אותו לפנות־בקר השכמנו משום־מה יותר משאר ימות השנה. זעזועים של סערת־נפש רבה הורגשו בתוך חלל חדרנו, למרות הדומיה הכבדה ששררה בו. בשלוה וקרירות הרוח הורדנו, אנו הבחורים, העליזים והזריזים תמיד, את הרגלים מעל המטות. בתנועות רשלניות לבשנו את בגדינו. חצאי־הרהורים חשאיים נתרשמו על המצחים המעוננים. בזו המתינות היתרה ואי־השכיחה כאילו התפקקו ועלו הֵדֵי דפיקות הלב העמומים אשר לוחות חזה מוצקים, שעירים ושזופי שמש העיקו עליהם בכח והשתיקו אותם בעל כרחם.
בחוץ עוד היה לילה. בתוך חדרנו הבליחו שלהבות המנורות, מרביצות את אורן המרתת והמצהיב על בליטות פרצופינו. אנו עומדים כפופים סמוך לשולחנות, כל אחד בזווית שלו, ידיו הגרומות והשחרחרות משוחות בשמן ומבריקות בגון משונה, כאותם כלי־זין עצמם, האקדוחים והרובים, שטפלנו בשעה זו בנקיונם. ומידי פעם בפעם, כשהיינו מנסים את קפיציהם ומַקּוריהם, נתמלאו פתאום כתלי החדר שריקות זרות. ונדמה, כל אחד מצייץ לו בלשונו מתוך טרוניה וקוצר־רוח. קריאות אלה נתערבו יחד עם קריאות התרנגולים מבחוץ, שבאו בזו אחר זו בלי הפוגות. כאילו היה מי שעמד על גבם ברצועה ובמקל והאיץ בהם להוציא מתוך מעמקי גרונם המתוח את צריחותיהם המרוסקות.
בבת־אחת הורמו כל הראשים, והמבטים הופנו אל הדלת, שדפיקות קלות באו אלינו בעד קרשי העץ שלה.
אחד מאתנו קרא: “יבוא!”.
לאטה נפתחה הדלת ונדחקה פנימה, בפתח נראָה ר' יאיר, הממונה על האורוות.
“צפרא טבא, בחורים!”
חבר אחד הוציא את ידי כולנו:
“שלום, ר' יאיר, והצלצול אימתי?”
הוא התריז מתוך כעס מעושה: “או – הו! הזדרזתם הפעם, כאילו לחופה אתם נכנסים. גם הפקיד, זה כשעה שהוא מבלבל את מֹחי”.
ור' יאיר התחיל עובר משולחן לשולחן מנסה את הרובים, מסתכל בהם כמבין־דבר, פוסל ומכשיר, מסביר ומשמיע פרק בהלכות יריה בבקיאות רבה. נכנס אתנו בשיחה ארוכה, מלאה מאורעות רחוקים מהמציאות, שהיו לנו כבר לזרא, ושהיה חוזר עליהם תמיד, כשדעתו נתבסמה עליו לאחר שתית הי"ש שלו.
פתאום נשמע קול הפקיד, והפעם תקיף ביותר ומצוה ביותר:
“ר' יאיר משוך בפעמון!”
מיד נפטר מאתנו, עבר את החדר בפסיעות מהירות, הרגלים פשוקות מחמת זקנה. זקָנו מתנדנד לימין ולשמאל, והוא מעקם שפתיו, קורץ בעיניו ופולט בשעת הליכה:
“צאו וראו, הפקיד שלנו יוצא מכליו!”
חכינו לצלצול. כהרף־עין שנס מתניו כל אחד מאתנו, הזדיין, אסף כליו, הקיף את חלל החדר במבט אלם, עמוק, מבט־פרידה רך ויצא אל האורוה. שלא־מדעת התחיל הלב משמיע דפיקות קלות ותכופות, מתוך צפיה רבה; לא מתוך אימה גלויה, אבל מתוך רגש הדומה לה. העבודה נעשתה בסדר ובמשטר. הפְרָדות נרתמו, הושקו והמתג הושם בין לסתותיהן, בעודן מעלות גרה ומורידות ריר. וברדת פקיד־החוה אלינו, עמדנו כולנו כאיש אחד מוכנים על הקרפף ומחכים לפקודותיו. הוא קרב אלינו ודעתו מפוזרת, זקנו האדמדם רעד. ובהתאמצו למתוח לפנינו את קומתו הנמוכה פתח:
“היום – אל “אם הגבעות””.
צחקנו: “זה גלוי וידוע”.
והוא הוסיף: “סָחו לנו, שהבעלים הערבים ינסו להתגרות בנו ולהבריחנו. למען השם, הוו זהירים בכלי זינכם, גם אני בא אחריכם”.
ולר' יאיר, העומד מן הצד נכנע ומכווץ, קרא:
“חבוש סוסתי!”
בהרמת־רגל עלינו על הפרדות ויצאנו את הקרפף.
נפרשה לפנינו הדרך המתפתלת ויורדת מעל מדרון ההר, מבהיקה בְלָבְנָהּ ורטובה מטללי לילה. במזרח, הרחק שם בעבר הירדן, היו השמים מרתתים. פס כחלחל־כהה, מֵימִי ושקוף היה מנסר ועולה, ממזג את האפלה ומתגבר עליה. באויר הורגש קור שחרית. נצטמק עור הידים המחזיקות ברסן. בנחירי האף גֵרָה דבר־מה, עד שהיה מעלה דמעות מן העינים. האברים נצטננו אחד, אחד. רק אותם חלקי גוף, הקרובים אל בשר הבהמות ספגו לתוכם חמימות נוחה, לחה וחיה. הגוף נעשה מרושל, כאילו צנח כָּבדו למטה ונצמד בכח אל הבשר החי שמתחתיו, המפיק הבל נעים זה.
עשינו את דרכנו בשתיקה גמורה והתנהלנו לאטנו. עברו לפנינו נירים חרושים, מנומרים, אפורים, שחרחרים ואדמדמים. ואותו שלל־צבעים של עפרות הגליל הית מתגוון ביותר, בבַשֵׂר הָנֵץ־החמה את בואו. כל רגב מגובש, כל פלח חלמיש, המבליט שִׁנו החדה מתוך חיק האדמה, אבני חצץ פזורות לרבבות על פני השדות – כל אלה כאילו היו מקרבים אל עצמם ובולעים אל תוכם את קוי האור הראשונים של שמש בקר. והקרקע שמתחת לרגלינו, המישורים מסביב, מדרוני הגבעות המכוסות ירק רך ובָכִיר, הֵדֵי פעמי הפרדות, ציוץ עראי של ציפור־שחרית הנופל על ראשנו, הכל התמזג יחד כעצם חי, נושם בכבדות ברגעי תרדמה אחרונים ומקיץ לתנועה רבה. האויר התחיל מתבהר ומזדכך, לא היה כל ערפל. האדים הקלים, שהיו מתחבטים על פני האדמה ומחפשים אחיזה כל־שהיא בין חגוי הסלעים וקמטי התלמים, הלכו ואבדו גם הם בזוהר הרקיע. השמים הלכו וגבהו, הלכו ונִשאו, עד אין קץ, אשר אך עינה הכחולה של אילה נדחה ותועה על צמרותיהם של הררי הגליל תשיגנו!
עזבנו את הפרדות לנפשן. רצינו להגיע אל “אם הגבעות” עם אור היום. חדגוני נשמע פרזול השלשלאות, התלויות מעל צוארי בהמותינו, וקול חריקותיהם של אופני המחרשות, הנגררות מאחורינו. פרדותינו הרכינו ראשיהן בעצלות, קטפו פה ושם, תוך כדי הליכתן, עשבים שבצידי הדרכים. יש גם שהיו מתעכבות, מרחיבות נחיריהן ומריחות בהתאמצות יתרה באחד הרגבים, שמצאו לפניהן. גם אנו הרוכבים היינו שלוים. הרגלים, התלויות משני עברי כרס הבהמה, התנועעו כמטוטלת זו, קדם ואחור בתנועה שוה ומדודה. חושינו היו הולכים ונרדמים מתוך שלות שחרית זו, אילו לא בא רגש משונה לקוסס תוך הלב כתולעת בבשר הפרי החי. וכה מוזר ולא־מובן נראה לנו רובה זה, הטעון על שכמנו ומבליט קצהו מעל לשכם ומטיל צִלו על הקרקע לרגלינו. כלי־מות זה, כדורים הללו, הערוכים באזור עם נרתיקיהם המזהיבים, נראו לנו כה מיותרים. הם לא נתמזגו עם אפסרים אלה, חבלי־רתמה, רסנים, שהיו משתרבבים ולופתים את כרסי בהמותינו, המיגעות פרסותיהן הרכות והממועכות מרוב לשלוש ודריסה באדמות הנירים החרושים. לא, לא היינו גבורי־מלחמה. היינו עובדי־אדמה שקטים, היוצאים עם אור בקר לפעלם. כלי הזין שעל גבנו היה כגוף זר ורחוק לנו.
סוף־סוף עלתה באופק שמש מגודלת ואדומה. דפקנו בבהמותינו להחיש צעדיהן, וכעבור רגעים מספר הגענו למחוז חפצנו. “אם הגבעות” היתה בקעה רחבה וחמודה, נתונה בתוך מסגרתן של שרשרות הרים, זרועה גבנונים, גבנונים. הגבעות הקיפו את הבקעה מכל צד. רק במקום אחד נמצא שביל צר, המחברה עם דרך המלך. מעבר לגבעות נראו אהלי בדוים. ואם גם רחקו מאתנו, הרגשנו במציאותם. ריח חמיץ של קוּם וגללי צאן הגיע אל אפנו.
אחד החברים הראה באצבעו על הגבעות ואמר:
“משם יבוא אלינו הכדור הראשון”.–
עברנו בשתיקה על דבריו, והחילונו לערוך את סדר העבודות. חלקנו את חבל האדמה לארבע. שמונה “מחרשות” היו, יצאנו איפוא שתי “מחרשות” לכל רביע. העבודה היתה קשה מאד. המחרשות נצמדו תחלה אל האדמה כפלדה אל אבן שואבת. ולסוף, כיון שחשו פרדותינו, שהפעם לא נחמוד לצון לנו, היו המחרשות מחליקות במהירות, מטילות לצדדים חשוקי־אדמה שמנים ומבריקים. הכּׅינָרים המכסיפים והקוצים האפורים, שהיו מכסים את פני כל הבקעה, הלכו וכָלו. זה אחר זה נעקרו מן השורש ועפר המחרשות היה מצפינם ומקברם בחיק התלמים. רק פה ושם נתגלו לעין חבילות עשבי־הבר היבשים עם מחטיהם ועוקציהם המלבינים, על השטח החום.
עם העבודה הורם גם מצב־הנפש. והרוח הרעה, שהיתה שוכנת בהחבא באחד מחדרי הלב, נדחתה הלאה. מארבע פנות הבקעה נשמעו קריאות זירוז לבהמות וקטעי מזמורים. להקות ציפורים חגו מעל לראש החורשים, ירדו אל תוך התלם הפתוח ונקרו בְּרִמַת העפר התחוח ומלאו את האויר בניתוריהן ובציוציהן. שוב היינו עליזים, כרגיל. הכח הטמיר, הצפון ברגביה המהבילים של אדמת בור זו, כאילו נתמזג עם הדם ועוררהו. ריאותינו היו מתמלאות ערפלי צמיחה ושגשוג אלה, וברקן של המחרשות הלטושות והמצוחצחות היה מוציא ניצוצות מתוך העין ומשכיח תבל ומלואה.
פתאום לפתע נפסקה העבודה על פני הבקעה בכל ארבעת הצדדים. לאזנינו הגיעו שעטות פרסות רוכבים. חיש הרפינו מהמושכות, וכל אחד הוריד רובהו ועמד הכן. הֵדֵי הפְרָסות קרבו. נרעדה נימה חבויה בלב. היה אפוא צורך בכלי משחית זה, התלוי על השכם ומכביד ומטריד. אולם עד מהרה נוכחנו, כי פחד שוא היה פחדנו. על פני השביל נראתה סוסתו של פקיד
החוה, גבוהה ויהירה. פיה היה מלא קצף וכולה אחוזה רעדה משטף דמיה הסוערים בעורקיה, המשתזרים מתחת לעורה האפור והרך והמתלבטים ברשת מסובכת על כרסה ועל שוקיה המלאות והיפות. פקיד החוה בא אלינו במהירות. ובשבתו רכוב על סוסה גבוהה ואיתנה זו, נתכוצה הפעם קומתו ביותר. שאל את הראשון, שנתקל לו בדרך, מתוך קוצר רוח: “לא אירע כלום?” – קראנו לו מרחוק: “לא מאומה!”
