שקועים במסחרם, ולפיכך אינם יודעים להבדיל בין פרנסה לפרנסה.”
ובפעם השניה כתב, שעד שעבר החודש הראשון לא האמין בעצמו, שהוא מרוויח באמת ממון שלא מן המלמדות, אבל כשעבר החודש וקיבל ארבעים רובל, הרי הוא רואה בעליל, שהוא מרוויח ושירוויח בכל חודש וחודש סכום מלא כזה. אך יחד עם זה התאונן במכתבו, שלפעמים מצערתו דאגה באופן נורא. הוא רואה עתה, שכל הקרובים העשירים תלויים רק בדוד הזקן, והדוד תלוי בגראף, והגראף אמנם הוא בעל מליונים, וכמה שהוא מבזבז ומפזר לרוח, עוד יתרים בכל זאת הרווחים שלו על ההוצאות. אבל בכל זאת… מי יודע.
ומי לקח ערבון לחייו של הגראף? הכי המוות הוא דבר בלתי מצוי?
ומי יודע אם לא יצחק לפעמים בקוביא באותם המקומות, שאומרים עליו, שהוא רגיל לצחק, ויפסיד בבת אחת את כל מיליוניו, ואז… יפול חס ושלום הדוד, ויפלו אחריו בניו וחתניו, ויפלו אחריהם כל הקרובים ובתוכם גם הוא, אברהם מאיר, מי שהיה מלמד.
ואחר כך כתב שלבו נוקפו מפני שהוא רואה, שאינו מצליח כל כך לעבודתו. פעמים הוא מוצא “חסר” בקופה, ופעמים “יתר”. אבל אחיו הצעיר מכסה על הדברים, שלא יתפרסמו, וממלא בכל פעם את החסר משלו.
והוא מתייעץ עם אשתו, אם לא טוב יותר, שיסע הביתה. ואגב הוא מבקשה בין כך ובין כך, שתודיע לו, אצל מי לומדים עכשיו כל תלמידיו.
ואז הגיע מכתב מזוגתו, והיא מזהירה אותו, שלא ישוב לביתו; וגם מנחמת אותו, שסוף כל סוף ירגיל את עצמו לדבר ויהיה הכל כשר וישר, ושכל אלו הדברים, שהוא דואג ומצטער עליהם הם עניינים טפלים, שאין כדאי גם לחשוב בהם. העיקר הוא שידע, כי ארבעים רובל לחודש שלא מן המלמדות היא משכורת הגונה.
ואחר כך כותב הוא, שעתה רואים גם אחיו, שהוא אינו מוכשר למלאכתו, ובמקצת הם מודים שהמלמדות היתה יותר טובה ויותר בטוחה למענו.
וסוף כל סוף לא יכול הוציא את שנתו. ובאחד הימים זכתה אסתר-רבקה לקבל אורח חשוב הביתה.
אברהם-מאיר שב הביתה. הוא הזדרז וכיוון את שיבתו לימי “בין הזמנים”.
אסתר-רבקה הכינה את עצמה לקטטות לשעבר, וחיכתה רק שיעבור היום הראשון לביאתו, ואחר כך כשלא יהיה עוד אורח תתנפל על “מלמד בן-בנו של מלמד” זה, שלא ידע לשמור פרנסה של ארבעים רובל לחודש. אבל בערב לחש לה באזניה, שהוא הביא עמו שלש מאות רובל, שקיבל אצלם קצת על חשבון פיוס וקצת על חשבון הוצאות הדרך.
ואז שככה חמתה ונתפייסה לו.
ומפני אותו הטעם בעצמו מצא לו אברהם-מאיר תלמידים חדשים בנקל, מפני שיצא עליו הקול, שהביא “מטמון” בידו, והאבות מבעלי-החנויות קיוו לקנות את לבו ולקחת אצלו כסף בהלוואה.
אבל תקוותם לא באה. אסתר-רבקה לקחה את הכסף תחת ידה. היא גמרה בדעתה לפתוח חנות בביתה. רואה אסתר-רבקה, שאין לה עוד לבטוח בבעלה המלמד; צריכה היא בעצמה לדאוג על הדבר ולחלץ אותו מן המלמדות, אם לא בשבילו אבל בשביל הריאה שלו, ההולכת ומתמסמסת, ובשביל כבוד בתה שהגיעה לפרקה.
ואברהם-מאיר אמנם לא מצא כל סיבה למחות בדבר. הלא חנות זו, שהיא חפצה לפתוח, לא תעכב בידו מלהיות מלמד. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך – על כל כעין זה כבר הסכים גם החכם מכל אדם.
ועל כל השאלות, שהקיפוהו בהן מכיריו בקלויז על אודות קרוביו ועל הסיבה, אשר בעבורה עזב את מקומו ושב אל המלמדות, הוא עונה תשובה אחת קצרה:
“זוהי כל הצלחתם של קרובי, שהם עשירים, ברוך השם, ושקועים תמיד במסחרם, ואין להם פנאי לחשוב הרבה. אבל אילו היה להם פנאי לחשוב, כמו שיש, למשל, למלמד, מיד היו עוזבים גם הם את מקומם הארעי והלכו להם לבקש פרנסות קבועות, שאינן תלויות במקרה.”
והשנים היו כתיקונן. גם אסתר-רבקה גם אברהם-מאיר, זו בחנותה זה במלמדות, הצליחו ויעשו חיל. עתה גם אברהם-מאיר מסכים לדעת אשתו, שיכול הוא למשוך ידו לגמרי מן המלמדות, מפני שחנותו נותנת ברוך השם פרנסה בריווח, אלא שאינו מוצא כל סיבה צודקת לזה: “וכי מה איכפת לי אם ארוויח עוד ק”ן רובל לשנה? סוף כל סוף אלה הק“ן רובל טובים הם בזה, שהם קבועים ואינם תלויים במקרה.”
כה עברו שנים מספר. חנותה של אסתר-רבקה היא עתה כמעט כאחת החנויות הגדולות. בתה נתארסה לאיש ולא למלמד, שמפני זה היתה יראה ופוחדת תמיד. מעמדו של אברהם-מאיר במלמדות הוא גם כן טוב. אברהם-מאיר הוא שמח ומאושר בחלקו. אך על דבר אחד יש שהוא עצב: הוא אינו מקבל מכתבים מקרוביו!
“סימן לא טוב הוא.”
וכשהוא מתעמק בדבר, הוא איננו מתפלא כלל. הלא הוא ידע מראש שכך תהיה אחרית הדבר. כל הצלחתם היתה ארעית, דבר שתלוי במקרה.
“המקרה לא יתמיד,” זהו כלל גדול.
אך באחת לבו נוקפו: “כשהייתי צריך להם הייתי כותב להם וגם נסעתי למקומם פעם אחת; עכשיו שהם אולי צריכים לי, אני מתעלם מהם, מעצמי ובשרי.”
והוא גמר בדעתו, לכשירחיב ה' את גבולו, “יעשה נסיעה” אליהם.
והרחבת הגבול באה. אחד מאבות תלמידיו, שמטה ידו ולא יכול לשלם שכר לימוד, הבטיח לו להבא לשלם בבת אחת ואברהם מאיר לא הוציא את התלמיד מחדרו, משום שעל כל פנים טוב ספק חוב מוודאי של לא כלום. “אם אחזיק בו עוד, אולי סוף סוף ישלם כמה שישלם, ואם אוציאהו, יחזיק בו אחר, ולי בוודאי לא ישלם עוד.” וכה עברו שלשה זמנים ובסוף הזמן השלישי קרה מקרה לא-רגיל בין האבות: הלז שילם לאברהם-מאיר בבת אחת ארבעים וחמשה רובל!
אסתר-רבקה לא ידעה על אודות ה“מטמון” ההוא שבא לידי בעלה בהיסח הדעת, ולפיכך לא מחאה בידו, כשהגיד לה שהוא חפץ לנסוע לקרוביו. “יסע לו,” החליטה בדעתה, “בכל אופן לא יאבד בביתו כלום. ושם, מי יודע? אפשר שירוויח בנסיעתו.”
ואברהם-מאיר נסע ובא לעיר קרוביו, וכמעט פג לבו מהשתוממות.
הגרף כבר מת, כמו שניבא על זה מראש, אבל הדוד הזקן עזב אותו עוד לפני מותו. בנו של הדוד הזקן הוא עתה “כל-וכל” אצל נסיך אחד, שקנה כפרים סמוך לעיר, כמו שהיה הדוד הזקן אצל הגרף. אחיו אינם מחזיקים עוד לא את הטחנה ולא את היערות ובית-משרפות היין-שרף; אך ממציאים הם צמר אל אחד מבעלי בתי-החרושת הגדולים, והנה בטוחים גם עתה, כמו אז, שלא יקנה פה אדם אחר את הצמר שבכפרים, מפני שאחיו הצעיר מצא חן בעיני אותו הפבריקאנט, והבטיח לו, שמשום אדם לא יקנה את צמר המקום רק ממנו.
והכל כמנהגו נוהג: החנווני על חנותו, הסרסור בסרסרותו – כולם מרוויחים כסף רב, ומוציאים גם עתה יותר ממה שהם מרוויחים, והכול בזכות איזה מקרה, בזכות איזו נשיאות-חן בעיני איזה בן-אדם, שהיום חי ומחר מת.
אין ספק בדבר, שימות גם הפבריקאנט, כמו שמת הגרף. וגם הנסיך לא יאריך ימים. הכול אומרים שהוא שטוף בזימה רחמנא-ליצלן, ומצחק נבהל בקוביא…
ואברהם-מאיר ישב שם כמה שישב, ואחר-כך שב אל ביתו, ומרוב התרגשות בשעת הפרידה לא שם לב למה שתקע לו אחיו הצעיר בידו.
בדרך הוציא את הצרור ומצא שם עשרים-וחמישה רובל.
ואז גדלה השתוממותו עוד יותר: “איך זה יכולים בני אדם הללו להשתקע לכל ימי חייהם בפרנסות ארעיות, שיסודתן רק מקרה, ועוד מוצאים עוז בלבבם לבזבז סכומים גדולים: והמה תמיד שמחים, בטוחים… כאילו סמוכים הם על דבר של קבע.”
וגם בפעם הזאת לא יכול לבאר לעצמו את בטחונם ומנוחת נפשם של בני אדם הללו, בלתי אם באשר שקועים הם יותר מדי במסחרם, ולפיכך אין להם פנאי לחשוב בדבר.
אבל בוא וראה כמה גדולים חסדיו של הקב"ה – אמר אל לבו לעת ערב, כשירד מן העגלה וקרב את הבאר ליטול ידיו ולהתפלל מנחה – כמה מרובים חסדיו עם בני אדם הללו, שהוא מכין להם בכל פעם סמך ארעי חדש, בטרם פסק הראשון.
הוא רמז לה בעיניו שתקרב אל מיטתו ולחש לאזניה את הצוואה האחרונה. כל קיטוע של כל מלה מרוססת שנסתרכה מעל לשונו, דקר בבשרה כקרח וצרב בלבה כגחלים.
היא הבינה את הכל, אחרי כן העמיד עליה את עיניו וגווע. הבקשה האחרונה שביקש ממנה, קפאה על עיניו ועל רשמי פניו. הבקשה הזאת מרחפת לנגדה, אפילו ברגע שהיא מעלימה ממנו את עיניה. זו היא בקשה תבענית שדוקרת ומנקרת ואינה נותנת לך מנוחה, עד שתקום ותמלא אותה בלב שלם.
צריכה היא לשבת אצלו כל הלילה. לאסונה, הלילה ליל אביב, ליל קצר. השעות קצרות עליה מרגעי רגעים. כל רגע מקרב את הקץ הנורא; את השעה, שישלשלו בה את הגוף היקר לה מכל חמדות תבל אל תוך הקבר, והיא תשוב בודדה הביתה.
“למחר, קרוב לשער, שייגלה הסוד… ואז יאשימו אותו במעל ובכחש. יאמרו שהיה סוחר באלהות.” אבל היא יודעת את האמת שכל מה שעשה לא עשה אלא בשבילה. הרבה עוני, הרבה צער ורעב כמשמעו סבל בחייו, וכשרמזו לו חבריו על אותו הצעד שיכול לפתוח לפניו ארמונות והיכלות… חשב את דבר ההצעה לעלבון לנפשו, ופרש מהם למספר ימים.
הוא לא סבב גם אותה בכחש, אף-על-פי שבנקל היה הדבר עולה לו. הוא כבש את אהבתו הבוערת אליה באותו הכוח, שרק בני-שם מסוגלים לו, והקדים והודיע לה, שהוא יהודי. ורק אז פתח לפניה את לבבו, אחרי שהבטיחה לו שהיא נכונה להנשא לו ולהשאיר אותו ביהדותו.
מעולם לא יכלה לשער, שבלב חתום כזה בוערת אהבה כל כך עזה וכל כך כבושה.
וכשהיו אחר-כך באמריקה, ולא יכלו להסתגל אל תנאי המקום, ונתנו לב לשוב לאירופה ולהתיישב ברומניה, יעצוהו שיקח לו שם תעודה של יונטרין. ולא נאות מתחילה לדבר, אף-על-פי שהיא הפצירה בו. “כלום מה אתה חסר בדבר?” עמדה עליו בטענה, “חפצים הרומנים, שתהיה בידך תעודה כזו – מלא רצונם, כדי שימלאו גם הם את רצונך.”
אבל הוא התעקש והוכיח שזהו גניבת דעת. פוליטיק של עבדים, והרבה מזלזול כבוד עצמו יש בזה.
והיא טענה, שאין בין אותה החברה “יוניטרין” בין “יהדות חפשית” אלא שנוי השם בלבד. והוא התמרמר על דבריה, וזרק בה מרה; שבידיעתה איש יהודי אחד, עוד לא ירדה אל תוך תוכה של ידיעת היהדות, ואין לה כל צדקה להוציא עליה משפט.
והיא לא ענתה עוד דבר, אלא ישבה שקועה בצערה, ולא השתדלה להסתיר את צערה מעיניו.
ונגד תכסיס זה לא יכול עוד לעמוד, וקם ועשה רצון אחרים.
במידה שהיתה מצטערת לפעמים מצד אחד על כי לא חננה אלהים בפרי בטן, כן היתה שמחה בדבר מצד אחר; מפני שאילו היתה יולדת בנים, היו שניהם באים במבוכה, כי הוא היתנה עמה למפרע, שהבנים יהיו שלו.
והיא אמנם קיוותה עוד בחייו, שישתנו פני הדברים, וישובו לאמריקה, ושם לא יהיה להם כל מעצור בחינוך הבנים, ואז תתפלל לאלהים על פרי בטן.
אבל אחרי שנתבצר להם מקום נכבד בארץ רומניה, בין ביחוסם אל המצב החמרי ובין ביחוסם את הסביבה, ובפרט אחרי שזכה שם למשרת מורה שפת אנגליה בגמנזיון – החליטו בדעתם להשתקע במקומם לכל הימים, ואז היו פרי בטן באמת נחשבים כטיפה מרה בכוס חייהם.
שמחה היתה במקצת על שלא ילדה כל הימים. אבל עכשיו היא מצטערת קצת על הדבר, מפני שאילו זכתה עד עכשיו לטפח בן, היה לה עתה שותף ליגונה ולעבודה הקשה המוטלת עליה. בשבילה אמנם אין שום עבודה קשה למענו; אדרבה, יותר שהיתה העבודה קשה, יותר היתה נוחה לה. מרגישה היא בנפשה, שבאופן אחר לא ירפא מחץ לבבה, אלא אם תעשה בשבילו דבר גדול, קשה נשגב. צר לה שלא דרש ממנה פשוט לקברו בקברות ישראל. אז היתה יודעת, שהיא מסתכנת בשבילו במותו.
כל זה אמת, אבל מי יודע אם יעלה בידה לעשות אפילו הבקשה הדלה שהוא ביקש? שמא ידרשו ממנה בעד הדבר סכום כסף כזה שאין בידה לתת? הלא מסיחים הבריות בתשוקתם הנפרזת של היהודים לממון. ובפרט בדבר שצריך לעשות בחשאי.
אגב היא נזכרת, שזה מקרוב קרה הדבר ושניהם עברו על בית אחד שבתוך הגיטו, שהספידו שם למת. זה היה לה הפעם הראשונה בימי חייה לראות, איך מספידין אצל בני-שם את המת. היא לא שמעה מעולם צעקות, מרירות ואנחות משברות כאלו. דומה, שכל בני הגיטו עזבו את אבותיהם ואת אמותיהם, והתקבצו לפני הבית ההוא למרוד באלוהים.
היא העירה את אזנו, שכל ההתמרמרות הזאת היא לפי דעתה, מפני שאין הללו מאמינים בחיי עולם-הבא. ולפיכך קשה עליהם כל כך הפרידה עם זה הנפטר והולך לעולמו. והוא לא ענה כלום, ורק חייך והחריש.
הוי, חיוכיו! יש שעולם ומלואו היית מוצא בהם. פשוט השפיע בך שמחה והרחבת הדעת, שלא לרצונך, אבל יש שמקרירותו של ים-הקרח נדף מהם. אם יש גיהנום של מערות קרח והרי שלג, הרי קרירותו צורבת בוודאי כאותה שנודפת מחיוכיו הללו.
וכשהיא מעריכה את הצעקות וההטחות, ששמעה שם, נגד הדומיה הקשה המעיקה פה על הלב, יראה היא להביט בפניו, שמא תראה את החיוך הנורא הלז.
היא עכשו בעלת נסיון. רואה היא עכשו, שאינה יכולה להתנחם במה שצפון לו לעולם הבא. כל אותו היחס, שהיה לה אל נשמתו, לא היה אלא באמצעות גוף זה וגוף זה ירקב באדמה. היא אמנם שותקת, מפני שאינה יכולה לבכות; אבל גם בשתיקתה לבה מלא מחאות ומרידה נגד אלהי החיים והמוות.
ואחרי קבורתו, כשנכנסה בלילה לבית הרב, והגידה לו את בקשתה, נבעת הלז מפני דבריה, וגער בה בנזיפה.
והיא טענה: “כלום מה אני מבקשת, הלא רק תפילה אחת על קברו. וכלום אני המבקשת? הלא הוא ביקש על הדבר.”
והרב הביט עלה משתולל. והיא הבטיחה סכום הגון של כסף; והרב שותק, והיא מוסיפה על הסכום; והרב חוקר בדבר וחוקר, עד שהסכים; והיא יצאה קצת מנוחמת. וכשנזכרה בעקשנותו והסכמתו של הרב, לא יכלה לעצור מצחוק קל של לגלוג וגסות לבב.
ולמחר בלילה שמעו המצבות שבשדה הקברות, החרותות בכתבות רומניות ושאינן יודעות כלל אם יש יהודים ושאלת היהודים בארץ – שמעו פתאום:
“אל מלא רחמים… המציא מנוחה לנפש עבדך… ותהי צרורה בצרור החיים…”
המלים יצאו מלב נרתע, ועפו כיונים נחרדות. דומה, שהמצבות נבהלו ודחפו אותן מעליהן. חשכת הלילה בלעתן יחד עם אנחתה המרוססת. דומה, שיחד עם אלו התרוממה איזו נשמה וישבה על כנפי כרוב, שירד משמים… היא לא ראתה אמנם כל זאת, אבל באזניה שמעה איזה זעזוע. אין כל ספק בלבה, שזה היה משק כנפי הכרוב.
ואחר כך כששבו משם, והיא הוציאה את הסכום שהבטיחה ונתנה לרב, העמיד עליה עיני זעם וגער בה: “הדיוטית! שכר נפשות את נותנת לי? כלום בשבילך ובשביל כספך הסתכנתי?”
והיא נכלמה, ומצאה את טענתו צודקת. הכסף שב אליה והיא חזרה לביתה אומללה. פצע לבבה לא נרפא ולא כלום. צריכה היתה לעשות בשבילו דבר גדול וקשה, אבל היא לא עשתה. הרב עשה את הדבר הגדול. בחייו הוא היה כולו שלה. ובמותו עשה עמו חסד – זה שלא נהנה ממנו מעולם.
חייבת היא לו בכולה.
ולמחר, כששמעה שהרב ושמשו הובאו לבית האסירים מפני שהעידו בם שהתגנבו לשדה הקברות לפשוט תכריכי מתים, השתקעה במחשבה והתעוררה בשמחה. היא מצאה עכשיו דבר גדול וקשה לעשות בשבילו. צריכה היא ללכת ולהודות על הכל. הרב והשמש יצאו זכאים, והיא… בוודאי, יש קצת בושה בדבר, ואולי גם עונש קשה יושת עליה בשל רמאות, בשל כפירה, בשל חילול קודש. היא תסבול מה שתסבול… ולסבול צריך לה עכשו מאד.
והיא הלכה למקום שצריך ללכת. וכשעמדה כבר על המפתן, החזירה את פניה לנוכח שמש האביב היפה, לשמים הבהירים. ריחות הגנים המלבלבים הגיעו לאפה. באותו רגע עבר עליה צעיר אחד ממכריה. שניהם התברכו כמנהג. הוא קרב אליה, ושילב את ידו בזרועה ויצאו לטייל.
מה נעים בוקר האביב.
הערב היה עוד יותר נעים.
נעימים הם החיים, כל זמן שאתה חי.
לכאורה אין פורים שבשנה זו שונה אצל ר' מרדכי-ניסן ברב משל אשתקד במה-שהוא, הכול כמו שהיה. אותם הכיסונים שחווה אשתו זהירה בהם להגביהם מבחוץ על חשבון הריקות שבפנים; אותם השלוחי-מנות לרב, לשו"ב, לבלן, ולשמש הקלויז, שלכל אחד מהם מצורפת פתקא קטנה לאחת החנויות על איזה מלבוש חדש, שבוודאי יתנו באותם החנויות מה שנכתב שם בלי עיכוב, כמו שנתנו אשתקד. הכל כמו שהיה, ואפילו המנהגים לא נשתנו; ובין כל המנהגים משתמר גם מנהג זה, שתיכף אחר סעודת שחרית פושט ר' מרדכי-ניסן בגד החג ולובש בגדי חול ויוצא להחזיר על הפתחים ולבקש נדבות בשביל עניים מהוגנים, שזילא להם מילתא לקבל תמיכה בפרהסיה.
והרבה טעמים יש לו למנהג זה. ראשית, מנהג אבותיו בידו, גם אביו היה נוהג כך; שנית, היה לפי דעתו הגון לכל עשיר בישראל, שילבש פעם בשנה בגדים קרועים ובלויים ויבוא כך בין אנשים וישהה שעה אחת בקור, ועל צד היותר טוב היה, שיהי גם רעב באותה שעה, שיקנה לו ידיעה אמתית באותה המלה עוני, שהכל מסיחין בה כל-כך.
אבל הנכבד שבכל הטעמים היה פשוט, שלא לבייש את אלה מהעניים, שאף-על-פי שזילא להם מילתא, מוכרחים הם להחזיר על הפתחים בימי הפורים. הרואה יכול לטעות בהם ולאמור, שגם הם הולכים לאסוף נדבות בשביל האחרים; וכי תאמר: “המלבושים?” ולמאי ר' מרדכי-ניסן?
וגם עם הנותנים הוא מתנהג ביום זה בחסד. כל ימות השנה מתלוננים עליו, שהוא מכריח לדברים שבצדקה, כמה שנותנים לו, הוא מתרעם ותובע הוספה; אבל בפורים “אין אונס” כתיב. כמה שנותנים לו הוא מקבל בסבר פנים יפות, ומברך את הנותן.
ולא עוד אלא שכבוד גדול הוא נוהג אז בנותנים, שהוא מסב על שולחן כל אחד הסבת ארעי, וטועם טעימה כל שהיא, משבח את מעשי ידיה של בעלת-הבית בפני הבעל ומברך ברכה אחרונה והולך לו.
החג הוא גם עכשיו אותו שהיה אשתקד. השינוי הוא רק בר' מרדכי-ניסן עצמו, בהרבה דברים שבצינעה. והתחלת השינוי חלה אמנם עוד מקודם הפורים של אשתקד.
הוא אמנם פתח לו אכסרה (מחסן) לסוכר ותה. והעולם התחילו משיחים בעשרו והם לא ידעו שזה רק בתקוותו לסתום באותה אכסרה את הפרץ, שנגלה לו בחנותו.
וכשהתחילו אחר-כך מרננים אחריו… ובא שדיר מאיזה בית מסחר ורמז לו על השוואה ופרוצנטים, והוא בא לכלל כעס, קפץ ושילם קרן-ועיסקא ולא עוד אלא שזרק לו בפניו איזה רובלים יתרים על חשבון ההוצאות. לא ידע איש, שזה היה מן הנדוניה, שסלק בשביל בתו הבכירה.
האומנם לא ידע איש?
לפחות נדמה לו, שאין איש יודע.
וכשעמד פתאום ר' מרדכי-ניסן והחזיר את התנאים למחותנו, מפני שיצא הקול, שהחתן התחמץ ויצא לתרבות רעה, לא ידע איש, שר' מרדכי-ניסן רק מקדים ומחזירם, כדי שלא יקדמנו מחותנו בדבר זה.
וכשחגר אחר-כך את שארית כוחו ולקח בחכירה את הטחנה שעל הנהר, שהיתה אמנם רחוקה מהפסד באותה מידה שהיתה רחוקה משכר; והוא עשה את הדבר רק על דבר “זבין וזבן” כדי להביא קצת תנועה, קצת רעננות בעסקיו – מה עשה הקב"ה? הביא עליו מים רבים ונסתחפה טחנתו וכל מה שהיה בה.
רק הוא יודע, הדבר אצלו בסוד, שנשאר עירום, “על גחליו.” כל זה הוא בצינעה. בפרהסיה הרי הוא ר' מרדכי-ניסן. בכל פעם שהוציא איזה כלי יקר מביתו ומסרה למכירה, בדה לו אמתלה, שהוא חפץ לקנות לעצמו ממין זה חדש, על פי טעם המודה. והוא האמין, שאין איש חושדהו בשקר.
חבל שכבר אפסו כל הכלים והבגדים היתרים, הרבה מן הנחוצים כבר נראו לו כמיותרים והלכו להם.
והוא מאמין בתומתו, שכשבאים אליו בעלי חובות קטנים לתבוע את חובם, והוא מתנצל במה שמתנצל וקובע להם זמן, הרי הם בוודאי מאמינים, שיסלק להם בזמנו, והא-ראיה, הם קמים והולכים להם. מבעלי החובות הגדולים גם לא יבואו לתבעו, “הם בטוחים שאשתכר ואשלם להם.”
ועל דבר זה הוא מצטער לפעמים, שהוא מסמא עיני אנשים טובים ותמימים. הלא בשעה שהוא מבטיח להם למחר או לאחר שלשה ימים בדיוק, יודע הוא ברור, שגם אז לא יוכל לשלם. אין לפניו אף צל של תקווה למצוא כסף באותם הימים אפילו במה שצריך לו לעצמו. כשעולים ימי הפסח על זכרונו, הרי נפשו סולדת, והוא מתאמץ להשכיחם מלבו, מפני שבין כך וכך אינו יכול להושיע לעצמו.
ואז הוא מתחיל מיצר ומתרעם על עצמו, על שהוא מתעקש כל-כך בדבר. סימוי עיניים זה למה? והלא מוטב היה שידעו העולם בעניו, והיה מרוויח לפחות במה שחדלו התובעים לבוא אליו והוא לא היה אנוס לבדות בכל פעם אמתלאות חדשות.
וגם הם היו מרוויחין במה שלא היו מרומים בתוחלת ממושכה, ולא סמכו את עצמם על מה שיש להם לגבות אצלו.
והוא בא לידי החלטה, שמוטב היה לו אילו התגלה מראש. אבל עכשיו הוא איננו אשם כבר בדבר. הסימוי הולך ומאריך מאליו. הוא כבר אינו עושה כלום.
וכמו בכל שנה ושנה הוא יוצא עכשיו לאסוף נדבות בשביל עניי העיר. אלא שבכל שנה הוא פושט אחר הסעודה את בגדי החג ולובש בגדי חול, ובשנה זו לא חיכה עד אחר הסעודה, מפני שלא היה לו מה לסעוד בביתו; ולא פשט את בגדי החג, מפני שיותר מבגדי חול מגוהצים ונקיים לא היו לו.
ובכל שנה הכיבודים שבבתי המתנדבים קשים עליו, ועכשיו בדיעבד הוא מוצא בהם סעד לב.
והוא עובר על בית שפטיל, איש ריבו משכבר הימים. לביתו של קמצן זה הוא אוהב תמיד להיכנס; מפני ששם הוא יושב להינפש קצת ותיכף מתחיל ביניהם ויכוח – דבר חביב על כל אדם מישראל, וביחוד על ר' מרדכי-ניסן. הלז מלגלג עליו ועל לבישתו הזרה, ומעיר לו, שהעולם מרננים אחריו, שהוא עושה כל זאת רק כדי שלא ילכלך בגדי חג שלו ביינות ושמנים של סעודת פורים בבתי ישראל. ור' מרדכי-ניסן מלגלג בו, שהוא עכברא דשכיב אדינרי, ושבשביל עולם הבא אינו דואג כלל, ושסופו רימה, ולא עוד אלא שלא יקום לתחיית-המתים מפני שהוא עוסק ברבית קצוצה. והמה מתווכחים ונהנים שניהם עד שזה קם והלז נותן לו את נדבתו.
ר' מרדכי-ניסן ושפטיל אינם שונאים זה לזה יותר מששני גבירים בעיר אחת נוהגים להיות שונאים; הם רק אוהבים להקניט איש את רעהו בדברים, בחידודים, בעוקצים מחוכמים, שכל עיקרם נאמרים יותר לשם חכמתם, מאשר לשם הקנטה. וכשהם נפרדים, הם נפרדים נוחים וטובים זה אל זה.
אבל עכשיו, כשנכנס אליו, עמד על הפתח מבחוץ, קצת מפקפק בדבר, ולא ידע לברר לעצמו, פקפוק זה בשל מה הוא? וכשנכנס חרד הלז לנגדו, ונתן לו פי שנים מכפי שהוא רגיל לתת לו בכל שנה.
הוא נפטר ממנו, ונהנה מן הדבר. אבל התפלא על אותו שפטיל, מה ראה להתבזבז כל-כך? ויותר התפלא על הפנים של חמלה, שהעמיד הלז, כאילו הוא משתתף בצער העולם. ולא עוד אלא שביקש ממנו סליחה, והוסיף ואמר: “לפי מצב העניינים צריך הייתי לתת יותר, אלא שאיני יכול.”
הוא הלך וסבב מבית לבית כפי הפרוגרמה הקבועה אצלו, והיה שקוע בחידותיו של שפטיל, “מה סח אדם זה?”
וכשהרגיש, ששפטיל, קרוב הדבר שטעה טעות מרה ומגוחכת, דבריו שדיבר ופני חמלה שהראה היו אולי מכוונים אליו, – נתמלא עברה וחפץ לשוב להתקוטט בו ולזרוק לו נדבתו בפניו, אלא שפיקפק בדבר, אם יש לו רשות לעשות כך, משום גזילת עניים.
ואז הצטער על שאין לו בכיסונו כלום, ואינו יכול לשלם לעניים את החסר מכיסו ולזרוק בפני שפטיל את נדבתו שלו.
וכשחזר לביתו ומנה את כסף הנדבות, ומצא בו פי שלושה מאשר בשנה שעברה, התפלא על הדבר. ורעיון מר, שנפשו סלדה בו, התחיל מצערו עד לכדי דפיקת לב.
האומנם?
בדותא! פשוט אדם מישראל כל זמן שמזקין הוא מתכבד יותר על הבריות.
ולמחר, כששכב בחדרו על מיטתו ונמנם לשם שינת צהרים (שינה זו לא בטלה בבית ר' מרדכי-ניסן, אף על פי שסעודותיו לא היו כל כך שמנות, עד כדי להפיל שינה) שמע שבחדר השני נכנס המלמד לתבוע על חשבון שכר לימוד. הלז התנצל לפני ה“פלונית” של ר' מרדכי-ניסן, ונשבע ביהדותו שכל תקוותו ובטחונו הוא רק על חמשה הרובלים, שהוא מקווה לגבות לפחות פה. “מצות, תפוחי אדמה, תרנגולת, ביצים. נורא הדבר.”
יודע ר' מרדכי-ניסן, שמלמד זה, אף על פי שאינו אומן למלאכתו, הוא יהודי כשר וכשהוא נשבע, לא יוציא דבר שקר מפיהו.
הוא שומע, שאשתו מבטיחה לו לאחר שלושה ימים, כמנהג שלו, אבל בפעם ההיא נתמלא לבו חמלה על המלמד התמים וקצף על אשתו ועל עצמו. הוא יודע בבירור, שגם אחר ששה ימים לא יוכל לתת לו כלום.
רמאות זו היא עושק כפול.
ובאותו רגע הוא ממשמש בכיסו, בלי שום כוונה לדבר, ומוצא שם את כסף הנדבות. והוא מתחיל מחלק במוחו את הכסף ומחפש אחרי עניים; ומונה על אצבעותיו: ר' שמריהו סגי נהור, ר' יחזקאל הפרוש.
אגב נסתבכה במוחו שאלה, שאין לה לכאורה, נגיעה קרובה אל הענין:
בנימין מלמד ור' יחזקאל הפרוש – צרכיו של מי גדולים יותר?
האי מאי? הראשון לא קיבל ולא יקבל תמיכה מקופת הצדקה מעולם ולעולם.
כשלא אשלם לו את חובו, יהיה בוודאי העני הגדול ביותר, מפני שיש לו בית מלא פעוטות ושולחן מרובה באוכלוסין.
צריך לשלם לו בלי תירוץ.
אבל מהיכן אקח?
ברי שלא יהיה בידי לשלם, ואז יש לו יותר זכות על הנדבות מכל העניים. אבל הוא לא יקבל נדבה, אם לא שאסובבהו בכחש.
ואגב הוא נזכר בשפטיל וברמזיו הגסים; והוא בא לידי התמרמרות, ושולח במחשבה קללות על ראשו.
ומתוך שפטיל הוא נזכר שוב בבנימין מלמד. מה יעשה אומלל זה לחג הפסח? הוא יגווע חס-ושלום ברעב.
מה יכול לעשות אדם כשר כמוהו?
רבונו של עולם! הוא מתמרמר, בלי הכרה ברורה בדבר על מי הוא מתמרמר, כלום מה אשם עני זה במה שאני חייב לו כסף? וכי בשביל זה פקעה זכותו?
כשיצא המלמד נכנס אחריו השאב…
זה ארבעה לילות נודדת שרה כצל על ערש בנה יחידה, נער כבן שמונה שנים. ארבעה לילות לא סגרה את עינה. ובאמת איככה זה היתה יכולה לשכב על מיטתה? הכי תנין או בת יענה היא? שלמה זה הוא שביעי לבטן, מלבד הנפלים, שלא תצרפם עוד לחשבון. בכמה עמל, בכמה דאגה ופוגת לב עלה לה טיפוחו של כל אחד מששת ילדיה, ובכמה דמעות ושברון לב השיבה אותם אחד אחד אל בטן האדמה. גם את אויבה בנפש לא תקלל בלב פצוע כלבבה. שלמה היא הראשון, אשר האריך את ימיו עד שמונה שנים תמימות. היא חשבה, כי כבר הוסר מעליה שבט אלהים. לא לחינם כלו עיניה בדמעות. סוף כל סוף השמים אינם של נחושת וברזל. היא היתה יראה בימים האחרונים לחשוב בדבר הזה פן ינכו מן השמים את תענוגות לבה על חשבון חיי בנה. בכל עת, אשר הביטה בו, היתה נאנחת-לדעת ומשתקעת בדאגה בכוונה לדבר, כדי לערבב שמחתה.
היא חשבה, כי כבר נושעה תשועת עולמים. אבל הנה עוד הפעם שבט אלהים נטוי עליה. חרב חדה מונחת על צאוורה: שלמה חולה במחלת האסכרה. ביום הראשון למחלתו כבר היה מסוכן. ביום השני היה אחר יאוש. ומאז הוא חי רק בכוח הרפואות שמגמיאים אותו, ובזכות התפילות, ששרה קורעת בהן יריעות השמים.
ומן הרפואות לא הניחו אף אחת, שלא עשו אותה: התחילו בלחשים, וכשלא הועילו הלחשים, שלחו תיכף לקרוא לרופא, וליתר בטחון השתמשו גם בשניהם, בלחשים וברפואות; ואחר כן שלחו פדיונות לצדיקים; ואחרי כן אמרו תהילים ושינו את שם החולה.
אבל אין עצה ואין תרופה. הילד מסוכן.
לא ישן בכל אותם ארבעת הלילות גם מרדכי בעלה. נדודי השינה לא כבדו עליו כל כך, מפני שלא אכל כמעט בכל אותם הימים, ומי שאינו אוכל, אינו זקוק לשינה, זהו בדוק ומנוסה; ולא אכל בכל אותם הימים, מפני שלא היה לו צורך בדבר זה, כשראה את האסון הגדול מרחף על ראשו. מחלת האסכרה היא מחלה מסוכנת בכל אופן, ובפרט לו, ל“כלב מוכה” כמוהו.
הוא ראה כבר את כל מיני המחלות של ילדים ונערים ויודע הוא שאסכרה היא המסוכנת שבכולן. רגע אחד אם רק תתעצל ותקפתך שינה, הרי אבד חס-ושלום הכול.
ולא התעצלו ההורים האומללים אף רגע. אבל תרופה אין.
רואה שרה, שאין הדוקטורים יודעים כלום. רק למוץ את הפרוטה האחרונה, את דם התמצית, הם יודעים, ואחרי כן הם מניעים בכתפיהם.
ואפילו תפילות ופדיונות לא יועילו. כבר נגזרה גזרה.
והיא מתחילה להתחרט בדבר, שלא שמעה בעצת המלחשת הזקנה עד הרגע האחרון. הכל אומרים, שלמחלת אסכרה רק לחשים וסגולות יועילו.
אבל אולי יכולה היא עוד לתקן את הדבר. ציפה הזקנה מבטיחה גם עתה, שאם יעשו את הסגולה, שהיא אומרת, יקום הילד למחרתו והיה בריא.
הסגולה היא סגולה בדוקה. שלשה מנכדיה נושעו בסגולה זו, וגם רבים מילדי העיר. ציפה מייעצת לשאול את האמות של אותם הילדים. ושרה כבר שאלה, ואמרו לה כולן, שהדבר הוא אמת, להבדיל, כתורה הקדושה.
והסגולה היא פשוטה וקלה:
פושטים עור של בר-אווז חי ומשימים את העור בעודו חם על לב החולה.
אם יפרפר בר-אווז זה, כשיהיה מופשט, ויוציא עוד קול גניחה, בידוע שהסגולה תועיל עוד באותו יום.
אבל אסור לשום איש ואשה מן הזרים לטפל באותו מעשה, רק על ההורים בעצמם לעסוק בדבר.
ושרה כבר יגעה ומצאה בר-אווז טוב ונבחר מחמשת האפרוחים, אשר תחת האווזה של השכנה. והוא גדול כבר כמעט כאמו.
וחסד גדול עשתה עמה השכנה, שהלכה והחביאה את עצמה בביתה. כדי שלא תראה בקחת שרה את האפרוח; מפני שהסגולה מועילה רק אז בהיות בר-האווז גנוב ולקוח שלא מדעת בעליו.
והאווזה-האם התנפלה על שרה והיכתה בחרטומה על ידה עד זוב דם; אבל שרה שמחה כמעט על הדבר. יהי רצון שיהיה גם מעט דם זה לצירוף כפרה לבני.
לפשיטת עור האפרוח צריכה היא לשכין מושחז וחד. ושרה מצאה כבר שכין כזה. אשת השוחט חמלה עליה ונתנה לה חלף אחד מחלפי בעלה, שלא בידיעתו.
גם בלב אשת שוחט יש לפעמים רחמים וחמלה.
ושרה כבר עומדת על האווז. מהפכת אותו ומקרבת את השכין לעורו. אבל לבה נוקף בה: איך זה אעשה, איך זה אעשה? מיללת היא ושואלת.
ומרדכי עומד עליה. מתנה מראש, שאלהים אמת וחותמו אמת. ואין נחש ביעקב. ורק משום רפואה התירו להשתמש גם בכישוף וסגולות, והוא מאיץ בה. קצת-גוער, קצת-לועג; הלא הדבר נחוץ. במה ייגרע דבר זה משחיטה? התורה אמרה ו“רדו בה וכבשוה” הכל מותר לאדם במקום שיש פיקוח נפש.
ומכיוון שהיא שומעת פיקוח נפש, היא נזכרת בשלמה, כובשת רגשותיה. לוקחת את השכין וניגשת אל הענין.
אבל פרפור וגניחה אחת מחונקת של העוף החי המסו את לבה. דומה שהעוף מדבר, מתחנן.
היא השליכה את השכין מידה, “אנא”, היא מתחננת אל מרדכי, “הלא גבר אתה. יודע אתה יותר ממני. עשה אתה את הדבר.”
מרדכי מתקצף. משנס את מתניו. מצווה שתתן לו את העוף. היא מושיטה לו את בר-האווז. הוא מבקש את השכין, ואיננו יכול למצוא. שרה מגלגלת לו ברגלה את השכין. הוא לוקח אותו, מתחיל נופח בנוצות.
“אבל איני יודע, מהיכן אתחיל.”
“מן הבטן,” אמרה שרה.
“אבל איני יכול למצוא את המקום.”
שרה הראתה לו באצבע. הוא חפץ להתחיל בדבר, אבל הוא שכח ולקח את השכין בשמאלו.
הוא מחליף ואוחז את השכין בימינו. אבל כבד לו להחזיק את העוף בשמאלו.
“טפו, איוולת!” הוא מתקצף, “המלאכה היא מלאכת נשים. אין יד גבר מסוגלת כלל לזה.”
והוא משליך מתוך ידיו את העוף ואת השכין.
מן הערש הגיע קול נשימות החולה הצרודות.
שרה מבטת סביבה כמתייאשת. חוטפת את השכין ואת העוף בידיים רועדות.
היא מתחילה בדבר. אך כרגע היא משלכת מידיה את השכין ואת העוף.
היא מתנפלת על ערש בנה: “רבונו-של-עולם,” היא צועקת, “וכי בדרך אחר אינך יכול להושיע?”
צבי דוב וויינבלאט וקלמן הקטן.
בימי נעוריהם היו שניהם לומדים בחדר אחד ושניהם אהבו זה את זה. צבי דוב היה אוהב את קלמן, מפני שהיה גוץ, כחוש וקטן שלא לפי שנותיו, והיה אז נער יפה ומסולסל, אשר פניו כפני ילד.
וקלמן אהב את צבי דוב, מפני שהיה ארוך וגדול שלא לפי שנותיו. הוא היה מגין תמיד על חברו הגוץ מפני הנערים השובבים, שהיו חשים תענוג משונה לצבוט את לחייו הרכות, למרוט תלתלי ראשו השחורים, או פשוט להרימו מעל הארץ ולשמטו מבין זרועותיהם ככדור-משחק.
איש איש מהם היה אוהב בחברו מה שלא מצא בעצמו.
ויגדלו ויהיו לאנשים. צבי דוב נעשה לאיש גבה-קומה, רחב כתפיים, מדבר מתוך טבורו ומביט מגבוה. ומפני שהוריו היו עשירים, לא נשארה לו ברירה אחרת אלא שיהא גם הוא עשיר.
וקלמן גדל ויהי לבעל-בית קטן, שבשעת בין השמשות קשה להכיר בו, אם נער הוא או בעל אשה ובנים, ראשו מורם תמיד למעלה, מביט על כל מי שגבוה ממנו בסקרנות. דומה, כאילו ידע בעצמו, שאין עוד נמוך ושפל מקומתו, ועל כן אין לו מה להשפיל את עיניו ולהורידן. ומפני שהוריו היו עניים – הם עסקו בציד דגים ובמכירתם לבני ישראל בערבי שבתות – נשאר גם הוא דייג עני.
שניהם ישבו בקרבת מקום. צבי דוב סחר ברפסודות, שנשלחות מיערי הקרפאטים שבאוסטריה על גלי נהר-פרוט. וקלמן עסק בציד דגים, שהיה שולה מאותו הנהר עצמו. שניהם ישבו סמוך לחוף, זה בדירתו וחצרו המרווחת וזה – בביתו הדומה לחורבה.
כשגדלו נצטננה האהבה, שהגו זה לזה בילדותם; ולא לבד שנצטננה, אלא גם נראים הם כאויבים. קלמן שונא את צבי-דוב מפני שהוא גדלן, הולך בקומה זקופה וממלא את חללו של העולם בישותו הגסה.
וצבי דוב הוא, כמדומה, גם שנוא לא ישנא את קלמן. דומה, כאילו אינו רואה אותו כלל. אינו יודע, אם יש בעולם ברייה ששמה קלמן. כשהוא עובר עליו, הוא מבטל בגסותו אותו, את קלמן הקטן, ואת כל הקטנים המרחשים סביבותיו. הוא אינו מכוון כלל לבטלם, אבל הוא מבטלם שלא במתכוון. הוא גורם תמיד צער ועגמת נפש לקלמן. הוא ממלא את כל אורך החוף ברפסודותיו. שם גדול הרעש כל היום. הפועלים מקימים שאון כשהם מכים בגרזן להתיר קשרי הרפסודות; ובשל הרעש והשאון בורחים הדגים, עד שקלמן, כשהוא יוצא לדוג, אנוס להתרחק מן החוף מרחק רב.
והוא יודע, שכל זה נעשה שלא בכוונה, אבל ידיעה זו מגדילה את המשטמה שבלבו לאיש זה עוד יותר. אין התולעים הנרמסות כדאיות שתהיינה ידועות לרומסן.
בימים שעברו היה קלמן אנוס לפעמים לקבל טובה מצבי-דוב. היה לווה הימנו שנים-שלשה רובלים בשעת דחקו, היה לוקח ממנו עצים בהקפה בימי החורף. וגם את חסדיו אלו היה צבי-דוב משפיע על קלמן ביהירות נפלאה, כמו שלא מדעת. הוא היה מלווה ומקיף לו כלאחר-יד, כאילו לא כסף ושווה כסף הוא נותן, אלא חספא (*חרס) בעלמא; כאילו לא לאדם חי ומצטרך לבריות, למכיר מך ורעב הוא נותן, אלא מפקיר הוא את מותרותיו.
ככה שופך אדם עביט של שופכין לרשות הרבים.
ומה שהגדיל עוד יותר את שנאתו של קלמן לאיש הלז, – הוא שהכיר בו היטב וידע, שלא הצטער ולא התאנח מעולם; על כל פנים בגלוי לא ראהו עוד מקמט מצח ולא שמע עוד אנחה יוצאת מתוך לבו, בין אם הוא מרוויח בין אם הוא מפסיד, הוא תמיד קר ומתון, כאילו נאצל וגבוה הוא יותר מדי. ולא אליו יגיעו עניינים פעוטים כאלה, המענים בני אדם פשוטים, אנשים מן השוק. – הוא אינו בן אדם מן המצוי.
באחד מימי האביב, עת מי הנהר גאים וגוברים מהפשרת השלגים ושוטפים ויוצאים מחופיהם, עמד צבי דוב על חוף הנהר והביט בקצת התעניינות, שלא כפי הרגלו: על שפת הנהר, לכל ארכה ורחבה, היו מונחות, מסודרות ומקושרות זו בזו, רפסודות במספר עצום ורב, וכמעט כולן היו שלו. כל הונו, ואולי גם יותר מהונו, עמד בחזקת סכנה. המים גאו לשעות וחצאי שעות. צריך היה להוציא את הרפסודות אל החוף, וגם שם לא היו בטוחות. צריך היה להרחיקן מעל הנהר השוצף מרחק יותר גדול בכל מה שאפשר.
פועלים רבים עמדו ועבדו שם בשקידה ובחריצות נפלאה, מפני שקבלו שכר לשעות. אבל לא הספיקו. האיתנים חזקים וקשים מבני אדם. המים התחילו יוצאים ומשתפכים על החוף. חלק גדול מן היער, שצומח על שפת הנהר מלמעלה, כבר הוצף. בתי צבי-דוב וקלמן אמנם בטוחים מאסון, מפני שעומדים על מקום תלול וגבוה והמים לא יגיעו אליהם, אבל הונו של צבי דוב צפוי אלי אסון. הפועלים החרוצים הביטו מסביב וראו בחרדת לב, שהם מוקפים חשרת מים כמעט מכל עבר. הם הביטו על עבודתם בייאוש מכאיב, והתחילו משתמטים ומתרחקים מפני האויב הנורא, המתגנב ומתנפל עליהם מפנים ומאחור.
“שלושה רובל לשעה!” הכריז צבי דוב מעל המקום, אשר עמד עליו.
דומה היה, שלא התכוון בכרוזו כלפי הפועלים. הוא זרק מלים מתוך פיו סתם, לתוך האויר.
הפועלים ניצבו על מקומם והחזירו את פניהם אחורנית. דומה היה, שהם צירפו חשבונות במוחם ועשו שום והערכה, אם המחיר שלשה רובל דיו בערך אל נפשותיהם וחייהם.
וכנראה מצאו, שהוא מחיר הגון, מפני שחזרו לעבודתם.
ושטף הנהר הולך ומתגעש, הולך ומשתפך. דומה, כאילו אין זה הפרוט של תמול ושלשום, ההולך ומתפתל ימינה ושמאלה, מכה גלים קלים ומוחל בענוותנות יתירה על העלבונות, שהיבשה גורמת לו במה שהיא נדחקת בגבולו פעם בפעם. לא! הנהר של אתמול נעלם, עלה בתוהו, ואת מקומו ירש חומר מים רבים, שוטפים בזעם ומטילים אימה על כל סביבותיהם. הם הולכים ובולעים את היבשה בקפדנות כבושה, וכאילו עינם צרה במקומות הגבוהים, שאינם יכולים להגיע עדיהם… הרבה בתים נהרסו, הרבה כפרים העומדים על החוף נתכסו במים, ועל המשברים הזועמים צפים ונישאים עצים נעקרים משורש, עריבה של בצק, ספסלים; ערימות חציר, חביות, ארונות, שבר גג ועליו כלב נובח וחתול מילל, פירצת גדר ועליה תרנגול נרעש ומנענע בראשו הנה והנה, שולחנות הפוכים, ארגזים, מיטות.
כל זה היה נראה כהיתול גס בישובם של בני אדם, כאילו אחד מן האיתנים לועג לבני האדם, העומדים ומביטים עליו, ואומר להם: “זהו משלכם, בואו והצילו.”
אבל גם בני האדם לא חבקו יד בעצלתים. הם הצילו הרבה מפי החיה הנוראה הזאת. הם נלחמו יותר בעוז רוחם מאשר בכוח ידיהם. הרבה אנשים הסתכנו בנפשם וחתרו להציל לא לשם הבצע, אך פשוט לשם הצלה. שאון המים השפיע עליהם מגבורתו, עורר בקרבם רגש של מרידה, עד שחשו תענוג גדול להסתכן, להלחם באיתני הטבע ולהציל אפילו חפצים קלים ושברי כלים, שאין להם כל מחיר. המה הצילו הרבה מפי הנהר.
שורה ארוכה של רפסודות מקושרות זו בזו. האחרונה מקושרת לבנין צר וארוך המלא עצים, שחיפי גגות ונסרים. והראשונה לאלון ענף ועב שעל החוף, ומלמעלה מספר סוארים (*מלשון המשנה: קרשים מסודרים 2 שורות באלכסון כעין מספרים) מסודרים זה אחר זה. כולם הונו של צבי-דוב. והונו זה עומד מוקף מים מכל צד. הפועלים הולכים עד ארכובותיהם במים ומצילים.
אבל המים הולכים ומתגברים מרגע לרגע. כבר קשה לפועלים לעמוד מפניהם.
סואר אחד התחיל צף. מתנועע הנה והנה. הוא נגע בקצה סואר שני. שניהם התלכדו, שניהם התחילו צפים ומתנועעים. להם התחבר גם שלישי וגם רביעי.
אם תגע מחברת הסוארים בבנין הארוך ייעקר וילך יחד עם כל הכבודה.
צבי דוב עומד ומביט כאילו אין הדבר נוגע אליו.
שנאתו של קלמן לצבי דוב הגיעה ברגע זה עד לנקודה העליונה.
והסוארים צפים ומתנועעים, צפים ומתנועעים, הולכים וקרבים. בקצה אחד כבר נגעו בבנין. האלון נעקר. הבנין נעתק. הכל צף והולך.
חומר המים בולע עשיר אחד על ראשו ועל כרעיו.
הפועלים נרתעו וחזרו אל היבשה.
צבי דוב נזדעזע. הוא הרים שני אגרופיו ויך בהם את ראשו.
“הוי!” פרצה גניחה מתוך גרונו.
בפעם הראשונה בימי חייו שמע קלמן אנחה יוצאת מלבו של צבי דוב. שנאתו פרחה. הוא נתמלא עליו רחמים. והוא יודע, מה הוא צריך עכשיו לעשות. הוא בקי היטב בכל אותם המקומות, שהמים כיסו אותם. צריך לשבת בתוך הדוגית, לרדוף אחרי התהלוכה המשונה הזאת, לקשור חבל בקצה הבנין או ברפסודה הראשונה, והלאה הרחק מזה, במקום שהוא יושב תמיד וצד דגים, יש אשד רחב, עמוק ופרוץ אל תוך היבשה. שפתו גבוהה, המים לא יכלו עוד לכסותה. שמה צריך למשוך את הרפסודה הראשונה, ואחריה תימשך כל הכבודה.
והוא עשה את אשר חשב. הונו של צבי דוב ניצל.
וכשפגש ביום השני את צבי-דוב, הסתכל בו ומצא, שהוא אינו בעל גאווה כל-כך, כמו שחשב עליו עד כה בטעות, וגם איננו אכזר כלל.
אדרבה, לפעמים קמטי פניו מעוררים חמלה.
נוח להקפיד / יהודה שטיינברג
שרוי הוא היום ברוגז ונוח להקפיד על-כול ועל-כול.
בכל אותן השנים שהוא מכהן דוקטור מדיציני, לא היה עדיין עליו יום קשה כזה.
בניו הקטנים חזרו מבית-הספר נכנסו לחדרו לברכו, והוא נותן בהם עין מלאה קפדנות-מגבוה. הם יוצאים נעלבים.
רעיתו נכנסת אליו, צוחקת ומספרת איזה ענין לוקח לב והוא מעמיד עליה פנים של סבלנות מתוך אונס. כרגע היא מפסיקה בפטפוטיה, נעלבת ושותקת.
ופתאום נדמה לו, שהיא שותקת בזדון, כדי להכעיסו. הוא מתחיל לבקש אחר איזה מבטא גס, בכדי לפגוע בכבודה.
השפחה נכנסת ומודיעה, שחולים מחכים בפרוזדור.
והוא משמיע תרעומות באזני רעיתו, מתוך הקפדה כבושה קצת, על שלימדה את השפחות להיות נוהגות באדון הבית קלות-ראש. נכנסות בשעת שאינן קרואות. ובכלל הוא מוצא חסרון בביתו, שחדר-המזון קרוב יותר מדי אל הטרקלין.
והיא עונה בהקפדה של תמהון, כי בנוגע אל השפחות מנהג זה לא חדש אצלו. כמדומה לה, שהוא עצמו התיר להן את הדבר בשעות הקבועות לביקור-חולים. ובנוגע לחדר-המזון, הן לא סוף חודש היום, ולא עתה היא העת לעקור דירה מבית לבית.
על ידי תשובה זו הוא בא לכלל כעס ופוסק וקורא עליה “פתיה”.
עלבון כזה עוד לא שמעה מפיו עד היום.
והוא בעצמו רוצה למצוא את הסיבה למעמד נפשו המשונה היום. ואינו יכול למצוא.
מה היום מיומים? מה נשתנה?
ערב פסח היום.
ומה בכך? גם בשנה שעברה וגם בכל השנים היה ערב-פסח!
היו שנים, שנדמה לו, שאינו מכיר כלל בחשבון הלוח העברי. ואינו יודע ומרגיש באותם הימים. אבל זו היתה מעין אונאת עצמו. אמת, שמאכילת חמץ לא היה נזהר, אבל את הימים, וביחוד את הלילות לא שכח. אילו היה שוכח, היתה היא מזכירתו. היא זהירה תמיד להכין מצות לאותם הלילות, ועוד איזה דברים היא מכינה אז. יש לה סיפור מעשה מיוחד בנוגע לכל זה. סוף אשה לפתיות. היא מתייחסת באיזה צד של קירבה לאיזה של“ה, תנא או רב, אלהים הוא היודע מי היה ומה היה של”ה זה.
וגם בחוסר-ידיעה זו יש הרבה מאונאת עצמו. מפני שבמקצת הוא נהנה מן ההכנות שלה, וגם הוא מצדו מתייחס למשפחת הורוויץ, וגם בבית אבותיו היו אוכלים בלילות אלו, “בורשטש” אדום, זכר לעלילה הידועה, שהעלילו פעם אחת על אותו של"ה.
והוא זוכר עוד את סיפור המעשה באותו נוסח שהיה שומע אותו בילדותו מפי אמו:
אצל השל“ה הקדוש לא היה נוהג להחזיק שפחות שאינן יהודיות. אמה זקנה היתה משרתת שם, וכשמצאה את הילד השחוט, הרגישה בדבר, והבינה שלא יספיק עוד הזמן לבערו. מה עשתה? לקחה וחתכה את הגוף ושמה בקדרה גדולה, ונתנה בה בורשטש אדום והעמידה אותה על גבי האש. המעלילים באו וחיפשו ולא מצאו כלום, ויצאו בבושת-פנים. ולפיכך משפחת הורוויץ, שהם מגזע השל”ה, אוכלים בורשטש אדום בליל ב' של פסח. ביחוד אינו יכול לשכוח לילות, אלו, משעה שהוא משמש בבית-החולים העברי.
המנהג היפה שמצא שם, שהדוקטורים עורכים סדר יחד עם החולים, המנהג הזה מצא חן בעיניו מאד, ועוד יותר בעיניה. הרבה מן היופי והחן אתה מוצא בלילה זה שם בין החולים. נדמה לך, שכעין חופה ירדה משמים וכיסתה עליך ועל בית-החולים והסתירה אותך מכל באי העולם.
ועל החולים שורה אז מין רוח. מעין זה שקוראים העברים “שכינה”. כשתרצה, אתה חש את עצמך מחובק בזרועות, בזרועות אם. קרוב, קרוב מאד אתה לבני אדם הללו, ממש קירבה מעין אחדות.
יש שהוא מודה בעצמו, שבביתו אפילו כשהוא יושב בין רעים ומכירים, לא חש מעולם אותה הקירבה, אותה הבטיחות ואותה ההשתפכות שהוא חש שם בלילות אלו.
יש שהוא מרגיש איזה ביטול כנגד החולים הזקנים בעלי הפיאות הסבוכות העורכים את הסדר וקוראים בהתרגשות והתלהבות מתוך ההגדה ומסדרים את ה“סמלים” שעל גבי הקערה בכובד ראש. ואז הוא מכיר בעצמו ובכל הדוקטורים ומשמשיהם ובמשמשי משמשיהם שהם אינם אלא טפלים לגבי אותו העיקר, לגבי הזקנים הללו.
וביטול זה, אדרבה, עוד מרומם את רוחו, מכניס בו נשמה חדשה, שאינו רגיל בה.
אבל מה ענין כל זה לקפדנותו?
כן, הוא נזכר עכשיו.
החייב בדבר הוא רק שוטה מתלוצץ זה, המספיק מזון לבית-החולים, שעוד לא פגה ממנו הפיקחות העברית. האיש הלז העיר היום בבוקר ברוח לצון, וכדרכו תמיד, כלאחר יד, שהדוקטורים עורכים סדר בבית-החולים, כדי להתחבא על ידי זה מפני שפחותיהם.
הוא לא אמר כלום. הוא רק התלוצץ ולא יותר. “שונא אני תמיד את האיש הזה ואת ליצנותו המלאה רוח בית-המדרש.”
אגב הוא תופס את עצמו בדאי בדבריו, מכיר הוא בנפשו, שאדרבה, אדם זה הוא אחד מאוהביו הקרובים אליו, וחביב הוא עליו דווקא בכשרונו להתלוצץ. עינים בהירות נתן אלהים לאדם זה, לראות בכל דבר את הצד המגוחך שאין הכול מוכשרים לראותו. ולא עוד אלא, שיכול הוא לבטא את הענין המעורר צחוק באופן מיוחד, עד שאינך יכול גם להקפיד עליו.
אבל הוא משתדל להוכיח לעצמו, שבפעם הזאת אמר לץ זה דברים שאין בהם לא טעם, לא היתול יפה, ולא נימוס הגון.
ולכשתרצה אין זו סיבה כלל להתרגזותו. מה ענין זה לזה?
קרוב יותר לשער, שזה סימן מחלה פנימית שלא נקבעה עדיין צורתה.
גירוי עצבים ולא יותר.
חפץ היה, שתהא לו היום עבודה רבה, עבודה לכל היום, שלא יתנו לו לשבת במנוחה ולהשתקע במחשבות, את כל כלי- מכשיריו היה מעמיד היום לעבודה בחצי-חינם, אפילו בחינם, ובלבד שתהי לו עבודה.
אבל ערב פסח היום. אין בני ישראל פנויים לחלות ולהתרפאות.
ולעת ערב קרובה היתה השעה ללכת לבית-החולים; אבל איזו אילוזיה לפפה היום את מוחו, שכל כמה שהוא משקיע אותה ומשתדל לגרשה מתוך לבו היא נדחקת ועולה, מעשה קליפה!
איזו זיקה יש לו עם מדריד… ושיביליה?
מה שייכות יש לו לאנוסי ספרד, כלום היסטוריון הוא?
ומה בכך, אם הם היו כולם אנשי מעלה, פקידים, נושאי משרה… דוקטורים, מי לא ידע כל זאת?
ומהיכן הוא יודע לצייר לעצמו אותם האנוסים – לבושים קיטולות על בגדי השרד ונחבאים במרתף אצל שולחן ערוך וקוראים מתוך ההגדה באותה ההתרגשות, שזקני בית החולים קוראים בה? כלום ראה כל זאת או מעין זה בעיניו?
ומה בכך, אם אלו שארבו להם ומצאו אותם בגנבתם היו גנרלים, סנטורים או ראשי אינקביזיציה?
לכשתרצה הרי אלו ואלו לא היו מושלמים. אלו היו אכזרים, עריצים ואלו, גאונים בעקשנות. עכברים, עטלפים מראים גבורות בהחבא.
ואותם העכברים – רדפו וארבו להם – אריות ונמרים.
מחשבותיו נפסקו על ידי רעיתו, שנכנסה והזכירה, שהגיעה השעה ללכת.
וכעמדו על המפתן נכונים לצאת, הפסיקה להם השפחה את הדרך:
“מה מצוה האדון להגיד לאורחים ולחולים, כשיבואו וידרשו לו?”
“תגידי, שהלכנו… שיצאנו בביקורים ל… מכירים. לא נשוב מהר.”
את הדברים האלה הפליטה אשת הדוקטור בכבדות מבין שפתיה.
לו נדמה, שהשפחה, בצאתה מלפניהם, הרכינה את ראשה יותר משיעור נימוס העבדים… בכעין ותרנות של נותן נדבה.
וגם איזו ערמומיות נשקפה לו מתוך עיניה.
והאילוזיה נדחקת ועולה על לבו.
עכברים ועטלפים, שרדפו אחריהם אריות ונמרים.
“לץ זה שנוא עלי בליצנותו הריקה.”
והוא מתרגז – ונוח הוא להקפיד.
הוא שב מארצות החופש, ממקום-תורה, טעון בתעודה, במכתבי-קילוסים ובדברי חיבובים מאת מורים ופרופיסורים מומחים – אך לבו חלל… נבוב…
סוף-כל-סוף הגיע אל המטרה, ששאף אליה זה שבע שנות עמל. שבע שנים היה היתה משאת-חלומותיו, הגות-רוחו, מזבחו ואלילו. היא היתה לו הכל. כן. היתה… עכשיו הכל כבר נגמר ונעשה. חסר רק הפיהוק האחרון של תפוגת-לב הבאה מתוך ייאוש.
הוא עבר את הגבול ושב הביתה באותה המסילה, אשר הובילתהו שמה לפני ארבע שנים. הוא זוכר, שאז הבטיחוהו עמודי-הטלגרף שלאורך הדרך הרבה-הרבה. עתה דומה, שהם מביטים ממנו והלאה בלעג כבוש.
אז נדמה לו, שהדרך מלאה הרים וגבעות, אין אף עמק אחד. והצטער על שההרים הללו מעכבים אותו על דרכו שעות יתירות. עתה רק עמק ומורד, מורד ועמק. כל הדרכים מוליכות מטה-מטה…
ובשבתו בעגלה בין נוסעים ונוסעות צפופות ודחוקות, מסיחות וחוזרות ומסיחות, זה אולי הפעם העשירית על דבר אחד, משתקע הוא ברעיונו ובודק בזכרונו את כל הקרבנות אשר העלה על מזבח-אלילו.
ד' אמות מרווחות בבית-המדרש. הוא נער, שכבר מלאו לו שש-עשרה שנה. בן לאברהם-יצחק, השו"ב היותר הגון בעיר. אביו אהבו, מסלסל בו ומתפאר בלוי שלו נגד כל ההורים: “לוי שלי הוא עילוי, נוצר לגדולות.”
והוא יושב, שוקד על הגמרא הפתוחה לפניו, אך ספיקות מתגנבים אל לבו.
והוא אמנם יודע ומכיר בנפשו גם עתה, שהספיקות לא היו מתחילתם בשל אמונות ודעות, אלא, פשוט בשל פחד מפני החיים. הוא התחיל דואג, איך יוכל להציב לו מעמד בחיים – ואביו עני מתפרנס בדוחק מן השחיטה?
אמת, שהוא עילוי וכוחו גדול בתורה. זהו אמנם קרן קיימת לעולם-הבא. אבל התתן לו תורתו גם את פירותיה בעולם-הזה? יכול הוא אמנם לקוות שיהיה שו“ב או מו”ץ באיזו קהילה. אבל יודע הוא, שגם אביו, גם המו“ץ דמתא, שניהם אביונים גדולים, ושכרם אינו מספיק למחייתם אפילו בצירוף משלוח-מנות ודמי-חנוכה, שיש בהם מעין נדבה. הם מתפרנסים בדוחק על פי דרכה של תורה ומשועבדים בגוף ונפש אל הבעל טכסא ואל פרנסי הקהל, על פי מנהג ה”קהילות הקדושות."
והוא יודע שמקצת מבחורי הקלויז פרשו והתמכרו להשכלה, והם מקווים לגדולות. ברוך בן שלמה גולדין הוא נער בגילו, תמיד היה כפוף לו, לומד עמו ביחד בקלויז לא בתורת חבר, אך בבחינת תלמיד אצל רבו. עכשיו ברוך זה, משפרש ועזב את הקלויז היה לאיש אחר. ממש איש. הוא כבר מרוויח כסף מהוראה לשעות ומשתדל להיכנס לגימנזיון.
ורעיון עלה במוחו: אילו חפצו הוריו לעזור לו במקצת, לפחות לקנות לו ספרים ולשלם בעדו מספר ירחים לאיזה מורה, היה אולי יכול גם להכנס לגימנזיון. תעבורנה שנות מס ר. תעודת בגרות, בית-ספר גבוה. דוקטור או אינז’ינר… ככל מה שהוא שומע לפעמים את רעו ברוך חולם. ואז הוא סמוך ובטוח מפני דאגת פרנסה.
אבל הוריו, כששמעו את הדבר, שפכו עליו קיתון של רותחין: “השכלה?! אפיקורסות?! דוקטור מחלל-שבת חפץ אתה להיות?!”
צריך היה להתייאש מחלומו. הוא בדק אחרי-כן את הדבר בשכלו ומצא, שזהו באמת רק חלום נעים. שאין לו פתרונים. כלום יכול אביו להסכים לדבר כזה? הלא יש בזה משום “מזרעך לא תתן למולך.” למחר יקומו עליו הקהל והרבנים הקרובים והרחוקים ויפסלו את שחיטתו. וכלום רשאי אדם לקפח את פרנסתו בידים?
והפחד לא חדל מהרגיז אותו. החיים הולכים ומטילים עליו אימה. בכל עת שהיה רואה את אביו מתעטף בבגד המוכן לדבר, המעוך והמרבב בכתמי דם קרוש, היה משתקע במחשבותיו. הוא שיער בנפשו, שאם יהיה בעל אשה ובנים ובני-ביתו יהיו רעבים. לא יעמוד בנסיון ויתעטף גם הוא, לאנסו, בטלית כזו, ויצא לברך על השחיטה ועל כיסוי-הדם. ולמרוט נוצות העוף המפרפר אל תוך התיבה העמוקה. ואולי גם יקדים בכל בוקר לברך את הבעל-טכסא בשלום ולהחניף לפרנסי הקהלה, כשיראה שיש צורך בדבר.
בשתי אלה, בחלאת המלאכה, שאביו עוסק בה ובהשיעבוד וההכנעה שהוא צריך להראות לתקיפי העיר, היתה נפשו סולדת תמיד. ואותה ההכרה, שגם הוא יהיה צריך לפעמים לעסוק במלאכה זו, התחילה משניאה עליו את הוריו ואת הקהל ואת פרנסיו ואת היהדות העקשנית, היראה וסולדת כל-כך מפני אור-הדעת.
והוא מצא את שביל-הזהב: התחיל לומד בחשאי. הרבה עזר לו רעו, ברוך גולדין. הוא המציא לו ספרים ויקרבהו אל הנערים, שכבר התפקרו ולמדו בגלוי.
והסוד נודע, מלחמות. ברקים ורעמים. כעס אב. דמעות אם. הפרנסה בחזקת סכנה. הוי כמה קשה המלחמה!
והאב, קצת כדי לפייס דעת המרננים אחריו וחושדים אותו שבהסכמתו עושה לוי מה שעושה, וקצת מתוך כעס וכאב-לב, קפץ והדיר את בנו מעל שולחנו.
והוא יצא את בית אביו, והחל מתפרנס מהוראה לשעות, שמצא בשכר מועט אצל הורים עניים. השכר הזה הספיק לו ללחם – לאו דוקא לשובע, ומלבוש – לאו דוקא להגן מפני הצינה; אבל הוא שמח בחלקו. הוא הולך וקרב אל מטרתו. הוא עושה רק כעין חליפין. מצטער היום, כדי שישבע נחת בימים הבאים. הוא מקריב את ההוה בשביל העתיד.
והוא יודע שאביו ואמו שרויים בצער, ואולי הם מקללים אותו. צריכים הם לקלל אותו, מפני שבשלו התלקחה המחלוקת הישנה על אביו העלוב, שאין לו פתחון פה עכשיו, בהכירו את הקורה העבה שבין עיניו. “בן שהקדיח תבשילו ויצא לתרבות רעה.” הגיע הדבר לידי כך, שהביאו שו"ב חדש, וניכו לאביו משכרו ומחלקו בנוצות.
יודע הוא כל זאת, ומצטער על הדבר. ביחוד הוא מיצר בזכרו את אמו החולנית, האוהבת אותו בכל חומו של לב-אם. הוא מרגיש מרחוק, עד כמה קשה לה לקלל אותו. אבל היא מקללת בוודאי.
ואולם הוא מתנחם בברכת אשתו ויוצאי-חלציו לעתיד לבוא. הוא בן שו"ב, שנזון מקופת הקהל ותלוי בדעתם הגסה, והם יהיו בני מוסמך, בני חורין, חיים על דעת עצמם.
הוא עושה רק כעין חליפין, צער האבות בעונג הבנים, קללת אם בברכת אשה.
והוא מכיר בעצמו, שתורת בית-המדרש שהמית את עצמו עליה ונתייגע בה כל-כך, הולכת ומשתכחת ממנו, נדחקת בקרן זוית, ומפנה מקום לידיעות של תורה חדשה וספרים חדשים, לנטיות שמות ופעלים, או לכנויי אלים ונשותיהם. יש שהוא מתקשה לזכור איזה יוצא מן הכלל בדיקדוק, או שם של בן סורר ומורה של אחד אלילי יוון, ובין כך הוא שוכח להתפלל תפילת שחרית. השפחה יורשת גבירתה! לבו נוקפו קצת מפני שהוא ירא עוד יראת העונש. נפשו סולדת מפני דינה של גהינום, שעוד יאמין בו באמונה שאינה פגומה. אבל הוא מתנחם בדעתו, שהוא הולך וקרב אל המטרה. חלומותיו קרובים סוף כל סוף להתקיים. הוא עושה גם בזה כעין חליפין. עולם-הבא בעולם-הזה.
והוא משים את לילותיו כימים וממית את עצמו באהלה של התורה החדשה. הלימוד כשהוא לעצמו אינו קשה עליו כל כך וגם אינו זר לו בכללו; אדרבה, בלימוד הגיאומטריה מצא הרבה ממשנת “ערוגה”; בתורת הפיזיאולוגיה יש הרבה מהלכות שחיטה וטריפות הריאה. אך ההסתדרות וההכנות הבחינות היו קשות עליו.
ובינתיים הגיעו ימי הבחינות. הוא הלך להיבחן, ולבו היה נוקפו. ולבבו אמנם לא התעהו.
הוא נמצא פגום ויצא עלוב.
בשעה ההיא נחרב לו ארמון-תקוותיו. דומה היה עליו, שהקיץ מתוך חלום נעים ושב אל מציאות מרה ועגומה.
בימים הראשונים היה כאיש אובד עצות: לשוב אל בית-המדרש לא חפץ, ולהגיע שמה אינו יכול, או כמו שאמר הוא, “אינם נותנים לו.” אך אחרי ימים שב אליו אומץ-לבו, והתחיל לומד ביתר שקידה, דומה להתחרות. וכעבור שנה עמד עוד הפעם לבחינה.
בפעם הזאת הצליח בבחינותיו באופן שאין למעלה הימנו. אך אז קפץ עליו רוגזם של ה“פרוצנטים”. צריך היה לו לדאוג לדבר מראש ולהביא עמו עשרה הדיוטים מבני יפת, למשכם אל בית-המדרש שלהם, כדי שיקנה לו מקום בזכותם. אבל בני יפת אינם נדחקים כל כך אל בתי-הספר.
ושוב ייאוש ותפוגת-לב. ועוד הפעם התעוררות ואומץ-לב במלחמה. הוא התחיל לומד בשקידה שאין בדומה לה, ממש כמי שאוחז בטליתו, ואיש נכרי חפץ להוציאה מתוך ידו.
הוא החליט בדעתו להיפטר בבת-אחת מכל ההרפתקאות הממושכות האלה ולהיבחן בכל לימודי הגימנזיון כדי לקבל תעודת-בגרות.
מצבו החמרי הוטב במקצת. הבחינות השניות עשו לו פירסום בעיר וירבו עליו קופצים מן ההורים. גם תאוות הלימוד לשם סמיכה וכניסה לבתי ספר התלקחה בין האבות מישראל במידה נפרזה, עד שגם אלה, שמקודם היו צווחים בקלויז על האופן החדש של גלות-השכינה, על בולמוס התארים המעביר את בני הנעורים על דעת קונם – גם אלה התחילו קוראים אותו אל ביתם ומוסרים את בניהם על ידו, כמו שמוסרים כלים לאומן לעשות להם אזניים.
יש לו כבר מספר הגון של תלמידים, וביניהם גם תלמידה אחת, מרים שטיינהרט, בת להורים אמידים. היא לומדת פשוט, מפני שנפשה חשקה בחכמה.
זאת הנערה הראשונה שהיתה לו פגישה עמה בימי חייו. ולפיכך, מובן מאליו, שהיא היתה גם היפה וגם החכמה בבנות. לאחרונה מצא, שהיא לא רק תלמידה מקשיבה, אך גם רעה נאמנה. ורגשות בלתי ברורים… ואחר-כן – יותר ברורים. וליבוב וחיבוב. והוא גילה לפניה פעם אחת את לבבו, את המטרה שהוא שואף אליה. והיא ניענעה לו בראשה ואמרה, שגם היא היתה בוחרת לה לחתן בדוקטור ומוסמך, אף על פי שהוא עני, יותר מאשר בהדיוט עשיר.
ובבוקר אחד נגלה הדבר לו ולה, שהם נאהבים חד באחד מתפוח עקבם ועד למעלה מתנוכי אזניהם.
חסרה היתה אמת נערה כמוה בתוך ארג-חלומותיו, עתה היא באה ומילאה את החסר.
היא חכמה נפלאה, בעלת-לשון מצויינת! היא מלגלגת על“עגלי הזהב,” העשירים ההדיוטים במשמע, אף על פי שגם אביה הוא עשיר וקצת הדיוט.
אשריה, שהיא איננה כפופה וצייתת לאביה; היא תעשה כל מה שתעשה על דעת עצמה. יודע אביה שבנוגע לנישואיה תבחר לה כלבבה ולא תשאל לעצתו. טוב שאינו עשיר גדול, והנדוניה שיתן או לא יתן, לא תוכל לעכב הרבה.
וביום אחד… הוי! כמה נעימים הם החלומות, בטרם תדע את פתרונם. לא, את היום ההוא אינו יכול לשכוח. זה היה יום שכולו חג. מקור תענוג רוחני. העולם-הבא צריך להיות אחד מששים באותו התענוג.
זה היה היום האחרון לבחינותיו.
והוא זוכר, שאחד מימי הבחינות חל להיות בשבת. והוא בכל התרגזותו על היהדות הדייקנית והפחדנית, לא התיר עוד לעצמו חילול קודש וחילול שבת בפרט. קשה היה עליו הדבר בפעם הראשונה. וכבר עלה בדעתו למשוך בשביל זה את ידו מן הדבר ולדחות את הבחינות לזמן אחר. דומה היה לו ששבת מלכתא, זקנה חשובה ודייקנית, בתמונה שהיה מצייר לו בבית אביו, מבטת עליו בזעם ותחנונים גם יחד.
אבל הוא לא משך את ידו מן הבחינות. די היה לו להעלות בדמיונו דוקטור ממשש בדופק אדם חולה ומקבל שכרו שקל, ותמונת הקפדנית נמוגה לעיניו.
מוטב שאחלל שבת אחת, משאחלל כל ימי חיי, שיש בהם שבתות הרבה, התנצל והצטדק בעיני עצמו.
והוא קיבל תעודת-בגרות.
אז החלה טירדה חדשה: דאגת הכניסה לבית ספר גבוה. ועוד הפעם רוגזם של הפרוצנטים המצומצמים. ושוב מלחמה, שוב ייאוש, תפוגת-לב וכעס על עצמו, על שנואל ללכת בדרך לא-כבושה ולא בדק מתחילה, שמא לא יעלה בידו להגיע אל מטרה רחוקה כזו.
הוא לא יכול לכחד מעצמו את ההכרה, שאילו היה לומד בכל אותן השנים בבית-המדרש שלו, כבר היה מוכתר ומוסמך כרב גאון ו“מאור הגולה”, וכבר היה יושב על כסא הרבנות באיזו עיר חשובה.
הוא כעס על עצמו. אבל מפני שאין אדם יכול להתנקם בנפשו, התחיל פונה גם הפעם כלפי היהדות הצנועה והצבועה, ותלה בה את קללתו. בשלה הוא אדם אומלל, אובד-דרך. הוא בעט בה במחשבה, התריס, התפקר. אז גמר כל חשבונותיו עם רגשי-דתו.
ואמנם לא יחידי הנהו בגורלו. הדבר נוגע נגיעה קרובה עוד לנפש אחת. צריך להוועץ עמה. וילך אל “פרידתו.” היא העניקה לו בדמעותיה בדברים חמים. והעיקר, שעודדה את רוחו שיעסוק הלאה בהוראה לשעות, ויקמץ איזה סכום כסף, וגם היא תתן לו כמה שיעלה בידה להשיג שלא בדעת אביה, ואחר כך יסע למקום שלומדים שם לא על פי פרוצנטים.
העצה ישרה בעיניו, מפני שברירה אחרת לא היתה לפניו. עוד שנה אחת נשאר בעירו, ויקמץ בכל מה שיכול ויאסוף לו צרור כסף.
והוא זוכר, שפעם אחת בימים הללו קמה עליו פרידתו בתלונות ובתחנונים שיפסיק לזמן מצער את לימודיו, מפני שאור עיניו היה אז בסכנה. למשך שנה אחת צריך היה להחליף את משקפיו במספר אחד וחצי. אך באחרונה נודע לו, שאת כל הרעש הזה העמידו הוריו בחשאי. אמו הלכה למרים שלו והתחננה לפניה, שתלך ותבקשנו לחוס על עיניו ולהפסיק את לימודיו. ידעה העלובה, שגדול כוחה של עלמה זו על בנה מכוחה היא. והוא סבבם בכחש, הבטיח ולא קיים, – ולמד ויאסוף כסף.
ואז… את העובדה הזאת לא נעים להזכיר כלל. הוא כמו סולד בה אבל היא נדחקת ועולה בזכרונו מעצמה.
אביו חולה. המחלה קשה. צריך הוא לנסוע לכרך גדול, למען יעשה בו שם ניתוח. הפרנסה הזעומה אינה מספקת. ניתוח נחוץ. אמו מתגנבת אל חדרו בלילה ובוכיה. מתחננת היא אליו, שיתן לאביו חמישים רובל לכלכלת דרכו ומחלתו.
הוא נפעם. האם בוכיה ומיללת. והוא יכול אמנם לתת לה לפי שעה חמישים רובל, אבל לפי חשבונו יהיה הכסף הזה דרוש לו בדיוק במחצית השנה האחרונה לשבתו שם. בעת שיוכל לזכות באותה התעודה שהוא מקריב לה את חלבו ודמו במבחר שנותיו, שהיא פתרון כל חלומותיו ויסוד עתידותיו. לתת לאביו את הכסף המבוקש, זהו כמו לתת לו את הכול שלו, את חייו ואת חיי פרידתו.
הוא התאכזר ולא נתן. התאכזר? כלום אכזריות היתה בזה? הוא חמל. חמל על עצמו ולא נתן.
והניתוח לא נעשה, ואביו לא קם ממיטתו.
גם בזה התאכזרו אליו ההשגחה והאנשים. הבשורה הרעה על דבר מות אביו נודעה לו על פי טלגרמה, בה-בעת שהיה כל כך טרוד בהכנת הכניסה לבית-הספר הגבוה. בימים הראשונים היה צריך לאבד עת על אמירת ה“קדיש”, לפחות אחת בשבוע. שעה קצרה אמנם, אבל השעות כל כך נחוצות לו. כל השעות קצרות בשבילו.
ואמנם זה היה רק בימים הראשונים. באחרונה חדל לגמרי לאמור קדיש. הוא הקריב עוד קרבן אחד על מזבח אלילו ויתנחם בזה, שלעתיד יכפר על אשמו לאביו בנדבות הגונות בימי ה“יאהרצייטים”.
והוא לומד. וכספו הולך וחסר. והוא מתחיל מסתגף. ימי רעב כמשמעם. אבל הוא לומד.
ופעם ניסה להודיע את מצבו החמרי לפרידתו. והיא מיהרה ותשלח לו מעט כסף ומכתב מלא תחנונים, עידוד-רוח וחום-אהבה.
הוא ראה ונוכח אז, עד כמה יקרה לו נפש זו. הוא אהבה אז יותר מכול. חש הוא בנפשו, שהיא ממלאה את כל חללו של לבו.
ואגב היא כותבה לו, ששלמה הלמן, אחד מעשירי העיר, אשר בנו שמואל הלמן היה אחד מתלמידיו של לוי בשכבר הימים, בונה טחנה גדולה וענקית שלא היתה עוד כמוה בסביבותם, ואל הטחנה הזאת מבטיח שלמה לקבל אותו, את לוי.
פה במקום שפעת החיים השונים, נראתה לו פרנסת מפקח על המכונות הגדולות בבית-חרושת יותר בטוחה ממזונותיו של אדם הממשש בדופקם של אנשים גוססים, ולכן בחר יותר להיות מוסמך טכני מהיות דוקטור לחכמת הרפואה.
בהבטחת בעל התחנה החדשה ראה לוי התחלה לפתרון חלומותיו.
ובין כה הגיעה לו הבשורה המרה על מות אמו. ועוד הפעם קרבנות. הקדישים דוחים את הלימודים, הלימודים דוחקים את הקדישים.
ושוב ימי רעב. ושוב משלוח תמיכה מאת פרידתו. ואחרי כן פסקה ולא כתבה עוד.
ובין כה מלא ימיו וזכה תעודתו, תעודת טוחן ראשי.
והתחיל מבקש לו עבודה עראית, עד כדי שימצא כסף להוצאת הדרך. ואמנם לא הוא האחד המבקש עבודה. ישנם עוד מאלה שגמרו חוק לימודם בשנה שעברה ובשלפניה, ולא מצאו עוד את מקומם.
וישנם גם מאלה, שגמרו לפני שתי שנים, וכבר מצאו להם עבודה; אבל לא אותה העבודה, שעמלו בשבילה מבחר שנותיהם. קצתם היו לסוחרים וסרסורים אצל הסוחרים הגדולים, קצתם היו ללבלרים עראים או קבועים במערכות עתוני-שוק, וקצתם פשוט עסוקים ברעבונם.
מתחילה לא העמיק כל כך לחשוב בדבר, מפני שבאמת לאמיתה אין זה נוגע כל כך אליו, כי יש לו כבר משרה עומדת וממתינה לבואו. הטחנה של שלמה הלמן בוודאי תיגמר בעוד ירחי מספר. אבל כשנודע לו על פי מקרה, שטחנה זו כבר נגמרה וכבר יש לה טוחן ראשי, שישב וחיכה לה כחצי שנה קודם גמר בנינה נפל עליו לבבו.
נדמה לו, שהוא תופס עכשיו במוחו את כל הענין לארכו ולרחבו. חבל שלא הבין את הדבר מראש.
הכול, חשב, תלוי במזל. כל הכשרונות, הלמודים והמלאכות, בין אותו הכשרון להתעטף בחאלאט (*חלוק)
מרובב, לחתוך שני סימנים ברובם ולמרוט נוצות ברגע אחד, ובין אותו הכשרון להניע אופן באופן; בין אלה של "שהיה, דרסה, החלדה, הגרמה ועיקור (*מונחים בהלכות שחיטה), ובין אלה של “סינוס, קוסינוס, טנגנס וקוטנגנס” – הם בעיקרם רק הכנה, שמא יפגשך המזל העיוור, למען יהיה לך במה לקדם את פניו. הכל רק כלים לקבל את השפעת המזל לכשיזדמן לך. אבל אם לא פגשך מזלך, הרי הכלים מיותרים לגמרי. ולא עוד, אלא שמכבידים עליך לפעמים, וכופתים את הידים העסקניות שלא תהיינה פנויות.
לשבת בחיבוק ידים ולרעוב, אין בכל זה לא מן ההגיון. ויקם ויסע המבורגה על פי עצת אחד ממיודעיו שיש לו שם מכירים עשירים בעלי טחנות. וגם מכתבי- המלצה נתן בידו לכשיהיה לו צורך בהם.
“מכתבי-מליצה,” אמר לו רעו זה, שהיה אמנם אדם ישר וקצת חכם, אך חולשה ונטיה מיוחדת היתה לו לכבות בלב אומללים את הזיק האחרון של תקוותם ולהאיר את עיניהם על אסונם המוחלט, “מכתבי-מליצה הם גם כן מן הדברים הטפלים שאינם שווים פרוטה. את כשרונותיך ומדרגת ידיעתך יבדקו מראש בין כך ובין כך, אפילו אם יהיו בידך עשרה מכתבי-מליצה; העיקר הוא רק שיהיו נזקקים לך; שתמצא מקום פנוי, בטרם יריחו בו עשרות רעיך האומללים כמוך, שנתברכו בכשרונות יותר ממה שצריך לעולם. אלא מה אעשה לך, והעולם החזיק בדרך צביעות זו, דורשים מכתבי-מליצה. הא לך מכתבי-מליצה, והיו לך אחרי כן לצור בם שיורי דג-מלוח מסעודתך.”
והוא נסע ומצא שם לא מקומות פנויים, אך ידים פנויות, הרוצות ומבקשות עבודה. ובכל זה לא התחרט על נסיעתו, מפני שמצא שם סוף כל סוף איזו משכורת. הימים היו ימי תנועת היציאה לאמריקה ולארגנטינה. רבים היו מן הנודדים שהיו צריכים לשלוח מכתבים לקרוביהם ממקום שיצאו משם ולמקום שיבואו שמה, ולא ידעו לכתוב את האדריסאות.
בראשונה סלדה נפשו בפרוטות שקיבל מאת נודד עני אחד בשכר כתיבת אדריסה. אך מאחר שקיבל מה שקיבל וקנה לו כיכר לחם בשכרו, דש בדבר והתחיל מתעסק בזה בלי כל חשש ופיקפוק.
הוא ישב שם ימים מספר, פשוט מפני שלא היתה לפניו דרך אחרת. הוא בדק אז בשכלו ומצא, שיש שני מיני עבודות. עבודה פשוטה וגסה, שאין צריך כלל לגמור בשבילה בית ספר גבוה; במין הזה רבה אמנם העבודה עוד יותר מכפי הידים העובדות, אבל לעבודה זו איננו מסוגל כלל. עוד יש מין עבודה, עבודת המוח והכשרון, ובה רבים העובדים על מקומות-העבודה. בכל אשר יפנה, חזקה שאין שם מקום פנוי; ואם תמצי לומר: ישנו – חזקה שיקדמוהו אלה הקרובים אליו יותר ממנו.
והוא קם בבוקר ויצא לטייל בחוצות העיר ובגניה. ואנשים רומשים, רצים ומתפזרים לעיניו כזבובים. נדמה לו, שכל אלה האנשים הם מיותרים לגמרי. הם נבראו רק כדי להשלים את הדיקורציה, שלא תהי תמונת הכרך פגומה, חוצות בלא אנשים. ונדמה לו, שהם תרים וסוקרים בעיניהם לכל פינה בגן. ומחכים רק שיקום אחד ממכון שבתו, כדי שיתנפלו עליו הם.
חסר היה, כנראה, עוד איש אחד למניין אנשי-הכרך, והנני גם אני בתוכם. התמונה שלמה.
ולאופים, אשר בכרך, אין צורך להוריד מחיר הלחם, מפני שסוף כל סוף הלא נוסף עוד פה כוסס ושיניים טוחנות.
הוא מטייל במסילות הגן שקוע במחשבותיו, ופתאום חש דפיקה קלה על שכמו. הוא הרים את עיניו, והנה לפניו בן עירו ומכירו ברוך גולדין.
לוי היה שמח מאד למצוא פה בארץ נכריה את אחד מבני עירו, יהיה מי שיהיה, ובפרט את ברוך גולדין, שהיה לשעבר רעו היותר קרוב ללבבו. הוא נפל על צווארי רעהו, ודמעות פרצו מעיניו. רגשי הקירבה, שמפני השאיפה הכבירה למטרה היו כבושים בלבבו עד כדי ביטול גמור, התפרצו באותו רקע בפעם אחת. אחת היתה לו את מי הוא מחבק ואת מי הוא מנשק ובחיק מי הוא שופך דמעות. דיו שזהו בן עירו, בן עיר אביו ואמו. נפשו חטפה ונהנתה ממה שגזל בעלה ממנה עת רבה.
פה נפגשו שני בני אדם הנתונים באותו רגע בתוך מצבים שונים מן הקצה אל הקצה. זה הולך בטל, וימיו ולילותיו מיותרים לגמרי; וזה אדם עסוק, ששעותיו קצרות, מדודות וספורות. זה משתוקק לשבת ולדבר ואפילו לפטפט עם רעו, פשוט מפני שזה כבר לא דיבר עם איש בלשון “אתה”, והלז מחליף רגל ברגל ומביט פעם בפעם על שעונו. ניכר שהוא אץ לדרכו וחס על הרגעים העוברים. קצת מפני הנימוס וקצת מפני שסוף כל סוף גם לו היה נעים להמתיק שיח עם רעו, ויתר למענו רבע שעה והודיע לו בקצרה את ההרפתקאות שעברו עליו.
כמוהו גם רעו עמד בנסיונות ובחינות בארצו. ואחרי מלחמות רבות וקשות קיבל תעודת-בגרות. כמוהו גם הוא לא מצא מקום פנוי בבתי-הספר הגבוהים שבארצו, ונסע למדינות-הים. ועוד הפעם מלחמות בשל סעודות ערב ובוקר, בשביל דירה ומלבוש. וסוף סוף קיבל תעודת דוקטור לרפואה וקנה שביתה באחד המקומות, והדפיס מודעות וכרוזים ועשה הכל מה שצריך לעשות, כדי שיבואו אליו חולים להתרפאות. אבל חולים לא באו.
“מדוע?” תמה לוי, “כלום אין בני אדם חולים בכאן?”
"חולים גם פה. לדבר זה סדנא דארעא חד הוא. גם אני בעצמי חליתי הרבה פעמים מעת שנעשיתי דוקטור. אבל יש פה דוקטורים גם בלעדי. ואתה, עד שהנך שואל אותי, שאל את המזל העיוור. שתי חנויות זו אצל זו, אחת אינה מספיקה להמציא סחורה לקוניה הרבים; ואחת, אף על פי שהיא מזלת מן המחיר הרגיל, סחורתה מתעפשת וקונים אין. וכן הדין גם ברופאים. יודע אני שני דוקטורים, אחד פולני ואחד עברי, שיושבים שניהם בשכנות בעיר אחת. הראשון אין שעותיו מספיקות לו אפילו לעיין בספר, חדריו מלאים תמיד חולים. והשני עסוק בכתיבת הערות על הרפואות הנמצאות בספרי התלמוד. אשתו של הראשון אמנם גילתה לי בסוד, שהיא תקעה על מפתן ביתה סנדל-ברזל של סוס לסגולה, שיבואו הרבה מבקרים. ואף על פי שעכשיו אולי כבר מאמינה היא יותר בידיעותיו של בעלה יותר מבכוחו של סנדל-הסוס המסומר, בכל זה יראה היא להסירו גם עכשיו. למה לה להעמיד את עצמה בחזקת סכנה?
“ואז,” חזר גולדין לעניינו, "עלה על לבבי רעיון לשוב לארצי. אבל ידעתי, ששם אהיה צריך להתחיל מחדש, לעמוד שנית בנסיון. לדבר זה צריכה שוב אנרגיה, וזו כבר אפסה בקרבנו.
"ויגיעו לי ימים רעים, ימי-רעב, פשוטו כמשמעו. על פי מקרה נכנסתי לאחד מבתי-המרזח ואשים את עיני בגליון מכתב-עת; לא בשביל לקרוא חדשות, אך כדי להסיח דעתי מקול כסיסת שיניים שהגיע לאזני מאת שכני שישבו ועסקו בארוחת-הבוקר. פתאום – מאז התחלתי להאמין בהשגחה פרטית – לעיני נגלתה הודעה מאת בית-מסחר אחד, המבקש מנהל חרוץ לספרי-המסחר. ואני נזכרתי, ומסתמא גם אתה זוכר, שבימי נעורי, בטרם שנכנס בי רוח שטות על דבר תעודת בגרות, עסקתי בתורת הנהלת ספרי-מסחר על פי מכתביו של ‘מארק’.
“אלמלא הייתי רעב באותה שעה, הייתי אולי חושש וחוכך, שמא לא יקבלוני, שמא ידרשו ממני תעודה מידי מומחה יותר גדול ממארק. אבל מכיוון שבאתי לידי כך, הייתי מלא עזות, לא חששתי ולא פקפקתי, והלכתי והצעתי לפני הבעלים את כשרוני לצרף מספרים. ופעולתי זאת היתה, כנראה, לפי טעמו של המזל, להצליח בדברים, שיש בהם יותר שטות מחכמה, ונתקבלתי ברצון, מפני שהמקום לא היה יכול באמת לעמוד פנוי אפילו ליום אחד והנני על מקומי זה גם עתה.”
לוי התחיל להרצות לפני רעו את הרפתקאותיו הוא, אבל הלז הוציא את שעונו והביט עליו, התנצל לפני איש-שיחו ומסר לו את האדריסה של בית-המסחר אשר הוא עובד בו. “בשעה הרביעית אחר חצות תבוא שמה, ונדברנו שם כחפצנו.”
בבוא לוי אל הלשכה, שמח רעו לקראתו ויתחיל לשאול ולספר, לספר ולשאול בהתעניינות ובנחת גלויה. גם הוא היה, כנראה, שמח על בן-עירו, חצי מלמדו וחצי-תלמידו מאז.
לוי לא היה פנוי כל-כך להקשיב לשיחת חברו. הוא היה יותר שקוע במראה עיניו: אולם רחב, בצדדים ובפינות עומדים שולחנות הרבה. שולחן וספסלו, ספסל וסופרו, סופר ועבודתו. הכול עסוק ועובד, הכול מביא תועלת ומכיר את נחיצותו וערכו בחיים. ובאיזה מקום שבעיר כבר מבשלים ארוחת ערב לאנשים הללו, מציעים להם מיטות ודואגים להמציא להם מנוחה הדרושה לאדם חפשי. הוא קינא בהם באותו רגע.
לאזניו הגיע קול תנועה קלה של סיבוב הדלת על צירה.
צל הנחת שעל פני רעו כמו נתאבן. שיחתו נפסקה תוך כדי דיבור. ויקם על רגליו זקוף, וידיו כאילו הודבקו לצלעיו.
לוי הסב את פניו לאורך החדר המרווח. כל הסופרים שישבו איש איש על שולחנו כבני חורין קמו על רגליהם והתמתחו. כלם פונים כלפי נקודה אחת כפסלים אילמים. דומה שאוויר החדר נתעבה והוא מכביד על הנשימה.
הוא הסב את פניו לעבר הפתח וירא ברייה נמוכה, עבה ומלאה צועדת עקב בצד אגודל לאורך החדר.
“זהו האדון בעצמו!” לחש לו רעו.
הוא נזכר באותו רגע באביו המנוח, ברב המו"ץ, בבעל-הטכסא שבעירו ובשעבודם של הראשונים אל זה האחרון. והוא מתחיל מדמה במוחו שיעבוד לשיעבוד. מעולם לא ראה את אביו קם על רגליו לפי הבעל-טכסא ופרנסי הקהלה, אפילו בימי המחלוקת. ובאותה שעה, אילו היו מונחים לפניו החאלאט המרובב, החלפים הנוצצים ועופות כפותים, היה לובש את החלוק ויוצא לשחוט.
לאשר לא שהה האדון הרבה בחדר. הוא יצא, ורעו שב לשיחתו. הוא סיפר ללוי הרבה ענינים מעיר-מולדתם, אשר ידע על פי מכתבים שהגיעו אליו מהוריו ומכיריו. ובתוך שאר הדברים סיפר לו שההדיוט, שמואל הלמן נשא את מרים שטיינהרט. “חבל,” הוסיף הלז, “חבל שפרידה טובה כזו נפלה בידי בור כזה. הוא אמנם עשיר; אבותיו נתנו לו נדה רבה, ומאביה לא לקח כלום. הלז נעשה קצת יורד בשנים האחרונות. אבל, סוף סוף, הוא הדיוט נבער, גס, מה לו ולמרים שטיינהרט?”
אנית לוי נשברה לרסיסים. הדף האחרון של אניתו צף ונעלם ממנו. והוא אינו יכול גם להאשים אותה בבגידה; היא עשתה מה שעשתה על-פי הגיון ישר ושכל בריא. מוטב שתינשא להאדון בעצמו משתינשא למשועבדו. שמא תאמר אדם הדיוט, בער? אבל הוא אינו יכול לכחד מנפשו את ההכרה, שכל אותן השנים, שטרח והמית את עצמו על החכמה וההשכלה, לא טרח אלא בשביל פרנסה וחרות פשוטה, חרות הגוף.
והוא נסע ושב אל עירו.
ובשבתו בעגלה בין נוסעים ונוסעות, מסיחות וחוזרות ומסיחות עשר פעמים על דבר אחד, הוא משתקע ברעיוניו וסופר ומונה את הקרבנות אשר העלה כליל על מזבחו, וסופר ומונה את הבקיעים והשברים שנשארו לו מאלילו.
ובין הנוסעים יש שתי נוסעות, שתי נשים עבריות, ומובן מאליו, שתי אמות מעיר אחת קטנה בישראל. האחת נוסעת להכניס את בנה לגימנזיון ומתייעצת את חברתה שכבר עלתה בידה בשנה שעברה להכניס את בתה לבית-ספר פרטי, ומרגשת בעצמה שהיא ידענית ומומחה לאותו דבר. שתיהן מסיחות, אחת נאנחת ואחת משפיעה עצות.
“הגיעו זמנים רעים. אבותינו לא ידעו כלל אותה דאגה. אז דרשו מאת החתן, למשל שידע הרבה, שיהיה למדן, אבל תעודות לא דרשו ואלא מאי? מי שהיה לבו נוקפו בשל עבודת-הצבא, שמא יאכל שם טריפות, שמא יחלל שבת; מי שזכה והיה בעל-מום או בן יחיד או זכה בגורל, ניצל; ומי שלא ניצל, עשה מה שמוטל עליו ושב הביתה, – עכשיו תעודות, תעודות, תעודות! מודה חדשה! קצת אומרים: סגולה לפרנסה. קצת אומרים: כדי להינצל שנה או שנתיים מחילול שבת בעבודת הצבא.”
“בבקשה ממך, זלטה מה את מפטפטת? והלימודים בעצמם אינם שוים בעיניך כלום?”
“אנא הרפי. כל אותן החכמות יודעים הבנים בביתם הרבה יותר מאלו שלומדים שם.”
“ואני אומרת לך, שאינם יודעים כלום. אלו שאינם לומדים בגימנזיון, אינם יודעים אפילו כגודל צפרני. בדבר זה אני בקיאה יותר ממך. אני זכיתי כבר להכניס בת לגימנזיון.”
“אנא, הניחיני. הלא רואה אני, שכל אלו הבאים לימי הקיץ מן הגימנזיון שלהם לביתם, לומדים אריתמטיקה אצל בנו של אנשיל מלמד.”
“ואני אומרת לך, שאין מזה ראיה כלום. כל אלו שלא למדו בגמנזיון אינם יודעים אפילו קורטוב, אפילו משהו. אני יותר בקיאה ממך. הם לומדים ומלמדים, מלמדים ואין לדבר סוף. ובגימנזיון איך שלומדים ומה שלומדים, מספר שנים עוברות, הנה לפניך רוקח או דוקטור גמור. וכבר הוא בטוח בכל מה שצריך.”
העגלה נכנסה בין-כך העירה, ותעמוד לפני אחד הבתים. האשה, שנקראה בשם זלטה, ירדה ואספה את חפציה. העגלה נעתקה ממקומה להביא את הנוסעים איש איש על מקומו.
“זלטה, זלטה,” קוראה אחריה הידענית, “אל תשכחי להמציא תעודת הרכבת-אבעבעות. זהו העיקר, בלא זה אין כלום. בקיאה אני בדבר יותר ממך.”
לוי לא יכול לעצור מצחוק קל:
“אולי באמת קרה לי מה שקרה, מפני שלא המצאתי אותו העיקר: תעודה של הרכבת-אבעבועות.”
הנער ברוך רוזנבלום שב אל בית הוריו שמח.
והוא אינו שמח כל-כך במה שיראה את הוריו, כמו שהוא שמח במה שיראה את חבריו; ולא לראותם הוא משתוקק, אלא להראותם.
חפץ הוא להראות להם, שהוא לבוש “מונדיר,” (*מדים) וכפתורים נוצצים מעליו.
ואז יוציא מתוך כיסונו הפיתקה החביבה, המעידה עליו, שהוא תלמיד ריאלי ממחלקה השניה, וישטחנה לפניהם.
וכשנזכר דרך אגב שהמספר 2 המציין את מחלקתו בפתקתו הוא קצת מטושטש, שמח למפרע על הדבר. אולי יעלה בידו לרמות את חבריו, ויאמר להם שהוא תלמיד במחלקה השלישית.
זה יהיה שכרו למיצער בעד כל עמלו.
שם, מודה הוא בינו לבין עצמו, אין הדבר כל-כך בחשיבות אצל הנערים. הכפתורים והמונדיר אינם סימן לחכמה וידיעה אלא כדי להכיר בתלמיד מאיזה בית-ספר הוא.
ראיה יש לו על הדבר: הריפיטיטור שלו הוא קצת צעיר ממנו; כפתורים אינו נושא; לומד מעצמו הוא; ולא עוד אלא שלוקח בשכר הוראתו מחיר יותר גבוה, משלוקחים בעלי הכפתורים.
בימים האחרונים התחיל גם הוא מודה במקצת לדעה זו השוררת שם בין הנערים. הוא יודע, שהרבה עמל והרבה למד בבית הוריו, וכשנסע אחר כך לכרך להשתכלל, כדי שיהיה ראוי להיכנס למחלקה השלישית, נגלה הדבר למפרע שהרבה ממה שלמד הוא מיותר לגמרי, מפני שלמחלקה זו אין ידיעות אלו דרושות לו; ואף על פי כן לאותה מחלקה עצמה לא היה ראוי מפני איזו קטנות שלא שם אליהם לב. הוא ידע כבר להתיר שאלה אלגברית ממדרגה הראשונה, אבל המבחינים דרשו ממנו, שיראה להם במופת חותך ודברים מסודרים, ששלוש פעמים שתים הם פעמים שלוש.
צריך היה במשך מספר הירחים שלפני הבחינות להשתדל להשכיח מלבו חלק הגון מידיעותיו, שכל-כך טרח עליהם. ואת אלה הידיעות הנחוצות לו למחלקה הנמוכה, לצמצמן ולכבשן בתוך צירופי מלים קבועים ומסודרים באותיות הדפוס, שנגזר עליהם מראש להכיל כוונה ידועה.
אבל כל זה הוא ענין לו לעצמו. חבריו שבעירו אינם יודעים כלום מכל זה. תיתי לו שיראו עליו מונדיר וכפתורים נוצצים.
והוא שמח. אלא ששמחתו מתערבבת, כשהוא נזכר בהוריו.
הוא אמנם מתגעגע עליהם, משתוקק לחבקם ולנשקם, אבל כשהוא נזכר, שיש לו להתעכב בביתו מספר ירחי החופש, חושש הוא מפני המנהג הישן שנוהגים בו הוריו.
שוב החשבונות המדוייקים, בכמה הוא עולה להם שנה שנה.
שוב אותן הדוגמאות מנערים אחרים, שאינם עולים להוריהם אפילו בחציו, ואף על פי כן הם יודעים יותר ממנו.
ואותן הפקודות, האזהרות והנזיפות בשל התחברות ברעים.
שוב אותם הכינויים: הדיוט, בור, עם הארץ, ראש-חמור. שאינם לכבוד לפי טעם של ההורים.
ושוב אותו המוסר המרגיז והתוכחה המבחילה. הוי, כמה שונא הוא אותו המוסר! כיוון שמתחיל שוב אינו פוסק.
כשהוא שותק, מכים אתו; כשהוא עונה, סוטרים לו על לחייו.
והוא נכנס לבית הוריו, שלא מתוך שמחה שלמה.
ביום הראשון היה אורח חשוב. והוא אמנם לא בא לידי זחיחות-דעת. הבין שכך צריך הדבר להיות. הלא אורח הוא.
ביום השני הרגיש, שאבא מדקדק עם אחיו ואחיותיו הקטנות, שינהגו כבוד באורח. אפילו כשהוא פוגע בהם, הרי אבא קצת משדלם, וקצת גוער בהם, והקטנים מקבלים מרות ושותקים.
ביום השלישי נדמה לו, שכשאביו מדבר עמו, הוא קצת מחנן קולו.
אמא מתייעצת עמו בענייני בית.
האומנם במשך עת קצרה זו כל כך חכמתי? תמה הוא על עצמו.
ומכיוון שנולד ספק זה בלבו, הוא נוטה לפתרו בחיוב.
"ואלא מאי, אותו הריפיטיטור? שקרן גמור הוא ודל מתייהר. כל אותה הגנות, שהלז מגיד עלי בפני, אינה אלא שקר ועמימות כדי שיפריז בעמל עלי ויוציא ממני מחיר גבוה לשעותיו.
בערב שבת בין השמשות עלתה במחשבה לפניו, שמן הראוי היה לפשוט את המונדיר, שהוא סוף סוף בכלל בגדי חול, וללבוש בגדי שבת שיש לו בביתו.
אבל אבא רמז לו בכלאחר-יד, שאין צורך בדבר.
למחר, כשהלכו לבית-הכנסת, וראה את אביו כורך מטפחתו סביב לצווארו, מפני שנתקלקלו העירובין, מצא להגון לטמון את מטפחתו-שלו כלפי ביתו ושאל: “מטפחת נתתם לברוך?”
“נתתי, נתתי” עונה האחות מצטדקת, “שמתיה בכיסונו.”
בבית הכנסת לא הספיקו הנערים לקדם פניו, מפני שהגדולים הקדימום. הכל קרבים ומקבלים הימנו שלום. הכל מסתכלים בו. דומה שהם נוהגים בו מנהג דרך-ארץ.
ירוחם מלמד קרב אליו, הושיט לו יד בחיבה, בין בדיחה לששון, ושאל:
“מה חדשות?”
“היכן?”
“בכלל, בעולם.”
“בשל מה?”
“בשל מה? למשל, בשל פוליטיקה.”
“איני יודע.”
“אף-על-פי-כן?”
“לא-כלום.”
“היתכן?”
“איני יודע.”
“ומי איפה יודע, אם גם אתם אינכם יודעים?”
והוא משתקע במחשבותיו, מסתכל לרגעים על הקהל, ויחד עם הקהל על כפתוריו הנוצצים, ומשנן לעצמו שאלת המלמד:
“ומי איפוא יודע אם לא אנחנו?”
כששב הביתה, כבר בא לידי הכרה ברורה, שלא הרי מה שהוא עכשיו בתוך מונדירו וכפתוריו, כהרי הקהל הזה העטוף בטליתות מצוייצות.
דוקטור סגל השכים לנסוע מביתו ב“כי טוב.” נחפז הוא לאחד הכפרים ששלחו לו מרכבה משם. על-פי דברי השליח, יש לו עסק עם המסוכנים שבחולים. על-פי הסימנים, שהוא מוסר לו, ניכר הדבר, שזהו נגע סיבירי. יש רגלים להשערה זו, מפני שבימים האחרונים נגלו גם בעירו שלושה מקרים ממחלה ממארת זו.
אבל אין לבו נופל עליו. נוסע הוא מזויין, על יד ימינו ארגז קטן ונוצץ. הוא הכניס שמה למפרע את כל הכלים והתחבולות הנחוצות למחלה זו. הרבה חולים כבר הציל מכליון חרוץ זה. העיקר הוא במקרים אלו הזהירות על עצמו, מפני שאצל מחלה זו, בשעה שהרופא שקוע בכל מעייניו בהצלתו של החולה, יכול הוא על-נקלה לקלוט מספר הגון של הבאצילים הארורים, ואז הוא מוסר גט-פיטורין לכל העתיד היפה המצחק לפניו בהרבה גונים. מוות זה משטה בקרבנותיו.
אבל הוא מומחה לאותו דבר. יודע הוא כבר מראש, באיזה אופן יתחיל, ובאיזה אופן יגמור, ובאיזה סדר יסדר סביביו את כליו.
ובנסעו בדרכו, הוא משתקע במחשבות על אודות מלחמת האדם עם המוות ונצחונותיו הרבים עליו. הוא אינו יכול ואינו חפץ לכחד מעצמו את ההכרה, שהוא אחד מבחירי הלוחמים, גיבורי האנושיות. שאינם חתים מפני שום אסון, ושיורדים בחירוף נפש אל תוך לוע המוות להציל משם את שללו.
“מכיוון שנתן הדוקטור את עינו במיקרוב כבר אין לו מפלט מפניו!”
“כן. גיבורים הם, גיבורי הרוח. גיבורים כאלו יכולים להגן על ארצם מפני אויבים עצומים.”
ובקורטוב הגון של נחת-רוח הוא מהרהר ונזכר, שלפי ערך היהודים אל יתר האומות, רובה של המדיצינה נתון בידי היהודים.
הוא השתקע כל-כך במחשבותיו, עד שלא הרגיש בשינוי האוויר שהתחולל. שמש האביב הסתתר בעבים. רוח חודר נשב מצפון. כעין קרץ-עין הבריק לפניו. מעל לראשו התגלגל רעם נורא על רחבי השמים, כאילו יצא להפוך את העולם.
הוא התחלחל. חולשה היתה לו בדבר, פחד מפני הרעמים. הוא הרחיק מעליו את ארגז כליו, את שעונו ושרשרתו הזהובים וכל מיני מתכת שנמצא בכיסונו ושיש בסגולתם למשוך את הברק, והתחיל משנן לעצמו פרק מתורת הפיזיקה: “הרעם והברק אחד הוא. ברעם אנו שומעים את הברק. בברק אנו רואים את הרעם. כוח השמע מתאחר הרבה מכוח הראיה. כשאנו שומעים את הרעם, זוהי כבר ערובה בטוחה, שהרעם לא הרג אותנו.”
כל זה ניחא, שם; מספר הכל מבורר ומוכח. אבל פה, תחת כיפת השמים, בשעה שרועם הרעם על ראשו, לצדדיו, פנים ואחור – אינו יכול להבליג על פחדו. הוא ירא ומתכווץ.
והרכב אשר לעומתו לוחש איזה מלים, ויושב לו במנוחה.
ויודע הוא אמנם, שמנוחה זו של הרכב אינה גבורה כלל; אדרבה זוהי הכנעה הבאה מתוך אמונה פשוטה ותמימה. רכב זה כבר גמר את חשבונו. אין בכוחו להילחם נגד איתן ענקי זה ונכנע לפני מה שצריך להיות.
אבל הן גם הוא אינו יכול להילחם. וגם להיכנע אינו חפץ. יש בדעתו עוד לחיות הרבה ולראות בטוב.
הרעם האחרון התפורר על פני כל הרקיע, ויהי דמיונו כצחוק פרוע על כל העולם ועל מחשבות האנשים הננסים.
“אין אתם כדאים אפילו מיתה הגונה!” דומה היה כאילו נשמע מתוך כרכוריו האחרונים של הרעם המתרחק והולך לו לעולמות היותר הגונים.
הדוקטור בא מתוך הכרת-ערך לידי שפלות דעת. מכיר הוא עכשיו, שבני אדם הם בכלל מין בריה שפלה, מיקרוב גס. ושהחלשים שבבני אדם הם הדוקטורים; אין בהם אפילו אותו קורטוב של אומץ לב, שיש ברכב פשוט. רק במיקרובים הם יכולים להלחם; וגם זה לא בחייל ולא בכוח, אלא בערמומיות.
ושוב השתקע במחשבות, ולא הרגיש שהמרכבה באה בתוך יער עבה. הוא התעורר מתוך רעיונותיו רק אז כשהגיע לאזניו קול:
“עמוד!”
בטרם שהספיק לחשוב דבר-מה, ראה כבר את הרכב אסור על האדמה.
“אני קדוי!” קישקש לפניו הרוצח בשפתיו העבות.
לשמוע שם קדוי התחלחל הדוקטור, ושיניו התחילו נוקשות. הוא יודע על-פי העתונים, שרוצח אחד מפורסם בשם זה ברח מבית-האסורים, ואסף לו מחנה של שודדים ביערות.
הוא החשה מספר רגעים. אחרי כן הושיט ידו אל כיסונו.
“הא לך,” דיבר ברתת, “יותר אין לי. עזבני, מה בצע לך בנפשי?”
“את הכסף תן, וגם את נפשך אקח,” ענה הרוצח.
הלז העמיד עליו עיניים מתחננות, כאומר: “מדוע?”
“כלום מה יהיה חסר העולם כשארמוס תולעת אחת?”
“אנא, צעיר אני.”
“ויכול אתה לשרוץ עוד תולעים רבים.”
“ומה איכפת לך?”
“פשוט שונא אני אותך. שונא אני את כל התולעים. די לי לדעת, שאתה בן-ישוב, שוכן בארמונות, אוכל מן המוכן ומן המובחר שבמוכן, בעוד שאני נע ונד ביערים ובהרים, ומה היית עושה בי, אילו היית מוצא אותי בעיר?”
“אני?,,,”
“אתה ושוטריך ושוטרי שוטריך וכל הישוב… אבל מה אתה מקיפני בשאלות? שמא חוקר-דין אתה? הכון לדבר!”
הרוצח פתח את כפתורי מעילו, שמתחתיו הבריקו חרבות וסכינים. הדוקטור נכנע, והכין את עצמו למוות.
בין כך נפל מבטו במקרה על צוארו של הרוצח, וראה שם כעין כתם שחור. הוא נבהל. שכח את המציאות שלפניו.
“עמוד!”
קולו יצא בטוח ומלא. עד שהביט בו הרוצח משתומם.
“מאימתי אתה חש כאב בצווארך?”
הרוצח נזכר, שהוא אמנם הרגיש אתמול איזה מכאוב זר. בלילה ראה חלומות בלתי ברורים. נדמה לו, שנחש מכישו ומוצץ דם מתוך לבו.
הדוקטור משש בזהירות במקום הכתם.
“נגע סבירי,” קרא כלעצמו.
הרוצח התחלחל.
הדוקטור קרב אל הארגז, הוציא משם כלים, תחבושות וסכין עשוי לדבר, ושב אל הרוצח.
“פשוט צווארך. עצום עיניך. אל תתנענע.”
הלז נכנע ופשט צווארו…
כך-כך – לא-כך / יהודה שטיינברג
על ביתו של יוחנן הנפח עברתי באחד מימי האביב בין-השמשות.
ואני הייתי שקוע באותם הרעיונות, שאין להם תחילה וסוף, ובשאלות שתשובותיהן הן שאלות חדשות ושאלות על שאלות עד לבחילת-נפש. ולפיכך הייתי שמח במוסיקה הצעקנית שבמחרשו של יוחנן נפחא, אשר ניתקה את רעיוני בבת אחת, והסיחה את דעתי להיכנס ולהסתכל בנצחונותיו של האדם על הטבע.
איני יודע יחוסם של אחרים לדבר זה; אך, כשאני לעצמי, לא אכחד מכם, שבכל עת, שאני עובר על בית נפח, ורואה ברייה, שחרחורת ונמוכה, עומדת ולוחשת מתוך המפוח על הגחלים ומפעפעת את הברזל ולשה אותו כבצק, חש אני התרוממות הרוח. שומע אני בהלמות הפעם כעין שיר נצחון של האדם על הטבע, ולכשתרצה, יבבות מקוטעות של שיר העתיד.
לא לחינם מתכוון המכה בפטיש, שלוש דפיקות על הסדן הסבלן והכאה גדולה על המוט המלובן, שלוש דפיקות והבאה גדולה. סימני שיר הם אלו, לחרוזים הוא מתכוון.
ויודע אני אמנם, שדבר זה תלוי יותר ברוחו של המסתכל. וכשיעבור, למשל, בנו של אחד ממומתי בית-דין על בית אותו הנפח ישער שעושים שם חרבות וחניתות, וישמע בצירופי הדפיקות קינה, קינת החיים הפגומים.
אבל סוף-סוף איני מחוייב להגיד לכם אלא מה שאני מרגיש בדבר.
ויוחנן נפחא הוא מאלה הזוכים, שמלאכתם כבר נעשית על-ידי אחרים. שלשה עוזרים עוסקים במחרשו. קטן אחד עומד ומתנענע בראשו ורובו על-יד המפוח, ושני גדולים מנצחים על המלאכה; ויוחנן שוכב על צדו, סרוח על האיצטבא שמנגד; מצמק עשן מתוך מקטרתו הקצרה. ושופע בעצות: “הצדה! הוסיפה מדורה! הך בזהירות! ישר הדורים!”
עצותיו מתאחרות תמיד ובאות ברגע, שהעוזרים כבר עשו מעצמם מה שצריך לעשות; ולפיכך הם רגילים, שלא להדר לשמוע את דבריו על בוריים. זה אינו אלא פגם, שהיה מורגש בהרמוניה של דפיקות הפטיש ובא זה ומילאה בקול דבריו.
ויש, שהוא שוכח את עצותיו, מאפיל על עצמו בעשן מקטרתו, מביט אל הפתח הפתוח אל גנו, או אל זה שפתוח לרחוב ומבחין בבני אדם העוברים ושבים, ושמח הוא, כשהוא מוצא ביניהם ממכיריו, פנוי באותה שעה להיות לו חבר לשיחה.
הוא קיבלני בסבר פנים יפות, צימצם את שכיבתו, ופינה לי מקום לישיבה.
“מקנא אני בך על מלאכתך הוודאית, המזומנת לחיי עולם,” היתה תחילת שיחתי. הוא הניע עלי ביד מתוך ענוותנות של מכירים בערכם.
“דומה אתה שלהיות נפח נולדתי? אם אתה חושב כך, אינך אלא טועה; מאמין אני, שהרבה מזלות התווכחו עלי בשמים.”
אני זקפתי בו מבט תבעני, ופרושו היה: “חפצי לשתוק ולשמוע מסכים עכשיו עם תאוותך לספר.”
“אמי, עליה השלום, קיוותה שאהיה כלי-קודש. רב, שו”ב או, לפחות, חזן; וקצת זכות-אבות היתה לה על זה. רוב אחיותיה נישאו לרבנים ושובי“ם; אבל אבא, ‘על ישראל מליצתו,’ אחרת חשב.”
הוא עשה הפסקה קצרה מילא את מקטרתו טבק, הושיטה, כשהוא שוכב, למוט המלובן, הצית בה אש ושב אל סיפורו.
“אבא היה מלמד, אבל מן המובחרים; הוא היה מן הראשונים שבחדשים. בימים ההם צריך היה להיות נסתר בכל דרכיו, מפני שגם בלא זה היו מרננים אחריו וחושדים אותו במינות. וצריך היה להצטנע, להזדייף ולהחניף את התקיפים שבקהל, שענייני היהדות תלויים בהם; ואולי מפני אותו הטעם היה שונא את הרבנות ואת השו”בות ואת המלמדות ואת כל מה שקוראים כלי-קודש. ‘כל אלו הם בני אדם מזוייפים,’ היה מקניט בחשאי את אמא, ‘עבדי הקהל. אפילו באלהים אינם מאמינים. וגם אין להם צורך באלהים, מאחר שיש להם קהל.’ אמא היתה כועסת על דבריו, מפני שראתה בזה עלבון למשפחה. אבל מאמין היה בה, שלא תפרסם את דעותיו. אז היו נשים אחרות לגמרי, יכולים היו הבעלים להאמין בהם."
הוא זרק מבט עקום ומקניט לדלת הפתוחה אל חדר הבית, כאילו חפץ היה לסמן דרך לדבריו האחרונים, אנה הם צריכים לבוא, ומי צריך לשמעם.
באותו רגע נשמע קול אשה מתאנחת, והיה זה כעין תשובה: “שמעתי.”
"אבא חפץ היה לספחני לאדבוקאט. דעתו היתה שזו היא פרנסה יותר בטוחה ויותר קיימת מכל הפרנסות; מפני שכל זמן שיהיה בבני אדם לאחד עודף, יהיה מסתמא לשני חסר, ויתקוטטו זה בזה, והרי לך פרנסה לאדבוקאטים.
"להשיג את הדבר גם כן לא היה קשה כל-כך לפי דעתו. עמד ופיטם אותי בלימודים מתוך הרבה ספרים, כמובן בסוד, שלא יזיק חס ושלום הדבר לפרנסתו; מפני שסוף-סוף הרי לא היה אלא מלמד-תינוקות וצריך היה לבריות יותר משהבריות צריכים לו. אפילו שפת לאטין לימדני, אף-על-פי שבעצמו לא הבין אף מלה אחת באותה השפה. וטעמו ונימוקו עמו: בלימוד זה, היה אומר, יש שתי עבודות, להבין וללמוד על-פה, שתי עבודות בבת אחת אינך יכול לעשות, מפני שגם אני איני מבין בהן. לפי שעה עשה עבודה אחת: למד את הלקחים על פה לפי הקריאה שלמדתיך; ואחר-כך, כשיזמין לך המקרה מורה מבין, תעשה את העבודה השניה.
“ואני למדתי ולמדתי, וכבר ידעתי הרבה על פה; ואפילו מלאכת ההגיון לימדני מתוך 'ביאור מלות ההגיון להרמב”ם,' וכבר ידעתי את כל ההיקשים על-פה, אף-על-פי שלא היתה לי השגה ברורה בדבר, למה לו לאדבוקאט לדעת ‘שכל חי מתנועע’ ו’כל א' אינו ב'' ובכלל לא היה לבי נוטה לפרנסה זו של אדבוקאט."
“ובמה בחרת אתה?” שאלתי, כדי לצאת ידי חובתי בהשתתפות השיחה.
“אני חפצתי להיות דוקטור מדיציני. איני יודע את הסיבה; אולי מפני שבבית הורי היו זקוקים תדיר לדוקטור. אבל, לא! מזלי חזה לי, שבעצמי אהיה צריך לאותו דבר, הלא יודע אתה, שאני בעל מיחושים רבים, לא עליך.”
ופה הפסיק הנפח את הענין, ולא חזר למקום ההפסקה; עד שאיני יודע גם עכשיו את סדר השתלשלותו וגלגוליו של אדם זה, ששלושה מזלות רבו עליו; ואיך התפייסו ובאו לידי פשרה לעשותו לנפח. הוא הפסיק את הענין בסיפורים מקוטעים בשל מחושיו ופרופיסוריו שרפאוהו; ולי היו הסיפורים מיותרים לגמרי, מפני שכבר ידעתי, שאדם זה הוא מין בצק, שידי רופאים לשו בו. הוא מאלו החולים, שרכשו להם את הזכות להאנח ו“להחיות” בשבתם ובלכתם, להתאונן על מחלת רבוי התיאבון בשעה שהוא אוכל הרבה, ולהיות קובל על חוסר תיאבון, כשהוא אוכל קימעא; ובני ביתו צריכים לדעת, שהוא חולה, וצריכים להבריאו במבחר שבמאכלים ולהיזהר, שלא יביאו אותו לידי הקפדה חס ושלום.
“בעיקר הדבר,” הוסיף הנפח, אחרי שקם ותיקן את מושבו כלפי פני, “איני מתחרט כלל על מה שלא נהייתי לדוקטור; מפני שכל הדוקטורים הללו, כשתדקדק בהם, תמצאם כולם חמורים מלומדים ולא יותר. טוב שברופאים רצוץ את מוחו ומצאת אותו ריקן. אני פשפשתי בכולם, ומה מצאתי? יודעים הם לקרוא את המחלה בהרבה שמות, ולא יותר. במה שנוגע לרפואה, מצאתיה ולי בעצמי בלא דוקטור; ולא עוד אלא שהרבה חולים כבר ריפאתי בהמצאתי.”
“איך זה מצאת?”
“דבר זה הוא סוד לפי שעה.”
המפוח הפסיק את נשימתו בבת אחת, כאילו נשתתק מפחד פתאום; ומוט הברזל הוצא מבין הגחלים והוטח על הסדן, ויהי דמיונו כלשון מוצאה מפי איזה רשע, שנשפט בגיהנום בעוון רכילות ולשון-הרע.
הפטישים התחילו עולים ויורדים כמתווכחים בשפה, שאין בני אדם נזקקים לה.
כך-כך לא-כך… לא-כך…
“זהו סוד,” חזר הנפח לשיחתו שהופסקה ע"י שינוי-הקולות. “חפשתי ומצאתי שורש אחד בשדה, שאני מכין ממנו מין אבק לעישון, כדרך שמעשנים טבק. וזה מועיל לרמטיזים, לנארווים, למאה וחמישים מחלות הוא מועיל.”
“ומהיכן ידעת למצוא?”
“מהיכן? עד שאתה שואל אותי, שאל את הדוקטורים שלך, מהיכן הם יודעים את סירוסי ידיעותיהם? הם בוחנים ועושים נסיונות, גם אני בחנתי ועשיתי נסיונות. ההבדל הוא רק בזה, שהם עושים נסיונות בגופות אחרים, ואני את נסיונותי עשיתי בגופי ועל אחריותי.”
כך-כך, לא-כך; כך-כך לא-כך, חזרו הפטישים על בטויים הזר.
“ומהיכן אתה יודע, שהוא מועיל לאותן מאה וחמישים מחלות, שאתה אומר?”
“הרבה מהן נמצאות בי-בעצמי, ועל השאר אני יודע, פשוט מתוך מספר האנשים שרפאתי. אני רפאתי כבר יותר הרבה ממאה וחמישים חולים שמחלתו של כל אחד היתה שונה מזו של חברו. הרי לך ספק מאתיים, ומאה וחמישים ודאיות.”
אודה בעצמי, שאף-על-פי ששמעתי את פטפוטו של הנפח בקלות-דעת ובגיחוך כבוש, בכל זאת נזכרתי במיחושי שלי שהוא מצערני לפרקים תכופים, ובין כל אותם הלגלוגים, שסדרתי עליו במוחי, נדחק ונכנס ספק של אמונה: אולי באמת טוב העשב גם למיחושי שלי. רגיל אדם להתחכם ולהתפלסף על חשבון חברו, אבל מכיוון שנוגע הדבר אל עצמו ואל בשרו, הוא נכון בכל רגע להיות שוטה לכל ימיו, ובלבד שיקנה לו ספק-ספיקא של תועלת.
אבל קודם שביקשתי ממנו סיגריה מעשבו הנפלא, החלטתי בדעתי להרבות קצת בדרישה וחקירה בענין זה.
“ומהיכן ידעת לבחון באקראי שורש זה ולא אחר?”
“חושב אתה, שהבחינה היא עיקר? לא. הבחינה היא טפל בדבר זה. העיקר הוא ההרגשה. מרגיש אני, כאילו לחשו לי משם, מעומק הלב: עשב זה צריך אתה לבחון למחלה זו וזו ובאופן זה וזה. להרגשה זו לא כל אדם זוכה, וגם אני לא בכל זמן אני מסוגל לה, אבל לפרקים ישנה בי. יכול אני להרגיש לפעמים אפילו מחשבות חברי. חפץ אתה, אגיד לך את מחשבותיך.”
העוזרים נמשכו אחרי דברי בעליהם, והתחילו מתמהמהים בדפיקותיהם.
“חושב אתה לבקש ממני מעט אבק מעשבי שלי. כן אני דובר?”
בינתיים פג חום הברזל, והתחיל מתעקש תחת הפטיש. המוט הושב בין הגחלים והקטן השחרחר התחיל מתנענע על המפוח.
“הברזל הצטנן,” הודיע הנפח כלפי העוזרים, “השיבוהו, הוסיפו המדורה.”
“יודע אני ברי, שלכל שורש ושורש של עשב יש סגולותיו שלו. חבל, שאין אנו יודעים אותם. צריך לחפש אחריהם. אבל לא! צריך להרגיש בם. אם לא כן, למה הם באים העשבות הללו? למה נבראו? – אני שואל: כלום יש לך תשובה על הדבר, למה הם באים?”
המסיח מתח את עיניו לכל רחבן, וזקף בי את חטמו, כאילו חייב הייתי לפניו באיזה קלקול ואשמה.
“לכל מין עשב יש בוודאי סגולות נפלאות. כלום בדק איש ולא מצא? וכלום בחן איש להרכיב את העשבים לכל אופני הרכבותיהם וראה את הסגולות החדשות, שהם יכולים להוליד? והשוטים הללו מתווכחים על שמות, ומייאשים את לבם מן הדברים המוחשיים, המנקרים בעיניהם וצועקים: חפשונו! ובין כך אנשים נחלים, וחולים מתים. אילו הייתי שליט בארץ, הייתי מצווה לאסוף את כל המתחכמים הללו לתוך האוניברסיטאות שלהם, לסגרם בבריח חזק ולכתוב על הדלתות – ‘בית אוסף להדיוטים’.”
יוחנן בא מתוך שיחתו לידי התרגשות, זרק את מקטרתו מתוך ידו, ירק בפה מלא, קם והתחיל פוסע לאורך המחרש.
בינתיים הוציאו העוזרים את המוט על הסדן, תקנו כחפצם ויצא ממנו בריח עב, שאולי הוכן באמת לשערי האוניברסיטה; או אולי לבית אוסף להדיוטים.
הבריח הוטל לתוך גומא מלאה מים, ויוצא קול גניחה, כאילו נפח נשמה ישנה, ושאף אל קרבו נשמה חדשה.
העוזרים הכניסו להב מחרשה שבורה בין הגחלים והקטן התחיל מנענע.
“צריך לתקן עוד היום את המחרשה, כי מחר לאור יום, יבוא האיכר לקחתה,” השמיע הנפח כלפי העוזרים, ויפן אלי:
“עתידה גם מלאכה זו שתשתכח מבני האדם. שמא יעלה על דעתך, שעל תנאי זה נברא האדם, שיעמול כל-כך הרבה, עד שימצא את לחמו? העולם יצא מידי היוצר בלי לאות, וגם האדם יכול לחיות בלי עמל; אלא שלא מצאנו עוד את הסוד. יש בוודאי מיני עשבים, שכשתערבבם או תרקחם או תעשה בהם מה שתעשה, יצא לך לחם נקי, שאינו לא לטחינה, לא ללישה ואפייה. מהיכן אתה יודע להכחיש את הדבר? כלום בחנו בני אדם ומצאו, שהדבר אינו כך? החיים הם סוד כמוס. אבל הסוד ממש מתבקש אליך, שתחפשו ותמצאו. הוא מתגלה לך בטפח, ומתכסה שוב בטפחיים. חסר רק רמב”ם חדש, שיקום ויחפש, וימציא דבר מתוקן לעולם. ראית את ה’פרקי משה' של הרמב“ם? יכול אתה לקחתו אצלי. גם ‘מעשי טוביה’ יש אצלי. אלו היו באמת רופאים! כל דוקטורינו הם קליפת השום ולא יותר! העולם מחכה ליהודי. בלי יהודי לא ייעשה הדבר.”
שמש ערביים שלח אל תוך החדר את קויו האחרונים, ולעומתו זרק הסדן גיצים החוצה. חצי פניו של יוחנן היו מוארים וחציים מכוסים בצל. הוא דבר ברתיתה ומתוך לבבו.
“הסודות מרתיקים עלינו ואין אנו פונים את לבנו אליהם. שור, שם בגן הרואה אתה?”
איזה רוח חרדות נכנס בי, ולא יכולתי למרות את פי המדבר, נכנעתי והבטתי אל הגן.
“שור, עלים כמושים על העצים. ואצלם נדחקים ויוצאים עלים רעננים. החיים נדחקים אלינו, מנקרים את עינינו: הבט בן-אדם, וחכם סוף-סןף! החיים מתגברים על המוות. עתיד גם המוות להיכלות מן העולם. ואולי לא. אולי נפתח חלונות בשערי המוות והכרנוהו. וראינו את החיים שאחרי החיים… בכול סוד. ראה, כמעט כל העצים גומלים ניצה, קודם שמתפתחים העלים. כלום דרך עולם הוא כך להתחיל במובחר ולגמור בגרוע? אלא ודאי העלים עיקר, ואין אנו יודעים את תשמישם. הכול סוד. גם השמים מלאים סודות. ובני אדם מבלים את ימיהם לרכך ברזל, לעשות להם צעצועים, טלגרפים, מסילות וגשרים.”
המפוח הוציא אנחה אחרונה על להב המחרשה, הפטישים התחילו עולים ויורדים בבטחה: כך-כך לא-כך! כך-כך לא-כך!
שלשה שבועות במלואם היה רבי מרדכי סגל מסתגף בכל שנה מן שבעה-עשר בתמוז ואילך. חותם של אבלות היה ניכר אצלו על הכל.
במאכל ומשתה היה מחמיר על עצמו ופוסק מסעודות בשר לכל שלושת השבועות. בימים אלו היה חי על חשבון שתי הפרות הכרסניות שבחצרו, השופעות חלב משגר לשגר, עד לבחילת נפש.
וכל הזוכה מזכה גם את הרבים. בשבילו מכירים הרבה עניים שבעיר באבלם של הימים; מפני ששרה אשתו פסקה לימים אלו לשלוח חלובות לאיזה מן העניים ההגונים, שהיתה נוהגת לשלוח להם תדיר. החלב הוא עכשיו מזון שולחנה. כלום יכולה היא לסגף את בני-ביתה ולשלח נדבות לאחרים.
במקום היין האדום, שהיתה חביתו שופעת במרתף, היה מסתפק לסעודות ימים אלו בבקבוקים צרים של שכר שחור ומריר.
בבית-מסחרו היה נוהג לחתום מכתבים כלאחר יד, ולהעביר קו שחור תחת חתימתו.
מזמור “על נהרות בבל” קודם ברכת-המזון היה נאמר בימים הללו על שולחנו בניגון מיוחד. מכיר היה מזמור זה את מקומו. בימים אלו הוא העיקר וכל הסעודה טפל, שלא בא אלא בשביל לאמור אחריו “על נהרות בבל”.
וכשהגיע ערב תשעה באב, אחר שגמר סעודה מפסקת ישב לספסל, ושהה שעה קצרה, כדי להפסיק בין ערב תשעה באב לתשעה באב, חלץ מנעליו מתוך כובד ראש ונעל גאלושים (*ערדליים), שאין איסור נעילה חל עליהם; פשט קפוטתו ולבש ישנה מוכנת לדבר משנה לשנה, לקח תחת זרועותיו שק קפול ועשוי לדבר, ספר הקינות ואבוקה, והלך לבית-הכנסת. ואז ירד עליו ענן של מרה-שחורה, וכיסה אותו מכל הבלי העולם-הזה.
באותה שנה נתעכב קצת בביתו יותר מכפי מנהגו תמיד, מפני שהגאלושים הישנים נגנבו מביתו, ושלח להביא לו חדשים מן החנות.
והוא חיכך קצת בדבר משום איסור חידוש, אך חקר והעלה להלכה, שמכיוון, שאין איסור נעילה חל עליהם, הרי גם איסור חידוש אינו נוהג בם.
והוא הולך כפוי-ראש ומתאנח בתכופים.
בין אנחה לאנחה נדחקים ועולים במוחו רעיונות. יש מהם מרגיזים ומטרידים, ויש מהם, שמשביעים אותו נחת; אבל הוא סולד גם באלו וגם באלו.
את הנדוניה, של בתו כבר סילק. תיתי לו!
אבל ישנן עוד הרבה טרדות לפניו.
המלבושים בוודאי לא נתפרו עדיין כולם, אף על פי שהתחכם למפרע וחילק את העבודה לשני חייטים.
אפילו את לוח הקרואים לא הכין עדיין לשמש.
ואגב עולה במוחו שאלה: איך יתנהג בקרואים.
נוטה הוא לדעת זוגתו. צריך לקרוא את כל בני העיר בדרך ממה-נפשך: אם אוהב הוא זה, ישתתף בשמחתו; אם שונא הוא, תפקע בו מררתו.
כשהוא בודק בבני עירו, אינו מוצא אפילו אחד מהם, שלא יהי או אוהבו או שונאו.
מתוך מחשבה זו הוא נזכר בסעודתו של קמצא ובר-קמצא ובחורבן ירושלים. כמה רעה גרם אדם זה לעצמו, לדורות, לשכינה, כביכול, לכל העולמות.
ומעמיד הוא פנים של בכייה, ומביא את עצמו לידי הכרה בדבר, אנה הוא הולך, ובשל מה העולם שרוי עכשיו בצער.
ומשם הוא הולך ומעורר בעצמו זכר כל אחד מעשרת הרוגי מלכות. והוא הולך ומתאנח. הולך הוא לאמור קינות.
ומרים הוא את מבטי עיניו לחצאין, כמו מתוך אונס וכפייה. חפץ הוא להגיד לחמה השוקעת, לשמים הכהים ולכל הבריאה, שאינם כדאים אפילו תשומת לב ברגע זה.
ומבט עינו נתקל באדם נמוך, מגוהץ וכרסני, שאלמלי הבטנון, שזה נושא על שכמו לא היה ר' מרדכי מכיר בו עכשיו שזהו גדליה בדחן.
ומתחיל ר' מרדכי חוכך בדבר, אם כדאי עכשיו לדבר עמו בשל עניינו שהוא זקוק לו בו.
או שמא משום “פן יקדמנו” נוהג בדבר. הלא יש בוודאי הרבה חתונות לשבת שאחר שבת נחמו.
נישואי בנות הם מן המצוות שאינן תלויות בארץ… קודמת הכנסת כלה להלווית המת…
למחר קרוב הדבר, שיהיה טרוד, ולא יוכל להחזיר אחריו.
והוא מסכים בדעתו לרמוז לו בידו ולהגיד לו את עניינו בחצאי דיבורים וברמז, באופן שירגיש בדבר. סוף-סוף הרי הוא יהודי, ויודע הוא, שעל כל פנים אצלי אין השעה כשרה לכך לדבר בפרוטרוט.
גדליה בדחן הוא חבר בחבר של מנגנים, שמנהלה נוצרי וחבריה נוצרים; רק הוא יהודי יחיד ביניהם. צריכה היא החבורה ליהודי זה, מפני שני טעמים: ראשית מפני שאין חבריה מאמינים איש ברעהו בענייני ממונות, ואפילו למנצח-גופו, חוץ מגדליהו, שמצאו אותו נאמן לדבר, בעל חשבון ונזיר מן השיכרות.
ושנית, זקוקים הם לו בשביל חתונות בבתי היהודים. גדליה, מלבד שהוא בעל בטנון אמן, פורט על הכינור לפעמים בתנינא ובשעת הדחק אפילו בקמא, הרי הוא בדחן נפלא, יודע ל“בכות” את הכלה, להזמין מחותנים לריקודים עם הכלה, להכריז על מתנות-הדרשה בהיתולים ובדיחות חביבות על הקהל.
גדליה, כשהוא לובש כותונת מגוהצת, חושן-לבן רכוס על שני כפתורים סמוכים, פראק שחור וכובע נוצץ, הרי הוא עיקר גדול גם בחתונות ומשתאות שאצל הנוצרים. גם שם מראים לו חיבה יתירה. יודע הוא את נימוסם ואת מנהגם של המגוהצים גם בשעת פיכחותם גם מתוך ביסומם. כשהשעה צריכה לכך יש לו מעשיות ובדיחות גם בשבילם.
“דברן הגון הוא יהודי זה,” מסכימים עליו כל החברים שלא בפניו. והעיקר, שהוא יודע שיעור כוס באותו היי"ש שמכבדים בו את המנגנים במשתאות ובבאלים.
חבל, שגדליה בעצמו אינו יודע את ערכו. אדרבה, זוגתו אומרת לו שהוא שלומיאל גדול. היא מזלזלת בו ומכנה אותו לפעמים שיכור נבזה, שאינו יכול לפרנס את ביתו כדי שביעה.
מודה גדליה לדעת אשתו, שאינו יוצא ידי חובתו בפרנסה. אשתו לובשת קריעה ובליה. בבנות רבות בירכו אלהים, ולכולן יש עליו טענות ועלבונות. אינו יכול להספיק לכולן כל מה שצריך לבתולות בזמן הזה.
בן-יחיד יש לו שעוד לא מלאו לו י"ג שנים. הכל אומרים, שיהיה, אם-ירצה-השם, למדן גדול. ואפילו ידי חובתו לבן זה אינו יוצא. אפילו פרוטה אחת לא נתן עדיין על חשבון שכר-לימוד של קיץ זה.
אנוס הוא לפעמים להצטרף אל החבורה אפילו בחולו-של-מועד, אפילו בימי הספירה, ולא עוד אלא אפילו בתשעה-באב.
כלום יש לו ברירה בדבר? פרנסה מהיכן יקח? אם ימאן פעם אחת יחפשו להם אחר, בדחן מן החוץ, והוא יישאר קרוח, בטנון בלי נימים.
צדקה בת זוגתו בדבר זה, כלום לעצמו ולבדח דעתו הוא מנגן? הלא בשבילם.
יהי רצון כאילו קינות הוא מקונן.
אבל קשה עליו הדבר לפעמים; ביחוד קשה עליו פעם זו, אף על פי שהוא קרוא עם החבורה לכל נוצרי עשיר, ששם ינגנו כל הלילה וירוויחו הרבה כסף.
למחר בערב הכין לו בנו “סיום.” אשתו תכין סעודה, גם המלמד יאכל עמם בסעודה זו. זהו הסיום הראשון.
כלום זכאי הוא לבן כזה? כלום ראוי הוא ליהנות מסעודה זו, כשהוא נהנה משכר נגינותיו בתשעה-באב?
וכשראה את ר' מרדכי הולך שחוח, התבייש מפניו, הפנה את הבטנון מעל שכמו הצדה והתחיל משתמט בין הסמטאות.
אבל הלז הקדימהו, ורמז לו ביד שיקרב אליו.
“גדליה,” הוא מתחיל, “נגמר אצלי לעשות בשבת שאחר שבת-נחמו. אולי לא אתראה עמך יותר. בנוגע לשכר אין השעה מסוגלת לכך. כשתסור אל ביתי נדבר. אבל העיקר, שתדע, שמא יש לך עוד אחרים, צריך אתה להיות אצלי קבע ואצלם ארעי. התבין? אין השעה כשרה לדבר כזה בפרוטרוט. היכן אתה הולך עכשיו עם הבטנון?”
“אני הולך…”
הוא התחיל בודה אמתלה ותירוץ; אבל כשרונו סר מעליו, אינו יכול לבדות.
הוא מגמגם ועונה, עונה ומגמגם.
הוא שב / יהודה שטיינברג
הוא שב אל תוך התחום.
כל אותן השנים, שעברו עליו מיום שפרש אינן אצלו אלא חלום, חלום קשה.
ולא אותן הבליסטראות הנופלות מלמטה למעלה. ולא אותן הנוצות המאודמות, ולא אותו הדם, שנשפך על מקום אחד, שלא בערך למקומות אחרים, אף לא כל אותם המאמרים היפים, שנכתבו בשביל זה, השיבו אתו. הוא שב מאליו. נשברו אליליו ונתרוקן לבבו.
אליליו? כלום שלו נשברו? אליליו שלו לא אלילים הם, אינם עשויים להישבר אלא יחד עם הלב. אלו שנשברו היו אלילים זרים.
חפץ היה לתקן את העולם יחד עם המתקנים הצעירים. אבל סוף-סוף ראה ונוכח שהמתקנים הללו לא תיקנו עדיין את עצמם, אוחזים הם הלוחות בידיים מסואבות. מוותרים על חשבון אחרים, ומשלהם לא וויתרו עדיין כלום.
רואה הוא עכשיו, שכל אותו השוויון, שהללו מראים לצעירי ישראל אינו אלא קירבה, ועל קירבה כבר העירו מומחים שבבעלי התלמוד, שאין מקרבין לאדם אלא בשעת הנאתם.
בעיקרו של דבר, הוא אינו כועס עליהם כלל. אין אדם יכול להתרומם מעל לעצמו אלא לרגעים.
“שנאת ישראל היא מחלת אירופה, מחלת כדור הארץ, מחלת האנושיות. בני אדם לא הגיעו עדיין למדרגה כל-כך גבוהה באנושיות עד שיוכלו להשתחרר מן דיבוק ארור זה”.
והכרה זו, שהיהודי הוא פרט מעניין את כל העולם, ושאלת היהודים היא אמת-המידה למוד בה את רחקן של האומות מנקודת הגובה באנושיות, הפיחה בו רוח גאה ורגשי כבוד לעצמו.
ומתחיל הוא מגלה פנים חדשות בדבר:
כל אותה השנאה והבוז, שהללו שונאים ומבזים אותנו, אינם אלא הסכמה על הברכות; אישור וקיום, שהם חותמים, כביכול, בעל כרחם על תעודת ההצטיינות שלנו.
מכירים הם בנו דבר, שמתעלם לפעמים מעינינו.
והדבר הולך ומסתיים אצלו בשיטה קבועה ומסודרת.
ה“אני” של האדם המקולטר כל-כך מסובך, כל כך מורכב. בין כל אותם “האניות” השונים: אני הפרטי, הקיבוצי, החברתי וכו' – משער הוא שיש אני עתידי.
בשל אני זה מקריב לפעמים האדם את כל ההווה שלו, מצטער ביסורים ומכאובים, ומעמיד את יומו בסכנה וודאית בשביל ספק אושר שבעתיד.
מרגישים אומות-העולם, מרגיש “האני העתיד” שלהם באיזו הרגשה עיוורת, שהעתיד הוא שלנו, ולפיכך הם סולדים ומתכווצים מפנינו.
ולפיכך לא תועיל לך כל אותה הטובה והתועלת הוודאית, שאתה מביא להם בהווה.
יראים הם, העתיד שלהם ירא מפני עתידותינו.
ולבו מתמלא רגשי געגועים לעמו, לחלומותיו, לתקוותיו ולכל קודשיו.
וחפץ הוא לשיר “אתה בחרתנו” במהדורה שניה, ועל פי אותה ההשגה, שהוא משיג עכשיו בדבר.
ומשער הוא בנפשו, שהוא מוכשר עוד לקלוט בלבו מחדש את כל חום היהדות שפלט מתוכו. אפילו את המנהגים הדתיים יקבל על עצמו.
יודע הוא אמנם את המרחק הרב, שבינו ובין אחיו. אחיו הם בעלי הזייה, מאמינים בשכר ועונש ובהרבה עניינים, שאין הוא יכול להאמין בהם.
אבל אין בכך כלום. וכי האמונה צריכה לו? צריך לו רק הצד הפיוטי שבדת למלאות בו את ריקנותו, צריך לו איזה שיתוף המעשים בינו ובין אלו, שיש להם עמו עתיד אחד משותף.
ובכל אותם הימים, שהיה עם “הללו” בעצה אחת, כלום לא שמח עמם יחד בימי אידיהם, אף על פי שלא האמין במה שהם מאמינים?
כלום לא נמנה על חזיר מקולס?
והוא כיוון את שיבתו לימי ההתעוררות.
זכרונות הימים הללו קבועים עוד בלבבו משנות הילדות.
זוכר הוא את הסעודה המפסקת בערב יום-כיפור שהיה אבא חרד עליה כל-כך ומכוון לשעתה את כל שעות היום.
משער הוא, שאין בן-יפת יכול לצייר לעצמו את הדבר, איך יושב בן-אדם על שולחן מלא דשן, שטרחו ובישלו בשבילו כל היום, ואינו נהנה ממנו כמלוא אצבע?
איך אוכלים בני אדם ושותים והכתוב מעלה עליהם כאילו מתענים?
אנחה אחת נדחקת ויוצאת מתוך הלב על חשבון יום-מחר ומבטלת כעפרא דארעא את כל מה שיש לפניך במציאות.
זוכר הוא את ברכת-המזון של אבא אחר הסעודה המפסקת.
והוא משער, שקשה על הרבש"ע ברכה זו יותר מתפילת עננו שבתענית צבור.
וברכת הנרות של אמא בערב זה.
“אותה מדת העזות שאשה עבריה מוציאה על טענותיה כלפי מעלה בערב זה נגד הנרות, יכולה להספיק לאחרת להמיר את אלוף-נעוריה בעוגבה, לעזוב את ילדיה המעכבים על ידה לחיות, לעבור על שס”ה לאוין זה אחר זה."
והוא זוכר את הערב המוקדם. החמה עודנה תלויה ברקיע מעל לאופק כמתרשלת, ובקלויז כבר מאירים נרות הלילה על היהודים העומדים כפופים-צפופים עטופים בטליתותיהם, ומטיחים דברים בחשאי.
חפץ הוא לראות בזה הערה קלה כלפי הבריאה, שאין בה שלימות, ושצריכה היא תיקון.
אין סדר זמנים הנהוג נוח לישראל; פעמים שהחמה נחפזת לשקוע בשעה שבני ישראל עודם ישובים ועורכים שלש-סעודות; ופעמים שהיא מפגרת ומתעכבת על האופק בשעה שהחזן עומד ומזמר “לכו נרננה.”
וכבר רואה הוא גם בזה התחלה של שאלת שעות העבודה המנסרת בעולם. מחאה היא זו כלפי הבורא שהרבה יותר מדי את ימי המעשה על המנוחה.
וזוכר הוא נוסח “כל נדרי.”
וכמו אז כן גם עכשיו הוא אינו יודע ברי, מה ענין כל-נדרי לליל יום כיפור. אבל לא המלים הן עיקר אצלו, אלא הנוסח. מבין הוא את הנוסח לפי עמקו. בטוא הוא דיו. טוב עשו, לפי דעתו, שצירפו לו מלים יבשות וזרות; מפני שבאופן אחר, מי יודע אם לא היתה יד השטן שולטת בו לטרפו, לפסלו, ולהחרימו.
קול מתאנח מבור תחתית, עולה ונוקב. מחאה, טענות, התמרמרות, צריחה מתוך מסירות נפש. אונס, כפייה, ייאוש, התמרמרות, מחאות.
אבל אינו גומר בקול ניפוץ חלונות…. אלא בהזדיינות של סבלנות, באותה מידה שרק בן-העתיד מסוגל לה.
וזוכר הוא את התפילה. לכל הבקשות, שהכין לו היהודי למפרע לבקש בליל זה מלפני רבון העולמים, הוא מקדים ומתפלל: “ובכן תן פחדך… ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך… כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.”
ובמוצאי יום-כיפור, כשיוצאים מתוך הקלויז, אינם נחפזים ל“טעימה” אלא מתעכבים קיבוצים-קיבוצים כנגד הלבנה ומתפללים לאלהים על מלוא פגימתה.
ומתפלא הוא על עצמו, איך לא עמד על הדבר עד עכשיו? כל אותם הרעיונות וכל אותן השאיפות הנשגבות, שמכריזים עליהם שם בקולי קולות וששוברים עליהן חלונות, כבר מונחות הן בחשאי באוצר התקוות של היהדות, ומתפללים עליהן בצניעות כמה מאות בשנים. מוצא הוא את היהדות רעננה בכל יושנה, מלאה שאיפות נשגבות, נאות לעם העתידות. מבין הוא עכשיו גם את אביו המנוח ואת שמחתו וחרדתו על דברים שהיו נראים לו אז חסרי טעם.
והוא שב אל הקלויז שמח ומצא שם את הכל כמו שהשאיר. אותו ה“כל נדרי”, אותו היום-כיפור, ואותם המנהגים ואותו המחזור.
אך אבא חסר… חסרים כל אותם הזקנים, שהשאיר אצל אבא במזרח.
על מקומם מצא צעירים וצעירים שנזדקנו. מצטערים הם מתוך תעניתם ומפהקים על המחזור.
אפילו הגברים מריחים ב“אפיר” להקלת התענית. אפילו הזקנים שבהם לובשים גאלושים על רגליהם. הרבה מהם מנמנמים רובו של יום. הנשים מתעלפות.
דומה לו, שהוא רואה גופות בלי נשמות. עד כמה הם רחוקים מאותן הרעיונות הנשגבים, שהם מפטפטים בפיהם.
גם התפילות הן בלי נשמה.
נתרוקנו האנשים מתוכם. הם כלים ונרקבים.
הוא שב מרקבון ומצא רקבון. אבל מאמין הוא שמרקבון זה יצא פרי חדש. מרגיש הוא בריח עיפוש העשבים השטוחים רמז לפריחה חדשה.
עם זה, אומנות אבותיו בידו: לשבר אלילים ולתקן חדשים.
צריך רק להעירם על שאיפותיהם, שהם שואפים אליהן בלא-יודעים.
צריך להכניס בהן תוך.
“מסטין בכבל אסור…”
מנעים הוא את ה“יוצרות” יחד עם הקהל, ואין לו עסק עם פירושן היבש של המלות. הוא מכניס בהן תוך חדש ומכוון בהן:
“תן בנו כוח לתקן פגימות, לקומם הריסות, לברוא עתיד לדור העתיד.”
הוא ניצל מתוך המהפכה באורח-פלא.
וזוכר הוא את הכול מתחילתו ועד סופו, אלא שכל חזיון וחזיון מרחף בזכרונו בודד ונבדל, בלי שום קשר של מוקדם ומאוחר, כאלו לא היה סדר-זמנים נוהג אז.
ומאותו הטעם עצמו טבוע במוחו כל חזיון וחזיון בבהירות גדולה, כמעט בבליטות מוחשת. כאילו עשוי הדבר עכשיו, לנגד עיניו.
הוא יושב בחנות על יד שולחנו. קול נפץ-זכוכית. אבן נופלת על הקסת שעל השולחן. הדיו נשפך בזילופים קטנים ושונים ונעלם בתוך בקיעי השולחן…
פופוב… אבריקוסוב… ספרה אדומה.
אלה היו הכתובות של ארגזי-תה ושל סוכרוניות, והספרה של הלוח היומי שגם היא הופיעה אז במקרה לנגד עיניו.
וזוכר הוא מה שנעשה אז בחוץ… קולות ומראות מתערבים יחד, אבל אינם מיטשטשים.
“בי ז’ידוב!” שוטר כפוי-ראש תר בעיניו אחר כלב קטן שעבר.
קרעי-קולות מתוך החלונות, מן הרחוב, מנפשו שלו. איש-צבא מזויין עובר ומביט השמימה.
הרואה הוא או שומע?
אינו מבחין.
ושוב קולות, והקולות יוצאים מתוכו. ופה – טשטוש.
ושוב הוא רואה את עצמו, אבל לא בחנות אלא בחדרו. ושלשה יחפים בבית. ואשתו שוכבת על הרצפה – שלא כנימוס… בין ראשה וכתפיה יש איזה חלל…
בתו מתאבקת עם שני יחפים. הוא רוצה לקום ואינו יכול. רוצה הוא להרים קול ואינו יכול. אין אבריו נשמעים לרצונו.
הבת מתאבקת. היא נופלת וקמה. היחף השלישי ממשמש בכיסיו, מחפש בארגזים.
הבת נופלת. גיזות שער מרוט בידיה… ושוב טשטוש.
הוא ניצל באורח-פלא.
ומאמין הוא, שהוא לא ניצל כדי שיאכל עוד מספר-ליטראות של בשר וישתה עוד איזה לוגים יין. הוא ניצל כדי שיעיד ברוצחים.
והוא עומד לפני חוקר-הדין ומספר דברים וקטעי-דברים.
לעדותו הצטרף עוד יהודי אחד, שראה שלושה יחפים ידועים לו נכנסים לתוך אותה החנות ריקים ויוצאים מסובלים.
אחד מן השלושה הובא לפני החוקר.
העשוק מסתכל בו ונרתע לאחוריו.
החוקר הציץ בפני העשוק בגיחוך עצור. ניכר הדבר, שהוא חושד את העשוק ברתיתה מעושה.
“הכרת אותו?”
הלז מתאנח, מנענע בראשו ואומר:
“כן, מכיר אני בו. שהוא אינו לא רוצח בתי ולא רוצח אשתי.”
בדיחות-דעתו של החוקר פגה.
“באר דבריך!”
“הדבר פשוט: הוא לא יכול לרצוח מפני שהיה טרוד בגזילה.”
“הסתכל בו היטב שמא?…”
“מיותרת הסתכלות זו. מכיר אני בו היטב. אמנם חשוד הוא על הרציחה, אבל בפעם הזאת הקדימוהו אחרים.”
“שמא לא בדקת היטב?”
“בשני הרוצחים יש סימנים: אחד יצא מחוסר-חוטם ואחד בלי תנוך האוזן הימנית. בראשון שלחה בתי את שניה בשעת ההתאבקות. מי שלח ידו בשני איני יודע; אולי עשתה זאת אשתי.”
“וזה?”
היהודי נתן בו עין מלאה בוז ומשטמה.
“זה אינו רוצחן של בתי ואשתי.”
החוקר נפעם. הוא נצטווה לחקור היטב את המאשימים, שהתחילו חושדים אותם, שהם מאשימים על פי השערה ולשם התנקמות. אבל רואה הוא, שיהודי זה יודע את כל חומרה של עדות-שקר, ושום שנאה ומשטמה אינן יכולות לסלף את יושרו.
הוא משתקע במחשבות.
חוקר-הדין, וואסילי מירונוביטש קארפוב, לא הצטיין בשנאה לבני-שם, אבל גם מחסידי-אומות-העולם לא היה. מסתכל היה תמיד ביהודים בחשדנות מיוחדת במינה.
הוא ידע, עד כמה רעועות מצד השכל והיושר כל אותן הטענות, שיש לאנטישמיים כנגד אומה זו. הוא הכיר בשכלו, שאין שום רשות לומר לחלק הגון של בני אדם, שנולדו ונתגדלו מספר-דורות מסוים במקום אחד: אין לכם בו חלק ונחלה, מפני שאבי-אבותם של אבות-אבותיכם לא נולד פה. הוא הבין שאם אתה בא לידי כך, לא נשארה רשות לשום בריה שבעולם להיקרא בשם אזרח.
הוא ידע, שגם לסיבות הכלכליות של שנאת-היהודים אין יסוד מוצק. הוא הכיר, שאילו היו עומדים וגודרים את דרכיהם של ישראל בגזירות וסייגים עוד יותר מרובים בענף-המסחר העלוב, ובאותה שעה היו נותנים להם את היכולת לעמוד על הקרקע, היו בוודאי בוחרים יותר לעבוד אדמה מלחיות בנס. חוק כללי הוא, שאינו מבדיל בין אומה לאומה; בין שתי רעות בוחרים ביותר קלה. אלא שלפי דעתו אין לבני אדם שום זכות לקחת את המסחר מידי היהודים מפני שהם סוף-סוף היותר מוכשרים לענף, שהחזיקו בו, והיותר רצויים על מקומם.
הוא ידע, שכל אותן הפרעות, שהיהודים סובלים מהן כל-כך, אינן, כמו שמבטיחים אחרים, מחאה המונית נגד היהודים, אלא, פשוט, תעלולי יחידים, שמפיצים שמועות-שקר וכזבים גסים בין ההמון הגס; ואחר כל אלה עדיין אין בכוחם של כזבים הללו להביא את ההמון לידי כך, עד שמבטיחים לו תועלת חמרית וחוסר-אחריות. ובאופן זה הרי היו יכולים להסית את הגסים הללו לפרוע פרעות גם באחיהם.
הוא ידע, שעוד יותר מגוחך הדבר לפרוע פרעות ביהודים “לשם מצווה,” מפני שדתם שונה. לפי דעתו, הקורטוב הטוב שבדת הוא רק החלק המוסרי שבה, ואין לך שום דת בעולם, שלא יהא בה איזה קורטוב של מוסר, ועל אחת כמה וכמה דת ישראל. אם כדאי היה לעולם להשתתף במלחמותיהם של היוונים ולרוסים במלחמותיהם של הבולגרים והסרבים, ולשפוך דם בשבילם בזכות שאבותיהם היו מורי-חכמות ידועות או מורי-הנצרות, על אחת כמה וכמה שכדאי להציל את היהודים בזכות זו משפיכות דמם.
כל זאת ידע היטב. אך חולשה אחת היתה בו: כשהגיע הדבר לידי האמונה התפלה של עלילת-דם – מיד פקע ממנו ההגיון הבריא.
והרבה סיבות היו לדבר. הסיבה הקרובה ביותר היתה אשתו מריא וואסילבנא, בת ישראל, שהמירה את דתה ונישאה לו.
הוא אהבה וכיבדה מאד כשהיתה עדיין נערה בבית אביה. המרת-דתה היה אמנם ענין, שמצב-הדברים היה מחייב אותו, אבל הוא כשהוא לעצמו מכיר בלבו, שאותן המעלות שמצא בה, יש לה רק מפני שבת-שם היא. צניעות, תום, הזיווג הנאה בין החשבון ההגיוני ותביעות-הרגש – כל אלו לא מצא לאחרת באותה מידה שמצא בה. ובהיותו במידה ידועה עייף מסערות-חיים מוקדמות ומתגעגע על המנוחה שבחיי-המשפחה, לא מצא לו אחרת יותר הגונה מנערה זו.
והיא היתה מאותה הספירה, שאין ההמרה עושה בה רעש; וגם הקהל אינו גוזר תענית עליה. בין כך ובין כך לא היה לה לנערה זו שום קשר גלוי עם אותו הקהל. שונאיה לא נתרבו בשביל שהמירה, ואוהביה לא נתמעטו.
כשהיו סרים לפעמים יהודים לביתו של חוקר-הדין, מפני שהיה להם דבר אליו, היה מוצא את עצמו מחויב לקבלם בסבר פנים יפות בזכות אשתו. אבל היא, אדרבה, היתה מרעמת להם פנים.
כשהיו סרים לביתו, על פי טעות, יהודים עניים המחזרים על הפתחים, היתה מגרשת אותם באופן גס, שאינו נאה כלל לאדם מנומס.
כשהיתה השיחה בין אורחי ביתו מתגלגלת על שאלת-היהודים, לא היתה משתתפת בה ברצון. אבל לפעמים היתה נזרקת מפיה דעה קיצונית באותה שאלה, שאפילו העתון “נובויה-וורמיה” היה יכול להתפאר בה.
בין מבקרי ביתו היו גם דוקטורים, יוריסטים ועוד יהודים משכילים, שהוא מחבבם ומכבדם על פי ערכם, אבל היא לחשה לו פעם אחת באזניו, שקשה עליה ישיבתם בביתה.
יחוסה זה למי שהיו אחיה ברוח עורר בו חשד.
חוקר-הדין וואסילי מירונוביטש לא היה פסיכולוג עמוק ביותר. הוא לא ידע, ששנאה גלויה היא לפעמים תולדת אהבה כבושה. הוא לא ידע, שכשאדם בוגד בדעה קבועה או משנה יחס קבוע בשביל להשיג מטרה ארעית, הרי אינו יכול להישאר שבע-רצון אחר שהשיג את המטרה. אדם כזה נמצא תמיד על כל פנים בין שני כוחות-מושכים, שאינם מתאחדים לעולם. משוך, נדחף ומצטער, הוא נכון להתנקם בכל רגע באותו הכוח, שהוא מצערו ביותר.
לא ראה קארפוב סיבה גלויה לשנאת אשתו לאחיה והתחיל חושד סיבה נסתרת בדבר.
הלא העולם מדבר על סודות-הקהל, חרמות, התרות-נדרים, כפרות, ריקודים משונים כנגד הלבנה… מי יודע, אם שנאתה זו אינה נובעת ממה שהיא יודעת ומכירה איזו אשמות גסות, הנעשות בסוד-הקהל?
וחשד זה, אמנם לא היה חדש אצלו. מסתכל היה זה כבר ביהודים המשכילים וביחוסם למי שאינו יהודי, ומוצא בם איזו התכוננות תמידית ומאונסת, איזו התראות מזוייפת. חמלתם על הבריות משאינם-יהודים נראתה לו תמיד נפרזת ואינה מתאמת עם קרירות-רוחם אל אומללים מאחיהם. דומה, שגם מזו וגם מזו בולטות מלאכותיות והעמדת-פנים. די לו רק לתבוע נדבה מאחד מהם, בין שהנדבה היא על בנין בית-תפילה קתולי, בין שהיא לבנין בית חולים באיזה כפר, ובלבד שלא יהא ענין של ישראל, מיד הם מתבזבזים ונותנים בפזרנות גדולה.
לפעמים נדמה לו שמתוך שיחותיהם נודפות כעין התחטאות והתנצלות.
ברור הדבר בעיניו, שאילו היה יהודי משכיל לשופט והיו באים לפניו לדין יהודי ואינו-יהודי, היה בוודאי מי שאינו-יהודי זוכה תמיד במשפטו.
מבין כל האשמות, שטופלים על אומה זו, מכיר הוא באחת מהן אמיתית. שכל השפחות הנוצריות, ששירתו פעם אחת בביתו של יהודי משכיל, יוצאות משם מזויינות בזחיחות-הדעת ובקלות-ראש, ועלולות להתריס בכל שעה.
מנהגים אלה, ביחד עם יחוסה של רעיתו לבני-עמה לפנים, היו בעיניו חידות, שהיה נוטה לפעמים לפתרן בחידות אחרות.
מי יודע, כמה מן האשמות הכבדות מכירים היחידים האומללים הללו באחיהם ההמוניים ובקהל שלהם? מי יודע, אם אין התחטאות זו, בזבוזים אלו וכל אותה ההתכוננות הנפרזה להיטיב ולגמול חסד לאינו-יהודי, – אם אין כל אלה מעין מחאה מתפרצת מתוך הלב או כעין כפרת-עוון?
כשנתחדשה בימים האחרונים עלילת-הדם פעם אחר פעם, היה משתקע במחשבותיו אלו לשעות ארוכות.
נדמה לו, שהוא רואה בעיניו קלויז של יהודים, בלי חלונות, נרות של שעוה דולקים, הקהל לבוש קיטלים, טליתות וירמולקאות מחודדות, ילדים נוצרים נשחטים. דמם שותת לתוך כוס של זהב.
הוא מתעורר מתוך דמיונותיו – ומזדעזע.
פעם אחת גמר בדעתו להיכנס בדברים על ענין זה עם אשתו.
והוא עשה את הדבר בזהירות הדרושה.
אבל היא נתנה בו עין אחת ופניה נתחוורו ונתאדמו חליפות.
“לא אני מצאתיך בבית-תפילה נוצרי, ולא אתה לקחתני מתוך סינגוגה יהודית. ביום שהכרנו זה את זה לא חשבתי לשמוע מפיך שאלות כאלה, ועל כן לא הכינותי לי תשובות עליהן.”
אחר זה היתה שלושה ימים שרויה בכעס, מתסתתרת ממנו בחדרה.
הרבה הצטער אז על הדבר. היא לא ירדה לסוף דעתו. נראה, שהיא חשבה, כי שאלה זו מכוונת לעלבה בשביל מולדתה. כך חשב מתחילה והצטער על ששאל אותה. אבל לפעמים היה יצרו לוחש לו: שמא גם רוגז זה אינו אלא מלאכותי, השתמטות פיקחית מענין שאינו נעים לה?
והוא השתדל ללגלג בעצמו על חשד זה, שאינו אלא הזיה של דמיון נלהב. ונדמה לו שהשתיק את יצרו. אבל יצרו זה שתק רק לפי שעה, ולא הניח שעת הכושר להיות חוזר וניעור.
כלום מה היתה חסרה, אילו היתה משיבה ברורות וקצרות: הדבר בדותא הוא?
רוצה היה מאד, שיהיו הדברים מתבררים לו כשקר גמור. אהבתו להמין האנושי ואמונתו בהתקדמות היו פגומות אצלו על ידי עלילה זו. יושרו והגיונו לא נתנו אותו שלא להכיר, שבני אומה זו הם, במידה ידועה נושאי-דגלה של ההתקדמות. אשמתם היתה בעיניו אשמתו של חלק הגון מן האנושיות.
הרבה צער גרם לו ספק זה.
וכבר דיבר בנידון זה עם רב מלומד אחד, והלז השתדל להסביר לו את שקרותה של העלילה בדרך דוגמטית, מקל-וחומר: “דם של בהמה כשרה אסור עלינו, ואיך אפשר להאמין, שאנו שופכים דם-אדם בתוך המצות?”
אבל אין טעם זה מתקבל על לבו. יודע הוא, שכל דת מוותרת לפעמים לעצמה בפרט ידוע על מה שהיא אוסרת בכלל באיסור חמור. הדת מבשרת שלום, מטפת לחסד, לצדקה, לחמלה ולאהבת-אדם – ומתרת לצאת באש וחרב על מי שלא יקבלה.
והוא ניסה פעם אחת לדבר בזה עם קצת מן היהודים המשכילים. אבל הם ענו לו מתוך קלות-ראש, בבדיחה מאונסת וברגש של עלבון כבוש.
ופעמים שלבו מוטל בספק: שמא צדקו אותם בעלי-ההשערה, שמשערים, כי סוד זה ידוע רק לחרדים שביהודים, בעלי הפיאות והקפוטות, אבל המשכילים שבהם אינם יודעים מזה כלום, והראיה, שאפילו “עברית עתיקה” אינם יודעים כמו שנוכח זה כמה פעמים.
– – – – – – – –
וכשעמד לפניו אותו היהודי העשוק כפוף-ראש ועם כל זה עומד על דעתו, שאין להאשים אותו יחף ברציחה, וכשראה אותו והנה הוא מדבר דבריו ביושר לבב, אבל גם בשנאה גלויה ובלי קורטוב של מלאכותיות, – נתן בו את עיניו ברגשי-כבוד. הוא העביר עין על פאותיו וזקנו הסבוכים, על קפוטתו המרובבת, על מצחו ולחייו המקומטים, ואפילו הציצית היחידה שנראתה מתחת חזייתו, לא נעלמה מעיניו. ופתאום עלה על לבו, שצריך לשאול יהודי זה על ספקו. אדם כזה, אפילו אם ירצה לרמות אותי, לא יוכל. לשונו תיכווה ביושרו. והוא גם יבין את שאלתי, למרות מה שהוא יהודי אדוק מן הדור הישן, אדם מעורב בין הבריות הוא ויודע לדבר רוסית, – כך גמר בדעתו והציע לפני היהודי את שאלתו.
הזקן שמע והקשיב. שפתו התחתונה התחילה רועדת. הוא זקף את קומתו ותחב את מבטיו בפני השואל. הוא הביט ושתק. אבל ניכר היה, שכל קמט וקמט שעל פניו מתעורר לדבר. ורצה הוא לומר דבר, שאין די כוח בלשונו לבטא אותו.
הזקן החריש מספר רגעים. אחר כך פתח את פיו:
“אלף ותשע מאות שנה אתם, כל צוררי-היהודים, מלעיבים בנו. כספנו אתם בוזזים, ספרי-תורתנו אתם קורעים, נערותינו אתם ממיתים בשביל שאינן נותנות לכם לחלל את כבודן. רבו, כבדו חטאותיכם נגדנו. ואולם בני ישראל סלחנים הם! את הכול, את הכול יכולים אנו לסלוח. אבל שקר זה של עלילת דם – אותו לעולם לא נמחול לכם, לעולם, אפילו אם ימחלו לכם כל אותן הנפשות האובדות, ששחטתם כדי להעליל עלינו בדמם – אנחנו לא נמחול! אני לא אמחול. לבני אצווה, שלא ימחלו דבר זה. גם אלהים לא ימחול לכם. יש צדק בשמים! אתם, צוררי היהודים, צריכים לדמנו – ואנחנו נקיים!”
עיני הזקן בערו. הוא שכח לפני מי הוא עומד. ניכר היה, שנגעו בפצע היותר מסוכן שבלבבו. לאחרונה הרגיש בעצמו, שהפריז על המידה. הוא פסע שלוש פסיעות לפנים, כפף את ראשו ופשט את שתי ידיו, כאילו המתין, שישימו עליהן שלשלאות של ברזל.
הוא נחפז לשוב אל בית אבותיו.
על פי המכתב, שקיבל מאחיו הצעיר, הוא משער, שאם יתמהמה יבוא לאחר זמן. הלז מאיץ בו במכתבו ומרמז ברמיזה גסה, שהאב נוטה למות. “חיי אבא,” כותב הוא, “נמדדים עכשיו לא בירחים ולא בשבועות, אלא בימים ולילות.”
מי יודע? שמא…
לבו מתחיל דופק דפיקות תכופות. הוא אינו יכול לגמור את מחשבתו. הוא מסיח את דעתו בכוונה וחושב על אודות העגלה, שהוא יושב בה, על דבר כתפי העגלון הרחבות יותר מן המידה, על אילן נאה וניר נאה.
ושם, יודע הוא ששם דנים אותו לכף חובה; מאשימים אותו בהתרשלות. וכי התרשל באמת? כלום בו האשם, אם במשך שלושת הימים, מיום שהגיע לו המכתב, פגש במעצורים כל-כך הרבה, שלא יכול לשערם מראש בשום אופן?
כלום יכול היה לנסוע קודם שאסף את שכר ההוראה, שהיה מגיע לו מאבות תלמידיו? וכלום הוא אשם בדבר, שנקרעו פתאום מנעליו באופן מגונה עד שצריך היה להתעכב ליום תמים ולתקנם?
כלום יכול היה ללכת רגלי? או שמא צריך היה לתת לעגלון את כל צרור כספו? וכלום בו האשם במה שהתקדרו השמים, והעגלון חשש לנסוע, שמא יעצרהו מטר-סוחף בדרך?
שם אין רוצים לדעת כל זה. שם מאשימים אותו, כדרכם תמיד.
ובשבתו כפוף בפינת העגלה, שקוע בהרהורי לבו, עולים על זכרונו חיי שנות ילדותו בבית אבותיו.
רוגז ודאבה היו מנת חלקו. מעולם לא זכה שם לפנים שוחקות. רצון הוריו היה מתנגד תמיד לרצונו, כאילו היו מבינים למפרע את מחשבותיו, שאיפותיו ונטיות לבו לפרטי פרטיהן והיו מזדרזים ומתכוונים לבטלן. תמיד היו הכל גוערים בו בנזיפה. אחיותיו היו מתקוטטות בו. כשאביו או אמו היו רוצים לצוות עליו, שיעשה איזה מעשה, מיד היו מתחילים בתביעה, בתלונה ומצד השלילה. “מפני מה אינך הולך אל החדר? וכי לא התפללת עדיין? קנית בשבילך, מפני מה אינך נותן גם לאחיך?”
“מפני מה? מפני מה לא?” – ונפשו היתה לפרקים כלה ומשתוקקת לשמוע פקודה ישרה, בלי שאלות עוקצות ותלונות טורדות. אילו היה שומע פקודה כזו, היה מוכן ומזומן למלאות תיכף את רצונם, אפילו אם היתה הפקודה קצת נגד רצונו.
מתחילה חשב, שכך צריך להיות וכך הדבר נוהג בכל בתי אבות. ההורים גוערים בנזיפה והבנים צריכים לקבל נזיפה. חיבה וקרבת-דעת מראים ההורים רק לבני שכניהם ומכריהם, כמו שאותם השכנים והמכרים, כשהיו מוצאים, היו מראים גם לו חיבה יתרה. צובטים את לחיו ולוחצים את תנוכי אזניו, ולפעמים גם היו מגידים לו את שבחו בפניו ובפני בניהם ומכבדים אותו בקלון בניהם, ממש כמו שאביו עושה בפניו ובפני בני השכנים.
אבל כשגדל אחיו הקטן ממנו בשתי שנים, והוא ראה, שהוריו מראים להלז חיבה יתרה ומחשבים לו זדונות כזכויות ומעשה טפשות כחכמה נפלאה, בא לידי מסקנה, שאיזו סיבה נעלמה ממנו יש לאבותיו לשנוא אותו ולבכר את אחיו על פניו.
אח זה כאילו לא נברא מאת ההשגחה אלא כדי שירגיש הוא יותר במצבו האומלל בבית אבותיו.
והסרחון הראשון, שנמצא בו אחרי שנתגלה, שהוא קורא ספרים חיצוניים וספרי השכלה, כלום רק הוא לבדו סרח?
הרי גם אחיו חטא עמו ביחד, אלא שאחיו העמיד פני בעל-תשובה והבטיח על להבא, והוא לא יכול להבטיח בשעה שהיה בדעתו להתמיד בחטאו.
ואחר כך, כשגנב איזו ממטבעות-השמירה שאסף אבא משל צדיקי עולם כדי לעשות מהם “כוס של אליהו” ללילות פסח, כלום הוא היה המתחיל? הרי אחיו התחיל, והוא רק נתן את עצתו, שטוב לקנות במחירם גרמטיקה של בלוישטין. וכשהוציא אחיו את שאר המטבעות על ממתקים וסיגריות, לא מחה בידו, וגם לא נמנע מלהשתתף עמו בדבר, אלא שהלז התרפס אחר-כך, כשנתגלה הדבר, ונכנע והבטיח על להבא, והוא לא נכנע ולא הבטיח. ובאמת-לאמיתה, הכנעה זו והבטחה-בפה למה? דיי, שאני מכיר בנפשי שעשיתי שלא כהוגן, חרטה היא דבר שבלב.
אבל הם אינם מבינים דברים אלו, הם אוהבים שירמום, שיחניפו להם, הם אוהבים הכנעה.
ואחר-כך, כשנשתנו העתים לרעה והוא גמר בדעתו לעזוב בית-הורים לנסוע למקום שיסע ולהרוויח קצת ממון באיזו דרך שירוויח, כדי שיוכל לעזור לאבותיו בעניים – כלום צריך היה לגלות כוונתו זו למפרע?
והם האשימו אותו גם אז ואמרו עליו שהוא אבר מדולדל בבית, שאינו מיצר בצרתם, שכל ימיו הוא מצערם ומשתדל להקניטם ושלא הנחילם עוד מעולם אפילו רגע אחד של תענוג.
והוא הרגיש בלבו, שהרבה מן האמת יש בדבריהם. אבל כלום בו האשם, אם אין אבותיו מוצאים בו קורת-רוח מפני שלבם מסור כולו לאח הצעיר, עד שלא נשאר בשבילו שום מקום פנוי?
הוא זוכר, כי תמיד היה אחיו גרוע הרבה ממנו. אבל הלז התעטף תמיד בטלית צבועה, בשקר וחנופה; תמיד היה משתדל לקחת לעצמו את הבכורה, וגם זה בגניבת דעת ובחנופה.
אפילו בנוסח המכתב, שכתב לו, מורגשות כעין התנשאות והתכבדות. “הוא מזהירני ומזרזני, כאילו יודע הוא מראש, שאני אתרשל. הוא כאילו מרמז, שאין הענין קרוב כל-כך ללבי.”
והוא בא לידי החלטה, שבה במידה, שאבותיו אוהבים את אחיו, הם שונאים אותו. האהבה והשנאה משחדות את הדעת ומקלקלות את השורה.
הוא מתחיל לשדל את עצמו להסכים בלבו, שכל מה שחושדים בו אמת היא; שאמנם אינו מיצר בצרות הוריו, וכל אותו הצער, שהוא מצטער על שלא עלתה בידו עד עכשיו לשלוח להם איזו תמיכה של ממון, הוא לא במה שלא יכול להקל את עניים, אלא במה שלא עלתה בידו להשפיע עליהם את טובתו ולהפכם לניזונים מחסדיו, בשעה שהם שונאים אותו.
האמנם אין הוא מיצר בצרתם?
זרם של דמעות מתפרץ מתוך עיניו. והוא אינו יודע, וגם מבריח את עצמו מלחקור את שרשו של דבר. הדמעות הללו, הנובעות ועולות, העולות ויורדות, מה סיבתן? אם באות הן מתוך קנאה ועלבון, או מתוך חמלה ורחמים על הוריו?
רוצה היה באותו רגע, שיהא הוא חולה מסוכן, עזוב באיזה פינה בנכר ושיבואו אליו הוריו. ואז יתחזק על מיטתו ויתן עליהם בקולו: “שובו בשלום אל ביתכם. אין לכם הזכות לחמול עלי!”
ושוב קמים וניצבים לפניו חזיונות ועלילות מן השנים שעברו עליו.
מלחמות, נזיפות, ויכוחים, תוכחות בשל תפילה, גערות על “קרקפתא דלא מנח תפילין (*ראש שאינו מניח תפילין)…”
והוא פתח אז את פיו בפעם אחת וגילה הרבה ממצפוני לבבו. הוא טען בגלוי, שמגוחך הדבר להתפלל בחורף על “טל ומטר” בשעה שהכל צריכים לשלג וכפור בשביל תיקון הדרכים; שזרה וקצת אכזרית היא בעיניו ברכת שמואל הקטן אשר לא הניח אף לשון אחת של אבדון וקללה, שלא כללה בברכתו על הזדים, – ושבכלל, לפי השגתו במציאות אלהים ובהשגחתו על העולם, אין מקום לשום תפילה.
הוא זוכר, שדיבר אז מה שדיבר לא להקניט, אלא מעומקא דליבא. הוא נעץ אז את עיניו באביו, והמתין לו. או שישיב לו דברים של טעם ויתרץ לו קושיותיו, או, לפחות, ינענע לו בראשו וילך לו מעליו.
אבל אבא רצה לבטל את כל טענותיו על ידי מריטות-לחי, הכאות וסטירות ונזיפות, וגם על ידי הדרת-הנאה והעברת נחלה.
רואה הוא עכשיו, שכל מגמתם של האבות הוא ביטול גמור של רצון הבנים לגבי רצונם. מביטים הם על בניהם כעל קנין וחפץ, שלא נברא אלא לשעשעם, להנאותם ולהרחיב את ממשלתם. וכשהם פוגשים ברצון כביר המתגלה אצל בניהם, מיד מתלקחת המלחמה הידועה לכל, שיש לה הרבה גונים, אבל כל עיקרה הוא, שכל כוח שואף לבטל את ישותו של חברו.
ועכשיו, כשהוא נוסע אל ביתם, מי יודע, מהו מצב-הדברים שימצא בבואו.
במשך שלושת הימים, שנתעכב בדרכו וחזר על מחשבותיו והרהורי לבו, הגיע הרבה פעמים לתחילה של שאלה זו; אבל מכיוון שהגיע אליה, מיד היתה נפסקת בראשיתה ומחשבותיו היו מתבלבלות ועושות נסיגות וקפיצות משונות, שאין להם שום קשר הגיוני.
“תלמידי כמעט כולם עשו חיל. בעל כרחם מודים על-זה גם האבות.”
“מזג האויר כל-כך נעים, רצוי, נחמד. אינו מתאים כלל להנעשה במעמקי הנפש.”
“החזן של בית הכנסת הוא מנגן נפלא. קול אדיר ונעים.”
ופה מתעוררת במוחו קושיה עצומה: למה זה הלך פתאום בשבת שעברה לבית-הכנסת, אחרי שלא התפלל ולא ביקר בבית-תפילה זה כמה שנים?
ותוך כדי מחשבתו זו הוא זוכר את סיבת הדבר. הוא הלך לשם מפני שבשבת זו חל “יום המיתה” של אבי ידידו ואיש-סודו, הרב מטעם הממשלה. רוצה היה לראות, עד כמה מגוחך יהיה אפיקורוס קיצוני זה, כשיישען על העמוד ויאמר קדיש.
ופתאום נפסקות מחשבותיו, ועל לבבו עולה רעיון. רוצה הוא מאד לדעת, מה נעשה שם ברגע זה?
ובתוך כך נדחקת במוחו שאלה, שאין לה לכאורה שום ענין אליו:
"מה היה העולם אומר על אותו הרב המגוהץ, אילו עמד וביטל את שני היארהצייטים, שהוא עורך לנשמות אבותיו בכל שנה? אילו היה מסרב ובועט פתאום באמירת הקדיש ובהדלקת נר של שעווה?
"אילו היה עומד ודורש לעדתו: מה ענין זה לזה וכי משום, שאבא מת ומוטל בקבר, ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבה?’
“אז בוודאי היו עומדים עליו במקלות ובאבנים והיו מגרשים אותו מתוך התחום.”
והא בא לכלל כעס על אותו הקהל, השקוע כל-כך בהדיוטות וכופה את ההר כגיגית על היחידים המבינים, כדי שלא יתרוממו מעל למשקע ביצתו. ויותר מזה הוא כועס על אותם היחידים המשעבדים את עצמם, כעבדים נרצעים, אל ההדיוטות הקהלית, שאינם מתביישים מפני מדרגת השכלתם, מפני הספרים המחוכמים, שלמדו וקראו, והם עומדים ועושים בפרהסיה מעשים מתנגדים למה שהם יודעים ומבינים.
ואגב הוא מבחין בעצמו, שהוא יוצא בכעסו מגדרו עד שהוא מרים קצת את אגרופו באוויר:
“כעס זה למה? כלום אני בראתי את העולם עם החכמים ועם השוטים שלו? כלום עלי מוטלת אחריותם? או שמא חתום אני על תעודתו של אדם זה?”
מתוך מחשבות כאלה הוא בא העירה. המבטים, ששולחים בו מכיריו הנפגשים ברחוב, מחזקים את השערתו, שכבר איחר…
כשנכנס לבית אבותיו, מצא את הכל יושבים לארץ.
רק יום זה ומקצת יומו של מחר נשאר לו כדי להשלים עמהם את ה“שבעה”.
הערה קלה ודקה מצד אחותו דיה היתה לו, כדי שידע על פיה, שחושדים אותו, כי התכוון לדבר, שלא יצטרך לשבת הרבה על הארץ.
אבל נוח היה לו לשמוע הערה גלויה זו של אחותו מלהרגיש את חנופתו של אחיו. הוא מחבקו, מנשקו, מתייפח עליו, כהגדול שבבית.
רוצה הוא לקחת את הבכורה על ידי התרפסות ודמעות.
ואמו מאשמת אותו בלי אמתלאות. היא מתחילה לדבר עמו קשות. אבל אחיו משתיק אותה בגערה של תחנונים, ממליץ עליו, שבוודאי לא היה יכול לעשות אחת.
מי ביקש זאת מידו? מי נתן לו רשות להמליץ עלי?
מתוך איזו קטעים מדברי אמו הבין, שאביו העבירו מנחלה.
ואחיו מעמיד פנים של רחמנות ולוחש לו באזניו: “זקנים, כלום אינך יודע קשי-ערפם והגיונם הנלוז?”
“מה הוא רוצה ממני?” מתמרמר הוא בלבו, “שאסכים על הבכורה שקיבל?”
רואה הוא, שאדם קטן זה מתרפס וזוחל, ובהתרפסותו וזחילתו הוא הולך וגונב לבבות, הולך ויורש את הכל. גם את אחותו ירמה. יתן לה רחמים ויקח ממנה את חלקה. הוא עכשיו הגדול שבבית. “אילו היה בלבבו די אומץ באותה מידה, שיש בו זחלנות, היה משים ידו על שכמי ואומר לי: צא מתוך ביתי! אין לך פה ולא כלום!”
ובאותה שעה רוצה היה לפתוח את פיו ופעם אחת, להגיד לאמו, לאחותו ולאחיו, שהם חנפים, רמאים ומרומים ושכל חשבונותיהם הפעוטים אינם שווים בעיניו יותר מקליפת-השום. אבל השעה לא היתה מוכשרת לכך.
והוא קם ופוסע לאורך החדר ומביט מבעד לחלון אל שמש-ערביים, ההולכת ושוקעת. המחשבה, שהעסיקה אותו על דרכו בצורה מטושטשת, קיבלה עכשיו צורה בולטת:
"עוד מעט ויתאספו להתפלל בבית-האבל. מה יהיה בדבר הקדיש?
"כלום ‘רב-מטעם’ אני? מלגלג הוא על עצמו, או שמא להחניף אני צריך, כדי שישיבו לי את חלקי? לא הם ולא שכרם.
“אילו הייתי מוכשר לוותר על דברים כאלו, הייתי מונע את עצמי מהרבה מלחמות, שלא היו נעימות כלל. אבל אז לא הייתי מגיע למדרגה זו, שאני עומד עליה עכשיו.”
והוא שב להשתקע במחשבותיו על אודות זחלנותו של אחיו הגונב לבבות ועושה לו מהם מטעמים. הוא לא שם לב ל“מנין,” שכבר נתאסף והתחיל מתפלל.
הקהל מונה: “הצרי והצפורן והחלבנה.”
והוא מונה ערמומיותיו של אחיו, נכליו ותחבולותיו.
הקהל מתחיל “אשרי יושבי ביתך,” ואחיו משתיקם, גומר לו במתינות ובניגון פרק משניות, ואומר קדיש דרבנן.
הקהל גמר את התפילה בלחש ובקול, והוא עדיין לא גמר את חשבונותיו עם אחיו.
הקהל אומר את מזמור האבלים, והוא רואה את אחיו עומד כבר על יד הש"ץ. אז לעג לו בלבבו. “ירא הוא, שמא אחטוף את ה’קדיש' מידו.”
וכשגמר הש“ץ “עלינו,” הרים הוא את עיניו ומצא את אחיו שוב עומד נכון על יד ה”עמוד" העראי.
ואז נזרק בו הרהור: בכול הוא שואף לבלוע חלק-זרים. וגם זה בזחילה ובגניבה. כאילו לא היה לשום אדם חלק באבא חוץ ממנו.
ובצעדו לאורך החדר אחת הנה ואחת הנה ובעברו על יד הפתח הפתוח לחדר השני, ראה שם את אמו ואת אחותו עומדות כפופות ועונות בכוונה “אמן יהא שמיה רבה” אחר קדישו השני של האח. הן נראות כמסכימות, הירהר בלבו.
דומה היה לו, שהנר המבליח, הדולק אחרי נשמתו של המת משתטח ועולה בהכרה ברורה; חתיכת הבד – שיורי התכריכים – שמונחה אצל כוס-המים, תלויה כמו בכוונה.
המתפללים עונים “אמן יהא שמיה רבה” ושותקים. אין הדבר אצלם חוץ מגדר מה שצריך להיות.
והוא מתאמץ להשקיט את הסערה, שהוא מרגיש אותה מתחוללת במעמקי נפשו, והוא מסיח את דעתו לדברים אחרים.
והוא מעלה על זכרונו את המסקנה של איזו שיחה, שעסק בה עם חברו ביום שנסע משם ושאין לה, לכאורה, שום ענין וזיקה לזה, שהוא עסוק בו עכשיו.
“לכל קנין יש שני ערכים: ערכו האחד הוא מה שהוא שלי, ערכו השני הוא מה שאינו של חברי.”
אבל לשוא! הסערה הולכת ומתגברת. בכל אשר הוא מרים עיניו הרי זחלן זה מתלבט לפניו מכווץ, מצומצם, ככתם שחור. והכתם הזה משחיר את כל חללו של החדר.
הש"ץ הולך וגומר תפילת ערבית.
ובלבו תאווה זרה להציל, לכבוש…
והוא מטייל קצרות וארוכות ומתכוון בפסיעותיו לקרוב את העמוד כשיגמרו את “עלינו”.
והכתם השחור צומח כמו מארץ, משתרבב, וכבר הוא עומד על ידו של הש"ץ.
וזה עומד וזה עומד.
והקהל שותק ושניהם שותקים.
קול רך, דק, תבעני, ספוג בבכייה ורצוץ, בוקע מתוך אנחות ומפריע את הדומיה. והוא מתגלגל והולך, ומכריע, ומכניע…
– – – – – – – – – – -
בשבתו כפוף בעגלה לא זכר את כל הדברים שאירעו לפרטי פרטיהם.
הוא זוכר רק זה, שכעין עשן עלה אז ובלבל את מוחו.
ועוד זוכר הוא, שראה צעיר אחד מונח על הקרקע, ודמו שותת מחטמו. וקלסתר-פניו של אותו צעיר היה דומה בהרבה לאביו. המנוח ובכולו – לאחיו הצעיר… זוכר הוא גם איזו צריחות משונות…
אבל כפיס-עץ זה שבידו, אינו זוכר מהיכן בא לו.
ולכל זה גרם איזה קדיש!
“חושך, חשכת-מצרים,” מדבר העגלון בתלונה אל תוך חללו של האויר, “רק רצחנים מתחייבים בנפשם ונוסעים בחושך כזה.”
והעגלון כלום מהו? אתה מראה לו מטבע ומיד הוא שוכח, שגם לו יש נפש, שאין להעמידה בסכנה.
“רצונך בסיגריה טובה, משובחת?”
“הי! ארורים נבלות,” גער העגלון בסוסיו ועורר עליהם שוט.
מיד כשכילה החזן “עושה שלום במרומיו” בתפילת מעריב של ליל ראשון לחנוכה, נדחק אברהם-ליב סופר סת"ם אל הפתח להיות מן הראשונים ביוצאים, נחפז הוא לקיים מצות הדלקה של נר חנוכה בביתו.
בחוץ גדול הקור. שמים וארץ שופעים שלג זה לעומת זה. סופות וסערות נדחקות בין הרחובות ומתנגשות מתוך קפדנות; בונות עולמות של שלג ומחריבות אותם.
ומתלחשות ומפרישות בשפת נחשים. דומה שכיתה של קליפות יצאו מתוך שאול, וכיוונו את השעה לעכב על דרכו את עבד אלהים זה, ההולך להוסיף אורה ולברך עליה.
אבל עבד אלהים זה רגיל במלחמות היצר, יודע הוא את השיעור של “בכל נפשך.” חזק אמנם הרוח מכפי כוחו, אבל מה ענין כוח לכאן? רגיל הוא ללכת תמיד בלי כוח. הרוח סוטר על פיהו ומפסיק את נשימתו – אין בכך כלום, כתוב הדר הוא: “חכי כמעט רגע, עד יעבור זעם.”
השלג מנקר בעיניו כפיח הכבשן, מה בכך? כלום בלא זה הרבה אורה יש בחוץ? אוי לו למי שהוא זקוק לאורו של שלג.
השלג חודר דרך צווארונו וממלא את בשרו חידודים-חידודים. זהו באמת צער ועינוי הגוף. ובשביל כך הוא מתאמץ לעשות פסיעה גסה; כופף הוא את ראשו לפני הרוח, ובכפיפתו הוא מנצחו והולך.
היצר-טוב והיצר-רע שניהם מסייעים לו ללכת. זה בשביל שלא לחמץ את המצוה, וזה בשביל להנאות את גופו בחום הבית.
אבל במידה, שהוא מתקרב לביתו, מתחיל הוא להתעכב בהליכתו. הוא נזכר שאין בביתו די עצים להסקה. קרוב לשער, שגם שם אין החום נודף כל-כך. קשה היה עליו היום בבוקר לקום בהשכמה מפני הקור, על אחת כמה וכמה עכשיו.
התחילו מריבים בו שני יצריו: “המנוול” שבו מושכהו בחזרה אל בית-המדרש, שם כל-כך חם, מרווח ומואר. והיצר-טוב מושכהו אל בני ביתו, שיקיים מצוות-הדלקה.
שומע הוא בקול היצר-טוב והולך הביתה; אבל הולך הוא בלי חמדה.
מתכווץ הוא בהרכנת ראש, ונכנע מתוך רתיחה. התלמיד-חכם שבו מרתחו.
קושיות יש לו על רבונו-של עולם. סופות אלו וקור זה, למה נבראו בעולם? שמא שיתעשר אלישע חשוך-בנים ויגביה את המקח על עציו?
ונזכר הוא מתוך כך בשורות הארוכות של עצים חטובים ושאינם חטובים, שראה היום בחצרו של אלישע זה. יש מהם מונחים עוד משנה של אשתקד.
אילו היו בחצרו בלילה זה שורות של עצים!
באותה שעה הכיר בנפשו, שעבר על “לא תחמוד” והירהר בתשובה.
ומעציו של אלישע נזכר שבא היום אל ביתו של הלז – הוי כמה חמימות, כמה הבל נודף שם בבית – וביקש ממנו שיתן לו שלושה רובלים, שנים, אחד לפחות, על חשבון מה שמגיע לו על הספר-תורה שהוא כותב בשבילו. אבל הלז התאכזר ופסק ואמר:
“עד גמר הספר לא אתן לך אפילו פרוטה.”
ובא שוב לידי הרהור אחרי מידותיו של הקב“ה: תינח, עשירים בישראל הוא דבר הגון, יפה, ולפעמים יש גם צורך בהם. אבל למה קבע הקב”ה בלבם אכזריות כל-כך מרובה? כלום באופן אחר אי אפשר להיות עשיר?
ושוב הרגיש, שהוא חוטא במחשבה. מלמד הוא חובה על עמו של הקב"ה; ולא עוד אלא שהוא הרהר אחר מידותיו של הבורא ברוך-הוא – והסיח את דעתו מן הדבר.
וממחשבות אלו נזכר ביריעה של הספר, שהוא כותב בשביל אלישע. מחליט הוא לקחת עמו אחר ההדלקה את היריעה וכלי הכתיבה וללכת אל הקלויז, שם יכתוב עד חצות הלילה.
ונזכר הוא במקום ההפסקה שביריעה:
“ארץ אשר לא במסכנות תאכל.”
צריך יהיה לעשות שם גרידה. הרי“ש והצד”י נוגעות זו בזו.
ומתעמק הוא במחשבה, בשבחה של ארץ-ישראל, ובא לידי מסקנה:
“תורה קנין אחד; ארץ-ישראל קנין אחד; ישראל קנין אחד.” ברם ניתנה תורה לישראל באופן שישבו בארץ-ישראל.
שם אינך זקוק דווקא ללחם: יש לך רימונים, תאנים, פירות גינוסר. ר' חנינא בן דוסא היה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת,
שם אין צורך לעבור בכל שבת על “שבות” (*איסור קל לעשות מלאכה בשבת על ידי עכו"ם) של “אמירה לעכו”ם להסיק התנור.
שם יכול אדם מישראל לפרסם את הנס ולהדליק בחוץ למטה מעשרים.
שם אין סופות ושלגים; אין קור וקרח. לעציו של אלישע אין שום ערך.
ומתחיל הוא שוב להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה. למה הגלה אותנו מארצנו למקום זה?
ובין כך הגיע לביתו ונכנס.
טלאי הזכוכית שעל החלונות השמיעו קשקוש, כעין רעידת שיניים. הרוח מנסה להסיע את הפתחים, כאילו לוחש קללה על שאין הדבר עולה לו.
שני בניו ובתו הילדה שוכבים ערים תחת הכרים ומתחממים.
אין להם מה להמתין, מפני שבלילה זה לא יאכלו ארוחת-הערב. כך אמרה אמא והתאנחה. כשהיא אומרת דבר מתוך אנחה, לעולם אינה משקרת.
אבל צר להם לישון קודם הדלקת נר-חנוכה, תיתי להם שהקור אינו מניחם לישון.
זוגתו יושבת כפופה אצל התנור הקריר וחולמת בהקיץ. אילו היו לה עכשיו קצת עצים, מיד היתה מקסמת גזר אחד לקיסמים דקים. בריה נפלאה היא לאותו דבר, בשעה שיש לה. ואז… מיד היתה מבעירה אש בתנור. קיסם לכאן, קיסם לכאן, אחד בהצלבה. הצתה מתחת, השלהבת עולה… גזר עצים, ועוד אחד הוי! כמה חם מקום זה שהיא יושבת שם.
אבל מכיוון שאין עצים לפי שעה, הרי חצי גופה מחמם חציו השני. מתחממת היא ב“כאילו” ובמחשבה.
כשנכנס אברהם-ליב, התעוררה מתוך מחשבותיה. נדמה לה, שהוא הכניס עמו קצת חום.
אשה כשרה היא. החביאה בשבילו קצת שמן משל שבת שעבר. גם פתילה כפולה-שמונה הכינה לו וחצי קליפה של אגוז.
זוהי אשת חיל! צא וחשוב מאין לקחה קליפה זו של אגוז.
יודע אברהם-ליב, שבביתו אין מסתפקים באגוזים.
הוא התחיל ממשיך על עצמו שמחה של מצוה וקרב אל הדבר.
“ברוך אתה… אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה.”
זהו נוסח של גיבורים נדיבים בשעה, שהם מאכילים את שבוייהם ומוציאים אותם לחפשי.
הברכה התגלגלה ברחבי האויר הקר של החדר, ודובבה את הדומיה הכבדה.
ככה מתגלגל קול אדם על אחד מאיי ים הקרח בפעם הראשונה להימצאם.
“ברוך… שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.”
ראה ר' אברהם-ליב את עצמו, כאילו היה ביחד עם החשמונאים, וכל השמנים נטמאו בדורו.
הנר מתאבק קצת עם הרוח הבא מן החוץ דרך סדקי החלונות, אבל סוף-סוף הוא מיתמר ועולה בצניעות. ממלא את הבית באיזה זכר לאור וחום.
השמש עומד מן הצד; מהבהב ונוטה לכאן ולכאן, כאומר: ראו, זה נר חנוכה!
הילדים מוציאים ראשיהם מתחת הכרים ומביטים שמחים באור קטן ועליז זה. דומה שמלאכי-השרת ירדו ממרום ונכנסו לכאן. נמחו עקבות הבדידות, ששררה פה עד עכשיו. החדר מלא בריות, שלא ניתנה רשות לעין לראותן, אבל הלבבות יחושו במציאותן.
אך הקור, הקור. מכריע הוא את הנפש. הוא מטיל את עצמו בעזות יתירה על האדם, אפילו בשעה, שאינו פנוי כלל לדבר.
ומשתקע הוא במחשבה, ומתעורר ופונה אל בניו.
“ילדים, הידעתם מהי חנוכה?”
“ידענו, ידענו,” הם עונים בחטיפה, “החשמונאים. מלחמות. נטמאו השמנים. פך בחותמו של כהן גדול.”
“כן, אבל כלום יודעים אתם, היכן קרה כל זה? בארץ-ישראל. שם אין חורף; כל השנה הוא אביב וקיץ.”
“אין חורף?” תמהים הבנים.
“אביב קיץ. פרחים. חבצלות בשרון. שושנים בעמקים. גדיים ועפרי איילים רועים בהרים. תאנים. רימונים. גפנים. צימוקים. חרובים.”
“הוי, מה טוב!”
"וכשאתה רעב, אתה עולה בתמר. אחוז בסנסניו, כדרך שאתה מוצא בשיר השירים, נענע בהם, ואכול תמרים. ואכול תאנים, ואכול חרובים. קב אחד של חרובים מספיק לכל השבוע וחפץ אתה להדליק נר חנוכה, לך לך אל עץ הזית מסוק וסחוט זית אחד אל תוך נרך וברך.
“הוי, קר לי,” נאנחת הילדה.
“אבל צריכים אתם לדעת, ששם, כשאתה עומד ומדליק נר חנוכה הרי אתה מזיע מהם.”
“מזיע?”
“מזיע! ושמח אתה אם יפוח רוח קר. ‘ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם’”.
ומשתקעים הבנים במחשבות. נימים-ולא-נימים רואים, תאנים, רימונים ומשתעשעים בכרמים עם עפרים וגדיים.
התחרט אברהם-ליב על מחשבתו. אינו הולך לבית-המדרש לגמור את היריעה. כמדומה לו, שגם פה אין הקור גדול כל-כך.
“ברוך’ל,” שואלת האם בדאגה את הקטן שבבנים “הקר לך?”
“לא.” עונה הוא חציו מתוך שינה “מזיע אני!”
הרבה מצטערים אצל מיטתו של שמואל בראנפמאן, שעלה עליה ולא ירד ממנה זה יותר משלושה שבועות. שכנים ושכנות טובות, קרובים ממדרגה ראשונה וממדרגה שניה, הכול מצטערים עליו. אבל שרה אשתו מצטערת ביחידות. אין צערה דומה כלל לצערם של כל אלו.
מודה היא בינה לבין עצמה, שבימים הראשונים למחלתו לא האמינה לו. משערת היתה, שהוא אינו אלא מעמיד פני חולה. אבל מוצאה היא לעצמה הצטדקות על הדבר: הלא כך דרכו תמיד. אוהב הוא להשתרר על הכול, ואפילו על הזכות שיש לחולה על חמלה בלבות בני אדם. הכול חפץ הוא לחטוף ברשותו. קנאי הוא על כל מה שיש בו דררא (*נזק) של קנין עצמו.
והלא לפיכך מקנא היה אותה תמיד במבט עיניה, בהארת פנים לגבר אחר. קנאי היה אם נגע איש בקצה שמלתה, ומתרגז היה אם ראה בני אדם מביטים עליה בהסתכלות.
הוא היה קורא לרגשותיו אלה – אהבה.
והיא הבינה “אש” זאת מהיכן היא מתלקחת, הבינה אותה ב“כולה שלי” מן השעה הראשונה. אבל מה יכלה לעשות? אשה חלשה היא. ואז היתה נערה חלשה, נערה עבריה, שיש לה “פרק,” ושמיד כשהיא מגיעה לפרקה הרי היא “נותר,” הרי אין לה זכות עמידה ברשות עצמה.
וכששואלים את פיה בדבר ה“נכבדות,” אין שואלין כל-כך לשם תשובה, אלא כדי לקיים “נקרא לנערה ונשאלה את פיה.” די להם כשהיא שותקת ואינה מסרבת.
להתנקם חפצה על הדבר. ומה יכלה לעשות? פינה אחת נשארה בלבה פנויה ונסתרת מעינים, פינה שרק באהבה יכולים למלאותה. בפינה זו לא נתנה לו מקום מעולם. כמדומה לה, שיכולה היא למלאות פינה זו באהבה לאיש אחר, אלא שלפי שעה לא נמצא לה איש הגון לזה.
אין אוהבים מתוך קנאות.
ובזה כבר גמרה את חשבונותיה עמו. היא אינה שונאה לו. מתנקמת היא בו. דיו במה שהפקירה לפניו את גופה כאסקופה נדרסת. ואת נפשה מנעה ממנו.
ויודעת היא אמנם, שכאשה עבריה היא חוטאה, חוטאה לא במעשה אלא במחשבה; ולא מתוך תאווה אלא מתוך קנאה. מרמה היא אותו.
ומוצאה היא זכות לעצמה. כלום היא היא שמרמה אותו? כלום שאל את פיה קודם החופה אם מתרצה היא לו והיא אמרה הן?
אילו היה שואל אותה… אפשר שהיתה מתרצה.
אבל הוא לא מצא לנחוץ לשאול, הסתפק במה שמצא אותה מקושטה לקבלת פנים.
ואולם, איך שיהיה, במחלתו אינה חפצה. אדרבה, חפצה היתה שיהיה בריא אולם, ושלא ימצא אף קורטוב של חמלה וחיבה בלב שום איש, ועל אחת כמה וכמה בלבה היא.
אבל חולה הוא שלא לרצונה, כמו שהכל נעשה בעולמה שלא לרצונה.
והשכנות באות ומבקרות את החולה. וכל אחת מוצאת חובה נפשה להעמיד שאון ולשפוך קיתון של חמלה, “היתכן? גזלנים! מה אתם מחשים? מתחייבים אתם בנפשו.”
והיא יודעת ערך דברים אלו. כשאיזה שכן או שכנה חולה גם היא מעמידה רעש ומתבזבזת בחמלה, כאילו נוגע הדבר ללבה יותר מאשר ללב הקרובים לחולה. כך דרכם של בני-אדם להתבייש בקרירות לבם לאסון רעם ולכסות עליה בצווחות ושאון.
אבל בכל שעה, שהיא שומעת דברים אלו בביתה, היא מתרגזת.
“בבקשה, בחנו ושימו רטייה של חרדל.”
“עלוקות. זוהי תחבולה בדוקה. בבקשה עלוקות.”
“שמא טוב היה לקרוא לרופא החדש בלי ידיעתו של זה.”
ומעמידות הן פנים של רצינות וחמלה, כאילו לא ישנו כל הלילה, עד שמצאו תחבולה זו.
נכונה היא לקום עליהן ולגרשן מתוך הבית, אלא שאת פני חמותה היא מכבדת.
שונאה היא את חמותה בכל חום לבבה, אבל מכבדת היא אותה בעמקי נפשה, חפצה היא להאמין, שגם דמעות אשה זו דמעות שוא הן, אלא שאין היא יכולה לרמות את עצמה כל כך.
והוא מת.
והכל בוכים. והכל בוכות ומספרות בשבחו של המת.
חפצה גם היא לבכות, ואינה יכולה, אותה הפינה בלב ריקה היא, ולפיכך אין דמעות נובעות בשעה זו.
מתביישת היא. משתדלת להיזכר במות אביה ואמה, ומציירת לנפשה כאילו כל העולם מת – אין דמעות…
ומשתדלת היא לעורר את פצעי לבבה. איך כלתה ימיה בחשאי להבל, כסמרטוט ואסקופה נדרסת.
דמעות נלחצות לצאת, אלא שחשה היא עלבון למת בדמעות אלו והיא כובשת אותן.
מרגשת היא, שהכל מסתכלים בה. צריכה היא לבכות.
אבל מוכשרת היא יותר לצעוק: “הלאה זייפניות! צאינה מזה!”
חפצה היא לקרוב אל המת; אבל הוא מסובב בנשים בכייניות מכל צד, אין מקום בשבילה.
ולערב, כשנזכרה, שהגוף שהיה עד עכשיו קרוב לה, מוטל באדמה לעולמי עולמים, התרכך לבה.
דומה לה, שכל אלו העלבונות, שסבלה בחשאי במשך ימי חייה, הם עבר רחוק, רחוק מאוד.
פצע עמוק נפתח פתאום בלבה.
והיא בוכה ומתייפחת.
ואין איש רואה.
בכפר / יהודה שטיינברג
מזוין במגילת-קלף טמונה בתיק של פח ובמוח ספוג “פזרים,” “שלשלאות” ו“דרגא-תבירים” שבמגילה, יצא שלמה האברך בתענית אסתר לפנות ערב, לדודו היושב בכפר, כדי שיקרא שם את המגילה בציבור.
אין שלמה מרגיש כלל בצער של התענית. מתפרנס הוא היום מסעודתה של אסתר בשושן, מן המתיקות שהוא מוצא בה“ירח-בן-יומו” שבמגילה.
חריף הוא לאותו דבר. אף מרכא אחת אינה אובדת מתוך זכרונו. ובעיקרו של דבר הרי הוא מקורי בקריאת המגילה. כמדומה לך שהוא-הוא הנוסח, הן-הן התבירות והסלסולים, שהכל דשים בם. אבל, לא. מוסיף שלמה מעצמו איזו תנועה חדשה בסופם, ויוצא לך דבר חדש לגמרי. מתחיל שלמה: “לההיות,”כמו שהכל מתחילים; וכשהוא מגיע ל“כל איייש שוררר ב-בי-תו,” נדמה לך, שאתה שומע חזן מובחר מזמר “כבקרת רועה עדרו” וכופף אתה את קומתך, זוקף אזניך, מוכן לשמוע; אבל תוך כדי חפצך: “ומדבר כלשון עמו.” הרי הוא שוב על הנוסח הקבוע עולה ויורד, יורד ועולה, כאילו לא היה דבר.
הרבה “מונחים” יש במגילה ואין שני “מונחים” יוצאים אצלו בסיגנון אחד.
ל“ירח בן יומו” יש לו נוסח מיוחד, שאין אחד מן הקוראים יכול לסגלו לעצמו.
מופתים הוא מראה בפסוק, “בעיני המלך ויעש כן:” ממשיך בסלסולו כל-כך, עד שאינו זקוק להפסקה ולהמתין, שיגמור הקהל את הכרוז “איש יהודי,” אדרבה, הקהל גומר “איש ימיני” וזוכה לשמוע עוד סוף סלסולו של “כן,” ותיכף הוא הולך ועובר, עולה ויורד, “איש יהודי.”
הפסוקים, שצריך לבכות עליהם בנוסח הקינות, הוא מנסחם לבכיה; ואף-על-פי-כן הוא מדקדק על הטעמים כדי חוט השערה.
מקורי הוא שלמה לאותו דבר. חבל, שהוא עודנו רווק, ולא זכה עדיין לקרוא את המגילה בציבור. קורא הוא בכל שנה לאמו, לאחיותיו ולשכנות המתקבצות בביתם לשעה זו. זו היא אצלו אחת מתקוותיו בעתיד. כשיזכה לחלוקא דרבנן, יעמוד הוא על הבימה, יגולל את המגילה ויקרא לפני קהל ועדה.
ואז יראה להם מה היא קריאה.
אבל לפי שעה לא זכה עדיין לחלוקא דרבנן. על הבימה עומד וקורא השמש הזקן, שפשוט חילול השם הוא לשמוע איך הלז מדגיש רפויים, מרפה דגושים ומזלזל ב“זרקאות,” ב“דרגאות” ו“מונחים” והוא, שלמה – הוא קורא לנשים.
ולפיכך היה שמח מאד, כשהציע לפניו דודו, שיסע עמו אל הכפר; וכפי חשבון היהודים שישנם שם יהיה בצירוף ה“קורא” מנין מצומצם.
נוסע הוא ומעביר במוחו את כל המגילה וטעמיה. יודע הוא למפרע, שהקריאה תעלה לו עכשיו על צד היותר משובח. סלסולים חדשים יש לו בשביל אנשי הכפר.
כשנכנס לבית דודו, נפוגה שמחתו, מפני שנודע לו, שיהודי אחד נסע מן הכפר העירה למקרא מגילה. חסר אחד למנין. הקריאה תהיה “קריאה ביחידות,” כמו שהוא רגיל לקרוא בכל שנה, ומה הועיל בנסיעתו?
מן השמים רחמו עליו. אורחים באו אל הכפר. בא סגן פקיד העיר לגרש יהודי אחד, שהגיעה עליו דלטוריא (הלשנה) לפקיד. בא גם שוטר המשפט לרדת לנכסי אברהם, דוד שלמה, בשביל חובות שחייב לאחד ממלווי העיר. את הסגן ואת השוטר אין שלמה יכול לצרף למנין, אבל יחד עם השוטר בא גם מנהל-חשבונות של אותו המלווה, והוא בן-ברית.
שמח שלמה בנס זה, שנעשה לו בהסתר פנים. אבל דודו, אברהם אינו שמח כל-כך. יודע הוא, שהמנהל לא ירחמהו, מפני שאסור לו לרחם עליו. הלא שלוח הוא מאת בעליו לאותו דבר. מחר יעשה מה שיעשה. קרוב הדבר, שמחר לא יישן על כריו וכסתותיו.
על הכל יניחו “חותם ערכאות.” לא הספיק להחביא מה שיכול היה להחביא.
לאורתא (*בערב) קשה היה כקריעת ים-סוף לאסוף את המניין. שזנביל החכרן, אותו היהודי, שצריך היה מחר להישלח מתוך הכפר, חשד את אברהם, שידו היתה בדלטוריא, ורגליים היו להשערה זו, ולפיכך לא חפץ להכנס לתוך ביתו.
חיים הטוחן, מחזיק בית הריחיים, ירא היה להיכנס, שמא יראהו סגן הפקיד ו“יעשה עליו שאלות.” חפץ היה להיחבא לפי שעה עד שיסע לו הסגן.
שני החנוונים שבכפר, חפץ היה כל אחד להיכנס ובלבד שידע שלא ימצא שם את השני. שונאים הם זה לזה, ממש יורדים איש לחיי רעהו, וקשה עליהם לעמוד תחת כיפה אחת.
בקושי, בזיעת אפים, בקצת מוסר ובקצת שקרים לשם מצווה אספם שלמה לפונדק אחד. המנהל נכנס אחרון והתחיל ממלמל קטורת מתוך כניסתו, כדי שייפטר מברכת הערב לבעל הבית. יודע הוא כמה טינא יש בלבו של זה עליו, ולפיכך לא חפץ להיכנס. אלא קשה היה עליו להפסיק את התענית, שלא מתוך מקרא מגילה. מעולם לא קרה לו, שלא ישמע את המגילה בלילה זה.
יושבים עשרה יהודים תחת כיפה אחת בקיבוץ של יחידות; סולדים איש ברעהו. יותר שהם מתקרבים, יותר הם נמצאים רחוקים. קוצים דוקרים יש ביניהם. מרחק של מאה אמה יש בתוך ד' אמותם.
וכשמביט אחד על רעהו, מצליף הוא מבט של קנאה ואיבה, ואנחה כבושה יוצאת מרוססת מתוך לבו.
שלמה פוסע לאורך החדר ולרחבו, מטיל את מבטיו על המנין, כשממית את קוריה. חפץ הוא לאוחזם, ללכדם, לכופתם על מקומם, שמא יצאו קודם מקרא מגילה. התפילה נעשתה עליו ארוכה.
תיתי לו, שהוא עומד כבר על הבמה הארעית וגולל את המגילה. היא משמיעה קול נקישה, שכל אחד שומע בו מהרהורי לבו.
“ויהי בימי אחשוורוש…”
מסלסל שלמה את פסוקיו, עולה ויורד, יורד ועולה, מטפס על ה“פזרים” ומחליק על ה“תלישות.” הנוסח משפיע על הקהל איזו השפעה סתומה, איזו התעניינות שאינה ברורה. בני אדם נעתקים ממקומם קימעא-קימעא מתוך פרטיותם וחילוניותם. איזו חגיגיות מתחלת-מתרקמת בלבם.
“וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן…”
עשרה יחידים קוראים יחד: “איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו…”
דומה, שהתקרבו במקצת…
“אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן…”
כולם התכוננו לדפיקה אחת, משותפת, ברגל.
“ויגידו להמן… וירא המן… ויבקש המן… לפני המן… ויאמר המן…”
“להמן בן המדתא האגגי צורר היהודים…”
דפיקות, דפיקות, דפיקות. דפיקה אחת ברגש.
וכשהגיע שלמה ל“הרצים” הראשון המנוסח בקינה, הרגישו את עצמם קרובים מאד, בחינת-שותפים.
מקום נתבצר לקיבוץ יהודים זה בגולה. שם, בחוץ מסביב, שנאה, קנאה, גלות, ופה, בתוך ד' אמות אלו שושן, שושן אחר הנס.
שותפים הם באסתר, בהמן, באותו הנס – בכול.
הקיבוץ מביטים שוקעים בתוך המגילות שלפניהם; הנשים עומדות בחדר השני ושותקות מתוך שמיעה.
“ותאמר אסתר אם על המלך טוב.”
כלב החצר מכניס את ראשו בין הדלת והספים, מסתכל, מתחלחל וחוזר לאחוריו.
“בלילה ההוא נדדה שנת המלך…”
שלמה הגביה את קולו, כנהוג, והקיבוץ בא לידי התעוררות. איש-איש מהם התחיל קורא בחשאי מתוך מגילתו ועל-פי נוסחו.
ומרדכי יצא…"
“כי מרדכי היהודי משנה למלך…”
נגמרה המגילה, נגמרו הברכות. כיסנים ובקבוק יי"ש צצו על השולחן כמו מאליהם, כתולדה מוכרחת ויוצאה מתוך גמר המגילה. יהודים יושבים מסביב לשולחן ומפסיקים בתענית. אין ידוע, מי הזמין את מי לשבת. דומה, שהם יושבים כך מתחילתו של דבר, ושגם ישיבה זו יוצאה כדבר הלמד מענין המגילה.
ומספרים הם בשבחו של הנס, ושותים לחיים.
“יהי רצון שיתלו כול ההמנים.”
ויושבים ומשיחים, משיחים ויושבים.
כבר מסתכלת עקרת הבית מרחוק בבעלה ברמיזה, חפצה היא להזכירו, ברמז, שהשעה כבר מאוחרת, שהתבשיל מצטמק ומתקרר, שהילדים ישנים. אבל אין היא יכולה להיפגש במבטיו, שקוע הוא בשיחה.
הם יושבים ומשיחים.
קשה על כל אחד מהם לקום ולצאת, בדעתו, שמיד כשהוא פוסע מעבר למפתן, הוא יוצא מתוך “אוהל של אחוה” וחגיגה, ונכנס לתוך עולם מלא קנאה, מדנים, שנאה, תחרות – לגלות הם נכנסים.
לא לעונג הוא גם לבעל הבית לדעת, שהשעה מאוחרת.
חפץ היה שיארך הלילה, ויארך ויארך לבלי קץ. ושהם ישבו פה, ושהוא ישב סמוך לשולחן עם המנהל, וישיח וישמע, וישמע וישיח.
קשה הישיבה רק על שלמה. מאחר שמלא את תפקידו הרי… הרי הכל נותר הוא עכשיו.
עלוקה / יהודה שטיינברג
אבנים כבדות לוחצות על לבו של אברהם בולבן.
ויש שנדמה לו שאבנים אלו אינן אלא עלוקות, עלוקות קטנות הרבה-הרבה בתוך סגור-הלב, וביניהן עלוקה אחת גדולה, גדולה, מוצצת לפרקים תכופים. וכשהיא מתחלת מוצצת, חפץ היה באותו רגע להכניס את ידו לתוך חזהו, לעקור משם את הלב יחד עם העלוקה.
שתי פעמים שתים הרי לא שלוש ולא חמש אלא ארבע. השמים ממעל, הארץ-מתחת… וזה בית-האסורים, וזה חודו של בית המסגד.
חפץ היה בזה לברר לעצמו, שהוא לא יצא מדעתו, ושכוח השופט עדיין בריא אצלו.
וגופו של אותו דבר איך קרה מתחילתו ועד סופו?
וכשהוא מעורר את כוח זכרונו לשלב את המקרים אחד לאחד, הוא בורח וסולד מהתחלת הדבר. משתדל הוא להתחיל במקרים, שקרו לפני זה.
בעיקרו של דבר הוא נשאר פה לחג הפסח רק לפי-שעה, אחרי שהכול כבר היה ערוך בידו. כרטיסים מהמבורג ישר לניו-יורק, הוצאות לדרך דיו, החפצים וכלי-הבית כבר היו כמו נמכרים בין השכנים. חסר היה רק למסרם לידי הקונים ולגבות מחירם. גם בריכת הפרידה כבר לקח מהקרובים הרחוקים.
מפני מה לא יצא תיכף אחרי ימי הפורים, כמו שביקשהו אחיו מניו-יורק?
מפני שהוא חפץ היה לזכות מראש בתעודה מבית-ספרו. כלום צריך היה הרבה לתעודה זו. הרי אפילו לא לצור אותה על פי צלוחית בהיותו בחוץ-לארץ.
וגם… “למה אכחד? גם אני, גם אשתי, צר היה לנו למהר כל-כך להיפרד מן המקום, ששם קברנו מרבית ימי חיינו. הרבה דמעות שפכנו פה. הרבה פעמים זרחה עלינו פה השמש.”
ומה הם חיי בן-אדם, אם לא נאד של דמעות וקו אחד של זהרורית חמה?
“אילו היינו יוצאים תיכף אחרי הפורים.”
הוי! העלוקות מוצצות…
הוא הולך בצדי הרחוב בפסיעות דקות. שעטות רגליו על המרצפה הקשה נשמעות לאזניו. מביט אל תוך החנויות בלי חמדה. נכנע הוא תחת רוח דמיונו הרוקם לו בנשמתו רקמת מחזה כפי שאפשר היה שיבוא.
רחוב בניו-יורק. שעת שקיעת החמה, הוא ואשתו שבים מן הפבריקה. לא, מן החנות, החנות הגדולה ברחוב, כן, ברחוב ס"ט לואי. מביט הוא על נומרי הבתים, אשתו עוזרת לו בדבר. שש מאות ששים וארבע, וחמש, ושש, שש מאות ששים ושבע. הנה הנומר שלנו, יציע השלישי. באותו רגע שב גם הוא מבית ספרו. שלשתם נזדמנו על יד השער. הסיבה סביב לשולחן, ארוחה, הוא, כמנהגו, מתחיל מזמר לעצמו בלשון רוסית. “אטווריטא מניא טיאמניצו…” (*פתחו לי שער כלאי)
הוי, עלוקות!
הוא התחיל לתור בעיניו אחרי ספסל פנוי שלפני החנויות. מצא ושכב עליו ופניו למטה. דומה לו, שכשהוא לוחץ את לבו אל הספסל ירוח לו.
אחד העוברים מסתכל בו. פונה אל הנפגשים, מעמיד אצבע-צרדה על-גבי מצחו ורומז בעיניו כלפי השוכב.
מבין אברהם פירושה של רמיזה זו.
שתי פעמים שתים ארבע… זהו חודו של בית המסגד.
מרגיש הוא שאנשים מסתכלים בו בעינים חודרות, והוא קם והולך לו.
ומשתקע הוא שוב במחשבותיו. מתיר לעצמו בסלידה, בגילוי טפח וכיסוי טפחיים לשלב בזכרונו את המקרים האחרונים אחד על אחד.
פתאום היה כל זה.
הוא אמנם כבר שמע מה שנעשה בחצרות בתי האחרים. וידע שהדבר בחזקת סכנת נפשות. אבל התנפלותם על חצרו שלו היתה בפתע פתאום.
מרגע הראשון ראה והבחין, שאין כוחות הלוחמים שווים. המתנפלים באו בהמון רב. ואף על פי כן עלתה בידו להתנפל בחצר על אחד מהם, לגזול את קרדומו מידו, וגירשם מתוך החצר.
כל זה רק בחצר, ואולם בחוץ היה בתיירא… שמא יאשימו אותו ואת שכמותו.
הלוואי שהיו מאשימים אותם והיו מובילים את כולם לבית הסוהר.
הוי, עלוקות!
ושוב אינו יכול לשלוט בדמיונו. חוזה הוא בעל-כרחו באפשרויות שהדמיון רוקם לפניו.
אילו היינו עושים כך, היינו ישובים כלואים כל אותו היום… המתנפלים היו בוזזים את הרכוש…
אבל הנפש היתה בטוחה. ערבות, משפט, עונש, יציאה לחפשי, שמחה, ניחומים…
הוי, עלוקות!
ואחר כך כשנחבא באותו המקום הצר.
הוא ידע שבנו נשאר בחצר; שמע את קולו צועק “אבי!”
הוא ידע שאם יענה לו מתוך מחבואו, יבוא גם הוא להסתתר שם.
הוא ידע שאם ישמיע את קולו, ירגישו בו הרוצחים שבחצר.
ומרגע זה שוב לא הכיר כלום. הוא ידע רק שהוא מתחבא.
ידע שהוא מציל את נפשו.
והוא שמע את קול בנו הצועק לעזרה: “אבי! הוי אבי!”
חפץ הוא להבין את עצמו לכל עומקו ולכל תוכו. איך זה לא יצא אז ממחבואו?
"אמת, שעל פי הבינה הישרה והשכל השופט לא יכולתי להציל אותו ביציאתי. אליו הייתי יוצא, היו הורגים אותו יחד עם כל ההרוגים שבחצר. אבל כלום הגיתי אז בזה? כלום שפטתי? כלום מוכשר הייתי באותה שעה לשפוט על-פי שכל ובינה ישרה?
"מה היה קול זה בלבי, שהסית אותי לעצור בנשימותי, שלא תישמענה החוצה?
"מי הייתי אז? אני?
"אבל הן אני שמעתי קול בני. ובוודאי חפצתי להצילו.
"ואני… קרעתי כנף מבגדי וסתמתי את החור הצר, לבל ירגישו בי.
"האפשר הדבר?
“שמא הייתי במצב התעלפות?”
וזוכר הוא שהרגיש בריח הרע שבמקום מחבואו.
וזוכר הוא, ששמע צעקתו. קול נקישת דבר קשה על דבר קשה. הצעקה נפסקה פתאום.
האמנם הוא-הוא ששמע כל זאת?
הוי, עלוקה!
לא! – הוא מוציא מסקנה לעצמו. הוא לא שמע. הוא בכולו לא שמע; שמע כל זאת רק חלק אחד ממנו; ואותו החלק נדחק בוודאי לצאת; ואיזה חלק אחר שבו, מין קליפה, התעוררה בו וגזרה עליו להתכווץ, לעצור בנשימותיו, לסתום את החור, להתכווץ ולהנצל.
ויש שנדמה לו, שכל זה אינו אלא חלום קשה ושבמציאות אי-אפשר שיקרה דבר כזה. אותו הקול, אותו ההפסק פתאום, אותה הנקישה, אי אפשר שקרו בשעה שהוא ישב נחבא.
וחפץ היה מאד שיהיה זה חלום. חפץ היה להישקע בשינה ארוכה עולמית, כדי שיראה חלום אחר טוב מזה.
אבל ראשו כואב עליו, ראשו ולבו. העלוקות! אין העלוקה מניחה לו לישון.
ובדומה לו שעכשיו אחת היא לו, אחרי שכבר נעשה הדבר. ואין ביכולתו להשיב את הגלגל אחורנית ולהחליף את יום המחר ביום אתמול. נוח היה לו, שישתדל לשכוח את הכול, כאילו כל אותן השנים, שהיה לו בן יחיד, לא היו אלא חלום, חלום נעים ומקסם כזב.
אחת היא לו… אלא שהוא חפץ רק להבין את עצמו לכל עומקו ולכל תוכו. מי הוא בעצמו ובכולו? מי הוא זה, שהיה אז? ובכל הימים? ועכשיו? ומחר?
לנתח את עצמו הוא חפץ, פשוט לשם דעת.
ופעמים שעולה על לבבו רעיון: הן יודע אני את הרוצח. מכיר אני במי שאשם בכל זאת. נקמה!
וכבר היה קרוב לאותו דבר. כל חלקי ה“אני” שלו מצטרפים בזה להסכמה אחת ולעצה אחת. מרגיש הוא בעצמו כוח דיו לזה ואין הוא ירא כלל מפני התוצאות.
אלא כשהוא קרוב אל הדבר, עולה באזניו הפסק קולו של בנו…
ונזכר הוא שסתם את החור.
ונדמה שאין לו שום זכות עכשיו להינקם מרוצח בנו. אין לו זכותו של גואל הדם.
ומיד נתפקע ממנו כוחו וחפץ הוא להבין את עצמו גם בזה: מי הוא זה הלוחש באזניו שאין לו זכות על הדבר? מי הוא המזכירו במה שהוא חפץ לשכוח?
ומוצצת העלוקה ומוצצת ומוצצת… וחפץ הוא להכניס את ידו לתוך סגור הלב ולהוציא משם את העלוקה יחד עם הלב.
לאור בוקר הקיץ דניאל משנתו ויבט החוצה בעד חלונו אשר על יד מיטתו, הפונה לצד מזרח.
עב כבדה שוכבת סרוחה על פני המזרח כולו ומכסה את השמש מן העולם. לאוויר צבע כהה, והוא רווה כולו לחלוחית ומנבא יום מעונן ואדמה מרופשה. גגות הבתים שקועים כמו בעצבות, והארובות שעליהם עומדות קוממיות כלפי שמים, כאביונים חצופים כלפי גבאי-הקיצבה, וכאילו מוחים ושואלים: כל זה מפני מה?
הבריק לו לדניאל במוחו, שהיום יום ראשון לשבוע, ואין לו שום זכות להתפנק ולהתרפק על מיטתו. צריך הוא לקום בהשכמה, לצאת להשתכר משהו לפרנסת ביתו.
ומאידך גיסא אין לו מה להיות נחפז. נעליו קרועות באופן שאין באפשרות לצאת בהן ברפש כזה; ומלבד זה אין בכיסו אפילו פרוטה אחת. על גמילות-חסד אין לו לסמוך, מפני שאין בין מכיריו אף אחד, שלא יהיה חייב לו איזה סכום כסף. ואין הוא רואה לעצמו שום מקור להשתכר.
רגיל הוא בפרקים כאלו להפיג במקצת את צער דאגתו בעישון שתים שלוש סיגריות. עכשיו גם הטבק כלה מנרתיקו. מונח לו הנרתיק בארון הפתוח לנגד עיניו, מושלך והפוך על פיו, כאילו אומר הוא בכוונה לגרות את תאבונו לדבר שאין לו.
ענן של עצב, מכריע ומגרה, ירד עליו כעופרת וחדר עד לתוך נשמתו.
מה אעשה היום? מה יכול אדם קטן כמותו לעשות כדי לפרנס היום את ביתו, ולו גם בארוחה דלה מן הדלה? לחם מהיכן אקח?
הוא מביט על סביביו, על התקרה, על הכותל, על כלי הבית, במבט תובע. אבל אין אחד מכל הדוממים האלה עונה לו על שאלתו.
ומחשבה של ייאוש מתחלת מנקרת במוחו. אנשים כמותו למה הם חיים? מה מרוויח הקדוש-ברוך-הוא בדבר, אם איזה דניאל בן שרה מצטער ונידון ביורה רותחת של דאגה, פחד, עצב, רעב, קור, כעס ומכאובים?
בחוץ התחילו שמי אביב מגשימים ומטפטפים טיפות לאט לאט. הטיפות הצליפו על פני שמשות החלון והשמיעו קישקוש עגום ומתמיד, עגום ומתמיד, כאילו משננים הם לעצמם את מחשבתו של דניאל: דאגה, פחד, עצב, רעב, קור, כעס, מכאובים.
שלש שנים נחלקו חכמי התלמוד עד שנמנו וגמרו: נוח היה לו לאדם שלא נברא משנברא. ובשבילו מספיק בוקר עבות אחד של ימי המעשה כדי לבוא לידי מסקנה זו.
למה כל זה? שמא תאמר, קיום העולם, בנים? דורות?
מלים ריקות, שאפילו צלצול נעים אין להן. כלום כדאי הוא כל אותו הגיהנום, כל אותם החיים הנוראים כדי לזוג נשמות וגופים לצער ועינוי.
נחרה קלה מתוך שינה של שחרית שהגיעה לאזניו מעל המיטה שמנגד הזכירה אותו במציאותה של ה“פלג” שלו תחת כיפה זו.
ומתחיל הוא לקנתר על עצמו: כל אותה הצרה של נישואין למה היתה צריכה לי, לאדם שאינו מוכשר לקום מתוך שנתו, לצאת החוצה ולברוא ארוחה יש מאין?
שתי שנים לא עברו עדיין מיום החופה וכבר מוטל ילד צעקני בעריסה, ועל השני כבר יש לו רמזים.
והלא נוח היה להם, שתשב היא רעבה בבתוליה בבית אביה, והוא פנוי, רווק, בגפו, עם רעבונו ועניו.
ויודע היה כל זאת למפרע. מוכיח היה תמיד את חבריו הרווקים המתגעגעים כל-כך להתעטף בטלית מצוייצת, המעמיסים ריחיים על צוואריהם בשעה שגם בגפם אינם יכולים לעמוד בפני גלי החיים.
והוא, שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו?
ונדמה לו פתאום, שהיא האשמה בכל זאת. אלמלא היא, היה יושב רווק גם עכשיו; ואז יכול היה לחשוב על יומו של מחר בלי דפיקת הלב.
ומחזיר הוא את פניו אליה מתוך כעס. מסתכל בה ומוצא שהיא כבר התנוונה והזדקנה. כסבור הוא שיפי נעוריה לא היה אלא מזוייף.
וכמדומה לו שהיא יודעת עכשיו את מחשבותיו. היא מעמידה פני ישנה אבל ערה היא. חושד הוא אותה, שבכוונה גילתה את כתפיה ומחצית החזה, כדי לגרות בו שכרון גבר. שערותיה לא יכלו לנפול על זרועותיה החשופות אלא אם הניחו אותן כך בכוונה.
מתחיל הוא לכעכע, להשמיע קול שיעול, כדי שתתעורר, ויבוא עמה בדברים. אין הוא יכול לשתוק עכשיו. שום אמתלא לא יבקש לו; יתחיל תיכף וישר מן הענין. יגיד לה, שבשבילה ועל ידה הוא אומלל!
אמנם מודה הוא בינו לבין עצמו, שגם בהיותו רווק לא היה חלקו עם המאושרים. יודע היה פירושם של רעב, מחסור, עירום, גם בטרם שנשא אשה. נכה מזה הדאגה ליום המחר, שלא היתה אז קשה ומכריעה כל-כך והוסף על זה נדודים, נכר, בדידות, טלטול בלי מרכז וחוסר משקל בעיני עצמו ובעיני הבריות, וכאלה מן המתנות התלויות בהרווקות. קשה להכריע צערו של מי מורגש ביותר, מפני שכל צרה מדאיבה בזמנה, ואינה נותנת מקום תפיסה לזכרונות צרות שעברו. אלא שבעניינים אלו “שב ואל תעשה” בוודאי עדיף.
ויודע הוא, שצרה זו מסתפחת יותר אצל היהודים מאשר אצל כל אומה ולשון. בימים שעברו היו משיאים את בניהם לי"ג שנים; וגם עכשיו מביטים בקלויז על הרווקות כעל פחזות והפקרות.
כעסו עובר על האומה. מתחיל מלגלג בלבו על בני “אתה בחרתנו” ומכנם בכל מיני כנויים לגנאי:
“עבדיו של הקדוש-ברוך-הוא העוזרים לו בבנין עולמו וקיומו.”
“עקשנים קדושים, מצטערים ומצערים את האחרים.”
“אומללים שמתגאים באסונם.”
“חמצו של העולם. שאור שבעיסה.”
וכל אותו העולם מהו? עיסה של סובין וחמץ נוקשה, שאפילו לכלבים אינה ראויה.
ומתחיל הוא מסתכל בכל אותו העולם ואינו מוצא בו אפילו דבר אחד, שיהיה כדאי בכל אותו הצער שבני אדם מצטערים בשבילו.
אפילו אם יודה בתועלתן של כל אותן ההמצאות החדשות, הרי מעולם לא באו אלו כדי להרבות תענוגם של בני אדם, אלא כדי להקל במקצת את צערם.
המציאו מסילת הברזל, כדי שלא יצטרך הנודד לכתת רגליו עד שתפחנה.
אסירים, הנשלחים לעבודת פרך, נשלחים עכשיו בעגלות קיטור ואינם מאבדים כל-כך זמן לבטלה בדרכם.
יכול החולה לקרוא לו את הרופא על ידי טלגרף.
יכול אדם לזלזל בכבוד רעו בפניו על ידי טלפון במרחק עשר פרסאות.
כל מה שהמציאו בני אדם, לא המציאו בשביל תענוג, אלא לרגל איזה צורך ומחסור.
וכל אותם החוקים, המשפטים לפרטיהם, לדקדוקיהם – כלום מה היה חסר. אם היה החזק בולע את החלש ונחנק תוך כדי בלעו?
בין כך וכך עתיד העולם להיחרב, אלא שהשוטים מעכבים את הגאולה ומאריכים את הגלות.
ומחשבתו גררה מחשבה זו: שמש, כוכבים, הרים, יערים, אדם ובהמה…
יבוא יום והאדם האחרון יפח נשמתו באנחתו האחרונה.
אז… הרי הכל אפס גופים מתים, אבק פורח, גם אבק איננו. אין כלום.
ומה איפוא הרעיון, הכוונה, התכלית, התמצית של כל זאת?
העצב הגיע בקרבו למרום קצו. עלול היה ברגע זה להעביר סכין על צווארו, ולא עוד אלא שלא ידע מדוע לא יעשה האדם טובה זו לרעהו לפדות אותו ברגע אחד מכל אותו האסון העולמי המשחק בקרבנותיו לאיטו-לאיטו?
העב הכבדה, שהיתה סרוחה על פני המזרח, נבקעה, ושמש אביב הציץ על עולמו. כתמי השמים, קצתם נערמו והלכו להם בבושת-פנים וקצתם נבלעו על מקומם. דומה שהאוויר נרתע ונזדעזע, הגגות הרטובים נוצצים והיו כמצחקים בצחוק של ילדים מפויסים. הכל היה לו פתאום ניב שאין לו קול.
אפלת החדר נתפזרה קצת, לעיני דניאל נראה פתאום השולחן שבחדר השני הפתוח לחדרו, ועליו מנורות הכסף, שבאו לו בירושה מאביו ושהיו משמשים רק לשבתות.
טעותו של דניאל הובררה לו תיכף.
לא יום ראשון היום, שבת היום.
לכל אותו היום יש ברוך-השם אוכל לשבוע ולהותיר.
ותיכף לרעיון זה הבריק במוחו רעיון חדש.
יכול הוא לתת בעבוט את המנורות הללו. חמישים רובל יתנו לו בהן, ואולי ששים.
בסכום כזה יכול הוא לפתוח לו לפי שעה חנות של נחתומים. היא בריה נפלאה בכלל ולמלאכת האפייה בפרט.
עסק זה מצליח בימים אלה. כשיגיע לידי איזו מדרגה, יפתח לו בית-אופים גדול.
אז יטחן קמח על חשבון עצמו.
עד שיגיע בנימין שלו לשנים שיהיה צריך להלבשה ושכר למוד, יכול גם הוא להגיע לידי מדרגה הגונה זו.
אשרי לו לאב שיכול לגדל את בנו באופן שיהיה לכבוד להוריו ועזר לעמו.
מי שהוא להועיל לעמו הרי הוא מועיל לאנושיות כולה.
כלום הפקר דבר זה? לא לנצח יהיה האדם. העיקר הוא בנים. אשריך, כשאתה בטוח, שאתה מעמיד דור לעתיד.
ומוצא הוא, שחוש זה, רגש זה הנתון בלב האדם להרגיש בו צרכי העתיד, אינו מפותח כל-כך אצל שום אומה ולשון כמו אצל עם ישראל. והלא לפיכך הם מקפידים כל-כך על הרווקות.
ומשער הוא, שתעודת ישראל הוא להנחיל רגש זה גם לעמים אחרים.
וזה יהיה נצחון גדול. נצחון האנושיות על הכול, אפילו על המוות. במידה שיתפתח הרגש הזה אצל ישראל ואצל העמים. במידה זו יגדל הנצחון.
הן כל אותו העולם היפה, עולמו של הקדוש-ברוך-הוא, אינו מצוי אלא בהכרתו של האדם.
כשהכרתו של האדם תהיה נצחית, תהיה גם מציאות העולם נצחית.
ואגב רוצה הוא לדעת, מה יהיה אחרי כן, כשימלא ישראל את תעודתו, היתבולל בעמים?
ומוצא הוא, שזהו דבר מיותר לגמרי. כל עם ועם יהיה תמיד חבר מחברי האנושיות. כמו שכל משפחה ומשפחה הן חברי העם וכל קרוב וקרוב הם חברי המשפחה.
בשום אופן לא היה מסכים, למשל, שבנימין שלו לא יהיה שלו.
או שדבורה שלו…
ומסתכל הוא על המיטה שמנגד, ומוצא הוא את אשתו יפה הרבה מכמות שהיתה ביום החופה. שערותיה מושלכות כמו בכוונה על גלילי זרועותיה; כשפיה סגור אין ערוך ליופי זה. החזה אשר לה מתרומם ומשתפל, חפץ היה מאד לדעת את חלומה והרהורי לבה. חבל שאין חלונות ללב.
היעירנה? צר לו.
אבל חפץ הוא מאד לשמוע את קולה.
מרים הוא מעט את המסך ומתכוון להכניס קו שמש אביב על פניה.
היא מתעוררת. התעורר גם בנימין היונק.
והאשה מספרת עם בעלה.
והתינוק יונק משדי אמו.
בשילהי חודש טבת שעבר היה הדבר, ועל-פי חשבונם שלהם באמצע דיקאבר; אם כך ואם כך, חל זה תשעה חדשים אחר הפסחא.
דממה מרגיזה בבית האלמנה הצעירה “שרה הזקנה.” זקנה שרה בשנותיה, לפי כתפיה הכפופות תחת צרור תלאותיה ולפי לחייה, אך צעירה היא באלמנותה. עוד לא כלתה לה שנת האבלות למות בעלה.
דממה מרגיזה בביתה. בריינה המיילדת נכנסה היום אל ביתה פעמים אחדות תכופות, ובכל פעם שנכנסה נכנסה מלאה אנחות, העיניים דומעות, הפנים מתעוותים לבכי; אלא שהיא מתמהמה על מפתן הבית, מעמידה פנים שמחים ונכנסת בקולי-קולות:
צפרא טבא ליולדת!
ושרה האלמנה עם שלוש ילדותיה וארבעת בניה מתרגשים כנגדה, מעמידים פנים מאירים ועונים בקול: צפרא טבא לך, בריינה.
ומתחילים כולם לדבר. נכנסים איש לתוך דברי חברו, מרבים שאון, מפטפטים בקול רם, כמאושרים עליזים השיכורים מנחת נפרזה.
שואלים שלא כענין, ומשיבים שלא כעין השאלה.
מדברים הם רק כדי שלא תדבר הדממה שבבית.
כמדומה שהם שמחים כולם.
בוכיה רק חווה הבתולה, בתה של שרה, והיא היא היולדת, שבשבילה נכנסת בריינה ונטפלת אליה.
מרימה עליה בריינה את ידה הצנומה, דומה שהיא מתכוונת אל סנטרה, אבל היא אינה אלא מלפפת לה על לחייה. כך מתנהגת בריינה עם כל היולדות בשעה שהן בוכיות.
ומרימה עליה קול. כמדומה לך, שגוערת היא בהקפדה, אבל לא היא, זוהי גערה מתוך חיבה. כך מתנהגת בריינה עם כל היולדות.
נו, נו, מה כל הרעש? כמדומה לך, שבת-יחידה את אצלי? כמה יולדות שמשתי אתמול. וכמה היום. כולן כואבות, דואבות ובוכיות, ואני, בריינה, שומעת ושותקת.
יודעת זקנה זו, שלא מתוך כאב בוכה חווה; הרבה מכאובים סבלה חווה בסוד, ואיש לא ידע. הרבה והרבה היתה מקבלת עליה יסורין וצער ברצון טוב. ובלבד שהיו הדברים חלים באופן אחר משחלו.
יודעת בריינה כל זאת, אלא שהיא עושה עצמה כלא יודעה.
ומשתדלים כל אנשי הבית יחד עם בריינה לשמח את היולדת, לבדח את דעתה, אלא שחווה בוכה – בוכה ושותקת.
שכנות באות. כל אחת מקדימה ומוציאה את כל אנחותיה בעודה בחוץ, מתקנת פניה ונכנסת עליזה. אבל במידה שהן מראות עליזות, במידה זו מתעצבת היולדת. קול או-א, או-א בוקע ועולה מתוך פינת המיטה, והקול קול עביב, מלא, שלא כקול תינוק בן-יומו מזרע היהודים; והקול הולך וכובש לו את כל חללו של החדר. חווה מזדעזעה. מזכירים אותה, שתנסה להיניק את הילד, ואז כשבריינה משכיבה אותו בחיקה, ומכניסה לו את הפטמה לתוך פיו, מיד נותנת בו חווה את עינה, ושוב אינה יכולה להתאפק, מתוך בכיה היא מתריסה דברים שאינם ברורים.
מביטה, בוכה ומתריסה, ושוב מביטה, ושוב בוכה ומתריסה.
ויותר אינה יכולה להביט. יראה היא להסתכל בקלסתר פנים של הרך. מפקירה היא לו את שדיה ובוכיה.
ומספרים לה, שמחר יהיה ליל “שלום-זכר” ולמחרתו ליל שמורים, והיא שומעת ובוכה.
קודם הברית נכנס אצלה הרב הישיש, הרים את ריסי עיניו והציץ בה בחיבה. תנחומים דיבר על לבה:
“כלום אינך יודעת, בתי? מי לך גדול מאברהם אבינו, ואביו היה עכו”ם גמור."
היא הביטה אל הישיש במבט רועד ומתוך ענווה; ומקור חדש של בכיה נפתח הקיר מתוך לבה.
"בתי, רבי חנינא בן תרדיון היה מבני בניה של דינה בת יעקב – אחר מעשה שכם.
"שמעיה ואבטליון היו גרים וצדיקים גדולים.
“כבשי דרחמנא, בתי! כך גזרה ההשגחה העליונה: נשמות קדושות, ניצוצין של נשמות איבד, כביכול, ברוך-הוא בתוך כיתות של קליפות ומלאכי חבלה. שליחי ההשגחה אנו לפעמים לברור את הניצוצין מתוך הקליפות.”
היא שומעת, סופגת ובוכה.
הגיע הדבר לנקודה מכאיבה. מתייעצים עמה על הסבת השם. אחד השכנים הציע להסב לרך את שמו של המנוח, אבי היולדת.
חווה הזדעזעה.
“המעט לו לאבא שסבל בעולם הזה מה שסבל וממי שסבל, שנהרג ברחוב מתגולל בדמו… אלא שאטפול עליו את זה גם לאחר מותו? כלום לכבוד יהיה לאבא בגן-עדן כשיקרא זה בשמו?”
נדמה לה, שפני אביה רחפו לנגד עיניה.
ומבטת היא על הרך, ונדמה לה שהוא מתחנן אליה: “נשמה שבויה אני! אנא, פדוני, אל תעזבוני.”
רגשי אם מתחילים להתרקם בה.
רגשי כבוד של בת לאביה, קנאת בת לעמה, מתרוצצים בה.
נשמת אבא מרחפת לפניה.
הרב מתחנן.
היא נתנה את הרך על יד המיילדת, שמסרה אותו למי שצריכים למסרו. נגמר בין המכובדים לסדר את הברית לא בבית-הכנסת, אלא בחדר השני.
ומתפללים שם ומסדרים את הברית, הרך הובא אל תוך אווירה של כנסת ישראל.
האיזמל לקח את שלו, הרך התחיל פועה וצועק צעקה סתומה, שאין עוד עליה שום חותם.
השומעים המכובדים מקשיבים בשים לב. חפצים הם להבחין, אם יש בקול זה מעין “הקול קול יעקב.”
הרב מפנה את לבו לאביו שבשמים.
“רבונו של עולם,” מתפלל הוא במחשבה, “מפני חטאינו אנו שרויים בגלות, לקויים ודוויים; לקינו עד עכשיו ב’חסר,' כר אחת חסרה במיטה, שמשות אחדים חסרים בחלון, חוסר פרנסה, הרוגים, טבוחים… אבל זו היא מכה חדשה, מכה של ‘יתר.’ מלחמה בלב. קשים גרים לישראל כספחת. אבל מאידך גיסא הרי האדם בעל בחירה. הבא להיטהר בדין הוא שיסייעו לו מן השמים.”
“ואומר לך,” מסלסל החזן את פסוקיו ומכניס טיפות יין מתוך כוס הברכה לפיו של הנימול, “בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי!”
נשתתק הילד; נשתתק הקהל; ומתלחשים הנרות הדולקים על העמוד הארעי בשפה שאינה מובנת לבני אדם.
עיכוב קל עוד יש בדבר: מצד היולדת לא בא עדיין הסכם גמור על הסבת השם.
ושוב נכנס אלה הרב הישיש.
– – – –
זלדה המבשלת הצעירה עומדת מאחרי הדלת ומסתכלת בכל אותו הענין מתוך קורטוב של קנאה.
אשתקד, כששרתה בבית ר' אברהם’קה, קרה לה מה שקרה… כמה הרפתקאות עברו עליה והכל בהיחבא, בכלימות ובוז – וזו?…
ולא עוד אלא שהרב הישיש נכנס אליה ומספר עמה.
ובאה היא לידי מסקנה, שלכל נערה ונערה יש מזלה שלה.
שמש חציה חילונית חציה-חגיגית, שמש של אסרו-חג נכנסה בבוקר לתוך תחום המושב, והביטה על הבטלנים החילוניים הסובבים ברחובות. דומה שהיא מתחרטת על שיצאה ונותנת לב לשוב.
הבטלנים הללו אמנם לבושים עוד בגדי חגיגה, אבל ניכר בהם, שזה אינו אלא משום שבגדי החול שלהם נקרעו מקודם הפסח. בגדים אחרים אין להם. אותם בגדי החג ישמשו מעכשיו לימות החול.
ואף-על-פי שאתה רואה אותם הולכים, כביכול, פסיעה דקה, כביכול, נטויי גרון, וידיהם משולבות לאחוריהם, בחינת בני חורין – כבר לטושות עיניהם לריווח ומריח האף לשלל של פרנסה, פעור הפה לשקר, לרמות, להונות, להחניף, בשביל לזכות בחררה שמהפך בה חברו. קשה להכיר בהם, שאותם האנשים עמדו זה מקרוב וקראו “עבדים היינו – ויוציאנו.”
ולואי, שיתיישנו בגדיהם מהר, ולא יעוררו עוד צחוק בניגוד שבין העצב שעל פניהם והיום-טוב שעל בגדיהם.
לא מצאה אותם השמש כדאים לתשומת לב, ולפיכך פסחה עליהם ושלחה שביב עליז ישר לתוך חלונו של גדליה ומצאה אותו על מיטתו נים ולא נים.
אשתו הצעירה, חווה, הקדימתו היום. היא קמה בהשכמה להכין “ברות חמוצה,” הראשונה אחר הפסח, בשביל בעלה ובשביל נחום’קה הבן-יחיד שלהם, נער בן שש הישן עוד במיטתו. כדאית היא סעודה זו, שתטפל בה בעצמה ולא תסמוך על השפחה.
אך גדליה עודנו מתפנק, מאריך בשינה של שחרית על פי נוסח החג, מעלה גרה בחלומות הלילה, שכנראה לא מצא בהם שום טעם של מרור.
נכנס השביב השובב לתוך חדר-המיטות ופגש בראי והזדקר משם על כותל ומן הכותל על המיטה ובין עיני גדליה. בעל-כרחו השתטח והתחיל מתעורר.
חוש-השמע היה הראשון, אשר זכה ליהנות מן המציאות. מחדר-האוכל הגיע לאזניו זמזום המוליאר, אשר עמד ממתין על השלחן, ולחש לחשים בשפה, שאינה מובנת לך כל צרכה. רצונך, אתה שומע בם, “נומה, נומה, נומה, לא ייגרע כלום משלך אם תאחר לקום.” רצונך, אתה שומע, “קומה, קומה, קומה עצל! החיים כבר הכינו לך את הכול.”
התמזג הזמזום עם סופי החלומות, ויצא מין מנגינה שאין עליה פירוש.
יש בה ממתיקותו של חלום ומבהירות ההרגשה של מציאות.
סוף-סוף התגברה המציאות על הדמיון. התעורר חוש השמע והתחיל מבדיל בין מה שישנו ובין מה שאינו.
חוש-הריח וחוש-המישוש התעוררו בבת-אחת. דרך החלון הפתוח אל הגן חדר זרם אויר צח-לח, בסים מנשימות שושני האביב, רענן ורך.
נכנס הזרם לתוך חטמו של גדליה, נגע על לחייו, ליטף על צווארו, והתגנב תחת הכסת.
נדמה לו לגדליה שכלת החלום בדמות חווה רעיתו מחבקת אותו, מנשמת עליו, מגשת “אשכול הכופר” אל אפו ולוחשת:
הא, שובב, שאף ריחה!
באחרונה התעורר חוש-הראות. פקח גדליה את עיניו ונפל מבטו הראשון על נחום’קה הקטן הישן לעומתו. לחיוניו הבוערות אומרות נשקונו. צוחק הקטן מתוך שנתו, כאילו אחז את בעל-החלום בדאי בפטפוטיו.
ותיכף לזה הקיצה בלבו ההכרה הברורה, שברכת אלהים שורה על הבית. אין דבר חסר, אלפיו עובדים בין בחול בין במועד; עבודתו נעשית על ידי אחרים בין כשהוא ער בין כשהוא ישן.
חסר היה לו קורטוב של דאגה הנחוץ כל-כך למאושרים, ושבלעדיו החיים בכל מנעמיהם הם תפל בלי מלח.
ומביט הוא שוב על נחום’קה, ופותח הוא בחיוך חדש, שנפסק מתוך אמצעיתו.
