רקע
אהוד בן עזר
אוצר הבאר הראשונה

[המקור: עם ציוריו של דני קרמן]


ספר ראשון בסדרה: מסעות אַבַּבֶּטֶן וקפיטן יוֹקִי


לבן,

ששמע מדי כערב, בסבלנות,

כל פרק חדש שכתבתי

מאבא


 

פרק ראשון: מַדְחֵס־הֶחָלָל של קפיטן יוֹקִי. בעקבות טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי המסתורי מווארשה    🔗

מי מאיתנו אינו חולם למצוא אוצר? הלא משום כך גם אנשים מבוגרים קונים כרטיסי־הגרלה וחיים בתקווה משבוע לשבוע, עם התפרסם תוצאות ההגרלה – שדווקא הם יזכו בפרס הגדול, וחייהם ישתנו בבת־אחת בזכות האוצר שנפל בחלקם.

ואם מבוגרים כך, ילדים – על אחת כמה וכמה. מי מאיתנו לא חלם בילדותו שהוא הולך ברחוב שבו מפוזרות מטבעות־כסף ומרים מהן כאוות־נפשו, עוד, ועוד, ועוד… ורק כאשר מתעוררים בידיים ריקות חשים איזו אכזבה וגם טעם גנוז של מי שהיה בידו אוצר לשעה קלה ואיבד אותו.

ואילו רָנִי באמת הגיע לאוצר, אך הדרך אליו היתה קשה ומפותלת, לעיתים מפחידה, אבל תמיד מעניינת.

ערב אחד, מיד לאחר שאבא ואימא יצאו מן החדר, הקישו על חלונו של רני שני ידידיו הטובים שהיו באים לבקר אותו כל אימת שהיה מהרהר בהם ומבקש מהם במחשבותיו לבוא.

קפיטן יְהויָקִים בְּרינְזָה־בְּלַנְקוֹבְסְקִי, מפקד החללית “נֹגה” ועוד כלי טיסה שונים וסודיים אשר בהם הוא לוקח מדי פעם את רני למסעות; והסופר השמן אַבַּבֶּטֶן בֶּן עֶצֶל הגר בארץ עצלתיים, זו הארץ אשר לאחר שאנשים נרדמים בה, עולים ויורדים גגות הבתים שלהם בקצב נחרותיהם.

ברשותו של הקפיטן יהויקים ברינזה־בלנקובסקי, או בקיצור – קפיטן יוֹקי, נמצא מדחס חלל משוכלל וסודי שאותו המציא לפני שנים רבות מהנדס יהודי מווארשה ושמו דֹב טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי. מי שיש בידו מדחס כזה יכול לשנות את המימדים שלו ושל סביבתו כרצונו. לקטון עד כדי כך שיעבור בחור המנעול, או להקטין את האוייב שלו כך שאפשר יהיה להכניס אותו לכוסית שמפניה ולראותו מטפס על דפנותיה עד שהוא משתגע. כך אכן עשה טרנופולסקי למפקד הכלא הגרמני שבו היה אסור בווינה. טרנוטפולסקי נעלם בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים שלטו באירופה, וחבל. כי אילו היה חי היה יכול אז לשנות, בכוח מדחס־החלל שלו, את פני המלחמה כולה, ולהציל הרבה בני־אדם.

*

את קורותיו של דב טרנופולסקי אפשר לקרוא בספר “המפתח לשער הגדול” שכתב סופר יהודי מיוגוסלביה, הִינְקוֹ גוֹטְלִיבּ שמו. גוטליב כתב את הסיפור בשפה מאוד־מאוד רחוקה מאיתנו – סרבית־קרואטית שמה. הוא עצמו עמד בתלאות הקרבות בהרים יחד עם הפרטיזאנים היוגוסלאביים, שמפקדם היה טיטו. ושני בניו נהרגו במלחמה. הינקו גוטליב עלה עם אשתו לארץ־ישראל בגיל מבוגר, והשנים האחרונות לחייו עברו עליו בבית קטן בשיכון על גבול החולות, בחולון. אשתו היתה אופה עוגות לבתי־קפה והוא היה עוזר לה בקניות, בחשבונות, ומביא את העוגות לקונים. גוטליב מת בשנת 1948. “המפתח לשער הגדול” הוא אחד הספרים האהובים עליי ביותר, וקראתי בו עשרות פעמים.

עוד מוקדם לספר כאן, אם בכלל יתאפשר לי לספר לכם אי־פעם – כיצד הגיע מדחס־החלל לידיו של קפיטן יוקי. כרגע אני יכול רק לומר שבאמצעות המדחס, שגודלו כטרנזיסטור קטן עם כפתור־מסתובב מאיר במרכזו, היה קפיטן יוקי יכול לקחת עימו לדרך בחללית את אבבטן בן אצל, ולהיכנס יחד לחדרו של רני מבעד לסדק שנוצר ברווח בין שני שלבים בתריס.


ואם ניקח בחשבון שקפיטן יוקי הוא טייס־חלל קטן, הנראה לעיתים לא יותר גדול מבובת־הטייס האדומה, העשוייה חומר פלאסטי, שבחללית ה“לגו” שקיבל רני מתנה ליום־הולדתו השישי והרכיב ובנה כמעט בעצמו – ואם ניקח בחשבון שאבבטן בן עצל הוא ישי גדול ושמן מאוד, וכשהוא חוזר מעבודתו מדי יום אחרי־הצהריים מתל־אביב לארץ עצלתיים, הוא שוכב על הספסל האחורי של האוטובוס ואז הגלגלים הקדמיים של האוטובוס מתרוממים ומרחפים קצת באוויר, כמו נדנדה, מפני הכובד, ורק הדף הנחירות שלו כלפי גג האוטובוס מחזיר את שיווי המשקל –

ואם –

ואם –

המשך בפרק הבא. השעה כבר מאוחרת בלילה ואני נעשיתי רעב ומתכוון ללכת למטבח להכין לי כריך לחם כפרי שחור עם חמאה וגבינה צהובה חריפה־מתוקה עם חורים גדולים, כוס לימונדה קרה מלימון טרי עם הרבה סוכר. אם היה לי זמן הייתי מספר עכשיו גם את הבדיחה על החורים בגבינה, אבל אני סבור שאעשה זאת באחד הפרקים הבאים, וכדאי בתחילת הפרק, כי אם שוב ארעב לקראת סוף הפרק, לא יישאר לי זמן לספר את הבדיחה.

בתיאבון.

להתראות.


 

פרק שני: המשימה: לגלות אל“ף ו”ו צד“י רי”ש בי“ת יו”ד רי“ש שי”ן ו“ו עי”ן    🔗

החללית ‘נגה’ ניצבה על המדף, ליד מיטתו של רני, אורותיה האדומים והירוקים נצצו חליפות, צלחת הרדאר [המק"מ] הסתובבה, המחשבים בפנים עבדו, מצלמות־הטלוויזיה פעלו, והאנטנות שידרו וקלטו אותות ממרחקים.

קפיטן יוקי והסופר אבבטן יצאו מן החללית. אבבטן היה מוקטן עתה במדחס־החלל של טרנופולסקי, ונראה כבובה שמנה וקטנה שכפתורי חולצתה נפרמו בלחץ הכרס הזעירה. השניים ניצבו על שפת מיטתו של רני, ובירכו אותו לשלום בסיסמה הסודית –

– – – – –

(אסור לי לגלות את הסיסמה, רק בעוד חמש שנים, לאחר שיחליפו את מערכת־הקשר של החללית, וזו הקודמת תתיישן, יתאפשר לי לגלות. הדבר הזה קשור, כידוע, גם למטוסי אזהרת־הרדאר־המוקדמת של האמריקאים, אשר ברשותם ציוד־הקשר הכי משוכלל בעולם).

רני ענה להם בחלקה השני של הסיסמה –

– – – – –

ושאל מה הביא אותם אליו הלילה.

קפיטן יוקי הפשיל את אשנב־המגן השקוף שבקדמת קסדתו הלבנה ואמר:

"הגיעה אליי הודעה מוזרה:

“אל”ף ו“ו צד”י רי“ש בי”ת יו“ד רי”ש שי“ן ו”ו עי"ן.

"המקום המדוייק:

“יו”ד מ“ם אל”ף ו“ו מ”ם רי“ש שי”ן רי“ש שי”ן.

“אתם מבינים בזה משהו?”

שעה קלה הרהרו אבבטן ורני באותיות ולבסוף הודו:

“הצלחנו לגלות רק את המילים – אוצר, ים.”

“טוב. נדמה לי שאני הצלחתי, בעזרת ‘צפנת פענח’, המחשב של החללית ‘נגה’, לפענח כליל את החלק השני של ההודעה, אבל עדיין אינני יכול לגלות לכם, וגם לא לספר כיצד הגיעה ההודעה אליי. מחר בבוקר אנחנו טסים. הכיוון הכללי – דרומה.”

“לקוטב הדרומי?” הגיב רני בשמחה.

“לא. הרבה יותר קרוב.” אמר קפיטן יוקי. “בסביבות אילת.”

“אם אני לא טועה,” העיר רני בחשיבות, “בשביל לטוס לסביבות אילת אין כל צורך בחללית!”

“נכון, אפשר לנסוע באוטובוס,” אמר אבבטן, שאהב כידוע לישון על הספסל האחורי בשעת הנסיעה, “ולעצור במזנון של קיבוץ יוטבתה ולטעום מן האשל והיוגורט שהם מייצרים במחלבה המצויינת שלהם.”

“שמעו,” אמר קפיטן יוקי, “את החללית נשאיר כאן, ואני אוציא מתא־המטען שלה את מטוס ה’כפיר' המשוכלל התלת־מושבי החדש שקיבלתי רק לפני ימים אחדים לטיסת־מבחן.”

מטוס הסילון בצבע כסף מבריק עם כנפי־השפמונים בקדמתו, שהוציא קפיטן יוקי מהחללית ‘נגה’, נראה כמו מחזיק־המפתחות של “כפיר” אמיתי, אך רני ידע כי בקלות רבה ייכנסו אליו שלושתם, ובעזרת מדחס־החלל יגדל המטוס בהמראתו ויהיה ככל מטוס “כפיר” אחר המשרת בחיל־האוויר הישראלי.

“חבל,” העיר אבבטן, אשר הבין כי לא יעצרו בדרך לטעום גביע אשל ויוגורט טרי ביוטבתה, וגם לא יהיה כמעט זמן לישון בנסיעה. ואילו רני התיישב על מיטתו ואמר:

“ובכן, נוסעים?”

“לא,” אמר קפיטן יוקי. “עדיין לא. הלא עכשיו לילה. נישן כאן שלושתנו יחד ובבוקר נשכימה קום ונטוסה דרומה.”

רני התאכזב. אבל אבבטן היה מרוצה. ההודעה הסודית לצאת למבצע הגיעה אליו הערב, לאחר הארוחה הדשנה, שעה שהתכונן כבר ללכת לישון. מיד השתרע על הסדין הלבן, ליד הכר של רני, ונרדם. לצידו שכב בזהירות, בחליפת־החלל הלבנה שלו, קפיטן יוקי, ולצידם ניצב מטוס ה’כפיר' אשר אלמלא החשכה ששררה בחדר היה מבריק למרחקים, והוא מתודלק ומצוייד היטב להמראה בבוקר. שולי המיטה המצופים בסדין נראו כמסלול־המראה רחב ונוח עד מאוד, וחסרים היו רק אורות המסלול בצדדים.

רני החל נרדם לקול נחרותיו של אבבטן השמן הקטן, אשר נשמעו כאילו הן מגיעות ממרחק רב מאוד. אבל הנה החל נשמע בחדר רעש אחר, של מטוס זר, שהלך והתגבר בגיחות־פתע סיבוביות – מתקרב, גח ונעלם. רני התעורר ורצה להזעיק את ידידיו לצאת להתקפת־נגד ולהפיל את מטוס־האוייב, אבל אז הוצף לפתע חדרו באור שחדר פנימה כאשר אבא פתח את הדלת ובידו מְכַל־ריסוס נגד יתושים; הוא ריסס בזהירות לעבר הקירות, כדי שלא לפגוע ברני, שמיהר לעשות עצמו ישן. אם הבחין אבא במטוס ה“כפיר” וביוקי ואבבטן השוכבים למרגלותיו, זאת אין לדעת, אולי חשב שאלה הם צעצועיו של רני.

הדלת נסגרה. נעשה חושך. היתוש נעלם. רני נרדם. במהירות הבזק חלף הלילה. בבת־אחת נשמע צפצוף אלקטרוני הבוקע משעוניהם של קפיטן יוקי ואבבטן בן עצל.

הגיעה עת לצאת למסע.


 

פרק שלישי: יתוש גרוטאה על המסלול ולחמניות טריות במטוס ה“כפיר”    🔗

הבוקר האיר מבעד לחלון חדרו של רני, בעת ובעונה אחת נשמע הצפצוף האלקטרוני משעוני־היד הדיגיטאליים של קפיטן יוקי והסופר אבבטן בן עצל ששכבו מכורבלים בקצה השמיכה של רני, בצל הגבעה שהיתה הכרית שלו. אבל התעורר רק קפיטן יוקי, התמתח וקם לאיטו בחליפת־החלל הלבנה שלו, שאותה לא הוריד מעודו, וניגש אל מטוס ה“כפיר” התלת־מושבי המשוכלל שחנה לצידם על המשטח הענק של הסדין, מוכן להמראה, ושני הסנפירים בשפמו רוטטים לקראת המסע כשפמו של חתול המזדקר בהתקרבו לשמנצת.

קפיטן יוקי הוציא מְשַׁמֶנֶת וסך בזהירות את הצירים של גלגלי המטוס, ועוד כמה נקודות חשובות, כשהוא נזהר שלא לטפטף טיפה של שמן־למטוסים על הסדין הלבן של רני. ואחר טיפס והרים את חופת־הטייס השקופה ונכנס והתיישב בפנים כשהוא בודק היטב את מוט־הבקרה, לוח המחוונים, מדי הגובה, לחץ־האוויר והכיוון, המצפן הגירוסקופי, לוח הרדאר הירקרק, המפות, מסך המחשב שבו מצטיירים נתוני הטיסה והפעלת המטוס בכל המצבים והמטרות, מסיכות החמצן, מצב מנועי־הסילון וכמות הדלק; ולבסוף היה בטוח שהמטוס אכן תודלק וצוייד כהלכה לקראת הטיסה.

אחרי שגמר את הבדיקה ירד וניגש לאבבטן, שכמובן היה שרוע עדיין על גבו, הקורקבן בחוץ, נוחר; קפיטן יוקי משך אותו ברגליו וטילטלוֹ – לא התעורר. שום תחבולה לא עזרה. ואז הביא קפיטן יוקי בקבוק־תרמוס מלא קפה חם מהחללית ‘נגה’, שניצבה על מדף־הצעצועים של רני כשהיא נראית כחללית־צעצוע רגילה.

ריח קפה הטרי העיר את אבבטן טוב יותר מכל צלצול שעון־מעורר אלקטרוני, ועד מהרה התעורר גם רני, התלבש במהירות, ועד שסיים אבבטן את שתיית הקפה, הפעיל קפיטן יוקי את מדחס־החלל שלו, ורני הלך וקטן, והצטמק, ולא עברו רגעים רבים והוא התאים בגודלו לשניים האחרים, כלומר – קצת גדול מקפיטן יוקי, שהיה זערורי מטבעו, וקצת קטן מאבבטן, שהיה מבוגר ממנו ויכול להיות על פי הגיל אביו, אם לא סבו של רני.

שלושתם נכנסו לתא־הטייס של ה“כפיר”, מצטופפים שם קצת בדוחק. קפיטן יוקי, במושב הטייס, הפעיל את מנועי־הסילון רבי־העוצמה, הסיע את המטוס לקצה המיטה, סובבו, הביא את המנועים לשיא פעולתם, הנמיך, (רני התפלא כיצד זה כל דרי הבית, והסביבה, אינם מתעוררים ורצים לראות מה מקור הרעש המחריד את שנתם, אך הוא שכח שהמטוס עתה הוא קטן־קטן, אולי כיתוש, ומי זה שומע קול של יתוש מזמזם בבוקר, אלא אם כן הוא עצמו, השומע, גודלו כיתוש?)

ואז הפעיל קפיטן יוקי שוב את המנועים במלוא העוצמה, להבי־הטורבינות חתכו את האוויר ודחסו אותו במהירות אלפי סיבובים בדקה, כנפי המטוס רעדו ובבת־אחת הוא השתחרר והחל רץ על פני הסדין –

אבל –

עוד בהיותו בתחילת ריצת ההמראה הבחין קפיטן יוקי בגוש אפור־בהיר כמו־מתקרב לעברם (כלומר, הם אליו) במהירות על המסלול, מורכב מוטות וחלקים שקופים, כאיזו גרוטאה של מסוק שנפל משמיים. במאמץ יוצא מן הכלל, שאפילו טייס מנוסה היה מתקשה לעמוד בו, הצליח קפיטן יוקי להטות את ה“כפיר” הצידה, למנוע את ההתנגשות ולעצור בקצה המיטה ממול. אילו חיכה עוד שתיים־שלוש שניות, לא היה ביכולתו לעצור את המטוס לפני ההמראה והיתה מתרחשת התנגשות נוראה.

לאט סב המטוס והתקרב, הפעם מצד שני, אל הגרוטאה שנחה ממש באמצע המסלול. שלושתם עצרו וירדו. ואת מי לדעתכם מצאו שם?

את היתוש.

כמובן,

היתוש שאבא של רני ריסס בלילה וגרם לו הרעלה קטלנית.

בכוחות משותפים אחזו בגופתו של היתוש והשליכו אותה מקצה המיטה אל התהום למטה, אל הרצפה. ואז שבו למטוס, התניעוהו פעם נוספת, וחזרו לנקודת הזינוק, והפעם עברה ההמראה ללא כל תקלה, ורק אבבטן התאונן על כאבים בגב. לאחר כחמש שניות של טיסה מהירה ניווט קפיטן יוקי בזהירות את המטוס הקטן אל בין שני שלבים ענקיים בתריס חדרו של רני, והחוצה, אל האור החזק, השופע, אל מרחב השמיים הכחולים.

*

ככל שהתרומם המטוס כן התרחש בו פלא שנראה מנוגד לחוקי־הטבע. בדרך־כלל הולך וקטן מטוס המתרומם מן הקרקע. אך קפיטן יוקי לא היה טייס רגיל. במקביל למכשירי־הטיסה הפעיל גם את מדחס־החלל והגדיל את המטוס ונוסעיו בחזרה לממדיהם הרגילים, ולכן המטוס, שתחילה נראה קטן מטיסן, וגודלו הצטייר כמטוס הנמצא כבר גבוה־גבוה בשמיים, גדל והולך תוך כדי נסיקתו , ומשום כך – בעיני המסתכל בו מן הקרקע – נשאר גודלו קבוע כל אותה עת, כמידתו של טיסן קטן, ודומה כאילו אינו מתרחק כלל אלא נמצא כל הזמן תלוי בנקודה אחת בחלל.

ממרומים, מחופת־הטייס השקופה, היה המראה מרהיב. מגדל שלום. תל־אביב הענקית וכל הערים הסובבות אותה. עננים אחדים, כפקעות צמר־גפן, נותרו עד מהרה למטה. הים. נמל אשדוד ובו הספינות הקטנות, המזח והרציפים. כל דרום הארץ: מושבים, פרדסים, קיבוצים. הקיוסק של הקציצות הספוגות־שמן בצומת־אחים. עיירות וכבישים. באר־שבע. הכיפה המבריקה למרחוק של הכור האטומי בדימונה. הירוק התחלף באדמת ערוצים חומים־צהבהבים. זה הנגב. מצפה רמון. המכתש הגדול. התרמוס ובו הקפה החם עבר מיד ליד, והקפיטן יוקי אף הוציא, מי היה מאמין – סלסלה מלאה לחמניות חמות ופריכות, קוביות קטנות של חמאה קרה, וצלוחיות נייר־אלומיניום זעירות ממולאות בריבת אוכמניות שוויצרית שחורה וטעימה.

אבבטן הסופר כמעט שלא התבונן בשעת הטיסה בנוף אשר למטה. גם לא בענן קרוב אשר היה מופיע מדי פעם, תלוי ככתם לבן מתחתם, אלא זלל את הלחמניות הטריות בחמאה ובריבה, ואת הפירורים ניגב רק כל שלוש לחמניות.

רני אכל בנימוס לחמנייה אחת, לגם מן הקפה (הוא התבייש לבקש כוס קקאו. בחללית ‘נגה’ היה ברז מיוחד לקקאו חם. אבל במטוס “כפיר”? אפילו במטוס “כפיר” משוכלל תלת־מושבי טרם הגיע חיל־האוויר הישראלי לשכלול שכזה!) – והמשיך להתבונן כלפי מטה. הערוצים הקטנים היו מתלכדים לערוצים רחבים יותר והללו נופלים לוואדי רחב. על הקרקע הצטייר במהופך מעין גזע עץ השולח ענפים שמסתעפים לענפים דקים יותר, כמו בציור שטוח.

“אנחנו נוחתים בשדה־התעופה?” שאל רני.

“לא. זוהי נחיתה סודית.”

השמש עלתה במזרח כשהיו בערך מעל באר־שבע ועתה הציפה את הנגב באור בוקר קריר (אם אפשר לומר על האור שהוא קריר), ואחרי רגעים אחדים הם עברו על פני יוטבתה. לרני התחשק מאוד לקחת למזכרת צלוחית נייר־אלומיניום עגלגלה אחת, סגורה, של ריבה, אבל התבייש. למטה ראו את הבריכות העגולות, המלאות מים ירקרקים־שחורים של מכרות־הנחושת בתמנע. אבבטן הכריז בקול מתנגן:

“ללא ספק לִילִיסִימָה דואגת לי מאוד שלא חזרתי כל הלילה הביתה לישון. ומה הפלא? אוכל אולי לצלצל אליה מאילת?”

“לא.” אמר קפיטן יוקי. “הנחיתה שלנו סודית וחשאית.”


 

פרק רביעי: הפסקה קטנה לשתיית תה ותיאור הנחיתה הסודית באילת    🔗

דבריו המתנגנים של הסופר־לילדים אבטן בן עצל עשו רושם רב על רני: “ללא ספק ליליסימה דואגת לי מאוד שלא חזרתי כל הלילה הביתה לישון. ומה הפלא? אוכל אולי לצלצל אליה מאילת?” – למרות הרעש של מנוע ה“כפיר” המשוכלל, התלת־מושבי, שעומד לנחות באילת, הצליח רני לספור שבעה־עשר לַמֶ"דים (!) בשלושת המשפטים הקצרים שפלט אבבטן לאחר שחיסל את הלחמניה האחרונה בסלסלה וגמע את כל הקפה שנותר בתרמוס. רני הכיר את ליליסימה, אשתו של אבבטן, כי היה מוזמן פעם לארוחה אצל משפחת בן עצל, וזכר כיצד כולם שקעו לאחריה בשינה כה עמוקה עד שגג הבית החל עולה ויורד כמפּוּחַ בקצב נחרותיהם.

צריך כנראה להיות סופר מוכשר מאוד, הרהר רני, כדי להכניס בצפיפות שכזו ובמעט משפטים כל־כך הרבה למ“דים, ובמקרים אחרים – רי”שים או ח“תים או שי”נים או כל אות אחרת שאתה רוצה – בתנאי, כמובן, שיש לך כישרון־לכתיבה. “ללא־ספק ליליסמה” (במלעיל) – זה ממש כמו פזמון, מוסיקה. נעמי שמר היתה מחברת לזה מנגינה כל־כך מתאימה! – בקלות היתה מחברת: “אנשים קשים, באמצע השלג, מצלצלים מ־אי־לת!” – וכל היום היו שומעים זאת ברדיו ובטלוויזיה עד שמאמינים שיורד שלג באילת.

“אבל עליי לצלצל אל ליליסימה!” התעקש אבבטן.

“כבר הסברתי לך שהנחיתה שלנו צריכה להיות סודית וחשאית.” אמר קפיטן יוקי, “חוץ מזה, אל תצחיק אותי – ליליסימה לא תדאג לך בשעה כה מוקדמת בבוקר. אל תחשוש, היא ישנה הרבה יותר טוב בבוקר, כשאתה אינך נוחר לצידה.”

