רקע
שלמה רילף
במדבר מים: ששים שנות חיים ומעש
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; 1969

כי נבקעו במדבר מים

(ישעיהו לה, ו)


קובץ 4.PNG
קובץ 5.PNG

 

דברי פתיחה

את זכרונות חיי כתבתי תחילה בלע"ז והם פורסמו על ידי המכון על שם ליאו בק. כידוע עוסק מכון זה במחקר ההיסטורי של יהדות גרמניה בתקופה האחרונה לקיומה. במסגרת זו פירסם המכון גם ספרים אוטוביאוגרפיים – בין השאר גם את זכרונותי,1 שנכתבו בעצם למען ילדי וקרובי,. היה קיים מלכתחילה גם כתב־יד עברי של הספר כולו.

כשבאתי להחליט, אם כדאי ורצוי להדפיס כתב־יד זה ולהגישו בצורת ספר מקיף למדי לקורא הישראלי, נתחוור לי, שאין צורך ואין תועלת בפרסום כל פרט אישי ומשפחתי. אבל יש ויש ענין בחוויותי, עד כמה שהן קשורות למהלך ההיסטוריה בתקופתנו, לתנודות העצומות שבחייה של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט. הלא במשך שש עשרות שנים ראיתי – הן באירופה הן בארץ ישראל – אירועים דרמאטיים, שהם אמנם ידועים להיסטוריונים, אך גוונם המיוחד והנסיבות, בהן נעשיתי עד להן, יעניינו בוודאי חוג של קוראים – ולאו דווקא רק את ידידי, מכירי ותלמידי. על כן אני משאיר את עצמי ברקע ככל האפשר ומסתפק בקטעים אלה, שבהם משתקפת בעיקר התקופה – הלא היא התקופה החל מלפני מלחמת העולם הראשונה ועד הזמן האחרון, בו אנו משתדלים לרפא את פצעיהן ולהקים את הריסותיהן של המלחמות.

אמנם במידת האפשר הקפדתי על סדר כרונולוגי, אך לפעמים משתלבות בפרק אחד חוויות מזמנים שונים שביניהם רווח של עשרות שנים. לדוגמה: אל יתפלא הקורא, שמיד אחרי הפרק ‘ילדותי’ אני מספר על מה שהיה בלילה אחד של שנת 1943. כי הלילה ההוא של נדודי שינה היה בו כדי להעלות זכרו של לילה אחר בשנת 1918.


* * *


ברצוני להוסיף עוד הערה אחת לשם הצדקת הכותרת לספר זה. כשבחרתי בפסוק מישעיה ל"ה “כי נבקעו במדבר מיים”, לא התכוונתי אך ורק לבנין ארץ ישראל לפי משמעותו המקובלת. אמנם גאה אני על שזכיתי להשתתף – ולו רק במצער – בהפרחת השממה בארץ אבותי. אכן במשך שלושים ושלוש שנים חזו עיני, פשוטו כמשמעו, שנבקעו מים בחרבה, שהוריקו וקמו לתחייה שטחים רחבים, שהיו עוד צחיחים ומוזנחים כמה שנים קודם לכן, שקמו בתים וגינות חמד במקומות של עזובה וצייה.


אבל לא סיפור מגמתי מסוג זה עמד לנגד עיני. רצוני היה להעיד על נס התמורה, שחל במהותי, כשם שחל במהותם של יהודים רבים שהיכרתים. אנחנו, בני הדור שלנו, שינינו במידה רבה את הדמות היהודית,יישרנו את קומתנו, יצאנו מן המיצר הגלותי אל המרחב של חרות וחיים טבעיים. התמורה האנושית הזאת היא גדולה עוד יותר מהפיכת מדבר לגן רווה, והיא באה לדורנו ממקורות נקראים בפי אותו הנביא (ישעיה י"ב) “מעיינות הישועה”. על ישועה זו, שנתגלתה בחיי, רציתי להעיד.

על כן יש רשות גם לאיש פשוט כמוני לספר מזכרונותיו. כי כל מה שעבר עלי, הצלחות וכשלונות, מקרים טראגיים ומעודדים, מצוקה וגאולה – כל אלה היו רק סמל למה שעבר על עם ישראל בתקופה הגורלית שלנו.

נולדתי בארץ נכר ובסביבה שהיתה צחיחה מבחינה יהודית, בעודני צעיר נאחזתי במערבולת של מלחמות ומהפכות, עד זקנתי לא זכיתי לראות שלום של אמת – ולמרות זאת בכל עת שאבתי כוח מן המיים המופלאים הללו, שנבקעו לי במדבר. אין זה אלא סמל ומשל לדבר גדול יותר: איתנה תקוותי, שעם ישראל במאבקו הנצחי יחונן תמיד לשאוב מיים ממעיינות ישועת העליון.


* * *

תודתי נתונה למר אריך מ. להמן, על שהעמיד לרשות ספר זה את התמונות, שהופיעו לראשונה בספרו “נהריה” (1960).



 

ילדות שלווה – ומולדת אין

(1896 עד 1914)


לשלושה נכסים זקוק הילד, כדי להיות מאושר בילדותו: אוירת מולדת, הרגשת “השקט והבטחה” והרבה אהבה.


משלושה נכסים אלו ניתן לי ללא הגבלה רק השלישי. הייתי הצעיר בין שלושה בנים ונחשבתי לילד יפה. אמי הרכה והענוגה וכן שני אחי הגדולים פינקוני, ואילו אבי המרצין פניו שפע עלי אהבה שתקנית. לא היו לנו קרובים במקום אלא חוג של ידידים טובים. אבי היה רב הקהילה היהודית בראונשווייג. אורחים ומבקרים פקדו את ביתנו, כמעט כל אחד מהם הסביר לי פנים. במהותי נתמזגו בצורה משונה חוצפה ועדינות נפש, עליצות וביישנות, ותמיד קיוויתי למשהו יפה ושמחתי לקראתו: חג או טיול, נסיעה או מתנה. רק לעיתים רחוקות נתאכזבה תקוותי.

גם מורי וחברי לכיתה התיחסו אלי בטוב – כנראה לפי חוק המשיכה בין כוחות מנוגדים. כי הייתי שונה מאד מן הנערים בהירי השער וחסוני הגוף שבכיתתי, בני הגזע החזק של סכסוניה תחתית, אך בדרך כלל הניחו לי לצעיר מכולם. יתכן, שנחשבתי בעיניהם כיצור אקסוטי עדין, שיש לגשת אליו בזהירות. הם ידעו, שאני יהודי בלב ונפש, ודוקא זה עורר בליבם יראת־כבוד תחת סף ההכרה. דיברתי גרמנית מלוטשת, כתבתי חיבור טוב ונמניתי בין התלמידים הטובים, אף כי לא טרחתי בלימודי טירחה יתרה. על כן, היות ולא הייתי בין ה“שוויצרים” השנואים ואף לא בין הטפשים, רובם הגו לי חיבה. המורים התיחסו אלי במתינות, כל שכן בהתחשב עם אבי, שנהנה מיחס של כבוד בכל העיר. מבין החברים לכיתה אחדים התידדו אתי, ובאו אלי לעיתים אף על פי שאני מצידי לא חיזרתי אחריהם.

בגימנסיה שלנו למדו יהודים מועטים, כי הקהילה לא היתה גדולה, ורוב הנערים היהודיים נרשמו בבית הספר הריאלי. לנער יהודי אחד, שלמד בכיתה שמעל כיתתי, נתקשרתי בידידות־אמת. יוליוס ליב נקרא ותלמיד למופת היה, אוהב בהתלהבות היסטוריה וספרות. הרבה עידוד רוחני קיבלתי ממנו, יתר על כן: הרבה ידידות וחיבה. עוד כיום אנו עומדים בקשר מכתבים הדוק. הוא עורך־דין בלונדון, לשם ברח מגרמניה הנאצית.

אם כן לא היתה ילדותי חסרת אהבה. ובכל זאת לא אוכל לומר, שהיו אלה שנות נעורים מאושרות. כי כבר בשחר ימי נתחוור לי, שאין חיי מושרשים במולדת כדוגמת חברי לכיתה, להם היתה הרגשת המולדת דבר מובן מאליו. לפעמים פלחה את לבי כברק התחושה המחרידה: אינני כאן בטוח ומוגן מפני הרעה.

בעצם הדבר לא נראתה לעין סיבה לכך. בראונשווייג, שחיו בה אז 120.000 תושבים היתה עיר קצת מפגרת וזעיר־בורגנית, אולם בין אנשיה, בעיקר בין המשכילים, שררה רוח ליבראלית הומאנית. מזמן בתגברו על שנות השמונים והשתחררו מן האנטישמיות הצעקנית של המסבאות. התגאו בהישגיה של המאה העשרים שהחלה זה עתה, לנגד עיניהם – עם כל הלאומניות הטויטונית– האידיאל של השכלה מודרנית. על כן שללו את האנטישמיות ההמונית הגסה.

בשנת 1905 כשנודעו פרטים על פרעות ביהודי רוסיה, עבר נחשול של מחאות את כל האוכלוסיה. ועדה מורכבת מיהודים ומנוצרים הכריזה על מגבית וערכה קונצרט, שהרווח הנקי שלו יועד למען קורבנות הפרעות. דומני, שאבי עמד בראש הועדה, אני זוכר היטב את המקרה הפעוט הבא: פתחתי את דלת הדירה לגבר גרמני בא בימים ויפה מראה, שרצה לדבר עם אבי.

“אני מצטער, שאבא לא בבית” עניתי לו.

“אם כן, נערי, נא תואיל למסור זאת לאביך?!”

הוא כתב כמה מילים על כרטיס־ביקורים והגיש לי שלושה מטבעות בשווי עשרים מרק כל אחד. הייתי בן 8 או 9. את השם “השופט פלוני” ידעתי לקרוא, אך המילים “שי לקורבנות הפוגרומים” הסביר לי אחי: כי טרם ידעתי פשר הביטוי “פוגרומים”. אף לא למדתי, שרדיפות יהודי רוסיה האיומות, שיחת הרבים, נקראו “פוגרומים”. אך היטב הבנתי את משמעות המגבית, ואנו הילדים ציינו בגאוה, שתרומת בראונשווייג עלתה מבחינה יחסית על תרומת רוב יתר ערי גרמניה.

אולם מול רשמים יפים אלה עמדו אחרים שונים מהם מאד. גרנו בבית הקהילה סמוך לבית הכנסת במרכז העיר. בסביבה נמצאו בתי עץ מימי הביניים, מקושטים בפסלים מגולפים מעץ באומנות רבה, השלטונות שמרו עליהם בקפדנות. בתים אלו ניצבו לראווה לעיני התיירים ושימשו נושאים לחיבורינו בבית הספר. מלפנים, בהיות בראונשווייג עוד עיר הנזה אדירה, היו אלה בתי מגורים נאים לסוחרים עשירים. עכשיו טיפלה אמנם אגודה לטיפוח אמנות בחזיתם החיצונית וחידשה את יופיים הססגוני בצבע־שמן כל כמה שנים. אך מאחורי החזית היפה נמצאו דירות מוזנחות ומאד בלתי נוחות, שהתגוררו בהן רק דלת העם בשל שכר הדירה הנמוך. שכנינו היו אפוא רק ילדים בני פרולטאריון, ששיחקו בהמוניהם ברחובות – כי טרם דאגה העיר לגינות ולמגרשי משחקים – והסתכלו בנו, בילדים “העדינים”, בחשד ובסלידה. התנכרות זו נבעה לא רק מהבדלי מעמד והשכלה אלא גם מהיותנו יהודים.

לעיתים הוטחו כלפינו מילות גנאי אנטישמיות, שלא ציפינו להן, בעיקר בימי מועדי ישראל, כשבאו בני הקהילה לבית הכנסת בבגדי חג. אכן בין הפועלים עוד לא נעקרו האינסטינקטים האנטי־יהודיים! אמנם לא כל ביטוי נאמר מתוך כוונה רעה. כשדיברו בני השכנים על “היכל היהודים” או על “מצות היהודים”, לא התכוונו בזה אלא לקביעת שייכות. ובכל זאת כבר מוקדם הרגשתי בפער העמוק, שהפריד ביני לבין סביבתי. היכל היהודים עם ביתנו ועם החצר שבין המבנים דמה לאי, שמסביבו ים. על פי רוב אמנם שקט הים, אך בדמיוני יכולתי לתאר לעצמי, שבאחד הימים עלולים הגלים לעלות ולגעוש.


פעמים אחדות נתחוור לי, שאף בתוך האי היהודי שלנו כוּונו אלינו מבטים חשדניים. כי הלא גם לא־יהודים נכנסו לבית, כגון נערים־שליחים ומשרתות, ביניהן אישה כובסת, שהופיעה אצלנו לעבודה מפעם לפעם.

אישה זו נולדה בפרוסיה המזרחית בכפר סמוך לגבול הליטאי ונתגלגלה במקרה לבראונשווייג, שם נישאה לפועל מאנשי המקום. האמינה באמונות טפלות ויחד עם זה היתה טובת־לב ואוהבת ילדים. מימי ילדותה שמרה עוד את זכר יהודי ליטא. לפעמים ביקרתי אצלה במכבסה ושוחחנו על דא ועל הא, גם על מנהגים יהודיים. פתאום אמרה:

“אתה יודע? יש יהודים אדוקים מאד הלוקחים דם בני־אדם לאפיית מצות!”

עוד לא נודעו לי סכנות עלילות הדם, לכן עניתי בפשטות: “אין דבר כזה! אף פעם לא שמעתי על כך”.

“לא לא, אתם לא עושים דברים אלה, אלא רק יהודים אדוקים ביותר, אותם אינך מכיר כלל”.

“הלא אנחנו אדוקים מאד”, מי יוכל להיות אדוק יותר מרב הקהילה?"

“כן כן, ילד יקר, אינך מבין אותי. אני מתכוונת אל האדוקים שאין למעלה מהם באדיקות. הם אופים מצות בדם־אדם.”

עוד פעמים אחדות חזרה הכובסת על נושא זה. אינני זוכר, אם ספרתי להורי על הענין; רק בהיותי בן 13 או 14 הגיע הדבר לידי כך, שנפקחו עיני.

לכובסת היתה בת, גדולה ממני בשנה או שנתיים. נערה זו פיגרה קצת בהתפתחותה השכלית, שוחררה כבר מבית הספר ועזרה במשק ביתנו כמה שעות ביום. יום אחד סמוך לחג הפסח ליוויתי את אבי למרתף ועזרתי לו להביא כמה בקבוקי יין לצורכי הסדר. המרתף היה אפל לחלוטין – טרם הותקן בביתנו אור חשמל – וכך לרע המזל נשבר בקבוק יין אדום, אך רק למעלה בצווארו. “הבא את הבקבוק בזהירות למעלה”, אמר אבי, “אולי אפשר עוד להשתמש ביין”.

עליתי אפוא למטבח, שפכתי את היין לתוך קערה והיטלתי את שברי הבקבוק לפח האשפה. טרם גמרתי בזה והינה הופיעה הנערה במטבח, הסתכלה בקערה ומיד קראה בתרגשות:

“זהו דם!”

צחקתי ממנה: “מה עולה בדעתך? זהו יין, כעת הבאתי אותו מהמרתף.”

“כן כן, היית במרתף עם אביך. מי יודע, מה עשיתם שם! הלא אצלכם עוד מעט פסח. פה זהו דם!”

הרמתי את הקערה תחת אפה:

“האינך מריחה? הלא זה ריח של יין!” אך לא הצלחתי לשכנע אותה. הפעם הבנתי, שאין זה ענין של מה בכך, ומיד מסרתי על כך להורי. עוד באותו הערב התקיימה שיחה בין אבי לבין אביה של הנערה בעלה של הכובסת. הוא היה קתולי כמו אשתו, אך פועל מאורגן נטה להשכלה וידע לשקול דברי טעם. שכבתי במיטה בחדר הסמוך ושמעתי כל מילה. אבא כיבד את האיש בכוסית של אותו היין ושאל אותו, מה דעתו על המשקה.

“אוהו!”, ענה האיש, “זה יין אדום לגמרי לא רע!”

אזי הראה לו אבא את הגבוק השבור והסביר לו את כל המקרה. עד מהרה השתכנע האיש, אולם אבא לא הסתפק בזה אלא סיפר לו עוד פרק בתולדות הפורענויות שבאו על קהילות ישראל בימי הביניים בשל סיפורי ילדים דמיוניים. בסיכום דבריו הוסיף עוד:

“הלא אתה קתולי ומשתייך למיעוט בבראונשווייג בדיוק כמונו היהודים. מן הדין אפוא, שנתחבר ונתגונן שכם אחד כנגד משפטים קדומים.”

האיש התנצל מאד בבשם בתי הכסילה ואף הבטיח להשפיע על אשתו, למען תבין, שאין עלילת הדם אלא שקר. הצורה הידידותית המשכנעת, בה דיבר אבא אליו, נחרתה בליבו, ומן הסתם ‘נרפא’ משך כל ימי חייו.

אחרי רשמים אלה של אמונה טפלה חשוכה פניתי שוב אל חברי לכיתה. הלא אלה היו ברנשים ממין אחר! אמנם לא הספקתי להתאקלם במנהגיהם לשתיית בירה לפטריאוטיזם צעקני, אך מכל מקום היו אלה בחורים משכילים אחדים מהם מלאי התלהבות לאמנות, לספרות ולתיאטרון. אמנם הם היוו מיעוט בכיתה, נטו לתנועת הנוער הגרמני, מאסו בשתיית בירה תחת זאת ערכו ויכוחים על ספרות ומוזיקה. זמן מה התקרבתי לחוגים אלה, כי יוליוס ליב מצא שם חברים. אבל לבסוף נתחוור לשנינו, ליוליוס ולי, כי הצעירים האלה על פולחן היופי שלהם ועל התלהבותם מריכרד ואגנר, לביירויט ולמיתולוגיה של וואלהל הלכו בדרך, שלעולם לא תהיה דרכנו. ואכן מאוחר יותר הוכח לנו, כי דוקא הוגים אלה היוו את המקור לאידיאולוגיה של “גזע האדונים הצפוני”.

באמצע לימודי עבר לכיתתנו נער מוכשר, שהתידד עמי. תחילה היססתי להענות להזמנותיו, אך בסוף נעשה המנהג קבע, שנועדנו אחת לשבוע למשחק שחמט. הנער – שמו פאול – היה מחונך היטב, מחונן בשכל מקורי וביושר לב וידע לענות כהלכה. המורים התפעלו ממנו וקראו לו “נער גרמני טיפוסי”. כי מידות טובות נזקפו לזכות האופי הגרמני.

היו לי הרבה ענינים משותפים עם פאול, כך שהתפתחה בינינו חברות טוב, כמעט לבבית. פאול הגברי, הגדול ממני בשנה אחת, פנה אלי לפעמים בדברי רוך וחיבה, שעמדו בסתירה לסגנון הגס הנהוג בין חברי הכיתה. בשיחותינו נגעתי לעיתים גם ביהדות ובבעיות יהודיות. פאול האזין להסברים שלי בהבנה אך בהתאפקות. יום אחד – התקרבנו כבר לבגרות – העיר פתאום: “אתה יודע, אמנם אינני מחייב את האנישמיות, אך גם אני סבור, כי השפעת היהודים פועלת לא לטובת גרמניה והתרבות הגרמנית.” הנה שןב נפערה התהום, שאין לגשר עליה! לא כעסתי על פאול הטוב ועל דבריו, כי ביושר ליבו הביע רק את דעת הכלל. אחרי הבגרות נפרדו דרכינו. הוא היה כבר חייל במלחמת העולם הראשונה ושהה בבראונשווייג לשם הבראה לאחר פציעה קשה, והנה נפגשנו במקרה ברחוב. סיפר לי פרק מחוויותיו במלחמה, ועד מהרה נוכחתי לדעת, כי התפכח במידה רבה מן הגרמניות התוקפנית שלו. עתה אולי בשל היה כדי להתגבר על משפטיו הקדומים. אך היה כבר מאוחר מכדי קשירת יחסינו מחדש, כי גם אני השתניתי מאד בינתיים. אף פעם לא נפגשנו עוד.

אספר עוד חוויה אחרונה מחוג חברי הגרמנים, גם היא לא יוצאת דופן אלא אופינית. העובדה שלא שכחתיה, מוכיחה, שהיא השפיעה כנראה על התפתחותי. יצאנו רכובים על אופניים אני ועוד שני חברים לכיתה לטיול ביערות ובכפרים של הסביבה. הנער האחד נולד בפרוסיה המזרחית, כפי שהעיד בו מבטאו. השני היה בן בראונשווייג טיפוסי, תמים, טוב־לב ומוגבל, ובפיו הניב הבראונשווייגי בצורה מאד בולטת. שוחחנו על מוצאנו השונה, והנער הראשון סיפר על מולדתו היפה פרוסיה המזרחית. השני הטעים, כי מולדתו בראונשווייג ובזה כל גאוותו. אני ספרתי בלי משים:

“גם אני נולדתי בבראונשווייג,” אבל הוא העיר בהטעמה: “כן, אבל מולדתך הלא פלשתינה!”

מבוכותי כל כך, שלא יכולתי לענות. הערת הנער לא פגעה בי. להפך, כל מה שעיינתי בה, כן נוכחתי לדעת, כי בעצם הדבר הוא צדק. מולדתי היתה עתיקה ומכובדת הרבה יותר מבראונשווייג ומפרוסיה המזרחית – אך היא מולדת אבודה. האם אי־פעם נרכוש אותה מחדש? הייתי בן 15 כמעט ולא כלום שמעתי על הציונות. בבראונשווייג ישבו ציונים מועטים בלבד, שנחשבו לבעלי הזיות מסוכנים.


* * *

בשבת למדתי בבית הספר, אך נמנעתי מכתיבה. זה לא היה נעים, כי לעיתים שכחו המורים, שבין תלמידי הכיתה יהודי חרד, הצטרכתי לבקש מהם, שיעבירו את הבחינה שבכתב ליום אחר. הבעיה הזאת החלה כבר בהיותי בן 9. כשנתקבלתי בגימנסיה. בחינת הכניסה התקיימה בשבת. אחי, הגדול ממני בשש שנים, ליווה אותי לגימנסיה, מסר למנהל את תעודת המעבר שלי מביה"ס העממי וביקש בשם אבי, שאבחן בעל פה. המנהל התבונן בתעודה שכנראה לא היתה רעה, ואמר לאחי: “מסור לאביך, שאני מקבל את אחיך בלי בחינה!”

הייתי לא רק בנו אלא במידה רבה גם בן קהילתו של אבי. התגאיתי מדמותו היפה על דוכן הנואמים, והחל משנתי ה־14 נהניתי גם מתוכן נאומיו השקולים היטב והמעמיקים. כן היה גם מורי בבית הספר לדת. ‘בית הספר’ הזה הקיף שלושה חדרי כיתה, שנכללו בגוש ‘היכל היהודים’. פעל רק פעמיים בשבוע בשעות

אחה"צ וביום א' בבוקר וילדי ישראל בעיר ביקרו בו לעיתים פחות או יותר מזומנות. למדנו סיפורי המקרא, תפילות ותורה ותרגמנו את הנוסח העברי מילה במילה לגרמנית בלי שום דקדוק. נדמה לי היום, שידיעותיהם של המורים וכן השפעתם לא הרחיקו לכת. בכל זאת למדתי אצלם לא מעט, אולם שעורי אבי היו היחידים, שחוללו בי את הרצון למחשבה עצמית. בבית הספר לדת הרגשתי קרבה אל חברי היהודים, שעלתה בהרבה על החברות שרחשתי לנערים הגרמנים בגימנסיה. אך חרה לי מאד, שלא התיחסו ברצינות יתרה אל שיעורי הדת ובעיקר זילזלו בשפה העברית ה’נושנה' שאין בה תועלת'. ובזה חזרו רק על דברי הוריהם ששמעו בבית.

אחדות מן המשפחות המשכילות בקהילה התארגנו ב’חוג קריאה', וגם הורי נמנו בין חבריו. אחת בחודש לפי התור התאספו משפחות אלו בביתה של אחת מהן לארוחה קלה, ואחריה נקראו במשותף ספרים חדשים והוחלפו דעות עליהם. כבר שבועות אחדים לפני הגיע תורנו נוקתה דירתנו ביסודיות קדחתנית, וכל ההכנות האלה עלו לאמי בהרבה כוח ועצבים. כשעבר הערב בהצלחה, נשמנו כולנו לרווחה. אבל ביום אחד עלה החוג על מוקש והתפרק. מה קרה?


אחד מחבריו, רופא בעל מוניטין, שכולנו בטחנו בו, המיר את דת ילדיו והביא אותם לטבילה, וזאת בהשפעת אשתו, שהיתה רחוקה מן היהדות עוד יותר ממנו. נבצר ממני לתאר, עד כמה נדהמו ונתאכזבו הורי! הרופא בתמימותו הכסילית כתב עוד מכתב לאבי, בו נימק את צעדו בדאגתו לעתיד ילדיו וביקש המשכת היחסים הידידותיים תוך תקווה, שגם הפעם יגלה אבי את סובלנותו הידועה לתהילה. אך בזה טעה הרופא. לא עד כדי כך הרחיקה לכת סובלנותו של אבי, עם יהודים מומרים לא רצה עוד לטפח יחסי ידידות, ורוב חברי החוג הצטרפו לעמדתו. פגישות החוג לא התקיימו עוד מאז מקרה זה.

עוד יותר התבלט מקרה אחר, שאמנם לא התרחש בחוג ידינו, אך זיעזע את הקהילה כולה. ראש הקהילה, איש נכבד מאד בציבור העיר, המיר את ילדיו גם הוא. ההגיון מחייב, שהאדם הזה יתפטר מיד מראשות הקהילה, או שייבחר לפחות בבחירות הבאות איש אחר במקומו. לא זה ולא זה קרה. האיש חשב את עצמו לראוי להמשיך בתפקידו כראש הקהל – ועוד במשך שנים רבות בחרה בו אספת הנציגים מפעם לפעם מחדש! מדוע ולמה? היו לאיש הזה יחסים כה מצויינים אל החברה הנוצרית והשפעה כה מועילה על שלטונות המדינה והעיר; חשבו אפוא שמן הדין תופעל השפעה זו לטובת הקהילה עוד זמן רב!

שום דבר לא מסוגל להוכיח ביתר תוקף את המצב המביש בחיים היהודיים בגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה ממקרים אלה. הם עכרו את רוח אבי והאפילו על כל חיי משפחתנו. גם בנפשי הילדותית הצטברו התמרמרות ורצון מהפכני לפעול למען החיאת היהדות בקהילות בבוא הזמן. בלי יודעין התקרבתי לנתיבי המחשבה הציונית.

באחד מלילות הסדר האחרונים לפני מותו השמיע אבי מילה בה התבטא כל אבלו על חורבן היהדות וכל אכזבת חייו. שרנו את השיר ‘דיינו’. בסיכומו של השיר נמנים – כידוע – כך הטובות שגמל הקב"ה לעמו ישראל: “… ונתן לנו את השבת וקרבנו להר סיני ונתן לנו את התורה, והכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה…”. והנה אבי אמר בקול נמוך רק משפט אחד.

אבל את כל הטובות האלה חזר ולקח ממנו".

איש לא השיב מילה, הסדר נמשך. אבל ייתכן מאד, שהערה זו של דכאון מוחלט בפי אבי היתה המוצא לכל התפתחותי היהודית. מעומק ליבי התקוממתי נגד הייאוש, ורצוני היהודי נתעורר. ‘לא’, אמרתי לעצמי, לא אשלים עם מצב זה! יש עוד עתיד ליהדות, עם ישראל חי, ואני אעשה את שלי כדי שיתחדש!".

בסוקרי את שישים השנים שחלפו מאז, הרי מותר לי לומר בגאוה, כי מכל מקום הוחזרו לנו כמה מן הטובות המוזכרות בשיר ההוא. אנו יושבים בארץ ישראל, השבת היא יום המנוחה לפי החוק, וכל ילד בביה"ס לומד תורה בשפתה המקורית, בה הוא שולט ללא כל קושי, כי היא שפתו היום־יומית. אכן השתנה משהו בעולם היהודי משך שני דורות אלו!


עמ 17.PNG

עמ 18.PNG

* * *

ומאחר שכבר הקדמתי את המאוחר, אספר גם את סוף הפרשה של אותו הרופא, שהביא את ילדיו לנצרות. “כדי לישר להם את חייהם”.

כשעליתי ארצה בתחילת שנת 1935, מצאתי כאן כבר יהודים רבים, שעזבו את גרמניה בעוד מועד והשתקעו בארץ. והנה נתבשרתי בשורה שהביאה אותי לידי התרוממות נפש שאין כמוה. הילדים הללו, שהובאו לטבילה בגיל רך, התבגרו בינתיים, ומיד עם הגיעם לבגות ביטלו את צעד הוריהם. הם היו הראשונים בין יהודי בראונשווייג הוותיקים, אשר עלו לארץ ישראל. ועוד יותר להפליא: הוריהם הצטרפו אליהם! המשפחה ישבה אז – בתחילת שנת 1935 – כבר באחת המושבות למעמד הבינוני, הדור השלידשי גדל ודיבר עברית. ‘דרך חייהם’ של ילדי הרופא הביאה אותם חזרה לחיק עם ישראל! בשומעי בשורה זו, אמרתי בלב שמח, שאכן החלה תקופה חדשה בתולדות עמנו. גם האובדים הללו, ‘נדחי עמנו’ במלוא מובן המילה, חזרו אלינו והגיעו למולדת!


 

ליל בלהות

(1943, 1918)

מתחילת שנת 1943 בוטלו תקנות האפלה בארץ־ישראל. במהלך מלחמת העולם השניה התרחקה זירת הקרבות והיישוב יצא מכלל סכנה. האויב הובס ליד אל־עלמיין ונסוג בדרך לוב טריפולי לטוניס, – הרחק מארצנו. נוסף לכך הושמד מחנה גרמני שלם ליד סטלינגרד. מעתה נבצר אפוא ממטוסים גרמניים לפקוד את חופנו.

רק לפני חצי שעה האזנתי במקלט הראדיו לפרוש אסטרטגי, בו נותחו העובדות המשמחות האלה. אמנם אי־אפשר להבטיח קץ מלחמה בקרוב, אך אין עוד צל של ספק בנצחון הסופי – כך סיכם הפרשן את דבריו.

עודי שקוע במחשבות אלו ובלב שמח עליתי על המיטה. הפעם – כך קיוויתי – לא אאלץ לקרוא עד רדת עלי השינה, אלא ארדם מהר תוך הרגשת פורקן. כמה טוב, שאין עוד האפלה!

אבל דוקא מפאת התרוממות נפשי נשארתי ער שעה ארוכה יותר מן המצופה. חלונותי המכוסים בנייר שחור היו סגורים כפי שהורגלנו בשנים האחרונות. למה עוד עכשיו דבר כזה? – אמרתי בליבי. אמנם לא יכולתי כעת בשעות הלילה לשחרר את החלונות מן הנייר ולברוש אותם במיים ובסבון. אך אפשר היה לפתוח את החלונות לאויר הצח והנעים של טרם־אביב ולקרוא עוד קצת לאור החשמל.

על כן פתחתי את החלון והדלקתי את האור מחדש. קריאה בלילה כשהחלון פתוח – איזה תענוג, שנמנע ממני זמן כה רב! איש לא צעק בחוץ “לכבות את האור”! לקחתי את העיתון. את העמוד הראשון המבשר את הבשורות הטובות של מהלך המלחמה כבר קראתי. פנים לגמרי אחרות לעמוד השני. שם הופיע מאמר על הרצח ההמוני ביהודי ארצות הכיבוש וחישוב ארעי של מספר הקרבנות. כבר זה חודשים הסתננו לארצנו שמועות בדבר מעשי זועה ונתפרסמו בעתונות העברית. קראנו על הריגה ביריות ובאמצעים אחרים ועל קברי אחים המוניים, אותם נאלצו לחפור הקרבנות במו ידיהם, על מיתת היהודים במחנות ריכוז ברעב ובעינויים. המאמר הזה ניסה לסכם את הפרשה סיכום ראשון. יש להניח שמספר הקרבנות עולה עד מאות אלפים, אם לא עד מיליונים…

כבר אחרי קריאת קטעים אחדים הטלתי את העיתון הצידה. למה התחלתי מאמר כזה דוקא כעת, כשרצוני לישון בלילה?! כיביתי שוב את החשמל לאחר שהיה דלוק כ־3 דקות בלבד. אבל עתה הרהרתי בחושים ערים. מחר לפני יום עבודה קשה, איזו שטות לגרש את השינה בקריאה הזאת! האם אעזור בזה לאחי האומללים? עלינו לצאת ידי חובתנו היומיומית, כאן בארץ ישראל, שהיא המקלט היחיד לעמנו.

ואולם, האם אינני דומה לאיש העשיר שמסופר עליו, שהוא סולד ממראה פושטי־יד והוא קורא למשרתו לאמור: “השליכם החוצה, נשבר ליבי מחמת עוניים!”? כך גם אני רוצה להתחמק מחזיונות השואה, כדי לחוס על שנתי היקרה. יהודי ורשא ווילנה, לודז וביאליסטוק סבלו את כל העינויים האלה במציאות, בעוד שאני נלאתי לדמותם בנפשי גרידא.


לא, כך לא ייתכן! עלי לבלוע סם שינה! הדלקתי שוב את האור, הלכתי אל החדר הסמוך, פתחתי גם שם את החמשל וכן גם במטבח, כדי לקחת משם קצת מים. במטבח כיביתי את האור כבר כעבור שניות אחדות, בעוד שהחדר הסמוך לחדרי היה מואר אולי במשך מחצית הדקה. עתה שכתבי שוב במיטה, בלעתי את גלולת השינה וסגרתי גם את המנורה ליד המיטה. אם כן בעוד 10 רגעים יפעל הסם. ארדם ואוכל לישון עוד כשש שעות. הלא עדיין אין השעה כל כך מאוחרת.

אבל מה השעה בדיוק? הלא שכחתי להסתכל בשעון! אם כן יש לפתוח עוד פעם את האור! שתים עשרה פחות רבע – זה עוד לא נורא, אם ארדם בקרוב. מעתה יהיה האור כבוי למשך הלילה.

מוזר הדבר! מהר מאד ביסודיות רבה השתמשתי כעת בזכות חדשה להאיר אור בהיות החלון פתוח! הדלקתי וכיביתי את החשמל בקצב משונה ומשתנה מדי פעם. אור ליד המיטה ואור עמום ממקורות מרוחקים יותר, אשר הופסק מהר, אך גם הוא בפרקי זמן בלתי שווים. כל זה עלול להראות בחוץ מעשה מכוון מראש.

עלתה בדעתי מחשבה מוזרה: אילו חיינו עוד בשנת 1940, היו אולי חושדים בי, שנתתי אותות־אור לאויב. הלא חוף ים התיכון, משתרע במרחק קילומטר מביתי בנהריה, נחשב אז קו־חזית; כי בחוץ מול החוף סיירו מטוסי אויב ואף צוללות גרמניות היו צפויות שם. ממש מוזר! באופן כזה עלול להתעורר חשד כנגד אדם פשוט ותמים, החשד החמור של קשר עם האויב, וזאת רק מתוך הסיבה הבנאלית, במקרה פתח וסגר את החשמל פעמים אחדות.

לפתע, כהלום רעם, הוכתה הכרתי מהלומה וצעקתי בקול; הכומר מדיננט! הנה פתרון החידה!" חוויה אחת, שאת זכרונה דחקתי לנבכי נפשי זה כ־25 שנה, בקעה ועלתה לתודעתי הערה והשתלטה על כל מחשבותי, בלילה ההוא לא באה עוד שינה על עפעפי.


* * *

באותם ימים הייתי חייל בן 22 ושרתי בצבא הגרמני בצרפת הבושה במלחמת העולם הראשונה. היות וכבר כמה סמסטרים למדתי בבית המדרש לרבנים בברסלאו, צורפתי אל אחד הרבנים הצבאיים כעוזר. את הטיפול בחיילי החזית היהודים השאיר לעצמו ד"ר אילינר, הרב הממונה עלי. אותי שלח אל מרחבי העורף, בעיקר לשם ביקורים אצל הפצועים בני עמנו ששכבו בבתי החולים. היה לי כרטיס־נסיעה, שהקנה לי את הזכות להשתמש בכל עת ברכבות שבאזור המחנה השביעי מן החזית ליד העיר לאון עד הגבול בלגי.

היה זה בקיץ שנת 1918. לאחר שנכשלה האופנסיבה הגרמנית באביב אותה השנה לאחר שנכנסו האמריקאים לקרב, התקרב מצבם של צבאות גרמניה למשבר חמור. בכל מקום בעורף הורגשו כבר סימני ירידת המוראל וההתפוררות. הרכבות, התהלכו עד כה לפי לוח־זמנים קבוע, באו עתה רק לעיתים נדירות ולא כסדרן. אולם אם לא עלה בידי לתפוס רכבת נוסעים, קפצתי לעיתים על אחת מרכבות המשא, שהובילו תחמושת אל החזית וחזרו משם ריקות. לבחור צעיר כמוני לא היה איכפת לנסוע בקרון־משא פתוח אפילו בלילה.

ביום ההוא ביקרתי בכמה בתי חולים, בשעות אחרי הצהריים עד הערב המתנתי באחת מתחנות הרכבת להזדמנות נסיעה בחזרה להירסון, מקום מושבי אז. רכבת הנוסעים הסדירה לא באה. אך הנה, על פס אחר עמדה רכבת משא, שקטרה מופנה אל הכיוון המוביל להירסון. קרון אחד היה פתוח. לכן קפצתי פנימה ונמצאתי בתוך חלל הקרון הריק והאפל לחלוטין. היטלתי עצמי על הרצפה וגמרתי אומר לחטוף קצת שינה. מה שהיה דבר בעתו בתנאים אלה–

פתאום נשמע קול־באס מחשכת הקרון:

“מי זה שנכנס כאן?”

נבהלתי. שמא נשמר קרון זה לצורכי צבא סודיים ועל כן אין מקומי כאן. לכן עניתי בקול שקט:

“אל דאגה חבר! רצוני רק לנסוע עד הירסון, כי שם נמצאת יחידתי. אבל אם אתה זקוק לקרון זה לעצמך, הריני מוכן לעבור לקרון אחר”.

“לא, זה לא איכפת לי, לעזאזל! תוכל להישאר כאן. בדרך הלוך לחזית לא הייתי מרשה לך, כי פה בפנים היתה תחמושת, אבל עכשיו הרכבת ריקה, ואני נוסע חזרה עד בריסל. חזירות כזאת, כמה זמן זה נמשך! בכל תחנה עומדת רכבת שעות על גבי שעות, ממש חרבון!”

ברגע זה חלפה תזוזה בכל הקרונות, הרכבת נעה, וקול שקשוק הגלגלים השתיק את השיחה במשך מחצית השעה הקרובה. אז חלה שוב הפסקה בנסיעה וחברי לקרון המשיך בדבריו.

“אתה עוד כאן, חבר?”

“כן, עוד רחוקה הדרך להירסון” עניתי, “אם נמשיך בקצב זה הרי יתכן שאשב פה עד מחר בבוקר.”

מן האפלה חדרה אלי אחת הקללות השגורות בפי חיילים– “זוהי מכשלה מחורבנת בזמן האחרון! הרכבות לא זזות, אספקת המלאי צולעת והחזית רופפת. בחיי אין עוד הנאה מן המלחמה לעזאזל!”

לאחר הפסקה המשיך: “כן, בשנת 1914 היו עוד זמנים! אזי יכולנו עוד לעשות בבלגיה כאוות נפזנו, ממש תענוג! הייתי אז בחזית מעורב בכל. מה שמצא חן בעיננו, לקחנו וסחבנו מן הבתים. על הבלגים היה לציית יפה. כשהלך חייל גרמני ברחוב ובא לקראתו בלגי מזוהם כזה, נאלץ החזיר לרדת מן המדרכה, להוריד את הכובע ולעמוד דום עד שעבר החיי. אוי ואבוי לו, אם לא עשה כן! בכידון נתנו לו “מזכרת” לתוך פרצופו המלוכלך. בעצמי עשיתי זאת יותר מפעם אחת. בכלל – בדיננט! שם נתנו להם!”

המספר שתק, כנראה שקוע בזכרונות נעימים. והנה שוב זזה הרכבת, השיחה הופסקה ואני נשמתי לרווחה.

מי היה האיש הזה? היות ולא יכולתי לראותו, העיק עלי פטפוטו כפליים. לאו דוקא תוכן דבריו הדהים אותי, כי אין לדעת, עד כמה כל זה אמת ועד כמה רברבנות. כבר לעיתים שמעתי מפי חיילים ותיקים ספורי זועה על “זמן החזית הנפלא” שלהם, ולא נתתי להם את דעתי במיוחד. אבל במקרה זה הפתיע אותי צליל קולו המביע תענוג ללא גבול. אין ספק, לאיש הזה היו נטיות סדיסטיות. כי עצם הספור על מעשים אכזריים – אף כי היו אולי פרי דימיונו – גרם לו כנראה הנאה רבה.

