אותו לפנות־בקר השכמנו משום־מה יותר משאר ימות השנה. זעזועים של סערת־נפש רבה הורגשו בתוך חלל חדרנו, למרות הדומיה הכבדה ששררה בו. בשלוה וקרירות הרוח הורדנו, אנו הבחורים, העליזים והזריזים תמיד, את הרגלים מעל המטות. בתנועות רשלניות לבשנו את בגדינו. חצאי־הרהורים חשאיים נתרשמו על המצחים המעוננים. בזו המתינות היתרה ואי־השכיחה כאילו התפקקו ועלו הֵדֵי דפיקות הלב העמומים אשר לוחות חזה מוצקים, שעירים ושזופי שמש העיקו עליהם בכח והשתיקו אותם בעל כרחם.
בחוץ עוד היה לילה. בתוך חדרנו הבליחו שלהבות המנורות, מרביצות את אורן המרתת והמצהיב על בליטות פרצופינו. אנו עומדים כפופים סמוך לשולחנות, כל אחד בזווית שלו, ידיו הגרומות והשחרחרות משוחות בשמן ומבריקות בגון משונה, כאותם כלי־זין עצמם, האקדוחים והרובים, שטפלנו בשעה זו בנקיונם. ומידי פעם בפעם, כשהיינו מנסים את קפיציהם ומַקּוריהם, נתמלאו פתאום כתלי החדר שריקות זרות. ונדמה, כל אחד מצייץ לו בלשונו מתוך טרוניה וקוצר־רוח. קריאות אלה נתערבו יחד עם קריאות התרנגולים מבחוץ, שבאו בזו אחר זו בלי הפוגות. כאילו היה מי שעמד על גבם ברצועה ובמקל והאיץ בהם להוציא מתוך מעמקי גרונם המתוח את צריחותיהם המרוסקות.
בבת־אחת הורמו כל הראשים, והמבטים הופנו אל הדלת, שדפיקות קלות באו אלינו בעד קרשי העץ שלה.
אחד מאתנו קרא: “יבוא!”.
לאטה נפתחה הדלת ונדחקה פנימה, בפתח נראָה ר' יאיר, הממונה על האורוות.
“צפרא טבא, בחורים!”
חבר אחד הוציא את ידי כולנו:
“שלום, ר' יאיר, והצלצול אימתי?”
הוא התריז מתוך כעס מעושה: “או – הו! הזדרזתם הפעם, כאילו לחופה אתם נכנסים. גם הפקיד, זה כשעה שהוא מבלבל את מֹחי”.
ור' יאיר התחיל עובר משולחן לשולחן מנסה את הרובים, מסתכל בהם כמבין־דבר, פוסל ומכשיר, מסביר ומשמיע פרק בהלכות יריה בבקיאות רבה. נכנס אתנו בשיחה ארוכה, מלאה מאורעות רחוקים מהמציאות, שהיו לנו כבר לזרא, ושהיה חוזר עליהם תמיד, כשדעתו נתבסמה עליו לאחר שתית הי"ש שלו.
פתאום נשמע קול הפקיד, והפעם תקיף ביותר ומצוה ביותר:
“ר' יאיר משוך בפעמון!”
מיד נפטר מאתנו, עבר את החדר בפסיעות מהירות, הרגלים פשוקות מחמת זקנה. זקָנו מתנדנד לימין ולשמאל, והוא מעקם שפתיו, קורץ בעיניו ופולט בשעת הליכה:
“צאו וראו, הפקיד שלנו יוצא מכליו!”