דמיון רב מצא בין פני נחום’קה ובין ה“אי-קיימים,” שקדמו לו. עד עכשיו לא עמד על הדבר.
וזכרונות התחילו מבצבצים ועולים.
מתיאש היה כבר מזרע של קיימא, אף על פי שהוא עודנו צעיר, ויסוד וסמוכים היו לו לייאוש זה. בן יחיד הוא להוריו. שנים עשרה הריונות היתה אמו מונה, ומכולם לא נשאר לה אלא גדליה. כולם לא הגיעו לחמש שנים מלאות.
גם חווה היא בת יחידה. אמה שלה היתה מפלת ילדים, עד שילדה את חווה – ופסקה. במשך שמונה השנים הראשונות אחר חתונתם הספיקה חווה להפיל ולדות וללדת ילדים, שחיו, חיו עד שהגיעו לשנה החמישית. משהגיעו לאותה עונה הצטננו, חשו בגרון והלכו לעולמם.
ירושה קפחנית הנחילו להם אבותיהם.
מתיאש היה מזרע של קיימא. מקנא היה מאד באבות, כשראה אותם מטפלים בבניהם ועוסקים בחינוכם.
הזכרונות האלה מקלקלים את השורה הטובה ששרתה עליו. מטיל הוא שוב את עינו על נחום’קה, והזכרונות עולים בתוהו.
לנחום’קה כבר מלאו שש שנים. שעת הסכנה כבר עברה. זהו בן קיימא.
סוגר הוא שוב את עיניו, ומשתקע בדמיונות על דבר החינוך, שיטפל בו בעתיד. ופתאום הוא מפסיק בם. נזכר הוא באיזה ענין חשוב, שמוטל עליו, משליך מעליו את הכסת, קם על רגליו בבת-אחת, לבש את בגדיו בחטיפה ובסירוגין ונכנס לחדר-האוכל.
חווה קדמתהו באור פנים יפים, אך נצרבת בפנים הדואגים, שהוא מעמיד כנגדה.
“חושש אתה באבריך?”
“איני חושש בכלום. הניחי לי.”
תמהה חווה, מסתכלת עליו בחשד. היא מזגה לו כוס חמים.
הוא לקח את מקלו בידו, נחפז לצאת.
“אנה אתה הולך בלב-ריקן? הכוס תצטנן.”
“הי! הניחי לי. אני עסוק, והיא קמה עלי בפטפוטים.”
עלובה חווה. היא לא הורגלה לשמוע גערות וזלזולים מפי גדליה.
ובאה היא ליד מסקנה, שלא תסלח לו דבר זה; כשתרצה, תוכל גם היא לגעור ולזלזל.
נחפז גדליה והולך. וכשהוא מגיע קרוב לבית שהוריו גרים בו, הוא מתחיל מתקרב לצדי הרחוב, כאילו חפץ הוא שיראוהו משם.
אביו מרתיק על שמשות החלון. אמו פותחת את הדלת וקוראה לו שיכנס.
“אין לי פנאי,” מתריס הוא כנגדם, ומעמיד פני דואג.
הוא נכנס לתוך החנות. קנה מה שקנה ויצא.
כששב, נשא את הקניה בשתי ידיו נגד עינו, כמו שנושא יהודי כשר מצה שמורה בערב פסח.
כשנכנס לביתו סקרה עליו חווה.
“מה קנית?”
“מה קניתי? הלא רואה את ניר, עט ועפרון. כלום שכחת, שהיום צריך שיבוא המורה בפעם הראשונה לתת לקח לנחום’קה?”
הבינה אז חווה את דאגתו של בעלה, והתחילה משתתפת בה. ויכוח עצום נפל בין הזוג בנוגע לרחבם של שרטוטי המחברות וטיב הניר וסוף-סוף באו לידי הסכמה.
שניהם כפפו במקצת את קומתם ומשכו על עצמם עננים של דאגה. הם הרגישו, שסוף-סוף הם עומדים בפרק הראשון לחינוך בנים.
העלמה רוזה פרבשטיין נכנסה בשעה הקבועה לחדר-מיטתה לגבות את חלקה בנועם החלומות, שירד לעולם תשעה קבין בשבילה, וקב אחד בשביל כל העולם.
לאור מנורה בת ארבע-עשרה נהורות היא פושטת את בגדיה בדרך לבישתם, בעזרת הראי והמסרק; אחר כל פשיטה ופשיטה היא מסתכלת בראי, בודקת בעצמה, איך היתה נראה יפה עכשיו בעיני גברים.
כשהיא פושטת מעליה את החזיין, היא משהה את עצמה קצת יותר; מעבירה מסרק ארוך לרוחב תלתליה, שמאחרי ערפה; מדקדקת, שיפלו על שכמיה הוורודות בכיסוי ובגלוי; פורפת את ליבונה לסירוגין; מיישרת קומתה, מטילה פסיעות דקות כלפי הראי; מצליפה עינים על צילה שבראי, ועל פניה נראים סימני נחת מתוך דאגה, כאומרת: כך נאה וכך יפה, אלא שאף-על-פי-כן חסר משהו.
דואגת היא לפעמים, שביפיה כבר מתגלים עקבות כליה. יש שהיא רואה בחלומה שינים תותבות, קופסאות-פוך ריקות, ופנים מקומטים.
הגע עצמך, שלפי ערך שנותיה אין הכרע בדבר. יודעת היא הרבה נערות זקנות ממנה, שלא יצאו עדיין מעולמן, צדות להן בכל טיול סיעה חדשה של גברים.
והרבה היא יודעת צעירות ממנה, שכבר עלתה להן למצוא זבד טוב, וכבר חגו את חתונתן.
רק היא עומדת וממתינה. מכרים יש לה הרבה. ביניהם יש לה גם מעריצים. ראשונה היא אצלם לריקודים בלילי חינגאות; לטיולים נמצאים לה תמיד שומרי צילה יותר מן הצורך. אבל כל זה אינו מביא לידי גמר רצוי. כך גורלה.
גורלה? כלום בגורל תלוי זה? מזלה-שלה אינו רע כלל. אביה עשיר; נדה הגונה פסק לה. במידה ידועה היא יחסנית; אינה הדיוטית; על אחת כמה וכמה שאינה מכוערת כלל. ומה לגבר עוד?
לא את המזל, את עצמה היא מאשימה. היא אינה יודעת למשוך לב גברים בחבלי קסם. לא שמה עד עכשיו לב לדבר: לא די לך בשביל זה יופי בלבד; צריכה את לדבר באופן מיוחד, ללכת פסיעות מיוחדות, להביט במבטים אחרים; הלא זהו מה שנקרא גראציה, ושהרבה עלמות מנוולות זוכות לכסות בה על ניוולן.
את זה אוהבים הצעירים. משיכת-לב מלאכה היא ואינה חכמה; והיא יודעת את המלאכה, אלא שלא נתנה עד עכשיו את דעתה לדבר.
נסיון חפצה היא לעשות; לעמוד בבחינות. יהי רצון כאילו תמונה זו שבראי אינה צילה אלא צעיר מצוי, קיים, שנפגש בה עכשיו, והיא צריכה למשכו ברשת.
“בונז’ור מסיו.”
כמדומה לה שקולה עביב יותר מדי.
“בנוז’וור, מסיווו.”
אבל זה רך יותר מדי. ממש שפוך, קלוח.
צריך למצע בין שני הקולות, בין עביב ורך, וגם לצרף אליו מבט חודר ואור פנים צורבים.
“בו-נז’ורר מסיוו.”
הצירוף עלה לה יפה.
“מהיכן ולהיכן?”
“לפגשך יצאתי, עלמה יקרה. לבי אמר לי, שאמצאך בדרך זה. תמיד רוחש לי לבי עליך דבר-מה.”
“האמנם?”
אבל, לא! צריך לזה שוב קול מיוחד ומבט חדש. קריר וחמים, מתון ותמה צריך הקול להיות; ומבט צריך להיות סתום וקצת חומל מגבוה.
צריך המבט לאמור: אני שושנה יפה. רצוני, אני מתפתחת; רצוני, אני כונסת את עלי, ואין לך בי כלום.
שמא הוא עקשן קריר – הבליטי קומתך, שימי יד על שכמו, פגעי בו במבט מעין אחת, והתחילי מנעימה שיחה.
רואה היא בחזיונה את צילה שבראי, כאילו הוא באמת צעיר עומד לפניה והיא פוגעת בו במבטים ומדברת בו.
ומדברת על אהבה, על הבגידה ועל הנישואין.
“אני לא אנשא אלא לצעיר עני,” שולחת היא פתאום חץ בלב בן העשיר העומד לפניה קסום, והיא ממתיקה את מרירותו בחיוך יפה ומכוון.
חפצה היא לומר לו בחיוך זה: רצונך, הריני אומרת אמת; רצונך, הריני משטה בך.
ומטיילת היא ומדברת, מדברת ומטיילת, ומפסיקה מאמצע טיולה, מושיטה אצבעות ידיה כלפי הראי:
“אורבואר!”
לא! אורבואר זה לא יצא כתיקונו. צריך שיהי בסופו כעין עקיצה, כעין חח זה שצדים בו דגים. החח צריך שישקע בלב, ואת לכי לך, ואל תביטי מאחריך.
שמחה היא בעצמה.
ופתאום עולה על לבבה לעשות מעשה ילדות. חוטפת את הספסל בידה; יהי רצון כאילו זה קווליר; מתרכסת עמו, ועולה בסערה מתוך ואלס שובב.
המנורה השפיעה אור מרובה בחדר, והעלים ממנה את החושך שבחוץ. היא לא ידעה, ששם עומד צעיר אחד, שמצא לו סדק בין קלעי מסך החלונות, והסתכל בה.
זה היה הצעיר מרדכי סרטן שאביו משרת בחנות אביה.
יודע מרדכי זה, ששושנה חיה זו לא נבראה בשבילו, אלא שמתוך חשכת הלילה, בגניבה, בשעה שהמקרה גופו הזמין לו סדק בין הקלעים – מי זה ימחה בידו?
זהו אצלו בכלל “זה נהנה וזה לא חסר.” הוא אינו אלא מביט. כשיזכה יראה ויבחין.
או שמא חושבים המאושרים הללו, שלבני עניים לא נתן אלהים לב להבחין ועינים לראות?
ומסתכל הוא.
מכיוון שעברה השעה על העלמה פרבשטיין בנדודים, שוב לא יכלה לישון. תאווה באה בלבה לצאת החוצה ולהביט בכוכבים. יש לה כוכב אחד ברקיע, שכשהיא מבטת בו הרבה הרבה, הוא קורץ לה. יש שהיא מבינה הקרצים. רמזים הם על מקרי יום מחר בשעת הטיולים. הרבה פעמים בחנה ועלתה לה.
מתכסה היא בשמלה ארוכה ויוצאה.
נתקלה במרדכי סרטן, ורעיון עלה על לבה, להעמיד את עצמה בנסיון על הלקח, שחזרה עליו זה עכשיו נגד הראי.
“בוננואי, מסיו סרטן.”
הלז הזדעזע, ולא מצא מלים לענות.
רוזה קרבה אליו, הושיטה לו קצות אצבעותיה. סרטן נגע בהן מתוך יראת הכבוד וסילודי לב סוער.
“מה נעים ליל זה!”
“כך הוא כדבריך, עלמה יקרה.”
“רצונך, נטייל קצת השעה אינה מאוחרת.”
“וודאי שכך, עלמה יפה.”
מתפרצת רוזה בשברורי צחוק עלז:
“כלום יפה אני? כמה חנפנים אתם, הגברים.”
“חנפנים?” מסתכל בה סרטן תמה. הוא נכווה במבט עיניה, הוריד את ראשו. לבו התחיל דופק.
“ואלא-מה, אמתנים אתם? כולכם וותרנים לדברים שבפה. בני העשירים עודם גרועים מכם. המה חנפנים מגונים. כמה זעירים הם בעיני. אני לא אנשא אלא לבן-עניים.”
שומע סרטן ולבו דופק-דופק.
ומדברת היא על האהבה ועל הבגידה, וקורצת ונוקבת במבטיה, ומשקיעה חחים בלב, ושוב אמרת, “אני לא אנשא אלא לבן-עניים.”
סרטן נזכר במעשיות שקרא, כיצד נתאהבה בת-עשיר במשרת הבית והלכה אחריו.
והיא מדברת והוא שומע, והיא מסתכלת ולבו נסחב. מתיר הוא לעצמו לנגוע בקצה שרוולה.
גמרה רוזה את שיעורה.
“אורבואר,” היא פוסקת מאמצע.
יצא ה“אורבואר” מתוקן: תחילתו רך וסופו קר. הצטרפו אליו המבטים, נפל החח אל תוך המקום המנוגע.
נכנסה לה רוזה לחדרה שמחה בעצמה, וכשנזכרה בזעזועי סרטן, צחקה ואמרה: אין סכנה בדבר, סוף-סוף אין בחור שוטה זה משוגע עדיין, שיחשוב בי מחשבה מתוך רצינות.
וסרטן שב לביתו נפעם, ולא יכול לנום שנתו. נזכר הוא בכל פעם במעשיות שקרא, כיצד בת-עשיר נתאהבה במשרת ביתם והלכה אחריו.
אחריות / יהודה שטיינברג
קשה נעשתה על ר' יעקב-ליב כהן הישיבה בכפר. מצדיק הוא בלבבו את דברי שרה אשתו, הרגילה לאמר על חשבונו: “ירא החומט לעזוב את קליפתו, שמא יכנס בה החזיר.”
מחוללים אצלו שבתותיו ומועדיו. יש שהוא עומד בלילי שבתות ומכוון את לבו לשעה, שהציבור בעיירות מקבל שבת, כדי להצטרף עמם בשירת “לכה דודי,” ומעשה שטן נכנס אליו אז איזה עממי ומחלל את חוש הריח שלו בעשן מקטרתו. הנשמה היתירה שבו מצטמצמת עד לכדי משהו ונחבאת בפינה שבלב. עומד הוא בשחרית עטוף בטליתו, פניו כלפי מזרח, ומתחיל לזמר, “הכל יודוך,” ונדמה לו שהוא מצרף את החמה הכפרנית לכנסת ישראל שבעיירות לספר שבחי ה“יוצר-אור.” אבל פתאום מגיע לאזניו איזה שיר פיגול של עממית שיכורה מן החוץ ומוציא אותו בעל-כרחו מתוך הקדושה אל החילוניות המזוהמת.
ומביט הוא אז על סביבו מתייאש, מכיר בבדידותו, אבר מדולדל הוא מאיזה גוף רחוק. נדמה לו שהספרים שבארון, שנשארו לו ירושה מאביו, עומדים אבלים, נעלבים ושרויים בגלות.
השבתות הם מחוללים, וימי החול… הוי! אל יחשוב לו אלהים את זה להתרסה ובעיטה בטובתו.
אין הוא יודע למה הוא יושב בכפר.
תינח, אבא, עליו השלום, היה גונז לו זכויות מצד אחר. הוא היה מכניס-אורח ידוע בכל הסביבה; העגלונים שבעיירות הסמוכות היו מכוונים שעת צאתם, שיחשיך עליהם סמוך לכפר זה, כדי שיתארחו בביתו של ר' שלמה כהן. וודאי כשהיה אבא מאכיל על שולחנו עשרה מישראל, ובירכו בשם, הרי הישרה את השכינה לבין אומות-העולם.
אבא היה יודע, למה הוא יושב בכפר. אז היו שנים אחרות. האיכרים לא היו עדיין כל כך רעים, ולפיכך היו שדותיהם מתברכים, הפרות היו רעות רובה של שנה באחו, שופעות חלב ומספיקות מזון בשביל האורחים. הפרנסה היתה אז דבר הסמוי מן העין, ולפיכך היתה הברכה שורה בה. אבא סחר ומכר, קנה תבואה שלא באה עדיין לעולם, ומכר אותה תיכף לסוחרי העיירות בקצת ריווח וסילק את דאגותיו לצדדין על דרך ממה-נפשך: כשהשנה היתה מבורכת, והאיכרים סילקו את הכל – הרי רווחיו בידו; ואלא מאי, כשהשנה היתה זעומה? הרי נשאר לו האיכר חייב, והוא נשאר חייב לסוחרי העיר. מעולם לא גמר אבא את חשבונותיו. כשמת עזב אחריו ירושה ארון-ספרים, שתי פרות חולבות ופנקס של חובות; חובותיו לאחרים, וחובות אחרים לו.
אלמלא השנים הרעות לא היה גם ר' יעקב-ליב מעלה את חשבונותיו. מפני שדבר מיותר הוא לפי דעתו. כלום בידיעתו את סכום הונו יוסיף עליו? או יגרע ממנו כשלא ידעו? בין כך ובין כך אינו לובש שיראין, ולא ישתמש בכלי זכוכית. העיקר הוא פרנסה, ופרנסה הרי יש, ברוך השם, לפי שעה.
אבל השנים נשתנו. האיכרים נהפכו לגמרי; לא רק חובות ישנים אלא אפילו מה שהם לוקחים מחדש אינם מסלקים. ניכר הדבר, שעל תנאי זה הם לוקחים. כל ימות השנה הוא מתפלל להקב"ה על שנת שובע, ויותר שהאיכר מעשיר, יותר מתקשה לבו. מוכר הוא תבואותיו בעיר בכסף מזומן, וחובות אינו דואג לשלם.
ומכיוון שאין האיכרים משלמים, הרי אינו מסלק גם הוא את חובותיו בעיר ואינו יכול למצוא הלוואה חדשה. גם הסוחרים אינם טובים מן האיכרים, להבדיל; כל העולם התאכזר בזמן הזה. אנשים טובים הולכים ופוחתים.
מי לך יותר מיחיאל המלווה? כל השנים היה הלז מתחסד עמו, נותן לו כסף בהלוואה, והוא היה משלם לו עיסקא כנהוג. עכשיו נעשה אכזר, הוציא עליו אדרכות, וירד לתוך נכסיו.
מתוך היסח-דעת גמור נודע לו לר' יעקב-ליב, שהוא עני כמשמעו. אז היה מוכרח לבקש פרנסה מן המקצוע היחידי, שהיה עובד בו את השם יתברך. צריך היה להתחיל גובה שכר מאורחיו בעד מאכל ומשתה ולינת לילה. מתחילה קשה היה עליו הדבר; דומה עליו, כאילו נהנה ומועל בקדשים. אבל מכיוון שדש – דש בו, ולא הקפיד אחר כך אפילו על מה שאשתו התחילה לגבות מן האורחים פרוטות בעד טלית-ותפילין, שהיא נותנת להם שחרית לשעת התפילה במתנה על מנת להחזיר. הוא הסתפק רק בזה, שהכין בשבילם טלית-ותפילין מיוחדים, מוקצה לאורחים, ולהציל את תפיליו מכל אותן הקרקפתות.
ואז היה מתרצה בדיעבד עם קונו, אלמלי שכנו בכפר, אברהם סגל, מי שהיה חוכר הקרקעות והטחנה שבאותו הכפר. בימים הראשונים היה זה רעו היחידי בכל העולם. שותפו לקנות אתרוג אל הכפר, למקרא מגילה וכדומה. זהו לו עד קבוע שיש כנסת ישראל במקום שישנה. משהתחיל הלז להיות “יורד,” נעשו עוד יותר קרובים זה לזה. קרה מקרה ואברהם סגל קנה מיעקב-ליב סכום הגון של תבואה, שנמצאה בחצרו, ומכר לו קמח הרבה שהיה בטחנתו. הרגיש יחיאל המלווה בדבר, ונפל עליהם באדרכותיו. שם את תבואות יעקב-ליב על חשבון חובו, שיש לו אצל סגל, ואת הקמח שבטחנה על חשבון חובו, שהוא נושה ביעקב-ליב. מאז נעשו שותפים בשונא אחד שבעיר, אלא שיחס ידידותם נתקלקל קצת. נדמה לו, לכל אחד, שרעהו אשם בדבר.
אחרי כן הגיעו הדברים לידי כך, שעמד סגל ופתח לו גם הוא בית-מלון. פרנסתו של ר' יעקב-ליב לקתה, מפני שסגל זה עמד על פרשת דרכים וגזל ממנו את כל האורחים. התקלקלה ידידותם יותר. המה נעשו שונאים זה לזה.
אחרי כן נולדה “סירכא” על היתר ישיבתם של שניהם בכפר, ובצרה זו כבר לא יכלו להיות שותפים. צריך אתה בזה לסיעתא דשמיא ואת הרבש"ע, כביכול, אין לרמות. וודאי שיעקב-ליב היה שמח, אילו נפסלה זכות ישיבתו של סגל, ובלבד שזכותו-שלו תהי קיימת.
דלטור איננו חלילה, לא יעקב-ליב ולא אברהם סגל; אלא ששניהם הם אבות לבתים מלאים פעוטות וזקוקים לפרנסה שאינה לקויה. צריכים הם להיות יחידים על אותו המקור, שהם יונקים ממנו שפע.
ודלטוריה התרבתה, והעירה את ההשתדלות להתגבר ולברר את הזכויות. כשעלה אחר כך בדעת ר' יעקב-ליב לעזוב את מקומו, חס על העמל והטורח שטרח עד עכשיו, והעמיד את הדבר לפחות בחזקת ספק.
לוותר על אותו הספק, הרי זה כאילו יעמוד וישליך מידו לדעת הון רב.
והפרנסה הולכת ולוקה מיום ליום – גם אצל יעקב-ליב וגם אצל אברהם סגל. שניהם מקווים, שאחת הזכויות תיפסל, ויישאר יחידי על מקומו, ולפי שעה הם חיים בדוחק, מבריחים את עצמם ומתחבאים פעם מפני אדרכותיו של יחיאל ופעם מפני הרשות, המקבלת דלטוריה על שניהם לפרקים תכופים.
ומצטער ר' יעקב-ליב בשבתות ומועדים, ופונה לפרקים כלפי שרה בשאלה:
“שרה בשביל מה, אני שואל, בשביל מה אנו יושבים בכפר?”
ודוקא ברגעים אלו נכנסת קליפה בלב שרה, ומצדדת היא במעלת הכפר.
“החסרים קבצנים בעיר? ההוצאה מרובה; על ספק ריווח של פרוטה יש עשרה קופצים יותר זריזים מיעקב-ליב שלומיאל.”
כך דרכה של אשה להתנגד. כבר העירה עליה התורה, “עזר כנגדו.”
נגמר בדעתו של ר' יעקב-ליב להתחנן בראש-השנה הקרוב מלפני הקב"ה, שיזמין לו פרנסה הגונה בעיר בתוך כנסת-ישראל.
וימי הסליחות הגיעו. מרגיש בם ר' יעקב-ליב, אף על פי שלא שמע בקול השופר של ימי אלול. ובערב ראש-השנה הטעין על עגלתו את שרה ובניה וצרכי יום-טוב ונסע העירה, כמנהגו תמיד לימים נוראים.
מתגעגע ר' יעקב-ליב כל ימות השנה לכנסת-ישראל, אבל כשהוא בא בערב ראש-השנה לתוך כנסת-ישראל הצפופה, מיד הוא משתקע במרה שחורה.
ריחה של כנסת-ישראל… אין הוא רגיל בו בכפר.
בבית הוא דבר נותר לגמרי, בניו הם מכשול לבעלת-הבית, בני בעלת-הבית לאבן נגף לשרה. היום בא וכבר עלתה לה לשרה להתקוטט עם בעלת-הבית.
ובחוץ הרי הכול דואגים ומשיחים בשל חוסר-פרנסה. צדקה שרה, עשרה עניים מהפכים בחררה אחת בעיר.
בראש-השנה שחרית, כשהוא עומד כפוף בתפילתו לפני קונו, כבר התחרט על הכול. מבקש הוא על חיים ארוכים ופרנסה טובה בכפר.
ויודע הוא פירושה של תפילתו. זו אומרת: יהי רצון שזכויותיו של שכנו אברהם בן בריינה על ישיבה בכפר תקופחנה. ומתבייש הוא בה לפני רבש"ע, והלא לפיכך הוריד טליתו על פניו.
ואברהם בן בריינה הוא, על פי השגחת הגבאי, שכנו בקלויז כמו שהוא שכנו בכפר, וגם הלז הוריד טליתו עד לטבורו.
מעזרת-הנשים מתגברת הצווחה. ה“קול-באשה” התהפך בכולו ליללה מרגיזה. ים זועף הוא שם. גלים של צווחות מתנגשים ומשתפכים ומתערבים. מכיר הוא ביניהם קולה של שרה וצווחתה של רייזה, אשת אברהם שכנו, ונדמה לו שהן מתקוטטות.
“אבינו מלכנו חדש עלינו שנה טובה.”
זו יוצאה מתחת טליתו של יחיאל המלווה. אומרים, שהוא קרוב בשנה זו לשמיטת כספים מפני ריבוי החובות, ששמטו לו.
“אבינו מלכנו סתום פיות משטינינו ומקטרגינו.”
דומה לו ליעקב-ליב שהוא שומע: יהי רצון, שאצליח באדרכותי לכל מי שאפנה.
“אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו.”
“אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות.”
אבינו מלכנו בטל מחשבות שונאינו."
מתגברות הצווחות מלמעלה ומלמטה, כאילו נקרעו הלבבות בפעם אחת וצווחה מכריעה אחת יוצאה:
“אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתנו.”
ואם יש אזנים למעלה, ודאי שלא יעמדו השמים בפני צווחה זו.
כשהגיע הש"ץ לברכת כוהנים, ירדו בעלי המזרח לדיוטה שניה, ור' יעקב-ליב עלה למזרח עם יתר הכוהנים לברך את העם.
נזדמנו כלפי ידיו יחיאל המלוה ואברהם סגל.
יודע ר' יעקב-ליב, שהוא צריך לברכם בלב שלם, שימלא השם יתברך כל משאלות-לבם; מפני שכל המתפלל בעד חברו בלב שלם, הוא נענה תחילה, ואת רבש“ע היודע מחשבות אינך יכול לרמות; ולבד זה, הלא אחריות הדברים מוטלת על הכוהנים. הקב”ה האמין אותם על הברכה.
אף-על-פי שגדליה זמיר אינו בר-אוריין אלא “כלי-זמר” פשוט, הוא מרגיש את עצמו קצת יחסן בקלויז. במה שאינו בר-אוריין אין הוא אשם כלל. לא לימדוהו בנערותו, לפיכך אין הוא ידען בזקנותו; והלא לפיכך יושב הוא כל ימות השנה על הספסל המערבי שבקלויז בתכלית הרוחק מן ארון-הקודש ובעלי-המזרח ואיננו בא על זה בטרוניא עם גבאי הקלויז.
אבל אף-על-פי שהוא יושב במערב, הרי הוא יחסן. לוי הוא; משבטו של אהרן הכהן. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו הלויים מתפרנסים ממעשר; ואפילו עכשיו בגלות אין הכוהנים יכולים לעלות לדוכן, עד שהלויים מכשירים אותם. ר' יעקב-ליב כהן הוא גבאי, עשיר, בר-אוריין ובעל מזרח; גדליה מחזר תמיד, שבימי מועד בשעת נטילת ידי הכהנים, יעלה כוהן זה בחלקו; בחינת כהן-גדול הוא אצלו. ר' יעקב-ליב הוא באמת גדול, כרסני ומסובל בשר.
גדליה מקבל תענוג מיוחד בדבר, כשמגיע החזן לברכת “רצה” – מיד עומדים בעלי-המזרח, בין רוצים בין לא רוצים, יורדים ומתייצבים בדיוטה שניה ו“אנחנו הלויים מטהרים את כוהנינו ושולחים אותם למזרח, פניהם כלפי העם הכפופים, והם משפיעים עליהם ברכות.”
הרבה זחיחות-דעת יש לו גם כשהוא מגיע לתפלת ו“מפני חטאינו גלינו.” מכיוון שהפסוק מדבר בגלות, הרי יש לו בה חלק יותר גדול ממה שיש לכל אלו בעלי-כריסין שבמזרח. כלום מה חסר להם לאלו? קונים להם בתים בנויים, עושים מקח וממכר – ושרויים בגלות. אבל הוא, כל ימי חייו אינם אלא ישיבה עראית, פרוזדור שאין אחריו טרקלין. כשהשתקע פה לזמן יותר ארוך, לא השתקע אלא על פי חסדיהם של יושבי המקום, שגדליה הוא דבר נחוץ בשבילם. איך יעשו חתונות ומשתאות, כשלא יהיה גדליה בעיר?
אין הקדוש-ברוך-הוא מקפח חיי כל בריה ובריה, שברא בעולמו; לכול הוא נותן כלים כפי שצריך לו.
נתן אלהים שיניים ותיאבון לזאב; נתן חוש-ריח מפותח, קול רך ונטיה אל חיי עדר לכבשים.
ולגדליה נתן כשרון לערוך גלות, למצוא חן בעיני הבריות היפים, להתכווץ, לוותר, לשרת, לבטל רצונו מפני רצון אחרים. בית לישיבה היה גדליה שוכר לו תמיד, אחר שכל הדיירים שכרו להם בתים, שלא יאמרו בני אדם: גדליה שוכר בית שאני נתתי בו את עיני.
רצוי לבריות היה גדליה, והבריות גמלו חסד גם עמו; הלא רואים אתם, חמש-עשרה שנה כבר הוא יושב במקום אחד בלי זכות.
ומהנה הוא את בני אדם בכינורו הקטן, המשמש אצלו מיום שנעשה כלי-זמר; משפר להם חתונות; ועיקר גדול הוא על באלים ומשתאות שאצלם.
אוהבים הבריות בשעה שהרוח שורה על גדליה. מניח הוא את ראשו על כינורו, סוגר את עינו, יוצא לו לאט-לאט מתוך הנגינה, שהוא מנגן בלוויה, ועובר אל עולם אחר – עולמו שלו.
הקשת מרפרפת על הנימין ומשיחה עמם.
ומזדעזעים אז בני אדם, בין מבני-ברית בין משאינם בני-ברית; היושבים אינם עומדים, העומדים אינם יושבים; המטיילים לאורך החדר מפסיקים מאמצע הילוכם וקופאים על מקומם; עומדים הם בנשימתם ככל האפשר, שלא יקימו שאון, ולא יחללו את הנגינה.
והכינור מנגן מאליו; מספר הוא לבני עולם בשפת נשמות דברים שבלב.
אסור אז לאחד מבני הלוויה לעזור לו באיזה יבבה. גדליה אף-על-פי שהוא רך כדונג, עלול הוא לרוצץ את גולגולתו של זה, שיתערב בנגינתו בשעה זו. שעה זו היא שלו; בעולמותיו הוא מטייל ועורך גלות. כשהוא צריך לדבר, הוא-גופו מסייע לעצמו בקולו, מפני שהוא מנגן נפלא גם בפה.
וחי לו גדליה בחסדי הבריות ובטבעו, הרך כספוג, מצטמצם במקום דחוק ומתרחב במקום ריק, וממלא את רצונו ברצון בני אדם.
אין לו טענות על רבונו-של-עולם ולא על בריותיו; אלא שלפעמים יש לו טינא בלב על אותם הצעירים מבני ישראל, שהכול חל אצלם שלא בעתו.
שמחה הוא דבר, שלפי דעתו אינו אסור על יהודי, אלא שלכול עת.
צריך לו ל“הרב-מטעם” שבעיר לחוג יום הולדת, מהיכי תיתי. כך הוא המנהג אצל הפריצים; והוא הלא מעורב עמם. הרבה טובות הוא עושה עם הבריות, מגין הוא על היהודים. הרבה פעמים השתדל גם בשבילו. הרי הוא בוודאי בן עולם הבא.
חג הוא חג. אבל למה דווקא בתשעה-באב? הלא יכול היה לעשות נדחה.
אין הוא קנאי בעניינים אלו: בין אדם למקום די לו כשהוא מפקיע את עצמו; ומה גם כשהוא יודע, שרובם של האורחים יהיו משאינם-בני-ברית, שאינם מחוייבים כלל בתשעה-באב.
אבל הדבר נוגע אליו באופן ישר. כבר הודיעו לו, שיבוא עם הלוויה לאולם של הרב במוצאי-שבת-קודש בלילה, וזה יחול בדיוק אחר הקינות.
שם יהיו בודאי גם הרוקח, גם הדוקטור. כולם הם יהודים טובים. למקום-ברוך-הוא הם כמו שהם… דיים, שבאים לבית-הכנסת ביום הכיפורים; אבל לבריות הם טובים מאוד; מגינים הם על בני עמם; גם עליו כבר הגינו הרבה פעמים. יש לכולם בוודאי חלק לעולם הבא. כלום יכול הוא לסרב לאנשים כמו אלו?
מצטער הוא מאד על הדבר.
אין הוא יכול להיות כפוי טובה; ובמקצת, פשוט, מתיירא הוא…
ובשבת-חזון אחרי הסעודה שכב לנמנם שינה של שבת כדרכו תמיד, ואשתו ישבה אצלו וקראה ב“צאינה וראינה” מענייני דיומא. קצת מלומדת היא. מה שחסר לו מילא לו הקדוש-ברוך-הוא. אוהב הוא לנמנם מתוך קריאתה.
והיא קוראת בנוסח של שבת-חזון:
“וכשהביאו השבאים את שבויי ירושלים – כוהנים, לויים, ישראלים, בחורים ובתולות, אסורים בזיקים אל נהרות בבל – ישבו ואכלו שלל ירושלים, ושתו מיין הלבנון; וכאשר סבאו עד לשכרה, התחילו אונסים את הלויים, שישירו להם משירי בית-המקדש. בכו הלויים ואמרו: איך נשיר שירי קודש על אדמת טומאה? לבכות על ציון לקחנו את כינורותינו ולא לשיר על בבל. ומה עשו? הלכו ותלו את כינורותיהם על ערבי הנחל, וקצצו את אצבעותיהם… וזה שאומר הכתוב…”
הוא נמנם מתוך שמיעה. נדמה לו, שהוא אסור בשלשלאות יחד עם הרבה לויים על שפת נהר עכור, ממש כנהרות בבל…כינורותיהם על צוואריהם. אסורים הם לערבים – כרותי ענף. שבאי שיכור מכה בשוטים ופוקד עליהם: שירו משירי ציון, השוט מכה. הלויים קוצצים אצבעותיהם. הכינורות תלויים על הערבים; הרוח מרפרף על הנימים ואומר קינות. את גדליה מוציאים לחפשי. לוקח הוא את כינורו, הולך בגולה, מנגן על חתונות ובאלים ומפרנס את אשתו ובנו. הולך-הולך ועורך גלות.
כשהתעורר, נזרק מתוך פיו “גלות,” ונזכר בחסדים שנוהגים בו כל הבריות, וביחוד “הרב-מטעם,” הרוקח והדוקטור.
ונזכר שהיום בערב צריך הוא ללכת שמה עם הלוויה.
– – – –
חביב הוא גדליה על הבריות היפות. בטוב לבם ביין לא שכחו שגם הוא אדם שנברא בצלם, והגישו לפניו טעימה.
מודה הוא כלפי בעל-השמחה: “אינו רעב, זה עתה אכלתי בביתי לשובע.”
“מכיון שאכלת, הרי זקוק אתה לשתיה, גדל’צי! אי! הגישי יין.”
“איני שותה יין כל עיקר. באמונתי!”
“אינך שותה? ויש בני אדם שאינם שותים יין? הגישו שכר.”
אין לגדליה אמתלא להבריח את עצמו מן השתיה. קשה עליו לסרב לפני גדולים כאלו. אף-על-פי-כן לא ישתה בתשעה-באב – כבר גמר על-זה בדעתו.
אין הוא זוכר איך קרה הדבר. כמדומה לו שלא שתה. הוא רימה אותם כיהודי. התראה כשותה. ואף-על-פי-כן מרגיש הוא בעצמו שהוא מבוסם… אור מרובה יש בחדר. שמא בית-המקדש בוער באש?…
שתי שורות של בחורים ובתולות עומדות זו כנגד זו…
דומות הן על גדליה כשורות שבויים על נהרות בבל.
הוא לוקח את כינורו בידו. מתחיל מרפרף על הנימים.
יבבה יוצאה, נמשכת בעצלות, מטפסת בכלאחר-יד מנימה לנימה. בני-הלוויה מסתכלים בתמהון. המחוללים והמחוללות עומדים עקורי רגל ומחכים להתחלת הקדריל.
מה היה לגדליה?
ויבבה נמשכת, מטפסת בעצלות… שוקעת ועולה, עולה ושוקעת… חודרת ולוחצת על הלב. צובתה וממשיכה, ממשיכה וצובתה.
חלום קשה ירד ונפל על החוגגים. כופפים הם את ראשיהם ושומעים.
קול צלול, רך, לירי, יוצא מפי גדליה ומתגלגל אחורי קול הכינור.
והקול אינו קול גרידא, קול מלים הוא.
“על נהרות בבל…”
השומעים מזדעזעים, מרימים ראש, מעמידים פני מוחים, אך לאט-לאט הם כופפים שוב את ראשיהם – נכנעים.
ונגינה זרה קצת לאזני הצעירים משתפכת וממלאה את האוויר. נגינה של “דל מתגאה באסונו.” כעין שמן שמשתפך לכל צד ואינו מתערב בכלום.
“כי שם שאלונו שובינו דברי שיר!”
עלמות נזכרות בגיבורי הרומנים, ופניני דמעות נוצצות מתוך עיניהן.
קטרוג / יהודה שטיינברג
צחוק עשה לו הקדוש-ברוך-הוא – לברוך בנדט, שקבע בו נשמה כל-כך נאצלת, כל-כך רכה – בגוף כל-כך גס, כל-כך ממשי.
ארכן הוא ר' ברוך-בנדיט, ממש בחינת ענק. והלא לפיכך הוא הולך כפוף, שלא יבוא חס-ושלום לידי דחיקת רגלי השכינה. אבל כמה שהוא כופף את קומתו, הרי הוא זקוף כארז. אין קומתו מסוגלת לכפיפה.
ושכמן הוא, ובעל חזה רחב; ולא עוד אלא שכרסו בולטת ויוצאת ממש לנגד עיניו, כאילו כך נגזר עליו מן השמים, שיראה תמיד בעיניו את הצד המנוול שבו, ולא יבוא לידי יהירות.
ופסיעתו כמה רחבה, ממש סכנה להשתמש בה בשבת.
וידו כמה עבה, כמה גסה. מתבייש הוא בה לפעמים בשעת הנחת תפילין; ועוד יותר – כשהוא מושיט בה שלום לאדם הגון.
כל מה שיש בו הוא שרוע, מגושם, אינו לפי מידת בר-אוריין ובעל נפש כמו שאומרים עליו שלא בפניו.
כשהיה קטן היתה אמו דואגת על גידולו הנפרז, מפני שחששה לעין-הרע. אביו היה מסתכל בו מתוך בוז. “סימני הדיוטות אני רואה בו,” היה כואב ואומר.
עכשיו כבר יצא מחזקת סכנה של עין-הרע והדיוטות; אלא שהוא גופו מצטער על הדבר. “גוף שרוע זה ודאי שהוא גדל על חשבון קטנות הנפש,” הוא מנענע על עצמו ואומר.
ופעמים שאתה מוצא אותו יושב ומעיין בספר, מתכווץ מצטמק, ידיו לגופו, ראשו בין שכמיו. תיתי לו לזקנו הלבן, שהוא מכסה ברוחבו על חזהו הסמוך לשולחן; את כרסו ואת רגליו הוא מפקיר שם תחת השולחן, ובלבד שלא תיראינה. מתבייש הוא מפני הספר הקדוש בגסותו הבולטת.
צער הרבה הוא מרגיש בשמחת תורה בשעת הריקודים, בשעה שארון-הקודש פתוח, ולבבות החברה נפתחים, והנשמות משתוקקות להתחבק, להתדבק ולהתייחד ביחודה של כנסת-ישראל; ומשתלבת החברה יד על שכם, נשמה לנשמה, ורוקדים, דופן עגולה סביב מרכז נעלם, אז הרי הוא זיז היוצא מן הדופן; אין בן אדם יכול לשים יד על שכמו, אלא אם יעמוד על הספסל; ואין הוא יכול לשום יד על שכם רעהו, אלא אם ישב למטה מעשרה.
צער יותר גדול הוא מרגיש בלילי סוכות.
נדמה לו, שהוא גופו כבר ממלא את כל חללה של הסוכה. חולשת דעת יש לו מפני האושפיזין הקדושים.
ירא הוא לעמוד על רגליו, שמא יזיז את הסכך. חושש הוא להיסמך ל“שלוש-הדפנות.” בשביל רוחניה זו, ששמה סוכה, ודאי שהוא מגושם יותר מדי.
ובליל שמחת-בית-השואבה מתקבצים אל תוך סוכתו קצת מבני-חבריא להשתתף בשמחה של מצוה; וקודם שנכנסים, מטפס הירשל נונא על הסכך לשפוך שמה “מים שאובין”. שומע ברוך-בנדיט זעזועים קלים בין קני הסכך ומרגיש בדבר, זהו ודאי הירשל נונא, שיש לו נשמה מהיכל השמחה. ברי אצלו שהסכך לא יישבר תחת רוחני זה, שאין לו כובד ומשקל. ומרכין הוא את ראשו לקבל על עצמו קילוח מי-מצוה.
וכשנכנסים החברה, מוצאים עוד שיורי עצבות על פניו. מרגישים הם בדבר, ומסתכלים איש ברעהו. אז מתחילים-משיחים בישיש ר' יום-טוב הטבריוני.
מיד מסתלקת העצבות מעל ר' ברוך-בנדיט, ופניו מאירים בחיוך גלוי.
מבקשים ממנו החברה, שיספר להם ספור הישיש ר' יום-טוב הטבריוני.
“כלום אינם יודעים? כלום אינכם זוכרים?” – יוצא ר' ברוך-בנדיט ידי חובת סירוב לצעירים ממנו.
“אל תאמר כבר שמעת,” קופץ הירשל בתוך חללה של הסוכה וקורא, “דברים כעין אלו מצוה לספר בכל זמן ועידן.”
מתרצה ברוך-בנדיט ומספר:
"ר' יום-טוב הטבריוני, ודאי שאתם זוכרים אותו, המבדיל בין חיים לחיים. הוא היה אדם בעל הדרת פנים, מה שקוראים משכמו ומעלה גבוה הוא מכל העם. ראוי היה לגבאות על קופת מעות ארץ-ישראל. והוא היה באמת גבאי נאמן על הענין הקדוש עד לכדי מסירת-נפש. אחת לשלוש שנים היה מעמיד את עצמו בסכנת דרכים ויוצא לחוץ-לארץ לעורר לבבות ולאסוף כסף מאת הנותנים. זו אינה מלתא זוטרתא. טירדת הגבולין, שינוי אכסניה בעיירות הגולה, טירדת חשבון הכספים, הגנבים – כלום קל הדבר? צריך אדם למשמש בכיסו בכל רגע.
בעל מדרגה היה. הוא היה עובד את השם-יתברך באכילה ושתיה. אוכל ושותה היה הרבה ומן המובחר, כדי שיהיו פניו צהובין, ולא ייכשל חס-ושלום בהוצאת לעז על ארץ-ישראל.
מתאכסן היה בבית אבא, עליו-השלום; ומספר היה תמיד בשבחה של הארץ; בזיתיה ובשמנה, שאינו משמש לאורה גרידא, אלא פשוט אוכלים אותו. יש, לפי דבריו, טעם לשבח במרירותו, שאין בן חוץ-לארץ מסוגל לעמוד עליו. בני אדם טובלים שם פיתם בכלי מלא שמן, אוכלים ופניהם מצהירין."
ובשבח התאנים והתמרים היה מספר; בדבשם הטוב לרפואה והמתוק לחך. יכול היית לחשוד אותו, שהוא בעל תאווה, זללן – בר מינן!
ובשבח הירקות, באופן בישולם ומיני קינוח לסעודה. ואז לא היה מקפיד כלל, כשעמדה גם אמא מן הצד ושמעה, מפני שבעיקרו של דבר בעניינים אלו הרי יש לה יותר השגה.
ובקברות הקדושים וברעידת הארץ. זוכר היה את הרעידה הגדולה מימי חרפו. שלשה ימים קודם הרעידה, ראה אותה בחלום. הכנה היתה לו לדבר. אומרים, שכל בני ארץ-ישראל יש להם הכנה לחלומות."
"ומספר היה גם מעשה שהיה בקטן שנולד אצל גדול אחד בירושלים, ר' חנוך הזקן, עליו השלום.
"כל ימיו היה ר' חנוך עוסק בהשבעות ולחשים לרפאות בעלי-מומין שבישראל. הוא היה אומר, שתיקון הגוף הוא בכלל תיקון הנפש; ומי שאין לו גוף בריא ויפה, הרי הוא בכלל ‘קללת אלהים תלוי,’ והנשמה מקוננת עליו תמיד מפני חילול שם שמים.
נזדמן לו עני אחד, שהיה עיוור. קטוע ובעל-נגעים, רחמנא ליצלן. נטפל אליו ר' חנוך, פקח לו את עיניו, ריפא את רגלו; אך את נגעיו לא יכול לרפא בהשבעות, אלא אם ימוץ מהם.
עמד ומצץ.
ואחר כך האכילו והשקהו, ושינן לו פרק אחד והלכה אחת. גם תיקון הנפש חפץ היה לעשות בו, כשנפטר מפניו אותו עני, בירכהו ואמר: ‘יהי רצון שתוליד בשנה זו בן שלם בגוף ונפש.’
ילדה לו אשתו לשבעה מקוטעים בן-זכר, שנבהלו מפניו כל אנשי הבית. הוא יצא עשוי גמור, גדול כבן שלוש שנים; ואין צריך לאמור, שנולד מהול.
קראו לו שמשון.
כשמלאו לו חמש שנים, כבר ידע משניות על-פה.
וגדול היה אז כבן עשר.
כשמלאו לו שלש עשרה שנים, כבר גמר ש"ס, וידע הרבה בנגלה ובנסתר.
וגדול היה כבן עשרים; ויפה היה כיוסף הצדיק.
זו היתה נשמה גבוהה, חצובה מתחת כסא-הכבוד, שנכנסה בגוף נאה לה לפי מידתה.
התחילו קוראים אותו ר' שמשון.
ויפה היה כיוסף הצדיק. יצא פעם בחוצות ירושלים, ונכנס לשכונה, שבעלי-השררה גרים שם. ראו אותו נשות השררה, מיד הפילו את ולדותיהן מרוב חיבה. נכשלה בו המלכה וחלתה. אמרו הרופאים שלהם, שאין לה רפואה, אלא אם ידקרו את פניו של אותו יפיין במחטים מלובנים עד שיתנוול, ואחר-כף יביאו אותו לפניה.
באו לקחתו, ושאל: כמה מחטים חפצים אתם לדקור בפני?
אמרו לו: כך וכך.
אמד ושיער, שבסכום כזה, אין עדיין כדי להמית, ואין להם דין הבא להרגך.
היכה באצבע על חוטם אחד מהם, ושקע חטמו, משך באזני השני, ונשתרבב תנוך אזנו, וכן השאר. התחילו צועקים בקולו של עשו וברחו.
קרא אחריהם: לכו וברכו תורת ישראל, שלא נתנה לי רשות להרוג אתכם.
גבורת שמשון היתה בו.
שלח המלך חיילות חגורי-חרב: עמד וכיתת חרבותם ופטרם מלפניו.
שלח המלך בעלי-חצים; אבל החצים קפצו מעל עורו, וחזרו למקום שנשלחו.
לא היתה לברזל שליטה עליו.
נפל פחדו על יושבי המקום.
ראוי היה שתבוא הגאולה על ידו.
עמד ויצא לחוץ-לארץ לשאת אשה מבנות הגולה. שאל אותו הגבלן, אם יש לו פשפורט, נתן בו עיניו ויברח מפניו.
בא לכפר אחד ברומניה, וראה שוטרים מגרשים יהודי מתוך הכפר, ואת בנו מכניסים לצבא.
עמד ושאל: אם גירוש, כניסה למה; ואם כניסה גירוש כלפי ליא?
חפצו השוטרים לשים אותו במשמר; עמד והוציאם אל היער, ואסרם אל העצים. אמר:
איני יודע, אם יש בכם דין מיתה, אלא שהמקום ברוך הוא, שלפניו גלויות כל תעלומות לב יעשה בכם את דינכם.
בא לכרך אחד ונכנס בשכונת היהודים, וראה הכל נוהגים אבלות ושרויים בתענית. שאל: מה זה? מספרים לו: עלילת דם! הרב ופרנסי העדה ישובים-תפוסים. והראו לו על המעליל.
לקח את יד המעליל בידו, והתחיל לוחצה, עד שכמעט נתמסמס הבשר.
ודבר ידוע הוא, שאותו סוג בני אדם אין בו בחינה של מסירת-נפש; כשהם מרגישים כאב, מיד הם מתחלחלים ומתחילים צורחים.
התחיל הלז צורח: הוי! הניחני ואודה על האמת. אני והכומר הרגנו את השרץ, והבאנו את דמו לתוך ארון-הקודש.
אסף את כולם, דן בהם דין מיתה, והוציא את האסירים חפשי.
בא לבין אומות-העולם: אדום, מואב וכו'; ראה עריצים מענים את עבדיהם, עושקים שכר שכיר, גוזלים עניים ועושים מעשים מגונים.
אמר: שבע מצוות נצטוויתם ואינכם שומרים אותן? עמד והוציא את העריצים מתוך בתיהם והושיב בהם את העשוקים.
נפל פחד ר' שמשון על כל השופטים בערכאות שלהם, והתחילו שופטים בצדק.
ושופטים ומחוקקים ורוזנים ויועצים – ישועה באה לעולם.
נעשה קיטרוג בפמליא של מעלה. בא השטן לפי-כסא הכבוד וטען:
רבון העולמים; רצונך להביא על ידי אדם זה גאולה לעמך שלא בעיתה, מי מעכב על ידך? אבל מה לו ולאומות_העולם? אם אין אתה גוער בו, הריני מניח את חרבי מידי.
נגזר עליו שישוב לארץ-ישראל.
נשא אשה ושב לארץ-ישראל והוליד בנים, כרעי דאבא.
פעם אחת – זה היה בליל ראשון של סוכות – ישב ר' שמשון בסוכתו הבנויה לפי מידתו, וזוגתו עמדה על צורת הפתח.
בא שטן והתדמה לה כפריץ אחד מן הפריצים שבגולה.
הזדעזעה אותה אשה בת הגולה, והשתחוותה לפניו, כמו שנוהגין.
וזה נחשב אצל צדיקים שלמים בחינת עבודה-זרה.
נתן השטן ימ"ש את עיניו בסוכה; נצטמקה הסוכה, נצטמקה גם קומתו של ר' שמשון, ובאותה שנה נסתלק מעולמו.
וזוהי מסורה עתיקה אצל הירושלמיים: אם רואה אתה אדם בעל נשמה גבוהה בגוף מגודל, בידוע שהוא מזרעו של ר' שמשון, ועתידה הגאולה לבוא על ידם."
“כך היה ר' יום-טוב עליו השלום גומר את סיפורו,” מוסיף ר' ברוך-בנדיט, כמתנצל, כאילו ירא הוא, שמא יחשדוהו, שמשלו הוא מספר.
באים החברה להתפעלות ורגינה לעיקבא דמשיחא. הירשל נונא מזדקר ומקרטע כדג. בטלות הוא מרגיש באותה שעה כנגד בעלי-גוף.
ושוכחים החברה, שעדיין לא שתו כלום. נדמה להם, שכבר מבוסמים הם, ומתלכדים במעגלה, יד-לשכם. הירשל נונא קופץ על הספסל; ר' ברוך-בנדיט כופף קומתו, ריקוד הם עושים, קצתם מתוך ישיבה, קצתם מתוך קפיצה.
“הרחמן הוא יקים – יקים סוכת דוד – דוד סוכת דוד.”
נס מראה סוכה ענווה זו, שארבע אמותיה משתרבבות ונותנות מקום לריקוד של חברה שלמה.
דרך ה“לבוד” וה“פרוץ” שבסוכה יוצא עמוד-אור, הולך ובוקע חשכת הלילה; נכנס העמוד דרך החלון, שבבית השכן, שאינו-בן-ברית, העומד בחצר הסמוכה, ומעירו משנתו.
“ז’ידים מרגיזים!” מסנן השכן כמתוך תנומה, “חל להם חגם בשעה, שהעולם שקוע בשינה!”
קיטרוג הוא עושה.
פעמון בית-הנתיבות מנה: אחת, שתים, שלוש. שרקה המכונה, והעגלות התחילו מתנועעות. בתי-התחנה חוזרים לאחור.
שלום, שלום – מתברכים הנפרדים עם הנשארים. עוד שנים-שלושה מביטים דרך חלונות העגלות בהתחוננות מתוך צער הפרידה; עוד שתים-שלוש מפות מורמות באויר; עוד רגע והכל תם.
הנוסעים, קצתם מתגעגעים וקצתם מאמינים שמתגעגעים על הנשארים, וקצתם מלגלגים בעצמם על השקרים היפים, שדיברו בהתלהבות באזני הנשארים.
קימעא-קימעא מטשטשות הצורות וכלות מתוך הלבבות. הנוסעים מתחילים מתעניינים בשכניהם העראיים ובצורות השונות, הקרובות אליהם.
הכל קנו שביתה, רק ירינה אלקסיוונה נוסעת בעמידה, מפני שצר לה המקום לשבת לפי ערך מידת גופה.
זוהי עממית צעירה, כבת עשרים, ילידת רוסיה הגדולה; “גופנית” יפהפיה, בעלת כתפיים רחבות וקומה שאינה נכפפת. סינרה הלבן, השטוח מתחת צווארה על כל רוחב החזה ומשולשל עד למטה מארכובותיה, נותן לה צורת אם; אך פניה המלאים ועיניה הפתוחות מזכירות רעננות של בתולה ומעוררות את בעלי-ההנאה הגסים, שמצטמצמים ובוראים לה מקום לשבת בצדם; אבל כשהיא מביטה על המקום הצר, שהכינו לה, היא מסרבת בחיוך עלוב, אין היא חושדת אותם אלא בהיתול וליגלוג; ודאי שהם מלגלגים על רוחב גופה המשונה.
היא נוסעת הנגבה לבקש עבודה. בעלה יצא לצבא ונשלח למזרח הרחוק. כבר עברו כמה שבועות מיום שליוותה אותו. ביום ההוא שתו שניהם לשכרה, עד שעמד אלקסי והיכה אותה מכה רבה. סימני חבלות השאיר על כתפיה. אבל כל זה לא הועיל. מתגעגעה היא עליו כילד. אדרבה, יותר שהיא נזכרת בהכאותיו, יותר מתגברים בה געגועיה. קשה אגרופו, אבל באין אגרוף, גם אלקסי איננו.
רואה היא אותו לפרקים בחלומה על שדה-הקרב בתמונה מטושטשת, מפני שאין לה מושג ברור על קרב זה, מהו ובשל מהו? יודעת היא רק ששורות-שורות של גברים מתנפלים על שורות-שורות של גברים ממין אחר, ומכים ופוצעים אלו את אלו. יותר אין מוחה קולט.
אומרים לה, שהוא ישהה שם הרבה-הרבה, וקרוב הדבר שיפול חלל. בזאת אין היא מאמינה. כשהיא שומעת זאת, היא ממלאה פיה צחוק: אין הם יודעים את אלקסי שלי, לפיכך הם מפטפטים כך.
אבל בשהיותיו היא שרויה בספק. מכיוון שיצא שלא לרצונו, הרי שגם שיבתו תהיה תלויה ברצון אחרים. מי יודע מתי ישיבוהו.
לפי שעה היא יושבת ומחכה לו, ביום היא עובדת, בלילה היא מחכה, ישנה היא ומחכה, קמה ועובדת.
ומצהירין פניה מעבודה, ומבריקות עיניה מחיכוי ותקוה; ומושכת היא על עצמה לבות בעלי-הנאה.
צרררר! רועשת המכונה ומבקיעה לה דרך בין הרים וגבעות, בין שדות ויערים. עמודי הטלגרף יחד עם ההרים והיערות נדחקים ואצים לאחור, פעם מצד זה ופעם מצד זה, ומתוך חזירתם הם סוקרים בחלונות העגלות, נדחקים ורצים לאחור.
נעים לה לשכוח לפי שעה את מחוז נסיעתה. די לה לדעת, שהיא נוסעת למרחקים. גם אלקסי מצוי עכשיו במרחקים. מי יאמר לה שאין באפשרות לפגוש אותו באיזה מן המקומות?
שמא הוא מעבר להר? שמא הוא עומד על המשמר במסילה זו? הלא גם הוא נושא כפתורים נוצצים. ושמא היה בין אלה שעמדו בצדי המסילה וסקרו בחלונות?
חיוך גס משתרע על פניה הרחבים. שוקעת היא בהרהורים וזכרונות של רגעים נעימים בחייה עם אלקסי בשעת פיכחותו.
בעגלה הסמוכה ישבו חבל חיילים צפופים ושרו במקהלה:
"בכל מקום חכה, מיקדו,
נשבר את קדרותיך!"
גיחוך מתרחב על פניה ההמוניים. יודעת היא, שלדבר זה אין לך מומחה כאלקסי שלה בשעתו.
מכיוון שהוא מבוסם, הוא מתחיל מן הקדירות וגומר על שכמה.
הכפתורים הנוצצים והכידונות הקצרים של החיילים שבעגלה הפתוחה הגדילו בלבה מדורת געגועיה. חפצה היא לקום ולהיכנס ביניהם. היא מרגישה בעצמה קרבת נפש לזריזים הללו. לכשתרצה, תוכל לטעות ולחשוב, שגם אלקסי שרוי בתוכם.
והיא קמה ונכנסה.
שירת החיילים נפסקה מאמצע החרוז. המה הביטו ברמזים על גישומה הבולט. התחילו מסלסלים בשפמם אחת למעלה ואחת למטה. העזיז שבהם עשה סיבוב על עקבו, בחינת תרנגול על כנפו, ופנה אליה:
“מהיכן ולהיכן, לבנוניה?”
נכנסת היא עמם בשיחה מרצון טוב. מספרת על בעלה,שגם הוא חייל זריז, שקראו אותו למזרח הרחוק “לשבור את קדירות המיקדו.”
מיד בוראים לה מקום מרווח, ובעלי-השפם עומדים עליה; תוקעים בה מבטים קודחים. היא סופגת אותם מתוך תמימות, מסתכלת בהם בנחת ומספרת.
שמחה היא בחברותה, דומה, שבין מכיריה, בין קרוביה היא שרויה.
הזריזים הגבורים מתחילים לעשות “מצור…”
זה מעיד על רעהו, שהוא פטפבל; והפטפבל על עדו שהוא סגן-אפיציר לרוטה שאלקסי צובא בה.
בקבוקים שחורים נבראו בין החבורה על פי נס. מגישים לפניה כוס שכר. היא אינה מסרבת.
נכנס הקונדוקטור, מצליף עין על החבורה ועל ה“תוך” שבחבורה. מחייך בערמימות. נחפז הוא, אבל אינו רגיל לסרב לרבים. יושב לו, כמו שהוא יושב. שותה כוס שכר ארעית, ואוכל בעיניו את ירינה.
והיא מספרת טובת לב, גלויה. כשמשימים יד על שכמה, היא מסתכלת ומחייכת.
יודעת היא, שכל מה שהם עושים, אינו אלא מתוך חיבה וקירבת דעת.
שרררק! והמסע עמד לפני התחנה.
הפסקה לשעה קצרה.
מציע לפניה מי שעתיד להיות סגן-אפיציר, שתרד ותיכנס עמו לחדר אחד. בכאן, קרוב אצל התחנה, בבית אחד ממכיריו…
הפטפבל מנענע בראשו; כאומר: כך נאה, כך יפה. מרמז לה, שיש כסף גם לאפיציר, גם בכיסו.
מיד הרגישה במחשבתם הזרה. התכרכמו פניה, והתרחקה לעגלה הסמוכה.
ומשם היא סוקרת כפעם בפעם לתוך עגלת-החיילים. לבה נמשך אחריהם. קרבת נפש היא מרגישה להם. כמה שמחה היתה בחברתם!
חבל, שהם מלאים מחשבות זרות. הוי גברים, גברים!
ונזכרה, שגם אלקסי שלה הוא גבר במזרח הרחוק…
נזדעזעו העגלות המסע נע וירינה כמו התעוררה מהרהוריה.
כל ימות הקיץ היה ליבוש ברמן נע-ונד בין הכפרים, אוכל פת במלח, שותה מי באר, מכתת רגליו, בדרכים לא-כבושות ושוכב בטחב על אדמתו של בורא-עולמות. על הגנים ועל הכרמים פרנסתו. קונה הוא פרי הגנים בכפרים בראשית ימי האביב קודם שבאו לעולם. על אחריותו של הזן-ומפרנס שחתך לו חיים בראש השנה דאשתקד עד לשנה הבאה; וחזקה שפסק לו גם קיצבה ל“חתיכת” חייו. מתפלל הוא כל ימות השנה, שישלח אלהים על שדות האיכרים וכרמיהם טל-ומטר לברכה, רוחות של נחת, חום-שמש שאינו קודח – הכל מה שצריך, בעתו ובזמנו, כדי להרבות שפע בשדות האיכרים, שהוא צריך להרוויח אצלם אותה המחיה, שקצב לו הקדוש-ברוך-הוא.
ואחר-כך, לעת גמר בישולם של הפירות, הוא סובב מכפר לכפר, אוסף פירותיו שולחם העירה לאשתו. זוהי אשת-חיל העוסקת במכירתם, וכונסת מה שראוי לכניסה לימות החורף. יש לו על מי להיסמך.
שונאים רבים יש לו לליבוש, שהוא יכול להתגאות בהם: סערות שאינן מצויות, שכנראה כל עיקרן לא באו אלא כנגדו, להשיל חלק הגון מציץ גנותיו, שמא יתעשר ויבוא לידי חטא. חום קודח היוצא מנרתיקה של חמה, כדי שיתעלפו העלים וילקו פירותיו; ברד קורח, שכל עיקרו לא נברא אלא בשביל לייסר את הרשעים, אבל מפני שהוא בא בערבוביה שוב אינו מבחין.
השונא הגרוע ביותר הוא אצלו התולע. זוחל זה בזחלנותו עולה ומשחית, יורד ומחבל, מטיל ביצים תחת עור העצים, ולפעמים בלב הפרי. נקי-הדעת סולד מהזכירם בתפילתו להקדוש-ברוך-הוא. מעולם לא התפלל עליהם חוני המעגל, ולא כהן גדול בבית-המקדש. בשונא כזה אין כדאי להלחם אלא בכלי-זיין, שנקיי-הדעת סולדים ממנו. מראשית ימי האביב הוא מעלה עשן בגנים מתוך גללים במחילה, עד שהם נחנקים וכלים, קודם שמכניפים; מפני שאז, תולע כשהוא מכניף, הוא מסוכן ביותר.
כמדומה שיותר אין לו שונאים.
אבל…
נגלה הדבר פתאום, שגם שכיבה על הקרקע שמה שכיבה; פת במלח היא בכלל סעודה; ולינות של נע-ונד לא יצאו מכלל ישיבה. נגזר עליו לשלחו מתוך הכפר שמצאו אותו שם.
במקצת הוא גופו אשם בדבר. מכיוון שהוא מעביר על תביעותיו אצל בוראו, ומודה לו בכל יום על פרנסתו ועל חייו, הרי לך הודאת בעל-דין שגם חיים אלה הם בכלל חיים וישיבה זו היא בכלל ישיבה.
מעשה שטן ניכר בדבר, שהתכוון לערב-שבת שחל אחריו סליחות. אילו התאחרו הללו… לבוא שעה אחת אחרי כן, כבר לא מצאו אותו כאן. הוא גופו נחפז לנסוע העירה להצטרף להשכמת סליחות בציבור.
הוא נמלט בדרך נס, מאותם הנסים, שהקדוש-ברוך-הוא מראה לישראל בגלות, והתחבא לפי שעה.
וקודם שקיעת החמה לקח מזון סעודה אחת ויצא לדרך ההולך לכפר הקרוב, שמתגורר שם יהודי אחד. מנה בפסיעות רגליו פחות מתחום שבת, עירב וקנה רשות בין קמות התירס, שעל שדות האיכרים, והתנה שיהא לו למחר משם תחום-שבת לכפר הנזכר.
ודאי, שיהודי זה נוסע במוצאי-שבת –קודש לסליחות העירה ויילוה לו גם הוא.
למחר לא מצא את עירובו על מקומו. קרוב לשער, שאחד האיכרים ראה מרחוק וחשד, שבקבוק דם הוא טומן שם למצות שלשנה הבאה. בדק, מצא, ואכל על השובע.
אבל מה בכך? כלום ללחם ולצלי, שטמן שם, היה ליבוש זקוק? צריך לו הרחבת תחומין. יאכל שטפן את העירוב, ובלבד שיתארך התחום.
והוא יצא מן הכפר ונכנס במשעול צר ונפתל בין שדרות הקמה. הוא הלך פסיעות שבתיות, טובע בברכות שדי.
בחסד עליון תהיה השנה שנת שובע. לא לחינם מתפללים בקלויזים ו“תן טל ומטר.” אבל כלום כדאי הוא כל זה? כלום כדאים הללו ברכות שדי?
הוא בא בשביל צר. השיבלים חסמו לפניו את הדרך, הזדעזעו, התלחשו, כאילו מתחננות ואומרות: אין אנו מניחות אותך, עד שתסכים על הברכות.
הוא הביט על קומתן הזקופה ועל ראשיהן הכפופים, ועמד קצת על מקומו. חושש היה לנענע “מחובר לקרקע” בשבת. ואחר מחשבה קצרה מצא תחבולה, הצטדד והתמצע בין השיבלים, בלי געת בהן בגופו. ויצא בשלום.
ושוב השתקע במחשבות, ובא לידי התרסה כלפי מעלה:
“כל זה למה ומפני מה? כלום הרבה הנאה הגיע לרבש”ע. אילו הייתי אנוס ללכת עם האטפ בשבת, ולא הייתי משכים לסליחות?
ומה אם יגנבו שם האיכרים את התפוחים והשזיפים הנאספים, ואני לא אוכל לשלם חובות, ואהי ‘לוה רשע ולא ישלם’?"
קושיות הרבה יש לו על הרבש"ע.
מתוך קושיותיו נכנס בכפר. קול נביחת הכלבים, שהתנפלו עליו מן החצרות, העירו אותו מתוך מחשבותיו. חפץ היה להרים אבן וזרוק בהם, אבל נזכר ששבת היום.
חפץ הקדוש-ברוך-הוא להעמידו היום בעשרה נסיונות.
הוא התחיל מבריח אותם בקול.
איכרי הכפר עמדו איש בחצרו, רואים-ולא רואים, ומחייכים לעצמם.
“נוח לכם, חמיים, כשאסור לי על-פי-דין לשאת מקל ולהרים אבן, אבל אילו הייתי עבריין, הייתם קוראים לכלביכם אל החצרות, כדי להצילם ממקלו של יהודי.”
כך קרא עליהם, אבל קולו נבלע בנביחת הכלבים.
בשעה לא טובה הגיע אל הכפר. השוטר יושב שם זה שני ימים. הוא אסף שמה לבית-הכלא את כל היהודים שמסביב. גם על היהודי היחידי שבכפר מתח את דינו. כלם יושבים בתפיסה, ועתידים למחר להישלח. מומר היה שוטר זה. הכל יודעין: קשה מומר לישראל, שום שוחד לא יקבל ממך.
ראהו השוטר, והפסיק לו את הדרך.
נתרבו לליבוש קושיותיו על הבורא. “איה גבורותיך, איה נפלאותיך?” הוא טוען ומתריס במחשבה.
עם הערב-שמש הכניסו את ליבוש לבית-הכלא.
חפץ הוא לבכות, אלא שהיהודים התפוסים מריעים לקראתו: “ברוך הבא!” מתוך חדווה.
“לשמחה מה זו עושה?”
“מה אתה סח ר' ליבוש? נס עשה לנו הקדוש-ברוך-הוא עמך, תשעה אנחנו בכאן. חסר היה אחד למנין של סליחות. הכל יש לנו: טלית לשליח-צבור, נרות, סליחות – רק המנין היה חסר, והשלימו הקדוש-ברוך-הוא עמך. מרובה שכרך.”
תמה ליבוש ואמר: “כבשי דרחמנא. כמה גדולים מעשי השם יתברך!”
כשעמדו שוב למנין, נמצא “מנין רופף.” ביניהם היה דניאל הגר, שהתגולל שיכור על הקרקע. זה היה אחד מן הגרים הזקנים, שהתגיירו במקום שהתגיירו ובסיבה שהתגיירו. וכך מידתם לסוב בעיירות ובכפרים על בתי ישראל. לאכול עד לזרא, לשתות עד לשכרה, ובני ישראל סבלנים מוחלים להם את הכול בזכות הגרות. מצאו השוטר בקילקולו וצירפו למשולחים. הוא ישן מתוך שיכרות. בדיעבד יכולים לצרפו. המנין היה מנין של דיעבד.
ובלילה בסוף האשמורה שלפני האחרונה, בשעה, שצף הירח על הרקיע, ולא האיר אלא בשביל יחידים; בשעה שהחושך לא החשיך אלא על מה שאין צריך להיות גלוי; והכוכבים היו טרודים בשמיעה יותר מבשירה – יצא עומר של אור צנוע דרך החלון הקטן של בית הכלא, ובקע את החושך באווירו החילוני של הכפר.
יהודים עומדים כפופים על סליחותיהם לאור נרות שעווה. ש"ץ עטוף בטלית עומד כפוף על מיטה הפוכה לעמוד ארעי. נשתנה בית-הכלא לבית-כנסת ארעי. השכינה שרויה שם בתוך טומאתם.
“לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים… אתה הובשת נהרות איתן.”
דומה מחוץ, שנהר מפכה מים, וגלים קלים הומים בו, הולכים והומים.
מצטמצמים ומתכווצים כמו מתוך חרדה הבתים הכפרניים שמסביב. צלב הזהב שעל בית-המסגד מתנוצץ לאור בית-הכלא. ההמיה העברית בוקעת ויוצאה ונספגת באויר הריק שבכפר. אילני הכרמים משתרבבים ומזדעזעים.
ניעור השוטר בבית-מלונו מתוך חלום ילדות. וכשהסתכל בחלונו וראה אור שופע מתוך בית-הכלא, חרד וימהר שמה.
הוא פתח את הדלת, ועמד קפוא על המפתן.
אין הוא מוצא עוז בנפשו להפריע את הבוכים על סליחותיהם.
ויש שנדמה לו, שכל זה אינו אלא המשך חלומו.
והוא עומד קפוא, וכמדומה ששפתיו דובבות.
“מומר,” לוחש אחד לחברו, “מימי ילדותו.”
“מכיוון שכך הרי מניננו מנין, אליבא דכל הדעות,” מבדח השני.
“אל מלך יושב על כסא רחמים… ויקרא בשם אדוני…”
צריחה זו דומה שהיא מגביהה את הקוראים למעלה מעשרים אמה.
“אמרינו האזינה אדוני!”
צריחה זו מעידה, שהמתפללים הרגישו בקרב עדתם מציאות בוראם. המה מתנפלים עליו, כביכול, בצעקתם; בחינת “איני מניחך, עד שתפנה אלי.”
“אל תשליכנו לעת זקנה.”
אור נרות השעווה נתקל בלחלוחית עיני השוטר ונשבר לרסיסים מזהירים.
הגבלן סובב על הגבול, שאצל הכפר, וקורא בחיל “סלושיייי!” התרנגול בוקע את האויר וקורא את קריאתו. הכל מצטרף ונבלע בהמיה צנועה זו, שמתוך בית-הכלא.
נגמרו הסליחות: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא.” נחרת הגר בלעה את סופו של הקדיש.
למחר לא עמד השוטר על המשולחים בשעה שיצאו.
ארבעה ימים הלכו המשולחים בלווית האטפ מכפר לכפר, מתחנה לתחנה, כמנהג; ובכל עת שנזכר ליבוש בהתרסתו נגד בוראו בשבת העבר, הירהר בתשובה ואמר: בוא וראה מעשה השגחה. מה רבו חסדיך אלהים ומשפטיך תהום רבה.
ונזכר בגר ובשוטר ובמנין… ובא לידי ספק: אין הוא יודע, מי השלים שם את המנין?
הרבה ניצוצים הוציאה שמש האביב מראש-חודש ניסן והלאה על שמעון-משה המלמד להזכירו על ימי הדרור. אלא שכל ניצוץ וניצוץ, שנתקבל בחלונו של המלמד, נשבר והתפוצץ לרסיסים, ואבד את הברק המחדש בטובו כל ישן, כל-כך היו שמשות חלונו מכוסות חלודה.
וסוף-סוף הצליח ניצוץ אחד להבקיע לו דרך, להכנס מתחת לחטמו. בשעה שהיה יושב כפוף ושקוע בראשו ורובו בפירושי האגדה הפתוחה לפניו.
הסתכל הניצוץ בתוך עיניו; והוא הזדעזע, והרים את ראשו. אז ראה שה“פלג” שלו כבר מתירה לעצמה לפתוח את הדלת לכל רחבה, ועל קרקע חדר-המיבשל נראות בהרות-בהרות לבנות, תועות הנה והנה מנוגה השמש, כאותן הבהרות שהוא מחפש אחריהן בשביל תלמידיו, בשעה שהם מתקשים על הפסוק “ומראהו עמק מן העור.”
אז הסתכל בפני תלמידיו והבין, שהגיעה העת לזבדם בחודש של דרור וחופש.
ותלמידיו, צאן קדשים, עשרה במספר הרגישו בדבר זה מכבר. אלא שקסם הלמודים שבין פורים לפסח לקח את לבבם, ולא היתה קשה עליהם כל-כך הישיבה בחדר. סיפורי ההגדה ורמזי שירים, בין ש“שני העפרים” הם עפרים כפשוטם, ובין שהם משה ואהרן; בין שהשולמית היא מין נקבה בשמלת אשה, ובין שהיא כנסת-ישראל, הם נוחים ורצויים על הילדים. מרגישים הילדים הבדל גדול בין “גונב איש ומכרו מות יומת” ובין “עזה כמות אהבה.”
ומלבד זה יש כבר בילדים ממידת אבותיהם מכיוון שהם מרגישים, שהרבנית מביטה עליהם בהקפדה ושמחה היא שתיפטר מן הרוצחים הקטנים, מיד הם נעשים מתמידים גדולים, משכימים לבוא ומאחרים לצאת. קרוב הדבר, שאילו עמדו למשל הפבריקנאים וקבעו את יום העבודה בחמש שעות, אפשר שלא היו העובדים רוצים לצאת מן הפבריקה אפילו בלילה. ומן התורה אתה למד דבר זה. מכיוון שמגיעה שנת-החופש לעבד, הרי יש לך דין: “ואם אמר יאמר העבד… לא אצא חפשי.” ואז יכול אתה אפילו לרצוע את אזנו.
מוציא לו שמעון-משה את מטבקו מתוך כיסונו, פותחו במחצה, ממלא את נחיריו ריחה ואומר:
“נו, רצחנים הביתה אתם רוצים?”
“לא לא, רבי,” מעמיד זבולון הקטן פני-תמים, “רוצים אנו ללמוד.”
“רמאי אתה כאביך,” מבייש הרבי את פניו, “כלום אינך יודע, דובר שקרים לא יכון בעיני השם.”
“הביתה, הביתה אנו חפצים” קוראים כולם, כדי להיות זכאים בעיני השם, בעיני הרבי והרבנית ובעיני עצמם, בבת-אחת.
“טוב, אבל קודם שתלכו, חפץ אני לספר לכם עוד מעשיה בנוגע לפרק שבאגדה, שלמדתם היום.”
כיוון ששמעו מעשיה, ישבו כולם על מקומם, ישיבת-קבע בכובד ראש. רק זבולון הקטן תחב את עיניו ברבי כתאב לשמוע, ומתחת ממשמש בידיו לאסף את ספריו וחפציו כדי שיהא הראשון ביוצאים.
הסתכלה הרבנית מתוך צרות-עין אגב שכמה על הרבי ועל תלמידיו, העתיקה את העביט המלא לאמצע החדר, את המיטה הסיעה מעל מקומה, והעמידה אותה באלכסון, בכוונה, כדי להצר להם את המקום ולהיכנס בתוך ד' אמותם.
אבל לא איכפת לו לרבי כלל. רגיל הוא תמיד לארבע אמות צרות. ומפני מבטי עיני ה“קליפה” שלו אין הוא ירא עכשו כלל, מפני שהקדים אותה הבוקר ושיקר לה, שעוד לא גבה את כל השכר-לימוד, ובזה סתם את פי המרשעת לכל היום.
ומתחיל הרבי מספר, אלא שהוא פותח בכעין הקדמה-תחילה:
“ואתם, בוודאי מתקשים אתם על הפסוק שבהגדה ‘הללו את ה’ כל גוים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו'.”
הילדים לא התקשו כלל על הפסוק, ואפילו לילה אחד לא נדדה שנתם בשבילו; אלא מכיוון שהעיר הרבי שיש להתקשות, זקפו את חטמיהם ברבם והסתכלו מתמיהים.
“לכאורה מה ענין זה לזה, צריך עשיו להלל את השם יתברך, מפני שגבר חסדו על יעקב? אבל באמת חסד גדול עושה עמנו הקב”ה. ואתם צאו וראו, בנוהג שבעולם, מלך בשר-ודם, כשחפצים לקלסו, מורים אצלם מתוך מיני כלי-זיין והרמטיות וקנונים, שמעמידים רעש גדול, אילו היינו באים גם אנו לקלסו להקב"ה על חסדיו עמנו, כלום היינו מספיקים? כלום יש לנו מאותם הכלים?
ומה עשה הקב“ה? מסית את אדום במואב, מואב באדום; יוצאים הם זה לקראת זה עם כל כליהם! מורים זה-בזה וזה-בזה, מעמידים ראש מסוף העולם עוד סופו, והקב”ה מקבל את הרעש על חשבון הקילוסים שעם ישראל חייב לו."
מסתכלים הילדים בתמיהה. אינם מבינים את התירוץ עוד פחות ממה שהבינו את הקושיה.
"וכבר היה מעשה, שהתקשה נער אחד על הפסוק, עד שעמד עליו מתוך נס.
מעשה שהיה, וחפצו שונאי-ישראל, גויים במשמע, להעליל עלינו עלילת-דם."
“מה זה עלילת-דם?”
“פשוט, אומרים עלינו שאנו משימים דם-אדם בתוך מצה-שמורה.”
“ד-ם?” מתגנח ילד אחד מתוך תמיהה.
“ד-ם? במצה דם?”
“ד…”
“הוא מקיא. שמואל מקיא.”
ג ר ב ק ק
“מים. מים! גמא מעט מים.”
“שוטה, כלום אנו אומרים כך, הם אומרים, ומה איכפת לך?”
"והיה שם בארץ רחוקה נער נוצרי אחד,יתום מאב, בן שפחת הכומר, שהיה כרוך אחר אמו. אכל וישן בבית הכומר. איזו טענות היו לה לשפחה זו על אותו הכומר, שלפי דעתה חייב היה בפרנסת אותו הנער. זה אמנם אינו לפי השגתכם, ואינו עניין לגוף המעשה. נו, בקיצור, יתום.
ובן-יחיד היה לאותו הכומר, ושני הנערים היו ישנים בחדר אחד.
ויהודי חשוב היה לאותו הכומר, עשיר אחד, שהיה מלווה לו בריבית.
וחפץ היה הכומר להיפטר באחת, מן היתום, מהעשיר המלווה, שיותר שהוא מלווה לו, יותר הוא נושה בו, ואגב-אורחא גם מכל היהודים.
וביום שלפני ערב-פסח, כשבא היהודי העשיר לבית הכומר, ותבע ממנו את חובו, בא לכלל כעס, ופסק לו זמן לאחר שני ימים לעשות עמו חשבון ולתת לו יותר ממה שמגיע לו. האמין היהודי והלך לו. ישראל הם מאמינים בני מאמינים. ולאורתא התייעץ הכומר עם אשתו, ובא לידי מסקנה לשחוט את היתום, לאסוף את דמו לתוך בקבוק, לכרוך את גוויתו בשק ולהביא את הכול בסתר אל מרתפו של אותו העשיר, ובליל-שימורים יתנפל על ביתו, יחפש יחפש, עד אשר ימצא.
ואז לא די שישיב לו המלווה את השטרות, אלא העדה תמכור את ספרי-תורותיהם ויתנו לו כסף.
והיתום לא יכול לישון באותו הלילה ושמע כל מה שדיבר הכומר עם הכמרית, והתטלטל, ומה עשה?
הבריק לו רעיון במוחו – מעשה השגחה היה בדבר – והלך והטיל את בן הכומר השקוע בשנתו לתוך מיטתו, והוא שכב על מיטת בן הכומר. וגם את המלבושים החליף.
ובלילה נכנסו הכומר והכומרית לתוך החדר במחשך, ועשו מה שעשו."
“שח…?”
“שחטו, שחטו! האב שחט, והאם אחזה את המזרק.”
“הוי, הוי!”
ופני אחד הנערים התעוו בהעוויה משונה ולבנו כסיד.
“מים! אשה, מים.”
הרבנית נחפזה ושפעה על המתעלף מתוך העביט, ותשב אליו רוחו.
המתעלף נשבע שמעתה יעודד את רוחו ולא יתעלף יותר, ובלבד שיגמור הרב את סיפורו. חפץ הוא מאד לדעת מה היה בסופו של דבר.
הנערים שבו למנוחתם. הקפדנות שעל פני הרבנית נתרככה במקצת. עוסקת היא לכאורה בטיח ושוע, אבל אזניה פתוחות כלפי השולחן. חפצה גם היא לשמוע מה היה בסופו של דבר.
והמלמד מוסיף לספר:
"והיתום ראה מתוך החושך מה עשו, במה כרכו, במה אספו, והתחלחל וקם בחשאי ולבש בגדי השחוט, וברח בלילה.
בבוקר התפלאו הכומר והכמרית, כשלא מצאו את בנם על מיטתו, ולא ידעו אנה נעלם ומדוע לא ישוב.
והיתום נחבא לכל היום, ובלילה גמר בדעתו להיכנס לבית המלווה ואולי יגלה לו את הדבר, כדי שיגן עליו.
ישב לו אותו המלווה ‘כולנו מסובין’, הוא ואשתו ובנו, כבני-חורין ממש, ועסק בהגדה. וכשהגיעו לפסוק ‘הללו את ה’ כל גויים… כי גבר עלינו חסדו', התקשה הבן על הפסוק ועמד על אבא בקושיה חמישית: מהיכן יודע עשיו להלל ולשבח להשם-יתברך על חסדיו של יעקב?
ובאותה שעה נכנס היתום מבוהל ונפעם, חפץ היה לספר מה שהוא יודע, אבל אינו יודע מהיכן יתחיל.
הראה לו אותו המלווה ברמיזת אצבע על פיו, כלומר, אינו יכול עכשו להפסיק מתוך ההגדה, ורמז לו מקום לשבת אצל השולחן לפי-שעה.
כסבור היה המלווה, שהביא לו את החוב, שהוא נושה בכומר.
ישב לו היתום אצל בן העשיר, והסתכל בהגדה.
הצטער המלווה ואמר: אילו היה היתום בן-ברית, היה יכול לצרף אותו ולקרוא ‘הודו’ בשלשה.
ופתאום נפתחה הדלת ברעש, והכומר והכמרית וכמה שוטרים נכנסו קוממיות.
אבל כשראו הכומר והכמרית את היתום אצל השולחן הזדעזעו ונרתעו לאחוריהם, מעין ‘פרחה נשמתם’.
העכו"ם הללו האמינו, שקם המת מתוך המרתף.
יצאו עיניהם. נשתרבבו לשונותיהם, וארכובותיהם דא לדא נקשן. והיתום מביט עליהם בחלחלה.
ויותר שהוא מביט, יותר פרחה נשמתם.
עד שנפלו על פניהם והתחילו גועים בבכיה.
‘הוי יתום! מחל לנו. אוי, מישקה סלח לנו. אלהיכם גדול ומרובים חסדיו עליכם’.
מסתכל בן העשיר באביו, ושואל: ‘אבא, איזה חסדים?’
‘מסתמא הם יודעים, בני. הלא כתוב הדר הוא: ‘הללו את ה’ כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ה’ לעולם הללויה'."
התאנחו הילדים באנחה כבושה ורסוסה מתוך התפעלות, והשתקעו במחשבות.
“ד-ם ד-ם,” מרחשות שפתי שמואל בחשאי ובית-בלועו מתגרה להקיא.
“שחוט… שחו-ט,” מזדעזע ראובן ועיניו תועות על פני חבריו.
“הללויה, הללויה,” שונה ומשלש המלמד מתוך רגש.
“דם…שחוט. הללויה”, מתנועע זבולון על השולחן ומזמזם לעצמו מה שהוא מוציא מתוך פיו, ומתחת הוא ממשמש בידיו לאסוף את ספריו.
התאנחה גם הרבנית על העביט המלא ולחשה לעצמה:
כל זה היה אמנם טוב ויפה אילו היו עומדים כבר בביתי סל המצות ושק אחד של תפוחי-אדמה לפחות.
מה היה בסופו של מיקולקה, אלמלא אנחנו?
ומה היו כל בני-עירנו עושים מראשית השנה ועד אחריתה, אלמלא מיקולקה שהיה להם?
נוח היה להם לחיות בלי “תלמוד-תורה” בעיר, בלי “ביקור-חולים,” אפילו בלי פרנס הציבור מאשר בלי מיקולקה.
אביו של מיקולקה היה סנדלר עני, אבל השכור שבו היה גדול הרבה יותר מן הסנדלר. וכנוהג שבעולמם היה פוקד את אשתו לפרקים תכופים במקל ובאגרוף. והיא היתה משברת כלים בחמתה והלך לו הוא מרוב צער את “בעל-החבית”. ושוב מקל, ושוב אגרוף, וחוזר חלילה. דבר מנהג זה אינו סגולה בדוקה לפרנסה, ובשביל כך היה עני. אבל אצלם אין העניות ארסית כל-כך כמו אצלנו.
למיקולקה שלו לא דאג הסנדלר כלל, אף-על-פי שהיה בן-יחיד. פה מקום להעיר בדרך אגב, שהמלות בן יחיד, יתום, אלמנה, גרושה וכדומה, אף-על-פי שלכאורה הן מתורגמות לכל לשון, אין להן בתרגומן אותו המושג, שיש להן בעברית. לא לחינם נשארו אצלנו מלות אלו בז’רגון שלנו בצורתן העברית.
למיקולקה לא דאג הסנדלר, אבל אילו גם היה דואג לו, לא היה יכול לעשות בשבילו יותר ממה שעשה מיקולקה לעצמו.
מיקולקה התחבר עם נערים עברים; ולא רק שהיה תמיד שבע, אלא שהביא גם לאביו ולאמו חתיכות לחם-יהודים.
בשבתות הקיץ היה מסיר את המנורות מעל השולחנות ומקבל פרוסת לחם בשכרו. בשבתות החורף היה מבעיר אש בתנורים ומקבל אגורה ופרוסת-לחם. בימות-החול היה הולך לשחוט תרנגולת ומקבל אגורה שכר-הליכה.
וכבר ידע מיקולקה שצריך הוא לחכות בבית השו"ב עד שיתן לו הלז פתקה על השחיטה, משום מעשה שהיה, וגם את המעשה ידע לספר בדיוק.
ומלווה היה את הנערים אל חדרם; ואת הקטנים היה נושא על שכמו, ובחדר היה יושב ומחכה לנו עד… עד שיצאנו לאכול את ארוחתנו שלקחנו עמנו, והצטרף עם כל אחד מאתנו.
אכלן גדול היה מיקולקה.
אבל מבשר וחלב זה אחר זה היה נזהר. יודע היה שדבר זה אסור.
ומדבר היה ז’רגון כמומחה לדבר. ולא עוד אלא שלימדנוהו לברך על הלחם, על נטילת-ידים, על הפירות, אפילו “מודה אני” ו“קדיש” היה יודע. ראוי היה מיקולקה להיות ריש-דוכנא בחדר של מלמד-דרדקי.
הרבה תקיעות, סטירות וצביטות היה מיקולקה סופג אל קרבו בשעה שישב לפני רבותיו הקטנים, ונכשל בברכות שלימדנוהו. אבל הוא לא כעס עלינו. כלום אינו רואה שכך צריך הדבר להיות? גם הרבי הגדול מכה את רבותיו בשעת לימודם.
וכשגדלנו וברוך שרייבר התחיל מלמד אותנו מלאכת-הכתיבה חינכנו גם את מיקולקה שלנו בלימוד החדש. קשה היה על מיקולקה הזהירות שלא להוציא את הקולמוס מחוץ לשיטות. וגם לא הבין את חומר הענין. מה איכפת לו לעולם, כשזה שהם קוראים לו צ’דיק‘, יימשך קצת למעלה מן השיטה, או ה’זין’ למטה.
אבל לאט-לאט למד מיקולקה את המלאכה, וכבר יכול היה לכתוב “ברוך-השם” בבית רבתי, ואפילו “ליתן חצי אוקיה י’ג.”
ומעשיות היה יודע. של מכירת יוסף, של עשר מכות, של ארץ-ישראל ושל גלות. וגם את המעשיות, שהיתה אמו מספרת לו לפעמים היה זוכר. ולא מצא מעולם שום סתירה בין אלו ואלו.
כשגדל מיקולקה קצת, נתעלה במשרה ויהי לגוי של יום-כיפור.
ומנגן היה “עלינו לשבח,” ממש כמו החזן עצמו.
בפורים התחיל נושא משלוח-מנות.
אפילו אצל המצות לפסח מצא לו משרה. לבש סינר לבן מלפניו ומלאחריו, וחטב עצים לשם מצוות מצה. בימים אלו לא בא חמץ אל פיהו. מתפרנס היה ממצות שנפסלו. למצות היה בעל-תאווה גדול.
לא היתה לך זווית אחת בשכונת-היהודים שלא היה מיקולקה בקי בה. על ישראל פרנסתו, לישראל עבודתו.
נקודת-הגובה שבמשרותיו היתה בחג-הסוכות. הרבה סוכות בעיר היה בונה בעצמו; סכך היה מביא לכל סוכות העיר.
יפה היה מיקולקה, כשהיה נכנס בעיר רוכב על עגלה עמוסה סכך בגובה עשרים אמה. יפה היה כשהיה עומד על סוכת ישראל, מסככה, קופץ ונכנס אל תוכה לבדקה, אם היא מכוסה כדין. יופי של דאגה ורצינות היה נסוך אז על פניו. ניכר הדבר, שבעניין גדול הוא שקוע כולו.
את שכרו היה אמנם מקבל משולם, אבל עוסק היה בדבר לשמה.
מחסיד אומות העולם יהיה גוי קטן זה. ככה היינו מאמינים כל הנערים, כשהיינו שומעים אותו מזמר “עלינו לשבח… שלא עשנו.”
אבל…
כל מקום שאתה שומע “אבל” בידוע, שאשמים אנחנו.
האשם היחידי בזה הוא דודי, ששהה שנה אחת, באודיה, וכששב העמיד רעש בעירנו. השכלה, לימוד שפת-הארץ, שקולס. כך עושים בני הכרכים.
וקשה היה הדבר, עד שהתחיל אחד. אחרי-כן לא הספיקו הספסלים שבבית-הספר הרוסי בשביל נערי ישראל.
ואנו לומדים משמאל לימין.
ומלמדים אנו את תלמידנו הקטן, את מיקולקה.
ומתחילה הוא כועס עלינו. “תורה זו, שאתם לומדים למה היא? בשלמא, קידוש וברכות הם דברים שצריכים לימוד. אבל זה, כלום אין ידוע שתרנגול הוא עוף ושבמחרשה חורשים אדמה ושלחייל רובה?”
ומלגלג הוא עלינו ואומר: “כלום מה איכפת לכם, שתקראו את הדברים כמו שהייתם קוראים עד עכשיו 'חיבור, חיסור, כפל, חילוק? שינוי שמות למה? כלום ב”סלוז’ניא, אומנוז’ניא" שתי פעמים שתים יותר מארבע?"
אבל הוא לומד וסופג. ושנים עוברות, והוא קורא וסופג. ושנים עוברות, ואנו מביאים מבית-הספר גאוגרפיה חדשה, ומיקולקה מוצא אותה אצלנו, וקורא בה, ומוצא שם דברים מגונים על הז’ידים.
ואזל סומקא ואתא חיוורא אצל מיקולקה.
לא מתוך בושה, אלא פשוט מתוך כעס, מטיח הוא את הספר לעינינו:
“כלום אמת הוא מה שכתוב כאן?”
ואנו צוחקים עד אזל סומקא ואתא חיוורוא.
לא מתוך כעס חס-ושלום, אבל, פשוט, כך.
ואנו לומדים ומלמדים, ומיקולקה לומד וסופג.
ופתאום נכנס בלבו בולמוס של לימוד בבית-ספר.
הוא נעלם פתאום, עירנו נשארה בלי מיקולקה.
ושנים עוברות.
מעשה השגחה. הווי זהיר בגוי קטן. מיכאיל איוואנוביטש, מי שהיה מיקולקה סתם, בא לעירנו לשרת במשרת סגן הפריסטאב, שגר בעיר הקרובה.
“‘כל ולך’ הוא,” מתאוננים בני-העיר.
והוא שונא ישראל.
כותב בעתוניהם, שישראל צריכים דם למצות.
שישראל הם… וישראל הם…
מסירות של המן.
מררתי פקעה בי. מיקולקה אומר כך? מיקולקה הבקי כל-כך במנהגי ישראל, היודע לנגן כל-כך היטב, “עלינו לשבח.”
וכשראיתי את מיקולקה עובר בין בתי ישראל בערב-סוכות, הורס סוכותיהם מחשש שריפה, ונותן פתח-תקווה כחודו של מחט לפרנסי העיר, שיבואו אל ביתו להיראות עמו, לא יכולתי עוד לכבוש את כעסי, והלכתי יחד עם פרנסי-הצבור והתחלתי טוען לפני במרירות:
“מיקולקה ‘עלינו לשבח…’ מיקולקה, סוכות אלו, שכל כך טרחת עליהן, עד שבנית אותן, עכשיו אתה הורסן? מיקולקה גוי קטן.”
קולי לא נשמע מפני לחשם של פרנסי-הצבור. אבל כשיצאתי נתתי אל לבי וקיבלתי תנחומים.
“כלום מיקולקה אשם בדבר? אבל אשמים אנחנו. כשלימדנו אותו’עלינו לשבח,' הרי שר ‘עלינו לשבח,’ אך כשהתחלנו לומדים ‘התרנגול עוף, לחייל רובה,’ הרי באנו למה שבאנו, והבאנו את מיקולקה לאותו מקום שהוא נמצא בו.”
אבל אשמים אנחנו.
לשנה טובה חתמו בשנה זו את שלמה המורה. עוד ביום הראשון אחר ראש-השנה מלאו לו אחת-עשר שעותיו לאחד-עשר תלמידי-בית שנמצאו לו.
ובמוצאי-החג, כשהזמינו אותו לבית אחד האבות לקבל שם שעה חדשה פיקפק בדבר, מפני שחשב ומצא, שאין שעותיו מספיקות לו עוד. גם בלא נוסף זה כבר לא נשאר לו פנאי לסעודת-היום יותר מרבע שעה. אלא שבדק ומצא, שאין מורה עברי רשאי לזלזל מדעת בשעה הגונה. לפי-שעה אמנם אינו זקוק לה, אבל מי יודע אם לעתיד לא תלך לעולמה אחת משעותיו.
והוא קיבל את התלמיד החדש בשכר הגון, וקבע לו את השעה התשיעית בלילה. באין ברירה צריך היה אבי התלמיד להסכים על שעה מאוחרת כזו.
שעה זו השאיר שלמה בשביל שמעו’לי הבן-יחיד שלו. עכשיו נדחה בנו מפני בנו של אותו העשיר.
מתחילה היה קצת שמח בדבר. באמת כבר הגיעה השעה, שיקבל שמעו’לי בנו תורה מפי מורה עשיר ממנו, משלמה, בידיעות. בלבו כבר בחר במורה כזה. וברי לו, שהלז יתחסד עמו ויקבל בשכרו כמה שיתן לו. באופן כזה יהיו גם הוא גם שמעו’לי נשכרים.
אבל כשהגיע הדבר לידי-כך, בחן ומצא, שהוא מעמיד בזה את פרנסתו בסכנה וודאית, מפני שהאבות ידינו בעצמם, אם שלמה גופו מוסר את בנו לידי מורה פלוני, בידוע שהוא הגון ממנו.
בדיעבד הוא אינו רואה שום אסון בדבר, אם יהיה ער עוד שעה אחת ביום וילמד עם בנו מן העשירית ואילך. אפילו אם יעלה על מיטתו בחצות הלילה, נשארו לו עוד חמש שעות לשכיבה.
זוגתו אמנם מחתה בדבר. היא מחתה מתחילה, כשעלה במחשבתו להשתמט מנוסף זה, שהזמין לו השם-יתברך. אחר כך מחתה על שנדחה שמעו’לי שלה מפני בן אותו העשיר. “לא די לה לאותה שחצנית (אמו של בן עשיר זה) שבבית-המקולין נותנים לה ממשמני הבשר בהקפה, ואת העצמות נותנים לאשת המורה במזומנים, אלא שגם בתורת בעלה היא לוקחת את החלק ההגון ביותר.”
ואחר כך מחתה כנגד מה שבעלה התחיל מסגף את עצמו וממעט בשינה.
מוחאנית היא בטבעה, אבל אין ענייני-הבית נחתכים על פיה. יודע שלמה תמיד לפייסה, לפתותה ולהעמיד את הכול על דעתו. הוא מתייעץ עמה על-פי-רוב אחר המעשה.
ואחר-כך נכנסה בה פתאום “קליפה” של עקשנות, למנוע את שלמה מלקום בהשכמה, בשעה החמישית לפני עלות השחר. טענות יש לה כנגדו. הזיקנה קופצת עליו; כוחותיו מתדלדלים והולכים ויפול חס-ושלום למשכב; כל הימים היא בבחינת עגונה-חיה, אין לה פנאי אפילו לספר עמו.
אבל גם בזה לא יכול שלמה למלא את רצונה. צריך הוא להשכים וללמוד לעצמו, כדי שיוכל לעמוד למבחן ולקבל תעודת-מורה לפחות לשנה הבאה. כלום הוא חייב בזה, שאבותיו לא לימדוהו מה שצריך מורה לדעת, והוא אנוס לשום עכשיו את לילותיו כימים.
ותעודה אמנם נחוצה לו מאוד, בזה מודה גם זוגתו רוזה. רואה היא, שכיוון שיש תעודה בכיס וכפתור בכובע, שוב אין מדקדקין עם אותו המורה על ידיעותיו, על כשרונותיו ועל מחיר שעותיו.
מפייס הוא אותה, שהוא אדרבה, אינו מזקין כלל, שלפי-שעה הוא מסתגף, אבל אחר-כך, כשיזכה בתעודתו, הכול ישתנה. והוא מעיר לה דרך-אגב, שכשיזכה בתעודתו, ימלאו לו אך עשרים ושמונה שנים. “צעירים אנחנו עוד.”
ואחר-כך, כשהציעו לפניו שלושה שכנים, שתכנסנה לביתו מן שעה עשירית ואילך שלוש נערותיהן ללמוד אצלו כתיבה וקריאה ז’רגונית, בדק ומצא, שבין-כך ובין-כך אין שעה זו כשרה להוראה בשביל בנו. שניהם כבר עייפים, והם יושבים ומנמנמים. שעה זו באמת אינה שווה כלום. הנערות אמנם אינן משלמות אלא קימעא, אבל שלוש קמעות הרי הן מצטרפות לחשבון אחד הגון.
והיא שוב מוחה, ושוב מתפייסת.
עכשיו, כשהוא מקבל את שכרו משני הנוספים, שבאו לו מתוך היסח-הדעת, הוא מתבונן פעמים בדבר ובא לידי תמיהה: מה היה עושה, אלמלא נזדמנו לו חס-ושלום שני הנוספים? הן גם עכשיו הוא אינו לובש שיראין, ואינו אוכל מעדנים. ואף-על-פי-כן רואה הוא מראש, שכשיגיעו ימי-הפסח, יהיה אנוס לקחת הרבה מצרכי-ביתו בהקפה על חשבון הזמן הבא.
והוא בא לידי מסקנה, שיש איזה ערך הכרחי בין צרכי-האדם ורווחיו. ההבדל, לפי דעתו, בין העשיר ובין העני אינו אלא במה שהראשון רווחיו מתרבים לפי צרכיו, והשני, צרכיו לפי רווחיו.
ושמח הוא בדיעבד על הדבר, אלא שבכל פעם שנזכר בשמעו’לי המבלה עתו לבטלה, תישפך בו מררתו. מתבייש הוא להביט בפני קטן זה. כמדומה לו, שהלז מביט בו בתביעה שתקנית, בחינת בעל-חוב.
צדקה רוזה שלו במחאתה אז. את הכול לוקחים העשירים בכספם, אפילו את האב מעל בנו.
ובשכבו בלילות הקצרים שלו על משכבו, שקוע בצערו, הבריק לו פעם רעיון במוחו. כמה ימי-הוראה בשבוע? ששה. בחודש עשרים וארבעה. בחמישה חדשי-הוראה יש מאה ועשרים שעות להוראה בשביל תלמיד אחד. חודש ניסן הוא כולו חופש. צא מזה ארבע שבתות ושמונה ימי-חג, נשארים כעשרים יום. אפילו אם אתעסק עם שמעו’לי בחודש ניסן רק עשר שעות ביום, הרי מאתיים שעות, כמעט פי-שנים ממה שיש לתלמיד אחר. וכשיצרף לזה גם את הכשרונות הנפלאים, הזכרון והתפיסה שחונן בהן שמעו’לי פי-שנים מבני העשירים המפוטמים – הרי יכול הוא להיות מובטח למפרע, ששמעו’לי שלו יצליח בחודש אחד פי-שנים ממה שיצליחו הם בשנה. אפילו רוזה הספקנית לא יכלה למצוא שגיאה בחשבון זה.
לפי-שעה יושב שמעו’לי בטל. לצאת לבטלה אינו יכול כל ימות-החורף מפני ריבוי השלגים וגודל היוקר. שני הנוספים לא הספיקו לה לרוזה להלביש ולהנעיל את בנה כדי-שיעור הגנה מפני הטחב והקור.
יושב לו שמעו’לי כל החורף כולו אצל התנור. את השיעורים שלמד בקיץ העבר כבר שנה ושילש עד כדי בחילת-נפש. שמח היה אילו היה יכול לשכחם. יושב הוא עגום, בודד, בטל, חולם ומתגעגע לשמש, לאדמה יבשה, לעמק רך וירק, לשעה שיכולים לצאת גם במנעלים ובגדים קרועים.
בעצלתיים זוחלים להם ימות-החורף, ורוזה תופרת, מטליאה, מתקנת, קונה עצים להסקה וקמח לעריבה, פעם במזומנים ופעם בהקפה, בשעות הפנויות היא שוקעת בהרהורים. כלפי הרבש“ע אין לה שום טענות. ה”זמן" הוא, בלי עין-הרע, מבורך, אלא שבגבירים היא מתקוטטת שלא בפניהם. כספם קונה להם הכול, את העולם-הזה, את העולם-הבא, אפילו הבעל מאשתו ואת האב מעל בנו.
והולך לו שלמה מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה מבית לבית, משעה לשעה, או, כמו שהוא רגיל לומר דרך-בדיחות, “מגוי אל גוי.” הפסיעות וההליכה שבין שעה לשעה אינן עולות אצלו בחשבון לעולם. פעם מבליע הוא אותן בפסיעה גסה, פעם הוא מנכה אותן מן השעות ופעם הוא גונב מרגעי זמן האוכל. הרי הן אצלו הרף-עין של בין-השמשות בין “זה נכנס” ו“זה יוצא.” אין בן-אדם יכול לעמוד עליו חוץ ממורה עברי.
וכך הולך וגומר עם הנוסף הראשון, ומפטיר בנוסף השני, ומרוויח שלוש קמעות בבת-אחת.
בהשכמה הוא קם ומכין את עצמו לבחינות:
“… חיסור היא מלאכה שבאמצעותה… על-פי הסכום הנתון ואחד מן המצורפים הנתון יכולים למצוא…”
חושש הוא, שטעה בדיוק סדר המלים מכפי שכתוב שם אצל קיסילוב.
“… והוא ענה: דת שקר יש לכם, כשהיא אוסרת על מאמיניה שתיית-משקה ואכילת בשר-חזיר…”
כמדומה לו, שגם בפרק-היסטוריה זה הוא מסרס את המלים.
וחפץ הוא לקום, ללכת אל ארון-הספרים, להביא את ספריו ולעיין בהם, אלא שאיזו עצלות נפלה עליו היום תיכף לקומו מעל מיטתו.
“… השקסנה היא אפיק של…”
שכח. שכח את הכול. לא, לא שכח, אלא שהתערבו ונסתבכו במוחו הסיסטמה של הוולגה עם הסיסטמה של הדניפר, והדונאי עם אפיקיו עובר ומצליב עליהן. נהרות, מספרים, הרים, ימים, תקופות, קיסרים, אלילים, נטיות של דקדוק – הכול משמש בערבוביה. מוחו מלא יתושים וזבובים מזמזמים.
רוצה הוא להביא סדר במוחו, ועוד יותר מזה הוא חפץ לישון. וזיקות יוצאות מתוך עיניו, ושאון עולה מתוך אזניו.
ובינתיים מגיעות לאזניו נשימותיה של רוזה הישנה כנגדו; ובינתיים נראו לעיניו פניה הבוערים מתוך שינה.
ונזכר הוא בפניה שהיו לה.
מעשה ילדות, ביום החופה נזכר.
ונזכר הוא, שכל- כך הוא שקוע בעבודתו, עד שהוא שוכח לגמרי במציאותה של רוזה. מרגיש הוא, שאין הרהורים אלו אלא מעשה יצר-הרע של עצלות, כעין נסיון להסיח דעתו מלימודיו.
ומגרש הוא הרהורי-ילדות אלו מתוך לבו.
שמעו’לי נדחק ועולה במוחו.
אבל לשמעו’לי אין לו מה לדאוג: כבר חלק לו חודש שכולו תורה. וכמה מחכה הוא לחודש זה!
והחודש הגיע.
הוא אמנם התמהמה קצת. לפי כוחותיו המדולדלים של שלמה צריך היה חודש ניסן שבשנה זו לחול קודם הפורים. מימי-הפורים ואילך כבר היה דומה על שלמה כמי שעומד עליו שד ומכה אותו ברצועה: לך מבית לבית ושב על מקום אחד שעה בת-ששים מינוטים, שכל מינוטה ומינוטה שבה נמשכת וזוחלת, זוחלת ונמשכת. להכעיסו, נתקלקל שעונו בימים אלו. גם דומם מוכני זה עייף מן הסיבוב המלאכותי, ששלמה מסבבו תמיד, פעם לפנים ופעם לאחור. תועה שלמה בסדר זמנים. כשהוא יושב על “שעתו” נדמה לו שכבר התעכב יותר מן השיעור, וכשהוא יוצא, מפקפק הוא, שמא הקדים לצאת.
מתגעגע שלמה לחודש ניסן, כאילו הוא קץ לכל החדשים. כאילו אין אחריו אייר וסיון והוראת-שעה וצרכי-בית והכנות לאקזאמן.
החודש התמהמה, אבל כשבא, בא בבת-אחת.
את היום האחרון לחודש אדר לא השלים שלמה. הוא אמנם קם בהשכמה כמנהגו, אלא ששמש-האביב הציצה בו דרך חלונו, ונפגע. הרגיש, שהיום הוא האחרון לימי העבודה, ושמחר הוא כולו חפשי. ואחר כך נכנס הרהור בלבו: מה הוא יום אחד כלפי זמן כולו? אין שום אסון בדבר, אם יפסוק היום. תיתי לו שכבר גבה את שכרו ואינו זקוק עוד להיראות אל הבריות הללו.
היום הוא חפשי לגמרי. מחר יסדר את זמנו, רובו לשמעו’לי, מיעוטו ללימודיו ומיעוט מיעוטו יקח לו לטיולים.
למחר חדרה השמש ממש לתוך-תוכו. עולה היא מאחורי-המזרח ברעש, ברעש של אורים. בעל-כרחך אתה קם ויוצא כנגדה.
ובחוץ מסלסל הרוח וטופח על פניך בלא-רואים. אילו ניתן פה לרוח זה!
מעשה “קליפה.”
ובערב, שמיים, כוכבים, כמדומה לו, שהרבה-הרבה שנים לא ראה שמים וכוכבים כלל. והלב מושך, מושך החוצה, כ“קליפה.” מושך אל הנהר, אל העמק, לעולם החפשי.
מעשה ילדות, ביום החופה נזכר. רוזה בנעוריה מרחפת לעיניו.
טובים הם ערבים אלו לטייל עמה.
וטינא יש לו בלבו עליה, שעכשיו, כמו להכעיס, היא עסוקה בגירודי-כתלים וטבועה ראשה-ורובה בטיט.
וחפץ הוא להעלות על זכרונו את לימודיו, אלא שהנהרות המצויירים בגיאוגרפיה בקו שחור נדחו מפני הנהר הקטן המצוי מחוץ לעיר, שצפרדעים מקרקרות בו על-פי חוקי-דיקדוק שלהן. האלפין, ההימלאים והקורדילירים נעלמים בצל ההר הקטן, הנמוך, שאצל הנהר, שעכשיו אין עליו שלג כלל, ושיכולים לשכב עליו פרקדן, לגולל משם אבן, והיא תתגלגל ותרד עד שתגיע אל העמק הירוק בין עדרי-צאן. האלילים, הקיסרים וכל הכרונולוגיה שלהם, נבלעים בתקופת-האביב, שהוא וכול העולם צף ומרחף בה עכשיו.
לצאת הוא חפץ אל מחוץ לעיר, למקום שהוא מבלה את החודש ניסן בימי ילדותו.
אבל על שמעו’לי הוא מיצר.
למחר הבליג על עצמו וישב ישיבת-קבע על קצה שולחנו ללמוד עם שמעו’לי.
המה נדחקו בגבול הצר של רוזה, מפני שעכשיו כל פינה וזווית שבבית נחוצות למלאכתה. השולחן נעתק ממקומו וקנה שביתה-ארעית אצל הכתלים, כדי שתעמוד עליו ותגרד את הטפחות; המיטה נפרקה לטהרה מזוהמת-החורף; הכסאות מסודרים וצפופים באמצע הבית, ומשמשים מיטה לפי-שעה בשביל הכרים והכסתות, שסולקו מעל המיטה הקבועה. ארון הפוך על ספריו, עביט מלא סיד-כבוי, קופה של טיט, כלים, חפצים.
אין רוזה באה בטרוניה עם בעלה על שלא שכר גויה במקומה לכשר את הבית. יודעת היא שגם בלי הוצאה יתירה זו יצאו מתוך הפסח שקועים בחובות. אבל לפחות מקום מרווח צריך שיתן לה לעשות עבודתה. ורוצה היא להתקוטט בו, אלא שנזכרת בשמעו’לי. כל החורף כולו לא למד. בן אותו הגביר חטף את שעתו. החודש הוא שלו.
מבליגה היא על עצמה ושותקת, אלא שמקללת בלבה את העשירים. הקונים אותך בכספם בעל-כרחך. אפילו את האב מעל בנו הם קונים.
יושב שלמה מסומר למקומו ומלמד את בנו פרק בדקדוק שפת רוסיה:
“שמות שסופם..”
האותיות רוקדות כנגדו, מזדקרות כמחטים שחורים לתוך עיניו.
“נו. הטה על פה: ‘סוובדונאיא פטיצא (*צפור-דרור).’”
שכח את הכול. שלמה בא לכלל כעס.
עצה נזרקה לו במוחו, “שב וחזור והעתק בכתב מפה ועד כאן. כשתדע, תאמר לי, ואשב ללמד הלאה.”
קם לו שמעו’לי והולך לארון ההפוך להביא לו משם נייר ועט.
קם לו שלמה, זוקף קומתו, מתאנח להכניס אל תוכו אוויר מלא חופש.
הוי, כמה מאושר היה, אילו היה יכול לפחות ליום אחד להיות חפשי, ריק מכל מחשבה.
ופתאום נכנס בו רעיון שובב, לקום ולברוח, לעזוב את הטיט והסיד. את כל המהפכה שבבית, אפילו את שמעו’לי. רק את רוזה לקחת עמו ולברוח אל הנהר.
“סוובודנאיא פטיצא,” חוזר שמעו’לי והולך. ומתוך הליכתו הוא מסכל בחלון ורואה חבר דרורים טסים באויר, ולבו נמשך אחריהם.
“אור וטוהר זרוע בכול,” מסתכל שלמה בעד החלון, ומשיח לעצמו.
“סוובודנאיא פטיצא, סוובודנאיא פטיצא,” חוזר והולך שמעו’לי, ועיניו ולבו בדרורים.
בבית החולים / יהודה שטיינברג
בשיחת-רעים ישבנו ועסקנו, אני ושני רעי בבית מכירנו הדוקטור.
רעי א' הוא אדם זעיר ונמוך, שמסחריו מרובים, ופרנסתו דחוקה. רווחיו מספיקים בדוחק לתשלומי רבית של חובות, וצרכיו מרובים. תמיד אני זוכר את אשתו מעוברת ומינקת בעונה אחת. תמיד יש לו בתולה שהגיעה לפרקה ובן שמלאו לו עשרים ואחת. הדוקטור, כרע וידיד, מבקר את חולי ביתו חינם, ובפנקס החובות של הרוקח יש לו גליון מיוחד.
אותו רע, כשהוא פותח את פנקסו ומוצא בו את הדביט יתר הרבה על הקרדיט; או כשהילד שבעריסה מרים צעקות, והאם גונחת מתוך הריון קשה, ובן ובת מתקוטטים זה בזה, זה אומר “ולואי, שתשבי בוגרת עד שילבין ראשן,” וזו אומרת “ולואי שאראך לבוש בשינל,” – בורח הוא מביתו לבית הדוקטור להשכיח שם את הכול בשיחה מחוכמה.
ורעי ב' הוא עשיר שמלאכתו נעשית על-ידי אחרים. כספו פרה ורבה שלא מדעת. אביו הוא זקן קמצן, שמוציא קימעא ומכניס הרבה; ומקמץ לבן-יחיד שלו ירושה יפה. לפי שעה הוא רווק ולפעמים אולמיו של אבא נראים לו רחבים כמדבר. ואז הוא בורח מרשותו שלו לרשות צרה בקבינטו של הדוקטור, להפיג שם את הבדידות בשיחה נאה.
התחיל בינינו ויכוח ישן נושן.
רעי ב' פוסק ואומר: “נוח היה לו לאדם שלא נברא, משנברא.”
ורעי א' משיג עליו ואומר: “לאו – שנברא, משלא נברא.”
והדוקטור, זהו אדם בדיח ופיקח, מפשר ואומר: עכשיו שנבראתם, הרי אתם מוכרחים לתת לי ברצון טוב את שקליכם, ולבד שאגמיאכם מרורות לשם ספק, שמא אוכל להבריח מעליכם את המוות."
בין כך הוציא הדוקטור את שעונו מתוך כיסונו והסתכל בו מתוך פזיזות. “חפצים אתם לראות חזיון שאינו רגיל?” פנה אלינו, “בואו עמי לבית-החולים. היום יגרש שם חולה מסוכן את אשתו הצעירה, כדי להצילה מעיגון שמירת-יבם. בנים אין לו, ואחיו עודנו מוטל בעריסה”.
קמנו שלשתנו ויצאנו עמו. בדרך הפסיקתנו תהלוכה של חתונה. נפרדו מעלינו שני רעי. התהלוכה העליזה שטפתם. ואני הלכתי כרוך אחרי הדוקטור, ונכנסתי עמו לבית-החולים.
אדם מוטל במיטה. הרבה אתה צריך להסתכל בו, עד שתכיר מי מונח שם, תינוק או זקן שנתגלח.
העיניים הנוצצות מעל פנים של שעווה, אינן אלא היתול יפה. היתול הוא גם השטח הרחב של המיטה כנגד משהו צנום זה, שלפי שעה עוד נופל עליו שם גוף. אם תכסה עליו במכסה, קשה יהיה לך למצוא אותו במישוש ידיים.
כבר פסקו מלדקדק על רשימות הדיסקה שלמראשותיו. זה שלושה ימים, שלא רשמו עליה כלום, ולא מחו את הרשום מכבר. יודעים הכול, שהוא לא ישוב מכאן חי לביתו.
קשה לשאת את מבטיו התבעניים, שהוא נועץ בכל אחד מהעומדים עליו. דומה לך שאלמלי העינים הללו הבוערות בתשוקה עקשנית אל החיים, כבר התפקקו החוליות שבתוך שק של עור קלוש זה.
עומדת עליו אשה צעירה ויפה, אפילו הצער והיגון לא יכלו לנוולה. ועומדים עליו. אבא, אמא, חתנא וחתנתא.
הרב, הסופר והעדים, וודאי שהם נחבאים כאן לפי שעה באחד החדרים יחד עם מלאך-המות.
הדוקטור יצא ידי חובתו. הרתיק על החזה, תכף ושאל שאלות רגילות: ראשך כואב? תיאבון יש? ופרש ממנו ונכנס לחדר אחר. החולה הביט אחריו במבטים דוקרים, כאדם התובע את שלו, אלא שאין צווארו נשמע לו להפנות אחריו את ראשו.
כולם נטפלו אחרי הדוקטור לחדר השני, ובלבות נרעשים הקיפו אותו בשאלות:
“נו?”
אהב הדוקטור שלנו לדבר עם בריותיו דברים כפשוטם, שלא יהיו זקוקים לפירושים. זהו מין אומן שאוהב את אומנותו, ואינו סולד באוצר מליה.
“לא יועיל מאומה, אם לא יקרה נס מן השמים.”
הוא עזבם ונכנס לבקר שאר חולים.
“מה אמר?” שאלה האם את האב.
נאנח הבעל וענה: “מה אמר, הלא שמעת, נס יקרה.”
“מה אמר הדוקטור?” שאלה חתנתא את את מחותנתה.
“הלא שמעת, אמר, שעוד לא אבדה תקווה, השם-יתברך יכול להושיע.”
“מה דעת הדוקטור היום?” שאל חתנא את חתנתא.
“כלום לא שמעת? דעתו, שהשם-יתברך לא יעזבהו, חס ושלום.”
“מה מצא הדוקטור?” חוזר אבא ושאל את מחותנו.
“וכי לא שמעת? הוא מקווה, שבעזר השם-יתברך, יקימהו בריא על רגליו.” אפילו הבריות הללו משתפים עמם את השם-יתברך.
כולם שמעו ברור את דברי הדוקטור; ואף-על-פי-כן שאל איש את חברו, ובחפץ לב ובטחון גמור שמע את חלק התשובה, שהיתה יפה לו.
אך רגש דאגת ההורים בלב החותן והחותנת לא נם. ומתוך תקווה מנחמת הרהרו בלי הכרה בדבר, במה שצריך לעשות, ופנו אל המחותנים:
“אף-על-פי-כן… בנוגע… לגט?”
התעורר גם אצלם רגש זה. חטיבה מיוחדת היתה כלה זו, שחמיה וחמותה אהבוה, ודאגו לה לא פחות מן ההורים.
“בנוגע לגט? ודאי ודאי. זהו לפעמים סגולה בדוקה.”
“ולואי, רבונו של עולם!”
האשה הצעירה והיפה לא יכלה לעמוד בעצמה. דמעות ויפיחות כבושות התפרצו ויצאו מלבה ומעיניה שלא לרצונה.
הוציאו אותה לפי שעה לחדר רחוק מחדר החולה.
הגיע הדבר לפרק הקשה ביותר. צריך להכין את החולה לדבר.
אביו לקח על עצמו עבודה זו.
“סגולה בדוקה יש, בני. זהו על פי רצונך. אין אונס. אם תסכים ננסה.”
החולה פקח עינים רחבות ובוערות. לבלוע את הסגולה הוא חפץ, קודם ששמע מה היא.
“גט…”
עיני החולה שקעו. דפיקות לבו תכפו. מרטיבים לו תחת חוטמו בטפטופים חריפים. מחכים לתשובה.
נכנסה האשה היפה והצעירה. מביט הוא על לחייה הרטובות. נתרכך לבו. מסכים הוא על הדבר.
מיד נכנס הרב, והתחיל עוסק בשלו.
עד שגמר הרב את “עסקו,” נתחלף גון פני החולה שתי פעמים. ודאי, ששתי פעמים הספיק להתחרט על הכול. כלום איזו תועלת מגיעה לו באמת, כשיתיר אותה לכל באי העולם, אותו העולם שאינו שלו?
האשה הצעירה והיפה קבלה גט_פיטורין. מתוך יפיחות והתעלפות לחצאין. פירנסו גם אותה בטפטופים חריפים.
אחר-כך ישבה למיטתו, לקחה את ידו בתוך ידיה.
גזר של גליד וקרח לקחה בין שני מעיינות חמים, זורמים מיץ חיים.
הי, ‘פנויה’, נעץ בה הרב את עיניו, “אסור לך הדבר. אם ירצה השם בקרוב אוביל שוב את שניכם תחת חופה, אסדר לכם קדושין אז…”
פני החולה הסמיקו באודם שושנים. צחוק של ילדים משתובב ומעקם את הפנים, ונותן להם תמונה זרה, בין חיוך ובכי.
ועוצם הוא את עיניו. ודאי, שנזכר בחופה הראשונה, כשהאשה היפה והצעירה היתה נערה יפהפיה, מותרת לכל העולם; והוא נעשה אדון יחידי על אותו העולם; ושניהם עמדו, מלך ומלכה תחת החופה.
חיוכו מתרחב על פניו. לחייו מסמיקות יותר, שפמיו רוחשות.
אם לא ‘הרי את מקודשת לי,’ הוא לוחש?
אזניו מזדעזעות.
אם לא קול מוסיקה של חופה הוא שומע?
מתבררת פתאום ההכרה בלבות כל העומדים. יודעים הם את סופו של דבר. בקושי הם מעמידים את עצמם מלבכות, שלא ירגיש החולה באפשרות אותו דבר.
גם אני מעמיד את עצמי מלהזכיר את המלה מוות, כמו שגם שם לא שמעתי בכל העת ההיא את זכר המלה האיומה אפילו פעם אחת. אף-על-פי שלא פסקו מלהרהר בה אף רגע אחד.
וחיוך מתרחב על פני החולה. ושפתיו רוחשות. ואזניו מקשיבות מרש של חופה.
זעה כיסתה את מצחו.
לא לאלהים ולא לאנשים / יהודה שטיינברג
כך דרכו של דן מירסקי בחול ובקודש, להיות תמיד ‘עם אלהים ועם אנשים’. הולך הוא בצדי הדרכים, ויוצא ידי חובת הכול.
סיעתא דשמיא הוא רואה לעצמו בזה, שאינו קרוא לא משה, לא יעקב ולא ברקה וכדומה, עד שיהי צריך לשנות את שמו בשוק משום כבוד הבריות משאינם בני ברית, אלא פשוט דן. לתורה הוא נקרא: “יעמוד ר' דן ב”ר עוזיאל – אחרון."
ואצל הבריות קוראים אותו דן עוזיאלוביץ'. אפילו בלי כינוי מוסיו. וחפץ הוא להאמין ששם טועים עליו, ומייחסים אותו למשפחת הדנים, שבין היהודים הספרדיים.
דן, זהו כבר לעצמו כינוי של כבוד, לפי טעמו, יותר מאיזה מוסיו או מיסטר.
כך קיבל על עצמו להיות נוהג בכל דרכיו עם אלהים ואנשים, וכך הוא נוהג.
עם אלהים לא קשה עליו כל כך לחיות בשלום. הלא יהודי הוא, מאמין באחדות הבורא. ומכיוון שיש לו רק אל אחד יחיד ומיוחד, הרי שלא קשה כל-כך לצאת ידי חובתו. מה שאין כן הבריות, שהם רבים, שונים ומשונים.
אצל השם-יתברך יש מצוות ומעשים טובים, שאפילו באחת מהן, שאתה עושה בחדרי חדרים, יכול אתה לקנות את עולמך. שמא נכשלת בעבירה, יש תשובה וחרטה.
שמא אתה מצוי בין“פריצים,” והגיעה שעתך להתפלל תפילת מנחה יכול אתה לצאת יציאה ארעית, לחטוף בתוך כך תפילה חטופה מאחורי אורוות הסוסים וכדומה. מפני שהקדוש-ברוך-הוא מלוא כל הארץ כבודו. שמא אין השעה מספקת לך, יכול אתה להתפלל במחשבה, מפני שהקדוש-ברוך-הוא יודע מחשבות.
וסוף סוף יש דין אונס בתורה הקדושה, וכבוד הבריות הוא בכלל מצוות וגם חובה אצל הרבונו-של-עולם.
ידי חובתו להשם יתברך לא קשה עליו לצאת. אבל ידי חובת בריותיו של הקדוש-ברוך-הוא – הוי! כמה מרובים ומשונים הם הבריות הללו.
חנווני הוא בפרנסתו. כדאי הוא לפניו לחיות בצוותא רצויה עם כל קוניו הקבועים, ושלא להכעיס אפילו את הקונים הארעיים. הלא כך דרכה של פרנסה, דין פרוטה כדין אמה. וכשאתה בא לערוך את הפדיון על-פי רווחיו, הרי חביבה הפרוטה מן המאה, מפני שרווחיה מרובים יותר.
אבל כמה קשה הדבר לחיות בצוותא עם כל כיתות בני אדם.
קונים מכירים ושכנים טובים משאינם בני ברית יש לו. רובם בעלי משרה ופקידות. עמם כבר בא לידי הסכם, שלאמיתו של דבר אין הם שונאי ישראל, מפני שהם בני אדם נאורים; וששנאת ישראל בכלל תלויה ומלופפת רק בהבדל הדתות. ושהדתות עתידות להיבטל מן העולם, ואז אך טוב לישראל. ראיה הם מביאים לו ממנו-גופו ומהם עצמם. מכיוון שהוא חפשי מאמונה ודת והם בני אדם נאורים מורמים מעל כל אלו הטפלים-התפלים, הרי הם מחבבים אותו, קונים אצלו בקביעות, ומכירים לו תודה על שהוא נותן בהקפה.
והוא מנענע להם בראשו, נהנה במה שהם מביטים עליו כעל אדם חפשי. אלא שבצינעא אין זה מעכב בידו מקרוא קריאת-שמע על מיטתו.
יש לו על זה הרבה טעמים לשבח. ראשית, מה איכפת לו, אם יתנהג בחדרי ביתו כיהודי כשר? שנית, שמא באמת כך רצוי לרבונו-של-עולם, והוא אינו חפץ לקנטרו; מפני שלפי שעה אין לו כנגדו, ברוך-הוא, שום טענות. עסקיו בחנותו אינם רעים כלל.
ועל הכול, למה לו לקנתר את הבריות מבני ברית.
בשבתות הוא מתפלל בקלויז רחוק מהרחוב, שהוא גר בו. ויש לו בשביל זה טלית מיוחדת וסידור חומש מוקצים לדבר, שמונחים תדיר בבית הכנסת, כדי שלא יצטרך לא לשאתם בשבת, ולא לחזור אחר קטן שישאם. אין הוא חפץ, לא לשאת בשבת, ולא להיות נזהר מנשיאה. יש לך היום בין יהודיו של הרבונו-של-עולם גם נושאים גם נזהרים. ואצלו לא באה עדיין הכרעה לאיזה מהם הוא שייך.
תובעים אצלו שקל לציונות, והוא נותן ביד נדיבה. אקציות קנה וגנז אותן; אלא שאינו יכול לזכור היכן גנזן.
הוא חושב את עצמו ציוני גמור, אלא שאין דעתו נוחה מן הפירסום והפומבי.
כל אותו הרעש, שהללו מעמידים, למה? ולא עוד אלא שהם מכריזים על זה בעתונות לועזית.
התגלגל לידו פעם אחת גליון של עתון עברי, שעסק בפולמוס “ציונות וחיבת ציון,” וראה שמערערים על זו האחרונה, שחפצה לעשות הכל בחשאי. התחבבה עליו המלה בחשאי, ומאז הפך לחובב-ציון גמור.
מציאה הזמין לפניו השם-יתברך: סופר-סת"ם שבעירו עמד לכתוב מזוזה כשרה בקציה ותגיה על משהו קלף, כל-כך קטן עד שיכולים לגלגלו ולהכניסו לתוך גבעול-קש. עמד על המקח וקנה אותה בכסף מלא, וקבעה במזוזת ביתו בתוך תיק יפה, חצוב בתבנית סתומה. רצונך, הרי זה מגן דוד; אינך חפץ, הרי זה כעין שתי-וערב; ולכשתרצה אין זה כלום.
ומצטער היה אז, על שאינם כותבים גם פרשיות תפילין בכתיבה כזו. ועוד יותר רצוי היה לפניו אילו היתה גם כל התורה כתובה כך.
כך הולך לו דן מירסקי בצדי הדרכים, רצוי לכול ורוצה בכול. והכול בחשאי, בלי קולי-קולות. שונא הוא את הפירסום.
וכבר רכש לו חיוך מיוחד, שהוא משמש בו, בין כשהוא יושב עם שכניו הנאורים, ושומע אותם מלגלגים על הז’ידים, בין כשהוא שומע חסידים מלגלגים על הציונים, וציונים על המתבוללים – חיוך זה יפה לו, רצונך, הריני מסכים; רצוני, הריני מבטלך כעפרא דארעא. זהו פירושו של חיוכו, שאינו משמש בו אלא לפרקים.
חנן אותו אלהים בבנים כרצונו. מעולם לא היו לו עמם מלחמות לא בשל תאוות השכלה יתירה, לא בשל פריצת הדת ובשל רעיונות שאין עליהם חותם כשרות. יודעים בני מירסקי מראשית ילדותם, שלכול זמן ועת לכל חפץ. יש שנוהגים כך, ויש שנוהגים באופן אחר. ושהבית והחוץ הם שני עולמות נבדלים זה מזה. ושאין לך כלי מחזיק ברכה כהחשאות. והעיקר, שאין להקניט את הבריות בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. ראויים הם בניו להיות גם שו“בים ומו”צים בקהילה קדושה, וגם סרסורים וחשובים אצל פריצים מכל המינים.
ורק בן-זקונים יש לו לדן והוא על אפו ואל חמתו. זה אינו אלא מכעיס את הבריות. אין אצלו לא שבת, לא יום-טוב, לא מנהג ישראל. פקיר לגמרי. אפילו מפני מראית עין אינו חושש.
לכאורה מכיוון שאינו לאלה, הרי הוא צריך להיות רצוי להם. אבל, לא. מתבזה הוא גם עליהם. אינו מתבזה כל-כך, כמו שהוא מקניטם.
רוח שטות נכנסה בדן, בשעה שנולד בן זה, והלך אחר עצת אשתו, והסב לו שם יהודה, על שם איזה קרוב הגון מצדה. לא חפץ אז להרגיז את בני משפחתה. אף-על-פי-כן קיווה שבזמן מן הזמנים, ירכך במקצת את צרידתו של שם זה המזכיר עוון אצלם. ישנה את שם זה באחד מן הדרכים הנהוגים בשינוי השמות, יוליוס, יוהן, וכדומה. אבל מה אתה יכול לעשות בעקשן זה, שכשהוא מתוודע לשאינם בני ברית, הוא עומד ומטעים בהברה חוצפית: יגודה דנויטץ' מירסקי.
נכנסה פתאום רוח שטות באותו הפרחח. לגמנזיון הוא חפץ.
לכתחילה לא הסכים דן. ובדיעבד שמח על הדבר. יהי רצון שיצא דוקטור ירא שמים, או רב-מטעם. לפני מלכים יתיצב.
למד שם שנה, שנתים. התחילו המורים והתלמידים קוראים אחריו לפעמים ז’יד. ואין רבותא בדבר, הלא שמו מעיד עליו, ומה יש לך לעשות? שתוק עד שיסיחו ממך את דעתם.
אבל מה עשה פרחח זה? בשעת הבחינות, כשנתנו לו תעודת חופשה לימי החג, עמד ותבע בהפצרה מחוצפת, שירשמו בתעודתו ז’יד, כמו שהמורים רגילים לכנות אותו.
ויצא מזה עלבון וקינתור והקנטות, וסוף דבר היה, שעזב את הגמנזיון.
ופתאום נעשה ציוני אדוק.
תינח, כשהוא מתווכח בקלויז, הרי אין זה אלא וויכוחים. אבל כל אלה הויכוחים שהוא, מתווכח עם.. עם נערים, שאינם בני ברית. מה הוא חפץ שיהיו גם הם ציונים? וכי מה אכפת לך, אם הלז יצא זכאי בוויכוחו, ואתה תלך ותעשה לך שם בחשאי מה שלבך חפץ?
בחשאי, בחשאי. אין לך מידה טובה מחשאיות.
אבל אין פרחח זה מבין כלום מדרכי העולם. הוא אינו לאנשים, ועל אחת כמה וכמה שאינו לאלהים.
ועל זה הוא מצטער עוד יותר, ומכיר הוא חובה על עצמו, שכל עוד שלא יצא מרשותו, הרי אחריותו עליו, וחוב הוא להיטפל אליו ולהגיד לו מוסר, אלא שאינו פנוי לדבר. שקוע הוא בעסקי חנותו, בקוניו הקבועים והארעיים. רק בימי שבתות ומועדים הוא מפנה אליו את לבו, ומגיד לו דברי כיבושין.
ובאחד מלילות החנוכה, שחל להיות במוצאי שבת, סגר דן את דלת חנותו, ישב ושפע שמן לתוך מנורת-החנוכה, שזר פתילות והעלה את הנרות כלפי הפתח שלצד הרחבה לפירסום הנס.
נרות החנוכה דלקו, קצתם בחשאי, קצתם בביטוי והזדקרות, כמתלוננים; קצתם כפויי ראש כמאורי גולה, וקצתם זקופי קומה, כפרחחים תבעניים, שאינם יודעים עוד את עולמם.
דן גמר עליהם את ההלל במזמורים “מעוז צור,” ומתוך השפעה חגיגית פנה אל בנו הצעיר בדברי כיבושין:
“ודאי, כשתגדל ותבוא לבית חתנא, וכשיכבדוך שם בהעלאת הנרות, לא תדע גם מהיכן להתחיל.”
הלז הסתכל בו.
“אוי-לו לדור הבא עלינו. וודאי שאינך יודע אפילו נס חנוכה מהו.”
הלז מחייך.
זהו מה שנקרא לא לאלהים ולא לבריות, בוויכוחים של הבל הוא חפץ לצאת ידי חובתו.
ומתחיל דן מספר בנס חנוכה, בפך השמן ובחותמו של כהן-גדול ובדיני נר חנוכה.
מתכוון דן להרבות בדברים, ועושה חשבון בלבו, אולי ייקבע בזכרונו קצת ממה שהוא מדבר לפניו, גם זה לטובה, ידע לפחות מה להשיב למי שישאל אותו.
תך-תך-תך, נשמעו פתאום דפיקות תכופות על דלת החנות.
“צא וראה,” רמז דן למשרת, “מי שם?”
יצא המשרת ושב תוך כדי דיבור. “הפריסאטב,” הוא לוחש לו לבעליו.
“כך, ואסיל סטפנוביץ'?”
דן נרתע, פנה לאחוריו, וכבה את נרות החשמונאים.
“ערבא טבא דן עוזיאלוביץ'.”
“ערבא טבא, וואסיל סטפנוביץ'.”
לחיצת ידים התחילה מעקרת הבית ונגמרה בפרחח.
“סליחה, דן עוזיאלוביץ', שהטרחתיך. צריך לי… הי, איזה ריח משונה אני מרגיש בביתך, הבל של קיטור, של שמן מרובך. או שמא אתה נטפל עוד לנרות המכבים?”
“חלילה,” עונה הלז נכלם ואחוריו למנורה העלובה, להסתירה ברוחב גופו מעיני האורח.
“זהו שתמהתי. יודע אני בך, שאתה כבר מחוץ לשטויות אלו. יהי נא מטובך, צווה למשרת שיתן לי בקבוק שמן טוב.”
“לאכילה או למשיחה?”
“לא לאכילה ולא למשיחה. לקדילה (*יום א' בשבת) צריך לי. הלא ווסקרסניה (*יום ראשון בשבוע) היום. אבל, בבקשה, צווה שיתן לי שמן טוב, טהור, מובחר, פלסטיני.”
וואסיל סטפנוביץ' היה מצוי באותה שעה תחת השפעה. חפץ היה באמת לבחור בשמן טוב. ומשער הוא, ששמן הבא מארץ הקדושה, מעל אדמת הנביאים, יותר הגון לקדילה. אבל דן חשב את הדבר כעין עלבון דק ורמז גס על יהדותו. הוא התאדם, הוריד את עיניו לרגע. אחרי כך זקף את חוטמו באורחו:
“על כל פנים בחנותי שלי לא היה מעולם שמן פלסטיני”.
“באמת? חבל.”
“ברוך אתה אדני… אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה,” התגלגל פתאום קול בחלל החדר.
דן הזדעזע, חזר לאחוריו, וראה את העקשן, הפרחח שלו עומד כפוף על המנורה ומדליק את הכבויים.
בפעם הזאת דלקו הנרות, זקופי קומה, בשורה ישרה; והיה דומה, שהם יוצאים ועולים מזויינים לבקע את החושך.
“לא לאלהים ולא לאנשים,” קרא דן לעצמו, אחר שיצא הפקיד. ולא נודע על מי מוסבים הדברים.
בחשכת לילה שבסוף ימי החורף הלך וואסיל פרוקופוב ברחוב ועסק במלאכתו,. שוטר חרש הוא, ופקודה ניתנה לו לחזור ולבדוק אחרי חשוד אחד.
הרחוב הוא קנין המדינה, האדמה אדמת הממשלה, הפנסים דולקים על חשבון העיר ומאירים לו את הדרך, והרי הוא במובן ידוע איש שורר בביתו. הכול נברא בשבילו. אפילו הבריות הללו, העוברים ונחפזים לעסקיהם, כשהוא מוצא צורך בדבר, יכול הוא לעכבם.
ובין אותם הנחפזים אפשר יש שנחפזים לעניינים נכבדים. אפשר, שהאחד קבלן, המספיק בגדים חמים לחיילות, השני דוקטור או חובש; אפשר שהם נחפזים בשביל אותם העניינים, ואף-על-פי-כן הרי הוא, וואסיל פרוקופוב, יכול לעכבם.
וכשהוא מהרהר בדבר ומכיר בכוח שלטונו, מזדעזע הוא ומרגיש הכנעה בפני עצמו. הרי הוא אדם, שנושא בקרבו צפונות כל-כך נשגבות, שהוא-גופו אין לו בהן הכרה ברורה. אילו היו נותנים לו עכשיו אוצרות קורח, לא היה בוגד בחובת משרתו.
והפנסים מאירים לו; ואף-על-פי-כן הוא תועה כצל בין האורות, ומריח בחוטם אחר כל עובר כשהוא נסתר מעין. כשם שהחשודים מסתתרים מפניו, כך הוא מסתתר מפניהם, לבל ירגישו בו. בני אדם מסתכלים בחשוד ובמרגל, ושניהם נעשים חשודים בעיניהם; שניהם מבכרים את החושך על האור.
הולך הוא ומריח, אורב בעיניו אחר החשוד, ומטה אוזן לשיחתו של זה, כשהוא סח עם הנפגשים.
ובין כך הוא מהרהר באותה “ציפור.”
זהו אצלו חשוד חדש ומעניין.
מוצא וואסיל פרוקופוב, שהעולם אינו עומד וקופא על מקום אחד. הכל משתנה ולובש צורות חדשות.
לשעבר היו לו עסקים עם חשודים, שהיתה לו בהם הבנה. עכשיו… קנליה (*נוכל) זו, החשוד במשמע, נמתח עליו חשד, מפני שעמד בתוך קהל שומעים ודבר בשבח “האביב.”
“נו, זה דבר ידוע, הללו מדברים רק מה שאסור לדבר, כשהם מדברים באביב, הרי מוכח, שזו מלה מוחרמת.”
אין הוא מסוגל כל כך למחשבות. כמה שהרחיבו את גבולו והרשאתו במעשה, כך צמצמו לו את גבול המחשבה. אסור להרהר אחרי מידותיו של הגבוה ממנו, ובעצם הדבר, למה לו לחשוב? צריך הוא למלאות בדיוק מה שמצווה עליו, ודי לו. יש מי שיחשוב בשבילו.
אלא שלבו מהסס. הוא גופו נכשל באותו דבר. אביב, זהו אצלו אחד מהרהוריו היפים ביותר. כיוון שמזכירים לו אביב, הוא נזכר באותם האביבים של שנות ילדותו שם בכפר.
בין פרחים ודשאים, תחת שמי אלהים הרחבים, על האדמה הטובה החפשית, הרחבה.
כאילו אתמול היה הדבר.
נער עליז היה. יושב היה רובו של יום על שפת הנהר ושולה דגים.
והילני חברתו היתה מתכוונת לבוא לכבס לבנים בנהר בשעות שהוא היה יושב שם. הי הילני, הילני!
הוי, כמה נעימים היו הימים.
הכול היה חי, עליז, חפשי, בלי סודות. אומרת היתה הילני: הן – הרי הן; לאו – הרי לאו.
מקוה היה, שכשיגדל ישא לו את הילני לאשה. אלא שמשעה שבא לעיר התרחק ממנה, מן הכפר כולו. המשרה השכיחה מלבו את האביב, את הילני את הנהר – את הכול.
הכול השתנה והולך ומשתנה, ואין בני-אדם מרגישים בשינוי. אומרים, שהארץ מתנועעת וסובבת. מעולם לא האמין בדבר. כיצד היא סובבת, ואני איני מרגיש כלל? אבל עכשיו נוטה הוא להאמין.
הולך הוא ואורב בעיניו ומהרהר בלבו. אלא שהחשוד נעלם מעיניו, והוא נשאר שקוע בהרהוריו.
מתוך האפלה שבין פנס לפנס הבריקו לו שתי עיניים מעל פנים, שנראו לו יפים.
מכיוון שנזכר פרוקופוב באביב ובהילני, נעשה לבו ער ורכיך למין היפה.
והבריה, בעלת שתי העיניים המבריקות, רומזת לו: לכאן, לכאן.
עד כמה שהוא בקי בחוקי משרתו, אין הוא זוכר לעצמו חוק שיאסור עליו להיכנס אחר נערה עבריה, שקוראה אותו אחריה לחדרה.
והעינים רומזות, מושכות, צורבות… הוי אשה, את פתרון כל הסודות.
הוא מישש בכיסו, מצא כמה שמצא ונכנס כרוך אחריה.
על מדרגות היא עולה, והוא נטפל אליה כצל.
היא מעופפת כציפור, והוא מנתר אחריה. משרבב הוא את ידו לאחוז בכנף בגדה: ארכו לו הרגעים.
“הוי, קליפה. על כנפיים את נישאה. חכי!”
היא מתרוממת ומנתרת כחגב.
נפתחת הדלת. נכנסו לחדר אפל. הנערה מפטפטת איזו מלים יהודית.
נכנסה מן החדר הסמוך זקנה קמוטה. נר בימינה ובקבוק וכוס בשמאלה מזגה לו כוס יין-שרף והגישה לפניו.
זהו דבר בעתו. לקח ושתה.
זרק עין-זעם על הזקנה, ופנה בחיוך אל הנערה:
“ובכן… נו?”
“חמש קופיקות.”
“הא-כיצד?”
“כלום זאת לך הפעם הראשונה?”
“כמה אמרת?”
“חמש קופיקות. כך משלמים הכול. במונופול תשלם שבע, ולא יתנו לך יין-שרף כזה.”
“כך… ודאי… אלא…”
“ומה אתה מתראה כתמה? הלא בעצמך שילמת כך תמול ושלשום.”
“אני? מעודי לא הייתי כאן.”
זקפה הנערה את עיניה הנוצצות באורח והרגישה בטעותה. אין זה כלל מהאורחים התמידיים, הסרים לביתה בכל ערב לשתות “מים גנובים” מעבר לגבול.
היא התחילה מתנצלת. והזקנה הקמוטה התחלחלה והתחילה מפטפטת כעין לחש.
ומכיוון שנכנס בפרוקופוב יצר הרע של אביב, ניסה לנגוע בנערה באופן חצוף ומנוול.
הנערה דחפה אותו מעל פניה בכשרון מיוחד לבנות מוזגי-חרש. יש באותה דחיפה הרחקה חביבה למראית עין, ודחיפה גמורה בעצם הדבר. באופן זה צריך הנדחף להבין, שהוא יכול לבוא מחר שוב לטעום טעימה, אלא שלא יהיה חצוף ומנוול מעכשיו.
וואסיל בא במבוכה. אינו יודע כיצד לצאת.
הוא שותק והיא שותקת.
השתיקה לא נעימה. מפהקת הנערה ואומרת:
“לילות חמים. קרוב האביב.”
שמע פרוקופוב שם אביב והתעוררה בו חובת המשרה.
“מה אמרת? יהודיה! אביב? טוב ורצוי. הרי אני מחויב ל… להודיע למקום שצריך. זה נוגע למשרתי.”
שמעה הזקנה “להודיע” והתחלחלה. התחילה בוכה.
“זו פרנסתי. מה אדוני חפץ מן שק-עצמות-רקובות כמוני?”
“פרנסה, פרנסה. זה דרככן, יהודיות רמאיות, מביאות אתן בעלי-משרה במבוכה.”
הוא יצא בהכרת ערך עצמו כמחונן ומעביר על מידותיו. והזקנה שלחה אחריו ברכה ולחשה תודה להשם-יתברך שהצילה מאסון.
-
“אביב”– כינוי שהשתמשה בו העתונות להוראת המשטר החדש ברוסיה לפני בואו ↩
מן השמים הזמינו לו, לברוך שולמן, מורה רווק, את החדר הצר שבבית מוטיל “כל-ולך.” כך הוא אוהב תמיד, חדר צר, שולחן קטן, הכול במידה קטנה, כדי שלא לתפוס הרבה מקום בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא.
אפילו החלון הקטן, היחידי בחדרו, עשוי כרצונו ולהנאתו. הוא אינו אוהב אור חצוף, לא-בקיץ ולא-בחורף. חלון יחידי זה פתוח כנגד כותל מזרחי של הקלויז. כשעומדים שם לפעמים בני אדם, הם עומדים ואחוריהם לחלון. תיתי לו, שאינו רואה את פניהם. אין בני אדם חביבים עליו כל-כך, שיהנה בראית-פניהם.
אוהב מנוחה הוא. יודע הוא, שההתנגשות עם בני אדם מביאה על פי רוב להתעוררות עצבים; ולפיכך הוא מבריח את עצמו מהם ככל האפשר.
זוכר הוא לעצמו התנגשות חזקה, שהביאה לו הרבה רוגז וצער ונדודי שינה, אלא שעכשיו, מכיוון שהכול כבר עבר, אוהב הוא להרהר באותו ענין. הרהורים אלו גורמים לו קורת-רוח.
הרי לא נשאר לו בעולמו של הקב"ה אלא אותו קורטוב קורת-רוח שמגיע לו מאותם ההרהורים.
זה היה לפני כמה וכמה שנים. על כל פנים לא עבר עדיין יובל. ואפילו שמיטה אחת לא עברה מן היום ההוא. אבל כמה שנים עברו… רשלן הוא בנוגע לחשבונות. הרהוריו, אדרבא, עולים אצלו תמיד ברורים, בולטים ומסודרים, אך בנוגע לחשבון השנים ערבוביה שלטת במוחו. פעמים נדמה לו, שזה קרה אתמול-שלשום ופעמים נראה לו רחוק-רחוק. בכלל אינו מרגיש בינו לבין אותו המאורע שטח זמני, אלא שטח מקומי.
זה היה בשנה הראשונה, שהתחיל עוסק בהוראה-לשעות, שם בעירו. נוהג היה אז למכור את שעותיו רק לתלמידים, אלא שהפסיק לו פעם אחת בעל-בית הגון את הדרך והזמין אותו מורה לבתו.
קשה היה לסרב. אין זה מדרכו של מורה-לשעות לסרב; על אחת כמה וכמה לבעל-בית הגון, שלפי דבריו יש יחס של קירבה לזה עם משפחת אמו.
ויותר קשה היה לו אחרי-כן לשבת בחדר אחד עם נערה זו ולהטיף לה לקח. התורה, שהיה צריך ללמדה, לא היתה מן החכמות העמוקות הדורשות שימת-לב. צריך היה ללמדה קרוא וכתוב ז’רגון וקצת חשבון. אבל הישיבה לעצמו היתה קשה עליו.
והאב היתנה עמו על שעות מלאות, וכשהוא נכנס לחדרה, יוצאים ההורים וסוגרים את הדלת עליו ועל בלומה – שם התלמידה – ומשם לא יצא, עד שייכנס האב שוב, זהו סימן, שעברו השעות.
בימים הראשונים לא הביט בפניה, אבל הרגיש שנערה יושבת אצלו.
כשהשמיעה קול, נכנס אותו הקול ישר לתוך אזניו. כלום לא הלך ממנו לאיבוד, שקע בלב, התפשט באיברים וזיעזע את העצבים.
קרב אליה פעם אחת לתקן שגיאות בכתיבתה; וכשכפף קומתו על הנייר שלפניו, הרגיש נגיעת שער ראשה אל מצחו. התחילו ידיו ורגליו רועדות, ומעטו נזרקה טיפת דיו על הנייר.
צחקה בלומה, צחק גם הוא, והביט בה בפעם הראשונה.
ומאז התחיל מסתכל בה בכל יום, וראה שאמת מה שאומרים עליה בעיר, שהיא היפה בנערות.
וגם בכתם הקטן והשחור שעל סנטרה הסתכל ומצא, ששקר הוא מה שאומרים עליה בעיר, כי מדבקת היא לה בכוונה רטיה שחורה כדי שתיראה יותר נאה.
כשהוא בא להטיף לה לקח, היא מדובבת אותו לפעמים. מוציאה ממנו מלים בעל-כרחו. פעמים שהיא מבדחת אותו, פעמים שידה נוגעת בו באקראי, והוא בא לידי זעזועים נעימים.
בא לידי הכרה, שהיא אהובה עליו, כלומר, שהוא אוהב אותה.
אלמלא שהיה הדבר קשה כל-כך, כדאי היה להגיד לה, עד כמה הוא אוהב אותה, הרי היא-גופה מחכה לכך, פותחת לו פה.
ובדיעבד אינו מרגיש כל צורך בדבר. מקבל הוא הימנה נחת-רוח גם בלאו-הכי. די לו שיהי תמיד מורה, יושב אצלה, מסתכל בה עד כדי שביעה הולך ומהרהר בה לילה-כולו.
ואפשר היה טוב לנסות? אפשר שיצליח? ודאי שיצליח. הרי היא-גופה, הרי אביה… בשביל מה הוא יוצא ומפקיר לפנינו את החדר כולו?
אפשר שבלומה תהיה לי ל…
אין הוא יכול להשמיע לעצמו ברור אפשרותו של רעיון כזה, מפני שזה גורם לו הרגשה זרה בכל איבריו. הרגשה כזו שהרגיש, בשעה שהניחה עליו בלומה בפעם הראשונה את ידה. ומיד אחר אותה ההרגשה הוא מרגיש ריקניות מטרידה.
בא הוא לידי מסקנה, שהוא צריך להתחיל בדבר.
אבל אינו יודע כיצד להתחיל. קשה הדבר, מכיוון שהוא מהרהר בזאת, לבו מתחיל דופק-דופק, לשונו מתעכבת, וכשרון הדיבור אובד.
מוטב לו יותר שימתין, עד שתתחיל היא. אין לו כל-כך צורך בדבר. בין כך ובין כך הרי הוא מקבל הימנה לפי שעה נחת-רוח.
וכך הלך הדבר ונמשך, עד שהתחילה בלומה מראה לו פנים זועפים. והוא אינו מרגיש כל-כך צער בדבר, מפני שלהרהר בה יכול הוא בין כך ובין כך. אין ברשותה למנוע ממנו את ההרהורים. מוצא הוא צד טוב בהרהורים, מפני שהם עולים לו, לאדם צעיר כמוהו, בנקל, בלי התחלות קשות.
כשהוא רוצה, הרי הוא רואה אותה אפילו בביתו, ורואה אותה בכל צביון שהוא חפץ. צריך הוא רק לסגור את עיניו בשביל זה.
ובאחד הימים, כשנכנס לבית הוריה, הפסיקו לו את הדרך ואמרו לו מתוך חיוך שהיום אין בלומה יכולה ללמוד, אורחים בבית.
וכשנכנס למחר, פגשו אותו מתוך בדיחות-דעת ואמרו לו, שיברך את בלומה במזל-טוב, היא נתארסה.
אמרו לחתן ולמחותן, שזהו המורה של הכלה. המחותן הסביר לו פנים והושיט לו חמישה רובלים למתנה.
מאז התחיל דואג ומתעצב. מרגיש הוא למפרע, שיבוא יום, ואותו החתן יבוא ויוליך את בלומה למקום שיוליכנה. הוא לא יראנה שוב.
ואז הרגיש בעצמו פתאום זרם של כוח חדש. יכול הוא לגשת אליה ולגלות לפניה את כל לבו. אבל יודע הוא ומכיר שהשעה מאוחרת.
ואחר כמה ימים, כשבא להטיף לה לקחו, ביקש אביה ממנו, שיעריך בשביל בלומה מכתב יפה לחתן, כמו שנהוג.
הוא נכנס אל חדר בלומה, לקח גליון, ישב וערך מכתב.
המכתב יצא באופן שאין למעלה הימנו. זה היה זרם של אהבה כבושה שפרץ לחוץ.
כל מלה ניצוץ שורף, גחלי אש בוערה, אהבה מתוך יאוש, מכבה את עצמה.
אלא שהמינים נתחלפו שם: דומה היה כאילו לא כלה לחתנה, אלא חתן לכלתו כותב את המכתב.
כשקראה בלומה את המכתב, נתנה בו עינים זיקניות.
הוא לא יכול לעמוד בפני מבטה. קם וברח מתוך הבית.
ושוב חזר להיות כבראשונה והיה מקבל קורת-רוח מהרהוריו בבלומה.
התחילו משדכים לו נערות. אבל הוא אינו מרגיש צורך בדבר. הרי הוא חי לו בנחת אפילו כשהוא רווק.
נפגש הוא עכשיו עם כמה נערות, והוא אדיש אצלן לגמרי. אדיש היה כשראה לאחר שנה את חצי פניה של בלומה מרחוק. אך כשחזרה לצדדין ונראה לעיניו חצי הפנים, שהכתם השחור בתחתיתו, הזדעזע כולו, רגליו התחילו רועדות וברכיו נוקשות. הוא הרגיש בכל איבריו אותה הרגשה הנעימה, שהורגל בה ושמשאירה אחרי ריקניות מטרידה.
כל יפיה של בלומה וכל מציאותה הצטמצמו בשבילו באותו הכתם הקטן והשחור. בזה מרגיש הוא את השם המופשט נערה. כתם קטן מזכירו מציאות נערה ויחוסה אליו.
וכשהוא רואה כתם קטן ושחור על פני אשה, הרי הוא מזדעזע ומקבל נחת, שאחריה באה ריקניות מטרידה.
וכשעזב את עירו והעתיק דירתו לכאן, הביא עמו זעזועים אלו למקומו החדש.
בעיקרו של דבר אין הוא גופו יודע למה ובשביל מה שינה את מקומו? קשה נעשתה חברתו על הנערות, הן התחילו שונאות אותו. אבל מעולם לא רדף אחריהן. לא היה שום דבר, שימשוך אותו למקום שיצא משם, ושום דבר לא דחה אותו מן המקום שבא לשם. והוא נשאר כאן.
אילו ידעה בריינה, אשתו של מוטיל “כל-ולך”, חשיבות אותו הכתם הקטן והשחור שעל סנטרה, אפשר שהיתה תובעת מאת דיירה שכר-דירה יותר.
על מוטיל ובריינה הכריזו בשמים קודם ליצירתם, שיהיו זיווג זה-לזו.
קוראים היו אותו “כל-ולך”, לא מפני שהיה מוכשר להרבה מלאכות, ובקביעות לא עסק בשום מלאכה ומשלח-יד, אלא שבדרך ארעי הוא ואשתו עוסקים בכול, ומקבלים שכר עבודתם על פי רוב לא בכסף, אלא בשווה כסף. עובר מוטיל בשוק ורואה אצל אחת החנויות עגלה טעונה שקי קמח, נטפל בה לפריקה ומקבל בשכרו מטפחת מלאה קמח. המטפחת שבכיסו, אף על פי שאינה נקיה כל-כך, גדולה היא ועשויה לדבר, וחוזר לביתו שמח. פעמים נדמה לו, שרימה פשוט את החנווני, ופעמים מחליט הוא, שהחנוונים הם בכלל בריות טובות, אינם מדקדקים כל-כך עם העובד, שמא לקח יותר ממה שמגיע לו.
כך הוא נטפל להעברת שלגים בחורף, לריבוץ רחובות והוצאת זבל בקיץ, לפישוט עורות בבתי-המטבחים ולחפירת קברים בבית-עלמין. אינו ממאס בשום עבודה. אינו מעמיד את עצמו על המקח, אחר שהוא עצמו מאמין שעל צד האמת אינו ראוי לשום עבודה, מרמה הוא את בני האדם, עובד מה שעובד ומקבל מה שמקבל.
כך סובבת גם בריינה ועושה שרות בבתי הגבירים. כאן היא עוזרת להכשיר אווזים שחוטים; שם היא מטגנת שומן לפסח, מקבלת נוצות למריטה, נכנסת לעזור יום ויומיים באפייה ובישול, בכיבוס לבנים, ומקבלת שכרה בשוה-כסף: בלחם, בבשר, בקצת חלב-חמוץ וכיוצא בזה, וחוזרת לבעלה שמחה.
עבודה שלמה מתחילתה ועד סופה לא קיבלו מוטיל ובריינה על עצמם מעולם. הם אינם מאמינים בכשרונם לעשות דבר שלם. יכולים הם רק לעזור בעבודה, לרמות את הבריות הטובות ולקבל בשכרם יותר ממה שמגיע להם.
וכשאספו את המורה שולמן לביתם בתור דייר, הסמוך על שולחנם, לא קיבלו על עצמם מזונותיו כלום, אלא הוא קונה לו צרכי אוכל, ובריינה מבשלת ומכינה לו.
ומחכים הם תמיד לארוחת-הערב, עד שיבוא הדייר לאכול ארוחתו, כדי שיאכלו לאורו. מרמים הם גם את הדייר.
חסרון אחד מוציא מוטיל בדיירו, שבלילי-שבתות אינו מקדיש על היין. מוטיל פותח אז את חלונו כנגד חלון שכנו, שומע את קידושו ויוצא ידי חובתו. “משאקדש על יין גרוע משלי, הרי מוטב שאצא ידי חובתי עם שכני, שמקדש על יין משובח וכוס של כסף.”
כך חיים להם הללו, עובדים בדרך ארעי, אוכלים ונהנים בדרך ארעי – מרמים בני-אדם בקביעות. גונבים את החיים של אחרים. אין להם כלום, ואין להם צורך בכלום. הרי אפשר לחיות גם כך.
נטפל אליהם ברוך המורה, שנהנה מהם, מרמה אותם וגונב לו זעזועים נעימים מהכתם הקטן והשחור שעל סנטרה של בריינה.
מסתכל הוא בכתם שחור זה ובא לידי הזדעזעות.
זעזועים אלו הם אצלו חדשים לגמרי. טעם חדש הוא מוצא בהם.
הרי הוא נהנה מאשת-איש בפני בעלה, ואין הלז יכול לעשות לו כלום.
נהנה הוא שלא מדעת בעלים, והלז אינו מכיר אפילו בדבר.
חמרא בר חלא / יהודה שטיינברג
משמגיע דניאל “בעל מזג-טוב” לפסח שני אז, רק אז, הוא חש בכל אותה השמחה וההשפעה של זמן חרותנו. חג הפסח גופו חל עליו בהשפעה מרובה יותר מכפי ש“כליו” יכולים לקבל. אפילו בחסד של “דיינו” אחד אינו יכול לעמוד. כשהוא מסב על הסדר בליל שמורים, הוא מסב מתכווץ וכפוי-ראש, כעוף זה ששופכים עליו מים קרים כל-כך הרבה, עד שאינו מרגיש בהם עוד.
זוהי בחינת פחד הבא מתוך אושר פתאומי ונפרז.
ובזה הוא מבאר לעצמו את הסיבה, שינטה שלו מתנמנמת תמיד על הסדרים, אף-על-פי שלכאורה הדבר מגוחך. כל ימות החורף היא דואגת וטורחת להכין צרכי הפסח; מראש-חודש ניסן ואילך היא מתחילה עוסקת בטהרת החדרים ועובדת ממש בפרך; בשבוע שחל בו פסח גם בלילות אינה ישנה, וכל זה הוא בשביל הסדרים – וכשמגיעים הסדרים חוטפתה שינה. אילו היה בעל אחר על מקומו, אפשר שהיה כועס עליה בשביל זה. אבל הוא אינו מקפיד, מפני שיודע את סיבת הדבר. היא נפש זעירה. כלום היא אשמה בדבר? פשוט אינה יכולה לעמוד בכל אותה ההשפעה, שאפילו לנפש מסיטרא דדוכרא (*ממין זכר) קשה לעמוד בה. תיתי לה שהיא נשקעת בנמנום.
אבל הוא, כבעל נפש ממין אחר, אינו יכול לנמנם. מצווה ועומד הוא להזכיר יציאת-מצרים, ומכיוון שהוא מזכיר, הוא מתבטל ומתכווץ מפני הקטן שביוצאי מצרים. “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.” אבל כלום קל הוא הדבר לצאת ממצרים? ששים רבוא מישראל עומדים ויוצאים. רצונכם, אני מכבה בשבילכם את השמש. עמוד ענן ואש. הים אינו ים אלא חומה. רצונכם, אטבע את ברואי בשבילכם. השדות מיותרים, מפני שאין בני-אדם נזקקים אליהם. הרי מן ושלו. ואחרי כל אלה – תורה מסיני.
זו אינה יציאה משיעבוד לגאולה. זהו דבר-מה נשגב ולמעלה מחירות. כלום אומרים למשל על שרים ובעלי רשות שהם בני-חורין?
יודע דניאל בברי, שבשביל דור יתום זה, שהוא חי בו, לא היה הקב"ה מוותר כל-כך בנסים; ולפיכך אינו יכול לעמוד בכל אותה ההשגה שהוא משיג בלילות אלו.
אבל פסח שני זוהי בחינה אחרת לגמרי. השפעה לפי כוחו. משל למה הדבר דומה? לאדם שמשים על עיניו משקפיים כהות ומסתלק לצדדין, כדי שיוכל להסתכל בפני חמה.
בפסח שני הוא מכיר באמת זמן-חרותנו, בולט מכל פינה וזווית. אף-על-פי שאין מרור ואין סדר והגדה, אבל דיו שאינו אומר היום תחנון, ושזוגתו ינטה שתחיה מבריאה אותו היום בחלטונות (*כופתאות) ממצה טחונה.
וזמן חרותנו הוא מתחיל מכיר לאו דוקא בפסח שני אלא תיכף בימים שבין פסח ראשון לפסח שני. כשהוא שומע את כירכורי החסידה שעל גג שכנו, קפילא ארמאה, הוא מכיר “קול התור נשמע בארצנו.” רואה הוא לבלוב העצים שבחצר אותו השכן, ונזכר ב“תחת התפוח עוררתיך.” אפילו געיית פרתו של השכן הוא רמז לחרות, ליציאה משעבוד לגאולה. הכול מרמז לאיזה ענין. אבל מונע הוא את עצמו בכוונה מלהזכיר בכל אלו עד לפסח שני, כדי שירגיש דבר בזמנו.
וגם בימי ילדותו היה אוהב את הימים שאחר הפסח יותר מן הפסח גופו. אבל זו היתה אהבה ממין אחר. שובבות, מעשה ילדות. אוהב היה אז אילן נאה, ניר נאה, קן צפרים. חלק סבתא מצד אמו היה בו אז. היא היתה כפרנית. משמתה עליו אמו בימי ילדותו. ואביו אנוס היה להכניס אל ביתו בעלת-בית חדשה, הביאו אותו לפי שעה לבית סבתא בכפר, וכשתי שנים שהה שם. הרבה השפיעו עליו אותן שתי שנים לרעה.
יודע הוא ברור, שמה שזנביל בנו נתחמץ ויצא לתרבות רעה, הוא רק מפני שהנחיל לו אותה הזוהמה, רחמנא-לצלן, שנתדבקה בו בכפר. והרי לפיכך אינו כועס עליו כלל, כשהוא מוצאו לפעמים יושב בביתו שלו בגילוי-ראש ושקוע במיני ספרים שלו. הוא רק חומל עליו. לעתיד לבוא, כבר החליט בדעתו לקבל על עצמו את חלק בנו בגיהינום.
והרי לפיכך הוא מחנך בביתו את נכדו יוסי, בנו הקטן של זנביל, כדי לשמור עליו מפני אותה הזוהמה.
יוסי יהיה, אם ירצה השם, תכשיט ועילוי בתורה. הוא עוסק בגפ“ת (*גמרא, פירוש [רש"י], תוספות) יומם ולילה, וגם קצת כתבא-רבא בלשון-הקודש הוא, אף-על-פי שעוד לא מלאו לו י”ג שנים.
במקצת הוא נותן שבח והודיה לפני הקב"ה, שקבע לבנו מזל גרוע, ועשה אותו עני מדוכא, עד שהוא אינו יכול להחזיק את יוסי בביתו ולהתערב בחינוכו.
הוא החליט בדעתו להשתדל להשיב את התורה לאכסניה שלה; להציל את יוסי מאותה הזוהמה, שהתדבקה בו בכפר, ושבשלה היה אוהב כל-כך בימי ילדותו את הימים שאחר הפסח.
אבל עכשיו אהבתו לאותם הימים היא אחרת לגמרי. עכשיו אינו אוהב את ימות החול אלא בשביל פסח שני.
וכשהוא יוצא ונכנס בימים אלו בתוך הקלויז, הוא מונע את עצמו מלהסתכל בקלחים הירוקים של לענה, הגדלים אחורי הקלויז, מקום שפך הדשן והעבטיט, כדי שלא יבוא לידי חיוב ברכה “שלא חיסר בעולמו דבר,” מפני שאותה הברכה הוא מהדר לדחות לפסח שני. ואז הוא מכוון לצאת בברכתו, לא רק על אותה הירוקה שהוא רואה, אלא על כל האילנות שמלבלבים בעולם ובחצר קפילא שכנו ועל כל השדות והעמקים והיערות והגנות, שהוא זוכרם שם, סביב לבית סבתא; ועל כל עולמו של הקב"ה, שיצא משיעבוד לגאולה.
וזהו היום היחידי בשנה, שהוא מפנה בו את לבו לדברים בטלים. ולא עוד אלא שהוא מסית גם את יוסי התכשיט, שיצא אל החצר במארא וחצינא (*מכוש ומעדר) ויחפור “חתיכת” גן אצל החלונות, כעין ערוגה של ששה טפחים.
אבל מים שאינם גנובים אינם מתוקים. מכיוון שהוא מתיר לקטן את הביטול והעסק בחולין, הלז מסתכל בו בעיניו הרכות, מפהק בפה מלא והולך ומוציא לו מתוך הארון יורה-דעה חלק שני ומתעמק בהלכות אבלות.
ופתאום נדמה לו לדניאל, שאין הספרים מונחים בארון על סדרם, דבר שהיה אמנם מקפיד עליו תמיד, והתחיל מוציא את הספרים ומסדרם על-פי אותו הסדר, שהיה חביב עליו. בין כך נתגלגל לידו ספר קטן, מגדל-עוז, לרמ"ח לוצטו.
זה היה השריד היחידי, שנשאר לו מכל אותם הספרים, שהיו לו בשעת “חימוצו” או, כמו שהיה הוא רגיל לאמור, משעת זוהמתו.
הוא לוקחו בידו ומשימו על השולחן אצל נכדו כלאחר יד.
“זה הגון לקריאה. בעהמ”ח, ‘מסילת ישרים.’ לשון של זהב ממש."
הקטן נתן את עיניו בספר, מלבלב בו בקימוט מצח, קם והולך לו אל הקלויז.
דניאל מביט אחר נכדו באנחה שלא מדעת, ופתאום התחיל חש בצערה של בדידות.
“זו מהיכן?” הוא משיג על עצמו.
הוא לוקח בידו את ספרו הקטן של מחבר “מסילת ישרים” ומעיין בו. רגשי בדידות מתגברים עליו, מגיעים למדרגת צער, והוא נזכר, שזה כבר לא היה בבית בנו.
כשנכנס אליו מצא אותו שקוע בעיון בתוך ספר אחר מספריו הקטנים, שכתוב על שערו “יסודות הסוציולוגיה.”
“הלא אוהב אתה ספרי מליצה. הא לך ספר אחד, מספריך הוא, לשון זהב שחוט.”
הלז מקמט מצח בהקפדה גלויה, משקיע את עיניו בספרו, כאומר, הנח לי אבא, בדברים בטלים שלך.
“האויר בחוץ כל כך צח, כשחזרתי היום בבוקר מן המקווה נתלחלחו סנדלי בטל.”
“ומה בכך?”
לא כלום, בך. דומה ששנה שחונה וגשומה תהיה עלינו, מבורכת בכולן."
“ובכן?”
הוא עזב את בית בנו, וחזר אל ביתו. הרהורים שאינם ברורים כל צרכם מצערים אותו. הוא פנה אל ינטה והתחיל משיח עמה.
“כמדומני, ינטה, שבחצרנו יש מקום לגן נאה, אפילו אילנות יכולים אנו לנטוע.”
“כלום יצאת מדעתך?” עומדת עליו ינטה בתמיהה, “הוצאה זו למה? מוטב לתקן את פירצות הגג.”
“כן, אמת, אבל – כך… אני אומר, לכשאתעשר.”
“תתעשר? חלונות יפתחו לך בשמים.”
הוא פוסק שיחתו עם ינטה באנחה מתוך ייאוש.
ולעת ערב כשנכנס אל הקלויז לתפילת המנחה, ומצא שם את נכדו יושב שקוע בספר “פרי-מגדים” ומתחבט בנידון עוף חי שפרח וטבל ביורה של חלב רותח, נזכר שהוא, הזקן, בילה היום את שעותיו בהרהורים טפלים של צפרים עפות ואילנות נאים ושטותים וביטולים של מבלי-עולם, ונאנח וקרא על נכדו: חמרא בר חלא.
ומתוך צערו השתקע במחשבה והתחיל מונה על אצבעותיו: "לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך… אבא עליו השלום אחד, אני שני, נכדו שלישי, ומכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה.
ובניו של תכשיט זה בודאי לא ידעו עוד, אי“ה, מהו אילן נאה ומהו אוויר צח.”
פרוש קצר / יהודה שטיינברג
הרבה תביעות יש לו לשלמה חסיד על הרבש"ע בעולם הזה; אלא שברובן הוא מעביר על מידותיו בוותרנות של נדיבים ומתפייס עם קונו.
במה שנוגע לפרנסה מצומצמת ולקויה לפרקים, הוא נתרצה מכבר; מפני שבעיקרו של דבר הרי יש גם להקב"ה נגיעה קרובה באותו ענין. כשהפרנסה מצויה בריווח, הרי כבוד שבת אחרת ושמחת יום-טוב אחרת לגמרי. הרי אתרוג הגון, אורחים הגונים, נדבה הגונה, הנאה לו יתברך, הנאה לבריות והנאה לעצמו. אלא מאי? נוח לו לרבונו-של-עולם ששלמה חסיד יכבד את שבתו בכסא דהרסנא (דגים קטנים כבושים בחומץ), יברך על אתרוג, שזכה בו במתנה על מנת להחזיר, ובלבד שיהא עני מחוסר פרנסה? אם נוח לו יתברך, הרי נוח גם לו.
לשלוש בתולות שהיו גדלות, כנראה, בלילות, והגיעו כולן פתאום ובבת אחת לפרקן, הוא אינו דואג כלל; מפני שיודע הוא ברור, שאין העיכוב כדעת, ה“פלג” שלו, בשל חוסר נדוניה, אלא פשוט, כל אותם החתנים שדפקו על דלתיו ומשכו את ידיהם מפני חוסר נדוניה לא היו מאלו שהוכרז עליהם בשביל בנותיו ארבעים יום קודם היצירה.
חבל שזוגתו פרידה היא בעלת מוח מטומטם, אינה מבינה בעניינים אלו. היא אינה יודעת, שנישואי בנות הם עניין, ששייך יותר לתיקון עולמו של הקב"ה. דיו לאדם מישראל, שהוא מטפח ומגדל בנים. על השאר ידאג לו מי שהדבר נוגע אליו ביותר.
היא הדיוטית, אין נשמתה מסוגלת לעניינים דקים, יש בה מגסותם של אחיה. ברם גדולים דברי חז"ל: “הנושא אשה צריך לבדוק באחיה.”
ולפיכך היא מצערתו ומטרידתו בטענות ובקטטות, מכרזת עליו “בטלן, בר מזל-ביש.” הכול תלוי, לפי דעתה, במזל. אינה יודעת אשה זו, שאין מזל לישראל.
קשה עליו צערו, שאשה זו מצערתו. היא מעמידה אותו בנסיון.
ולכשתרצה, אדרבה, היא מרבה את שכרו לעתיד לבוא. ויסורים כשהם לעצמם הם ממרקין עוונותיו של אדם, על אחת כמה וכמה יסורים, שיש בהם מעין נסיון.
ולפעמים, בשעה שהשלום שרוי בבית, הוא מהרהר בדבר וחושד אותה, שהיא מתכוונת בקטטותיה לטובתו, לבצר לו חלק הגון בגן-עדן, כדרך שאתה מוצא אצל שטן ופנינה. ואז מתחבבים עליו היסורים, שהיא גורמת לו, וכבר גמר בדעתו לחלק עמה בעולם-הבא חלק כחלק.
במה שנוגע לבריאות הגוף, האי מאי? כלום מבני בניו של עשיו וישמעאל הוא? בעיקרו של דבר, תחתוניות וקדחת שהוא לוקה בהן לפעמים, אינן בכלל מחלות. כאב שיניים והדקירה שהוא חש לפרקים בחזה, בוודאי אינו אלא מיחוש בעלמא. מיחוש הוא מיחוש. אף-על-פי-כן לא קרה עוד, שיהא צריך להפסיק חס-ושלום בשבילם אחת מתעניותיו. ה“פלג” שלו היתה אמנם מטרידה אותו בשכבר הימים במיחושיה-שלה. ואז היה אנוס ל היזקק לרפואתה, מפני שאז עדיין לא היה להם זרע של קיימא. ולפי דעת רופאים היתה למיחושיה שלה איזו זיקה למניעת ההריון. אבל עכשיו כשיש לו, ברוך השם, בנים ובנות, כבר אין לה עליו פתחון פה.
על הכול הוא מוותר לפני קונו, אך על חילול כבודה של כנסת-ישראל אינו יכול לוותר. ולפעמים שהוא בא על זה לידי התרסה במחשבה כלפי מעלה.
ויודע הוא, שסופו יורש גיהנום, ושהרבה צדיקים ואפילו נביאים נענשו על עוון זה. ואף-על-פי-כן כשהוא מגיע להרהורים ממין זה, אינו יכול לכבוש את יצרו. הוא מטיח דברים ומתריס במסירות נפש.
מתרעם הוא לפעמים על מידותיו של הקב"ה, שהצריך את ישראל בפרנסתם לאומות –העולם. ובזה נתן פתחון פה לרשעים שבהם להיות מונים אותנו במה שמונים, אחר שהם אינם מבינים את עמקותו של אותו ענין ותמציתו של סוד הגלות, שהיא יותר לטובתם ולתיקונם, משהיא לרעתנו ולענשנו.
וכאילו בכוונה מאת ההשגחה, כדי להעמידו בנסיון קשה, נגזר עליו להיות חנווני קטן בין שני שכנים נוצרים. אחד מימינו, בעל חנות גדולה, ואחד משמאלו והוא סנדלר פחות ושיכור.
תינח, כשהחנווני הנוצרי מתכוון תמיד לצערו ולגרום לו נזק, הרי ענין פרנסה נוגע בדבר. לכשתרצה הרי יש לו במקצת צדקה על זה. יודע שלמה בעצמו, שהוא בחנותו הקטנה גורם היזק לחנווני מגוהץ זה. הלז צריך להכין סחורה הרבה למלאות את הריקניות שבחנותו הגדולה ולשלם עליה עיסקא. צריך הוא לשפר את חנותו במאורות הרבה, במשרתים רבים ובעצמו צריך הוא ליהנות מן העולם הזה כאדם, שאין לו חלק בעולם-הבא, הרי שאנוס הוא להגביה את המקח על סחורתו כדי שירוויח כל צרכיו. מה-שאין-כן לאדם מישראל כשלמה חסיד. כלום מה צריך לו? קצת סחורה הוא מביא בעצמו על שכמו בכל לילה מן החנויות הגדולות שבעיר. צרכי ביתו אינם רבים. דיו בפת קיבר לימות החול, חלות סולת לשבת ויום-טוב, שכר לימוד בשביל בניו, קצת בגדים נקיים כדי שיעור כבוד הבריות, צריך שלמה למכור בזול, מפני שאם לא כן, מי פתי יעזוב חנות גדולה ומשופרת כזו של שכנו, ויסור אל חנותו? והרי הוא מזיק לאותו השכן וגורם שנאה לעצמו.
כל זה ניחא. אבל כשמגוהץ זה מתנפל עליו בקטטות ובזיונות, מפני מה הוא כולל עמו ביחד את כל היהודים בקללה אחת? כאילו על דעת כל היהודים הוא עושה מה שהוא עושה?
בינו לבין עצמו הוא מתוודה, שלפעמים מתעקשים הטרחנים שבקונים כל-כך על המקח, עד שהוא אנוס להוריד מכפי מה שעולה לו בעצמו על חשבון בירורי המידות ו“איפה ואיפה.” צער הרבה גורמת לו הכרה זו. יודע הוא שבעולם האמת אין טענת אונס נשמעת. חייב אדם לקיים את התורה במסירות נפש. בודאי כבר מציתים לו מקום בגיהנום על עבירה זו.
וסוד זה מתגלה לפרקים בחוץ. ושוב, “יהודים רמאים.”
כאילו לא כתבה התורה אצל אבן ואבן, “אני ה'.”
וכאילו אין חבריו מתקוטטים בו בקלויז על עוון זה.
גרוע הרבה מן החנווני הוא סנדלר שיכור זה, בין שהוא יוצא מחנותו בכעס על שאין זוגתו חפצה לתת לו בהקפה, בין שהוא נתפס שם על דג מלוח גנוב, בין שהוא מכה את אשתו מתוך שיכרות – הוא מקלל את היהודים ואת היהדות, כאילו הם שחייבים בכל זאת.
וילדים יש לו הרבה לאותו סנדלר. והם מרוויחים אצלו חתיכות חלה בשבתות השנה, בשכר שמסירים את המנורות מעל השולחן, ואוכלים הם את החלה בחיפזון ולתיאבון, ואף על פי כן, כשהם מתקוטטים בילדיו, הם מכריזים, שהיהודים מרעילים את ילדי הנוצרים בחלת שבת.
בימי הפסח הם נמנעים מלקבל חתיכת מצה משום חשד דם, שהם חושדים באותה מצה. ואף-על-פי-כן כשעולה הדבר בידם לגנוב חתיכה מאותה המצה החשודה, הם גונבים ואוכלים.
וחלונות פתוחים מבית הסנדלר לחצר המשותפת נגד חלונותיו של שלמה. וילדי הסנדלר רוכבים על ספי חלונותיהם, מרימים אגרוף כלפי הילדים המביטים בעד חלונותיהם שלהם.
“את כולכם נשחט, את כל היהודים.”
ומעבירים הם באצבע צרדה על צואריהם שלהם להראות לילדים המבוהלים את אופן השחיטה.
ויודע הוא שלמה, ששקר הדבר. את כל היהודים לא ישחטו. אין זה בגדר אפשרות. מן השמים עיכבו. אבל אותו העלבון. הוא אינו יכול לנשוא עלבונה של האומה.
“שמא באמת הפקר אנחנו לכול?”
והילדים מסתכלים בו ברתת ובמבטים תבעניים. והוא מסתמק ומתבייש להביט בפניהם.
“רבונו של עולם,” הוא מתריס וטוען, “נוח היה לפניך להקל מעל הגויים עולה של תורה ולהתיר להם את הכול, את הכול. הרי זה רצונך. ומי יכול לעכב על ידך? אבל כלום מה חייבת בזה כנסת ישראל? עלבון זה מפני מה?”
ובחג השבועות, כשעמד בקלויז קודם קבלת התורה להתפלל שמונה עשרה בלחש, והגיע ל“אתה בחרתנו,” הגיעה התרסתו לאותה מדרגה, שהיא יכולה להגיע בלב חסיד אמיתי העובד את בוראו מאהבה.
“אתה בחרתנו ללעג ולקלס.”
“רוממתנו מכל הלשונות כדי שיסקלונו באבנים, ברוק שבפיהם.”
והשתקע שלמה חסיד בעצבות נוראה, ולא יכול לכבוש בעד דמעותיו, דמעות עלבון, דמעות צדיק עלוב.
ומתוך עצבות עמד לקרא “אקדמות” בצבור. והוא קורא מתוך אונס. אינו מגביה את קולו כשיעור. מתכוון הוא להכעיס את המלאכים באמירה זו. לאותו הניגון המזרז, המזכיר שיר נצחון של חיילים, הוא מערב בכוונה שבר-יבבה ויוצא לו שיר של פגעים.
וכשהגיע הקהל לפסוק: “יקרא ויאה את אין תערבין למרוותא,” (*“את היקרה והנאה! אם תתערבי [בנו לקבל] מרותנו”) שאגו הציבור בקול יוצא מתוך לב רחב, קול מכיר את ערכו. הקול חדר אל לבו של שלמה.
כעין ניצוץ של אור הנעלם נתלקח בתוך חשכת לבבו.
הוא מבין עכשיו את כל אותן הטענות, שהללו טוענים על ישראל. לכל אלו יש פירוש אחד קצר, שבעל האדמות הבינו במלואו. “יקרא ויאה את אין תערבין.”
ולא קשה עליו הדבר לסלוח לכל אלו הגסים, שאינם יודעים לבחור לעצמם מבטאים הולמים את מחשבותם.
ומתפלא הוא על עצמו, שלא הבין את העניין על בוריו עד עכשיו.
ב“אתה בחרתנו” של מוסף השיג עוד יותר.
ואחר התפילה התפייס עם קונו והלך לביתו לקיים מצוות “ושמחת בחגך.”
שני וכחנים / יהודה שטיינברג
קוראים לו סנדר בעל הוויכוחים,מפני שיש בו נטייה יתירה לאותו דבר.
אלמלא הוויכוחים היה כבר מפסיק את ביקוריו ערב ובוקר בקלויז; מפני שלפי מצבו ויחוסו לסביבה של נוצרים ויהודים מתוקנים, שהוא שגור אצלה, אין הביקורים הללו נאים לו. סוד גלוי, שהוא גופו אינו משתדל להכחישו, הוא אינו בא לקלויז להתפלל, אלא להתווכח.
גם בין מכיריו משאינם בני-ברית קוראים לו וכחני, אף-על-פי שהרבה פעמים הוא מראה ויתורים וסלחנות יתירה בשיחותיו עמהם. יכול הוא לשמוע אותם טופלים על היהודים עבירות חמורות אפילו עלילות דם, ולשתוק בהיסח דעת גמור. הוא היה וכחני לדבר אחד.
זרות זו היו מכיריו הנוצרים מייחסים להרבה זרויות ממין אחר, שהיו מוצאים בו.
ככה לא היה נוח לו, שיקראו אותו בשם אלכסנדר לבוביטש, אלא דוקא סנדר ליבוביטש, ועל דבר זה היה מקפיד עד לכדי חולשה.
בפספורט שלו מצא כתוב “יבריי,” ועמד ושירטט את המלה ותלה עליה “זשיד.” אלמלא נטייתו הנפרזת לגמול חסדים ולתת מחנותו בהקפה, לשאינם בני-ברית יותר מאשר לבני-ברית, היו הללו קוראים לזרויות אלו פשוט דרכי שגעון, אבל הם לא הגיעו עדיין לאותה מדרגה של כפיות-טובה, ודקדקו לחזור בשבילו אחר לשון נקיה. “זרות, הפכים יש באדם זה,” היו לוחשים עליו שלא בפניו.
הרבה מן הזרות היו מוצאים בו גם אחיו בקלויז. הרבה הקלה בענייני דת היה מתיר לעצמו בפרהסיה בתוך עמו, אך בשום אופן לא התיר לעצמו כעין זה לעיני מי שאינו בן-ברית.
כשהיה מטייל בשבת חוץ לעירוב וראה את אחד ממכיריו הנוצרים, מיהר וכרך את מטפחתו מסביב לצוארו.
בביתו היה יושב לפעמים בגילוי-ראש, אבל מכיוון שראה בעד החלון נוצרי סר לביתו, חרד וכיסה את ראשו.
הזרות המגוחכת ביותר היתה בו נטייתו לויכוחים. ויכוחיו לא היו מאלה הנהוגים בקלויז, בשל מחלוקות, ענייני דת, פוליטיקה וכדומה. וכחני לדבר אחד היה. צריך היה רק שתתגלגל השיחה בין חבורת אנשים על איזו מלחמה, ומיד הוא נדחק בתוך החבורה, ומתחיל מספר בשל יהודים, שנלחמו במלחמת פלבנה, במלחמת היוונים עם התוגר, האמריקנים עם השפנים, האנגלים עם הבורים.
והוא מתחיל מספר נבואות ונפלאות, איך השתער חייל יהודי אחד ידוע לו בשמו על פלוגה כולה של האויב ופיזרה לארבע רוחות.
וחייל יהודי אחר, שמסר את עצמו ביד האויב, ושם התפרץ, היכה אחור וקדם, והבקיע לו דרך אל אוצרות האבק ושילח בם אש.
ואין סיפוריו של היום דומים לסיפוריו של אתמול. ניכר הדבר, שהוא אינו מספר, הוא בודא ובורא. אבל הצד השווה שבכל הסיפורים הוא, שאלמלי היהודים, לא היו מנצחים לא האנגלים את הבורים, לא היאנקים את השפנים ולא התוגר את היוונים.
ושהיהודי, כמו שהוא חלש לכאורה, הוא גיבור לכשירצה.
מטבעו אינו שקרן כלל, אלא כשהוא מגיע לדבר זה הוא משקר בתמימות; הוזה, מספר, ומאמין גופו בסיפוריו. וכשמנסים השומעים להכחישו, או אפילו להטיל ספק בדבריו, הוא מתווכח, מתרגז, מתקוטט ומביא את המשיחים לידי גיחוך גלוי.
הימים ימי הפרעות בקישינוב. הוא מתחיל משכים לבוא לקלויז בוקר וערב.
וכשהוא מתקרב אל הקלויז ורואה מרחוק ראשי הכיתות והקיבוצים שבחצר. הרי ראשו מתקדם ועובר את רגליו.
והקיבוצים שמחים לקראתו, מתרווחים ומבצרים לו מקום; והוא מספר.
ומספר הוא נסים ונפלאות על גבורת היהודים שם, בבירת בסרביה.
ומספר הוא את הדברים עד מפי עד נאמן, באופן שאין להטיל שום ספק בדבר, אלא שלפי השערתו מעלימים הצוררים את הדבר, כדי שלא ישמעו היחפים, ולא ייראו לחדש פרעות להבא. לפיכך אין הדבר מתפרסם בעתונים.
וכשהוא מספר, הוא מצייר אפילו את אופן ההריגה, ואת הכלי שבידי הנלחם, ואז הוא מרים אגרופיו ועיניו בולטות ובוערות, עד שאלמלי ירקון פניו, כפיון קומתו וצנימות כל גופו, היה יכול להפיל אימה על סביבו.
והכנופיות שומעים ומתענגים; מתאנחים מתוך התפעלות מנענים בראשיהם ומתנחמים שעוד יש קצת גבורה בישראל. “זהו דרכו של יהודי,” פוסקים ואומרים, “כשהוא חלש, הוא חלש מתולעת; וכשהוא גבור, הוא משסע אריות.”
אלא שכשהם נפרדים נפוגה נחמתם. מסתכלים איש בפני רעהו ולוחשים: מעשיותיו של סנדר.
הוא אינו שקרן כלל. בעסקי ממונות יכול אתה להאמין בדבריו יותר ממאה עדים. אלא, פשוט, רואה הוא את הדברים כמו שהם צריכים להיות לפי דעתו. והוא מתוכח עם כל מי שבא לידו. רק עם שכנו החדש לא התווכח עדיין. ומהדר הוא אחר איזו אמתלה להתוודע אליו ולכבדו בוויכוחיו.
שכנו קונסטנטין קזמירב הוא מנהל ספרי חשבון בסניף של הבנק הדיסקונטי. קתולי הוא מלידה, ואין צריך לאמור שהוא שונא ישראל.
אהב גם הוא את הויכוחים.
בעיקרו של דבר, אין דעתו נוחה מן הפרעות, אפילו ההגבלות אינן כדאיות בעיניו. ההגבלות שבבתי-הספר אינן אצלו הגבלות כלל, מפני שהוא בעצמו נהג לחנך את בניו בביתו. אינו מאמין בפדגוגותם של הרוסים.
הוא לא מצא עדיין עצה קבועה בשביל העבריים (הוא אינו מכנם בשם זשידים), כל יום ויום היא משתנה אצלו. ואוהב הוא התוודעות עם העברים המלומדים-במקצת, ומתווכח עמם לפרקים.
וכשהוא מתווכח, הוא מראה בעליל ומתוך ספרי סטטיסטיקה (שלפי שעה אינם מצויים תחת ידו), שהיהודים הם שיכורים, שטופים, גסים, חמרניים, אפילו על שפיכות-דמים הם חשודים, והא ראיה עלילות-דם.
ובעלילת-דם הוא מאמין אמונה טהורה, מופשטה, אמונה קדומה. וגם יש לו על זה מעשיות, שאין להטיל בהן ספק, מפני שהוא ערב לאמיתתן.
והדרת פנים יש לו לקתולי זה. עינים שקטות ופתוחות, לחיים מלאות וחמואות, זקן רחב צהוב ורך, וכרסו בולטת מעליו בשיעור הגון.
וכשהוא מספר בשל היהודים השטופים, השיכורים והחשודים על שפיכות דמים, הוא מעביר את ידו העדינה על זקנו הספוגי, זוקף את עיניו באיזו נקודה שבסיפון החדר, ומספר דברים כמטיף מוסר. מזכיר הוא אז בתמונתו אחד מן השליחים.
גם הוא משקר בתמימות. בודא ומאמין בבדיותיו. רואה הוא איך צריכים הדברים להיות כפי חפצו.
ושניהם התוודעו. והוויכוח התחיל.
זה מוכיח, שהיהודים הם גיבורים וכשירצו, ולוקחים נפשות רבות במחיר חייהם. והלז מראה בעליל, שהיהודים הם גסים, בעלי עולם-הזה, נוטים מטבעם לעבירות מגונות, ואינם מאמינים בחיי עולם-הבא.
זה מרים אגרופיו, שוכח ליישר קומתו, ומדבר ברתיחה, והלז מחליק זקנו, מבליט כרסו וממשיך בדיבורו.
בתוך הוויכוח הרגישו, שאין אחד משיב כענין על דברי רעהו. אדרבה, יותר נראה, שאיש-איש סומך ומסייע לדעת חברו.
ומאז התחילו שניהם מבריחים את עצמם מפגישה. התוודעותם נפסקה.
אין שמחה לר' שלמה העובד, כשמחת חג האסיף.
ואין השמחה גדולה אצלו בזה שמאספים אז תבואות השדה והכרמים, אחרי שלפי שעה, עד שיבוא גואל צדק, לא את זיתיו מוסקים ולא את יינו בוצרים, ולא עוד אלא אפילו כשיבוא משיח צדק, יש תקווה, שלא יהיו בני ישראל זקוקים לכל אותן הטרדות. האדמה תוציא הכול מן המוכן, ולברכת השנים שב“שמונה-עשרה” ול“אדמה מארר” שבהושענות תהיה אז כוונה אחרת לגמרי, על פי צירופים וגימטריות, שיגלה לנו משיח בן דויד.
אבל השמחה באה לו משינה, שהוא ישן בסוכה.
יודע ר' שלמה שחוש המישוש הוא הגס שבכל החושים, ממש בהמי, וקשה לו התיקון. תינח, חוש הראיה, אתה מתקן ב“האר עינינו בתורתך,” חוש השמיעה בשמיעת מאמריהם שליט"א, חוש הטעם בהנאה מסעודות מצווה; אפילו את חוש הריח, אתה מעלה עשן ומגיע מתוך קיטורך לבחינה גבוהה של הסתכלות והתפשטות הגשמיות, שבאופן אחר אינך יכול להגיע אליה.
אבל חוש עכור זה של מישוש, העלול ביותר לפגמים וקלקולים בהמיים, בר-מינן, במה יכול אדם לתקנו אם לא בשינה שבתוך הסוכה?
והוא מציע לו בעצמו את מיטתו בסוכה, והולך לישון לא מתוך ליאות הנהוגה אצל ההולכים לישון, אלא, אדרבה, מתוך התעוררות ופיכחות, כאילו עכשיו זרח לו השמש וקם מתוך שנתו. עולה הוא על מטתו כבעל תאווה, בר מינן.
והוא שוכב ומתגלגל מצד אל צד. חפץ הוא להנאות את כל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו בגישוש מיטת הסוכה.
מרגיש הוא עכשיו אחד מששים באותו התענוג הצפון לצדיקים לעתיד לבוא בסוכת עורו של לוויתן.
לבו, ראשו, כל אבריו, מלאים שמחת יום-טוב.
“הוי רבש”ע," הוא קורא מתוך רגש, “ושמחת בחגך אתה וביתך.”
חוזר הוא הרבה פעמים על הפסוק, ומדגיש בהנאה מיוחדת כל הברה והברה של הפסוק.
ומתוך מלת “ביתך” הוא נזכר בבנים, שגלו מעל שולחן אביהם.
ומטיח הוא דברים במחשבה כלפי הבורא ברוגז שמתוך חיבה, כביכול, כאשה שיש לה עוד חסד נעורים המטיחה דברים כלפי בעלה.
“עד מתי, רבש”ע, אבינו אב-הרחמן! למה יאמרו? וכי מה יש לך על בניך, כלום אינם שומרים מצוותיך? ומה לו לאב שהגלה את בניו?"
ומזה הוא נזכר בבניו, שנתפזרו לארבע רוחות השמים ובא לידי מרה שחורה.
וחפץ הוא להצדיק את נפשו בעיני עצמו. “כלום אני שהגליתים? וכי מה חפצתי מהם, שלא יחללו שבתם בקריאת ספרי פיגול שלהם, ומה אם גם דרשתי מהם שיתפללו כיהודים? הלא באמת נורא הדבר, קרקפתא דלא מנח תפילין. ומה אם בקשתי מהבכור שלי, שיטבול קודם התפילה במקווה? הלא כבר נשוי הוא, והרי הוא בכלל ‘בשר ששהה ג’ ימים בלי הדחה'.”
ויודע הוא אמנם שכשיצא הבכור לאמריקה, והשני לטרנסוואל, השלישי לא חפץ בשום אופן להטיל מום בעצמו, ובא לעבוד בצבא והרביעי יצא למקום שיצא ולומד שם, כביכול, מה שלומד – בוודאי אינם טובלים בשרם במקווה, אינם מניחים תפילין ומחללים את השבת בפרהסיה.
במקצת הוא נוטה עכשיו לדעת זוגתו. צריך היה לנהוג בהם “שמאל דוחה וימין מקרבת;” צריך היה שלא לדקדק עמהם בקיום המצוות, קלות כחמורות.
אבל נוח לה לאשה זו לפטפט ולהאשים כאילו מנוי וגמור איזו מצוה קלה ואיזו חמורה, היא אינה יודעת שהכוונות הנשגבות ביותר טמורות דוקא במעשים הפשוטים לכאורה, ביותר, וזהו מחסדי הבורא ברוך הוא עם בריותיו השפלים, שאין נשמתם מסוגלת למעשים נשגבים.
וכלום יכול היה לשער מראש שהמה כל-כך יתריסו ויעזבו אותו לגמרי?
מי לך גדול מן האב הרחמן האין-סוף ברוך-הוא, שבוודאי צופה הוא ומביט עד סוף כל הדורות, ובוודאי ידע את סופה של הגלות והתפקרות הדור – ואף-על-פי-כן… כבשי דרחמנא… לא כבש את מידת-הדין.
“לא,” הוא מתאנח ומפסיק במחשבותיו, "לא יכולתי לנהוג בהם ‘ימין מקרבת,’ הלא הם הקדיחו את תבשילם באופן מבהיל. הבכור התפקר לגמרי ואמר בפירוש, שאין מעשי המצוות עיקר, שהם חס-ושלום ריקים מתוך וכי העיקר אצלו התכלית, הרעיונות שבמעשים.
עפרא לפומיה!
והקטן למד מן הגדול, והתחיל שואל בעזות. איך אתפלל ‘רפאנו’ בשעה שאני בריא, איך אתפלל על ‘טל-ומטר’ בחורף בשעה, שהעולם צריך הרבה יותר לשלג?
עבריינים! כאילו העיקר הן המלים שבתפילה. כאילו אין צירופים, כוונות ורעיונות נשגבים באותן המלים. וזה מבקש טעמים למצוות, וכיוון שהוא מוצא טעם מצווה בעבירה, הרי היא חשובה עליו כמצווה. אינם יודעים בעצמם מה הם מפטפטים."
וחפץ הוא להצדיק את נפשו, אבל לבו נוקפו. גמירא, אין זרעו של אדם עובר עבירה במזיד, אלא אם כן נכשל בה הוא עצמו בשוגג.
בין כך הרגיש בעצמו, שהוא משתקע בעצבות, ועובר על מצוות עשה של ושמחת בחגך. עבירה גוררת עבירה.
ומתחיל הוא מתעמק בעניינה של סוכה, באתרוג ולולב, כדי שיבוא לידי שמחה של מצווה.
צריך הוא באותה שעה למקטרת שלו. כשהוא מעלה עשן, הוא מתפשט בנקל מתוך גשמיותו; יחד עם העשן הוא, כביכול, מיתמר ועולה. הנאה זו של עישון היא, לפי דעתו, המעבר בין הנאה גשמית ורוחנית. הנפש נהנית בו יותר מן הגוף.
והוא ירד מעל מיטתו, והתחיל ממשש בחושך בפינת הסוכה, ומצא את מקטרתו, את השלחופית המלאה טבק ואת כל טפליה. הוא הצית אש במקטרתו, התכסה בענן של עשן, והתחיל משוטט ברעיונות.
"סוכה זו מצווה קלה לכאורה; אבל כמה הררים תלויים בה. כמה סודות, רזין עילאין, ‘שלוש דפנות כהלכתן ורביעית אפילו טפח’; ‘גוד אחית, גוד אסיק’; ‘לביד’ – ממש מעין תבנית בריאת העולם.
לכאורה, פשוטי כלי-עץ, קצת קרשים, יתדות, קצת סכך ירוק – גשמיות, ואף-על-פי-כן ביחד הם מצטרפים לסוכה. כביכול, דירת ארעי לשכינה."
ומתעמק הוא להשיג בזה סוד הקשר שבין גשמיות לרוחניות, סוד הצמצום, ונדמה לו שהוא משיג, משיג הוא, מה שאין הפה יכול לדבר.
ממש מעין “ויחזו.”
עולה ויורד הוא על הסולם שבהוויה, מאצילות שבעשיה עד העשיה שבאצילות.
ומשיג הוא את עצמו בנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה עד לשורש השרשים שמתחת כיסא-הכבוד.
ושם… אין איסור והיתר, אין מצווה ועבירה, אין רשעים וצדיקים, הכול רק מחשבה אחת, נאצלה, מחיה את כל המעשים שבעולם השפל.
ומשיג הוא את הכול ב“רצוא ושוב”, ב“עליה וירידה” כשלהבת המזדקרת על הפתילה, כל מציצה מתוך מקטרתו מעלה אותו מדרגה אחת, כל הפסקה והפסקה מורידה אותו.
ומן הסוכה הוא נזכר באושפיזין ומתייחד עמם. ומן האושפיזין של כל לילה הוא נזכר בסדר ההושענות של כל יום, וחפץ הוא לזכור את ההושענות של מחר.
והוא נזכר:
מחר הוא “אום נצורה (*פרק ההושענות שקוראים בשבת).”
הוא הזדעזע. המקטרת נפלה מתוך ידו. דומה שענן-העשן אשר סביבו נתבקע, נתעבה ונפל לקרקע.
“רשע!” צעק על עצמו מתוך יאוש,“שבת היום!”
הוא געה כל אותו הלילה בבכיה. דומה היה שהליל האפל והלבנה הכרומה חבקו יחד את הסוכה הכפופה והשתקעו עמה באבלות.
לצפרא לא יכול להסיח את דעתו מן הדבר אפילו לרגע אחד. נהג הוא בעין אבלות בצנעא. הוא נכשל בחילול-שבת.
ויודע הוא ברור, שבעולם האמת יהי נדון בגיהנום בשביל מפני שבניו מחללים שם שבת בפרהסיה.
ויודע הוא ברור, שבעולם האמת יהי נידון בשביל חילול-שבת של בניו, ואפילו תשובה לא תועיל לו. וכבר נכנע בלבו מפני מה שצריך להיות, ולוואי, שיפטור לפחות בענשו את בניו.
אלא שגם עכשיו אינו יכול לבאר לעצמו את הדבר, איך יכול היה להגיע למדרגה כל-כך גבוהה ולהשיג השגות כל-כך נשגבות על-ידי עישון הבא בעבירה?
וזוכר הוא מכל השגותיו שהשיג אז ש’שם' הכול אחד, פשוט. רעיון אחד נאצל משלשל שרשים בכל פעולה ודבר שבעולם המעשה.
ונדחקים בלבו דברי אותו האפיקורס, בנו במשמע, שאמר, שהמצווה שנתרוקן מתוכה הטעם היא חספא בעלמא, ושהטעם הנכנס בעבירה מעלה אותה למדרגת מצווה.
עפרא לפומיה!
ונאבק הוא עם היצר, ומחפש דרכים לתשובה.
שינוי דעות יש בעיר בנוגע לשנותיו של נפתלי הזקן. כששואלים אותו אם הגיע לשנת הששים, אינם שואלים אותו בהדיא (*בפירוש), אלא שואלים אותו, אם זוכר הוא את העיפוש של שנת תר"ח. ואז הוא אינו לא מודה ולא כופר, אלא מניע על הדבר ביד והולך לו.
וכששואלים את בניו על הדבר, הם מעמידים פני קפדנים על כל אותה השאלה, למה היא באה ומתרצים ומתנים למפרע: “בלי עין הרע.” ומוסיפים בחשאי: “הרבה הרבה יותר, מששים.”
העולם מתייחס בחשדנות גם לדבריו וגם לדברי בניו בעניין זה. אומרים, שכמה שהוא מחסר, כך הם מוסיפים על האמת, אף-על-פי שלכאורה אין לאותם הבנים שום צדקה וטעם, שיתאכזרו כל-כך אל אביהם, ויחסרו משנותיו שיחיה לשנותיו שחיה. אדרבה, ידוע נפתלי הזקן בעיר לאב-רחמן. מכל חמשת בניו הנשואים ושלשת חתניו, קצתם אוכלים עדיין נקיים על שולחנו, והשאר יושבים בבתים אשר בחצרו המרווחת ובבתים שקנה בשבילם סמוך לביתו, עד שיושבי קרנות, כשהם רואים את ביתו של נפתלי הנמוך-ומרווח בין הבתים הצרים-וגבוהים של בניו, הם מתבדחים ואומרים: הנה, התרנגולת על אפרוחיה.
רובם של בניו סוחרים ומוכרים על חשבון הזקן, וקצת מהם על חשבונם שלהם ובכספו ובטיחותו של הזקן. אלו ואלו נהנים ממנו עצה. ועל זה הוא מקפיד תמיד. צריכים הבנים, בין אלו ובין אלו, לקבל הרשאה מן הזקן על כל קניה ומכירה.
והבנים אמנם לא הפסידו עוד בזה כלום, מפני שאם הפסידו, על אחריות הזקן הפסידו. לא חפץ נפתלי שעצתו תביא היזק לבניו.
עץ זקן ששרשיו חזקים וענפיו מרובים, אומרים עליו בעיר. הוא באמת לבניו כשורש לענפים. זן אותם בליחו, במוחו, בדעותיו, ברצונו. לא נועז אחד מבניו אפילו לשכור מלמד לילדיו קודם שבאה עליו הסכמת הזקן.
כשחלה הזקן, עמדו הבנים כמעט בתמידות סביב למיטתו, והצטערו.
יותר מהם הצטערו הילדים. הנכדות לא יצאו מקושטות ולא ביקרו חתונות, שמא ייודע לזקן. והנכדים לא יכלו למלאות פיהם צחוק, שמא יקפיד סבא, ענן של מרה-שחורה ירד על הבית, על החצר, והכביד על הכל.
יש אמנם שהעצבות מפרנסת את האדם השקוע בה ומהנה אותו בהנאה מיוחדת במינה, כשהיא נובעת מתוך הלב. הנאה זו באה לאדם מתוך נקמה וגאווה. הנאת נקמה לו לאדם בעצמו, בצד החלש שבו, על שלא יכול לשנות את הדברים באופן רצוי ומשמח, וגאווה יש לו לאדם לפעמים, כשהוא מכיר בעצמו שהוא-הוא לבדו המרגיש בצער זה ושאחרים מחוייבים לנוד לו.
לפעמים יש לאדם קורטוב הנאה בצער ופגעים רעים גם על ידי נטיתו לחידוש ורעננות שבשינוי מצבו. במה דברים אמורים? כשהצער נובע מתוך הלב. אבל צער זה בא להם מן החוץ, צער מכריע, שאין למצטער שום חלק בו, אסור היה על הילדים לדבר בקול רם, שמא יקפיד הזקן. הקטנים, שלא הבינו זאת, הרגישו בדבר על-ידי הצביטות בבשרם, שחלקו להם אמותיהם בסוד. ומכיוון שהדבר נעשה בסוד, הבינו הנצבטים, שאין לשאול, מפני מה צביטות אלו, שסכנה היא לשאול ושצריכים להעמיד פנים עגומים, כדרך שאבא ואמא עושים, וכמו שכל באי הבית נוהגים.
חפצים היו הקטנים בלב שלם, שישוב סבא לבריאותו, ובלבד שיסתלקו העננים מעל הבית.
מביט הזקן על ענפיו וענפי ענפיו ועל כל אותו האנוש הרומש סביב למיטתו במיעוט שיחה, בכובד-ראש, בדרך-ארץ ונהנה. סבלן הוא אצלם. הוא רק אז אינו יכול לסבול, כשאחד מהם, וביחוד מן החתנים, יושב לו ואוכל בחדר זה מה שהוא אוכל, קבע או ארעי, מפני שבימים אלו סר ממנו התיאבון לאכילה לגמרי. מתרגז הוא ואינו יכול להבין כיצד בני-אדם קובעים מקום ואוכלים, ומקשקשים בשיניהם בחינת-בהמה על האבוס.
תיתי להם לבנים, שעמדו על הדבר, והם מתרחקים ממנו בשעות אכילה בריחוק האפשרי.
וגם עכשיו הכול נעשה על-פי פקודתו ועל דעתו, שוכב הוא על מיטתו פוקד ומצווה בכל מה שנוגע לענייני מסחר, בין אלו של בניו ובין שלו.
לפעמים, שפחד המוות מרגיזהו, ואז אינו חפץ לדעת בשום עניין ועסק שבעולם. דומה עליו, שכל העולם מלא בקבוקים של האפותיקה, חיתולים, תחבושות וסמים, כגון אלו שעל שולחנו, וכל באי עולם עסוקים רק בענין אחד, להוסיף חיים על שנות נפתלי הזקן.
והבנים אינם עסוקים באמת אלא בענין אחד, באיזה מן הדוקטורים יבחרו למחר, לאיזו שעה צריכים להחליף את התחבושת, אימתי צריכים להשקות את החולה טפטופים אלו, יין זה, סמים אלו – וכיוצא בזה.
נהנה הוא במקצת מתוך מחלתו. אבל חפץ הקדוש-ברוך-הוא לצערו והטיל את חתנו הצעיר במחלה קשה ומסוכנת. ולא עוד אלא שהשכיבהו בחדר הסמוך לחדרו, ודלת וחלונות פתוחים מזה לזה.
שכנים ואנשים-טובים נכנסים ויוצאים, דוקטורים יוצאים ונכנסים. הדוקטורים סרים אליו, ממשמשים בדופקו, וזורקים שתים שלוש שאלות לחללו של החדר, והולכים להם אל החדר השני. שם הם מתמהמהים ועוסקים בכובד ראש.
רואה הוא שהשכנים, כשהם נכנסים, הם יוצאים אצלו ידי חובתם, שואלים בשלומו, שומעים תשובתו, ונכנסים להם ל’שם'. שם יש שהם נשארים ללינת לילה.
נוטה הוא להאמין שהשקרן הלז אינו חולה כלל. מתחלה הוא רק למראית-עין, ושהרופאים אינם שווים כקליפת השום כשאינם מרגישים באותו הזיוף.
ושומע הוא את השכנים כואבים על אותו צעיר-יהיר שלא בפניו, מעוררים עליו רחמים ומספרים בשבחיו.
וחפץ הוא להתקוטט באותם הכואבים, ולהגיד להם, שכל זה אינו אלא בדיות וטעויות בני-אדם, שכל אותן המעלות, שהם מונים בחתנו, היו בו אמנם אז, כשלקח אותו לו לחתן. אבל עכשיו כבר נתקלקל.
אפילו הילדים מתעוררים יותר אצל מיטתו של הדוד.
פה שקט, כיבוש, הכול הולכים על בהונות רגליהם, עוסקים סביב מיטתו מתוך דרך-ארץ.
ושם גדל השאון, יוצאים ובאים נתקלים זה בזה, אינם נזהרים בריצתם מלהפיל כסאות, ומעמידים רעש בלי שום דרך-ארץ.
אבל הרעש יוצא מתוך דאגה עמוקה. ומרגיש הוא בטעמו של דבר. הלא לפיכך הוא הקפיד יותר.
“עץ צעיר!” מגיעה לאזניו אנחת שכנה אחת, והוא יודע, שאנחה זו וודאי שאינה על חשבונו.
“פתיה,” הוא כועס עליה בלבו, “כאילו מנויות לפניה שנות בני-האדם ויודעת מי צעיר ועל מי חתמו בראש-השנה של אשתקד.”
והוא בא לידי הקפדה, וכמדומה לו שהוא שונא את כל בניו ונכדיו, ושהם שונאים אותו. כל הצעירים שנואים עליו, והוא עליהם.
וכמדומה לו ששקרן צעיר זה, אינו אלא עושה עצמו חולה.
וכמדומה לו שכל הדוקטורים הללו אינם יודעים כלום מתורת הרפואה, כשלא עמדו על הדבר.
אילו היה סיפק בידו…
שתי מיתות / יהודה שטיינברג
על פני המגרש הרחב שלפני האכסניה בכפר אחד, העומד על פרשת דרכים בין עיירות וכרכים קרובים ורחוקים, נזדמנו שני בעלי-עגלות משתי עיירות סמוכות, טעונים אורחים מכל המינים. שניהם עמדו לעשות הפסקה לשעה קצרה בכדי לתת רווח לאורחים לטעום טעימה כל-שהיא באכסניה.
הזדקרו הנוסעים והנוסעות מעל גבי העגלות והתחילו מתברכים ודורשים בשלום זה לזה, כשכנים קרובים של שתי עיירות סמוכות.
“שלום עליכם, עליכם שלום, מה חדשות במחנכם?”
“שלום, ברוך השם, ובעירכם?”
“לא כלום, אלא חיים סרבינר… מכיר היית בו?”
“נו?”
“אומרים… שבק לנו חיים.”
“חיים סרבינר? כיצד?”
“חיים? אימתי? היכן?”
“לא בביתו, לעיר המחוז נסע. נספחה בו שם המחלה הידועה. מהו אדם? עפר ואפר. היום חי, מחר די.”
“ברוך דיין האמת!”
נשתתקו האורחים העליזים. עוברת הברכה מפה אל פה בהדרת קודש. מפני שהיא יוצאת מן הלב, היא נראית בכל פעם כחדשה ומשפיעה על השומעים השפעה מרגיזה.
“רגלוהי דבר נש ערבין ליה.”
“עץ צעיר נקטף בעצם ימי פריחתו.”
קריאה זו עוברת אצל הנשים מפה אל פה וכל אחת מצרפת לה אנחה מיוחדת וסיפוק כפיים מיוחד.
ושוב נשתתקו. דומה שכל אחד פרש מן הצבור הזה ומטה אוזן לעצמו. בודק בנפשו, אם אינו חש באבריו. אם אדם כסרבינר יכול היה למות מיתה חטופה כל-כך, פתאומית כל-כך, מי זה יכול להיות בטוח בעצמו?
“אדם נפלא היה חיים,” מפסיק אחד מתוך שתיקתו.
“אדם בלי מרה. זבוב לא הרגיז בחייו.”
“חכם עתיק היה. המבדיל בין חיים למתים, הוא העביר את כל החכמנים על דעתם וטמנם בכיסו.”
“במקום שהוא היה ‘בורר’, כבר ידעו הכל למפרע, שהאמת על צדו.”
“כתבא רבא. הכל היו יראים מפני עטו.”
“זה היה ‘יהודי בפה מלא’.”
“היהודים הישרים הולכים וחסרים. נשארת רק הזבורית.”
“המבדיל ביני ובינו. צורתו עדיין מרחפת לעיני.”
שפחתו של בעל האכסניה עמדה על מפתן השער ושמעה את הבשורה המעציבה, הזדעזעה גם היא. היא הקשיבה לשבחיהם של המספרים אחרי המת. פניה חוורו וסמקו, ובאחרונה זלגו עיניה שתי דמעות.
“ברוך דיין האמת.” רחשו שפתיה.
אין האורחים יכולים להרגיל את עצמם אל הרעיון, שחיים סרבינר מת ונפטר מעולמו. השבחים הולכים ונשנים.
“אדם יקר.”
“לב טוב, לב יהודי.”
“חכם עתיק.”
“ספרא רבא.”
“יכול היה להיות רב בקהלה הגונה.”
חיים סרבינר מת ונפטר מעולמו של הקדוש-ברוך-הוא; אבל קם לתחיה בלבות האנשים. אותם האנשים בראו אותו שוב בלבם, בריאה חדשה. על אפו ועל חמתו של מלאך-המוות חיה יחיה, ולא עוד אלא שיאריך ימים.
פסק התיאבון אצל האורחים לטעימה. הכול שקוע בעצבות. הכול מביטים זה לזה, כאומרים, ראה מה עשה מלאך-המוות.
עתה צא ואמור: “כל מה שעשה הקדוש-ברוך-הוא לטובה עשה.”
ושוב שבחים.
***
ט-ר-ר-רק טר-טר, נשמעה עגלה מקשקשת ויורדת מן ההר שעל דרך עיר המחוז. מכרזת העגלה, שאורחים חדשים באים. פנו דרך.
עמדה העגלה החדשה אצל האכסניה.
רק אורח אחד הביאה.
מי הוא זה?
חיים!
סרבינר??
נשתתק העולם. אבד מהם כשרון הדיבור. מסתכלים הם זה בזה. נרעשים ונפעמים.
הראשון היה בעל האכסניה שפתח פה לאילמים:
”בריך רחמנא, די יהבך לן (*ברוך ד' שנתנך לנו… ולא נתנך לעפר. ברכה מסורתית לחולה מסוכן שהחלים)…"
“זו מהי?” שאל האורח החדש מתוך צחוק.
“הוציאו עליך שם-רע ש… ש… כי…”
“כי מתי?”
“הן, הן” מנענעים כולם בראשיהם.
“קצת אמת היה בדבר, חולה מסוכן הייתי. ממש לאחר יאוש. אף-על-פי-כן נתפסו הרופאים בדאים, ואני לא חפצתי למות.”
שוב עולות נשכחות על לבות בני-האדם.
נזכר אחד מן האורחים, שחיים סרבינר הוא אכזר ורשע לממון.
ואחד נזכר, שחיים זה הוא הדיוט, שלמד בזיקנותו פתגמים יפים מתוך ספר מלין דרבנן, ושהוא דלטור ומוסר פשוט. הכל יראים מפני עטו.
ושחיים הוא אחד מן השוטים המחזיקים את עצמם לחכמים, ומשתדלים לפתות גם את כל העולם, שיאמינו בחכמתו.
ושהוא אדם מלא עבירות, שאפילו יום-הכיפורים אינו מכפר עליהן.
שפחתו של בעל האכסניה נזכרה גם היא הנשכחות מן הימים שהיתה משרתת בבית סרבינר. שתי דמעות חדשות נזלו מתוך עיניה, ומיהרה להיסתר בחדר-הבישול.
חיים סרבינר שב לתחיה בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. כנגד זה גווע וימת אותו סרבינר שבראו האנשים בלבם.
אין איש מוריד דמעות על המת השני.
בסיר / יהודה שטיינברג
אחרי סעודת שחרית של יום הפורים מסתלק לו ר' דוד הלמן מעל השולחן, נכנס לפנים, סוגר את הפתחים הפנימיים ופותח את הדלת שלצד הרחוב, שבעדו נכנסים היום החוזרים על הפתחים לבקש נדבות.
עושה הוא זאת לא משום יוהרה ולא לשם הידור מצווה, אלא פשוט אינו אוהב שיהיו ילדיו באותו מעמד, כשהוא מחלק נדבות בסכומים הגונים.
הבסירים הללו, אומר הוא לעצמו, נוטים לפזרנות קודם שהם נעשים מוכשרים להרוויח פרוטה. אין הם יודעים ערכו של כסף, זהו דבר ידוע. כדאי הוא להרגילם לקמצנות, על אחת כמה וכמה, שאסור להראות לפניהם פזרנות.
נחלקו עליו הדעות בעיר. קצתם מרננים אחריו, שהוא קמצן; אשתו, אדרבה, רואה בו פזרנות. אחרים אומרים עליו, שאינו קבוע במידותיו. אבל הוא גופו יודע בעצמו, שאינו לא קמצן ולא פזרן, אלא סוחר זהיר, שעושה כל מעשיו בחשבון ודעת.
מוצלח הוא בעסקיו, וביחוד במסחר העיסקא והלוואות על תנאי פירעון ושיעורים, הסוחרים הקטנים מאמינים שהוא בר-מזל, וכשהם לווים אצלו עסקיהם מתברכים. הוא גופו אינו מאמין במזל. כבר אמרו חז"ל “אין מזל לישראל.” מזל זה אינו לפי דעתו, אלא אליל העצלים. אדם סוחר מישראל אחראי בעד מעשיו.
טענות ותביעות על רבש"ע אין לו. כשיש לו עליו איזו קובלנה, אין זה אלא בשל הבנים. לפי שעה אין לו נחת מהם.
את שמואל, בנו הבכור, צעיר כבן שמונה-עשרה שנה, אוהב הוא יותר מכולם. הרי הוא, לכאורה, פרי גומל כבר. בילדותו לא חשך עליו כל עמל. שכר לו מן הטובים שבמלמדים אף-על-פי שמעולם לא קווה לטפח בו מורה-הוראה.
כשהגדיל הבן, התחיל קובל: “חכמת-העולם. צריך הוא למורים. מינים חדשים של ספרים, משלהם.”
מהיכא-תיתי. אין הוא חסיד שוטה, שיהי שונא השכלה וחכמת-העולם. אדרבה, אדם סוחר מישראל לבו צריך להיות ער לכל מה שבעולם. אין לך דבר שלא יהי בו רגע של תועלת לך או לאחרים.
עמד ושכר לו מורים וקנה לו ספרים, אף-על-פי שלא קיווה מעולם לטפח בו דוקטור או רוקח.
למד הבן ולמד, עד שנפטר ממוריו, ודוד הלמן נהנה מן הדבר, שסוף-סוף הגיע לאותו יום, שיכול הוא להעלות בחשבון את כל שכר-הלימוד, שהוציא על בנו, ולתת לחכמתו ומדרגת השכלתו שום בכספים לאמור, השכלתו של שמואל היא בת כמה וכמה דינרי כסף.
התחיל שמואל משתקע מעצמו בספרים.
ומזה לא נהנה אביו שוב. כלום זוהי תכלית לאדם, שישתקע בספרים, ישב בטל ויהנה מן העולם בלי שום זכות?
והבן אומר לו, שהספרים הללו עוסקים באלה בני-אדם שנהנים מן העולם בלי שום זכות, ובאלה, שהרבה זכויות להם, ואף-על-פי-כן אינם נהנים כלום.
“כיצד?” הוא תמה.
מחלק לו הבן את העולם לפלגות-פלגות, עובדים ואין להם, אינם עובדים ויש להם, מכניסים מוציאים.
הדברים מתקבלים על לבו. כדאי להיאנח על זה.
מבאר לו הצעיר תולדות ההון… שאלת הקרקעות. מוחו קולט את הדברים בנקל, הרי זה ענין סוחרי, קרוב ללבו.
ומנבא לו הצעיר ליום, שכולו טוב, שיתוף עולמי. הכול יהיו עובדים בשווה ונהנים בשווה.
“בלי דאגה? בלי צער של סילוק חובות?”
“בלי דאגה. בלי צער של סילוק חובות. כל אחד בשביל הכול. והכול בשביל כל אחד.”
נהנה האב מכל זה, כמו מאגדה יפה. כדאי היה לחיות ולקוות לימים טובים כאלה.
ולפרקים, בשעות הפנאי, הוא מפציר בבנו, שירצה לפניו את הענין. אף-על-פי שכבר הרצה אותו זה לפניו לכול פרטיו כמה פעמים. מוצא הוא בענין זה איזו פרטים, שאינם מתקבלים עדיין על לבו, אבל בכלל הרי זה ענין סוחרי מאד נעלה. הכול בנוי על חשבון מדוייק, על חוקי צדק ומשפט. והעיקר חיסכון מרובה רואה הוא בזה לעולם. ההון העולמי יצא לחפשי, יעבוד, ישא פרי. הרבה כוחות לא יכלו לבטלה.
אלא כשבנו מעיר לו, שלפי-שעה עסקיו בנשך ויתר מסחריו מגונים הם, שנקיי-הדעת מערערין עליו, הוא מסתכל בו בתמיה:
“הלא לפי-שעה לא הוציאו עדיין את הקרקעות מידי בעלי הקרקע ולא….”
“נשך, שחק מאזנים ומחיקת המידות יותר מגונים מהתאחזות בקרקעות.”
“יותר מגונים? מהיכן יצא לך זה? כלום איני עובד יותר משש-עשרה שעות ביום? כלום איני מסכן את הוני? לפי-שעה הרי יש עוד ערך להון.”
“המסחר הוא בכללו דבר מגונה.”
“המסחר? הרי הוא מציל לפי-שעה את העשוקים מעושק יותר גדול. אלמלא המסחר, כלום היה הפועל מקבל בעבודתו את המחיר שהוא מקבל?”
“המסחר הוא רמאות, השתמשות במחסורו של חברו.”
ומתחילים מתקוטטים, ומתפרדים מתוך קטטה, עד שהם מתפייסים שוב. אין ר' דוד יכול להיות שרוי ברוגז הרבה על בנו. יותר מדי אוהב הוא אותו.
כך הם חיים, האב והבן בכפיפה אחת, בקטטות ופיוסים.
טיפה מרה היא זו בחיי שמואל הצעיר. אלמלא עסקיו המגונים של אביו וחשבונותיו עם הלווים, שעליו לראות תדיר, יכול הוא לחיות בבית הוריו בשופי, בחדר חם ומרווח, אצל שולחן ערוך, ולהקדיש את ימיו לספרים, ואפשר שהיה יוצאת ממנו תועלת לעולם.
וטיפה מרה היא זו גם בחיי האב. גדול צערו, כשהוא רואה את בנו בעל-מום גמור בעולם המסחר. אין בסיר זה מבין ערכו של כסף ושל מסחר. אינו מרגיש שזה ממש כהקרקעות אצל בעל הקרקע, ויותר כשר מהתאחזות בקרקעות. הרי המסחר לפי-שעה מתוקן על יסודות הצדק והאמונה.
בא הוא לידי מסקנה, שהנקמה היותר מורגשת, שעשו בנו שונאינו, היא זו, שהשניאו את המסחר על צעירינו. ולא עוד אלא שהשניאו אותו בשם הצדק והיושר. אל תהא להם כפרה עולמית.
נכנס לו ר' דוד ועמד אצל שולחנו, שמסודרות עליו קבוצות מטבעות בעלות ערכין שונים, ונענה לעניים, שנכנסים ויוצאים. באותה שעה לא הרגיש ששמואל בנו נטפל אליו וישב מאחוריו.
נכנס בעל-בית הגון ומטפחת בידו, סימן שלא בשביל עצמו, אלא בשביל איזה נסתר הולך הוא לאסוף.
“הי! שלמא, אהר’ל, חג-טוב עלינו,” קדמהו דוד, “יובל שנים לא ראיתיך. תיתי לך שבפורים, לפחות אינך פוסח על ביתי.”
פני האורח מסמיקים.
“הרי ר' דוד שיחיה, צריך לדעת מעצמו, מפני מה אני מונע רגלי.”
“יודע, יודע אני. הנשאר-חייב. ולפיכך? לפיכך אינך רוצה לתת לי אפילו זכות תביעה? גזלן, שמטן. עוכר ישראל, מפונק אתה, אינך יכול לשמוע קול תובע,ולי נצרכה אותה תביעה! המבין אתה? גזלן, נצרך לי, שאפגשך ואתבע ממך; מפני שכל-זמן שתובע אני, נדמה לי, שהחוב הוא מזומן.”
מסתתמות טענות האורח.
“ולא עוד, אלא שעזבת אותי, ומצאת לך מלווה אחר.”
“אני.” תמה הלז, “אני, מלווה אחר? מה ר' דוד סח?”
“אם לא כך, מה אתה עושה?”
“לא כלום.”
“אינך עוסק בפרקמטיה כלום?” מעמיד עליו ר' דוד את עיניו. “הרי אתה גזלן לאשתך, לבניך, וחוטא כלפי מעלה. לא לתוהו בראה, מחוייב אדם לעשות.”
משתתק האורח. ור' דוד חושב מחשבה.
“שומע אתה, אהר’ל, חוב ישן. מין עיפוש על הנשמה. מביא לידי עצלות, וגורם רעה ללווה ולמלווה. הריני מוחק מעל חשבונך את הנשאר-חייב, אתה בוא וקח כסף מחדש ועשה עסקים, הרווח ופרע על הסדר.”
“מאה שנים תחיה, ר'…”
“נו-נו, אין צרך בדיבורים. העצלים מדברים הרבה, הא לך נדבה, ולך עסוק במצווה לפי שעה. מחר כשתמצא לך עסק, תבוא לקחת כמה שיהי נצרך לך.”
יוצא אהר’ל. ונכנס אחר כפוף-ראש, בלי מטפחת ביד. משנכנס עמד ונעץ עיניו בקרקע.
“לידי- כך באת, חיים?”
הלז הסמיק ועונה באנחה מרוססת.
עונה גם ר' דוד באנחה מתוך השתתפות, שאינה משברת אלא חצי גוף, מרים רובל שלם ונותן לו.
כשפנה הלז לצאת, עצרו בחצי דרכו:
“אמור נא, ר' יהודי, יודע אתה, שנשתקעת אצלי בנשאר-חייב חמשים קופיקות במלואן?”
“כך… אמת, אבל…”
“מה, אבל? קבצן, יהי רצון כאילו אספת היום בחמשים קופיקות פחות.”
“ויהי רצון, כאילו נתתי לך רק מחצית הרובל.”
מפריש הלז ביד רותחת מתוך הכף הקמוצה חמישים קופיקות ומוסרן למלווה.
“עכשו הרי אתה שוב בטוח אצלי.” זורק ר' דוד מלים בחללו של החדר, “כשיגלגל השם-יתברך איזה עסק של ריווח לידך בוא ואלווה לך קצת כסף.”
זוגות נכנסים וזוגות יוצאים, ור' דוד עסוק אצל שולחנו. פעמים שהוא מקמץ ומתקוטט עם התובעים, ופעמים שהוא נעשה ותרן עד לכדי בזבוז, ביחוד הוא מבזבז, כשתובעים אצלו על הכנסת-כלה.
“זהו בניינו של הקדוש-ברוך-הוא,” מבאר הוא את נימוקו לעצמו, “בנין בית ישראל ובעולם.” חפץ הוא להיות שותף הגון להקדוש-ברוך-הוא.
נכנס אליו זוג, שמאסף נדבות בשביל נשרף אחד. גם זהו אחד מן הדברים, שר' דוד מבזבז עליהם ביותר. קם הזוג לצאת, אך ר' דוד עצר באחד מהם.
“בחור יפה, אימתי תשלם את שמונת הרובלים, שנקפאת עליהם?”
“אמת, אבל… הרי יודע אתה שאני יורד… והחוב אינו אלא שיורי עיסקא.”
“שיורי עיסקא? ועיסקא מהו?” בא ר' דוד לכלל כעס, “הווי ידוע, הדיוט, שעיסקא הוא קרן. תמציתו של קרן. איני חפץ לערבב את חגך היום, אבל מחר, דע לך, שארד למטלטלי ביתך, ואמכור את נוצות כריך. הדיוט! שמטן, עוכר ישראל, גנב, שקץ!”
ובמדה שר' דוד שופך חמתו על האורח, מתגבר בו כעסו יותר ויותר, כאילו הטיל בו נחש ארס במקום הכואב ביותר. להתנפל עליו באגרופיו הוא חפץ.
האורח יצא נעלב. ושמואל, שעמד כל העת מאחורי אביו, לא יכול עוד לכבוש את כעסו. הוא הרגיש את עצמו נעלב יחד עם האורח. נעימה היתה לו ההכרה, שהוא משתתף בצערם של הנעלבים, מתענה עמהם, ואינו נושא אפילו את פני אביו.
עמד והסית בעצמו יצר-הרע של כעס.
“עוכר-ישראל קרא אבא לנעלב זה. מי עוכר ישראל, עני זה, ששילם קרן, והתקשה על שילומי עיסקא, או שמא הנושכים, המוצצים?”
“בסיר!”
“והרי מוטב היה, שתקמץ בנדבות אחרות, ותמחול שיורי עיסקא לנעלב עני זה.”
“בסיר אתה.”
ומתחילים מתקוטטים האב והבן. זה טוען, שעיסקא הוא דבר מגונה, עושק, עוול, מציצת-דם, והמסחר כולו אינו אלא רמאות.
הלז טוען, שלפי-שעה לא הוציאו עדיין את הקרקעות מידי האצילים, ועיסקא הוא ענין חשוב, תמציתו של קרן.
ומתקוטטים שניהם, ואין איש יכול לקלוט במוחו דעת חברו. נשבתת השמחה, ומתחולל כבוד הפורים.
תיתי לו לחייט, שבכניסתו הפסיק את הקטטה בין האב ובנו, והטריד את שמואל בחליפת-בגדים חדשה שהביא לו.
קם שמואל ויצא עם החייט לחדרו, והאב סגר אחריהם את הדלת וחזר לשולחנו.
מהרהר הוא בדבר ורואה את בנו בעל-מום גמור בהוויות-העולם, בסיר-בסיר, שלא יגמול עולמית.
מתוך טיט, זוהמה ותוהו-ובוהו הגיח ביתו של אפרים-מאיר ויצא בריאה חדשה. נקי, מצוחצח ומסויד, הקירות נוצצים לבנים כסיד ההיכל, וכאילו מחייכים בחיוך של ילדים השמחים בעצמם; הרהיטים מרוחצים ומשוחים; הרצפה נוצצת. האוויר שבחדר התדקק, וכשאתה מוציא הברה מפיך, היא עוברת ומתגלגלת חפשי בחללו של החדר, עד שאינך מכיר את קולך, ונדמה לך, כי לא אתה אלא הצורות הנשקפות מתוך הראי הבהיר שעל הקיר הוציאו את ההברה.
כל החפצים שבחדרים לוחשים ואומרים: ערב פסח היום.
לא האמינה שרה, אשתו של אפרים-מאיר, שתיפטר כל-כך מהרה מהחמץ. אשה חולנית, בית מלא טפלים, בעל קצת קפדן. אוהב הוא, שיהי הכול נגמר ונעשה על צד היותר טוב.
מן השמים ריחמו עליה והזמינו לה את רבקה המשרתת לימים אלו. אלמלא אשה זו, ספק הוא, אם היתה נגאלת בשנה זו מתוך החמץ.
רבקה איחרה קצת לבוא. היא באה אחרי ראש-חודש. ואף-על-פי-כן הרי נגמר אצלה הכל בזמנו.
קודם לכן לא יכלה לבוא. היא ישבה בתוך ד' אמות מצומצמות והמתינה לנס, שמא יזדמן סוף-סוף. כבר עמדה חורף כולו בנסיון של קור וקפאון, רעב כמשמעו, ומחסור בכל אכזריותו. עזובה, הפקר לאסון, שרויה בצער-געגועים כאשה וכאם, לא חפצה להראות לרבונו-של-עולם דרך ולרדת למדרגה כזו. ומכיוון שכל-כך התעקשה, הרי מן הדין היה, שתחכה עוד שבוע, עוד ימים. אפשר יזדמן.
חיכתה, חיכתה, וסוף-סוף נכנעה מפני רצונו של רבון העולמים.
ואחרי שכבר היה הכול מסודר בבית, וחצי-תריסר בניה של שרה כבר יצאו רחוצים ולבושים והשמש החולנית נטתה לצד מערב והכינה מקום לליל החג, ישבה רבקה לקלף בולבוסים לסעודת-הערב והשתקעה במחשבות.
אשתקד לא עלה על דעתה, שתגיע לידי כך.
פרנסה? אין זה ענין לכאן! לא ראתה רבקה עדיין אדם שיאמר: יש לי פרנסה יותר מדי, בואו וטלו קצת ממנה. ושוב לא ראתה אדם בוטח בהקדוש-ברוך-הוא, שימות חס-ושלום ברעב. אשה שיש לה בעל, יש לה פרנסה. פעמים בדוחק, פעמים בריווח. כך הם החיים, מרור וחרוסת יחד.
נזכרת רבקה במרור, מיד הוא פוסקת בקילוף ולוקחת קלחי-חזרת ומתחילה מפוררת אצל התנור כדי להפיג מרירותו, שיהי כשר לסעודה. ושוב משתקעת בהרהורים וזכרונות.
אשתקד ערב-פסח… מכיוון ששקעה השמש הפיח רוח נעים, רוח חגיגה ומילא את הלבבות. נעשה לה פתאום קל ונוח בלבה. נראה לה ברור ובטוח שאחר הפסח ייגאל העולם, יפתחו שערים. קול נעים ומבורך. הפרנסה תשתבח, ודאי שתשתבח. הרי זה ברי אצלה. נתמלא לבה חדווה וישבה לה בביתה כלפי נרות החג והמתינה עד שיבואו ‘שניהם’ מן הקלויז.
ובבית הכל מסודר, נוצץ, ממתין, כעין מה שמורגש עכשיו בבית זה. וה“קערה” מסודרת. קערה זו, שארגה ורקמה בשנה שאחר חתונתה, באותם הלילות, שהיו ארוכים מאד, כשהוא לא היה בביתו, וקצרים כשהיה הוא עמה.
נתארכו לה הרגעים בהמתנה. הרי הכול כבר ערוך ומסודר. ברוך-השם, הכול יש, אפילו כרפס. הכוסות נוצצות, היין מתאדם, המפה פרושה. מפני מה הם מתמהמהים?
תיתי לה, שזה אינו אחר החתונה ואין לה מה להתבייש. כשתרצה, יכולה היא להגיד שלא על בעלה, אלא על בנה היא מתגעגעה כל-כך. הרי הוא, ברוך-השם, בן הגון לאלהים ולאנשים. פתחה את הדלת, שלצד הרחבה, וישבה על המפתן, כדי שתפגשם כשהם שבים מן הקלויז.
קידמה אותה לבנה יפה, שופעת אור רכיך, חביב ושקט כאהבת אשה ואם, ומן הנהר שמאחורי הקלויז נשמע קרקור צפרדעים ממלא את חללו של האוויר. נדמה לה כאילו הן מברכות ואומרות: חגא-טבא על כלל-ישראל, אמן סלה.
נתמלא לבה חדווה יותר. צר נעשה לה המקום. עמדה ויצאה לקראתם, והם כאילו נחבאו וחיכו לרגע שתצא, נגשו מתוך חגא-טבא ונכנסו.
השתקעה רבקה כל-כך בהרהוריה, עד שלא הרגישה שכבר הגיע קלח החזרת עד קצו ואצבעותיה התגרדו במפרר.
התעוררה ומצאה טיפת דם במרור, חרדה וזרקה את המרור החוצה שלא תראה בעלת-הבית. דם, בידוע שהוא גם טרפה וגם חמץ.
כרכה מתוך אנחה מטלית על מקום הפצע. לא נרפאו עדין הפצעים שהסב לה סיוד הכתלים, ועוד פצע
נוסף. הפסיקה במרור, וקרבה שוב לקילוף.
והרהורים נדחקים ועולים, כאילו קורא לפניה איזה אדם מתוך ספר הזכרונות.
אכן זה היה סדר! כאילו נתנו לה מן השמים תענוג של שתי שנים בבת-אחת על חשבון שלהבא.
“האב אינו זקן עדיין והבן כבר אינו ילד,” התערבו שני קולות נעימים, זורמים-זורמים, מתמזגים ומשתפכים. קשה היה להבחין ביניהם. דומה היה, שקול אחד מלא ונעים, זורם כנחל של שמן. והיא האשה והאם, המלכה של פינה קוסמת זו, שוחה וטובלת בזרם זה.
הוי, כמה חפצה אז לחבקם יחד ולאמצם אל לבה הבוער בשתי אהבות שונות, שאחת מגבירה את חברתה.
קשה היה להכיר בין הקולות. ואז נזכרה בפעם הראשונה, שלבנה מלאו עשרים שנה, ובקרוב ייקרא לעבודת-הצבא. זו היתה טיפה מרה אחת בליל שכולו תענוג. אבנים קשות שקעו ברגע זה על לבה; אף-על-פי ששלמה שלה הוא, לכאורה בן-יחיד.
עברו ימי החג, והתקוות לא נתקיימו, הפרנסה הורעה עוד יותר, ממש עד ככר לחם.
עוד קודם שנתקבל בנה לצבא, יצא האב לאמריקה; יצא לבקש את אשרו. אפשר שלגברים יש אושר גם בנכר; וכאן העמידו עליה חובות ישנים. איזה נפל נולד לה אחר שלמה’לה הבכור. לא הוציא את חדשו. אפילו שבעה לא ישבה אחריו. לא הורידה עליו דמעה. אפשר שבשביל כך נענשה, ופסלו לה את זכויותיו של בנה-יחידה.
נלקח שלמה’לה לצבא, והיא נשארה לפי-שעה יחידה, עזובה ועניה. מתפרנסת היתה במכתביהם.
מתחילה הבריאו אותה שניהם בהבטחות. הבן כתב, שהוא מקווה סוף-סוף, שישלחו אותו לחפשי, מפני שהרופאים מצאו את לבו שלא כרגיל. דופק הוא יותר מדי. טבע אמו בו, גם לבה דופק שלא כרגיל.
והבעל גם הוא כותב, שהוא מקווה לשוב מהר, אלא שלפי שעה אין לו להוצאות הדרך. כמה שהוא מרוויח, מספיק לו בקושי ללחם צר.
והיא קיוותה וחיכתה. מכרה היום כלי-בית, מחר מלבוש-יתיר, עד שנשארה ערומה, כבולבוס זה שבידה. ובין כך הגיעו ימי חורף קשים. היא לא היתה מפורסמת בעיר ולפיכך שכחו אותה בעלי הקצבה.
ומתחממת היתה בלילות הקרים באהבה וגעגועים, ומתפרנסת היתה בתקוות והבטחות.
ועבר חורף ואכל את כל כלי-ביתה. והיא חיכתה, סוף-סוף יגיע לה מכתב עם קצת כסף מבעלה, ואפשר יבוא בעצמו, ואפשר גם בנה יבוא, וודאי שיבואו שניהם לחג-הפסח.
באחרונה הגיעו לה שני מכתבים מבנה ומבעלה.
בנה מבקש, שתשלח לו עשרה רובל. הוא כבר התייאש מלשוב לביתו, יצא עליו הגורל להישלח למקום רחוק מאד, ובלי כסף קשה מאד ליהודי בצבא.
הבעל קובל וכואב ומסיים בהבטחות, שסוף הקיץ הבא, אם לא ישוב, אפשר שיקחנה לשם.
ברכו עליה בקלויז את החודש ניסן, שלא בשעה טובה.
ימי הפסח קרובים. ומה תעשה? שמא לקבל קצבה?
ומה תענה לבנה?
כמדומה, שהכול כבר מכרה. אבל, לא! הרי נשאר חפץ אחד.
היא קיוותה, ששניהם ישובו לחג הפסח, והחביאה בשבילם את החפץ הנחוץ ביותר, את הקערה המרוקמת, שיש לה שום בכספים.
עמדה ומישכנה את הדבר היקר, קבלה שני רובלים ונסעה לעיר אחרת בלי הכרה ברורה, למה היא נוסעת. לפי-שעה היא בורחת מן המקום שרעבה וקפאה שם חורף כולו, וקיוותה תקווה בוגדת.
וכשבאה לעיר, שאין מכירין אותה, נעשה לה ברור, למה נסעה.
והתחילה מבקשת לה שירות.
בקושי מצאה לה מקום. הסרסורית הביטה בה בתמהון ולא הבינה בתחילה את מבוקשה. נדמה לה לזו, שהיא בעלת בית כפרית ודורשת משרתת לביתה.
וכשהגידה לה רבקה ברור, שהיא חפצה להיות משרתת, הסתכלה זו בפניה, בידיה, ומשכה בכתפיה.
“ספק, אשה, ספק אם תמצאי בכאן שירות.”
“מפני מה?”
“ראשית, מפני… מפני ש… שאיני יודעת כיצד אומר, בעלות-הבית שלנו מבקשות משרתות לא כמותך. הרי ידיך. פניך… מסופקתני אם תצליחי לעבודה קשה.”
ראתה רבקה אחר-כך שאמת דיברה הסרסורית, בכל בית שבאה בדקו אותה בפניה ובידיה, הניעו עליה בראשם ואמרו: “לא, לא משרתת כזו נצרכה לנו.”
עד שבאה לביתו של אפרים-מאיר, ובכאן נתקבלה. כאן, כנראה, שמחים בה וגם היא שמחה. תיכף אחר החג תוכל לקבל כסף למפרע ולשלוח לבנה עשרת הרובלים.
ואפשר תשלח גם לבעלה איזה עזר.
וחפצה היא להשתדל להאמין, שהיא שמחה, אלא שבכל פעם, שהיא סוקרת מחדר-המבשלות לחדר הבעלים על מיטת ההיסבה, הרי היא מרגישה מחטים מתהפכים לארכו ולרחבו של לבה.
ושרה היא אמנם אשה טובה. ואחר שיצא בעלה עם חצי-תריסר בניו אל הקלויז התאנחה מתוך שמחה של גמר עבודה וישבה לשיח קצת עם המשרתת הטובה.
“תודה להשם-יתברך, הכול נגמר בעתו. יודעת אני? עד כמה שיד אדם מגיעה, כמדומה, הכול נעשה בכשרות. אמת, רבקה?”
“בוודאי שכך.”
“ואני כמה דואגת הייתי. לו כאילו אין הדבר נוגע. הבעלים הם…”
“לא, שרה. למה תאמרי ככה? יש לבעלים דאגות שלהם. גם הם אינם טועמים טעם גן-עדן בעולם, האמיני לי.”
“אמת… כך. אבל יודעת את, אשה חולנית כמוני, ובנים נתן לי השם-יתברך, נחשים-שרפים.”
“יאריכו לך ימים, שרה, למה תאמרי ככה? בנים הם בנים. ילדים מה הם יודעים? כל הבנים טובים, טובים…”
מצטרד קולה של רבקה, כאילו יוצא מתוך כלי-חרס שבור, דומה, שלבכיה היא מתכוונת, אלא שגמרה בשיעול בעל שברים רבים.
ואפרים-מאיר חזר מבית-הכנסת עם חצי-תריסר בניו – בחג-טבא שיצא משבעה פיות קטנים וגדולים, והתמזג לברכה ערבה אחת.
ישב “המלך” לשולחן. סביביו “בני המלך.” רק קטן אחד רץ בחדר לכאן ולכאן, פרץ גם לבית-המבשלות ושב משם תמה וצוחק.
“רבקה בוכיה, חי-חה-חה.”
“בוכיה?” מתפלאת שרה ונכנסת לבית-המבשלות.
“מרור אני מפררת.” מקדימה את פניה רבקה. “הוי, כמה חריף המרור בשנה זו.”
חוזרת שרה לכסא-המלוכה, ואפרים-מאיר מסתכל בה ברוגז ולוחש:
"נו, רואה את? כלום לא אמרתי לך, זוהי אשה אומללה, אלהים יודע מה קרה לה. ולמה לי צרה זו, שתחלל אשה זרה את חגי? והרי מוטב היה לעשות הכול בעצמך, ובלבד שלא יהיה החג מחולל.
על שום מה? / יהודה שטיינברג
המורה הצעיר יצחק פיינברג מצא בחניכתו הצעירה פרי חדש, שהוא חייב לברך עליו “שהחיינו.” מיום שהוא משמש בהוראה לשעות, זאת לו הפעם הראשונה לתת לקח בעברית לבת-ישראל.
והנערה, צביה גרינברג, היא באמת נערה מצויינת, אינה דומה כלל לשאר הבנות. שוקקת היא לדעת, ממעטת בדיבורים ומרבה לשמוע. וכבור סיד אינה מאבדת משמועתה כלום.
על השכר התנה עמו אביה, אך על פרטי הלימודים התנתה החניכה גופה. אחר שעמדה לפניו בבחינה כוללת וקצרה, מצא שהיא יודעת שפת-עבר ידיעה הגונה.
קצת בקיאה בספרות הילדות, אף-על-פי שלערך שנותיה והתפתחות גופה כבר רחוקה היא מתקופת הילדות. חושבת היא לפעמים מחשבות רציניות באופן מיוחד לה.
מרצון טוב מוותר עכשיו פיינברג על דעתו, שהיתה קבועה אצלו. מחלוקת יש לו תמיד על סופרי הילדות, שהם מכניסים לפעמים בסיפוריהם עניינים רצינים, אם כי בהצעה ילדותית. טוען היה, שזהו בלתי מובן לקוראים הקטנים, ובאופן היותר רצוי, אם עלה בידי הסופר להבליע את הענינים בנעימות ההצעה, היופי והשידול הילדותי, עד שאין הילד מרגיש בהם, הרי הלכה עבודתו לאיבוד.
עכשיו הוא רואה, שזה אינו הולך לאיבוד. אדרבה, עניינים אלה נכנסים ללב הצעיר בלי הכרה, מתחממים שם וגומלים, וכשהם יוצאים אחר-כך בזמנם, הם יוצאים באופן מקורי.
“ובכן, מ-ל גרינברג,” התקשה המורה הצעיר, “מה המה הלקחים שאת מקווה לקחת מפי?”
זו היתה אצלו שאלה כהוגן; מפני שבין תלמידיו הוא יודע, מכיוון שהם מניעים לפרק של ידיעה כזו, הם פוסקים ויוצאים לעולמם.
ומדמואזל גרינברג מעקמת את החוטם העברי, שזבד בו הקדוש-ברוך-הוא את פניה היפים, משלשלת עפעפיים על עינים דובדבניות וצל של דחיה עובר על פניה. אין היא אוהבת שיקראו לה מ-ל.
“שמי צביה גרינברג,” היא מודיעה לו שנית, “חפצה אני ללמוד נ”ך במקורו ועל-בוריו וגם לקרוא בספרות עברית לפני מורה."
פרי חדש הוא זה לו. “שהחיינו” הוא מברך עליה.
והתחיל לומד עמה. והיא אינה מסתפקת בפירוש-המלות ובהמשך הפסוקים. מתאמצת היא לקלוט את רוח הנביאים.
קרקע פורה מצא בה, וחשב מחשבה לעשותה תלמידתו.
ציוני רוחני היה פיינברג. הקדיש לה שעות יתירות וטיולי-ערב, וביאר לפניה פרשת הציונות הרוחנית לכל פרטיה.
והיא קולטת את תורתו ומוציאה אותה באופן מקורי.
ויש שהם מתאחרים בטיוליהם, שקיעת החמה מוציאה אותם והלבנה שבאמצע הרקיע מכניסה אותם. ויש שהם מרחיקים הרבה מן העיר. שוכחים הם בשיחותיהם את המקום המצוי. הם מטיילים בכרמל, בשרון, בין הרי הלבנון, בין קולוניות פוריות.
ופעמים שלאור הלבנה עיניו שוקעות בה ולבו מגיד לו, שהיא יפה כשולמית בשעתה. ונזכר הוא שהיא עלמה והוא גבר. והרהורים מזעזעים נדחקים ועולים במוחו.
שיחתם נפסקת פתאום. הוא מסתכל בה. היא אינה עומדת בפני מבטו וכובשת פניה בקרקע.
ואז מתחיל לבו נוקף אותו: היא תמה, זכה כמלאך אלהי הצבאות. ואני? אילו ידעה היא את מחשבותי…
נכלם בפני עצמו, והשתדל להאמין, שרגשותיו אלה הם רגשי אהבה מופשטה, אהבת-אחים. יהי רצון כאילו זה זכר. והרי שיחותיהם באמת אינן דומות כלל לאלו שמשיחים עם נערה.
והאמין בדבר.
ואהבה זו התגברה בלבו יותר ויותר. היו ימים שהשמים כאילו התכוונו להרעימם ושפכו גשמים מרובים. השעה לא היתה כשרה לטיולים. בלילות אלו הצטער בנדודי-ליל וסר ממנו תיאבון לאכילה.
ופעם אחת טיילו בשדות. הערב היה ערב של קיץ, והלבנה בוששה לצאת. נקל היה לו בחושך להאמין בטהרת אהבתו. אחרי שלא ראה את פניה. הוא דיבר לפניה בציונות הרוחנית, בטהרתה וקדושתה, שאין בה אף צל-צלה של פניה זרה וגשמית, אחרי שזוהי עבודה כולה לעתיד רחוק, בשביל דור שאין לנו אליו נגיעה קרובה.
“זוהי עבודה מתוך מסירות נפש.”
“עבודה שיש בה קרבנות גדולים. קרבן של כל היהודים המצויים בשביל יהדות שבעתיד.”
והיא התלהבה והסכימה לדבריו.
ומתוך רגש לחץ את ידה בחושך.
ומתוך רגש ענתה לו בשתי לחיצות.
עלה על מוחו ענן כבד. הרגיש בעצמו, שהוא גבר והיא עלמה.
לבו התחיל נוקף אותו ורגשות חדשים העיקו עליו. דיבורים חדשים צורבים על לשונו.
חפץ היה לאמור לה דבר חדש, שהוא אוהב אותה במין אהבה מצויינה. אלא שירא שמא טועה הוא בה. שמא טהורה היא כמלאך-אלהים, ואז הרי יאבד הכל. היא תתרחק ממנו לגמרי.
משל ברוחו וחזרו לביתם.
ואותו הלילה לא טעם טעם שינה. מהרהר היה בדבר: אפשר שהיא אינה רחוקה כל-כך ממנו? אבל אביה, כלום יסכים? הוא מורה עני והלז אדם אמיד.
ואפשר, אדרבה, אביה הוא אדם הדיוט, מאמין הרבה בבתו, מכבד אותה בדרך-ארץ של הדיוטים. אפשר שלא יתנגד.
וגמר בדעתו למחר להתגבר על חולשתו להגיד לה את המלה החדשה.
ולמחר טיילו, טיילו ודיברו על טהרת הציונות, ופתח את פיו להוציא רגשותיו, אלא שלשונו נסתבכה בפיו. הודה אמנם בפניה, שאוהב הוא אותה, אלא שחטף והקדיש את אהבתו בקדושת אהבת-אחים.
אהבה בלי פניה. כזו של הציונות.
והיא האמינה לו, וביארה לעצמה, שבודאי גם רגשותיה והתלהבותה אליו לפרקים נראה להיות מעין אהבה זו.
התחיל משתדל יותר להאמין בעצמו ובטהרת אהבתו. צביה היא אצלו מלאך, כרוב נשמה. חילול-קודש הוא אצלו שמחשבה זרה תגע בה.
וכך עברו חדשים, כלו ימי הטיול והחורף בא והניס את המטיילים לתוך הבתים. והלילות הארוכים לאור המנורה, לעיני הורים, היו מסוגלים יותר לאהבת-אחים מאשר לאהבה פגולה.
ועבר החורף ובא האביב, והציפרים חגים חג אהבה לעיני השמש על עפאי העצים. והאביב אוחז בבלוריתם של טיילים וטיילות צעירות ומושכם בין אותם האפיריונים הרעננים ומעניש אותם בצער-געגועים וצריבות-אהבה לעיני החוגגים.
עלה על לב פיינברג להקדיש את הימים הללו ללימוד “שיר השירים.”
שמח הוא בדבר שמכיון שאהבתו אהבת-אחים יכול הוא לבאר לה את המקומות הסתומים בביאור גלוי, בלי שום בושה. הרי תורה היא וללימוד היא צריכה. כלום יש לך אח, שמתבייש מפני אחות?
ונושא השיחות שבטיולים הוא עכשיו, נועם השפה העברית והשירה שבה.
“אתי מלבנון כלה… מראש אמנה, שניר, חרמון.”
אין אתה יכול להכריע איזו ממיני האהבה חשובה יותר אצל אוהב זה, אהבת הארץ או אהבתו לפרידתו? דומה לך שאחת מבארת את חברתה ושאין אפשרות לזו בלי זו.
ואהבתו לטבע, לשדה, לחיים? “שניר כעדר הקצובות… כחוט השני שפתותיך… כפלח הרמון… תאמי צביה… שושנים… תימרות עשן מקוטרת מור.”
“מבינה את זאת? לפעמים, כשאני רואה, למשל, אותך מרחוק, נדמה לי שאת יוצאת ומתגלמת מתוך ענן עשן.”
“וכמה נוגעים כאן הצניעות העברית עם הביטוי הפרימיטיבי, הגלוי, התמימי, הברור.”
“כיצד?”
“הרי: ‘גן נעול…’ ‘כמגדל דוד צוארך…’ ‘תלוי עליו כל שלטי הגבורים…’ ‘גן נעול, מעיין חתום…’ ו’נוזלים…' דוקא מן לבנון! שלחיך פרדס של ראש בשמים… זוהי שפה צנועה, שאין בה, לכאורה, אלא צוואר, שתלויים עליו שלטי גבורים, עפרים, תאמי צביה, גן, מעיין, רמונים. אבל האוהב הטבעוני מבטא בה את הרגעים, החזיונות המזעזעים ביותר, שמוצא בפרידתו.”
“ו’התאנה חנטה פגיה.' אותה התאנה שנתנה את המלבוש הראשון לאשה הראשונה.”
צביה מעמידה עליו עינים זיקניות מתוך חיוך של סקרנות. נפגשת בשתי עיני גבר בוערות באש כבושה. דומה, ששתי נפשות מפרכסות מתוך שתי זוגות-עיניים להתחבק, להתנשק. אלא שהן אסורות לגופות רשלניות וכבדות.
אחר כך שוקעים מבטי צביה לקרקע, מה שהוא אצלו סימן מובהק, שהרגישה בדברים הצפונים ונוח לו.
ועד כמה ידע טבעוני זה להבחין בזעזועים קלים שבקלים. עד כמה חקוקים בזכרונו זעזועי עפרים ותאמי צביה, כשהם רותתים בבוקר בקרירות הטל. או כשהם נראים מרחוק קופצים מתל אל תל או כשהם רועים בשושנים ומנענעים בראשיהם.
שוב מעמידה היא עליו עיניים זיקניות. ושוב שוקעים מבטיה בקרקע, ושוב דופק לבו מרחשי אהבה-טהורה, ונוח לו.
והטיולים נעימים עליהם, והשיחות מלאות נועם-סוד. הוא סיגל לעצמו סגנון מיוחד לבטא את הכול בגלוי ובנוסח של מורה באופן שהצניעות לא תיפגם, והלב ירגיש בכל זאת זעזועים וצריבות נעימות.
מאושר הוא בהכרתו, שהוא מדבר עמה בכל מיני עניינים באופן גלוי, בלי שום בושה, לא מצדו ולא מצדה, ממש כאח עם אחות. מתגאה הוא באהבתו בחום שהוא מרגיש אז בלבו.
גברותו בוערת וכלה בחום אהבה-טהורה.
ופעם נכנס לחדרה בלי דפיקה על הפתח, ומצא אותה חשופת-זרועות וגלוית-חזה והיא לא נזדעזעה כל-כך ולא נחפזה, אלא לקחה ולבשה במנוחה את מעילונה.