את דיננט הזכיר. ידעתי, כי בעיר אומללה זו הוצאו להורג כמה מאות אזרחים ללא משפט, כיוון שטענו הגרמנים, שמן המארב נורו עליהם יריות כביכול. אפילו ההודעות הרשמיות הגרמניות, שעמדו כמובן על ההתגרות הבלגית כעל דבר שהוכח בעליל, הוסיפו לפחות מילה של צער על הטרגדיה של דיננט. אבל האדם הזה שמח על מרחץ הדמים והתענג עוד עכשיו, כעבור ארבע שנים, בהיזכרו בו.

הרכבת האיטה את מהלכה ונעמדה שוב. הלואי ונרדם בינתיים חברי לנסיעה הבלתי נראה! אך לא, מיד חזר בדיבוריו ואף מצא מהר את המשך הסיפור, כאילו רק ציפה לרגע, בו יוכל להשמיע שיאו המזעזע.

“שם בדיננט או בקרבתה היו כנסיה ובית כומר. העמדות שלנו הוצבו בסמוך ולא הרחק משם נמצאה החזית. ומה שאנחנו רואים? מבית הכומר בקעו אותות אור! הכומר, החזיר הלזה, קבע עם הצרפתים איזו תחבולת ריגול, ועתה הוא משדר להם פרטים על מוצבינו וכו' וכו'. לכן אנו פרצנו פנימה ותפסנו את הכומר. זה נבהל כהוגן ורעד לא מעט. אבל אנחנו אמרנו באדיבות גמורה: “כבוד קדושתו נפל בפח. לתת אותות אור לצרפתים – כך נאה לך? עתה הואל בטובך ולך אתנו למען נטפל בצוארך. הלא בגינה של יש עצים כל כך יפים. על אחד מהם נתלה אותך”. ואכן כך עשינו. מהר מאד ניטלטל הכומר על העץ, הושיט את לשונו ונתפגר.”

עוד לא נגמר הסיפור. האיש המתועב האריך בתיאור פרטים, כיצב חיללו החיילים את גויית הכומר הנתלה והתעללו בה. אף פעם לא סיפרתי לבן־תמותה מלה אחת על התועבה הזאת, בוצעה או לא בוצעה, אך בכל אופן סופרה בחדוה ובנחת רוח. על כן גם פה דומה לי, השתיקה יפה…

עתה השביע החייל את יצר הדיבור שלו. מקולות נחירתו נשמע, שנרדם. אולם אני ביליתי שארית הלילה במצב של התרגשות נפש מרובה. כדי להסיח את דעתי מחזיון הזוועה, שנתחולל בי עקב הסיפור, העסקתי את עצמי בשאלה בלשית המופשטת: האם יתכן שהכומר ניסה לעסוק בריגול? הגעתי למסקנה הגיונית: “אותות האור” עומדים בסתירה לשכל הפשוט. בהתחשב עם נסיגתם המהירה של הצבאות הצרפתים – הבלגים לא היה סיפק בידם לקבוע עם הכומר שיטת אותות מסובכת לשם מסירת ידיעות, כי לא היה צפוי מראש, שדוקא ליד דיננט תעמוד החזית למשך כמה ימים. זאת ועוד: איך היה הכומר מצליח לאסוף עובדות בזמן כה קצר? מה נודע לו בביתו ליד כנסיה על עמדות גרמניות, כוח החילות והעברתם? מה בכלל הבין על הענינים האלה? על כן הטענה, ששידר אותות מוסכמים, היתה אבסורדית. ואם חלק זה – שהוא העיקר – שקר מיסודו, ניתן להניח, שכל הסיפור הוא יצירה דמיונית של בעל נפש חולה. האיש היה סדיסט לפי כל הסימנים. מוטל בספק, אם ביצע את הפשע, בו התהלל. אך בכל אופן גרם ליצרו סיפוק־תחליף ע"י דיבורים, שבאו במקום מעשים.

כך עמדתי כבר לשכוח את מעשה התועבה ולדחוק אותו. אין זה אלא שקר, מוכרח להיות שקר! אל נא תוסיף להרהר בדבר הזה! אבל לשם כך עלי לעזוב את הקרון, ויהי מה! לשבת בכפיפה אחת עם אדם המענג באגדות סאדיסטיות – מי יוכל לשאת דבר כזה!

סוף סוף התקרבנו להירסון והשחר עלה. אבל מה זה? סמוך לתחנת הרכבת נכנסו לתוך פסים מקיפים את העיר המובילים לכיוון אחר. בעצם הדבר לא היה בזה שום אסון. בעוד כמה קילומטרים תעמוד הרכבת מחדש, ואני אלך בחזרה כברת דרך קצרה זו. אבל בחוץ עלה כבר השמש, מתוך חלל הקרון, שעודנו חשוך, שמעתי כבר קולות, שהוכיחו, כי חברי לנסיעה יתעורר בקרוב. בעוד דקה אחת אאלץ לראות את פניו של האיש הזה. עוד פורענות זו אחרי ליל בלהות ותדהמה? – בשום אופן לא! הרכבת האיטה כעת את מהלכה מפאת עליה בשטח, פתח הקרון היה פתוח. אחזתי במוט־ברזל בידי השמאלית והפניתי את גופי לכיוון הקטר וקפצתי למטה, נפלתי לתוך אבני החצץ של המסילה, קיבלתי כמה חבלות וסריטות בעורי, שכאבו במקצת. אבל תהילה לאל! – הרכבת התרחקה ממני! מאחורי גבי נשאר סיוט הלילה!


*

ועתה עברה מחצית יובל, ושוב השתוללה מלחמת עולם, מחרידה יותר מן הקודמת. בכל משך עשרים וחמש השנים דחקתי לתת־הכרתי את חווית ליל בלהות זה. רק עתה, בלילה ההוא של שנת 1943, עלתה החוויה על זכרוני, וזאת מסיבה פשוטה מאד: מעשים שעשיתי בתום לב – הדלקת חשמל וכיבוי האור פעמים אחדות בזו אחר זו – הוכיחו לי, כיצד עלול להיווצר חשד בלילה, וכל שכן בימי מלחמה, כאשר עצבי האדם מתוחים הם. ועוד דבר אחד נתחוור לי: מעשי הפשע, שנעשו במלחמת העולם הראשונה, לא היו אלא אקדמה צנועה לכל הרשע, שהעלתה

המלחמה השניה. כי הפעם נתחנכו האנשים ברוח הרשע, ואם כך הדבר, מסוגל האדם לבצע תועבה.

נפקחו עיני: אכן נרצח הכומר בדיננט! כי הרוצחים האמינו ב“אותות האור”. היתה זו טרגדיה ממין מיוחד: הפשע נבע מאי־הבנה.

מי שראה את שנות השואה 1940 עד 1945, כשהמוני יהודים נרצחו והושמדו בדם קר, עשוי אפילו ללמד סנגוריה על אלמוני בקרון המשא ועל חבריו. כי טענה אחת עומדת להם: פשעם נבא מטעות, והטעות היתה פרי של טמטום־מוחין. הם חשבו את הכומר לאויב המתנכל להם והשתמשו בזכותם להגנה עצמית, כביכול. עוד לא הומצאה השיטה השטנית של השמדת עם ללא עוול בידו, כאשר הרוצחים יודעים היטב, שדם נקי הם שופכים.


 

ג’נוסייד: ארמנים ויהודים

(1919, 1933, 1961)

בן 23 הייתי ועודני צעיר רך, רגיש וקל להתלהב. למרות רשמים קשים, שקיבלתי בצרפת בשנתיים האחרונות למלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא הגרמני, נטיתי עוד להתרגש בראותי עוול והשפלת כבוד האדם, נבצר ממני לתפוס את התועבות של המאה. רק בשנת 1919, אחרי המלחמה, נודעה לי זוועתה האיומה ביותר.

בקיץ 1919 נסעתי מברסלאו לטיול בהרי הסודטים עם יוליוס ליב, חברי הותיק לבית הספר. שנינו היינו סטודנטים באוניברסיטה בברסלאו; ואני למדתי גם בבית המדרש לרבנים. יוליוס אמנם למד משפטים, אך עדיין התלהב להיסטוריה ולספרות ומצא עניין רב בקריאת עתונים טובים. לעיתים, כשקרא מאמר מרתק, החזיק אותו בשבילי, למען איהנה ממנו גם אני.

כך נתן לי לקרוא בנסיעה זו ברכבת מאמר מעתון גרמני ליבראלי, שנושאו גורל הארמנים בטורקיה, במשך המלחמה. אין פלא, שמאורעות אלו, ששמם נודע בהיסטוריה כ“שנאת הארמנים”, נשארו בלתי ידועים בגרמניה בימי המלחמה. הלא הטורקים היו בעלי־ברית לגרמניה הקיסרית, על כן נאסר כל פרסום שהטיל דופי עליהם. אבל גם לאחר שהתמוטטו גרמניה וטורקיה גם יחד כבר מזמן נתבטלו איסורים כאלה, החרישו רוב העתונים הגרמניים לגבי שנאת הארמנים. הלא עתה היו לגרמנים דאגות אחרות: חוזה וורסאי נתן להם הזדמנות למכביר לקונן על מר גורלם. איזה קורא יתענין כעת עוד לאירועים שהתרחשו בטורקיה לפני 5 שנים! אבל העתון ההוא “ברלינר טאגבלט” הרהיב עוז בנפשו לפרסם מחקר היסטורי סודי על אותו נושא.

קראתי והוספתי לקרוא ועם כל שורה גברה הפלצות שאחזה בי. ואלה הן העובדות: כבר בתחילת המלחמה בהתקרב צבאות רוסיה לאזורים הארמנים שבטורקיה, ציוו המפקדים הטורקים – מחשש לריגול – לעקור ממושבותיהם את רוב הארמנים, קרוב למיליון אחד מתוך 1.8 מליונים, לגרש על נשיהם, זקניהם וטפם למדבר, בו גוועו כולם מחוסר מזון ומים. עד כמה שלא מתו כבר קודם לכן מעינויי המצעד הברבארי.

העובדות פגעו בי כמהלומה בלתי צפויה, כי לא חשבתי שייתכן עוד בתקופה החדשה רצח המוני בעם שלם חסר מגן, אמנם ראיתי בעורף החזית הצרפתית והבלגית מעשי אכזריות של גרמנים באוכלוסיה האזרחית. אך עתה לראשונה נתקלתי בהשמדת עם הקרויה ג’נוסייד.

בפתאומיות כזאת הופגשתי עם הזוועה, שלא יכולתי להתאפק, עיני זלגו דמעות ללא מעצור. כמובן התביישתי בפני שאר הנוסעים ויצאתי לפרוזדור הקרון. יוליוס ליב הצטרף אלי וניסה להרגיעני – מה שזעזע אותי, לא היתה החמלה על חסרי המגן הללו בלבד, אלא ניחשתי בממעמקי ליבי, שגם עמי נמנה בין העמים חסרי המגן. אמנם הרגשה זו לא הספיקה כדי להביא אותי לידי החזיון הברור, שגם אנו היהודים עתידים ליפול קורבן לרצח־עם כזה. מי נביא, אשר יעלה דבר כזה על דעתו בשנת 1919! אבל חשתי סולידאריות עמוקה לארמנים והתאבלתי עליהם כהתאבל אח על אחיו. רק ביערות הירוקים של הרי הסודטים יכולתי להסיח את דעתי למחשבות אחרות.


* * *

בשנת 1933, בהופיע הרומאן ההיסטורי של פרנץ וורפל “ארבעים הימים של מוסה־דג”, גברה מחדש אהדתי הסולידארית לארמנים. אולם גם יהודים רבים, שעסקו פחות ממני בתולדות ימינו בבעיות יהודיות, נעורו מתרדמתם ע"י הספר הזה. אכן כבר התקרב אלינו בהרבה הנושא הארמני! בצורתו האלגורית של אותו הסיפור נעשה לנו גורלם הטראגי של הארמנים לאות אזעקה בשנת עליתה לשלטון של הטומאה הנאצית. גם אדם פשוט ורחוק מיכולת נבואית היה עתה מסוגל להסיק את המסקנה הבאה: מה שעוללו הטורקים בארמנים עלולים לעשות גם הנאצים ליהודים

– אם יווצרו תנאים דומים. האפיזודה ההיא בהר מוסה־דג, שבהשראתה כתב וורפל את הרומאן שלו, לימדה אותנו את הלקח, שקיים אמצעי אחד בלבד כדי לעמוד בפני משטר־רצח: התנגדות!

אני מזכיר בקיצור את מהלך העלילה. הארמנים בסוריה הצפונית – לא דומה לאחיהם האומללים באנטוליה – נזהרו בעוד מועד מפני כוונות השלטונות הטורקיים וגמרו אומר לקחת בידם הם את גורלם. הם התרכזו עם נשיהם ולילדיהם בטור ההר מוסה־דג, התבצרו שם והחזיקו מעמד כנגד התקפות הטורקים במשך 40 יום. בינתיים קשרו קשרים עם בעלות הברית, ששלחו את אוניות המלחמה שלהם למפרץ אלקסנדרטה, והן הצילו לבסוף את כל קבוצת הארמנים.


מה מהווה את קסם הספר, הלא הן דמויות העלילה – כמובן יצורי דמיונו של המשורר. דמויות אלה – החל מן המנהיגים החכמים גדולי־הלב וכלה בנערים האמיצים, ששליחותם המוצלחת נעשתה לאבן פינה במפעל ההצלה – הן מדברות אל לב הקורא עוד יותר מן האירוע ההיסטורי עצמו. ‘אנשים כאלה דרושים לנו’, אמרתי בליבי, ‘ואם עוד אין לנו כאלה, הרי עלינו לגדל ולחנך אותם!’


* * *

אלה היו כבר שיקולי, כשנודע לי לראשונה בשנת 1934 על פרויקט מדגסקר (ישבתי אז בחבל סאר, כלומר מחוץ לתחום הצנזורה של ממשלת הנאצים, והיו לי אינפורמציות מכל רחבי עולם). חוגים מסוימים ברייך השלישי, בעיניהם התקדמה ההגירה מרצון היהודים מגרמניה בקצב איטי מדי, הציעו ליישב את כלל יהודי גרמניה באי מדגסקר. היות ומדגסקר היתה מושבה צרפתית, יש להניח, שיוזמי תכנית זו חזו כבר אז את צרפת במצב של חוסר אונים או של שיתוף פעולה. ואכן בצרפת של 1934 משל פייר לוואל!

היו בינינו תמימים, שראו בפרויקט מדגסקר נסיון רציני מצד הנאצים לפתרון חיובי לבעיית היהודים, נסיון שיש להתיחס אליו בכובד־ראש. מכל מקום כאן הוצהרה לא רק הסיסמה הידועה “הלאה היהודים!”, אלא כאן הורגש הרצון הטוב, להמציא ליהודים מולדת חדשה – כלומר פתרון טריטוריאלי בדומה לזה של הממשלה הבריטית בשנת 1903, הציעה את אוגנדה. עד כאן דעת תמימים.

אבל באשליות כאלה יכלו להתנחם רק יהודים, שאין להם מושג מהתישבות היהודית ובכלל מתורת ההתישבות. מי שעיין, ולוּ רק רפרוף, בכתבי פרנץ אופנהיימר וארתור רופין, ידע את המבצעים הדרושים עוד לפני התישבות המונית בארץ פרימיטיבית: הכשרת הקרקע, קידוח מיים, התקנת זרם חשמל, מוסדות רפואיים – ובעיקר הכשרה מעשית ורוחנית של אלה העתידים להיות מתישבים. האם תפעל למען כל זאת דוקא ממשלת הנאצים?

ועם כל זאת יש לציין, שעד כה בוצעה התישבות יהודית בהצלחה אך ורק בארץ האבות ולא בארצות זרות, כפי שמלמדת דוגמת הנסיון בארגנטינה. כל זה היה ידוע מזמן לציונים. לכן היה זה מנהיג ציוני, אשר במאמר לבטאון הקהילה בחבל הסאר הגדיר את פרויקט מדגסקר תוכנית מוסוית להשמדת היהודים פשוטו כמשמעו. אבל בשנת 1934 היו היהודים עדיין מזלזלים בתכניות כאלה תוך קלות דעת – כמו כן בכל הנאמר על היהודים בספר “מיין קמפף”. מן הנמנע לבצע דמיונות רשע כאלה – כך אמרו יהודים ונוצרים גם יחד.

באשר לי, הרי נזדעזעתי עד עומק לבי למשמע המילה מדגסקר. כאן ראיתי – לעת עתה עוד בתיאוריה – הקבלה ברורה לרצח הארמנים, שעליו קראתי 15 שנה קודם לכן. מדגסקר – הרי זה אותו מין של דבר־מות, בו מצאו הארמנים את מותם. רק את הוצאות הובלת היהודים, יטלו הנאצים על עצמם. אך לא ינקפו אצבע, כדי להכין להם חיים חדשים על האי. אפילו תתיחס אוכלוסיה אל היהודים בטוב, מן הדין שילכו לכליון מוחלט מרעב, מגפות ומחוסר־כול.

מתוך המסמכים, שהוגשו במשפט אייכמן, יוצא, שבקיץ 1940, אחרי הנצחון על צרפת, חזר והופיע פרויקט מדגסקר בשיקוליהם של מנהיגי הנאצים. כי הלא עתה, אחרי תבוסת צרפת, נינתה ההזדמנות הרצויה: לא ממשלת ווישי ולא החיילים והפקידים הצרפתיים, שנמצאו באי, יוכלו להתנגד דרישותיה של גרמניה עטורת הנצחון. אייכמן בטיעונו לפני בית המשפט בירושלים הדגיש וחזר והדגיש, שהתענין במיוחד בתכנית זו. עובדה זו – שהיתה טענה עיקרית להגנתו של אייכמן, – אפשר להאמין לו. אבל מה שאין להאמין לו, זוהי הצהרתו הנרגשת, שעבודתו למען תכנית מדגסקר נתנה לו כל כך הרבה סיפוק־נפש, כיוון שהיתה “תרומה לפתרון בעיית היהודים בדרכי שלום” וכן “ערך חיובי ובונה” בהתאם לגישתו הפרו־ציונית של אייכמן. אני עצמי שמעתי ליד מקלט הרדיו את אייכמן מדבר על מדגסקר בסגנון התלהבות ממש: הוא רצה לתת ליהודים “קרקע תחת רגליהם”, קהילה יהודית מבוססת על התישבות חקלאית תוך אוטונומיה פנימית. כך קיווה לפתור את בעיית היהודים לשביעות־רצונם של כל הצדדים“. דיבורים אלה עוררו בי שוב רגשות בדומה לאלה מלפני 42 שנה בקוראי את הדו”ח על טרגדית הארמנים. אמרתי לעצמי: אולי הטעו גם הטורקים את הארמנים, בהוליכם את האומללים למדבר, באשליות שוא, כגון: כל זה נעשה לטובתם, עליהם ללכת מזירת המלחמה המסוכנת ליד ארזרום לאזור התישבות שלוו. על כן מצעדם מהווה “ערך חיובי ובונה”.


* * *

מדוע בוטל פרויקט מדגסקר בסופו של דבר? מתוך סיבה פשוטה מאד. אחרי התנפלות היטלר על רוסיה וכיבוש שטחים נרחבים במזרח אירופה מצאו הגרמנים תכנית נוחה יותר בהרבה ל“פתרון הסופי” שלהם. יתרונותיהם של מחנות ההשמדה במזרח על פני מדגסקר היו ברורים כשמש בעיני המרצחים, שחשבונותיהם מפוכחים מאד: הוצאות הובלה זולות יותר, עבודה חלקה וללא הפרעות לס.ס., השמדת היהודים יסודית יותר. כי מי יודע, אם לא היו עוזרים תושבי מדגסקר ליהודים רבים ומכניסים אותם לבתיהם בחמלה. אולם חשש כזה לא היה קיים לגבי אושוויץ וטרבלינקה. כך מסתבר, שכבר ששה חדשים אחרי פרוץ המלחמה הגרמנית – הרוסית, כלומר בינואר 1942, נערכה ועידת וונזה, בה הכריעו מנהיגי הנאצים את הכף למען צורה של ה“פתרון הסופי”.

אבל גם עתה עוד הוליכו את היהודים שולל, כאילו טרנספורט שלהם יביאם לקהילה יהודית, אשר תיבנה בעבודת כפיהם ולהנאתם. על כך העיד ביום 12 במאי 1961 העד מרדכי אנסבכר. היתה זו הישיבה היחידה במשפט אייכמן, בה נוכחתי כמאזין. העד, כבן 34 סיפר, שהועבר עם אמו לטרזינשטט בשנת 1942 בהיותו בן 15. החל משנת 1943 יצאו מטרזינשטט לעיתים “אוֹסט־טרנספורטים” (הובלת יהודים למזרח אירופה). לאחד המסעים האלה הצטרף העד מרצונו הוא (!), כיון שהאמין לדברי אנשי ס.ס. שאמרו לו, כי שם בסביבת לובלין ניתנת הזדמנות חד־פעמית ליהודים צעירים להשתתף במפעל יהודי אומר־כבוד. כשכבר הגיע לפולין, בטח עדיין ב“מפעל בנין” זה עד כדי כך, שכתב לאמו לטרזינשטט וביקש ממנה, שתבוא אחריו ותצטרף גם היא ל“אוסט־טרנספורט”, למען יקדמו שניהם יחד, האם והבן, את המפעל היהודי היפה. כך משך הוא עצמו, הנער התמיד והפתי, את אמו לתוך מלכודת המוות. כי היא מצאה את מותה בתא הגז באושוויץ, בעוד הוא ניצל במקרה, יען כי הוחלט בסלקציה, שנער חסון כמוהו יתאים עוד לעבודת־פרך.


עדות גלוית־לב זו של אדם שעודנו צעיר נגעה עד ליבי. היה זה בעיני דמות סמלית. הוא ייצג את הרבים חסרי המגן שנפלו בפני הכוח הברוטאלי, חסרי מגן גם מבחינה רוחנית, כי ערמת הפושעים המחוכמת גברה עליהם.


* * *

עד ימי זקנתי עקבתי אחרי ההתפתחויות בחיי הארמנים, כיאה לידיד ולחבר־גורל. אחרי מלחמת העולם הראשונה היתה כווונתן של בעלות הברית להקים ארמניה כמדינה עצמאית. אך מפאת הגברת כוחה של טורקיה בשלטון קמל אטאטורק נבצר מהן להגשים תכנית זו. עתה הסיקו הארמנים הנותרים – 2 עד 2.5 מיליונים – שתי מסקנות במדיניות הלאומית שלהם: הראשונה המובנת מאליה נאמרה במשפט אחד: ירחקו ממנו הטורקים! ברוסיה ובסוריה, בפרס ובעירק, בלבנון ובמצרים נמצאו ישובים ארמניים – רק בטורקיה לא נשאר – חוץ משארית מבוטלת – זכר לתרבות הארמנים הפורחת מימי קדם.

הקו הפוליטי השני הצטייר בהדרגה. במידה הולכת וגוברת הצטרפו הארמנים לישובם הגדול ביותר ברוסיה הטרנסקוקאזית. שם נוסדה בשנת 1936 רפובליקה ארמנית אוטונומית במסגרת האיחוד הסוביטי. לאט לאט התרכזו שם חלקי העם הפזורים. עוד אחרי מלחמת העולם השניה עזבו מאה אלף ארמנים את המדינות מצרים סוריה לבנון, לאחר שהוענקה להן עצמאות, והיגרו אל הרפובליקה הארמנית הסוביטית. אולי מותר להטיל בספק, אם עשו זאת תוך התלהבות למשטר הקומוניסטי. אלא הארמנים לא רצו עוד להיות תלויים בתנודות הפוליטיות במדינות מרובות רצונם לרכוש מולדת בה יעבדו עבודת אדמה יחד עם אחיהם, בה מותר להם לסדר הם עצמם את עניניהם הפנימיים, בה יתחנכו ילדיהם בשפת ארמניה ובתרבותה. אמנם עדיין קיימות תפוצות ארמניות, כ־200,000 באירופה, 100,000 בארצות הברית. אבל רוב העם – לפחות מיליון וחצי – הקים ברוסיה מולדת חדשה, בה הוא חי בשלום.


* * *

לעיתים באו לידי יצירות מצויינות של סופרים ארמניים. לא אשכח את ספרו של הארמני ויליאם סארוֹין, אזרח אמריקה, “הקומדיה האנושית”. איזו רוח הומאנית מתגלה בספר זה, איזו אהבה והבנה לילדים ולצעירים, איזו אמונה נצחית באנוש! לא אוכל לזכור, שאיזשהו ספר התרשם בליבי בעשור האחרון כל כך כמו ספר זה. הומר מאקולאי הצעיר נעשה בעיני חבר ואח ליהודים הצעירים הרבים המוכנים להילחם למען עולם טוב יותר.

כך אל יהא האספקט הטראגי המילה האחרונה במסה צנועה זו על הנושא ארמנים ויהודים. אמנם שני העמים שיכלו שליש מאנשיהם מחמת הברבאריות של המאה העשרים. אך שניהם יצאו מן השואה בקומה זקופה ומחזיקים בתקוה חדשה. כשם שכוננו הארמנים את ביתם בטרנסקוקאזיה, כך רכשנו אנו ככלות הכל מרכז לחיי־עם נורמאליים, מולדת בארץ אבותינו, בה נוכל לעצב את עתידנו בעמל ידינו, בה יגדלו ילדינו כבני חורין. היה זה לפי ההגיון ההיסטורי. נבצר מן האומות למנוע זאת מאלה, אשר שתו־מצו את כוס היגונים עד היסוד. הצדקה זו, פיצוי זה היה מגיע לשני העמים.


 

אזהרה ראשונה

(1920)

כבר זה מאה שנים ויותר היו קהילות ישראל בגרמניה, אדוקות כליבראליות, מקפידות על כך, שרבניהן יהיו בעלי השכלה גרמנית אקדמאית, נוסף לבקיאותם במקצועות היהדות. הצעירים, מועמדי הרבנות, רכשו את התואר דוקטור, כדי להוכיח את גמר לימודיהם האוניברסיטאיים. ואכן בתחילת המאה העשרים כמעט לא היה קיים רב בקהילות בגרמניה, שאין בידו תעודת דוקטור לפילוסופיה. תעודה זו היתה חשובה בעיני רוב פרנסי הקהילות יותר מתעודת ‘התרת הוראה’, שהוענקה למועמד על ידי אחד מבתי מדרש לרבנים.

גם אני, ברצותי להעשות לרב, נטלתי על עצמי את עול הלימודים הכפולים: גם בבית המדרש לרבנים בברסלאו גם באוניברסיטה שם. אולם היות והפסדתי שנתיים בשל שרות בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, רציתי להשתחרר מעול אחד בהקדם האפשרי; נטלתי חופש מברסלאו ועברתי למשך סמסטר אחד לאוניברסיטה בווארית ארלנבן, כדי לגמור שם את הדוקטוראט ולהתמסר אחרי כן ללימודי היהדות בלבד. כמוני עשו עוד שני חברים טובים מברסלאו, וכך ישבנו שלושתנו בשלוות העיר הקטנה והתרכזנו במחקר תולדות הפילוסופיה. נושא מתקופת עימנואל קנט העסיק אותי כבר מזמן. עתה ניגשתי לעבודה במרץ מרוכז ואספתי את החומר לתיזה שלי. אינני זוכר תקופה אחרת בחיי כה מאושרת ומלאה חדוות יצירה כמו החודשים הללו, בהם ישבתי יום־יום שעות רבות בספריית האוניברסיטה בארלנגן, קורא ובוחר חומר, מתכנן ולבסוף כותב את הדיסרטציה שלי.

עם כל זאת לא יכולתי ואף לא רציתי להיסגר כליל מן העולם החיצוני. אמנם היה זה עולם קודר בתקופה שלאחר המלחמה בגרמניה השסועה מפאת המפלה והמהפכה. האוכלוסיה נתרוששה מחמת אינפלציה ההולכת וגוברת, ובין תושבי העיר הקטנה וכן בין הסטודנטים הצטברה הרבה התמרמרות. רובם האשימו לא את הקיסרות, שמדיניותה התוקפנית הביאה את העם עד שפל המדרגה, אלא את הרפובליקה, יורשתה העלובה של כל המכשלה. באוירה של ארלנגן בקרב אנשי בוואריה, שהם הפריטיטיבים ביותר בין הגרמנים, נתגלו לעיני לראשונה יצרי שנאה מעורטלים וללא מסווה.

אף כי לא השתתפתי בחיי הסטודנטים הגרמניים, הספיקו כמה מבטים מלוכסנים לעבר הצעירים הללו, שישבו על ידי באולמות ההרצאות בספריה, כדי להבהיר לי, מה התחולל בנפשותיהם, רובם שרתו בצבא כקצינים והתרגלו לתת פקודות, עתה ישבו שוב על ספסל הלימודים במדיהם הבלויים. האינפלציה רוששה אותם, המהפכה ביטלה את זכויות היתר שלהם. על כן היו ממורמרים וקנאים וכאב להם, שעברה מן העולם תפארת הקיסרות. הפרופסורים שלהם, ריאקציונרים מושבעים, ליבו עוד בנפשם את רגש התיעוב כנגד הדימוקרטיה, שהיתה לדעתם אשמה במפלת הצבא. כך נעשו הסטודנטים חלוצי ההתמרדות ברפובליקה הוויימארית. באסיפות־עם שמעתי – אפילו מפי פרופסורים – את הסיסמה הכוזבת של ‘תקיעת הפגיון בגב הצבא עטור הנצחון’. מותר להוסיף, שבכל ההסתה נשמעה גם נימה אנטישמית, כי הלא דמוקרטיה היתה ‘אמצאה יהודית’. ואכן קראתי על קירות הבתים כרוזים אנטישמיים, שהודבקו שם בלילה, ואפילו בבתי שימוש גיליתי צלבי־קרס ותחתיהם המילים “יהודי היזהר!” כוונת כתובת זו אמנם לא היתה אזהרה אלא איום, אך אני מצאתי בה משמעות משלי ו’נזהרתי' מאותו יום והלאה. וכעבור תשע שנים פעלתי בהתאם לכך.

היות ושני חברי מברסלאו הספיקו לי כדי לקשור שיחה רצינית וידידותית ואף לשם בידור תוך עליצות־נעורים, לא חיפשתי חברים חדשים בין הסטודנטים היהודים. רק במקרה היכרתי אחדים מהם, שישבו כמוני ליד שולחן מורה הקהילה מר כץ, שאשתו הגישה לנו אוכל כשר. אחד מהם זכור לי בהקשר לאוירה האנטישמית באוניברסיטה. הבחור הזה גילה לי את צרת נפשו: אותו בוקר בעוברו בפרוזדור האוניברסיטה היטיח כלפיו סטודנט גרמני מילת גנאי אנטישמית גסה.

“שמעתי את המילה”. סיפר לי בקול נכאים, “היא פגעה בי כמו מכה, ולא יכולתי להתכחש לה כמי שאינו שומע. כל הנוכחים ראו זאת ונהגו ממבוכתי. מה יכולתי לעשות? לתבוע את המעליב לדו־קרב? הלא כבר מזמן מסרבים החוגים האלה לתת ליהודי את הכבוד של דו־קרב. קשה לי מאד לשאת את הבזיון!”

“מה משמע בזיון ועלבון?”, ניסיתי לנחם אותו, “האם תלוי כבודך בכל ברנש גס? כל עוד אתה תמים עם עצמך, כל עוד נפשך נקיה מעוול, איש לא יהיה מסוגל לפגוע בכבודך.”

“אמנם דבריך נראים לי לגבי עצמי. אבל קשה לי להשלים עם השפלת היהדות.”

“אל תדאג ליהדות, כבודה בעינו עומד כבר זה אלפי שנים. סטודנט בווארי שיכור לא יצליח להשפיל את היהדות או את עם ישראל”

כך דיברתי אל לב הבחור, ונדמה לי, שעזרתי לו להתגבר על משבר זה. אולם אינני יודע, כיצד החזיק מעמד במשברים קשים יותר בבוא שנות השלושים. אפילו שמו נשתכח ממני.

כל חומרת הסכנה התחוורה לי לרגלי חוויה פשוטה מאד. ישבתי ברכבת־מאספת של נשים, שברשותן חבילות וסלים גדולים, הרבו לשוחח ביניהן על התיקרות, על השביתות המרובות ובכלל על הזמנים הקשים. כל הצרות האלה לא היו קיימות ‘בימים שעברו’. הלואי והיה עוד יושב מלך במינכן ודואג לסדר, למידות טובות וליראת שמיים! פתאום אמרה אחת הנשים בהדגשה מיוחדת: “אבל היטלר במינכן זהו איש מצליח! הוא יודע להשליט משמעת מופתית בין אנשיו הצעירים!”

משמעת! תרופת־פלא זו נחשבה בעיני גרמנים זעיר־בורגנים לנכס לאומי שאין כמוהו. אם איזה היטלר אחד – שמעתי שם זה כעת לראשונה – ידע להשתמש באמצעי זה, מן הדין שהאיש ההוא יכבוש לו עתיד בגרמניה. כברק ירדה הכרה זו לתודעתי כבר אז, באביב 1920, בשבתי ברכבת הנאלחת ההיא. ועוד דבר אחד נתחוור לי למשמע השם היטלר: כאן הופיע לראשונה לא צורר היהודים כשאר הצוררים, אלא התגלמות הרשע.

ובעלות האיש ההוא לשלטון בינואר 1933, אמר לי ליבי, כי השטן לקח בידו את הגה העולם, ואחריו צעדו צבאות גרמנים ‘במשמעת מופתית’.


 

פרקו השני של הרומאן

(1934, 1928)


לאחר שנכנסנו לברית הנשואין, התחילה אשתי רות לספר לי סיפורים, שיתרונם בזה, שלא בדמיון אלא במציאות יסודם. היא סיפרה על ארץ־ישראל, בה ישבה כבר זה ארבע שנים. לשם רצינו לעלות במשותף בקרוב, כך ששנת נישואינו הראשונה תהיה האחרונה לשבתי באירופה. כי השנה היתה שנת 1933…

מה ששמעתי מפי רות, שבה את לבי. היא סיפרה על גורלות משונים, על אנשים שהוכיחו עצמם בא"י ועל אחרים שנכשלו. שמעתי על עבודה מפרכת שנעשתה בידי צעירים אמיצים ללא ליאות, וכן גם על נדיבות־לב וגדולת נפש.

בין הנשים, אותן העריצה רות, היתה מנהלת בית תינוקות. כבר מזמן השתקעה בארץ, פעלה גדולות ועזרה לבני־אדם רבים. אהבתה האמהית היתה נתונה לא רק לתינוקות שהופקדו לטיפולה – גם החניכות הצעירות, שעבדו ולמדו בבית, מצאו תמיד הבנה וסיוע אצלה, לפעמים אף עידוד מוסרי; כי לא כל הנערות האלה באו ממשפחות מסודרות, על אחדות מהן עברו ימי נעורים קשים.

“ביניהן הכרתי אחת גלמודה לגמרי, שעליה העיק יגון קשה,” סיפרה לי רות בשעת טיול ביערות ארץ סאר. "לעת הכרותנו התגברה כבר על המשבר הקשה ביותר בחייה. עודנה צעירה, בתחילת העשרים. אך בשל דמותה העדינה ופניה החמודים והגלויים נראתה צעירה עוד יותר. אבל כבר ילדה תינוקת – באותו המוסד, בו עבדה כמתלמדת ובו המשיכה בעבודתה גם כעת אחרי הלידה. המנהלת בטובה אספה אותה למוסד ונתנה לה עבודה מיד עם בואה מגרמניה, כשהיא אובדת עצות וחסרת ישע בחודש חמישי להריון.

אף פעם לא סיפרה לי הנערה – נקרא לה חנה – מי הוא אביה של ילדתה. כנראה עודנו חי בגרמניה. ייתכן, שלעולם לא אדע מדוע לא נשא את חנה לאשה. אבל כל מה שקרה אותה כאן בארץ, סיפרה לי בכנות. הסיפור קוסם לי כל כך, שגם אתה צריך לדעת אותו?

רות הפסיקה את סיפורה, כי התישבנו על ספסל, ושם לא היינו לבדנו. כבר אחרי מנוחה קצרה ביקשתי להמשיך בטיול, משום מה ריתק אותי הסיפור במידה הולכת וגוברת.

בליל־שבת אחד באה חנה בין הבריות לראשונה אחרי הגיעה ארצה. הלא יוצאי גרמניה – אז בשנת 1929 לא יותר ממאתיים משפחות בכל הארץ – מצאו מיד בית פתוח אצל בני עדתם. אך חנה השקועה ביגונה נמנעה עד כה מלצאת מבית חסותה. במקרה הכירה בכל זאת אישה צעירה, שקידמה פניה בהרבה הבנה ולבביות. ביום ששי זה הפצירה בה מרים – כך שמה של האישה הצעירה – לאמור: “הערב אנו מוזמנים אצל משפחת המבורגר, בעלי ואני ועוד כמה חברים. נא תצטרפי גם את! ההמבורגרים ישמחו.”

אבל הלא אינני מכירה אף אחד מקבוצה זו. איך אוכל להידחק לתוך החוג ללא הזמנה? נוסף לכך, אין לי מצב הרוח…"

“שטויות, די התבודדת כל הזמן. אצלנו אין מקפידים על כללי הטקס. אורח לשבת תמיד מתקבל ברצון. בשעה שמונה אבוא לקחת אותך.”

כך לא נשארה ברירה לחנה, אלא הלכה עם מרים למשפחת המבורגר.

בין האורחים הנוכחים היה גם חקלאי צעיר ששמו משה, בעל משק באחד המושבים. במרץ ובהתלהבות עיבד את משקו הקטן כבר זה כמה שנים. משה זה היה בין צעירינו המצויינים, חלוץ במלוא מובן המילה, להוט אחרי עבודה בשדה וחסון בשל העבודה. בכל זאת לא נתקשחה נפשו בעול חיים קשים אלו. נפש עדינה שכנה בגופו החסון. הוא אהב את הבהמות, אותן גידל במשקו, ולא הרשה לעצמו אוכל ושתיה, עד שלא האכיל אותן על הצד הטוב ביותר. כל אהבתו היתה נתונה לילדים, תמיד מצא פנאי לשחק איתם. גם הילדים הגדולים הרגישו את אהדתו, לעיתים באו ועזרו לו בעבודתו. עד כדי כך נרתק למשקו, שעוד לא הרבה לסייר ולהתבונן בארץ. ביקור זה בעיר אצל חבריו הותיקים המבורגר – רק למשך שבת אחת – היה אחת האתנחתות הנדירות, שהרשה לעצמו בעבודתו.

עוד באותו ליל־שבת נתגלה, שנמשך אל חנה. כל הערב שוחח איתה, כאילו לא היתה קיימת נפש־חי זולת שניהם. גם לאחר שההתפזרה המסיבה, כשליוו הזוג המבורגר את חנה הביתה, הצטרף אליהם, בלבביות רבה הודתה חנה לשלושתם על הערב היפה, כאשר נפרדה מהם ליד דלתו של בית התינוקות.

בדרך חזרה לדירת הזוג מילא משה את פיו מים. בהיותם כבר בבית, כשהקימו את המיטה המתקפלת למשה, אמר הלה מתוך דחף פתאומי:

“הלא אתם מכירים את חנה כבר זה זמן־מה, נא תספרו לי עוד משהו על חייה!” האישה ראתה צורך בכך, להביא את הבחור ליד התפכחות, בטרם תאחז האהבה לחנה בכל ליבו, ואמרה בהבלטה:

“למען תדע מראש: לחנה יש ילדה בעודנה רווקה?”

משה, בלי לענות מילה, פנה למיטתו באמרו: “ליל מנוחה”. זמן רב נדדה שנתו. לא עצם העובדה, שלחנה יש ילדה, הטרידה אותו, אך הוא נפגע מן הצורה, בה הודיעה לו האישה את החדשה המרעישה.“עוד קיים אפוא משפט קדום כנגד הילד הבלתי חוקי”, חשב לעצמו. “אולי היא פעוטה מתוקה מאד. מן הראוי שאכיר אותה מקרוב.” עוד הרבה דברים עלו על דעתו. דוקא אסונה של חנה והמצב של חוסר־ישע בו היתה נתונה, קרבו אותה עוד יותר אל ליבו. וזו היתה מחשבתו האחרונה לפני הרדמו: כמה טוב, שחנה היא רווקה! אם כן הלא אוכל לשאול אותה, אם רצונה להיות אשתי!"

למחרת בבוקר ערך משה ביקור בבית התינוקות. לחנה היה חדר משלה, בו ניתן לה לטפל היא עצמה בבתה הפעוטה. היכנס משה גמרה זה עתה לרחוץ את התינוקת והשכיבה אותה שוב במיטתה. שני הצעירים היו שרויים במבוכה מסויימת. אך מיד אמר משה, כאילו אין מצב טבעי יותר מזה:

“הלא זוהי התינוקת שלך, לא כן?”

“כן, מנין ידוע לך כבר?”

חבריך הטובים מיהרו אמש לספר לי זאת", השיב משה בנימה של תרעומת.

“אין דבר, בכל זאת הם אנשים טובים”, הרגיעה אותו חנה. “סוף סוף במוקדם או במאוחר היה נודע לך הדבר.”

עתה פנה משה אל היצור הקטן והתחיל מיד לשחק אתו ולהשתעשע בו. אושר רב חשה חנה, שאין הילדה הזאת מהווה מכשול לרגשי האהבה שהתעורר בלב שניהם, אלא להיפך גורם נוסף להתקרבות.