והלכנו מעם בהמותנו ועמדנו מסביבו. אחד הבחורים פתח: “אם עוד שלוש שעות למצער שכנינו עוזבים אותנו למנוחות, הרי מחר, נצא לזרוע על אפם ועל חמתם!”
הפקיד הקיף במבטו את הבקעה: “נכון מאוד, רבה העבודה שעשיתם”. ואחר הוסיף מתוך צחוק של ערמה: “אולם כך עליכם לעבוד תמיד, בכל יום”.
החלטנו, לאחר שהפסקנו את עבודתנו, לאכול סעודתנו החטופה ולשוב אל החרישה עד סיומה. ישבנו בעיגול והחילונו בסעודה. והפקיד ירד מעל סוסתו, עמד בסמוך לנו, מחזיק הרסן בין אצבעותיו ונכנס אתנו בשיחה מקורבת. מן הצד היו מוטלים שמונת הרובים בצבור, מעורבים יחד עם השוטים והרצועות, כדבר שאין בו חפץ. מלבנות הקרקע החרושים והפרושים לעינינו הרנינו את הלב. אדמת הבקעה היתה עוד בבתוליה, אדמת־בור ממש, מעובה, מלאה לשד ומבריקה כמהולה בשמן. ניכר היה כי רב מספר השנים, שאדמה זו היתה עזובה, משומטת, פִּראית, מדשיאה לרצונה את גידול הבר באין מפריע.
ובעוד אנו יושבים שקטים ושלוים, עסוקים בעניני סעודה ומבדחים דעתנו בשיחה קלה, קפץ אחד מחברינו ממקומו. וכאילו נחש הכישו, חטף אחד הרובים ויצא בריצה אל מחרשתו, בהשאירו מאחריו רק את הנאקה הזאת: “פרדותי”!
על מדרוני הגבעות נראו נקודות שחורות שמתנועעות ובאות בזהירות ובזחילה. נדמה היה שנקודות אפלות אלו נפלטות מתוך קמטי הסלעים, מכל צד עד שהקיפו את הבקעה סחור־סחור. שלא מדעת נולדה בלב איבה רבה מעורבת ברגש של פיגול, לאותן הנקודות הרוחשות בפחד ובמסתרים. מיד נזדינו ברובינו וכל אחד מהר לגשת אל זוגו. בשעת ריצה ראינו את חברנו שמואל נאבק ומגן על עצמו מפני מתנפליו, אחר ראינו אותו נופל לאחוריו. אחד הערביים נמלט חיש, רכוב על פרדה אחת מזוגו של שמואל. מעל ראשי הגבעות נשמעו קולות מפץ. נִסרו שריקות חדות וחצו את האויר מבריחות את הצפרים הזרועות על פני השדה החרוש, להקות להקות. טִיְּלו קולות־פרא, צעקות, קריאות איום ועידוד. אולם מיד, כשנתעלם הרוכב על הפרדה הגזולה מן העין, אבדו גם הנקודות השחורות על הגבעות. כאילו נפתחה האדמה מתחתם ובלעה אותן חיים.
כל זה עבר במהירות רבה ולא נתַנו אימון למראה עינינו. היתה ערה רק הרגשה אחת סתומה וסמויה: הפרדות! ורק אחרי כן, לאחר שניצלו כל ה“זוגות”, שבנו אל מקום חרישתו של חברנו שמואל. מצאנו כאן את הפקיד ואת חברו לחרישה של שמואל עומדים בסמוך לו, גוחנים כל גבו ומטפלים בו. הוא היה מוטל מתבוסס בדמיו. דם היה מזנק בשטף מתוך חזהו. ידו האחת הוסיפה עוד לאחוז בקצה החבל, שנחתך לשנים יחד עם אצבע היד. זה היה אגודלו, שהיה מונח עכשיו טבול בדם ומלוכלך בעפר על יד המחרשה. כף היד השניה, הבריאה, אחזה ברובה בחזקה יתרה, והאצבעות היו תועות סביב למקור, כרוצות למתחו. עיני שמואל הביטו נכחן, ובסקירה קופאת ומעולפת זו היה עוד רועד זיק של חימה עזה.
מהרנו להחזירו הכפרה, כי מצבו עורר דאגה. הפקיד עלה על סוסתו, ואנו שבעת הבחורים, הרימונו את גופתו של שמואל, בחור כתפני ורחב גרמים, והושבנוהו על האוכף. הפקיד חבק את שמואל בשתי זרועותיו, שהתחילו מסתמקות מדם הפצע שהיה שותת בלי הרף, והסוסה פנתה לדרכה. מתחילה כרעה קימעה תחת כפל משאה, אולם אחרי כן אספה כחות וצעדה קדימה בפסיעה גסה ובוטחת. מתוך צער עמוק לותה עיננו את הרוכבים המתרחקים. ורק לאחר שצִלם נבלע בין דפני השביל ונעלם, התאוששנו, הבטנו איש בפני רעהו. אחר הבטנו על הקרקע שמתחת לרגלינו: הדם השפוך נקוה לשלולית קטנה, והעפר התחיל כבר סופגו ומטשטשו. דם זה צעק חמס ממעמקי האדמה. ומראה האצבע החתוכה, אותו אגודל מקוצר עם צפרנו הסמוק, אמר נקם.
אחד החברים פלט: “נכסה עליה!”
ומיד נגש אל אבן אחת גדולה, שהיתה מונחת שקועה בקרקע מן הצד. הוא אחזה בשתי ידיו והתחיל מזעזעה בכעס מרובה. אך היא לא זזה ממקומה. הוא צעד פסיעות אחדות לאחוריו והסתער עליה שנית. הפעם התפקעה האדמה מסביבה, והאבן נתהפכה על פיה. כולנו החילונו לגלגלה למקום המעשה וכסינו בה את דם חברנו השפוך.
פתאום נשמע קול אחד החברים: “לעבודה! ויבואו הללו ויראו את כחותיהם, שפנים, טפוי!”
הוא ירק במלוא פיו ואחז במושכות בהמותיו. עשינו כמוהו. עבדנו עכשיו בקהל זה אחר זה. והפעם היו רק שש מחרשות, כי לסירוגין עמד אחד מאתנו על המשמר לבחון את תנועת המתנפלים. העבודה התקדמה במהירות רבה. זרזנו את בהמותינו בלי רחמים. הכל נשכח מאתנו. לא ראינו מאומה לנגד עינינו. לא חסנו על הדם שנשפך, הרי לשם כך באנו הנה. אולם השתוקקנו לקרב גלוי, ולגועל היה לנו חמס־מסתרים זה של שכנינו. צעדנו איפוא מתוך צפיה גדולה מאחרי המחרשות, צמאים להתפרצות אשר בה נשפוך את כל חמתנו הבוערת.,
כך עבדנו ארבע שעות, מתוך שכרון ועקשנות, בלי הפסק ובנשימה אחת. חכינו בכליון עינים להתנפלות, אבל לשוא. היא לא באה. פעמים מספר הופיעו אמנם אותן הנקודות השחורות בראשי הגבעות. אולם עכשיו היו מיד כדורינו שלוחים לקראתן, וכלעומת שהופיעו כן נעלמו. גם פרדותינו היו אחוזות רוגז. הן רצו על פני השדה כמטורפות, מטלטלות את חרטומיהן אילך ואילך ונושמות אויר במלא חזותיהן. המחרשות נגררו אחריהן כקיסמים קלים, מכסות את הדשאים ואת הקוצים ברגבי עפר גדולים, הנזרקים לצדי התלם בחצאי עיגולים, כחשוקי חביות מעוקמות. ובתוך הנפש נעשה קל, כאילו היינו מריקים תריסר הין יין משובח ועתיק. נמתחו השרירים. הוצתו העינים. הלב דפק בחזקה, לא מתוך מורא. אותו לא ידענו עכשיו. הלב דפק מתוך תשוקה רבה, קוצר רוח וכוסף, כלבו של אוהב, המצפה מאחורי גדר דחויה לרעית נפשו. הרגלים היו מתנשאות מאליהן בעפר תחוח זה, כאילו הקרקע מתחת לעקבותינו נתרכך, נעשה גמיש וסופגני כקצפם המבעבע של גלי ים סוער.
לפנות ערב הגיע אלינו שוב פקיד החוה, בלוית שני שומריו. הוא הביא את הבשורה הטובה, כי פצע שמואל אינו עמוק ואינו מסוכן. הפקיד לגלג: “כל הזמן אינו פוסק מלהכריז כי יצא מחר לזרוע בשדה”.
הוא חכה עד שגמרנו מלאכתנו. לעיניו עשינו שתים שלש הקפות ותלם עם תלם נפגשו.
רחבה וגדולה, מוקפת גבעות, כמימי יאור שחרחרים נפרשה הבקעה הקטנה, מכוסה תלמים תלמים ועטופה ערפל קל, מזדהב תחת השמים המתלקחים בדמדומי בין הערבים. היא היתה כמסתירה בתוך חיקה סוד ששונם של חייה החדשים.
באמצע התנשאה אבן אחת, אפורה ומושכת אליה את העין. מתחתה פעפעו עוד דמי חברנו שמואל. ובעברנו על ידה, דבק המבט בה לרגע קל, וכאילו לחש הלב: חכי מעט, עוד ימים יבואו, ימי גידול ופריחה, ושדות דגן מלאים יכסו עליך בקמתם.
הפקיד יצא בראש. אנו באנו אחריו. בשעת רכיבה לא הוציא איש הגה מפיו. דומם שקעה החמה. שמי מערב נתכסו פז. ראש התבור התחיל מצטנף בענני שקיעה. העמקים נטשטשו ומלאו אבק של זהב. נשארו רק ההרים ושיאיהם. לבסוף נעלמו גם הם מן העין. הגבולות נתרחבו. האויר היה בן גון אחד, שהתחיל מתעבה מרגע לרגע. מרחוק הופיעו צללי הבתים של החוה, מקום מגורינו.
בקרבת החצר, בפנותנו אל הקרפף, עכב הפקיד את סוסתו ואמר: “מחר תצאו ל”אם הגבעות" לזרוע".
לא ענינו דבר. כלום היה ספק בכך?
ולמחרת עם עלות השחר יצאנו לזרוע.
כשעתים ומחצה לפני הנץ־החמה, הגיעה אצבע “המעורר” אל השעה ארבע, והחדר נתמלא דרדורי צלצוליו הנחפזים והמרוסקים. קר היה בחדר. רוחות מזרח הִדַּפקו על החלונות, הכתלים קלטו את הצנה מן החוץ. נר העששית הקטנה היה מבליח ומפחם את כתמי האור האחרונים בזכוכית. ולאחר שגמר השעון את צלילי השחרית שלו, ענתה לו חריקת מִטה מפנת החדר. מתחת השמיכה התנודד דבר־מה. אחרי כן נראה ראש של אדם, שהקיף במבטו התועה את אשר מסביב לו ומהר להִכָּנס שוב תחת המכסה. ובחדר שבה השתיקה כבראשונה. נשמע רק רעד הזגוגיות, שהרוח סטר עליהן בחזקה.
בחוץ היה עוד לילה, והמושבה היתה עוד אחוזה בחבלי שינה. שתי שורות הבתים, הבנויים לצלעות ההר, טבעו בצללי חשכה, בין אילנות ומשוכות ושיחיהן. אורות קטנים, שנשקפו מבין סדקי התריסים, הרביצו כתמי אור צהובים ורחבים, אשר לא הרחיקו לשלוח קרניהם, כי מיד אבדו כערפל, הנאסף מסביבם. ואף על פי כן הורגשה באויר נשימתה האחרונה של דממת הליל. פה ושם חרק שער. מי ברז שקשקו. מרחוק נשמע קול פטיש, המכה בברזל. מי שהוא עומד שם בודאי ומתקן מחרשתו. ניכר היה, שעוד מעט וכל השערים יפתחו, ובתוך האפלה העמוקה הזאת יקיצו החיים, ויחד עם קריאת הגבר יצא האדם לפעלו ולעבודתו.
