נספח א: מסעות שליח אלמוני מצפת בכורדיסטאן ובפרס    🔗

אנכי בדרך נחני ה' בשליחותייהו דרבנן חכמי אשכנזים מצפת תבנה ותכונן ארצה פרס, על דבר בנין בית החולים אשר נבנה בהשגחת הגביר ר' מרדכי סג"ל נרו יאיר בצפת, ואעבור בארץ ההיא, ואראה מראות אלהים, חזיונות מפליאות, בתהלוכות העם היושב בקרבה — כאחינו, כעם אחר — וידעתי נאמנה כי כל איש ואיש נכספה נפשו לדעת ולהתחקות על מנהגים קדומים ותהלוכות בני הארצות האל, ויתענג כל השומע כאלה אשר נצורות הנה, לכן אמרתי לא אכלא מתת דברי אלה אליכם הרבנים מעריכי המכתב־עת הזה למען תשמיעום באזני קוראיכם הנכבדים, וכי לכם יאתה להודיע כזאת, כי קרוב אליכם הדבר. ואתם קחו נא דברי אלה ברצון, ושמתם באזני הקוראים, ויתענגו על השמועה יותר הרבה מאשר התענגתי אנכי — על המראה. כי מה מאד קשה הדרך לעובר אורח בדרך לא סלולה כזה, ארץ הרים ובקעות, אשר לא בעגלות כי אם במרכב יסע הנוסע ימים או שלוש וגם יותר ממקום למקום וכל הדרכים האל בחזקת סכנה, אשר לא כן הקוראים היקרים כי אחרי אכלם ואחרי שתם, כי ישתרעו על המשכב להנפש בביתם, אז יקחו המכתב־עת בידם להתענג בתענוגים על שמועות חדשות ונצורות אשר באמת מה נעים לנפש היפה כי ירוה עינו בזה עד כי אין המחיר שוה, ובמה נחשב המחיר המצער ההוא אשר יתן האיש בעד מכתב־העת — ואשר עוד ממקום קדוש יהלך — אשר יודיע אף ישמיע זאת. ואערכה נא בזה לעיניכם סדר הליכותי בדרך על פי מעגל השנתי, יחל מראש השנה עד אחרית שנה ועם זה תבאנה ההודעות על מנהגי אחינו כסדרן ובשם הליכות קדם אקראם.

ראש השנה היתי בסינדור, במקום ההוא כחמשים בעלי־בתים יהודים, וכעשרה אינם־יהודים נמצאים שמה. היהודים להם שדות וכרמים טובים להפליא, וגם אמנה נפלאים הם במעשיהם בעבודת האדמה, אשר זאת כל עיקר עבודתם, ומן המקום ההוא יצאו צימוקי הענבים לכל הארץ ההיא.

שמה נמצא המעלם, ששון שמו (מעלם הוא מלה ערבית פתרונה גבר חכם מלומד ומלמד) והוא הכל, הרב, הדורש, וגם השליח־צבור, שנותיו כבן ששים, ולו שתי נשים. בי כנישתא (כן נקרא שם בית הכנסת) גדול להם ולו כשלשה חלונות קטנים, שמונה ספרי תורה על גויל כתובים אותיות עגולות (וועליש) בתוכו. בערב התפלל המעלם (כי העם לא ידעו דבר והוא יוציא את כולם בתפלתו) בחצר בית הכנסת בנוסח ספרד. אנכי עוררתי בבכי כמנהגינו אנחנו בני האשכנזים בבא יום הזכרון להפקד כל רוח ונפש, והמה צחקו לי באשר להם גם ראש השנה מקרא קדש חג לה'.

אחר התפלה נקראתי לארוח בבית האיש סעפטי, עובד אדמתו, הוא ככל יתר האנשים התענו בערב ראש השנה, ומנהגם להשלים התענית. הבעל־הבית הנזכר קידש על היין כדרכו וכנוסח. אחר הקידוש הביאו קערה, ובה קרא, אבטיחים, רימונים, תפוחים, צימוקים. אכילתם בימי השמחות “גלגלים” (כן נקראים בלשונם) והמה כדורים מריפות חטים (בארצנו בקדש נקרא בלשון ערבי “ברגאל”) ובשר ובתוכם עשבים.

בבוקר, תפלה עם תקיעת שופר וקריאה בתורה ותפלת מוסף, בין הכל כשעה וחצי, ואחר כך תשליך אצל הנהר ואחר כך קידוש ומאכל הגלגלים, ועד אחרון יצאו חוצץ כולם אל מחוץ לעיר ויצחקו בכדורים כמשך שתי שעות. וישובו להתפלל מנחה וערבית. ולמחרתו ביום השני הכל כבראשון.

עשרת ימי תשובה, מהם יתענו. לסליחות ישכימו רק ביום הראשון ולא יותר.

ערב יום הכפורים הייתי במוֹסוּל העיר (היא אשור). כמאתים בעלי בתים יהודים ימצאו בתוכה, כולם ישכימו לסליחות בערב יום הקדוש, ואחר כך תיכף ומיד סדר הכפרות כמנהגינו זכר לזכר כו', אולם רק לקטנים ולא לגדולים. כל נדרי כמנהגינו, מהם ישנו בבית־הכנסת בליל צום הקדוש, ובבוקר עד אחר תפלת המוסף כולם בבית־הכנסת הנשים יחד עם הגברים, אך הנשים בפתח ביה"כ שם מקומם, ופניהן מכוּסוֹת בצעיף שחור. אחר המוסף ילכו כל איש לביתו ולא ישאר עד אחד, וכן עד משך שלש שעות, ומהם ישנו, ואחר כך ישובו ויתפללו מנחה ונעילה. מוצאי יום הכפורים מנהגם לאכול לוביא (הוא שם פולים קטנים).