כשעליתי ארצה בסתו 1929". המשיכה רות, “נכנסו חנה ומזה כבר בבית הנשואין. הקטנה אומצה על ידי משה, ועד מהרה נולדו לשניהם עוד שני ילדים. חנה העדינה התגברה יפה על העבודה המרובה למען שלושת ילדיה ולמען הבית והמשק. כי באהבתו של בעלה הטוב היא מוצאת חוסן וסיפוק לחייה”.

רות גמרה את סיפורה. אני האזנתי לדבריה כל הזמן במתיחות הולכת וגוברת. בהמשך כל הסיפור בערה השאלה על שפתי, אך התאפקתי עד ה“הפי אנד”. עתה נפלטה מפי ללא מעצור:

“האם תוכלי לציין את תאריך לידתה המדויק של הילדה הראשונה?”

“את היום המדויק אינני יודעת, כל הלא אז לא נמצאתי בארץ, אבל מן הדין שהיה באביב 1929.”

“נא אמרי לי, האם אולי שמה הנכון של חנה שלך – הילדה נ.?”

אילו היה עץ האורן שתחתו עמדנו, משיר כפרי בשל אגוז קוקוס היתה התפתעתה של רות גדולה יותר.

“מניין נודע לך הדבר הזה?” קראה בהתרגשות רבה מאד.

אולם אני – בהיותי שמח, שבסופו של דבר עברה היזמה לידי – אמרתי בשלווה גמורה:

“מה שסיפרת לי, הרי זה הפרק השני של הרומאן. לפרק הראשון אני עצמי הייתי עד. אבל איננו אידיאלי ומשמח באותה מידה כמו פרקך השני”.


* * *

לקראת סוף שנות העשרים למאה הגיעה תנועת הנוער היהודית בגרמניה לידי התפתחות ניכרת. הצעירים האלה הרגישו – יותר מן הדור הבא בימים, – כי צפויה לעולמם מהפכה. רבים מהם התוו לעצמם כבר את הדרך לארץ ישראל. אחרים שאפו לעת עתה רק לאיחוד הלבבות ולהעמקת תודעתם היהודית. היות וכל משענת אחרת נעשתה מפוקפקת, רצו להישען על יהדותם ועל אחיהם היהודים בני גילם.

אני ישבתי אז בבמברג, כרב העיר – הייתי בן שלושים ומעלה – חשתי חובה ונטיה באחת, להעמיד את כוחותי לרשות תנועת הנוער. דבר זה גרם לי עבודה רבה, סיפוק־נפש רב, לפעמים אף בעיות. לעיתים ערכנו פגישות בין קבוצות קטנות, פעמים אחדות גם כנסים גדולים, בהם השתתפו מאות צעירים. פעם אחת נפגשנו כולנו בועידה רבת רושם באחת מעריה היפות ביותר של גרמניה.

גם הילדה נ. נכחה כנציגת סניפה בעיר בוארית אחת. היטב הכרתיה, כי כבר מזמן שיתפתי פעולה איתה והערכתיה כחברה נאמנה ומסורה לענין בהתלהבות. בראותי אותה כעת נתרשמתי מהשראת האושר, בה ברכה אותי בתקיעת כף,“כאילו היא מתהלכת על עננים”, חשבתי.

“ובכן הילדה”, אמרתי אליה, “כנראה אינך מרגישה כאן ברע?”

“בהחלט לא, ימים אלה הם נהדרים! וכמה מקסימה העיר הזאת!”

בהמשך הועידה לא ראיתה עוד.

חדשים אחדים אחרי כן – מרוב עבודה חדשה שכחתי כמעט אותה הועידה – ביקש בטלפון לבקרני מר נ., אביה של הילדה. צליל קולו לא היה מבשר טובות. ואכן, מה שסיפר מר נ., היה רחוק מאד מלשמח אותי.

למצב־הרוח המרומם של הילדה, אשר הפתיעני אז, היתה סיבה מוחשית מאד. היא עשתה הכרה עם אדם צעיר, ועד מהרה השתזרו ביניהם רגשות שהיו יותר מידידידותיים. שכרון אחז בשני הצעירים, וכתוצאה מרגע אחד של פריקת־עול ישב עתה לפני אב עצוב, שציפה ממני עצה וסיוע. הילדה נכנסה להריון!

יהיה מה שיהיה, עלינו להניע את האדם הצעיר, שישא את הילדה שלנו. אחרת לא נוכל לחיות עם בושה כזאת; בעיקר אשתי לא היתה עוד מאריכה ימים! עליך לעזור לנו!"

“כיצד אתה מתאר לך זאת?” שאלתי במבוכה, אך כשם שנבהלתי, כך נגע עד ליבי בטחונו בי.

“ניסע שנינו לעיר ג.! שם חי אדם צעיר, שהוא דוקטור למשפטים, גם הוריו מכובדים על הבריות. אם אתה כרב תדבר עם המשפחה, יתרשמו מדבריך.”

נענעתי בראשי. “אני חושש, שבשאלות כאלה לא יוכל אדם זר להשפיע השפעה רבה, אף אם הוא רב. אבל אני מכיר את רבה של קהילת ג., שהוא חברי ללימודים. הוא בודאי מסוגל יותר ממני לדבר עם אנשים אלה, כי הוא רועה נפשות בקהילתם ואולי אותו הבחור בין תלמידיו.”

דברים אלה נתקבלו על דעת מר נ. אבל כשאמרתי, שברצוני לכתוב לחברי בעיר ג. מכתב מפורט, הוסיף להפציר בי:

“מכתב לא יפעל במידה מספקת. נא דבר בעל־פה אל לב חברך ותאר לו את המקרה בלבביות של השתתפות אישית! קריאה ישירה כזאת תגע אל ליבו. אולי תוכלו שניכם במשותף להשפיע על המשפחה, אנא סע לעיר ג., אני אלווה אותך לשם !”

לא יכולתי לסרב לבקשתו, אע"פ שלא תליתי תקוות רבות בכל המבצע.. כי מאחר שהבחור, שנודעה לו כבר האמת על ידי הילדה לא הביע, מתוך דחף ראשון, את נכונותו לצאת ידי חובת־כבוד זו, הרי אף בקשות והפצרות לא יניעו אותו לעשות כך. זאת ועוד: אפילו נשכנע אותו כעת – האם יש להניח שנשואין כאלה, שיסודם כפיה, יביאו אושר לשני בעלי הזוג? אבל רציתי להוכיח למר נ. ולהילדה המסכנה, שאני שותף ליגונם ושלא אמנע את עזרתי.

חברי בעיר ג. התרשם מאד מסיפורי, לפי כל הנראה, והוא השתדל מאד לשכנע את המשפחה הידועה לו היטב. אך מראש נתחוור, שכל השידולים היו לשוא. בעיקר אימו של הבחור יצאה מכליה. איך יוכל כבוד הרב לדרוש דבר כזה! – אמרה. לשם כך נתנו לנער להתמחות במשך שנים כה רבות, למען “יתבזבז” עתה לנערה הלזו?! כל הקארירה שלו מוטלת על הכף! דוקא כעת, אחר שעמד בהצטיינות בכל בחינותיו לרבות בחינת הדוקטוראט, נפתחו לפניו סיכויים מזהירים, על כל זאת יוותר ויסכים לירידה בסלם החברה בגלל נשואין כאלה? לא ולא!

ומה אמר הדוקטור הצעיר? הוא התבצר מאחורי הוריו. לאחר שהם התנגדו לנשואין עם הילדה בהחלטיות כזאת, לא יוכל להעליב אותם ולפעול נגד רצונם. כיבוד אב ואם הוא נר לרגליו – אמר.

בעגמת נפש נסעתי הביתה עם מר נ. וניסיתי לנחמו. הלא איננו חיים בימי הביניים, אמרתי, וכיום לא יטיל ילד בלתי חוקי דופי על כל המשפחה. אולי דוקא מן הילד הזה יהנו סבו וסבתו הנאה מרובה. אבל מר נ. כמעט לא האזין לדברי. כבר היה עסוק בתכנית חדשה, ועוד בנסיעה הזאת גילה לי אותה.

“מה דעתך, אם נשלח את הילדה לארץ ישראל? הלא תמיד היו לה נטיות ציוניות, ואם תעלה כעת לשם, איש לא יתפלא. ילד יולד שם, ואף לאחד בעירנו לא יוודע דבר. באופן כזה תיחסך ממנו החרפה.”

יכול להיות, שהעמדתי פנים חמוצות בשמעי את הפתרון הנהדר הזה. בעיני היתה ארץ ישראל מטרה נשגבה וקדושה מכדי לראותה כראות מקלט ובית־מחסה לאמהות רווקות ולילדים בלתי רצויים. יתכן, שעוד לפני חצי שנה היו מר נ. ואשתו מתנגדים בכל לשון של התנגדות, אילו הילדה הביעה את רצונה לעזוב אותם ולעלות לארץ ישראל. אבל כעת העריכו את הארץ כאמצעי להתפטר מבתם זו “שסטתה מן הדרך”.

כבר רציתי לתת תשובה תוך מורת־רוח, והנה עלתה לנגד עיני דמותה של הילדה הקטנה והמסכנה. בבטחון גמור חשבתי, כי ארץ ישראל מהווה רפואה לנפשה. לפחות ייחסך ממנה שם להאזין לבכיית הוריה על “החרפה”. שם תמצא יותר הבנה, יותר חיבה ופחות משפטים קדומים. על כן לא עניתי אלא: “תכניתך היא טובה, מר נ., נא תבצע אותה!”

ברוך ה', הרכבת התקרבה לבמברג! נפרדתי ממר נ. וירדתי, בעוד שהוא המשיך באותה רכבת.

כבר כעבור זמן קצר קיבלתי מכתב מהילדה בדברי תודה ופרידה. עניתי בשורות אחדות, בהן הבעתי לה את מיטב איחולי.

לאחר מכן הוטלו עלי שוב תפקידים חדשים ובעיות ממין אחר לגמרי. המקרה של הילדה נ. נדחק לשולי תודעתי. זהו טבע האדם: הוא נוטה לשכוח רשמים קשים. כך גם אני השלכתי מאחורי גבי את הכול: את קשיות ליבם של האנשים בעיר ג. ואת גאוותם הנבובה בקארירה העתידה של “אדון דוקטור” שלהם, את בוגדנותו של בנם חלוש האופי, את פחדם המופרז של משפחת נ. בפני “החברה”. כל זה שקע כליל בתהום הנשיה, כאשר בימי שלטון הנאצים התמוטטה החברה הלזו עד כדי כך, שהקארירה של דוקטור יהודי למשפטים לא שקלה עוד אפילו בחמש פרוטות.

לעולם לא פיללתי, שהרומאן יימשך עד לסיום כל כך שמח"

כך גמרתי את סיפורי לרות. “מן הפרק השני שלך נהניתי הנאה רבה! אכן אז בשנת 1928 ניחשתי אל נכון: ארץ ישראל תיקנה מה שעיוותו האנשים העלובים הללו, בטרם נהרס עולמם. יאה היה לו ל”אדון דוקטור" ללמוד תורת אנוש אצל החקלאי משה. אשרינו שיש לנו ארץ־ישראל!"


* * *

היום בשנת 1965, אוכל להוסיף לרומאן עוד פרק שלישי. הרי הוא קצר ומעודד וגם רגוע. נשואי משה והילדה נשארו תקינים ללא צל במשך כארבע עשרות בשנים. עוד היום הם יושבים על אדמתם. ילדיהם גדלו והעניקו להם נכדים.

מן השנים הראשונות לנשואי הילדה ומשה עלי עוד למסור, שהשניים הצליחו להוציא מגרמניה את אמה של הילדה – אחרי מות בעלה בעוד מועד בהתקרב “הפתרון הסופי”. האישה הזקנה סיימה את חייב בשלום בכפר, וזכתה עוד לשבוע עוד רוב נחת מנכדיה. אכן גם הנערה הבלתי רצויה, ”קלון המשפחה", עזרה להאיר באור אהבתה את שנותיה האחרונות של סבתה.


 

שנים גורליות בחבל הסאר


בשנת 1929 התחלתי לכהן כרב בחבל הסאר, ובינואר 1935 עליתי ארצה ישראל. בין חמש השנים האלה היו שתיים, שהעמידו אותי בפני תפקידים, שחרגו בהרבה ממסגרת העבודה הקהילתית, חינוכית וסוציאלית. בשנים ההן, 11933 ו–1934, כאשר התבסס בגרמניה משטר הנאצים, היה חבל הסאר מוקד לאירועים יהודיים ומעין גשר מן "הרייך השלישי' אל הדמוקריות המערביות. היהודים על גדות הסאר נצטוו להגיש עזרת אחים לפליטים המרובים, שעברו־חלפו בארצם הקטנה, בו בזמן שהם עצמם חרדו וחששו מפני עתידם הם – החרדה הולכת וגוברת. הלא בינואר 1935 עתידה לבוא ההכרעה על גורלם.

מאז שנת 1920 עמד חבל הסאר תחת משטר של חבר הלאומים. וועדה מושלת, שהיא אחראית לחבר הלאומים, שבין חבריה אנגלי אחד ויוגוסלבי אחד, אחזה בהגה השלטון. לפי חוזה ורסייל ייערך כעבור 15 שנה משאל עם, אשר יכריע ויקבע, אם יסופח החבל לצרפת או לגרמניה, או אם יישאר מדינה בפני עצמה (סטטוס קוו).

ליהודי ארץ סאר – ששת אלפים נפשות – לא היו קיימות בעיות ספציפיות עד שנת 1933. הם דיברו גרמנית כמו שאר התושבים, התיחסו אליהם בטוב. היהודים היו וותיקים בארץ, ואלה שנוספו במשך השנים, באו מחבל הריין והפלטינום, מיעוטם מאלזאס הצרפתית. אילו התקיים משאל עם בשנת 1930, יתכן מאד, שרוב היהודים היו מצביעים למען גרמניה.

פני הדברים השתנו, כאשר עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ורבים מבין קורבנותיהן של הרדיפות הראשונות במארס 1933 ביקשו מחסה ליד הסאר. במו עינינו ראינו יהודים, שעברו עינויים ונפגעו בנפשם ובגופם, כך נודע לנו כבר בשלב מוקדם זה פרצופו האמיתי של הנאציסם. אפשר אפוא להבין, שעתה ניסינו למנוע את סיפוח הסאר לגרמניה, כי משמעות סיפוח זה עתידה להביא חורבן יהדות סאר.

אבל לעת עתה עמדו במרכז מאמצינו שתי בעיות אחרות: הסיוע לפליטים והטיפול בבני הנוער שלנו. היהודים, שמצאו מפלט אצלנו, נתרוששו בין־לילה מכל אשר להם, מביתם וממשלוח־ידם, רבים מהם היו חרדים לגורל בני משפחותיהם, שנשארו ברייך השלישי. לא אצטרך לתאר על כל פרטיהם את התפקידים, שנבעו מכך בשבילי ובשביל חברי לעבודה. מצוה היה עלי לנחם ולעודד. לספק צורכי רעבים, להמליץ לפני השלטונות לטובת אלה שנזקקו לרשיון מקלט ולעזור לאחרים להמשיך דרכם. כתבתי מכתבים רבים לצרפת ולארצות אחרות, בהם ביקשתי סיוע וקליטה לפליט זה או אחר.

באותו הזמן ראינו חובה לעצמנו, לכוון את חינוכם של ילדינו וצעירינו לקראת עתידם הלוטה בערפל, כלומר לדאוג להכשרה במקצועות חדשים ולהקים בית ספר עממי יהודי. גם הדברים האלה נבעו מצורכי השעה. כי עד מהרה הושפעה אוכלוסיית הסאר מן הרוח האנטישמית שנשבה בגרמניה, כך שילדינו סבלו בבתי הספר הכלליים משנאתם של מוריהם וחבריהם המוסתים מחמת התעמולה הנאצית. אווירת חיבה בבית הספר וחינוך יהודי – זה מה שהיה דרוש לילדינו, למען יהיו מצויידים בכוח התנגדות במלחמת הקיום שעמדה לפניהם.

בית ספרנו נוסד באביב 1934 בסימן טוב. כי מרצוננו החופשי ולא לפי צו השלטונות, ייסדנו את בית הספר, וממשלת הסאר עמדה לימיננו במשימה זו באהדה רבה. על ידי כך קיבלנו מורים טובים וכל הציוד הדרוש. לכן שמר בית הספר על רמתו הגבוהה, גם מאוחר יותר בתקופת שלטון הנאצים, ופעל לברכה עד לפירוק הקהילה בשנת 1939.

עד כה לא נשתנתה בהרבה משימתי בחבל הסאר ממשימתו של כל רב אחר. אך בה במידה שהתקרב משאל העם, ראיתי חובה לעצמי להשתתף ב’מלחמת מגן', שהיתה שונה מאד מכל מה שנכלל אז במושג ‘התגוננות בפני.אנטישמיות’. כי במקרה זה לא היתה מגמתנו, להוכיח לנאצים על ידי ‘הסברה’, שדעותיהם מוטעות. כבר מאז ומתמיד חשבתי שיטה זו למעשה שטות ולחסרת סיכוי – וכל שכן עתה. אלא כוונתנו היתה, למנוע את השואה מיהודי הסאר, אשר ראו את גורל אחיהם בגרמניה וידעו היטב את הצפוי לעצמם. מכל מקום עוד לא אבדה התקוה, שתוצאה טובה של משאל העם תבנה להם עתיד בארץ הסאר. אמנם נתמעטו סיכויי ‘סטטוס קוו’ מדי חודש בחודשו מחמת התעמולה הפרועה של ‘החזית הגרמנית’, שכוונתה הפחיד את האוכלוסיה, וכן מחמת חולשת שלטונותיו של חבר הלאומים, שלא העזו לנקוט צעדים ממשיים כנגד הטרור הרוחני לעיתים גם הפיזי.

על כן רצינו לפחות להשיג, שבמקרה סיפוח הסאר לגרמניה לא יסגרו היהודים חסרי המגן לשרירות ליבם של הנאצים. היה אפוא עלינו להפעיל הסברה ממין חדש. כלומר להסביר לממשלות הנאורות, לחבר הלאומים ואף ליהודי חו"ל – שתמימותם עברה פעמים כל גבול! – את המתרחש ליד הסאר ואת הסכנות, שאיימו שם על שלום העולם.

כי החזית הגרמנית עשתה ככל יכולתה כדי להשתיק את בעיית היהודים או לפחות לבטל את ערכה. אמנם לא הבטיחה מאומה ליהודים לגבי גורלם בעתיד, אלא הסתפקה בכך, לנקר עיני אנשי חו"ל, כאילו כלל לא קיימת בעיה יהודית בחבל סאר ולהצהיר בתמימות מעושה: “על גדות הסאר – שלום. ביהודים איש לא פוגע לרעה” אבל אנו ידענו את האמת, כי יום־יום ראינו את הטרור. אסתפק בדוגמה אחת: כל מי שקנה ברחוב את השבועון ‘ווסטלנד’, בטאון הסאר החופשי, צולם בו במקום “למען נזכור בוגדים אלה לעתיד לבוא” – כך אמרו אנשי החזית הגרמנית בפומבי. איומים כאלה ומעשי הפחדה אחרים הבאנו לידיעת הציבור העולמי, למען ידע להעריך את חומרת המצב.


יחד עם זה השתדלנו לחזק את ידי האנשים והמפלגות בפנים חבל הסאר, שהיו בין מצדדי סטטוס קוו. כי כל מאמר וכל דעה, שהובעה לטובת עניננו, הגבירו את הלחץ של חבר הלאומים, למען יתן ערבויות להגנת המיעוטים.

את כל העבודה הזאת יכולנו לעשות רק במחתרת, כי אחרת היינו מסכנים את חיי היהודים, שנמצאו עוד בגרמניה. הלא זוהי הבעיה, שהופיעה לעיתים כה קרובות בתולדות עם ישראל: אחינו היו בני־ערובות ביד האויבים. אם כן נאלצנו לפעול בזהירות רבה.

אישים אחדים מכל המפלגות היהודיות, אך בלתי תלויים בהן היו מהווים ועדה אשר פעלה בעילום־שם באגף האחורי של בית אחד מחבריה. אני הצטרפתי לוועדה זו, חיברנו דו“חים ותזכירים, שנשלחו לאנשים ולארגונים יהודיים ולא־יהודיים בחוץ לארץ. מכתבים אלה אף פעם לא נמסרו לדואר בסארבריקן, אלא מעבר לגבול הצרפתי. כשיחות טלפון השתמשנו בשפת צופן. לעיתים יצאנו לנסיעות לשם מו”מ עם משרד הקונגרס היהודי העולמי (ד"ר נחום גולדמן) או עם נציגי חבר הלאומים.

כבטאון שימש לנו שבועון הקהילה, שהיה קיים כבר מזמן, הופיע עתה בצורה מורחבת. עיתון זה שלחנו לחוגי ממשלת הסאר וחבר הלאומים, ושם נקרא בתשומת־לב רבה. לא נאמרה בו אף מילה אחת של תעמולה למען סטטוס קוו, כי נאלצנו להימנע מהצהרה פוליטית כזאת מתוך הטעמים האמורים. (ממילא לא היה צורך בכך, כי כל יהודי יודע היטב, כיצד עליו להצביע.) אבל עלון קהילתי צנוע זה שימש לנו בטאון, בו השמענו את חששות יהודי הסאר ואת בעיותיהם הקשורות במשאל־העם. לא היה בזה שום דופי אפילו לדעת ההגונים בין אנשי החזית הגרמנית. באחד המאמרים – למשל – תיארתי את טרור הנאצים ואת איומיהם בחבל הסאר ושאלתי את השאלה הברורה, מה בדעת חבר הלאומים לעשות להגנת ששת אלפים יהודי הסאר, גם כעת גם לעתיד לבוא. כי הלא חבר הלאומים הוא אחראי לחיי אזרחים אלה ולרכושם גם אחרי תום המנדאט שלו – כך כתבתי.

לא אוכל לפסוק, באיזו מידה תרמו עבודה זו ומאמצי ידידינו בפריס ובג’נבה את תרומתם ל’הסכם רומא'. באמצע שנת 1934 הגיעו גרמניה וצרפת ברומא – בחסותו של חבר הלאומים – לידי הסכם, בו נאמר בין השאר:

במקרה שיסופח חבל הסאר על סמך משאל העם לגרמניה,

מתחייבת הממשלה הגרמנית למשך שנה אחת, שלא יירדף אף אחד מתושבי חבר הסאר בגלל עמדתו ומעשיו במלחמת משאל העם או מטעמים גזעיים, בכל משך השנה ההיא יורשה לכל הרוצה בכך לעזוב את חבל הסאר יחד עם רכושו בכסף ובמטלטלין.

הסכם זה מנע מן היהודים לפחות חורבן שלם, כלומר: פרעות, שוד, עינויים וגירוש תוך נישול. הורשה להם לצאת בשלום ולהציל את רכושם במידה שיכלו להחליפו במזומנים. בסוקרנו את הנעשה ליהודי גרמניה והן ליהודי ארצות הכיבוש הגרמני במשך עשר השנים לאחר מכן, עלינו לקרוא לסידור הזה, שחבר הלאומים כפה על ממשלת הנאצים, סידור נוח יחסית.

אבל מבחינה היסטורית יש לומר, כי הסכם רומא הצביע על התבוסנות, ששררה בעולם המערבי נוכח עליית הממלכה הנאצית. המדינות הדמוקראטיות השלימו כבר עם נצחון נאצי בסאר. יתר על כן: הן קיוו, שניצחון זה יביא לידי ‘ארגעה’, כאילו מעתה והלאה, יוותר היטלר על תביעות נוספות. לפי שעה מצא חבר הלאומים פתרון העשוי להציל את יוקרתו –כביכול. ליהודים ניתנה אפשרות אחת, אשר נראתה להם לעיתים כ’רע במיעוטו' בימי הביניים: הורשה להם לקחת את מקל הנדודים באין מפריע!

על כן התחילו יהודים רבים כבר משנת 1934 לחסל את עסקיהם, למען לא יאלצו במאוחר יותר להפקיר אותם. אחרים קיוו עוד לתוצאה נוחה של משאל העם, אך גמרו אומר, לצאת בשנת החסות, אם תתאכזב תקוותם. רק חלק קטן מן הקהילה היו מוכנים להישאר בחבל הסאר לעת עתה גם בשלטון הנאצים. היו אלה בעיקר חסרי נכסים, אשר הסיקו את המסקנה שעוד חזון למועד כדי לצאת לדרך בחוסר־כול. על כל צרה שלא תבוא היה קיים מקום נסתר נוח לבריחה ליד בית הקברות היהודי בסאר־בריקן סמוך לגבול הצרפתי. מי נביא אשר ידע, שדווקא במקום הזה לרגלי גבעות שפיכרן תתלקח מלחמת העולם השניה!

אנחנו חברי הוועדה ראינו חובה למאמץ עליון גם אחרי הסכם רומא, כדי לחזק את החזית של סטטוס קוו. כי גורמים

שונים היו עדיין לוטים בערפל למשל, עוד לא נתבהר, איזו עמדה עתידה לקבוע הכנסיה הקתולית. היא הורתה לכמרים, שיאמרו לאנשי האמונה, כי בשאלת משאל העם “יכריע כל אחד בהתאם למצפונו הנוצרי”. רק סמוך ליום המשאל נכנעו הבישופים, שישבו בטריאר ובשפייר – כלומר בממלכת הנאצית! – והוציאו את הסיסמא, שכל אחד חייב להצביע למען גרמניה.

כניעת הבישופים לא באה תחת לחץ גרמניה בלבד, אלא מקורה גם במדיניות הווטיקאן, ביתר דיוק: מדיניות פיוס ה־12, אשר כבר אז, בשנת 1934, בתור מזכיר החוץ של הכיסא הקדוש – שמו היה פצ’לי – הפעיל השפעה מכרעת על האפיפיור דאז פיוס ה־11. הרבה דברי ביקורת חריפה נתפרסמו על חולשת פיוס ה־12 כלפי הממשלה הנאצית. חולשה שנתגלתה בעיקר בשנות 1940 עד 1944. אני אוכל להעיד רק עדות אחת: עוד בשנת 1933 במחצית הראשונה של 1934 נקטו כמרים רבים בחבל הסאר עמדה תקיפה כנגד משטר הנאצים והביעו דברי סלידה בפני האידיולוגיה האלילית שלהם ואף דברי אהדה כלפי היהודים. ואילו לקראת סף שנת 1934 נשתתקו פתאום קולות אלו, והבטאונים הקתוליים תיאמו עצמם לסגנון החזית הגרמנית. מפנה זה בא בלי ספק לפי הוראת הווטיקאן והוא מחזק את הביקורת נגד הקו הפרו־גרמני של פצ’לי, אשר מצד אחד נרתע לעורר את חמת הנאצים, שמא יבולע לכנסיה בגרמניה, ואשר מאידך קיווה, שהיטלר יבער את הקומוניסם מן העולם.

באותו הזמן, כשהגבירה ממשלת הנאצים את הלחץ על הווטיקאן – יותר נכון: את אותה תערובת של איומים ושידולים – הגיעו גם אלינו אורחים מוזרים מגרמניה. נציגים של ‘איגוד חיילי החזית היהודים’ והופיעו בדירתי, מלווים חברי הוועדה שלנו. הם שאלוני ברורות, אם נראה לי לנכון, שיהודי הסאר יצהירו הצהרת אהדה למען החזית הגרמנית. איגוד החיילים הינו משוכנע, שהצהרה כזאת תעשה “רושם טוב” – אמרו.

“הצהרת אהדה למען אדולף?!” התפרצתי בשצף־קצף, לא יהיה דבר כזה!

“לאט לך!”, ניסה להרגיעני אחד המלווים, "אל תקבע מייד

עמדה כל כך מוחלטת!" עתה דיברתי בסגנון שקט יותר והסברתי לחיילי החזית האמיצים את עמדתי. הצהרה כזאת לא תעשה רושם טוב, אלא תחולל תדהמה ושאט־נפש בכל העולם, כי כל אחד יודע, שבשקר ובחנופה יסודה. ואשר לנאצים, אשר תמיד עברו עלינו בשתיקה ולא הבטיחו לנו מאומה, הרי גם כעת לא ייכמרו רחמיהם באהבת ישראל לרגלי כניעתנו בשעה אחרונה.


“אני מבין היטב את מצבכם הקשה בגרמניה”, הוספתי, “ובהתחשב אתכם התאפקנו במלחמת ההצבעה אולי יותר מן הרצוי לנו, אבל צעד כזה לא יועיל לכם וישחיר את פנינו בעיני כל העולם החופשי.”

לבסוף הכריע זקן וועדתנו את הכף לטובת עמדתי. “הצעד המוצע לא יביא תועלת לשום צד”, אמר. הלוחמים הותיקים הסתלקו חפויי ראש, אולי אף התביישו.

לאחר זמן נוכחתי לדעת, שמסכנים אלה באו לחבל הסאר בפקודת ממשלת הנאצים ובמקביל לפעולה הדיפלומאטית אצל הווטיקאן, המגמה היתה אחת: להשתמש בכהונה מכל הדתות לשם חיזוק החזית הגרמנית. כי עם תמיכת הכהונה היה נצחון גרמני מובטח, כל שכן אם אפילו רב יהודי יצעד בתלם הגרמני! ועוד היום – לאחר שעברו יותר משלושים שנה מאז – אני מציין בגאוה מסויימת, כי אנחנו, יהודי הסאר לא נכנענו ללחץ שהופעל עלינו מברלין. אני שלחנו את שליחי גיבלס חזרה לעומת שבאו.

כך עמדה המחצית השניה של שנת 1934 בסימן מאבק קשה. אני כרב ראיתי חובה לעצמי לחזק את ידיהם של בני קהילתי ולמנוע מהם רוח בהלה והחלטות פזיזות. עצתי להם להכין את הגירתם ביישוב־דעת ולפי תוכנית, למען לא יאלצו למעשי חפזון במקרה כשלון במשאל העם. עיקר דאגותי הקדשתי לבני הנוער, אשר כבר במשך גל השנים למדו מפי גאווה יהודית. חלילה להם להישאר בעול העבדות, אלא יאה להם להתאושש ולהגיע לידי החלטה לבחור בדרך החרות – אף בקורבנות קשים. ואיזו דרך טובה יותר בשביל יהודי צעיר מן הדרך לארץ ישראל, בה נוכל לבנות לנו בית יציב כרוחנו, בה נוכל להופיע כיהודים בלי לשאול, אם אכן נתקבל בסובלנות! תלמידים רבים הבינו לרוחי והלכו בעקבותי לארץ ישראל. הם נמנים עם הטובים ביותר בין צעירי ארצנו.


אך לצערי לא יכולתי להצטמצם בעבודה קהילתית וחינוכית זו. מדי פעם נאלצתי לנסוע לחו“ל ולהשתמש שם בקשרי אל קהילות ואל רבנים. כי נזדקקנו לאמצעים כספיים כדי לתמוך בתעמולת החוגים המקורבים לנו בחבל הסאר. כוחם הכספי היה חלש, בעוד שהחזית הגרמנית נהנתה מאמצעים בלתי מוגבלים, שזרמו אליה מברלין. לא ארבה לספר על עבודה עגומה זו של גביית כספים. לעיתים מצאתי הבנה ועזרה בין יהודי חו”ל. אבל אזכיר דווקא כשלון אחד, כי הוא מאפיין את המצב הפוליטי הכללי.

נסעתי ללונדון, כשאני מצוייד בהמלצות מצויינות. שם לא באה בחשבון מגבית אצל אישים בודדים. כיוון שכל התרומות למען מגמות יהודיות מרוכזות בוועד־הנציגים. פניתי אפוא אל אחד מראשי הוועד, נתקבלתי בביתו בחביבות רבה ונהניתי מאימון אישי ללא סייג. ובכל זאת היתה תרומה, שהעניק לנו הועד. זעומה מאד. בשעת פרידה אמר לי מארחי בגילוי לב את הסיבה לאמור:

“ממשלת הוד מלכותו איננה רואה בעין טובה, אם יתערבו יהודי בריטניה בפרשת משאל העם בחבל הסאר יתר על המידה.”

אם כן, וועד הנציגים ערך גישושים ב“פוריין אופיס” והלה נתן לו הנחיות ברורות! אין ספק: ממשלת בריטניה רצתה למסור להיטלר את חבל הסאר תוך תקווה שנתח־בשר זה ישבור את תאבונו אחת לתמיד! (נהפוך הוא, חל על היטלר הפתגם הצרפתי: ‘התאבון בא בשעת האכילה’.) החלה כבר מדיניות ‘הפיוס’, אותה מדיניות, שהתמוטטה בשנת 1939 בצורה כה אכזרית.

אם אוסיף עוד את עצם העובדה, שבימים ההם – אחרי רצית בארטו – כיהן בצרפת כשר החוץ פיאר לאוואל, היה היה ברור למדי, מדוע חבר הלאומים כולו כבר נקט את הקו התבוסני.

באו ימי משאל העם, ואני יחד עם עוד חברים אחדים של וועדתנו ביקרנו אצל נציגים שונים במועצת חבר הלאומים בג’נבה. פעם אחת תיארנו להם את מצבו של המיעוט היהודי בחבל הסאר. בכל מקום הזדרזו להצביע על התערבויות שבחוזה רומא. נהיה סמוכים ובטוחים ־־ כך הבטיחו לנו כולם – שחבר הלאומים יעמוד בתוקף על ביצוע ערבויות אלו. ספקותינו ודאגותינו העמוקות לא מצאו אוזן קשבת. הם חשבו עוד את היטלר למדינאי ככל המדינאים, את מהותו האמיתית טרם גילו.

מענינת היתה שיחתי עם הנציג הדני. הוא דיבר בהרחבה על משאל העם, שתוצאתו עתידה להיוודע למחרת היום. על חבר הלאומים להכריע בהתאם לתוצאה זו בלבד, אמר לי בחביבות אך ברצינות, גם דניה כיבדה בשנת 1920 את תוצאת משאל העם בשלסוויג, אף על פי שלא מילאה את כל משאלותיה, אמר. כמובן היה זה משל צולע, עד כמה הנמשל מכוּון אל היהודים, שנעקרו מן הסאר, ניתן רק לצאת הפליטים נודדים, ואף מדינה אחת לא נתחייבה לקבלם. אין מה לדבר על זכות להתאזרחות במדינה החדשה.

בבוקר יום 15 בינואר 1935 נודעה תוצאת משאל העם, והרמקולים בכל בתי המלון בג’נבה הכריזו אותה: כמעט 91 אחוז מתושבי הסאר הצביעו למען סיפוח לגרמניה! כן, זהו הפרי לטרור החזית הגרמנית ולחולשת העולם המערבי!

באותו היום בערב קיבל מר אדוארד בנש, שר החוץ הצ’כי, משלחת יהודית, שנמניתי גם אני בין חבריה. ראיון זה נערך לפי בקשתנו, כי רצינו למנוע, שאף הערבויות שבחוזה רומא תוקרבנה על מזבח ההתפייסות.

דברי כולנו התרכזו בבקשה, שיפעיל בנש את כל השפעתו, שלא יפגעו הנאצים שיכורי הנצחון ביהודי הסאר אלא יכבדו את ההתחייבויות. היטב אני עוד זוכר את תשובתו של בנש:

“רבותי, בוודאי אעשה את כל מה שביכולתי, למען תתמלא משאלתכם שהוא גם משאלתי. אך אם אפנה אל הגרמנים במישרין, אעלה חרס בידי. כי אני בין כה וכה מאוס עליהם, ממש כמו הסדין האדום בעיני השור. על כן אפנה אל האנגלים, כי אליהם מתיחסים הגרמנים עוד במידה מסויימת של יראת־כבוד. אני משוכנע, שהמשלחת הבריטית תשיג משהו, ומיד אתקשר איתה.”

לפי הנראה קיים בנש את דברו, וכן השפיעו האנגלים בהצלחה על הממשלה הגרמנית, אשר בעת ההיא עוד לא יכלה להרשות לעצמה, לזלזל ולפגוע בחבר הלאומים בצורה בולטת וגסה. יש לציין את העובדה, שלא נערכו פרעות בהיכנס הגרמנים לארץ הסאר במארס 1935, וכן שהורשו היהודים במשך שנת החסות לעזוב את הארץ באין מפריע. כשכספם ברשותם. גם אלה שנשארו בחבל הסאר לפי רצונם הם עוד אחרי שנת 1936, לא הופלו לטובה, אך גם לא לרעה על אחיהם בגרמניה. רבים מהם הצליחו עוד להימלט ולעבור את הגבול הצרפתי הקרוב בזמן מאוחר יותר. אבל מאלה, שישבו עוד בחבל הסאר עם פרוץ מלחמת העולם השניה, לא ידוע לי אף אחד שנשאר בחיים.

עם כיבוש צרפת בשנת 1940 נפלו אחדים מיהודי הסאר, שחיו אז בצרפת כפליטים, לציפורני הגסטאפו ונהרגו. אך רובם התאקלמו שם מאז שנת 1935 עד כדי כך, שמצאו את הדרכים הנכונות כדי לרדת למחתרת. מספר לא מבוטל מהם חזרו אל גדות הסאר אחרי תום המלחה, והם מהווים כיום את הגרעין לקהילת הסאר החדשה.

וכדי להשלים פרשה זו, אתאר עוד את הדרך שאני עצמי הלכתי. מג’נבה לא חזרתי לסארבריקן, כי לפי המתוכנן מראש היתה ג’נבה התחנה הראשונה בדרכי לארץ ישראל. בבוקר יום ה־16 בינואר יצאתי לעלייתי. מלא על כל גדותיו היה ליבי מחוויות הימים האחרונים, כאשר נסעתי ברכבת מג’נבה בין ההרים המושלגים בכיוון למעברת הסימפלון,. נפשי דאבה על גורלו הטראגי של עמי. לא רק 6000 יהודי הסאר היו מוטלים על כף המאזניים. הם ייצאו אפילו בשן ועין, אם ירחיקו לכת, מוטב לארץ ישראל כמוני. אך נצחונו זה של היטלר היה סימן רע לעתיד. מי יקים תריס בפני תאותו לשלטון? אולי חבר לאומים? לא ייתכן! הלא חולשתו נתגלתה לעיני דווקא בימים אלו בג’נבה. ליבי ניבא לי את הזוועות של משטר נאצי העובר על כל גדותיו של העתיד הקודר הצפוי ליהודי גרמניה ואולי ליהודי כל אירופה.

מלא יגון הפניתי את מחשבותי אל ידידי בסאר, שנשארו שם בדלית ברירה. עול הנאצים יוטל עליהם כבר בעוד חודשיים! אם הייתי צריך להמשיך לשהות אצלם? לא, כי הייתי רק מכביד על הקהילה ומגביר את המצוקתה. כל אלה שעמדו במערכה, חייבים עתה להסתלק – וזאת דווקא בהתחשב עם הנשארים. במקומי יטפל בקהילה רב צעיר, אותו אני עוד הצעתי לה. צאתי לא ייחשב כבריחה, כי אל מולדתו לא יברח היהודי כפליט. זה אלפיים שנה אנו מתפללים: “תוליכנו קוממיות לארצנו!”

הרכבת עברה במנהרות רבות, לבסוף במנהרת סימפלון הארוכה. האם יצא גם עם ישראל אי־פעם מן התהום האפלה, בה נמצא כעת? איך בכלל יוכל עמנו להתקיים בעולם כזה, בו נרצחת החרות? זה עתה ניתנה ליהודי הסאר הזדמנות, שהיא מבחינה היסטורית יוצאת מגדר הרגיל: ניתנה להם הרשות, להתאבק לקיומם בזירה הלאומית. ואכן בקומה זקופה ערכו את מאבקם, ומה היתה תוצאתו? ניתנה להם זכות, לחפש לעצמם גלות חדשה, שתהיה אולי אנושית יותר.

אולם למה להם ללכת אל גלות חדשה? למה להם “לפרוק את הרהיטים מן המכונית בלוקסנבורג בו ביום שיצאה מסארבריקן”? (כך הודיע לי יהודי אחד בגאוה לא מכבר.) אולי ילכו רבים מאחי בעקבותי ויבחרו בדרך הארוכה והקשה יותר, בדרך אל הארץ שלנו? האם לא כדאי לאדם להטיל על עצמו חיי עמל וטרחה, בלבד שיחיה כבן־חורין?

לפני שנתיים ביקר אצלי בסארבריקן ידידי ארנסט סימון, והוא יעץ לי לעודד את יהודי הסאר למשימה הגדולה: שיעלו כולם בצוותא לארץ ישראל. אמנם פעלתי ברוח זו, אף כי לא בהצלחה שלמה. אך ידעתי, רבים ילכו אחרי לארץ ישראל, בראשם רבים מן הנערים והנערות שלי", אותם חינכתי. אתראה איתם בארץ המולדת ואשוחח איתם עברית. אכן יש תקווה לעמנו. עוד קיימת הנבואה: “ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם. ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה”.