חכינו לצלצול. כהרף־עין שנס מתניו כל אחד מאתנו, הזדיין, אסף כליו, הקיף את חלל החדר במבט אלם, עמוק, מבט־פרידה רך ויצא אל האורוה. שלא־מדעת התחיל הלב משמיע דפיקות קלות ותכופות, מתוך צפיה רבה; לא מתוך אימה גלויה, אבל מתוך רגש הדומה לה. העבודה נעשתה בסדר ובמשטר. הפְרָדות נרתמו, הושקו והמתג הושם בין לסתותיהן, בעודן מעלות גרה ומורידות ריר. וברדת פקיד־החוה אלינו, עמדנו כולנו כאיש אחד מוכנים על הקרפף ומחכים לפקודותיו. הוא קרב אלינו ודעתו מפוזרת, זקנו האדמדם רעד. ובהתאמצו למתוח לפנינו את קומתו הנמוכה פתח:
“היום – אל “אם הגבעות””.
צחקנו: “זה גלוי וידוע”.
והוא הוסיף: “סָחו לנו, שהבעלים הערבים ינסו להתגרות בנו ולהבריחנו. למען השם, הוו זהירים בכלי זינכם, גם אני בא אחריכם”.
ולר' יאיר, העומד מן הצד נכנע ומכווץ, קרא:
“חבוש סוסתי!”
בהרמת־רגל עלינו על הפרדות ויצאנו את הקרפף.
נפרשה לפנינו הדרך המתפתלת ויורדת מעל מדרון ההר, מבהיקה בְלָבְנָהּ ורטובה מטללי לילה. במזרח, הרחק שם בעבר הירדן, היו השמים מרתתים. פס כחלחל־כהה, מֵימִי ושקוף היה מנסר ועולה, ממזג את האפלה ומתגבר עליה. באויר הורגש קור שחרית. נצטמק עור הידים המחזיקות ברסן. בנחירי האף גֵרָה דבר־מה, עד שהיה מעלה דמעות מן העינים. האברים נצטננו אחד, אחד. רק אותם חלקי גוף, הקרובים אל בשר הבהמות ספגו לתוכם חמימות נוחה, לחה וחיה. הגוף נעשה מרושל, כאילו צנח כָּבדו למטה ונצמד בכח אל הבשר החי שמתחתיו, המפיק הבל נעים זה.
עשינו את דרכנו בשתיקה גמורה והתנהלנו לאטנו. עברו לפנינו נירים חרושים, מנומרים, אפורים, שחרחרים ואדמדמים. ואותו שלל־צבעים של עפרות הגליל הית מתגוון ביותר, בבַשֵׂר הָנֵץ־החמה את בואו. כל רגב מגובש, כל פלח חלמיש, המבליט שִׁנו החדה מתוך חיק האדמה, אבני חצץ פזורות לרבבות על פני השדות – כל אלה כאילו היו מקרבים אל עצמם ובולעים אל תוכם את קוי האור הראשונים של שמש בקר. והקרקע שמתחת לרגלינו, המישורים מסביב, מדרוני הגבעות המכוסות ירק רך ובָכִיר, הֵדֵי פעמי הפרדות, ציוץ עראי של ציפור־שחרית הנופל על ראשנו, הכל התמזג יחד כעצם חי, נושם בכבדות ברגעי תרדמה אחרונים ומקיץ לתנועה רבה. האויר התחיל מתבהר ומזדכך, לא היה כל ערפל. האדים הקלים, שהיו מתחבטים על פני האדמה ומחפשים אחיזה כל־שהיא בין חגוי הסלעים וקמטי התלמים, הלכו ואבדו גם הם בזוהר הרקיע. השמים הלכו וגבהו, הלכו ונִשאו, עד אין קץ, אשר אך עינה הכחולה של אילה נדחה ותועה על צמרותיהם של הררי הגליל תשיגנו!
