פורסם ב“על המשמר”, בגליון מתאריך 10.12.56

מריחוק שבאונס, מכתיבה לא-עברית לשם פרנסה זעומה, מרגש-אשמה שמלכתחילה חזרתי וירדתי מארץ-העברית, נולדה הפואימה “חקוקות אותיותיך”. מאותו מרחק היתה הלשון העברית מופיעה עלי בחמדתה כחטיבה שלמה, כדרך שלא יחזנה מי שחי בתוכה ומרגיש עצמו כשוחה בזרמי עורקיה.

עתים, בנושאי שיחה לפני שאינם-יהודים או לפני יהודים בלתי-מכירי עברית, הייתי מונה בין הגורמים להצלחת תחיית הלשון העברית העתיקה בעולם המודרני סגולה אחת שבעצם מבנה הלשון הזאת, זה הכוח הגנוז בכל שורש להסתעף למספר רב של נטיות, משקלים ותצורות מתצורות שונות. דומות אותן התצורות לתבניות פח קטנות, שנשים חוטבות בהן דמות-כוכב, דמות-עיגול וכדומה, מדף-בצק של עוגיות; אין הבדל מה קמח וסממנים ותבלין הבצק עשוי מהם: לעולם הוא מוכן לקבל עליו את הצורה הניתנת לו מייד בעלת-הבית. כיוון שקם איזה צורך חדש בלשון, מייד השורש נכנע לקבל עליו תבנית-דמות שמעודו לא נזדווג לה מקודם לכן. ואזרח-הלשון מייד עומד על משמעות-הזיווג. ופעם נתתי את הדוגמה הזאת: נניח שתל-אביב תהיה לכרך עצום, ובדרך הטבע יתהווה באוכלוסיה שלה גם תאחוז מסויים של גנבים מקצועיים. (לא ידעתי כי נבואה נזרקה מפי). המקצוע, כמובן, ייקרא גנבוּת, כמו נגרוּת. ותהיינה מלים לסמן מדרגות שונות במקצוע, מן הגנבתן-הגברתן ועד הגנבנים, הגנבנבים, והגנבוּבים-הזאטוטים. תלמוד -המקצוע, חינוכם של טירונים בידי וותיקים, יהא נודע בשם תגנוּב. התהליך הטכני של ביצוע מעשה-גניבה ייקרא תגניב. הגנבוּת בחינת דבר שבסגנון או שבאוֹפנת-אמנות, אולי ייוּחד לה השם תגנובת, כמו תלבושת ותסרוקת. חפץ המזומן להיגנב, המוּנח ומחכה שיגנבוהו, יתואר כגניב (קמץ וחיריק, כמו פריך, חזיר). מכבר הכרנו מה הם “גניבת דעת”, “ויגנב (פיעל) אבשלום את לב אנשי ישראל”, “לבוא במתגנבים”, “להגניב” משהו, “ואלי דבר יגוּנב”. אבל מה שם ייקרא לגניבה ספרותית קטנה? שמא גניב (ג' בשווא, כמו קרי וכתיב)! ומה שאמוּר על מלים בודדות, אמוּר גם על צירופים שלמים.

מחשבות כאלו על תגזירים ותחבירים וחריתוֹת וצמיחות-מאליהן והצמחוֹת-בכוונה בלשון העברית, היווּ את הגרעין ל“חקוקות אותיותיך”.

 

“אותיות-החקיקה”    🔗

אברהם יוסף שטיבל ז"ל, שנמלט אמריקתה בעור-שניו מן החורבן האירופי, כיוון שצבר קצת הון מחדש, עמד וחידש את “התקופה”. הזמינני אל משרדו, שם על השולחן מאה דולר, ואמר לי: “כתוב שיר!” נטלתי את הכסף, ולא הוא ולא אני ידענו מה יהיה עניינו של השיר וטיבו ומידתו.

הימים ימי ערב-מדינה בארץ-ישראל; והגיגי ועריגתי על המלה העברית נתעצמו על ידי לפיפה את הארץ ברגש ועל ידי תפיסה מחודשת את הגיון-חייה של האומה הישראלית, חזון מסעה דרך הדורות, היעקרוּיוֹתיה והינטעוּיוֹתיה הנשנות, עד הנטיעה שאין אחריה עקירה. ומאליהם צפו ועלו אלה כחומר ללישה שירית.