דומודוסולה, עיר הגבול האיטלקית! הרכבת יצאה ממנהרת סימפון, וכן יצאתי אני מהירהורי הנוגים. השמש של דרום־

אירופה זרחה. כבר נמצאתי בארץ, שחופיה טובלים באותו הים כמו חופי ארצי. עתה התחלתי לשמוח לקראת העתיד, לקראת התראותי עם אשתי ועם ילדי, שהם עלו ארצה כבר כמה חודשים לפני. הרכבת דהרה לאורך לאגו מג’ורה, שחמדתה מזכירה את ים הכנרת. גברו בליבי בטחה ותקווה לקראת החיים בארץ היפה, בה זורחת השמש בזוהר עוד יותר בהיר מאשר כאן באיטליה. עתה התקרבה הרכבת לעיר הגדולה. ארזתי את חפצי. מילאנו!

חמישה ימים לאחר מכן הגעתי לירושלים. בשכונה הנאה תלפיות ישבה רות עם הילדים כבר זה כמה חודשים, כאן נולד לפני חודשיים בני הרביעי בנימין. רק עכשיו ראיתי אותו לראשונה. ועתה ישבנו כולנו במרפסת האחורית לארוחת הצוהרים, והנה לצד מזרח נפתח לנגד עיני – פלא פלאים! – הנוף הנהדר והנשגב המקיף את האתרים, אשר למשמע שמותיהם כבר מתרוממת נפש יהודי אל־על: חומות ירושלים, הר הזיתים והר הבית! אכן הגעתי, אכן באתי הביתה!


 

מהומות בארץ ישראל

(1936 עד 1939)


מהומות תרצ“ו עד תרצ”ט החלו במבואות יפו. מכוניות, שבהן נסעו יהודים מירושלים ומדרום הארץ בכיוון תל אביב, נעצרו בין מקוה ישראל ליפו על ידי המון ערבי פרוע, שהתנפל על הנוסעים באלות ובמקלות. אני ישבתי בעת ההיא כמורה מחנך בבית הספר החקלאי מקוה ישראל והייתי בין הראשונים, שראו את השלכות המאורעות האלה.

בחול המועד של פסח תרצ"ו ערכנו עוד – רות ואני – טיול לחברון, העיר שכולה ערבית. בדיעבד נראה לי טיול זה העזה הגובלת בקלות דעת. אבל מי פילל בימים ההם של חג, כי יפרצו מאורעות דמים בעוד כעשרה ימים. הן מעולם לא הייתי בחברון. שהינו בירושלים לחופש קצר, מדוע לא ניסע אפוא לחברון ונשוב בערב?

אך אודה ולא אבוש: כל אותו יום חשנו תחושה מוזרה, אפילו מועקה. העיר חברון נראתה לנו תוססת, מלאת התרגשות משונה, מחושמלת. באוטובוס שרו הערבים ללא הפוגות את שיריהם המונוטוניים, שנשמעו כשירי מלחמה, נשמנו לרווחה, כשחזרנו אל קרובינו בירושלים, ובכל זאת לא ניחשנו את אשר עומד להתרחש.

ביום 19 לאפריל 1936 בשעה 12 עמדתי כתמיד בחצר, מקום בו מתאספים התלמידים למפקד העבודה. פתאום פרצו בסערה מכוניות אחדות לחצר, מכונית אחת עמדה ליד בית החולים. (לצורכי התלמידים קיים בית חולים, בו מיטות אחדות, רופא אחד וחובשת אחת.) נהג אחד קרא בקול מנרגש, כי הכביש לתל אביב נחסם על ידי ערבים, אשר התנפלו על מכוניות שונות

והרגו כמה נוסעים. “הנה כאן חלק מן הפצועים!” אמר והצביע על המכונית שעמדה בפתח בית החולים.

יכול להיות שהחוורתי, כי חברי קפולר, המורה לגידול ירקות, פנה אלי לאמור: “עכשיו אתה רואה, זאת היא ארץ ישראל!” בוודאי לא רצה להפחידני, אלא להיפך לחזק את ליבי בהדגישו, שאינני עוד ‘ירוק’, אלא כבר יודע סכנה מה היא. כך מכל מקום הבנתי את דבריו.

תוך רבע שעה השתנו פני מקוה ישראל עד לבלתי הכר. כל כלי הרכב שהיו בדרכם מירושלים ומן הדרום בכיון לתל אביב נאלצו להפסיק נסיעתם במקוה ישראל, כי כאן היתה הנקודה היהודית האחרונה לפני מקום הפורענות, שנמצא במרחק כשני קילומטר לעבר תל אביב. אצלנו מובטח להם מגן ובטחון, הלא אנחנו יישוב יהודי מאורגן, וכמובן מצוייד בנשק־מגן. כמאתיים כלי רכב, ביניהם אוטובוסים ומשאיות כבדות, נכנסו דרך השער – הלא זה המקום, בו נפגשו הרצל וּוילהלם הקיסר – ומילאו את שדרות הדקלים עד בניני בית הספר. עוד פצועים אחדים, ביניהם נשים, הובאו לבית החולים. רובם נפצעו בראשם וזבו דם. אך למזלם היו פצעיהם קלים יותר מכפי שהיה נראה.


בינתיים עבר צבא בריטי בכביש, מצוייד ברכב משוריין, תפס עמדות ליד הכניסה ליפו ופינה את הדרך לתל אביב, תחילה רק לצורכי הצבא. אורחינו בעל־כרחם, מספרם קרוב לאלף, נשארו עוד תקועים במקוה ישראל. מצאתי ביניהם מכירים והזמנתים לדירתנו. רק בערב חודשה התחבורה והמכוניות הסתלקו. עתה בא גם סוף־סוף אוטובוס טעון חמישים ילדינו, בניהם של המורים והפקידים, ביניהם גם שניים שלנו. בבוקר נסעו כתמיד לבית הספר בתל אביב, אך בצהרים לא יכלו לשוב ונאספו על ידי המשטרה. עתה חזרו כשכולם בריאים, אך רעבים מאד.

במקוה ישראל הוכרז מצב חירום והתגוננות. כל זאת נעשה בסתר ובהיעלם מעיני האנגלים. אחרת היו אומרים: “אין לכם צורך במתקני הגנה, אנחנו נגן עליכם!” אך ערכה של החסות הבריטית נתגלה לעינינו בחודשים הבאים בצורה עגומה מאד: החיילים הבריטיים באו תמיד אחרי האסון.


בגבולות שטחנו נבנו עמדות מצוידות בשקי חול, במקומות רמים הוקמו תצפיות. פס של עצי איקליפטוס נגדע, מכיון שמנע את הראיה משומרינו. התלמידים המבוגרים התאמנו באימוני צבא. כל אחד ידע את מקומו בשעת חרום. מי ששמר בלילה, נח למחרת בבוקר וחזר לעבודה בצוהריים.


בלילות נשמעו לעיתים יריות מכיוון יפו, אך התקפה רצינית על מקוה ישראל לא נערכה. הערבים ידעו היטב, שבנקוה היהודית הזאת ישבו שלוש מאות צעירים זריזים ואמיצים, שלא כדאי להתגרות בהם. הערבים העדיפו לירות מן המארב על כלי רכב יהודיים ולהתנפל על בתים מבודדים. באותם הימים, כשקראנו יום־יום עיתון, כיצד התפשט הטירור בכל הארץ, חזרו החיים במקוה ישראל למסלולם הרגיל והמצב נשאר שקט בכל משך הזמן, שישבתי עוד שם.

אבל לא נשארתי בבית הספר החקלאי, שהיה מקום עבודתי הראשון בארץ. נתמלאה משאלתי לנהל בית ספר עממי, היה זה בית ספרה של נהריה, אותה נהריה צפונה לעכו מייסודו של יוסף לוי, בה השתקעו כמה מאות משפחות מיוצאי גרמניה והתחילו לעבד משקים זעירים. עוד לא נתחוור למתישבים מצבם המבודד והמסוכן, כי באו למקום הזה, כדי להפריח את השממה, ועיניהם לשלום. ואכן למזלם השתהו עדיין המהומות, שהתפרצותן הראשונה ראיתי במקוה ישראל כבר באביב 1936, והגיעו לסביבות נהריה רק בשנת 1938. כך הספיקו עוד אנשי נהריה לבצר את מקומם ולהתכונן לקראת הפורענות. בבואי לנהריה בסתיו 1937 שרר שם עוד שקט, אך אירגון "הגנה', שידע ששקט זה לא יאריך ימים, ערך כבר אימונים צבאיים בין התושבים, בנה עמדות והשתדל להשיג נשק־מגן. במסגרת הכנות אלו נשתבץ גם הבית, שאני עמדתי לבנות בדרומה של המושבה, במקום שומם עדיין ומבודד.

תושבים אחדים הניעו בראשם: איזו קלות דעת, ללכת עד “סוף העולם” עם ארבעה ילדים קטנים ולהשתקע במקום בו כמעט אין עדין שכנים! אכן הנקודה עתידה להיות מסוכנת בימים ההם. ממול במזרח השתרעה גבעה, שטרם נכללה בתחום המושבה, וערבים רעו שם את צאנם. בצד דרום נמצא פרדסו של פרסי,

חבר כת הבהאי, אמנם הפרסי היה אוהב שלום, אך פרדסו מתאים מאד כמחבוא לכנופיות מזויינות. מגרשי נחשף אפוא לסכנה משני הכיוונים, מאידך נחשב לעמדת־מגן אידיאלית, ממש עמוד הפינה הדרומית־מזרחית של נהריה כולה. בין כה וכה רציתי לבנות את הבית מבטון מוצק. ההגנה עתידה להגן עליו בתושיה למען כל המושבה. אם כן לא יקרה לנו הרבה – אם בכלל תהיה הגנה חזקה במידה מספקת ותצליח להחזיק מעמד כנגד התקפה רצינית. ולתרום לתפקיד גדול זה את תרומתי – זאת היתה משאלת ליבי. דווקא שם בחוץ, בפינה המסוערת, יקום ביתי!

אנשי ההגנה ביקשו ממני לבנות גג שטוח מבטון מוצק עם מעקה גבוה מן הרגיל, למען יתאים הגג כעמדה מבוצרת. ואני הסכמתי לכל פרטי הסידורים, שההגנה ראתה צורך בהם. כך הוקמה העמדה על גגנו, והחודשים הבאים הוכיחו את חשיבותה האסטרטגית של הנקודה הזאת. לעיתים ירו ערבים מן הגבעה שממול לתוך המושבה. לרוב ללא אבחנה, אך פעמים מן הגבעה שממול לתוך המושבה, לרוב ללא אבחנה, אך פעמים אחדות באש מרוכזת, אז השיבו השומרים על הבית “צרורות” חזקים. וזה היה העיקר, כי בו ברגע שנתקלו הערבים בהתנגדות מאורגנת, שככה מהר התלהבותם. למחרת יום הכיפורים תרצ"ט (6באוקטובר 1938) התכוננו אולי לכבוש את נהריה, כי המטירו אש חזקה מאד לאורך כל החזית המזרחית, שהשתרעה לאורך שניים וחצי קילומטר. אבל היות וכל עמדותינו השיבו אש, נעצרה ההתקפה, עד שהופיע צבא בריטי, אפילו עם מטוסים, וחיסל את הכנופיה. הערבים נהגו אז – וגם במלחמת העצמאות – ביראת־כבוד לנהריה. הם חשבו, שכל תושביה אומנו בצבא הגרמני וצויידו בנשק חדיש ביותר, מה טוב, שלא ידעו את מחסן הנשק שברשותנו משנת 1938: 25 רובים ומקלע פולני אחד! זה האחרון הועלה על גגנו פעמים אחדות.


לנו הביאה העמדה מעל ראשנו אי־נעימות רבה בשל הרעש בלילות. אינני מתכוון לרעש מחריש האזניים בשעת התקפה והשבת אש, כי בלילות אלה בין כה וכה לא עצם איש עיניים, אך בכל לילה נמצאו שומרים על גגנו, וכנגד צינת הלילה התנועעו והתהלכו, כדי להתחמם במקצת, וקול צעדיהם הידהד בכל הבית, כי הבטון הוא מגביר־קול מצויין. שנתי נדדה לעיתים, ועד היום הזה אני סובל מנדודי שינה, – זכר לעמדה על הגג.

נחזור אל ימי בנין הבית. פעם אחת הופסקה עבודת הבניה משך ימים אחדים, כי ההגנה גייסה את כל בנאי נהריה, כדי שיבצרו את חניתה. חניתה על רכס הרי סולם־צור היתה נקודה בעלת חשיבות צבאית מובהקת. יסודו של קיבוץ זה היה מעשה גבורה, שעורר התלהבות וגאוה בכל העולם היהודי. חניתה עצרה את הסתננותן של כנופיות ערביות מעבר לגבול הלבנוני במידה רבה, ועל ידי כך הגנה בעקיפין גם על נהריה. לכן ניתן להבין, שביום ייסוד חניתה היתה אצלנו השמחה במעונה, ובכל מקום הונפו דגלים. אולם כבר למחרת היום הורדו הדגלים למחצית התורן, כי כבר בלילה הראשון נפלו שני חללים מאנשי חניתה האמיצים.

חניתה לא נשארה שכנתנו היחידה, לאורך הגבול הלבנוני הוקמו במשך שנת 1938 עוד שתי נקודות: מצובה ואילון. כך נתבצרו היטב ירכתי חזיתנו בצפון. כמו כן נוסדה באותה השנה הנקודה שבי ציון במרחק שלושה קילומטר דרומית לנהריה. המתישבים שם באו רובם מכפר קטן בדרום גרמניה, והודות לגישתם הטובה לחקלאות הצליחו לפתח משק קולקטיבי פורח ומשגשג.


עתה פחתה בדידותנו כי היו לנו שכנים גם בצפון וגם בדרום. עד כה היינו פינה נידחת מחוץ לתחום היישוב. אבל החל מן הסתיו 1938 נעשינו המרכז לחוז חדש, שנוסף לארץ ישראל היהודית; הגליל המערבי, בכל המקומות של המחוז הזה עמדו אנשים זריזים, בעלי כושר לחימה. דבר זה היה ידוע גם לערבים, אשר נזהרו מלזלזל בערכנו הצבאי. וזאת למרות העובדה, שכל הנקודות האלה – כולל נהריה – מנו – כשלושת אלפים תושבים בלבד, ומולנו עמדו שמונים אלף ערבים, ביניהם כנופיות מזויינות היטב.

אבל הלך־רוח משונה איפיין את הימים ההם: מצד אחד רגש בטחון הנובע מהתעצמות כוחנו בסביבתנו הקרובה, ומאידך חרדה עמוקה נוכח המתרחש בעולם הגדול. במידה הולכת, וגוברת הרגשנו, שהתקרבו דברים הרי גורל. נסיעותיו התכופות של צ’מברליין להיטלר לא בישרו טובות. מדיניות הפיוס, שהתחלותיה ראיתי בימי משאל העם בחבל הסאר, נתגלתה עתה לעיני כול. צעד אחרי צעד נסוגו אנגליה וצרפת בפני תביעות הנאצים וּויתרו להם, ‘למען ירגעו’. באמצע ‘הימים הנוראים’ של שנת תרצ"ט (סתיו 1938), כאשר באה אלינו בשורת ‘הסכם מינכן’ כמהלומת רעם, נדהמנו עד עומק ליבנו. איך לא התביישה אנגליה לבגוד בבעלת בריתה צ’כיה בגידה שפלה כזאת!

אין ספק, שתוצאות ההתפתחות הזאת תפגעה לרעה בעם ישראל בכלל וביישוב הארצישראלי בפרט. לאחר שנטשה אנגליה את צ’כיה לנאצים, הרי לא תירתע מלנטוש אותנו לערבים. הלא גזרה שווה זו היתה מאד מתקבלת על הדעת. כבר הוכן ספר לבן חדש, שיידון את מפעל הבנין שלנו לקפאון. עתה יגבירו הערבים את לחץ התקפותיהם על היישוב – הדרך ל’מינכן ארצישראלי' היתה פתוחה. על הערבים רק להעתיק את התכסיסים הנאציים של לחץ ואיומים.

ואכן באו ההתקפות, הפעם אצלנו בגליל: מעשי רצח באמצע העיר טבריה, התנפלויות בכביש עכו־צפת, התקפות בקנה מידה גדול על נהריה. כבר הזכרתי את ההתקפה מיום 6 באוקטובר. למרות כשלונם הצבאי השיגו הערבים את מטרתם הפוליטית: הם הקימו רעש ו’עשו צרות' לאנגלים. למען תבטל בריטניה את הצהרת בלפור, שהיתה לה כבר בין כה וכה למעמסה כבדה. לא אנו הנתקפים רכשנו את אהדת האנגלים, אלא הערבים התוקפים. הלא יש ‘להרגיע’ אותם!


בנהריה שררה באותו היום אוירה מחושמלת. היריות הפתיעו את ילדי המושבה בדרכם לבית הספר. חלקם הגיעו כבר לבית הספר, ואנו המורים ציווינו עליהם, שיתכופפו מתחת לאשנבים בצד המזרחי. כדי שימצאו מבן מאחורי קירות הבטון. (לפיכך נבנה הבית בצורה משונה זו: אין חלונות לעבר מזרח, אלא רק אשנבים מתחת לגג.) כעבור שעות מספר העזנו לשלוח את הילדים הביתה, כי זמן רב לא היו הכבישים בטוחים מכדורים. לימודים לא עלו על דעתנו באותו יום.

בחודש ינואר 1939 נפל קרבן יקר מבין תושבי המקום הוותיקים, אך לא בנהריה גופא אלא במורד ההר כרמל. היתה זו האישה המצויינת אלזה דוד. כבר בגרמניה הלך לפניה שמה הטוב כציונית נאמנה וכאשת חייל, אם לשבעה ילדים. עם בעלה ווילי דוד, בעל טחנות קמח ואיש עסקים בקנה מידה רחב, קיימה מצותת הכנסת אורחים ברוח המסורת היהודית בביתם המפואר בברלין. עתה ישבה משפחת דוד בצריף לא נוח בנהריה, אך גם מעון צנוע זה נתמלא רוחה של האישה הנהדרת. בעוד שווילי דוד חיבר חוות־דעת על בעיותיו הכלכליות של היישוב, פנתה אשתו למעשי צדקה בצנעה, ובשל כשרונה לאחד לבבות נחשבה לאישיות המרכזית בין נשי נהריה – עד שבא אותו היום הקודר. אלזה דוד נסעה לחיפה, כדי לקבל פני ידידים טובים, שזה עתה נמלטו מגרמניה. באושרה על הצלת משפחה זו אמרה בהתרגשות: אכן זהו יום יפה ביותר בכל ימי חיי!"

בערב נסעה באוטובוס לאחוזה, כדי לבקר עוד בבית אחותה. ליד סיבוב הכביש בכרמל הצרפתי המטירה כנופית ערבים יריות על האוטובוס. לכאורה לא נפגע איש. הנהג המשיך דרכו עד תחנת המשטרה במרכז הכרמל והוריד את הנוסעים, למען יעידו שם על המקרה. כולם ירדו, רק אישה אחת נשארה יושבת במקומה כשגופה כפוף. היתה זאת אלזה דוד. כדור פלח את ראשה והיא מתה.


אף פעם לא חולל מקרה מות בנהריה סערה כזאת של רגשות ואבל. כל התושבים התאספו בבית הקברות, כדי להיפרד מאלזה דוד. עד היום הזה לא נשכח שמה בחיי הציבור בהריה.

כעבור שבועות אחדים היתה לנהריה חוויה ממין אחר: נחיתת מעפילים, הראשונה על חופנו. מבית לבית הלכו אנשי הגנה וביקשו לינה לאנשים במקרה שהנחיתה תצא לפועל בהצלחה. בחפץ לב הסכמנו להכניס לביתנו שני אנשים. הלילה היה אפל ולא ראינו מאומה מן המתרחש על שפת הים. והנה במאוחר בערב הובאו אלינו שני צעירים, שפניהם והליכותיהם נאות. בגדיהם היו רטובים, אך רוחם טובה עליהם. סיפקנו להם בגדים יבשים, האכלנום והאזנו לסיפורם. הם דיברו כבר קצת עברית והתמצאו

בבעיות הארץ. הנסיעה בספינה הקטנה לא היתה תענוג, אמרו, בעיקר בימים האחרונים, כאשר שוטטה הספינה לפני החוף שלנו. אך הכל יצא בטוב, האנגלים לא הרגישו בתמרון הנחיתה, כל הנוסעים עלו בשלום על חוף המולדת. ועתה יתחילו חיים חדשים בקיבוץ – כך סיימו את דבריהם בחיוך מאושר. כבר למחרת נלקחו שניהם למקום מבטחים, ומן הקיבוץ שלהם כתבו לנו עוד גלויה. “זה היה מבצע מוצלח ביותר!” אמר תושב ותיק אלי ברחוב, אבל איך ייתכן הדבר, שאנשינו נאלצים להתגנב לתוך המולדת באישון לילה?!"

אחרי כן בא היום השחור, בו נתחוור לנו סופית, איפה ארב המוות ליהודים, וכי הערבים היו לנו עוד אויבים הגונים. כי כנגדם ניתן לנו להתגונן, כשהרובה בידנו. בצוהרי יום ה־10 בנובמבר אמר לי אחד משכני, כי בגרמניה התרחשו דברים מזעזעים. בכל מקום ברחובות עמדו קבוצות אנשים, כשפניהם קודרים, ושוחחנו על חדשות הראדיו, ששודרו לעת עתה בצמצום. לכל אחד היו עוד קרובים וידידים בגרמניה, כל אחד מלא חרדה ופחד. למחרת בבוקר הופיעו העיתונאים בכותרות גדולות: “פוגרומים בגרמניה, כל בתי הכנסת נשרפו. כל היהודים עד גיל 60 נאסרו.” זה היה איום יותר מכל המשוער בדמיון הפסימיסטים! ובכל זאת, החדשות בסתמיותן עוד לא נתנו לנו לבין את משמעות הטרגדיות המרובות של כל פרט ופרט.

זה נתחוור לרבים מאנשי נהריה בימים הבאים. פתאום הביא הדואר מחיפה יותר מברקים ממכתבים. כל מברק בא מגרמניה, בכל אחד זעקה לעזרה ולהצלה: “המציאו לנו צרטיפיקאט!” זה עלה על כוח הסבל של אנשי נהריה. ברחובות בכו. “עוד בשנה שעברה הייתי יכול להשיג צרטיפיקאט לאחי”, אמר האחד, אבל עכשיו בוטלו כל ההקלות, ואינני יודע עצה." השני סיפר: “כשביקרה אצלנו אמי בשנת 1937, התחננתי לפני לאמור: ‘אמא, פרקי את עסקך! די לך והותר! תוכלי להעביר כמה אלפי לירות ותחיי אצלנו ללא דאגות!’ אבל אמי לא רצתה להיפרד מבית המסחר המצויין שלה.”

אחדים מאנשי נהריה הצליחו בכל זאת עתה להעביר

עוד את קרוביהם ארצה. קיבלנו תושבים חדשים, הם לא הביאו כספים ולא רכוש אחר. גם האם הנזכרת, שלא רצתה להיפרד מעסקה, הגיעה עכשיו. היא סיפרה על חוויות איומות. באותו ליל ה־10 בנובמבר נשלחה אש בחוילתה היפה, ובעוד השתוללו הלהבות, עמדה היא עצמה במחבוא של גינתה כשהיא רועדת מקור. משרתת נאמנה המציאה לה מעיל חם והגנה עליה, עד שקיבלה לבסוף את הצרטיפיקט מבנה. ועתה ישבה בנהריה ללא כל אמצעים. ילדיה סידרו לה דירה קטנה ונאה. אך היא לא התגברה על הזעזועים שעברו עליה ועל איבוד כל עושרה, כעבור כמה חודשים נפטרה.


האופק הפוליטי הלך והתקדר. באביב 1939 נערכה בלונדון ועידה על שולחן עגול, שאליה הוזמנו מלבד הערבים וארצישראליים גם נציגי המדינות הערביות. נציגו היחיד של הצד היהודי היה ד"ר וייצמן. כל הועידה היתה,מעשה של אחיזת־עיניים, כי כבר מנוי וגמור היה עם הממשלה הבריטית לפרסם את הספר הלבן. ואכן למרות כל מחאותינו פורסם מסמך זה וחולל בכל העולם כמעט אותו הרגש של תיעוב ושאט־נפש כמו בגידת מינכן.

השלכות הספר הלבן היו עלולות להמיט אסון על נהריה במיוחד. כי באיזור א' – דהיינו בכל השטחים, בהם נמצא רוב ערבי, – נאסרה מכירת קרקעות ערביים ליהודים. אנחנו ישבנו באיזור ונדוֹנוּ איפוא לקפאון, כי מעתה ייבצר ממנו להרחיב את מקומנו ולפתחו. כל תושבי נהריה נאספו בחצר בית הספר לעצרת מחאה. אני הייתי בין הנואמים וכן מר גרשון טץ, אשר נבחר לראש המועצה המקומית תשע שנים לאחר מכן, אשר עוד כיום מכהן כראש העיר נהריה. אז, באביב 1939, התרגשנו שנינו בנאומינו על הספר הלבן, אותו חשבנו לסוף־פסוק היסטורי. בינתיים למדתי שכל גזרה קשה היא בת־חלוף, שלא קיים סוף־פסוק היסטורי…

ההתרגשות על הספר הלבן שככה בשל אירועים עוד יותר רציניים. באו ימי אוגוסט 1939 הרי־גורל. היטלר רצה במלחמה שלו ואנגליה נוכחה לדעת, שהפעם אסור לה לבגוד בפולין כשם שבגדה בצ’כיה. ביום ה־3 בספטמבר נמצאה האימפריה הבריטית, וכן גם הישוב הארצישראלי, במלחמה, שממדיה עדיין לא יכולנו להעריך. הן האדם, בעומדו בראשית התפתחות חדשה, מסוגל להתמצא רק בדברים הקרובים לו ביותר. באספקלריה זו דימינו, שמצבנו הוטב, וזאת משני טעמים.

ראשית, נאלצו הערבים עתה לנקוט יחס לואיאלי כלפי אנגליה, לפחות למראית עין. הם המתינו, כיצד תתפתח המלחמה. ללא ספק נטתה אהדתם לצד הנאצים, שהבטיחו להם גדולות. אך לא רצו להסתכן כבר עכשיו ולהתייצב בגלוי לימין גרמניה. לכן באין ברירה הפסיקו את המהומות והניחו לנו לחיות בשלום. חזרנו לטייל עם הילדים, ביקרנו אפילו בבתי ספר ערביים בסביבה וקיבלנו ביקור גומלין מהם. העמדה על גג ביתנו פורקה ושבנו לישון בלילה באין מחריד.

ואשר לספר הלבן: האופטמיסטים בינינו האמינו כי המסמך המתועב ירד מן הפרק ונסתם עליו הגולל, וכי לפחות לא יבוצע לעולם. הלא אנחנו היינו מעתה בעלי הברית הטבעיים של אנגלים במלחמתם בהיטלר. עלינו יכלו לסמוך, שלא נעבור לצד אויב, לכן היה ההגיון מחייב, שעתה יתיחסו האנגלים אלינו טוב. אולם הפסימיסטים אמרו, שמאז ומתמיד בעלי בריתה של בריטניה עוד לא נהנו מן הברית הנאה מיוחדת…

אך כולנו היינו תמימי דעים בהחלטה אחת: כל איש המסוגל לשאת נשק חייב להעמיד עצמו לרשות המלחמה בהיטלר, התושבים נרשמו ברשימות, הצעירים לשרות בנשק, הקשישים לשרותי־עזר שונים להגברת מאמץ המלחמה.

והנה באה האכזבה הראשונה. ממשלת המנדאט – כמובן לפי הוראות מלונדון – הגיבה תגובה פושרת מאד על הצעת היישוב. עוד חזון למועד, אמרו, עדיין אי־אפשר לשקול ולמצות את הענינים ככל הדרוש. אך בשעת הצורך תתחשב הממשלה עם ההצעה הנדיבה. ובכן: רב תודות!


עצם הסיבה לתגובה קרירה זו היתה, כפי שנודע לנו לאחר זמן, פשוטה ביותר. לאנגלים בכלל לא היה הנשק הדרוש, כדי לציידנו בו. שום דבר לא הוכן לקראת המלחמה. המזרח התיכון היה חשוף מכל מגן, צ’מברליין וחבריו אפילו עכשיו לא אזרו כוח כדי להקים מנגנון־מלחמה חזק. לכן לא יכלו להשתמש במתנדבינו; משל לעיריה, שלא רכשה כלי־כיבוי, – למה לה מכבי־אש מתנדבים?


אפילו באירופה ניהלו בעלות הברית את המלחמה בזהירות ובהססנות וקראו לשיטה זו ‘מלחמה מגוחכת’ (דרול דה גיר). בזמן הראשון ערכתי סקירות ושיחות עם ילדי בית הספר על מצב המלחמה והראיתי על גבי מפות־קיר את ‘התקדמותן’ של בעלות הברית. הלא היתה זאת סביבת חבל הסאר הידועה לי היטב. נכון הדבר, הצרפתים פלשו לעבר הגבול הגרמני – סאר ופלטינט – מרחק כמה קילומרים. הן סגרו על סארבריקן משלושה צדדים, הגרמנים פינו את העיר מתושביה. לא יתכן, שההתקדמות תתנהל במהירות – כך אמרתי לילדים ליתר ביטחון – כי תחילה יהיה צורך להבקיע את קו זיגפריד החזק המשתרע שם. אבל בחורף, כאשר הורע מזג האויר, לא רצו הצרפתים לחנות בבוץ, אלא נסוגו עד קו מאג’ינו שלהם. הלא היה זה ענין של כמה קילומרטים בלבד, כך הודיעו הצרפתים והצהירו אפילו בקול תרועת ניצחון: “עתה יושבים הגרמנים בבוץ ואנחנו יושבים בבונקרים המשורינים שלנו!”. אזי חדלתי מלתת הסברים לילדים על מצב המלחמה. הידיעות מפולין ומיהודי פולין – בין כה וכה לא היה בהן כדי לעודד לב ילדים.


כאן אפסיק בתיאורי מהלך המלחמה. כי יתר האירועים – הכשלונות, המפנה והניצחון – הלא הם כתובים בספרי דברי הימים של אומות העולם. ואשר לגורל היהודים באירופה, עוד ינתן לי לספר, מה ששמעתי עליו.


 

אנשי נהריה הראשונים


המקום הזה, שהוא מולדתי המוגדרת מזה שלושים שנה, היה לו מלכתילה פרצוף משלו. יסודו נתבסס על רעיון ההתישבות הזעירה החקלאית לאנשי המעמד הבינוני. מן הדין שרעיון זה נולד ובוצע על ידי יהודים יוצאי גרמניה, כי הם לפי טבעם בני המעמד הבינוני ואינדיווידואליסטים.

אמנם רבים מצעיריהם הסתדרו יפה גם בחיים המשותפים של הקיבוץ, אך אלה שהקימו כבר משפחות ראו לנגד עיניהם מטרה אחרת: אחוזת קרקע עצמית ולוּ קטנה, בה ייצרו עם בני משפחתם תוצרת חקלאית בעבודה אינטנסיבית וימצאו את קיומם. כמובן יהיה צורך בשיתוף מסויים בין האיכרים, לפחות לשם קניית זרעים, מספוא ודשנים וכן לשם שיווק התוצרת. אך יוצאי גרמניה אלו רצו את ביתם הפרטי, את חיי משפחתם האינדיווידואליים, וכן רצו להשתמש בכספם לפי טעמם וכטוב בעיניהם.

בשנת 1933 היו עולים מגרמניה מוכנים לפנות אל החקלאות בצורה זו. אך מחלקת ההתישבות של הסוכנות יהודית היססה וטרם באה לידי החלטה, אם להוסיף לשתי צורות ההתישבות המקובלות – קיבוץ ומושב עובדים – עוד צורות אחרות. כבר בשנת 1925, כאשר הרצה מנחם אוסישקין הרצאה למען קרן היסוד בהמבורג, שאלתי אותו, אם המחלקה לא תשקול גם התישבות על בסיס פרטי למעמד הבינוני. אך אוסישקין השיב לי תשובה לא ברורה, ונתחוור לי, שעוד לא עסק בבעיה זו ברצינות.

אבל עתה דרשה הבעיה את פתרונה, ואיש פרטי לקח את הפתרון בידו, יוסף לוי, ציוני וותיק מברלין, בעל רעיונות מקוריים ובעל אומץ בביצועם. כבר בשנות העשרים ייסד חברות, אשר קנו קרקעות בחלקי הארץ השונים כגון במפרץ חיפה, שהקרן הקיימת ייחסה לו חשיבות. לאחר זמן שוכנעה הקרן הקיימת

שאכן ערך רב למפרץ חיפה, והיא רכשה את כל השטח מיוסף לוי, שאזלו אמצעיו. זלמן שוקן איפשר לקרן הקיימת קניה זאת, כי תחילתה קידם את תוכנית לוי לגבי מפרץ חיפה, בהיותו מחונן בחוש ראיית הנולד. עתה פנה מרצו של יוסף לוי אל אזורי הארץ הרחוקים ביותר. מאלמנת סייד פחה, שמקום מגוריה ביירות, קנה גוש קרקע בסביבות הכפר הערבי נהר, צפונית לעכו, והחליט להקים כאן את הכפר למעמד הבינוני. השם נהריה נבחר כצורה עברית לשמו של כפר נהר, כי אכן אותו הנהר עובר בשני כפרים. הערבים קראוהו ‘מפשוך’, ואילו אנחנו הענקנו לו שוב את שמו העתיק ‘געתון’.


יוסף לוי מצא לו שותף בעל רמה, את האגרונום ד“ר סוסקין. יחד איתו ייסד את החברה בע”מ ‘נהריה’, אשר חילקה את השטח לחלקות קטנות. סיפקה להן מיים, סללה את כבישי הכפר, בנתה את מגדל המיים וּויסתה את אפיק הנהר המתפתל. (כי האפיק במרכז הכפר, שהוא יישר סרגל, נוצר בידי אדם.)


תוכנית סוסקין היוותה חידוש נועז. עיבוד אינטנסיבי של שלושה ענפים – ירקות, פירות ולול – ימציא למשפחה אחת את קיומה על שטח של חמישה או שבעה או תשעה דונמים (הכל לפי גודל המשפחה). נוסף לכך המליץ ד"ר סוסקין על הידרופוניקה, דהיינו גידול ירקות בבתי קיבול ובלי קרקע. על תוכניות אלה הירצה הרצאות מענינות, ושוחח עליהן גם עם כל אדם ברחוב. האיש היה ‘משוגע’ לרעיון, לייצר על שטחים קטנים ביותר מידה מירבית של תוצרת.

קנו, אפוא, המתישבים את חלקותיהם מן החברה. הם עצמם התארגנו בגוף אחר, האגודה השיתופית החקלאית של בעלי משק זעיר, או בקיצור: הקואופראטיב, היא עסקה בקניות ומכירות בכל השייך לחקלאות, היא הפעילה את מפעל המיים והחזיקה אפילו בחנות מכולת ואחרון אחרון חביב: את בית הספר המקומי. כי לעת עתה – עד שנת 1941 – היה הקואופראטיב הרשות המקומית היחידה של הכפר. האסיפה הכללית של המתישבים בחרה בוועד, והוועד היה הזרוע המבצעת, כביכול ממשלתה של נהריה.

סידורים אלה היו מהווים מינהל עצמי דימוקראטי – עד כמה שהדבר נגע במתישבים. אך איפה נשארו זכויות האזרח של אלה, שלא עסקו בחקלאות ולפיכך לא נתקבלו בקואופראטיב2)? לפועל, לבעל מלאכה או למורה לא היתה זכות־בחירה לאסיפה הכלכלית ולא הרשות להשמיע את דעתו באסיפה ההיא – במילים אחרות: הוא היה אזרח מדרגה שניה. דבר זה כמובן לא מצא חן בעיני כלל וכלל. אך ידעתי, שלעת עתה לא יתכן שינוי במבנה המוניציפאלי. לבעיות ולדאגות כלכליות היתה עדיפות בחיים הציבוריים.


כי עד מהרה נתגלתה תוכנית סוסקין כיותר מדי נועזה וחד־צדדית. יש גבול לאינטנסיביות בחקלאות. אסור לנצל את הקרקע ללא הפוגות, אפילו יזבלוהו למכביר, יש לתת מנוחה לקרקע לפרקים. כמו כן לא די בזבל תרנגולות ובדשנים חימיים בלבד. פרות אחדות דרושות, ולוּ רק לשם הזבל שהן נותנות, אולם פרות מצריכות שטחי שחת נרחבים. לכן הגיעו מתכננים כיום לידי מסקנה, שרק על שטח של 20 דונם תמצא משפחה את קיומה.

בראות הנהלת הקרן הקיימת, באיזו התלהבות פיתחו אנשי נהריה את מקומם ואיזו חשיבות נועדה לנקודה הזאת בגליל המערבי לקראת הבאות, יצאה מהסתייגותה וסמכה את ידה על מפעלו של יוסף לוי. הקרן הקיימת קנתה מן האלמנה סייד פחה אדמות נוספות, שהשתרעו מזרחה לכביש חיפה־ביירות על שרשרת הגבעות. הגבעות עצמן היו סלעיות וראויות לבניית בתים בלבד. אך בשוליהן נמצא קרקע חקלאי והוא נמסר לרשות מתישבי נהריה חינם, כלומר לפי תנאי הקרן הקיימת המקובלים, כל מתישב שהוכיח את יכולתו כחקלאי, קיבל כחמישה דונם ‘קרקע נוסף’.

אבל הקלה זו טרם נראתה לעין בשנתי הראשונה בנהריה. עדיין היו למתישבים דאגות קשות. לא חוסר קרקע בלבד העיק עליהם, אלא גם מדיניותה של ממשלת המנדאט, שהרסה את החקלאות היהודית. כי הממשלה הניחה לתוצרת הזולה מארצות ערב השכנות להיכנס ארצה ללא מכס ולא עשתה מאומה, כדי להגן על התוצרת היהודית בפני תחרות זו. המחירים ירדו אפוא עד כדי שפל המדרגה. העגבניות הטובות ביותר – ארוזות יפה ומכוסות בצלופאן – נמכרו לפעמים בחיפה במחירים, אשר כיסו את הוצאות האריזה בלבד.

אלה היו אכזבות מרות! באותו החורף הראשון שלי בנהריה עבר נחשול של התמרמרות על האוכלוסיה. יש להבין זאת. רבים מאנשים אלו היו כבר בגיל העמידה. סוחרים או עורכי־דין בני 45 או 50 נעשו איכרים, לרוב בלי נסיון וידיעות כלשהן במקצוע החדש. אמנם חברת נהריה בע"מ העמידה לרשותם מומחים כמדריכים, אשר עברו ממשק אחד למשנהו ונתנו עצות. אך האמת ניתנת להאמר: רוב המומחים, שלמדו חקלאות באירופה ידעו אך מעט על התנאים המיוחדים של ארץ ישראל, כגון אקלים, טיב הקרקע, מזיקים ומחלות. בפי המתישבים סופרו ‘הלצות מומחים’ ואנקדוטות – וזו היתה תגובה בריאה, שהביאה פורקן לנפש המדוכאת.

אבל עד מהרה גברה סערת הרוחות, כשנתגלו קשיים בלתי צפויים, כגון גשמי זעף ושטפונות, שהרסו את יבול השדות. החברה לא דאגה לניקוז מספיק! מזיקים השמידו את עצי הפרי הצעירים. החברה היתה צריכה לדעת מראש, כי זנים מסויימים של עצי פרי אירופיים מתפתחים כאן רק בהרים!

“בכלל: החברה הפילה אותנו בפח!”, צעקו המתישבים, “כבר לגרמניה שלחה לנו פרוספקטים מצויירים – תאוה לעיניים! שם כתוב שחור על גבי לבן: כעבור שלושה חודשים אין למשק עוד צורך בהשקעת כסף נוסף, כעבור ששה חודשים יביא המשק כבר קצת רווחים, וכעבור שנה אחת יש לצפות לרווח נקי של שתים עשרה לירות, הסכום הדרוש לקיום משפחה. ומה עכשיו? שנתיים של עבודה קשה עברו, ועדיין אנו משקיעים כסף!” אכן לא מעט צעקו ה“יקים” המשכילים, העדינים לשעבר! היה זה משבר נפשי.

כי עצם בעיית נהריה היתה פסיכולוגית. אנשים אלו חיו עוד במושגיה ובהרגליה של גרמניה. שם היו הפרוספקטים יבשים יותר ומספריהם קרובים יותר למציאות. בכלל היה אפשר לעשות חשבונות מדוייקים בגלל היציבות היתרה. אבל ארץ ישראל היתה ארץ של בנייה והתפתחות, בה התרחשו יום־יום דברים בלתי צפויים, הכלכלה היתה נתונה להתנודות מסיבות שונות. כאן צריך האדם להיות גמיש ולהסתגל לתנאים משתנים. אך בזה התקשו ה“יקים” שלנו. חשיבתם לא היתה דינאמית, ונבצר נהם לתאם עצמם לנסיבות חדשות. אמצעיהם הכספיים הלכו ונתדלדלו – עד מתי זה עוד יימשך? הכול עמד להתמוטט! אף כי עדיין רחוקים היו ממחסור של ממש, סבלו כבר מ’תסבוכת רעב'.