זו היתה אצלו תעודה מאתה על יחוסו אליה, שאינו אלא יחוס אח לאחות.
והרבה נחת היה לו מזה. והרבה-הרבה הרהר בדבר.
הוסיף, להם הקדוש-ברוך-הוא פנים חדשות: מכיר חדש, כדי להציל את הנאהבים מבטלה ושעמום שבתדירות.
זה היה הצעיר שמואל זוסמן, מורה עברי, שסר לכאן למצוא פרנסה בהוראה, והתוודע אל הזוג.
זרם של רעננות הכניס זה בשיחות הטיולים, מפני שהוא אוגנדי אדוק. מתלקחים ביניהם ויכוחים, פעם עם פיינברג, פעם עם צביה. שמחים הם הנאהבים בויכוחיהם, מפני שעד עכשיו לא היתה להם שעת-כושר לברר לעצמם את גודל אהבתם לארץ האבות, שהרי שניהם היו בדעה אחת. כל אהבתם לארץ-ישראל התבטאה אצלם ברעיון קומפלימנטים, “חמדת לבתי, משאת נפשי.” הוא חזה את הכרמל כעין ראש נערה יפה ואהובה, ואת מגדל דוד כצוואר של שיש על חזה רחב, יורד ומתרומם, ואת העמקים כחמוקים, ואת ההרים כבליטות יפות, ואת המעיינות המסתתרים בין מגדלות מרקחים כסוד כל נועם וחשקת החיים. והיא חזתה ערוגת הבושם כלחיי צעיר המעלות פיקוס, ויער עם הנץ החמה כקווצות פז, ויונים כיענים רוחצות בירדן, וגלילות הארץ כגלילי זהב. הכול בלי שום הערה של ביקורת. יכול היה כל זה להפיק את חינו, אלמלא שבא אוגנדי זה בוויכוחיו ועורר ענין רב בשיחות.
והצעיר זוסמן נראה להם גס יותר מדי בכל השקפותיו, וזה שהרבה להם עונג ונחת-רוח. אין הם יכולים שלא להכיר את יתרונם ועדיפותם עליו.
אומר אתה לו, שהיהדות קודמת במעלה ליהודים, ומוחו אינו תופס את הדברים.
טוען אתה אליו: דור העתיד – והוא מסתכל בך ואומר, שהדור הקיים הם האבות של הדור העתיד.
ובאים הם לכלל כעס, וקוראים עליו “איצטומכא.”
והוא מחייך חיוך יפה ומספר, שפעם אחת התקשה פילוסוף אחד באיזה רעיון נשגב ולא יכול להוציאו עד שמילא מקודם את תביעות האיצטומכא.
והמה רבים, מתווכחים ונפרדים, שמחים ורצויים זה לזה.
קרה פעם, שהעלמה גרינברג לא השתתפה בטיול. הלכו שני המורים הצעירים זה בצד זה והתגלגלה שיחתם על ענין אהבה-טהורה.
הניע עליו זוסמן ידו.
“כיצד, אינך מאמין באפשרות אהבה-טהורה?”
“בין צעיר וצעירה? ומעיקרו של דבר? לא.”
“הרי הנסיון…”
“ניחא, ניחא. אותם הנסיונות שאתה יודע, ודאי שתחילתם היה יחוס מיני, אלא שעמדו הנאהבים וכיחשו בעצמם לשם איזו נטיה, עד שהורגלו בדבר. ולמאי יש בני-אדם, שמטילים מום בעצמם.”
“הרי אתה גס יותר מדי וחפץ אתה למוד את הכל באמה שלך. יודע אני צעיר וצעירה שמקושרים באהבה-טהורה, רוחנית כל-כך, עד… עד שהיא אינה מתביישת להיראות לפניו… שלא בנימוס, נו, ממש, כמו לפני אח.”
“זה סימן רע לאותו האהוב.”
“כיצד?”
“צריך אתה להבין קודם-כול, מהו רגש זה של בושה.”
“ולדעתך?”
“רגש הבושה הוא הצד התחתון של רגש הכבוד.”
“כביכול, תאוריה. באר את דבריך.”
“כל אדם מכיר את עצמו כמו שהוא, אבל בדימיונו יש לו איזה ציור של בריאה כמו שהיא צריכה להיות, ציור של שלימות. חפץ אדם להיות תופס מקום בכל הלבבות, כך הוא טבעו, להשתרע. לפיכך משתדל כל אדם להיראות לפניך לא כמו שהוא, אלא כפי ציורו שבמוחו.”
“כדי למצוא חן בעיני?”
“כשציורו במוחו אינו בהיר וקבוע לו כל-כך, כפי רצונך, ובלבד שיתפוס מקום בלבד. ואלא כשהוא בעל-רצון וצורה קבועה, הוא מתראה לפניך כחפצו וכפי ציורו, ומאמין הוא להכריעך, שתתן לו מקום בלבך בעל-כרחך.”
“הרי הוא שקרן בין כך ובין כך.”
“שקרן? לא. זוהי שאיפה לשלימות, חפץ הוא להיראות שלם לפחות בלב.”
“ובכן?”
“כשהוא עושה מעשים חיוביים בשביל כך, זהו מה שנקרא כבוד; וכשהוא עושה מעשים שליליים, היינו כשהוא מעלים על מה שנראה אצלו רחוק מציור השלימות שבמוחו, זוהי בושה. ולפיכך אתה מוצא רגש זה אצלן יותר מאשר אצלנו, מפני שהן יותר שליליות.”
“תורה חדשה.”
“ולפיכך אתה מוצא אצלן מדריגות בושה שונות בגילוי מקומות שונים. יותר שהמקום מושך אליו לבות גברים, יותר יש לה עליו ציור דמיוני של שלימות, ויותר היא מתביישת בו. כשנערה מראה חוסר צניעות ובושה ביחס לאיזה גבר, זהו סימן שאינה מתגעגעת לתפוס מקום בלבו.”
זה היה דין קשה לפיינברג. בא בכלל כעס, קרא על רעהו: “גס, איצטומכא, חמרני.” הפסיק את יחוסו אליו לגמרי.
מאז לא היה זוסמן מטייל עם צביה, אלא כשהיתה לבדה.
והויכוחים חלים ביניהם כמקודם: היהדות או היהודים, מי קודם למי? והיא גוזרת עליו שאין רגש העתיד מפותח בקרבו, והוא מחייך ואומר, שהיא בבחינת בעל-מום, ושצריך אדם למצוא פשרה בין תביעות הקיום שבהווה ותביעת העתיד.
ובא הוא לידי הקפדה ואומר, שכל אלו הרוחניים אינם אלא בעלי-מומים ביחס להחיים.
ופעם שוב התגלגלה שיחתם על האהבה הטהורה ושאינה טהורה.
וגם כאן היה דורש פשרות. צריך אדם צעיר לעשות פשרה בין נטיות לבו ולמזגן יחד באופן שלא יגיע נזק לאחת מהן.
ופעם טיילו בשדות. הערב היה ערב של קיץ. הלבנה בוששה לצאת, והוא דיבר עניינים נשגבים בדבר הפשרות, ובדבר הנועם שבחיים, וכעס על אלה הסגפנים המצערים את עצמם ואת אחרים לשם איזה שקר, שהגה מלבו איזה בעל-מום.
והערב היה נעים ומלא-סוד והציפרים חגגו חג אהבה על עפאי העצים, והערב אוחז בבלוריתם של טיילים וטיילות צעירות ומושכם בין אותם האפיריונים הרעננים, ומעניש אותם בצער-געגועים וצריבות-אהבה לעיני החוגגים.
הוא לחץ את ידה, והיא ענתה לו בשתי לחיצות.
ומתוך החושך נפלה נשיקה חמה על לחיה, נשיקה של שיר השירים.
והסמיקה, אלא שלא נראה בחושך.
ולא הספיקה לכעוס, מפני שנמצאה סגורה בזרועותיו כמו בגלילי זהב.
וחפצה להילחץ, אלא שידיה נמצאו שלובות על צווארו. הוא לא הבין להוציאן משם.
פשרה נעשתה בין הנטיות.
ולמחר טיילה עם פיינברג שלה ועסקו בשיחות כמנהגם. התפלא פיינברג שהיא מתרגזת היום, מתווכחת עמו בעניינים, שהיתה תמיד עמו בדעה אחת.
וכועסת היא עליו פתאום וקוראה: בעלי-מומים ביחס אל החיים.
ולאחר ימים מועטים, כשבישרו לו זוסמן וצביה, שנעשו חתן-וכלה, האמין בעצמו, שהוא שמח על הדבר אלא שהוא דואג, שמא תיפגם רוחניותה אצל גס זה.
מוריד הוא דמעות ואינו יודע על שום מה, אם מתוך שמחה או מתוך דאגה.
כתפיים רחבות, ידיים חזקות וכוח ענק נתן אלהים לחיים הסבל להטעין שקים על קרונו מהאסמים ולפרקם לתוך הספינות שעל הנהר מעלות-השחר עד צאת הכוכבים, מפני שהרבה פיות עומדים פתוחים וממתינים לעבודתו. ממתין הקבלן, שסיפק לו צרכיו בימות-החורף וקנה אצלו את ימי קיצו למפרע בחצי מחירם, כדי למכרם עכשיו לבעלי התבואה במחיר מלא. גם הקבלן הוא אדם שזקוק לפרנסה.
עומד סוחר התבואה ומחכה לגמר עבודתו של חיים, כדי שישלח את ספינתו בהקדם למקום המכירה והרוויח כמה שחתכו לו בראש-השנה ושילם חובות ועיסקא והמותר יישאר לפרנסתו.
מחכה לו גם אברהמ’ל הנושך, שחיים הסבל עומד אצלו בתשלומים לשיעורין, ובחורף נשאר קפוא על “שבועותיו.” עכשיו זקף עליו עיסקא בשביל השבועות שעברו בלי תשלומים וממתין, שיתחיל להרוויח ולפרוע שוב על סדר פרשיות הקיץ.
ממתין במקצת גם החנווני בשביל איזו שבתות-הקפה. גם המלמד, בשביל “נשאר” של שכר-לימוד. אבל כל אלה אינם אלא טפלים לעיקר. בעיקרו של דבר הרי הוא עובד בשביל בני-ביתו. הלא כך התחייב ביום החופה שיזון ויפרנס את אשתו כהלכות גוברין יהודאין.
וחזקה על כתפיו של חיים, שלא יבייש את פני המחכים. הוא יצרף סוף לילה לתחילתו של יום, ויומו גומר אצלו עם חשכת הלילה. הוא עובד חרוץ, עושה שלוש הקפות, בשעה שחבריו עושים שתים. לא לחינם הוא מחליף את סוסיו שתי פעמים במשך הקיץ.
עובד הוא קשה, יותר מכל אחיו בני-אומנותו, אף-על-פי שלכאורה אין הוצאותיו מרובות משלהם. הוא אינו מבקר מעולם בבתי-היין, אינו מוציא על עצמו הוצאה יתירה במלבושים. ידוע הוא לקמצן על פחות-משווה-פרוטה. מבזבז הוא רק על שכר-לימוד בשביל בנו הקטן הירשלה. מקווה הוא לטפח בו איש שלא יהיה סבל עני כאביו. הוא אינו יודע עדיין ברי, לאיזו מדרגה מגיע בנו בלימודו, אבל זה הוא ברור אצלו, שסבל לא יהיה. ברוך השם, שאיבריו אינם מסוגלים לכך. רוחני הוא. התורה התישה את כוחו ועשתה אותו עדין, רך וקלוש כמלמד.
וחוץ מבזבוז זה הוא קמצן לכל צרכיו, עד שלא היה זקוק לעבוד כל-כך עבודה קשה. אלא שמיום שנשא אשה שאפו שניהם, הוא וחנה זוגתו, לשני דברים, הוא חלם כל אותן השנים לקנות לו בית, והיא – פרה חולבת.
התחיל הוא עובד עבודת פרך, והיא היתה מקמצת בצרכי הבית. שניהם העלימו זה מזו. הוא, כשקנה תרנגולת, רימה את חנה במחיר הקניה, ואמר לה יותר מששילם, והמותר הסתיר ממנה. היא רימתה אותו וקנתה בשר באיטליז למחצה, מכפי שאמרה לו, והמותר הסתירה ממנו, וכך אספו וצברו בצרורות סתרים. בין כך נולדו להם בנים. התרבתה ההוצאה, הצרורות נלקו בחסר. התגברה הרמאות בין הבעל ואשתו ונתמלאו שוב הצרורות. הוא ראה בחלומו בית מרווח, ממש ארמון. וחצר שיש בה דיר מיוחד לסוס. כדאי גם לבהמה זו, שלא תטעם שוב טעם גלות, ותקנה לה שביתה בקביעות. והיא רואה בחלומה פרה מסובלת, נוחה כאם, עטינים כבדים, שופעת חלב, שופעת, שופעת. אין קדרותיה מספיקות.
מחכה היא עד שיתקיים חלומו ויקנה לו בית. אז תשתדל בקניית הפרה.
סוף-סוף ראה חיים, שאם יחכה, עד שיימצא בידו די כסף לקנות בית, יזקין בדירות, וביתו יישאר חלום.
בינתיים קרה מקרה שבעל-בית אחד נתן דעתו ללכת לאמריקה וביתו עמד למכירה בחצי מחירו. נזרק רעיון במוחו של חיים. יותר ממאה רובל כבר יש בצרורות. אם יקח בהלוואה לתשלומי-שיעורים עוד מאה רובל, יוכל לקנות אותו הבית. ומכיון שיקנה, הרי חייב יהיה לשלם. חוב הוא ענין אחר לגמרי. מכיון שאתה חייב הרי יש עליך נושה, חזקה שתעשה מה שתעשה ותשלם.
וכך עשה. ומכיון שעשה, הרי שילם שבוע בשבוע. וכשהתאחר בשילומיו צירפו עליו עיסקא קטנה, ושוב שילם על הסדר.
וכשמילא בתשלומיו כשלושים רובל, עמדה עליו חנה בטענת הפרה.
“כבר הגיעה העת, שתהי גם בחצרנו פרה חולבת. שלא יהיה הירשלה שלנו כל-כך צנום, גיבוב-עצמות.”
זו היתה טענה נשמעת. עמד ודן בעצמו: הרי יכול אני לקחת שוב אותם השלושים שמילאתי, בצירוף עיסקא קטנה, ויהי רצון כאילו לא שלמתי עדיין כלום.
לקח מאת הנושך שלו עוד שלושים רובל וצירף שני תשלומים בבת-אחת.
נתקיימו חלומותיהם של חיים וחנה. סוף-סוף נעשו בעלי קנין.
ובערב-שבת מקצר חיים בעבודתו ונחפז לבית-המרחץ. שם הוא דן את גופו ברותחי-רותחין. בר-מזרח הוא שם על האיצטבא העליונה. הכל יודעים אותו למזיע נפלא. גיבור המרחץ. קולו “הב-הב” עולה ובוקע את כל הרעש, שמעמידים יהודים עירומים בערב-שבת במרחץ. מעולם לא הלאה אותו הבלן. נכנס לשם בקומה כפופה, תחת תשעה קבין זוהמא ואבק ויצא משם בקומה זקופה בגוף נקי ומעודן ובנשמה מצוחצחת. אפילו קולו נעשה מצוחצח. הרי הוא עכשיו כולו שלו. אין תשלומי עיסקא, אין חובות, אין שקים, יש רק ר' חיים בעל-הבית ושבת של שלום ומנוחה. יש שאין חנה מכירה אז בקולו. נדמה, לה, שזהו קול של חיים אחר, ידוע לה מכבר. קול חיים בשנת החתונה.
נושא הוא את עצמו בכובד, בחולשה עדינית, בליאות נעימה, בפסיעות מפונקות. קשה באמת לנשמה רכה כזו לשאת גוף מגושם כזה, ומתוך אנחות ענוגות הוא נכנס לביתו שלו.
ומשעה זו עד מוצאי-שבת הוא מכיר בכל רגע ורגע, שבביתו שלו הוא שרוי, ברשותו ובקניינו, הוא וחנה שותפים בו, ולאחר מאה שנה יהיה שייך להירשלה שלהם.
ובלילי-שבתות בשעת הסעודה מספרים הבעל ואשתו בקניינם, כאילו חדש הוא אצלם ואתמול נעשתה הקניה.
משתדלת חנה להקטין את ערך הבית. על פי חשבונה יוצא, שאם תחשב שילומי העיסקא, תיקון ארעי בכל שנה ומניות של הבטחה באחריות מפני האש, עולה זה הרבה יותר ממה שהיו רגילים לשלם שכר-דירה.
והוא משתדל להקטין את ערך הפרה. “את החלב את מוכרת, כדי לפרנס אותה. נכי את הוולד על חשבון פרנסתה בחורף, כשאינה נותנת לך חלב; נמצא שאת עמלה וטורחת, ואחרים שותים את החלב. וכל זה רק בשביל כוס חלב אחת להירשלה, שהיית יכולה לקנות בכל יום בלי טרחה וסכנת הפסד במיתת הבהמה.”
והם אינם מתכוונים כלל להקניט זה את זו; אדרבה, הם מסכימים זה לזו על החשבון, אלא שסוף השיחה נגמרת בפסוק רגיל:
“אבל שוכחת את להביא בחשבון, שסוף-סוף הרי הבית שלנו, רכושנו, קנייננו.”
סוקר הוא אז פינות ביתו מתוך חיוך של נחת כאדם שמביט על ספינותיו הטעונות כל-טוב.
מודה חנה לדבריו ולוקחת ממנו בשביל זה הודאה בעל-כרחו על הפרה, וסוקרת היא אז את הדיר שבחצר ומרגישה בטעמו של “קניין.”
כך עובד לו חיים עבודת-פרך, מקמץ בהוצאותיו ומשלם עיסקא ושארי-עיסקא; ובעיקרו של דבר הוא מפרנס את ביתו ומשלם שכר-לימוד בשביל הירשלה.
והירשלה הוא באמת נער מצויין. יש לו תשוקה ללימודים. הוא לא יהיה סבל. אין לו כתפיים כאלה שיש לאביו.
ותשוקה עזה בוערת בלב הירשלה לקחת תורה מפי המורה החדש, האדון גרוסברג. זהו צעיר, שהוציאו אותו מן הקורס הראשון שבאוניברסיטה על-פי הדרכים שרגילים עכשיו לגרש חניכים מבתי-הספר. הוא בא לכאן בעיקרו של דבר לעשות נפשות לתורתו בתיקון העולם, אלא שלפי-שעה אדם חי מחוייב להתפרנס, והוא עוסק בהוראה. מורה מצויין הוא בעיר, לא מן הזולים. אומרים עליו שהוא משתכר יותר ממאה רובל לחדש בחמש שעות של עבודה.
משתוקק חיים למלא רצון בנו, אבל כיצד יכול הוא להגיע למורה כזה?
הבריק לו רעיון במוחו. הרי מורה זה אינו יושב ברחוב תחת כיפת הרקיע. ודאי שצריך לו חדר למעון. ביתנו, ברוך-השם, מרווח. יש בו חדר גדול ומטבח מרווח, שאפשר לחלקו בוילון. אפשר שיקבל המורה את החדר הגדול בשכר ההוראה ואנו נצטמצם בחדר-המטבח.
והרי מורה זה אינו מלאך. צריכות לו שתי סעודות ביום, אפשר יזמין מזונותיו אצלנו ועוד נרוויח בו.
הסכימה גם חנה על הדבר. טרחה, היא אומרת, אינה שווה אצלה שום כסף. כלום יכולה היא להוציא אותה הטרחה לשוק ולמכרה בכסף? היא תטרח, תבשל, תכין, תכבס לבניו, וחזקה שתרוויח אצלו כמה שתרוויח.
היא כבר חשבה לחזור אחר דייר. לאמיתו של דבר, למה לה חדר גדול כזה? חיים הוא יושב קבוע על קרונו, אורח עראי הוא כאן בלילה. הירשלה גם הוא אינו כל היום בביתו. נשארת רק היא, נשמה בודדה אחת. די לה זווית אחת במטבח. ואלא מאי, בנוגע לשינה? בלילה בקיץ ישנים גם בחצר. בחורף מועיל הצמצום לחום החדר במיעוט הסקה. אין אסון כשבעלת-הבית חיה קצת בדוחק. הבית שלה והדוחק שלה. ברוך השם, שאינה דיירת.
הסכים גם המורה גרוסברג. נעים לו להתאכסן בבית הדיוט המוני יותר מאשר אצל איזה בורגני. הלא אוהב המון הוא.
ושלשתם אינם מתחרטים על הדבר. נתקיימה נבואת חנה. היא מרוויחה קצת אצל אורחה. והעיקר, הירשלה לומד אצל האדון גרוסברג.
ובלילי-שבתות, בשעה שחיים פנוי ונשמתו מצוחצחת ומסוגלת לשיחה אפילו עם אדם כאדון גרוסברג, נכנס הלז, יושב אצל השולחן ומשיח. חפץ הוא לרכוש את נפשות הסבל ואשתו לתורתו בתיקון העולם.
והוא מציע דברים, מערער על העושק ועל הסדר המושחת. ולדוגמא הוא מעמיד את חיים עצמו, עושה לו חשבון, כמה מרוויחים אחרים מעבודתו, כמה נשאר לו. אחרים אוכלים, שותים, משמינים, מתענגים וצוברים, צוברים הון, שאינו שלהם.
“הכול צריכים לחיות בשווה. הכולן צריכים לעבוד בשווה וליהנות בשווה. הון ונכסים, זה אינו של יחיד, זה קניין הרבים. יש לכל יחיד רשות ליהנות ממנו ובלבד שיהי עובד.”
מקשיב חיים לתורת גרוסברג מתוך דרך-ארץ ושותק. וחנה פוקחת עליו עיניה ובולעת את תורתו. זה היה באמת עסק טוב, מהרהרת היא.
וכשהוא יוצא, פונה חיים לשאתו מתוך קריצת-עין וקמיטת-מצח.
“חנה,” לוחש הוא ואומר, “הרי אדם זה… היזהרי ממנו. הוא שונאנו שונא נורא.”
“שונאנו?” תמהה חנה, “כלום אין חשבונו עולה יפה? הרי באמת הדבר רע. כמה מוצצים את דמך.”
“כך. החשבון חשבון צדק, אבל… הוא שונאנו.”
“שונאנו?”
“ודאי! הלא שמעת, הוא שונא לבעלי-הון ונכסים.” מוסיף חיים וסוקר את פינות ביתו, כאדם שמביט על ספינתו שעמד עליה נחשול בים.
אז מרגישה גם חנה את טעמו של דבר, ומסכימה לדעת בעלה.
“נקל להם לאותם הקבצנים להפקיד נכסים זרים, מפני שאין להם כלום,” פוסק חיים ואומר מתוך נחת-רוח של גאווה.
בין ארבעה אחים גדל שמואל חריף. חמישי לבטן ויחד עם זאת בן זקונים היה להוריו. הוא נולד חלש בטבעו, עלול לכל מיני פורענויות וחליים רעים. כננס בין ענקים היה בין אחיו, שכולם היו בריאים, בעלי-גוף בעלי-קומה. והוא היה כחוש, זעיר ושדוף.
אבל הקדוש-ברוך-הוא אינו מקפח את קיומה של כל בריה ובריה בעולמו. הפשפשים הם עם לא עז, מחוסרי אברי-הגנה, חננם השם-יתברך בריח רע, שמגין עליהם.
וגם שמואל נולד וכלי-זינו עמו. צעקני היה, וזה היה מגינו. קשה היה לעמוד בפני קולו המנסר, וזה הועיל לו, שלא הניחתהו אמו לרעוב אף רגע אחד. את כל חייה היתה נותנת לו, ובלבד שישקע קולו. פעמים שהיתה כורעת על עריסתו לשעות ארוכות ולא הוציאה את דדה מפיו, שמא יחדש בכייתו.
השתעשע הילד וטיפס על הכסא ונפל משם, מיד מבהילים עליו את כל הרופאים, שמא יתחלה ולא תהיה תקומה לבני-הבית מפני צעקותיו. אכל הילד אכילה גסה והקיץ בלילה מתוך כאב-בטן, מיד העירו עליו את בית-המרקחת ובחנו עליו את כל התחבולות-הדוחות, ובלבד שייפדו מהר מצעקותיו.
ממיעוט אכילה ורעבון לא סבל הילד מעולם.
אחיו הורגלו להותיר ביחס אליו על מידותיהם ולוותר משלהם, ובלבד שלא יתנפל עליהם בצעקותיו.
קצת עריץ היה הילד בקולו על בני-הבית. כוחו בפיהו.
כשהגדיל קצת, החליף את כלי-זינו. את הצעקות, באנחות והתאוננות. מתאנח היה לעתים תכופות ומתאונן על חולשת-גוף, על דאבון-לב, על אפיסת-כח ועל כל מיני מכאובים שלא ידע לקראם בשמם. וגם אנחותיו היו ‘מלוחות’ ומרגיזות כל-כך, עד שקשה היה לעמוד בפניהן. טיפה מרה היו זורקות בחיי אחיו העליזים. אפילו על חתן תחת חופתו היו יכולות להשפיע עצב.
הוא אמנם לא היה מתכוון כלל להטיל טיפה מרה בחיי בני סביבתו. ולא עוד אלא שגם הוא-גופו לא היה כלל מבעלי מרה-שחורה. אוהב היה את השמחה שבחיים. כל אנחותיו לא היו אלא מעין הזדרזות והגנה על עצמו. “אדם, כשהוא חש באיזה מאבריו,” כך היה לומד ומלמד את אחרים, “צריך הוא להכריז על עצמו בשעתו, כדי שיחישו לו עזרה, שמא יאחר את השעה ויבוא לידי סכנה.”
הרגיל את בני-הבית שיחמלו עליו.
בין כך ירד אביו ממדרגתו. קשה היה עליו לשלם שכר לימוד בעד חמישה בנים. עמד והפסיק בחינוך ארבעת הגדולים, ועסק רק בחינוכו של בן-זקוניו.
התחילו הגדולים עוסקים במקח-וממכר, כשהיו סמוכים עדיין על שולחן אבא. והקטן עסק בלימוד והצליח. כשמלאו לו שבע-עשרה, יצא לו שם למדן. אחיו הדיוטים כנגדו, והם חולקים לו כבוד, ויותר משהם מכבדים אותו, הם מרחמים עליו. כך הורגלו לחמול על שמואל הקטן.
ומי שגדול מחברו, יצרו גדול יותר וצרכיו מרובים. התרבו גם צרכי שמואל. עמדו לו אחיו לעזרה במלבושים נאים וביתר צרכיו. כך הורגלו מכבר, ששמואל ילבש בגדים יותר נאים ושלא ידע מחסור. שמואל הוא בר-חמלה.
נזדמן לו אדם עשיר, שחפץ לקחת אותו חתן לבתו בתנאי, שגם אביו יקצוב לו נדוניה.
עמדו אחיו ואספו ביניהם סכום הגון לנדוניה והוצאות- החתונה. זה לא היה משום אהבה וחמלה גרידא; היה בזה גם קצת חשבון פרטי. אחר שיבססו את שמואל באופן נכון, שלא יהיה זקוק להם שוב, יוכלו לחשוב גם על עתידותיהם.
ושמואל נשא אשה והתחיל מעמיד דורות. אלא שבין כך הלכה הנדוניה לטמיון. במסחרים רבים התחיל ותכניות-מסחר רבות וחדשות עוד היו במוחו לנסות, אלא שלא הספיק לגמרם, עד שכלתה הפרוטה.
באותו זמן מת אביו, ועזב אחריו קצת ירושה.
עמד אחד מן האחים והציע, שימחלו כולם על חלקיהם לטובת שמואל.
נתנו בו יתר האחים עיניהם בתמיהה.
“ועד עכשיו איך היית סבור, שנקבל ירושה ושמואל יגווע חס ושלום ברעב?”
חותנו של שמואל נעשה עני קודם שמת ולא עזב אחריו כלום. גם כסף-הירושה הלך לטמיון. כך דרך העולם, מעות ירושה ונדוניה אין בן-אדם רואה בהם סימן ברכה.
ושמואל מוליד בנים, אלה שהיו קטנים מקודם, נעשו גדולים. הצרכים הולכים ומתרבים, ופרנסה אין לפי-שעה.
והוא אמנם לא אבד תקוותו. אדרבה, מלא הוא תקווה, שאיפות ותכניות של מסחרים חדשים, ששום סוחר אינו מרגיש בהם. יודע הוא ברי, שכל מה שעלה לו במעות-הנדוניה והירושה, לא היה אלא מקרה. אילו היו עכשיו מעות בידו, היה בונה עולמות.
אבל אותן המעות אינן, ומה שרע עוד מזה, פרנסה אין.
התייעצו האחים הרווקים, ונתנו לו סכום כסף בתנאי, שיפתח לו חנות.
אבל זה לא היה לפי-מידת שאיפותיו ותכניותיו הרחבות. ומה עשה? הלך וחכר הר של אבנים לחציבה בכך-וכך ונתן את כספו דמי-קדימה.
חכירה זו לא לקח בשביל עצמו בלבד, אלא גם לטובת אחיו. שותפים הוא עושה אותם בחכירתו.
עמד והמציא להם חשבון מדוייק. כמה וכמה אבנים לריצוף רחובות, כמה וכמה לבניין בתים, כמה וכמה לשריפת סיד. צירף מה שראוי לצרף. ניכה הוצאות כמה וכמה – הרי לפניכם חשבון מדוייק של ריווח.
מכיוון שהכסף כבר היה נתון, אנוסים היו האחים להאמין בחשבונו ולהמציא בזמנו גם את יתר הכסף.
בעל-החשבון היה שמואל. כשטעה, לא טעה אלא במשהו. ובחשבונות גדולים כל משהו עושה הרבה.
בקושי הצילו האחים את כספם, ושמואל יצא נקי. אלא ששניים מהם קיבלו על עצמם הלבשת-ביתו, ושנים מזונותיו ושכר-לימוד בשביל בניו.
לפי-שעה נשאר שמואל שמח בדבר. מאחר שצרכי פרנסתו לא יטרידוהו, יוכל להרהר בתכניות-מסחר חדשות.
והרהוריו לא היו לבטלה. מסחר חדש מצא, להספיק שעווה לאמריקה. הוא אמנם לא היה מעולם באמריקה, ולא סחר מעולם בשעווה, אבל מה בכך? די לו לדעת, ששעווה עושות הדבורים יחד עם דבשן ממיץ פרחי -שדה. שוב מספרים בני-אדם, שבאמריקה עובדים אדמה יותר מבכאן. הרי שמועטים שם עשב ופרחי-בר. הרי שקשה שם גידול-הדבורים. יוצא מזה, שמחיר השעווה באמריקה צריך להיות גדול. הוא האמין, שימצא שותף לעסקיו, אך מצטער הוא, שהריווח לא יפול לכיס האחים. אינה ממידת-היושר כלל.
אבל שותפים לא נמצאו לו. אז התחיל המעשה בהנהר והיער. אילו היה כסף די בידו, היה לוקח את היער בחכירה לעשרים שנה. מעלה יתירה יש ליער זה, שהוא על שפת הנהר. מעצי היער יבנה טחנה. את הקמח יטעין על רפסודות של עצי היער וישלח אל הכרך. שם יפתח בית-מסחר עצים לחוד ומסחר קמח לחוד. בסובין יפטם שוורים לשחיטה.
אוצר נחמד, מעיין שאינו פוסק הוא רואה כאן. צריך רק לעבור עליו, אלא שבינתיים מתה עליו אשתו.
חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברכין על הטובה, נשא אשה אחרת וקיבל נדוניה חדשה.
התחיל מחפש אחר שותפים לעסקו החדש ולא מצא.
קצרי-רואי הם כל אלה, שנקראים כביכול, סוחרים בעירו. למטה מחוטמם ולמעלה מקדקדם אינם רואים כלום.
הוסיפה לו אשתו החדשה נפש אחת על נפשות ביתו. אחר-כך, “כשאזלו השעורים מתוך הכד,” מרדה בו ויצאה הימנו בגט.
ימים רעים הגיעו לו. שניים מן האחים מצאו להם בינתיים שעת-הכושר לצאת מתוך הרווקות. “ריחיים” שלהם בצווארם ואינם יכולים שוב להשגיח בשמואל.
אלא שהזמין לו הקדוש-ברוך-הוא רפואה קודם למכה. בנו הבכור אהרן, הגיע לשנות-בגרות והתחיל מרוויח כספים יפים. שמואל סלד מלקחת כסף מאת בנו, אלא לווה לפי-שעה. ואהרן מצדו לא מצא תועלת וצורך אחר ברווחיו, אלא שיתנם לאביו.
על ספרים נתגדל אהרן. שני דברים היה מחבב מקדמות ילדותו, קריאה בספרים ועבודת-אדמה. וקרוב להאמין, שהנטייה השניה גם היא לא באה אלא מתוך הראשונה. וודאי שקרא הרבה בספרים מאלו המשבחים ומעריצים את עבודת-האדמה. מקום כושר נזדמן לו אצל אחד מקרוביו, שהיה חוכר שדות, ובביתו היתה ביבליותיקה עשירה. השתמש אהרן גם בשדותיו וגם בספריו של קרובו, ויהי משגיח ביום על העבודה שבשדה, ובלילה השתקע בקריאה.
כשנכנס אהרן לפרוזדור עולמו, כבר היתה לו דעה קדומה ותבנית קבועה לאותו העולם, שלא ראהו עדיין בעיניו. הוא הרגיל את עצמו להביט על החיים בחשדנות יתירה ובנטיה למצוא בכל דבר את השחור שבו.
החיפוש וההשתדלות מולידים באדם כשרון למצוא. התפתח באהרן כשרון למצוא את הרע שבדבר ולבראו בדמיונו במקום שאינו.
התחילו מצערות אותו השאלות הידועות: מפני-מה? למה? מה היוצא? היכן תוכן החיים, שבשבילו כדאי כל אותו הצער העולמי?
משמיע הוא לפעמים את דעתו בקול רם, ומתכוון שיגיעו הדברים לאזני אביו. זה היה בימי אלמנות-אביו, כששדכנים התחילו דופקים על דלתיו.
מסתכל בו אביו מתוך דאגה, מתאנח ומייעץ לו לשאת אשה. התריס הבן וקרא: “על אלו שישנם צריך להצטער, ואתה חפץ שאוסיף עליהם?”
אהרן התייאש מן הנישואין. וכדי להפיג את צער-הבדידות וחוסר-התוכן שבחיים, השקיע את עצמו בעבודה. והתחיל מרוויח סכומים יפים. אלא שהריווח לא היה אצלו עיקר. זה היה טפל, העיקר היתה העבודה.
כשמלאו לו עשרים וחמש, נזדמנה לו נערה נבונה ויפהפיה. והוא נהנה הרבה מהתוודעות זו. הוא מצא בה שותף הגון לדעותיו. מביטה היא על החיים דרך משקפיו-שלו, וכאילו רוחו מדברת מתוך גרונה.
הוא והיא שני פיכחים בעולם מלא שיכורים.
אז נודע לו, שבעיקרו של דבר, איננו מחוסר כשרון-אהבה. אדרבה, אוהב הוא את הנערה בחומו של נער בן שמונה-עשרה. חלומות-ילדות חזרו אליו. עכשיו הוא יודע מה שביקש לו עד עתה. ביקש לעצמו נערה, שתהי שותף עמו לדעותיו.
והוא דפק על לבה בזהירות דפיקה אחת, והיא ענתה לו בשתים. ניכר, שהיא הקדימה אותו במחשבתה על הדבר. כשבא, בא אל המוכן.
הכל הלך על הצד-היותר-טוב.
ופעם רמזה לו על סופו של דבר. והוא לקח לעצמו מועד לחשוב על זאת. הוא לא ירא כל-כך מפני הנישואין, כמו שירא מפני תוצאותיהם. מי יאמר לו שלא יוליד תיכף בנים? ואפשר בנות? ואפשר הרבה גם מאלה וגם מאלה?
מנוחתו וסדרי- חייו יתקלקלו. והוא מקפיד מאד על התמידות בסדרי-חייו.
ואפשר שרווחיו לא יספיקו לכלכלת ביתו ויהי סובל מחסור; ומפני זה הוא ירא מאד. מחסור זוהי מלה המטלת אימה על הכול, וביחוד עליו.
ואפשר על-ידי מחסורו יהיה אנוס לפגום במידת יושרו ואמונתו, ויבוא ליד-כך, שירוויח כסף שלא בכשרות. ועל זה הוא דואג יותר משהוא דואג על כול.
יש לו עוד הרבה-הרבה לחשוב על זאת. הלא רואה הוא, שהיא אינה חושבת כלום. צריך הוא לחשוב גם בשבילו וגם בשבילה. שמא אחר-כך לא יהיה הדבר נוח גם לה.
ועד שהוא יושב וחושב, נפגשה היא באדם צעיר אחד, שרגיל להקדים את מעשיו למחשבותיו. ושיתוף דעות מצאה גם בינה ובינו.
החתונה חלה אצלם קודם שנגמרו מחשבותיו של אהרן.
אז פרש אהרן מעל החיים בייאוש גמור. מאמין הוא שהיא היתה הטובה בנשים. ואם היא בגדה, הרי שכולן בוגדות, טרחניות וקלות-דעת.
הוא שב להשתקע בעבודתו והרוויח כסף לכיס אביו, שהתקוטט בו בתמידות על שהוא מוציא את זמנו לבטלה ומורד בחייו. הוא התקוטט ואהרן התריס. שמואל קורא על אהרן איגואיסט, והלז אינו מרגיש בעצמו נטיה זו. אהרן קורא על אביו איגואיסט, וגם הלז אינו מבין, מה שייכות יש לו ולנטיה זו. עד שראו שניהם, שהם רחוקים בטבעם ודעותיהם זה מזה ואין ביניהם, לכאורה, שום שיתוף, אלא מה שזה מרוויח כסף שלא לצורך ולזה יש צורך בכסף שאין לו.
מלאו אז לשמואל ארבעים וחמש שנה, וכשלקח את אשתו השלישית, לא לקחה אלא מפני שחשב להתחיל חיים חדשים. הוא מרגיש את עצמו קצת עייף משאיפותיו הרחבות, שגזלו ממנו את מנוחתו.
לאמיתו של דבר כלום מוטל עליו לזווג עולמות? אמריקה עם אירופה, יערות וטחנות. כלום מחוייב אדם לעזוב אחריו אוצרות קורח ירושה לזרעו? כשתרצה, הרי תכניותיו לא הלכו לבטלה. הספקת שעווה לאמריקה נעשתה עכשיו לאחד מן העסקים ההגונים, אצל אותו הנהר כבר בנויה טחנה, וביער כבר חוטבים עצים ועושים מהם רפסודות. הקרחות שביער כבר נשכרות למרעה-בקר. חסר רק, שכל אלו יבואו בחכירה לתוך יד אחת. הוא הרה וילד רעיונות חדשים, ומכיוון שהביאם לעולם נמצאו עליהם קופצים.
עכשיו הוא שאף למנוחה.
הימים היו ימי ההתלהבות של ישוב ארץ-ישראל, והוא חשב ומצא, שבסכום ארבעת אלפים רובל יכול אדם לקנות לו כרם בארץ-ישראל ולחיות במנוחה.
ומה שיכול אדם אחר לעשות בארבעת אלפים, ודאי שיעשה הוא בשני אלפים. כחמש מאות רובל מצא אצל אשתו השלישית, חמש מאות נתנו האחים. נפל הגורל על אהרן, שיתן אלף, ונתן.
בשעה טובה ומוצלחת יצא שמואל לעלות לארץ-ישראל, והבטיח לאחיו, שישלח להם לשנה הבאה אתרוגים ולולבין מכרמו-שלו.
כשהגיע זמנו לשוב מא"י, שלחו לו הבנים הצעירים, שנשארו בגולה, להוצאות-הדרך.
אף-על-פי-כן לא שב תיכף לביתו. בחזירתו השתקע לפי-שעה באודיסה, והסתבך שם עם איזה שותף בר-ממון במסחר שער-גמלים.
וכששב לעירו שב אלמן ועני.
בשעה טובה שב, על כל פנים בשביל אהרן.
כבר מלאו אז לאהרן שלשים וחמש שנה. צרכיו היו מועטים, ורווחיו מרובים. ומתוך היסח-דעת נצבר בידו סכום כסף הגון.
התחילו אחיו מצערים אותו, שיבוא סוף-סוף בברית-נישואין. זה מראה לו על הלבן שבשער, זה על קמטי מצחו; זה מזכיר לו אזהרת רופא אחד, שבדקו בימים האחרונים, והעיר שהרווקות מזיקה לבריאות-גופו.
וכולם יחד טוענים עליו: אם לא עכשיו – אימתי?
קשר קשרו עליו האחים, היבמות – הכול.
באותה שעה התוודע עם העלמה המילדת מ-ל עליוטה ברקובנה זלקינד, שקנתה לה רשות בעיר זו. היא היתה באמת מקור של ברכה בשבילו. יפה ולא יתר על המידה; מלומדת במידה, כפי שצריך למלאכתה. דעות קבועות אין לה, ויכולה היא להשתתף עמו בדעותיו. מנוסה היא בנסיונות של עוני, ואינה כרוכה כל-כך אחר קישוטים. והעיקר, אהרן גופו מודה עליה שהיא “אבן טובה.”
באותה עונה נפל אהרן למשכב וחלה שלושה שבועות. במשך העת ההיא לא סרה עליוטה מאצל מיטתו. היא הפכה משכבו, השקתו סמי מרפא והאכילתהו, רחצתהו – עד שהבריא.
אחר-כך נפלה היא למשכב, ואהרן גמל לה במידה גדושה את חסדה עמו. התחילו מספרים עליהם בעיר, שאהרן ועליוטה הם חתן וכלה.
קמו אחיו והשתמשו בשעת-הכושר.
התחיל אהרן בודק בנפשו, ונדמה לו, שהוא אוהב אותה לפי-שעה אהבת-רעים, ומוכשר הוא לאהוב אותה אחר-כך אהבת-גברים. בנוגע למצבו החמרי על אחת כמה וכמה שאין לו מה לדאוג. יש לו קצת כסף מזומן, ומלבד זאת הוא מוכשר עוד לעבודה.
מצד עליוטה לא היתה מניעה.
כתבו תנאים ושברו קערות.
מכיוון שהגיע לאזניו קול שבר החרס, נדמה לו, שפקעו איזו נימין בלבו.
רעיון חדש, שלא חשב בו עדיין כל אותם הימים, תקף אותו. תמיד היה חרד, שמא יוליד בנים תיכף לחתונתו. עכשיו התחיל מפקפק, שמא לא יוליד כל-כך מהר.
על-פי הסטטיסטיקה מכיוון שהגיע אדם לשלשים ושש, הרי הוא בחזקת בר-מיתה. מהיכן יש לו יסוד לחשוב את עצמו יוצא מן הכלל? יעברו עוד כחמש שנים או יותר, עד שתלד עליוטה, ואז תהיינה שנותיו למעלה מארבעים. עד שתמלאנה לבריה החדשה שנותיה ותגיע לפרק חינוך ויהי לה צורך בהורים, יהיו הוריה זקנים, שאינם מוכשרים כלל לחיים ולעבודה פוריה. ואפשר שכבר יעלו אז עשבים על קברותיהם. אחת משתי אלה היא ודאות גמורה. הרי שהוא מוליד יתומים עזובים למפרע, ומרבה אסון בעולם.
“אומלל, מה עשית?” הרהר בלבו.
כשנשק את כלתו אחר שבירת הקערות מפני הנימוס, זלגו עיניו דמעות וקלקלו את הפוך שעל לחייה.
כשנשקוהו אחיו פקעה סבלנותו, ודחפם מעל עצמו בחשאי.
כל אותו הלילה ישב נדהם ואובד-עצות.
ביום השני הכיר יותר את אחריות מעשיו.
רואה הוא לעצמו עתיד קרוב. בנים, בנות, עליוטה מקשה ללדת, עליוטה חולה מסוכנת, אסכרה בין הפעוטות, צער גידול וחינוך, עול, כשלון-כוח, חוסר פרנסה, חוסר מנוחה – יציאה מחוץ לשיטתו שהורגל בה.
“על הראשונים צריך להצטער, ואני בא להוסיף.”
אביו בא קרוב ליום החופה. צריך היה אהרן לעשות באותם הימים את הצעד הגדול, שתחילתו מרה וסופו מתוק, לקרוע את התנאים ולבקש סליחה מאת עליוטה. יודע הוא ברי שהיא תסלח לו; ולא עוד, אלא שתסכים לרעיונו ותאהבהו עוד יותר על הדבר, אחר שיחד עמו הוא מציל גם אותה ממעשה, שתצטרך להתחרט עליו תמיד.
אלא שהוא ירא קצת את אחיו. הם יטביעוהו ברוק שבפיהם. יותר מדי הם סומכים את עצמם על סכום הכסף שנצבר בידו.
ואביו בא ותכנית חדשה במוחו. לישא אשה הוא חפץ ולנסוע לקנדה. שם יתחיל חיים חדשים, חיים של איכר עובד אדמתו, אלא שאין לו כסף.
שמח אהרן במה שמצא דרך להיחלץ ממבוכתו. עמד ונתן את כספו לאביו.
רגע של חולשה היה לו רגע זה.
הוא הרואה ומרגיש את הנולד, המרגיז תמיד את היצר-טוב על היצר-הרע שלו.
והוא הלא רגיל להתיעץ עם שכלו בשעה, שהרגש מפתהו.
הוא מקריב את הרגע על מזבח המחר. הוא שסימא את עיני היצר הרע של ההווה והוציא את כל כוח-התאוה שלו על שאיפות עתידות. הוא, המלמד את הכול לחיות בעתיד רחוק, שאינו יודע כליון – הוא נכשל ולא עמד בנסיון של רגע.
רגע של חולשה היה לו רגע זה.
מי שיצרו מסיתו, ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו.
והוא לא ברח מפני יצרו ולא רדף אחריו, אלא שצרכי העולם השפל הורידוהו מעולמותיו העליונים, והטרידוהו בטלטול-דרכים ובלינות-לילה באכסניות שונות, במקומות שאין מכירין אותו.
ישב לו בחדרו, שקנה שם שביתה, וקרא קריאה ארעית באיזה ספר לזהרורי בין-השמשות שהלכו וכבו.
הרגיש צורך באור. היכה בכפתור ולפניו הופיעה בריה זו, שתמיד היא עומדת לפניך עמידה שטוחה וכפופה, תמיד היא מחייכת לך, תמיד היא מלקקת אותך בעיניים. נראה לך, שכול עצמה לא נבראה אלא לשמש אותך והיא עומדת באיזו זוית פנויה מכול עבודה ומזויינת בזריזות להיראות לפניך ברגע הראשון, שיעלה רצון לפניך.
רוצה היה האורח לצוות, שיביא לו הלז מנורה לתוך חדרו, אלא שבין-כך הסתבך באיזה ענין, שקרא בספרו.
הלז מלקק אותו בעיניו, מחייך בחיוכו הרגיל ושואל בלשון של רמיזה: “אפשר אמצא חן בעיני אלופי לשרתהו, להמציא לו עונג?”
לכתחילה לא הרגיש כוונת ההצעה, ואחרי-כן, כשהרגיש בה, נתכרכמו פניו, צניעותו נפגמה.
רוצה היה למלא פניו של הדיוט זה קלון, אלא שלא מצא, מתוך כעס דיבורים לאדם שכמותו, והחריש והסתכל בו.
והלז מתחיל מספר בשבחה של “זו…” עד שנפטר מלפניו מתוך דברי-שבח והלל.
רגעים מעטים עברו, ובאופל החדר, יחד עם המנורה הופיעה “זו.”
זה היה רגע של חולשה.
החדר והלב נתמלאו אור של גיהנום.
והספר שעל השולחן נפל פרקדן על הקרקע. ובמוח עלה ענן מחשיך, מעיק ומתעתע, שאין אתה רואה בו את הדברים כהויתם, וההויה שהוא מראה לך היא גשמית יותר מדי, ערומה, מלאה עזות ומשיכה.
והרצון בא בשביה, והשכל הצטמצם והתחבא בפינה נסתרה והיצר-הרע משתיק את היצר-הטוב וגוער בו: “ניחא, ניחא. אחר-כך אציית לך.”
והפרידה הנאה היא אחת מאלה יצירות-העונג הצעירות, שלא חרב עדיין מקורן הנפשי, שמרגישות עוד בטעם החטא יותר מאשר בתועלת השכר. ויש עוד בהן קורטוב של תום, צניעות ודביקות.
והצניעות ההדדית עוררה עוד יותר את האש הפנימית, והרצון נכבש לגמרי.
חוויה של רגע בלעה את העתיד עם שאיפותיו העדינות ולכדה את כל המבצר שבלב.
לא! היא לא בלעה, רק עמדה כמסך מבדיל בין העבר והעתיד, תפסה משם לעצמה רגע אחד, שאין לו קישור לא עם מה שהיה ולא עם מה שעתיד להיות.
ושני יצירי-הטבע שעמדו נכנעים תחת הכוח הענקי, השליט בכל העולמות.
ונר האדם נכבה מפני אש-אלהים; ויהי חושך מסביב – ואור בפנים.
ויהי לילה.
איזו תנועה מתרחשת בחוץ.
דננג… דננג.
הפעמון מושל בצלצול-ארוך ושופך על העיר אנחה-מרעישה, יללת-ליל.
והתנועה מתגברת. ונוגה אש מתפרץ באלכסון-רחוק בעד החלון היחידי של החדר ומפיץ אור חצוף על רז-עולם.
דננג, דננג, מזהיר הפעמון. התעוררו, חולמים.
דננג – דננג, בואו והצילו.
וי לה לאזהרה הבאה לאחר-זמן. האש אחזה בכל פינות הבית. בני-אדם, כשהם שבויים בקסמי בעל-החלומות ופיתוייו, נשמעים בקושי לקול הפעמון. אותו השקרן הנפלא רוקם גם את קול הפעמון בתוך ארג קסמיו ומפתה את שבוייו להאמין, שיום חג מבשר הפעמון.
ומתגברת התנועה. רעש, צווחה.
“סולמות! חבלים! מים!”
“האורח שבחדר! הצילו את האורח!”
והיצורים שבחדר התעוררו.
ברגע הראשון מהרה היא אל הדלת, אלא שנזכרה, שאין היא יכולה לא להיכנס ולא לצאת בשעה ובמקום שעיניים מצויות.
וכשנוכחה שמוצא אחר אין, כבר עבר רגע הכושר. האש אחזה בבית וחבקה אותו חיבוק-עולמי. ריח-עשן וקיטור פורץ לתוך החדר. מורגש חוסר-אוויר. מהתקרה נופלים פירורים.
הגיע הרגע להתייאש מהצלה.
היא פתחה זרועותיה והתקרבה אליו לחבקו.
זה לא היה חיבוק-תאווני. זה היה צריך להיות חיבוק של שני ברואים בצלם, שתי נפשות, שאסון אחד קרבן קרבת-אחווה.
“אם להישרף,נשרף חבוקים ומתוך נשיקה,” כך היה צריך להיות פירושו של חיבוק זה.
והוא ראה בעיניו את קצו. אוצר כל תאוותיו וכוחות-נפשו התלכדו לזרם אחד של תשוקה לחיים והצלה ממוות.
ומוצא לא היה לזרם חזק זה. המוות הוא ודאי.
פגש הזרם חייץ מעכב ונעתק מחיי-ההווה לחיי-העתיד. שם-טוב. כבוד-בנים. עלבון אשת-חיק. שיחת-הבריות. אבידת-הכבוד. רכוש-העבר. שמחת-נקם של אויבים.
מרגיש הוא את קנייני-העתיד, עננו וצערו, כמו שמרגיש בהווה. העתיד בלע את הרגע.
לא. לא בלע, אלא שרגע, שאין בו שום תועלת, שאינו יכול לתת יותר ממיתה מנוולת, נדחק בין העבר והעתיד וקשרם יחד לענין אחד.
והתעוררו בו רגשותיו להציל לעצמו שם-כבוד, להציל רכוש העבר שלו בשביל העתיד.
בריחוק מקום ממנה ככל האפשר רוצה הוא להישרף. בדד ישאיר לעולם את גחלי-גופו.
וביתר כוחו שנשאר בו נדחק ושבר את דלת החדר הסמוך, שגם הוא כבר מלא עשן וקיטור.
והוא בורח מפניה לשם.
והיא רודפת אחריו בזרועות פתוחות.
דננג! דננג! בואו והצילו!
“חבלים! סולמות! מים!”
“האורח! את האורח היחידי שבחדרים!”
זריזים מסכנים את נפשם, נאבקים עם כוח-האיתנים, קופצים לתוך מלתעות האש, חוטפים אודים בידיהם. אין הם מרגישים בכוויות, אין הם מכירים בסכנת הרגע. גם הללו מרגישים באותו רגע את העתיד יותר מן ההווה. כשישרפו או יחנקו, ישאירו אחרים שם-עולם.
והתקרה מתפוררת בפנים, והקיטור שורף ומכלה את אוויר-הנשימה מרגע לרגע.
והוא בורח מפניה והיא רודפת אחריו בזרועות פתוחות.
חפצה ההשגחה להתל בי, ותובילני מלוויה נוצרית אל לוויה ישראלית.
שימת-עין במתינות על פני-המת שבחדר מיוחד. מטפחת לעיניים, אנחה על פי נימוס, שיחה בלחש, התלוננות על עצירת-גשמים, ירידת שער-התבואות. מתי יום הסעודה?
את אלה ראיתי ושמעתי שם.
ופה –
הדבר היה ברגע האחרון, רגע של גסיסה, ברחוב עמדו קיבוצים קטנים צפופים ונפרדים, והתלחשו, מתוך הבית נשמע קול צעקות, אבל הן היו דומות יותר לתפילה מתוך יאוש. אילו הייתי אלהים, לא הייתי עומד בפני תפילה כזאת. זאת היתה תפילה בלי טעמים, רצון מופשט של בני-אדם אומללים, שאינם מתחשבים עם האפשרויות ועם המציאות. בשל רצון כזה אין בני-אדם נמנעים מלהתפלל אפילו על המפרפר, שדמו שותת מתוך צווארו. לעולם אל ימנע אדם את-עצמו מן הרחמים, אפילו חרב מונחת על צווארו – כלל זה יכול היה להתפתח רק אצל עם מלומד ביסורים ובנסים כישראל.
ברצון מופשט כזה בקע עם זה בימים עברו את הים והוציא מים מחלמיש, וכבש שלושים ואחד מלכים.
אבל הרגע האחרון עבר. הקרובים הוצאו. הצעקות יצאו מכלל תפילה לכלל מחאה וטענות.
והמחאה מרגיזה את השומע, והטענות, אף-על-פי שהן ישנות שכל איש טוען ומרצה בעת צרה כזו, אבל מפני שלא באה עליהן מעולם תשובה מספקת, עודן בחזקתן, ואינך יכול להסיח דעתך מהן. בשגם, כל טענה אינה נבדקת על-פי מהותה וצדקתה, אלא על-פי ערך הטוען. במידה שהלב הטוען מתמרמר ותובע, הטענה צודקת יותר.
ואנשי הרחוב עוברים ואצים איש לבצעו. יש רודף אחרי גמילות-חסד, ויש בורח מפני המלווה שלו. ויש רצים סתם, שאינם יכולים לעמוד, מפני שאינם מוצאים שום תועלת וריווח בעמידתם, ובעברם על הבית ועל קיבוצי האנשים, יעמדו בעל-כרחם ומתוך ריצה.
ניכר הדבר, שכל המחשבות והמזימות, שהתרוצצו במוחם ושהביאו את המכונות החיות הללו לידי תנועה חזקה, התחבאו פתאום באיזו פינה שבלב. הפנים המקומטים מתפשטים בהתעוררות. הנשמה שבתוך הנפש מזדעזעת ומציצה בחרדה מתוך העיניים.
ובחרדה ובלחש הם שואלים: “מי מת?”
אבל בטרם עוד ישמעו את שם המת, וכבר לבם מתרכך ועיניהם דומעות. השאלה לא היתה לשם-תשובה, ורק מפני הנימוס. וזהו בודאי הנימוס היחידי הנהוג בשעה זו, מפני שבעיקר הדבר, מאי נפקא מינא מי שמת? בידוע, שאדם חי מת.
ואני מתעסק, מביט, מקשיב, מתחילה מתוך תשוקה לדעת. רוצה אני רק לראות איך ובשל-מה בוכים אנשים. כמדומה לי, שאני עומד מחוץ להם ומביט עליהם. אבל מבלי-משים אני חש דקירה בתוך חוטמי, חניקה קלה בגרוני, מעיני זוחלת דמעה. הריני בא לראות ונמצאתי נראה.
עלמה אחת מוצאת מתוך הבית. ראשה פרוע, בגדיה פרומים, שוכחת גדר-הצניעות. לבה מגולה, שכם אחת מציצה מתוך קרעי שמלותיה. אבל אין סכנה בדבר. אין יצר-הרע שולט ברגעים הללו. טרוד הוא לרחוץ את סכינו. היא נאבקת. אנשים טובים אוחזים בידיה, לוחשים עליה חנונים, פיוסים. אבל אין הפיוסים נכנסים ללב האומללה, מפני שלא יצאו מן הלב. יודעים המפיסים בעצמם, שהם מדברים שקרים לשם שמים, ושבעיקר הדבר צדקה העלמה בטענותיה נגד רבונו-של-עולם.
“אמי, א-מ-י-י!”
כמה מן המרידה והמחאה יש בצעקה המטורפת הזאת.
“ויש רחמים בשמים, אם אם נלקחת בדמי-ימיה מעל בתה?”
כדברים אלו נשמעים מתוך הצעקה הנואשת הזאת.
ושכנים סוגרים חנויותיהם, ונשים רחמניות, שלא מצאו עוז בלבן לגשת ולהביט מקרוב בפני האסון, פתחו את דלתות חדריהן ועמדו על המפתן ועל סיפי חלונות-הבית, והן מתייפחות ומיבבות.
ואני חפץ לכבוש את יצר בכיתי ושואל את נפשי: כלום מה קרבה יש לך ולמה זה? או שמא המוות דבר היוצא מגדר הטבע? כמה קרבנות לוקח המוות מן החיים על פני כדור הארץ ברגע זה. כמה אבות, כמה כלות וחתנים מתחת חופותיהם.
אבל פה אין מקום לפילוסופיה יבשה. במקום שהאסון האנושי בולט כל-כך ומתך מוטל לפניך, בעל-כרחך אתה בוכה. מסתמא יש קרבה ביניכם. שותפים אתם באסון גדול אחד.
ואני בוכה ומתבייש. ועל-חינם אני מתבייש, מפני שלא אני האחד הבוכה. הכל בוכים. זוהי מרידה במידה ידועה באלהי החיים והמוות. והא ראיה, היתומים מטיחים דברים כלפי-מעלה באופן גס, ואין גוער בם. כאילו הכול מודים בדבר.
ושבחים אחרי המת. ושבחים על שבחים. והערות, והערות על הערות. ואין בני-אדם מתבוששים להגזים ולהפריז במידה גסה כזו. הם דוברים שקרים בתמימות המביאה לידי גיחוך. ולא די שאינם מתבוששים, אלא כל אחד ואחד סומך ומסייע לכזביו של חברו. דומה, שהמיתה היא באמת כפרה על כל עוונותיו של אדם, וכל זדונותיו שגגותיו נעשו לו כזכויות.
אבל, לא! גם זהו רק להגדיל את המרידה כלפי-מעלה. המרידה מתפרצת ונדחקת החוצה. הכול כובשים טענות ומתאנחים מפני היד החזקה, המושלת בחיים בכפייה ואונס, החותכת להם חיים ומוות בעל-כרחם.
ובין כל היתומים המוצאים יוצאה ונגררת יתומה אחת אילמת-חרשת מלידה ומבטן. ובעיניה – האורגן היחידי, שעל-פיו יכולה היא להשתתף בצערם של בני-אדם ולקבל את חלקה באסון המשותף, – היא מבטת מבט-פראים. היא שואלת ותמהה. ויש גם לה איזו השגה קלושה בדבר המוות.
אשרי שאיני אלהים, ואין אחריות מבטים כאלה עלי.
והכול בוכים. ופה מתעוררת שאלה ומנקרת במוחי. בכיה זו בשל-מה היא? האמנם כדאים החיים לבכות עליהם כל-כך? כלום הרבה יינות עזבה המתה במרתף? הרבה בגדים נשארו בארונה? ומה אילו היתה חיה, היתה נוסעת למעיינות חוץ-לארץ? היתה מבקרת בבתי-תיאטרון, שומעת מנגינות נפלאות או יוצאת במסקרדה?
רעב, מחסור, נדודים, דאגת העתיד, צער גידול-בנים, הגבלות, מלחמה תמידית, שמיעת-עלבון – ערבב את כל אלו הסממנים, ויצאו לך חיי היהודי, וקראת את שמם גלות.
וכשתוסיף על זה צער בחשאי, הכנעה מוחלטת, הכרת שפלות עצמה, בריה שתמיד היא חייבת לכול, ולעולם לא תיפרע מחובותיה ועוד ועוד – ויצאו לך חיי אשה עבריה, שבעלי-הלשון לא המציאו עוד מלה יפה, שתהא הולמת את המרקחת הזאת.
כמדומה, שאין מה להתגעגע על חיים כאלה.
אבל, לא! לחינם אתם ממעטים את דמותם של האנשים הללו ומגבילים אותם, האנשים הללו מכירים בעצמם, שהם השאור שבעיסה. הם צריכים לחיים וחפצים חיים. כן, המה אדוני העולם. מתמציתה של הלווית המת והספדו אני משיג את הסוד, מפני מה יש אצלנו קופות רחבות של הכנסת-כלה, מה שאין כזאת אצל אומה ולשון. חשה ומרגישה אומה זו, שאחריות העולם והחיים מוטלות עליה.
ואחד משלנו, שכבר התרחק מאתנו והתחבר עמהם, מתרץ לי את הדבר על-פי הגיונו שלו. “אין עולם-הבא לישראל, אינם מאמינים במלכות שמים, ולפיכך קשה עליהם פרידתם מעולם-הזה.”
רבון העולמים! מה לא בדו עוד על עם ישראל? אין לישראל עולם-הבא. ובאיזו שפה ואצל איזו אומה נאמר, שהעולם-הזה הוא פרוזדור לפני עולם-הבא? שמא בשפת בורית? ואצל הרומנים?
“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא,” “אבותי גנזו בעולם-הזה, אני לעולם-הבא.” שאלו את ילדינו, ויספרו לכם מהו עולם-הבא.
והנה לפניך קץ החזיון. טהרה, הלבשה, מיטה. ההתקוממות מגיעה למרום קצה. כמדומה, המתקוממים נכנסים למלחמה עם הנושאים המתאכזרים לגזול מהם את אמם ולקברה באדמה. הם נאבקים ומתגוששים. מעמידים רעש. ומביא הדבר לידי גיחוך. ומתוך גיחוך אתה פותח פה, ו… ובוכה ומתייפח בדמעות.
חפץ אתה לראות עוד פעם את המתקוממים? בוא לעת-ערב אל בית-האבל לתפילת-המנחה, ושמעת שם את הקהל קורא מזמור: “כי יראה חכמים ימותו… כצאן לשאול שתו מות ירעם… אך אלהים יפדה נפשי… אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו…”
המתקוממים שומעים ונאנחים. הם נכנעו.
רק מחדר הנשים עוד תישמע יבבה מקוטעת. אנחה רצוצה וכבושה וגם זוהי התחלה של הכנעה והתרצות.
שניהם ירדו מן ההר. הם באו בדרכים שונים, בשבילי כפרים, שמתעקמים על גבנון ההר ונבלעים בקמת השדה: וכשהם נגלים בבת-אחת הם מתאחדים לדרך כבושה אחת העולה העירה.
אחד מן ההולכים נשא תרמיל על כתפיו, והשני הלך יחף, ומנעליו החרוזים וקשורים זה בזה, היו משולשלים על כתפיו לכאן ולכאן.
המה באו קרובים זה לזה, אלא שלא ראו זה את זה, מפני ששניהם היו עסוקים. היחף בדק את פצעי רגליו, ובעל התרמיל הסתכל בעיירה הקרובה ומנה את בתי העשירים על-פי הארובות הגבוהות.
ואחרי רגע קצר נפגשו פנים אל פנים, נסתבכו מבטיהם זה בזה, אלא שנפרדו תיכף זה מעל זה. זה נתן עיניו בכלב נודד שנזדמן כנגדו, וזה הביט אחר עורב צורח שטס באוויר.
שניהם הלכו ביחידות זה בצד זה.
עדה כנוסה ומפוזרת הפסיקה להם את הדרך. לוויה של מת באה מן העיר.
הלוויה היתה יהודית בכל סימניה. היא הלכה כפופת-קומה ודוממת, כאילו זו משפחה של אילמים-חרשים, אין קול אנחה נשמע, מפני שאין בין בני הלוויה לא בן ולא בת. נשים חסרו בה לגמרי. היא הולכת הליכה שבין זחילה לבריחה. דומה לך, שבני הלוויה עומדים על מקום אחד, אלא שהדרך קופץ כנגדם. בדומיה כזו ובפחזנות-כבושה כזו נושאים חיל מורד שנתלה על-פי בית-דין, בשעה שהשררה חוששת שמא יפרוץ מרד בשביל מיתתו בין יתר החיילים.
עתים מתגלה, עתים נעלמת מעל הלוויה, המיטה המכוסה במכסה מזוהם, שנתקדש בזוהמתו. בין חילופיה וחילופי-חלופיה, דומה, שהיא אינה נשואה, אלא שטה על גלי ים קטן וחי, ים שחור של ראשים שחורים וכפופים.
ותחת המכסה מת עטוף בתכריכים.
ואין המלווים עטופים שחורים, ולא מטפחות שחורות הם נושאים, מפני שהכול פה שחור בפנימיותו. ועוד גרוע משחור. בלי שום צבע. התעוררות כבושה. הכול שותק פה ב“ברוך דיין-האמת.”
הלוויה נטתה בבת-אחת לצדדין ובאה אל שביל צר בין קוצים וברקנים. אנשי הלוויה התחילו נשמטים ומתפרדים. תלשו כל-אחד קומץ של ירק חי וזרקו כלפי-מעלה.
“האדם ציץ השדה,” פסקו ואמרו. וחזרו לעיר שלא בדרך שבאו.
בדד בא המת לבית-עולמו. בודדים נשארו גם שני הנודדים.
בעל-הילקוט הוריד את משאו הקל מעל כתפיו ועמד לפוש; והיחף הרים את מבטיו ונפגש במבטיו של חברו.
“אדם בעוונותינו הרבים.”
“יסודו מעפר וסופו לעפר.”
שניהם הרגישו את עצמם מדוכאים, לפגישה כזו לא חיכו.
היחף ישב על שורש עץ כרות שבצדי הדרכים וזקף את עיניו בחברו. הלז ישב כנגדו על עמוד נופל של עמודי הטלגרף.
לעיניהם נגלה השדה הלבן, הצץ מביט הבטת-אילמים כנגד ההר. מחציתו של השדה היתה מכוסה במצבות לבנות שהשחירו. קצתן נוטות, קצתן כורעות ורובן שוכבות שטוחות שכיבה של נפילה. מחציתו השניה הראתה מצבות לבנות יותר מדי וזקופות יותר מדי, כאילו הן צומחות ועולות מן הארץ. ביניהן נגלתה ונתעלמה, נתעלמה ונגלתה המיטה הבודדת. ועמה קצת מחברי השמשים, שתעו שם כצללים.
“אדם יסודו מעפר.”
“וסופו לעפר.”
“הבל הבלים! קוהלת היה חכם גדול.”
“ואף-על-פי-כן גם קוהלת לא חפץ למות.”
“כך הוא האדם. אף-על-פי שלאמיתתו של-דבר, מי הגיד לך מוות זה מהו, שתירא מפניו.”
“וכל אותם החיים מה הם שתתאווה אליהם? אפילו פרוטה אינם שווים.”
“למי שהם שווים, אך לי ולך אינם שווים אפילו פחות משווה פרוטה.”
“ושלנו יתרים בעולם.”
“וודאי, בני העולם רובם עניים ומיעוטם נחשים. מי שאינו פושט יד לנדבה, כבר לא יתן לך נדבה אף אם יראך גוסס.”
“נכנס אתה לאותם הבתים ומבקש פרוטה, אומרים לך: בטלן, לך עבוד. מבקש אתה עבודה, אומרים לך: קרובינו העניים קודמים.”
“השם-יתברך, אל אחטא בשפתי, מתנהג לפי בני עולמו. עושה הוא לך, שתפקע מררתך. זה מקרוב מתה עלי אשתי. אי, מזל.”
“ומזלי שלי עוד יותר גרוע. זה מקרוב לקחתי אשה, וגירשתני מביתי. מלאך-המוות ולא אשה.”
בעל-התרמיל פתח את תרמילו והוציא משם פרוסת פת-קיבר והניחה באמצע. שניהם התחילו צובטים מן הפרוסה, ולועסים ומנענעים את הלסתות.
“בעיקרו של דבר הריני עדיין יהודי בריא ולא מן הזקנים.” דיבר האלמן לתוך חללו של האוויר, “אלא שאני עזוב… פלג. קשה להיות אלמן”.
שניהם נשתתקו.
ושוב התחילו מסיחים ומתנים את קב צרותיהם זה לתוך חיקו של זה. כאילו הם מיודעים ושכנים טובים מימים רבים.
כשקמו ממקומם, זרקו עוד מבט אחד על השדה הלבן, ונדחקו ביותר זה לזה. מתוך אנחה רצוצה התחילו לקרוב אל העיר.
ועלה על לב האלמן לשאול לשמו של חברו, אלא שמצא את עצמו כל-כך קרוב אליו בשיחתו, עד שהתבייש לגלות את עצמו, שאינו יודע עדיין את שמו.
והיחף הרגיש בשיחתו, שהוא מדבר אל חברו בלשון “אתה,” ונכלם בפני עצמו. הוא לא זכר מאיזה רגע ומתוך איזה עניין נעשה לו קרוב כל-כך?
“להיכן?” שאל היחף בלשון שלעופרת, מפני שקשה לו הדיבור בין ב“אתה” בין ב“אתם”.
“אני חושב להיכנס לבית השוחט.”
“ואני, לשמש בית-הכנסת.”
עם הערב-שמש נכנסו לעיר בכי-טוב. פגשו אותם בכלי זמר, שהובילו חתן וכלה אל תחת החופה.
רוח החגיגה, ששרתה על החופה ועל מכובדיה הלבושים פאר, הרחיקה מעליה את זוג הנודדים, הכרוכים בסמרטוטים. הם נשארו עומדים מרחוק והסתכלו במה שלפניהם.
אור נרות החופה התמזג בנוגה בין השמשות, ופרש ערב של אופל כל-כך יפה על פני החוגגים, עד שנראו כברואים מעולם אחר שלא באו לכאן אלא באקראי.
“כמה אושר ונחת-רוח על פניהם של אלו,” העיר בעל-התרמיל.
“כמה קנאה בעיניים הללו, כשהן מביטות זו על תלבשתה של זו, רואה אתה?”
“הן. כך היא המידה. מה שיש לזה חסר לזה. אין בעולם די בשביל הכול. כשאני שבע, זהו על חשבון רעבונך.”
שיחתם נפסקה בבת-אחת. קול החזן הגיע לאזניהם כשהוא מסלסל בשיר “מי בן שיח, שושן חוח.”
הכל נדחקו לשמוע בשום-לב את קריאת הכתובה, שכותבים אותה בשביל כל הכלות בנוסח אחד. זוהי אחת מן המגילות שאין בהם לא טעם ולא תוכן, ואף-על-פי-כן ישמע אותה האדם, בין צעיר ובין זקן, היום ובכל הימים, בכוונה ובשים-לב.
“דומני שזוהי חתונה עשירה,” העיר האלמן.
“הן. אפשר שהמחותן יתן למחר סעודת עניים.”
“ואפשר גם מעות יחלק.”
והם אמנם לא נשארו מרומים. למחר תיקן בעל-השמחה סעודה הגונה לעניים.
ההכנה היתה רבה, והעניים ישבו מסביב לשולחן, ועמדו בנסיון של המתנה.
“היכן יהיר זה עם סעודתו שלו?” לחש האלמן לשכנו היחף מקוצר-רוח. או שמא נחנק שם.
“זהו מפני שבעל-השמחה שבע,” ענה בן-זוגו היחף.
ובין-כך חזר בעל-השמחה עם בקבוק יין-שרוף שבידו על כל המסובין ומזג לכל אחד את כוסו. הבקבוק היה גדול, אך כשהגיע עד למקום הזוג, התרוקן. את הכוס האחרונה גמע היחף שלא במלואה. לאלמן לא נשאר כלום. הוא נתן עין-צרה בחברו.
הבקבוק שנתרוקן הביא דאגה בלב העניים על חשבון כל הסעודה, שמא לא תהי מספקת לכל המסובין. ולפיכך כשנכנס בעל-השמחה לחלק מתוך סל גדול חלת-לחם וצלי-עוף לכל עני, התחילו נדחקים זה לפני זה, וזה על זה, ידיים למעלה, ראשים למטה. מי שזכה לקבל מזה, בא זריז וחטפה מידו.
נזדרז האלמן ושירבב יד ארוכה מעל לראשים שלפניו, ונמצאה בידו מנה יפה, אך קודם שהחזיר את ידו, חטפה הימנו פלוני.
הוא רדף אחר כתפיו של פלוני באגרוף קשה. אגרופים ומהלומות קיבל בחזרה. התחיל בועט במכהו.
אגרופים, סטירות, בעיטות.
אוי-אוי-אוי! צרח פלוני מנהמת לבו.
זה היה קול היחף, שבעט בו האלמן בפצעי רגליו.
שניהם הכירו זה את זה מתוך גמר חשבונם במהלומות.
וכשנפרדו זה מעל זה, פתח היחף את פיהו לשלוח אחר האלמן קללה נמרצה:
“יהי רצון ש…”
קללתו נשארה על לשונו. הרי אינו יודע עדיין את שמו. אפילו בקללה הגונה אינו יכול להתנקם באויבו זה.
מבית החולים / יהודה שטיינברג
מכיוון שהרגיש שמעון הזקן בחמלה היתרה שרופאי בית-החולים מעניקים לו היום יותר מכל הימים, הבין שהם מתייאשים הימנו ושימיו ספורים, ונתן לב לשוב לביתו.
נוח נעשה פתאום לאחיות הרחמניות, למשרתים ולשכניו במיטות, כמו שגם הם נעשו אצלו ותרנים ונוחים. כל אלו שהיו מוצאים עד עכשיו עונג ובדיחות-דעת להרגיז את הזקן, התחילו בבת-אחת להרחיב את גבולו, לוותר לו משלהם במידה מרובה, עד כדי משוא-פנים.
והוא הבין שהם פורעים לו את המס האחרון, ולפיכך לא רצה לקבל מהם כל זאת בתורת נדבה, ופרע להם בוותרנות על וותרנות.
התחילה שורטת בו ההכרה, שהוא ימות כאן, במקום שהמיתה היא כל-כך רגילה וכל-כך מן החולין יש בה.
עלה על דעתו, שכשימות, יכנסו איבן הארכן ופידקה העילג, יגלגלו אותו על המוטות, יוציאו אותו לחדר האשכבה, והשכנים ילכו אחריו שלוש פסיעות וילחשו: “מחילה, זקן, על שהיינו מצערים אותך ושותים את החלב, שהיו מכינים לך בלילות אצל מיטתך.” המשרתים יניעו אחריו: “מחילה, זקן, על שהיינו מקפחים את מנותיך; וגם אנו מוחלים לך את טרחנותך עלינו.”
ואחרי כן ייכנס הפקח הכרסני הלז, בעל-הפנים של זכוכית. יזה הזאות, יהפוך את המיטה ויתקנה בשביל אחר, שלא יתעכב בוודאי מלבוא.
וסוף פסוק.
אפילו חניטה לא יעשו בו. יודעים הם את מחלתו על-פה.
ושם בעירו, ובביתו…
הוא גמר בדעתו לנסוע לביתו, לתוך ד' אמותיו שבעיירתו שלו, מקום שהספיד שם בחייו הרבה מתים, ליווה הרבה לוויות, ניחם כמה אבלים ועשה שם הרבה-הרבה חסדים של אמת.
ואפשר לשם צמצום בעתו המצומצמת, כדאי היה שיסע דרך הכפר, שבנו שרוי שם?
כדאי הדבר על דרך ממה-נפשך, אם לא יספיקו ימיו…
ואפשר בכפר…
מעשה בנואש אחד, שהתיישב בכפר, לא בעצת רופאים, אלא על דעת-עצמו. התחיל שותה שם לפי-שעה חלב כבשים וגומע ביצים מגולגלות ושואף אוויר נקי וסופר את ימיו. בין-כך הבריא והשמין, עד שלא הכירוהו הרופאים אחרי-כן הרבה שנים.
ממי שמע מעשה זה. היכן היה הדבר. אינו יכול לזכור. כמדומה, שאמו סיפרה לו את הדבר בנערותו.
הוי, אמא, אמא! ויש לך זכות לפני כסא-הכבוד.
יודע הוא הרבה מקרים, שהבטיחו רופאים הבראה ודאית לחולה ולא נתקיימה הבטחתם.
הדין נותן שיחולו גם מקרים להיפך.
עלה ירוק שעל עץ, הגדל על חלון חדרו של שמעון, התמתח והשתטח למעלה-למעלה עד שנראה לעין שמעון.
רחב לבבו והתקווה התחזקה בו.
ויחד עם התקווה נפתח בלבו מקור של חמלה לכל שכניו החולים, שנגזר עליהם להתענות תחת ידי רופאי אליל, רופאים עוורים, שהם גופם הולכים ונחנקים באוויר המזוהם של הכרך.
נדיבות לבו תעוררהו להנאות גם אותם בעצה טובה. הכפרה, הכפרה! יסעו כלם אל הכפר. שם ימצאו כל אותם הסמים קודם שנתקלקלו בבית-המרקחת.
“יודעים אתם מעשה בנוטה-למות, שנסע אל הכפר והבריא?”
מסתכלים בו החולים ומחרישים.
“אמי, עליה השלום, ידעה אותו חולה ידיעה קרובה. כשראתה אותו אחר-כך, לא הכירה אותו.”
מתאנחים החולים ומסתכלים לצדדין.
“אני גמרתי בדעתי לנסוע אל הכפר. מייעץ הייתי גם אתכם לכך.”
חיוך עצב של לעג נסתר והארת-פנים-גלויה תעה על פני החולים. קצתם הסתכלו זה בזה במבטים גנובים. וחולה קפדן אחד, שמעולם לא שכח להשתמש במקרה לעקוץ את חברו, ענה בתמימות של נוכל: “הנסיעה אל הכפר אינה מועילה אלא לנואשים.”
מנענע הוא בראשו ואומר: “גם זוהי אמת!”
וכשנסע אל הכפר, רדף אחריו מלאך-המוות. משעה לשעה נעשתה מחלתו קשה יותר ויותר. אלא שהוא עבר את השטן הלז, השט ועובר בארבע פריחות את כל עולמו.
הוא בא אל הכפר. הנהר העלז, היער הרענן, העמק החמוק – הכול מלחשים ומרמזים אליו מרחוק, אלא שאין לחישתם ברורה לו כל צרכה.
פעם נדמה לו, שהם מלחשים ואומרים: “בואך לשלום.” פעם נדמה לו שהם מניעים עליו ואומרים: “איחרת בן-אדם.”
מעשה השגחה ראה בדבר, שבא בשעה טובה לכפר. בנו משיא את בתו הבכירה. זוהי נכדתו הראשונה של שמעון. בשבוע זה יחוגו את יום החופה.
“שקצים שכמותם, לא חפצו לחכות עד שיבריא סבא. אין בכך כלום. ימחל להם השם-יתברך. כמו שאני מוחל להם. ברוך שזיכני להכניס את נכדתי לחופה.”
אלא שהשיעול טורדו.
וזהו שיעול ממין חדש, שיש בו מידת דרך-ארץ. שיעול של כעכועים יבשים וצרודים בלי קולות. זה אמנם דבר בעתו, שלא יחלל בשיעוליו את החגיגה שבבית בשבוע שחל בו יום החופה, אלא שמצער אותו שיעול זה ביותר.
ומתלחשים עליו שכני-הכפר והמחותנים והוא אינו ידוע בשל-מה.
מרגיש הוא, שנכנס פה לתוך האוויר איזה זרם עכור וכבד, מחלל, מדמע ועומד בפני עצמו, ואינו ידוע בשל-מה.
מפני מה אין בנו מספר לו בזה כלום?
והשכנים טורחים ומתעסקים בשבילו, מצטערים על האוויר הלח של הכפר, שאינו מבריא כל עיקר, מפני שעומד בעמק על שפת נהר. קצתם משתדלים להביא לו עגלה טובה לנסיעה.
“זו מהי? ראשית, באתי להשתקע, ושנית, שבוע שחל בו יום החופה?”
מעמידים עליו פנים רוגזים.
בנו וכלתו מתקוטטים חדר לפנים החדר. והכלה, כלה נאה זו, מבריחה את עצמה הימנו, ואינה מראה לו אלא את ערפה.
ושוב מייעצים לו מתוך הקפדה סתומה, שאוויר העיירה מבריא יותר, ושכדאי היה על-פי כל הטעמים שיסע לביתו.
מספר לו השו"ב של הכפר: “מעשה באביו, עליו השלום, שחלה בדרך בנסיעתו לחתונת אחותו, ונשאר במלון, שמא הגיע עתו וידחה יום החופה בשבילו.”
וכשיצא מתוך הכפר והגיע לראש ההר, ליפפו אחריו קיטועים של נגינות המחולות שבבית בנו, שריחפו באוויר ושרטו בלבבו.
והלכו הקיטועים ורפו, הלכו וגוועו, הלכו ונבלעו. פעם נדמה לו, שזוהי אנחת-גוסס, ופעם שזוהי שקיעה בחלום קשה.
יונים הומות הפסיקו את דרכו.
מצדי הדרכים יצאה לקראתו נערה, ודליים על שכמה. איננו יודע אם הולכת היא מן הבאר או אל הבאר.
מאצל היער הגיע לאזניו קול חליל הרועה על כבשיו. נכנס הקול לתוך-תוכו ועורר בו נוסח של “אנקת מסלדיך”.
ונשב רוח קל מבין עצי-היער ונכנס לתוך-תוכו, והעיר בו רגשים שלא ידע פתרונם.
ונזכר בעצים הרמים, העומדים לפני בית-החובש הזקן שבעירו. ושוב נזכר, שהחובש הזקן מספר, ששימש עוד לפני פירוגוב הגדול, ושיש אצלו בירושה מיני רפואות, שמועילות לכל המחלות.
מפני מה לא שאל בכל העת אף פעם אחת בעצתו של חובש זה? הרי הרבה מילדיו הוא זוכר, שחובש זה הראה אצלם מעין תחיית-המתים.
תיכף כשיבוא לביתו ישלח אחריו.
וכשהחזיר את ראשו לאחוריו, נזכר בחתונת נכדתו, והחליט בדעתו: כשאבריא אדיר הנאה מבית זה. וכשתלד חצופה צעירה זו, לא אבוא ליום הברית.
אלא ששיעול זה… הוי, כמה יבש הוא. כמה מטריד הוא. יהי רצון, שאמצא את החובש בביתו.
הכול מאמינים בביאת גואל-צדק, והכול אומרים בכל יום אחר תפילת-שחרית: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.” אלא הם מתנים למפרע: “אף-על-פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא.”
ואל תתמה על הדבר – מכיון שהם מחכים לו בכל יום שיבוא, מהיכן הם יודעים בבוקר, מיד אחר תפילת-שחרית, שיתמהמה? שהרי אם אתה בא לידי תמיהה, הרבה יש לתמוה, ואין לדבר סוף.
הכל מאמינים כדרך שהם מאמינים, אבל ר' אברהם-שלמה הזקן – הוא, פשוט, ישב והמתין לביאת המשיח.
עוד בימי ילדותו היתה לו ידיעה ברורה במשיח-צדקנו, שיבוא רכוב על חמור לבן ולפתע פתאום.
ומשתקע היה לפרקים בדמיון אחד, שנתחבב עליו: בוקר. קצת יהודים ישנים, קצתם מתפללים במעומד שמונה-עשרה בקלויז ואומרים בלחש “ראה נא בענינו.” אמא עוסקת בחנות, מוכרת חבישת טבק בחשאי. הבלש מוצא אותה בקלקולה וכותב פרוטוקול. אמא נבהלת. אבא נפעם. באותה שעה נכנס גובה-המס עם ספרו העב תחת זרועו. אחיו הבכור נקרא לצבא. את דודו רוצים לשלוח מחוץ לגבול החמישים (*אזור ברוחב של חמישים וירסטאות (קצת יותר מ-50 ק"מ) לאורך גבולות גרמניה ואוסטריה שממנו הורחקו – לפי פקודה צארית – היהודים, שהיו חשודים בעיני הממשלה בעסקי הברחה). ה“שטטנט” נכנס לחדר ומוצא את הרבי עם תלמידיו ועם ספריהם. פתאום תקיעה-ה-ה! מלך המשיח—ח בא!
פעמים שהיה שב מן החדר לביתו ונתקל ביחפים קטנים, שהיו זורקים בו אבנים או מורטים את פאותיו וקוראים אחריו. “ז’יד מצורע.” אז היה משתקע לדעת בחזיונו החביב ומוצא בו ניחומים על כל עלבונותיו.
ורואה הוא אז בחזון את אלו היחפים הקטנים כורעים ומשתחווים לפניו בוכים ומייללים: “סלח לנו, מחל לנו, אברהם’קה.”
והוא, הימחול? או יענישם כדי רשעתם?
צריך הוא עוד לעיין קצת בדבר ולהתיישב בדעתו, אבל עוד תימצא לו בזמן מן הזמנים שעה פנויה כדי לפתור את השאלה.
כשגדל קצת יותר, נתברכה הכרתו במה שקוראים גלות ונתעשרו חזיונותיו על ימות המשיח.
בדרכו מבית-אבותיו אל החדר היה עובר על ביתו של הרוקח, שהיה יושב בדירה נאה ומוקפת תרביץ יפה ואילנות טובים, כמו שיש לפעמים לעוברי-רצונו, ובת יש לאותו רוקח, והיא אמנם פרוצה בתלבשתה, בתנועותיה, בצחקה בפה מלא ובזמירתה, “קול באשה.” בקיצור, היא חצופה גמורה, אבל יפה היא, מעשה-קליפה… ומנגנת היא בפה ובכלי, פלאי-פלאים.
נסיון היה בית זה לאברהם-שלמה הקטן. להרגיז את היצר-הטוב על היצר-הרע היה מצטרך כשהיה עובר על בית זה בשעה שפרוצה זו היתה מצוייה בגן. קשה היה עליו לעקור את רגליו ממקומו.
ומקנא היה בלבו ברוקח ואומר: יותר צריך קן כזה לאבא, שיעשה בו סוכה. ויותר נאה היה לנגן בניגון כזה, במוצאי-שבת קודש, “אליהו התשבי” בבית אבא.
ומתנחם היה, שכשיבוא גואל-צדק, תהיה גם לאבא דירה כזו בארץ-ישראל, והלוויים במעמדם והכהנים בדוכנם, ינגנו בודאי הרבה יותר יפה.
ובנות ישראל תהיינה כולן יותר נאות.
ומאז נוספו ברקמת-חזיונו דירות ותרביצים, מנגינות ובנות ישראל שלעתיד-לבוא.
דואג הוא רק על דבר אחד: מי יודע, שמא לא יזכה? שמא ימות קודם שיבוא משיח.
ויודע הוא, אמנם, שזוהי עבירה וחוסר-אמונה. צריך אדם מישראל לחכות לו בכל יום שיבוא. אבל סוף-סוף הרבה חיכו ולא זכו.
וכשגדל קצת יותר, התחיל מעיין בספר “חובות הלבבות” ומצא שם את ההבדל בין בטחון ואמונה ועמד על כוחו הגדול של בטחון. ואז התחיל מצטער מאד. ברור היה לו, שכל אותו עיכוב-הגאולה אינו אלא בשביל בני ישראל עצמם. בני ישראל אינם אלא מאמינים פשוטים. בטחון, אותו בטחון שמדובר עליו ב“חובות הלבבות,” אין להם, אילו היה להם בטחון מוחלט, בלי שום קורטוב של “שמא” ו“אם-תמצא-לומר,” היה הקדוש-ברוך-הוא אנוס, כביכול, להביא את משיח, כדי שלא יעשה את תורתו פלסתר, חס-ושלום.
אבל הוא, כשהוא לעצמו יכול לצאת ידי חובת בטחון. בטוח יהיה בבטחון גמור, שיחיה עד שיבוא גואל-צדק.
והתחיל עוסק בתיקון-הנפש שלו עד שהביא את עצמו לידי בטחון.
הוא הגיע לאותה מדרגה של בטחון, שעליה עמדו יוצאי מצרים ובכוחה בקעו את הים וכבשו ל"א מלכים.
כשעמד תחת החופה עם צביה שלו – והיא היתה אז כלה נאה וחסודה, דומה בקלסתר-פניה לבנות-ישראל שלעתיד לבוא – דאג קצת, שמא יבוא גואל-צדק היום, ויהיה צריך לדחות את החופה ואת הכול לימים אחרים.
והרבה היה מצטער על הדבר אחר-כך מפני שהכיר בנפשו, שביכר חיי-שעה על חיי-עולם. זהו אחד מעוונותיו הידועים לו, שעתיד הוא לקבל על-עצמו את ענשו בגיהנום, לאחר מותו, בהכנעה גמורה.
ולפי שעה הרי הוא מחוייב לפרנס את אשתו. לפיכך התחיל עוסק בדרך ארעי במלמדות.
ומספר היה לתלמידיו, שבמהרה בימינו בקרוב יבוא משיח ויביאנו לארץ-ישראל, ויתן לנו שם גנות ופרדסים ומה שעין לא ראתה, אלהים, זולתך.
כשבנה לו ר' אברהם-שלמה את ביתו, לא בנה אלא משום שקשה היה לו למצוא בית בשכירה, מפני שאון התינוקות.
כשחזר אחרי עצים טובים ואבנים שלמות לשכלול הבנין, לא עשה זאת אלא כדי שיוכל אחר-כך למכור את ביתו בנקל.
כשקבע עת המזוזות, היתנה למפרע, שכשיבוא משיח, מותר יהיה לו להסירן, אפילו אם יקנה את הבית אחד מפושעי-ישראל, שלא ירצו לצאת מן הגלות.
ויושב לו ר' אברהם-שלמה ומחכה.
ולפי שעה הוא מעמיד דורות, בנים ובנות, דורו של משיח.
והצרות מתגברות על ישראל, ור' אברהם-שלמה שמח ומחבב את הייסורין, מפני שהם מעין “עיקבתא דמשיחא.”
ומתחיל הוא לחשב קצים, והקצים עוברים. לפי שעה, משיח עדיין לא בא.
הוא אינו דוחק, אמנם, את הקץ ואינו בא בטרוניא על קודשא-בריך-הוא. ואם, חס-ושלום, עדיין לא הגיעה השעה, יאריך נא את ימיו של אברהם-שלמה עבדו בן אמתו, שיזכה לראות בנחמת-ציון בשביל בטחונו הגדול.
והצרות מתגברות, ור' אברהם-שלמה מחשב קצים. והקצים עוברים.
ובא ר' אברהם-שלמה לידי ספק, שמא הוא הגורם בדבר? שמא הלכה כמאן דאמר “אין בן דויד בא אלא מתוך הסח הדעת”? והוא, השוטה, הוגה בו תמיד.
והתחיל להסיח-דעתו מן הקץ מתוך אמונה ובטחון.
ומסיח הוא את דעתו ומזקין.
הזקנה לא קפצה עליו, היא באה בזמנה. וכזקן תלמיד-חכם, כל זמן שהזקין דעתו נעשתה צלולה. אלא שחושיו הולכים ונפגמים. החלק החמרי הולך ומתנוון.
העיניים הן סרסורי-עבירה, ולפיכך לקה בהן תחילה. לא נסתמא, חלילה, אבל קשה עליו הקריאה בספר אפילו במשקפיים. תיתי לו, שהוא יודע סדר אחד של משנה על-פה.
ואחר-כך לקה באזניו. זהו בודאי משום שמיעת לשון-הרע ושיחות עמי-הארץ. הוא נתחרש כמעט לגמרי.
קשה נעשה על הבריות. אין הוא שומע את קולם ואין הם מבינים את פטפוטיו. שניו נשרו ואבד לו חיתוך-הדיבור.
הרבה מתקוותיו בטלו. אם אין הלכה כמאן-דאמר, שמשיח ירפא את כל בעלי-המומין, הרי לא ישמע עוד את שירת הלוויים כראוי ולא יראה כל-כך ביפי הגנים והפרדסים שלעתיד.
אבל בעיקרו של דבר הוא כבר הסיח את דעתו.
ויושב הוא בבית-בנו. הוא היה כל ימיו מלמד-לפי-שעה. בנו הוא מורה קבוע לשפת-עבר.
הוא היה משתמט מלבנות בית. וכשבנה, לא בנה אלא למכירה. ובנו לא בנה משום שלא השיגה ידו. והעתיק דירתו לבית-אביו.
ויושב הוא בבית-בנו ומבלה שארית שנותיו, שנות שיבה. בימים האחרונים נעשתה ההליכה קשה עליו. אפילו בשבת הוא מתפלל בביתו.
הוא כאילו נקרע מתוך גוף העולם. גופו הרעוע הוא קבר חי לנשמה חיה, נפסקו כל יחוסיו עם העולם החיצון. רעם כי ירעם, ברק אם יברוק – הכול נשאר מחוצה לו.
פתאום הוא רואה בעיניו הכהות יהודים מכל המינים מתאספים ובאים ביום מן הימים לבית-בנו.
מסתכל הוא ותמה: מה לדוקטור ולאברכים שבקלויז? האיך? חסידים ומשכילים, פאות ומגולחי-זקן?
מרגיש הוא בהם שנמצאים הם במצב של התרגשות, של עליית נשמה. והוא מביט עליהם בהתעוררות.
אחד מן הצירים מושיט לו גליון. הוא מוציא את משקפיו, משימם על עיניו בידיים רועדות ומביט בגליון.
קשה עליו ההבטה. דומה, שהוא רואה שם ציור של קיבוץ אנשים, ומסביב מלים בלשון-הקודש: “ובאו לציון ברנה, ושמחת עולם על ראשם.”
הוא מביט בהתפעמות. האברכים גוחנים וקוראים אל תוך אזניו בקול. מכל דבריהם אינו שומע אלא מלים בודדות: ארץ-ישראל, שקלים, ציון, כנסת-ישראל, חירות…
הזקן מרתת. הוא מביט שוב על הגליון. מראים לו על הרצל. הוא מביט ותמה, הוא מעיד אצבע על ראשו הגלוי. אחד הצעירים מתרץ לו ברמיזה, שזוהי מין ירמולקה.
הזקן פוקח את עיניו לרווחה. בת-צחוק רחבה בוערת על פניו. בבותיו מתרחבות, מצחו מתיישר, קומתו מזדקפת. פונה הוא לכאן ולכאן, מסתכל בפני הנאספים. הכל עונים לו בבת-צחוק, מתאמצים להביא אל תוך העולם הפנימי של הבודד והגלמוד הזה את כל מה שנעשה בשנים האחרונות בעולם החיצוני.
אבל כבר אין צורך בדבר. הזקן יודע הרבה יותר ממה שיש להם להגיד לו.
“כל אותם הימים אני פרוש ומובדל מן העולם. שמא בא הקץ ואני איני יודע?” השערתו מתחזקת בלבו ומגיעה לידי ודאות.
הוא התחיל רועד בכל אבריו. דומה, שגופו המדולדל חושב להתפורר. גיל וחרדה מתערבים יחד ומשתפכים על הפנים המקומטים. הוא מפטפט דברים שאין איש מבינם.
די בשבילו. ליותר מזה לא קיווה. הוא קרב ברגלים כושלות אל תיבתו, הוציא משם את תכריכיו והכין אותם למראשותיו.
הוא נם שנתו מתוך המתנה.
בבוקר, בין סוף לילה ותחילת יום, בשעה שהעבים השחורים המכבידים על המזרח שקועים בעצבות מתוך געגועים על הלילה ומשחירים עוד יותר, וקו עקום וצהוב יוצא בחצי עיגול וקוצץ את ציציו העבים מסביב – קפץ התרנגול על הגג של בית-האלמנה הנוצרית יבדוטיה וקרא: קו-קו-רי-קו-ו-ו-ו.
דומה הוא, כאילו ניסר במשור את האוויר לשני חלקים. “מה שהיה עד עכשיו עבר ובטל,” כך פירושה של קריאה זו, “ומעכשיו חשבון חדש לגמרי.”
ניכר היה בתכלתה הרכה של כיפת הרקיע, שהוא מחכה לשמש חדשה, שמש אביב. איזו תנועה מתחוללת באוויר. מורגשת לכול ואינה נראה לעין.
קפץ התרנגול מעל הגג והתחיל סח בשפתו. נעשה החדש יותר מורגש בחצרה של יבדוטיה.
קוד-קודק, התלקטו התרנגולות מסביב לתרנגול והתחילו מריקות תשעה קבין שיחה מתוך קלות-דעת.
כלב כחוש התנשא מעל קופה של תבן רקוב והצליף מבט על הפטפטניות, כפילוסוף זקן. “על מה אתן שמחות כך, קולניות,” נהם ברוגז, ואף-על-פי-כן התחיל הוא גופו מכשכש בזנבו לכאן ולכאן. הרגיש גם הוא באותו “החדש.”
הפרה מתאמצת לקום, אלא שתשש כוחה מתוך תענית בחורף הארוך והארור, ואינה יכולה לקום. נושאה היא את ראשה מתוך שכיבה ומגלה שיניה כלפי הרקיע.
צמד שוורים מורידים ריר ממחלת הרעב. אף-על-פי-כן הם מוציאים געייה של נחת.
חמישה כבשים כחושים מתנועעים על רגלים דקות. יראים הם לשכב, שמא לא יוכלו לקום, ומריחים באוויר.
“קררר-קר-קר-קר,” בקע בחללו של האוויר קול החסיד, שבא עכשיו מדרך רחוקה לבדוק את קנו העזוב על הגג.
יבדוטיה שמעה קול האורח מתוך שינת הבוקר, התעוררה מתוך נחת-רוח, קמה ויצאה אל האכסדרה של החטה (*בקתת אכרים אוקראינית) שלה בקצה העיר, שחציה בתבנית בית כפרי וחציה בתבנית בית עירוני. קידמה את פניה ברכת צפרא-טבא של סושה האלמנה, שדרה אצלה באגף ביתה זה כמה שנים.
שתיהן השכימו היום שלא כהרגלן.
יבדוטיה יצאה לחוץ ושאפה מלוא ריאתה אוויר רכיך וחדש. יצא מתוך לבה נהם של שמחה וחיוך קל שכן על פניה, כחולה שהבריא. היא התחילה חושבת על עבודותיה הנחוצות. קודם לכול צריכה היא לתקן מדגרות לתרנגולות. כדאי לדעת, מה נעשה בשלוש הכוורות שבמרתף, אם הספיק להם הדבש לחורף כולו.
סקרה בעין אחת את הכבשות, ולבה מפרפר בה משמחה. אחת מהן כבר נושעה; המליטה שתי שיות שחורות נוצצות כפחם ומקווצות יפה.
אך כואב עליה לבה, כשהיא סוקרת את הנשארות. כמה מקשות הן מרעב, מכחש. אין כוח. הריון קשה. חורף עז ואכזרי.
ומה שנחוץ יותר מכול, צריך לתקן את המחרשה ולצאת לשדה.
וסושה רחשה “מודה אני” ויצאה גם היא כנגד שמשו של הקב"ה. היא נזכרה, שהפסח עומד אחרי הכותל.
מונה היא על פי אצבעותיה את צרכיה: בולבוסים, מצות, ביצים, תרנגולת אחת לפחות.
ראשה מתחיל סובב מרוב מחשבות ודאגות. אם לא יגיע לה קצת כסף מבתה שבאמריקה, אינה יודעת, מהיכן יוזמנו לה צרכיה.
צריכה היא להכשיר את הבית, זה לא יעשה איש אחר במקומה. וגמרה בדעתה להתחיל תיכף בדבר. קימעא היום, קימעא מחר. אין בכוחה לעשות הכול בבת-אחת.
לוקחת סושה סכין לגרד את הכתלים, ויבדוטיה מוציאה פטיש להסיר את החלודה מעל המחרשה.
ושוב היא מצליפה עין על הכבשים, על התרנגולות, על הגן, המחרשה וחלקת השדה, הנשקפה מעל ההר, שחורה ורכיכה כאילו מצפה לעיבוד.
הפטיש נופל מתוך ידיה, הן מצטלבות על חזה, והיא נושאת עיניה כלפי רקיע. “כיצד, כיצד אוכל לעשות הכל לבדי?” כך פירוש של מבט זה.
וסושה סוקרת את הכתלים מבית ומחוץ, את הקרקע, הסיפון, העליה. אין מוחה יכול להשיג את הדבר, כיצד, כיצד תעשה לבדה את הכול? כיצד ירדו הקדרות של פסח מעל העליה למטה? כיצד תכניס אלמנה עניה וחולנית כמותה את הפסח?
לשעבר לא ידעו שתי האלמנות דאגות יתירות.
לפני שתי שנים היתה יבדוטיה “פריצה” למחצה. סירגי בנה בכורה ופבלושה משנהו היו לה יד ימין ויד שמאל. היא היתה הלב, הראש שבבית. עצות טובות ופקודות היתה נותנת: מה, מתי, למי למכור, אצל מי ללוות. היהודים לא היו עדיין קמצנים כל-כך. אפשר היה להשיג אצלם הלוואה בכל עת.
גם סושה, האלמנה העניה, עשירה היתה באותה שעה, כשהיתה פייגלה בתה בביתה. פייגלה היתה תופרת לבנים, והיא, האם, היתה עקרת-הבית.
שני עמודים של ברזל היו סירגי ופבלושה. יכולה היתה יבדוטיה להישען עליהם.
משען הגון היתה גם פייגלה. יכולה היתה סושה להיתמך בה.
יפה, מלומדת, חכמנית. במעלות אלו אין לאם חלק גדול, אלה הן יותר בשביל העולם. אדרבה, יותר שהיתה פייגלה יפה, יותר משכה עליה עיני הצעירים ויותר הכירה סושה שיבוא יום ואיזה יהיר בעל-שפם יתחיל מסובב את פייגלה ויפטמה בתשעה קבין של חנופה, עד שיחבקנה וינשקה לעיני אמא, ילך עמה אל תחת החופה, וסוף לכול.
יופי וחכמה, אלה הן בשביל אחרים, אבל בחריצות וטוב-לב יש, לפי שעה, תועלת, גם לאמא.
אצבעות של זהב לפייגלה, גם לב זהב היה לה. את שכרה היתה נותנת כולו לאמא. בעבודת הבית היתה עוזרת לה. שומרת היתה על אמא החולנית, “כאילו אלהים יודע איזה אוצר מונח בחרס נשבר כמותי.”
סושה מקללת את היום של חול-המועד פסח שהרשתה לפייגלה לנסוע נסיעת-טיולים לקרוביה שבקישינוב. “לואי שהיתה לשוני מתייבשת לשעה זו.”
וגם יבדוטיה מקללת אותו היום. לואי שהיה סירגי שלה נופל למשכב. ביום שלפני פסח השכים ונסע לקישינוב.
שניהם נסעו ביום אחד, וחזרו – לא כמו שיצאו…
פייגלה שבה בבזיון.
ואת סרגי לקחו מעל עבודות-האביב והושיבוהו במשמר.
פייגלה נסעה לאמריקה.
וסרגי יושב תפוס עד היום.
כשראתה יבדוטיה את פייגלה נוסעת לאמריקה, פקע בה לבה מחמלה. היא ידעה מה שקרה לה. אלא שלא הבינה, מה עניין זה לאמריקה? בכלל, יש שאומה זו חידה בעיניה. לפי דעתה הרי פייגלה מאושרת. שלא נהרגה. צריכה סושה לרקוד משמחה, והיא מיללת. ואלא מאי חשבה? שפייגלה תשאר בתולה עולמית?
לבה פקע בה מחמלה על האלמנה. רוצה היתה להיכנס ולמנוע את פייגלה מנסיעה זו, שלפי שהרגישה בעצמה, כאילו יש לה חלק באותו אסון. חוששת היתה, שמא נתקלקלה האהבה בינה ובין סושה.
ותיכף השיגו אותה צרותיה של עצמה. הגיע עת הניכוש, עת הקציר. חסרונו של סירגי מורגש, הרבה תבואה נשארה שאיחרו בקצירה. כיתומים עומדות היו השיבלים, כאילו לא בשביל בני-אדם גדלו. החציר לא נאסף. ובקושי, בנס הוציאה את החורף בנוגע לסיפוקה של בהמתה.
מקווה היתה, שבשנה זו, לא יגבו ממנה מס. מהיכן תשלם מס, אם סירגי איננו?
אבל, לא! יותר מזו עשו לה, לקחו גם את פבלושה למלחמה, ואת מעט החציר שהיה לה שמו ומכרו בשביל מס.
הרבה קושיות לה על כל הענין. למה נסע סירגי? ואם נסע מפני מה מחזיקים אותו שם? ועוד כמה וכמה קושיות חמורות אלא שאין לה את מי לשאול. רוצה היא לשאול את סושה, אלא שחוששת היא לעורר את פצעיה של זו.
ושתי האלמנות עוסקות בעבודתן. זו סוקרת את זו מתוך חמלה. חפצות היו לעזור זו לזו, אלא שסושה אינה יודעת, כיצד עורכים מחרשה, ויבדוטיה אינה יודעת כיצד מכשירים בית לפסח.
כבר גמרה יבדוטיה בדעתה, שלא לקחת ממנה שכר-דירה בשביל הקיץ, וגם סושה החליטה בדעתה: הדוקטור כבר ציווה עליה, שתשתה חלב. כשיגיע לה כסף מאמריקה, לא תקנה אלא אצל יבדוטיה, אפילו אם יתנו לה במקום אחר בזול יותר.
נזכרה יבדוטיה, שאחיה של סושה נלקח גם הוא בחיל-המלואים למזרח הרחוק. הרגישה את עצמה יותר קרובה, יותר מפוייסת, לשכנתה ומצאה לה פתחון-פה להיכנס עמה בדברים.
“וכי מתקבלים מכתבים מאחיך, סושה?” שואלת היא מתוך טיפולה במחרשה.
“מאיזה?” גורדת סושה את הכותל ושואלת.
“מזה שבשדה-המלחמה.”
“לא, יבדוטיה. אח, מכיוון שנשא אשה, הרי הוא כקצוץ ונגזר מאחותו. כותב הוא לאשתו. אחותו הרי היא כמי שאינה. יודע הוא עד כמה אני דואגת לו. בנים זהו ענין אחר. ואת, יבדוטיה, מה כותב לך פבלושה?”
"כלום, סושה, אינו כותב כלום.”
“בוודאי אין לו פנאי לכתוב, יהי רצון שישוב לביתך בשלום.”
“אמן, סושה. כדאי היה שישוב, שישובו כולם, גם אחיך, אף-על-פי שאינו כותב לך.”
ומתחילות האלמנות משיחות בשל מלחמה, בשביל מה ולמה היא באה? ובשל הבנים, ובשל האביב היפה, ושוב בשל מלחמות ובשל בנים.
ופתאום מפסיקות הן באמצע העניין.
ניכר שאיזו שאלה נסחבת על לשונה של כל אחת.
חפצה סושה לשאול, מה נשמע בסרגי, ויבדוטיה רוצה לדעת מה כותבת פייגלה.
ושוב יש לה קושיות. מפני מה נסע סירגי בפעם הראשונה? מפני מה אסרוהו, מדוע לא מחלו לה את המס בשנה זו? ועוד, ועוד… הלא סושה היא יהודיה, והיהודים עם חכם. יודעים הם את הכול…
אלא ששתיהן יראות לנגוע בענין זה.
כששקעה שמשו של ערב-פסח נכנסה מנוחה, אלמנת ר' דוד’ל ע"ה, לביתה, הצטמצמה בפינה אחת שבאולם וישבה אל הספסל שקועה בעצבות.
איש לא היה בבית. אלתר הקטן, הבן-יחיד, הלך לבית-הכנסת, בנותיה נכנסו לבתי השכנות. יחידה היא יושבת באולם הריק ומתאבקת עם בדידותה.
היא אינה מתאבקת עוד, כבר נכנעה.
הכול בבית שרוי ברוגז, בעגמימות, וכאילו חוץ למקומו. המנורה הגדולה תלויה שלא מאמצע הסיפון מבריקה ומאירה, כמו להכעיס, יותר מדי היא משפיעה אורה. הכותלות לבנים שלא מן השיעור, וכאילו אומרים: יכולים היינו להשתטח כאן, להרוס ולכסות על הכול, אלא כל אותה הטירחה אינה כדאית. הסיפון מביט ממך והלאה ורצפה אינה מכירה במה שלמעלה ממנה. הכול מה שעל השולחן ומסביב לשולחן, כאילו צבור ועומד למכירה.
קשה עליה הבדידות. היא ניסתה לצאת החוצה, אבל שם מורגשת הבדידות יותר. כביכול, חגיגה ברחוב, מנוחה, אור זרוע בחלונות הבתים, נערות לבושות חגיגית מטיילות ומקימות שאון עלז, אך פה בלבה כאילו כדור-עופרת מונח שם.
היא אינה יכולה לשכוח אפילו לרגע כמשמעו, שזהו לה הפסח הראשון.
בכלל אין בטבעה לשכוח, חסרה היא כשרון זה. היא לא שכחה עדיין את הפסח הראשון שחל לה חמש-עשרה שנה לשעבר.
הי, שנים!
כאילו אתמול נעשה הדבר.
זה היה תיכף אחר חתונתה.
עשר פעמים הציעה בערב ההוא מיטת הסיבה בשביל דוד’ל ולא עלתה לה כחפצה. לא הסיבה כזו הגונה בשביל דוד’ל שלה. באחרונה נצנץ במוחה לשום למראשותיו אותו הכרון שישבה עליו היא, הכלה, על הכסא קודם החופה בשעת “הכיסויים.” ואז התרחקה קצת מן המיטה, הביטה עליה ושבעה נחת.
והשעות כמה ארכו אז. נדמה לה שיותר מדי השתקעו היום הגברים בקלויז.
היא לא שלטה אז ברוחה, יצאה החוצה לטייל, כביכול, ועיניה תרו אחר הגברים, היוצאים מתוך הסימטא שהקלויז מצוי שם.
היא מצאה אותו, את דוד’ל שלה, בין הגברים. שניהם חזרו לביתם בצוותא.
גם אז קשה היתה עליה השהייה בחוץ. חפצה היתה להיכנס עמו במהרה אל תוך רשותה שלה.
ואחרי כך, הוי שנים?
מעשה בארבע קושיות.
הוא דרש ממנה שתשאל ארבע קושיות.
והיא מילאה פיה צחוק וגם הוא צחק ואמר: הלא כך הוא הדין כשאין לאיש בנים חייבת האשה להקשות.
הדבר אמנם לא היה קשה עליה כל-כך. בימי ילדותה עד שגדל אחיה הקטן היתה מקשה את אביה ארבע קושיות בלילות הסדרים. זוכרת היא עדיין את הנוסח.
והיא התרצתה על הדבר והתחילה שואלת.
“אבא, אשאל אותך…”
והוא צחק בפה מלא: מה את סחה? “אבא,” כלום אבא אני?
והוא צוחק והיא צוחקת, וצחוק בצחוק מתערב. טעות נעימה ועליזה טעתה אז, שהיתה לה למקור של תענוג להרבה שנים. בכל שנה ושנה בלילות הסדרים כשנזכרו בטעות זו היו צוחקים עד להתנשמות.
שנים של צחוק וחדווה חיתה עם דוד’ל שלה.
אפילו אשתקד. השנה האחרונה, כבר חולה היה.
מתפללת היתה תמיד לאלהים שלא יכלו הצחוק והחדווה מתוך ביתה.
כמה סכלות היתה בה. ולואי שהיתה מתפללת על אריכות-ימים בשבילו.
ולואי שהיו חייה קשים כקריעת ים-סוף, מלאים צער ויגון, ובלבד שהיה דוד שלה חי.
נחל דמעות פרץ מתוך עיניה.
ודמעות על דמעות יורדות וזולפות בשפי, הכל שותק, הכל כאילו מביט עליה מתוך שיתוף צער. אנחות מרוססות תוכפות ונשמעות בחללו של החדר, קרעים של נשמה עלובה הן אלו, נואשת וחבויה באיזו פינה, כמו להכעיס את העולם היא מתכוונת, לבלי לקחת אפילו את המקום הצריך לה.
שאון צעדים נשמע מן החוץ.
מנוחה לקחה קצה סינרה והתחילה מוחה את עיניה. אין היא חפצה שירגישו בניה בדמעותיה. אינה חפצה לחלל את חגם. אשריהם, ששכחו במקצת.
“הוי עיני כואבות,” מתחילה היא להתאונן בקול עוד בטרם היפתח הדלת, כדי להסתיר סיבת דמעותיה.
אבל אין איש נכנס. כמדומה, שנפתחה דלת האכסדרה, נשמעה נקישה וקול צעדים, ופתאום נפסק הכול. רעד עובר על עצמותיה.
אלו היו שלש בנותיה שנכנסו באכסדרה ומצאו לנחוץ לעמוד רגע אחורי הדלת, אלהים יודע מה הן עושות שם.
כשנכנסו נכנסו משיחות, מפטפטות, צוחקות שלא כרגיל.
“היה רוח ואבק ברחוב,” מתאוננת אחת, “עיני דומעות מן האבק.”
“גם עיני מלאו אבק,” מודיעה השניה והשלישית.
מתוך שיחתן המאונסת נשמעה שוב נקישה. נכנס אלטר’ל, נער בן שתים-עשרה.
“חג טוב, אמא,” הוא קורא בקול מעל המפתן.
“חג טוב לך, פרידתי”, עונה מנוחה בקול שאינו שלה ובהטעמה על כל הברה והברה.
אלטר’ל זורק מבט על מיטת ההסיבה. אינו מוצא עוז בנפשו להביט ישר שמה. יודע הוא שהיום… היום צריך הוא לשבת שם. הוא חוזר סביב לשולחן, יודע הוא את הכול, כיצד צריך לעשות מן “קדש” ועד “נרצה” אלא…
האחיות משיחות בקול. אחת נכנסת לתוך דברי חברתה. מנהג זה נותן קצת עוז בלבו. הוא קרב אל הענין.
“קדש,” הוא מתחיל בחינת גדול.
מנוחה ובנותיה יושבות אל מקומן. אלטר’ל גומר את הקידוש, מסיים. “ורחץ,” “כרפס,” “יחץ.”
אחרי “הא לחמא” פושט מעליו אלטר’ל צורת גדול ושב לילדותו. הוא גוחן לאזני אמו.
“אמא, אשאלה אותך ארבע קושיות.”
“לחיי, פרידתי, שאל ואני אשמע ואענ…”
היא השתעלה. “הוי השיעול, השיעול,” היא מתאוננת.
אלטר’ל מתחיל.
“אבא, אשאל אותך…”
הוא הרגיש בטעות ופסק.
מנוחה לא משלה עוד ברוחה. דמעות ויפיחות פרצו מתוך לבה.
נתמלא הסאה גם אצל האחיות וגם אצל אלטר’ל.
בכי אחד משותף התפרץ.
אך מנוחה גמרה בצחוק שבריר וארוך.
“טעית, ילד קטן, טעית.”
הצטחק גם אלטריל: “טעיתי, טעיתי.”
גם האחיות מסייעות לצחוק: “טעית, אלטר’ל, טעית.”
כולם צחקו עד להתנשמות. מתוך צחוק החביאו את ראשיהם תחת השולחן.
כשגמרו את הצחוק והגביהו את ראשיהם מצאו את עצמם מרומים, איש איש חפץ לרמות חברו, ונשאר מרומה.
העינים הנפוחות והלחיים הרטובות גילו את הכול.
בליל שמורים / יהודה שטיינברג
ספירידון דימיטרוביץ' שב לביתו לעת-ערב בפנים מאירים, ושטן של זחיחות-דעת רקד בין עיניו. אנה ספירידובנה ראתהו מבעד לחלון, והרגישה שכיסו נתברך בפעם זאת. היא קמה כנגד הראי, תיקנה את פניה ופגשה אותו מתוך נחת וטוב-לב.
אנה זקפה עליו מבט דובב ומפרפר בין ספק לודאי.
בתשובה על שאלתה האילמת קיבלה שתי נשיקות רכות על שתי עיניה היפות והנוחות כל-כך לנשיקה, וצרור של שטרות תחב לתוך ידה בתורת הוספה.
“כל-כך?” תמהה אנה מתוך נחת-רוח מרובה.
“זהו בשביל שניים,” לחש לאזנה, וגנב נשיקה בצוואר תוך כדי-דיבור.
היא העמידה עליו עין אחת רכה, ועין אחת כבשה בקרקע. העיניים האלה הגדילו בו את הצמאון לנשיקות.
“כלום שניים היו היום?”
“אחד מאתמול,” נשק ספירידון ומנה, “ואחד היום. זה עתה.”
“ביריה?”
“זה של היום בתליה.”
אנה הרכינה את ראשה ונשתתקה.
ובאצבעות דקות התחילה ממשמשת בשטרות, מנתה-ומנתה, טעתה בכל פעם והתחילה מראש.
ספירידון לקחה בתוך כך על ברכיו הקשות וליטף בשערותיה. ובכל פעם, שהיתה קרובה במניינה אל הגמר, בלבל את דעתה בנשיקה חדשה.
“הי, טרדן!” מתריסה אנה, “תן לי לגמור.”
“גמר זה למה? המתיני למחר, ותצרפי למניין סכום חדש.”
אנה הזדעזעה ונשמטה מעל ברכיו.
“הוי, חמלנית שכמותך!” לגלג עליה הבעל.
אנה הביטה עליו מתוך עין אחת בנזיפה כבושה.
“איני מחוייב לחמול על אדם יותר ממה שהוא גופו חומל על עצמו,” מתנצל הבעל הנזוף.
אנה שותקת.
“את אינך יודעת אומה זו. הולכים להם לתליה ביהירות יהודית, כמו… כ…. נו, כחכרן זה ההולך לסייר נכסיו.”
“הנח להם לאומללים הללו.”
“אינך מאמינה? אילו ראית את זה של היום, ממלא היה בישותו את כל חללו של האוויר. דומה היה שאינו רואה את התליה ולא… אפילו אותי אינו רואה. רק מבט אחד העיף עלי. מבט בעלמא. כאילו עבדו אני, שבאתי ליטול את צפרניו, פוי, יהירים שכמותם.”
“הנח להם!”
“כשהפשלתי עליו את העניבה חייך בחוצפה. שומעת את? הוא חייך, וקרא בקול כפרא אדם: אחים! בתלייתנו אנו רואה נצחוננו. השמעת? נצחוננו.”
“כך קרא? למי?”
“למי? לתוך העולם הריק.”
שניהם נשתתקו. עיני ספירידון תעו בתוך גובה חללו של החדר, מלים נזרקו מתוך פיהו:
“דמי… ובשרי…' כמה יהירות?”
“מה אתה סח?”
“גם אלה הם פטפוטיו שלו על התליה. דמי… בשרי. הדור הבא, צעק, יאכל את בשרנו וישתה דמנו. בנפשותינו נפדה את… חקקק… כאן נשתרבבה לשונו.”
“אומלל.”
“השעה-מאוחרת,” פנה אל אנה וזירז אותה: “לבשי והתעטפי ונלך אל בית-המסגד, הלא ליל-שימורים היום.”
והלילה היה אחד מן הלילות, הנושאים בקרבם סוד בשורת האביב הקרוב. החושך הקלוש בלע את הלובן המלוכלך של שלג נכלם. הקור השולט שלא בזמנו עשה מעשהו בהסתר-פנים, ותלה על מרזבי הגגות גבעולי קרח, שעתידים לעלות למחר בחום בשמש. והרוח הקריר לא עמד בפני חום הלבבות המקווים לאביב. צלצולי הפעמונים שבבתי-המסגד רחפו בזחילה, והתפשטו על ראשי בני-תמותה, וחדרו לתוך האזניים ברזי-רזים, וחדרו לתוך הלב למי בכובד עופרת, ולמי ברפרופים קדושים.
ספירידון ואנה נדחקו זה לזה, ונתקדשו בקדושת הליל, ומתוך הכנעה חגיגית נכנסו לבית-המסגד.
אור הנרות והאופל המרחף, ריח הלבונה וקיטור הפתילות, רוחב האולם וסוד הפרוכת המבדילה, והפעמון המסתתר מקיש כפעם בפעם הקשה פתעית על הכול, ונותן לכול ביאור רזי, מצרף ומקשר ענין לענין.
המקרן עמד על הבימה, והקריא לפני המבקרים מתוך האפוסטולים:
“ובן-האלהים בירך על הלחם וחילק בין כולם ויאמר: אכלו ודעו כי את בשרי אתם אוכלים. ויברך על הכוס ויתן להם ויאמר: שתו ודעו, כי את דמי אתם שותים. …וחיל הנציב הרומי סבו את בן-האלהים וישימו נזר קוצים על ראשו… ואת שמעון הקוריני הכריחו לשאת את הצלב ויבואו עד גולגולתה… והעוברים עליו חירפוהו וגידפוהו, וקראו עליו: הוי, סותר ובונה! אם בן-אלהים אתה, הצילה את נפשך.”
דננג. נפל קשקוש מן הפעמון והרעיש לבות המבקרים מתוך שמועתם.
והמקרן לא הפסיק מתוך קריאתו, כאילו הוא היחידי הרגיל ומבין בשיחת הפעמונים, והוסיף לקרוא:
“ובן_האלהים קרא בקול: אלהי, אלהי למה שבקתני.” המלים העבריות-כשדיות, שנשארו בצורתן בכל ההעתקות והתרגומים של האבנגליום, ושאינן מובנות לשומעים, ירדו עמוק-עמוק בקרבם והרעישו את לבותיהם, אנחות-אנחות יצאו מרוססות מתוך הלבבות.
ונקרעה הפרוכת, ורעדה האדמה, ונבקעו קברים… “ויהודה איש קריות ידע את המעשה הרע אשר עשה, וילך אל הכהנים ויקרא: ‘דם נקי נשפך על ידי.’ וישלך בפניהם את שלושים השקלים, וילך לביתו ויחנק.”
דננג. שוב מקשקש הפעמון קשקוש פתאומי, ושברי רזים מרחפים מעל לראשי המבקרים.
ספירידון ואנה נכנעו תחת השפעת הקדושה. דומה היה עליהם, שהבית יחד עם המקרן והמבקרים נעקר מעולם המציאות ובא אל עולם העבר; אותו העולם הנפלא, שכל שעה שבו שקולה כנגד דורות; כל יום ויום הוא מחולל של אלפי שנים; עולם של תליות וקרבנות אדם על קידוש האידיאה. עולם שבניו הבריאו בדמם ובשרם את הדורות הבאים.
התמונות הקדושות המרחפות עליהם מעל הקירות, דומה שנעשו יותר בהירות וחיניות. הכל ברור, רענן וקיים, כאילו זה עתה ליוו שניהם את שמעון הקוריני תחת הלב לגולגולתה, וכאילו זה עתה שמעו מפי מרים אשת זבדיה את הנסים והנפלאות.
דננג, צלצל הפעמון.
וכשיצאו מבית המסגד, התאנחו שניהם מתוך געגועים קדושים. צלצול הפעמון רדף אחריהם על דרכם. לב ספירידון מלא רגשי קודש. לא יכול להתאפק. פנה ואמר אל אשתו.
“דור של רשעים! עמדו ולא ידעו אצל מי הם עומדים.”
“אשרי למי שזכה להיות באותו מעמד,” נאנחה אנה.
“הדורות הבאים שותים מדמו ואוכלים מבשרו הקדוש.”
“הוא פדה את כל הדורות.”
“אילו קם איש קריות מקברו.”
“איש קריות עשה תשובה. בן-האלהים סלח לעוונו.”
“טוב עשה שנחנק.”
“ואת שלושים השקלים זרק בפני הכהנים. בפניהם זרקם,” צוחקת אנה מתוך נחת-רוח של נקמה-קדושה.
ואחזו זה בידו של זה ונדחקו זה לזה ברגש קודש ורחפו בתוך האוויר החשוך, והצלצול הקודש לווה אותם על דרכם.
א
נפתלי זעירא שמע פעם אחת בילדותו מעשיה זו:
מעשה בעני, שפגש בחכם אחד וקבל לפניו על עניו, אמר לו אותו חכם: “יש בכרכי הים עשיר אחד, שיש לו ממון קורח ואוהב שעשועי אכזריות. נותן אלף דינרי זהב למי שמסכים לתת לנקר את עינו וכמו כן בעד קיטוע אצבע של ידיו או של רגליו ושאר אבריו. רצונך שתלך אליו?”
מעשיה זו שמע נפתלי זעירא פעם אחת בילדותו, ומאז היה אומד ומעריך את נכסיו לפרקים תכופים: שתי עיניים שני אלפים; עשר-עשר אצבעות עשרים אלף; שתי אזניים, חוטם ולשון, הרי עשרים ושישה אלפים דינרי זהב.
כשהיה רואה עוור, היה מנענע עליו בראשו ואומר: “עשרים אלף מנכסיו של זה הלכו לטמיון.”
נפל אביו למשכב, חלה שנה תמימה, שמע אותו כואב וקובל, מצרף הוצאות ריפוי ושבת ממה שהיה יכול להרוויח אילו היה בריא, ופוסק ואומר: “יותר מאלף רובלים אכלה מחלתו.”
נאנח הקטן בחשאי לאמור" “עין אחת הלכה לאיבוד מנכסי אבא.”
אחרי פטירתו של אביו, חלתה אמו ואכלה יתר הפליטה.
וכשנשאר נפתלי יתום מכל הצדדים, נשאר עזוב וגלמוד, בלי אח ואחות, בלי דוד וגואל. בירושה נשארה לו רק דירה שכורה, ששעתה לא כלתה עדיין.
זה היה לו היום הראשון של צער רב, בשעה שאין ממי לתבוע ואין לפני מי לקבול.
נעשתה שנואה עליו הדירה שנתרוקנה, שהיא מצערת כל-כך ומוצצת בתוך הלב ומכה באיזה פטיש נסער על הצדעים, עמד ויצא לחוץ.
נפגש בנער נושא סל מאפה למכירה. עמד והריח בו.
והנער האדון השליט בסלו מונע ממנו בצרות-עין את ריח המאפה ואומר לו: “יש לך קופיקה? הב לי, והא לך כעך.”
קופיקה? מהיכן לו קופיקה זו? כשהיתה אמו בחיים, היתה נותנת לו לפעמים פת-לחם וקופיקה לקנות לפת לפתו. עכשיו כשאין פת-לחם, קופיקה זו מה היא?
והנער בעל-הסל עקשן גדול. בלי קופיקה לא יתן כעך.
בלע נפתלי רוק חמיץ ודוקר לתוך גרונו, והביט אחרי הסל הנפלא, ההולך ונבלע בחללו של המרחק.
מאז נשתנו ערכיו. התחיל מעריך את עיניו ושאר אבריו לא בדינרי זהב, אלא בקופיקות, באותן הקופיקות שקונים בהן כעכים וכל מה שיש בו להשקיט את הרעב.
והרעב מציק, מציק בחשאי. ואותו הפטיש הנסתר רודף אחריו גם ברחוב ומכה על צדעיו צוק צוק.
עלה בדעתו של קטן זה לשאול מבני-אדם את הדרך לכרכי הים למקום ישיבתו של אותו עשיר. אפשר שימכור לו להלז עין אחת במחיר הרבה קופיקות שתספקנה לו להרבה הרבה ימים?
אלא שנתמלא למפרע רחמים על עיניו. דמעותיו התחילו נושרות משם ועפעפיו זזות ורותתות, כאילו מריבות העינים זו בזו, כל אחת אומרת: אני אשאר ואת תלכי לניקור.
העלה בדעתו להחליף עין ביד. את השמאלית ישאיר להנחת-תפילין וכשיזכה, ואת הימנית ימכור.
בין כך ראה חנווני זקן אחד נושא שני קונסות של סוכר על כתפיו, והוא מתאנח ומתיפח תחת משאו.
נצנץ במוחו רעיון הגון. הפסיק לו לזקן את הדרך ואמר: “רצונך, סבא, אני אשא את המשא לחנותך, ואתה תתן לי בשכרי קופיקה.”
“ניחא,” ענה הזקן שמח.
נשא נפתלי את המשא למקומו, קיבל בשכרו קופיקה ופת-לחם הוספה על שכרו.
חג היה יום זה לנפתלי. הוא אכל לשובע וקופיקה נשארה שלימה בכיסו. ולא עוד, אלא שמצא לפניו עסק טוב: הרי יכול הוא לבקש בכל יום זקנים מסובלים במשא, יעשה להם שירות ויבוא על שכרו.
חביבות נעשו עליו עיניו וכל אבריו. דומה עליו, כאילו נס נעשה להם וניצלו מניקור וקציצה.
וחשובות נעשו אצלו הקופיקות. הקופיקה, זוהי תריס בפני הרעב, מחר כל מום-רע.
התרבו אצלו הקופיקות קימעא ובחשאי. כשם שהרעב היה מצער בחשאי, כך הקופיקות מנחמות אותו בחשאי.
כמדומה לו, שהוא כבר אינו בדד. הרי צלצול של פרוטות נשמע מתוך כיסו.
וקשה היתה עליו הוצאות קופיקה יתירה מכיסו, כניקור-עין. וכשראה בני-אדם בזבזנים, התרעם עליהם והחליט בלבו, שאלו הם בוודאי מקרובי אותו העשיר בכרכי הים, הקונה עינים ואברים לניקור וקציצה.
יצא נפתלי פעם אחת לבקש זקנים טעונים משא. נזדמן לו בר’קי בר-גלות עם עגלתו הקטנה.
הנערים קוראים לבר’קי זה, שפרנסתו על עגלתו, בר-גלות, מפני שכך דרכו: מעמיס הוא על עגלתו פירות ממה שקנה אצל האיכרים ביום-השוק, הולך ודוחף אותה העגלה ברחובות, בשווקים, אצל החדרים ובכל מקום שילדים מצויים שם ומכריז: “תפוחים, אגסים – אתרוגים שבגלות, שזיפים מתוקים – תמרים שבגלות, תאנים שבגלות, רימונים שבגלות, שקדים שבגלות. קנו, ילדים, משכו וקחו.”
כך קוראים לו הילדים. אבל הגדולים קוראים לו “בר’קי סגי-נהורא,” מפני שעיניו התחילו כהות מזקנה, וליצנים שבין מכיריו קוראים לו חשוך-בנים, מפני שאשתו השניה, מכיון שילדה שלושה נוספים על חצי-תריסר של הראשונה עליה השלום, עמדה מלדת.
אמר לו נפתלי: “רצונך, ר' בר’קי, אדחף את עגלתך, ואתה תתן לי קופיקה בשכר דחיפתי.”
העמיד עליו בר-גלות עינים כהות, בחן אותו בראיה ואמר: “קופיקה בשכר דחיפה ודאי שאתה שווה, אבל אלמלא היית רעבתן, הייתי נותן לך עשרים ליום ובלבד שתגן בעיניך על פירותי מפני הילדים החטפנים.”
“רעבתן, כיצד?” תמה הקטן. “לזלזל בדבר, שיכולים למכרו ולקבל עליו קופיקות?”
“מוטב,” הסכים בר’קי, “הרי אתה מקודש לי ולעגלתי בעשרים קופיקות ופת-לחם די צרכך ליום.”
“וקופיקה בשביל הדחיפה,” הזכיר הקטן.
“וקופיקה בשביל הדחיפה.”
התחיל הקטן מרוויח עשרים ואחת ליום, שכר עינו וידיו. הוא קיבל פעמים פת-לחם ופעמים סעודה גמורה על שולחנו של בר’קי. ובר’קי קיבל ממנו הטבה, איזו שירויות שאינן מנויות ואינן עולות בחשבון עבודה.
נעשה דחק בכיסו של נפתלי, כבר אין צלצול מטבעות עולה משם. אנוס היה להחליף פרוטות ברובלים.
שמח הקטן ובטחונו בהונו הלך והתחזק. אבל ההצלחה, מכיון שהיא מראה פנים צוחקות לאדם, הרי הוא צריך לקבל את חלקו גם בבגידותיה ותמורותיה.
באחד הימים יצא נפתלי לחוץ, ולא נראתה עגלתו של בר-גלות.
רץ לביתו של אותו זקן ומצאו יושב בטל ועצב.
“ר' בר’קי, היכן עגלתך?”
"הוי, חביבא!? ענה לו הלז בדמע, “היום יום השוק. האיכרים ודאי שהביאו פירותיהם למכירה, ואני אין לי במה לקנות.”
“ומעותיך היכן?”
“מעותי? מעולם לא היו לי מעות, ינוקא. הייתי לוקח בהלוואה חמישה רובלים אצל אחד משכני, משגיח על המלבן של ר' אפרים קשט. הרובלים לא היו קניינו של אותו משגיח. גם הוא עני. מכסף בעליו נתן לי בהלוואה, ואני הייתי קונה, מוכר, משלם ומרוויח מחיית ביתי, ושוב לווה, ושוב משלם. עכשיו נעשה ר' אפרים, לא-עלינו, בעל-שמיטה, והמשגיח צריך היה להשיב כסף בעליו בחשבון. קטן אתה, אינך יודע מה זו שמיטה, ואינך מרגיש עד כמה מסוכן הדבר למשגיח עני, כשאינו מחזיר כסף בעלים במלואם. אבל סופו של דבר תבין שעגלתי נתארמלה. לא תצא היום, ואתה לא תרוויח את קופיקותיך, ואני לא אמצא פרנסת ביתי.”
נתמלא הקטן רחמים על עצמו ועל הזקן המטופל.
נצנץ רעיון במוחו.
“ר' בר’קי, אני אלווה לך חמישה רובלים.”
“ויש לך?”
“עשרים.”
“ברוך אתה לי, ינוקא. והווי יודע, הרי יתום אתה. איני חפץ לקחת ממך את כספך בחינם. אשלם לך בעד כל רובל קופיקה לשבוע.”
רקד הקטן מתוך שמחה כגדי. מעכשיו ירוויח שוב עשרים ליום, קופיקה לדחיפה, חמש קופיקות לשבוע, ולא עוד אלא שהזקן הטוב ימצא שוב פרנסת ביתו.
שוב התחילה עגלתו של בר’קי בר-גלות להראות סימני חיים, ומאז נעשה נפתלי מעין בן-בית אצל בר’קי הזקן ורגיל אצל בניו, שכולם היו בעלי-קומה ומסובלי-בשר, העניות הבריאה ואימצה אותם להכעיס, והוא היה זעיר וכחומש אחד ביניהם. לפיכך קראו לו נפתלי זעירא.
טוב עשו, שהסבו לו שם-לוואי, מפני שבבית כזה של בר’קי חשוך-בנים חזקה שכבר יש בין טפליו אחד ששמו נפתלי, ואם תמצי לומר אין לפי שעה, לא הורעה חזקתו של סגי-נהור זה לזכות עוד את העולם בזבד חדש, שיקראו שמו בישראל – נפתלי.
ב
בר’קי בר-גלות היה אחד מאותם ההדיוטים למחצה, שחושבים להם זכות להתאונן על הוריהם, שלא נתנו להם להתחנך על פי רצונם. לפי אמונתו של בר’קי באותם הכשרונות שנראו בו בילדותו, יכול היה להיות אפותיקר או אפילו דוקטור, אילמלא עיכבו הוריו בדבר.
ומה שקלקלו בו הוריו, השתדל לתקן בבניו.
כל זמן שהיו קטנים, היה מבריח אותם מעל עגלתו ומונע את עצמו מלהשתמש בהם שימוש כל שהוא. וכשנעשו גדולים, היו הם-גופם משתמטים מלעזור לו במשהו.
שכר-לימוד לא היה משלם הרבה בעד בניו. עגלתו לא הספיקה למותר זה.
וזהו, לפי דעת בר’קי, מותר גמור, מפני שלא השכר עיקר. מי שיש לו תשוקה ללמוד, התורה חוזרת אחריו. כלום הרבה שילם אביו בעד אותו המקצת שהוא רכש לו בילדותו, בין עברית, בין גויית?! הלואי שלא היה מעכב בידו.
העיקר הוא השפעת אב. קצת מוסר. הוי, מוסר מוסר! “יסר בנך,” כך כתוב בתורה.
ובימי שבתות ומועדים היה רגיל להגיד דברי כיבושים לבניו ולעורר בהם תשוקה-לדעת על פי דרכו.
"הוו יודעים, טפליא, תורה, טוב סחרה מכל סחורה; הגיעו עצמכם: סוחרים? סתם סוחר רמאי, קונה בזיל-הזול ומוכר ביוקר, ונשבע בחרמות, שעולה לו גופו ביוקר, וסופו של דבר, הבריות שונאים אותו, ואינו מוציא שנותיו עד שהוא משמט ונעשה עני.
ולהיות עני זהו עסק ביש. הקדוש-ברוך-הוא יגן עליכם מפני צרה זו. הרי אני אביכם קצת סוחר לכאורה. קונים אצלי, לדוגמה, ליטרא אגסים. אני עומד ושוקל. הוסף אגס, הכף מכריעה לרעתי; נכה אגס, לרעתו של הקונה. ומה אני עושה?"
משפיל הוא את קולו ולוחש:
"אני מניע את הכפות לכאן ולכאן ו-ו-ומרמה.
וסופו של דבר, אני עני.
שמא תאמרו מלאכה? כל מלאכה היא קבצנות בזויה ורמאות. כלום ראית מימיך חייט שיעמוד בדיבורו?
תאמר עשירים? ראשית, לא כל אדם זוכה שימותו עליו הורים עשירים וישאירו לו ירושה. עשיר מישראל דרכו לשמור את בריות גופו במאכל, במשתה וברופאים מומחים והוא מאריך ימים, עד שעולה בידו לאבד מעותיו בחייו בענין רע.
ושנית, מכיון שהם עשירים, הרי הם ברובם בעלי-נשך ואין להם חלק לעולם-הבא, והכל שונאים ומבזים אותם, עד שמשמטים להם את כספם וסוף-פסוק.
הכול רמאים בזויים, ובכול יש רמאות וקבצנות.
מה שאין כן תורה.
הרי לך דוקטור. נכנס הוא לבית חולה, שוהה שם איזו רגעים, דופק, בוחן, רושם, מקבל רובל בחשאי ויוצא. ולא עוד אלא שהוא מזומן לחיי עולם-הבא. אם מסייעים לו מלמעלה, הרי הציל נפש ממיתה.
או קח לך אפותיקר. נכנס אתה אליו בגילוי ראש, מושיט לו פתקא מתוך דרך-ארץ, מיד הוא רומז לעוזריו, לפטם, לרקח מיני עשבים שנמכרים באכסרה, בקבוק, פקק, פתיל. מקבל הוא ממך רובל, קורטוב פחות או יותר, ואתה יוצא לך. וגם לו יש חלק לעולם-הבא, מפני שפיקוח-נפש נוגע בדבר. זה לא אגסים ותפוחים. אילו היה מחליף עשב בעשב, היה הורג נפש.
תורה, תורה, אני אומר לכם, טוב סחרה מכל סחורה.
והבנים היו בנים מקשיבים, ויראים היו מאד מפני אותה העניות, שאבא מרמז עליה בכל פעם והרי לפעמים תכופות היו טועמים טעם אותה העניות בחוש שעל שולחן אבא. ולא נשארה להם ברירה אחרת אלא ללמוד.
ומי יודע איזה דרך נכנסים ניצוצי חמה לתוך טמוני החול להפוך רגבים לאבני שוהם. הוא היודע באיזו דרך נכנסה השכלה לביתו של מוכר פירות זה, מאחר שלא שילם בעדם שכר מורים. הנה גנבו מאצל הנערים הלומדים, קימעא מזה, קימעא מזה. ספר לימוד אחד בא להם במתנה, ואחר שאלו ולא החזירו. זה רכש לו איזה ידיעה בחשבון, זה בדקדוק הלשון, זה בגיאוגרפיה. למד זה עם זה, עד שגדלו ויצאו לעיירות אחדות, והיו שם למורים ומתלמדים, כמו שנהוג, וכך נשארו באמצע הדרך, המוביל מאוהל העניות להיכל הדוקטורות. כלומר, נשארו שקועים בהוראה ומלמדות לכל ימיהם. להוציא את הצעיר יוזיף ברקוביטץ' פרוכטמאן, שזכה להיכנס כעוזר בבית האפותיקה שבעיר.
ויציאתם לא עשתה רושם בבית בר’קי, לא לרעה ולא לטובה, מפני שבין כך ובין כך לא עזרו לאביהם בשום עזר, והמקום שאצל השולחן לא נשאר פנוי, מפני שעד שיצא אחד הגדולים, התגנב קטן אחד מבין הקטנים ונעשה גדול.
כך גדל נפתלי זעירא בבית בר’קי הדחוק, המלא תורה ובנים. רואה היה אותם מטיילים צפופים בחדר, נפגשים ונתקלים זה בזה באורך ובאלכסון.
“אימעניטעלני, רודיטילני, דטלני (*מונחים בנטיות השם ברוסית). דינגי דיניג, דינגס (*דיאנגי (כסף בנטיה).”
“שם מספר הוא חלק-דיבור מתחלף במספר, במין, בנטיה.”
במידה שיגדל האחוז יקטן המספר."
“היהודים הם עם תגרני עוסק בנשך.”
ובין כך מושיט זה האחרון את ידו לתוך סל אגסים, שהונח לפי שעה בחדר, לוקח אגס, ממלא את לוגמיו לועס ושונה:
“היהודים הם עם תגרני עוסק בנשך.”
ונפתלי זעירא מקשיב בסקרנות מתוך קנאה נכנעת וביטול-היש.
“זוהי אמת, שהיהודים הם תגרנים, עוסקים בנשך. בין שהם לוקחים, בין שהם נותנים נשך. הרי אני, בר’קי, ושאר בני ישראל.” אלא שתמוה בעיניו, מה ענין זה לאכילת אגס שמחירו קופיקה? הרי זה עובר על בל-תשחית.
אבל להם הכול מחול. הם עתידים להיות אנשים אחרים לגמרי. הם לא יהיו עוסקים בנשך.
אילו היו הוריו קיימים, היה גם הוא בוחר לו להיות דוקטור, ולא היה עוסק כלל לא בדחיפת העגלה ולא באותן חמישים קופיקות נשך, שהוא מקבל בכל שבוע לחמישים רובליו המפוזרים בין הרבה לווים.
מרגיש היה את עצמו עלוב, והצדיק על עצמו את הדין.
“אלה יהיו אנשים אחרים לגמרי. אמת, לאה?”
כך היה מסיח לפעמים עם לאה הלבנונית, נערה חורגת זו שהביאה עמה שרה, אשתו השניה של בר’קי, נכסי מלוג לביתו של זה.
“אמת,” הסכימה לאה.
לאה היתה מסכימה תמיד לכל דבריו.
ג
שרויה היתה שרה באלמנותה עם בתה הקטנה, לאה, ומתפרנסת מן המחט. תפרנית היתה וכך למדה גם את בתה לעסוק בתפירה. מתפרנסת היתה לא בדוחק, אלא באלמנות.
כלום תכלית היא לשבת כך בארמלות? תינח, כל אותן השנים שהיתה לאה קטנה, אבל כשתגדל מה תהא עליה? מי ישיאה לאיש? אין חבוש מתיר עצמו, על אחת כמה וכמה אחרים.
עד שבא בר’קי מעיירה קרובה, והתקרב אליה לשם שידוך.
והיא מצאה את הדבר רצוי והגון מכל הצדדים. ראשית הרי הוא זקן בערכה, וחזקה שלא תלד שוב. ושנית, הרי ביתו מלא בנים; אפשר שאחד מהם ישא את לאה. ושלישית: איך שיהיה, יהיה אב ללאה שידאג לה.
עמדה ונישאה. והיא אינה מתחרטת.
בטבעה של שרה להשתקע בחשבונות. מי נותן יותר לצרכי הבית, מחטה שלה או עגלתו שלו. ובאמת כל אלו החשבונות למה הם? כלום כשתמצא את חלקו חסר, תמלא לו? או שמא להיפך, יתן לה תוספת כתובה? מרגישה היא גם בלי חשבונות, שמיום שנכנסה לכאן אין עבודתה מתברכת כל-כך. אפילו את החצי אינה מרוויחה ממה שהיתה רגילה להרוויח. כך דרך העולם, אשה בפני בעלה – נר בפני אבוקה.
היא אינה מתחרטת, אלא שמסקנה אחת ממסקנותיה בשעת נישואין נמצאה פלסתר. רואה היא עכשיו, שאין זיווגה של לאה בבית זה. אלה הם בנים אחרים לגמרי. לא מחומר זה, הם מלומדים.
הם גבוהים ממנה בערך. גם בר’קי כנראה, הוא מערך אחר. אמת היא מה שאומרים בני-אדם: “זיווג שני אינו אלא שותף לקערה.”
ולפיכך עמדה והבדילה את עבודתה שלה.
תרוויח לה לעצמה. אפשר שתקבץ לה אתחלתה של נדוניה.
גם לאה מרגישה עצמה בבית זה כמו מחומר אחר.
נערה לבנונית זו, אף-על-פי שאמה אמרה לה, שבר’קי נעשה לה אב ושכל אלו הם אחיה, בכל זאת מרגישה היא עצמה זרה בבית זה. יש איזה חייץ מבדיל בינה ובינם כשם שחלקה באמא יותר גדול משלהם, כך חלקה באבא קטן וקלוש. יש לה חלק שווה עמם בקערה, בין כשהיא מלאה בין כשהיא חסרה. וכל חוץ זה הרי היא בריה לעצמה זרה-קרובה היא בכאן.
וכשנעשה נפתלי זעירא בן-בית, נוסף לשם עוד זר-קרוב אחד. תיתי לה, שמצאה שם קבוע ליחוסם של שניהם בבית זה. היא ונפתלי הם שני זרים-קרובים בבית מלא אחים.
והבית כמנהגו נוהג. נפתלי דוחף בעגלה, לאה תופרת פעמים לעצמה, פעמים מטליאה בגדי האחים. והאחים מטיילים צפופים בחדר ומשננים על-פה: “דינגי דיניג דינגם.” ולאה ונפתלי מתפרנסים לפעמים מן הפירורים של השכלה הנופלים מן האחים. הוא קיבל מהם חשבון “חילוף מטבעות ופרוצנט,” והיא גנבה קימעא היום, קימעא מחר. אלפא-ביתא, צירוף, קריאה, כתיבה במקצת, כבר קוראה היא בקושי ספר רוסי. כשנושא הענין בספר הוא נער ונערה, היא מבינה את התוכן בנקל.
ומרגישה לאה את ביטולה בבית זה ומתקרבת אל נפתלי.
ושניהם מביטים מתוך קנאה אחרי האחים המטיילים לאורך החדר.
“אלה הם אנשים אחרים,” זוקף הוא אצבע כלפי צדעו ולוחש ללאה, “אמת?”
“בידוע,” נאנחת הלזו.
“הקופיקה היא היא עין האדם,” מסיח הוא בה שוב בדברים שאינם מן הענין, “בלי קופיקה – בלי נשמה! יודעת את אתה מעשיה בעשיר שבכרכי הים?”
אלא שהם מצאו דרך יותר קצרה לעשות קופיקות. הם יהיו אפותיקרים ואפשר דוקטורים.
הגיעי בעצמך, יש לי כבר יותר מחמישים רובל."
“באמת? והיכן הם?”
מרכין הוא את ראשו מסמיק ולוחש:
“בנשך הם נתונים.”
ד
וגדול נעשה בין כך קטן אחד מקטניו של בר’קי, שלא מצא את התורה טוב מכל סחורה. לבו פנוי יותר לחוויות העולם. הריח בו אביו שיש בו נשמה הדיוטית, עמד ולקחהו לעגלתו. נדחף נפתלי זעירא ממקומו הקבוע והלך לבקש לו מקום אחר.
נכנס לו לשלמה החנווני הזקן ואמר לו: “רצונך, סבא, שאהיה משרת בחנותך?”
“ובקי אתה בענייני חנות?”
“בקי? איני יודע כלום. אבל כל מה שתצווה עלי אעשה.”
הסתכל בו אותו זקן ואמר: “רואה אני בך, שאתה צעיר ישר. רבותא הוא עכשיו לאדם צעיר שיכריז על עצמו: איני יודע כלום, אבל אוהב אתה עבודה?”
“עבודה בשכר?”
“פשיטא.”
“הן.”
“אם כן עדיף אוהב עבודה מידען-עצל. הישאר בחנותי.”
“ומה שכרי?”
“חמישים לשנה ומזונות.”
“כיצד, רובלים?”
“ואלא מאי, אדרכמונים?”
הצלחה כזו לא ראה בחלום.
ומכיון שנשאר בחנותו של שלמה הזקן ונעתק לגמרי מביתו של בר’קי, נודע לו, שכשהיה שקוע כל אותם הימים אצל עגלתו של זה, לא היה זה אלא בזכותה של לאה.
רק בשבילה הוא מתגעגע עכשיו אל בית בר’קי.
בשעות הפנאי הוא יושב ומהרהר או בצירופי הונו עם הנשך, או בלאה.
ומיד כשהוא פוטר מעל עצמו את כל עבודותיו, הוא ממהר לבית בר’קי, ויודע הוא שימצא את לאה עומדת וממתינה לו בפתח.
ולאה, פעמים שמתרבה עליה העבודה, ואז יושבת היא שקועה על מחטה, ומרוויחה כסף בשפע ואין לה פנאי לקרות בספריה השאולים.
אז היא שמחה לקבל את פני נפתלי, לנוח עמו מעבודתה, ומסיחים הם זה לזו. הוא מסדר לפניה חשבון הונו המצוי והעתיד לבוא יחד עם הנשך והפרוצנט של הנשך, והיא מצרפת לפניו את רווחיה של שבוע זה ושבוע הבא עם ה“אתחלתה” שלה. ושניהם מוצאים ענין רב בשיחתם, ושניהם שמחים, בין בשיחתם ובין בשתיקתם.
ופעמים שמתמעטת העבודה אצל לאה. מתרבים עליה לילות של נדודים וימים של שיעמום. ואז היא קוראה הרבה בספריה השאולים, וכשנושא הספר הוא נער ונערה, היא מבינה מה שמבינה, ואת השאר היא משערת ומצרפת. ויוצאה היא לעולם אחר, עולם עדין, אציל, עולם של דוקטורים ואפותיקרים.
ואז קשה עליה חברתו של נער זה האדוק אל הרובל. מפהקת היא ושמחה, כשהוא נפטר מלפניה.
תיתי לו לנפתלי, שימי עבודתה של לאה מרובים על ימי השיעמום.
ה
ולאה אינה יודעת, אם היא “יפה כחמה” ו“ברה כלבנה,” אלא שאחיה יוסף ברקוביטץ' התחיל לוחש באזניה כזאת לפרקים תכופים. תמוה שנפתלי לא אמר לה כזאת מעולם.
יוסף ברקוביטץ' מספר לה הרבה דברים מצויינים. תולדות ההון, אקספלואטציה, צמצום הרכוש, עתידות הפועל.
תמוה שהוא נטפל אליה לספר עמה. מרגישה היא צער של התבטלות, כשהוא מספר עמה.
ופעם לחש באזניה דברים… שהיא מתביישת להרהר בם.
ופעם עשה מעשה מגונה. דומה לה, שכתם נשאר מאז על הלחי.
אבל הוא אמר, שיש לו הזכות על זה.
“האומנם? הוא, ונערה חשוכה ועניה כמוני?”
ואין שכרו הדל של יוסף ברקוביטץ מספיק לו לקנות ספרים ולנסיעות תכופות אל הבחינות. לווה הוא לפעמים אצל נפתלי זעירא על חשבון עיסקא ופעמים אצל לאה בחשבון גמילות-חסד “לכשירחיב.”
צרכיו מתרבים, הלוואותיו מתתכפות. מתחילה היה קשה עליה לסרב; ואחרי כך, פעמים שלא יכלה ופעמים שלא חפצה לסרב, נעשה חסר ב“אתחלתה” של לאה.
ורעיון הגון עלה בלבה. אילו היה לה די כסף, היתה קונה לה מכונת-תופרים והיתה מרוויחה יותר ולא היתה צריכה לסרב ליוסף בשעת דחקו. סוף-סוף הרי הוא… הרי הוא אח.
ונפתלי נעשה יד ימינו של שלמה הזקן. טרוד הוא כל היום בין בעבודות החנות ובין בחשבונות ההקפה. מזג טוב הוא זקן זה. כשהוא מוצא את משרתו נאמן וכשר לפניו, הוא עושה לו להלז נחת-רוח ומשליך עליו את כל ענייניו. כביכול, איני חושש לך, “רק הכסא אגדל ממך.”
ולאורתא הלך נפתלי לחצרו של הפריץ שבעיר לעשות עמו חשבון לסכום ברזל, שקנה זה מחנותו של שלמה ולגבות את המגיע.
וכשחזר לביתו נזכר בדרכו, ששכח הפריץ לנכות חמישים רובל דמי-קדימה שנתן למפרע.
בא לפני הזקן וספר לו בתמיהה.
נתן בו הזקן עין ואמר: “מציאה כשרה. הרי שלך לפניך. או שמא יש ברצונך – חלק כחלק.”
“כיצד?” תמה זעירא, “הלא החשבון אינו כך.”
“ואלא מאי?”
“לפי החשבון הרי אותם החמישים צריך להחזירם להפריץ.”
חייך הזקן ואמר: “משטה הייתי בך, זעירא. לנסותך חפצתי. אשריך שבר-יושר אתה. עכשיו מה חפצך ממני? נפלה המצווה בחלקך, לך וקיים השבת אבדה, שיש בה קידוש-השם.”
הלך נפתלי שוב לחצרו של הפריץ, וכשחזר הלך שלמה לקראתו. שאל אותו:
“מה אמר הפריץ?”
“כלום. אלא שנתן לי עשרה במתנה.”
“ואתה קיבלת?”
“כלום שוטה אני, שלא אקבל כשהלז נותן? ולואי שיתן גם מחר.”
הניע עליו הזקן בראשו ואמר: “נער ישר אתה, אלא… חבל.”
עלה לו לנפתלי באותו לילה מקרה, שכל כספו היה מזומן בכיסו, כאילו התקבצו מעצמם כל הרובלים כדי להצטרף עם העשרה החדשים, שבאו לו מתוך היסח-דעת. הרגיש נפתלי צער ושמחה בבת-אחת. צער בשביל שתי מאות ועוד שמונחים בכיסו בעקרות ועינם מולידים קופיקות; ושמחה על שסוף-סוף כשהוא מכניס ידו לתוך כיסו הוא ממשמש בכל הונו בבת-אחת. נתמלא לבו רגש יותר מדי. רץ ללאה להריק קצת מעל הלב.
ולאה עבדה כל היום ומקצתו של הערב, ולא קראה זה מכבר בספריה, לפיכך היתה שמחה לקראתו.
אלא שהיא אוהבת טיול בחוץ והוא אוהב יותר שיחות שבבית, תחת גג וכותלות. החוץ הוא הרחוב. לא נברא החוץ אלא למשא ומתן.
ולבנה יפה צפה ברקיע ודמדום נעים שרה באויר, ורוח קריר וכל מה שלאה אוהבת. ביטל רצונו מפני רצונה והלך לטייל עמה.
והשעה היתה מאוחרת, והמקום היה מקום שאין רגלי בני-אדם מצויות.
נראתה לו לאה בשעה זו יפה, נוחה, קרובה.
נתמלא עליה לבו רגשות צורבים. ולואי שתשתוק, כמו שהוא שותק וילך עמה כל הלילה.
אבל היא אינה שותקת. וכשהיא מדברת נעשים רגשיו יותר צורבים, יותר ממלאים ודוחקים.
הוא עמד על מקומו. חפץ הוא לומר לה איזו מלה. אבל, לא! אין הוא רגיל במלים. לעשות איזה דבר הוא חפץ. דבר גדול-גדול, כמו זה שהוא מרגיש עכשיו בלבו.
לאה… לאה.
הוא עמד והוציא את כל קומץ מעותיו, והכניס לידה של לאה.
“כסף… הכול… הא לך.”
ומיד נעשה ריווח בלבו.
אלא שהוא מרגיש נחת-רוח, שקשה לו לעמוד בה. מתבייש הוא.
עמד וברח לביתו.
ובביתו על משכבו, שלא בפניה, ובהרהורים שלא לאור הנר נקל היה לו להרגיש את כל העונג של העובדה.
ולמחר בבוקר, כשפתח חנותו של שלמה, נכנסה אליו לאה בחטיפה ומתוך דעה מבודחת.
“יחידי אתה?”
“יחידי? הרי את עמי, לאה. מה השכמת היום?”
“כלום. לא יכלתי לישון. מוטב שאתה יחידי בחנות. הבאתי לך את הכסף.”
“כלפי מה?”
“כך.”
“לאה.”
“אבל, חביבא, אתה אינך יודע, כשהכסף אצלי הוא שרוי בסכנה.”
“טעמא מאי?”
“יוסף ברקוביטץ'… הוא צרכן תמיד. היום יותר מאשר בכל יום. הכסף… אתה אינך יודע. אני אומרת לך, קבל בחזרה.”
“בחזרה?”
“קבל את הכסף, שאני נותנת לך.”
והוא הרגיש את הדבר לעומקו. ובאותה שעה נעשתה עליו יותר אהובה, על שהיא יודעת מידת זהירות בכסף, וחפץ היה שישקע השמש ויהי לילה, וירוץ תיכף אחריה לביתה. הרי בין-כך אינו מקבל היום קופיקות על מעותיו. יום זה אינו יום.
וקודם שיצאה פנתה אליו ואמרה:
“אם יכול אתה להלוות לי חמישים לצורך קניית מכונה, מוטב.”
“להלוות? כיצד? על חשבון עיסקא?”
“תינח על חשבון עיסקא.” מגמגמת לאה ומסמיקה.
“טוב ויפה. הא לך.”
קיבלה לאה את החמישים ויצאה לה. ושמחת נפתלי מרובה היום. ממשמש הוא בכיסו, וכסף נתן ללאה, ולא עוד אלא שכסף זה עושה פירות.
ו
והמכונה בחדרה של לאה מרעישה עולמות לילה ויום ומכניסה. ויוזיף ברקוביטץ' מוציא. ונפתלי זעירא בא בכל לילה לביתה. ולאה פעמים שהיא שמחה בו, פעמים שהיא מתמרמרת ושופכת עליו קיתון של חימה.
והוא מקבל על עצמו את חמתה באהבה, אף-על-פי שאינו מרגיש כל-כך ברור את סיבת כעסה עליו. מסתמא כך ניחא לה שתכעס; וכי מה איכפת לו? הרי זה רוע לב לאדם, שאינו מזמין עצמו לחברו בשעה שצריך לו להלז איש שיכעס עליו.
מספרת היא לו מתוך ספריה ומתוך שיחותיה עם יוזיף ברקוביטץ', שהכסף הוא דבר נמאס, מביא תגרה לעולם וצער ועלבונות.
“כיצד?” הוא תמה, “כסף מביא צער? כסף?”
כועסת היא עליו ופוסקת: “הדיוט אתה, אדם של קופיקה.”
אפשר צדקה בזה.
ושוב מספרת היא לו על איזו שותפות, שעתידה לבוא לעולם.
וזה נוח לו. בחפץ לב היה מקבל לו לשותפים את שלמה החנווני ואת יוזיף ברקוביטץ, כשיהיה אפותיקר, ולואי שיסכימו גם הם.
ומספרת היא לו באיזו שאלת הפועל, ועוד שאלות.
ולו יש רק שאלה אחת לשאול הימנה, וזוהי שאלה שכל חייו תלויים בה.
שאלתו קצרה ופשוטה, חפץ הוא לשאול הימנה: “יפה אני לך שאהיה לך לבעל?”
אבל ירא הוא לשאול, מפני שהיא כעסנית.
חסל סידור העגלה לבר’קי הזקן. כל ימיו רימה, עשק, גזל, גנב, ניענע בכפות המאזנים, גידל דוקטורים ואפותיקרים לעולם, עד שהצטנן, עלה בלילה על מיטתו, ובבקר לא קם. חולה מסכן הוא.
שמא רננו אחריו, שהוא מרבה כל-כך בנים לעולם, הרי הוא בדד, עזוב במיטתו, ואין מי שיסעדהו בחליו.
נפגש יוסיף ברקוביטץ בנפתלי והתנפל עליו בבקשות.
"זעירא, הרי אתה משלנו. אבא מוטל עזוב. חרגתא ולאה, הלא ידוע לך, עסוקות בעבודה. צריך לו איש שישב אצלו.
ולב נפתלי נשבר בקרבו על אותו זקן, ויודע הוא, שיוסיף ברקוביטץ אינו יכול לעזוב את בית-האפותיקה ולשבת אצל אביו. הרי בית-אפותיקה אינו חנות.
ומבין הוא, שקצת חוב מוטל עליו בזה, אלא שקצת קשה לו. הוא מקבל כבר בשכרו אצל שלמה החנווני מאה לשנה, שני רובל לשבוע. כשיעזוב את החנות לשבוע, ינכה לו זה שני רובל, ומי יחזירם לו?
“יוזיף, רצונך, רובל לשבוע תחזיר לי?”
“בשביל מה?”
“כיצד… בשביל ישיבתי אצל אביך.”
“אבל יודע אתה שאין לי.”
“אין לך? אזקפם עליך בחשבון עיסקא.”
“ניחא.”
נכנס נפתלי לבית בר’קי ולא מלא שבוע. שוב נשארה שרה מותרת לכל העולם. בר’קי הזקן נסתלק מן העולם.
ז
ובין כך הגיע העת ליוסף ברקוביטץ לנסוע להאוניברסיטה ולשהות שם עד שישוב אפותיקר גמור.
ואז כמעט שנתקלקל יחוסו הטוב של יוסיף ברקוביטץ לנפתלי זעירא. הוא דחק בו, שילווה לו שוב עשרים וחמישה להוצאות-הדרך.
מתחילה סירב נפתלי. קרא עליו הלז: אדם של פרוטה, קופיקה חיה.
קיבל על עצמו את הדין, אלא שהלז הולך וקובל: “בשלך לא אוכל לנסוע.”
נפל עליו לבו. אחריות כזו לא יכול לקבל על עצמו. הרי בשביל עשרים וחמישה שלו יאבד אפותיקר בידיים.
נעתר לו, אלא שחפץ לזקפם על חשבון עיסקא.
נכנסה בשעה זו קליפה באותו יוזיף וחפץ להראות הקפדה יתירה על כסף שלעתיד לבוא. התעקש על אותה עיסקא.
ויתור זה קשה היה על נפתלי. בשלמא להעמיד עשרים וחמישה משלו בספק סכנה, הרי הוא מציל אפותיקרן לעולם. אבל להניח מעותיו בלי עיסקא, הא כיצד? מוטב שישמע עשר פעמים “קופיקה חיה,” ולדבר זה לא יסכים.
ומכיוון שאחד היה צריך להיות נותן ואחד מקבל, ניצח הנותן את המקבל, והסכים יוזיף על העיסקא. קיבל את הכסף ונסע לדרכו.
ונפתלי, מכיון שנכנס לבית בר’קי, לא יצא משם שוב. קיבל הוספה, שכר-מזונות, אצל שלמה החנווני ונעשה דייר קבוע בבית האלמנה, ושניהם שמחים ומרוויחים זה מזה. הוא אינו מדקדק עמה על טיב המזונות, והיא הוזילה לו קורטוב ממה שקיבל שכר-מזונות משלמה החנווני.
יש לך עסקים טובים בין בני-אדם, מהרהר נפתלי, מעין “זה וזה נהנים.” אלא שצריך לחזור אחריהם.
ויוזיף כותב מכתבים תכופים ללאה. בכל פעם הוא קורא לה לואי חדש, פעמים “יונתי,” פעמים “פרידתי,” פעמים סתם “אחתא.” והמכתבים כתובים מזה ומזה. ובכל מכתב הוא מעירה על ספר חדש, שתקרא בו, ובסוף המכתב יש הערה: “מורגש צורך בכסף.”
ומכונת-התופרים של לאה יותר שהיא עובדת בה, יותר מעשית מומחה לדבר. אין ללאה פנאי לקרוא בספרים. דיה שהיא קוראה מכתבי יוזיף. כל מכתב ומכתב הוא כעין ספר.
ופעם מצא אותה נפתלי שקועה בקריאת מכתב ודומעת מתוך שמחה, נטפל אליה לדעת מה זה.
התחילה קוראה באזניו מתוך המכתב געגועי יוזיף אליה.
שמע נפתלי והשתומם.
“יש לך בני אדם,” הוא מהרהר בלבו, "שיכולים… לקרוא כל דבר בשמו. הרי זה ממש, כאילו היה יוזיף זה בתוך לבי. כאילו שמע הרהורי וחלומותי ו-ו-הצער שבלבי.
ואפשר, מי יודע? אפשר כל הגברים מרגישים בשווה.
אבל לא ההרגשה עיקר. צריך לדעת איך לקרוא את זה שאתה מרגיש."
והיא קוראה, והוא שומע, ודמעות זולגות מעיניו.
“נפתלי גם אתה בוכה?”
נכלם מפניה וברח.
באותו לילה הרהר בדבר:
“אילו הייתי יודע, שיוזיף אוהב אותה כל-כך…”
“ודאי שזהו לה אושר גדול. הרי אפותיקרית תהיה.”
“מפני מה לא למדתי להיות אפותיקר?”
ומאז התחיל מביט על לאה מתוך דרך-ארץ; גמגם בלשונו בדברו אליה בין לשון “אתם” ולשון “את.”
וכשעלו על לבו זעזועי אהבה, סלד בהם וגירשם מתוך לבבו.
"לא ידעתי, לאה, התנצל פעם אחת פתאום מתוך שיחה, “לא ידעתי אם יוזיף ברקוביטץ אוהב אותך כל-כך.”
“ומהיכן אתה יודע, עד כמה הוא אוהב אותי?” חפצה לאה להתלוצץ קצת.
“האני לא אדע?” מי שאינו יודע ואינו מרגיש, אבל אני… אני יודע. אני מרגיש".
התחילו דמעות נוזלות מעיניו.
פרץ צחוק מלא מפי לאה. נכלם מפניה וברח.
ח
ומכתבים הגיעו ומכתבים פסקו, וכשפסקו פסקו לאורך ימים.
לאה הצטערה בצער-געגועים ונסיונות של פקפקנות בבטחון לב אוהב.
לפרקים תכופים היא יושבת עגומה ובוכיה.
קשה צערו של נפתלי מצערה: אין הוא יכול לראות את לאה בוכיה.
כמה בוערת בלבו תשוקה למחות דמעותיה מעל לחייה, אלא שהוא סולד בה, בידו ממש.
ובאחד הימים נכנס לחדרה ומצא אותה נבוכה. פניה הכסיפו, שפתיה רותחות, ועיניה תועות לכאן ולכאן.
“מה לך, לאה?”
היא הוציאה מחיקה מכתב.
“מיוזיף ברקוביטץ?”
“הן. הלוואה קטנה הוא מבקש.”
“וזה הכל?”
“במכתב רצוף עוד איזה דבר.”
“מה?”
“הא לך, פתח וראה.”
“זו מהי? תמונה?”
“זו תמונת כלתו. ההלוואה נחוצה לו להכנות…”
לא גמרה את דבריה. בכי פרץ מגרונה.
הרבה ימים אחרי כן לא יכול לדבר עמה. היא ישבה בודדה ועגומה. הספידה את זה שמת בשבילה.
מת? לא! זה שלא חי מעולם בשבילה.
וכשהתפייסה עם מה שכבר עשוי, הצטננו הגעגועים במקצת, ועל מקומם באו צער ועלבון.
כיצד הלז הקל בה כל-כך? כאילו אינה אלא מין חומר בלי הרגשה?
קשים נעשו עליה הספרים, המכתבים וכל מה שיש לו איזו שייכות אל יוזיף בקרוביטץ.
מרגישה היא צורך לשפוך את לבה לפני נפתלי. צריך לה שותף לצער.
צריך לה איזה גבר שיילחם על כבודה, לפחות שלא בפניו של הלז. קללות, חרמות, בזיונות צריכה היא לשמוע על חשבונו של הלז.
ובלילה לאור לבנה פגומה טיילה עם נפתלי ושפכה לפניו את כל מה שהעיק על לבה.
ואז היתה שעת-הכושר לנפתלי, שיפתח גם הוא את לבו ויזכה בחלקו.
מוכשרת היתה בשעה זו להאמין באהבתו של איזה אדם אליה, להעריך אותה האהבה במחיר גבוה ולפנות לו מקום בלבה שנתרוקן.
והוא אמנם הרגיש בזכות שיש לו. אלא שקודם-לכול השתתף בצערה, הרים אגרוף כלפי “חלל” זה, שאינו בכאן וקרא:
“אותו יהיר! אותו חלל! לפחות יחזיר לך כל כספך בצירוף העיסקא.”
נדמה לה ללאה, שהוא… שהוא הלווה אותה ליוזיף ברקוביטץ לזמן ועכשיו הוא תובע עליה עיסקא.
ססיל ובריינה הן שתי יבמות צעירות, נשואות לשני בני שלמה הזקן האוכלים שנות נקיים על שולחן אביהם. כך דרכו של שלמה הזקן בכל הימים שהוא מתגורר בכפר: להחזיק את בניו על שולחנו יותר ממה שהבטיח להם. את בתו הבכירה החזיק על שולחנו, עד שנישאו הבנים. אז, כשהיה צריך להכניס “זמורות זרות” אל ביתו, הרחיקה והביאה אל תוך רשותה, כדי שלא להרבות קטטות בביתו. גמירא (*מקובלנו) אין שתי גיסות חיות בשלום בכפיפה אחת. נדמה לה לכל אחת, שחברתה נכנסת בגבולה. מה-שאין-כן יבמות, שהן יותר נוחות זו לזו על-כל-פנים ויש ביניהן שיתוף-דעות בשנאתן לחמותן.
ססיל הצעירה, כבת שמונה-עשרה, נישאה לשמואל הגדול מאחיו; כבר מלאו לו עשרים-ושלוש. בנעוריה בבית-אביה היו מרננים אחריה, שהיא “נערה עליזה.”
היא היתה באמת עליזה. מן השושנים המתקדמות בפריחתן. אוהבת היתה את הקישוט, את הרחוב ואת הפגישות עם צעירים. אוהבת היתה לאכול, לשתות, לשמוח ולהיות יפה.
ויפה היתה וצעירה ורעננה.
ואוהבת היתה את היפים, הצעירים, הרעננים. היא אמנם לא אהבה בהם אלא את היופי, הצעירות, הכוח-הרענן שבהם, בלי שום הבדל מי הם נושאי הרעננות.
ראה אביה את מבטיה המחרידים, את יפיה המגרה, את חטיבתה המבליטה ומתבתלת שלא בעתה, ויתחלחל. הקדים והשיאה לאיש.
טוב עשה שהשיאה. מפני שלא היה בדעתה כלל לחכות, עד שתקבל התרה על החיים הנעימים מאת הרב-החזן-והשמש.
ושמחה היתה באישה, בקורטוב הרעננות, שמצאה בו, עד שכילתה את הקורטוב.
אז בחלה בו נפשה. אלא שיחד עם ההתרה על הנישואין, שזיכה אותה אביה בה, נאסרה לכל באי עולם.
ומבטיה מחרידים. וחיוכה מרנין לבבות. מושכם. מושך ונמשך… ועולמו של הקדוש-ברוך-הוא כל-כך מלא לבבות דופקים, רעננים, יודעים לחיות, תאבים לחיות. יש בלבה די אש בשביל כולם.
אלא שהיא בבית חמיה. מרננים אחריה, שהיא עליזה, שלא כמנהג בת ישראל.
בעלה אוהב אותה בכל חום הגברות, שיש בו. ויותר שהוא אוהב, יותר הוא קנאי. שומר הוא על מבטיה, אורב למבט אחרים עליה. יש לו די עת לזה, אוכל נקיים הוא. אבא סוחר-מוכר, והוא בא על המוכן.
“הוי,” כואבת היא לפעמים בחשאי, “מה הלז חפץ ממני? דוב אורב הוא על הדבש שבכוורת.”
ולפעמים, שהוא אינו אלא כלב שומר ערימת עשב בחצר.
יודעת היא שמרננים אחריה. ונשמרת על נפשה, שלא להעיר חשד. אותו הלב שיש בו די אש בשביל הרבה לבבות, ישאר חתום. איש לא ידע את הסערות המתחוללות שם.
בריינה היא בת עשרים ושתים, נשואה לברוך הצעיר מאחיו בשתי שנים. מכיוון שעלה בגורלה להיות כלה בבית שלמה הזקן, הרי ממידת היושר היה, שתחכה היא לצעיר, אחר שהיא יכולה להמתין יותר מן ססיל.
גם היא יפה דיה, אלא שאין יפיה מטריד כל-כך. אינו קורע עיני עוורים. אותה יכול לראות רק מי שעיניים בוחנות נתן לו אלהים.
זוהי שושנה חבויה וכמוסיה בעליה. יש בה מטעמן של תבלין למאכלי שבת. שומריה מבחינים בהם, ומי שאינו שומרה אינו מבחין כלום.
אבל אין בכך כלום. בעלה אוהב אותה כמות שהיא. אין לו שום צורך, שידעו הכל את ערכה. דיו, שהוא יודע.
ואהבה בעד אהבה.
בנעוריה בבית-אביה היתה נערה ביישנית. קשה היה לה להביט בפני גבר. קשים היו עליה מבטי הגברים, והלא לפיכך נתן לה אלהים אשמורות ספגניות, שתוכל להורידן לעת הצורך על בבות עיניה המלאות רוך וסוד. מכיון שהביט עליה גבר, הורידה את עיניה החנינות לארץ והפקירה את לחייה המפוקסות, את מצחה הבולט, את חטמה היפה, את הכל הפקירה למבטי בני-אדם.
משעה שנישאה נעשתה חוצפנית. אינה מכסה כלל על אהבתה לבעלה. מבטת היא ישר על בני-אדם. יש לה שני אוצרות של מבטים. באחד היא מחוננת רק את בעלה. אסון הוא להימצא תחת מבטים אלו. יכול הלב להינתך בחומם. ומאוצר אחר היא משתמשת בשביל בני-אדם ולדברי-חול. נעימים הם גם מבטים אלו.
ופטפטנית נעשתה. מדברת היא עם הכול על הכול. ומקבלת את כל אדם בסבר פנים-יפות. אמה, כשהיא באה לפעמים להיראות עמה, אומרת היא, שנעשתה בתה אחרת לגמרי.
מחבב הזקן את שתי כלותיו, נזהר שלא לבכר אחת על רעותה. ירא הוא מפני קנאות וקטטות. כל כך הוא אוהב שלום ומנוחה.
ואוהבות שתי הכלות את חמיהן. ססיל אוהבת בו את הדרת שיבתו, את הזקן הלבן המתעגל בארכו, את חוד פניו, רוחב מצחו וקמטיו, שאין ביניהם חלאת-זעה, הרגילה אצל זקנים מקומטים. דומה, שאין אלו קמטים של זיקנה, אלא קמטים שנעשים לרצון, כשאתה מתאמץ להיזכר בענין חביב עליך.
וברינה אוהבת אותו, מפני שהוא אבי בעלה, ומפני שהוא איש טוב.
כך דרכו של ר' שלמה הזקן, כשהוא צריך לעשות איזה תיקון בביתו, לשכור שכיר, לקפח שכיר ממקומו, או לקחת מורה לנכדיו, בני בתו, שהוא מגדלם בביתו, הוא מאסף את כל בני הבית להתיעץ עמם. יש לכל אחד מאוכלי שולחנו חופש הדבור, דעה ובחירה. והוא צובר את כל הדעות, מנפן, בודקן; וסוף-סוף הוא עושה כרצונו. מפני שגם לו יש דעה. והוא-הוא בעל המעשה. הרי אדם קרוב לעצמו. אבל לא זה העיקר. בעיקרו של דבר נוהגת אמנסיפציה בבית הזקן.
מורה חדש נכנס לבית ר' שלמה בשביל נכדיו. האדון ציפרמן הוא צעיר, אדם יפה, מנומס, דיבורו נאה, נוח ויודע לבדח דעת הבריות. ססיל יודעת לו הרבה מעלות טובות.
כמדומה לה, שצעיר זה יכול היה לרכז אליו את האש שבלבבה. עד שנכנס ציפרמן לכאן, לא ידעה הבדל בין גבר לגבר. ידעה רק, ששתי כיתות יש בבני-אדם. כת אחת היא זו של נקבות, שהיא גופה שייכת אליה; וכל השאר הם כת גברים.
מיום שבא ציפרמן לביתם, נקבעה בלבה צורה מיוחדת לגברים. כשהיא מהרהרת בהם, אינה רואה צורה אחרת, אלא זו של ציפרמן. השאר, יודעת היא שאינם כמוהו.
כמה משתוקקת היא לדבר עמו ביחידות. אלא שיראה היא, שמא יביטו אחריה. גמר הדבר יכול להיות, שיגרשו אותו מתוך הבית.
כמה משתוקקת היא להסתכל בו. אלא שהבית מלא מבטים מכל עבר ופינה. באריגה של מבטים היא לכודה, כזבוב זה בתוך ארג השממית!
אש מתלקחת בלבה. כל אשה, כל ניצוצי חומה התרכזו עכשיו אל תוך נקודה אחת.
חבל שנכנסה לחופה כל כך מהר.
וכך היא נידונה באש זה שישה חדשים.
במשך ה“זמן” הזה רכש לו ציפרמן הרבה לבבות בבית זה. נוח הוא לזקנים, רע לצעירים, ורצוי ל“שערות הארוכות”, כמו שהזקן כולל יחד את הנשים שבביתו. אפילו הזקנה הקפדנית שבעה בו רצון.
ברינה מפזרת עליו מלא הפנים שבחים שלא-בפניו. ומקצת גנותו בפניו. זה אינו אלא לשם היתול, כדי לפתוח לו פה לבדיחותיו המגרות.
מעולם לא ראתה גבר, שיהי כל-כך רצוי לבריות, כל-כך קל בתביעותיו בנוגע למאכל ומשתה. וכל-כך משמח, כך היא משבחת אותו בפני בעלה.
ומנענע הוא לה בראשו. ומודה, שגם הוא מוצא בו הרבה טעם לשבח.
ככלות הקיץ הודיע ציפרמן, שאינו יכול להישאר בשכר, שקיבל עד עכשיו. תובע הוא הוספה אצל הזקן.
הזקן קרא לאסיפה. בניו וכלותיו ואפילו הזקנה השתתפה באסיפה. צריכים החברים והחברות ליהנות מן החופש הניתן להם לחוות דעה, אם לפסוק הוספה לציפרמן או לא.
מתלקחת הבערה בלב ססיל. לפחות מלה אחת טובה חפצה היא להשמיע פעם אחת בפרהסיה על ציפרמן. אלא שיראה היא להשמיע, שמא יחשדוה.
“כדאי, כדאי הוא חמא,” מכריעה בריינה את הכף לזכות, “כדאי הוא הוספה, איש הגון הוא, אדם מצויין, אני אוהבת אותו כל-כך.”
שומעת ססיל ומזדעזעה: “מה פיטפטה הלזו?”
ומבטת היא על סביבה בתמהון מעורר אבל אינה פוגשת אף מבט אחד מאלה שהיא מחפשת אחריהם. הכל מסכימים לדעת בריינה.
“כן, אמת. כדאי הוא, הרי הוא מורה טוב, אדם שאינו מן המצוי.”
“נוח לכל.”
“אין בו שמץ יוהרה.”
“אני אוהבת אותו כל-כך.”
ושוב מזדעזעה ססיל ומקנאה היא בחברתה.
“יש לך אדם, שנולד במזל כזה, שיוכל לאמר בפרהסיה מה שלבו חושב,” כך היא נאנחת ואומרת לנפשה.
בית-הסוהר שבעיר פלונית בלע בלילה אחד ובבת-אחת ארבעה תפוסים, שלא הכירו זה בזה ולא ידעו על מה הם נתפסים. אלא מכיון שאתמול חלה אקספרופריאציה על קרון הדואר ושלשום היתה התנפלות על הפוליציה – התנפלות שנגמרה בשפיכות-דמים – הסכימה דעתם לשער, שעל אחת משתי העבירות הללו הם נתפסים.
אחד מהם היה צעיר עוזר בחנות, ששמו יוספא פינשטיין, אדם נמוך, שכבר רכש לו שעון של זהב וכלה נאה בלא נדוניה והיה מעשן מתוך קנה של ענבר, שמו של השני הוא עכשיו מטוסר בולבה, וקודם שברח מאיזו בית-סוהר שבאיזו עיר היה ידוע בשם הורודט פושקט.
השלישי הוא יהודי שכולו פאות, זקן ועיניים. זה היה אחד מה“נכדים” שעבר זמנם ושזרם החיים עקר אותם מתוך איזו עיירה וסחפהו לכאן, כמדומה לשם היתול בעלמא. ארבעים יום קודם יצירתו נגזר עליו שיקרא בשם גרשון גרשקוביטץ בהרב. שם כזה היה מסוים וחשוד אצל הפוליציה, ומרגלי-חרש מחפשים אחריו זה כבר.
הרביעי היה איש צעיר מגודל בלורית, בעל-חוטם ומשקפיים, ידוע לתורני באיקונומיה הפוליטית, וכבר זיכתה אותו הפוליציה בשלושה חיפושים.
הפוליציה נהגה בהם מנהג יוצאים מן הכלל: לא היכתה אותם לא לפני התפיסה ולא אחרי כן ואת תביעותיהם מילאה בדיוק ובזמנן. מטוסר בולבה, כבעל-נסיון ומומחה לדבר, השמיע את דעתו, שהרוך והנימוס שהפוליציה נוהגת בהם הם סימן, שכבר נגזר דינם לתליה.
בין מטוסר וחבריו נכנסה רוח פסקנית עוד מיום הראשון למאסרם. הוא לא מצא אותם זכאים לשם אסירים, ולא יכול למחול להם את הדבר, שהוא צריך לישב עמם בכפיפה אחת. מעולם לא קרא אותם בשם. זה היה מנהגו עם כל מכיריו, שלא היה קורא אותם בשמותם שנכתבו בספרי-הלידה אלא היה מסב לכל אחד שם חדש כפי טעמו ונימוקו. כך היה קורא את התורני באיקונומיה פוליטית בשם “מפתח-ליל”; את הנכד היה קורא “אקספרופריאטור,” ואת העוזר בשם “פשפש-שמן.” תמיד היה מתקוטט בהם ומצער אותם בתחבולות שונות. וכשניבא להם את נבואתו ואת סופם הקרוב, חפצו להאמין, שאין זו אלא כוונה רעה להרבות-צערם. אף-על-פי-כן כשהרהרו על הדבר כל אחד בלבו מצאו שיש רגלים להשערתו של מטוסר והתחילו מונים את ימי חייהם האחרונים.
ה“נכד” עמד כל הלילה על מיטתו וסיים את חשבונותיו עם אלהים ואנשים. נשמתו הזדככה מכל אותם הכתמים הרגילים אצל אדם שכמותו. שמא קיבל רובל שחסר לו מאצל אדם שיתר לו. שמא האמין בעצמו, כדי שיאמינו בו גם אחרים. שמא רימה את עצמו ונמצאו אחרים מרומים עמו. בין אדם לחברו… בין אדם למקום. בשר ודם מלוכלך בחטאים. אלמלא שכך, לא היו יסורים ממרקין העולם. הוא שב לפני קונו בתשובה שלמה. ובנשמתו התלקח ניצוץ אחד משל אבותיו היהודים הגדולים, קדושי סלאוויטא, הקדוש ר' מיכל, עשרה הרוגי מלכות, וכל אותם הרוגי מלכויות שבכל הדורות.
וברור נעשה בעיניו, מפני-מה הוא נתפס למלכות, ובשביל מה הוא יוצא לגרדום.
וכשזכר באשתו ובני-ביתו כיוון את לבו כלפי מעלה ואמר:
“אבי יתומים ודיין אלמנות, הריני מוסר בידך את כל אלה התלויים בי, ואני מוכן ומזומן ליהרג על קידוש השם.”
הוא גדל והתעלה במשך הלילה למעלה מול הבלי העולם. כל הקיסרים והשררות נכללו אצלו בשם אחד “המלכות,” שמשמעותו אחת היא בכל הדורות ושאינה מתורגמת לשום לשון, ושאינה מעוררת לא אהבה ולא שנאה, לא כעס ולא רצון.
למחר בבוקר, כשקם מטוסר מעל משכבו והתחיל פוסע בחלל החשוך של החדר, נתקל ב“פשפש השמן” והסיעו מלפניו באגרוף. “אל תזחל לבין עיני,” לחש אחריו.
פגש אחרי-כן ב“מפתח הליל,” והוציא גם עליו קב של בוז וקנתור. אחרי-כן העמיד את עיניו על האקספרופריאטור והשהה את עצמו עליו, כאילו לא הכיר בו. אחרי רגעים מועטים חזר לאחוריו והביט אחריו זמן הרבה מתוך השתוממות.
ובפעם השנית, כשנתקל בו, נסתלק לצדדין, ושוב הסתכל בו.
“סביטויי (*איש אלהים)” נזרק מתוך פיהו, שמעולם לא יכול לעצור בעד הרהורי לבו.
ומאז פסק לקרוא לו “אקספרופריאטור,” והתחיל מביט אחר כל תנועותיו ומקשיב לכל מלה היוצאת מפיהו.
ו“מפתח-הליל” לא מצא מנוח לעצמו. הוא תעה באופל החדר, כצל של איזו בריה משונה, וטען לעצמו:
“עול נורא. לא אשמת, לא בגדת, ואתה יוצא ליהרג. מפני מה? מפני מה?”
כך עמד לפני כל אחד משלושת חבריו לאסון. נעץ בו עינים צעקניות וטען:
“מפני-מה? מפני מה? אדרבה, שואל אני אתכם, מפני מה?”
מטוסר מעמיד עליו מבט מגבוה. " מה זה ‘מגרגר’?" דיבר מטבורו.
"אדרבה, בינה בדבר. זה אינו סיביר או קטורגה (עבודת פרך ברוסית). שם אתה רואה לפחות אקונומיה בדבר; עובד אתה עבודת-פרך ומביא רווח לממשלה. האנרגיה שלך מתגלגלת בדבר של ממש. יש לך “קונטה” בבית החיים, ולפי שעה אתה מצטער ומקווה, שסוף-סוף יתרחש לך נס ותיגאל. אבל פה, לא זה הדרך. רואה אתה לפניך את התליין. מרגיש אתה את הכריכה על צוארך. מלמעלה שמים כחולים, שמש מחוירה, מלמטה ראשים שחורים, ורגע אחד – פסיק…
רעד עבר על בשרו של יוזפא, ומטוסר הסתכל בו מן הצד, הסתכל-הסתכל, עד שירק בפניו וסר מעליו. הלז מחה את פניו ושוב חזר לשאלתו:
“מפני מה? מפני מה? לא אשמתי וליהרג אני יוצא.”
“בני,” מנחם אותו “הנכד,” “וכי נוח היה לך יותר, אילו היית אשם במיתתך?”
“מה הוא סח?” – שאל מטוסר בחשאי, מפני שלא הבין כל-כך בשפת יהודית. יוזפא תירגם לו את הדברים, ומטוסר שמע והקשיב, והשתקע בשמיעתו. ונדמה לו שאין מוחו קולט את הדברים לכל עומקם. הוא חזר עליהם בעל-פה ובחשאי כעל איזה פסוק מתוך האבנגליון.
“וכי נוח היה לך יותר אילו היית אשם במיתתך?”
ראשו הגדול התנועע לכאן ולכאן בין שתי כתפיו הרחבות.
קול חריקה של בריח מוחלד נשמע מתוך האפלה. כולם החזירו את פניהם כלפי הדלת, שנפתחה בצרות-עין, ויחד עם ניצוץ קלוש של שמש-חורגת נדחק ונכנס משגיח בית-הסוהר, ובקול שלא היה לא דק ולא יבש שאל לתוך חללו של החדר: “אין לכם בקשות או תביעות אלי?”
מטוסר הגיד את בקשתו, שהמשגיח ילך לו תיכף מזה למעון רוחין ושדין.
“הנכד” הניע בראשו אל השררה והחזיר ממנו את פניו.
התורני באיקונומיה פוליטית קם עליו בשאלתו: “מפני-מה אני יוצא לגרדום?”
יוזפא פתח בבכי ויללה וביקש הרשאה לכלתו על ביקורים בכל יום.
כשיצא המשגיח פנה מטוסר כלפי יוזפא באגרוף מזויין, אבל בו ברגע החזיר “הנכד” את פניו ומבטיו הבודדים נחו על מטוסר. רפו ידיו של זה ובקומה כפופה חזר למקומו.
בקשתו של יוזפא לא היתה לבטלה. למחר נראתה נערה עומדת על המדרכה שמנגד, ועיניה תלויות אל הסדקים הארוכים, המשמשים במקום חלונות בבית-הסוהר. הראשון היה מטוסר שראה אותה והרגיש בה, על פי דרכו, באיזה רגש קדום המיוחד לו, שזוהי כלתו של יוזפא. ובאה בלבו תאווה לירוק בפניה ממקומו אלא שבין-כך שקעו בה עיניו. והיא עמדה שם רגעים מועטים עד שנעלמה.
במשך ביקורה של כלת יוזפא, נחבא מטוסר בזוית אחת רחוקה מן הדלת. הוא לא יכול לשמוע את היללות ואת ההספד ש’מקושט' זה עושה על עצמו. ויותר מזה הרגיזו אותו צלצולי הנשיקות משם.
ורק לשעת-הפרידה ניגש אל האשנב המוחלד שבדלת והביט אחריה.
למחר בבוקר בשעה הקצובה כבר עמד מטוסר אצל הסדק הארוך, המשמש חלון בבית-הסוהר וחיכה לאותה הנערה בעלת-חוטם סולד וסנטר מחודד.
וכשראה אותה בפעם הזאת גילה בה סימנים חדשים. הרי שפתיה כל-כך דקות כטרפים הללו של שושני האביב. כיצד הן יכולות לנשק נשיקות כל-כך גסות, כמו ששמע אתמול?
הוא לא חפץ להנאות את יוזפא ולבשר לו, שהיא כבר צועדת על המדרכה שמנגד, דיהו מה שמגיע לו בשעתו.
ולשעת-הפרידה טיפס מטוסר אל האשנב הקטן שבדלת וקרא:
“עלמה, אפשר שתואילי להביא לי דבר בבואך לכאן?”
“לעונגי ולרצונך,” נשמע קול האשה, “מה חפצך ואביא?”
“חפצי?… מה חפצי, את שואלת?”
קשה היה לו לענות לכתחילה על שאלה זו. הוא לא הכין את עצמו לכך.
“גפרורים,” נדחק ועלה על לשונו, “הביאי לי גפרורים. קשה לשבת בבית-הסוהר בלי גפרורים.”
“מחר יגיעך חפצך על ידי יוזפא.”
ולמחר השכים מטוסר ועמד על הסדק הצר, בשעה שיוזפא עדיין היה סרוח על משכבו. עיניו תעו ברחוב ובדקו בעוברות ושבות על המדרכה. פתאם קפץ ממקומו. התנפל על משכבו של יוזפא והתחיל סוחבו ברגלו.
“ישן אתה? שם מכים אותה,” קרא מטבורו.
“את מי?” שאל הלז בין שינה ויקיצה.
“הוי, פשפש שכמותך. את מי?”
הוא עזב את יוזפא וחזר לסדק הארוך. שם נחה עליו דעתו. הוא ראה חברת חוליגאנים שהפסיקו את דרכם והרימו עליה אגרוף, אך היא השתמטה מהם משלום.
“הי, שומע אתה?” קרא אחרי יוזפא, שיצא לחדר-הביקורים, “אל תלכלך את לחייה בנשיקותיך.”
“ומה למחר?” שאלה הכלה בעד האשנב, אחר שמסרה ליוזפא את גפרוריו של מטוסר.
“למחר?” ענה קול מתוך הטבור, “שוב גפרורים.”
“שוב גפרורים?” תמהה הכלה וצחקה במידה שיש אפשרות לצחוק במקום כזה ובשעה כזו.
וצחוק פרץ גם מפי מטוסר. ומאז נעשה נוח ליוזפא, הוא חדל מלצערו והתחיל קוראו בשם “החתן.”
ופעם אחת בלילה התעורר התורני בבהלה. איזה חריקה נשמעה לאזניו. בחללו של החדר הבהב וקרץ איזה אור קלוש מתוך החושך הגשוש.
“שריפה,” צרח הלז מבוהל.
“ומה בכך?” נשמע קול מטוסר בנחת, “כשתישרף תישאר התליה אלמנה אחריך.”
“מטוסר, מה אתה עושה שם?”
“גפרורים אני מבעיר להאיר את האפלה, החתן שלנו מתחטא. איזו רוח טומאה נכנסה בו היום. בניחותא, בניחותא שוטה שלי. בכיה זו למה?”
מתוך חשכת החדר נשמעו אנקות רצוצות. מטוסר שפשף בכל פעם גפרור על הקופסא. ויהי אור, ויהי חושך. דומה היה שאיזה ענק ממצמץ בעיניו, ונאנק באנקות של גסיסה.
כולם ישבו על מיטותיהם. איש לא שאל לסיבת בכיתו, כולם ידעו והרגישו בדבר. התורני התחיל ממלמל וגמר בבכי שפרץ מתוך לבו. מטוסר הניע בראשו הכבד בין כתפיו הרחבות. הנכד שפשף בידיו על הקיר הטחוב שש פעמים בסירוגין במקום נטילת-ידים והתחיל פוסע בתוך החושך.
מטוסר זקף פתאום את קומתו לכל ארכה ורחבה, וסטר בידיו על מצחו. זה היה אצלו סימן רגיל לרעיון חדש המנקר במוחו.
“גוספודין סביטוי (*אדוני הקדוש),” החזיר פניו כלפי “הנכד” ואמר: “עצה טובה שרצה בלבי, להציל את החתן שלנו.”
“הא כיצד?”
“הרי אנו לתליה בין-כך ובין-כך, נגיד כולנו לפני השררה, שאנחנו היינו באקספרופריאציה ובהתנפלות. את הכול, את הכול, את כל מה שהם רוצים, אנחנו עשינו והחתן לא היה עמנו.”
דומיה מורגשת מילאה את החדר, כאילו החושך גופו השתקע בהרהורים על הצעתו של מטוסר.
הדומיה הרגיזה את בעל-ההצעה. הוא ראה בזה עלבון לעצמו, שאין הצעתו מתקבלת תיכף. וכלום מה יש לחכוך בדבר? הרי היא כל-כך פשוטה וקלה. אין איש חסר וזה נהנה.
“גוספודין סביטוי, אם אתם חוככים בדבר, הריני מוכל לקבל את הכול על עצמי. שדים לשחת, הנני!”
“מה אתה אומר?” נשמע קול רך ורותת של התורני.
מטוסר לא זיכהו במענה.
“גוספודין סביטוי, ולדעתך?”
“בני,” נשמע קול רך ממיטתו של “הנכד,” “איני יודע עד כמה אתה מסוגל להבין את הדבר. מסירות נפש בשביל הצלת נפש, זוהי מדרגה גבוהה. לא כל אדם זוכה לה. אלא… כיצד אבינך בדבר? הא למה זה דומה? למי שטובל את עצמו במים טמאים. מבין אתה? גוף בעד גוף, אבל לא נשמה בעד גוף. אנחנו ניהרג על קידוש-השם, נהיה יושבים בגן-עדן (יש גן-עדן גם בשביל חסידי אומות-העולם) החתן יהיה מוצל. אבל האמת? האמת תחגור שק ותהי קובלת עלינו לנצח. שקר גמור ננחיל לעולם, שאנחנו עשינו מה שלא עשינו.”
ועד הרבה דיבר הקדוש, ומטוסר הרגיש בהם יותר ממה שהבין. וכבר פסק הקדוש מלדבר, ומטוסר עודנו עומד שקוע בשמיעה. ראשו הכבד התנועע בין כתפיו הרחבות ושפתיו רחשו:
“הא למה זה דומה? למי שטובל את עצמו במים טמאים.”
“גוף בעד גוף, ולא נשמה בעד גוף.”
“האמת תחגור שק ותהי קובלת.”
ונדמה לו, שהוא עומד בצרקוב (*כנסיה) ושונה פסוקים מתוך האבנגליון.
מילקוטו של נודד אחד
נולדתי בנציבין, בגרתי באספמיא, תבן הכנסתי לעפרים – גלות ערכתי, וסוף-סוף מעולמי לא יצאתי. אחר עשר שנות טלטול, ישיבות קבע ושינוי מקומות, פגשתי שוב בעיר מולדתי.
חושד אני את רוב הכותבים על שובם לעיר ילדותם מתוך השתפכות-הנפש, שאינם כותבים תחת השפעת הרשמים, אלא כשהם יושבים כבר בביתם, שבנו להם בנכר; ואולי עוד קודם נסיעתם. כותבים הם תחת השפעת הזכרונות ואפשרות דמיונות. נוח לו לבן-אדם לשכוח את כל החסר. הקטנות, הצער הפעוט, הבצה שבעברו ולהגזים על כל קורטוב של נועם, יופי, ראוי ושלם, לפי השקפתו, שהוא עומד עליה עכשיו, ובלבד שתצא לו פואמה יפה, שיש עליה קנין עצמו. עד כאן מגיעה נטייתו של האדם לעצמו.
איני קובע מסמרות בדבר. אולי מרגישים בני-אדם באמת מה שכותבים, אלא שאני איני יכול לספר אחרת ממה שהרגשתי אני.
משנתבכרה בלבי ההחלטה לעקם את דרכי, כדי שאוכל לסור אל עיר מולדתי. התחלתי מתפרנס גם אני בזכרונות נעימים. הכל התחבב עלי. דמיוני שיפר לפני את הרי, עמקי, נהרי, חדרי. בית תפילתי. כל מקום, כל פינה נעשה אצלי בית-מקדש, ארון-הקודש ללוחות ילדותי. חברי, חברותי, אוהבי, שונאי, כן, גם שונאי, התחבבו עלי. את כולם יחד חפץ הייתי לראות ולהראות. בזרועותי אני משתוקק לחבקם.
וסוף-סוף הביאתני העגלה אל המקום, אשר עמדו שם רגלי לפני עשר שנים. פה עמד העגלון להשקות את סוסיו מן הבאר. מפה ועד העיר עוד יש חמישה מיל לנסיעה.
אז, לפני עשר-שנים, עמדתי במקום הזה, והבטתי אל תוך חללו של העולם הרחב, הארוך, המשתברבב, סוד עתידותי, ולבי נמשך לאחור, למקום שאני יוצא משם, במושכות געגועים, עכשיו אני עומד ומסתכל על ערשי, שאינה לפי מידתי, ולבי נמשך אחר הסביבה, שנקלעתי בה זה עשר שנים.
אז עמדו סביבי חברי שבאו ללוות אותי. ידעתי, שנסיעתי תשאיר ביניהם קרחה, כאותה שהשאירו הם בלבי. עכשו אני עומד בדד ומסתכל.
הרים. עמקים. כלום אלה הם הרי? אלו הם עמקי ילדותי?
שקר אני עושה בנפשי. אנכי הכרתי כרגע את הרי ואת עמקי. המה לא השתנו בלא-כלום, אולם דווקא מפני שלא השתנו עשו עלי רושם מרגיז.
הכרתי גם את העגלון הזקן. שהנחתיו זקן, הולך שחוח. ומצאתיו זקן הולך שחוח. היא-היא הליכתו, הליכה עגלונית, הדומה לטפיפת האווזים, הוא הוא קולו הצרחני; צורד הוא על אזני דווקא מפני שלא נשתנה בכלום.
די לפרוק מלבי לרגע קטן את השלשלת הארוכה של כל עשר-שנות חיי בנכר והרי יום זה אינו אלא המשך של יום יציאתי מעיר מולדתי.
שרט מכאיב הרגשתי בלבי.
שני רגשי-צער אני יודע, שאני מסבירם לי על-פי אופן אחד: צער געגועים וצער האזכרה.
משל למה הגעגועים דומים? לחתך של איזמל בבשר החי. אדם מכיוון שגדל והתפתח בתוך סביבה אחת, הרי הסתבך עמה, שלח בה ערות, נימים, והסביבה, שלחה ערותיה אל תוכו. אוצר רשמיו לקוחים ממנה, פועל עליה ונפעל ממנה. אבר אחד הוא בגוף צבורי זה. כשהוא קם ויוצא, הרי הוא חותך באחת את כל הנימים המשותפים. ואין החתך מעלה חלודה, עד שיסבך את נימיו המחותכים אל תוך הסביבה החדשה. אם הסיבוך החדש עולה יפה, אז פוסק צער-הגעגועים, ועל מקומו באים זכרונות נעימים. הדמיון משכיח מן הלב כל אותם מקרי העבר, שאינם עלולים להרבות עונג לאדם. בוחר הוא רק את הטוב, היפה, ההגון, ומשלים את החסר, עד שיצא לך אילוזיה רצויה לפי השקפותיה עכשיו. רשמי העבר, כפי שהיו באמת ושלא היו מסוגלים להסתבך בסיבוך חדש, חיים עוד זמן ידוע, עד שנעשים נותר, פיגול, חוץ למקומו וחוץ לזמנו, ומתחילים גוססים, גוועים ומתים.
אוי לו למי שהעבר שלו אינו מסוגל לא לסיבוך חדש ולא לגוויעה. אדם כזה ילך וישוב לו לביתו.
משל למה צער האזכרה דומה? לצער הגוסס, שאתה מעירו כדי שיתאבק עוד עם מלאך-המות.
מה שהיה ראוי להסתבך עם הסביבה החדשה, הרי הסתבך. הקורטוב הבריא של העבר הורכב הרכבה חימית בנוסחאות חדשות ושינה צורתו. מה שלא היה ראוי להרכבה, גווע. כשאתה מעירו, אתה גורם צער לעצמך.
טר-טר-טרר, הקימה עלי עגלתו של בריל הזקן נקישה מטרדת, ומוליכה אותי דרך שדרות אילנות על-יד נהר שקוף. שמש של בוקר קיץ שופעת על המקום אור מזהיב. עמקים, גבעות, צפרים מצפצפות – כל זה יפה ונעים מרחוק, כשאתה נזכר בהם יחד עם ימי ילדותך. אבל מקרוב הרי הוא שורט, דוקר, מרגיז, חודר לעומק ושורט.
ב
מטייל והולך אני בחוצות העיירה בין שני צדי רשות-הרבים צרה, שאשפתו של זה נכנסת לתוך תחומו של זה, ואין איש מתרעם על חברו. נכבדה רחוב זו לבני הגלות; פרק שלם של הלכות שבת ודיני כרמלית. יש בה תל וחריץ של פחות מן ד' אמות. בימות הגשמים גם שלולית מים עוברת בתוכה.
תיתי לי, שאינם מכירים אותי. מביטים אחרי מכל חלון פתוח, כמו שנוהגים להביט בעיירות הקטנות אחרי איש שהזרם סחפהו מן העולם הרחב והשליכהו לתוך פינה שקטה זו. קצתם משערים, שאני אגנט לחברת “זינגר,” וקצתם מתפקרים על חשבוני ופוסקים ואומרים, שאיני אלא בעל דרשה מן החדשים.
מסתכלים ומסתכלות, עד שהם פוסקים.
הם לא הכירוני, אבל אני הכרתים. דומה, שעיירה זו שקועה היתה כל אותן השנים בשנתו של חוני המעגל, עתה הקיצה.
שוב אותה הנחת-רוח הבאה מתוך עצלות. שוב אותם הפנים המנמנמים בין מתוך רעב בין מתוך שובע. עניים ועשירים, פועלים ופטרונים נפגשים ומתברכים, כאילו אין ביניהם שום חשבונות. כאן נתקיימה כבר תקוות הנביא: “וגר זאב בין הכבשים ונמר מתפרנס אצל גדיים.”
כמדומה לי, שגם השמש מתעצלת פה בלכתה. מפהק אני במלוא-פי ושרט דוקר דקר בלבי, צער מתחיל אני מרגיש.
געגועים מתלקחים בלבי אל ביתי כאילו ירא אני שמא תסגור עלי העיירה את שעריה, ולא תתנני לצאת.
אבל איזה כוח נסתר עומד על גבי ודוחפני לבקר את כל מצבות ילדותי. “מוטל עליך,” לוחש לי אותו הכוח, “שתלך ותקבל שכר געגועיך כל הימים לערש ילדותך.”
כך הולכת כלה קודם החופה לדפוק על קברות אבות, ומטיילת בין המצבות בשעה ששם בביתה, יודעת היא, נערות חוגגות ומחנגות.
הנני בסימטה הצרה, סתומה מצד אחד בטור של אחורי החצרות, ופתוחה מצד שני לעמק ירוק רחב, משתרע, “שכנו של העולם הגדול”. מקצת בתים עומדים שם נמוכים, מושלכים כלאחר יד, אחוריו של זה כנגד פניו של זה, הנה הקלויז. שם מנגד – ביתו של שלמה חזן.
על כתלי הקלויז מחוץ מצאתי עוד תמונות להתרת שאלות אלגבריות, ספרות, שידי כתבתן קמו בי. כך היה מנהגנו אז, לקמץ בנייר ולהשתמש לעניינים אלו בלבנת הסיד שעל הכותלות.
צריך אתה לבוא לידי החלטה, שכתלי הקלויז לא סוידו מחוץ כל אותן השנים.
תאווה באה בלבי להוציא עפרון מתוך כיסוני ולהתיר על אותו הכותל שאלה אחת מאלה הרשומות פה. עיני נמשכו אחר “טור של טילור.” טור זה היה חביב עלי תמיד, כעין שיר שחרוזיו עולים יפה, שתי ספרות מצטרפות. אחר-כך הן מתכפלות, מולידות אברים מורכבים רבים-רבים. אלא שבכל הרכבה והרכבה אתה רואה בעיניך את היסודות הראשונים הולכים ונגבהים, הולכים ונופלים תמיד על שיעור קבוע, הרמוני, היסודות המקוריים אינם בטלים, אבל אינם נפרדים. כשהם נפרדים, זהו סימן לקץ וכליה.
קול נקישת דלת, שהגיע לאזני, בלבל את מחשבותי, וחזרתי לאחורי. זו היתה דלת בית שלמה חזן, שנפתחה. איש זקן יצא ונכנס. רעיוני נסחבו בבית זה.
שתי מצבות עומדות לפני, הקלויז ובית-החזן. מצבות שאין עליהן כתובות, אבל איני זקוק להן. זכרונות ילדותי קמו כנגדי בצבעים בהירים. משתקע אני בהם לאונסי.
ג
נער בן שש-עשרה שנה הייתי אז. שקוע מילדותי בבצה זו. ישיבת-קבע היתה לי בקלויז, ובית-הורים לא היה לי אלא בית-מלון לארוחות הימים וללינת הלילות.
ארבעה ימים בשבוע מתחבט הייתי בש“ס ופוסקים. היום החמישי בקיץ ולילו בחורף הוקדש אצלנו להעביר בו פרשת השבוע עם פירוש רש”י ונימוקיו של “אור החיים.”
זה היה בתחילת ימי-החורף. אורך הלילות לא היה מורגש עדיין כל כך כקיצורם של הימים. הרקיע, אותו הרקיע שזה מקרוב, בשבת-בראשית, יצא משוכלל ונקי מתחת יד היוצר, זה לא כבר נתלו בו המאורות להאיר ולאותות מועדים – אותו רקיע היה מכוסה וכרוך, כביכול, בסמרטוטים. עבים ספוגיים, מימי המבול, עבים שאינם יכולים להחזיק את מימיהם, עלו וכיסו את השמש לימים ולשבועות. רק הרחוב התנוצץ מתוך בטחון מוחלט בשלוותו ובמלואו. יכול היה אמנם להיות בטוח, שלא יסתכנו בני-אדם לעבור בו, שמא ישקעו עד ארכובותיהם, יכולה היתה שכנה אחת לצאת על פתחה ולגנות ולקלל את זו שכנגדה בקול רם, בלי שום חשש, שמא תעבור אליה הלזו ותקרע את מטפחתה מעל ראשה.
אבל זה היה ביום החמישי לשבוע. יום החמישי היה יום-הדין לבני העיירה. יום-השוק חל בו. צריכים בני ישראל ביום זה לשחות בביצה, לצאת לשוק, ולהתנוול, להתקוטט, לחטוף חררה, שאחר מהפך בה, עד כדי שירוויחו להוצאת-השבת, שבכללן שילומי חובות לשלושה ימים שלפניו, ופרנסה לשלושה שלאחריו. בני-אדם מתפללים ביום זה בהשכמה ומאחרים לבוא לקלויז לשעת מנחה. הקלויז ריק מאדם ביום זה. כנסת ישראל מפרפרת ומתבוססת ברקק, שברא ממנו הקב"ה את עולמו, ודאי, שאין השכינה שרויה אז בקלויז.
בדד ישבתי, נער אחד בתוך חללו של הקלויז. הבדידות מביאה לידי הרהורים.
יושב אני על ספר החומש, מביט כפעם-בפעם אל החלון שבכותל מערבי הפתוח אל העמק. הוא מזכיר עוד לעין, שיש צבע ירוק בעולם. מבעד לחלונות שמאחורי, יודע אני, שנשקפת ביצה מבריקה ומבחילה, נפשי צמאה לשמש ולירק, לאותו הירק שנברא בשלישי לשבת, לעצים, לעץ-החיים ועץ-הדעת, לגן-עדן אני מתגעגע כמו שהיה קודם החטא, בשעה שחוה ואדם הלכו ערומים.
החומש הפתוח מביט עלי עלוב. מסיח אני את דעתי אל הפרשה.
“ויהיו ימי חיי שרה מאה ועשרים ושבע.”
“בת ק' כבת כ' ליופי, בת כ' כבת ז' לחטא.”
ואין לבי נמשך, לא אחר זו של בת ק‘, ולא אחר זו של בת ז’, אלא אחר זו של בת כ'.
מהרהר אני ביפיה של שרה.
ולפי שרש"י לא נתן לי פירוש מספיק על יופי זה, צריך הייתי לעמוד על הדבר מעצמי. תבנית שלמה ומשוכללת היתה אצלי בשבילה מן המוכן. יפיה של כנסת ישראל כפי שהיא מצויירת בשיר-השירים.
“ראשך עליך בכרמל…”
ודאי, שכרמל זה דומה לראש מסולסל של נערה.
“עיניך יונים… רוחצות על אפיקי חלב.”
מאמין אני, שיש אפיקים של חלב, ואם הם עגולים-גבנונים, קטנים, ויונה קטנה שחורה רוחצת ושטה באמצעיתו – הרי זה ודאי יפה, כמעט כעיני נערה.
“כפלח הרמון רקתך… לחייך כערוגות הבושם.”
רימון זה הוא פרי, שנשתבחה בו ארץ-ישראל. ודאי שהוא יפה. אם הוא כעין תפוח, הרי יש עליו בודאי פיקוס, כעין מה שאתה מוצא על לחיי בת שכנתנו.
שני עפרים תאמי צביה רותתים ומזדקרים מתחת חזייתה של שרה אמנו כשהיא בת כ'.
“מה יפו פעמיך בנעלים.”
קטעים-קטעים של איזו תמונה זוקרים לנגד עיני שביחידות, אין ביניהם צירוף.
ההרהורים מצערים אותי, מציתים בי אש זרה. איזו קדחת, איזה גרוי אני חש בעצמותי. ונדמה לי שאיני מהרהר כלל, איני חפץ אלא לשער את יפיה של שרה מנו. ופתאום עולה על דעתי ללמוד קצת ב“שיר-השירים”. גם זוהי תורה, אני מתנצל, לימוד היא צריכה.
מסכת כתובות נזדמנה לידי. מחפש אני אחר איזה תוספות בפרק “בתולה נשאת.”
דינה בת יעקב בעיר שכם עולה על לבבי. יעל אשת הקיני.
מכיר אני שאני בדד, ונהנה מן הדבר. וכשאני מכיר בהנאתי, אני מתבייש בפני עצמי, מסב פני אל החלון המזרחי, נזכר שוב בקטעי יופיה של שרה. דלת בית שלמה חזן נפתחה ודבורה בתו, נערה בת-שבע-עשרה, יצאה, עמדה, נכנסה.
הכרתי בה ברור את יפיה של שרה.
באותה שעה נפגמה תומתי.
עד החלון הזה המביט עלי עכשיו תמה ומתנכר. עד החלון הזה על הזיק הראשון, שהתלקח בי לנערה זו, מהיכן יצא.
ד
דבורה, מכיון שהתגנבה על לבי, שוב לא יצאה. בין כשאני יושב בקלויז כפוף על הגמרא, בין כשאני שוכב בלילות על מיטתי, מהרהר אני בה.
נגמר בדעתי לבקש דרכים לבית שלמה חזן.
תיתי לי שקולי היה כך. נעים ומלא, קול טנור בימי הביתול, וזה נתן לי מהלכים בבית-החזן. בחג-הפסח כבר נמניתי על משורריו, ועמדתי בצד העמוד לברך את הטל. לשוא הרעישו עלי הורי עולמות. המה לא חפצו כלל שאהיה לחזן, מורה-הוראה קיוו בי. המה לא ידעו את הקסם המשוך, שיש שם בשבילי.
אורח קבוע, עיל בלא בר1, נעשיתי בבית-החזן. כבר לא נכלמו מפני שהשכמתי לבוא ומצאתים שוכבים עוד על מיטותיהם.
ועד הפסח כבר עלתה לי לראות “פעמי בת נדיב” שלי דוקא בלי נעלים. וכבר עלתה לי להבין על פיה את כל דקות הענין, שבשיר-השירים.
וכבר עלתה לה לדבורה להרגיש שאני מסתכל בה יותר מדי. וכבר הבנתי מפני מה נפגשת עמי דבורה במסדרון בכל עת שאני נכנס ויוצא.
חפצה היתה לשמוע מפי מלה, והיא שמעה.
ומלה בעד מלה.
בשבת חול-המועד של פסח לא ישבתי בקלויז ללמוד שיר-השירים, אך נחבאתי לצאת עם דבורה אל העמק הירוק, בינות לכרמים ופרחי השדה. שיר-השירים היתה לי דבורה. כשני עפרים, כתאמי צביה טיפסנו על ההרים ועל צוקי הסלעים, כאילו הולכים אנו לבקש אבידה.
תומת שנינו נפגמה במחשבה. תיקון הלכנו לבקש.
ושם ביער, העולה בין “חמוקי ירכי” ההרים, תחת עץ ענף עמדנו שנינו מחרישים, מסתכלים איש בפני רעהו. עיניה סגורות על חציין מחום שכרון. שמש האביב הופיעה מבעד לענפים על עבר פני דבורה הלוהטים, ותיראה כצוחקת מתוך שינה. רוח קר ושובב הרים את קווצות שערותיה מעל מצחה ושטחן מרחפות באויר. אותו הרוח הניע את סטרי חזייתה, הפרופה למחצה, וגילה טפח וכיסה טפחים. אני שאפתי את הרוח אל קרבי בשאיפות תכופות. אור צורב נגה בלבי, שני ציפרים שרקו ממעל שריקות חתונתם, ומתחת רמזו נפשותינו אשה לרעותה כעין שבועה של האהבה.
נשיקות וחביקות היו הערבון של השבועה. די היה בזה בשביל בחור, שיצא מן הקלויז והקדיח את תבשילו בצנעא.
ה
מסתכל אני עכשו על הבית מכל צדדיו, וכאילו קורא אני מעל קירותיו את כל המאורעות שהשתלשלו ובאו עלי אחרי כן.
החביקות והנשיקות הגנובות, שהיו דיין לי בפעם הראשונה כבר לא הירווני די סיפוקי. נדון הייתי בגיהנום, שבראתי לי והרחבתיו בשבילי מיום ליום.
חמשה משוררים מצאתי בביתו של החזן. כולם בחורים מלאים רעננות וחדוות-החיים. חדווה בוטחת במידה שאתה מוצא בין ילדי הרקק.
נדמה לי, שהמשוררים הללו מסתכלים בדבורה שלי יותר מדי. צר-עין הייתי. ולאמיתו של דבר כלום יכול הייתי לוותר על המבטים? וכי מה נשאר לי יותר ממבטים? מרגיש אני בכל מבט, שאני נותן בה, את כל העונג הדוקר שיש בצער התשוקה. דרך העיניים נשמתי מגפפת את נשמתה; מתחממים ובוערים אני והיא באור העיניים. המבט הוא, קנייני שלי וזכותי עליה. כלום יכולתי להפקירו?
חשודים נעשו אצלי גם מבטיה של דבורה. נדמה לי בכל פעם, שכשהיא מבטת על איזה מהמשוררים אינה מבטת גרידא, אלא קורצת, רומזת מה שאין הפה יכול לדבר.
ואש-חשאי בער בי, ורקב אכל את עצמותי. חפץ הייתי שתתעוור דבורה לכל הימים, ורק כשתחפוץ להביט בי תיפקחנה עיניה.
חפץ הייתי, שילקו פני דבורה בחטטיות ובהרות עד שתתנוול בעיני הרואים, ואני אקבלה כמות שהיא.
ויותר הייתי חפץ להביא על כל המשוררים נגעים, כמו שהביא המלאך על פרעה בגלל שרה אמנו.
בשלושה דרכים קונה בממלכת-החי כל זוג את זוגתו: ביופי, בקול נעים ובגבורה. גם האדם לא יצא עוד לגמרי מגדר בעל-חי, אלא שאצל משוררי החזנים נוהג עוד דרך רביעי, כשרון הבידוח. יותר שנער משורר יודע להגיד בדיחה יפה, יותר הוא מתחבב על הנערות. לפיכך מתפתח אצלם כשרון לאקספרומטות, לשפיעה בבדיחות עוקצות עד למדרגה פיוטית. הצד השווה של בדיות ממין זה הוא, שהן נשמעות לתרין אנפין, שאחד מהם הוא רמז והערה סימבולית לאיזה דבר שיש בו יחס מיני. תהי הכוונה בהן איזו שתהיה, על כל פנים המבטאים צריכים לעורר באיזה צד זכר לאיזה ענין גס, מגרה, שהבתולות מתביישות בו.
ומתביישות הנערות וצוחקות מתוך בושה, אלא שגדול תענוג הצחוק מצער הבושה, ולכשתרצה, חביב עליהם גם הצער. בדיחה כעין זו מכניסה אל תוכן זרם מן החוץ, שמוציא אותן מתוך קפיאתן, מנענע ברגשותיהם, מביאן לידי צער, רוגז, צחוק, פיוס, לידי התרגשות ושינוי-מעמד.
לפיכך נוטה כל-כך דעתן אל בעל הבדיחות היפות.
חזן, כשהוא יורד לפני התיבה, ומשוררים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, הרי תפילתו ודאי שעולה אל השמים, ואין מלאך יורד אליה לקבלה, מפני שסכנה היא לו לאותו מלאך לרדת אליהם, שמא תיפגם תומתו.
בשלושת הדרכים הראשונים עליתי על חברי, אך בדרך הרביעי הייתי הדיוט גמור. בקושי הבנתי את לשונם. אין המנהג אצל המשוררים לקורא איש את חברו בשם, שהכריז עליו החזן ביום הברית. שמות יש להם משלהם. עד היום איני יודע את שמותם, יודע אני רק שאחד, הקטן שבכולם, נקרא “זרת,” השני “שופר,” השלישי, “נערה,” הרביעי, “יתד,” החמישי, “אשר-יצר.” אותי קראו “אנקת מסלדיך.”
ונערות השכנות מתאספות ובאות אצל דבורה בשעה שהמשוררים בבית, טוב עשו שבאו. כולם היו מכוערות, והזכירו לי, עד כמה עולה עליהן דבורה ביופיה.
“זרת” נכנס החדרה. “יתד” משרבב לו רגלו למכשול. זרת נופל.
צוחקות הנערות.
“מה מצאת, זרת?”
“טבעת קידושין מצא.”
צוחקות הנערות ומסתמקות.
“מכיון שנפלת, הרי יש לך תקומה.”
צחוק.
“תזכה להיכנס לחופה.”
“קודם החתונה.”
צוחקות הנערות ומסתמקות.
יש לך מספר מסויים של מלות, שהנערות כשהן לעצמן, הרבה הוגות בהן והרבה מבטאות אותן בשפתותיהן; אבל כיוון שהן שומעות אותן יוצאות מפי נערים, מיד הן צוחקות ומסתמקות.
“תן סיגרה ונתפייס.”
“‘בבקרת,’ כלב שוטה אהיה אם אתן לך.”
הלז מצביע כנגדו בימינו תחת חוטמו של זה וקורא: “‘קרוץ מחומר,’ תהי כלתי בתולה מנוולת אם אקח ממך. ‘אנקת מסלדך’ תן לי סיגריה משלך.”
שומעות הנערות את שמי החדש ומסתמקות ומצחקות. אלהים היודע איזה רמזים חשדו בשמי זה. ונדמה לי, שגם דבורה צוחקת, עלוב הייתי.
ונדמה לי, שדבורה מביטה עליהם. חיוך קל מחליק מעל שפתיה, שלא על חשבוני.
פגוע הייתי.
לחינם הצטערתי. היא לא הביטה עליהם באותם המבטים, שטמנה בשבילי ולא חוננה את איש באותם החיוכים, שפניה היו מסוגלים להם. חיוכי הנפש היו. זה היה קנייני שלי. מחשבותיה היו נתונות לי.
אבל כלום מה עניין לי ולמחשבותיה? עניין רב היה לי ולגופה היפה.
חשדני הייתי במידה מרובה, ואלהים הוגה אותי על פשעי.
הרגישו החברים ביחוסה של דבורה אלי, והתלחשו עלי “לקשור לי שרץ בכנף בגדי.”
עמדו וכתבו בגחלת שחורה על הקיר הלבן דברים מגונים עלי ועל דבורה.
איני יודע עד כמה האמין האב ב“עלילה השחורה,” אך תוצאות הדבר היו, שדבורה בכתה כל היום. אני ישבתי עלוב, וחברי הצליפו עלי מבטים מרעילים מתוך חיוכים מרגיזים.
מאז ישבה דבורה סגורה בחדרה בשעה שהמשוררים היו מצויים בבית. נסיון היה לי לדעת, שביני ובינה אינו מפסיק אלא כותל אחד של טיח תפל. כשהיתה יוצאת לחוץ ועוברת דרך חדרנו, קשה היתה עלינו אפילו פגישת מבטים. האב הנרעש המציא את עצמו במבטיו כחומה נשגבה ביני ובינה. מבטים אלו לא היו לא מבטי-רוגז, ולא מבטים מפחידים, אלא סתם מבטים מפסיקים. אב אומלל היה, נתון הפטיש והסדן, בין הזהירות והדאגה לתומת בתו ובין הפחד שמא ירגיזני ואעזבהו. ואני כבר הייתי עיקר גדול אצל העמוד. מועיל הייתי לפרנסתו בקלויז באותה מידה, שהייתי סכנה בביתו.
יחוסנו הגלוי נפסק. להיפגש עמה ולזרוק לה מלים לא היה באפשריות. אלא שאויבי לימדו אותי להשתמש בדבר אשר זדו עלי. בכתב העלילו עלינו, ובכתב התחלנו משתמשים. ושליח מיוחד במינו נמצא לנו. קוראים היינו אז גם אני גם היא סיפורים ורומנים בשפת ז’רגון. המרכז המיוחד לנו היה שמאי הזקן, מוכר ספרים. סיפור שלקחתיו ממנו וקראתי בו, ציינתי עליו את שמי. ואז ידעה דבורה לקחת אותו, לחפש בו, ובודאי תמצא שם מקומות בהשתפכות-נפש של הגיבורים, שאני הופכם כלפי פניה. וכן גם היתה היא נוהגת.
ופתקאות, ומכתבים, ושירי אהבה. האש העצורה בעצמות הוציאה זיקים. הזיקים התגשמו בכתב. הכתב הוסיף אש למדורה.
ו
כבר היו לנו אז עניינים משותפים. להשכלה שאפנו, חלומות חלמנו, בונים היינו מגדלים באויר. שנינו נסע אל העולם הגדול, אני אהיה משורר לפי-שעה, ובתוך-כך אלמד-אלמד ואהי דוקטור. היא תהיה תופרת לפי-שעה, ובתוך כך תלמד-תלמד, עד שתהי אקושרית. אחר-כך… אחר-כך…
כמה משתלבים המאורעות בנקל אצל חולמים בהקיץ.
ושיתוף-דעות היה בינינו, ושונאים משותפים ואוהבים משותפים.
זה היה בירח תשרי. מנוי וגמור היה אצלי, שזהו ראש-השנה האחרון לשהייתי בעירי. אבי הקים על החזן צד “שכנגדי,” עד שלא יכול עוד להחזיק אותי אצל העמוד. פרנסתו היתה בחזקת סכנה.
ובראש-השנה עמדתי אצל החזן, וסלסלתי בפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך.´ המנגינה היתה חדשה, שיצרה החזן סמוך לראש-השנה. זו היתה הרכבה לירית של רומנית וסלוית, מתובלת במה שקוראים תבירות יהודיות. הסולו, שניתנה לי, היתה השאור שבעיסה. זו היתה מעיין של געגועים, מבטא הנפש בשעה שהיא מתבודדת ומצרפת זכרונות העבר עם תקוות העתיד.
נדמה לי שאני רועה צאן. דבורה הולכת אחרי במדבר, שודדים לוקחים אותה בשבי. אני יושב ומחלל בחליל, ומתגעגע על חסד נעוריה…
הנפש שבי קוננה, והעירה את הלבבות הרצוצים לבכי. דרך החלונות של עזרת-הנשים נכנסה זעקה מחרדת, וריחפה על ראשי הגברים.
הזדעזע הקלויז. ודאי ש“אל-מלך-יושב-על-כסא,” האוהב כל-כך דמעות עמו, התרצה והתפייס בשנה זו אל עבדיו.
כשהלכתי לביתי, לא ידעתי, שהחליטו המתפללים להכריח את החזן, שיחזיקני על מעמדי. הומתק דיני ונתבטל ה“צד שכנגדי,” ואני לא ידעתי.
ואחר ראש-השנה היה לי ראיון-פנים עם דבורה במדבר, בארץ זרועה פרחים נובלים. זה היה בקצה העמק מקום שמתחיל היער, בין “חמוקי ההרים.”
מחרישים ישבנו, עגומים, עצבים. קשה היה עלינו להכיר שמחר ניפרד.
תפוחים הביאה לי “שולמית” שלי להנעים בהם את רגעי פרידתנו.
חפירה חפרתי וטמנתי בה גרעיני תפוחים. כשאשוב, מצפה הייתי לשבת עמה תחת העץ, שיעלה על המקום הזה.
מחרישים ישבנו. שמש האסיף חשכה את אורה מן המקום. ריח חודר הורגש באוויר; ליח קריר המנעים עליך את החום, שמחוץ לצל.
בקרבת מקום ישבנו. נשיקות, חביקות, אך ריקן הלב. אש זרה בוערת שם.
מביטים אנו מבט הדדי, וכמו מתוך שכרות. ניצוצים יוצאים מתוך העינים… הנפש מתפזרת בניצוצים… מתפתלים ומתלכדים ניצוצי בניצוצותיה… מאפילים על ההכרה… ראשי כבד עלי… היא ישנה… נשימותינו מתתכפות, מתפתלות, מתלכדות… אני נופל… היא מזדעזעה מתוך תנומה, מחליפה את אופן שכיבתה…
אש בוער, עצור, מתפרץ לצאת.
הפקר.
התחלחלנו.
כבשה אבדה לו לרועה מתוך עדרו והלך לבקש אחריה. חש כלבו במציאותנו. והרים קול נביחה.
הכלב הציל אותנו ברגע המשבר.
שבנו הביתה ולבותינו דופקים, דופקים… מחזירים היינו את פנינו לאחור.
ושיתוף דעות כבר היה אז בינינו, ונטיות משותפות היו לנו, אלא שלא התמזגו עם הנטיה הבהמית, המינית. בעינה עמדה זו האחרונה, לבדד, אורבת תמיד לשעת-הכושר, עולה ומאפילה על הכול. בתוך כל אותן השיחות המופשטות, המחוכמות, ההומניות, המוסריות, שהיינו עוסקים בהן לפעמים, הרגשתי שאצלי יושבת בריה, שפנים יפים וגוף נאה יש לה, ושאני משתוקק אליה עכשיו לא פחות ולא יותר, משהייתי משתוקק אליה קודם שבאנו לשיתוף-דעות.
גס הוא יותר מדי רגש מיני זה, ולא כל הרגשים העדינים ראויים לו להרכבה, לעשות בו שינוי חימי.
החלטתי לא נתקיימה. התרבו לי אוהבים בקלויז ובעזרת-הנשים, ושוב נשארתי אצל החזן.
ז
אויב הקים עלינו אלהים. סבתה של דבורה. אשה זקנה וקפדנית שישבה בבית בנה, וגמרה את ימיה האחרונים. אורבת קשה וגלוית עינים היתה זקנה זו. בספרי תחינותיה לא יכלה לקרא בלי משקפים, ועל פני או על פני דבורה היתה מכירה כל קרץ עין, כל תנועת פנים של חדוות הלב, כל רמז בוטה, בעינים לא מזוינות.
לא יכלה לראות נער ונערה יושבים ביחידות ומתלחשים.
ודאי, שבעלת-נסיון היתה בימי נעוריה.
“כל סוד יש בו גניבה,” היתה מסננת בין שפתיה על חשבוננו. “אהבה… אהבה, כבר ידועה אותה האהבה. אל אחטא בשפתי, אהבה למלא תאווה, ואחרי-כך, כאותה גרוגרת של ר' צדוק, כמו שכתוב בקינות. מי שאוהב את התפוח ביפיו, אינו אוכלו. תרמית היא זו, לא אהבה.”
מבקרת חדה היתה על הבחורים.
ומעשיות היתה יודעת. כל מעשיה מתחלת באוהב עד לכדי מסירות נפש וגומרת באסון ונערה מחוללת.
ומספרת היתה את המעשיות באזני דבורה.
וחולמת היתה. פעם חלם לה: שושנה עטופה שלא נפתחו עדיין עליה, נערים שובבים באים למצוא סודה הכמוס בה… מפשיטים מעליה לבוש אחר לבוש, עלה אחר עלה… עד שמתנוולת, ומשליכים אותה למרמס-רגליים…
פעם חלם לה: תחמס חובק יונה עד שנחנקה. פעם חלם לה: אווזות צחורות, זכות, נשקעות בביצה ואינן יכולות לצאת.
ומספרת היתה את חלומותיה לדבורה. והיא שמעה והתעצבה.
אנוכיותי נפגעה. מבקש רחמים הייתי על הזקנה שתמות וייפסקו חלומותיה.
וכשקרה אסון מגונה לנערת השכנה בטיוליה עם “זרת” הקטן, התתכפו החלומות של הסבה, ומעשיותיה נתרבו. וכשהיא מספרת לדבורה, היא מצליפה עלי עין אחת מלמטה למעלה, כלומר: כולכם צדיקים.
אני הייתי אצלה סמל כל הבחורים. בי שילחה חיציה בשביל כולם.
וכשנשארתי בדד עם דבורה, דיברנו על אודות הזקנים והזקנות, שאינם יודעים את טיבו של הדור הצעיר, אינם מאמינים, שיכול נער לאהוב נערה, בלי נגוע בה לרעה. אינם יודעים, מהי “אהבה טהורה” שאינה תלויה בדבר, אהבת נפשות.
באותה שעה הכרתי בעצמי, עד כמה אני משקר לנפשי וכלימה כיסתה פני. ירא הייתי להיפגש במבטי דבורה, שמא תרגיש בהרהורי. אבל מה היה לי לעשות, ואני חפצתי להמציא לי זכויות מיוחדות על ביקורי התמידיים אצל דבורה. חפצתי, שתיאחז זקנה פטפטנית זו בדאית. חפצי זה התפתח אצלי, עד למדרגת תאווה.
נושא שיחותינו נהיה מאז אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר.
איני יודע אם חפצה סבה להעמידני בנסיון, או אם היה קורטוב אמת בדבר. פעם אחת באתי ולא מצאתי את דבורה. סבה הפסיקה עלי את הדרך.
“דבורה יצאה לטייל עם עלם אחד. מציעים לה שידוך הגון. צעיר מלומד, יפה, עשיר. חפץ הוא לקחתה כמות שהיא בשביל יפיה.” היא קראה לי את הצעיר בשם. זקפה בי את עיניה, ובחנה אותי.
העמדתי לה פנים, והתחלתי מהלל ומשבח את הצעיר. “ודאי, שדבורה תהיה מאושרה. יהי רצון שייגמר הדבר בכי טוב,” סיימתי.
כמדומה לי, שבאמת הייתי קצת שמח.
ח
זה היה לשנה שניה בשבוע, שחל בו שבת-חזון. הסבה כבר שבקה לנו חיים.
טלגרמה הגיעה לחזן מבתו הבכירה, שישבה בעיירה הקרובה, שהיא חולה מסוכנת.
ההורים הנרעשים נסעו אליה בו ביום. דבורה נשארה יחידה. למחר לעת-ערב נכנסתי לבקרה, ומצאתיה שמחה. מכתב הגיע לה מאת הוריה, שהמחלה הוקלה מאחותה, ולשבת הבאה ישובו. היא היתה עסוקה בכיבוס וגיהוץ לבנים לשבת נחמו. בראשה חשה קצת מהבל גחלי המגהץ. אני הפרעתיה מעבודתה. ישבנו שנינו סמוך לשולחן לשיח, לקרא בספר ולבלות עת.
השמש שקעה מתוך עבים. צריכה היתה דבורה להעלות נר לקריאה. רוח בא, הניע את קלעי החלון. זרם אוויר קר פרץ לתוך החדר, עלעל את עלי הספר, גילה מפת השולחן, הזיז שמשות החלון שמנגד. איזו יד נעלמה עושה פרעות בבית.
הרגשתי קרבת סערה.
הבטתי החוצה וראיתי שדרה ארוכה של עבים שחורים-תכולים עולה ממערב להיפגש עם הרי עבים הבאים ממזרח, זיזים כנגד חריצים. כתמים תועים ברקיע, הולכים ומשתרבבים. בולעים, כובשים ונבלעים. נוראות מתחוללות למעלה.
התנגשות הרוחות, פירוד דעות נפל בפמליה של מעלה. נצחון האראלים ודאי שלא יבוא אלא מתוך מבול דמעות על המצוקים. שותק האוויר שתיקה קשה.
ובטרם שגמרתי בדעתי לשוב הביתה, נפתרה החידה במטר סוחף. האראלים מתקוטטים מתוך רעמים. הם תוכפים בברקים, כדי להחשיך את העיניים המעיזות להביט למעלה. חולשה היתה לדבורה, יראה היתה מברקים ורעמים. צריך הייתי להתייאש מצאת עד שייפסק המטר.
אבל המטר לא פסק, החושך התעבה. שלוליות מים שטפו ברחובות, הדי הרעמים לא פסקו. ברקי סרק תוכפים ורותתים, מופיעים על העולם לחצאי רגעים בזה אחר זה, ונותנים לו תמונה זרה, לקוחה מאיזה עולם, שעל איזה כוכב רחוק.
אנוס הייתי להישאר בבית דבורה לכל הלילה.
ההבל, שבלעה דבורה בשעת הגיהוץ, עמד וגבה את שלו. ראשה כבד עליה. בחילת לב היא מרגישה.
“הוי, רע לי,” קראה דבורה, נבהלת.
נגזר עלי באותה הלילה לטפל בה יחידי. פשטתי את בגדיה, והשכבתיה על מיטתה וישבתי שומר עליה, עד שישנה את שנתה. אחר שהוקל לה, הקיצה, אלא שלא יכלה לקום. אבריה כבדו עליה.
וקורצים השמים. והד רעמים רחוקים מתגלגל ברקיע. ואנו יושבים עסוקים בשיחה.
ודיברנו אז על כול ועל הכול.
עד הבית הזה, שבכל משך שבתי אצלה באותו הלילה, לא עלה בלבי שום הרהור, לא אצל נערה, אצל אוהב יחידי ישבתי.
עד החלון הזה על זיקי הראשון, ועד הבית הזה על יחוסי האחרון.
התוודעו לי נערות, שאינן מדקדקות על טהרת האהבה, נמשך לבי אחר אחת. באה אחרת יפה הימנה, ומשכתני אליה. את דבורה לא החלפתי.
איני יודע איך ומתי נהיה הדבר, שהפסקנו מלדבר על אודות נישואין ושיתוף-החיים. שיתופים אחרים היו לנו. אהבה טהורה שוכנת בינינו. הנישואין הם כתם אצלה.
לאהוב באהבה מופשטה יכול אדם אפילו בריחוק מקום, ובכן נסעתי.
בימים הראשונים היו בינינו חליפות מכתבים, אחר-כך נתמעט בינינו החומר למכתבים.
עניינים אחרים, אנשים חדשים, שיתוף-דעות חדש.
לאהוב באהבה טהורה, יכול אדם גם בלי מכתבים.
איני חפץ לכחד: שכחתיה לגמרי. ודאי שגם היא שכחתני.
ט
התעוררו בי זכרונות חיי. בין שהם מצערים אותי בין שהם נעימים עלי, חפץ אני לראות את כל מצבות ימי נעורי.
ואני ירדתי אל העמק, שמה יש צינור מפכה מים חיים מן ההר. זה היה עלי מקום חביב. אוהב הייתי לשמוע המייתו הענווה, ידיעות מתוך בטן האדמה היה מספר לי. ומפכה הוא והולך, מתפתל ויורד בחריץ צר אל הנהר הקרוב. שם הוא נלחם עוד על עצמיותו, חוצה הוא בין מימי הנהר והולך ביחידות במשבריו שלו, בצבעו שלו, בזרמו שלו, עד שהוא מתבטל בששים ונבלע.
ומפכה הוא גם עכשיו, כמו שהיה מפכה אז. כוח מקורי יש בו, שאינו פוסק. בולע הוא מי הים כדרך כל הבארות, אלא שהוא מוציאם בצביונו שלו.
מפכה הוא, כמו שהיה מפכה, אלא שאין ביטוי המייתו ברור לאזני עכשו כל-כך.
שקוע אני בהרהורי. זיז קל העירני. לפני עומדת אשה צעירה, וכדה בידה. לשאוב מים מן המקלח באה.
מבטנו נפגשו, נתפתלו… עיניה נמתחו… הזדעזעה… פסיעה לאחור… נפל הכד מידה.
אחר מבט שוקע וחודר הכרתי את דבורה.
חידה היא זו. פני נשתנו הרבה יותר, משהשתנו פניה, ואף-על-פי-כן הקדימה היא להכירני. ודאי שכוח החושים וכשרון-ההכרה משתנה אצל השוטפים בזרמים חזקים יותר מאשר אצל הטובעים בביצת העיירות.
וחידה היא גם זו, שלא הכרתיה אלא ברגע חרדתה. כשעברו רגעי ההתפעלות, מסתכל הייתי בה, וצריך היייתי להודות, שאיני רואה בה עכשו מה שראיתי בה לפני רגע. ודאי שסימני הנפש מתגלים יותר על פני האדם בשעת חרדה והתפעלות. מאמין אני, שאילו הזדמנו לפונדק אחד שני בני-אדם, שלא ראו איש את אחיו עשר שנים, וישנו בחדר אחד כשני זרים, והעירו אותם מתוך בהלה פתאומית, ודאי שהיו מכירים איש את אחיו כאילו אתמול נפרדו.
שאילת שלום. תמהון. שיחה במקוטעים. היא לא הציעה לפני ללכת עמה, אני לא בקשתיה שתלך עמי. שנינו עקרנו רגלינו והלכנו.
טיול היה זה.
היא סיפרה לי בקצרה קורות ימיה: נישואין שהיו על-פי חשבון יותר מאשר על-פי נטיית-לב… גירושין… נישואים שניים על-פי נטיית-לב בלא חשבון… מיתת הבעל… שומרת יבם… צער החליצה… המסך נופל מתוך עוני ומחסור.
סיפרתי לה גם אני והארכתי בסיפורי.
הרחקנו ללכת. באנו עד לחמוקי ההרים המכוסים ביער. זרם אור רענן נכנס לתוך דברי והפסיקני בשיחתי.
תחת עץ תפוח עמדה דבורה, והסתכלה בי. לא יכולתי לשער את מחשבותיה, מפני שעסוק הייתי במחשבותי שלי. הבטתי על סביבי.
“יחידי הוא עץ התפוח במקום הזה?”
“כן,” היא עונה.
“ומי נטעו?” אני שואל מתוך ערמימות ונקיפת-לב.
היא זקפה בי שני מבטים וחיוך בתיל, מתבושש, נגלה על פניה.
נדמה לי שאני רואה את “שרה בת כ'” בכל יפיה מבעד לצעיף חורי ומקומט.
ומושכת היא ודוחפת; וגורמת צער ונועם.
מביטה עלינו השמש ממעל מבעד לנביבי הענפים, ומלמטה צללי העלים וכתמי האור מזדעזעים, מזדקרים ומתלחשים.
ואנו עומדים ושותקים. תולעת הילק דבקה בפיה אל הגזע הרב של התפוח. ימי הגוויעה הראשונה היא לה. צריכה היא למות ולהיבקע. צפורת-כרמים יפה תצא ממנה. זה הוא מחזה, שהיה חביב עלינו תמיד. אוהב הייתי לנגוע בקצה התולעת בימי גוויעתה ולראות אותה מתרגשת, שבה לתחיה, ומתחילה מתנועעת הנה והנה בפחיזות נפלאה, כשהיא דבוקה בראשה אל מקומה.
אני נגעתי בקצה התולעת. היא התחילה מתנועעת.
“גסיסה,” אומרת דבורה.
“כך. צער גסיסה היא חשה.”
קרקור צפרדעים הגיע לאזני מן הבצה הקרובה. לא הכרתי מה הן אומרות, “ישקני מנשיקות פיהו” או “הבל הבלים, אמר קהלת.”
צפורת-כרמים יפה ועליזה הזדקרה ופרפרה לעיני.
היא רמזה לי על עניינים, שלא היתה לי בהם השגה ברורה.
-
נכנס בלא רשות ↩
א
עד שבא מרדכי קופרמן והקים את טחנתו הענקית בעיר פ., היה שלמה קמחי הטוחן היחיד בעיר. חוכר היה אצל הגראף את טחנת-המים שעל שפת הנהר, והיה מרוויח ומפסיד, מפסיד ומרוויח. אחר נכיון הפסד מריווח וריווח מהפסד, היה נשאר לו, מחיה לשנה כולה, הלבשה לפי כבוד ביתו, שכר-לימוד בשביל שני בניו וקצת חובות סתם. פעמים שהוא היה חייב לאחרים, ופעמים שאחרים היו חייבים לו. המנהל היהודי שבטחנה היה קרובו של שלמה, אברהם חבד, אדם הגון, כשר לאלהים ולאנשים ומסוגל לכל ענפי מסחרים שבעולם.
אך פתאום בא מרדכי קופרמן, והקים טחנה ענקית, הבולעת ופולטת בלי הפסקה, וכובשת לעצמה תחומין לקמח בהרבה עיירות מקרוב ומרחוק. צריך היה שלמה לסגור את טחנתו, אלא שלא יכול לסגרה, מפני שדמי החכירה גופם עולים לו כחמש מאות רובלים לחודש. אם יסגור את הטחנה, הרי היזק ברי של חמש מאות לחודש: אם לא יסגרה, הרי ההפסד עדיין בחזקת שמא. והלך והשקיע כספו וכסף זרים בקניית חיטים הרבה בשביל טחנתו, הצריכה לעבוד בשנה זו במקום שלוש טחנות ולעמוד במלחמת ההתחרות עם ענק זה, שזקף חוטם כלפי הרקיע, שופע בעשן ומנסר בשריקות של חוצפה.
ושער החיטים עלה מיום ליום. שלמה הוסיף וקנה מיום ליום. על סכום דמי החכירה נוספו עכשיו שילומי חובות ורבית. הסתבך שלמה בעסקיו, עד שהגיע ליד שמיטת-כספים.
והטחנה הענקית של קופרמן שופעת כל היום בעשן אביב, שורקת ומנסרת, שואפת ומנשמת. כשהיא שואפת היא בולעת טחנות וטוחנים ומעקלת אותם; וכשהיא מנשמת, היא מוציאה אוצרות של קמח משובח וכובשת לה שווקים.
אנוס היה להתפשר עם קופרמן, שיסגור את טחנתו העומדת בין-כך ובין-כך להסגר ומסר בידו את כל החיטים שהיו באוצרו על תנאי שותפות לרביע, ובלבד שיגן עליו קופרמן מפני בעלי החובות.
לסוף שנה נסתבכו החשבונות. שלמה תבע את חלקו ברווחים. קופרמן תבע חלק של הפסד. שלמה נשאר בחזקת “המוציא מחברו” (1“המוציא מחברו עליו הראיה” – הלכה היא זו בתלמוד, בדיני ממונות. הבא להוציא כסף מחברו עליו להוכיח שהוא צודק בטענתו) והלז בחזקת “האוחז ביד” לא נשאר לו לשלמה, אלא ליפול למשכב מתוך כאב-לב ולמות. וכך עשה.
במיתתו של שלמה עבר אברהם חבד לטחנתו של קופרמן.
יורשים לא הניח שלמה אחריו, מפני שאין קוראים יורש אלא למי שאביו הניח לו ירושה, ושלמה מת עני כמשמעו. הוא לא הניח אחריו אלא יתומים, שני יתומים ואלמנה אחת. זלמן הבכור היה כבן חמש-עשרה ושמואל הצעיר שהיה עוד בחזקת קטן ונשאר על אפוטרופסותו של זלמן.
בימים הראשונים אחר פטירת אביו, שקד זלמן ללכת בוקר וערב לבית-הכנסת, שמר את ה“קדיש” לנשמת אבא העלובה, והשהה את עצמו ביותר על התפילה.
ובתפילותיו התכוון להתחנן מלפני אב הרחמן, אבי היתומים, שישלח בערה בטחנתו של קופרמן, שתישרף על חיטיה, על קמחה ועל כל מה ששייך לה. ובכלל מה ששייך לה היתה כוונתו אפילו על קופרמן וביתו.
קנאתו התגברה בלבו יותר ויותר. ובה-במידה התחזקה בו תקוותו, שסוף-סוף יפנה אלהים לתפילת יתומו, ויחריב את הטחנה של קופרמן.
והטחנה שורקת, מעשנת ומצליחה.
בא הזמן שהפסיק זלמן בתפילותיו ובאמירת הקדיש לגמרי. הוא יצא מבית-הכנסת מזויין בשנאה כבושה ונטירת-איבה לבית קופרמן.
ובכל יום ויום היה הולך סביב לטחנה, מסתכל בבית קופרמן, רואה בשלוותו ומוסיף אש למדורת קנאתו.
וכשהוא מביט על ארובת הטחנה הזקופה כלפי שמים מעל לעיירה הכפופה, נדמה לו שכל אותה העיירה על אנשיה ועל ענייה, התכווצה מפני פחד גאונה של אותה הארובה השרובה. ובטוח הוא זלמן שרוצח הוא קופרמן, לא לבד רוצחו של אבא, אלא גם של אמו, של אחיו.
ובא הוא לידי החלטה, שלכול לראש צריך הוא להשתדל למצוא איזה סכום של כסף. בסכום זה יסחר וירוויח. בוודאי ירוויח. ושוב יסחר, ושוב ירוויח, עד שיגיע למדרגתו של קופרמן. אז יבנה לו טחנה גדולה גדולה, יביא את קופרמן לידי שמיטת-כספים. ואז, כשיתעלה, ישב בבתים מרווחים, ילבש מלבושי כבוד, ויעשה מה שלבו חפץ.
צריך להשתדל, להרוויח כסף. בלי כסף אי אתה עושה כלום.
אבל איך מרוויחים כסף? והשאלה הזאת עלתה גם על לב אמו, שרה. עזובה באלמנותה, היא נשארה צפויה לרעב ולמחסור, מטופלת בשני יתומים, בלי שום משען או תקווה למשען.
אחד היה רק אברהם חבד, אשר דאג למצבה, והשתדל לפני קופרמן, שיקיף לה סכום מסויים של שקי קמח באיזו הנחה קלה, כדי שתמצא מחיה לביתה. מתחילה כשהציע לפניה את הדבר, זקפה בו עיניה. “מחסדיו של רוצח בעלי אתפרנס?” אבל הוא רמז לה על הבנים, על המחסור והרעב, והיא הסכימה לפי-שעה על הדבר, עד שיגדל זלמן שלה קצת, יצא בין אנשים, ויצא לו משלח-יד.
ומאז היא משתמשת בכל שעת-הכושר להתקוטט בזלמן, על שהוא הולך בטל, אוכל ואינו עושה, ושכבר הגיעה לו העת לעשות בשבילו, בשביל אמו האלמנה ואחיו היתום.
קשה היה על זלמן לשמוע מפי אמו תוכחות על דבר, שהוא גופו מצטער עליו ומהרהר בו ימים ולילות.
צריך לבקש עבודה, חשב זלמן.
אבל אין הוא מוכשר לשום עבודה, ואין שוב עבודה מוכשרת להעשיר. והוא חושב עוד: כתיבה יפה יש לו, וגם במלאכת-החשבון אומרים עליו, שהוא חרוץ ומהיר. יכול הוא לפי-שעה לשרת בתור עוזר למנהל ספרי-חשבונות. מעוזר פשוט יכול הוא להגיע למדרגת מנהל.
משרת מנהל היא משרה יפה, הגונה ונותנת שכר טוב. הרבה טחנות יכולות להישרף, להיחרב ולהיסגר, ומנהל יקבור את כולן, וימצא לו מקום חדש.
יודע הוא שהתנאי העיקרי, שבעלי העסקים דורשים מאת עוזריהם הוא אמון רוח וישרת לב.
אמונה ויושר יכולים לפתוח לפני אדם דלתיים רחבות, אלא שהם מן הדברים, שאינם נקנים אלא מתוך נסיון. הרבה צריך אתה לעסוק באמונה ויושר, עד שיכירו בך בני-אדם את המעלות האלה.
והוא קיבל על עצמו לעמוד בנסיון.
מחכה הוא לשעת-הכושר, למקרה שיבוא לידו.
פעם אחת, כשהלך זלמן בטל הרגיש פתאום נגיעה חמימה של יד רכה על ערפו, ויקפוץ מעל מקומו מזדעזע. לפניו עמד חבד צוחק על מבוכתו.
“מה לך כי נזדעזעת?”
הלז נכלם והחריש.
חבד התחיל מטיף דברי כיבושין באזניו. לא נאה לצעיר כמוך, שילך כל ימיו בטל. כלום אינך יכול למצוא לך איזו עבודה, הלא קצת כתבן אתה. אביך, עליו השלום, היה מתפאר בך, שאתה מליץ ובעל-חשבון.
“עבודה,” התחיל זלמן מגמגם, “חפץ הייתי לעסוק באיזו עבודה, ובלבד שתהי… שתהי… שאעסוק באמונה ויושר.”
הוא הרגיש שאינו מדבר כעניין, וכפף קומתו, נכלם.
“ודאי, ודאי שכן,” חוטף חבד ומבליע על מבוכת הצעיר. בנו של קמחי יעסוק באמונה ויושר. לדוגמה, בטחנה זו יכול אתה למצוא משרה קבועה באיזה מקצוע, כמו, למשל, לפקח על הסקאים, להכניס ולהוציא שקים ריקים, ואולי גם לרשום סכום שקי הקמח, שהסבלים מובילים לחנויות וכדומה.
“וקופרמן כלום חפץ הוא לקבלני?”
“הן.”
“מהיכן אתה יודע?”
“כבר דיברתי עמו.”
“ודאי שאני חפץ.”
למחר, כבר ישב זלמן ישיבת-קבע בחצר הטחנה, ורשם רשימה לסכום השקים, שנמסר על ידו. כעשר פעמים קרע אותה לקרעים והעתיקה מחדש, לא מפני שמצא בה טעות, אלא מפני שחביבה עליו המלאכה. עסוק היה בעבודה.
ב
זלמן שמר את נדרו. הוא עסק בעבודתו, שנמסרה על ידו בחריצות ובזריזות, שאין דומה לה. הנער, אשר היה הולך בטל, נהפך בין לילה לצעיר רצין, עסוק, רושם רשימות, סובב בין אוצרות הקמח. עיניו משוטטות בכול. הוא לא חפץ כלל לדעת את הגבול, שהגבילו לו. ורואים כל העוסקים בטחנה, שנער זה חסר היה פה. חבד שמח בו מאד. בכל אותם הימים, שהיה רואה את זלמן הולך בטל, היה מצטער עליו הרבה. הוא ידע שסופם של יתומים כאלו שחיתות המידות. כשהיתה שרה מתאוננת באזניו על בנה, שאינו מתפלל ואינו מניח תפילין, היה מניע עליה ראש.
“על התפילה את דואגת, ועל מעשיו אינך דואגת כלל. הלואי שלא יתפלל, ורק שיהי אדם מנומס וסוחר.”
ואז נתן אל לבו להכניס את זלמן בין עוזרי טחנת קופרמן.
מתחילה, כשהציע חבד את הענין לקופרמן, סירב האחרון בדבר, אך חבד הזכיר לו, שמחוייב הוא לפחות לעשות עם המנוח חסד זה מפני שהרבה הרבה הוא אשם בחורבן ביתו. קופרמן אמנם ליגלג בו ואמר, שכך דרך התגרים, זה נופל וזה קם. איש נבנה מחורבנו של רעהו. אך אז השתמש חבד בתחבולה אחרת. הוא העיר שיש בטחנה נחיצות בנער כזלמן. הרבה הולך לאיבוד, הרבה גונבים, הרבה חומסים מפני שאין האנשים מספיקים להביט על הכול.
ותחבולה זו הועילה. קופרמן נאות להכניס את הנער בשכר קטן.
זלמן מצא חן בעיני קופרמן, אשר ראה, שבכל מקום שזלמן פונה, הוא פונה בפיקחות, בזריזות ובזהירות. ביחוד גדל כבוד זלמן בעיניו מעת שהתחילו הסקאים, הסבלים וכל הפועלים שבטחנה, מתאוננים עליו.
ואז קצב קופרמן לזלמן שכר עשרים רובל לחודש.
זלמן היה מאושר, הוא ידע מפני מה הוסיפו לו על שכרו. והחליט בדעתו להוסיף על אמונתו ועל יושרו, עד שיגיע לאותה המדרגה, שהוא מקווה לה.
ופעולה ממשית אחת כבר הספיק זלמן לעשות בירחים הראשונים. והפעולה הביאה לידי כך, שקופחה נפש אחת מעובדיה.
יששכר-בר הזקן היה פועל קבוע בטחנה בין המלאים. עבודתם היתה למלאות שקים מתחת האפרכסת ולשאתם על שכמם אל תוך אוצר הקמח. זקן היה יששכר-בר, הולך שחוח. הרבה טחנות שימש קודם שזכה בו קופרמן. כל ימיו עברו עליו אצל האפרכסת ותחת שקים מלאים. את כל כוחו הוציא קימעא-קימעא לתועלת בני-אדם, להכין לחם לרעבים וריווח לכיס בעליו. אם אין שתי העבודות שייכות אליו לגמרי, על-כל-פנים יש לו בהן חלק הגון.
שמח היה הזקן בעבודתו. הוא לא היה חס-ושלום צר עין, ירוויחו להם בני-אדם כמה שירוויחו. כלום משלו הם לוקחים? העיקר הוא, שיישאר בשבילו ובשביל בני ביתו כדי שתי סעודות ליום וקצת הלבשה. למה לו יותר?
אולם כוחו התדלדל. הוא חדל לעבוד באותה מידה של זריזות, שהיה רגיל בה מנעוריו. נדמה היה לאותו זקן, שהשקים שבדור הזה כבדים ממה שהיו לפנים והמדרגות שלפני הפתחים שהוא צריך לעלות ולרדת מעליהן נעשו יותר רחוקות זו מזו. אחדים ליגלגו עליו ואמרו, שכבר הגיעה שעתו לשבת בבית-המדרש ולאמר תהילים. הן את מכס עבודתו, שאדם חייב לעבוד בחייו בשביל תיקון העולם, כבר שילם במידה גדושה. אלא שבני-אדם הם רעבתנים, זוללים. מששים שנות חייו הוא מונה ארבעים וחמש שנות עבודה, ובהן לא עלה בידו להשאיר איזה סכום קטן לכלכל איזה עשר שנות שיבה האחרונות. את הכול אכל בשנות עבודתו. רעבתנים הם, זוללים וסובאים הם הפועלים. וכי על כן אין הזקן יכול להפסיק את עבודתו. יש לו בביתו אשה זקנה ובן-זקונים, נער בן שתים-עשרה. צריך הוא לכלכל אותם. וזלמן נתן בו את עיניו. זקן זה, מלבד שאינו ממלא את חובתו כראוי הוא מפריע עוד את האחרים בעבודתם, מעכבם על דרכם. הוא העיר פעמים אחדות את אזני פטרונו, שאין הטחנה בית-מחסה-לזקנים, ושצריך להרחיק את הזקן ממקומו ולהעמיד תחתיו איש אחר, יותר זריז. קופרמן ניענע לו בראשו, אלא שלא יכול לעשות תיכף כעצת זלמן. הזקן התייחס באיזה צד קרבה למשפחתה של מרת קופרמן. וירא היה קופרמן שמא תפרנסהו אשתו שלא מדעתו. יותר טוב איפוא היה שיעבוד כמה שיעבוד ויבוא על שכרו. וזלמן עמד על דעתו, שיותר טוב לשלם לו את שכרו חינם מאשר לתת לו לעבוד באותו אופן שהוא עובד ושעתיד אדם זה להביא הפסד מרובה ואסון על הטחנה, קרוב הדבר, שיפול מעל המדרגות ותישבר מפרקתו.