כשמסרתי את הפואימה העשויה לידי אברהם יוסף שטיבל מקץ כמה שבועות, אולי אחרי חודשיים וחודש, עדיין היתה חסרה שם. דחק עלי אי"ש ‘שאכתירנה’ בשם תיכף ומייד, כי הדבר נחוץ להוצאה בשביל אכרזותיה. נטלתי את שתי המלים הראשונות, חקוקות אותיותיך, ושמתין בראש הכתב כולו, ותהיינה לשם. וזה רגיל ומצוי לגבי חיבורים שאין שמם קבוּע או זכוּר; ויש שמלת-פתיחה יורשת את מקום הציון הרשמי, כגון “תניא” – ולא “ליקוטי אמרים”.

לשונות חקיקה, חציבה, חטיבה, קריצה, אינן נדירות בשירה התנכ“ית. יש מלומדים מפרשים את שורש המלה “בריאה” עצמה במובן של חיטוב, גידוע וביקוע, כמו (יהושע י“ז: י”ח) “כי יער הוא ובראתו”; (יחזקאל כ“ג: מ”ז) “וברא אותהן בחרבותן” – שני אלה בבניין פיעל, ועניינם: לקצץ ולכרות. הביטויים “חצב”, “חקק”, “צר”, חביבים ביותר על בעל “ספר יצירה” – זה חיבור מפליא, שממוּזגים בו יסודות-דקדוק, מדרש קבליי, ולימוד אסטרולוגי. בזוהר מצויים לרוב “גליפו” ו”רשימו“. הקבלה בכלל עושה עניין גדול מן “אותיות שבהן נבראו שמים וארץ” אשר באגדה ומן “חקק וחצב בה (ברוח המרחפת על פני תהום) עשרים ושתים אותיות” אשר ב”ספר יצירה“. מייסד-חב”ד, בפתיחת “תניא” שלו, מסביר בפשטות, על פי מעין-הימיה של מקובלים, היאך נתגלגלה ונהייתה אבן זו הממשית מצירוף הכוחות העליונים השוכנים באל“ף, בי”ת ונו“ן העבריים; וכן מים אלו שאנו שותים, מן מ”ם, יו“ד ומ”ם, וכו'. מקום שבו נקרתה לפני אזכרתא ל“אותיות החקיקה” לאחרונה – ממש בעת כותבי את שירי – היה בהערה למאמר מאת פ. לחובר ז"ל. והיתה שוּרתי הראשונה:

חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיִךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְּשׁוֹנוֹת!

המלה “רחימה”, משום מוצאה הארמי, אבק-“זוהר” נוצץ עליה. בצורתה הארמית פירושה הוא פשוט “אהובה”, אבל בעברית צילצולה מושך רוך ורחמים… וזה טעם, בחרתיה.

בדבּרי על העצמים שבהם האותיות העבריות מתגלמות, נטפלתי בעיקר אל גרמי-השמיים במהלכם,¹ שהם התופעה המוחשית האדירה-ביותר, ואל עשבי-בר שבצדי-דרכים ומגרשים ריקים. מן אלה העשבים, הצצים בכל העולם (אם שפוזרו באמצעות צפרים, אם שהופצו על ידי בני-אדם), נשים כפריות מלקטות עלים ושורשים לרפואה. בילדותי בעיירה נתגלגלתי ביניהם, ובנערותי באתי במגע שני עמהם, שעבדתי בבתי-מרקחת שבניו-יורק, ושם הם נמכרים בחפיסות קטנות.

הפרק הראשון, דומה שהשקפתו בייחס לתפקידן הקוסמי של אותיות לשון-הקודש, היא כולה אחת ותמה עם השקפת הקבלה. אבל הפרק השני נותן ביאור פסיכולוגי-תרבותי לעובדה, אשר

בַּכֹּל אֲגַשְּׁשֵׁךְ אוֹר מִתְגַּשֵׁם

בַּכֹּל אַשִּׂיגֵךְ שֵׂכֶל מִתְנוֹצֵץ.

לשון שבה ילד מקבל לראשונה את מושכליו על הבריאה ואת תבונותיו בתולדות-האדם, לעולם היא רוטטת ומציצה מאחורי כל תחושותיו וחוויותיו אחרי-כּן.