לפי תחזית ארוכה יותר לא היתה סיבה ליאוש. ערכו של המשק, בו הושקעה העבודה, נשאר קיים ואף הוגבר. הנסיונות – גם המרים – עתידים להשתלם בזמן מאוחר יותר. מן הדין להסתגל לתנאים ולא להחזיק בעקשנות בשלושה ענפי המשק. אם הירקות לא הביאו רווחים, היה אפשר לפתח ענפים אחרים. למשל בענף הרפת לא היתה התחרות הערבים מורגשת כל כך. מתישב אחד ערך משהו חדש לגמרי: “מרעה ירוק” (מרעה בקר בהשקאה) והצליח.


בכלל לא היה צורך בפרנסה בלעדית מן החקלאות. הכנסה נוספת היתה – למשל צפוייה מהשכרת חדרים בקייץ לאנשי כרכים צמאים לנופש. הלא גם תוכנית לוי כללה מפעל קיט על שפת הים. באופן כזה עשויים לפחות הבתים היפים להביא הכנסה שוטפת, אם המשק לא יכניס כדרוש.

כידוע לכל, ניגשו אנשי נהריה לביצוע תוכנית זו והביאוה לידי הצלחה יפה. נוסדה אגודה שיתופית לפיתוח החוף, ואכן שוכללה שפת הים בהדרגה. אורחי הקייץ באו בחפץ לב אל הבתים המטפחים, בהם מצאו אוירה תרבותית נעימה. הם הוציאו כסף והיוו גם שוק פנימי לתוצרת החקלאית. כי ביצי נהריה טובות וטריות בשפע עמדו לרשות האורח. ואל נשכח צלי תרנגולת, ושעועית וסלט חסה.

כך נשתנו פני אנשי נהריה, ואל נטיל דופי על אלה, שמשכו את ידם מן החקלאות! השגיאות הראשונות באו על תיקונן מאליהן. נהריה לבשה צורה עירונית למחצה. אך רבים מבניהם של אלה, שחיסלו אז את משקם, למדו את הלקח הנכון: החקלאות היא מקצוע מורכב ורב־צדדי, ויש ללמוד מקצוע זה, הם נרשמו בבתי ספר חקלאיים והתמחו שם ביסודיות. כיום הם יושבים בחלקם בכפר, שהקימה חברת רסקו בצפון נהריה, ומעבדים משק מודרני של 20 דונם בשיטות מודרניות. אחרים נקלטו בקיבוצים או עובדים כמדריכים. כך לא היה כל העמל לשוא, למרות הכול.

לאחר ייסוד המדינה ועם בוא העליה ההמונית מארצות שונות נצטמצם מאד האחוז של ותיקי נהריה. יותר מ־20,000 תושבים מונה העיר, את פרנסתם מוצאים לא רק מחקלאות וקיט, אלא מן התעשיה, שהוקמה אחרי קום המדינה. נהריה נעשתה עיר ככל הערים. ובכל זאת מורגשת עוד כיום השפעת הוותיקים הללו יוצאי גרמניה. הגינות המטופחות לפני הבתים, הרחובות הנקיים, חוף הרחצה על מיתקניו, החנויות המסודרות בטוב טעם – כל אלה הפכו למסורת העיר ומעידים על דור המייסדים.


* * *

היות והייתי מנהלו הראשון של בית הספר המקומי הראשון – ואז היחיד –, עלי עוד להוסיף כמה הערות על יחסם של אנשי נהריה מן הדור ההוא אל בית ספרם ואל בעיות החינוך בכלל.

אנשים אלו, בשבתם עוד בגרמניה, רדפו ללא סייג אחרי אידיאל של ההשכלה הכללית. הם רכשו תוארים אקדמאיים, קנו ספרים יפים, ביקרו בתיאטרון ובקונצרטים. עתה בא הקץ על כל הדברים האלה. יתר על כן: היה דומה, כאילו הם חסרי ערך ואפילו מכשול בדרך החיים החדשים בארץ ישראל.

הלוואי ובמקום תואר הדוקטור רכשנו נסיון, כיצד לזבל את הכרוב ומתי להתחיל בקציר המספוא!", כך הגו נכאים. על כן בראותם, עד היכן הביאו אותם תעודת הבגרות ותואר הדוקטור, עברו עכשיו לקיצוניות הפוכה ואמרו, שאין טעם בכלל בהשכלה הנרכשת בבית הספר. אך אני השתדלתי השכם והערב להחזירם לשביל הזהב:

“יכול להיות, שבגרמניה התמסרנו לחיי הרוח ולהשכלה גבוהה במידה מופרזת וחד־צדדית. אבל על השכלה עממית יסודית לא נוכל לוותר, אם ברצוננו למנוע, שילדינו יישארו בוּרים וחסרי מוסר. לא ידיעות מיותרות אנו מעמיסים על ילדינו, כי אם השכלה אלמנטארית הדרושה לקידומם בחיים לעיצוב אופיים למידות טובות”.

כך דיברתי באסיפות ההורים. אך רק לאט לאט התגברו חברי למקום על המשבר הנפשי ונוכחו לדעת, כי אכן יש ערך רב לנכסי תרבות אמיתיים. בכל זאת נשאר בית הספר הקטן מקופח ומוזנח מאד עד שנת 1948. הכול – מחדרי הכיתות והרהיטים וכלה במכשירי הלימוד החיוניים ביותר – ניתן לנו בצמצום וביד קמוצה! כי ראשי המושבה גילו את חוש החסכון שלהם דווקא לגבי בית הספר.

אחרי קום מדינת ישראל השתנו פני הדברים. נהריה יצאה מן המיצר. כי אלפי עולים חדשים מכל הארצות נשלחו לנהריה ולסביבתה, כדי ליישב את הגליל המערבי, שנשאר אז – עם מנוסת הערבים – ריק מאדם. בקצב מסחרר עלה מספר תושבי נהריה, ושיכונים חדשים נבנו על הגבעות במזרח. משטר פועלי בא במקום העסקנים בעלי תואר דוקטור מיוצאי גרמניה, בראש המועצה המקומית הועמד גרשון טץ הצעיר, יהודי ליטאי, איש דינאמי, אשר פעל רבות לקליטת העליה ההמונית

אנשי מפלגתו של גרשון טץ תמכו בו בנאמנות עד היום הזה. על כן יש להניח שעוד עשרות בשנים יעמוד בראש העיר. אולם גם חברי מפלגות אחרות תמימי דעים בדבר אחד: המשטר הפועלי,

ובפרט גרשון טץ עצמו, הוציאו את מפעל החינוך המקומי מקפאונו, ייסדו בתי ספר נוספים וציידו את כל מוסדות החינוך במכשירים הדרושים, כך שיכלו למלא את תפקידם למען הדור הצעיר. שיפורים ושכלולים, להם נלחמתי לשוא במשך כל שנות עבודתי, הונהגו על ידי גרשון טץ ביד רחבה ובזמן קצר יחסית. נהריה מתפארת כיום – ובצדק – במפעל חינוך מודרני משוכלל, הנותן לכל סוגי בני הנוער את האפשרויות הטובות ביותר. ואני, לאחר שבשנות כהונתי כמנהל סבלתי בקשות מהצרת רגליו של בית ספרי, שמח כיום על כך, שיורשי מקומי יצאו למרחב.


* * *

בסף פרק זה רצוני לענות לשאלה: מהו סימן ההיכר לאנשי נהריה הראשונים? מה המעלות (או המגרעות) שהיו מקור ייחודם לעומת שאר בני היישוב? גם עיתונאים רבים עסקו בשאלה זו, ולעיתים נתנו תשובה כגון זו: האנשים הללו הצטיינו בהשכלתם ובחוש האסתיטי שבהם וכן בנטייתם לסדר, לנקיון ולדייקנות. אמנם קפדנים הם יתר על המידה, עד כדי צרות אופק וחוסר ראיית הנולד. לדעתי זוהי הגדרה שטחית. גם במקומות אחרים היו מצויות המידות האלה, ומאידך היכרתי בני נהריה, שהיו חסרים את רובן.

יש להימנע מהכללות כאלה. גם אנשי נהריה היו שונים מאד זה מזה והנסיון לקבוע טיפוס אחיד נדון לכשלון. מוטב לסקור כל אדם בנפרד ולתאר דמותו החד־פעמית. אזי נמצא אולי פה ושם קווים משותפים לאופיים. לנגד עיני עומדים אחדים, מהם, שמעמדם לאו דווקא בצמרת ובכל זאת השפעתם המוסרית גדולה.

הנה רופא המקום הראשון הד"ר אדמונד ויידנפלד. כבר אז היה רופא לגוף ולנשמה גם יחד, כי התענין לחולה בכללותו, ניחמו בצרותיו ועזר לו בעצתו ואפילו בכסף. על אף היותו רופא־שכיר בקופת החולים עשה בקורי בית ממושכים כמו רופא־בית אירופאי בתחילת המאה. הוא דיבר והרצה בחדר החולה באינטנסיביות כזאת, שחולה זו או אחרת העלתה על דעתה, שהדוקטור הצעיר נטה לה את חיבתו במיוחד. אבל בכל בית השתהה זמן כה רב, שאף פעם לא היתה שעתו פנויה. במכוניתו הוביל פצינטים

לחיפה, למען יקבלו שם מייד את הטיפול הדרוש. שעוד לא ניתן בנהריה בימים ההם. רופאי חיפה נהגו לומר: “החבר ויידנפלד הורס את חייו למען הפצינטים שלו!” ואכן כך היה. רבים ניצלו את טוב־ליבו. והבהילוהו באמצע הלילה על דבר של מה בכך. שהיה יכול לחכות עד הבוקר. ביקשוהו לתווך ולהשלים בסכסוכים משפחתיים, להמליץ בעד דחיית מועד פרעון של שטרות ולהפעיל את השפעתו על הוועד לטובת כל מיני עניינים. וכמעט תמיד ענה הד"ר ויידנפלד לבקשות כאלה – לעיתים בהצלחה. על כן ניתן לו הכינוי ‘רועה נפשות’ – עד היום הזה.

רופא אחר נשאר יותר נחבא אל הכלים: היה זה הד“ר מקס קראמר, רופא עיניים, גם הוא טיפל בחוליו במסירות רבה, במעוטי יכולת – בחינם או תמורת תשלום סמלי. גם ערבים רבים מן הסביבה, או אף מרחוק נהרו אליו וביקשו עזרתו. וכבר השכם בבוקר צבאו על פתח ביתו כשהם מלווים כל בני משפחותיהם. עם כל זאת נמצא ד”ר קראמר עוד פנאי כדי לגדל עצי פרי נדירים במשקו, וכן צילם תמונות מן הטבע באומנות רבה. שעתו הגדולה באה בשנת 1949, בהגיע העליה ההמונית, בין השאר גם מארצות ערביות. רבים מעולים אלה היו נגועים במחלות עיניים. אז התנדב הד"ר קראמר והקים באחד הצריפים של המעברה מרפאת עיניים ארעית, שהוא נעזר בארגוני נשים במקום. האיש המצוין הצליח לעקור את מחלת הטרכום כעבור שבועות אחדים. כל זה נעשה שלא על מנת לקבל פרס. והאיש כבר בא בימים. ושנים אחדות לאחר מכן הלך לעולמו.

טיפוס אחר היה ברנארד זימנאור, עורך־דין בגרמניה, איש חכם ודינאמי, שהרבה לקרוא ולהשתלם. בנהריה התמסר זימנאור לעניינים מוניציפאליים ונבחר למינהל המקומי, אך אף פעם לא לראש הוועד בשל דעותיו העצמאיות, שנבדלו לעיתים מדעת הרוב. במועצה המקומית הצטרף לימין. אנשי השמאל והמרכז אמנם התקיפוהו לפעמים בחריפות, אך סיגלו לעצמם רבים מרעיונותיו הקונסטרוקטיביים. גם זימנאור לא התאים לחקלאות, אך לא התרעם ולא טמן ידו בצלחת, אלא פנה אל התעשיה. עד יום מותו בשנת 1966 היה מנהל משותף בבית חרושת גדול לגומי. היה אחד מן האנשים, שהסתדרו בארץ על אף עמדתם באופוזיציה.. גם מתנגדיו העריכו את חכמתו ויושר ליבו.

למען התפתחות נהריה למקום רגוע קנה לעצמו זכות גדולה יושב־ראש קואופרטיב החוף שלמה ליכטנר, אחד מן הצ’כים היקרים שלנו, שדיברו גרמנית במבטא אוסטרי וכמעט לא נבדלו מ’יקים' אמיתיים. ליכטנר, ציוני נאמן מזה עשרות שנים, היה כבר איש בא בימים, כשהחל לעבוד למען הציבור בנהריה. אך עבד במרץ נעורים, ומאוד התחבב על הבריות. אלי דיבר תמיד בלבביות ובידידות על בעיותיה של נהריה:

“דרושה לנו בריכת־שחיה, כי חוף נהריה לא שוה הרבה. בריכת־שחיה תמשוך את האורחים, והיא עדיפה על כל תחבולות הפרסומת..”

ליכטנר השיג הלוואות ובנה את הבריכה החיונית מאד לטובת מפעל הקייט. רעיונותיו לפיתוח החוף היו חדשים לבקרים, ובין השאר בנה גם את בנין המלתחה המרכזי. כשנבחר חבר המועצה המקומית, קיבל על עצמו את מחלקת הכבישים והשגיח על סלילת כבישים לא ממשרדו אלא בחוץ, במקום ביצוע העבודה. פעם פגשתיו כבר השכם בבוקר בשדרות הגעתון. המדרכות עמדו להיסלל וזה עתה הניחו הפועלים את אבני השפה. ליכטנר לא היה מרוצה ואמר לי במורת רוח:

“עתה הסתכל במלאכה זו! הלא שולי המדרכה הם עקומים לגמרי! כשאין משגיחים יומם ולילה, מתקלקל הכל!” כמה ימים לאחר מכן הותקנו אבני השפה, כאילו שורטטו בסרגל.

תמיד הייתי שמח לפגוש את האיש הזקן היקר ברחוב. בכובע־קש רחב־שוליים שלו ובדמותו המגושמת היה דומה לצ’רצ’יל, ואכן כוּנה בפי הבריות “האיש הישיש הגדול”. ליכטנר מת לפתע בשנת 1955 באמצע פעולותיו למען שיפור החוף. על מותו התאבלה נהריה, כל אחד הרגיש, שאחד מנציגי האזרחות הטובה הלך לעולמו.

ייבדל לחיים ארוכים הד“ר אליעזר הירשפלד, עורך דין לשעבר ויחד עם זה בקי מאד בתנ”ך ובמדעי היהדות. אף פעם לא ראיתי את הד"ר הירשפלד כשהוא מתרגש או מתפרץ בכעס. כשהוקם משרד דואר בנהריה, נתמנה למנהלו הראשון, ואין כמוהו לאחריות בין כל פקידי דואר, שהכרתים אי־פעם. בגלל השכר הזעום שרתו כעוזריו צעירים בגיל ההתבגרות, והללו לא הצטיינו בחריצות או בהתנהגות טובה. הירשפלד, בעל הנפש העדינה, לא ידע לבלום את ‘גן הילדים’ שלו – כך קראו למשרד הדואר בימים ההם. לכן נטל על עצמו לחלק רב מן העבודה שנועדה לעוזריו ועוד הגן עליהם, כשנתקבלו תלונות מן הקהל.

בגלל מעלותיו האנושיות וכשרונותיו כמשפטן נתמנה הד“ר הירשפלד ליןשב־ראש של בית משפט השלום, שהוקם ליד המועצה המקומית. בתי משפט אלה לבוררות היו אז רצויים מאד. כי במקרי סכסוכים בין יהודים לא רצו הצדדים לפנות אל בתי המשפט הזרים של ממשלת המנדט. בית המשפט שבהנהלת הד”ר הירשפלד פעל לברכה וטיהר את האוירה החברתית בהרבה. כי לקנאה־שנאה בעולם הזעיר של הכפר יש לעיתים אספקטים טראגיים או לפחות טראגיקומיים. למותר להוסיף, שגם השופטים האלה עבדו בהתנדבות.


בחורף 39/1938 הוזמנו תושבי נהריה לערב אמנותי, שהתקיים בבית הספר, המקום היחיד לאספות והופעות. המזמינים היו שני צעירים בגיל העשרים, והם ביצעו את כל התוכנית. האחד היה ד"ר פריץ וולף והשני אריך להמן. שניהם דיברו גרמנית במבטא דרומי מובהק, שניהם אהבו ספר טוב, מוסיקה ואמנות, ואף על פי שנאלצו בארץ ישראל לשלוח ידם בעבודה אפורה, נשארו נאמנים לכל הטוב והיפה שבליבם, ומעוף רוחם לא נחלש.

זה הוכח באותו הערב, שעמדו על הדוכן והרצו את ה’נהריאדה‘, פרי עטו של פריץ וולף. היתה זו מין אופרטה או רק סידרה של פזמונים נאים, שנושאם חייה היום־יומיים של נהריה. את הדמות המרכזית היווה המתישב ‘מנדלשטיין’. צרוף זה משמותיהם של שני אנשי המקום בא לסמל את ‘איש נהריה הממוצע’. מנדלשטיין ואשתו מטילדה שרו וסיפרו על חייהם בבית, בשדה ובלול, על הצרות הגדולות והשמחות הקטנות, על העונג ואף היגון’.


מחיאות כפיים סוערות סיימו את ההצגה. אכן זו היתה סוף סוף יצירה מקורית, שנבעה מן החיים ואיחדה ופייסה את הרוחות! כל אחד הזדהה עם החבר מנדלשטיין ומצא הרווחה מצרותיו, מעין פורקן לנפש בכוח האמנות. וכמה חשוב היה זה באותו חורף של שפל כלכלי ומשבר פוליטי! עוד זמן רב שרו התושבים את החרוזים של ה’נהריאדה' ברחובות, ואיש חייך אל פני רעהו. הקפאון נשבר, נהריה שבה ומצאה את ההומור שלה! וולף ולהמן הצליחו מעל כל המצופה: הם התכוונו רק למשחק עליז, אך נחלו נצחון מוסרי.

ועתה האחרון בין ראשוני נהריה: הד"ר זיגפריד נוימן, גם הוא עורך דין בגרמניה, שעלה ארצה רק בשנת 1949, לאחר שחי במשך עשר שנים בשנחאי. שיבה זרקה כבר בראשו, כשהגיע בחוסר־כל לנהריה. ניתן לו צריף צנוע מאד כמעון למשפחתו, ואת מחייתו מצא מעבודה מפרכת בסלילת כבישים. לאיש המשכיל, שאחז אף בעט־סופרים, היה כל זה מבחן קשה. ודווקא האיש הזה, על כל חבלי ההסתגלות שלו, העלה רעיון שחולל מהפכה חברתית במקום: ייסוד לשכה למסדר ‘בני ברית’ בנהריה.

בעוד שבימי המנדאט קפא המסחר בארץ על שמריו, התחזק במהרה אחרי קום המדינה. נוסדו לשכות חדשות במקומות רבים, וכוחות צעירים החלו לפעול בלשכה הגדולה (שהיא הצמרת הארצית). עקרונות המסדר – צדקה, אחווה ואחדות – שבו הוכיחו את כוח המשיכה שלהם. מספר הולך וגדול של אזרחים, בעיקר מבין המשכילים, נשאו נפשם לליכוד חברתי בלתי מפלגתי ולפעילות סוציאלית המסוגלת לגשר בין הוותיקים לבין עולים החדשים.


בנהריה אמנם ישבו כשלושים אחי ‘בני ברית’, שהשתייכו בעבר ללשכות שונות בחו“ל, אך עוד לא התנערו וטרם התארגנו בלשכה חדשה במקום. היה צריך לבוא אדם מן החוץ כד”ר נוימן, אשר לא התמצא בפילוגים המקומיים, כדי לקחת בידו את היוזמה לצד זה, אשר לרבים נראה כאילו בא בטרם־עת. אבל ד“ר נוימן ידע להתגבר על כל הספקות והחששות של המהססים ולרכוש אוהדים חדשים לרעיונו. לבסוף פנו כארבעים מאזרחי נהריה אל הלשכה הגדולה בבקשה, שיורשו לייסד לשכה, אשר תשא את השם ‘ליאו בק’. אכן לא יימצא ללשכה בנהריה שם מתאים יותר מאשר שמו של האיש הנערץ, שפעל כה גדולות כנשיא הלשכה הגדולה לגליל גרמניה וכמנהיגה הרוחני של היהדות הגרמנית. גם הד”ר בק עצמו נאות לבקשתנו זו. ד"ר נוימן נבחר לנשיא, אני לסגן נשיא. טקס הקידושין התקיים במאי 1950.

לא אגזים אם אציין, כי הודות ליוזמתו של הד"ר נוימן נפתח בנהריה דף חדש ביחסים בין האדם לחברו. כי לא זו בלבד שלשכת ליאו בק גדלה והגבירה את השפעתה, אלא נוסדו גם לשכות ומועדונים אחרים, שפעלו ברוח דומה. כוננו מחדש ערכים אנושיים, שהוזנחו בשנות בנייה ומאבק. יותר ידידות הורגשה, יותר אהבת־הזולת והבנה הדדית.

ועתה אולי יובן, למה התכוונתי, כשהצגתי את השאלה, במה נשתנתה נהריה בשנותיה הראשונות משאר היישובים בארץ. אינני טוען, שתושביה היו ‘יותר טובים’ מן הממוצע בארץ. היטב אני יודע, שהיו ביניהם גם יסודות שליליים, כגון יורדים מן הארץ מתוך חולשה מוסרית ואפילו בוגדים ופושטי רגל. אבל רוב בני הדור הראשון הסתייגו מהם.

אם כן להם יש ויש מכנה משותף: הם סולדים מקנאות ומאנוכיות אישית וקולקטיבית. הם מעריכים אזרחות טובה ושואפים להיות בין ‘העוסקים בצרכי ציבור באמונה’. הם תובעים חופש הפרט לעצמם, אך הם גם מוכנים לתת חופש זה לזולתם.

אני סבור, שמעלות אלה הן רצויות גם בעידן הטכנולוגי של המאה העשרים. כי דווקא כיום נתחוור לנו, שלא נוכל להתקיים בלי ערכים הומאניים.


 

בשורות השואה מגיעות אלינו

(1943 עד 1945)


בהעלותי על זכרוני את השואה היהודית באירופה, נמזגים בתודעתי תדהמה ורגשי תודה עמוקים. מיליוני יהודים סבלו עינויי תופת, שליש מבני עמנו נרצח – בעוד שאנחנו בפינתנו בין הרי הגליל לבין הים התיכון המשכנו בחיינו המסודרים. אמנם בשלבי המלחמה השונים התקרבה גם אלינו הסכנה, אך המפנה הגדול המתבטא בשמות אל־עלמיין וסטאלינגרד הביא לנו ישועה והצלה.

לעיתים קרובות שאלתי את עצמי: מדוע זכינו לחסד זה? האם הצטיינו במעשים טובים יותר מאחינו בגרמניה, בפולין, הולנד והונגריה? בוודאי שלא! לא היינו טובים, אולי גם לא גרועים מהם. נשארה תשובה אחת בלבד: רכשנו לעצמנו זכות קטנה, שמשקלה כנראה בכל זאת הכריע את הכף. עלינו ארצה ישראל וקיימנו מצוות יישוב ארץ הקודש. בתוכניתה של ההשגחה עתידה ארץ ישראל לקום לתחייה. על כן לא נגזר דיננו לכליון.

שנות המלחמה האחרונות הביאו לנו רק בהדרגה את הבשורות המחרידות לב ונפש. תחילה קיווינו עוד, שאין בהן אמת או שהן מוגזמות, כי הלב סרב להשלים או אפילו רק לקבל כעובדות את מה שהיה כתוב בעיתונים בדבר מחנות המוות, תאי הגאז וההשמדה השיטתית של מיליוני יהודים. אך לא נשאר ספק: היטלר רצה להשיג לפני סופו לפחות אחת ממטרות מלחמתו: השמדת היהודים חסרי המגן, שנמצאו תחת ידו. ואנחנו שמענו וקראנו כל זאת וידנו קצרה מלהושיע!

ידעתי על תנועה חשאית בקיבוצים, בה נתאמנו צעירים ל’תפקידים מיוחדים' ונשלחו במטוסים בריטיים לאירופה, כדי

לחזק את התנגדות היהודים או להביא להם לפחות את הנחמה, שאינם עומדים גלמודים במיצרי השאול. אחדים מהם השתתפו במאבק הגבורה בגטו וארשא, ובודדים אפילו חזרו בשלום. הם ייסדו לאחר זמן את הקיבוץ ‘לוחמי הגטאות’ דרומית לנהריה.

לכאורה השתייך בחור אחד מקיבוץ שכן ליחידה כזאת. הוא ביקר אצלי בשנת 1942 והראה לי עלונים, בהם פורסמו צילומים של פקודות סודיות מטעם מפקדים גרמניים ברומניה. אחת הפקודות האלה צויינה כותרת ‘מבצע ילדים’. מורה הקורא מילה זו מקשר בה מושגים כגון הזנת ילדים נצרכים, מחנות נופש לילדי הכרכים וכדומה. אולם מה שהיתה כאן משמעותה של הפקודה ‘מבצע ילדים’? שיש לתפוס ילדי היהודים ברחובות ובכל מקום הימצאם ולהביאם למקומות ריכוז לשם הובלה למחנות השמדה! צמרמורת ובחילה אחזוני מרוב תיעוב ופלצות! רק בקושי יכולתי לסיים את השיחה עם הבחור. זכרתי את הסיפורים על סבלות ילדי ישראל ‘הקנטוניסטים’ ברוסיה הצאריסטית (ע' שטיינברג ‘בימים ההם’) ואמרתי בליבי: אכן טירונים מסכנים היו הצאר ועוזריו לעומת היטלר ועושי דברו!

בשעות הלילה, כשנדדה שנתי, הרהרתי בהתחלות הטרגדיה, שסיומה המדהים התקרב עתה. זכרתי את ילדי השכנים ל’היכל היהודים' בבראונשווייג ואת רגשי השנאה המחרידים שלהם. זכרתי גם את חברי בצבא הגרמני, שהתרברבו וניבלו את פיהם עד כדי כך, שלפתע נתחוור לי: האנשים האלה מסוגלים לכל מעשה תועבה! כמו כן עלו בזכרוני סטודנטים בארלנגן, שפרצופיהם הקנאיים הברוטאליים עוררו בליבי ניחושי בלהות.

במשך מחצית חיי דחקתי סיוטים אלה מתודעתי. הלא קיימים בעם הגרמני משוררים והוגי־דעות גדולים, הלא ישנם מוצרט ובטהובן ובראמס. היכרתי גרמנים טובי־לב, שנטו שכם לזולתם, היכרתי פועלים צעירים מלאי אידיאלים ושואפים לנכסי רוח. בגרמניה הזאת נאחזתי. אבל עתה נגלתה לעיני, כי טעות היתה בידי, השתקתי את קולות האזעקה מימי נעורי. אכן זה היה קול האמת, מה שאמר לי ליבי הצעיר לפני עשרים ושלושים שנה. ועתה באה המציאות ועלתה עוד בחומרתה על כל חלומות האימים.הובקעו מצולותיה העכורות של נפש העם הגרמני ואין מציל בפני עוזה הבא להרוס ולהשמיד. אין ישועה לאחינו ולאחיותינו, לזקנים ולתינוקות.

לא ידענו, כיצד להתיחס אל חברים, שהשאירו קרובים יקרים בגרמניה ובארצות הכיבוש. האם לדבר אליהם דברי ניחומים? או מוטב להתעלם מדאגותיהם ומיאושם, כדי לא לזרות מלח על פצעיהם? ידעתי, שאחת ממורותי סבלה קשות מפני אי־הוודאות ביחד לגורלם של הוריה ואחיה, שנמצאו בגליציה. באחת ההפסקות בין שני שיעורים שאלתיה מתוך דחף פתאומי: “האם קיבלת הודעה כלשהיא מקרוביך בחוץ לארץ?” היא נבהלה וענתה: “אל תשאל ואל תוסיף מילה אחת! אחרת לא אוכל להיכנס עכשיו לכיתתי וללמד!” אם כן – החרשתי.

בחורף 1944/45 הופיע בנהריה אורח, ד"ר מקס פלאוט, לשעבר מזכיר בוועד קהילת המבורג, אשר הגיע זה עתה מגרמניה במסגרת החלפת שבויים. היות והוא עצמו ישב חודשים אחדים בטרזינשטט ובכלל נחשב לאיש יודע־דבר. באו אנשי נהריה בהמוניהם להרצאתו, ביניהם בעיקר כאלה, שקיוו לשמוע משהו על קרוביהם, שנמצאו עוד בטרזינשטט או במחנות אחרים.


ההרצאה היתה מוזרה ביותר. ד“ר פלאוט תאר את המתרחש בגרמניה תוך ‘אובייקטיביות’ מפליאה. אינו יודע מאומה על רצח המוני יהודים. אמר, רק דבר המתת 19 חולי רוח – כולם מקרים ללא תקנה – ידוע לו, כי ראה תעודת פטירתם. אבל מלבד זאת אינו יודע על שום מעשה זוועה. ואשר לטרזינשטט הרי טובי יהודי גרמניה מרוכזים זם, ביניהם הרב ד”ר ליאו בק, ולדבריו שלומו טוב בהחלט. מותר לכלואים לעסוק בפעולות תרבות, שיכונם מניח את הדעת. רק הזנתם אינה מספקת. אך אדם בריא הלא יוכל להתקיים שנים אחדות למרות תת־תזונה – כך סיפר.

אחרי ההרצאה ניגשו הנאספים אל ד"ר פלאוט, וכל אחד שאל אותו את השאלות, שהעיקו על ליבו. אני הצגתי לו שתי שאלות בלבד:

“האם קיים עוד בית הקברות בבראונשווייג?”

“כן”, ענה “איש לא פגע בו לרעה.”

“ומה ידוע לך על גורלו של מר כסל בהמבורג?” (כסל היה מזכיר חברת ‘עזרה’, איש ידוע ברבים ולי ידיד טוב).

“מר הנרי כסל ואשתו נמצאו לאחרונה בשנת 1942 בלודז'”, אמר.

“אם כן תודה!”

לא יכולתי להתווכח עם האיש, כי עוד שואלים רבים חיכו לתורם. אך היסקתי מסקנה הגיונית פשוטה: היות והזוג כסל שלחו מכתבים מלודז' עד שנת 1942 ומאז לא נתקבל שום סימן חיים מהם, משמע, נרצחו או מתו מרעב. מדוע התחמק פלאוט מן המסקנה הברורה הזאת? מה בכלל פשר הדיבור הזהיר שלו?

לא התקשיתי לפתור את החידה. הנאצים החדירו את פלאוט לארץ ישראל, על מנת שירגיע כאן את הרוחות. כי הלא כבר התקרב להם יום נקם ושילם, ומנהיגי הנאצים קיוו עוד לצאת ''בשן ועין'. כך משתמע גם מתוך המו"מ בין הימלר לבין הרוזן ברנדוט.

אינני מטיל ספק בהגינותו של ד"ר פלאוט. מן הסתם היו עוד קרוביו בני תערובות ביד הגסטאפו, ומחמת הלחץ הזה לא היה לו פתחון פה לגלות את האמת על גרמניה. כנראה פחד מפני אנשי הגסטאפו גם בארץ ישראל. הייתכן? בלשים נאציים בשעת הרצאה בבית ספר בנהריה? השכל אמנם מסרב להגות דבר זה. אבל אדם הבא מן התופת הגרמנית והשומע עוד את איומיהם של אנשי גסטאפו – אדם כזה הוא משועבד לפחד. עד כדי כך הגיע כוחם של השדים הללו, לפחות כוחם ההיפנוטי! וזאת רק כמה חודשים לפני התמוטטות הרייך השלישי שלהם!


 

מלחמת הקוממיות – בעיני איש נהריה


הורם נס המרד

מלחמת העצמאות החלה למעשה בסתיו 1945, כאשר עברה ההגנה לשיטות אקטיביסטיות. מפלגת הלייבור, הגיעה לשלטון בקייץ 1945, הפרה ללא בושה את הבטחתה, שנתנה במפורש בימי הבחירות, לבטל את הספר הלבן. שר החוץ שלה בווין התנגד בעקשנות לדרישת העם היהודי לפתוח ליהודי אירופה העקורים את שערי ארץ־ישראל. על בקשת הנשיא טרומן, שיאשר לפחות 100.000 רשיונות כניסה לאלתר, השיב תשובה גסה.

באוגוסט 1945 פגשתי בירושלים את הפרופסור רטנר, מנהל הפקולטה לאדריכלות בטכניון, ידידנו מזה שנים רבות. שוחחנו על המצב ואני הבעתי את רגשי כולנו. אנשי הלייבור בגדו בנו בצורה מחפירה ביותר, אמרתי, אחרי כל קורבנותינו בימי מלחמת העולם מצבנו כעת גרוע מאי־פעם. והנה רטנר, המתון והשקול בדבריו, אמר דבר מפתיע: “השאלה היא, אם נרשה לאנגלים לנקוט מדיניות כזאת כלפינו!” הצצתי במלוכסן אל רטנר – והבנתי. אם האיש הזה, אחד מראשי מטה ההגנה, העיר הערה כזאת, פירוש הדבר, שנפלה כבר ההכרעה; ההגנה גמרה אומר לקרוא תגר על בריטניה ולעבור למעשי חבלה. זו היתה החלטה נועזה, שנבעה מחוסר ברירה. רק בצורה זו עתידים היינו לעורר את דעת הציבור בעולם.

אני מספר על המאורעות רק בה במידה, שנעשיתי עד להם. בסתיו 1945 הורגשו מעשי חבלה גם בגליל המערבי השלו. בלילה שמענו קולות נפץ ובבוקר נודע לנו, שהופצץ קו הרכבת חיפה־נהריה. בנהריה הופיעו כרוזים, בהם נאמר, כי מוסדות היישוב הרשמיים סמכו הפעם את ידם על מעשי החבלה. האנגלים ערכו חיפושים בבתי נהריה ופעמים אחדות הורז עוצר בית החל משעה 6 בערב. כ“עונש” על חבלת קו הרכבת בוטלה תחבורת הנוסעים באותו הקו בתחילת נובמבר.

יותר רציני היה מבצע אחר שבוצע ביוני 1946. בערב הורעדה כל נהריה עקב התפוצצות אדירה ממרחק של חמישה קילומטר. עוד באותו הערב סופר, כי קבוצה של 14 אנשי הגנה יצאה כדי לפוצץ גשר רכבת ליד אכזיב. למוחרת נודע, שהדבר נגמר בכי רע. שוטרים, ששמרו על הגשר, ירו לעבר הקבוצה. כדור אחד פגע בחומר הנפץ, שנשא אחד הבחורים על שכמו, שגרם להתפוצצות.

בימים שלאחר מכן שאל כל אחד את השאלה הכאובה: מה היה גורלם של הארבעה עשר? כי איש מהם לא חזר. הרי לא יתכן, שנהרגו יותר מבחורים אחדים מחמת ההתפוצצות. איפה נשארו הנותרים? אם הסתתרו בהרים, הרי מן הדין שיחזרו באחד הלילות הקרובים. אך כולם נעדרו. האנגלים לא הודיעו מאומה על תפיסת שבויים ולא מסרו גופות מתים.

בסוף צריך היה להשלים עם הוודאות, שכל הארבעה עשר נהרגו. מאד התאבלנו על האבידה הגדולה, כי היו אלה בחורים מצויינים, אחדים מוכרים לנו היטב. ביניהם היה גם יחיעם וייץ, בנו של מנהל הקרן הקיימת. על שמו של יחיעם נקרא הקיבוץ, שנוסד בשנת 1947 מזרחה לנהריה בהרים בחורבת מצודה מימי הצלבנים. לכל הארבעה עשר הוקמה במקום נפילתם האנדרטה “יד לי”ד". רק בשנת 1968 הובאו שם לקבורה חלקי גופותיהם שנטמנו אי־שם במשך 22 שנה.

ביולי 1946 התדרדרתי עם משפחתי לתוך מערבולת המאורעות, אך לא בצורה טראגית. בימי החופש הגדול החלפנו דירתנו עם זו של הפרופסור הוגו ברגמן בירושלים, וכבר נמצאנו בדרך לשם. בחיפה רצינו לעלות על האוטובוס לירושלים, והנה נודע לנו, שהתחבורה לשם הופסקה. כי בירושלים “קרה משהו”. אם כן נתקענו בחיפה, כי לא יכולנו לשוב לנהריה, שם כבר ישבה משפחת ברגמן בדירתנו. התפזרנו וביקשנו לינה בדירותיהם של קרובים וידידים, שקיבלונו בצל קורתם בחמלה. למחרת היום יכולנו לנסוע, ובינתיים אף שמענו את המתרחש בירושלים.

לאחר “השבת השחורה” בה נאסרו ונכלאו במחנה לטרון ראשי הישוב – ביניהם משה שרת, דוד רמז ואחרים – הגיע המתח לשיאו והתפרק במעשה חבלה, שלא היה כמוהו עד כה. אנשי אצ"ל פוצצו אגף אחד של בית המלון “המלך דוד”, בו שוכנו מחלקות אחדות של ממשלת המנדאט. כ־30 פקידים – אנגלים, יהודים וערבים – נספו. רוב העתונים העבריים הוקיעו את מעשה הזוועה, כי על אף כל ההתמרמרות כנגד האנגלים לא התכוון רוב היישוב למעשים מסוג זה. מעתה נפערה תהום עמוקה בינינו לבין האנגלים, והחלה שורה ארוכה של מבצעים להפעלת לחץ מצד הבריטים ושל מעשי תגמול מצד הארגונים הצבאיים שלנו.

בהגיענו לירושלים שקטה העיר, אך נראו ברחובות יותר חיילים בריטיים מאזרחים. בשעה 6 בערב החל עוצר־בית בשכונות היהודיות, וזה נמשך כל ארבעת שבועות של שהותנו בירושלים. היות ולבית ברגמן במרחביה יש גינה ומרפסות, יכולנו לבלות את שעות הערב בחוץ. משמרות צבא שוטטו בעיר, ומקומות מסויימים נסגרו לחלוטין בגדר תיל. הגישה למשרד של הדואר הראשי הובילה דרך מעבר צר בין מחסומי תיל של “בווינגרד”. בבית שוקן המפואר, שהוחרם לצרכי הצבא, ישב שם הגנראל ברקר וכתב פקודות־יום גסות אל חייליו, בהן הפליג בגנותו של היישוב בעלבונות אנטישמיים. בכל זאת נהנינו מחופשתנו בתוך מקלחת שדים זו. כי הרי כך טבע האדם: בכל מקום ובכל הנסיבות הוא יחפש לעצמו פינה שקטה ואויר לנשום. הלא אוירה של ירושלים היה קריר וצח – למרות הגנראל ברקר.

כעבור חודשים אחדים היינו שוב עדים לאירוע גדול: נחיתת מעפילים על חוף נהריה בליל חג המולד 1946. תאריך נבחר בחכמה, כי לכבוד חגם הקדוש נהגו האנגלים להשתכר במידה כזאת, שלא היו מסוגלים לשום פעולה. בחצות הלילה, כאשר שתו החיילים הבריטיים במסעדת מקס פייבלמן הטוב והנאמן ושכרותם הגיע כבר לממדים ניכרים, נערכה בחוף, המרוחק כמה מאות מטרים בלבד, נחיתת המעפילים מאוניית ההגנה “חנה סנש”. התמרון על החוף הבלתי מפורץ היה קשה ביותר. נוער ההגנה שלנו, ביניהם נערים ונערות בני 16 – 15, עבדו בהתמסרות נפלאה, כשעמדו במיים במשך שעות רבות. למוחרת בבוקר נמצאו כבר כל המעפילים בחוף מבטחים וחלקם הועברו למקום מטרתם. האוניה התהפכה בין משברי החוף וזמן רב נשארה מוטלת שם, עד שמכרוה האנגלים, כי לא ידעו מה לעשות בה. חברה יהודית לספנות קנתה ושיפצה את הספינה, אשר היתה לנו עוד לתועלת רבה בשנים הבאות.


התסבוכת בארץ הלכה וגברה. בקייץ 1947 בשהותנו על הר כרמל ראינו לעיתים שיירות של שריונים בריטיים עולות להר ויורדות ממנו ביעף, בלילות שמענו קולות נפץ. פעם אחת פוצצו אנשינו את תחנת הראדר של האנגלים. כי בעזרת הראדר גילו את ספינות המעפילים שלנו והביאו את נוסעיהם האומללים למחנות קפריסין. אך המחנות נתמלאו כבר עד אפס מקום, ועתה כשהגיעו בספינת ההגנה “יציאת אירופה” לא פחות מ־5000 מעפילים, הועלו על ידי הבריטים בכוח הזרוע על שלוש אוניות בריטיות ונשלחו להמבורג. כלומר לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה.

ממרפסת בית רטנר ראינו את “יציאת אירופה” בנמל. דומני שהיתה מיועדת לשרת כספינת מעבורת על נהר דנובה, ואכן כך נראתה! לא יכולנו להבין, כיצד ניטלטלו בכלי־שיט זה 5000 איש במשך שבועות רבים על גלי הים התיכון, שהם לעיתים גועשים לא מעט. האנשים האמיצים לא נאלצו לבלות זמן רב בגרמניה. כעבור עשרה חודשים היו בין הראשונים העולים למדינת ישראל, שנוסדה זה עתה. כמו כן באו אז גם הגולים מקפריסין וממאוריציוס. כולם התקבלו בנמל חיפה בהתלהבות סוערת. אחדים מהם השתקעו אצלנו בנהריה.