המון העם לא ידעו דבר, גם לא את סדר התפלה, ותפלתם היא קריאת שמע עד ובכל מאודך, ויותר מזה לא ידעו מאומה. תפילין אין אתם, אולי אחד בעיר ימצא אצלו תפילין, וגם אם אמור יאמר להם האחד: מדוע ככה תעשו? מורשה לנו מאבותינו — יענוהו — כמנהג אשר נתהלך, ורק השליח־ציבור הוא המוציא את כולם ובבי כנישתם שמה ישבו כמנהג הספרדים, ומהם יכרעו ברך, רק בחזרת הש"ץ תפלת העמידה יעמדו כולם, ובמודים ובברכות ראשונות ואחרונות יכרעו כולם.

חג הסוכות היתי באשקליא. אחד מעשרה ישבו בסוכות. מהד' מינים לא ידעו מאומה. שמחת תורה לא יעשו הקפות, רק אוכלים ושמחים כבכל המועדים, ואך מהם ישכימו קודם אור היום ויתאספו לעשות הקפות. שמה באשקליא עשו עירוב תבשילין לבשל מיום טוב ראשון לשני.

חנוכה היתי בפינזוויק. שם ראיתי כי מהדלקת הנרות לא ידעו כאשר לא ידעו לברך, רק בליל ראשון יבשלו אורז עם חמאה, וכן גם בליל אחרון. חמשה עשר בשבט הייתי באקידא (בפרס). שמעו נא חדשות ונצורות לא שמעתם עד כה. מנהגם כי יסובבו מבית לבית, ובדרך הארובה שבגג ישלשלו מטפחות, ובעל הבית ימלאנה חטים ופירות ויעלנה מעלה, אך אל תוך הבית לא יבואו זה אל זה.

אדר, בעיר סאלמאס בפרס. — חדשות מפליאות תשמענה אזנכם קוראים יקרים, הסכיתו ושמעו! — כל מי שמת לו מת בשנה זו, עליו לעשות ארוחה לזכר שם המת, בארוחתם זו לא ישתה שום משקה כי אם הלחם וגלגלים. בעשיית הגלגלים יתאספו הנשים ויבכו כל עת עשייתן, וגם סביב הדוד המבשל תבכנה עד גמר בישולן. הארוחה הזאת תעשה בבית כל איש שמת לו מת בשנה זו, וזמנה בבוקר, וכל יום בבית איש אחר, עת המנחה יקראו עצרה ויתאספו האנשים לאמר תהלים ומשניות. אחר כך תהיה אסיפת הנשים, וכל אחת תדליק נר, ואחר כך תכבנה אותנה, והמקוננת תספיד ואחרי כך תשובנה להדליק שנית ותאכלנה גם הנה.

האבל בימי אבלו לא יאכל שום מיני מתיקה, אך ביום הראשון נמצאות נשים צדקניות לבשל טייא וצוקר, ויביאו לבית האבל לשתות. ז' אדר יתענו כולם.

פורים. משלוח מנות ומתנות לאביונים וצדקה לעניים לא ידעו, אך משתה ושמחה קבלו עליהם. קריאת המגילה יקרא “המעלם”, ובסיום כל פסוק, שתי תיבות האחרונות נמכרו. גם החזקת הנרות בזמן קריאת המגילה נמכר, והכסף להמעלם. בהזכרת שם המן כל איש יביא אתו שלחופית (פאחור) נפוח, ובהזכרת שמו יכה אותו וישמיע קול ובכל פעם איש אחר הולם פעם. אחר אכילת הסעודה יתאספו לבי כנישתא, והמעלם יקרא לפניהם תרגום שני, ונקרא דרוש.

חג המצות. אפית המצות יהיה על המחבת הפוכה על התנור ההוסק מלמטה, — ובלי משוח. — הסדר. יביאו קערת עץ גדולה תכיל כששים אָקע, ויניחו בה שלש שלש מצות לגלגלת כמספר כל בני הבית, גם יניחו בתוכה המרור והחרוסת וכו' וכו', ויניפוה ויסובבוה בכל משך זמן אמירת “הא לחמא”, ובהגיעם למלות “לשנה הבאה בארעא דישראל” ישליכוה לארץ. אחרון של פסח יעמדו נוכח המראָה (שפיעגעל) ויאמרו: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. גם יאגרו אגורות כסף זהב ונחשת וישימום בצפחת מים ויאמרו: לי הכסף ולי הזהב.

חסל סידור פסח, ותכל סדר הנהגותיהם חגם חדשם על סדר. ועתה אחל תת לפניכם הנהגותיהם הפרטיות, חתונה, וברית מילה וכו'.

הכלה במחיר תקנה, ובו ביום יעשו קידושי אירוסין. יום שלפני החופה תבא הכלה אל בית החתן, וכל האנשים יתאספו אל בית החתן וישתו וישכרו עד חצי הלילה. אחר, נקרא המעלם, ויעשה קידושי הנשואין בחצות הלילה בבית אבי הכלה. בכל יום משבעת ימי המשתה בבוקר, עת צאת החתן להסך את רגליו אצל המים, יחללו בחלילים ויכו בתופים, וכן המנהג גם אצל הגוים. ובכל יום ויום יתאספו לבית החתן וכל איש יביא את ארוחתו לבית החתן ויאכלו שם ביחד. השושבינין יסבו עם החתן בלכתו, לשמרו כל שבעת הימים.