הפרק השלישי פותח וסח:

כְּאוֹהֵב מוֹנֶה שִׁבְחֵי גְבִרְתּוֹ, וּבִטּוּיוֹ קָצַר מֵרִגְשׁוֹ,

כֵּן דַּחַף-לִי לֶאֱרוֹשׁ מַעֲלוֹתַיִךְ, וְאִם אֲמַסְכְּנַךְ בִּתְהִלָתִי.

מתנצל פרק זה על שהשיר נוגע רק בפאות-דקדוקים ויקרות-מלים, והוא מחריש מהזכיר, מצד אחר, את “הקמטיות והבין-פרקיות”, את העניינים הדקים והעדינים והמוצנעים ביותר שבלשון, ומצד שני, את סגולותיה הרחבות-ביותר בפסוק ובסגנון. אף נרתע השיר מהיכנס אל סתרי-רמזי האותיות והתנועות והטעמים.

 

מה לבן-גבירול ולי?    🔗

מכשול שמתי לפני מבקרים, בקוראי לאוסף-השירים הראשון שלי “אל האין ונבקע” על פי פסוק ב“כתר מלכות”. התחילו הם דשים בשני מוטיבים: השפעת שלמה בן גבירול; מושגי “יש” ו“אין”. (אגב, מלת-היחס “אל” אשר בשם-האוסף יש לה מכוחה של פועל, כאילו נאמר: יצוֹא אל, חרוֹג אל… ב“קין והבל”: “וימינו הידק אגרוף – והיא אל רקת הבל!” כלומר, נשלחה ועפה אל רקת הבל. דילוג מלת-הפועל מחפיזה את הפעולה.) ובמה נכשלו? שנתעלמו מהם השפעות יותר קרובות ויותר חזקות, כגון היניקות מ“ספר האגדה” וממשנתו הפיוטית-לעילא של גוסטאב תיאודור פכנר – איש בן המאה התשע-עשרה, אשר שמשו עתידה לזרוח בסוף המאה העשרים, לכשיוכשרו המוחות לקבלה. ואשר ל“בקיעת האין”, אצלי אין זו אלא לשון-מליצה כנגד סלילת דרכים בישימון על ידי חלוצים; חיתוך תוהו-ובוהו לסדרים בידי המד; כיבוש אולם חדש, שלא היה מעולמים, והוספתו על היכל-הנגינה, בידי המוזיקן.

בחכמת-הנסתר ידוע סוד ה“עיבור”, וזה עניינו: נשמה גדולה שנסתלקה מבין החיים בטרם סיימה את מלאכתה, הריהי נכנסת אל נשמה הנולדת בדור מאוחר, לפעמים אחרי מאות בשנים, והנשמה החדשה הינה “מעוברת” מן הקודמת, הוגה את רעיונותיה של אותה הנשמה העתיקה, כותבת את שיריה שלא הספיקה הלזו לכתוב בחייה, נואמת את נבואותיה שלא הספיקה לנאום, ומשלימה את השליחות שבשבילה נולדה הנשמה הקודמת בזמנה. יש גם “עיבור” חלקי, דהיינו, שניצוץ אחד מנשמה עתיקה ניתז לתוך נשמה שבהווה, וזו האחרונה מודרכת במידה רבה על ידי אותו ניצוץ.

אינני מתיימר שאני “מעובר” מבן-גבירול, או שאפילו ניצוץ-מעט מכשרונו נזרק בי. אבל, במה שנוגע ל“חקוקות אותיותיך”, עובדה היא שבן-גבירול לפני התחיל לכתוב שיר על כללים ודינים של הדקדוק העברי, ולא סיים אותו (או שאבד חלק ממנו); הלא זה השיר שמחברו תיארהו כ“ענק חרוּז בכל אבן צמוּדה, בסוד דקדוק שפת-קודש חמודה”, ומלותיו הראשונות הן: “אתן לאלי עוז”. לא עלה בדעתי, לא להידמות לבן-גבירול, לא להתחרות עמו, ופשיטא, לא להשלים מלאכתו בשבילו. (עם זה, חס לי להפריע לשום איש, אשר יראה רווח בכך, מהתחקוֹת על קווים שווים בין שירתי לבין השירה הגבירולית בכלל, או בין פואימה זו שלי ובין ה“ענק” הגבירולי).