ואחרי ימים מספר נוכח קופרמן, שצדק זלמן בהשערתו. הזקן הלך שחוח תחת שק מלא, שנדמה לו ביום זה כבד פי-שניים מאשר ביום אתמול. הוא עקר את רגלו השמאלית מעל המדרגה הראשונה. נדמה לו שלא מצא את המדרגה השניה על מקומה. רגלו השמאלית התחילה רועדת.
“הי,” קרא אחריו מלאי, “פנה דרך, כלום בשמונה-עשרה אתה עומד שם, זקן?”
הזקן נפל. השק עבר על ראשו. הוא התגלגל על שקו. שניהם הפילו את המלאי שהלך לפניהם.
אסון לא היה, אלא ששני השקים נקרעו.
והזקן ישב מאז נקי לביתו ועל מקומו בא מלאי אחר, צעיר וזריז, שלא מילא עדיין את מסכת עבודתו בחיים.
הפועלים ידעו, שיד זלמן באמצע, והתחילו יראים מפניו.
ג
לקופרמן היתה בת ובת-שבע שמה. היא חוננה בכל הסגולות, שיש בכוחן למשוך אליה את לבות צעירי הדור. היא היתה בת-יחידה, שלא מלאו לה עדיין שבע-עשרה שנה. בגודלה ובזקיפות קומתה היתה כבת-עשרים. היא היתה יפה ועליזה, בת להורים עשירים. אוהבים ומפנקים את בתם במידה שקוברי בנים יכולים לאהוב שרידה יחידה, אוד מוצל מתשעה שמתו בילדותם. באי הבית, אשר היו תלויים בפרנסתם בחסדי קופרמן, היו מתייחסים אליה בחיבה וברצון, כי ידעו שביחוס טוב ורצוי לנערה, יקנו גם את לבות ההורים.
בת-שבע ידעה כבר, שהיא עתידה ליפול בגורל אחד הצעירים. כבר לפני מספר שנים, כששכרו לה מורים ללמדה שפות ופריטה על הפסנתר, אמרה לה אמה שאם תלמד היטב ותדע הרבה, תמצא לה מהר חתן. היא ידעה שהרבה מן הצעירים מסתכלים בה מתוך דפיקת לב. היא גם ידעה, שאותו הצעיר, שתעלה בגורלו, יחשוב את עצמו למאושר שבמאושרים. צעיר אחד כבר אמר לה זאת בפירוש, והיא נהנתה מאד לשמוע את הדבר הזה.
זרות היו מונים בה מכיריה בנוגע לתלבשתה. בימי החורף היתה לובשת בגדים קלים ולבנים, בימי הקיץ שחורים וארוכים מן המידה. על מצנפתה ומנעליה היתה מדקדקת, שיהיו תמיד מצבע אחד. ידוניה2 וחגורתה צריכות היו להיות מגון שונה ומהופך לגון שמלתה. מסרק שערותיה היה דומה לפריעה מסודרת. אבל מה שלבשה ואיך שלבשה היה מוסיף עליה חן מיוחד. דומה היה, שאיזו הרמוניה נפלאה מסתתרת תחת הפריעה הזאת ורומזת לך, “על אפך ועל חמתך תימשך אחרי.”
בחדרה, מן היריעות הפרושות על הרצפה, הכלים, הספסלים ועד התמונות שעל הכותלות, היה הכול מסודר בסדר. שכשאתה מביט על כל זה אין אתה רואה שום קשר הרמוני: אלא שכל צירוף ופילוג שבהם הוא קטע של ציור אחד נפלא, הרמוני.
איך שיהיו השגותיה של בת-שבע ביופי, ברור הדבר, שהיא חפצה להיות מיוחדת, נבדלת, יוצאה מן הכלל. היא לא חפצה להיות נבדלת מחוץ לבני-אדם, אלא נבדלת בתוך בני-אדם.
בהתרועעותה היתה מבריחה את עצמה מבנות העשירים. כל מכירותיה היו בנות עניים ובינונים, ודבר זה הוסיף לה חן ושם-טוב בעיר. “ממרקת היא את עריצות אביה,” היו ממליצים עליה, “הרי הוא כפרתה.”
לפעמים היתה למשא על מכירותיה מפני שהיתה שופעת עליהן בעשרת קבין דברים על עניינים, שקראה מתוך ספרים. אולם יכולה היתה לדבר הרבה בגנות הנישואים על-פי שיטת טולסטוי, ובה בעת להתפאר, שמציעים לפניה שידוך מפואר ושאפשר שייגמר הדבר בימים האלה. כל מכירותיה כבר הורגלו בה, הלא בת-עשיר היא. מוחלים לבת-עשיר מה שחושבים לחסרון לבת-עניים.
ומשתתפת היתה בת-שבע במעשה-הצדקה. חברה היתה בכל החברות המתייסדות ונחרבות בעיירות הקטנות. החברים והחברות היו שמחים בה, מפני שקלה היתה לנתינה עד למידת פזרנות.
ד
בת-שבע לא ידעה את זלמן קודם שבא אל ביתם. היא שמעה רק שהוא בן אלמנת קמחי. על-דבר האלמנה שמעה פעם אחת איזה דברים באסיפת החברה. מעת שבא אל ביתם הספיקה לראות אותו פעמים מספר רץ בחצר הנה והנה, רושם רשימות ומתקוטט בפועלים.
הלילה היה אחד מלילות הקיץ היפים ביותר. בת-שבע שכבה במיטתה נגד חלון חדרה הפתוח אל הגן. סבכי-שושנים שגדלו סמוך לחלון שלחו אל תוך החדר בדים ירוקים. גם ריח הלילה חדר אל החדר. עצי הגן עמדו צפופים, שקועים ועסוקים בטיפוח פרי כמו מתוך שינה. מבין העצים נראה הירח כמתגנב להביט החדרה. הוא נתקל בראי התלוי על הכותל. הראי השיב ירח בתמונה משונה. דומה היה, שאיזה ירח חדש יוצא ומשתכלל מתוך תוהו ובוהו.
בת-שבע הסתכלה במראה מתוך סקרנות של ילדים. ומכיוון, שעברה עליה שעת השינה הראשונה מתוך פיכחות, נדדה שנתה מעיניה, ושוב לא יכלה לישון.
רעיונות משלה עלו וצפו על לבה. מאליהם באו, בלי מוקדם ומאוחר: “הירח הוא בריאה יפה, שקטה. מי ברא אותו? אלהים בראו. אלהים והא בריאה גדולה, נשגבה, שאינה אוהבת אותו. גדול הוא יותר מדי. אבל יראה היא מפניו.”
“אומרים, שאלהים משפיל גאים, מגביה שפלים, נותן חיים ואושר למי שהוא חפץ לתת.”
“צעיר אחד אמר לה פעם, שיכולה היא להגביהו עד למרום פסגת ההצלחה. חיים ואושר יכולה היא לתת לו.”
צוחקת היא במחשבה על הדבר.
“שקרן הוא. כלום שפל הוא כל-כך שיהי צריך להגבהה?”
וזלמן עולה פתאום על לבבה.
“מפני-מה הוא זעיר כל-כך?”
ורעיון נדחק ועולה. אילו עמדה ונתנה את ידה לצעיר עני זה? בודאי היתה נותנת לו אושר. וצחוק התפרץ מתוך פיה לרעיון השובב הזה. בצחקה, העירה את הוריה שבחדר הסמוך. אמה נחפזה אליה בבהלה.
“מה לך בת-שבע?”
נכלמה הנערה ותתראה כשקועה בשינה.
והרעיון השובב עולה שוב על לבה. היא מרחיקה ללכת. היא מספרת לזלמן. זלמן אינו מאמין באושרו. מתעלף מתוך חדוה. עומדת היא תחת החופה, טבעת על אצבע…
ושוב-צחוק.
מכירה היא שאילו עשתה דבר זה, היה בה מעין גדולת-אל. יכולה היא לרומם ברגע אחד אביון מעל אשפתו ולהושיבהו במרום פסגת האושר.
בכל אותם הרומנים, שקראה עד עכשיו, לא קראה עדיין כעין זה.
בראשונה התלה ברעיונה. ואחרי-כך התחיל הרעיון מהתל בה. היא אינה יכולה להיפטר ממנו. כצל רודף אחריה.
וזלמן נעשה ככה למרכז חלומותיה.
כבר עלתה בידה להתוודע אליו. בכל יום לפנות-ערב, כשהוא הולך אל ביתו, היא מעכבת אותו ובאה עמו בדברים. מוצאה היא אותו ראוי להיות גיבור בדרמה שלה.
על אודות הוריה לא חשבה כלום. יודעת היא, שהם לא ימרו את רוחה. מעולם לא התנגדו לרצונה. ואם יתנגדו תעשה מה שתעשה, שלא לרצונם. כמעט כל הדרמות הולכות ונעשות שלא לרצון ההורים.
לעמוד על רצונו של זלמן גם כן חשבה למותר. אין שום סיבה לצעיר זה שיברח מאושר ועושר.
העיקר הוא האהבה. בשל אהבה עושים דברים גדולים מזה. מי יכול להיות אדון על לבבי, חוץ ממני?
כמדומה לה, שאחת הגיבורות שברומנים כבר אמרה כעין זה.
העיקר הוא האהבה, ודומה לה, שהיא אוהבת אותו. הוא יפה, מנומס, מדבר בחשאי, זעיר. היא תהיה גדולה ממנו תמיד.
וחפצה היא לגלות לו את הכול פתאום ובבת-אחת. נעים יהיה לה לראות איך תרומם את השפל ברגע אחד עד לרום מדרגה, שלא חלם עליה מעולם.
מחכה לשעת-הכושר. ירחים עוברים והיא שוכחת אמנם לפי-שעה. אך היא נזכרת ומחכה.
ה
פעם אחת התעורר זלמן משנתו בבוקר שלא בעתו וכשבא אל הטחנה, מצא את כל החדרים סגורים. הוא יצא לטייל שעה קצרה על שפת הנהר, וכשעבר על הגן ראה את פתח השער פתוח ונכנס בו. תחת עץ-אגוז עמדו ספסל ושולחן מחוברים לקרקע ומכוסים עלים נושרים ולחים. זלמן ניקה את הספסל, קטף עלה-מרורים והפכו על גבחתו, פרשו על הספסל וישב לו נשען אל השולחן. השמש קרע את הענן מעל פני המזרח והביט אל תוך הגן ומבעד לענפי האגוז בבהרות-בהרות זהובות. העלים הכמושים, הרטובים מליח-ליל-האסיף והתלויים עוד בנס על הענפים, התנוצצו לנוכח השמש בפניני-אור. מראה גסיסת-הקיץ התנגש בתחיית-הבוקר והתלכדו יחדו למזיגה אחת. כל חן העצים הצטמצם עכשיו בחכליל התפוחים, הזוהרים נגד השמש והעומדים להכנס למאכל בני-אדם לימות החורף. קשה לשמוע בהמיית גלי הנהר. זה לא קול ששון וגם לא קול עצב. סתומה היא גם צריחת עופות-המסע, המתאספים לעזוב את הארץ.
מראה הטבע השפיע על זלמן השפעה קשה. הוא ישב שקוע ברעיונות לא-ברורים.
שאון קל הגיע לאזניו. הוא התעצל ולא החזיר את ראשו לאחוריו.
“זלמן”, שמע קול מאחוריו.
הוא התחלחל, קם על רגליו והביט מאחוריו.
כעין אלילה עמדה לפניו, שערותיה היו פרועות, שחורות ונוצצות, נופלות על שכמה, עיניה היו מתוחות, בוערות. היא היתה לבושה שמלה ארוכה ורחבה, שלא כיסתה על הלובשת אלא כדי לעורר יותר את הסקרנות. זו היתה בת-שבע.
“זלמן, אתה יתום, כן? עני, אמת? מקווה לשאת בת-עניים מנוולת, מסתמא?”
היא הרבתה בגנותו, כאילו מתכוונת להזכירו, שלא יתעה אחר מראה-עיניו.
ומתוך שפעת דיבורה, גחנה ולחשה לאזנו: “אני אוהבת אותך, אני אנשא לך. אני בת-יחידה. אתה תהיה עשיר. יורש אבי.”
והיא נעלמה.
זלמן עמד נדהם. הוא לא ידע מתי ואיך נעלמה מפה, כמו שלא ידע, מתי נכנסה. הרבה שעות אחרי כן חש עוד את הנגיעה החמימה של הבל פיה על אזנו ועל לחייו. את הגיפוף הקל של אחת מתלתליה, שנפלה על מצחו.
הד קול נשיקה עולה עוד באזניו, ואינו מכיר, מתי היה הדבר.
הוא שכח למספר רגעים את חשבון העת. אין הוא יודע מה עכשיו. בוקר? ערב? היכן צד מזרח?
כששב הביתה, השתקע על המקרה מתוך כובד-ראש, וחשב עליו מכל צדדיו. הוא העלה שראויה עלמה זו להיות נאהבת. צעירה, יפה, עשירה, יש בה מעלות טובות יותר ממה שצריך לו.
אבל אין ספק בדבר, שזה יהיה מצדו פגם במידת האמונה והיושר, שהוא מטריח את עצמו ומהדר אחריה כל-כך.
יאמרו הבריות: הכניס קופרמן יתום לביתו, העמיד אותו על בסיס נכון, והוא נתן עיניו בבת-מיטיבו.
וגם קופרמן לא יסכים, אינו יכול להסכים, יגרשהו ממקומו, וחזקת אמונתו תיפגם.
החליט בדעתו לגרש מלבו כל הרהור עליה, אלא שלהדיחה מעל פניו גם כן לא מצא לחכמה. יותר יכול הוא למצוא לפעמים תועלת בקרבתה אליו, מאשר בשנאתה ורוגזה. ומאז הגביל את יחוסו אליה בגדר “שמאל אינה דוחה וימין אינה מקרבת.” האיר לה פנים של חיבה בגלוי, והבריח את עצמו מלהיפגש עמה ביחידות. מנהג זה הביא לו את פריו. במידה שהבריח את עצמו ממנה, בה במידה התלקח לב בת-שבע אליו. לילות של נדודי-שינה עברו עליה.
היא הכינה רשת לרגליו כפעם בפעם למשכו הגנה, או אל איזה מקום בודד, עד שבא זלמן לידי חשש, שמא תמשוך על עצמה את עיני ההורים ואז קרוב הדבר, שיטילו עליו את כל האשם, כמנהג ההורים, שאינם יכולים לראות אוון ביוצאי חלציהם, ואז התחיל להיות זהיר עוד יותר.
ו
זלמן אמנם סלסל בעצמו במה שעלה לו לכבוש את יצרו. אף-על-פי-כן התיר לעצמו להרהר בדבר, איך היו המקרים חלים לו היה הולך אחרי נטיית-לבו והשפעת הרגע.
הוא היה הולך לקראתה… נשיקה בעד נשיקה. חיבוק בעד חיבוק. ראיונות תמידיים, פגישות בסתר. הדבר מתגלה. קצת כעס, קצת רוגז מצד ההורים. בת-שבע היא בת-יחידה. ההורים מסכימים בעל-כרחם…
הוא אינו אלא מהרהר, אך כשיקרה דבר כזה שנית, שוב יתנהג, כמו שנהג בפעם הראשונה. מהרהר הוא רק באפשרות סיבות ומסובבים. ונהנה הוא הנאה משונה מן ההרהורים הללו. כשהוא מרגיש לפעמים צער-חרטה בלב על שמנע מעצמו תענוג סוער ולא הלך אחריה, אז מכיר הוא, שגם זה אינו אלא הרהור, שלא יצא לעולם לידי פעולות. כשהוא יוצא עכשיו לפעמים תכופות לטייל בגן, ומקוה לפגוש שם את בת-שבע, הוא עושה זאת בכוונה, כדי לעשות שנית מה שכבר עשה.
ימי הגשמים כבר עברו. חורף קשה בא לגבות חובו מן העניים, לייסרם ברעב ובקור ולשלם שכר טוב לבעל-הטחנה, שדאג והכין קמח. בחורף אוכלים הרעבים פי-שניים מאשר בקיץ. השלג כיסה את הארץ ואת הגגות הפרוצים שבעיר ועבים בהירים כיסו את השמים. אין מלכות שמים נוגעת במלכות הארץ בלא כלום. נפרדות הן זו מזו. קור בעל מדרגה גבוהה התחסד עם העולם וירד וטיהר את האוויר. בני-אדם נעשו זריזים ורעננים. כשהם הולכים בחוץ אינם הולכים, אלא רוקדים, מפזזים, רצים.
אוהב זלמן לטייל בשעות אלו בחוץ עד לכדי דקירת תנוכיו, וברגע האחרון של כשל סבלנות לבוא לחדר חם ולשבת אצל התנור.
הוא יצא לפנות ערב וטייל הרבה. מחכה הוא לפגוש את בת-שבע. הוא אינו חפץ אלא לבוא עמה בדברים, כדי שיכיר איך היא מתייחסת אליו עכשיו. אבל בת-שבע לא נראתה. כששב כבר חשך היום. הוא עבר את חצר הטחנה, הביט על סביביו באקראי וראה שדלתות אוצר-השקים פתוחות. כשקרב לסגור את הדלתות, נדמה לו, שהוא שומע קול צעדים מבפנים.
הוא נכנס. שם גדל כבר החושך, עד שלא הבחין בעיניו כלום. התחיל ממשש אצל הכותלות, וקרב אל השולחן להוציא משם נר וציתות המוכנות בו תמיד לעת-הצורך. נר מצא, אך קופסת הציתות היתה ריקה. בין-כך נדמה לו, שהוא רואה באחת הפינות איזה גוף מתכווץ ומתנועע. לחש של נשימה עצורה הגיע לאזניו.
הוא התחיל רודף אחר המתחבא, נכשל בחבילת-שקים שעל הרצפה ונפל.
כשקם מעל הארץ, נזכר, שמקרה כעין זה קרה לו זה ימים מרובים. גם אז לא מצא ציתות. גם אז נכשל ויפול, ולא יכול לעצור מצחוק.
הוא שם את ידו על הגנב המתחבא, והוציאו החוצה.
זה היה נער קטן נרעש ונפחד, מגמגם קטעי דברים:
”אנא… אבי חולה… בבקשה… זו הפעם הראשונה… יותר לא אבוא…"
אחרי חקירות ובדיקות נגלה הדבר, שזה היה בנו של יששכר-בר הזקן. הוא הודה על עוונו, שבא לגנוב חבילה של שקים, כדי למכרה ולקנות לחם לאביו החולה.
זלמן שלח את הנער חפשי לביתו, אלא שהטיל חשד על אחד הסקאים, שיצא אחרונה מן האוצר, ועזב את הפתח פתוח. למחר פיטרוהו מבית-הטחנה. עוד מחוסר-עבודה אחד נוסף בעיר.
זלמן שקד במשך ימי החורף על העבודה מתוך חיבה יתרה. הוא שם את לבו ללמוד את צרכי הטחנה והנהלתה בכל מקצועותיה. כמדומה לו, שכבר ראוי הוא לשבת על כסאו של חבד, לנהל את ספרי-החשבונות.
ובשעות הפנויות מעבודה היה אוהב להשתקע בהרהוריו וליהנות מהם. לפי-שעה שמח הוא במצבו. כבר עלה בידו להיפגש עם בת-שבע וכבר נוכח שלא התקררה אליו וכבר החליט שצריך הוא להחזיק במנהגו עמה. להיפגש עמה רק במקום שאין עין-רואים. די בשבילו לראות את עיניה בוערות אליו באש אהבה והוא מתראה מתון ושקט.
חבד ראה אותם פעמים מספר עומדים יחד והרגיש בדבר. וזה הביא תוצאות נכבדות לזלמן.
ז
חבד היה אחד העובדים השקועים כל-כך בעבודתם לאדוניהם, עד שהם שוכחים לגמרי את ביתם ואת ענייניהם הקרובים להם. מציאות ביתם אינה אלא ארעית וטפלה אצל מציאות בית-המסחר, שהם עובדים שמה. ישיבתם בבית-המסחר היא ישיבת-קבע, ולביתם אינם הולכים אלא בשעות שבית-המסחר סגור. ביתם הוא בבחינת בית-מלון אצלם. כשהם יוצאים בבוקר לעבודתם בניהם עודם ישנים, וכשהם שבים בלילה בניהם כבר ישנים.
ביתם של אנשים כאלה על-פי-רוב מלא פעוטות. ופתאום, ביום אחד, כשהם באים הביתה, הם מוצאים את הפעוטות שנעשו גדולים בבת-אחת. אז מתחילות דאגות למצוץ את מוח עצמותיהם. וגדול עוד יותר צער הדאגות על-ידי זה שבאו בבת-אחת.
יחוס בת-שבע לזלמן, שהרגיש בו חבד, הזכיר אותו, שגם לו יש בת ששמה צביה, שעל פי זכרונו הקלוש כבר מלאו לה, כמדומה שמונה-עשרה ושעל פי קומתה וחיצוניותה בוודאי הגיעה לפרקה. חבל שלא הכין עדיין בשבילה כלום. הוא אינו יכול למנוע מעצמו הנאת-הדעת, במה שעלתה בידו להרים את זלמן למדרגה הגונה. רואה הוא, שצעיר זה הוא בעל-כשרון, זריז ומצויין בנימוסו. עתידות נכבדות נשקפות לו. ומחליט הוא בדעתו, שצריך הוא לקרב את זלמן לבני-ביתו, להזמינו פעם לשולחנו, ולעשותו לאחד ממבקרי ביתו התמידיים. הדבר עלה לו בלי טרחה יתרה, וזלמן התוודע אל צביה.
צביה היתה אחת מהבנות, שהצניעות העברית הטביעה עליהן את חותמה בכול. יפיה לא משך כל-כך עיני בני-אדם, אבל מכיוון שהשקעת בה את עיניך, שוב אינך יכול להסירן מעליה. שמורותיה היו ארוכות ומכסות על חלבון עיניה הגדולות. אבל מכיוון שהגביהתן עליך, שוב אינך יכול להביט בהן בלי המית לב. החוטם העברי ירד וחצה את הפנים העדינים בצניעות, מתוך גדלות, כאומר, אין לי בכל עולמכם אלא רשותי שלי. הכול היה בה במידה מצומצמת ורצויה, וגם השכלתה היתה במידה, שלא הפריעה מהיות בעתה אשה אהובה לבעלה ואם רחמניה לבנים. היא כבר חלמה חלומות על עתידותיה, אבל כל חלומותיה לא עברו הלאה מגבול חלומות. לבה היה מלא אהבה, תקווה, צמאון אל החיים וריק מכול פסל ותמונה.
הצניעות והפיכחות העברית לימדוה לדעת, שבנוגע לעתידות ונישואין, אין האהבה התנאי היחידי, ומה שהוא כל-כך יפה ומלבב ברומנים, יכול להביא אסון וכיעור בחיים. תוצאות הנישואין הן בהכרח – בנים, גידולם, טיפוחם, השכלתם. כל זה אינו יכול להיות באופן רצוי, אלא אם הנשוי והנשואה הם מתוך ספירה אחת, בעלי דעות יותר או פחות שוות. מצב חמרי פחות או יותר מבוסס, הוא גם כן תנאי הגון לנישואין.
האהבה ריחפה בלבה מעל לכל תמונה. חסר היה, שיבוא צעיר הגון לה לכבוש את מקומו.
והצעיר לא איחר מבוא. התוודעותו של זלמן לצביה עשתה פרי. הפגישה הראשונה עברה עליה בסילודים מתוך צניעות והמית-לב, שאינו יכול לעמוד בהשפעה מרובה, כשהוא מרגיש שהרגע נכבד. גם על זלמן לא נעמה הפגישה הראשונה. במידה שההרהורים היו עולים לו בנקל, כך קשה היה עליו לעמוד בכפיפה אחת עם נערה, שאתמול היתה זרה לו. כשנפגש בצביה, נראו בו סימני בושה של נערה. אבל לאט-לאט התרגלו איש אל רעהו. ההתוודעות עברה למדרגת ידידות.
וזלמן שקל בדעתו את שתי הנפשות, את בת-שבע ואת צביה ומצא שהן עומדות אליו בערך מהופך. זו עשירה וזו עניה. אלא שזו רחוקה ממנו על-פי מצב הוריה, וזו קרובה. זו מקור של חיים סואנים, זורמים בתאוות לבבות ומשפיעה מרוחה גם על אחרים, אלא שהיא שובבה וקלת-דעת, וזו צנועה ומסתפקת במידה זעומה, שיכול אדם ליהנות מן החיים. שתיהן יפות. הוא החליט לפי-שעה לאחוז את החבל בשני ראשיו. מראה הוא התקרבות חובה גם לזו וגם לזו. כמדומה לו, שאינו מרמה אותן. לבו סוער באמת גם לזו וגם לזו. צריך הוא רק לבד לחקור בדבר מנקודת האמונה והיושר. ועל מדוכה זו ישב.
ח
זה היה בסוף ירח אדר. צביה ובת-שבע היו שתיהן חברות בחברת “מאירת עינים” ושתיהן קיבלו הזמנות לבוא במוצאי-שבת הקרוב אל אסיפת החברה.
זלמן ליווה את צביה עד לבית-האסיפה והבטיח לשוב בתום שעת האסיפה ולהביאה אל ביתה.
בת-שבע באה אל האסיפה במרכבת אביה באיחור-זמן. היא לא שמעה איפוא את הדברים שנדברו על אודותיה ושלו שמעתם לא היתה נהנית מהם בוודאי.
עוד בראשית ימי החורף החליטו החברות לצמצם בהוצאות ולהרבות בהכנסות, כדי שיהי בכוחן לפתוח תנור למצות בשביל עניי העיר. אבל בימים האחרונים רבתה ההוצאה על ההכנסה ועל זה צריך היה לדון באספה.
“אין כל פלא בדבר,” הודיעה היושבת-ראש, “שהוצאותינו כל-כך מרובות. בעל הטחנה, האדון קופרמן, משפיע עלינו עניים. כמעט בכל שבוע מקפח הוא פרנסת אחד ומוסיף עלינו מחוסר-עבודה חדש.”
“אתמול נוסף קמחני אחד, שחדלו לתת לו קמח מן הטחנה.”
“והסקאי שגרשוהו מן הטחנה?”
“כולם נופלים על אוצרנו המדולדל.”
“גם קרובו של קופרמן, יששכר-בר, עודנו מוטל על קופתנו.”
“וכשתלכו אל אותו האדון לתבוע ממנו איזו תמיכה, יקיפך בשאלות, בגלגולים ובאחרונה הוא פוסק ואומר: יש לי לפרנס קרובים עניים.”
“צריך לספר לבת-שבע.”
“כשתגידי לה, תחשוב את עצמה נעלבת.”
“ומה בכך?”
“אבל לא היא ולא אביה אינם אשמים בזה,” השמיעה נערה אחת את דעתה, “הצעיר זלמן קמחי הוא הוא המקפח את פרנסת הפועלים.”
השיחה הופסקה על ידי כניסת חברות חדשות, שבתוכן היתה גם בת-שבע.
השיחה וההרצאה שנפסקה נשנתה בקיצור בשביל החברות החדשות. נמנו וגמרו לצאת במלחמה גלויה כנגד זלמן קמחי ולהכריח אותו, שישיב לפחות את הסקאי על מקומו ויבטיח להבא, שלא ישפיע על החברה בעניים מן הטחנה הקפחנית.
צביה הזדעזעה, היא לא האמינה שזלמן מתאכזר כל-כך עם פועלי הטחנה. ובאותו זמן העסיקה אותה שאלה אחרת. היא פחדה פן יבוא זלמן אל הבית בגמר האסיפה כמו שהבטיח ואז תקומנה עליו הנערות במחאות, ויצא מזה זלזול. על כן מיהרה להודיע:
“עד כמה, שהדבר תלוי בזלמן קמחי, מקבלת אני עלי לפעול עליו שהוא יעשה מה שבידו לעשות.”
בת-שבע הסתכלה בצביה בתמהון ובחשד. היושבת-ראש הביעה את תודתה לצביה בשם החבורה. האסיפה עברה על שאלת תנור-למצות. היושב-ראש הציעה, שכל חברה תתן בתורת הלוואה איזה סכום כסף לפי היכולת ובכסף אשר יקבצו ככה יפתחו את התנור. ההצעה נתקבלה. ובזה תמה האסיפה.
זלמן כיוון את השעה ויבוא בעת שהנערות החלו לצאת מן האסיפה. קשה היה עליו תמיד להימצא בחברת נערות רבות. הוא מצא את צביה נפרדת מיתר הנערות, שמח על הדבר, לקחה והלך עמה בצדי הרחוב.
בת-שבע ישבה במרכבה ששלחו לה מבית-אביה, והביטה אחרי הזוג אשר הלך ונשקע באפלת הליל. וצביה לוחצת היא את ידו של זלמן ונכנעת תחת זלף נועם האהבה השופע עליה מתוך האופל. שניהם הלכו, שתקו ונהנו מן השתיקה הזאת ומן השתיקה שמסביב. הם התמכרו בכל חום לבם לאיזה רגש נעים. המסת השלגים בישרה את קרבת האביב, וקרבת האביב הגדילה בלבות הצעירים את רגש הרוך והנועם.
ט
זלמן שכב על מיטתו והתענה בנדודי ליל. רעיונות כהים עלו וטרדו את מוחו. מנמנם היה ויחד עם זה נדמה לו שאינו מנמנם אלא עומד ומונה שקי-קמח בטחנה. השקים קמים ומתנועעים. לא שקים הם. בני-אדם סקאים עומדים עליו בקטטות וצעקות. שומע הוא את קולם, ואינו מבחין בדיבורם. דומה שהם נובחים, נובחים נביחת כלבים.
כשהתעורר, הגיעה לאזניו מן החוץ נביחת-כלבים מרגיזה, מעורבת עם קטעי-קולות רחוקים. הוא הרים את מכסה החלון שאצל מיטתו, הביט החוצה והתחלחל.
נחל אדום הגיח ממרומי-רקיע על העיירה הישנה. זיקים פרחו וניתזו למעלה. לשונות של אש ליחכו את האוויר, הלכו והשתרבבו, הלכו והזדקרו. הוא זכר איזו מלים סתומות, ששמע מפי הסקאי כשפיטרוהו ממשמרתו:
“יש לאלהים דם ואש ותמרות עשן בשביל הטחנה הקפחנית הזאת.”
כפי שהוא משער, הבערה היא אצל הטחנה.
הוא קם בחרדה, ועוד בטרם שהספיק פעמון בית-התפילה-לנוצרים לעורר בצלצולו את הנרדמים כבר עמד אצל הטחנה. שם נפעם למראה עיניו. הטחנה בוערת מארבעה ראשים. עמודי-עשן התרוממו, לשונות אש ליכחו, הצטרפו והזדקרו. קשה היה לעמוד בפני ההבל והעשן. נסרים וקרשים בוערים נזרקו באוויר. הם נפלו על הבתים שבקרבת הטחנה. בינתיים הספיקו בני-אדם לבוא, נבהלים ונחפזים. מראה פניהם בין נוגה-האש ובין חשכת הלילה היה כצללים, כחזיונות-חלום.
מצד אחד, נהר חלק, רחב, מלא מים הולך ומפכה, ומן הצד השני אש שורף ומכלה. שני היסודות, שני האויבים היותר גדולים, הולכים איש בצד רעהו, כאילו עשו שלום ביניהם, שלא יעכב איש את חברו במלחמותיו עם הישוב.
והנה נשמעה יללת הפעמון.
“בני-אדם, יושבי-חושך! התעוררו, עמדו על נפשותיכם! הגינו על רכושכם!” כמו צועק הפעמון. וגלי הנהר עונים לעומתם בקול המיה חרישית כאומרים: שליחי המקום אנו, כך נצטווינו. רצים אנו בדרכנו ואין לנו עסק עם הנעשה סביבנו.
קופרמן וביתו, חציים עירומים, עומדים מבוהלים, קפואים, מביטים בפני אסונם וצועקים מתוך ייאוש. מתחילה נחפז קופרמן להציל עד כמה שהיה אפשר לו. הוא צרר שתי חבילות. באחת שם את כל הכסף המזומן, את תכשיטי-הזהב, את השטרות, את פנקסי החשבונות. בחבילה השניה איננו זוכר מה שם. כמדומה, לבנים, בגדים, ומה שבא לידו. זוכר הוא רק, שמסר את שתי החבילות בידי שני בני-אדם ואינו זוכר מי הם.
הסבלים, הסקאים ויתר פועלי-העיירה וענייה באו אל הטחנה. המה פרצו לאוצר-השקים, הוציאו חבילות חבילות, הרטיבום בנהר, כיסו את גגות הבניינים שמסביב לטחנה. אחדים מהם המציאו סולמות וכדים. שתי שורות אנשים השתרבבו מן הנהר עד למקום השריפה. האחת הספיקה כדים מלאים מיד ליד, והשניה החזירה את הריקים. נמצאו אחרים שהזדיינו במפצים וקרדומות. הם קפצו אל תוך האש והרסו ושברו.
מלבד הטחנה נשרפו עוד שני בתים נמוכים, שנשא אליהם הרוח ניצוצות וגחלים בוערות. למחר יכתבו בעליהם בפנקס של החברה “מאירת עינים.”
כששב זלמן אל ביתו נפעם, עייף ויגע, בדק את החבילה שמסר קופרמן לידו, ומצא בו חורים רבים, הוא בא לידי חשש שמא נפל דבר מה מתוכה, והתיר לעצמו לראות מה שמו בה. מתנחם הוא בראותו שהחפצים ששמו בה גדולים מכפי החורים, שנמצאים בחבילה. אם לא שמו בה דברים קטנים מאלו לא אבד כלום. בין כל החפצים מצא תכריך גדול. הוא פתחו.
ששת אלפים ושתי מאות כסף מזומן. יותר לא יכול למנות. דומה היה לו, שאיזו יד נעלמה תופפה בחזקה על לבו וארגה ארג שממית על עיניו. הוא לא הכיר ברגע זה ערכו של הכסף. כשהביט על אחיו ועל אמו נדמה לו שהם זרים. ושתי הכרות מילאו אז את לבו. מצד אחד, קופרמן אינו זוכר, אנא החביא את הכסף. התכריך יכול היה להיפתח מעצמו, ודרך חורי החבילה יכול היה ליפול כל הכסף או חלק מהכסף. ומצד שני, כשישיב עכשיו את הכסף, הרי הוא זוקף את קומתו על מדרגה ששום איש ממכיריו לא עמד עליה. והן זהו קץ המטרה, שאליה הוא שואף כל ימיו. הוא נמלך בנפשו, אך לבסוף לקח את החבילה בידו, קם ויצא.
קשים היו רגעי ההליכה על זלמן. רגליו רעדו. הוא הביט על סביביו, אולי ימצא עגלה לעלות עליה ולנסוע למקום הצריך לו. העגלה נמצאה. הוא רמז לה שתעמוד ויעלה עליה.
“לאן?” שאל העגלון.
“לאן?” משנן זלמן לעצמו את השאלה.
זרה היתה לו שאלה זו, שלכאורה יש עליה תשובה פשוטה.
אך איזה מחשבה זרה הסתבכה במוחו. “לאן?” שואל הלז. הרבה דרכים יש. אל הטחנה, זוהי דרך אחת, אך יש עוד דרכים והן מובילות למשל, לאמריקה, לקנדה.
“עמוד!” קרא פתאום אל העגלון.
העגלה עמדה. זלמן ירד והלך רגלי. ירא היה לשבת בעגלה.
י
היזקו של קופרמן לא היה מרובה כל-כך. הטחנה עבדה את עבודתה גם תחת גג-פרוץ. לתיקון-הגג לא היה זקוק להוציא כסף משלו, הטחנה היתה בטוחה באחריות.
קופרמן ישב במסיבת ביתו משיח עם חבד, ומהרהר בדבר המקרה.
מקבל זלמן בשכרו עשרים רובל לחודש. אילו היה מעלים את החבילה, כמה רבית היה הכסף מביא לו בכל חודש? שמא תאמר, חושש היה, שסוף-סוף אהיה נזכר, שנתתי לו את החבילה, הרי יכול היה להשיב מחצית הכסף, ומחציתו השניה היתה בוודאי נשארה אצלי בחזקת אבודה, מאחר שהחבילה היתה מחוררה. סכום כזה אצל צעיר כמוהו הוא מטמון, הון בטוח. כשהשיב סכום כזה לבעליו, צריך להודות, שבלב צעיר זה יש… יש… אלהים, יש מה שקוראים רגש מוסר.
הסתכל בו חבד בשחוק של מנצח, והלז ניענע לו בראשו.
לא נתקררה דעתו של קופרמן עד שהפריש חמש מאות רובל, הכניסם בתוך חפיסה וכתב עליה “הכרת תודה לאדם על ישרו,” והושיטה לזלמן לעת ערב בשעה שיצא מן הטחנה ללכת הביתה. זלמן נתן בו את עיניו, נדמה לו, שזה חפץ להדיחו מן המקום, שטרח עליו כל-כך עד שהגיע אליו. הוא אינו יודע כמה יש בחפיסה, אבל ברי הוא, שיש שם פחות ממה שיכול היה לקחת באותו הלילה. הרי זה כאילו חפץ הלז לקנות ממנו בסלע דבר ששווה מנה.
הוא לא קיבל את החפיסה. קופרמן הלבין פנים, ולא עוד אלא שהרגיש את עצמו אשם כנגדו. “עלבון גרמתי לצעיר נפלא זה,” הוא מתחרט ומצטער.
בלבו נקבע, שאין זלמן איש פשוט מאנשים הלהוטים אחר ממון, והתחיל נוהג בו כבוד. מבקש הוא דרכים איך לגמול טובה עם צעיר זה באופן, שלא ירגיש בדבר ולא ימאן לקבל.
גמר בדעתו להתייעץ על זה עם חבד.
יא
כשהתייעץ קופרמן עם חבד על אודות השכר, שהוא חפץ להוסיף לזלמן, נתן לו להלז הרבה חומר למחשבות.
אהב חבד באמת את הצעיר הזה וחפץ באשרו. בבחינה ידועה, הרי הוא שהביאו לכאן. הוא פעל עליו הרבה. גם רואה הוא בו חתן לבתו. הוא רגיל להביט עליו כעל קניינו. אלא שלבו נוקפו, שמא כשיתעלה זלמן כל-כך – מי יודע? ימצא לו איזה עשיר, שיתן לו נדה רבה, ואז… כל תקוותי, תעלינה בתוהו. אין לו שום צדקה למנוע מאדם בשביל זה את אושרו, אבל קשה עליו הנסיון.
ולפי שעה השמיע בביתו דברי כיבושין, סתם, על הנערות שבזמן הזה, שלמודות הן למאן, לסרב, עד שמבריחות מעליהן את אושרן. אינן יודעות איך להתנהג. ואחר-כך הן ישובות עד שילבינו שערותיהן. צביה שמעה וידעה שהדברים אינם יכולים להיות מכוונים, לא אל אמא ולא אל האחים הקטנים. אבל כמו כן אינה יודעת כלפי מה הם נאמרים בנוגע אליה? כמדומה לה, שאבא יודע את יחוסה אל זלמן. היא לא הלכה מעולם לבקש את אשרה; אבל מכיוון שמצאה אותו, שוב אינה מבריחה אותו. אדרבה, אילו היה זה מן הנימוס, היתה הולכת עמו יחד לעסוק עמו בבית-הטחנה במשך כל היום. כלום יש עוד איזה צל של ספק על אודות היחס שבינה ובינו? היא כבר השמיעה לו דברים, שכשהיא נזכרת בם עכשיו, היא מסתמקת ומתביישת בפני עצמה.
כלפי מה מתכוון אבא?
וחשיכה גדולה היא מרגישה בלבה. איזה רעיון מסוכסך, בעל חודים ועוקצים נכנס שם ודוקר, ומכאיב. אין מצב נפשה מתאים אל מראה שמש-האביב הזורע ניחומים, תקוות וששון על האדמה העירומה. והיא, צביה, לבכות חפצה.
טוב עשה זלמן, שנכנס אליה בערב. בואו אל הבית פיזר כרגע את העננים הכבדים אשר נראו על שמי חייה. נדמה לה, שהקיצה מתוך חלום קשה. נדמה לה, שפני זלמן נשתנו פתאום בימים האחרונים. נתעדנו. לחייו בולטות, איזו לאות שפוכה עליהן. אבל יחד עם זה מרחפת עליו איזו נחת-רוח, שביעת-רצון, חדווה שקטה. יפה היה אז בעיניה מאד. אלמלא שהתביישה מרעיונותיה, שמילאו זה עתה את לבבה, היתה מחבקת אותו והיתה מאמצת אותו אל לבה. היא שמחה לקראתו, וחפצה להעסיקו בדברים, בכדי לשכוח את הרעיונות המרים, שהכבידו עד עכשיו על לבה. נזכרה בהבטחתה, שהבטיחה לחברותיה להמליץ לפניו על העניים, שנדחו מעל הטחנה והתחילה בדבר.
אבל הוא הפסיקה.
“כבר סיפרו לי, שחברת ‘מאירת עינים’ מזדיינת כנגדי. זה אמנם כבודכן, שאתן מקשיבות לשוועת עניים. אבל, יקירתי, צריכה את לדעת שאין הטחנה מוסד של צדקה כזו של ‘מאירת-עינים.’ זהו מוסד מסחרי שצריך לו ידים זריזות. יכול קופרמן לתת נדבה קטנה או גדולה, להשתתף במעשי הצדקה, אבל אינו יכול להפוך את הטחנה לבית-מחסה לזקנים ועצלים. אם יעשה כך יבוא אחר ויפתח לו טחנה, שעובדיה זריזים ויקפח את זו של קופרמן. תמה אני, שלא הבנת מעצמך את הדבר. הטחנה אמנם לפי שעה אינה שלי, אבל יושרי ואמונתי ערבים בעד הצלחתה.”
נכלמה צביה, והתפלאה על עצמה, איך זה באמת לא הבינה את הדבר מראש. מה חפצות ממנו חברות “מאירת-עינים”?
ונדמה לה באותו יום, שכל מה שהוא אומר, הוא כל-כך מוכח, ישר, מובן! ונכונה היא להראות לו על עוד מספר עצלים העובדים בטחנה, ולהציע לפניו שירחיקם.
“חברת ‘מאירת-עינים’,” הוסיף זלמן, “אין להכחיש, זוכה בקיומה, דואגת לאומללים. אבל טוב היתה החברה עושה, אילו השפיעה על העניים, שלא יהיו עצלים, רמאים וגנבים צריך להיטיב את המצב המוסרי שלהם. במקצוע זה יכולות אתן למצוא הרבה משתתפים. גם אני לא הייתי מונע את עצמי מלעזור לכן.”
רעיון זה נראה אצלה חדש, יפה נשגב.
הם ישבו ודיברו הרבה. אחר-כך טיילו ודיברו הרבה. ביחוד הרבתה צביה לדבר על כול ועל הכול. פטפטנית נעשתה בשעה זו. בתוך יתר דבריו סיפר זלמן לצביה, שקופרמן קצב לו מעתה חמישים רובל לחודש.
יב
ירחי השביתה תמו לטחנה. מה שהיה צריך לתקן תיקנו. המקולקל הוצא ותחתיו הובא חדש. ושוב נשמע שיר הטחנה.
וקיץ של עבודה מרובה עבר על זלמן. קופרמן, מכיוון שבא לידי אמונה מוחלטת ביושרו של זלמן עמד ונהנה ממנו. הוא הטיל עליו הרבה עבודות חדשות שהיה עושן עד עכשיו בעצמו.
וכשנסע קופרמן עם אשתו לחוץ-לארץ במצוות הרופאים, הפקיד את כל ענייני ביתו בידי שני עובדים זריזים חרוצים ונאמנים, בידי חבד וזלמן. גם בת-שבע נשארה בבית.
פעם אחת, כשיצא זלמן מחדר עבודתו, עוד ניכרו בחוץ הזהרורי בין-השמשות, בת-שבע עמדה נשענת על פתח המסדרון. היא חיכתה לשעת יציאתו. דעתה לא היתה נוחה ממה שראתה אותו מטייל הרבה עם צביה. והרבה פעמים כבר הכינה את עצמה לדבר עמו. היא חפצה להגיד לו שעוד לא התחרטה, שהוא אינו עוד הפקר לכל הנערות.
היא אמרה לו שהיא חפצה לדבר אתו ותלך הביתה, הוא השיב לה תשובה על דבריה וילך אחריה.
אופל הערב הלך וגבר בחדר, מרגע לרגע, לאט לאט, עד שלא הרגישו בדבר.
היא דיברה הרבה. נשימת-פיה ריחפה ורפרפה על לחייו. זלמן נלאה מהר לשמוע את דבריה ושקע במחשבות.
פתאום הרגיש על ערפו יד רכה וחמה. בת-שבע פסקה את שיחתה. היא עצמה את עיניה. מיותרות היו לה עכשיו. היא שקעה כמו בחלום. ולאט לאט נמשכה אחרי תאוות-לבה. התנהגותה הוכיחה לזלמן, שהבהמיות שבה התגלתה בעצם עירומה…
ורעיון בהיר עלה במוחו. אם יכבוש עתה את יצרו יהיה הוא הגיבור. וזה יכול רק להביא לו תועלת. ירוויח אחר-כך תענוג נפלא לכל הימים. כעין התועלת שמצא בהשבת-הכסף. והוא חש תענוג משונה, שאין בדומה לו… בכבשו את יצרו.
יג
כשפתחה בת-שבע את עיניה מצאה את עצמה בתוך האופל. יחידה, שוכבת שלא כהוגן, לבה עוד לא חדל לסעור.
ואחרי המקרה הזה התחיל זלמן לחשוב מחשבות על בת-שבע ועל צביה, הוא התחיל לדמותן זו לזו ולסוף בא לידי החלטה, שהאחת שובבה, קלת-דעת, אך מלאה חיים סואנים, והשניה צנועה, בעלת-מידות ונימוסים. והוא כמעט גמר כבר בדעתו לבכר את צביה על בת-שבע, אף-על-פי שעכשיו, על-פי מצבו, אינו כל-כך רחוק מבת-שבע. כך גמר אמנם בדעתו אך אוהב הוא להרהר, איך יכולים הדברים לחול אילו עמד ונשא את בת-שבע. ומהרהר הוא ונהנה מהרהוריו.
מעשה השגחה ראה חבד, במה שהזמין לו השם-יתברך ריווח הגון בהיסח-הדעת, ריווח, שיש בו כדי לסלק נדוניה הגונה לבתו, וגם להוצאות החתונה.
קופרמן לא שב עדיין לביתו. השנה נראתה מראשיתה שחונה וגשומה. התבואות נראו יפות, אלא שלפני גמר בישולן לקו בברד ובריבוי-גשמים. שער התבואות הלך והתייקר. וחבד וזלמן הקדימו את עצמם ונסעו לעיירה קרובה, קנו שם סכום גדול, של חיטים בשער היום. חבד מצא לנחוץ להודיע בטלגרמה את דבר הקניה לקופרמן. הלז התחלחל מפני המחיר הגבוה, וידעני המקום הגידו לו את השערתם, שעתיד השער לרדת. הוא קם והודיע לחבד בטלגרמה, שהוא מבטל את הקניה. חבד וזלמן נסעו אל העיירה להיפטר באיזה דרך מן הקניה. כסוחר פיקח התחכם חבד ולא פרסם את דבר בואו. סוחרי העיירה, העומדת רחוק ממקומות השווקים, באו במבוכה, הם שיערו, שחבד בא שוב לקנות. השער עלה, והמוכר הראה סימני חרטה. חבד התפשר עמו ולקח שמונה מאות שכר התפטרות. חבד התעסק בשאלה, למי הרווח הזה? הרבה חקר בדבר ומצא לכול לראש שהוא זקוק להם מאד. אחר-כך מצא, שבעיקרו של דבר הרי האדון משך את ידו מן העניין. דיו שהפקיע את עצמו בלי היזק.
הריווח שלי.
לא קשה לו כל-כך לפסוק הלכה, שגם לזלמן מגיע חלק. סוף-סוף הכול הולך אל מקום אחד.
זלמן לא הסכים מהר על הדבר. זהו אצל חבד פשוט. יודע הוא בו שבעניינים מוסריים הוא קיצוני. אין בכך כלום.
“עושה אני את הדבר על אחריות רגשי מוסר שלי.”
לקופרמן לא יגלה את כל הענין, ואין לזלמן שום חלק בעבירה.
ככה לגלג על זלמן.
ובולמוס של מסירות נפש אחז את זלמן. כשבא קופרמן אל ביתו, סיפר לפניו את כל הענין לפרטיו. והאדון התחיל מביט על חבד בעיני חשד ונטירת-איבה.
אנשים קרובים לדבר יודעים שהוא מחכה לשעת-הכושר להדיח את חבד ממשמרתו ולהושיב את זלמן על מקומו. ואף-על-פי-כן לא היה קשה על זלמן להתמיד בביקוריו בבית חבד. יודע הוא בנפשו, שלא משנאה או מקנאה עשה מה שעשה. הוא עשה כך, מפני שחש בנפשו נטיה חזקה, דומה לתאווה, לעשות כך.
אך קשה נעשתה ישיבתו של זלמן בבית חבד על צביה. אהבתה אמנם לא נתקררה אליו, אלא שהתחילה להרגיש אליו איזה רגש כבוד דומה ליראה. מכירה היא, שאדם זה אינו כלל מסביבתה. רם ונישא הוא.
כשהוא יושב בחברתה, נדמה לה, שאיזה ענק גדול ממלא את חללו של החדר. ומתכווצת היא וסולדת בכל תנועה ותנועה שמא תגע בו.
וכשהוא יוצא, לבה נמשך אחריו, נמשך, נמשך עד לידי כאב. לולא התביישה מפניו, היתה רצה אחריו.
יד
ומקרים חדשים באו ונתנו לענין צורה חדשה. זהירותו של קופרמן בקניית חיטים לטחנה עלתה לו בשנה ההיא בדמים מרובים. המקח עלה מיום ליום. הטחנות, אשר מסביב אספו חיטים משעת-הזול והוא, קופרמן, צריך היה לקנות בעת שהיוקר הגיע למרום גובהו. הוא לא יכול לעמוד במלחמת ההתחרות עם בעלי הטחנות. השמאים שבעיר התלחשו עליו שהוא יורד מנכסיו.
מצד אחר קם עליו אסון חדש. הגראף הצעיר בא להתנחל באחוזת-אבותיו ועלה בדעתו לבנות טחנה חדשה על מקום החרבה. אין זלמן יודע מי המליץ עליו באזני הגראף. אבל די לו לדעת, שהגראף, הזמינו אל החצר והציע לפניו שיבוא לנהל את הטחנה החדשה על חשבון אריסות. זלמן בדק את הדבר מכל צדדיו ומצא שיכול הוא לקבל את ההצעה. ואז… כבר הגיעה לו עת שיבנה בית בישראל.
עכשיו יודע הוא שבת-שבע אינה רחוקה ממנו יותר מצביה. ירידתו של קופרמן ועלייתו שלו שתיהן נפגשו באמצע הסולם החברתי.
קרובות אליו עכשיו גם זו וגם זו ומרגיש הוא נטיה בלבו גם לזו וגם לזו. אך איזו מהן צריכה לעלות בחלקו?
והוא עומד לפני סימן-השאלה.
א
כשתדברו עם הזקן ר' אברהם-הירש הורוויץ, אל תדברו בפניו בצער-גידול-בנים. מפני שאין מראים שוט לאדם מוכה.
חמישה בנים ילדה חוה אשתו, וכולם לא הוציאו את שנת העשר. לא לחינם זקוקה היתה חוה למשקפיים קודם שמלאו לה שלושים. אור עיניה זלג ויבש בדמעותיה.
אסון זה פעל על הבעל ואשתו פעולות הפוכות זו מזו מן הקצה אל הקצה. את לב חוה הרך כדונג והצית בה געגועים ואהבת-אם. יותר שהתקרבה שנת העשר לאיזה מילדיה, יותר התלקחו בה געגועיה ודאגתה אליו. ולב אברהם-הירש, אדרבה, דומה שהתקשה. מכיוון שמתו עליו שלושה ילדים בתקופת-ילדות אחת, בחודש אחד וכמעט ביום אחד, בא לידי החלטה מרה, שסיבת האסון מונחת בו או בחוה. מנחילים הם לזרעם מחלה ממארת, מצעדת לקבר. והתייאש מזרע של קיימא.
ומאז התחיל מרגיל את עצמו להתרחק מילדיו. הוא קיבל על עצמו בנדר, שלא לנשק אותם בשום תקופה משנותיהם הקצרות. בכל פעם, שנולד לו בן, השתדל להביא את עצמו לידי הכרה, שזה לא בא אלא להקים קצת שאון נעים בבית, קצת דאגות מחרידות, ולאחר עשר שנים יוסיף אסון על האסונות הנשכחים ויטול חלק הגון מאור עיניה ובריות גופה של חוה.
כשהיה רואה את חוה מטפלת בוולדה מתוך חיבה יתירה ומייפה אותו במלבושים נאים, לא היה מוחה בידה, אלא היה מניע עליה ביד, וזורק דברים כלפי האוויר: “משחק בצעצועים. כאילו לקחה כבר ערבון מן השמים.”
והתרגזה עליו חוה, והתחילה בוכה ומתנפלת עליו:
“אכזר. לב אבן. אינו ירא לפתוח פה לשטן.”
ואולם אברהם-הירש ידע שלא מתוך אכזריות הוא אומר מה שהוא אומר. אדרבה, הרבה יש בזה מדאגתו וחמלתו על חוה. חפץ הוא להכין אותה לקראת האסון הודאי קימעא קימעא. במידה, שיחסר מתענוגה העראי, כן תקל מעליה הצרה אחרי-כן.
ועיקר טעמו בזה היה, מה שלא הרגיש בו הוא-גופו. חפץ היה להשמיע דברים אלו לעצמו כדי שיעמוד בנסיון ולא ירך לבו.
וחוה ילדה, טיפחה ספדה, קברה, התנחמה – וקיוותה.
סוף-סוף – השמים אינם של נחושת – זכתה חוה ללדת בן-קיימא, את נחמן בנה, ששי לבטן – ופסקה מלדת.
עד עשר שנים עסקה חוה בטיפוחו וטיפולו של נחמן. מקפיד היה אברהם-הירש, כשהיתה פונה אליו בדרישת עצה על דבר מלבושים או מלמדים. “מה את מטרידה אותי?” היה גוער בה, “עשי מה שלבך חפץ, ובלבד שתניחיני.”
החודש המסויים של שנת העשר לחיי נחמן, החודש המוכן לפורענויות, אין אברהם-הירש יודע איך עבר עליו, מפני שעל-פי מקרה נפל אז למשכב והתהפך בחליו עד גמר השנה.
כשנכנס נחמן לשנת האחת-עשרה, התחילה חוה מודה ומשבחת לאלהים בכל יום. אבל אברהם-הירש גער בה:
“פטפטנית, הסיחי דעתך. או שמא כבר כלו לך תשעת הקבין?” הוא נעשה קפדן במידה מרובה בימים אלו. ירא היה אברהם-הירש להכיר בדבר, שכבר יצא מחזקת סכנה. שמא ינכו לו את תענוגו מזכויותיו המצומצמות על גידול בנים.
ולא עוד אלא שאפילו בתפילתו, כשהגיע למקומות שיש בהם מעין תפילה לרפואה, לאריכות ימים, ל“לא ימושו מפיך ומפי זרעך,” היה מבליע עליהם בחטיפה, ולא השתקע עליהם הרבה.
הוא לא החליף את יחוסו לנחמן. התנהג עמו ב“שמאל לא דוחה וימין אינה מקרבת.” כמו שהיה רגיל עד עכשיו, בלי שום התרגשות גלויה הנהוגה אצל ההורים, לא של חיבה ולא של קפדנות. וזה הועיל הרבה לחינוכו, שהתחיל הוא גופו לחנך את נחמן. במקום אהבה נפרזה, הסתפק רק בפנים מסבירות; במקום קפדנות וכעס, גילוי דעת של אי-הסכמה; במקום פקודות, צוואות ואזהרות, שיש בהן על פי הרוב מעין “גזרה היא מלפני,” היה אברהם-הירש נוהג בעצות טובות. ובדרך זה הרגיל את בנו שלא להסתיר מאביו שום נטיה מנטיות לבבו ולשמוע בעצותיו, כמו ששומע בעצות חכם ומנוסה.
נחמן נולד לאברהם הירש בשעה טובה ומוצלחת. מיום שנולד נתברכו עסקיו של אברהם-הירש. אבל זה ידע לשלוט ברוחו גם בענין זה, שלא ירך לבבו מהתרגשות הוריית, שיכלה לבוא מתוך הכרה בדבר.
איש אמיד היה אברהם-הירש גם מקודם, וכשמלאו לנחמן חמש-עשרה שנים, כבר יצא לו שם של עשיר גדול בעירו.
כל עסקו במסחרו קיבל צורה יותר קבועה. עד עכשיו היו עסקיו ארעיים, חכר אדמה היום כאן, מחר במקום אחר, קרוב או רחוק מעיר מגורו. עכשיו חכר את כל האחוזה, שסביב לעירו כדי שיוכל לשבת בביתו ביותר קביעות, וכשחכר לא חכר על פחות מעשר שנים.
דומה שאברהם-הירש ישב עד עכשיו בספינה צפה ותועה על פני הים. עכשיו היא הולכת אל הנחל.
נחמן שילם להוריו תנחומים בעד סאת היגון, שעלה בחלקם. אם צרות אחרונות משכחות את הראשונות, על-אחת-כמה-וכמה שנחמות ואחרית טובה משכיחות צער העבר. הוא שגשג ועשה חיל בלימודים שלא לפי שנותיו, קנה לו לבבות בנימוסו הרצוי ויהי לברכה. ובדבר זה היה אברהם-הירש מתנפל תמיד על שכנו וידידו נפתלי גולד, אב לבנים הרבה בלתי מנומסים בילדותם:
“סמרטוטים אתם ולא אבות. מחבקים ומנשקים את בניכם, ממש כבהמה זו, שמלקקה את וולדה, ותוך-כדי-דיבור אתם מכים אותם, כאותה הבהמה שמנגחת את וולדה מתוך לקיקתה. רואים הבנים שכל מה שאתם עושים אינכם עושים אלא מתוך השפעת-הרגע, ואיך יכבדו אתכם? והלא לפיכך אינם שומעים בקולכם. צריך כל אב להשתדל ברוח שקט ובינה ישרה, שדעתו תהי מכרעת אצל הבנים. הביטו על נחמן שלי וידעתם את דרך החינוך הרצוי ביותר.”
נפתלי גולד היה שכן קרוב וידיד לאברהם-הירש, אף-על-פי שלפי השקפתו ומנהגו היה קצת יותר אורתודוכסי, יותר חסידי מאברהם-הירש. כידיד נאמן, היה מתנהג עם שכנו בהתגלות, בלי זיופים נימוסיים. רגילים היו שני השכנים הטובים להתווכח, להתקוטט, להיפרד מתוך קטטות ולהיפגש מחר מתוך ריעות וחיבה. אבל מכיוון שהגיע הוויכוח בחינוך-הבנים למקום זה, שאברהם-הירש היה מציג את נחמן לדוגמה, היה נפתלי רגיל לנענע לו בראשו ולקצר בוויכוחים, כדי שלא יוציא מפיהו דברים, לעורר בלב שכנו צרות נשכחות.
ואברהם-הירש קיבל את הנענועים על חשבון הסכמה, ונהנה בהנאתו של מנצח.
נחמן שילם תנחומים להוריו, אבל רק עד תקופה ידועה.
לכאורה לא היתה שום סיבה לתסיסת-מלחמה בין האב ובנו. אברהם-הירש היה אדם עומד באמצע הדרכים. הוא היה משכיל בנעוריו, בימים שההשכלה לא התבססה עדיין בכולה על תעודות וזכויות. כשנשא אשה, נפסקה השכלתו. אף-על-פי-כן, בין הספרים שהביא עמו לבית-חותנו, לקחו מקום בראש: ה“עקדה,” ה“עיקרים,” “בר-קורטוב של אמונה.” נחמן למד תורה מפי מלמד כשר בתשוקה מצויינת עד תקופה ידועה, ואחר כך התמכר להשכלה וחכמת העולם, ברצון אביו ובהשתדלותו על הדבר.
אבל יש לך תקופה ידועה בחיי הבנים, שאז מתחילים אלו להרגיש את עצמותם מתבססת ומתרכזת לגופה, עוברת מרשות אחרים לרשות עצמה. לא פחות מן הבנים ואולי עוד יותר מהם, מרגישים בזה האבות. אז מתקשרת מלחמת פנים בין שני כוחות, מלחמה נסתרת, שמתגלה לפעמים בשינויי דעות בשאיפות צעירים ומתינות זקנים, בענייני דת ולפעמים בקטנויות, שאינם אלא מעוררים צחוק בעיני מי שאינו נוגע בדבר. נראה לו פתאום לאב, שבנו ישוב כפוף יותר מדי או זקוף שלא כרגיל. ולפעמים שנדמה לו פשוט שבנו גס, מגושם, תופס מקום במציאות יותר מכפי שראוי לבנים.
כל זה אינו אלא כסות עיניים. בעיקרו של דבר, מרגיש האב, שטפל אחד, שהיה חי עד עכשיו על אפוטרופסות הורים, מתפרנס כביכול ממוחם ומשמש להנאתם כאבר שבגוף – טפל זה נבדל ומתחיל חי על חשבונו ומרכזו שלו. מקום החתך אינו מגליד כל-כך מהר.
נחמן הגיע לפרק זה וההתנגשות לא איחרה לבוא.
הוא התרועע עם בניו של סמואל וויינשטיין, אדם שעל-פי יחוסו ומנהגו בעניינים דתיים היה נחשב בעיר לפגום. התרועעות זו לא היתה רצויה לאביו והוא העיר על הדבר אחת ושתים את אוזן בנו. הלז שמע את ההערה במתינות וקצת תמה; ואף-על-פי-כן לא פסק מביקוריו בבית וויינשטיין.
בערב ההוא היה קרוא לבני וויינשטיין לסעודת משפחה, שהכין שם יוזי, הבכור, בן גילו של נחמן. יוזי זה קיבל תורה עד עכשיו מפי מורים בביתו. עכשיו נוסע הוא להיכנס לאיזו מחלקה בגימנזיון ונפטר מחבריו מתוך סעודה.
נחמן איחר לשבת שם עד שעה מאוחרת בלילה ויצא משם נפגם.
הרהור אחד הסתבך במוחו; אילו עלה בדעתו לעזוב את הוריו ולנסוע להיכנס לגימנזיון, לא היו הוריו מסכימים על זה בשום אופן.
יודע הוא סיבת השבר. וויינשטיין מבורך בבנים ובנות, והוא בן יחיד להוריו. אבל תהי הסיבה איזו שתהיה, התוצאה אחת היא. הוא אינו מצוי ברשותו, אינו שייך לעצמו. תלוי הוא בכולו שלו בדעת הוריו. תמיד יהיה תינוק כרוך אחרי אמו. כבר שמע הרבה פעמים את הוריו משיחים ופוסקים ואומרים: “את נחמן שלנו לא נתן להיפרד מעלינו.” חי הוא על פי איזה “שולחן ערוך” מחובר בשבילו על ידי הורויות וכל פסיעותיו נמדדות על פי אותו “שולחן ערוך.” אפילו מאכלו ומשתהו ומלבושיו קצובים לו על-פי “שולחן ערוך” זה. תמיד מבריאה אותו אמו מה שנעים יותר לחיכה ומה שבריא יותר לגופה. היום שאביו הולך לקנות בשבילו בגד חדש הוא כעין יום חג אצלו. מטפל אביו בדבר כמי שעוסק באיזה ענין רב ערך, ולעולם אינו מעמיד את עצמו הרבה על המקח. אבל כשהוא בוחר, אינו בוחר אלא באותו הגוון ובאותה החטיבה, שנראה יפה לפי טעמו שלו. אפילו בבחירת-החברים הם מתערבים.
רואה הוא בימים האחרונים, שהם מדקדקים עמו על הכול, כל מה שהוא עושה, אינו זכאי בעיניהם, ולכל מה שהם עושים, הוא מרגיש בחילת-נפש.
ובא לידי החלטה, שכבר הגיעה העת להעיר להם, שגם לו יש רצון ודעה.
מתוך מחשבות אלו נכנס הביתה. אביו קידם את פניו בדיבור קשה:
“היכן התעכבת? א, שוב עם רעיך הטובים.”
הקיש הברזל בחלמיש. נחמן העמיד על אביו עינים פקוחות.
“מה לך ולחברי? כלום מדקדק אני עמך על חבריך?”
אברהם-הירש התחלחל. לנחמן מלאו אז שש-עשרה שנים. דברים כעין אלו הם חוצפה אפילו לגדול ממנו. מעולם לא קיווה לשמוע מענה כזה מפי בנו.
נחמן נכנס תיכף אל חדרו ואברהם-הירש ישב נרעש ופגוע. כל אותו היום שאחרי כן היו שניהם בודדים, הלומים. צר נעשה להם חדר אחד בשביל שניהם.
בלילה על משכבו התחיל אברהם-הירש חוזר על המאורע, מסדר לעצמו את הדברים כמו שקרו, והוציא הרבה מסקנות.
ראשית-כל העלה, שאצל ילדים דעת האב צריכה להיות מכרעת; נחמן שלו עודנו בכלל נער קטן.
ושוב העלה, שאצל ילדים יש, שדברים כעין אלו ששמע נחשבים לחכמה. אין ספק, שזה סימן לרעננות ורצון כביר, דבר החסר אצל הרבה ילדים.
ושוב מצא, שהוא בעצמו אשם בדבר. דורש הוא מבנו להיפרד מרעיו, שבחר לו בעצמו, בעוד שהוא, האב, עדיין לא בחר בשבילו רעים יותר הגונים.
ובא לידי מסקנה, שצריך ומחוייב הוא להיפנות מעסקיו ולבחור בשביל בנו רעים הגונים וכשרים, שיהיו לכבוד ולתועלת. זהו בכלל “ולמדתם.”
וכשהתעמק בדבר ובדק במחשבתו אחרי כל נערי העיר, מצא, שהטובים, המלומדים והמנומסים שבכל נערי העיר הם בניו של סמואל וויינשטיין. חסרון אחד יש למנות בהם, קלות בענייני דת. אבל אשם בזה האב. הבנים הם ספוג, שסופג את הכול. אלא שאין לו יסוד לשער, שנחמן ילמד ממעשיהם. אדרבה, בניו של וויינשטיין אפשר שיקלטו הרבה משל נחמן, המצוי תחת השפעת-אב יהודי כשר.
ואגב התחיל בודק במחשבתו אחרי משפחתו של וויינשטיין והתפלא על אותו הערעור שמערערין עליו בעיר. משפחתו הגונה בין מצדו בין מצד אשתו. בין הסוחרים הוא נוח ורצוי, לצרכי-צדקה הוא תמיד נתבע ונותן. ודאי, ששונאי חינם יש לאיש זה. והרי הדבר ידוע, יותר שהאדם הגון וחשוב, יותר מרובים שונאיו.
בימים אלו נעשה אצלו וויינשטיין נושא קבוע למחשבותיו. מכל צעד שהוא מסתכל בו, הוא מוצא בו טעם לשבח.
הרבה היה אברהם-הירש מדקדק אחרי-כן והיה מרבה בשאלות, כשקרה יום אחד, שלא באו בני וויינשטיין אצל נחמן, או כשלא הלך נחמן אליהם.
דומה, שההתנגשות הראשונה לא השאירה אחריה שום רושם על אברהם-הירש, אדרבה, בלבו התחזקה עוד יותר ההכרה, שדעת האב צריכה להיות מכרעת אצל הבנים, ושבנוגע לחינוך, יכול הוא להיות למופת לאבות מישראל.
רושם יותר מורגש השאירה ההתנגשות על לב נחמן. הוא הכיר בעצמו, שדיבורו עם אביו באותו הלילה לא היה מנומס. תשובתו היתה התרסה חצופה. מתחילה ייסרוהו כליותיו על הדבר; אך באחרונה בא לידי-החלטה, שצריך היה סוף-סוף לעשות איזה מעשה, להגיד איזו מלה קשה, עד שירגישו ההורים, שיש לבנם רצון חפשי, ושאינו כרוך אחריהם כלל.
עכשיו הוא מרגיש את עצמו חפשי. יכול הוא להיכנס אל בית-הוריו ולהגיד להם בהחלט ובכל תוקף,
שהוא נוסע, למשל, לכרך פלוני כדי להיכנס לגימנזיון פלוני. הם יקומו עליו במחאות, בדמעות, אבל מרגיש הוא בעצמו רצון כביר להעמיד את הדבר על דעתו. אלא, שעכשיו נודע לו, שאין לו תשוקה כלל אל אותו הגימנזיון. שנוא עליו אותו הבולמוס, שאחז את נערי העיירות לעשות תורתם קרדום לחפור בו. הוא אהב חכמה לשמה. לפי-שעה יכול הוא לקנות לו חכמה ודעת בביתו בעזרת מורים הגונים וספרים טובים.
והוא אמנם התמכר בכל לבו אל התורה והחכמה. מן הספרים שמצא בתוך ארון אביו לא הניח אף אחד וב“חכמות חיצוניות,” כמו שהיה אביו רגיל לאמור, עסק בעזרת מורים.
ומאז התרגל לעשות את הכול על דעת-עצמו. נפשו סלדה בכל השפעה חיצונית. קשה היתה עליו אפילו השפעת ספרים. בכל פעם שמצא בספר איזה רעיון חדש, התעורר בו למפרע רוח התנגדות הידוע בשם “איפכא מסתברא” דומה היה לו, שבעל-הספר מתגנב אל תוך לבו לעקור משם דעות קבועות.
אחר זמן מסויים הודיע נחמן לאביו, שבמורים שישנם בעיר אין לו כבר שום צורך וכי מעתה יפסיק מלשלם בעדו שכר-הוראה.
אברהם-הירש נתן בו את עיניו, כמו שבא עליו אסון פתאומי.
הוא לא יכול להרגיל את עצמו על הרעיון, שמעתה לא ישלם שכר-לימוד בשביל נחמן שלו. לא ישלם? ומה איפוא יעשה אם לא ישלם?
אבידה גדולה אבדה לו. ולא אבידה, אלא מקור של חיות נסתם בשבילו.
הרבה חשב על הדבר ביום ההוא, ובאחרונה התנחם לפי-שעה במה שנחמן שלו כל-כך הצליח בלימודים. להבא נתן אל לבו להביא ממרחקים איזה מורה מפורסם בשביל נחמן.
ונחמן לא עמד על מקום אחד. הוא קרא ולמד וחשב.
וכשהתפקר אחר-כך לגמרי לא היתה בזה השפעת בית-וויינשטיין. על דעתו עצמו ומתוך הכרתו הפנימית עשה מה שעשה.
והכול הלך אצלו בהדרגה-תמידית, בביטחה מכרעת, עד שלא הרגישו ההורים שום שינוי ניכר בדרכיו, שינוי פתאומי, שיביא לידי מחאות ותלונות.
ב
התקרבותו של אברהם-הירש לבית וויינשטיין הביאה תוצאות נכבדות. אברהם-הירש הכיר בידידו החדש עסקן חרוץ ונאמן-רוח. וסמואל מצא באברהם-הירש עשיר גדול, סוחר נוח ורצוי לבריות. ויבואו שניהם בברית-שותפות לכל עסקיהם.
התרבו לו לאברהם-הירש שעות הפנאי, מפני שיכול היה לסמוך בכול עסקיו על שותפו הזריז, והתחיל תוכף ביקוריו בבית שכנו נפתלי.
הדבר היה בחול-המועד של פסח, בשעה שהיהודי מוכשר ביותר לשיחה-בטלה בבית-רעים. בפעם הזאת מצא אברהם-הירש פנים חדשות בבית נפתלי. צעיר אחד מקרוביו שבעיר רחוקה, שמעון סרבר, מורה עברי מן “החדשים.” בא לכאן, בתקוותו למצוא פה מקום להתגדר. על-פי יחוסו של נפתלי למפלגת-החסידים לא יכול לחשוב לעצמו כלל לכבוד מה שקרובו הוא מורה צעיר, ולא עוד אלא שהוא גם מורה שפת-עבר. הוא התחיל מתנצל ומשמט את עצמו.
“לי אין צורך בדבר. בתי, רחל’ה שתחיה, היא נערה, שכבר יצאה מפרק התלמוד; למדה קצת כתיבה, ודי לה. ואלא מאי, לבני? יש להם מלמד הגון, שאיני יכול לדחותו. בנוגע לשאר בתי האבות שבעיר איני מאמין, שתמצא עבודה בבתיהם. יש כאן מ’סחורה זו' יתר על הדרישה. כך דעתי.”
הוא נתן עיניו בשכנו בתקוותו למצוא בו מסייע לדבריו. חפץ היה מאד להיפטר מקרובו בו-ביום. אבל במוחו של אברהם-הירש נצנצה מחשבה: שמא יצלח צעיר זה בשביל נחמן.
צריך היה לאברהם-הירש יונק, שיינק ממנו את ה“מותרות”. צריך היה לו עוד קשר, שיהדק אליו את בנו. קשה היה עליו להיפטר לגמרי מחובת הבנים.
הוא הביע את מחשבתו.
מכיוון שהרגיש נפתלי שקרובו יכול לבסס לעצמו עמידה בלי עזרתו, נתרכך קצת והרהר בלבו שלקלקל אינו מחוייב. אדרבה, הוא גם התחיל מאיר פנים לקרובו והתחיל שואלו לשלום הוריו ולמצבו-שלו, מה הביאו לידי-כך, שיהא אנוס לעסוק בהוראה.
הצעיר העיר במלים מועטות, שלא מפני האונס, אלא מרצון טוב וחשבון-הנפש בחר לעצמו עבודה זו. ראשית, מפני שהוא מרגיש בעצמו כשרון לאותו דבר, ושנית…
השיחה נפסקה על-ידי שלמה הקטן, בנו של נפתלי, בן חמש שנים, שנכנס לחדר-האורחים וטיפס ועלה על ברכי אביו. נפתלי התחיל מחבקו, מנשקו ומספר לפני המסובים מחכמותיו של הנשוק, כמנהג ההורים, אברהם-הירש לא היה מסוגל להביט על טיפול זה בשוויון-נפש. הוא העמיד פני סולד, כמי שריח מרור עולה באפו.
ויכוח רגיל, שהיה חביב עליהם התחדש ביניהם, ויכוח בשל חינוך-הבנים.
תוך כדי ויכוחם ירד הנשוק השובב מעל ברכי אביו, טיפס על שולחן-הכתיבה והפך בשגגה את הקלמר. הדיו נשפך אל הרבה ניירות נחוצים ועל מכתבים, שנתקבלו עכשיו מבית-הדואר ולא נקראו עדיין.
נפתלי בא לכלל כעס, התחיל בגערות וגמר במריטות לחי.
לראות דבר כעין זה, על-אחת-כמה-וכמה שלא היה אברהם-הירש מסוגל. הוא קם והציל את הבן שסרח, הוציאו מתוך החדר, ואחרי-כך פנה אל אביו בדברי כיבושין:
“תמה אני, למה כל אלו הנשיקות, שסופן מריטות לחי באכזריות מרובה כל-כך? כלום הבנים אשמים בזה?”
“ומי אשם,” שאל נפתלי פגוע קצת מדברי שכנו וקצת ממוסר לבבו. הוא הרגיש, שפיסות ידיו הרי הן עוד כצרובות מן הסטירות, שחלק לבנו והכניסן לתוך כיסי מכנסיו, כאילו רצה להסתירן מעיני אחרים, ושנה בשאלתו, “ומי אשם? שמא אני?”
“בודאי. בנים הם ספוג, מתרועעים עם חברים פראים, שמשפיעים עליהם פראות וקלות-ראש. צריך כל אב להיפנות לפרקים מעסקיו ולבחור חברים בשביל בניו. אפילו בבחירת-חברים צריכה דעת האב להכריע. הביטה על נחמן שלי.”
“אבל…”
“מה אתה מתנצל, אבל, אבל. אילו היתה לי שליטה על הדבר הייתי גוזר על כל צעיר מישראל הבא לשאת אשה, שיבחן מראש, אם יודע הוא פרק בחינוך-הבנים ואם יודע הוא להעמיד את דעתו מכרעת.”
חפץ היה נפתלי לענות דבר-מה, אלא שלא נמצאו לו, המלים הדרושות לזה. הוא השיב את פניו משכנו מתוך כעס כבוש ומבט מבטל ופנה אל קרובו:
“ובכן, מרגיש אתה בעצמך כשרון למלמדות. כך אמרת. וזה די לך ש…”
“ועוד,” הפסיקו הצעיר.
“מה ‘ועוד’?”
“נוכחתי לדעת, שבמקצוע זה חסרים בעמנו עובדים חרוצים מוכשרים לעבודה קדושה זו.”
“קדושה?” לא יכול נפתלי להתאפק מלעג.
“הלא תודה, שחינוך-הבנים הוא חוב קדוש על כל ישראל.”
“נו? וכלום חסרים אנו מלמדים?”
“מלמדים לשוט,” התערב אברהם-הירש.
הווכוח התלקח שוב בין שני השכנים, המה לא באו גם עכשיו, כמו שלא באו לעולם, לידי פשרה.
אם מותר ואם צריך המורה המחנך להכות את חניכיו, זה היה תוכן הווכוח. שניהם פנו אל הצעיר להסתייע בדעתו.
הצעיר הסתמק. ניכר היה בו, שנגעו בנקודה חשובה שבאוצר מחשבותיו. הוא החריש מעט, ואחרי כך אמר:
“לא הגבלתם היטב את שאלתכם, במה אתם נדונים, אם בזכותו של האב והמחנך להכות, לקנוס ולהעניש את המחונך ואם בתועלת שבדבר זה? באמת אמרו חכמי-החינוך…”
והמורה התחיל מרצה לפניהם ומסביר להם מתוך התפעלות והתלהבות, מה שחידשו חכמי-החינוך בהלכה זו והעלה, שבאמת אין למחנך כל רשות להשתמש לתכלית החינוך, שכל עיקרו אינו אלא תיקון לבו ושיכלולו הגופני והרוחני של המחונך, באמצעים שפלים ופחותים, כהכאה ושאר עונשין, שאנו דורשים אותם לגנאי אפילו אצל בעלי-חיים.
“הרי זה ממש,” המשיל המורה משל, “כמי שבא לנקות את הרצפה במטאטא מטונף או כמי שבא לכבות את הבערה בנפט. ומלבד שאתה מרגיל את המחונך על-ידי-כך לשפלות בזויה מפני מי שחזק ממנו, לעריצות ואכזריות על החלש ממנו, עוד אתה ממית בו את עצמיותו בעודו באיבו ומביאו לידי ביטול גמור.”
הצעיר קם מתוך התרגשות והתחיל פוסע לאורך החדר. אברהם-הירש הביט אחריו מתוך כוסף. נפתלי העמיד פני מלגלג. הלז שב למקומו והוסיף:
“אבל נגיע עצמנו, שהבנים הם קניין האבות ושאין לאותם האבות שום נחיצות לבסס את עצמיותם של בניהם; דיים רק שילמדו הרבה, וידעו הרבה-הרבה ויהיו מנומסים יותר מהרבה, עד שיהיו לעונג, לכבוד ולתפארת להוריהם, לכלי מחזיק קנאה ונקם בשביל השונאים. כלומר: ראה, שכני, ותתפקע בך מררתך, בני טובים מבניך! נניח שכך יפה וכך ראוי להיות. אבל כלום מביא העונש אל התכלית הנרצה? טועים אנחנו, רבותי. הנסיון והשכל הישר מגידים, שאינו דומה מי שלומד מתוך יראה למי שלומד מתוך אהבה.”
“מתוך אהבה?” תמה נפתלי בלעג גלוי.
“כן, מתוך אהבה. מתחילה למורה, אחרי כן לספר ולכל מידה נכונה.”
“ומה אתה עושה, למשל,” העביר נפתלי את ידו על זקנו, והעמיד את קצה כלפי הצעיר, “אם התלמיד, או, כמו שאתה קורא לו, החניך שלך, הוא נער עיקש, שאומר: אהבתי את שעשועי, את הבטלה וכל דרך נלוז ואי-אפשי לא בך ולא בספריך?”
“שעשועים אינם כלל פיגול לילדים, כמו שאתה חושב. אדרבה…”
והמורה האריך אף כאן להביא ראיות, שהשעשועים והמשחקים הם אחד מדרכי החינוך היותר רצויים וכל מורה מנוסה יפיק מהם תועלת וברכה מרובה לטובת תלמידיו ולהתפתחות כשרונותיהם מצדי צדדים.
“ולטעמך,” הוסיף המורה לבסוף, “מה אתה עושה בנער עקשן, שכבר הרגיל לעונשים, למכות, למריטות, לרצועה ועושה מה שלבו חפץ? שאל את פי המלמדים, ויאמרו לך, שהם יודעים נערים רבים כאלה.”
הוא נגע במתכוון, במקום המנוגע שבלב קרובו. לא היה לו לנפתלי כל צורך לטרוח ולשאול את פי המלמדים. בניו יכולים לשמש לו דוגמה בנידון זה. מעולם לא חשך שבטו מבניו. מתנה הוא למפרע עם המלמדים על ההכאה ועל “פישוט_עורות,” ואף-על-פי-כן אינו יכול להתפאר בם לא לענין נימוסם ולא לענין תורתם.
נפתלי החריש מעט. ובסוף פסק ואמר, כמתנצל בעיני עצמו:
“שאלתך אינה שאלה. לפחות עשיתי מה שמוטל עלי.”
“לא, חביבי, לא עשית מה שמוטל עליך, אלא מה שלבך השיאך מתוך כעס. אילו היה בך חפץ לעשות מה שמוטל עליך, היית חושב ומחפש, שמא יש דרכים אחרים יותר רצויים. כשאדם שרוי בכעס אין בו חשבון ודעת, וממעשים שייעשו בלי-דעת, לא יצאה מעולם תועלת.”
“ואם כן, הרי חכם אתה מכל העולם?”
“אין זה מגוף הענין. ואין העולם שלך חכם כל-כך, עד שיהי קשה למצוא חכם ממנו. ובכלל אין זה תלוי כל-כך בחכמה כמו בכשרון, רשות נתונה לך לפקפק בכשרוני לדבר, אבל אנוס אתה להודות שאין ההורים אפוטרופסים לאותו דבר. נגיעה קרובה יותר מדי יש להם בענין. בשאלת-החינוך הרי האבות והבנים הם שני נדונים, שכל אחד מהם טוען ונטען.”
אברהם-הירש ישב וספג את שמועתו. ‘פה מפיק מרגליות’, הרהר בלבו בנוסח של חסיד החוזר על שמועת רבו.
“אין שום צורך ואין שום זכות,” השמיע גם הוא את דעתו, “שישתמשו האבות בכוח האגרוף. הרי לכם נחמן שלי.”
כאן פקעה סבלנותו של נפתלי.
“הרף ממנו!”, נתן עליו בקול, “תמיד אתה משתמש בשעת-הכושר להציג את נחמן שלך לדוגמה. אבל הדוגמה אינה ראויה כלל להיות למופת. נחמן שלך אינו מתפלל, אינו מניח תפילין, גוי גמור הוא.”
“נחמן שלי? מה אתה סח?”
הוא לא יצא לריב עם שכנו, מפני שלא הספיקו לו מלים וכוח לדבר. הסתפק רק במה שעזב את הבית בלי ברכת-פרידה ופסק את ביקוריו בבית נפתלי. שניהם נעשו שונאים זה לזה.
כששב אל ביתו השתקע במחשבותיו על המקרה שקרהו. הוא נזכר באיזה קטעים ומקרים שאישרו את לעז שכנו על בנו.
באמת יש כבר זמן רב, שלא ראה את נחמן מוכתר בתפילין. כשהוא שואל אותו, אם כבר התפלל, עונה הוא לו בצחוק של קלות-ראש: “כבר אכלתי.” מקבל הוא תמיד את תשובתו על חשבון בדיחה יפה, אבל אין זה סימן טוב.
נחמן תעה קצת מן הדרך. מוטל עליו להחזירו למוטב.
והחליט בדעתו להתחיל מחר בדבר.
“בחור יפה,” התחיל למחר זורק מלים באויר, ומתכוון לנחמן, “מעשים יפים מספרים עליך. מרננים אחריך, ש… שבתפילה… ותפילין…”
“אומרים, שאיני מתפלל, איני מניח תפילין, ואתה מה היית סבור?”
“מה אתה סח? תפילה? תפילה היא…”
“במקום הקרבנות. ועל הקרבנות גופם כבר הורה הרמב”ם, שלא ניתנו אלא על דעתם של פתאים עובדי-אלילים לחצאין."
אברהם-הירש לא זכר אחר-כך, איך היה הדבר לפרטיו, דעתו נטרפה עליו לפי-שעה. כמדומה לו, שחפץ היה להתנפל על בנו, להכותו בכל אבריו ועל כל אבריו, אלא שלא היו אבריו נשמעים לו באותה שעה.
נזכר הוא עתה בתורתו של סרבר: “אין האבות כשרים לדון בשאלת-החינוך, מפני שנגיעתם קרובה יותר מדי.”
וחפץ היה אז לאררו, לקללו, אלא שאיזה גוש עלה גרונו וסתמו לפי-שעה.
מספר ימים אחרי-כן לא דיבר עם בנו. הוא מנע את עצמו מלהיפגש בו במבטיו. ניכר היה, שכל אחד מהם מתאמץ להשכיח בלבו מציאותו של חברו. צר נעשה חדר אחד לשניהם.
ויותר שעבר יום, יותר נזכר בטענותיו של אותו החצוף ביום ההוא. דיבר אז על הכול וכפר בכול.
דומה עליו, על אברהם הירש, שקמו כל ילדיו מקברותם, כדי למות שוב.
ומשתקע הוא לפרקים תכופים במחשבותיו.
בעיקר הדבר, כל מה שפיטפט שקץ זה אינו חדש אצלו כלל. כלום אינו יודע את דעת הרמב“ם ז”ל באותם הענינים? כלום אינו יודע כל אותן השאלות? הרבה התחבט עליהן בימי נעוריו. אבל מה ענין כל זה לקרקפתא דלא מנח תפילין?
כלום יעלה על הדעת, שהקרשקש, למשל, בעל המאמר “ולואי שלא יתפלל אדם כלום” – היעלה על הדעת, שהוא לא התפלל ולא הניח תפילין?
טובע הוא בים של צער.
ובין כל אותו הצער נדחק ועולה לו איזה רגש-הנאה במה שה“שקץ” שלו הוא ידען הגון, כל-כך בקי בספרי הקדמונים.
וכשהוא מכיר בהנאתו, הוא סולד בה ומגרשה מתוך לבו.
תיתי לו, שטרדת עסקיו ודאגות החכרנים בימי האביב על עצירת-גשמים ועל ריבוי-גשמים השכיחו מלבו במקצת את המקרה.
והחליט בדעתו, שכשייפנה מעסקיו ישכור את סרבר, למורה או לחבר מועיל לנחמן, והא יתקנהו בעצה טובה, איך להתנהג בנידון זה.
הוא לא ידע, שנחמן כבר התוודע אל סרבר, ושניהם נעשו ידידים נאמנים איש לרעהו.
ג
סרבר מצא לו כר נרחב בעיר. הוא פתח שם בית-ספר לילדי ישראל בטיפוס חדש. הרבה התחבטו משכילי העיר וציוניה לפתוח בית-ספר כזה על יסוד של צדקה, ולא עלתה בידם. וזה פתח בית-ספרו על יסוד של תועלת ושכר לעצמו, והצליח. רובם של תלמידיו הם בני העניים.
ראה נפתלי, שקרובו מרוויח סכום הגון של כסף בכל חודש, ונתעלה זה בעיניו. ולפיכך לא נתנו נפתלי לצאת מביתו. הוא הקצה לו חדר אחד בחצרו ומזונות על שולחנו. את זה עשה על-פי חובת קרבת-המשפחה. והתנה עמו שילמד את בניו קצת כתיבה והוויות-העולם. את זה תובע מסרבר על חשבון חובתו לקרבת-משפחה.
שכן קרוב נעשה סרבר עם נחמן ומן הנמנע הוא, ששני צעירים רעננים ישבו בקרבת-מקום ולא יתוודעו.
התוודע שם נחמן גם אל רחל בת נפתלי.
רחל היתה מבנות ישראל אלו, שבימי ילדותן הן צנומות, שדופות וחסרות את החוט של חסד המשוך על פני בנות חוה. וכשהן מגיעות לתקופה ידועה הן מתמלאות ומשתרבבות פתאום ובין חלקי פניהן מתמתחת פתאום הסימטריה, שחוננה בה האשה, עד שנדמה כאילו יצאו אתמול בפעם אחת מתחת יד היוצר בצביונן ושלמותן.
תקופה זו יש שהיא נעלמת מעיני ההורים הרגילים בבתם תמיד. פעמים שהאם מרגישה בה בחוש מיוחד ומתחלת אז להיאנח בחשאי ולדאוג לזיווגה של בתה.
נחמן הרגיש בה והיתה בעיניו כחדשה, כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה בימי חייו. ביקוריו נעשו תכופים בבית נפתלי. הולך הוא להתראות עם סרבר, לשיח עמו קצת, אלא שבכל פעם הוא נפגש גם בה.
היא הרגישה, שהוא מסתכל בה יותר מדי והתחילה מבריחה את עצמה מעיניו. בבית נפתלי היה נחמן מאז סמל הקנאה בין הבנים. במלבושיו, ביחוסם של הוריו אליו, בשמו הטוב, שרכש לו בעיר, עורר תמיד קנאה בלבות בני נפתלי. נפתלי גופו, כשהיה מוכיח את בניו, היה מרמז לפרקים על שבחו ויתרונו של נחמן עליהם. לקנאה הצטרפה גם השנאה שבצבצה ועלתה בימים האחרונים בין השכנים. נחמן היה לנושא של שיחות ולשון-הרע בבית נפתלי. ולפיכך לא היה נעים עליה לבוא עמו בדברים, וגמרה בדעתה להבריח את עצמה מפגישה עמו. לפעמים, כשחפצה להתנקם בו בשביל אותו צער של קנאה ומוסר-הורים, שיהיר זה גרם לה כל הימים, יצאה להיפגש עמו במחשבה תחילה, כדי שיראה אותה, ותעלם מיד.
וכשעלתה על משכבה לישון, נזכרה במבטיו של יהיר מגוהץ זה, האורבים לה מכל פינה ולגלגה עליו במחשבה, אלא שכל הלילה לא יכלה עוד לנום שנתה.
מבטיו של נחמן הזכירו לה, שיש עוד צעיר אחד, המצוי בבית-הוריה, ושמו סרבר. וכמדומה לה, שגם הוא מסתכל בה לפרקים. מבטיו של זה יותר מתונים, אבל יותר צורבים, יותר מעוררים ואינם נוחים להישכח.
סרבר היה רווק שהשתדל לייאש לבו מן הנישואים. שני אחיו הגדולים ממנו נכשלו בנשים שאינן מהוגנות, ואימת אשה היתה עליו. מאמין היה בעצמו, שלא נברא אלא לחנך בנים של אחרים, כשרון גדול יש לו לכך. וכשנתגלגלו המאורעות ורחל זו באה לידו, לא ידע בעצמו מה היה לו. גדול כוח השטן. אין הוא יכול להסיח דעתו ממנה ומרגיש הוא תמיד את מציאותה. “צריך לעקור דירתי מבית זה,” נצנץ הרהור במוחו. אבל הרהור זה לא ניתק לעשה (*לא היה למעשה) ונדחה מיום ליום.
ורחל הרגישה בכל זאת ולא ידעה מה הם מבקשים ממנה, מה הם רואים בה? אורגים הם עליה רשת של מבטים, כקורי עכביש, עד שקשה להיחלץ מהם. ואחרי-כך לבה דופק, כאילו שלטה בה עין-הרע.
ובראשה היא חשה, וחולמת היא בלילות: נהר… שממיות אורגות עליו גשר… נערות עולות מן הרחצה… יונים מתחבקות ומצפצפות “הרי את מקודשת…”
קשה עליה נחמן בפגישותיו וסרבר ברושם, שהוא משאיר עליה, בזעזועי-הנפש שהוא גורם לה.
ד
בשבת לסדר “ואתחנן” כיבדו את אברהם-הירש בקלויז בעליה הגונה, קראו אותו לפרשה ראשונה של “קריאת שמע.”
כשגמר את הברכה ושב למקומו, חמד לו לצון אחד משכניו במזרח ולחש באזניו:
“השמעת מה שקראו לפניך, ‘ושננתם לבניך’?”
אברהם-הירש הרגיש בעוקץ, שהטיל בו שכנו. דמו התחיל תוסס בו. הוא נתן את עיניו במעליבו והתחיל מחפש אחר מבטאים דוקרים ביותר:
“טוב למוד לבן… חכם מ… משנון ל… לבנים הדיוטים כאלה ש-ש-כבניך.”
“הדיוטים, אבל מניחים תפילין ומתפללים.”
“ומה בכך?”
“תפילה,” התחילו אחרים מתערבים בדבר, זהו ענין חמור. כל היהדות מונחת בתפילה."
“תפילה אינה אלא במקום קרבנות.”
“ואם כך?”
דומה היה על אברהם-הירש שכל בני הקלויז קמו עליו.
“ואם כך, הרי אתם עובדי עבודה-זרה. גם הקרבנות לא היו לרצון הקב”ה. ‘לרצונכם’ כתיב."
“אפיקורס,” התחילו מתלחשים עליו.
“אם אני אפיקורס, הרי גם הרמב”ם, גם הקרשקש אפיקורסים."
אברהם-הירש אינו זוכר עכשיו מה שאמר מתוך כעס, אבל יודע הוא שאמר הרבה, הרבה.
ונדמה לו, שכל אלו הרעיונות הם בעצמו של דבר, שאובים מתוך אוצר מחשבותיו. תמיד היה הוגה בם, אלא שלא מצא עד עכשיו שעת-הכושר להשמיעם ברבים.
וזוכר הוא גם תוצאות הדברים. כמעט שדחפו אותו מתוך הקלויז, אלא שהקדימם ויצא לו.
למחר שלחו לו את ‘עמודו’ לביתו, בהסכם רובו של הקלויז.
למותר היתה אותה הטרחה. אברהם-הירש פסק מאליו לבוא בקלויז. מחפש הוא אחר איזה קלויז אחר, אלא שלפי-שעה לא הכריע עדיין בדעתו, לאיזה מהם יצטרף ומתפלל הוא בביתו ביחידות.
נדמה לו פתאום, שכל אלו שבקלויז הם גסים, הדיוטים, בחינת עובדי עבודה-זרה. מתפלא הוא על עצמו, מי זה הכריח אותו עד עכשיו להצטרף עמם ל“קידוש-לבנה” שלהם ל“התרת-נדרים” וליתר הבליהם.
ואיך זה לא עמד עד עכשיו על הדבר, שכל אלו, בלי יוצא מן הכלל, הם אויביו, שונאיו ומנדיו מבקשי רעתו?
קנאים הם. כל מה שהם מעלילים עליו ועל נחמן אינו אלא מתוך קנאה.
“יש להם במה לקנא בי. נחמן הוא באמת פרי חמד. חבל, שהחמיץ במקצת. אפילו מחילול-שבת אינו נזהר. כופר הוא בהרבה עיקרים, צריך למצוא תחבולה לדבר.”
וכמדומה לו שמצא.
מאשים את עצמו בזה: ראשית, שלא כהוגן הוא עושה, שאינו בא בחברת צעירים. אילו היה מצוי אצלם יותר, היה יכול להשפיע עליהם. ושנית, צריך הוא לקנות קצת ידיעה באותם הספרים החדשים של ה“שקצים” הללו. כדי שיוכל לעמוד עליהם בויכוחיהם מתוך ספריהם. הלא באמת מגוחך הדבר, כשהחצוף שלו פותח פה ושופע בדעות ומאמרים מחוכמים, לכאורה, ואבא מרכין ראש, בחינת-תלמיד, ואינו יודע מה להשיב.
במקצת יודע הוא בספרים ההם. כלום לא עסק בהם בימי-חרפו? אלא שעסק אז בדרך “הלכה ואין מורין כן.” לא ידע אז שיבוא יום ויהי צורך לזכור את הכול, כדי שידע מה להשיב לבנו.
ביום השני, כשמצא את נחמן יושב שקוע בספר שלפניו, עמד לו מאחורי ערפו והתריס מלים כלפי חללו של החדר בנגינה מיוחדת, שהאבות משתמשים בה בשעה שהם חפצים להראות לבניהם חיבה מתוך נזיפה:
“בספר זה מצאת, שאין יהודי צריך להתפלל?”
“ספר זה לא נכתב בשביל… בשביל בני-אדם שיש להם עדיין ספק בדבר,” פסק נחמן ואמר.
“בשביל שוטים חפצת לאמור. אני מבין, אני מרגיש. אבא הוא שוטה!”
נחמן מניע בכתפיו ושותק.
“ומה כתוב בספר זה?”
“חוקי הטבע שהטביע אלהים בעולמו.”
“שהטביע אלהים?”
“שהטביע אלהים.”
ויש אלהים גם בספרים אלו?"
“אפילו מלת ‘תפילה’ מתורגמת לכל הלשונות.”
“חבל, שאינו כתוב עברית.”
“ואילו היה כתוב עברית, היית קורא בו?”
“ויש ספר כזה בעברית?”
למחר הביא לו נחמן ספר “ידיעת הטבע” לברנשטיין.
כדבר בעתו היה לו הספר. שותפו החרוץ הקדימהו תמיד בכול, עד שאברהם-הירש בא תמיד על הגמור והעשוי, פנוי היה אברהם-הירש רובו של יום. ומצד השני, התרחקותו מאנשי הקלויז פעלה עליו לרעה. איזו ריקניות הרגיש פתאום בלבו. דומה עליו, שהכניס איזה איש את ידו לתוך לבו ועקר משם חלק הגון. החלל נשאר פנוי. ריקניות מזעזעת הוא מרגיש.
והוא התחיל קורא בספר – מתחילה מתוך קלות-ראש, בכוונה למפרע לסתור ולהרוס את הכתוב, ואחר-כך בשקידה ומתוך עיון.
יש שהוא בא לכלל כעס על אותו המחבר, שמצא בו אפיקורסות כל-כך מרובה באופן שאין הדעת סובלתו. הכול יוצא אצל אפיקורס זה פשוט, מוכרח, מחולל.
אבל סגנון הספר הוא כל-כך קל, מושך, מתגנב אל תוך הלב.
אין ספר זה יוצא בכוונה מתחילה ללגלג, לפקר. מסיח הוא לפי-תומו.
וכשהוא שונה על הפרק ומסדרו במוחו, הרי הכול יוצא אצלו ברור, ודאי, מוכח, מוכרח.
“נמצא, שאין לבנה לא פגומה ולא מלאה, אלא שהיא סובבת במצבים שונים נוכח השמש. נמצא, שהרעם והברק הם דבר אחד, ויש חשש ברכה לבטלה כשמברכים עליהם שתי ברכות. נמצא, שרבוי הגשמים ומיעוטם תלויים בסיבות מכריחות.”
הוא נתמלא עברה, והשליך את הספר מתוך ידו. אחר שעה קצרה, שב ולקחו.
ושוב משליך ושוב קורא.
קשה היה עליו להסכים על הדבר, שאין חדר לרוחות, שאין מפתחות של גשמים, ושהשמים של תכלת אינם כלום.
דומה עליו, שהסירו מעל ראשו את כובעו, והשאירו אותו בגילוי-ראש, הפקר לקור, לשלג, לאבני שמים.
אבל הדברים הם כל כך ברורים. כל-כך מבוארים, כל-כך מחוכמים, עד שאילו לא היו כמו שכתוב כאן, היה קשה על רבש"ע, מפני מה לא ברא את עולמו באופן מחוכם כזה.
כשגמר את הספר התחיל בו מחדש וכבר יודע הוא בפרק הראשון מה שיבוא בשני, בשלישי וברביעי. הכול משתלב ומתרכס במוחו כשלשלת אחת ארוכה שסופה נעוץ בתחילתה.
קשה עליו בימים אלה לעמוד בתפילה.
ורעיון הבריק במוחו:
תפילה היא אמנם… עניין שכבר אמר עליו הקרשקש מה שאמר. אבל בוא וראה כמה חייבים אנו להודות, להלל לשבח, לפאר למי שברא עולם כזה בחכמה נשגבה כזאת.
בריאה בלי קץ ובחשבון מדוייק על משהו. סיסטמות של שמשות, אטומים ומיקרובים ומסלול החלב… הוי!
מעיין של אהבה נפתח בלבו לקונו. אהבה טהורה, רוממה, בלי קורטוב של יראה.
הוא התפלל שלוש ביום. כמנהגו, אלא כשהגיע למקומות של בקשה הבליע עליהן בחטיפה, השקיע את עצמו ביותר על התשבחות.
יודע הוא בנפשו, שהתפקר לגמרי; המצוות המעשיות איבדו את ערכן בעיניו, אף-על-פי שהוא עודנו נזהר בהן. אלא שהוא חש את עצמו יותר עדין, יותר קרוב אל רבש"ע.
נחמן מחליף לו ספר בספר, והוא קורא ומתפקר.
תענוג הוא מוצא כשמזדמנת לו שעת-כושר להשמיע דעות חפשיות בפני נחמן.
מטייל הוא בחצרו בערבי ירחי אב ואלול, לילות שזיקי כוכבים מעופפים וחוצים את הרקיע. חוה יושבת על המפתן, קולטת אל תוכה רוך הלילה הקריר, אחרי חום יום קיץ.
כוכב זוקר וחוצה את השמים. חוה מזדעזעת. “יהי רצון, שלא יהי זה שלי.” היא לוחשת בחרדה.
“פתיה,” הוא זורק מלים כלפי אשתו, ומתכוון, שיגיעו הדברים לאזני נחמן, “אינה יודעת, שזה אינו אלא כפיס. בקיע של כוכב שנשרף באוויר. וכלום מה מועיל לך לחשך? מה שצריך להיות אין כל בריה יכולה לשנות.”
נחמן העמיד עליו את עיניו בפנים צוחקים ושאל:
“ותפילתך, שאתה מתפלל שלוש ביום, מה היא?”
“שוטה,” הוא עונה לו בהארת-פנים,“כלום מתפלל אני? איני אלא משבח ומפאר את בעל הבירה, שהוא מנהיג את בירתו בחכמה נפלאה כזו.”
נחמן החריש. כשנכנס לחדרו, הוציא את פנקס כיסונו ורשם בו:
“שוב ראיה שלבני-אדם יש כשרון לקלוט בלבבם דבר והפכו ובלבד שיצאו זכאים בעיניהם.”
כך הוא אוהב תמיד לרשום בתוך פנקסו מסקנות ממה שהוא רואה ושומע.
נחת-רוח עשה אברהם-הירש באחד הימים האלו לבנו: לקח לו מקום בין חברת הצעירים, חברי נחמן, שישבו בביתו, ושתה עמם טה בגילוי-ראש.
הוא חש עצמו באותו יום נוח, קליל ושמח שלא כרגיל. נדמה לו, שכל אותו המשא של אוויר, שעל פי חשבון ספר “ידיעות הטבע” אדם נושא על גבו שלא מדעתו, ניטל מעליו והוקל לו.
הוא היה שמח. אך לחוה היה הדבר למורת-רוח.
הרבה צער בחשאי סבלה אשה זו על בנה,שאינו תמים עם אלהים. אלא שמצאה לה טצדקי (*הצטדקות) יפה כלפי בוראה: אילו השאיר לה בחיים את כל אלה שקברה, לא היה נחמן בן-יחיד וגם להקב"ה היה בו יותר נחת. אבל על בעלה אין לה שום הצטדקות.
“מה רוצה אכזר זה? לעורר על עצמו, חס-ושלום, את הדין?”
היא הרגישה מכבר בבעלה סימני התפקרות, שלא היתה רגילה להם, אלא שהיא כאשה פשוטה וכשרה לא נועזה לקחת לעצמה אפוטרטפסות על בעלה בדברים שבקדושה. כלום מה היא יודעת יותר ממנו, שתגיד לו מוסר? אבל פריצות כזו, לשתות טה בפרהסיה בגילוי-ראש ושלא במקום אונס. לא יכלה למחול לו. ולא עוד, אלא שימי ה“כתיבה והחתימה” קרבים ודואגת היא שמא ינכו לה בשמים מזכות גידול בנים.
מחכה היא לשעת-כושר להתנפל עליו.
ה
השמש של סוף הקיץ קיצר את יומו וגמר בשעות ערבות, המושכות את בני הנעורים החוצה לצרף יום ולילה בטיולים. כל ימות-הקיץ נחבאים בני הישוב מפני החום ובועטים ברוב טובה, שהשפיעה עליהם השמש. אין הם רואים, איך מתרקמות שושנים בגנים, אין הם רואים איך מתייפות שיבולי הקמה בשעת פריחתן ומתנוולות כשהן מכינות לחם לרעבים; אין הם רואים את העונג הנשגב שיש בפחד, בשעה שרעמים וברקים מתגלגלים מעל לראשך; את הנחת, שיש בצערו של המורטב ממטרות הקיץ, כשהוא יודע, שלא תשקע השמש, עד שתפייסהו ותייבשהו. אין הם מבינים את התכסיס הנפלא, שיש בין עבי השמים, כשהם יוצאים במערכות לבלוע איש את רעהו; אין הם מבינים שיח הלילה; אין הם שומעים ברדת הטל – התרחקו בני-אדם מן הטבע, עד שאינם יכולים לעמוד ברוב טובתו. דיים במה שנשאר בשבילם בסוף ימי הקיץ ובראשית ימי האסיף.
יצאו בני הנעורים לטייל וללקוט שיורי רוך ועונג.
בשעה לא טובה יצאה רחל לשוח. היא חיכתה למצוא אחת מרעותיה להצטרף אליה. נתרחקה מן הרחוב, נסחפה בזרם המטיילים עד לבין שדרות האלונים שמחוץ לעיר ונתקלה בנחמן.
הוא הציע לפניה להצטרף אליה. לא נעים היה עליה הדבר, אלא שלא יכלה להעז פנים ולסרב. לא לימדוה בבית-אביה לסרב ולעשות דבר על פי רצונה.
הם נכנסו בין שדרות העצים. נחמן ניקה מקום לשבת לה ולעצמו.
מבעד לאווירים שבין העצים נראה ירח כגחלת אש צף ועולה ומאיר אופל הערב. האור שבחוץ הגדיל את האופל שבין העצים. קטעי קולות של המטיילים וצחוק של קלות-ראש מגיעים לאזניהם.
רחל הביטה סביבה בחרדה. קשה נעשתה עליה הדממה. מזדעזעת היא לכל זמזום ותנועה שבין צמרות העצים.
והוא שואל אותה לסיבת חרדתה. והיא ענתה שלא כענין. ואינה זוכרת, איך נתגלגלו הדברים, עד שהתחילה מתאוננת על העריצות, שאביה נוהג בה. הכול אסור, הכול עבירה, הכול חטא. ויודעת היתה בעצמה, שהרבה הרבה היא מגזמת לדעת. נטיה עזה באה לה פתאום בלבה לשעה זו להפליג, לברוא עריצות מיוחדת בשבילה, כאילו רוצה היא לזכות בזה לציון טוב.
והוא עומד והבטיח לה, שיוציאנה לגמרי מרשות הוריה, ועל אודות נישואין דיבר.
ועשה מעשה, שלפי דעתה, הוא מגונה. אפילו אביה לא נשק אותה מעולם. ורוצה היתה להתקומם, אלא שכך הוא טבעה,אינה למודה להתקומם. עכשיו צר לה מאד על כל המקרה. היא אינה מרגישה בלבה שום נטיה אל יהיר זה. אף-על-פי-כן מחזקת היא לו טובה שלא בפניו, על שעורר אותה לחשוב על עתידותיה בדעה יותר צלולה. געגועים עורר בקרבה לצאת מבית אביה ולבוא לרשות אחר. ופעמים שהגעגועים האלה נתלים בסרבר.
ו
נחמן יצא מביתו להתראות עם סרבר ונפגש עמו באמצע הדרך. יש לשניהם צורך זה בזה. רצה נחמן להוכיח את רעהו, מפני מה הוא מסיח דעתו מקרובתו, רחל, ואינו מקדיש בשבילה שעה אחת, להביא בלבה קצת השכלה, להכשירה אל סביבה מושכלת. רוצה הוא לאמור לו, שהוא נכון לשלם לו שכרו בעד לקח זה.
וסרבר רצה לבקש ממנו. אולי יוכל להקצות לו חדר בבית-הוריו. אלא שנמשכו שניהם לתוך שיחה אחרת, עד שהגיעה שעת הלימוד בבית-ספרו של סרבר. רצה סרבר להיפרד מרעו, אך נחמן נטפל אליו, הוא נזכר, שזה מכבר יש תשוקה בלבבו לראות את אופן הלימוד של סרבר.
בקושי עלה לו הדבר. אין סרבר נותן רשות לשום בן-אדם לעמוד בבית-ספרו, בשעה שהוא ותלמידיו מצויים שם. קנאי הוא לדבר זה. צר-עין היא לאותו קורטוב של תשומת לב התלמידים שיכול איש זר לגזול ממנו. ומטעם זה עצמו אין הוא נוהג לתלות תמונות וציורים יתרים על הכתלים. לבות התלמידים הם רכושו וקניינו לשעה זו.
במחלקה הראשונה ניכר היה, שרוב התלמידים הם חדשים מקרוב באו, שלא שכחו עדיין את ה“חדר.” לכל תנועת יד המורה, בין שהוא עומד קרוב להם, בין רחוק, הזדעזעו התלמידים והחביאו לחייהם הקטנות מאחורי כתפם של חבריהם. זוכרים הם, שאין יד הרבי מתנועעת אלא למריטות לחי. חשדנות וערמומיות מוקדמת נשקפות מעיניהם. שפתותיהם פתוחות, מוכנות בכל רגע לענות בטרם ישמעו. כל ניצוץ של שמש, כל זרם אוויר, שנכנס אל חדרם, בהיפתח הדלת, מביאם לידי זעזוע, מטביע עליהם חותם של עצבות וגעגועים. נשמות עלובות הן, אסירים קרואי דרור, שאינם מאמינים עדיין בחופשם. רובן של שעותיו במחלקה זו אין סרבר מוציא על לימודים, אלא מכלה אותן בשיחות וסיפורים. ממשיך הוא את תלמידיו על-כרחם לתוך שיחותיו, פותח הוא להם פה, ודרך כך גונב את לבבם ואת דעתם אליו. דומה סרבר עליהם במקצת כילד זקן.
ישב נחמן והמתין, עד שנכנסו למחלקה השניה.
נפסק השאון הקל, חדלה הלחישה המרפרפת. התלמידים ישבו אל מקומותם, עיניהם מתוחות ונטויות למורם מתוך פנים מאירים.
מתקנא נחמן ברעו. רואה הוא, שכל הלבבות הקטנים הללו הדופקים אליו, אל המורה, צמאים הם לכל מלה שתצא מפיהו. הם אוהבים אותו. אין כל פלא בדבר, שאין פה שליטה לשוט.
“ילדים,” שאל המורה בקול מלא ורך, “במה נעסוק היום תחילה?”
“בהיסטוריה.”
“בחשבון.”
“הצביעו!”
נזקפו אצבעות. ההיסטוריה זכתה לרוב דעות.
משתדל סרבר לפתח בלב תלמידיו “רצון-יחידי,” וכמו-כן לכבד דעת הרוב.
“ואולי נותן הדין לפתוח ראשונה בלקח לימודי-הדת?”
המיעוט הבטל נאחז בהצעת המורה. פשוט לשם התנגדות למנצחים. הצטרף עליהם עוד מיעוטו של הרוב ורוב חדש החזיק בהצעת המורה. שוב לקח לחיזוק הרצון וביטולו מפני דעת רבים.
“נוהג אתה לימוד-דת בבית-ספרך?” עמד עליו נחמן בתמיה בשעה ההפסקה.
“כן.”
“וכלום מאמין אתה בקדושת הדת?”
“האי-מאי?”
“הלא מנחיל שקר אתה לגדייך הללו. וכי לא תבוש מפניהם כשיגדלו?”
“מה אתה סח? כלום איני יכול לחבב את השבת, הנותן לי מנוחה אחר ששת ימי עבודה, אף-על-פי שאיני מאמין בחייבי מיתת בית-דין? כלום איני מוקיר את חג הפסח אף-על-פי שאיני מאמין במאתיים וחמישים מכות, שהוכו המצריים על הים? וכלום איני יכול לחבב מנהגי עמי, אף-על-פי שאיני מאמין במיתה בידי-שמים?”
“ואינך חושד את עצמך, שדעה זו נקבעה בלבך רק מפני שבאופן אחר לא היו האבות מוסרים את בניהם בידך?”
“בדותא. הריני ערב על דעותי. אדרבה דעתך חשודה. התפקרות הדת יש לה היסטוריה שלה. זוהי מחאה המונית נגד העריצות של הדת. הדורות הראשונים העמיסו על הציבור גדרים וסייגים בהתרסה חצופה נגד החיים והעבירו על המידה. התפקר הדור גם כן בהתרסה מגונה, במידה כנגד מידה, בכעין שנאה והתנקמות, חטאו גם הראשונים גם האחרונים. יש שהלב תאב ומתגעגע לפיוטיות שבדת, ליציאה מן החולין, לחגים. אם לא תאמין, צא וראה את ה’מתוקנים' שבנו כשהם משתתפים בימי חגי הנוצרים, ונמנים על חזיר מקולס. ואם בעל נפש אתה, תתמלא חמלה על החורגים הללו.”
הסתכל בו נחמן, אחר הוציא את פנקסו מכיסו ורשם בו:
“אילו היה לבני-אדם צורך בדבר, ששתי פעמים שניים יעלו חמישה, היו יכולים להביא על זה מופת חותך.”
סרבר העיף עין על הכתוב והניע עליו ביד.
“ובמה אתה מתרץ לעצמך את מנהגך, שאתה נוהג בקרובתך, רחל? שרוי אתה עמה בכפיפה אחת, ואינך מוותר בשבילה שעה אחת להוראה.”
“כלום אני אשם? אין אביה חפץ בדבר.”
“רצונך לאמור, אין אביה משלם לך בעדה. אבל אני אשלם לך שכרך.”
סרבר זקף עליו עיניים בוחנות מתוך פנים מתמיהים. חדרו מבטים אל תוך-תוכו, וכאילו שאלו: “שמא נפגע אתה באהבה לנערה זו?” נחמן הבין את מבטיו וניענע לו בראשו. סרבר נפעם והשתקע במחשבות. כשהתעורר מתוך מבוכתו, נפגש במבטי נחמן וחשד בו, שהוא יודע את מחשבותיו.
הוא העמיד פנים ואמר:
“זוהי פרידה טובה, הגונה לך. מברכך אני בהצלחה ונשיאת חן.”
נער המשמר משך בפעמון. צלצולים תכופים הודיעו, שכלתה שעת-ההפסקה, שבו הנערים למקומם, והרעים נפרדו מאמצע שיחתם.
כשיצא נחמן, הרהר אחריו סרבר: היכן תורתו של יהיר זה? אילו היה באמת כמו שרשם בפנקסו, הייתי צריך לשום לו מכשול על דרכו. ומלגלג הוא בעצמו: הלא אנוכי כבר משכתי את ידי הימנה. ומוצא הוא שלאמיתו של דבר, אין זיווג זה עולה יפה. הדיוטית תהיה בביתו. בסביבה שהוא מצוי בה לא תמצא את ידיה. חסרים לה כל אותם הנימוסים היפים. אפילו אם יתחיל מעכשיו לתת לה הוראה לשעה אחת ביום, אין הוא מאמין, שתוכל להסתגל לחיים חדשים.
ומוצא הוא את עצמו על עוונו: שמא זה גופי אינו אלא טעות, על פי שיטתו של נחמן? שמא אני חושב כך, מפני שכך יפה לי?
כששב לבית-נפתלי מצא את רחל בחדרו. היא השהתה את עצמה בערב זה בחדרו יותר מן הרגיל. בימים האחרונים התחילה מאירה לו פנים של חיבה. מצליפה היא עליו מבטים שקשה לו לעמוד בפניהם. מבאר הוא לעצמו, שיד נחמן בזה. את דעתו רוצה היא לגנוב, כדי שיאצל בשבילה שעה להוראה, כדי להכשירה להיות כלה הגונה לנחמן. עד היכן מגיעה אהבת-עצמה של זו. היא נפחתה מאד בעיניו. נדמה לו שבת סוחר זו עושה מסחר באור פניה, ומוציאה לעצמה תועלת ממבטיה על הגברים. כך גורלי, הירהר סרבר בעצב, נגזר עלי, שכל ימי חיי אהיה כלי-שימוש לאחרים. בני אדם מולידים בנים, ואני צריך לחנכם. רוצה יהיר זה לקחת פרידה, שנפלה בתוך ארבע אמותי, ואינו יכול לקחתה, עד שאני גופי אהיה לו כלי-שרת לזה.
ז
ושוב אביב. יצאו העדרים מאפלת המכלאות לאור האביב על הרים ירוקים ועמקים עטופים, ובני-אדם יצאו משיעבוד של חורף לשיעבוד העבודה בשדה. אברהם-הירש ושותפו נדברו להשכים למחר אל השדה, להציב גבולין בין חלקות האריסים ובין החלקות שנעבדו על חשבון הבעלים.
אברהם-הירש השכים לצאת יחידי בעגלתו. הוא עבר לפי-שעה בכל המקומות של אחוזת חכירתו, בא בעמק בין עדר הכבשים, עלה בהר שבשכנות יער קטן, נכנס בין נחילי-הדבורים.
הכל כאשתקד, אלא שעכשיו הכל בהיר אצלו יותר מאשתקד. ערכים אחרים יש לו לכל אלו עכשיו, בכול הוא רואה פרק שלם מ“ידיעות הטבע.” יודע הוא עכשיו את סוד הצמיחה היוצא מתוך ה“שרפה המתונה,” או כמו שההדיוטים קוראים אותה, “מתוך רקבון.” פניני הטל הנוצצים נגד השמש מזכירות לו הלכתא רבתא של שבירת הניצוצות של הפריזמה והספקטר. כוסות הפרחים מרמזות על זיווג הצמחים, והשמים התכולים… חבל שאינם שמים… הם כל-כך יפים, נדיבים, רכים. והשמש עומדת לה. והארץ סובבת לקראתה בששון וחדווה. ועולים להם הצמחים, יתושים נכנסים ויוצאים בתוך כוסות פרחי האביב ומתלחשות אשה את רעותה מתוך צניעות להסתיר על דבר, שהכול יודעים למה יתוש זה נכנס, אלא שאין לנבל פה.
ועדרים שורקים וקוראים: “לבשו כרים הצאן ועמקים עטפו דשא.”
חפץ הוא לקרוא “ברכי נפשי.”
ביותר השהה את עצמו על נחילי-הדבורים. רואה הוא אותן נכנסות ויוצאות דרך הצוהר הקטן. מכיר הוא בצורתן, שהן דואגות וחושבות סוף מעשה במחשבה תחילה. יודעות הן מה הן עושות. כמדומה, שגאוה יתירה והכרת-עצמן מבצבצת מתוך מבטיהן.
“דבש אנו עושות! בארכיטקטורה אנו עוסקות!” הן מזמזמות כלפי האויר. וחפץ הוא להכיר בין הטומטומין והעובדות. והוא רואה ומביט, מביט ורואה, ונפשו לא תדע שבעה.
“הוי, מה רבו מעשיך אדוני, כולם בחכמה עשית!” קרא מתוך לבו.
“הי! ימינה, הלאה,” הגיע לאזניו קול ההולך על מחרשתו ומאריך את המענית.
הוא התעורר, הביט כלפי השמש והבין, שכבר איחר את השעה. כשבא אל שדהו כבר לא מצא את שותפו. הלז המתין והמתין עד שהלך לו.
כל אותו היום חיפשו זה את זה ולא נפגשו בשדה. קצת קלקול יצא מזה, נתאחרה העבודה לשלושה ימים. זה היה בערב שבת. למחר לא יצאו מפני כבוד השבת. למחרתו לא יצאו האריסים הנוצרים, מפני כבוד שבתם שלהם.
לערב מצאה חוה שעת-הכושר להתנפל עליו. היא העמידה פני מצטערת, ועלובה, ישבה ושתקה. אברהם-הירש לא יכול לשבת בכפיפה אחת עם אדם מצטער ושלא יקח חלק בצערו. הוא התחיל שואל לסיבת צערה.
היא נעצה את מבטי עיניה באיזה פינה שבבית והתחילה מתרסת מלים:
“השד יודע איזו קליפה נכנסה בך, שאתה משתקע עמים ולילות ב’שמות' במיני ספרים, ואת העסקים הפקרת לשותף, שיעשה בהם מה שלבו חפץ. ומה אם יקוב לך חור באזנך?”
“שטיא,” עונה הוא בגערה מתוך פיוס, “ראשית איני מסיח-דעת כלל מעסקי, כמו שאת חושבת; ושנית, שותפי סמואל הוא אדם ישר, נאמן יותר מאיזה שמואל בעל ירמולקה.”
“יותר מדי אתה מאמין בקפליושים.”
“שטיא. סמואל יגנוב? ממי? מכסף של בתו?”
“מה אתה סח?”
“שערות ארוכות, ועניה בשכל,” הניע עליה אברהם-הירש ראשו, “כלום לא עמדת עד עכשיו על הדבר? נחמן ישא את בלומה וויינשטיין. כלום אינך רואה, עד כמה הוא מרקד לפניה?”
חוה פקחה עיני תמהון. היא לא נתנה עד עכשיו את לבה לדבר זה, שאברהם-הירש בנה עליו עולמות למפרע.
השתקעה במחשבות, ולאחרונה התעוררה ואמרה:
“אבל… מה ענין זה ל… לשתית טה בגילוי-ראש? ול…”
דברים אלו אמנם נראה לבעלה שלא מן הענין. אבל אצלה היתה כל עיקרה של השיחה במחשבה תחילה לסוף זה.
נדמה לו לאברהם-הירש, שדקרו בשרו בחודו של מחט.
“וגילוי-הראש מהו? וכל אותם המנהגים הטפלים והתפילות האוויליות, חושבת את שמסיני ניתנו?”
הוא הרים את קולו. דיבר בהתמרמרות, במקוטעים ובלי סדר הגיוני. שפך לפני חוה את כל מה שהרה והגה לבו בימים האחרונים בלא יודעים, ומתוך דיבורו קפץ והוציא ספר מארון הספרים, והטיחו לפני חוה.
“רצונך לדעת היכן אלהים? פה בספרים אלו. לא בקלויז. לא אצל הדיוטים כסויי-ראש. פה, פה יש אלהים גדול, נשגב, חכם, טוב, עד לבלי קץ. פה הכול ברור, מובן, מחייב, מחוכם, התביני, אשה? מחוכם.”
הוא דיבר, הציע. ביאר עניינים רמים לפני חוה, והיא נעצה בו עיני-תמהון והחרישה.
באחרונה עמדה עליו בשאלה:
“וכל אותן השנים, שהיית צריך לרבונו-של-עולם, איך הבנת את הדברים?”
הוא הגביה יותר את קולו והתחיל שופע ברעיונות שלא מן הענין.
“לרבונו-של-עולם איך צורך בקרבנות, אין צורך בתפילות. אפילו בתשבחות אין לו צורך, אלא שהאדם מעצמו חפץ, משתוקק לפעמים לשבח להקדוש-ברוך-הוא, התביני? הכול מודה ומשבח מעצמו להקב”ה! אפילו החי, הצומח, אפילו הדומם."
הוא דיבר הרבה-הרבה והיא לא הבינה מדבריו כלום, ואין זה לפלא בעינה. הלא אשה היא. כלום יכולה היא להבין בדברים, שהגברים מתקשים עליהם?
הרבה הרויח אברהם-הירש בשיחה זו, מפני שהרבה פינות שבסתר לבבו, שלא היו לו ברורות כל-כך נעשו לו עכשיו ברורות, מחוורות.
הוא עמד והתיר לעצמו את הרצועה לגמרי.
ראוי היה מקרה זה להטיל מחלוקת בין הבעל ואשתו, אלא שבא נחמן והסיח את דעתם על צד אחר.
ח
סרבר הרגיש שנעשה קפדני לתלמידיו בימים האחרונים והצטער על הדבר. מהפך הוא עכשיו בזכותם של האבות, כשהם מקלקלים שורת החינוך הטוב, ומענישים את בניהם תחת השפעת-הרגע. אין האבות מוכשרים כלל לחינוך הגון, מחליט הוא בדעתו, מפני שהם טרודים בעסקים רעים ומרגיזים עד שהם באים ליד הקפדה ורוגז מכל דבר, שאין לו יחס ישר אל עסקיהם. מורה-ילדים צריך שיהי פנוי, נעלה ונאצל מכל דבר, שמביא לידי התרגשות.
הוא התחיל משדל את עצמו להשלים עם מצבו. “לכשתרצה, הרי זה היה נסיון בשבילי. כלום בשביל כך באתי לכאן, להתנות אהבים? הן כבר התייאשתי מן הנישואין. חולין הוא לי כל עסק זה. לפני יש מטרה קדושה, טיפוח הדור.”
מודה הוא בינו לבין עצמו, שהוא נפגם בנערה זו, אוהב הוא אותה במידה שלא האמין מעולם, שמסוגל הוא לכך. מחשבה אחת על אודותיה, על אודות האפשרות לישא אותה, מקרקרת והורסת את כל בית-מקדשו. שקוע הוא בה על כרחו.
אבל מה-בכך? כשם שהיה אוהב את בת נפתלי, כך יאהב את מרת הורוויץ. כלום אינו אוהב נאמן לנחמן? הוא יאהב אותה לא באהבת גברים. גם עכשיו, כמדומה לו, שאהבתו כבר טהורה מכל חלאה. הם ילדו בנים, הוא יטפל בחינוכם. אדרבה, הוא יגיד לה אז בפירוש, שהוא אוהב אותה.
התיישבה עליו דעתו, וגמר בלבו להישאר בבית נפתלי לפי-שעה ולתת לה לקח שלא בידיעת אביה, כדי להכשירה במקצת אל נחמן. אין הוא ירא עכשיו כלל לעכבה בחדרו שעה יתירה. הן לבו טהור.
אלא שהבהיל עליהם נחמן את השעה. נחמן לא היה אץ במעשיו, אבל גם לשקוע הרבה בדמיונות לא אהב.
הוא הביא את הדבר לידי גילוי. נפתלי יצא ידי-חובת סירוב, כמנהג. ואחרי-כך נאות, מפני שבעיקרו של דבר, רצוי היה לו השידוך. אברהם-הירש הסתכל על בנו בתמהון. ובתוך כדי תמיהתו, התבכרה ההסכמה והרצון למפרע. רחל נהייתה לכלה מפני שאינה למודה למאן. חברותיה מקנאות בה, ואומרות לה שזכתה לאושר גדול, אושר שלא ראתה כמוהו גם בחלום. התחילה גם היא לשמוח בדבר. הרבה שמחה הגיע לה גם מן ההכרה, שסוף-סוף תצא מרשות אביה, תבוא אל רשותה שלה. דעה תהיה לה לעצמה על עצמה.
יושב וממתין היה סרבר, שייכנס הזוג לחופה, ואז ילווה אל ביתם, ויחכה עד שילדו בנים, ויתחיל בטיפוחם. כבר גילה זאת לנחמן, והלז קבל את ההצעה ברצון. בנוגע אל רחל הסכים בדעתו להסתיר ממנה את מסקנות עד אחר החתונה.
אלא שביום החופה לא היה נזהר בדבריו. הוא נעשה פטפטני ליום זה. דיבר הרבה. העמיד פנים של חדווה יותר מן הרגיל. רחל ישבה בודדת בחדרה ועצבה, כמנהג הכלות ביום זה, ב“בין-השמשות” של שתי תקופות. קצתן עצבות, מפני שהרבה מחברותיהן לא באו עדיין לשעת הריקודים, קצתן מפני שתלבשתן אינה הולמת אותן, וקצתן מטעם פשוט: כלה צריכה להיות עצבה.
סרבר נכנס לבדח את דעתה. בדיחותיו עלו לו יפות שלא כדרכו. היא התפרצה בצחוק, שלא כהרגלה. יפה היתה בשעה זו יתר על הרגיל. הוא-גופו אינו יודע, איך נזרקו פתאום הדברים מתוך פיהו.
“הוי, כמה מתמוגג אני באהבתי אליך.”
הוא התחלחל מדברי פיהו.
הצחוק נקרש על פני רחל. עיניה נמתחו. אזניה שמעו את דופק לבבה.
ט
חג חתונתו של נחמן היה אצלו הצעד הראשון למספר צעדים, שגמר בדעתו לעשותם תכופים בזה אחר זה. הוא חשב ומצא, שלא מן הנימוס הוא ולא ממידת היושר לצעיר בן-זמנו לבנות בית על חשבון אחרים, להטיל את עצמו עם רעיתו על שולחן אביו, וגמר בדעתו, ככלות ירח-הזהב, להיפרד מעל בית-אביו ולשלוח את ידו במסחר. אחרי-כן יעבור גם סרבר אליהם, וימתיק בחברתו את הזרם הרענן של החיים החגיגיים הבאים לזוג אחר החתונה. יותר ינעם עליך אושרך כשאתה יודע, שאדם אחד, שאין לו חלק בו, עומד מן הצד ומביט עליו, ומה גם כשאותו אדם הוא רעך הטוב.
הוא התחיל משמיע את החלטתו לאזני אביו בדברים מקוטעים וראשי-פרקים, כדי להכינו לדבר. אברהם-הירש הרגיש בענין, ונזדעזע בתוך-תוכו. קשה היה עליו להכיר בהכרה ברורה, עד היכן רמזיו של נחמן מגיעים. זה היה באמת אסון גדול מכפי כוחו, שיפרד פתאום בנו מעליו. אם כן, כל אותם המסחרים, כל אותם הטרדות למה הן באות? הרהר אברהם-הירש כל אותו הלילה.
בבוקר קם משנתו מתוך עצבות. הוא ישב ושתה המים יחד עם חוה. הזוג ישנו עוד בחדרם. כשכילה לשתות, התמודד, החליק בידו על זקנו, הביאה לנגד עיניו, וזרק מלים כלפי חללו של החדר:
“בלי עין-הרע, כבר אינני צעיר. הלבן כמעט מרובה על השחור. הוי, כבר כשל כוחי.”
דברים אלו צריכה היתה חוה לשמוע, והיא שמעה.
“שמא חולה אתה?”
“לא, פשוט זקנה.”
היא הביטה בו בתמיה.
“אילו היה נחמן שלנו בן הגון, חומל על הוריו, הייתי מוסר בידו את הכול. הוא צעיר, מלא כוח-עלומים, ואני שבר-הרס. אשיא לו רק עצות הגונות, ואשב בית. לדירה נקצה לו את הבית שבחצר. משנשכירו לאחרים, מוטב שישב בו הוא.”
נחמן היה בן כשר והגון. קיבל את הצעת אביו בחפץ לב. הוא היה באמת צריך למקומו. השותף, המנהלים, המשרתים – אופני המכונה – הכול הרגישו פתאום זרם קיים, רענן וחזק בא ביניהם, והתחילו מסתובבים סביב למרכז החדש ברעננות וכוח חדש.
ואברהם-הירש קנה לו מקטרת, והתחיל מעשן מתוכה. גם משקפיים הרכיב על חוטמו, אלא שהוא מסתכל לפעמים ממעל להן.
כפעם בפעם הוא מחליק את זקנו, ומוצא שהלבן שבו מרובה על השחור. חבל, שאין העולם חולקים לו כבוד זקנים. אבל מה לו ולהם? יש, שאינו יודע במציאותם כלל, מפני שהתחיל משקע את עצמו יותר ויותר בספרים מחוכמים.
יוצא ונכנס הוא אל בית בנו רק לפרקים רחוקים. אין הוא חפץ לערבב את הנועם שבחיי הזוג, שאינו מורגש אלא כשהם יושבים ביחידות. כך דעתו בדבר. טינא יש בלבו על סרבר הצעיר שלא הרגיש בזה והעתיק את דירתו לשכנותם.
ואין לו שום צורך לבוא אל ביתם, מפני שהם מקדימים ובאים אצלו בכל יום. נחמן בא לבקש ממנו עצה בענייני המסחר, ותמיד עולה דעתו כדעת בנו; ורחל’ה אוהבת את סינרה של חמותה. רובו של יום היא כרוכה אחריה. שמח הוא אברהם-הירש בכלתו. בהיסח-הדעת ניתנו לו בת. אוהב הוא אותה כבת. מחכה הוא, שתלד בנים על ברכיו. גם הוא חפץ לטפל בחינוכם. הוא-גופו ילמדם. הוא ילמדם חכמה. הוא לא יתחיל את התורה מ“בראשית,” הוא יתחיל מן ה“אטום”.
י
רחל עברה מרשות לרשות ונשתנו רגשותיה ויחוסה למכריה. הגורל עלה בראשונה על סרבר. מתחילה הרגישה, שקשה עליה להישאר יחידה עם סרבר בבית. כשהיא נתקלת בו או באה עמו במגע היא מזדעזעת. דומה, שאיזה זרם זר נכנס לתוך עצמותיה ועורקיה ומכביד שם והיא מרגישה ליאות אברים ומיחוש-ראש. אחר-כך נעשה קשה עליה טיפולו ושרותו, שהוא מפריז בהם בשבילה, כועסת היא עליו בלבה, בלי-דעת על מה וכמדומה לה, שהיא מתחילה שונאה אותו. רוצה היא להגיד לנחמן, שיוציאנו מן הבית, אלא שאין היא רגילה להעמיד דבר על דעתה. סרבר הרגיש בדבר. אין זה אצלו יוצא מגדר הרגיל. כך צריך להיות אצל עבריה בלתי מלומדת כזו. כשרון הידידות נבלע בחום אהבת-המין. צריך היה להכינה לדבר מראש, להבינה מה בין רגשי ידידות לאהבת-המין, להציל בשבילו זיק אחד של… של אהבה מופשטה.
יש לה סיבה לבלי לאהוב אותו, אבל אותה השנאה שהיא מראה לו מהיכן היא? הן חוסר אהבה אינה עדיין סיבה לשנאה.
ונזכר הוא מה שאמר לה ביום החופה. מתוך שכרון-גברות נזרק אז מפיו מה שנזרק. כועס הוא גם עכשיו על עצמו. דן הוא על הדבר מתוך שיקול הדעת. דברים כעין-אלו, כששומעת אותם נערה מפי אדם, שאינה אוהבת אותו, אינם מסוגלים לעורר אלא צחוק. בעל-נסיון הוא בענין זה. הרבה נכשל ברעיון זה, עד שבא ספק בלבו, שמא חסר בו אותו הכוח המכשיר את הצעיר להתחבב על הנערות. לשנוא על דברים אלו, אין נערה יכולה אלא אם נפגעה מהם.
ונזכר הוא בכמה קטעים מיחוסה אליו בימים האחרונים קודם החתונה. הזכרונות מצטרפים להשערות, ההשערות לודאיות ובלבו גמלה ההכרה, שהיא אהבה, או, לפחות, מוכשרת היתה לאהוב אותו. עכשיו ברורה לו סיבת שנאתה אליו. כמה אומלל הוא. היה לו שטר-גורל ונשרף. ועתה, לאחר שנשרף, נודע לו פתאום, שמספר זה זכה בסכום היותר גדול.
ובאחד הימים קם סרבר והעתיק את דירתו.
נשתנו רגשותיה של רחל גם אל נחמן. כמדומה לה, שכל מה שהרגישה אליו בהיותה נערה, לא היו אלא זעזועים קפריזיים של ילדות שובבה. עכשיו ודאי שהיא אוהבת אותו, הלא בעלה הוא. מי לך אשה שאינה אוהבת את בעלה? נחמן ראוי לאהבה, מפני שהוא דואג לה, שומר את צלה, מונה צעדיה, טובע הוא באהבתו אליה, אלא שהיא שקועה תמיד באיזה יגון שאין לה-גופה הכרה ברורה בו. כשאין נחמן בבית, קשה עליה הישיבה עם מי שיהיה. חמותה היא הנפש היחידה, שהיא מרגישה אליה קרבת-דעת. אוהבת היא לשבת בחברתה. אלא שזו עסוקה תמיד בענייני-הבית.
נחמן משתדל לשמחה, מוליך הוא אותה אל העולם הרחב, אל תוך הסביבה העליזה של מכיריו ומכירותיו. אבל צער-הבדידות קשה עליה שם יותר מבביתה. קשה עליה לסגל לעצמה את הנימוסים, שאינה מרגישה בהם שום טעם. נדמה לה, שדיבורה נשמע ביניהם בודד ומובלט ואינו מתערב בשיחתם, ולפיכך הוא יראה לפתוח פה. וכשהיא יושבת ושותקת נדמה לה, ששתיקתה בולטת ונשמעת בין החברה, שהכול מביטים עליה, ויראה היא להביט עליהם, שמא תפגוש במבטיהם.
יחוס של אונס הוא יחוסה עליהם. אין זו מסיבתה. בבית-אביה היתה מצויינת ועולה אפילו על אחיה. בין בנות השכנות היתה היא הידענית, הבקיאה ב“סדור.” אותה היו השכנות שואלות מתי חל “שבת שמברכים.” היא היתה קוראת קצת בסיפורים וכותבת אדריסאות וטלגרמות לאביה. ופה, בין מכירי נחמן, היא כהדיוטית.
שנחמן אמנם ממתיק לה את המרירות. הוא מתרפס כילד. חי בנשימתה ועל פי דיבורה, הוא כולו שלה. אין דבר חסר לו, כשרחל’ה עמו.
מאמינה היא בכל מה שהוא אומר לה בדבר זה. אלא שרעיון אחד התחיל מנקר במוחה – כל אותה החיבה הבוערת של נחמן אליה, אולי אינה אלא מפני שהוא בעלה והיא אשתו. אלמלא שכך, איך היה נחמן מתייחס אליה?
הימים היו ימי חופש לבתי-הספר. יוזי שב לבית-הוריו והביא פנים חדשות, את העלמה קלרה מויסייבנה וויינשטיין. זו היתה שארתו, בת-דודו, משה וויינשטין, שגר בעיירה סמוכה. משה וויינשטיין היה אדם עשיר והדיוט. בניו גדלו ללא תורה וללא חכמה. יצאה מן הכלל עלמה אומללה זו, קלרה, שקרה לה אסון בימי ילדותה. עוסקת היתה באחד הערבים בהעלאת מנורת נפט. נשפך עליה הנפט והודלק. לאושרה חשו להצילה, אלא שנצרבו פניה באופן נורא, מעורר גועל-נפש. ראה אביה, שעל סחורה זו לא יהיו קופצים ותהי מונחת בביתו כאבן שאין לו הופכים, עמד ושכר לה מורים והביאה למדרגה גבוהה בהשכלת הבנות כדי למלאות במעלות טובות את חסרונה.
נחמן ורחל באו לבקר לבית וויינשטיין והתוודעו לאורחת. הרבה מכירים ומכירות מצאו שם, שישבו ובילו שעת-ערב בשיחת-רעים, שלרחל לא היתה בה השגה ברורה. היא השקיעה את עיניה בפני נערה אומללה זו, שהיתה אמנם ה“שאור” שבחבורה. כולם התענגו על נועם מדברה, נימוסה הרצוי והשכלתה הרחבה. ואף-על-פי-כן חשו הכול איזה גועל-נפש להביט אל פניה. הכל השתדלו לחפות על רגשותיהם, ואף-על-פי-כן בלטו וניכרו על פניהם. רעיון בא בלבה של רחל: אילו היו פניה צרובים כפני נערה זו, איך היה נחמן מתייחס אליה?
צחוק עלז, שהתפרץ מפיות החבורה מתוך ענין שיחתם, עורר את רחל מתוך מחשבותיה והיא הביטה על סביבה. חשד בא לבה, שהיא-היא עוררה את הצחוק בשתיקתה, באי-נימוסה, ומי יודע עוד במה? לא נעלם מעיניה, שגם נחמן צחק בפה מלא, פניה אדמו וחוורו. הרגיש בה נחמן. הרכין אליה ראש ושאל: מה לך? בקושי עצרה בעד דמעותיה.
חולה היתה כל יום המחרת. צערה התחיל מבצבץ ויוצא על פניה. טיפה מרה נפלה בכוסו של נחמן. הוא אינו יכול לשבת בכפיפה אחת עם בן-אדם שרוי בצער. מאביו ירש חולשה זו. ובפרט כשבן-אדם זה היא רחל.
אנוכיותו נפגעה. כמדומה לו, שהוא מרחיק מעליה כל דבר, שיכול לגרום לה צער. משתדל הוא להרבות לה נחת ותענוגים, כלום יכולה היא להתלונן עליו במשהו?
טינה הוא נושא עליה בלבו. כפוית-טובה היא. ממררת חייו בעצבונה. כאילו היא אשה לבעל אכזר, ממרר חיי אשתו. ורוצה הוא לדבר עמה בזה. אלא שהוא דואג, שמא יגרום לה צער. נגמר בדעתו לדבר בזה עם ידידו סרבר. עצה והתערבות ישאל מעמו.
יא
טיול תענוגים הכין נחמן בשביל חבורה קטנה, שנמנו בה הוא ורחל, סרבר ובלומה, יוזי והעלמה קלרה מוסייבנה ווינשטיין. טיול חפשי היה זה, שניתן בו רשות לכל אחד לראות את עצמו גורם ועיקר בו. למקום הטיול נבחרה אחוזת חכירתם של השותפים. שם יש אגם רחב, מפרה דגים. שם יש גם עמקים, נירים, קמות וכל מה שמסוגל להנעים את הטיול על בני-הישוב, היודעים את השמות הללו מתוך הספר.
ניתנה הבכורה למין היפה לשבת על המרכבה בראש. כנגדן ישבו-צפופים הגברים הנדיבים, המוותרים על בכורתם, ויצאו את העיר.
החברים הנעימו את מסעם ב“שיחות-קופצות.” דיברו, כמנהג, על עניינים גבוהים ושאלות מנסרות, בקלות ראש מיוחדת לסוג ידוע של צעירים. דומה על יוזי, שנכנס בכלל מטיף ו“שליח” לפקוח עיני עוורים בין בני הבצה. בלומה נכנסה כפעם בפעם לתוך דבריו. נפסק הענין באמצע, התחילו באחר ומתוכו. המה דיברו רוסית מתובלת במלים זרות, שלא לצורך. נחמן נכנס לתוך דבריהם ודיבר ז’רגונית פשוטה, זורק הוא מתוך שיחתו מבטים אל רחל. ניכר, שמשתדל הוא לפתוח לה פה למשכה לתוך השמחה.
היא הרגישה בדבר, הכירה בקרבנות הגדולים, שנחמן מקריב לפניה. הכירה יותר את קטנותה, את זרותה, ואת החובות הכבדים, שנחמן מעמיס עליה ובאה יותר ליד התרגזות-חשאית.
תיתי לה, שיוזי אינו נותן לאחרים לקחת חלק הגון בשיחה. שופע הוא במבול של דברים, ומתבל את השיחה בכל פעם במלות: “יבריי, יברייקי.”
נדמה לה לרחל, שאליה מתכוונים בשיחה, ונתאדמה… “ניכר הדבר, שהרבה מזכירים לך שם זה בגמנזיון, עד שאינך יכול לשחכו,” שולח בו סרבר חץ.
“לאומי?” מתלוצץ ושואל יוזי.
“בגימנזיון,” נכנסת העלמה קלרה מויסייבנה לתוך דברים, אין עוסקים בשאלות גמדיות כזו של לאומיות. לנו יש תביעות אחרות, שאיפות יותר הגונות, יותר כוללות. רק בעיירות אתה מוצא עוד צעירים הוזים ונערות הדיוטיות, חולמות לאומית, חזרה לאחור. אצלינו הבילוטים הולכים ומיטשטשים, נבלעים בכלל.
רחל שמעה ונתאדמה.
“בכלל הפולט,” העיר נחמן.
“אם הצורות מיטשטשות כדבריך,” אמר סרבר, “אין מה לשמוח על הדבר. טובת הכלל היא, שהיחיד יבסס את יחידותו ויצרפה אל הכלל.”
“זה נאמר על היחיד.”
“על אחת כמה וכמה על אומה יחידה.”
המה דיברו למקוטעים, בריפרוף, בלי התעמקות וקשר הגיוני, דברו כדי שלא לשתוק. בין כך נכנסה המרכבה בין שתי שורות קמה מתפתלות ולוחשות. דומה, שהעולם הפתוח פלט אותה אל תוך רשות צרה ומפולשת זו. השתרבבו השיבלים וחסמו את הדרך לפניהם ולאחריהם, נדחקו לתוך המרכבה בתנועה ושאון, שיש בו מוקדם ומאוחר, ביטוי-הגיוני וצירוף-דיבורי, שאין פירושו מובן לבני-אדם.
שאון הקמה הפסיק את השיחה. בעל-כרחם של השומעים נכנס לתוך אזניהם, חדר אל לבותם ונגע שם בשרטת נעימה באיזו מן הפינות. המה נעלמו. לפניהם הלך והשתרבב, הלך והתפתל שביל צר יורד לעמק, עולה ומטפס על ההר, נעלם ונגלה. מקצר ומאריך בתבנית מקורית, שאינה דומה כלל לדרכים הכבושים.
זהו שביל היחיד, ההולך וחוצה את ההרים והעמקים עד למקום, שמכינים שם “מן” לבני-אדם. לעולם לא תלך עליו מרכבת-הקיטור.
וסוף-סוף יצאו מבין השורות ובאו אל תוך עולם חדש, שמים חדשים, עמק רחב חדש. זהו העמק של אחוזת אברהם-הירש. אגם המים, ככוס רוויה של איזה ענק, מכסיף ורומז לאורחים מרחוק.
כל העולמות מצטרפים על ידי שבילי-יחיד.
עבודה נעימה המציא נחמן בשביל החבורה. נתן חכה ביד כל אחד מהם לשלות דגים מן היאור. כולם שמחו על ההצעה.
יושבים להם הדייגים על שפת-היאור, עוצרים בנשימתם, שלא ירגישו בהם הדגים, מביט איש-איש אל כפיסו הצף על המקום, שנפלה שמה החכה. תאווה בוערת, בולמוס אחזם לשלות דג חי, מפרפר, מניע בסנפיריו נגד השמש. כבר רואה איש-איש מהם את דגו בדמיונו.
אין הם עושים זאת לשם רעבתנות, אך, פשוט, אוהבים הם את הדגים, בריאה אילמת זו, שאינה מתרסת, אינה משמיעה מחאה מעולם ולעולם על כל מה שאתה עושה לה.
והיאור חומר לו לצון. העלה אבעבועות אצל אחד הכפיסים ומזדעזע נחמן. עיניו נמתחו. דג עלה בחכתו, הוא מניף בחפזה את החוטר, מוציא את היתר.
טיפות מים נוטפות מן הקרס העלוב. הדגים אכלו את פתותי הלחם שעליו. האגם צוחק בעיגולים עיגולים. בני החבורה עוצרים בכל כוחם מצחוק.
והנה מבעבע האגם סביב חכתו של סרבר. הוא קם על רגליו, מניף בידו. אבל קרס חכתו נאחז בקרקעית האגם. מתוך הנפה נכשל סרבר ברגליו ונפל ארצה. בגדיו נרטבו במים.
“הדגה שולה את המורה,” מלגלגת החבורה ואינה יכולה עוד להתאפק מצחוק.
שני הזריזים, נחמן וסרבר, עזבו את השליה, מסרו את חכותיהם ביד רחל והלכו לבקש להם עניין אחר יותר מצליח.
על שפת האגם עמדה סירה, קשורה אל העץ. נחמן התיר אותה, שניהם הביאו לתוכה שני כסאות ושולחן קטן, פרשו על השולחן מפה, שמו עליו מיני טעימה, מיחם רותח וכוסות, שהכינו בשבילם בבית האקונומיה.
המה נכנסו לתוך הסירה והפליגו.
יפה היתה הסירה מרחוק, דומה ליום-טוב של גלויות. בני אדם יושבים על כסאות, מסובים על שולחן מלא מרחף על המים, ואינם נטבעים.
הביטה עליהם החבורה מרחוק, וקראה עליהם: “הידד, ספנים!”
עיני נחמן פגעו ברחל, כשהיא יושבת על שלוש חכותיה עגומה. בדילה. נתקלקלה שורת שמחתו.
הוא פנה אל רעהו ושפך את לבו. הלז הרכין ראש וקלט את שמועתו דומם.
“ובכן, מה היא עושה לך?”
“מה היא עושה? לא כלום. אלא שכך היא יושבת תמיד עצבה. בודדה, שקועה בצער.”
“ומה איכפת לך?”
“איני יכול לשאת, איני יכול להיות שמח, כשהיא…”
“יהיר,” נתן עליו סרבר בקולו, “יהירים! אפילו להצטער אינכם נותנים רשות לאחרים, בשעה ששמחתכם נפגמת מזה. עד שאתה דורש ממנה, שתשמח כדי לשמחך, אני אומר לך, שתשתתף בצערה, מפני ששניכם אומללים. כלום לא יכולת לדעת מראש, שזמורת זר תהיה רחל בסביבה צעקנית זו?”
“ומדוע לא הכינות אותה? הלא…”
“ולמה דחקת את השעה כל-כך?”
הביטה עליהם החבורה מרחוק והתענגה על המראה. המה לא יכלו לשער, ששני הרעים, היפים כל-כך מרחוק, מתקוטטים עכשיו.
סרבר שכח את מקומו, קם והתהלך פוסע לאורך הסירה ודברים דוקרים ניתזו מתוך פיו.
נתקלקל שיווי-המשקל. הסירה נטתה על צידה. שניהם התחלחלו. צעקה הגיעה לאזניהם מעל שפת האגם.
לאושרם נפל נחמן על פניו והכריע לצד השני. הסירה התנועעה הנה והנה, עד שמצאה שוב את משקלה. שניהם נכוו קצת ברותחין, שנשפך מתוך חמיהם. כוסו של נחמן נפלה ונשברה.
“ודאי לא שברת כוס תחת החופה,” השתדל סרבר לבדח, כדי להשקיע את הרושם.
נחמן שתק. הם שבו אל החוף ורחל השיבה להם את חכותיהם. חכתו של סרבר העלתה דג. הוא הורידו מעל הקרס והשיבו לתוך האגם.
התחברו הספנים עם הדייגים ושבו העירה.
יב
רושם מרגיז השאיר הטיול על נחמן. קנאת-גברים זוללת את לבו. ערב הוא אמנם בעד צניעותה של רחל ותומתו של סרבר, אלא שהוא מקנא לרגשי החמלה ושיתוף-הצער, שבלב סרבר לרחל. מלמד זה משתתף כל-כך בצערה, עד שבא לכלל כעס. “נס הוא, שלא טבענו אז שנינו באגם.” וכמדומה לו, שגם חמלה, והשתתפות בצער הן קנייני הבעל, שאין לזר חלק בהם. והא בא לידי חשש, שמא כבר הרגישה רחל, שהלז מצטער עליה יותר מבעלה. קנאה כעין זו, דוקא מפני שאינה גסה כל-כך, היא מרגיזה ביותר. היא אינה עלולה לשכר את המקנא במידה של הקנאה הגסה, ולפיכך מרגיש האדם בצערה הרגשה יותר בהירה. זוהי נקודה, שזכויות אדם וזכויות גבר נפגשות בה ביחוסן אל אשה. נחמן גמר בדעתו להציל את זכויותיו, כשהוא מעיין בדבר, מוצא הוא, שמלמד זה לא גילה לו חדשות, הוא-גופו הרגיש מכבר, שמתגעגעת רחל על סביבתה. סביבה צעקנית זו, יש שגם הוא בוחל בה. ביחוד הוא שונא את בעל-הכפתורים, יוזי. מראה הוא את עצמו מלומד גדול. הלך לרכוש חכמה, ולא רכש אלא כפתורים ומנה יפה של הפקרות ושנאת-ישראל. אלא שהוא אינו מתגעגע כלל על שום סביבה, דיו כשרחל’ה יושבת עמו שמחה בכפיפה אחת.
ומוצא הוא שוב, שמלמד זה הגזים הרבה על האסון. כאילו אין לו תקנה. למחר ילך אתה בביקורים לקרוביה, ולרעותיה מכבר, יביאן אל ביתו, ירבה בביתו את יסודה של רחל על היסוד המצוי. הכול יתמזג. הרכבה חדשה יעשה, ומאמין היא שתעלה יפה.
הנסיון הצליח במקצת. לאט-לאט סר הצל השחור מעל רחל. עסוקה היא בקבלת פני אורחות אהובות עליה ובביקורים לבתי מכיריה. פטפטנית נעשתה. לפעמים נדמה לה, ששבה לימי נעוריה. חביבות הן עליה עכשיו יותר השעות הפנויות הנשארות לה בשביל נחמן.
פעמים, שאהב נחמן להיטפל אל חבורת רחל ולהיכנס בשיחתן. פטפטניות הן. כך דרכן. אבל אינן צעקניות כל-כך, משיחות בעניינים זעירים, אבל מבינות אותם לעמקם. לכשתרצה הרי הן לו אחרי-כך חומר יפה ללגלוגים ושיחות יפות עם רחל. אומרים בעיר על נחמן, שהוא מעורב עם הבריות.
חטיבה יתירה עשה לרחל 'ה שהלך עמה בשבת שחרית להוביל חתן לבית-הכנסת לשבת הכלה (*שבת שלפני החופה). אורח נכבד היה שם נחמן. כיבדו אותו בעליה מן המובחר. חומר יפה היה לו גם זה אחר-כך ללגלוגים. דומה רחל’ה, כאילו קמה מתוך מחלה ארוכה וקשה. זכויותיה מתבססות בביתה. רוח עלז שורה עליה תמיד. נחמן מאושר.
יג
אורח לפרקים רחוקים היה סרבר בימים האחרונים בבית-נחמן, ואף-על-פי-כן הכיר בשינוי לטובה, שנעשה ברחל אין הוא מוצא על פניה אותו הצל הכהה, שחשב לעצמו זכות שותף עליו. אין הוא פוגש במבטה אותו הזיק הגא, זיק של אומללים, המוחה ומאשים את כל העולם, קדושת הבדידות נתחללה עליה. דומה, שהיא שמחה. אור פניה וחיוך פיה יוצאים מתוך הלב ומפזרת היא אותם לכול. רושם רע עשה עליו הדבר. הצער והבדידות היו עד עכשיו המשהו היחידי, שהציל מרחל בשבילו. את גופה הפקיר לנחמן, אך הנשמה, נשמתה של רחל הצטמצמה באותם המבטים העצבים, באותו הצער הגא, שאין לשום אדם שותפות בו חוץ ממנו. זה כולו שלו. הוא חש בו ומצטער יחד עמה. עכשיו אבד ממנו המשהו האחרון. אין לו עכשיו ברחל כלום. וקשים נעשו עליו הביקורים בבית רעו. עמד והפסיק את שיעוריו לגמרי. בינתיים נפל דבר בבית-נחמן:
רחל’ה חשה בראשה. בימים שעברו, רגילה היתה במיחושים כאלה. אך עכשיו, כמדומה לה, שהכאב יותר מורגש. דומה, שאיזה נותר מעיק שם בתוך גולגלתה ומבקש לו דרך לצאת דרך הצדדים. למחר התעוררה משנתה שלא בעתה. קשה נעשתה עליה ההליכה. רוצה היא לשוב את מיטתה, אלא שצר לה על הימים הנעימים לבלותם במיטה. לבה אומר לה, שמכיון שתשכב לא תקום כל-כך מהר. למחרתו כבר שכבה במיטתה, חבושה נאד קרח לראשה. נחמן לא סר מעליה אף רגע.
רופאים נכנסים ויוצאים, מבטיחים בדרכם בלשון שנשתמעת לשני פנים. נחמן מבין את שניהם, פעמים שהוא נשקע ביגון ורואה לעצמו חלומות קשים. ומיד הוא מתנחם ומבאר את דברי הרופאים בפנים אחרים.
המחלה הסתבכה, הרופאים באו לידי מבוכה, ספקות וחילוקי דעות. מדרגת חומה לא היתה גבוהה כל-כך, אלא שעקבות איזו מחלה מסתתרת ואורבת ניכרו בה. החולה בעצמה הרגישה את-עצמה במצב מסוכן. היא קראה אליה את בעלה הנרעש:
“בבקשה… תהלים בקלויז, שינוי שם, צדקה… אנא, אל תפקירני למות.”
היא דיברה בקושי, למקוטעים, בקול חלש ומשונה ברכותו. דומה, שקול זה עבר דרך הרבה צינורות מטהרים, עד שהגיע לאזניו בצחצוח משונה. הוא נפל על פניו, ונחל דמעות פרץ מעיניו. אברהם-הירש עמד אצלם, חפץ לנחמם. פשוט לגעור בם: “בכיה מה זו עושה?” אלא שדמעותיו עלו ועמדו בגרונו. זקן זה נראה בכיין, כילד. הוא גופו רץ לקלויז, הרעיש עולמות, העמיד עשרה בטלנים לומר תהילים, הוסיף עליהם דרדקי-חדרים, שינה את שמה, בא ובישר לחולה, שמעכשיו היא נקראת חיה-רחל.
לערב חל המשבר, המחלה הוקלה. נחמן ואברהם-הירש ישבו אצל מיטת החולה מזויינים ומסובבים בשעונים מדוייקים, בבקבוקי מי-רפואה, במודדי-חום ויתר כלי-זיין שרופאים משתמשים בהם. החולה ישנה את שנתה.
אברהם-הירש הרכין ולחש באזני בנו: “אל יהי דבר זה לפלא בעיניך. יש שאיזו סגולה שהיא לא מעלה ולא מורידה, מכיון שהחולה מאמין בתועלתה, הרי היא מוסיפה כוח לחולה לייחל. בינתיים יביא הטבע גופו את רגע המשבר, שהיה צריך לבוא בין-כך ובין-כך.”
נחמן שמע ושתק. הוא לא היה מסוגל לרמות את עצמו. הוא זכר ברור, שהוא-גופו ישב וחיכה לראות פעולת התהילים על החולה. מכיון שהתיאשו הרופאים, ישב וקיווה לנס, והאמין שהנס יבוא. זוכר הוא שהוא גופו עמד על מיטתה, והתפלל עליה בחשאי. הוא רגיל תמיד, שמעשיו ומחשבותיו יעלו יחד. לרמות את עצמו אינו מסוגל. יודע הוא שלא בשביל לרמות את החולה בלבד עשה מה שעשה.
חיה-רחל שבה לבריאותה. ממש בריאה-חדשה. כמדומה לנחמן, שהיא יותר יפה משהיתה; לווית-חן נוספה לה. היא יותר עדינה, יותר עליזה. זו אינה רחל, זו חיה-רחל מוצא הוא, שעונג הישועה הבאה לאדם אומלל גדול פי-שניים מצער האסון.
ונזכר הוא בתהילים ובשינוי-השם, והרהר בדבר.
ביום הראשון לחג-הסוכות היה הדבר.
הקלויז, שאברהם-הירש היה מתפלל בו לשעבר, חגג את חגו ושיפר את חלונותיו בלולבים ואתרוגים, מכורכים במוך וטמונים בקופסות כסף. אתרוגים אלו גדלו בארץ-ישראל, ונתגלגלו ובאו לתוך הגלות בשביל בעלי המזרח שבקלויז. כמה הרפתקאות עברו על אתרוג זה. כמה ידיים משמשו בו. ארצות עבר, ימים בקע, מכס לגבולין פרע, במים ובאש בא אלינו, ואף-על-פי-כן נשאר ברכותו, בעדינותו, ובאצילותו הירוקה, עד שאתה צריך עוד להגן עליו במוך ובחומת-כסף.
יפים הם גם הפנים הנשקפים מתוך אותם החלונות. אלו הם באמת פנים של חגיגה. השמחה והנחת מבצבצת. אינך יכול להכיר עכשיו, עד כמה התנוולו האצילים הללו מערב יום-טוב בשביל להכין יום-טוב. מכיר אתה בפיות הללו שעוד מעט ויאמרו “הלל.” הידיים הללו לא נבראו לעבודה גסה, אלא למשמש באתרוג, ליטול את הלולב ולעשות בהם הקפות. מורגשת השמחה בכול, ואפילו בחצר הקלויז. מעשנים להם שם הבחורים פפירוסות חגיגיות מתוך הרחבת-הדעת, ועמוד-העשן עולה ישר השמימה.
שם נפגשו שני הרעים, נחמן וסרבר, והתברכו בחגא-טבא.
“מה לידידי בביתי?” שאל סרבר חציו תמה וחציו מלגלג.
“שאלה זו כלפי מה? כלום יש לך פה חלק יותר ממני?”
“אבל הקלויז? חגים, עניינים דתיים?”
“עניינים דתיים? אלו הם ענייני החיים. בני-אדם צריכים לחגים. אלמלא שהיו, צריכים היינו לקבעם. יש צורך לבני-אדם בימים קבועים מזמן לזמן להתפשטות החולין.”
“וכלום מאמין אתה בשכר ועונש?”
“איזה שכר ועונש? הרי החג-גופו שכר.”
“ואינך חושד בעצמך, שמא אתה חושב כך, מפני שכך יפה לך לחשוב?”
“בדותא.”
סרבר חיפש בכיסונו להוציא את פנקסו ולרשום שם איזה רשימה, אלא שלא היה רגיל לכתוב ביום-טוב.
לערב נכנס אברהם-הירש בחיפזון לבית-בנו. ענין נכבד מצא בספר חדש ורוצה הוא להראותו לבנו. מצאו כשהוא עומד עם רחל בסוכה ומקדש על היין…
הזקן מיהר לצאת קודם שהרגישו בו הבנים. כשהגיע סמוך לפתח ביתו, שהה קצת במקומו, הניח אצבעו על גבי מצחו ועמד כך שעה קלה. עד שנתעורר להיכנס לבית.
והרבה מיני הרהורים הרגיזו את שנתו כל אותו הלילה.
רומן
א
“ומהיכן ידעת, פוחז, שאני דוקטור?”
כך שאל האורח, שסר לאכסניה של גדיל מגיס בעיר א. את המשרת, שעמד על האסקופה בזקיפת-שידרה וכפיפת-קומה, עמידה שרק משרתי האכסניות מומחים לה.
הלז העמיד פנים מחייכים, שאינם רגילים אלא אצל משרתים שוטים, כשהם משתדלים לבדח דעת אורחיהם.
“והאיך יכולתי שלא לדעת? אדם ששמו מרכוס לבוביץ' סמולינסקי ובא לעירנו מפטרבורג-גופה…”
“ריקא!” גער בו האורח, “הן כבר אמרתי לך, לא מפטרבורג, מריגה אני בא. הייתי בימי בפטרבורג, שהיתי שם כמה ימים, יש לי שם מכירים, אבל אני גופי מריגה.”
הלז הרכין ראש, קיבל נזיפה והצדיק על עצמו את הדין. “כך הוא בדיוק, כמו שאדוני הדוקטור דובר.”
“ובכן, כיצד הרגשת בי שדוקטור אני? שמא הריני אחר? שמא אני, נו, למשל, אדבוקט?”
“באדבוקטים אין צורך לעירנו. ישנם בכאן הרבה.”
“ודוקטור אין בעיר?”
מכיוון שנכנס עמו האורח בדברים, גס בו לב המשרת וביקש ממנו סיגרה. כשקיבל את מבוקשו, טמנו בקופסתו ופנה אל האורח:
“אדרבה,” הוא הרים אצבע כנוקב חור בחללו של אויר החדר, “היא הנותנת. אלמלא שהיה בכאן דוקטור אחד מכבר אפשר שלא היה שום צורך גם בהוד-מעלתו, אדוני הדוקטור סמולינסקי. אבל עכשיו שיש כבר אחד, הרי שיש צורך גם בדוקטור פטרבורגי.”
“שוב פטרבורגי? שכחן, מריגה אמרתי לך. אבל אין דבריך מובנים לי כל צרכם.”
המשרת ישב ישיבת-עראי על קצה אחד הכסאות שבחדר ואמר:
“רואה אני בך, אדוני הדוקטור, שהנך באמת דוקטור פטרבורגי. כלומר, שאינך יודע בהוויות העולם, במחילה, אפילו כמידת ציפרנו של עכבר. צריך אני לפקוח לך את עיניך. יש בכאן דוקטור צעיר, אורלוב שמו, שבא זה מקרוב למלא מקום הדוקטור הזקן, שהלך לעולמו. ויש בכאן גביר אחד, ר' נחום גולד, שהוא מקרב את הדוקטור הצעיר וחפץ להכתיר אותו בכתר רב-מטעם. כמו-כן יש בכאן גביר אחר, ר' מרדכי חלפן, ומובן, שהוא חולק על דוקטור אורלוב, ואומר עליו, שראשו ראש-חמור והוא אינו אלא מדיח קרביים. וצריך הוא אותו ר' מרדכי לדוקטור אחר, שיכתירוהו לרב-מטעם, כדי להכעיס את ר' נחום. עכשיו כבר הבין אדוני הדוקטור, שמצא כאן את מקומו, כעכבר את חורו? ועכשיו כבר הבין אדוני הדוקטור, שהוא אינו מריגה, אלא דוקא מפטרבורג-גופה? מפני שאפשר, שמריגה בא גם הדוקטור אורלוב, ובמה אתה גדול ממנו?”
“אני מבין, אני מבין,” מנענע לו הדוקטור סמולינסקי בראשו, “הוי, ממזר, חכם גדול אתה לי, כביסמרק בשעתו.”
“מכיוון שאדוני הדוקטור מבין את הכול, יתן נא לי סיגרה ואלך להודיע לבעל-האכסניה. צריך הוא לדעת כל-זאת. הוא שלחני אליך.”
המשרת טמן גם את הסיגרה השניה בתוך קופסתו ויצא מלפני האורח בקידה, כשהוא פוסע פסיעות סרטניות.
האורח נשאר יחידי, הביט סביבו ואמר לעצמו: אדם יודע, שיצא לדרך, ואינו יודע להיכן מוליכין אותו. כך היתה אומרת סבתא, שלום לעפרה. ברם זו היתה אשה חכמה.
הוא קם, פסע פסיעות דקות לאורך החדר, שיפשף ידיו מתוך התפעלות. חיוך של חולמים נח על פניו.
דוקטור מרכוס לבוביץ' סמולינסקי הוא אדם, שהגיע לשנות בינה אלא שקשה להכיר בו את זה. משעה שהרגיש, כי זקנו הצהוב מתחיל להשליג, התחיל מגלח אותו. תיתי לו, ששערות ראשו פשותות 1 ושקשה להכיר ביניהן את השיבה. מעל למצחו משתרעת לו גבחת בולטת ומגוידת, הנותנת לו צורת פילוסוף צעיר. עיניו רחבות, פקוחות ונוצצות. פניו מלאים ונוטים יותר לחיוכים. בכולו הוא אדם, שתפארת בחורים מלווה אותו. עוד די אש בעיניו לעורר סימוק-לחיים אצל הנערות, והוא יודע את כוחו ואוהב להשתמש בו לפרקים.
העבר שלו אינו מסובך כל-כך. כשהיה נער, נכנס לגימנזיה על-פי פקודת הוריו, עבר לו ממחלקה למחלקה. פעמים ששהה במחלקה אחת שתי שנים. אבל סוף-סוף גמר את חוק לימודיו ונשתחרר מהגימנזיה. אחר-כך נכנס לאוניברסיטה. שהה בה כמה ששהה ויצא בשלום דוקטור למדיצינה. נתן עיניו בבת עשיר אחת, ונפגעה ונישאה לו.
ההצלחה לא האירה לו פנים. חמש שנים ריפא חולים. הרבה מתו תחת ידו, הרבה הבריאו. אף-על-פי-כן לא נתפרסם למומחה. נזדמנה לו אחר-כך משרת דוקטור אצל חברת האחריות. “אורבן.” תאוותו לבצע העבירתו על דעתו, ועשה מעשה מגונה: נתן תעודת-בריאות לאדם, שכבר רקק חצי ריאתו. המבוטח לא הוציא את שנתו. לאשרו אין חברה זו רגילה לבוא בעקיפין. לאלמנה פרעה את כסף הביטוח, ואת סמולינסקי הרחיקה ממשמרתו.
בין כך כלה כסף הנדוניה, וגם ה“הטבה” שקבל מן אלמנת המבוטח. אז נודע לו שהמדיצינה היא עסק רע, שאינו מפרנס את בעליו. בעיקרו של דבר הוא שונא את אומנותו. מכיריו מצאו בו כשרון לדיבור ולשאת “משאות.” העירו לו כמה פעמים, שמוטב היה לו אילו הקדיש את עצמו למקצוע ההמלצה. כשממון הנדוניה לא כלה עדיין, לא הרהר הרבה בדבר זה. אבל מכיוון שהגיעו לו ימים רעים, נתן אל לבו ומצא, שלא עברה עדיין שעתו. והתחיל לנסות כוחו במקצוע זה.
נסיונותיו עלו לו יפה. הוא היה דברן מצויין, ולא היה זקוק כל-כך אל החוק ואל הכשרון להכניס כוונה רצויה במלים ריקות. די לו, שהיה יכול לטבע גרעין אחד של אמת במבול של דברים יפים.
אלא שאין נביא מתקיים בעירו.
בין כך מתה עליו אשתו ובנים לא השאירה אחריה. הוא הספידה, ישב באבלות והיה שרוי בצער וחישב ומצא, שלא יקבל תנחומין על אבדתו ולא ירפא מחץ לבבו, עד שישא לו אשה אחרת.
באותה עונה הגיע לו מכתב-תנחומין מאחיו המשמש בתור רופא בבית-חולים אשר באחת מערי הנגב. מציע לפניו אותו אח, שיבוא לבלות סופו של קיץ בביתו. ההצעה נראתה יפה בעיניו, מפני שראה בה אפשרות למצוא לו מקום באחת מערי הנגב לאומנות ההמלצה. זה יהיה הצעד הראשון, שיש אחריו שני, למצוא לו צעירה יפה ולבוא עמה בזיווג שני.
ולא הספיק לבוא לעיר שאחיו גר שם. כשבא עד עיר א. עיכבהו מזלו באמצע הדרך על ידי משרת שוטה זה, המתעקש ומעיד בו, שהוא דוקא דוקטור מפטרבורג, ומבטיח לו מקום הגון בקהילה יהודית.
אפשר, שהדבר אינו רע כלל. אפשר שקלקולו במקצוע המדיצינה היה בשל מזלה של אשתו המנוחה. אפשר, שיהיה כאן גם רב-מטעם, גם דוקטור, גם אדבוקט, לפרקים.
הוא נשען על כסאו, עצם את עיניו, וחיש נהפכו לו האפשרויות לודאויות והודאויות להכרחויות. וכבר רואה הוא את עצמו גורף כסף בידים.
בנוהג שבעולם, זוג חפץ לבוא בברית-נישואין הולכים אל הרב, הרי ריווח. אחר החתונה היא מתחילה כואבת וחוששת. זקוקה היא לדוקטור, שוב ריווח. מתחילים להתקוטט, צריך להם אדבוקט. ריווח. ומכאן שתי דרכים, או גירושין או מיתה. בשתיהן יש ריווח להרב. ריווח, ריווח, ריווח. כמה ריווח יביא לו כל אדם משעה שיוולד ועד שימות.
ואפשר ימצא לו אצל אחד הגבירים גם נערה יפה.
רעיונותיו נפסקו. נשמעו דפיקות בדלת.
“יכנס.”
נכנס גדיל מגיס בעל-האכסניה ועמו אדם נמוך, ראשו כפוף ועיניו צלופות למעלה.
גדיל מגיס הוא אדם, שהטבע העליבהו מיום היוולדו; לחיו האחת שקועה, ועל השניה תלויה לו מיום הלידה ספחת עבה ושרועה בתמונה משונה של איזה רמש. ליצני העיר אומרים עליו, שכשהוא משכים בבוקר ושומע, שראובן מכר והפסיד, ושמעון קנה אצלו והרוויח, הרי לחיו האחת שוקעת מצער, על שחברו הרוויח, ולחיו השניה משמינה מתענוג על שחברו השני הפסיד. שפתיו מפושקות ושרועות, וקולו כקול אדם המדבר מטבורו. עינו האחת גדולה מחברתה, וכשהוא מסתכל בך ומדבר אליך, נדמה לך שלא אליך הוא מביט, ולא גדיל הוא המדבר, אלא איזה אדם שמאחורי הכותל מדבר עם איזה רואה-ואינו-נראה, הנמצא בחללו של החדר. נשים מעוברות מבריחות את עצמן מלהיפגש בו, ואמות מצניעות ממנו את ילדיהן. מאמינות הן, כי כשגדיל מסתכל בילד, הילד בוכה בלילה. בכלל אין הוא אורח רצוי בבתי העיר. ואף-על-פי-כן הוא יוצא ובא בכל בתי הגבירים. אין זה מטבעו להתחשב עם רצון אחרים. מתערב הוא בענייני העיר, אף-על-פי שלכאורה אין לו דעה בין העסקנים, ואינו נדחק להשמיע את דעתו. הוא אינו אלא שומע, סוקר והולך לו, ועושה מה שהוא עושה. וסופו של דבר הוא, כי ענייני העיר נחתכים על-פי רצונו.
מגיס הניח ת יד על שכם בר-לוויתו,פנה כלפי האורח ואמר:
“אכבדה להציג לפני הדוקטור הפטרבורגי את החובש שבעירנו, מר סולומון מואיסייביץ' חגית. אין בכך כלום, אף-על-פי שרק חובש הוא, כבר מתו רבים תחת ידו.”
דוקטור סמולינסקי צחק בפה מלא, הושיט יד לאורחיו, הודיע להם את שמו, והושיבם כנגדו.
“כך, כך. יפה,” התחיל במלים בודדות, שאינן מצטרפות לענין אחד, “ומה דעתכם, המשרת השוטה-לחצאין משדל אותי, שאשאר דוקא דוקטור בעירכם. מה דעתך, סולומון מואיסיוב? הרי בקי אתה בחולי העיר.”
“ודאי, ודאי,” התחיל הלז מגמגם, "אין ספק בדבר. בעירנו יש פרנסה, כלומר… אף-על-פי, שבנוגע לי, למשל, הרי אני… שכחתי כיצד קוראים לזאת בלטינית…
“פויפר' גדול אני. אבל דוקטור מפטרבורג הוא דבר אחר לגמרי. הדוקטור שמת היה עשיר גדול. וגם לי היתה אצלו פרנסה. אלא…”
הוא נפנה לצד הכותל ורמז בעיניו על גדיל, כאומר, הכל תלוי בו.
סמולינסקי פנה כלפי מגיס:
“אדרבה, השתדל נא שאשאר, ואני איני כפוי-טובה. מהו זה שעל לחייך? הי, לזה יש שם בשפת לטין. אני ארפאך.”
“אותי תרפא?” מעמיד גדיל עין אחת בו ועין אחת בתקרה, “בבקשה, רפא את כל גבירי עירנו עם ענייה ואביוניה, אך לא אותי.”
“מפני-מה? כלום אינך מאמין בי?”
“לא פחות ולא יותר מכפי שאני מאמין בכל הדוקטורים והפרופיסורים שבעולם יחד עם סולומון חגית. בינינו לבין עצמנו, הרי כולכם, נו… במחילה דוקטור. כך היא דעתי. מעולם לא השתמשתי ברופאים. כשחלתה אשתי, חלתה, חלתה והתעקשה הרבה, וברוך השם, שלקח אותה ממני בלי דוקטור.”
דוקטור סמולינסקי צחק בפה מלא.
“אם כן אזבוד לך בכסף.”
“כסף? למה לי כספך?”
“עשיר אתה?”
“איני מתגעגע כלל על העושר. מעולם לא נהניתי מכסף זרים. בכלל זה הרי אני מחזיק תמיד, דוקטור.”
“אם כן, תעשה לי את הדבר לשם ידידות בעלמא.”
“איזו ידידות יכולה להיות ביני ובינך? אינני מאמין בשום ידידות שבעולם.”
“ומה איפוא?”
“בשבילי אעשה מה שאעשה. נחום גולד והכת שלו מאמינים, שהדוקטור שלהם יהא “רכוב ומנהיג” העיר. הכול אצלם כבר גמור ועשוי. ואני חפץ להרוס את כל בניינם. האדון הדוקטור צריך לציית לי בכל אשר אומר לו, ואז ישאר אצלנו גם דוקטור, וגם רב, ולא – אורלוב.”
“אציית, אציית.”
“ובנוגע לסולומון מואיסייביץ', זהו ענין אחר. הוא אדם אומלל. שיש לו אשה ובנים. ומאמין שוטה זה, שהוא מחוייב לפרנסם. צריך הוא לפרנסה שתשליך לו עצם, ישרתך ככלב נאמן.”
“יותר מכלב,” חטף חגית ואמר, ועיניו הבריקו כעיני המתפלל, כשהוא סוקר לשמים מתוך תפילתו.
“במידה כזאת אינך מחוייב להאמין לו,” הסתכל מגיס אל התקרה ואמר, “קבל את זאת על חשבון שקרים וכזבים, שאדם נצרך מחוייב לפטפט.”
השיחה הקלה והגלויה השפיעה לטובה על מרכוס לבוביץ'. אוהב הוא תמיד דברים ברורים, כדי שלא יהא זקוק לקמט מצחו עליהם.
הוא הרגיש את עצמו קרוב לאורחיו, חפשי מנימוסים יתירים ומטיפול בלשון.
“הי-הי, פוחזים. נשבע אני ב… בהמדיצינה שלי, שיש לי נחת-רוח לשבת בחבורתכם.”
דפיקה תכופה על הדלת הפסיקה את השיחה.
“יכנס.”
נכנס איש ומסר פתקא ליד סמולינסקי.
דוקטור סמולינסקי קרא את הפתקא.
“חבר נכבד, סלח נא על שאני פונה אליך קודם שנתוודענו. הוגד לי שיש בדעתך להשתקע בעירנו. הואל-נא לקבוע בשבילי שעה קלה בחדרך (או שמא טוב עליך לבוא לביתי) להתוודע ולספר בעניין קרוב ללבי. ובלי ספק גם ללבך.” ועל החתום: אלכסנדר אניסימוביץ אורלוב.
המשיחים הביטו חליפות איש בפני רעהו במבטים של ערמה ונפרדו.
כשיצאו, השמיע חגית בחללו של אויר החוץ:
“דוקטור סמולינסקי נראה לי כדוקטור מצויין ומומחה. והעיקר שהוא, במחילה, קצת שוטה. זוהי מעלה יתירה לדוקטור.”
גדיל לא ענה לו כלום. טרוד היה ברעיונו שלו. אורלוב, סמולינסקי, חגית. עכשיו כשיהפכו שלשה רעבים בחררה אחת, ודאי שיגוועו שלשתם ברעב.
ב
אלכסנדר אניסימוביץ' אורלוב יצא מן האוניברסיטה מזויין בדעת, בכשרון וברצון כביר להתיישב בקהילה יהודית, להביא תועלת לאחיו. בלבו הוא נושא מחשבות שלא גילה אותן לאיש, והוא מקווה להוציאן לפעולות.
כשתי שנים גלה ממקום למקום ועסק במדיצינה בדרך ארעי במקומות שונים, שרוב תושביהם נוצרים, ובאחרונה הגיע לעיר א., עיר שכולה יהודית, וקבע לו שם ישיבה.
וכר נרחב מצא בה לעבודה, לא רק בתור דוקטור, אלא גם בתור מחנך.
כל מה ששם צרכי-צבור נקרא עליו, מקולקל בעיר זו. יש פה תלמוד-תורה ובני העניים הולכים בטל ללא תורה. גובים כאן מבני העיר לקופת ביקור-חולים, ובית-חולים אין. יש כאן קופת הטכסה, ופרנסי-העיר מריקים אותה בחשאי. העניות גדולה בעיר, מפני שהעשירים מוצצים את לשד הפועלים ובעלי-המלאכות ברבית ובהקטנת מחיר העבודה.
וכשהתחיל לבוא בבתי בני העיר לרפאות חולים, בא לידי מסקנות מעציבות.
כמדומה לו שאין כאן אדם בריא אחד. בכול מורגשת אפיסות-הכוח. התמעטות המרץ, המובילה לכליון חרוץ.
הרבה סימנים ממחלות-התועבה מצא בכאן, אותן המחלות, שהיה רגיל להאמין, שאינן מצויות כל-כך אצל היהודים.
הראשון שהתוודע אליו בעיר זו, היה החובש סולומון מואיסייביץ' חגית, ופעם הציע לפניו את השקפתו זו, והעיר לו, שמתוך מצב כזה יש לקהילה זו לפחוד מפני כליון חרוץ.
“אמת, דוקטור,” מודה לו הלז, “אבל מאידך גיסא אין הפחד גדול כל-כך, הרי עניותינו יולדות חמש פעמים במשך ארבע שנים, ופעמים שהן יולדות תאומים.”
“זוהי נחמת שוא. ריבוי זה מוכרח אצל היהודים מחמת הרדיפות והצרות התכופות. גם העכברים פרים ורבים יותר מן החתולים.”
“צריך להזדיין כנגד הרע.”
“כיצד?” שאל חגית.
“ראשית כל צריך לייסד בכאן בית-חולים.”
“איך? בשביל עניים? על הדוקטור לדעת, שפרנסת הדוקטורים מצויה בכאן רק מאת העניים. הגבירים אינם כואבים.”
דוקטור אורלוב לא שמע את הערתו של בר-שיחו והוסיף:
“ועוד יותר מזה צריך להשתדל להיטיב את מצב העניים שבעיר. היטפל לעני כשהוא בריא, ולא יהא צורך להיטפל אליו כאל חולה.”
“הרי אז אנחנו…”
“ובית-ספר עברי צריך לפתוח בכאן, לפתח ולעורר מידות טובות בלב הצעירים. צריך לעקור את הרע משרשו. בכלל צריך לסדר בכאן את ענייני העיר.”
הלז הסתכל בו בתמיהה. הוא לא הבין מה עניין בית-ספר לחולי העיר, וכיצד משתדל דוקטור לייסד מוסדות, שהם בהדיא מזיקים להאינטרסים של המאדיקים. החריש החובש מתוך יראת-הכבוד ונפטר מעליו מתוך דאגה.
ויותר שהתוודע דוקטור אורלוב לחולי העיר וענייה, יותר בא לידי הכרה עד כמה נחוצים המוסדות והתיקונים, שעלה בדעתו לעשות בעיר.
משעשע הוא את נפשו, שכאן מצא מקום להוציא לפעולות את כל מחשבותיו.
כאן יפתח בית-חולים על-פי אותו הטיפוס, שעליו הוא חולם תמיד.
כאן יפתח בית-ספר על-פי אותה התכנית, שהוא מתגעגע לראות בכל תפוצות ישראל.
כאן יתקן תיקונים ציבוריים, יעורר חוש ציבורי בבני העיר.
פתרון אחד הוא חפץ למצוא להכלכלה, להציבוריות, להמצב הקולטורי, לההוה ולהעתיד. על הכל יטביע חותם לאומי.
חפץ הוא לברוא דוגמה לשאר קהילות ישראל. טיפוס של יהודי-גולה חדשים, שיהיו כדאים להעמיד דור של יוצאי גולה.
וכבר התחיל מציע את דעותיו לפני קצת מתושבי העיר.
ההתוודעות הראשונה של הדוקטור אורלוב בעיר היתה בבית העשיר נחום גולד, שנקרא שמה לבתו רוזה, נערה כבת שמונה-עשרה.
הוא מצא את הפציינטית במיטתה שבחדרה בין שכיבה לישיבה. הנקיון שבחדר, הטפיטין הירוקים שעל הקירות, הרעננות המזנקת מתוך עיניה, הארגמן הרך, המכסה את חכליל לחייה, הטהרה הקפדנית שסביב למיטתה – הכול בחדר העיד על העלומים ועל האביב שבחיים.
מיחושה התיר לה להיראות לפני הדוקטור מתוך שכיבה, כשהיא לבושה לחצאין.
הוא התיר בזהירות את מעילה, וגילה מקום להעמיד את קנה-השמע, מה שלא עלה לו יפה, מפני שמקלעות שערותיה ירדו כרוכות כנחשים על צווארה המגולה והגיעו עד לחזה. היא סגרה ופתחה אשמורות עיניה הגדולות והדובדבניות חליפות. סגרתן מפני הבישנות, ופתחן משום זהירות בתולית, שאינה יכולה לעזוב את גופה מופקר, בלי שמירת עיניים.
עיניה המבריקות לנגדו ומביטות אליו לפרקים, בלבלו את מחשבות הדוקטור הצעיר, והתקשה על מוצא מחלתה. ואף-על-פי-כן, לאחר כל הבדיקות, מצא את מבנה גופה איתן. הדופק הוא על הצד היותר טוב. הריאה נקיה וקלה. הנשימה מזוגה. מרגיש הוא אותה על לחיו, על אפו, נקיה בלי שום ריח, מה שהוא אצלו ערובה בטוחה, שגם הקיבה מתוקנת. מעולם לא ראה גוף בריא כזה בין היהודים.
מחבב הוא מאד את הגופות הבריאים בכלל, וביחוד בין היהודים.
לאחרונה בדק בגרונה, וגם שם לא מצא שום דבר שיעורר חשד.
הוא בא לידי מסקנה, שזה אינו אלא מיחוש-עצבים, שאין כדאי לשום אליו לב, ודאי, שהעלמה גולד קוראה הרבה, העיר בדרך שאלה.
“כך-כך, אדוני הדוקטור,” מסייע האב לדבריו מן החדר השני, “היא קוראה הרבה וחושבת הרבה. צריך לאסור עליה.”
“הקריאה היא דבר מועיל ונחוץ,” ענה אורלוב, והמחשבות באות לאדם מאליהן. אלא שעלמה צעירה צריכה לשום לב גם לדרישות החיים, כלומר, שלא להפריז בשום דבר יתר על המידה. הרבי בטיולים באויר צח. טוב שתקבעי לך שתים-שלוש אמבטיות בשבוע."
“ורצפט אין הדוקטור כותב בשבילה?” תמה האב.
נחום גולד היה אדם בעל מיחושים רבים. לכל תקופה מתקופות השנה היה לו מיחוש מיוחד, שהיה מקדים ומחכה לו. מאמין נלהב היה בדוקטורים ובבית-מרקחת. זוהי לו הפעם הראשונה, שיבוא דוקטור לביתו וייפטר בלא רצפט.
“אם כל-כך מאמין מר גולד בפעולת הרצפטים,” מעיר הדוקטור בלגלוג קל, “צריך הוא גם להאמין, שכשם שהוא פועל לטובה על החולה, יכול הוא לפעול לרעה על הבריא. לא נברא בית-המרקחת אלא… בשביל החולנים.”
נחום השתדל לעשות רצון הדוקטור וצחק לדבריו. זו היתה מעין הסכמה: יפה דנת.
רושם נעים פעל עליו דוקטור צעיר זה. עמד ופסק לו שכר-שנתי בעד ביקורים תמידיים.
ג
בלילה, קודם שעלה אורלוב על מיטתו, סידר את כלי-מלאכתו על שולחנו. כך הוא אוהב תמיד, שיהא כל כלי מונח על מקומו הקבוע מצוחצח ומוכן לשימושו. שמא יעירו אותו בלילה ויקראוהו לחולה, ולא יצטרך לבקש הרבה. נתגלגל לידו קנה-השמע, התחיל מצחצח את השן שעליו ונזכר, כי כשהעמידו היום על חזה של העלמה גולד, נראה לו כהה. הוא אינו אוהב כלים כהים וישנים. והעלה במסקנה לקנות לו חדש.
ובתוך כך נזכר, שגופה של העלמה גולד הוא בריא במידה שאין דוגמתה.
ומתוך בריאותה נזכר גם בעיניה המבריקות.
וכשעלה על מיטתו, השתקע בהרהורים על תיקוניו הרצויים ועל טיפוח דור שלם.
נדחק הרהור אחד במוחו ונזרק מתוך פיהו בסיגנון של החלטה, שאין לערער עליה. עלמה זו תהיה אם הגונה לגדל דור בריא.
ליגלג על עצמו ואמר: “כמה רביך אני ונוטה לרשמים והתפעלות. זהו סימן לחולשת הרצון.”
התכסה בשמיכה, והתחיל מהרהר בדאגה על חולשת רצונו, והחליט להבריאו ולחזקו.
למחר נכנס לבית גולד בשעה שהיו פנוי מעבודה, כדי לבלות שם שעה ארוכה, ומצא את רוזה בריאה, יושבת בחברת שני צעירים. רוזה קמה לקראתו, אבל הוא הקדים והודיע, שלא נכנס לשם ביקור בלבד, אלא כך, פשוט, לבלות שעה נעימה אחר עבודת-היום.
“באמת?” השמיעה העלמה את קולה המזוג והמצלצל בששון, שריחף והרעיד את אויר החדר, “אם-כן, אולי ינעם לדוקטור להתוודע אל אורחי? זהו אחי, וזהו שארי. יקומו ויגידו את שמותם.”
האורחים הצעירים קמו ופנו כלפי הדוקטור:
“בוריס נאומוביץ' גולד.”
“ברוך אלישיב לויט.”
“אלכסנדר אניסימוביץ' אורלוב.”
אחרי תקיעת-כפיים שבו איש למקומו ושתקו מתוך נימוס.
“אבל לא בשביל כך נכנסתי אליכם, שאפסיק את שיחתכם,” העיר אורלוב, “דברו, שיחו. אפשר, שאוכל להשתתף בשיחתכם.”
“חוששת אני, דוקטור,” אמרה רוזה, “ששיחתנו לא תעניין אותך. עסוקים אנו בוויכוח. אני ושארי בעד הציוניות, ואחי כנגדה. שוב אני ואחי בעד הפרוגרס האנושי, ושארי כנגדו.”
שמע אורלוב ציוניות, וכעין גל של אור עבר על פניו.
“ויש בכאן ציונים?”
“יש מעט.”
“אדרבה, חביבים, השמיעוני את דעותיכם. את משפט הבכורה, לפי-שעה, עד שנהיה בארץ-ישראל, ניתן, כמנהג אירופה, למין היפה. העלמה גולד תתחיל.”
“וגם בארץ-ישראל, דוקטור, גם שם תתנו לנו בעל-כרחכם את משפט הבכורה.” אמרה רוזה מתוך בדיחות-הדעת.
“אם תזכינה. בלי זכויות, לא נתן חשיבות לשום אדם. אבל לפי שעה, הואילי נא להשמיע את דעתך.”
“בעיקרו של דבר, הרי איני אלא תלמידה לשני רבותי. כשאני שומעת את אחי כולל כל השאלות בשאלת האנושיות, כשהוא מנבא לאותם הימים הטובים של המשפחה האנושית, אני נמנית על דגלו. וכשאני שומעת שוב את שארי מדבר בשם הלאומיות, נדמה לי שהאמת לצדו.”
“גם אני נוטה להאמין, ששניהם צודקים במידה ידועה. ומפני ששני פסוקים סותרים זה את זה אינם יכולים להיות אמת בעונה אחת, לפיכך אני חושב לאפשר, שהם אינם סותרים זה את זה.”
“כיצד?”
“אפשר שהלאומיות אינה מתנגדת כלל לאותה האנושיות של מר גולד.”
“כך אומר גם לויט, אבל אינו נותן טעם מספיק לדבריו.”
הרגיש אורלוב, שהוא נמשך בשיחה רצינית, מה שלא היה לפי רצונו עכשיו. חפץ היה יותר בשעה זו, שהם ידברו, והוא יחריש וישמע. ולפיכך, ביקש לו מקום הפסקה והסיחם לענין אחר.
“מפני שלא הלאומיות ולא האנושיות אינן מתגדרות בדברים ובנתינת טעמים לדברים,” ענה תוך בדיחה קלה. “ואתה, מר לויט, מוטב שתאמר לי, מה עשית לשם הציוניות?”
“מה עשיתי? מה שייך? שקלים אספתי…”
“ולא יותר? ואתה, מר גולד, מה עשית בשביל לקרב את הקץ המקווה?”
“מה עשיתי? כלום בי תלוי הדבר?”
“אמור מעתה…”
נכנס בעל-הבית והפסיק את השיחה לגמרי.
“שלמא, מר גולד.”
“שלמא, דוקטור. שמח אני לראותך בביתי. זה עכשיו דיברתי בך ברחוב. מספרים בעיר, שיש בדעתך לפתוח בית-ספר. האמת?”
“אמת ויציב.”
“ובית-חולים אתה חפץ לייסד?”
“גם זוהי אמת.”
“יהי אלהים בעזרך. אני מצדי מבטיח לך משען חמרי, שבוודאי יהא צריך לך.”
“תודתי וברכת הרבים עליך, מר גולד. כך אתה אומר עוד קודם שהראיתיך על הצורך הגדול, המורגש פה במוסדות אלה. ומה תאמר עוד אחרי שאראה לך את הטוב הצפון במוסדות הללו?”
“וודאי, וודאי. אני מאמין, דוקטור. ובלבי כבר גמלה מחשבה טובה, שכבר התחלתי מצרף אותה למעשה. צריך להשתדל, שיבחרו בך לרב-מטעם. ימי-הבחירות קרובים בעירנו. אז יהיו כל ענייני העדה בידך. מקורות נאמנים מכספי העדה תמצא להוצאות המוסדות. אז תראה עוד הרבה קלקולים בעיר העומדים ומחכים למומחה ובר-יושר. ודע, דוקטור, שכבר יש לך ‘צד’ גדול.”
כשיצא אורלוב מבית גולד, כבר החשיך האויר בחוץ. רוזה ליוותה אותו בחיוך רך ומבט חנין. הוא הרגיש על עצמו את החיוך והמבט גם אחר-כך. כשהיה כבר רחוק מן הבית.
הוא שב לביתו שמח. דומה, שהכוכבים רוקדים כנגדו ומברכים אותו בהתחלה טובה.
כשהגיע לפתח חצרו, עמל לפתחו בידו השמאלית. נדמה לו, שידו הימנית עסוקה, מחזקת איזה דבר עדין וחם וחביב.
באחרונה, כשמצא אותה ריקה, נזכר, שזו היא היד שלחצה את יד רוזה בשעת פרידה. עמד על טעותו, וליגלג על עצמו בצחוק מלא.
כשנכנס לחדרו, מצא את חגית יושב וממתין לו.
“שלמא, סולומון מואיסייביץ', איזה חדשות הביא לך היום?”
“שלמא, דוקטור,” עמד הלז על רגליו, “שמועה לא טובה יש לי להשמיעך.”
“שמועה לא טובה?”
“כך, כך, דוקטור. שמועה מרה, כ… כסטריחינין. רוח-רעה הביאה לכאן איזה מרכוס לבוביץ' סמולינסקי…”
“דוקטור?”
“מפטרבורג גופה.”
“וחפץ הוא להשתקע בעיר?”
“ודאי, דוקטור.”
“וזה הכול?”
“כיצד? איני מבין את דברי הדוקטור.”
“הוי, חגית, נוטה אתה יותר מדי לעצבות, אדרבה, כוח חדש. טובים השנים מן האחד. העיר אינה קטנה, יכולה היא לכלכל שני דוקטורים.”
“וחצי.” תיקן חגית.
“וחצי. אל תדאג ואל תעצב. העצבות היא מידה מגונה.”
“אבל חסרון פרנסה, דוקטור. היא מידה רעה ומגונה.”
“אשתדל בשבילך, שתמצא אצלי עבודה. כך ישתדל גם אותו הדוקטור שאמרת. אני אדבר עמו בשבילך. מחר אשלח לו פתקה ואתוודע אליו.”
חגית קם, הרכין ראשו ולחץ את יד הדוקטור.
הרגיש אורלוב, שהלז חפץ להרימה אל שפתיו, והוציאה מתוך ידו ברגש של בחילה.
אורלוב פיטר מלפני את החובש, גירש מתוך לבו את רושם הפטפוטים שהשאיר אחריו הלז וישב והתמכר להרהורים, העולים מעצמם.
עלה לו ההרהור הראשון, שהעלמה גולד יש לה נטיה לאידיאליות ושהיא שופטת במישרים. ושהיא חכמה מאד.
וחפץ הוא להיזכר באחד ממשפטיה המחוכמים, שהשמיעה בשעת השיחה. אלא שהרהור שני עולה ומבלבל את הראשון.
רוזה היא עלמה יפה, שאין דומה לה.
ומוצא הוא שאין זה מעניינא. מסיח הוא את דעתו מזה ומעלה בעצמו הרהורים אחרים.
“חפצים הם לבחור בי לרב-מטעם, אף-על-פי שאינם יודעים עדיין מה שאני חפץ לעשות בשבילם. הביטו בי, ונעשיתי חביב עליהם.”
ונזכר הוא, שבבית גולד, כשהביט על רוזה, הסתבך מבטו במבטה, עד ששניהם נבוכו והורידו עיניהם.
ומזכיר הוא לעצמו טיפוח דור חדש. חשש בא בלבו, שמא יהיה קשה עליו לעשות את הכל לבדו. חסר לו עוזר, שותף בדעות ובמעשים.
בית-ספר ובית-חולים – איזה משניהם קודם?
רוזה היא יפה מאד. הוי, כמה רוך, כמה חנינה במבטה.
ועל הרהור זה השתקע שלא מדעת זמן רב. ותעה בעולם שכולו טוב. כשהתעורר, קם על עצמו בתמיהה:
“האמנם פגוע-אהבה אני?”
“ומה אם הן?”
צחוק התפרץ מפיו. לקול הצחוק המשונה חרדה הטבחה בחדר-הבישול ונכנסה לחדרו.
“הדוקטור קרא לי?”
“לא קראתי לך. לכי שובי.”
ד
למחר בבוקר התעכב אורלוב בביתו שעה יתירה. הוא שלח את הפתקה להדוקטור סמולינסקי, וישב והמתין לתשובה.
בין כך נכנס אליו הצעיר לויט. אורלוב שמח לקראתו.
“שלמא, מר לויט,” קידם הדוקטור את פניו הושיבהו לימינו.
“שלמא, דוקטור. לשעה קלה נכנסתי אליך. ברכה הבאתי לך מאת ציונינו. יכול אני להגיד לך בשמם, שיחשבו לעצמם כבוד ואושר ותועלת לעניינם הקדוש, אם תימנה לחבורתם. בדבר בית-הספר, שאתה חפץ לייסד, יהיו לך לעזרה.”
“שמח אני על הדבר. מרגיש אני אמנם צורך בעוזרים.”
“נעזור, נעזור, דוקטור. ובלבד שייקרא הדבר על שם הציונות. אלא…”
לויט הסתבך בלשונו. חפץ היה להגיד איזה דבר, ולא ידע כיצד להתחיל בו.
“כיצד חפץ הדוקטור לפתוח את בית-הספר? כלומר, מה יהיה טיבו של זה?”
“לא כאחד מאלה הנהוגים. חפץ אני לפתוח, פשוט, תלמוד-תורה, כדי שנהיה שליטים לעצמנו לסדר פרוגרמה, כפי הדרוש לנו.”
“וזכויות?”
“של עבודת-הצבא? הרבה יותר מדי אנו משלמים בעד זכות זו. מוטב, שיעבדו בנינו שנה יתירה בצבא, ולא יוציאו את מבחר שנותיהם לבטלה.”
“לבטלה?”
“ודאי. על צער הבחינות, על שאלות ותשובות, שאינן נותנות כלום, על פרוגרמה, שבשעה שסידרוה לא התחשבו עם הילדות בכלל ועם כשרונות ילדינו בפרט. והעיקר, שבשל זכויות אלו אנו צריכים לוותר על החינוך הלאומי.”
לויט הרגיש, שהשיחה עוברת לענין אחר, והוא לא שאל עוד מה שהיה בלבו לשאול.
“חפץ הייתי לדעת, איזה מקום… כלומר, איזה ערך תתן בבית-ספרך ללימודי הדת?”
“ללימודי הדת? זוהי שאלה, שלא לתלמידים בלבד היא נוגעת, אלא לכל העולם כולו. יש שמנבאים לביטול הדתות. אני איני מאמין בזה. רגיל אני להבין במושג דת שני עניינים כוללים: מבטה של איזו אומה על אלהיה, או, שמא ניחא לך לאמור כך, יחוסה של נשמת האומה לנשמת העולם. ומצוות-עשה ולא-תעשה, המקרבות את האדם לאלהיו. האלהים זוהי נקודה היפרבולית, שתמיד ישתדל האדם להגיע אליה, ולעולם לא יגיע. לפי זה אין מקום לשער, שהדתות תחדלנה, אלא שעתידים בני-אדם לשנות את יסודי הדתות.”
“לשנות?” הזדעזע לויט והשתדל לכסות על מבוכתו.
“כך. יסודות כל הדתות הקיימות הם העבר והאמונה במה שאחר הטבע. להבא יהיו היסודות העתיד והאמונה באפשרות דמיונית על חשבון כוחו של האדם. שני אלה יתקיימו לעולם. מאמין אני, שגם בזה יהיו בני-ישראל הראשונים. אבל אין זה ענין לציוניות ולבית-הספר.”
“אין זה ענין לבית-הספר, אתה אומר?” חזר לויט על הדברים, ועיניו הבריקו, “הרי שאין בדעתך לקצץ בנטיעות.”
“כלומר?”
“למשל, שמירת שבת וחגי ישראל.”
“חגים ומועדים הם טובים לכל אומה. השמחה, כשהיא לעצמה, היא דבר טוב ומועיל. טובים הם גם המנהגים הציבוריים, כשאינם גורמים הפסד ציבורי מאיזה צד. כל מה שמועיל לסדר, לארגן ולפתח בבני-אדם רגש ציבורי, הרי זה רצוי ונחוץ.”
“הרי שלא תקצץ בנטיעות?”
“נטיעות שהרקיבו תפולנה מאליהן. הדת אינה מן הדברים, שאדם אחד נותנם לעם כולו. גם בן-עמרם, לא נתן לישראל אלא תורה, שכבר קיבלוה האבות. הדת היא בריאת האומה, שירתה של נשמת האומה. כשיתבצר העם בארצו, יגיע מאליו לידי-כך שיבקש את אלהיו לא בבית-הקברות של העבר, אלא בעתיד החי, הנצחי. ובמקום אמונה במה שהיה ובמה שאחר הטבע, שאינה מסוגלת אלא להחליש את האנרגיה ולהביא הכנעה בלב המאמינים, תבוא האמונה בכוח האנושי, שהוא כול יכול, אמונה בעתיד המסוגלת לחזק את האנרגיה, לרענן את החיים. מצוות-עשה ולא-תעשה יתקין לו העם, מצוות המסוגלות להגביר כוח האדם ולקרב אפשרות הדמיון. גם החכמה והמדע ישמשו דת כזו.”
“כל זה – אז. אבל לא עכשיו?”
“ירא אתה, שמא אגע בדתך? הלא אמרתי לך, שאני מכבד מנהגים-ציבוריים. כל מנהג, כל חג הוא מצבה לאומית. זכרונות העבר הם הנימים, המקשרים לפי-שעה את האיברים הציבוריים לגוף אחד. גם העתיד הגדול לא יהיה אלא המשך העבר הקדוש.”
בין כך נזכר אורלוב, שצריך הוא ללכת אל יולדת חולה אחת, שכפי שנראה לו אתמול, יבוא היום רגע-המשבר. קם ופנה לבן-שיחו מתוך הכנה ליציאה:
“יודע אתה, מר לויט, חפץ אני לקרוא לאסיפה בבית-הכנסת ולהציע לפני הקהל את התיקונים, שיש לעשות בעיר.”
“זהו רעיון הגון, דוקטור. ודאי, שתגיד את הכול בשם הציוניות.”
“בשם הציוניות ובשם עתידות האומה. ואתה נוטל על עצמך את הטורח להודיע זאת בעיר?”
“בעונג וברצון, דוקטור. אבל…”
“מה, אבל?”
“צריך אני להעיר לך הערה אחת לטובתך ולטובת העניין. אל תרגיז בדרשתך את הגבירים. גם בלא זה כבר מרננים אחריך, שאתה… שאתה חפץ לדחות אנשים מפרנסתם.”
“כיצד?”
“יש בכאן בעל-בית אחד, שפרנסתו מקופת ביקור-חולים, כלומר, מקבל הוא שכר לשבועות בשביל טרחתו. שוב יש כאן חכרן-הטכסה. זהו גביר מבעלי-הזרוע. שוב ישנה חברה קדושה: מלמדי התלמוד-תורה, משגיחים. וכשאתה חפץ לבוא בחשבון עם כל אלה, מהיכן יתפרנסו אחר-כך?”
אורלוב הביט בו מתוך חיוך.
“ומה אתה חפץ? שאמשוך ידי מכל התיקונים?”
“לא. אך נחוצה זהירות, דוקטור, כדי שלא להרגיז את האווזים.”
“להחניף לגבירים? לעשות כול במחשך?”
“טובת הענין דורשת זאת, דוקטור.”
“טובת הענין דורשת לקפחו קודם שנתחיל בו. הרי גם זה מעיקרי העבודה, לפתח חוש ציבורי בבני-אדם.”
“וטובתך אתה, דוקטור?”
“לטובתי אל תדאג. לא באתי לכאן לבקש עושר.”
בין כך שב השליח מאת סמולינסקי בידים ריקניות. דוקטור סמולינסקי פטרוהו בלי תשובה.
לויט יצא, ובו-ביום הדביק מודעות בעיר, ש“היום בערב ידרוש הציוני הנלהב דוקטור אורלוב דרשה בבית-הכנסת הגדול ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב וכו' וכו'.” ואורלוב יצא לבקר את היולדת.
הוא מצא את החולה במצב רצוי. המשבר עבר בשלום. כשפנה אל הבעל באיזו שאלות הנוגעות להחולה, השתמט הלז מתשובות נכונות, ובדה לו שקרים שאינם מתקבלים על הלב.
אז הסתכל אורלוב וראה על השולחן בקבוק חדש מבית-המרקחת. לקחו בידו וקרא את הכתובת.
“דוקטור סמולינסקי היה בכאן?” תמה אורלוב.
“כן,” מתחיל הלז מגמגם ומתנצל, “אנוכי לא קראתיו, אך השכנות הרימו קול צווחה: אכזר! נותן אתה לאשתך ש… ששונאי ציון… תמות, חס-ושלום. ומה יכולתי לעשות? אחר-כך בא חגית החובש, ורמז לי גם הוא, שאקרא לדוקטור שני.”
“כך? אין בכך כלום.” אמר אורלוב ופנה לצאת.
“ומה דעת האדון הדוקטור?” עיכב אותו הבעל בדרכו, “יכולה היא לשתות שיקוי זה?”
“יכולה היא לשתות ושלא לשתות. בין-כך ובין-כך היא הולכת ומבריאה.”
שעות יתירות נשארו לו היום, מפני שבאיזה מבתי-ביקוריו מצא דלתות נעולות. ונכנס לפי שעה לבית-המרקחת לשבת שם, עד שתגיע שעתו ללכת לבית-הכנסת.
הרוקח פגש בו בעינים תבעניות, שחיוך של ערמה נוצץ בהן.
“שלמא, אלכסנדר אניסימוביץ'. כיצד עסקיך?”
“ממש בשעת עליה.”
“באמת? ומה נשמע בדבר היולדת, שכחתי את שמה?…”
“רק יולדת אחת יש לי, ואתה צריך לדעת את שמה יותר ממני, מפני ששני דוקטורים כותבים לך בשבילה רצפטים.”
“כותב רק אחד, דוקטור אורלוב. וכל זמן שריפאה לא כתב יותר מרצפט אחד.”
“והיא הבריאה.”
“טועה אתה. אדרבה, דוקטור סמולינסקי מצא אותה במצב מסוכן ועזוב.”
“ולפיכך כתב לה חינין במיץ-ענבונים?”
“זה אינו נוגע לי.”
דוקטור אורלוב הסתכל בבר-שיחו מתוך תמיהה. הוא הכיר בו, שהוא מדבר מתוך כעס כבוש.
“איזה רוח עבר עליך היום?”
“מרוב דאגה, דוקטור. דואג אני לבית-המרקחת שלי. הרי מספרים, שדוקטור אורלוב משתדל להרסו.”
“זו מניין לך?”
“מספרים, שהדוקטור מלמד את החולים, שלא יאמינו בתועלת הרצפטים, שיפה טיול אחד באויר צח מעשרה רצפטים.”
אורלוב נעץ בו שתי עיניו. הרוקח הסמיק.
“החובש סיפר, כלומר, לא החובש גופא, אלא סיפרו לחובש, שכך דיברת בבית נחום גולד. האמת?”
“ומי אמר לך, שזה לא אמת?”
“כיצד אבאר לי את דבריך?”
“באר את דברי כך: איני רואה במעשה זה שום רע. אדרבה, זה ענין הגון. צריך כל דוקטור לדאוג גם למצבו הכלכלי של החולה, שלא יוציא את מעותיו לריק. אם לא עשיתי זאת עד עכשיו. אודך על שהזכרתני את חובתי.”
הוא קם ויצא.
ה
הדוקטור סמולינסקי ישב בחדרו, והוגיע את מוחו למצוא פתרון לחידה זו, למה משתדלים וטורחים אנשים אלו בשבילו, בשביל אדם עני וזר? תינח, חגית, מקוה הוא למצוא אצלו פרנסה; אבל גדיל מגיס, שכלום אין לו לקוות ממנו, מדוע הוא משתדל כל-כך בשבילו? שמא בשל אותו השכר הקטן, שהוא משלם לו בעד חדרו וארוחותיו? כלום דרכו של אדם לעשות לחברו טובה במקום שאין תקוה לקבלת פרס?
ובעוד שהוא ישוב ומתקשה על הדבר, נכנס אליו מגיס והעיר לו, שבשביל טובת הענין ופרסום שמו לא נאה כלל, שיתאכסן אצלו כאורח. לפיכך שכר בשבילו דירה נאה ומרווחת, לפי כבודו של דוקטור.
ראה הדוקטור סמולינסקי מעשה זה בהדיא בניגוד לאינטרסיו של מגיס, הרי זה מאבד בידיו שכר של אורח קבוע. הוא ניסה שוב להבטיח לו שכר טוב על השתדלותו, כשיתחיל להרוויח כספים יפים. אבל הלז העמיד את עינו הגדולה:
“שוב הבטחת שכר?”
“אבל… כסף. כלום יש מוותר על כסף?”
“אין לי בו צורך. כבר אמרתי לך, אשה היתה לי, וכבר נפטרתי הימנה. ש”י עולמות לה, שהניחה לי עולם אחד. שלושה בנים ילדה לי, שניים גדלו ושלחתים מעל פני, קטן אחד נשאר בביתי לפי שעה. כשיגדל קצת, אשלח גם אותו. ילכו להם להרבות דוחק בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. ומה שנוגע לי, הרי דירתי מפרנסת אותי ברווחה. איני צריך לבעלי-חסד."
גדיל מגיס לא הונה את בר-שיחתו. הוא עשה כל מה שעשה בלי פניה כל שהיא לתועלת עצמו. הוא היה ידוע בעיר כאדם בלתי-משוחד, כיהודי בלי פניות. ולפיכך היו לפעמים דבריו נשמעים בעיר. יש לבני-אדם התבטלות בפני מי שיכול להסיח דעת מתועלתו הפרטית.
יש לו לגדיל מגיס היסטוריה שלו. עלוב הוא גדיל מימי ילדותו. כיעור פניו המשונים היו מרחיקים מעליו ילדים בימי ילדותו, נערים בימי נערותו ובתולות בימי בחרותו. בימי ילדותו מתה עליו אמו. הוא אינו זוכרה אלא בתמונה קלושה ומטושטשת. כמדומה לו שגם היא היתה מנוולת כמוהו. נשא אביו אשה חדשה, שילדה לו ילדים יפים. אמו-חורגתו היתה מצערת אותו, לא משום שזרה היתה לו, אלא פשוט, שונאה היתה אותו, כמו שהכול היו שונאים אותו. כשהיתה מסגפת ומכה אותו, לא התערבו השכנות להצילו מתחת ידה. גם הן היו מתייחסות אליו בשנאה, ולא הרשו לו להשתתף במשחק עם ילדיהן. במידה שגדלו אחיו החורגים התחיל גם אביו מתייחס אליו בקרירות. התחילו הילדים לומדים בחדר ועושים חיל בלימודים. אביו לא יכול לשלם שכר-לימוד בעד כולם. בא גדיל ביום אחד לביתו, קראו אביו אליו שיקרב אל השולחן עם החומש, והעמידו למבחן, אם יודע הוא את פרשתו. התחיל קורא ונכשל בלשונו. המטיר עליו אביו מהלומות, סטירות ותביעות. ולאחרונה פסק עליו: “הדיוט תישאר לכל ימיך. רואה אני, שלחינם הוצאתי עליך את מוח עצמותי.”
מאז פסק, בפקודת אבו, לבקר בחדר.
ואז הבין את מקומו בבית אביו.
אחרי כן מת אביו, והשאיר בלב יורשו שרשים מרים של כעס ושנאה. עזב בית-הורים ויצא לאויר העולם. התחיל משרת בבתים שונים ובמשרות שונות, ובכל מקום ספג מכות ועלבונות ושנאה עד שבא לשרת באכסניה שבאחד הכרכים.
שרותו במוסדות שונים ובחנויות שונות ונסיונותיו הקשים, שנתנסה בהם, הרחיבו לו גבול ידיעתו את העולם ופיתחו בו כשרון להסתיר את שנאתו לבני-אדם.
וגם באכסניה קשה היה עליו להישאר לזמן הרבה, מפני שגם שם מדקדקים על המשרתים שיהיו בעלי-צורה, וכשנשאר שם לא נשאר אלא בזכות כשרונו להספיק לאורחים צרכים ידועים.
קמצנותו הועילה לו לאסוף בימי שרותו סכום הגון של כסף. אז נתן לב לשאת אשה, ומחפש היה דוקא אחר בתולה מכוערת שנזדקנה, כדי שיהא כדאי לה לזכות אותו בקורטוב של אהבה.
מתגעגע היה לאותו הקורטוב. לפחות לב אחד בכל העולם הרחב קיווה למצוא, שיהא שייך לו, שידפוק בשבילו. שותף חיפש לעצמו לחלק עמו אותה השנאה, שרחש לבו לכל העולם, ואותו הביטול, שהוא מבטל בלבו את כל תענוגי בעלי הפנים המגוהצים.
אבל לאחר שנשא נגלה הדבר, שגם אשה מכוערת אוהבת בעל יפה. יותר מנוולת מזו לא יכול לקוות שימצא. ובכן צריך היה להתייאש מאותו הקורטוב של אהבה, קורטוב של עונג, שקיווה להציל בשבילו מתוך כל העולם הרחב, המלא, החי, השונא, האוהב.
קיווה עוד להעמיד בנים הגונים, הוא ילמדם, ילבישם יפה מכל בני העיר, ישכור להם מורים טובים. זה יהיה הונו, תענוגו, חלקו בחיים, חלק בעולם, שיוכל להתפאר בו על כל האבות. הלא צריך אדם שיהא לו איזה הון, שאין לאחר חלק בו.
אבל גם תקוותו זו לא באה. בניו גדלו בהדיוטותם. עמד ושלחם מעל פניו, ונשאר יחידי בשנאתו לבני-אדם, לעולם ולכל מה שבעולם.
זיק אחד של חיים לוחש בלבו. נטיה חזקה וסוערת להרע, להשחית, להרוס כל מה שאחרים בונים. ומנטיה זו נפשו מתפרנסת.
בין מוכר וקונה הוא נדחק לבטל את הקניה. מתקוטטים בני-אדם – הוא מתווך ומשתדל לסבכם יותר. ולשם נטיה זו הוא מתערב לפעמים גם בענייני העיר ומסבך איש ברעהו, כדי להרוס מה שאחרים עמלו בו.
דוקטור סמולינסקי הסתכל בבר-שיחו מתוך תמיהה, אלא שלא היה רגיל להתקשות הרבה בדבר אחד.
הוא עבר בשיחתו לענין אחר:
“אבל, מסיו מגיס, לפי שעה אין מטר של רובלים יורד עלי.”
“אינו יורד, מפני שצריך להביאו.”
“אפשר שחגית אשם בדבר.”
“הנח לו למדיח-קרביים זה. הוא אינו אלא עכבר-נרעש. אם תבטיח לו פרנסה, יזחל לפניך על ארבע.”
“אתן, אתן פרנסה.”
“ליתן אינך מחוייב. רק להבטיח אתה צריך.”
“הא כיצד?”
“כלל זה נקוט בידך: מי שמשביע את כלבו, הרי הוא מאבד בידיו עבד נאמן וזריז.”
“כך-כך. אני מבין. ובנוגע לבחירות?”
“איני אוהב לדבר על דברים, שלא עשיתים עדיין.”
“ומה הם הדברים, שכבר עשית?”
“ראשית-כל הודעתי עליך בעיר, שאתה קפדן עד למדרגת משוגע-לחצאין.”
“מה, מה?”
“במחילה, דוקטור, אין לך הבנה באותו דבר אפילו משהו. בני ישראל שבעיירות, יותר שהדוקטור קפדן ורע, יותר הם מאמינים בו. שמא תוכל לחלוק לפעמים סטירה לאחד מדורשיך, הרי אתה משובח.”
“אמת, אמת. נו, שוב?”
“שוב הודעתי בין האצילים ובעלי-האחוזות ובכפרים, שיש לך בפטרבורג אחות יפהפיה ודוד מיליונר. זהו אצלם פיף. תמיד הם זקוקים לאותו דבר. יקוו להם שוטים אלו למצוא על ידך לעת הצורך איזה קרדיט.”
דוקטור סמולינסקי הלבין מרוב התפעלות ועמד וקרא:
“הי, מגיס, מגיס! חבל שאינך יודע שפת לטין.”
תיק-תק, נשמעה דפיקה על הדלת.
“יכנס.”
נכנס סולומון חגית.
“שלום עליכם, מכובדי.”
“עליך ועל מעיך, צדיק תמים,” קידמהו גדיל, “ומה תיקנת?”
“האופנים משוחים, המכונה עובדת.”
“פירוש רש”י?"
“מרקחה בעיר. החנוונים כועסים על אורלוב, מפני שהוא יורד לפרנסתם. חפץ הוא לעשות מכל בעלי המלאכות שבעיר מין חברת-עניות ולפתוח להם חנויות מיוחדות. המלמדים חפצים פשוט למותחו על גבי השולחן להלקותו. זהו בשביל תלמוד-התורה שהוא חולם עליו. הטכסן הוא ‘להרוג ולאבד’ בשל הטכסא, שהלז חפץ להוציא מתחת ידו, וכן גם המשגיח של ביקור-חולים, וכן גם חברה קדישא. ובין החסידים אומרים, שהוא מיסיונר וחפץ לתת דת חדשה.”
“והיולדת?”
“היולדת מבריאה. כבר יש לה תיאבון יותר משיש לה מה לאכול.”
“הוי” מניע גדיל ביד, “מצב העניינים דורש שלא תבריא.”
“בין-כך ובין-כך, כבר אומרים בעיר, שאלמלא דוקטור סמולינסקי, היתה עניה זו מתה בחשאי תחת יד אורלוב.”
“אומרים בעיר,” מחקה לו גדיל ברמיזה מתוך עינו הקטנה, “מי אומר? חגית הפעמון הולך ומצלצל, והנשים עונות אחריו אמן. הוי, שועל. מקיז דם נפלא אתה.”
“אני?” מכווץ חגית ראשו בין כתפיו וזורק לאחוריו מבט של היתול, “בחיי ראשך, גדיל, שלכל מי שסיפרתי אודות היולדת ושאר הדברים, סיפרתי בסוד ובתנאי למפרע, שלא יוודעו הדברים בשוק.”
“הוא אשר אמרתי, מקיז-דם נפלא אתה.”
“הוי, ‘עכברוש,’” מחייך דוקטור סמולינסקי מתוך תענוג מרובה.
“אבל,” מוסיף חגית, “יש קוץ באליה. הציונים הם על ידו.”
“הציונים,” תמה סמולינסקי מתוך כעס, “כלום אין כאן פוליציה?”
“זה למה?” מעמיד עליו גדיל עין גדולה, “הציונים? אדרבה, אין לך דבר מועיל כשוטים מאמינים הללו.”
“מאמין אתה, שתוכל להכריעם לצדנו?”
"בטוח אני. הרי אינך מחוייב לתת להם ארץ-ישראל מיד. להבטיח אתה צריך. להבטיח יכול גם דוקטור סמולינסקי.
“יכול אני, יכול אני, הרבה פעמים הבטחתי.”
“ולא קיימת. והדרשה שדרש אתמול דוקטור אורלוב, כיצד נגמרה, חגית?”
“אפילו קדיש לא אמרו אחריה.”
“ניחא. עכשיו, אוהב אתה, דוקטור, לשמוע זמרת כנור? אני אערוך לך כנור. אך על כנורי שלי אין נימין של גידים. כל שוטה ושוטה שבעיר הוא נימה לכנורי. מתכבד אני להזמין אתכם לקונצרט, שלפי שעה איני יודע עדיין את זמנו.”
חגית זקף אצבע על צדעו כלפי סמולינסקי. פירושו של רמז זה היה על חשבונו של גדיל, “זהו ראש-ממזר, כשהוא אומר חצי-דבר, יש אחריו פעולה שלמה.”
המשיחים נפרדו, ודוקטור סמולינסקי התחיל עוסק בהעתקת דירתו.
ו
רוזה השלימה את יומה מתוך קריאה בספר, העוסק בשאלות השתחררות הנשים. ולעת-ערב יצאה לחוץ לפגוש במכיריה או במכירותיה לבלות שעה בשיחה נעימה.
היא היתה ידועה בין מכיריה לנערה אידיאלית. דעות קבועות ושאיפות ברורות לא היו לה, אלא שהיתה מחבבת את האידיאה בכלל. אוהבת היתה חיים במלואם, ובכלל חיים נכנסים אצלה עונג של שאיפות, הנועם שיש בצער, כשאתה בודק את עולמו של הקדוש-ברוך-הוא ומוצא אותו חסר בערכו לעומת העולם, שאתה יכול לשאוף אליו. שובע שאין אחריו חלום יפה, מביא אותה לידי בחילה. יראה היא תמיד את הריקניות שבחיים. וברגעים כאלה היא בורחת, פעמים לאחיה, פעמים לשארה, לויט.
בשעה טובה נזדמן לה עכשיו דוקטור אורלוב.
“שלמא, דוקטור. להיכן?”
“לטייל. אפשר יש ברצונה של העלמה גולד להצטרף?”
“ברצון ובעונג, דוקטור.”
רוזה קפצה קפיצה אחת כילדה שובבה, השתלבה בזרועות אורלוב, ובפסיעות גסות משכתהו אחריה.
שובבות זו פעלה לטובה על אורלוב. הוא הסב אליה את פניו, חייך ואמר: “אדרבה, אדרבה. בנות רעננות, היינה אתן לנו למורות דרך. משכונו ואחריכן נרוצה.”
“נמשוך, נמשוך אתכם, גברים. ומה, דוקטור, שמא גם אתה לועג לשאיפת השתחררות הנשים?”
“לועג? מעולם לא הייתי לועג לרש.”
“רשות אנחנו?”
“כל עוד מתפרנסות אתן בשאיפות, שנולדו אצל אחרים ושלא יצאו מתוך הרגשה בצרכי האומה.”
“מה נשתנו צרכי אומתנו מצרכי העולם?”
“אין לשאלה זו מקום אצלנו. כיצד אבין השתחררות-הנשים? ביחוסן לגברים? הרי גם גברינו אינם משוחררים. או שמא חפצות אתן לא רק להשתחרר, אלא לשעבד אותנו תחת ידכן?”
“זה ענין אחר.”
“שמא חפצות אתן להיות ריביזורים, מרגלי-חרש, משגיחות על בתי-הסוהר, ואנחנו נתפסים ואסירים בבתי-הסוהר שלכן?”
“אבל זוהי שאלה אחרת, שלא בכל המקומות יש לה ערך אחד.”
“והצד השווה שבכל המקומות הוא, שהיהודי אינו אזרח, אלא אורח. פעמים אורח חביב, פעמים רצוי, פעמים נסבל ופעמים שנוא.”
“מפני שהעולם אינו מתוקן עדיין.”
“איני יודע מה את קוראה בשם מתוקן. יודע אנוכי בני-אדם מתוקנים, שיש להם תביעות מוסריות, ואינם חשודים באהבת ישראל.”
“ומפני מה היא שנאה זו לדעתך, דוקטור?”
“מפני שלכל עם, לכל ציבור, לכל אומה..” התחיל אורלוב מגמגם, ולא מצא לו מלים לבטא בנקל את מחשבתו, “לכל אומה יש מצוי רוחני, נשמה, שאינה תופסת מקום, לכאורה. בין אותן הנשמות יש התנגשויות. אין שתי נשמות תופסות מצויות אחת. יכול אדם להיות כביכול בעל-מדרגה מוסרית, אפילו אוהב אנושי, אלא שהנשמה הלאומית שבו מרגישה מציאותה של נשמתי שלי, ומתעוררת כנגדה.”
“ואם-כן, מפני מה זכו ישראל בשנאה זו יותר משאר האומות” הרי רואים אנו הרבה אומות שרויות בנחת זו בצד זו."
“הרבה סיבות יש לזה. והסיבה המכרעת ביותר מונחת בנו, מפני שאנו מכחשים בעצמנו, גונבים יניקה רוחנית אצל נשמות זרות, ומשתדלים להעלים על לאומיותנו. הנשמה שבנו לקויה, דוויה וסחופה בידינו-אנו והרי כך הוא טבע העולם, לשנוא ביותר את חלשים, השבורים, הלקויים.”
“אף-על-פי-כן הרי זה עוול מצד התורה והמוסר.”
“איזו תורה? איזו מוסר? כלום אינך מרגישה שהכול רקוב, מעופש, ישן? התורה הישנה ניתנה ליחידים, לבני-אדם בין איש לרעהו. אבל בין האומות לא ניתנה עדיין תורה. צריך שיקום בן-עמרם חדש, שיתן עשרה-הדברות חדשים בין אומה לאומה.”
רוזה פקחה עינים רחבות.
“ומאמין אני שגם בן-עמרם השני יקום מתוך ישראל. זהו אצלנו כוח-מורשת, סגולה היסטורית לברוא דתות. ארבע מאות שנה השתעבדו למצרים, כדי שיוכלו לשמוע בהר-סיני ו’בשביעית יצא לחפשי,' ואלפיים שנה עורכים אנו גלות, כדי שנברא דת האומות. והרי כך היא גם מידת היושר, מי שזיבל צריך לטאטא. מי שהביא את הישן צריך לפייס את העולם ולהביא את החדש. אלא שלזה צריך, שתהא נשמה שלמה לאומה. צריך שבניה לא יהיו גונבים יניקה.”
“לדוגמא?”
“לדוגמא? למשל, הנה לפניך השתחררות הנשים, שאת משתקעת עליה כל-כך. שאלה זו גנובה, אינה שלנו, מפני שהיהדות כבר פתרה אותה שאלה באופן נאה.”
“כיצד?”
“הוויתו של אדם כלולה בשתי תעודות: הוויה והמשך, קיום והקמת דורות. נמסרה הראשונה לגברים והשניה לידי הנשים. כמדומה, ששלכן גדול משלנו. טיפוח דור מתוקן ומשרת ‘בלדר’ שאתן מתגעגעות עליה כל-כך, איזה מהם יותר רצוי?”
זה היה לפי רוחה.
הם נשקעו בשיחה, עד שהרחיקו מן העיר והגיעו עד לחורשה שעל ההר. ערב של סוף חודש החשיך עליהם. אורלוב מכיוון שהתחיל לדבר, דיבר על הכול – על החיים הנרקבים, על היושן שבאידיאות, על העתיד המזהיר, הלאומי והאנושי, על דת חדשה.
הוא דיבר הרבה דברים, שלא היתה לו הכרה ברורה בהם. אלה היו קטעי-רעיונות כהים ומרפרפים, שהגה לבו בהם ולא התבכרו בו עדיין כל צרכם.
דוקטור אורלוב נראה באותה שעה לרוזה נשגב, נביא אדם-העתיד. נדמה לה, שהוא הרים אותה למעלה למעלה, הראה לה את העולם שמתחת נחרב, רקוב, הרים לפניה מסווה העתיד, והראה לה עולמות מזהירים, וייחד לה מקום הגון באותם העולמות.
התפעלותה הגיעה למרום-קצה. חפצה היתה לברך את האדם הגדול הזה, להביע לו רגשותיה ולא מצאה מלים.
היא עמדה במקומה. “אלכסנדר אניסימוביץ',” קראה מרוב רגשותיה, חיבקה צווארו ונשקה לו על מצחו נשיקה חמה.
“נשגב אתה, אלכסנדר אניסימוביץ'.”
הוא ענה לה בנשיקות הרבה.
“רוזה, את היי אם לדור עתיד מזהיר.”
כשעברה ההתפעלות, הרגישה רוזה במה שעשתה, ונכלמה. הרגיש גם אורלוב הרעשה פנימית, שמע בדפיקות לבבו והתבייש בעצמו מפני אושרו.
המה נכלמו והלכו מחרישים זה בצד זה.
ובפסיעות דקות ותכופות חזרו העירה.
הלילה השיח מלב אורלוב את כל ענייניו הקרובים כל-כך ללבו. שכח את בית-הספר, את בית-החולים, את תקנותיו בשביל עניי העיר.
רוזה מילאה עכשיו את כל חלל לבבו. מודה הוא עכשיו בפני עצמו, שהוא אוהב את הנערה מן הרגע הראשון שהכיר אותה.
ונכלם הוא בפני עצמו על שכבש את אהבתו בלבו והביא אותה לידי-כך, שתעשה היא את הצעד הראשון. דבר זה מנכה בעיניו מן הזכות, שיש לו על עונג הלילה, על אהבתו אליה.
תמיד יהא לו דבר זה כמזכיר-עוון.
וכמדומה לו, שלא כהוגן עשה שנפרד מעליה כל-כך מהר. צריך היה לדבר עמה עוד. ואפשר להיכנס עמה לביתה.
וכשהתחיל פושט את בגדיו לשכיבה, עלה פתאום על דעתו, ששעונו ממהר בלכתו, שהשעה אינה מאוחרת כל-כך. יכול הוא ללבוש בגדיו, לקום ולצאת, שמא אינם ישנים עדיין שם.
ומלגלג הוא על עצמו וקם מלגלג ולובש, ושוב מלגלג ויוצא בחשאי, שלא תרגיש בו המשרתת.
כבר חושך בבית גולד.
וחזר נכלם.
אין החושך יודע את מי בלע לתוכו.
ורוזה חזרה לביתה שמחה. נשמה חדשה הכניס בה אורלוב.
אדם נשגב הוא זה.
כל שיחה משיחותיו היא ספר מלא. תוכן נשגב נתן לה, שיספיק לכל ימי חייה.
כל דעותיו חקוקות בלבה. שאיפותיו תהיינה מעתה חלומותיה.
חושבת היא לעצמה אושר וכבוד להיות תלמידתו.
ונזכרה במה שעשתה מתוך התפעלות, ונכלמה.
ומה אם למעשה קל זה תהיינה תוצאות?
אין היא רואה שום סיבה לעצמה להצטער עליהן כשתתקיימנה.
ז
זוכר הוא דוקטור אורלוב כלל אחד מימי ילדותו: ילד כשהוא מנגן בבוקר, סימן לו שיבכה ביום. ופעמים שהוא מאמין גם עכשיו בכלל זה. יש לו על זה עכשו ביאורים רחבים ועמוקים, שהמציא לו, כדי שלא יישאר אצלו החזיון בלי סיבה.
שמש של אסיף מאוחר הציצה לו בבוקר דרך הסדקים של תריסי החלונות והעירה אותו מתוך חלום יפה. הוא קם זריז ועליז.
ותכף לקימתו קדמוהו בשורות טובות. מכתבים הביאו לו מן הפוסטה. ביניהם מכתב מאת חברו, מורה מומחה וציוני אדוק, ואחד מאת מכירתו, מורה פקחית, וגם היא ציונית נלהבה. שניהם כותבים לו מתוך התפעלות, שהם שמחים לקבל הצעתו לשמש בתלמוד תורה, שהוא עתיד לפתוח בעירו. שניהם מהללים ומשבחים את הפרוגרמה שסידר לפניהם להנהיג בתלמוד תורה.
יחד עם אלה הגיע לו מכתב מאת מכירו, שבעיר-הפלך. מודיע לו הלז, שכבר התחיל בהשתדלות לקבל רשיון לפתוח תלמוד תורה ולייסד בית-חולים עברי, והדבר קרוב לגמר.
כובש דוקטור אורלוב את שמחתו בקרבו, כדי שלא יבוא ביום לידי עצבות.
זרם של תקוה ורעננות נכנס בלבו, ויצא לביקוריו.
בדרכו נפגש בחגית, הלז העמיד פנים עצבים.
“מה לך, סולומון מואיסייביץ'?”
“אין בשורה טובה בפי, דוקטור. היולדת שריפאת…”
“שנכנס אליה סמולינסקי?”
“תהי נשמתה בגן העדן.”
“מה?”
“זה שאמרתי.”
“כיצד?”
“פשוט, דבקה בה אסכרה ונחנקה.”
אורלוב נתן בו את עיניו.
“ריקא, מה אתה סח?”
חגית נרתע לאחוריו נכלם, “ולמאי אומרים אחרים, ש… שדוקטור אורלוב אשם במיתתה?”
“המוניים אומרים מה שאומרים, מפני שאין להם מושג באותה האחריות, שכל דוקטור מרגיש בעצמו אצל החולה. אבל אתה?”
הוא עזבהו בנזיפה, ומתוך הליכתו הרהר במקרה המעציב.
יולדת זו היתה אשת סבל עני, המפרנס בדוחק את ביתו. יושב עני זה בחדר של ד' על ד' מצומצמות. היולדת ילדה כרגיל, בלי הרפתקאות, בלי דוקטור. אלא שביום השני ללדתה חלה אחד מילדיה במחלת האבעבועות. כל ילדיה ישנים על הקרקע מחוסר מיטות. האם דאגה לילדה החולה, שלא יצטנן ולקחה והשכיבה אותו אצלה. אין לך מחלה שלא תהא יולדת עלולה לקלטה מאחר. היולדת חלתה. זה היה דבר מוכרח. ניגלו אצלה סימנים של טיפוס הבטן. הוא נקרא אליה בשעה שחומה הגיע למעלה מארבעים. כל אותה העת שמר אותה מאותן המחלות, שבאות לפעמים לרגל טיפוס הבטן. הוא עזבה בעת שכבר התחילה להבריא.
מה שעשה דוקטור סמולינסקי, אין הוא יודע. יש מקום להאשים אותו על שלא היה ער לדבר. אסכרה אצל חולי-טיפוס הוא חזיון רגיל. שוב יש מקום לצדד בזכותו. לא תמיד יצלח בידי הדוקטור לקדם את האסון. אבל מה שנעלה מעל כל ספק הוא, שהסיבה הראשונה והעיקרית למיתתה של זו היא העניות. אלמלא העניות היו ילדיה ישנים על מיטות. אילו היה כאן בית-חולים, לא היה ילדה מוטל חולה בביתו.
העניים מתים מעוני מחוסר סדר ציבורי.
מתוך הרהוריו נכנס לאחת הסמטאות. הפסיק לו אדם צעיר את הדרך.
“אדוני הדוקטור, בבקשה, אשתי חולה.”
“והיכן הוא ביתך?”
“כאן, תיכף.”
הצעיר דיבר מתוך הליכה לפניו והסתכל לרגעים לאחוריו. הדוקטור נגרר אחריו.
אורלוב כפף קומתו ונכנס לתוך הבית. דומה היה, כאילו ירד לתוך מרתף. חוסר האור והאויר שימשו פה בערבוביה עם הנקיון והצחצוח, שניכרים היו בזוויות בית זה, שה“עקרת” מקפידה עליהם.
עולה על דעתו רעיון מגוחך, על אשה זו לא קשה כל-כך לחלות ולשכב במיטתה. בעוד היא שוכבת, יכולה היא להושיט יד אחת עד לתנור ולבשל, ובידה השניה יכולה היא להגיש אוכל אל השולחן.
“הוי, כמה דחוקים וצפופים יושבים כאן בני-אדם,” נזרקה קריאה מפי אורלוב.
בעל-הבית הסמיק, קרב אל החלון היחידי והזיז ממקומה פיסת זכוכית משמש שבורה. נכנס זרם אויר חדש.
אחרי שבדק את החולה הצעירה, בא במצב מגוחך, שגירה אותו לצחוק בפה מלא. על-פי שאלות ותשובות וסימנים מובהקים, מצא שאשה זו שוכבת חולה יותר משלושה שבועות במחלת טיפוס מסוכן. בכל אותה העת לא קראו לשום דוקטור. עכשו כבר הבריאה.
“מפני מה לא קראת עד עכשו איזה דוקטור?”
“מפני שלא היה לי במה לשלם שכרו.”
“מה פרנסתך?”
“סבל אני.”
“גם אתה סבל?”
“רבים בכאן. כמאה וחמישים.”
“ואין לכם די עבודה?”
“עבודה יש. הרי עירנו עומדת על שפת נהר. תמיד יש לטעון ספינות של תבואה. רק בירחים שהנהר קפוא פוסקת העבודה.”
“והשכר מועט?”
“השכר אינו כל-כך מועט, אלא שנשאר לנו ממנו מעט. בחורף, בירחי הקור, הולכים הסבלים ונשכרים לבעל-ממון אחד שבעיר, שפרנסתו קבועה לו מזה. מוכרים אנו לו את ימינו להבא, מובן מאליו, במחיר נמוך. אם לא כן מהיכן יתפרנס זה החכרן? ומקבלים אנו ממנו כסף לאלתר כדי שנוכל לעמוד בפני הקור והיקרות של החורף.”
“ועכשו היכן מצאת כסף?”
“נזדמן לי ריווח מן הצד.”
“אבל איחרת, חביב.”
“איחרתי?” שאל הלז נפעם.
“ודאי, ודאי. אשתך חלתה במחלה מסוכנת. אבל עכשו כבר הבריאה, ואין לך בי שום צורך.”
דמעות-גיל הבריקו בעיני הסבל הצעיר, והוא הביט בחיוך גלוי פעם על אשתו, פעם על הדוקטור.
“גם היא אמרה, שלא אקרא לדוקטור, מפני שהיא מרגשת את עצמה בריאה. אבל הגע בעצמך, אדוני הדוקטור, בכל אותה העת חפצתי לקרוא לדוקטור ולא יכולתי. לבי נמס בי מכאב. ועכשו כשהרווחתי, כלום יכול הייתי שלא לקרוא?”
“ולחינם קראתני, ומחולה בריא איני מקבל כסף. ואתה אמור לאחיך הסבלים, מפני מה אינם מוצאים להם עצה, שלא ימכרו את קיצם בחורף? מוטב שתתאספו ותייסדו לכם חברה בשילומים ומניות, שתמציא הלואה לסבלים עניים בשעת דחקם.”
“כבר…”
“זו אחת. ועד צריכה החברה לדאוג, שתקצוב מחיר לעבודתכם באופן שיספיק לכם גם לירחי הקור.”
“כבר שמענו…”
“ושוב צריכה החברה ללמד את חבריה, שיש צרכי הכלל, עניני הכלל, שקיבוץ אנשים בעלי-מלאכה אחת, הוא דבר אחד, בריה אחת, שיש לה שונאיה שלה, מזיקיה שלה.”
“כבר דיברנו.”
“ושוב צרכיה היא לדעת, שהעיר אינה שייכת לבעלי הממון, יש לכל אחד חלק וענין בצרכי העיר, בקלקוליה ותיקוניה.”
“כבר עסקנו בענין זה, מחכים אנו לעת שנהיה פנויים מעבודה.”
“ואז תהיו רעבים, ותלכו למכור את קיצכם בחורף.”
“גם זוהי אמת.”
דוקטר אורלוב קם לצאת. אלא שהחולה פנתה אליו בעיניה. מכיוון שהדוקטור הוא כל-כך טוב, שדיבר כל-כך הרבה עם בעלה. גס בו לבה וביקשה ממנו, שיתן לה מריחה לעידון הפנים וגם להשחרת השיער.
אורלוב חייך ומילא את בקשתה.
כשיצא, הרהר הרבה בביקורו זה. אשה צעירה והמונית זו יודעת את תפקידיה, אינה מתגעגעת לזכויות, אינה קובלת על הטבע, שהעמיס עליה צער הריון ולידה. מכיוון שהיא בריאה, חפצה היא להיות יפה ואהובה על בעלה.
ושוב הרהר: כלום הרבה חסר היה כאן, שתמות גם זו בלא עתה?
ושוב בא לידי החלטה, שלראש וראשונה צריך לרפאות את הבריאים.
יוצא הוא להילחם בעניות.
כשחזר מביקוריו לביתו, מצא מרכבה עומדת בחצרו וממתינה לו. זו היתה שלוחה מאת בעל-אחוזה אחד שבכפר קרוב, האציל מכסים מכסימוביץ'.
דוקטור אורלוב הזדיין בכלי-תשמישיו ונסע אל הכפר.
ח
כך היה מנהגו של נחום גולד, לחיות בשלום עם כל הדוקטורים שבעיר. חולשה היתה בו, לפחוד ולדאוג תמיד לבריאות גופו. “אדם, כל זמן שהוא חי, הרי הוא בחזקת חולה; נפל למשכב, יהא דומה בעיניו, כאילו חרב נטושה על צווארו,” כך היה אומר. לפי שעה אין הוא יודע מי מהם יאריך ימים יותר; אפשר שיפול לפעמים בידי דוקטור סמולינסקי. ולמה זה ישא הלז טינא בלבו עליו. החיים אינם דבר קל ערך, שישים אדם את שונאו לאפוטרופסו. ולפיכך היה בדעתו לקרוא פעם גם את דוקטור סמולינסקי לביתו. להנות אותו מכיסו. ואגב מבטיחהו, שהוא אינו כלל ממצדדי אורלוב. בשביל פיקוח-נפש יכול אדם לשקר לפעמים, אלא שירא היה לעשות זאת, שמא יקניט את דוקטור אורלוב.
וכששמע, שאורלוב נסע לאיזה כפר, השתמש בשעת-כושר זו. נזכר באחד ממיחושיו והזמין את הדוקטור סמולינסקי לביתו.
מציאה מצא נחום גולד בסמולינסקי מתוך היסח-הדעת. הוא הכיר בו דוקטור מומחה, שאין דוגמתו, מעין פרופסור. כל אלו הדוקטורים שהוא יודע, הם “בסירים.” לפי דעתו. כולם הניעו ביד על מיחושיו בקלות-ראש. אמרו, שזה אינו אלא בולמוס לכאב ולהיאנח. כך אמר גם אורלוב. אבל סמולינסקי הרגיש במחלה מסותרת במיחושיו, וקרא אותה בשם לאטיני, והעיר, שאין להקל בה. הרגיש גולד באותו יום רגש של גאווה והכרת ערך-עצמו. הרי הוא חולה הגון, עניין נכבד לדוקטורים מומחים.
דוקטור סמולינסקי קיצר בביקוריו אצל נחום, ולעומת זה האריך ישיבתו בחדר רוזה. מתחילה השתמטה רוזה מביקוריו באמתלא, שהיא חשה את עצמה בריאה. אבל הוא הקדים והודיע, שכך דרכו, כשהוא מקבל על עצמו ביקורים תמידיים באיזה בית, הוא בודק את כל בני הבית בשעה שהם בריאים, כדי לתהות על הפונקציה הגופנית שלהם, ויקל לו לרפאותם בשעת חוליים.
הוא נכנס עמה בשיחה לשעה ארוכה.
בכל משך שבתו בחדרה חשה רוזה את עצמה נבוכה. לא הביטה ישר כלפי פניו. עיניו תעו ונתקלו בבליטות חזה ובסינר המשולשל לפניה.
קשה היה עליה לשמוע את שיחתו. כמדומה לה, שמציאותו בחדרה מורגשת, אף-על-פי שאינה מבטת עליו, אפילו כשהוא שותק. הכול בו חד, דוקר ומחליק עד לכדי צער ומבוכה. שמחה היתה שיקום וילך לו.
ואף-על-פי-כן, כשיצא, לא חדלה מלהרהר בו.
אביה לא פסק כל אותו היום מלדבר בשבחו של הדוקטור סמולינסקי, ובכל פעם שהיה מזכיר את שמו, היתה מרגישה שריטה בלב.
נכנס בה היום איזה זרם זר מעיק על הלב. חלומות לא ברורים ראתה בלילה.
ראתה שושנים חבוקות זו בזו. עינים קודחות ומחייכות. ונדמה לה, שהיא עצמה שושנה. זבוב נכנס בה. מרגישה היא מיץ עובר בעורקיה. רותחת היא.
הקיצה מתוך חיוך וכאב-ראש.
חוככת היתה לשלוח לקרוא לדוקטור, אלא שסמולינסקי הקדים ובא בעצמו.
וכשבא, לא שמחה עליו כלל. נחת-רוח עשה לה, שאחר ישיבה ארוכה קם ויצא לו.
ט
דוקטור סמולינסקי חזר לביתו ומצא באכסדרה את המשרת של גדיל מגיס עם איזו נערה עומדים וממתינים לו. הוא נכנס אל חדר-האורחים. המשרת נטפל אליו מאחוריו.
“ראשית אני מעז לבקש מאת כבוד הדוקטור סיגרה,” התחיל המשרת על פי מנהגו.
“אבל אפסו אצלי הסיגרות, עכברוש.”
“אם כן, אמכור לך משלי.” הציע המשרת, כשהוציא את פורט-סיגרו ומנה ממנו לפני הדוקטור עשיריה אחת, “אין בכך כלום, אדוני הדוקטור. אלה הם מאותו הטבק, שהדוקטור רגיל לעשן.”
“הוי, ממזר,” התריע עליו הדוקטור, שילם לו בעד סחורתו ונתן לו סיגרה הוספה.“ושנית, קיימתי פקודת הדוקטור, והבאתי לו נערה עבריה, טבחת לחדר-בישולו.”
“אבל יעיין נא כבודו… כמה יפה היא קליפה זו.”
הוא כיווץ את שפתיו, נגע בהן בקצה אצבעותיו, וזרק פיסת-ידו לתוך חלל האויר לסימן הפלגה.
“נו, נו, ממזר, עשית את שלך, צא לך. הא לך עוד סיגרה. מה שם הנערה?”
“שרה – בביתה. כאן הזהרתיה שתיקרא סארא.”
הדוקטור מסר את המפתחות ליד הנערה, הסתכל בה בעין אחת, ונכנס לחדרו להינפש.
חשבון-הנפש יש לו לעשות. מאמין הוא בעצמו ובכוחותיו בנוגע להמין-היפה. כבר התמחה כוחו בנידון זה. אלא שבפעם זאת יצא ללכוד ונמצא לכוד.
גלוי עכשיו לפניו, שכל אומנותו אינה אלא לרמות ולפתות. אבל בשעה שהוא-גופו נפגע אינו יכול לפתוח פה.
רוזה, רוזאע, רוזאע, רוזום, רוזא.
כך יכול הוא, כשהוא יושב בכאן, לנטות את השם בכל הנטיות הלטיניות כל היום כולו. אך שם, כשהוא עומד לפניה, אינו יכול לפתח פה.
מעולם לא הרגיש מרירות כזו. אם זוהי אהבה, הרי נראה שלא אהב מעולם.
צריך לשים קץ לדבר. הוא אינו רגיל להתאפק ולהבליג על רגשותיו.
כך אמר אתמול ושלשום, אלא כשהוא בא לשם מסתתם פיהו.
כיצד מתחילין בדבר? שמא פשוט לבכות לפניה?
אמנם כן, כבר נוטה הוא לבכיה. הוי, קליפות, מה זה? כלום גימנזיסט הוא?
לבו מתרכך. מלא הוא רגש. “טפוי, רוחות!” קפץ מעל מקומו וקם על רגליו, “צריך לעשות איזה מעשה, כדי לשאוב קצת משפעת האהבה, המעיקה על הלב.”
“הוי, שרה.”
הטבחת נכנסה. אלא שהודיעה לו, כי איזה צעיר מחכה בחדר האורחים.
“חולה?”
“איני יודעת. כמדומה, בריא.”
הוא חשב קצת ואמר: יבוא.
נכנס אליו הצעיר לויט, והתוודע אליו בשמו ובשם הציונים שבעיר.
י
רוזה הביטה על השעון ונזכרה, שבשעה זו רגיל הדוקטור סמולינסקי לבוא לביתם. הקדימה ויצאה בכוונה, כדי שלא ימצאנה בחדרה.
וכשיצאה אל מעקה הבית, התמהמהה קצת, בלי דעת בעצמה על שום מה. בין-כך עבר כחצי שעה, וסמולינסקי לא בא.
נעשה לה הדבר קצת תמוה. האומנם לא יבוא היום לכאן?
ובין-כך עבר עוד רבע שעה, והוא לא בא. היא נכלמה בפני עצמה. שקדמה ויצאה מיראה, שמא יבוא, בשעה שהלז, כנראה, אינו חושב כלל לבוא.
יצרה תקפה להמתין ולראות, אם יבוא או לא.
נראה לה מרחוק שארה לויט, כשהוא נחפז וקרב אליה. הכירה בפניו המאירים שלא כרגיל, שנשמה חדשה נכנסה בו.
זה היה צעיר ציוני מן הנלהבים. כל ימי ציוניותו היה שרוי בצער על שאחר כל אותה העבודה, שהוא עובד בעירו הרי הגבירים והנאורים עומדים עוד מרחוק. אילו עלה בידו להכניס תחת כנפי הציוניות נאור או גביר אחד, ודאי שהיו כל בני העיר נמשכים אחריו.
בא לידו דוקטור אורלוב, ושמח עליו, מפני שהרחיב לו מקצועות חדשים לפעולות בשם הציוניות. אלא שירא הוא קצת אותו. אף-על-פי שהוא דוקטור, מרגיש הוא בו שאינו מסוגל למשוך אחריו את גבירי העיר.
ומתוך היסח-הדעת נתגלגלו לידו הרבה נפשות לציון בבת-אחת.
הרי זה מופת, שהציוניות היא קול-שדי, אם יכלה להיכנס גם ללב אדם כמו גדיל מגיס.
ודבר נפלא הודיע לו גדיל זה: שהדוקטור סמולינסקי עשה אותו לציוני ושהדוקטור סמולינסקי הוא ציוני נלהב, שכל עיקרו לא בא לכאן אלא לעשות נפשות לציון.
גדיל זה הוא חכם, לכשירצה. עצה טובה השיא לו. הראה לו על שלושה צעירים מבני הגבירים, שיש להכניסם לציוניות, והכול אתי שפיר.
איך זה לא עמד עד עכשיו על הדבר?
וכבר זכה להתייצב לפני הדוקטור סמולינסקי. הריח בו מן הצד ומצאו, שהוא אדם מתון ומעורב עם הבריות.
שני דוקטורים יש כבר לציוניות בעיירתו. שמחתו גדלה כל-כך, עד שהוא מרגיש צורך לחלק ממנה גם לרוזה שארתו ושותפתו לפעמים בעבודת הציוניות.
אבל רוח עקשנות נכנסה היום ברוזה. משתדלת היא להקטין את ערך הדבר.
כשהוא מפליג בשבחו של סמולינסקי כנגד אורלוב, היא כועסת ופוסקת עליו, שאנשים כאורלוב לא נבראו בשביל זעירים כמוהו. אין בטבעו של לויט להתווכח. עומד הוא ומסכים לדעתה. אפשר שאורלוב גדול מסמולינסקי.
שוב מפסיקה היא את דבריו מתוך כעס ופוסקת עליו, שהוא לוקח לעצמו רשות יותר ממה שמגיע לו לפי מצב השכלתו, לדבר בגנותו של אדם כאורלוב.
“רוזה”, מעיר לה לויט בתלונה כבושה, “מייעץ אני לך טיול באויר צח, כדי שתתיישב עליך דעתך.”
רוזה מצאה בהערה זו עלבון גס. דמעות נוצצו בעיניה. התרחקה מבר-שיחה ונסגרה בחדרה.
לויט הניע בכתפיו והלך לו.
רוזה נסגרה בחדרה, ושכחה את לויט ואת עלבונו. ושוב נזכרה שדוקטור סמולינסקי לא בא היום לביתם. לחינם הכינה את עצמה והקדימה לצאת.
היא הרגישה את עצמה נעלבת בלי דעת ברור על שום מה.
יא
דוקטור אורלוב שהה מספר ימים בכפרים ושב שמח יותר מכפי שיצא. הוא הרגיש כבר, שמקרה מיתת היולדת המעיט ואפשר שעוד ימעיט את מספר דורשיו. כך מחייב טבע הדבר. כל זמן שהיולדת היתה חיה, לא שאל עליה איש, אם יש לה מה לאכול ולהאכיל את טפליה, אם חולה היא או בריאה. אפשר, שלא ידע איש את מציאותה בעיר. ומכיוון שקרה מה שקרה, הרי הכל מרחמים עליה, הכל נדים לה, הכל משיחים בה, הכל מרגישים חסרונה בעיר. תיתי לה לעניה זו, שזכתה לפחות במיתתה לפרסום בעיר.
שונאים כבר יש לו כאן. כשיתחיל להוציא את תיקוניו לפעולות, יתרבו השונאים, יתמעטו הדורשים, ואפשר שלא ימצא די-סיפוקו לפרנסתו.
כתמי עננים היו הרהורים אלו על שמיו הטהורים בשעה שיצא אל הכפר ונתפזרו תיכף כשבא לשם.
החולה, שמצא שם, לא היה מן המסוכנים. זו היתה נערה עצבנית, שצבתה לה על ערפה. המורסה לא גמלה עדיין, לפתחה בסכין לא נתנה הנערה. הזקנות שבחצר אמרו לה, שאם יחתכו את המורסה קודם שתגמול, תתפשט אחר-כך על הפנים, והרי יפיה בסכנה. הכאב היה גדול, ויותר משהיה גדול, נראה לה גדול לבריה עצבנית זו. צורחת היא בקולי-קולות, שהיא הולכת ונחנקת. כבר מרגישה היא את המכה בגרון. ההורים עמדו סביבה אובדי עצות.
“אפותיקה יש בכאן?” שאל הדוקטור אורלוב.
“אין. אם יש צורך בדבר, נשלח העירה.”
“ועד שיבוא השליח, תבריא החולה.”
צחקו ההורים בצחוק מתוך דמעות, “הוי, דוקטור.”
“וכי מה פלא יש כאן?” – קרא אורלוב, “כל האפותיקות ניזונות מן השדה, וכאן אנו טובעים בפרחים ודשאים, ואין למצוא רפואה? זרע-פשתן יש?”
“יש הרבה.”
“דבש-דבורים?”
“יש.”
“וקורטוב של חלב?”
“של כבשים? יש.”
“הביאו הנה.”
אורלוב כתש את הזרעים, ניפה אותם כדי להוציא את הפסולת, עירב ורקח והכין תחבושת. החולה התנמנמה תחת התחבושת ורווח לה.
הוא נשאר שם ללינת-לילה. למחר לקחוהו לאציל שבכפר שני ושלישי, הקרובים. מעשה התחבושת נתפרסם בין הכפרים, כמו שנתפרסמה מיתת היולדת בעיר, ונתפרסם בהגזמות יתירות, עד שאורלוב גופו שמע מספרים עליו בכפר אחד, ולא הכירו שוב. דומה היה יותר לאגדה שמספרים על עושה-נפלאות.
אצילי הכפרים, שביקר אצלם, פסקו לו שכר-שנתי, והוא שב משם שמח. עכשו כבר יכול הוא לחיות שלא בדוחק.
וכשיצרף לזה עוד את השכר, שהוא מקבל אצל נחום גולד…
אבל זה אינו אלא לפי-שעה. חוכך הוא למשך את ידו משכר זה. הלא מגוחך הדבר, לקבל שכר ממי שעתיד להיות…
וכאן נפסקו רעיונותיו.
עצלות הוא מרגיש בעצמו. למתי הוא ממתין? מפני מה אינו מגלה את הדבר לפני הזקן? כמדומה, שגם עם רוזה צריך לדבר עוד קצת דברים יותר ברורים. ושוב הוא ממליץ על עצמו: תינח למי שצריך להתחיל מחדש הוא הולך ומתחיל, הולך ומדבר מה שצריך. אבל אצלם, הרי הכול באמצע. ההתחלה היתה כבר באמצע. אחר נשיקות וחיבוקים מה הוא יכול לאמור לה, שהיא עצמה אינה יודעת עדיין?