בשעה ששמואל נתקפל תחת שמיכתו וחזר והכניס ראשו שמה, לאחר שהמעורר קראהו לעבודה, היתה ערה בו הרגשה ברורה, שעשה מעשה שלא־כהוגן. שם באורוה הסמוכה לחדרו, המתין העדר כולו לפת־שחרית שלו, והוא, הזן ומפרנס אותו, חייב היה לקום ולהאכילו. ובכל זאת לא יכול להתגבר על חפץ שינה מוזר ותקיף ממנו. שמואל היה עיף מאד. אמש שב בשעה מאוחרת מן העיר. הריצה ממקום למקום ומחנות לחנות הוגיעה אותו למדי. ביחוד הרגיזתו התנגשות קטנה, שהיתה בינו ובין אדוניו – מאורע שלא נתנהו הרבה שעות להרדם על משכבו. וכך היה הדבר:
מסובל צרורות ושקים הלך שמואל כל היום אחרי אליהו בעל־הבית שלו. בדרך, באחד הרחובות פגש אותם פקיד־המושבה.
"מה מעשיך פה? – שאל הפקיד, והכה בידו על שכם אליהו.
– לרגל העבודה באתי.
– יפה, יפה, אולם אני נחפז מאד, ורק אלהים הביאך לקראתי. לך אל חנותו של הספרדי, אסוף את כל חבילותי והביאן אל מלוני".
אליהו לא סרב. נגש אל שמואל ורצה לשחררו מכל הצרורות שבידיו ועל שכמו.
"לשם מה? – שאל שמואל.
– כלום לא שמעת את דברי ה' ריבנהאז?
– ומה לי ולדבריו?
– אלא מה? עלי ללכת?
– זה אינו נוגע לי.
– כיצד? כלום אינך מקבל שכרך?
– אבל אינני משרתו של זה ולא נושא־כליו".
ה' ריבנהאז שמע שיח־ושיג זה. פניו אדמו מכעס, אבל הבליג והמתיק קולו: “הנח לו, אינני אוהב רוח־מרד זה, ורק רעה ימיט עלינו. לך, אליהו, ועשה אשר בקשתיך, כי נחפז אני”. והוא פנה לו עורף ונסתלק. גם אליהו הרכין ראשו ויצא אל חנות הספרדי למלא אחרי פקודתו של ה' ריבנהאז. בדרך נתכוץ לבו ומחשבות רעות תקעו צפרניהן במחו. תשובה מחפירה כזאת לא פלל לשמוע מפי שמואל. הרי הוא, שמואל, שקט כל־כך, נאמן, מסור וממלא תמיד אחרי כל צו. זאת הפעם הראשונה, שהשיב מענה סרבני ומורד כזה. “אינני משרתו של זה” – משמע שאני, אליהו, אני משרתו ונושא־כליו. שכמו נכפף יותר ועינו הזעומה מלאה כעס וכאב.
בערב, בשובם הביתה, היה כבר חושך. בשעת הנסיעה עברה עליהם הדרך בשתיקה מוחלטת, אליהו ישב מרוגז ומכונס בזכרונותיו. תמונות מֵעֲבָרו קמו לנגד עיניו. הוא ראה את עצמו בעודנו בחור, חם־מזג, ראש המדברים, חפשי וגא. מתוך האפלה נתרשמה תמונתו של שמואל, היושב על־ידו, והיתה לו עֵדה חיה על הימים ההם, אשר לא ישובו עוד. מתחלה עוררו בו זכרונות אלה רגשי צער. אבל מיד תפס רגש אחר את מקומם. הוא קנא בשמואל ושנא אותו. צעיר זה, היושב עכשיו קרוב לו ומרפקו נוגע במרפקו, עומד תמיד לנגד עיניו ותובע, עומד ומזכיר נשכחות, אשר כל חפצו של אליהו הוא, שלא יקומו לעולם לתחיה.
ירקב!… ירקב גם הוא, יאבד, כשם שאבדנו כולנו – חלפה פתאום מחשבה רעה בראשו והיא שנתנה מעט נוחם לנפשו הפצועה. באותו רגע נולדה בו תשוקה עזה לראות את שמואל הולך שחוח ומשועבד כמוהו.
העגלה עלתה על הכביש. מהרה התנוסס גם ביתו של פקיד הברון, מוקף חורשה של אוקליפטים וברושים. השיטה פרחה, ואבק זהבה הפיץ ריח־בושם חריף ומהמם. אליהו הרים ראשו בזעם כלפי טרקלין זה, ובמחו חלפה מחשבה מרה: כאן, כאן נחתם גזר דיני הקשה. וכשהתחילה העגלה יורדת, נראתה לעין כל המושבה הקטנה, שרבצה במדרון הגבעה. שתי שורות הבתים, השלוחות כשני קוים מתוך נקודה אחת, והדומות לזרועות פתוחות, מוכנות לחבק כל הנכנס אל תוכן, היו מוארות. קרבת אנשים הורגשה. גם הבהמות חשו את ריח אורוָתן והרחיבו צעד. ואחרי רגעים מספר עמדה העגלה לפני ביתו של אליהו. הוא היה השני בסוף השורה הימנית. הגדר היתה פרוצה, השער רעוע. עצי תות גדלו פרא בתוך גנת־בית עזובה, שמצמיחה לרצונה את הברקן, המרים גבעולו הירוק בין סבכי הקנים היבשים מאשתקד. והרי אליהו היה מן החרוצים שבאכרים, ואף על פי כן דומה היה מדורו לחורבה עזובה ושוממה.
כשעמדה העגלה, ירד אליהו מעליה ונכנס אל ביתו, ואת שמואל השאיר בחוץ, שלא כמנהגו. הדבר היה אות לשמואל, כי פני אדוניו אינם אתו כתמול שלשום. בלא רצון התחיל לפרוק את כל הצרורות ולפתח את הבהמות. הן היו צעירות, לא־למודות ולא השתמשו בהן לעבודה אלא לנסיעה קלה. ובעוד שמואל עושה כה וכה, והנה אחת הפְרָדות נשתחררה, ובקפיצות ברחה דרך השער ונעלמה בחשכת הליל. הוא נדהם והיה אובד־עצות. דוקא עכשיו לא היה ברצונו, שיבוא לו מקרה זה. ועד שלא הספיק לצאת בעקבות הבהמה הבורחת, נראה אליהו על המרפסת:
"מה אירע?
– לא כלום. “אילה” נשמטה וברחה.
– לא־יצלח, ודאי לא סגרת את השער אחריך. ולמה אתה ממתין ועומד? צא ורדוף אחריה". – והוא הסב פניו ושב אל ביתו.
שמואל יצא החוצה, הקשיב והבחין בחשכה. אבל לא נשמעו גם הדים רחוקים של שעטות הפרדה וגם צִלָהּ לא נראה. התחילה פרשה של ריצה מיגעת ללא־תכלית וללא־ידיעה, עכוב אנשים בשעת הליכתם וחקירתם, שויון־נפשם של הנשאלים או מרי לעגם. שעתים הלך מחצר לחצר, מגבעה לגבעה, נכשל באבנים, קרע בגדיו על יד חוטי הגדרות, עד שלבסוף, באקראי, בעברו את הגורן, מצא אותה עומדת במנוחת נפש גמורה וקוטפת ספיח ירוק ועסיסי. הוא התגנב וקרב אליה בחשאי, שם רסן על צוארה ולכדה. ובדממה שבו שניהם הביתה.
בבית כבר עלו כל בני המשפחה על משכבם. הארוחה הפכה צונן, ושמואל מהר לאכלה ונתכנס אל תוך מטתו. מחשבות רבות עברו בראשו. הוא חשב על אליהו. הרי ודאי לפני עשרים שנה היה כמוהו. גם הוא בא הנה חפשי ורענן ומלא־חלומות. עכשיו הרי לפניך רק חורבת אדם. ומי יודע, אם לא בא שמואל למלא את מקום אדוניו. בעוד עשרים שנה יהיה גם הוא כמוהו: אליהו ממש, אליהו בדורו… אבל סוף סוף יגיעתו התחילה מתגברת על ההרהורים האלה, ושמואל נרדם וישן שנתו, עד אשר בא “המעורר” להקיצו.
“שמואל… שמואל…” – קרא אליהו מן החדר הסמוך. איש לא ענה. נשמעה שוב חריקת המטה. השמיכה התנועעה, ומתחתה יצא ראש שמואל. סקר במבט תועה את הכל מסביב, סגר שנית עיניו ונשאר כממתין לדבר־מה. באותה שעה הגיע לאזניו קטע־שיחה בין אליהו ואשתו:
"הנח לו, יישן עוד רגעים מספר, אמש אחר לבוא.
– בבקשה, בבקשה, אין דבר זה נוגע לך. אדרבה, הרי לגאול את הארץ בא, ובכך הוא רוצה.
– כך, אליהו, ואתה עצמך? לא היית כמוהו?"
ברגע זה קפצו שניהם מעל מטתם. אליהו עמד על רגליו באגרופים קפוצים וגער בזוגתו בקול לא־לו: “אין דבר זה נוגע לך, הבינות! אבל את אינך מבינה מאומה, לא מאומה! הבינות?”. – וגם שמואל קם על רגליו, מהר ללבוש בגדיו ויצא אל האורוה להאכיל בהמותיו, שעמדו לפניו גועות וצוהלות.
החמה כבר זזה מאמצע השמים והתחילה נוטה לאט לאט מערבה. היום היה חם, והשמים – בהירים ושקופים. האכרים, שבתחילת בואם בשדה, היו לבושים בגדים חמים מחמת צנת הבקר, התחילו מסירים בגדיהם מעליהם, אחד־אחד. ועכשיו עמדו כולם, שרוולי כותנתם מופשלים, חסרי מעיל וחזיה כביום קיץ בשדות הקציר. בצעדים רחבים הלכו על יד מחרשותיהם כפופים במקצת, ומפיותיהם נפלטו קולות שונים: קריאות־איום, קללות, דברי חירופים, כל אחד לפי הנוסח המיוחד לו. אלה היו קריאות־הזירוז לבהמותיהם למהר ולפסוע, להחיש את המלאכה. באויר נסר רעש ומפץ הרצועות. נראה צל של מַלְמֵד ארוך ודק, נתחב בבשר השור, שאינו נענה לרצון אדוניו. בחפזון נעשתה העבודה היום, כאילו חסו על כל רגע קל, העובר לבטלה. עמדו בעונת זריעתה של החִמְצָה1, והימים קרובים לחג הפסח. האכרים ידעו יפה, שכל סאה, שתִּזָּרַע עכשיו, ערכה כסאתים, שיִזְרעוּ לאחר זמן. כי יתכן שיתקדרו שוב השמים בעננים, והגשמים שוב יפסיקו את העבודה. ובינתים הולך תור הזריעה ועובר ורוחות־קדים ממשמשים ובאים. והרי השעורה גבהה, ובמקומות בודדים ניכרים כבר סימני שבליה השעירות. המחרשות רצות ושבות, מתנועעות במהירות וקלות, כסירות בים שקט. האדמה תחוחה, כי זאת הפעם השלישית, שהמחרשה הופכת ברגבים אלה. וצמדי הבקר עולים ויורדים בלי־הרף. המעניות הולכות וצרות, ושקי הזריעה הולכים ומתרוקנים. גם העצלים שבאכרים רוח אחרת אתם היום. כאילו החמה ממעל עומדת ומדרבנת את קהל העמלים הזה בחניתותיה, הננעצות עמוק בגבם הכפוף ומזרזת אותם ומאיצה בהם.
במשנה חריצות עבד היום אליהו. בשכבר הימים נחשב הוא לאחד האכרים החרוצים והמסורים למשקו. ידיו מלאות עבודה תמיד. גם בחדשי תשרי וחשון, בשעה ששאר חבריו יושבים על מרפסותיהם ומפהקים מתוך בטלה ושעמום, יוצא אליהו אל שדהו, מסַקלו עוקר שרשי הצמחים רבי השנים, אטדים ושרידי שיחים, המעכבים ומכבידים על העבודה המתוקנת. ואמנם פרי עמלו נראה לעין. בעוד חלקות השדה של חבריו עזובות ומכוסות אבנים, נקיה ומשובחת חלקת שדהו של אליהו. רק בצִדֶּיה נראה צבור גדול, אוסף של אבנים, שהיו מקודם מפוזרות על פני השדה כולו. עכשיו הוא צועד בנחלתו עם צמד הבקר שלו ופותח תלמיו. הוא הולך בראש. ג’לילה, ערביה צעירה פוסעת אחריו. סלסלה מלאה זרעוני חמצה2 על ראשה. מדי פעם בפעם בפעם היא מוציאה מלוא חפנה מהזרעים האלה, משליכה אותם אל תוך חריץ התלם הפתוח אחד, אחד, כאדם המַרְצֶה מעות לחברו. כך היא משאירה אחריה מחרוזת זהב צרופה מגרעיני חמצה. אחריה הולך שמואל עם צמדו. וכנף מחרשתו מחפה על הזרעונים, הנופלים מבין אצבעות ג’לילה, בעפר התחוח, הדשן והמורטב מי־גשמים.