ברית מילה. אם אבי הבן איננו בביתו לא ימולו בשר ערלתו, לוּ גם יעברו שבועות אחדות, כי הוא יברך הזבח ובלתו לא תכונן העבודה הזאת.

תכונתם ומעשיהם. המה רובם עובדי אדמה, ומהם גם יושבי חנויות. נשותיהם שערות ראשן פרועות, ועבודה כנשי הגוים תעבודנה, ותלכנה גם היערה לחטוב עצים, גם באין שומר. בחלום לאיש כי ראה אחד מקורביו, בבוקר השכם יקריב קרבן כבש או עז על קבר האיש הנראה אליו בחלומו.

תכונות ארצם. בחורף, הקור גדול ושלגים מרובים. באמצע הבית בור יכרו, והוא התנור אשר יסיקו בו ועליו יבשלו מאכלים פתיתי לחם, ואחר האכילה יכסו את הבור הזה, הוא התנור, בשולחן ויפרשו עליו מלמעלה מכסה הקאָלדרע¹ וסביב סביב לשולחן ישבו כל היום ורגליהם תחת מכסה הקאָלדרע, וכן שנתם בלילה.

המשולחים הבאים אליהם מארץ הקדושה, אם המה ספרדים, קדושים המה להם, ולאשכנזים זרה רוחם מכל וכל. ה' יושיע ציון ויקבץ נדחים לירושלים ברחמים, אמן כן יהי רצון.

 

נספח ב: שליחים מארץ־ישראל לכורדיסטאן ולפרס    🔗

כשיצא בנימין השני למסעותיו בשנת תר“ו (1846 ) התברך בלבבו, שהוא הנוסע היהודי הראשון לארצות המזרח אחרי הנוסעים המפורסמים במאה השתים־עשרה, ובהקדמתו לספר־מסעותיו כתב: “מימות הנוסע המפורסם ר' בנימין מטודעלא והמסבב ר' פתחיה… עד היום הזה לא עלה על לב איש מאחב”י ילידי איירופא לשום לדרך פעמיו לדרוש אחרי עקבות שה פזורה ישראל בארצות קדם ואחרית ים”² אמנם בהיותו בכורדיסטאן הוציא מכלל זה את שליחי א“י וכתב: “גמרתי בדעתי לשוב ולעבור על הרי קורדיסטאן לרוח צפונית מזרחית לגבול פרס… אשר מעולם לא דרכה שם עוד רגל איש אייראפא. הן אמנם לפעמים רחוקות יבואו שם איזה חכמים מירושלים, אך רוב נוסעים כאלה ילכו ולא ישובו עוד, כי ימותו בדרך מרוב עמל ותלאה או מידי שודדים”³. נכונים דברי בנימין השני, שרבים משליחי א”י בארצות המזרח לא זכו לחזור לבני־ביתם ומתו בדרכם בידי שמים או בידי אדם, ואף על פי כן טעה בנימין השני לחשוב כי רק “לפעמים רחוקות יבואו שמה”. שליחי א"י יצאו לכורדיסטאן ולפרס לעתים קבועות ותכופות, החל מסוף המאה השש־עשרה.

ר' משה אלשיך, היה, לפי מסורת שבידי יהודי פרס, השליח הראשון מארץ ישראל לארצם. מדברי תלמידו של ר“מ אלשיך, ר' ברוך קאלימאני, לספרו “תורת משה” ויניציאה שס”א, למדנו שהוא יצא בשליחות צפת לישע עמו, וכבר בירר אל נכון אריה טויבר ז“ל⁴ שהדבר אירע סמוך לשנת שנ”ג (1593), שעת צרה ליהודי צפת, ושהשליחות היתה לקושטא, והוא משער שם שבשעת־כושר זו הדפיס ר“מ אלשיך בבילוידיר הסמוכה לקושטא בבית דונה ריינה את ספרו “תורת משה” על בראשית. ומתקבלת מאד מסרתם של יהודי פרס, שהלך אז גם לפרס. הנוסע אפרים ניימארק מספר בשמם: “יספרו אחינו הפרסים כי מהר”ם אלשיך היה במדינת פרס בתור שליח כוללות הספרדים אשר בצפת, וישם שם לחוק על היהודים עד היום כי כל זכר מבן עשרים ומעלה יתן חצי קראן בשנה לקופת ארה”ק בשם מחצית השקל. ואחרי שנים רבות רבו הספרדים הירושלמים הטברנים והחברונים את הצפתים לאמר: גם לנו חלק בכסף מחצית השקל הפרסי, ויתפשרו ביניהם כי יחלק הכסף באופן הזה: לטבריא 5 אחוז־למאה, יען כי להם גם קופת רמבעה“נ, לחברון 10 אחוז־למאה, לירושלים 15 אחוז למאה, וסך 70 אחוז־למאה לצפת, יען כי יסוד הקופות היה ע”י שליח צפת"⁵.