רני כבש בקושי את צחוקו. “ואני בטוח שהכיור במטבח עדיין מלא כלים מלוכלכים מיום אתמול,” רצה להגיד, אך חשב שזה לא מנומס ביותר, וחוץ מזה, באותן שניות ממש החלה נחיתת ה“כפיר” המשוכלל, התלת־מושבי, באילת. וזו היתה נחיתה מיוחדת במינה. מיד אסביר. בינתיים נעשיתי צמא ואני מוכרח לגשת למטבח להכין לעצמי כוס תה בחלב ואולי אמצא גם איזו לחמנייה־מהבוקר עם חמאה וריבת אוכמניות שחורה. מה לעשות? יש לי מין טבע משונה כזה – כל פעם שאני מתאר משהו שאוכלים הגיבורים בסיפורים שלי, מיד אני עצמי נעשה רעב. זאת כמעט מחלה. מחלת התיאבון. ואם אתם חושבים כי להכין כוס תה זה דבר פשוט – מרתיחים מים ויוצקים לכוס עם פתקה לבנה, ממולאה אבקת תה טחון, לא.

מוטב לי להישאר צמא או לשתות מים פשוטים מהברז מאשר לטעום משקה מחורבן כזה, שברוב המקומות מגישים עכשיו בתור תה. אם היה לי זמן פנוי הייתי מקים ארגון עולמי של שותי תה אמיתי. וכך מכינים תה אמיתי:

מרתיחים מים. יוצקים קצת מים רותחים לתיון ריק עשוי חרסינה. שוטפים. שופכים. שמים שתיים־שלוש כפיות של עלי־תה, ואני ממליץ בעיקר על התה שקוראים לו “אֶרְל גְרֵיי”, ומוסיף עליו קצת עלי תה רגילים וזולים. מניח את התיון על הקומקום או כל כלי אחר שבו הורתחו המים, כדי שיתחמם רגעים אחדים באדים העולם מלמטה. אחר־כך מוריד את התיון, ממלא אותו מים רותחים, ושב ומניח אותו לרגעים אחדים על הכלי המעלה אדים. יוצק קצת חלב בכוס זכוכית דקה, וממלא אותה עד שפתה בתה מן התיון. רק מן התיון. בלי כל תוספת מים רותחים, ואפילו לא מסנן את התה, כדי ששום דבר לא יקלקל את הטעם האמיתי שלו. שתי כפיות סוכר, בחישה. והתה הטוב ביותר (שאני הצלחתי עד כה להכין) –מוכן לשתייה.

כוס התה מונחת עתה לידי, על שולחן הכתיבה, ובהפסקה בין לגימה ללגימה אוכל לתאר לפניכם את הנחיתה באילת.

מאחר שקפיטן יוקי החליט לנחות בחשאי, לא היפנה את מטוס ה“כפיר” לעבר שדה־התעופה עציון, וגם לא לעבר המסלול של שדה־התעופה שבאילת עצמה (אשר אם איני טועה אורכו אינו מספיק לנחיתות מטוסי־קרב משוכללים כ“כפיר”) אלא על מעקה־בטון לא גדול בחוף ים־סוף, מרחק צעדים אחדים מן הים.

אתם שואלים איך מטוס סילון משוכלל יכול לנחות על… לא. אתם לא שואלים כי אתם לא טיפשים ואתם כבר יודעים כי בידי קפיטן יוקי, הטייס, מצוי מדחס־חלל שהמציא המהנדס היהודי דב טרנופולסקי מווארשה, וכי בשעת הנחיתה הפעיל קפיטן יוקי את המדחס והקטין לכדי ממדים של חגב את המטוס וכך נתאפשר להם לרדת בחשאי אם כי, וזה מובן מאליו – הנחיתה נמשכה זמן רב מן הרגיל כי ככל שהלך וקטן המטוס כן נתארך לו סוף מסלול טיסתו לאילת. השוו חגב, אפילו המהיר ביותר, אל מטוס “כפיר”, כאשר שניהם עושים את שניים־שלושת הקילומטרים האחרונים לטיסתם.

נכון?

דרך אגב, לפני שגם הפרק הזה נגמר, הבדיחה על החורים בגבינה הצהובה. אני אנשים מתחפשים בפורים לגבינה שוויצרית: האחד לובש גופייה עם חורים, וגם השני מַסְ…

לא. אני מתחרט. הבדיחה מאוד לא מוצלחת וגם לא מצחיקה וחבל שהבטחתי לספרהּ, כי מי שחושב שגבינה שוויצרית מַסְ… אז לדעתי, אני אומר לכם – הוא לא מבין שום דבר בגבינות. זאת דעתי, בתור אדם שאוהב גבינות יותר מנקניקים.

ועכשיו, כשגמרתי לשתות את התה האמיתי, אני רוצה לתאר את הנחיתה כפי שראה אותה רני. זאת היתה, באמת, נחיתה מאוד־מאוד משונה. אתם יודעים כי כשנוחתים או צונחים במצנח, פני הקרקע גדלים והולכים ככל שאתה מתקרב אליהם, ונדמה לך שהם מתקרבים אליך במהירות ונעשים גדולים יותר – מסלול, בניינים, עצים, מטוסים אחרים על הקרקע, הכול בגודל הטבעי ולא כמו שנראה עד לפני רגעים אחדים מלמעלה, בתור צעצועים קטנים.

אבל מה קורה למטוס שתוך כדי נחיתתו גם מצטמק במדחס־החלל למידתו של חגב? תחילה ראה רני את אילת מלמעלה בקטן – שדה־התעופה, האגם, בתי־המלון, המרכז המסחרי, חוף־הים, הנמל, הים, האוניות, הנמל ממול בעקבה, והאוניות המחכות שם, וההרים מסביב; זה, אגב, מראה נהדר בכחול (הים), חום (ההרים) ולבן (הבניינים); אך עד מהרה החלה אילת לגדול ולגדול לא רק לגודל הטבעי של כל בית ואונייה וכביש אלא הרבה מעבר לזה, הכביש נראה כמו נהר עצום, חצר של בית – כמו חצי־הנגב, בית־מלון –הרי הגרניט הגבוהים, שתי אוניות בנמל – גדולות ורחוקות כאיי סנפיר וטיראן. מכונית נוסעת – רעישת־אדמה (סליחה, היתה לי טעות בהעתקה, רציתי לכתוב כמובן, רעידת־אדמה). בן־אדם – גוליבר. נעל – גבעה. לְבֵנָה – בית. מעקה־בטון על חוף־הים – מסלול ענק שמתאים למטוסי־התובלה הגדולים־בעולם של הפיקוד האווירי האסטרטגי האמריקאי, אלא מטוסי ה“גָאלָאקְסִי” הזקוקים למסלולי־נחיתה ארוכים יותר משנחוץ לכל מטוס אחר בעולם, לבד אולי ממעבורת־החלל “קולומביה” שנחתה בלב המדבר השטוח באמריקה. מטוסי ה“גאלאקסי” הם שהביאו מארצות־הברית לישראל ב“רכבת־אווירית” ציוד חשוב ורב מאוד לעזרה במלחמת יום כיפור, בחודש אוקטובר 1973. זאת אתם ודאי יודעים ואני לא צריך לספר לכם.

הנחיתה עברה בשלום. בהיותם באמצע המסלול שיחרר קפיטן יוקי את המצנח המסתובב הקשור בכבל חזק לאחורי המטוס ועוזר להקטין את התאוצה שלו, לקראת העצירה. המטוס בלם עוד לפני קצה המסלול, והשלושה ירדו ממנו. אלמלא ידע רני שהוא באילת, לא היה יכול לנחש זאת כשהסתכל סביב. כה קטנים היו, שכל מה שיכלו לראות, עד לאופק, היה – ים, קצת צדפים ואבני־חוף משוייפות שנראו כמדבר סלעים ענקיים שממש אי־אפשר לעוברו. שתי פחיות־בירה ריקות שנראו כשני המגדלים (שפעם היו קוראים להם – “לֶבֶּנִיוֹת”) של בתי־הזיקוק במפרץ חיפה, וקצת יותר רחוק רכס־גבעות נהדר, חלקלק, עגלגל ושזוף – שרק לאחר התבוננות ממושכת התברר שאין זה אלא תיירת צהובת־שיער צעירה (קרוב לוודאי משוודיה או נורווגיה) ששוכבת על גבה על החוף חצי עירומה ומשזפת, תסלחו לי – את הציצים שלה.

“ועתה,” אמר קפיטן יוקי, “נלבש את חליפות־הצלילה וניכנס אל תוך הים.”


 

פרק חמישי: ים אוּם־רַשְׁרַשׁ. קורקבנך, קורקבנו. בקבוק בן מאה שנה (ויותר)    🔗

“רגע,” אמר הסופר אבבטן, “רגע אחד. האם כולנו מוכרחים להיכנס לים? מה פתאום? ומאיפה תהיינה לך חליפות־צלילה, ועוד בשבילי!”

“בואו נשב בצל,” אמר קפיטן יוקי; ואכן השמש כבר החלה מכה ממזרח בכל עוזה והיא גדולה עד להדהים. השלושה ניגשו ועמדו בצל, לצידו המערבי של מטוס ה“כפיר” המשוכלל, התלת־מושבי, שחנה על מעקה־הבטון בחוף הים באילת; ושתו מיץ אננס קר מתך שקית נייר־אלומיניום שהוציא קפיטן יוקי מחליפת־החלל שלו באומרו:

"קודם כל, התשובה לְמה פתאום – "

והוא ניגש קרוב למטוס והוציא מתא־המטען שלו את החללית “נגה”, צימק עצמו ונכנס אליה ועד מהרה חזר ממנה עם שלושה שרפרפים מתקפלים, שתי חליפות־צלילה וסרט נייר־מחשב אחד, כשהוא מחזיר בזהירות את החללית “נגה” לתא־המטען של מטוס ה“כפיר”.

רני הבין עכשיו כי החללית לא נשארה על המדף הצעצועים שלו.

“שבו,” אמר קפיטן יוקי.

ושלושתם ישבו בצל המטוס. הקפיטן יוקי פרש את סרט־המחשב המודפס.

"הנה לכם החלק השני של ההודעה:

“יו”ד מ“ם אל”ף ו“ו מ”ם רי“ש שי”ן רי“ש שי”ן.

"מה זה, באותיות? –

"ימאומרשרש

"ובחילוק למילים –

"ים אוּם־רַשְׁרַשׁ

“אום־רשרש היה כידוע שמה הערבי של נקודת־המשמר המדברית אשר נכבשה על־ידי צה”ל בחודש מארס 1949. זה היה האחרון במבצעי מלחמת־העצמאות, ‘מבצע עובדה’. וזהו המקום שאנו נמצאים בו, אילת, עיר הנמל הדרומית ביותר שלנו. זאת אומרת שעלינו לחפש כאן, בים אילת."

“לחפש מה?” שאל אבבטן.

“סבלנות. שאלת קודם שלוש שאלות. אני עונה. חליפות־צלילה יש, אתה רואה, עם מְכָלֵי־חמצן־טרי, סנפירים, הכול. ואפשר בקלות לצמק אותך קצת, במדחס־החלל, כדי שתתאים לחליפה. אבל אתה לא מוכרח לצלול בים. זה גם בהחלט לא כל כך בריא אחרי שאוכלים שלושים לחמניות טריות בחמאה וריבת אוכמניות. לכן אני מציע שבינתיים אתה תחכה לנו על החוף, ואת המטוס תשמור בכיס שלך, ורני יצטרף אליי כי הוא כבר יודע לשחות ולצלול והוא בוודאי ישמח מאוד.”

“וגם אכלתי רק לחמנייה אחת.”

“נכון.”

“לא. לא בא בחשבון!” התרעם אבבטן. “אני, בתור סופר, מוכרח לראות במו־עיניי איך נראה הים בפנים כדי שאוכל לתאר זאת אחר־כך לקוראים שלי.”

“אל דאגה,” אמר לו קפיטן יוקי, “אתה יכול להיכנס למיצפה התת־מימי* בלי להרטיב אפילו את קצה הפופיק שלך!”

“פופיק זו לא מילה עברית!” אבבטן, שנעלב קמעה, ניסה בפעם המי־יודע־כמה לפרוף את כפתורי חולצתו אשר תמיד היו נפרמים בגלל הבטן השעירה והמשתפכת שלו אשר הקורקבן בולט במרכזה.

"קורקבן! אומרים בעברית – קורקבן, או יותר נאה – טבּוּר. טבורי, טבורך, טמבורו – "

"טבורו – " תיקן אותו רני בצניעות. “זאת אומרת, קורקבנו. אומרים בעברית – קורקבני, קורקבנך, קורקבנו, קורקבנה…”

לפתע החשיכו השמיים. הדבר נמשך שניות אחדות, כמו ליקוי־חמה, ושוב האירה השמש.

“מה זה היה?” שאל רני, ששוב לא ניסה להתלוצץ.

“שום דבר. סתם מישהו עבר על החוף והטיל צל עלינו.”

“הטיל צל ענק,” אמר אבבטן. “אם לא קשה לך, קפיטן יוקי, אודה לך מאוד אם תגדיל אותי חזרה לממדים הרגילים שלי. ואתם אל תדאגו, אל תחששו להיכנס לים בלעדיי. אני אשגיח עליכם מהחוף.”

האם הסופר אבבטן נתמלא פחד מפני הצל? או שהסכים עם קפיטן יוקי שמסוכן מאוד לצלול למים עמוקים שעה ששלושים לחמניות טריות בחמאה ובריבת אוכמניות שחורה מתרוצצות בבטנך?

אך לא נותר לו זמן רב להרהורים. קפיטן יוקי הודיע לו:

“לא אגדיל אותך לפני שרני ואני נלבש את חליפת־הצלילה. וברגע שאגדיל אותך – תיקח את מטוס ה”כפיר" ותחביא אותו בזהירות בכיסך. בעיקר הישמר שלא תיפגענה האנטנות הרגישות. ואותנו, את רני ואותי, תיקח בזהירות בכף־ידך ותכניס אותנו לים. בתוך המים נחזור לגודל הטבעי שלנו, אבל אסור שיראו אותנו על החוף נכנסים לים."

*

התיירת השוודית או הנורווגית הצעירה ששכבה על החוף חצי עירומה עם (תסלחו לי) הציצים חשופים והשתזפה, ואשר נראתה לשלושה מרחוק כרכס גבעות חלקות, עגלגלות ורכות – נבהלה: פתאום נפל עליה צל ענק והסתיר מפניה את השמש. היא פקחה עיניים והופתעה לראות שבבת־אחת צמח על־ידה, מבלי אשר שמעה אותו מתקרב – איש שמן גדול, עם פנים כמו ירח עשוי בצק ושיער מתולתל שקצת שיבה זורקה בו; חולצתו המקומטת מכסה בקושי את בטנו הגדולה, ורגליו נתונות בסנדלים רחבים אשר מהם מציצים הבהונות העבות שלו כמו שני סימני־שאלה של פילים.

לאבבטן היה גם כן מאוד־מאד לא נעים לעמוד כך מעל לתיירת העירומה־למחצה, החושבת ודאי שכוונתו להציץ בציציהָ (תסלחו לי), מבלי שיהא יכול להסביר לה את הופעתו הפתאומית לידה. מצחו החל להעלות אגלי־זיעה גדולים משום שצל מטוס “כפיר” המשוכלל, התלת־מושבי, שוב לא הגן עליו מפני השמש. כאשר השפיל עיניו כלפי מטה, לעבר מעקה־הבטון, ראה שקפיטן יוקי ורוני עומדים ליד המטוס בתוך שלולית, כחליפות־צלילה, וצועקים אליו בנפנופי־ידיים להפסיק, להפסיק מה? מה? מה?

לפתע הבין. טיפות־הזיעה ממצחו נפלו עליהם כמו גשם חם ביום מחניק. ואיזה טיפות – כל אחת כמו שקית שקופה מלאה מים שמתפוצצת על הראש. הוא מיהר להוציא מכיסו את המטפחת (שהיתה, אגב, לא נקייה ביותר) וניגב את מצחו, אך אויה! עתה היתה המטפחת רטובה כולה, וכיצד יעטוף בה את המטוס? פרש אבבטן את המטפחת בשתי ידיו ונופף בה פעמים אחדות כדי לייבשה, מתעלם מן המבטים הנרגזים ששלחה לעברו התיירת הצעירה ששכבה על החוף לבושה רק בחלק התחתון של בגד־ים קצרצר, והחל פועל לפי ההוראות המפורטות של קפיטן יוקי.

לקח את המטוס, עטף אותו במטפחת והכניס לכיסו, ואחר הניח בזהירות את כפו הימנית העבה והמגושמת־מעט, על מעקה־הבטון, ועזר בכף־ידו השנייה לקפיטן יוקי ולדני לטפס ולעלות אל תוכה. השניים עמדו שם מתנודדים, ורני החזיק היטב ביבלת־הסופרים (שצמחה במרומי האמה בכף־ידו של אבבטן, מרוב כתיבה בעט), נשען עליה כמו בעמידה באוטובוס וכמעט רצה לצלצל בה “עצור”. בצעדים רחבים ומגושמים עבר אבבטן את המרחק המועט עד לשפת הים ושם התכופף והניח בזהירות לקפיטן יוקי ולדני להיכנס למים, ואחר פסע והסתלק משם במהירות מבלי להביט ימינה ושמאלה ובוודאי שלא לאחור.

על מעקה־הבטון נשארו רק שלושת השרפרפים המתקפלים שהיו בגודל של גרגירי־אורז, ואבבטן לא הבחין בהם. אם תהיו פעם באילת, ואם איש לא לקח אותם עדיין, אנא החזירו לנו אותם, בזהירות.

*

בהיותם בים הפעיל קפיטן יוקי את מדחס־החלל והשניים שבו לגודלם הטבעי והתקדמו במהירות כשהם נעזרים באופנוע תת־מימי משוכלל מן הסוג שבו משתמשים אנשי־צפרדע בחיל־הים הישראלי. גוף ארוך כצינור שכולו מנוע חשמלי הניזון מסוללה חזקה, פועל ללא קול בתוך המים ומניע מדחף חזק. וכך רכבו־ריחפו השניים בים השקט כשהם מחזיקים בידיות המכשיר, שטים בין להקות דגים צבעוניים, מעל לשוניות האלמוגים, והכול בעולם המכושף ובדממה השקופה־כחלחלה של ים־סוף, אשר מי שהציץ בה פעם אחת יחזור אליה שוב ושוב ועיניו לא תשבענה מלראות.

לפתע הבחין רני בבועה שקופה גדולה בתוך המים ובתוכה מסתובבות דמויות דומות לבני־אדם לבושים בבגדי יום־יום אך הצורות שלהם מעוותות, רגע ארוכות מאוד, רגע רחבות ושטוחות, כמו בחדר המראות המעוותות שהיה פעם בגן־החיות הישן בתל־אביב.

“מי הן המפלצות האלה?” שאל את קפיטן יוקי ברשת הקשר הפנימית בקסדותיהם, שקישרה ביניהם בגלי־רדיו תת־מימיים.

“אלה אינן כלל מפלצות,” אמר קפיטן יוקי, “אלא המצפה התת־מימי של אילת, והאנשים המבקרים בו.”

לפי תנועותיהם הנרגשות של המבקרים נראה היה שגם הם הבחינו השני הצוללנים עם האופנוע התת־מימי והניפו ידיהם והצביעו לעברם. אותה שעה נחה רוח קונדסית על קפיטן יוקי (קונדס זה שובב, למי שלא יודע), והוא הפעיל את מדחס־החלל הלוך וחזור פעמים אחדות. ונראה שהדבר גרם התרגשות עצומה במצפה התת־מימי, ואפילו קצת בהלה, כי עד מהרה החל המצפה מתרוקן.


למחרת הופיעה ידיעה מוזרה בעיתוני תל־אביב:


זקני אילת: אבו־נפחא הגדול מכולם

דג אבו־נפחא בגודל כריש שנראה מתכווץ ומתנפח חליפות

לעיני הצופים הנדהמים של המצפה תת־מימי באילת, גרם

בהלה. זקני אילת טוענים שמימיהם לא ראו אבו־נפחא ענק

שכזה, וייתכן שהמראה נבע גם מאיזה תעתוע אופטי

בקירות־הזכוכית של המצפה.1

  • בים אילת יש מיצפה תת־ימי בנוי קירות זכוכית. מגיעים אליו בגשר צר וארוך מהחוף, יורדים למטה ומתבוננים בחיי הדגים ובמושבות האלמוגים.

אבו־נפחא הוא כידוע דג לא גדול, אשר בעיתות סכנה מתנפח כדי שהדגים ויצורי־הים האחרים שבסביבתו יטעו ויראוהו כדג ענק ומסוכן מאוד.

“שובב!” אמר רני לקפיטן יוקי כאשר התרחקו מן המצפה התת־מימי, “לא ידעתי שאתה שובב כזה!”


 

פרק שישי: ספן־האבן בתוככי ים־סוף. שני ה“סרדינים”    🔗

בכותרת הפרק הקודם הבטחתי בקבוק בן מאה שנה (ויותר) אבל לא הספקתי להביא אותו כי הפרק תפח ותפח בגלל התיירת היפה ששכבה על החוף באילת עם הציצים (תסלחו לי) בחוץ ובגלל מעשה הקונדס של קפיטן יוקי מול המצפה התת־מימי, וכך הייתי מוכרח לסיים את הפרק שנתארך יותר מדי.

אבל עכשיו, אחרי שאכלתי כריך עבה של לחם שחור בחמאה וגבינת עזים לבנה וזיתים ירוקים שכתשתי בעצמי לפני יומיים והעמדתי בצנצנת עם פלחי לימון, פלפל חריף ומי־מלח – יש לי זמן וכוח וגם די מקום בפרק הזה כדי להמשיך.

כי זה מה שטוב. כשנגמרת עונת המלפפונים החמוצים והאבטיחים באה עונת הזיתים הירוקים, והסתיו, ופרי המנגו הקטן, הצהוב־ירקרק; וגם המוח של הסופר שכמעט נתבשל ונמס בחום הקיץ, בלחות ובזיעה, בתמוז, באב ובאלול, שב לתחייה בחודש תשרי.

קפיטן יוקי ורני, מחזיקים באופנוע התת־מימי השקט, שטו ממושבת־אלמוגים אחת לשנייה, וסביבם הדגים בשלל צבעיהם: שחור, אפור, צהוב, אדום, כחול־שחור, כסף, כחלחל־שקוף, שחור־צהבהב מנומר פסים, אדום מנומר נקודות שְחור; נדמה לך שכבר ראית הכול, פתאום צץ לו מתוך השונית התת־מימית דג חדש לבוש פיג’מה צבעונית שכמוה טרם ראית. שלא לדבר על כל מושבות האלמוגים בלבן, בחום־אדמדם ובוורוד, והצדפות הפוערות וסוגרות לועיהן בתנועה מתמדת, וקיפודי־הים ארוכי־המחטים, ודגי־הנחש הארוכים־שקופים, וסוסוני־הים, והצלליות הענקיות של הדגים הגדולים יותר, בתהום הים, מעבר לשפת הריף, זה המדף הסלעי התת־מימי, שאינו עמוק ביותר, המצוי לאורך החוף כולו; ובסביבתו מרוכזות כל מושבות האלמוגים ולהקות הדגים הצבעוניים שמקננים בשוניות ובחול שביניהן.

רני היה מוקסם ממראה עיניו אך קפיטן יוקי לא התבונן בדגים אלא רק בין השוניות, כמחפש דבר־מה. הם שטו במהירות דרומה, ולימינם הדופן הסלעית התלולה של הים, היכן שמסתיים הריף ומתחילים המים העמוקים שתחתיהם אפילה וסופה אינו נראה לעין; מדי פעם היו מבחינים בשברי־סירות, תורן, מנוע שהעלה ענפי אלמוגים עליו, חביות חלודות, כבלים ושרשראות, עוגן נטוש; חפצים שנגרפים בסערה מעל סיפון אונייה או מושלכים סתם־כך לים.

הם חלפו על פני ספינה שלמה שהיתה שקועה כולה בין שוניות, שהחזיקוה כמו בצבתות־ענק של יצור תת־מימי השרוע על גבו. בתוך הספינה, שהיתה מלאה כולה מים ועל דפנותיה צמחו אלמוגים, שטו מדי פעם להקות של דגים זוהרים, ולכן, מבעד לצְהָרים (אלה החלונות העגולים של הספינה) – נראו אולמותיה מוארים באור־יקרות כחלחל־זרחני. ולרגע נדמה היה לרני שהוא רואה את הנוסעים הטבועים יושבים זקופים בבגד־ערב סביב השולחן באולם־האוכל ובראשם הקברניט במדיו הנוצצים, ממש כמו שהיו כולם ברגע שהספינה ירדה למצולות.