פני אליהו, הגרויים תמיד, נתרככו. רואה הוא את המענית והיא הולכת וצרה, ודעתו נחה עליו. הנה עוד אמות מספר, עוד סבובים אחדים, והוא יפלח את התלם האמצעי, הישר, המתוח כמיתר ואשר עליו תמיד גאותו, והחלקה כולה חרושה וזרועה עד תומה. ואִלו שמואל הולך כל היום ועיניו שקועות בקרקע. כל מחשבותיו נצטמצמו בזרעונים מזהיבים אלה, שהוא מצניע אותם בכנף מחרשתו. עוד מעט והשדה חרוש, ניר ישר, שתלמיו נשענים וסמוכים זה אל זה, כקמטי גלים בכנרת ביום קיץ שקט. ובחיקם חבויים זרעונים אלה, אשר בסתר יכו שורש, יציצו ויכסו את כל האדמה במרבד ירק רך ומכסיף קמעה, ובמהרה גם יתנו פרי למכביר.
“אל אלוהים! – חלפה מחשבה בלבו – היתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשוא? היתכן, שאגלי זיעה אלו, שאני בעצמי הפכתי עליהם עפר, יאבדו גם הם ללא־תועלת?”
פתאום נשמע “או־הו” ממושך יוצא מפיו של אליהו. הראשונים, שקלטו קריאה זו, היו השורים. הם הטו ראשיהם למטה, נרתעו קצת לאחור, העול השמיע חריקתו ועמדו על מקומם. ג’לילה, שחכתה זה כבר להפסקה זו, זרקה במהירות את שארית החמצה שבידה, הורידה את הסלסלה מעל ראשה. מיד ישבה, רגליה מקופלות תחתיה, על האדמה ונחה.
היא יושבת ופוזלת בעיניה החרדות לשמואל ההולך וקרב. וכשהגיע צמדו אל המקום הזה, נזף גם הוא בשוריו ועכב מחרשתו.
אליהו נגש אל צמדו של שמואל והכה בידו על ערפם. – “יפה, “מקרין”, יפה יגעת?”
מקרין היה שור בריא, בעל עינים כחולות וקרניו ארוכות ומסולסלות. הוא הביט בפני בעליו בעינו התמימה, שרבב לשון ארוכה ולקק את היד המושטת לו.
“ינוחו מעט השורים – אמר אליהו – עבודה יפה עשו היום”. – ובדברו משש בכיסי מכנסיו, כמבקש דבר מה. שמואל הבין שבחפץ אדוניו לגלום לו סיגרה. והרי נשאר מעילו של אליהו על־יד העגלה, ושם גם היתה קופסת הטבק שלו. שמואל פנה אפוא ללכת ולהביאה לו. הרגיש בזה אליהו והקדים ונתן אות לג’לילה. היא קמה בעצלות. בצעדים מדודים, עקב בצד אגודל, יצאה למלא את פקודת אדוניה.
ושוב נראה לשמואל, כי פני בעליו נעשו רכים ונוחים. שערות הגבינים הסבוכות הורמו, והעין האירה מתחתן בטוב לב. בינתים שבה ג’לילה והביאה את הקופסה. אליהו ישב על גל האבנים שבפאת שדהו, גלם סיגרה והושיט את קופסתו לשמואל. אולם תוך כדי הושטה נזכר, שאינו מעשן, והוסיף מתוך צחוק:
“שכחתי שאינך מעשן. מקמץ אתה בהוצאות, רוצה אתה לאסוף הון בארץ”.
והוא צחק בצחוק טוב. עשן אפור התאבך מבין שפמו, התרומם ונעשה שקוף והתנדף באויר הצח. אליהו עשן את הסיגרה בטעם מיוחד, בעקשנות, וכל גל עשן, שיצא מתוך פיו, היה לעננה כבדה. ניכר היה, שרצונו הפעם לדבר על ענינים, שמתוך ערפל זה נקל לו יותר לנגוע בהם. אלא שלא ידע איך לפתוח ולתת מוצא להם. שררה שתיקה כלואה רגעים מספר. “הרבה עבודה עשינו” – הפסיקהּ שמואל.
אליהו נאחז בדבריו וענה: “הרבה, מעט, הרי בעצם אין הפרש בכך. הכל ילך לאבדון. עֵד ראיה אתה, תמיד אנו יחדיו. טוענים עלינו: נרפים אנו. והרי עיניך הרואות. עובד אני, ללא מנוחה. ומה חלקי מכל עמלי זה? בני הלומד בקוליג' בבירות, מבקש נעלים, נעלים אינן מוֹתְרות, ואין ידי משגת לקנותם לו”.
דברי אליהו יצאו חטופים ומקוטעים מתוך פיו, ונפלטו יחד עם גלי העשן. הוא המתין לתשובתו של שמואל. אולם היא לא באה. ושוב שלטה שתיקה רגעים מספר, כבדה מן הראשונה, אולם הפעם הפסיקה אליהו עצמו:
“וכלום אומר אתה, שאיני יודע מה בלבך? יודע אני יפה. בני בבירות… דורש כסף… ולמה אין בני זה עומד יחד עמי על יד גל אבנים זה? ולמה יושבת בתי נחמה ועוסקת בבית בכל מיני רקמה של הבל, ולמה אינה באה במקום ג’לילה זו? אמור, לא כך היא מחשבתך עתה?”
שמואל שתק גם הפעם. אמנם כך היתה מחשבתו, אבל לא היה ברצונו לצער את אליהו.
“שתקנים אתם צעירי רוסיה – קרא אליהו ברוגז – נזהרים אתם מפנינו כמפני מוסרים־למלכות. שם, באספותיכם, נפתחים פיותיכם, אבל בפנינו אין אתם רוצים. מעין סתום. מתגדרים אתם עלינו, הנרקבים, מקבלי התמיכה. אולם כלום לדבוריכם אנו זקוקים? כלום אין הבוז אלינו מבצבץ מכל תנועה שלכם? כלום שתיקה זו עצמה אינה מעידה יפה על היחס שלכם אלינו? וגם ברגע זה אתה אומר בלבך: לכאורה מדבר אליהו זה כבן־אדם מבין־דבר, ומחר, כשיאמר לו פקיד־הברון: כרע ברך לפני, מיד ימלא את פקודתו. אמור שמואל, אל תכבוש דבריך, רגילים אנו בכמו אלה”.
אליהו ירק מלוא־פיו; שפתיו נכוו כמעט מן הסיגרה שכלתה. הוא זרק אותה בכעס, גלם חדשה, הדליקה והוסיף לדבר דבריו: "רגילים אנו! כאילו מששת ימי בראשית נוצרנו לשמוע רק זלזולים. והרי היו ימים, שלא יכלתי, שאזני לא קלטה גערת אדון. שאל ויגידו לך.
מסתכל אני לפעמים בך ובכל מעשיך, והרי אתה מזכיר לי את אליהו, לא זה, שאתה רואה לפניך עכשיו, אלא אליהו מלפני עשרים שנה…"
הוא הפסיק רגע כמעורר נשכחות והמשיך: "צעיר באתי הנה, מלא שאיפות וחלומות. מעירה קטנה, בגיל של שבע־עשרה שנה באתי לארץ השוממה הזאת. שנים אחדות התגוללתי כמוך היום. הפקידות שבימים ההם לא היתה צנועה ועצורה כבימינו אלה. זאת היתה פקידות־ברונית מתהוללת, מכניעה. ואף־על־פי־כן היו ימים והיה כח בידי לעלות אל לשכת הפקיד ולהכות באגרופי על השולחן, עד שצלצלו כל הכלים עליו. הרי נרדפתי שנים רבות מפני מִרדי. שאל ויגידו לך. אולם למה אכביר מלים. רווק אתה. רווק – צפור־דרור הוא. אינך יודע מהו עֹל ואחריות מהי. והרי לא יכולתי להיות כל ימי חיי תלוי בכל משגיח גס ומעליב. והרי לא לשם כך באתי הנה. ואז באה האכרות. הכל קבלו וקבלתיה גם אני: בית, חלקת שדה ואדנות על עצמך.
זכורני, בהיותי פועל עדין, לפני עשרים שנה. חרשנו בשדה כעשרים בחור יחד. פתאם ראינו: הפקיד דוהר על סוסתו כחץ מקשת וקרב אלי. כמעט שרמסתני הסוסה בפרסותיה. מיד התחיל לחרפני על לא־דבר. הנאה יתרה היתה לו להרעימני, כי ידעני כאחד הבועטים בו. דמי קפא בעורקי. כל חברי עמדו ושתקו. אחר נשמטו אחד, אחד. נשארתי לבדי. והוא מחרף בצרפתית ובז’ארגון נלעג. רעד עבר בכל אברי. המַלמד, שאחזתי בידי, היה כבר מורם ומוכן להנעץ בלבו של שָׁפָל זה. אולם באותו רגע קמה לפני תמונת ביתי. שם בבית־האבנים יושבת אשתי, שארשתיה לי לפני שנה, ומיניקה את בנה הפעוט – זהו בני הלומד כיום בקוליג' של בירות – ואז בלי משים נטה המלמד הצדה, ננעץ בבשר השור, ואני ברחתי עם מחרשתי כשאר חברי לשדה – ואז ידעתי, כי עבד נרצע אני…"
פרצופו המקומט של אליהו נתכרכם ביותר. עינו הכהה שלחה עכשיו זיקי אש, שרידיה של אותה האש, שהתנוצצה בעיניו לפני עשרים שנה. ברק זה זר היה לפנים אלה, שנתמעכו ונתנונו כל כך. – ג’לילה ישבה ועיניה לטושות מרוב תמהון ופחד נסתר. פעם הביטה על שמואל, היושב בראש מורד ומקשיב בעצב, ופעם על אליהו המתרגש. מעודה לא שמעה אותו מרבה כל כך בדברים ומרים קולו במדה כזו. והשורים כאילו הרגישו, שעכשיו אין איש משגיח בהם. התחילו על־כן לטיל ארוכות וקצרות על־פני השדה החרוש, ודרשו אחרי קלח עשב רך. רק השמש, שמש מזרח זו, שהיתה עֵדת ראיה לכל המאורעות, אשר עליהם ספר אליהו, לא מצאה חפץ להתעכב במהלכה ולהקשיב לשיחה זו. דומם ירדה ושקעה בין גלי ארגמן מתלקחים ימה־ימה.
פתאום, הוסיף אליהו, אבל בקול נמוך ושבור, כאילו היה נוגע בכל עמקו של הפצע: "בו בערב נקראתי אל לשכת הפקיד. הוא דבר עמי, כאילו לא נפל דבר ביני ובינו, ואמר לי: “רכבי התפטר. סָחו לי, שאתה יודע לנהוג בסוסים ולהשגיח עליהם, מלא אפוא את מקום הרכב ההולך”. – אני סרבתי. משרת עגלון אינה משרה נעימה. בארתי לו, שאני בעל משפחה, ואיני יכול לשהות כל הימים והלילות בדרכים ולהשאיר בני־ביתי לבדם. –
“אין אני מכריח אותך, אולם דע לך, שאין לי עבודה אחרת בעבורך, הברירה בידך” –.
ושוב קמה לנגד עיני: משפחתי וביתי ולי אין כל. והארץ קטנה ושוממה. וכולה בידי פקידות עריצה זו. הרכנתי ראשי, וקבלתי את ההצעה. ברדתי מן המדרגות, חשתי אמנם, כי “יורד” אני. להיות עגלונו של הפקיד, להמתין לו בכל מסדרוני המלונות, להיות שליחה של אשתו, להיות תמיד נכון לכל עקשנות שלה – רעדה אחזתני לזכר כל אלה. אבל לי אין כל!
אחר כך התחילה שלשלת ארוכה של סכסוכים ופגעים. המשפחה גדלה. בכל שנה, נפש נוספת. באה האכרות כמלאך מושיע. והנה שנות־בצורת, דבר־בהמות, מחלות־ילדים, קדחת, כאב־עינים, צרות בלי גבול ובלי הרף. וכך חלפו הימים. ועתה זקנתי, עיפתי. עובד אני מתוך הרגל, אבל אפסו הכחות. כך, אפסו ואינם…"
אליהו קם והפסיק דבריו.