ר“מ אלשיך סלל בפרס את הדרך לשליחי צפת, הבולטים ביותר בין שליחי א”י למדינה ההיא. אולם גם שאר ערי א“י לא נמנעו מלשלוח שליחים לפרס. אחרי גזירות הצורר ן' פרוך בירושלים בשנות שפ”ו — שפ"ח (1628 – 1626 ) שלחה קהלת ירושלים שליח לפרס ובידו אגרת אל “מקהלות תהלות ישראל אשר בערי העג’אם”. שמו של השליח לא נמסר לנו, אבל מהאגרת ידוע שהיה עולה מצפון אפריקה, כי מסופר שם: “והקרה ה' לפנינו את… אשר מקרוב בא מארצות המערב לשכון כבוד בארצנו וחלינו פניו והפצרנו בו עד בוש, ובראותו כי רב צערנו ודחקנו, והורה לדברינו לשים לדרך פעמיו ולכתת רגליו…”

שליח ירושלים זה לפרס בשליש הראשון של המאה השבע־עשרה לא היה ראשון ולא בודד, אלא חוליא בשרשרת ארוכה של שליחים לפרס, עד שבאגרת שנמסרה לו הרגישו השולחים צורך להצטדק על ריבוי השליחים. שם נאמר: “ולא ידענו אנה נפנה לעזרה ביום צרה, כי אם אל אחינו שבגולה, יהמו רחמיהם עלינו וירא ה' ויחמול ויאמר די לצרותינו, לבלתי הלאות אנשים בשלוחים אחר שלוחים ולקוטי בתר לקוטי, כי ידענו נאמנה את אשר הרבינו להעמיס על כת”ר אשר לא כדת, אולם גודל הלחץ שינה טעמנו טעם לפגם, הגם שאין להפליא אף אם יצאו גדודים השלוחים בכל חודש חליפות לפי רוב הצרות הסוערות על ירושלים…"⁶

ר' ברוך גד נשלח בשנת ת"ו (1646) מירושלים לבבל ולפרס, והוא השליח אשר בשובו סיפר לרבני ירושלים על הרפתקאות שאירעו לו בדרך שליחותו בפרס ועל פגישה עם אחד מבני עשרת השבטים, אף הביא בידו אגרת שנכתבה כביכול בידי “בני משה”, אגרת שהביאה בעקבותיה תסיסה מרובה בארצות הגולה⁷.

ר' יהודה ב“ר עמרם דיואן, שליח חברון, יצא לפרס כשבעים שנה אחרי זה, ושהה בדרכו בשנות תע”א – תע“ג (1713 – 1711). בהקדמתו לספרו “חוט המשולש”, הכולל דרושים שדרש בדרך שליחותו ושאלות־ותשובות (קושטאנדינא תצ"ט), הוא מספר שתחילה הלך בשליחות צפת לארץ אחרת “ועד שלא שבתי ונחתי בעה”ק והנה קול שועת רבנן תקיפי הרבנים המובהקים רבני עה”ק חברון ת“ו, ולעשות רצונם חפצתי והלכתי לערי פרס ומדי בשליחותם”. מדרושיו שבספרו הנזכר אנו יודעים שעבר בדרכו את ארם־צובה, בגדאד, המדאן, תבריז, סנה, כאשאן וגאלפאיין⁸. בתשובה אחת לקהלת כאשאן הוא כותב: “ואשיבה שואלי דבר מפני כבוד הק”ק אשר גומלים טובה עם תושביה עה“ק ולעולם ידם פשוטה לתת כפי מתת ידם לקיום עיר קדשנו”. (חוט המשולש, סימן ה').

ר' בנימין ב“ר שלום מעלי הכהן, מי שהיה אח”כ ראש רבני ירושלים⁹, יצא בשליחות ירושלים לפרס בשנת ת"פ (1720) לערך.

ר' מרדכי ב“ר אליעזר סידון ואחיו ר' משה סידון, יצאו באמצע המאה השמונה־עשרה כשליחי צפת לפרס ולכורדיסטאן. הראשון נשלל בידי שודדים בשנת תקכ”ח (1768), ומעמדייא כתבו אגרת למוצול שיעמדו לימינו: “בהיות איך עבר עלינו והאיר אל עבר פנינו הח' השלם כמוה”ר מרדכי סידון בן לאותו צדיק וחסיד החכם השלם והכולל כמה“ר אליעזר זלה”ה, אחיו של הח' הש' והכו' [החכם השלם והכולל] כמה“ר משה סי' [סידון] שבא שני פעמים בשליחות ערי פרס, ויצאו שוללים לדרכו ושללו אותו ולא הניחו לו לא כסף ולא שוה כסף… והשטרות שהיו בידו, ובא למחנינו ק' [קדוש], ועשינו עמו טובה, והיה רוצה לחזור ואנחנו לא הנחנו, שאמרנו לו איך תחזור לבית בידים ריקניות, וחלה פנינו לכתוב שורותיים אלו, יען שמסוה הבושה על פניו, ופה אין לו לדבר…”¹⁰

ר' יעקב ב“ר ירוחם וילנא אלישר, יצא שבע שנים אחר־כך לפרס ולארם־נהרים בשליחות ירושלים, במקום אביו שנפטר. בהיותו בבצרה בשנת תקל”ה (1775) נשקפה סכנת השמדה ליהודי בצרה מידי כארים כאן, וזיר השאח מפרס שהצר על בצרה עם צבאו וכבשה, והתעלל ביהודים, וכשגורשו הפרסיים מהעיר חיבר ר' יעקב אלישר פיוט על הנס בשם “מגילת פרס”¹¹.