עזבנו את הפרדות לנפשן. רצינו להגיע אל “אם הגבעות” עם אור היום. חדגוני נשמע פרזול השלשלאות, התלויות מעל צוארי בהמותינו, וקול חריקותיהם של אופני המחרשות, הנגררות מאחורינו. פרדותינו הרכינו ראשיהן בעצלות, קטפו פה ושם, תוך כדי הליכתן, עשבים שבצידי הדרכים. יש גם שהיו מתעכבות, מרחיבות נחיריהן ומריחות בהתאמצות יתרה באחד הרגבים, שמצאו לפניהן. גם אנו הרוכבים היינו שלוים. הרגלים, התלויות משני עברי כרס הבהמה, התנועעו כמטוטלת זו, קדם ואחור בתנועה שוה ומדודה. חושינו היו הולכים ונרדמים מתוך שלות שחרית זו, אילו לא בא רגש משונה לקוסס תוך הלב כתולעת בבשר הפרי החי. וכה מוזר ולא־מובן נראה לנו רובה זה, הטעון על שכמנו ומבליט קצהו מעל לשכם ומטיל צִלו על הקרקע לרגלינו. כלי־מות זה, כדורים הללו, הערוכים באזור עם נרתיקיהם המזהיבים, נראו לנו כה מיותרים. הם לא נתמזגו עם אפסרים אלה, חבלי־רתמה, רסנים, שהיו משתרבבים ולופתים את כרסי בהמותינו, המיגעות פרסותיהן הרכות והממועכות מרוב לשלוש ודריסה באדמות הנירים החרושים. לא, לא היינו גבורי־מלחמה. היינו עובדי־אדמה שקטים, היוצאים עם אור בקר לפעלם. כלי הזין שעל גבנו היה כגוף זר ורחוק לנו.
סוף־סוף עלתה באופק שמש מגודלת ואדומה. דפקנו בבהמותינו להחיש צעדיהן, וכעבור רגעים מספר הגענו למחוז חפצנו. “אם הגבעות” היתה בקעה רחבה וחמודה, נתונה בתוך מסגרתן של שרשרות הרים, זרועה גבנונים, גבנונים. הגבעות הקיפו את הבקעה מכל צד. רק במקום אחד נמצא שביל צר, המחברה עם דרך המלך. מעבר לגבעות נראו אהלי בדוים. ואם גם רחקו מאתנו, הרגשנו במציאותם. ריח חמיץ של קוּם וגללי צאן הגיע אל אפנו.
אחד החברים הראה באצבעו על הגבעות ואמר:
“משם יבוא אלינו הכדור הראשון”.–
עברנו בשתיקה על דבריו, והחילונו לערוך את סדר העבודות. חלקנו את חבל האדמה לארבע. שמונה “מחרשות” היו, יצאנו איפוא שתי “מחרשות” לכל רביע. העבודה היתה קשה מאד. המחרשות נצמדו תחלה אל האדמה כפלדה אל אבן שואבת. ולסוף, כיון שחשו פרדותינו, שהפעם לא נחמוד לצון לנו, היו המחרשות מחליקות במהירות, מטילות לצדדים חשוקי־אדמה שמנים ומבריקים. הכּׅינָרים המכסיפים והקוצים האפורים, שהיו מכסים את פני כל הבקעה, הלכו וכָלו. זה אחר זה נעקרו מן השורש ועפר המחרשות היה מצפינם ומקברם בחיק התלמים. רק פה ושם נתגלו לעין חבילות עשבי־הבר היבשים עם מחטיהם ועוקציהם המלבינים, על השטח החום.
עם העבודה הורם גם מצב־הנפש. והרוח הרעה, שהיתה שוכנת בהחבא באחד מחדרי הלב, נדחתה הלאה. מארבע פנות הבקעה נשמעו קריאות זירוז לבהמות וקטעי מזמורים. להקות ציפורים חגו מעל לראש החורשים, ירדו אל תוך התלם הפתוח ונקרו בְּרִמַת העפר התחוח ומלאו את האויר בניתוריהן ובציוציהן. שוב היינו עליזים, כרגיל. הכח הטמיר, הצפון ברגביה המהבילים של אדמת בור זו, כאילו נתמזג עם הדם ועוררהו. ריאותינו היו מתמלאות ערפלי צמיחה ושגשוג אלה, וברקן של המחרשות הלטושות והמצוחצחות היה מוציא ניצוצות מתוך העין ומשכיח תבל ומלואה.