שמואל הסתכל בו מן הצד ואמר בלבו: “חורבה, אבל חורבה קדושה!” וגם הוא קם אחריו.
ג’לילה הזכירה אותם, שהיום רד ועת לשוב הביתה. אליהו התחיל גומר עבודתו במהירות, מזרז את שוריו במלמד שבידו ודוקרם בלא־רחמים. אותה שעה הלך שמואל אחרי מחרשתו בצעדים מאוששים. שוב לבו מהרהר בזרעונים הללו, שהוא מכסה בכנף מחרשתו, ומחו חוזר בלי הרף על מחשבה אחת: "היתכן, שעבודתי ועבודת האנשים שקדמוני תאבדנה לשוא? כלום אלה אגלי הזיעה, שאני עצמי הופך עליהם עפר, יאבדו ללא תועלת?
היתכן?"
הוא ישב וספר:
הבתים טרם נבנו. תושביהם טרם התאזרחו בהם. רק לפני שבועות מספר הופקעה האדמה מידי בעליה הראשונים ועברה לרשותנו. המערערים והבאים בטענות רבו מאד. תגרות-שכנים על סכסוכי גבולים המסכנות את נפשנו, היו מסתערות עלינו לעיתים תכופות. מסביב הכל שומם, ורק אהלי בדוים רחוקים נראו באופק. צריף-קרשים, מכוסה רעפים אדומים, התנוסס על אדמתנו. הוא היה בולט בקומתו על פני הבקעה הרחבה והשטוחה, שהשתרעה מגדות הירדן מזרחה ועד לרגלי הגלעד הנשא, שבחורף הוא מוריק ועטוף אדים סגוליים, ובימי קיץ בהירים מטולא בכתמי צללים כהים.
בצריף גרנו אנו וכל אשר לנו. שני שלישיו הוקצו לבהמות-העבודה והנותר – לנו. ומָעוֹן זה, ששמש רק מלון לילה, היה מלא חבילות וצרורות, כרים וארגזים, מחצלות ורובים. ומן הצד, במקום שעמד מזנון מלא אוכל, קדרות, מכונות-פרימוס, ושאר כלי-בישול, היתה מחיצה קטנה, כעין פתח מכוסה וילון אפור. מאחורי אותו וילון ישבה שלומית בת-משק ביתנו, בת-חיל, שלא ידעה פחד ודאגה. היא היתה עלמה צעירה, כבת עשרים. מגדות הדוֹן באה אלינו עם קומתה הישרה והיהירה. פניה היו קטנים, ושערה המורד עוד הקטין אותם. עיניה החומות נשקפו מתחת לעפעפים כהים וארוכים מאוד, שהיו מתרוממים במהירות, בהסתכלה בפני המדבר אתה. רק ידיה המפונקות והענוגות, אשר היו רכות ומחודדות בקציהן, נסדקו, נתכסו שרטות מרוב עבודות-הבית. ובסדקים נשתמר שחור-הפיח של הקדרות.
ואנו דיירי הצריף, אהבנו אותה. תריסר בחורים יחפים היינו, שזופי שמש. העבודה הקשה, התגרות התכופות, כלי-הזיין שלא ירדו מעל כתפנו, תנאי חיינו המצומצמים, בדידותנו הנוראה עשו אותנו לקשי-רוח וקלי-דעת כאחד. ואף על פי כן אהבנו את שלומית על טוב-לבה, התמסרותה ועל הנעימות המיוחדת, שהויָתה היתה מַשְרָה בצריפנו הקודר.
ובאחד הימים, שקעה לנו השמש בשדה. אספנו את הכלים ושבנו הביתה. הרובה על השכם, הרסן ביד, הרגל נתונה בין חבלי הרתמה, והעין תלויה בגעגועים אל הגג המאדים באופק, גג צריפנו. רכבנו בחבורה ובקול על הסוסים היגעים מעמל היום, משאירים מאחורנו ענני אבק כבדים. על יד הצריף נתעכבנו ירדנו מעל הסוסים בקפיצה ופָנינו לאורוה, עליזים ושמחים. והנה בא חברנו עמרם, שתורו היה באותו יום לסיע לשלומית במלאכתה, ואמר:
“אל תרעישו, שלומית חולה!”
מיד פרחה לה כל השמחה. “שלומית חולה” – זה כבר חששנו לכך. יפה ראינו את גופה הענוג הולך ומצטמצם לעינינו, לחייה מתחורות ועיניה מתכסות ערפל רחוק. אולם בידי שלומית עלה למחות כל דאגה מלבנו בצחוקה הצלול והטוב, שהיה מִדרדר בין כתלי הצריף.
הכנסנו את הסוסים לאורוה ואחר פָנינו אל מְדוֹרנו. ניכרים בו היו אותות מחלתה של שלומית. גדול היה אי-הסדר ורב המחנק. על השלחן היו מונחים עוד שיירי הסעודה מיום אתמול. הקדרות עמדו מפוחמות ומפיצות ריח חמוץ. בחשאי, על ראשי בהונות הרגל, נגשנו אל הוילון, הרימונו אותו וקרבנו אל המטה לשאול בשלום שלומית. היא שכבה שרועה על מיטת-הקרשים הדלה, מכוסה בסדין דק, כי גדל החום בחדר וגם בגופה. לחייה החורות פרחו עתה בסומק תוסס, ובת צחוק מעווה וקלה רחפה על שפתיה הצורבות והיבשות, כמתאמצת למעט את הפחד, שתפס לב כולנו.
בבת-אחת שאלנו:
"שלומית, זו מהי? ומה ראית פתאום?
– אין דבר, רק קדחת קלה – ענתה בתנופת-יד של ביטול".
עמדנו ושתקנו. הלב נתמלא כאב לראות יצור נעים זה, שהיה מפזז תמיד בין כתלי הצריף, כסנאית בין ענפי הצנובר, מוטל עכשיו חדל-אונים.
פעם הרוממה מעט ואמרה, כחומדת לצון לה:
“ואם אמות?”
אחד החברים הפסיקה: “הבלים!”
אך היא המשיכה: “והרי אפשר הדבר. והנה בקשתי האחרונה, אך אל תצחקו לי, לקברני בתל החביב עלי”.
היא אמרה את הדברים האלה בתמימות רבה, ובקולה היה כל כך הרבה כליון-נפש, עד שנרעש הלב בנו. אולם עמרם, זה הבחור הגבוה וכְבַד-התנועה, התחיל מנפנף ידיו באויר וקורא בקול גס:
“איזה תל! איזה מוות! פטפוטים! מחר, שלומית, אל הכיריים, אל הכיריים!”
ונבואתו של עמרם לא נתקימה. למרת לא שבה שלומית אל עבודתה. אחר חצות-הלילה הורע מצבה. החום גבה, ועיניה בערו כגחלי אש. מתחילה הסתובבה באי-מנוחה על מטתה, ונדנודי מטת-הקרשים התערבו יחד עם לעיסות הסוסים שמעבר לקיר. אבל אחרי כן התיגעה וצנחה כבדה וחסרת-תנועה. חושיה התחילו להתבלבל עליה, והיא מפליטה קטעי-מלים שאין להן שחר. היינו אובדי-עצות. לא ידענו במה לפתוח. רצנו פזורים וטרודים. – שלומית שכבה כמתעלפת ופניה מעווים ונדמה, האש הבוערת בה אוכלת אותה עד תומה. החילונו לשים מטליות טבולות במים קרים על ראשה. היא הראתה לנו תחילה סימנים של נחת-רוח. אולם מיד היה גם זה לשוא. שלומית נתמלאה רוגז, אי-מנוחה וכעס רב, ואת המטליות היתה מורידה בכח מעל מצחה וזורקת אותן ישר אל פרצופינו.
כל הלילה לא ירד חומה, ואנו עמדנו על רגלינו ושמשנו לפניה בסירוגין. לפנות-בקר, כשעה לפני עלות-השחר, הונח לה מעט. החמימות רפתה, ודעתה ומנוחתה החלו חוזרות אליה. היא צחקה לנו, הסבה ראשה אל הקיר ונרדמה. אמרנו, עבר המשבר והיא תשוב מהר לאיתנה.
עם צאת השמש הלכנו רק שבעתנו לעבודה. השאר היו עם שלומית, ועמרם ביניהם. אחד הלך לטבריה להביא את הרופא. יצאנו לשדה באי-רצון. אולם לא היה בחפצנו לעורר שימת לבם של שכנינו, שהיו בוחנים שבשע עינים את כל העובר בצריפנו. היה יום מעונן, אבל לגשם לא חששנו. עמדנו בתקופת אב, והעננים הכבדים שהגיחו מפאת דרום, רק אדי נילוס היו, שעלה על גדותיו והשקה אדמת מצרים המבורכת. חרשנו אז את השדות הקצורים, שדות-שלף אפורים, וכנף המחרשה היתה מפזרת את אבק הרגבים מסביבנו. אדמת עמק הירדן צרבה ואכלה את הפרצוף המכוסה זיעה, והרוח המטורפת דקרה את העינים. לא היינו עוד רגילים לאקלים מטריד וקשה זה, וחכינו בקוצר רוח לשמש השוקעת. מהרנו הפעם לשוב הביתה. ובעוד השמש בשפולי הרקיע, ואנו עם סוסינו בקרבת הצריף. השאלה הראשונה היתה: “ושלומית?”
עמרם נענע ראשו ושתק. נכנסנו שוב לבקרה. היא שכבה כבדה לצונחת תחת לחץ גופה, וכל שנוי לטובה לא נראָה. פניה נפלו מאוד והביעו קהות וחוסר-אונים. הרופא נתן פקודותיו, השאיר סמי-מרפא וצוה במפגיע שתצא את המקום לאחר שהחום יעזבנה. בשעה שבקרה הרופא, ספר עמרם, היתה שלומית שקטה מעט והיא לגלגה על דבריו: “כשיוטב מצבי, כאן אשאר, אל הכיריים, אל הכיריים!”
עם חשכה הורע שוב מצבה. שוב התלקח החום, וצמאונה גדל. היא שתתה את המים המוגשים לה במהירות ובתאוה רבה, כששפתיה מרתתות. שוב נטרפה עליה דעתה, ורקותיה והגומות אשר מאחורי אזניה הלמו והשמיעו דפקן במהירות יתרה.
קשה היתה השעה. הרופא אמר, שאין זאת קדחת רגילה, ושבץ הלב עלול להפיל את שלומית ברגע אחד. ומידי פעם בפעם לקחנוה, אנו הבחורים החזקים, על זרועותינו וטלטלנו את גופה הרך והענוג שהיה בוער באש, באלונטאות טבולות מים קרים, כפי מצות הרופא. אולם לשוא. כחותיה עזבוה והאש שבקרבה כאילו היתה מתגברת ושורפת אותה. בכל רגע היתה מתעוררת ומלפפת את צאורה ומשמיעה כעין נהימה נוחרת: “מים, הוי, מים!”
לאחר חצות הורגעה קמעה. זיק תקוה הֵחֵם את לבנו. שלומית שכבה בלי-נוע, אבל נשימתה שקטה ולא היתה מהירה ומקוטעת כבראשונה. פעמים אחדות פקחה גם את עיניה, סקרה אותנו סקירה ארוכה, קופאת ומרוחקת אבל לא אמרה דבר. היא לקחה גם את יד עמרם ובלחש ובקושי הביעה מילים מספר: “למה תעמדו עלי, הרי הוטב לי!” ראשה צנח על הכר והיא נרדמה לשעה. פתאום קפצה מתוך שנתה, כנדחפת בכח רב, פרשה זרועותיה, ישבה על המטה, הסירה בכעס את הסדין ונסתה לקום על רגליה. אבל כחותיה עזבוה ושנית נפלה על משכבה, חנקה את צוארה בשתי ידיה, השתרעה על מטתה באלכסון, פלטה נאקה קלה – ונאלמה דום.
איש לא ידע בברור מה אירע. אחד החברים נגש אליה, לקח ידה ומשש דפקה. היד היתה חמה, אבל הדפק לא השמיע הלמותו. הוא נפחד, נרתע לאחוריו והרפה מן היד, שצנחה באין-אונים כאבר מת. כשראה זאת עמרם, התחיל דוחף אותנו לצדדים, יצא החוצה, לקח שני סוסים מתוך האורוה, הזדיין ברובהו, וכחץ מקשת, אבד בחשכה.