כחמש שנים אחר־כך, בשנת תק“ם (1780) לערך היו בגלילות ההם שני שליחי צפת, אב ובנו, ר' אליהו אריה ובנו יצחק. הם נזכרו באגרת שנכתבה ממוצול לבגדאד. הראשון היה שליח לקוג’ין אשר על חוף מאלאבאר בשנת תקמ”א¹². ואולי הוא הוא “חכם אליהו שליח חברון” שהיה בעיר יזד בפרס בשנת תקמ"ב ושר' אור שרגא מחכמי יזד המליץ עליו אז באגרת למשהד.¹³

סמוך לזמן זה, בין שנת תקמ“ח לשנת תקנ”ח (1798 – 1788), היו בכורדיסטאן לא פחות מארבע שליחי א“י, שהגיעו עד עמדייה ולא העיזו להמשיך את דרכם לפנים הארץ, ולפיכך שלחו מעמדיה שליחי־משנה מיהודים ילידי המקום או ניסו לגבות את התרומות ע”י מכתבים אל הקהלות שבפנים הארץ. אחד מהם, ר' אהרן אשכנזי שליח טבריה, מינה כשליח־משנה את חכם ששון בן שמואל דוגא מעמדיה, אבל אף זה הגיע רק עד העיר נירווא, ומשם כתב לקהלת ג’אלא “ורציתי לבוא למחנה קדשכם, אבל הרבה הפחידו אותי ואמרו לי בודאי ישללו אותך” ולפיכך ביקש שישלחו לו את הנדבה.

שליח א“י אחר כתב לאותה קהלה מעמדיה: “אני שליח חברון תובב”א, והיה בדעתי לילך אל מחנה קהלכם, אמנם יען דרך עירם מסוכן הרבה מהרים וגבעות קשים ונהרות וגשרים, וכחי חלש הרבה, אין די כח לילך אצלכם, ובפרט כי הוא זמן גשמים וקרירות גדול, על כן אני מחלה פני קדשם שתיכף לנטילה זה כתבי יתאזרו כגבורים להפריש מממונם נדבה לה' לשם עיר קודש חברון ת”ו הנז' כי זה כמו עשרים שנה לא נתתם פרוטה קטנה לעדה הנזכרת“. והוא מוסיף להזהירם שבאם לא ישלחו נדבה, יחרים אותם בעמדיה, ואף במקומות הקדושים בא”י “יחרימו ויפרישו אתכם מעדת ישראל”. וכנראה לא מחמת קמצנות נמנעו מליתן, אלא משום שרצו שהשליחים יבואו אליהם. וכלפי טענה זו הוא מקדים ומשיב באגרתו: “וטענתכם, שילך השליח אצלם ובזה יתנו ואם לא ילך לא יתנו, אינה טענה, כי הנדבה אשר אתם נותנים אינה לשליח כי אם לרבני עיר הקדושה…”

שליח אחר מירושלים, ר' שמואל בנימין, כותב מעמדיע לקהלות נירווא וג’ילה, ששלח את משרתו סעדיה כהן לגבות את התרומה, ומצטדק על שלא בא בעצמו: “ומה אעשה שנמצאתי חלוש וחולה, שאחר שתפסתי שכירות [שכרתי את הבהמה] לבוא אל תכונתכם מחנה קודשיכם… אבל הגוי השכיר חזר בו מראותו אותי חולה ואיני יכול לילך ד' אמות ברגל, ודרך־מחנה קדשכם כולו הרים גבוהים יעלו שמים ירדו תהומות… ואני אמרתי עליכם עדה קדושה שלומי אמונים ודאי לא תרצו לפגוע בדמי ותעשו מצווה נדבתכם וקיום ירושלים ביתר שאת, אע”פ שלא יכלתי לילך אצלכם אנוס רחמנה פטריה…"¹⁴

בשנת תקנ“ב (1792) היה בפרס שליח צפת ר' יוסף ממאן יליד טיטואן, והיה השליח הראשון שחדר עד לבוכארה, שאליה הגיע בשנת תקנ”ג, והוא אז רק בן עשרים שנה. בבוכארה עשה גדולות למען היהודים בה, ואפשר לומר שהוא הציל את יהודי בוכארה מכליון של טמיעה. הוא נשאר בבוכארה עד יום מותו, בגיל 81 שנה¹⁵.

בשנת תקצ"א (1831) פגש המיסיונר המומר יוסף וולף בטהראן את ר' מאיר בן ישעיה שליח צפת. וולף אומר עליו, שהוא “אחד השלוחים הנשלחים להורות את התורה לנדחי ישראל הפזורים בין הגויים בפרס ולאסוף כסף לעניי ארץ־ישראל”¹⁶.

בשנת תר“ח (1848) מת בארביל אשר בכורדיסטאן שליח א”י ר' פתחיה, והמושלמים התעללו בקברו. הנוסע בנימין השני שהיה בארביל באותה שנה מספר: “בשנה ההיא מת בעיר הזאת רבי פתחיה אשר בא שם במלאכות בני ישראל היושבים לקבוץ נדבות עשירי העיר בעד אחיהם העניים בעיר הקדושה, ויקבר שם בכבוד גדול כיאות לאיש נכבד כמוהו. ויהי בלילה הראשון אחרי הובל לקברות, הוציאוהו הישמעאלים מקברו ויכרתו ידו האחת, ואת גויתו השליכו באחת החפירות וקבורה לא נתנו לו. היהודים הלכו על בית הקברות וימלאו את קברו הריק בעפר, ויותר לא הרהיבו בנפשם לעשות”¹⁷.

מפי בנימין השני אנו שומעים גם דברים רבי ענין על יחסם של יהודי כורדיסטאן אל שליחי ארץ־ישראל. בהדגישו שאין בדבריו משום הפרזה הוא מספר: “כאשר יבוא אליהם איש עברי מירושלים (מקרה רחוק מאד), אז יצאו כולם לקדם פניו ומנשקים את כתפותיו זקנו גם רגליו לפי ערך האיש וכבודו, אח”כ ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא, ואז חולצים נעליו ורוחצים את רגליו. את מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מזה ברגש קודש (אינני מפריז בזה חלילה על מדת האמת). נכבדי העדה ישתו ראשונה, והנותר יתנו לנשים וילדים לשתות, כי חזקה עליהם יד האמונה (אמונת הבל ורעות רוח) אשר המים האלה יגינו על נשותיהם בעד כל מחלה ופגע רע"¹⁸.