ויושב לו דוקטור אורלוב שקוע בהרהורים נעימים, מתנענע במרכבה הרכה כילד בעריסה. עובר הוא בין שדות-אסיף עירומים, עמקים נובלים, יערות נושרים, ורואה חלומות של אביב ותחיה ורעננות לעצמו ולכל העולם. חלומות של בנין חדש על קבר הישן. חביב עליו דרך זה, שהוא הולך ומוביל ההרה, ההרה, ההרה. אין כאן ירידה.
שמש-אסיף מאיר לעולם בחיבה יתירה. בגעגועים למפרע. כל ניצוץ וניצוץ מעורר את האדם ולוחש לו בשפת-אורים: בלעני, בן-אדם, בעוד מועד. רבב של עבים עולה ומכסה את השמש לפרקים. רוחות-צינה מתגנבים וחודרים תחת בגדי-הקיץ. התעורר דוקטור אורלוב ונזכר, שימי-החורף ממשמשים ובאים.
כשהגיע לביתו מצא באכסדרה אדם אחד עומד כפוף ומחכה לו להביאו לחולה שבביתו. אורלוב נתן בו את עיניו. כמדומה לו, שהוא מכיר בו, אבל אינו זוכר אימתי והיכן ראהו. הוא פשט מעליו בגדי-הדרך והלך אחרי האיש עד שהביאו לפני בית נמוך אחד שבאחת הסימטאות. גם המיטה וגם הבית חקוקים בזכרונו של אורלוב בתמונה קלושה.
וכשהכניס ראשו אל תוך החדר, נשאר קפוא על המפתן.
הוא הכיר את היולדת.
“זה מהו? הרי אמרו עליך ש…?”
“שמתי? גם לי סיפרו כך,” מתלוצצת האשה, “אלא שלא האמנתי.”
“הרי עני חשוב כמת, אדוני הדוקטור.” מוסיף הבעל.
“ואף-על-פי-כן, איך נפל הדבר? מה היה אז, אחרי שיצאתי מזה?”
“לא-כלום. למחר בא שוב הדוקטור סמולינסקי, פסל את השיקוי של אתמול, וכתב רצפט חדש. ביקשו בבית-המרקחת במחירו רובל וחצי. משכתי לפי-שעה את יד הימנו, עד שאמצא כסף. בין כך הבריאה. אלא שעכשו שוב היא מתאוננת על כאב-ראש, כאב-לב, ובכלל היא מרגישה את עצמה חלשה. יש שהיא נופלת מתוך הליכה.”
חולה חשובה נעשתה אצלו יולדת זו. הרי היא עליו ממש, כמו שחזרה מעולם האמת. הוא הוציא מתוך כיסונו שלושה רובלים ונתן לבעלה.
“לך קנה לה בשר, חלב, ביצים, מעט יין-כרמל. פטם את אשתך ותבריא במהרה. הלא אשה צעירה ויפה היא.”
החולה הסמיקה וכבשה את פניה בכר.
“יפה כמזלי שלי.”
הבעל צחק מתוך נחת-רוח, והרגיש קצת גסות-לב בדוקטור.
“אדוני הדוקטור? יכולה היא לאכול?”
“כמה שהיא תאבה ומה שהיא תאבה.”
“ו…בצוננים מותר לה לרחוץ את בשרה…?”
“הוי” קרא אורלוב, “להעמיד דורות אתה חפץ? המתן, חביבי, הרי צעירים אתם. עוד תספיקו לדבר.”
כשיצא אורלוב, הביטה אחריו החולה ואמרה: “עסק טוב לגברים, שתחלינה נשותיהם, ויתן להם הדוקטור לפרנסת ביתם.”
דוקטור אורלוב יצא מן הבית מתוך בדיחות-הדעת. הרהר בשאלה, ששאל בעל היולדת מתוך כובד-ראש, אם מותר כבר לאשתו לרחוץ בצונן. נזכר בבקשת אשת הסבל, שמתוך מחלתה ביקשה ממנו סם-מריחה לפנים ולשער; והעמיד את שתי אלה כנגד בקשה אחת, שלפני מספר ימים ביקשה אותו אחת מנשי הגבירים בעיר תחבולה להינצל מן ההריון.
הדבר נראה לו מגוחך, אבל מחוייב ומוכרח. כך צריך להיות טבע-הדבר. יש איזה כוח נעלם, מין מלאך ממונה על הדבר, שמכריח את הנענים והעשוקים לפרות ולרבות.
שמח אורלוב מאד, שהיולדת חיה ובריאה.
אף-על-פי-כן הרגיש גם ביום זה, שביקוריו הולכים ופוחתים. וכשהוא מהרהר בדבר, אינו מוצא בו שום פלא. כך צריך הדבר להיות. השמועה, שיולדת אחת מתה באשמת הדוקטור אורלוב, מכיוון שנתפשטה בעיר, פעלה את פעולתה. המיתה, כשהיא לעצמה, עלולה לעשות רושם עמוק על הלב. נקבעה דעה בלבות בני העיר, שדוקטור אורלוב פגיעתו רעה בחולה. כשנודע אחר-כך בעיר, שהיולדת לא מתה, כבר לא יכלה שמועה זו למחוק את הרושם הראשון.
ידוע לו, שזוהי תמיד תחבולה נאמנה אצל מוציאי דיבות. מפיצים שמועה כוזבת ומרעישה. השמועה עושה את פעולתה. הפעולה קיימת גם אחר שעלתה ביד אנשי אמת להכחיש את השמועה.
הוא הולך שקוע בהרהורים, עד שעבר לפני בית-הכנסת. הופיעה לעיניו מודעה מודבקת אל הכותל וכתובה עברית:
“הציונים שבעיר א. ובראשם הדוקטור מרכוס לבוביץ' סמולינסקי, מתכבדים להזמין את כל הקהל לקונצרט לאומי, שהוקדש לו מקום בעזרת הנשים של בית-הכנסת. שמה יפרוט עלי כינור הפרטן הצעיר, שעתידות נשגבות נשקפות לו, מר סולומון בן הגביר הר' חיים-בר קשטן שיחיה. שמה ינאם נאום הדברן המצויין, אשר נופת תטופנה שפתיו, מר בריש קופער, חתן הגביר הר' יוסי שליט”א. גם הקורספונדנט הבלשן המפואר מר גדליה פדר, חתן הגביר הר' זיידיל נ“י, לא ייפקד מקומו. שמות כל המשתתפים הבאים אל החגיגה יהיו נדפסים בכל העתונים. שמה יעסקו טובי הקהל גם בענייני העיר, בענייה וקופות-הצדקה שבה. שעת החגיגה הועדה ליום מחר בערב, אחר תפילת מנחה ומעריב.”
כשגמר לקרוא את המודעה, הסתלק מעליה לצדדין, והרהר בה:
אחד פורט, אחד נואם, אחד כותב. כולם בני הגבירים, והם ידאגו לעניי העיר הנעלבים על ידיהם. אריה על מצפה. זאבים מגינים על העדר. וכבר הבטיחו להם שכרם למפרע – שמות כולם יהיו נדפסים בעתונים.
וכל זה הוא תחת דגל הציוניות. כמה קטן סמולינסקי זה, כשאינו מרגיש בגמדיותם של אלו ומצטרף אליהם.
וכך הלך שקוע, בלי דעת להיכן הוא הולך. וכשנתעורר, מצא את עצמו אצל בית נחום גולד. רוזה עמדה על המעקה וקידמה את פניו בחיוך של רצון.
“רגלוהי דבר-נש ערבין ליה לאתר דמתבעי,” התחיל מתלוצץ בנוסח של בחור מבית-המדרש, ותקע לה יד.
“ומה שלום אבא?”
“בריא. הכול בריאים.”
“גם רוזה במשמע?”
על אחת כמה וכמה."
“הרי שאין לנו שום צורך להיכנס בגבול דחוק שבבית. מוטב שנצא לטיול.”
“רצונך רצוני, דוקטור.”
“דוקטור, דוקטור,” מחקה לה אורלוב בנזיפה של חיבה, “בבקשה, עלמה, תני לי לפחות שעה אחת ביום חופשה מדוקטוריותי. הריני עכשו לא דוקטור ולא כלום, אלא אלכסנדר אניסימוביץ', ומלאכתי לטייל עם רוזה נחומובנה לשמוח בה ולשמחנה, כשיעלה בידי.”
ענתה לו רוזה בצחוק מיוחד לה, שיהיה אורלוב רגיל לשמוע את הדו בלילות על משכבו, ויצאו לטיול.
בדרך פגשו בצעיר אחד, שלא היה מראהו נעים על רוזה. זה היה צעיר מצורע, שפניו וידיו היו מכוסים חטטיות וטריות. מראהו עורר גועל-נפש. רוזה הסבה מעליו את פניה. אורלוב עמד והביט אחריו.
“איזו חדשות אתה מוצא בו, דוקטור, שאתה מסתכל בו כל-כך?”
“מצטער אני,” עונה אורלוב, “שאין צלם בעיר. חפץ הייתי לצלמו.”
“למה?”
“צריכה את לדעת, שמחלות אלו באות על הצעירים… נו… בשל חטא אחד ידוע. טוב היה לתלות בבית-החולים, שאני חפץ ליסד, תמונות כאלה.”
“למה?”
“כדי שהחולים, שיבואו שמה פעם אחת, יראו את סופם ויזהרו, שלא לבוא שמה פעם שנית.”
רוזה החרישה. הרעיון נראה לה יפה.
“זה יהיה לקח טוב.”
“יותר מתשעה קבין של דברי מוסר.”
“הרי בית-החולים יהיה כעין בית-ספר, מרפא נפשות.”
“באותה מידה שבית-ספר צריך להיות גם מעין בית-רפואות לגוף.”
“הוי, כמה חומלת אני על צעיר אומלל זה.” נזרק מפי רוזה, “קשה להסתכל בצורתו.”
“כך היא המידה. אהבת המין היא הכוח היותר חזק בחיים, תמצית החיים. ולפיכך יותר קשה גם ענשה, שהיא מענישה את אלה החוטאים כנגדה.”
רוזה הסמיקה בלי דעת על מה והחרישה.
והשמש הלכה ושקעה, ועשתה צחוק לבני-אדם קודם הפרידה. הראתה להם על האופק שכנגדה דמות לבנה, שלא בזמנה ושלא במקומה. יותר שירדה השמש, יותר הבהירה הלבנה, עד נראו כשני מלכים המשמשים בכתר אחד. שקעה השמש – נטשטשה הלבנה לגמרי.
שניהם הלכו מחרישים. אורלוב חשב לאמור לרוזה את המלה היפה, הנשגבה, אלא שלא מצא לו דרך, כיצד יתחיל. בכלל הוא מרגיש בעצמו, שהוא דברן גרוע בדברים שבלב. כשהלב צועק, הוא משתיק את הלשון.
רוזה לא יכלה לשכוח את תמונת המצורע שראתה, ורגש של בחילת-נפש ציער אותה. היא ביקשה לה איזה ענין להסיח בו את דעתה.
ונדמה לו לאורלוב, שכבר מצא סדר ופתיחה למה שהוא צריך לדבר, אלא שרוזה בלבלה אותו באיזו שאלה.
ובין כך שקעה השמש לגמרי. ודמדומי חמה כבו, והחושך התגנב ובא. ונדמה לו פתאום לאורלוב, שאין כאן המקום ואין עכשו הזמן הכשר לכך. ושבעיקרו של דבר אין הוא צריך להתחיל, מפני שכבר הוא באמצע הענין. צריך הוא רק לגמור, ולגמור הרי יוכל מחר בבית הוריה, בחדרה, לא כגנב בחושך.
התחילו שניהם משיחים בקול, כאילו נבהלו מפני הדומיה. ובצעדים תכופים חזרו העירה.
ובחצות לילה צפה לבנה פגומה ברקיע ומצאה את העיירה שקועה בשינה עם אנשיה, גביריה וענייה. רק שני חלונות שופעים אור. רוזה בחדרה, ואורלוב בחדרו יושבים ערים ושקעים ברעיונות.
יב
הקונצרט השביע נחת את כל המשתתפים בו. הדרשן דרש, הנאספים לא שמו כל-כך לבם לדרשת הדרשן, שהרי ידעו כבר למפרע מה הוא בא לדרוש. הסבלים העניים ידעו, שדורשים בשבילם לייסד להם חברת תמיכה, כדי שלא יצטרכו למכור את קיצם בחורף. העניים ידעו, שמיסדים בשבילם בית-חולים ותלמוד תורה בשביל זרעם. הקהל ידע, שמתאספים להוציא את הטכסה ואת קופות הצדקה מיד הפרנסים, שמעולם לא פרסמו חשבון הכספים. הציונים ידעו שהתאספו בשביל שקלים ואקציות, והעיקר, בשביל התרכזות האומה ושכלול רגש ציבורי. הלא על כל הדברים הללו דיברו כבר הרבה-הרבה בעיר. דיברו על תקנות, הריסות הישן ובנין החדש, שהדוקטורים חפצים לעשות בעיר. הרי כל הדרשה אינה אלא לשם נוי כמו שנוהגים בכל מקום. ואמנם לא נגע הדרשן לפי-שעה בעניינים אלו, הוא השתקע במדרש פליאה, ושילב בו משל של קרילוב, ורכס פסוקים של תרי-עשר במראה מקומות, וסיפר בשבח חסידי-אומות-העולם, והמשיל משל, שהנמשל בו הוא גלות ואמא רחל.
הקהל התלקט, חבורות חבורות ועסקו בשיחה. קרה מקרה בחבורה אחת, שמוכר-סוסים אחד סיפר לחברו בדבר המחיר היפה שלקח בעד סוסו. ספק עליו חברו בכפיו מתוך השתוממות. התעוררו כל החבורות וחשבו, שכבר גמר הדרשן וכבר סופקים לו כפיים. התחילו הכל סופקים כפיים וקוראים בקול: הידד, קלוס, מר קופר!
מתוך רעש עלה יתום על הבמה והתחיל: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא.”
צריך היה הדרשן הנכבד לבטל את דעתו מפני דעת הקהל ולחשוב את דרשתו נגמרת.
אחרי-כן פרט הפרטן. ספקו כפיים, קראו “אודך”, ותם החזיון.
אבל הקהל, חיה צהובה זו, שיש לפעמים זמנה שלה, שאז מאמינה היא פתאום בכוחה ובצדקת תביעותיה, ושאז אין מדברים בקולות נפרדים, אלא, כמו שאורלוב רגיל לומר: נשמת הציבור מדברת מתוך כולם בקול אחד. כשהקהל מתחיל לדבר בקול זה, שוב אין מאה גבירים יכולים לסתמו. מוטב, שיתחבאו לשעה זו עד שתצא מהם אותה הנשמה היתירה ועד שיזכור כל אחד בצרכיו שלו.
“תלמוד-תורה, בית_חולים, הטכסה, קופות הצדקה. הלאה הגבירים וחסדיהם.”
“אין אנו מחוייבים לזכות אותם בעולם-הבא.”
“הדוקטור ייבחר תיכף לרב-מטעם.”
“יקח הוא לפי-שעה את ענייני העיר בידו.”
“איזה דוקטור?” ניסו יחידים לשאול.
“איזה? כלום מחוייב אני לזכור את שמו? הרי שמותם של אלו מגרסים שיני הדיוטים באריכותם. דוקטור, בידוע מי הוא.”
גברו הקולות, הצעקות, הצריחות. קרוב הדבר לניפוץ חלונות, למרד הקהל בפרנסיו. אין כבוד גבירים. אין חנופה והטיית-דעת, אין דאגות של גמילות-חסד למחר. יש רק כנסת ישראל עלובה, סוסתו של רבונו-של-עולם, הסבלנית, שהרגישה פתאום בשוט על גבה, וחושבת להפוך את המרכבה על פיה.
פני גבירים הלבינו. הקורספונדנט מקמט מצח. רואה הוא באספקלריה מאירה, שיהיה אנוס לקרוע את המאמר, שהכין לו למפרע בטופס ותורף, יהיה זקוק לכתוב מחדש.
נבחר דוקטור סמולינסקי לרב-מטעם. הטכסא, קופת-הצדקה וכל ענייני הציבור עברו לרשותו, והכל נכתב ונחתם.
מכיוון שעשה הקהל את שלו, יצאה הימנו הנשמה הציבורית והתפוררו חוליותיה. הכול שבו לביתם. לצרכיהם ולדאגותיהם.
יצא גם גדיל מגיס – שלא מתוך שמחה. נטפל אליו חגית, שם ידו על שכמו ואמר:
“נו, מגיס, יישר חילך. הקונצרט שלך עלה יפה. הנימין שעל כינורך הוציאו קולות כדבעי.”
“כלך לך, עכבר,” ענה לו הלז מתוך רתיחה כבושה, “כלום אינך רואה, שגם אני ואתה לא היינו אלא שני שוטים, שני נימין נוספים על הכינור?”
“כיצד?”
“כיצד?” מחקה לו הלז, “הרי הדבר לא נעשה על פינו. כאן חלה רק טעות קטנה אחת, שאנחנו לא גרמנו לה.”
“איזו טעות?”
“העניים והסבלים וכל אותם הצעקנים לא ידעו לשם מי הם צועקים. הם התכוונו לדוקטור אורלוב, שלא היה בכאן כלל. היה סמולינסקי, וזכה בטעות.”
“ומה בכך?”
“איני אוהב דבר, שבא לי שלא בכוונה למפרע. מלבד זאת אין זה ניחא כלל, שדוקטור שוטה זה יתעלה בקלות גדולה כל-כך למדרגה רמה כזו.”
יג
הערב כולו היה שייך לשני אנשים: לצעיר לויט ולדוקטור סמולינסקי. לויט צף באשרו. הרי לפניו עיר כולה, שנהפכה בשעה אחת לציונית עם ענייה, עשיריה ונאוריה. זהו הצעד הראשון. דוקטור סמולינסקי ודאי שלא יקפא על נקודה זו. ייסד את התלמוד-תורה ויעשה את שאר התיקונים בחשאי, קימעא-קימעא, יעשה הכול. ובכול הוא רואה חותמה של ציון, שיכור ולא מיין היה צעיר זה באותו הלילה.
ודוקטור סמולינסקי על אחת כמה וכמה שהיה שכור מאשרו. הרי חלומותיו הולכים ומתקיימים. מאמין הוא מילדותו ב“שעה-טובה.” “יש לאדם שעה-טובה, שכל מה שהוא עושה בה, הוא מצליח,” כך היתה זקנתו אומרת, שלום לעפרה. ברם זו היתה אשה חכמה.
ומכיוון שהשעה משחקת לו, גמר בדעתו להעמיד את מזלו בנסיון באותו הלילה גם אצל רוזה.
נחום גולד מאחר שהשתתף בבחירת סמולינסקי, מצא לנחוץ לעשות פיוס לדוקטור אורלוב וללכת אליו עם רעייתו בביקור, תיכף למעשה. מקווה הוא להבטיח לו, שהוא היה היחידי, שצידד בבחירת אורלוב, אלא שבטלה דעתו מפני דעת הקהל.
סמולינסקי מצא את רוזה יחידה בבית. היא חרדה לקראתו האירה לו פנים ובירכה אותו בהתחלה טובה ומוצלחת.
“עכשיו מה יש בדעתך לעשות, דוקטור?” התחילה רוזה בשיחה כדי לדובב את אורחה.
“איסד בית-חולים, אפתח בית-ספר, אעסוק בקיבוץ שקלים לציון, ואתקן תקנות בעיר.”
“ואחיה חיים של שמחה,” נזרק מפיו באחרונה שלא לרצונו.
זו היתה מלת-קסמים בשבילה, חיים של שמחה. גם היא אוהבת חיים של שמחה, חיים מלאים, שיש בהם נחת, שמחה ושאיפות נשגבות. עולם-הזה שיש בו מעין עולם-הבא.
גל של אור-ששון שטף את פניה.
נראתה ברגע זה יפה שבעתיים בעיני סמולינסקי. הוא נשתתק. עיניו התחילו קודחות ודוברות. נאבק היה עם חולשתו.
קשה נעשתה הדממה על רוזה. מעין רגש של פחד מתחולל בה, לבה דפק בקרבה בתכיפות.
סמולינסקי קם ויעמוד לפניה כפוף-קומה ובעינים חודרות ונבהלות.
קב מלא מלים הכין לעצמו בשבילה, מלים מסולסלות, צרפתיות, לאטיניות. היה בדעתו לספר לה, שיש לו דוד בעל-מיליונים. היה בדעתו לשקר, להבטיח מה שאין בן-אדם יכול לקיים. קב מלא מלים הכין לעצמו בשבילה.
אלא שכשעמד לפניה מצא את עצמו במצב קשה. אין לשונו נשמעת לו אפילו להוציא שקר אחד מפיו.
יכול הוא רק לדבר אמת.
והוא עמד כפוף-קומה. פתאום בא לו הרצון לבכות, הדמעות חונקות אותו. היבבות מקלקלות את רהיטות דיבורו.
וידוי הוא אומר. מספר הוא דברים שבלב. על נישואיו הראשונים, על חיים מקולקלים, על שלא טעם מעולם טעם אהבה אמיתית.
לאשרו אין רוזה מבינה כלום בוידוייו. יבבותיו עושות בהם קרחות וסירוגין.
ושוב הוא מתוודה על העבר. ומבטיח להבא חיים נעימים, נעימים, נעימים.
וזוהי בשבילה מלת-קסמים, חיים נעימים. עם גבר אוהב ואהוב, הוי, כמה מתגעגעת היא לחיים נעימים, מלאים, חיים של אהבה ביחד, ועולם-הזה שיש בו מעין עולם-הבא.
ובעיקרו של דבר לא השמיע לה עכשיו חדשות. כבר הרגישה במבטיו של דוקטור סמולינסקי, שהוא אורג עליה רשת. וכבר מצאה את-עצמה מאתמול תפושה באותה הרשת.
הוא עמד ולחש, כעומד בתפילה; היא עמדה וקדחה בחום האהבה ועיניה יורדות-מצליפות לקרקע.
תום-הבתולות מתעקש קצת לשהות עוד רגעים אחדים על חופשו.
נזכרה בדוקטור אורלוב ובתורתו שאמר לה: “האהבה היא הכוח היותר חזק בחיים, והיא מענשת עונש קשה את מי שחוטא נגדה.”
צר לה, שאין אדם נשגב זה בכאן, כדי לפרוש עליהם את ידיו ולברכם.
חל באותה שעה רגע-המשבר בחוץ. בלע החורף את קצו של האסיף, רוחות התנגשו. עננים נתעבו. הגשם הראשון התחיל מטפטף, טיף-טיף, טיף-טיף.
חל רגע-המשבר בפנים. נפגשו המבטים. התלקחו הלבבות בשלהבת החיים. נפלה רוזה לבין זרועות סמולינסקי.
והגשם מטפטף ודופק בחלונות טיף-טיף כאילו מבכה הוא איזה אסון שהתחולל בעולמות.
בשנה ההיא לא ציער החורף את בני העיירות ברפשו. אחרי אסיף ארוך ושחון התכיף חורף עז וקשה. רק יום גשום אחד הפסיק ביניהם, ולמחר התכסתה האדמה בשכבה של זכוכית. ירד עליה שלג רך ונקי והעלים את החלאה מעיני רואים. הלבין העולם ונעשה כולו זכאי. אשרי מי שיש עצים בחצרו, קמח באוצרו וכסף בכיסו – ילך וישדך בנותיו ויתקין סעודות.
כשקיבל אורלוב הזמנה מאת נחום גולד לחג התקשרות רוזה עם דוקטור סמולינסקי שוב לא היה הדבר חדש אצלו. כבר שמע זאת בזמנה. חגית בא וסיפר לו את הכול.
הוא לא קלט את השמועה בפעם אחת. בראשונה התפרץ מפיהו צחוק-פראים, ועמד וקרא על החובש: שקרן חצוף.
ואחר-כך, כשנכנס לבית גולד, קידמה אותו רוזה בפנים מאירים ותבעה אותו בפה מלא, שיברך אותה. כמדומה לו שבירך אותה.
ושוב אינו זוכר מה דיבר עמה, איך יצא משם, להיכן הלך אז ואימתי ולמה חזר לביתו.
יום זה אינו משל ימי חייו, יום זר הוא, שנדחק ונכנס בין ימיו והפסיק בין העבר והעתיד שלו.
לבו מלא עכשיו הכרה אחת קשה ושוקעת כעופרת:
“רוזה אינה שלי.”
ומרגיזה אותה ההכרה וחודרת באברים ומפרידה את העור מעל הבשר בחידודים-חידודים.
כל העולם היה שלו, עכשיו נעשה יתום לכול העולם.
ופעמים שהוא מתבייש מפני שאיפותיו הקדושות. כיצד הוא מפקיר את לבו לאיזה רגש פרטני, ארעי? לבו זה שהוא כולו קודש לדור העתיד, לבנין החדש, ולשאיפות שאינן נמדדות באמת כל אלו הגמדים.
לא היה צריך כלל לתת מקום בלבו לאהבת נשים. מי שחפץ להיות אב לדור, פטור מהיות אב לבנים!
וכועס הוא, ואין לו הכרה ברורה על מי חל כעסו.
העושר הולך אחרי העשיר. חל להם תמיד לגבירים יום שמחה ביום גשם ושלג וקלקול דרכים, כדי שלא יצטערו באורחים מרובים. חל לו לנחום גולד ערב ההתקשרות של בתו ביום קשה. הוציא הקדוש-ברוך-הוא רוחות מחדריהם והסיתם זה בזה, כדי שיאפילו את הרחובות בערבוביה של שלגים, ויהיו אורחיו מועטים ושמחתו מרובה.
כשקיבל דוקטור אורלוב את ההזמנה, נכנס פתאום רעיון תמוה בלבו, לבוא לבית החוגג. הוציא לו מארגזו בגדים יפים, הטריח על עצמו את המשרתת שעה יתירה לנקותו, לטהרו, לעשותו מגוהץ ומצוחצח, ויצא.
הרכין את ראשו כמנהגו והלך.
ובחוץ רוחות מתנגשים ועורמים ערמות של שלג, הרים ומצודות. זה בונה וזה הורס, זה כועס זה הומה, בשפת נחשים הם מפרישים. אין דרך כבושה בין איתנים נאבקים אלה. מספר צעדים הלכת, והרי חומה עליך מימינך, משמאלך, מפנים ומאחור.
עגלה רתומה לשלושה סוסים מזויינים בפעמונים מצלצלים חצתה בין הערמות ופילסה לה נתיב בשני קווים מקבילים ומתפתלים. עגלת הדואר היתה זו. עורק של לב העולם, שסכנה לה לעמוד אף רגע.
אורלוב הרכין ראש, והלך למקום שרגליו הוליכו אותו. הרגלים הוליכו על דרך, שנקל להן יותר ללכת, על הדרך שכבשה העגלה לפניהן. הוא הלך ונמשך אחר צלצול הפעמונים, ולא הבחין בשעות הליכתו.
כשנתעורר מצא את עצמו מחוץ לעיר אצל החורשה.
מעורר לגיחוך ומכאיב היה דבר זה אצלו, כאילו מן השמים התעוהו והביאוהו לכאן, למקום שספג עליו מצחו את הנשיקה הראשונה והאחרונה של רוזה.
הרוחות השתובבו בתוך המרחב החפשי והפרישו בעוקץ חודר ומחריד. דומה, שהתאספו עליו מסביב, משליגים עליו מתוך לגלוג.
הקור התחיל דוקר באצבעותיו. הוא חרד ושב. בקושי ומתוך נסים שב העירה. הדרך הכבושה כבר לא ניכר מקומה.
כשנכנס לביתו, ישב לשולחנו, התחיל משנן לעצמו פרק אחד בפיזיולוגיה: “חכליל הלחיים, אודם השפתים, לובן הצוואר ודם מעופש וכל סחי נאלח שבאדם, ממקור אחד הם יוצאים.”
אלא שאין לבו קולט עכשיו אותה התורה.
יאוש תקפהו. כשיצא לביקוריו יצא בלי חמדה. דורשיו בעיר נתרבו. לכאורה, בימים האחרונים, בזכות שאצילי הכפרים היו פונים אליו. אין בני ישראל יכולים לבלתי האמין במי שבני אומות-העולם נותנים עליו הסכמתם. אבל הוא גופו לא שמר את שעותיו. הוא התרחק מבני-אדם, קפדן נעשה בימים האחרונים.
טו
הפסקה גדולה הניחה רוזה לעצמה בין האירוסין והנישואין. כך הן הנערות, כמו שהן מתגעגעות וחולמות על זיווגן משנכנסו לאירוסין, חפצות הן לאחר את יום החופה בכל האפשר. זהו מעין רגש קלוש, המעורר את הנערות בשעות האחרונות להילחם עוד לעצמיותן הקלושה, העומדת להיבלע ולהתבטל. למות, להתאמם 2 ולהתחרט, לעולם לא תאחרו – כך אומרות נערות אחר חופתן.
נדחה יום החופה לסמולינסקי לימי האביב. חפצה רוזה להיכנס לחופה יחד עם הציפרים ופרחי השדה.
ולסמולינסקי כמה קשה להמתין. בוער הוא באהבתו אליה.
מרגיש הוא צורך בכל פעם לשאוב מחום האהבה המלאה.
ובאחד מלילות החורף, כשנכנסה שרה להציע לו את המיטה, לחשה לו לדוקטור איזה סוד.
“מה???” שאל דוקטור סמולינסקי נפעם.
“כך…”
“מאימתי?”
“כלום מנהלת חשבון אני?”
שרה גמרה בהצעת המיטה, סידרה את כלי הכתיבה שעל השולחן ויצאה.
נראו לו לדוקטור שתי טיפות על צלמה של רוזה, שהיה מונח על שולחנו תמיד. הוא הבין מעיני מי נשרו הטיפות.
הי, סחי! קרא מתוך קצף והצליף עין כלפי חדר-המבשלות. בכיינית זו!
הוא הוציא את מטפחתו בחפזון, ומחה בזהירות את הסחי מעל פני הצלם, וישב לחבל תחבולה, איך לצאת ממבוכה זו.
רעיון הגון שלח לו אלהים ללבבו.
למחר בבוקר קרא לפניו את שרה, והתחיל בלשון רכה.
“נו, יקירתא, אין לך מה לדאוג, אנחנו דוקטורים. בספרים לטיניים יש רפואות לכל צרה, אלא שצריכה את לעשות לי שרות קל, ואז גם כסף הרבה תקבלי.”
“אפילו באש ובמים אבוא ובלבד ש… שאשוב למה שהייתי,” ענתה בבכי כבוש.
“לא באש ולא במים. השתדלי רק להיכנס למספר ימים, ליום אחד, לפחות ללילה אחד, לבית הדוקטור אורלוב. התביני? הרבה כסף תקבלי. איש לא ידע חוץ ממנו, וממנו תשובי אחרי כן אלי. אעשה דבר, ואת תתרוקני.”
“אבל… כיצד…”
“אבל כיצד,” קרא אליה סמולינסקי בנוסח של פטרון עניו, " הרי צריכה את לדעת, שאני דורש טובתך. אני אוהב אותך. אלמלא כך הייתי מוסר אותך תיכף בידי הפוליציה."
שרה זדעזעה בכל גופה.
“הרי זוהי טובתך. וגם לי תהיה טובת-הנאה. התביני? הוא יתן כסף כמה שיתן, ותנאי אתנה עמו, שיעזוב תיכף את העיר – וסוף לדבר.”
הוא העמיד עליה פני מתחנן. קשה היה על שרה לראות את פטרונה מתחנן אליה. זוהי חולשתה תמיד. נקל לה יותר להתחנן. משתתעקש בשעה שגדולים מתחננים אליה.
“ושמא יש לו שפחה לדוקטור אורלוב?”
“שמא יש לו? אגיד לחגית, והוא יעשה כישוף, שתעזבהו תיכף ואת תיכנסי. התביני? הרי הדבר נחוץ. באופן אחר אין דבר זה יכול להיות.”
טז
דוקטור אורלוב שב מביקורו בבית האציל מכסים מכסימיץ', זועף ונרעש. סעודת-רעים מצא שם. מנויים היו על סעודה זו גם שכנים קרובים מן הכפרים שמסביב. זו היתה סעודה לכבוד שלל-יערים ראשון בחורף זה, שהשתתפו בצידו כל השכנים. על כוס רוויה וקערה מלאה בשר ארנבות ישבו המנויים ועסקו בשיחה נאה, על הצדק, היושר והרמאות שבעולם. מן הנמנע היה שלא לנגוע בשאלת היהודים.
סיפרו אנקדוטות יפות בדבר נשך, שחק-מאזנים של איכרים תמימים, ובכל אנקדוטה נשתלב איזה חצקיל.
“אדוני,” קם אורלוב והכריז, “לראש-לכול צריך אני להוציא אתכם מתוך טעות: שמא אינכם יודעים שאני יהודי?”
המנויים העמידו פני משתוממים והתחילו מתנצלים.
“למותר,” הפסיקם אורלוב, “אין לי כלום לטעון כנגד רגשי השנאה, שאתם נדונים בהם לבני שם, אדרבה, מוציא אני לפעמים את הדבר מחוייב ומועיל ליהודים. אלא שבנוגע למעשיות, הרי יכול אני למצוא בסיפוריכם גופא עשרה נוכלים משאינם-יהודים על כל יהודי אחד רמאי. אל נא תשכחו, שאותו האיכר התמים שבסיפוריכם, עד שהוא מגיע לסוחר הרמאי, הרי הוא כבר גרוגרת צמוקה ומצוצה.”
“במטותא, דוקטור”, מנסה אחד לפייסו. “אני אינו אנטישמי כלל. מעשה במומר שהשתדך לבתי, ואני לא הייתי מסרב בו, אלמלא שהיה, כמו שאומרים, כיס ריקן. כשיש לי טענות עליהם, הרי אינן אלא על דתם המשונה ועל מנהגיהם, שהם נגד ההתקדמות והאנושיות.”
“לדוגמא?”
“לדוגמא, הרי לך שחיטה. זוהי בהדיא נגד שיטת צער-בעלי-חיים ההולכת ומתפשטת בעולם. במקומות נאורים מקפידים אפילו על הכאת סוסים. השחיטה מרגיזה את דעת העולם הנאור על היהודים.”
אורלוב שם עינו בקערות ודיבר כמו לעצמו:
“הוי, כמה טוב טעמו של בשר הארנבת, מכסים מכסימיץ'? למתי תזמין את אורחיך שוב לסעודה כזו?”
המנויים הרגישו בהערתו של אורלוב, והסיעו את השיחה לעניין אחר.
“ואף-על-פי-כן, אלכסנדר אניסימוביץ', הרי זה תמוה. מליץ אתה על היהודים, ובעיר יש אומרים עליך, שאתה… שאתה הרסן, בעל שיטות חדשות, ו…אנטישמי.”
נסתתמו טענותיו של אורלוב.
היחס הרצוי נתקלקל. תיכף לגמר סעודה נסע אורלוב לביתו.
ובדרך הרהר בדבר. הרי ויכוחים אלו למותר. יכולים הם להביא ליד כך שיתקוטט עמם ויאבדו לו ביקוריו האחרונים, בלי הביא בזה שום תועלת ליהדות. כבר עברה תקופת הוויכוחים. עכשיו מתחילה תקופת המעשים. שוב אין ליהדות שום צורך שתהי זכאית וצדיקה בעיני העמים. לואי שתהא תוקפנית כמה שהיא צדקנית.
כשבא לביתו הודיע לו המשרת, שהמבשלת עזבה את הבית. הוא לא שם לב לדבר ונכנס לחדרו.
נכנסה אליו עלמה עטופה וכפופת-קומה ועמדה על המפתן.
הוא קם וקרב אליה ושאל מה היא חסרה, העלמה משתמטת ומסתכלת לצדדין.
ביישנית, הרהר בלבו ונגע בידה כדי למשש בדופקה. כבר הרגיל לחזיון זה אצל בנות ישראל ההמוניות. כשהן באות להתרפאות, חפצות הן שירפא הדוקטור בראיה בלבד, בלי נגיעת-יד.
כשמצא את הדופק כתיקונו, התחיל בשאלות רגילות: מה חסר? תיאבון יש?
שרה מביטה לצדדין מתייאשת. חפצה היא להוציא את הדוקטור מטעותו, להגיד לו שלא באה להתרפאות. להישאר בחדר-המבשלות שלו לפחות ללילה אחד באה.
אלא שהיא נפעמת ונרעשת. הרעיון הנאלח שהיא טומנת בלבה מכביד עליה, ואינה מוצאה די עזות להביט ישר בעיני הדוקטור.
עונה היא תשובות מקוטעות מתוך הכרח ואינה יכולה להתנגד לבדיקותיו, כאילו היא עומדת לפני שופט.
אחר כל הבדיקות הניע עליה אורלוב בכתפיו.
“הרי הכול אצלך רצוי ומסודר. לכי ובשרי לבעלך…”
“עלמה אני,” נזרק מפי הנבדקת.
“כיצד?” מעמיד עליה אורלוב את עיניו.
שרה נבהלה, ומתוך בהלה גילתה לפניו את לבה. מה שקרה לה, בשביל מה שלחה דוקטור סמולינסקי לכאן, ובאחרונה פרצה בבכיה.
לב אורלוב נשבר בקרבו. מכיר הוא בבכייתה, בביישנותה ובכל הנהגתה שזה לה סרחון ראשון.
אפשר שהגורם בדבר היה אותו רגש הכבוד, שההמוניות מרגישות לנאורים ומקולטרים, עד שלא מצאה בעצמה די עוז לסרב לדוקטור – מהרהר אורלוב.
היא עמדה ובכתה, והוא השתקע בדבר.
סרחון ראשון, ודאי שיגרור אחריו שני. היא תשוב אל סמולינסקי. אפשר שיפייסה בכסף, יעשה מה שהבטיח לה – יאביד את העובר מעולמו.
נורא הדבר. אב מאבד זרעו.
ומכיוון שתצא בפעם הראשונה נקיה, שוב לא יהיה קשה עליה הסרחון השני.
לפניו עומדת נפש נעלבה, מתייפחת בדמעות על העבר, ואינה מרגישה שכבר התחילה שוקעת ברפש. אפשר שכשתיזכר אחר-כך בדמעותיה עכשיו, תלגלג על עצמה ועל תומתה.
ושוב עולה לעיניו שורה ארוכה של בנים מאובדים בידי אבותיהם בעזרת המדיצינה.
נורא הדבר. עד כמה ירדה האנושיות.
ואפשר שסמולינסקי זה כבר ימשוך את ידו ממנה. מכיון שנערה זו שהתה בחדרי רגעים אחדים, הרי כבר יכול להפיק את זממו, לקחת אותי לו לשעיר לעזאזל.
צחוק מר פשק את שפתיו.
ורעיון פתאום נצנץ במוחו.
הרי יש בידו להציל את האומללה מלטבוע ברפש, ואת העובר מיד אב רוצח.
הרי פינה אחת בארון-הקודש שלו נתרוקנה. מנישואין התייאש. ומה אם יאסוף אומללה זו לביתו? תלד בן. הוא יטפחהו. יעשהו לנושא רעיונותיו.
הרעיון נראה לו יפה בשביל חידושו. זה יהיה למעלה מגדר הרגיל.
“שמעי נא, עלמה. חדלי מבכי. טוב עשה זה ששלחך לכאן. אין לי אשה, וכבר התייאשתי מנישואין. רצונך, הישארי בביתי אתן לך שכר-שירות. את תלדי בן, תיניקי אותו. אני אטפחהו, אעשהו… נו… למשל, דוקטור.”
הנערה הנרעשה הביטה באורלוב מתוך חשד, האומנם כך הוא חפץ לעשות. או שמא אין זה אלא סמולינסקי בתמונה אחרת ונכלים אחרים? חשודים נעשו לה הנאורים ביחוסם להמוניות.
“אבל את אל תעזביני, עד שיגדל הילד. ועוד זאת, עליך להשאר… צנועה, כשרה, מהיום והלאה. התביני? צריכה נערה לשמור על תומתה, אף-על-פי שנפגמה פעם אחת. מה שהיה היה. כשיגדל הילד ותרצי להינשא, תוכלי לצאת ולהינשא.”
שרה הרימה את עיניה. נפזרו מעל לבה כל החשדים. היא הרגישה, שלפני אדם גדול היא עומדת. נפלה לרגליו לנשק כנפי בגדו.
“נו הרפי, הרפי. זה אינו יפה. משמע שמסכימה את?”
“לא אעזוב בית זה לעולם.” ענתה שרה בטוחה וכיודעת את ערך דבריה. “כבר אכלתי את עולמי, כמופקרת. לא נשאר לי אלא תענוג זה, שאגדל את פרי בטני וש… ושאשרת אדם נעלה כ…”
“נו, חדלי, חדלי. השבעי לי…”
“במה אשבע?”
“בתומת לבך, שמהיום ולהבא…”
“ויש עוד להאמין בה?”
“כמו בכל דבר קדוש.”
שרה הרימה קול: “נשבעת אני בעובר שבבטני על תום דרכי מהיום ולהבא. ונשבעת אני בתום לבי, שלא אעזוב בית זה לעולם.”
“טוב ויפה. הא לך המפתחות, ולכי פקחי על הבית.”
שרה נשארה בבית אורלוב.
יז
דוקטור סמולינסקי שב מתחת החופה, והכניס את רוזה לתוך הדירה החדשה, שקנה לו חותנו במתנה. הוא חידש נעוריו כנשר. עלתה לו שמשו בצהרים. נדוניה של עשרים אלף רובל באה לידו מתוך היסח-הדעת, כשתמלאנה לרוזה עשרים שנה, יוציא מאת חברת-אחריות אחת עשרת אלפים, שנצברו עליה במניות משנת לידתה, עסק הדוקטוריה והרבנות מכניס ואינו מוציא.
הרי הוא פתאום עשיר גדול וחתן לחותן בר-מיחושים וגביר עצום. סכום הונו ובטוחות מצבו לעתיד, מפני שבאו לו בבת-אחת ופתאום, עברו הרבה את חצי תאוותו לכסף.
ועל הכול, הרי רוזא, רוזאע, רוזאס, רוזא – זוהי אבן טובה שאין לה שום בכספים. הוי, שדים ושחת, כמה אוהב הוא את זו.
חידה היה הדבר בעיני רוזה, שדוקטור אורלוב הפסיק פתאום את ביקוריו בבית אביה. ולא עוד שאפילו ליום חתונתה לא בא לברכה. מרכוס אומר לה, שהוא שונאו, אפשר שהדבר כך, אף-על-פי שתמוה אצלה, אם אדם כאורלוב מוכשר לשנוא. שוב אומר לה מרכוס, שאורלוב הוא אדם בזוי, בעל מידות פחותות, ומרמז הוא על מעשים מגונים. בזה אין היא מאמינה. אינה מחוייבת להאמין. בכל מה שנוגע לדעות ושאיפות הרי אורלוב רבה, אור המאיר לה. מתפרנסת היא גם עכשיו משאיפותיו.
סמולינסקי הרגיש בדבר, טיפה מרה היתה זו בכוס חייו. מאותה המרירות המגבירה עוד יותר את המתיקות שבחיים.
צעצועים יפים נזדמנו לו בענייני הקהל. הרבה כסף משל ציבור מונחים תחת ידו, והתחיל עוסק בפתיחת בית-החולים ובית-הספר. אלו נעשו לו באמת צעצועים יפים, שבולעים את שעותיו היתירות. ולא עוד אלא שהם מביאים לו ריווח, שאינו רודף אחריו.
כבר התחילה רוזה לקבול עליו, שהוא שקוע הרבה בעבודת הציבור. חומלת היא עליו.
והוא נהנה מאד, כשהיא חומלת עליו. כדאי לו לטרוח ימים ולילות בלי טעימה, בלי שינה, ובלבד שישמע אותה מעוררת עליו רחמים.
והמרירות בקנאתו לרגשי הכבוד של רוזה לאורלוב הולכת וגדולה. וגעגועיו לחמלתה עליו מתרבים. והתעסקותו בענייני הציבור מתרבה, ורווחיו מתרבים.
כשפתח דוקטור סמולינסקי את בית-החולים, פתח אותו בכסף הקהל, פסק לעצמו שכר של דוקטור. הריח חותנו, נחום גולד, בחוש סוחר, שבמוסד זה יכולים להשקיע כסף בלי שום פחד – עמד והילווה לחתנו כמה שדרש, ובלבד שיעמיד את המוסד על יסודות חזקים.
בית-החולים של דוקטור סמולינסקי ראוי היה באמת להיות דוגמה אפילו לכרכים גדולים. לא היה כלי חדש בעולם המדיצינה והניתוח שלא היה לו שם מקום. לא היה ספר חדש בתורת המדיצינה, שלא נמצא שם. דוקטור סמולינסקי קורא ומעיין בהם בשקידה.
אוהב הוא גם בזה את דאגתה של רוזה אליו. כשהיא יורדת בלילה ממיטתה, ומכבה לו את הנר, כדי שיפסיק מקריאתו.
והוא קורא ומעיין ומוצא חדשות, יש לו מן המוכן מקום, כלים וחולים לעשות בהם בחינות. מתעמק הוא בעונג רב במדיצינה. רואה הוא עכשיו, שהוא עניין טוב ונכבד.
ההכשר והרווחה, שנשתבח בהם בית-החולים שלו, הביאו לו הרבה חולים מעיירות אחרות. נתרבה ההכנסה. הורידו את המחיר בשביל בני העיר, והתרחבו ההכשרות והתענוגים בשביל החולים, ועניי העיר נתקבלו שם חינם. זה היה באמת מוסד שברכה בו. הרבה מברכים את שם הדוקטור סמולינסקי לא רק בקולי קולות אלא גם בחשאי.
על-פי בקשת לויט ולכבוד הציונים שבעיר נקרא בית-החולים בשם “גלעד”, ועל השלט התלוי לפני הבית כתוב עברית: “למען ציון לא אחשה.”
שמח דוקטור סמולינסקי במעשיו. רואה הוא עכשיו, שמעשה הצדקה הוא עניין טוב. גם כסף אתה מרוויח אצלה, גם כבוד ואהבה אתה רוכש לעצמך, גם תענוג יש לך ממנה.
יח
דוקטור אורלוב התחיל מקמץ בהוצאותיו, הרחיק את המשרת מביתו והסתפק בביקורים המועטים, שנשארו לו בכפרים ושיקע את עצמו כולו בטיפוח הרך שילדה שרה. מדקדק הוא עמה במאכל ובמשתה, שיהיה מן המובחר והרצוי לתכלית היניקה. מדקדק הוא בשעות היניקה ובהפסקות בין יניקה ליניקה, שלא תימשכנה פחות משלוש שעות ביום ושבע בלילה. מטפל הוא בו לפי השעון והטרמומטר והאויר. ויושב ומחכה הוא עד שיגדל ויגיע לפרק החינוך.
שרה הביטה על אדם זה, כעל מלאך אלהים, או לפחות כעל אדם קדוש, שלא מאלה הרגילים. בימים הראשונים אחרי לדתה היתה מתביישת לצאת בשוק. משערת היתה, שגם אחרים יתביישו להיפגש עמה ברחוב. אך כשיצאה סוף-סוף בפעם הראשונה, סבוה לתמהונה סקרנים וסקרניות שבעיר והתחילו שואלים אותה בלי שום בושה: בשל-מה? בשל-מי? כיצד? כאילו אינם מכירים בה חוטאת, כאילו אין לה שום חלק באותו חטא. מרגישה היא, שהכול נוטים להטיל את האשמה על דוקטור אורלוב. היו רגעים, שהתחמץ בה לבבה. ואז נכונה היתה לגלות את הכול. ידע לפחות הקהל הזה, מי הוא סמולינסקי ומהו אורלוב. אבל דוקטור אורלוב השביע אותה, שלא תגלה את הדבר לשום בן-אדם. חפץ הוא, כשיגדל הבן, לא ידע כלום ממוצאו. והוא – אכן יש ערמה גם בלב צדיקים כאורלוב – הוא לא השביע אותה לא באלהים, ולא בחייה וכדומה מן השבועות הרגילות אצל בני-אדם העלולים לנדור ולחלל. את תומתה לקח לערבון. השביע אותה בקדושת התום והנזירות, שהיא מקבלת על עצמה לחיות בם להבא.
זו נעשתה אצלה שבועה חמורה, שלא תעבור עליה, אפילו אם יהרגוה.
התרגלה שרה לחיות בתוך ד' אמותיו של אורלוב, נבדלה מן העולם השפל, הבזוי, עולם-השקר. איבתה ובוזה לסמולינסקי התרחבו והתפשטו בלבה על כל עולמו של זה. הרי ביתו של אורלוב אי קטן ושקט בתוך ים של טיט הומה, זועף ומסריח. על-פי נס לא טבעה בים זה. וניצלה אל האי, שאורלוב צובא עליו.
ואורלוב אומר לה לפעמים, שלא רק את עצמה הצילה, אלא גם מתנה טובה הביאה לעולם. מבטיח הוא לה, שבנה יגדל, ישגה, יהיה אדם נאור וישר.
הוי, כמה אושר, כמה עונג. כדאי לה לסבול כל מיני עינויים ופורענויות, ובלבד שתזכה לזה.
נפגשת היא לפעמים רחוקות עם מכירותיה מכבר. הללו מקנאות בה במה שמצאה מקום קבוע וטוב, ומזכירות לה ברמז, שהיא שרויה בכפיפה עם גבר כאורלוב…
תענוג מיוחד התחילה להרגיש בדבר, כשחושדין אותה במה שאין בה. מרגישה היא אז את עצמה בגורלו של דוקטור אורלוב. כל אלו הנערות הן דגות הביצה, שרץ משקע העיר. היא, כמה גבוה היא מהן הרבה הרבה.
וכמה טוב, כמה נעים להיות גבוה מאחרים.
יט
היתה שנת רזון, שנה של פרחים בלי פירות. השמים השפיעו רוב טובה, שלא יכלו בני-אדם לעמוד בה. חורף שלוג, אביב טלול, קיץ גשום. התבואה גדלה בשיבוליה ובגבעוליה על חשבון הגרעין. לא עמדה הקמה השדופה, בפני הרוח ונעשתה קרחות קרחות, כשנקצרה כמה שנקצרה, ירדו עליה שוב גשמים תכופים, קודם שנאספה לערמות והרקיבה.
שנה שהבהמות שמחות ובני-אדם עצבים.
גבר הרעב בעיר א. שבניה מתפרנסים זה מזה, וכולם על הלחם. שתי מאות הסבלים שבעיר טיילו ברחובות בלי עבודה. החנוונים פיהקו על חנויותיהם הריקות. הסוחרים שמטו לנושיהם ונושיהם לנושי נושיהם. אשרי מי שנשאר לו עוד רובלים מתוך היסח-הדעת – הלך והירבה קשרים לכיסו וסגרו על מסגר, וזהו שנתן לו עוז בלבו ללכת בלי בושה ולקחת את הכל בהקפה “עד שירחם.”
הרבה עבודה היתה אז על סמולינסקי ורוזה. אספו נדבות, פתחו תמחוי לילדי העניים בחינם ולבינונים בזול, ביקרו בבתי הסבלים הרעבים. וזה היה פרק חדש ומושך את הלב אצל סמולינסקי. זו לו הפעם הראשונה לראות בעיניו בני-אדם רעבים, פשוטו כמשמעו. לא אכלו אתמול, אינם אוכלים היום וגם למחר אין להם מה לאכול. מושכים הם את הלב הרעבים הללו בתואר פניהם המשונה. דומה כאילו התארכו, השתקעו ונמשחו בשעווה, כאילו יצאה מהם נשמתם ונכנסה בהם לפי-שעה נשמה זרה, ארעית. חותם אחד טבוע על פני כולם. מצטער דוקטור סמולינסקי, שאין צלם בעיר. אלמלי כך היה מצלמם וטומן את תמונותיהם להבא. זה יהיה תמיד דבר לוקח את הלב ונפלא. לרגל הרעב התרבו גם החולים בבית-החולים. מן הצורך היה להוסיף מיטות. החולים מתוך רעב הביאו לו הרבה עניין והעשירו את אוצר ידיעותיו במדיצינה. באיזה זמן מן הזמנים קרא באיזו ספרים על דבר הצינגה, אבל עכשיו רואה הוא, שאדם חולה אחד במציאות מסביר את הדבר יותר מעשרה ספרים.
מוצא דוקטור סמולינסקי, שהעניים היו עניין נכבד ובני ברכה. בשעת בריותם הם מביאים תועלת בעבודתם ובשעת חוליים הם מעשירים את החכמה.
פעמים שהיה בא סמולינסקי לביתו ומוצא את רוזה ישנה. פעמים שהיא איחרה לבוא מביקוריה בבתי העניים ומצאה אותו ישן. אחת לשני ימים היו נפגשים, ואז חיבקו זה את זו מתוך נשיקות, כאילו נזדמנו שניהם בפונדק אחד שבדרך רחוקה.
עבד הרבה גם חגית. ולויט התנדב לימים אלו לשרת את החולים שבבית-החולים ולא לן בביתו הרבה ימים. הרי עירו נצטיינה בכולה. אמור מעתה, שהציוניות רעבה וחולה. כלום יכול הוא ללון בביתו במנוחה?
ובאחד הימים נזדמנו סמולינסקי ורוזה ברחוב. הוא חזר לאסוף נדבות בין הגבירים, והיא חזרה מבית-התמחוי. נצטרפו שניהם והלכו לביתם. פגע בהם חגית ונלוה אליהם.
הגיע אליהם קול מצדי הרחוב:
“אוצרות כל טוב יפתח להם אלהים. מה היינו עושים כאן, אלמלא דוקטור סמולינסקי? זהו אוהב אדם, יהודי אמיתי. להתפלל על אריכות ימיו אנו חייבים.”
כשנכנסו לבית וישבו סביב לשולחן, צלצל עוד באזני סמולינסקי הד הדברים ששמע.
“הרי אני באמת אוהב-אדם,” הרהר בלבו, ובאותו רגע נפתח בו באמת מקור של אהבה לבני האדם.
חיוך של-ילד הגיה את פניו.
“שדים ושחת.” קרא מתוך רגש, “הרי זה כל-כך נעים. השומע אתה, חגית? היודע אתה ‘אך בראש’? הלא אין לך בעולם תענוג גדול מזה, שמגיע לך מ-מ-מ-מעשה הטוב והחסד.”
“אמת, אמת, דוקטור,” חוטף חגית ומסכים דבריו, “כשיש לאדם פרנסה, הרי אין לו שמחה גדולה מזו של עשיית הטוב.”
כ
אביה של שרה היה אחד מסבלי העיר.
בהגיע שרה לשנות בגרות, כבר היה אביה זקן, שהוציא בימיו את כל כוחו בעבודת הסבלות והביא ברכה לעולם, ובנים טיפח לעבודה. ובנות… לכתוב עליהן סיפורים. פזרן היה זקן זה בימי נעוריו בנוגע לכוח ועבודה. לא ידע אם יאריך ימים כל-כך. עכשו נשארו לו שנים בלי כוח.
התחיל כואב בלילות ומתאונן, שעבודתו מפרכת את גופו. חבריו הצעירים ממנו קובלים עליו, שנעשה רשלן ומבריחים את עצמם מלקבלו בחבורה. עד שהוא טוען הקרון מבית-האוצר ומגיע אל שפת הנהר, הם עושים שתי הקפות. מעירים לו שהוא כבר הזקין והוא משחק עליהם: “חודש אחד לשעבר הייתי צעיר, ועכשו כבר הזקנתי?”
לקתה פרנסתו. אין כוחו מספיק לכלכל את ביתו ואת בהמתו לכדי שובע. שרה הרגישה שהיא למשא על אביה, והחליטה בלבה לבקש לה מקום משרתת או מבשלת באחד הבתים. אביה התנגד לדבר. בא בטענה: מכל בנותיו שזכה להכניסן לחופה, לא הורידה את עצמה אף אחת למדרגה זו, שתבוא לשרת בבתים זרים. כשהיא פצרה בו, יעץ לה שתמתין קצת עד שימות. ואז תעשה מה שלבה חפץ.
התריסה שרה ונכנסה לביתו של דוקטור סמולינסקי בתנאים רצויים.
הצטער הזקן. אילו נכנסה לבית ישראל פשוט, היה נכנס שמה בלי חכמות, היה אוחזה בשערותיה והיה סוחבה הביתה. עכשיו שנכנסה לדוקטור, אינו מעז להיכנס שמה.
כשקרה לה מה שקרה, התחלה ולא יצא שבוע תמים לרחוב. אחר-כך, התרחק ממנה לגמרי. יהי רצון כאילו מתה עליו.
אבל שרה לא מתה ונדרי אבות לזרעם מופרים למפרע.
ומחסורו הלך וגבר וכוחותיו הלכו וחסרו. ונוסף על כל אלה התחיל כואב בימים האחרונים ברגלו השמאלית.
ידע זקן זה זכות יתירה לעצמו להשתמש בדוקטור אורלוב ונכנס אליו.
בשורה לא נעימה הודיע אורלוב לשרה. הוא מצא טוברקולוזה בעצם. מן הצורך לנתח את הרגל. אם יתרשל, יאחר זמן. המחלה תתפשט בכל גופו, ואז – מיתה ודאית וקשה.
ולמות אין זקן זה חפץ.
חשב וחשב על הדבר ומצא שטוב לחיגר החי מן המת בשתי רגלים.
עמד והסכים.
אבל כאן מצא אורלוב עיכוב חדש. כשבדק את לבבו, מצא, שאין שום אפשרות להרדימו, לא בכלורופורם ולא באתר. המנה היותר קטנה תביא עליו שנת עולמים. הוא יעץ אותו, מתוך יאוש שיסע לברך גדול.
לגלגו השכנים על אותו זקן: יש לנו בעיר בית-חולים כזה שבאים אליו מעיירות אחרות, ואתה הולך לדרוש באיזה אורלוב עובר-בטל?
נכנס הזקן לבית-החולים.
שרה נכנסה אליו בכל יום לבקרו. אורלוב לא שאל אותו לשלומו. מיתתו היתה אצלו ודאית.
באחד הימים שבה שרה שמחה. אורלוב הרגיש בדבר ושאל אותה:
“מה מצב אביך?”
“בריא. חתכו את רגלו – וניחא.”
“הרדימו אותו?”
“לא כלום. הוא היה ער. ראה מנסרים את רגלו, אלא שלא הרגיש שום כאב.”
“שמא מעשה קסמים בדבר?” מבדח אורלוב.
כל אותו הלילה הרהר אורלוב במקרה זה והחליט בדעתו ללכת לבקר את הזקן בבית-החולים.
למחר, כשנכנס לשם, מצא את חגית על עבודתו. סמולינסקי לא היה אז בבית-החולים. חגית קידם את פניו בקידה כמנהגו ובשמחה לא-מזוייפת. הוא באמת שמח לראותו, זה כבר לא נפגש עמו.
אחר ביטויים נימוסיים וקצרים, שאפילו אדם כאורלוב לא יכול הינצל מהם, הציע חגית לפניו, שיסקור את בית-החולים על סדריו ומחלקותיו. אורלוב קיבל את ההצעה ברצון.
הם עברו דרך יציע ארוך היוצא בשורה עקומה וסובב אל החצר. שם נגלתה לעיניו מחלקה מובדלת ומרוחקת. אורלוב בחר בה ראשונה.
זו היתה מוקצה לחולי-זימה.
אורלוב מצא את החדרים ריקים. המיטות מוצעות, על הקירות תלויות תמונות, שמשכו על עצמן את עיניו. הוא קרב לראותן.
בתמונה אחת מצא איש צעיר, שנשקע חטמו ופניו מלאים חטטיות אדומות וכחולות.
בשניה, נערה מקושטת, בעלת עיניים כבויות, וממכה טריה שעל לחיה נוזלת מוגלה ונופלת על גלוי חזה ובין חמוקי שדיה.
בכללן היה תוכן כל התמונות, או קריקטורות של אהבה מזוייפת או ציורים של כל מיני מחלה ומומים הרגילים לבוא על מי שמבזבז את כוחו המיני ומפקיר את עצמו לזימה.
משער דוקטור אורלוב, שצעיר בן שמונה-עשרה, כשהוא נכנס לכאן ומסתכל בתמונות, הרי הוא נעשה נזיר לשנה תמימה.
בפינת החדר מצא ארון של ספרים. רובם עוסקים בתוצאות הנוראות של שטופי-זימה ובעצות מחוכמות, כיצד יתקן את דרכו זה שכבר נתקל באותו חטא ודש בו.
תמונות וספרים מצא גם ביתר המחלקות, ספרי כל מחלקה לפי חוליה, והתמונות לפי התוצאות הרעות, שאותה מחלה עלולה להביא על מי שאינו חי בזהירות ומזג יפה.
“הרי בית-החולים שלנו,” מעיר חגית, “צריך להיות במידה ידועה לא רק מרפא לגוף, אלא גם תיקון לנפש.”
לא שמע דוקטור אורלוב את הערתו של חגית. שקוע היה בהרהוריו. הרי כל אלו התחבולות נכנסו אצלו בתבנית אותו בית-החולים שהוא חלם עליו לייסדו. מי נכנס ללבו, וגנב משם את כל זאת?
הוא בא לידי התרגשות מרובה, עד ששכח את עיקר ביאתו.
“כך-כך,” משיח חגית כלעצמו, “כשיש לאדם פרנסה, הרי מוחו ולבו חפשים, ויכול הוא לחשוב, לחשוב, עד שהוא מעלה מסקנה הגונה.”
חפץ היה אורלוב לצאת, ונזכר בזקן.
“במטותא, חגית, זקן אחד…”
“שחתכו את רגלו?”
“כך.. וכיצד? השפעתם עליו אתר?”
“לא כלום.”
“ואיך זה לא הרגיש בכאבו?”
“הדבר פשוט. הדוקטור המצויין שלנו, דוקטור סמולינסקי במשמע, איני יודע אם מעצמו חידש זאת, או שמא מצא זאת באיזה ספר חדש – תמיד הוא שקוע בהם כצפרדע במים – הוא זרק טיפות אחדות של קוקאין לבין איזו מחוליות השדרה, ומיד אבד כשרון ההרגשה לזקן זה. הוא דיבר, שאל, ענה, ראה בעיניו כיצד מנסרים את רגלו ולא הרגיש כלום.”
“ועכשיו?”
“עכשו הרי הוא בריא. לתחילת החודש הבא ירקד כנגד הלבנה על רגל אחת.”
“אבל עליך לדעת, דוקטור, לדבר זה צריך שיהיה בדוקטור לב, לב בריא. שהרי הדבר בחזקת סכנה, שמא לא כיוונת את המקום יפה, ונמצא שנהיית שליחו של מלאך-המוות. זהו שאמרתי, צריך לזה לב. סמולינסקי שלנו הוא…”
הוא הרים כלפי מעלה שתי אצבעות, פירושו של הרמז נשאר סתום לאורלוב.
שלא מתוך שמחה שב דוקטור אורלוב לביתו. הרהורים מרגיזים נדחקו ועלו במוחו. מהרהר הוא, שמצבו הרעוע אינו מתיר לו להרחיב גבול ידיעותיו. מהרהר הוא, שדורשיו מועטים ולפיכך גם נסיונותיו מקופחים. ושוב מהרהר. ושוב מהרהר הרהורים, שאינם נכנסים כל-כך ברור בגבול ההכרה שלו.
וכשהגיע לפתח ביתו, עמד ושהה רגעים מועטים, כאילו משהה הוא את עצמו על איזו מסקנה סבוכה.
גמלה בלבו הכרה ברורה ומרה, שרצצה את נפשו באופן נורא:
“דוקטור סמולינסקי הוא יותר אומן ממני.”
כא
לשנה פייס הקדוש-ברוך-הוא את עיירתו הנעלבה. אלה שמתו מרעב ומקור לא חזרו שוב, ואלה שנשארו זכו לראות בטובה. השדות נתנו יבול רב. השנה היתה שנת משא-ומתן. מתוך שובע חזרה השמחה לבני-אדם, והתאוות הרגילות שוב ניעורו לרגש את הלבבות. שוב נזכר “הצעיר שכבר נתבגר,” סולומון קשטן, בכשרונו לפרוט על הכינור. שוב נזכר הדברן קופר, שזה שנים הרבה, שלא זיכה את בני דורו בדרשותיו. והקורספונדנט החשוב מר פדר, שכל ימי החורף היה יושב ופולט קינות על הרעב ולא הספיק להדפיסן, הרגיש ששנת השובע באה ושטפה את כל החומר שהיה לו לכתיבה.
ושוב אסיפה וקונצרט. נזכרו גם סבלי העיר בחלומם, לייסד להם חברה.
שנת הרעב הביאה רבים מן הסבלים ההדיוטים לידי הרהורים ציבוריים קלושים:
בכל סכום ידוע של שנים, כפי שהזקנים שבהם זוכרים, לא יימלט שלא תחולנה בו איזו שנות בצורת ואיזו שנות רעב של כליה. הרי שהרעב הוא דבר מוכרח, רגיל וקבוע, כימות חורף בכל שנה וכמו לילה במעת-לעת אחד.
בשנות רעב לא די שאין עבודה, אלא שגם צרכי אוכל מתייקרים.
כשהפועלים מקבלים מחיר עבודתם במידה זעומה, שמספקת בקושי למחיית היום, הם צפויים לאסון בשנות הרעב.
הרי הם תלויים אז בחסדי הגבירים שעשו עושר מעבודת הפועלים בשנות השובע.
הרי שהפועלים העניים לא נבראו אלא להביא את הגבירים לחיי עולם-הבא.
אם, למשל, נניח, שאחת לחמש שנים תבוא בהכרח שנת רעב, הרי שצריכים לשלם לפועל בשביל ארבעה ימי עבודה, מחיר של חמישה ימים.
החשבון ברור ומדויק. ומי אשם בדבר?
“כאן אין את מי להאשים,” מקמט פועל אחד מצח, מתיגע ומגמגם ואינו יודע לבטא את הרהוריו ברור, “כאן לא גביר אחד עושק פעולת פועל אחד. כאן עדה אחת עלובה ועשוקה, ועדה אחרת מעליבה ועושקת. כשאני אץ, למשל, לבעל-התבואה ומוריד לו ממחיר יומי, כדי שיקחני על מקומך, נדמה שאיני עושה רע אלא לך, ואיני מרגיש שאת עצמי אני מעליב.”
התאספו הסבלים ובאו לפני הדוקטור סמולינסקי.
נוסדה חברה בין הסבלים בשם “עזרה בהדי הדדי.” נאספה קופת חסכון והוקצב מחיר קבוע לעבודה כפי החלטת ראשי החברה בראשית כל שנה.
קנאה העירה חברת “עזרה בהדי הדדי” בלב שאר בעלי אומניויות שבעיר. הלכו ויסדו לעצמם גם הם חברה, או, כמו שסמולינסקי אומר, התרכזו לבריה אחת.
על-פי השתדלות לויט מתחילים וגומרים פנקסי החברות בפסוק: “למען ציון לא אחשה.”
הגיעה שעתם של הגבירים, שידאגו מעצמם לעולם-הבא שלהם.
אלה תולדות החברות שבעיר א. מכאן מתחילה פעולתן המכריעה של כל העניינים הציבוריים שבעיר.
ומכאן מתחילה שנאתם של הגבירים לדוקטור סמולינסקי.
כב
דוקטור אורלוב קם בבוקר מתוך ליל נדודים, ולא הספיק לצאת עד שבאה מרכבת האציל מכסים מכסימיץ' לקחת אותו אל “החצר.” שמח דוקטור אורלוב על הזמנה זו. יש בדעתו לשהות שם ימים יתרים. מרגיש הוא בנפשו צורך באיזה שינוי-מצב.
הבוקר היה בוקר של קיץ. הקמה עמדה בין פריחה וגמילה. כפיפת קומתן של השיבלים לא העירה עדיין רגשי עצב בלב הרואה. כפיפה זו היתה דומה יותר לכפיפת ילדות שובבות כשהן מזדייפות כזקנות. רוח קל עבר ביניהן ודובבן. דומה, שאותו הרוח מתיר לעצמו מעשה הוללות עם התמימות היפות הללו, אלא שהן מפרפרות לכאן ולכאן, מסרבות ומבריחות את עצמן מנגיעת זר; ובין כך מתעקש זבוב פצרן אחד, חפץ הוא לשתות טל דווקא מתוך כליות השבולת היפהפיה. מתנענעה הסרבנית התמימה לכאן ולכאן, כלום לא יועיל לה.
רעיונות אורלוב נסחפו בשבולת זו. מחשבות שורצות בקרבו.
הרי שבלים אלו נראות חיות לעצמן. אם תספר להן, שהן לא פרחו אלא מפני ששוורים חרשו ובני אדם זרעו, וכולם מחכים עד שתבוא עתן לקצירה, ודאי שתלגלגנה עליך.
והזבוב, יש לו פילוסופיה שלו. בטוח הוא, שהשבולת לא פרחה אלא כדי להשקותו מטל הבוקר.
והאדם שוב מאמין, שהזבובים נבראו לעשות מהם תחבושות, השבלים למזון, והטל בשביל משוררים.
נפסקו רעיונותיו. נזכר במסקנה, שעמד עליה בלילה, אלא שאין היא ברורה לו עכשו. משתדל הוא להיזכר בה.
הכל בעולם חי, פועל ונפעל, שלא לרצונו. הכל רוצה בעל-כרחו וטועה בעל-כרחו לחשוב שהוא עושה כך וכך, מפני כך עלה ברצונו.
לא, לא זוהי, שעלתה לו אמש במסקנה.
כך. עכשו נזכר.
אותה הבריה הענקית, העומדת-מסתתרת מחוץ להכרתנו ועושה היסטוריה, אינה מתפנקת ומשתמשת גם בבני-אדם מנוולים, במעשים לשם פניות מגונות, פרטניות. מצרפת היא את כל הקטנויות, הארעיות לענין אחד גדול, ואינה דואגת כלל, שמא ייכתב הענין הגדול על שם פחות שבפחותים.
כך. אבל מהיכן באה לו מסקנה זו?
ונפסקים שוב רעיונותיו בקטעים-בקטעים של הרהורים. בית-הספר, חברות בעיר, בית-החולים, ועד שהוא מצרפם, עולה רעיון אחד קשה, כבד כעופרת, מסובך כקוצים, כווה כרצפה, ומגרש את הכול וממלא את חללו של הלב:
“דוקטור סמולינסקי הוא יותר ידען ממני.”
בין כך הגיע ל“חצר,” נכנס לבית ונתקבל שם בשמחה מתוך דאגה.
“מה קרה פה?” שאל אורלוב בחרדה.
ולא קרה שם כלום, אלא שהבת-יחידה שלהם, העלמה מריה מכסיבובנה, חוששת בידה. מרגישה היא כאב סתום ומרגיז. התיאבון סר ממנה לגמרי; ובכללה היא מרגישה את עצמה במצב לא ברור, מדכא ומעציב.
אחר הרבה בדיקות, דרישות וחקירות, בא אורלוב לידי מסקנה, שנבהל מפניה. פניו הלבינו ועיניו קמו.
“מה בקטריה זו חפצה ממני, שהיא רודפת אחרי?”
בריה קטנה וטוברקולוזה שמה, שאינה מבחינה בין סבל-זקן, כאביה של שרה, ובין שושנה פורחת, כמריה מכסימובנה. אורלוב מצא עקבות אותה הבריה בעצם ידה של עלמה זו.
האם האומללה הכירה בפניו של הדוקטור, שמצא בבתה איזה דבר מעציב, איזה מחלה מסוכנת. וכאן נזכרה, שלפני שש שנים חלתה בתה. צביה נספחה אל ערפה. דוקטור אורלוב ריפא אותה במה שריפא. אך לחשנית אחת שבכפר אמרה לה אז, שאם לא תשתמש בלחשים, תיכנס המורסה בתוך העצמות, ואחר איזו שנים (כמדומה שאמרה בדיוק שש!) תביא עליה מכאובים רבים ומסוכנים.
היא סיפרה כל זאת לדוקטור, ושאלה אותו בלב נפעם, אם יש ממש בחשש זה.
דוקטור אורלוב ביטל את חששה, ובלבו אמר כלום מה חסר פה, אלא שתספר אומללה זו את הדבר לסמולינסקי והוא ודאי שיקיים את השערת הלחשנית, ובלבד שיבאיש את שמי בחצר מכסים מכסימיץ'.
צריך היה להגיד את הבשורה המרה להורים האומללים – והגיד.
הוא חזר מדעתו להשתקע שם לכמה ימים ושב בו-ביום לביתו.
הוא אינו יכול לזכור ברי, איך נתגלגלה שם השיחה. כוח הזכרון בוגד בו בימים האחרונים. כמדומה, שיעץ אותם לנסוע לחוץ-לארץ. כמדומה, שהם שאלו אותו לבית-החולים של סמולינסקי, ואפשר לא. אפשר, שהוא-גופו הקדים ואמר עליו מה שאמר ואינו זוכר ברור, מה אמר, כמדומה, שקרא עליו “מדיח קרביים.”
הוי, כמה מגונה מבטא זה. מאוצר המלים של חגית הוא זה. לא. לא הוא שאמר כך, אחרים אמרו, והוא הניע בראש.
ואף-על-פי-כן הוא זוכר, שאמר איזה דבר מגונה. שעשה איזה דבר מגונה. מרגיש הוא בלבו איזה רגש משונה, איזה שבר, איזו חטטה.
“הי יתושים,” הוא גוער בהרהוריו, “עזבוני!”
ומפנה הוא את לבו אל היער שלפניו, אל הקמה העליזה, ושוב מתרוצצים במוחו מחשבות וקטעי מחשבות, וכמו תולע ארוך זוחל וכורך את לבו ברעיון סוחב וכווה:
“דוקטור סמולינסקי הוא יותר ידען ממני!”
משנכנס לעיר, נראה לעיניו בית ושלט ארוך וצר תלוי עליו לרוחבו. נסחב מבטו בכתובת שעל השלט. האות הראשונה “א” נראה לו עקומה, תלויה.
רעיון תמוה נדחק ועלה במוחו. אינו יכול לכבוש את עצמו שלא יצחק על הרעיון.
הוא רמז לרכב, שיעמיד את הסוסים, הכניס לתוך ידו מטבע, הצביע לו על פתח הבית והוסיף: “מן המובחר.”
הרכב נכנס ויצא, ומתוך קרבת-דעת וגסות-לב, שלא הרגיל בה עד עכשו, מסר ליד הדוקטור בקבוק יין-שרף.
“כך-כך,” הרהר הרכב מתוך חיוך וקריצת-עינים, כששב לסוסים, “אצל מלאך המוות, אצל האשה ואצל ה’מונופוליה' הכל שווים.”
נכנס דוקטור אורלוב לחדרו בביתו, קרא לפניו את שרה, וציווה להביא כוס.
לא נראתה לו יפה הכוס שהביאה. “כוס גדולה כאותה ששותים ממנה חלב – הביאי.”
שרה החליפה את הכוס, ואורלוב מזגה לו גדושה.
ראתה שרה והתחלחלה.
“אלכסנדר אניסימוביץ'! מה אתה עושה?”
“מה אני עושה? פתיה, שמא אני קוצץ אברים?”
“אבל מידה כזו? אינך רגיל, היא תזיק לך.”
“הי, הי, הלא על זה אנחנו דוקטורים.”
נזכרה שרה שגם סמולינסקי, שהזהירה אותו על התוצאות הרעות ממנהגו בה, הניע ביד ואמר גם-כן: “הלא על זה אנחנו דוקטורים.”
כשנתרוקן הבקבוק, הרגיש דוקטור אורלוב בגופו חום נעים ומבדח, שמעולם לא הרגיש דוגמתו. כמדומה לו שנעשה גדול ממידתו, קל ממשקלו, עיניו האירו יותר. נעים לו מאד לשבת על מקומו, לבלי הניע בשום אבר, ושהכל יעבור ויסחור סחור-סחור. מחבק ומנשק היה את העולם כולו ובלבד שיקרב אותו עולם אליו, אל שפתיו, והוא ינוח לו על גבי נקודה אחת.
לדבר יש לו תשוקה גדולה, צורך גדול, שאינו יכול ואינו חפץ להלחם בו. דיו שהוא לוחם כל ימיו בצרכיו ונטיות ארעיות שבלבו. הוא יצא עכשו מתוך ארבע אמות מצומצמות וחולניות, התעלה מעל לכל אותה המציאות המסובכת מ… מחוקים ענקיים ומעשים גמדיים. קטנויות. הרי הוא עכשו אדם לעצמו.
“הי, שרה, שרה. הבל וריק. חושבת את, שהכול נעשה לרצוני ולר… ולרצונך? שטותא. הוא… הוא… הוא הכול. שאלי אותו.”
“את מי?” שאלה שרה מתוך חרדה.
"את מי? חי-חי-חא. את זה, שעומד מאחורי הכרתך. התופסת את את הענין? בריה זו אינה מפונקת כלל. מדם מעופש היא משפרת חכליל ללחיים, כדי להלהיב לבות רווקים. מטיט ובצה היא מצמיחה שושנים משכרות. ותמ… ומתעלולי בני-אדם קטנים, זעירים, חטאנים היא מפצ… מצרפת ומ… ומביאה גאוה לעולם.
"כסבורה את שדוקטור סלמנסקי, כשחטא – מרצונו הטוב חטא? לא. שוב אותה הבריה. צריך לה לאותה הבריה רגל של סבל זקן – הולך סמנלסקי וחותך.
“צררריך לו שיחטא, הולך הוא וחוטא. כסבורה את, פתיה, כשכשיהי צריך לאותה העריצה, שאחטא, אני אעמוד כנגדה? אמרוד בה? ומפני מה למששל שתיתי יין-שרף? מפני כך רצוי לאותה האכזריה. שתי שרה, גם את. צריך לה לאותה העריצה שתשששתי.”
שרה התחלחלה, ברחה לחדרה, ויבבה ביבבות כבושות, שלא להעיר את הקטן משנתו.
אחר שעה קצרה נכנסה שוב לחדרו, ומצאה אותו שוכב על הרצפה באופן מגואל ושוקע בתרדמה של שכרות. הציעה לו מיטה, כרעה על ברכיה, מחתה את הלכלוך שעל שפתיו, ומקור דמעות חדש נפתח מעיניה. דומה היה לה שספר-תורה נפל מתגולל על הקרקע. בכל כוחה הרימתהו והשכיבתהו על המיטה. שהתה אצלו קצת. גחנה ונשקה לו במצחו.
זו לא היתה נשיקת אשה לגבר. לא את אורלוב – את הנרדף, את הצדק העלוב נשקה ותפייסהו.
יושבת שרה ומהרהרת הרהורים בודדים.
יותר מחמש שנים היא יושבת בכפיפה אחת עם אדם זה, ורגש הנשים שלה לא נפגע אף פעם אחת לא בהכרה קלה ולא במבט גס.
ומהרהרת היא במה שמשיחים ברחוב על אורלוב וכמה כבוד נוהגים בסמולינסקי.
ומרגישה היא לחץ בלב. הסוד מעיק עליה. חפצה היא לקום, לצאת ברחובות ולהכריז על עצמה, על בנה, על סמולינסקי. האמת! האמת! היא תכריז על האמת בכוח גדול עד שהכול יאמינו.
היא כיבתה את הנר וישבה על מיטתו, שקועה בעצב וזולגת דמעות.
לבנה פגומה הסתכלה דרך החלון, ונדמה שגם היא עלובה. קמה שרה מתוך אנחות ונכנסה לחדרה לישון.
כג
הטבע חגג את חג האביב, ובית-הספר שבעיר א. חגג את חג הבחינות,שחל לו בשנה זו בין פסח לשבועות.
ברם חג הוא יום זה תמיד לתלמידי בית-הספר שבעיר א. אין הם יודעים בצער הבחינות, שתלמידים אחרים נידונים בו, מפני שאין הם מחוייבים לזכור ולשמור במוחם סכום ידוע של תשובות על סכום ידוע של שאלות, בסידורן, בהצעתן ובמלותיהן. אין הם מחוייבים להיות זהירים, שלא תאבד חס-ושלום מלה אחת מזכרונם. מפני שבבית-ספרם אין קביעות נוהגת בשאלות ותשובות. יודע המורה על פי נסיון, שאותה השיטה הנהוגה, שהמורה מקבל על-ידי הפוסטה פתקה של שאלות סגורה בחפיסה, שסידרן איזה משגיח בריחוק מאה פרסאות, אינה מועילה אלא להרבות הדיוטים בין הזוכים ולקפח תלמידים, שידיעתם עמוקה יותר מכפי להתרכז על איזו שאלה. התלמיד אינו גרמופון, שיענה לך רק את אשר תשים בפיו. מורה חי ופיקח, כשהוא עומד על תלמידיו ומסתכל בתוכם, יודע הוא באיזו שאלה יבחר להעמיד את התלמיד על חזקתו.
אין התלמידים יודעים שם את דאגת הבחינות, כעין שמא ייכשל ויישאר לשנה הבאה, מפני שכל עצם הבחינות אינן כדי לעמוד על ידיעותיו של התלמיד כי המורה הרגיל שנה תמימה אצל חניכיו, כבר בקי הוא במדרגת ידיעתם. כל עצם הבחינות אינן שם אלא להמציא עונג לתלמידים. זהו להם מעין אשכר וחטיבה. יום יום ולקחיו, יום יום ופרקיו. הדעת נקנית לשיעורים קטנים, קימעה קימעה. כדאי להראות לבנים פעם אחת בשנה על כל אותו ההר שטיפסו עליו.
דבר הגון תיקן דוקטור סמולינסקי, שמשך אחריו הרבה תקנות טובות. למועצת בית-הספר נבחרו רק מעניי העיר. אפילו גביר אחד לא נמצא ביניהם.
הגבירים מספרים אחריו, שהוא עשה דבר זה כדי לקנתרם. קרוב להאמין. הרי הם התחילו בימים האחרונים לקנתרו שלא בפניו. אבל אין בכך כלום. התוצאות הרצויות באו בין כך ובין כך.
אותם העניים דנו בעצמם כך:
כל אותן הפרוגרמות הקבועות והבחינות הקשות אינן מועילות, אלא שייחשב בית-הספר לטיפוס מאושר, כדי שיוכלו התלמידים להיכנס אחר-כך לגימנזיום, וגם להפחית את שנות עבודתם בצבא לשנה אחת. זהו חשבון לעשירים. אבל אנו, אין אנו שואפים כלל שיהיו בנינו דוקטורים. לא כל דוקטור זוכה להיות כסמולינסקי. שמא יהיה אחד מבנינו מוכשר לזה ורצונו יהיה בכך, יכבוש לו מעצמו דרך לאותו הגימנזיום. ובשביל שנה אחת של עבודה בצבא אין כדאי להרבות כל כך להוציא את כוח הילדים ואין כדאי להקריב בשביל זה את החינוך היהודי. מוטב שיהא תלמוד-תורה שלנו טיפוס לעצמו.
והרחיבו בזה גבול למורה, שיברא לו סדר-לימודים כטוב בעיניו.
הרוויח המורה אנרגיה רבה אצל הילדים, שלא הפסידו אותה ללימודים יבשים יתרים ושאלות ותשובות טפלות, וביטול חיי ימות השנה בשביל יום-הבחינות.
הרוויחו גם שעות יתירות ביום, ואותן הקדישו לשתי מחלקות שנפתחו אצל בית-הספר, מחלקה לחרשות, ומחלקה לחינוך בעבודת הגננות.
יותר מכל זה הרוויח המורה בחינוך הלאומי והמוסרי. חפשי היה המורה בנידון זה, והרבה עסק בו. האטמוספירה של בית-הספר היתה אטמוספירה יהודית.
אותו המורה לא השקיע את עצמו הרבה בשאלות“מהות היהדות,” והסתפק רק בנטיות שהיו ברורות ומסויימות לו כקבועות וכלליות אצל היהודים. יודע אותו המורה, שבסקרנות ותשוקת-הדעת לקחו היהודים תשעה קבין. ואין חילוק אצלו בין אם נראו כבר סימנים של אותה הנטיה בישראל בימי עזרא, בימי חזקיה, במעמד הר סיני, או לא. דיו, שעכשיו כבר ישנה. ולפיכך השתמש בה, אמצעי לחבב את השפה על הדור הצעיר. הידיעות הנוגעות למלאכות החרשות והגננות למדו התלמידים בשפה השלטת, ושאר ידיעות העולם והטבע למדו בשפת-עבר, עד שתשוקתם לדעת חיבבה עליהם גם את שפת הדעת.
חג כפול ומכופל היה יום הבחינות בשנה זו, מפני שאז היתה השנה החמישית לקיומו של בית-הספר. הוא הוציא את תלמידיו הראשונים גמולים לעולמם. זה היה מעין חג ביכורים.
בעיר התחילו מספרים בצעיר יוסף מגיס, בנו של גדיל מגיס. אומרים עליו שהוא המצויין והמובחר שבכל התלמידים.
גדיל מגיס כבר שמע זאת ולגלג בלבו על המועצה והחינוך, וקרא עליו למפרע:
“פרופסור לעשיית צפרניים, אינז’ינר לחפירת קברים, רוקח לתיקון חרוסת,” וכיוצא בכינויים הרגילים אצלו.
בבוקר של אותו יום השכים והודיע אף-על-פי שאיש לא שאלו לזה: “אני לא אלך לבחינות. לא אני הכנסתי את התנא הזה לשם, ולא אני מחוייב להוציאו.”
אבל לא עמד גדיל בדיבורו. לשעת הבחינות עמד בזווית אחת שבאולם הבחינות והביט מתוך עין אחת על כל הנעשה שם.
מגיס הצעיר הצטיין בכל שנות לימודו, ויותר מזה בשעת הבחינות. ידיעותיו נמצאו רחבות ועמוקות בכל מקצועות לימודיו. הוא עמד על בימה עשויה לדבר ועיני הכול הביטו אליו בחיבה, ברגשי כבוד וקנאה. גדיל השקיע בו את עיניו. חיוך רחב השתרע על פניו, הלבין שניו, קימט לחיו, ועשה אותו יותר משונה, אבל יותר מושך. דומה היה, שהוא בוכה וצוחק בעונה אחת. הוא היה שקוע כל-כך בראות עיניו, עד שלא הרגיש כשקרב אליו דוקטור סמולינסקי ולחש לאזניו: “ה’אך-בראש' שלך הוא ידען גדול!”
כשחזרו דוקטור סמולינסקי וחגית לביתם, נטפל אחריהם גדיל מגיס. הוא הלך אחריהם מחריש, וחיוכו המשונה קפוא על פניו. נזדמן לקראתם מי שהיה בעל-הטכסא של העיר.
זה היה אדם בעל-מסחרים רבים קבועים וארעיים, ואת הטכסא היה חוכר לא לשם ריווח אלא לשם מצווה, לטובת צרכי הציבור. מתנצל היה בכל שנה, שהוא מפסיד אצלה הרבה כסף, וחפץ למשוך ידו הימנה. אלא שלפעמים על-פי בקשת מקורביו, ולפעמים פשוט להכעיס גביר אחר, שיצא כנגדו להוציא את המצווה מתחת ידו, נשאר בעל-טכסא גם להבא.
אך מיום שעברה הטכסא לרשות הקהל על-ידי דוקטור סמולינסקי, נסתלקה מעליו זכות הרבים וסרה מעליו ההצלחה. בעיר כבר מתלחשים עליו, שהוא קרוב לשמיטת-כספים.
נזכר דוקטור סמולינסקי, שיש לו אליו תביעת גמילת-חסד של איזו מאות רובלים, עמד ותבע הימנו.
הלז חשב קצת בלבו, ובא לידי מסקנה מחוכמה: אם לא יכריז בעצמו על שמיטתו, לא ידעו מזה מלוויו לעולם ולא יהיה לדבר קץ. גמר בדעתו להתחיל מן הדוקטור.
“חוב אתה דורש ממני?” התחיל מתוך כעס, “אילו היה לי כסף הייתי בוחר לפרוע למלווים אחרים משאפרע לך, גזלן, עריץ, עוכר ישראל. מי אשם בעניי, אם לא אתה, אתה, עוכר עירנו בתקנותיך, ב… ב… בחידושיך? כמה גבירים נתדלדלו מיום שבאת לכאן? ארור אתה.”
הוא עמד ושפך תשעה קבין חרפות על סמולינסקי. חגית התכווץ והביט לארץ. חולשה יש בו לאותו דבר. מתיירא הוא מפני קטטות. הוא לא הקניט עוד איש מעולם. מגיס הלך ועבר את בני לוויתו, ולא שמע בכל אותן הקטטות.
הדוקטור שמע, ספג בזיונות ונפעם עד שלא יכול להשיב דבר.
כשנכנסו שלשתם לבית הדוקטור, ישבו סביב לשולחן.
דוקטור סמולינסקי החריש, קימט מצח, ובאחרונה חייך וקרא.
“שדים ושחת. הלא… הלא תענוג נפלא הוא כשמבזים אותך על… על שעשית דבר טוב.”
“אמת, אמת, דוקטור,” מסכים חגית, כשיש לאדם פרנסה, הרי… הרי… כיצד אסדר לך את הדבר."
“לא, לא,” מפסיקו סמולינסקי, “אתה, בעל-מוח קטן כצפורנו של עכבר, אינך מבין, אינך מרגיש. מה דעתך, מגיס? הלא ‘אך-בראש’ אתה לפעמים.”
גדיל הסתכל לתוך אוירו של החדר ומחייך:
“אשרי אדם, שיש לו איזה דבר ששייך לו, כלומר, ששייך לו ושאין אצל אחר כזה.”
צחוק התפרץ מפיות המסיחים. “חכמה נפלאה גלית, מגיס. הוי, אך-בראש, כמדומה, שהוא מבושם.”
גדיל נעלב במקצת, שלא כמנהגו. הוא עורר על עצמו את הכרתו. “הריני באמת חצי-שוטה היום, שדים ושחת!”
הוא קם ויצא לו.
כד
כשקם אורלוב בבוקר ונזכר באשר עבר עליו אתמול, השתקע בעצבות וכעס על עצמו, שבא לידי חולשה כזו. חפץ היה לשאול את שרה, כיצד התחיל הדבר וכיצד נתגלגל מתחילתו ועד סופו, אלא שנתבייש. הריקניות שהשכרון משאיר אחריו בלב, ליאות העצבים, הבאה בעקב התעוררות נפרזה, הביאו אחריה עינויי-נפש, טשטוש המציאות, קלישות הכרת העתיד, שקיעה יותר מדי בעבר. זוהי החרטה הארורה. האוכלת את הלב, כרימה בבשר החי, ומכלה את האנרגיה לגמרי, ואשר החכמים עמדו על קלקולה וקראו עליה “רשעים מלאים חרטה” – כל אלה הצטרפו יחד והשפיעו על אורלוב השפעה מדכאה.
לבסוף התגבר על חולשתו. הלאה החרטה. מצד אחד הרי כל מה שקרה, היה לטובתו, כדי להעיר אותו על עצמו. מי יודע, באיזו בצה היה יכול לטבוע, אלמלא מאורע זה, שבא עליו כעין אזהרה מגבוה: בן- אדם, התחזק, התרומם מעל לפרטניותם של הגמדים הללו השורצים פה מתחת. מה לך ולתהילתם ולקלונם. מה לך ולהצלחתם הרגעית.
החלטתו זו החזירה אליו במקצת את המרצתו. תקוה חדשה נולדה בלבו. כשיגדל קצת עזרא הקטן, יעתיק דירתו לעיר אחרת, ויוציא שם לפעולות את מחשבותיו.
מאמין הוא, שכל מה שעלה לו כאן, אינו אלא הנסיון הראשון, שלעולם אינו עולה יפה. “ובעצמו של דבר מה הייתי סבור, שרעיונות נשגבים כאלה יעלו לי מתוך הנסיון הראשון, בלי שום מכשולים?”
שרה היתה שמחה שלא דיבר עמה הדוקטור כלום בכל מה שאירע לו. משתדלת היא לשכוח את הכול, אלא שרוגז חדש קפץ עליה, “עזיא הקטן,” כמו שהיא קוראת לו, התחיל מצערה בשאלות.
“אמא, מה זה ‘ממזר’?”
ופעמים, שהוא פונה ושואל: “אמא, מה את לאבא?”
“מפני מה כל האמות שרויות עם האבות בחדר אחד, ואת בחדר מיוחד?”
מתרחקת שרה ברגעים כאלה. פעמים היא מסמיקה, פעמים היא בוכיה בחשאי. ומשתתק הקטן לכמה ימים בשאלותיו. מרגיש הוא בהרגשת-ילדים, שאין הוא צריך לשאול שאלות אלו. טומן הוא אותן לפי-שעה בלבו, מתקשה למצוא עליהן תשובות מעצמו. מתקשה-מתקשה, עד שהוא פונה שוב אל אמו.
תקופת הקיץ עברה. הצפרים הנודדות הצטברו כבר, ומחנות-מחנות יצאו להן לדרום. הפרחים העקשנים ביותר, המתכוונים בפריחתם דווקא לסוף-סופם של ימי האסיף, לא עמדו עוד בפני הבליה. השדות הפסידו את חינם, והתלמידים התחילו מתגעגעים על בית-הספר ועל לימודיהם. שם ימצאו את הפרחים היפים ואת הצפרים העליזות, עודם חיים בספרים.
התחילו הלימודים בבתי-הספר.
מחשבה טובה חשב אורלוב. עמד והודיע לעזרא הקטן, שכבר הגיעה לו עונתו להתחיל בלימוד.
הקטן קפץ מתוך שמחה על ברכי אורלוב, ועלה ורכב על כתפיו. שאורלוב קם ועמד כנגד הראי ונהנה מן התמונה המורכבת, שנשקפה משם לעיניו. הביט וצחק בפה מלא. שרה, לא יכלה לעמוד ברוב טובה, התרחקה לתוך חדרה ובכתה מתוך שפע עליצות.
משנן היה אורלוב לעצמו כל הימים, שהוא-גופו יעסוק בחינוכו של עזרא. אך כשהגיעה השעה הטובה, ראה פתאום שההתחלה קשה כל-כך. הן אמנם יודע הוא את מסקנות כל מאורי החינוך והפדגוגיה, ואף-על-פי-כן אינו יודע, כיצד להתחיל.
“כל ההתחלות קשות” פותר הוא לעצמו, וחושב מחשבה ליכנס לבית-הספר העירוני. אומרים, שהמורה המשמש שם הוא אדם הגון. ודאי שיתקנהו בעצה טובה.
כיוון את השעה ונכנס לשם.
השעה היתה שעת הפסקה. היום היה שחון וצח. התלמידים התלקטו חבורות-חבורות וטיילו בגן הרחב, שמסביב לבית-הספר, בין העצים שעליהם נושרים. הנערים החיינים טשטשו בזיזם ובעליצותם את רושם הבליה והעצבות שבגן. דומה היה, שגם העצים מתנחמים בחברתם של אלו, ומתחילים מאמינים שוב בכוח ירקם הקלוש.
אורלוב הרגיש, שנכנס בתוך זרם של רעננות. כוחותיו הנרדמים ושאיפותיו הקרושות התעוררו בו.
זהו עולם לעצמו. נבדל מכל אותו העולם הבלה ומבלה. אי פורח בתוך ים של טיט. זהו עולם התמימות והרעננות. זרם חי הולך וזורם לו למרחק נעלם ונסתר – אל העתיד הוא זורם.
אזניו נמשכו אחר שיחות הילדים.
הוא הסתתר בצל עץ ענף ומסובך, כדי שלא יראוהו ושמע בשיחותיהם.
"בבקעת הירדן נטה לו ערבי אוהל לשבת וגדרות עשה לצאנו. עבר עליו יהודי זקן ואמר לו: אל תעמיק, ערבי, את יתדותיך באדמה. מהר אבוא לבנות לי דביר במקום הזה.
הביט אחריו הערבי, והיהודי הלך לו.
פגש בישמעאלי, כשהוא חורש לשעורים ונוטע שזיפים. אמר לו היהודי: אל תעמיק, ישמעאלי, את מחרשתך בבטן אדמתי. מהר אבוא ואזרע לי פה ארז ואטע לי זיתים, תמרים ועצי-גינוסר.
הביט אחריו הישמעאלי, והיהודי הלך לו ובא עד להרי הלבנון, פגע בצייד, כשהוא מפשיט צבי, אמר לו היהודי: אל תשחית, הצייד, את העור. מהר אבוא ואכתוב עליו תורה חדשה לכל העמים.
הביט אחריו הצייד והיהודי הלך לו.
פגש באדומי בונה בית-מסגד. אמר לו היהודי: אל תגביה, אדומי, גבוה גבוה את הפעמון. מהר אבוא ואקים פה מקדש לכל באי עולם.
הביט אחריו האדומי והיהודי הלך לו.
לימים קם הצייד על הישמעלי, הרגו ולקח את מחרשתו ואת נטעיו.
והצייד הלך ביער לצוד גורים חיים, קמה עליו הלביאה וטרפתהו.
נסה בתו של הצייד לערבי והביאה לו נדוניה עור הצבי.
הלכו ובנו להם בית אצל המסגד.
התגנב אליהם האדומי בלילה לגנוב את הונם. נפל הפעמון עליהם, הרג את כולם וגם הפעמון התפורר.
ולעתיד לבוא…"
לא שמע אורלוב את סופו של הסיפור, מפני שנתגלתה פתאום לעיניו הטבלה שעל בית-הספר והתחיל קורא: “נוסד על ידי מרדכי בן ליב דוקטור סמולינסקי.”
חייך לעצמו חיוך של אונס ואמר: “חבל שלא הוסיפו פה גם את שמו של הפרטן, הדברן והכתבן. ובאמת מפני מה לא יקרא הדבר גם על שם חגית וגדיל מגיס?”
צחוק-פראים התפרץ מתוך פיו.
הרכין ראשו כמנהגו, והפקיר את מוחו ולבו להרהורים.
ושוב נזרקה מפיו אותה המסקנה שכבר עמד עליה:
אותה הבריה, העומדת מאחורי הכרתנו, אינה מתפנקת כלל. משתמשת היא לצרכיה בגמדים, בפרטניות, בחטאים ופשעים עד שמוציאה דבר לתיקונו, ומוסיפה לוח אחד לספר ההיסטוריה.
הוא הפסיק פתאום מתוך הליכתו, עמד בקימוט-מצח וכונן מבטו לנקודה אחת שבאויר, כאילו רודף הוא אחר איזה רעיון, שעבר והזיז את מוחו ופרח לו.
וספק גדול נולד בלבו, שהוא מזעזע את כל נימיו.
שמא כל אותם הענקים ההיסטוריים – מי יודע – שמא אינם אלא מיני דוקטור סמולינסקי, שבאו לבקש פרנסה, ונסתבכו בין דברנים, כתבנים, נקרנים, וההיסטוריה הוציאה את שלה, והפקירה להם פרשה אחת בכתובים?
מי יודע כתרו של מי נשא ליקורגוס? סולון? יוליוס קיסר?
שמא כל אותם החשבנים…
מי יגלה שמות כל אדירי הפעלנים, שהרו והביאו לעולם מחשבות מקוריות ומעשים ענקיים, וההיסטוריה לא מצאה צורך לקרוא את הפעולה על שם הפועל?
שקר, עוול, חמס, שוד. הוא חושד בכול.
צרה נעשתה לו העיירה. לברוח אל השדה הוא חפץ. לצאת. להיחלץ מכל אותה הערבוביה.
וכשעבר על הבית, ששלט ארוך וצר תלוי לרחבו, הרגיש פתאום בלבו מציצה, צביטה, שאינו יכול לעמוד בצערה. נתרוקן הלב מתוכו, ותובע מילוי.
הוא נכנס לשם מתוך צחוק והנעת-יד, וחזר משם ובקבוק יין-שרוף בכיסו. בפעם הזאת לא הלך לביתו, אלא יצא מחוץ לעיר, ובא אל החורשה.
גרף לעצמו קופה של עלים נושרים ותיקן לו מושב.
השיקוי נכנס למקום שנתבקש ומילא את הריקנות. נעשתה דעתו זחוחה במקצת.
השמש היתה לשקוע ושלחה בעד הענפים קווים דוקרים ומרגיזים את העין, כאלו הם שליחים טובים להזהירהו.
הוא החזיר פניו מן השמש מתוך הקפדה, ושוב הגיש את הבקבוק לפיו.
והוא חפץ לדבר:
בעיקרו של דבר, הרי מקום זה ידוע לי.
עלים נובלים? מה בכך? בידוע שהעצים משילים.
עצים? נו, עצים, הרבה יחד, הרי זה חורשה. טובה לטיולים. כגון אלו. שהייתי מטייל עם… עם…. מה שמה?
עכשו אינה קרואה שוב רוזה. רוזה מתה, וההיסטוריה לא מצאה צורך לתת קיום לשמה.
מגיש הוא שוב את הבקבוק לפיו. אותה המציצה שבלב מטרידה.
“נו, ובכן. הרי הכול הבל. שמח בחור בילדותך. הריני בחור בנאמנות. אלך ואחטא. בנאמנות, אחטא. ההיסטוריה תקים מצבת-זהב על קברי.”
“הרי הבקבוק ריק. הלאה, יצר חרס. אין ההיסטוריה מוצאה בך חפץ. לחטוא אתה יודע? הוי, עצים, אילנות, חיות-רעות! ‘לחטוא אני חפץ! אללי’ צעק בקול, 'למדוני לחטוא! איך חוטאים? כיצד חוטאים? כיצד, כיצד, כיצד?”
והוא התפרץ בבכי.
כשחזר הביתה, כבר חשך היום. הוא עבר על בית-הספר, עמד והוריד את השלט, והוסיף עליו בעט-העופרת שבכיסו:
“הצדיק המפורסם, הפרטן הצעיר מוהר”ר סולומון קשטן".
“הגאון הדברן, הנביא שבדורו, כבוד שמו ר' בעריש קופר.”
“הפיטן המשורר על העצים ועל האבנים הרב ר' גדליה פידר.”
ולבסוף סיים:
“קלון לאותה הבריה הענקית, ששכחה שמות עיקריים. תהי לה זאת לדראון עולם.”
וקודם שנכנס לביתו, עבר שוב על אותו הבית, ששלט ארוך וצר תלוי לרוחבו, והזדיין עוד בבקבוק אחד.
ברוב עמל עלה לה היום לשרה לישן את עזיא הקטן. הוא הטריד אותה היום מאד בשאלותיו הרגילות. חפץ הוא לדעת, מה היא לאבא? מה אבא לה? מפני-מה היא יושבת בחדר מיוחד? מפני-מה היא “מאתמת” את אבא ואבא “מאתם” אותה?
והיא משתמטת מתשובות. קצת גערה בו, קצת השיאה אותו לענין אחד. ופתאום הוא בא לידי רגזנות של ילדות, ובבכי הוא זורק מלים מתוך פיו:
“אלכסנדר אניסימוביץ' אינו אבא שלי.”
“היכן אבא שלי, אמא? הבי לי את אבא.”
לא יכלה שרה לעמוד בפני בכיו. נדמה לה, שנפש-עלובה זו המתחילה להרגיש בעלבונה, עלבון שאין לו פיוס לעולם, שנפש עלובה זו טוענת עליה ומאשימה אותה לפני איזה בית-דין.
היא הביטה עליו מתוך יאוש וכאב-לב ונבהלה. הקטן נתן בה שני מבטים תבעניים. אין בדעתו להסירם מעליה, עד שתתן לו תשובה.
לשקר לפניו לא יכלה ברגע זה. ולהגיד לו איזה דבר היא צריכה.
“כשתגדל, אגיד לך את הכול,” נזרק מתוך פיה.
“ואימתי אגדל?”
“אני-גופי אזכירך, ביום שתהיה גדול.”
נאנח הילד, פסק את בכיותיו ושכב להמתין עד שיגדל, ובין-כך נשקע בשינה, ולשרה היתה קצת רווחה.
כששמעה את אורלוב שב לחדרו, שמחה בלבה על שנתאחר היום ולא מצא את הילד בשעת בכיו.
“שרה, יקירתא,” נשמע קול מן החדר.
חשוד נעשה אצלה הקול. היא נכנסה מתוך בהלה וסקרה סקירה אחת עליו ועל הבקבוק שבידו, והרגישה בכול.
“המצאה חדשה, שרה. שוב אין צורך לאדם בכוס. אומרים, שזוהי המצאת איזה חכמן ששמו דיוגינס. אבל שקר. כל מה שכתוב שקר. אותה הבריה הענקית שהיא שקרנית, מקפחת שמות הממציאים, וכותבת על מקום איזה דיוגינס, סמולינסקי, קשטן. שתי, שרה, מתוך הבקבוק. השתמשי, פתיה, השתמשי בהמצאתו.”
שרה ספקה כפיים ויבבה בדמעות.
“שטיא, בכיה זו למה? הכול שקר, אני אומר לך. אין כלום. אין נפוליון, אין דיוגינס. אין בן עמרם, אין מרים, אין רוזה.”
קולו התחיל יוצא בשברים. ההתיפחויות סתמו את פיהו.
שרה הבינה לבכייתו וחמלה עליו.
“הי, שרה, שרה. רק הח… החוטאים זו-כים אצל אכ-זר-רי-ה-זו. הוי, לחטוא אני חפץ. בנאמנות, אני חפץ לחטוא. למדיני לחטוא, שרה.”
חיוך עצב נדחק ועקם את פני שרה.
“מי שחפץ לחטוא אינו מכריז על עצמו,” הרהרה בלבה.
הוא קם על רגליו והתחיל פוסע בשורה עקומה, וידיו פרושות ומרפרפות ככנפי עוף שנפגע מתוך פריחה.
שרה מיהרה והחזיקה בו. הובילתהו בעל-כרחו למיטתו.
“גם את, שרה, שונאת אותי? הרי את מתרחקת מעלי.”
“לא, דוקטור, אני חומלת עליך.”
“שקר! קשה עליך נשימת-פי, ריח המשקה.”
היא גחנה עליו וקלטה אל תוכה את נשימתו. השתדלה בעצמה להאמין, שהיא מרגישה ריח גן-עדן, הצפון בעולם-הבא לצדיקים נעלבים.
אילו היה מזמין אותה עכשו לשתיה מתוך הבקבוק, לא היתה מסרבת, ובלבד שתטשטש קצת את ההבדל שבינו ובינה. להסיח דעתו מעצמו היא חפצה. כמדומה לה שהוא מתבייש בפניה.
“חם לי, שרה.”
היא פשטה מעליו את בגדיו, ותשכיבהו.
דוקטור אורלוב התחיל רועד בכל גופו.
“כבי את הנר, שרה, האור מרגיזני.”
חפצה לקום ולעשות רצונו, אלא שהוא מהדק את ידה בין ידיו… השולחן עמד קרוב אל המיטה, עמדה והפיחה בנר ממקומה.
נסתרה המציאות בתוך החושך.
רעד דוקטור אורלוב בכל אבריו.
והלבנה לא נראתה בשמים, ואור כוכבים לא הגיה לארץ. חשכת הלילה בלעה את הבית עם כל מה שמצוי בו.
וההיסטוריה כותבת בחושך לוח-נוסף…
כה
למחר עמדו סקרנים אצל בית-הספר וקראו מתוך תמהון וצחוק את הכתוב על השלט.
נתפשטה השמועה בחוצות ורחובות. כל העיר זעפה. היו דורשים את הכתוב לגנאי של הדוקטור, היו דורשים לגנאי של שמות הכתובים.
אין לך גנאי גדול מ“כבוד למי שלא זכה בו,” מתלחשים שכני הנעלבים לפי-תומם, אלא שהלחש מגיע שלא בכוונה לאזני הנעלבים.
ומתחילים מתקוטטים. מעוררים איש על חברו עוונות נשכחים וסודות מבין כותלי הבית.
מתקוטטים אצל הבתים כשכנים קרובים. מתקוטטים ברחוב. מתקוטטים בבית-הכנסת. קטטות מביאות לידי קריחת זקנים ומריטת פיאות, ואלה מביאים לסגירת בית הכנסת. גדול הקלקול שיצא מזה.
גם בבית דוקטור סמולינסקי עסקו במאורע תמוה זה. לשם מה נכתב כל זה? אם תאמר לשבח, אין זה דרך בני-אדם לפרסם שבחם של חברם בהעלמת שם. שמא תאמר לגנאי, הרי שוב שאלה, גנאי של מי?
נוטה דוקטור סמולינסקי להאמין, שזה נכתב לגנאי שלו. חביב עליו בימים האחרונים להאמין, שיש לו הרבה שונאים בעיר על-ידי הטוב והחסד שהוא מרבה לעשות. אמונה זו מוסיפה בו המרצה להרבות בחסדים וצדקות.
ומתוך שהם חוקרים לשם מה נכתב, נולדה להם שאלה אחרת: מי כתב את הכתובת התמוהה הזאת?
נכנס חגית ופתר את השאלה פתרון גמור.
“אנשים ראו אמש את דוקטור אורלוב מוריד את השלט וכותב עליו.”
“אורלוב?”
“כך. מתוך שכרון.”
“אורלוב? מתוך שכרון?” תמהה רוזה.
“כלום אין מרת סמולינסקי יודעת, שאורלוב נעשה שכור אדוק?”
“לנצח לא אאמין.”
מרת סמולינסקי לא האמינה גם כשסיפרו לה עליו, שהוא התנוול בשפחתו, שרה, והרי נולד ולד, וכבר גדל הולד, והוא מאמצו לו לבן.
“אם הוא עושה כך, הרי אין החטא גדול כל-כך למפרע. על-כל-פנים הוא קיבל על עצמו אחריות מעשיו, הדבר אינו אלא… לא לפי כבודו.”
“אם אין את מאמינה היום, תפגשי אותו מחר בחוץ, שכור מתגולל, ואז ודאי שתאמיני, אם אספר לך שוב, שהרבה מכלי תשמישו המדיציניים נתונים בערבון.”
“הוי, אדון עולם! דוקטור אורלוב שכור??”
“ובשביל מה יכלה ספחת מוסרית זו להתדבק בו?” תמה סמולינסקי.
“שמא בשל צער החרטה על אותה הגנות, שנכשל בה?” חוככת רוזה.
“לא, רבותי. הריני זקן מכם ובעל-נסיון. החרטה, אמנם מצערת קצת, אבל לעולם אינה מגיעה למדרגה זו, שיזיק אדם לעצמו. לא ראיתי עדיין אדם, שיקצץ אצבעותיו או שישך בשרו מתוך כעס, למשל. פה דבר אחר לגמרי.”
“מה?” שאל סמולינסקי בהתעוררות.
“הכול רק בשל פרנסה. כשאין לאדם פרנסה, הוא עלול לכל דבר,” מעיר חגית.
“ואין פרנסה לדוקטור אורלוב?”
“ודאי! אם לא-כן, כל זה מהו? חידה בלא פתרון?”
“אם כן,” ענה דוקטור סמולינסקי אחר מחשבה קצרה, “הרי מן היושר, שנדאג לו, שניתן לו פרנסה.”
:כיצד?" שואל חגית.
“מן הצורך הוא לתת לו מקום קבוע בבית-החולים שלנו. גם בלא זה מורגש שם לפעמים צורך בדוקטור נוסף.”
“כך,” עונה חגית מגמגם, כלומר, כיצד אסביר לעצמי את הדבר, “זהו מה שאומרים: לשון ארוכה לשור, ולתקיעת שופר אינו מסוגל.”
“מה אתה מפטפט, עכברוש?”
“אני מתכוון לפרנסתו של דוקטור אורלוב. למצווה גדולה יחשב. אבל ירא אני. שמא… כשיכנס דוקטור אורלוב לבית החולים, הרי אני, כלומר, פרנסתי… מודיע אני לך למפרע, דוקטור, כשאהיה מחוסר פרנסה, גם אני אהפך לשיכור.”
“לא, לא עכברוש. לא על חשבונך אכניסהו. כלום צר שם המקום? אתה בשלך, הוא בשלו.”
“אם כן, הרי זו תהיה מצווה גדולה.”
רוזה לא השתתפה בסוף השיחה. שקועה היתה באותן הזרות ששמעה. קשה היה לה להאמין, שדוקטור אורלוב ירד כל-כך, שקע כל-כך.
גם עכשו הוא עדיין נביאה. הוא שמילא פגימות חייה.
בית-המקדש שלה בוער באש. שקצים ורמשים נכנסו בו.
היא הרגישה את עצמה נעלבה.
מקור של קנאות נפתח בלבה על שרה ההמונית. רואה היא את כל האשמה בשפחה זו, שהמציאה את עצמה על דרכו של אדם נשגב זה ברגע של חולשה.
ולא עוד אלא שהשתמשה אחר-כך במידת יושרו והטילה את עצמה עליו עם הולד, והחריבה עולם יפה ונשגב.
אילו היתה היכולת בידה, היתה מתנקמת במופקרת זו גלוי לכל העולם.
קשה קנאת גבר לגבר. שבעתיים מזו קשה קנאת אשה לאשה. ושבעים ושבע קשה קנאה זו, כשיש צורך לאותה אשה לברר לעצמה, שהקנאה אינה קנאת ירך.
כו
שבע שנים מלאו על-פי חשבון לויט מיום שהיתה עירו לציונית, ועל-פי חשבון דוקטור סמולינסקי, מיום שנכנס לחופה עם רוזה שלו. נמנו וגמרו לערב שמחה בשמחה ולחוג יובל קטן, על-פי חשבון ביבלי. זה היה לטעמה של רוזה, שמתגעגעה לראות בכול חותם לאומי מיוחד.
נעשו הכנות לדבר. דוב בריש קופר כבר הכין לו דרשה מסולסלת. סולומון קשטן קנה נימין חדשות לכינורו. גדליה פידר חיבר שיר, שראשי החרוזים בו, “מרכוס רוזה – שליט”א." לויט רקד מתוך שמחה כילד, ושרף באותו יום חמש מאות מרקות 3 של הפונד הלאומי.
ועניי העיר זכרו את מיטיבם ובאו לברכו.
יפים היו היובלן והיובלנית על כסאותיהם. המה ישבו צמודים וכפופי-קומה כאילו כבד עליהם לשאת את התשבחות והברכות המרחפות עליהם מתוך אלפי פיות.
שרה נדונה בנסיונות קשים, בדינם של חיים קשים, חיים של צדיקים נעלבים.
מספרים לה, שבעיר מטילים את כל האשמה על ראשה. מחייבים אותה בירידתו של אורלוב. במידה שמרחמים עליו, כך מתמרמרים עליה. אין חמלה יתירה אצל בני-אדם. כשהם מזכים את האחד במנה של חמלה, הם מנכים אותה מאחר. מספרים לה, שכבר נגמר דינה מלפני רוזה להתנקם בה.
ועל הכול, חוסר פרנסה, שמגיע לידי רעב. ה“פרקטיקה” שבעיר נשתבחה לכאורה, מיום שנתפרסם אורלוב לשכור. כך דרכם של ההמוניים, הם מבקשים את השלמות בין הפגימות. דוקטור כשהוא קפדן, סימן שהוא מומחה, דוקטור שהוא שכור, סימן שהוא מומחה שבמומחים. מאמינים הם, שמעלה נפשית אחת באה על חשבון מומים נפשיים רבים. תהי זאת תעודת ההמון על גדוליו.
התחילו מאמינים שהדוקטור אורלוב, מי שזוכה לבוא לפניו בשעות פיכחותו, מיד הוא מבריא. אלא ששעות פיכחותו מועטות.
וכמה שהוא מרוויח, הוא מחליף במשקאות. כשאינו מספיק לו, הוא ממשכן את כלי-תשמישו, וכבר הגיע לפנקס-החסכון, שיש לשרה בקופת-החסכון שבבית-הדואר.
ימים רעים הגיעו לשרה.
שרה עמדה על פתחו של חדר אורלוב בפישוט ידיים וסגרה לו את הדרך.
“תניני לצאת!” קרא אורלוב, כשהוא מתנועע על רגליו.
“לא תצא, דוקטור,” ענתה בהחלטה.
“אצא!”
“לא תצא.”
אצא!"
“אנה תצא?”
“לחג היובל.”
“לא אתנך, אומלל.”
“סורי מזה.”
“לך שכב.”
“שפלה.”
“לא תצא.”
“חטאנית.”
נתרשלו ידי שרה. הוא דחפה מעל פניו ויצא.
נכנסה לחדרה וישבה לבכות.
היא לא בכתה על עלבונה, שהעליבה הדוקטור. יודעת היא שבאותו מעמד, שהוא נמצא בו עכשו, אין לתת ערך לדבריו. היא בכתה על עלבון הצדק ועל כבישת-האמת.
נזכרה בזה, שיושב על מרום פסגת אושרו, נוחל כבוד ושומע ברכות.
“הוי, רבון העולמים, היכן משפטך?” קראה מתוך כאב-לב.
מרגישה היא, שלבה מתפקע, אמת קשה קבורה שם.
נכנס באותו רגע עזיה הקטן, מצא את אמו דומעת. עמד והסתכל בה במבט עצב ותבעני.
היא פקחה עינים רחבות על בנה.
“עזרא, היודע אתה, כבר נעשתה גדול.”
“גדול?” קרא הקטן מתוך חדווה “ואם כן…”
“בוא אחרי.” רמזה אליו.
שניהם יצאו והלכו פסיעה גסה. נלאה הקטן להיכרך אחריה, עמדה ולקחה אותו על זרועותיה.
מרגישה היא בעצמה כוח גדול לעמוד כנגד קהל ועדה. את האמת היא הולכת לגלות. איש לא יוכל להכחיש. הוא לא יעמוד עכשיו בפניה. תשרוף אותו בהבל פיה..
כוחו של נביא יש בקרבה.
היא נכנסה לבית-החוגגים באמצע המזמוטים.
אורלוב עמד בפינה אחת, ושינן לעצמו את פסוקו: “אותה הבריה האכזריה, שמאחוריה ההכרה, אינה מפונקת כלל, כלל, בנאמנות, כלל.”
מתנועע הוא על רגליו. אין איש רואה אותו. אין איש שומע לחשו. עסוקים הם כולם במזמוטי היובלנים.
סמולינסקי רואה באושרו, שומע בשבחיו, טובע בברכות. נזדעזעו נימי לבבו. נשמתו שבו התרכבה. נשמת הציבור השפיעה עליה אור מרובה…
דמעות התחילו נוזלות מעיניו.
“רבותי, אינני זכאי לכך. הרבה יותר לקחתי מכם ממה שנתתי לכם…” קולו נבלע בברכות המרחפות מכל הפיות.
“רבותי, כלום מה אני, מי אני? מי הייתי ומי הנני?”
וידוי התחיל לאמור, אלא שקולו נבלע.
שרה עומדת ורותחת. אש אלוהים עצורה בעצמותיה. אלוהים שלח אותה לגלות נוכלים, ליסר חטאים, להגיד לבני-אדם קטנותם!
באותו רגע הרגישה עובר מפרפר בבטנה.
נתרשלו ידיה, נפל לבה.
היו ימים שיכלה להגיד את האמת, ובני-אדם היו חייבים להאמין לדבריה.
אבל עכשו?
הרי היא גופה שוב חטאנית.
בימים ההם: סיפורו של זקן
א
כשהגיע התור לשמואל שמש להכניס את בנו לעבודת־הצבא, יצא הוא־גופו לשוק, קנה מעיל־שרד, אמתחת ושאר כלי־תשמיש לצרכי החייל, ולא שכח גם את העיקר, חטף וקנה “מונופול’קה,” וחזר לביתו. ושם, במעמד השכנים, שגם אני זכיתי להימנות בתוכם, שתה “לחיים” ומזג כוס שניה בשביל זוגתו רבקה.
“שתי מחותנת,” הוא מבדח ואומר.
בעונה אחרת לא היתה רבקה מוחלת לו עלבון זה. וגם עכשיו זוקפת היא עליו את חוטמה. “הרבה פעמים ראיתני שותה משקה?” רוצה היא לזרוק לו שאלה בפניו, אלא שעכשיו, בשעת פרידת בנה, אין לבה פנוי לקטטות, ויצאה בסירוב.
“אשה!” גער בה שמואל בנזיפה, “אומרים לך, שתי. סרבנית.”
אבל אין רבקה יראה כלל מפני גערותיו. בעצם, הרי הוא בעל נוח. ומה שהוא גוער, אינו אלא מפני שכך הורגל מן הימים, שהיה עובד בצבא, לגעור בקטנים ממנו ולקבל נזיפה מגערנים גדולים ממנו.
“כך דרכם של כל הגערנים כולם,” מטעימה לפעמים רבקה לשכנותיה, “מפיגים הם מרירותם בגערתם, ואחר־כך – עלה ורכב עליהם.”
והיא מסרבת. ראה שמואל, שהיא אומרת בסרובה, התחיל מרכך את קולו: “מה את דואגת כל־כך, אשה? הוא אינו הולך, חס־ושלום, לשמד.”
מכיוון ששמעה רבקה שמד, היא מתחילה דומעת. שלא בכוונה נגע באחד מפצעיה. מרננים בעיר שמשפחתה פגומה.
“מאחר שאת בוכיה,” מוציא שמואל הזקן את כל כעסו מנרתיקו, “הרי לא לבד שאת סרבנית, אלא פשוט, פתיה. שערות ארוכות ודעה קצרה. הומיה, בוכיה, ואינה יודעת על־שום־מה.”
פונה הוא אלינו ומתחיל מציע טענותיו: “הראיתם בכיינית זו? חמש פעמים הרעישה עלי עולמות בהריון וחבלי־לידה. ובכל פעם ילדה נאד נפוח, נקבות ילדה. מפעם ששית ואילך זכתה והתחילה יולדת בנים כמשמעם. שלושה זכרים ילדה לי לעת זקנה. עכשיו היא מחוייבת לברך שהחיינו, שזכתה וטיפחה חייל לצבא – ולבסוף היא בוכה. לפי־שעה הרי בנך הולך מעצמו לעבוד בצבא, ואני בימי, הי־הי, חטפוני כשהייתי פרחח”.
הזקן גמר את חשבונו עם ה“מונופול’קה,” נפטר מזוגתו הבכיינית ושכניו הטובים, ועלה עם בנו על העגלה, שהמתינה להם בחוץ להוליכם לעיר המחוז ח., מקום שעמדו שם החיילות למניין.
זכות יתירה עלתה בחלקי, שנוסע הייתי גם אני באותה העגלה ולאותה העיר, וזכיתי לשמוע סיפור חיי שמואל הזקן מתחילתו ועד סופו.
הימים ימי גשמים. הדרך רפושה והסוסים התנהלו בכבדות. העגלון “עשה מעמדות” תכופים ורמז לנו כל פעם על כל ספק־הר, שנטריח את עצמנו לרדת וללכת רגלי אחר העגלה. הטחב התחיל חודר אל הגוף, ובשרנו נעשה חידודים חידודים. פג החום, שהצטיידנו בו מביתנו. פגה גם בדיחות דעתו של הזקן הבדיח, והוא התחיל מביט בבנו, היושב כנגדו, הבטות תכופות מלמטה למעלה, כמצליף. הבעל־החכם, שבביתו רוצה היה להשפיע מחכמתו על אשתו, לברך עמה “שהחיינו” על הספקת חייל לצבא, לא עמד בנסיונו. הוא התחיל מיצר למפרע בצער געגועים. קשה עליו פרידתו מבנו, פרידה זו, שתחול עליו מחר. הוא ישב כפוף ושתק. נראה, שהפקיר את ראשו ואת לבו להמון הרעיונות וההרהורים, הנדחקים ועולים שם בעל־כרחו.
אני נטלתי לעצמי מקום כנגדו, כדי שאהיה לו בר־שיחה.
“עודך זוכר את כל מה שעבר עליך מאז?” מתחכם אני לפתוח לו פה.
נראה שהיה שמח על שאלתי. צריך היה אותו זקן ברגע קשה זה להרצות לפני מי־שהוא את הרהורי לבבו, לחזור במחשבה על כל אותן האכסניות, שעבר עליהן בימיו עד שיגיע לאותו פרק, שאליו הוא מכניס עכשיו את בנו.
הוא הוציא מתוך כיסו את מקטרתו הקצרה, שהיתה אצלו חטיבה יתירה. במתנה באה לו מאת אופיצרו ומשמשת היא אצלו, לפי דבריו, מאז ועד עתה. מילאה טבק, הדליק עליה גפרור והתכסה בעשן.
ב
שואל אתה אותי, אם זוכר אני את הכול? – התחיל מדבר אלי מתוך העשן – הרי עלי הכול כאילו קרה אתמול. איני יודע בדיוק כמה שנים מלאו לי אז. זוכר אני רק זה, ששלמה אחי הגדול ממני, נעשה לבר־מצווה באותה עונה. ביני ובין שלמה היה עוד אח, דויד’ל קראו לו, שקדם ומת. הרי שהייתי אז כבן אחת־עשרה. התחילו האמות דואגות ואומרות: חטפן עתיד לבוא בעיר, ויש שאמרו, כבר בא. בחדר סיפרו נערים, שהחטפן הוא מין בריה, שחוטף ילדים ועושה אותם חיילים ומוסרם למלכות במקום גדולים מישראל, שאינם רוצים ואינם יכולים להיות חיילים. מחולקים היו הנערים בדעותיהם. יש מי שאמר, שהחטפן הוא שד, מאותם שנבראו בערב שבת בין השמשות. יש אומרים, שהחטפן הוא פשוט עכו“ם, ויש אומרים שהוא משומד. ועוד יש אומרים, שהוא אינו אלא יהודי רשע, ולא עוד אלא שהוא בן־תורה, לבוש קפוטה ארוכה, אבנט רחב וטלית קטן על חזהו, ולפיכך אין קללת צדיקים שולטת בו. ומספרים היו, שהוא מחלק אגוזים וכעכים לילדי ישראל, וכיוון שאתה נהנה ממנו, מיד אינך יכול לזוז ממקומך, עד שהוא מניח עליך את כפו ו”חוטפך."
מתוך שיחה אחת שבין אבא ואמא הרגשתי, שאין לי לפחוד כל־כך מפני החטפן. זה היה במוצאי־שבת־קודש, שחל בתוך “שלושים” לפטירת דויד’ל אחי הגדול ממני בשנה ומשהו. אמא לא קיבלה עליו תנחומים. הוא היה אצלה פרי־חמד. שלושה אחים היו לי: הבכור, שמחה, עליו השלום, כבר היה אז נשוי, שו"ב1 צעיר בעיר ומוסמך להוראה. גדול ממנו בתורה היה שלמה, עליו־השלום, אף־על־פי שהיה עדיין קטן. שניהם הם כבר בעולם האמת. אבל דויד’ל זה, אלמלא שמת, היה עולה על כולם. כך דרכו של מלאך־המוות, בורר לו את המובחר. אני הייתי – למה זה אכחד – סובין. נשמתי לא היתה מסוגלת כל־כך לתורה. ואמא היתה מטיחה דברים כלפי מעלה ובוכה תדיר. מומחות הן כולן לבכיה. בדקתי ומצאתי: דגים נבראו מן הרקק, ונשים מן הדמעות. ואבא היה גוער בה, אבל היא לא קיבלה נזיפה. על דויד’ל שלה היא מרעישה עולמות. מי נתן למלאך־המוות שליטה עליו?
ובאותו מוצאי־שבת־קודש, אחרי שכבה אבא את האבוקה בתוך שיורי כוס ההבדלה, פנה כלפי אמא ואמר:
“הרי אדם, ילוד־אשה, שוטה כל ימיו. חוטא לפני הקדוש־ברוך־הוא ואינו יודע לברך על הרעה, שיש בה ממקור חסדיו, ברוך־הוא.”
לא הבינה אמא מה הוא סח וזקפה עליו את פניה דרך שאלה.
“החטפן בא לעיר,” מודיע אבא.
“החטפן?” מזדעזעת אמא.
“אבל אינו חוטף אלא מ’רביעוניים' ואילך.”
“רביעוניים,” “חמישוניים” וכך להלן, היו נקראים בתי־אבות, שיש בהם ארבעה בנים, חמישה, וכך להלן.
“ביתנו הוא עכשיו שלישוני. שומעת את אשה? שלושה בנים נשארו לנו. ביתנו פטור מחובת הצבא. עכשיו רואה את, אשה, חסדיו של המקום ברוך־הוא? יש לך עוד טענות כנגדו?”
כך היה באמת המנהג בימים ההם. מחוייבת היתה כל קהילה עברית לתת למלכות סכום קצוב של חיילים. את הסכום הזה היו גובים מן המשפחות. כל משפחה הטילה את מכסתה על בתי־האבות שבתוכה, אלא שלא כל בית־אב מחוייב היה לתת חייל. בתי־האבות המרובים בבנים, פטרו את מעוטי־הבנים. החמישוניים למשל, פוטרים את הרביעוניים. הרביעוניים – ואת השלישוניים, וכך להלן.
אמא הביטה עלינו כנשרף המביט על האודים המוצלים, ודמעות חשאיות זלגו עיניה. אבל אלה היו הדמעות האחרונות על קברו של דויד’ל. אבא לא גער על דמעות אלו. הרגשנו כולנו שדויד’ל היה צדיק תמים. הוא מת, כדי שיפדה את אחיו מיד החטפן. לי נדמה אז, שנשמתו של דויד’ל מרחפת בחללו של החדר, שומעת את הכול, יודעת, שאנו שמחים במיתתו – ונכלמתי.
למחר הלכתי אל החדר מתוך זחיחות־דעת. מתפאר הייתי על חברי, שאני שלישוני. רביעוניים התקנאו בי, חמישוניים התקנאו ברביעוניים. כולנו היינו מתקנאים בשניוניים ובנים־יחידים. נערים קטנים, פרחחים, שלא ידעו עדיין את עולמם, כבר באו לידי הכרה שאחים בני אב אחד יכולים להיות מכשול או פגע זה לזה.
דבר זה היה בראשית הקיץ. נגזר עלינו מאת המלמדים, שנשב כלואים בחדר ולא נשתהה ברחוב יותר מדי בשעת סכנה זו אבל זו היתה גזרה שאין ילדים יכולים לעמוד בה בימי הקיץ היפים.
בינתיים בא החטפן לעיר ונתן עינו בחתן הגביר ר' יוסיל, עליו השלום. שמו של אותו החתן הצעיר אברהמ’ל הורביץ. זה היה אברך משי, מרגלית טובה, שברח מפולין ובא לעירנו וישב ולמד תורה בקלויז. הרבה שילם בעדו הגביר ר' יוסיל, עליו השלום, עד שעלתה לו לקחת אותו חתן לבתו.
בא אותו חטפן מעיר פלונית שבפולין לקחת את אברהמ’ל על חשבון משפחת הורביץ שבעירו. מכיוון שהניח ידו על אברהמ’ל, נזדעזעה העיר כולה. והרב בכבודו ובעצמו שלח לקרוא לחטפן, והבטיח לו “בטוב” חטוף אחר על מקומו של אברהמ’ל. התחילו מחפשים אחר בית־אב, ששם משפחתו הורביץ, ומצאו את אבא. עד אז לא ידעתי שיש לאבא שם משפחה. הדבר נשאר לפי שעה סוד כמוס אצלם. אבל אין לך שום סוד, שעומד בפני פיקחותה של אם. היא הריחה בדבר, לקחה אותי – איני יודע מפני מה בחרה רק בי – ונפלה עמי על ביתו של הרב, ושפכה עליו קיתון של רותחין:
“וכי כך הוא היושר, רבי, כלום בשביל כך ילדתי וטיפחתי שאתן את בני כפרת איזה אברהמ’ל?”
נאנח הרב, מביט לקרקע ומטעים לה, שאברהמ’ל זה אינו איזה אברהמ’ל סתם, אלא תכשיט הוא, למדן מופלג, נדיב־לב, עתיד להיות גדול בישראל. ואין מן היושר להפקיר תכשיט זה, בשעה שאדם אחר יכול למלא מקומו. ומוסיף הוא על זה עוד טענה: אברהמ’ל הוא כבר בעל לאשה ואב לילד מוטל בעריסה. “והיכן היושר?” הוא מקשה עליה. והיא טוענת שאין ידוע עדיין, אם בניה לא יהיו תכשיטים כשיגדלו, ושוב היא טוענת, שגם היא מפרישה חלה, מדליקה נרות לשבת וזהירה במצוות כאמו של אברהמ’ל. ושוב טענות, ושוב בכיה בלי מענות – עד שנתרכך הרב. לא עמד בפני אשה.
היא לקחה אותי ואת שלמה אחי, החביאתנו בעליית הבית, וצוותה עלינו שלא נצא החוצה.
הזקן הפסיק באנחה קלה. אחר־כך הוסיף ואמר:
הרבה הייתי אשם בעצמי. נער שובב הייתי, עברתי על דברי אמי. בסימטא, שהורי גרו בה, בשכונתנו, דר היה מזגן אחד, ובנדיט שמו. יינות משובחים היו במרתפו. לפיכך היו סרים לביתו שרים ופקידים. הוא היה קצת חשוב אצלם. די לך לדעת, שאף־על־פי שהיה יושב בסימטא, לא היו היהירים הללו נמנעים מלסור לביתו.
ובת־יחידה היתה לבנדיט. אומרים עליה, שהיתה יפהפיה ומלומדת. אנכי לא ידעתיה. בימי סיפרו רק בגנותה. ודאי שאביה אהב אותה. כלום יש לך אב, שאינו אוהב את בניו? וכל־שכן בת כזו, שהכול מחבבים אותה. ובאחד הימים – אני איני זוכר את הדבר, אבל כך מספרים – קמה וברחה מבית אביה והמירה את דתה, לא עלינו. ולאחר הרבה שנים, כשמת אביה, שבה אל עירנו לקחת ירושה. זה היה באותו יום, שהיינו נחבאים בעלית הבית. מהפכה נהייתה בעיר. מכל הרחובות רצו לסימטתנו להסתכל במומרת, שבאה לרשת נחלה יהודית. השאון הגיע גם אל מקום מחבואנו. תאווה שובבה באה בלבי לצאת ולהביט בה. לקללה, לירוק בפניה הייתי רוצה. שכחתי את הסכנה המרחפת עלי. נדמה לי, שאני, העברי הקטן, אחראי בעד שובבה זו. לא משלתי ברוחי ויצאתי. וכשהייתי כבר ברחוב נפל עלי פחד החטפן. כל זר שפגע בי, נדמה לי, שהוא הוא החטפן, צמצמתי גופי, נטיתי לצדדים ולא ידעתי היכן אתחבא.
פגע בי אדם אחד. זקנו המגודל ופאותיו המסולסלות העידו בו לפני, שאיש ישר הוא. התחלתי מביט בו בתחנונים.
“מה לך, נער?” שואלני זה בקול רך.
התחלתי בוכה: “ירא אני מפני החטפן.”
“בן מי אתה?”
אמרתי לו.
“בוא עמי ואחביאך, ילד, אל תירא. הלא דודך אני. או שמא אינך מכיר בי?”
החזיק בידי והלכתי אחריו. רואה אני את בני הרחוב והנה הם מביטים אחרי נרעשים. שכנות אמא פוגעות בנו, סופקות כפיים ומרימות קול בכי.
“מה הן בוכות?” תמה אני.
כופף אלי אותו האיש את קומתו: “רוצה אתה בממתקים? יש לדודך הרבה מהם. או שמא כואבות רגליך, בוא ויקחך הדוד על זרועותיו.”
מכיוון ששמעתי ממתקים הרגשתי שזהו החטפן וביקשתי לברוח. אבל הדוד כבר שם עלי את כפו. הרימותי קול צעקה. המקום היה קרוב לביתנו. גרי הסימטא נקהלו עלינו, מי ברעש, מי במקלות, מי בצווחות. הכרתי את קול אמא ותחי רוחי. סגולה מיוחדת יש לקול אם על הבנים. אפילו חרב מונחת על צווארך, כשאתה שומע את קולה, אתה מתמלא תקווה וחיזוק הלב.
היא הבקיעה לה דרך, התנפלה על החטפן כחיה רעה. הכתה, צבטה, שרטה, מרטה, נשכה. אבל הוא החזיק בי, ולא הרפה ממני. וכי מה כוח אשה להכאה? כלא־כלום. נצטרפו אליה שכנותיה. אחת, שתים, שלש, ועזרו לה להוציאני מידו. אבל מה הן שלוש נשים כנגד גבר אַלם? שלש פעמים לא־כלום.
זה היה בשעת ארוחת־הצהרים. התחכמה עליו אחת השכנות, שלא היתה, אמנם, מחבבת כל־כך לא אותי ולא את אמי. תמיד היו ביניהן קטטות. ולפיכך אולי היתה יותר מוכשרת למצוא עצה ברגע קשה זה, מפני שלבה לא היה נרעש כל־כך. היא נכנסה לביתה, ביד אחת לקחה מעל האש קדרה מלאה ריפות קלויות, שהוכנו בשביל הארוחה, ובידה השניה קדרה מלאה רותחין. קרבה לה בחשאי אל החטפן, שפכה את הקליות הקודחות על היד שהחזיקה בי, ותוך כדי שפיכה ערתה עליהן את הרותחין. צריחה נוראה יצאה מגרונו של החטפן – ואני חפשי!
כלה הטבק במקטרת, ונסתלק רוח הדיבור מעל הזקן. כך טבעו של שמואל השמש, אין הוא יכול לספר אלא מתוך עשן מקטרתו, עד שלא יראה הוא את שומעיו, ושומעיו אותו. באופן זה נקל לו יותר לראות את עצמו ילד בימי ילדותו ולשאוב משם זכרונות.
בינתיים עמדו הסוסים מלכת והזכירו לנו שיש לפנינו הר ארוך זקוף ושהגיעה לנו השעה לטייל קצת ברפש. צריכים היינו לבטל רצוננו מפני רצון בעלי־החיים וירדנו.
ג
הלכנו בצד העגלה רגלים. הזקן התקין את מקטרתו, שוב נתכסה בעשן וחזר אל סיפורו.
– איני יודע מה נעשה בי באותו רגע. מי חטפני? להיכן הוליכוני? כמדומה, שהייתי כל אותה העת שרוי בהתפעלות. וכשהקיצותי מצאתי את עצמי כבר, בצל היער, בין עדר כבשים. אצלי עמד אחי שלמה, שבקושי הכרתיו, מפני שהיה לבוש כגוי קטן, כותונת לבנה, משולשת על מכנסיים של בד ואבנט אדום על מתניו. מסתכל אני באחי, אחי בי. ודאי, גם הוא לא הכירני אלא בדוחק, מפני שגם אני הייתי לבוש כך. אצלנו עומד נער וצוחק לנו בפנים מסבירות, כמכניס אורח. זה היה רועה קטן, שכל ימות־החורף היה משמש בשכונת היהודים שבעיר להבעיר אש בבתים ביום השבת, ולפיכך היה מפטפט קצת בלשון יהודית, ובימות־הקיץ היה רועה עדרי כבשים של בני הכפר שמסביב לעיר.
אמא עמדה על גבנו, נשקה אותנו מתוך דמעות. השאירה לנו לחם ומלח, וציוותה עלינו: “למען השם, אל תדברו יהודית, כדי שלא ירגישו בכם. פה תיחבאו, עד שיצא החטפן מן העיר. שומעים אתם?” נקל היה לה לצוות “אל תדברו יהודית,” כלום ידענו לדבר בלשון אחרת?
הבנתי שזהו מין מחבואה. מחבואה תחת כיפת השמים. ברחתי מתוך הבתים, העליות והמרתפים להיחבא בחוץ הרחב בין השמים והארץ. ברחתי מתוך החושך המסתיר להיחבא בתוך האור הגלוי. ובאמת, כלום את האור היה לי לירוא? את השמש והירח? את הכבשים שבעדר? אני ברחתי מפני בני־אדם.
אמא נפרדה והשאירה אותנו על אפוטרופסותו של הרועה הקטן. והרועה הקטן הוא נער טוב. שומר הוא אותנו באמונה. בכל פעם שראה איש זר קרב אל מקומנו, הקדים והכריז: “נערים אלה אינם יהודים, בחיי ראשי, אינם יהודים כלל וכלל.”
והאיש הזר, שקרב אל מקומנו לא היה החטפן, כמו שדימינו מראש. זה היה הטבח, שבא אל העדר לקנות את השׂיות לשחיטה.
שקעה עלינו השמש. קשה היתה לי לינת לילה זו הפעם הראשונה תחת כיפת הרקיע, מקום שאין מזוזה קבועה. הכנסתי את ידי תחת בגדי השעטנז שעלי ומשמשתי בציציותי. נדמה לי שגם הן מתחבאות. רועדות היו בידי.
שמים חשוכים השתרבבו עלינו מלעלה. הכוכבים נצטרפו בעיני למיני אותיות ורמזים, שלא ידעתי פירושם, אבל הרגשתי בהם שאינם אלא לרעה. לחשים, זמזומים מגיעים לאזני. ואיני יודע מהיכן באו. ניצוצות אני רואה. מתחילה אמרתי, אין אלו אלא כוכבים הנשקפים בנהר הקרוב. אבל אחר כך האמנתי, שאין כאן לא נהר ולא כוכבים. ברק הנהר אינו אלא חיוך של ענק שכוב, וניצוצות אלה הם רמזי עיניו. מביט אני אל העדר ונדמה לי, שלא כבשים עומדים שם, אלא מיני בריות. הולכים הם ומשתרבבים, הולכים ומתפתלים, מתלכדים ומתפרדים. מאמין אני, שכל אלו הם ענקים, שנתקללו להיראות ביום ככבשים ולשוב לקדמותם בלילה. יודע אני, שמאחורי יש יער. וביער מה אינך מוצא? כלום יש לך רוח־טמאה שאינה מצויה ביער?
זזז, שומע אני פתאום לחשי זמזומים.
התחלתי בוכה.
“מפני מה אתה לא ישן?” שואל אותי הרועה הקטן בלשון יהודית מסורסת.
“ירא אני.”
“מפני מה?”
“מפני… מפני היער.”
הי, אתה לא ירא יותר," מנחמני הרועה בלשונו המסורסת, “יש כלבים טובים בעדר.”
למזוזה אני צריך או לאיזה קמיע, סגולה מפני המזיקים, והדיוט זה מנחמני בכלבים נובחים.
הנער הוציא שריקה בין שפתיו, ויהי העדר למחיתה, כאילו נבקעה הארץ והוציאה מחנות כלבים מתוך הגיהנום. הם הרימו קול נביחה מחרישה אזנים. נדמה לי, שהם נלחמים ברוחות היער ומגרשים אותם ממקום זה.
נביחת הכלבים הפיגה במקצת את פחדי. ניצלתי לפחות מאימת הדומיה הקשה, ששלטה שם. הנביחות החיו את הלילה ודובבו עלי את הדומיה. כשאני לעצמי, רצויה היתה עלי הנביחה מפני שלא הייתי פחדן כל־כך מפני כלבים. אדרבה, אני־גופי הייתי אדון לכלב אחד, שגידלתיו בביתי שלא בידיעת ההורים. אבל כמה גדול היה צערו של שלמה אחי. הגע בעצמך, נער עברי, שירא מפני כלבים אימת־מוות, צריך לבקש לו מגן בכלבים נובחים.
כך ישבנו ימים אחדים נחבאים תחת כיפת הרקיע וטמונים בשעטנז. אבל סוף־סוף הגיעה השעה לאבותי להבין מה שלא יכלו להבין בשעה שרצה הרב לתת אותי חליפין במקום אברהמ’ל התכשיט. נתפס אחי הבכור, שמחה, עליו־השלום. אחי זה, מלבד שהיה שו"ב חביב על קהילתו ולמדן מופלג, זכות יתרה היתה לו, שכבר היה בעל לאשה ואב לארבעה ילדים. ואז, כנראה, הבינו אבותי. כמו שהבין הרב בזמנו, שאין מן היושר שיימסר אחי לצבא, ואני השובב, חצי הדיוט המצחק בכלבים, אשאר בביתם.
אחרי ימים מעטים באה אמא ולקחה אותנו הביתה.
את השאר כבר עשו אחרים.
הזקן הפסיק את סיפורו. הוא התייגע והתנשם מתוך הליכה כלפי ההר. כשהגיע לשיפוע של ההר, החזיר פנים כלפי השיפוע וזקף את קומתו.
סגולה בדוקה היא זו, מתקן הוא אותי בעצה טובה, אם קשתה עליך ההליכה למעלה, החזר פניך וסקור סקירה אחת למטה וישוב לך כוחך.
ד
העגלה נשארה מאחורינו ואנו היינו עומדים וממתינים, עד שתגיע אלינו. בינתיים הבטתי אל תוך העמק, והוא כולו ים של רפש וטיט. העגלות הבאות מאחורינו טובעות בים זה ונדמה לי מרחוק, שהן עומדות על מקום אחד. השמש השוקעת מבזבזת עליהן כמה ניצוצות שבורים, שמאירים על טביעתן ונותנים ברק יפה לשטח הבצה כנגד השמים. אבל לי, העומד על חודו של ההר, שולחת השמש ניצוצות מבטיחים עוד שעה ארוכה של יום.
הזקן שאף רוח והוסיף לספר למקוטעים:
– לבית־המשמר הביאו אותי. לא הייתי שם יחידי. ילדים, נערים רכים הובאו שמה. קצתם, בכו, קצתם הביטו זה אל זה תמהים. סיפרו לנו, שמחר יוציאו אותנו ויוליכונו למקום שיוליכונו.
ושוב סיפרו לנו, שהרב רצה להיכנס אלינו, אלא שלא ניתנה לו רשות.
איש תם וישר היה אותו הרב, עליו־השלום. איש תם כשהוא אנוס לרמות, לא יעמוד בפניו שום ערום ואכזר נוכל, מה עשה? לבש גויית, יצא לרחוב והלך מתנועע, פוסח על רגליו, כשיכור. פגעו בו שומרי־הליל, עיכבוהו ושאלוהו: “מה מעשיך?”
ענה הרב: “גנב אני.”
לקחוהו השומרים והכניסוהו למשמר.
כל אותו הלילה, עמד הרב בבכיה חשאית ודיבר עמנו מתוך החשיכה.
הוא סיפר לנו, שכשמכרו בני יעקב את יוסף הצדיק, לא עשו זאת מרצון טוב, אלא מן השמים הביאו אותם לידי כך, כדי שיבוא יוסף למצרים וילמד את המצרים שיש אל אחד ועם ישראל אחד בעולם.
הוא העמיד אותנו לבחינה, אם יודעים אנחנו “מודה אני” ו“שמע ישראל” על־פה. הוא הודיענו, שיוליכונו למקום רחוק־רחוק, ונשהה שם הרבה־הרבה שנים, וכשנגדל נהיה חיילים.
הוא הזהיר אותנו, שלא נאכל נבלות וטרפות, ושלא נשכח את שם אלהי ישראל ואת עם אבותינו, אפילו אם ידושו על־זה את בשרנו בעקרבים.
הוא סיפר לנו מעשיות בעשרה הרוגי מלכות, שמסרו נפשם על קדושת־השם, באשה ושבעה בניה, שנהרגו על שלא רצו להשתחוות לפני עבודה־זרה, ועוד הרבה כאלה. וסיפר לנו, שכל אלה הקדושים יושבים בגן־עדן עם הקדוש־ברוך־הוא ונהנים מזיו השכינה.
באותו הלילה קנאתי מאד בצדיקים הללו ואמרתי בלבי: מי יתן ויכפו גם אותי לעבוד עבודה־זרה ואעמוד בנסיון, ואהיה נהנה לאחר מותי מזיו השכינה.
והרב סיפר וסיפר לנו מעשיות, והרבה באזהרות, והפליג בשבחנו, עד שהאמנתי, שאני באמת איזה פינחס־בן־אלעזר מיוחס אצל רבונו־של־עולם, שבחר בי מתוך יתר חברי לעמוד בנסיונות.
האיר עלינו הבוקר ונכנס שומר בית־האסורים. פנה אלינו הרב ואמר:
“צאן־קדשים, עתה ניפרד. אני הולך לספוג מלקות ו’תפיסה' על שנכנסתי אליכם בערמה, ואתם תצאו בגולה לעמוד בנסיונות. איני יודע, אם אזכה ואחיה עד שתשובו, אבל שם, בעולם האמת ודאי ניפגש. בני, יהי רצון שלא אכּלם בכם בפני פמליא של מעלה.”
ירדו הדברים עמוק לתוך לבותינו – וכך נפרדנו.
התחילו מכניסים אותנו לתוך עגלות. הרבה מן הנערים העקשנים שניסו את כוחם להתנגד ולברוח, הובאו כפותים לתוך העגלה.
כולנו צרחנו. אני לא שמעתי לא את קולי־שלי ולא את קול חברי. כל הקולות נבלעו בצריחה אחת נוראה.
נשים וגברים הלכו אחרינו. אלו היו אמות ואבות. ודאי גם הם בכו, אלא שלא שמענו את קולם. העיר, השדה, השמים והארץ צרחו עלינו.
ראיתי את הורי, ולבי נתמלא עליהם מין רגש דומה למשטמה מפני שהרגשתי בחילוף שעשו בי. ואמי קרבה אל העגלה בין יתר האמות, הסתכלה בי, וכנראה, הכירה את מחשבותי עליה.
היא נפלה לארץ ונתעלפה.
התעלפותה גרמה, שנתרחקה עגלתנו מן הלוויה. זו נתעכבה על אמי להשיבה לתחיה. כעס, חמלה וחרדה מלאו את לבי בעונה אחת.
ומתוך כעס, חמלה וחרדה נפרדתי מעל הורי.
בכינו ובכינו עד שעייפנו ונאלמנו.
בדרך הגיע לנו מאחורינו קול צריחה חדשה, דומה לצריחת ילדים. שיערנו, שזוהי עגלה מלאה ילדים חטופים מעיר אחרת. התעוררנו וחידשנו את בכייתנו.
אבל מיד הכרנו בטעותנו. זו לא היתה אלא עגלה טעונה שיות שנקנו והובלו לשחיטה.
כל אותו היום לא אכלנו, כמובן, אף־על־פי שדאגו האמות והביאו לנו צידה לתוך העגלה. שקעה עלינו השמש מתוך בכי, ויהי לילה. הילדים העקשנים, שהובאו כפותים לתוך העגלה, התירם השבאי. בטוח היה בהם, שמעכשיו לא יברחו.
שקענו בתנומה, אלא שבכל פעם נתעורר אחד מן החטופים ביללה חרישית, תחילתה רכה וסופה קולי־קולות. עד שזה כילה, התחיל השני, השלישי, הרביעי ושוב נצטרפנו לבכיה אחת. החרדנו את הלילה, אפילו השבאי לא יכול לעמוד בפני בכייתנו וקם עלינו בגערות ובשוט. בכיה זו היתה כמו שכתוב: “בכה תבכה בלילה.”
הבוקר האיר עלינו, ומצא אותנו ערים. כולנו ישבנו וחכינו לו. מאמינים היינו, שהוא יפדנו, שירדו מלאכי מעלה, בדרך שירדו ליעקב אבינו, ויעש לעיניו נקמות בשבאי ואותנו יפדה. אבל כשיצא השמש, הביא עלינו את הרעב. ומאותו רגע התחיל איש איש מאתנו להתאנח ביחידות. בכייתנו לא נצטרפה יותר אפילו כצריחות עורבים וכנביחת כלבים. זה כוחו של הרעב. וכשחילק לנו השבאי לחם מצידתנו אכלנו לתאבון ושבענו. ומאז התחלנו מרגישים את הלחץ, שאנו גורמים זה לזה בשבתנו צפופים בתוך העגלה. אני התחלתי מתאונן על שכני היושב על רגלי. הלז קובל עלי, שאני דוחפו בכתף. התחיל כל אחד מאתנו פונה במבטיו אל השבאי. זו היתה בקשה אילמת מלפני השבאי: “הצילני מיד אחי.”
צחוק נזדמן לי באותו יום של בכיה. חזרתי לאחורי, והנה כלבי, נבחן, מלווה את עגלתנו. “וי לך, נבחן שוטה,” לגלגתי עליו מתוך כאב לב, “חושב אתה, שלסעודה אני הולך? לגלות אני מובל – ואתה נטפל אחרי?”
ושחק השמש הזקן צחוק־ילדים. כאילו עכשיו נעשה הדבר לעיניו. כאילו יש באמת בדבר זה מעשה צחוק. בינתיים הגיעה עגלתנו לראש ההר. עלינו על העגלה והתחלנו גורמים לחץ וצער זה לזה.
הזקן סקר סקירה אחת על בנו היושב כנגדו, סקירה רכה וחנינה שיצאה מתחת ריסים ארוכות וסבוכות. יפה היתה הסקירה הרכה מעל הפנים הקשים, סקירת אם מתוך עיני אב קפדן. הוא תיקן לו את מושבו, עשה לו הרווחה סביביו ונשתתק.
ה
מדלג אני על כל אותם הימים שבינתיים, התחיל הזקן שוב, מסעות, חניות, ושוב מסעות והליכה ברגל ורגליים נפוחות – כל זה אינו מן העניין. פעמים שהשבאי נתמלא עלינו חימה, שפך עלינו קללות וחרמות והניף עלינו את השוט: “ז’ידים ארורים כלום מה אני חייב לכם, שאצטער בשבילכם בצער דרכים?” קורטוב של טעם היה בדבריו. אם ברצון או שלא ברצון, אבל גורמים היינו לו בצערו. אלמלא אנחנו, אילו לדוגמה, היינו מתים אשתקד, או אפילו עכשיו, מיד היה שבאי זה נגאל מצרה זו של הולכת ילדים אילמים למחצה וצער דרכים ועינוי של מי שנגזר עליו לשמוע תדיר בכית ילדים נגזלים מזרועות הוריהם. דומה אתה, שזה דבר קל להיות חוטא ואכזר בעיני ילדים? כשגדלתי ושמשתי בצבא, מפקח על קטנים ונמוכים ממני, הרגשתי בצערו של אותו שבאי.
עכשיו, כשקניתי לי הרבה נסיונות, כשעברתי כבר, כמו שאומרים, “באש ובמים,” צריך אני להודות, שאיני נוטר שנאה לכל אלה, שסבלתי תחת ידם. יש לך הרבה מן החטופים שמתאוננים, לדוגמה, על השוט. זה אמת. על כל דבר עבירה, על כל סירוב ומיאון, בין שסירבת לעמוד בתפילה כלפי הצלב, בין שמיאנת לאכול בשר חזיר, בין שמצאו אותך מתפלל תפילה יהודית או מפטפט בלשון יהודית, היו מכים אותך בשוט. עשרים מלקות, שלשים, ארבעים, ופעמים שהיית סופג חמישים במלואן. אבל הגע בעצמך, כלום יכולים היו להתנהג עמנו באופן אחר? מוסרים ילדי ישראל למאות, שאינם יודעים אפילו מלה אחת רוסית, בידי פקיד רוסי שאינו מבין אף חצי מלה יהודית. זה אומר לך שב, והוא קם; אומר לו: חלוץ מעלי את מנעלי, והוא הולך ונוטל ידיו. כבהמות, ככבשים אילמים נמשלנו. רק את השוט היינו מבינים היטב. השוט לימדנו להבין את פקודות מושלנו על־פי רמזי עיניו.
כמו־כן מתאוננים רבים מאלה, שהיו חטופים, על מרחץ־החטופים שהיו קוראים לו “מדור של גיהנום.” לכאורה היה זה באמת דבר נורא. לקחו ובחרו חטופים מאלה, שנראו שרטות על בשרם, סכו אותם בעטרן, הכניסום עירומים על הדיוטה העליונה שבמרחץ, ומלמטה שורה של שוטרים ושוטים בידיהם. היורה רותחת. האבנים קודחות. הבלן ממלא כדים רותחין ושופע על האבנים בלי הפסק. ההבל מתגבר, נודף למעלה, חודר אל תחת העור והוא דוקר ודוקר בבשר. נורא הכאב. הנשימה נסתמת. כוויה, כוויה. הנשימה נסתמת. להתגולל למטה אתה רוצה? בשוטים יקדמוך.
כל זה אמת. אבל כלום מאכזריות עשו זאת? הדבר פשוט, ילדים עבריים היינו, מזרועות אם נלקחנו. רגילים היינו, שתטפל בנו יד אם בכל ערב שבת לרחצנו, לטהרנו, לחוף ראשנו, להחליף לבנים וללבוש בגדים נקיים. ופתאום הגלו אותנו. ימים, שבועות, ירחים עברו עלינו תחת אבק דרכים, זיעה ורפש ושכיבה על הקרקע. לבנים לא החלפנו, מים לא באו על בשרנו, עד שלקינו בצרעת, וצריכים היינו לבוא באותו המדור, שהיו קוראים לו “מדור של גיהנום.”
ומזה תקיש על השאר.
בקיצור אספר לך. רבים מאתנו נשלחו למקום שנשלחו, רבים חלו ומתו בדרך, ורבים נתחלקו בכפרים בין האיכרים, שיגדלום עד שתגיע עתם לבוא לשרת בצבא. אני הייתי מן האחרונים. אחר הרבה מסעות וגלגולים מעיר לעיר, מכפר לכפר, שאיני יודע כמה חדשים, ואפשר שנים, עברו עלינו בנדודים אלו – נמסרתי בכפר נ. לידי פטר סימיונוביץ' חלופוב ואשתו, אנה פטרובנה.
פטר זה היה נוצרי לא צעיר ולא זקן, לא איכר פשוט ולא אציל חשוב. לבלר היה בבית־הפקודות שבכפר. בימים ההם היתה זו מלאכה נקיה וקלה, שפירנסה את בעליה בכבוד.
בנים לא היו לו, רק בת אחת, מריוסה שמה, כבת שלוש־עשרה או ארבע־עשרה היתה, יפהפיה, עליזה ושובבה.
מוטל היה עלינו, החטופים שבכפרים, להתאסף בכל יום לפני בית שר־מאתנו, שישב ישיבת קבע באותו הכפר, ולהתחנך שם בעבודת־הצבא מראשית ילדותנו, אלא שאני נשארתי פטור מעבודה על־פי בקשת פטרוני, חלופוב, שקיווה למצוא בי עזר בעבודת שדה ובית. אף־על־פי־כן מוטל היה עלי לבוא למגרש החינוך פעם בשבוע.
זכות אבות עמדה לי, שאבוא לחסות בבית החלופובים. פטר היה שוהה שעות קצרות בביתו. רובו של יום היה יושב בבית הפקודות על עבודתו, ומיעוטו במרזחו של היהודי היחידי בכפר. “מושקה שלנו” כך היו החלופובים קוראים אותו. בשעות הקצרות, שהיה שוהה בביתו, היה נטפל אלי ומראה לי פנים של חיבה. ביחוד היה עושה זאת כשהיה שב מבוסם מן המרזח. אולי מפני שלא היו לו בנים זכרים, מקווה היה לאמץ אותי לבנו. מחבב היה עלי את עבודת־הצבא. “כשתגדל,” היה אומר לי, “תהיה אופיציר. ואפשר עוד גדול מאופיציר. חרב תחגור. חיילים יעמדו לפניך מתוחים, יצדיעו לפניך. תעשה גבורות במלחמה, תזכה להתייצב לפני הקיסר.”
ומעשיות סיפר לי, סיפורי מלחמות בלשון רוסיה, שכבר התחלתי מבין בה קימעא. המעשיות נראו לי יפות במידה שהבנתי בהן, ועוד יותר, במידה שלא הבנתי בהן, מפני שאז ניתנה לך רשות להבין בהן כפי רצונך, למלאותן ולהשלימן כטוב בעיניך. אם חובב מעשיות אתה, קבל עצת זקן שוטה כמוני. לעולם לא תשים לבך למעשיות, שנותנים בהן לפניך הכול ערוך למפרע. מתחיל אתה לקרוא או לשמוע, וכבר יודע אתה את הסוף המוכרח לבוא. ומתחיל אתה מפהק ושינה תוקפתך. קוראות לפעמים בנותי באזני מעשיות מעין אלה, ומיד אני נשקע בשינה. מעשיות הן יפות רק כמו שפטר חלופוב היה מְסַפְּרֵן. אבל אין זה מן הענין. בקיצור, פנים של חיבה היה מראה לי.
אנה היתה אחרת לגמרי. זו היתה שתקנית ואשה רעה. ביתנית היתה במידה מרובה. מעולם לא באה לבתי שכנותיה, וגם אלו האחרונות לא נכנסו אליה אלא לפרקים רחוקים. מערערים היו עליה בכפר, שהיא גאוותנית וצבועה. בשעת פיכחות היה פטר ירא מפניה כמפני קליפה. כל כוחה היה בעיניה. כשהיתה זוקפת את מבטיה על גבור זריז זה, המושל ממשלה בלי גבול על הכפר כולו, מיד כשל כוחו. נדמה לך, עוד רגע וקפץ מתוך העינים הללו איזה רוח, ויקים מהפכה בבית. צעירים אתם, לא ראיתם עדיין את העולם. אבל אני אומר לכם, יש לפעמים עיניים, שכשאתה מביט בהן, אינן ולא כלום; אבל כשאתה מרגיזן, אש של גיהנום יוצא מהן. ראית את עיני רבקה שלי? הווּ זהירים בעיניים.
ואנה זו נתנה בי את עיניה לרעה. מעולם לא קראה אותי בשמי. “יהודוני,” כך היתה קוראתני תדיר, והשם “יהודוני” היה יוצא מפיה באופן מיוחד, בלגלוג גלוי מתוך שנאה כבושה.
בין הדברות, שנצטוו עליהם החטופים מאת פקידיהם, נמצאו גם אלו: שלא לדבר יהודית, שלא להתפלל תפילה יהודית, שיתפללו בכל יום תפילה ידועה כנגד האם הקדושה והצלב, ושלא להיזהר ממאכלות טרפה.
על הראשונים היתה אנה מדקדקת עמי מאד, ועל האחרון היתה מסיחה דעתה ממני. היתה מבריאה אותי בלחם וזרעונים בבית־המיבשל, פשוט מפני צרות־עין. היה מעשה, ונתנה לי בשר ומאנתי לאכול. אז שפכה עלי את כל חמתה וביקשה להתאונן עלי באזני שר־המאה, אלא שפטר מנע אותה מאכזריות זו. הוא הניע עלי ביד ואמר: יגדל ויחכם. התחילה תוכפת עלי מאכלי בשר, ואני עמדתי במיאוני. אז גמרה שוב בדעתה לספר עלי לרשות. באותה עונה נתפס בחטא זה חטוף אחר שבאותו כפר, שלא ידעתיו עד היום ההוא, יעקב שמו. פטרונו התאונן עליו שהוא מתפלל תפילה יהודית, ושאינו רוצה לאכול בשר. יצא עליו הגזר לספוג עשרים מלקות. וגזירה יצאה על כל החטופים, שיבואו לראות בענשו של חוטא זה.
אחר־כך הורגלנו למחזות כאלה. אבל בפעם הראשונה היה המחזה נורא בעינינו. הגע בעצמך, נער כבן־חמש־עשרה, פושטים את בגדיו, משכיבים אותו פניו למטה, אחד יושב לו על רגליו, אחד על ערפו, שנים עומדים עליו זה כנגד זה, וחבילות זרדים בידיהם. עשר פעמים הם צריכים להצליף עליו את החבילות, כדי שיצטרף לעשרים.
הבטתי על פני השכוב והם חיוורים כסיד. בשפתיו רחש איזה לחש, אפשר שקרא “והוא רחום.”
הורמו החבילות. צעקה נוראה. דם. פצלות עור. צעקות. מנין: אחת, שתים, שלוש. צעקה. השתתקות פתאומית. שוב צעקה. שוב השתתקות. ארבע, חמש. עמוד!
הפקיד חילק בחמלתו וטוב לבו את העונש לשניים, הואיל והמוכה נתעלף. נשאו את יעקב מזה לבית־החולים. נכתב עליו, שהוא חייב לקבל עוד עשר מלקות לאחר שישוב לאיתנו. ואני חזרתי לביתי.
אילו היתה אנה נותנת לי בערב בשר חזיר לאכול, איני יודע מה הייתי עושה. בלילה ראיתי את הרב הזקן בחלומי. נדמה לי, שהוא עומד לפני כפוף־ראש ודמעות נושרות מעיניו.
איני זוכר עוד את יחוסה של מריוסה אלי בימים הראשונים. זוכר אני רק את מבטה עלי בשעה הראשונה שבאתי לבית־הוריה. יש לך עניינים תפלים, והם נזכרים לדור־דורים. זה היה מבט עלז, שובב ודובב. קשה לתארו בדיבורים. כאילו רצתה לומר לי: “ברוך־הבא! טוב עשית שבאת. צורך יש לי בך לבלות עמך את שעותי היתרות.” צריכה היתה באמת לנער כמוני, מפני שעם נערות הכפר לא היתה מתרועעת. נערה יפה ועליזה זו, פעמים שהיתה משתקעת במרה שחורה: ואז קשה היה להביט עליה בלא חמלה. בשום אופן לא יכלה אז אמה להציל מפיה אפילו מלה אחת. מביט הייתי אז אל פניה ונדמה לי, שהיא אחרת לגמרי. יותר מדי היתה צורתה דומה אז לקלסתר פני אמה כאילו הזקינה רגע אחד בהרבה שנים, על פניה נמתח אז איזה דבר, שהבדיל אותה מכל האנשים, ולפיכך אפשר שקירב אותה אלי. צריך הייתי ברגעים כאלה רק לקום ולצאת, וכבר בטוח הייתי שתהא נטפלת אלי מיד ותבלה עמי שעות לא מועטות בשיחת ילדים. ואז עליצותה ושובבותה עברו את הגבול הרגיל. כך הורגלתי עמה מעט מעט עד שגם אני התחלתי מרגיש בה צורך בשעות קשות של געגועים ובדידות.
ולמחרת היום, שראיתי בענשו של יעקב, נפל עלי איזה רוח של שגעון, כמו שאומרים “לא מצאתי לי מקום.” דומה היה, שלבי חישב להתפקע. שאלות נולדו במוחי: מה אני עושה כאן? למה באתי? מה כל אלו הבריות לי? – כאילו אתמול באתי לכאן ומעצמי באתי.
מריוסה הסתכלה בי. איני יודע, אפשר שהכירה את עצבי על פני. תאווה באה בלבי לשפוך לפניה את רגשותי. קמתי ויצאתי לגן שאחורי הבית. כרגע יצאה אחרי. פתחתי את לבי, סיפרתי לה כל מה שראיתי אתמול. היא שמעה ונזדעזעה.
“מפני מה היכוהו?” שאלה בקול רועד.
“מפני שהתפלל יהודית ולא רצה לאכול בשר.”
“ומפני מה לא רצה לאכול?”
“אסור לאכול.”
“אסור? מפני מה?”
נשתתקתי.
שתקה גם היא. אחר־כך שמה עלי את ידה, ובעליצות, שהיתה רגילה בה, אמרה:
“אותך לא יכו.”
“מהיכן את יודעת?”
“שר המאה הוא מכירנו ומיודענו.”
“ואם אמך תלשין עלי?”
“אם יגזרו עליך מלקות, אלך ואספוג אותן תחתיך.”
והיא צחקה צחוק גדול על דבריה. הצחוק השפיע גם עלי. שנינו צחקנו, בלי דעת על מה.
נכנסתי הביתה “בריה אחרת.” מאז הרגשתי את עצמי קרוב מאד אל נערה זו.
ביום מן הימים – איני זוכר באיזה מן הזמנים, חשבון העת נתטשטש באותם הימים מלבי – רק זוכר אני, שכבר ידעתי לדבר רוסית במידה שהבינו השומעים את דברי, וכבר מוכשר הייתי לכמה עבודות בית ושדה, וכבר יכולתי להשביע את פטרוני רצון. וזוכר אני שבאותו יום השתדלתי לעשות את הכל בצביונו. רוצה הייתי לפחות פעם אחת להפיק רצון מאנה. מתגעגע הייתי לצחוק־נחת של אם.
אנה יצאה ונכנסה, וכאילו לא ראתני כלל. יושב הייתי על האיצטבא בדד, וכלבי לרגלי מביט בי בעיניים, כמדומה שהיו דומעות. צריך אני להעיר לך, שגורל אחר היה לכלבי. מתחילה, כשנכנס אל חצרו של פטר, קמו עליו כלבי החצר והרעישו עליו עולמות. נכנס להחבא בבית־המיבשל, גירשוהו משם במקלות. “נודד זה מהיכן בא?” תמהו עליו. ראה נבחן שלפי שעה אין לו לצפות לחסדי הפטרונים – נתן מבטחו בשיניו ונלחם עם כלבי החצר, עד שזבו דם, ראו הפטרונים את כוחו וכשרונותיו הכלבוניים, ומצאו בו תועלת. עמדו וקרבוהו ופסקו לו מזונות.
נבחן נושע, אבל תשועתו לא נעמה עליו. הכיר כלב זה בחוש מיוחד, שאני, בר־מזלו, אומלל ומתמוגג ברעתו; ובשביל זה לא האמין כל־כך גם באורך ימי שלוותו. תמיד, כשהייתי יושב בדד ושקוע בעצבות היה משתטח לפני ומסתכל בתוך עיני במבט בוטח ותמה. כמדומה שרוצה היה לשאלני: מפני מה? מפני מה אינך קונה לך רשותך בזה כמוני?
אנה יצאה שוב, והצליפה עלי מבט:
“יהודוני עצל, יושב לו בטל ואַת לכי טרחי, הכיני לו סעודה ויבוא על המוכן.”
קמתי ממקומי, והתחלתי מביט לצדדין למצוא לי איזה מעשה.
“לך וצוד את החזיר הקטן, והביאהו לכאן,” ציוותה עלי.
עבודה זו לא נעמה עלי כלל. כבר מאתמול שמעתי את אנה מדברת, שצריך לנחור את החזיר הקטן, ולבי נתמלא עליו חמלה. אף־על־פי שהוא חזיר, אבל הרי נתגדל פה.
קשה היה עלי להיות שותף באותו מעשה, אבל דיה היתה גערה אחת של אנה, ואני כבר ידי מונחת על אותו בעל־חי, שהרגיל בי והאמין בי אמונה יתירה. אנה נתנה לי חבל לכפתו. עשיתי את רצונה. החזיר צרח צריחה. דומה היה, שהוא קרא עלי: יהודוני, לי אתה עושה כך? אנה נתנה סכין בידי, הראתה לי מקום לחיתוך. החזיר זב דם והתחיל גונח ומחרחר מתוך גרונו.
אנה ציוותה להביא עצים, לערוך אש, להביא עליו את החזיר. עשיתי את הכול.
כלבי רואה, מביט עלי ותמה. והחזיר גונח. והאש מלחכת ומהבהבת. והכלב פונה כלפי מעלה ונובח.
בלילה נדמה לי בחלומי, שאני ואחי השו"ב עומדים ברקיע לפני מידת־הדין, ובעלי חיים עומדים וטוענים עלינו. אלא שעליו טוענים אווזים, יונים ושאר עופות טהורים בלשון הקודש: “כלום הרבה נהנית מכל אלו ששחטת?” ועלי טוען חזיר מחרק בגניחות וחריקות, שאין בן־אדם מבין בהן כלום.
למחר השכימה אנה, העמידתני לפני האם הקדושה, הקריאתני את ה“ברכה” שלה, ולשעת־הארוחה הושיבתני לשולחן אצל פטר, הגישה צלי חזיר ונעצה בו עיניה.
כמדומה, שכל אותן ההכנות לא עשתה אלא להביאני לידי כך. רואה אני, שהיא רוצה להקים עלי את פטר מתוך ביסומו. נפל פחדו עלי והתחלתי אוכל. אני לועס, ובאזני אני שומע את הקול. תמה אני על האנשים הללו, שאינם שומעים את החריקה והם לועסים במנוחה. איזה גוש עולה ולוחץ בגרוני. בחילה… זיהום… וכאן אירע לי דבר מגונה… פיגלתי את השולחן כולו… כל המסובים התרחקו לאחוריהם מתוך כעס ובחילה. נפגשתי בעיני מרוסיה, ובושתי מלהביט בהן. אנה קמה מורתחת מתוך כעס, אחזה באזני ומשכתני החוצה.
“צא הלאה, יהודוני טמא. אל תעז לבוא אל ביתי מהיום.”
היא גירשתני. פטר ומריוסה החרישו.
עלוב ישבתי על האיצטבא שאחורי הבית, וכלבי שוכב שטוח לפני ומביט בי. מתחיל אני טוען לפני בר־מזלי הנודד: “כלבא, השמעת? מגרשים אותנו. הא למה זה דומה? בשלמא אילו היינו באים לכאן ברצון טוב, אבל מכיוון שהובאנו בעל־כרחנו, גירוש זה מהו?” נדמה לי שכלבי מבין את שיחתי, מוציא מגרונו הברה מחונקת ומבליע עליה.
ורעיון נדחק ועלה במוחי: שמא באמת הגיעה שעתי לברוח? אם ירדפו אחרי וישיגוני, אתנצל ואומר, שפטרוני שלחני מביתו. רעיון זה נסחב במוחי כסמרטוט. “הביתה אל הוריך,” ניקר בלבבי כיתוש. “אם יגרשוך מזה הרי חפשי אתה,” אבל בוא וראה כמה גדול כוח השוט. אני ידעתי ברי, שעד שירגישו פטרוני בדבר, עד שיודיעו לשר־המאה ועד שישלח לרדוף אחרי, כבר אהיה רחוק מן המקום. חושי כבר התקשו בי, עד שלא יראתי שוב להיחבא ביערות. בפני הקליפות והשדים כבר לא יראתי, מפני שכבר ראיתי ושיערתי, שאין קליפות יכולות לצער את האדם יותר משיצערוהו בני־אדם – ואף־על־פי־כן, כשנזכרתי בשוט המצליף על הבשר הגלוי, בזריקת הדם, בפצלות העור ובצעקות שאינן מועילות, נפל עלי פחד. לא, זה לא היה פחד. זה היה כעין הכנעה. אילו היה מונח אצלי שוט ברגע זה, הייתי מנשקו מתוך יראה. קשה לי לצייר לכם את הדבר. אתם הפרחחים אינכם מוכשרים להבין זאת.
יושב אני שקוע בעצבות וכעס, ולא הרגשתי שבין כך שקע עלי השמש והחשיך היום. החושך גבר, עד שלא הבחנתי עוד את הכלב השוכב לפני. מרגיש אני פתאום איזה נגיעה ורפרוף על שערות ראשי. דומה לרחישת שׂממית או איזו ציפורת ליל. הרימותי את ידי לגרשה מעלי, אבל הנגיעה החליפה את מקומה ורפרפה על ערפי. משטח אני את כפי על אותה הציפורת המגרה בערפי, וידי נאחזה ביד רכה וחמימה. נזדעזעתי ונרתעתי לאחור. לפני עומדת מריוסה כפופת קומה. חפצתי לקום, אבל היא הכבידה עלי את ידה. היא ישבה אצלי ולחצה את ידי בשתי כפותיה.
“מפני מה אתה יושב כאן?”
“הרי גירשתני אמך.”
“לא כלום. הכי אינך יודע את טיבה? כך דרכה.”
“תמיד היא מבזה אותי. קוראת אותי יהודוני.”
“ומה בכך, כלום אינך יהודי? כלום כועסת הייתי אילו קראת לי נוצרית?”
נסתתמו טענותי. הרהרתי באותה שעה: הרי אני גופי מגנה את עצמי, כשאני מוצא גנאי בשם “יהודוני.” אמת, שהיא מתכוונת להקניטני ולבזותני, אבל כלום בה תלוי הדבר?
“ומה אתה אומר לעשות עכשיו?”
“לברוח אני רוצה.”
“בלא ידיעתי?”
היא זקפה בי שתי עיניה. הרגשתי כאילו ערתה לתוכי שני מעיינות חמים. עיני, שלאט־לאט הורגלו אל החושך, בחנו בה כל תנועות גופה. חיוך קל שעל פניה גירש את העצב מעל לבבי. הרגשתי פתאום, שיש לי בבית זה ידיד, אוהב, חבר טוב, חברה טובה, חברה יפה מאד. נזדעזעתי והתחלתי בוכה, והיא התחילה מרפרפת על ראשי, על צוארי, על פני. יפה עשתה שנתנה לי לבכות. אחר הבכיה רווח ללבי. היא ביקשה להוציא את ידיה, אבל אני נאחזתי בה.
“ובכן, תברח בלי ידיעתי?”
“לא,” עניתי מתייפח.
“ואם אקראך ‘יהודוני’ תכעס עלי?”
“לא.”
ואם אבריאך בשר חזיר?"
“בין כך ובין כך כבר התגאלתי.”
“כלום מגואלת אני כשאני אוכלת בשר חזיר?”
“לא,” אני עונה מנוצח.
“אם כן נער טוב אתה, נער חביב אתה לי.”
הרגשתי על צווארי נגיעת שפתיים חמות, סגרתי את עיני, שלא יביטו בי השמים השחורים והכוכבים הנוצצים. וכשהכרתי בעצמי, מה קרה לי, נתביישתי בפני.
היא נעלמה וחיש שבה ותרמיל בידה.
“אבא ציווה שתצא ‘לילית’ עם הסוסים. הא לך תרמיל זה. יש בו לחם ובשר. קום וצא.”
היא שפעה דברים בחטיפה ובנוסח שגור אצל בנות פטרונים, כאילו מה שקרה קודם, לא היה אלא חלום.
ההליכה ‘לילית’ היתה הליכה מיוחדת שבוודאי אינך יודע את טיבה, וצריך אני לבארה לך. כל היום עובדת הבהמה בשדה, ולפיכך חייבים הבעלים במזונותיה. להוציא את הלילה, שאינה עושה, ומהיכן תהא ניזונה? לפיכך הולכים עמה לרעות בשדה זר. אותו הזר גם הוא בעל־מקנה, גם אצלו יש סוסים, שאינם עושים בלילה, ואין להם זכות מרעה. מהו עושה? שולח הוא את סוסיו בגניבה לבר שכנו. נמצא שבהמותיו של זה רועים בשדות השכן, ובהמות השכן בשדותיו של זה, ושניהם שמחים. כשמוצאים את הגנב על גניבתו, הוא סופג מלקות. אף־על־פי־כן אין בכך משום גנבה. כך הדבר נוהג. ודאי שהתנו הבעלים למפרע על הדבר. אם תמצא את גנבי שלי, הריני מוחל לך על המכות, שתחלוק לו, ובלבד שתמחול גם לי על מה שאעשה בגנבך־שלך.
אף־על־פי־כן היתה חביבה עלי הליכה זו. אוהב הייתי את הלילות בשדה, בשעה שהירח משפיע עליך אור בצמצום. חוץ מן ד' אמות שלך שוב אינך מבחין כלום, ואינך רואה שום דבר, שיזכיר לך את המקום, שאתה נתון בו, ושיצמצם את כוח־המדמה שלך. אין לך אלא כיפת הרקיע שלמעלה, זו שגם אביך ואמך וכל אשר חביב לך נמצאים תחתיה. ויכול אתה לצייר לעצמך, שאבא עומד לפני ביתו ומקדש לבנה זו בשעה זו, ואמא מבטת באותו הכוכב הנוצץ, שאתה מביט בו. שניכם מסתכלים בנקודה אחת. ומתחיל אתה בוכה, ומשער אתה שגם אמא בוכה. ושומע הלילה, ושומעים לך הכוכבים. חגבים שורקים. רוצה אתה, האמן שהם משתתפים בצערך, מתאנחים עליך. הבלים, דמיונות כל אלו. אבל פעמים בשעה שאין לך ממשות, אתה נהנה מהבלים. ורוח סתר נושב עליך פתאום ונכנס בך ומחדש אותך, ומתחיל אתה להאמין, שלא לנצח תהא שבוי, שיש יום ויקראו לך דרור, ואז, ברגעים כאלו, שכב פרקדן, שקע בשינה, ואם לא יעירך שוט בעל־השדה, תראה חלומות נעימים, שאין הפה יכול לספרם.
לקחתי את התרמיל ויצאתי עם הסוסים אל השדה הרחב, החפשי, המשתרע וטובע באפלולית הלילה. איני יודע אם להכעיס את בעלי או על דעת עצמי עשיתי זאת, שלא הלכתי פעם זו לרעות בשדה זרים, אך ירדתי אל תוך העמק, שהיקצה אותו פטר לקציר שחת. השתטחתי על האדמה הטובה ועל יבולה הרך.
מתאווה הייתי להעלות על זכרוני את אבא ואמא, להסיח עמם במחשבה, אבל בפעם הזאת לא עלתה לי. תמונת הרב הזקן מרחפת לעיני. נדמה לי, שהוא מביט עלי מתוך רוגז. מספר הוא לי מעשה ביוסף הצדיק, שישב בבית פוטיפרע והתפרנס בזרעונים.
וכשנזכרתי ביוסף הצדיק, נפל עלי לבי למעשה המגונה שעשתה בי מריוסה. לא יכולתי לכחד מעצמי, שה“גויה” הצעירה יפה בעיני, ושאם היא תתן לי בשר חזיר אפילו עשר פעמים ביום לא אסרב לה. ולא עוד אלא שאני משתדל בעצמי ללמד עליה זכות. את כל חומר החטא אני מקבל על עצמי. נכון אני להאמין, שלא היא באה אלי, אלא אני קראתי לה. חוטא הייתי בעיני. אפילו לבכות לא יכולתי. נדמה לי, שהרקיע חשך משל אתמול, והכוכבים אינם נוצצים כלל. ומתוך מחשבות נוגות נרדמתי.
איזה קול העירני משנתי. דומה היה זה לקול בוכים. לא רחוק הוא הקול. עולה ומרחף באווירו של העמק. נזדעזעתי. והקול הולך ומשתפך, קול רך וצובט בלב, וכאילו מתכוון הוא ישר אלי. קמתי בחרדה, והתחלתי קרב אל המקום, שהקול יוצא משם. ומסביב, ולמעלה, ומתחת חושך, חושך שיש בו ממשות. הירח כבר שקע. מספר צעדים הרחקתי, וכבר איני מבחין את סוסי. חיש התחלתי מבחין הברות בקול. הנוסח צובט, צובט את הלב. נוסח של תהלים.
“כִּי יוֹדֵע יְ־יָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים, וְדֶרֶךְ רְשָעִים תֹּאבֵד”.
סר פחדי, ועל מקומו בא תמהון: מהיכן נוסח זה כאן בגלות? באתי לידי ספק, שמא אין זה אלא חלום.
“לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם… וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק..”
מושכני הקול. יהיה שם מי שיהיה. רוצה אני להצטרף אליהם.
התחלתי גם אני בקול: “יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ.”
נפסק הקול. שעטת צעדים אני שומע.
“מי שם?” שואל קול בשפת יהודית.
“אני. ומי שם?”
“אנחנו.” עונים כמה קולות בבת־אחת.
“חטופים?”
“חטוף?”
מתוך שאלות נפגשנו.
אלה היו שלושה חטופים, מן הנמצאים בכפר רחוק מבית פטר ואנוכי לא הייתי נפגש עמם. גם הם יצאו למרעה לילית עם בהמות בעליהם ונזדמַנו יחד בעמק זה.
נעים עלי לקרותם בשמותם. הגדול שבהם, יעקב, שכבר ידוע לך שספג מלקות, והשנים הנשארים, סימון ורובין. אבל שם בעמק התוודעו אלי בשמותם, כמו שהיו נקראים בביתם, יעקיל שמעו’לי וראוב’יק.
כפי שנודע לי באחרונה, היה להם עמק זה מקום קבוע להזדמן בו לפרקים. זה היה מעין קלויז מיוחד במינו שראוי לקראו “קלויז של ר' יעקיל.”
הוא, יעקיל, היה נער כבן־חמש־עשרה, שנלקח מביתו מלא וגדוש בתורה. כולנו כבר שכחנו את חשבון הימים. אבל יעקיל זה מתפאר היה, שהוא מכיר את הימים על פי צבעם וריחם, וביחוד ערבי שבתות. חבריו העידו בו, שדבריו קיימים. ומתפאר היה, שהוא נהג חשבון בימות השנה, עד שלא אבד לו אף אחד מן החגים. בימי חג ומועד הם מתאספים לעמק זה.
על פי חשבונו של יעקיל חל תשעה־באב באותו הלילה ונקבצו לכאן כמנהגם.
“אם כן,” אני עומד עליהם בשאלה, “תהלים זה, שאתם אומרים מהו? מוטב שתאמרו קינות.”
“קינות אין אנו יודעים על פה,” ביאר לי יעקיל, כבעל הבית הגון, ששמו ר' יעקיל, “יודעים אנו רק כמה קפיטלים של תהלים על־פה, ואותם אנו אומרים בכל החגים. אבל בעיקרו של דבר, כלום המלות עיקר? בין כך ובין כך הרי המלות לשון הקודש הן. העיקר היא הכוונה. כך לימדני אבא, עליו־השלום, הכל הולך אחר כוונת הלב. רצונך, הרי פירושו של ‘למה רגשו גוים’ ‘אתה בחרתנו מכל העמים;’ רצונך – ‘איכה ישבה בדד’.”
הדיבור היהודי, שלא שמשתי בו זה כמה, השפיע עלי השפעה מיוחדת. הרי אני שרוי בסביבה יהודית, קיבוץ יהודי, יהודים של אבא ואמא. הרגשתי התבטלות מפני הנער המצויין, היודע את הכל כפוסק ותנא. רואה הייתי בו בחינת רב קטן על העדה הזעירה הזאת.
הדבר הזה הרבה עוד יותר את עצבוני. הייתי בעיני הרשע שבעדה, האוכל בשר חזיר ונכשל בעבירות חמורות. ודאי שאיני כדאי להצטרף לחבורה זו.
בין כך משש ראובן הקטן בתרמילי ומצא מציאה.
“חבריא, אוכל,” קרא הקטן מתוך התפעלות.
שמעה העדה אוכל, ובאה לידי הזדעזעות. כך הורגלו החטופים להזדעזע על כל מאכל, אפילו מתוך שׂובע. אמנם לא תמיד יכולנו להתאונן על פטרונינו בנוגע לפרנסת הקיבה. מבריאים היו אותנו על־פי־רוב עד לכדי שביעה. אבל מכיון שלא נתנו לנו אוכל בשעת רעבון, אלא בשעה שעלה הדבר בחשבונם, הורגלנו לאכול לתיאבון אפילו על בטן מלאה. “אכול בשעה שיש לפניך, ולא תצטרך לרעוב בשעה שאין לך,” זהו פתגם שגור אצל החטופים.
הם התחילו מחפשים בתרמילי, ואני, כלימה כיסתה פני, בזכרי, שעוד מעט וייגלה קלוני לפני העדה הישרה הזאת, כשימצאו שם בשר חזיר.
התחלתי בוכה ומתוודה על עווני.
“נכשלתי,” אני מדבר מתוך התייפחות, “בשר חזיר… לא יכולתי לעמוד בנסיון…”
דומה היה עלי, שיעקיל הוא בית־דין שלי, ושני הקטנים הם עדי, שמצאוני על עווני. יעקיל שמע את קטעי וידויי. העדים כבשו פניהם בקרקע, כאילו הם הנאשמים. ואני – אני בוכה ומתייפח.
“שמע נא, קטן,” פנה עלי יעקיל, “איני יודע אם עברת אותם מדורי הגיהנום שעברנו אנחנו. מרחו אותך בעיטרן והעלו אותך על האיצטבא העליונה שבבית־המרחץ תחת הבל שורף ומחניק? הכו אותך בשוטים על שמצאו אותך ממלמל “מודה אני?” העמידוך על כרעיך בין צורי חלמיש ואבנים חדות שעות הרבה בשביל שלא נשקת מה שציוו לנשק? מצאו אותך מנשק בסתר “ארבע כנפות” ופסקו לך שוטים כמספר החוטים שבציציות? שמא לא נוּסית בכל אלה, גלה את שכמינו וספור את הצלקות שנשארו שם. ועל אלה תוסיף עוד את השוטים שאני חייב לספוג, מפני שגופי הקטן לא יכול לספוג את הכל בבת־אחת. ואחר כל אלה עוד לא עבר עלינו יום בלא “מודה־אני.” ומבשר החזיר היינו נזהרים, עד שפעם אחת חדלו מהכות אותנו על־זה, אלא, פשוט, לא נתנו לנו שום מאכל לבר מבשר חזיר. שני ימים תמימים צמנו. גם לחם גם מים לא בא אל פינו. רואה אתה את שמעון הקטן? הוא ניסה אז לאכול עשב הגדל בחצר. ובליל יום שלישי לתעניתנו ראיתית את אבא בחלומי. הוא היה לבוש בגדי יום־טוב ובידו חומש. התחיל לומד עמי ומשנן לי את הפסוק “ונשמרתם לנפשותיכם.” ופתאום נבקעה האדמה.. מלאך דומה יצא… שוטים בימינו ובשר חזיר בשמאלו, והוא מגישו אל פי. מביט אני אל אבא בחרדה, והוא מחייך. כל המקום האיר מחיוכו, ואמר: ‘כלום לרצונך אתה אוכל?’ התחיל אבא מרחף ועולה, וקורא לי מרחוק: אמור לכל אחיך החטופים, שכרם מרובה מאד. כל אנחה מאנחותיהם נחשבת תפילה, כל מחשבה טובה מצטרפת למעשה. אלא שאם תמותו ברעב, עתידים אתם להיות יורשי גיהנום. הקיצותי. ומאז התחלנו אוכלים לפי שעה בשר חזיר ומאכלי פיגולים. העיקר הוא שנישאר יהודים, שנשוב לאבותינו יהודים. ברור לי. שלא יחשוב לנו השם־יתברך את זאת לעוון.”
אבן מעמסה התגוללה מעל לבי, עיני זלגו דמעות מתוך שמחה. ומכיון שפתחתי את פי, גמרתי בדעתי לספר לפניו גם את עווני השני. קיוויתי לקבל מאת יעקיל היתר על מריוסה, כמו שקיבלתי על בשר חזיר.
בינתיים הוציא שמעון מתוך תרמילי פת לחם וצלי.
“רעבתן,” גער בו יעקיל בזעף, “כלום שכחת? הלא תשעה־באב היום.”
הנזוף החזיר את הכול לתוך תרמילי וסר לצדדין.
אני סיפרתי לפני יעקיל את אשר נפל ביני ובין מריוסה ובלי כוונה לדבר השתדלתי להמליץ עליה ולספר בשבחה. כמדומה שהרבה הגזמתי ושיקרתי בנוגע לנטיתה וחיבתה ליהודים.
“וסופו של דבר?” שאלני יעקיל בקצת חרדה, “היא נשקה אותך ממש?”
כל אחד מהנערים שונה את השאלה.
אני מביט לארץ ושותק.
“יפהפיה היא?”
אני שותק.
“כמעט שכחתי מה שמך?”
“שמואל.”
“שמע נא, שמואל, זהו ענין חמור. יותר ממה שנאמר אצל יוסף הצדיק. התבין? איני יודע, כיצד אבאר לך. סכנה היא עלינו למצוא פה בגלות, בין שׂוטנינו, אוהבים נאמנים וישרים.”
“מדוע?” אני תמה.
“איני יודע. כך אני מרגיש. נעלבים יצאנו, נעלבים צריכים אנו לשוב. העלבון והצדק הם שלנו. צריכים אנו לשמור עליהם, עד שנביאם הביתה.”
“איני מבין.”
הוא העמיד עלי את עיניו ויאמר:
“ראה הזהרתיך. התרחק ממנה.”
דבריו נכנסו לתוך־תוכי. הרכנתי לפניו ראש מתוך הכנעה גמורה. זה היה כוחו של יעקיל, לא רק עלי, אלא גם על יתר החברים: כשהיה נותן עיניו במי שיהיה, היה משעבדו. קשה היה לסרב לו.
בריה חדשה נעשיתי. משא שתי עבירות הוסר מעל לבי. על אחת קיבלתי התרה, ועל אחת נעשיתי בעל־תשובה. בלב שמח הצטרפתי אל העדה, והתחלנו שוב את הקפיטלים הראשונים של תהלים, שנתקנו כאן במקום קינות. לאחרונה הצעתי שנאמר “על נהרות בבל,” שאני ידעתיו על פה. ההצעה נתקבלה.
ועדה של ארבעה יהודים קטנים עמדה בעמקו של פטר חלופוב, נסתרת בין הרים מסביב ומכוסה בצל הליל, “גנבים” על חשבון זרים ומקוננים על חשבון עצמם – וקראו מעומק הלב:
“עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיוֹן”.
קראנו, ישבנו גם בכינו, בזכרנו את אשר עבר עלינו, ואת המקום שאנו שרויים בו.
שמואל הזקן נזדעזע מתוך סיפורו. שקעה עלינו השמש, והוא נזכר שלא התפלל עוד מנחה. ירד ורחץ ידיו במי־שלולית, עלה ונשתקע בתפילה.
ו
כשגמר הזקן את תפילתו מתוך ישיבה בעגלה, לא חיכה שאעירהו על הסיפור. מעצמו שב למקום ההפסקה, כאילו מוטל היה עליו לתת לפני דין וחשבון על כל מה שעבר עליו. זהרורי בין־השמשות כבו לגמרי. ערב של חורף האפיל עלינו בערפל עב ובר־ממש. הזקן גמר את המזמור “עלינו לשבח” והטעים מתוך הערפל: “לתקן עולם במלכות ש־די וכל בני בשר יכירו בשמך… ביום ההוא יהיה אדני אחד ושמו אחד.” עפו המלות אל תוך הערפל, כאילו התכוונו לבקעו, לפזרו, אלא שנבלעו בתוך החושך ולא השאירו אחריהן שום סימן.
– חושב אני את היום, שהתוודעתי אל יעקב – תכף הזקן והתחיל בהמשך סיפורו – להתחלה של חיים חדשים. הורגלתי להביט עליו כעל גדול, שמעשיו צריכים להיות לנו לדוגמה. יעקב, כל מה שאמר, לא אמר על דרך השערה וספק, אלא כפוסק ומומחה. במקום שבא במבוכה, פתר לו אביו את שאלותיו בחלום. על פיו ועל פי חלומותיו חיינו.
הורגלתי לראותו אוכל טרפות, מחלל שבתות ועובר על כל התורה בלי שום פקפוק. ואף־על־פי־כן הוא מזהיר אותנו תמיד, שנילחם על יהדותנו, שנספוג שבטים וכל מיני פורענויות, ובלבד שלא נבגוד ביהדות. ובשביל זה ציירתי לי במוחי, שהיהדות אינה לא תפילה ולא זהירות מעבירות קלות וחמורות, אלא ענין אחר לגמרי, שאין אני יודע לקראו בשם ולהראות עליו באצבע. יעקב ודאי שיודע. אני איני אלא מרגיש בה. מרגישה גם אנה. שאם לא כן, לא היתה קוראת אחרי תמיד “יהודוני” ולא היתה שונאת אותי כל־כך, אחרי שהיא רואה אותי עובר על כל התורה.
ופעמים, שהייתי רואה את עצמי ואת חברי, כאילו אנו המצביאים לחילותיו של הקדוש־ברוך־הוא. כל מה שאסר, לא אסר אלא על החיילים. החיילים הם פשוטים, זקוקים לשורת המשטר, צריכים לדעת משמעת ושיעבוד, מה שאין־כן המצביאים. רמז לנו העליון, כביכול, על־ידי חלומותיו של יעקב: בשבילכם יש יהדות אחרת. מעצמכם תבינו מה ומתי אסור. ומה ואימתי מותר.
נדמה לי לפעמים, שאני מקיים את יהדותי באותו הנסיון שהזמין לי השטן במריוסה. כשלא אפנה אליה, אני קונה את עולמי בשעה אחת. נזדיינתי כנגדה בכל מיני כלי־זיין. נגמר בדעתי, שאם תושיט לי בסתר איזה דבר מאכל אזרקנו בפניה. אם תשים עלי את ידה, אדחפנה מעלי. אגיד לה, שאני יהודי, והיא אינה כלום.
נלחמתי בצלה וניצחתיה, כל זמן שלא ראיתיה. אבל מכיון שהופיעה לנגדי, נתקלקלו כלי־זיני. שכרון השפיעה עלי. לא יכולתי לעמוד לא מפני אש עיניה השובבות, לא מפני דיבורה העליז ולא מפני כולה־שלה. הכול היה בה שלא מצד הקליפה, אלא פשוט משיכה, משיכה שלא לרצונך. וכשנתנה עלי את ידה הרכה, כפפתי את קומתי והפקרתי את עצמי, שתעשה בי מה שלבה חפץ, והיא עשתה. במקום שחסרו לי כפתורים תיקנה, פחתות במלבושי הטליאה. אם קטנה היתה לי, ומאכלים ומגדנות הביאה לי, וציוותה עלי לאכול, ולא מריתי את פיה. היא השכיחתני את יעקב ואת תורתו.
וכשבאתי לפני יעקב, שכחתי אותה ולמדתי את תורתו, שאסור לקבל טובה בגלות. והתחרטתי על העבר בלב שלם, עד שבאתי לפניה.
בין המכתש והעלי הייתי נתון.
ועם יעקב הייתי מזדמן לפרקים תכופים. מן הלילה ההוא שהיה ליל תשעה־באב, על־פי חשבונו של יעקב, היינו נפגשים בכל לילה על הבאר, עד שנפלה מריבה בינינו. אנכי לא הרשיתי להם בשום אופן, שהכול יביאו בהמותיהם לכאן וילחכו את עמקו של פטרוני. וכך התנגד גם שמעון וגם ראובן לחפצי, שאביא את סוסי לרשות פטרוניהם. יחוסינו כמעט שנתקלקלו, עד שעמד עלינו יעקב בדעתו המכרעת.
“חבריא, צריכים אתם לדעת, המרעה ‘לילית’ הוא ענין של גניבה. הגניבה אמנם לא לנו היא, אלא מכיון שנמסרה על ידינו, חייבים אנו לנהוג בה מנהג יושר וצדק. בואו ונעשה חשבון, כמה סוסים לכל אחד, ולפי חשבון הסוסים נחלק את הלילות, ונחליף את מקום המרעה. למי שיש יותר סוסים, ירבו לילות המרעה בחלקו, והיתה זאת גניבה ביושר.”
ההצעה נתקבלה, כמו שכל הצעותיו היו מתקבלות, לא כהצעות, אלא כגזירות. ומאז התחלנו נוהגים “גניבה ביושר.” והפטרונים היו ישנים בביתם, שמחים בגניבתם ואינם ניזוקים, עד שנתחבר לנו נער נוצרי אחד, סרגי איבנוביץ', בנו של ראש הכפר, גיסו של פטר חלופוב, שגם הוא היה לפעמים בהולכים ‘לילית’ נער זה הוכרח מתחילה לקבל על עצמו גזירת יעקב, אלא שלמחר גילה את הדבר בכפר.
הפטרונים באו לכלל כעס. יעקב קיבל את הדבר על חשבונו, על דעתו, וספג עונשים מכולם. ומאז נסגר בית־הכנסת של יעקב. הפטרונים חדלו מלשלוח אותנו למרעה לילית.
לכשתרצה, הרי היה קצת טעם בתרעומתם עלינו. הם נמצאו מרומים על ידינו. מאמין היה כל אחד, שסוסו מביא לו ריווח ידוע בכל לילה, כמחיר הנהוג למרעה לילה. שבעה לילות, פי־שבעה, ירח ימים, פי־שלשים. ופתאום נודע להם שסוס כל אחד היה רועה על חשבון פטרונו, הרי שגרמנו להם הפסד מרובה כל־כך בפעם אחת.
ואלא מאי, שמא תאמר גניבה, מה איכפת לך, פרחח יהודי, כלום שלך גונבים?
כך אמר לי פעם אחת נוצרי אחד ממכירי: זהו חסרון קבוע ביהודי, שהוא מכניס את ראשו למקום שאין מבקשים אותו כלל. וחסרון זה הרגיש בנו גם סירגי איבנוביץ', ומונה היה אותנו בו תמיד.
הקלויז של יעקב נסגר, אלא שבחרנו לנו מקומות אחרים ארעיים, ולפעמים שהתחלנו נכנסים איש לבית רעהו. והפטרונים לא הקפידו על הדבר.
איני יודע מי לחש לה למריוסה באזנה, מי ומה הוא יעקב זה, ומה דעתו עליה, שהתחילה לשנוא אותו מן הרגע הראשון שנכנס אלי. פרא־אדם, היתה קוראה עליו. מעולם לא ראתה יהודי כזה, כך אמרה לי. “פשוט, יראה אני מפניו, מפני עיניו המשונות אני יראה, ואני בזה לו.”
כשנכנס אלי, יצאה מן החדר ולא שבה, עד שיצא. ועלי יפה היה הדבר, מפני שמן הנמנע היה עלי להימצא תחת השפעת שניהם בעונה אחת.
כך עברו עלי הימים בסביבתי הקטנה. פטר היה מחבבני לפעמים; אנה השביעתני כעס ומרורים; מריוסה אימצה אותי לה כאח וליהטה אותי באש שבעיניה. יעקב השפיע עלי מתורתו, שאסור לקבל טובה בגלות ממי שאינו בר־גלות, ושאנו צריכים להילחם על יהדותנו. סירגי איבנוביץ' נהפך לי לשונא, מיום שגילה בכפר את דבר “הגניבה ביושר,” ושר־המאה שלי לימדני מסות צבאיות והצליח.
אני בעצמי, כמדומה לי, שלא הייתי ולא־כלום.
כך עבר הקיץ ורובו של החורף.
בין כך הגיעו ימי חג בבית חלופוב. איני זוכר איזה מן החגים. אלה היו לנו ימים קשים בגולה. מכיוון שהתחילה אַנה עוסקת בהכנות מבעוד יום לכבוד החג, נזכרתי בערבי־שבתות שבבית הורים, בשבתות בקלויז, בחגי ישראל ובכל מה שחביב כל־כך על נער עברי, ואש של געגועים התלקח בלבי. בימים אלה לא הועילה לי גם קרבת מריוסה, גם דמעות לא כיבו את אשי. כגחלים לוחשות נצברו לי פה בתוך החזה. הטעמת מימיך אש כזו? רוצה אתה אז לשכב על הקרקע, להתגולל, ללחוץ את הלב אל איזה גוש. מעשה שגעון עולה פתאום על דעתך לעשות: לרקוד, לשיר, להתאבק, לבכות, לצחוק. אפילו מלקות היית נכון לספוג אז, ובלבד שתסיח דעתך ממה שבלבך.
חלופוב יצא והתמהמה יותר מן השיעור. מריוסה העירה, שראתה אותו נכנס לבית־המרזח.
התחילה אנה מקללת את היהודי המזגן, “מושקה שלנו.”
“הי, אמא,” מתערבת מריוסה, “כלום מה אשם מושקה בדבר? וכי בעל־כרחו של אבא הוא מכניסו, ולאונסו הוא משקהו?”
אנה באה לכלל כעס ושפכה קיתון של בוז על ראש בתה.
איני יודע מה היה לי. אגרופי התכווצו, דמי רתח בי. לא יכולתי לשמוע בקרירות־דעת את עלבונה של מריוסה. הרגע היה רגע של סכנה. להתנפל על אַנה חפצתי. אני לא ידעתי, שמריוסה מביטה אחרי, ומרגישה בכל מה שמתחולל בי.
באותו רגע נפתחה הדלת ונכנס חלופוב מבוסם. הוא הלך ופסע פסיעות חגיגיות מתוך פיזוּז וחיוך. חלופוב מכיוון שהיה מבוסם יצאה נשמתו מנרתיקה ושכנה על פניו. ברגעים אלו לא יכול לעשות אחרת אלא או לחבק, לנשק ולבכות, או לקלל להכות ולחייך. לא לחינם היה נוהג להתגלח לימי החג כדי לתת מקום פנוי ורחב לנשמתו הרחבה. זהו ההבדל בין נשמת יהודי ובין נשמת מי שאינו יהודי. נשמת יהודי כולה רוחנית, מתכווצת ובונה לה מקום אפילו על חודו של חוטם. אבל נשמת עממי תופסת מקום מרווח, כביכול בגשמי.
הוא התחיל משתעשע עמי ועם מריוסה חילק לנו ממתקים, ובלבד שנרקוד עמו. אלא שאַנה קידמה אותו בפנים חמרמרים.
“שוב שיכור?”
עיני אַנה לא פעלו באותה שעה על חלופוב.
עלבון בעד עלבון. וחלופוב לא יכול להתאפק, עמד וקרא עליה:
“יהודוניה.”
ראיתי את פני אַנה והם מכורכמים, ראיתי את פני מריוסה כשהאדימו, ראיתי את פני חלופוב, ונשמתו התחילה מתכווצת וחוזרת לנרתיקה. אַנה התרחקה לחדרה. השורה נתקלקלה.
אני נרתעתי לאחורי. נשתוממתי, קריאה זו “יהודוניה,” מה פירושה?
נתמלאתי חמלה על חלופוב, על מריוסה הנרעשת, על אַנה הבוכיה, על רוח החג שבבית, שבשביל מלה אחת “יהודוניה” נתחלל. ונדמה לי שחלק גדול מאשם זה חל עלי. ובאמיתו של דבר, כלום למי היתה שום שייכות למלה “יהודוניה” יותר ממני? שמא לחלופוב?
סיפורו של הזקן נפסק כאן על־ידי צהלת הסוסים, שקמה לרגל תגרה קטנה שנפלה ביניהם. הסוס החיצוני התגאה בקורטוב חירות ורצה להזכיר את שכנו התיכוני על הדבר, וחלק לו נשיכה. הלז לא יכול להשיב לו מפני שהוא חבוש במוסרות, וצנף. הניד עליהם העגלון שוט, ועשו שלום ביניהם.
“הטריחו את עצמכם,” השמיע העגלון עצה טובה, “רדו מעל העגלה ועלו הר זה כדי שלא יקפא דמכם בקרבכם, מתוך ישיבת־קבע.”
אין מסרבין לעגלון בדרך. עשינו כמו שנצטווינו.
ז
– ביום השני – הוסיף הזקן לספר – נתגלה לי הדבר במקצת. מריוסה גילתה לי, שבכפר מרננים אחרי אמה, כי היא יהודית שהמירה. היא אינה יודעת, עד כמה מן האמת יש בדבר. לפעמים, שאבא קורא עליה “יהודונית,” אבל זה רק מתוך שכרות, וספק אם מדעתו הוא קורא כך, או שמא אינו אלא חוזר על הפטפוטים, שהוא שומע עליה בכפר. כשהיא שואלת את אמא בדבר, היא באה לכלל כעס. אבא חובב יהודים, אבל אמא שונאה אותם. היא גופה אוהבת את אביה יותר מאמה. גם היא מחבבת יהודים. מתרועעת היא עם בנות “מושקה שלנו” שלא מדעת אמא. חידה היא בעיניה, מפני־מה שונאה אמא כל־כך את היהודים? אגב היא משביעה אותי, שאגיד לה את האמת, “איך הם היהודים שם בשכונתם, כמו יעקב הפרא, או כמוך?”
אנכי לא שמעתי את יתר פטפוטיה, מפני שעסוק הייתי ברעיון אחד, אם אמת הדבר מה שאומרים, הרי מריוסה חציה יהודית. נתתי את לבי למצוא את הסוד. גם זהו פרי החטיפה, שעשתה אותנו עזים כנשרים, קלים כצבאים, גבורים כאריות לעשות רצון פטרונינו, וערומים כשועלים למצוא תחבולה בשעת הצורך. כבר העיד עלינו שר־האלף שלנו, פאול אקימוביץ', יהי חלקו עם חסידי־אומות־העולם בגן־עדן. חיל זריז, פקיד פיכח ופטרון רחמני היה פאול. אם נשר היה, אנו אפרוחיו; אם ארי היה, אנו גוריו.
וכך היה פאול אקימוביץ' אומר: “אין לך חייל טוב מיהודי בשעת הצורך, אלא שאתה צריך לדעת, כיצד להשתמש בו. אל תתן לחייל יהודי פקודות מפורטות ומבוארות מתחילתן ועד סופן, מפני שאז אתה שולל ממנו את האפשרות להשתמש בכשרונו, לחבל תחבולות, ומאבד אתה טובה הרבה. צווה לו רק את תוכן פקודתך ומטרתה, ואז היה בטוח, שאפילו מתוך הגיהנום יביא לך את מבוקשך.”
מכיוון שנתתי את לבי למצוא את סודה של אַנה, ישבתי לחבל תחבולות ומצאתי.
זה היה בראשית ימי אביב. חלופוב נסע לכפרים הסמוכים, שהיו תחת שלטונו, לגבות מסים מאת האיכרים ושהה בדרכו כמה ימים.
כל אותו היום ציערתני אַנה, כמנהגה. שלחתני בשליחויות יתרות, דרשה ממני שתי עבודות בעונה אחת, צעקה, קיללה, דחפה בכתף, צבטה באוזן. מומחה היתה לצער את המשועבדים. בלילה שכבתי על משכבי באכסדרה. זה היה לי מקום קבוע לשינה. אַנה עלתה על משכבה, ולא ישנה עדיין. מריוסה כבר נשקעה בשינה. נזכרה אַנה, ששכחה לסגור את הדלת לאכסדרה וקראה אלי, שאקום ואסגור. אני התראיתי שקוע בשינה והעמדתי קול נחרה. היא קוראה, ואני נוחר. פתאום התחלתי והעמדתי צועק מתוך שינה בקול פחדים ובשפת יהודית:
“הוי, אמא, הניחי לאנה, היא אם לבנים. רחמנות על בתה הרכּה.”
נאלמה אנה. פוקח אני עיני לחצאין ומביט אליה דרך הדלת. על השולחן שאצל מיטתה נר דולק. רואה אני אותה נרעשת ומטה אזניים. חוזר אני על קריאתי בקצת שינויים.
“בבקשה, אמא, כלום מה היא חייבת? היא מבריאה אותי, גם היא אם.” ומתחיל אני בוכה מתוך שינה.
“האומנם?” אני קורא בתמיהה ומתוך בכיה, “אַנה יהודיה?”
רואה אני, שאנה מסתכלת כלפי מיטת מריוסה. נראה שדאגה, שמא תתעורר ותשמע את אשר לא לה לשמוע. היא לבשה את מחלצתה, ירדה אלי, והתחילה מעוררת אותי בחשאי:
“ישן אתה? קומה נער. התעורר.”
התעוררתי והעמדתי פני נפחד.
“על מה בכית?”
“חלום קשה חלמתי.”
“מה החלום?”
אני שותק.
“ספר, ספר.”
“את אמא ראיתי.”
“היא חיה עוד?”
שיקרתי לה ואמרתי, שכבר מתה.
“ומה אמרה לך?”
“אמרה כי… ש…”
“ספר, ספר.”
“איני יודע איך לקרוא זאת ברוסית.”
“ספר בשפת יהודית.”
מביט אני עליה בתמהון מזוייף.
“אמרה, שאם תצערני אַנה, תבוא בלילה ותחנוק אותה.”
פני אנה התכרכמו.
“ושוב אמרה, שאַנה צריכה לחמול על ילדי ישראל, לפי… שגם היא בת־ישראל.”
תחבולתי לא הלכה לבטלה. יחוסה של אַנה נשתנה אלי לגמרי. לפרקים, בשעה שאיש לא היה בבית, לא נמנעה מלדבר עמי יהודית.
מצבי לא לבד שנשתנה, אלא שנתהפך היפוך גמור. דומה, ששמחה היתה להישאר עמי יחידה בבית ולפטפט עמי. צריך אתה לדעת, שמצבה של אנה בכפר לא היה נעים כלל. מכירות לא היו לה הרבה ולואי שלא היו לה כלום. כשהיו באות אל ביתה, חשדנות משותפת ניכרת מתוך שיחתן וישיבתן. הרבה כתרים היו קושרות זו לזו, הרבה חיבה היו מראות אחת לחברתה, שלא כפי הרגיל אצל בני־אדם. ניכר היה, שכל אחת רוצה להשתיק בדבריה את הרהורי הלב. כל שיחה משיחותיהן מתחלת היתה במה שמתחלת, וגומרת תמיד בדיבה על נשים שאינן זהירות בעניני ה“צרקוב.”2 ואַנה, כשהגיעה לפרק זה, היתה מתאדמת, מפני שיראה היתה, שמא תתאדם. כשהרגישה באודם פניה, התחילה מפטפטת ומשתדלת להעלים על מבוכתה ולהבליט את זהירותה וחיבתה לדת החדשה.
מתפטרות היו המכירות הטובות מתוך מבטים משותפים של ערמימות. צריכה היתה אַנה להיות או שוטה גמורה או פיקחית יותר מדי, כדי שלא תרגיש בעוקצם של המבטים הללו.
יחוסו של פטר אליה היה בכלל רצוי מאד. כשנפלה פעמים קטטה ביניהם היתה היא אשמה בה יותר. וכך זוכר אני, פעם אחת, אחר שכבר נתגלה סודה, שכבתי על משכבי ולא יכולתי לישון. מחדר־המיטות נשמע קול אשה מספרת עם בעלה מתוך קטטה. היא התנפלה עליו, על ששכח להביא שמן ללמפדה.3 יום פגרה היה, וחלופוב שכח או לא ידע בו. חלופוב היה קל שבקלים בעניינים דתיים. תמיד היתה אנה מקנטרת אותו על התפקרותו. היא ציערתהו בקטטותיה, עד שכשלה בו סבלנותו ועמד עליה.
“אילו הייתי כל־כך צנוע וחרד, כמו שאת דורשת ממני, אפשר שהייתי מהדר לשאת אשה… אשה… שהיא… שהיא נוצרית אדוקה.”
אפשר, שלא התכוון לפגוע בכבודה ולהזכירה מה שהשתדלה לשכוח. אפשר שזו היתה אצלו טענה נשמעת, אלא שאַנה שמעה בזה את עלבונה. פרשה ובכתה.
זה היה חסרונה של אַנה, מום קבוע בנפשה, שהיתה רגשנית יותר מדי. מרגישה היתה בדברים, ששמעה על חשבונה, לא לבד מה שנאמר, אלא כל מה שהדברים יכולים להלום, וכל עלבון, שנאמר סתם, נוטה היתה לקבל על חשבונה. לכשתרצה, יכול אתה למצוא מום זה גם אצל הרבה מהחטופים. בגדודו של לידריס הייתי עומד בעת מן העתים. באַלפי היו הרבה טטרים, קצת קראים וגם סכום הגון של יהודים. לכאורה, לא כלום. אבל צריך היה, שיקרא חייל אחד “אַנטיכריסט” ומיד הזדעזעו היהודים ורק היהודים. הטטרים והקראים, אדרבה, משתמשים היו הם־גופם בקריאה זו לעלבון חברם, אפילו אם הוא נוצרי. זהו שאמרתי לך. היהודים הם רגשנים יותר מדי.
בקיצור, חיים לא נעימים חיתה אנה. מתבודדת היתה בין עם רב. שתקנית נעשתה לאונסה. וזהו אסון גדול אצל הבריות הללו. נשים פטפטניות הן. כשאתה מחסרן את היכולת לפטפט אתה גורם להן רעה רבה.
בר־שיחה נעשיתי לה מן היום שנגלה לי סודה. מפטפטת היתה באזני על חשבון שתיקתה כל הימים. ובתוך פטפוטיה סיפרה לי דבר והיפוכו. סיפרה לי שהיא מתגעגעת על אנשי עירה וקרוביה; ושהיא שונאת אותם תכלית שנאה. יתכן, שאמת סיפרה. גמירא:4 אין שונאים אלא דבר שגורם צער, הפסד. שונאת היתה אַנה את קרוביה, מפני שגרמו לה צער הרבה, צער חרטה, צער געגועים, אולי גם צער בושת וכיוצא בזה.
ומכיוון שהותר אצל אנה הקשר של “עשרת הקבין” שלה, שוב לא נקשר. לא נזהרה מלדבר יהודית לא מפני מריוסה ולא מפני יעקב, שהיה סר לפעמים אלי. התחילה אַנה מקבלת אותו בפנים מסבירות. רק מריוסה היתה מבריחה את עצמה מלבוא עמו בדברים. פשוט, שונאת היא אותו. בית אנה נהפך לאט־לאט לכעין קולוניה יהודית, או, לכשתרצה, כעין קלויז יהודי, ביחוד, בשעות שפטר לא היה בביתו. נאספים היינו שמה ומסיחים יהודית, כמו שמסיחים עכשיו באיזה קלויז. חפשים הרגשנו את עצמנו ברשותה של אַנה. היא נהייתה אם לחטופים שבגולה. גם מריוסה התחילה מפטפטת יהודית.
יעקב הרגיש, שהכנסיה שלו עוברת מרשותו לרשותה של אנה. קינא, לבלי הרגיש בעצמו שהוא־גופו הולך ועובר, הולך ונבלע, אלא שגם במקום הבליעה הוא טובע חותם ונותן צורה קיימת לכנסיה החדשה. אַנה מחבבת אותו חטיבה יתירה עלינו. כבוד היא נוהגת בו. לפעמים נדמה, שהיתה יראה מפניו.
צריך אתה לדעת, שאשה זו, לאמיתו של דבר, לא עזבה את דתה, אלא קיבלה על עצמה חומר שתי הדתות. יראה היתה ביהדותה מפני הגיהנום היהודי. עכשיו הוסיפה על עצמה עוד פחד של גהינום נוצרי. חושד אני בה, שהיתה יודעת עוד לאמור “ויהי־נועם” על־פה. ובחלומות היתה מאמינה. לדבר זה הרי כל הנשים שוות, וחלומות היתה רואה לפרקים תכופים. יעקב האמין בעצמו, שהוא יודע לפתור חלומות והיה נטפל אליה ופותר חלומותיה.
כל־כך הורגלנו לדבר, כל־כך הרחבנו לעצמנו רשות בבית זה, עד שפעם אחת השתקענו בשיחה יהודית, ולא הרגשנו שנכנס פטר בבית. הוא לקח מקום בינינו, התחיל מתערב בשיחה, וחיוכו הרגיל שכן על פניו. הוא שואל ואנו עונים, אנחנו שואלים והוא עונה בשפת יהודית צחה, כאילו כך הורגלנו עמו מכבר, עד שהרגישה מריוסה בדבר.
“אבא,” קראה מתוך תמיהה של שמחה, “גם אתה יודע לדבר יהודית?”
הזדעזענו כולנו, כאילו מצאוּנוּ בגניבה.
חיוכו התרחב יותר והשתרע על כל פניו, ויאמר: “ואלא מה חשבת, שאני איני יודע? ולואי שתדעי כמוני.”
דבר זה הביא חשד בלבי על פטר, שמא גם הוא מומר, והחלטתי בדעתי לשאול עליו את אנה.
היא הוציאתני מטעותי.
פטר גדל מנעוריו בעיר שכולה יהודים. לבלר היה גם שם בבית־הפקודות, ועסקים תמידיים היו לו עם יהודים, עד שלמד את לשונם. בינתיים היא מספרת לי, שחובב יהודים הוא ואדם מצויין הוא. אלמלא כך, לא היתה מסכמת לעולם לעשות שטות זו, לעזוב דת אבות וללכת אחריו.
“ומה שם עיר זו, שאת אומרת?” אני שואל לשם סקרנות בעלמא.
היא קראה את שם עירי. רעד עבר על בשרי.
“ומה שם אביך?” אני שואל בחרדה.
“בנדיט.”
“מזגן היה?”
הן. ומהיכן אתה יודע? שמא זו עיר מולדתך?"
הגדתי לה שם אבי – ושנינו ספקנו כפיים.
תוך כדי סיפורו של הזקן נפזר הערפל. נשאתי את עיני למעלה – ועל עגלתנו שטוחים שמים חשכים, כיפה נטויה, כוכבים מפוזרים וצבורים. נזכרתי בהבטחת הקדוש־ברוך־הוא לאברהם אבינו: “ארבה את זרעך ככוכבי השמים,” ונדמה לי, שאני רואה בשמים קיבוצים־קיבוצים של יהודים; מהם מגורשים, מהם כלואים בתוך הערפל החלבוני. אבל, כמדומה לי, שגם בין היחידים, הרחוקים, המגורשים, יש ערך קבוע וצירוף יפה. גם זהו קיבוץ גדול של כוכבים מאירים, רחוקים־קרובים.
ח
נשב רוח קר. נדחקנו איש לרעהו להתחמם בציבור. הזקן התכנס במעילו הישן והוסיף לספר.
– קיבוצנו הקטן, מכיוון שפרק מעליו עול תורה ומצוות, ובעול תורה חדשה לא חפץ להביא את ראשו, לא נשאר בכל־זאת הפקר. געגועינו למה שנאסר עלינו הביאונו לידי כך, שבראנו לעצמנו תורה מיוחדת ומצוות חדשות.
כך, למשל, מדקדקים היינו, עוד קודם שקנינו לנו רשות בבית אנה להיפגש בכל שבת ולדבר לפחות שעה קצרה בלשון יהודית, ולוא יהיו מלים שתים, שלוש, ובלבד שנצא ידי חובתנו. זה היה אצלנו מן הדברים, שחייבים אנו להעמיד עליהם את עצמנו בסכנה.
“מודה אני” לא היינו אומרים מפני היראה שמא ירגישו הפטרונים בדבר, ועל זה היו מדקדקים עמנו בשוט. רק מהרהרים היינו את הברכה, אבל אותם ההרהורים לא היינו מהרהרים אלא כשהיינו פונים כלפי אותו הצד, שנדמה לנו שמשם באנו ושם עיר אבות שרויה.
קרע של ארבע־כנפות היה נמצא אצל יעקב. הציציות כבר נקרעו מעליו, שלא ימצאוהו ולא נספוג שוטים. אלא שאותו הקרע היה שמור אצלנו בסוד. מנשקים היינו אותן בשעת הכושר כאילו היה זה ספר תורה.
שעה אחת ביום השבת, ובימים שעל־פי חשבונו של יעקב היו ימי מועד, צריכים היינו לשבות ולהיזהר מכל מלאכה. שעה אחת ביום הראשון ובכל חגי הנוצרים מחוייבים היינו לעשות איזו מלאכה, לפחות לקרוע ניירות או להבעיר אש.
ועוד רבות כאלה מצוות, שלא בדאנו אותן מלב ביום אחד. מאליהן נקבעו כל אחת בזמנה ונתקדשו אצלנו, עד שהיינו זהירים בהן גם אחר־כך. כשקנה לו ציבורנו מקום קבוע בבית אנה.
נוסף על כל אלו עמד עלי יעקב בתורתו, שאסור לבני גולה לקבל טובה ממי שאינו בר־גלות, ולא הרגיש שהוא־גופו הולך ונשקע בטובותיה של אַנה השופעות עליו. בכל מקום שהיה רואה אותי עומד עם מריוסה, נכנס בינתיים ומצא לו אמתלה להפרידני מעליה. אנכי כעסתי עליו בלבי, אבל לא יכולתי להתריס כנגדו. הגיע הדבר לידי־כך שפקעה סבלנותה של מריוסה. עמדה ושפכה עלי את כעסה. התרחקה מעלי לגמרי.
זה היה אסון אצלי, עד אז לא ידעתי, כמה קשור אני לנערה זו. דומה היה עלי, שנתרוקנתי מתוך לבי. זר נעשיתי פתאום באותו הבית. הכול משיחים שמחים, ואני שותק כאבל. חיפשתיה, ביקשתיה, רדפתי אחר מבט עיניה, חפצתי לפחות שתסתכל בי, שייפגשו מבטינו, אבל היא מבריחה את עצמה ממני. היא אינה מבריחה את עצמה, אלא פשוט, אינה יודעת שאני מצוי בבית.
נזדמן לי יעקב ביחידות ושפכתי עליו קיתון של בוז. קם אני עליו מן הצד החלש: “לי אתה אורב? ואתה כמה טובות הנך מקבל מאַנה? שמא קיבלת עליה היתר מאת אביך בחלום?”
יעקב ענה לי ברוח שקט: “ראשית אין המשל דומה לנמשל, אתה ומריוסה צעירים… ושנית, נניח שגם אני איני עושה כהוגן. הלא אתה אשם בדבר! מוטל עליך להזהירני, כשם שאני מזהיר אותך. הגע בעצמך, שגם אני מצטער הרבה על הדבר.”
ואני נכון הייתי למחול לו על חטאו, ובלבד שימחול גם לי את חטאי.
חל דבר זה בשבת. למסות יצאנו. אני עמדתי בשורה הראשונה, ובשורה שאחרי עמד יעקב מאחורי שכמי.
עמדנו במסת “שלוש־קיחות,” כך היתה נקראה אז. צריך החייל לשרבב את רגלו השמאלית בקו ישר ושופע, באופן שפיסת הרגל תהי מרפרפת על הקרקע, נוגעת ואינה נוגעת. זוהי קיחה ראשונה הקשה מאד, מפני שאתה נשאר עומד כולך על רגל אחת ורגל שניה היא עליך משא יתר. כך צריך אתה לעמוד, עד שתישמע קריאה ל“קיחה שניה.” אז צריך אתה כרגע לעמוד על הרגל המשורבבת, ולכוף את הימנית לאחור על ארכובתה. בקיחה השלישית צריך אתה להציג קדימה את הרגל הכפופה.
בפעם ההיא עיכבונו על הקיחה הראשונה יותר מדי. עורקי התחילו רועדים. כעין מחטים חשתי תחת עור רגלי. נדמה לי פתאום, שנקטעה רגלי מתחתי, ואני עומד תלוי באויר. נפלתי.
זה היה הסרחון הראשון ביום זה, שלפי שעה עשה שר־המאה את עצמו כלא־רואה, ואני ניחמתי את נפשי, שזה יעבור בלא כלום.
עסוק היה שר־המאה עם הקיצוני שבשורה. עמידתו לא נראתה לו יפה. בין כך נכנסה בי קליפה עקשנית. רוצה הייתי לקיים מצות שיחה יהודית. נטיתי לאחורי כלפי אזנו של יעקב ולחשתי לו: “כל היום יחזיקונו. מתי נשבות שעתנו?”
באותו רגע עבר שר־המאה בין השורות, והגיע מאחורי. הוא שמע אותי מדבר יהודית – אזניים נקובות לכל המצביאים – וזה היה סרחון גדול, שלא מחלו ל“חטוף” בשום אופן. רק השוט הרצה את עוונו.
נצטרפו עלי שני סרחונות. וכשחזרתי לביתי, לא חזרתי ריקם: פקודה ניתנה עלי, שאבוא מחר לספוג עשרים מלקות.
קיבלתי את הפקודה בהכנעה חיילית ובקור־רוח, לכאורה.
דבר זה יפה היה בעיני שר־מאתי. הוא היה חייל גמור ברוחו ונשמתו. שונא היה את הבכיינים ואת הפחדנים תכלית שנאה.
הוא הסביר לי פנים ואמר: “מאחר, שחייל זריז אתה, הריני מקל עליך את ענשך. הברירה בידך לחלק את מלקותיך, עשר תקבל מחר, ועשר תוכל לדחות לזמן שתרצה.”
הקלה זו היתה נוהגת אצל החטופים, כשאמדו את גופו ומצאו, שלא יוכל לעמוד בסכום מלקותיו בפעם אחת, או כשמצאו, שהחוטא ראוי להטיה כלפי חסד. זו היתה הקלה לכאורה, אבל לאמיתו של דבר, חמורה הקלה זו מן העונש־גופא. קשה נעשה עליך האכילה, השתיה, השינה, חייך קשים עליך, כשאתה נזכר בכל רגע ורגע, ששכמיך אינן אלא שאולות אצלך, ושבזמן מן הזמנים אתה מחוייב להשתטח על הארץ, לקבל רכּב אחד על צווארך, ואחד על רגליך, ושוטים מלמעלה יצליפו עליך אחת, שתים, שלוש.
ונורא הכאב. מרגיש אתה, שקרעו מעליך רצועת עור. ומלקות חדשה נופלת על מקום הקרע וקורעת רצועה חדשה, ורצועה אצל רצועה, ורצועה על גביהן. ולצעוק אתה חפץ, אלא שגרונך כבר ניחר. וחופר אתה בצפרניך את האדמה שתחתיך, אלא שצפרניך כבר נתרככו. ולנשוך את בשרך אתה חפץ, אלא שאין בשרך ברשותך, ואין צווארך נשמע לך לנטות לכאן ולכאן, כל זמן שיושבים ורוכבים עליו.
קשה עונש זה כדינו של גיהנום. ויותר קשה ממנו היא ההכרה בדבר, שאתה חייב לשאת עונש זה. הרי זה כאילו סופג אתה מלקות בכל רגע.
נפתח לי אז פה לדבר: “הוד מעלתך, נכון אני לספוג עשרים וחמש באחת, ולא עשר־עשר בשתי פעמים.”
“מדוע?”
“כי חייל רוסי אינו פנוי לנהל חשבונות, שאינם נוגעים לו אלא לשכמיו. צריך הוא שלא להסיח־דעת מעבודת־הצבא אפילו לרגע אחד.”
נסתכל בי שר־המאה בסבר פנים יפות והחליף עשרים בעשר.
אז ניגש יעקב מתוח־קומה ומצדיע, ועמד לפני שר־המאה.
“הוד מעלתך, לא הוא האשם בדבר, אלא אני. אני הוא שדיברתי אליו. הוא החריש. גם בנפילתו בשעה המסה אני חייב. אני נתתי מכשול לרגליו. נכון אני לספוג את מלקותיו, כחייב בדבר.”
הצליף עליו שר־המאה מבט מתוך פנים מאירות ואמר:
“כוונתך אמנם רצויה היא מאד, כשאתה מוסר את נפשך תחת חברך. יכול אתה להיות לדוגמה לכל החיילים הצעירים. טפליא, השומעים אתם? כך תאהבו איש את רעהו, כמו שיעקב אוהב את חברו הנאשם. אבל דע לך, שאת שר־המאה אין לרמות. עיני שר־המאה משוטטות בכול. שר־המאה ראה והבחין מי החוטא.”
חזרתי לביתי לא עצב ולא שמח. כמדומה לי, שלא הרגשתי את עצמי כלל. דומה היה עלי, שכל גופי אינו שלי, אלא שאול אצלי לכמה שעות.
הרבה פעמים התעוררתי באותו הלילה. נדמה לי, שנחשים זוחלים על בשרי.
למחר השכמתי ויצאתי. מריוסה שכבה עוד על משכבה בין יקיצה ותנומה.
“להיכן?” הפסיקה לי אנה את דרכי.
עמדתי רגע מחריש, ואחר־כך פתחתי את לבי לפניה וסיפרתי לה את הכול.
אַנה הניעה עלי בראשה ודמעות התנוצצו מעיניה: “אומלל. ולהיכן אתה הולך?”
“לבית שר־המאה, לקבל את שלי. אם נגזרה גזירה, תתקיים נא מהרה.”
“בלב ריקן?”
“אחת היא.” נענעתי ביד, והלכתי לדרכי פסיעה דקה.
פגשתי אנשים ולא בירכתים לשלום, בני־אדם הדביקוני מאחורי ועברוני, ולא הסתכלתי בהם. לא הרגשתי באותה שעה בשום דבר לבד משכמי ומן השוט המכאיב.
התרכך בי לבי בפעם זו, כאילו היה באמת בשרי משי, ושכמי זכוכית. כאילו לא חטוף אני. לבכות כבן־יחיד ביקשתי פתאום. הדמעות חנקו אותי בגרוני.
בית שר־המאה היה רחוק מבית חלופוב מהלך שתי שעות. וכשהגעתי לאותו בית עמדתי על הפתח וחכיתי ליציאתו של שר־המאה.
נדמה לי, שאני שומע מבפנים איזה קול רגיל, לא זר לי, טענות, ויכוחים אני שומע, אבל איני מבחין את הדברים, וגם אין בי כוסף להבחינם. כשלה סבלנותי, חפץ הייתי שיצא שר־המאה תיכף, ויעשה מה שיעשה, וישאוני מהר לבית־החולים, ויחבשוני איך שיחבשוני, ויהי ערב ויהי בוקר, ויעברו הימים, ואשוב לבריאותי. ובה במידה רוצה הייתי, שיתאחר מלצאת, כדי שתתאחר גם שעת כאבי. נחלק בי לבי. רוצה הייתי ברגע אחד דבר והיפוכו.
נפתחה הדלת. על המפתן נראה – רבונו־על־עולם, מה זאת – מריוסה.
היא יצאה יחד עם שר־המאה, לימינו. ביד אחת הוא מסלסל מחלפות ראשה, ובידו השניה הוא מחזיק את שתי ידיה. הוא פנה אלי.
“הורוביץ, נערה יפה זו ממליצה עליך. אין זה כבוד צבא, שלא ישא פני נערה הגונה כזו. בשבילה מחול לך הכול. לך שוב הביתה.”
נכון הייתי באותו רגע לספוג ארבעים מלקות, ובלבד שאסיר מעליה את ידיו של צבאי זה.
כשחזרתי, התעכבתי על דרכי בכוונה, כדי שתדביקני מריוסה. מקווה הייתי שעכשיו תדבר עמי. מבקש הייתי לשאול אותה, איזו הדרך באה לכאן, ואני לא ראיתיה בהליכתי על פני כל אורך הדרך.
ארכו לי השעות, הרגעים. נדמה לי, שלעולם לא תצא משם. רוח שטות נכנס בי לשוב ולראות, מה ייעשה שם במריוסה. סוף־סוף, מה יכול פקיד זה לעשות בי יותר ממלקות?
קלו בעיני פתאום המלקות. נדמה לי, שהן אינן מכאיבות כל־כך, ושצערן אינו אלא צער עובר, שאין כדאי לתת אליו לב כל־כך. כמדומה לי, שבשרי איבד לרגע זה את ההרגשה, יכולים היו להכות אותי וּודאי שלא הייתי מרגיש כלום.
אני שבתי.
לאשרי לא היה עלי להסתכן וללכת עד בית שר־המאה. פגשתי את מריוסה בדרך. היא עברה על פני, השקיעה את עיניה בצדי הדרכים, כאילו איני אלא אבן מוטלת בשדה.
“מריוסה,” קורא אני אחריה.
היא הולכת לה, כאילו אינה שומעת.
“כך את עושה לי, מריוסה? והלא מוטב היה שתניחיני הפקר לשוט.”
היא עמדה על מקומה רגע קצר. מחשבה חשבה. נפלה המטפחת מתוך ידה. גחנה והרימתה ושוב הלכה לדרכה.
בדד שבתי אל הכפר. אנה קידמה את פני בדמעות מתוך שמחה. פרצו הדמעות גם מתוך עיני, בלי דעת על מה. מבטי נפגשו במבטי מריוסה, ולא ידעתי פירושם.
סוסי עגלתנו הרגישו מורד תחת רגליהם, והתחילו רצים לתוך עמק, והעירו את העגלון שנמנם על מושבו. הקיץ העגלון, עורר את השוט. כך דרך העגלונים, בין כשהם עולים להר, בין כשהם יורדים לעמק. נס נא להעיר עגלון מתוך שנתו, אפילו בליל־יום־הכפורים בקלויז, מיד ינפנף עליך בידו. השוט הוא שפתו ולשונו, שהסוסים נזקקים לה, אפילו דברי חיבה הוא מבטא בשוט. הרחיבו ותכפו הסוסים פסיעותיהם. ומתוך העמק הגיעו לאזנינו נביחות כלבים, מבשרות ישובו של כפר. מרחוק הן נראות לך כהזמנות וכהסברת־פנים של מכניסי אורחים, אלא שכל כמה שאתה מתקרב, אתה מכיר בהן נביחות כלבים, מעין “גש הלאה,” “לך מעמנו,” “כל זר לא יבוא,” וכיוצא בזה. נשב עלינו רוח חמים ומעופש במקצת, ספוג בעשן צפיעים וריחו… ריח בני־אדם. עוד מעט ונראו לנו אורות מתוך בתים צפופים ומרווחים, אורות מנחמים, אורות רומזים ומקרבים. דומה עליך, שהכפר מתפאר על השמים ואומר: זה כוחי ויתרוני עליכם אף־על־פי שבעמק עכור, בטיט ובּצה אני שקוע, אפשר למצוא בו אורים וכוכבים.
כל הכפר כולו התכנס בתוך ד' אמותיו, נהנה במנוחתו, שאין מוטל עליו להצטער בעינויי דרכים, ומכיר בהנאתו.
עשה העגלון הפסקה לשעה קצרה.
ט
לאחר שהצטיידנו במקצת חמימות בפונדק, עלינו שוב על העגלה. העגלון התחיל עוסק בשיחה עם סוסיו, והזקן חזר לסיפורו.
– נשאר־חייב יצאתי לשני בעלי־חובות קשים. יעקב חפץ לתת את בשרו תחת בשרי ולספוג את מלקותי שלי, אלא שלא עלתה בידו. ומריוסה הטריחה עצמה בהליכה של שתי שעות, ופטפטה דברים לפני שר־המאה והצילה אותי. לשניהם אני חייב, אלא שאת טובתו של הראשון השתדלתי להקטין בעיני, כדי שלא אהיה חייב לו תודה ושאוכל להיפטר ממנו. קשה נעשתה עלי השפעתו. והשניה אינה רוצה לקבל את תודתי.
בימים ההם, ואני התחלתי רואה ומרגיש את עצמי חייל צעיר, שכבר זכה להארת־פנים של הרשות. שר־המאה כבר קרא עלי בפני ושלא בפני, זריז. הרגשתי את ערכי, ושאיפות צבאיות התחילו מלבבות אותי. רואה הייתי את עצמי בחלום פעמים אופיציר ופעמים גדול מזה. נלחם אני על שדה הקרב. נפלאות אני מראה. בימים ההם התחילו מסיחים בין החיילים על הטורקים. ויכוחים נפלו ביני ובין יעקב. הוא היה מוכיח לי, שהטורקים הם בני ישמעאל דודנו, ואני לא האמנתי. לא חפצתי להאמין בשום אופן. הוא אמר, שהישמעאלים שלו הם גבורים, עזים כנמרים, ואני אמרתי: מי יתן לי עשרה טורקים ואפלחם בכדור אחד. ויכוחינו התחילו מרחיקים אותנו זה מעל זה. הוא נעשה קשה עלי באזהרותיו, בויכוחיו בדבריו.
היה מעשה. במסות יריה עמדנו. יעקב קלע אל מטרה רחוקה בתכלית הרוחק הדרוש שתים־עשרה פעמים תכופות ולא החטיא. הצטיין הפעם מכל חבריו. קרב אליו שר־המאה, שם ידו על כתפו, הראה לו פנים של חיבה וקרא: “הידד, יעקב. רואה אני בך אופיציר בקרב הימים. שמא יש לך איזו בקשה, שאל ואמלאנה.”
עמד יעקב וביקש, שיתירו לו להתפלל תפילה יהודית בכל יום, וביום השבת יהא פטור מן ה“מסות”.
חייך שר־המאה, ומילא את בקשתו.
צריך אתה לדעת, שאז כבר נתייאשה הרשות מתקווה להביא אותנו לידי המרה. היא ראתה, שכל הסיגופים, כל האמצעים, לא העבירו אותנו על דעתנו אפילו במשהו. הבינה הרשות, שכשאנו עומדים בכל בוקר כנגד הצלב ואומרים תפילה, אינו אלא מפני שאנוסים אנו לכך. עמדה וביטלה את הכול. בקשתו של יעקב לא היתה קשה כל־כך להתמלא.
מאז נעשה אויב נורא לטורקים. מצייר היה אותם כננסים. קרא את כלב פטרונו בשם טורק.
בכלל ניכר היה איזה שינוי ביעקב, שינוי שלא ניתן לעין לשלוט בו, אבל מורגש היה.
חורף קשה היה אז. אפילו ימות השנה נשתנו ונעשו רפויים בזמן הזה. דור דור ובריותיו, דור דור וחרפיו. אשתקד בחורף ראיתי את כלתו של הרב יוצאת לרחוב פרועת־ראש. ובימות החמה שתתה חמין והצטננו שיניה. זהו שאמרתי לך, עולם הפוך אתה רואה. לשעבר לא היתה אשה מגלה ראשה אפילו בפני בעלה, ובחורף היתה סכנה לצאת בגלוי־ראש אפילו לגבר, ובימות החמה לא הצטננו. אשתקד פגשתי חיילים רועדים מקור. בימינו היתה חרפה לחייל, שהקור ישלוט בו. דור דור וחייליו, דור דור וזמניו.
בקיצור חורף קשה היה, סופות שלג, קלקול דרכים. לא יכלו איכרי הכפר לצאת למסעות וישבו בבתיהם. מפני שיעמום ובטלה עשו חתונות. סקרנים הלכו להסתכל בחתונות, כמנהג. גם אני הייתי אחד מהם. זכויות יתרות ניתנו לי מאת שר־המאה, שהייתי פטור מהרבה מסות, שהיו עלי באמת למותר. כבר התמחיתי בכל מיני המסות, והיה לי די זמן לבלות בסקרנות. שר־מאתי היה מחבב כמעט את כל החטופים שגדלו, מפני שהם היו חיילים מצויינים ביותר, וכלום מה תקוות שר־המאה? כשיבוא שר־האלף לראות במסה, יכריז: “קלס, שר־המאה,” כמו ששר־המאה מכריז עלינו: “קלס, חיילים זריזים.”
ואותה חתונה, לא בבית איכר פשוט היתה, אלא בביתו של איכר עשיר, אחד מאלה, שמשתדלים לצאת מתוך איכרותם. ומוזמנים היו לאותה החתונה ה“סולת” שבכפר, בעלי־המשרה המועטים, ראש הכפר, סופר הפקודות וכיוצא בזה.
שר־מאתנו היה צבאי עלז, אהב לשמוח ולשמח. נטיה יתרה היתה לו לפעמים לבדח דעת חייליו, אבל תמיד היה הוא הראשון שהתחיל צוחק על בדיחותיו. ויכול היה לצחוק עד כדי יציאת נשמה. ומן הנמנע היה אז, שלא תצחק גם אתה, אם לא על בדיחתו, לפחות על צחוקו המלא. אדם טוב היה. יהי גם חלקו עם חסידי־אומות־העולם בגן־עדן. ואתה אל תסתכל במה שהיה מלקה אותנו לפעמים תכופות. כך היה מנהג העולם אז. וגם הוא־גופו נתגדל ונתעלה מתוך מלקות. משל למה הדבר דומה: הרי עגלון זה, שהוא מכה את סוסיו, שמא תאמר, שאינו אוהב אותם?
אוהב היה לגעור לפעמים, אבל גם גערתו היתה פועלת עליו יותר מאשר על החיילים. הוא־גופו היה לובש בשעת גערתו צורת חייל נכנע. חיילים בדחנים היו אומרים עליו, שהוא קם בכל בוקר בחדרו, ומצדיע כלפי ה“מונדיר” שלו, התלוי לו שם על הקיר…
ואוהב היה להתערב לפרקים בין ההמון ולשמח את הבריות. ואז היה הוא־גופו שמח יותר מששימח את אחרים.
דבר הלמד מאליו, שגם הוא היה במרקדים בחתונה זו.
גם מריוסה היתה בין הקרואות, שלא כדרכה והרגלה. מונעת היתה מריוסה את עצמה מבתי חתונות וחינגאות. ויפה עשתה. עצבון פניה היה מתגלה יותר, כשהיתה נמצאת בין נערות אחרות. עצבון? לא. נכריה היתה, נכריה ובודדה בין הרבים. כשהיתה שותקת, היתה שתיקתה ניכרת בין הפטפוטים ההומים, וכמעט שהיתה לשתיקה זו קול. כשהיתה משתתפת בפטפוטים, היה קולה ניכר ונבדל מבין הקולות. תלבשתה היתה נראית מבין כל התלבושות, אף־על־פי שלכאורה היו כולן שוות, כפרניות. הילוכה, יישובה וכל עצמה היו מעין דבר בפני עצמו. ומשעת כניסתה עד שעת יציאתה היתה נתונה תחת מטר של חיצי־עיניים, שניתכו עליה בלא חשך ועשו, כביכול, את גופה ככברה.
נסתכלתי בה אז, ונדמה לי שפניה התארכו יותר, פיה התכווץ יותר, עיניה גבהו ונכנסו יותר במשבצתן והיא־גופה נצטמצמה יותר. הזכירה לי במקצת את פני אמי בלילות תשעה־באב, כשישבה בין שכנותיה ההדיוטיות וקראה לפניהן “איכה ישבה בדד.”
כל אותו הלילה רקד שר־המאה עם מריוסה. שאר הנערות סירבו מתחילה לרווקים ההדיוטים. הן קיוו, כנראה, שסוף־סוף יפנה שר־המאה גם אליהן. ומה עלתה לבסוף? לבסוף כעסו הרווקים על הבתולות. הבתולות על מריוסה ואני על שר־המאה.
בשעת הפסקה נעשתה נבלה. הרווק סירגי איבנוביץ', בנו של ראש הכפר, איש ריבי מאז, עמד מאחורי מריוסה וקרא עליה בקול משונה: “יהודונית.”
צחוק עולב התפרץ מפיות הנערות הקנאיות.
מריוסה נתכרכמה, הביטה על סביבה, פגעה עינה מתחילה בשר־המאה. הלז סילסל שפמו, והשתדל להעמיד פנים כועסים.
מריוסה הסירה מעליו את עיניה. נתקל מבטה במבטי.
נתמלאה סאתי. צריכה היתה להתרוקן.
בקפיצה אחת התנפלתי על העולב, סחבתיו עד לפני מריוסה. תקעתי לו אחת ושתים ואת ערפו מלקתי בחלל הסיט, בין אצבע לאמה.
“בקש סליחה,” צוויתי עליו.
אין לך בן־מקשיב כבן־נוח בשעת אונסו. הוא לא סירב. ביקש סליחה על־פי הנוסח ששמתי בפיו, וניצל מתוך סיטי.
הביט עלי שר־המאה מתוך התחוננות, כאומר, יפה עשית. זה הציל אותי מהתנפלות מצד יתר הרווקים. מריוסה יצאה ואני אחריה.
בחוץ התייפחה בדמעות. היא גמגמה ופלטה מלים מתוך הבכי ולא ידעתי מה. ניכר, שהיא מטיחה דברים. כלפי מי? כמדומה, כלפי אמה. חפצתי לנחמה, ולא ידעתי במה, ונלך שנינו מחרישים.
שלג גריס חרק תחת צעדינו לסירוגין, כאילו לחרוזים אנו מתכוונים. מבית־החתונה הגיעו לאזנינו קטעים של קטטות, חינגאות וקולות המוסיקה. דומה היה, שקולות אלו דולקים אחרינו וקוראים עלינו “יהודונים.”
חם בי לבבי פתאום, כאילו נעשיתי מליץ טוב על היהודים. נזרק מתוך פי: “אם כל־כך קשה עלבון אחד של איזה פרחח, שאינו יודע עדיין את מניין שנותיו, על אחת כמה וכמה קשים ימים, ירחים, שנים של עלבונות.”
היא זקפה עלי עיניים נוצצות. נראה שקיבלה את הדברים על חשבון רוגזה עלי ורצתה לפייסני.
“שנים?” תמהה היא, “ומה אני עושה לך? איני רוצה, שתשמע תמיד בקולו של יעקב. אדם רע הוא. הוא שונא לי. תמיד הוא אורב לנו להפרידך מעלי.”
“הוא ירא, שמא אמיר דת.”
היא הביטה עלי הבטה שאין לעמוד בפניה, הבטה של אם, של אחות נעימה.
“לא,” פסקה ואמרה, “אנוכי לא אניחך לעשות כזאת. אומללים תהיו, אתה ובנותיך כל הימים. יודע אתה, החלטתי בדעתי, שלא להינשא לעולם. יודעת אני, שגם לבנותי יקראו ‘יהודוניות’.”
נתקררה בלבי מליצתי על היהודים. התחרטתי לגמרי על כל אותה השיחה שנפלה בינינו.
היא נשתתקה. אחר־כך פנתה אלי שוב בשאלה:
“מפני מה מראה אמא כל־כך שנאה ליהודים? הלא יודעת היא את היהודים יותר מאבא.”
“ודאי, מפני שיראה, שמא יקראו עליה ‘יהודונית,’ כמו שקראו עליך.”
“ולמה הביאה על עצמה כל אותה הצרה?”
“שאלי אותה, אולי תפתור היא לך את הדבר.”
מה שהיה אחרי כן, אינו לפי שנותי, שאטפל בו עכשיו לפרטי פרטיו, כמנהגם של אלו הכותבים מעשיות. די לך לדעת, שהעניינים נסתבכו בינינו. מריוסה נקשרה בי. לאחות נהייתה לי.
צדק יעקב בהשערתו, שהגיד מראש. הרגשתי את עצמי בסבך, ולא עשיתי כלום להחלץ ממנו. אדרבה, ברצון או שלא ברצון נסתבכתי בו יותר ויותר.
עיני המספר הבריקו בחשכת הליל, עד שהתעני דמיוני להאמין, שצעיר בן י"ח יושב כנגדי. מחזיק טובה הייתי לחשכה, שהעלימה ממני את לובן זקנו, שלא היה מתאים כלל עם חמימות הבחרות שבסיפורו. הוא נשתתק לרגעים.
י
– קשה היה גורלה של אנה – מספר הזקן שוב – אבל גם גורלו של פטר לא היה נעים כל־כך. איני יודע, איך נוהג הדבר עכשיו. הלא אמרתי לך, דור חדש, בריות חדשות ומנהגים חדשים. אבל בעולמנו לא ראינו, שנערה עבריה, תהא מאיזו כתה שתהיה, תקום פתאום ותתלה את עצמה בפריץ צעיר ותאמר לו: הריני ממירה דת, ובלבד שתקחני. בנוהג שבעולמנו, המרת דת בלי עגבים למפרע מעולם לא קרתה. כל המרת דת היתה על תנאי נישואין, אלא שלא נעשתה בלי פתויים מצדו. פתויים והבטחות יותר משיש ביכולת למלאות, היו תנאי עיקרי להמרת בת־ישראל. וכך היה גם אצל חלופוב, כפי שנודע לי אחר־כך מפי אַנה.
אַנה, או כמו שהיתה נקראת ביהדותה, חנה, היתה נערה עבריה, תחת יד אם־חורגת. פטר היה צעיר לימים, מרוויח כספים יפה במשרתו בבית־הפקודות. אורח לפרקים בבית־המזיגה של בנדיט, אבי חנה. ו“מבין גדול” היה ביופיין של בנות ישראל בכלל, ובשל חנה בפרט.
הופיע פטר לחנה כמלאך הגואל. מתחת יד אם־חורגת הוא חפץ לגאול אותה ולקחתה לאשה. מבטיח הוא לה ארמנות זהב, גן־עדן בחייה, כל העולם הזה. עיכוב קל יש בדבר, להמיר דת היא צריכה. סירבה בדבר. והאם החורגת מצערת, כמו שבני־אדם יכולים לפעמים לצער. ומצבו של בנדיט הולך ופוחת. אין תקווה לחנה להיגאל כל־כך מהר מתוך שעבודה של אם־חורגת ולעבור לשעבוד הבעל. ופטר חלופוב מפתה ומדבר על לבה. אומרת לו חנה, שהיא יראה, כי לא אושר, אלא אסון תמצא בחייה החדשים. זרה תהיה לאותן הבריות שתבוא ביניהן. אם תהיה פחותה משאר הנשים יבזוה; אם תהי טובה מהן יקנאו בה וישנאוה. כאילו רוח נבואה דיבר מתוך גרונה. מבטיח לה פטר, שהיא טובה מכל הנשים שבעולם, ושהוא יהיה לה תריס בפני כל הפורעניות שבעולם. אומרת היא לו, שיראה היא, כי גם הוא לא ימצא בה אושר. בהרבה מלחמות יהיה צריך לעמוד. ודאי שהוריו לא יסכימו; קרוביו יתרחקו מעליו; נבדל יהיה, יחידי, ערירי. מלגלג הוא בה ואומר, שכל זה אינו אלא דמיון, חלום קשה של נערה אומללה, שאינה מאמינה באושרה שבעתיד, ושלא כל הנשים שבכל האומות דומות לאם־חורגת שלה. מפקפקת חנה ומסרבת. קם עליה בכלי־זיין מיוחד. התחלה והודיע לה לה בפיתקה ששלח לה, שאם ימות דמו עליה. אם לא ימות, ימית את עצמו מתוך מסקנה אחרונה, שבנות־ישראל הן אכזריות ושמחות לאיד של נוצרים. נתפתתה חנה, עשתה מה שעשתה, ונקרא שמה מאז אַנה.
ויותר ממה שראתה חנה בנבואה, מצאה אַנה בחייה החדשים. נשות הכפר התרחקו מעליה מפני הרבה טעמים. הטעם הראשי היה, שאַנה לא באה מעולם לבית־המרזח, וגם בביתה לא שתתה ולא כיבדה את אורחותיה בשום משקה. אין לך דבר מקרב את הבריות הללו כלגימה. הגברים שנאו אותה, מפני שהביאה אתה מבית הוריה את התום והצניעות. שנאה משותפת לגברים ולנשים היתה כנגדה מתוך קנאה בבית חלופוב, שהיה מבורך בכול, בגלל חסכונותה של אַנה. כל אלו הטעמים, ועוד רבים מאלה, נכללו בשם אחד, “יהודונית.” מותר לך לשמוע בשם זה את הכול. ואחי פטר וקרוביו, לא לבד שהתרחקו מעליו, אלא, פשוט, נעשו לו שונאים בסתר ובגלוי.
הכיר פטר לאחר זמן, שפחד חנה לא היה דמיון וחלום קשה, אלא נבואה של נערה שנתפתתה, שראתה את סופה, ונכווה היה מהכרה זו. אולי זו היתה הסיבה היחידה, שהיתה מושכת אותו לפעמים רחוקות לבית־מרזחו של היהודי “מושקה שלנו.” חפץ היה להסיח מלבו את ההכרה הארורה, ולא תמיד עלתה בידו.
מתגעגע היה לימי ישיבתו בין יהודים, אלא שלשם אין אַנה יכולה שוב לחזור.
בתוך כך חלה חלופוב ונפל למשכב. אַנה ידעה, שנשארו עוד איזה סכסוכי נחלה בינו ובין קרוביו, ושיש עוד טענות וערעורים על חלק השדה והבית, שנפלו בירושתו. היא דאגה תמיד, שמא יקדמנה פטר במיתתו. ישתמשו הקרובים באותם הערעורים, ידיחו אותה מעל הנחלה, והיא ומריוסה תשארנה עזובות וצפויות לעוני. הרבה פעמים העירה אותו בדרך אגב על הדבר. אבל הוא שמע, חייך, כמנהגו, ולמחר שכח ולא עשה כלום. זו היתה חולשתו של פטר בכל מה שנוגע לכתיבה בשביל ענייני ביתו. משרתו בבית־הפקודות השניאה עליו כל־כך את העט מפני רוב שימושו בו, עד שקשה היה עליו לגעת בו לצורך דבר שאין לו נגיעה למשרתו. אפילו כתיבת מכתב היה דוחה מיום ליום, ועל אחת כמה וכמה כתיבת עניינים הנוגעים לבירור זכויותיו על הנחלה. משא של שני חמורים נירות ושטרי־בירורים היה צריך לכתוב, אלמלי רצה לטפל בדבר, ואין תימה שדחה את הענין מיום ליום.
צריכה היתה אַנה לדבר עמו עכשיו על הדבר, אלא שלא מצאה די עוז בלבה לזה, נדמה לה לפעמים באמת, שהיא זרה, נכריה במקום זה. כלום מי היא באמת, שתבוא להתנחל על אחוזתו של איזה זקן שמת מכבר, סמיון חלופוב? היא ביקשה מעמי, שאעירהו על הצורך שבדבר. נכנסתי אליו והתחלתי מסיח עמו ומתגנב על ה“ענין” בזהירות, שלא להרגיז את החולה בזכרון יום המות. זהירותי היתה למותר. הוא דיבר על אפשרות מיתתו במתינות, בקרירות־דעת גמורה, אלא שלפי דעתו אינו מרגיש כל־כך נחיצות להיות נחפז בדבר. עוד ימצא לזה שעת־הכושר.
גם זהו הפרש גדול, שאתה מוצא בין יהודי למי שאינו יהודי. לכאורה, כלום שוטים הם הללו? הרבה פיקחים אתה מוצא ביניהם, שיכולים לסכסך אותך בערמומיות כשממית זו. אלא שאף־על־פי־כן, בנוגע לדאגת מחר, למה שעתיד להיות – גם מטומטמים קצת. אינם מרגישים באותה ההרגשה הבהירה, שמרגיש בה היהודי. כמה, למשל, טורח אני בשביל לחסוך נדוניה לבתי, שהלואי שתינשא לאחר שתי שנים. כמה טורח אני לסלק לשיעורין את חובי על ביתי, כדי שאשאיר אחרי מותי נחלה נקיה מחובות לזרעי. אמור מה שתאמר, הריני עומד על דעתי, שבני־נוח אינם מרגישים כל־כך את המחר, כמו שהיהודי מרגישוֹ. כשתרצה, הרי כל חיי היהודי אינם אלא הרגשות של מחר. הרבה פעמים אני שוכח את רעבוני ונדמה לי שכבר סעדתי. אבל מה שצריך לי למחר, לאחר זמן, מעולם לא שכחתי. אין אני יודע, כיצד להטעים לך את הדבר, יש שנדמה לי, לפי מוחי המטומטם בדיסה של אנשי צבא, שהיהודי אינו אלא בריה של מחר.
פטר הקשיב לדברי, הבין שיש ממש בהערתי, אלא שלא הרגיש בה, לא הרגיש בנחיצותה, ודחה אותה לאחר זמן.
ומשער אני, שכשנתקלים בעל ואשה, בן־נוח ובת־ישראל, בענין כעין זה, צריכות התוצאות להיות זרות, משונות ולא נעימות כלל. זהו מעין… איך זה… מה שכתוב בחומש, מעין דור הפלגה, שאין זה מבין שפתו של זה. אם ידע פטר, שאַנה שלחתני, ודאי שרגז עליה בלבו וחשדה שהיא אינה דואגת כל־כך למיתתו כמו שהיא דואגת לאיבוד נחלה.