רני היה בטוח כי האוצר נמצא בספינה הטבועה הזו, ואליה הם עתידים להיכנס, דבר אשר הפחיד וריגש אותו כאחד. אך להפתעתו לא הקדיש קפיטן יוקי תשומת־לב רבה לספינה השקועה בין שוניות האלמוגים. בידו השמאלית החזיק קפיטן יוקי באופנוע התת־מימי, ובימנית – מעין פנס־כיס שלא האיר אלא שידר קדימה אותות־רדאר מיוחדים שנקלטו חזרה על גבי מסך־זכוכית מואר קטנטן בגב־המכשיר.

“בעצם, מה אנחנו מחפשים?” שידר רני מקסדתו לקפיטן יוקי.

“אתה זוכר את עשר האותיות הראשונות בהודעה הסודית?” נשמע קולו של קפיטן יוקי בקסדתו של רני.

“כן,” ענה רני, אך לאחר רגע היה לו לא נעים והוסיף – לא בדיוק!"

“אל”ף ו“ו צד”י רי“ש בי”ת יו“ד רי”ש שי“ן ו”ו עי"ן. ועכשיו – חלק אותן לארבע, שלוש ושלוש – "

“אוצר ביר שוע. אוצר – כבר ידעתי קודם. אבל מה זה ביר שוע – אין לי מושג.”

“בינתיים, גם לי לא. אבל זה כנראה נמצא כאן, בים אילת. הגלאי שבידי מחובר למחשב ‘צפנת פענח’ והוא מסוגל לגלות אוצרות של זהב, כסף ויהלומים, ומה שיותר חשוב, וזה שִכלול שאין לשום גלאי בעולם – הוא מסוגל לקרוא, וממרחק, כל ספר או מכתב, אפילו הם סגורים בקופסה או בכל כלי אחר. שם המכשיר הזה הוא גַעַ”ם, גלאי עצמים ומילים."

“אבל איך הוא יודע את השפה שבה כתובים הדברים?”

“המחשב ‘צפנת פענח’ מְתוּכְנָת לקרוא בכמה שפות, ומאחר שכנראה מדובר כאן בתקופה שלפני הקמת מדינת־ישראל, הזנתי אותו בתוכנות פיענוח לתורכית, ערבית, עברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית, יידיש ורוסית, ואם יהיה צורך נוסיף שפות אחרות גם ספניולית ופרסית.”

אותו רגע ממש החל מהבהב הגלאי (זאת אומרת – הגע"ם) שביד קפיטן יוקי, וברשת האלחוט של הקסדות נשמע צפצוף אלקטרוני קבוע “בִּיפּ, בִּיפּ, בִּיפּ…”

“אנחנו בעקבות האוצר!” קרא קפיטן יוקי, “הידד! הידד!”

והוא הדליק פנס רב־עוצמה, שמשתמשים בו הצוללנים, בייחוד כאשר הם מבקשים לצלם סרט מתחת למים. הוא הפנה את האופנוע התת־מימי בעקבות האותות ששיגר הגע“ם, וכל אימת שסטו מן הכיוון, היה אות ה”ביפ, ביפ, ביפ…" נחלש, כמו במשחק קר־חם כשמבקשים לגלות חפץ בחדר.

הם שטו עתה באלכסון למטה, אל עומק הים. לצידם הקיר התלול כמו צלע הר במים, ופסגתו היא קצה הריף המעוטר מושבות אלמוגים. כידוע ים־סוף הוא חלק מן השבר, או הבקע, הסורי־אפריקאי, ולכן הוא נעשה בבת־אחת עמוק מאוד, ולא בצורה הדרגתית כמו הים התיכון – חומות־סלעים אדירות ולא מדרון של חול רך.

הצלילה לעומק כמה עשרות מטרים היא מסוכנת מפני שלחץ המים ממעל, על גופו של הצולל ­– נעשה כבד מאוד. אילו היו קפיטן יוקי ורני שני צוללנים רגילים, הייתי מסביר לכם כאן מה נהוג לעשות במקרים כאלה. אך בחליפתו של קפיטן יוקי הלא היה מדחס־החלל, אשר ממנו לא נפרד לרגע, ובעזרתו יצר כל הזמן בחליפות־הצלילה שלהם לחץ־נגדי השווה לכובד המים אשר מעליהם.

וכך העמיקו וירדו לתוך ים־סוף שהיה עתה אפל מאוד, ושורר בו לילה נצחי, ומסתובבים בו דגים גדולים בעלי צלליות כהות ולועות פעורים, פחד, ורק עיניהם מאירות כגחליליות בחשיכה.

עד אשר לבסוף הגיעו, עם אלומת־האור המשוטטת, אל מקום שאליו כיוון אותם הגע"ם, גלאי העצמים והמילים.

בדופן התלולה, בין בליטות סלעים מכוסים שכבה לבנה־אפורה שנתאספה עליהם במשך רבבות שנים, היתה מונחת תבנית סירה לא־גדולה עם תורן, והיא נראתה כעשויה אבן־צומחת מפני שבכל עבריה עלו מושבות אלמוגים שחורים, מתים.

“הסירה,” אמר קפיטן יוקי, “טבעה כנראה לפני עשרות שנים. תחילה נסחפה לעבר החוף, למים לא עמוקים ביותר, על שפת הריף, שם התיישבו עליה האלמוגים וצמחו. מאוחר יותר, אולי בעקבות איזו סערה, טולטלה הסירה פנימה אל תוך הים וצללה כבדה־כאבן למקום שהאלמוגים כבר אינם צומחים בו, בגלל העומק.”

הם ניגשו לסירה. כשהאירו את התורן, מקרוב, נדהמו לגלות מעין דמות אדם או עץ עומדת דבוקה אליו בגבה, וכמו צוחקת בטירוף. דומה היה כי הספן קשר עצמו בחגורה אל התורן וכך ירד עימו למצולות. את בשרו אכלו הדגים לפני שנים רבות, אך האלמוגים שצמחו בסירה איחו את עצמותיו עם התורן, ועתה הוא נראה כשלד אדם עשוי אבן נקבובית שמצַמֵח ענפים לכל עבר.

“האוצר נמצא כאן!” הכריז קפיטן יוקי.

“בטח זה היה שודד־ים מפורסם,” אמר רני, רועד משהו, אולי בגלל המים הקרים, ומפני שלפתע היה מאוד־מאוד צריך להשתין, ולא היתה כל אפשרות לכך בלחץ העצום של המים אשר מעליהם.

קפיטן יוקי שלף פטיש־דקר קטן, עשוי כולו ברזל, שמשתמשים בו הארכיאולוגים בחפירותיהם, והחל מקיש קלות פה ושם על דפנות הסירה ועל ספן־האבן. קליפות־קליפות נשרו זרועות־האלמוגים המאובנים, וגע“ם צפצף כל הזמן כמשתולל. לבסוף הגיע קפיטן יוקי אל חפץ לא גדול, כמין אבן מוארכת בגודל של בקבוק, שהיה כחבוק כתינוק בזרועותיו של השלד המחובר לתורן. הוא כיבה את הגע”ם. הקיש קלות על החפץ, שהיה מכוסה כולו שכבת אבן אלמוגית, ואמר:

“יש אוויר בפנים.”

“זה האוצר?” שאל רני.

“ייתכן. על כל פנים, הוא בתוך בקבוק בן מאה שנה, ואולי יותר. ומופיעות בו המילים – ‘בִּיר שׁוּעַ’, אחרת הגע”ם לא היה מגלה אותו. אך נבדוק ונברר כל זאת בחוץ כשנצא."

הם התרחקו מעט. קפיטן יוקי הפעיל שוב את הגע“ם וכיוון אותו לעבר הסירה הטבועה וספן־האבן, אשר במקום עיניים, אף ופה – השתרגו בפניו רק ענפי אלמוגים מאובנים, והפעם לא נשמע צפצוף ה’בִּיפּ' של המכשיר. הוא שב ונשמע רק כאשר כיוון אותו קפיטן יוקי לעבר החפץ המוזר ששלה מבין זרועותיו של ספן־האבן; ועל גבי הגע”ם הבהבה אז גם כתובת ירקרקת באותיות־מחשב שאמרה – “ערבית.”

“עתה נפרד ספן־האבן סופית מאוצרו,” אמר קפיטן יוקי, כמעט בצער. “הבה נחזור.”


במהירות עשו את הדרך חזרה לעבר אילת, תוך שהם עולים מתהום הים, וחולפים שוב על פני הספינה הטבועה שהדגים הזוהרים מאירים באולמותיה; קפיטן יוקי הקטין וקיפל את האופנוע התת־מימי ותחב אותו לכיס של חליפת הצלילה. הם שחו עתה בהנאה, מתחממים מעט לאחר מי־העומק הקרים. רני גם הספיק בינתיים לעשות במים, אתם יודעים מה, והדבר שוב לא הציק לו. הם כבר קרובים לחוף אילת ולמצפה התת־מימי, והנה לפניהם מופיע –

כריש!

מלתעותיו החדות כוונו כלפיהם, מבקש לחלוף על פניהם ולחתוך יד או רגל, וכשיחל הדם לזרום, ישתולל הוא ותבוא אחריו גם עדת כרישים שלימה ויטרפו הכול!

ברגע האחרון הצליח קפיטן יוקי להפעיל את מדחס־החלל ולהקטין אותם שניהם לגודל של שני סרדינים. הכריש, שעינו הערמומית שנעשתה ענקית הביעה עתה טמטום גמור, שט ועבר הלאה כשהם חולפים בלי פגע בין מלתעותיו הפעורות, הנראות כעמודי־שנהב מחודדים של מקדש תת־מימי בתכלת (המים) ובאדום־עמוק (חלל־הפה של הכריש).


ואז, בעודם מודים לאל על מזלם הטוב, שניצלו ממלתעות הכריש הטורף, התקרב מולם דג לוקוס לא־גדול. הלוקוס הוא דג חביב מאוד, ובייחוד בצלחת, אבל עתה נראה פיו גדול ומאיים לא פחות מלועו של כריש –

ובלע את שני ה“סרדינים”.

וחשיכה גמורה ירדה עליהם.

ככה זה בחיים – לפעמיים אתה ניצל מאסון גדול ונדמה לך שהגרוע מכול כבר מאחוריך, ופתאום קורה משהו טיפשי שלא חשבת כלל שצריך להיזהר מפניו, ומתברר שאתה בצרה צרורה.


 

פרק שביעי: סעודת אבבטן בחוף אילת: לוקוס עם פטרוזיליה וקוסקוס ו…    🔗

את הסופר אבבטן בן עצל השארנו על חוף הים, תוקע סנדליו הרחבים במצע גרגירי־האבן העגלגלים; באילת הם משמשים במקום הזיפזיף הזהוב והרך שבחופים אחרים. מתרחצות צעירות היו שרועות על החוף, מטגנות עצמן בשמש כביצים לארוחת־בוקר, ולפעמים (תסלחו לי) הציצים שלהן גלויים.

אבל אבבטן לא הסתכל ימינה ושמאלה וגם לא לאחור אלא מיהר אל הכביש הראשי, למצוא הסעה דרומה, למצפה התת־מימי. הוא אמנם ידע כי הדבר הנכון ביותר לעשותו עתה הוא לחפש טלפון־ציבורי ולהודיע לליליסימה אשתו היכן הוא נמצא ומדוע נעלם מן הבית, אך רוח שובבות תפסה אותו הבוקר באילת, אולי בהשפעת הצעירות צהובות־השיער ששכבו בחוף על הגב ועל הבטן והשתזפו, ואולי בזכות שלושים הלחמניות בחמאה ובריבת אוכמניות שזלל במטוס ה“כפיר” המשוכלל, התלת־מושבי, בשעת הטיסה לאילת.

לכן לא צלצל הביתה להודיע, והאמת, הוא גם טרם שכח את צעקותיה של ליליסימה אתמול בערב על כך שהוא בטלן ואינו מרוויח מספיק והנחרות שלו בלילות אינן מניחות לה לישון והדירה צרה וככל שהוא משמין יותר כן יש פחות מקום בבית לאנשים אחרים, וכי כל אלה שמדפיסים את ספריו מרמים אותו ומשלמים לו פרוטות, וגם זה באיחור, ולכן מוטב לו שיחדל להיות סופר ויחפש לעצמו איזו עבודה מועילה ומשתלמת יותר, מפני שהבטלנות שלו עוברת כל גבול אפילו בארץ עצלתיים, שתושביה אינם ידועים כחרוצים ביותר.

“מה אגיד לה בטלפון?” אמר לעצמו, “שאני נמצא בחוף אילת מוקף בתיירת סקאדינאוויות זהובות־שיער יפהפיות וחצי־ערומות? הלא זה ירגיז אותה כפליים! ולהסביר לה שאני כאן בתפקיד, משתתף במשלחת הקפיטן יוקי לגילוי אוצר תת־מימי, וכי עליי גם לתאר זאת לקוראים שלי – על זאת יש שתי תשובות. אל”ף, קפיטן יוקי אסר עליי לגלות דבר. ובי"ת – גם אם היה מותר, היתה אשתי צורחת עליי ולועגת לי בטלפון ואומרת שאני שקרן ובעל דימיון מטורף, חולני, ילדותי, ושאני נשאר כאן רק בגלל החתיכות על החוף – "

וכדרכו החל לרחם על עצמו וגם ההליכה קשתה עליו והוא עצר והוציא גלולה לחיזוק הלב שלו, ששלושים הלחמניות העיקו עליו במקצת. ולבסוף הגיע לכביש הראשי, וכשביקש לעצור מונית הנוסעת דרומה לכיוון המצפה התת־מימי, הופיע אוטובוס של מטיילים מבוהלים שנמלטו מן המצפה ובפיהם הסיפור על הדג אבו־נפחא הענק שכמוהו לא ראו זקני־אילת מימיהם.

הבין אבבטן שאין כל טעם לנסוע לשם, והצטער כפליים, משום שקוראיו הפסידו עתה גם את תיאור הדג הענק. חזר אבבטן לחוף, לחכות לקפיטן יוקי ולדני שיחרו ממשימתם, וחיפש בינתיים מקום נוח לשבת בו, בצל. עד שעלה אבבטן לכביש, וחזר, חלפו כבר כשעתיים, והאוויר, אם כי היה יבש מאוד, החל בוער. הוא לא הביא בגד־ים, ולכן לא היה יכול להיכנס למים. הוא ישב חצי שעה בצל של שיח, עד שנעלם הצל ואחריו כמעט ונעלם גם השיח מרוב חום. וכל אותה שעה שכבו המשתזפות צהובות־השיער על החוף, והתנועה היחידה שעשו מדי פעם היה שינוי התנוחה – גב, בטן, גב, בטן.

לפתע קלטו נחיריו הגדולים של אבבטן ריח נעים של דג נצלה על גחלים. הריח הזכיר לו ששעת־הצהריים מתקרבת והוא טרם אכל דבר לבד משלושים הלחמניות בחמאה ובריבת־אוכמניות, ולא שתה אלא תרמוס אחד של קפה, מאז הבוקר. מיד קם והלך ולא הביט ימינה ושמאלה ובוודאי שלא אחורה, רק קדימה בעקבות ריח הדגים.

הוא הגיע לסככה, ספק מסעדה ספק קיוסק, סמוך לחוף הים; ובפתחה, גלוי לשמש, ניצב שולחן־ברזל שחלקו העליון תבנית ובה גחלים לוחשות שמעלות מדי פעם עשן. מעליהן שבכת־ברזל, בעברית נכונה קוראים למכשיר הזה – אַסְכָּלָה, ושלושה דגים טריים מעוררי־תיאבון נצלים עליה, מדיפים ריח ניחוח מגרה של דג ברוטב שום חריף.

ישב אבבטן על כיסא, ליד שולחן מצופה פורמאיקה פגומה, וקרא אליו את הבחור־המגיש:

“שלום,”

“שלום וברכה. מה אתה רוצה לאכול, אדוני?” שאל הבחור.

“צלוי. דג צלוי.”

“מצטער מאוד. מה שאתה רואה אלה הדגים האחרונים שלנו. כבר מוזמנים לאכילה. אבל תיכף יביאו לנו דגים טריים ישר מהים.”

והוא ניגש אל הדגים, הפך אותם על צידם ושפך עוד רוטב, ואחר הגיש אותם בצלחות מוארכות לחבורה של סועדים שכבר ישבה וחיכתה בצל הסככה. הדגים היו גדולים ומכוסים בפטרוזיליה ירוקה, תאווה לעיניים ולחך.

“סלח לי,” קרא לו אבבטן, “איפה בית־השימוש?”

"בית־הצ’ימוש שם, מאחור – " אמר הבחור המגיש.

קם אבבטן ומיהר להתפנות, כדי שיהיה מקום במעיו לסעודה המזומנת לו. מדי פעם היה ממשש בידו את מטוס ה“כפיר” המשוכלל, התלת־מושבי, הצרור במטפחת בכיסו. למה? להיות בטוח שלא הלך לאיבוד.

כשחזר מבית־הצ’ימוש כבר היתה על שולחנו צלחת של סאלאטים חריפים, ופיתות טריות, ובקבוק משפחתי גדול של משקה קר.

“עוד מעט יגיעו הדגים.” הרגיע אותו הבחור־המגיש.

“אבל מה יהיה עד אז?” הביט אבבטן בקינאה לעבר הצלחות של הסועדים האחרים תחת הסככה.

“אביא לך צלחת עם קוסקוס, בינתיים.”

“תביא,” אמר אבבטן, שהסאלאטים הדליקו את תיאבונו. “המנה הראשונה טובה מאוד.”

“שלושים שנה אנחנו כאן. אימא שלי מבשלת כך. סבתא שלי מבשלת כך.” אמר הבחור בגאווה, אך גם במקצת חשד. אבבטן, בלבושו המרושל ובפניו שאינם מגולחים, נראה כמי שאולי אינו מסוגל לשלם עבור הארוחה. “ומה המקצוע של אדוני?”

“עורך־עיתון,” השיב אבבטן, אשר מניסיונו למד כי התשובה – סופר, מעוררת לעיתים קרובות תמיהה ושאלות טיפשיות, ומתקשרת, כמו בטענותיה של ליליסימה, לדמות בטלן וחסר־פרוטה. וחוץ מזה, הלא הוא באמת עורך את “העצלן הצעיר”, המודפס אמנם, בגלל העצלות של תושבי עצלתיים, בתל־אביב.

“מה שם העיתון?”

“העיתון ‘העצלן הצעיר’.”

“השעיר? יַעַנִי, משהו כמו להיטון או קוסמטיקה?”

“פחות או יותר,” השיב אבבטן, אשר דעתו כבר לא היתה נתונה לשיחה אלא טרף ברעבתנות את הפטריות, החצילים, הזיתים ושאר הסאלאטים החריפים והחמוצים שהיו טעימים מאוד לחך.

עוד עיניו בצלחת, והנה הופיעה סירה מן הים וממנה עלו לחוף שני בחורים, דייגים, נושאים ארגז־פלאסטיק מסוג אלה המשמשים לנשיאת בקבוקי משקאות־קלים, והדגים מקפצים בו וחלקם כבר שוכבים בשקט.

הבחור־המגיש שמח לבואם ושפך את הדגים אל הכיור במטבח, כדי לנקותם, ובינתיים מיהר והביא על מגש גדול לפני אבבטן ארבעה דגים, שאותה כבר השקיט במכות על הראש. אבבטן התקשה לבחור וביקש מן הבחור לומר לו את שמותיהם. הבחור חזר פעם ופעמיים על שמות הדגים אך אבבטן התקשה לקלוט, ולבסוף בחר כמובן את הדג הגדול ביותר אשר שמו, לוטוֹס או לוקוּס או פוקוּס, נשמע לו תחילה מוכר יותר מן האחרים, אך מיד שכחו.

הבחור ניגש למטבח לפתוח ולנקות את הדג ואחר הניח אותו על האסכלה, מעל לגחלים. ובינתיים הביא לאבבטן את צלחת הקוסקוס שהיה לבן ופריך כשלג ועליו יצוקים מצד אחד חמין שחום וחריף שהכיל שעועית חומה ותפוחי־אדמה ומצד שני ירקות מאודים ברוטב־מרק־בשר טעים.

המשיך אבבבטן במלאכת הזלילה תוך שהוא גומע את כל הבקבוק־המשפחתי ומזמין אחד נוסף. מסביב החלו הסועדים האחרים מגניבים לעברו מבטים בחשאי, וגם הבחור־המגיש, שהיה הופך מדי פעם את הדג על הגחלים ויוצק עליו מרוטב השום החריף, התבונן בו בפליאה, וגם בחשש – פן אחר הדג הזה יזמין אבבטן עוד אחד, ועוד, מי יודע? הלא בטן לו כחבית, ידיו כשני בולי־עץ, ופניו תופחים כקערת־בצק ומלאים כירח באמצע החודש.

סוף־סוף הגיע הדג בצלחת ארוכה עם סאלאט עגבניות ומלפפונים והרבה פטרוזיליה קצוצה. תקע אבבטן את המזלג והסכין בצידו של הדג וקרע ממנו נתח עטור עלי פטרוזיליה קצוצים והגישו אל פיו ומיד נתמלא הפה בטעם בשרו הלבן של הדג הצלוי, השרוי ברוטב שום כתוש ומיץ לימון ופלפל ומלח ואולי עוד תבלינים; הרוטב נספג היטב בשרו של הדג בשעת הצלייה עד שלא היה צורך אפילו לסחוט מעליו את מחצית הלימון שנחה לראשו.

יבורך קפיטן יוקי על שהביא אותי לאילת, הרהר אבבטן בפה מלא, והתבונן במפרץ הכחול, בגלשנים, בסירות ובאוניות הרחוקות. דולפין קפץ לפתע מן המים ושעשע את המתרחצים. אולי גם אכתוב על כל אלה, באמת, למה לא – אכתוב על המסעדה הזו שצולים בה דגים בטעם גן־עדן, במדור המסעדות של העיתון שלי, “העצלן הצעיר”, ואחתום – א.ב.ע. (זה היה, אגב, עיתון־הילדים היחיד שהיה בו מדור מיוחד למסעדות, ולא קשה לנחש מדוע).

ובעודו מהרהר בתענוגות־החך סיים לאכול את צידו האחד של הדג והפך אותו בצלחת ואז –

אל אלוהים!

את מי רואות עיניו? שתי בובות קטנות בחליפות־צלילה שחורות, יושבות בבטנו של הדג על עצם־השדרה הלבנה, והן מתנודדות כמתפללות וקוראות בספרונים זעירים שמחזיקות ידיהם הקטנטנטנטנות.

קפיטן יוקי!

ורני!

וכשראו את אבבטן קמו, הניחו ידיהם זה על כתפי זה ופתחו בריקוד חסידי בתוך הרוטב שבצלחת כשהם שולחים רגליהם הקטנות אל־על.

קפיטן יוקי ורני במעי הדג! מי היה מאמין? נס! ממש נס! מזל גדול. איך יכולת לשכוח אותם. השניים הפסיקו לרקוד ומעמדו עתה בצלחתו נוצצים מרוטב, וקפיטן יוקי הניף ידיו וניסה לשוחח אך קולו לא הגיע אל אבבטן, שגם נבהל אותה שעה פן יבחינו הסועדים סביב, והבחור־המגיש, בשני הזערורים שעומדים בצלחתו בין עלי הפטרוזיליה ואדרות־הדג שחציו נאכל כבר. בחופזה שלח אצבעותיו לצלחת, כמו כדי לתלוש איזה נתח, ובינתיים הנחית אצבע נוטפת רוטב על ראשיהם, והורה להם לשבת, וערך סביבם סאלאט ופטרוזיליה וערם חלקים מן הדג כדי להסתירם. השניים ניגבו את ראשיהם וחבשו שוב את הכיפות והתיישבו על שדרת־הדג, מתנועעים כשני בחורי־ישיבה שקדנים.

לפתע נזכר אבבטן במכשיר קשר־המחשבות הסמוי שבאוזנו, שמסוגל לשדר מחשבות בתור מילים, ללא קול; ובעודו עושה עצמו אוכל, אך בזהירות וכבר בלי הרבה תיאבון (מי יודע, חשב, אולי לכלכו השניים את הדג מבפנים!) – החלה מתנהלת ביניהם שיחה אשר נוסחה המלא, כפי שנרשם במכשיר הקלטת־המחשבות של המחשב “צפנת פענח”, מופיע בפרק הבא.


 

פרק שמיני: הקלטה של שיחת־מחשבות שנעשתה במחשב “צפנת פענח”: איך להינצל ממעי הדג?    🔗

“מה קרה לכם?”

“אתה לא רואה? הדג בלע אותנו.”

“אני רואה, אבל מדוע לא השתמשת במדחס־החלל כדי להתחמק?”

“לא רציתי שהדג יתפוצץ. צער־בעלי־חיים. וחוץ מזה – הדם, הכרישים.”