פתאום לפתע נפסקה העבודה על פני הבקעה בכל ארבעת הצדדים. לאזנינו הגיעו שעטות פרסות רוכבים. חיש הרפינו מהמושכות, וכל אחד הוריד רובהו ועמד הכן. הֵדֵי הפְרָסות קרבו. נרעדה נימה חבויה בלב. היה אפוא צורך בכלי משחית זה, התלוי על השכם ומכביד ומטריד. אולם עד מהרה נוכחנו, כי פחד שוא היה פחדנו. על פני השביל נראתה סוסתו של פקיד
החוה, גבוהה ויהירה. פיה היה מלא קצף וכולה אחוזה רעדה משטף דמיה הסוערים בעורקיה, המשתזרים מתחת לעורה האפור והרך והמתלבטים ברשת מסובכת על כרסה ועל שוקיה המלאות והיפות. פקיד החוה בא אלינו במהירות. ובשבתו רכוב על סוסה גבוהה ואיתנה זו, נתכוצה הפעם קומתו ביותר. שאל את הראשון, שנתקל לו בדרך, מתוך קוצר רוח: “לא אירע כלום?” – קראנו לו מרחוק: “לא מאומה!”
והלכנו מעם בהמותנו ועמדנו מסביבו. אחד הבחורים פתח: “אם עוד שלוש שעות למצער שכנינו עוזבים אותנו למנוחות, הרי מחר, נצא לזרוע על אפם ועל חמתם!”
הפקיד הקיף במבטו את הבקעה: “נכון מאוד, רבה העבודה שעשיתם”. ואחר הוסיף מתוך צחוק של ערמה: “אולם כך עליכם לעבוד תמיד, בכל יום”.
החלטנו, לאחר שהפסקנו את עבודתנו, לאכול סעודתנו החטופה ולשוב אל החרישה עד סיומה. ישבנו בעיגול והחילונו בסעודה. והפקיד ירד מעל סוסתו, עמד בסמוך לנו, מחזיק הרסן בין אצבעותיו ונכנס אתנו בשיחה מקורבת. מן הצד היו מוטלים שמונת הרובים בצבור, מעורבים יחד עם השוטים והרצועות, כדבר שאין בו חפץ. מלבנות הקרקע החרושים והפרושים לעינינו הרנינו את הלב. אדמת הבקעה היתה עוד בבתוליה, אדמת־בור ממש, מעובה, מלאה לשד ומבריקה כמהולה בשמן. ניכר היה כי רב מספר השנים, שאדמה זו היתה עזובה, משומטת, פִּראית, מדשיאה לרצונה את גידול הבר באין מפריע.
ובעוד אנו יושבים שקטים ושלוים, עסוקים בעניני סעודה ומבדחים דעתנו בשיחה קלה, קפץ אחד מחברינו ממקומו. וכאילו נחש הכישו, חטף אחד הרובים ויצא בריצה אל מחרשתו, בהשאירו מאחריו רק את הנאקה הזאת: “פרדותי”!
על מדרוני הגבעות נראו נקודות שחורות שמתנועעות ובאות בזהירות ובזחילה. נדמה היה שנקודות אפלות אלו נפלטות מתוך קמטי הסלעים, מכל צד עד שהקיפו את הבקעה סחור־סחור. שלא מדעת נולדה בלב איבה רבה מעורבת ברגש של פיגול, לאותן הנקודות הרוחשות בפחד ובמסתרים. מיד נזדינו ברובינו וכל אחד מהר לגשת אל זוגו. בשעת ריצה ראינו את חברנו שמואל נאבק ומגן על עצמו מפני מתנפליו, אחר ראינו אותו נופל לאחוריו. אחד הערביים נמלט חיש, רכוב על פרדה אחת מזוגו של שמואל. מעל ראשי הגבעות נשמעו קולות מפץ. נִסרו שריקות חדות וחצו את האויר מבריחות את הצפרים הזרועות על פני השדה החרוש, להקות להקות. טִיְּלו קולות־פרא, צעקות, קריאות איום ועידוד. אולם מיד, כשנתעלם הרוכב על הפרדה הגזולה מן העין, אבדו גם הנקודות השחורות על הגבעות. כאילו נפתחה האדמה מתחתם ובלעה אותן חיים.