שש שנים אחר־כך, בשנת תרי“ד (1854), היה בכורדיסטאן ובפרס שליח טבריה ר' נסים חנוכה, והוא נזכר באגרת מטבריה לבגדאד מאותה שנה¹⁹. על מכתב זה חתום ר' יהודה נחמד, שהיה אח”כ בשנת תרכ“ז (1867) בעצמו שליח טבריה לאותן הארצות, ובראשית שנת תרכ”ח כתב מהעיר ארביל ליצחק לוריא ב"כ חברת “כל ישראל חברים” בבגדאד, לבקש מלפני החברה הגנה על יהודי ארביל. וזו לשון האגרת:

“כ' תשרי בתור סדר תזכרו לשנים רבות שנת ה' יברך את עמו בשלום לפ”ק.

“עם ד' אלה מהדרים מן המהדרים חברת כל ישראל חברים לעזרת ה' בגבורים ועל צבא תהלתם ראשי החברה הק' הי”ו ואתיא מכללם מעלת הג' יצ“ו סי' יצחק לוריא אשכנזי הי”ו ה' עליהם יחיו.

“אחרי שים שלום טובה וברכה, אותותי אלה יבואו ויגידו לפני רו”מ רו“ע הי”ו איך אנכי בדרך נחני ה' בשליחות מצוה כידוע למעלתם. ואני בבאי פה עיר ארביל יע“א בבית ישראל ראיתי שערוריה והנה הנם מוכים ומעונים ביד השכנים הנה אלה רשעים הגוים אשר פה, זה רודה וזה מרדה וזה מכה בעברת זדון והיינו ללעג וזה רוקק על פניהם, באופן לבי שרף שרפים עומדים הבשר והגידים על צער בת עמי. מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה ואל אראה בצערן של עם בני ישראל הנטושים ואין חונן ואין מרחם ואין מבקש. ואם אמרתי אספרה מכל העובר עברה וזעם לא תוכל האר”ש שאתם. בכן אדברה וירוח לי ממה שעבר, כי מזה ב' שנים עד היום הרגו מהם שבעה אנשים, ונשארו בניהם ונשיהם ברעב ובצמא ובחוסר כל ואין דורש שע“ע המודיר אשר פה לא אכפת לא אכפת לו כאילו שדם היהודים כולו הפקר. ובכל לילה באים הגנבים וגונבים והאקען[?]. בתוך שנה וחצי גנבו בבית הכנסת, ובפעם הזאת השבוע גנבו ט' זוגות רמונים ובבית הזה גנבו בכלל לבעל הבית שלש מאות וחמשים קראן שהוא כיל שלשה מאן ואנשי השררה יר”ה יודעים הכל ומפקירים ימיהם בם וממונם. הנה כי כן קומו השרים לעזרת ה' בגבורים ויעמדו עמידה שהן בה סמיכה לעזרת ולהציל עשוק ודם נפשות האביונים ולמצוה רבה תחשב כי כלנו בני איש אחד אנחנו ות“ל שמלכנו האדיר יר”ה אשר בקושטא יע“א הוא מלך רחמן ואלה הצאן הם תחת ממשלתו כידוע. ולא אעלה ארוכה יען כי היום מועד ודי בזה ואין להאריך זולתי אני ארכה בשוט שימנא בנהר וכנפש נאה הצעיר בנימין נחמד יצ”ו. והצב“י בנימין נחמד שליח מצוה, מעה”ק טבריא ת“ו ודורש ומבקש כל טוב בנ”י הי"ו²⁰.

באותה שנה, שנת תרכ“ז (1867), היה גם שליח ירושלים בפרס, ר' ברוך שבתי, והוא הגיע עד העיר הראת, שבה חתם בתורת עד על כתובה: “חתמתי שמי שד”ר עיה”ק ירושלים ת“ו”²¹.

סמוך לשנת תרל"ב (1872) היה בפרס שליח צפת לשם בנין בית־חולים, והוא גם הדפיס את רשמי־מסעו, אף שנמנע לגלות את שמו. (עיין לעיל בנספח א).

בשנת תרמ“ז (1887) היו במרדין שבכורדיסטאן שני שליחי א”י ר' צבי הירש הכהן “מירושלים תובב”א מילידי אונגרין" ור' הירש לאבין מילידי צפת תובב“א” והם רשמו את שמותיהם על כתב־היד העתיק של “יד חזקה” להרמב"ם שנכתב באמצע המאה הארבע־עשרה²².

באותה שנה בערך היה בפרס בשליחות כוללות המערבים בירושלים ר' אברהם חלואה²³. בשנת תרנ“ו פגש הנוסע־האספן א. נ. אדלר שליח א”י בטהראן²⁴. ובין שאר שליחי א"י לפרס יש להזכיר עוד את השליחים המובהקים ר' אברהם ביבאג’ו²⁵ ור' יוסף חיים שרים²⁶.

עד היום יוצאים בקביעות שליחי מוסדות חסד בירושלים, צפת וטבריה לכורדיסטאן, ושיטות פעולתם אינה שונה בהרבה משיטות חבריהם לפני מאות שנה, כפי שמוכיחות האגרות שפרסם ו. י. פישל²⁷.