כעבור שעתים ומחצה שב והרופא אתו על-גבי שני סוסים שטופי-זיעה. הרופא נכנס לחדר שלומית, הסתכל בפניה, הראה בידו על הקוין הכחולים לאורך צוארה, קרא את שם המחלה בלשון זרה ואמר: “באתי לאחר זמן!” אחר רגע הוסיף: “ולהיכן תובילוה למנוחות?”
– עמרם ענהו: "כאן.
– אפשר אשלח לכם אנשים מן העיר?
– אין צורך, כל המוטל עלינו נעשה בעצם ידינו."
הרופא נשתתק. דומם ישב אתנו כל הלילה. וכשהאיר הבקר נפרד ממנו ויצא לדרכו. דרך החלון הרחב פרצו קוי אור ראשונים. מעבר הוילון המורד שכבה שלומית וישנה את שנתה האחרונה. ישבנו שעה, שעתים ולא זזנו ממקומנו. מעבר למחיצה השמיעו הבהמות את געיתן, תבעו בפה את המספוא, אולם איש לא השגיח בהן. ישבנו כמאובנים, העין תלויה בוילון כמצפה לדבר-מה. ויש שהמבט היה חסר כל רגש, ומתוך אדישות היה מונה את מספר הפרחים המצוירים לאורך הוילון. והנה קם עמרם והכריז:
“מי הולך אתי אל התל?”
שלשה חברים, ואני ביניהם, נגשנו אל עמרם. יצאנו החוצה, לקחנו מעדרים ופנינו לתל. הגבעה הקטנה היתה כולה מוקפת זרמת הירדן, שהיתה מתפתלת סביבה כנחש. שיחי הרדוף ואשל הֵצֵלו על המים, וגלי הירדן השתעשעו למרגלותיהם. החילונו בעבודה. היא נעשה בזריזות ובתנועות מדודות. מומחים היינו לחפירה. לאלפי עצי-זית ותפוחי-זהב כרינו בורות בעצם ידינו. המעדרים הורמו, נצנצו לאור החמה, אחר הורדו, נתחבו בעבי הקרקע הרכה והרטובה. רגבי אדמה שחורים ודשנים, מכוסים דשא כפלחי קדקוד מגודלי שער, נזרקו הצדה במהירות, זה אחר זה. והבור הלך ועמק מרגע לרגע.
לאחר גמר העבודה שבנו אל הצריף. שררה בו שלות יגון רכה. המטות הוצעו, הרצפה היתה מכובדת, וחברינו ישבו וחיכו לבואנו. איש לא נתן פקודות. ואף על פי כן נעשו הדברים מתוך סדר ומשמעת. מי שהוא הביא מים, השני יצא לפרק גדר ולהרכיב אלונקה, והשאר טפלו מתוך הכנעה שלימה בהכנות לקבורה. ובבואן לידי גמר, נגש עמרם ראשון אל המחיצה, הרים את הוילון וקרב אל מיטת הנפטרת. באנו אחריו. הלבשנו את שלומית בגדי יום-טוב, עטפנוה בסדין לבן, שמנו אותה על האלונקה ויצאנו החוצה.
אחד החברים העיר: “נקח את הרובים אתנו, על כל צרה שלא תבוא.”
עמרם ענהו:
“יפה, שכנינו חוזרים סביב צריפנו ומריחים ככלבי-ציד לטרפם.”
הרובים הוצאו והושמו על השכם. אחר כך הורמה האלונקה עם שלומית העטופה לבנים, והלויה יצאה לדרכה. הלכנו בצעד בטוח, מתוך יהירות רבה, כאילו היינו נושאים שלל נצחונות על הכתף. איש לא הוציא הגה מפיו. האלונקה עברה לסירוגין, מכתף לכתף, עד בואנו אל התל. שם הורדנוה אל תוך הבור הרענן, המשחיר בין ירק העשב אשר מסביב. כולנו אחזנו בסדין הלבן והורדנו אל חשכת הקבר את גופה, הצונח ונשבר תחת ידינו. אחר החילונו לכסותו באדמה שבצד, וכעבור רגעים מספר התנוססה גבעה קטנה וכהה. שם נחה שלומית לעולמים.
הרגב האחרון כבר הושלך וננעץ הציון. המעדרים היו מונחים ככלי אין חפץ בו. ובכל זאת נשארנו עומדים במקומנו, עוטרים את קבר שלומית. החמה עמדה בקצה השמים. הכנרת נצנצה כולה בזהב השקיעה הקרבה. גלי הירדן השחירו בצלי השיחים המאהילים היה שקט מסביב. ואנו עמדנו במקומנו אובדי-עצות ולא ידענו אנא לפנות.
והנה התחילו כתפיו של עמרם מרתתות. הרובה שעל שכמו התחיל מנתר וזע. הוא פרץ לו מעבר בינינו, נגש את הקבר ופתח בקול חנוק-דמעות:
“יתגדל ויתקדש שמיה רבא!”
* * *
וכששבנו הביתה לא יכולנו לשבת בצריפנו. הוא נתרוקן. יצאנו החוצה וישבנו קודרים בשממוננו כפעוטות עזובים ואין אוסף. החשכה כסתה את הכל מסביב. הרי הגלעד נעלמו. עופות ליל יצאו בכנפיהם הכבדות. מרחוק עברה אורחת גמלים והשמיעה את צליליה. המית הירדן היתה נעימה וספוגה יגון רב. וכל המישור הזה, ההרים העוטרים אותו, הנחלים, היאור הגדול הזה שבתוכו – הכל נתחבר אל הנפש, והעין היתה מלטפתו מתוך אהבה רבה. ויש שהמבט היה נתלה בגעגועים ובחנינה אל המקום הזה, חודר את האפלה החודרת אותו ומבקש את התל הקטן שבין שיח הרדוף ואשל, את קברה של שלומית, קברנו הראשון.
ובכל זאת היא מתנוססת עוד, מושבה זו, על בתיה הפזורים במדרון הריה. גולשת היא על מפתנו של העמק הקטן, אשר גבעות בזֶלת סוגרות על אפקו. וכאילו גם עכשיו, כבימים ההם, אינה רוצה לראות מאומה מלבד מרחקים, גבהי שחקים, הכנען, החרמון. אותן הדאגות, אותם האנשים. הם רק נתכוצו, נתכופפו, קטנו, ופניהם כֻּסּוּ קמטים רבים כפרי אשתקד, שנשאר בעינו, אלא שנצטמק ונס ליחו. הנה הם הולכים לקדם את פני העדר בצעדיהם המרושלים. מפרישים הם מתוכו את בהמותיהם הרזות והשעירות, שנתיבשו גם הן כמו בעליהן. אוספים אותן אל תוך החצר, ונשמעות פסיעות רכות מאד, פסיעות-בוץ. כבר בא הערב. קש הגורן סופג וממזג בתוך זהבו את ארגמן השקיעה. העשן מִתַּמר ועולה מכל הבתים. זה עשרים שנה שהוא עולה על תבשיל עוני, על תקוות נכזבות ועל חרדת יום המחרת. הוא מתנדף ועולה, עולה ומתנדף כזיק החיים בעינים נדעכות אלו, המציצות בי מכל העברים.
הנה גם זלטה הפונדקאית, שהיתה מאכילה מרק-עדשים ומוכרת בהקפה יין-צפת מן המובחר, מתוק וחריף. לא זקנה זלטה. נתגלגלה לכאן, כנראה, רופאת שנים מִסכנה, ומלאה את פי זלטה שִׁנים זעירות, מבריקות וצפופות כמחרוזת פנינים. ועכשיו חיתוך-דבורה ילדותי, מגוחך ומעורר חמלה. והרי היא מקרטעת לקראתך, מדדה ובאה, שני הסרטים אשר על צעיפה מתנופפים ומדלדלים בגנדרנות גלילית. עיני העכבר הקטנות מתרוצצות וזעות בקצב אחד עם פיה, הפולט אמרים בלי-הרף.
“ומה שלום שרה?”
על שאלתי זו השיבה זלטה בתנופת-יד מיואשת, מבטלת, שהביעה גם בחילה מעטה – ולא יותר.
“אלך לראותה”.
אותה יד אחזה בי במגע-אם מזהיר ומעכב: “לעצתי שמע, לא תשבע נחת”.
שרה, אני זכרתיה. לפני חמש עשרה שנה באה פתאום אל בדידות חיינו: גבוהה, יהירה, עם שתי זרועות ארוכות כמהוקצעות שיש, עם צואר זקוף, חי, תוסס נוער, עם מצילת כסף מקסימה בקול ועם ברק מימי נהר דוֹן בעיניה החומות. עבדנו בקציר חטים כתף אל כתף. וכשהיתה מגישה לי את האלומות מלמטה, היתה מעלה לקראתי את פניה הפורחות, המוקפות שולי סודר לבן, ועיניה צפות ונמוגות בזהב שבלים ושמש.
דפקתי על דלתה. כמו בכל הבתים אשר האושר פסח על סִפם, היתה בראשונה הפסקה קלה, כאילו היו בני-הבית תוהים על עצמם ומטכסים עצה, אם להביא אדם מן החוץ אל חדרם פנימה. אחר נפלטה רשות-הכניסה בקול רם, רוגז ודוחה. נכנסתי. היו כאן הרבה ראשים של ילדים בני-גיל קרוב מאד. לפניהם עמדה אמם, כמגינה עליהם, לבושה בליות, פרועת-שער. אמרתי לה את שמי. העינים קמו, ושתי הידים התרוממו בבת-אחת אל הראש, משמשו בשערות, כמתקנות את התסרוקת, כמזכירות נשכחות. על המצח המכווץ, עבר ברק אור מיטיב, מרגיע. אחר נפלו הפנים, התכסו צל. היא חפשה בסקירה מפוזרת בארבעת הקירות, ואמרה בקול משונה, מעורב תרעומת, בטול, יאוש וגם מרי: “הייתי מבקשת ממך לשבת, אך הלוא תראה, מלבד ספסלים אלה, אין כסא בבית”. והיא נעלמה בחדר הסמוך.
כסא הוא דבר פשוט מאד: דף עץ על ארבע רגלים. אבל אם אינו נמצא בחדר, אין הדבר פשוט כל כך. מהרה שבה שרה, שמלתה ושערה עשויים קימעה, תינוק על זרועה. היא משכה אחריה ספסל-כובסים אכול עובש. ישבנו עליו. היא אמרה: “לא נשתנית בהרבה”.
הקול היה צרוד, רע, קול שהתרגל להשמיע נאצות. הרימותי עיני: מה זאת? קנאה? עקיצה? לא. לא לכך התכוונה. ההפך מזה. ראיתי כעין גיל סתר, הכרת-תודה, כי באתי וזכרתי ימים עברו. היא ספרה לי את כל פרשת חייה. פזמון ישן נושן: על אדמה קמצנית ואכזרית, הממאנת ליתן יבולה; על גשמים אשר לא יבואו בעתם; על עבודת-פרך, עוני, מחלות אדם ובהמה וחוסר-כל. שרה לא התרעמה כמעט. בקולה צלצלה לעתים קרובות נעימה יהירה, כבקול איש-צבא לִמּוּד-קְרָבוֹת, המספר על סבלות המלחמה ונוראותיה. היו גם נצחונות, התחלות, התאמצות לצאת מן המיצר. הם עלו בתוהו. אבל בשעתם נתנו ספוק. ויש גם עכשיו זיק תקוה, הבנים גדלו בינתים.
“ובכל זאת אפשר לחיות. הרי תראה, חיים אנו. וכמה שנים עברו מיום עזבך אותנו? חמש-עשרה. אמנם כן, שנת-נשואי. אלא זה ששה חדשים אני סובלת כאב משונה בכל השנים, בכל הפה. ביום אין דבר: אַתְּ עמלה, רצה, דואגת ומַסיחה את הדעת; אבל בלילות, גולגלתי עומדת להתפקע”. היא הרימה שתי ידיה אל ראשה ונשתתקה.
עכשיו הבטתי ישר בפניה. הסתכלתי בידים המעוכות והעיפות האלה, שהיו שרועות על ברכיה, ואשר אז היו שלוחות אל החיים, חמות ורועדות, כמתעתדות לחבקם. ראיתי את העינים האדומות והעטופות קרום ערפלי, רע, עינים אומללות, אכולות אבק גרנות, כעס ודמעות. הבטתי בצואר זה המתוח והמבליט אגודות עורקים מעובים ונפוחים – והיא היתה בעיני כאשה חולה מאד, – “ומדוע אינך מרפאה את שניך?”