כאן אודה על שני תעלולי-שיר – טכניים כמעט – שלמדתים מבן-גבירול, ושיבצתים בין חקקי-אותיותי.

חוט-השדרה של שירי עשוי חוליות לשוניוֹת (דקדוקיות, שימושיוֹת, הגיוניוֹת, היסטוריות, ועוד) שכל בר בי-רב חייב לדעתן. ראיתם היאך בן-גבירול ב“כתר מלכות”, עם פתיחת כל פרק מן הפרקים על הגלגלים, הוא משנה ביטוייו, אם-כי כל הביטויים אומרים אותו הדבר בערך: “מי יחווה גדולתך… מי יזכּיר תהלתך… מי ידע פליאותיך… מי יביע נוראותיך… מי יגיע לרוממותך…” – אף אני שיניתי ביטויי-חיבה שהקדמתין לכל פרק מפרקי הלשון: “רציתי בנייניך… חשקתי זמניך… התרפקתי על גזרותיך… שפרו עלי משקליך… שאפתי הגיונותיך וקשריך… נפתו לי לשדי הצומח הנוזלים בעורקיך (זה הפרק עוסק בהשאלות מממלכת-הצמחים לעניינים אנושיים: שעפים והרהורים – סעיפי-אילן; זמרת-הגרון וזמרת-הארץ; אומר – אמיר; ניב-שפתיים – תנובה; “עיניך מציצות עם ציץ ועם נבט מביטות”; שבטים ומטות של ישראל – ושל עץ, וכדוֹמה). ידעתי כי מדקדקים גוזרים נוֹפת מן “נוּף”, ולדעתם אין ה”תי“ו שורשית, ולפי זה, אין ליצוֹר פועל: “נפתוּ”. אבל זכרתי לשון נופל על לשון בשיר-השירים: נופת תטופנה שפתותיך, ונרמזתי: “נטוֹף” ו”נפוֹת" היינו הך, טי“ת במקום תי”ו (כמו: טפס – תפש, בניין-פיעל) ובחילוף סדר-האותיות "כמו: יעף – עיף, כּבש – כשׂב).

עוד תעלול גבירולי שסיגלתי לי הוא השימוש בשם-עצם פרטי בהוראת שם עצם כללי או ככינוי לסוג שלם. למשל, אצל בן-גבירול, שרונים פירושו עמקים (עמקי השרון); אבישי – איש נדיב (אבי-שי); מנשה – יין משכיח-כאב. וב“חקוקות אותיותיך”: אהלאבוּת-חלוּליהן (מדובר על החיטוב האמנותי של אותיות חלולות; אהליאב היה עוזרו של בצלאל בבניין המשכן); בלהותיך וזלפותיך – שפחות ואמהות, הן לשונות אחרות שנתנו מחילן לעברית; לשותלו בעדולמך (מדובר על שתילת טוב מספרוּיוֹת לועזיות בנצחיות-העברית: עדולַם – עד-עולם). ומוקדש בפואימה פרק שלם למדרש שמות-עצם פרטיים – של אישים, מקומות, הרים, נהרות – לשמם.

אמרתי: “…חוליות לשוניות שכל בר בי-רב חייב לדעתן”. מי שיקרא רק “מודעה” זו ולא את השיר גופו, יאמר: אם כן, למה לא כתבת ספר בדקדוק הלשון ושימושה? מה לנושא זה אצל שירה?

 

“תורתך – שעשועי”    🔗

אבל נגשתי אל הכללים הלשוניים ברוח של שעשועים עזיזים. עניין דקדוקי יבש. השתדלתי להצניעו בדימוי סוחף, באימרה גדושת-פשר. יש תליתי בתצורות-לשון – דרוּש-רעיון, עוקץ-תוכחת או רחש נוהם, לא זלזלתי בקורא שלי. נשענתי עליו שיש בכוחו לצלול עמי לנבכי-מיטאפיזיקה, לטפס עמי ברוכסי מסתורין, וללקוט רמזי-אגדה כלאחר-יד. וכל זה על דרך המישחק והמשובה. אך גם דמעה לא חסרה בשיר – על “עיניים טהורות אשר לתינוקות עברים, דוֹעכו בייד-מרצחים”, ועל העברית עצמה שנתמעטה דמותה, נפרץ בה פרץ, בהיקסם עם נושאיה ומטפחיה. פרק אחד מתחמם כנגד נוגה-להב העברית דור אחר דור, ונעלם עם ריענון הלשון והתאדרותה בארץ לעינינו.