עתה באו חודשי סתיו 1947 על תקוותם וחרדתם. כבר מזמן הצהיר בווין, כי אנגליה מוותרת על המנדט, אך כנראה קיווה, שבצר לנו נבקש מ“מגינינו” הבריטיים, שיעמדו לימיננו כנגד הערבים – שצוידו בנשק על ידם. אבל לא היה כדבר הזה: הסכמנו ברצון לחיסול המנדט; וגם בין המדינות החברות באו"ם נשמעה רק תביעה אחת כראשית כל ההצעות: הקץ לאנגלים בפלשתינה! תיחלק הארץ בין היהודים לבין הערבים! אבל כיצד – זו היתה הבעיה. פתרונה עתיד להכריע את גורלה של נהריה. כי כבר הטיוטה הראשונה קבעה, כי הגליל המערבי על אוכלוסיה של כמה רבבות ערבים לעומת 4000 יהודים יצורף למדינה הערבית.

בימים ההם עמדתי תכופות על הגבעה השוממה מול ביתי, הנקראת כיום גבעת אוסישקין. השקפתי לכל עבר מן הכרמל עד סולם צור ושאלתי עצמי, אם לא קיימת אפשרות למובלעת יהודית שתכלול את נהריה ואת סביבתה הקרובה. אך תקוה זו נראתה לי קלושה. כבר כמעט השלמתי עם העובדה, שאולי נאלץ לעזוב את נהריה ולהתחיל בחיים חדשים באזור יהודי. והלא כל מקום במדינת ישראל יהיה ביתנו ומולדתנו. דבר אחד היה ברור: “אזרחי ערב בני דת משה” לא נרצה להיות!

למרות הכל קיווה כל אחד מתושבי נהריה, שתאושר תוכנית החלוקה בעצרת או"ם. כי היא העניקה לנו את העצמאות הנכספת וכן – עם כל הנגב – סיכויים טובים ליישב עולים חדשים. בלילה מיום 29 ליום 30 בנובמבר לא הרבו לישון בכל הארץ. אנשים, נשים ואף ילדים ישבו ליד מקלט הראדיו והאזינו בציפייה מתוחה לחדשות מלייק סוקסס, שם נערכה ההצבעה. לפנות בוקר נתקבלה התוצאה: הושג הרוב הדרוש של שני שלישים בעד תוכנית החלוקה! מדינה יהודית עצמאית קום תקום לאחר גלות של 1878 שנה! התרגשות השמחה היתה גדולה – למרות הטיפה המרה ההיא.


* * *

 

הסכנה גוברת

כמובן החלו אנשי נהריה מיד בוויכוחים: מה יהיה עתידנו?

האם נאלץ לנטוש את בתינו היפים ואת משקינו? האם תפצה אותנו ממשלת מדינתנו ותעניק לנו בתים וקרקעות אחרים תמורתם? אולי ינתנו לנו בתי הערבים, שיעזבו את ישראל מרצונם על מנת שיקבלו את בתינו בנהריה?

עודנו מהרהרים והנה ביקר בנהריה הד"ר זאב פון וייזל ואמר בהרצאתו דברים אלה: "אם יאיר לנו המזל, יפתחו עכשיו הערבים במעשי איבה כנגד הישוב היהודי. אזי נוכל לפעול ולהתגונן. ואגב הגנתנו נתקן את גבולות החלוקה לטובתנו,

והגליל המערבי ייכלל במדינתנו." וכך, בדיוק כך היה! הערבים שגו את השגיאה ההיסטורית הגדולה ופתחו באש. מילים אלה נשמעות אמנם חסרות־לב, כי הלא יהודים נהרגו ונפצעו ביריות הערבים. אך מנקודת מבט פוליטית נתנו לנו הערבים הזדמנות חד־פעמית.

נהריה לבשה צורה אחרת, כאילו חזרו ימי שנת 1938. בכל מקום נבנו עמדות, הותקן טלפון־שדה, חולקו אנשים לשמירה. ביתי לא בא עוד בחשבון לתכלית צבאית, כי עתה נמצאו העמדות מזרחה על גבעת אוסישקין, שנהפכה למצודה חזקה עם מגדל מבטון ורשת תעלות ונקודות תצפית.

והנה האנגלים התחילו בטקטיקה חדשה. הם עמדו מנגד ונתנו ליהודים ולערבים לרצץ את גולגלותיהם אלו לאלו. רק כשנהרגו בני אדם, הופיעו מכוניות משטרה בריטיות ומסרו את הגוויות במקומותיהן. כי הלא סדר צריך להיות!

מעשי הרצח בידי הערבים רבו. בסוף דצמבר נהרגו בבתי הזיקוק בחיפה כ־50 פועלים ופקידים יהודיים בצורה ברבארית ביותר, בעוד האנגלים לא נקפו אצבע. בין הקורבנות היה המהנדס ברלי, אדם חכם ויקר, שגר עם משפחתו בנהריה. לעיתים נפגשנו לשם שיחת רעים או משחק שחמט, כאשר קיבל את המינוי בבתי הזיקוק, נאנח ואמר לי בגלוי, שאינו שש לקראת העבודה במרוּת האנגלים – כאילו ניחש את הצפוי לו!

עודנו אבלים על הרצח ההמוני הזה – והנה בא יום 1 בינואר

  1. יום תפארת, אשר מילא את כל הלבבות גאוה. כידוע מהווה 1 בינואר את ראש השנה הנוצרי, אם כן שוב סיבה מספקת לאנגלים להשתכר ולמעפילים לעלות על היבשה. בבית הספר קמה מהומה בין הילדים באמצע השיעור:

“הביטו, אוניה סמוך לשפת הים!”

“ואיזה המון אנשים מצטופפים על הסיפון!”

“הרי הם מעפילים! קדימה, נרוץ מייד לחוף!”

נתפרדה החבילה ונפסקו הלימודים, מורים ותלמידים נהרו לשפת הים עם כל שאר התושבים. ספינת מעפילים לאור היום – דבר כזה עוד לא התרחש בנהריה! הפעם היה צפוי מצב מסוכן, כי אנשים עלולים להיתפס בידי האנגלים, אם לא יונחתו לחוף במהירות קיצונית. הספינה – שמה היפה “האומות מאוחדות” – עגנה במרחק 100 עד 200 מטר. כבר נמתח חבל, שקצהו הוחזק בידי אנשי נהריה, ועל החבל התמשכו מעפילים צעירים אל החוף. אך זה תהליך איטי ולא מתאים לנשים ולזקנים. 600 נפש הצטופפו על הסיפון – מן ההכרח, שיפונו משם תיכף ומייד!

והנה באו כבר נערי הימיה שלנו על סירותיהם! עתה רצו להוכיח, שלמדו משהו. בחתירות קצרות עברו־חלפו בין המשברים לעבר הספינה. בכל סירה הועברו 5 עד 6 נפשות, ומייד עם העלאתם על החוף הפליגה הסירה מחדש. איש זקן, שזה עתה ירד מן הסירה, השתטח על החול, כשפניו כלפי מטה. מיהרתי אליו: “מה קרה לך? האם נפצעת?” לא ענה דבר, אך היה בריא ושלם. הוא נשק את אדמת ארץ־ישראל וברך ברכת “שהחיינו”.

כמובן היה בני יוחנן, בן ה־16, בין החותרים. ביחד עם חבר אחר בלבד, שמשון בובר, נהג בסירה הקטנה במהירות רבה. השניים היו צוות ממדרגה ראשונה, מסורים ונתונים לעבודת גומלין! אישה אחת שלא היכירתני, הצביעה על הסירה ואמרה:

“האם אתה רואה את הסירה הקטנה? היא המהירה מכולן! בו בזמן שיתר הבחורים חותרים פעם אחת הלוך וחזור, מגיעים אלה פעמיים!”

“כן, אני מכיר את שני הנערים” עניתי בגאווה, “אחד מהם הוא בני!”

מדי פעם כשהגיעה סירה, הישקו אנשי נהריה את הבחורים קוניאק כדי לחמם אותם ולדרבן את כוחותיהם. מיד אחר כך שבו וגלשו בסירתם לתוך המשברים. כולם היו למעלה מכל שבח!

בשעה 3 אחה"צ באה בסוף יחידה של אנגלים, כשרוב המעפילים הוכנסו כבר לבתי התושבים. הבריטים היו במצב רוח חגיגי־אלכוהולי, כי עד עכשיו שתו עוד בבית המרזח של מקס פייבלמן. עתה הלא סוף סוף נאלצו לעשות משהו. הם ירו כמה יריות לחלל האויר (ראיתי את פניהם המחייכים!). סגרו את החוף, אך הרשו להביא חולים אל הרופא. על כן הטלנו כל מעפיל על אלונקה וסחבנוהו דרך מחסום החיילים. אולי 10 פעמים קיימתי באופן כזה את מצוות “האח הרחמן”. כל הדבר היה קומדיה.

סוף כל סוף בא הצבא הבריטי לידי הסכם עם המועצה המקומית, שלא יערכו עוד חיפושי־בית בתנאי שיסגירו המעפילים את עצמם. אזי הובאו למחנה פתוח במפרץ חיפה, ושם השתהו רק משך ימי חיפוש עבודה. בו ברגע שמצאו עבודה, השתחררו. במילים אחרות: המעפילים הורשו להישאר בארץ, אבל האנגלים הצילו את כבודם, כי “עשו משהו”.

יוחנן ושמשון שוטטו עוד שעה ארוכה על פני הים. הם נצטוו להביא את מכשירי הניווט מן הספינה לכפר שבי־ציון לחוף מבטחים. רק לאחר שביצעו פקודה זו, בא יוחנן הביתה בשעה מאוחרת, עייף מאד, אך צוהל מרוב אושר. מאד התגאינו בו!

למחרת קמה סערה, אשר הרסה את הספינה הריקה לרסיסים. היה אפוא מועד אחרון לנחיתת המעפילים. מכיוון שרב החובל – יווני, שעמד בשרות ההגנה – נוכח לדעת לפי הברומטר, שעמדה להתחולל סופה, הרהיב עוז בנפשו וכיוון את ספינתו אל חוף נהריה לאור היום. בהתנהגותו המצויינת הציל את הנוסעים. היות ועונש היה צפוי לו מצד האנגלים, המציאה לו ההגנה מחבוא בטוח.

בינואר הרגשנו את מצבנו המבודד במידה הולכת וגוברת. על כלי הרכב שלנו בדרכם לחיפה הומטרו יריות, כך שנפלו קורבנות בהרוגים ובפצועים. קיבלנו אוטובוסים משוריינים והנסיעה בהם לא היתה תענוג. האשנבים המועטים, שסיפקו אור ואויר לארגז הפלדה, נסגרו בסביבות מסוכנות כגון עכו. רק באשנב שלפני מושב הנהג נשאר פתוח חריץ דק. אך שבעתיים מסוכנת היתה הדרך ליחיעם. שם נורו יריות כמעט יום־יום. כבר בחודש ינואר הוצתו משאיות יהודיות ברימוני יד ונוסעיהן נהרגו. אנשי יחיעם סבלו מחוסר מזון.


בסוף פברואר שותקה תחבורתנו לחיפה במשך 4 ימים, כי היריות בסביבת עכו תכפו. כיום אני מתפלא בעצמי על שוויון נפשנו נוכח עובדה זו. כי בהתחדש התנועה נשאלה ממילא השאלה: עד מתי? בה במידה שגבר לחץ הערבים, צפוי שיתוק מוחלט לתחבורה. תושב נהריה אחד העז לעבור את עכו רוכב על אופנוע ללא ליווי. אנשי כנופיה ערבית הורידיהו מן האופנוע והיכוהו

עד מוות בצורה ברבארית ביותר.

עם כל זאת הלכתי בדרך עבודתי ונאלצתי לפעמים לנסוע לחיפה בענייני בית הספר. לכן עליתי על האוטובוס המשוריין בבוקר של יום 17 במארס. לפני כן אמרתי לרות: “אעדר כארבע שעות ואהיה שוב בבית בשעת ארוחת צוהריים.” ארבע השעות הפכו לשמונה ימים. כי ביום 17 במארס 1948 הזה התרחשו דברים היסטוריים.

לשירות המודיעין של ההגנה נודע, כי שיירת משאיות היתה בדרכה מלבנון לחיפה, כדי לספק תחמושת לכנופיות הערביות בעיר. אילו הגיעה שיירה זו למחוז חפצה, היתה סכנה חמורה צפויה לחיפה היהודית כולה. על כן ערכה ההגנה מארב בדרך. כמה בני חייל מאנשי ההגנה הסתתרו ליד הכניסה הצפונית של קרית מוצקין, ובבוא השיירה הערבית פתחו באש. בהתפוצצות אדירה התרסקו המשאיות, וכל התחמושת הועפה אל־על. אמנם מספר בתים יהודיים בסביבה נחבלו קשות, אך המבצע בתור שכזה היה מוצלח ביותר והביא אולי הצלה לחיפה. שני חברי הגנה נפלו, בהיותם מול המשאיות המתפוצצות.

בכביש נפער חור עצום והתחבורה צפונה נסגרה. כשרציתי לנסוע מחיפה הביתה, נגעתי עד קרית חיים. שם מר הנהג: “איננו ממשיכים. הרוצה לרדת פה יעשה זאת, הרוצה לשוב לחיפה יסע אתי חינם.” ובכן “נתקעתי” – ועוד לא ידעתי, באיזו מידה. הלכתי אל קרובים בקרית מוצקין לשם לינה ונתקבלתי בחיבה. בילינו ערב נעים וגמרתי אומר להשכים בבוקר ולתפוס את האוטובוס הראשון, למען אגיע לבית הספר עם פתיחת הלימודים. בבואי אל התחנה שאלתי לזמן הנסיעה לנהריה. אך הנהגים משכו בכתפיהם: “לעת עתה אין תחבורה לנהריה.” – “רבונו של עולם”, קראתי בחימה שפוכה, “האם עוד לא נסתם החור בכביש? איך יתכן, שזה לוקח זמן כה רב?!” – אחד הנהגים לקח אותי הצידה: “תדע לך, שבעכו התמקמה כנופיה ערבית המונה אולי אלף איש. הם חסמו את הכביש במחסום של בטון והשאירו מעבר צר. שם הם מפקחים על כל כלי הרכב. היהודים נרצחים לאנגלים מותר לעבור.” – ובכן עד כדי כך ירדה קרנם של האנגלים בארץ: עוד היה מותר להם לעבור בדרכים – בה במידה שהערבים הרשו להם!


 

המצור

כך נותקה נהריה, ואני נותקתי ממנה. ימי נדודי החלו. כבר סופר, שבקרוב תיפתח תחבורה בדרך הים לגליל המערבי. מאד רציתי להפליג בסירה הראשונה, אך לא ידעתי, היכן היא עוגנת. בהיותי בקרית חיים אמרו לי אנשים טובים: “אולי תמצא אותה בחיפה.” אולם בבואי לחיפה ניחמו אותי: “נא תנסה את מזלך בקרית חיים!” כך ניטלטלתי יום־יום בין שני המקומות האלה.

כל נסיעה כזאת – בדרך כלל ענין של 20 דקות – נמשכה כעת שעתיים וחצי. תחילה נסענו באוטובוס רגיל מן הקריות עד בית החרושת “מצה זו”. שם בחצר מוקפת חומת בטון גבוהה חיכו בתור כמה מאות איש למשוריינים, שכל אחד מהם הביל מקום ל־50 נוסעים. ההמתנה ארכה בדרך כלל שעה וחצי עד שעתיים. סוף סוף נסענו בעמידה צפופים ודחוסים בין החברים לצרה ועברנו את הסביבה הערבית. בבואנו לגשר הגדול מעל ואדי רושמיה נסגרו כל האשנבים. פעמים נשמה קול “פנג פנג”, הכדורים ניתזו מקירות הפלדה. אך בבואנו להדר הכרמל וברדתנו ברחוב הרצל – מצאנו שם חיים כתיקונם, החנויות פתוחות, הנשים עורכות קניותיהן, הילדים משחקים…

לינתי בחיפה היתה בביתו של ידידי לצרוס. הוא ואשתו קיבלוני בחיבה ונתנו לי מיטה לישון. בלילה נשמעו יריות ללא הפוגות שחלפו בין השכונות הערביות והיהודיות. מכונות היריה נבחו בקול יהיר צורם אוזניים. אך מארחי אמרו, שזה לחם חוקם.

באחד הימים האלה עמדתי בחנות אחת בהדר הכרמל, כאשר הרעיד קול נפץ אדיר את כל העיר. מיהרתי לרחוב והתבוננתי לעבר העיר התחתית והנמל שהשתרעו לעיני. והנה תימרות עשן עצומות עלו סמוך לכניסה הראשית לנמל. הערבים העמידו מכונית עם פצצות־זמן ליד בניני משרדים של “סולל בונה”, עתה התפרק המטען בעוצמה מחרידה. כאן ייזכר מעשה גבורתם של שני שוטרים יהודיים. הם התבוננו במכונית וחשבו בה מייד. כדי

להזהיר ולהזעיק את הקהל מיהרו ממשרד אחד למשנהו וסגרו את הרחוב. הקהל ברח למרתפים, כך שרק אחדים נפצעו. אך שני השוטרים נהרגו על משמרתם בהתרסק מכונת התופת!

מחשבתי הראשונה היתה – יצחק! כי בני יצחק עבד בימים ההם בנמל כחשמלאי. ידעתי, שיום־יום היה עובר את שער הנמל בשעה 12, וכעת היתה השעה בדיוק 12. בעומדי נבוך ונדהם ברחוב בלפור טסו כבר מכוניות “מגן דוד אדום אמריקאי” במעלה הרחוב בקול צפירה מחריש אוזניים, כדי להביא פצועים לבתי החולים שעל הר הכרמל. לעולם לא אשכח את המראה הזה, את הרעש המחריד ואת התרגשותי! כל היום ההוא לא יכולתי לברר פרטים על האסון. למחרת השכם בבוקר קראתי ב“הארץ” את רשימת הנספים והפצועים – ברוך ה', שמו של יצחק לא היה ברשימה!

ברחובות פגשתי אנשי נהריה. לפחות 150, רובם גברים, שנמצאו לרגל עסקיהם בחיפה או במקומות אחרים, “נתקעו” כמוני. כולנו חשנו מעין רגש אשמה, על שנעדרנו בעבודתנו וממשפחותינו וכן – עוד יותר חשוב – ממשלטי השמירה. כאן הסתובבנו בטלים, שוחחנו על המצב ושיחקנו שחמט, כדי לבלות את הזמן.

סוף כל סוף כעבור שבוע שלם הועברה הבשורה מפה לאוזן, שלמוחרת יעמוד אוטובוס הכן בפינה מסוימת בקרית מוצקין, כדי להביא את אנשי נהריה ל“נמל רותנברג”. (היה זה מעגן קטן בשטח מפעל החשמל.) בשעה 8 בבוקר עלינו על האוטובוס. חפץ כבד מכוסה היטב בשק, הוכנס לקרקעית הרכב. כאשר עצרנו בדרך על ידי חייל בריטי מביקורת הכבישים, החווירו פני שכני. החייל העיף מבט רשלני לתוך המכונית, אמר ‘או קי’ ונתן לנו להמשיך. עתה שאלתי את שכני: “מה הדהים אותך כל כך?” – “שם אחורה באוטובוס מונחת מכונת יריה כבדה. אנו זקוקים לה לעת הנסיעה בסירה. אוי לנו אילו גילה אותה האנגלי!”

בנמל רוטנברג הגיע זה עתה גם האוטובוס, שהביא אנשי נהריה מן העיר חיפה. עלינו על שתי סירות מנוע. עם צאתנו מן המעגן דהרה אלינו במהירות רבה סירת משמר בריטית ונעמדה ממולנו. בעד שפופרת קראו לעברנו באנגלית: "לאן אתם

הולכים?" – “לנהריה”, ענינו במקהלה. “או קיי!” – הלא אין איסור על אזרחי ארץ־ישראל לצאת לטיול במיים טריטוריאליים. לכן ניתן לנו להפליג.


כשהתקרבנו לעכו, באה לקראתנו סירה ערבית. עמדנו וייצבנו אפוא את מכונת היריה שלנו. אבל מן הסתם נפלה על הערבים שם ממול יותר יראת כבוד מפנינו ממה שאנו רחשנו להם. כי הלא גם עכו נותקה. אחרי מה שעוללו הכנופיות במבואות עכו פוצצו אנשי ההגנה את הגשר מעל נהר נעמן ולא נתנו עוד לכלי רכב ערביים לעבור. כך היו תושבי עכו מנותקים מחיפה והאנשים ממול בסירה אותו סוג של “נוסעים” כמונו.

אחרי נסיעה של יותר משעתיים עגננו מול חופה של נהריה, ולראשונה התבוננתי בכפר, שהיה ביתי זה 10 שנים, מצד הים. מגדל המיים הידוע לכל, כמה בתים נאים מוקפי גינות, החולות הלבנים הנוצצים בשמש – זה היה הכל. הים לא היה שקט כלל וכלל. אך הנה מבין המשברים מיהרו אלינו סירות נערינו, אשר כבר ציפו לנו; כי בשורת בואנו נמסרה לנהריה בטלפון (שאז עדיין לא נותק). כמובן היה גם יוחנן שלי בין הימאים הצעירים. בארשת פנים קצת מהורהרת קרא אלי: “פשוט נעליים וגרביים!” חשבתי, שגם הפעם חמד לו לצון, ולא עשיתי כעצתו. הנחיתה התנהלה לאיטה, כי הים געש יותר מאשר אז ביום 1 בינואר. כעבור שעה קלה הגיע תורי וירדתי לתוך אחת הסירות, כשידיו החזקות של אחד הבחורים תמכו בי. קליפת האגוז רקדה כמטורפת על פני המשברים בדרך של 100 עד 200 מטר, וכמעט חליתי עכשיו במחלת ים, לאחר שהחזקתי מעמד במשך כל ההפלגה. במרחק מטר אחד מן החוף הצטווינו לרדת. קפצתי – ושתי רגלי טבלו במיים! זה היה עונשי על שלא עשיתי כעצת יוחנן! כל תלמידי בית הספר של נהריה נכחו על החוף וקיבלו את פני מנהלם במחיאות כפיים סוערות, כשעלה על היבשה ברגליים רטובות. בלב שמח נסעתי הביתה על אופניים שאולים, החלפתי בגדים והלכתי לבית הכנסת, כדי לשמוע מגילת אסתר. כי חג הפורים הגיע, ואנו יורדי הים החוזרים היינו במצב־רוח מתאים לפורים.

אבל עד מהרה עתידה שמחתנו לגוז ונתחוור לנו, שחזרנו אל עיר נצורה, שמסביב לה ארבו אויבים אכזריים.

למחרת בבוקר, ביום השישי הגיעו לנהריה כ־10 משוריינים צבאיים, בהם אנשי הגנה! היות ועוד לא הושלמה טבעת המצור, הצליחו משוריינים אלה לעקוף את המחסום שבעכו ולחדור אל רצועת החוף של הגליל המערבי, ועתה נסעו בכביש גבול לבנון והגיעו עד הקיבוץ אילון. לא נתקלו בהתנגדות כלשהי. לאחר לינה בנהריה תוגברו על ידי אחדים מבחורינו, ןבצוהרי יום שבת יצאו למשימה נועזת. מטרתם היתה יחיעם, נקודתנו המבודדת ביותר, כדי לספק לה נשק, אספקה ותחמושת. בראש המבצע עמד קצין ההגנה בן־עמי פחטר. אם כן לא היה זה טיול מאולתר, אלא מבצע מתוכנן. אך התוכנית היתה מוטעית. מן הדין היה לשלוח תחילה פטרול של חיל רגלים, כדי לבדוק את מצב הבטחון בכביש, כי המשוריינים הכבדים עתידים להיות חסרי אונים, אם יחסום האויב את הכביש לפניהם.

כך אירע האסון. ליד הכפר הערבי כברי הושם מתרס על הכביש ומאחוריו חיכתה כנופיה ערבית חמושה היטב, שמנתה כ־250 איש. המשוריין הראשון הבקיע את המתרס במטר יריות והגיע ליחיעם עם הרוג אחד בלבד. אך המכונית השניה הסתבכה בשרידי המתרס ונתקעה בהם. כל המשוריינים נאלצו להעצר – וגם לא יכלו לסוב אחורה, כי מאחוריהם מתחו הערבים חוטי תיל על הכביש. מכוניות אחדות חוסלו מייד, כשהטילו הערבים לתוכן רימוני יד מלמעלה, מתוך אחרות הספיקו בחורינו עוד לקפוץ החוצה, אך בטרם יכלו לכוון את רוביהם, נקצרו כבר באש מכונות היריה של האויב. רק שלושה בחורים הצליחו להתחבא ולהגיע בלילה חזרה לנהריה עם נשקם. 47 קיפחו את חייהם, ביניהם ארבעה בני נהריה, 3 בנים ובת אחת. שהיתה בדרכה ליחיעם, כדי להצטרף שם לשרות האיתות. שמה עליזה שיינרמן. יחד אתה מצא את מותו אחיה משה, שהגן עליה עד לרגע האחרון.

שמענו בנהריה את היריות וראינו את הלהבות, שפרצו מן המשוריינים הבוערים. ידענו, שבני חברינו למקום נמצאו שם – וידנו קצרה מלהושיע, כי לא היה לנו הנשק הדרוש. כמעט כל הנשק החדיש הוטען על המשוריינים האומללים. על הגשר עמדו אמהות בוכות ומתחננות –מראה קורע לב!


למחרת באו טנדרים בריטיים ומסרו את הגוויות בבית הקברות שלנו. מעודי לא ראיתי מספר כה רב של גוויות במקום אחד. בשעת הקבורה בשני קברות־אחים גדולים עזרתי במיטב יכולתי. רוב ההרןגים מוצאם מחיפה והסביבה, ולא היה קל לזהות כל אחד. אינני רוצה לתאר את רגשי ליבי לכל פרטיהם. כשנסתם הגולל, נורו שלושה מטחי כבוד. זה היה אחד הימים הקשים ביותר שבחיי. אך עתידים לבוא עוד יותר קשים!

יוחנן התהלך חיוור ומדוכא, כי אחד ההרוגים, ברטי רוזנבלט היה חברו לכיתה בביה"ס ולאחר מכן חברו המיוחד בבית המלאכה בחיפה, שם למדו חשמלאות לרכב ולאוניות. אכן חוויות חמורות עברו כבר על הנער, שעוד לא מלאו לו 17! אבל לא נשאר פנאי לאבל, כי עתה הוטל עליו תפקיד הולם את יכולתו. הוא עזר בפריקת הספינות, שסיפקו לנהריה את הסחורות הדרושות. היתה זאת עבודת חירום חיונית, כי עתה נמצאנו במצור שלם ונזדקקנו לדרך הים. ספורט הימיה נשא עכשיו את פריו. הנערים התנהגו למופת, עבדו מן הבוקר עד הלילה ועמדו לפעמים במיים במשך שעות רבות.

הדבר הראשון שהגיע בדרך הים היתה תגבורת באנשים ובנשק, כי ההגנה היתה חרדה ומודאגת מאד לשלום הגליל המערבי. הכנופיה, שהשמידה את השיירה, היתה מסוגלת לכבוש את נהריה באותו הלילה, כי לא היו לנו די אנשים ובעיקר לא די נשק. למזלנו לא ידעו זאת הערבים. עתה נשלחו אלינו 90 איש ו־90 רובה. עודני זוכר, באיזו חיבה תפסתי והעברתי כל רובה, כשעמדנו בשרשרת מן הסירה אל המשאית.

על שפת הים הוקם נמל ארעי. סחורות מכל המינים הגיעו: מצרכי אוכל ותחמושת, חביות נפט ומצות לפסח, עיתונים ואילו הציוד השלם לבית חולים העתיד לקום בנהריה. מן הספינות הוטלו חביות נפט למיים – הלא נפט קל ממיים – ונמשכו ליבשה בצרורות של 3 עד 4 חביות. לעיתים תכופות ביקרתי את יוחנן על שפת הים, כדי לשאול לשלומו ולהביא לו קצת ממתקים כאשר

אהב. פעם אחת עבדו בני החייל עד חצות הלילה והבעירו מדורה כדי להתחמם.

עתה השתמשו בסירות משא בטוחות, שנקראו בשם הצרפתי־הערבי “מעונה”. היה להן חרטום רחב ושטוח, שהתמשך עד חול החוף בשעת העגינה. דבר זה הקל בהרבה את עבודת הפריקה, כך שנתאפשרה עתה אפילו פריקת כלי רכב ומכונות גדולות. אמנם כשגעש הים, נשארה ללא תועלת אף ה“מעונה”. בימי הפסח השתוללה סערה כזאת, שכל כלי השייט נאלצו לשוב לחיפה כלעומת שבאו.

המצור הורגש במידה הולכת וגוברת. מזמן ניתקו כבר הערבים את חוטי הטלפון וגדעו את עמודי החשמל. מכונותיו של מפעל המים נותקו, אך הופעלו מחדש על ידי כך שחובר מנוע של טרקטור למכונות שאיבה. האיתות הפך תחליף לטלפון, דהיינו שילוח אותות מורס בפנס חשמלי בלילה ובהליוגראף ביום. לאחר זמן הביאה לנו ה“מעונה” גנראטור, כך שהורשה לנו להדליק נורת־חשמל אחת בכל בית. כדי לחסוך בנפט, הרתחנו את הכביסה מעל מדורה בחצר. הלא ענפים יבשים נשרו מן העצים במידה מספקת. דואר לשעת חירום הופעל בדרך הים. הבולים קיבלו את חותמת “הגליל המערבי המנותק”. לבולים אלה יש כיום ערך רב.

ביום 18 לאפריל חזר אחד משכנינו ב“מעונה” מחיפה. הוא סיפר כי בחיפה משתולל מחול־שדים. סופת יריות כזאת לא שמע אפילו במלחמת העולם הראשונה – אמר. עוד בסביבות עכו נשמע טרטורן של מכונות היריה. למחרת הודיע העתון את יכיבוש חיפה על ידי כוחותינו. הכנופיות נכנעו או ברחו מנוסת בהלה, כשהתושבים ערביים רבים הצטרפו אליהם, אף על פי שהבטחנו לחפים מפשע את חסותנו. ראינו את ספינות הבורחים עוברות לאורך חופנו לעבר הלבנון. הרי זה היה נצחון גדול, ורוחנו התאוששה!

חיפה שקטה אפוא ונעשתה מקום בטוח, בעוד הגליל המערבי הנצור נשאר לעת עתה אזור מסוכן ביותר. עוד יותר מסוכן ומבודד היה מצבם של חניתה ושאר הקיבוצים לאורך הגבול;

על כן הוחלט שם לפנות את הילדים לחיפה. היות וילדים אלה הפליגו מנמל נהריה, קמה השמועה, שהתפשטה בכל הארץ, כאילו נהריה כבר שילחה את ילדיה, משמע שהמצב בגליל המערבי רציני עד מאד!

אבל אנשי נהריה ברובם נשאו מצוקה וסכנה ברוח איתנה. אולי בסתר ליבם חרדו מפני העתיד, אך בגלוי לא הביעו רגש זה. הם השלימו עם תנאי חייהם בהוּמוֹר ובמרץ פעיל.


* * *

 

שחרור הגליל המערבי

עתה התקרבנו ליום 15 במאי, התאריך הגורלי של קץ המנדאט הבריטי. בליק־סקסס ישבה על המדוכה עצרת האומות המאוחדות, ונציגיה נשאו ונתנו בבעיה, איזה משטר יבוא במקום המנדאט. כי נראה להם, שכעת בימי מהומות ושפיכת דמים לא תהיה תוכנית החלוקה בת בצוע. הלא המדינות הערביות כבר הצהירו, שיפלשו לפלשתין מיד עם תום המנדאט. איך אפשר אפוא להרשות לצבאות ערב האדירים, להשליך את יהודי הארץ לים – כך טענו דווקא רבים מידידינו.

לא כך סברו המנהיגים האחראים לבטחוננו. הם האמינו אמונה שלמה, שאכן נוכל לעמוד בפני כל האויבים מסביב. הלא ההגנה ושאר הארגונים הצבאיים התפתחו בינתיים לצבא מצויין, חיסלו במידה רבה את הכנופיות הערביות וכבשו מלבד חיפה גם ערים אחרות בעלות אוכלוסיה מעורבת, כגון צפת וטבריה. אם כן יהיו מסוגלים למלא אף תפקידים קשים יותר. אבל לפני כן – כך היה מחייב ההגיון – נצטרך עוד לחסל חשבון נושן ולשפר את עמדתנו בגליל המערבי, כי פה נשקפה סכנה ממשית מאד, במקרה שישאר מצבנו רופף כשהיה עד כה.

לי היה ברור, שהישוב יביא לידי עובדה קיימת ויכריז ביום 15 במאי על הקמת המדינה היהודית. החלטת החלוקה בעצרת או"ם מיום 29 בנובמבר 1947 הלא נתנה לנו את הבסיס החוקי לכך. אם ערבים לא רצו לייסד את המדינה שלהם בפלשתין בהתאם לאותה החלטה, הרי זה עניינם הם. כשם שהאמנתי בייסוד המדינה בקרוב, כך קיוויתי, שכוחותינו יגשו עוד לפני כן למבצע שחרור הגליל המערבי לחיסול המצור. ואכן במחצית הראשונה של חודש מאי פשטה השמועה בנהריה, ששחרורנו מתקרב ובא.

בלילה מיום 13 ל־14 במאי שמענו מצד דרום קולות נפץ אדירים שהלכו וקרבו. ידענו את משמעותם. כשיצאתי מביתי בבוקר השכם בין שעה 5 ל־6, נהנו עיני ממראה, שנמנע מהן זה חודשיים. כביש עכו־נהריה השומם זמן כה רב המה מכלי רכב. בשורה ארוכה עברו מכוניות צבא ובהן חיילי הגנה, ובפיהם קול זמרה. ההבקעה ליד עכו בוצעה בהצלחה. צבאנו שם מצור על העיר, ובאותו הזמן חדרו יחידות אחרות צפונה. גם בנהריה לא נחו אלא המשיכו דרכם צפונה בתמיכת מאתיים אנשי צה"ל, שהגיעו זה עתה לנהריה בדרך הים. בממשך היום השישי 14 במאי שוחררו מן המצור כל הנקודות היהודיות בגליל המערבי, כולל יחיעם והקיבוצים לאורך גבול לבנון.

עכו נכבשה אחרי מצור של שישה ימים. נפוליאון חנה חודשיים מחוץ לעיר ולא הצליח לכובשה. אמנם אז היו תנאים אחרים, כי האנגלים נתנו לעיר גיבוי מצד הים.

בכל מקום שהתקרבו כוחותינו, ברחו הערבים במנוסה מבוהלת בכיוון ללבנון. אנשינו מצאו עוד אוכל חם במטבחים. רוב הערבים הסתלקו מתוך פחד, שנרע להם כפי שהתריעה התעמולה שלהם. כן אמרו להם מנהיגיהם, שישתהו בלבנון רק זמן קצר, כי הלא בקרוב יחזירום לבתיהם צבאותיהן עטורי הנצחון של מדינות ערב.

נהריה קמה לחיים חדשים. בתרועת שמחה קיבלו התושבים את פני בחורינו הנהדרים. אבל לא ניתנה לנו ההזדמנות לארחם כראוי, המבצע הסתיים והחיילים נשלחו מיד לזירות אחרות, שם היה צורך דחוף בהם. כי עתה התחילה באמת הפלישה מן הארצות השכנות – ובאו הימים הקשים לירושלים, לנגבה ולדגניה.

בשבת ה־15 במאי נערך במרכז המושבה טכס צנוע אך רב־רושם של הנפת הדגל הלאומי. הלא בערב שלפני־כן הוכרזה בתל אביב מדינת ישראל, והאירוע ההיסטורי הגדול הזה מצא ביטוי סמלי בהנפת הדגל. לנו היווה הטכס גם חג שחרוררנו.

לפני בית אדלר, שבקומתו השניה נמצאה עד כה לשכתו של קצין המחוז הבריטי, התאספו התושבים, נוער בית הספר, חיילי הגנה ונציגי יתר המקומות שבגליל המערבי. בתורן שעל גג הבית התנופף זה שנים דגלון בריטי, אך בשבועות האחרונים נשאר התורן ריק, כי גם קצין המחוז לא הופיע עוד. עתה ישוכנו שלטונות ישראליים באותה הלשכה, על כן יובן אליו, שגם דגל המדינה יונף על הבית.

על גגו של הבית הנמוך שממול התייצבו אנשי ציבור ונאמו את נאומיהם. נתרשמתי בעיקר על ידי נאומו המצויין של קצין הגנה צעיר, אשר העלה על נס, שהנצחון הזה נתאפשר רק הודות לשיתוף הפעולה בין הצבא לבין האוכלוסיה. “זהו סוד הצלחתנו: תמיכתכם, תושבי הגליל המערבי, אהדתכם וידידותכם”. אינני יודע את שמו של הנואם הצעיר ואת מהלך חייו, אך במשך 19 שנה שלחלפו מאז לא שכחתי את הופעתו הענוותנית ואת דמותו הזקופה והבוטחת.

וכן לא אשכח את הרגע, כשעלה לאיטו דגל ציון על התורן ומאות בני אדם עצרו נשימתם שעה קלה, עד שפרצו כולם בהימנון “התקוה”. היה זה טכס פשוט ומאולתר, אך הוא שייך ל“שעות כוכב” שבחיי.

* * *

 

הקורבנות לאחר נצחון

אחרי כל החוויות האלה שקטה נהריה. התושבים, אשר זה חצי שנה יצאו לשמירה בכל לילה ועבדו קשות בביצורים ובעבודות אחרות, רצו לנוח במקצת. הלא אין האדם מסוגל לחיות במתיחות במתיחות מתמדת; בבוא הקלה במצבו הוא צריך להתפרק ולהסיח דעתו מן המצוקות. באותו הזמן שעל אנשי ירושלים באו הימים הקשים ביותר של מצור והפגזה ורעב, נגמר כבר המצור שלנו. חשבנו אפוא, שכוס היגונות עברה עלינו ולא נוסיף לדאבה עוד.


היתה זאת שגיאה גורלית. דווקא כעת, במחצית השניה של חודש מאי, היתה דרושה ערנות מוגברת. עם פרוץ המלחמה במדינות ערב היו צפויות התקפות מן האויר, כי גבול לבנון הוא קרוב. אמנם הלבנונים עצמם לא היו מצויידים במטוסים רבים, אך המצרים שלחו להם להקות מטוסים, אשר לא בוששו להתקיף, ולוּ רק התקפת ראווה על מקום בלתי מבוצר ובלתי חשוב מבחינה צבאית כמו נהריה.

על כל זה דובר ואף נכתב בעיתונים, אך לא נעשה מאומה כדי לקדם את פני הסכנה. אין ברצוני לתלות את הקולר בצווארו של מישהו מיוחד. כולנו היינו אשמים בשאננות ובעייפות שלא במקומה, נכון הדבר: לא הספיק הזמן ולא היו ברשותנו החומרים הדרושים כדי לבנות במהירות מקלטים מבטון מוצק. אבל אפשר היה לחפור בסמוך לבתים שוּחות פתוחות המגינות לפחות בפני רסיסי פצצות. וכן היה אפשר, שתינתן הסברה לאוכלוסיה, כיצד לנהוג במקרה התקפת אויר. כי בכלל עוד לא הסתגלנו למציאות חדשה. לאחר שהתרגלנו במשך שנים רבות למצוא מגן מפני כדורי רובים מאחורי קירות בטון, חשבנו גם עתה את הבית הבנוי היטב למקלט מתאים. לאמיתו של דבר, עתיד להיות הבית בשעת הפצצה למלכודת רצחנית, אם יתמוטט ויקבור תחתיו את יושביו. מקומות נמוכים סמוך לקרקע או בתוך הקרקע היו בטוחים יותר מכל בית, ויהיה חזק כשיהיה. כל זה לא הוסבר לתושבים כלל וכלל. אפילו צופרות אזעקה לא הותקנו במספר הדרוש. הצופר היחיד שהיה בנמצא נשמע רק במרכז המושבה.

היתה קיימת תצפית אחת על גג מגדל המיים, מצויידת במשקפת פשוטה ובטלפון־שדה, שלא פעל בשעת הצורך (כפי שנראה להלן). ההוראות וההסברים שניתנו לשומרים היו כאפס וכאין, לשמירה הוזמנו נשים ואנשים קשישים, למשל – אני, בן ה־52 אז.

ביום 26 במאי בשעה 4 אחה"צ בא תורי למשמרת האויר. כבר בשעה 3.30 נסעתי באופניים למגדל המיים. בדרך ראיתי כמה אנשים מוּכרים, ששוחחו ביניהם בערנות רבה והצביעו מדי פעם אל על. בגובה רב, רק בקושי נראה לעין, התנועע משהו, מן הסתם מטוסים. אם כן, חשבתי, יש להניח, שזו תהיה שמירה מענינת! אך יחד עם זה שאלתי את עצמי, מדוע עוד לא נשמע קול הצפירה? כי במקרה שקיים אפילו החשד למטוסים, הרי מוטב להזהיר את ציבור התושבים מבעוד מועד.