כחוליה בתוך שרשרת ארוכה זו של שליחי א“י לכורדיסטאן ולפרס במשך שלש מאות וחמשים שנה הוא אותו שליח צפת שיצא לגלילות ההם בשנת תרי”ט (1859 ואשר את ספר מסעיו הבאתי בזה לפני הקורא. ומאחר שהוא שליח א"י הראשון לגלילות ההם שתיאר את רשמי־מסעיו, מן הראוי לסקור תחילה את הנוסעים היהודים המעטים לכורדיסטאן ולפרס לפי סדר דורותיהם.

 

נספח ג: נוסעים יהודים לכורדיסטאן ולפרס    🔗

הנוסעים הראשונים לכורדיסטאן ולפרס הם ר' בנימין מטודילא, שעבר בהן בשנת 1170 לערך, ואחריו הנוסע האשכנזי ר' פתחיה מרגנשבורג, לערך עשר שנים אחרי כן. הם שהניחו בתיאורי־מסעותיהם את היסוד לכל ידיעותינו על יהודי כורדיסטאן ויהודי פרס בימי הבינים. אבל לא נמצאו אחריהם נוסעים הולכים בעקבותיהם. יהודה אלחריזי הגיע בנדודיו בראשית המאה השלש־עשרה עד מוצול, אבל כנראה לא חדר עד פנים כורדיסטאן, ולפרס לא הגיע כלל. שליחי ארץ־ישראל, שיצאו בקביעות לארצות ההן מסוף המאה השש־עשרה ואילך, לא כתבו את קורות מסעותיהם בספר (או שכתבו וספריהם לא נשתמרו).

למעלה משש מאות וחמשים שנה עברו אחרי מסעו של ר' פתחיה מרגנשבורג, עד שאנו מקבלים שוב ספר־מסע על יהודי כורדיסטאן ופרס מידי נוסע שיצא למסעיו מארץ־ישראל, ועוד מאה שנה עברו עד שזכינו לראות תיאור זה בעברית. כוונתי לספר־מסעותיו של ר' דוד דבית־הלל. על נוסע זה כבר כתבתי בפרוטרוט במקום אחר²⁸. ולעיניננו כאן יספיק לומר, שהוא היה יליד ליטא שעלה לא“י בשנת תקע”ה לערך והתישב בצפת, ובראשית שנת תקפ“ד יצא את הארץ והתחיל לנדוד בארצות המזרח, כנראה מתוך מגמה למצוא את עשרת השבטים, או מתוך שאיפת־הרפתקאות סתם (כי אין רמז בכל ספרו שהיה שליח א"י). לאחר שעבר את סוריה, נכנס לכורדיסטאן ולארם־נהרים והגיע לבגדאד בשנת תקפ”ז. מארם־נהרים נסע דרך המפרץ הפרסי להודו והגיע לבומבי בראשית שנת תקפ“ט (אוקטובר 1828), ובהודו גופה הרבה לנדוד עד שנת תקצ”ב (1832). בידו היה ספר־מסעות גדול בעברית, שאת קיצורו הדפיס באנגלית במאדראס בשנת 1832. וגם ספר נדפס זה לא היה ידוע כמעט כלל בקהל־החוקרים מחמת יוקר־מציאותו. ספר מסעותיו של ר' דוד דבית הלל הוא המקור הראשון לידיעת תולדות יהודי כורדיסטאן ופרס בתקופה החדשה²⁹.

אחרי דוד דבית הלל עברו שוב עשרים ושתים שנה עד שהגיע נוסע יהודי אחר לכורדיסטאן ולפרס, הוא בנימין השני. אולם בין שניהם יש להזכיר שני נוסעים שהיו יהודים לפי מוצאם בלבד ולא לפי דתם, והם המומרים המיסיונרים יוסף וולף והנרי א. שטרן.

יוסף וולף שהתחיל בפעולותו המיסיונית עוד בשנת 1821 והיה גם בא"י, עבר את פרס בשנת 1831 והגיע בשנה שלאחריה עד בוכארה, ואת רשמי־מסעיו מארצות אלו תיאר בספר מיוחד³⁰. ועוד בשנת 1826 היה בכורדיסטאן ובארם־נהרים. רבה היתה התענינותו במצב היהודים בארצות המזרח בימיו, ואף בתולדותיהם, והרבה לספר מה ששמע מפיהם. לפיכך יש למצוא בספריו פרטים רבי־ערך על היהודים.

המומר המיסיונר השני שנסע ליהודי כורדיסטאן ופרס, הנרי א. שטרן, עבר את הארצות האלו בסוף שנת 1844 (תר"ה), ושנית בפרס בלבד בשנת 1852, ותיאורי היהודים שבספרו נופלים בערכם מתיאורי חברו שקדם לו, בין בכמותם ובין באיכותם. אולם אף בספרו יש למצוא פרטים רבים על יהודי הגלילות ההם. ובמיעוט החומר מצטרף כל פרט לחשבון.³¹

בנימין השני, יליד פולטישן במולדווה, עבר את כורדיסטאן ופרס בשנת תר“ח (1848) ואת רשמי מסעיו העלה על ספר, תחילה בצרפתית בשנת 1856, ואח”כ בגרמנית בשנת 1858, ואח“כ בעברית בתרגומו של דוד גארדאן בשנת תרי”ט (1859)³². נוסע זה ידע לעורר רעש גדול מסביב למסעיו, והעתונות היהודית עזרה לה בכל יכלתה, אבל באיכות ידיעותיו נופל תיאור־מסעותיו בהרבה מתיאורי־הנוסעים שקדמו לו ושבאו אחריו. בנימין השני חסר היה התכונה העיקרית הדרושה לנוסע יהודי: הוא לא היה תלמיד חכם. ואף כל־הסתכלותו ומדת־דיוקו אינן מגיעות לשל שאר הנוסעים.