כל זה עבר במהירות רבה ולא נתַנו אימון למראה עינינו. היתה ערה רק הרגשה אחת סתומה וסמויה: הפרדות! ורק אחרי כן, לאחר שניצלו כל ה“זוגות”, שבנו אל מקום חרישתו של חברנו שמואל. מצאנו כאן את הפקיד ואת חברו לחרישה של שמואל עומדים בסמוך לו, גוחנים כל גבו ומטפלים בו. הוא היה מוטל מתבוסס בדמיו. דם היה מזנק בשטף מתוך חזהו. ידו האחת הוסיפה עוד לאחוז בקצה החבל, שנחתך לשנים יחד עם אצבע היד. זה היה אגודלו, שהיה מונח עכשיו טבול בדם ומלוכלך בעפר על יד המחרשה. כף היד השניה, הבריאה, אחזה ברובה בחזקה יתרה, והאצבעות היו תועות סביב למקור, כרוצות למתחו. עיני שמואל הביטו נכחן, ובסקירה קופאת ומעולפת זו היה עוד רועד זיק של חימה עזה.
מהרנו להחזירו הכפרה, כי מצבו עורר דאגה. הפקיד עלה על סוסתו, ואנו שבעת הבחורים, הרימונו את גופתו של שמואל, בחור כתפני ורחב גרמים, והושבנוהו על האוכף. הפקיד חבק את שמואל בשתי זרועותיו, שהתחילו מסתמקות מדם הפצע שהיה שותת בלי הרף, והסוסה פנתה לדרכה. מתחילה כרעה קימעה תחת כפל משאה, אולם אחרי כן אספה כחות וצעדה קדימה בפסיעה גסה ובוטחת. מתוך צער עמוק לותה עיננו את הרוכבים המתרחקים. ורק לאחר שצִלם נבלע בין דפני השביל ונעלם, התאוששנו, הבטנו איש בפני רעהו. אחר הבטנו על הקרקע שמתחת לרגלינו: הדם השפוך נקוה לשלולית קטנה, והעפר התחיל כבר סופגו ומטשטשו. דם זה צעק חמס ממעמקי האדמה. ומראה האצבע החתוכה, אותו אגודל מקוצר עם צפרנו הסמוק, אמר נקם.
אחד החברים פלט: “נכסה עליה!”
ומיד נגש אל אבן אחת גדולה, שהיתה מונחת שקועה בקרקע מן הצד. הוא אחזה בשתי ידיו והתחיל מזעזעה בכעס מרובה. אך היא לא זזה ממקומה. הוא צעד פסיעות אחדות לאחוריו והסתער עליה שנית. הפעם התפקעה האדמה מסביבה, והאבן נתהפכה על פיה. כולנו החילונו לגלגלה למקום המעשה וכסינו בה את דם חברנו השפוך.
פתאום נשמע קול אחד החברים: “לעבודה! ויבואו הללו ויראו את כחותיהם, שפנים, טפוי!”