“תודה רבה לך, קפיטן יוקי. אם היה מתפוצץ – לא היה מגיע לצלחת שלי הדג הטוב ביותר שאכלתי בחיים שלי.”

“אבבטן, אל תתלוצץ. נעשה לנו נס גדול כמו ליונה הנביא ששהה במעי הדג והדג הקיאוֹ אל החוף.”

“וגם הצייר נחום גוטמן צייר על יונה במעי הדג כמה ציורים נחמדים.”

“מילא שהקיאוֹ על החוף, אבל את הדג של יונה הנביא עם יונה בתוכו לא צלו חצי שעה מצד אל צד באסכלה, על גחלים.”

“עם רוטב שום מסריח.”

"נעשה לנו נס, נס גדול, אבבטן, אתה שומע? כאשר אתה עומד בסכנת־מוות לא יעזור לך גם מדחס־החלל המשוכלל ביותר – "

“אתה סתם מותח אותי, קפיטן יוקי.”

“כשנמצאים בסכנה נוראה כזו יש רק דרך אחת – להתקשר לרב הראשי; והרב הראשי בירושלים אמר לי, בשיחת טלפון אלחוטית תת־מימית – הוא לא התפלא כלל שאני מטלפן אליו ממעי הדג כי הוא רגיל שמדברים אליו בחלומותיו כל מיני אנשים, אפילו כאלה שכבר מתו – הוא אמר לי – תהילים, רק לומר תהילים ולהיזהר שלא לגעת בעצמות של מתים – זה העונש!”

“ואתה רוצה להגיד לי שבזכות אמירת תהילים החזקתם מעמד גם במחצית־השעה שצלו את הדג על הגריל? מה זה, הרב הראשי הוא חברת־ביטוח נגד כוויות או פטנט של בגדים חסיני־אש?”

“אני רוצה להגיד לך, אבבטן, שאם אתה חוזר בתשובה ומתפלל באמונה שלמה, אתה בטוח מכל רע, ואז לא רק שאתה מחזיק מעמד כאשר צולים אותך במעי דג־לוקוס ברוטב־שום מרוקאי אלא אפילו אם טוחנים אותך ועושים ממך גפילטע־פיש!”

“גפילטע־פיש!”

“מה יש אדון הלוקוס לא טוב בשבילך והקוסקוס לא טוב – שאתה מבקש אצלנו גפילטע־פיש?”

"סליחה, אני – "

“תתבייש לך, אתה מעליב אימא שלי מעליב סבתא שלי, תלך לאדון פרץ, ייתן לך גפילטע־פיש מהבריכות של הקיבוצים!”

"סלח לי, לא הבנת אותי – אני אמנם ווּז־ווּז אבל אני מקיא מגפילטע־פיש, כמו יונה הנביא שהדג שלו הקיא – "

"לא מכיר דג יונה – "

“והאוצר?”

“קצה התעלומה בידינו.”

“יכולתם לשאול את הרב הראשי גם על האוצר. הוא הלא שומע בחלומות דברים חשובים מאוד, בלילות.”

“אל תתלוצץ, אבבטן. את הרב הראשי צריך לשמור רק למקרים של סכנת־נפשות ממש.”

“ומה נעשה עכשיו? איני יכול להיעלם סתם כך, פתאום, מבלי לשלם, ולשבת איתכם בצלחת בתוך מיץ הסאלאט והפטרוזיליה ואדרות־הדג שאכלתי; מצד שני – אי־אפשר שפתאום תקפצו פה על־ידי באמצע המסעדה כאילו באתם מן הלא־כלום, ובוודאי שלא ייתכן להציב כאן כך פתאום, בגודל טבעי, מטוס ‘כפיר’ על החוף!”

“תגיד, אבבטן, אתה באמת לא אוהב דגים ממולאים?”

“שקט רני, אל תפריע.”

“אוהב רק אם הם ממולאים בילדים כמוך!”

“וגם אתה, אבבטן, תפסיק להתנהג כמו ילד! – שמענו את השטויות שלך. איך התנצלת על כך שאתה ווּז־ווז. ועכשיו תקשיב: תיקח ותנגב אותנו בזהירות ממיץ השום האיום שבצלחת, ותעטוף אותנו בכיס שלך, אבל לא יחד עם ה’כפיר'. ואחרי שתשלם, תצא מחוץ לאילת לאיזה מקום פתוח שיש בו משטח קטן שאפשר להמריא ממנו, ותוצאי אותנו ואת המטוס, ונקטין אותך ונטוס כולנו חזרה לתל־אביב.”


 

פרק תשיעי: כששוכחים שני ידידים קטנים על אדן החלון בבית־השימוש בתחנה המרכזית בבאר־שבע    🔗

אבבטן שילם ויצא, אך לכל פינה שאליה פנה נדמה היה לו שעוקבים אחריו. החוף היה מלא בני־אדם, ומתרחצים נוספים באו כל הזמן. הדולפין המשיך לשעשע מדי פעם את השוחים, אבל אבבטן הִפנה גבו לים ועלה לעבר המרכז־;המסחרי של העיר אילת, וכל פעם שניסה לרדת מהמדרכה ולהיכנס לאחת החצרות או למגרש ריק – היה איזה מתנדב של המשמר־האזרחי עוקב אחריו בחשד, או סתם מישהו מתבונן בו כאילו הוא הולך לגנוב או להטמין פצצה.

היתה שעת צהריים חמה מאוד. לא היה בכוחו של אבבטן לצאת את העיר אל החלקות הרחוקות יותר, בגבעות שלרגלי ההרים, כדי לשחרר את המטוס להמראה. הוא הסתובב בצל של המרכז־המסחרי, צמא היה ועייף, נוטה קצת לישון לאחר הארוחה הדשנה, וכשראה חנות למימכר עיתונים וספרים, התעוררה בו סקרנותו הישנה, יצר שמעולם לא הצליח לעמוד בפניו, והוא נכנס ושאל:

“אפשר לקבל גיליון של ‘העצלן הצעיר’?”

“אצלנו בעיר?” ענתה לו הצעירה מאחורי הדלפק.

“לא. ‘העצלן הצעיר’. זה עיתון. רציני. לילדים. לא להיטון ולא קוסמטיקה.”

"סלח לי, כאן לא תמרוקיה, אדוני, ואני לא יודעת כלל על מה אתה מדבר. מעולם לא הגיע אלינו גיליון של עיתון עם שם מצחיק כזה – "

"שמו ‘העצלן הצעיר’ – "

"לך תשים לך מטפחת עם מים קרים על הראש – "

מטפחת!

תארו לעצמכם כיצד הרגיש אבבטן כאשר התרחק משם והוא שומע את הזבנית מצחקקת עם חברתה ואומרת שכנראה המוח של האיש השמן הזה נמס בחום כמו מרגרינה, ונעשה לו חושך בעיניים, ולכן הוא חושב שכאן תמרוקיה ומחפש עיתון או משחת־שיזוף בשם “אצלנו בהיר”.

פגוע ונעלב עד עמקי נפשו הניח אבבטן לרגליו בסנדלים הענקיים להוליכו לאן שתחפוצנה, וכך מצא עצמו יורד במדרגות ובא לתחנה המרכזית של אילת וכשראה שם אוטובוס אדום חדש ומבריק הנוסע לתל־אביב, ומיזוג־האוויר פועל בו מאחורי שמשות כהות המסתירות את אור השמש, עלה עליו מבלי לחשוב פעמיים, כשהוא חותר לעבר הספסל האחורי שהיה למזלו פנוי, השתרע עליו לכל אורכו –

ו – נר – דם.

*

עצירה פתאומית של האוטובוס העירה אותו.

“איפה אנחנו?”

“ביוטבתה,” ענתה לו גברת אחת בקול מאוד לא נעים, “אדוני נוחר כמו חזיר!”

“סליחה,” השיב אבבטן, “אדם אינו יכול לשלוט על פעולותיו בשנתו.”

“אבל להתרחץ אפשר. זאת עושים כְּשֶׁעֵרִים. ואדוני לא רחץ כנראה את כפות הרגליים מאז שנפרד מאימא שלו!”

תיכף גם תבוא אליי בטענות שאני כותב ספרים במקום לעסוק במשהו מועיל יותר, אמר לעצמו אבבטן, ופתאום –

“יוטבתה?”

"כן, יוטבתה – "

האשל! היוגורט! איזה מזל! אוּכל לפחות לתאר לקוראים שלי איך נראה גביע של אשל מבפנים! – והוא הדף דרכו במעבר, בין מזוודות ונוסעים, לעבר הנהג –

“כמה זמן ההפסקה?”

“אין בכלל הפסקה. רק מעלים נוסעים.”

"אבל אני מוכרח – "

הסתכל בו הנהג, ואמר –

“חמש דקות. אבל תעשה את זה מהר!”

אני יודע שאתם לא תאמינו למה שאני הולך לספר לכם עכשיו, אבל אבבטן באמת עשה זאת ומהר מאוד – בחמש דקות הוא חיסל חמישה גביעים, שלושה של אשל ושניים יוגורט, מתוצרת המחלבה של יוטבתה! – קפיטן יוקי, הרהר אבבטן בהתכוונו לקפיטן הקטן הנמצא בכיסו עטוף בממחטה, – לא נאה לך אלא לטוס ב“כפיר” הלוך־וחזור, הה? ולעצור בשביל גביע של יוגורט או אשל זה למטה מכבודך, הה? סידרתי אותך, הה!

*

בפעם הבאה התעורר אבבטן כאשר הגיע האוטובוס לתחנה המרכזית בבאר־שבע. הנהג הכריז על הפסקה של חצי שעה. אבבטן ירד והפעם מיהר לבית־השימוש אך היתה לו בעייה – איך אפשר לשלשל את המכנסיים כאשר שני החברים הקטנים צרורים בממחטה באחד הכיסים? הוא הוציא אותם בזהירות, הניח את הממחטה על אדן־החלון ועשה שני קשרים הדוקים בקצותיה כדי שלא יפלו, ואולי גם כדי שלא ישכח אותם, כי השניים ישנו שנת־ישרים כל אותה עת ולא חשו ולא הרגישו מאומה.

כשיצא, הוליכו אותו רגליו מאליהן למסעדה של התחנה. איך אפשר לעבור את התחנה המרכזית בבאר־שבע בלי להיכנס למסעדה הטובה מכל מסעדות־התחנות בארץ, ולטעום איזו שקשוּקָה או מרק קר של מלפפונים ביוגורט? ואכן, למזלו כבר החלו מגישים את התפריט החלבי של ארוחת־הערב, והוא נטל מגש והחל מעמיס עליו אך פתאום –

היכן רני וקפיטן יוקי!

שכחתי אותו צרורים במטפחת הלבנה על החלון בבית־השימוש!

ביזיון שכזה. מצחו של אבבטן החל נוטף אגלי־זיעה מתוך בושה, ריגוש ופחד. אמנם יש לקפיטן יוקי מדחס־חלל עושה־פלאים שאין כמוהו בידי שום יצור אחר בעולם, אך מי יודע? ­– אולי לא נעים לו לפוצץ את המטפחת שלי כמו שחס על הדג שבלע אותו, ולכן הוא מתקשר שוב אל הרב הראשי ושואל בעצתו?

השאיר אבבטן את המגש עם כל המטעמים ורץ חזרה לבית־השימוש ושם – שמחה וששון! – שניים מהמשמר־האזרחי וחבלן־משטרה רצים פנימה, ובחוץ מהבהב פנס־הניידת הכחול; בקושי הצליח אבבטן לפלס דרכו אחריהם, ומיד ראה כי איחר את המועד; לא רק שמאוחר לקחת את הצרור שבמטפחת ולהסתלק עימו בשקט אלא שמסוכן אפילו להודות שהצרור הזה שייך לו!

החבלן, לבוש אפודת־מגן, עמד כנגד הצרור שנראה עתה כמין אוהל קטן ששני יצורים מתרוצצים בו מפנים ומנסים להקימו, ולטש עיניים לעומתו –

“משוגעים אלה שקשרו שם גור של חתולים!” אמר איש המשמר־האזרחי.

"גור שורט ומיילל אבל נחש – " אמר חברו אך לא הספיק להמשיך בהסבר המדופלם כי לפתע החלה המטפחת מתנפחת מבפנים –

מתנפחת,

ומתנפחת –

עד שהתפקעה בקול טפיחה חזקה, כקול שנשמע כאשר מפוצצים שקית־נייר גדולה מלאה אוויר

כך –

פַּק!

וכעבור שבריר־שנייה נשמע קול דומה מכיוון אחר –

פַּק!

הכול קרה כמעט בבת־אחת, ואבבטן הרגיש כי בפעם השנייה היה זה הכיס שלו, ובו מטוס ה“כפיר”, שהתנפח והתפוצץ; דמויות שחורות זעירות, כמין זבובים, קפצו ונפגשו באוויר, ונשמע קול זמזום חזק כשל צרעה שממהרת לקראת החלון ושוב –

פַּק!

והפעם נשברה במפתיע השמשה בחלון בית־השימוש, ובטרם נדם צליל שברי־הזכוכית הנופלים, ומרחוק נתגלגלו ובאו רעמי מנוע של מטוס־קרב סילוני רב־עוצמה, כשהם מתרחקים והולכים, ובבת־אחת נשמע גם קול המים היורדים מכל האסלות אשר יושביהן הנפחדים הקיצו עתה ויצאו כמו במיסדר צבאי בבת־אחת מן התאים כשהם חוגרים מכנסיהם ושואלים –

“מה קרה?”

ובאמת, אף אחד לא ידע להסביר מה קרה. כל מה שנותר לבודקו היתה המטפחת הנקובה של אבבטן על אדן־החלון, שהעלתה מעט עשן וריח חריכה, ובטרם תחל החקירה ויבחינו גם בחוֹר שנעשה במכנסיו בצד הכיס הימני, מיהר אבבטן וחמק משם. ואכן טוב עשה כי כאשר יצא החוצה, לרציף, ראה כי האוטובוס שלו צופר וכבר מתחיל לנסוע, ובדי עמל, מתנשם ונושף, עלה בידו לרוץ כמה צעדים עד לפתח האוטובוס; וכשצעד פנימה, במעבר, מתנודד מעט כי האוטובוס כבר הפליג לדרכו, היתה זו כמובן הגברת שישבה בצד ימין בספסל שלפני האחרון, שהעירה לו:

“לאדוני לא תיקנו כנראה חורים במכנסיים מאז שנפרד מאימא שלו!”

היום כבר החל מחשיך כשעשה האוטובוס את דרכו צפונה, ואבבטן, נים־ולא־נים, שמע לפתע את קולו של קפיטן יוקי בוקע ממכשיר קשר־המחשבות אשר באוזנו:

"לא נאה לך אלא לנסוע באוטובוס מאילת לתל־אביב, הה? ולא יכולת לוותר על המסעדה בתחנה המרכזית בבאר־שבע, הה? ולזכור חברים ישנים במטפחת על אדן־החלון זה למטה מכבודך, הה? סידרתי אותך, הה?

"אנחנו בטיסה לתל־אביב. נתראה הערב על הגג של מגדל שלום.

“שלום.”


 

פרק עשירי: פגישה בערב, על קצה האנטנה של הרדאר במרומי מגדל שלום, עם המתכ"ש    🔗

עצוב ויגע היה אבבטן כאשר התנהל לאיטו ברחובות הקטנים של תל־אביב, בערב, לרגלי מגדל שלום שהיה חשוך ברובו והמעליות לא פעלו בו וגם הכניסות למדרגות־הנעות כבר היה סגורות; ונדמה היה לאבבטן שכל אחד מבחין מיד בחוֹר שנפער במכנסיו.

אילו עלה לאוטובוס הנוסע לעצלתיים, היה בשעה זו כבר בבית, לובש מכנסיים ללא חור, מספר לליליסימה אשתו קצת מהרפתקאותיו היום, ושומע ברדיו או גם רואה במהדורת־החדשות בטלוויזיה מה קרה היום בתחנה המרכזית בבאר־שבע. ללא ספק יכנו זאת בשם ניסיון־חבלה או פיגוע חבלני. ויש רק לקוות שאיש לא יזהה את המטפחת שלו. ולא שאבבטן חש עצמו אשם במה שקרה, אלא הוא ידע שאם ינסה להסביר במדוייק מה קרה – יחשבו שהוא השתגע ויאמרו שיש לו דמיון חולני, מטורף וילדותי.

וחוץ מזה – מה יהא על ארוחת־הערב? כל מה שאכל היתה מנה אחת של פלאפל בתחנה המרכזית של תל־אביב, וזה לא המאכל הכי טעים או הכי בריא בעולם. ומדוע קפיטן יוקי אינו מתקשר איתו במק"ם (מכשיר קשר־מחשבות)?

הוא נשא עיניו לעבר הבניין הענק של מגדל שלום ולפתע נדמה היה לו שהבניין צומח וצומח אל־על, אל גובה שמי־הלילה, ועד מהרה נעלם ממנו קצהו כליל, ובאותה שעב גם נתרחב הבניין, ועימו הכביש שעליו עמד אבבטן, עד שנדמה היה לו שהוא ניצב לבדו בלב מגרש־חנייה ריק ורחב־ידיים.

מה קרה?

זאת לא קשה להבין. קפיטן יוקי הפעיל למעלה את מדחס־החלל, שהמציא המהנדס היהודי דב טרנופולסקי מווארשה, והקטין בו את אבבטן, ועד מהרה חש אבבטן שהוא מתרומם ועף באויר במהירות עצומה, וממעל לו נמצא כל אותה שעה קיר זקוף, כמו הר ענקי ואפל, עשוי זכוכית ואבן. דקות רבות, שנדמו בעיניו כשעות, נמשכה עלייתו של אבבטן הזעיר אל גובהי מגדל שלום.

“אני עייף ורעב והדבר הראשון שהייתי רוצה לעשות עתה הוא מקלחת, והדבר השני – למצוא זוג מכנסיים במידה שלי, בלי חור!” הכריז אבבטן מיד שהציג את כף רגלו על קצה אנטנת הרדאר המסתובבת שבמרומי מגדל שלום. התנועה הסיבובית של האנטנה גרמה לו להרגיש כאילו הוא עדיין מרחף באוויר.

מולו עמדו רני וקפיטן יוקי, ומאחוריהם מטוס ה“כפיר”, שלא נראה כבר כל כך נקי כמו שהיה בבוקר, האנטנה שלו היתה שבורה, ונראו גם כמה סימני פיח וחריכה בקצות הכנפיים שלו. ולמרבית הפלא, אחת מכנפי ה“שפם” הקטנות של ה“כפיר”, בקדמת המטוס, היתה תקועה בטלאי בד גדול כיריעת אוהל בצבע אפור־בהיר וקצת מלוכלך –

“מה זה?” שאל אבבטן.

“אתה לא מכיר? זה הטלאי מהחור במכנסיים שלך! אפשר לתפור לך ממנו עשרה זוגות, או להקטין אותו שוב כדי שיתאים לחור המקורי!”

“אני רוצה מכנסיים חדשים!” אמר אבבטן, “ולהתרחץ!”

“טוב, טוב, אל תצעק עלינו! לא אנחנו שכחנו אותך בבית־השימוש, אבבטן!”

“יותר טוב לי כבר לחזור הביתה!”

“אף אחד לא מפריע לך,” אמר קפיטו יוקי, “אבל אני מתפלא עליך שאתה בכלל לא סקרן לדעת מה כתוב במכתב שמצאנו בתוך הבקבוק, ושלא איכפת לך שקוראי ‘העצלן הצעיר’ יֵדעו לראשונה על כל פרשת הרצח מקריאה בעיתונים אחרים!”

“רצח?”

“כן. רצח וגם התאבדות. נכון רני?”

“נכון.”

“אני חשבתי שאנחנו בעקבות האוצר.”

“אוצר כנראה יש, אבל עדיין איננו יודעים בדיוק היכן הוא. לכן אנחנו כאן, למעלה.”

“אני כבר לא מבין שום דבר.”

“תתרחץ, תנוח, אני ארד בינתיים ל’כלבו שלום' למצוא לך איזה זוג מכנסיים לפי מידתך. וכשאחזור נשב כאן בחוץ לארוחת־ערב ואני אסביר לך הכול. אם רני הבין, אין כל סיבה שגם אתה לא תבין. נכון רני?”

“נכון.”

ליד המטוס, שהיה קשור היטב לרצפה־האנטנה, כדי שלא ישתחרר, הציב קפיטן יוקי בלחיצת־מדחס אחת חדר־רחצה מתקפל עם טוש־טלפון רובוטי שגם מעסה את הגב ומדגדג בבית־השחי כששומעים בדיחה לא־מוצלחת. אבבטן נכנס פנימה ועד מהרה נשמע קול המים הקולחים. האנטנה שעליה עמדו הסתובבה כל אותה עת, והמראה היה נהדר. רני לא היה יכול להפסיק להסתכל – שמיים זרועי כוכבים, הים הנוצץ, וכל תל־אביב וסביבותיה בשלל אורות מרצדים כמו ממעוף אווירון, והנוף מתחלף כל הזמן בגלל סיבוב האנטנה, ועד מהרה אתה חדל להבחין בכיווני־השמיים, ונדמה לך כי הים ממזרח ותל־אביב היא אי במערב.

לפני שירד להביא מכנסיים לאבבטן התקין קפיטן יוקי כמה עמודי־תאורה וגדר ושניים־שלושה עצים ודשא ושולחן־אוכל ערוך בטעם, שאותם שמר ארוזים ומוקפאים בזעירות בתא־המכשירים של החללית “נגה” שהיתה מונחת, אם אתם זוכרים – בתא המכשירים של ה“כפיר” המשוכלל, התלת־מושבי.

עד מהרה שב קפיטן יוקי עם בגדים חדשים לאבבטן, הכול – תחתונים, גופייה, חולצה ומכנסיים. “לא היו מכנסיים כל כך גדולים בשבילך ב’כל בו שלום',” אמר קפיטן יוקי, “והייתי צריך לגהץ ולהרחיב לך זוג במדחס־החלל.”

“אני מקווה ששילמת עבור הבגדים.” אמר רני, שלא רצה כי יחשידו את ידידו הטוב בגניבה. הן עכשיו ה’כלבו' סגור, וקפיטן יוקי בטח נכנס ויצא עם כל הסחורה דרך חור המנעול.

“אל תדאג,” אמר קפיטן יוקי. “השארתי להם שם את הטלאי שנקרע מן המכנסיים של אבבטן, וזה יספיק להם לתפור איזה עשרה זוגות מכנסים.”

"יְשָׁנִים – "

“ישנים ישנים, אבל לא כל אחד זוכה ללכת במכנסיים של סופר. גם זה שווה משהו, לא?”

“לא הרבה,” אמר אבבטן, אשר בדיוק יצא מתא־הרחצה לאחר שהתקוטט שם בפנים עם טוש־הטלפון הרובוטי והיכה אותו על הראש כדי שיפסיק לדגדג אותו. “היום סופר זה לא מקצוע.”

“אבל בחורות צעירות מעריצות את הסופרים ומתאהבות בהם.” אמר קפיטן יוקי בשמץ קנאה.

“כן כן, זה מה שסופרים כותבים. אבל לנשים של הסופרים יש דעה לגמרי אחרת עליהם.”

“רבותיי, לארוחה!” אמר קפיטן יוקי. והפעם זו ארוחה לכבוד רני, כל המטעמים שהוא אוהב, ושום דבר אחר!"

והם ישבו סביב השולחן הערוך בטעם, באור הפנס בדשא המודבק, ליד העץ המחוזק, באוויר הלילה הטרי, וכל זה מונח על הזרוע האחת של אנטנת הרדאר המסתובבת, וממרומיה צפו כלפי מטה, לעבר תל־אביב וכל סביבותיה.

ומה הוגש לארוחה לכבוד רני? צ’יפס עם המבורגר ומלפפון חמוץ, והרבה קטשופּ. גביע גדול של שוקולד־למריחה שאפשר לאכול ממנו בכפית כמה שרוצים. ארטיקים, קרטיבים, גלידה ואננס. פּוֹפּ־קוֹרְן. מיץ פטל, קוקה־קולה ומשקה בַּרַד מקרח כתוש צהוב. אורז סיני ברוטב אדום חמוץ־מתוק. חלווה מצופה קליפת־שוקולד עבה. למרות שהיתה שעת ערב, עדיין היה האוויר חם, אך תנועת האנטנה גרמה להם לחוש רוח קלה וקרירה הנושבת על פניהם.