פטר חלה, חלה – ומת. צריכה היתה אַנה לעמוד בנסיון על דבר, שנפגשה בו בפעם הראשונה במשך חיי המומרות. להפסיד את בעלה על־פי נימוס.5
גם פחדה האחרון לא היה פחד שוא. ראש הכפר, שהיה אחד מקרוביה, ערער על הנחלה בשם שאר הקרובים. הוא פייס אותם באיזה סכום של כסף. וסוף דבר היה, שהבית והנחלה קמו על שם הצעיר סירגי איבנוביץ'. את אַנה ומריוסה הוציאו בפיצוי.
לאחרונה נגלה, שכוונה יותר עמוקה היתה בדבר, פרחח זה, סירגי איבנוביץ' במשמע, אף־על־פי שהיו לו טענות על היהודים, שהם מכניסים את ראשם במקום שאין מבקשים אותם, ואף־על־פי שהיה משתמש בכל שעת־הכושר לגרום עלבון לאַנה ולבתה, הבין בכל זאת, שיש יתרון למריוסה בתור אשה על נערות אחרות, ורצה לקחתה לאשה. כך דרכם של אלה – אתמול רוקק, היום לוקק.
יודע היה, שברצון טוב לא תלך אחריו. אבל מאחר שעשה מה שעשה, שלח אליה שליחים לדבר על לבה, והבטיח, שאם תינשא לו, ישיב לה ולאמה את הכול. אַנה התחילה נוטה להסכים על הדבר. מריוסה פנתה אלי לשאול בעצתי. התחלתי גם אני נוטה לצד אַנה.
“שקרן,” נתנה עלי מריוסה בקול.
צדקה ממני. שקרן הייתי באותו רגע. לא רציתי כלל, שמריוסה תינשא. ועל אחת כמה וכמה שתינשא לסירגי איבנוביץ'. ואלא מה הסכמתי? איני יודע.
היא שלחה מעל פניה את השדכן.
חושב הייתי שלא להיפרד כל־כך מהר מעל האומללות האלה ושלא לעזבן בתוך אסונן, אלא שאחרת גזרו מן השמים.
מלחמת סיבסטופול נחרצה. גדודנו נמנה בין הראשונים. נלקחתי שלא לרצוני מבין אהובי, בשעה שהיה להן כל כך צורך בי.
יא
מפינה אחת שבצד מזרח השמים נראתה ערבוביה של אור וחושך כעין נוגה של שריפה רחוקה. התפשט הנוגה יותר ויותר. הרבה כוכבים נבלעו וכבו בו. דומה, שאיזה אור של עולם נשרף וכבוי התלקח שוב ברמצו ויצא ללהב. לא, אין זה לא חורבן ולא שריפה. איזה חדש מתחולל שם ומפרכס לצאת. ואחר כל אותו הרעש האילם, רעש של אורים, יצאה לבנה פגומה ורגזנית.
הופיע לעינַי המְסַפֵּר לאור הלבנה בתמונה זרה ומשונה, כאיזו בריה מעולמות שחרבו.
הוא הוסיף לספר.
– מכאן מתחילה שוב תקופה חדשה בחיינו. דומים היינו עד אז כאנשים חיים בעל־כרחם, בלי שום רעיון ותכלית. קמים היינו בבוקר, מפני שאמש שכבנו. אוכלים היינו, מפני שרעבים אנו. יצאנו לחינוך המשטר, מפני שכך נצטווינו. שכבנו שוב בלילה, מפני שעייפים היינו. כל עצמנו לא נבראנו, אלא בשביל המשמעת, והמשמעת גופה היתה דבר לעצמו. מכיוון שהודיעו לנו את דבר הגיוס והמלחמה, נפתרה פתאום חידתנו. נודע לנו למה נחטפנו והובאנו לכאן, ובשביל מה סבלנו עד עכשיו כל־כך. דומים היינו, כאילו הרבה שנים הלכנו במערה בתוך חושך ואפלה, ופתאום האיר על דרכנו.
שמחים היינו.
נפגשתי ביעקב, וגם הוא עלז, שלא כנהגו בשנים האחרונות. מן העת שקיבל התרה על התפילה ועל מנוחת־השבת נהפך לבר מרה־שחורה. רוחות נכנסו בו. מתאונן היה, שאינו מרגיש בתפילתו אותו הטעם, שהיה מרגיש למפרע. מנוחת־שבת נעשתה עליו למשא. אבא אינו מדבר עמו בחלום. מתוודא הוא, שהרבה פעמים הוא משמיט בתפילותיו ומתרשל בשמירת שבת. מאמין הוא, שגם ברקיע אין תפילותיו חשובות. לא זוהי תעודתו. יהדותו של חטוף אינה, לפי דעתו, אלא לעמוד בנסיונות.
אבל בשורת המלחמה פעלה עליו לטובה. הוא היה עלז כילד.
בבוקר נאספנו על המגרש. אני נקראתי לבית שר־המאה.
“הורביץ”, פנה אלי פקידי הטוב, “שלוש בריות יפות מבקשות עליך שאוציא אותך מכלל השטירים, ואתן לך מקום ברוֹטה6 הָשַׁמשִׁית. רצונך, ואמלא את בקשתן.”
“הוד מעלתך,” אני עונה לו, “אם גזרה היא מלפניך, הריני נכנע. אבל אם גם לרצוני יש ערך, הריני רוצה להישאר שטיר בגדוד. אם לא כן, כל אותו החינוך והנסיונות, שעמדתי בהם כל אותן השנים, למה הם?”
חיוך של רצון נראה על פניו.
“ואם תפול במלחמה?”
“לא אפול עד שאפיל, הוד מעלתך.”
“מהיכן בטחון זה?”
“איני יכול לדעת מהיכן, הוד מעלתך, אבל דיי שאני בטוח.”
“מסכים אני לדעתך. נשמע מה תפטפטנה מליצותיך היפהפיות.”
הוא פתח את החדר הסמוך, ואַנה ומריוסה ואשת שר־המאה נכנסו. התחילו הוויכוחים. הן עמדו על דעתן, ואני על דעתי.
“נמנה על הדבר,” פסק שר־המאה, “נותן אני לך שתי דעות. בצירוף דעתי, הרי שלוש כנגד שלוש.”
נתתי עיני במריוסה. היא חשבה קצת, עמדה והצטרפה אלינו. הכרענו את הרוב.
כשיצאתי משם, נטפלה אחרי מריוסה, ומסרה בידי חבילה קטנה. מצאתי שם אחר־כך בתוך שאר החפצים סידור קטן, ודאי שלקחה אותו אצל “מושקה שלנו,” וצלב קטן של כסף. הכרתיו. על צווארה היה תלוי תמיד.
הבטנו זה על זה והחרשנו. כלום מה היה לנו לדבר?
אחרי שנתרחקה כמה פסיעות, פנתה אלי שוב, כאדם שנזכר בדבר ששכח:
“כשתשוב?”
“אשוב אליכן,” היתה תשובתי.
ואני החזרתי את פני אליה, ושוב היא אלי, ושוב אני אליה, – עד שנתרחקנו.
אלוקיה של אַנה הקדים את הרפואה למכה, ונשארה לפי שעה בביתה ועל נחלתה. סירגי נמסר באותה עונה לצבא ונספח אל גדודנו. ברוֹטה אחת שרתנו. הוצאת הבית מרשותה של אַנה נדחתה לפי שעה.
יב
ובכן לא משחק היו כל אותן השנים, שלימדוני לעמוד מתוך שכיבה, לשכב מתוך עמידה, לרדוף וכו' וכו' וכו'. אנו יוצאים למלחמה.
לא רצה שותפי בגלות, נבחן במשמע, להיפרד ממני. מתבייש אני לקראו בשם רעי הנאמן. בני־אדם בשלוותם הם כפויי־טובה. כך ברא אותם הקדוש־ברוך־הוא. אבל באמיתו של דבר, הווי יודע, שרק חייל, בר־גלות וכלב יודעים לאהוב ולשרת מתוך מסירות־נפש. גירשתיו מעל פני, והוא נטפל אחרי. הכיתיו, הוא ספג מכות וליקק את ידי. הצלפתי על רגלו בקתו של קנה־הרובה, התחיל מילל, קופץ על שלוש רגלים ורודף אחרי. לקחה מריוסה וסגרה אותו בצריף, וכסבור הייתי שניצלתי ממנו, אבל עברו כמה שעות, והוא הדביקני בדרך, צולע על רגל אחת.
נגזר עליו להסתגף עמי יחד בכל סיגופיו של חייל בשעת מלחמה.
בר דרך־ארץ נעשה נבחן. ביום הראשון הביט על כל הקהל מתוך חשד. חשודים נעשו אצלו הכפתורים הנוצצים והבגדים התכולים. ודאי, מפני שמצא אותם סמוכים עם קתות קני־רובים, כזו שהצליעה את רגלו. אף־על־פי־כן הבדיל מתוך הקהל אותי ואת יעקב וחסה תמיד בצלנו. אמרו ברוֹטה, שהוא אוהב יהודים ומבחין ביניהם. אפשר שכך הוא באמת. הם לא ידעו, כמה לחם ובשר אכל כלב זה מיד יהודים עד שקנה לו הבחנה זו.
וגם חברים חדשים נוספו אלינו בימים אלו, ואחד מהם וסיל סטיפאנוביץ' זגרובסקי, ייזכר שמו לטוב, אף־על־פי שהיה שונא ישראל. פולני היה.
ראשית התוודעותי אליו לא התחילה ב“כי טוב.” אותו וסיל דל גא היה, עני שצרכיו מרובים, ומן המעשנים היה. גם אני הייתי מעשן בשעה שהיתה בכיסי פרוטה יתירה, אבל הוא היה אדוק לדבר. כשלא היה לו, היה תובע מאחרים. כך טבעו, לבקש לא יכול, יכול היה רק לתבוע.
עומדים היינו שלשתנו, אני, סירגי וזגרובסקי. סירגי היה חייל, שחי לא בדוחק. הוא לקח אתו מביתו סכום של כסף. גם הוריו היו שולחים לו סכום קצוב חדשי. תמיד היית מוצא אצלו טבק מובחר. הוא פתח את בי־הטבק שלו לגלם סיגרה. ראה זגרובסקי והושיט יד לקחת. כך היה דרכו, בכל מקום שראה בי־טבק פתוח, נמנה עליו.
אבל סירגי היה מאלו הכפרניים, המתפשטים מתוך איכרותם ומדקדקים על השחצנות יותר מן האצילים. הוא בא לשרת בצבא בתנאי למפרע – לעלות. רוצה היה להעשות אופיציר. מקווה היה, שכשישוב לביתו יצדיעו לפניו בני הכפר. ולפיכך כשראה את זגרובסקי פושט יד הצליף עליו מבט מגבוה וסגר בי־הטבק שלו.
חמלתי על הפולני והצעתי לפניו משלי. הוא לא נמנע מלקבל, אלא שסינן מבין שפתיו “יהודוני.” נסתכלתי בו בתמיהה. מדבר הייתי רוסית נקיה בניגונה וטעמה, בעוד שהוא מגמגם ומערבב רוסית שלו בפולנית, ומהיכן הכירני זה שאני יהודי? הרי זו חידה. אבל לא שהיתי עליה הרבה ויצאה מלבי. כבר עמדנו על המגרש וחכינו להתחלה עליזה. דומים היו עלינו הימים כעין ערב־יום־טוב ארוך, ארוך עד לבחילה. בינתיים קרה מקרה יוצא מן הכלל. מסביב לנו עמדה שלשלת חיה של שומרים. הרחק הרחק ממנה עמדו מחנה הספקים. אלה היו סוחרים שסיפקו לחיל צרכי אוכל ושאר דברים נחוצים. בלי רשיון מיוחד, לא יכול שום ספק לעבור את השלשלת ולבוא בתוך הגדוד.
אחד הספָּקים, שהיה נכנס ויוצא לפרקים תכופים, נראה לו ליעקב חשוד, אף־על־פי שלא ברי מפני מה. לא נראה לו אדם זה כָּשֵר ולא יותר. ואף לנבחן, צנוע ושפל־ברך זה, נראה אותו אדם כחשוד, ופעם אחת יצא מגדרו והתנפל על אותו ספק מתוך רוגזה רבה, שלא כמנהגו, כלל. לקרעו כדג היה מבקש, ובקושי הצילו יעקב מבין שניו.
ומאז התחיל מביט אחריו ביותר. הוגד לנו ביום זה, שהגנרל לידריס יבוא לתוך גדודנו. יעקב עמד על המשמר. שוב נראה לעיניו הספק החשוד כאילו עלה וצץ מתוך האדמה. התחיל מביט אחריו. רואה הוא אותו, שהוא נסתר תחת גל עפר, ומוציא מתוך כיסונו אקדוח ומכוננו כלפי חלל האויר. באותו הרגע הופיע הגנרל על המגרש. יעקב לא חשב הרבה. כיוון קנה־רובו מול הספק וקלע בו ולא החטיא. נגלה הדבר שזה היה פולני, שהתגנב לכאן להתנקש בנפש הגנרל.
בגדוד התחילו מספרים, שיעקב עולה. הגנרל טפח לו על כתפיו וקרא עליו “קלס, אופיציר.”
אחרי ימים אחדים ראיתי את יעקב ופניו חיוורים. חיוכו שעל פניו דומה היה בעיני לחיוך קפוא שעל פני גוסס. סיפרתי לו, שראיתיו בחלום כשהוא טובע בנחל של שמן.
הוא גילה לי בסוד, שהוא הבטיח לרשות להמיר דת.
קשה נסיון זה של השפעת־טובה יותר מאלף מלקות ומחיים מרים של חטוף. לא לחינם היה משנן לנו תמיד: אסור לבן־גלות לקבל טובה ממי שאינו בן־גלות. חבל.
אחרי ימים מספר נתמנה זגרובסקי לפי שעה לשמש את יעקב. הוא בא לפניו לנקות בגדיו וכלי־זינו, אבל זה לא היה בטבעו של יעקב. שנוא היה עליו תמיד למסור לידי אחרים דבר, שהוא גופו יכול לעשותו. הוא פטר מלפניו את זגרובסקי. הלז התרחק וסינן מבין שפתיו “יהודוני.” גם אני הייתי באותו מעמד.
פקעה סבלנותי. הפסקתי לו את הדרך.
“שמע נא, פולני, שואל אני אותך, מהיכן אתה מכיר כל־כך מהר מי יהודוני? רואה אני בך, שאפילו לדבר רוסית אינך יודע, ואת האחרים אתה בודק? זוכר אני, שגם אותי הכרת על־פי הטבק שלי, שאני יהודוני.”
“הדבר פשוט,” הוא עונה לי, “מעולם לא ראיתי זחלנים מתנפלים בטובתם על אחרים כיהודים. מעולם לא ראיתי בני אדם סולדים מן הכבוד המגיע להם, כיהודי. והלא לפיכך אתם חביבים כל־כך על הרשות. רוצה אתה לדעת, מהו יהודי? יהודי הוא פזרן, שקרן, נושק־שבט, זחלן, ויותר ממה שאחרים מפקירים אותו, הוא מפקיר את עצמו, משתעבד לכול כדי לשעבד אליו את הכול. שונא אני את כל היהודים, וביחוד את זה שאני מקבל ממנו טובה.”
עכשיו נכון אני להודות על הרבה מדבריו, שהם קיימים ואמיתיים. הפזרנות של היהודי בכל מקום, שיד גוי באמצע, שרתנותו, הוויתור על חלקו, הם חידה סתומה בעיני הגויים. יודע זאת כל מי שנתגדל ביניהם. פעמים שהם נותנים פתרון משונה לדבר זה. משער לעצמו גוי, שנתקל בחסדיו של יהודי ובוויתוריו: מסתמא הוא מרגיש בעצמו, שהוא חייב לי יותר.
בקיצור, מאז נעשינו מקורבים וחביבים זה על זה. לא השתדלנו לכסות על יחוסנו. אני ידעתי, שהוא שונאי. והוא ידע בי, שאני משלם לו בשנאה גלויה. ואת זה אהב זגרובסקי. אוהבים היינו את השנאה שבין שנינו.
בשעה שאתה מרגיש בעצמך צורך לקלל, לבזות, לשנוא, הרי חביב עליך שונאך, כשנפגש בך, יותר ממאה אוהבים.
עד שבא היום וקירב אותנו רגע אחד קרבה שלא חזרה לבוא.
זה היה בליל… ארור ליל זה שבלע גם את היום שאחריו.
כבר בחלו החיילים בתעלולי התכסיס והשקרים: התחבא כדי שתתנפל, התנפל לכאורה כדי שתברח! או מה שעוד יותר משמים, עמוד בשורה, זרוק כדורים באויר, ואת האויב אינך רואה. חייל שבימינו לא אהב דרך שקרים. או עלה ורצוץ את מוח האויב, או נפול פגר מובס. כך היה דרכנו וכך ניצחנו. החץ פזיז, עיוור ושוטה; הכידון זריז ופיקח – כך הסיק הגנרל שלנו.
סוף־סוף זכינו לשמוע את התקיעות החטופות והדפיקות התכופות, שהורגלנו לשמען הרבה שנים ושהיינו טועמים בהן מעין זה שאתה טועם בקריאתך בלילי פסחים, “כל דצריך ייתי ויפסח.” שומעים היינו אותן התקיעות ומתנפלים בכידונים על חללו של האויר, דוקרים על ימין ושמאל ב“יהי רצון כאילו” האויב עומד לקראתך מכוון כנגד כלי־זינך. דוקרים ומנצחים היינו את השדים, ולא יותר. עם התקיעות הללו היה קשור איזה רגש חביב, נשגב, נורא, סוד החיילוּת. חביבות היו התקיעות, אחר שחזרת בשלום מן המסות והרהרת בהן.
אבל אז, באותו היום, אלו היו דפיקות לא בכאילו! האויב עומד לנגדך בעין ושואף לדמך.
רגע אחד אתה נזכר בעצמך, בגופך שלך שאינו סובל דקירות ברזל. נזכר אתה. שיש לך עוד הרבה חשבונות עם עולמך, שהרבה ענינים התחלת ולא גמרת, והרבה יש לך להתחיל. ובאויבך אתה נזכר, שלא גמלת להם עדיין שום רע. ובאוהביך אתה נזכר שלא עשית להם שום טובה, ושבכלל באמצע עבודה אתה עומד, ואין השעה כשרה לך למות.
אבל כל זה אינו אלא רגע, מיד אתה נבלע ומתבטל בתוך השורות העומדות, שהכל מתבטלים שם. בריה חדשה נעשית. רגשים חדשים. רגש אחד חדש והכרה חדשה. קשה לצייר את הדבר. צריך להיות חייל על שדה־הקרב, כדי להרגיש זאת. כשתרצה הריני מאמין, שבשעת מלחמה יורדים שרי מעלה של שתי האומות ונכנסים כנשמות בתוך החיילים.
בפרק זה פוסקים גם מאורעותיו של נבחן. מצאתי אותו על ערימת עפר שטוח מת. ערימה זו היתה מצבה של גבורי היום הראשון שיצאו בבוקר מלאי כוח ושאיפה לנצח, ולערב נסחבו אל תוך הבור וכוסו בעפר. אין האדמה יודעת להבדיל בין לאום ללאום. אין לה תולעים מיוחדים ליהודים לבד לבד ולשאינם יהודים לבד. שם במרום ודאי שמבחינים בין הנשמות ושולחים כל אחת למקומה הראוי לה. אמרו לי שגם יעקב נקבר כאן. קרוב להאמין. לחשתי על הערימה קדיש לשם ספק. אין אני שוטה שאתגעגע על איזו נבלת כלב מת. אף־על־פי־כן הרי זו רחמנות. נפש חיה גלתה עמי, רעבה עמי, שבעה עמי, פעמים לחם פעמים מכות, והרי אהבה אותי.
למחר שוב יצאנו.
רגע הבטנו שורה בשורה, אדם באדם, אויב באויב. נמשכנו זה לזה במין אהבה לחבק ולרצוח, ממש כאותה המשיכה שהייתי מרגיש למריוסה.
יריות, ברקים. רעמים, שיחה בין שרי האומות היא זאת. נחשים פורחים ומפעפעים מלמעלה. שרפנילים, בובמות, חיילים עומדים, חיילים מטים, חילים שוכבים מובסים. מלקקים את דמיהם. שורות מתרוקנות. התנגשות. קולות מתנגשים. המוזיקה הרוסית מכריעה את הקולות, משפיעה עוז, גבורה ובטחון, אלא שהיא הולכת וחסרה. היכן קול החליל? נשבר קול החצוצרה, נפסק הבטנון מאמצע, עוד קול אחד שאינו פוסק הולך ומתגבר. נדמה לי שהוא קורא: “גם כי אלך בגיא צלמות.”
אנשים מתחבקים, דוקרים, נדקרים, והורגים מתוך נפילתם. עובד אני על ימין ועל שמאל ומחכה לרגע שידקרוני, אבל נס נעשה לי, בין רמחים וחרבות אני עומד ואינם נוגעים בי.
קשה היה הרגע. לא יכול להתארך. אחד מן הצדדין צריך היה להפוך עורף.
אבל הרוסים לא יכלו לעשות זאת, מפני שכהן גדודנו עמד בינינו, ובידו התנוססו האם הקדושה והצלב הקדוש. חיילים מביטים, מחדשים כוח ומראים נפלאות. זהו מעין נחש הנחושת. הזוכר אתה בחומש?
חץ עף ובקע את האויר. הכהן נופל. התמונות נוטות ונופלות, נופלות. חיילים נואשים, מתחילים נסים.
באותה שעה חשתי את עצמי מחולק לשלושה בני־אדם בודדים ונפרדים. הגע בעצמך, שמואל לעצמו, שמואל החייל ושמואל היהודי.
שמואל־לעצמו לחש באזני: “כבר עשית את שלך, הכול נגמר, ברח לך.”
שמואל החייל אמר: “הבוז לך. היכן זריזותך? סֵמֶל גדודך נופל! נסה, שמא תציל.”
ושמואל היהודי אמר: “ודאי שתציל. מחוייב יהודי לעשות יותר ממה שמוטל עליו.”
אומר שוב שמואל־לעצמו: “זוכר אתה כמה מלקות ספגת בשל תמונות אלו?”
אומר שוב שמואל היהודי: “יודע אתה מי הן התמונות ולאיזו אומה הן שייכות בעיקרון?”
רעיונות רבים עברו במוחי, אבל הרגע לא היה אלא אחד.
חיש עמדתי על יד הכהן. הוא היה חי. ידו נפצעה. הקימותיו, נתתי את התמונות בידיו והרימותין למעלה, ותמכתי בהן.
“רוסים, הנה!”
איני יודע מי קרא את הקריאה. שמא אני, שמא אחר, שמא מלמעלה.
סוף דבר שנצחו “שלנו,” אלא שלא עמדתי עד סופו של דבר. כדור פגע ברגלי ונפלתי.
איני יודע מה נעשה באותם הרגעים. חלום נעים חלמתי. נדמה לי שאני ילד כרוך אחר אבא ושרוי בקלויז בליל יום הכיפורים בין זעקות ותחינות, אלא שאיזה חבר שובב עושה עמי צחוק ודוקר במחט על רגלי דקירות־דקירות.
וכשהקיצותי מצאתי את עצמי בתוך ים של זעקות, צריחות ואנקות עולות מן האדמה. האמנתי ברגע זה, שאני נתון בגיהינום בין הרשעים הנידונים שם.
הכרתי חזרה אלי, ונזכרתי בכול. החזרתי את ראשי לאחורי וראיתי את זגרובסקי מונח על ידי פצוע וגונח. הוא פקח עלי עין. שנאה ואהבה נשקפו ממנה. “ז’יד,” מלמל בשפתיו, ונפח נשמתו.
שלום לעפרך, שונאי האהוב.
מאחורי הגיע לאזני קול מלא, גונח וכואב. החזרתי את ראשי כלפי הקול. וראיתי את סירגי שוכב על צדו ומתאנח. מביט הוא על סביביו, קם ושוכב, קם ושוכב.
נוכל זה עשה בעצמו חשבון־צדק. בין כך ובין כך סופו ליפול ולהאנח. למה לו להמתין עד שתפגע בו החרב? מוטב לו לשכב ברצון טוב ולהאנח למפרע!
ערום זה ראה כל מה שעשיתי קודם שנפלתי, ורעיון בא בלבו. הוא עזר לי לקום, חבש את פצעי, ואחר כך פנה אלי:
“שמע נא הורביץ, דבר גדול עשית. אבל לך אין זה שווה כלום. אדרבה, סכנה לך בדבר, שוב יתחילו לאנוס אותך להמרת דת.”
“ובכן?”
“רצונך, היה לי לעד, שאני הוא שהרימותי את התמונות. הכהן לא יבחין בנו, ואני אשלם לך שכר טוב.”
כך דרכי תמיד, מעולם אני שונא מציאות. פרוטה, שלא חשבתי עליה מראש ושלא עשיתי הכנות להרוויחה, אינה חשובה אצלי כלום. דבר זה, שעשיתי עם הכהן, כלום עשיתי מתוך חשבון כדי להרוויח כסף או כבוד? הרי זה מעין מציאה, ששנואה עלי. ובאמיתו של דבר, מי יאמר לי, שלא יתחילו לאנוס אותי על המרת דת? הא למה לי?
“ולך נחוץ הדבר, סירגי,” אני עונה לו, “לעלות אתה רוצה? להיות אופיציר, או למעלה מאופיציר, אתה חולם? טוב. חתום לי שטר, שבית אנה ונחלתה מכורים הם מידיך למריוסה.”
“אני מבטיח לך.”
“איני מאמין בהבטחות.”
“ומה אעשה?”
“ניר ועט־עופרת יש בכיסונך?”
“הן.”
עמדתי לפניו כפוף על שתי ידים ורגל אחת. שולחן צולע הייתי לו ועל שכמי כתב וחתם את השטר.
למותר היה כל זה. סירגי היה עומד בדיבורו גם בלא שטר. ירא היה תמיד, שמא אלך ואגלה את האמת. אל יהי חלקי עם מי שבונה לו ארמנות שקר.
יותר איני יודע מה נפל בסוף המלחמה, מפני שהובאתי לבית חולים ארעי, ומשם נשלחתי לבית חולים קבוע. בדרך תקפה עלי קדחת נוראה. עד שאבדה הכרתי ממני.
איני יודע כמה ימים או שבועות עברו עלי. נתון הייתי כל אותה העת בתוך, כיצד אקרא לך את זה? בתוך תוהו־ובוהו. אבא, אמא, עבודת־הצבא, אנה, שיות שחוטות, פטר, כדורים, תמונות קדושות, מלקות. הכל היה בערבוביה, ואני בתוך הערבוביה, כמין דבר נבדל ופרוש מעל הכול. כמדומה היה, שגם ראשי פרוש מעלי. מרגיש אני בכאבו ואף־על־פי־כן אינו שלי.
וסוף־סוף נדמה לי, שאמא רחצתני באמבטי ולחלוחית מתוקה נשארה על בשרי. מעל ראשי הוקל.
מרגיש אני יד רכה וחמימה מרפרפת על מצחי, על לחיי, על צוארי.
פקחתי את עיני בפעם הראשונה. לפני עומדת…
“מריוסה?”
“כל־כך,” צוחקת היא לי מתוך דמעות, “אני היא.”
מאחוריה מבטת אלי תמונה.
“אנה?”
“מנוחה, מנוחה,” הן מזהירות אותי, “ברוך השם, עבר המשבר.”
מפקפק הייתי, שמא כל זה אינו אלא חלום.
אבל זה לא היה חלום. הדבר פשוט. אנה ומריוסה התנדבו לשרת בבית החולים של הצבא בתור אחיות רחמניות, ואנוכי לא ידעתי.
“מריוסה,” אני מתחיל בבקשה, “ספרי נא לי, איך באתי לכאן?”
היא התחילה מספרת, איך הובאתי וכיצד הורידוני מעל העגלה כבול עץ, ולא יכלה לגמור את סיפורה. היא התייפחה בדמעות. אַנה גמרה מה שהתחילה בתה.
“מריוסה, והיכן בגדי?”
“תחת ידי.”
“הוציאים אלי.”
“למה הם לך?”
“פתקה יש שם.”
הפצרתי בה והיא הביאה לי את הפתקה.
“קראי את הכתוב שם, מריוסה.”
היא קראה את השטר שעל ביתה ונחלתה.
שתי הנשים הביטו זו לזו מתוך עליצות ותמהון.
“כיצד השגת את זה?”
אני גמרתי בדעתי שלא לגלות להן את הדבר, וכך עשיתי.
כשיצאתי בריא מבית החולים, כבר תמה המלחמה ונכרתה ברית־שלום. אילו שאלו אותי לא הייתי חותם על הברית.
יג
הזקן עשה הפסקה קצרה. נראה, שעשה דילוג רב בסיפורו והבליע דברים, שלא מצא לנחוץ לספרם. הוא נגע בהם רק במחשבה והתחיל כמו מאמצע הענין.
כך כך. יש לך הרבה עניינים באדם, שנעשים בו שלא מדעתו. דומה הייתי כל אותם הימים, שאיני מתגעגע כלל על הורי. כתוב לא כתבתי להם כל הימים. פשוט, מפני שבעברית לו הייתי כתבן מומחה מעולם. ודאי, אילו נתפס שלמה אחי היה כותב להם תכופות. הוא היה ספרא רבא, עליו השלום. ברוסית לא היה כדאי לכתוב להם. אילו הייתי כותב להם ברוסית, היה זה דומה כמו שמשקין את הצמא במי־מלח. הורגלתי שלא לכתוב ופטור. ונדמה לי, שכבר שכחתים.
אבל, לא. גם זה לא היה אלא הרגל. הורגלתי כל־כך להתגעגע עד שדש הייתי בדבר, שלא הרגשתי בו שוב. כך אני מבאר דבר זה לעצמי.
נגלה הדבר, שנשארה פינה אחת בלבי שסגורה היתה כל אותם הימים ועכשיו נפתחה. הגעגועים לבית הורים, ויחד עמם קורטוב של רוגז־נשכח על החילוף, שעשו בי הורי.
חולם הייתי בהקיץ. מצייר הייתי לעצמי פגישות הורי בי. דמעות, נשיקות, חיבוקים, התעלפות, שכנים, שכנות, מאמין הייתי, כילד פתי, שאמצא עוד את כולם בחיים. מאריך להם מלאך המוות, עד שאשוב אליהם. אשלם לכולם ניחומים בעד יגונם עלי. אם לא כן הרי זה עוול נורא כלפי מעלה. אנשים טובים בוקעים עלי שמים בצעקותיהם, ולבסוף ימותו בלא נחמה?
אבל בה במידה, שקרבתי לעיר מולדתי, נתקררו בי הגעגועים. מין רוח של נכר נשבה עלי מכל אותם המקומות. לא. אין זה נכר, אלא מין רגש אחר, מעין הכרה ישנה, שגורמת צער. איני יודע, כיצד אטעים לך רגש זה. הוא דומה לחלום קשה של זקן מימי הנוער.
העונה היתה דומה הרבה לעונה של עכשיו. הדרכים היו מקולקלים. הרפש גדול. שב בעגלה והסתכל בבוץ הנוצץ כנגדך עד לבחילת נפש, וספור את פסיעות הסוסים: אחת, שתים, שלוש. נוח לך שתרד מן העגלה ותלך רגלי משתסע בעונה כזו.
וכך עשיתי. קרוב הייתי כבר לעיר מולדתי, רק הר אחד ואחר כך עמק. שם מתחיל בית עלמין של העיר. זה הוא שנראה לך תמיד בכניסתך לכל עיירה יהודית.
הסוסים התנהלו בכבדות, ואני עברתי אותם בדרך הקצרה בשביל היחיד, שבין שדות האיכרים. זכות יתירה חשבתי לעצמי להשתמש ברשויות יהודים, מאחר שהייתי לבוש עדיין בגדי חיילות וכפתורים נוצצו מעלי.
כשהתחלתי יורד לעמק, נכנס בי רעיון לעשות את בית־הקברות קפנדריה, כדי לקצר את דרכי.
העגלה נשארה רחוק־רחוק מאחרי, ואני הלכתי פסיעות דקות לכוון את צאתי מחצר בית הקברות אל ביאת העגלה כדי שלא אצטרך להמתין לה.
בתוך מצבות הלכתי. קצתן כהות, מוטות לארץ, כאילו שחות הן לשמוע שיחות שאול; קצתן לבנות וזקופות כנגד השמים. בתוך עולם אילם באתי. קשה שתיקה זו של בית הקברות. שתיקה דובבת היא זו. לא לחינם אומרים, שהמתים דובבים בקבר. נדמה לי, שהמצבות הללו מסתכלות עלי בעין רעה על שחיללתי את המקום בכפתורי המבריקים,
קורא אני את הכתב שעל גבי הקברים בקושי. איני יודע, אם מפני ששכחתי קצת את הקריאה העברית או מפני שכתב הקברים נקרא בקושי.
“פה נטמן הישר באדם עניו חסיד הר”ר… שמחה שו“ב.”
נזדעזעתי. תחת מצבה זו מונח אחי טמון.
דמעות חפצתי להוריד, אלא שאינן נשמעות לי. קורא אני שוב, וכשאני מגיע לשבחיו, עניו, חסיד, אני מגמגם לעצמי. איזה רגש מר אני מרגיש במלים הללו, רגש דומה לקנאה וכעס.
נדמה לי, שהמצבה התנועעה. העפר הזדעזע. רעידה באויר. כאילו לוחשים לי באזני: מחילה.
לא באזני, בלבי שמעתי את המלה.
הבנתי, שנשמתו של אחי מבקשת מחילה על החילוף ודמעות פרצו מעיני. יראתי לקרוא את הכתב של שאר המצבות, שמא אראה דבר שלא רציתי כלל לראות. אבא ואמא עלו במחשבה.
כשנכנסתי לבית הורי הכרתים בקושי. הקמטים, שקעי לחייהם וכפיפות קומתם שינו אותם לגמרי. אבי הביט על כפתורי, הסיר את כובעו ועמד לפני כפוף בגילוי־ראש, אמא עמדה אצל התנור, והתחילה מדברת עם אבא בשפה בלולה, חציה ז’רגון, חציה לשון־הקודש:
“ודאי מס. כלום חסר לי אלא זה.”
נכנס בי רוח שטות להתראות להם כזר.
“זקנים,” אני מתחיל יהודית, “פריסת־שלום הבאתי לכם מבנכם שמואל.”
מכיוון ששמע אבא מלה יהודית, רץ לחלון ונטל ידיו ברסיסים שעל השמשות, חזר אלי והושיט לי את ידו. “שלום עליכם, צעיר.”
יצאה אמא מתוך מחבואה ועמדה כנגדי.
אבא התחיל בתוך כך לחפש את משקפיו על השולחן מתוך שיחתו עמי:
“פריסת־שלום, אתה אומר? מבני? היכן ראית אותו?”
“אימתי ראית אותו?” שאלה אמא בחרדה.
בודה אני בשבילם מקום ויום.
“מה שלומו? במלחמה היה? בריא הוא? לביתו אינו חושב לשוב?”
הרבו עלי שאלות, ובתוך־כך גחן אבא לאזני ושאל:
“וכיצד בענין… בענין דת?”
קליפה נכנסה בי לצער את הזקנים האומללים. אל יחשוב לי השם־יתברך זאת לעוון.
אמרתי להם:
“ודאי, אילו היה ר' שמחה שו”ב על מקומו, אפשר שהיה עומד בנסיון."
“מה? המיר?”
אני שותק. הזקנים קבלו שתיקתי כהודאה, הורידו ראשם ושתקו גם הם.
ושוב הוא פונה אלי:
“ערלית נשא? יש טפלי?”
עמדתי בשתיקתי. הזקנה, שומע אני, והנה היא בוכה בדממה. נהפך עלי לבי. אבל הכבדתי את לבי ועמדתי בשתיקתי. אלא שהייתי מרגיש כעין בועה עולה וסותמת את גרוני. נתחזקתי ובלעתיה.
“אוי, אוי, רבונו של עולם, אבא שבשמים, רחום־וצדיק.” בכתה אמי ונענעה בראשה, כמקבלת גזר־דין וקובלת כאחד.
והזקן קם בתוך כך, זקנו רותת ובידו נענע נענוע של יאוש קר ויבש ואמר: “אָט, ברוך דיין האמת!”
ובאותו רגע, שהוציא הזקן אולר מכיסו ורצה “לקרוע,” הגיע לאזני מן החדר הסמוך קול מרוסס ורצוץ, קולו של זקן אחר, דייר כנראה, קורא תהלים בנוסח הצובט וצורב:
“כִּי יוֹדֵעַ אֲ־דֹנָי דֶּרֶךְ צַדִּיקִים…”
נתעוררו בי זכרונות העבר, ונתרכך לבי.
התוודעתי אליהם.
ואף־על־פי־כן – חזר שמואל לסיפורו אחרי הפסקה של הרהורים – היה לבם מהסס. חוששים היו שמא רימיתי אותם.
לא נחה דעתם עד שהכניסוני לחופה עם רבקה שלי כדת משה וישראל.
עברו כשתי שנים אחר החתונה. התחילו, לא עליך, שיני כואבות. כך דרכו של יהודי. מכיון שהוא נושא אשה ומוליד בנים, מתחיל הוא חש מיחושים.
מספרים בעיר, שבבית החולים העירוני יש חובשת מומחית לשינים ולכל מיני כאב יותר מדוקטור גמור.
נכנס אני לבית־החולים ושואל: “החובשת היכן היא?”
יצאה לקראתי אשה צעירה.
“מריוסה?”
“שמואל?”
נרתענו שנינו לאחור.
“היכן בעלך, מריוסה?” שאלתיה. אחר ששב אלי רוחי.
“ואתה, סמואל, נשאת אשה?”
“הן.”
“ואני עדיין פנויה אני.”
זוהי נשמה טובה. כבר נפטרה מעולמה. יהי רצון, שיהי לה חלק טוב בגן־העדן.
הפסיק הזקן באמצע סיפורו באנחה עמוקה. הצליף על בנו, שנשתקע בתנומה והתנודד לכאן ולכאן, הניע עליו בראש וקרא:
כך־כך. היו ימים. היו חיילים. עכשיו נשתנה הכול, זמנים חדשים, בריות חדשות, חולים חדשים. עכשיו הרי הכול אינו אלא “כאילו.”
בימי שפוט השופטים
א
הדבר היה בימי שפוט השופטים. אחרי שהתנחלו בני-ישראל על אדמתם.
מלך לא היה עדיין בישראל. איש כל הישר בעיניו יעשה. ובני-ישראל חיו להם בשלוה, בנחת ובמישור, איש תחת גפנו ותאנתו, על אדמתו ומחרשתו.
ובחרה לה כל עיר ועיר אנשים חכמים מקרבה להיות שופטים בין איש לרעהו ולהורות את העם מעשה הטוב והישר. על-כן נקראים הימים ההם “ימי שפוט השופטים.”
בימים ההם ישבו בעיר בית-לחם שלושה שופטים מנכבדי העם, שהתייחסו על שבט יהודה: אלימלך, בועז וטוב. שלשתם היו קרובים זה לזה, בני משפחה חשובה אחת: מצד בית-האב ממשפחת רם אחי כלב ומצד בית-האם מבנות אפרת, אשת כלב. ואפרת היתה אשה חשובה מאד ומוצאה משבט אפרים. ושבטי אפרים, מנשה ובנימין היו נכבדים בעיני אזרחי בית-לחם, כי שלושת השבטים האלה הם בני אמא-רחל. ומעלה יתירה היתה לעיר בית-לחם, שהיא עומדת על-יד קברה של אמא-רחל.
והלכו רבים מבני ישראל לבית-לחם. וכל אורח, שבא אל העיר, לא יצא משם, עד אם שהה שעה אחת על קבר אמא-רחל. אם אומלל היה האיש, ושב מעל הקבר מלא תקוה. אם חולה היה, והאמין שיצא משם בריא. ואם עייף היה, ויצא זריז, מלא כוח ורעננות, כאילו לן לילה אחד בחיק אמו יולדתו.
והגויים שישבו מסביב היו באים וממלאים כדיהם ממי הבאר שעל יד הקבר, והיו מתרפאים במים ההם בשעת חליים. ובשעת עצירת גשמים היו מנסכים מן המים על שדותיהם כנגד השמים, והאמינו שהמים האלה יביאו רוחות, עבים וגשמים.
על-כן היו שבטי בנימין, מנשה ואפרים, בני רחל, חשובים בבית-לחם, אף-כי אזרחיה היו משבט יהודה. וחשיבות יתרה ניתנה למשפחת שלושת השופטים, שהיתה מורכבת משני השבטים המיוחסים ביותר בין שבטי ישראל: יהודה ואפרים. מסורת היתה בידי אזרחי בית-לחם, שמעיר זו יקום מלך, שיאחד את כל שבטי ישראל וימלוך עליהם. והאמינו הכל, שמלך זה יקום רק מתוך המשפחה החשובה הזאת.
יחד עם המסורת הזאת היתה אגדה אחת, שעברה מדור לדור, והיתה ידועה רק לאנשים מועטים. וזהו תוכן האגדה:
שש מחרוזות פנינים היו ליעקב, שעברו בירושה משרה לרבקה ומרבקה לרחל. וכשמתה רחל בדרך, מסרה את המחרוזות ליעקב ואמרה: “מי, שהמחרוזות תעבורנה לידו, הוא יקים מבניו מלך על כל שבטי ישראל.” לא ידע יעקב למי מבניו יתנן, עמד ופיזרן בין בניו ואמר: “הנני מת, ואתם, סימן זה יהי מסור בידכם: אם תבואנה כל המחרוזות ליד אחד מכם, סימן שזה יקים מבניו מלך על כל השבטים.”
ושדות בית-לחם היו פוריים ומבורכים, כי משתרעים הם בעמק, בין שני רכסים של הרי יהודה המצויינים, קרוב לים המלח מצד מזרח, בין חברון וירושלים, ומעיינות ונהרים יוצאים מבין ההרים, עוברים בעמק ונופלים אל ים המלח; ומרטיבים הנהרים את האדמה ואדים עולים מן הנהרים ומתקשרים לעבים, ונותנים העבים מטר בעתו, ונותנת האדמה יבול רב לעובדיה החרוצים, בני האכרים הראשונים שבבני ישראל. ובאו אליה מעמון וממואב שמעבר לים המלח לקנות תבואתה, וקראו אותה, “אם הארצות,” כי כאם היתה מכלכלת ארצות רבות. וענייה המועטים היו מתפרנסים רוב ימי השנה בפאה, לקט, ושכחה, וביתר עתות השנה היו עוסקים בתיקון כלים וצעצועים שונים מן הצדפים הרבים שם בנהרות ובאגמים והיו מוכרים את הכלים ואת הצעצועים למבקרי העיר, כי חשוב היה בעיני כל אזרח לקנות איזה חפץ מעיר אמא-רחל. וחזרו האורחים לביתם ואמרו לילדיהם: רואים אתם? אמא רחל שלחה לכם מתנות, ובלבד שתהיו ילדים טובים.
כך חיו להם בני בית-לחם בשלוה ובנחת.
בימים ההם – ויהי רעב בארץ.
כדאי היה שתבוא שנת רעב אחת על אנשי בית-לחם, לבל יקשה לבם מרוב טובה ולבל ישכחו את נוסח התפילה לפני אביהם שבשמים. אנשי בית-לחם כבר חדלו מלהביט השמימה. לא הביטו רק אל האדמה הברוכה, אל השדות הירוקים רוב ימי השנה והמכלכלים את עובדיהם לשובע, והאמינו הרבה באתם ומחרשתם. אך נעצרו הגשמים. עברה שעת רביעה ראשונה בלי טיפת גשם. הגיעה שעת רביעה שניה, ורוחות לוהטים עברו וייבשו את האויר ושרפו את צמחי השדה. והעמקים הברוכים נשארו עלובים וצחיחים. נכלמה האדמה מפני בניה החרוצים שבטחו בה, ותהי כיולדת אומללה, שצמקו שדיה, ואינה יכולה להיניק את עוללה הרך הצועק אליה.
גבר הרעב בארץ.
ואלימלך היה רך-הלב. אם ראה עני רעב, מבקש לחם, נשבר לבו בקרבו, ומרוב צער לא יכול לטעום מאום כל היום. אבל גם לא יכול להוציא איפת תבואה מאוצרו, או פרוטה מכיסו לתת לעני, כי נתמלא לבו חמלה על אשתו ובניו, ואמר: איך אתן היום מתבואתי או מכספי לאחרים, ומה אעשה לבני-ביתי, אם אחרי-כן יחסר לי? אולי יבוא אסון על ביתי, אולי ירקבו אוצרות תבואתי, כספי יכלה וצאני ימותו?
ראה אלימלך, כי גבר הרעב ואמר: מה אעשה, אם יתאספו עלי עניי העיר לבקש לחם? לתת לא אוכל, ולראות בעניים יהיה קשה עלי. הלא אחלה ואמות מרוב צער.
עלה בדעתו לעזוב את העיר, עד אשר ירחם אלהים על עמו, וישלח את ברכתו על השדות.
הלך אלימלך להתיעץ עם שני קרוביו, בועז וטוב. שניהם היו צעירים מאלימלך ופנויים מאשה. טוב היה הדיוט ואכזר, והתנאה ביחסנותו, שזכה בשבילה להיות שופט; ובועז היה חכם ונדיב-לב.
קפץ טוב בראש ואמר:
“למה זה תצא מעירך אל ארץ נכריה? לך ועשה הרבה קשרים לכיסך ומסגרות חזקים לאוצרותיך. וכי יבואו אליך עניים, אמור להם: לכו וקחו פאה ולקט בשדותי, כמה שאתם רוצים.”
ובועז אמר:
“איך תעזוב את העניים בעוניים ותצא לאיזו ארץ נכריה להתענג שם על הטוב וההון, שצברת על אדמת אבות?”
ולאלימלך אשה ושמה נעמי. והיא היתה אשה ישרה וטובת-לב. ושני בנים ילדה לו. שם הצעיר, מחלון, והוא היה אז כבן שבע-עשרה, ושם הבכור, כליון. אמר אלימלך אל לבו: אתייעץ עוד עם אשתי ובני, וכאשר יאמרו כן אעשה.
קפץ כליון ואמר:
“הן האדמה הזאת שאתה קורא לה ארץ-אבות, בגוד בגדה בנו, ולא נתנה לנו את יבולה. נבגוד גם אנו בה ונצא לארץ אחרת. ואני שמעתי זקני העיר מספרים, כי כן דרך המקום הזה, כשמתחילה פה תקופה של בצורת ורעב, אינה נגמרת בשנת רעב אחת, אך יש שארבע או חמש שנות רעב חלות תכופות זו אחר זו. אם נשב פה, נבלה את כל הוננו והיינו עניים מלקטים פאה.”
ומחלון, זה כבר נולדה בלבו שאיפה לנסוע לארצות ומרחקים, ויאמר גם הוא:
“רב לנו לשבת פה בגבולות דחוקים שבשדות בית-לחם. נקום ונצא לעולם הרחב והמרווח.”
לא חפצה נעמי הטובה להתנגד לרצון אישה ושני בניה והסכימה גם היא לצאת.
ויקם אלימלך ואשתו ושני בניו וכל רכושם, ויצאו לגור בשדה-מואב.
וארץ מואב גם היא ארץ הרים ובקעות, מעבר לים המלח, מזרחה, אצל כיכר-הירדן. ונחל ארנון מפסיק בינה ובין נחלת ראובן צפונה. וכל כיכר הירדן, כנחלת גד וראובן וחצי שבט המנשי, וכן גם ארץ מואב, טובות יותר למרעה צאן ומקנה, מאשר לזריעה ונטיעה. על כן עסקו בני מואב בגידול צאן ומקנה.
הפתגם שגור היה אז: “צאן וכרים מושל ארץ מואב.” וכן אמר גם הנביא ישעיהו הרבה שנים אחרי זה: “שלחו כר מושל ארץ.”
וקראו לפעמים לבן מואב מץ או שד, על שם מלאכת מצוץ שדי הצאן ומעשה החלב, שהיו עוסקים בו. וכן אמר גם הנביא ישעיהו הרבה שנים אחרי כן: “אפס המץ, כלה שד, תמו רמס מן הארץ.”
ובימים ההם חיו עוד בארץ מואב שבטים נודדים יושבי אוהל.
השבטים האלה אינם בונים להם בתים. אינם יודעים מלאכת החרישה והזריעה ואינם קובעים ישיבתם על מקום אחד. אך בוחרים להם בין הרים עמק רחב אחד מכוסה דשא רך וטוב למרעה צאן, מכניסים שמה את עדריהם ונוטים להם אהלים.
ויש אשר יְיַפו ויפארו את האהלים האלה, עד אשר גם מלך גדול יתאווה לפעמים לעזוב את ארמונו ואת כסאו ולבוא לשבת בתוך אוהל-יריעות כזה אשר בעמק, בין הרים גבוהים, על יד נחל עליז וזך, בין שריקות עדרים, בין זיו שדי וריחות הפרחים. נדמה לו למי שיושב באוהל כזה, שהוא נבדל מכל בני אדם, שליט על עולמו הקטן, ושמים מיוחדים שטוחים עליו, ושמש מיוחד זורח בשבילו, אין לאחר חלק בהם.
כך יושב בעל האוהל בתוך העמק חודש ימים או שני חדשים, עד שכלה הדשא לצאנו. אז הוא מפרק את ארמונו, לוקחו על שכמו, או מעמיסו על החמור, והולך לו עם עדרו לבקש עמק אחר.
כשהוא בא קרוב לישוב, הוא נכנס לעיר, מוכר שם צמר צאנו וחבוץ חלבם וקונה לו תבואה ושאר צרכים.
כך הוא עובר ממקום למקום. ובין כך מתכסה העמק שעזבו ראשונה שוב בדשא, והוא חוזר וסובב על מסעותיו.
בין השבטים הנודדים האלה יש שבטים פראים ושודדים, שאין קנין פרטי עדיין נוהג אצלם. כל העדר הוא קניינו של ראש המשפחה, בניו ובנותיו הם עבדיו ושפחותיו. רצונו, יכול הוא למכרם לאחר, ואפילו להרגם ולאבדם. הפראים ההם מתנפלים על שבטים אחרים וגוזלים את בניהם ובנותיהם. והשבויים האלה נחשבים לחברי משפחת השבאי, שהוא מכלכלם ומפרנסם, והם עבדיו ושפחותיו. רצונו, הוא משיא את בניו לשבויות; רצונו, הוא לוקח אותן לעצמו נוספות על נשיו, כי ריבוי נשים עודנו נוהג בין השבטים ההם, ובדרך זה הוא מרבה את חברי משפחתו ואת כוחו להתנפל על שבטים אחרים ולהגן על עצמו מהתנפלות חזקים ממנו.
אבל יש ביניהם שבטים, שכבר יצאו מכלל פראים ולכלל בעלי ישוב עוד לא באו. כבר יש ביניהם חוקי הקנין הפרטי והנישואין. הבנות נחשבות עוד במידה ידועה קנין האבות, אבל הבנים הם חפשים לנפשם. צעיר שאיזו נערה משבטו טובה בעיניו, הוא הולך וקונה אותה אצל אביה, בונה לו אוהל על חשבונו ומגדל עדר, מאשר קנה או לקח בשכר עבודה. העדר הוא קניינו ואין לראש השבט שום חלק בו. ראש השבט הוא רק מחוקק חוקים לבני שבטו ומגין עליהם מפני התנפלות שבטים אחרים. השבטים האלה קרויים נוקדים. יש כבר ביניהם עוסקים במלאכות, חרשי ברזל ונחושת, והמה עומדים במדרגתם בין שבטי הנודדים ובעלי הישוב.
ולאלימלך היה רֵעַ במואב ושמו עגלון. והוא היה ראש לשבט אחד מן השבטים הנוקדים. ועגלון היה קונה בכל שנה תבואת שדות אלימלך ומוכר לו מצמר צאנו. ואליו חפץ אלימלך לנסוע ראשונה ולהיוועץ עמו, באיזה מן המקומות יבחר לגור במואב עד אשר ישיב אלהים את ברכתו על שדות בית-לחם.
ב
דרך קצרה מבית-לחם לארץ מואב. לעבור באניה את ים המלח לרחבו. אבל מעבר לים המלח יפגוש ההולך הרים גבנונים וגבוהים החוסמים לפניו את הדרך והמבריחים את ארץ מואב לכל ארכה עד העיר צוער. ועליהם קרא הנביא:
“בריחיה עד צואר יגיעו.” בין ההרים האלה אין דרך כבושה, בתריהם ועמקיהם, יש שהם מכוסים יערות מסובכים, שמעולם לא עלה עליהם הקרדום. שאגת ארי ונהמת הנמר וקול הטורף וזעקת הנטרף יישמע בין ההרים בלי עורר שום זיק של חמלה, כי אין שם לב אדם מסוגל לחמלה. הד הקולות האלה עובר ומגיע לפעמים מעבר להרים אל הבקעה שעל שפת ים המלח ומפיץ פחד וזוועה, ומסמר החמור את אזניו, ורוכבו מתכווץ מפחד ודופק ומכה בשוטו על חמורו בתחנונים: הלאה בהמתי, הצילה ממוות אכזרי את רוכבך בעל שוטך.
ויש ששבטים שודדים נוטים אהליהם בין חגווי ההרים, והם עוד יותר מסוכנים מאריות ונמרים. יתנפלו עליך, יגזלו את קנייניך וכל אשר לך. את בניך ובנותיך יקחו לעבדים ולשפחות. ואם תתייצב לקראתם, אז הם רואים בך איש מלחמתם ונוהגים בך מנהג כבוד. לא יקחו אותך לעבד, אך יתיזו מעליך את ראשך, ומגולגולתך יעשו גביע לראש השבט, לשתות ממנו את יינו, כוס נצחון הוא זה. חוק הוא מנהג זה לשודדים.
על-כן בחר לו אלימלך את הדרך הארוכה, לסוב את ים המלח. ויצא הוא ואשתו ושני בניו ויעלו צפונה, ויבואו עד עין-גלים, מקום שהירדן נופל שם לים המלח. עבר את הירדן, ומשם פנה ימינה, עבר את חלק ראובן ויבוא עד נחל ארנון.
ומשם שלח את עבדיו לעגלון להגיד לו, כי רֵעוֹ אלימלך וביתו הולכים אליו.
שמע עגלון את הדבר וישמח מאד, כי אוהב נאמן היה לאלימלך. ויַרְכֵּב עשרה מעבדיו על עשרה גמלים טעונים מזון וצידה, והוא חבש את סוסו, וירכב עליו ויצאו לפגוש את אלימלך.
נפלו הרֵעים איש על צווארי רעהו בנשיקות וחיבוקים, ואלימלך סיפר לעגלון את האסון הנורא, שבא על ארץ יהודה. עגלון שמע והוריד דמעות מתוך השתתפות בצרת עמיתו, כי הוא היה מחבב ומכבד את שבטי ישראל ויותר מכולם את אנשי בית-לחם. ואחרי-כן אמר לאלימלך:
“שמע נא, רעי, אל תבך ואל תצטער. אהלי אהליך, עדרי עדריך, ועבדי עבדיך, וכל מחסורך עלי.”
ובדברו שלף את נעלו וזרקה לפניו. וזה היה בין העמים הקדמונים ההם אות לקיום ואישור על כל קנין ומכירה ועל כל הבטחת שפתים.
ויבואו אלימלך וביתו לאהלי עגלון, וישבו אתו ימים אחדים.
והימים ימי תחילת האביב. לעיני אלימלך נראו אהלי עגלון נטויים בשתי שורות ישרות לאורך נחל מתפתל, מבריק ונעלם במרחק העמק בין סבכים ודשאים של שנה שעברה, שלא הספיקו העדרים לכלותם. מסביב יתרוממו הררי עד מכוסים ירק, ועשתרות צאן טובעות שם בברכת שדי. לעת ערב ירדו העדרים מעל ההרים הירוקים בשבילים עקומים ומתפתלים ימינה ושמאלה, ובאו עד לפני המחלבה, ונתנו לספל את מיסם בחלב.
ריח החלב החם, מעורב בקטורת פרחי השדה, רחף על האוהל, ושיחה עליזה ומצלצלת של בני האוהל חצתה את האויר והתגלגלה ברוחב הכיכר. התערבו קולות נעימים בריחות ערֵבים, הצטרפו להם שיח גלי הנחל הקרוב ולחש האש שתחת האח הגלוי תחת כיפת השמים, המכין ארוחת הערב לבני האוהל ומעורר בהם ברמיזותיו את התיאבון, ויהי הכל לצירוף אחד נעים מלא ומשמח.
מאחרי העדרים יצאו והבריקו ארבע עיניים שחורות כזפת, זזות כצפרות מעל פנים חומים ויפים. אלה היו שתי בנות עגלון, ערפה ורות, שתיהן נערות צעירות. והתגאו האהלים ביפיין של שתי הנערות האלה ואמרו:
“מן נחל ארנון ועד נחל הערבים אין כבשים ככבשי עגלון, ואין נערות יפות כערפה ורות.”
נפגשו ארבע העיניים הזזות כצפרות בארבע עיניים זיקניות כרשפי אש – אלה היו עיני מחלון וכליון. דפקו ארבעת הלבבות הצעירים דפיקה אחת ונפגעו קשה בצניעות. נתחבו באדמה שמונה זיקים של שמונה עיניים כשמונה רמחים של שני מחנות גבורים היראים להילחם זה בזה.
שתי הנערות נעלמו חיש בתוך האוהל. מחלון הביט אחרי רות. נוצצו לעיניו שערותיה הארוכות, היורדות תלתלים זזים ומפזזים על שכמה ומגיעים עד למעלה מקרסוליה. מעולם לא ראה שערות כאלה.
היא שהתה בלכתה, ועמדה פעמים אחדות, כאילו היא חושבת לשוב. אף-על-פי-כן לא שבה. ובעמדה על מפתן האוהל, החזירה עוד את פניה כנגד מחלון. שוב הבריקו העינים, ונעלמה.
הרבה שמעה רות על אודות בית-לחם ויושביה. הרבה מתנות הביא לה אביה במסעותיו מעירה של אמא-רחל. הרבה סיפורים שמעה על אודות חיי בני הישוב, מעונם ובתיהם הקבועים, שאינם עשויים מיריעות ואינם מהודקים במיתרים ויתדות, ואף-על-פי-כן כל רוח לא יזיזם. שמעה שיש את ומחרשה, שגברים זריזים חופרים בהם באדמה, וקוראים לזאת חרישה, זורעים שם זרעים, הזרעים עולים וצומחים כדשא, נערות חרוצות יוצאות במגלים וקוצרות תבואה.
כל זה שמעה הרבה, אבל בעיניה לא ראתה עדיין מאום מכל זה. עולם הישוב הוא אצלה עולם אחר, עולם נשגב ומלא סוד. מהרהרת היא בו תמיד. כל יופי, כל נשגב וכל דבר טוב ומועיל היא מייחסת לאותו העולם. הישוב הוא אחד מחלומותיה היפים. ופעמים שהיא רואה את אמא-רחל בחלומה, יושבת על כסא ערפל, ובנות לוט בעצמן משרתות את פניה. ואת חלומותיה אלה יראה היא לספר אפילו לערפה אחותה. ופעמים היא מהרהרת, שעשתורת, האלילה הנודדת, היא אלילה זקנה ורעה, שאינה חפצה מרוע-לב להנחיל לעובדיה חיים כחיי הישוב. ופעמים היא מהרהרת שעשתורת אינה רעה, אך פשוט חלשה, קטנה ויראה מפני בעל, אלהי עובדי אדמה. ופעמים שהיא מרהיבה להרהר, שעשתורת אינה לא רעה ולא חלשה, אך לא מאומה, בול עץ, שאין בו רוח.
וגם הרהורים אלה יראה היא לספר לאיש.
היא יצאה מתוך האוהל פעמים אחדות להביט על האורחים הנכבדים, בני הישוב של אמא-רחל. אך בכל פעם היא נפגשת בעיניים השובבות של נער יפיין זה. לבה מתחיל דופק בה, והיא נחבאת שוב באוהל.
יפים נראו בפעם הראשונה לאיכר העירוני שמבית-לחם חיי האוהל בקלותם, בזיזם ותנועתם. אין פה קביעות. אין איש אסור אל מקומו. בטורח קל הוא נוטה לו את האוהל ובטורח קל מפרקו ומסיעו למקום שטוב בעיניו. הוא חפשי כמשמעו, אדון כל העולם.
ונזכר אלימלך, שגם יעקב אבינו היה נוקד, ואמא-רחל רעתה את צאן לבן אביה.
עלה רעיון על לבו לקנות לו עדרים ולחיות חיי נוקד.
לזהרורי בין השמשות אכלו בני האוהל את ארוחת הערב. ירד הלילה על האוהל. ירד הטל על הדשא בחשאי ובסוד. צף ירח מלא על הרקיע. האוהל נשקע בשינה מתוקה. רק אלימלך נדדה שנתו. הוא הרהר בחיים החדשים הבאים לקראתו. מחשבותיו תעו בין העדרים, אשר רעו מסביב לאהלים בדשאים מטוללים ונהנו מקרירות הלילה. קול כסיסת השיניים בתוך שתיקת ליל המדבר יחד עם הריחות הערֵבים של העשב הכסוס, הצטרף אצלו למין שפה נפלאה, שפת המִדְבר מלאת נועם ונעניין.
השחר העיר את האהלים מתוך שאון היום ההולך ובא. שאון, שאינו נשמע לאזניים, אך מורגש היטב ללבבות. וביחוד לאלה הלבבות שרגשותיהם לא קהו עדיין בחיי הכרכים, ושמבינים עוד שפת השמש והירח, היום והלילה.
בני הכרכים נעשו במידה ידועה בנים חורגים לטבע, אם כל חי. סתמו להם את הרגשים, שנתן להם הטבע, ופיתחו להם במקומם רגשים אחרים. אוושה קלה כדפיקת השעון או כצעקת איש ברחוב; שריפה – מעוררם כרגע משנת הלילה. ושאון ענקי כעליית היום על הלילה אין הם מסוגלים לשמוע. בן המדבר, כשהוא ישן בחיק הלילה, לא יעוררהו שום רע, לבד מנחרת הצאן, כשהם מרגישים צעדי נמר. אבל יחד עם התרנגול הוא שומע פגישת היום והלילה, וגם אם שכור מיין יהיה, יתעורר עם כוכב בוקר וקם על רגליו.
עגלון קם ויצא לעדריו. תנועה קלה קמה באהלים. הורמו המסכים. הגיחו מאחריהם פה ושם קומות כפופות, שהזדקפו תחת כיפת הרקיע, ויהי דמיונם כבריות שצמחו ויצאו על-פי קסם מן האדמה.
יצאה גם רות החוצה.
הרועים הכניסו את עדרי הצאן לתוך הגדרה והוציאום משם אחת אחת. עגלון הפריד את השיות הקשורות מעל אמותן, ועשה מהן עדר חדש, ורות הצטיידה, חבשה את אתונה באוכף הנשים ויצאה לרעות, בלווית שפחותיה, את עדר הקשורים.
ואלימלך יצא גם הוא מתוך אהלו והציע את בקשתו לפני רעו:
“יש אתי די כסף, לקנות צאן וסוסים וחמורים. נחני נא בעצתך. הלא הארץ רחבה לפנינו. קנה עדרים ואהלים לי ולבני, ואחיה עמך חיי נוקד.”
עגלון שמח על ההצעה, ועוד בעצם היום ההוא שלח את עבדיו לשכנו, מישע הנוקד, הרועה בין רבה וקיר-מואב, לקנות עדרים בשביל רעו.
ג
שלושה גבנוני הרים מתנשאים מקדם לים המלח ומבריחים את ארץ מואב לארכה, מצפון לדרום, ונוגעים ומתרכסים זה עם זה. שניים מהם ייראו מרחוק כחצאי עיגולים, והשלישי כעיגול שלם וסגור.
הראשון מתחיל על יד נחל ארנון, והולך ומתעגל כנגד ים המלח, וחוזר וכלה למזרח. דרומה לראשון מתרומם הגבנון השני, הולך ומתעגל כראשון, וכלה עם העמק שאצל רבת-מואב, או רבה. מצדו הפתוח מתרומם עוד גבנון קטן וסוגר את המבוא כמעט על כולו. מראהו מרחוק כעין קשת ויתר.
השלישי מתרומם כקבוצת הרים נדחקים ונזרקים זה על זה, בין רבה וקיר מואב. בין ההרים האלה עובר נחל זרד ונופל לים המלח.
קוראים היו לקבוצה הראשונה “עגולת גבנון ארנון,” לשניה “עגולת גבנון הקשת,” ולשלישית “עגולת זרד.” על-כן היו קוראים למואב עגולה שלישיה, והנביא קרא לה בדרך היתול “עגלה שלישיה.”
ואולם כל השמות האלה, וכן-גם שמות כל ההרים שמקדם לים המלח כבר נשכחו מפני שם הר אחד הנמצא ביניהם בחלקו של ראובן, בין בית-הישימות ובעל מעון, ואשר זכה לפרסום ושם עולם, הלא הוא הר נבו, מקום קברו של בן עמרם. ככה יוצאה לבנה אחת ברקיע ומחפירה באורה רבבות אורות של כוכבים ומזלות.
יער אחד היה בארץ, שהיו בו הרבה נמרים, והיו קוראים אותו יער הנמרים; ועצים נבובים הרבה היו בו שהדבורים היו רודות בהם דבש, ועל כן היו קוראים אותו לפעמים יער הדבש. התחילו חוטבים עציו, ושורפים אותם לפחמים. קראו אותו גם יער הפחמים. עד שפעם אחת עבר בו המלך ואבדה שם אבן טובה מטבעתו. שהה שם המלך שעה אחת לחפש האבדה. מאז נשכחו כל השמות, והתחילו קוראים אותו יער המלך.
ואולם אנחנו נשתמש עוד בשמות הגבנונים כמו שנקראו למעלה.
בין חמוקי ההרים האלה, וכן גם בין חמוקי יתר הרי מואב, אשר בתוך הארץ מזרחה, נשארו עוד שרידי שבטים מתקופת הרועים. השבטים ההם היו שונים זה מזה במנהגיהם, בחייהם ובאמונתם ובעבודתם את אליליהם. היו ביניהם שבטים, שראש המשפחה היה לא האב, אך האם. כל הגברים היו קנין האשה. בעליה היו עבדיה, ובניה ובנותיה התייחסו על שמה. אלילים לא היו לשבט זה, כי אם אלילות. גם בין האלים נתנו את משפט הבכורה לנשים על הגברים. ככה הן האלילות בעלת, עשתורת וכאלה. השבטים האלה לא היו זהירים בנישואי קרובים. יש שאח נשא את אחותו, האם את בנה, הבת נישאה לאביה. השבטים האלה התייחסו על פי המסורת יחוס ישר על בנותיו של לוט.
המנהגים והאמונות האלה עברו גם לשבטים, אשר התפתחו יותר ועברו מתקופת יחוס אם לתקופת יחוס- אב. השבטים האלה כבר נזהרו בנישואי קרובים. את בנותיהם היו מוכרים או מחליפים בבנות שבט אחר. עובדים היו לא לאלילות אך לאלילים. כמו שמשפט הבכורה עבר במשפחה מן האם לאב, כך עברה הבכורה גם בין האלים מן האלילה לאליל. ואף-על-פי-כן היו מתייחסים גם הם על בנות לוט, ולפעמים תכופות היו מבקרים את קבריהן, הנמצאים, לפי המסורה, על חצי-האי שבים המלח. ביחוד חרדות על מנהג זה הנערות כשהן מגיעות לפרק הנישואין. נערה כשהיא הולכת בדרך ושודדים מאיזה שבט פוגשים אותה, די לה שתאמר למערת בנות לוט אני הולכת ולא יעשו לה כל רע.
השבט, שעגלון היה לו לראש, גם הוא היה מאלה שכבר התפתחו ויצאו מן התקופה הקדומה, והתקרבו במידה ידועה לתקופת הישוב. על כל פנים כבר היה לו שיח-ושיג עם בני הישוב. ובכל זאת עוד נשמרו ביניהם אמונות ומנהגים, שמקורם היה מתקופת הרועים הקדומה. המה עבדו לא רק לאליל ולא רק לאלילה, אך לזוג אחד של אליל ואלילה יחד. פעמים לבעל ולאשרה, פעמים למולך ולעשתורת, ובמידה שהתקרבו אל בני הישוב והכרכים, התחיל עגלון מאמין גם במלקרת. זהו אליל הכרכים, שהיו בני צידון עובדים אליו. ויחד עם זה הוקיר את מסורת השבטים על אודות בנות לוט. זו היתה כבר מדרגה ידועה של התפתחות. השבטים ההם כבר התחילו מרגישים קשר לאומי, ורגש קלוּש של היסטוריה, המקשרת משפחות שונות לגוף לאומי אחד. זהו מצב ידוע בהתפתחות כל עם, מצב בין משפחה ולאום, מצב של היסטוריה בראשית התחוללה. ועל-כן חיבב את אלימלך וביתו, זרע אברהם, דודו של לוט, והרגיש אליו אהבת קרבת משפחה, ושמח להיות שכן קרוב אליו.
אלימלך תקע את אהליו בעגולת הארנון, קרוב לרעו עגלון, שאהליו היו נטויים לפני עגולת הקשת.
הוא חילק את עדרין בין שני בניו. עדרי הצאן מסר בידי כליון, ועדר הסוסים והחמורים בידי מחלון, שהתרחק מן האוהל כמהלך יום, ורעה את סוסיו ואת חמוריו בין הרי ארנון.
מחלון הצעיר שמח מאד בחייו החדשים. לבו היה לב צעיר, ששואף לחבק בזרועותיו את קצות הארץ. הוא לא שכח אפילו לרגע אחד, שיצא מתוך גבולות דחוקים של שדות בית לחם; מקום שאפילו מלא-עין אדמה לא ניתן לו. יש שאתה יורה שם חץ מקשת, ונופל החץ מחוץ לגבולך. על סוס זריז אין לך מקום לרכוב שעה אחת פגומה בתוך גבול אדמתך-שלך. שואף היה תמיד אל המרחב.
הוא יצא מתוך גבולות צרים של בני הישוב הנוגעים זה בזה בתחומיהם ובא לתוך מרחב שעינו אינה רואה את קצו, וחץ מקשת לא יעבור את גבולו. בוחר הוא את הזריז שבין סוסיו, רוכב עליו לארכה ולרחבה של הבקעה. אפילו אם ירכב עד הערב לא יפגוש בגבול שכנו. יכול הוא לשכוח את כל אנשי תבל ולחשוב את עצמו אדון לכל הארץ.
רק ההרים שמצד דרום עומדים לו על דרכו. כשהוא מחזיר פניו לדרום ורואה את הגבנון הרם, נופל עליו רוחו. שלשלאות הם ההרים האלה על נפשו השואפת. יש שרעיון-ילדים עולה על לבו, לחפור בהרים, להסירם מלפניו, ולא יעכבו בעד עיניו להביט לעומק המרחב הלאה, הלאה, הלאה.
רואה הוא בגבנון זה איזה ענק זקן וקפדן, שמאיים עליו ורומז לו: עד פה תבוא, תולע צעיר, אל תהין להביט אל הסוד הצפון מעבר-מזה.
וסקרנותו עוררה את דמיונו הנלהב ולחשה באזניו: מי יודע באמת, איזה סוד צפון בין ההרים האלה.
עבדים נאמנים וחרוצים היו בעדרו של מחלון. יכול היה לעזוב עליהם את העדרים ולהתמכר לתאוות נפשו, אשר לא יכול להתגבר עליה, תאווה להבקיע בין ההרים, לנסוע הלאה, הלאה. זה היה נצר מיוצאי מצרים. שואף היה לכבוש ולהכניע.
ובאחד הימים קם בבוקר, הזדיין בתליו וקשתו, חבש את סוסו, וירכב הנגבה.
הסוס הזריז ידע את נפש בעליו, שאינו אוהב צעדים מדודים. מכיון שהרגיש על-עצמו את רוכבו אוחז ברסנו, סמר את אזניו, זקף את זנבו, הרחיב החזה וחצה את האויר, ולא יכול אז העובר להבחין בין רגליו הקדמיות ובין האחוריות.
הם הבקיעו את האויר ועלו ההרה, עד שכלה להם הדרך. סלעים צורים זקופים כאילו צמחו עתה מתוך ההר בכוונה להפסיק לו את דרכו.
עמד הסוס מתוך ריצתו והרכין ראש, כאילו זועף גם הוא על הגבנון המתרומם לפניו.
אבל מחלון גמר היום בדעתו למצוא דרך בין ההרים ולעבור ביניהם. המקום, שמעבר לגבנון, נעשה אצלו חידה מושכת, חלום נפלא. לא ישוב מפני שום סכנה. את ההרים יעבור.
הוא הביט על סביביו. לעיניו נראה משעול צר, עובר בין בתרי ההרים. הוא עורר את סוסו ונכנס בין בתרי ההרים. המשעול היה עקום. פעמים מכוסה חרולים וסבכי צמחים, פעמים אבנים וצורי מכשול. ניכר שבבקיע זה לא דרך עדיין איש.
המשעול עולה ההרה, ופתאום הוא מתחיל יורד-יורד, כאילו מוליך הוא לבטן האדמה, ושוב עולה באלכסון, ושוב הופך ויורד בבת-אחת. בקושי הוא מעביר את סוסו במקומות המסוכנים האלה.
והוא עולה ויורד, יורד ועולה. כבר אין לפניו שום סימן של משעול ודרך חפשי. סגור הוא בין הרים מתנשאים ומאפילים הדומים לעיני ענקים, שהתאספו סביביו מתוך סקרנות, להביט על בריה קטנה זו, הזזה וזוחלת פה, בין הצורים. פתאום הפסיק בלכתו: לפניו שני הרים גבוהים מתרכסים מלמעלה, ומתחת נשאר חור צר, מסובך בקוצים וברקנים סבוכים זה בזה.
נצנצה השערה בלבו: אפשר, שחור זה מפולש ועובר עד מעבר להרים? הוא הוציא את חרבו, והתחיל מתיז את הקוצים והברקנים, וברא לפניו דרך. אחר כמה צעדים הלכו הקוצים והצמחים והתמעטו, אך החושך גבר שם, כאילו שקעה השמש בבוקר. אף-על-פי-כן לא שב. הוא הלך הלאה ובקע את החושך, וכעבור עת קצרה הופיעה לעיניו בהרת לבנה ורחוקה, כאילו ירח עולה וצף משם על הרקיע.
הוא הבין, שהבהרת היא מראה הרקיע, שנגלה לו מעבר השני של החור; שב לסוסו ובקושי רב העבירו בדרך הנפלא הזה.
וכשיצא משם, נראה לעיניו גבנון חדש של הרים מרוכסים. שוב סגור הוא בין ענקים רמים ונישאים.
אחרי ששאף קצת רוח, עלה שוב על סוסו, והתחיל מטפס על ההר וחודר בין הבקעים והבתרים, עד שהגיע לראש הר אחד מן ההרים הנמוכים.
מחזה נפלא נגלה לעיניו.
עמק ירוק ונחמד סגור בחצי-עיגול של גבנון הרים. תבנית הגבנון היא כעין קשת ויתר קרוע תלוי עליה, כאילו יצאו ההרים בכוונה לעמוד על המשמר ולהגן על העמק ועל אשר בו, להסתירו מעין רואים. והעמק שטוח כיריעה רחבה ויפה, הירק שבו מרנין לבבות, מבשר איזו נעימות. נחל כסף עובר ומתפתל בו. דמיונו כנחש שוכב על גבו. איזו קבוצה דומה לעצים יראה שם. איזה זיז ותנועה, קשה להכיר מגבוה את אשר יראה שם.
הוא התחיל יורד מן ההר. במידה שירד, נראה לו יותר ברור כל מה שיש שם. באחרונה הכיר עדרים, רועים, אוהל.
וכשבא בעמק נתעלמו שוב מעיניו כל הדברים היפים, שראה קודם.
על שפת הנחל הלך הסוס בפסיעה דקה, ומחלון התענג על יפי העמק הנפלא. דומה היה עליו, כאילו איזה קוסם ברא בקסמיו את כל המקום הזה.
לאזניו הגיעו קטעים של קול זמרה. מחלון נפעם והפך את הסוס למקום, שהקול מגיע אליו משם.
אוהל נגלה לעיניו, ונערה יושבת על הפתח. הוא בא מאחרי האוהל, ולא יכול לראות את פניה. שערותיה השחורות ירדו מעל כתפיה ונפלו על הארץ גלים גלים. חתול אמוץ ישב עליהן והתחמם כנגד השמש. רוח קל עבר כמתגנב והניע את הפרחים והדשאים הנמשכים ועולים מסביב לאוהל תחת דריסה תמידית של רגלי בני אדם. מרחוק נשמע קול המית הגלים בנחל ושריקות העדר. בין ההמיות והקולות האלה צף ועולה קול זמרת הנערה בנחת ובשופי. פעם הוא טובע בתוך הקולות, ופעם הוא מתרומם עליהם; דומה לאניה שטה על גלי ים רועד.
והיא משוררת:
נַעֲרָה יָפָה בַּת אֹהָלִים
עַל שְׂפַת הַנָחַל מְטַיֶּלֶת
עִם אֲחוֹתָהּ – בַּת עֲדָרִים,
כִּבְשָׂה יָפָה, מְסֻלְסֶלֶת.
כִּבְשָׂה קוֹרְאָה: “מָה-מָה”
נַעֲרָה עוֹנָה:“מְהוּ-מָה.”
בַּיַּעַר רָעַד עֵץ וְעָנָף,
שָׁם בַּאֲוִיר בַּעַל כָּנּף,
כִּשְׂבָּתִי הַסִּי, מִשָּׁמַיִם
לָנוּ אוֹרְבִים צִפָּרְנַיִם.
נַעֲרָה קוֹרְאָה: “מְהוּמָה,”
כִּשְׂבָּה עוֹנָה: “מָה-מָה-מָה.”
בַּמִּדְבָּר נָשַׁב רוּחַ חָם,
בִּכְנָפָיו צָרַר רֵיחַ דָּם.
"הַסִּי, כִּבְשָׂה: שָּם זְאֵבִים
עִם נְמֵרִים לָךְ מַקְשִׁיבִים."
כִּבְשָׂה קוֹרְאָה: “מָה-מָה-מָה.”
נַעֲרָה עוֹנָה: מְהוּ-מָה".
מֵרָחוֹק תִּימְרוֹת אָבָק עוֹלוֹת
עֲנָקִים יוֹצְאִים שָׁם בִּמְחוֹלוֹת.
הִשָּׁמְרִי, נַעֲרָה, שׁוֹדַד-סֹעֶה.
הִבְרִיקָה חֶרֶב פֶּרֶא-רוֹעֶה.
נַעֲרָה קוֹרְאָה: “מְהוּמָה.”
כִּשְׂבָּה עוֹנָה: “”מָה-מָה-מָה."
"מֵעַל אָבִיךְ יָסִיר קָדְקָדוֹ,
כּוֹס נִצָּחוֹן יְהִי בְיָדוֹ;
אוֹתָךְ יוֹלִיךְ כַּלָּה שְׁבוּיָה,
וַאֲנִי לִסְעֻדָּה אֶהְיֶה צְלוּיָה."
כִּשְׂבָּה צוֹרְחָה: “מָה-מָה-מָה.”
נַעֲרָה בּוֹכָה: “מְהוּמָה.”
השירה השתפכה מסביב בחללו של האויר בעולה-ויורד, בהמשכה, ועצלות התמזגה עם הקולות הסתומים, ונתנה להם פירוש וביאור. היא השאירה על המקום חותם של פחד, יאוש והכנעה בפני אסון, שאין מפלט ממנו. בנות האוהל ובנות העדר נעשו פה לבריה אחת משותפת, לא רק על פי הספל והגיזה, אך על פי אויב אחד נורא האורב לשניהם.
מחלון עצר את נשימתו, לבל תרגיש בו המשוררת הנפלאה, אך הסוס השובב לא הבין את חפץ בעליו, וצהל צהלה של נחת. נראה שגם הוא שמח במקום הנפלא שהובא בו.
הנערה הזדעזעה, קפצה מעל מקומה וחטפה בידה דקר קצר בעל פיפיות.
הבריקו שתי עיניים מעל פנים מפיקים זעם וחרדה יחד. השתרבבה יד אחת מזויינת בדקר ויד שניה הצליבה על החזה. אך כרגע שפלו הידיים, כבו עיני הזעם, וחיוך של בושת-נערות רקד על פניה.
המה הכירו זה את זו.
“רות?”
“מחלון?”
היא עצמה עין אחת משפעת אור השמש, ששפע עליה מצד מזרח והטתה קצת את ראשה על צדו. שמחה כבושה האירה את פניה החומים. מתוך חיוך של בושה והתפעלות יחד קראה:
“איזה הדרך באת הנה?”
מחלון עמד נפעם. קולה חדר כולו אל תוך לבבו. מאום לא הלך ממנו לאיבוד. עיניו תעו על מצחה העגול, על צלעות חטמה השקופות, שקווי השמש חדרו בעדן והוסיפו על פניה זהרורי אודם של שושנים, בין פיקוס לחייה הרך, הזז ורותת, ומזכיר רעננות של תפוח על בדו, על סנטרה הרועד תחת חיוך עצור, על מפלי צוארה המתעגלים עם חרוזי אלמוגים, על חלוקה האדום השטוח על חזה משופע ופרוף על כפתורי כסף – ועל כולה, כמו שהיא עומדת לפניו.
“איזה הדרך באת?” שנתה את שאלתה.
“בין בקיעי ההרים האלה,” הראה מחלון מתוך התפעמות.
“בין בקיעי ההרים?”
“ומה?”
“מעולם לא עבר עוד איש דרך ההרים ההם.”
“ואיזה דרך באת את הנה.”
“בין הקשת והיתר יש עמקים פתוחים. שמה נטויים אהלי אבא. לא רחוק המקום, כמהלך יום אחד.”
נפסקה השיחה כמו מאמצעה. שניהם עמדו מחרישים בכפיפת קומה ובסקירות מצליפות זה לזה. זה נכווה במבטיו של זה. שניהם נצרבו בתומת הצניעות.
שאיפתו של מחלון למרחב שאין לו קץ כבתה פתאום. נדמה לו, שהוא בא אל קץ המרחבים, שהוא מצא את סוד ההרים הנשגבים. כל העמקים, כל ההרים והבקיעים מתרכזים בפינה זו. פה הכול עושה הפסקה, ומפה מתחיל הכול.
וילון האוהל היה מורם ומופשל למחצה. מתוכו נשקפו חלקים של כלי-נחושת ממורטים. קצה מיטה מוצעת, לבדים נקיים. כל מה שבאוהל התגנב והציץ החוצה והעיר בלב סקרנות.
תאווה באה בלב מחלון להיכנס לתוך האוהל. רות הרגישה בדבר על פי נטיית עיניו ותנועת גופו. הקדימתהו ועמדה על המפתן וידה אוחזת בדקר.
“זה אהלי שלי.”
מחלון נזכר, שחרפה תיחשב לנערה מבנות הקדם, אם ידרוך גבר על מפתן החדר המיוחד לה, וחזר לאחור.
קשה נעשתה עליו הדומיה. הוא ביקש לו פתחון-פה לבוא עמה בשיחה כדי להשתיק את הצער, שהצניעות גורמת לו.
“ואינך יראה לשבת פה גלמודה?”
“גלמודה? אינני גלמודה. שפחותי עוזרות על ידי לרעות בעדרים ולהכין צרכי האוהל. זה עתה יצאו, קצתן עם העדרים, וקצתן מכבסות לבנים בנחל.”
“ובכל זאת?”
“הלא אמרתי לך, רק מבוא אחד יש לעמק זה. ושם נטויים אהלי בית אבי. ההרים הם סתרה עלי, מעולם לא עבר בהם איש. אתה הראשון שמצאת לך דרך ביניהם.”
“ואם יימצא עוד רועה כמוני, שיצליח לעבור את ההרים?”
רות הרימה עליו את עיניה והניעה את הדקר באויר.
“רואה אתה דקר זה בעל פיפיות? זהו כלי נפלא. בהולכה אחת אמית את כל זה הקרב אלי. ואם לא תצלח ידי להמיתו, יש לו עוד חוד בקצהו השני. בהבאה אחת אתקעהו בלבי, ולא אתן את נפשי לשבי.”
עיניה הבריקו באש מעורר בלהות. מחלון הביט עליה, ורעד עבר על בשרו.
השיחה פעלה על שניהם לטובה. לאט-לאט נמס רגש הבושה בהם. שני הלבבות הצעירים, צמחים בודדים במדבר, הצמאים כל-כך להשתתפות וחברת אנשים. המה ישבו זה כנגד זה על האדמה הרחבה שלפני האח ועסקו בשיחה. כאילו הורגלו זה לזה מימים רבים.
“יודע אתה,” הוסיפה רות, “איך בא דקר זה לידי? סוחר צידוני לן באהלינו. את גיזת עדרינו קנה. בידו היה דקר זה, אך ראה ראיתי כלי זה, נולד בלבי רעיון כי כלי זה טוב ונחוץ לנערת האוהל. רודף היה צידוני זה אחרי. לנשקני חפץ. קניתי מאתו את הדקר בשכר נשיקה אחת. רדף אחרי עוד לחבקני, אבל הדקר כבר היה שלי, הוא ברח מפני ודמו זב מידו.”
מחלון הקשיב אל דבריה בתשוקה. הוא לא התעניין כל-כך בתוכן סיפורה, כמו בנועם מדברה, בתנועת שפתיה ואור עיניה.
“ואביך?”
“אבי? איני יודעת. כל אב יכול מכור את בתו למי שטוב בעיניו. כך הוא משפט האלהים. אבל אני… אני לא אכנע לפני חק זה. מישע שכננו כבר נכנס בדברים עם אבי, שימסרני לו. שלחתי את שפחתי להגיד לו, שבליל החופה אדקרהו. כך אעשה עם כל החתנים, בין אם יקנוני, בין אם יקחוני שבי-מלחמה.”
חידה היתה הנערה בעיני מחלון, שמצא בה צניעות והתגלות יחד.
מתביישת היא להביט ישר אל פניו, ואף-על-פי-כן היא מספרת לו דברים כאלה בתמימות ובהתגלות. זו היתה תמימות של ילדה קטנה, שאינה יודעת מידה וקצב לרגשותיה.
“מחלון,” שאלה אותו פתאום, “איך נישאות נערות בבית-לחם? גם שם נהוגה בהן מכירה?”
“לא.”
“שביה?”
“לא”.
“לא מכירה ולא שביה? ובאיזה דרך הן נישאות?”
“פשוט. צעיר וצעירה, כשהם נראים יפים וטובים זה לזה, הוא הולך עמה אל אביה, ומבקש ממנו רשותו וברכתו. אביה מברכם ונותן להם נֵדָה.”
“ואם היא אינה רוצה?”
“אין מכריחים אותה.”
היא חשבה קצת ואחרי כן שאלה:
“איזו ארץ יותר טובה? בית לחם או מואב?”
“ארץ מואב.”
“ארץ מואב? במה?”
“שם בני אדם חיים צפופים, ופה הכול רחב, רחב לאין קץ.”
“רחב. רחב וריק. בין איש לרעהו מרחק רב. אינך יכול לראות את שכנך, אלא אם הוא עולה עליך במלחמה.”
הוא חפץ לענות לה, אך פתאום קמה על רגליה והטתה את אזנה לצד הנחל.
“הן הולכות.”
“מי?”
“השפחות. קום לך מזה מהרה. אל יוודע להן, כי מצאת דרך בין ההרים.” מחלון עלה על סוסו, ומתוך מבטים וסקירות של געגועים, נפרד מעליה והתרחק לבין ההרים.
ד
אלימלך מצץ בימי גרותו הראשונים את כל קורטוב העונג, שיש בחיי הרועים, עד שנפשו התחילה בוחלת בהם. מהר ראה ונכח, שהעדר, שהוא כל-כך יפה מרחוק, אינו נעים מקרוב. הרבה טורח ועמל יש בחיים אלה. הנוקד צריך להכין לעצמו כל מחסוריו. ממרחק הוא מביא תבואה לאהליו, בעצמו הוא צריך לטחנה, בידו הוא צריך לתפור לו בגדים, לתקן לו כלים. נוקד יכול להיות רק מי שנולד באוהל. חושים אחרים והרגשות אחרות יש לבני האהלים. כמדומה לו, שהוא בעל מום אחד בין כולם. הם מרגישים מרחוק קרבת הנמר, שומעים ומבחינים כל תנועה וזיז קל שבעדר, מריחים באויר ויודעים, מאיזה צד יפוח מחר הרוח. חושים אחרים יש לבריות האלה, ועל כן הם יודעים להכין את הכול בעתו ולקדם את פני האסון טרם יבוא. והוא – הוא צריך להילחם בכל אסון ובכל מחסור, אחרי שהוא כבר רואה אותו לנגד עיניו.
עתה ראה ונוכח, עד כמה היה חייב תודה לבני הישוב, ועד כמה חייב כל יחיד ויחיד בשביל הטובה וההכשר שהוא מקבל מן הציבור. זה מכין כלי מחרשה, זה חורש וזורע, זה קוצר ומאסף, זה טוחן, זה גז צמר ואורגו, זה תופר בגד; אלה שומרים בלילות על הישוב מפני כל אסון, ואדם יכול לישון בטוח על מיטתו, ומשכים בבוקר ומוצא סעודה מוכנת.
הוא נזכר בבית לחם, בשדותיו הברוכים, והתגעגע על העונג שהתענגה נפשו, בעת שהיו העניים באים ומלקטים פאה בשדותיו.
ואז ראה, שגם העניים אינם בני-אדם מיותרים בארץ. גם הם מביאים לישוב מס בעונג, אשר ממציאים לעשירים בעלי השדות.
ונזכר בעניי עירו, אשר עזבם בעת צרה, ולבו נשבר בקרבו. בלילות על משכבו, היה שומע את קול צעקתם. רוח כי נשב מים והרכין לפניו אלימלך את ראשו, כי נזכר שהוא עבר על בית לחם ועל חבל ארצו הטובה. נדמה לו שהוא ספוג בדמעות מלחות, והאמין שהוא לוחש באזניו: “הון, שאספת על חיק אדמתך, אתה מכלה בין הרי מואב. ועל מי עזבת את אחיך העניים?”
יום של עבודה רבה היה לאלימלך. עגלון שב מֵרבָּה והביא לרעו עשרה עבדים לעדריו. אלימלך שמח עליהם. הם היו צעירים, זריזים ומלאי כוח. עגלון ציווה לעבדים להבעיר אש. העבדים שטו ולקטו קיסמים וקוצים סבוכים. עגלון הוציא עשת ברזל והיכה בצור להוציא ממנו אש, ועד מהרה התקלחו הקוצים בלבת אש.
“איה חותמך, אלימלך?” פנה אליו עגלון.
“למה הוא לך?”
“לשומו באש!”
“בשביל מה?”
“להניחו על שכמי העבדים.”
“זה למה?” שאל אלימלך בחרדה.
“כן עושים לעבדים, לסימן. אם יברחו, וחותמך לא יהיה עליהם, לא תוכל להשיבם אליך, גם אם תרדוף אחריהם ותמצאם אצל אדון אחר. אבל אם תטביע עליהם חותמך, ישיבם לך אדונם החדש. כן הוא החוק אצל כל בני שבטינו.”
אלימלך הביט על סביביו מתייאש.
“תן לי חותמך,” שנה עגלון את דבריו, “אתה לא תדע לעשות זאת בלי עזרתי.” וכדברו פנה לעשרת העבדים ואמר:
“קחו חבלים, ואסרו את אחד מכם.”
העבדים לקחו חבלים מן המקום, אשר הראה להם עגלון, ואסרו את הגדול שבהם. הלז השתטח, פשט את ידיו ואת רגליו ועזר לחבריו במעשה האסירה.
פני אלימלך הלבינו.
“לא רעי,” אמר באחרונה אל עגלון, “לא אתן עליהם את חותמי. לבי לא יתנני לעשות מעשה זה.”
“איך זה? הכי בבית-לחם אין מסמנים עבדים?”
“לא. העברי אינו מוכר את עצמו לעבד. גם אם ימות מרעב. נמכרים רק הכנענים שבתוכנו, אבל אין מסמנים אותם.”
“ואם יברחו?”
“אינם בורחים, למה זה יברחו. עבד הוא עבד בכל מקום, שהוא בא. אדרבה, ממקומות אחרים בורחים עבדים ובאים אלינו. אצלנו הם מוצאים מאכל ומשתה די שבעם, ובפרך איננו מעבידים אותם, עד שהעבד בבית עברי אוהב את אדוניו.”
עגלון הניע עליו בכתפיו.
“העבדים עבדיך, קנין כספך. עשה בהם כרצונך. אך דואג אני שתתחרט אחרי-כן. המה יברחו ולא ישובו אליך.”
עיני העבדים הבריקו מעל הפנים השחורים בתודה לאלימלך ובזעם אחרי עגלון, שהלך מהם לדרכו. האסיר הותר, החבלים הושבו על מקומם, והאש פעה ולחש בשפת-נחשים, כאילו מתמרמר על שהוא הולך ליכבות בלי הסב שום צער וכוויה לאיש. הבהב עוד את העשבים שמסביב, וכבה. ועוד בו-ביום נשלחו לעדרו של כליון עשרת העבדים גלויי שיניים מתוך שמחה וממששים בכל פעם בשכמיהם להיווכח, אם באמת נצלו היום מצער הכוויות הנוראות.
“זהו אדון טוב ומשובח. כמותו ירבו,” התלחשו ביני הם.
ה
עברו ימים מועטים. הגיע היום, שעגלון היה יכול להתפאר על רעו לאמר לו: חכם אני ממך.
המסילה שמצא מחלון לעמק הקשת, נעשתה לו דרך כבושה. ומיום שבאו העבדים החדשים בעדריו יכול היה להיפרד מהם לפרקים יותר תכופים ולשהות יותר בדרכיו.
הנערה הזאת, שמצא בעמק, הציתה בלבו רגשים זרים וצורבים. הוא נעשה בריה אחרת. שכח את עדריו, את בית אביו ואת כל אשר סביבו. רק רעיון אחד מילא אל לבבו: מעבר להרים האלה סגורה רות היפה, רות האכזריה.
והוא בא אל העמק בכל יום להיצרב בעיניה הבוערות. ובכל פעם, שהוא מנסה לנגוע בה בידו, היא נמלטת ממנו כצפורת-כרמים.
ובכל פעם שהוא מנסה לדבר על לבה, להביע לה את רגשי אהבתו, היא מקדמת ומבעיתה אותו: “הנה הן הולכות, השפחות קרבות, ברח מזה.”
והוא אינו יכול לבלי שמוע בקולה. כשהיא קוראה אליו “ברח מזה,” מתמלא לבו הכנעה. צריך הוא לעלות על סוסו ולברוח.
בפעם הזאת החליט בלבו להביא אתה דבר לקצו. הוא לא ישמע לה, גם, אם תקוּם עליו במקל, בדקר. צריכה היא לשמוע את המית לבו הסוער. צריכה היא להינשא לו. הוא ישא את רות היפה, הנעימה, העריצה, הקדושה.
והוא בא אל העמק בשעתו הקבועה, ומצא אותה יחידה יושבת לפני אהלה ופניה אל ההרים.
הוא ישב אצלה, והיא לא החזירה אליו את פניה. שניהם ישבו החרישו.
“מחלון,” אמרה פתאום. הראה לי מפה, איה בית לחם?"
הוא קם על רגליו והראה לה באצבע.
“שם מעבר לגבנון ההרים. בינם ובין בית לחם מפסיק ים-המלח.”
“וקבר אמא-רחל?”
“גם-כן שם. קצת צפונה.”
“ספר לי איזה דבר על אמא-רחל, על אבותינו הראשונים.”
“אבינו הראשון היה אברהם. הוא היה נוקד.”
“אני יודעת זאת. אברהם, זהו דוד לוט, ויצחק בנו זרע בארץ ונעשה בן ישוב.”
“כך. אך אשה לקח לו בת נוקד.”
“רבקה בת בתואל?”
“כן. ילדה רבקה שני בנים. עשו היה צייד.”
“ויעקב נשא את לאה ורחל בנות לבן.”
“כן. גם לבן היה נוקד.”
“ואחרי כן?”
“ואחרי-כן עבדנו במצרים שתי מאות ועשר שנים. בא משה בן עמרם והוציא אותנו משם והביא אותנו לכנען.”
“ונעשיתם עובדי-אדמה, בני ישוב?”
“כן.”
“ואינך מתגעגע על הישוב.”
“לא.”
היא קפצה ועמדה על רגליה.
“אינך מתגעגע, אמרת”
“נעימים עלי הרי מואב ו… עמה ו… כל מה ששיך לרות הי, רות יפתי, את אוצר ארץ מואב. היי לי רעיה.”
“איני מבינה איך יכולה אני להיות לך לרעיה. מה זאת רעיה?”
“אשה.”
היא הסמיקה. צחוק התפרץ מפיה והתגלגל ברחבי האויר ותלתלי שערותיה רקדו על שכמיה כנחשים מתפתלים.
“כך קוראים אצלכם לאשה?”
“ואיך קוראה האשה את בעלה?”
“רע. איש. דוד.”
“מפני מה?”
“מפני שהיא אוהבת אותו כרעיה והוא אוהב אותה כדוד.”
“ואם אינו אוהב אותה?”
“הוא נותן לה גט.”
“ואינה נשארת שפחה בביתו?”
“לא.”
היא החרישה, השתקעה במחשבות. עיניה קמו, נטויות לנקודה אחת בחלל האויר. מחשבותיה דובבו את פניה, והוסיפו להם לווית חן. חיוך סתום תעה על שפתיה. רוח קל הזיז את תלתליה, ויהיו כמתלחשים. השמש העושה עבודות רבות בבת-אחת, הצובעת את כנפי הציפורת בשלל צבעים ומכינה לה מיץ-מתוק בכוס שושנה מחוכללת, עשתה עוד שתי עבודות: הוסיפה יפעה והוד על פני רות החולמת, והרתיחה את דם הנוער בלב מחלון.
הוא הרים את ידו לשומה על צווארה, אך רות סבבה ברגע זה על עקבה, והיד נפלה ריקה.
הוא רדף אחריה, ואחזה בקצות תלתליה. הבריק הדקר באויר.
ביד מחלון נשארו קווצות קצוצות.
הוא קפץ קפיצה אחת כנמר מרוגז ואחזה מאחוריה.
היא החזירה את הדקר כנגד לבה.
מחלון חרד והרפה ממנה.
היא קפצה מעל מקומה כגדיה משתובבת, החזירה אליו את פניה וצחקה במלוא פיה.
מחלון עלה זועף על סוסו, ושב לאהליו.
כשבא שמה, לא מצא לא את העבדים ולא את העדרים. חיפש אחריהם בכל הכיכר, קרא בגרון, תקע בחצוצרה – אין עונה. בין כך הלכה השמש לשקוע.
בלב נפוג מיהר לאהלי אביו, והודיע לו בשורה מרה: העבדים לקחו את עדרי הסוסים והחמורים וברחו.
האהלים רתחו. הגיעה הבשורה גם לעגלון. הלז מיהר ובא לאהלי אלימלך.
צער משנה היה לו בדבר. השתתף בצרת רעהו, שאינו מצליח בחייו החדשים, ועוד יותר הצטער ודאג, פן ישפיע דבר הבריחה לרעה על עבדיו, יקומו גם הם בלילה ויברחו, ואתה צא ובקשם בין ההרים, שאין מספר לרכסיהם ובקעותיהם.
הוא ישב והגיד דברי תוכחה באזני רעו האומלל: “הלא אמרתי לך, שהם יברחו. צריך היית להניח עליהם חותם, ואתה חמלת עליהם. אלה הם בריות אחרות, בשר אחר. אינם כדאים לחמלה.”
ומחלון וכליון יצאו בדרכים שונים לחפש אחרי עקבות בורחים.
כליון רדף כל היום על ערבות מואב ולא פגש איש בדרכו. לעת ערב בא לאחת הבקעות, ומצא עבד אחד מן הבורחים מוטל מת ומתגולל בדמו. הוא שיער, שאחיו מחלון מצא במקום זה את הבורחים ונלחם בהם. לבו נפל עליו. מי יודע מה היתה פה אחרית המלחמה? אם עלה בידו להשיבם, או אולי לקחו אותו בשבי? והחליט בדעתו לשוב אל אהלי אביו ולהודיע שם את הדבר. בשובו מדרכו פגע ברועי עגלון, אשר אמרו לו, כי ראו מרחוק עדרים הולכים על הדרך להרי הארנון, ומראיהם מרחוק כשבי מלחמה. הוא שמח על הבשורה. עתה נעלה מכל ספק, כי הצליח מחלון להשיב את הבורחים. וַיַרְחֵב צעדיו למהר את דרכו. בין כך שקעה השמש, כבו זהרורי בין-השמשות, אופל אילם נפל על המדבר, וירח פגום צף ברקיע, והשפיע אור קלוש שנבלע בתוך האפלה. למי שאינו בקי היטב במקום, שהוא הולך שמה, מועיל אור זה יותר להתעותו מדרכו ולהביאו במבוכת דרכים.
כליון תעה מן הדרך. נדמה לו מרחוק, שהר זה המתרומם מכנגדו ידוע לו כאחד מהרי ארנון, וכשהגיע קרוב לו, ראה, שטעה, ונדמה לו שהוא צריך להסב ימינה. שוב נודעה לו טעותו, ושב שמאלה, עד שבא בין הרים זרים לו, כאילו זה עתה הגיחו מבטן האדמה והתרוממו עליו מסביב.
הוא עמד במקומו ואמר בלבו: “דרכים רבים יש לפני, והדרך הישר הוא רק אחד. יותר שאלך, יותר אתרחק מן האהלים. מוטב, שאשככ פה, ואחכה עד שיאור הבוקר.”
וישכב על הארץ.
הגיעו לאזניו קטעי קולות, שלא יכול להבחין בהם, אם שאגות נמרים הם, או געיות פרות של איזה עדר רחוק.
נפשו מלאה חרדות. הוא קם והלך, בלי דעת, לאן הוא הולך.
וכשעלה על ראש הר נמוך אחד, נראה לעיניו אש בוער בעמק.
לבו שמח ורחב. זו היא סגולת האש בלילות. בישוב הוא מעורר פחד ובשדה הוא מביא שמחה בלב ההלך.
הוא הרחיב וירד בעמק. כשהגיע קרוב לאש, נראה לו אוהל על יד ימינו. בצד האוהל עומדת נערה יחידה, פניה מוסבים כנגד הירח, אור תכול שפוך על כולה, כאילו זה עתה יצאה מתוך ים של תכלת, ועיניה מבריקות באור מלבב.
כליון הזדעזע. הוא הכיר בה את ערפה. מיום שראה אותה בפעם הראשונה הוא מחפש אחריה, ולא יכול מצאה. עתה באה לו בהיסח-דעת.
היא עמדה, ידיה צלובות על לבה, ופניה כנגד הלבנה, לחשה בשפתיה, כאילו קסם היא קוסמת:
“הוי עשתורת! את אלילה נודדה, אלילת היופי, אלילת נערות האהלים. שוב את בורחת מפני מלקרת האליל הקפדן. שוב ירדוף אחריך מלקרת, ובסוף חודש תתחילי לשוב אליו. בבריחתך את מגינה על האהלים ומצילה את הנערות משבי השודדים; ובשובך למלקרת, את מברכת את הנערות בחן, ביופי ובחתנים, הצילי נא גם אותי משבי השודדים, ובשובך למלקרת תביאי לי צעיר נוח ורחמן, שלא יכני ולא יעמיס עלי עבודות קשות, ותשפיעי בי יופי וחן יותר משאר בכל נשיו ובנות שבטו.”
היא גמרה את תפילתה, החזירה את פניה כנגד המקום שעמד שם כליון, וקפצה מעל מקומה כנשוכת נחש.
“אל תיראי, ערפה,” אמר אליה כליון, “הנה שמעה עשתורת בקול תפילתך. יפה את מכל הנשים שבעולם. אני אוהבך, ולא אתן לך שום עבודה אחרת, רק לאהוב אותי.”
הוא קרב אליה וחיבקה בזרועותיו החזקות. היא התכווצה ורעדה כציפור נחרדת. היא אמנם הכירה אותו ברגע, אך התלהבותה הדתית מצד אחד והופעתו הפתאומית ברגע שיחתה עם האלילה מצד שני, הביאו אותה להאמין באמת, שהאלילה הנודדת שמעה תפילתה והביאה לה את כליון על כנפי הרוחות.
כליון שכח את העבדים ואת העדרים, את המלחמה וטלטול בין הרים זרים. הוא הרגיש פרידה חיה, שהוא הוגה-בה כל הימים, מפרפרת בזרועותיו ולבו מרגיש תנודות גופה וחומה.
“ערפה, יפתי, אמרי: לך אני, ואכניע תחת רגליך את כל המדבר הרחב הזה.”
“לא בי תלוי הדבר,” ענתה ערפה, והחביאה את ראשה בחזהו. “אם אינך חפץ לקחת אותי במלחמה, צריך אתה לקנות אותי מיד אבי.”
“אם לא יחפוץ אביך לתת אותך לי, אקום עליו במלחמה, אחריב את כל עדריו, ואשימך מושלת יחידה על המקום הזה. אבל אמרי לי, יפתי, אם יסכים אביך, התאותי את להינשא לי?”
“מפני מה לא אאות?”
היא רעדה בכל גופה, ונדחקה אל לבו. מעולם לא שמעה בין בנות האהלים, שהחתנים ידברו באזניהן דברים כל-כך נעימים, כל-כך חמים. דברים צרובים ומענגים, מענגים וצורבים. קשות עליה הרגשתה והכרתה. חפצה היתה להירדם פה על לבבו, שלא תדע, שלא תרגיש ולא תכיר מאומה.
קול נגינות הרועים והשפחות, שישבו מסביב לאש הבוערת הגיע לאזניה והעיר אותה משכרונה. היא השתמטה מבין זרועותיו, מיהרה להיכנס לתוך האוהל וקראה לו:
“אל תבוא עוד הנה, עד אם קנית אותי מיד אבי.”
הוא הורידה אחריה את המסך. האוהל בלע אותה, והלבנה פיזרה מסביב זרם של אור תכלת, כאילו חפצה למחות כל עקב ורושם מסביב לאוהל, לבל יוודע לאיש, מה חל פה לפני רגע.
כליון קרב אל האש. מסביב ישבו נערות אחדות, שפחות ערפה, ודרשו מן האש פתרונים לשאלותיהן. זרקו אבני גיר קטנות בין הגחלים ופנו כנגד הלבנה וקראו: “עשתורת, עשתורת, אלילת מלקרת. את מי מן השפחות ישיא האדון לאחד מעבדיו במהרה בקרוב?” האבנים התפוצצו ונזרקו לצדדין. הנערה שפגע בה רסיס מן האבנים המפוצצות, זה היה סימן, שהיא תינשא ראשונה.
והאבנים התפוצצו ולא נגעו גם באחת מהן. אחר כל נסיון ונסיון התפרץ מפיותיהן צחוק פרא, מדברי. אור השלהבת התנגש באור הלבנה והשפיע על הפנים הצוחקים מראה משונה ומחריד, כאילו חצי פניהם צוחקים וחציים בוכים. דומה היה על כליון, שאלה הן נערות הליל, שיצאו מתוך החושך, ובאו הנה לשפוך קסמים על פני הארץ. רחוק מהם ישבו רועים צעירים וזקנים, ושרו שירים:
נָמֵר עַל סַלְעֵי הֶהָרִים
שָׁחַז צִפָּרְנָיו לָעֲדָרִים.
חָשַׁךְ הָאוֹר בַּשָּׁמַים –
פָּקַח הַנָּמֵר עֵינָיִם.
הוֹי, נָמֵר, אַל תִּגַּשׁ הֲלֹם:
עֵר-עֵר אֲנִי לַיְלָה כַיּוֹם.
גְּדִי אִם רַק יֶחְסַר עֶדְרִי,
אֲשַׁלְּמָה בְדָמִי, בִּבְשָׂרִי.
קָשֶׁה הַשּׁוֹט וְהַשֵּבֶט
לַבָּשָׂר, לְעַצְמוֹת הָעֶבֶד.
וּסְפֹר הַצַּלָּקוֹת עַל בְּשָׂרוֹ:
חָלָק אִם תִּמְצָא בֵּינָמוֹ?
וּסְפֹר בְּאַשְׁפָּתוֹ הַחִצִּים:
לִבְשָׂרְךָ הוּכְנוּ כֻּלָּמוֹ.
“אור לעתשורת,” בירך כליון את הרועים על פי מנהג ארץ מואב.
“מנוחה למלקרת,” ענו הרועים נבהלים וקמו על רגליהם, “מאין האורח, ולאן הוא הולך ובוקע חשכת הלילה?”
“לאהלי אלימלך אני הולך. תעיתי בין ההרים ואבדתי דרך. מי בכם בין-חיל יוליכני אל דרכי.”
“איננו יכולים ללכת מזה. מחר יוודע הדבר לאדון, ואז…”
הַמְּדַבֵּר הצליף את ידו כנגד לבו, והזכיר בזה את צליפת השוט, פחד העבדים.
“ומה אתם חפצים?” קרא אליהם זקן הרועים, “לעזוב אורח תועה בדרכו? אתם תספגו שוטים בין כך ובין כך. בשר העבדים נברא בשביל השוט, ואת האורח אל תעזבו.”
דברי הזקן פעלו את פעולתם. שני רועים צעירים קמו והוליכו את כליון אל דרכו.
ו
אחרי שלושה ימים בא עגלון לאהלי אלימלך להגיד שוב מוסר תוכחה באזניו ולשנן לו פרק, איך להתנהג עם עבדים, שאינם כדאים לחמלה, שבלי שוט ושבט לא ימלאו את עבודתם; ובלי חותם של עבדות יברחו. אך בבואו אל אלימלך, נודע לו דבר חדש, וייכּלם.
העבדים שבו. נגלה הדבר, שהם לא ברחו, אך שודדים התנפלו עליהם ויישבּו אותם ואת עדריהם. והעבדים, בראותם שהשודדים רבים מהם, התחכמו והסתירו חרבותיהם מתחת לבגדיהם, נכנעו והלכו שבי. ובדרך, בלילה, עמדו השודדים בין ההרים לנוח, אכלו, שתו, היטיבו את לבם, ויישנו שנתם. אז קמו עליהם העבדים, הרגו בהם הרג רב, ועל הנשארים קשרו מלחמה והבריחום מן המקום.
העבדים שבו עם העדרים. רק שנים מהם נפלו במלחמה.
זה היה מקרה חדש ומצויין. בפעם הראשונה קרה בין הנוקדים שהעבדים יתקוממו כנגד המתנפלים בלי פקודת האדונים. התנפלות השודדים על העדרים היה מקרה רגיל, ואם האדונים לא היו בעדרים, לא היו העבדים מתנגדים אל השודדים, אך יחד עם העדר נכנעו והלכו שבי. באמת, מה לו לעבד, אם ייכנע תחת אדון זה או אחר? מי יאמר לו, ששבט האדון החדש מכאיב יותר מן זה של הקודם? אדרבה; לפעמים שהוא שמח ללכת בשביה, לבוא בעול אדון חדש, במקומות חדשים. אין לו עדיין סיבה לשנוא את החדש, כי אינו יודע עדיין את טעמו. ואין לו סיבה לאהוב את הישן, כי אין בחיי העבדים שום קורטוב של נועם ועונג, שיתגעגע עליו. ימיו אינו שלו; לילות מנוחתו קצרים מאד; חלומותיו מלאים פחד מפני חית הטרף במדבר ועריצות אדונים באוהל. פת במלח ובשר צלי גנוב ושכיבה על הדשא, את זה ימצא גם בשבי.
זאת היתה הפעם הראשונה לעדרי מואב, שהעבדים ישליכו את נפשם מנגד ויילחמו על קנין בעליהם. עגלון ראה, שעבדי אלימלך אוהבים את בעליהם. מי שיש לו עבדים כאלה, יכול לשכב באהלו בטח.
ומאז התחיל להביט אל דרכי אלימלך עם עבדיו, ולמד את ארחו.
והוא ראה שבין הקשתות, החרבות והרמחים, התלויים על קירות אוהל אלימלך, אין שוט ואין שבט.
וראה, שאלימלך עוזר לעבדיו לטעון ולפרוק משא מעל החמורים.
וראה, שביום השבת העברי, עת אלימלך וביתו שובתים וחוגגים יום מנוחה, שובתים גם העבדים והשפחות.
וראה, שעבדי אלימלך הם תמיד שבעים, ואין להם צורך לשחוט שיות וכבשים לאכלם בגניבה, ולשום אחרי-כך עלילות על הנמרים.
וראה, שכל דרכיו עם עבדיו בנועם וביושר.
ושעדרי אלימלך מתרבים ומעשירים את בעליהם.
עגלון בא כפעם-בפעם לאהלי אלימלך ולעדריו, למד את דרכיו, ולאט-לאט נהפך לאיש אחר. הוא נעשה נוח לביתו ורצוי לעבדיו.
שוט וחותם העבדים אבדו מתוך אהלי עגלון.
התחילו עבדים מעדרים אחרים בורחים ובאים לאהלי עגלון. ומאז קבע עגלון לבני השבט את חוק תורת משה שלמד מאלימלך:
“לא תסגיר עבד אל אדוניו.”
ז
מלאו שתי שנים לאלימלך בשדה מואב.
נעמי שאלה כפעם-בפעם את עוברי-הדרך והצידונים, שבאו לקנות גיזת העדרים, לשלום ארץ יהודה. והמה סיפרו לה, שגם בשנה השניה לא היה מטר בארץ, והרעב גדול שם מאד. נפשה התמוגגה בצער וגעגועים לארץ אבות, אך הסתירה את געגועיה בלבבה, ולא חפצה לצער את אישה. היא ידעה שגם הוא מתנחם, על אשר יצא מארצו לארץ נכריה, ולמה זה תוסיף עוד צער ויגון על יגונו? חיכתה כי ירחם אלהים על ארץ יהודה, וישלח את הברכה על שדותיה. אז ימכרו את העדרים, וישובו עם בניה לארצם.
אך את הברכה לא שלח אלהים על שדות יהודה, ובין כה הודיע לה כליון, שבחר לו את ערפה בת עגלון לאשה, ואביה כבר הסכים על הדבר.
בשורה רעה היה לה זה. יראה היא, שתוחלתה לשוב לארצה נכזבה. כליון נושא אשה מואבית. מחר יעשה גם מחלון כאחיו. המה ישקעו במדבר הזה, וגם היא תשקע עמם. לא תוכל להיפרד אחרי-כן מבניה היקרים לה.
היא גמרה בלבה לחכות עד יום השבת הקרוב. לכל ימי השבת באים שני בניה לאוהל-ההורים, ושובתים עמם יחד. מתכנסת היא אז ליום כולו בתוך אהלה, בין אישה ובניה ושוכחת את העדרים וההרים, ונדמה לה אז, שהיא יושבת בביתה שבעיר בית-לחם. צריכה היא רק להביט אל החלון, ויופיעו לעיניה שדותיה הצהובים שעל ההר, נושאים מזון ומחיה לאדם רב. צריכה היא רק להביט לחלון שמעבר מזה, וייראו לעיניה בחורים ובתולות חסונים כאלונים ויפים כשושנים, לבושים פאר, מטיילים ברחוב ונהנים במנוחת השבת. אינה רואה את כל זאת, כי אינה מביטה אל החלונות, ואינה שומעת את שירותיהם הנעימות, כי קירות ביתה עבים ואין הקולות חודרים אליה. היא גמרה בלבה לחכות עד יום השבת הקרוב. יותר לא תחריש. תשפוך את לבבה באזני אישה ובניה. המה ירחמו עליה, ויתנו לב לשוב לארץ אבות. טוב לה יותר לשבת בארץ הגלעד או לסבול רעב יחד עם עניי בית-לחם מאשר תשקע פה לכל ימיה.
השבת חנה על אהלי אלימלך בין הררי ארנון. החמורים התפרקו, העבדים שובתים, שוכבים פרקדן מסביב לאהלים, מתפנקים ומרגישים את עצמם חפשים מכל עבודה ליום תמים. אש לא ייראה על הכירות הגלויות. קול פטיש ושום מלאכה לא יישמע. דומה, שגם נחל ארנון עושה פסיעה דקה. נשמע מרחוק נחרת סוס, נעירת חמור, המית כבשים, פיהוק עבדים, לחש שפחות, שיחת אדונים – הכל מתערב יחד, כאילו הכול שווים עתה. הכול נהנים בשווה מן החופש ומתענגים על המנוחה. שמים מאפילים שטוחים וכפויים על אדמה חשכה, כוכבים מבריקים יוצאים ביחידות על הרקיע ורומזים למטה: יש קרבה בין אדון ועבד, אדם ובהמה.
משפחת אלימלך פוגשת את השבת בשדות מואב. מסביב נראו עבים שטוחים ומשונים, ויהי דמיונם כענקים מביטים בסקרנות ותמהים: מה קרה לאהלים האלה, שנשקעו פתאום במנוחה ותפנוקים?
אך אלימלך לא ידע מנוחה. מחכה הוא בסעודתו לכליון בנו, שהתאחר היום ולא שב עדיין מעדריו. הוא עמד בחוץ, והביט לבין ההרים. כל תמונה קלושה שנראתה לו מתוך אפלת המרחק, רימתה אותו להאמין, שאת כליון הוא רואה הולך הקרב. ובכל פעם נשאר מרומה ולבו פג.
העבדים והשפחות התלחשו זה עם זה במבטים של ערמה, כאילו יודעים הם איזה סוד צפון מאלימלך. אלימלך הרגיש במבטיהם, ואיזה חשד סתום התגנב ללבו.
אך פתאום הגיע לאזני אלימלך קול שעטת סוס מאחוריו. הוא החזיר את פניו.
כליון בא מבין הררי עגלון. הוא רכב על סוס מגמא ארץ. נשמעו מרחוק שעטותיו ונשימותיו התכופות. לפניו, לרוחב האוכף מונח שטוח איזה גוש ארוך, עטוף ומכוסה.
הוא עמד לפני אוהל אמו, הוריד את הגוש מעל הסוס, שהוציא קול נחרה מתגלגלת ועוברת על הכיכר החפשית, כאילו בשורה הוא מבשר לאוהלים, או שיר נצחון הוא משורר על עצמו.
הגוש ניצב קוממיות, מפרפר, נפלה המעטפה.
ערפה ניצבה לפני האוהל בעיניים שקועות וקומה כפופה.
כליון הכניסה לאוהל אמו. נפתרה החידה לאלימלך בבת אחת. הבין את החיוכים והמבטים הסתומים, שראה בין העבדים והשפחות, הרגיש בכל מה שנעשה פה, והוקל מעל לבבו.
הרגישה גם נעמי, שלא עתה היא שעת הכושר לדבר על שיבתם לארץ-אבות, ודחתה את הדבר לעת אחרת.
ח
מה שהיה ידוע ומורגש לעבדי אלימלך ושפחות נעמי בימים ההם, אפשר שיהיה זר ותמוה בעיני הקורא שבימינו, אם לא נספר לו בדברים ברורים ומפורשים.
עגלון הסכם בחפץ לב לתת את ערפה לבן אלימלך, אך קודם שבא כליון עם ערפה בברית נישואים צריך היה למלאות הרבה מנהגים, שהיו קדושים אצל בני הנוקדים. והמנהג הראשון והקדוש ביותר היה גניבת הכלה מאוהל הוריה.
שבטי הנוקדים האלה עמדו אז במצב התפתחותם על תקופת המעבר בין משפחה ולאום. קשר לאומי כבר התחיל להיארג בין משפחות קרובות, אך קניינים רוחניים ומאורעות היסטוריים משותפים עדיין לא היו להם, לבד ממסורת אחת משותפת על דבר מוצאם מבנות לוט; איזו אמונות באלילים ואלילות, שכל מקום ומקום הטביע עליהם חותם מיוחד, אך בעיקרם היו שווים ומשותפים לכל השבטים. לאום שהוא נמצא בתחילת התפתחותו, כשהוא חסר עדיין סגולות וקניינים רוחניים, עלול הוא יותר לקדש ולהעריץ כל מנהג עתיק, אפילו אם בימים שעברו היה מנהג זה לרעתו ולאסונו.
אחד מן המנהגים ההם היה מנהג חטיפת הכלה או גניבת האשה. צעיר שנתן עיניו בנערה, הלך לאביה וקנה אותה ממנו. אך האב לא מסר אותה לידו. הצעיר היה צריך להתנפל על האוהל, שהנערה טמונה שם. זה היה אוהל שנקרא אוהל הבתולה, שלא דרך עדיין גבר על מפתנו. מסך האוהל היה משולשל וקשור. על גג האוהל היה מבוא נסתר וחבל קרוע היה מונח על הקרקע. מן החבל הזה היה הצעיר אנוס לשלב לו סולם, לעלות על הגג ולמצוא את המבוא הנסתר, לרדת דרכו אל תוך האוהל. אחר הרבה חיפושים ותחבולות, כשמצא את “מטמונו,” התחילה מלחמה גלויה. הנערה המאורשת עמדה על נפשה, הגינה על עצמה באגרופיה, בנשיכות שיניה, בצפרניה, פעמים גם בחרבה שבידה. עלוב היה צעיר, שארוסתו ניצחה אותו. שום אב לא נאות אחרי-כן לתת לו את בתו. לאות כלימת-נצח חלצה ארוסתו את נעלו מעל רגלו, וגירשתהו מן האוהל. הכל קראו לו אחרי כן “חלוץ-הנעל.”
אחרי מלחמות ומהלומות משני הצדדים, כשעלה ביד החתן להלאות את ארוסתו עד שנכנעה, לקחה בזרועותיו, וקרע את המסך, “חילל” את מפתן האוהל, ורכוב על סוסו, הביא את שביו לאוהל אמו. שם ישבה שבעה ימים סגורה. פני גבר היה אסור עליה לראות, ועל כל גבר אסור היה להביט עליה. במשך שבעת הימים בכתה את אביה ואת שבטה. ככלות שבעת הימים, הביא החתן לאבי כלתו שור ועגל או כבש ושה שחוטים ואמר:
“גוף חי לקחתי ממך, הא לך שני מתים תמורתו.”
אז התחילו לחוג את החתונה בריקודים, בשירים ומחולות.
מנהג זה של חטיפת ארוסות נשאר אצל הנוקדים בירושה, או לזכר, מתקופת הציידים והשודדים הקרובה להם. בתקופה ההיא לא ידעו דרך אחר לקחת אשה, רק בהתנפלות על שבט אחר, להוליך משם בשביה נערות ונשים.
כליון מילא אחרי כל המנהגים כמואבי נוקד מלידה, אך בהגיעו אל מנהג אשכר-האבות עמדה לו נעמי לשטן. על פי מנהג היהודים ותורתם אסור היה לשחוט שור ועגל, כבש ושה, בכלל, שני דורות בבת אחת. נעמי חרדה מאד לשמור מנהגי עמה בהיותה בארץ נכריה עוד יותר משהיתה זהירה על זה בבית-לחם. כל מנהג, כל דבר אשר הזכיר לה ארץ אבות, נעשה עליה חביב, יקר וקדוש. נכונה היא למסור את נפשה על הדבר “קח לך שני שוורים, בחר לך הטובים שבעדרים,” בכתה לפני בנה, “או שני עגלים. קח כמה שתרצה, רק לא שני דורות בבת אחת. איני יכולה לעבור על מנהגי עמנו ודתו הקדושה.”
“אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.”
רחמי כליון נכמרו על אמו הבוכיה. הוא נכנע מפני רצונה, ולקח מתוך העדר, במקום שור ועגל, שני שוורים מן המובחרים והביא לפני עגלון.
רע היה הדבר בעיני עגלון, שצעיר זר זה בא ומשנה ממנהגיו הקדושים אצלו. פניו חמרמרו. הוא העמיד על הצעיר עין זעם: “בת אוהלים בחרת לך, בטרם שלמדת לכבד מנהגי האוהל הקדושים? או אולי חפץ אתה להעלות עלינו חמת עשתורת?”
“אל נא בקצפך,” ענה לו כליון, “את מנהגי האוהל אני יודע, כאוהלי מלידה. ואני מכבד אותם כאוהלי. גם לא להעליב1 בך עשיתי את הדבר. הלא רואה אתה, שבחרתי למענך את המובחר שבעדרים. אך לא יכולתי להכאיב את לב הורתי. חוק הוא אצל היהודים לבלי לשחוט בבהמה שני דורות בבת אחת: שור ועגל, כבשה ושה, עז וגדי, וכל כאלה. אמי חרדה על מנהגי עמה. היא בכתה לפני. לא יכולתי להכאיב את לבה, והחלפתי את האשכר על שני שוורים. אם מעט לך ואוסיפה לך כהנה.”
“כך הוא החוק אצלכם?” התפלא עגלון והשתקע במחשבות על הדבר. זה היה אצלו חדש ונפלא. כנוקד ובעל מקנה, מצא בחוק זה הרבה תועלת לעדרים וכעין כבוד לחיי האוהל. כל בהמה עומדת להעשיר את העדר בסכום קצוב של ולדות, ואחרי-כן הולכת למיתה או לשחיטה, וולדותיה מתחילים להעמיד דורות. אם אתה שוחט שור ועגל ביום אחד, אתה מקפח באמת שני דורות בבת אחת.
הוא החריש קצת. אחרי כן העיר את פניו אל הצעיר הנרעש ואמר: “זה חוק יפה וקדוש. נשבע אני בעדרי, שאת חוק זה קיבלתם מעשתורת הקדושה, בימים שאבותיכם היו נוקדים-נודדים.”
ומאז נקבע חוק זה אצל שבט עגלון, נתפשט אחרי-כן גם בין יתר רועי מואב –
שור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
אחרי שמילא כליון את כל המנהגים, חגגו אהלי עגלון ואלימלך את חג חתונת ערפה וכליון. נקראו ובאו גם מיתר השבטים הקרובים ממיודעי עגלון. ותחת כיפת השמים, בליל השביעי למולד הלבנה, או כאשר ייאמר באוהל, שבעה לילות אחר שיבת עשתורת למלקרת, חגגו לאור הלבנה בזבח ומשתה, בשירים וריקודים מיוחדים וזרים, שחותם האוהל טבוע עליהם.
משתלבים בעיגול סגור שבעה בחורים שלובי יד, ובתווך נערה אחת. העיגול סובב במרוצה, משורר ומתופף ברגל לרגל;
הנערה עומדת על מקום אחד בתווך ופותחת בשיר:
עַל כַּנְפֵי לַיְלָה בִּתְנוּמָתִי
בֵּין רוּם וּתְהוֹם דָּאִיתִי:
כַּנְפֵי יוֹנָה – נוֹטְפוֹת דָּם
בְּחַרְטוּם נֵץ רָאִיתִי.
חיש מתחילים בני העיגול לסוב במרוצה, לתופף ברגל ועונים לה בשיר:
נִצִּים שִׁבְעָה – שִׁבְעָה חֲתָנִים,
רְצוּצָה יוֹנָה – טַרְפָּם אַתְּ.
מִי בַּחַרְטוֹם יִגַּע בָּךְ –
שְׁלָלוֹ אַתְּ הֲיִי לָעַד.
שוב פותחת הנערה:
חָלַמְתִּי שִׁבְעָה זְאֵבִים,
ובַתָּוֶךְ – אֶחָד שֶׂה,
מִי מִכֶּם חֲלוֹם שׁוֹמֵעַ –
יִפְתָר-לִי אֶת זֶה.
מתחילים הבחורים לסובב ולשיר:
זְאֵבִים שִׁבְעָה – שִׁבְעָה גְּבָרִים;
יְחִידָה שֵׂיָה – שְׁלָלָם אַתְּ.
מִי עָלַיִךְ יַד יַנִּיחַ –
צֵידוֹ אַתְּ הֲיִי לָעַד.
במשך הסיבוב משתדלת הנערה להינצל מכל פגע יד של אלו השטוחות אליה כפעם בפעם, ולמצוא פירצה בעיגול לצאת או לדלג מעל הידיים השלובות. ריקודים ושירות כאלה רבות נשמעו במרחב החפשי. ונעמי ישבה והביטה על ההוללים והיא עצבה. היא בדקה ומצאה תוכן אחר לכל השירים הנשמעים בין נערות האהל. דם, טרף, שוט, שביה. אף פעם אחת לא שמעה מלת אהבה נישאת על שפתם בשירותיהם.
והיא נזכרה ביום חתונתה, בימי נעוריה, בשירות אלימלך, ששר באזניה, כשנפגשו בפעם הראשונה בין שורות הקמה בשעת הקציר, במחולות המחניים שנערות בית לחם מרקדות, ובשירי האהבה הנשפכים על שדות בית לחם.
געגועיה התלקחו בקרבה. “הוי, ארץ אבות, קן האהבה, מקור הנועם והעליצות,” קראה בנהמת לב, “האזכה עוד לראותך, האשק עוד את עפרך? האחלום עוד חלומות נעורים תחת גפני ותאנתי? היחבקני עוד אלימלך תחת התפוח שבגני בבית-לחם? מי יתנני גוועת בחיק אדמתי.”
היא התרחקה ממקום החגיגה ושפכה דמעות-געגועים בסתר.
מחלון ראה את פני אמו העצבה, והבין את סיבת עיצבונה. גם לבו הצעיר, לב בן יהודה עלז ורענן, נכווה בשירי האוהל ובהוללותם. גם הוא נזכר בחיי בית-לחם הרעננים המלאים אהבה ונועם, ונפשו התלקחה בגעגועים.
שמח היה לראות את רות בדלה מכל חברותיה, מבטת על ההוללים מן הצד. נדמה לו כי חיוך של לעג תעה על פניה.
הוא קרב אליה, הביט לתוך עיניה. חכליל כיסה את לחייה ותקעה את עיניה לארץ.
“רות, מדוע אין בשירותיכן מלת אהבה?”
“נערותינו אינן יודעות מה היא אהבה.”
“איך זה? אבל הן יש אצלכם מלה זו ‘אהבה’?”
“יש, יש, לדוגמא, אהבה לאכול, לשתות, לרקוד, לנוח.”
“ואהבת ארוסה לחתנה?”
“למה זו לה? הארוסה נמכרת לחתנה. איך באה ערפה לאחיך? הלא קנה קנה אותה.”
“הכי ערפה אינה אוהבת את כליון?”
“אחת היא לה אם כליון או אחר. למי שמכרו אותה, את זה היא צריכה לאהוב.”
“צריכה?”
“צריכה. ואצלכם בבית-לחם?”
“אצלנו בבית-לחם? היונים הוגות אהבה, הציפרים מזמרות שירי אהבה, ולבבות הצעירים והצעירות רוחשים אהבה. אין שיר אחד שלא ייזכר בו שם אהבה. את אלהינו אנו אוהבים, ואלוהינו אוהב אותנו. כל ארצנו שופעת אהבה וחמדה.”
רות הרימה אליו את עיניה הצורבות והחרישה. היא לא הרגישה שמחלון כבר פסק מלדבר. נדמה לה שהוא עוד מספר באזניה על האהבה שבבית-לחם, והיא שומעת ומקשיבה.
ההוללים הוסיפו בכל פעם לשתות ולהתמכר יותר ויותר אל הוללותם. המחולות והריקודים הלכו והשתנו כמנהג האהלים, עד שהגיעו לחזיון תועבה, שרק בארץ מואב בין הנוקדים היו רגילים בה, ושאילו ידעוה המרקדים והמרקדות שבימינו, היו מבינים את המקור הראשון, שממנו הסתעפו ריקודיהם ותנועות חילופיהם הנפלאות, ואפשר שהיו פוסקים לצאת במחולות.
תומתו של מחלון נפגעה. הוא לא יכול לראות בתיעוב. קם והלך לאחורי האהלים, ובעיניו משך אחריו את רות.
“ואת, רות, גם את אינך יודעת מה היא אהבה?”
היא התעוררה מתוך מחשבותיה והביטה אליו בשאלה. היא לא שמעה את דבריו האחרונים.
מחלון הרגיש בדבר ושנה את שאלתו.
“אני? הן.”
“את מי את אוהבת?” שאל מחלון, ולבו פעם.
“את… את אמא-רחל, את בית-לחם, את הישוב, את אלהי הישוב ואת הארץ השופעת אהבה.”
“ובין הגברים?”
היא החרישה קצת ואחרי-כן אמרה:
“זה שיביא אותי לאמא-רחל, לבית-לחם, אותו אוהב.”
מחלון רעד בכל גופו. עיניו הבריקו באפלת הליל.
“רות,” קרא ברתת, “על כנפי נשרים אביאך. איישר לפניך הרים. אבקע את ים המלח לפניך ואביאך לבית-לחם. אך אמרי לי את.”
“הוי, כמה יפים דבריך, פטפטן,” צחקה רות והיכתה אתו צליפה אחת במקלעת שערותיה על פניו. “כנפי נשרים, איישר הרים, בקיעת ים, אכן עם נפלא אתם.”
הוא שירבב אליה את ידיו לחבקנה, אף היא נמלטה מתוך זרועותיו, קפצה מעליו ואמרה:
“חכה, נִמְהַר, עוד לא קיימת את הבטחתך.”
ט
השמש יצאה על האהלים ומצאה את ההוללים מתגוללים על הארץ, הלומי יין ועייפי כוח. תרדמה של שכרון נפלה עליהם. זה שוכב פרקדן, זה פניו למטה; אלו חבוקים, אלו נפרדים; זה עקב רגלו בתוך פה פעור של זה, כאילו סידרם בעל החלום במשטר זר ורצוי לו. ערימה של בני-אדם בניוולם מצאה שמש הבוקר. ויחד עם טל בשׂים בתוך כוסות הפרחים התנדפה ועלתה לה זיעת ההוללים שנפלו מתוך שכרון.
רק ארבעה בהם, נעמי ואלימלך, רות ומחלון, שלא השתתפו בהוללות, אותם מצאה השמש איש על עדריו.
מחלון השכים בבוקר והביט על סביבו. נדמה לו פתאום, שההרים העומדים סביבו הם עגומים כשקועים בשינה או כזקנים גוססים. אין הם מרגישים על עצמם את אור השמש הזרוע, ולא את ירק העשב הצמא לרעננות. ונדמה לו, כי גם השמש היא קפדנית במקום הזה. אורה צורב יותר משהיא מצמיחה. ונזכר בשדות בית-לחם, בהריה, בעמקיה, בכרמיה, הכול נתעלה ונתקדש בעיניו. הדמיון ברא לפניו בית-לחם חדשה. הוא לקח לו לחומר את בית-לחם ביפיה, אך הרחיב גבולותיה לאין קץ, והוסיף עליה יפעה והוד. כן הוא האדם וזה דרכו. בהיותו נוטה לטוב ושואף אל השלמות, הוא שוכח מהר את חסרונות המקום, שיצא משם, וזוכר רק את המעלות.
התלקחו געגועיו בקרבו ונזכר בהבטחתו, שנתן אתמול לרות, ונזכר ברות.
ושאלה נולדה בלבו. למה זה לחכות הרבה? מי יעכב בידו לקחת את רות היום או מחר על סוסו ולברוח עמה לבית-לחם?
רעיונו נראה לו יפה להרהר בו, אף כי ידע בעצמו שלא ימלא אותו. ועלה על לבבו, שאתמול נפרד מעל רות באמצע השיחה, וחבש לו את סוסו ורכב לעמק הקשת.
הוא התמכר להרהוריו. רואה הוא את עצמו רוכב על סוסו ולפניו שללו הנחמד, רות היפה. סוסו מרחיב קפיצות, מגמא הרים ובקעות, ארנון, קריתיים, בעל מעון. הלאה, הר נבו, הצדה, בית הישימות. ברכת אדני עליך, ירדן בן חרמון, ברכה הבאתי לך מהרי לוט, ולארצי מתנה יפה. חלוק לי מימיך, עין-גלים, ירושלים. פתחי לי שעריך, בית-לחם.
סוסו בלבל את הרהוריו. הוא הוציא קול נחרה ועמד.
מחלון התעורר והביט על סביבו. אוהל רות נטוי לעיניו, אך את רות אינו רואה. הוא ירד מעל סוסו וקרב אל האוהל. המסך קרוע ומתגולל על הארץ, האוהל ריק, העדרים פזורים.
לבו פג, הוא התחיל תוקע בשופרו. הגיח ויצא עבד אחד שנחבא בחגווי הסלעים, התנפל לרגליו וסיפר לו בחרדה:
“שודדים נפלו עלינו בבוקר, לקחו את העדרים, ואת רות הוליכו בשבי.”
מחלון מרט בשערות ראשו, והוציא מפיהו שאגה, כנמר פצוע על טרפו.
בין כך הגיחו ויצאו גם יחד העבדים והשפחות, שברחו ונתחבאו בשעת החרדה. איש לא חסר מן האוהל. גם העדרים נראו פזורים פה ושם. רק רות לוּקחה בשבי. ניכר היה שהשודדים באו רק לשבות את רות. המה השתמשו בשעת הכושר, בעת שאהלי עגלון היו שקועים בתרדמת השכרון ויגעים מליל ההוללות, התגנבו אל רות לשבות אותה. ומן העדרים לקחו רק צידה לדרכם, לבל יהיו עליהם למשא ויוכלו לברוח מהר.
מחלון הביט על סביבו מתייאש. אחרי מחשבה קצרה, גמר בלבו להציל את רות.
הוא נכנס לאוהל רות ההרוס, חיפש בין בגדיה, והוציא משם מחלצה שחורה, אפוד ירוק, אבנט אדום ולבשם והדקם על בגדיו. לשונות של צמר סרוק התגלגלו לידו, ומצא גם בהן תועלת: עמד וקלען לבין קווצות שערותיו, ושלשל לאחוריו מקלעת עבה וארוכה, ויצא החוצה.
ראוהו השפחות ונבהלו. הנה לא הכירו אותו.
“צופר,” קרא מחלון אל העבד, “יש פה סוס?”
“יש, אדוני.”
“לא אדון אני לך.”
“גברתי?”
“גם לא גברת. שפחה אני. התבין? רכב על סוסך ובוא אחרי, וכל אשר תאמר אליך השפחה תעשה.”
העבד הביט במבט של ערמה, ומילא אחרי דבריו.
שניהם עלו על ראש הר גבוה, הביטו מסביב. נראו לעבד תימרות אבק עולות מעל הדרך אשר לארץ בני עמון. מחלון שיער, שדרך שמה בורחים השודדים, ובקע לו דרך על ההרים ובעמקים, ופניו אל עמודי האבק שמרחוק. עינו לא סרה מהם אף רגע.
כל היום רדפו מחלון ועבדו אחרי עמודי האבק, שפעם נעלמו מעיניהם ופעם נראו שוב. לעת ערב הגיעו אל הר אחד תלול וזקוף, שהסתיר מעיניהם את כל המרחב, ולא ראו עוד את עמודי האבק. מחלון טיפס ויעל אל ראש ההר. נראתה לו בעמק אורחה עוסקת בנטיית אוהלים ללינת לילה.
מחלון ירד מעל ההר, מסר את סוסו בידי עבדו, וציווה לו:
“פה תעמוד ער כל הלילה. אם תשמע עקבות בני אדם קרבים אליך, תוציא מפיך המיה כהמית הברדלס. ייבהלו ויברחו מעליך. ואם תשמע בלילה שתי שאגות ארי בזו אחר זו, תדע שאני הוא הקורא אליך. תענה לי בגעיית פרה, ותקרב אלי, ראה ציוויתיך,”
הוא ירד אל העמק, התקרב אל האהלים, והתראה כבורח. ראוהו בני האורחה והפסיקו לו את הדרך.
“מפני מי את בורחת, נערה?”
“מאהלי עגלון.”
“מדוע?”
“כי מכים אותי שם.”
“עמדי, שבויה את לנו.”
“אם לא תכוני, אשאר פה.”
“ואם יכוך?”
“אברח גם מכם.”
“אכן נערה שובבה את. בואי ונובילך לפני ראש השבט.”
שבט עמוני זה היה ידוע בין כל האהלים. מוראו וחתיתו היו לא רק על הנוקדים, אך גם על כל בני הישוב שבקיר-מואב ורבה ועל כל המקומות, אשר בין נחל ארנון ובין צוער. בני השבט היו עזים כנמרים, שואפים לטרף כאריות ופריצי חיות. מתנפלים היו גם על הכרכים גם על האהלים, ולא גזלו בעדרים יותר ממה שצריך להם. כי למה להם לטרוח בגידול הצאן ובשמירתם? מוטב להם, שיעסקו אחרים בדבר, ומי יעכב בידם לבוא להתנפל גם להבא ובכל עת לקחת מן המוכן? בשובם ממלחמותיהם, לא ברחו, כי ידעו, שאיש לא יעז לרדוף אחריהם. את בעלי העדרים לא הרגו, כי מי יטרח ויעמול בעדרים הנשארים המוכנים להתנפלותם בעת אחרת? על כן לא הרגו גם עתה את עגלון בצאתם מעמק הקשת, ובמצאם אותו מתגולל בשכרונו. הם אמנם לא באו עתה לגזול עדרים. זה כבר נתן ראש השבט את עינו ברות בת עגלון, לקחת אותה לאשה על נשיו, אך חיכה, שתגדל מעט יותר באהלי אביה. עתה הגיעה לו השמועה שעגלון מכר אחת מבנותיו לבן אלימלך היהודי, ותהי השמועה חץ אל לבבו, כי חרד אולי מכר את רות. ולא חיכה הרבה, התנפל על רות, והוליך אותה בשבי.
על פי מנהג שבט זה אסור לגבר לנגוע בשבויה, שעתידה להיות אשת ראש השבט. נשים קושרות אותה לחמורה, אשר תרכב עליו, ומסווה יושם על פניה. בימי החניה עושים לה אוהל בלי וילון, שפתחו פתוח מלמעלה. במשך שבעת ימי שביה אסור גם לראש השבט להביט בה. רק נשים מגישות לה אוכל ויושבות עמה.
אך בפעם הזאת ירא ראש השבט למסור את רות היפה בידי נשיו, פן תהרוגנה אותה מקנאה ביפיה הרב, ועל כן שמח בנערה בורחת זו, שבאה בשבי מרצון טוב.
“מה שמך, נערה?” שאל ראש השבט את מחלון המתחפש.
“שמי עזביה.”
"לכי עזביה, אל האוהל, שיראו לך עבדי, ושרתי את פני העלמה היושבת שם. אך זכרי. אל תתני לגשת אליה לא לאיש ולא לאשה. השומעת את אשר אני דובר אליך? אם תעברי על פקודתי, אעביר חרבי על צווארך ואתלך במקלעתך על העץ. אם יקרב איש אל האוהל תרימי קול צעקה. עתה לכי קחי מן הצלי שעל האש, והגישי לגברתך אשר באוהל.
לב מחלון פרפר בו משמחה. הוא לא קיווה, שכל-כך יקל לו לבוא לאוהל רות.
מרחוק התלקחה מדורה וחרכה כבשה שמנה תחובה על שפוד. מסביב ישבה אורחת השודדים, שאחוריהם נבלעו בחשכת הליל, ופניהם החומים הוארו באור המדורה, עיניהם הבריקו בתאווה לבשר, כחיות משחרות טרף.
מחלון לקח את מנתו, ונכנס לאוהל רות.
היא התנועעה בחושך. “מי נכנס?” שאלה בחרדה.
“אני.”
“מי?”
“לפי שעה אני שפחה ששמי עזביה.”
היא התחילה מריחה בחטמה, שירבבה את ידיה למשש את הזר המדבר אליה.
היא הכירתהו בקולו. הרגישה בריחו.
“מחלון?!”
“הסי. הלא אמרתי לך, עתה אני שפחה ששמה עזביה וש…שהיא צריכה להוציא את רות מתוך שביה.”
רות רטטה משמחה פתאומית. היא חיפשה אחריו בידיה בתוך החושך לחבקו ולאמצו אל לבה.
“הנה הבאתי לך צלי, סעדי את לבך.”
“לא, מחלון…”
“עזביה אני, נערה עקשנית. הלא אמרתי לך.”
“לא, עזביה יקרה, נעימה. לא אטעם מאום עד אם…”
אנחה כבושה עמדה בגרונה, ולא נתנה לה לגמור את דבריה.
“אבל עזביה מצווה, כי תאכל רות לשבעה, לבל… לבל תתעלף מאפס כוח ומרעב בשעת בריחתה.”
היא קיבלה את המנה ואכלה.
הוא עמד בפינה ופשט מעליו את בגדי רות, שלבש באהלה בעמק הקשת. וגם את בגדיו פשט. החושך כיסה על מערומיו. אחרי כן לבש שוב את בגדי רות, ואת בגדיו לקח בידו.
“רות, עזביה מצווה, שתפשיטי מעליך את בגדיך, ותלבשי את בגדי מחלון על בשרך. הנה הם. הינעם לך ללבוש את בגדיו? ואת מקלעתך תקצצי בחרב זו שעזביה נותנת לך. ויקרא שמך מעתה לא רות, אך מחלון.”
היא נכנעה ומילאה אחרי דבריו. החושך כיסה על עירומה והעלים מעיני מחלון את אשר ידע בלבו.
“עתה מחלון, תן לעזביה את בגדי רות ומקלעתה.”
היא מסרה לידו את הכול תוך החושך.
ותרדמה נסוכה על כל השודדים..
מחלון הוציא את ראשו. הקשיב מסביב. נחרה קשה של ישנים מתוך אכילה גסה מתפתלת ומתערבבת. דמיונם כשוורים שחוטים מוציאים נחרותיהם האחרונות.
הוא יצא בלאט, ומשך אחריו את רות. על פי הרגשה מיוחדת, שחוננו בה בני השדה להרגיש בחושך את הריק והפנוי מתוך המלא והתפוס, זחלו והתפתלו בין הישנים בלי נגוע באיש, ויצאו בשלום מתוך המחנה. הם הגיעו עד להר.
נשמעה מקרוב המית ברדלס נוקבת ופולחת את האויר החשוך ושוקעת כעופרת.
רות הזדעזעה ונדחקה כולה אל מחלון. על ראשה עברו שתי שאגות ארי זו אחר זו, שרחפו והרעידו את האויר. געיית פרה נשמעה. נפגשו מחלון ועבדו.
מחלון הוציא את חרבו, וחתך קצת בבשרו. בדם הזב ממנו לכלך את בגדי רות שבידו ופזרם על הדרך. "אם ירדו השודדים וימצאו את הבגדים המלוכלכים ואת המקלעת, יאמרו נמרים ואריות אכלו את רות, ואת עזביה סחבו למאורתם, ויתייאשו ממנו. ואנחנו שלשתנו נעבור לפניהם. אם ירדפו אחרינו ודאי שירדפו לאחור, ולא יבקשו לפניהם. שם יש יער. ביער ניסתר עד שיעברו מן המקום. אם גם יראנו אחד מהם לא יכירנו.
המה באו בתוך היער.
השערת מחלון נתקיימה במקצת. בבוקר מצאו השודדים את האוהל ריק וירדפו אחרי הבורחות. הם מצאו את הבגדים המלוכלכים בדם ואת מקלעת רות, ויאמרו זה לזה: נמרים אכלו את הבורחות. ויקומו וילכו לדרכם.
לא נמלאה עוד סאת פחדם ונסיונותיהם של רות ומחלון. השודדים עשו דרכם ביער. מחלון טיפס על עץ גבוה, וירא את האורחה הולכת וקרבה; לאסונם הרגישו שני סוסיהם בסוסי האורחה, והתחילו נוחרים.
“אבדנו,” קראה רות, “סוסינו מגלים עקבותינו.”
העבד הוציא חרבו לנחור את הסוסים, אך מחלון עצרו.
"כבר איחרנו את השעה. האורחה הרגישה בנו. אך התאמצו ואל תתייאשו. את רות לא יכירו. גם אותך, צופר, אינם יודעים, כי לא ראוך. רק אותי יכירו, את השפחה עזביה הם יודעים. אני אסתר בסבכים, ואת, רות, אם יקרבו אליך, תקראו אליהם: אל תגעו בי לרעה, כי קוסם אני. וקסמת להם מה שקרה להם ומה שיקרה, כפי אשר תמצא לך ערמתך.
הוא מיהר והתחבא בין הסבכים. עד מהרה הגיעה האורחה. ראש השבט עמד לפני רות.
“גש הלאה, בן אדם,” קראה אליו רות בקול בטנון ומעושה ואל תפריעני בקסמי."
“קוסם אתה?”
“קוסם יודע את העבר וחוזה עתידות. הכי לא שמעת את שם הנער מחלון הקוסם?”
“אם תגיד לי מה קרה לי בעבר, אאמין גם בקסמיך לעתיד.”
“כמה שנותיך?”
“לא פחות משלושים ולא יותר מארבעים.”
“מה שם אמך?”
“כזבי.”
“ושמך?”
“אֳוִי.”
“הראה לי את יד שמאלך ואת עיניך תסגור. אם תביט בי הרבה תוכה בסנוורים.”
הוא שטח לפניה את ידה, וסגר את עיניו. רות התחילה ללחוש לחשים ולהתנועע בתנועות והעוויות משונות, ופתאום הרחיבה את עיניה וספקה כפיים.
“עשתורת פנתה אליך את צד פניה החשוך. היא נתנה לך מראש את השלל המובחר שבכל הכיכר. שתי נערות היו בידיך, אחת היפה בנערות ואחת החכמה בנשים. אילו היית יודע לשמרן היית המאושר בבני אדם. אך קסמניות זקנות התהפכו לאריות וברדלסים וטרפון. קצפה עליך עשתורת והחזירה ממך את אור פניה.”
אוי הזדעזע. הוא ירא לפקוח את עיניו, לבל יוכה בסנוורים.
“אנא, קוסם,” התחיל מתחנן, “רואה אני, כי אמת בפיך. לפניך גלויות קורותי. הואל נא והגד לי מה יקרה לי בעתיד?”
רות התחילה ללחוש לחשים, ולהתנועע אנה ואנה.
“עקרבים ונחשים, יודעי לחשים, תולעים פורחים, עורבים צורחים, ציפרי-נשף וכל בני-רשף ולילות ציה ושאול תחתיה – קרעו לפני את מסך התעלומות, והראו לי מה יקרה לאוי בן כזבי.”
פתאום ספקה כפים וקראה:
“הוי, מה אראה? עבים שחורים, ירח פגום, נשרים קצוצי ראש, צפרדעים בולעים נחשים. שמע, בן כזבי, אם לא תגיע היום בלילה למקומך בטרם יקרא התרנגול, יכבה כוכבך, חיות המדבר עומדות נכונות ללקק את דמך. רוץ מהר, אל תעמוד, אל תבט אחורנית.”
אוי חרד ויעל על סוס, ויתן אות לעבדיו, וכחץ מקשת בקעו את היער ויעלמו.
מחלון ירד מעל העץ, רכב על סוס ושילב את הקוסמת בזרועותיו, והעבד רכב אחריהם. שלשתם הביטו זה לזה שמחים.
“עתה” אמר מחלון, “אני מפקיר את שמי עזביה לנמרים, לצפרדעים, לנשרים קצוצי הראש שבלחשך. ירדוף שם אחרי השודדים, ויביא עליהם בלהות בכל מקום שיבואו. אך ממך, רות, איני חפץ לקבל בחזרה את שמי, מחלון. יישאר שם זה עליך, ותיקראי נא רות אשת מחלון. או הכי אינך מאמינה עדיין גם עתה, אם אקיים לך את הבטחתי להביאך לבית-לחם?”
“מאמינה אני,” ענתה רות, ועיניה הביטו לארץ.
“ולי את?”
“הן.”
ידי מחלון השתלבו יותר. הוא אימצה אל לבו. היא החזירה אליו את פניה. נפגשו שני זרמים של אור-נשמות מעיניו לעיניה ומעיניה לעיניו. רטט אחד עבר בעצמות שניהם. נדמה לו לסוס, שהוקל מעליו המשא, שבמקום שני גופות הוא נושא רק גוף אחד.
י
חתונת מחלון ורות היתה בלי סדרים ומחולות, כי טרדות רבות תכפו ובאו על האהלים. התנפלות השודדים היתה הראשונה, אבל לא האחרונה. יותר מכולם סבלו עדרי אלימלך. השודדים הרגישו, שאם לא יגרשו את אלימלך מן הארץ, לא יצליחו בהתנפלותם, כי אלימלך ועבדיו נלחמו כנגדם בגבורה. אז שלחו להגיד ליתר הרועים, כי הם מבקשים רק את אלימלך ועדריו, ואם יעמדו כל הרועים מרחוק ולא יעזרו לאלימלך, לא ייעשה לעדריהם כל רע. הרועים הבטיחו וקיימו לעמוד מרחוק, רק עגלון נשאר נאמן לאלימלך.
אז התעורר הגבור היהודי באלימלך. נדמה לו פתאום שמטרת בואו לשדי מואב היא להכריע את השודדים מן הארץ, והתחיל מאמין שכל הרעב ששלח אלהים על בית-לחם לא היה אלא למען הביא אותו למואב להכריע את החטאים האלה.
הוא עמד ולימד את עבדיו ועבדי עגלון למשטר וקרב ובין כך הלכו עדריו הלוך וחסור. ואחר שהרגיש כי עבדיו כבר יודעים את המשטר להתנפל ולהגן, חילק כעשרים מעבדיו ושילחם מעליו ויצו אותם: לכו בדרך העובר על אהלי השודדים וכאשר ימצאוכם תאמרו: בורחים אנו מארץ מצרים מתחת ידי אדונים קשים, שלא נתנו לנו לאכול לשובע. אספונו לחברתכם והיינו לכם עבדים זריזים. והיה אם תעלו עמהם במלחמה עלינו תכוונו את השעה בלילה בשעת שינה או בעת ההתנפלות וקמתם עליהם בחרבות ובכידונים, כפי אשר יורכם השכל ומצב השעה.
העבדים מילאו פקודת אלימלך בכשרון נפלא. ליל ההתנפלות היה ליל חושך. השודדים נפלו כעמיר מאחרי הגורן בלי דעת מידי מי הם נופלים. הם האמינו כי משמים נלחמים בהם ויברחו. אז יצא אלימלך מבין ההרים וירדוף אחריהם ויעש בהם שמות.
ומחלון וכליון ארבו להם בדרך בין הררי השדה ויצאו לקראתם. ותהי להם המלחמה מפנים ומאחור.
בלילה ההוא בא הקץ לשודדי מואב. מתי מעט נשארו והובאו בשבי. אך גם אלימלך ובניו נפלו בשדה המלחמה.
הגיעה השמועה לקיר מואב ורבה לאמר: קם עגלון ורעהו אלימלך על שודדי המדבר ויכריעום וישמחו מאד כי רבות סבלו גם הם מתגרת ידם, ויאמרו זה לזה: הבה נשלח אחרי עגלון הגבור ונשים אותו מלך על מואב.
ויהי עגלון מלך לארץ מואב.
יא
עשר שנים מלאו לנעמי בארץ גלותה. עתה לא קשה היה עליה לשוב לארץ אבות. מפני טלטול הדרכים לא היה לה לדאוג, כי כל הונה ומקנה אבד בימי המלחמה. קלה היא להליכה, אין מי שיעצרנה על מקומה. אלמנה שכולה בודדה היא, מלאה יצאה וריקם היא מחזירה את פניה לארצה. צריך לה רק מקל נודדים וילקוט דרכים, ואת זה מצאה עוד בין שרידי אהליה.
היא קמה ויצאה ושתי כלותיה הלכו אחריה ללוותה.
הן הגיעו עד לשדה המלחמה אל המקום שנקברו אלימלך ובניו. נעמי עמדה על המקום, החזירה את פניה לשתי כלותיה ואמרה:
"עד פה, בנותי. זהו המקום שבשבילי ובשבילכן הוא הגבול בין מואב וארץ יהודה. המקום הזה הפריד בינינו אך לא הבדיל אותנו כלה אשה מעל רעותה. המקום הוא משותף לנו. פה נקברו אישי, שני בני ושני בעליכן אשר אהבתן. שובנה לארצכן ואני לארצי, ולבבות שלשתנו ייפגשו בכל יום, בכל שעה ובכל רגע במקום הזה.
עיני נעמי נזלו דמעות ושתי כלותיה נפלו על צווארה ואמרו: “לא, חמתא, לא ניפרד מעליך, הלוך נלך עמך לארצך, ויחד עמך נבכה כל ימינו את אסוננו ונקלל את המוות אשר עשה רק חצי עבודה, לקח מעלינו את בעלינו ואותנו השאיר למעצבה.”
“אל, בנותי,” בכתה נעמי וענתה, "למה זה תלכנה עמי לארץ נכריה אם אינכן יודעות טעם גבר. שאלנה אותי ואגיד לכן. כל אדם הוא צמח אדמתו וארצו, שמש ארץ נכריה לכול מאירה ואת הזר היא צורבת. טל הבוקר, את הכול הוא מרנין ואותו הוא מרטיב ומצער. ברע יש לו פי-שנים מן האזרח ומן הטוב מגיע לו רק חסד ונדבה. הוי מה רע, מה מר לאדם לחיות כל ימיו על נדבות וחסדים. שובנה, שובנה, ראינה שמש ארץ מואב זורחת עליכן. צעירות אתן ויפות. צעירי ארץ מואב לא יוכלו לעבור עליכן, לבלי ראות אתכן. שמש ארץ מואב קוראה לכן: שובנה, יפהפיות, מקור חיים עוד צפנתי לכן. ולי היא אומרת: שובי, זרה, לארצך וחכי שם עד שייזכר בך המוות להשיבך לאדמתך.
ערפה נפלה על קבר כליון ונחל דמעות פרץ מעיניה. כל צרור, כל אבן קטנה שעל הקבר נשקה בפיה וחיבקה ואימצה ללבה. רות ונעמי עמדו אצלה והביטו עליה במנוד-ראש.
אחרי כן קמה ערפה, הביטה על סביבה. נדמה לה שמשא כבד הוקל מעל לבה. נראה לה שמש יפה ועליז שופך אור על המקום וקורא לחיים, לעליצות.
נשקה לנעמי ולרות והבטיחה לחמותה לשוב.
“עתה שובי גם את,” אמרה נעמי לרות, “יחד עם אחותך. הלא בנות מלך אתן. מהר תשכחנה אותי, את בעליכן אשר אהבתן. יבואו צעירים וזריזים ועליזים וידפקו על דלתותיכן.”
“שמעי נא חמותי,” ענתה רות, “בנך מחלון לא בשבי לקחני, לא בכסף קנה אותי. הוא נשא אותי כבת יהודה, כבת אמא רחל, כבת הישוב. תנאי זה התניתי עמו בהינשאי לו, שיביאני להחסות בצל כנפי יהודה. עמך עמי, ארצך ארצי, אלהיך אלהי. חי אלהיך, חי עמך, ובקדושת הקברים האלה אני נשבעת לך, שלא אפרד ממך. רק המוות יפריד ביני ובינך.”
הביטה עליה נעמי ועיניה הבריקו בדמעות. זמן רב עמדו דומם. אחרי כן הושיטה נעמי את ידה, החזיקה בידי רות ואמרה: “קומי, בתי, קומי ונלכה.”
הנה נשקו שוב לערפה, נפרדו והלכו.
עב ארוך השתטח לרוחב הרקיע, כאילו יצא להפריד בין ההולכות ובין הנשארת. רוח קל נשב לעבר ארץ יהודה, כאילו יצא לדפוק בהולכות ולהאיץ בהן. ערפה עמדה בודדה בין הקברים. רגל אחת פשוטה ללכת ופניה מוסבים לעבר ההולכות ונעלמות מן העין.
במסילה עולה ונדחקת בין הררי השדה, מתפתלת ומתרוממת, הבקיעו רות ונעמי. פעם נעלמו פעם נגלו, פעם עלו פעם ירדו, ומתוך ירידה כבשו את דרכן. נדמה לה לערפה שאחת נושאת את רעותה על שכמה. שוב נדמה לה שאחת נבלעה בחברתה ונעשו בריה אחת. שוב נדמה לה שהבריה נתהפכה לנקודה אחת, הולכת ומתרחקת, הולכת ונבלעת בתוך האופק הרחב.
ערפה נשארה יחידה תחת כיפת הרקיע. נפרדו שני העולמות, עולם הישוב, ועולם הטלטול, זה מעל זה.
רוח קל נשב לעבר ארץ מואב וכאילו לחש באזני ערפה איזה סוד: בארץ מואב יש חתנים זריזים חרוצים, מצויינים בגניבת כלות. התאנחה, קמה ושבה לאביה.
נפרד הספל מעל החרמש אחר עשר שנות פגישה. לקחו זו מזו מה שלקחו וכמה שלקחו – ונפרדו.
יב
הדבר היה בראשית ימי האביב. יחד עם ציפּרי השיר, ימי הזיו וערבי נועם, שבה נעמי עם רות לבית-לחם. בפעם הזאת בחרה נעמי את הדרך הקצרה. עניה וריקה מכול, לבד ממקל נודדים ותרמיל דרכים, לא קשה היה לה לעבור באניה את ים המלח ולאחוז דרכה צפונה.
רות הרגישה את עצמה כאילו נכנסה לעולם חדש. העולם אינו זר לה. הרבה ראתה אותו בחלומות נעוריה. אז ראתה את הכול מטושטש בלי צורה קבועה, עתה היא רואה את הכול ברור.
לפניה משתרעים שדות, מלבינות ערוגות מחוטבות בעלות גונים שונים; יש מהן ירוקות, יש צהובות. שיבּלים עומדות קוממיות, ויש שכופות ראשיהן כלפי האורחים, מתלחשות, וכאילו מברכות את העוברים. הכול חי ומצטרף יחד, שריקות החגבים, צפצוף ציפרים, קולות שירות העוברים העליזים.
והנה יער. זמזום העצים, זמרת הציפרים, קול חוטבים.
יש ליער שפתו שלו.
והנה כפר. בני-אדם יושבים צפופים ואינם נלחמים זה בזה. חצרות נוגעות בחצרות. געיית פרה, צפצוף אווזים, המית יונים, נחרת סוסים, שיח נחל, צרידת הדלי היורד ועולה מעל הבאר.
יש לכפר שפתו שלו.
הכל מצטרף יחד, מרנין ומשמח. זהו הישוב שראיתיו בחלום.
הנה עברו על הדרך העולה מעין-גדי. כרמים וגנות נושאים ציץ מצד אחד ושדות ברוכים מצד שני. נערות לבושות גלימות רחבות-קצרות, מזויינות במגלים מסעפות גפנים, אחרות מדלות את הגפנים המבורכות, פניהן צוהלות ומרננות:
דּוֹדִי חָמַק עָבַר, מַה תַּגִּידִי לוֹ?
מִי אַתְּ הַיָּפָה וְדוֹדֵךְ מַה שְׁמוֹ?
אִם לֹא תֵּדַע מִי אֲנִי וְדוֹדִי מִי –
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי.
מצדי הדרך הגיע קול שריקת דלי שירד לתוך הבאר. נערה יחפה השקתה בהמתה וניגנה:
בְּאֵר מַיִם חַיִּים מִן לְבָנוֹן –
מְזַנֵּק יַרְדֵּן מֵהַר חֶרְמוֹן
תִּטֹפְנָה נֹפֶת שִׂפְתֵי דוֹדִי –
מְזַנֵּק לִבּוֹ אַהֲבָה לִי.
על המסילה העולה בין שתי שורות קמה זקופה וירוקה הלך יהודי צעיר אחרי עגלתו, שרק לסוסו ועורר אותו פעם בפעם לעלות ההרה והנעים עליו בשיר:
סוּסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה –
חֲטִיבָה אַתְּ סוּסָתִי.
רַעֲיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת –
יְחִידָה אַתְּ רַעֲיָתִי.
מבין הכרמים יצא איכר אל מחרשתו ושר:
הִנֵּה עָבַר סְתָו,
גֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.
תְּאֵנָה חָנְטָה פַגִּים,
גֶפֶן סְמָדַר נוֹתֵן רֵיחַ,
זָמִיר יִשְׁפֹּךְ שִׁיר,
יִשָּׁבַע אַהֲבָה לִזְמִירָתוֹ.
תּוֹר מְחַבֵּק יוֹנָה,
חֲלוֹמוֹת פּוֹתֵר לִפְרִידָתוֹ.
מֵאוֹר הַשַּׁחַר אֲנִי וְסוּסִי
חוֹרְשִׁים זוֹרֲעִים אֶת חֶלְקָתִי.
רַעֲיָתִי קוּמִי צֲאִי
הִשְׁתַּקְּפִי בִּבְרַק מַחֲרַשְׁתִּי.
עֵת פָּנַיִךְ אֶרְאֶה
אַחֲלִיף כֹּחַ נְשָׁרִים,
אִם יָדֵךְ תִּמַּח זֵעָתִי
אֶבְקַע צוּרִים, אֶחְפֹּר הָרִים.
מן העמק נראה איש הולך ופוסע לאורך שדהו החרוש. על צווארו תלוי ילקוט ובידו הוא מצליף, זורע ומשורר.
הָלֹך יֵלֵךְ וּבָכֹה
נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזֶּרַע.
אֵיפָה אַחַת הָיְתָה לוֹ
וּבָאֲדָמָה פְּזָרָהּ.
בּוֹא יָבוֹא בְרִנָּה
נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו.
פֵּאָה נָתַן לֶעָנִי
וּמִחְיָה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו.
נערה נושאה כד על ראש הולכת ומשוררת:
אַזְכִּירָה דּוֹדַיִךְ
שִׁכּוֹרָה מִיָּיִן,
מֵישָׁרִים יֶאֳהָבוּךְ
מִי לֵב לוֹ וְעָיִן.
מן ההרים נשמעת שירת נערים:
הָרִימִי הַצַּמָּה יַבְרִיקוּ עֵינַיִךְ הַיּוֹנִים
הָרוֹחֲצוֹת בַּאֲפִיקֵי הֶחָלָב יְלַבְּבוּנִי,
הוֹי, הָסֶבִּי עֵינַיִךְ הַצּוֹרְבוֹת
מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבוּנִי.
נדמה לה לרות שהיא טובעת בים של אהבה ושירה. הכול אוהב, הכול משורר לאהבה.
יג
שדות בית לחם היו מבורכים בשנה זו. השיב אלהים לאזרחיה בשנה אחת כפי כל עשר שנות הרעב. ימים צהובים של שבּלי-חיטים עומדות צפופות וכפופות ומתבקשות לחרמש. יש שהגבעולים נשברים תחת משא הזרע הצפון בחובם. ויותר מכל השדות היו ברוכים בשנה זו שדות בועז.
סיפרו בעיר על אודות בועז וטוב, שהם התייאשו כבר מן הנישואין. הם ישבו וחיכו עד שתלד נעמי בת וגמרו ביניהם שמי שיקח בת נעמי ויעלה בגורלו חרוזי הפנינים שביד אלימלך – יתן לו חברו גם את שלו, למען יבוא מהר היום המקוּוה להתאחדות שבטי ישראל תחת מלך.
אך כשבאה נעמי אלמנה עזובה אמרו בעיר ששני אלה איבדו בה יותר משאבד לה. המה איבדו את דור העתיד, וישארו פנויים לכל הימים.
רות קמה בבוקר ויצאה לשדות למצוא לה איזו עבודה ולזכות בחלקה בפאה ומתנות עניים. קרה מקרה לבוא בחלקת בועז. החלקה הזאת יפה לה יותר מכל השדות, כי בעל השדה מתנהג במישור עם העובדים. הוא מברך את עובדיו: בברכת “ה' עמכם.”
מעולם לא ראתה שאדון יברך את עובדיו.
הרעש והעליצות שבין הקוצרים והמעמרות לקחו שוב את לבה.
צעיר אחד עמד על הקמה הברוכה, מגלו הבריק בידו והוא משורר:
אִתִּי אַתְּ יָפָתִי כַּלָה
מִלְּבָנוֹן, מִשְּׂנִיר, מֵאֲמָנָה, מֵחֶרְמוֹן
וּמִמְּעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים
אֶת שְׁמֵךְ רַק אֶזְכֹּר.
מבין ערמות הקמה יוצא קול משורר:
יוֹנָתִי בְחַגְוֵי הַסֶּלַע
הַרְאִינִי מַרְאַיִךְ אוֹצַר הַסּוֹד,
הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ מְקוֹר הָעָרֵב,
אֶמַּס, אֶשָׂרֵף בְּאוֹר עֵינַיִךְ.
יוצא קול אחר מתחת העמרים:
הוֹי חֲנֵפִים הוֹי שׁוּעָלִים קְטַנִּים,
שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כּרְמִים –
וְכַרְמֵנוּ סְמָדָר.
רות עבדה בשקידה ועיניה ואזניה נמשכו אחר השירים:
אַל תִּרְאֵינִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת
שְׁזוּפַת שֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת –
שָׂמוּנִי בַּכְּרָמִים נוֹטֶרֶת,
אֶת פָּנַי לַשֶּׁמֶשׁ הִפְקֵרְתִּי,
וְלִבִּי לְדוֹדִי צָפַנְתִּי.
מקום אחר היא שומעת:
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.
חוֹלַת אַהֲבָה הָיִיתִי סַמְכוּנִי בָאֲשִׁישִׁים.
יַעֲרַת דְּבַשׁ לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי,
שְׁתֵי כּוֹסוֹת מָזְגָּה לִי יָפָתִי.
כּוֹס שֶׁל חָלָב, כּוֹס שֶׁל יָיִן
מֵעַל חָזָהּ הֵן מִזְדַּעְזְעוֹת
כְּתָאֳמֵי צְבִיָה וָעֳפָרִים.
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חָלָבִי…
ופתאום מתוך העבודה הן יוצאות במחולות המחנים ומשוררות:
מָשְׁכֵנִי מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה,
לְמַעַנְךָ אֶת אָבִי אֶת אִמִּי אֶשְׁכָּחָה.
לוּ גַּם הֱבִיאֲנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו
בְּךָ רַק נָגִילָה נִשְׂמְחָה
בלילה מסרה נעמי לרות את המחרוזת ואמרה לה: “צאי, בתי, היום ילין בועז בגורן והראית לו את הפנינים ואמרת לו: מי שיזכה בי יזכה גם בחרוזים.”
רות שמעה בקולה. בצאתה שמעה שוב איזו נערה נוטרת כרמים משוררת:
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר,
קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק:
פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי,
שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל
וּקְוֻצֹּתַי רְסִיסֵי לָיְלָה…
פָּשַטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי
אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי
אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵן?
רות קרבה לגורן. בועז ראה את המחרוזת והזדעזע.
למחר התייעץ בועז עם טוב ואמר: קח אתה את המחרוזת ואת רות או אני.
לא חפץ טוב לחלל את יחוסו. הוא הוקיר את העבר ובועז הוקיר את העתיד.
-
“להלעיב” במקור המודפס, צ"ל: להעליב – הערת פרוקט בן יהודה. ↩
א
בין גלי ים קמוט וכובש את כעסו פלסה לה אניה בודדה נתיב בדרך אשר עוד לא חצה בה משוט. המלח עמד על קצה האניה זקוף קומה ודומם, כאילו הוא יצוק מתכת. המשוטים ירדו ועלו כמו מאליהם, והאניה משרכת ומתפתלת בנפתולי נחשים ומחפשת לה דרך בין שרטונים וסלעי הים. גלים קלים מלקקים את האניה מסביב, פעם בחיבה ופעם בקצף. ולא ידעו הגלים הפראים, כי באניה הזאת צפון אוצר חמדת ירושלים.
באניה הזאת ישבה עליזה הצעירה, אחת מנשי שלמה המלך, אשר אין משלה ליופי בכל ארץ ממשלתו, מתפסה ועד עזה.
האניה חתרה אל חוף אי אחד, אשר נגלה פתאום על שטח הים, כאילו זה עתה הגיח ויצא מן התהום, ותעמוד על עגנה.
המלח לקח על זרועותיו הקשות את האשה הקלה והעדינה, ויוציאה על החוף השמם. שם העמידה על רגליה, אחז בידה, ויפלג עמה לרוחב האי.
“הוי, גבריאל,” קראה האשה, “מה נורא השממון אשר במקום הזה.”
והמלח החריש, וצלצול קול האשה רחף באויר ושב אל אזניה בלי מענה.
המה באו עד לפני ארמון גדול מוקף חומה בצורה. גבריאל פתח את השער, ונכנסה שמה עליזה ברגלים כושלות, וגבריאל נשאר בחוץ.
ונסגר שער הברזל, ונשמעה לאזניה חריקת המפתח, אשר נבלעה באויר באנקת גוסס.
בארמון הזה נגזר על עליזה להיסגר לכל ימי חייה. כי רעמה בת מלך מצרים שמה עליה עלילת-דברים לפני המלך, והעמידה עליה את גבריאל המלח מילידי האדומיים להעיד בה ערוות-דבר.
הביטה עליזה על הארמון, ויהי בעיניה כמצבה, שצמחה מאליה ועלתה על קבר נסתר. נפלה על פניה, מרטה שערותיה ותמרר בבכי.
אך החומה גדר אבנים, והשער שער ברזל, לא ישמעו קול צעקה ולא יימסו בדמעות.
“אל נורא,” קראה מנהמת לבה, “האומנם? האומנם יצא עלי קצף זה להיסגר פה לכל ימי חיי?”
רגעים אחדים הביטה מתייאשת. חיש רצה אל הארמון ותמצא את המבוא לעליתו. היא עלתה שמה. בידיה הרכות פרצה פרץ בגג, ותטפס עליו, ומשם הביטה על המקום אשר מעבר לחומה, והנה לפניה ים שמם שטוח כמת. פה ושם צומחים סלעים ואבני-מגור מתוך המים. ותבן כי האי הזה רחוק ונעלם מנתיבות הים, ואין כל תקווה לראות אניה בקרבת המקום הזה.
ובין כה שקעה השמש ויאפל עליה ערב דומם. ואחר הערב נפל עליה ליל אילם. ושמים חרשים שטוחים עליה, וכוכבים זרים מביטים למטה וכאילו קורצים ושואלים: מי היא זאת הנשקפה ואיך באה הנה?
ב
פחד נפל על עליזה ותבוא אל האדמה, ותרם קול בכי.
והתגלגל קולה ותעה בתוך האויר הבודד, אשר עוד לא שמע קול אדם, ושב לאזני עליזה, והגביר את פחדה, ולא ידעה אנה תיחבא מפני הקול הזה.
התכנסה האומללה באחת הפינות, עצמה את עיניה, ואת בכיתה כבשה בתוך לבה. וכה שכבה ערה ונרעשת כל הלילה.
ואחרי הלילה בא הבוקר. והשמש הנדיבה, המביאה אור וחיים לכל העולם, לא חשכה את טובתה גם מאי בודד זה. ותקם עליזה ותקדם פני השמש בבכי.
פחד הרעב נפל עליה; ותצא לתור את המקום, אולי תמצא במה להחיות את נפשה. ותשא עיניה ותרא מרחוק מעין יוצא מבין בתרי הר מפכה מימות זכים כבדולח ומתפתל הנחל ברחבי העמק, ועליו נטועים עצי שקדים, תפוחים ושאר עצי-פרי. נפלה עליזה על פניה, ותודה לאלהים על חסדו, אשר לא הסיר מעליה ויצילה ממות-רעבים. אכלה ושבעה ותירדם בצל העצים.
ובשנתה הרגישה פרפור בבטנה ותיקץ. ותבן, כי הרה היא ללדת.
כרעה עליזה על ברכיה, ואת עיניה תלתה למרום ותאמר: "אנא אל אלהי השמים והארץ, ממליך מלכים וממגר כסאות. אם חרצת עלי להינתש מעל אדמתי ומזרועות המלך, אמצני נא ותן בי כוח ללדת את זרע המלך אשר אני נושאה בקרבי, והיה זה לי לנחמתי בעניי ובדידותי.
ומאז התייאשה עליזה מלצאת מן האי, ותשם את לבה לסדר את אופן חייה, ותשב לספור את ירחי הריונה.
ומקץ ששת ירחים ילדה המלכה בת ותקרא שמה רמות. ותגדל הילדה ותיף ותקווה נתנה בלב האם לעבור אותה ביופי. אך איש לא היה על האי להתענג על יפיה, וגם אשה לא היתה שם להתקנא בה.
ג
וגבריאל המלח שב ירושלימה ויבוא על שכרו. אך נגזלה מנוחתו ביום ושנתו בלילות, הוא ידע כי רעמה המלכה תעשה כל מה שביכלתה לעשות, למחות כל עקב לתבליתה נוראה, אשר עשתה בעליזה צרתה, ולקבור את סודה לנצח. “מכל החי אשר על הארץ רק אני האחד היודע את הסוד,” חשב גבריאל בלבו. “ומה אעשה אם תחבול המצרית הזאת מזימות להאבידני מבין החיים.”
ומאז כל צעד אשר נשמע על מפתן ביתו הבעיתהו, וכל עין אשר הביטה עליו נעשתה עין מרגל. בחלומו ראה את רעמה עומדת עליו וכורתת לשונו מפיהו במאכלת זהב. והקיץ בבהלה והשקיף בעד החלון לראות אם לא באו עבדי רמה להשליכהו הימה.
מפחד תמיד כשל כוחו, ויקם לילה ויקח את אשתו ואת רם בנו הקטן בן שתי שנים ואת כל כלי ביתו ויבא באניה, ויפלג בים לבוא לארץ אחרת.
וה' הטיל רוח סערה בים, ויתקוטטו הים והסערה על האניה הדלה אשר ביניהם, ותושלך האניה מגל אל גל. סערה זרקתה וגל בלעה; גל פלטה וסערה חטפתה. ולא נח הים מזעפו, עד כי לקח את שללו מעל האניה. אשת גבריאל נפלה לתוך המים ותהי לברות לדגי הים. ומקץ שלושה ימים הוטלה האניה על חוף אחד האיים.
הביט המלח מסביב וירח לרוח היום, ולא יכול לדעת את המקום אשר בא שמה.
הוא קשר את האניה אל אחת האבנים, אשר על שפת הים, ואת בנו לקח על זרועותיו ויצא לתור את האי.
והאי שמם וריק. צוקים וסלעים מתרוממים עליו, ויערי-עד מכסים את הסלעים. פעם בפעם תבקע את האויר שאגת אריה והמיית נמרים, צהלת טורפים ואנקת נטרפים.
אז שב גבריאל לאניתו לבדוק את הכלים, אשר נשארו שם, ולשמחת לבבו מצא שם חרב, חנית וקשת, וגם קרדומות ושאר כלים, אשר בלעדיהם לא יפליג מלח לים. הוא הוציאם על החוף, וראשית מעשהו היתה לחצוב לו מערה בהר להיות לו מגן וסתרה מפני שן החיה.
הטבע דאג לו מראש והכין לו בקע עמוק בין צוקי ההר. עליו היה רק לכסותו מלמעלה בזרדים ולשום עליהם אבנים, וגם לחפור מסביב חריץ עמוק ורחב, לבל תוכל כל חיה לבקר את מעונו. העבודה הזאת יכול היה לעשות בכליו המועטים.
ובכלותו את בנינו, נתן את לבו למצוא במה לכלכל את את נפשו ונפש בנו הקטן. הוא תר את עצי היער, אשר מסביב, ולא מצא ביניהם אף עץ-פרי אחד. אז בדק את קשתו ואת חרבו. וזרק מבט פעם על הים, ופעם על היער העב, המאפיל עליו כסוד המוות. בלבו גמלה ההכרה, ששני המקומות האלה המאיימים עליו במוות אכזרי, הם יספיקו לו מעתה גם מזון לכל ימי חייו. עד שיטבע בים ועד שיאכלוהו חיות היער, יספיק לו זה דגים וזה בשר ציד. אבל אש? מאין יקח אש לבשל את צידו, האומנם יאכלנו חי?
ויפול על פניו, ויקרא: “אל אלהי העברים. עמך מספרים עליך נפלאות. הנני מנסה אותך: אם תכלכל אותי ואת בני על האי הזה, אשתחווה אליך ואעבדך לעולם.”
ויבוא גבריאל לתוך המערה, וישב לחכות לנס.
ד
נשב רוח קל מעל הים. הגיח עב קל ממזרח. זחל העב על הרקיע, ופגש בכתמים נפזרים על פני השמים, ויהי לענן אחד כבד, אשר בלע את השמש, ואשר תמונת ענק לו בעל ראש בלי פנים, וידים לו פרושות כשממית ותחת רגליו לבנת הספיר. וקרץ הענק בברקים תכופים, ודיבר יחידי ברעם, וענו לו התהום וההרים מסביב ברעמים חרדים, ומטר סוחף, ניתך ארצה, ויהרוס את הבנין, אשר בנה גבריאל.
“האלה הם חסדי אלהי העברים?” התלונן גבריאל בלבו.
וכאשר חדל המטר, יצא החוצה, והנה לפניו עץ בוער באש, כי הכה הברק בעץ, ויצת בו אש. ולא רחוק מן המקום שוכב סרוח דוב מסובל, אשר הרגו הרעם.
אז כרע גבריאל על ברכיו ויאמר: “אודך אלהי העברים, כי נפלאים חסדיך. לך אכרע, אליך אשתחווה כל ימי חיי.”
ויפשוט את עור הדוב, ואת בשרו צלה באש. ויאכלו הוא ובנו את הסעודה הראשונה על האי.
ומאז התייאש גבריאל מלצאת מן האי, ויתן אל לבו לתקן את חייו. עבודת תמיד נעשתה לו לאסוף בכל יום ענפים יבשים ולהוסיף על המדורה, לבל יכבה האש, אשר שלח לו אלהים. תיקן לו חכה מגידי הדוב לדוג בים. וקשתות הכין לו, ויצא יום-יום היערה לצוד ציד. כל יום הביא לו מחסור חדש, וכל מחסור לימד אותו לחבל תחבולה חדשה. עד שלא הרגיש גבריאל את הימים העוברים עליו ומצטרפים לשנים ורם הלך הלוך וגדול.
ה
זכרונות מעטים היו בלב הקטן מחייו בעיר. אנשים ראה מעט בחייו. כי בית אביו היה מחוץ לעיר. את אמו לא זכר יותר מאשר יכול לזכור ילד שמתה עליו אמו בהיותו בן שתי שנים, והזכרונות הקלושים האלה נשכחו לאט-לאט עד שנמחו כלה מעל לבבו, כאילו פה נולדו שניהם, הוא ואביו, מבין הגלים המכים על החוף; אך אביו נולד גדול, כי הלא אב הוא, ואותו ילדו הגלים קטן ורך.
ובמקום הזכרונות שנמחו, נרשמו בלבו רשמי החיים החדשים, חיי המדבר הקשים והחפשים, המלאים פחד וגבורה. רם לימד מהר את ידיו לחכה ולקשת; לטפס מהר על העצים ולירות משם בחיה בורחת ובעוף פורח.
הוא אהב מאד את החיות. אהב את נהמם בחייהם, ואת בשרם בצלי. כל שאגת אריה וכל יללת נמר, שהגיעו לאזניו בלילה, הראו לו חלומות יפים, חלום ציד מצליח. ובבוקר קם זריז, מלא רוח גבורה, ויצא עם אביו אל היער.
במשך השעות הבטלות והארוכות השתדל גבריאל לדבר ולפטפט עם בנו, כי חרד היה לבל יישאר הקטן אילם במקום הבודד הזה. ובמשך עת קצרה אמנם רכש לו הקטן את כל אוצר המלים של האב. אך לא ידע האב עצמו, שאוצרו-שלו הולך ודל מיום ליום. כל עולמם נצטמצם עליהם מן הים ועד היער. וכל אשר נמצא בעולם זה הוא קשת, חכה, עור, בשר, שמש וירח, טל ומטר, חום וקור, רעב ושובע. ועבודותיו: בנין, השחזה, ציד, אכילה, שתיה, שינה.
האב שכח, הבן רכש. ותהי לשניהם שפה אחת.
ומצד אחר אמנם נתעשרה שפתו. הוא ידע לחקות את המיית כל חיה, צפצוף כל כנף, שריקת רמשים, לחישת גלי הים, עד שברבות הימים שכח גם גבריאל את שמות החיות והעופות, ולמד מבנו לקרוא את כל בריה על-פי צפצופה והברתה; ואת זמני היום ועתות השנה קרא על פי שאון גלי הים השונה בכל אחת מן העתים.
ו
לא ידע גבריאל כמה שנים עברו עליו באי. אך ראה, כי בנו גדל, עד שעור דוב אחד אינו מספיק לו להתכסות בלילות מפני הקור, וביום מפני השרב; ונתן לב לתפור לבנו אדרת חדשה משני עורות.
הכנות רבות היו עליו לעשות לדבר זה. צריך היה לירות בנשרים, למען הכין מצפרניהם מחטים חזקות. צריך היה לחפש ולמצוא חלמיש להשחיז עליו את המחטים. וחוטים הוציא לו מגידי חיות. וכאשר נגמרו כל ההכנות, יצא עם בנו אל היער לארוב לחיות שעירות ומכורבלות.
הציד עלה יפה ביום ההוא, אך מקרה לא טוב קרה לגבריאל. הוא ישב נחבא בצמרת העץ, וקלע משם בצידו. התנועע הענף תחתיו ויפול ארצה.
בעמל רב קם מעל הארץ, ושב למערה. ומן היום ההוא נעכרה רוח גבריאל, ולא השכים עוד לקום בבוקר כמנהגו, ולא יצא עוד בתיאבון אל הציד. אך אהב לישון הרבה ולהשתטח על הדשא הרך נגד השמש.
ומיום ליום נעשו דבריו מועטים, תאבונו סר ממנו, ושכב כל היום בעינים לא עצומות ולא פתוחות. וענה על שאלות רם רק בדברים קצרים ומקוטעים כמדבר בחלום.
ובבוקר אחד הקיץ רם משנתו, ומצא את אביו שוכב סרוח בעיניים פתוחות, ואינו מניע אבר.
ישב עליו שעה ושעתים, ואחרי כן התחיל להעירו ולקרוא עליו: אבא אבא.
אך אביו שוכב דומם ועיניו פקוחות לשמים.
הרים גם הנער את עיניו לשמים ותר במבטיו. “מה רואה שם אבא?” דיבר אל לבו.
ועוד פעם התחיל להעירו ולקרוא עליו: אבא, אבא. ואביו שוכב דומם, פיו פתוח ולשונו בין שיניו.
השתטח גם הוא אצל אביו, פקח את עיניו, הוציא לשונו בין שיניו התאמץ לחקות בכול את אביו.
וכאשר הביט עוד-פעם על אביו, פרץ צחוק מפיהו. זו לו הפעם הראשונה לראות את אביו כך. וענו לו ההרים בהד-צחוק, שהתגלגל באויר הריק ונפסק בבת-אחת.
ואחר הצחוק נפל עליו פחד סתום. הוא נזכר, כי חיה פגועת חץ שוכבת כמו שאביו שוכב עתה.
ועלה על לבו, שמעולם לא ראה, כי תקום חיה על רגליה, אחר אשר שכבה שטוחה על הארץ ולשונה בין שיניה.
ועוד עלה על לבו: אולי גם אביו לא יקום עוד על רגליו?
“מדוע?”
ז
מכה חזקה חש הנער על לבו מתוכו. הוא קם על רגליו, הביט על סביביו, ויברח מן המקום כמאה צעדים.
וכאשר שב למקומו, מצא נשר עומד על פני אביו ומנקר את עיניו.
התחמץ בו לבבו, ויכונן את קשתו אל הנשר. זאת היתה לו הפעם הראשונה, שהחטיא את המטרה. החץ חלף מעל לנשר, אשר התרומם ויעף אל קנו, ובחרטומו נשא נתח בשר הלחי.
תאווה סוערה הרעישה את לב הנער להתנקם בנשר. זרועות ידיו התנענעו והורמו, כאילו חפץ הוא להתרומם ולעוף אחרי הנשר. מבטי עיניו רדפו אחר הטורף, עד שנעלם בין צוקי ההר.
רם טיפס אחריו על ההר, קפץ מסלע אל סלע, דילג וניתר על עברי פחתים. צפצוף גוזלות הגיעו לאזניו, הוא הסב את פניו, ולעיניו עומד נשר על קנו. הוא הכיר אותו בחרטומו המלוכלך דם.
נפגשו עיני הנשר בעיני רם. שניהם התכוונו להתנפל. הנשר הכין צפרניו, והנער אחז בקשתו. אך לא יכול לכוננו, כי רגליו עמדו על שיפוע אבן, שנעתקה ממקומה, ורתתה תחתיו.
חיש השליך את קשתו מידיו, תאוותו לנקמה זירזה אותו לפגוע באויבו בלי כלי. בידיו ואצבעותיו הוא תאב לחנק את הנשר.
וברגע אשר טס אליו הנשר, קפץ לקראתו ויאחזהו ממול ערפו. רגעים אחדים פרפר מלך האויר בידו, עד שסגר הקרום הלבן את עיניו, וחרטומו הכסיף. אז נח הנער מזעפו וישליכהו מידו.
הוא לקח את קשתו, ולפני שובו הביט עוד פעם על הנשר המושלך, קרב אליו וינקר את עיניו. בת-צחוק הופיעה על פניו, וירד מן ההר.
וכבואו אל המערה, לא מצא עוד את אביו על מקומו. צפרי השמים וחית היער סחבוהו אברים-אברים. רק הגולגולת נשארה.
רם הרגיש, שנעשה חלל בתוך לבו. הוא לחץ בידו על חזהו להקל את המיחוש המצער, שחש שם פתאום, והביט על סביבו במבט חרד ותמה.
ושרץ בלבו רעיון שהיה בראשיתו דק וחד כאיזמל חדש, שאין הבשר מרגיש בחיתוכו. הלך הרעיון והשתרבב ומילא את כל פינות הלב, והכביד כעופרת:
אני – אחד.
הוא ניגש אל המערה להיכנס שמה מפני רעיונו. ובבואו על המפתן נפל עליו רגש מאיים ומצער, ויירא להביט אל תוך המערה הריקה.
ועקר את רגליו לקרוב אל האבן, אשר אצל אש-התמיד ולשבת שם. אך עד שבא אל האבן, שכח את חפצו ויעמוד משומם.
שקעה עליו השמש, הרעיון המר שוב עלה ודקר בלבו:
אני – אחד.
ח
עליזה אהבה לספר לרמות הקטנה על הימים הטובים, שראתה בחייה. די עת היה לה לבלות בסיפורים האלה; כי מצאה את הכול נכון לפניה. עצי הגן הספיקו לה מחיה לשובע, וגם לצבור למשך ירחי החורף הקצרים על אי מאסרה. ומים חיים השפיע לה הפלג הזך, אשר זינק מחמוקי הרים רחוקים וספג בקרבו ריחות נעימים מבשמי פרחים רבים ונפלאים, אשר שטף ועבר עליהם בכל אורך דרכו, עד שהגיע לפני ארמון עליזה. כל צרכיה היו מוכנים לפניה, ועל-כן בילתה את ימיה בעבודות קלות, בכלי עבודה, אשר חמלו עליה והשאירו לה להקל במעט את בדידותה, ובשיחות וסיפורים, אשר סיפרה לבתה.
והיא סיפרה לה על העיר ירושלים, ועל הימים, שהיתה מלכה בעיר ההיא, ובספרה את סיפוריה, שכחה את כל אשר סביבה, וגם את הנפש השומעת את דבריה. חולמת היתה בהקיץ את הימים הנעימים ההם, אשר הד שאונם עודנו מצלצל לפעמים באזניה גם עתה. זאת היתה שארית קניניה, אשר לא יכלה להפקירה. בזכרונות האלה היתה ממתיקה את צער קברה בחייה.
והקטנה שמעה, שמעה, ולא הבינה דבר. ירושלים, מלכה מלך, עבדים, שפחות, עדיים, זהב. כל המלים האלה היו אצלה חידות נשגבות ובריות אשר דמיונה הפראי נתן להן תמונות שונות, פעמים קלושות ונראות מתוך ערפל, ופעמים בהירות ומבהילות.
ופעמים, שעליזה מספרת לה על דבר המוות. נאנחת היא ואומרת שיבוא יום והיא תמות.
והקטנה הפראית חושבת בלבה: מה-מאד חפצתי למות, למען אדע מה זה מוות ואיך מתים?
וכאשר מלאו לרמות שתים-עשרה שנה, קראה לה עליזה אל העריסה אשר שכבה שם אז, ואמרה לה: “צאי וקטפי לי מעט תאנים ומעט שקדים כי היום אינני יכולה לצאת.”
ולמחר קראה לה ואמרה: “בתי, היום או מחר אמות. מאחורי הארמון תמצאי קבר, אשר כריתי לי בצפרני יום-יום כל ימי שבתי פה. אם תקראי באזני: אמא, אמא, אמא, ואני לא אענה, תדעי כי מתי, והשכבתיני בתוך הבור ההוא. קבר הוא זה. ואחרי כן תכסי אותי בעפר הצבור שם, ומשם לא אצא לעולם.”
ואחרי ימים מעטים הביאה רמות לאמה שקדים לארוחת-בוקר, אך האם שכבה עצומת עינים ופיה סגור.
קראה באזניה: אמא, אמא, אמא, והיא לא ענתה לה.
חיכתה הנערה שעה ושעתיים, אחרי-כן קמה ומילאה צוואת אמה, משכה אותה אל הבור, ותכסה עליה בעפר.
ט
ומאז לא באה רמות אל הארמון רק לעתים רחוקות. כל היום ישבה על קבר אמה, שמה אכלה את ארוחותיה בשקדים ובתאנים, ואת הנותר זרקה בקבר דרך חורים ובקעים אשר חפרה באצבעותיה.
כי אמרה: אם תרעב שם אמא, תאכל ותשבע. הן היא הגידה, כי לא תצא משם לעולם.
ולמשך ירחי החורף הקצרים אספה לה שקדים ושאר פרי עץ והביאתם לתוך הארמון. שם נשקעה בשינה ארוכה, שנת החורף, כדובי-היער ושרץ העוף. לפרקים רחוקים התעוררה ופצעה שקדים מתוך שינה, ושוב נרדמה. עד אשר הופיע שמש האביב, ועורר אותה לתחיה. ככה עשתה בהיותה עם אמה, וככה עשתה גם אחרי מות אמה.
וכאשר הגיע האביב הראשון אחרי מות אמה, התעוררה רמות, הביטה על סביבה, ונזכרה בקבר אמה. היא יצאה חיש אל המקום ההוא, אך כמעט שלא הכירה אותו. סבכי שקדים רכים ורעננים כיסו את הקבר. סבכים עליזים ופזיזים מתנועעים הנה והנה, כאילו חפצים הם לדבר עמה, אך לא נתן להם אלהים פה ולשון.
שמחה עליהם רמות ותאמר: אין זה כי אם אמי שלחה לי את אלה תחת השקדים, אשר זרקתי בקברה.
ומאז התחילה רמות לשלוח לקבר אמה מכל פרי-מאכל ומכל פרחי-ריח, ועל כל אשר שלחה השיבה לה אמה שבעתיים ביד נדיבה.
הקבר התכסה בפרחים חיים ושושנים ערות ביום וישנות בלילה.
רמות דבקה בפרחיה, כאשר היתה דבקה באמה. דיברה עמם והציעה לפניהם את שאלותיה, והפרחים התנועעו לפניה בעליזות-פרחים, והיא התאמצה להבין את תנועותיהם ולמצא בהן מענה על שאלותיה.
ולא נזכרה רמות באמה, כי גם שכוח לא שכחתה. היא לא ידעה ברור מה קרה לאמה. ידעה כי העתיקה את משכנה אל תוך הבור הזה, שקראה לו קבר, ומשם לא תצא לעולם, אף כי קרובה היא אליה, רק ערימת עפר בינה ובינה. ככה עושה לה לפעמים גם השמש בשמים – הולכת ומתרחקת ממנה. גם הצפרים יש שמתרחקות ועפות מעליה. הצפרים טרם יתרחקו אומרות הן לה, שתאסוף לה שקדים, ותיכנס לארמון לישון, לישון, לישון. אך השמש והצפרים שבות אליה אחרי כן, רק אמא לא תשוב. מדוע לא תשוב?
השמש והצפרים הן טובות מאמא – פסקה ואמרה.
י
ועברו ימים והצטרפו לשנים, ואיש לא היה למנותן ולאמור לרמות כמה הן שנות חייה.
רמות נסגרה בארמון לירחי החורף, ותשקע בשנתה. לפרקים התעוררה, כוססה שקדים, ושוב נשקעה בשינה. חלומותיה המטושטשים לא נבדלו במאום מחיי יקיצתה הפשוטים והבודדים. אלה ואלה היו חלום סתום אחד.
וככל אשר קרבו ימי האביב, כן קצרה שנתה. והתעוררה לפרקים יותר תכופים, וכן קצרו חלומותיה המטושטשים, וככל אשר קצרו נעשו יותר בהירים ויותר נבדלים מחיי היקיצה.
ובאחד מלילות האביב חלמה רמות חלום נפלא ובהיר.
ושמש אביב עלה, ושלח קו עלז לתוך חלון חדרה וכשהקיצה משנתה נשפכו לתוך אזניה שפעת צפצופים של צפרים ששבו זה עתה אל האי.
רמות שכחה את חלומה.
ולא שמחה רמות לא על השמש ולא על הצפרים העליזות. צר היה לה על חלומה הנפלא, ששכחה אותו, ורק זכרה כי היה נפלא ונעים.
התמודדה רמות, חלצה את קומתה, ותצא אל קבר אמה. קדמו את פניה סבכים ירוקים למחצה, פרחים רעננים ושושנים עליזים. זה עתה באו מעולם של אמה.
“הוי, פרחי,” התאוננה רמות, “אולי תדעו מה החלום אשר חלמתי?”
והפרחים הניעו בראשיה הנה והנה. הבינה רמות שהם אומרים:
“ספרי ונשמע.”
“פרחי, פרחי, אבל הן שכחתי את חלומי. השמש והצפרים הבריחו את חלומי מעלי ואותי הוציאו משם. הוי, מה יפה מה נעים! למה זה הוציאוני משם?”
הורידו הפרחים את ראשיהם ורמות הבינה, שהם חושבים ומתאמצים לזכור את החלום. עמדה חיכתה וחיכתה.
ועלה השמש על כיפת הרקיע. והתאדמו השושנים. התאדמה גם רמות ואיש לא היה, שיראה את חכליל לחייה ואת זעזועי הפיקוסים שעל פניה.
ויברוק כברק ראשית חלומה בלב, ותזדעזע ותירתע לאחורה, אך חיש נעלם במהירות הברק ותשכחהו.
הלכה לה רמות מעל הפרחים, ולבה מכה, מכה, וניצוצים עוברים תחת עורה. החלום. ראשית החלום… הנה הוא. הה, כי גז ואיננו. הוא מבריק ונעלם, ומשאיר חשיכה בתוך לבה.
יא
ויבוא הערב ויפרד השמש מעל האי בגעגועים, ולבנה צעירה יצאה בחשאי על רקיע השמים. ותשק את הצפרים בשנתן בתוך קניהן, ואת הפרחים יישנה ותסלסלם. ועל האי לחשה ברכה ואמרה: “תערב עליך בדידותך, נזיר!” ואחרי כן הביטה גם על רמות.
ורמות ידעה את הלבנה עוד מימי ילדותה. הלא היא-היא היוצאת בכל לילה על הרקיע, ופניה פעמים גלויים ופעמים מכוסים ומשפעת עליה תרדמה. ואחרי כן כשהיא שקועה בשינה, לוקחת אותה הלבנה בחשאי, ומביאה אותה שמה, אל עולם החלומות. שם היא רואה דברים יפים. גם אמה פעמים שהיא באה לעולם ההוא. הן נפגשות שם לפעמים ומדברות, אך מעולם לא גמרו את שיחתן. תמיד באמצע השיחה הלבנה לוקחת אותה ומשיבה אותה אל הארמון. שם היא מתעוררת ושוב אינה מוצאה את הלבנה על מקומה.
הלבנה היא טובה, אך פעמים שהיא רעה. הלבנה היא אם, אם הליל והארמונות הללו, אשר שם בעולם הקרוי חלום.
כרעה רמות על ברכיה, ופניה אל הלבנה. ותאמר:
“אנא, לבנה, אם, אם הלילה, אם הארמונות הנפלאים, נסכי עלי שינה, והביאיני שמה. אראה נא את חלומי אשר שכחתי.”
ריפדה לה את יצועה בעלי תפוחים רעננים, פשטה מעליה את שמלתה העשויה משזר גבעולים רכים, ותשכב.
והלבנה שמעה בקול רמות.
ראתה רמות עוד פעם את חלומה הנפלא, והוא נעים עד להכאיב.
הלכה רמות אל הבאר לשאוב מים, ותרא שם את בבואתה.
והיא כבר יודעת היא את בבואתה עוד מימי ילדותה, אך זו לה הפעם הראשונה, שעלתה על לבה שאלה: מי זאת הנשקפה לי משם?
ונפתחו זרועותיה לחבק את הבבואה, ושפתותיה התכווצו ונמתחו, נמתחו והתכווצו. זרם דמעות פרץ לתוך עיניה ותאמר אל הבבואה:
“מי את הנשקפה לי מתוך המים? האת היא המתחבאת ביער ומדברת עמי משם לפעמים? אמרי: הגם את חלמת את חלומי? לי רע מאד. לבי… איני יודע מה. שפתי צורבות, בשרי צמא. נכנס בי ברק, ואיני שומעת את רעמו. ומבריק הברק, ומחשיך, מבריק ומחשיך. מה אני חפצה? אמרי את, הנפלאה.”
ועמדה רמות על הבאר, וחיכתה לשמוע מענה. אך נשב רוח סתר מבין חמוקי היער, והיפהפיה הנפלאה שבבאר קימטה פנים. נדמה לרמות שהיא בוכה וצוחקת. ונעכרו המים, ונבלעה היפהפיה, ורמות נשארה יחידה בגעגועיה.
ככה ישבה בכל יום מתגעגעה על חלומה. בלילה בלילה ראתה אותו. ובבוקר שכחתהו.
יב
אדרת חדשה עלה בלב רם לתפור לו בימי אביב הראשונים. וקודם שלבש אותה, ירד לרחוץ את בשרו במים. הוא ישב במים תחת שטף הגלים הרבים והקלים יותר מאשר היה רגיל לשבת. הגלים הפזיזים ליטפו את בשרו בלחש קל, וכאילו עושים לו צחוק-שעשועים. גל שוטף דוחהו אל החוף, וגל חוזר זורקו אל הים. הוא סגר את עיניו ובת-צחוק קפאה על פניו. הוא הפקיר את עצמו לגלים השובבים, שיעשו בו מה שלבם חפץ.
ובצאתו מן מים, ראה את בשרו עירום.
ובת-צחוק חדשה הופיעה על פניו ובלעה את הראשונה.
ועלה על לבו, שגם המערה, שהוא יושב בה, היא ישנה. צריך להרס ולבנות חדשה על מקומה. מפני מה הוא אינו בונה לו בכל אביב מערה חדשה, כדרך שהצפרים בונות להן קנים חדשים?
והרים את עיניו אל קני הצפרים, שבין ענפי העצים, ועלה רעיון שני על לבו: הצפרים יושבות שתיים-שתיים בכל קן. מפני מה הן יושבות שתיים-שתיים? אחת מטילה ביצים ודוגרת אפרוחים, והשניה אינה מטילה ביצים ואינה דוגרת אפרוחים. מפני מה?
מפני מה הם רבים ואני אחד?
ועלה על לבו רעיון שובב פראי: אם אקח את חרבי ואשימה על אמצע קדקדי, ואורידה מלמעלה למטה, אהיה שניים במקום אחד. כל אחד מהשניים יישאר על רגל אחת ויד אחת.
הוא עמד על רגל אחת, החביא יד אחת לאחוריו, הסתכל בעצמו וצחוק פראים התפרץ מתוך לבו.
יג
בלילה התעורר מתוך שנתו, כי נדמה לו שהוא שומע איזה קול נפלא בחוץ. יצא רם מתוך המערה, הביט על סביביו ולא מצא דבר. רק לחש קל של רוח הלילה מצחק בעשבות האביב.
קשה נעשה עליו לשמוע את הלחש, ויקם ויעקור את העשבים הרכים שעל סביביו.
והגיע לאזניו הלחש המזעזע מבין העשבים שממנו והלאה. וילך ויעקור גם אותם, וככה הלך ועקר עד כי הגיעו לאזניו לחש גלי הים.
עלה על לבבו לעקור אבני החוף ולהשליכן על הגלים. אך בין-כך נראה לעיניו כוכב יפה ברקיע קורץ אליו.
ותאווה באה בלבו לעלות על ראש ההר ולקפוץ קפיצה גסה, עד שיוכל לגעת בכוכב ההוא.
ותעו עיני רם בין כוכב לכוכב, ושוב נלחם בזעזועי הרוח ובלחש הגלים; ובין כה גז הליל, וים החשמל הציף את המזרח, ויטבעו בו כל הכוכבים.
ועלה השמש ברעש אורים. פנה רם להביט בשמש, אך היא טפחה לו על פניו באלומות קוים ותעוור את עיניו.
נתמלא רם קצף, ויפח במלוא-פיהו לכבות את השמש.
“צררר,” נשפכה פתאום שירת אלפי צפרים לנוכח השמש. רם הזדעזע ויפן לאחור. “צררר,” נזרק גם מתוך פיהו שלא לרצונו, ויצטרף לשירת הצפרים.
והפסיק פתאום מתוך צפצופו, ושאל את נפשו: מה הן אומרות הצפרים הללו?
והתרגז על הצפרים, וכונן את קשתו לאחד הענפים. צפור יפה וצעירה נפלה מתה. למראה הצפור המתה התרגז עוד יותר, וילך היערה, ויהרוג ביום ההוא שלושה נמרים וארבעה צבאים, ובאחרונה שכב תחת עץ ענף לנוח.
ועבר רוח קל וסלסל בענפים והתנועעו הענפים ונגעו בצוואר רם וגפגפוהו.
סגר רם את עיניו עד חציין, ובת-צחוק רכה תעתה על פניו הפרועים. הוא נכנע תחת גפגופי הענף, וינח.
וחדל הרוח, וקמו הענפים ופסקו הגפגופים. נחת-רוחו נתקלקלה.
הרים רם את ידו לגפגף בצווארו, להשיב אליו את נחת-רוחו.
ועלה אז על לבו, שהצוואר שלו, והיד גם-כן שלו, ושהצוואר והיד הם שני דברים שונים.
ופתאום קם על רגליו, ויחבק את הענף, ועזב את הענף ונשק את ידו, ולחצה אל לבו, ונהם נורא פרץ מתוך פיו.
הוא התנפל על האדמה, ולחץ את לבו לאבנים המושלכות שם סביבו, זמן רב שכב מושלך בין הסבכים. ושפכו עליו הצפרים שירות עגבים, והרוח לחש לאזניו לחשים. שקטה סערת לב רם במעט. עיניו תעו מסביב, ועמדו על קן שבין ענפי אחד העצים. נראה לעיניו מחזה יפה שמשך את לבו. שם ישבה צפור אחת חרדה ונבהלת; שתי צפרים חצו את האויר ועפו אליה בזו אחר זו. התלקחה מלחמה בין שני האורחים, מלחמת חרטום וצפרניים. זמן רב ארכה המלחמה. נוצות ונטפי דם נפלו ממרום. הציפור נחרדה ישבה בכל העת חבויה בקן ובבות עיניה הנוצצות הזדקרו בין הלוחמים.
באחרונה גבר אחד על רעהו. הצפור החבויה קידמה את פני המנצח בצפצופים יפים ועליזים, והמנוצח חצה באויר ויעף לתוך המרחק.
רם התאנח והביט אחר המעופף.
פתאום קם ממקומו, הזדיין בתליו ובקשתו ויצא.
יד
כל היום הלך רם בלי דעת אנה הוא הולך ולמה הוא הולך.
והוא אמנם החליף בכל פעם את דרכו: נשב הרוח ממזרח, הסב פניו למזרח. פגש בעמק, הסב את פניו ממנו, ובחר את דרכו בין צוקי סלעים וחתחתים. הבריק על צדו נחל מים, ויעזוב את היבשה ויחץ את הנחל בשחיה. הוא בחר לו רק דרכים קשים ומסוכנים, כאילו יצא להילחם באיתנים.
שלושה ימים ושני לילות הלך ותעה כצל בין הרים בודדים ומפילים אימה בגבהם. הביטו עליו הכוכבים מלמעלה, ופריצי חיות מתוך סבכיהם. ושאלו זה לזה: מי הוא היציר הנודד ותועה בין הכיפים, טורף או טרף?
ובזרוח עליו שמש יום הרביעי נפגש פתאום בחומה גבוהה, כאילו זה עתה צצה ויצאה מתוך חשכת הלילה.
הוא התחיל לסוב את החומה. פעמיים ושלוש ניסה לקפוץ עליה, ולא עלתה לו. יותר ויותר התלקחה בו תאווה עוורת לבוא מעבר לחומה. הוא קרב אל החומה והתרחק, קרב והתרחק. נדמה לו שכיפת השמים התלויה מעל למקום ההוא שמעבר לחומה היא אחרת. נפלאה.
נגלה לעיניו עץ זקן וגבוה. שורש העץ רקוב וגזעו ניחר, אך צמרתו עודנה ענפה, ונוטה לעבר החומה.
בקפיצת הנמר וטיפוסי הקוף הגיע רם אל הצמרת, ואחוז בענפיה קפץ מעל לחומה.
והנה לפניו איזה בניין, אשר לא ראה כזה מעודו.
ובין עצי תפוחים, אשר לפני הבניין, על תל מעוטר בשושנים ופרחי בושם שכבה בריה אחת. שערותיה הצהובות נפלו ממראשותיה, מחציתן הגיעו לארץ, ומחציתן כיסו את שכמיה. בהרות אור שמש, שחדרו בין העלים קפצו והזדקרו בין שדיה הרותתים על כפלי צווארה ומשם על מצחה. ברכיה היו כפופות לגווה, וראשה ופניה מושלכים על צדה כנגד השמים. והתאבק צל חמוקי גופה עם גלוייו הבהירים.
והזדקרו הבהרות על גופה ועל פניה כצפורות-כרמים, וצל של צחוק נפלא תעה בין שושן שפתיה ופלחי לחייה השזופות.
ונשב רוח קל, והזדעזעו העלים, וכיסו גלויים, וגילו כסויים, ורתתו לחייה, והזדקר צל החיוך שעל הפנים.
רמות חלמה אז את חלומה.
טו
רם עמד מסומר למקומו. קומתו נכפפה על הבריה הנפלאה. רעד יצא מתוכו ועבר בכל אבריו. פיהו נפער. צווארו השתרבב. שאגה כבדה ומלאה שנעקרה מתוך לבו ולא יכלה לצאת בבת-אחת דרך גרונו התפרצה בכבדות ותרתת את האויר שמסביב:
א-ה-ה-ה!
רמות הקיצה ופקחה את עיניה. חיוכה נתרחב. נדמה לה ברגע הראשון, שזהו המשך חלומה, וברגע השני הרגישה את עיני הפרא תועות בין שדיה ועל גלוי בשרה. ואז נולד בה רגש, אשר לא ידעה אותו עד הנה. היא התכווצה וסגרה את זרועותיה על חזה. זקרו מבטיו על תפוחי זרועותיה וכיסתן בכפות ידיה. זקרו עיניו ממקום למקום, ולא מצאה הנרעשה מחבוא מזיקיהן הצורבים – ותשח ראשה, ותחבא את עיניה בין שדיה.
יד קשה, משורגת גידים כיתרים ומכוסה שער קצר נפלה על רמות… רעד אחד עבר בשניהם…
ופתאום נפל פחד סתום על רם. ויצא גם הפחד מתוך-תוכו. הוא ברח ויאחז בענפי העץ, שמעבר לחומה, ויטמן בצמרת.
רמות הרגישה, כי הורק המקום אשר סביבה. היא הרימה את עיניה, קפצה מעל מקומה, הושיטה זרועות פתוחות לקראתו. עיניה בערו כגחלים בליל המדבר, שערותיה היו שטוחות באויר, נישאות ברוח. היא פיזזה ורקדה לקראתו, ובת-צחוק של כואב ומתפלל שטפה על פניה.
ולא יכול העץ הזקן לעמוד תחת כובד משאו. נשבר הגזע הרקוב, ורם נפל ארצה.
טז
נדמה לו לרם, שהחומה השתרבבה והפסיקה בינו ובין הבריה. והארץ קפצה לקראתו והכתה בצלעותיו.
הוא הרים ראשו למעלה, ושאגה התפרצה מתוך פיהו ותחולל את האויר.
לקול השאגה נראה על הארץ צל ארוך, שבא מעבר לחומה והשתרבב והתנועע הנה והנה.
רם קפץ ממקומו, והתחיל לרוץ מסביב. נפל צלו על הצל המתנועע. עמד על עמדו. שפתיו נתעקמו, שניו נתגלו ועל פניו תעה צל של רוך והתחוננות פראית. זרם רגשים נדחק ולחץ על לבו. ויתפרץ בדמעות צורבות.
וכאשר הביט אחרי כן על סביביו, לא מצא את הצל המתנועע. הוא זרק מבט דוקר על החומה ועל חניתו וצפרניו. ביתק בכעס את החנית בקיר, חיש השליכה מידו ויתנפל עליה בשכמו.
והחומה לא נכנעה.
אחרי רגעים מועטים התנפל על הארץ, והתחיל לחתור תחת החומה בצפרניו ובחניתו.
ואחרי עבודת יום תמים התרחק מעל הקיר בקצף אין אונים. יסוד הקיר עמוק עמוק וחזק מצפרניו.
ובין כה נפל עליו הרעב. רם הביט על סביביו. אחר רגעים מועטים אחז באחד מתלתלי שערותיו ותלשו סמוך לעיקרו, שזר ממנו מיתר ארוך וקשרו לחניתו. חניתו נהפכה לחכה. הדק בקצה המיתר אחת מצפרני נשרים, שנמצאו בתליו, ותחב עליו תולע שמצא על שפת הים.
החכה הושלכה לתוך הים, והשלל לא איחר לבוא. דג שמן נמשך ועלה, סנפיריו הבריקו לעיני השמש. ראה שם השמש בפעם הראשונה במקום ההוא נתין ממשלת הים מפרפר בידי אדם.
רם אכל את צידו חי וישבע. אחרי כן שב אל המקום, שראה שם בראשונה את הצל, וירח את אבני המקום.
התלקחה בלבו תאווה לתת לפחות לבריה הנפלאה לדעת על-אודותיו. הוא לקח אבן, התרחק מעט, וזרקה מעל לחומה.
אחרי רגעים מועטים שבה אליו האבן.
הוא קפץ כנגדה ויצהל צהלת פראים.
שינה ושילש את העבודה הזאת, עד שנפלה האבן על שכמו, ותפצע בו פצע.
אז התרחק מן המקום, טיפס על ההר שמנגד, מצפון לחומה ועלה עד למרום קצו. הארמון אשר מעבר לחומה נשקף לו כולו. העצים, הגבעה, בריה חיה מתנועעת ותועה שם ממקום למקום.
יז
רם קבע את מקומו על ראש ההר, ובכל בוקר קם ויחזיר פניו כנגד הארמון, ולא זז משם עד שנראתה לעיניו הבריה הנפלאה.
וכשראה אותה, פעמים שכרע על ברכיו, ודמעות נזלו מעיניו, ופעם שהתחיל זורק אבנים, וחיכה לקבלן בחזרה.
ופעם אחת ירד אל הים לדוג לארוחתו, ונעקרה אבן מתחת רגליו והתגלגלה מטה-מטה עד שהגיעה לקיר החומה.
רם עמד בלכתו והביט פעם אל החומה, ופעם אל ההר. צל של רעיון העיר את מוחו לעבודה, שלא הורגל אליה כל-כך.
ואחרי רגעים מועטים טיפס על ההר, עקר אבנים גדולות וגלגלן למטה. שמה סדרן אבן על אבן אצל קיר החומה. כך עבד כל היום. ציבור האבנים הלך והתרומם.
למחרת קם ויקרב אל עבודתו ביתר עצמה. כלו האבנים שעל סביבו, ויתרומם למעלה עד חגוי הסלעים. ובהיותו עסוק בעבודתו, והנה לביא הפסיק לו את דרכו. זה היה לביא צעיר, אשר זה אתמול מצא לו לביאה וסובכה בין חמוקי הסלעים. הוא יצא לשחר לטרף והתמהמה בדרכו. עתה הוא שב אל לביאתו בגעגועים ובכוח לביא צעיר, שבע ואוהב.
שניהם, אדם ולביא, עמדו זה כנגד זה. הלביא הניע בכפתורו, נהם נהימה, שיחז פעם ושתים את צפרניו באבן, שתחת רגליו, וחזר לאחוריו שלוש פסיעות להתנפל. האדם עקם שפתו העליונה, כפף קומתו, עצם אגרוף אחד, וזקר זקירה שיש בה בריחה והתנפלות כאחד.
זקירת שניהם חלה ברגע אחד. כפת הלביא הורמה, צפרניו שרטו באויר. האדם נמצא רכוב עליו, יד אחת סבוכה ברעמת הלביא ופניו נטויים למול פני החיה, פה לקראת פה, ושיניים לקראת שיניים הלביא קפץ והזדקר. האדם תחב אצבעותיו בעיני הלביא ויעוורהו.
אז נח רם מזעפו. ירד ויט הצידה.
המגרש מלא נהימות בוקעות ומרעידות את האויר, נהימות הלביא השואף נקמה ואינו רואה את אויבו. בין חגווי הסלעים נשמעה שאגת הלביאה הכלה, שיצאה לקראת חתנה.
יח
מן היום אשר ראתה רמות את היצור הנפלא פסקו חלומותיה, ונדדה שנתה. החלומות המטושטשים עברו לתוך אוצר הזכרון, ומיום ליום נעשו לה יותר בהירים. עתה היא יודעת ברור שהיציר אשר עמד עליה ואשר ראתה אותו מטפס על העץ, הוא-הוא שהיה נגלה לה בחלום. הוא עזב את עולם החלומות, ובא לפניה.
אנא בא?
פה עמד כפוף עליה. כמדומה, שהוא נגע בה, ודאי שנגע בה. אם לא כן, מפני מה היא מרגישה על שכמה חמש פצלות, כשקיעות של חמש אצבעות?
ומפה אחז שבענפים התלויים, ונעלם שמה.
ואז נולד בקרבה בפעם הראשונה רעיון חדש: מה שם מעבר לקיר החומה? מהיכן באים הענפים התלויים?
ועלתה על גג הארמון, והביטה מעבר לחומה, והנה לפניה עולם רחב, רחב, חדש. מה נורא. שם הוא היציר הנפלא.
געגועים, פחד והכנעה התגברו בה ליצור הנפלא.
ובא בלבה צל של הכרה חדשה, שלא רק היא מצויה בעולם. יש בעולם אמא הישנה זה זמן רב בקבר. יש רמות בארמון, ויש איזו בריה בתוך הבאר, ויש יצור… אותו היצור הנפלא, שבא מעולם החלומות. עתה הוא שם, מעבר לחומה.
הציפרים יוצאות מפה מחנות-מחנות, וכשהן שבות, הן שבות שתיים שתיים. מפני מה?
היצור ההוא הוא אחד. שם הוא.
געגועיה התגברו בה ליצור ולמקום שמעבר לחומה.
ובאחד הימים ראתה אבן שטה באויר ובאה ויורדת אליה.
היא הזדעזעה, קפצה לקראתה, החזיקה בה והחביאתה בתוך חיקה.
ועלה על לבה, שתשליך גם היא אבן שמה.
ומאז נעשתה עליה עבודת תמיד לקפוץ לקראת האבנים שמעבר לחומה ולהשיבן שמה.
יט
ועמדה רמות על פי הבאר, והשעה היתה עם הערב שמש. זהרורים עוד לא כבו, וכוכבים עוד לא נדלקו. ושחה אפלולית צנועה על המקום והבדידות דובבה את האי.
וציפור לציפורת לוחשת אהבים, והרוח עוגב על היער ומסלסל בצמרתו. והשמים מתגעגעים, והארץ עוגבת.
והחגבים וזיז שדי התחבאו בדשא להמתיק את הסוד הגדול שברזי עולם.
הס! קודש קדשים הוא הרגע.
קול נורא הרעיש את הדומיה.
רמות פנתה לאחוריה. הנה הוא! היצור עומד על קיר החומה.
ברגע הראשון חרדה לקראתו. הוא קפץ מעל החומה וירץ לקראתה.
רמות השפילה עיניה לארץ. אזניה שמעו נשימות תכופות וקשות, ועל פניה הרגישה הבל צורב ומשכר.
המה עמדו דומם. לא נמצאו להם מלים לבטא את רגשותיהם הקשים. ואם אמנם למותר היה, כי בין כה וכה לא היו מבינים זה את זה. היא דיברה שפת עבר נשחתה, והוא – שפת אדום נשכחה. המבטא היחידי שהיה מובן לשניהם היתה הנשיקה.
ועמדו שניהם על פי הבאר. והשפילה רמות את עיניה וראתה בבאר לא בריה אחת, אך זוג של בריות.
ויפרוש עליהם הלילה את המסך. ויהי חושך על האי.
סיפורי חסידים
מאתיהודה שטיינברג
גדליהו
מאתיהודה שטיינברג
אף-על-פי שגדליהו התפרנס מן המלמדות היבשה בדוחק; אף-על-פי שכל ימיו היה לו מיחוש ואשתו היתה חולנית וטפלי שלו היו כואבים, זה בשיניו וזה בעיניו וזה בחטטיו; אף-על-פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הרוח והשלג, ובימות הגשמים לא היה גגו הפרוץ מגין עליו מפני הדלף, שהיה טורדו ביום על שולחנו ובלילה על משכבו; אף-על-פי שלא בכל יום היו גדליהו וביתו יכולים לקיים מצות עשה שבתורה: “בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם,” ובמידה יותר מרובה היו הימים שגם לחם יבש וארוחת ירק לא מצא כדי שובע, – אף-על-פי-כן אילו סר אליו מלאך-המות ואמר לו: פלוני גדליהו בן פלונית שרה, אין לי עדיין שליטה עליך, כי לא בא עוד יומך, ואולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים. בוא ואקח את נשמתך בנשיקה – אילו היה מדבר אליו מלאך-המות כך, אז היה יורק לו בפניו וגוער בו: ריקא, אם אין לך שליטה עלי, ברח מפני, פן אזכיר עליך שם שמים ונשרפת בהבל פי.
הן אמת, יודע הוא ש“טוב מאד” זה המוות, ושיש שם גן-עדן ושהעולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם-הבא. אמת כי “מאד” זה המוות אבל למה זה “מאד”? וכי “טוב” אין די?
טובה גדולה עשה הקב“ה, לפי דעתו, עם כל בריותיו, שנתן להם את החיים. ועוד חיבה יתירה הראה לעם ישראל שלו שעמד וציווה להם גם תרי”ג מצוות בכדי שיזכה אותם בשכר טוב. כאילו לא היינו מקיימים את המצוות, כאילו לא היינו מניחים תפילין ולא היינו מתפללים ולא היינו שומרים את השבת בלא ציווי. כלום יש תענוג בעולם יותר גדול מקיום המצוות, ממרור בפסח, מתענית ביום-הכפורים, מתורה ותפילה וכדומה. אומרים, שהרשעים הם בעלי תאוה רחמנא ליצלן. ואולם הוא אינו יכול להבין, אם באמת בעלי תאווה הם, איך זה יכולים הם לעצור בנפשם שלא לקיים את המצוות הטובות, הנעימות, המשמחות את הלב ומרחיבות דעתו של אדם. שוטים הם, שוטים אומללים. לא די שאין להם חלק לעולם-הבא, אלא גם מן העולם-הזה אינם נהנים כל צרכם.
הוא בעצמו, אין לו מה להתאונן על חייו. אמנם יש שהוא נאנח בלי כל סיבה קרובה לזה. אבל בתוך כדי אנחתו הוא מתבייש בפני עצמו ואז הוא גוער בנפשו: “שוטה, מה נאנחת? נחלי אפרסמון חסרים לך? כתר מלוכה אין לך?”
וכשהוא מתחיל אז לבדוק את ימי חייו, אז הוא מוצא את גערתו בנפשו צודקת במאוד. הוא מונה ימי חייו לימות השבוע. ביום הראשון והשני בשבוע הרי הוא מקבל נחת עוד מתענוגה של שבת שעברה. מיום החמישי ואילך כבר הוא חש את זיוה של שבת הבאה, וכבר הוא מתפרנס מן המקור החדש הלז. נשאר לו בסך-הכל שני ימים של חול. וכי מה הם שני ימים בשבוע, אילו גם היו, חס-ושלום, ימי רעב ממש?
אמנם היו עתים בימי חרפו, שהיום החמישי בשבוע היה גורם לו צער גדול, פחד ודאגה מחרידה. כשהיתה עולה על לבבו השאלה, “מאין אקח לשבת?” היה חש ממש צערו של גיהנום. עוד מיום הראשון לשבוע היה חרד ודואג, שמא לא ימצא סיפוקו לכלכלת השבת, ופחדו זה היה מבלבל אותו לפעמים גם בשעת התפילה. אבל עתה כבר הזקין ויחכם. יודע הוא שהפחד פחד-שוא, נאה לילדים חסרי-דעת. כי באמת לאמיתה מזונותיו של אדם קצובים לו עוד מטרם צאתו לאויר העולם, ולא עוד אלא שאפילו דאגותיו ויסוריו מנויים וספורים לו מראש-מקדם בגזירת עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אבל הפרנסה לחוד והדאגה לחוד. הוא צריך ללכת בכל יום חמישי לבעל-הבית שלו לבקש שכר-בטלה, מפני שכן קצוב לו מראש. ואם הלז אינו נותן, אין מה להצטער או לכעוס עליו. כך גזרה סיבת כל הסיבות, שהוא לא יתן, שאלך אל אחר, אל השלישי והרביעי. ואם גם הם לא יתנו, זהו סימן שצריך לדאוג מעט. ושצריכה זוגתו לכרכם את פניה ולבקש גם בפעם השביעית מאת חנה הקמחנית, שתתחסד עמה עוד הפעם בהקפה. כל אלה הם יסורים, דאגות. אבל עם השבת אין ליסורים ההם כל ענין. לשבת יהיה אם ירצה השם לחם משנה, בשר ויין לקידוש ואולי גם דגים, אם כך גזרה ההשגחה העליונה. אמנם, אין לכחד, שהיסורים אינם חביבין, ובפרט לשמוע תלונותיהם של בעלי-הבתים עליו ועל תלמידיו, בעת שאין בידם לשלם שכר לימוד, או לשמוע טענות זוגתו וקללותיה עד שמוצאה את הקמח בעריבה. אבל משום הכי, משום מילתא זוטרתא כזו פסלת לכולא? מי בער ולא יחפוץ לקבל על עצמו מעט יסורים, מעט דאגות לשעה, בשכר עונג ונחת רוח של שבת, אחר שאתה יודע בבירור, שהדאגות הן רק דאגות בעלמא, והכול יהיה כמו שצריך להיות.
גם המיחוש שלו ומחלות אשתו ובניו לא יפחידוהו עוד. הוא יודע ומכיר, כי כל אלה הם רק יסורים. מיסורים אין לו רשות לברוח, אבל בעיקר הדבר החיים קצובים לאדם מראש.
והוא מתפלל שלוש פעמים ביום ברגש, ופעמים שהוא בוכה בברכת “רפאנו,” ומתחנן בכוונה עצומה על הפרנסה בברכה “אב הרחמן”, אף-על-פי שהוא יודע שכבר חתכו לו את הכול משמים, ואין בידי איש לשנות את אשר כבר נגזר. ופעם אחת נתגלגל לידו איזה ספר שעוסק בשאלת “הידיעה והבחירה,” והתפלא אז על עצם השאלה, שאינה שאלה כלל, לפי דעתו. אמת, שידיעת הבורא, ברוך הוא, מקפת את כל הזמנים ומחייבת את כל הפעולות, שתהייינה רק כמו שידע הוא, ברוך הוא, מראש – מי זה לא ידע, שיש בלב האדם יצר טוב ויצר הרע, ושהוא עושה טוב או רע בבחירה חפשית. אמת, שהענין הזה הוא נפלא. אבל הן הן גבורותיו, הן הן נפלאותיו. וכי בריאת שמים וארץ אינה פלא? ידיעה בלא בחירה או בחירה בלא ידיעה, הלא יכולה להיות גם אצל אדם פשוט. והלא חולין היה הדבר, אלמלי היתה כזאת גם אצל הבורא ברוך הוא.
יש שהוא מסתכל בדרכי הבורא עם ברואיו, ולבו ימלא שמחה של השתוממות. “לי נחוץ, למשל, מספר פרוטות להסתפר לכבוד השבת, ואני הולך אל זוסיה הסנדלר, ותובע ממנו על חשבון שכר-לימוד. זוסיה זה נותן לי חצי רובל מן הכסף שלקח מאיכר אחד, שבא לפדות מנעליו. האיכר זרע וחרש ודש עד שמצא חיטים. ואילו היה מתאחר אחד מאלה אפילו שעה אחת, אז לא הייתי יכול אני, גדליהו, להסתפר לכבוד השבת. נמצא שכל העולם טורחים ועמלים בשבילי.”
ואז היה חש איזו התרוממות משונה והכרת ערך נעלה, עד שהיה מתבושש בעצמו מפני ערכו הרם. אבל כשהעמיק לחשוב ומצא שכן הוא הדבר אצל כל איש, ושגם זוסיה הסנדלר יכול לאמור, כי לא נברא גדליהו מלמד אלא להנאתו, ללמד את בנו תורה – היה מתמלא השתוממות רבה, ונתן שבח לעילת כל העילות שברא עולמות אין מספר, באופן שיהיה כל אחד מן העולמות תכלית לכולם ושכולם ישמשו את כל אחד.
יש שזוגתו מצערת אותו בתביעותיה החמריות ומנסרת את מוחו: “יענטא שלנו כבר הגיעה לשנות בגרות. הילדים ערומים ויחפים,” ועוד כאלה. וגם אמנם מומחית זוגתו לדבר. היא מתנפלת עליו בחריצות רבה, עד שלא יספיק לו הזמן לתת חשבון לנפשו ולזכור, שכל אלה הם מן הדברים שצריכים להיות כך בגזירה קדומה, ואין כל אופן לשנותם אם לא ישתנו מעצמם, ושאם כן אין מה לדאוג עליהם.
ואז אמנם הוא חש בצערו של ביתו, אבל לא לעת רבה. לדאגות והרגשת-צער בכלל לא תספיק לו עתו. הוא נמצא תמיד במצב של איש מחכה וממתין: מחג הפסח ועד שבועות – אלו הם ימים שנבראו רק לתת רווח בין שני חגים גדולים כאלה. ובאמת האם יכולים שני חגים כאלה לחול סמוכים בלי כל הפסקה? משבועות עד י“ז בתמוז הפסקה. צריך אדם מישראל להמתין מעט. מי”ז בתמוז עד אחר תשעה-באב זמן אבלות לשם מצווה. אמנם יש בזה מעט צער, אבל גם בצער יש מין תענוג. ומיד כשקידשת את הלבנה במוצאי ליל תשעה-באב, אתה חש בקרבך רוח חדש, איזו הארה ממרום. ממש כאילו צרו עליך אויבים זמן רב, ואתה כבשת אותם לעבדים – ואתה מפסיק את תעניתך ואוכל בתיאבון ממש. ומאז הרי הוא בהמתנה עד ראש-השנה. הן אמנם מראש-חודש אלול ואילך מתחילה אימת הדין. אבל באמת לאמיתה יודע הוא, שסוף כל סוף ימחול השם-יתברך לעוונות ישראל, ובלי ספק כבר גזרה על זה ההשגחה מראש שיימחלו עוונות עם ישראל. ואך ירא הוא את יום הדין. משום שצריך אדם מישראל לירוא ומשום שכך כתוב בספרים הקדושים. ואחרי כן מתחיל חודש שכולו עונג, ממש מעין עולם-הבא. אלו הרשעים, יחשוב גדליהו תמיד, שבהפקרא ניחא להו, היכולים הם לשער את העונג הצפון בימים החפשיים שבין יום הכיפורים לסוכות, ימים שאין השטן שולט בהם ושהם חפשים מחשבון עוונות, חפשים מכול, ימים שאינם ימי חג, אבל גם ימי חול אינם. או היכולים הם לשער את הרווחה, שאדם חש בשבתו בתוך הסוכה הקטנה, הסוככת עליך ומסתרת את כולך, ואתה יושב בה בקומה זקופה, וחש אותה על כל אבריך. היודעים הם את טעם הנאת המישוש, שאדם נהנה, במששו בזהירות באתרוג ובנטלו את הלולב במלוא כף ידו. ומסוכות עד חנוכה הכי רבים הם הימים? ומחנוכה נשאר לו רק להמתין עד פרשת שקלים. מאז כבר יתן הפסח את ריחו.
וכך סובבות השנים שנה אחר שנה, עד שכל החיים הם אצלו כעין חג ארוך, באיזו הפסקות קטנות באמצע.
אך טיפה מרה אחת הוא טועם בחייו. זוכר הוא את יום המוות ושמחתו תתערבב וכל נחת רוח תתעופף ממנו. אף-על-פי שאינו ירא את הגיהנום, אחר שהעונשים שם אינם על דרך הנקמה, כי אם לטובת האדם, לשם זיכוך החלאה שבנשמה – ומי זה שוטה שיירא מפני דבר שהוא לטובתו – והוא יודע גם שבגן-עדן צפון שכר רב ליהודיו של רבש“ע ושכל התענוגות הגשמיים הם רק ניצוץ אחד מאותו התענוג הנצחי המוכן לנשמות בעולם-הבא. הוא יודע ש”טוב מאד זה המוות," אבל בכל-זאת יפול עליו לבו בהיזכרו במוות הלז וברוחו תתעורר שאלה קשה המנקרת במוחו ובנפשו: למה זה “מאד”? וכי אין די טוב גם בלי “מאד”? למה זה ברא אלהים הטוב והמיטיב, אשר לא יגורהו רע, למה זה ברא את החיים באופן כזה? וכי מה היה איכפת לו, אילו היה נותן להם לבני-האדם את החיים הטובים האלה במתנה שלא-על-מנת להחזירה?
והוא ידע היטב את כל התשובות שיש להשיב על זה. ולא עוד, אלא שהוא יודע גם כן כמה מן הסכלות והפעוטות יש בשאלה הזאת, וכי הדבר אינו יכול להיות באופן אחר. וגם יודע הוא, שעוון חמור הוא להקשות קושיות על רבש“ע ולחקור בהני כבשי דרחמנא – יודע הוא כל זה, ולפיכך איננו מוציא את מחשבותיו והרהוריו מפיו. אבל השאלה עומדת במקומה כבושה בלב ומנקרת במוח: “טוב מאד”” אבל למה זה “מאד”? וכי אין די טוב גם בלי “מאד”?
מאי חנוכה
מאתיהודה שטיינברג
מיד כששקעה החמה של כ“ד כסליו וכלתה רגל מן השוק, היה הניך שו”ב נחפז לגמור תפילות מנחה ומעריב תכופים, ורץ הביתה, וסגר אחריו את הדלת, והתחיל עוסק בהדלקת נר חנוכה לפרסומא ניסא.
ואת הדלת היה סוגר מפני הני בריוני, שיש בדיוטה העליונה שבבית מגוריו, והיו עוברים תמיד על פתח ביתו. ליצנים גדולים הם, רחמנא ליצלן, ואפיקורסים גמורים. הם בלי ספק ילגלגו עליו. הוא לא חפץ, שייכשל איש מישראל על ידו בעוון חמור כזה של לגלוג במצוות ה'.
והיה פוצע בזריזות ובזהירות אגוז מוכן לדבר. ופה היה מתעכב קצת, מפני שבא במבוכה, ולא ידע מה לעשות עם תוכו של האגוז. להשליכו לא יכול, מפני חשש של ביזוי אוכלין; לתתו לילדים פקפק, משום חשש שיורים של מכשירי מצווה, שהם אסורים בוודאי בהנאה. הלא האגוז הוזמן והוקצה לדבר, והזמנה מילתא היא. אבל תיכף נזכר במצווה העומדת ומתחמצת לפניו, והשליך את התוך אל האש, פלח אחד של הקליפה טמן למחר, ואת הפלח השני שם על הספסל שאצל הפתח, ונתן בו שמן ופתילה, והזדיין בשמש הדולק בידו, וברך בכוונה ובשמחה והדליק את הנר.
ואומנות גדולה היה מראה בדבר הזה. בין אם היו הנרות רבים, בין אם היה יחיד, בכל לילה משמונת הלילות היה מתכוון לגמור את הברכות ביחד עם גמר ההדלקה, לא התאחר ולא הקדים מעולם.
ואז היה מתרחק קצת, ומביט בנרות המאירים, וחש עונג גדול, יותר מאחד מששים בעולם-הבא.
“הנרות הללו קודש הם” – בוודאי קודש הם, מאירים באור הגנוז, באור של שבעת הימים.
“ואין לנו רשות להשתמש בהם.”
והוא מתכווץ ומעצים עיניו, משום חשש, שמא הוא נהנה לאור הנרות.
“מצוות לאו ליהנות ניתנו.”
אבל מיד הוא נותן עין בהשמש הדבוק מן הצד, ונחה דעתו. “יהא הנאה שלי על חשבון השמש,” והוא מתנחם.
“ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.”
אבל לראותם שרי. כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהתיר לנו לפחות בלילות של חנוכה להביט באור עילאה, אור הגנוז לצדיקים לעתיד-לבוא.
ולא עוד אלא שהלביש את התוך בקליפה נאה, במעשה יפה, בהדלקת נרות.
ולא עוד אלא שעמד, כביכול, וציווה אותנו להודות ולהלל על נסים ונפלאות, שעשה ושעושה ושיעשה עם אבותינו ועמנו בכל יום ובכל עת, בכל שעה ובכל רגע.
והוא מזמר מתוך עונג מרובה “מעוז צור ישועתי” בקול ממוצע בין בכיה לששון, והעצב היוצא ונשמע מן החדווה, הולך ומתפשט בבית, ומשתקע אל תוך הלבבות של השומעים מבני ביתו, הנאנחים מתוך הרחבת-הלב ובאיזה רגש של גאות, כבני מלכים שנלקחו בשביה.
וכשהוא מגיע לחרוז “רעות שבעה נפשי,” נדמה לו, שהוא הניך, סובל בשביל כל כנסת-ישראל, והוא שוחה וכופף קומתו ברצון טוב לקבל על עצמו את משא הרעות ואת עול השעבוד.
אבל כשמגיע ל“דביר קדשו הביאני,” נדמה לו גם כן, שאחז הקודש-ברוך-הוא, כביכול, בבגדו הוא, בבגדו של הניך, והביא אותו, את הניך, לדביר קדשו.
והוא מביט באור הנרות ומביט ומביט, ועינו לא תשבע. במידה שהוא מביט יותר, במידה זו הוא משיג יותר במוחו השגות שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
והוא רואה בחוש, שלהב הנרות מתנועע למזרח ומערב, לצפון ודרום, מתכווץ ומתפשט. הוא יודע בבירור, שכל אלו הנענועים לא באו על פי מקרה, אלא על פי השגחה פרטית. ומה אם צרור או קיסם המטולטל לפעמים ברגלי אדם ממקום למקום, לא יטולטל אלא על פי השגחה פרטית – על אחת כמה וכמה להבות אלו של נרות-חנוכה הקדושים, שלא יתנועעו פשוט על פי מקרה.
ואם כן הלא יש כוונה בדבר. ויש בו רזים וסודות נעלמים.
הנרות אומרים שירה, שיר היחוד, משבחים ומודים להקדוש-ברוך-הוא על שברא את עולמו.
ושם, למעלה, בדיוטה העליונה, התאספו הני בריוני, מתהוללים, חוגגים ומפטפטים להג הרבה. פלא הדבר, כל מקום, שהם חשים ריח של דם, מיד הם מתקבצים ובאים, כאותן הדבורים סביב לדבש.
הם שמחים עם יהודה המכבי. שוטים שבעולם! וכי יעלה על הדעת, שאלמלא יהודה המכבי, לא היה חנוכה בעולם? זאת התורה, שקדמה אלפים שנה לבריאת העולם, היתה חסרה הלכות שלמות ומצוות גדולות?
ואמנם יודע הוא כל אותו המעשה של החשמונאים ושל המלחמות, אבל אטו (*האם) המלחמות עיקר? כל אותה המלחמה עם החשמונאים ועם יהודה המכבי שלהם לא באה אלא בשביל שתתקיים הלכה אחת מתורתנו הקדושה והתמימה שאין בה לא חסר ולא יתיר, ושהיא נצחית וכוללת את כל הזמנים וכל העתים.
והם ששים ושמחים, לא על האור הגנוז, אלא על איזה הין של דם יוונים שנשפך.
הם אינם יודעים, שהכול, בעיקרו של דבר, לא בא בשביל הארמונות היפים של מרתא-בת-ביתוס ושל נקדימון-בן-גוריון, שהם בוכים ומצטערים כל-כך על חורבנם, אלא בשביל אותו הפך הטהור, שיש בו רזין דרזין.
אבל אין למגושמים אלו כל אחיזה בדבר רוחני. עוזבים הם את העיקר וחוטפים את הטפל.
“חשוף זרוע קדשך…”
והוא מכוון בפירוש המלות, שיגלה השם יתברך את עיני העוורים להבין ולהשיג השגה אמיתית, לדעת “מאי חנוכה” ולמה נבראו המלחמות והחשמונאים.
זיידיל השען
מאתיהודה שטיינברג
זיידיל השען הוא חסיד בכל מעשיו ומנהגיו. במלבושיו אינו מקפיד על הנקיון, את שער ראשו וזקנו הקטן לא יחוף בחול, משום חשש יוהרא וזחיחות-דעת, ובשבת משום חשש איסור. מניח תפלין דרבנו-תם, מתפלל ב“שטיבל” בין החסידים, מדקדק בשלוש סעודות וביומי דפגרא, ומצטער תמיד על שהוא עני ואין בכוחו להוציא הוצאה יתרה לנסוע ל“התם,” לפחות, אחת בשנה.
אך בדבר אחד שונה הוא מאחיו החסידים: מעורב הוא עם הבריות, ואינו מדקדק בחבורות, תהיינה איזו שתהיינה, חייטים, רצענים, חברי נושאים, או אפילו חסידים מרבי אחר ובלבד שתהיינה של אנשים.
ביחוד הוא מחבב חברת צעירים ומשכילים, אוהב לשיח עמם שיחת-חולין ולבלות בישיבתם את העת.
בימים שעברו היו החסידים מרננים אחריו וחושדים אותו במינות. אבל כשראו שהוא תמים בדרכיו, ושכל מה שהוא עושה אינו עושה בחשאי ובסתר, והעיקר שהוא אינו בועט חס ושלום במוסר, מקבל נזיפה, שומע דברי חבריו בעניין זה ומתאנח ואומר: הצדק עמכם, לא טוב אני עושה, שאני מתחבר עמהם – וביום מחר כשנתפס עוד הפעם בדבר, ועמדו עליו עוד הפעם ב“שטיבל,” והוא שמע והודה שוב, שלא טוב הוא עושה – כשראו כל זה התחילו ללמד עליו זכות: “הניחו לו לזיידיל, שאני זיידיל, זיידיל הוא דבר אחר לגמרי, זיידיל רואה ומבחין, והעיקר שהוא לא יקדיח, חס ושלום, את תבשילו.”
“זיידיל יהפוך את המשכילים לחסידים,” לגלגו לפעמים החסידים עליו בפניו, ושלא בפניו היו אומרים עליו, שהוא אוהב רק את ה“ניצוץ” הטוב שבתוך הרשעים.
ומובן מאליו, שהוא היה אחד מקצת החסידים, שהיו לציונים. הוא היה ציוני באותה מידה ובאותו אופן, שחסיד יכול להיות ציוני. הוא ראה בכל אותה התנועה אתחלתא דגאולה, ואף-על-פי שלא נעלם ממנו יחוס של האדמו"ר (*קיצור של: א’ד’וננו, מ’ורנו ו’ר’בנו, תואר לרבי בפי החסידים) לכל הענין, בכל זאת מצא לו פתרון ליחס הזה.
אפילו אם נניח, שזה הארה של משיח בן יוסף, ושצריך חס ושלום ליהרג, ומפני אותו הטעם בעצמו אולי מסיחים הם שליט"א (*קיצור של ברכה: ש’יחיה לאורך ל’אורך י’מים ט’ובים, א’מן – בפי החסידים לאחר הזכרה שמו של רבי) את דעתם מן הדבר בבחינת שמאל דוחה וימין אינה מקרבת. ואולי יש בזה גם קצת גניבת-דעת וסמיות-עינים לאותו הבחור ימח שמו, שלא יצא לקטרג חס ושלום. אבל סוף כל סוף, הלא מוכרח הדבר שיתגלה משיח בן יוסף לפני הגאולה האמיתית. והרי זה על-כל-פנים אתחלתא דגאולה.
ויש אשר נפל במרה שחורה, והספק החל לצערו. מי יודע כמה יימשכו עוד הדברים? אם נניח, שזוהי התגלות של משיח בן יוסף, ולפי שעה אנו רואים, שהם הולכים ומצליחים, ומי יודע מה יקרה עוד, ומי יזכה לחיות עד הימים ההם ולראות הכל בעיניו?
ואז היה בא לידי יאוש וגדול, והיה מתרפה במלאכתו, וממאס אפילו בתפילותיו. אבל מתוך יאושו היה מתנחם ואומר: ולמאי מתי מדבר? וכי לא היה אדם נותן את כל רכושו בעד התענוג להיות בין מתי מדבר, לצאת עם ישראל ממצרים, לבקוע את הים, להילחם בעמלק, אף-על-פי שהיה יודע אותו האדם, שהוא לא יזכה להיכנס לארץ זבת חלב ודבש?
כשסבבו הציונים בעיר למכור אקציות של הקולוניאל-באנק, הלך ונתן שנים משעוניו בערבון וקנה לו אקציה, ותיקן לה תיק והטמין אותה בתוכו.
ובכל לילה ולילה קודם שעלה על משכבו, היה מוציא את האקציה שלו והביט בה. וקרא את המלות העבריות בהשמעה לאוזן מה שהוא מוציא מתוך פיהו, כאילו הוא מונה סממני קטורת או קורא קריאת-שמע, והיה מתאנח מתוך עונג, וגוללה בזהירות ומחזירה לתוך תיקה.
ואז היה משקיע את עצמו בחזיונות של מה שיהיה לישראל לעתיד לבוא, על-פי היעודים, שהבטיחו בעלי האגדה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ונם את שנתו מתוך נחת-רוח.
“כמה היית נותנת לי בעד גליון זה?” היה שואל לפעמים את זוגתו לשם בדיחותא, ובכדי להראות לה, עד כמה מגיעה פתיותה וגסות דעתה של אשה.
“כמה אתן לך? וכי יש לי לעצמי איזה דבר, שאוכל לתת,” היתה היא עונה קצת-בתמיה וקצת בתלונה, “הלא הכל שלך, חוץ מן ה’כתובה' וחוץ מחלק לעולם-הבא, שהבטחת לי משלך.”
“אבל, למשל, אילו היה לך לעצמך כסף, כמה היית נותנת לי?”
“למשל, כמה היית חפץ? אני הייתי נותנת לך עשרה או חמישה-עשר רובל.”
“שוטה,” היה קם אז על רגליו וקורא, “חייך, אילו היית נותנת לי אלף רובל – השמעת? אלף רובל – לא הייתי חפץ לקבל.”
והיה מביט אז על סביבו כעשיר מאומד, בשמעו ששמים את הונו בפחות מכפי שהוא באמת.
וכשהגיע יום השבת, שחל ביום ב' דחנוכה (*שנת תרס"ב, יום פתיחת הקולוניאל-בנק בלונדון), היה אצלו היום ההוא יום שכולו חג. הוא לא לבש את קפוטת החג שלו, בכדי שלא ירגישו בדבר אנשי ה“שטיבל,” ושלא יבוא ליד ויכוחים של הבל. הוא יודע כבר, שהוא לא ינצח אותם ולא יהפכם לציונים. דיו שלא יקלקלו הם אותו.
אבל בביתו נהג מנהג חג ממש.
ואחר תפלת המנחה, לעת שלוש סעודות, יצא “להריח” בין הציונים שבמשכילים, אולי ימצא אצל אחד מהם “ישיבה בחבורה”, אבל לא מצא.
אצל רבים מהם כבר העלו נר של חול, ו“הם” יצאו להצטרף לחבורה מצחקת בקוביה באחד הבתים.
אפילו אותו חתן הגביר, שהצטער כל-כך אז, שלא באו אנשים ונשים לשמוע את “דרשתו” על הציונות ועל האקציות, גם הוא איננו בביתו, מפני שקיבל היום הזמנה לבית המורה-העממי-הרוסי להשתתף באיזה מחזה משלהם, שחפצים היום להציג על הבמה של חובבי תיאטור.
כאילו היום הוא יום פשוט, שבת ככל שבתות השנה.
הוא שב בפחי-נפש אל ביתו, ונטל ידיו בחיפזון, וישב לסעוד “שלוש סעודות.”
הבית מלא מאותו האופל של חשכת הקודש. הוא יושב כפוף ומסתתר בתוך החושך ומזמר בחשאי “אל מסתתר.” בניו הקטנים יושבים מפורדים בפינות החדר ומפהקים. זוגתו יושבת אצל התנור שקטה, במצב של נשים עבריות קודם תפילת “גאט פון אברהם,” ברגע שבין קודש לחול. הרבה חשבונות של צרכי חול, של חובות, של מחסורים, של הלוואות חדשות, של קטטות ישנות, מתפרצים כבר אל תוך לבה, אבל היא תגרש אותם מקרבה עוד לזמן קצר, עוד מנוחה למתים הנידונים בשבעה מדורי גיהנום בכל ששת ימי המעשה.
והוא יושב סמוך על שולחנו ורעיון אחד מלא את כל לבבו: מה ייעשה עכשו ברגע זה שם, בלונדון?
את חצי העולם-הבא שלו היה נותן, אילו היה יכול להינשא למעלה מעשרה טפחים, מקום שאין איסור תחומין נוהג, ולבוא שמה ולהביט.
רק להביט, להסתכל בחגיגה.
והוא משתקע בחזיון, ולפניו בתים, תחתיים, שניים, שלישיים. על כל פתח ועל כל חלון דגל מתנוסס. ובין כולם בית אחד גדול ורם, לפני הבית שלט גדול, ארוך ורחב, כתוב באותיות עבריות. ואנשים ונשים וטף, חסידים ומשכילים מעורבים יחד מכל הכיתות, ו“כלי-זמר” של גויים מנגנים.
בדיעבד, אולי יש קצת היתר בדבר, ובפרט בתוספת שבת. והכול רוקד, הכול שמח, הכול חוגג. בעלי פאות וקפטנים ארוכים מתחבקים עם דוקטורים ומרקדים ובכל פעם הם צועקים: “ראשון לציון הנה הנם.”
ואומות העולם רואים ומוחאים כף.
בעיקר הדבר הם אינם אשמים כל-כך בכל מה שקרה לנו ושהגיע לנו מידם. הלא הם היו רק שליחי ההשגחה העליונה. הכי מדעתם ומרצונם עשו מה שעשו? ובפרט אחרי שכבר עבר מה שעבר.
חזיונו נפסק על-ידי זוגתו, שקמה והעלתה נר של חול.
“הוי,” הוא מתאנח מעומק לבו ואומר: “רבונו-של-עולם, מדוע לא נתת בינה בלב החסידים, שיחזיקו הם בציונות? אילו היתה הציונות בידי החסידים, הכי כך היו יושבים ביחידות ומפהקים?”
“לא,” הוא מחליט ואומר, בנוטלו את ידיו במים-אחרונים לברך על המזון, "כל עוד שלא יאיר השם יתברך את עיני החסידים בדבר, לא יהיה כלום, בין שזהו משיח בן אפרים, בין שזוהי אתחלתא דגאולה אמיתית.
מהעבר הקרוב
מאתיהודה שטיינברג
יעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך מעיר חלפונה, שניהם היו חסידי הר' אורי הסטרליסקי. לשניהם לא היה תוכן אחר בחיים אלא תפילה במסירות-נפש.
חסידי הסטרליסקי היו מצטערים על שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה יותר משלוש תפילות ביום, והלא בכל אופן טוב היה שיתפלל אדם כל היום.
מכל המספר הקטן של חסידים, שנשאר לרבי אורי, היו רובם בעיר חלפונה. זקני העיר מספרים, שכשהיו החסידים הסטרליסקים מתפללים שחרית, היה קולם נשמע בכל העיר. וכשהיו האיכרים הבאים לעיר בימי השוק עוברים על ה“שטיבל” ושומעים את קול צעקתם, היו מזדעזעים, מתכווצים ובורחים כל עוד נשמתם בם.
ובריל הרופא, שהיה אפיקורס גדול, והיה לו ארמון מפואר לא רחוק מן ה“שטיבל”, כשהיה שומע את תפילתם היה חש כאב אנוש בחזהו כל היום, והוכרח בעבור זה לעקור מדירתו ולמכור את ארמונו בחצי-חינם.
ועוד מספרים, שמטרוניתא אחת עברה על ה“שטיבל,” ושמעה את חסידי הסטרליסקי מייחדים “שמע” ומאריכים ב“אחד” בשאגת אריה, וראתה אחדים מהם משליכים את עצמם דרך החלונות – נבעתה ותלך הביתה ותתחל. אז כעס בעלה כעס גדול וילך עם עבדיו להרוס את ה“שטיבל” ולתת את החסידים באזיקים. אבל כשהרים יעקב-לוי הזקן את ריסי עיניו הארוכות ונתנן באדון, מיד התפלץ ויברח, וליום המחרת שלח לו שק תפוחי-אדמה.
ומכיוון שהיו יעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך מחסידי הר' אורי מובן מאליו שהיו מיריבי הצדיק ר' מאיר’ל מפרימשליאן, בר-פלוגתיה של רבי אורי, וחשבו להם לאיסור גדול להסתכל בצורתו ולמצווה גדולה לקנתרו.
ורבי מאיר’ל היה לפעמים קפדן. “מאיר לא יסלח לכם,” היה אומר לפרקים, “מאיר יענוש אתכם. מאיר ישלח בכם את הזאבים. למאיר יש רעמים בשמים.”
ורבים מחסידי הסטרליסקי אמנם נענשו קשה. את אפרים חיים “בעל-המוח” אכלו הזאבים ביער. אצל מאיר-שלמה “שתקן” מתו שני בנים בו ביום, שחירף וגידף את רבי מאיר בפניו. יחזקאל הקפדן נהרג על-ידי רעם, ביום שכתב על דלתות בית המדרש; “מאיר עם-הארץ.” רבי יצחק-בער “העובד” נשתתק ויהי אילם עד יום מותו.
וחסידי רבי אורי יודעים היטב את כל זאת, אבל משום הכי? לירוא מפניו? לבלי הגיד את אשר צריך ומחוייב חסיד סטרליסקי להגיד? ומסירות נפש?
ויעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך יושבים שניהם בשטיבל. לו גם לא ידע איש, כי סר רבי אמיר’ל היום העירה; לו גם לא ראה את השאון אשר הקימו חסידיו הרבים בהמון, בנסעם לנגדו להכניסו העירה – כי גם אז היה יכול להכיר זאת על פניהם של שני החסידים שבשטיבל. המה ממעטים בשיחה, מתאנחים לרגעים, גם התפילה נטרפת היום בפיהם, ממש כאבלים.
ומשם, מבית המדרש אשר מנגד, נשמעים קולות מקולות: “הניחו לי לקבל שלום,” “פנו דרך,” “הנה הוא.”
יעקב-לוי מתנודד, יושב וקם וקם ויושב. הוא נשען אל השולחן ולוקח ספר בידו ומעיין בו בלי עיון. ובלי נשוא עיניו לרעהו, הוא שואל כמדבר אל נפשו:
“הראית אותו?”
“ראיתיו,” עונה הלז ומביט ארצה, “ובתוך כדי ראיה קראתי, ‘שקץ תשקצנו’. כמדומה לי שאיזה מעובדיו זרק בי אבן.”
הוא שם ידו על צווארו ממול ערפו, ממשש בזהירות ובקורטוב של נחת-רוח את הפצע, אשר הסבה לו האבן.
“גם אני ראיתיו,” עונה הלז.
“ולא אמרת כלום?”
“לא. יראתי מפני ענשו של עם-הארץ הלז.”
אברהם-חיים מתמלא עברה ותוחב שני מבטיו בזקן. ניכר הדבר, שהוא חפץ לשרפו בהבל פיו.
“את העונש יראת? זאבים? רעמים? השתתקות? ומסירות נפש, שאתה חייב בה?”
הזה צוחק צחוק של יאוש:
“שוטה קטן-נפש, זעיר מוחין! הכי את חיי יראתי? יראתי מפני חילול-השם, פן אהיה גם אני למופת להם. אינני חפץ שעם-הארץ הזה יקדש על ידי בקרוביו.”
אברהם-חיים נכלם ולא ענה מאומה. ואף גם לא מישש עוד את פצעו בנחת-רוח. ורק חש בכל אבריו את קטנותו ואפיסותו מול הזקן הזה, ויאנח.
רבי מוטל ויצחק-שלום זעירא
מאתיהודה שטיינברג
מי שלא ראה את ר' מוטיל מחלפונה מתיז את צפרניו בערב שבת אחר חצות באחת מפנות הקלייזיל, לא ראה בעל מוח כביר ריק מכל מחשבה, ולא שמע מעולם שתיקת הלב בזדון.