הוא ירק במלוא פיו ואחז במושכות בהמותיו. עשינו כמוהו. עבדנו עכשיו בקהל זה אחר זה. והפעם היו רק שש מחרשות, כי לסירוגין עמד אחד מאתנו על המשמר לבחון את תנועת המתנפלים. העבודה התקדמה במהירות רבה. זרזנו את בהמותינו בלי רחמים. הכל נשכח מאתנו. לא ראינו מאומה לנגד עינינו. לא חסנו על הדם שנשפך, הרי לשם כך באנו הנה. אולם השתוקקנו לקרב גלוי, ולגועל היה לנו חמס־מסתרים זה של שכנינו. צעדנו איפוא מתוך צפיה גדולה מאחרי המחרשות, צמאים להתפרצות אשר בה נשפוך את כל חמתנו הבוערת.,
כך עבדנו ארבע שעות, מתוך שכרון ועקשנות, בלי הפסק ובנשימה אחת. חכינו בכליון עינים להתנפלות, אבל לשוא. היא לא באה. פעמים מספר הופיעו אמנם אותן הנקודות השחורות בראשי הגבעות. אולם עכשיו היו מיד כדורינו שלוחים לקראתן, וכלעומת שהופיעו כן נעלמו. גם פרדותינו היו אחוזות רוגז. הן רצו על פני השדה כמטורפות, מטלטלות את חרטומיהן אילך ואילך ונושמות אויר במלא חזותיהן. המחרשות נגררו אחריהן כקיסמים קלים, מכסות את הדשאים ואת הקוצים ברגבי עפר גדולים, הנזרקים לצדי התלם בחצאי עיגולים, כחשוקי חביות מעוקמות. ובתוך הנפש נעשה קל, כאילו היינו מריקים תריסר הין יין משובח ועתיק. נמתחו השרירים. הוצתו העינים. הלב דפק בחזקה, לא מתוך מורא. אותו לא ידענו עכשיו. הלב דפק מתוך תשוקה רבה, קוצר רוח וכוסף, כלבו של אוהב, המצפה מאחורי גדר דחויה לרעית נפשו. הרגלים היו מתנשאות מאליהן בעפר תחוח זה, כאילו הקרקע מתחת לעקבותינו נתרכך, נעשה גמיש וסופגני כקצפם המבעבע של גלי ים סוער.
לפנות ערב הגיע אלינו שוב פקיד החוה, בלוית שני שומריו. הוא הביא את הבשורה הטובה, כי פצע שמואל אינו עמוק ואינו מסוכן. הפקיד לגלג: “כל הזמן אינו פוסק מלהכריז כי יצא מחר לזרוע בשדה”.
הוא חכה עד שגמרנו מלאכתנו. לעיניו עשינו שתים שלש הקפות ותלם עם תלם נפגשו.
רחבה וגדולה, מוקפת גבעות, כמימי יאור שחרחרים נפרשה הבקעה הקטנה, מכוסה תלמים תלמים ועטופה ערפל קל, מזדהב תחת השמים המתלקחים בדמדומי בין הערבים. היא היתה כמסתירה בתוך חיקה סוד ששונם של חייה החדשים.
באמצע התנשאה אבן אחת, אפורה ומושכת אליה את העין. מתחתה פעפעו עוד דמי חברנו שמואל. ובעברנו על ידה, דבק המבט בה לרגע קל, וכאילו לחש הלב: חכי מעט, עוד ימים יבואו, ימי גידול ופריחה, ושדות דגן מלאים יכסו עליך בקמתם.
הפקיד יצא בראש. אנו באנו אחריו. בשעת רכיבה לא הוציא איש הגה מפיו. דומם שקעה החמה. שמי מערב נתכסו פז. ראש התבור התחיל מצטנף בענני שקיעה. העמקים נטשטשו ומלאו אבק של זהב. נשארו רק ההרים ושיאיהם. לבסוף נעלמו גם הם מן העין. הגבולות נתרחבו. האויר היה בן גון אחד, שהתחיל מתעבה מרגע לרגע. מרחוק הופיעו צללי הבתים של החוה, מקום מגורינו.
בקרבת החצר, בפנותנו אל הקרפף, עכב הפקיד את סוסתו ואמר: “מחר תצאו ל”אם הגבעות" לזרוע".
לא ענינו דבר. כלום היה ספק בכך?
ולמחרת עם עלות השחר יצאנו לזרוע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.