התפריט מצא כנראה חן מאוד בעיני אבטן מפני שהוא לקח את גביע השוקולד־למריחה ואכל ממנו בכפית ובקושי השאיר משהו לרני. וגם מן הצ’יפס וקציצות־ההמבורגר לקח מלוא־חופניים. “מזמן לא נהניתי כל כך,” אמר בפה מלא, "לשבת כך ולאכול במרומים תוך כדי סיבוב. זה מזכיר לי את הפעם היחידה שבה הוזמנתי ללונדון, בתור סופר, וגם זאת רק מפני שזו היתה הוועידה העולמית של הסופרים העצלים. לקחו אותי לאכול במסעדה מסתובבת במרומי מיגדל הטלוויזיה. אכלתי דג־שמך וישבתי ליד החלון, והמסעדה העגולה הסתובבה וכל פעם היה מתגלה לעין חלק אחר של לונדון,. ואתם יודעים איך תרגמו שם את השם שלי לאנגלית? מיסטר פַּאפַּאסְטוֹמַק – "

“אם כבר מזכירים נשכחות,” הוסיף קפיטן יוקי, “אז אולי כאי להזכיר שמטוס ה’כפיר' סבל נזקים בכיס שלך ובקושי עשינו את הדרך לכאן, וגם הנחיתה על האנטנה המסתובבת לא היתה קלה.”

“אני מצטער.” אמר אבבטן.

“והשם שלך באנגלית – פַּאפַּאבֶּלִי,” אמר קפיטן יוקי.

“פאפאסטומק!”

“פאפאבֶּלִי!”

“פאפאסטומק!”

"פאפאבלי – "

תוך כדי חילופי הדברים ביניהם פינה קפיטן יוקי קצת מקום על גבי השולחן, פרש מפית נקייה והציב עליה את הבקבוק שמצא בידי ספן־האבן במצולות ים־סוף. חלקו התחתון של הבקבוק עדיין היה נתון בתוך ציפוי האלמוגים המאובנים, שנראה כסלסלה של בקבוק יין־קיאנטי, ורק חלקו העליון, בצבע ירוק־עמום, בלט. קפיטן יוקי הפך את הבקבק וניער אותו. נשמע צלצול מטבעות ועל המפית נפלו כמה מַגִ’ידיוֹת* כסף תורכיות שתבנית חתימתו המסולסלת של הסולטן מוטבעת בהן.

“האוצר!” קרא אבבטן.

"סבלנות, מיסטר פאפאבלי – "

“פאפאסטומק!”

“פאפאסטומק, אתה באמת חושב שאוצר זה ארבע מַגִ’ידיוֹת־כסף2 תורכיות?”

אבבטן הסמיק ושתק.

“את המכתב. תראה לו את המכתב!” לא התאפק רני ואמר.

ואז ניער קפיטן יוקי (שאגב, היה לבוש כל הזמן בחליפת־החלל שלו) אח הבקבוק פעם נוספת, ופיסת נייר מגולגלת, כמעט חומה, צנחה על המפית, לצד המג’ידיות שצבען היה אפור־ירקרק ולא נראו כלל כעשויות כסף.

“מגילה!” התלהב אבבטן. “מגילה גנוזה!”

"לא בדיוק. פשוט מכתב. עתיק. עדיין איננו יודעים מאיזו שנה, ואיזה מקום מתואר בו, אבל הוא מספר על אהבה, על רצח ועל התאבדות – "

"ועל האוצר – " הוסיף רני.

"כן, כמובן גם על האוצר, הנה, ראה – "

וקפיטן יוקי פרש בזהירות את המכתב, שהיה כתוב בצפיפות, באותיות ערביות חומות־כהות על נייר חום אף הוא ופריך מאוד, שכמעט נשבר בשעה שהחזיקו בו.

“ואתה כבר יודע מה כתוב בו?”

“כן.”

“הלא זה בערבית.”

קפיטן יוקי הוציא דף־מחשב מודפס שורות־שורות בעברית, באותיות־מחשב – “כאשר הגַעַ”ם, גלאי העצמים והמילים, קורא – אזיי המַתְכַּ“שׁ – מכונת תרגום כל שפה, שמחוברת למחשב ‘צפנת פענח’ – מתרגמת מכל שפה אחת לאחרת, לפי הצורך. נתתי לה הוראה לתרגם. אפשר היה לעשות זאת אפילו בלי להוציא את המכתב מהבקבוק. אך כדי שתאמינו לי – הוצאתי.”

“ולמה שלא נאמין לך?”

“אני יודע? תמיד יש חשדנים.”

“אפשר לקרוא?”

“בבקשה,” אמר קפיטן יוקי.


 

פרק אחד־עשר: מכתבו של חסן, ספן־האבן, רצח והתאבדות בבאר    🔗

אני חסן אחי פַאטְמָה רצחתי את עַבְּד הכושי כי אהבתי את לַטִיפָה, הבדואית היפה, בת אדונו השייך סוּלֵיימַן אשר איתה ברח עַבְּד הכושי מן הנגב ובא לבקש מקלט. עיניתי אותה והתחננתי בפניה אך היא את סודה לא גילתה לי. רק פעם אחת ראיתיו בהיחבא אצלה ונדהמתי למראה עיניי. גבוהה ויפה היתה לטיפה. עיניה, זרועותיה, כפות־רגליה, ירכיה – אוצר. הליכתה זקופה כתמר. הרגתי את הכושי כדי לזכות בה. במו ידיי חנקתי אותו, בלילה, על משכבם, ולא שמעה דבר. וכשבאו הרוכבים מבי־משפחתה אל בית סאלים גיסי, ברחתי לשדות והיא, ירחמה האל, רצה והפילה עצמה עם סודה אל באר שוע, ותמות. לאחר ימים אחדים הוצאתי את גופתה מן הבאר וזרקתי הרחק בין השדות, בוואדי, ובכיתי וקיללתי, בכיתי עליה וקיללתי את מר גורלי. היא האישה היחידה שאהבתי ובסודה חשקתי אבל אותו לא גיליתי. סודה נשאר קבור בבאר וכשירדתי שוב וחפרתי לגלותו –לא מצאתי דבר. את סודה את אוצרה הביא לה ממרחקים עַבְּד הכושי עֶבֶד אביה, וגם כאשר התנים כירסמו גופה ועיניה נוקרו במקורי עופות־טרף, לא מצאתי עליה דבר ולא גיליתי את סוד אוצרה לאיש, רק ליהודי שבא רכוב על גבי חמור, בשדה, אך הוא לא האמין לי וחשב כי לדחותו אני רוצה ולהסיר מעליי את האשמה. לכן עזבתי את פאטמה אחותי, עזבתי את סאלים גיסי, רכבתי שבועות על גבי גמל דרומה ואני נזהר מבני־משפחתה, משפחת השייך סוליימן הגדול אשר שלטונו על פני הנגב, והחלטתי להפליג בסירה אל בני שבטו של עַבְּד הכושי אל אֶרֶץ שְׁבָא אולי אמצא שם את מקור סודה את אוצרה של לטיפה בת סוליימן אשר הביא לה עַבְּד הכושי מאפריקה. שמתי נפשי בכף הגורל והפלגתי בים. בשם אלוהים הרחמן והרחום, אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד שליח אלוהים.

*

“סיפור יפה,” אמר אבבטן משסיים לקרוא, ומחה בחשאי דמעה מזווית־עינו.

“ספן־האבן, שבידיו מצאנו את הבקבוק במצולות ים־סוף, הוא חסן. הוא טבע בדרכו לאפריקה.”

“יש לך הגיון מצויין, רני,” אמר קפיטן יוקי.

“מי זה בעצם ספן־האבן?” שאל אבבטן.

ואז נזכרו כי טרם סיפרו לו על מסעם במצולות הים וכיצד מצאו את הסירה שצימחה כולה אלמוגים ואת שלד הספן שהיה דבוק לתורן, ובחללים שבין האלמוגים שצמחו מגולגלתו ריחף צחוק מפחיד של מטורף וכיצד חיבק־דבק בבקבוק בשתי ידיו, מאמצו אל המקום הריק שבו היה פעם ליבו.

“נהדר, נהדר,” אמר אבבטן, “ולחשוב שכל אותו זמן אני סבלתי בשמש, על החוף, שעה שלכם היו הרפתקאות כאלה מעניינות בים. ועשיתם חיים. תמיד אני מפסיד את המאורעות הכי מרתקים, ואחר כך באים ילדי עצלתיים אליי בטענות ואומרים שהעיתון שלי משעמם ושהוא מתאים רק לאנשים שמנים שבקושי זזים, ושאין בו מספיק דברים מפחידים ומותחים.”

“מספיק לרחם על עצמך כל הזמן,” אמר לו קפיטן יוקי, “מוטב תעזור לנו עכשיו לפענח את המכתב כדי שנדע היכן לחפש אחר האוצר של לטיפה, שעדיין אין אנו יודעים כלל מהו.”

“מה שאנחנו צריכים לגלות,” אמר רני, “זה קודם כל איפה נמצא המקום ששמו – באר שׁוּעַ.”

“בערבית השם – בִּיר שׁוּע,” אמר קפיטן יוקי.

“זה ברור,” אמר אבבטן, “זו הבאר אליה זרקה עצמה לטיפה.”

“ואתה יודע איפה היא נמצאת?”

“לא.”

“חשבתי שאתה, בתור סופר, בקיא בתולדות ארץ־ישראל.”

“חשבת,” אמר אבבטן ופס בזריזות את קציצת־ההמבורגר האחרונה והחל לועס אותה כשהוא שופך עליה המון קטשופ. הוא עשה זאת, כנראה, כדי שיחשבו שהוא עסוק מדי באכילה ולכן אינו יכול להתפנות לגילוי הבאר המסתורית שבה טמון האוצר.

“אז מה נעשה עכשיו?” שאל קפיטן יוקי.

היתה שתיקה.

“ומדוע, לפי דעתכם, קבעתי את הפגישה במקום הזה דווקא?”

“באר ודאי שאין פה,” לעג אבבטן, וראו את הקטשופ נוזל משפתיו אל הצלחת.

“אתה צודק. אך אם נפעיל מכאן את הגע”ם, נדע מיד היכן בתל־אביב ובכל גוש דן, כתובות בספר או במפה יְשָׁנָה כלשהי המילים – בִּיר שׁוּעַ."

ובדברו העלה לשולחן את הגע“ם, גלאי העצמים והמילים, שנראה כמו פנס־כיס גדול עם מסך־טלוויזיה ירקרק קטן בגבו, והחזיק אותו בידו כשהוא מכוונו כלפי מטה. כשהיה הגע”ם מכוון כלפי הים לא נשמע ולא נראה עליו דבר. אך כאשר זרוע אנטנת־הרדאר פנתה כלפי צפון תל־אביב, החל בוקע ממנו "בִּיפּ, בּיפ, בּיפ – " בצפצוף חלש, ועל מסך הטלוויזיה הבהבו פה ושם נקודות אור זרחני, ירקרק ובהיר־מאוד.

"הספריות – " אמר קפיטן יוקי באכזבה. “ואם אני לא טועה, גם כמה בתים פרטיים מלאים בספרים. תיארתי לעצמי. אני שונא לחטט בספריות, ובייחוד בספרים ישנים, ריח האבק, וריח האבקה שהספרנים שמים בין דפי הספרים כנגד העש והתולעים – גורם לי עיטוש וכאב־ראש נורא.”

“בעצם, למה לא לבקר באחת הספריות? הלא באמצעות הגע”ם אתה יכול לגלות מיד את הספר שבו כתובות המילים הללו, ואין צורך לקרוא את כל הספרים שבספריה!" הציע אבבטן, שלא הצליח להתגבר על הקטשופ הנוזל מכל צד, וזאת מפני ששׂם, כמובן, יותר מדי קטשופ על ההמבורגר, או – כפי שרני היה אומר: “פחות מדי המבורגר על הקטשופ!”

“אם לא תהיה ברירה, נעשה זאת, אבל זה יימשך ימים שלמים, עד שהגע”ם יעבור על מיליוני המילים שהוא מחפש. רגע, רגע אחד, יש הבהוב חזק מכיוון פתח־תקווה!"

“פתח־תקווה?” אמר אבבטן. “איזה מקום משעמם. אף פעם לא הזמינו אותי לשם להופיע לפני התלמידים. למשל, כשיוצא לאור גיליון חדש של ‘העצלן הצעיר’.”

“והנה עוד פעם הבהוב מכיוון צפון־מזרח. פתח־תקווה! מעניין, מהבהבות רק ספריות ופתח־תקווה. איזה מין אוצר הוא זה שמצוי בבת־אחת רק במקומות הללו?”

“אני חושב שהכי טוב זה לשאול את הסופר אהוד בן עזר שיש לו תא־דואר 22135* בתל־אביב כמו שכתוב בספרים שלו – שהוא עונה לכל ילד שכותב לו.” הציע רני.

“למה דווקא אותו?” אמר אבבטן שנעלב מכך שעומדים לבקש עצה מסופר אחר. “אז מה אם הוא נולד בפתח־תקווה? הכי טוב היה אם היינו יכולים לשאול את השאלה הזו בטלוויזיה, כמו בתוכנית ‘מחפשים את המטמון’.”

“ושכולם ירוצו למקום האוצר וימצאו אותו לפנינו? הה?” השיב קפיטן יוקי. “לא בא בחשבון. הי, מיסטר פַּאפַּאסְטוֹמַק – הבאתי לך חולצה חדשה, נקיה, אולי תיזהר?”

“מה יש?”

“עוד רגע והקטשופ יטפטף עליה.”

“מדחס־חלל יש לך, אבל דבר כל־כך פשוט כמו מדחס־קטשופ עוד לא הצלחת להמציא?”

“הרעיון של רני דווקא מוצא חן בעיניי.” התעלם קפיטן יוקי מן העקיצה. “שמעתי שבן עזר זה כותב בעיתונים על ספרים ישנים, אז אולי הוא יודע משהו גם על ביר שׁוּעַ?”

“כן. הוא כותב בעיקר על דברים ישנים. הוא בטח איש זקן מאוד,” אמר אבבטן, “אולי כבר קצת מטושטש.”

“אבל אך מגיעים אליו?” אמר קפיטן יוקי. “זה לא כל כך מנומס להופיע אצלו פתאום בבית ולהפריע לו. אולי הוא באמצע הכתיבה?”

“אז נחכה לו בתא־הדואר שלו.” הצע רני.

אבבטן לעג: “נחכה, נחכה עד שמר בן עזר יואיל לגשת לשם! אפשר לחכות גם יומיים.”

“מה יש? ננסה. נכוון את הגע”ם ונבדוק. מה המיספר, אמרת?"

“שתיים, שתיים, אחת, שלוש, חמש.”

קפיטן יוקי הקיש כמה אותיות ומיספרים על קלידי־המחשב בגב הגע“ם וכעבור רגע, כאשר האנטנה המסתובבת היתה בכיוון הנכון, נשמע ה”בִּיפּ, בּיפ, בּיפ – "

“מצאתי! נצא מיד לדרך ונחכה לו. אולי הוא במקרה מטייל לשם הערב?”

*

והנה, תאמינו או לא, דווקא באותו ערב נעשה לי קצת חם וצפוף בבית, האישה והבן הפריעו לי. ואני התעייפתי מלכתוב את הספר הזה. החלטתי לעשות הפסקה בכתיבה ולערוך טיול קטן כדי להתרענן ולשאוף אוויר ובינתיים לגשת לתא־הדואר שלי שאותו אני פוקד בדרך־כלל פעם בשבוע, ולראות אם הגיע איזה מכתב מצוייר ועליו מדבקות צבעוניות; מכתבים כאלה אני מקבל מדי פעם מן הקוראים שלי, ששואלים אותי כל מיני שאלות. ואחד מתענוגותיי הוא לענות להם בגלויות, תשובה מפורטת לכל אחד בנפרד.

כאשר התכופפתי לפתוח את התא הכחלחל, בשורה הנמוכה ביותר של תאי־הדואר המותקנים בקיר החיצוני של אותו סניף־דואר, שמעתי רחש חשוד מבפנים. חשבתי – אולי ג’וק. לא נבהלתי. אני לא מפחד מג’וקים ויכול אפילו להחזיק ג’וק מת ביד. אך כשפתחתי את דלתית־הברזל של התא האפל הרגשתי פתאום שקורה לי דבר־מה מוזר ומפחיד מאוד – בבת־אחת גדל וגדל פתחו של התא לנגד עיניי, כל שאר החפצים והעצמים מסביב נתרחבו עד שצורתם נעלמה ממני, ואז נשאבתי פנימה אל תוך התא כאילו הייתי אצבעוני!

אני יודע שקוראים רבים ישאלו אותי, בעקבות “אוצר הבאר הראשונה” – האם באמת יש מדחס־חלל ומַקַ“ם (מכשיר קשר־מחשבות) וגַעַ”ם (גלאי עצמים ומילים) ומַתְכַּ"ש (מכונת תרגום כל שפה) וחַמְחַמִית (ראה בפרק חמישה־עשר)?

הנה אפוא התשובה אשר אחריה, דומני, לא ייתכן שום ערעור –

לי זה קרה.

הוקטנתי במדחס־החלל ומצאתי עצמי בתא־הדואר שלי 22135 בתל־אביב יחד עם רני, קפיטן יוקי והסופר אבבטן.

וכלום תיתכן הוכחה ברורה מזו של הסופר שנכנס לתוך סיפורו ונוכח לדעת במו־עיניו שהכול אמת?

“שלום רני.”

“שלום קפיטן יוקי.”

“שלום מר אבבטן.”

“שלום מר בן עזר.”

“שלום.”

“שלום.”


* הערה: כיום, בשנת 2020, כשאני מקליד את הדברים האלה מהספר לתוכנת המחשב, אני צריך לציין בצער שתא־הדואר שלי 22135 בסניף דואר ישראל ברחוב אבן־גבירול, ליד פינת רחוב פנקס, בתל־אביב, ששימש אותי הרבה שנים, נהרס עד היסוד, עם כל הסניף – לפני שנים אחדות, כי הדואר החליט שאין צורך לתת יותר שירות לאזרחים, בייחוד הקשישים, שבסביבה. ואפילו לא החזירו לי את דמי המנוי לשנתיים ששילמתי להם. ומאז אין לי תא־דואר להתכתב בו עם הקוראים אבל הם יכולים להתקשר אליי במייל שלי ehud@ben-ezer.com


 

פרק שנים־עשר: לילה בתא־הדואר 22135 בתל־אביב. יהושע שטמפפר עולה ברגל לארץ־ישראל    🔗

“במה אוכל לעזור לכם?” שאלתי.

הבחנתי מיד כי הסופר אבבטן אינו מאושר במיוחד מנוכחותי או יותר נכון לומר – אינו מאושר מנוכחתו־שלו בתא־הדואר שלי. הוא היה לבוש חולצה (עם כתמי קטשופ) ומכנסיים חדשים, הסנדלים שלו נראו משומשים מאוד וקצת מלוכלכים, כפות רגליו אמנם נקיות אך האצבעות כמו חמישה־חמישה פילים, מקטון ועד גדול מכל צד, כשמביטים עליהם מלמעלה.

רני מצא חן בעיניי מיד, בדיוק כפי שתיארתי אותו בדמיוני. הייתי שמח מאוד להיות אביו ונדמה לי שכל הורה היה גאה בבן כזה (אפילו נדף ממנו קצת ריח של רוטב שום בגריל!)

קפיטן יוקי בחליפת־החלל הלבנה שלו היה נמרץ ומסתורי כתמיד. זכרתי ששמו המלא הוא – המלאך יהויקים בְּרִינְזָה־בְּלַנְקוֹבְסְקִי, ובפעם המי־יודע־כמה תהיתי אם מלאך הוא או בן־אדם (קפיטן יוקי אומר שמלאך פירושו שליח); ואולי אין הוא אלא חליפת־חלל ריקה עם פנים שמשדרים ומדברים, כמו רובוט? לא. לא ייתכן שיצור פעלתני ושובב כקפיטן יוקי הוא רובוט. אמנם, מעודי לא יכולתי לתאר לעצמי אותו כמי שהיה פעם ילד, עם אבא ואימא וקקה ופיפי. אבל, בינינו – וכי מעט אנשים יש בעולם שקשה לנו לתאר שהם היו אי־פעם ילדים?

“היינו שמחים מאוד אילו היית עוזר לנו, מר בן עזר, לפתור איזו תעלומה קטנה,” פתח ופנה אליי אבבטן ברוב חשיבות, כאילו אני אחד מקוראי “העצלן הצעיר”.

“ברצון רב,” השבתי בנימוס, “אבל אולי נשב קודם, וגם קצת חשוך כאן. ובקשה אחת יש גם לי, לראות מקרוב את מדחס־החלל.”

“רעיון מצויין,” אמר קפיטן יוקי, שלף את מדחס־החלל שגודלו כטראנזיסטור־כיס, סובב את הכפתור הגדול, הזוהר, שבמרכזו, ובין־רגע היו לנו ארבע כורסאות נוחות, מנורת־טרקלין ניצבת על עמוד, שולחן נמוך ועליו בקבוק יין עם שלוש כוסות דקות־רגל וגבוהות, ובקבוק מיץ־תפוחים תוסס עם קשית בשביל רני.

“אם תוכל להגיד לנו היכן נמצאת הבאר ששמה היה פעם, בתקופת התורכים – בִּיר שׁוּעַ, נמצא את האוצר!” פלט רני בבת־אחת.

“אוצר במובן הספרותי. אוצר של אהבה. אוצר של זיכרונות. הלא אינך חושד בנו שאנו מחפשים אוצר של זהב או יהלומים?” מיהר לומר אבבטן. הוא נדהם מדבריו הגלויים של רני וניסה להמעיט בערכם, כדי שלא אחשוב שנודעו לי הסודות שלהם.

“אוצר הוא אוצר.” אמר קפיטן יוקי. “לפעמים אהבה שווה יותר מזהב ויהלומים, ולפעמים להיפך.”

“ביר שוע?” שאלתי.

“כן.” אישר קפיטן יוקי.

“משהו מהבהב בזיכרוני, אבל אולי תאמרו לי מה הקשר? איזה עוד פרטים יש לכם?”

קפיטן יוקי התבונן בי כמבקש לנחש אם אני אדם ישר, ולבסוף הגיש לי גיליון נייר־מחשב מודפס באותיות מחשב.

“אני חסן אחי פאטמה רצחתי…”

וכן הלאה.

קראתי את המכתב עד לסופו פעם, ופעמיים, וכל אותה עת נעצו בי רני וקפיטן יוקי את מבטיהם כאילו גורלם בידי, רק אבבטן עשה עצמו כאילו הכתוב בתווית על בקבוק־היין מעניין אותו יותר. סיימתי ואמרתי:

“נדמה לי שאני מכיר את המקום, וגם קצת מן הסיפור שבמכתב. אוכל לעזור לכם, אך לשם כך נחוץ לי לבדוק בספר־הזיכרונות של סבי.”

“סבך?”

“כן, סבי, יהודה ראב.”

“ואיפה הספר?”

“אצלי בבית. אבל לצערי לא אוכל להזמין אתכם אליי כי כשבאים אורחים בשעה כזו – הבן שלי לא נרדם ואחר־כך אין לו כוח לקום בבוקר לבית־הספר.”

“אפשר לגשת לשם ולהביא את הספר?”

“בבקשה. הוא על המדף האמצעי משמאל לשולחן־הכתיבה שלי. ליד הספרים שאני עצמי כתבתי.”

“רק שאלה אחת, בטרם אקפוץ לדירתך, מקום הבאר הוא בפתח־תקווה?”

“כן..”

“ניחשתי.”

וקפיטן יוקי נעלם.

*

ישבנו שותקים בכורסאותינו בתא־הדואר, ליד עיתון מגולגל שהגיע אליי בדואר ולא הספקתי להוציאו לפני שהוקטנתי, ועתה הוא נראה כגליל־ענק של נייר־עיתונים שמעלים במנוף לבית־הדפוס. ההרגשה לא היתה נעימה ביותר, למרות היין המשובח. ומה אם יקרה משהו בדרך לקפיטן יוקי ולמדחס־החלל שלו? מי יוציא אותנו מכאן? מי יחזיר אותנו אי־פעם לגודל הטבעי שלנו? האם נישאר כאן כלואים לנצח?

ופתאום נשמע רעש נורא כאילו פעמון ענק של כנסייה מכה מעל לראשינו. היתה לי פעם חווייה כזו, כשנקלעתי למרומי מגדל־הפעמון בכיכר סאן־מארקו, בוונציה, בדיוק כאשר הפעמונים החלו מצלצלים מעל לראשי! – אפילו הכוסות רעדו (בתא־הדואר). ואחר־כך נשמעו קולות זחילה וחריקה בתקרת הברזל של התא.

“מה זה?” רעד אבבטן והחוויר. כתמי הקטשופ על החולצה החדשה שלו – רעדו.

היה זה רני שהציל את המצב.