בשעה 3.45 הגעתי לראש המגדל. היות והקדמתי לבוא, התייעצתי עם קודמי לשמירה, אותו אני עתיד להחליף בשעה 4. לקחתי את המשקפת וכעת ראיתי בעליל, כי שם למעלה חג מטוס. אם מטוס אנגלי או ערבי, לא היה ניכר – אך גם לא חשוב. אמרתי לחבר: “לא עלינו אלא על הפיקוד המקומי לקבוע, מהותו של המטוס. אבל תפקידנו להודיע, שאכן חג שם מטוס. מיד אצלצל.” לקחתי את השפופרת וצלצלתי בעוז. איש לא ענה! מדוע? את החידה הזאת לא הצלחתי לפתור עד היום הזה. השפופרת עודנה בידי ופתאום נשמע קול נפץ אדיר, והנה תימרות עשן עלו בחלק הצפוני של המושבה. הטייסים התכוונו לפגוע במפעל המיים שלנו, אך החטיאו את המטרה.

עתה ידענו כולנו, שמטוסים פקדו את נהריה, וכעבור שניות אחדות נשמע גם סוף סוף קול הצופר. אין עוד מה להודיע מן המגדל ולא כל שכן לטלפן במכשיר שאינו פועל. ירדנו אפוא ונכנסנו אל בית אחד מבטון ממול למגדל, שם עמדו עוד אנשים אחדים על המדרגות ודימו בנפשם, שמצאו מחסה במקום בטוח. שמענו עוד התפוצצויות אחדות ואחר כך באה דממה.


השעה היתה עכשיו 4, ומשמרתי רק התחילה. עליתי שוב לעל המגדל תוך הרהורים, מה עלי לעשות בלי טלפון במקרה שיבואו עוד פעם מטוסי אויב. לבסוף באתי לידי הסכם עם יחידת שומרים, שנמצאו בקרבת מקום כשהם מצויידים במכשירי קשר, שאתן להם אות בהתקרב מטוסים. אך לא קרה עוד מאומה במשך שלוש השעות עד רדת הלילה.

ובכל זאת הביאו לי השעות האלה זעזועים קשים. רק עתה הבחנתי בהרס, שנגרם במרכז המושבה על ידי ההפצצה. בית גדול אחד נהפך לתל חורבות. היה זה בית ריכוולסקי החדש, שבו נמצאו חנויות, מסעדה אחת והמספרה של מר בליצבלאו. מייד היה ברור לי שכאן התמוטט הגג וקבר תחתיו הרוגים ופצועים. אמבולנס נסע הלוך וחזור בין מקום האסון לבין בית החולים החדש ­(שזה עתה הוקם). סימן רע! יתר על כן: אנשים מצויידים במכושים עבדו וחיטטו בין ההריסות. משמע, שעוד היו בני אדם טמונים תחת המפולת! כעבור שעה קלה עלתה מכירה אחת אלי על המגדל.

“מה קרה שם למטה?”, שאלתיה.

“חמישה נהרגו.”

“מי הם?”, רציתי לדעת.

היא העלתה לי ארבעה שמות, ביניהם חנן ריכוולסקי, תלמידי בכיתה ז', נער מוכשר ויקר ועתיד להיות בר־מצוה בקרוב. בראות האישה, כיצד בשורה זו זיעזעתני, העלימה את השם החמישי. הגוויה עוד לא נמצאה, אמרה, אין יודעים ברורות.

בשעה 7 נסתיימה שמירתי, ועתה גילתה לי רות, שבאה לקראתי אל המגדל, את כל האמת. ההרוג החמישי היה דני נוימן ילד בן 4, בן גיסי ולטר נוימן, דייר ביתנו זה זמן רב. איך ייתכן דבר מחריד כזה?!

האם ירדה פצצה גם על ביתנו?"

“לא”, הסבירה לי רות, “אבל בשעת האסון נמצא דני אצל בליצבלאו לשם תספורת.”

יד הגורל! דווקא באותה השעה הלכה קיטה נוימן עם בנה הקטן לאותה מספרה! כבר נגמרה התספורת וקיטה נתנה לזאטוט סוכריה על התנהגות טובה, פתאום נשמעו קולות נפץ כמומים וכן קול הצפירה. קיטה לא העזה לצאת לרחוב ושאלה בחרדה: “מר ליצבלאו, האין כאן יציאה אחורית?” – “לא, השארי פה!” הוא לא ידע אחרת, כמו כולנו. באותו רגע ירדה הפצצה, לא על הבית, אלא בסמוך לו. אך לחץ האויר ניתק את הגג, וקורת בטון צנחה והרגה את הילד בו במקום. בליצבלאו נפצע קשה. קיטה, שעמדה במרחק חצי מטר מדני, הופלה ארצה, אבל הקורה שנתקעה באלכסון, היתה ל למגן מפני שאר המפולת. היא שכבה בחלל משולש, ובכוחות עצמה השתחררה ממנו. זבת דם, מכוסה בלכלוך וקרועת בגדים חצתה את הגעתון. שם עמדו כמה אנשים.

“הצילו!”, קראה להם, “שם ממול מוטל הילד שלי תחת המפולת!”

הביאו מכושים ועבדו בהם, אך ללא תועלת רבה. רק בעזרת דחפור, שהובא למקום, מצאו את הגוויה הקטנה כעבור שעתיים…

עתה ידעו תושבי נהריה, כיצד לנהוג בשעת הפצצה. עתה נחפרו שוחות ומקלטים בחצרות ובגינות. עתה הותקנו גם צופרות נוספים, שנשמעו גם בצפון ובדרום – כל זאת אחרי האסון! נשים רבות עם ילדיהן עזבו את המקום, כי נהריה נעשתה מטרתם הרצויה של טייסים ערביים.

פעם אחת ירד צרור פצצות במרחק חמישים מטר מביתנו תוך שאון מחריש אוזניים. אנו ישבנו במקלט ולא ידענו, מה התרחש, כי עוד שעה שלמה חגו המטוסים עלינו ואסור היה לעזוב את המקלטים. כשניתן סוף סוף אות הארגעה, הסתכלתי בנזקים: ביתנו נשאר שלם, פרט לכמה שמשות שבורות. אבל ביתו של שכננו לובראני נפגע קשות. בכביש נפער לוע עמוק. עצים אחדים נשרפו. כשעמדתי שם שקוע בהרהורים, עלתה פתאום – כמו רוח שאול – אישה מן האדמה כשפניה שחורים ועל ידה שני נערים קטנים, שפניהם עוד יותר שחורים. סמוך מאד למקלט. בו ישבה המשפחה הקטנה, ירד צרור הפצצות והרעיד את ספנות המקלט. אך שורשי העצים בשולי הכביש מנעו את ההתמוטטות השלמה של המקלט. האם והילדים כוסו עפר רק חלקית, כך נשאר להם אויר לנשום. במצב זה שהו יותר משעה תמימה. באותו הזמן בערו העצים מעל ראשיהם. יכולתי רק לברך אותם על הצלתם.


פעם אחרת היה בית החרושת לקרח מטרת ההפצצה. (הטייסים חשבוהו כנראה לבית חרושת לנשק.) ראיתי את תימרות העשן עולות במרחק 400 מטר מביתנו. בבואי לרחוב אחרי אות הארגעה קרא לי קצין הג"א בקול עליז ושמח: “נהרגו שש מאות” – נדהמתי – “תרנגולות!” מילאנו צחוק פינו. נפגע הלול של משפחת לשצינר, אך בית החרושת לקרח נשאר שלם. עובדה היא, בכל ההתפוצצות מן האויר – פרט לראשונה הקטלנית – לא נהרג ולא נפצע אף אדם אחד! מזה מסתבר עד כמה מסוגלת אוכלוסיה אינטליגנטית להתגונן, כשהיא יודעת את כללי ההתגוננות.

ואולם העיתונות הערבית הודיעה בתרועת נצחון, כי עתה נהרסה כליל עיר הנמל החשובה (!) נהריה על כל מיתקני תעשייתה, שערכם רב!

הגנת בית הספר היתה בעיה קשה. פגיעה ישירה בשעות הלימודים – מחשבה זו גרידא גרמה לי פלצות וסיוט! היו לנו מקלטים אחדים פרימיטיביים למדי, חלקם בשטח החולות. כי כל עוד לא היה קיים מקלט מבטון מוצק, ראיתי צורך בפיזור הילדים. רק לא הצטופפות במקום אחד! על גג בית הספר הצבתי תדיר נער אינטליגנטי, שמחובתו לתת את האות הראשון בבוא מטוסים. אזי צילצל השמש בפעמון ביה"ס מספר מסויים של קולות – כל אחד ידע, שזוהי אזעקת אויר. כל ילד ידע את מקלטו ואת מקומו. אמרנו להם שעליהם למהר למקלט, אך ללא בהלה וללא דחיסות. כל זה למדו הילדים בתרגילים תכופים. כמעט תמיד התנהגו הילדים בתבונה. ביניהם הבחנתי פחות פחד ועצבנות מאשר בין מבוגרים רבים.

באמצע יוני באה ההפוגה הראשונה במשך ארבעה שבועות ונשמנו לרווחה. כאשר התחדשו הקרבות בחודש יולי, היה בית הספר כבר בחופש הגדול. האו"ם הציעו אמנם הארכת ההפוגה והפיכתה לשביתת נשק של קבע. אבל הערבים חידשו ביולי את המלחמה בהצהירם, שאנו נתפלא פליאה מחרידה. אך זה היה התרברבות ערבית גרידא. לאמיתו של דבר היינו עתה מזויינים ומצויידים היטב והם השתוממו. בכל החזיתות הצלחנו לשפר את עמדותינו בהרבה. הבקענו את החזית ליד שדה התעופה בלוד, הלגיון הערבי בפיקודו של מיסטר גלוב ערך מבצע נסיגה אנגלי טיפוסי בהשאירו את הערים לוד ורמלה בידנו. בצפון כבשנו את העיר נצרת, וזו היתה הצלחה גדולה!


בעצם ימי יולי אלו ביקר בביתנו קצין בכיר במטה הכללי – פרופסור רטנר! במסגרת תפקידו בא לגליל המערבי, וליד ביתנו עצר את מכוניתו לביקור קצר. כמובן הייתי מלא סקרנות, הוא ענה על שאלותי בכנות,

איזו דרגה יש לך עתה בצבא הסדיר?", שאלתי. “האם אתה גנראל?”

“לא, אצלנו אין גנראלים. הדרגה העליונה היא “רב אלוף”. אני אלוף.”

“האם זה אמת, שנכבשה נצרת?”

“כן, היא נכנעה לנו,”

“האם תיכננת מבצע זה?”

“לא. אבל עיבדתי את התוכניות לקרב הבקעה ליד לוד. קודם לכן נפלו לידינו כמה שריונים מצרייים כשלל. בעזרתם הצלחנו להבקיע את החזית בשדה התעופה, בו אין מכשול טבעי.”

השלב השני של המלחמה נמשך רק 9 ימים. אנו הלכנו מחיל לחיל, ועובדה זו המריצה את או"ם לדרוש הפוגה חדשה לאלתר. לא יכולנו לסרב, כי בפעם הראשונה היתה ההפוגה לטובתנו, על כן היינו חייבים להסכים גם עתה, כשהערבים הפיקו תועלת מן ההפוגה. אבל במאוחר יותר נוכחנו לדעת, כי הפסקת הקרבות באמצע נצחונותינו היתה לנו מקור לסבל רב, ליגון ולדמעות…

בעיקר נהריה סבלה מפיתולי החזית. לא הושגה מטרת כיבוש הגליל כולו; רק הפס הצר, בו נמצאו יישובים יהודיים, היה בידינו. אך בפנים הגליל ישב ראש הכנופיות קאוקג’י והחזיק ב’כיס' מגבול לבנון ועד צפונית לנצרת. אמנם בסוף חודש אוקטובר הצלחנו לחסל את הכיס הזה, אך לעת עתה השתרעה מזרחה לנהריה חזית ארוכה, אשר מתי מספר משלנו הגנו עליה. כי המחסור בחיילים היה רב. מר ברנרד זימנאור, אחד מאנשי נהריה החכמים ביותר, אמר אז: “הדבר הזה הוא אסון לנהריה!” ועד כמה הוא צדק, ראינו בחודשים הבאים, כאשר הערבים בגיזרה זו הפרו את ההפוגה כמעט יום־יום, ורבים מבני נהריה המצויינים נפצעו או נהרגו.

כן – בחזית הזאת עמד בני יוחנן. לאחר שלא היה עוד צורך בנמל בנהריה ועבודת יוחנן בספינות פסקה, התגייס מרצונו לצבא הגנה לישראל, אף על פי שרק זה עתה מלאו לו 17 שנה ועוד לא חלה חובת הגיוס עליו. מגינים היו דרושים בחזית הגליל המערבי, על כן הצטרף לה יוחנן כטוראי סדיר, יחד עם חבריו הרבים מבני נהריה – והוא הצעיר ביותר ביניהם.

את השאר אספר בקיצור. ביום 8 באוגוסט נמצאה יחידתו של יוחנן בכפר הערבי העזוב קאוקט, מקום בו נוסד לאחר מכן הקבוץ בית העמק. מתפקידה של היחידה היה לשמור על הגיזרה הזאת, בה חדרו לעיתים ערבים מזויינים אל השטח שלנו. בעיקר ליד שביל אחד באו תמיד ערבים ממזרח בחסות הלילה וגרמו לנו נזק.

על כן נשלחה קבוצה מחיילינו אל אותו השביל בלילה מיום 8 ליום 9 באוגוסט, כדי לערוך שם מארב, יוחנן היה אחד מאנשי הקבוצה. הבחורים נערכו בשתי שורות פזורות, ורובם כנראה נמנמו קצת. אך יוחנן היה ער. שעה קלה אחרי חצות הבחין בבוא ערבים וקרא בקול רם:

“ערבים לפנינו!”

קמה בהלה מסויימת, כי הלילה היה אפל ואיש לא ידע איפה האויב. במבוכה זו נורו יריות אחדות. יוחנן גנח גניחה אחת. יוסף פריזן, חברו הטוב שנמצא על ידו, שאל אותו:

“האם נפצעת?”

אך יוחנן לא ענה. כדור תועה פלח את חזהו. חבריו הובילוהו מייד בטנדר לבית החולים בנהריה. לא נשאר לרופא ד"ר נתן וייל אלא לקבוע את המוות.

בבית הקברות בנהריה נקבר יוחנן, לא הרחק ממקום קבורתם של רבים מחבריו הטובים. על מצבתו כתוב:

“נפל במילוי תפקידו”


 

ככלות הכל

ביום 1 בספטמבר נתחדשו הלימודים בבית הספר. יש אומרים שהעבודה היא התרופה הטובה ביותר לעת אבל. אך אני ראיתי יום יום בבית הספר את הנערים החמודים, נערים עליזים וטובי־לב, שהזכירוני את יוחנן. ובכל זאת – דווקא מראה הנערים העניק לי בסוף נחמה פורתא. כי אמרתי בליבי: הרי יש עוד נערים כיוחנן! ברוך ה', שעוד לא התרוקן עולמנו מבני נוער כאלה! הם ייצאו לעבודה טובה, הם ירדו הימה ויעזרו – כל אחד במקומו – לבנות את מדינתנו.

וככלות הכל מצאתי סיפוק רב מן המרחש בסוף אוקטובר: ראש השודדים האוקג’י, שאין לו כל זכות לדריסת רגל בארצנו, גורש מן הארץ הוא וכנופיותיו. בצוהרי יום אחד באו מצד הים מטוסים גדולים בגובה נמוך וחצו את נהריה. היו אלה מטוסים שלנו. הבחנתי אפילו במגן דוד כחול שבכנפיהם. כמה נהדר, חשבתי, חיל האויר שלנו התפתח להפליא! מיהרתי לעלות על הגבעה ממול ביתי, כי משם משקיפים מזרחה עד גוש חלב ועד הר מירון. במרחק 12 עד 15 קילומטרים היתמרו ענני עשן ונשמעו מהלומות עמומות. תרשיחא הופצצה, חיסול ה“כיס” החל! היה זה מבצע מתוכנן היטב, שבוצע תוך שישים שעות בשיתוך פעולה מצוין מצד כל כוחותינו, כל הגליל שוחרר ונוסף לכך נכבש שטח מסויים ממדינת לבנון. (משם נסוג צה"ל עם שביתת הנשק.) אולם קאוקג’י תאר את כשלונו בחככמה אסטרטגית והכריז: “קיצרתי את החזית!”

אכן עתה היתה החזית קצרה. הנגע הממאיר בגליל שלנו נעקר. לא היו עוד קרבות וכן לא קורבנות בין בנינו היקרים. ועוד שהמצרים גורשו מעמדותיהם האחרונות שבנגב רק בימי חנוכה, נסתיימה המלחמה אצלנו כבר בתחילת נובמבר. כשחזר יום 29 בנובמבר, חייכנו כבר בזוכרנו את הדאגות, שהטרידונו לפני שנה אחת. לא, את נהריה לא ניאלץ לעזוב, הגליל המערבי נכלל בגבולות מדינת ישראל ועתיד להיות אחד האזורים השקטים ביותר בארץ.

בחג החנוכה של אותה השנה הדליקו רבים, שמזמן התרחקו מן הדת, את הנרות ואמרו את תפילת ההודיה ‘על הניסים’. כל מה שנאמר בתפילה זו על תקופת המכבים, חזר ונשנה. החזקים נמסרו ביד החלשים, הרבים ביד המעטים. אולם מי שנעשה לו נס, יקיים מצווה – כך אומרים חכמינו ז"ל. קיבוץ גלויות – זוהי המצווה שנצטווינו לקיים עתה ‘על הניסים’.

ואכן כבר מן העליה ההמונית, שבאה ארצה בשנים 1950 – 1949, קיבלו נהריה והגליל המערבי חלק ניכר. נוסדו קיבוצים חדשים וכפרי עבודה. בדרך לכאברי נוסד המושב בן־עמי על שם מפקד השיירה ליחיעם. ובנהריה גופה נוספו שיכונים עצומים בצפון וכן על שלוש הגבעות במזרח. כמקור פרנסה לאלפים, שבאו מכל ארצות אירופה, מצפון אפריקה, מתימן ומעירק, הוקמו בתי חרושת גדולים, בתי מלאכה ומשקים חקלאיים על שטח של 20 דונם כל אחד. בתי מלון משוכללים נבנו והחוף פוּתח לצורכי קייט. מספר התושבים, אשר בשנת 1948 עוד לא הגיע עד 1500, עלה במשך 19 שנה עד למעלה מ־20,000. בתשעה בתי ספר יסודיים ובשלושה על־יסודיים יותר מ־4000 בני נוער.

אמנם יש אולי בין וותיקי נהריה כאלה הזוכרים בעגמת נפש את חיינו השקטים השלווים מלפני שלושים שנה. אך אין הצדקה למחשבות נוגות. לא נשארה לנו דרך אחרת מאשר פיתוח דינאמי וחברה פלוראליסטית. לא ייאמר עוד באומות המאוחדות, כי הגליל המערבי הוא אזור ‘ריק מיהודים’. ואיש לא יוכל לטעון, שהזנחנו את החבל הזה, שהוא כה פורה ועשיר במקורות מים.


ואף על פי הוותיקים מיוצאי גרמניה מהווים כיום רק אחוז קטן מתושבי נהריה, מורגשת עדיין השפעתם באוירה התרבותית ובצביון המסודר והאיסתיטי המאפיין את עירנו.



 

שיקום שרידי יהדות אירופה


“שמע ישראל” של יום הכיפורים

במשך עשר שנים – מ־1935 עד 1945 – היה חבל הסאר נתון לשלטון הנאצים. במארס 1935 נכנסו שלטונות היטלר וצבאו לסארבריקן בטכס חגיגי ובתרועות נצחון – אך לעת עתה ללא פרעות מיוחדות ביהודים, שנשארו שם. רוב היהודים – וכן לא־יהודים מתנגדי הנאצים שהתבלטו במאבק משאר העם – נמצאו כבר מחוץ לתחום שלטון נאצי וטעמו את טעמה המר של הגלות. גם בין תושבי הסאר, שנשארו במולדתם, היו רבים, שרוחם לא היתה נוחה משלטון היטלר, אך לא העזו להרים קול מחמת הגסטאפו. על היהודים חלו עתה חוקי נירנברג, ובהדרגה נתהדק חבל החניקה על צווארם – באותה המידה שהורע מצבם של היהודים בגרמניה כולה.

כך בא אותו הלילה הארור של 9 בנומבר 1938, בו הוצתו ועלו באש בתי הכנסת, נפרצו ונשדדו בתי המסחר של היהודים ונכלאו במחנות ריכוז כל היהודים עד גיל 60. גם בסארבריקן נעשו כל התועבות האלה, והאספסוף נהנה הנאה רבה ממעשי ההתעללות.

יום 10 בנובמבר בשעות הבוקר. כבר שככה האש שאכלה את רהיטי בית הכנסת, את ספרי התורה ואת כל פנים הבית. מה שנשאר באותו צומת רחובות – קירות סדוקים ומפוייחים. עשן סמיך רובץ מעל החורבות. המון פרוע משמיע קול ששון, ורבים מתפארים במעשי גבורה, שעשו באותו הלילה. המתווספים סקרנים, ביניהם נשים רבות, אשר אמנם לא זממו את מעשי הזוועה, אך עתה, אחרי מעשה, הם מזינים את עיניהם במראה הזה תוך רגש נצחון מהול בתדהמה חבויה.

אבל לפושעים מאנשי ס.ס. עוד לא די בזה. להצגה תאב ליבם, והשחקנים מאונס יהיו ראשי קהילת היהודים: הנה כבר

הם מובאים, ובראשם המורה הרמן, מנהל בית הספר היהודי ומנהיגם הדתי של יהודי העיר. בתהלוכה מגוחכת ומחפירה הם מועברים על פני חורבת בית הכנסת, כשתופים גדולים תלויים בצווארם. הצוררים מאלצים אותם להקיש בתופים להעלות על שפתותיהם קינים והגה והי על שנחרב מקדשם.

וגם בזה עוד לא די. אנשי ס.ס. חוזרים על מה שהיה לפני 250 שנה: “כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה: שירו לנו משיר ציון!” אכן האומללים נדרשים לשיר אחד משירי היהדות להנאת צורריהם – ואוי להם, אם יסרבו! יהא השיר, מושר בפי המנוצחים, ביטוי מובהק למפלתם ולהשפלת כבודם – כך רוצים המנצחים.

ראשי הקהילה מתייעצים עם המורה הרמן: “מה נשיר?”

אנשי הס.ס. מאיצים בהם: “מה אתם מתלחשים, יהודים נבזים? התחילו לשיר!”

“הלא עלינו להסכים בינינו”. מצטדקים היהודים, “באיזה שיר לבחור”.

“מילא! אבל עתה קדימה, לא – נראה לכם את נחת זרוענו!”

היהודים מצאו את השיר התואם את רחשי ליבם. המורה הרמן פותח והפרנסים עונים אחריו: עולים השמיימה הצלילים הטראגיים של “שמע ישראל” במנגינת יום הכיפורים בשעת הוצאת ספרי התורה. כל סבל עם ישראל זה אלפיים שנה, כל הדמעות של אומה שבורה, כל התקוות לחסדי האל הרחמן, אשר לא יעזוב את עמו הכבוש בידי זדים – כל זה רועד ומתפזם עתה בשירם של ראשי הקהל בעיר סארבריקן.

והנה פלא! צלילי ה“שמע” האדירים, הבאים מעולם אחר, עולם של קדושה וטוהרה, נוגעים אפילו עד לב ההמון הפרוע הזה! כולם מחרישים. מה זה כאן? תחושת בושה? על כל פנים נגוזה רוח ההוללות ותמה השמחה. הצוררים מרגישים במפנה שחל פה, על כן הם מרפים מן היהודים ומפסיקים את המחזה. אחד מן הקצינים הבכירים משמיע אפילו דברי תוכחה על הנעשה כאן. בא קץ ההצגה. המוני העם מתפזרים.


 

אצבע אלוהים היא

שש שנים וכמה חודשים לאחר מכן, העיר סארבריקן הפכה לתל חורבות. ביום 13 בינואר 1945 – בדיוק עשר שנים אחרי אותו משאל העם, בו הביעו רוב תושבי חבל הסאר את רצונם להצטרף לרייך הנאצים – הופיעו אלף מטוסים של בעלות הברית בשמי העיר, וכעבור שעה קלה היו שני שלישים מבתי העיר תילי תילים של חורבות, מהן היתמר אבק ועשן.

בבוא בני הבכור יצחק לסארבריקן בשנת 1945 – כחייל בבריגדה היהודית, שחנתה אז בבלגיה, קיבל חופש של כמה ימים כדי לבקר בעיר, בה בילה את שנות ילדותו – נדהם למראה הרחובות, בהם רק זה עתה התחילו לקעקע את שרידי הקירות החרוכים הנוטים להתמוטט ולפנות את התוהו ובוהו של המפולת באמצעות דחפורים וקרונות על פסים. יצחק שלח לנו תצלומים, בהם ראינו את הבית, בו גרנו עד שנת 1934, במצב של הרס שאין לתארו. אך מה שהפתיע אותנו יותר מן הכל: – אותה הפינה בצומת הדרכים, בה ניצב לשעבר בית הכנסת, היתה עתה אמנם מגרש ריק – הנאצים הועידו אותו למגרש חניה למכוניות – אך ערמות ערמות של מפולת, שנפלו מן הבתים ההרוסים שבסיבה, הצטברו במגרש הזה. אותו המקום של חילול הקודש בזדון נעשה עתה מוקד לחורבן, אשר חוללה המלחמה.

“אצבע אלהים היא! מן השמיים בא העונש!”, כך אמרו רבים מן העוברים ושבים, ולא רק היהודים אלא דווקא נוצרים מאמינים.

כבר בשנה זו – 1945 – באו ראשוני השרידים של יהודי סארבריקן, לאחר שעלו מן המחתרת בדרום צרפת, והשתקעו מחדש בעירם. היו אלה בעיקר משפטנים וסוחרים בגיל העמידה. צרפת העניקה להם אמנם את הנתינות הצרפתית, אך לא פרנסה במקצועם. המשפטנים, שהתמחו במשפט גרמני, לא הורשו לעבוד כשופטים או כפרקליטים בצרפת, אלא אם כן למדו מחדש באונירסיטאות צורפתיות ויעמדו בבחינות קשות. וגם לסוחרים אין הרבה סיכויים בכלכלה המשותקת של צרפת בימים ההם. אמנם כלכלת חבל סאר נפגעה עוד יותר, אבל כאן ניתן ליהודים לפחות לתבוע את זכויותיהם שנשדדו מהם.

כך התהוותה שוב קהילה קטנה. אל יהודי סארבריקן הוותיקים הצטרפו יהודים עקורים, שרידי יהדות פולין, שהובאו לגרמניה בימי המלחמה לשם עבודת כפייה, וסתם משוחררי מחנות ריכוז. הקהילה החדשה ערכה תפילות בבית פרטי, אך מנהיגיה הגישו לשלטונות כבר אז את התביעה, שייבנה בית כנסת חדש על חשבון המדינה כפיצוי ל־23 בתי כנסת, שנהרסו בזדון בכל רחבי חבל הסאר ביום 9 בנובמבר ההוא. תביעה זו הופיעה באן לראשונה אחרי המלחמה. בגרמניה גופה איש עוד לא העלה על דעתו רעיון כזה, כי צבא כיבוש של בעלות הברית שלט בגרמניה. בהעדר שלטון גרמני עצמאי עדיין לא היה ממי לתבוע פיצוי על חורבן בתי הכנסת. אולם בחבל הסאר שהוחזר לחסותה של צרפת, פעל כבר מימשל אזרחי. על כן היתה קיימת עתה כתובת חוקית, אליה הגישו היהודים, וכן קהילת היהודים את תביעותיהם.

אכן ממשלת חבל סאר, בה היתה כמובן ההשפעה הצרפתית חזקה, הגיעה לידי החלטה לבנות על השבונה בית כנסת גדול בצרוף בית קהילה, בו יכללו משרדים ואולמות לשם ריכוז החיים התרבותיים והקהילתיים. מגרשו של בית הכנסת ההרוס לא התאים עוד לצרכים אלה, על כן הוקם הבית לא הרחק משם על מגרש מרווח. הבנין התקדם לאיטו, כי תוך כדי הבניה נתעוררו מדי פעם בעיות חדשות, שראשי הקהילה התקשו לפותרן. בתום שנת 1950 הושלם סוף סוף הבית, ביום 14 בינואר 1951 נחנך בטכס חגיגי.


 

מזמור שיר חנוכת הבית

כל מה שסיפרתי עד כה על הסארבריקן בזמן העדרי משם, שמעתי מפי מכרים, במיוחד מן המורה הרמן, שהשתקע בארצנו מיד אחרי אותו יום 10 בנובמבר. עתה אשוב ואספר על מה שאני עצמי ראיתי ופעלתי.

לטכס חנוכת הבית הזמין ועד הקהילה אותם רבני קהילה לשעבר שנותרו בחיים, ואני נתבקשתי לנאום את הנאום המרכזי.

קיבלתי חופש ממשרד החינוך הישראלי כדי להענות להזמנה זו. ביום 10 בינואר 1951 המראתי לפריס ולמוחרת הגעתי לסארבריקן, 16 שנה אחרי צאתי משם.

במשך כל שמונת הימים ששהיתי בסארבריקן פגשתי יהודים ללא ספור, ששאלוני: “האם אתה זוכר אותי? הרי הייתי תלמידך… תלמידתך… שכנך,,, חבר בחברא קדישא…” וכו', וכל אחד סיפר לי את אשר עבר עליו, רוב הסיפורים דראמאטיים מאד. איך השתנו בני אדם אלו! בלוריות שחורות האפירו, פנים, שלחייהם הרכות כאפרסקים ליטפתי לפני 20 שנה, כוסו עכשיו קמטים. אבל כל היהודים האלה שמחו, שעודם מתהלכים עלי אדמות, אף כי לרוב שיכלו את קרוביהם. לעיתים כששאלתי על גורל אחד המכירים הוותיקים, קיבלתי את התשובה הסתמית: “דיפורטי!” – לשון נקייה ל“נרצח”.

כאלף אורחים יהודיים, כמעט כולם אנשי סאר לשעבר, השתהו בעיר בימים ההם. רובם באו מצרפת, שם ישבו עתה ישיבת קבע, אחדים גם מגרמניה ומארצות אחרות. משוייצריה בא חברי ד"ר לוטאר רוטשילד, שירש בשעתו את מקומי בסארבריקן בשנת 1935. בתי המלון היו מלאים וגדושים והעיר כאילו מחושמלת. הלא כאן ראתה קרן אור ראשונה אחרי חורבן יהדות אירופה, מעשה ‘פיצוי’ לעיני כול. בכל שאר “הארצות” (חלקי גרמניה) חרבו עדיין בתי הכנסת. מה שנעשה כאן בסארבריקן, נחשב בכל העולם כהפגנת אהדה למען העם היהודי באסונו הגדול.

טכס חנוכת הבית יזכר כחוויה בלתי נשכחת. בית הכנסת המפואר והבנוי בטוב טעם, השראת החג הנסוכה על הקהל הממלא את הבנין המרווח עד אפס מקום, הצלילים הנפלאים של מקהלת בית הכנסת בשטראסבורג עם החזן הראשי בורין, הכנסת ספרי התורה בתהלוכה חגיגית, הדלקת נר־התמיד – כל אלה היוו מכלול של רשמים עמוקים. רשות הדיבור ניתנה רק לנציגי השלטונות ולשני רבני סארבריקן האחרונים, כלומר לרוטשילד ולי. כנציג־ממשלה ראשון נאם מר קדר, מזכיר ראשון בשגרירותנו בפריס, אשר הביא את ברכותיה של ממשלת ישראל. רק אחריו בא תורו של הנציב העליון לחבל סאר, מר ג’ילבר (צרפתי ממוצא יהודי). ואחריו נאמו אחד משרי ממשלת הסאר וראש עיריית סארבריקן. כחוט השני עבר רעיון אחד בכל נאומיהם: יהי רצון, שנר התמיד שהודלק כאן היום אף פעם לא יכובה עוד בידי זרים. הוא ידלק כסמל השלום והמחילה!

מהנאום שלי אביא להלן תקציר, כי חלק מידידי ביקשו זאת ממני.

פרק ל' בתהילים נקרא אמנם ‘מזמור שיר חנוכת הבית’, אך אינו מביע אלא את התודה של המחבר על הצלתו בעת צרה. “ה', העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי בור.” ייתכן שהתהילה חוברה בימי המכבים, כאשר העם, שניצל זה עתה מפורענות קשה, חנך את מקדשו מחדש. כך גם חג החנוכה הזה מהווה את גולת הכותרת של תהליך הצלה גדול – לרבים מן הנוכחים ולעמנו כולו. יותר לי להוות המליץ לרחשי תודה אלה.

“מי שראה כמוני את נצחון המעטים על הרבים במלחמת הקוממיות ומי שזוכה עתה להשתתף במפעל הגדול של קיבוץ גלויות ישראל, יוכל להבין ולהעריך, שגם פה חל מפנה דומה. כי הלא גם זה נצחון המעטים על הרבים, גם זה נס הצלה וקיבוץ גלויות. גם זה הקמתו מחדש של מרכז עתיק – אף כי בקנה מידה מצומצם יותר.”

מדוע זכינו לנס הזה? מכיון שיש לעם היהודי שתי מעלות טובות, שלא נעלמו בסבלות הגלות, והן: גישה הומאנית ואומץ לב.

הגישה ההומאנית מתבטאת אצל היהודי הפשוט בעקרון הנשמע אולי קצת בנאלי, אך הוא בעל משמעות רבה: “לחיות ולתת לחיות!” עוד לא ראיתי יהודי, אשר טען, כי רק לו הזכות לחיות, בעוד שאחרים הם נחותי ערך ונידונו לאבדון. היהודי נוטה לעזור לסובלים ולרפא פצעי אומללים – ‘לפקוח עיניים עיוורות, להוציא ממסגר אסיר ומבית כלא יושבי חושך’ (ישעיהו מ"ב)".

רוח זו מילאה את קהילת סארבריקן הוותיקה ואת לב כל אחד מחבריה. אף פעם לא קראתי לשוא ללב היהודי. מוסדותיה הסוציאליים של הקהילה היו למופת. היא השתתפה בכל מפעל צדקה בעיר ובמדינה. סימנים רבים מעידים על כך. שהקהילה החדשה ממשיכה במסורת הטובה הזאת.

המעלה היהודית השניה, אומץ־לב, אינה משתמעת בגבורה צבאית בלבד. אמנם גם אותה הפעלנו לפני שלוש שנים לפליאת כל העולם – בגליל ובנגב, בהגנת ירושלים ובעמק הירדן. שלושה מבני קהילה זו, שנולדו וגדלו בסארבריקן, נפלו במלחמה למען ישראל. במובן רחב יותר משתמעת אומץ־לב כרצון איתן לחיות ולפעול ולא להירתע בפני הגורל. כבר ישעיה אומר “אל תירא עבדי יעקב” – בניגוד לתפיסה היוונית “מקנאת האלים תרעד!” היהודי יעמוד ללא פחד, “כי גאלתיך”. בהתאם לעקרון זה הקימונו מדי פעם במהלך חיי עמנו מרכזי תרבות. וכשנהרסו, חזרנו ובנינו אותם. לרוב נעשה הדבר הזה ליד פרשות הדרכים הגדולות במקומות של מפגשי תרבויות.

גם בחבל הסאר, בו נפגשות תרבויותיהן של אירופה המרכזית והמערבית, היו קיימות מושבות יהודיות כבר בזמנים קדומים. (טריאר ומיץ, ‘חכמי לותיר’, רבנו גרשון מאור הגולה וכו'). בסוף ימי הביניים נהרס מרכז זה, אך מאוחר יותר, עם התפתחות התעשיה, קם לתחיה ופרח מחדש. יהודי הסאר היו גלויי לב ובעלי קומה זקופה. הם התגוננו ללא פחד, דווקא מסיבה זו זכו לכבוד בקרב האוכלוסיה. לאחר מכן באה התפרצות הברבאריות המודרנית; אוהלו הקל של היהודי נהפך על פיו. כשם שנדהמו אז כל ישרי־לב למראה התועבות שנעשו, כך התאבלנו אנו היהודים עם תושבי העיר, שנים מועטות לאחר מכן, כשבא החורבן על סארבריקן עקב המלחמה.

אחרי המלחמה נתאמת שוב ה“אל תירא”. רבים מיהודי הסאר חזרו לעיר הזאת, ובאומץ לב הקימו מחדש את קהילתם. גם לזה – אף כי במידה זעירה – ייקרא קיבוץ גלויות המוסיף כבוד לכל העם, כי הוא נובע מאותה הרוח כמו קיבוץ הפזורים במדינת ישראל.

"יהי רצון, ששני הכוחות האלה, אנושיות ואומץ לב, יוסיפו לפעול בקהילה ובכל בית יהודי! איש לא ירתע מלהיות יהודי טוב, כי יהדות ואנושות אינן מושגים מנוגדים. נהפוך הוא, בה במידה שנהיה יהודים טובים יותר, כן נהיה בני אדם טובים יותר.

לפיכך אנו פונים אל כל אלה, שדעתם כדעתנו, בעיקר אל אלה, ששמרו על לב אנוש באותה תקופה, שהיתה דרושה גבורה, כדי להתנהג כאנוש.

אנו מברכים את כל האנשים והנשים האמיצים בכל אירופה, שהרהיבו עוז בנפשם, למרות הסכנה, לעמוד לימין יהודים במצוקתם. אנו מברכים את אנשי הולנד המרובים, שאספו לביתם ילדי ישראל במספר רב ואימצו אותם כדי להציל את חייהם. אנו מברכים את הדנים, אשר ביצעו בלילה אחד את הצלת 6500 יהודים בהעבירם אותם אל מערב לאירזונד, את כוהני הדת בצרפת ובאיטליה, שהחביאו במשך שנים רבות נשים וילדים בני עמנו בבתי מנזר, בלי לנסות לעשות נפשות לנצרות.

כל עלילות־גבורה אלו, נבעו מאנושיות ומאומץ לב, עומדות לנגד עינינו בשעה זו, כשאנו מוסרים את הבית הזה לתעודתו להיות בית אלוהים. כאשר חנך המלך שלמה, את בית המקדש על הר המוריה, זכר גם את הנוכרי, שאינו מעם ישראל, והתפלל: “ואתה תשמע השמיים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנוכרי”. כך גם אנו חונכים את הבית הזה ובליבנו המשאלה, שבתפילותינו תתאחדנה עם תפילותיהם של כל בני אנוש בעלי רצון טוב. יתר על כן: אנו יודעים, שאחדות לבבות זאת קיימת! למדנו זאת דווקא בימי מצוקה וברבאריות.

בתהילה שלנו נאמר: “זמרו לה' חסידיו!” אין אלה חסידי עמנו בלבד, אלא “חסידי אומות העולם”. רוחם רוחנו, תקוותם תקוותנו ברכתם ברכתנו…"

הטקס נסתיים בדברי זכרון לקורבנות משטר הנאצים, שנאמרו בפי “ד”ר רוטשילד, ובחנוכת לוח המנציח את זכרם.

חנוכת הבית נמשכה שלוש וחצי שעות, אחרי כן נערכה עוד באולם הקהילה קבלת פנים על כוס יין. שם נאמו כוהני שתי הדתות הנוצריות, רבנים שכנים ונציגי קהילות. הכומר הקתולי העלה על נס את עזרת האפיפיור בימי כיבוש רומא על ידי הנאצים, כאשר “פתח את שערי הוותיקאן לרב הראשי של רומא”. הערה זו היתה חסרת טקט, כי כל אחד ידע, שהרב הראשי המיר את דתו ועבר לקתוליות מתוך הכרת־טובה מסולפת. אל נגע פה בשאלה, שעליה נכתב בינתיים הרבה מאד, אם אפיפיור זה עשה את כל מה שהיה חייב לעשות…


* * *

 

רחמנים בני רחמנים

באותם הימים של חג ליהודי הסאר הזמינוני ראשי הקהילה למסיבת־תה, בה אמרו לי בגילוי לב, שהם מחפשים רב, אשר יתן דחיפה חדשה לחיים הקהילתיים; כי מה התועלת בבית כנסת מפואר, שאין בו תוכן רוחני. אם אני מוכן לקבל עלי משרה זו, שאלוני, ולוּ רק לזמן מוגבל. כל המרבה לתת לקהילה הצעירה עידוד ממקורות היהדות – ומה גם המביא עידוד זה מארץ ציון וירושלים – הרי זה משובח, אמרו. לא נתתי להם תשובה חיובית, כי רעיון זה היה עוד זר לרוחי, אלא הבטחתי להם שאעיין בדבר.

לאחר שובי לנהריה חשתי עייפות ולאות במידה הולכת וגוברת. בריאותי לקתה, והיו סיבות שונות לכך; האבל האישי, שאין לו תנחומים, וכן צרות רבות בעבודתי: כי הלא המאבק בין ה’זרמים' בחינוך הגיע אז לעיצומו. כל אלה תרמו לגיבוש החלטתי להרשות לעצמי אתנחתא בעבודתי ולעיין ברצינות בהצעת ראשי הקהילה בסארבריקן. הלא שם אמצא עבודה שקטה, אקלים ממוזג ותזונה טובה יותר. נראה לי אף הוגן יותר להרוויח את לחמי בחו“ל מאשר לנצל בישראל את זכותי לכמה חודשי מחלה בתשלום. אחרון אחרון חביב חשתי, שאולי יעלה בידי לפעול בחו”ל למען ישראל, ביתר דיוק: למען בית ספרי, שפיתוחו החיצוני לא הניח את הדעת, כך שהיו חסרים אפילו החדרים הדרושים ל־400 תלמידים. (חלק הכיתות שוכנו בצריפים שהוקמו בחצר; בכיתות אחרות ישבו הילדים צפופים ודחוסים.)