מי שלא ראה את ר' מוטיל רץ שחוח בערב שבת למרחץ וכתונת שבת מתחת לזרועו, לא ראה מעולם את העוני והשפלות גוססים והולכים ואת חדוות-הלב מפרכסת לצאת, ואך כבושה היא בכוונה בתוך בעליה עוד זמן קט, עד היותה דבר בעתו. וכשהיה שב ר' מוטיל מבית-המרחץ, ראשו ורובו נטוי קדימה ורגליו כנחפזות אחר ראשו ורובו, ופניו מתלהבים, ופאותיו שופעות מי מקווה, ומצחו כמו השתרע ויגבה, ועיניו מפיקות חדווה “חשה-וממללת,” היה מכיר אז גם חיים, שואב-המים המגושם, כי השבת הולכת ובאה. והיה נחפז להריק את חביתו האחרונה ולמהר הביתה לזכות את עצמו ואת בהמתו בשביתה.
וכשהיה שואל ר' מוטיל בין השמשות את דביתהו, ועיניו אל הכותל: “הפרשת חלה? עשרת? ערבת?” והקול, לא קול ציווי ולא קול שאלה, כי אם קול מאליו, קול היוצא מלב מי שיודע, שהאותיות והמלות, שהוא מוציא בשפתיו, מנויות וספורות, ויכולות לברוא עולמות ולהחריבם.
וחיש היה לובש קפוטה על קפוטתו וחובש מצנפתו המשמשת לשבתות ומועדים. ודומה היה אז, שהנרות שהודלקו, מתחרים להביט בפניו ולברכו ב“שבת שלום ומבורך.” וכשהיה יוצא מביתו אל הקלויז, דומה היה שיש לו קפיצת-הדרך. אך עקר רגלו ממפתן ביתו, וראשו כבר היה נטוי כמעט על מפתן הקלויז שלו.
בתפילת המנחה שלו היתה נשמעת עוד איזו התאנחות של רווחת הלב, איזו בכיה של שמחה ונחמה, איזו התחטאות של ילד בזרועות אמו, השבה אליו אחרי פרידה של יום תמים.
רבים היו מבעלי הנפש, אשר התפארו, כי בנוסח תפילת המנחה בערב שבת של ר' מוטיל, המה מכירים בחוש את הגבול הבולט, החוט המשוך בין חול וקודש.
אבל כשהיה ר' מוטיל מכניס את ראשו בתוך ארון הספרים שבכותל מערבי ושאג “לכו נרננה,” היו מסיבים כל המתפללים את ראשיהם כלפי ר' מוטיל וחשו בלבותם איזו הזדעזעות וחרדה נעימה.
יעקב הטוחן נשבע באמונתו, כי בשמעו את ר' מוטיל קורא “קול ה' על המים,” נדמה לו תמיד, כי חומר מים רבים מתנשאים, מכים גלים ועומדים לטבע את טחנות, שיש לו על הנהר, ולבבו יתפלץ בו.
ואחרים אומרים, שכשהם שומעים את ר' מוטיל קורא “הבו לה' בני אלים,” נדמה להם שהוא מעיר מלאכים נרדמים על משמרותיהם וגוער בם בנזיפה.
ואולם בזה הכול מודים, שכשהיה הולך ומסיים את המזמור הזה, והחזן המתין לו באמירת הקדיש, וכל הקהל מחרישים, היה דומה כאילו הוא מתגלגל מראש הר גבוה, והולך-ויורד ויורד-והולך בלי ריסוק אברים, ומתוך גלגוליו הוא שולח ברכות ותחנונים למעלה.
אבל כשהיה צורח בקול “לכה דודי לקראת כלה,” לא עמדו עוד המתפללים על נפשם, והסבו פניהם ממנו. ואז נדמה להם כאילו חטפם על זרועותיו ויצא עמם לקבל את פני הכלה הצנועה בעלת “ההוד שבסוד,” שבת מלכתא שבאה מחקל תפוחין קדישין.
אך מכל המתפללים היה אחד, אשר תחב בו את מבטי עיניו יותר מכולם ומראשית התפילה עד אחריתה לא הסירן מעליו כמעט לרגע, והאחד הזה היה איציק-שלום זעירא.
יצחק-שלום זעירא היה צעיר לימים, קומתו קצרה, עיניו קטנות ורצות, ראש קטן על שכמיו הקצרות. זקן צהוב וקרוח על סנטרו הקצר, וכולו – איש קטן, זה מעט יצא מכלל אברך, איננו סמוך עוד על שולחן חותנו, ופתח לו חנות של מכולת. ועל כן חדל ללמוד יום יום בקלויז, ואך אחר תפילת מעריב היה נשאר שם לשעות שתים ושלוש והיה לומד במסכתות, אשר קיבל על עצמו בשנה הזאת, כי חבר הוא לחברי הש"ס.
הכל יודעים, שהוא למדן גדול עד למדרגת חריף, בקי עד כדי “צנא מלא ספרי,” אך איננו אוהב ללמוד ביחידות, ובוחר לו תמיד איזה מבחורי הקלויז ללמוד עמו בתורת חבר. ובכל שיטה מסובכה ובכל דבר קשה, במקום שצריך להכריע, על הבחור החבר להכריע. יצחק-שלום רק מפלפל, מחוור את ההלכתא, מביא ראיות לכאן ולכאן, מראה דרכים רבים, ועל החבר לבחור בדרך הטובה.
אז מביט יצחק-שלום אל חברו כתלמיד אל רבו, ומחכה לשמוע את דעתו ולקבלה.
כשהוא צריך להביא לו סיוע ממסכת אחרת, אז הוא חוזר על-פה את כל הסוגיא אשר במסכת ההיא מלה במלה, אבל מעולם לא האמין בעצמו, עד אם לקח ועיין במסכת ההיא.
חברי הקלויז היו קוראים אותו שלא בפניו בשם “יצחק-שלום-כמדומני,” מפני שגם על דבר היותר ברי לו לא אמר מעולם “הן,” אך “כמדומני שכן הוא.”
זוגתו יענטה לא היתה בעלת-חשבון, ועל כן היה עליו לסדר את חשבונות חנותו, אבל גם במקרים כאלה לא סמך על דעתו. “פלוני חייב ששים ונתן עשרים, הרי נשאר חייב ארבעים. הכן הוא החשבון, יענטה?” כן היה מסיים את חשבון כל אחד מבעלי-חובות שלו.
העבודה הכבדה בחנותו היתה לו המידה והמשקל. הוא היה נתון אז בין שני כבשונות של אש. ירא פן יפחות מן הצריך וייכשל בעבירה, ועוד יותר פחד פן יעדיף ויונה את עצמו. כבד היה לו למצוא את נקודת האמצע בין פחות ובין יותר. ובמקרים כאלה היתה יענטה גוערת בו: “לך מזה, גבר לא-יצלח, תנה הנה את המאזנים.”
העולם היו מרננים אחריו, שאשתו מושלת בו. אבל באמת לאמיתה היא לא משלה בו, אך הוא נכנע מפניה וקיבל את מרותה, מפני שצריך היה למושל.
אמרו עליו שיש בו ממידת קמצנות. אבל גם זה ללא אמת. הוא לא אהב כסף, אך ירא מתת. “אולי אין לי רשות לתת ככה כפי מצבי,” היה מגמגם בתתו נדבה.
מטבעו היה, כשהיה נותן נדבה לעני, היה בורח מפני המקבל תיכף לנתינתו, ובתוך כדי בריחה שב ורדף אחריו מספר פסיעות. וליצני הדור היו אומרים, שכשהוא בורח הוא ירא, פן יעלה על דעת העני לדרוש ממנו יותר מכפי נתינתו, וכשהוא רודף אחריו הוא מפקפק, אולי באמת צריך היה לתת לעני הזה יותר.
ויותר מכול היה ירא להתפלל ביחידות, ובדבר הזה היה זהיר תמיד. “בציבור שאני,” היה מתנצל תמיד בעיני עצמו, “תפילת ציבור אינה נטרפת.. הציבור הוא כנסת ישראל. בתוך תפילת ציבור גם תפילתי מתקבלת.” אבל תפילה ביחידות – אוי לעוונותינו הרבים – כמה משטינים, כמה מקטרגים יקומו על תפילתך, כמה קליפות ונשמתין ערטילאין תדבקנה בה ותשקענה אותה בתוך שערי הטומאה. אתה רוצה להתפלל בדביקות והנך מעורר עוד בתפילתך קיטרוג והגברת_הדינים.
ויותר מכל היה אוהב להתפלל עם ציבוריו של ר' מוטיל. עמו ביחד היה חש את עצמו יותר בטוח, אך עם ציבורו של ר' מוטיל יכול להתפלל רק בשבתות, כי כל ימות החול יתפלל ר' מוטיל ביחידות.
אבל בלילי שבתות שוקע יצחק-שלום את מבטי עיניו בר' מוטיל. הוא מתאווה לייחד את נשמתו עם העובד הזה. הוא חפץ לכלות כענן, לשוב לתוהו ובוהו ולהתייחד אחר-כך עם נשמתו של זה.
הוא מביט בו, ומעיניו תזלנה דמעות של התבטלות. שפתיו תרחשנה את דברי התפילה ולבו בל עמו. כפעם בפעם הוא שוכח את מקומו במזמורים, ומשתתק לרגעים ומשתקע בתוך יחודו של ר' מוטיל. הוא נזכר בתפילתו ומסב פניו ממנו, וחוזר ושב. איננו יכול להסיח דעתו ממנו.
וכשהלכו כל המתפללים לבתיהם, היה יצחק-שלום מתעכב עוד וחיכה עד כלות ר' מוטיל את קריאת שיר-השירים, ובגיל של רעדה קרב ויברך את האיש הקדוש ב“שבתא-טבא.”
ואז היתה שבתו של יצחק-שלום מבורכת, ובהשפעתו של ר' מוטיל הנעים את מזמוריו על השולחן, ובהשפעתו זאת היה חי עד מזמורו של “הכול יודוך” בשחרית.
ומי לא שמע את יחודו של “שמע” מפי ר' מוטיל? מי הוא זה ששמע בשאגו “שמע ישראל” והיה יכול לאטום אזניו לבלי שמוע? וכשקרא “אלהינו” וכפף קומתו, מי זה לא חש אלהים על גבו, על שכמו, על ראשו ובכל אבריו?
וכשנקב את השם בשפתיו והאריך ב“אחד” היו יכולים לגיון של חיילות לנסות לירות מכלי-תותח ולראות, אם יצא אליהם אחד המתפללים.
ובהשפעה זאת היה יצחק-שלום חי עד לשלוש סעודות, אשר סעדו החסידים תמיד יחד בקלויז. אז היה איש איש מהם רוחץ ידיו בביתו, ומביא אתו כזית לחם לקלויז, בשמירת ידיים מפני הטומאה ושמירת הלב מהיסח הדעת, והיו אוכלים יחד את הסעודה השלישית. שם ידעו לשיר “אל מסתתר בשפריר חביון;” שם חשו בסוד של זעיר-אנפין; שם הרגישו את ה“סוד שבהוד;” שם ידעו לשתוק שתיקה מלאת עניין, להחריש בקול גדול; שם הציצו לפעמים לאשר למעלה מן המקום ומן הזמן – ולא נפגעו.
ושם גם ידעו לטשטש את הקו העובר בין החול ובין הקודש, להאריך את השבת על חשבון החול.
ו“דומה,” של גיהנום, בועט ברגל, חורק שן, אך לא יעז לפתוח שערי הגיהנום, כל עוד בני החבורה הזעירא הזאת יושבים בחושך צפופים ושותקים בציבור.
דומה, שגם כוכבי השמים, הנוצצים כבר ברקיע וקורצים דברי-חול, ימנעו אורם מבית-אלהים זה, לבל יפריעו את החושך הנעים השולט בין החבורה הצפופה והכפופה הלזו.
יותר מאשר לכולם ינעם החושך ליצחק-שלום זעירא. הוא יכול עתה לצייר בנפשו, ומראה עיניו לא יכזבהו, כי הוא והחבורה – אחת, כי אין פה לא יצחק-שלום ולא חבורה, כי אם אגודה אחת של נשמות, חצובה אחת מתחת כסא הכבוד.
וכשהיה ר' מוטיל מבאר ברמז ובחצאי דברים איזו “מלה” של אחד הצדיקים, היה יצחק-שלום מתכווץ עד כדי פחות מכזית והיה בולע מלה אחר מלה, וחש תענוג והשפעה מרובה מכפי כוחו לקבל.
וככה יושבת החבורה של העולמות העליונים באיזו פינה שבעולם הזה, בסיעת בני מלכים שהצטמצמו באיזו ספינה קטנה והפליגו אל הים, עד שהתאכזר שמואל השמש והעלה נר.
“אך נשמה ליטאית כאדם הזה,” התרעם אז אלקנה סופר על שמש.
ואז ברכו על המזון והתפללו מעריב, ושבו איש איש להעמיס את תרמיל הגלות על שכמו.
ויצחק-שלום בצאתו עמד על המפתן, והחזיר פניו, והביט עוד פעם על האיש הקדוש, כאילו חפץ לקבל מאתו השפעה לימות החול, והתאנח והלך לביתו.
וביום הראשון לשבוע בבוקר, כשישב יצחק-שלום בחנותו וראה מרחוק את אשתו של ר' מוטיל הולכת וקרבה לחנותו, היה מתרגש מאד, והיה מביט אל אשתו כנואש: “הוי, הקניה בהקפה,” גמגם בשפתיו, “הקניה בהקפה תוליכני מטה.”
ויענטה הבינה בדבר, אף-על-פי שמעולם לא סח עמה בדבר הזה. “היכנס הביתה, בטלן,” היתה גוערת בו אז, “ואמור, ‘חק’.”
ויצחק-שלום ברח החדרה לאמר “חק,” ולא יצא, עד שיצאה אשת ר' מוטיל מתוך החנות שלא מתוך שמחה. היא לא אהבה למצוא את יענטה בחנות, בעת שבאה לקנות בהקפה.
ירוחם פישל המסטר
מאתיהודה שטיינברג
את ירוחם-פישל המסטר הכל יודעים לאיש כשר ירא-אלהים, אבל אין איש יודע אותו לעשיר. אף-על-פי שהכול יודעים, כי הוא מטופל בל' אלף ויש מוסיפים עד נ' אלף רובל; ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו, היודע, כי יותר ממה ששמין אותו, יש לו עוד ממונות שאינם ידועים ליושבי קרנות, לא עלה מעולם על לבבו לחשוב את עצמו לעשיר. גם קפוטתו, אשר עוד לא עברו עליה שתי שנים מיום שחידש נעוריה והפכה על קרחתה; גם מנעליו המכווצים כפני זקנה קפדנית, ואפילו השטריימיל שלו המשמש לשבתות וקרוח ברוב ציציותיו – לא יעידו על בעליהם, כי עשיר הוא. ואפילו עסקו במסחרו ומשלח-ידו, שהוא עוסק בו, איננו כעסקו של עשיר. הוא מגדל בהמות דקות וגסות וטורח ועמל בהן ביום ובלילה, בקיץ ובחורף ומרוויח בהן, סוף כל סוף, לא יותר מאיזה שכיר יום.
הוא אמנם מכניס-אורח גדול, אבל מכין הוא את אורחיו ללוגמא חמה ופת קיבר, שהוכן למענו ולמען ביתו. ובטחונו חזק בהשם יתברך, כי יותר שירבו האורחים על השולחן, יותר תתברך הארוחה באילפס והמאכל במעיים.
באמת לאמיתה, כמעט שאין לו גם כל נחת-רוח מאלפיו. הוא מעולם לא טרח אחרי האלפים, הוא עמל וטרח אחרי היחידות והעשרות. העשרות אמנם הצטרפו למאות, והמאות לאלפים וכן הלאה, אבל הוא לא נשא להם נפשו מעולם.
ועל כן יש אשר יצטער יותר על היזק קל של עשרה רובל מאשר יצטער בהיוודע לו, כי אחד מלוויו פשט את הרגל ושמט אלף רובליו.
כשהוא לעצמו לא היה עוסק עוד בכל מקנה ומסחר והסתפק במה שיש לו, לולא שירא פן יחסרו אלפיו הלוך וחסור, כמו שהלכו הלוך ורב. ולבד זאת הוא אוהב מאד את עסקו שהוא עוסק בו. הוא מתענג מאד לטרוח על בעלי-החיים שלו ולראות את גדייו הולכים ונעשים תיישים תחת ידו.
הוא ידוע, שהעולם קוראים אותו קמצן, “עכברא דשכיב אדינרי,” אף-על-פי שהוא מרים לפעמים נדבות נפרזות (נדבות קטנות איננו אוהב לתת) ומכבד את קונו מהונו יותר מכפי מידתו.
ולא עוד אלא שהוא מצדיק בלבו את המרננים אחריו, בדעתו כי בעתים כאלה מלחמות כבירות מתחוללות בנפשו, והיצר מצערו לפני הנתינה ואחרי הנתינה.
ויש גם אשר הוא מסלסל בעצמו ונופל בשמץ של יוהרא, בדונו בעצמו לאמור: “הן יותר מרובה שכרי בעולם-הבא, כי לא משום נטיית לבבי אני נותן, אלא לשם מצוות הבורא.”
ובכלל יודע הוא בעצמו, שמידת החמלה אין בלבבו. יכול הוא להביט על אומללים ורעבים בדעה מיושבת, בקורת-רוח, ואם הוא מזמין רעבים לשולחנו, הוא רק מפני שהכנסת אורחים היא מצווה גדולה.
על קופת הצדקה הוא נלחם תמיד שתהיה בידו, מפני שאיננו מאמין שהלבבות הרכים ההם, הנשים בצורת אנשים, יעסקו בדבר כראוי ולא ירבו לתת במקום שאין צורך גדול לתת הרבה, או יתנו לעניים שאינם מהוגנים. ובדבר הזה אמנם מודים כל אנשי ריבו, שכל השנים שקופת הצדקה בידו, הקופה מתברכת ונותנת שיורים משנה לשנה.
רק מגביון הצדקה הוא מבריח את עצמו. הוא איננו יכול להכריח ולשדל גם את העשיר שבעשירים, שיוסיף על נדבתו. ועוד יותר אינו יכול לראות איך אנשים מרימים לפעמים סכומים גדולים מכפי כוחם לדבר שבצדקה. הוא בכלל איננו יכול לראות דבר טוב עשוי בידי אחרים ולא בידיו.
את קרוביו העניים, וכמעט כולם עניים, הוא מתנהג באכזריות, ומונע את עצמו מהלוות להם גם גמילות-חסד לעת הצורך. “יבטחו בהשם יתברך ולא בי, ולא יעשוני ל’עבודה זרה' שלהם,” היה מצדיק את נפשו תמיד בעיני עצמו. רק אחד מקרוביו, אהרן-חיים ש“התחמץ” ויהי למשכיל ממש, ואנשי העיר ישיחו בו שהוא בעל מידות טובות, אותו שנא ירוחם-פישל שנאה ניצחת. ובכל זאת אהב להלוות לו לפעמים סכומים הגונים, דווקא שלא בעת צורך גדול, ולדרשם ממנו בעת הדחק. והוא מתמלא אז תענוג נפלא, אם הלז איננו יכול לסלק חובו בעתו. והוא מתמרמר אז ופוסל בשלו את כל המשכילים, זחוחי הדעת. אין גם אחד בהם ישר ונאמן רוח, פוסק הוא ואומר בחרון מגולה ותענוג נסתר.
כל זה הוא ירוחם-פישל ברחוב. אבל ירוחם פישל בקלויז הרי הוא אחר לגמרי. גם פה הוא מוותר על מקומו, שיש לו במזרח בשכנות עם הרב דמתא, ויושב לו במערב. אבל יודע ירוחם-פישל, שהוא מכבד את מקומו. כל בני הקלויז יודעים אותו ללמדן מופלג, בר פלוגתיה של המו"צ דמתא, וגם הדיין החדש איננו עומד בפני למדנותו. ועוד יותר מזה הוא ירא ושלם, חסיד עד למדרגת “עובד,” והוא יודע ומרגיש כל זאת, אבל מסיח דעת מזה במתכוון, ומתפלל שם בכדי שיינצל מיוהרא ומזחיחות הלב.
וירוחם-פישל משכים ומעריב בבית-אלהים, מסלק חובותיו שליש במקרא, שליש במשנה והלכה ויותר משליש בספרי יראים, שוהה שעה אחת ומתפלל מתוך שמחה ויוצא מהקלויז בעצבות גלויה, כלומר: “מה אני ומה תפילתי ומה כולי בעיני כביכול? כלי מלא בושה, טיפה סרוחה ולא יותר.”
באחד הערבים בימות החורף הלך ירוחם-פישל לעת תפילת המנחה אל הקלויז מתוך שמחה של חול. הוא מכר היום צמד פרים לאיכר אחד בעשרה רובל יותר מכדי שווים. “עשרה רובל ממש קלוטים מן האוויר,” הוא משיח אל לבו, “גם למי שצריך להם מאד, אינם שווים יותר ממאה.” והוא שם את ידו בתוך כיסונו וממשש את העשרה, אשר נשאר לו ממאת הרובלים, וישימהו לבדו בפינת כיסונו, כמו חפץ בזה להבדילהו לטובה מיתר המאה. והוא חוכך בדעתו, אם איננו מחויב לעשר אותו לדבר שבצדקה, ופוסק לחיוב ומקבל על עצמו שבצדקה הראשונה, אשר יהיה מוכרח לתת בימים הבאים לקראתו, יכוון לצאת ידי חובת מעשר של אלו.
והוא מתפלל היום במוחין דגדלות ולומד את שיעוריו בהשפעה דלעילא. בכל אשר ישים עינו, הוא רואה היום אור גדול ומשיג יותר מלימודו. ממש כעין גילוי שכינה. והוא יוצא מתוך הקלויז ומהרהר ב“תורה,” ששמע עתה מפי קדשו מלה במלה: “יעקב אבינו לא חס על העדרים הרבים, ששלח לעשו הרשע, על פי סוד ‘תן חלק לשבעה.’ וכששכח פכים קטנים, קטנים ממש שכח, חספא בעלמא. וחס עליהם, על חספא בעלמא חס, והסתכן בנפשו, ושב לקחתם, על חספא בעלמא הסתכן. ובזה הראה סימן לכביכול, שיתנהג עם בניו בבחינת ‘לא ידיח ממנו נדח…’ לא י-דח מ-מ-נו נ-דח… אפילו חספא בעלמא יש לו תקנה לעתיד לבוא.”
“כמה מן המתקת הדינים יש בדברים הקדושים האלה,” מתענג ירוחם-פישל על הרהוריו, “ובאמת מה יש להבורא-ברוך-הוא עוד טענות ותביעות על עם ישראל שלו? אפילו ההדיוט שבישראל, חספא בעלמא לכאורה, מלא מצוות כרימון. מי יושב בסוכה, מי אוכל מצות בפסח, מי מניח תפילין – בני עשו? מי מסייע לך, רבונו-של-עולם, לברוא בכל יום רבבות עולמות ומשרתי-אש, אם לא בני ישראל בתפילותיהם ועשיית המצוות?”
והוא חש ברגע הזה אהבה אין קץ לעם ישראל, להשם יתברך ולכל עולמו.
“עם סגולה, כנסת ישראל,” הוא לוחש בשפתיו בהתלהבות עצורה, “גוי קדוש.”
לו פגש בו ברגע הזה בן-ישראל, כי עתה לא יכול לעצור ברוחו, לבלי חבקו בזרועותיו ולקרוא בקול גדול “אתה בחרתנו מכל העמים.”
אך בעברו על הבית הנמוך של קרובו אהרן-חיים המשכיל, מיד נתערבה שמחתו ונשתקעה התלהבותו. הוא נזכר בכל “חפציותיו” של האפיקורס הלז, באספותיו של מה שקורין ציוניות בלע"ז, בדרשותיו של דופי, שהוא מחטיא בהן את הרבים. ובעוונותינו הרבים העולם נפתים אחרי דבריו. הוא מטיח דברים כלפי מעלה: “מדוע זה ולמה ברא רשעים מסיתים ומדיחים כאלה, אחרי שהנפשות הקטנות אינן יכולות לעמוד מפניהם בנסיון?” הוא מתפלא וגם כועס קצת על יחידי-סגולה שבעיר, שיש בידם למחות ואינם מוחים.
“אילו יכולתי לכתוב בכתב שלהם, ואילו ידעתי מה שצריך לכתוב, כי אז לא נמנעתי מלכתוב דלטוריא על הרשע הזה, אחר ש’עת לעשות לה' הפרו תורתך'.”
והוא נזכר, שאתמול גער בבנו, על כי נודע לו, שהתחיל להתלמד חרש לכתוב רוסית, ובלבו הוא מתחיל עתה להסכים בדיעבד לדבר, אחרי שסוף כל סוף יכולים לפעמים לעבוד גם בזה את הבורא-ברוך-הוא.
בבואו הביתה אכל את ארוחתו מתוך עצבות, כי כמו להכעיסו חסרו לו אורחים לשולחן, ומתוך עצבות בא לידי קפדנות ומתוך קפדנות לידי קטטות בדביתהו על ענייני-בית.
וכשקרא קריאת-שמע סמוך למיטתו ואמר “הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי,” נזכר, כי הכעיס את אשתו בחינם, והיה לו הרהור תשובה.
וכדי לפייסה בדברים החליט לספר לה על דבר הריווח שלו ה“קלוט מן האויר” ולהראות לה את האושר בעליל.
הוא שם את ידו לתוך כיסונו להוציא את הכסף, ופניו הלבינו כסיד, הכסף איננו.
וכאשר חזר לבדוק בכיסון הראשון ובפינה, ששם שמה את העשר ה“קלוט מן האויר,” מצא שם לתמהון לבבו קרע בין התפירות.
הכסף לא יכול להישאר לבלי אבוד דרך החור החדש ההוא. עתה נעלה מעל כל ספק, הכסף אבד.
רוחו מת בקרבו. כבד היה לו להאמין, שאיבד מאה ועשרה רובל בבת-אחת, אבל לא יכול לפון בזה אף רגע.
הוא חפץ לבכות, אבל מטבעו לא היה בעל-בכי. הוא חפץ להתקוטט ולהאשים אחרים בזה, אבל לא היה לו עם מי להתקוטט ואת מי להאשים. הוא החל לצעוד על פני החדר. רעיון חלף בלבו לצאת ולבקש במקומות אשר היה שם אחר המכירה. ובטרם גמר את רעיונו כבר היה בחוץ, ויבוא אל הקלויז ואל כל המקומות, אשר יכול לחשוד, כי אבד שם ממנו הכסף, ולא מצא. ובלב נפוג שב הביתה.
“מאה ועשר,” ציפצף כפעם בפעם בשפתיו “מאה ועשר.” איי-איי-איי! אחת-עשרה עשיריות. וכפעם בפעם הוא שב לצרפם בצירופים שונים, אחת-עשרה עשיריות, עשרים ושתים חמישיות, מאה ועשרה רובלים. ובכל צירוף וצירוף ישוב לחוש את נזקו בגון חדש וצער יותר עמוק.
לאחרונה עלה על מיטתו וניסה לשדל את עצמו לקבל את יסוריו באהבה, ולא יכול. ואך ברוב עמל עלה בידו להבליג מעט על סערת רוחו, ויגער בעצמו לקבל את הדבר על חשבון מירוק עוונות. “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שגוזרים עליו מלמעלה.” ודן בעצמו: “בלי ספק נכשלתי בעוון.” ויחל לפשפש במעשיו וימצא בנפשו חטאים ועוונות ופשעים ביודעים ובלא יודעים, עד שחשב לחסד אל, שלא אבד ממנו יותר, ושלא נפרע ממנו חס ושלום בגופו – ויישן.
ואולם גם הפעם הונה רק את נפשו. הוא לא שקט ולא היה שמח במירוק עוונותיו. הוא רק נם שנתו למספר שעות, ובקומו בעוד לילה וישב ללמוד ולהגות את שיעוריו, באו מחשבות זרות ובלבלו את מוחו ממש בתמונות מאה ועשר קליפות.
הוא מתאמץ להסיח דעתו מהן, ומנעים את קולו וממתיק מזמורי תהלים בפיו. השפתיים נעות, והקול חדר ללב שומעיו ומעורר לבכיה. אבל לב ירוחם-פישל אחרת חשב. “כמה עגלים צריך אני לגדל, עד כדי ריווח של מאה ועשר.”
ויותר שהוא גוער בעצמו, יותר תידחקנה המחשבות הזרות אל תוך לבו, תבלבלנה את מוחו ותשמנה את לבבו כרשות הרבים.
“נסיון הוא,” יתחטא לפני קונו, “ערוב עבדך לטוב, בל יעשקוני זדים,” הוא מתחנן בלחש.
הבוקר אור והוא מכין את עצמו ללכת אל הקלויז מתוך עצבות לב, והנה מקרה לא טהור. על מפתן ביתו הפסיק לו את דרכו קצוץ-הכנפיים, קרוח-הפאה ומרוט-הזקן, הדוחק רגלי השכינה בקומתו, אהרן-חיים האפיקורס קרובו.
הוא חש בלבו תאווה עזה לשפוך על ראשו של זה את כל הקיתון. נדמה לו, שהוא האשם באבידתו, בנדודי לילו ובכל ההרהורים, אשר בלבלו את מוחו מאתמול ועד עתה. הוא החריש רגע, ויחשוב מחשבה, מהיכן יתחיל ואיזה דרך יפול עליו.
“מה חפצך בזה, משיח השקר?” פנה אליו בלי כל אמתלא, וקולו רעד מכעס כבוש.
הלז הביט עליו בעין חודרת בבת-צחוק גלויה.
“חפצי לשאלך אם אבד ממך כסף וכמה אבד ממך?”
ירוחם-פישל עמד נדהם. הוא הבין כרגע, כי הכסף נמצא בידו של זה, ומרוב התפעמות החריש ולא יכול לענות דבר.
הלז בראותו את התפעמות רוחו בא לעזרתו, ויבאר לו בדברים קצרים: "לאור בוקר קמתי ואצא החוצה, ואמצא כסף כרוך בחפיסת נייר, אשר על-פי הכתובת שעליו, ידעתי, כי של ירוחם-פישל המסטר הנהו, ואסור אל ביתך לדרוש את פיך. עתה אם אבד ממך הכסף, נקבה את הסכום.
“מאה ועשר,” חטף ירוחם-פישל בנשימה אחת. ולרעיון, כי הכסף בשלמותו נמצא בידי המדבר העומד למולו, העמיד פנים של חנינה.
“אולי תוכל להגיד גם את סכום הפעוטים?”
“עשרה בני-עשר, ואחד…בן-עשר,” ביטא ירוחם-פישל כמעט נכלם מפני דבריו האחרונים הנאמרים לכאורה בלא טעם ושכל.
“וכן גם מצאתים,” ענה אהרן-חיים בצחוק עצור, “העשרה היו כרוכים בחפיסה, והאחד לבדו. הא לך איפוא את שלך.” ויוציא את הכסף ויושיטו ליד בעליו.
ירוחם-פישל קיבל את הכסף, ובו ברגע, בלי דעת גם בעצמו מדוע, צפה על לבבו כל איבתו לאיש העני הזה. הוא עצר מעט מספירת הכסף, ובלבו נהייתה מהפכה גדולה. הוא איננו דואג עתה לכספו, הן כבר בידו הנהו, אבל עתה מילא רגש אחר את לבבו. האפיקורס הזה קיים מצווה גדולה, מצוות השבת אבדה, אף-על-פי שאיננו מאמין בשכר ועונש. האפיקורס הלז קיים מצווה שיש בה מעין מסירות-נפש.
והרעיון הזה הגדיל עוד יותר את שנאתו לאיש הזה.
עתה, אחרי שכבר בא הכסף לידו, נכון הוא לאבדו מחדש, לו רק ידע שהלז ימצא אותו גם הפעם, ואז לא יאבה לקבל אותו מידו. אבל כבר נעשה מעשה.
אך חיש חלף רעיון במוחו. והוא מרים מן הכסף עשרים רובל, ובטרם יושיט ידו, הוא מתעשת ופוחת עד כדי עשרה: “הא לך בעד טרחתך.” הוא מושיט לקרובו את עשרת הרובל. “בעד המצווה,” הוסיף בלחש.
אבל הלז בתק בו שני מבטי זעם. פה אש ואש נשקו. התאווה להציל את המצווה מידי רשע, הניצוץ מתוך הקליפה מצד חד, והקנאה לכבוד עצמו מצד שכנגד. “וכי עבדך אני? לשמשך ולטרוח בעדך נבראתי?” דיבר אהרן-חיים בחימה עצורה.
“הרף מזה,” ענה ירוחם-פישל רבות, “הן בשכר מצווה אין אתה מאמין, ומה ממך יהלוך אם תקבל ממני סכום הגון בשכר… בשכר תודה. הלא עני אתה.”
אהרן-חיים מדד במבט עינו את כל גבהו של ירוחם-פישל מן הירמולקה שלו ועד מנעליו, ובבת-צחוק של בוז נפטר ויצא.
ירוחם-פישל עמד כפגוע-חץ. עתה צר לו מאד, שנמצא כספו. הוא בא אל הקלויז ללמוד שיעוריו ולהתפלל, אך גם תורתו גם תפילתו היו מטורפות. נדמה לו שהשטן מערבב את תפילתו במספרים של “מאה ועשר,” במבטים של אפיקורסים, עניים, גאיונים. וכשהגיע לברכת “ולמלשינים,” הרצה בכוונה עצומה את המלות “וכל המינים וכל האפיקורסים כרגע יאבדו ותעקרם ותכלם ותשפילם ותכניעם,” ולא נתקררה דעתו עד שחזר שתי פעמים על הקללות ההן, ונדמה לו שחסרו לו עוד איזה מלות מן תפילת שמואל הקטן.
מתוך כעס
מאתיהודה שטיינברג
היא אינה מתגאה כלל על שכנותיה כמה שהיא ידענית ומלומדת אחת בין כולן, ושבכל שבתות השנה הן באות אליה לשמוע מפיה “מלה יהודית.” אדרבה, יש שהיא מקנאה בהן, שהן חשוכות ואין יודעות כלום.
“יוסיף דעת יוסיף מכאוב,” לא כתב שלמה המלך אלא בשבילה.
והיא אינה מתביישת כלל, כשמלגלג עליה אליקים חלץ, אחד מאנשי-שלומו של בעלה ומבקר תמיד בביתה, וקורא עליה “חצי-זכר.” אדרבה, היא מעמידה אז פנים צוחקות – וזהו אולי מקרה יחידי לה להראות פנים צוחקות לגבר – ואומרת לעצמה: “דיו שהוא לפחות מודה במקצת.”
והיא אינה מצטערת כלל במה שבעלה הוא הדיוט גמור לגביה, ויותר מחסידותו ההדיוטית אין בו כלום. אדרבה, קשה לה לצייר לעצמה, איך היתה יכולה לדור בכפיפה אחת עם גבר, שהוא יותר בר-מעלה ויותר מלומד ממנה.
היא מכבדת מאד את שלמה המלך, וכמדומה לה שהיא ממצה את עומק הרעיון שבדבר, אבל אינה יכולה לסלוח לו את הפסוק “ואשה בכל אלה לא מצאתי.” והיא משערת, שהוא אמר את הדברים הללו אחר שנשא את בת פרעה.
היא חרדה על דת ומחבבת את חכמי ישראל; אך טינה יש בלבה עליהם, שעמדו ואמרו “אשה, מעשה ידיה לבעלה.”
כל מה שיש בידה לעשות לעצמה, היא עושה. מקדשת על היין בלילי שבתות, נוטלת ידים לסעודה, מתפללת שלוש פעמים ביום, כגבר גמור.
אבל סוף-כל-סוף, כשמגיעים לילי פסח, היא מכינה הכול, אפילו את הקערה היא מסדרת והוא עורך את הסדר.
בכל שבתות השנה אחר סעודת שחרית היא בוחנת את בניה על כל מה שלמדו בימות השבוע; אבל את “ארבע הקושיות” הם שואלים מאת אבא.
תענוג גדול היא חשה, כשהוא שואל אותה לפעמים על חשבון “ז' שלמים” אם יש לו עוד שהות לקדש את הלבנה, מפני שהוא אינו בקי כל-כך בדבר. אבל צער היא מרגשת, כשאחר חשבונה המדוייק, היא מוותרת לו את הדבר, והוא יוצא ורוקד כנגד הלבנה, וחוזר אל ביתו, ומברך אותה בחודש טוב, והיא צריכה רק לענות אמן.
יש שבערב שבת, כשהיא פוסקת בבישול ואפיה, היא נזכרת פתאום במספר הזעום של המצוות שהוקצו לאשה ובאיכותן הדלה, ואז היא באה לכלל כעס, ומתוך כעסה היא שוכבת על מיטתה, מתחלה, ופוקדת עליו שיפריש היום חלה במקומה. והיא מסתכלת בו מרחוק, כשהוא מטפל בעיסה, וצוחקת בחשאי.
בכלל היא מושלת בו, ומראה לו תמיד פנים רוגזות. אף-על-פי שהיא יודעת בו, שהוא אדם כשר, איש טוב, ועוד יותר בעל טוב, מכבד ומחבב את אשתו כתלמיד חכם, והולך אחרי עצתה כעם הארץ פשוט; ויש שהיא מתמלאה עליו חמלה, בזכרה את כל העינויים והצער, שהוא סובל מידה. הוא לא שמע עוד מעולם מלה אחת חמה, רכה יוצאת אליו מפיה. לא ראה עוד בעיניה מבט אחד מאותם המבטים, הנהוגים בין בעל ואשתו בעתות רצון. הוא אצלה תמיד בבחינת פושע. אם אין לה ענין להשמיע עליו גערה, הרי היא שותקת ומסיחה דעת ממנו לגמרי, כאילו אינו בבית. משערת היא שחייו הם מרים וקשים.
אבל אז היא מתנצלת לפני עצמה, שבאופן אחר אינה יכולה לדבר עם גברים בכלל. אפילו את בניה, היא מבדילה לרעה מבנותיה. לבנותיה היא אם טובה, סלחנית, מעבירה על מידותיה; ועם בניה היא מדקדקת על חוט השערה, גוערת בבנות כשהן משמשות לפעמים את אחיהן ומושיטות להם איזה דבר נחוץ.
“דייכם להיות אדונים,” היא פוסקת ואומרת על הבנים, “כשתגדלו תקחו נשים לשפחות.”
מצדקה והכנסת אורחים היא מושכת את ידה. אף-על-פי שבאמת אינה כל-כך רעת-לב. אבל יש לה טעם ונימוק פשוט בדבר, שאינה מכחדת אותו לפרקים מאזני שכנותיה. “אין לי לא צורך ולא חפץ להרבות שכרם של הגברים בגן-עדן. דיים במה שיש להם.”
בקושי היא מתרת לו לפעמים רחוקות להזמין אנשי-שלומו לשלוש סעודות או ל“מלווה-מלכה.” ואז היא אוהבת להכין להם יי"ש יותר מן המידה, ומתענגת אז לראות בהם, כשהם מתנוולים מתוך שכרות.
אבל מעולם לא עלה הדבר בידו, שתתיר לו להזמינם לסעודת חנוכה אף-על-פי שיש לו אז יום מסויים, היאהר-צייט של אביו חל ב“זאת חנוכה.”
בכלל היא שרויה ברוגז במשך כל ימי חנוכה. אפילו את שכנותיה הסרות לביתה לדבר קצת בשבח היום, אינה סובלת. היא עונה להן אז על כל שאלותיהן במקוטעים ומתוך הקפדה.
“בודאי היו שם נסים. אבל אין ידוע עוד בזכותם של מי, בזכותם של הגברים – בודאי לא.”
“ודאי בשל הנשים, מסכמת אחת המשיחות לדעתה, הרי יהודית…”
ופה פוקעת סבלנותה.
“יהודית, יהודית, תפשה לאותה סכלה.”
המשיחות שומעות ומתאנחות מתוך דרך-ארץ, כאילו מצדיקות על עצמן איזה דין קשה. אבל היא, מכיון שפתחה את פיה אינה יכולה עוד לשתוק. “ולא עוד אלא שהם מהללים ומשבחים אותה, ומשתבחים בה, וחפצים סעודות בשבילה, כאילו הכול כשר, הכול ראוי והגון, ובלבד שתגיע להם תועלת בדבר.”
“ודבורה? ומרים? וחולדה? כלום בדרך כזה הושיעו לישראל?” ומספק זה היא מתרסת ובאה לידי שאלה אחרת:
היתכן, שנשים גדולות אלו לא כתבו בימי חייהן דברי חכמה ומוסר כאותם של שלמה המלך, למשל?
ונוטה היא להאמין, שחלק גדול מן החכמה, שהנחילו הדורות לעולמים – חלק של הנשים החכמניות חסר עכשיו, מפני שהשמיטוהו.
וחפצה היתה מאד להשמיע את ספקותיה אלה באזני הנשים הפתיות הללו, אבל יודעת היא, שזהו חטא נורא, מעין “מסית ומדיח,” שבזמן שבית המקדש היה קיים היו בית-דין הורגין על עוון זה. יראה היא את הגיהנום. אפילו את הגיהנום והגן-עדן חטפו הללו ברשותם.
צריכה היא לשתוק מתוך כעס.
שניהם יצאו בגולה
מאתיהודה שטיינברג
הקהל התאסף בין אסרו-חג לסוכות בבוקר אל בית-הכנסת. כיתות כיתות מתאחדות, מתפרדות ומתאחדות שוב לצוותות חדשות, הכל מתלחשים ומתווכחים בחשאי. המסיח מסיח במלים מקוטעות וברמזי עינים, והשומע מקמט פנים בתמהון ובסימנים של גועל-נפש. הכל מזדעזעים ומתעוררים כשואפי נקמות.
“למי מחכים?”
“להרב דמתא.”
“מדוע הוא מתמהמה?”
“בודאי הוא מלמד זכות על אותו הזובח המפוגל. כלום אינך יודע כמה קשה על רבי שניאור-זלמן התכשיט, שיחיה, לדחות אדם מפרנסתו? פרנסה…”
“לא, אלא מפני שהוא עוד צעיר ומתבייש לעסוק בדין כזה.”
“גופא דעובדא היכי הוי?”
“פשוט. ישבנו בליל שני של סוכות בסוכתו של הרב ועסקנו בשמחת בית-השואבה. הרב שיחיה, כידוע, הוא קצת חלש, ולא יכול לשבת אתנו הרבה, והלך לנוח קצת. ואנחנו ישבנו ישיבת קבע ושתינו שמחים. וכבר היינו ב”מעלה עליונה." פתאום קול צועק. אבל הקול יוצא מחדר-המבשלות, וניכר בו קול אשה. ובחדר חושך. זילא מילתא1 להיכנס שם. בינתיים עמדנו על הדבר והתחלנו בודקים, מי חסר. נמצא, ששלמה שו"ב חסר. עוד אנו מסתכלים איש בפני חברו, והוא נכנס, צדיק תמים, כבא מן החוץ, ונוטל ידיו. ולא עוד אלא שמברך “אשר יצר” בשם ומלכות…
“שחיטתו אסורה כנבלה.”
“מן החובה להעבירו.”
“ראוי לנהוג בו בזיון וזלזול. יובא הנה, וישפוט הקהל.”
“אבל הרב מעכב.”
“במקום שיש חילול-השם אין חולקין כבוד לרב.”
“אבל פרנסה?”
“פרנסה!? האי מאי? וכי מה אשמים בזה בני ביתו? שכרו אין לקפח, אך את חלפיו מצוה לקחת ממנו, כדי שלא ישחוט אפילו לעצמו.”
“אבל איה רבי שניאור-זלמן?”
והרב ר' שניאור-זלמן יושב בביתו שקוע במחשבות.
יודע ר' שניאור-זלמן, שהעולם קורא לו “תכשיט” ונוהג בו כבוד גדול, אבל הוא אינו מתגאה בזה, אדרבה, צער הרבה גורם לו הדבר, ירא הוא שמא ינכו לו מזכויותיו.
ה“עולם” אומר עליו שהוא “סיני ועוקר הרים” אף-על-פי שהוא עוד צעיר. יודע הוא שזה אמת, כשהיה עוד רווק, היללו אותו בעירו, ויצא לו שם גאון. הוא קיבל סמיכה קודם שמלאו שנותיו.
ה“עולם”, אומר, שהוא ותיק וירא חטא. במקצת גם זה הוא אמת, אבל אוי להם לבני אדם ביראת חטא שלהם. היראה באה להם תמיד אחר החטא.
“כלום צריך אני לחפש אחרי דוגמאות מרחוק? די לי כשאני מסתכל בתוך נפשי. כמה אני נלחם בהרהורי שלי, רחמנא-ליצלן, ואף-על-פי-כן איני יכול להתפאר ולאמור: גירא בעיני דשטנא. רבונו של עולם, נשוי אני. כמה הוא השיעור? עד מתי? חסדי השם-יתברך עמי, שלא נתלכלכתי עוד חס-ושלום בחטאים, בר מינאי. רק מהרהר אני. אבל על הצד האמת קשים הרהורי עבירה יותר מן העבירה גופא.”
יש עתים, שהשטן מזמין לפניו את ה“דבר.” ואז מכיר הוא בנפשו אפיסות הכוח וחשכת השכל. שם הוי"ה, שהוא מצייר תמיד לנגד עיניו, מתטשטש בבת אחת, וכל אותם המאמרים הנמרצים, שבספרי מוסר וחרדים, שהוא מעלה אז בעל-כרחו על מחשבתו, כדי להינצל מפח היצר, אינם אלא מלים בודדות, ריקניות, שאין להן שום המשך וקשר, שום רעיון וכוונה. מלים בעלמא. היצר-הטוב מפרפר ונידון אז בחניקה.
“חסדי-השם יתברך מרובים עלי, שתמיד בעתים כאלו הוא מזמין לי איזו מניעה למפרע. זכות אבות בוודאי גורמת לזה.”
אבל כלום יכול הוא לצפות לשכר בשביל יראת חטא כזו? הלואי שלא ינכו עוד משכר תורה ותפילה שלו בשביל זה. הוא מטריח, כביכול, את השם-יתברך לשנות עליו סדרי בראשית ולהזמין לו מפריעים.
ובעודו יושב ומצטער נכנסו אליו שליחי הקהלה, נחפזים ומאיצים.
“רבי, כל הקהל מחכה. ראשי הקהל מטיחים דברים. בעל הטכסה שרוי ברוגז, שתי פעמים הלך לביתו ושב לבית-הכנסת.”
הרב מתרשל, נאנח וגונח ואומר: “פרנסה, רבונו של עולם, כלום מילתא זוטרתא היא פרנסה לאדם מישראל?” הוא מתמהמה, שליחי הקהילה כמעט שנושאים אותו על כפיהם לבית הכנסת.
ושלמה שו"ב הובא והוצג על הבימה. העדים נכונים להעיד. כיתות, כיתות מלחשות.
“כבר בדקו אחריו אנשים הקרובים אליו ומצאו בו, שהוא מסלסל בשערו ומקפיד על החיצוניות יותר מדי.”
“האי מאי? הסלסול והידור המלבושים אינם עוד סימן לעבירה. מי לנו גדול מר' שניאור-זלמן, וגם הוא אוהב סלסול ומקפיד על המלבושים.”
“הכי השתא. בלשמא ר' שניאור-זלמן, משום ‘זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות,’ אבל הלז, בעל הנאה, רחמנא-ליצלן.”
הרב ישב על הכסא. העדים והקהל סביבו. תנאי הותנה למפרע עם החוטא, שאם יתוודה על עוונו לא יקפחו את שכרו.
שלמה שו"ב עומד כפוף לפני הרב, עיניו דבקות לארץ, וקורא בקול מורתח: “השם-יתברך יודע את האמת.”
הוא מתייפח בדמעות.
קול קורא מתוך הקהל: “וידוי, מן החובה לפרש בעצמו בשפתיים.”
“חטאתי… נכ… של… תי… בוודאי נכשלתי, הוי-הוי, יודע מחשבות.”
הרב קם על רגליו. פניו כסיד ההיכל. דומה שהוא נרתע ומזדעזע. הכל מחרישים לשמוע פסק-דינו של הרב. הכל מסתכלים בפניו ונהנים מזיוון.
“רבותי, עוון זה הוא עוון חמור בזה ובבא. קלקול בכל העולמות. ולפיכך, רבותי, בקשו לכם רב אחר. הריני פסול לכם. אני… אני… אני החוטא, ולא הוא.”
הקהל התחילו מביטים איש אל רעהו משתוממים ופתוחי-שפתיים. דומה שהם חפצו לבטא איזה ביטוי, ובא מלאך וסטר על פיהם. וכשהתעוררו מהשתוממותם לא מצאו עוד לא את הרב ולא את השו"ב על מקומם. שניהם יצאו בגולה.
-
אין זה לפי כבודנו ↩
בדידות
מאתיהודה שטיינברג
חיים-מנדיל הברודי וברוך-שלמה הפידקמני שניהם מלמדים בעיר אחת שבפלך בסרביה, ואוכלים ארוחתם חדשית על שולחן הבעלים.
בחדשי אלול ואדר הם מתחילים להיפרד איש מעל רעהו בבחינת אויבים. בחדשי תשרי וניסן הם נעשים שונאים גלויים. איש מלשין על רעהו באזני בעלי-הבתים כל מה שהלשון הרכה מסוגלת לדבר, להרע ולהזיק. אך מיד כשעוברת תקופת בין-הזמנים, הם שבים להיות רעים טובים כשני בני-העיר, שגלו למקום אחד.
כש“הזמנים” מבורכים אצלם הם נוסעים לחג הפסח אל בתיהם ופוקדים את נויהם. אבל בשנים האחרונות אין זמנים מבורכים מצויים, והם אינם יכולים להתבזבז ולהוציא הוצאה מרובה כזו בכל שנה. דיו לחיים-מנדיל כשהוא נוסע אחת לשתי שנים, וברוך-שלמה לא היה בביתו שלוש שנים תמימות. פשוט, ירא היה להפקיר את התלמידים מפני ההתחרות הקשה שהתגברה בשנים האחרונות.
ובנסעו לביתו לפסח שעבר לא חזר בכי טוב. אשתו שבקה לו שם חיים.
כל ימות השבוע הם טרודים במלאכת השם. לפטם את תלמידיהם בפרשיות רש“י ושיעור גמרא וקצת תנ”ך וקורטוב של דקדוק. בקושי התירו להם בעלי-הבתים את שני הפרטים האחרונים. אבל מכיוון שהתירו להם, כבר הם דורשים זאת מהם כחובה. ולבד זה, הרבה מדקדקים הללו בעצמם על אותם הפרטים, מפני שאם לא מקצת דקדוק ותנ"ך במה עדיפים מלמדי גליציה ממלמדי המקום? ולפיכך אין להם פנאי להתגעגע על ביתם.
ולא עוד אלא שאפילו באותה השעה הקצרה, שנשארת להם לפעמים פנויה בין הפסקת הלימוד ושעת המנחה, אוולת קשורה בלבם להתווכח אז על ויכוח אחד, שבכל אותן השנים שהם “עורכים גלות” בעיר זו הם מתווכחים ומתווכחים ולא באו לכלל הסכמה אחת. חיים-מנדיל אומר שפידקמין היא אצל ברודי, וברוך-שלמה חולק ואומר: לא כי, אלא ברודי היא עיר שאצל פידקמין; חיים-מנדיל אומר, שמעיינות ברודי מרבים ומפרים, וברוך-שלמה משיג על זה ואומר, שהגבירים שבפידקמין הם מפורסמים בארבע כנפות הארץ.
אין שעתם פנויה לגעגועים, אך בערבי שבתות, אחרי שובם מבית-המרחץ ועד קבלת שבת, שעות אלה קשות עליהם יותר מכל ימות השבוע. להיכנס אז אל איזה מאנשי שלומם, אין השעה מסוגלת לכך. כל בעל-בית טרוד בביתו בהכנות לשבת. זה משחיז סכינו, זה מנקה בגדיו, זה מסדר נרות בשביל ה“פלג” שלו. אפילו אל בית נוח שו“ב אינך יכול להיכנס, מפני שהשו”בית נמצאת אז בבחינה רעה. הרבה מזוהמתו של חויא קדמאה1, רחמנא ליצלן יש בה אז. גוערת, מכה ילדים; מפנה את המיטות וגוערת; מטיחה את הקרקע ומתקוטטת; חופפת ראשי ילדיה ומקללת. הכול בביתה כמו נזוף בשעה זו. ניכר הדבר שחול ושבת, קליפה, רחמנא-ליצלן, וקדושה, נאבקות בקרבה. נוח בעצמו יושב ומעביר על הסדרה או מנעים שיר השירים בקול, כדי שלא ישמע את קטטותיה.
אין ברירה. כשאין לך ד' אמות שלך ועקרת הבית גערנית שלך, צריך אתה לשבת כפוף באיזה פינה שבקלויז.
ובקלויז מה קשה אז הישיבה. דווקא באותן השעות כשהמזרח פנוי, ואתה יכול לשבת בכל מקום שתרצה, דווקא אז קשה הישיבה לאדם שאינו בביתו. געגועים מתחילים שורצים בלב. כמו להכעיס עומדים לנגד עיניך יוצאי חלציך, בין שהם בוכים ובין שהם צוחקים. אתה בא לידי עגמימות, ואתה רואה, כביכול, בחוש את ה“פלג” שלך. ונדמה לך, שהיא אינה גערנית כלל, אלא, אדרבה, נוחה היא ככבשה תמה. וגם עינים לה כיונים.
בדידות, בדידות לוחצת על הלב. אף-על-פי שהם יושבים שניהם בקירוב-מקום נדמה לאיש איש מהם, שהוא יושב בדד, אחד יחיד בכל חללו של הקלויז. אפילו פסוקי הסדרה, שאחד מעביר “שנים מקרא ואחד תרגום,” ופסוקי שיר השירים, שהשני מנעים, יוצאים בודדים, כמו מתוך פיהוק. אפילו השמש הזקן המכבד אז את הרצפה ומיטיב את הנרות, הרי הוא כאילו אינו.
וברצי שמש באמת עומד בתווך בין חצי הקרקע המזרחי המכובד ומרובץ ובין החצי המאובק ומעלה במטאטאו ענן של אבק, עד הוא נעלם ונבלע בו יחד עם הספסלים והעמודים ההפוכים וארון הקודש וכל התוהו-ובוהו שבקלויז, והרי הוא כאילו אינו, וכשהוא מכעכע מתוך האבק הקדוש, שמגרה בחזהו החרב, נדמה לך, שכנסת-ישראל, כביכול, גונחת גניחה על חשבון ימות החול.
“בדידות,” משמיע ברוך-שלמה לעצמו.
“געגועים?” מעיר חברו.
“לא, בדידות. וקצת אני מודה לדבריך. געגועים ובדידות יחד, אף-על-פי שכשתדקדק בדבר הם שני הפכים בנושא אחד. המתגעגע כבר אינו בודד.”
“וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו… ושמע משה את עמא בכו לזרעיתהון…”
הלז מפסיק מתוך הסדרה, בלי הסר בכל זאת את עיניו מתוך החומד, ושואל בנוסח שאלה מיוחד: “בשל בניך?”
“איזה? משל הראשונה? הלא הלכו לאמריקה.”
“ושל השניה?”
“השניה מתה עלי בלא בנים.”
“ושל השלישית?”
“מן השלישית נשאר בן אחד, והוא עובד בצבא.”
“כמדומה לי, שזו היתה לך הרביעית.”
“זו היתה מרגלית טובה. לאמיתו של דבר כולם היו טובות, צנועות; אבל זו היתה בחינת צדקת. ממש מן האמהות.”
“ויש לך ממנה בנים?”
“יש בן אחד, אבל הוא יצאני. איני יודע את מקומו.”
“ועל מי מהם אתה מתגעגע?”
“מה ענין געגועים לכאן? בודאי הייתי חפץ לראות את כולם בבת אחת. אבל מאחר שזה בנציבין וזה באספמיא, ואני – בעפריים, הרי הדבר מחוץ לגדר האפשרות. להתגעגע על הנמנע זהו מעשה ילדות.”
“וכי מאחר שכך, כל זה כלפי ליא?”
“הלא אמרתי לך, לא געגועים גרידא. בדידות קשה לאדם מישראל, כשהוא נע ונד ובן-גלות קשה לו לשבת פנוי, בבחינת רווק.”
"טב למיתב טן-דו.2
“זה נאמר, לפי השגתי הדלה, יותר כלפי אלמן, מאשר כלפי ארמלתא”.3
“מקברות התאוה נסעו העם חצרות… מקברי דמשאלי נטלו עמא לחצרות.”
“באתי לגני, אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי.”
שניהם הפסיקו בשיחה. זה חזר לסדרה, וזה לאמירת שיר השירים בנוסח ממוצע בין השתפכות הנפש ובין עצבון של געגועים ובדידות, שתתקע"ד דורות קודם שנברא העולם הכריזו עליו בשמים לקבעו נוסח לערבי שבתות בין השמשות.
חיים-מנדיל הפסיק שנית:
“נו? כלום חסרה פידקמין שלך אלמנות?”
"כבר נתתי לב לדבר. אם ירצה השם לפסח הבא אסע לביתי ואעסוק בזה. אמת, שכפי הזמנים הנוכחיים, איני רשאי להתיר לעצמי נסיעה אחר נסיעה ברצופים, ובפרט כשאהיה זקוק להוצאות החתונה ופרנסת אשה חדשה. אבל אין ברירה. בשביל זה אקמץ אחרי-כן ולא אסע שתי שנים רצופות.
“ותדבר מרים ואהרן על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח… ומללת מרים ואהרן במשה על עסק אתתא שפרתא די נסיב ארי אתתא שפרתא דנסיב רחיק…”
“השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני…”
שניהם חזרו זה לסדרתו ותרגומה, וזה לפסוקי שיר השירים. שני הנוסחאות, סלסולי ה“דרגא תביר” והשברים התבעניים של נוסח שיר השירים, התרוממו, רחפו ותעו בחללו של הקלויז בין עמודי האבק, ולא התמזגו. הם נשארו בודדים, וכמו הולכים ומבקשים לעצמם זיווגים. לא התמזגה גם אנחתו הבודדת של השמש הזקן, ששמע את שיחתם מאחורי ערפו, ונאנח עליהם מתוך יאוש:
“תינח אשתקד, כשהיתה בתי, האלמנה, חיה, עוד היתה אולי שיחה זו נוגעת גם ליב איזה צד. אבל עכשיו? הכל הבלים.”
גבולין
מאתיהודה שטיינברג
מיד כששקעה שמש של שיתסר בתמוז, היה ר' שמחה בר-מדרגה משתקע לרצונו הטוב בתוך מרה שחורה עצומה ויגון נורא רחמנא-ליצלן, כבן מלך, שנקנסה עליו תפיסה לזמן מוגבל, והוא משים בעצמו את השלשלאות על רגליו. ואנשי שלומו העידו בו, שהוא מזדיין בשמחה פנימית מהשפעת השבת הסמוכה, כדי שלא תיפגם נשמתו ביגונם של שלושת שבועות האבל.
והיה מבריח את עצמו מישיבת חברים, ממעט בשיחה, ואפילו בשיעורי לימודו לא היה מתעסק כל צרכו. על הכול היה מונח חותם של אבלות. דומה היה, שנשמתו התכווצה והצטמצמה בתוך פינה אחת צרה שבלבבו והיא שותקת מתוך צער.
וכך היה מצטמצם גם גופו בזווית אחת צרה, שמאחורי התנור בקלויז, וישב שם רוב של יום. ואפילו כשקם לפרקים והתחיל צועד כמנהגו לאורך הקלויז, היה פוסע פסיעות צרות ומצומצמות בקו עקום, כאדם שיודע בנפשו, שעל קרקע שאינו שלו הוא הולך ושעל כל פסיעה ופסיעה הוא חושש שמא רשות אחרים הוא מפסיק.
הצער היותר גדול היה חש באבלות, שהיה נוהג ב“שבת חזון.” לכאורה זהו אותו הנוסח של “לכו-נרננה” שבכל שבתות השנה, אבל איזו מרירות מסוכה בו. איזה אונס מבצבץ, שמחת שבת בולטת יותר מן המידה. כבגד שאול על גופו של אדם. ככה מאריך אדם את סרבלו העליון כדי לכסות על קרעים וטלאים של בגדיו התחתונים.
וככה מבליט אדם לעת הצורך את עשרו, כדי לכסות בו מעיני הבריות את דלותו.
נער קטן יושב סמוך על שולחן אביו בליל שבת-קודש, מזמר זמירות ונתקל בלשונו ומשבש ב“עברי”. אבא קונסו וסוטר אל לחייו: “זמר כדבעי, בקול, בהברה, בנעימות.” הבן מתייפח ומזמר, מתייבב ומנגן.
זמירותיו של ר' שמחה בליל שבת-חזון היו מעין זמירותיו של נער זה. ממרירה קלה, מאיזה סימן של אבלות בפרהסיא לא היה יכול בכל זאת להישמר. בשבת שחרית לא טבל במקווה, ובשעת הסעודה החליף את הסדר ודחה את הקוגל לאחר הבשר.
אבל כל זה היה רק מנהג אבלות. גופה של האבלות חלה עליו אך מחצות יומו של ערב תשעה-באב. אז, מחצות היום ואילך, קשה היה להכיר בו את צורתו של אתמול. ברגע אחד נשתרבב חטמו ושקעו לחייו ונסדק מצחו בקרני חגבים, וקומתו נכפפה. הוא מבריח את עצמו מלהסתכל בפני אדם, כמו היה פתאום לשונא את הבריות. אפילו לשמים אינו מרים את עיניו. ניכר הדבר, שאילו היה ביכולתו היה אוסף פה מלא נשימה ומנשב בשמש, ומכבה אותה לכל באי עולם, כדרך שכיבו הללו את מאורו שלו.
יפה עושים ר' שמחה וחבריו, שאינם שוטחים שקים לקינות של ליל תשעה-באב ואינם מתפלשים באפר, מפני שזהו סימן אבלות גס, המוני, וגם מיותר לגמרי. וכי צריך לך סימן יותר בולט, אבלות יותר מורגשת מנוסחה של תפילת מעריב באותו הלילה? מן החושך הגלוי המרחף בחללו של הקלויז ומתגושש עם החשכה שבתוך הלבבות? נר יחידי וכהה זה שלפני העמוד למה הוא, אם לא להראות לך את החשכה? זהו כעין היתול דק ומר כלפי מעלה, כעין צחוק מתוך דמעות, צחוק פרוע של אומלל מתייאש.
“יום מועד” קרא אלהים לבחיריו בליל זה לפני אלפי שנים, ו“ביום מועד” משלמים עתה הבנים לאביהם. זוהי התרסה דקה כלפי מעלה, אבל יותר שהיא דקה יותר היא מורגשת.
ולא נפלא עוד הדבר, שויתר הקדוש-ברוך-הוא ומחל על חלק הגון שבתפילת שחרית של תשעה- באב.
בין תפילות כל השנה תעלינה גם שתי תפילות מקוטעות ומרוססות אלו, וידעו המלאכים מהו חורבן בית-המקדש.
ואיש איש מן החבורה מהפך את עמודו ויושב לו אצלו על הקרקע, ומעלה נר על הקינות. האור אינו מתפשט ועולה. למעלה לוחצת החשכה. לא נברא האור בליל זה אלא להאיר על הקינות.
והתחיל ר' שמחה קורא: “איכה ישבה בדד העיר,” וחבריו אחריו. ונדמה לך, שכל האנשים הללו יושבים בבדידות וקוראים ביחידות, ורק על פי מקרה המה מזדמנים בכל פעם על מקום אחד בקינות.
ומשהגיעו לפסוק “רוח משיח ה'… נלכד בשחיתותם,” לא היה נשמע עוד הברה יוצאה מפיהם כתיקונה. המלים נשתבשו, נסתרסו ונבלעו ביבבות. לא קינות הם אומרים, הם בוכים סתם. הפסוק נדחק ויוצא מתוך פיהם, מפני שאין לו מקום פנוי בלב. הלב מלא מרירות והתמרמרות. קינותיו של ירמיהו נצרבות ביגונה של חבורת ר' שמחה.
כהוגן עשה אחד מן החוץ שזרק חטטות (*חרולים המחטטים את הפנים) דרך החלון אל בין המקוננים. צריכים הם האומללים האלה לאיזה בלבול הדעת, לאיזו בדיחותא ומעשה נערות, בכדי להפיג במקצת את הצער. גם זהו מעין צחוק-פרא של אומללים נואשים.
ולמחר, ביום תשעה-באב בקלויז קוראים לו “יום” רק על דרך השאלה מפני שבאמת אין סדר זמנים ביום זה. הרבה חסר, מקוטע ומסורס בו. אין מקווה וטבילה, אין תפילה כדבעי, אין רחיצה ונטילת-ידים כהוגן. דומה, שהיום מתחיל מאמצעיתו והולך למפרע. יש רק שמש קפדנית, שמים שותקים וארץ שקועה באבלה, אבל סדר זמנים אין.
ואך כשעבר חצות היום קם ר' שמחה מעל האדמה והוציא אנחה כבושה ומתפרצת. צל של נחת-הרוח, השפוכה תמיד על פניו ואשר מי"ז בתמוז נעלמה מעליו, תועה עכשיו בין קמטי מצחו, בין עיניו, על חטמו, על שפתיו. הוא הוציא את קנה-מקטרתו, מילאהו טבק והתחיל מקטר בפעם הראשונה מערב יום אתמול. זה היה אצלו העינוי היותר אכזרי, שבין כל העינויים והסיגופים. לפי דעתו חסה התורה הקדושה על נפשותיהם של ישראל ולא אסרה את העישון לכל היום.
ושינוי זה פעל לטובה גם על הצעירים והאברכים שבקלויז, והתחילו מעשנים ומשיחים שיחה בלחש ושלא בלחש.
פישל, חתן הגביר, אברך בעל לחיים מלאות ואדומות תמיד, אך באותה שעה חיוורות כסיד ההיכל, התיר לעצמו מעשה נערות, לצבוט לחי נער קטן ולפטם את חטמו בטבק, ובתוך כדי מעשה הוא פונה אל רעו חיים-זיידיל ושואל: “הקשה עליך התענית?”
הלז מסתכל בו בעין אחת זועמת ובעינו השניה מביט אחרי ר' שמחה ומתבייש למפרע, שמא שמע את השאלה האווילית הזאת.
“מה יכול לעלות על דעת אדם גס לשאול,” חפץ הוא לאמר במבט: אבל האברך העלז מוסיף ואומר: “מחצות היום ואילך, כאילו לא צמתי. רק כוס-תה חם הייתי שותה לתיאבון.”
הלז נכלם עוד יותר. “רעבתן תמים,” הוא קורא עליו בלחש, “גם בושת לא ידע.”
ר' שמחה מתאנח ומסיח לעצמו: “דור חלש. רבונו-של-עולם, הכול שלך, יהודיך שלך וחולשתם שלך. תן בהם כוח ולב לעבדך.”
והוא מתיר לעצמו ויושב על הספסל ובני החבורה מתלקטים סביביו.
“פלאים,” מתחיל ניסן הירש הזקן לספר, וזה היה אצלו נוסח קבוע, שכל סיפוריו היו מתחילים בו, “פלאים אני אומר לכם. מי שלא ראה שמחה של מצווה אז. הלא ידוע לכם אותו ברית-מילה, שהיה אצלו, זכותו יגן עלינו, בתשעה-באב. סוד גלוי היה לכול, שהתינוק הנולד היה נשמתו של משיח, אבל בעוונותינו הרבים לא היה הדור ראוי לכך, ולא הוציא שנתו. ובאותה שנה אני הייתי משמש בדביר, ובאותו היום שנולד, כמו נשפעה עלינו ממרום שמחה פנימית עד שאלמלא הבושה מפני אבלותם של אותם הימים, היינו מרקדים בחוצות. ממש, כאילו לחשו לנו באזנינו ‘שישו יהודים.’ אבל הוא, זכותו יגן עלינו, היה עצב, כדרכו תמיד באותם הימים, עד הרגע, שהכניסו את הרך הנולד אל תוך הקלויז למול אותו. ופלא היה לראות, מן הרגע שהכניסו אותו ועד שיצאו עמו, כאילו פשט, זכותו יגן עלינו, את צורתו ולבש צורה אחרת, צורה של יום-טוב. וכולנו הרגשנו בדבר, וראינו בו, שהוא שרוי בשמחה. והשמחה היתה פנימית, שאין לתאר אותה בדברים. כעין אבוקה בתוך החושך. מחוץ לד' אמות שלו הכול בוכה, הכול חרב, הכול תשעה-באב. אבל בתוך הגבול הצר הזה היתה השמחה בלי גבול. כך, אני משער, צריכה להיות השמחה של מלך חדש, כשעולה על הכסא, בעוד שהישן מוטל מת לפניו. ומיד כשגמרו את המילה, הרי שב הכול לכשהיה. פשט צורתו החגיגית והתעטף באבלות, ואפילו ההדיוטים שבנו הכירו בדבר.”
השומעים התרגשו, הוציאו אנחה של התפלאות והשתקעו במחשבות.
גם פישל האברך השתקע במחשבה. נדמה לו, שהוא יושב כבר בביתו ולפניו כוס-תה מעלה אד, ועוגות ערבות מונחות ואומרות: טעמנו.
בשל כותל מערבי
מאתיהודה שטיינברג
בשל כותל מערבי / יהודה שטיינברג
אליעזר-דויד הוא אדם בעל מרה שחורה מטבעו, קצת קפדן, אבל את קפדנותו אינו משמיע לעולם בדברים, אלא במבט עיניים, בתנועת קמטי מצחו ובזיז-שפתיים כל שהוא. שורש נשמתו הוא מבחינת “גבורה,” ועל זה מעיד גם חטמו ההולך ומתעקם למטה, כאילו אין לו דבר עם הבריות, וגם עיניו הגדולות שמביטות תמיד אל כל פינה, אך לא אל פינה זו, שאתה פונה שמה, הן רואות את הכול רק לא את פניך.
הוא ממעט בשיחה עם הבריות, ורק לפרקים רחוקים הוא מתערב בשיחות חבריו, ואפילו כשהוא מתערב, הוא מתערב בקפדנות מיוחדת, זורק מלים סתם לאויר, ופוסק ושותק.
ומלים אלה, שהוא זורק, על-פי-רוב, אף-על-פי שהן יוצאות חטופות ומקוטעות, אילו היו נשמעות מפי איש אחר, היו בוודאי חושדין אותו במינות. אבל עם אליעזר-דויד לא היו החסידים מדקדקים כל-כך על הדבר, כאילו זכויות מיוחדות ניתנו לו להשמיע דברים שצורמים את האוזן. קצת מפני שהיה סוף כל סוף מוחזק וידוע לחרד וירא חטא קיצוני, וקצת מפני שהיו קטעי מאמריו יוצאים מפיהו באופן מיוחד. זה לא היה התפקרות, אלא כעין התמרמרות והטחת דברים. בכלל אין החסידים מדקדקים כל-כך על המחשבה והדיבור, כשהם באים בהתגלות ומתוך כובד-ראש ואינם יוצאים לידי מעשה.
וכבר היה מעשה, שבא אליעזר-דויד בשבת אחר הסעודה אל הקלויז ומצא שם אברכים יושבים ומזמרים להם ניגון מתוך עונג, והוא לא היה יכול לראות בני אדם שמחים ושרויים בחדווה.
“הוללים!” נתן עיניו בתקרה וקרא “געיה זו מהי? שוורים מעל האבוס.”
“האי מאי,” עונים הנעלבים, “עונג שבת, שמחה של מצווה. וכי לא שכר הרבה צפון לנו בשל זה?”
“שכר?” הוא זורק מלים, “לגן-עדן הוא מצפה. על כל פסיעה ופסיעה איסור סקילה, שבות, מכשול עבירה ביודעים ובלא יודעים. גיהנום פתוח לו מתחתיו, והוא מצפה לשכר, לחתיכת שור הבר, לשמן אפרסמון.”
ויצא אותו האברך ופרסם לפני זקני החסידים, שאליעזר-דויד מלגלג בדברי חז"ל וכופר בשכר עולם-הבא.
אבל הזקנים שמעו והניעו בשכמיהם. ‘אדם לקוי,’ לחשו עליו בשפתותיהם והלכו להם.
ושוב מעשה, שבא אליעזר-דויד אל הקלויז לתפילת שחרית והתחיל זורק חדשות כלפי האויר: “עוד שרפה בעיר אחת גדולה. אפילו בית אחד לא נשאר. בלי ספק נשרפו גם אנשים חיים. באה חולירע משתובבת. אומרים שהיא מתקרבת לכאן. בתו של הטכסן מתה היום. זהו בלי ספק אתחלתא…”
וזו היתה אחת מחולשותיו. אף-על-פי שהיה ממעט בשיחה עם בני אדם, ואין צריך לומר שלא היה קורא עתונים, בכל זאת ידע כל מקרה רע אשר קרה, לא רק בעיר, אלא בתבל כולה, והיה שש להפיץ שמועתו ברבים ולהוסיף עליה את הערותיו.
“הי,” קם עליו אחד מן השומעים, “‘מוציא דיבה הוא כסיל,’ כבר אמר החכם מכול.”
“ריקא,” התריס בו אליעזר-דויד, “ומה, אילו הייתי מבשר לך מלכת שבא, שדה ושדתין, גנות ופרדסים, לא הייתי כסיל, אלא שקרן ערום.”
“על השם ועל משיחו,” סיננו השומעים מתוך שפתיהם והביטו איש אל רעהו משתוממים.
רק פעם אחת בשנה, מן חצות יומו של שמיני באב ועד למחרתו, שורה עליו רוח רצון וקרבת דעת עם הבריות, מבט עיניו כמו מתרכך, לבו יותר פנוי לשיחתם של בני אדם. דומה שכשהוא מביט על הפנים המסואבים והמקומטים של היושבים על הקרקע מסוגפים ומצטערים, הוא נהנה ורוחו נוחה. על-כל-פנים עכשיו הם דומים בעיניו לאנשים, לאנשים בני צורה. מלבושיו המטולאים וקרעיו הישנים, שהוא לובש ביום זה, כמנהג, הולמים אותו ביותר, כעין בגדי חג. ובכל אבלותו ניכרת גאוניות מיוחדת וותרנות לאותו דבר המסוגלת רק לגאונים.
“יתאנחו להם גם אלו, איך שמתאנחים ועל מה שמתאנחים, סוף סוף גם אנחתם אנחה היא, גם הם בני אדם שבצלם נבראו.”
את הדברים האלה אתה יכול לקרוא אז מעל רשמי פניו ומבטי עיניו שהוא שולח מגבוה.
לעת ערב, כשמתאספים המתענים בחצר הקלויז ויושבים בחבורה ומשיחים, בכדי להסיח דעת מקשי התענית ולקצר את היום הארוך בשיחות, הוא עומד עליהם בפנים חציים פונים כנגדם וחציים מהם והלאה, ושומע את שיחותיהם.
“כותל מערבי זה,” אומר אחד מן החבורה, “נשאר בחסדי השם יתברך.”
“זהו ערבון וסימן שייבנה עוד בית-המקדש השלישי.”
“ריקא,” גער בו אליעזר-דויד, במשיח, בענוות גאונים, כשנטפלים לאנשים פשוטים, "וכי בית-המקדש הוא העיקר? מזבח שנטמא עוד יש לו תקנה, וכהן גדול שנתחלל שוב אין לו תקנה. ואתה בוא ואגלה לך סוד קיומו של כותל מערבי: ידוע, שכשנשא שלמה את בת פרעה, לא הסכימה בת רשע זה על הנישואין, עד שיתירו לה להוסיף אבן על בנין בית המקדש. ושלמה? שלמה לא מחה בדבר. אדרבא, היה שמח, שאומות העולם משתדלים לכבד את ישראל. ולפיכך, כשיצא גזר-דין, וצריך היה, כביכול, לכלות חמתו בעצים ובאבנים כדי להציל את ישראל מכליה חס ושלום, לא שלטה האש באותה האבן, שהוסיפה בת פרעה, מפני שהיא שמה אותה בכישוף המכחיש, כביכול, כוחה של שכינה, כידוע. ומפני זה יצא עלינו הקצף, והגלות נמשכת ונמשכת. מפני שצריך היה שיחרב הכול, התבין? בשביל טובת האומה צריך היה שיחרב הכול, כדי שיחרב גם בניינה של בת פרעה. אבל בעוונותינו הרבים גדול כוח הכישוף. ודבר זה יהיה מסור בידך. כל זמן שאתה רואה חורבה זו, של כותל מערבי לעיניך, דע שלא באה עוד העת, ועד שלא ישקע שם הכול תתעכב הגאולה.
חבורת השומעים נמצאת באותה שעה במצב של גרוי עצבים, וחפצו להתקוטט ולאמור לו, שהוא אפיקורס מוחלט שאין לו תקנה, אבל מפני חולשת התענית לא היה להם די כוח לדבר, ושתקו.
‘אדם לקוי,’ הניעו אליו קצתם בכתפיהם והלכו להם.
לא יכול עוד להתאפק
מאתיהודה שטיינברג
מנחם מנדיל “מקובל” וישכר-בר “חקרן” נשארו אחר תפילת שחרית האחרונים בקלויז. הראשון ישב וגמר את שיעורו ב“חק,” והשני חלץ תפילין דרבנו תם מתוך שיחת חולין בהוויות העולם.
מנחם-מנדיל שם ראשו ורובו בתוך ספר ה“חק,” מה שהיה אצלו תמיד סימן מובהק, שאינו שקוע כל-כך בשיעורו, ושאזניו נטויות לשמוע בשיחות חברו; וישכר-בער משיח במקוטעים, מפסיק מתוך שיחתו ופונה את לבו לכריכות הרצועות על תפיליו, שתהדקנה היטב את הקשר, ושתהיינה בדיוק כעין “כנפי יונה,” מפסיק מתוך כריכותיו וחוזר אל שיחתו.
“הכל מודים שהם הרשעים שבדור. אבל הרבה-הרבה טובה הם מביאים לעולם. החכמה הוא דבר גדול. הגע בעצמך, וכי לא טוב יותר לנסוע לאדמו”ר שליט"א במסילה שלהם, מאשר להסתגף בעגלתו של שמעיה שכור לשני ימים ולילה אחד?
וכשאתה מכניס את בנך אל הבחינות, כלום יכול היית לכוון את הרגע, שהם בודקים אותו ולהודיע לו, שליט“א, אלמלא שתיקנו הם את הטלגרף שלהם.”
מנחם-מנדיל התנודד, שם ידו על מצחו והשקיע עוד יותר את עיניו בספר הפתוח לפניו. דמיונו היה כהולך ונכשל על גשר רעוע, שהוא מחפש וממשש בידיו אחר איזה משען לאחוז בו ולהישען עליו.
ישכר-בר נגע שלא במתכוון בנגעים, שלא העלו עוד גלידה… לפני שלוש שנים, כשלא עברה עוד אז מסילת-הברזל דרך עירם, נסע מנחם מנדיל ל“התם” בעגלתו של שמעיה שכור, וקרה אסון, שנהפכה העגלה על נוסעיה ונקעה זרועו של מנחם-מנדיל. מיחוש נשאר לו באותה היד עד היום.
ולפני ארבע שנים, כשלא היה עוד הטלגרף בעירם, והוא הכניס אז את בנו לבחינה, ואף-על-פי שהוא שיחיה כמעט שהבטיח לו, אבל הצליח מעשה שטן, והבקשה האחרונה הגיעה ליד קדשו יום אחד אחר המעשה.
“מי יודע, מה יחדשו עוד?” מתפלסף הלז, “אולי באמת, כשיסעו בנינו לאדמו”ר שליט“א, יעופפו באויר כנשרים ועורבים.”
מנחם-מנדיל לא יכול עוד להתאפק. הוא הזיז מלפניו את הספר וקם על רגליו.
“ריקא,” נתן עליו בקול, "כל מה שאתה שח הוא שטותים, שטותים ולא יותר. והעיקר הוא אמונה. אם יש אמונה, יש הכול, ואם אין אמונה, אין כאן כלום. אמונה היא הניצוץ של הקדוש-ברוך-הוא, המחיה את הכול בעולמו, וזהו סוד השותפות, שהאדם נעשה, כביכול, בה שותפו של הקדוש-ברוך-הוא במעשה בראשית, מפני שכל דבר שאתה רואה, אתה רואה רק בכוח האמונה, ובכוח האמונה הוא מתקיים. אם לא תאמין בעצמך, שאתה רואה לפניך עולם מלא, הרי הכול בטל ומבוטל כעפרא דארעא. מפני שבאמת, מי זה יאמר לך שיש איזה דבר במציאות? שמא עורבא פרח. שמא חולם חלום אתה. האמונה היא הכול. האמונה היא סוד הבריאה. וסוד זה אגלה לך, שאפילו השטן, בר-מינן, מתקיים באמונה, ואפילו האפיקרוסים, ימח שמם, מתקיימים בכוח האמונה. הכול מתקיים בכוח האמונה, הכול, הנני אומר לך.
ישכר-בר הקשיב לדברי רעהו קצת מתמיה. נדמה לו, שחברו אינו משיב לו כענין ושהוא מדבר בקפדנות יתרה, אך בעיקרו של דבר הרכין לו בראשו, התאנח וקיפל את טליתו, נשק את הפרוכת והמזוזה ויצא לו.
במה
מאתיהודה שטיינברג
אליעזר שו"ב כבר הגיע לשנות שיבה, אך הרגשתו עודנה דקה, ואין איש, גם מן החרדים שבחרדים, מפקפק בהשחזתו. אדרבה, הכול מהדרים לקנות בשר משחיטתו.
הוא קם לילה לילה, בראש אשמורות, קל כנשר, עז כנמר ומתגבר כארי, ומטהר את ידיו ואת ה“חומר” שלו, ויושב לתיקון חצות ולקונן על גלות השכינה.
בלילה ההוא טעה והשכים לקום שתי שעות קודם לזמנו הרגיל אף-על-פי שבחדר בנו, הסמוך והפתוח אל חדרו, יש שעון-מעורר, אשר היה יכול להשתמש בו גם לצרכו. אך הוא איננו אוהב להשתמש בכל ההמצאות החדשות של אלו זחוחי-הלב בענייני דשמיא.
ולא עוד אלא גם כשהוא נוסע בזמנו ל“התם,” ומוכרח לנסוע יותר מחצי דרכו במסילת-הברזל, הנסיעה הזו היא על אפו ועל חמתו וכמו שכפאו שד, אף על פי שהוא יודע, שבדיעבד ובשעת הדחק מותר ליהנות ממעשי הרשעים בעולם הזה, ויש בזה סוד “יכין וצדיק ילבש.” אבל בכל עת שהוא נוסע במסילה השובבה הלזו, הוא חש בלבו מין רגש של בושה, של התבטלות, וחושש משום שיחוד-הלב וקרבת-דעת ל“חלק הרע.”
על כל פנים היה טוב יותר, כשהיה נוסע עם וולף בעל-עגלה, כי אז היה נוסע מן הבוקר עד שעת התפילה, וכשהגיע עד הראטוש1 היה עומד להתפלל. אחר כך סעד את לבו, ואחר כך נסע הלאה, וכך היה עושה יום מחר ובכל היום השלישי. גם “בו שיחיה” היה טועם אז ומשיג יותר טעם ויותר השגה.
ובמקום השעונים המרעישים שלהם היה שמאי-המכריז קם באשמורת, בשעה שהכול ישנים, שקועים בתרדמה וחולמים בהבלי עולם הזה, ורק הקדוש-ברוך-הוא ער ומוריד, כביכול, דמעות; ואז היה סובב שמאי הלז על מטהו ברחובות הריקים וקורא מתוך בכיה והתעוררות: קו-מו קו-מו… לעבו-דת ה-בו-רא… כי לכך נו-צר-ת.
והקול היה הולך וחותר בחושך, וסובב וממלא את כל חללה של הרחוב, וחודר דרך הכתלים ומגיע אל תוך האזנים ואל תוך הלב.
ומי אשר אזנים ולב לו, ושמע את הקריאה הגדולה הזאת, ולא התעורר משנתו, ולא התגבר על החומר העכור שלו, ולא עזב את המיטה החטאה, ולא קם לעבודת הבורא?
“אבל עתה,” מתאנח אלעזר שו"ב במחשבה, “בעוונותינו הרבים, הדור פרוץ ומרובה על העומד, בנים חדשים ומנהגים חדשים. מה רב המרחק, למשל, בין המנוח ר' חיים-דויד, עליו השלום, ובין בניו. עליו היו אומרים, שלא הכיר את ביתו, ושהיה מתנמנם כסוס. ובניו? גם כן יש שהם ערים כל הלילה, אבל מבלים את לילותיהם בישיבת תיאטראות וקרקסאות, בצחוק-הקלפים, רחמנא-ליצלן.”
“אבל מה לי לבקש מומים באחרים? הנה בני זה הסורר.”
הוא מסב ראשו כלפי הדלת הפתוחה לחדר בנו ומביט שמה.
“כמדומה לי, שלא שב עוד.”
הוא קם על רגליו ומתחיל לצעוד לאורך החדר, ומתכוון לקרוב אל הדלת, ומכניס את ראשו בחטיפה אל חדר בנו.
“לא, עוד לא שב,” הוא מסיים באנחה.
“הא לך בעל-דרשה, זה הלילה השלישי הוא דורש לציון. אוי לה לציון שאלה דרשניה.”
הוא נוטל מלוא כף אפר מקלה, מרים בזהירות את הירמולקה מעל לראשו, לבל ישאר בגילוי ראש, שם אפר מקלה על מקום התפילין ולוחש בשפתיו: “לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.”
ומתאנח בכוונה וחולץ מנעליו, ויושב לו על הארץ סמוך למזוזה.
“אשמנו, בגדנו, גזלנו…”
“איך נשיר את שיר ה'… אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני… אם לא אזכרכי…”
“והתועים והמתעים האלה אומרים, כי הם הזוכרים. במה? בחילול שבת? באסיפות של דופי?”
“אלוהים באו גויים נחלתך, טמאו את היכל קדשך.”
“מזמור לאסף, קינה לאסף מיבעי ליה,” מתרוצצת במוחו שאלה ישנה.
“אבל על כל פנים מוטב, שישבו גויים בנחלתנו, משיבואו זחוחי-לב אלו לטמא את הארץ: קינה לאסף? מזמור לאסף!”
“ועד כמה מגיעה עזותם של אלו. עזותם? לא, שטותם, אין אדם עובר עבירה, אלא אם נכנס בו רוח שטות.”
"זה יובלות על יובלות, שני ימים של הקדוש-ברוך-הוא אנו מבכים את השרפה אשר שרף ה', מתגוללים באשפה, מתפללים לשיבת ציון, לבניין ירושלים, להחזרת העבודה, לגאולת השכינה. והמה בכל העת ההיא אכלו טרפות, שתו יין-נסך, חיללו שבת, רקדו עם גויות, בילו ימיהם ולילותיהם בתיאטראות וקלפים. ועתה הם חוטפים חתיכה טובה. אומרים להביא את המשיח בלעדינו. עזי פנים, שוטים, עבריינים.
“זכור ה' מה היה לנו… עבדים משלו בנו… על הר ציון ששמם… שועלים הלכו בו…”
הוא חש איזו דקירה בחטמו. הוא עוצם את עיניו וחפץ לבכות. הדמעות הראשונות יוצאות בכבדות. הוא בוכה ושמח בלבו על שעלתה בידו לקיים מצוות בכיה על החורבן. הוא מתלהב ומנעים את הקינה בנעימות של תוגה, ודוחק את עצמו לבכיה, ומכוון בלבו, שהבכיה מכוונת גם על גלות השכינה, והעיקר על גלות השכינה.
“כי אם מאוס מאסתנו – קצפת עלינו,” והדמעות נוזלות-נוזלות.
“השיבנו.” הוא איננו עוד עוצר בעד דמעותיו ובוכה גם על פסוק זה.
“כה אמר ה': קול ברמה נשמע…”
וכמדומה לו, שהוא שומע את הקול, קול רך וחודר, נוקב ויורד. נוקב ועולה. רחל מבכה על בניה… בדרך אפרתה. והקול בוקע רקיעים ושחקים, וכל המקטרגים נאלמו, והמלאכים מפסיקים בשירתם ובוכים, העולמות העליונים והתחתונים. הכול בוכה, מערת המכפלה רועדת. שר של עשו כופף את קומתו.
ועתיק-יומין מתעורר על כסאו, בועט בו, כביכול. שאוג ישאג על נוהו. ושור על עשו נופל. אלהים מוריד שתי דמעות, להסברת האוזן. “ויקרא ה' אלהים לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק.”
הוא איננו יכול עתה לעצור נאקתו, המלים יוצאות מקוטעות מפיהו:
“על אלה א-ני בו-כי-ה, עי-ני עי-ני יו-רדה מי…”
“הקבצו ושמעו בני י… כי בפשעכם שולחה אמ…”
“אנה הלך דודך? תרקיע עמו לשח…!”
“שכינה מה אומרת? קלני מרא…”
“המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפל…”
“ידענו ה' רשענו.”
“או לרשעתנו ולעוונותינו.” התייפח אלעזר שו"ב וישתעל מרוב התרגשות.
“אמרו לבת ציון – כה אמר אדוניך, תחת היותך עזובה יבעלוך בניך.”
הוא התייפח כילד רגזן, שאיננו חפץ להאמין בשידולי הוריו ובהבטחותיהם, עד שיתנו לו בעין. כמעט שבעט במלים “וצניף מלוכה בכף אלהיך.”
והוא בוכה ובוכה, עד שלא שמע, שבזה הרגע שב בנו וייכנס אל חדרו.
שמואל בן אלעזר שו“ב, הוא צעיר בן עשרים ושמונה. הוא התחנך, כמובן, על ברכי החסידות, ויספוג אל תוכו את כל סגולותיה, ובכללן גם את קלות-הדעת המסוגלת לבני החסידים וצעיריהם במידה מרובה. בימי נעוריו למד את מלאכת הרבנות, וכבר השיג הורמנא מגדולי הרבנים, אך הציץ ונפגע, ויתחשב בין חצאי משכילים. השכלתו, כמובן, קיפחה את תקוותו למצוא כסא רבנות בתוך איזו “קהילה קדושה”. ועל כן, בימי תנועת היציאה לארגנטינה חזר למצוא עדת נודדים, שתקבל אותו לרב ומו”ץ. אז היה ארגנטיני נפרז, ולא ראה כל תקווה לישראל, בלתי אם ביציאה לארגנטינה. בוויכוחיו עם החסידים בנידון זה המציא להם ראיות ורמזים מן הזוהר ומחזון דניאל, שכך צריך להיות, ושארגנטינה היא ארץ ישראל העתידה להתפשט, והיה נושא בחיקו מכתבים מאיזה גדולי הצדיקים שליט"א, שהמה כמו מסכימים על הדבר. אך באותה קלות-דעת, שנתפעל אז ממאמרי הסופרים נושאי דגל ארגנטינה כן נתפעל עתה מן הדרשה הראשונה, ששמע מפי מטיף ציוני, אשר סר אל עירו, ויהי לציוני נלהב בכל המובנים השונים, אשר יבינו כיתות שונות מישראל בציוניות.
הוא שב עתה מבית-המדרש ושמע שם את המטיף מלגלג בתוך יתר דבריו על החסידים העקשנים, המתאמצים להביא את המשיח דוקא בישיבה על הארץ, באפר ובקינות.
“ושבו בנים לגבולם… ויש שכר… – מתי? – לפעולתך,” מצלצלים באזניו דברי המטיף. “לכשתפעל פעולה ממשית.” “עשה, ישראל’יק – אומר אלהים – אז אני עוזרך. בך בעזרתך. תושע ימינך לך, ואושיעך גם אני.”
והוא עומד עתה על דלת חדרו ומביט ברוגז על אביו הישיש, היושב על האדמה ושם אפר תחת פאר ובוכה.
“עד כמה לעקשנות הלזו?” חושב שמואל ואיננו מוצא די עוז בנפשו להגיד זאת בפיו, בראותו את הדמעות הנוזלות על לחיי הזקן הקמוטות, " במה אתם חפצים, עקשנים, לנצח את האויב? בדמעות? באפר? בישיבה על הארץ?"
“במה? במה?” מגמגם הזקן כמשיח אל עצמו, “באכילת טריפות? בחילול שבת? בדרשות של דופי? באסיפות של עמי-הארץ?”
ושני השואלים האלה של שני עולמות נפרדים ורחוקים נפרדו איש מעל רעהו. זה קם ללכת אל הקלויז וזה פשט את בגדיו לשכב.
זה שאל וזה שאל.
“במה? במה? בישיבה על הארץ?”
במה? במה? באסיפות של מה בכך?"
-
מועצת העיר בפולנית ↩
שני המלמדים
מאתיהודה שטיינברג
זנביל “בעל-דקדוק” וחיים-יונה “בעל הגיון” הם שניהם בני עיר אחת שבגליציה, ואחר הרבה גלגולים והרפתקאות בימים ש“ערכו גלות” וחזרו בעולם לבקש פרנסה איש לביתו ואיש על פי דרכו, נזדמנו שניהם בעיר אחת קטנה שבבסרביה, והשתקעו לפי שעה במלמדות.
בנוגע לפרנסה לא היו צריכים להיות שונאים זה לזה, מפני שלא היה זה נדחק בגדרו של חברו. תלמידיו של זנביל אינם יכולים להיות תלמידיו של חיים-יונה, וכן להיפך. איש איש מצטיין במקצוע שלו.
ולבד זה, אין זנביל וחיים-יונה בני אדם גסים, חס ושלום, שיעמידו את יחוסיהם על פרנסה, כעל דבר עיקרי. וכלום מה צריך להם? מזונות הם מוצאים מן המוכן על שולחן הבעלים. נשותיהם בביתם עוסקות באיזה מעמד-פרנסה ארעי או קבוע. נישואי בנות, ששניהם נתברכו בהן, לא במזלא תליא אלא בזכותא. כשתגיע ה“שעה טובה ומוצלחת,” בוודאי לא יתעצלו ויסעו לביתם להיות מחותנים. כל צרכיהם מצטמצמים בטבק לעישון, אבל גם דבר זה אינו שווה להיות טרוד בו. כשכלה הטבק לאחד מהם הוא פושט יד ולוקח מקופסת חברו ואפילו בלי נטילת רשות.
זנביל מצטיין בידיעתו העמוקה בחכמת הדקדוק. וכשמוסרים לו תלמידים אינם מוסרים לו אלא בזכות ביאוריו הרחבים על פסוקי רש“י, שיש בהם מחכמת הדקדוק. על כל “מצאתי” שב”שפתי-חכמים" הוא מניע ביד ולוחש: “שרי ליה מריה.” ולפעמים הוא מתריס ואומר: “מציאה שאין בה פחות משווה פרוטה.”
חיים-יונה מצטיין בחכמת ההגיון. וכשמוסרים לו תלמידים אינם מוסרים לו אלא בזכות ביאוריו על המקומות הקשים שב“מזרחי.” על פסוק רש"י של “אותו – אתו עמו, כלומר אליו” יש לו חמישה פשטים, וכולם הם על-פי כללי ההגיון.
אבל כל אלו הם טפלים אצלם, פרפראות לחכמה, שבשעת הדחק מותר ליהנות מהם ולעשותם סגולה לפרנסת המלמדות. בעיקרו של דבר הם בעלי-קבלה ויודעי-חן1.
אצל החסידים חשודים הם שני המלמדים במקצת, אף-על-פי שלכאורה שניהם חסידים מובהקים ומאמינים נלהבים. יש לחסידים אמיתיים איזה חוש נעלם, שעל פיהו הם מריחים ומכירים בבני אדם את תוך תוכה של הנשמה החסידית ופגמיה.
הצד השוה שבשניהם הוא, שהם חסידים לרביים זצ“לים ונבג”מים,2 כלומר, מאמינים הם, שהדורות שעברו היו צדיקים, לא כהפעוטות שבימינו.
וכשמגיעים בשיחתם לה“פעוטות שבימינו” הם מלגלגים בהסכמה אחת, אלא שאין מלגלגים בפה מלא, מניעים הם עליהם ביד ומתאנחים.
וכשהשיחה מתגלגלת על הזצ"לים, שזכו להם הדורות שעברו, מודה איש איש מהם על צדיקו של חברו, שהיה בוצינא קדישא,3 אלא שכל אחד משיג באותם הצדיקים על פי מדרגתו והבנתו.
ומאמינים שניהם, ששרשרת הקדושה לא נפסקה חס ושלום, ועוד יקום צדיק אחד גדול, צדיק הדור באמת, צדיק הדורות, שיהיה כאותם שהיו, ועוד גדול מהם. על-פי סוד “מעלין בקודש ולא מורידין,” אלא שכל אחד קיווה לצדיקו שלו, כפי שחזה לו ברוחו ועל-פי השגתו.
בתחיית המתים האמינו בלי שום הרהור ופקפוק, חס-ושלום, אף-על-פי שתלמידיהם, ה“גדיים שנעשו תיישים,” קצתם מרננים אחרי רבותיהם, שהם כביכול, כופרים באותו עיקר, וקצתם נעשו בעצמם כופרים.
גם בתחיית המתים מאמין כל אחד על-פי דרכו.
ומתרחקים הם תמיד באיזו פינה שבקלויז, ומתכוונים לשעה שהקלויז ריק מאדם. ואז הם יושבים ועוסקים בשיחה מקוטעת.
ואז הם באים לידי חילוקי דעות. ומתוך חילוקי דעות לידי מחלוקת, קטטות וזלזול איש ברעהו.
זנביל אומר, שהעולם נברא בלשון הקודש, וסוד הבריאה נגוז כולו בחכמת הדקדוק.
וחיים-יונה חולק עליו ואומר: לא כי, אלא העולם מתקיים על ההגיון, וסוד הבריאה כמוס ב“שלוש עשרה מידות ההגיון.”
זנביל מטעים דבריו ואומר, שעל-פי סוד שבירת הניצוצים יצא, כביכול, ה“ציווי” המוחלט על ה“מקור” ו“שורש” ההוויה, שיתחלק לעבר, הווה ועתיד, ושעיקר תכלית הבריאה ועבודת הצדיקים הוא לצרף אותם, להשיב את השבירות לקדמותם, ושצדיק הדור העתיד לבוא ירגיש את העתיד להיות ואת מה שהיה ברגש מיוחד ובהיר, כמו שמרגיש אדם בהווה. ואז ישוב הפועל לנפעל והנפעל לפועל, ויצטרפו למתפעל אחד.
ולא עוד, אלא שגם את בני האדם יעלה למדרגה כזו, וזהו סודה של תחיית המתים, כי מאחר שהאדם יהיה צופה ומרגיש את כל הדורות שבעתיד, הרי הוא, כביכול, נצחי. חי ברגע חיים נצחיים.
וחיים-יונה מקמט מצחו, מסב פניו, מבריח מעליו רעיונות רעהו ביד, ומתחיל מסדר את סודות שיטתו: שעל-ידי שבירת הניצוצים נתחלק, כביכול, האחד השלם לכללות פרטים, ושעל זה מרמזים מידותיו של ר' ישמעאל, ושתכלית הבריאה להשיב את הפרטים האלה אל כללם המוחלט, על-פי סוד היקשים וגזרה שוה, ושצדיק הדור, שיקום במהרה בימינו בקרוב, ירגיש את כל הפרטים ברגש בהיר ומיוחד, כמי שמרגיש בעצמו, וכשיאנח אדם בקצה העולם, ירגיש בו הצדיק תיכף.
ולא עוד, אלא שגם את בני האדם יעלה למדרגה כזו, ויהיו בני אדם מצויים איש לרעהו בבחינת “דבר הלמד מעניינו,” אברי גוף אחד, שכל אחד מהם מרגיש במציאות כולם. וזהו, לפי דעתו, סוד של תחיית המתים, כי מאחר שהפרט ירגיש את הכלל, הרי הוא מרגיש נצחיות, מפני שהכלל נצחי, כידוע ליודעי ח"ן, והרי הפרט נצחי בחלקו.
ושניהם מתווכחים. זה מראה במופת חותך, שהדבר כבר באמצע העבודה, והרי לך אדם שמפקיר את יומו בשביל מחר, ולא עוד אלא שהוא מחסר נפשו מטובה רגעית בשביל להניח נכסים במותו לדור הבא; הרי שאדם זה כבר מרגיש את צרכי העתיד באיזו הרגשה פגומה.
והלז מביא ראיה לחזק דעתו, ומראה, שהענין שהוא מרמז עליו, כבר הולך וקובע לו צורה במציאות. והרי לך אדם שסובל מחסור ורעב בשביל להשביע את בניו. ויש בעל מדרגה יותר גבוהה, כשהוא לוקח משלו ונותן לקרובו, לבני עירו, לבני עיירות אחרות. ויש לך אדם שמסתכן בנפשו בשביל טובת העולם. הרי אלו כבר מרגישים את הכלל.
ושניהם מתווכחים.
עבר, הווה, עתיד, מקור, ציווי מוחלט.
כלל ופרט וכלל, גזרה-שווה.
וזה מראה מקומות ב“ספר-יצירה,” וזה ב“מדרש-הנעלם.”
ושניהם מתווכחים, עד שבאים לידי קטטות.
למחר הם נפגשים בלי שאילת-שלום, מתאחרים בקלויז, עד שהעולם הולכים לבתים, ואז הם מתרחקים בזוית אחת.
והלז מושיט יד לתוך קופסתו של חברו, כורך לו משם סיגרה – ומתחילים הם שנית לשיח ולהתווכח.
מתוך וידוי
מאתיהודה שטיינברג
מתוך וידוי / יהודה שטיינברג
הוא היה עני מדוכא ומטופל בבנים ובנות, הבנים הם ברובם קטנים, שהוא חייב לשלם בשבילם שכר-לימוד, והבנות הן כמעט כולן בוגרות, והוא חייב להלבישן ונכשל על ידן באיסור “עיגון בנות.” הצד השווה שבכולם, שהם בשר-ודם, יש להם פיות וטוחנות בפה, וחייבים לאכול פת חרבה פעמיים ביום.
וכשאינו מוציא הצטרכות ביתו, הוא מקבל את הדבר פעמים על חשבון מירוק עוונות ופעמים על חשבון יסורים של אהבה, ועובד את קונו מעוני.
תיתי לו, שמעולם לא הפריעו אותו קטנויות אלו מלמלא את שיעוריו ב“חק,” במסכת שקיבל על עצמו בחברת ש"ס, ומעיון תפילה.
הוא אינו יודע כלל, ש“העולם” קוראים לו שלא בפניו “תכשיט,” “עבד השם יתברך ובעל מדרגה.”
וגם ה“עולם” אינו יודע, עד כמה הוא מצטער בעניו, ושחנותו הקטנה, שזוגתו עוסקת בה, אינה מפרנסת אותו.
אין ה“עולם” יכול לדעת זאת, מפני שיש לו קרוב מצד אמו, והלז, עשיר גדול ונדיב-לב מאין כמוהו.
ונדיב זה אמנם לא התעלם מקרובו-תלמיד-חכם וירא-שמים והיה שולח לו קצבה בסתר, עשרה זהובים לשבוע. אבל כשנפלה המחלוקת הגדולה בין האחים שליט“א בנידון מעות ארץ-ישראל ופרנסת אלמנת זצ”ל, עמד אותו עשיר בקלויז והתריס והטיח דברים בעזות מסוגלת לעשירים, ואמר דברים, שחייבים השומעים לקרוע עליהם.
אז קם ה“תכשיט,” והדיר בלבו הנאה מקרובו.
אשתו, רבקה, היא אשה כשרה, אשת תלמיד-חכם, יודעת היא את חומר ענין נדרים. רמז לה שאסור לה לקחת מן החוטא ומחטיא הלז מפני שמודר הנאה הוא. יודעת היא, שהיא מצווה לעשות רצון בעלה, ובפרט בעניין כזה!
רבקה, לא לבד שהיא אשה כשרה, אלא גם אשה יפת-תואר.
אבל זה אינו לעניינא.
באמת לאמיתה הוא נהנה ממה שהיא יפה, מפני שעל-פי הגמרא זהו אחד מן הדברים, שמרחיבין דעתו של אדם. אבל לפעמים שמגיע לו צער הרבה מן הדבר.
ביחוד היה מצטער על זה לפני עשר שנים, כשהיה אוכל מזונות על שולחן חותנו המזגני. רבים מן הבאים לשתות היו מדקדקים שלא לשתות אלא מידה.
לו לא איכפת הדבר כלל. והא ראיה, כשהיו סובאים משאינם ברית צובטים בלחייה לשם הוללות, היה מעלים אין. אבל כשעשו זאת מיהירי ישראל היה כואב ומצטער, ולפעמים שהטיח דברים כלפי מעלה וטען: “רבונו-של-עולם בראת אשה, בשביל יהודיך, והיא אמנם דבר טוב והגון, עזר כנגדו. אך למה זה חיללת אותה ביופי? כלום כשר לך, שיהיו רבים נכשלים בבריאתך?”
ואולם זה לא מעניינא. זהו בכלל מה שעבר. העיקר הוא, שהיא אשה הגונה, כשרה ויודעת, שחובתה לעשות רצון בעלה.
אבל אשה כשרה זו היתה גם באותה שעה אם לבנים-נחשים. הב-הב. אפילו יום אחד אינם יכולים לעמוד בנסיון של רעב.
ופעם אחת פגשה אותה אשת קרובו הנדיב, והתחילה מדברת על לבה ומפתה אותה.
והיא עמדה על דעתה. אבל אשת הנדיב הזכירה לה בנים רעבים.
ולא עמדה בנסיון: הסכימה לקבל קצבתה, שלא בידיעתו.
כל ימיה היתה מצטערת על הדבר. הלא עוון פלילי הוא לסובב את הבעל בכחש.
אך ההכרה, ההכרה.
הוא היה מתאונן על היופי, והיא על ההכרה.
ובין כך חלתה ימים ושבועות, והגיעה שעתה.
עוונה היה כמשא כבד על לבה. רגעים אחדים קודם יציאת נשמה החליטה לגלות לפניו את הכול ולבקש ממנו מחילה.
“ראובן, עווני גדול. בגדתי בך. לא כאשה כש-רה. מחל לי. אני נפתי-תי.”
“מה את סחה?”
“לא בש-בי-לי – המה,” רמזה באצבע על הבנים, “המה לא…”
אבל לא הספיקה לגמור וידויה, ותצא נשמתה.
ראובן עמד נדהם, מביט על סביביו.
ליל נדודים
מאתיהודה שטיינברג
ברקי ויומטיל הם שני רווקים יושבים קבועים בקלויז של אדמו“ר. שם קנו שביתה זה שלוש שנים. שם הם יושבים תמיד, לומדים יום ולילה בתורת אלהים, בנגלה ובנסתר. שם הם ישנים בלילה שנת הסוס ומעל הספסלים הקשים שבקלויז אינו קשה עליהם כל-כך להתעורר בלילה מתוך שנתם, לקום וללמוד תורה לשמה, ושם הם מוצאים גם את סעודתם שתי פעמים ביום מן המבשל של אדמו”ר, העומד בחצר מימינו של הקלויז.
חוץ מחצרו של אדמו"ר הם יודעים, שיש עוד בית-מרחץ בעיר וגם יש רחוב מוביל אל בית-המרחץ.
וברחוב זה יש גם חנויות ובתים, שבני אדם דרים בהם. אבל אין לברקי ויומטיל שום זיקה לחנויות ולבתים הללו, ולפיכך הרי הם כאילו אינם.
ליומטיל כבר נצנצה “תפארת בחורים” על סנטרו וברקי זה עתה העלה פיקוס על שפתו העליונה. זה מסלסל בשערות זקנו ומצטער על שאינן מספיקות עדיין כדי כריכה אחת על האצבע, וזה מסלסל בפאותיו ושמח על כך שכמה שהוא מסובבן ומסלסלן עוד נשאר בהן שיעור פאה.
ואף-על-פי שברקי צעיר מיומטיל בשתי שנים, בכל זאת בסתר גדול הוא מחברו.
כוחו של יומטיל רק בנגלה.
ולפיכך כשהם לומדים ב“עץ-חיים” מביט ברקי אל יומטיל ומסכל בו בשתי עיניו המלאות, כאילו חפץ הוא לחדור אל תוך לבו של חברו ולבדוק אותו אם השיג את הענין כהווייתו.
וכשהם לומדים בנגלה ומתחבטים לגלות מחלוקת בין רש"י ורבנו תם, שלכאורה נראים דבריהם מכוונים ולא פליגי1 – אז עיני יומטיל מפרכסות ומזדקרות על ברקי, כאילו חפץ הוא לבדקו אם ירד הלז לסוף דעתו.
הם אכלו את ארוחתם בלילה וכבר גמרו שיעורי לימודם והולכים לנום שנת ארעי מתוך שמחה. זה הוציא שיטה מחוורת והשיג על ה“פני-יהושע” בדין שריפת בת-כהן שזנתה, וזה השיג השגה חדשה בספירת יסוד ושייכותה אל יוסף הצדיק ועמד על כמה עניינים בסוד הזיווג של קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.
המה סידרו איש לעצמו את משכבו, העתיקו ספסל לספסל באופן שלא תהיינה מרגלותיהם מכוונות כלפי הארון, שמו למראשותיהם טליתות ישנות שנפסלו ושכבו איש על מקומו.
ברקי מתגולל, מתהפך מצד על צד, ויומטיל כבר מתחיל משתקע בתנומה.
“יומטיל, ישן אתה?”
“לא, ולמאי?”
“כך, אני שואל פשוט, יומטיל, מאי דעתך על… למשל, על חטאות נעורים?”
“וכי יודע אני? חושבני שכבר מחלו. תורה לשמה. ובצלו של אדמו”ר שליט“א, וכמה תיקונים לפגימת אותו ענין עשינו.”
“ואני, לבי נוקפני.”
“מפני מה?”
“מפני מה? מפני שיש לי סימן לדבר.”
“איזה סימן?”
“איזה סימן? הנה, למשל, דבר ידוע, שאין יצר-הרע שולט באדם כשר לנשותיהם של צדיקים. ואני…”
הלז הגביה את ראשו וכיון פניו כלפי המשיח בו מתוך החשכה.
“מה אתה שח? כלי שנשתמש בו קודש?”
“חס ושלום. לא לה שתחיה, אבל… לבת הצעירה, לריבה’לה.”
“דבר זה אינה ראיה מכרעת. אדרבה, איפכא מסתברא. אני אוהב את כל מה ששייך לאדמו”ר שליט“א, אפילו סוסי הזקנה, שמבשלת לנו ארוחות, חביבה עלי.”
“כך. אבל… אף-על-פי-כן חוששני, חושד אני את עצמי שיש לי חס-ושלום פנייה בדבר ושיד יצר-הרע באמצע. והא ראיה, את האדמו”רית שליט"א אוהב אני לראות בשעה שהיא מכסה פניה בשתי ידיה ומברכת על הנרות, או בשעה שהיא הולכת נחפזת לעזרת הנשים, אז היא באמת נפלאה, ממש חצי-צדיק. ניכר על פניה שהיא יודעת לפני מי היא הולכת ואנה היא באה. אבל אותה, את ריבה’לה, אוהב אני לראות דווקא… דווקא בשעה אחרת. וזה בא לי בבוקר אחד כשהשכמתי, כמנהגי, ויצאתי והיא פתחה אז את חלון חדר-משכבה והוציאה את ראשה ורובה.
“יומטיל.”
“שומע אני.”
“מה דעתך, שערות כאלו של ריבה’לה גם הן מרמזות על דינים?”
“מה שייך? בידוע שהצדיקים עומדים למעלה מן הכללות.”
“כך. הנה, למשל, יודע אני שהאדמו”רית שליט"א היא ירקרקת במקצת ושלחייה שקועות ושהיא צדקת גדולה ותו לא מידי.
"ועל ריבה’לה יכול אני להגיד לך בדיוק מידת חטמה. יודע אני לא רק צבע עיניה הדומה לתכלת אמיתית, אלא אפילו תנועות עיניה ופירכוסן, את ריסיה יכול הייתי להכיר אפילו בלא פניה.
"בלחייה אני נזכר בכל עת שאני רואה דבר עגול ורך.
"כשאני אומר שיר השירים בערב שבת ומגיע ל’מציץ מן החרכים,' מיד אני צופה ורואה את החרך הצר שבין שפתיה בשעת חיוכה.
"אתמול התעמקתי בהלכות דופן עקומה ונזכרתי בשיפוע חזה שמלבה עד צווארה.
“לומד אני את שיעורי ‘המשמיע קול בשבת’ ונדמה לי שאני שומע את קול צחוקה, הממלא לפעמים את חללו של החצר, ומתחיל גם אני צוחק, ומתוך צחקי אני מתחיל בוכה, ומשער אני שהבכיה באה לי מפני שיש לי הרהור תשובה.”
קולו של ברקי נעשה רך, קטוע ומפוסק לרגעים, הולך ובוקע את החושך שבקלויז.
יומטיל התיישב על משכבו, תמך את זרועותיו על ברכיו, הכניס את ראשו בין כפות ידיו ושמע בחמלה והשתתפות את וידויו של רעו.
"ואני יודע את כל חומר הענין, שמלבד שההרהורים לעצמם הם קשים מן העבירה רחמנא-ליצלן, הריני עוד מועל בקדשים, ועל כעין זה נענשו נדב ואביהוא ואצילי בני ישראל על הר סיני. ופעם אחת ראיתי בחלומי כאילו מחבק אני ספר תורה שיש לה ממש צורתה של ריבה’לה, ובעוד שאני מחבקה נפלה מידי וכל השמות הקדושים פרחו מתוכה. כל זאת יודע אני ומכיר בעצמי, אבל איני יכול לגרש את ההרהורים מתוך לבי, ובפרט כשאני רואה אותה בחוש, התבין? בעיני בשר. אז אני שוכח את הכול, אז אני רואה רק אותה.
“ולפעמים ילחש היצר באזני, שאין לי מה לדאוג מדינו של גיהנום, מפני שזו אינה אשה פשוטה, התבין, אשה לעבירה, ושכל מה שאני אוהב בה הוא רק הניצוץ הקדוש, הניצוץ האלהי, שיש לו בודאי זיקה ושייכות עם שורש נשמתי, ולפיכך מושכני כל-כך אחריה. מה דעתך בדבר זה?”
“יומטיל.”
“נסיון,” עונה לו חברו נפעם, “אני אומר לך שזהו נסיון, נסיון קשה. צריך אתה להתגבר כארי, ברקי. שכרך יהיה מרובה.”
“כך” מחליט ברקי מתאושש ומתחזק בדברי רעהו, “רואה אני בחוש שזהו נסיון. צריך להתגבר על היצר.”
ברקי אסר תיכף את המלחמה על היצר, גירש מתוך לבו את ההרהורים, התעמק באיזו קושיא שבמהר"ם שיף ויישן מתוך דבר הלכה.
אך יומטיל מתהפך מצד אל צד.
“ברקי, ברקי, הישן אתה, ברקי?”
“לא, זה עתה התחלתי מתנמנם. ומה?”
“כך, פשוט. איני יכול לישון, הרהורים רעים.”
“גרשם מתוך לבך.”
“אבל הם אינם באים מן החוץ, שורצים הם מתוך הלב.”
“נו, א, איני יכול להיות מרבה שיחה, כבר קראתי ‘המפיל’.”
-
ולא פליגי: ואינם חולקים זה על זה ↩
ר' חיים המוזג
מאתיהודה שטיינברג
ר' חיים המוזג / יהודה שטיינברג
קמטים רבים, ישרים ועקומים, העלה מצחו של ר' חיים המוזג, שלא לפי ארבעים שנות חייו. אילו ניתן פה לקמטים ההם, וכל קמט וקמט היה מספר לנו תולדותיו וסדר גלגוליו, איך ובשל מה התחיל מאמצע המצח והלך והשתרע מזה ומזה על שני עבריו, וירד אחרי כן והשתלשל על הלחיים, עד שנשקע בעביו של זקנו, המתחיל מחליף שער תשחורת בשל כסף, כי אז אולי יצא לנו מכל אותם הסיפורים סיפור אחד שלם מעניין ומלבב.
יש בין הקמטים קמטים מטושטשים וכאילו מתחבאים בין הבולטים, והם בלי ספק עוד משל ארבע שנות “נקיים” שלו, שהיה סמוך על שולחן חותנו ולא נשא שום עול, מלבד עול מלכות שמים. כל מה שעבר עליו בשנים הללו מצטמצם ב“חדר היחוד” שלו, בארבע אמות שלו בבית-המדרש ולפעמים גם בנסיעה ל“התם”. הרפתקאות גדולות לא קרו בימים ההם, אף-על-פי שסוף כל סוף השאירו גם הם איזו עקבות על מצחו: מלחמות היצר, נסיונות בהתרשלות בתורה ותפילה, קושיות על “כביכול” ו“עליו” שליט“א. סכסוכים בדבר הנדוניה שבידי חותנו, רוגזות וקטטות קלות “עמה”, צער של ישיבה על שולחן אחד עם חותן עם-הארץ, שיש בו בוודאי מגלגולו של לבן הארמי, ועוד דברים כאלה, שבזמנם היו גורמים לו צער, ועכשיו, כשהם נזכרים, הוא מקבלם על-חשבון יסורים של אהבה. יש מהם קמטים קצרים ותכופים, והם בוודאי מאותו זמן, שירד מעל שולחן חותנו והתחיל להחליף פרנסה בפרנסה: מלווה, לווה, שמוט, משמט, חנווני, מלמד, סוחר בטליתות ברשיד, חוכר שמרי הקהל וכו' וכו' – עד שנתגלגל והיה למוזג. ואז, כשהיה למוזג, והתחיל לישב בשלווה ולאכול פירות מן הקרן הקיימת לו לעתיד-לבוא, ראה בחוש, שמן השמים ריחמו עליו וגלגלו לידו פרנסה זו. הוא בדק ומצא שפרנסה זו היא מכוונת והגונה ליהודי כשר וירא-שמים, מפני שאין בה כלום משל בשר-ודם. כולה היא מידו הקדושה, הפתוחה והרחבה, ברוך הוא וברוך שמו. מפני שחבית יין זו, כשאתה קונה אותה ומעמידה במרתף, ומתחיל מוכר ממנה קימעא קימעא, הרי נעשית לדבר הסמוי מן העין, ויכולה להיות שורה עליה הברכה או, חס-ושלום, מגערת – הכל כפי מה שזכית. ובמה שאתה מוכר, יש לך על כל פנים להצטרכות הבית. וככלות השנה, אם זכית וכתבו עליך בראש-השנה דאשתקד לפרנסה בריווח, הרי נשאר לך עוד קרן לקנות חבית יין חדש, ואם חס-ושלום לא זכית, יש באמת צער ויסורים בדבר, עד שאתה צריך לתת תכשיטים “שלה” או מנורות כסף של שבת בערבון ולקנות חבית חדשה. אבל גם יסורים הם דבר נחוץ ליהודי כשר. ממרקים עוונותיו ושומרים אותו מן החטא, שלא ישכח חס-ושלום את בוראו מרוב טובה. קצת יסורים יש גם בזה, שאתה אנוס להיזקק אל הגסים המזוהמים, רחמנא-ליצלן, ולשמוע ניבול פיהם ולראות אותם בניוולם. באמת אין לך ניוול יותר מכוער מזה של בני אדם, כשהם משתקעים בשכרות. אבל מה בכך, כשאתה מתרגל ודש בדבר, הרי כל שיחותיהם המגונות הן באזניך כהמיית הרוח וכשריקת עדרים בעלמא. קצת מעלה בדבר יש גם בזה, שבפרנסה זו יכולה לעסוק ה”פלג-גופא" שלו, והוא יושב ועוסק בתורה ותפילה קבע, ובפרנסה ארעי. יכול הוא לבלות רוב ימיו ולילותיו בבית-המדרש, וזה ודאי דבר נחוץ ליהודי כשר.
והוא אמנם לא היה כפוי טובה לרבונו-של-עולם, ובכל יום ויום היה נותן לו שבח והודיה, על שהזמין לו פרנסה זו של מזגנות.
וקמט אחד יש העובר וחוצה את הקמטים באלכסון, וזה בוודאי בשל בנו, מאיר, שנתפקר ויצא לארגנטינה.
כמה צער גרם לו אז בנו זה. הוא התחבט והתקשה אז בדבר, עד שהעלה להלכה, שבנים אינם יסורים של אהבה.
וכל זאת הגיעה לו לאותו הבן בשביל הספרים הקטנים. ובדבר זה הוא בעצמו קצת חייב. הוא ראה מראש, שבנו הולך ומקדיח תבשילו, ממעט בלימודי קודש ומפנה לבו לדברים בטלים. התחיל בספריו של רמ“ח לוצאטו. והוא ראה ועשה את עצמו כלא רואה, מפני שבדיעבד היה קצת שמח בדבר. הוא חפץ, שידע בנו גם קצת מליצה בלשון הקודש. גם הוא בעצמו בימי חרפו היה נטפל אל הדבר בשעות שאינן לא יום ולא לילה. גם עכשיו עוד נמצאו על שערי הגמרות ועל שערי ה”טורים" שלו חידות ושירים על הר סיני, על בקיעת ים סוף, על שאלת “צדיק ורע לו,” על גלות השכינה. 'קצת מליצה אינה מזקת כל כך, ובפרט כשאתה שואב אותה מתוך ספריו של צדיק גדול כרמ"ח לוצאטו. הוא זוכר, שבזמן שהגה בספר הקטן “לישרים תהילה” וכשהגיע לשיר “רועה עדריו נער,” כמה חמד והשתוקק באותו רגע להתהפך פתאום לנער רועה עדרים, כאותו הנער של “לישרים תהילה,” לרעות צאנו בין צאלי חמד. שיהיה לו הר ירוק כר למראשותיו, צמר כבשיו למכסה עליו, יריעות השמים לאוהל, עמק דשאים למיטה, לבנה מלאה – פנס ומנורה, נאות דשאים – שולחן ערוך לו ולכבשיו התמימים.
אבל מה בכך? כלום לא ידע באותו זמן, שכל זה נאמר רק בכדי לשבר את האוזן? כלום העדר של רמ“ח לוצאטו ז”ל הוא עדר סתם? והרועה שלו הוא רועה מגושם, שישן על האדמה כגוי, ושהוא פסול לעדות ולעיבור שנים? והוא זוכר שגם הוא בימי חרפו, בהיותו סמוך עוד על שולחן חותנו הרחיק לכת בדרך זו, עד שהרגיש חותנו בדבר, ועשה חיפוש בארון הספרים שלו ומצא את כתביו, חידותיו ושיריו על גליוני הספרים. אפילו הצד החלק של כתובת אשתו היה מנומר בשירים וחידות. ואז הרעיש הזקן עולמות, והתקוטט בו, ונסע תיכף לאדמו“ר שליט”א.
ואדמו“ר שליט”א בירך את האברך ב“זרע של קיימא,” ונתן עצה לחותנו להפסיק מעכשיו במזונות הזוג ולחזור אחרי איזה פרנסה בשביל האברך.
כמה גדולים דברי קדשו שליט"א, לכאורה מה ענין של זרע קיימא ופרנסה להתחמצות אברכים, רחמנא-ליצלן? אבל עצתו הועילה באמת בדרך פלא וכסגולה בדוקה. באותה שנה נפקדה אשתו ולא פסקה מלדת עד עכשיו. והוא ירד לשולחנו ולתוך ד' אמות שלו, ושכח את כל אותם ההבלים.
אבל בנו, אוי לו בשל בנו. כלום יכול הייתי להעלות על דעתי – כך הוא מתנצל בעיני עצמו – שהוא ישתקע כל כך בתוך הטומאה ויתפקר לגמרי? יתפקר? כלום אפיקורסות גרידא הוא? שגעון, פשוט נשתגע, רחמנא-ליצלן.
פתאום עולה על דעתו לבעוט בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא ולהשניא עליו פרנסת המזיגה. “תרמית, גניבה, זלזול, ריווח מחטאים של בני אדם.” הכול כמו שמצא כתוב בספריו הטמאים.
ואני טוען: “איך נועזת לבעוט בחסדי הקדוש-ברוך-הוא, שהוא משפיע לנו פרנסה בטובה?” והוא עונה בעזות: “כלום פרנסה היא זאת? עביט של שופכין הוא.” והוא הולך ונשקע. התחיל לזלזל בכל הפרנסות, שהקדוש-ברוך-הוא ממציא לבני ישראל בחסדו הגדול.
עבודת אדמה, עבודת אדמה, הוא צווח. זו היא פרנסה מיד השם-יתברך.
קליפה של עבודת אדמה נזרקה בו. ואני טוען ומראה לו בעליל, שעבודה זו היא רק לעכו"ם, ולא לאדם מישראל. מפני שהרבה מחילול שבת תלוי בה. שאינך יכול להתפלל בציבור כראוי, מפני שצריך אתה לאור בוקר לחטוף ולהתפלל תפילה חטופה; ושהיא בכלל עבודה גסה, שמגשימה את העוסקים בה והופכת אותם לעמי ארצות גמורים והוא בשלו: עבודת אדמה, מחרשה, ועוד להג הרבה.
וכשהתריס בנו ויצא לארגנטינה וסבל שם רעב ומחסור ביחד עם כל החבורה שלו, היה הוא מצטער על הדבר, אבל בדיעבד נהנה קצת מזה. סוף כל סוף אולי ישכיל וישוב. הוא לא חדל גם עכשיו מלקוות לשיבת בנו. סוף כל סוף הלא אברך כשר הוא. קצת “שקץ,” קצת נפגם אבל בעיקרו של דבר הוא אדם כשר.
ועוד קמט אחד חוצה את כל הקמטים ויורד ומשנה את פניו שינוי גמור. ואם יש לקמטי המצח ערך שווה אל מקרי האדם והרפתקאותיו, עד שכל מה שהצרה גדולה ביותר, הקמט הנשאר אחריה עמוק ביותר, כי אז נשאר קמט זה בוודאי מאותו זמן, שנשבר מטה לחמו לרגל תוקף הגזירות וזריזות הבלשות בשנים האחרונות, שלא יעסקו בני ישראל בעסקי מזיגה. הוא היה אז אומלל ואובד. מכל אותן שנות פרנסה של “תרמית, גניבה וריווח מחטאים,” כמו שהיה בנו אומר, או של “השפעה מידו הפתוחה והרחבה,” כמו שהיה הוא משבח ואומר – לא נשארה לו אף פרוטה אחת בכיסו. החביות ריקות, הכיס ריק, ופרנסה אין.
הוא נשתקע כל כך כל אותן השנים בעסק המזיגה, עד שלא ידע עוד דרך לבקש פרנסה אחרת. ובמה היה יכול באמת איש כמוהו לעסוק בידים ריקניות. ובעתות הללו, שעשרה חנוונים עניים מתקוטטים על קונה אחד, מקורות הפרנסה הולכים ודוללים והיונקים מתרבים.
הוא שמח אז בזה, שאין בנו בביתו ושאינו יכול לקום עליו בהכרעותיו ובקליפה שלו: עבודת אדמה, ארגנטינה, ברזיליה, פלשתינא – אלוהים יודע אותם ואת כל אותם צירופי השמות, שעמדו וחידשו להם הללו.
הוא היה בבחינת עשיר שישן שנתו מתוך שובע וראה חלום נעים, וכשניעור משנתו, נודע לו, שטבעה ספינתו בים, וקנייניו שביבשה עלו בלהב השמימה. ברגע אחד הרגיש בעצמו, שהוא אביון מדוכא, ובני ביתו רעבים היום ומחר ואחר זמן, ומי יודע אם לא חס-ושלום, לכל הימים. כמה נחוצים היו לו עכשיו אותן שנות “נקיים” שעשה על שולחן חותנו. וכמה נחוץ היה לו עכשיו חותנו, כמות שהוא, אילו היה חי. לפחות, שלא יהיה הוא, חיים החתן, יחיד בצערו, בבחינת יתום אובד, שאין לו אפילו על מי להישען, ושאין איש דואג לו. אבל חותנו כבר שבק לו חיים.
והוא ראה אז, כמה גדולים חסדיו של הקדוש-ברוך-הוא הזן ומפרנס את כל העולם, במה שנודע לו פתאום, שאם יקנה לו איזה כרם אצל העיר, יהיה רשאי לשוב אל המזיגה. הוא מאמין, שהישועה הזאת באה רק בשבילו, מפני שתינח מוזגים אחרים, הם כשירצו יכולים עוד לעסוק במקצוע אחר. בפרנסה אחרת, אבל אצלו ממש כלו כל הקיצין.
והוא מכר בהסכמת אשתו את המרגליות שלה ואת מנורות הכסף של שבת, ובמחירם עלה בידו לקנות כרם קטן אצל העיר. הוא שב אל מקור מחייתו, וגם בעזרת רבונו-של-עולם הרוויח בזה הרבה, מפני ששבה ה“פלג” שלו להיזקק אל המזיגה ולהטפל בשכורים הגסים, והוא חזר לתורה ותפילה ולעבודת השם יתברך.
הכרם כשהוא לעצמו לא העסיק אותו כלל. מפני שהיה קטן, ולא הספיק לו יין למזיגה לכל השנה. אבל העיקר, שהוא מכשירהו להיות מוזג. וכלום הוא צריך ליותר? ומפני אותו הטעם עצמו לא היה בודקו כלל והפקיד את ההשגחה עליו ביד אחד מי שאינו בן-ברית, שהעמידו שם לשומר בשכר מועט מדעת, ובגניבת פירות-לעתיד שלא מדעת.
אך באחד הימים נצנץ במוחו רעיון הגון. כפי שעל היינות בכלל יש קצת חשש, מפני שסוף כל סוף יד עכו“ם צריכה להיות באמצע, וקשה לשמור עליהם בתדירות, בלי העלמת עין, ואם-כן הרי הוא יכול להוציא מכרמו שלו קצת יין, שיהיה כשר בלי שום פקפוק. הוא וביתו יעסקו בסחיטתו, ואפילו בלקיטתו. יין זה יספיק בשבילו לקידוש ולהבדלה ולארבע כוסות. חלק ממנו ישלח “לו,” שליט”א, ואולי יספיק לקידוש והבדלה של כל בני העיר. הם בודאי לא יהיו שביקי התירא ואכלי איסורא.1
ומאז התחיל בא לפרקים בכרמו, מסייר ומסתכל בסמדר, ומשער כמה יין יוציא ממנו בשנה זו. וכשראה אחרי הפסקה של מספר ימים שינוי ניכר בסמדר, הפרט גדל והתמלא בשיעור הגון, התחיל מתעניין בדבר ומבקר בכרמו יום יום בהתמדה ובמעט השתוקקות.
ולאט לאט נמשך לבו אל הדבר, עד שהיה מבלה שם לפעמים יום כולו. הוא מצא לו אמתלה, שהוא הולך להשגיח על המשגיח, לראות אם שומר הוא היטב את הכרם, שלא ייכנסו בו בהמות לחבל את הסמדר. אבל בעיקרו של דבר היה הולך להמתין לענבים שייגמלו.
ופעמים היה לבו נוקפו על הדבר, שהוא בטל מדברי תורה ומפנה לבו לדברי הבאי, שיש בו חשש של “אילן נאה וניר נאה.” אבל אז היה מצטדק בעיני עצמו. זיקה של מצווה יש בדבר, יין כשר לקידוש והבדלה.
ופעם אחת – זה היה ביום כ' סיון, יום של תענית וסליחות בהרבה מקומות – השכים לקום עם עלות השחר, וכשגמר את הסליחות בציבור בקלויז, בדק עצמו ומצא שאינו מוכשר עוד לתפילה של שחרית. לצאת אל הכרם קודם התפילה היה מתירא, שמא יתאחר שם ויעבור זמן קריאת-שמע. והחליט בדעתו לקחת עמו גם את טליתו ותפיליו וספר ה“חק.”
הוא התפלל אז עם זריחת חמה, בין אילנות וגפנים, צפצופי הציפרים ושאון הרוח בין הענפים לא בלבלו את מחשבתו. אדרבה, נדמה לו שהוא אינו מתפלל ביחידות, שהוא מתפלל בתוך איזה קלויז בין שאר מתפללים. תפילתו היתה אז במוחין דגדלות. עמד על הרבה עניינים נפלאים שבפסוקי דזמרה, שעד אז לא הרגיש בהם.
אפילו בשיעור ה“חק,” שלמד באותו יום תחת ענף תפוח אחד, מצא הרבה טעם לשבח.
לעת ערב התעכב בכוונה, כדי להתפלל תפילת מנחה בין האילנות.
למחר לא חזר עוד אחר מנין בהשכמה, אך השכים ולקח את תיק טליתו ותפיליו והצטייד בפת לחם לסעודה קלה, ויצא לכרמו ולא שב עוד עד הערב.
והרבה רוויח באותו היום. מפני שהשכים לקום משנתו קודם הנץ החמה ובלי מלחמת היצר – אדרבה, דומה שגם היצר הסכים לאותו דבר – היה לו היום ארוך כמעט בחציו מן הרגיל, והספיק לו הזמן לגמור ספר תהלים עד הנץ החמה. וכשהגיע למזמור “השמים מספרים כבוד אל,” נשא עיניו למרום וראה שמי תכלת רכים, זכים, שטוחים, מחבקים את כל העולם ומביטים ארצה בחסידות ובחנינה. נדמה לו, שהוא שומע ומקשיב בדומיתם איך הם מספרים את כבוד האל שלמעלה מהם.
וכשהחזיר פניו למזרח וראה דמדומי רקיע – כאילו חופה של אש פרושה ועננים כהים נדחקים, מתכווצים, משתטחים ומתאדמים כמו מבושת-פנים – הבין, ש“החתן” ה“גבור” יצא בעוד רגע מתחת חופתו וישיש לרוץ אורח, ולא מצא די כוח בנפשו להסתכל בו הרבה.
וכשהחזיר פניו מן המזרח והביט על הכיכר, והנה אלפי עיניים בהירות, עליזות, תמימות מביטות השמימה מכל עשב ועשב. דומה שהם חיים ומבינים במראה כמוהו, ושומעים ומקשיבים את שיח השמים עוד יותר ממנו.
פשיטא שהם חיים. הוא יודע זאת מכבר שהכול חי, שבכול יש ניצוץ משל אין-סוף ברוך-הוא והניצוץ הזה מחיה ומעמיד את הכול.
הוא יודע זאת מכבר, אבל עכשיו הוא רואה זאת בעיניו.
והוא אמנם לא נתעה בשוא. הוא יודע, שהעיניים הללו, שהוא רואה בעשבים, הן רק טיפות של טל. אבל מה בכך? כלום עינו של אדם מה היא אם לא איזה חומר נוזלי כטל? והניצוץ נותן בו כוח לראות.
ופתאום – צפצופים, קולות, שברים-תרועה, מאות אלפים, רבבות, כאילו התכוונו כולם לרגע אחד. האויר מלא קולות. אין מקום פנוי.
הוא חש כעין דפיקה או דקירה של נחת בלבו.
“לית אתר פנוי מניה.”
הוא חש מציאות אלהים על שכמו, על גביו, לעיניו, בכולו ובכול. זה היה למעלה מכוחו והשגתו. ופתאום התחיל מזדעזע בכל אבריו.
הארץ מספרת לשמים את כבוד אל.
כשעברה ההתפעלות הראשונה בא לידי חשש, שמא כל זה מעשה יצר הוא. הלא ידוע שכך דרכו של אותו הבחור רחמנא-ליצלן. מתחיל מפתה, כביכול, לעשות מצווה, עד שאומר לך: לך ועבוד עבודה-זרה.
והסיח את דעתו בעל-כרחו מכל הבלי עולם-הזה ועמד להתפלל. וכמה שהשתדל להתפלל בנוסח של חול,טעה בכל פעם והתבלבל בנוסח של שבת.
“האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני…”
הוי! נו! “המאיר לארץ ולדרים…”
“אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך בפי כל נשמה…”
נו! נו! “אל ברוך גדל-דעה…”
“וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה… ומברכין ומשבחין ומפארין ומעריצין… בשפה ברורה ובנעימה…”
הוא בכה כילד. בכה בפסוקי דזמרה, בכה בברכות קריאת-שמע, בתפילה אף-על-פי ששכח אז להתפלל על הפרנסה. הוא בכה, מפני שחפץ לבכות.
כל אותו היום היה שמח, שלא כרגיל, ולמד שיעוריו ב“חק” מתוך שמחה של מצווה, ולעת ערב כששב לביתו, חש בעצמו איזו רעננות, איזו נקיון וטהרה רוחנית, כאילו זה עתה שב ועלה מתוך המקווה, קשה היה עליו ריח החומץ של יין-פגום, שמילא את כל חללו של ביתו.
וכשהסתכל באשתו, נדמה לו שהיא מגואלת כולה ברפש.
ולאט לאט הרגיל את עצמו להשכים בכל יום ולצאת אל כרמו חמוש ומזויין בתיק טלית ותפילין, בסדר משניות ו“חק” ובפת לחם, ולשבת שם עד אחר תפילת המנחה. הישיבה בבית נעשתה קשה עליו.
הוא יודע עכשיו את הסוד, מפני מה היה הבעל-שם-טוב, זכותו יגן עלינו, מהדר להתפלל דוקא בין ההרים, ומפני מה תיקן יצחק אבינו, עליו השלום, תפילת המנחה דוקא בשדה. הוא מבין עכשיו, מפני מה יצאו בני ר' חייא לקרייתא2, שצומחים שם חיטים ושעורים, בעוד שהיו יכולים לעושת תורתם אומנותם ולהיפטר מעול דרך-ארץ. הם לא יצאו לבקש פרנסה, לעבוד בשדה עבודה פשוטה. הם יצאו לקבל על עצמם עול מלכות שמים. לשמוע איך הכול מודים, הכול משבחים והכול אומרים “אין קדוש כאדני.”
הרבה-הרבה דברים הוא מבין עכשיו, מה שלא הרגיש בהם קודם.
ופעם אחת הסתכל על-פי מקרה בכרמו של שכנו, שאינו בן-ברית, וראה שם, שחוץ מן הגפנים והאילנות צומחים שם גם זרעוני גינה וקצת תבואה. והתחיל בודק בדבר, אם יש שם חשש של כלאים. לא לשם הלכה למעשה, אך פשוט, לדינא, משום “תורה היא וללמוד אני צריך.” נזכר שיש אצלו משניות סדר זרעים. הוא הוציא את המשניות והתחיל עוסק בהלכות כלאים ותרומות ומעשרות. ואף-על-פי שגם עכשיו לא אחוור לו שמעתתא3 כמו בשאר הימים, מפני שהוא מוצא בה תמיד דברים רבים, שאינו מכיר בהם ברור, הוא יודע רק שהלוף הוא מין ירק, והירבוזין מין ירק אחר, הכול מין ירק. ההבדל רק, שבמקצתם יש בהם משום פאה וכלאים, ומקצתם אין בהם. אף-על-פי-כן נקל לו עכשיו הלימוד, מפני שהוא רואה בעיניים מיני דשאים וירקות, ויכול הוא לצייר לעצמו, שזהו מין זה, וזהו מין אחר הנזכר במשנה, אחר שלימודו אינו להלכה.
והעיקר, שהוא חש בלימוד איזה טעם מיוחד ומשיג בו השגה נפלאה במינה. אמת, שאין בו מאותו החידוד, שיש, למשל בשיטת ר' חנינא סגן הכהנים, אבל יש בו איזו התעוררות, מעין אותה שאתה חש בתוך התפילה.
וכשגמר את פרקו במשנה והתחיל הופך בדפי-המשניות מראשם לסופם, הופיעו לנגד עיניו פאה, לקט, שכחה, דמאי, מעשרות, תרומה, כלאים, חלה ביכורים, ערלה.
הוא מצא, שלא גילוי שכינה בלבד יש בשדה, אך חלק גדול של התורה הקדושה יש פה בין דשאים נאים ואילנות יפים.
והוא מתקשה עכשיו על דברי ר' אלעזר בן חסמא, שמצא “קנין ופתחי נדה – גופי הלכות,” ושכח סדר-זרעים כולו.
ובין כך התחיל מתבונן בכל יום בירקות הצומחים אצל שכנו, ההולכים וגדלים, הולכים וצצים, ומחליפים גונים מיום ליום.
“זהו באמת מלביש ערומים. אצבע אלהים מטפלת בברואים הזעירים הללו.”
וכשסעד ביום זה את סעודתו ובירך על המזון ואמר “הזן את העולם כולו,” התכוון להוציא גם את כל היתושים והרמשים האילמים הללו, השורצים פה בין הדשאים ונזונים בחסדיו וברחמיו של הקדוש-ברוך-הוא, שאילו ניתנו להם פה ולשון היו בודאי מצטרפים עמו וקורים יחד “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.”
וכמו בהיסח-הדעת הביט בכרמו שלו וראה שיש בו מידה הגונה של קרקע פנויה. וחשב ומצא שגם הוא היה יכול לזרוע אצלו זרעוני גינה, בצלים, שומים, כרפס, תפוחי-אדמה, ואפילו קצת תבואה.
ומיד התחיל לשער במוחו, לחשב חשבונות, להחליף מידת הלח ביבש, לוגין בקב וסאה בכור, ובית סאתיים של קרפף במידת האמה, עד שהגיע לחשבון של מ"ח ביצים, שיעור חלה, והעלה ברור בחשבונו, שמידת הקרקע הפנויה שבכרמו תספיק לו ירק ולחם לכל השנה, ואפילו למצה שמורה.
מלאכת החרישה והזריעה יכול הוא ללמוד קצת מתוך המשנה. הלא נמצא שם כל אותו הענין בפרוטרוט. ומה שלא ידע, יכול הוא להסתכל בשכנו בזמן שהוא עוסק בדבר ולהתלמד. סוף כל סוף אין במלאכה זו חכמה נשגבה, כשערל פשוט יודע אותה, ואז ימצא כמעט כל הצטרכותו בתוך כרמו. ולא עוד אלא שהוא יכול למכור את ביתו שברחוב במחיר יפה ולבנות לו פה בית קטן, כאותו של שכנו, ולא תצטרך עוד אשתו להתנוול כל כך במזיגה ובאותם השכורים הגסים. והוא יעבוד את הבורא בתורה ותפילה רובם של ימיו.
“רועה עדריו נער,” נזרק פתאום מתוך פיהו פסוקו של רמ"ח לוצאטו.
“דל הוא אך שמח…”
דומה, שהוא חזר לימי נעוריו.
הוא קם ממקומו והתחיל פוסע לכאן ולכאן, משפשף ידיו מתוך התפעלות, כמעט שהוא רוקד מתוך שמחה. “הוי, רבונו-של-עולם,” מתמלטות קריאות של התפעלות מתוך לבו.
הדבר נגמר אצלו בהחלטה גמורה. מתחילה חשב, שיסע לאדמו“ר שליט”א להתייעץ בדבר, אבל כשהתבונן היטב, בדק ומצא שלאו אורח ארעא4 להתייעץ עמו שליט"א בעניינים כאלו.
ונשאר לו רק להטות “אותה” לדבר, עד שתסכים. וזו אמנם מלאכה קשה אצלו מפני שהוא יודע אותה לעקשנית גדולה. אבל סוף כל סוף אשה היא אשה. נחוץ לאיש להשתדל אצל שכמותן הרבה-הרבה, אבל סוף כל סוף הן מסכימות.
ובין כך הגיעו ימי הבציר. הוא ובניו, ואפילו בנותיו, היו טרודים ללקוט ענבים. לאסוף, להטעין על העגלה השכורה ולהביא הביתה, כדי לדרכם שם בזהירות ובשמירה מעולה. היין יצא כשר בלי שום צל של פקפוק. הוא כבר התחיל לקדש עליו את השבת.
וימי הבציר עברו. שומר הכרם של ר' חיים המוזג התחיל חופר חפירות וטומן ומקבר את הגפנים היפות, הטובות, המשפיעות יין כשר.
ור' חיים עומד על גבו ורואה.
והאילנות התחילו משילים עליהם, והדשאים נובלים. השמש אינו יוצא עוד כחתן מתחת חופתו. עבים כהים מכסים לפרקים את השמים. דמיונם בשקים מטולאים. והשדות המתעטפים באד כעין האפר, כמו בכוונה, בכדי לכסות מערומיהם. הוא ראה והרגיש בקיץ סוד ההויה. עכשיו הוא רואה ומבין סוד תחיית המתים.
וימי החורף הגיעו, והוא התחיל יושב סגור וכלוא מחצית ימיו בקלויז ומחציתם אצל זוגתו ביחד עם השכורים המזוהמים, ומתגעגע על הימים הנעימים ועל הגפנים הקבורות.
והפדיון נתרבה, ברוך-השם, והחביות מתרוקנות ומתמלאות. והבית הומה ממאחרי-בנשף וממשכימי-קום. אבל כמה מזוהמים הם האורחים הללו. כמה מנוולים הם בפטפוטם, בשיחותיהם, בישיבתם, בעמידתם, בכול שלהם. הוא אינו יכול לקלוט במוחו, איך יכולה היא לשבת בקירוב מקום עם הללו ולשמוע במה שהם משיחים. הרגשותיו כל כך נתעדנו ונתפנקו במשך ימי הקיץ, עד שהוא בא לידי קפדנות על ידי כל שמץ של גסות וזוהמא.
וריח היין, הוי, כמה פגום הוא פה בחדר הצר. ממש מחנק-נפש. אינו דומה כלל לריח של יין קידוש והבדלה.
ויותר מכול אין הוא יכול לסבול את ההכנעה, השפלות ומורך-הלב בשעה שהבלשנים5 יורדים לתוך המרתף לבדוק את החביות.
אילו היה חיים יכול לפשפש בחדרי לבבו ולתכן את רוחו, כי עתה הכיר בעצמו, שהוא נלכד בעוון של גאות ויוהרה.
ואז מצא לו זמן מוכשר לעסוק “עמה” בענין שלו.
והוא התחיל מטעים לה את הדבר. משבח את הפרנסה החדשה, שהוא חושב עליה, ומגנה את המזיגה.
אבל היא קמה עליו בתמיהה של רוגז. איך אדם מעז לבעוט בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא? לזלזל בפרנסה נתונה לו מן השמים?
והוא טוען: “כלום פרנסה היא זו? עביט של שופכין. גניבה, תרמית, זלזול. ריווח מגסותם של בני אדם.”
אבל היא אינה מבינה את הענין לעומקו. היא כבר דשה בדבר, עד שאינה מרגישה בו עוד את כיעורו. היא מודה ומשבחת לבורא עולמים, שלא עזב את שפחתו יענטי בת העני-רבקה, אף-על-פי שאינה כדאית, אבל בזכות בניה ובנותיה הקטנים הזמין לה פרנסה, שהיא אוכלת ממנה לחם כמעט לשובע.
וכי מה בכך אם הללו מזוהמים? כלום היא שזיהמה אותם? אם הרבונו-של-עולם סובל אותם, מה היא שלא תסבלם?
“ומה איכפת לך, כשהם מפטפטים מה שהם מפטפטים? משל למה הדבר דומה, למי שאינו סובל המיית הרוח. בנוגע לצער, שמגיע מפחד הבלשנות זהו אמנם צער, אבל כלום ראית פרנסה בלי צער? כל פרנסה יש לה צער שלה.”
אשה היא אשה. אינה מרגישה במה שהוא מכוער ובמה שהוא הגון ורצוי. מה טוב היה, אילו היה מאיר כאן. הוא היה תופס ברגע את כל הענין, ובודאי היה מסכים לעצתי. הוא היה קובל תמיד על המזיגה, שהוא עביט של שופכין. לויכוחים והכרעות כוחו גדול מכוחי. הוא היה מכריע אותה. כאן היה ברא מזכה אבא. אבל חבל שאיננו.
בעיקרו של דבר התחיל נהנה בימים האחרונים במה שבנו יצא לארגנטינה ולא לאמריקה, מפני שבארגנטינה כבר יש לו בלי ספק כרם ושדה, ואינו מתפרנס מזלזולם של בני אדם. ומסתמא הוא יהודי כשר וירא-שמים. כל עובדי אדמה מוכרחים להיות יראי-שמים, מפני שיש להם השגה יותר ברורה ממציאות השם יתברך.
אבל, לפחות ליום אחד היה מאיר נחוץ פה בשבילה.
ובדיעבד היה די, אילו כתב לה מכתב כמו שהוא מבין לכתוב כשרוצה. אבל לצערו הרב הוא אינו יודע את האדריסה של בנו. הלז פסק מלכתוב מכתבים זה יותר משנה. והוא הולך ומתמזמז בצערו וכותב מכתבים למכיריו, שיצאו יחד עם בנו לארגנטינה ומבקש מהם ומתחנן אליהם, שיודיעו לו במוקדם האפשרי את האדריסה של בנו, והוא יושב ומצפה לתשובה. אך בין כך הוא מנסה כפעם בפעם לדבר על לב ה“פלג” שלו, אולי יפקח את עיניה לראות שהמזיגה הוא עביט של שופכין ולא פרנסה. ויזכירנה, שגם מאיר, בהיותו עוד בביתם, היה מתמרמר וצועק ומדבר כאותם הדברים ממש שהיא שומעת עכשיו מפי האב. ואז, לא היו מבינים אותו, לא האב ולא האם.
וזכר העובדה הזאת פעל הרבה על לב האם. היא נזכרה בכל אותן הקטטות, שחלו תכופות בין האב ובין בנו בשביל ויכוח זה. עד כמה היתה שותקת ומצטערת בימים הללו. לב אשה עודנו סוד צפון לגברים בכלל, והצפון שבסודות הוא לב אם. הרבה-הרבה מוותרת האם, ועל הרבה-הרבה יכולה היא להתפתות ולבטל את דעתה, ורק בשביל הסכמת-הדעות בין הבעל והבנים. היא התחילה להיכנע.
ובין כך הגיע להם מכתב מבנם. והמכתב אמנם אינו כתוב במליצות ולשון, כמו שמאיר מבין לכתוב לכשירצה, אבל הוא קצר, ברור ומובן.
הוא מודיע, שזה כבר עזב את הקולוניות ובא והתיישב בתוך כרך אחד גדול, ועסק שמה ב“פדלרות,” והרוויח, ברוך-השם, סכום הגון של כסף. עתה העתיק מושבו לבואינוס-איירס ופתח לו בית-מזיגה לשכר. “אומרים שהמזיגה פה היא עסק טוב, שמעשיר את בעליו,” גומר הוא את מכתבו.
“מה הוא כותב, סוף כל סוף?” שאלה האם בחוסר-סבלנות ובתלונה על בעלה, שהוא מתמהמה כל כך בקריאת המכתב.
חיים נתן את שני מבטי-עיניו במכתב ולא יכול להסירם משם. הוא חיפש איזה רעיון עמוק במכתב, שלא לפי פשוטם של דבריו, כמו שהסכין מכבר למצוא דרך משל ב“עדרו ורועו” של ר' משה חיים לוצאטו. אבל לשוא. פשוטם של דברי המכתב בולט וגלוי יותר מדי.
שיחות חסידים
מאתיהודה שטיינברג
התם
מאתיהודה שטיינברג
אם תשמעו חסידים זקנים מדברים על דבר ה“תם,” אל תשאלו מי הוא, שמא יכעסו עליכם. זקני החסידים קמצנים בדיבורים הם. חביבה עליהם השתיקה מתוך רגש ועל כן הם מקצרים מאד בדיבור.
התם הוא ר' איציק.
והתם – כך מספרים – לא היה מרגיש בנפשו שהוא צדיק. מאמינים רבים אמרו לו שהוא צדיק גדול, והוא שמע והתפלא מאד ולא מצא עוז בנפשו לבלתי האמין לכנסת ישראל. “וכי חשודים חס-ושלום בני-יעקב על השקר? מסתמא יש לי זכות אבות,” כך היה מתרץ ומיישב את הדבר לעצמו.
התם היה נזהר מאד מדבר שקר, ולכן כשהיו נותנים לו פדיונות, היה מקבל אותם בעל כרחו, משום חשש של גניבת-דעת ואבק-שקר. “באמת,” כך היה דן בעצמו, “חפץ אני את הכסף ודרוש לי כסף. אם לא אקבל מהם יאמרו הם שאני שונא-בצע, ונמצא שהבריות יהיו חס-ושלום מרומים על ידי.”
פעם אחת – כך מספרים – התאוננה הרבנית באזניו שצריכה היא לפרנסה, וגם משמשו התאונן על דחקות הזמן. התם חפץ לברך את הרבנית ואת המשמש, שיזמין להם השם-יתברך פרנסה בריווח. ואולם המשמש העיר את אזנו, שאין חבוש מתיר את עצמו מבית-האסורים ואין צדיק יכול להשפיע על עצמו ועל בני-ביתו.
“אם כן אסע אל איזה צדיק שיברכני,” ענה התם לתומו.
ואולם הרבנית והמשמש מצאו, כי יותר טוב שיסע התם לערים אשר רוב יושביהן חסידיו, ואצל להם ברכה, ומן ה“פדיונות” יביא גם מעט כסף לפרנסה.
“מהיכי-תיתי,” הסכים התם “פרנסה כשהיא לעצמה היא דבר נחוץ, וראיית פני יהודיו של רבונו-של-עולם היא בודאי ובודאי דבר טוב והגון.”
וישכור המשמש עגלה לשבוע, ויסעו לאחת מן הערים הרחוקות. לדבר הזה הסכימו גם המשמש גם התם, איש איש על פי טעמו ונימוקו. התם דן בעצמו כך: את חסידי מן הערים הקרובות אני רואה לעתים קרובות, ואלה אשר בערים הרחוקות אינני רואה בעתים תכופות כל-כך, לפיכך מן היושר הוא שאסע אליהם.
והמשמש לעצמו דן כך: שמם של צדיקים כשמן הטוב למרחוק. במרחקים גדול שמו יותר מבערים הקרובות. וגם היה מתיירא קצת, שמא בעיר הראשונה שיבוא בה התם ימצא כדי פרנסתו לשבוע אחד ומיד ישוב לביתו.
ויסעו התם והמשמש ובעל-העגלה הלוך ונסוע עד שבאו למחוז חפצם. וכשלא נשארו עוד אלא שתי פרסאות לבוא העירה יעץ המשמש לעמוד ולנוח מעט, ובסתר שלח את בעל-העגלה להודיע בעיר שהצדיק ר' איציק תם נוסע ובא ומחכה שיצאו לקראתו.
בעל-העגלה עשה את שליחותו, וישב מהר אל עגלתו.
התם החל להאיץ בבעל-העגלה לנסוע, כי ירא פן יאחר תפילת מנחה בציבור. המשמש פיגר והתעכב כפעם בפעם, אך בנשאו את עיניו אל ההר ראה עגלות רבות יורדות במורד ויבן, כי כבר נוסעים לקראתם, וישב בעגלה ויסעו.
והתם נשא את עיניו וירא עגלות רבות ושיירה הולכת ומתקרבת.
“אנה נוסעים האנשים האלה?” שאל התם בתמהון את אחד עוברי הדרך אשר נסע לדרכו.
“לקבל פני צדיק,” ענה הלז.
“פני צדיק? היש פה צדיק ואנכי לא ידעתי? הפוך,” הוא מצווה את בעל העגלה, “נסע גם אנחנו, ואולי נזכה ונהיה מן הראשונים.”
בעל העגלה מחכך בערפו ומביט אל המשמש. ובין כה והעגלות קרבו ואחדים מן החסידים קפצו מעל עגלותיהם והתחילו מתקרבים אל הצדיק.
“ראה, יהודים כשרים,” חושב התם בלבו, “מכתתים הם רגליהם. גדול יהיה שכרם. הבה ארד גם אני ואלך רגלי.”
והוא הולך רגלי בין ההולכים.
והחסידים רצים. וגם הוא רץ בין הרצים.
והחסידים רודפים אחריו.
“להיכן רץ רבנו? להיכן רץ רבנו?”
“להיכן? לקבל פני צדיק.”
“איזה צדיק?”
“מסתמא תגידו לי.”
כך מספרים זקני החסידים על ה“תם.”
עונש ושכר
מאתיהודה שטיינברג
מסיפורי עולם האמת
א
על שערי גיהנום כתב דומה המלאך באש שחורה על גבי אש אדומה: “היום יובא הנה איש רע. היו נכונים!”
והקלחות מרתיחות ומעלות אבעבועות של קצף עד לקצות הררי שלג. מתחת להן מתפרצת האש מכל עבר. מסרקות הברזל והמחטים וכל כלי המשחית לובנו באש והם לוחשים כולם: “הבו את הקרבן, הבו את הקרבן.”
ומחנה של מלאכי-חבלה רצים פתאום ומבשרים: “הוא הולך. הנה הוא.”
“מה רזה הוא. מה דק בשרו,” מתאוננות בנות אגרת-בת-מחלת, “מראהו כאילו רעב כל ימיו ללחם.”
“ריח עיפוש נודף ממנו כזיעת האסירים.”
“ארור הבא!” קראה אגרת, ותאחז בתנוך אוזן האיש ותשליכהו לאחור מעל לראשה.
ואלפי רוחות בדמות נחשים מתפרצים בצחוק-חרש ופוערים את פיהם. ומתוך פיותיהם מציצים ארסי-אש והם הולכים ומשתרעים.
“למשפט! פה, פה יישפט. אל לרשע כזה להרקיע שחקים עד לפני כסא המשפט. שם המליצים רבים יותר מדי.”
וממרום נשמעה שריקת רוח קלה, ואחריה קשקוש כנפים. ומלאכי החבלה נרתעו רגע אחד לאחור ויפנו מקום. מלאך מליץ רוכב על כרוב ירד משמים להפוך בזכות הנאשם.
“הוא גנב ונאף ורצח ונשבע לשקר.”
“בלום פיך, משטין,” קרא המליץ, “על הגניבה אין עונשים אלא אם אחזו ביד בשעת הגניבה.”
“ועל החטא השני, אלמלא מת האומלל בדמי ימיו, בוודאי היה שב בתשובה שלמה בזיקנותו!”
“רציחה? אדרבה סימן טוב הוא לנפש גבוה, לאדם עילאה.”
“שבועת שקר? מי יודע אם לא מסר מודעה מראש? או אולי ביטל את דבריו בלבו בשעה שנשבע?”
“הוא לא התפלל מעולם. קרקפתא דלא מנח תפילין,” קרא מלאך בדמות סרטן ויקפוץ על מוחו של הנאשם, “לא צם בצומות ולא אכל בימי החגים.”
“וביום-הכיפורים שחל להיות בשבת שבר דלתות בית-הסוהר ויברח וירץ יותר מתחום שבת.”
טענות המליץ נסתתמו.
“אל המדור הששי הביאוהו!” יצא גזר-הדין.
“המדור הששי איננו פנוי. הקלחות מלאות. וגם בלא זה מצאו הרשעים עצה טובה, הם שותים איש איש מעט מן הרותחים עד שלא נשאר מהם מאומה.”
“אל המדור השביעי.”
“אבל הן עוד עוון גדול אנחנו מוצאים בספר חשבונו: הוא שם קץ לחייו בעצם ידו. מעט לו המדור השביעי.”
“אבל יותר משבעה מדורים אין לנו,” קרא דומה ויהי מעמיק במחשבותיו. “ואולם ראו, הנה זה מצאתי לו עונש כחטאו,” קרא בשמחה, “השיבוהו אל החיים.”
ב
על שערי גן-עדן העליון כתב מיכאל המלאך במיץ שושנים, אשר לקח מגן-עדן התחתון, על יריעת חשמל:
“היום יואיל איש צדיק לבוא הנה.”
השוערים יצאו למשוח את צירי השערים, אשר לא נפתחו זה ימים רבים ויעלו חלודה. את המסילות יישרו ויתקנו אותן, וגם העמידו שומרי מסח ודגלי תכלת בידיהם, לבשר את בוא הצדיק.
“פנו דרך!” נשמע קול קורא, “הנה הצדיק הולך ובא.”
והצדיקים אשר בגן-עדן קמו מכסאותיהם ויביטו בעד החלונות מתוך קנאה לצדיק החדש אשר בא להיכנס בגבולם.
“הנה זה צדיק,” רמזו בלעג איש לרעו, “צדיק בלי זקן ובלי פאות.”
“כנראה אין ירמולקה תחת כובעו המשונה.”
“החדר הרביעי,” קרא מיכאל."
“החדר הרביעי איננו נוי. החדר ההוא מלא מפה לפה מאלה שנהרגו על קידוש-השם, אשר לא הניעו יד ו רגל ויפשטו את צוואריהם לשחיטה.”
“החדר החמישי.”
“החמישי פנוי, אבל… ריח רע עולה מן הרביעי, מן הצדיקים ההם, שהם, במחילת-כבודם, עצלים, וכאשר שכבו על צדם בבואם, כן ישכבו גם עתה.”
“בחדר הששי.”
“בששי יושבים ממוכן וחרבונה עם כל חסידי אומות העולם, שהראו חיבה לישראל בשעת הנאתם.”
“בשביעי.”
אבל הן האיש הזה צדיק גדול. הוא חמל על שונאיו ככל אשר חמל על אוהביו. הוא הרבה לעשות טוב בחייו, לא לשם כבוד ורק מאהבה לטוב ולכל החיים, והרבה יותר החל לעשות ולא הספיק.
“הוא היה רופא חולים עניים, ונטפל לעני אומלל, ששלח יד בחייו ויעמול להשיבהו אל החיים, ולעני ההוא ספחת ממארת, והוא לא נזהר והסתכן בנפשו ותדבק בו הספחת וימת.”
“אבל את הניתוח עשה ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, והעני היה גנב, אשר ברח מבית-האסורים.” ניסה קטיגור אחד ללמד חובה.
המלאכים הרימו כנף כנף ויגעו בקטיגור, וכרגע נשרף ויעל בלהב אש.
ומלאך אחד צעיר הופיע, אשר חידושו היה עוד ניכר על יפיו ועל תומתו. ובשתי כנפיו שתי פנינים מזהירות באור נפלא. אילו היה עוד שם הקטיגור והביט בהן מיד היה מתעוור.
“אני נבראתי,” מספר המלאך הצעיר, "מאנחתו האחרונה של אותו צדיק. והפנינים האלה שתי דמעותיו האחרונות הן. הוא לא חפץ למות. מלאך-המות מפייסו ב’גן-עדן' וב’עין לא ראתה,' והוא בוכה ואומר: “יקרה לי שעה אחת של מעשים טובים בעולם הזה מכל גן-העדן שלך בעולם הבא.'”
“החדר השביעי מעט מכפי שכרו,” מחליטים המלאכים כולם.
“אבל יותר משבעה חדרים אין לנו בגן-עדן,” התנצל מיכאל המלאך ויהי מעמיק במחשבותיו, “ואולם ראו הנה מצאתי לו שכר הגון כפי פעלו,” קרא פתאום, “השיבוהו אל החיים.”
הזקן בין נכדיו
מאתיהודה שטיינברג
צער גדול יש לו לאברהם-שלמה הזקן, כשהוא יושב בביתו בצוותא חדא עם “הגדיים שנעשו תיישים,” נכדיו במשמע, שילדו לו בנותיו וכלותיו. הם יושבים ועוסקים בשיחה בטלה ודברי-הבאי, והוא שומע ומצטער.
נכדיו אלו נולדו בביתו ונתגדלו על אחריותו. ר' אברהם-שלמה מבטיח לבניו ולחתניו “שנות נקיים” שאינן פוסקות לכל ימי חייו. אינו חפץ להיפרד מעליהם. בחינוך נכדיו עוסק הוא-גופו, ואף-על-פי-כן…
עם בניו נלחם בשעתם, וברוך-השם, שהכריע את יצרם. בנים כשרים הם, מעין “תפארת אבות.” אבל הנכדים – רואה הוא שסבא אצל נכדים הוא ענין אחר לגמרי. אין לו עליהם אותו הכוח, אותה ההשפעה, אותה התקיפות. האהבה מקלקלת פה את השורה. ולואי שהם לא ישפיעו עליו.
להתרחק מעליהם אינו יכול. כך הוא טבעו, אוהב הוא תמיד התחברות עם צעירים. כשאינו מוצא צעירים, הוא נטפל לפעמים לילדים, צובט את לחייהם וקורא להם בכינוי של חיבה: “שקצים, איך מברכים על רעמים וברקים?”
להתרחק מהם אינו יכול. אבל כשהוא יושב סמוך להם, יש לו צער הרבה.
“הוי, רבונו-של-עולם,, הוא כואב ומשיח לעצמו, “דור שאין בו מדעת קונו. תינח כשהם קוראים באותם הפנקסים הכרוכים בבחינת ספרים, הרי זה עבירה, שמכיוון שעבר עליה אדם ושנה, כבר נעשית לו כהיתר; אבל אותם השבחים והפטפוטים, שהם יושבים ומספרים באיזה ‘גוי תמים’?” לשעבר היו האברכים יושבים צפופים בין מנחה ומעריב בקלויז ומספרים בשבחם של צדיקים. עכשיו? תיתי להם שאינם אומרים ‘רבי טולסטוי’”.
ומטה הוא את אזנו כלפי המשיחים. חפץ הוא לשמוע, מה הם מפטפטים עליו.
והוא שומע לכאורה עניינים, שהם שייכים יותר אליו מאשר להם. מוסר, תיקון-העולם, רוחניות, מידות, מסירות-נפש. אלא שהמלים יוצאו מפיהם בתערובת מלים שאינן יהודיות.
“ובשביל זה צריכים אתם לקרוא בספריהם? הלא הרבה מזה וגדול מזה אתם מוצאים ב’ספר-חרדים,' בספרי חסידים ובמאמרי צדיקים.”
מחייכים הצעירים, ומתחילים מציעים לפניו דעות של “בעל-המוסר-הרוסי.”
מתכוונים הם להקניטו, להראות לו פנינים ומרגליות טובות שיש אצלם.
שומע הזקן ומקשיב בראשו ורובו, ובתוך כדי שמועתו הוא מפסיק ושואל: “כך הוא עושה או כך הוא אומר?”
אף הם מפסיקים ועונים לו שלא מענין השאלה, ומספרים לו מאותם דברי-כיבושין שאמר אותו “בעל-המוסר” על ה“שטופים.”
והוא מפסיק ושואל:
“בן כמה שנים הוא עכשיו?”
“כבר הגיע לשנות שיבה.”
והוא בא לכלל כעס, ומרמז להם על תשובת בת-שבע לדוד המלך בימי זקנתו.
ושוב הם עוברים מענין לענין, שלא מתוך הענין, ומספרים לו את דעותיו של אותו סופר בנוגע לאהבת-האדם, אהבה לשונאים, סליחה לפושעים ומדרגת מסירות-נפש.
סבלנותו של ר' אברהם שלמה פקעה. הוא קם מתוך כעס, זקף את ראשו כלפי התקרה והתחיל מדבר ברתיחה של תלמיד-חכם-קפדן:
"כל מה שהללו רואים אצלנו, הם עומדים וחוטפים לעצמם. תינח, כשאינם אומרים דבר בשם אומרו, זהו מפני שהם אינם זקוקים להביא גאולה לעולם. אבל השינויים לרעה, שהם עושים בדבר, ואותו הרעש שהם מעמידים למה הוא?
אצלנו בעלי-המידות עשו בעצמם הרבה-הרבה ומאחרים דרשו פחות ממה שעשו בעצמם. הם ידעו, ששני יצרים יש באדם, ושגם היצר-הרע הוא מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא. והללו כותבים ספרים עבים תריסר אלפי גמלי, מעמידים רעש, דורשים תיקון לבבות, והם-גופם – בע, מע ולא כלום."
הזקן פסע פסיעות דקות וגסות לאורך החדר ולרחבו, ומתוך פסיעותיו עמד באמצע החדר ופנה אל הצעירים:
“על הצדיק, הר' חיים מטשרנוביץ, היו אומרים, שספריו הם כדי שליש ממוחו. וזה נאמר לגנאי, מפני שאצל צדיקי הדור, כל מה שאמרו ושכתבו אינו אלא נקודה אחת, כקוצו של יו”ד מכל מה שנשאר במוח ובלב. ואצלם אין מוחם ולבם אפילו כמשהו של חמץ כנגד מה שכתבו. מה שם אותו אדם שאתם מקלסים אותו כל-כך? נו… יהי, איך שיהיה. בודאי לא רב-עמרם ולא רבי יהושע בן לוי. אבל כלום נושק הוא בעלי-ראתן 1? הווי אומר, לא. כלום גונב הוא לחם אצל אשתו ומוכרו בהקפה לעניים? הווי אומר, לא. כלום מפקיר הוא את נכסיו, שלא ייכשל בהם גנב? כלום מגרש הוא אשתו, כדי שלא ייכשלו בה בעלי-עברה? כלום יש לו אותה מדרגה של מסירות-נפש, שהוא דורשה מאחרים?
חפצים אתם לדעת, עד היכן שיעור של מסירות-נפש מגיע, בואו ואספר לכם מעשה שהיה."
הזקן ישב על מקומו, והצעירים נתנו בו את עיניהם. אוהבים הם תמיד לשמוע את מעשיותיו.
“מאמין אני,” התחיל הזקן בהקדמה קצרה כדי להפיג כעסו, "שאתם עודכם מתפללים שלוש ביום, שקצים. וכי לא כך? בעיקרו של דבר הרי אתם כשרים, זרע אברהם, אלא שאתם קצת שוטים, שוטים מאמינים. וזה פשוט. האמונה היא נחלת זרע-אברהם, ומכיון שאתם כופרים במה שצריך יהודי להאמין, הרי כוח האמונה שלכם הולך לאיבוד על שטותים והבלים.
וכשאתם מתפללים, ודאי שראיתם שתפילת ‘אלהי-נצור’ כתובה באותיות קטנות, אבל אינכם יודעים סיבת הדבר.
מעשה בחסיד אחד שבימי התנאים והאמוראים. הוא היה חסיד גדול, דן היה אפילו את אויביו לכף-זכות. כשהעליבו איש לא היה מצטער על עלבונו. הוא ידע, שהאדם הוא מעשה ידיו של הקדוש-ברוך-הוא, ואין עלבון בשר-ודם פועל עליו ולא כלום, אלא מצטער היה על אותו המעליב, שחטא ופגם בשפתיו.
ומתפלל היה אותו החסיד שלוש ביום, 'אלהי, נצור לשוני מרע… ונפשי כעפר לכול תהיה." ומאמין היה, שאילו התפלל כל אדם תפילה זו, לא היה שום אדם נענש על-ידי חברו ולא היה שום אדם נכשל בחטא. והיתה אז עת רצון בעולם וראויה היתה הגאולה שתבוא. ומצטער היה שאינו יודע שבעים לשון ואינו יכול לכתוב את תפילתו בשביל כל באי עולם.
לתקן את העולם היה חפץ.
ועמד וקנה לו בקבוק דיו וערה ממנו קצת לתוך קסתו, וישב לו בחדר מיוחד לכתוב תפילתו ולזכות בה את העולם.
בין-כך העלילו על היהודים, שיש להם ממון הרבה ועמדו עליהם הערביים הללו, שבשבילם הצטער אותו חסיד כל-כך, והרגו ביהודים, ועשו מה שקוראים עכשיו ' פרעות,' והגיעו גם לביתו של אותו חסיד, החריבו את הכול ושברו את בקבוק הדיו.
הצטער אותו חסיד בחדר השני, מפני שלא נשאר לו אלא קולמוס אחד של דיו, ויירא שמא יהרג. ולא יספיק לגמור תפילתו. ומה עשה? עמד וכתב כתיבה דקה כדי שתספיק לו הדיו, ועד שגמר נפלו עליו ובתקוהו בחרבותם.
נקרש הדם על החרב ונדבק עליה הקלף.
אבל בניו ידעו את התפילה על-פה, ונכדו, מר בר רב הונא, עמד וחידשה. אז היו נכדים אחרים לגמרי.
לימים מועטים נכנס אותו רוצח לבית הכומר שלהם ובתקו באותה החרב כדי לגנוב כספו, ונשאר שם הקלף. אבל אין זה מעניינא.
אחרי אותו החסיד עמד ‘שמואל הקטן’ וחפץ לתקן את העולם באופן אחר. חפץ היה להתפלל על כל הרשעים, המינים והרוצחים, שיאבדו מתוך העולם, ויישארו רק צדיקים. והרי באמת נברא העולם רק בשבילם.
קנה לו גם הוא קצת דיו וישב לכתוב תפילתו. שרתה עליו רוח-הקודש, וראה נחלי דם-אדם, שהללו שפכו ושופכים וישפכו בכל עת ובכל עידן, ובא לכלל כעס, מעין כעס של הנביאים, והתחיל שופע בקללות: ‘ותמגר ותכלם’ וכו'.
הצטער אותו צדיק על שהוא מביא כל כך קללות על העולם; אבל מה יעשה והוא נשבע שיוציא את כל הדיו על קללות?
ומה עשה? עמד וכתב באותיות גדולות מרובעות, עד שלא הספיקה הדיו אפילו למחצית מקללותיו, שהרשעים הללו ראויים להן.
נמנו וגמרו בפמליא של מעלה, שמסירות-הנפש של שמואל הקטן יותר הגונה ממסירות-הנפש של אותו חסיד."
“אבל, סבא,” מפסיקו אחד מן נכדים, “תפילת ‘אלהי נצור’ אינה שלנו. בעצמי ראיתי זה מקרוב גדול אחד משלהם כתבה ושלח לרוזן אחד. במתנה ולסגולה. הלז שילם בשבילה הרבה כסף.”
מסתכל הזקן בנכדו ומחריש מתוך כעס: “כמדומה לך שהם מלומדים, עוסקים בהיסטוריה – ואינם יודעים להבחין בין מוקדם ומאוחר.”
-
שם מחלה קשה ומסוכנת–בתלמוד. ↩
ואותו הילד היה
מאתיהודה שטיינברג
כשבישרו להצדיק, הרב רבי אברהם מלאך, שהרבנית ילדה בן, לא הכירו שום התפעלות על פניו, ורק הלך והכניס את ראשו ורובו בתוך חדר היולדת, וציווה שיראו לו את הרך הנולד.
וכשגילתה המיילדת את פני הילד, שלא נועזה עוד בעצמה להסתכל בצורתו, הניע עליו ה“מלאך” בידו ואמר: “זהו למטה מחסד שבאצילות, לא לך התכוונתי.”
ומיד חוורו פני הרך, ולא הוציא את יומו.
לאחר שנה, כשהודיעו לה“מלאך,” שהרבנית ילדה זכר, הכירו מקורביו איזו התעוררות בפניו, וקם וציווה, שיראו לו את הנולד. וכשהביט בו, העביר את ידו על פניו ואמר: “זהו למטה מגבורה שבאצילות, לא אותך קראתי.”
לשנה הבאה שמר בעצמו את העת. וכשילדה הרבנית, מיד היה ניכר בו שהוא דואג ומצטער. וכשהראו לו את הילד, נתן עיניו בו ואמר: “זה גם לתפארת שבבריאה אינו מגיע. לא על שכמותך הוצאתי את הטובים שבצירופים.”
ומובן מאליו, שגם זה לא הוציא את יומו.
בפעם הרביעית, כשהרגישה הרבנית בדבר, לא חפצה עוד להראות לו את הילד, עד שיבטיח לה תחילה, שזה יהיה בן קיימא, והוא היה אנוס להבטיח.
וכשהביט בצורתו של הנולד, נאנח ואמר: “טובים ממך שלחתי מעל פני, אבל מה אעשה וכבר הבטחתי.”
היה מצטער והולך כל אותו היום, וטען: “רבונו-של-עולם, מכל אוצר הנשמות שיש לך, לא מצאת למעני טובה מזו?”
לאורתא אחזי לית בחלמיה (*בלילה הראו לו בחלום) סולמו של יעקב אבינו. גמדים עולים ונפילים יורדים… והרבנית ראתה בחלומה את ר' המנונא זוטא ואת עוג מלך הבשן.
כשהקיץ ה“מלאך” ענה ואמר: “עתה ידעתי, שיקר בעיני הקדוש-ברוך-הוא נשמה נמוכה המתאמצת ועולה, מאיזו נשמה אצילית שירדה לעולם ונפגמה.”
ואותו הילד היה הרב ר' שלום.
אחטא ואשוב
מאתיהודה שטיינברג
בשני דרכים היה הצדיק מאפטא ידוע לחסידיו: שהיה מחבב את בעלי-תשובה ושהיה עובד את קונו באכילה ושתיה. ואלה מן המקורבים, שהיתה להם אחיזה הגונה בהצדיק, ידעו את הסוד, שאלמלא הוא, לא היתה חס-ושלום תקומה לנכשלים במאכלות אסורות.
ואת בעלי-התשובה היה משבח בפרהסיה ואומר: “רבותא להיות צדיק, כשלא טעמת מעולם טעם חטא? באופן זה היה יכול אפילו זמרי בן סלוא להיות צדיק.”
“דוד המלך לא זכה לאמור ק”ן פרקים תהלים, אלא מפני שהיה בעל תשובה," אמר פעם אחת במוצאי-שבת-קודש בסעודת מלוה-מלכה.
“חזקיהו וירבע ם-בן-נבט,” אמר פעם אחרת, “מי מהם זכה שיתפוש הקדוש-ברוך-הוא בבגדו? הווי אומר, ירבעם-בן-נבט.”
“צדיק מעיקרא הוא בבחינת מקווה מים טהורים. לא יחסר ולא יעדיף משנתנו לו. ובעל-תשובה הוא בבחינת מעיין המתגבר.”
פעם אחת, בצום גדליה, שב הצדיק מבית-התפילה ורמז שיערכו את השולחן, ונטל ידיו לסעודה.
הגבאי חשב, כי שכח הצדיק שהיום הוא יום תענית והזכירו על הדבר.
אבל הצדיק נאנח ואמר: “אילו ידע גדליהו את חולשת הדור, היה צווח מקברו ‘יאכלו ענוים וישבעו’.”
ולאחר שגמר סעודתו, נודע להגבאי, שנכשל הצדיק באותו יום ואכל בסעודתו בשר מאותו השו“ב, שאין הצדיק רואה את שם הוי”ה על החלף שלו.
אז הבין הגבאי שיש דברים בגו, ושהוא למעלה מהשגתו. ולא הרהר חס-ושלום אחרי מידותיו של אותו הצדיק, ורק שמר את הדבר בלבו.
והרבה שנים אחר פטירתו גילה נכדו ר' זיסיא עליו-השלום את הדבר.
כשנפטר הצדיק מאפטא, נסגרו בו ביום כל שערי הגיהנום, והכריזו מלמעלה: “מי שימות היום ילך עם הצדיק לגן-עדן.”
אבל הצדיק לא הסתפק בזה והלך ישר לגיהנום ועמד וקרא: “גיהנום, גיהנום, פתח שעריך לרשע בן צדיק.”
וכשראה שאין השערים נפתחים, הזכיר על עצמו את עוונו, שאכל בצום-גדליהו מחלף שאין עליו שם הוי"ה, אז נפתחו השערים. והצדיק נכנס בכל המדורים ולא שלטה האש רק בחניכי שיניו ובאצטומכתו.
ובראותו את צער הרשעים שבגיהנום עמד ונשבע, שאינו יוצא משם, עד שיצאו עמו כל הרשעים שבגיהנום.
ומלאך דומה חפץ להסכים לדבר זה, ובלבד שיצא תיכף. אבל הצדיק דרש ממנו עוד יתירה, שכל האומר “אחטא ואשוב” לא תשלוט בו אש של גיהנום.
ולזה לא הסכים שרו של גיהנום. הלא גמרא מפורשת היא: “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”
והיה אז רעש גדול בעולמות העליונים.
אבל הצדיק מאפטא ידע רק למחות דינים. להמתיק דינים לא ידע שום צדיק, כמו שידע זאת הרוזיני.
ובאותה שעה ישב הצדיק הרב ישראל מרוזין והקטיר את מקטרתו, והעלה מתוך פיו עיגולים עיגולים של עשן ואמר תורה.
"האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. הייתכן שהדברים הם כפשוטם? וכי הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר בריותיו? וצערו של זה היכן? גם מחטאו, רחמנא-ליצלן, לא נהנה כדבעי. גם צער החרטה גדול אחר כך – ואתה אומר אין מספיקין בידו לעשות תשובה?
“אבל פשט הדברים כך הוא באמת: האומר אחטא ואשוב, אין מטילים כל ספק בדבר שיעשה תשובה שלמה, ותשובתו תקובל, אחר שאפילו בשעת החטא, רחמנא ליצלן, לא שכח את בוראו.”
באותה שעה נכנע שר של גיהנום ונתקבלו כמה רשעים בתשובה, ונקבע הדבר לשעה ולדורות.
ומאותו היום התחיל הרב ר' זיסיא לנסוע לרוזין.
אברהם-מאיר הזקן ואלקנה האברך
מאתיהודה שטיינברג
אברהם-מאיר הזקן נשתתק מתוך שיחתו עם אלקנה האברך, שהיה משותי-מימיו ומקבל ממנו השפעה בסיפורי-קדושים, והתחיל לזמר בחשאי קטע של איזה ניגון, מה שהיה עושה תמיד, כשהיו מוחו ולבו מלאים מחשבות.
ואלקנה נשתקע ברעיונות על הדברים ששמע עתה מפי רבו זה ופתאום נתעורר ושאל:
“והוא היה משמש גם אצל האדמו”ר הזקן, זכותו יגן עלינו?"
“מי?”
“חיים-איצי? בידוע. הוא היה אצלו, זכותו יגן עלינו, כל-וכל. הוא היה מגיש לפניו תבשילי הסעודות ערב ובוקר, חולץ מנעליו ומלווהו לכשיצא, הכל כמו אצלו שליט”א. אבל אז לא היתה בו עוד הלקותא 1, רחמנא-ליצלן."
אברהם-מאיר הפסיק בשיחתו ונתאנח, וסינן מתוך שפתיו בחטיפה:
“והלקותא, רחמנא-ליצלן, באה עליו על-פי מעשה.”
“אינך יכול לספר לי המעשה?”
“מפני-מה לא? שוטה, אין זה בכלל מספר אחרי מיטתו של מת. הדבר הוא במקצת לכבודו. וחוץ לזה, מצווה לפרסם דברים כאלה.”
והזקן ניקה את קנה-מקטרתו וישם קצהו האחד בתוך פיו ואת קצהו השני הושיט להאברך. הלז הוציא מתוך התיק שלו קופסא יפה וחדשה מלאה טבק מן המובחר, מילא את מקטרתו של הזקן, הצית פיסת נייר והגישה אל המקטרת.
הזקן מצץ שתים שלוש מציצות מתוך הקנה והתחיל מספר:
“כשנפטר הזקן, זכותו יגן עלינו, והוא, שליט”א, להבדיל בין חיים לחיים, היה אז עוד צעיר, ממש קטן, כביכול, אז פטרו את כל המשמשים ממקומם, ורק חיים-איצי נשאר על מקומו, כי הוא היה גם קצת מלמדו שיחיה.
וכשישב הוא, שליט"א, על הכסא, התחילו המקורבים והחסידים לנסוע אליו בזמנם ושלא בזמנם, הכול כמו שהיה בעוד הזקן, זכותו יגן עלינו, היה בחיים.
אבל הם לא נושעו. כאילו לקחו מידו, חס-ושלום, את מפתח הישועות.
מקשות-לילד מתו, רחמנא-ליצלן, עקרות לא ילדו, בני עשרים ואחת נתקבלו כמעט כולם לצבא, הרבה רינדרים 2 גורשו מתוך הקריטשמות 3 שלהם. הכול כאילו נהפך העולם. נהפכו סדרי בראשית ויהיו לתוהו-ובוהו.
אין מופת, אין הבטחה ודאית, אין מאמר נפלא.
וחיים-איצי, הרגיש בדבר והיתה לו חולשת הדעת מזה, וכמעט שנלכד בפח של היצר, מפני שנפל בספק: שמא, אולי, מי יודע, וכאלה מטענות אותו הבחור, כשרוצה להעמיד איש חסיד בנסיון, רחמנא-ליצלן.
אבל הוא לא יכול להיות בספק. הוא יודע אותו שליט"א, שהוא קדוש מרחם, שהוא עובד את השם-יתברך ממש כאבותיו, זכותם יגן עלינו. ועמד בנסיון, וגירש את ההרהורים מתוך לבו, והתחיל לבקש את סיבת הדבר.
ביקש ומצא.
ונודע לו שהוא, שליט"א, מסור כולו לעולמות העליונים, ואינו יודע מן העולם השפל כלום.
ולא עוד, אלא כשמתאוננת לפניו איזו קשת-לב, הוא מצרף צירופים מדבריה ומוציא שמות הקדושים, ובורא עולמות חדשים.
אתה מספר לו גזירות רעות על ישראל, רחמנא-ליצלן – צירופים; מקשה לילד – צירופים; שוורים בווינא, שעומדים למכירה בחצי מחירם – צירופים; קריטשמות, משרפות יי"ש, פריצים רעים – הכול צירופים, צירופים של שמות הקדושים.
אתה כותב בפתקא שלך ‘לרפואה מכאב-שינים,’ והוא אינו יודע מהו כאב ומהו שיניים.
אתה כותב בפתקא שלך ‘שיזכה לפרנסה,’ והוא אינו יודע מהי פרנסה.
אתה כותב ‘שיהיו מזונותיו נתונים לו מידי הקדוש-ברוך-הוא ולא מידי בשר-ודם,’ והוא נושא את עיניו הבהירות, ושואל: ‘וכי יש דבר שאינו, חס-ושלום, מידי הקדוש-ברוך-הוא?’
בקיצור אינו יודע כלום מהו עולם-זה."
“ומה היה בדבר?”
“ומה היה בדבר? העולמות העליונים האירו באור הגנוז. קודשא-בריך-הוא לא קא בכי ולא קא רגיז כל האי שעתא 4. וראוי היה הזמן שתבוא בו הגאולה.”
“ומפני מה לא באה?” קם האברך על רגליו ונתן את מבטי עיניו ברבו.
“מפני מה לא באה?” צחק הזקן צחוק של יאוש, "מפני שלא חסרה לו. מפני שבספירות העליונות אין הגאולה חסרה. מפני שהכול שם גאול ועומד. רק העולם השפל הוא בגלות, ושכינתא בגלותא. התבין את הענין? זהו סוד של ‘עמו אנו בצרה.’
רק העולם השפל הוא בגלות, ומן העולם השפל, לא ידע שליט"א כלום.
ואז היה מעשה, שיוחנן המקורב חלה, רחמנא-ליצלן, במחלה מסוכנת, ושלח פתקא אליו שיחיה, והפתקא היתה כתובה ממש בדמעות.
וכשעיין הוא שיהיה בהפתקא, נשא את עיניו הקדושות ואמר: תמה אני על יוחנן, שהוא כמדומה לי עובד וירא-שמים ויודע שיעור בעבודת הבורא, ‘בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך,’ כל ימיו צריך אדם להצטער, מתי יבוא לידו דבר זה, ויקיימנו; עכשיו, כשהגיע לידי כך – ומה הוא רוצה, שאלך, חס-ושלום, נגד רצון הבורא?
וחסידים נוסעים ושבים, ונוסעים וכותבים בקשות, לפרנסה, למעמד פרנסה, להינצל מחרפת רעב, חס-ושלום.
אבל הוא שיחיה אינו יודע מהי פרנסה ומהו רעב.
וחיים-איצי היה מצטער מאד על הדבר ועמד וטען: רבונו-של-עולם, כלום למענך בראת צדיקים בעולמך?
ואז החליט בדעתו לעשות דבר, שיש בו סכנת נפשות: לא צירופים חסר העולם. כבר יש די קדושה בארץ, כשיש לו להקדוש-ברוך-הוא צדיקים כמוהו בעולמו. העולם צריך לפרנסה. בעולם יש עול גלות. צריך להביא את העולם בלבו הקדוש. צריך לעשות דבר, שידע שליט"א מהי פרנסה, מהו רעב ומהו עול גלות.
והוא קיבל על עצמו הדבר, ועשה
ואחר תפילת שחרית, כשהגיעה העת להגיש לפניו שיהיה ארוחת-הבוקר, עמד וסגר את הדלת ולא הביא לפניו אפילו כזית לחם.
והוא שיחיה היה טרוד בצירופיו ובבריאת עולמות, ועשה נחת-רוח לשכינה הקדושה, ולא הרגיש כלום.
אך בעוד שהוא עוסק בצירופיו, הרגיש שחסרות לו היום הרבה ברכות לתשלום סכום המאה.
ולעת ערב הרגיש בדבר, וקרא לחיים-איצי, וציווה לו שיגיש לפניו איזו טעימה.
וזה התחיל לבכות, והסתכן בנפשו, ועמד וקרא: רבי, כל טעימה לא אתן היום. צריך שתדע מהו רעב, מהי פרנסה.
ומכיון שפתח פיו, הגיד את הכול:
אין העולם צריך לצירופים.
הצדיקים לא נבראו בשביל העולמות העליונים.
העולם צריך לפרנסה. יש בעולם עול גלות.
יש בני אדם שהם רעבים.
רבי, עמד וצעק, צריך לדעת מהו רעב.
ועוד הרבה הטיח דברים כלפי קדושתו."
“ומה היה בסופו של דבר?”
"סופו של דבר? באותה השנה היה שובע גדול בעולם וכל העקרות נפקדו. מקשה-לילד אפילו אחת לא היתה. וכל מחוסרי פרנסה מצאו מעמדות טובים.
אבל חיים-איצי נענש.
הוא שליט“א נתן בו עיניו, ובאותו הרגע נדבקה בו אותה הלקותא, רחמנא-ליצלן, ולא סרה ממנו עד שנפרד מן העולם.”
הזקן הפסיק את שיחתו ותקע את שתי עיניו בקורות בית-המדרש, והאברך הוציא אנחה מתוך לבו, והתחיל לשפשף בידיו מתוך התפעלות.
עסקי פוליטיקה
מאתיהודה שטיינברג
עסקי פוליטיקה / יהודה שטיינברג
כשהיה ירוחם הזקן שומע את החסידים שבקלויז עוסקים בפוליטיקה ובמלחמות המתרגשות לבוא, וכשהיה רואה את האברכים מוכיחים מן ה“גאזטות” בעליל, שעתידה להיות מלחמה – מיד היה בא לכלל כעס והיה גוער בנזיפה: “שוטים, אפרוחים, וכי תעלה על דעתכם שהמיניסטר הלז יודע היום שמחר יצא למלחמה? וכשהוא יוצא, הוא יוצא לרצונו, ויודע מפני מה הוא יוצא? אם אתם אומרים כך, הרי אתם שוטים גמורים, ואינכם יודעים בעניינים אלו בין ימינכם לשמאלכם. ואמשול לכם משל למה הדבר דומה. הרי לפניכם עץ, עץ פשוט. יש בעץ שרשים, ענפים, עלים, פרי, ושומר הפרי שנקרא קליפה. יש בין בני-אדם שוטים האומרים, שעיקר העץ הוא הענפים והעלים, מפני שהם עושים צל ומגינים מסביב. ואני אומר: אדרבה, היא הנותנת, שהם אינם העיקר ומשמשים רק לעשות צל. ויש מתחכמים שאומרים, שהשורש הוא העיקר בעץ, מפני שאלמלא השורש לא היו גם הענפים והפרי. והשוטים הללו אינם משמיעים לאזניהם מה שהם מוציאים מפיהם. הלא מוכח גם מדבריהם, שהשורש אינו עיקר, ורק נברא בכדי שישא את הענפים והפרי. ולא עוד אלא שגם הפרי אינו עיקר, וגם התוך שבו אינו עיקר, מפני שהוא נברא להצמיח אילנות חדשים. העיקר הוא רק זה, שאינו משמש לתועלת שום דבר זולתו. והדברים עתיקים. וכן הדבר בנידון דידן. הם חושבים, שעיקר הדבר הוא שהם רוצים לצאת למלחמה, אבל באמת אין הדבר כך, ולדוגמא אספר לכם מעשה ותדעו אחרי-כן מפני מה יוצאים למלחמה.”
ואז היה מנקה את מקטרתו, ממלא אותה טבק ומבעירה בלבת נר-הזכרון, שהיה דולק תמיד ושלא חסר מעולם בקלויז הישן, וחוזר למקומו. והאברכים הצטמצמו וישבו סביבו צפופים, והוא נתן את מבטי עיניו באיזו נקודה שבכותל, ונתכסה בענן של עשן המקטרת, והתחיל לספר:
“דבר ידוע הוא, שאצל הצדיק מרוזין ז”ל היה רופא ששמו גורדון ושהתנה עמו ז“ל, שירפאהו רפואת הנפש והוא ירפא אותו ז”ל רפואת הגוף. אבל אין הכול יודעין את המעשה, איך נתגלגל הדבר והגיע לידי כך.
אצל הצדיק מרוזין ז"ל היה מקורב אחד, ‘שמואל שותק.’ והוא היה ירא ושלם, והיה סמוך עוד על שולחן חותנו. וחותנו היה מחסידי בני הצדיק מאפטא. פעם אחת שמע בבית חותנו מלגלגים, רחמנא-ליצלן, על הצדיק מרוזין והוא חפץ לריב במלגלגים, אבל הדבר היה בשבת, והוא קיבל על עצמו שלא לדבר דברי-חול בשבת. ובלשון הקודש לא היה ידען כל-כך, ושמע ושתק.
ובשביל כך נענש ונשבה בנו אצל נסיך אחד מפולין. והבן גדל שם ושכח את הכול, ויצא לתרבות רעה, רחמנא-ליצלן, ונעשה רופא אצל הנסיך ההוא. והיה ‘שמואל שותק’ מיצר את הצדיק בכל פעם ומבקשו על הדבר, והוא ז"ל היה מתאנח ומבטיח לו זרע של קיימא.
אבל לאחר פטירתו של השותק, בשעת הקידוש של ליל שבת, אחז ממש בכנף בגדו של אותו הצדיק ואמר: איני מניחך, רבי, עד שתבטיח לי בברי, שיחזור בני בתשובה. והוא ז"ל הבטיח.
ידוע, שכשהבעש"ט היה צריך להחזיר נפשות נידחות, רחמנא-ליצלן, היה נוסע נסיעותיו אם אליקסיי הידוע. אבל הרוזיני, כשהיה צריך לדבר, לא היה נוסע, ורק ישב בביתו ונתגלגלו הדברים עד שהיו באים אליו.
באותה השבת אמר הוא ז"ל תורה על הפסוק, ‘על כן יאמר בספר מלחמות,’ וגילה סודות עמוקים, שאין האוזן יכולה לשמוע.
ופתאום נכנסה רוח שטות באותו הנסיך הפולני, ואסף כל חילו, ויצא להילחם בנסיך אחר. וכשעבר דרך רוזין עמד לנוח וללון שם לינת לילה.
ובאותו היום התחיל הוא ז"ל להתאונן על בריות-גופא ואמר שנחוץ לו רופא קבוע, שישב תדיר בביתו, ואחר-כך שלח את משמשו לקרוא לרופא, שבא עם הנסיך לכאן.
הנסיך יעץ לרופא שלו, שילך ויקבל תענוג לראות את הרבי היהודי מצטער בחליו. אבל הרופא אמר: לא הם ולא הנאתם. ולא רצה לילך.
ואותו היום היה שבת-קודש ולאורתא, במוצאי-שבת-קודש, הבדיל הוא ז"ל, כמנהגו, ושאל פתאום אצל מקורביו אם יודעים הם על מה ממונה המלאך פורה.
והמקורבים נבהלו והביטו איש בפני רעהו, ולא ענו כלום.
אז פתח ואמר הוא ז"ל בעצמו בפה קדשו: פורה, הוא שר של שכחה. בשעה שאדם ישן הוא מטיל טיפה אחת בתוך פיו, ואז ישכח האדם את אשר עבר עליו במשך היום, וכשמטיל בו שתי טיפות, הוא שוכח שני ימים, וכן להלן. כמה טיפות שהוא מטיל, כך הוא מספר הימים שהאדם שוכח. וכבר אמרו בשמים להטילו בנידוי, ואולם בדקו ומצאו, שלפעמים הוא מביא טובה רבה לעולם. הריני אומר לכם שהשכחה היא לפעמים מידה טובה.
ומה אתם מדמים בנפשכם? לצפרא ניעור אותו הרופא משנתו בארמון הנסיך, ושכח את הכול, ונדמה לו שהוא ישן בבית אביו, וכשראה שאין ירמולקה בראשו, התחיל מצטער על שהוא בגילוי-הראש ומישש בידו על המיטה למצאה.
ובין-כך ניעור גם הנסיך, ושלח את עבדו לקרוא לרופא. אבל הרופא לא יזוז ממקומו מפני שלא נטל את ידיו. מים, מים – הוא צועק – נו, או, מים.
אבל העבד אינו מבין יהודית, והביט בו משתומם.
וכשסיפר הדברים לנסיך, אמר בלבו: בלי ספק השתגע הרופא, וציווה לגרשהו מתוך הארמון.
כשעמד הרופא בחוץ בגילוי-הראש, אחז בכנף בגדו וחפץ לכסות בה את ראשו, אבל כשמשמש בה, הכיר שעטנז בבגדו, וחרד וקרע אותו עליו.
וכשראו אנשי העיר מן היהודים ושאלו אותו מה זה ועל-מה זה, התחיל בכות, ושאל: איה אבי ואמי?
והם נתנו לו מצנפת ובגדים, והגידו לו שהוא ברוזין.
כששמע שם רוזין, התחיל רוקד מתוך שמחה, וביקש מן האנשים שיראו לו את מעון קדשו של הצדיק.
ומיד הגידו לשכנא הארוך, הגבאי של הרבי, והוא הודיע לו ז"ל.
כששמע בדבר, צחק ואמר שיתנו לו להיכנס.
והרופא נכנס והתחיל לבכות: רבי, איני יודע מה היה לי. אני קראתי קריאת-שמע על מיטתי, וברכתי ‘המפיל’ וישנתי, וכשקמתי היום בבוקר מצאתי את עצמי בארמון גדול אחד בין ערלים. איני יודע איה אבי, איה אמי. גם את בגדי עם הטלית-קטן והירמולקה שלי גנבו והשאירו לי במקומם שעטנז.
והוא ז"ל שאל: אלו הבגדים היכן לקחת?
והרופא ענה: אנשים חמלו עלי ונתנו לי מלבושים.
ואז שאלהו: ומה זה תבכה? הלא יש לך מלבושים כשרים. המה נתנו לך במתנה שלא על מנת להחזיר.
והרופא ענה: מלבושים יש לי, אבל איה אבי ואמי? ועוד הפעם התחיל לבכות ולהתייפח.
ואז ענה לו הוא ז"ל: אם אראה לך את אביך, והוא יצא לתרבות רעה, מחלל שבת ושותה נסך, ואמך פרוצה, הולכת פרועת-ראש – מה תעשה?
אז התחיל עוד יותר לבכות, ואמר: מוטב שלא יהיו לי אב ואם, משאראה אותם כך.
אז העביר הוא ז"ל את יד קדשו על פניו, ומיד שב אליו הזכרון ונזכר בכל אשר עבר עליו. ונפל על פניו, והתחיל צועק מעומקא דליבא: הוי, רבי, אכלתי טריפות, שתיתי יין נסך. כמה שבתות חיללתי.
הוא נזכר בכל העבירות שעבר בכל אותן השנים ועמד והתוודה עליהן, ובכה ובכה כל אותו היום. והוא ז“ל לא אמר כלום, רק עמד ושתק, וקודם שעת המנחה התאנח הוא ז”ל והזכיר לו, ששערי תשובה לא ננעלו, ושאין לך דבר העומד בפני התשובה.
אבל הרופא בכה וענה: רבי, הלא נפשי שקועה בטיט של עוונות ופשעים, האפשר שתהיה לה עוד תקנה?
אני ארפא אותך רפואת הנפש – הודיע לו הוא ז"ל – ולואי שתוכל אתה כמו-כן לרפא אותי רפואת הגוף.
ומאז נשאר אותו הרופא אצל הרבי והיה בעל-תשובה גמור, שצדיקים שאינם מגזע הרוזיני אינם יכולים לעמוד במחיצתו.
עכשיו, היודעים אתם, שוטים, מפני מה יש לפעמים מלחמות בארץ?" היה גומר ירוחם הזקן את סיפורו ונותן עיניו במקשיביו.
והמקשיבים היו מתאנחים ומודים לדבריו בשתיקה. ויהושע-העשיל האברך, חתנו של הגביר, היה מתבייש לימים מספר להביא את הגאזטות שלו לתוך הקלויז, ומונע את עצמו מלשיח בפוליטיקה ומלנבא למלחמות כדרכו תמיד.
קריאה וזמן
מאתיהודה שטיינברג
ברוך-בנדיט הזקן חלץ תפלין דרבנו תם מעל הקרקפתא והזרוע ונשאר עטוף עוד בחלוקא דרבנן, ויושב אצל הכירה בכדי להראות לקונו, שלא קשה עליו ישיבתו בקלויז. אדרבה, קשה עליו פרידתו מן המקום הזה.
ואז התלקטו אליו שנים-שלושה אברכים שנשארו עוד בקלויז והמתינו לו עם החלק של יי“ש שנשאר למענם מן ה”יאהרצייט." יתר החסידים התפללו היום תפילה חטופה, מפני שהיום יום חמישי בשבוע, יום השוק בעיר, וצריך להיטפל זה אל חנותו וזה אל בני השוק, למכור או לקנות, לתווך בין המוכר והקונה, בכדי שירוויחו, כמה שחתכו מן השמים, ליום השבת.
ומפני אותו הטעם בעצמו, שהיום יום חמישי בשבוע, לא יכול ברוך-בנדיט להיות נחפז ומתפלל עם הציבור “שלהם.” אדרבה, הוא התאחר היום יותר על הרגלו, מפני שהיום יום חמישי לשבת שקורין בו “בשלח.” “שבת שירה” ממשמשת ובאה. הוא כבר חש ומרגיש הארתה והשפעתה של השבת הבאה. הוא התפלל היום באתערותא דלעילא. ניכר הדבר גם על פניו הנלהבים, מעל מצחו הנוצץ.
והם שותים “לחיים,” מברכים את הנשמה של היאהרצייט בעליה, וברוך-בנדיט אינו יכול לעצור בנפשו, שלא לספר את הדיבור, ששמע לפני איזו שנים, ושהוא מנקר עתה במוחו ובלבבו.
“זה היה בשנה האחרונה לפני פטירתו ז”ל. ואני נסעתי אז על שבת-שירה, שלא כמנהגי, ואני רואה בזה ממש השגחה פרטית, ממש כמי שעומד עליו מלאך ומכה על קדקדו: ‘שב בעגלה וסע.’ מן השמים זיכו אותי, שאשמע עוד את הדיבור הזה מפי קדשו ז"ל.
ואז היה ‘שולחן קטן,’ מפני שהיה אז קלקול-דרכים ולא באו אלה שדרכם לבוא, מפני שלא הכול יכולים לנסוע בשעת קלקול-הדרכים.
וזה היה אצלו זכותו יגן עלינו, כלל גדול: יותר שהשולחן קטן, יותר היתה תורתו ודיבוריו נכוחים ומלאים רזין.
והוא הפשיל את ראשו לאחוריו, כדרכו אצל השלחנות. ופתאום פנה אל “העולם” ופתח ושאל: מה קראו היום?
ואנחנו הסתכלנו איש בפני רעהו והשתוממנו, מה ענין לשאלה הזאת? וכי לא שמע הוא ז"ל מה שקראו היום בקלויז?
אבל יהושע’קע הגבאי, שהיה מלומד במופתים ונפלאות, גחין ואמר: ‘בשלח’ קראו היום. ואז התאנח ופתח ואמר:
– יש זמן מעורר קריאה ויש קריאה מעוררת זמן. זמן מעורר קריאה כיצד? כגון בפסח, הזמן הוא זמן של חרות, של גאולה, של בקיעת הים. בעולמות העליונים בכל שנה ושנה בזמן ההוא מתבקע הים. בשרו של מצרים חלים שפטים ועשר מכות וישראל סבא אומר שירה. הזמן מעורר אז קריאה בתחתונים, ובני ישראל עומדים וקוראים בקיעת הים ושיר. קריאה זו היא מסטרא דנוקבא. התחתונים נתלים אז בעליונים.
אבל יש קריאה מעוררת זמן, כגון בשבת של פרשת פינחס, שקוראים פרשת המועדות, וכמו-כן גם בשבת שירה, קריאה זו היא מסיטרא דדוכרא, ולפיכך כוחה גדול. בכל עת שישראל מתאספים בבית-הכנסת וקורין בשבת זו קריאתם – מיד חלה שמחה גדולה בעולמות העליונים. ואפילו שרו של עשו משתתף בשמחה ומסכים על הברכות. אז העליונים נתלים בתחתונים. חסד גדול עשה הקדוש-ברוך-הוא עם ישראל, שחילק את פרשיות התורה הקדושה באופן שתחול פרשת פינחס באחת משלוש שבתות של אבל. אלמלא הארה זו, שמשפעת עלינו מתוך קריאה זו בפרשיות המועדים, היינו חס-ושלום נשקעים באבל, עד שלא היתה שכינה יכולה לדור עמנו בגלות. מפני שאין השכינה שרויה במקום שיש עצבות מוחלטת. זכאי היה חלק ישראל, אילו חלו הקריאה והזמן ביחד. אז היה הזיווג עולה כביכול, והנדר היה מופר. וזהו סוד "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות – שבת הקריאה ושבת הזמן – מיד היו נגאלים.' הגאולה הראשונה ממצרים היתה בבחינת קריאה מעוררת זמן, בסוד ‘ויזעקו ותעל שועתם.’ גאולת בבל היתה בבחינת זמן מעורר קריאה, בסוד ‘והרצת את שבתותיה,’ ועל-כן לא היתה השמחה שלמה. בגאולה העתידה תחול הקריאה והזמן ביחד, ואז תהיה השמחה גדולה – גדולה– גדולה. ולפיכך אני אומר לכם, שהקריאה היא דבר גדול בכל עת ובכל זמן ועידן, מפני שמי יודע, אולי עכשיו הוא הזמן? ולא עוד, אלא שאין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר הקריאה, אפילו למי שלא זכה לכוונה אל הזמן. מפני שעל-כל-פנים כוונתו היתה לטובה. ןזהן דבר ידוע, שהקדוש-ברוך-הוא מצרף מחשבה טובה למעשה. לעתיד-לבוא יפקח הקדוש-ברוך-הוא לכל צדיק וצדיק עיניים, שרואות מסוף העולם ועד סופו, ואז יכיר כל צדיק וצדיק בכל מעשה ומעשה את מחשבתו הטובה, שהצטרפה עם כל המחשבות, ויצאו לעולם העשיה.
השומעים הזדעזעו מתוך התפעלות על הדיבור ההוא, וישבו ועסקו בשיחות, ומשיחה לשיחה התגלגלו הדברים על אותו החג, שחגו אלו שנקראים ציונים ביום ב' דחנוכה שנה זו.
אחד המשיחים העיר כלאחר-יד, שרק העניים, בעלי-המלאכות וקצת מן המלמדים הצטרפו ולקחו חלק בחג הלז.
ואז לא יכול שמעון לץ לעצור ברוחו והתלוצץ ואמר: “זוהי שמחה תתאה. העליונים נתלו בתחתונים.”
אבל ברוך-בנדיט גער בו ואמר: “הנח להם לשארית ישראל, שמסתמא לא יעשו עוולה. על-כל-פנים כוונתם היא לטובה, ואין הקדוש-ברוך-הוא מקפח שכר כל כוונה טובה.”
בלילה ההוא
מאתיהודה שטיינברג
בלילה ההוא… היה מנהגם של בחורי הקלויז, מיד כשגמרו תפילת מעריב לא היו פותחים את הגמרות ולא שום ספר אחר, ורק היו מזדווגים זוגות זוגות והיו משתקעים בצחוק הדומינו או בצלמי האישקוקי בריש-גלי, בפרהסיה, בלי משהו של יראה מפני השמש, החס על הנרות הכלים והולכים לבטלה, ובלי קורטוב של בושה בפני הזקנים. הפקר הוא הלילה. אין מוחה בידם.
והזקנים שבקלויז היו מתלקטים לאחורי התנור, יושבים צפופים ומעסיקים את עצמם בשיחה מתוך קלות-ראש ניכרת. ניכר הדבר, שבכל קלות-ראשם ובכל שיחתם הבטלה חסד גדול עוד עושים הם עם הלילה, ושאילו היו רוצים, היו יכולים לפטור את עצמם גם מ“קדושה וברכו” ומתפילה בציבור.
והזקן אברהם-מרדכי נשען בראשו על יד שמאלו, מביט אל הקורה, על שפתיו תועה איזה צל של צחוק, שאינו מסוגל כלל לבדח את דעת הרואה. אדרבה, מרחוק היה נראה כעין עיקומי-פנים של הנכון לבכות. והוא מעלה עשן מתוך מקטרתו הארוכה ושותק. ומתוך שתיקתו הוא מתחיל לספר:
"ובאותו הלילה הייתי פעם אחת ‘שם,’ כשהיה הזקן, זכותו-יגן-עלינו, עוד בחיים. ועוד היה שם גם שמעיה-בר ור' דויד-יוסיל תם, עליו השלום, עם האברך שלו חיים שמואל’יק ועוד יחידי סגולה, שנסעו שמה ל’זאת-חנוכה.' ואחרי-כן קרה הדבר, שירדו גשמים של זעף, רחמנא-ליצלן, ממש ‘נפתחו ארובות השמים,’ ולא היה בנמצא עגלה לנסיעה. ואז אמרתי להחברה, שבלי ספק מן השמים הוא. סימן שצריכים אנו להתמהמה עד חמשה-עשר בשבט מפני שלחמשה-עשר לא הייתי עוד שם מעולם, וכן גם יתר אנשי החברה לא היו, ושבעיקר הדבר אין מה להצטער, מפני שהכול בהשגחה.
וכן עשינו ונשארנו. וכשהגיע אותו הלילה, ואנחנו ישבנו בקלויז, ופתאום נפלה עלינו מרה-שחורה, רחמנא-ליצלן, ממש כמו משא כבד, כעין ‘קצתי בחיים.’ וכשהרגשתי בדבר, קרבתי וסיפרתי לשמעיה-בר, והוא ענה לי, שגם הוא הרגיש בדבר, ושדומה לו כמו הכול פה ריק, חס-ושלום, אין ספרים, אין ארון קודש, כמו שאין אנחנו ‘אצלו,’ זכותו-יגן-עלינו, חס-ושלום. וייעץ שנכנס אל האולם.
ומיד נכנסנו כולנו אל האולם ועמדנו אצל פתח חדרו, זכותו-יגן-עלינו.
ובעוד שאנו עומדים צפופים, כפופים ושקועים במרה-שחורה, נפתחה הדלת והוא בעצמו זכרונו לברכה עמד על המפתן ומקטרתו שלו בפיו, וגלגולים של עשן יוצאים ועולים סמוכים ותכופים, כאילו הם מתבהלים וממהרים לצאת בשליחות. והוא שותק, ואנחנו שותקים.
ואחר-כך הוא מוציא את המקטרת שלו מתוך פי קדשו ומתחיל ואומר: משל למה הדבר דומה? למי שיש לו אח בכרכי הים, והשיא אותו האח את בנו או את בתו, והכין סעודה גדולה, והזמין לאותה סעודה את כל גדולי המלכות, והם שיגרו לו מתנות יפות. וכששמע בדבר הרי הוא שמח או עצב? הווי אומר, שמח.
והפסיק מתוך דיבורו ורמז לגדליה הארוך, והלז הוציא בקבוק יין-שרף, והוא זכרונו-לברכה שתה ‘לחיים’ ונאנח ואמר: לכל אומה ולשון יש למעלה צינור מיוחד לקבל על ידו את השפע שלו. אבל כל הצינורות נמשכים ממקור אחד. כשיונקת אומה אחת שפע יותר, נשאר פחות לצינורות הנשארים, וכשיתקלקל צינור אחד, מגיע יותר לצינורות הנשארים. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים שבעים פרים בעד שבעים האומות, כדי שיתברכו הצינורות בשווה, שלא תינק אומה אחת משפעה של חברתה, וכדי להשכין ביניהן שלום ואהבה. ובזכות זה היה צינור ישראל יונק ממקור אין-סוף.
עכשיו, כשישראל שרויים בגולה, בעוונותינו-הרבים, אין להם צינור מיוחד. השפע מגיע להם דרך צינורות של אומות העולם. כשמתמלאים הצינורות יותר מדי, אז יש גם לנו יניקה. אבל במידה שישראל נהנים ומקבלים שפע, במידה זו מתברכים הצינורות. אילו ידעו זאת אומות העולם, היו מבקשים ומתחננים לישראל, שיסעו במרכבות של זהב ושיתעטפו כולם במשי ושיאכלו משופרא דשופרא, כדי שיהיו צרכיהם מרובים ויתברכו יותר הצינורות שלהם. רבונו-של-עולם, שלח את ברכתך בתוך הצינורות של אומות העולם בכדי שתגיע יניקה גם לעם ישראל שלך.
כיוון ששמענו את הדברים הקדושים האלה, נתמלאנו שמחה. ויכול אני להבטיח לכם, שהשמחה היתה שמחה עילאה, ממש השפעה מן שמיא. וישבנו כל אותו הלילה, והיינו שמחים כמו ביומא דפגרא."
השומעים הוציאו אנחה של התפעלות מקרב לבם, ונתנו עיניהם במאיר’ל האברך חתן הגביר. הלז שילש את ידו לתוך צלחתו והוציא משם מטבע של כסף, ומסר ליד השמש, שנעלם כרגע ושב כהרף-עין ובידו בקבוק קטן של “לחלוחית” וכוס זכוכית אחת קטנה.
הבקבוק הקטן לא הספיק לכל החברה, אף-על-פי שהתחכם השמש והביא כוס קטנה כל כך, עד שיש לפקפק אם מותר לקדש בה קידושא רבא. אבל הענין הזה לא העציב את רוח המסובים. וכלום צריך חסיד לשתות דוקא הרבה, כערל להבדיל? די לו, שהוא רואה את המשקה בכלי, והשמחה באה לו מאליה.
אש זרה מצווה להביא, אבל האש האמיתית של הלבבות, יורדת משמים.
ואחרי-כן התחיל חיים-הירש לספר בשם אביו, ששמע מדודו ה“סגי-נהור,” שהיה גיסו של כתן הגבאי, וששמע אותו הגבאי מפי קדשו זכרונו-לברכה באותו הלילה שבשנה אחרת.
"והוא זכרונו-לברכה יצא מחדרו שלא בעונתו ושאל פתאום מן המקורבים, שעמדו על הפתח:
מי איכא דשמיע ליה1, מהו הענין של תפס הקדוש-ברך-הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך?
והשומעים שתקו ולא ענו כלום. וגם למותר היה שיענו. ראשית, מפני שלא ידעו מה לענות, ושנית, מפני שידעו שמסתמא יגיד הוא, זכרונו-לברכה, בעצמו איזה דבר. וכך היה. ופתח ואמר:
הענין של טוב ורע הוא ענין, שהוא כבר בתוך ה’כלים.' למטה מן המקום ומן הזמן. וכל הענין תלוי באמת רק בנקודה אחת, קו קטן אחד יותר הוא חמץ, וקו קטן אחד פחות הוא מצה. וצא ולמד הושע בן-נון, שהוסיפו לו ‘יוד’ קטנה אחת ובאה גאולה על ידו. ואילו חיסרו משמו ‘הא’ אחת היה חס-ושלום יוצא חורבן גדול בעולמות. כל זה הוא בתוך הכלים, למטה מן המקום ומן הזמן. אבל למעלה אין חמץ ואין מצה, אין הוד ואין דוה, אין ענג ואין נגע. בקיצור, אין טוב ואין רע. שם הוא מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
ויש אנשים שהם רק אנשים במקומם ובזמנם. והענין דק מאד. וכשרואה הקדוש-ברוך-הוא, שמעשיו של ה’אנוש' מביאים תועלת רבה לדורות הבאים, אז הוא אוחז, כביכול, בבגדו של אותו האנוש ומגביהו למעלה מן המקום ומן הזמן, ומגלה לפניו את העתיד, והוא שמח במעשיו כצדיק גמור. וסימן זה יהי מסור בידכם: אם יש לישראל טובה מאותן העבירות של אותו האנוש, סימן הוא שכבר מחלו לו כל עוונותיו.
וכששמעו המקורבים את הדבר, נתמלאו שמחה, ושישבו כל אותו הלילה עד שהאיר עליהם היום."
החברה השתקעה בשתיקה, וכל אחד מהם קימט את מצחו והתייגע להשיג בדברים, איש איש כפי מדרגת השגתו ואחיזתו. יותר מכולם נראה שהשיג אלקנה חקרן, אשר מרוב התפעלות התחיל מתנועע בראשו ורובו ומשפשף בידיו, ומפיו יצאו, כמו מעצמם, קטעי ניגון בנוסח של “ובכן יתקדש שמך על כל העמים.” ובתוך כדי שתיקתם עמד גדליה מלמד על רגליו, וישב על מקומו, וחזר ועמד, וחזר וישב, פעמים מספר. ניכר הדבר, שהוא חפץ לספר איזה מאמר, אבל אינו מוצא עוז בלבו, אינו מאמין בעצמו, אם ראוי הוא, גדליהו, שיסופרו הדברים על ידו.
אבל אברהם-מרדכי גער בו. “נפש שפלה, כמה פעמים אמרתי לו שענוותנותו היא גאווה וגסות-הרוח. ולא עוד אלא שנכשל במצות-עשה מדברי קבלה. בפירוש שמעתי מר' חיים-מאיר העובד עליו-השלום, ששמע מפי אביו, שהיה נוסע תמידי ל’שחוזי' זכרונו-לברכה, וששמע מפי קדשו: מי שיושב בחברה ונזכר באיזה מאמר או סיפור-המעשה. אף-על-פי שלכאורה אינו מעניינא, ואינו מספר את הדברים ששמע, הרי הוא בכלל ‘כובש את נבואתו,’ ועליו אמר הכתוב ‘מונע טוב מבעליו’.”
והגערה פעלה על גדליהו הענו, ועמד עוד הפעם וסיפר בחטיפה:
"אני לא שמעתי את הדברים באזני מפי קדשו, אבל שמעתים מפי בנימין מלמד, שסיפר לו איש מהימן, שבאזניו שמע. פעם אחת יצא הוא, זכרונו לברכה, אל הפתח, והראה פנים מאירות, שמעולם לא ראו בו, ממש קרן אור פניו, ושאל פתאום: מי איכא דשמיע ליה, מהו נהרג על קידוש-השם? ושתקו הכול. רק בעני שוטה קפץ ואמר מה שאמר. ואז גער בו הוא, זכרונו-לברכה, בזו הלשון: שוטה, אינך יודע מה אתה סח. אני אומר, שאפילו מי שחטא וחילל את השם, ונהרג על הדבר, הרי הוא בכלל נהרגים על קידוש-השם, מפני שעל ידו נתקדש השם.
ומאז נענש בעני והתחילו הכל לקרוא לו ‘בעני שוטה.’ ולא זזו מקרוא לו כך עד יום מותו."
גדליהו חטף וגמר את סיפורו בנשימה אחת, ובסוף דבריו אחזו שיעול וישאף רוח.
השומעים הניעו עליו בראשם והסיחו דעתם ממנו.
“לית דין בר נש”2, גמגם אחריו אברהם-מרדכי ונאנח.
החברה השתקעה עוד הפעם בשתיקה ובחצאי-ניגונים. אבל ניכר היה הדבר, שאינם שותקים שתיקה בציבור.
לאחרונה פנה קלמן הזקן כלפי החברה, וסיפר מאמר ששמע מספרים בשם ר' נחמן ברסלוור:
“לכל דור ודור יש אוצר נשמות מיוחד, ולצדיקים שבכל דור ודור יש גם כן נשמות מיוחדות אבל הצדיקים הם בהיפך מבני דורם. במידה שהדור גס ומגושם, במידה זו גבוהה הנשמה של הצדיק שבאותו הדור. אם הראשונים כמלאכים אנו כחמורים, ועל כן נשמות צדיקים שבדורנו יותר גבוהות מנשמות התנאים. בעיקבא דמשיחא תהיינה נשמות הצדיקים כביכול מתפוח-העקב של ה’קומה.' והדברים עתיקים. אבל יש שהשרף הממונה על הדבר נותן נשמה קדומה בדור מאוחר על פי סוד הגלגולים. וגם יש שהוא קובע נשמה מאוחרת בדור קודם. ואז יוולד קלקול גדול בעולמות, מפני שאין הדור זכאי לה, ואין אויר אותו העולם מסוגל עוד להבל פיו של אותו צדיק. ואז הקדוש-ברוך-הוא מחביא אותו צדיק מעיני השטן. והם המה אותם ל”ו הצדיקים הנסתרים שבכל דור ודור, מפני שנוח לו לעולם שלא ידעו אותו הצדיק, שהוא אינו שלהם, רק של איזה דור מאוחר, שאחר כמה יובלות.
אבל הקלקול הוא גדול בעולמות העליונים ולפיכך אחר פטירתם של צדיקים כאלו, בכל שנה ושנה ביום שנולד אחד מאותם הצדיקים דנים בפמליא של מעלה את השרף הממונה על הדבר, שנתן נשמה מאוחרת בדור קדום.
אבל אז באים היובלים והדורות המאוחרים ששייכים לאותו צדיק ומטפחים, כביכול, על פני המחייבים שבפמליא של מעלה, וממתיקים את הדינים, והשרף יוצא זכאי."
בני החבורה הרכינו את ראשיהם מפני כובד משא הרעיונות, שעלו על לבבם בשל הסיפור ההוא, והשתקעו עוד הפעם בשתיקה. ואחר-כך התחילו לדבר בר' נחמן ברסלוור ובדיבוריו בשקלא-וטריא: למי הוא – הלנו הוא אם לא לנו?
ל"ג בעומר
מאתיהודה שטיינברג
ביום ההוא התאסף הקיבוץ הקטן של החסידים הגדולים אל תוך הקלייזיל תיכף אחר חצות היום, וכתלמידים שבחדר, הצטיידו איש איש וביצה וכעך בצרורו, והשמש נשא אחריהם בקבוק גדול מלא יין שכולם השתתפו בו – ויצאו.
המה הפליגו לדרך רחוקה. המה יצאו אל “הר-סיני.”
ו“הר-סיני” רחוק רחוק מאד. רחוק מחצר בית הכנסת, רחוק מרחוב החנויות, מבתי-המקולין, מבית-הטבחים, אף מן הבאר שמחוץ לעיר, שלוקחים ממנה תמיד “מים שלנו.” הר-סיני הוא מעבר להר בעמק, על הכיכר הירוקה, אצל היער.
החברה החלו משיחים וקצת משתובבים, בבחינת ילדים. וכשהגיעו ל“הר-סיני” ישבו על הדשא הרך והבשום.
מרחוק נוהג הרועה עדר-צאן. מעבר מזה גועה פרה סוררה, בורחת מעדרה ותועה על הכיכר. מעל לראשי החברה חצה עוף את האויר והוציא שתים-שלוש צעקות של תמיהה והשתוממות. מתחת הדשא נשמעות שריקות תכופות של חגבים, מקוטעות, כמו בלי התחלה ובלי סוף. מן היער נשב רוח קר, מבושם ומשכר. והדשא מה ירוק, מה רך ומה נעים.
החברה החרישה מעט. כנראה היו עסוקים קצת במראה עיניהם ובשמיעת אזניהם. אבל חיש הפסיקו את הדומיה, כמו התביישו בפני עצמם. “מעשה ילדות,” גער איש איש מהם במחשבה על עצמו, “הלא זהו מן הדברים שמוציאים את האדם מתוך עולמו.”
באמת זר ומגוחך היה לראות יהודים גדולים מבלים זמן ויוצאים להתגולל על הדשא.
ומתוך שתיית יינם נגלתה פתאום לעיניים קשת גדולה בין החברה וחץ שחוט. החץ עף ויחץ את האויר, וצעירי החברה רצו לבקשו.
קשת זו מאין באה? כמו על-פי נס נבראה.
אבל לא על-פי נס נבראה. זהו מתעלוליו של שלמה מלמד, הלץ שבחבורה. בכל שנה ושנה היה נוהג כך. גונב מאשתו חישוק אחד מעל חבית של פסח, שיש לו משנה לשנה – הלא בין-כך ובין-כך תהיה צריכה תיקון – ונותק פתיל הסינר של זוגתו ומותחו על החישוק, ויוצא לו קשת. ואת הקשת הזאת הוא נושא בעלמה מעיני החברה, כדי שתהא השמחה פתאומית.
אבל הצחוק הזה לא יארך, סוף סוף הרי יהודים גדולים אינם ילדים. בני החברה ישבו על מקומם ויחלו לשיח מעניינא.
“זכה שלא נראתה קשת בימיו,” מתאנח ר' מוטיל הזקן מתוך התפעלות ואומר, “זוהי מדרגה גבוהה.”
“אבל גם קצת אבלות יש בדבר,” מעיר אלקנה בעל מרה שחורה, תלמידיו של רבי עקיבא. ולפיכך הלא אוכלים ביצים וכעכים.
“כן, אבל האבלות בטלה בתוך ההילולא-רבא. סוף סוף, רבי עקיבא ורבי שמעון בן-יוחאי. מי כתב ספר הזוהר הקדוש? הווי אומר, רבי שמעון בן-יוחאי.”
“מספרים, שאפילו הערביים באים ביום זה ומשתטחים על קברו של אותו צדיק, ומפזזים ומכרכרים ומשתוללים כמשוגעים,” מספר דוד’ל שו"ב בשם זקנו שיש לו בארץ-ישראל.
"לא רק הערביים, עונה ר' מוטיל, “אפילו שאר אומות-העולם חוגגים הילולא של אותו קדוש, אלא שהם משנים את היום ואת השעה כדרכם תמיד לשנות, מפני שזילא להו מילא1 לעשות כמו שיהודים עושים. התבין? כמדומה לי שהם קוראים לאותה הילולא ‘מאי,’ וקבעו לה זמן, חודש כולו.”
“ולי אין הדבר ניחא,” העיר שלמה מלמד, “איזו אחיזה ואיזה חלק יש להן לאותן האומות ברבי שמעון בן-יוחאי שלנו?”
“מפני שאתה שוטה,” עונה לו ר' מוטיל בגערה של חיבה, “ואינך יודע את כל הענין. ואתה בוא ואגלה לך, ולא תשאל עוד שאלות של הבאי.”
בני החבורה החליפו מקומם וישבו מסביב לר' מוטיל כחצי-גורן עגולה, ור' מוטיל מתחיל לספר:
"ידוע הדבר, שכשיצא רבי שמעון בן-יוחאי מתוך המערה ופגש בבני אדם שהם חורשים וזורעים, עמד וקרא: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? ונתן עיניו בהם, ונעשו גל של עצמות.
וכשהלך הלאה וראה בני אדם מטיילים ביערות, בגנים ובין דשאים יפים ושושנים אדומות, שיש להן ריח טוב, והם קוראים: מה נאה ניר זה! מה נאה אילן זה! – עמד וקרא: בני אדם הללו שקועים בהבלי עולם-הזה ואין לבם פנוי לעבודת הבורא וללימוד התורה – ונתן עיניו בהם ונעשו גל של עצמות.
ולא עוד אלא שהתקדרו השמים ורעמו רעמים וברקו ברקים. וזה היה בלי ספק לכבוד יציאתו של אותו צדיק מתוך המערה, ואחר-כך נראתה הקשת בענן. ובני אדם עמדו, והקשיבו והסתכלו, ונהנו מגדולתו של הקדוש-ברוך-הוא, ואמרו: ברוך שככה לו בעולמו.
וכשראם אותו צדיק גער בם בנזיפה: בני אדם, כלום לכך נוצרתם? ותורתכם היאך משתמרת? – ונעשו כולם גל של עצמות.
ומיד התחילו השושנים נובלות, הדשאים מתייבשים, והעצים הרעננים נשרו עליהם ונשארו ערומים ושחורים כאבלים, ועבי השמים הזדעזעו וברחו בבושת-פנים, ולא נראתה עוד הקשת.
וזה היה עוון גדול לאותו צדיק, מפני שבאמת נבראו כל אלה להנות בהם בני אדם מן המותר להם. ולא עוד, אלא שיש קצת מצווה להביט ולהסתכל ולברך עליהם את הבורא ברוך-הוא. התבין? מפני שבכל אלה יש ניצוצות קדושים, שצריכים עליה.
ואחר פטירתו של אותו צדיק באו הניצוצות הללו וטפחו לו על פניו. ואז נגזר על אותו צדיק שיעלו שושנים יפות ואילנות טובים ועצי בשמים מקברו, ושיבואו ביום מותו תלמידי-חכמים על קברו להביט ולהסתכל.
אבל לא נתפייסו עוד הניצוצות הקדושים, מפני שכשבאו תלמידי-החכמים שבדורו על קברו וראו עצים מלבלבים, התחילו לומדים בעל-פה: כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים, אלא פשתן.
וכשראו ערוגות בשמים ומיני דשאים, התחילו לחשב חשבונות: ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים, כמה זרעונים מותר לזרוע בה?
וכשראו עדרי-צאן רוקדים בין הדשאים וצועקים את צעקותיהם התחילו מתווכחים בדיני קרבנות ומום בקדשים.
התבין, מפני מה היה הדבר כך? מפני שכבר שכחו את כל הבלי עולם-הזה. כבר המיתו את היצר שבקרבם. יותר מד' אמות של הלכה לא ידעו. כאילו לא בשבילם הכל צומח שם, ולא בשבילם מאירים שמש, ירח וכוכבים, ואפילו לשם קידוש-החודש ועיבור-השנה לא היו צריכים להביט בשמים, מפני שכבר עמד רבן גמליאל והתקין צורות לבנות הרבה על כתלו.
והתחילו שוב אותם הניצוצות הקדושים, שנשבו בין הקליפות שבהררי שלג, רחמנא-ליצלן, לצער את הצדיק, ולא נתנו לו מנוחה בגן-עדן.
ואז נגזר עליו, שישתתפו גם הערבים וכל אומות-העולם בהילולא שלו, מפני שלאילנות נאים וניר נאה לבם של אלה יותר פתוח. מפני שאין להם עול תורה, התבין? ודבר זה גרם צער גדול לאותו צדיק, ואתחזי להו לתלמידי-חכמים בחלמא2, וגילה להם רז זה:
דבר ידוע הוא, שכשברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון, צבר בשבילו מעפרו של כל העולם. והצדיקים שבדור ודור נבראין מעפרו של הר-סיני. וכשגלה ישראל, בעוונותינו הרבים, הלך עמהם גם הר-סיני והתפשט בכל העולם, וביקש מתלמידי-חכמים שבדור שיעשו את ה’הילולא' שלו בכל מקומות פזוריהם, על חלק הר-סיני שבמקומות ההם. ומלמעלה הבטיחו לו סייעתא דשמיא בדבר להזמין להם את חלקו. לפיכך אנו משכימים ויוצאים והם משכימים ויוצאים. הם יוצאים פשוט על קברו. התבין? מקום שיצאו שם אילנות ודשאים בשבילו, ואנו יוצאים אל הר-סיני שלו."
“הא, הי,” קראו החברים מתוך התפעלות, “דברים שהם כבשונו של עולם,” והתחילו שותים “לחיים,” ואחר-כך אחזו איש בשכמי רעהו והתחילו מרקדים בעיגול ומזמרים “השמים מספרים כבוד אל.”
והיו מזמרים ומרקדים, מזמרים ומרקדים, עד שקרבו אליהם הרועים של העדרים, ונתנו גם להם לשתות, והתחילו גם הם רוקדים, והיו הללו שמחים והללו שמחים.
הצדיק מסוסוב
מאתיהודה שטיינברג
דבר ידוע הוא שהצדיק מסוסוב היה אוהב את כל איש מישראל, בין שהוא צדיק וביק שהוא רשע, והיה מלמד זכות אפילו על הרשעים, המלאים עברות כרימון, ממתיק עליהם תמיד את הדין. ולא עוד אלא שלפניו לא היה כל חוטא ופושע, הכול היה בעינים כצדיקים. הני בריוני, המפסיקים מתוך תפילתם ומשיחים בלשון-הרע וברכילות, היה משבח ואומר: “רבונו-של-עולם, ראה את יהודיך, אילו בשעה שהם חוטאים לפניך, הם מתפללים וקוראים לך קריאת-שמע.” על גנבים מבני ישראל, החותרים בתים בלילי שבת, היה מתאנח וקורא: “ראה פסולת שבישראל, מעמידים את גופם ונשמתם בסכנה, ובכל זאת אינם שופכים דמים. מסתפקים רק בקחתם מה שצריך להם על שבת ולפרנסת ביתם.”
וכשראה רשעים, ולא היה לו עוד כל זכות ללמד עליהם, היה נאנח ואומר: “רבונו-של-עולם, אתה בראת את עולמך ואת יהודיך. הגוף שלך והנשמה שלך. בראת גיהנום וגן-עדן, יצר-טוב ויצר-הרע. ומי מעכב על ידך? גלוי וידוע לפניך, שלא אנו החוטאים אך היצר-הרע שקבעת בנו.”
שכנה אחת גרה אצל ביתו, שהיה לה צער גידול-בנים, רחמנא-ליצלן. בניה היו מתים עליה בקטנותם, ופעם אחת פשכה את שיחה לפני הרבנית והטיחה דברים כלפי מעלה, והרבנית התמרמרה עליה: “צריכה אשה להצדיק על עצמה את הדין. צדיק הוא השם-יתברך בלי ספק, ואין אנו כדאיות גם את חסדיו.”
וכששמע הצדיק כעס עליה וגער בה: “את אומרת צדיק השם יתברך אבל כתוב הדר הוא: ‘לא תעשון כן לה’ אלהיכם,' לא תאמרו: ‘בנים משפטיו’. אדרבה, אני אומר, כי כנה האשה, צדקה האומללה בריבה. וכי איזו טענות יש לרבונו-של-עולם עליה? איננה מלה את בניה? אינה מדלקת נרות בשבת? אינה מפרשת חלה?”
ובאותה השנה נפקדה האשה בזרע של קיימא וזכתה להובילו תחת החופה, והצדיק היה שושבינו.
מקורביו סיפרו, כי היה תמיד מצטער ואומר: “מתי אמות, וכבה את כל אשו של הגיהנום.”
פעם אחת, ביום א' דראש-השנה, היה קטרוג גדול על ישראל למעלה: השו“ב שבסוסוב נתאלמן בשנה ההיא, ונשארה לו מאשתו בתוך בניה גם אחות צעירה יותר משלוש-עשרה שנה ויום אחד, שגדלה בביתו, והשו”ב האלמן נכשל עמה בדבר עבירה, רחמנא-ליצלן. ועמד השטן וקטרג בשלו על כל ישראל, ואז כמעט שנתחייבו שונאי ישראל כליה, חס-ושלום.
ואז נתקלקלו כל השופרות שבסוסוב, וכל התקענים לקו בנגעים על שפתותיהם ולשונם ולא יכלו לתקוע את התקיעות.
אבל כשהרגיש הצדיק מסוסוב בדבר מיד התעטף בטליתו ועמד בתפילה ועשה “עליית נשמה.” וכשנודע לו מעשה השו"ב, עמד וטען: “רבונו-של-עולם, כלום חסר כאן יותר מטבעת קידושין וברכת אירוסין, שתהיה העבירה, אדרבה, עוד מצווה גדולה, שיתוף למעשי בראשית?”
ואז נסתתמו טענותיו של השטן, וחוט הסיקרא שאצל מזבח של מעלה נהפך כולו לבן.
ומיד נתרפאו כל התקענים, וכל השופרות הצטחצחו, וידעו הכול שהוא סימן טוב לשנה טובה.
אבל באותו היום ובאותה השעה נשבע השטן בחרבו להנקם מן הצדיק מסוסוב.
וביום השני, קודם תקיעת שופר הלך הצדיק לטובול במקווה, ויבוא השטן ויערבב לו את הדרך, ויראה לו עלש ני צדי הדרך ערימות של שלג וכפור וקרח. וישכח הצדיק אנה הוא הולך, וגם שכח שהיום הוא יום ב' דראש-השנה, ונדמה לו, שהימים ימי שבט ואדר, והוא הולך לכשר ריחיים לקמח פסח. ופתאום הוא רואה לנגדו ארמון גדול, וחשב שזהו בית-הריחיים ונכנס לשם.
וכאשר אך פתח את הדלת וצעד על המפתן, כן נסגרה אחריו ולא יכול עוד לפתחה.
והנה הוא בתוך היכל גדול ונהדר, ממש בהיכל מלכים, ובאמצע ההיכל שולחן זהב, ועל כסא שן ישובת מטרוניתא, יפה “חוץ מדרך הטבע,” והיא צוחקת ורומזת אליו…
והאח שבפינת ההיכל, אש תוקד בה ומשפיעה חום צח וענוג על כל חללו של ההיכל. והצדיק נהנה כמעט מפני שנגע הקור עד עצמותיו, והמטרוניתא צוחקת-צוחקת ומדברת אליו יהודית.
והצדיק, כיוון ששמע אותה מדברת יהודית, שמח על הדבר, שבנות ישראל, כל-כך יפות הן, והסכים בדעתו שצריך לבקש מאת הרבונו-של-עולם שיתן לכל אחת מבנות ישראל היכלות וארמונות כזה, ואז בודאי תהיינה כולן יפות.
והגחלים שעל האח לוחשות אליו בדיבור ממש: “אל תהי שוטה. העין רואה והלב חומד, והחיים ליהנות ניתנו.”
אבל הצדיק תוהה ומחריש.
אז יצאה היפהפיה וניסתה לגעת בידו באצבע קטנה.
אבל הצדיק מביט עליה בתמיהה ואומר: “בתי, הלא אסור הדבר.”
והיא התחילה לבכות. “אם לא תתן לי לגעת בידך אמות לעיניך.”
“פיקוח-נפש הוא דבר גדול,” חשב הצדיק בלבו, “אבל מה אעשה, ואני ירא מהנאה של רטא,” ויחשוב מעט וימצא לו עצה.
הלך ושם את ידו על הגחלים הלוחשות, עד שנכווה בשרו ונעשה צרבות-צרבות, ולא יכול לגעת בה מפני הכאב. ואז הושיט אליה את ידו הנכווה. “געי בה, בתי, ואל תמותי,” אמר אליה בחמלה רבה.
וכשנגעה בידו, חש כאב נורא, אבל עצר בנפשו וסבל את המכאוב בשמחה גדולה, על שהציל נפש מישראל.
ואז, כשראתה שהיא לא תוכל לו בנגיעה בעלמא, פתחה את פיה והתחילה לשיר שירי עגבים. וקולה רך, נעים, חודר בכל האברים ומעורר את הלב להרהר הרהורים.
כשהרגיש הצדיק, שהקול יורד ונוקב עד לבו, חשש משום הרהור-עבירה, ולקח מחט מעל השולחן וקלה אותו באש, ודקר בתוך אזניו, עד שנעשה חרש.
ואז עשתה הפרוצה מעשה מגונה ונורא. הלכה ופשטה את בגדיה ועמדה לפניו ערומה ממש.
הצדיק חש התפעלות משונה בלבבו, כמו שהוצתה אש בקרבו. והוא הכיר שהאש היא אש זרה, מביאה להרהורים רעים… ומה עשה? הלך וסימא את עיניו.
ובאותו הרגע התחולל רוח סערה וברקים ורעמים בשמים. והוא רואה את הברקים ושומע את הרעמים, אל-על-פי שסימא את עיניו ודקר את אזניו, והכיר, שהברקים והרעמים אינם מן המשים, ויתמה מאד וישא את עיניו – והנה אין היכל ואין ארמון, והוא עומד שקוע עד ברכיו במצולה של טיט ורפש.
ואז נזכר, שהיום יום ב' דראש-השנה, והרגיש בדבר, שמעשה שטן הוא, ושכל זה היה רק נסיון, ופתח ואמר: “רבונו-של-עולם, הכול משרתים לפניך ועושים רצונך. אפילו השטן ממלא את חובתו באמונה. ומה אתה חפץ עוד? ותהי נא עת רצון לפניך, ויכבשו רחמים את כעסך.”
ומיד טהרו השמים, והצדיק עומד לפני בית-המרחץ, וירד וטבל ושב לשמוע את התקיעות.
באותה השנה יצאו תקיעות, שברים ותרועות מתוך השופר, שמעולם לא שמעו עוד בכמו אלו.
ובאותה שעה הכריזו בשמים: “מי שרוצה ללמד סניגוריה על פושעים וחטאים יעמוד קודם בנסיון כהצדיק מסוסוב, ובאופן אחר לא תתקבל סניגוריה שלו.”
וגדולי-הדעת, שיודעים לפעמים את אשר ייעשה מאחורי הפרגוד, מספרים בסוד, שביום פטירתו של אותו הצדיק ביקש את המלאך, שיוליכהו דרך כל המדורים שבגיהנום. ומאז נצטנן הגיהנום הרבה-הרבה, מאד…
"המן מן התורה מנין?"
מאתיהודה שטיינברג
מיד כשנכנס אדר, צריכים אתם לכתוב באותיות גדולות ושחורות על קלף בהמה טהורה “משנכנס אדר מרבים בשמחה,” ואת הקלף הזה אתם תולים מעל לראשיהם של בעלי המזרח, כדי שיראו הכול וישמחו.
אבל כשהיה ר' שמחה מוהל קיים, לא היו צריכים כלל לאותו הקלף: מכיון שנכנס אדר, היה מצחו המקומט מתפשט ונעשה נוצץ וחלק, פניו נלהבים, שקועי לחייו דומה שהתמלאו קצת, והיה מלבין שיניים לכל מי שפגש בו.
ואז היו הכל יכולים לקרוא על מצחו: “נכנס אדר והרבו בשמחה.” אנשים, שהיו יודעים אותו ידיעה קרובה, היו אומרים עליו שנשמתו מתפרנסת כל אותו החודש מלחלוחיתם של שני ימי הפורים.
אבל אלו האברכים, שהיו משותי מימיו, היו אומרים שמהשפעתה של תענית-אסתר גרידא כבר היה די לו להתפרנס פרנסה רוחנית אפילו ליותר מחודש כולו.
ובאמת תענוג גדול היה גם לראות את ר' שמחה שרוי בתענית של ערב פורים. זאת היתה חדווה כבושה ויגון מתוך אונס. כל אנחה ואנחה שהיה דוחק את עצמו עליה ומוציאה מתוך פיהו, היתה מגוחכת, מעוררת יותר לשמחה מאשר לעצבות. האנחות האלה היו דומות לאנחות העשיר, בשעה שהוא מוצא את כיסו קטן מכפי הכסף, שהוא חפץ להכניס בו.
דומה שגם הוא בעצמו היה מלגלג במחשבה על אנחותיו הללו, אך הוציא אותם מפיהו פשוט, מפני שלא ייתכן יום תענית מתוך גסות-לב ושמחה גלויה.
צריך היה לראות את ר' שמחה ממשש בליל פורים קודם המגילה בשלושת חצאי-הרובל, שהוכנו כדי לצאת בהם חובת מחצית השקל. ואז היו יכולים לטעות בו ולאמר שהוא אינו כלל מן האנשים שאינם ידועים צורת מטבע. הוא היה ממשמשם, מגפפם ומהפכם לכאן ולכאן, ממש כבעל-הנאה, רחמנא-ליצלן, כמי שאחזו בולמוס של עושר.
בשעת קריאת המגילה היה חש לפעמים קצת צער, מפני שלא היה יכול לכוון את דעתו אל דעת הקורא, במקום שאיזה פסוק משך לבבו להרהר בו ולהשתקע עליו ברעיונות.
“להיות כל איש שורר בביתו,” “כי אין האיש בביתו… הלך למרחוק,” היה מזווג פסוקים ומתאנח עליהם.
“והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלוך תחת ושתי,” “תחת הסרפד יעלה הדס,” אוי רבונו של עולם!
“ובהגיע תור אסתר,” “תור הזמיר הגיע,” אבינו בעל הרחמים!
“ויאמר להביא את ספר הזכרונות,” “ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור.”
“כי אין הצר שוה בנזק המלך,” “אלהים באו גוים בנחלתך.” וי, וי!
למחר, לעת ערב, כשהתפלל מנחה וישב לסעודה במסיבת אנשי שלומו ושותי דבריו, לא היה צריך לשתות כדי לצאת ידי חובת היום, כי באמת כבר היה מבושם עוד קודם ששתה. וכבר היה מעשה, שאחד הליצנים שתה בחשאי את כוסותיו של ר' שמחה, שעמדו לפניו, והוא חשב ששתה בעצמו ושיער בעצמו, שצריך הוא כבר להיות שכור – והיה ממש שכור וסבוא, כביכול, כאחד השכורים.
שמחתו בלילה ההוא היתה גדולה מאד. אך כוס של זכוכית לא היו צריכים לשבור לפניו, כדי להזכירו על חורבן-בית-המקדש, מפני שלו בעצמו היה ענין אחד, שהיה מביאו לידי עצבות כשנזכר בו.
כשהגיעה אצלו השמחה עד הקצה האחרון, עד שגדליהו לץ היה משלשל את כותנתו, במחילה מעל למכנסיו, כעכו"ם גמור, ויחיאל’יק הפרוש היה לובש שמלת אשה, וכינה את עצמו “זרש אשת מפחידי,” אז היה רבי שמחה פותח ואומר כמסיח לעצמו:
“המן מן התורה מנין? רבונו-של-עולם, תינח, להערות ששלחת בנו, לא חשיד קודשא-בריך-הוא דעביד דינא בלא דינא. מסתמא חטאנו. נהנינו מסעודת אחשורוש. וגם אולי צפון לנו שכר לעתיד-לבוא בשביל זה. אבל המן מן התורה? עוד זאת חסרה לנו? למי נתת חמדה גנוזה שלך, לעמלק או לישראל? הווי אומר לישראל. כלום נהנים אנחנו מעולם-הזה שלהם? אינו בדידהו ואנן בדידן. הפקרת לפניהם חיי-שעה עם כל הבלי עולם-הזה, למה זה נתת להמן הרשע, ימח-שמו, אחיזה בתורה הקדושה.”
והיה מצטער על הדבר, עד שהגיע לידי בכיה. ואז נתפכחה פתאום כל אותה החברה של שכורים וישב לו כל אחד ואחד על מקומו והתאנח ביחידות, עד שנטפל להם שלמ’קה האברך, וסיפר להם מה ששמע בענין זה מאביו המנוח, שהיה מקורב גדול להזקן, זכותו-יגן-עלינו, והתחיל פעם אחת לכתוב את כל ה’תורות," ששמע מפי קדשו, אך משמים לא הסתייע מילתא, ובשעת השריפה הגדולה נשרפו גם הכתבים. לא היה העולם כדאי ל“תורותיו.” ואך אצל יחידי-סגולה נשארו בזכרון.
“ידוע הדבר, שיש קליפות הרבה, רחמנא-ליצלן, בכל אותן הנו”ן שערי טומאה, בר-מינן, שהם מקבילים כנגד נו“ן שערי קדושה, בסוד ‘זה לעומת זה.’ אבל הקשה שבקליפות היא ''קליפת-נוגה.' והיא מתפרנסת מתורה ומצוות ומעשים טובים. כשרואה אותה הקליפה, שנשמתו של הרשע היא יבשה, בלי לחלוחית של מצווה ואין לה במה להתפרנס, מיד היא מתחילה לפתות אותו שיעשה איזו מצווה, ממש כיצר טוב. והיצר-טוב מרגיש בדבר והוא מסית את האדם הלז, שלא יעשה את המצווה ומבטיח לו שכר הרבה כאילו עשה מצווה. אבל ידוע, שבעוונותינו הרבים, אין כוחו של היצר-טוב יפה להסתה ופיתוי, ואז מתהפך אותו הרשע פתאום לצדיק גמור, כביכול, ומתחרט ועושה תשובה. וזה סוד ‘רשעים מלאים חרטה.’ וזהו מצווה לשם פיגול, שנכשל בה שאול, כשחמל על אגג, ימח-שמו, וממקור זה הן כל אותן המצוות שהרשעים עושים. גם המן ימח-שמו היה משורש אותה הקליפה, ולכן היה לו אחזה בתורה הקדושה וידוע הדבר, שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. והם הם שבלבלו את בני ברק, כשישבו וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה. אלמלא אותם בני המן, היתה אז הגאולה. וגם הזמן היה מוכשר לכך. אבל הם באו וקראו: רבותינו, הגיע זמן קריאת-שמע של של שחרית. הם עשו מצווה וקלקלו את הכול. הנני אומר לכם, שתהיו זהירים בדבר, מפני שמצוות כאלה מחריבות עולמות.”
וכיוון ששמע ר' שמחה דברים אלו נתמלא חדווה, ונתמלאה גם כל החבורה שמחה, והיו שותים ושמחים עד בוקר. ובבוקר עמדו על מפתן הקלויז ובדקו את הבאים להתפלל, ואם מצאו ביניהם אחד, שטבל היום את בשרו במקווה, מה שהיה סימן מובהק לשינה מתוך פיכחות באותו הלילה, היו מרכיבים את ה“טבול-יום” על מגרפה ונסעו עמו לשושן.
בליל שני של פסח
מאתיהודה שטיינברג
בליל שני של פסח / יהודה שטיינברג
בליל שני של פסח היו יחידי-סגולה שבין החסידים מקצרים קצת בעריכת הסדר, כדי שלא יאחרו זמן ספירת-העומר, מפני שאותם יחידי-סגולה היו מונעים את עצמם מספירת-העומר תיכף אחר תפילת מעריב. אולי מפני שחולין היה להם להתחיל במצווה זו יחד עם ההמוניים, החוטפים ומברכים וסופרים בלי הסתכלות מוקדמת לדבר, או אולי מפני שחפצו לאחר ככל האפשר את הכניסה לתוך הספירה, שהיא מעין מנהג אבלות בצינעא, ומזכרת בפגימת הקומה, כביכול, ואולי מפני שני אותם הטעמים יחד. אבל על-כל-פנים לאחרה עד אחר חצות גם כן אי אפשר. ומיד אחר שגמרו את חשבונם עם מלאך-המות שב“חד-גדיא,” קמו ונכנסו לתוך הקלויז לספור ספירת-העומר בציבור שלהם.
ובטוח אני, שאילו היה עומד על גבם איזה מגוהץ מן החוץ ושומע מפיהם את הנוסח של ספירת-העומר באותו הלילה, הצובט את הלב כמו בצבת ומנענעו לכאן ולכאן, היה מתפלא על בני אדם הללו, איך זה עברו בתוך-כדי-דיבור מן שמחה מתוך חירות להשתפכות-הנפש מתוך עצב נורא.
דומה היה, ש“חסד שבחסד,” כביכול, פגום בפגימה גדולה ועמוקה, והחבר הקטן הזה משתוקק למלאות את הפגימה בנרו"נ 1שלהם:
זה לא נוסח של ברכה, שאדם מברך, אלא נוסח של ברכה שאדם חייב לברך. והרבה יש בו מנוסח של נשיקת-השבט, שנושק נער נזוף ומבטיח על להבא.
כשצוח ר' שמריהו הזקן “היום יום אחד לעומר,” הרגישו כל הסופרים, שעוד יש לפניהם לספור ארבעים ושמונה ימים, וארבעים ושמונה פגימות עודם צריכים לתקן.
וכשהגיעו לתפילת “רבונו-של-עולם” ואמרו: “כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתנו,” היו דומים באותה שעה ליונים ברות, צחורות, זכות שמרחפות מעל לבצה – מקשקשות בכנפיהן וסולדות מפני הטומאה שמתחתיהן.
ונדיבות-הרוח המבצבצת לפעמים מתוך תפילות ישראל לא הלמה עוד לשום איש, כמו שהיתה הולמת לאותה החבורה. בשעה שהם עומדים לפני ריבונם ומתחננים על “תיקון הנפשות” מכל סוג ופגם ועל “קדושה של מעלה” – הם מקדימים מתפללים “שישפיע שפע רב בכל העולמות.”
לכשגמרו את הספירה היו מתקבצים ויושבים סביב לשולחן, והתחילו מזמרים “חסל סידור פסח.”
אבל זה לא היה זמר סתם. זו היתה מזיגה של קינה וזמרה. של יגון ועליצות; שיר געגועים, שיר פרידה של בן-מלך, שצריך לקום מעל שולחן אביו ולצאת בגולה.
ניכר היה, שבכל פעם, שהם קוראים “חסל,” נקרע חלק הגון מן הלב, ונעתק מתוך החזה, ויוצא דרך הפה. אבידה שאינה חוזרת הם מבכים.
והיו חוזרים על השיר שלוש פעמים. וכשהגיעו בפעם השלישית ל“קומם קהל עדת מי מנה,” התגנח ר' שמריהו הזקן בדמעות והתחיל מטיח דברים כלפי מעלה:
“רבונו של עולם, בכל שנה ושנה יהודיך עומדים ומתחננים לפניך בשעת רצון כזו ''קומם קהל עדת מי מנה.' וכלום קשה ממך הדבר? איה נפלאותיך וגבורותיך? איה נפלאותיך וגבורותיך?”
“כבשי דרחמנא,” מתאנח אלקנה סגי-נהור ועונה: “הן-הן גבורותיו, הן-הן נפלאותיו.”
אבל הוא אינו מקבל תנחומים.
“מפני-מה, מפני מה לא יראה לנו הקדוש-ברוך-הוא נסים? תאמר שלא איכשר דרא 2?” אבל הצדיקים שלנו, שליט“א, היכן הם? הלא ידוע הדבר, שיותר שהדור שפל, יותר גבוהות הנשמות שבצדיקיו. שבעיקבא דמשיחא נשמות הצדיקים נחצבות מתפוח עקבה של הקומה בעצמה. במצרים היה בן-עמרםן? אבל עכשיו יש ל”ו נסתרים, יש ברוך-השם גלויים. הקדוש-ברוך-הוא גוזר והצדיק מבטל, עתיק-יומין נשבע והצדיק מפיר. מדוע הם שותקים כאילו חס-ושלום אין בם יכולת?"
ובכה ר' שמריהו והתייפח, ובכו והתייפחו עמו כל החבורה, עד שבאחרונה עמד אליעזר “בר-מוח” וסיפר מאמר, ששמע בכעין זה מפי קדשו: “זה היה בשבת פ' תשא. וקרה מקרה, שהיו אז אורחים רבים. אף-על-פי שכידוע ‘שבת תשא’ לאו זמן נסיעה הוא. ומכיון שהיו אורחים רבים היה גם ‘שולחן’ בשבת זו. ובין הדיסה והבשר השתקע שליט”א במחשבות והפשיל אתר ראשו לאחוריו, כדרכו, ופתאום פתח ואמר בזה הלשון:
'משה רבנו עליו-השלום, כשראה שישראל חטאו, ונתחייבו, חס-ושלום, שונאי ישראל, כליה, עמד בתפילה. בתפילה עמד לפני הרבונו-של-עולם ואמר: אם תשא חטאתי ואם אין מחני מספרך. לכאורה אין ענין זה לזה, ופשט הדברים קצת קשה. אבל האמת היא, שכשהצדיק מתפלל בעד העם ואין לו פנייה בדבר, אפילו שום נגיעה רחוקה, אז… אז יכול אותו הצדיק לאחוז, כביכול, בכנף בגדו של הקדוש-ברוך-הוא ולאמר: איני מניחך עד שתמלא בקשתי. ואז תפילתו מתקבלת בלי שום תירוץ, מפני שהוא בבחינת בן שמתחטא לפני אביו. אבל כשיש לאותו צדיק פניייה או נגיעה או אפילו טובת הנאה כל שהיא בענין הבקשה, הרי הוא בבחינת עבד, על-מנת לקבל פרס. ואז אינו יכול להתעקש. כלום יש לך עבד שמעז פנים?
ולפיכך קדם משה רבנו עליו-השלום והתנה עם הקדוש-ברוך-הוא: בין אם תשא ובין אם לא תשא חס ושלום חטאתם – מחה אותי מספרך. הריני כאילו איני. כדי שלא תהיה לי נגיעה בדבר.
ובעוונותינו הרבים, כשראה השטן, שיורדים לעולם צדיקים גדולים, בעלי נשמות גבוהות, התחיל מקטרג ואמר: עכשיו אין לי עוד בעולם אפילו כמלא טפח. ולא עוד אלא שהטיל חשש, שמא ידחקו את הקץ ויביאו את הגאולה שלא בזמנה. ואז נתנו לו רשות, והלך והצריך את הצדיקים בפרנסתם לעולם. ולא עוד אלא שעמד והרבה את צרכיהם וצרכי בני-ביתם של הצדיקים. ומפני הדבר הזה אינם יכולים להתעקש בתפילתם, מפני שיש להם נגיעה בדבר'."
כיון ששמעו בני החבורה את הדברים, התאנחו, כמצדיקים על עצמם את הדין, וקמו ונפרדו והלכו לביתם.
והמאמר הזה היה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה כמעט באופן אחד וסדר אחד, אבל בכל שנה ושנה היה חביב עליהם כחדש.
"שלום עליכם"
מאתיהודה שטיינברג
שאלו את ר' הניך הזקן מהו ערכו של שלום-בית, ויגיד לכם.
מפני שזה הכלל: אין לך מי שיודע ומכיר בערכו של דבר כל-כך כמו זה, שאותו דבר חסר לו.
הזקן יודע את ערכם של החיים; הבתולות המתייפות – ערכו של היופי; העני – ערכו של הכסף; והעשיר – של כבוד.
ור' הניך ידע ערכו של שלום-בית, מפני שמועטים הם הימים בחייו, שהיה השלום שורה בהם בביתו.