“מה נבהלתם? סתם מישהו בא בלילה לפתוח את תא־הדואר שלו מעלינו.”

נרגענו.

*

לאחר ציפיה שנראתה לנו ממושכת מאוד, הופיע קפיטן יוקי עם ספר־הזיכרונות של סבי. הנחתי את הספר על ברכיי ואמרתי לקפיטן יוקי, לרני ולאבבטן:

"אם הבנתי נכון את הכתוב במכתב שמצאתם במצולות ים־סוף, הרי שעלינו לגלות ארבעה דברים:

“דבר ראשון: מי היה אותו שוּעַ שעל שמו נקראת הבאר?”

“למה אתה אומר – היה. ולא – היתה? שוע הוא שם נאה מאוד לבחורה, והלא הסיפור הוא…”

“מפני שאני יודע מי היה אותו שוע.” קטעתי את דברי אבבטן, שכבר התחיל לעלות לי על העצבים.

“הבה נרים כוס להצלחת משלחתנו.” אמר קפיטן יוקי, “ולא נפריע עוד למר בן עזר ונשמע בסבלנות כל מה שיש לו לספר לנו.”

הִשַׁקְנוּ כוסותינו, ולפי בקשתו של אבבטן פתח קפיטן יוקי גם קופסה של בוטנים מלוחים מטוגנים בשמן, ואני המשכתי:

"דבר שני: איזו היא הבאר שנקראה על שמו של אותו שוע?

"דבר שלישי: מי היו חסן ולטיפה ומתי אירע מעשה הרצח של הכושי וההתאבדות של לטיפה בבאר?

“ודבר רביעי: מה היה האוצר, והאם יש סיכוי למצוא אותו כיום?”

“יוצא מן הכלל,” אמר אבבטן בפה מלא בוטנים מלוחים. “אמור לנו איפה הבאר ונצא מיד לגלות אותו. יש לנו מכשירים משוכללים מאוד ואיננו זקוקים להסברים מיותרים.”

דיבר כמו ראש־המשלחת.

“לא,” השבתי נעלב קמעה, ותקף אותי פתאום חשק עז לצבוט אותו בלחי השמנה שלו. “עליכם להבטיח לי דבר אחד – שלא תצאו מכאן להמשיך במשישה שלכם עד שלא תשמעו את הסיפור כולו. וליתר ביטחון אספר לכם היכן המקום המדויק של הבאר – רק בסוף, בסוף, בסוף.”

“אתה לא מאמין להבטחה שלנו?” שאל רני.

“אני אדם חשדן מאוד ואין לי אמון רב בבני־אדם.”

“חבל מאוד,” נעצב רני. “זאת אומרת שגם לי אתה לא מאמין.”

“ובכן,” אמרתי כשאני נעזר בספר הזיכרונות של סבי, ומתעלם מהערתו האחרונה של רני, “דבר ראשון: מי היה אותו שוע? – בשם שוע קראו הערבים ליהושע שְׁטַמְפְּפֶר, שהיה ממייסדי פתח־תקווה, המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל, שנוסדה בסוף שנת תרל”ח, 1878, לפני יותר ממאה שנה. יהושע שטמפפר נולד בהונגריה בשנת 1852, וכבר בהיותו נער היה תלמיד מצטיין וכשהיה בן ארבע־עשרה חיבר בגרמנית ספר לימוד של השפה ההונגרית וזכה על כך לשבחים רבים. מנעוריו היה לו חלום – לעזוב את הונגריה ואת בית אביו, שרצה שבנו יהיה דיין כמוהו, ולעלות לארץ־ישראל כדי לייסד בה מושבות שבהן מחצית היום תהא מוקדשת לעבודת שדה וכרם והמחצית השנייה – לתורה ולתפילה.

"ההורים של יהושע התנגדו לחלומו וגם לא הסכימו שבמקום ללמוד תורה הוא לומד שפות ומרחיב את השכלתו. אז עזב יהושע הצעיר את בית אביו ונסע אל דודו אליעזר ראב, שגר יהודי יחידי עם משפחתו, והיה חקלאי, בכפר ההונגרי הקטן סֶנְט אִישְׁטְוַון. יהושע נעשה מורה לילדי אליעזר, ובהם יהודה הבכור, הוא סבי, שהיה אז נער בן תשע.

“ליהושע, שהיה אז עלם כבן שמונה־עשרה, היתה שיטת לימוד מיוחדת – בחיק הטבע. הוא היה היוצא לטייל עם הילדים בין גבעות וחורשות וסלעים, ומתאר לפניהם סיפורים מן התנ”ך. לפעמים היה מתלהב ועיניו בוערות, בייחוד כשהיה מספר על שמשון הגיבור, על דוד המלך ושר־צבאו יואב, ובשיעורי ההיסטוריה – על יהודה המכבי והחשמונאים.

"בסביבה היו עדרי כבשים רבים ורועים הונגריים נוהגים בהם. מאחוריהם היו נשרכים נערי־הרועים ובידיהם מַקְלֵעִים עשויים עור. מהם למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלֵעַ. והנה באחד הימים, לאחר שלימד יהושע שטמפפר את יהודה את הפרק על דוד וגוליית, צלחה על יהודה רוח קרב עזה, ולא ארכו השעות – והוא יצא אל אם־הדרך ובידו המקלֵעַ שלו ובכיסו חלוקי־האבנים, הכול היה מוכן בידו, חסר היה רק גוליית.

"פתאום – והנה שיירה שלמה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים נהוגות בידי בחורים בני־כפר, הונגרים ענקים ובריאים, ‘שש אמות וזרת…’. את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעו. אחת ושתיים סובבה רצועת־העור על אצבעו, ואבן אחת זימזמה ביעף ופגעה בראשו של ה’פלישתי' ודם רב זינק מאחורי אוזנו. יהודה נשא רגליו וברח, ומובן שלא ברח לביתו, כיוון ש’כבוד גיבורים' לא היה צפוי לו שם. הוא ברח לעבר השדות וה’פלישתי' דלק אחריו עד שהשיגו הרחק מן הכפר והחל לחבוט בו בקצהו העבה של השוט. לבסוף עבר איכר ממכרי אביו של יהודה וחילצו מיד הבחור ההונגרי והביאו הביתה מוכה עד זו דם. מה היתה הסיבה למכות, זאת לא ראה איש, ויהודה לא מצא לנחוץ לספר זאת, מטעמי ביטחון…

מיד רתם אביו אליעזר את הסוסים והעלה את יהודה הפצוע לכרכרה כמו שהוא. ולא הרשה אפילו לרחצו מן הדם. הם נסעו לראש־הכפר של אותו עגלון. אליעזר נכנס אליו לדרוש משפט צדק, ואת יהודה השאיר שוכב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר. נוח היה ליהודה בן התשע להישאר במצב שכזה מאשר לספוג מכות גם מאביו. עוד השניים מתווכחים בקולי־קולות בתוך הבית – ויהודה פקח עיניו וראה, מעל לראשו ממש, תותחים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. הוא נתמלא קנאה בציפורים, שכח את מצבו ה’מסוכן' וטיפס לראש העץ כשהוא ממלא פיו בתותים השחורים אשר עסיסם זב על סנטרו ומתערב בעקבות הדם הקרוש.

"אותו רגע יצאו אביו וראש־הכפר החוצה כדי לראות את הילד ‘המוכה עד מוות’ – והילד איננו! יהודה התכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ולא הוציא הגה מפיו. פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונפל ארצה בין שני המבוגרים. מיד נשאו אלה את עיניהם למעלה. ראש־הכפר אחז במותניו מרוב צחוק, ואליעזר כעס. יהודה ניחש מיד מה פשר כעסו של אביו, ולכן לא הסכים לרדת מן העץ עד אשר קיבל הבטחה, וראש־הכפר היה ערב לה – שהאב לא יגע בו לרעה.

*

"כאלה היו החיים בשנת 1868 בכפר ההונגרי סנט אישטוון. אליעזר, דודו של יהושע, כבר חלם אז גם הוא לעלות לארץ־ישראל ולייסד בה מושבה. דבר זה, וגם הבחירות שהתקיימו בתקופה ההיא בפעם הראשונה לפרלמנט, זו הכנסת, של ההונגרים, והשמחה של ההונגרים על תחילת הדרך לעצמאותם, ושירי המולדת הנלהבים שלהם – כל אלה השפיעו על יהושע שטמפפר הצעיר והוא החליט לעלות לארץ־ישראל לבד, ברגל.

“למרות התנגדותם של הוריו, אשר אצלם חזר יהושע להתגורר לזמן־מה, קם בליל הארבעה־עשר לחודש אדר א', שנת תרכ”ט, היא 1869, טמן מטבע כסף אחד בכיסו ומפת הארצות תחת זרועו, ויצא לדרך. הוא עבר את ארצות סֶרְבְּיָה ובולגריה ברגליו, והרגליים נפצעו בקוצים ובאבנים החדות שעל הדרכים. הוא הלך בארצות הַבַּלְקָן ימים ולילות, שבועות וחודשים, עייף ורעב וקרוע־בגדים. הוא עבר בדרכים קשות ומסוכנות אשר לא פעם ראה בהן את המוות פנים אל פנים, עד אשר הגיע לעיר־הנמל סַלוניקי שביוון. בבואו לעיר, אשר רוב תושביה היו יהודים, ניגש אל בית החכם־בָּאשִׁי, הוא הרב הראשי, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ־ישראל.

"אז נתן לו החכם־באשי מכתב, שלפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו שנסע ולא הלך רגלי. בסמירנה ירד מהספינה והוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות, עבר בדרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר הגיע כל עוד רוחו בו לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר והוסיף ללכת עד הגיעו לשערי ירושלים בליל כ' בסיוון, בתום מסע רגלי מפרך שנמשך כחמישה חודשים.

"בירושלים חש עצמו יהושע בן השמונה־עשרה בודד, ולא היה לו עם מי להגשים את חלום הקמת המושבה העברית. יהודי ירושלים האדוקים חיו אז על נדבות מחוץ־לארץ שקראו להן בשם קצבת ה’חלוקה'; היהודים האלה עסקו רובם בלימוד תורה אך גם במריבות ביניהם ובשנאה לכל דבר חדש ומודרני, כמו למשל – רופא יהודי, ובייחוד התנגדו לכך שיהודים יתיישבו על אדמת ארץ־ישראל ויעסקו בחקלאות ויחיו מגיע כפיהם ובכך יוכיחו, חס וחלילה – שהארץ מסוגלת לקיים את יושביה ואין הם זקוקים לתרומות ולחם־חסד מאחיהם שבגולה.

"יהושע היה עייף ומדוכא מתלאות דרכו הקשה, ועד מהרה השיאוהו בעלי ה’חלוקה' לבתו של אחד מהם, שהיתה צעירה מיהושע בשנתיים, והעניקו לו נדוניה חודשית על מנת שיישב ללמוד תורה ויחדל לחלום על דרך חיים אחרת, חקלאית, שמפרנסת את בעליה. אבל יהושע לא נכנע. עם חבריו יואל משה סלומון שהיה יליד ירושלים, ודוד גוטמן, וקרוביו אליעזר ראב ובנו יהודה, אשר עלו כשש־שבע שנים אחריו והגיעו גם הם לירושלים – היה נפגש בהיחבא, באסיפות־סתרים בבתיהם, ורוקח יחד בחשאי את רעיון קניית האדמה ליישוב החקלאי העברי הראשון בארץ־ישראל. מדוע בחשאי? מפני שרבים מקרב יהודי ירושלים האדוקים היו מוכנים להכות אותם על העזתם זו!

“ובחודש אב של שנת תרל”ח, 1878, קנו סוף־סוף בני החבורה מידי ערבי־נוצרי בשם קאסאר, שישב ביפו, את החלקה הראשונה באדמות הכפר אמְלַבֶּשׂ, היא פתח־תקווה כיום.

“זה האיש יהושע אשר עמד אחר־כך שנים רבות, לטוב ולרע, בראש הנהגת המושבה, ואשר פועליה ושכניה הערבים כינוהו בשם 'חַוַוגָ’ה שׁוּעַ.”

נשתררה שתיקה ורק אבבטן, אשר כילה כבר את שארית היין והבוטנים המטוגנים במלח, פיהק בחשאי.

“הו, כמה אני מתגעגע לאַסְכָּלָה,” לחש.

“חסרה לך השכלה?” התפלא רני, “הלא אתה חכם ומשכיל כל כך, אבבטן!”

“לא השכלה – אסכלה!”

“אתה צריך אסלה?”

"לא לבית־שימוש, ליצן שכמוך! אלא לאסכלה, על חוף אילת, עם הגחלים! נו, זה הגריל – "

“אז למה לא אמרת מיד שאתה פשוט רעב עוד פעם? אסכלה! – מה אני, תשבץ? וחוץ מזה, בטח כל מי שבלע את הדג מתגעגע אליו יותר מי שהדג בלע אותו!”

“ששש…” היסה אותם קפיטן יוקי, “הלא הבטחנו למר בן עזר שלא נפריע לו באמצע סיפורו.”

והם נשתתקו.


 

פרק שלושה־עשר: בשיירת חמורים מיפו לנחלה החדשה, וחפירת הבאר הראשונה, היא “בִּיר שׁוּעַ”    🔗

“בסוף חודש תשרי תרל”ט, 1878," התעלמתי מן ההפרעה הקלה והמשכתי לספר, "ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, בדרכו לפתח־תקווה. ביפו נפגש עם הערבי המוּגְרַבִּי חַאג' סַלַאמֶה, אשר יהושע שטמפפר מינה אותו לשומר על הנחלה החדשה. השניים יצאו את יפו בדרך שכם, הנקראת כיום דרך פתח־תקווה, כשם נוהגים שיירה של חמורים עמוסים קרשים וחומרי־בניין לצורך חפירת הבאר אשר יהושע שטמפפר וחברו דוד גוטמן כבר החלו בה.

"כחצי שעה עשו דרכם בחולות בין פרדסים ומשוכות־צבר מאובקות, ושמש הסתיו יקדה מעליהם. ליד הדרך, משמאלם, עמד על תל קטן בית מזרחי מרובע כקובייה, כשהוא מסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור ומסוגר, וממעקה הגג השטוח הציצו חורי־ירייה. חאג' סלאמה סיפר ליהודה כי לפני כמה עשרות שנים בנה את הבית אנגלי בשם מודל. הוא התיישב בו עם אשתו וגר בו שנים אחדות. באחד הלילות פרצו שודדים מזויינים אל הבית מתוך הפרדס שנמצא ממול. הם הרגו את האנגלי, ואת האישה לקחו בשבי אל הכפר שייך־מוניס. מאז עומד הבית שומם וריק, ומראהו מטיל אימה על עוברים ושבים.

“‘כיום,’ מספר סבי בזיכרונותיו שנכתבו בשנת 1930, ‘עת כותבי את השורות האלה, משמש הבית הזה ובניינים שנוספו לו, תחנת־הכוח של רוטנברג. מדי עוברי מפעם לפעם ליד המקום הזה, ההומה משקשוק מכונות החשמל – הנני נזכר בסיפורו של חאג’ סלאמה, המרחף עדיין כביכול בין עצי השקמים הזקנים, הקיימים עד היום בחצר היפה.”

"הפרדס אשר ממנו פרצו השודדים – הוא מקומה של התחנה המרכזית של תל־אביב כיום.

[כיום – כאמור בשנת 1930. כיום מדובר בדרך מנחם בגין, שנקראה עד לשנת 2001 דרך פתח־תקווה, והיא דרך ראשית בעיר תל־אביב על שם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. הדרך מהווה רחוב ראשי וגם ציר תנועה חשוב, בעיקר לתחבורה ציבורית. דרך בגין היא החלק התל אביבי, של דרך היסטורית המחברת את יפו ופתח־תקווה, דרך שהתפתחה כחלק מדרך יפו־שכם ההיסטורית. מצד מערב לה מצוי הבניין הישן במתחם הגדול של חברת החשמל, ומצד מזרח היה מקומם של רציפי התחנה המרכזית שכבר אינה קיימת].

"הם יצאו את איזור הפרדסים של יפו ועברו ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה, שנוסדה כעשר שנים לפני פתח־תקווה על־ידי מתיישבים גרמניים מכת הַטֶמְפְּלֶרִים. כיום משמשים הבתים שלהם את קריית משרדי הממשלה בתל־אביב. הם הגיעו עד נחל מוּסְרָרָה, הוא נחל אַיָלוֹן, ועברו ללא גשר את הפלג הקטן המעלה ירוקת, ופנו לדרך החולות המתפתלת בין גבעות בַּאבּ־אִל־הַאווַה, מקום שם בנויה כיום רמת־גן. חאג' סלאמה היה מעיף מבטי־חשד לצדדים מפעם לפעם, כי הגבעות האלה היו ידועות כמקום־מחבוא לשודדים שהיו מתנפלים על עוברי־דרך אף באמצע היום. מצד שמאל השתפלו בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעה עדר כבשים. במורד – סמוך לירקון – השתרעה ירוקת ביצה וְגַ’מוּסִים, ששמם בעברית תוֹאִים, מתפלשים בה. על חוף הביצה היו נטויים כמה אוהלים עלובים.

"כאשר ירד יהודה מן הגבעה האחרונה, הסמוכה לנחלת פתח־תקווה, ראה לפניו ערבה צהובה־אפורה משתרעת מזרחה עד להרי אפריים המכחילים. שום נפש חיה, שום עץ, לא היו נראים בכל המרחב הזה. רק מרחוק, לרגלי ההרים, נראתה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הא מבצר אפק החרב כיום, הניצב על התל במוצא הירקון.

"יהודה הגיע לאוהל שהיה נטוי ליד ערימת אבנים. זה היה מקום המושבה החדשה, ליד הבאר שהחלו בחפירתה. ‘באר זו,’ הוא מספר בזיכרונותיו, ‘קיימת עד היום במרכז המושבה, בגן העיר.’ מסביב לבאר השתרעה אז אדמת סַלַג שחורה, מצמיחה שיחי יַמְבּוּט ושרידי קנים של דוּרָה, שנזרעו עליה בקיץ האחרון, ואשר השחירו מטללי הקיץ וחרבוניו.


"יהודה פגש במקום את יהושע שטמפפר ודוד גוטמן כשהם אובדי־עצות. הקבלנים הערבים הפסיקו את עבודתם בבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו הוסכם. השלושה החליטו אפוא להמשיך בעבודה בכוחות עצמם, ומשראו זאת הקבלנים – התפשרו עימם והסכימו להמשיך בעבודה על בסיס של תשלום יומי.

"בו ביום חלץ יהודה את נעליו מעל רגליו, חפת את מכנסיו וירד בחבל אל תוך הבאר, ובמשך שבועיים ימים חפר בה וכל אותה עת ידע שעליו למצוא בהקדם מים חיים לשתייה, אחרת יושמדו כל המתיישבים החדשים משתיית המים המזוהמים ונושאי המחלות של הכפר הסמוך אמְלַבֶּשׂ או של הירקון. חפר בה וחפר עד אשר נמצאו מים בעומק של עשרים וחמישה מטר לערך. יום חג היה להם היום ההוא, והערבים ביקשו מיד ‘בַּקְשִׁישׁ’, זו תוספת־שכר, כ’שכר בשורה'. ובשכר זה יעצו ליהודה וחבריו לשאוב מבתולי מי הבאר, אלה מימיה הראשונים, ולהובילם שי לנשותיהם, סגולה להריון ולפריון.

"כעבור ימים באו גם אליעזר, אביו של יהודה, מירושלים, ועוד כמה מן המתיישבים הראשונים. כבר היה אפשר לשאוב מים בדלי־וחבל מן הבאר, ואליעזר החל מכין לִבְנֵי־טיט לבניין בית על־יד הבאר. המתיישבים פנו גם ליתר העבודות: הקמת סוכות־מחצלות, בניין ‘טַבּוּנִים’, אלה תנורים־לאפייה, וקניית בהמות־עבודה. ימות הגשמים התקרבו ובאו ובני החבורה התכוננו לקראת העונה החקלאית הראשונה שלהם, עונת החריש, בארץ־ישראל.

"זה סיפורה של הבאר הראשונה בפתח־תקווה אשר הערבים כינוה, עם הימצא בה המים, בשם – בִּיר שׁוּעַ, על שם יהושע שטמפפר, ומאז כך היה שמה כל ימי היותה.

*

“וכך עברו על המושבה שלוש השנים הראשונות לקיומה: התלם הראשון נחרש (נחשו בידי מי?) בחנוכה תרל”ט (שלהי 1878). השדות הוריקו וְיָפוּ. השכנים הערבים החלו מתנכלים בלילות ומנסים לשדוד את המושבה, והמתיישבים למדו גם להגן על חייהם ורכושם. יום אחד הופיע השומר היהודי הפלאי דַאוּד אַבּוּ־יוּסֵף על סוסתו האצילה, ובמשך שנה לימד את המתיישבים את תכסיסי השמירה ומנהגי השכנים הערבים, ונעלם. נחוג חג הפסח הראשון, בשנת תרל"ט, והגיעה עונת קציר השׂעורים והדיש. על גבי גמלים הביאו המתיישבים בשיירה מיבול תבואת שדותיהם לירושלים ונתקבלו בהתלהבות ובקריאות: "שלום עליכם אחינו הפלחים!' – הצלחתם שינתה כנראה לטובה את דעת הירושלמים עליהם, אך בסוף השנה הראשונה נתברר למתיישבים כי הפסידו את כל כספם בגלל משפטי גבולות עם השכנים הערביים. מס המעשר של הממשלה התורכית, ה’בקשיש', והמחלת שבהן מתו השוורים הדמשקאיים שנקנו לחריש.

“בסוף הקיץ של השנה השנייה, שנת תר”מ, 1880, החלה הקדחת פוגעת המתיישבים ומנפחת את ידיהם ורגליהם, וגם התבואה לא עלתה יפה. החורף הבא בשנת תרמ"א, 1881, היה גשום מאוד, ו’הירקונים', קבוצה חדשה של מתיישבים שבנו לעצמם בתי־חומר על גדת הירקון – סבלו מאוד מן השיטפונות שהציפו והרסו את מעונותיהם, חלו בקדחת ורבים מהם מתו.

“ובשנה השלישית הגיעה המושבה עד משבר. הקדחת עשתה שמות ופרנסה לא היתה. ליום הכיפורים של שנת תרמ”ב, סוף 1881, כבר נשאר בדוחק מניין לתפילה. בחג הסוכות לא היה גם זה. שנת תרמ"ב היתה שנת שמיטה, ואחד־אחד נשמטו החברים בהחליטם להפקיר את שדותיהם. שנת שמיטה היא כידוע כל שנה שביעית, שבה אסור ליהודים שומרי־מצוות לחרוש ולקצור את שדותיהם. מייסדי פתח־תקווה היו האיכרים הראשונים שנתקלו אז בבעייה זו, כי שאר היהודים שחיו בתקופה ההיא בארץ־ישראל לא היו חקלאים אלא התגוררו בערים והתקיימו רובם בחסד נדבות ותרומות מהגולה.

“בכל המושבה נשארו עתה רק שלושה אנשים: דוד גוטמן, אליעזר ראב ובנו יהודה. יום אחד חלה אליעזר ונסע לירושלים, והשניים נשארו לבדם להשגיח על הנחלה שהוחכרה כולה לערבים. עצוב היה לשניים, כל עבודה מועילה לא נותרה להם לעשותה. באמצע חורף תרמ”ב, בתחילת שנת 1882, עבר גוטמן ליפו, ויהודה חזר אל אשתו הצעירה ואל אביו בירושלים.

*

“בל”ג בעומר של שנת תרמ"ב, 1882, נשלח יהודה על־ידי בעלי נחלת פתח־תקווה אל המושבה העזובה כדי לראות מה נתרחש בה ולעשות את ההכנות לקבל את החלק ביבול מן החוכרים הערבים.

“יהודה יצא בשליחות זו מירושלים רכוב על חמור, ועבר לאיטו בדרכי הארץ האבלות. עלובה היתה אז הארץ. שום מושבה עברית אחרת טרם נוסדה בה. הפלחים העניים היו מנוצלים על־ידי השלטון התורכי הגרוע ופקידיו המושחתים ואוהבי השוחד וה”בקשיש‘. במרחבים המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל השטח היה מורכב מגבעות־חול עלובות ומביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי שכוח־אל. ככל שהתקרבת לפתח־תקווה היתה הסביבה כולה ערבה שוממה, מירבץ חזירי־בר וקן ממאיר של מָלַרְיָה. ביצת אמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש־העין, רַאס־אִל־עֵין – ועד ל’הר נפוליאון’ שבתחום רמת־גן כיום. מרכז הנחלים והביצות היה הכפר אמְלַבֶּשׂ, בצפונה של פתח־תקווה. היה זה כפר ערבי בן כמה עשרות תושבים, כולם בעלי טחולים נפוחים, ידיים ורגליים כשחיפי־עץ, נפוחי־בטן. היו אומרים שהשם אמְלַבֶּשׂ פירושו – מתלבש, כלומר, מפעם לפעם היו פלחים חדשים יורדים מהרי אפריים הצחיחים אל אדמת אמְלַבֶּשׂ, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, ‘מלבישים’ אותה מחדש לזמן־מה, עד שניטל עליהם למות במלריה ולפנות את מקומם לאחרים. אותה שנה היה הכפר ריק לחלוטין. בגלל המלריה היתה זו שנה גרועה שבגרועות."