מיד הרגשתי, כי הסתכלתי שאֹל. איך זה הסחתי את דעתי, כי מקור אחד לכסא הנעדר ולשנים שאין רופא להן. שרה לא השיבה דבר, היא קמה, העבירה ידיה על ראשי ילדיה, שישבו מסביב לה צפופים יחד, מזוהמים. היא השתמטה בדבריה: “אולי תסעד אתנו, יעקב הלך אל הטחנה וימהר לבוא”. –
והוסיפה: “ואתה מה מלאכתך? פקיד?”
הפעם שמעתי בקולה רתת רע, ספוג שנאה. ופתאום, כמו שואת-סתו, פרצה המפלצת ממחבואה. שרה חרפה, צעקה מתחילה על אחד הילדים, שקרע מכנסיו, ואחרי-כן השמיעה קולה, כנהמת בהמה, סתם, על לא דבר. היא פתחה את הדלת לרווחה, כאילו היה בחפצה, שהכל יקשיבו לזעם מררתה. היא דברה במהירות, בקצף רב על שפתיה הכחולות, ושלחה נאקתה החוצה, מעל לגגות, מעל להרים. שרה חרפה את הארץ, יושביה, כל האדם, השאננים והבוטחים. היא קללה באופן משונה מאד, בקללות בלתי שגורות, קללות ילידות-ביתה ודמיונה, פרי מחה הכואב, דולה אותן ממעמקי תהום צרותיה. הילדים התפזרו לכל רוח, מתוך הרגל, כזבובים ביום קָרָה. השכנים, שעברו במקרה, החישו צעדיהם והורידו ראשם. כאילו היה בחפצם, שמבול הגדופים, הפורץ מפתח הבית, ישטוף מעליהם והלאה. והשמש שקעה ואיננה.
קמתי ללכת, כי לא היה קץ לרוגזה. היא קפצה לקראתי: “אתה בורח, לא נעים לשבת בבתי עניים, הא?”
והיא עכבתני בכח: “חכה”.
שרה נעלמה, שבה מהרה, נגשה אלי ומלאה כיסי שקדים.
“קח אתך, מכרמי הם”.
ובתנועה זו צפה שנית משובת-העלומים מכבר הימים, כשהיתה משליכה בגורן, מתוך צחוק והוללות, שני חפניה גרעיני פולים בפני הבחורים.
*
ברדתי שלש המדרגות, ראיתי בקצה הגנה את בנה הבכור, נער חסון כבן ארבע-עשרה, מונה אל תוך כובעו את הצְרָעות, אשר המית והבריח מעל הכוורות. היה בבחור זה מעין המשך של שרה. הוא היה דומה לה בכל. מֵימי הדון שטפו גם בעיניו. החיים לא ידעו אפוא מרגוע. הם עשו את שלהם.
הסבתי ראשי. שרה עמדה בפתח-ביתה, ומבטה צמוד בחבה בבנה, הטורח על כוורותיו. אותה שעה לא עוררה בי כל רחמים. הרגשתי אליה רגש-מה הדומה אל הדרת-כבוד. פניה האפורים והכואבים היו מוארים זוהר מזהיב ומאדים…
הדבר אירע לפני ארבע שנים, בימות-הגשמים. בשעה זו הייתי פועל בָּטֵל ומחזר בכפרים אחר עבודה. ובאחד הימים, לאחר הליכה מיגעת של כמה שעות, הגעתי אל כפר אחד שבגליל טבריה, שמשך את לבי אליו בסקירה ראשונה. החלטתי להשאר בו לכל ימי החורף. הכפר היה המרובה באוכלוסים שבכל הסביבה, יושב בתוך בקעה רחבה, יפה ופוריה, שהשתרעה לרגלי הר גבוה, מוצק כנד.
לאחר הצהרים, כשנחתי מעמל הדרך, החִלּותי לבקש עבודה. על פי עצתו של בעל האכסניא נכנסתי לבית אחד האיכרים העשירים להציע לפניו את שרותי. חדרו של האכר היה מרווח ומלא אכרים, מהם מקומיים ומהם, שהגיעו לכאן מהכפרים הסמוכים בימי גשם פנויים. הם ישבו ודנו בהרחבת-הדעת ובבקיאות רבה על ענינים שונים, שהיו ידועים לכל אחד מהם במדה שוה, עד שנראו לי כבני משפחה אחת גדולה. דברו על אפני עבודה, ספרו בשבחן של הבהמות, קראו אותן בשמות מוזרים ומגוחכים ותלו תקוות רבות ומוגזמות באוסם העתיד לבוא.
כשפתחתי את הדלת ועמדתי על סף הבית, הופנו כל הראשים אליו והשיחות נפסקו. אכר אחד גבוה ורחב-כתפים, שישב בראש, רמז לי לגשת אל השלחן ואמר: "מה רצונך בחור?
– בעל האכסניא שְׁלָחני, פועל אני ומבקש עבודה.
– פועל, יפה, אמנם אני נצרך לו. לפנות ערב תבוא לביתי".
סמוך לשקיעת החמה חכה לי האכר בפתח השער, וכאשר קרבתי אליו קרא לי: “בוא ואראך את ממשלתך.” – נכנסנו פנימה דרך השער; הוא לפָני ואני אחריו. עברנו תחילה חצר גדולה ומרווחת, מוקפת כולה לולים, רפתים, אורוות, דירים נמוכים וגבוהים ומלאה שקתות מים קטנות וגדולות. דליים נקובים ומעוכים, ברכי מחרשות חלודות ושבורות היו פזורים בשטח החצר באי-סדר ובערבוביה משונה. אחר נגשנו אל רפת אחת, אשר גגה עלה בגבהו על שאר הגגות שבחצר. ערמה גדולה של זבל בהמות, מורטב במי-גשמים ומפעפע מתחת לרגלינו, היתה מתנשאת לפניה. נכנסנו בקומה כפופה דרך הפשפש.
האכר סח לי: “כאן כל העדר שלי. בחריש זה החלטתי לעבוד כראוי. הוספתי צמד חדש, הבאתיו מהצפון, מדמשק, צמד כהלכה”.
לְפָנַי עמדו שני שורים שוים בגדלם, כאלו נולדו תאומים. הם היו גבוהים כקומת אדם בינוני, רגליהם היו ארוכות מאד. ואף-על-פי שהחזה היה כמצומק, נראו לי אמיצים ומוצקים. גון עורם היה חום, ספוג אודם מזהיב. חרטומיהם הביעו כל כך הרבה מתינות ושקט ומבטם היה חם, מלא רוך וחמימות רבה. ברפת עמדו בסמוך להם עוד צמד בקר ופרות אחדות. אבל אלה היו ילידי המקום, גמדים, פזיזים, דומים, לפני הצמד הדמשקי, כעגלים קטנים בני שנה.
“מה דעתך, הם ימשכו במחרשה?” נעניתי לו ויצאתי להעתיק את צרורותי ולהשתקע כאן, ברפת זו לכל ימי החורף. שמחתי בלבי, כי אִנה המקרה לידי לשמש לפני צמד ענקי זה. – ובלילה, הרגשתי פתאום, בשעת נתינת המספוא בתוך האבוסים, שהדמשקאים לא נגעו עוד בתבן, שהושם לפניהם מבעוד יום. שני השורים עמדו על רגליהם הגבוהות, החרטומים הגדולים נתונים באבוס אגב רישול, ועיניהם העגולות, הסגולות והבהירות הביטו מתוך געגועים ומחשבות יגון למרחקים.
קראתי לאכר והראיתי לו על כך. הוא נענע ראשו. “זה כשבוע הם עומדים כאן, וכל אוכל לא בא אל פיהם. איסטניסים הם, ילידי ערבות דמשק. רגילים הם לחציר ולצל אילנות, ולמים חיים ולא לתבן מעוך זה. לך להשקותם, אולם הורידם אל המעין, שמתוך הדלי אינם שותים”. מיד פתחתי את הרסָנים שעל צואריהם, הוצאתים החוצה, ובאישון לילה הובלתים בצעד אטי למטה, אל המעין. תחילה עמדו כשקועים במחשבות, זוקפים אפרכסות אזניהם, מחדדים אותן ומקשיבים לשקשוק המים והמיתם החשאית והתכופה. אחר התחילו מרכינים ראשיהם קימעה קימעה, מפיחים בנחיריהם על פני המים, מריחים בהם ונמלכים בדבר. כך עמדו רגעים מספר, מפקפקים וטובלים קצה החרטום האפור, הרך והמקומט בתוך מי המעין. לסוף הרימו ראשם אגב תנועה חטופה כלפי מעלה, הסתכלו בכוכבים, הקיפו את הכל מסביב במבט חודר ועמוק והתחילו לגעות בקול אחד עצב וקורע את הלב, כשמושיטים צואריהם וחרטומיהם הפעורים למרחקים.
עמדתי במחיצתם ולא ידעתי את נפשי. מפני מה געו? כלום נכספה נפשם לערבות דמשק הדשנות והמבורכות בכל טוב? הזכרו את הימים, שהיו מהלכים מאילן לאילן, ממלאים כרסם עשבי אספסת ותלתן המלאים עסיס ירוק, מרוים צמאונם בפלגי כסף זכים, אשר זרמו לרגליהם בכל מקום באפָר? ההתגעגעו אל חורשות צפצפה ואגוזים, אשר בין צללי אילנותיהן בלו כל חייהם?
שעה רבה עמדו השורים וגעיתם לא פסקה. כשהתחיל האחד משתתק, בא חברו ומתגבר עליו בקולו. אחר הפנו ראשיהם וצעדו אל הכפר, חוזרים לרִפתם ולרִבצם. –
שוב קשרתים אל האבוס ושמתי לפניהם תבן מנופה ודק מעורב עם גרעיני כרשינה. השורים התחילו מחפשים ומחטטים באבוס, בררו את הגרעינים אחד אחד, נסו ללעסם, להעלות גרה. אולם לסוף פסקו, השתרעו על קרקע הרפת, והאבוס נשאר מלא כשהיה.
מיום ליום דַלו השורים, נעשו רזים וחלשים, עד שכל גרמיהם התבלטו, והכָרֵס שקעה וצרה. האכר התהלך סר וזעף. נפגמה גאותו על הדמשקאים. קראו למומחים, לצוענים זקנים, הביאו דרוזי בא-בימים וידעוני. טכסו עצות, הקיזו להם דם, השקו אותם מי-סממנים. צרבו בטנם וערפם שתי-וערב בשפודים מלובנים. אולם כל אלה לא הועילו. נשארה רק תקוה אחת, שעם התחלת העבודה והיגיעה, יתפשרו השורים עם מצבם החדש ואת מנת התבן התפלה יעלו גרה כשאר בני-הבקר בארץ זו.
לאחר ימים מספר, יצאנו לחרוש סמוך לשעת הצהרים, מאחר שהאדמה היתה עדין רטובה הרבה בבקר. היה זה יום בהיר וחם בתקופת החורף, הבא לפתע פתאום, לאחר שורה ארוכה של סערות וגשמים מטרידים ותכופים. החמה היתה תלויה בגבהי שמים כחולים ושקופים, כטבולים בגון מימי קל. הירח היה עומד בפאתי הרקיע, חִור ועלוב כשריד עננה נשכחה. אור היום היה שופע וזולף על המעניות החרושות במרובעים, שהיו משבצות את שפועי הגבעות ושטחי העמקים. הדשא הבכיר היה כבר מנצנץ מתוך הקרקע ומנמר בצבע ירקרק וכחול-שחרחר את רגבי האדמה האפורים והאדמדמים, הבולטים ונראים לעין מבין התלמים.
צמדתי את הדמשקאים ויצאתי לשדה. בכונה בחרתי באדמת חמר קשה, להכביד עליהם את העבודה ביותר. מתוך הרגל משכו השורים את המחרשה בכח. מסביב לי חרשו הרבה צמדים. אולם הדמשקאים שלי עלו על כולם בגבהם ובצעדיהם הבוטחים, הישרים והמזורזים. דרבנתי אותם והאצתי בהם בלי-הרף. עורם התחיל מתכסה זיעה רבה, שערותיהם האדמדמות נתחברו יחד כגלי תלתלים. נשימתם כבדה, נתרסקה, הכרס הריקה עלתה וירדה כמפוח.
אחר עבודה של שעה ומחצה, בראותי אותם מושכים את המחרשה בשארית כחם, רציתי להפסיק ולתת להם להנפש מעט. אולם האכר לא נתן את הסכמתו לכך. הוא צוה ליגעם, להוגיעם בלי-הפוגות והייתי חיב לשמוע בקולו ולהמשיך החרישה.