קשוֹת עמלתי על מישחקי זה, מחוֹק וכתוֹב, כתוֹב ומחוק; וגם לאחר-דפוס לא הרגשתי כי הגעתי אל גמר-שיכלול. עם כל זה ראיתי את יגיעי בחינת השתעשעות והצטעצעות. נעים היה לי להפוך שמות עתיקים לפעלים חדשים; לגאול שורש נידח מנשייתו (כגון שכתבתי אוכלוסיה רוהמת, ועניינו: אוכלוסיה הוֹמה ושוקקת מרוב-אדם, כמפורש בחומש: אברהם – אב-המון; להעמיס על שימושים עבריים – בייד רחבה – מחביבי-ניחושי ויקרי-קנייני בעולמות החוש, הטבע והשכל.

דומה, לא ידעתי בעצמי מה פעלתי כאן, כי באַני אשר לא ציפיתי: נמלכה הביקורת וכמעט פה-אחד עיטרה את הפואימה השעשועית שלי בעטרת-שגב של שירת-אומה. אף לא הכרתי מראש כי התחכמות לשונית שלי תעלה פה ושם למדרגת הומור. מעשה וקראתי את חיבור-השיר לפני אספה צנועה בניו-יורק. (אחד הבאים שם, ביוזמת עצמו, היה זלמן רובשוב – אחרי-כן שר-התרבות שז"ר, – והוא הביא מתגובת-הארץ לחיבור זה. וקראתי על כך: מכנף-הארץ זמירות שמענו…). למישמע השורות דלקמן על בניין-הפעיל, פרץ הקהל בצחוק-פתאום:

הִפְעִילֵךְ הַמַּשְׂכִּיל וְהַמֵּיטִיב,

אֵין כָּמוֹהוּ מַנְעִיל יָחֵף וּמַלְבִּישׁ עֵירוֹם וּמַאֲכִיל רָעֵב – –

הבנתי מייד כי היסוד המצחיק כאן הוא, שייחסתי לבניין הדקדוקי כשהוא-לעצמו את המידות הטובות שבני-האדם מצוּוים להידבק בהן. (לימים הכניס דוידזון את מרבית הפרק הזה באנתולוגיה שלו “שחוק פינו”.

 

שלושה נזופים    🔗

מִי יַעֲלֶה בְּהַר-תִּפְאַרְתֵּךָ,

וּמִי בְּמִשְׁפָּטֵךָ יָקוּם?

שואל השיר בנוסח בעל-התהלים. והוא עונה בתשובה כפולה: חלקה הראשון מעמיד בפני הרוצה לקנות עולמו בהר-העברית דרישות אנושיות צרופות; חלקה השני – דרישות לימודיות, מאמץ להתערוּת ביצירה העברית לדורותיה.

אחרי זה בא פרק על שלושה שנפש העברית סולדת מהם: (א) הזייפנים והצבועים; (ב) קטני-המוחין, הפחדנים מלפרוץ להם דרך על דעת עצמם, והם מסתפקים בחיקוי לשיאים שכבר הושגו, למופתים שכבר הוצגו (ואין הבדל אם המופת הוא שלוו-קלאסי או עקלקל מודרניסטי): במקום זה קורא השיר לעדוּת את “מנורת-היקום על כל פרקיה” – את החי למינהו, את האמצאות השונות והרבות שבהן צמחים מפזרים רצפית וזרע, את “רצי-רקיע”, כדורי-שמשות ומלוויהם ומלווי-מלוויהם.

עֵרְבְּלוֹת-אוֹר, אַבְקוֹת-אוֹר, וּפִיחֵי-קְדוֹר,

מַמְלְכוֹת-כּוֹכָבִים מֵעֵבֶר לְמַמְלְכוֹת-כּוכָבִים;

מוֹרְאוֹת תַּעֲלוּמוֹת הַחַשְׁמַל הַפְּנִים-פְּרָדִיּוֹת,

עוֹלָמוֹת מַקֵּיפֵי עוֹלָמוֹת לְגֹדֶל, עוֹלָמוֹת מְמַלְּאֵי עוֹלָמוֹת לְקֹטֶן,

– מצולי-מצולות מלאים דגים-טבעיים, “ואין טבע דומה לחברו” – כל זה כדי להראות את השוני, את העשירוּת ואת החיוּת של הבריאה, המחייבים את היוצר האנושי:

אִם יֵש קִצְבָה לְהַדְרַת אֱלֹהֵינוּ?