את השנה הראשונה אחרי חתונתו אינו יכול לצרף בחשבון. כי אז לא היתה חוה שלו מקנטת אותו, פשוט, מפני שהיתה מתביישת עדיין לדבר עמו.
אבל מכיון שנולד להם ולד, כבר נעשו חולין זה לזה, והתחילה האשה מספרת עם בעלה בלי בושת-פנים, והתחילו הקטטות.
והיתה הקטטה הראשונה במה שאביה פסק להם, לזוג, שלוש שנים מזונות במלואן, ולא נתן אלא פחות משנה.
חוה מצאה, שאשם בזה רק הניך-שלומיאל שלה, שכשאומרים לו צא, הוא קם ויוצא לו.
והוא סבר, שראשית היא אשמה יותר בדבר, מסתמא ידעה למפרע, שהבטיחו על מנת שלא לקיים, והסכימה על זה.
ושנית, חייב אדם בכבוד חתנא, מדרבנן. כלום יכול היה להתריס ולקפח את עולמו?
וממש כמו כן היה, כשנגלה הדבר, שחלק גדול מן הנדוניה שנשאר בידי חתנו בתורת הלואה, הוא שמוט לגמרי.
ואחרי-כן התחילו קטטות גדולות בשל עניינים קטנים.
חפץ הוא לפעמים לשבת בלילה וללמוד – היתה גוערת בו.
חפץ הוא לצום לפעמים ב' וה' שב“שובבי”ים ת“ת”1 – חוה כועסת עליו.
אפילו בענייני המסחר היא מתערבת וכועסת.
וחוה הצטערה אז, שאין לה יותר מבן אחד. אילו היו לה שנים, היו יכולים לחלק ביניהם שווה בשווה, בן-לי, בן-לך – ולהתגרש.
ואחרי-כן, כשנתברכה בהרבה בנים, הצטערה ואמרה: “אלמלי היה לה רק בן אחד, היתה מקבלת גט-פיטורין מבעלה, והיתה יושבת לה גרושה כל ימיה.”
וכך העמיד ר' הניך דורות מתוך קטטות, ועסק בפרנסה להרוויח הרבה כסף מתוך קטטות. והוא הצטער על הדבר, אך התנחם וקיווה, שסוף-סוף תחכם אשה זו ותבין, שהדבר מגונה וקצת אסור על-פי-דין, ושזהו בכלל “חייהם אינם חיים,” עד שנפלה בינהם התגרה הגדולה, שפסקו על ידה מלדבר בינם לבין עצמם שנה תמימה.
השנים היו אז בקלקולן. מצב הפרנסה נלקה, ומיחוש שלו הצר לו אז באופן נורא. רופאים יעצוהו, שיסע לחוץ לארץ לעשות ניתוח בעצמו, אבל לא היה לו די כסף על זה. הוא התייאש מן הנסיעה, אך חווה קיבצה פרוטות-פרוטות, צרור כסף בחשאי, קימעא מכאן, קימעא מכאן. הקערה והמשארת לא סיפרו לאיש אם חסר בהן קצת ריפות וקצת קמח. מצפה היתה חוה, שבמהרה-במהרה ימלא הצרור, ויספיק לו לנסיעתו.
וגם היא היתה חולנית במקצת. פסקה מלדת. שכנותיה יעצוה, שתסע לטטרית אחת בכפר פלוני, הרופאה חולים בלחשים.
והוא אמנם ידע, שעל-פי-דין אסור להאמין בכשפים, שמכחישים, כביכול, בהפמליא של מעלה. אבל על-פי-דין אין לך דבר שעומד בפני פיקוח-נפש:
והתחיל מקמץ ומקבץ קימעא פה, קימעא שם, וקיווה שימלא הצרור, ויתן לה, שתסע לכפר פלוני לטטרית פלונית.
והמה הולכים ומקבצים ומקבצים והולכים, אך הצרורות נלקים בחסר.
התחילו חושדים איש את אשתו ואשה את אישה, כי שולחים הם יד בצרורות. ובאחרונה נודע הדבר. היא גנבה מצרורו לצרורה והא מצרורה לצרורו.
אז נפלה ביניהם תגרה גדולה, והניך התחיל מייאש את לבו משלום-בית. רואה הוא, שהיא אשה רעה, ושבודאי היא לו עונש מן השמים על חטאים ופשעים, שצריכים מירוק בעולם-הזה.
ומכיון שהגיע לידי הכרה זו, שוב לא התלונן עליה בלבו ולא הקניטה בדברים, בשעה שהתחילה מצערת אותו, ואין צריך לאמור, שלא פייסה בשעת כעסה, אחר שבעיקר הדבר היא אינה אלא שליח למקום ברוך-הוא. כל מה שהיא עושה, מצווה ועומדת היא. אצל ר' הניך לא היה מעולם שום ספק בדבר, שהאשה אינה בריאה לעצמה, מעין “מלאכה הצריכה לגופה;” היא לא נבראה אלא בשביל האיש, להנאתו או לצערו, והרי מקרא מלא הוא: “עזר כנגדו.”
וככה עברו השנים על ר' הניך. ובינתיים פג צער הקטטות בצער-גידול-בנים. וצער-גידול-בנים, כשהוא לעצמו, נתן סיבות חדשות לקטטות חדשות. ואחר-כך, כשהשיאו את כל בניהם ונעשו קצת זקנים, לא היו עוד לכאורה סיבות לקטטות, אלא שהיו מתקוטטים כבר על-פי ההרגל.
ר' הניך זכה לראות תענוג בבניו. כולם הם עשירים, סוחרים מפורסמים. אך דא עקא: עשרם קלקל אותם. העולם מרננים אחריהם, שהם יותר לאנשים מאשר למקום.
דיה היתה לו נסיעה אחת, שנסע והתארח אצלם, בכדי לדעת, שכל מה שמשיחים העולם הוא – אמת.
בניו הולכים בגילוי-ראש, מפטפטים לועזית. אורחי הבית הם עכו"ם גמורים.
נס גדול הוא אצלו, שאצל הצעיר שבהם ה“מיבשל” עודו מתנהג על טהרת ההכשר.
כששב אל ביתו, סיפר לה את הדברים. ניכר היה, שגם היא מצטערת. אבל מצטערת היתה ביחידות. אפילו בצער זה אינה חפצה להשתתף עמו.
אבל אצל ר' הניך אין הדבר כדאי עכשיו אפילו אנחה אחת. כלום חתן הוא אחר החתונה? האשה – בידוע, שדרכה בכך להכעיס את בעלה.
עכשיו צר לו על בניו. כל ימיו היה מתפלל עליהם שלא ייכשלו חס-ושלום באפיקורסות מתוך מה שקוראים עכשיו השכלה, ושכח לגמרי לבקש רחמים עליהם, שלא יהיו עשירים.
ושנים עברו, ור' הניך הגיע לשנות זקנה.
עכשיו הוא מעיד על עצמו, שאינו ראוי עוד לעסוק במסחר, והיא אדרבה, משגת עליו ואומרת, שבעיקרו של דבר הרי אינו זקן עדיין כלל, אלא שהוא מתעצל, פשוט בפשיטות. חפץ הוא לאמור תהילים הרבה.
ובא הבן הצעיר והכריע. לקח מאת אביו מספר מאות הרובלים, שנשאר לו, בתורת הלוואה, והבטיח לשלוח עיסקא הגונה חודש בחדשו, שיספיק להם למחיה.
ור' הניך התחיל לומד תהילים הרבה ולמד “חק.”
אבל הבן לא שמר את “חוקו.” גם הוא ירד קצת מנכסיו ופסק מלשלוח עיסקא.
ר' הניך מצא, שהדבר היה באמת עוול נורא, אילו קיבל עכשיו מיד בנו עיסקא על ממון, שכבר אינו בעולם. תיתי לו, שהלז אינו נותן. חסרון אחד יש בדבר, שאין לו לפרנסת ביתו.
ובא הצעיר והכריע שוב, שיבואו ההורים הזקנים לחיות בביתו ולאכול על שולחנו.
במקצת היה ר' הניך שמח על הדבר, מפני שקיווה, שכשישב תדיר בבית בנו, יעלה בידו לייהד את הבית במקצת.
ואלא מאי, חוה מתעקשת? בידוע, שאשה צריכה לצער את בעלה.
וכשהתארחו בשבת הראשונה ר' הניך ואשתו בבית בנם…
וכששב יחידי בליל שבת מבית-הכנסת (בנו יצא מביתו קודם שקיעת-החמה ולא שב עד שעה מאוחרת) וחפץ לאמר “שלום-עליכם” הביט על סביביו וראה את כלתו יושבת ושופעת מתוך המוליאר תה לאורחים, והם שותים גלויי-ראש וקודם קידוש.
אז התבייש בפני המלאכים המלווים ולא בירכם. נוח היה לו, שיצאו מבית זה ולא ישובו עוד לשבת הבאה.
וכשישב מוסב אל השולחן וחפץ לזמר “כל מקדש” בין תבשיל לתבשיל, הביט על המסובין היושבים בגילוי-ראש ומפטפטים עברית ולועזית בתערובת, וחס על המלים הקדושות שבזמירות.
דומה לו שהוא יושב בתפיסה.
גם חוה סבלה בשבת זו. חפצה היתה לברך על הנרות ולא מצאה בבית כלתה לא נרות שלמים ולא מנורות של שבת.
הזקן והזקנה הסתכלו איש בפני רעהו. זו היתה קטטה ברמז.
לשבת הבאה הבינו הצעירים, שקשה על הזקנים הישיבה עמם במסיבה אחת, והקצו להם להבא חדר מיוחד בחצרם.
יושבים להם ר' הניך ואשתו כל היום בחדרם בדלים ושותקים איש לעצמו.
אינם משיחים אלא כשהם מתקוטטים. ויכולים הם להתקוטט עכשיו, אפילו כשיש אדם אחר בביתם, מפני שבין-כך ובין-כך אין איש זר מבין עכשיו לשיחתם. כבר בטלו הטוחנות גם בפי ר' הניך גם בפי חוה, ואבד להם “חיתוך-הדיבור.” כך דרכה של הלשון, כשמתרווח לה יותר מדי בתוך הפה, היא מפטפטת דברים שאין בהם טעם.
אבל ר' הניך וחוה מבינים בינם לבין עצמם. ובעיקרו של דבר אין להם צורך להבין בקטטות אלו, מפני שאינן יוצאות מפיהן כדי להשמיע. קטטות הן לעצמן. יותר נראה, שהן מחאות לשעבר, מחאות נגד החיים, מחאת הזיקנה על ימי הנוער, שעברו כל כך מהר בסכלות-ילדים, בפזיזות-נערים ולא השאירו אחריהם לא טעם ולא ריח.
קטטות הן לעצמן, ולפיכך קשה יותר הבדידות אחריהן.
ור' הניך הזדקן, שיבה קפצה עליו. קשה עליו ההליכה. מתפלל הוא בביתו אפילו בשבתות.
בזיקנה הקדימתהו חוה. היא התחילה הולכת בקומה כפופה, בשעה שהוא היה עוד זקוף וזקנו הלבין רק למחצה. אבל בשיבה הקדימה הוא. חוה צריכה היתה עוד לצאת ולבוא, מפני שאם לא כן, מי יבשל קצת חמין ומלוגמא הנחוצים כל-כך לזקנים פעמיים ביום?
קשה היתה על ר' הניך התפילה ביחידות, אבל כבר התרגל לדבר. ורק כשמגיע זמן קידוש-לבנה יש לו קצת צער.
כשמתמלאים ז' שלמים, יוצא הוא אל החצר נשען על משענתו, מחדש ורוקד כנגד הלבנה: “ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך ברוך בוראך.”
נכדיו הקטנים עוברים, עומדים ומביטים מתוך סקרנות. דומה להם שסבא משורר חרוזי-אהבה ללבנה, כעין אותם, שהאחות הבכירה משוררת. אבל ריקודיו?
והוא מגיע עד ל“שלום-עליכם.”
היאמר לשובבים הללו “שלום-עליכם?” המה יצחקו בודאי.
אך לאשרו מזדמנת לו אז חוה. הולכת היא תמיד ברגע זה להכניס עצים לבית. והוא פונה אליה ואומר “שלום-עליכם.”
ואין הוא זקוק לתשובתה, מפני שהרי הוא עצמו חוזר ואומר “עליכם-שלום.”
אבל היא עונה לו, מסננת מבין שפתיה “עליכם-שלום.”
“שלום עליכם, עליכם שלום; שלום עליכם, עליכם שלום; שלום עליכם, עליכם שלום” – ועוברת לה.
ונכנס הוא אז לביתו ומברך את חוה בקול רם: “ירחא טבא.”
והיא עונה: “ירחא טבא – שתא טבא.”
דומה שחיתוך-הדיבור שב אליהם ללילה זה.
ומכיוון שעובר לילה זה, הרי הכול שב לקדמותו: הזקנה שותקת מתוך קפדנות, הזקן מקפיד מתוך שתיקתו. היא עוסקת בבית ומתאוננת בדברים שאין להם חיתוך-הדיבור, והוא יושב ואומר תהילים על-פה.
-
מלים אלה הן ראשי–תיבות של: ש‘מות, ו’ארא, ב‘א, ב’שלח, י‘תרו, מ’שפטים, ת‘רומה, ת’צוה – כינוי מקוצר לסדרת צומות בימים ב‘ וה’ בשבת בשבועות שבהם קוראים בתורה בפרשיות הנזכרות ↩
הזקן ונכדו
מאתיהודה שטיינברג
ידוע הדבר, שנשמת הצדיק הר“ר אהרון מקרלין ז”ל היתה נשמתו של שמאי, ולפיכך היה קפדן נורא, והיה עובד את הבורא בקפדנותו.
ופעמים רבות קרה, שישב הוא ז"ל ועיין בהאי פתקא (*בפתק הזה) שהגיש לו אחד המבקשים, ופתאום נשא את ריסיו הארוכים ונתן עיניו במבקש, ואז פרחה נשמתו של אותו המבקש, ממש “דא לדא נקשן” (*שיניו מנקשות זו לזו).
ופעמים הרים פשוט את ידו ותקע למבקש מכת-לחי גדולה ומשמיעה קול, והיה מצרף עוד למכה זו קללה נמרצה ובזויה בשפת “גויית,” ממש, כביכול, כאיזה שר או פקיד.
אבל המוכה היה אז שמח ומאושר, והיה נותן בעד זה “תיקון” גדול לחסידים בקלויז, מפני שידע שהקללה אינה קללה, רק צירופים והמתקת-דינים נפלאה בלשון שאין מלאכי מעלה נזקקין לה, והיה גונב בזה את דעת השטן. מכה זו אינה אלא על חשבון מירוק עוונות, שראה בו בלי ספק, ושאחר שהוכה יצא זכאי בדינו ובקשתו תתמלא.
פעם אחת היה קטרוג גדול רחמנא-ליצלן למעלה, ונתחייבו שונאי ישראל כליה, חס-ושלום, ואותו יום כל מי שנכנס לפני אותו צדיק יצא מוכה ומקולל.
אבל כל זה לא הועיל. הגזירה לא נתבטלה.
וכשראה הצדיק שהדבר הגיע לידי כך, עמד בתפילה והיתה לו עליית נשמה והרעיש עולמות.
אז הציעו לפניו שיבחר לו אחת משתי אלה: אם שידחה את קץ הגאולה ליובל שנים יותר, ואם שתצא גזירה, חס-ושלום, על יולדות ישראל שבשנה זו.
וכששמע אותו צדיק בדבר, עמד והכריז: “ומה אם אלף שלמה יאבדו על אות אחת שבתורה (*הכוונה למאמר בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ב‘, הלכה ו’): “שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטילין ודבר ממך (מן התורה) אינו בטל.”), על-אחת-כמה-וכמה יולדות של דור אחד ביובל שנים של עבודה כתיקונה. יולדות הן פרט והגאולה טובת הכלל. יאבדו פרטים רבים בעד כל כנסת ישראל.”
ועמד והסכים.
למחר התנפל לפני הצדיק חסיד אחד ממקורביו, שהיה כל ימיו חשוך-בנים, רחמנא-ליצלן, והרבה טרח בו אותו צדיק בעצמו, עד שזיכהו בזרע של קיימא והוליד בת, וגידלה והכניסה לחופה. עכשיו אותה הבת מקשה לילד, והיא מסוכנת.
מובן מאליו, שאותו צדיק עמד על דעתו ואמר: “כבר נגזרה גזירה.”
ואותו אב בוכה וצועק: “רבי, איני מניחך.” אבל הצדיק נתן בו עיניו ונפל עליו פחד, והלך לבית ושלח את הפלונית.
והפלונית היתה צעקנית גדולה, והיא התחילה צועקת ומתריסה כנגדו: “רבי, למה נתת לי בת, אם יודע היית שהיא לא תחיה? הלא על זרע של קיימא התחננתי.”
והוא ז"ל התרכך מעט, ומצא שהטענה צודקת, והבטיח לה שתלד הבת את ולדה, אבל אותה בעצמה אינו יכול להציל.
והבת ילדה בן זכר, אבל היא, היולדת, היתה מסוכנת… אחר יאוש.
ומזלה דהאי איתתא (*של אותה אשה) גרם, שאותו יום היה צריך הצדיק ר' אהרן לנסוע לחתנו האדמו"ר הר' אברהם יעקב, זכותו יגן עלינו, מסדיגורא.
והוא נסע, והאב גמר בדעתו לנסוע אחריו, ואולי יתבייש שם בפני חתנו ונכדיו ויטריח את עצמו לבטל את הגזירה – ונסע אחריו.
מי שראה פעם אחת את האברך הר“ר נחום-בר, חתנו של האדמו”ר מסדיגורא, כבר הכיר בו שדרך אחרת לגמרי לאותו הצדיק, ושהוא יהיה “פרי חדש.” וכך היה צריך להיות, אלמלא שקרה אותו המעשה.
וכשבא האב החסיד לסדיגורא ושמע שם את שבחו של האברך הר"ר נחום-בר, התיישב בדעתו ונכנס אצלו וסיפר לו את כל המאורע.
ומיד הרגיש אותו הצדיק בדבר.
והנה מי שלא שמע את יהושע’קה חזנו של האדמו“ר לא שמע עוד חזן אמיתי מעולם. נשמתו היתה ממדור ה”בכיה" שבהיכל ה“נגינה.” כל החזנים הללו, שאתה יודע אותם, דרכם לבכות על “כבקרת רועה עדרו,” על “קרוץ מחומר,” “ומפני חטאינו,” וכדומה מן המקומות; אבל יהושע’קה זה, כשהיה רוצה, היה מביא ליד בכיה גם כשהיה מזמר “עוזר דלים.” ופעם אחת התערבו בדבר והתחיל לזמר “איזהו מקומן,” וכשהגיע ל“שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת,” התחילו העם גועים כשוורים.
וכששמע הר"ר נחום-בר בדבר היולדת, קרא ליהושע’קה ואמר: “יהושע’קה, זמר לי מעט. זמר איזה ניגון עצב.”
ויהושע’קה התחיל מנגן “אודך כי עניתני.”
אבל הצדיק הצעיר צחק בפה קדשו ואמר:
“רבותא לבכות על ‘אודך כי עניתני’! שם הכל בוכין!”
והתחיל יהושע’קה מנגן “מעביר עוונות עמו.”
אבל הצדיק הניע בידו הקדושה: “כל החזנים מנגנים ‘מעביר עוונות עמו’.”
התחיל יהושע’קה לנגן “ותן בלבנו בינה.”
והצדיק צחק בפה מלא: “כל בינה-בינה תפסיה להאי. וכי אינך יודע, שיוסיף דעת יוסיף מכאוב? זמר במקום שאין הכל מזמרים, כמו למשל, ‘רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות’.”
והתחיל יהושע’קה מזמר “רבי ישמעאל אומר,” והתחילו פתאום יוצאים מתוך פיו קולות ערבים, נעימים, שלא שמעה עוד אוזן בשר-ודם, ושיהושע’קה בעצמו התפלא אחרי כן מאין באו לו אותם הקולות הנפלאים. הוא סיפר אחר-כך בקלויז בין יחידי סגולה, שבאותו הרגע היה חש איתערותא דלעילא (*התעוררות מלמעלה, משמים) השפעה ממש, כמו שמשימין קולות בתוך פיו ואומרים לו “כזה ראה ונגן,” ושאילו היה חפץ אז לסגור את פיו ולידום, לא היה יכול לעשות את הדבר.
והוא היה מזמר ומזמר, ואותו הצדיק הצעיר הפשיל את ראשו הקדוש לאחריו, וכשהגיע יהושע’קה לכלל ופרט, התחילו יוצאים ניגונים, שיהושע’קה דחק את עצמו אחר כך לזכור אותם, ולא יכול בשום אופן לזכרם, ואותו הצדיק חזר כמה פעמים לאותם הדברים. ואחר כך השתתק יהושע’קה, והוא ז"ל התאנח ואמר:
“רבים אומרים, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל אי אתה יכול להחזירו. ואני אומר: אין בכלל אלא מה שבפרט. רבונו-של-עולם, הושיעה לפרטים שלך, והכלל ממילא יוושע.”
באותו הרגע הרימה שם החולנית פתאום את ראשה, אחרי שכבר נתייאשו ממנה, וביקשה מעט מים לשתות, וביום השני קמה על רגליה.
ובאותה שעה נתבטלה הגזירה כלה מעל ישראל.
אבל באותה שעה נגזר על שניהם, על הרב ר' אהרן מקרלין ועל הצדיק הר"ר נחום-בר, שלא יאריכו ימים רבים – זה מפני שאינו ראוי עוד יותר לדורו, וזה מפני שאין דורו עדיין ראוי לו.
רבי יעקב
מאתיהודה שטיינברג
רבי יעקב הוא שריד מבעלי העבודה שבחסידים. במוחין דקטנות או בשעה שהוא טרוד, הוא מתפלל מתוך סידורו של האר"י אך על-פי-רוב הוא מתפלל שלא מתוך איזה סידור, כי אם בדביקות, פשוט, ובכוונות כפי מידת השגתו. הוא עובד את בוראו מתוך שמחה. בסיגופים ותעניות לא ינהג, אדרבה, הוא מרבה בסעודות. ומובן, כי הארוחות שבסעודה הן אצלו טפל לגבי הברכות שהוא מברך עליהן. בחבלי העולם הזה ודרך-ארץ אינו עוסק, הוא חי בבטחונו בהשם-יתברך, וכלום ראית שועל חנווני או צדיק נעזב? לעת עתה כבר השיא בנים ובנות, ובהיות לו צרכים, בטוח הוא שימציא לו השם-יתברך את צרכיו על-ידי שליחים טובים. פעם ישלחו לו קרוביו, פעם מכיריו. בקיצור, השם-יתברך לא יעזבהו.
אמנם עתה הנה הוא בא במבוכה. פלונית שלו מנקרת במוחו, חובות באטליז, חובות בחנויות; מזכירה לו את החורף המשמש לבוא, בעוד שבני הבית הולכים ערומים ויחפים; אומרת, כי זה שני שבועות לא בישלה כל בשר בנזיד חוץ מימי השבת. אמנם נזכר גם הוא כי אמת הדבר, אבל מאי נפקא-מינה לשטיא זו אם בישלה בשר או מזון אחר?
ופה נצנצה לפניו גם בתו הצעירה ותגבה למעלה משכמו. הלא היא גורמת שעל ידה הוא נכשל בחטא עיגון-בנות. ומשתומם הוא לדעת, איך גדלה בתו זו מהרה כל כך? הוא הסכין לדעת כי יש לו בת קטנה, ומתי נעשה הדבר הזה שהיתה פתאום לגדולה?
אבל הן היא כבר גדלה. העת כבר הגיעה לחשוב על אודות זיווג ונדוניה.
ועל הכול – הנה ימי הסוכות קרובים לבוא.
פלונית שלו אומרת, כי יסע לקרובו העשיר ר' ניסן-הירש. הוא שולח לו מדי שנה סכום קצוב בסוף ירח תמוז, שאז הוא יום הזכרון למות אביו. בשנה הזאת לא שלח לו.
בעיקר הדבר, מה איכפת לו אם יסע? הוא אמנם לא נסע זה שנים רבות בדרך. הנסיעה לא היתה מעולם כבדה עליו. אדרבה, הוא מצא תמיד בנסיעותיו מעין אותו תענוג של הקמצן, האוכל את ארוחתו לאור האש שעל האח. בשבתו בעגלה הוא מתפלל ולומד שעות משניות בעל-פה. מטריח לחזר כמה פסיעות לנטילת-ידים ומקיים כמה מצוות התלויות בדרך. אך הימים האלה, ימי אלול, אינם מסוגלים כלל לנסיעה גופנית כזאת.
אבל באמת הלא צדקה האשה במקצת. הנסיעה כמעט מוכרחת, אם כי שלא בעתה. לכאורה הוא רואה בזה כעין עלבון לההשגחה. וכי בדרך אחרת אינה יכולה, חס-ושלום, ההשגחה לתת ליהודים שלה את מחסורם, אלא אם יסעו בימי ה“התעוררות”? אבל מה יעשה, והנשמות הגסות האלה אינן מבינות את הדבר לעמקו.
והוא מסכים בדיעבד לעצת אשתו ונוסע.
ונסיעתו בפעם הזאת לא השביעתהו רצון. רבים ממכיריו, אשר היה מתאכסן אצלם בנסיעותיו, כבר מתו, רבים זקנו. בשבתו בביתו הוא זוכר בכל יום, בכל שעה, את עולם-האמת, את מדורי-הגיהנום, את חיבוט-הקבר ונהר-דינור, ואולם את המוות בעצמו לא יזכור, במוות ובזקנה לא יחשוב דבר. הוא מבדיל בין יום מחר ליום אתמול רק בזה, שאחד יותר קרוב או רחוק לימי חגים ושבתות מרעהו. ופה הוא רואה ונוכח בפעם אחת, שהעולם אינו עומד כלל במקום אחד. כמדומה לו, שמאתמול ועד היום עברו עשרות שנים.
ועל הכול, הדור הפרוץ הזה, רחמנא-ליצלן. לכאורה אתה רואה לפניך יהודים, אבל כשתדקדק בם, במה הם יהודים? בלא פיאות, באין זקן, הולכים בגילוי-ראש, לבושים ממש כגויים גמורים, מזלזלים במצוות. וי להאי דרא 1, ואוי לזקנתו שהגיעה לכך.
הנה למשל, ר' מרדכי בנצ’יס – ירא חטא וחרד על מעשיו, והעיקר הוא שהוא מאנשי-שלומנו. אבל משעה שהעשיר נחמצו בניו. העושר, העושר הוא בעוכרנו.
והעושר? וכי ניסן-הירש שלי אינו עשיר? ניסן-הירש שלי יחייב את כל העשירים. תכשיט גדול הוא. גם בניו כולם תכשיטים. עוד לפני שש או שבע שנים, כשהתאכסנתי אצלו, כבר הכרתי בנחומ’קה הקטן, שיש בו נשמה גבוהה.
לא העושר, ההשכלה הארורה אשמה. מעת שרבו הליטאים אצלנו, נתרבו האפיקורסים, רחמנא-ליצלן. אוי לעוונותינו הרבים, ממש עיקבא דמשיחא.
אך הנה הוא גומר נסיעתו. הוא נכנס בחפזון לבית ניסן-הירש, אשר רץ לקראתו לקבל ממנו שלום. אך רבי יעקב גם הבט לא הביט בו, ויחזור אחר מים לטהר ידיו, ואחרי כן פנה אל קרובו בשאילת-שלום ויברך ברכת שהחיינו בלא שם ומלכות.
“מה שלומך, ניסן הירש? ברוך המקום שאני רואה אותך. אכן זקנת מעט.”
“אמנם כן,” ענה ניסן-הירש באנחה קלה, “הזמן לא יעמוד תחתיו אבל גם אתה, דודי, זקנת.”
“אני? חלילה,” ענה רבי יעקב ויעבר את ידו על זקנו, כמו חפץ לראות ולהוכיח בו, כי לא זכה עוד להדרת שיבה, “אני הנני כמו שהייתי. ואולם שטותים, ניסן-הירש, דברים של מה בכך. ועל אודות פרנסה?”
“תהילה לאל. אין לי משלוות הרשעים, אבל גם לא מיסורי הצדיקים.”
“תהילה לאל. בטח בשמו הקדוש, הירשל. העיקר הוא הבטחון. ושלום פלונית שלך? ובניך איים?”
“בני…” גמגם ניסן-הירש, “בני הם בחוץ או בבית המדרש… בלי ספק חיש יבואו הביתה.”
ניסן-הירש היה מאלה אשר ייאמר עליהם שהם “עם אלהים ואנשים.” הוא היה בן לאחד הלמדנים החריפים, אשר יצא טבעם בעולם ואשר ייקראו ממרחקים לענייני ברירות והשלשות במקום שאחד מן הצדדים ימצא לטוב לו, שלא יבוא סכסוכם לעולם לידי גמר. חזיון מצוי הוא, שבני הלמדנים החריפים יותר מדי, הם הדיוטים יותר מדי. גם ניסן-הירש לא עבר את המידה הזאת, ואולם אביו השפיע עליו מכבודו ומשמו, ובכל מקום בואו הרבה להלל את בנו, ויצא לו שם עילוי במרחקים, בעוד שבעיר מולדתו ידעוהו להדיוט גמור, עד שחמד אותו שלא בפניו אחד הגבירים, ויקנהו בכסף מלא לחתן לבתו היחידה.
לאחר חתונתו ראה ניסן-הירש, שיש בלב אשתו נטייה רבה לדור הצעיר, ודעתה נוחה ממשכילי העיר. על כן אחז את החבל בשני ראשיו. לפייס דעת אשתו, התרועע לפעמים עם משכילים, ולצאת ידי חובת נחת-רוח לחותנו, התאבק בעפר רגלי החסידים והתהלך עמם בנדיבות ויד פתוחה, כי ידע על-פי הנסיון, אשר אין דבר מקרב דעת החסידים כנדיבות ויד פתוחה. במנהגו זה החזיק גם אחר שמת חותנו, ויהי עומד ברשות עצמו. ויהי לו משנה תועלת ממנהגו זה, כי למד מאת החסידים כל הני “מילי-דבדיחותא” ו“היינו דאמרי אינשי” השגורות על פיהם, ומאת המשכילים – פרזות יפות מכל השפות ומנהגי דרך-ארץ: עד שאמרו עליו החסידים, כי הוא בקי בכל הלשונות ושבע החכמות, והמשכילים האמינו בו כי יכול הוא להיות רב גדול בכרך גדול, ורק נטייתו להשכלה איננה נותנת לו להיטפל לדברים קלי-ערך.
ככה היה ניסן-הירש חציו לאדם וחציו לאדוני. וגם במלבושיו השכיל לצאת ידי חובת שתי הדעות. לפיאותיו נתן תבנית ממוצעה בין בלורית ובין פיאות כשרות ואת מעילו קיצר רק בתבנית קפוטה. בביתו לא שם מצנפת עלראשו, ואולם גם גלוי-ראש לא היה, כי אם חבש מגבעת היפה לרב וגם לאיש נאור, ויהי כמתווך בין מבקרי ביתו החסידים, אשר לבשו ירמולקה מתחת למצנפתם, ובין מבקרי ביתו המשכילים, אשר ישבו שם בגילוי-הראש וכאלה כן אלה הביטו אליו ברצון. “מעורב הוא,” הצדיקוהו תמיד, “זהו שאומרים עם אלהים ואנשים.”
“לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל אל תהא דוחה,” היה אומר ניסן-הירש, בלי אשר ידע בעצמו, איזו היא הימין ואיזו היא השמאל.
כאשר גדלו בניו הכניסם אל הגימנסיה, ומצא בכל זה לנחוץ להתאונן כפעם בפעם באזני החסידים על הצעירים, שאינם מקבלים מרות ועושים מה שלבם חפץ.
ועל-כן כאשר שאל אותו קרובו רבי יעקב לבניו, לא שקט לבו, כי ירא פן יראה אותם גלויי-ראש ועוסקים בספרים חיצוניים, ולכן השתמט ממנו באמתלות שונות להינצל מפגישה לא-רצויה זאת.
אך מאשר פחד לא יכול להינצל. וכמו להגדיל מבוכתו, בשוב הבנים מן הגימנסיה לא סרו הפעם אל חדרם, כי אם באו ישר אל חדר-האורחים ויסירו את מצנפותיהם מעל ראשיהם, כמנהגם.
על פי כפתורי מעיליהם המבהיקים והציונים שעל גבי מצנפותיהם דן רבי יעקב, כי הם שוטרים או פריצים, ויסר בחרדה את מצנפתו מעל ראשו, ובזכרו כי אין בידו תעודת-מסע, נבהל ופניו חוורו כסיד.
ניסן-הירש בא בין המצרים. הוא ראה לו בכל זה לחובה להוציא את קרובו מן המבוכה ולהרגיעו:
“בני הם, דודי. לחינם פחדת, בני הם, ברוך ונחומ’קה.”
מעל פני רבי יעקב אזיל חיוורא ואתי סומקא.
“בניך? בגילוי-ראש? במלבושי גויים? בני ניסן-הירש?”
ניסן-הירש התחיל מגמגם: “הדור הצעיר… דור מרי…”
“לטיא” 2, נתן עליו רבי יעקב בקול, “חלא בר חמרא, עודך מצטדק? בני ניסן-הירש? בני בניו של רבי גדליה חריף הם גויים גמורים? צריכים לבדוק אצלו את המזוזות, את התפילין שלו, את ספריו.”
הוא רץ מתוך כעסו אל ארגז הספרים, וכמו למלאות הסאה באו לידו ספרים רוסים. הסאה נמלאה ונגדשה.
“אוי לי שנכשלתי בך,” צעק האומלל, “מרק פיגולים אכלתי פה. ארור אתה! מסית, מדיח, עבודה זרה, מחטיא הרבים. הוי לעוונותינו הרבים, רבונו-של-עולם. כולו חייב ומשיח עדיין מתעכב.”
רבי יעקב עבר מתוך כעס להשתפכות הנפש ויטיח דברים כלפי מעלה, ומתוך טענותיו עם אלהיו פנה אל קרובו העלוב:
“ניסן-הירש, שמעני. לך והמר דת. לך אתה ושרציך עם הקליפה שלך והמר דתך, והיתה לך זאת לזכות, כי תסיר הערבות מעל כנסת-ישראל, ולא תעוכב הגאולה על ידך.”
[שיבוש בטקסט] מפני רוך לשונו של קרובו ומפני הנעימות אשר בה נתן את עצתו הזרה. הוא כמעט התחנן אליו. הוא ידע את קרובו, כי לשון-ערומים לא ידע, ובכל דבריו ולבו תמים הוא. “האומנם הרחקתי עד כה בדרכי?” – שאל את לבו ויחל לבדוק במעשיו.
“לא,” השמיע רבי יעקב את החלטתו, “לא אוכל עוד להישאר פה. עוד היום אסע הביתה, והגומל לחייבים יגמול גם לרשע זה שהקדיח תבשילו ברבים.”
ועוד ביום ההוא לקח רבי יעקב בתורת הלוואה רובל אחד אצל השוחט להיות לו להוצאות הדרך, ויהי נכון לנסוע.
ניסן-הירש גם נסה לא ניסה לפייסו ולעכבו, כי ידע אשר לשוא כל עמלו. הוא ידע כי בעיני קרובו, אשר ידעו לפני חמש שנים, הרי הוא חוטא ורשע שנתפקר ביום אחד ויסר מעליו עול תורה ומצוות בפעם אחת, בעוד שחסידי עירו הסכינו אל הדבר קימעא-קימעא. אך כאשר עמדה העגלה לפני הבית, ורבי יעקב אסף את חפציו, את תיק הטלית ואת ה“תיקונים” ואת ה“חק,” אז התעורר ניסן-הירש והתאזר בגבורה, ויוצא מכיסו שטר בן עשרים וחמש, ויקרב אל דודו במעט חרדת-נפש.
“זה לך, דודי, להוצאות הדרך והחג…”
“רשע!” צעק רבי יעקב כנשוך נחש, “הלשחדני אתה אומר? מפוקר כמוך, המעלה עשן מקברות אבותיו, אהיה נהנה? אין שלום, אמר אלהי, לרשעים,” צעק כמעט בנוסח תפילה ויך בדלת ויצא, ומתוך כעסו לא נשק גם את המזוזה, וישב על העגלה ויסע לדרכו.
זמן רב לא יכול רבי יעקב לשכך את כעסו ולשכוח את קרובו, ובשבתו בעגלה נאנח פעם בפעם על גלות השכינה ועל השאור שבעיסה המעכב את הגאולה. מסיבת חוסר הכסף היה אנוס להתעכב בדרך ולהישאר ל“ימים הנוראים” באיזו עיר בבית אחד ממכיריו, ויקבל את ה“מכשול” הזה כעונש לנפשו על חשבון עוונות קרובו. “מטרידים אותי מן השמים מביתי,” אמר אל לבו, “וטורפים לי תפילתי בפני, כעבד שמוזג כוס לרבו, ושופכים לו קיתון על פניו.”
אך מעט מעט החל לשכוח את ניסן-הירש ודאגות ביתו התחילו לנקר במוחו. מה אענה לה? האספר לה? התבין אשה זו, כי ניסן-הירש איננו ניסן-הירש?
בנוגע לחובות הבית הנה היא צודקת במקצת. בעצם הדבר רוצה אני מאד לשלם, ורק אין לי. אבל מה תעשה עניה זו, והם אינם מאמינים לה?
וגם בנוגע לבתי, צודקת היא קצת. הלא כבר הגיעה לפרקה וכי דרכן של בנות ישראל לשבת בבגרותן? רבונו של עולם וכי מה איכפת לך אילו לא הייתי בעל-חוב ואילו הייתי משיא את בתי בזמנה? הלא מלתא זוטרתא היא. ולא עוד אלא שאתה בעצמך, כביכול, מפסיד על ידי זה. כמה פעמים אני מתבלבל בתפילתי, בשיעורי לימודי, באמירת “חק” ו“תיקונים.” בבשי דרחמנא!
הנה חג הסוכות ממשמש ובא. בדיעבד אני יכול לברך על אתרוג במתנה על מנת להחזיר. אבל מיום שעמדתי על דעתי, אני נוהג לקנות אתרוג מכספי. עתה משום חשש נוגע בדבר…
ככה עבר את דרכו ביסורים, שלא היו הפעם חביבים עליו, ובבואו הביתה נכנס שלא מתוך שמחה. אבל מה השתומם בשמעו, כי קרובו הנדוי בלבו שלח לו עשרים וחמישה רובל על ידי אחד העוברים ושבים, והכסף כבר בא לידי אשתו.
“את קיבלת כסף מאת רשע זה?” כעס רבי יעקב על אשתו.
“ניסן-הירש… רשע?” גמגמה האשה נבהלה.
“את שטיא גמורה. אינך יודעת כלום. אני אומר לך שהוא רשע ובניו גויים גמורים. ואת הכסף תני על ידי.”
לאשרו עוד מצא את סכום הכסף מלא. לא הספיקה עוד העניה לחלקו בין נושיה, ובהיותה אשה כשרה העושה רצון בעלה מסרה על ידו את כל הכסף.
“אני אחזיר לו את הכסף,” גמר בדעתו.
“עוד היום אחזיר לו את הכסף על ידי הפוסטה,” שנה את מחשבתו בעל-פה, בכדי לחזק דעתו, ויהי שמח ושבע רצון, ויסלסל בעצמו, כי עשה דבר שיש בו מעין מסירות-נפש.
וכשהתפלל בערב וקרא קריאת-שמע של ערבית והגיע ל“בכל מאדך,” נהנה כמעט ואמר בלבו: כגון זו של החזרת הכסף לאותו רשע. ואולם תיכף גער בעצמו בנזיפה, שלא יבוא חס-ושלום לידי גאווה.
ואולם הוא לא החזיר ביום ההוא את הכסף, כי לא ידע איך עליו להתנהג בדבר הזה. הוא לא שלח עוד מעולם כסף על-ידי הפוסטה, ויחכה לראות את פני מוטיל ברדיטשבר היודע לכתוב כל מיני אדריסות שבעולם והוא בקי גדול בהבלי העולם.
ביום השני הצטער מאד על כי לא עלתה בידו לפגוש במוטיל ברדיטשבר. ממש מעשה שטן. ועל-כן גמר בדעתו להתפלל היום בבית המדרש, שמוטיל ברדיטשבר מתפלל שם. “שינוי מקום לתפילה לאו מילתא זוטרתא,” אמר בלבו, “ואולם ‘עת לעשות לאדני הפרו תורתך,’ ואני רואה בזה ממש מעשה שטן.”
“העיקר הוא הגמירה בדעת,” ניחם את נפשו בלכתו לבית-המדרש, “ואני כבר גמרתי בדעתי. הכסף כאילו אינו תחת ידי.”
ובהיותו מתהלך בבית-המדרש על חשבון שהות שעה אחת קודם התפילה, ראה את אפרים-זלמן הנקרא “מצה שמורה” או “לולב-אתרוג,” והוא גם אותו אפרים-זלמן הסוחר בטליתות של ברשד. ואפרים-זלמן זה עומד עתה על ארגזו ומפליא את האתרוג, שנקנה לכבוד הקדוש שליט"א, ואת אחיו בן-מינו, שנפל בגורלו בתוך ארגז אתרוגיו.
רבי יעקב קרב עד הארגז. “קנה בודאי לא אקנה,” אמר אל לבו, “כי אין לי כסף, ואולם לבדוק איזה אתרוג הרי אני יכול לשם הילכתא גרידא.”
והוא מוצא אתרוג אחד, שלכאורה אין לו כל הידור, ושבשביל זה לא דרש אפרים-זלמן בעדו יותר משני רובל. אך רבי יעקב מוצא בו מטמון יקר ורואה בו סגולת האתרוגים. יש בו הכול לפי שיעור ההלכה. אילו היה ירוק קצת יותר, כי אז היה פסול; אילו היה קטן במשהו משהוא עתה, כי אז לא היה בו כשיעור; חזזיותיו המדומות, קמטיו הדומים לסדקים ונקבים, הכול כהלכה, לא פחות ולא יותר. כמעט כל הלכות אתרוג תלויות בפרי הקטן הזה. והעיקר הוא, שהוא כשר לכתחילה.
בלב רבי יעקב עלה רעיון לקנות את האתרוג, אך כנכווה מרעיונו קפץ ממקומו ויברח אל הכותל המערבי, ויסב פניו אל ארון-הספרים ויעיין באיזה ספר לשם היסח-הדעת.
“קנה לא אקנה את האתרוג,” גזר על עצמו, "ואולם בעצמו של דבר האם לא חוסר-בטחון הוא מצדי? בטחון למצוא היום או מחר שני רובל ולמלאות את החסר? הלא סוף-כל-סוף אחזיר את הכסף. אם לא עכשיו, אחזיר לו אחר החג. העיקר הוא כי אחזיר לו.
אמת כי הוא רשע, אבל הכי רשע הוא דבר שאסור בהנאה? אמת, כי לקבל טובה ממנו אסור משום חשש קרבת-דעת, אבל לשאול, ללוות לזמן קטן ממנו ושלא מדעתו – וכי איזו קרבת-דעת יש בה?
וכי אין זה חוסר-בטחון, אני שואל?"
והוא הולך וחוכך בדבר ופוסק פעם לקולא ופעם לחומרא, ולאחרונה הוא קופץ ממקומו ורץ אל מוטיל ברדיטשבר, היושב בקיר הצפוני ומניח תפילין דרבנו תם.
“מרדכי, יש לי לשלוח איזה כסף לקרובי… לניסן-הירש, על-ידי הפוסטה שלהם אני חפץ לשלוח. הלא אתה ידען בדבר הא לך הכסף ושלחהו.”
“מ… מ…?” שאל מוטיל ברמיזה בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש.
“המעות שלו.”
“ומה כל החרדה?” שאל עתה מוטיל בשפה ברורה אחרי נשקו את תפיליו, “הלא תוכל לשלוח גם מחר.”
“שלח מתי תשלח, שלח במוקדם. היום עוד תשלח. הא לך את הכסף.”
הוא מונה את הכסף ומוסרו לידי מוטיל, וכמו להכעיס ובכדי להביאו לידי נסיון נמצאו בסכום הכסף שני שטרות בני עשרה ואחד בן שלושה רובלים ושני רובלים פרוטות.
הוא מוסר הכסף לידי מוטיל. “עשרה, עשרים… ושלושה.”
כמו רעד בא בעצמותיו.
“מוטיל, עוד שני רובל עלי למסור לך. אל תשלח עד אם אמלאם היום או מחר.”
רבי יעקב מסר את שני הרובלים ליד אפרים-זלמן “מצה שמורה” ויקח לו את האתרוג. אך לבו נקף אותו במקצת.
מוטיל ברדיטשבר לא שלח את הכסף גם אחרי החג, כי נודע לאשתו של רבי יעקב, כי הכסף שמור בידו, וכפעם בפעם לקחה אצלו רובל ושנים, בתנאי שלא ישלח את הכסף עד אם תשיב אשר לקחה. ורבי יעקב ידע ולא היה רוחו נוחה מזה, ואולם לא מיחה בידה, כי חשש לחוסר-בטחון. “היד ה' תקצר? כאשר יזמין לי להשיב שני הרובלים, כן יזמין לי בטובו להשיב את השאר.”
עברו ימי החג ויבואו ימי החורף בתביעותיהם המרובות. ביד מוטיל עוד נשאר הרובל האחרון, אשר לא נועזה עוד אשתו של רבי יעקב לשלוח אליו יד.
רבי יעקב לא יכול למלאות את החסרון, ואולם לא התייאש גם-כן מלמלאות אותו במוקדם. “עשרים וחמישה חסר אחד עלי להשיב תיכף כשיזמינם לי השם-יתברך,” גזר על נפשו. הוא מצא ברובל הנשאר כעין נחמה ולימוד-זכות על עצמו בכל עת שנקפו לבו. הרי הרובל הזה עד, כי לא קיבלתי את הכסף לחלוטין, רק בתור הלוואה לקחתי, הלוואה מאת מוטיל ברדיטשבר.
אחרי ימים מעטים שב אחד החסידים מעיר מושב הקדוש, אשר נסע שמה בימי ה“התעוררות” ושהה שם עד לאחר חנוכה. רבי יעקב ישב בבית המדרש ויגמור את שיעורו בספר ה“חק,” והשב מעיר הקדוש ישב במסיבת אנשי-השלום ויספר על-דבר הקדוש, ובתוך כך גם על דבר האתרוג של הקדוש ששילמו בעדו ששים וחמישה רובל.
“ששים וחמישה רובל,” קראו המסובים בהתפעלות של שמחה, “ומי הוא זה אשר קנה אותו למענו?”
“מי הוא זה אם לא ניסן הירש?” ענה האיש.
רבי יעקב פנה כלפי המסיח ויבט בו בתמהון.
“הכי ניסן-הירש היה שם?”
“לא, ואולם זריזים מקדימים וזוכים. הוא הקדים להודיע במכתב לחיים-ליב הגבאי, כי רוצה הוא לזכות במצווה ולקנות אתרוג לאדוננו, מורנו ורבנו, ועל פי הטלגרמה הודיעוהו את המחיר והוא נאות, כמובן…”
רבי יעקב נאנח על גבי שיעורו בספר ה“חק” וישקע ברעיונות.
אחרי ימים אחדים ישבו עוד הפעם סגל אנשי החבורה בכנופיה וישוחחו בניסן-הירש, ואחד המסיחים נאנח ויאמר:
“אמת, ניסן-הירש הוא ניסן-הירש, ובהא לא פליגי, אבל בניו אינם כלל ניסן-הירש. בניו התפקרו, רחמנא-ליצלן.”
רבי יעקב התעורר ויבוא לכלל כעס;
“התפקרו, אתה אומר? הדיוט, עם-הארץ, אתה מוציא לעז על בניו של תלמיד-חכם, על זה שנאמר עליו ‘אל תהרהר אחריו ביום.’ חלא בר חלא. האתה יודע מה היא התפקרות? הרי יש בזה כמה מדרגות, ועל רובן נאמר: ‘פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון,’ ‘שארית ישראל לא יעשו עוולה’ – ואתה קופץ ופוסק: ‘שהתפקרו’. אתה, אתה ההדיוט, על זרעו של ניסן-הירש.”
המסיח נבהל מפני כעסו של רבי יעקב ויתחבא באחת הפינות. בלילה, כשעלה רבי יעקב על מיטתו, חשב מחשבות בכדי לישון מתוך רעיונות זכים, וישתקע בעולמות העליונים, שאין שם לא חטאים ולא חוטאים, לא כעס ולא קנאה וששם שורש לכל הנשמות של בני ישראל, בלי הבדל ובלי מוקדם ומאוחר. ורק ישר עולה מתחת כסא-הכבוד.
וכשמתלבשות הנשמות בתוך הכלים, אז נשתנה הדבר ויקבל דו-פרצופים, ונתהווה טוב ורע, חמץ ומצה, ענג ונגע.
“אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון,” נאנח יעקב ויישן מתוך שמחה.
וכשהתעורר בבוקר מתוך שנתו עלה בפיו הפסוק: “לא ידח ממנו נדח,” וירא בדבר הזה אות לטובה.
את הרובל האחרון שביד מוטיל ברדיטשב הוציא רבי יעקב קימעא-קימעא ליינות קידוש והבדלה ומחציתו למצה שמורה, ולא נזהר עוד מקנית יין אצל שמואל-נחמן המוזג, שהעולם מרנן אחריו, שנתפס במינות. ובכלל חש איזו נטיית-הדעת ל“צעירים קלי-הדעת,” ועל זה היה כואב ומצטער לפעמים.
נסיון
מאתיהודה שטיינברג
ידוע לכול, שהצדיק, הר"ר משה-ליב מסוסוב, היה עסוק תמיד בהמתקת-דינים, בהמלצה על החוטאים אצל בית-דין-של-מעלה, ובפדיון-שבויים למטה.
פעם אחת הלך לפדות שבויים. נטפל אליו השטן בדמות זקן תלמיד-חכם, שהולך, כביכול, להיות ראש-ישיבה באיזו מן הקהילות.
שמח בו הצדיק ואמר: “אני הולך לעשות רצון קוני, ואתה הולך לעשות רצון קונך. נלך יחד ושמא יצטרף לנו עוד שלישי, נסעד ונברך בזימון.”
התאנח אותו הזקן ואמר: “ספק בדבר אם אתה הולך לעשות רצון קונך. הדור מקולקל, רוב שבויים גנבים, ורובם של ישראל שבויים.” והתחיל מדבר לשון-הרע על ישראל.
נענה לו הצדיק ואמר: “האי מאי? אל תדין את חברך. לפעמים שגם אני גונב. גונב חלת-לחם אצל זוגתי לאיזה רעב.”
“אבל יש גנבים סתם שגונבים ממון לעצמם.”
“כלום הנחת לפני אותו הגנב ממונא דהיתרא והוא שביק ושקיל ממונא דאיסורא?”
“אבל כתוב בתורה: לא תגנוב.”
“זה נאמר קודם החטא.”
“ומאחר שחטא?”
“אחר שחטא הרי יש כבר לפניך לא רק חטא, אלא גם חוטא.”
התחיל השטן מלמד חובה על ה“נתפסים באותו דבר,” רחמנא-ליצלן.
נאנח הצדיק ואמר: “רבונו-של-עולם, העינים שפתחת באדם, שלך הן; היופי שנתת ב’חמת המלאה'1, לך הוא. כלום לעבירה גופה חומד האדם? הווי אומר, ליופי, לניצוץ הקדוש, שנשבה כביכול בגוף העכור.”
“הרי אתה עושה את התורה הקדושה פלסתר.”
“חלילה,” הזדעזע הצדיק, “התורה קדושה, קדושה, מאד. אדרבה, קדושה יותר מדי. נאצלת, נשגבה. והנשמות גבוהות-גבוהות. אלא שהחומר עכור, גס יותר מדי. צריך לזככו, להכניס בו הרבה ניצוצות. העולם צריך לתיקון, צריך לקרב את התורה אל האדם ואת האדם אל התורה.”
התקדרו פתאום השמים בעבים, עבים שחורים, מן העבים הידועים. ורוח סערה קמה, וגשם ירד, גשמי זעף.
נרטב התיק של טלית-ותפילין לאותו צדיק.
“הגע בעצמך,” מנסה השטן שוב לפתות אותו, “התפילין נרטבו. צריך להגיהם. ודאי שהתקלקלו האותיות בפרשיות. כלום כדאי הדבר בשביל איזה חוטא שיושב בשביה?”
“האי מאי?” עונה הצדיק, “בני ישראל הם אותיות של פרשיות תפילין של הקדוש-ברוך-הוא וגם הם מתקלקלים, מתטשטשים בשבי.”
תעה אותו צדיק בדרך והלך כל היום. אין הוא מכיר את ההרים, את העמקים, הנהרות. ההרים הם גבוהים ועקובים יותר מדי, העמקים הם עמוקים יותר מדי, הנהרות הם רחבים, עכורים, מכים גלים. מעלים קצף – הכול זר ואינו על מקומו. עד שבאו לעיר אחת גדולה, שלא היה שם הצדיק מעולם, ונכנסו לבית-מלון.
לאורתא כששכב כבר אותו צדיק במיטתו, שמע פתאום איזה קול צעקה מן החוץ.
תיתי לו, שלא בירך עדיין ברכת “המפיל;” הרים ראשו והסתכל בחלון.
נראה לעיניו בית גדול, מרווח, הרבה אור שופע מתוך חלונותיו, יהודים עומדים בצד מזרח ומתנועעים. והקולות הולכים ומתחזקים.
“לך אדני הצדקה.”
“אל מלך יושב על כסא רחמים.”
וחשב אותו צדיק, שזהו “מקום קדוש,” והיהודים של רבונו-של-עולם עומדים ואומרים סליחות.
תמה בעצמו ואמר:
שמא כבר הגיעו ימי ההתעוררות, ואני כל-כך טרוד בפדיון-שבויים עד ששכחתי את חשבון הימים?
והקול כל-כך מושך, כל-כך מעורר, מביא להרהור תשובה. נדמה לו לאותו צדיק, שקהילת ישראל טובעת בים של דמעות עד פיהם, ומתגמעים ומתגמעים – גם-גם-גם: “לא כרעתם תגמול עלינו.”
בא אותו צדיק לידי הרהור: כל אותה הטרדה למה? סוף-סוף הרי שבוי זה עשה מה שעה, בודאי אינו שלם במעשיו. כלום כדאי הוא זה, שאשכח בשבילו את הסליחות, שאתגולל על המיטה, בשעה שיהודים עומדים ומתחטאים לפני המקום?
ומה אם חוטא זה ישב תפוס? יתענה קצת ברעב? אדרבה, יעלה לו סיגוף זה על חשבון מירוק עוונות.
והעלה מסקנה בלבו לעשות תשובה מהיום. ישגיח לו הקדוש-ברוך-הוא על עולמו שלו, יפרנס רעבים, יפדה שבויים, ואני אעסוק בתורה ותפילה.
וקם והאיר את הנר, והכין את עצמו ללכת לקלויז, לעמוד בסליחות.
קם גם הזקן והכין את עצמו ללכת עם אותו צדיק.
ובחדר השני, שאצל חדר הצדיק, לן רוזן אחד עם בתו היחידה, והיא היתה חולה מסוכנה, בר-מינן. והרופא ציווה שישקו אתה מעט יין, אבל היא נדרה נדר למרקוליס, שלא תשתה יין, ולא חפצה לחלל נדרה.
רמז לו הזקן לאותו צדיק: “רואה אתה? כגון זו היא עבודה שלמה. שמירת המצוות עד לכדי מסירות-נפש.”
חייך אותו צדיק ואמר: “כגון זו היא עבודה-זרה! ואתה צא וראה, כמה מעלות טובות לנו עליהם. אצלם יש חוקים בלי נשמה, בלי תוך, עובדים הם את הגשמיות שבדבר, שאינו משתנה, אבל אצלנו אין קביעות, הכול לפי התוך, ‘לא תוכל להתעלם, ופעמים שאתה מתעלם,’ שס”ה לאוין – ופיקוח-נפש דוחה את כולם."
ומכיון שבא לידי כך, הרגיש בדבר, שגם הוא בעצמו כמעט שנלכד בכעין זו, בחינת עבודה זרה. וכלום מה הן סליחות נגד נפש אחת מישראל? וכלום מה כל התורה כולה, אם לא חמדה גנוזה, שנבראה בשביל ישראל? והרגיש בדבר, שזה מעשה שטן.
“מסית,” נתן עליו בקול, “צא מזה, שמא אזכיר עליך שם שמים.”
מיד כבו הנרות שבאותו הקלויז, נסתתמו הקולות, נעלם הזקן, נבלע המלון באדמה, זרחה השמש, והצדיק עומד באמצע הדרך, במקום שנטפל אליו הזקן.
הצטער אותו צדיק, שלא עמד בנסיון והרהר בגנותם של ישראל רגע אחד.
ומה עשה? שתי קופות של צדקה היו אצלו, אחת משל פדיון שבויים ואחת משל פרנסת עניים, עמד וגנב משל זו ונתן לזו ומשל זו ונתן לזו.
ונזכר, שדיבר אותו הזקן בגנותם של“נתפסים באותו דבר.” מה עשה? עמד וגרש את הרבנית במחשבה ושוב חזר והרהר בה.
ועמד וטען כלפי מעלה: “רבונו-של-עולם, אפילו צדיקים אינם יכולים לעמוד בתורתך הקדושה. תיקון, תיקון העולם! העולם שלך צריך לתיקון. הוסף בו ניצוצים קדושים.”
באותה שעה נפתחו פתחי גיהנום מאליהם, ויצאו משם כל החייבים. הרבה ממלאכי החבלה, שומרי הגיהנום, נספחו אליהם ועלו, ומלאך דומה ישב שלושה ימים בנידוי.
-
כינוי של גנאי לאשה – בפי החכמים ↩
דיבור
מאתיהודה שטיינברג
דיבור זה היה מספר לי שלמה הפרוש, בשעה שישבנו שנינו ובררנו “מבוקאות” מתוך חיטי-שמורה בטחנתו של מיחאלקה. טחנתו של גוי זה היתה דעת מהדרין נוחה הימנה, מפני שהיתה טחנה של רוח, רחוקה מחשש, מפני שאין לה זיקה לא עם המים ולא עם אותן העקמימויות של המכונות, שלעולם אינך יודע בהן מידת זהירות. טחנתו של מיחאלקה היתה עומדת רובה של שנה בטלה, והרוחות היו מהתלים בה וסובבים את כנפיה לאחור. יחידה, בודדת עמדה לה על תל בשדה באמצע הירוקה, ורק היונים היו עושות יחוד על גגה, והתרנגול היה משדל את תרנגולותיו של מיחאלקה בחצר הפרוצה.
רחוקה היתה טחנה זו מחשש חמץ.
ובעונה כזו, בשעה שאתה יושב ממש תחת כיפת השמים, והארץ היא בבחינת “תדשא,” והרוח מנשב את האבק מעל נשמתך, והשמש מחממת את הרהוריך ורעיונותיך – אז, במעמד כזה, קשה באמת לעסוק באיזו עבודה מתוך שתיקה.
ואז, באותו מעמד, החזיר שלמה הפרוש את פניו כלפי האויר והתחיל מספר את ה“דיבור,” אלא שכעין הקדמה לדיבור סיפר מעשה.
"מעשה בפרוש אחד שבא לעיר נכריה, ישב שם כל ימות החורף ועסק בתורה ובפרישות. לימי הפורים עשה הפסקה בקריאת המגילה, ושוב חזר לתורתו ופרישותו.
אלא שגג בית-מדרשו היה של קש וסוף. באה חסידה ובנתה לה שם קן, כדרכן של אלו, שמתכוונות לפרשת שמיני, ובלבלה את הפרוש בקרקוריה המשתנים.
הרים הפרוש את עיניו. ואז היה בדיוק הרגע, שחלה בו התקופה, וכידוע, יש אז לסיטרא-אחרא שליטה יתרה.
נכנס בעיניו ניצוץ בהיר יותר מדי והביא בו תמימות שלא כדרכו.
נזכר הפרוש, שימי הפסח כבר בתוך שלושים, הפסיק במסכתא שעמד בה והלך לארון-הספרים להביא לו מסכתא ‘כלה,’ כדי להכין סיום לתענית בכורים.
נתחלף לו ש"ס קטן בחומש ויקרא.
אמר הפרוש בלבו: כסבור אני שכדאי לעיין קצת בשיר-השירים, הרי גם-זה מעניינא דיומא, לכשתרצה.
התקדש והתטהר בפרישותו, והתחיל מעיין בשיר-השירים, והשיג שם הרבה מקומות בפרד"ס, והיתה לו התדבקות עם השכינה, התדבקות ממש, שיש בה מעין הנאה. אתה אינך משיג את הענין, אבל מי שהוא טהור ונבדל מהבלי עולם-הזה מגיע לפעמים לידי מדרגה זו להשיג את השכינה בקומתה, כאילו היא, כביכול, בר-ממש באותה הצורה, שהיא נדרשת בשיר-השירים הקדוש, ואז הוא מתמלא חשק, חמדה, כוסף, אהבה, כמו שכתוב באור-החיים הקדוש. זוהי אש, שאין לה כיבוי ושיש לה יניקה מעולם הנשמות שתחת כסא-הכבוד.
אלא שלא ידע הפרוש שחומש זה לא נדפס בסלאוויטא, אלא באותם הדפוסים הידועים, כמדומה של ברלין.
וחסידה זו מקרקרת על הגג ומבלבלת אותו.
הרים הפרוש את עיניו. ראה דרך החלון את בתו של השמש מפושלת שרוולים ורוחצת אגן של נחושת.
הזדעזע. אמר: ודאי שזה לצורך אפיית המצות ואני לא ידעתי. אלך לשאוב ‘מים שלנו.’.
זו היתה תמיד עבודתו. ידוע הדבר, לדברים אלו יש בר-מצרות למי שלא טעם טעם חטא. הרי לך דוגמא: משלמים לי שני זהובים ליום בשכר בירור מבוקעות, בשעה שאדם אחר אפשר שהיה לוקח פחות מזה.
נכנס לבית השמש, לקח את הכלי ויצא לבאר יחידי.
והבאר עמדה מתחת להר, מאחורי הקלויז, על העמק הירוק.
ראה שם מרחוק עדרי כבשים. נזכר בכבשים שהפריד יעקב-אבינו, וביעקב ורחל נזכר, וגילה שם הרבה רזין.
וכשהגיע לבאר, הסתכל בה וראה שם בבואה. התחלחל ונרתע לאחוריו, אלא שאותה הבבואה מושכת אותו להסתכל בה שוב פעם אחת.
כבש את יצרו, שאב מים בעצימת-עינים וחזר לקלויז, אלא שהבבואה, בר-מינן, רודפת אחריו, ויותר שהוא עוצם עיניו, יותר יפה נראית לו, ממש יופי של שיר-השירים, להבדיל.
נתבלבלה תורתו ותפילתו של הפרוש. הבבואה אינה נותנת לו מנוחה. ‘מאין לי זה?’ הוא תמה ומתחטא לפני קונו, ‘רבונו של עולם, וכי זהו שכרי שמימי לא נסתכלתי בראי?’
וכך עברו עליו הימים, עד שהגיע ערב פסח. והפרוש היה כל-כך שקוע, רחמנא-ליצלן, באותה הבבואה, עד ששכח, איזה מן הגבירים אמר לו היום שיבוא לסעוד על שלחנו בלילות הפסח.
וכשגמר הקהל תפילת מעריב והלכו לביתם, נשאר הפרוש יחידי. אמר: אצא לרחוב, אפשר יפגשני אדם מישראל ויקראני לביתו.
הלך ובא בתוך סימטא אחת.
ושמים צנועים ומלאים רזין היו שטוחים עליו, והלבנה היתה יפה כיפיין של האמהות, וכוכבים עשו זיווגים, והאויר היה מעין ‘תחת התפוח עוררתיך,’ ואחד מן הרוחות, המצויים בין חג חרותנו למתן תורה, נשב ברכרוך ונכנס לתוכו של הפרוש. ודממה. השעה היתה שעת הזדווגות כנסת-ישראל עם עתיק יומין. זהו ענין, שרק ליודעי ח"ן יש בו השגה.
יוצאה לקראתו אשה, סתם אשה, עטופה בצעיף.
ובאותו רגע נסתלקה מעליו הבבואה.
נגשת היא אליו בחשאי, מנענעה בשרוולו ולוחשת באזניו: ‘הישמע לי.’
הסתכל בה הפרוש לאור הלבנה וראה אותה, ממש רחב-רחב.
ואש – אש שאין לה כיבוי, אש נשמות התלקחה בו…
שאל אותה הפרוש: ‘מצות יש בביתך?’
אמרה לו: לפי-שעה יש.'
‘ויין?’
‘נשאר גם קצת יין שלא פג.’
‘וכשרות נהגת בביתך?’
‘כשרה אני לכול.’
התחיל הרוח נושב עליו מערפו, כאילו דוחקו אחריה, ושרה עליו מין כוח נסתר, שמילא את לבו ואת מוחו באור החשמל.
נכנס אחריה.
הסירה מעליה את הצעיף. נגלה לעיניו, מה שאין הפה יכול להגיד ואין האוזן יכולה לשמוע.
עמד אותו הפרוש ודיבר עם קונו דברים שבלב: ‘רבון העולמים. הרגע שלך והנצח שלך. אש זו שנפחת בי אינה אלא ממזבח של מעלה. אבל מה אעשה בתורתך?’
אמר אותו הפרוש לאשה הנצבת לפניו: ‘בתי, טבעת יש בביתך?’
היתה לה לאשה זו טבעת, שנתן לה אחד מעוגביה, בר-מינן, הוציאה והראתה לו.
נאנח הפרוש ואמר: ‘בתי, וכי לא מוטב בהיתר?’
הסתכלה בו, ודמעות נשרו מעיניה.
‘חפצה את למכור לי טבעתך בהקפה?’
‘הן.’
‘תני לי אצבעך ואקדש אותך.’
הרהרה אותה אשה בתשובה ובכתה בדמעות שליש.
עמד וקידשה.
ומשקידשה גס בה לבו וחפץ לגעת בה באצבע קטנה.
נרתעה לאחוריה וטמנה את ידיה.
הבין הפרוש בדבר… והתרחק קצת מעליה.
ישבו אל השולחן זה אצל זו על ספסלים נבדלים, וערכו סדר.
וכשסיפרו את הדברים לפני זצ"ל, התאנח ואמר:
‘ראוי היה זוג זה שיוולד מהם המשיח, אלא שהדור לא היה זכאי לכך.’."
דיבור זה סיפר לי שלמה הפרוש בטחנתו של מיחאלקא.
שני האחים ז"ל
מאתיהודה שטיינברג
שני האחים ז"ל / יהודה שטיינברג
דבר ידוע לכול הוא, ששני האחים, הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זוסיה, היו נוסעים תמיד ביחד ממקום למקום כדי להחזיר את הרשעים שבעולם למוטב. וכשהיו מוצאים רשע, שנשקע, רחמנא-ליצלן בתאוות או במאכלות אסורות וכדומה, לא היו מוכיחים אותו על פניו, כדי שלא לביישו, כי סוף-כל-סוף, אף-על-פי שחטא, ישראל הוא; אלא כשהיו מוצאים רשע כזה, היה רבי אלימלך מתחיל בוכה: “אחי, זוסיא, רשע אני. שקוע אני בחטאים, אכלתי מאכלות אסורות.”
והיה רבי זוסיא עונה: “אחי אלימלך, שערי תשובה לא ננעלו. התוודה על חטאותיך ועשה תשובה.”
והיה מתחיל רבי אלימלך בוכה ומתוודה על אותם החטאים, שנכשל בהם רשע זה. והיה בוכה ומתוודה, עד שהירהר אותו רשע בתשובה והתחיל גם-כן לבכות ולהתוודות ולבקש תיקון מאת שני האחים, זכותם יגן עלינו.
ואתה אל תתפלא על הדבר ואל תהרהר אחרי מידותיהם של צדיקים אלו, איך הוציאו דבר שקר מפיהם לשים את עצמם רשעים ולומר שחטאו, בעוד שהם צדיקים גמורים.
בדבר זה יש סוד, ובוא ואגלהו לך במקצת:
ידוע, שיש הרבה מדרגות בצדיקים. יש צדיק שהוא בבחינת “עיני העדה,” כמאמר הכתוב: “ואם מעיני העדה” וכו', והם בעלי ה“נגלה,” שלומדים תורה לשמה, וזו אינה עוד מדרגה גבוהה. ויש שהם בבחינת שאר אברים, כמו הפה והשיניים, שמפתחות הפרנסה מסורים בידם, וזו המדרגה היותר פחותה. אבל יש צדיקים, שהם בבחינת “לב העדה,” וזו היא מדרגה, שאין למעלה הימנה, מפני שצדיק כזה הוא נשמת האומה, שורש כל נשמות שבדור. וכל הנשמות הן רק בבחינת “ענפים” לנשמתו. כולן מקבלות יניקה ממנה. וכמו שאם יכאב איזה אבר שבאדם, ירגיש קודם כול הלב, כך אם יחטא אדם מישראל ויעשה פגם, רחמנא-ליצלן, בנשמתו, תיכף ומיד תרגיש נשמת צדיק הדור באותו הפגם, כאילו חס-ושלום הוא בעצמו עשה אותו החטא. ואז יש לצדיק צער הרבה מן הדבר. ולעתיד-לבוא יקבלו הרשעים עונש מיוחד וקשה מפני צערם של הצדיקים. וכך היו שני האחים, זכותם יגן עלינו, מתנהגים תמיד, נוסעים ממקום למקום ומתקנים את העולם בתיקון הלבבות.
ופעם אחת באו אל עיר אחת, ושם היה שו“ב יחיד בעיר, ורבים ריננו אחריו, שנכשל בדבר ערוה, בר-מינן. ולא עוד אלא שהיה חצוף גדול ולא קיבל נזיפה משום רב ובן-תורה. והגיעו הדברים לאזני רב אחד גדול, שהיה מתלמידי-הגר”א והיה מתנגד גדול, אבל בכל-זה היה ותיק, ירא-חטא ותמים-דרך ומעולם לא טעם טעם בשר – קצת מפני שהיה ירא, שמא ייכשל בשו“ב שאינו הגון, וקצת מפני חורבן בית-המקדש. “תינח, בזמן שהיה בית-המקדש קיים,” היה שואל ומתמיה, “היה אדם מביא קרבן שלמים והיה יכול לאכול בשר, מפני שגם אותה הבהמה או העוף היו שמחים בדבר לעשות רצון קונם ולהעלות על מזבחו של הקדוש-ברוך-הוא. אבל עכשיו, שאין לנו קרבנות ולא מזבח, איזו שליטה יש לי לכפות עוף חי ומפרפר, שנתן לו הקדוש-ברוך-הוא חיות בעולמו, ולהעביר חלף על צווארו, כדי שאוכל אני הרעבתן את בשרו? ולא עוד אלא שאיני יודע, איך מתירים בשר לאחרים על-פי הדין? הלא מי שעושה זאת הוא אחד מאלה: או שאין בו לב יהודי כשר, והרי הוא פסול לשחיטה על-פי הרא”ש ז”ל; או שלבו נוקפו, ואם-כן הרי יכול הוא בנקל לעשות ‘שהייה’ חס-ושלום."
ומפני אותו הטעם היה מטריף כל השאלות שהיו באות לפניו, מפני שלדעתו בהמה ועוף שחוטים מחזקת איסור עומדים, עד שיוודע לך ברי, בבירור גמור, שהם כשרים.
ומובן מאליו, שהיה מקפיד גדול על השו“בים שיהיו כשרים, יראים ושלמים. וכששמע ברינונים על אותו השו”ב שבעיר ההיא, נסע שמה לתהות על קנקנו.
ונזדמנו שלשתם, הרב ושני האחים, זכותם יגן עלינו, לאותה העיר, ונתארחו שלשתם בבית השו“ב, מפני שהיה השו”ב ההוא מכניס-אורחים גדול וחלק כבוד לאורחיו במאכל ובמשתה, ועוד יותר לאותו הרב, מפני שהכיר בו שהוא רב וגאון מפורסם.
ובלילה כשהיו הכול ישנים, הרהר הרב בבעל-הבית ובכיבודיו, כיבד אותו, ובא לידי חשש של נטיית הדעת. “שמא מששיחד אותי במאכל ומשתה לא אראה בו עוון, ‘השוחד יעור עיני חכמים’ כתיב,” והחליט בדעתו להכריז עליו למחר, ששחיטתו אסורה.
ואז קם הרבי ר' אלימלך והתחיל בוכה: “זוסיה אחי, רשע אני. בעוון חמור נתפסתי.”
ורבי זוסיה עונה: “אלימלך אחי, התוודה על חטאותיך ועשה תשובה. השם-יתברך מקבל שבים.”
והתחיל הרב ר' אלימלך בוכה, מתייפח ומכה בידו על חזהו: “נכשלתי. אויה לי שנכשלתי באשת איש.”
והקול נדחק מתוך הלב הקדוש, הולך ומרחף ביחידות בתוך אויר חללו של החדר ונכנס לתוך החדר השני וחודר אל אזני אותו השו"ב, ונזכר בעוונו, רחמנא-ליצלן, והתחיל מהרהר בתשובה.
והרבי ר' זוסיא שואל: “אחי אלימלך, מתי, ואיה?”
והרבי ר' אלימלך בוכה ועונה: “באותו זמן ובאותו מקום.”
מכיוון ששמע השו"ב כל אותם הסימנים, שהיו ידועים לו היטב – מיד נזדעזע והתחיל בוכה בחשאי.
“אחי אלימלך, היודע אתה את ענשך? גיהנום, חורבן עולמות, מיתת בית-דין. כל הצדיקים נהנים מזיו השכינה, ואתה שקוע, רחמנא-ליצלן, בטומאה.”
ור' אלימלך בוכה, והשו"ב בוכה ומתייפח, ומכה באגרופו על חזהו.
“תשובה, אחי אלימלך, תשובה. התחזק בתשובה.”
והשו"ב התחיל בוכה בקול, והתחרט מאד על עוונו.
“כלום יש לי עוד תקנה, אחי זוסיא?”
“בודאי, אחי. חרטה גמורה לשעבר ושמירה מן החטא להבא. ואז, במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. אבל חרטה, אחי, חרטה והודיה בפה. הבושה תהיה למירוק עוון.”
כיוון ששמע השו"ב בדבר, לא עמד עוד על נפשו וקם ממיטתו ונפל על פניו והתחיל מתוודה: “אויה, רבותי, כך וכך עשיתי. מתחרט אני חרטה גמורה.” והתחיל מפרש את חטאיו בקול רם ואמר: “יהי רצון שיהי זה לי למירוק עוון.” והיה שוכב על פניו ובוכה כל אותו הלילה.
כיוון ששמע הרב בוידויו של השו"ב, נתמלא כעס ואמר: “אם כן, הלא אמת מה שסיפרו עליו. הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.” והחליט בדעתו להכריז עליו למחרת, ששחיטתו פיגול.
מפני שתלמיד הגר“א, אף-על-פי שגם הם למדו חכמת הקבלה מרבם, אבל הסוד של”דרך תשובה" אמיתית אינם יודעים ואין להם אחיזה כל שהיא בדבר.
אבל לצפרא, כשקם הרב ממיטתו ונטל ידו וחפץ לקיים בעצמו את המצווה הראשונה של היום: “שויתי ה' לנגדי תמיד,” כמנהגו בכל יום, והתחלחל מאד, מפני שנדמה לו שהוא ראה במקום הוי“ו של שם הוי”ה כמין חלף… חלף פשוט של בני אדם. מתחילה חשב, שהוא באקראי בעלמא, אבל בכל פעם שצייר לנגד עיניו את שם הוי“ה, ראה את אותו החלף. ונפל במרה שחורה עצומה רחמנא-ליצלן, ותפילתו ותורתו ביום ההוא היו מטורפות. והרהר בתשובה והיה שרוי בעצבות. אבל העצבות היתה מסיטרא-אחרא, רחמנא ליצלן. ולא נזקק באותו היום אל השו”ב, וישב בתענית. בלילה קם ר' אלימלך והתחיל מתייפח: “אחי זוסיא, שקוע בחטאים אני. רואה אני חלף בתוך שם הוי”ה."
“תשובה, אחי,” עונה ר' זוסיא, “פשפש במעשיך. שמא חפצת להעביר שו”ב שלא בפניו ושלא בפני אשתו ובניו. דמו ודם זרעו עד סוף כל הדורות. פרנסה, אחי, פרנסה היא דמו של אדם. והדם הוא הנפש."
כששמע הרב בדבר, נזדעזע בכל אבריו ונדמה לו שהוא רואה את אותו השו"ב ואשתו ובניו ובני בניו שחוטים לנגד עיניו ומפרפרים כאותו העוף ואותה הבהמה בבית-המטבחים.
והרבי ר' אלימלך קורא מתוך בכיה: “אחי, זוסיא, עוונות ופשעים.”
“התוודה, אחי.”
“נכשלתי בעוון של שפיכות דמים, מפני שסיגפתי את עצמי, עברתי על לאו של ‘ונשמרתם לנפשותיכם,’ לא אכלתי בשר, והחלשתי כוחי, עד שאיני יכול לעבוד את בוראי מתוך שמחה וללמוד תורה לשמה. חס הייתי על בהמה ועוף יותר מאשר על אדם, שנברא בצלם. ולא עוד אלא שאני, חומר עכור, טיפה סרוחה, התגאיתי על קוני, ואילו אני יותר רחמני ממנו, ואסרתי על עצמי מה שהוא התיר לי. ולא עוד אלא שכל אותם העופות והבהמות קובלות עלי לפני בית-דין-של-מעלה, שלא נתתי להם תיקון. הם טוענים: נבראנו להבריא את בני האדם שיעבדו את הבורא, ולסוף יסחבו הכלבים את נבלותינו.”
כששמע הרב בדבר, התחיל בוכה ומתייפח, ונדמה לו שכל אותם העופות והבהמות, שהטריף בחייו והושלכו לפני הכלבים, קמים עליו ותובעים ממנו תיקון, וכל אותם השוב"ים שפיגל, קמים הם ונשותיהם ובניהם וקוראים אותו לפני בית-דין-של-מעלה.
ורבי זוסיא קורא: “תשובה, אחי, שערי תשובה לא ננעלו. גדול כוחה של תשובה.”
והיה בוכה הרב כל אותו הלילה ושב בתשובה שלמה וחרטה גמורה על דרכיו.
ואחר-כך התחיל ר' אלימלך: “אחי זוסיא, איך נאכל מחר משחיטתו של אותו השו”ב ואיננו יודעים את טיבו?"
“נבדוק את חלפו,” ענה הרב ר' זוסיא, “ואם נמצא עליו שם הוי”ה סימן הוא שהוא שו“ב כשר.”
למחר בדקו את החלף במעמד שלשתם, וראו עליו את שם הוי"ה ברור ומפורש.
ומיד עזב אותו הרב את כסא הרבנות, ונעשה חסיד גמור וכרוך אחרי האחים זכרונם לברכה.
בשל קידוש-לבנה
מאתיהודה שטיינברג
בשל קידוש-לבנה / יהודה שטיינברג
ובדבר זה – סיפר הירש-מנדיל הזקן בין קהל חסידים בקלייזיל בי"ט כסלו – אני הייתי עד ראיה ועד שמיעה. ולוואי שלא הייתי מגיע לידי כך. אבל עכשיו שהגעתי, אשרי שזכיתי לשמוע ולראות.
המוזג מזג מתוך בקבוק קטן את הצנצנת היחידה, שהיתה בין כל החברה, והגיש לפני הזקן. אבל הזקן הסיעה מלפניו בקורטוב של קפדנות והיסח-הדעת גלוי, שם ידו על מצחו, התאנח, והפסיק את אנחתו בצחוק של היתול.
"וגם זהו פלא מפלאות הבורא. האפיקורסים הללו – תינח שהם שונאים כל דבר שבקדושה, ויותר שהדבר קדוש, יותר הוא שנוא עליהם, מפני שכך צריך להיות טבע הדבר, חלק הרע שונא את חלק הטוב. וכבר בדקו ומצאו אפיקורס אחד, רחמנא-ליצלן, שכשהיה הולך ובא תחת עירוב שבתחום ישראל, היה חש כמי שהיכו בחרב על ראשו. כל זה ניחא. אבל פלא הוא הדבר, מהיכן יודעים הם להרגיש את הקדושה שבדבר, כדי שישנאו אותו? הנה, למשל, קידוש-לבנה. כלום יודעים הם את כל אותם הסודות הנשגבים, שצפון בענין זה? ומאין הם יודעים להתנגד כל כך לדבר זה?
הדיוטים. עמדו ובדו להם תירוץ. בכן, חשש של עבודת כוכבים ומזלות. הרואה יאמר, שבני ישראל עובדים לירח בריקודים וקפיצות.
וכי לא מגוחך הדבר? בני ישראל עובדים עבודה זרה. כלום אנו צריכים ללבנה או הלבנה לנו? הווי אומר: הלבנה לנו, שנמלא פגימתה. והם חוששים חשש של הבל – הלבנה היא עבודה זרה לישראל!
ועל קידוש-לבנה אני חפץ לספר לכם.
וזה היה בשנת פטירתו, זכותו יגן עלינו, באותו החודש.
והוא כבר היה חלש. ובכלל לא היה מעולם בעל גוף בריא. ממש רוחני. תמיד היה מתפרנס מן החיות, שהיתה לו מתפילה, מקידוש ומ’שולחנות.'. אבל אז היה ממש צל של גוף ושכב במיטה, וכידוע, היה הוא ז"ל מקפיד גדול על קידוש-לבנה בזמנה, והימים היו ימי גשם, וכבר עברו ארבעה לילות ונשארו רק שלושה בצמצום.
והוא ז"ל שאל, אם יש לבנה בשמים, ויצאנו לראות.
ואז ראינו ממש מלחמה קשה. הלבנה הפגומה נלחמה במחנה של עבים גדולים וקטנים. ויותר סבלה מן הקטנים, מאשר מן הגדולים והרחבים, מפני שהם היו הרבים. התבינו? ראינו, שהיא מתאמצת ובורחת מתחת עב שחור, רחב. הנה זה יצאה, ופתאום סבבוה המון עבים קטנים כסמרטוטים, כקרעים של שקים בלים.
ואנחנו הבטנו. ומה יכולנו לעשות יותר? בטוחים היינו בכוחו של אותו צדיק, שבזכותו תנצח סוף-כל-סוף הלבנה את העבים החשכים.
וכך הוה. ונכנסנו בשמחה ובישרנו לו, זכותו יגן עלינו, שיש לבנה בשמים בעיגול בהיר, ממש כיום שנתלו בו המאורות.
והוא ז“ל ציוה, שיתנו לו קנה מקטרתו, והתחיל מעשן ומוציא גלגולי עשן מתוך פיו הקדוש. והגלגולים נתפשטו ונתפשטו, עד שנתכסה הוא ז”ל כולו בעשן, ובקושי גדול הכרנו את פניו הקדושים מתוך העשן.
ובאותה מידה שנתפשט העשן בחדרו, כן נתפשטו העננים בשמים וכיסו את פני הלבנה. וכשהבטנו דרך החלון וראינו את הדבר, התחלחלנו והודענו לו ז"ל.
והוא ז"ל הניע בידו הקדושה ושב למיטתו.
ולמחר עוד גדלה המלחמה בשמים משל אתמול. כל הרקיע נתכסה בכתמים של עבים קרועים וסחובים, קטנים ורבים, שהיו להם צורה משונה ותואר מבהיל. והלבנה הפגומה שוקעת ביניהם.
ממש, מלחמת הקליפות שבממשלת החושך, רחמנא-ליצלן, עם אור הלבנה.
ואנחנו היינו בטוחים בזכותו ז"ל שגם עכשיו ינצח האור.
וכך הוה. פתאום היה רוח גדול, שלכאורה סייע לעבים, מפני שקיבצם יחד, אבל אחר-כך הסיעם הלאה-הלאה. והלבנה יצאה בהירה כדבעי.
הודענו לו ז"ל בשמחה.
והוא התחיל להגיד תורה על המסווה של משה רבנו עליו-השלום. וכשחזרנו לאחורינו, ראינו דרך החלון, ששבו העבים וכיסו את הלבנה.
ובלילה השלישי, כשבאנו והודענו לו, שיש לבנה, התחיל מפקפק בדבר, שכבר עברו ז' מלאים מן המולד, ולא יצא לקדשה.
ובאותו החודש נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון-הקודש.
והדבר נשאר אצלנו לפלא…
עד שישב הוא שליט"א על כסא אביו, והתחיל לערוך ‘שולחנות’ ולהגיד תורה, וקידש את הלבנה בפעם הראשונה בציבור. וגם אז היו השמים מלאים כתמים של עבים, אבל פלא היה לראות, שלא כיסו העבים את הלבנה אפילו כמלוא שערה. והלבנה ממש רקדה לפנינו.
והיתה אז שמחה גדולה. וכשנכנס אל חדרו, גילה ליחידי-סגולה את כל הענין.
– ידוע הדבר, התחיל בפה קדשו, שלכל דור ודור יש צדיקים משלו. ויש צדיק אחד בין כולם שהוא צדיק הדור. וכשקם דור חדש, והצדיק הוא אצלם בבחינת ישן, מפני שצריך לאותו הדור ‘קידוש’ חדש, ‘שולחנות’ חדשים, ‘תורה’ חדשה ו’זמירות' חדשות – הכול חדש, מפני שגם הדור הוא חדש, ואז צריך אותו הצדיק להיפטר מן העולם, בסוד: ‘אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה.’ אבל אז מטיחה הלבנה דברים כלפי מעלה, מפני שצדיק הדור ממלא פגימתה, כשהוא מקדשה, ועד שיקום צדיק חדש, תישאר הלבנה פגומה.
וכשהרגיש אבא בדבר, היה לו מסירות-נפש, ומנע את עצמו מקיום המצווה של קידוש-לבנה, כדי שלא תעכב הלבנה את פטירתו. מפני שבין כך ובין כך נשארה פגומה, מפני שראה, שצריך העולם ל’קידוש' חדש, ל’תורה' חדשה ול’הנהגה חדשה. שהדור אינו שלו והוא אינו שלהם. והרי הוא בבחינת ‘קדשים שחוץ לזמנם וחוץ למקומם.’
התבינו עד כמה הגיעה מסירות-נפשו של אותו צדיק, זכותו יתן עלינו?"
השומעים באו לידי התפעלות מרובה, עד ששכחו את המזוג, ונדמה להם שכבר שתו, והתחילו מקפלים טליתותיהם מתוך מחשבות ויצאו אל בתיהם.
במוצאי-שבת-קודש
מאתיהודה שטיינברג
כדאי היה לראות את ר' שלמה-ליב “העובד” יושב במסיבת אנשי-שלומו, עורך שלוש-סעודות ונותן לשבת “תוספתה.”
והישיבה לא היתה בביתו דווקא, מפני שהוא היה עני מדוכא ואשתו היתה צעקנית גדולה, אינה מקבלת אורחים בסבר פנים יפות. הישיבה היתה תמיד בבית יחיאל’יק, חתן הגביר דמתא. אבל מה בכך? הלא רק החלה, הדגים ושיורי סעודת שחרית, שהם אוכלים, וגמיעה של יי"ש שהם שותים, היא של יחיאל’יק אבל הישיבה, השלוש-סעודות, “תוספת שבת” – כלום יש ליחיאל’יק זה, שהוא חצי-הדיוט וחצי-חסיד – כלום יש לו אחיזה בכל אלו? הישיבה היא של ר' שלמה-ליב העובד.
ומי שראה את הקיבוץ הקטן הזה יושבים צפופים וכפופים ומשיחים באנחות מקוטעות, בדיבורים בודדים, בחצאי-רמזים, בקטעי-ניגונים של דביקות, ראה בחוש, שבני ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום, הם עומדים למעלה מן הזמן. הם השליטים על הימים והלילות ועושים בהם כרצונם.
בחוץ כבר נפתחו החנויות, העלו נרות של חול, ובני אדם מתחילים יוצאים מתוך הבתים, רצים, זוחלים, נפגשים ומתנגשים איש ברעהו, לכאורה, בפנים מאירות ונהנות עוד מזיוה של שבת, אבל באמת, הדאגות, הסכסוכים, הקטטות ושנאה-וקנאה כבר מבצבצים מתוך הלבבות.
אבל מה לקיבוץ הנבדל הזה עם בני אדם הללו, שמניחים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה.
ועל רקיע השמים כבר יצא ירח פגום ומאיר באור חולוני, והכוכבים נדחקים ומתנגשים כבריות שברחוב, וקורצים ומדברים דברי-חול.
אבל אין להם עסק לבני הקיבוץ הלז גם עם השמים. הם עומדים למעלה מן השמים. הם מתרפקים ומתחבקים תחת כסא-הכבוד, ונהנים מזיו השכינה, ומרגישים בסוד של “זעיר-אנפין.”
וסוף-כל-סוף הם צריכים לברך ברכת המזון ולהבדיל על הכוס.
וזו היא המצווה היחידה, שר' שלמה-ליב וקיבוצו אינם ממהרים לה ומחמיצים אותה בכל מה שאפשר.
אש ומים, כבר הראה הקדוש-ברוך-הוא נס שעירבבם יחד ויצא לו רקיע השמים.
אבל יגון ושמחה, חדווה ועצבות, יכול היה רק ר' שלמה-ליב לערב, ויצא לו ניגון של “הנה אל ישועתי.”
והיה ר' שלמה-ליב מבדיל על הכוס ומוציא את כולם. וכשחתם ר' שלמה-ליב “המבדיל בין קודש לחול,” והחברה ענו “אמן” – נשתתקו הכול. והיה נשמע רגעים אחדים כמו בת-קול מרחפת בבית ועולה ומתרחקת למעלה, למעלה, למעלה.
ואז הרגישו הכל, שניטל מהם פתאום ובבת-אחת איזה דבר, שלא ניתן לעין רשות לראות בו. החמימות שבלב הולכת ונפוגה, וקרירות על עצבות, רחמנא-ליצלן, נדחקת ונכנסת.
ומעצבות היה ר' שלמה-ליב ירא מאד. “עצבות היא מעשה קליפה, רחמנא-ליצלן,” היה מזהיר תמיד את אנשי שלומו, “צריכים לברוח ממנה, להלחם בה.” והיה שב ויושב על מקומו, והחבורה ישבה כפופים אליו, ויחיאלי’ק כיבדם בסיגרות הראשונות של מוצאי-שבת-קודש. ור' שלמה-ליב התחיל מספר להם המעשה מהבעש"ט הקדוש:
“הבעש”ט הקדוש, כידוע, קודם שנתגלה כל-כך לעולם היה מבקש דרכים, איך לעבוד את הבורא-ברוך-הוא, והיה עובדו פעם מתוך עצבות ופעם מתוך שמחה, פעם בתעניות וסיגופים ופעם בסעודות מצווה. ועונג שבת היה מקיים, כמובן, מתוך שמחה. אבל לפעמים היה נופל גם בשבת במרה-שחורה, רחמנא-ליצלן, מפני שהיה דואג ומצטער, שלא ייכשל חס-ושלום באיסור סקילה.
עד שנגלה לו אליהו ז“ל וביקש הבעש”ט הקדוש ממנו, שיראה לו את מקומם של שומרי שבתות בגן-עדן, והראה לו. וראה שם מה שראה ומה שאין הפה יכול לדבר, ואפילו למחשבתו של אדם אין שליטה לחשוב בדבר. ובראש כל הכסאות שעמדו שם ראה שני כסאות פנויים, והם גבוהים מכל הכסאות. ושאל הבעש“ט הקדוש את אליהו ז”ל: למי מוכנים הכסאות? וענה לו אליהו ז“ל: לבעש”ט הקדוש ועוד לאחד.
והשתוקק הבעש“ט הקדוש לדעת את שכנו בגן-עדן. ולמוצאי-שבת-קודש ציווה לאליקסיי שלו שיאסור את העגלה, וישב הוא ז”ל בעגלה, ואליקסיי ישב, כמנהגו, אחוריו לסוס ופניו למול העש“ט הקדוש. ונסעו-ונסעו כל אותו הלילה, והיתה להם קפיצת-הדרך, כידוע. ולמחר באו אל עיר אחת גדולה מאד, והיא כולה יישוב של גויים, ושם ארמונות גבוהים ויפים, כאותם שהללו בונים להם. אבל הסוס של הבעש”ט שהיה מלומד בדבר, עזב את כל אותם הארמונות והשערים הרחבים והלך ורץ כמו שמצווה לדבר, עד שהגיע אל בית אחד קטן ונמוך ושם עמד.
ובעל-הבית היה לבוש מלבוש נכרי, מגדל בלורית ומדבר גויית כגוי גמור. ונכנס הבעש"ט הקדוש אצלו, וביקש ממנו בלשון גויית שיקיים בו מצוות הכנסת אורחים, והסכים לדבר.
והתחיל הבעש"ט מסתכל בו ומביט אחריו. והוא ראה, שבעל-הבית קם בבוקר מתוך שנתו ואינו נוטל ידיו, ויוצא מביתו ואינו מתפלל, ואוכל בלי נטילת ידים, ממש כגוי גמור.
וכשמגיע יום השבת הוא מכניס אל ביתו גויים כמוהו, והם שותים בודאי יין נסך, רחמנא-ליצלן, ומעשנים טאבאק. ואחר-כך הם מזמרים, הוללים ורוקדים.
והתחיל הבעש"ט הקדוש מצטער על הדבר, שעלה בגורלו שכן, כזה. והתחיל מהרהר בלבו אחרי מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא: ‘למחלל שבת כזה נותנים מקום בגן-עדן’?
והחליט בדעתו לדבר עמו בענין זה, ואולי מן הל"ו נסתרים הוא, וכל מה שהוא עושה הוא רק אחיזת עיניים בלבד.
וגילה לבעל-הבית את כל הענין. אבל הלז ענה: ‘רבי, יהודי אני, אך תינוק שנשבה בין העכו"ם. בעיר הזאת ובכל הארץ הזאת, שאני נמצא בה, אין אף יהודי אחד חוץ ממני. כל מה שידעתי מבית אבותי שכחתי, ורק דבר אחד אני זוכר, שיש שבת ליהודים ושצריך לענגה. ולפיכך יש שאני צם ומתענה כל ימי השבוע, בכדי שאקמץ כסף לעונג השבת. ואני מענגו במה שאני יכול. כל ימות השבוע אני מעשן טאבאק גרוע, בשבת אני מעשן מן המובחר; כל ימות השבוע אני שותה מים, בשבת מן המעולים שביינות, שעולים על שולחן מלכים. ואני מזמין אורחים לביתי ושותה ושמח עמהם, כמו שראית.’
כיוון ששמע הבעש“ט הקדוש בדבר, חפץ ללמדו הלכות שבת ואיסור מלאכות ושאר דברים, שאסור ליהודי. אבל באותו הרגע נשתתק הבעש”ט, רחמנא-ליצלן, ולא יכול לפתוח פה כאילם, והבין הבעש"ט הקדוש, שמן השמים מעכבים על ידו.
וזה פשוט: מפני שסוף-כל-סוף הבחירה ניתנה בלב האדם. אולי – מי יודע – לכשיחכם וידע הכל… מי יודע, אם ישאר בתמימותו. התבינו, עד היכן הענין מגיע? והדברים עתיקים.
וכששב הבעש"ט הקדוש לביתו והיה לו בפעם השנית גילוי-אליהו, ביקש ממנו, שיראה לו ענשם של מחללי שבתות בגיהנום.
והראה לו. וראה מה שראה, ומה שאילו היו הרשעים הללו רואים את אותם הדברים או, לפחות, מאמינים במה שמספרים להם, בודאי לא חיללו את השבת ולא היו עושים מה שעושים, בעוונותינו הרבים. ובין כל מה שראה שם, היו שם שתי יורות גדולות ועמוקות, מעלות אבעבועות של זהב רותח.
ושאל הוא ז“ל: ‘למי הוכנו היורות?’ וענו לו: 'אחת להבעש”ט הקדוש ואחת לירא-חטא אחד.'
ולאורתא רמז הבעש“ט הקדוש לאליקסיי שלו, ואסר את העגלה והחזיר פניו נגד הבעש”ט. ונסעו כל אותו הלילה דרך הרים ויערים ועמקים ונחלים, עד שבאו לתוך עיר אחת גדולה מאד, מוסבה בעירובין מכל עבריה, ואצל כל בית ובית יש סוכה מוכנה משנה לשנה, ואפילו על פתחי ה’שערים' יש מזוזות קבועות. והבין הבעש"ט שהיא עיר שכולה ישראל, ושמח על הדבר. וחפץ להיכנס לאיזה בית להתארח שם, אבל רובם של הבתים היו בתי ישיבות ובתי-מדרשות.
ושאל למקום ראש-הישיבה הגדול שבכולם. והראו לו.
ונכנס אצלו הבעש"ט הקדוש וביקש ממנו שיקיים בו מצוות הכנסת-אורחים. אבל הוא רמז לו באצבע, שאינו יכול להפסיק מתוך גירסתו בגמרא שהוא חוזר על-פה.
והמתין לו הבעש"ט. אבל הוא לא פסק פומיה מגירסא כל ימות השבוע. הוא היה ניצוץ של ר' שמעון בן-יוחאי, שתורתו אומנותו.
וערב שבת עם חשכה הפסיק ממשנתו למשש בבגדיו. ואז נטפל לבעש“ט ושאל אותו מה הוא חפץ. והבעש”ט ענה לו, שהוא חפץ לשבות אצלו, והסכים על הדבר. והתחיל הבעש"ט מסתכל בדרכיו ובמנהגו, וראה שהוא מעלה לכבוד שבת נרות קטנים ביותר.
ושאל אותו על הדבר, והלז ענה לו בלשון הקודש: ‘ירא אני, כשידלקו יותר, שמא אטה (*את הנר – מה שאסור בשבת).’
וכל יום השבת ישב על מקומו ולא הניע באבר אחד. וכששאל אותו הבעש"ט על הדבר, ענה לו בלשון הקודש: ‘חוששני מפני חילול-שבת, שמא אעשה גומץ, שמא ארמוס תולעת ברגלי, שמא אשמיע קול בלכתי.’
וכל יום השבת היה עצב, בר-מינן, ממש שקוע במרה שחורה, מתכווץ ומתכנס, כמי שכפאו שד, רחמנא-ליצלן.
וכששאל אותו הבעש"ט על הדבר, ענה בתלונה ואמר: ‘איך לא אהיה עצב? וכי קל הדבר בעיניך? ארבעים חסר אחת מלאכות, שעל כל אחת אתה מתחייב בנפשך, ועל כל אחת מן המלאכות יש תולדות ותולדי תולדות, ושבות ומוקצה, ודומה למוקצה, ומראית-עין, ותלי-תלים, והררים של הלכות התלויות בשערה, ושכולן מפוזרות ופרושות לפניך כרשת ומצודה, שכמו שתלך וכמה שתיזהר, על כרחך אתה נלכד בה חס-ושלום, גיהנום פתוח לך מתחתיך – ואתה שואל, מפני מה אני עצב?’
וכששמע הבעש"ט הקדוש בדבר, נתמלא עליו רחמים והתחיל מנחם אותו, שהשם-יתברך הוא מקור הטוב והחסד ואינו בא בטרוניה עם בריותיו, והזכיר לו גודל החיוב של עונג שבת ושמחה של מצווה.
אבל ראש-הישיבה היה קצת חרש, לא שמע היטב את דבריו הקדושים של הבעש"ט ולא נקלטו כלל במוחו.
אותו תינוק שנשבה בין העכו“ם היה פיקח ושמע והקשיב וקלט דברים במוחו, אבל שם נשתתק הבעש”ט ולא ניתנה לו רשות לדבר. ופה הותר לבעש"ט לדבר, אבל אותו זקן היה חרש ולא קלט דברי-כיבושין במוחו. והדברים עתיקים.
ואז הבין הבעש"ט, שהדרך היותר רצויה לעבודת-הבורא היא ‘עבודה מתוך שמחה.’ ומאז היה נזהר מאד לכבד את השבת מתוך חדוות הלב, ובמוצאי-שבת-קודש היה מלווה את השבת ונפרד ממנה מתוך שמחה.
וכששב הבעש"ט מאותו הדרך, שאל את אליקסיי מתוך בדיחות-דעת: ‘אליקסיי, איזה מהיהודים יותר כשר בעיניך, זה שבעיר הנכרים, או הזקן הלז?’
אבל בעיני אליקסיי היה הזקן הלז יותר כשר. ‘הוא ירא-חטא ולומד תורה לשמה.’ המליץ עליו אליקסיי. סוף כל סוף אליקסיי הוא אליקסיי. כמה שנים שהיה בביתו של אותו קדוש וראה מה שראה, ובכל זה הרי הוא נשאר אליקסיי.
ולפיכך אני אומר לכם, אחי: היזהרו מן העצבות. העצבות היא קליפה, רחמנא-ליצלן ולא עוד אלא שאפילו מצוות ומעשים טובים ולימוד התורה, כשהם נעשים מתוך עצבות, הרי אותן המצוות ולימוד התורה בבחינת שבויים, כביכול, בידי הקליפה ואינם עולים למעלה. אבל מצוות ולימוד התורה מתוך שמחה עולים תיכף למעלה."
ואז היו כל החבורה מתמלאים שמחה, ורק יחיאל’יק בעל-הבית נשאר עוד שקוע בעצבות. “תינח, בר-אוריין,” היה מתאנח ושואל, “שלומד תורה מתוך שמחה, אבל הדיוט במה הוא שמח?”
“שוטה,” גער עליו ר' שלמה-ליב מתוך חיבה, “לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.”
ומיד נתמלא גם יחיאל’יק שמחה, ולא נתן לאורחיו לשוב הביתה, עד שיסעדו אצלו סעודת ר' חידקא בציבור ומתוך שמחה של מצווה.
כלפי ליא?
מאתיהודה שטיינברג
כלפי ליא? / יהודה שטיינברג
אברהם-הירש מלמד וברוך-שלמה סופר סת“ם ישבו אחרי תפילת שחרית האחרונים בקלויז על שיורי ה”לחלוחית" של יאהרצייט אחר נשמתו של ר' שמחה כהן עליו-השלום.
אברהם-הירש נתן הודיה לרבונו-של-עולם, “שהכל נהיה בדברו,” ובכלל “הכל” גם חסידים ויאהרצייט ויי"ש, שתה ובירך את הנשמה בעליה הגונה, והתחיל מספר בשבחו של המנוח, ומתוך שבחו בא לידי שבחם של הדורות שעברו:
“ואתה בוא וראה, מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים.”
הלז ישב מוכתר בטלית ותפילין דרבנו תם ולמד את שיעורו במשנה, שלא הספיק היום ללמדו קודם התפילה. הוא נשתתק מתוך לימודו, אבל לא גרע עיניו מתוך הספר. ניכר הדבר, שאינו חפץ להנאות את חברו ולהראות לו בגלוי, שהוא משתוקק לשמוע את דבריו.
“נו? ואתה מכיר היית את ר' שמחה כהן עליו השלום?”
"עשיר גדול היה ר' שמחה עליו-השלום בסוף ימיו. אבל העיקר, שהיה אדם כשר, חסיד עד לכדי מסירות-נפש. הוא היה – שרי ליה מאריה – קמצן, דקדקן על פחות משווה פרוטה. זו היתה חולשה, רחמנא-ליצלן. אבל חסיד היה. ר' קלמן חריף עליו-השלום היה גדול ממנו בתורה ואולי גם בעושר, אלא שלא הגיע למדרגת חסידותו של ר' שמחה. זה היה בעל אמונה סתם ולא יותר.
באותם הימים שאני זוכר, והם שניהם עוד לא היו עשירים כל-כך גדולים כמו שהיו אחר-כך אבל סוחרים גדולים היו תמיד, סוחרי תבואה היו. וקרה הדבר, שר' שמחה התחיל בונה בית חדש, ובאותה שנה צריך היה להשיא את בתו הבכירה וגם לסלק נדוניה של הצעירה, שהיתה כבר מאורסה, בקיצור, צריך היה להרוויח כסף הרבה בלי שום תירוץ, והיה זקוק ל’מקח גבוה.' ומה עשה? הלך וכתב בקשה ושלח לאדמו"ר הזקן, זכותו יגן עלינו, המבדיל בין חיים לחיים, והטעים לו את הדבר, שצריך לו בלי שום תירוץ עלית המקח.
ובאותה העת קרה הדבר, שר' קלמן היה, לא עלינו, בעל חוב גדול, וקרוב היה שימכרו את ביתו בפומבי. ובאותו הזמן היה לו בן, שמלאו לו עשרים ואחת שנה, והלא יודע אתה את חומר הדבר. ובינתיים הסתבכה גם מחלת זוגתו, רחמנא-ליצלן. בקיצור, זקוק היה ר' קלמן ממש לנס. צריך היה להרוויח הרבה-הרבה ממון, כדי שיספיק לו לכל מחסוריו. והוא מסחר אחר לא ידע לבד ממסחר התבואה, אבל עד אותה שעה לא קנה עוד כלום, מפני שבקושי מצא לו כסף בהלוואה. ומה עשה? הלך ושלח בקשה לאדמו"ר, זכותו יגן עלינו, והטעים את דבריו, שזקוק הוא, בלי שום תירוץ לירידת המקח, כדי שיוכל לקנות.
ובאותו מעמד הייתי שם, כשהגיעו שתי הבקשות בעונה אחת ליד קדשו ז"ל. והוא קרא וקרא בזו ובזו והתאנח ואמר: רבונו-של-עולם, עמך ישראל מרובים צרכיהם. מה אעשה להם? – והתחילו עיניו זולגות דמעות.
ואנחנו, מודה אני עכשיו לפניך עלי ועל חברי, שהיו באותו מעמד, כי באנו לידי הרהורים אחרי מידותיו, מפני שמה שייך לשאול: ‘מה אעשה להם?’ הכל רואים בחוש, שצריך מאד לר' שמחה להרוויח הרבה. עיגון-בנות, כלום קל הדבר? וכמו כן לר' קלמן צריך ריווח הגון, מפני שקצת פיקוח-נפש וקצת פדיון-שבויים נוגע בדבר, והלא לפיכך שלחו בקשות. והוא ז"ל עומד ושואל, כביכול, שאלת תם: ‘מה אעשה להם?’
והיה שרוי כל אותו היום בעצבות, רחמנא-ליצלן. ולאורתא, כשנכנסו אל האולם, כמו שהיה נהוג אצלו, פתח ואמר תורה שלא בזמנה ושלא ממין תורותיו הנהוגות אצלו. מסתמא ידוע לך, שהוא ז"ל היה יותר בעל-זוהר משהיה בעל-גמרא:
‘דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה.. בין לזכות בין לחובה. זכות ממש וחס-ושלום חובה ממש. פלא הדבר: איזו זכות יכולה להיות בדיני-ממונות, שלא תהי חובה לאחר? אבל ידוע, שהזעיר שבתנאים היה בעל רוח-הקודש, ויכול היה אפילו להחיות מתים… מתים היה יכול להחיות. כשהתנא הקדוש אומר כך, מסתמא יכול הדבר להיות. רבונו-של-עולם, צרף את מידת-הרחמים שלך למידת-הדין והפוך כל חובות ישראל לזכות כולה, כולה לזכות.’
ובפקודתו ז"ל ענה ירוחם הארחן, שהיה אז גבאי, במכתבים לזה ולזה, שהוא, זכותו יגן עלינו, הבטיח.
ומה היה בסופו של דבר? המקח עלה מיום ליום, ור' קלמן, אף-על-פי שהצטער על הדבר, האמין בהבטחתו הקדושה וקנה בבת-אחת את כל תבואותיו של ר' שמחה, ומכיוון שקנה, עלה המקח עוד יותר ויותר. זו היתה שנת היקרות, בודאי אתה זוכר. הכל התפעלו אז, שהיתה שנת ברכה, הרבה תבואות עשו השדות, ואף-על-פי-כן היתה יקרות נוראה. הרבה טפשים מתחכמים פתרו לעצמם את הדבר: מלחמות, בצורת באיזו ארץ שמעבר להרי חושך. בדותא! כלום מה ענין זה לזה? אנחנו ידענו מהיכן ירק זה חי.
הרבה אלפים של ריווח היה גם לזה וגם לזה. אבל ר' שמחה, הלא אמרתי לך, שקמצן גדול, בר-מינן, היה. מכיון שראה, שיש הבדל כל-כך רב בין המקח של שעת המכירה ובין המקח של יום הנתינה, חשב את הדבר למקח טעות ולא חפץ לתת את תבואתו.
והתחילו מתקוטטים. אבל אז עוד לא היה המנהג ללכת לערכאות. ונסעו ‘שמה,’ והתחילו מציעים טענותיהם לפניו, זכותו יגן עלינו. ר' קלמן טען: ‘כלום כך הוא דרך התגרים? קניה היא קניה. ומה אם היה המקח יורד, כלום היה המוכר מתחרט?’
ור' שמחה טען: “איני יכול. איך לוקח בן אדם ונותן לחברו חמישה אלפים בבת אחת בשל איזו טעות וקלות-דעת של יום אחד קטוע”'
ור' קלמן טוען, ור' שמחה טוען. ור' שמחה מתחיל בוכה: ‘איני יוכל.’
והוא ז“ל תחב בו מבטי עיניו הקדושות. הוא, כנראה, הביט אל תוך לבו וראה, שזה באמת אינו יכול להסכים, אין הדבר לפי כוחו, לפי מידתו וטבעו, התבין? והוא, זכותו יגן עלינו, לא כעס עליו חס-ושלום, אלא, אדרבה, דומה היה, שנתמלא עליו חמלה. ובאמת, כלום יכול היה אדם לכעוס על ר' שמחה באותו מעמד? כלום עמד וכפר: “לא היו דברים מעולם”? או בדה טענות של שקר? הוא הודה, שמכר באותו המקח, מפני שלא ידע שיעלה המחיר עוד יותר, הוא חשב, שברכתו של אדמו”ר כבר נתמלאה. ועיקר טענתו היה, שאינו יכול.
והוא, זכותו יגן עלינו, מכיון שראה, שהדבר כך, רמז להם, שילכו אל הרב דמתא.
והרב שמע את טענותיהם וקיבל קנין משניהם, שלא יתחרטו, ותיווך ומצא איזו פשרה ביניהם. שניהם יצאו מפוייסים וקצת שמחים, ושניהם נתעשרו באותה שנה.
קודם שנסעו הביתה הרימו שניהם סכום הגון והניחו על שולחנו של אדמו“ר, זכותו יגן עלינו, מפני ששניהם התנו בלבם מראשית השנה להפריש איזה מעשר מן הרווחים בשביל אדמו”ר. באותה שנה נבנה הדביר החדש ונשתכלל בכל חדריו. עין לא ראתה עוד יופי כעין זה, שיש שם באותם החדרים, מסתמא יודע אתה.
זהו מדורות הראשונים. עכשיו בוא וראה דורות האחרונים."
השומע תחב עין אחת בספר הפתוח לפניו, כמוסיף עיון בלימודו, והתקין את אזנו כלפי המסיח, אשר עמד ממקומו, טייל פעם אחת לאורך הקלויז וחזר למקומו, כאילו חפץ לתת הפסק וריווח בין הדורות.
"את מרדכי, בנו של ר' שמחה, אתה יודע? ומסתמא יודע אתה גם את שלמה, בנו של ר' קלמן עליו-השלום. בעיקרו של דבר, הרי גם הם יהודים כשרים, חסידים במקצת, ויש בהם קורטוב הגון של אמונה, אף-על-פי שאינם נוסעים תמידיים, שולחים פדיונות ובקשות לפרקים. אבל אין לכחד, חבל על דאבדין. גם הם סוחרי תבואה, וגם להם קרה מקרה כעין זה:
חפץ היה אותו שקץ, מרדכי’לה במשמע, להרוויח ממון רב. וזה אמנם אינו חטא כלל. ממון, הוא דבר, שיש לבני אדם תמיד צורך בו. אפילו לעבודת השם יתברך צריך לפעמים ממון. ומה עשה אותו שקץ? הלך וקנה תבואה הרבה, וכתב בקשה אליו, שליט"א. ובאותה העת הגיעה בקשה גם משלמה.
וקרה הדבר, שמרדכי’לה מכר לשלמה את כל תבואותיו והרוויח ממון קורח. אבל למחרתו עלה המקח יותר-ויותר, עד שגם בחלקו של שלמה עלה ריווח הגון.
אבל מרדכי’לה-שקץ התחרט אף-על-פי שעשו ביניהם שטר מכירה. אלא מסתמא יש להם דרכים לזה: לקיים את הכתוב בשטר, ובכל-זאת שלא לתת את הקנוי.
וכלום מה היה הדבר חסר – אלא לנסוע אליו שליט"א. אבל אמרתי לך, צעירים הם צעירים. הם הלכו לערכאות, והתקוטטו והתקוטטו, ונדונו ושוב התקוטטו. ובתוך כך התחיל המקח יורד, והירידה, הלא יודע אתה, קלה מן העליה. וסופו של דבר היה, ששניהם נעשו, לא עלינו, אביונים ממש.
הוי, דורות, דורות. ‘מלמד שהראה לו הקדוש-ברוך-הוא דור-דור ודורשיו, דור-דור וצדיקיו’."
הלז הרים את עיניו והעמידן על המסיח:
“כלפי ליא?”
“כלפי ליא? כלפי הדורות. כלפי החסידים שבימינו.”
שניהם התאנחו, גמרו את שיורי היאהרצייט ויצאו להם.
ניצוצים קדושים
מאתיהודה שטיינברג
אילו הייתם רואים את ר' מוטיל “העובד” בחמישה עשר בשבט סמוך למנחה מאהיל בראשו ורובו על שולחן הקלויז, שפירות ארץ-ישראל פזורים עליו, מתוך הקפדה,שלא יחטפו מהם האברכים הנטפלים אליו בישיבה זו, הייתם יכולים לחשוב שהוא זולל וסובא, רחמנא-ליצלן. נוגע היה בתמרים ברפרוף, בזהירות, בדעה למפרע, ממש כמו שנוגע באיסור בר-מינן.
טועה היה השטן בשעה זו, וחשב שעלתה לו לפתות את עבד אלהים זה ולהכניס בלבו זיק של תאווה לעולם השפל.
אבל די היה לך לראות את החיוך ה“גלוי-וכבוש,” חיוב גאוותני, שתעה על הפנים הקפדניים של אותו האדם, וכבר הרגשת בו, שבטל הוא למפרע כל מין הנאה גשמית, שיכולה להגיע מפירות אלו לחושים הגסים.
מצטער הוא ר' מוטיל, שיש פלוגתא בין הפוסקים, אם יכול אדם מישראל לברך “שהחיינו” על פירות בראייה לבד.
“ניצוץ אחד, ניצוצו של ניצוץ אחד קדוש וזך טובע בבוץ של גשמיות, באכילה והנאת הגוף.”
ויודע ר' מוטיל, שזהו סודה של בריאת העולם: כביכול, שביה וגלות של רצון הבורא בתוך עולמו. והוא מתאנח על הדבר ונכנע.
קשה היה, לפי דעתו, ענין ההשתלשלות מן האין-סוף ברוך-הוא עד לאותו העולם העכור, אלמלא שנמצאה בינתיים ארץ-ישראל, שהיא סוף-סוף, מקודשת בעשר קדושות.
ולוקח הוא את הפירות בידו ומחלקם בכוונה ובדקדוק בין האברכים. מקפיד הוא גם על חלקו, שלא יהיה פחות ממה שנתן להם.
והוא נוטל את התמרה בידו ראשונה, מפני שהיא מנויה בפסוק האחרונה לשבעת המינים, ולפיכך היא חביבה עליו ביותר, ומברך עליה “שהחיינו,” ברכה ברגש, מתוך חדווה פנימית.
“צדיק כתמר יפרח,” הוא מהרהר בלבו, “דשנים ורעננים.”
ואין הוא מקפיד על מה שתמרה זו אינה כל-כך רעננה כפרי בן-יומו, וקמטים יש עליה כעל פני תלמיד-חכם נע ונד וכ“צדיק ורע לו.” כלום ראה מימיו תמרה בת-יומה, שידע להבדיל בינה ובין זו?
רואה הוא אמנם לפעמים פירות בני-יומם. בשבת נחמו, בליל יום-טוב שני של גלויות, או כשהוא לובש בגד ישן, שהפכוהו על קרחתו ותפרוהו לו מחדש, עד שיש בו ספק “שהחיינו,” ואז הוא מהדר אחר פרי חדש לברך עליו “שהחיינו” ולצרף אליו גם את הבגד. אבל איזה דמיון, איזה ערך יש לרעננותם של הללו ולרעננותה של תמרה בחמשה-עשר? הרי לך, למשל, דובדבניות ואדמדמניות שלהם. לכאורה הן נוצצות, רכות, מלאות עסיס, יש בכוחן להעמיד אדם הדיוט בנסיון בימים שאינם ראויים ל“שהחיינו;” אבל סוף-סוף הרי הם גידולי חוץ-לארץ, רמז לדם יש בהן. זהו בוודאי מזוהמתו של “חיויא קדמאה (*הנחש הקדמוני, כינוי בתורת הקבלה לנחש שהשיא את חוה לאכול מפרי עץ-הדעת והביא בכך את המות לעולם).” יש לחשוש בהם משום “ולא תתורו.”
אבל פירות ארץ-ישראל…
אין ר' מוטיל ירא כלל מחשוב עכשיו בהם ובטעמם הגשמי. מאמין הוא, שאין אדם מישראל עלול לחטוא בפירות ארץ-ישראל. אין לשטן עכשיו שליטה עליהם. דומים הם עליו באיזו בחינה לנשותיהם של צדיקים. כמה שהן מתקשטות, וכל מה שהוא מסתכל בהן – אין כלום. גירא בעיני דשטנא.
והוא פותח את לבבו “לדעת,” מגרה הוא בעצמו יצר התאווה בלי שום פחד.
ואחר הטעימה הראשונה הוא מעביר את ידו על מצחו, ובא לידי גדלות-המוחין. טעם הפרי השפיע עליו מקדושת הארץ.
ומתחיל מספר בשבח הארץ, אף-על-פי שהוא לא היה מעולם באותה ארץ-האבות.
אבל מה בכך? כלום לא נהירין לו שבילי הארץ כאילו היה שם? כלום אינו יודע יותר ממי שהיה שם? כלום אינו יודע “בית-אל,” שעומדת תחת אמצע שיפועו של הסולם? ויריחו עיר התמרים, וצפת, וטבריה?
בקי הוא בארץ אפילו מתוך חלום.
ומשבח הארץ הוא מגיע לענין המרגלים, ומגלה בו רזין.
מתקשה הוא על הדבר: אנשים, שהכתוב מעיד עליהם ועל כשרותם, כיצד נכשלו בפירות כל-כך קדושים? פירות, שהקדוש-ברוך-הוא, כביכול, משגיח עליהם מראשית השנה ועד אחריתה?
ובא לידי מסקנה, שהמרגלים הללו היו גבוהים ונאצלים מכל אותו הענין הבהמי של אכילה ושתיה וצרכי הגוף, החומר שלהם הזדכך והגיע למדרגת רוחני. ולכשתרצה, זה היה עיקר עוונם, מפני שבעיקר הדבר “לא תהו בראה,” רצון הבורא הוא, שייהנו בני אדם מעולמו במותר להם, כדי שיכירוהו וידעו לשבח לפניו כדי שידעו לשאת קל-וחומר בעצמם; ומה אם ניצוץ אחד של נועם העליון שנשבה בפירות כך, אל-אחת-כמה-וכמה מקור הנועם והטוב שבאין-סוף ברוך-הוא.
משיחה לשיחה, ממדרגה למדרגה הוא עובר ועולה, עד שהוא קם בהתעוררות. מעשן את מקטרתו ומתחיל מטייל לאורך הקלויז.
מסלסל הוא בעצמו שהוא בן לאותה אומה, שבחר בה הקדוש-ברוך-הוא ונתן לה ארץ מקודשת ומופרשת בעשר קדושות.
הוא התכסה בעשן מקטרתו. שכח את האברכים ואת הכול, משיג הוא השגות. אפילו זמן מנחה שכח.
וזהו אחד ממנהגי ר' מוטיל הקבועים אצלו. כשהוא מסב בחבורת אברכים במתיבתא דפגרא, אינו מסב אלא סמוך למנחה. ירא הוא, שמא יימשך ויבוא חס-ושלום לידי הוללות, ולפיכך הוא מעמיד על עצמו זמן מנחה בחינת “שוטר.”
והוא מתלהב ופוסע ומשיג השגות.
האברכים הזכירו לו: “ר' מוטיל, זכה בחלקך.”
והוא מביט תמה: “איזה חלק?”
“חלקך בפירות. לא אכלת מהם כלום.”
“לא אכלתי?” תמה ר' מוטיל ומחייך על טעותו ושכחתו.
“אבל,” מסתכל הוא בעצמו, “כבר עברה השעה.”
חושש הוא, שמא עכשיו אין זה אלא תאווה בעלמא.
ומניע הוא עליהם ביד: “כבר הגיעה שעת מנחה.”
מתביישים האברכים מלהסתכל בפירות, ומכינים את עצמם לתפילת המנחה.
הנרות שעל העמוד דולקים בצינעא ובדרך-ארץ מפני חשכת הקודש של בין השמשות בקלויז, המאפילה על המתפללים מתוך התלהבות כבושה. דומה שקשה על אותם הנרות להסתכל בפניו של ר' מוטיל, העומד כפוף ועצום-עינים לפני התיבה ומנעים ברגש ומתוך עצבות תבענית: “דאמירן בעלמא ואמרו א–מן.”
דומיה דובבת נפלה על הציבור הקטן, שעמדו כפופי-ראש ורגל ישרה ולחשו שמונה-עשרה.
רק אלקנה אברך-המשי, חתן הגביר-דמתא, התעכב בפיטום הקטורת.
והולך הוא ופוסע ממזרח למערב, מצפון לדרום ומהרהר:
“לא תהו בראה. חפץ הקדוש-ברוך-הוא, שיכירו את טובו על ידי הניצוצים הקדושים.”
“אנא בכח גדול ימינך… תתיר צרורה…”
עומד הוא קרוב לשולחן, מושיט את ידו ומאסף את הניצוצים הקדושים של שיורי ר' מוטיל לתוך כיסונו.
בין זיו לזיו
מאתיהודה שטיינברג
ר' שמאי הזקן ישב במסיבת אברכים ואנשי-שלומו בקלויז והמתיק את יום-הזכרון הראשון לפטירת “זצ”ל" בצנצנת יי“ש ששתו לחיי שליט”א.
השתקע ר' שמאי הזקן בזכרונות, ובלבו התלקחו געגועים לזצ“ל. נתקלו הגעגועים באמונתו ואהבתו לשליט”א, והצטרפו אלו ואלו לאש קודחת, שהלהיבה את פניו ואת מצחו הרחב. עיניו תעו והבהיקו בעולמות אחרים, עולמות שעברו, וחיוך יצא מעולמו הפנימי, אותו החיוך היהודי, המזוג מתמציתם של עצב ושמחה, עבר על שפתיו והאיר את פניו באור הגנוז.
פתח ואמר: “אשרי שזכיתי לפחות להיות באותו מעמד.”
בני החבורה זקפו את עיניהם בהמספר הלוהט. גדליה המלמד, שהיה יושב קבוע בסוף השולחן והיה נכוה תמיד מאור עיניו של חסיד זקן זה, הפקיר את מבטי עיניו לתוך חללו של הקלויז, והכין את אזנו הימנית כלפי המסיח.
“בעיקרו של דבר כבר הרגשנו אז, שקרוב יום הפטירה, אלא שלא יכולנו להאמין בדבר. אדרבה, איך יכולים היינו להאמין? ידענו, שלפי שעה אין לצדיק זה בן שיהיה ראוי למלא מקומו. להאמין באפשרות פטירתו ז”ל, ביתמות שלנו – זה היה למעלה מכוח-אנוש."
מתאנחים בני החבורה מתוך דבקות. גדליה מלמד מסתכן בנפשו ושואל:
“ומהיכן הרגשתם בדבר?”
חיוכו של הזקן מתרחב עד לכדי צחוק-מר:
“מהיכן הרגשנו? יכול היה אפילו תינוק להרגיש בדבר. ובשבת הסמוכה נכנסו אליו יחידי-סגולה, ובתוכם היה גם ר' שמחה הישיש, והוא ז”ל שוכב במיטתו. פתח ואמר: 'מי איכא דשמיע ליה פירוש המאמר ‘עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים?’
נעשינו אילמים.
פתח ואמר: ‘שמחה, כמה בנים זכית להעמיד?’
מרתת ר' שמחה ועונה: ‘תשעה בלי עין-הרע.’
‘וכמה מהם בני תורה?’
‘שלושה,’ הוא עונה מתוך רעדה.
‘וכמה יהודים שומעים תורה שלי?’
מסתכלים אנו.
‘וכשאותם היהודים שלי חוזרים לביתם, לכמה יהודים הם משמיעים את תורתי? הוו יודעים, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים. ורבים-רבים תולדותיהם, אין עין-הרע יכולה לשלוט בהם.’
מסתכלים היינו ומחרישים.
התחיל ז"ל אומר תורה על הפסוק ‘ולא קם כמשה,’ וגילה בו רזין דרזין. אשרי שזכיתי לשמוע.
‘חושבים העולם,’ אמר בפי קדשו, ‘שזה נאמר לשבחו של משה. אבל באמת זה אינו אלא קטרוג. מידת הדין, כביכול, צווחה ואמרה: ולא קם כמשה, עלוב הוא צדיק זה, שלא הספיק בדורו להעמיד אדם כמותו. זה אינו כלל צדיק הדור. זהו בחינת הסריסים, שניבא עליהם ישעיה, ושאינם נוחלים את עולמם אלא בשכר שמירת שבת, כמאמר הכתוב. אומר אני לכם, שקטרוג גדול היה פסוק זה על משה רבנו עליו-השלום. מה עשה? הקדים ונתן מהודו על יהושע. ומידת הרחמים מעידה ואומרת: ויהושע בן-נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו. ידיו ממש, עליו ממש.’
עומדים אנו ושומעים.
‘וכך אתה מוצא באליהו – מכיון שהגיע יומו לעלות בסערה השמימה, עמדה רוח פסקנית לפני כסא הכבוד וקטרגה: כלום ראוי זה לאותו דבר? כלום הקים אחריו אדם כמותו? מה עשה אליהו? עמד והשפיע על אלישע פי שנים ברוחו.’
אנו תמהים ומחרישים.
התחיל אומר תורה על מאמר ‘יפתח בדורו כשמואל בדורו’:
‘ולכל דור ודור יש צדיקו שלו. אילו היה יפתח בדורו של שמואל או שמואל בדורו של יפתח, לא היו צדיקים כלל, אלא היו יהודים כשרים ולא יותר, מפני שכל דור ודור צריך לעבודה מיוחדת ותיקון מיוחד, שאין צדיק אחר ראוי לו.’
וסיים בפטירתו של רבנו הקדוש:
‘רבנו הקדוש ציווה לתלמידיו: אל תספידוני בעיירות. כל העולם הם קרוביו של צדיק הדור, ניצוצים של נשמתו. חייבים היו כל העולם בהספדו, אלא שבעיקרו של דבר לא מת כלל בשבילם. החלק שיש להם בו קיים לעד. יעקב לא מת. תורתו של רבנו הקדוש לא כבתה חס-ושלום. מי שמספיד אותו, הרי זה בחינת עבודה זרה, עבודת הגוף. ולא עוד אלא שנכשל בבחינת כפירה, רחמנא-ליצלן. והדברים עתיקים.’
ואנו שומעים ומסתכלים אהדדי, והלב דופק, דופק. מרגיש הלב דברים שאין הפה רוצה לגלותם, ובאים אנו לידי עצבות, ועל דבר זה היה הוא ז"ל מקפיד מאד. הוא היה אומר: ‘משיח לא יבוא אלא מתוך שמחה ומוחין דגדלות.’
ומה היה לנו לעשות? הזדיינו באמונה ובטחון וחכינו.
למחר, בשעת תפילת שחרית בקלויז, נפל ספר מן הדיוטה העליונה שבארון על הקרקע. הרגשנו בדבר ונכנסנו אל ההיכל.
מעולם לא ראיתי צורה יפה כמו שראיתי עליו אז, ממש קרן אור פניו.
רמז ז"ל לר' שמחה: ‘השעון שעל הקיר ממהר ללכת. העמידהו לחמש מינוטין.’
יכול אני להעיד בשבועה, שגם החמה עמדה באותן חמש מינוטין.
מרגישים היינו, כולנו הרגשנו, שהכול עומד, הכול פוסק, הכול ממתין, התבינו? זהו מה שאין הפה יכול לדבר, אבל מרגישים היינו…
קרב לפניו ר' שמחה, התחיל בוכה:
‘רבנו, על מי אתה עוזבנו?’
התגלה חיוך על פניו הקדושים, שלא יכולנו לעמוד בו, ממש משיכה עשה בנו. אסף אותנו, כביכול, ל’קיבוץ אחד' ומסר אותנו למי שמסר.
פתח ואמר:
‘הרבה שמשות ברא הקדוש ברוך-הוא בעולמו. מעולם לא שאלו הצמחים: לאיזה מהם נציית ונגדל לאורו? העיקר הוא אחדות ושלום. כשיהיו ביניכם אחדות ושלום, תרגשנה נשמותיכם לאיזה שורש הן שייכות, ושמה תפנו, אבל זכרו, העיקר אחדות ושלום.’
סיים ואמר: ‘אדוני עוז לעמו יתן, אדוני יברך את עמו בשלום.’
מיד התחיל השעון תוכף בדפיקותיו מאליו. כמדומה, שאלה היו דפיקות אחרות, חדשות לגמרי.
הרגשנו מה שנעשה ברגע זה ולא נועזנו להביט ‘שמה.’
קשה נעשתה עלינו העמידה. הרגשנו בחוש דחקות, דחקות נשמות וניצוצין. תיקון באו לבקש, ולפי שעה גרמו דחקות.
זהו שוב מה שאין הפה יכול להגיד.
התחלחלנו ויצאנו.
נצחו האראלים את המצוקים ונתרוקן ארון הקודש."
נשתתק ר' שמאי, והחבורה השתקעה בעצבות מתוך געגועים. התחיל כל אחד מזמר בחשאי וביחידות קטע של ניגון. זה לא היה ניגון סתם: זה היה בחינת ביטוי נפשי בשעה שהלב מלא מחשבות רבות ונשגבות מכפי ה“כלים,” עד שאתה צריך לשאוב מהם קצת.
התחיל גדליה מלמד מתנועע לכאן ולכאן, מה שהיה אצלו סימן קבוע, שיש לו להשמיע איזה דיבורים שאינו מוצא את עצמו כדאי לאמרם בפני מי שגדול ממנו, אלא שהדיבורים מחנקים לו בגרונו, מעיקים על לבו, מוכרח הוא לאמרם.
הוא התחיל בחשאי ובחטיפה:
"הריני זוכר גם כן אותו היום, אלא שלא זכיתי להיות שם. בבית אבא ישבתי. וכשהגיעה הבשורה לכאן, קרענו קריעה, כדין, וישבנו לקרקע. אז היה ר' מוטיל, עליו-השלום, עוד בחיים.
אדם גדול היה ר' מוטיל. נכנס ר' מוטיל לבית אבא ומצאו יושב אבל ובוכה. גער בו:
‘ריקא, למה אתה יושב?’
התחיל אבא אומר: ‘מה אתה סח? צדיק הדור. יתומים היינו.’
גער בו שוב: ‘שטיא, אין הדור נשאר בלי צדיק אפילו לרגע. קומה ונסעה. החפצים שלי כבר צרורים.’
‘להיכן?’ שאל אבא.
‘להיכן? לצדיק הדור לאחיו שליט“א של זצ”ל.’"
נשתתקה החבורה לרגע אחד. שוב התחילו מוציאים קטעי ניגונים, ביטויי-הנפש. התגברו הקטעים הלוך והתגבר, התחילו מתלכדים, מצטרפים, מתמזגים, והתגלגלו לניגון של חסידים אחד מושך, מצרף ומעלה, ניגון שיש בו קושיא ותירוץ. הקושיא שבו חזקה, מכריעה, נוקבת ויורדת, ואינה מקבלת שום פשרות. אלא שהתירוץ שבו מפייס, מבליע, מוותר, מעין “כבשי דרחמנא, אין להרהר.”
ומתגבר הניגון ומהבהבות הנשמות.
יש בו מעין לוויה ל“זיו שפנה” וקבלת-פנים של “זיו חדש.” זוהי בחינת שבת-נחמו שחלה סמוך לתשעה באב.
ומתגבר הניגון, ומזדקרות הנשמות ומניעות את הגופים.
יד על-שכם, יד על-שכם, חינגא עושים בני החבורה, רוקדים הם ומנגנים בנפש:
קומה ונסעה, קומה ונסעה קדימה ונס-עה.
ועצמות יבשות יכול ניגון זה לעורר.
מבית המרחץ
מאתיהודה שטיינברג
חיים סופר והירש-יעקיל מלמד יצאו שניהם בערב-שבת-קודש מתוך המרחץ עסוקים בשיחה משל הוויות העולם.
“ועל אודות שמחיי1 לא שמעת כלום?” עוצר הירש-יעקיל בלכתו ושואל, “רעידת הארץ שלא היתה עוד כמוה.”
“גוזמא קא נקיט,” מסנן חיים סופר מתוך שפתיו, “אין לך אסון שלא היה כבר דוגמתו בעולם.”
“אנשים לאלפים נקברו חיים.”
“האי מאי? הרי קרח בשעתו.”
“מספרים, שאחר כך ירד גשם של טיט ואבנים.”
“כלום חידשת? ולמאי – אבני אלגביש?”
“כל הפבריקאות נהרסו, הרבה עניים נהרגו, נשרפו נבלעו.”
“מה צורך יש בהם, אחר שהפבריקאות נהרסו?”
“אבל עוד נשאר הרבה. והא ראיה, מאספים נדבות.”
חיים סופר התחיל מביט לצדדים. ניכר היה, שהוא חפץ לענות לחברו דבר מה, אך נאנח ושתק.
“מספרים שה’גזטין' כותבים, שכל זה בא בסיבת איזה וולקן.”
“וולקן? מהיכן ירק זה חי?”
“וולקן הוא מין דבר, שפולט מתוכו אש. בלי ספק הוא גם בולע אש. כלל גדול הוא: כל מי שפולט, בידוע שהוא בולע, ובולע יותר ממה שפולט. הצד השווה שבהם הוא, שבשבילם רועדת הארץ.”
חיים סופר התאפק בכל העת ההיא מהמשיך בשיחה, מפני שלא יכול לדבר בענין זה, בלי הזכיר שם שמים, מה שלא יכול לעשות, מפני שלא רחץ את ידיו מרוח טומאה השורה במרחץ. אבל כששמע את הדברים האחרונים, לא יכול עוד לכבוש את רוחו. הוא התחיל מביט לצדדים למצוא איזה פתח פתוח להיכנס שמה ולנקות ידיו. מצא ונכנס.
הלז, עסוק בשיחתו, הלך כרוך אחריו. שניהם נכנסו לבית, לא ברכו את בעל הבית בברכת היום, לא דברו עם איש. כלום לברך או לדבר נכנסו? הם קרבו אל הכיור, רחצו את ידיהם שלוש פעמים בסירוגין, הסתפגו, ברכו “אשר-יצר” – ויצאו.
“כמדומה לי שלאו בר אוריין אתה,” התחיל חיים סופר מדבר ברתיחה, אך אדם גס ועם-הארץ פשוט, כלום אינך יודע, רעידת הארץ בשל מה היא? כתוב הדבר מפורש: ‘המביט לארץ ותרעד’ – והוא מתפלסף וחוקר ובודה לו מין בריה של וולקן."
“אבל הם מביאים ראיה: אש, גשם של אפר.”
“חה, חה,” צוחק חיים סופר בהיתולים, השוטים הללו, מכיון שהם חפצים להתפקר, הם יוצאים ותולים את עצמם באילני סרק ומביאים ראיות של הבאי. אש וגשם של אפר. אטו משום הא? וכי יעלה על הדעת, למשל, לומר שהצפרדעים באו על פרעה, מפני שקודם להן היה דם, או שהדבר בא מחמת הערוב? וכי מה ענין זה לזה? היתה שם אש – אדרבה, זהו עוד סימן אחד יותר ל’המביט לארץ,' שהוא, כביכול, כולו אש."
הלה הרכין לו בראשו והצדיק על עצמו את הדין.
“מספרים שנפתחו שם מקורות של נפט באורך ארבעה עשר מיל וברוחב ארבעה. אני אומר לך, שאוצרות קורח יש פה. צא וחשוב, כמה יש במקורות הללו ליטראות נפט כאלה, שזוגתי וזוגתך משלמות בעדן שתי קופיקות. זה יהיה עסק מבורך לעשירים.”
“בוודאי. ואתה אם תדקדק בדבר, תראה בזה ממש אצבע אלהים, מפני שלכאורה כל הדבר הוא למותר. חפץ היה הקדוש-ברוך-הוא לפייס את בעלי הנזק ולהחזיר להם את נזקם, הלא יכול היה להחזיר לכל אחד ואחד את נזקו בנפט, בלחם, בכסף או באיזה דבר אחר, ולא היו צריכים לטרוח ולאסוף נדבות; אבל מפני שהדור אינו זכאי, חפץ הקדוש-ברוך-הוא לצער במקצת את העניים הניזוקים, שיהיה להם עלבון בדבר לקבל נדבות, וגם להטריח את העשירים, שיאספו ויתנו נדבות. ואתה אל תחשוב בלבך, שהנתינה היא דבר קל. קשה הנתינה על האדם, מפני שהיצר מעכב. ומה עשה הקדוש-ברוך-הוא? פתח מקורות נפט לעשירים, שירוויחו ויתנו לעניים בבחינת נדבה. והכל מקבלים את שלהם גם בשכר וגם בעונש. התבין?”
הלז קימט את מצחו, העמיד אצבע על צדעו מהתפלאות, הודה לחבירו על דבריו ובאחרונה פתח וקרא מתוך רגש:
“כבשי דרחמנא! כבשי דרחמנא!”
-
כנראה שיבוש השם שנחיי בפי חובשי בית–המדרש. ↩
אגדות
מאתיהודה שטיינברג
הצלע והחרוז
מאתיהודה שטיינברג
הצלע והחרוז / יהודה שטיינברג
הדבר היה בשכבר הימים.
היו ימים והשמש האירה יותר, והלבנה היתה בהירה יותר. אבל הדבר היה עוד לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.
היו ימים ואש ומים דבקו יחדיו, אור וחושך חבקו יחדיו. אבל הדבר היה לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.
היו עתים וימים לא כלו, ולילות לא חלו, חוחים לא עלו ושושנים לא בלו; והחיים והמוות שממו יחדיו. אבל הדבר היה עוד לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.
אז לא היה עוד איש ולא היה עוד דבר מלבד אלהים ומלבד המלאכים אשר ברא לו לצחק בם, ומלבד השמים אשר ברא להיות למעון למלאכיו ההם.
ויחלו המלאכים להתאונן באזני אלהים לאמר: “עוגמים אנחנו, אבינו-מחוללנו, בודדים אנחנו עד למרות נפש. שעשע נא כמעט, כי אתה תוכל.”
ואלהים אהב את מלאכיו אלה מאד, ויהי סולח להם כל הרהבים. ויהי עושה להם כל בקשה. אמנם תמימים וענווים היו המלאכים מאד, ואלהים אהב את כל תמים ואת כל ענו.
ויען אלהים אותם ויאמר: “טוב אפוא, הנני ואערוך לכם שיר, ואתם תשירו אותו במקהלה.”
ויהיו המלאכים עליזים, ויענו ויאמרו: “רצונך קודש ופעלך קודש קודשים. ערוך את שירך, ואנחנו נכונים כולנו לשיר.”
ויערוך אלהים את הצלע הראשונה לשירו – ויצא האור מתוך החושך. ויחושו המלאכים פתאום אור גדול מסביב. הכל בהיר, בכול אור זרוע ולכול צורה. ומרחוק-מרחוק מתנוצצת חשרת-מים, המכה גלים קטנים. והגלים כמו ירמזון, יקרצון, ויהיו כנותנים קולם בשחוק. אכן מה יפה ומה נהדר המראה.
וישקשקו המלאכים בכנפיהם ויקראו קול גדול: “הללויה.”
ויערוך אלהים את הצלע השניה – ותיבדל היבשה ותתרומם מתחת למים, ותהי ככלה צנועה המתעוררת מתנומתה ונכלמת ממערומיה, ותשאר חצייה מתחת למים ובחצייה עלתה ותתעטף בשמלה ירוקה.
וכאשר ערך את הצלע השלישית והרביעית – ויצא שמש בהיר ולבנה חיוורת עם בניה הכוכבים.
ויחלו הימים לרדוף את הלילות, והלילות הנכלמים ברחו מפני הימים, והכוכבים מביטים מגבוה וקורצים איש אל רעהו.
וייטב הדבר מאוד בעיני המלאכים ויקראו: “הללויה, הללויה.”
ובצלע החמישית יצאו צפרי-זמר על פני רקיע השמים ודגי-זהב במים. ותהיה תנועה בכול. ויראו המלאכים את תנועת-החיים הראשונה על האדמה וישמעו את קול החי הראשון תחת השמים.
וכערוך אלהים את הצלע הששית – ותקם כל ממלכת החי, מן הראם המקרין ועד התולעת הזוחלת, ובסוף הצלע נראה “אדם-האיש,” וקומה לו והולך על שתים וחושב ומדבר. אך יצוא יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.
“הלל, הלל ושבח למשורר הגדול,” צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, “אכן שווה השיר את שם משוררו.”
“אבל איך נשיר את שירך אב קדוש, וחרוזים אין לו? ערוך נא לכל-המעט חרוז אחד לצלע האחרונה.”
ויברא לאדם את האשה.
וכאשר אך יצאה הבריאה הזאת ותשא עיניה השמימה – ויברחו העבים מעל פני השמים.
וכאשר נתנה קולה בשחוק – ויאדימו הערבים הצנועים מבושת.
וכאשר פצחה פה ותדבר דבר – ותחרש התולדה, וקולה התגלגל מקצה תבל ועד קצה תבל כפעמון זהב על יריעת משי.
ויצא רוח זֶפיר 1וירם את תלתלי שער הזהב אשר לה מעל ערפה, למען הראות לשמש צוואר בהיר פי שנים מאור הירח אשר לו.
והלילה חסה עינו לפזר עונג רב כזה ביום אחד, וימהר להסתירה תחת כנפו מעין רואים.
ולב האדם החל לדפוק יחד עם דפקי לב האשה, דפוק ודפוק.
והמלאכים בראותם את הבריאה הזאת, ויִמַסוּ כמעט מעונג וגיל; “אכן הנה זה חרוז,” קראו איש לאחיר כולם, “אכן הנה זה חרוז. עתה צא וחשוב, איזו הצלע ואיזה החרוז?”
בימים ההם וכל דבר על פני האדמה היה עוד על מקומו ועל מכונו, לא היה דבר חסר ולא יָתֵר. וגם הרוח העובר על פני הארץ עוד ירא ועוד חרד פן יניע כמעט דבר מעל מקומו ויקלקל את המידה ושיחת את הסדר הנכון.
ותצא האשה לשוח, ותרא על אחד העצים קן יונים, ותבוא תאווה בלבה לקחת את היונה ולהביט עליה, ותשלח את ידה ותקח את היונה.
ויחרדו האפרוחים ויהמו מאד לאמם, אשר לוּקחה מהם. והם האמולה התפרפרה ותהגה לאפרוחיה.
אז שמעו השמים את האנחה הראשונה על האדמה. ויתקלקל הסדר בבריאה, ותתהפכנה אז יונים רבות לנחשים, והארץ נחלקה לשנים, מחצית היתה גן-עדן ומחציתה גיא-תופת.
ויהפכו גם המלאכים אשר על המחצית השניה ויהיו לשדים ולרוחות בתופת.
אז החלה האדמה להוציא שושנים וקוצים מעורבים גם יחד.
ויתאספו המלאכים מסביב לאשה להתענג על הוד יפיה ופלאי הדרה. ובין המלאכים נדחקו גם רוחות התופת: קנאה, עצלה ומריבה. והקנאה הנה שבה זה עתה מגיא-התופת ובידה אחזה גחלים לוחשות להשתעשע בהן.
הביטו המלאכים, הביטו גם הרוחות, ולא שבעו עיניהן, עד כי פגעו בה בעין-הרע. וכאשר פגעו בה בעין-הרע, כן פערה פיה ותפהק.
ומאז והלאה לא סר עוד הפיהוק ממנה עד היום הזה. ועל-כן יש אשר תשיח אשה עם רעותיה ותנוד לשברה או תשמח בשמחתה, ופתאום תפער פה ותפהק מתוך דמעות או מתוך גיל.
וכאשר פערה פה ותפהק, כן חדרו אל קרבה בנות-התופת: קנאה, עצְלה ומריבה. והגחלים הלוחשות החלו להתלקח בה, ותחש האשה צמאון נורא, אשר לא ישתוק במי גשם ואשר מימי האוקינוס לא יכבוהו.
ותצא האשה היערה, ותרא תולעת-משי תחת אחד מעצי התות, והיא עטופה ארג משי. וקנאה אשר חדרה אל תוך לבה, לוחשת לאשה לאמר: “ראי, הנה עטופה בריה קלה ודלה זאת שמלת משי טהור, ולא כמוך עניה-ערומה.”
ותשב האשה אל אדם ותחל להאנח ולבכות: “הן קלה אני בעיניך גם מתולעת נמאסה. הנה עטופה התולעת משי, ואני, אויה, עניה-ערומה. ואתה עודך מתהלל כי אהוב תאהבני, ו’חרוזי' תקראני. לא, לא אאמין בך, על אילת השחר בשמים אתה עוגב. כבר ראיתיך קורץ אליה עין.”
ומריבה לוחשת בקרב לבה: “הרימי קול, הגדילי את קולך יותר ויותר, אל תיראי. והיתה אחריתו כי יכנע.”
ואדם האומלל עמד נבהל ומשתומם לשמוע פתאום דברים כאלה מפי חרוזו ולא יכול נשוא את אנחותיה, החודרות אל הלב ודוקרות בו כּמדקרות, ויטפס ויעל על עץ-תאנה גובה מכל העצים, ובעלותו נפל פעמים ארצה, והיא לא חדלה מבכות ומהאנח, ורק בפעם השלישית הצליח ויעל ויקח מן העלים אשר בראש הכותרת 2 וירד ויתפור לאשה שמלה ירוקה וילבישנה. אז נחה האשה מרוגזה. ומאז והלאה החלו עצי התאנה להמעיט את פריים ולהרבות את עליהם למען הכן כסות למערומי האשה.
ביום השני יצאה האשה לשוח על שפת הנהר, ותרא עלוקה שוכבת ומתהפכת מצד על צד.
והאשה שאלה את פי העלוקה: “מי את בריה קטנה?”
והעלוקה ענתה ותאמר: “אני עלוקה בת אצילים.”
האשה הוסיפה ותשאל: “בת אצילים? מה זאת בת אצילים?”
והעלוקה ענתה ותאמר: “אני אינני אוכלת עשב מן השדה כמוך, כי אם שותה אני דם חם. כי כן ישתו כל אצילי ארץ.”
ותשב האשה אל אדם ותחל לבכות ולהאנח: “ראה איך נקלותי בעיניך. אצילי ארץ שותים דם חם. ואתה תלעיטני רק מן העשב ומירק הדשא.”
והאדם חפץ לענות דבר, ואולם אנחותיה עלו באזניו ותדקורנה אותן, ולא יכול נשוא. אז לקח מי באר וישם בהם עשב אשר עין אדום לו, והיה למים ההם מראה דם, ויחם את המים האדומים נגד השמש, ויתן לאשתו לשתות דם חם.
ותהי זאת הפעם הראשונה, אשר החל האדם ללמד את לשונו לכזב, לרמות את אשתו ולסובב אותה בכחש.
וביום השלישי יצאה האשה לשוח בשדה ותרא חמור ופרסות נוצצות על רגליו. ותקנא בו האשה ותאמר: “אנא, חמור חכם, תנה לי את נעליך אשר על רגליך. הן יכול אתה ללכת יחף, ואני, הה, מה אוויתי לנעול נעלים כאלה על רגלי.”
אבל החמור ענה לה: “אמנם אמת דיברת, כי חכם אני, אבל את נעלי חינם לא אתן לך. הן ראה תראי, כי חנני אלהים בכול: שכל רב, יופי יותר מרב, ועל נועם קולי שירים ישוררו. אך באחת אני עלוב: זנבי דל משער וגם קצר. אם תתני לי את תלתלי שער ראשך למלאת בם את חסרוני, אתן לך את נעלי בירושה אחרי מותי.”
ואולם האשה התקצפה ותקרא: “אך רע לב וגם כסיל אתה, כי לא תדע לנהוג כבוד באשה.”
ותוסף ללכת ותחל לבקש מתנות מכל עובר. מן התוכי לקחה מעט נוצות, מרעמת הסוס מרטה מעט שער, מפי שנהב ישֵׁן גנבה את שינו, ואת כל אלה שמה בראשה ומתחת לצווארה ועל שכמה ובכל אשר יכלה ותשב הביתה.
ובשובה ותרא דובה חופרת חור באדמה ומכסתו בסבכים.
והאשה השתוקקה לדעת את המעשה. ותקרא: “מה את עושה, דובה?”
והדובה ענתה: “מיטה אני מציעה לי לישון את שנתי ששת ירחים.”
והאשה קראה ותשאל: “האם ששת ירחים את ישנה?”
והדובה ענתה: “כן, מבנות האפרתים אני. גם כל האפרתים ישנים יותר מאשר הם ערים.”
“מה טוב, מה נעים!” לוחשת העצְלה לאשה בקרב.
שמעה האשה ותשב הביתה ותציע לה מיטה ותצנח עליה ותרא: “הס! חפצה אני לישון שנתי ששת ירחים כבת אפרתים.”
ובעת ההיא באו המלאכים לשיר את שיר אלהים – וישתאו פתאום מאד ויתמהו איש אל רעהו כי החרוז לא יחרוז עוד, ויבינו כי ידי רוחות-התופת היו בדבר.
והמה ידעו כי רוחות-התופת יראים ממראה פשתה ואינם יכולים לעמוד בפני ריחה, ויקחו חבילות אניצי-פשתן ויגרשו את הרוחות מתוך האשה, וגם נתנו בידה פלך וכישור להבריח את הרוחות בשובן אליה.
ולמען רפא את המכות אשר העלו לה גחלי התופת, ציוו עליה לסגור את עיניה שלושה ימים, ואחרי כן תפקחן ותביט על בעלה ארבעה ימים.
ולבעבור לא תמצאנה הרוחות עוד הפעם נתיבות אל לבה ציוו עליה לבלתי לבוש עדיים ובגדי-יקר ולבלתי הרים את קולה על אישה, לבעבור לא תכרנה אותה הרוחות לא בבגדיה ולא בקולה.
וימים רבים אחרי-כן, כאשר החלו מלאכי אלהים לבקר לפעמים בבית אנשים ולהיראות לעיניהם, ואמר מלאך אל רעהו: “היה זהיר, הבית אשר אתה שומע בו את האשה מרימה קולה על קול בעלה, אל תבוא שמה.”
והדבר הזה היה בשכבר הימים.
היו ימים והאנשים דיברו אמת, והנשים לא אהבו שקר; רוחות-התופת לא עלו על הארץ, ובני האדם לא ירדו שאולה. אז לא היו המלאכים יכולים להכיר בין הצלע וחרוזו – אבל הדבר הזה היה בשכבר הימים…
יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.
“הלל, הלל ושבח למשורר הגדול,” צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, “אכן שווה השיר את שם משוררו.” יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.
“הלל, הלל ושבח למשורר הגדול,” צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, “אכן שווה השיר את שם משוררו.”
“הלל, הלל ושבח למשורר הגדול,” צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, “אכן שווה השיר את שם משוררו.”
כוכבי הבצה
מאתיהודה שטיינברג
הידעתם, נערי, את הכוכבים בשמים? את הכוכבים הטובים, המביטים אליכם בלילה ממרום והצוחקים אליכם מגבוה? הלא אלה הכוכבים, הקורצים בזעם על הילדים המאחרים להשתובב בנשף עלי חוצות ואינם דואגים פן יאחרו לקום משנתם מחר בבוקר; הלא הם הכוכבים הטובים, המשפיעים עליכם שינה מתוקה בלילה ומראים לכם חזיונות נעימים בחלום.
והכוכבים הטובים, המאירים, האלה, אינם יודעים כי טובים הם וכי מאירים הם, כי כן דרך כל בני-מרום וכל הטובים והמאירים; אינם חושבים הרבה בדבר עצים ובדבר מעלותיהם, הם חושבים תמיד באשר ממעל להם ובאשר מתחת להם, ואת עצמם ישכחו.
ויש גם כוכבים אשר לא תספיק להם עתם לחשוב בדבר אורם ובדבר גדלם וטובם, כי טרודים הם לשעשע ילדים יתומים, אשר אין להם אב ואם ואין איש צוחק אליהם ומאיר פנים אליהם. כי על כן תראו לפעמים כוכב עומד בקצה השמים, ופתאום יעזוב את מקומו וימהר כחץ מקשת אל קצות הארץ. זה הוא אחד מן הכוכבים הטובים ההם, אשר הביט על הארץ וירא שם באחת הפינות יתום רעב, אשר לא יוכל לישון את שנתו, על כן הוא רץ לנסוך עליו שינה ולהראות לו תנחומים בחלום.
ויהי באחד הלילות, והילדים היו טובים מאד ביום שלפני הלילה ההוא, כי ישבו ועמלו על היום להכין את שיעוריהם, ובבוא הלילה עלו במהרה על משכבם ויישנו את שנתם, וגם לא רבו כל היום ברעיהם ולא העציבו את לב הוריהם ומוריהם, על-כן ראו גם חלומות נעימים – ואז היה לכוכבים עת לנוח מעט ולהביט על סביבם.
ויביטו הכוכבים ארצה, וישקיפו על פני מקווה-מים אשר בארץ, ויראו שם, לתמהונם, כיפת-שמים שקערורה, עמוקה ומלאה כוכבי אור. ולא ידעו הכוכבים התמימים, כי את עצמם, את פניהם ואת שמיהם הם רואים שם, וישתוממו וישמחו גם יחד, ויקראו איש לרעהו: “הביטו נא, אחים, שם בעמק, מה זה?”
“הלא שמים וכוכבים!” ענה כוכב אחד בשמחה.
“כוכבים אתה אומר?” קרא כוכב אחד, “כוכבים פשוטים כמונו? אבל הלא הם כולם מאירים, כוכבי-אור הם, כוכבים טובים, מאירים. הם קורצים עינם אלינו, רוצים לשעשע אותנו. הכי לא תראו?”
“אלינו הם קוצרים? אותנו הם משעשעים?” התפלא כוכב אחד, אשר כל עבודתו היתה תמיד רק להביט למעלה, "לא, אחים, הברואים האלה הם ברואים נעלים. מי יודע, מי יכול לשער, אנה הם מביטים? בלי ספק לאשר ממעללנו.
“חבל שהם שם בעמק.”
“חבל? מדוע זה חבל? הלא תראה, שהעמק היא כיפת-שמים רחבה, יפה, טהורה, מלאה כוכבים טובים כאלה – ואתה קורא חבל? לא, אחים, העמק הוא דבר נשגב מאד. העמק הוא שמי השמים. ואולי הוא שמים לשמי השמים.”
“הבו, אחים, נשיר להם שיר. נרון לכבודם ונספר תהילתם.”
והכוכבים – דעו נא אפוא – הם משוררים נפלאים, ועת ישירו שירה, תשמענה גם הציפורים בקניהן, גם השושנים על גבעוליהן, ואף גם הדגים והצפרדעים, אשר במי בּצה ומדמנה, וכל אשר לא ידע לדבר בשפת האדם, יקשיב ויבין את שירת הכוכבים. רק האדם לא ישמע את השירה ההיא, כי הלא על כן יודע הוא לדבר בשפת אנוש.
אבל יש גם בבני האדם, אשר ישמעו לפעמים שירת הכוכבים למספר רגעים, ואולם ברגעים ההם ישכחו כליל את שפתם, שפת אנוש, ולא יזכרו אף מלה אחת מלשונם הפשוטה, ועל כן יכולים הם לשמוע אז ולהבין בשירת הכוכבים. ולכן גם דבר ידברו או כתוב יכתבו אלינו האנשים האלה, אחרי שמעם ואחרי הבינם בשירת הכוכבים, בשורות קצרות, ויעשו להם חרוזים לסימן בסוף כל שורה, כי כבד מהם עוד לדבר אלינו בשפה אשר שכחוה כליל ואשר זה עתה החלו לשוב ולזכור אותה.
והעם קורא לאנשים כאלה בשם משוררים.
ואם תראו לפעמים ילד ישן צוחק מתוך שנתו ולחייו הקטנות בוערות באודם שושנים, דעו כי את שירת הכוכבים הוא שומע אז.
וזמן פרו השושנים בגן, התדעו מתי הוא? הלא בלילה, עת תשמענה שירת הכוכבים.
ומדוע זה קוראים התרנגולים בלילה, הידעתם?
בעת ההפסקה בין שירה לשירה משירות הכוכבים ייפתחו שערי גן-עדן, ויצא רוח בושם, ועבר מקצה הארץ ועד קצה, ונגע הרוח בכנפי התרנגול, והריח התרנגול בריחו הנפלא, וקשקש בכנפיו, וקרא: “ריח אריחה,” ושמע רעהו התרנגול וקרא גם הוא: “ככה אריחה גם אני,” ושמע השלישי והרביעי וגם כל התרנגולים, וקראו כולם: “ככה אריחההה.”
ושמעו השושנים גבן ואמרו אשה לרעותה: “אם התרנגולים קוראים, אות הוא כי עת הפסקה עתה לשירת הכוכבים.”
מה טוב, בנים, מה טוב למי שישי לו אזניים לשמוע ולהבין בשירה ההיא ולמי שנתן לו אלהים אף להריח בריח הנעים ההוא.
ובכן – וישירו הכוכבים תהילת השמים וכוכבי האור, אשר מתחת למים.
וישמעו הדגים והצפרדעים אשר בבּצה, ויביטו איש אל רעהו בתמהון ויאמרו: “מה אלה שרים? איזו שמים? איזו כוכבים הם רואים? פה בבּצה שמים וכוכבים?” ותתפרצנה הצפרדעים בצחוק, ויצחקו גם הדגים וגם זאב-המים הרעבתן, העגום תמיד, צחק עד כי התנשם, ובשאפו רוח בלע לאונסו תריסר כרישים בבת-אחת.
“איזו שמים? איזו כוכבים?” קרקרו הצפרדעים.
ותִּשׁנינה ותשלשנה הצפרדעים את שאלתן, ותצחקנה ותתנשמנה ותשאפנה רוח, ותוספנה לשאול ולצחק.
ובאחרונה היסתה צפרדע אחת זקנה את כל הצפרדעים ותקרא: “אחיות נכבדות, הלא תראינה עתה בעליל, כי טעו הכוכבים לקרוא את הבּצה שמים ואת עיני הצפרדעים כוכבי-אור. קרוב לשמוע, כי מרחוק תיראה בּצתנו כשמים, ועינינו בלי כל ספק נוצצות ככוכבים, כי על כן אחשוב, כי גם אנחנו טועות היינו עד כה. גם שם במרום אין שמים ואין כוכבים, אך בּצה היא, בּצה נוצצת, ועיני הצפרדעים נוצצות מרחוק.”
ותסכמנה כל הצפרדעים לדבר ותרומנה ראשיהן מעל למים, ותקראנה בבת אחת: “אין כוכבים, אין שמים, רק בּצה. הכל-בּצה. בּצה ממעל, בּצה מתחת – הכול, הכל בּצה ועיני צפרדעים.”
והכוכבים ממרום שרים ומזמרים: “הודו לשמי העמק, שירו לכוכבים הבּצה, הודיעו לכול את כבודם.”
השעונים
מאתיהודה שטיינברג
השעונים / יהודה שטיינברג
בבית השען היו תלויים על הקירות שנועים רבים ושונים, גדולים וקטנים, חדשים וישנים. רבים מהם מפוארים במסגרת-עץ יפה מעשה צעצועים, אך חולים היו כל ימיהם כשועים ואפרתים. רבים היו מפוארים במשבצות כסף וזהב, והמה העשירים בין השעונים, אך בורים וטפשים היו מאין כמוהם, כי לא ידעו שתים-עשרה שעה וששים דקה בלי טעות. ורבים היו ביניהם עניים, אך חכמים היו, יודעי העתים. כאלה כן גם אלה התגאו בלבבם מאד, אלה בחכמתם ואלה בעשרם; והביטו איש על רעהו מן הצד, ויש גם אשר שלחו איש לרעהו אצבע בלעג מסותר, כאומר: ראה זה, כסיל, מתגאה בעשרו.
וחשב רעהו לענות: הנה חכמת המסכן. דל גאה.
והיו שם שעונים, אשר משקלות כבדות משולשלות להם מתחת, ולא בושו השעונים האלה להודות, כי ככל אשר תרחקנה מהם המשקולות, כן ייקרב אליהם האסון, המוות. והיו שעונים, אשר הסתירו מעין רואים את סיבת מיתתם, כי אין להם כל משקולת. וקראו האחרונים את הראשונים בשם “פיסחים הולכים על משענות,” והראשונים את האחרונים בשם צבועים. ושעון אחד עמד על השולחן והוא נשען על עמודי שיש ועשוי בארגז ישן נושן, והשעון הזה היה פיסח רגל אחת ופניו מלאים חטטים ושריטות רבים, אך חכם גדול היה מכל יודעי-העתים ודייקן נפלא מאד, ואותו העמיד השען למשגיח על כל השעונים לבל יפגרו ובל יחפזו בלכתם.
חצות לילה. השען עלה כבר על מיטתו ויישן. בבית שקט ודממה. השעונים כלו זה עתה את הצלצול היותר ארוך, בן שתים-עשרה דפיקה, וישאפו מעט רוח וינוחו מעבודתם. אך כעבור רגעים מספר קצה נפשם בדממה העצובה השוררת בחשכת הבית, ועוד יותר בנחרה המשונה, אשר השמיע השען מנחיריו לרגעים, ויאמרו איש אל רעהו: “הבה, אחים נדברה נא ונשיחה מעט וננעים לנו את הבדידות האפלה הזאת.”
“לוּ הדליק אדוננו נר בחדר, הלא יכולנו לראות ולהיראות לאורו, ולא קשתה עלינו הדממה כל כך,” כה התאונן שעון אחד, אשר באמת היה שבע-רצון ושמח מאד בחשכת הלילה, כי היה חסר אצבע אחת, גם פניו מלאו סדקים וחטטים. והאמן האמין השעון הזה, כי בחושך אין רואה ואין יודע את מומיו, ואך טוב היה לו איפוא לשבת בחושך. והוא אמר כן, יען כי אהב מאד לשקר. ולכן זכה גם לכינוי יפה, כי קראו לו כולם “השקרן.”
ואולם אלה, שידעו את תולדותיו וקורותיו קראו לו משורר, יען כי רוב ימיו בילה בבית משורר עני אחד, עד אשר מכרהו המשורר בלחם.
“יפה מדבר השקרן,” ענה איזה שעון מן הצד, “לוּ היה אור בבית, כי עתה שיעשענו מעט הלץ.”
ובשם “לץ” קראו לשעון אחד, אשר פעם אחת בשש שעות היה פותח דלת קטנה בצלעו הימנית ומוציא משם יונה המרחפת על נץ ותופפת בצפרניה על ראשו. וראו השעונים ואמרו: “אך זוהי הלצה נפלאה.” לשעון ההוא קראו “הלץ.”
“לאט לכם גאיונים,” ענה הלץ, “כאילו אין לי עבודה אחרת, בלתי אם לשעשע ולבדח עדת פתאים כמוכם.”
וגם הוא אמר את הדברים האלה רק יען אשר ידע בנפשו, כי לא בכל עת הוא יכול להראות את ההלצה הנפלאה. אבל באמת היה אוהב מאד להראות את כשרונו לכול ולשמוע תהילתו מפי כול.
“ישיר לנו הכחול את קינתלו,” יעצו אחרים, “ואנחנו נתקתק לעומתו.” בשם “כחול” קראו לאחד השעונים, אשר מראה כחול לו, והוא היה בבית אשה צעירה, אשר מתה בנעוריה ותשאר אחריה גם יתום נעזב, גם בעל נואש, גם הורים שכולים. עליה נשא הכחול את קינתו, והשעונים אהבו תמיד לשמעה.
אבל הכחול שתק ולא ענה דבר, והיה לאות כי שקוע הוא במחשבות-עצב, והוא מונה מספר לאנחות, אשר יאנחו עליה במשך שעה אחת.
ובאותה שעה הוא מחשב את מספר הימים, אשר התאבל ואשר יתאבל עוד עליה הבעל האומלל, עד אשר יתנחם. מחשב הוא, וקשה לו למצוא בדיוק כמה יתרים הימים, אשר התאבל, על הימים, אשר יתאבל עוד.
“אם כן, איפוא, יספר נא איש איש מאתנו את קורות ימי חייו,” יעץ שעון אחר.
“ז-ז-ז-ז,” קרא המשגיח בגערה, “אל תרבו שיחה, פן תטעו.”
“דק-דק, איך נטעה? מה נטעה?” קראו שעונים נעלבים.
“עשרים וחמש דקות חסר אחת,” הודיע הלץ.
“חסר שתים,” קרא הכחול.
“עודף שלוש,”, קרא שעון אחר.
“חכה לי שתי דקות ושלוש שניות, ואקרא גם אני כמוך,” לחש לו שכנו.
עודם מתווכחים איש עם רעהו, והחרוצים, היראים מטעות יותר מן העצלים, השמיעו צלצול אחד לאות כי עברה חצי השעה, וישובו למנות שניות ודקות כבראשונה.
המשגיח הדייקן כעס מאד על שינוי הדעות בין שעוני בית אחד ואב אחד, ומרוב כעסו החריש ויעש דרכו.
“אין חשבון ואין דעת בפטפטנים האלה,” זמזם לעצמו והסיח דעתו מהם בכוונה, לבל תאבד אפילו שניה אחת מדקותיו.
עברו רגעים מספר והחושך והדממה החלו שנית להציק להם, וכבר אמרו לחדש את שיחתם, והנה פתאום נשמע קול: “ז ז… ז ז… ז ז…”
“מי הוא זה המפגר ככה?” השתוממו כולם, “עתה נזכר זה להשמיע צלצולו.”
“הלא זהו החגב. חי נפשי וחי משקלותי, הוא הוא, בקולו הכרתיו.”
“מה שלומך, אחי? הן כבר עזבת את ביתנו. איה היית? איכה שבת? ספרה-נא.”
בשם “החגב” קראו לאחד השעונים, שבטרם יצלצל היה משמיע תמיד קול שריקה כשריקת החגב. ורבים חשבו לו את הדבר לכשרון ומעלה ויקנאוהו בלבבם, אך בפיהם לעגו לו ויכנוהו בשם חגב לגנאי.
“ספר נא, חגב, ספרה. מה ראית לעזבנו? ומדוע שבת?”
“הה, אחים,” צרד החגב בקולו, “זה ימים רבים מאז עזבתיכם פה, ואני אמרתי, כי בשובי לא אמצא פה אף אחד מכם, והנה עתה כולכם על מקומכם, הפיסח פוסח, העילג עולג, המפגר לא ימהר והפחזן לא יאחר – הכול כשהיה. גם אדוננו השען לא נשתנה במאומה. רעב עזבתיו ורעב מצאתיו בשובי.”
השעונים הזקנים התמלאו חימה ויאמרו לידות את משקלותיהם בראשו של המתחכם הלז, אך עצרו בכעסם ויאמרו: “הרף מזה, את אשר אתנו יודעים אנו יותר ממך, ואתה ספר לנו מאשר ראית ושמעת בכל ימי היותך שם במקומות ההם.”
“כן, אחי,” ענה החגב, “חדשות רבות יש בפי לספר לכם, ואתם שמעו והשתוממו. אך ראשית כול אשאלה מכם שאלה בחשבון. שתים-עשרה שה ועוד אחת כמה?”
“אחת,” קראו כולם כמעט ביחד.
“אחת, כן ידעתי גם אני,” עונה החגב, “וכן הסכנתי לספור מעודי: אות-עשרה, שתים-עשרה, אחת, וכן הלאה. אבל הגיעו בעצמכם, כי יש בבני אדם סכלים כאלה האומרים, כי שתים-עשרה שעה ועוד אחת הוא… הוא… כמעט שכחתי… חכו… כן, שלוש-עשרה שעה. השמעתם מימיכם שלוש-עשרה שעה?”
“בורים, סכלים,” לעגו השעונים, “בורים גמורים הם בני אדם הללו.”
“אבל חכו נא, אחים, והשתוממתם עוד יותר. הגידו נא, מהוּ המספר הגדול, שאין למעלה ממנו?”
“ששים. מי זה לא ידע? ששים שניה הרי דקה. ששים דקות, הרי שעה. יותר מששים אין.”
“כן. והאנשים הסכלים האלה בדו להם מספרים: מאה, אלף ועוד ועוד.”
“פלא גדול וסכלות נוראה,” אמרו השעונים.
"עתה אספר לכם דבר פלא. הגיעו בעצמכם, שיש מקומות שאורך הלילה הוא רק שתי שעות.
“איכה זה יכול היות שתי שעות? אולי טעתה השמש והקדימה לצאת?”
“תיק-תק, שקרים וכזבים,” התקצף אחד השעוינם, אשר כותרת זהב על ראשו. הוא היה הראשון בין החשודים גם לפגר וגם לפחוז, ורבים היו מרננים אחריו, כי יש אשר הוא מפגר בכוונה אחת-עשרה שעה כדי להתפאר אחרי-כן, כי הקדים את חבריו בשעה שלמה, וחבריו קראו לו בלעג: “בעל-הכותרת.”
“תּיק-תּק, שקרים וכזבים אין גם אחד אשר לא יחשב כחשבוננו.”
ככה חשבו גם יתר השעונים, אך יען אשר השמיע ה את דעתו גלוי, מצאו יתר השעונים לחובה להם להכחישו.
" תּיק-תּק," קראו כולם, אך לא בבת-אחת. “דבריך אתה, בעל –הכותרת, שקרים וכזבים. מדוע לא? יוכל היות, כי תטעה גם השמש. מי לנו גדול מן המשגיח, והנה גם הוא טועה לפעמים.”
המשגיח מצא לטוב לפניו להתעטש ברגע זה, למען לא יישמעו דברי השעונים אלה, אשר לא היו לו לכבוד. אך לשעונים היתה העטיזה לאותל, כי מלאה השעה והגיעה עת הצלצול.
“טיג,” השמיעו שעונים אחדים.
“דיג,” השמיעו אחרים.
“דנג,” ענו שכניהם, כאומרים: אין אנחנו צייתנים לכם, וה“דנג” שלנו לא “דיג” שלכם.
“דנננג,” השמיע שעון אחד, אשר קראו לו “הצרפתי.” ואחרים קראו לו “החרום.”
כל השעונים לא יכלו וגם לא חפצו להתאפק משחוק על צלצולו הזר, וישתפכו כולם בצחוק של תרועה דקה.
ואחרי הצחוק שבה הדממה בבית. אז פנו שנית אל החגב ויאמרו:
“ספר נא, איך באת אל המקום, ששם הלילות המשונים-הקצרים?”
“שמעו ואספרה,” התחיל החגב, “הלא תזכרו, כאשר בא הנה איש גבה-קומה ולבוש-הדר ויקחני אתו. האיש בעל החוטם האדום, התזכרו?”
“שפניו היו מכוסים אבעבועות אדומות?”
“אשר דיבר כמו מתוך שנתו?”
“אשר נשא כתפות-כסף על כתפיו?”
“כן, כן. זהו האיש בסימניו. האיש הזה בלע זבוב חי, ועל כן שתה תמיד בבית-היין לטבע את הזבוב. אך אשה רעה היתה לו. זפת וגפרית תחת לשונה, והיא לא הניחה לו לצאת מן הבית עד אם יבטיחנה, כי לא יתמהמה יותר משתי שעות. והיה לעת ערב ויצא אל מלאכתו לבית-היין, ובטרם יצא קרב אלי וילטפני ויסב אצבעותי הנה והנה, כי, כנראה, אהבני מאד. עתה שמעו והשתוממו. בשובו הביתה, הנה כבר האי ר הבוקר, כבר יצא השמש על הארץ.”
“דק-דק-דק פלאי פלאים,” השתוממו השעונים, “והיא, האשה, מה אמרה?”
“היא? אשה פתיה. כאורך שערותיה כן קוצר שכלה. הוא משנן לה: ‘אל תביטי אל השמש, הביטי אל שעוננו וראית, כי לא עברו עוד שתי שעות מאז יצאתי.’ והיא מתקצפת וממלאת את פניו קלון באזני. ‘שיכור’ קראה לו.”
“אכן נשים דעתן קצרה כקוצר הלילה שבמקומות ההם,” החליטו השעונים.
“ואתה חגב, ספר נא עוד מה ראית ומה שמעת – כי סיפוריך נעימים מאד.”
“אמנם כן,” ענה החגב בגאון, “ידעתי, ידעתי, כי מספר נפלא אני, וכי סיפורי נעימים מאד, ואתם אחי, שמעו עוד והשתוממו. שם נודע לי, כי שתי פעמים שלוש הם ‘שתים,’ וכי הדבר אשר נקרא אנחנו ‘מוות,’ ייקרא באמת ‘חיים ובריאות’.”
“איככה זה?”
“הנני ואספר לכם. באחד הימים חלתה אשת בעל החוטם האדום הלז מחלה עזה. יום יום התאספו אליה הרופאים ומיששו את דופקה ובדקו כל אבריה, ואחרי ימים מספר החליטו כל הרופאים פה אחד, כי בעוד שני ימים תרף המחלה ממנה ותקום על רגליה. אנכי, בהיותי דייקן נפלא, כאשר ידעתם, חשבתי וצירפתי שניות לדקות ודקות לשעות ושעות לימים, עד כי מלאו שלושה ימים. אז החילותי את חשבוני מראש, ויעברו שנית שלושה ימים. אז, כנראה, מלאו שני הימים, אשר ניבאו עליה הרופאים, והמחלה אמנם רפתה, אך היא לא קמה, היא מתה. אז בנתי חיש, עד כמה טעינו עד כה ולא ידענו ששתי פעמים שלושה הם שתיים, וכי מיתת איש היא חייו ובריאותו.”
ואולם בפעם הזאת הפריז החגב על המידה. השעונים שמעו את חכמתו ויקנאו בו ומתוך קנאה קראו: “חדל לך, חגב שקרן. כבר נלאינו לשמוע את כזביך.”
“כזבי?” קרא החגב הנעלב, “הוי בוערים! הלחכמת העולם כזבים ייאמר?”
“הראיתם עז-מצח כזה? אנחנו הבוערים והוא החכם!”
ומעל לחגב היה תלוי שעון זקן בעל משקלות, והוא היה קפדן נורא, וישלך מתוך כעסו את אחת ממשקלותיו על ראש החגב, אשר התנודד מעצמת מכאובו.
“דק, דק-דק, דק-דק, דק-דק,” נאנח החגב בקול צרוד ובשפת שעונים זאת אומרת: “אויה, מתעלף אני.”
“מתעלף!” חרד המשגיח, “החגב מתעלף.”
“ד-ק, ד-ק,” הוסיף החגב להשמיע אנחות נפסקות.
“הוא הולך למות,” נתמלאו עליו השעונים רחמים, “הוא גוסס.”
“ד…” ולא גמר עוד החגב את דפיקתו. הוא מת.
הכחול השתעל ויכון לקונן עליו את קינתו ולספוד למת, אך פתאום נשמע שנית. “ד-ק… ד-ק… ד-ק ד-ק.”
“מה זה?” נבעת המשגיח, “הלא זה קול הזקן הקפדן, הגם הוא הולך למות?”
“ד-ק… ד-ק, את משקולתי השלכתי, ד-ק, ד-ק, על ראש הבדאי… החגב, ד-ק, ד-ק, אויה מתעלף אני,” כה דיבר הזקן הקפדן מתוך גסיסה וימת.
הכחול שמח על המקרה לקונן בקינה אחת על שני מתים יחד וכבר אמר להחל את קינתו. אך שם היה שעון אחד זקן סגור במסגרת חדשה, והוא היה תלוי במרום הקיר. השעונים קראו לו “מוכיח,” כי בילה רוב ימיו בבית-תפילה אחד, ועל כן מצא הפעם את לבבו להגיד מעט מוסר לשעונים, ויאמר: “תּק-תּיק, הנה זאת אחרית כל הרשעים, החפצים ברעת אחיהם. הזקן הרע הזה המית את שכנו, אבל גם הוא מת מות נבלים. מוות בעד מוות.”
ובעודו מטיף את מוסרו, ואחת ממשקלותיו ירדה מטה-מטה ותגע על ראש השקרן, אשר היה תלוי תחתיו.
“אויה,” קרא הלז בקול מר צורח, “ד-ק, ד-ק, הרם את משקולתך, מוכיח. מה עשיתי לך, כי תאמר להרגני? דק, דק, הנני הולך למות.”
“דק דק, התוודה בני לפני מותך,” קרא המוכיח בקול בכי.
“אוי, אוי,” החל אז הכחול את קינתו על שלושת המתים, ובלבו חשב, כי תעלה קינתו זאת גם על מות המוכיח, אשר לא יאחר לבוא בלי ספק, כאשר הגיד בעצמו: “מוות בעד מוות.”
“דק, דק,” נפח גם המוכיח את נפשו, “הנני מת, ומי יוכיח אתכם, ממרים, בנים סוררים?”
חרדה לבשה את השעונים ויפחדו מאד.
“הוי, אחים,” קרא אחד מהם, “ארבעה מתים בית. ואני ירא מאד את המתים. הבה נשתעשע ונפיג את פחדנו.”
“טוב דיברת,” ענו כולם, “ובמה נשתעשע?”
“בצחוק של מלך ועבדים,” קראו אחדים.
“כן יהי, עבדים ומלך. ומי יהיה מלך?”
“בעל הכותרת,” ענה המשגיח. רבים הראו אותות מיאון, אך בחושך לא ראה איש את אותותם, ויהי בעל הכותרת למלך.
“ומי יהיה הפקיד?”
“זהו הפקיד,” הראה המשגיח באצבעו, ואיש איש חשב מהם, כי עליו הראה, ויהיו כולם שבעי-רצון.
"כן יהי, " קראו יחד, “ומי הם העבדים?”
“הֵמה,” הראו כולם איש על רעהו. וגם הפעם היו כולם שבעי-רצון, כי כל אחד מהם חשב כי רעיו הם העבדים והוא הפקיד, ושבעי-נקם שלחו אצבע ויאריכו לשון איש למול רעהו, בחשבם בלבבם: בוז לך, נקלה, אתה עבדי, ואני הפקיד.
ועל הכותל אשר מצדם היו תלויות מראות גדולות, ובעוד שהם עסוקים בהכנת המשחק ומלעיגים בחשאי, ויהי בוקר. ויקם השען ויפתח את תריסי החלונות, ויהי אור בבית.
וישקיפו השעונים אל תוך המראות ויראו, והנה איש איש מהם מאריך לשון לתמונתו ולצלו, אשר בראי, ויבושו מאד.
ניצוצות
מאתיהודה שטיינברג
א
מַעֲיַן אהבה
אני ראיתי נשר טשׂ מגבוה, והנשר ירד ויחטוף יונה מעל אפרוחיה, וישאה בין צפרניו. היונה האומללה קשקשה בכנפיה ונאק ותיליל. אין זאת כי קראה עתה את אפרוחיה היתומים בשם, ואולי גם הזכירה את תּוֹרָה ואת חיבוקיו, אשר חיכתה אליהם לעת ערב.
ואולי גם קיוותה עוד כי תרכך את לב טורפה ותעורר בו רגשי חמלה. כבד היה לדעת את הדבר לא מעיניה הקמות, אשר הביעו יאוש נורא, ולא מקול צפצופה, אשר ביטא עוד ספק תקווה להיות מוצלת. על תנועת-כנפיה לא יכולתי להביט בלי דפיקת-לב. ובין כה הגיע הנשר אל קנו, ובת-זוגו יושבת על הגוזלים ומחכה לו.
הנשר שם לפניה את היונה, אשר לא אמרה עוד נואש ואשר ניסתה עוד להניע כנף, ואולם בכל פעם ופעם היכה הנשר בחרטומו על הכנף המתנודדת, על ערפה, על ראשה.
כמה אכזריות היתה במכות האלה.
והנשר קורע גזרי בשר מן היונה החיה. טפטופי דם נופלים ממרום.
אנקות-יאוש נישאות באויר.
כמה מן הרצח היה בטרף ההוא.
ובעיני הנשר, אהה, אש תפתה, מדורת-גיהנום בוערת שם. אנכי נבהלתי ולא יכולתי להביט בהן.
והוא איננו אוכל מבשר היונה וגזריה ורק מלעיט בהם את אפרוחיו, את זוגתו די-שבעה, ואז הוא חובקה, מפשיל את צווארו לאחורי צואריה וקשקושי אהבה מחרישים את היער.
אני ניסיתי עוד פעם להביט בעיני הטורף, אהה! כמה רוך, כמה חנונים והשתפכות-נפש ראיתי שם. אש-קודש בוערת בעיניים ההן. אנוכי נלבבתי ולא יכולתי להביט בעינים ההן בלי התרגשות נפרזה…
ב
עץ איתן
העץ ההוא היתה האיתן שבעצים. זקני העצים זוכרים, כי עוד בימי היותם ענפים כבר היה העץ הזה מהולל ויקראוהו בשם “הענק.” וכאשר הזקין הענק העריצוהו החוטבים ולא נועזו להניף עליו קרדום. “לא לפי כוח ברזל הוא,” אמרו החוטבים, “להפיל ענק כזה.”
ואולם אחד החוטבים נשא לבו אותו לנסות את כוחו אל העץ, ויך בקרדומו שני ימים, וגם אל רביעית היקפו לא בא. ויעזבהו עייף ויגע ויבחר לו תחתיו עץ בחור בארזים.
ואחריו היה עוד כורת אחד, אשר בחן כח קרדומו בעץ. הכורת הזה העמיק מעט יותר מן הראשון, ואולם רפא-אונים ורטוב-זעה עזב את עבודתו, ותפגע בו צינה וימת.
ועחד היה, אשר לא חת גם מפני המוות, וינף את קרדומו על העץ.
ואולם במשך שלושת ימים לא הוסיף גם רבע על הראשונים, וישל שביב מן העץ, וינתר השביב אל תוך עינו ויהי עוור כל הימים.
ככה הרבו עוד חוטבים על כורתים לבוא ולנסות כוחם אל העץ – ולעזבו.
והחוטב האחרון, בבואו היערה, לא מצא לו עוד עץ יותר דק וקל לחטיבה מן הענק הזה, הקובר את חוטביו והוא חטוב ברובו…
הזאת גם גבורת המוות? אם כן, למה זה אנחנו יראים את המוות? ירא נירא את החיים, הכורתים עד כדי שלושה רבעים ושלוש רביעיות הרבע את קיומנו. המוות מה הוא? בטרם יגמרו החיים את שלהם לא יוכל המוות לנו.
העכבר הפילוסוף
מאתיהודה שטיינברג
במאורת עכברים היתה עכברה אחת, אשר היתה עקרה כל ימיה ולעת זקנתה אחזוה פתאום חבלי לידה ותלד עכבר אחד.
והיום אשר נולד בו העכבר היה אחד מימי הצומות לבני האדם.
שמחה האם מאד, שמחו גם שכניה ומכיריה על הרך הנולד, כי מסורת היתה במאורה מפי האבות, שהעכבר, אשר יוולד ביום צום לבני האדם, יהיה שבע כל ימיו.
ויגדל הרך ויהי לעכבר בא בין העכברים. ויראו זקני המאורה לשמחת לבבם, כי אמנם לא שקר היא המסורה, אשר קיבלו מאבותיהם. העכבר הצעיר בין אם ירבה לאכול, בין אם ימעט מאכול, ויש אשר לא יאכל מאום – ובכל זאת לא ידע מהו זה שקוראים “רעב.”
ויש אשר ישמע העכבר הצעיר את יתר העכברים נאנחים ואומרים איש אל רעהו: “הוי, כמה רעב אני.”
אז ישתומם העכבר הצעיר וישאל: " מה זה אומר? מהו רעב?"
והשתדלו חבריו לבאר לו, כי רעב הוא מין כאב וריקניות דוקרת, שאתה חש תחת העור ממעל לבטן, אחרי אשר לא אכלת יום תמים.
ועכבר אחד עב ושמן מן הראשונים, אמר, כי רעב הוא מין מיץ חמיץ שאתה מרגיש בתוך פיך, עת תראה חמאה ובשר בידי הטבח.
אבל אחרי כל הביאורים האלה הניע העכבר הצעיר את שכמו והביט אל אחיו בעיני חשד, כאומר: “לא, שקר הדבר! בדויה היא המלה הזאת, רעב.”
ויגדל העכבר הלוך וגדול, וילמד את חכמת העכברים, ועת הלכו לגנוב מחיה מאוצרות האדם ואסמיו ישב לו העכבר השׂבע בדד, ומתוך בדידות למד וחקר ויחכם מאד.
וכששבו העכברים והריקו את גנבתם אל תוך האוצר, אז התעורר העכבר והתחכך, ומתוך בדידות קרב ויכוסס זרעונים מן האוצר. ויכבדו כל העכברים את העכבר הצעיר ויאהבוהו. ויקרא לו “פילוסוף.”
ולא ידעו צעירי העכברים מהו פילוסוף? וישאלו איש את רעהו בחשאי: “מה זה פילוסוף?” ואולם לא שאלו את הדבר מפי הזקנים, כי בושו להודות, שיש דבר, שהם לא ידעוהו עוד, פן ילעגו להם הזקנים ויקראו עליהם “אפרוחים, יונקים.” והשמות האלה הם לחרפה לעכברים צעירים ויבושו בהם עוד יותר מאשר תבושנה העכברות הזקנות, אם יקראו להן זקנות. ואולם הזקן שבצעירים לחש באזני יתר חבריו לאמר:
“איככה זה לא תבינו מהו פילוסוף? עכבר שאינו רעב הוא פילוסוף.”
אז התפארו איש-איש מן הצעירים, כי גם הם ידעו את ביאור המילה פילוסוף, ואך שאלו זאת למען נסות את יתר חבריהם, היבינו גם הם.
והעכבר הפילוסוף למד וחקר, ויחכם מאד. ויהי היום ויקרא לאסיפה לכל עכברי מאוּרתו, וגם לעכברי יתר המאוּרות, ויציעו לפניהם שאלה גדולה וחמורה:
“מדוע זה ישנאו בני האדם את העכברים? הן חקרתי ומצאתי בחכמתי הרבה מעלות לעכברים, הנה חכמים ונבונים.”
“וגם יפים הם מאד,” קראה עכברה צעירה מתוך האסיפה.
“ויש בהם גם משוררים נעלים,” ענה פטפטני אחד, אשר אהב תמיד לשרוק מתוך שׂובע, והתפאר, כי הזמיר אשר ביער הקרוב למד חכמת השירה מפי אמו.
“וגם טובי-לב ורחמנים הם,” קם עכבר אחד על שתי רגליו ויקרא, “יתפארו נא גם החתולים, אויבי העכברים, מתי ואיה עשה עכבר רעה לחתול?”
“ומדוע איפוא ישנאו אותנו בני האדם?” שנה הפילוסוף את שאלתו.
" ומדוע איפוא?" שאל גם השני.
" ומדוע איפוא?"
“אין זאת, כי אם בעד הגנבה הזעומה,”חיווה הפילוסוף את דעתו, “אתם גונבים יום יום מאוצרותיהם, ולפיכך ישנאונו.”
“אין זאת, כי אם בעד הגניבה הזעומה,” הסכימו כולם פה אחד.
“ולפיכך זאת עצתי,” אמר הפילוסוף, “בחרו מקרבכם עכברים ישרים שרי אלפים, והמה ישגיחו על העכברים, לבל ישלחו מהיום שן בגניבה.”
וייטב הדבר בעיני העכברים, ועוד באותו יום בחרו מקרבם שרי אלפים. ולמען תהי יראתם על העם נתנו להם שם כבוד אלופים.
ויצאו העכברים את פני הפילוסוף שמחים ועליזים, והאלופים יצאו לשמור את העכברים מגניבה. והפילוסוף שב לחקור ולהתפלסף בבדידות, ויישן מתוך חקירותיו, וירא בחלומו דור של עכברים ישרים, חיים את בני האדם בשלוה ואוכלים עמם מקערה אחת.
עברו ימים מספר והשמועה נפוצה בתוך המאורות, שהאלופים אמנם ממלאים את חובתם ושומרים את העכברים מחטא, והעכברים בעצמם לא יעזו גם להביט אל אוצרות בני האדם, והמה מתפרנסים מן ההפקר. אך האלופים בעצמם – אוי לאותה בושה! – גונבים מאוצרות זרים ואוכלים יותר מכדי שבעם.
העכברים נכלמו, כי חשבו את הדבר לעלבון גדול לכל עדת העכברים, ויודיעו כל זאת לפילוסוף, והוא התחלחל מאד ויקרא שנית לאסיפה.
ויבואו כל העכברים, ורק אחד מן האלופים נפקד.
ובאחרונה נודע הדבר, כי לא מזדון-לב לא בא אל האספה, אך מאשר תעה בארגז הבגדים של חזן-העיר. החזן ההוא מבלה רוב ימיו בחגי חתונות ובריתות ומטמין תדיר דבשונים ומגדנות מעל שולחן הכיבודים אל תוך כיסוני קפוטתו, ויבוא העכבר לבער אחרי הפרורים אשר בכיסונים, ובצאתו תעה בין השרוולים וקפלי הבגד, וברוב עמל מצא לו דרך, וַיוֹחֶר עד כה.
העכבר הפילוסוף הטיף מוסר באזני העכברים והוכיח את איוולתם על פניהם. “רעבתנים, גנבים,” גינה אותם, “חרפת מין העכברים. לעולם לא תמצאו חן בעיני בני-האדם. לנצח לא תזכו לאכול עמם מתוך קערה אחת.”
העכברים נאנחו ושבו בתשובה שלמה. ולבל יוסיפו עוד האלופים לחטוא בשיניים, בחרו מתוכם פקידים, שישגיחו על האלופים, השומרים את העכברים, בל יעזו לשלוח שן באוצר זרים.
ויצאו הפקידים לפקח על האלופים; ויצאו האלופים להשגיח על העכברים; ויצאו גם העכברים איש לעבודתו.
והפילוסוף השתקע במחשבות ויישן. וירא בחלומו צמד עכברים יושבים על כסא רם בבית-המיבשל, ובן-אדם עומד עליהם לשרתם ומגיש לפניהם מטעמים.
עברו ימים מספר – והנה אהה! באחד המרתפים, אשר טמנו בתוכו חמאה וכדי חלב, נגלה חור. והחור צר מאד, רק עכבר אחד יכול להתמודד ולהיכנס שמה. והנה עכבר-אלוף יוצא, ועכבר-פקיד נכנס. שניהם נפגשו. ועכבר-המוני עומד על גבם ורואה.
דבר הנבלה נודע לכל המאורה, וישמע גם הפילוסוף ויקצוף.
ויקרא לאסיפה שלישית. ויבואו כל העכברים, רק שנים מן הפקידים נעדרו. אחד עמד על המארב לגנוב את האפיקומן – כי הימים ימי חג הפסח היו – ויתע בין הכרים והכסתות; והשני בלע את העירוב-תבשילין 1ונחנק.
העכברים הנאספים בושו וגם נכלמו. איש-איש החביא את ראשו תחת בטן רעהו ולא נועז להביט בפני הפילוסוף.
ובסוף האסיפה גמרו ובחרו נציבים, אשר ישגיחו על הפקידים, המפקחים על האלופים, השומרים את העכברים מחטא וגניבה.
וכדי שיכירו הפקידים את הנציבים הגבוהים עליהם, שמו חטבונות 2על שכמי האחרונים, ועל הפקידים הטילו חובה: עת יראו נציב עובר, יחביאו את ראשיהם בין רגליהם הקדומות עד עברו.
ויהי היום, ועכבר המוני אחד לא כבש את יצרו והתחיל גונב מן האוצר אשר לכהן. זה היה אוצר שכולו תרומה, מעשר ומכל קדשי-הקדשים, אשר כל זר לא יאכל בו.
ויאסוף לו העכבר ההמוני חמרים-חמרים.
ויוודע הדבר לאחד האלופים, ויחל לגנוב מן החמרים שלעכבר ההמוני. וילך ויגנוב, ויגנוב וילך, עד כי אסף לו קמצים רבים.
ויוודע הדבר לאחד הפקידים, ויקצוף בלאט, וילך בחשאי, וידרוש בסתר – והנה אמת נכון הדבר, נעשתה הנבלה. אך כבש את כעסו, והתחיל גונב מן הקמצים אשר לאלוף הגנב, וצבר לו אוצר לא-מעט.
ויעבור הנציב על פני הפקיד ההוא ויפול הפקיד על פניו ויחבא את ראשו בין רגליו. ולנציב ההוא חוש-הריח מאד נעלה. וירח באפו הקטן, ויחש ריח זרעונים לחים ומעופשים כל צרכם. הוא בדק ומצא, והתחיל גונב. וילך ויגנוב, ויגנוב וילך, ויקבץ לו גם הוא דיו, עד כי באחד הימים שב הנציב מאוצר הפקיד וגניבתו בפיו, ויפגוש בפקיד, חשב גם הוא מאוצר הנציב ופיהו מלא גניבה.
אז פרץ ביניהם ריב, וישכו איש את רעהו עד זוב דם, וילכלכו את החטבונות וירמסום ברגל. הדבר נשמע במאורה – ויתעבר הפילוסוף ויקרא לאסיפה. העכברים נאספו, אך בושו להרים את פניהם ולהביט ישר בפני הפילוסוף, ולפיכך נכנסו אליו אחורנית, ואיש אל רעהו מביט חרש ושואל ברמז: “הרואה הוא אותי? המסתכל הוא בי?”
“דור רעבתן,” צעק הפילוסוף, “דור לבושת ולכלימה! המעט מכם כי גנבתם, מעלתם מעל – ועוד רמסתם ברגל חטבונות עכברים? עתה יאמרו בני אדם: אין כבוד לעכברים. הלא הם המה הרומסים את כבודם ברגל, ואיך נכבדם אנחנו? לא, לעולם לא תזכו לאכול עם האדם מתוך קערה אחת.”
אך אז יצא עכבר זקן להמליץ על הנאשמים.
“אישי הפילוסוף, איכה זה ישמרו הנציבים את תעודתם, בעוד שהם נושאים את החטבונות על שכמיהם, ועיניים נתן אלהים לעכברים לפנים ולא על הכתפים. זרעונים וכדי חלב הם תמיד לנגד עיניו, ואת החטבונות רק יזכור, על כן יש אשר גם ישכח בם. ישאו נא מהיום את החטבונות בפיהם ולא ישכחום לעולם, וגם האלופים והפקידים יכירום ולא יעזו למרוד בם.”
ובדבר הזה אמנם מיאנו הנציבים: “איככה זה נשא חטבונות בפינו?” התלוננו וירגנו, “כאילו אין לפה עבודה אחרת, בלתי אם לשאת חטבונות?”
אבל הזקנים מצאו תחבולה לדבר. חטבו את החטבונות מקלחי כרוב, ומשחו אותם בחלב, אז התפייסו הנציבים ולקחו את החטבונות בפיהם.
וישמרו הנציבים את חטבונותיהם מכל משמר, ומיראתם פן יגנבום עכברי ההמון, קמו ובלעום, בכדי שתהי להם שמירה מעולה. אבל האלפונים לא חדלו מגנוב מאת עכברי ההמון, הפקידים הריקו אוצרות האלופים, הנציבים שלחו יד בחמרי הפקידים, ועכברי ההמון צועקים: “רעבים אנחנו, אישנו פילוסוף. אוכלינו מרובים, ומן המופקר לא נמצא דיינו, כי האדם הלז, שאנו עתידים לאכול עמו מקערה אחת, אינו מפקיד מאום, ידו בכל והכול בידו.”
אז התחבא הפילוסוף במאורתו לשני ימים ושלושה לילות, וישתקע במחשבות למצוא עצה במה להושיע את עמו.
וביום השלישי מצא תחבולה מחוכמה ושמה עליה מאד: אם באמנה רעבים העכברים ואם באמת אינם יכולים למצוא מחייתם רק מגניבה, כאילו לכך נוצרו, כי עתה אין טוב מאשר לצבור זרעונים חֳמָרים- חֳמָרים, ועכבר אשר יסיתהו יצרו לגנוב, ילך ויגנוב מן החמרים הצבורים. אז לא יוסיפו עוד לגנוב מאוצרות בני האדם.
וייטב הדבר בעיניו, ובעצם היום ההוא יצא לאסוף בר ולצבור חמרים. אבל פה ראה לתמהון לבבו, כי עצתו, במידה שהיא טובה, כן קשה היא להביאה לידי מעשה. הוא יודע היטב כי נחוץ לו לצבור חמרים, וגם יודע הוא, כי יותר שיצבור, יותר ייטיב לעמו; אבל איך צוברים, מהיכן צוברים, אינו יודע.
הוא החכם מכל העכברים, הפילוסוף, שהכול, חוץ מרגש הרעב, גלוי וידוע לפניו, אך דבר קטן כזה – לצבור חמרים – אינו יודע.
הפילוסוף השתקע שוב במחשבות למצוא עצה חדשה, אך בו ברגע ראהו החתול, ויקרב ויתוודע אליו ויאמר: “אם עצה ותחבולה אתה מחפש, בו נא אל תוך קרבי, כי מלא אני עצות ותחבולות.”
ויבלע החתול את העכבר הפילוסוף.
והעכברים שבו אל עבודתם – לגנוב ולאכול.
על הכנפים
מאתיהודה שטיינברג
כל ימות-החורף שכבו הדבורים בכוורת שקועות בשנה וחולמות ורואות כנפיים, תעופה, שושנים, גביעים מלאים עסיס.
עד שנכנס קו עליז של שמש האביב דרך האשנב הקטן שבכוורת, פקח להן עינים בעל-כרחן וקרא אליהן בשפת אורים: “חלומות לעצלים, וחיים ותקומה לזריזים.”
תנועה קלה התחוללה בכוורת.
יצאה הדבורה הראשונה לתוך אויר עולמו של הקדוש-ברוך-הוא; מעופפת היא לכאן ולכאן, מעופפת ומזמזמת.
שירה היא זאת על הכנפיים, על הרום, המרחב, הנשגב, האין-סוף.
על החופש המוחלט ועל העבודה מרצון חפשי.
בין כך דפק לה הרעב על לבהּ.
נכנסה לגן, וכבר מצאה שם שושנים מקדימות, יפות, עליזות ומשתובבות על גבעוליהן:
“בחור, בחור, שא עיניך. במי אתה בוחר?”
מיד שכחה הדבורה את רעבונה, והתחילה מזמזמת על יפי השושנים, על המתוק שביופי ועל היופי כולו
ועל העבודה המשמחת, ועל המנוחה שאחרי העבודה, ועל התעופה הקלה שאחרי המנוחה הנעימה.
מבד לבד, מגבעול לגבעול היא מעופפת. מתחבאה ומתגלה בין עלים רכים-דקים, נהנית מן העלמוּת שבאביב ומזמזמת.
שיר היא מחברת על הכנפיים ועל התעופה:
“זזז, הוי מי יתנני כּוּלי כנפיים. כנף אחת גדולה גדולה, בוקעת את האויר, עולה ורוכבת על העבים. מי יתנני מביטה בשמש מקרוב, סופרת כוכבים. שם, במרומי רום, מי יודע, אולי הייתי משיגה גם את סוד החורף.”
ובחצר – ברבור1 רחב-כנפיים מטייל לו בין פילגשיו, מפטפט אליהן בשפת הברבורים הברות שקשה להלמן ולדעת אם הגיגי-אהבה הן או שמא אינן אלא קטטות.
ומתנפח הברבור, ואלמוגיו מתמלאים ומתאדמים, ונוצותיו מסתמרות וכנפיו מתרחבות.
ראתה הדבורה והזדעזעה:
“הוי, כנפיים! לפני כנפיים אלו ודאי שפתוחים השמים, קרוב השמש, מנויים הכוכבים, ארבע רוחות השמים, כל רז לא נעלם. לא נברא העולם אלא בשביל כנפיים אלו.”
ישבה לה על גבעול שושנה, לחבר שיר לכבוד כנפי הברבור.
והברבוריות מצאו תולעת והתקוטטו עליה.
הברבור התנפח, האריך כנף ועג עליה עוגה מסביב.
“בר-בר-בור, אם תתקוטטנה, נשבע אני באלומגי, כי פה תהי קבורתכן.”
“הוי,” מזמזמת הדבורה, “בעל-כנף, נשגב, זכאי, אציל, הלא מטנף אתה את כנפך ברקק.”
“בר-בר-בור, ואלא בשביל מה נבראו הכנפיים?”
“בשביל מה נבראו? הלא לעוף.”
“לעוף? להיכן?”
“להיכן? למרום.”
“למרום? כלום יש שם תולעים וברבוריות?”
“לא. שמש יש שם וכוכבים וכל נשגב ונאצל.”
“בר-בור-בר,” ענה הברבור, ושוב שילשל כנף ועג עליו עוגה.
לא הבינה הדבורה את תשובתו של הברבור.
ישבה לה על גבעול שושנה, והטיחה דברים כלפי-מעלה:
“רבון עולמים, נתת כנפיים למי שאינו יודע אלא ללכלכן.”
-
תרנגול הודו ↩
מחאה
מאתיהודה שטיינברג
עוסק לו השור בחיי עולם-הזה.
חורש את השדה, מאריך תלמים, משדד עמקים; וכשהוא מושך בקרון, פעמים שהוא מוביל זריעה, ופעמים שהוא מתגנה עוד יותר, ומוביל זבל לזבל שדות.
עוסק הוא בגשמיות.
ומפסיק הוא את עבודתו באכילה ושתיה ובשנת צהרים.
בשעת שינה הוא מתפלל. כך דרכם של השוורים, מתפללים הם מתוך שינה.
וגם בתפילתו הוא ארצי. לא פרחים הוא מונה, לא שבחים הוא מספר לבורא עולם – מתפלל הוא לגשמים בעתם, לעול שאינו מחבל את עבי-הצואר, לעור קשה שלא ירגיש בשוט. והעיקר, שיהיה עשב בשדה ותבואה בניר, עד שיהיה די לאדם והותר לבהמה. לאכילה ולכניסה – שלא יבייש החורף את הקיץ.
בשדה עומד עץ נטוע יחיד.
את העץ הזה נטע “גשמי” אחד לעת זקנתו. חפץ היה להשאיר לדור הבא צל נעים, כדי שתנעם עליהם תחתיו האכילה והשתיה ושנת-צהרים בשעת עבודה בשדה.
גשמי משאיר לבניו גשמיות.
עכשיו כבר גדל העץ ועשה ענפים רבים. מן הענפים התחתונים, שיש בן-אדם מגיעה אליהם, לוקחים מקלות לדפיקת שוורים; והעליונים אינם ענפים אלא עפאים.
ובין העפאים קינן לו זמיר אחד.
עוסק זמיר זה בשירות ושבחים.
שבחים הוא מספר לבאי-עולם על הכוכבים,על השמש, על מה שמאחורי פרגוד הארגמן לצד מערב בבין-השמשות. ועל בין השמשות ועל הבוקר ועל הרוחות והקולות.
“צויץ צררר, מי בן-שיח, שושן חוח.”
אין בני-אדם כדאים לשמוע שירותיו!
ובתפילתו הוא מתפלל על העתיד.
מקווה הוא לימים, שלא יהיו הבריות זקוקות לאכילה, לימים של רוחניות הוא מנבא, לדור של דעה.
“זה-דור… זה-דור…דוררר” – ומלאה הארץ תקוות, שאיפות, רוחניות.
כל העולם יהיה מזרח, כל השמים שמש אחד, כל הארץ יער אחד.
והיה ביום ההוא יהיה הכול אחד ושמו אחד.
בן עולם-הבא, בן העתיד הוא זמיר זה. אין בני עולם-הזה כדאים לו.
וכשמביט הזמיר לארץ ולדרים עליה, ורואה את השור העובד ואוכל ושותה וישן, מדי מתחללת עינו.
“ברואים אלו, אוי להם, שאינם יודעים למה הם חיים.”
ומשורר הזמיר ומשבח ומפאר ומנבא, עד שרעבונו מתחיל מציק לו.
יורד הוא לפי שעה, ולוקט מן הזרע שעל החרישה ועולה ומזמר.
קשה לו לשור על הזמיר.
הרי זמיר זה בן עולם-הבא, ואיך זה אינו חס ואוכל גרעין אחד בהווה, שעתיד לתת עשרים לעולם הבא?
וחפץ הוא לשאול, אלא שאינו יודע שפת הזמירים, שואל הוא בלשונו.
וזמירים באים ולוקטים, ועולים ומנבאים, ויורדים ולוקטים.
סכנה היא לחרישה, שלא יישאר עליה כלום.
מממההה !
צורת מחאה יש לה לגעיה זו.
“עולללם הבּבּבּאא?”
“מה הוא גועה?” שואל זמיר לחברו.
“כלום יודע אני? ודאי: שעורים, מספוא, תבן. לעוזה עלי שפת השוורים: אין געיותיהם מתחרזות.”
ומזמרים הזמירים, ומנבאים עתידות.
ומוחה השור: "מממהה! בשביל גרעין אחד בהווה?!
יוֹסִי פֶּתִי - אַגָּדָה
מאתיהודה שטיינברג
לֶאֱלִיאָב הֶעָשִׁיר הָיוּ שְׁלשָׁה בָנִים. שֵׁם הַבְּכוֹר — יִשָּׂכָר הֶעָרוּם, שֵׁם הַשֵּׁנִי — זְבֻלוּן הַדַּבְּרָן וְשֵׁם הַצָּעִיר— יוֹסִי הַשַּׁתְקָן, וְאֶחָיו קָרְאוּ לוֹ — “יוֹסִי פֶּתִי”.
וְאוּלָם בֶּאֱמֶת — לֹא הָיָה יוֹסִי פֶּתִי, אַךְ זֶה הָיָה מִנְהָגוֹ תָמִיד: בְּטֶרֶם יְדַבֵּר דָּבָר, אוֹ בְטֶרֶם יַעֲשֶׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה, הָיָה אוֹהֵב לַחֲשֹׁב הַרְבֵּה עַל הַדָּבָר, אֲשֶׁר יְדַבֵּר וְעַל הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה; וְכֵן הָיָה דְבָרוֹ תָּמִיד עִם רֵעָיו וּמַכִּירָיו: “שָׁלשׁ מַחֲשָׁבוֹת תַּחְשֹׁב, בְּטֶרֶם תְּדַבֵּר דָבָר אֶחָד”, עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ הוֹרָיו — יוֹסִי “שַׁתְקָן” וְאֶחָיו אָמְרוּ: “אַךְ כְּסִיל וּפֶתִי הוּא! לֹא יֵדַע לִפְתֹּחַ פֶּה וּלְדַבֵּר, אוֹ לְהָרִים יָד ולַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מַעֲשֶׂה!”
וְהַבָּנִים הָאֵלֶּה לֹא הָיוּ עוֹד קְטַנִּים, כִּי לַצָּעִיר מֵהֶם כְּבָר מָלְאוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם הָיָה כְּבֶן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיּאֹמֶר אֱלִיאָב אֶל בָּנָיו: “הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי בָּנָי; גַּם הוֹן וָעשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים לְהַנְחִיל אֶתְכֶם אַחֲרֵי מוֹתִי; אֲבָל הוֹן וְנַחֲלָה טוֹבִים רַק בִּידֵי חָרוּצִים. עַל כֵּן זֹאת עֲשׂוּ: צְאוּ לָגוּר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָה, וּמִי מִכֶּם, אֲשֶׁר יִהְיֶה חָרוּץ יוֹתֵר מֵאֶחָיו, וּבָנָה לוֹ בַיִת וְרָכַשׁ לוֹ מִקְנֶה בַּעֲמַל כַּפָּיו — וְנָתַתִּי לוֹ אֶת כָּל הוֹנִי!”
וַיֵּאוֹתוּ שְׁנֵי הַבָּנִים הַגְּדוֹלִים לְדִבְרֵי אֲבִיהֶם; אַךְ יוֹסִי אָמַר כְּדַרְכּוֹ: “שָׁלשׁ מַחֲשָׁבוֹת תַּחְשֹׁב, בְּטֶרֶם תְּדַבֵּר דָבָר אֶחָד” — וְלֹא עָנָה אֶת אָבִיו דָּבָר; וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר עָצַר אֱלִיאָב אֶת בָּנָיו בְּבֵיתוֹ שְׁלשָׁה יָמִים וְאַרְבָּעָה לֵילוֹת לָתֵת לָהֶם אֶת בִּרְכָתוֹ לִפְנֵי הִפָּרְדָם מֵאִתּוֹ — הִסְפִּיק גַּם יוֹסִי לַחֲשֹׁב דּיּוֹ, וַיֵּאוֹת גַּם הוּא לָצֵאת עִם אֶחָיו.
וַיֵּצְאוּ הָאַחִים לַדֶּרֶךְ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, כִּי לֹא נָתַן לָהֶם אֲבִיהֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ, אַךְ לִבָּם מָלֵא תִקְוָה לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת בָּאָרֶץ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִבִּיטוּ עַל אַחִיהֶם הַקָּטָן הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם מַחֲרִישׁ — לֹא עָצְרוּ אֶת פִּיהֶם מִשְּׂחוֹק, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: “פֶּתִי זֶה לָמָּה הוּא נִסְרָךְ אַחֲרֵינוּ? הֲלֹא אַךְ לְמַשָׂא הוּא עָלֵינוּ!” — “וְגַם לְחֶרְפָּה — עוֹנֶה אָחִיו — הֲלֹא בִּשְׁתִיקָתוֹ הוּא אוֹמֵר לַכֹּל: סָכָל אָנִי!”
וְלֹא עָנָה יוֹסִי לְאֶחָיו דָּבָר, כִּי בְּטֶרֶם גָּמַר לַחְשֹׁב אֶת שְׁלשׁ מַחְשְׁבוֹתָיו — דִּבְּרוּ כְּבָר הָאַחִים בְּעִנְיָן אַחֵר, וְלֹא חָפֵץ יוֹסִי לְהָשִׁיב לְאֶחָיו תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא כְעִנְיָן1. וַיָּרְחִיקוּ הָאַחִים לָלֶכֶת מֵעִיר לְעִיר וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, וַיָּבֹאוּ עַד הָעִיר כָּלַח.
וְהָעִיר כָּלַח הִיא עִיר, שֶׁכֹּל יוֹשְׁבֶיהָ חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וְנַעַר בֶּן שֶׁבַע יֶחְכַּם שָׁם כְּאִישׁ זָקֵן אֶצְלֵנוּ, וְגַם הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר בָּעִיר מְבִינִים בְּכָל מַדָּע. וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אַנְשֵׁי הָעִיר חֹק וְלֹא יַעֲבֹר, לְבִלְתִּי נְתֹן לְכָל זָר לָשֶׁבֶת בְּתוֹכָם, עַד אִם הִגִּיד דְּבַר חָכְמָה, אוֹ יִפְתֹּר אֵיזוֹ חִידָה, אֲשֶׁר יָחוּדוּ2 לוֹ זִקְנֵי הָעִיר.
וּבִרְחוֹב הָעִיר הַהִיא הָיְתָה בָּמָה גְבֹהָה וּרְחָבָה, וְהָיָה אִם בָּא אִישׁ זָר לָשֶׁבֶת בָּעִיר — וְעָלָה עַל הַבָּמָה. וְנִגְּשׁוּ אֵלָיו שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעִיר; מִימִינָם — שְׁתֵּי נְעָרוֹת לְבוּשׁוֹת לְבָנִים, פְּנֵיהֶן מְכֻסִּים בִּצְעִיפִים לְבָנִים, וְזֵר פְּרָחִים בִּידֵיהֶן; וּמִשְּׂמאֹלָם — שְׁתֵּי נְעָרוֹת לְבוּשׁוֹת שְׁחוֹרִים וּפְרוּעוֹת3 רֹאשׁ וּבִידֵיהֶן עֲטֶרֶת קוֹצִים; וְהָיָה אִם יֵדַע הַזָּר לַעֲנוֹת עַל שֶׁאֱלַת הַזְּקֵנִים, וְנִגְּשׁוּ עַלְמוֹת הַיָּמִין, וְשָׂמוּ אֶת זֵר הַפְּרָחִים עַל רֹאשׁוֹ, וְקָרְאוּ לְפָנָיו:
"עָלָה חָכָם
עִיר גִּבּוֹרִים,
וּבְלִי מַפְתֵּחַ
פָּתַח שְׁעָרִים!"
וְעָנוּ הַזְּקֵנִים וְאָמְרוּ:
"בֹּא, בְּרוּךְ אֲדוֹנָי!
אֵין מִגְדָּל וּמִבְצָרִים —
לִפְנֵי גֶבֶר חָכָם —
פְּתוּחִים כָּל הַשְּׁעָרִים!"
וְאוּלָם אִם לֹא יֵדַע הַזָּר לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלוֹת, וְגַם לֹא יֵדַע לְהַגִּיד דְּבַר חָכְמָה — וְנָתְנוּ עַלְמוֹת הַשְּׂמֹאל עֲטֶרֶת הַקּוֹצִים עַל רֹאשׁוֹ וְקָרְאוּ אַחֲרָיו:
"צֵא, פִּרְחָח4
לַפֶּתִי אָח:
אָב לַכְּסִיל
בֵּן לָאֱוִיל;
לַסָּכָל דּוֹד;
לְאָבִיו שׁוֹד
לְעִירוֹ אָסוֹן;
אִמּוֹ אָתוֹן".
וְעָנוּ הַזְקֵנִים וְאָמְרוּ
"צֵא מִזֶּה!
הָלְאָה זְרֵה
תֶּבֶן, מֹץ,
דַּרְדָּר, קוֹץ —
אֶל אֶרֶץ שְׁאִיָּה —
לֹא פוֹרִיָּה!"
וְלֹא נָתְנוּ לוֹ לְהִתְמַהְמֵהַּ בָּעִיר יוֹתֵר מִשְּׁלשָׁה יָמִים, כְּמִשְׁפַּט עוֹבֵר אֹרַח, וּבְיוֹם הָרְבִיעִי גֵּרְשׁוּהוּ מִשָּׁם בְּחֶרְפָּה.
וַיְהִי כְּבֹא שְׁלשֶׁת הָאַחִים אֶל שַׁעַר הָעִיר, וַיַּגִּד לָהֶם הַשּׁוֹעֵר אֶת מִשְׁפַּט הָעִיר; וַיֵּאוֹתוּ הָאַחִים לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה, וּבְלִבָּם שָׂמְחוּ עַל הַדָּבָר, וַיֹּאמְרוּ: “הִנֵּה עַתָּה נוּכַל לְהִפָּרֵד מִ”יּוֹסִי פֶּתִי" וְלֹא יִסָרֵךְ5 עוֹד אַחֲרֵינוּ כִּסְמַרְטוּט6; בְּלִי סָפֵק, לֹא יִתְּנוּ לִכְסִיל זֶה לָשֶׁבֶת בָּעִיר.
וַיָּבֹאוּ הַזְקֵנִים וְהַנְּעָרוֹת נוֹשְׂאוֹת הַזֵּר וְהָעֲטֶרֶת — עַל הַבָּמָה. וַיַעַל יִשָּׂכָר עַל הַבָּמָה רִאשׁוֹנָה, וַיִּשְׁאָלוּהוּ הַזְּקֵנִים לֵאמוֹר: “בַּמֶּה נִסְתֹּם פִּיוֹת יְרִיבֵנוּ, בְּחַלְלָם אֶת כְּבוֹדֵנוּ?”
וְלֹא חָשַׁב יִשָּׂכָר מַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת וַיַּעַן: “בְּמַהֲלֻמוֹת, בְּאֶגְרוֹף קָשֶׁה. הַכּוּ וְהוֹסִיפוּ לְהַכּוֹת אֶת שׂוֹנְאֵיכֶם, עַד כִּי יְכַבְּדוּכֶם מִיִּרְאָה”.
וַיִּצְחֲקוּ הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם הַבָּאִים לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה וְגַם הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים, אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה עִם אוֹמְנוֹתָם — צָחֲקוּ וַיִּלְעֲגוּ לוֹ; וַתִּגַּשְׁנָה נַעֲרוֹת הַשְּׂמֹאל, וַתַּחְבּשְׁנָה לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת הַקּוֹצִים וַתִּקְרֶאנָה:
"צֵא, פִּרְחָח
לַפֶּתִי אָח:
אָב לַכְּסִיל
בֵּן לָאֱוִיל;
לַסָּכָל דּוֹד;
לְאָבִיו שׁוֹד
לְעִירוֹ אָסוֹן;
אִמּוֹ אָתוֹן!"
וְאַחַת הַנְּעָרוֹת הוֹסִיפָה וְאָמְרָה: “שִׁמְךָ — יִשָּׂכָר; וְלוּ יִסָּכֵר7, פִּיךָ בַּאֲלֻמּוֹת תֶּבֶן, וְחָצָץ8 וָאֶבֶן — וְהָיָה שִׁמְךָ חֲמוֹר, בֶּן בְּעוֹר, גּוֹעֶה כַּשּׁוֹר!”
וַיֵּרֶד יִשָּׂכָר נִכְלָם מֵעַל הַבָּמָה, וַיַּעַל אַחֲרָיו זְבֻלוּן הַדַּבְּרָן; וַיִּמַח זֵעָה מֵעַל פָּנָיו, וַיְשָׁעֵל מְעַט וַיִּשְׁאַף רוּחַ, כְּמֵכִין אֶת עַצְמוֹ לִדְרשׁ דְּרָשָׁה, וַיַּבֵּט עַל סְבִיבָיו אַחַת וּשְׁתַּיִם וַיִּקְרָא:
“שִׁמְעוּ נָא, אֲדֹנַי! זְקֵנַי, נְבוֹנַי! אִם לְמַהֲלֻמּוֹת יָדַיִם, נוֹסִיף גַּם רִיבוֹת שְׂפָתַיִם, אָז נַשְׁתִּיק חִישׁ, אֶת הָאִישׁ, אֶת אוֹיְבֵנוּ, מְחַלֵּל כְּבוֹדֵנוּ.”
וַיְהִי עוֹד בִּלְבָבוֹ לְדַבֵּר וּלְהוֹכִיחַ אֶת צִדְקַת דְּבָרָיו, כְּמִשְׁפַּט הַדַּבְּרָנִים; אַךְ צְחוֹק פָּרַץ מִפִּי הַשּׁוֹמְעִים, וְהָעֲלָמוֹת לְבוּשׁוֹת הַשְּׁחוֹרִים קָרְבוּ וְשָׂמוּ אֶת עֲטֶרֶת הַקּוֹצִים עַל רֹאשׁוֹ, וַתָּשַׁרְנָה לוֹ אֶת שִׁירוֹ, וְהַזְּקֵנִים עָנוּ וְאָמְרוּ:
"צֵא מִזֶּה!
הָלְאָה זְרֵה
תֶּבֶן, מֹץ,
דַּרְדַּר, קוֹץ,
אֶל אֶרֶץ צִיָּה
לֹא פוֹרִיָּה!"
וְאֶחָד הַנְעָרִים הוֹסִיף וְאָמַר: “שִׁמְךָ — זְבֻלוּן, וּפִיךָ מָלֵא זֶבֶל9 לְנַבֵּל וּלְזַבֵּל, עַל כֵּן אֵין זְבוּל10 לְךָ בְּעִירֵנוּ”. סָר וְזָעֵף יָרַד גַּם זְבֻלוּן מֵעַל הַבָּמָה; וַיַּעַל יוֹסִי, וְעֵינָיו הִבִּיטוּ אָרְצָה. וְאוּלָם לֹא יַעַן אֲשֶׁר מָצְאָה רִצְפַת הַבָּמָה חֵן בְּעֵינָיו, הִבִּיט אֵלֶיהָ — כִּי אִם מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה אֲשֶׁר כִּסְּתָה אֶת פָּנָיו, בְּדַעְתּוֹ, כִּי עֵינַיִם רַבּוֹת מִכָּל פִּנָּה וְעֵבֶר מַבִּיטוֹת אֵלָיו, וּפִיּוֹת רַבִּים נְכוֹנִים בְּעוֹד רֶגַע לְהַלְלוֹ אוֹ לְחַלְלוֹ; וְיוֹתֵר מִכֹּל לֹא יָכֹל נְשׂא שְׁנֵי מַבָּטֵי עַיִן, אֲשֶׁר נוֹצְצוּ נֶגְדּוֹ מִבַּעַד לַצָּעִיף, הַפָּרוּשׂ עַל פְּנֵי אַחַת מֵעַלְמוֹת הַיָּמִין… כְּמוֹ פְּנִינֵי דְּמָעוֹת נִרְאוּ לוֹ בָּעֵינַיִם הָהֵן, וְכִמְעַט שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לְמַרְאֵה הַדְּמָעוֹת הָהֵן; אַךְ הוּא הִתְאוֹשֵׁשׁ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי הַזְּקֵנִים הָכֵן לִשְׁמֹעַ.
וַיַּצִּיעוּ הַזְּקֵנִים לְפָנָיו אֶת הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה. אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ אֶחָיו לְפָתְרָהּ, וְגַם הוֹסִיפוּ לוֹ עוֹד חִידָה אַחַת וַיֹּאמְרוּ:
"שְׂפַת יְשֵׁנִים,
סְגֻלַּת נְבוֹנִים;
שְׁנוּאַת סְכָלִים,
רָעָה לְאֻמְלָלִים,
קָשָׁה לִמְאֻשָׁרִים וְטוֹבָה לִנְעָרִים —
מַה הִיא?"
וַיֹאמֶר יוֹסִי לַעֲנוֹת לַזְּקֵנִים כִּי אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ פִּתְרוֹנִים לַחִידָה; אַךְ בְּטֶרֶם יַעֲנֶה הֶחֱרִישׁ מְעַט, כְּמִשְׁפָּטוֹ תָמִיד, וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ: שָׁלשׁ מַחֲשָׁבוֹת תַּחְשֹׁב, בְּטֶרֶם תְּדַבֵּר דָּבָר אֶחָד".
וַיְהִי כִּי הֶחֱרִישׁ הַנַּעַר רְגָעִים אֲחָדִים — וַיַּבִּיטוּ הַזְּקֵנִים אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ בְּתִמָּהוֹן וְגִיל גַּם יָחַד; הֵמָּה חָשְׁבוּ כִּי בְּכַוָּנָה הוּא מַחֲרִישׁ וַיִּקְרְאוּ: “הֵידָד! הֵידָד! הִנֵּה בְּלִי אֹמֶר ןּדְבָרִים עָנָה הַנַּעַר הֶחָכָם תְּשׁוּבָה אַחַת עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת! אָמְנָם כֵּן: רַק בִּשְׁתִיקָה נוּכַל לִסְתֹּם אֶת פִּי יְרִיבֵנוּ! הֵן כָּל חֵפֶץ הָאוֹיֵב בְּרִיבוֹ עִמָּנוּ, הוּא רַק לְהַכְעִיסֵנוּ, וּבִרְאוֹתוֹ, כִּי אֵינֶנּוּ עוֹנִים לוֹ, יֵּדַע וְיָבִין, כִּי לֹא נָשִׂים לֵב אֵלָיו וְאֶל דְּבָרָיו, וְיִרֶף מִמֶּנוּ”.
— וְהַשְּׁתִיקָה הִיא שְׂפַת יְשֵׁנִים, — קָרָא זָקֵן אֶחָד, אֲשֶׁר הֶחֱשָׁה עַד כֹּה וְחִכָּה לְדִבְרֵי זְקֵנִים מִמֶּנּוּ — הֵן כָּל אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ הַיְּשֵׁנִים בַּחֲלוֹמָם עִם רֵעֵיהֶם הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, עִם שְׂנוּאֵי נַפְשָׁם וַאֲהוּבֵי לְבָבָם, — כָּל חֲזוֹן הַחֲלוֹם יִשָּׁאֵר בְּעִמְקֵי לְבָבָם; שְׂפַת יְשֵׁנִים הִיא — הַשְּׁתִיקָה!
— וְהַשְּׁתִיקָה הִיא גַּם סְגֻלַּת נְבוֹנִים, — עָנָה זָקֵן אֶחָד, אֲשֶׁר זְקָנוֹ הַלָּבָן כַּשֶּׁלֶג יוֹרֵד וּמְכַסֶּה אֶת חָזֵהוּ, — הַנְּבוֹנִים יוֹדְעִים, כִּי אִם מְחִיר מִלָּה סֶלַע11, מְחִיר הַשְּׁתִיקָה שְׁנֵי סְלָעִים: וְיַעַן כִּי הִיא סְגֻלַּת נְבוֹנִים, עַל כֵּן יִשְׂנָאוּהָ הַסְּכָלִים הַשּׂוֹנְאִים תָּמִיד אֶת כָּל אֲשֶׁר יֶאֶהֱבוּ הַחֲכָמִים. הַנְּבוֹנִים אוֹהֲבִים לִשְׁמֹעַ וְהַכְּסִילִים אוֹהֲבִים לְהִשָּׁמֵעַ!
וְגַם אָמְנָם רָעָה הִיא לָאֻמְלָלִים — נֶאֱנַח זָקֵן אֶחָד, אֲשֶׁר מִצְחוֹ הָרָם הָיָה מְכֻסֶּה כֻלּוֹ בִּקְמָטִים — אִם דְּאָגָה שׁוֹכֶנֶת בְּלֵב אִישׁ, טוֹב כִּי יִשְׁפֹּךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי רֵעָיו וְאוֹהֲבָיו וְנָקֵל מֵעַל לְבָבוֹ, וְהֵמָּה אוּלַי יְנַחֲמוּהוּ!
— גַּם קָשָׁה הִיא לַמְּאֻשָּׁרִים — קָרָא זָקֵן אַחֵר, — בַּעַל זָקַן לָבָן וּפָנִים צְעִירִים וְיָפִים מְאֹד — גַּם הַשִּׂמְחָה תָּעִיק עַל לֵב אִישׁ, אִם לֹא יִמְצָא לוֹ רֵעַ וְאוֹהֵב אֲשֶׁר יִשְׂמַח בְּשִׂמְחָתוֹ וַאֲשֶׁר יְסַפֵּר אוֹתָהּ בְּאָזְנָיו.
— וְטוֹבָה הִיא לִנְעָרִים, בְּשִׁבְתָּם בְּמוֹשַׁב זְקֵנִים — אָמַר הַצָּעִיר בַּזְּקֵנִים — וְהוּא גַּם הַזָּקֵן בַּצְּעִירִים — כִּי כְּכֹל אֲשֶׁר יְמָעֲטוּ לְדַבֵּר, כֵּן יַרְבּוּ לִשְׁמֹעַ חָכְמָה וָדַעַת מִפִּי הַזְּקֵנִים.
— וְעוֹד יוֹתֵר טוֹבָה הַשְּׁתִיקָה לָאוֹהֲבִים, — אָמְרָה אַחַת מֵעַלְמוֹת הַיָּמִין וְלֹא נוֹדַע אֵיזוֹ מֵהֶן, כִּי הָיוּ פניה מְכֻסִים בְּצְעִיפִים — בְּעֵת אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לְהַבִּיעַ רַחֲשֵׁי לְבָבָם בְּאֹמֶר וּדְבָרִים, יַבִּיעוּ אוֹתָם בִּשְׁתִיקָה…" נִשְׁמַע סוֹף דְּבָרֶיהָ, כִּי קָרְבוּ לָשִׂים אֶת זֵר הַפְּרָחִים רֹאשׁ יוֹסִי, וַתָּשַׁרְנָה לוֹ הָעֲלָמוֹת אֶת שִׁירָן:
"עָלָה חָכָם
עִיר גִּבּוֹרִים,
וּבְלִי מַפְתֵּחַ
פָּתַח שְׁעָרִים";
וְהַזְקֵנִים עָנוּ וְאָמְרוּ:
בֹּא, בְּרוּךְ אֲדֹנִי!
אֵין מִגְדָּל וּמִבְצָרִים —
לִפְנֵי גֶבֶר חָכָם
פְּתוּחִים כָּל הַשְּׁעָרִים!
וַיִּכְתְּבוּ אֶת שְׁמוֹ בֵּין אֶזְרְחֵי הָעִיר; וּבִגְלָלוֹ נָתְנוּ רְשׁוּת גַּם לִשְׁנֵי אֶחָיו לָשֶׁבֶת בָּעִיר, אַךְ אֶת שְׁמוֹתָם לֹא כָּתְבוּ בְּסֵפֶר הָאֶזְרָחִים.
וַיִּתְאַסְּפוּ שְׁלשֶׁת הָאַחִים לְהִוָּעֵץ וְלִבְחֹר לָהֶם בְּאֵיזֶה מַעֲשֶׂה וּמִשְׁלַח יָד. וַיִּתְוַכְּחוּ הָאַחִים, זֶה אָמַר כֹּה, וְזֶה אָמַר — לֹא כֵן; וְיוֹסִי לֹא חִוָּה עוֹד אֶת דַּעְתּוֹ, כִּי אָמַר: “אֶחְשֹׁב מֵרֹאשׁ וְאַחַר אַגִּיד”. וַיֵּצֵא יוֹסִי לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, וַיַּרְא בֵּין הַשָּׂדוֹת הַזְּרוּעִים חֶלְקַת שָׂדֶה לֹא זְרוּעָה, וַיִּשְׁאַל מֵאֵת הָעוֹבְרִים: “לְמִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה הַזֹּאת?” וַיַּגִּידוּ לוֹ, כִּי קִנְיַן הָעִיר הוּא, וְכִי עָנֵר רֹאשׁ הָאֶזְרָחִים הוּא הַמְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי הָעִיר וְגַם עַל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה הַזֹּאת.
וַיֵּלֶךְ יוֹסִי אֶל רֹאשׁ הָאֶזְרָחִים, וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, כִּי יִתֵּן לוֹ לַעֲבֹד אֶת הַחֶלְקָה הַזֹּאת כְּאָרִיס12; וַיֵּאוֹת הָרֹאשׁ וַיִּתֵּן לוֹ מַחֲרֵשָׁה וּשְׁנֵי עֶגְלֵי בָקָר וַיְבָרְכֵהוּ וַיּאֹמֶר: “יְבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת חֵילְךָ וּמְצָא בְרָכָה בַּעֲבוֹדָתְךָ כְּיִשְׁרַת לִבֶּךָ!”
ולְאָזְנֵי הַנַּעַר הִגִּיעַ קוֹל עוֹנֶה “אָמֵן” מֵאַחַד הַחֲדָרִים, וַיִּפֶן אֶל הַחֶדֶר, אֲשֶׁר יָצָא מִשָּׁם הַקּוֹל, וַיַּרְא וְהִנֵּה עַלְמָה עוֹמֶדֶת שָׁם, וְלָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם נוֹצְצוֹת בִּפְנִינֵי דֶּמַע, כָּעֵינַיִם אֲשֶׁר רָאָה אָז מִבַּעַד לַצָּעִיף, בְּעָמְדוֹ עַל הַבָּמָה.
וַיֵּצֵא הַנַּעַר אֶל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְעָבְדָהּ.
וַיְהִי הוּא חוֹרֵשׁ בָּאֲדָמָה וּמַעֲמִיק בָּהּ הַמַּחֲרֵשָׁה — וַיִּמְצָא אַרְגָּז בָּעֹמֶק הָאֲדָמָה הַחֲרוּשָׁה. וַיִּפְתַּח אֶת הָאַרְגָּז — וְהִנֵּה הוּא מָלֵא שִׁקְלֵי כֶסֶף וְזָהָב! וַיָּבֹא אֶל אֶחָיו וַיְסַפֵּר לָהֶם אֵת אֲשֶׁר מָצָא; וַיִּשְׂמְחוּ הָאַחִים מְאֹד, וַיֵּשְׁבוּ לְהִתְוַכֵּחַ — מַה לַּעֲשׂוֹת בְּכֶסֶף הַמְּצִיאָה? וַיְהִי הֵמָּה נְדוֹנִים וּמִתְוַכְּחִים, וְיוֹסִי חָשַׁב אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: “הֵן לֹא בַעֲמַל יָדַי מָצָאתִי אֶת הַכֶּסֶף! אֲנִי חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ, וְהָאֲדָמָה תִתֵּן לִי זֶרַע וּתְבוּאוֹת שָׂדַי וְלֹא כֶסֶף… הַכֶסֶף לֹא שֶׁלִּי! אֲנִי אָשִֹׁיב אֶת הַכֶּסֶף לְרֹאשׁ הָאֶזְרָחִים, וְהוּא יֵדַע מַה לַּעֲשׂוֹת בּוֹ”.
וַיְהִי כַאֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּית עָנֵר, וַיְסַפֵּר לוֹ עַל דְּבַר הַמְּצִיאָה, וַיַּחֲרֵשׁ עָנֵר רְגָעִים מִסְפָּר, וְאַחֲרֵי כֵן עָנָה וְאָמַר: “הַכֶּסֶף נָתוּן לְךָ, כִּי זָכִיתָ בּוֹ כְּדִין, וְאָמְנָם עוֹד אוֹצָר יָקָר יִמָּצֵא לְךָ עִם הָאַרְגָז הַזֶּה, אֲבָל עוֹד לֹא הִגִּיעָה הָעֵת לְגַלּוֹתוֹ עַד עֵת קֵץ, וְעַתָּה לֵךְ וְהַצְלַח בְּשֵׁם אֱלֹהִים!”
וְגַם הַפַּעַם צִלְצְלָה בְּאָזְנָיו בִּרְכַת “אָמֵן” יוֹצְאָה מִפִּי הַנַּעֲרָה, וַיִּפֶן לְהַבִּיט אֵלֶיהָ וַיַּרְא אֶת פָּנֶיהָ, וְהִנֵּה הֵם יָפִים מְאֹד. וְלֹא יָכֹל יוֹסִי לְהַכְרִיעַ אִם קוֹלָהּ נָעִים יוֹתֵר מִיפִי פַּנֶיהָ, אוֹ אִם פָּנֶיהָ יָפִים יוֹתֵר מִנֹּעַם קוֹלָהּ.
וּבְשָׁאֳלוֹ אֵת עַבְדֵי הַבַּיִת עַל אֹדוֹת הָעַלְמָה, נוֹדַע לוֹ, כִּי שְׁמָהּ “קְצִיעָה”, וְכִי הִיא אֵינֶנָּה בַּת עָנֵר, כִּי אִם בַּת אֶחָד מֵרֵעֵי עָנֵר, אֲשֶׁר מֵת בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה וְהִיא אָז יְתוֹמָה מֵאִמָּהּ, וַיַּאַסְפֶנָּה עָנֵר אֶל בֵּיתוֹ, וַיְאַמְּצֶנָּה13 לוֹ כְבַת.
וַיֵּצֵא יוֹסִי שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, וַיְסַפֵּר לְאֶחָיו אֶת דִּבְרֵי עָנֵר; אַךְ הֵמָּה לֹא שָׁמְעוּ אֶת דְּבָרָיו, כִּי הָיוּ טְרוּדִים בְּוִכּוּחָם מַה לַּעֲשׂוֹת בַּכֶּסֶף הַנִּמְצָא: זְבֻלוּן אָמַר לִקְנוֹת צֹאן וְלֶאֱסֹף עֵדֶר, וְאָז יוּכְלוּ לִקְנוֹת בַּיִת לְמוֹשָׁב, דִּיר לַצֹּאן וְשָׂדֶה לְמִרְעֶה — בַּכֶּסֶף אֲשֶׁר יַאַסְפוּ מִגֵּז הַכְּבָשִׂים וּמֵחֲלָבָם; וְיִשָּׂכָר אָמַר לִבְנוֹת בַּיִת וְדִיר וְלִקְנוֹת שָׂדֶה לְמִרְעֶה, לְמַעַן יוּכְלוּ אַחֲרֵי כֵן לֶאֱסֹף עֵדֶר. וַיִּשְׁאֲלוּ אֶת יוֹסִי מַה דַּעְתּוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה; אֲבָל הוּא לֹא מִהֵר לַעֲנוֹת, כִּי אָמַר כְּמִנְהָגוֹ: “שָׁלֹשׁ מַחֲשָׁבוֹת תַּחְשֹׁב, בְּטֶרֶם תַּגִּיד דָּבַָר אֶחָד!” וְאוּלָם בְּטֶרֶם חָשַׁב אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו לָקַח אֶת הַכֶּסֶף וַיְחַלִּקֵהוּ לִשְׁנָיִם. חֶצְיוֹ נָתַן לִזְבֻלוּן וְהַחֵצִי הַשֵּׁנִי — לְיִשָּׂכָר וְהָאַחִים הוֹסִיפוּ לְהִתְוַכֵּחַ, וְאִישׁ אִישׁ מֵהֶם הִתְאַמֵּץ לְהוֹכִיחַ, כִּי אִתּוֹ הַצֶּדֶק:
— לָמָּה זֶה לָנוּ שְׁדֵה מִרְעֶה וְדִיר — אִם צֹאן אָיִן? — אָמַר זְבֻלוּן.
— וְאֵיכָה תִּרְעֶה אֶת צֹאנְךָ, — הִתְעַקֵּשׁ יִשָׂכָר — אִם שְׂדֵה מִרְעֶה אָיִן?
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לְהִתְפַּשֵּׁר, וַיִּפָּרְדוּ הָאַחִים אִישׁ מֵעַל רֵעֵהוּ. זְבֻלוּן קָנָה לוֹ צֹאן וַיֶּאֱסֹף עֵדֶר; וְיִשָּׂכָר קָנָה לוֹ עֵצִים וּלְבֵנִים וַיִּבֶן לוֹ בַּיִת וְדִיר לַצֹּאן.
וְיוֹסִי לֹא גָמַר עוֹד לַחֲשֹׁב אֶת שְׁלשׁ מַחְשְׁבוֹתָיו. עַל כֵּן לֹא חִוָּה אֶת דַּעְתּוֹ; וְאוּלָם עָזוֹר עָזַר גַּם לִזְבֻלוּן לְנַהֵל אֶת הָעֵדֶר, וְגַם לְיִשָּׂכָר לִבְנוֹת אֶת הַבָּיִת.
וַיְהִי לְעֵת עֶרֶב וַיָּצֶק הָרָעָב לְיִשָּׂכָר, כִּי לֹא אָכַל מֵאָז הַבֹּקֶר; וַיֹּאמֶר:
“אֵלְכָה לִי אֶל אָחִי, וְנָתַן לִי מֵחֲלֵב צֹאנוֹ וְאַשְׁקִיט רַעֲבוֹנִי!”
— אִם רָעֵב אַתָּה, — עָנָהוּ זְבֻלוּן, — לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה מִלִּבְנֵי בֵיתְךָ וּמִקַּרְשֵׁי דִירֶךָ! וְלֹא נָתַן לוֹ מְאוּמָה; וְאוּלָם מִיּוֹסִי לֹא חָשַׂךְ זְבֻלוּן אֶת חֲלֵב צֹאנוֹ, כִּי הֵן שֻׁתָּף הוּא לוֹ, בְּעָזְרוֹ עַל יָדוֹ לְנַהֵל אֶת הָעֵדֶר; וַיֹּאכַל יוֹסִי וַיִּשְׂבַּע וַיּוֹתַר.
וַיְהִי בַּלַּיְלָה — וּזְבֻלוּן וְיוֹסִי שׁוֹכְבִים פְּרַקְדָּן14 בֵּין עֵדֶר צֹאנָם וּמוֹנִים מִסְפָּר לְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְרוֹאִים בַּיָּרֵחַ — וּפִתְאֹם עָלוּ עָבִים שְׁחוֹרִים מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם, רוּחַ קַר הִתְגַּנֵּב בִּנְאוֹת שָׂדַי, וְעַד מְהֵרָה הִתְרַחֲבוּ הֶעָבִים וַיִּזְעֹם הָרוּחַ וַיִּבְרֹק הַבָּרָק וַיִּרְעַם הָרַעַם וּמָטָר סוֹחֵף נִתַּךְ אָרְצָה.
וַיְמַהֲרוּ הָאַחִים לְהָנִיס אֶת הָעֵדֶר מִן הַשָּׂדֶה וַיְבִיאֻהוּ עַד לִפְנֵי בֵּית יִשָּׂכָר, וַיִּתְדַּפְּקוּ עַל הַדֶּלֶת וַיִּתְחַנְנוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אָסְפֵנוּ נָא, אָח, אֶל בֵּיתְךָ וְתֵן מָקוֹם לְצֹאנֵנוּ בְּדִירְךָ, כִּי נָגַע הַמָּטָר עַד בְּשָׂרֵנוּ, וְאֵין מִפְלָט לָנוּ וּלְצֹאנֵנוּ!
— אִם מַחֲסֶה מִגֶּשֶׁם אַתָּה מְבַקֵּשׁ, — עָנָה יִשָּׂכָר מֵעַל מִטָּתוֹ לְאָחִיו לִזְבֻלוּן, כִּי עַתָּה, הִתְכַּסֵּה בְּצֶמֶר צֹאנְךָ וּבַחֲרִיצֵי חֲלָבָם, אֲשֶׁר מָנַעְתָּ מִמֶּנִּי. — וְלֹא נָתַן לִזְבֻלוּן לָבֹא הַבַּיְתָה.
וְאוּלָם לְיוֹסִי פָּתַח יִשָּׂכָר אֶת דְּלָתָיו, כִּי הֵן שֻׁתָּף הוּא לוֹ, כִּי עָזַר לוֹ לִבְנוֹת הַבַּיִת; וּזְבֻלוּן הִתְגּוֹלֵל כָּל הַלַּיְלָה בָּרֶפֶשׁ בֵּין צֹאנוֹ וּבְשָׂרוֹ סָמַר מִקֹּר.
לְמָחְרַת הַיּוֹם רָאוּ הָאַחִים, כִּי לֹא טוֹב לִרְעֹב כָּל הַיּוֹם, וְלֹא טוֹב מִזֶּה גַּם לְהִתְגוֹלֵל בָּרֶפֶשׁ וּבִצָּה כָּל הַלַּיְלָה; וַיִּתְפַּשְּׁרוּ בֵּינֵיהֶם; וַיִּתֵּן זְבֻלוּן לְיִשָּׂכָר גְּבִינָה וְחָלָב, וְיִּשָּׂכָר נָתַן לִזְבֻלּוּן מָלוֹן בַּבָּיִת, מִרְבָּץ בַּדִּיר וּמִרְעֶה לַצֹּאן.
כָּכָה נֶאֶחְזוּ הָאַחִים בִּסְבִיבוֹת עִיר כָּלַח וַיִּרְאוּ בְרָכָה בַּעֲמָלָם.
וַיְהִי אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים, וַיּאֹמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: “הָבָה נוֹדִיעַ נָא אֶת אָבִינוּ, כִּי כְבָר מָצָאנוּ הוֹן וְנַחֲלָה, וְיָבֹא אֵלֵינוּ וְיִתֵּן אֶת הוֹנוֹ לְאֶחָד מֵאִתָּנוּ, כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחַ”.
לַדָּבָר הַזֶּה הִסְכִּים גַּם יוֹסִי עוֹד בְּטֶרֶם גָּמַר אֶת שְׁלֹשׁ מַחְשְׁבוֹתָיו, כִּי כָלְתָה נַפְשׁוֹ לִרְאוֹת אֶת אָבִיו וּלְחַבֵּק אֶת אִמּוֹ; וַיִּכְתְּבוּ שְׁלשֶׁת הַבָּנִים מִכְתָּב לַאֲבִיהֶם וַיּוֹדִיעֻהוּ מִכֹּל אֱשֶׁר עָבַר עֲלֵיהֶם וַיְבַקְּשֻׁהוּ, כִּי יְמַהֵר לָבֹא אֲלֵיהֶם.
וְאַף אָמְנָם מִלֵּא אֲבִיהֶם אֶת בַּקָּשַׁת בָּנָיו, וְכַעֲבֹר מִסְפַּר יְרָחִים בָּא אֱלִיאָב וְאִשְׁתּוֹ עִירָה כָּלַח. וַיִּשְׂמְחוּ הַבָּנִים לִקְרָאתָם, וַיְנַשְּׁקוּ אֶת יְדֵי הוֹרֵיהֶם וְאֶת כַּנְפוֹת בִּגְדֵיהֶם וְגַם אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם נָשָׁקוּ.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִיאָב אֵת כָּל אֲשֶׁר עָבַר עַל בָּנָיו וְאֶת דְּבַר הָרִיב אֲשֶׁר הָיָה בֵין זְבֻלוּן וְיִשָּׂכָר, וְאֶת אֲשֶׁר עָזַר יוֹסִי לְכָל אֶחָד מֵהֶם — לֹא הוֹכִיחַ אֶת בָּנָיו בִּדְבָרִים, וְגַם לֹא הִלֵּל אֶת יוֹסִי בְּפִיהוּ, וַיִתֵּן לִזְבֻלוּן בְּמַתָּנָה שְׁתֵּי מֶרְכָּבוֹת כְּבוּדוֹת בְּלֹא סוּסִים, וּלְיִשָּׂכָר נָתַן שְׁנֵי צִמְדֵי סוּסִים בְּלֹא מֶרְכָּבוֹת. —
וַיִּקַּח יוֹסִי אֶת חֶלְקוֹ בַּמַתָּנוֹת כְּשֻׁתָּף וְעוֹזֵר בְּכָל עֲבוֹדוֹת אֶחָיו, מֶרְכָּבָה כְּבוּדָה מֵאֵת זְבֻלוּן, וְצֶמֶד סוּסִים — מֵאֵת יִשָּׁכָר; וַתֱּהִי לוֹ מֶרְכָּבָה כְּבוּדָה רְתוּמָה לְצֶמֶד סוּסִים טוֹבִים וְיָפִים מְאֹד.
וְהָאֵם נָתְנָה לִזְבֻלוּן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וּמִשְׁבְּצוֹתֵיהֶן רֵיקוֹת, וּלְיִשָּׂכָר נָתְנָה שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם, וְאוּלָם טַבָּעוֹת לֹא נָתְנָה לוֹ.
וַיִּקַּח יוֹסִי אֶת חֶלְקוֹ: טַבַּעַת זָהָב וְאֶבֶן שֹׁהַם וַיְּשַׁבִּץ אֶת הָאֶבֶן בַּטַּבַּעַת וַתְּהִי הַטַּבַּעַת יָפָה מְאֹד; וּנְעָרוֹת רַבּוֹת חָפְצוּ לָתֵת בִּמְחִירָהּ אֶת כָּל עֶדְיָן, וְגַם לָגֹז אֶת קְוֻצּוֹת רָאשֵׁיהֶן וּלְתִתָּן נוֹסָפוֹת עַל עֶדְיָן בִּמְחִיר הַטַּבָּעַת.
וְאוּלָם יוֹסִי לֹא אָבָה לִמְכֹּר אֶת הַטַּבַּעַת בְּעַד כָּל הוֹן.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ רֹאשׁ הָאֶזְרָחִים, כִּי בָּאוּ הוֹרֵי יוֹסִי — וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה וַיִּקְרָא לְכָל זִקְנֵי הָעִיר, וְאֶת אֱלִיאָב וְאֶת שְׁלשֶׁת בָּנָיו, הוֹשִׁיב בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים; וַיְהִי בְּעֵת הַמִּשְׁתֶּה, וַיָּקָם עָנֵר עַל רַגְלָיו וַיִּקְרָא:
"שִׁמְעוּ נָא, זְקֵנִים וּנְבוֹנִים! לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים מֵת אֶחָד מֵאֶזְרָחֵי עִירֵנוּ “יְדִידְיָה הָרִסְנִי”, וְהָאִישׁ — עָשִׁיר מְאֹד וְלֹא נָתַן לוֹ אֱלֹהִים בָּנִים, אַךְ בַּת אַחַת יָלְדָה לוֹ אִשְׁתּוֹ וַתָּמַת הָאֵם הָאֻמְלָלָה בְּהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ; וְהַבַּת — יָפָה וַחֲכָמָה, וַיֶּאֱהָבֶנָּה יְדִידְיָה יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בָנִים. וְלִפְנֵי מוֹתוֹ שָׁלַח לִקְרֹא לִי וַיַּפְקִידֵנִי עַל חֶלְקַת שָׂדֵהוּ וַיַּשְׂבִּיעֵנִי לִהְיוֹת לְאָב לְבִתּוֹ — זוּ קְצִיעָה, אֲשֶׁר גָּדְלָה בְּבֵיתִי כִּקְצִיעָה15 בִּשְׁמָהּ הַטּוֹב וּכְשׁוֹשַׁנָּה בְּיָפְיָהּ, כַּאֲשֶׁר עֵינֵיכֶם רוֹאוֹת; וְגַם שְׁטַר צַוָּאָה מָסַר עַל יָדִי חָתוּם וְסָגוּר בָּאַרְגָּז, וַיֹּאמֶר: “אֶת הַשְּׁטָר הַזֶּה אַל תִּפְתַּח, עַד אִם בָּא אִישׁ לַחֲרשׁ אֶת שָׂדִי, וְהָיָה אִם בְּטֶרֶם יִזְרַע אֶת זַרְעוֹ, יִקְצֹר שִׁקְלֵי כֶסֶף, אָז תִּפְתַּח אֶת הַשְּׁטָר וּתְמַלֵּא אַחֲרֵי כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בּוֹ” — וּבְכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵשִׁיב רוּחוֹ לֵאלֹהִים; וָאֶשְׁמֹר אֶת הַדָּבָר בְּלִבִּי.
וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי הִנֵּה זֶה בָּא אֶזְרָחֵנוּ הֶחָדָשׁ “יוֹסִי16 הַצָּעִיר”, וַיַּחֲרשׁ אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר הָיְתָה עֲזוּבָה מִיּוֹם מוֹת יְדִידְיָה, וּבְטֶרֶם יִזְרַע בָּהּ זַרְעוֹ, מָצָא בָהּ שִׁקְלֵי כֶסֶף לָרֹב, בְּעֹמֶק הַמַּחֲרֵשָׁה. עַתָּה הִגִּיעָה הָעֵת לִפְתֹּחַ אֶת הַשְּׁטָר.
וַיַּסְכִּימוּ הַזְּקֵנִים לִדְבָרָיו וַיִּפְתְּחוּ אֶת הַשְּׁטָר וַיִּמָּצֵא כָתוּב:
“חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר־לִי הִיא הַגְּרוּעָה בַּשָּׂדוֹת; אַךְ בַּעֲמַל כַּפַּיִם הוֹצֵאתִי מִמֶּנָּה יוֹתֵר, מֵאֲשֶׁר יוֹצִיא אִישׁ אִישׁ מִשָּׂדֵהוּ וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יֶאֱהַב עֲבוֹדָה כָמוֹנִי, וְיַעֲמִיק הַמַּחֲרֵשָׁה דַּיָּהּ, וְיִמְצָא אֶת כָּל הוֹנִי בָּאַרְגָּז, לוֹ הָאַרְגָּז וְלוֹ גַם יְעוּדָה קְצִיעָה בִתִּי לְאִשָּׁה”.
וַיִּשְׁתּוֹמְמוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד, וַיֹּאמְרוּ: "אָכֵן אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא! עַתָּה בֹּא בְּרוּךְ אֱלֹהִים, יוֹסִי הַצָּעִיר, וּזְכֵה בְּחֶלְקֶךָ! וַיִּשְׂמַח יוֹסִי עַל קְצִיעָה, אֲשֶׁר נָפְלָה בְגוֹרָלוֹ. אַךְ אַחַד הַזְּקֵנִים אָמַר: “הֵן חֹק לָנוּ מִימֵי בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, לִבְלִי תַּת כָּל נַעֲרָה לְאִישׁ עַד אִם נִשְׁאַל אֶת פִּיהָ! נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאַל — הֲתֵאוֹת לְהִנָּשֵׂא לְיוֹסִי” אִם לֹא?
אֲבָל הַנַּעֲרָה הוֹרִידָה אֶת רֹאשָׁה מָטָּה, וְלֹא עָנְתָה דָּבָר. וְלֹא יָדְעוּ הַזְּקֵנִים אִם מֵאֲשֶׁר תְּמָאֵן בְּיוֹסִי, עַל כֵּן הִיא מַחֲרֶשֶׁת, אוֹ מַאֲשֶׁר תֵּבוֹשׁ לְהוֹדוֹת בְּפִיהָ כִּי חֲפֵצָה הִיא בוֹ?
וַיֹּאמֶר זָקֵן אֶחָד: "הֵן אָמְנָם הַשְּׁתִיקָה הִיא חֲצִי הוֹדָאָה, אֲבָל אֵינֶנוּ יוֹדְעִים אִם הַהוֹדָאָה הִיא לְמֵאוּן אוֹ לְהַסְכָּמָה, עַל כֵּן זֹאת עֲשׂוּ: “תְּנוּ לָהּ צֶמֶר לִטְוֹת חוּטִים — מְלֶאכֶת שָׁלשׁ שָׁעוֹת, וְהָיָה אִם חֲפֵצָה הִיא בְּיוֹסִי, עָלֶיהָ לִגְמֹר אֶת הַמְּלָאכָה עַד שְׁתֵּי שָׁעוֹת; וְאִם לֹא תִּגְמְרֶנָה, אוֹת הִיא, כִּי מְמָאֶנֶת הִיא בוֹ”. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַקְּרוּאִים וַיִתְּנוּ לִקְצִיעָה צֶמֶר וַתֵּלֶךְ וַתִּסָּתֶר בְּחַדְרָהּ.
וַיְהִי הֵמָּה מְטִיבִים לִבָּם בַּיַּיִן, וְכִמְעַט שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת קְצִיעָה, וְאַךְ לֵב יוֹסִי דּוֹפֵק. הוּא סוֹפֵר אֶת הָרְגָעִים אֲשֶׁר נִקְצְבוּ לַמַּטְוֶה וְהִנֵּה לֹא עָבְרָה עוֹד שָׁעָה שְׁלֵמָה — וְדֶלֶת חֲדַר קְצִיעָה נִפְתְּחָה, וְיַד שְׁלוּחָה מִשָּׁם. וְאֶרֶג מַעֲשֶׂה יְדֵי חוֹשֵׁב הוֹפִיעַ לְעֵינֵי הַקְּרוּאִים. הִיא טָוְתָה אֶת הַחוּטִים, וְעוֹד מָצְאָה לָהּ עֵת לֶאֱרֹג מֵהֶם אֶרֶג נִפְלָא, אַךְ בֹּשָׁה לְהֵרָאוֹת לְעֵינֵי הַקְּרוּאִים וַתִּסָּתֶר מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת.
— הַסְכָּמָה! — הַסְכָּמָה! קָרְאוּ כָּל הַמְּסֻבִּים וַיִּשְׂמְחוּ מְאֹד.
לְיוֹם הַמָּחֳרָת עָשָׂה עָנֵר מִשְׁתֵּה נְשׂוּאִים, וַיִּקְרָא לְכָל אַנְשֵׁי הָעִיר לְמִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, וַיָּכִינוּ שָׁם יַיִן רַב לִמְאֹד, עַד כִּי לֹא מָצְאוּ לָהֶם דַּי כֵּלִים וְכוֹסוֹת.
וַיְהִי גַּם מִסְפַּר הַקְּרוּאִים רַב מְאֹד עַד כִּי לֹא מָצָא לָהֶם הַיָּיִן.
וְיִשָּׂכָר מָצָא מְנַת יֵינוֹ, אַךְ כּוֹס לֹא נִשְׁאֲרָה לוֹ עוֹד.
וּזְבֻלוּן מָצָא לוֹ כּוֹס, אַךְ יַיִן לֹא נִשְׁאַר בַּעֲדוֹ.
יְהוּדָה שְׁטֵינְבֶּרְגְּ.
-
שֶׁלֹא מֵעִנְיַן הַמְדֻבָּר. ↩
-
יִשְאָלוּהוּ ↩
-
גְלוּיוֹת רֹאשׁ. ↩
-
נַעַר חָצוּף. ↩
-
יִסָּחֵב, יִגָּרֵר. ↩
-
הַסְּחָבוֹת שֶׁל בֶּגֶד קָרוּעַ. ↩
-
יִסָּתֵם. ↩
-
חוֹל וַאֲבָנִים קְטַנּוֹת. ↩
-
אַשְׁפָּה. ↩
-
מָעוֹן. ↩
-
שֶׁקֶל. ↩
-
עוֹבֵד שׁמְּקַבֵּל בִּשְׂכָרוֹ חֵלֶק בִּתְבוּאָה. ↩
-
חֲשָׁבָהּ לוֹ לְבַת. ↩
-
עַל־גַּבָּם וּפְנֵיהֶם לְמָעְלָה. ↩
-
קְצִיעָה — מִין בֹּשֶׁם ↩
-
במקור נרשם ־ יוֹסו – הערת פב"י ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.