הנוסע הבא אחריו הוא אפרים ניימארק, שיצא מארץ־ישראל בחודש כסלו תרמ“ד, עבר את סוריה, ארם־נהרים, כורדיסטאן ופרס והגיע בשנת תרמ”ו עד בוכארה. תיאוריו מלאים ומפורטים ונכתבו מתוך הבנה ובקיאות בתולדות יהודי המזרח ומתוך דיוק בפרטים, זמנים ושמות, ואף מצטיינים בבהירות ובדיוק³³. את מטרת מסעו הגדול הזה אין הוא מגלה.

בגנזי בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים מצאתי חומש עם הערות כ“י של בעל “סדר הדורות”, שנדב אפרים ניימארק, ובראשו מצאתי קצת פרטים אוטוביוגרפיים שרשם. יחוסו: אפרים ניימארק בן מנחם מענדל, בן צבי, בן משה בן הלל ניימארק, שהיה רב בסטאראבין וחתן ר' יחיאל ב”ר שלמה היילפרין בעל “סדר הדורות”. אפרים ניימארק נולד בעיר לאכווא ביום כ“ג תשרי (שמחת תורה) בשנת תרכ”א (והיה איפוא בן 23 בצאתו למסעיו). בערב יום הכפורים תאמ“א עלה עם הוריו על חוף יפו וגרו עד תמוז אותה שנה בירושלים ואח”כ בטבריא. בשנת תרמ“ט קבע מושבו בגרודנה, שבה עבד לטובת ב”הצבי“, “המליץ” ו”הצפירה" בחתימת פסידונימים “פלוני וסופר” ישוב א“י ועסק בצרכי הקהלה. כתב קורספונדנציות ומאמרים (בהצפירה), “טברני” (בהצבי) ו”האמנם“. אביו היה חסיד קארליני ונפטר בטבריה בשנת תרמ”ו. “ובשנת תר”פ בעת כבוש הבולשביקים בגרודנה נשרף ביתי ורכושי, נמלטתי אני ואשתי על נפשותינו ובידי רק טלית ותפילין והחומש הזה אוד מוצל מאש, ואותו הנני מקדיש כיום [בשנת תרפ“ו] לבית הספרים הלאומי בירושלם”.

בסתיו 1896 (תרנ"ז) היה בפרס (ובסתיו 1897 בבוכארה) הביבליוגרף־האספן אלחנן נתן אדלר, בנו של ר' נתן אדלר, הרב הראשי מלונדון. אדלר, שהוא עורך־דין לפי מקצועו ואוסף ספרים לפי תאותו, הרבה לנסוע בארצות־תבל רבות, ומטרתו העיקרית היתה לאסוף כתבי־יד עבריים וספרים יקרי־מציאות, ולהכיר אגב־אורחא את נדחי־ישראל באשר הם. את רשמי מסעיו פרסם בעתונים אנגליים שונים ואספם אח“כ לספר אחד בסיסמה: את אחי אנכי מבקש³⁴. הספר נקרא בעונג וכולל פרטים מענינים על מצב היהודים בזמנו (וחבל שלא נכתב עברית), אולם עיקר ערכו של מסעות אדלר היה במספר המרובה של כתבי יד בעברית בפרסית באותיות עבריות שהביא מפרס ומבוכארה. ע”י כתבי־יד אלה נתעשרה ידיעתנו בתולדות יהודי פרס וספרותם עושר רב, ובחקירתם הונח היסוד לתולדות ספרותם של יהודי פרס³⁵. בשנת 1930 (ושנית בשנת 1936) נסע מירושלים לכורדיסטאן ד"ר ו. י. פישל. הוא נסע גם לפרס (עד טהארן). את רשמיו מנסיעתו בין יהודי כורדיסטאן, רשמים כלליים, פרסם בלשונות שונות, ובכלל זה גם בעברית³⁶.

הגיאוגרף הירושלמי ד“ר אברהם יעקב ברור הרבה לנסוע בארצות המזרח בשנות תרצ”א – תרצ“ו, והיה בסוף תרצ”א בסוריה, בסוף תרצ“ב ובראשית תרצ”ג בבבל ובאשור (עד מוצול)³⁷. ובסוף תרצ“ה ובראשית תרצ”ו בפרס³⁸. תיאוריו של ד"ר ברור מצטיינים בכל המדות הטובות שיש למצוא בנוסעים היהודים המעולים: הסתכלות מעמיקה, התענינות מרובה בכל הנוגע למנהגי ישראל, דיוק בפרטים, וקביעת מעמד היהודים בתוך המסגרת הכללית של העם והארץ שבתוכם הם יושבים. הוא יצא לדרכו כשהו מזוין בידיעה גיאוגרפית מקיפה, בבקיאות רבה במנהגי ישראל, וגם — בהוּמוֹר טוב. במשך שבעה שבועות עבר את רוב הקהלות החשובות בפרס, מחנאקין אשר על גבול עיראק, דרך קרמנשאה, סנא, המדאן, משהד, איספהאן, ועד שיראז. תיאורו מלא וגדוש ידיעות חשובות על מצבם המדיני, הכלכלי, הגופני, התרבותי־החנוכי והדתי של יהודי פרס, ומקום רב בו לתיאורים מפורטים של תיאורי מנהגים ואמונות תפלות, אישים ומוסדות — והכל נקרא בנעימות ובשטף.