גַּם לְהַדְרַת לְשׁוֹנֵנוּ יְהוּ קִצְבָה וּגְבוּל!

(ג) האיסטניסים והמגוהצים, הדנים את העברית ל“שבתיות עד-עקרה: לא נאה לבת-מלכה להתלכלך בדומן”…

וְאַתְּ, חַיָּה, הֵן מַלְכוּתֵךְ אָחוֹת לִמְלָאכָה…

לְמַעַן יִהְיוּ כָּל פָּעֲלֵי-אָדָם דְרוּכִים אֶל נֵצַח חַסְדֵּךְ וְהוֹדֵךְ.

לְמַעַן יִאָסְרוּ אוֹרַיִךְ וְנִיבַיִךְ

אֶל יִעוּר וּמִיְמוּן וְזִבּוּל וּמִכּוּן וְעִשְׂיוּן וְשִׁכּוּן,

כָּל הִלְכוֹת קִמּוּם וְשִׁתּוּף, וַהֲגַנָּה עַל הַמּוּקָם!

(מיימוּן – משורש מים, על יסוד השם הפרטי “מיימוֹן”; עשיוּן – תיעוש).

סיום הפרק הזה הוא בקללה ובברכה. והקללה מכוּונת נגד “משריפי מלותיך”, הם המרוֹקנים כל ניב נעלה, שהם מגלגלים בו, מערכו-ותוכנו המהותי (כגון “צדק”, “יוֹשר”, “אידיאל-הנביאים”, “שוויון” – בספירה הסוציאלית; “דמיון”, “יצירה”, “ריטמוּס”, “השראה” – בספירה האמנותית). על אלה אמר צבי דיזנדרוק: הם אינם אַ-תרבותיים גרידא – הם אנטי-תרבותיים… “משחפיך בדראונם ימקו, ותֹמיך ישבעו מדשן-שכינתן”.

 

הייחוס הפועלי    🔗

פרק-הנעילה של “חקוקות אותיותיך” הוא פרק-וידוי, בו אני שופך שיח-לבי אנוכי (כי עד כאן היה ה“אני” שבשיר – נחלת כל עברי נאמן), ומתמרר באשמתי על אי-מילוי ייעודי הפנימי – אך גם עמי אשם, שביזבזני מבלי דעת מה לעשות בי.

בְּנֵי עַמִּי רְתָקוּנִי סוּס-דַּיִשׁ עֶבֶד-מָשׁוֹט,

וְלֹא נָטַרְתִּי רוּם-מַלְאֲכוּתִי;

בִּפְעִימוֹת-לִבֵּךְ וּנְשִׁימוֹת-רֵיאָתֵךְ לְסַפֵּר מַעֲשֵׂי-יָהּ.

אָשַׁמְתִּי בְּגָלוּת כְּפוּלָה. הַיִּשְׂרְאֵלִי מֵאַרְצוֹ וְהַמְסַפֵּר מִסִּפּוּרוֹ.

אין מקצועו של אדם מגיד כלום על אופיו המעמדי. אם אומרים על פלוני שהוא סופר, עדיין אין אנו יודעים אם הוא סופר-אמן, סופר אוּמן, סופר-סוחר, סופר-גנבן, סופר-חצרן, סופר-פוליטיקן, סופר-פרופיסור, או סופר-תכשיט לטרקליני-גבירות.

אבותי לא בני-סוחרים היו, לא בני-רבנים, לא בני-שו“בים, לא בני-טובים, לא בני-שועים, לא בני למדנים מופלגים, אלא בניהם של נגרים ובנאים יודעי-ספר; ולעולם אני רואה עצמי כסופר -פועל. לא הגעתי, למדרגת ביאליק, שחשב עצמו “חוטב-עצים” ביער-קדומים. בן נגר אנוכי, וחי לי שאני לוקח עצים מן המוכן, מקציע אותם ועושה מהם שולחן נאה, ארון-ספרים נאה, ולפרקים רחוקים, אני זוכה גם לעשות ארון-קודש וב”חקוקות אותיותיך" אמרתי על עצמי:

וַאֲנִי חָרָשׁ בְּמָכוֹן, סַתַּת-חֲזוֹנִים וְנַגַּר-דִּמְיוֹנוֹת.