פתאום נתעכבו. קראתי להם ולא זזו ממקומם. הרימותי מלמדי המשורג והכיתי בכל כחי על גרמיהם הצנומים, היבשים והבולטים. השורים הפנו ראשם, הביטו בעינים נדעכות אל המכה אותם, אולם ממקומם לא זזו. האכר קרא לי, ואני הוספתי להכותם במלמד שבידי. הפעם משכו במחרשה אגב התאמצות מרובה, פסעו פסיעות אחדות ברגלים כושלות ושוב עמדו מלכת. והנה רבץ אחד השורים, זה הימני בתלם. ערפו נשאר תלוי ומדולדל בחלל העול. הוא התחיל מפרפר ומבליט עיניו המורמות כלפי מעלה וקמות בחוריהן. הוא התאמץ בכל כחותיו לשחרר ראשו מֵעָקָה זו. אני נתבלבלתי והייתי אובד עצות.
האכר, שחרש בקרבת מקום, בא ברצה, נפץ את כלונס העול והוציא מתוכו את ראש השור, שעמד להחנק. עכשיו השתרע הדמשקאי בכל ארכו, והתחיל נושם בחזקה נשימה אחר נשימה. פתאום קפץ ממקומו, כאילו עקצתו צרעה, הרים זנבו בחצי עיגול, והתחיל רץ ומקרטע לאורך הנִיר סחור-סחור בקפיצות ובדילוגים משונים. מהרה עמד בראש מושפל, הריח בקרקע כמהרהר ומחשב רגע כדרכו. ושוב הרים ראשו, הבליט חרטומו ושלחו אל השמים, געה בחזקה וצנח ארצה כגוף מלא עופרת. והאדמה הרכה והתחוחה נשתקעה תחתיו.
בגשתי אליו, היו נחיריו ואזניו שותתות דם שחרחר וקרוש. עינו השמאלית רתתה עוד רגעים מספר. אחר דעכה גם היא, וכל סימני חיים לא נכרו בו עוד. כל האכרים, שנמצאו בשדה, נתאספו יחד מסביב לנבלת השור. בדקו דָפקו, טלטלו אותו, שפכו מים קרים על ראשו ולתוך פיו, המכוסה קצף מאדים. אולם כל זה לא הועיל, ולהפיח חיים חדשים בשור לא יכלו.
אכר גוץ אחד לחש על אזנו של בעל-השור: “כלך מזה, מוטב שתדאג בעוד מועד לשני, לבן-זוגו!”
הכל הלכו מנבלת השור המת ונגשו אל המחרשה, שאליה היה קשור עוד השור השני. הוא עמד על רגליו הרועדות ונכר היה, שבשארית כחו הוא אוחז בערפו המדולדל את העול. גם הוא התחיל מראה אותות אי-מנוחה. בפתחי נחיריו נראו טפות דם. נשימתו קצרה. ובעל השור היה אובד עצות ולא ידע את נפשו. האכר הגוץ נגש אל מחרשתו, פתח סוסו, ובלי שאול את הסכמת אדוני, נסתלק בדהירה. אחר חצי שעה שב לשדה, ואתו רכוב שוחט-הכפר, כשקצה נרתיק “החלף” בולט מתוך חיקו…
ר' גדליה, הגיע כבר לשנות-שיבה וזקנו ארוך ומסולסל. מסביבות קוז’ניץ בא הנה. עוד בהיותו ילד, שמע ר' גדליה ביערות פולין נֵפֶץ ענפים ואנחות-התאמצות בפיות החוטבים, המעולפים כפור החורף. בעבודה זו אִמן גם ר' גדליה את ידיו, עוד משחר ילדותו. זה נעשה כמעט מאליו. הוא רצה להיות כאחד אנשי המקום, אשר חטבו עצים בירחי שלגים וקור ובשלו זפת בימי קיץ.
את שתי ידיו הגמישות, את קרדומו, את משורו, ואת חמשים שנות חייו, הטעונות על שכמו, הביא הנה לארץ.
בעברו ממושבה למושבה לדרוש עבודה, חפשו עיני הילד שלו באופק את שרשרות התכלת של צמרות היערות, אשר עבי השמים נשענים עליהן. ואלו הררי יהודה הראו לו את קמטיהם, את שפועיהם. אור היום משתעשע בצוקי סלעיהם הורודים ומשלחים אדים סגוליים, כענני קטורת, למטה, אל העמקים. רק זעיר שם, זעיר שם ראה אטד מזעזע ברוח-ים את סעיפיו הקלים, הנוגים, המבולבלים ודלי-הטרפים. ראה גם בלוטים קצרי-קומה ועקשים, שהתאבנו מרוב שנים כסלעי ההרים, אשר יחבקום בשרשיהם הבודדים והמפוזרים. ומשני עברי דרך החול חסמו את האופק סבכיהן של גדרות צברים. הללו עקמו את פלחי גזעם סמור-הקוצים, שחו לעפר והתפתלו, כאחוזי כאבים קשים. ור' גדליה היה שב לביתו, ומתוך צחוק מר, כדרכו תמיד, היה פורש שתי ידיו לקראת זוגתו ואומר: “באלה, חנה, לא אעשה כאן מאומה!”
הוא שגה. היה כאן עץ אחד, שחכה לידיו ולגרזנו. במקרה, מתוך רחמים לשיבת זקנו, צֵרפהו אחד האכרים אל קבוצת עובדים בחרושת אקליפטים גדועה, שסדניה עמדו לנתישה. השמש זרחה. האדמה היתה כולה מנומרה וזרועה כתמי אור וצל. פראי דגנים הזהיבו. גבעולי פשתנית דקים ופְריכים היו נעוצים בקרקע ופרחיהם הכחילו. אדמת היער החלקלקה, ספוגת רקב עלים וזמורות, פזרה זהרוריה כמשובצת אבני חן. זָר, מלא-חשדים עמד ר' גדליה לפני סדן האקליפטים, אשר קליפתו האפורה הכסיפה לפניו בין קרני אור דוקרות. הוא לא ידע אילן זה, וריחו החריף היה משונה מאד, רחוק. ר' גדליה נאנח: “אהה! צללי היערות הדשנים והרוויים היכן הם?”
חבריו לעבודה, בחורי גליציה רכים וקלי-תנועה, הכו בגרזניהם על כל הבא ביד, על ימין ועל שמאל. שבבים נתזו מכל צד. אך סדני האילנות עמדו איתן על מכונם, גלו מערומי פצעיהם, כפיות פעורי לעג על כחות נעורים אלה המתבזבזים לשוא.
ר' גדליה לא יכול לעשות כמעשיהם. הוא נענע זקנו מתוך יאוש. גם לפני בחורים אלה, כמו לפני סדני האקליפיטים עמד כמו זר, לא הבין ארחותיהם והלך-רוחם. כמה מגוכחות היו תנועותיהם המקוטעות והכבדות. הם נראו לו כאנשים, העושים שמות מתוך הוללות רבה.
לסוף פשט מעילו, חשף טליתו המצויצת על שוליה השחורים. ישב מול האילן, בחן אותו בעיני תכלת, מעמיקות לחדור אל לבו, אל עבי האדמה, המצפינה את נפתולי שרשיו. הוא רצה לדעתו. כן קבל מבית-אביו: אל האילן נגשים בזהירות, בקור-רוח, כמו אל מבצר-עוז, ומסתערים עליו לפתע פתאום, מן הצד, ותוקפים אותו בנקודת-רפיונו.
והנה קם, כמו מן המארב הגיח. הוא כאילו תפסו, פשק רגליו וקרדומו הונף. אחת ושתים ועוד אחת. בראשונה התאמצו השרשים להחזיק מעמד, להתנגד לו, וקת הקרדום רעדה בין אצבעותיו כמיתר מתוח, בזעזועים קצרים וצורבים. אך הוא תפסו. והפצע העמוק, האדמדם התחיל נוטף שְׂרָף ירקרק, דִבקי. ר' גדליה נמצא עכשיו בעצם תפקידו. היה איזה נדנוד קבוע, שקול, שכלי, בן-קצב ומדה בכל תנועותיו. לעתים הושלכה הזרוע הלאה, בחצי קשת מעוגלת, ובאה בחתירה, ולעתים נתעכבה, חטטה, הססה, כנאחזת בדבר-מה, כחוששת, הנה ימלט הדבר אשר לקחַתּוּ זה-עתה, אחרי עמל רב. הסדן זע בבטן האדמה. התחיל מגלה פקעת שרשיו כחיה רעה, רבת-רגלים, מנוצחת ונכנעה.
מסביב נשתתק הכל. נשמעה רק הלמות גרזנו ואנחות “אח-אח” מקוטעות מלוות אותה. הבחורים הגליצאים, בניהם ונכדיהם של גבירי טרנוב וברודי, עזבו לסירוגין איש איש את מקומו, ובאו לראות את ר' גדליה מנצח על גרזנו. לא פללו, כי כְלי גלמי כאותו קרדום יראה משחקו בין ידיו של יהודי שבע-ימים זה, שזקנו לבן וערפו שעיר, מקומט ומעיד בכל זאת על כחות רבים. התלהבותם פקעה, נשתתקו, כי ראו פלא. בפעם הראשונה בימי חייהם ראו את העבודה עצמה, כמות-שהיא, בכל פשטותה ויפי זרמתה, ואת האדם היודע אותה והמנצח עליה.
לאט לאט יצא שמע ר' גדליה בכל הסביבה. הוא למד לדעת את כל האילנות, את האקליפטים, הברושים, השטים; עץ עץ ותכונותיו, עקלנותיו, הסתעפותו, שגיאותיו, חולשתו מעל לאדמה ובתוכה. הוא עבד תמיד ביחידות, מופרש. נתש אילנותיו, תפוש-מחשבות, חורש מזימה. ואם נמסרו עוזרים על ידו, היה מביאם לידי תנועה דוממת, כמו את כלי-מלאכתו, כמו את הברזל אשר בין אצבעותיו. ר' גדליה היה גם קפדן בעבודתו ונוח לכעוס, קצת מתוך זקנה וקצת מתוך שהיה יחיד כאן, שליט במלאכתו ואין דומה לו. ואוי לפועל שהיה נוגע במכשיריו! גם את פני בעלי-הבתים לא נשא. הוא דבר אתם רק על שכר-יומו, אבל על העבודה עצמה לא פנה לעצותיהם ולא שמע לפקודותיהם. מה יאמרו לו יהודים כרסנים אלה, הנוחרים מתוך קוצר-נשימה עם הנפת-קרדום ראשונה? ואם היה בא אליו אחד הצעירים והתחיל מבלבל מחו על “המבנה הפנימי של העץ” על “רקמות עֵצָה ושִׁיפָה” ומדבר גדולות על השכבה-היוצרת, היה ר' גדליה מביט עליו מן הצד בעיניו הרכות והנוצצות, וזקנו רעד מתוך לעג קל, כאומר אל לבו: “בחור, למה תרבה להג, הָנֵף גרזן והראה כחך!”
והשנים עוברות. עמל, עמל עד אין-קץ. כתפי ר' גדליה שקעו קמעה, והראש כאילו נעוץ בתוכן. הזקן הלבין יותר והוא עכשיו משורבב, רפה, כמחובר אל הסנטר. עיני התכלת עמקו, והן עוד תמימות משהיו. אך הזרועות לא ידעו עוד מרגוע. כאז הן מנופפות את ברק-הקרדום בין רשתות קרני-אור ומפלחות גידי שרשים חזקים ומסובכים. יש רק, שאותן אנחות-ההתאמצות “אח-אח”, המלוות עבודתו, משמיעות הדן בחורשה כאנחות ממש.
ובשרב-צהרים פורש הוא משאר הפועלים, אוכל פתו הכשרה ומשתטח בצל אחד האילנות להרדם מעט ולהחליף כח. מרחוק מגיעים לאזניו הוכוחים הסוערים של הבחורים, חבריו לעבודה, על מחסור, אפס-מעשה, געגועים למרחקי-ים. ולפעמים הוא קופץ אליהם ממקום-מנוחתו, פושק רגליו, כמתעתד לעקרם כולם, כמו שהם, על שרשיהם, ופניו, פני קפדן, מאדימות, והוא קורא להם: “למה תרבו להג, בחורים נִרְפִּים, מוטב שתלמדו להניף גרזן כבני-אדם!”
והוא שב אל מקומו לאסוף כחות חדשים, לעבוד לעבוד!…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.