נשמע קול נחרה.

“רכוב על חמורו הגיע יהודה למושבה העזובה ומצא שם את סאלים, השומר של הנחלה, פאטמה אשתו וחסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולקשי־יום.”

ושוב נשמע קול נחרה.

ומה אנו רואים – אבבטן נרדם. המסכן – התעייף כנראה מן היום הגדוש. קפיטן יוקי התבונן אליי במבט מתנצל. אחר־כך קם וניתר באוויר כמעט עד לאמצע גובהו של התא, ו –

טראחח! – –

צנח ונעלי חליפת־החלל של משמיעות קול הקשה מתכתי עז על רצפת תא־הדואר, העשויה ברזל, ומיד הצטלצלו כל התאים בהדים ובני־הדים כמו פעמונים, ואבבטן התעורר בבהלה –

“מה קרה?”

“שום דבר,” אמר רני, משתדל שלא לפרוץ בצחוק, "בטח עוד מישהו בא הליל לפתוח את תא־הדואר שלו – "

"אה – "

“ובכן, מר בן עזר,” אמר קפיטן יוקי, “אנו מבקשים סליחה על ההפרעה הקלה. אתה יכול להמשיך.”

“אני כבר מסיים,” עניתי לו.


 

פרק ארבעה־עשר: גופת ערבייה צעירה וגבוהה ועיניה מנוקרות על־ידי עופות־טרף    🔗

"סאלים קיבל את יהודה בסבר פנים יפות. יהודה ניגש לבאר כי צמא היה למים. אך החבל והדלי היו חסרים. כששאל את סאלים לסיבת הדבר, ענה לו במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. יהודה הרגיש כי כאן מתרחש דבר־מה לא חלק.

"יהודה היה עייף מטלטולי הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל של קיר, לנמנם קצת. מתוך התנומה הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, היכן שישבה משפחת השומר: סאלים, פאטמה אשתו וחסן אחיה. חשדותיו של יהודה גברו והלכו, אף־על־פי־כן נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

"לפנות־ערב הוזמן יהודה לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסַאג', תנור ברזל מקומר. סאלים וחסן ישבו בקירבתה וקלו פולי־קפה במחבת־ברזל. חסן היה מקבל את הפולים הקלויים אל תוך מכתש־העץ המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הפולים בעלי־העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה יהודה יכול לעצום עין בגלל החשדות.

"למחרת השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא יהודה לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של יהודה, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש יהודה כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שרצה בו. כיוון שהדבר מתח עוד יותר את חשדו, פנה יהודה במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני יהודה, בתוך ערוץ אחד הוואדיות, גופת ערבייה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות מגופה ומכורסמות על־ידי תנים, ועיניה מנוקרות על־ידי עופות־טרף.

"כששאל יהודה את חסן מה הדבר, ענה:

"‘אלוהים היודע…’


"למחרת סר יהודה לכפר פֶגֶ’ה הסמוך, ושם נודע לו סיפור המעשה אשר קרה בחודשי היעדרם של המתיישבים מנחלתם בפתח־תקווה: בתו של אחד השייכים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על־ידי גואלי הכבוד של המשפחה – התגלגלו לבסוף לביצת אמְלַבֶּשׂ, התחבאו בה והתארחו זמן־מה אצל סאלים ופאטמה. חסן אחי פאטמה לטש את עיניו לבדואית היפהפייה, ולאחר מיספר ימים נעלם הכושי באורח־פלא, והבדואית נשארה מקנת חסן.

"לאחר זמן־מה הופיעה להקת רוכבים בדואים מבני־משפחתה אל בית סאלים. חסן חמק מיד וברח לשדות, והנערה הבדואית רצה כחץ מקשת והפילה עצמה אל הבאר, היא ‘ביר שוע’, ותמות. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם. לאחר ימים מיספר חזר חסן הביתה ובאישון־לילה הוציא את גופת הבדואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.

"אז הבין יהודה מדוע לא שתו סאלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סאלים ולן אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים, כאילו לא קרה דבר, ויהודה גם לא חקר יותר מאומה.

"למחרת, עם עלות השמש, חבש יהודה את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין וחשבון על המצב בפתח־תקווה. לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור והביט. הוא נזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל ומבלה את שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי־פעם לנווה החרב שהפך לקן של פושעים?

“במילים אלה סיים סבי את סיפורו, ועכשיו אתם יודעים מי היו חסן ולטיפה, וכי מעשה הרצח של הכושי אירע בין אמצע החורף לאביב של שנת תרמ”ב, תחילת 1882, וכי התאבדותה של לטיפה בבאר התרחשה כשבועיים־שלושה לפני ל“ג בעומר של אותה שנה.”

“והאוצר?” שאל אבבטן.

“בספר הזיכרונות של סבי לא מוזכר שום אוצר.”

“אבל חסן, ספן־האבן, אומר בפירוש במכתב שלו כי האדם היחיד אשר לו סיפר על דבר האוצר הוא היהודי שבא רכוב כעל גדי חמור, והתיאור מתאים בדיוק לסבא שלך.” אמר רני.

“נכון. אבל סבא שלי לא הזכיר אוצר אפילו במילה אחת. ומעודי גם לא שמעתי ממישהו במשפחתנו, או מפי סבי־עצמו בהיותי ילד – סיפור על האוצר בבאר הראשונה.”

קפיטן יוקי שתק כל אותו זמן, וחייך.

“למה אתה לא אומר דבר?” התרעם עליו אבבטן. “אינך חושב שהגיעה כבר השעה לנסוע לפתח־תקווה?”

“אני חושב, אם יהודה ראב לא השאיר איזו פתקה – איך היתה מגיעה אליי ההודעה המסתורית ובה האותיות אל”ף ו“ו צד”י רי“ש בי”ת יו“ד רי”ש שי“ן ו”ו עי“ן?”

“ובאמת, איך הגיעה?”

“זאת אינני יכול לגלות.”

“חבל על הדיבורים. בואו נצא לדרך,” אמר אבבטן.

“וכיצד תדעו את מקום הבאר?” שאלתי

“מה הבעייה? הרי אמרת לנו בפירוש שהבאר נמצאת במרכז המושבה, בגן העיר.”

"אכן, רואים שכבר הרבה־הרבה שנים לא ביקרת בפתח־תקווה. הדברים שסיפרתי לכם נכתבו לפי יותר מחמישים שנה. ואם תצליח כיום למצוא את הגן ואת הבאר – "

“תקבל פרס – מדחס־קטשופ!” התערב בשיחה רני.

"יש לנו מכשירים משוכללים – " גמגם אבבטן.

“גן המייסדים, שתזמורת המושבה היתה יושבת בבִיתן במרכזו ומנגנת – כבר מזמן איננו. את העצים כרתו. את בריכת־הנוי העגולה במרכזו סתמו. תושבי פתח־תקווה מצטיינים בכך שאין להם שום חוש לשימור העבר שלהם. מי שמסתובב ברחובותיה כיום סבור שהיא נוסדה אחרי קום המדינה. ורק כמה איקליפטוסים ודקלים גבוהים שנשארו לפליטה רומזים שבמקום הזה חיו אנשים גם לפני יותר ממאה שנה.”

“ומה קרה לבאר הראשונה?” שאל רני.

“במשך שנים היתה פועלת, בפינת הגן, וכאשר חדלו להשתמש בה, כיסו אותה בגגון שטוח ונמוך של פח. ביובל השבעים־וחמש או השמונים למושבה הדפיס דואר־ישראל בול מיוחד לכבוד הבאר, עם ציורהּ, אך ספק אם מישהו הציץ אל תוכה לראות איך צורתה באמת. וכשנבחר ראש־עיר חדש, שכנראה לא אהב כל כך את המייסדים, הוא ציווה לכרות את הגן ולסתום את הבאר, והכיכר כולה רוצפה באריחי־בטון מכוערים והציבו בה עמוד בטון גבוה ודק עם שעון בראשו, והשעון – כמו במחאה – סירב לפעול ולא עזרו כל התיקונים שעשו בו. כמו כישוף נכנס בו. כאילו ביקש לעצור את הזמן מלכת, במחאה על מה שעוללו לבאר ולגן.”

“אבל הבאר – היכן היא? הרי לא נהפוך את כל כיכר הבטון כדי למוצאה?”

“למה לא?” אמרתי, “אולי בזכות זאת ייחפר שם גן חדש כמו בסיפור על האב שהשאיר לבניו העצלים אוצר קבור בשדה, כדי שיחפרו את האדמה ויעבדוה.”

“שמע,” אמר אבבטן, “אני רואה שהחלטת למתוח אותנו עד הסוף ולא לגלות את המקום המדוייק של הבאר. אז יש לי הצעה בשבילך. את הסיפור שסיפרת לנו אני מוכן לפרסם בהמשכים בעיתון שלי, ‘העצלן הצעיר’, ואני בטוח שהילדים יקראו אותו בעניין, בתוך שאר הרפתקאות המשלחת שלנו, שאותן אני אתאר. אמנם הארכת קצת בדבריך, אבל זו לא בעייה בשבילי לקצר. תמורת זאת אני מקווה, תגלה לנו מיד את מקומה המדוייק של הבאר.”

חייכתי על הניסיון המגושם שלו לפתות אותי. וטרם הספקתי לומר לו שאינני זקוק לטובות שלו ואיני מוכן לכתוב בעיתון של ילדים עצלים, מפני שהם ודאי יתעצלו גם לקרוא את מה שכתבתי, והנה המשיך –

“בתנאי, כמובן, שקיבלת מסבך בירושה את הספר והוא שלך, אחרת לא אוכל לשלם לך שכר־סופרים.”

“אל תדאג,” אמרתי, “כל הזכויות של הספר בידי, כי אבי, בנימין, כתב אותו מפי סבי, ואף אחד לא יכול להשתמש בו בלי רשותי.”

“מה שם הספר?” שאל רני, אשר לא הבין בדיוק את השיחה שלנו.

“‘התלם הראשון’.”

“ויש גם סיפור על התלם הראשון, כמו על הבאר הראשונה”

“כן,” אמרתי, “אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לכם די הערב ואפילו הארכתי, כמו שהעיר, ובצדק, הסופר אבבטן.”

“ותוכל לקנות את הספר בחנות ולקרוא לבד.” העיר אבבטן, אשר מאוד נהנה מכך שציטטתי את דבריו.

“לא. הוא לא יוכל.” אמרתי.

“מדוע?”

“מפני שהספר אזל לפני שנים רבות וההוצאה שהוציאה אותו אינה מוכנה להדפיסו מחדש. כנראה שתולדותיה של המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל, בשנותיה הראשונות, אינן הדבר החשוב ביותר לקוראים שלנו היום. עובדה ששום הוצאת־ספרים ושום מוסד העוסק בתולדות היישוב בארץ־ישראל – לא מצא עניין בספר. וזה מראה שוודאי יש לנו הרבה ספרים אחרים מעניינים יותר מן ‘התלם הראשון’, שהרי לא ייתכן שכל העורכים ומנהלי המוסדות – הם בורים וטיפשים.”

“חבל,” אמר רני, “נורא חבל. הסיפור על דוד וגוליית ועל התותים השחורים היה כל־כך יפה!”

“בקצה הדרומי־מערבי של כיכר המייסדים נמצא זה שנים רבות המשרד של תחנת־המוניות ‘המקדים’, וסמוך לו עץ איקליפטוס ענק שהוא אולי ההוכחה היחידה שזה המקום העתיק ביותר בפתח־תקווה. עד היום משמש גזעו הרחב של העץ להדבקת מודעות־אבל, הנעצים.”

ראיתי שעיני השלושה נעוצות בי כמו שלושה אוכלי־אדם רעבים ואני הארוחה המתבשלת בסיר. הם הבינו שאני קרוב עתה מאוד־מאוד לגילוי המקום המדוייק־בהחלט של באר הראשונה של פתח־תקווה.

“קרוב לקיר הצפוני של תחנת־המוניות, על רחבת־הבטון, ניצב קיוסק כחול למכירת כרטיסי־הגרלה של ‘מפעל הפיס’. תחתיו קבורה הבאר. כל דור והבאר שלו: אז – אוצר בלום של מים חיים, היום – זכייה־בגורל. לא יכלה להיות לבאר הראשונה מצבה הולמת יותר לטמטום של היום, לַהיפך מכל מה שהמייסדים הראשונים של המושבה חלמו עליו – מאשר קיוסק־ההגרלות…”

בעודי נואם ומתלהב הבחנתי לפתע כי אני נמצא לבדי ברחוב אבן־גבירול בתל־אביב, מחזיק בספר הזיכרונות של סבי, ומדבר אל עמוד־המודעות העגול. ברגע ששמעו השלושה את המיקום המדויק – הפעיל קפיטן יוקי את מדחס־החלל וכולנו נפלטנו החוצה, צומחים לגודלנו הטבעי; דלת תא־הדאר שלי נסגרה אחרינו בטריקה וצרור־המפתחות קפץ לכיסי. השלושה דילגו לתוך מכונית־מחץ שחורה שהחלה נוסעת כשהיא יורקת אש מאחור, ובאוויר נשאר תלוי המשפט האחרון של רני:

“היה לך סבא – סבא סַבָּבָּה!”


 

פרק חמישה־עשר: מכונית־המחץ בכיכר־המייסדים. הירידה למעמקים בְּחַמְחַ"מִית    🔗

בחצות־הלילה הגיעו השלושה לפתח־תקווה במכונית־המחץ היורקת אש מאחור, היישר אל שלושת נקודות־הציון, שנמצאו בפינה הדרום־מערבית של כיכר־המייסדים: עץ האיקליפטוס העתיק שעליו מודבקות בנעצים מודעות־אבל, תחנת־מוניות “המקדים”, והקיוסק הכחול של ‘מפעל הפיס’ אשר תחתיו קבורה הבאר הראשונה, “ביר שוע”, שנחפרה בחודשי תשרי־חשוון תרל"ט, סוף שנת 1878.

הכיכר היתה מוארת וצעירים רבים מפתח־תקווה והסביבה הסתובבו כשהם אוכלים פָלאפֶל ושווארמה בפיתות ומפצחים גרעיני חמניות ודלועים ומלקקים גלידה וצורחים לעיתים מרוב שיעמום. כאשר הגיעה המכונית נתאסף סביבה מיד קהל רב של סקרנים.

זו היתה שגיאה להופיע כך, והכול בגלל אבבטן שביקש מקפיטן יוקי להיות מפקד־המשלחת בפעולה האחרונה של גילוי האוצר בבאר. וכאשר העביר לו קפיטן יוקי את הפיקוד – לא התגבר אבבבטן על הפיתוי לנסוע במכונית־המחץ בגלוי.

זו היתה מכונית מיוחדת במינה. לצידה שתי כנפיים־מתקפלות בצבע אדום, ככנפי־עטלף, אשר איפשרו לה להתרומם ולטוס בגובה נמוך. מלפנים היה לה להב עגול הקופץ קדימה בלחיצת כפתור וחותך כל מכשול בדרך. מאחור היו מותקנים בה שלושה משגרי־רקטות אשר יכלו להגן עליה מפני כל כלי־רכב המנסה לרדוף אחריה. היא יכלה לנסוע במהירות עצומה מפני שבנוסף למנוע הרגיל היתה לה מאחור טורבינה סילונית שיכלה להעניק לה תאוצה של מטוס.

ותארו לעצמכם שמכונית־מחץ כזו נעצרת בחצות־הלילה בכיכר־המייסדים בפתח־תקווה, ובתוכה יושבים טייס־חלל קטן בחליפתו הלבנה, איש שמן שפניו גדולים ודומים לבצק, ועל חולצתו החדשה כתמי־קטשופ הנראים ככתמי־דם עם קצת אבקה לבנה (שהיתה שיירי המלח מן הבוטנים המטוגנים בשמן); וילד קטן אחד (אשר בשעה זו כל חבריו כבר ישנים מזמן במיטותיהם ואינם חולמים אפילו החצי מכל מה שקורה לו במציאות).

דומה כי מאז הופיע דאוד אבו־יוּסֵף המסתורי על סוסתו לפני יותר ממאה שנה – לא ראתה פתח־תקווה דבר מוזר שכזה.

קפיטן יוקי לא היה צריך לזמן רב כדי להבין כי בדרך זו לא יצליחו לעולם לחדור אל מתחת לקיוסק של ‘מפעל הפיס’ ולחפש את האוצר בבאר הקבורה למטה. מכונית־המחץ, זאת ודאי הבנתם בעצמכם – היתה מונחת קודם בתוך תיבת־המכשירים של מטוס ה“כפיר” המשוכלל התלת־מושבי שהיה מונח בתוך תיבת־המכשירים בחליפת־החלל של קפיטן יוקי.

בהחלטה מהירה חזר והקטין קפיטן יוקי את מכונית־המחץ והמריא עימה אל מרומי עץ האיקליפטוס העתיק, אך לא לפני שזרע בתנופת־יד אחת כשלושים ג’וקים פלאסטיים חומים ומגעילים על דפנות מכונית־המחץ מבחוץ, ואלה נדבקו אליה מיד בפיות־וַאקום שקופות־קטנות שהיו צמודות לבטניהם.

הג’וקים הבריחו לרגע את קהל־הסקרנים, והרחיקו אותו, וכך הצליחה מכונית־המחץ להמריא ולהיעלם מבלי לפגוע באיש מן הסובבים אותה.


אני מוכרח להפסיק רגע באמצע הכתיבה כי התחיל לגרד לי נורא בגב, אולי עקיצת יתוש – ויש לי מקל דק מיוחד כדי להגיע עימו לכל מקומות הגירוד המציקים בגב, ואם אני לא מוצא את המקל אני לפעמים מתעצבן נורא, אוך…!

אתם יודעים איך זה, אוך…!

טוב, איכשהו התגרדתי בלי המקל ואני יכול להמשיך את הסיפור. למחרת נדפסה כתבה במוסף המקומי של ערי גוש דן, היוצא כתוספת לאחר מעיתוני־הערב:


צלחת מעופפת במרכז השווארמה של פ"ת?

במרכז השווארמה, הפלאפל והפיסטוקים של פ"ת נחתה אתמול צלחת־מעופפת שחורה ובה שני ילדים ואיש שמן מחופשים לאנשי־חלל. הצלחת־המעופפת הפיצה סביב פיסטוקים ובלונים ונעלמה מן העין באופן מסתורי. זקני פתח־תקווה אומרים שמימיהם לא ראו תופעה שכזו, אפילו לא בתקופת הארבה והתורכים. כתבנו מוסר כי שמועה עקשנית אומרת שכל זה לא היה אלא תעלול פרסומת של האחים פִיסְטוּקִי אשר פתחו בימים אלה ממש חנות חדשה למימכר פיסטוקים במרכז השווארמה והזמינו את בת פתח־תקווה המפורסמת ביותר בעולם, פנינה רוזנבלום, לחנוכת הפיסטוּק.

*

על ענף עץ האיקליפטוס למעלה, כשהם צופים אל המהומה בכיכר, וריחות הבשר הצלוי ושמן הטיגון של הפלאפל מגיעים עד אליהם, ישבו רני ואבבטן ושמעו את תוכנית הפעולה מפי קפיטן יוקי, אשר שב ולקח את הפיקוד על המשלחת:

“אבבטן ילבש בגדי־עבודה של עובד מחלקת המים והביוב העירונית; יחזור ויופיע למטה בגודל טבעי עם ארגז כלי־עבודה. כאשר ינקוב חור במרצפת ויחדיר לשם את הצינור – ניכנס לשם אנחנו, רני ואני, בַּחַמְחַ”מִית, ראשי־תיבות – חפרפרת ממונעת חודרת מעמקים, ונבדוק את הבאר, אשר יכול מאוד להיות שסתמו אותה כולה ויהא עלינו לקדוח בה את דרכנו מטה."

ובדברו הוציא מעין צוללת־צעצוע חומה, אך במקום מדחף באחוריה היה לה בחרטומה מקדח־פלדה אפור־כחלחל עשוי פלדה קשה וחסינה במיוחד. “הנה, ראו,” אמר קפיטן יוקי, ובתוך רגע חדרה החמח"מית לתוך גזע הענף שעליו ישבו, נסעה בו מרחק־מה ויצאה, מונחית באמצעות שלט־רחוק ומשמיעה זמזום חורקני וזורקת, בעד הנקב שבגזע, סילון של אבקת־עץ שהדיפה ריח איקליפטוס טרי, מנוסר.

“תמיד מוטלת המשימה הקשה ביותר עליי,” התאונן אבבטן.

“להיפך, פַּאפַּאסְטוֹמַק. כאשר תסיים את עבודתך תוכל לגשת למזללה ממול ולאכול שתיים־שלוש מנות שווארמה עם חמוצים וטחינה ולביבות־צ’יפס כאוות נפשך.”

*

לא עבר זמן רב ואבבטן הופיע ליד קיוסק ‘מפעל הפיס’, שהיה כמובן סגור בשעה זו, והחל דופק בפטיש ובדקר־ברזל ומנסה לקדוח חור באריח־הבטון, מצחו מעלה אגלי־זיעה ופטישו מרעיש מאוד. כמה סקרנים החלו להתקהל סביבו, וממשרד המוניות הסמוך ניגשו לברר מה פשר הדפיקות.

אבבטן העלה על פניו ארשת של חשיבות ובקיאות, הפסיק רגע מעבודתו ואמר: “ממוקד הקוֹנְפַיְיטֵר הודיעו על דליפה תת־קרקעית חמורה מאוד בַּאִינְטֵרְפוֹרְצָה העירונית. יש ירידת־לחץ בַּקַרְבּוּשִׁינְקָה. אני מנסה עכשיו, על ידי קידוח־ניסיון בשיטת קַרְטוֹשְׁקָה אמריקאית, לגלות את מקום הַפִּיצוּצִינְקָה בַּצִינוֹרִיטִיס הַחַלוּדַתִיס מטעם הַקַּאיְמַקַם.”

“שמע קאימקם,” אמרו לו הפתח־תקוואים, “אז למה אתה לא מביא כמה פועלים עם מדחס־אוויר (הם אמרו – קוֹמְפְּרֵסוֹר) כדי לקדוח? אף פעם לא ראינו קאימקם עומד ועובד לבד, ועוד באמצע הלילה.”

“אני לא קאימקם, אני פועל!”

נשמעו קולות צחוק אחדים.

“תן לי את הפטיש,” אמר לו פתח־תקוואי גברתן, אשר השתעמם מרוב שווארמה וחמוצים שאכל, וביקש לעמֵל קצת את שריריו. “ואתה תעמוד בצד, יא־מהנדס, ואל תפריע!”

אבבטן שמח להיפטר מן העבודה הקשה, אשר לא היתה מסתיימת עד הבוקר מפני שבטנו העצומה כלל לא איפשרה לו להתכופף.

ברגעים אחדים נקדח החור במרצפת הבטון, ואבבטן, בעזרת חבורת הפתח־תקוואים, השחילו בכוחות משותפים את הצינור פנימה, כאילו הם עומדים עתה להתחיל בחפירת הבאר הראשונה.

“ומה עכשיו?” שאלו.

“אולי מישהו יודע היכן כאן השווארמה הטובה בעיר?” שאל אבבטן, אשר ביקש לפזר את ההתקהלות. מיד נמצאו מתנדבים אשר הראו לו את המזללה, ואיש לא נשאר לעמוד ליד הצינור התקוע.

*

בקול זמזום טורדני, כצרעה, טסה החמח“מית וירדה מעל עץ האיקליפטוס הגבוה ונכנסה בתוך הצינור כשהיא מחליקה מטה בחשיכה הגמורה. קפיטן יוקי הנוהג בה ישב במושב הקדמי, ורני מאחוריו עם אוזניות גדולות כדי להתגבר על הרעש הנורא שנוצר בעקבות פעולת מקדח־הפלדה של החמח”מית. מדי פעם לחץ רני על קלידים וסובב כפתורים לפי הוראות קפיטן יוקי ברשת־הקשר הפנימית:

“הַכְנֵס חמצן.”