ועתירתי:

זַכִּינִי וְאָשׁוּב אֵשֵׁב תַּחַת תַּפּוּחַ-זָהָב עִם טַף כֻּלוֹ שֶׁלָךְ

גַּדִּיאֵלִים וּרְחֵלוֹת הֵינַקְתְּ,

וַאַחֲלִיף אִתָּם פְּלִיאוֹת-פֶּה, הֵם בְּאָזְנַי וַאֲנִי בְּאָזְנֵיהֶם.

אֶתְלַלֵּא בְּשִׂדְרוֹתַיִךְ וְרַחֲבוֹתַיִךְ, אֶתְבַּרְזֵג עִם בַּעֲלֵךְ, שְׁלָחַיִּךְ וּטְרָשַׁיִךְ,

(כִּי אַתְּ וְאַרְצֵךְ – אָחָת).

(אתללא – משורש לולאה אתהלך ואסתובב יצוא-ובוֹא; אתברזג – מן הצירוף בר-זוג, והפועל כבר נמצא בספרות המדרשית).

ותהי אחרית-מזמורי ללשוני העברית.

כִּתְבִינִי עַל לוּחֵךְ עִם קוֹדְחֵי בְאֵרוֹת וּמַנִּיחֵי צִנּוֹרוֹת,

עִם כָּל חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ וּמְנַכֵּשׁ וְעוֹדֵר, עִם מְנַפֵּץ סְלָעִים, חוֹתֵךְ יַמִּים וּמְמַחֵט אֲוִיר,

עִם עוֹשֵׂי בַכֹּתֶן וּבַצֶּמֶר, בַּסִּיד וּבַמֶּלֶט, בַּבְּרוֹם וּבָאַשְׁלָג,

בָּעֵץ, בַּבַּרְזֶל, בַּיַּהֲלוֹם –

הַנּוֹשְׂאִים תְּרוּעָתֵךְ לַתְּכֵלֶת

וּמְגַיְּדִים בִּגְבוּלֵךְ כְּבִישִׁים אֶל תַּכְלִית-הָאָדָם בְּפַקְעֲיוֹת הַכֹּמֶס,

בָּהֶן אֱלֹהַּ מִתְגַּלֵּם-מִתְעַלֵּם וְעוֹלָם מִתְעַלֶּה-מִתְאַלֵּהַּ.

הסתכל ב“כתביני” זה. יש לו מוצא קדום מן התנ"ך ומן המסורת: “ועל ספרך כולם ייכתבו”, “כתבנו בספר-החיים”; אך גם מוצא קרוב יש לו משיר-האגדה האנגלי על אַבּוּ-בן אדהם, אשר ראה מלאך כותב בספר-זהב, שאלהו למלאך: “מה אתה כותב?” השיב: “שמותיהם של אוהבי-האלוהים.” – “ושמי בתוכם?” – “לא”, ענה המלאך. לא נתעצב אבו אל לבו כל-עיקר. אמר בעלץ: “ובכן, כתבני כאדם האוהב את ריעיו בני-האדם”. למחרת בלילה, חזר המלאך, ובידו ספר-הזהב, והנה, שמו של אַבּוּ בן אדהם בראש כל אוהבי-האלוהים!…

פקעיות-הכומס – אזכרתא לדבר-האגדה: “בשעה שבּרא הקב”ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב“ה והעמידו… וזהו שנאמר: אני אל שדי – אני אל שאמרתי לעולמי: די!”

המלה "מתעלם " פירושה, לפי השימוש כאן, אינו לא “נעשה צעיר”, לא “מסתתר”, לא “קיים לעולמי-עד”, אלא נהיה ונעשה עולם, מתלבש בצורת עולם: becomes world, enworlds Himself כנגד “מתאלה” – נעשה אלוֹהי, מתרומם ומגיע למידת אלוֹהוּת.