“הפעל מערכת־איוורור.”

“צַנן מנוע.”

“בדוק צילומי־רֶנְטְגֶן מאחור.”

מאחר שהחמח“מית עשתה דרכה במעבה האדמה בחשיכה גמורה, מוקפת עפר ואבנים מכל צד, לא היתה יכולה לבוא לעזרתה מערכת רדאר רגילה, ובוודאי שלא פנסי־תאורה, אפילו לא של מיכרות, אלא רק מצלמות רנטגן טלוויזיוניות ששיקפו כל הזמן את העצמים שנמצאו מלפנים, בצדדים ומאחורי החמח”מית.

המסע הזכיר לרני לרגע את שהותם במעי דג הלוקוס בים־סוף. גם שם היה די חשוך ואטום, אם כי לא רועש כל כך, ובלי התנודות ורעידות־המנוע. אגב, אולי כאן המקום להעיר כי כאשר החליפו השלושה חוויות על ההצלה ממעי־הדג, ואבבטן הזכיר כיצד ראה אותם מתפללים חבושי כיפות ויוצאים בריקוד חסידי בצלחת – הכחישו זאת השניים בכל תוקף וטענו כי אבבטן המציא כל זאת רק כדי שיהיה גם פרק עם דתיים בסיפור, ביודעו שהנושא הזה הולך עכשיו טוב מאוד גם בתוכניות־הלימודים; אכן, אבבטן לא עייף מחיפוש אחר דרכים שונות ומשונות כדי להרחיב את קהל הקוראים והמנויים של “העצלן הצעיר”.

לאחר כשתי דקות של נסיעת־קידוח במאוזן, בעומק שניים־שלושה מטר מתחת לרצפת הבטון שעליה ניצב קיוסק ‘מפעל הפיס’, הכריז קפיטן יוקי:

“הגענו לקיר הבאר!”

ואכן, במקום העפר ושברי האבנים נראה עתה על מסך־הטלוויזיה התבנית העלגלה־מעט של שורות־שורות לבנים אשר בשעתן החזיקו בקיר מעוגל אחד את חלל הבאר, נדבך למטה מנדבך עד קרקעיתה. קפיטן יוקי שינה את הכיוון, ובמשך כרבע שעה ירדו בנסיעת־קידוח אנכית כלפי מטה, במקביל לצינור־מים עבה שהיה נקוב ואכול חלודה כמעט כולו. לפתע החל המקדח מסתובב בחלל ריק, ואז הבינו קפיטן יוקי ורני כי תחתית הבאר לא נסתמה כולה אלא נוצרה מעליה מעין תקרת־גרוטאות של עמודי ברזל מעוקמים, קרעי־פחים ומסגרות־עץ. עד מהרה הגיעה החמח“מית אל קרקעית הבאר. לבושים בחליפות־כורים מיוחדות, עם מכלי חמצן על גבם ופנסים על מצחם, יצאו רני וקפיטן יוקי מן החמח”מית, כשהם מפעילים מגגה זרקור רב־עוצמה שהיה סובב חליפות ומאיר את חלל הבאר בתחתיתה. מלמעלה, מן הַפִּיר שקדחו ברדתם, נמשכה עוד שעה ארוכה מפולת שברי אבנים וחול ואבק; ואחר־כך החל חודר ונכנס אוויר צח, אך השניים לא הסתכנו ולא הורידו את מסיכות־החמצן מעל פניהם.

באור האדמדם נראה המקום כקבר עתיק. רני הרהר: כך ודאי הרגישו השודדים או החוקרים הראשונים שחדרו למעבה הפיראמידות ורגליהם עמדו לראשונה בחדרי־הקבורה של הפרעונים.

על תחתית הבאר ניצב מנוע משאבה גדול, חלוד, שהיה מחובר לצינור מתפורר שהוביל כלפי מעלה. אפשר היה לראות גם סולם־ברזל שהוביל מן התחתית כלפי מעלה. ולמטה, במרכז הבאר, היתה שקועה באדמה הלחה מעין חבית גדולה, עשויה אבנים חלולות, שהיו מחוזקות יחד בברגים חלודים ובמלט, והכול מחוזק יחד במין מיבנה מיוחד בין שתי מסגרות של עמודי־ברזל, האחת בגובה של כשני מטר והשנייה מונחת על פני קרקעית הבאר. בתחתית החבית ניראו צדפים ונצצה שלולית מים טריים. טיפות מים זלפו פה ושם גם בקיר־הבאר המעוגל, העשוי אבני־בניין, ולחות רבה עמדה באוויר. רני נשען רגע על דופן הבאר ותקע בה את דקר־הברזל כדי לבודקה, וכשהוציאו פרץ מן החור סילון מים איטי, כמו מברז.

קפיטן יוקי החזיק בידיו את הגע"ם, גלאי העצמים והמילים, ובדק באמצעותו סביב־סביב את דפנות הבאר וקרקעיתה. נשמעו כל הזמן צפצופי "ביפ, ביפ, ביפ – " ומסך־הטלוויזיה הירקרק שבגב הגלאי היבהב פעמים רבות. מדוע? משום שקרקעית הבאר היתה מלאה בחפצים משונים ובגרוטאות, והשניים חיפשו ובדקו כל דבר כי לא ידעו בדיוק מהו הדבר שהם מחפשים; ורק קפיטן יוקי היה לוחש מדי פעם:

"למטה המים טהורים, טהורים – "


 

פרק שישה־עשר: מתנתו של שלמה המלך לְבַּלְקִיס, מלכת שבא?    🔗

השעה היתה שתיים בלילה. ישבתי ליד שולחן־הכתיבה שלי, עייף ועיניי כמעט נעצמות, ואני משתדל לסיים את הפרק האחרון של “אוצר הבאר הראשונה”. התחלתי לכתוב את הספר לפני עשרה ימים והמשכתי לכתוב עד השעות הקטנות מדי לילה. כאשר אני כותב סיפור חדש אני משתדל לסיים אותו מהר ככל האפשר ודוחה הצידה את כל שאר עבודותיי, חושש כי אם אפסיק באמצע, ייפסק חוט־העלילה של הסיפור והרבה המצאות טובות שעולות על דעתי בשעת הכתיבה – תלכנה לאיבוד. לפעמים אפילו לסופר עצמו קשה לחזור ולהיכנס אל תוך הסיפור שהוא עצמו כותב.

לפתע שמעתי זמזום מוזר מתקרב מבחוץ, מן המרפסת, ואיזו צרעה טורדנית מתכוונת לנחות היישר על שולחן־הכתיבה שלי. ידעתי כי צרעות אינן מעופפות בלילה, והתפלאתי. אך עד מהרה הבחנתי כי “צרעה” שחורה זו, שכנפי־עטלף אדומות לה, אינה אלא מכונית־המחץ שנחתה לה על משטח הפורמאיקה החום, דמוי סיבי־עץ, של שולחני; המכונית הקטנה חלפה מעל מכונת־הכתיבה ועצרה בין מכשיר הטלפון למנורת־השולחן, כשהיא מעיפה אגב־כך כמה דפי נייר שכתבתי בשעה האחרונה.

אני נוהג לכתוב את הסיפורים שלי על דפים נפרדים וּמְמַסְפֵּר אותם תוך כדי כתיבה, ואם אני רוצה אחר־כך להוסיף משהו לסיפור, כמו למשל הבדיחה הלא־מוצלחת על חורים בגבינה – זו לא בעייה. אפשר תמיד להוסיף באמצע כמה גבינה, סליחה, כמה דפים שרוצים, ואפשר למחוק, לתקן ולשנות. וככל שערימת הדפים הכתובים נעשית גבוהה יותר, כן משתפר מצב־רוחי ורק אז יש לי הרגשה שאני באמת סופר וכי חיי אינם עוברים עליי לחינם.

השלושה ירדו מן המכונית ונצבו על שולחני בזעירותם, נושאים עימם קופסונת שגודלה כגרגיר־אורז ומאותתים לעומתי בידיהם כחפצים לומר לי דבר־מה.

אשתי ובני נרדמו כבר מזמן, אך לא העזתי להוציא מילה מפי, אפילו בקול שקט, פן מישהו יתעורר ויחשוב שיצאתי מדעתי. אמנם, שעה שאני נמצא בשטף־הכתיבה, אני מוצא עצמי לא פעם לוחש את המילים והמשפטים יחד עם העט הכותב אותם, וכמו בודק אם הם הולמים את סיפורי. ולעיתים קרובות אני חוזר וממלמל את המפשט פעמים אחדות כשאני מתקן אותו, עד שהוא מניח את דעתי וערב לאוזניי.

כצפוי, לא היסס הרבה קפיטן יוקי ומיד מצאתי עצמי עומד לידם על שולחן־הכתיבה שלי, נשען על מקטרת דַאנְהִיל האנגלית שלי כמו על איזה קטר־רכבת כבוי, מסריח מֵעָשָׁן. תמיד חסר לי מקום על שולחן־הכתיבה, והנה עתה יכולתי לפַנות מקום בשפע, בין דפי־הנייר שלי, למשחק המחניים; או להצטלם על העט־נובע שלי, פארקר 51, שאני כותב בה כעשרים שנה (אני יודע שצריך לומר כותב בו, אבל במחשבתי אני מתייחס אליה כמין נקבה) – להצטלם כמו על צינור ענק של המוביל־הארצי!

רק דבר אחד ציער אותי. מאז היין ששתיתי לפני שעות אחדות בתא־הדואר שלי, לא בא אל פי מאומה, ובדיוק ברגע זה התכוונתי לקפוץ למטבח ולהכין לי איזו זלילת־לילה קטנה שמגיעה לסופר הממלא את מכסת יומו בכתיבה.

“ברוכים הבאים על שולחני,” אמרתי. “במה אוכל לעזור לכם?”

“אנו שמחים לחזור ולהיפגש איתך,” אמר קפיטן יוקי, “ויש לנו הרבה מה לספר לך ולשאול אותך. אבל דבר ראשון – אולי אפשר לכבות את מנורת־השולחן שלך. האור חזק מדי וגם חם לנו מאוד.”

“ברצון רב,” אמרתי כשאני שולח מתוך הֶרְגֵל את ידי השמאלית אל המנורה, אך פתאום נוכחתי שהדבר אינו פשוט כל־כך וכי עליי ללכת מעט עד שאגיע אל המנורה. ביקשתי סליחתם וניגשתי אל המנורה וטיפסתי עליה אך ככל שלחצתי בשתי ידיי על הכפתור־המפסיק ואפילו התחלתי לרקוד עליו – לא הצלחתי להשקיע אותו פנימה אל בסיסו העגול כדי לכבות את החשמל, ורק הזעתי נורא. היה זה קפיטן יוקי שבא לעזרתי, מרחוק, והפעיל כנראה איזה כוח־לחץ סמוי במדחס־החלל שלו ולחץ מטה את הכפתור הלבן. נשתררה חשיכה קרירה אשר הוארה מיד באור נעים ורך של מנורת־העמוד אשר לאורה ישבנו בתא־הדואר לפני שעות אחדות. התקע בקצה החוט שלה היה מחובר לשקע בדופן של מכונית־המחץ.

“הבאתי לך בקבוק מים טהורים ששאבתי מן הבאר שחפר סבא שלך.” אמר קפיטן יוקי.

“תודה.”

“אני רואה שמשהו מדאיג אותך,” המשיך קפיטן יוקי.

“לא נעים לי לומר זאת לכם, בתור מארח, אבל אני רעב. בדיוק ברגע שבאתם התכוננתי לגשת למטבח לאכול משהו.”

ראיתי שהנושא די מוכר להם. אבבטן!

“מה היה מתחשק לך מאוד עכשיו?”

“ענבים. ענבי סוּלְטָנִינָה של סוף הקיץ, של ראשית הסתיו, צהובים ומתוקים ביותר, וללא חרצנים.”

“ויש לכם בבית?”

“נדמה לי שאשתי אכלה הערב ענבים בטרקלין, מול הטלוויזיה.”

“חכו לי רגע אחד,” ביקש קפיטן יוקי. “ובינתיים, אם לא קשה לכם, הוציאו את הכורסאות והשולחן הקטן.”

עד שאנו מסדרים את ארבעת הכורסאות והשולחן הקטן על שולחן־הכתיבה שלי, בין מכשיר־הטלפון למנורה הכבוייה, שב והופיע קפיטן יוקי, נושא צלחת ובה ענב אחד, אבל איזה ענב –

גדול כאבטיח!

“נשאר רק ענב אחד,” התנצל, “ואני מקווה שיספיק לכולנו.”

ובדברו הניח את הצלחת על השולחן הקטן וחילק לנו קַשִׁיוֹת ארוכות ומחודדות בקצותיהן, ואנו תקענו אותן מכל צד בענב, שנראה כנאד שקוף מלא מיץ ענבים זהוב־ירקרק; והיינו מוצצים מדי פעם ושותים כאוות־נפשנו במשך כל שעת הפגישה, עד שנתרוקן כולו.

“לאחר חיפוש ממושך מצאנו את הקופסה הזו,” הניח קפיטן יוקי על השולחן קופסת־עץ שחורה יבשה מאוד, מאובקת, ומגולפת בדמויות מחוקות, זו שנראתה לי קודם זעירה כגרגיר־אורז. “אלמלא המפולת בבאר – היא לא היתה מתגלה. היא היתה תקועה מאחורי אחת האבנים שזזו, בקיר הבאר. הוצאנו אותה אך לא יכולנו לפותחה, שלחנו את החמח”מית, מונחית בשלט־רחוק, אל הכיכר למעלה, להביא את אבבטן לעזרה. אחרי שלוש מנות שווארמה, עם חמוצים וטחינה ולביבות־צ’יפס חופשי, היה קשה קצת להקטין אותו כדי שיתאים לתא שבחמח"מית, אבל הצלחנו. ובכוחות משותפים, יחד עם אבבטן שאכל והתחזק, פתחנו את הקופסה עוד כשהיינו במעמקי הבאר. ראה – "

הוא פתח את הקופסה, אשר המראה הפשוט שלה מבחוץ היה מטעה. חשבתי שזוהי קופסת־עץ ישנה מגולפת בידי רועים ערבים בשדה, שמניחים בה טבק וניירות לגלגול סיגריות. להפתעתי היתה בנויה בפנים לוחות־זהב עבים־למדי שממש סינוורו את העין. כפי שניחשתי היתה קרקעיתה מלאה פירורים שחורים, יבשים ומצומקים, שהיו כנראה פעם, לפני מאה שנה ויותר – טבק. וגם ניירות מצהיבים לגלגול סיגריות נמצאו שם, אף הם בני אותו גיל, כנראה. אך מה שהפתיע היו היהלומים הגדולים, המלוטשים, והטבעת, שנצטופפו באחת מפינות הקופסה בתוך שקית־עור קטנה אכולת ריקבון עתיק. עתה הבנתי כי לא לחינם ביקש קפיטן יוקי שאכבה את המנורה שעל שולחני. היהלומים זהרו! – אך הטבעת היתה ניכרת דווקא בפשטותה לעומת נצנוץ הזהב והיהלומים. אבן כחולה־בהירה זוהרת במרכזה, דומה להפליא בגווניה לכפתור הזוהר שבמדחס־החלל של קפיטן יוקי, וזהב־הטבעת בגוון חום־עמום, כמו יצקו אותה לפני מאות אם לא אלפי שנים.

“אני מברך אתכם על השלמת משימתכם,” אמרתי, “אכן רכוש רב השאיר הכושי ללטיפה המסכנה, ומי יודע מתי טמנה אותו – בעודה בחיים, לפני בוא בני־משפחתה להורגה, או בשארית כוחותיה, כאשר כבר גססה על קרקעית הבאר. אך עדיין אינני יודע במה אוכל לעזור לכם?”

“האם באמת־באמת לא השאיר סבא שלך שום פתקה של הסבר על האוצר ועל מה שיש בו?”

“לא. כשחזרתי הביתה שבתי ובדקתי בכל הניירות שהשאיר לי ובכתב־היד המקורי של הזיכרונות שלו, ולא מצאתי דבר.”

“גם לא על הטבעת?” היה זה רני ששאל עכשיו.

“לא.”

“אז נדמה לי שאני יודע את סוד האוצר,” הכריז רני.

“אתה?” התבוננו בו שלושתנו, ומרוב תדהמה חדלנו בבת־אחת למצוץ מן הענב בְּקַשְׁיוֹתֵינוּ.

“זוהי הטבעת ששלמה המלך נתן במתנה לְבַּלְקִיס, מלכת שבא.”

“מאיפה אתה יודע שנתן לה מתנות?”

“קראתי בספר ‘ויהי היום’ של חיים נחמן ביאליק, עם הציורים הנפלאים של נחום גוטמן.”

“אבל מאיפה אתה יודע שזו הטבעת?”

“אינכם זוכרים את הכתוב במכתבו של ספן־האבן? הכושי הביא עימו את האוצר מאפריקה. הוא נתן אותו ללטיפה. חסן ידע שהאוצר בא מאפריקה ולכן הפליג בסירה מאילת ורצה להגיע לארץ שבא, היא חבש, היא אֶתְיוֹפְּיָה שבאפריקה. כי חשב שאצל בני שבטו של הכושי ימצא אולי טבעות דומות, וזהב, ויהלומים.”

“זו אפשרות מאוד מעניינת,” נכנס לשיחה אבבטן ששתק עד כה, והדבר אירע בדיוק לאחר שמצץ את טיפת העסיס האחרונה מן הענב שקרס עתה על הצלחת ככדורגל פלאסטי קרוע. “בלקיס! אחינו הַפַאלַאשִׁים שהם כנראה מצאצאי בני־ישראל! אני בהחלט אפרסם זאת מעל דפי ‘העצלן הצעיר’, סיפור נהדר! אך בכל זאת חסרה ההוכחה הממשית שזו אכן הטבעת של שלמה המלך!”

"אם תימצא כתובת עברית על הטבעת – " הצעתי בהיסוס.

“וחבל גם שלא קבענו לשבת במטבח,” הוסיף אבבטן.

“נמצאת!” קרא קפיטן יוקי, כשהוא בודק את הטבעת באמצעות הגע“ם, “כאשר מתבוננים בשיקוף האבן הכחלחלה, הזוהרת על מסך־הגע”ם, אפשר להבחין מיד כי בקרקעיתה חקוקות האותיות – שׁדי.”

“למה בקרקעיתה? אם זו טבעת־חותם, היו האותיות צריכות לבלוט.”

“ואכן הן בלטו פעם,” הסביר קפיטן יוקי, “ואחר כך נשחקו. מישהו מחק אותן, כך מספר לי המכשיר. ורק התבנית שלהן נותרה משתקפת באבן עצמה.”

“אולי שד”י הן ראשי־תיבות: שלמה בן דוד בן ישי? – שי“ן דל”ת יו“ד?” הציע רני.

“אולי,” אמר אבבטן. “אבל גם סתם נוסע עברי היה יכול להגיע לארץ שבא עם הטבעת הזו. הלא עברו שנים כה רבות מאז פגישתו של שלמה עם מלכת שבא. וכל מה שאנו יודעים על כך הן אגדות בלבד.”

“הי!” אמרתי, “מה זה אני רואה עוד בקופסה?”

“מה?”

“בטח לא סנדוויץ',” אמר אבבטן.

“יש כאן פתקה, אבל הנייר חדש מאוד.”

והוצאתי מתחת לשקית היהלומים המתפוררת פתקה מקופלת של נייר־מחשב ועליה היו מודפסות אותיות:

“אל”ף ו“ו צד”י רי“ש בי”ת יו“ד רי”ש שי“ן ו”ו עי“ן.”

“מה השאלה? הרי זו ההודעה הסודית!” אמר קפיטן יוקי.

“אבל איך הגיעה לכאן? לקופסה?”

“אני שמתי אותה.”

“מתי?”

“בדרך,” השיב קפיטן יוקי, באופן די סתמי, זאת מוכרח אני לומר.

“ולא החבאת שם קודם את הקופסה, ובטעות שכחת בה את התווית שלה?”

“לשם מה היה עליי לעשות זאת?”

“אולי רצית להמציא משהו כמו ‘מחפשים את המטמון’?”

“רואים שיש לך דמיון של סופר,” חייך קפיטן יוקי, “שובב! מלא המצאות מעניינות. אבל אנחנו משלחת רצינית מאוד, ולא היה עולה על דעתנו לצאת לחפש מטמון מזוייף, כזה שהתווית עדיין מודבקת עליו! אל תדאג, באמצעים המשוכללים שלנו אנו מגלים מיד כל רמאות! ואם בכל זאת תמצא פעם פתקה בכתב־ידו של סבא שלך, ובה פרטים נוספים על אוצר בִּיר שׁוּעַ, אל תהסס להודיע לנו מיד. אולי רני באמת צודק, והטבעת היא מתנתו של שלמה המלך לבלקיס מלכת שבא?”

ובסיימו דבריו העיף אותי בתנופה אחת חזרה לגודלי הטבעי ונתיישבתי על כסאי, ליד שולחן־הכתיבה. ובו־ברגע נעלמו שלושתם במכונית־המחץ פרושת־הכנפיים, יחד עם אוצר הבאר הראשונה, והותירו אחריהם באוויר רק ריח בעירה קל של דלק המנוע הסילוני בשעת המראתם, ואת בקבוק המים ששאבו למעני מן הבאר – על שולחני.


 

אחרית דבר    🔗

על בקבוק־המים שומר אני מכל משמר עד עצם היום הזה, אבל השלושה לא שמרו בסוד את דבר גילוי האוצר בבאר הראשונה. בבת־אחת נתפרסם הדבר בכל העיתונים, וכפי שאתם זוכרים היתה גם כתבה מצולמת בטלוויזיה. אבבטן, שחשב תחילה לפרסם את הסיפור בהמשכים בעיתונו “העצלן הצעיר”, לא התאפק וסיפר על גבורותיו לחבריו העיתונאים במזנון ‘בית סוקולוב’ בתל־אביב, זה הבית של אגודת העיתונאים, וכך דלף הסוד, וזו גם הסיבה מדוע, בסופו של דבר, לא נתפרסם “אוצר הבאר הראשונה” בעיתונו של אבבטן. הרי אין טעם להדפיס מדי שבוע פרק של סיפור־תעלומה, כאשר כל הקוראים כבר יודעים את הסוף – היכן טמון האוצר, ומהו.

*

לפני ימים אחדים ביקרתי בפתח־תקווה. כאשר עברתי בכיכר־המייסדים נדהמתי לראות כי היא חפורה כולה בידי עשרות אנשים אשר סילקו את אריחי־הבטון המכוערים; ואחדים מהם, אתים ומעדרים בידיהם, חופרים את הבאר הראשונה ומעמיקים בה, מנקים את קירותיה ומעלים בסל הקשור לחבל על גלגילה, את העפר ושברי האבנים מן הבאר למעלה; והקיוסק הכחול של מפעל הפיס נותץ כליל ונעלם. וכשאלתי מה קרה, ענה לי אחד מזקני פתח־תקווה –

“אינך יודע? מאז שפירסמתם בעיתונים על האוצר שנמצא בעמקי הבאר, החלו אנשים חופרים בה ובכיכר כולה כדי למצוא עוד אוצרות. עוד מעט יגיעו לתחתיתה, ואומרים כי הפעם העירייה לא תסתום אותה בשנית אלא יקימו מעליה גלגלת עם חבל ודלי, ופקיד מיוחד של העירייה יעמוד שם וישאב את המים לכוסותיהם של המבקרים, וכל הנשים העקרות תבואנה לשתות ממי הבאר הראשונה, סגולה להריון, וכדי שלא תעמודנה בשמש יטעו מחדש גם את הגן מסביב, ואולי גם יקימו מפעל לשיווק המים האלה בבקבוקים בשם ‘מי תקווה’.”

ואז חשבתי שאולי, אולי בכל זאת טמן קפיטן יוקי את האוצר בעמקי הבאר, ומתח את כולם כמו בתוכנית “מחפשים את המטמון”, וכי האוצר האמיתי שנתגלה היא הבאר הראשונה עצמה, אשר מעתה לא תיסתם עוד לעולם וכל הרוצה יוכל לשתות ממימיה כאוות נפשו.


– סוף –


תל־אביב, בתשרי תשמ"ב

28 בספטמבר עד 9 באוקטובר 1981



  1. בים אילת יש מיצפה תת־ימי בנוי קירות זכוכית. מגיעים אליו בגשר צר וארוך מהחוף, יורדים למטה ומתבוננים בחיי הדגים ובמושבות האלמוגים.  ↩

  2. מַגִ‘ידִי – מטבע כסף תורכי על שם הסולטן עַבְּדוּל־מַגִ’יד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!