מן השמיים נסתייעתי: משרד החינוך אישר לי חופש ללא תשלום למשך שנה אחת, נמצא ממלא מקומי בביה"ס, ובאותו הזמן הוכנה בבית הקהילה בסארבריקן דירת ארעי שלי, לאשתי ולשני ילדי הצעירים.

לא ארחיב את הדיבור על עבודת השנה ההיא, במידה שהיתה זו העבודה המקובלת של רב בקהילתו בשטח הדתי, התרבותי והסוציאלי. אלא אסתפק בתאור השינויים שחלו כאן לעומת התקופה שלפני המלחמה. מספר הנפשות היהודיות היה עתה כ־400 (לעומת 3000 לפני המלחמה). רוב היהודים ישבו בסארבריקן ורק בודדים בערי השדה. על כן התארגנו כולם במסגרת אירגונית אחת הנקראת ‘קהילת יהודי סאר’. דווקא הבודדים הפזורים על כל החבל היו זקוקים לטיפול אינטנסיבי, כי רובם היו ישישים, גלמודים מאד ואף נצרכים. ביקרתי אצלם לעיתים, בעיקר לפני החגים והבאתי להם חבילות. בראותי את שמחתם, התחוור לי, שהיה כדאי לנסוע אליהם דרך רחוקה. מוסדות צדקה ייסדתי או חיזקתי. והם מקיימים מצווה זו עד היום הזה.

בעיה מיוחדת היוו ששה־עשר בתי הקברות במקומות הנידחים, שאין בהם עוד נפש יהודיה. רובם שכנו בנוף אידילי, אך עדיין היתה גדולה הזנחתם ועזובתם, אף על פי שהקהילה כבר השקיעה אמצעים ניכרים בניקוי הקברים ובשחרורם מסבך השיחים, שגדלו פרא זה שנים רבות. בבית קברות אחד מצאנו צלבים על חלקה שלמה של קברים. כאן קברו הנאצים שבויי מלחמה רוסיים – הלא התמותה היתה גדולה להחריד ביניהם. כדי לטמון את המסכנים האלה, לא מצאו הנאצים מקום מתאים יותר מבית הקברות היהודי הנידח. את הנעשה אין להשיב, כי המתים ינוחו בשלום. אך חלקה זו גודרה והופרדה מקברי היהודים בגדר־חי.

אכן הרבה חדלון מצאתי באותם המקומות, בהם תססו חיים יהודיים לפני שתי עשרות שנים. בתי מסחר של יהודים נעלמו מרחובות ראשיים של העיר. הילדים שבאו ללימודי הדת ולחגיגות חנוכה ופורים היו כמספר ילדי כיתה אחת בבית ספרי בנהריה. המתפללים אף פעם לא מילאו את בית הכנסת המפואר עד אפס מקום, אף לא ביום הכיפורים, אף על פי שביום זה בא כל אחד שביכולתו ללכת. כל חיי הקהילה נראו לי כחיי חולה המתחיל להבריא ממחלה קשה. קיימים אמנם סימני התאוששות במצבו, אך ליבו פועם לאט, עדיין אין לו דם רב בעורקיו ואינו מגלה מרץ ויוזמה.

רק כשהרציתי הרצאות על ישראל באולם הקהילה, הופיעו מאזינים במספר רב, והשתתפותם הנפשית היתה כנה. לא שבעו לשמוע על ישראל, כי ממדינתנו שאבו גאוה ותחושת כבוד עצמי, הקהילה הוציאה מדי שנה עשרה אחוז מתקציבה למען ישראל.

בית הקהילה בנוי היה במידות מרווחות ואף בזבזניות. בראותי את השטחים הבלתי מנוצלים בפרוזדורים הרחבים ובבית המדרגות, זכרתי, כמה צר המקום בביה"ס שלי בנהריה. לא היתה זו קנאה, מה שפיעם בליבי, אלא רגש של צדק התובע מן העשיר, שיעניק מברכתו לאחיו האביון. הלא הקהילה נטתה אהדה רבה לישראל, ומצבם הכלכלי של היהודים לא היה רע. האם אין זה רעיון יפה, לערוך מגבית גדולה, שהכנסותיה תוקדשנה לתוכנית קונסטרוקטיבית כגון הקמת בנין בישראל, שייקא על שם היהודי הסאר ויעיד לנצח על ידידותם לישראל?

כך דיברתי עם ראש הקהל הנערץ, אלפרד לוי, שופט בבית המשפט העליון בחבל סאר. האיש המצויין הזה נהג את משרתו ברמה, גם בבית המשפט וגם בבית הקהילה, וכל אחד נטה לו כבוד בשל חכמתו ויושרו.

אלפרד לוי הבין לליבי מיד. “יפה מאד”, אמר, “הרי זה מעשה אומר־כבוד! ובכן מהו הבנין העומד לנגד עיניך?”

אני מנהל בית ספר בנהריה. עקב מצוקות הזמן טרם הספיקו אנשי המקום לשכללו ולהרחיבו ככל הדרוש. אולי נוסיף לביה“ס הזה אגף חדש, שישא את שמם של יהודי סאר?”

“אגף עם חדרי כתות? זה לא אטרקטיבי במידה מספקת. עלינו לעיין בדבר היטב ולמצוא סיסמה מושכת וחזקה יותר.”

הבנתי מיד. אלפרד לוי הכיר את היהודים שלו. הם ‘רחמנים בני רחמנים’. כיתות של בית ספר לא מדברות אל ליבם. אבל לכל מעשה צדקה יתרמו ביד רחבה. על כן הרהרנו – אני ורות אשתי – וחזרנו והרהרנו זמן רב, כיצד לצרף תכלית סוציאלית לתוכנית בנין נוסף לבית הספר. לבסוף מצאה רות את הפתרון.

“אתה יודע מה?”, אמרה לפתע, “נבקש מן הקהילה שתבנה לנו מטבח לימודי ואולם־אוכל בבית הספר! תוכנית כזאת יבינו והיא ניתנת לביצוע.”

“נהדר!”, אמרתי מייד, “זוהי הסיסמה הנכונה ל’רחמנים בני הרחמנים'. בנין כזה ייטיב לילדי בית הספר, יקדם את התפתחותם, ישפר את תנאי לימודיהם. כל אחד יודע את ערכה של ארוחה חמה המוגשת לילדים, במיוחד לילדים נצרכים.”


לימודי בישול ומפעל תזונה – כיום דבר מובן מאליו בכל בית ספר עממי – היה כבר בשנת 1947 מטרה אליה חתרתי – אך לשוא, כי לא היו למועצה המקומית האמצעים הדרושים לכך. כל שכן עתה, בשנת 1952, בתקופת ה’צנע' והעליה ההמונית, נעשתה בעיה זו בוערת שבעתיים. מן הדין שילדינו יקבלו ארוחה חמה ושילמדו בישול! ואם יעלה בידנו לבנות אולם אוכל בממדים גדולים, ישמש הבית אף אולם להתעמלות. גם זה יהיה רצוי מאד, כי עד כה נערכו שעורי ההתעמלות בחוץ וסבלו בחורף מן הגשם ובקייץ מלהט השמש. אם כן נדע להשתמש בבית שיעניקו לנו יהודי הסאר!

הפעם הסכים אלפרד לוי ללא הסתייגות והעמיד מייד לרשות המגבית את רעיונותיו הפוריים, את כושר האירגון שלו ובמיוחד את השפעתו על היהודים. כי כל מפעל, שהוא סמך ידו עליו, נחשב בקהילה כטוב וכנכון. הוא כינס את נציגי המקצועות השונים – משפטנים, תעשיינים, סוחרים – ומינה לכל מעמד מרכז, שעליו לבצע את המגבית. אלה קבעו לכל אחד את תרומתו, ואיש לא יכול לסרב ולהוציא עצמו מן הכלל. אדם אחד בא בימים אמר לי, שיוותר השנה על נסיעת חופש שלו ויתן את הכסף למען ילדי ישראל.

אלפרד לוי הרחיק לכת ביוזמתו: הוא פנה גם אל היהודים יוצאי סאר, שישבו עתה בצרפת ובארצות אחרות. בהתרמת יהודים אלה עזר לנו התעשיין הידוע אוטו לזאר בפריס, איש נדיב־לב ובעל תודעה יהודית עמוקה, שהיה כבר לפני 20 שנה בין בני קהילתי בסארבריקן, יותר נכון: בין ידידי הטובים, בעזרת אוטו לזאר הבאנו את המגבית גם בצרפת לידי הישגים יפים.

בינתיים החליף אלפרד לוי מכתבים עם המועצה המקומית בנהריה. כמובן הביע גרשון טץ את תודתו והוקרתו. הוא התחייב בשם המועצה המקומית להשתתף בהוצאות הבנין חלק כחלק, כך שנתאפשרה הקמת בית גדול, אשר ישמש – נוסף לצורכי ההזנה – גם אולם התעמלות ולחגיגות. כך זכיתי לקדם את טובת ילדי האהובים. יהודי הסאר הרחמנים בני הרחמנים התכוונו אמנם רק ל’האכלת ילדים רעבים'. אך מעשם היפה הורחב והקיף עתה את כל השטחים של פיתוח גופני בריא. דבר זה נתן אותותיו בשנים הבאות, כאשר הצטיינו תלמידי ביה"ס וייצמן בהתחרויות ספורט שונות וזכו לפרסים.

ולא זו בלבד. בתי ספר אחרים במקום ואף קיבוצים בסביבה ראו את האולם שלנו ולא מצאו מנוח, עד שהצליחו גם הם לגייס כספים בארץ ובחו“ל ולהקים אולמות להתעמלות כדוגמת אולמנו. ואני – בוודאי לא מחיתי על חיקוי ה”פטנט" שלי.

 

“עם חי בונה בעתידו”

עוד פעם אחת שהיתי בחו"ל במשך שנה אחת. הקהילה הליבראלית באמסטרדם הזמינה אותי להיות לה לרב, ולוּ רק לזמן מוגבל. כיתר יהודי הולנד סבלו גם חברי הקהילה הזאת אבדות קשות בשנות השואה ונשארו מתי מספר, דלי אמצעים וחסרי מנהיגים בעלי יוזמה. אם לא יבוא אליהם רב ויתן להם עידוד רוחני חדש, – כך אמרו וכתבו לי – תעמוד קהילתם על סף הפירוק.

לא ברצון רב נעניתי להזמנה זו, כי קשה היה עלי ועל אשתי, לעזוב עוד פעם אחת את משפחתנו ואת עבודתנו החינוכית והסוציאלית בנהריה היקרה, שהלכה ונעשתה לעיר. בכל זאת היה לי זה לאתגר, להיחלץ ולצאת גם לארצות השפלה. כדי לתרום שם את תרומתי לשיקום הגולה וכך להקריב זבח תודה על שאנחנו, יהודי ארץ ישראל, ניצלנו מן השואה.

לשם קיצור אקדים את המאוחר:אכן עלה בידי להוציא את הקהילה הזאת מן הקפאון, לחזק את רוח הנדכאים ולגבש מחדש חיים קהילתיים – כשנעזרתי בכל אלה בידי אשתי. רבים היו היהודים באמסטרדם שנלאו לגמרי מן היהדות לאחר כל הסבלות שעברו עליהם. אחדים מהם לא רצו להירשם בשום רשימה של קהילה או של ארגון יהודי, למען לא ימצא שמם, אם שוב יבואו בני בליעל על הארץ הקטנה ויחפשו יהודים, כדי להתעלל בהם. עד כדי כך פעלה עוד הבהלה מתקופת השואה! על כן גם באמסטרדם ראיתי צורך להכריז באוזני האדישים והנפחדים: “אל תיראו!”

בהולנד מצאתי אוירה שונה מזו שבחבל הסאר, בעיקר בנקודה אחת: שם בסאר התרכז הענין היהודי, וכן גם האהדה לישראל, בארבע האמות של הקהילה היהודית, בעוד שהסביבה הנוצרית נשארה אדישה, אם לא עוינת בסתר. תושבי סאר הגויים היו עוד שרויים באבל ובהתמרמרות על המפלה, לא רצו להאמין, שאכן נעשו זוועות ביהודים, ורק לאט־לאט קשרו קשרים לשיתוף פעולה נוצרית־יהודית. אולם בהולנד שררה מאז ומתמיד אוירה טבעית של ריעות ושכנות טובה בין נוצרים ויהודים. וכבר לפני ארבע מאות שנה הובטחה סובלנות דתית מוחלטת למנהיגים היהודיים – ביניהם יעקב טיראדו ומנשה בן ישראל.

היחס הטוב הזה גבר עוד עם ייסוד מדינת ישראל. על כל צעד ושעל מצאתי אהדה וחיבה בשל היותי ישראלי. אנשים זרים, שמעו אותנו מדברים עברית בינינו, פנו אלינו בחביבות וביקשונו, שנספר להם על ישראל. לגבי רבים נובעת נטיה זו מרגשות דתיים לארץ הקודש. אחרים רואים את המשותף בין שני העמים במלחמת הקיום באיתני הטבע. כשם שאנו מפרים את השממה, כן כובשים אנשי נדרלנד במאבק חלוצי עקשני קרקע חדש מן הים, אדמה להתישבות בשביל האוכלוסיה ולכת ומתרבה בקצב מהיר.

זה נראה לעין־כל במפעל האדיר של ייבוש ווידר־זיי, שהוחל בו לפני 40 שנה ועוד לא הושלם. כבר נשתנתה מפת נדרלנד במידה רבה. במקום שנשתרעו עוד בתחילת המאה העשרים שטחי מיים נרחבים – כתוצאה מפריצות עצומות, בהן חדר הים אל פנים הארץ וחזר וחדר במשך אלפי שנים – שם נמצאים היום ‘פולדרים’ מוקפי דייקים ובהם משקים פורחים, הנותנים עבודה ומחיה לבני איכרים רבים.

הצעד הראשון והנועז ביותר לכל המפעל היה הקמת דייק עצום – ששמו ‘הדייק הסוגר’ – המשתרע מהולנד הצפונית עד פריסלנד והמפריד עתה בין הים הפתוח לבין הזוידר־זיי, כך שזה האחרון נהפך לאגם סגור. במקום בו הושלם ונסגר הדייק ביום 30 במאי 1932, מזדקרת אנדרטה ובה חרותה הכתובת הצנועה ובכל זאת גאה כל כך: “עם חי בונה את עתידו”. עמדתי לפני כתובת זו בהתרגשות כנה ופניתי אל ידידינו שהביאונו הנה: הביטו, זהו מעשה הדומה למעשים שאנו עושים בישראל. אתם נאבקים בזוידר־זיי ואנחנו במדבריות, בביצות ובהרים סלעיים. זהו כיבוש ארץ ללא שפיכות דמים. אכן כך בונה את עתידו עם תרבותי הרוצה בחיים!"

אווירת ההבנה וההוקרה ההדדית היטיבה ליבנו עד מאד וכן גם הנוף ההולנדי. השטחים הנרחבים, ביניהם אפיקי מיים, טחנות הרוח, הבתים הפשוטים הבנויים בטוב טעם מלבנים אדומות, שפע הפרחים – כל אלה מרגיעים את העצבים ואין שיעור. וכן נהנינו מישותם הישרה של ההולנדים, מן הטמפרמנט השקט ומן ההומור המקורי שלהם.

יהודי הולנד הסתגלו פחות או יותר לצביון העם שבקרבו הם חיים. גם אצלם מצאתי הרבה מן האוירה הנעימה של הומור ויושר־לב. יחסם אל ישראל לא ייקרא רק ‘אהדה’, אלא אהבה אמיתית מבוססת על ידיעה יסודית את בעיית ישראל. לכן הסתכלו בנו יהודי הולנד לא באספקלריה של רומנטיקה מסולפת. אבל בכל מקום, גם בחוגים האדוקים, קידמו את פנינו בלבביות, בהבנה ובכבוד רב. משפחות אחדות התכוננו אז לעלייתן, ובמאוחר יותר פגשתי אותן בארץ כשהסתגלו יפה. מסוף מלחמת העולם השניה נמשכת העליה מהולנד, אמנם לא בממדים גדולים, אך ללא הפסק.

הסיפורים הדרמאטיים מזמן הנאצים ששמענו בהולנד עלו על כל המסופר לנו בסארבריקן. כי בהולנד היו היהודים צאן לטבח ללא מפלט. לא היו להם הרים למחבוא ולא יכלו לברוח לארצות נויטראליות שכנות. הולנד היתה בידי הנאצים במשך חמש שנים שלמות (דרום צרפת רק שנתיים). בראש אירגון הרצח הגדול עמד נבל שאין כמוהו. סייס־אינקואד, שנתלה בשנת 1946 בנירנברג. על עצם העובדה, שעשרים אלף יהודים – מתוך 140,000 – נשארו בחיים, יש להודות אך ורק לתושבים האמיצים, אשר החביאו יהודים בבתיהם, בעליות הגגות ובכל מיני מחבואים במשך שנים. כשחילקו אתם את לחמם הצר. "אילגאליות' היתה אירגון מחתרת חזק ממושמע והקיף אנשים ונשים אצילי־לב מכל השכבות, שחרפו את נפשם למען זולתם.

עוד לא כלתה מלב היהודים התודה שרחשו למגינים עליהם בעת צרה. פעם אחת הסיעו אותנו זוג יהודים במכוניתם לסיור בין שדות הפרחים בדומה להארלם. פתאום עצר האיש את מכוניתו ואמר: “תסלחו, שאנחנו מעכבים אתכם! אבל אי אפשר לנו לפסוח על הבית הזה. מאז תום המלחמה עוד לא עברנו כאן אף פעם אחת, בלי להיכנס לביקור קצר. אצל האנשים האלה ישבנו במשך שנתיים במחתרת.”

נוגע עד לב היה הטכס של 5 במאי, יום שחרור אמסטרדם מעול הנאצים. האזנו לאזכרה ליד מקלט הראדיו. אחרי נאומים שונים לזכר הנופלים והנרצחים מבניה של הולנד עבר הקריין לסיום הטכס לאמור: “ועתה נזכור את אלה, שחיפשו חסות בקרבנו – את היהודים. רצינו להגן עליהם כמצוות מסורתנו, אך לא הצלחנו. רבים מהם נפלו קורבנות למשטר הברבארי, ואנו אבלים עליהם.” אחרי כן הרצה חזן יהודי ‘אל מלא רחמים’ בעברית, כשסיים, נשמע בכל רחבי הולנד אות הצפירה משך שתי דקות. כל כלי הרכב נעצרו, כל עבודה שבתה. בסוף שתי הדקות נסתיימה האזכרה בהימנון ההולנדי. אף פעם עוד לא שמעתי – מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל – טכס ממלכתי, בו נכללה, כדבר מובן מאליו, תפילה מתפילות בית הכנסת.

אכן היהודים, בעבר ובהווה, מהווים חלק נכבד של החיים הציבוריים. העיריה הקימה ומחזיקה מוזיאון יהודי, שבו נמצאים, מלבד 'תשמישי קדושה אומנותיים, כל המסמכים המזכירים את השואה משנות 1940 – 1945. לפני הקמת המוזיאון התקיימה ישיבה בבית העיריה, שאליה הוזמנו נציגי היהדות, ביניהם גם אני. אחד הנוכחים העיר לאחר יד, שברצון הקהילה היהודית הקים מוזיאון כזה. אך מזכיר העיריה, שישב ראש, מחה על כך. על תפקיד זה לא תוותר העיריה, אמר; כשם שהיהודים מהווים חלק בלתי נפרד מן העיר אמסטרדם, כן צריך להשתבץ מוזיאון ממין זה בתוך האוספים והמוזיאונים העירוניים.

לפני ה’אסנוחה', בית הכנסת הספרדי המפורסם, הקימה העיר בשנת 1953 אנדרטה לזכר לוחמי ‘ההתנגדות’, שהכריזה בשנת 1941 שביתה כללית כמחאה על כוונת הנאצים לשלוח את כל היהודים למחנות השמדה. השביתה הפעילה לחץ חזק כזה, עד שנאלצו הנאצים לדחות את הגירוש, כך שיהודים רבים הספיקו עוד לרדת למחתרת. הנה ניצבת לפני בית הכנסת הישן דמות מגושמת של פועל אמסטרדמי, והוא כולו התמרדות והעזה, אומר: אל תגעו ביהודים, אנו מגינים עליהם, הם משלנו!

השביתה הנזכרת היתה רק מבצע אחד בין מעשי גבורה רבים של תנועת ‘ההתנגדות’. מה היתה תנועה זו, וכיצד פעלו חבריה בחיי היום־יום של חמש השנים הקשות ההן? אדגים כל זאת באדם אחד, ששמו יקרא פה סתם מ.א., כי אכן היה מעין חייל אלמוני בצבא המתנדבים למאבק ההולנדי בנאצים.

מ.א. – לא יהודי – היה פינקסאי בבית חרושת לא גדול באמסטרדם. נשא אמנם אישה יהודיה, אך שני בני הזוג לא השתתפו בשום פולחן דתי. המשפחה הקטנה – היה לזוג בן בגיל רך – גרה באחת הדירות בקומת הקרקע, שרבבות מהן דומות זו לזו כמו ביצה אחת לשניה. גם בחייהם הצנועים לא נישתנו אנשים אלה מחיי אותם בני המעמד הבינוני הזעיר. שהסתפקו במועט ולא הרשו לעצמם טובת הנאה אלא טיול־אופניים ביום ראשון, או ביקור במוזיאון אולי שמיעת קונצרט פעם אחת לחודש.

על אף היותו ‘גוי’ דמה מ.א. מאד ליהודי בכל חיצוניותו ובהעוויותיו הערניות. אך יותר מכל זאת השווה לו ליבו צביון יהודי. בין כל ציוני אמסטרדם היה הוא אחד הנלהבים ביותר. הוא שמע כל הרצאה על ישראל ושאל אותנו על כל פרט מחיינו בארץ. מאד הצטער, על שנבצר ממנו לעלות ארצה. אבל עצם העובדה, שנולד לו בן יהודי, היתה לו מקור גאווה; ואת הבן הזה חינך ברוח של אהבת ציון כבר בגיל צעיר. “אני רוצה, שבני יחיה בארץ ישראל כשיגדל”, כך אמר לעיתים.

אז, כ־12 שנה לפני שהיכרתיו, החלה תקופתו הגדולה והגורלית של מ.א. ושל אשתו. הולנד נכבשה בידי הגרמנים, והשניים ראו לעצמם חובה מובנת מאליה, להצטרף לתנועת ‘התנגדות’, אשר עתה התחילה להתארגן. הופיע אצלם איש קשר, אשר נתן להם הסברים שונים על מהותה של התנועה ועל תפקידי חבריה. אכן הדירה הזאת בקומת הקרקע, נפרדת משאר הקומות, היא מתאימה מאד לצורכי התנועה, אמר; כאן יהיה מחבוא ארעי לנרדפים הזקוקים למחסה במשך לילה אחד בלבד. וויסות הפליטים נערך לפי תוכנית מחושבת היטב, כך שכל מארח ידע, שהוא רק חוליה אחת בשרשרת חברים רבים. יתר החוליות נודעו לו, ואיש הקשר – גם הוא ידוע לו רק בשם בדוי – היה היחיד שהביא למ.א. הוראות ממפקדת התנועה.

כך בא היום, בו נשאל מ.א. לראשונה, אם הוא מוכן לארח יהודים באותו לילה. איש הקשר, שביקר בדירה לשם כך, מצא בבית רק את האישה. והיא דחתה את התשובה הסופית לכמה שעות כי בהעדר בעלה לא רצתה להכריע הכרעה, שבידה חיים או מוות. כי למרות הכל היא הלא יהודיה והוא לא!

בבוא מ.א, הביתה שאלה אותו אשתו את השאלה הגורלית.

“מדוע חיכית להכרעתי?”, שאל, “הלא אין מה לשקול ולהימלך!”

חשבתי, שאולי תחשב עם כך, שיש לנו ילד קטן, שעודנו זקוק להוריו."

“דווקא עם זה אני מתחשב”, היתה התשובה הפשוטה, “הלא גם הנרדפים הללו הם הורים, על כן חייבים אנו להגן עליהם למען ילדיהם! ואשר לילד שלנו – רבים יקחו אותו תחת חסותם, אם אנו ניפול.”

דברים אלה בפי הפנקסאי הזעיר לא נדפסו בשום מסמך־כבוד, ואיש לא השתמש בהם כדי לשיר שיר תהילה לאיש חיל'…

במשך שנתיים היתה דירתם של מ.א. ואשתו תחנת ביניים לפליטים במנוסתם למחבוא של קבע. האנשים ישנו בכורסאות או על הרצפה, לעתים הוזעקו, כאשר שוטטה בסיביבה ניידת של הנאצים; אז ירדו המסכנים אל חלל שמתחת קרשי הרצפה; שם שכבו בנשימה עצורה עד יעבור זעם. לבסוף נתפסו בעלי הזוג האמיצים בידי הגסטאפו. בוגד אחד שרצה כנראה להציל את עורו הוא, גילה לשלטונות הנאצים את מקום המחבוא. אבל בגידתו לא הועילה לו: כעבור שבועות מספר נורה למוות לפני ביתו לאור היום – על ידי אנשי ‘התנגדות’!

אוסיף עוד את סוף הסיפור. מ.א. נאסר והופרד מאשתו ושניהם נכלאו במחנות עונשין שונים, עברו שבעה מדורות גהינום – ונשארו בחיים, אך בריאותם התרופפה. בשובם להולנד בסוף המלחמה מצאו את בנם שהוא בריא ושלם. מ.א. חי עוד 13שנה, אך בריאותו נשארה לקויה כתוצאה מסבלותיו במחנות. בשנת 1957 מת לפתע בשבץ הלב. אבל חלומו התגשם אחרי מותו; אשתו ובנו יושבים כיום בקרבנו במדינת ישראל ונכד יהודי נולד לו בירושלים.

בזה אסיים את סיפורי על הולנד ועל תרומתי הצנועה בשיקום יהדות אירופה. עלה עוד בידי למצוא יורש מקומי, את יעקב זוטגדורפ, איש הולנדי ועודנו צעיר. ידעתי, שהוא האיש המתאים לכהונה זו, ובהמשך כל השנים הבאות נתאשרה דעה זו. בהנהגת הרב החכם והפעיל הזה התחזקה ופרחה הקהילה, אותה מצאתי במצב גסיסה בבואי. גדולות לא יכולתי לעולל בפרק זמן קצר זה, אך זכיתי למנוע את קץ הקהילה. אולי הצלחתי לזרוע בין חבריה פה ושם תקוה חדשה, שאכן עם ישראל חי.

שנה יפה ופוריה ביליתי בהולנד. ומדוע לא רציתי להאריך את שהותי שם, כפי הפצרת ידידים רבים? שוב משכוני הגעגועים הביתה. אמנם אהבתי את הולנד ואת אנשיה, אך היתה זאת רק אהבת האורח את מארחו החביב. בכל רגע חשתי, כי מקומי הוא בישראל, בביתי ובחיק משפחתי, בבית ספרי ובקרב ילדי נהריה.


המכונית עברה את סיבוב הכביש ליד הכניסה הדרומית לנהריה, לעיני נראה ביתי – אני ידעתי, כי עתה אשאר בבית זה עד יום מותי.


 

הבית שכולו קודש

(1964)

מן הנאמר בסוף הפרק הקודם אין להסיק, כאילו נשארנו תקועים בנהריה במשך על השנים הבאות בלי לזוז מביתנו. אדרבא, עוד פעמים אחדות הוזמנתי לזמן קצר לחוץ לארץ, כגון חבל הסאר, לשם מילוי תפקידים שונים, וכן ערכנו טיולים להנאתנו לשם הבראה. כך שהינו בשנת 1964 בכפר־הקייט ארלאך ליד אגם ביל בשוויצריה. שם היתה לנו חוויה נוגעת עד לב.

מה שנתן צביון מיוחד לאותם הימים – הרי זה הבית, בו בילינו שלושה שבועות. הבית המרווח, מקורה גג משופע יפה, מתנוסס בין כרמים בשולי היער. בעד חלונותיו אתה משקיף על האגם הנוצץ והרחק על יערות והרים, כפרים ומחנות אוהלים. כאחד מחדרי הבית תלויה על הקיר תמונה גדולה, שתחתיה כתובת “הכנסת אורחים”. הרי זה תדפיס זול, כמוהו מצוי עוד פה ושם בשוויצריה. התמונה מציגה חיילים צרפתיים הרובצים על מצע תבן שבגורן, כשהם רצוצים ופצועים, בעוד שמשפחת איכרים סועדת את ליבם בהבעת־פנים של חמלה. הלא יש כאן זכר למלחמת שנת 1870 בין פרוסיה לצרפת, כאשר מחנה צרפתי שלם נדחק לשוויצריה הנויטראלית ונתקבל שם בסבר פנים יפות ובלבביות אנושית. זמן רב עמדתי לפני התמונה, שהיא – אמנם רחוקה מלהיות יצירת אמנות בעלת ערך – נגעה איכשהו עד ליבי. עם כל זאת עדיין לא ידעתי כי “הכנסת אורחים”, כפי שצויירה פה, היתה מסמלת את רוחו של הבית הזה.

כעבור ימים אחדים נכנסתי לשיחה עם עקרת הבית. איננה עוד צעירה וכנראה הרבתה לעבוד ולהאבק כל ימי חייה. רק תוך היסוסים יצאה מן הסייג, שהקימה לנפשה. עמדנו ליד הכניסה לבית ואני הצבעתי על הכתובת “שנת 1932” החרותה מעל הדלת ושאלתי:

“הלא ביתך רק בן 30 שנה. האם הוא רכושכם מיום היבנותו?”

“כן, אבי, אחי ואני בנינו אותו במו ידינו בלי כל עזרה מן החוץ. אף את השבילים סללנו והובלנו אבנים ומלט בעגלה קטנה רתומה לסוס, כדי להקים תחילה בריכת מיים כאן למעלה. הייתי עוד צעירה, אך אבי היה כבר בן 65.”

“אם כן היה אביך בנאי”, שאלתי, “ואחרי כל שאר הבתים שבנה הקים לעצמו את הבית הזה לעת זקנה?”

“לא לא, אבי היה יערן ובסוף יערן ראשי וממונה על כל יתר היערנים בהרי היוּרה. כשיצא בדימוס בגיל 65, אמר: ‘עתה אתחיל לחיות את חיי עצמי’. מחסכונותיו קנה את המגרש הזה ובנה את הבית – ללא דופי ומתוך הכנה יוצאת מגדר הרגיל. אפילו בשירטוט תוכנית לא ביקש עזרת אדריכל. הכול ידע הוא עצמו כמו בעל מקצוע. אנשי ארלאך אמרו: ‘זה לא יעלה בידו של אמיל נויהאוס, לכל המאוחר בהגיעו לגג לא יידע איך להמשיך’. אבן גם את הגג גמר הוא לבדו. הסתכל בו, האם אינו גג יפה?”

“אכן זה הגג היפה ביותר בכל הסביבה. בלי ספק היה אביך איש נהדר!”. קראתי תוך התפעלות. אחרי כן המשכתי לשאול: כנראה תיכננתם את הבית בהרחבה כזאת, כדי להשכיר את הקומה השניה לקייטנים, לא כן?"

“מלכתחילה לא היתה זאת כוונתנו”, ענתה כשהיא מהססת קמעה. “רק אחרי מות אבא התחלנו להשכיר. לפני כן שימשה הקומה השניה לצרכים אחרים… בעצם עשוי הדבר הזה דווקא לעניין אותך. היו לנו למעלה ילדי פליטים, בעיקר ילדים יהודיים בשנים 1939 עד 1945. הוריהם נרדפו, ברחו והתחבאו אי־שם בצרפת. לכן נפרדו מילדיהם ושלחו אותם הנה לארץ מבטחים. את הילדים היפלתה שוויצריה לטובה והעניקה להם זכות מקלט. אנחנו שמענו ברדיו את הפניה לתושבים: “מי יאסוף לביתו ילדים יהודיים?” הודענו על נכונותנו, והמפעל השוויצי למען הפליטים שלח לנו את הילדים. תחילה היה מספרם שלושה. אחרי כן ששה, שמונה, אפילו תשעה. מוצאם צרפת, פולין, הולנד. רובם נשארו ארבע שנים, אחדים זמן ממושך יותר. שם למעלה מקום שאתם גרים כעת, ישבתי אני עם הילדים וטיפלתי בהם. כי אני אחות לפי מקצועי. הילדים למדו בבית הספר המקומי, ופעם אחת בשבוע בא רב מלוצרן, כדי ללמד אותם לימודי־דת.”

כל מה ששמעתי מפיה חולל התרגשות עצומה בליבי וסקרנותי גברה מאד. הייתכן? ששה עד תשעה ילדים, וזאת במשך ארבע שנים! מי מימן הוצאות אלו? בתור מורה ותיק, אשר לא אחת שלח ילדים למעונות ולמחנות־קייט והתלבט תמיד בבעיה, איך למצוא את האמצעים הדרושים, רציתי להבהיר דבר זה. לכן פתחתי בזהירות:

“אני מניח, שהמפעל השוויצרי בקשרים עם אירגון “ג’וינט” של יהודי אמריקה. הלא טיפול בילדי פליטים עמד בראש דאגות ג’וינט, לכן אני מניח, שהוא נשא בהוצאות גם במקרה שלכם…”

“הוצאות – הא כיצד?”

“שמעי נא! לא מתקבל על הדעת, שאביך שילם מכיסו את כל הדרוש להזנת הילדים, לתלבושתם ולכל השאר במשך זמן כה רב!”

“בהחלט עשה זאת! איש לא החזיר לנו את ההוצאות. היו אז די דאגות לגבי הפליטים המבוגרים, לכן הוטל הטיפול בילדים רק על ההורים המאמצים. הסתפקנו באוכל פשוט, אנו וגם הילדים, אבל הם קיבלו תמיד חלב במידה מספקת. באויר הצח כאן למעלה נתפתחו אפילו נהדר!”

עד כדי כך התרגשתי על הנשמע, שנבצר ממני להמשיך בשיחה. ביקשתי שעה שקטה בערב, כדי לשאול את הגברת רני עוד פרטים רבים. וזה מה שנודע לי עוד:

אמיל נויהאוס נולד בשנת 1834. בהיותו בן 13 ראה את ההתמוטטות הכספית של משפחתו. אביו, בעל בנק פרטי, ירד מכל נכסיו ללא אשמתו ומצא מחסה עם ילדיו המרובים בצריף אחד שבאחוזה גדולה, כי בעל האחוזה נטה חסד לאומללים. אמיל בתור בן בכור עבד בענפי המשק בעודנו תלמיד בבית הספר. היה קם משנתו בשעה ארבע בבוקר, כשבא לביה"ס בשעה שמונה, גמר לעבוד כבר כמה שעות של עבודה מפרכת. חבריו ללימודים לעגו לו: “הסתלק, סרחון הרפת נודף ממך!”


כנראה התרשמו המורים והשלטונות מן הנער, שהחזיק מעמד באומץ־לב כזה. הוא נתקבל בבית ספר חקלאי, ובבוא הזמן הוענקה לו מילגה להמשכת לימודיו בבית ספר גבוה לחקלאות. אולי היה מיועד להשיג יותר ממשרת יערן. אבל ליבו האיץ בו, למען יגיע לעבודה משתלמת ויוכל לתמוך באחיו. חמישה אחים למדו בבתי ספר גבוהים בעזרתו. כך עלו כולם בסולם החברה ונעשו רופאים ומשפטנים, בעוד שהוא עצמו הסתפק בחיים השקטים ביערותיו.

רק בראותו, שכל אחיו הגיעו למטרותיהם, נשא אישה ומצא עוד אושר משפחתי בהיותו כבר בן 35 לארבעת ילדיו היה אומר: “תבחרו לכם מקצועות, שיאפשרו לכם להיות לתועלת לציבור!” שני בניו נעשו רופאים, שתי בנותיו – אחיות!


כך נמשך אמצע חייו בשלווה ובשמחה של מצווה. אולם כשם שעל ימי נעוריו היתה שרויה רוח של גבורה, כך גם על זקנתו. בנין הבית – כשהוא לעצמו מעשה נהדר – נעשה לו ולבתו ענין של יעוד שבאמונה. סמוך לגמר הבנין הלכה רני נויהאוס ביום ראשון אחד ליער שמעל הבית ובידה ספר כתבי הקודש שלה. היא פותחת את הספר ללא בחירה כלשהי, והנה לנגד עיניה פסוק ג' בפרק תשיעי שבספר מלכים א' לאמור:

(ויאמר ה' אל שלמה המלך:) “שמעתי את תפילתך ואת תחינתך… הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשׂוּם שמי שם עד עולם. והיו עיני ליבי שם כל הימים.”

אכן היה הפסוק הזה מעין גילוי שכינה גם לאב גם לבתו, יהא ביתם מוקדש לאלוהים ומיועד לתפקיד קדוש! – כך גמרו אומר.

כבר לפני מלחמת העולם השניה אספו לביתם ילדים, שנשלחו להם על ידי הצלב האדום לשם הבראה במשך חודשים מספר. היו אלה ילדי פליטים מכל האומות, שחיו בשכונות עוני בפריס כשהם חיוורים ותשושים, אולם בשנת 1939 החלו לאמץ ילדים יהודיים, וזאת במשך שנים. מעשה נועד זה, כי איזו אחריות

וכמה טרחה לאין קץ נטלו על עצמם! אני חזיתי לנגד עיני את ילדינו הערנים השובבים ושאלתי בלב דואב קמעה:

“האם לא נתקלת לפעמים בקשיים חינוכיים? הלא ילדים לא תמיד פשוטים הם…”

“מה עולה על דעתך?”, הפסיקתני, “הילדים היו נהדרים כולם, בלי יוצא מן הכלל, טובי־לב ונעימים! ועוד דבר: אף פעם לא היה ביניהם מקרה מחלה רצינית!”

מלים אלה אמרה תוך גאוה על הישיגיה כאחות בטיפול בהם. אני שמעתי בגאוה לא פחותה את דברי האהבה והשבח, בהם ציינה את מעלותיהם של ילדינו!

“לאן פנו ילדיך בבוא קץ המלחמה?” ביקשתי לדעת.

רובם נלקחו על ידי הוריהם בסוף שנת 1944 עם שחרורה של צרפת. אחרים נשלחו אל קרוביהם, שנמצאו בפלשתינה."

האם נשארת במגע איתם גם לאחר כן? אולי את זוכרת עוד את שמותיהם?”

“בשנים הראשונות החלפנו עוד מכתבים, אך זה נרדם בהדרגה. אני זוכרת רק שמות פרטיים, שמות משפחה שכחתי… אמנם רגע אחד, שם אחד זכור לי עוד בשלמותו: אמאליה ויסניאסקה. היתה סטודנטית לרפואה בברן, ורק בימי חופש היתה באה אלינו. אזי הצענו לה מיטה אצלנו בקומת הקרקע, בעוד שתשעה קטנים נשארו במקומם למעלה. כאן בגינה בבית התכוננה אמאליה לבחינותיה. כעת היא יושבת בישראל כרופאה והיא נשואה לרופא, אם אינני טועה.”

לבסוף הראתה לי תמונת האב אמיל נויהאוס: פנים גבריים ואצילים, ביטוי נמרץ ומלא חסד גם יחד. אמרתי:

“בעצם הדבר זוהי דמותו של אריסטוקראט.”

“אתה צודק”, ענתה. “שמו המקורי היה ‘פון נויהאוס’. אבל נמאס לו להיות מופלה מחבריו תושבי המקום ועל כן אסר על כולם לכנותו בתואר האצילות. אחרי כן, בהגיע עוד מכתבים שעליהם הכתובת ‘לכבוד אדון פון נויהאוס’ השליך אותם לסל הניירות בלי לפותחם.”

“איזה איש יוצא דופן!” אמרתי תוך פליאה.

“חבל שלא ראית אותו בהיותו בן שמונים! אז היו עוד הילדים אצלנו. היה זה חורף קר, ואני אמרתי לאבא: ‘הלא מעילך כבר בלוי ושחוק לגמרי. עליך לקנות מעיל חם חדש.’ אך הוא ענה;: ‘מעילי מחמם אותי עוד במידה מספקת. נחסוך את הכסף כדי לקנות לילדים בגדי חורף!’ אכן מחוסן וחזק מאד היה.”

“כמה שנים חי עוד אחרי המלחמה?”, שאלתי בסוף.

“עוד שלוש שנים. לאחר שביצע את משימתו עד הסוף, ירד מהר מכוחותיו. אחרי מותו של אבא – בחרתי בדרך בה הולך כל העולם ונישאתי לאיש.” ובזה חייכה לעבר בעלה, מר הצל, שישב כל הדמן לצידה והשלים לעיתים את דבריה. הוא צעיר מאשתו ומכבד אותה ואת מסורת משפחת נויהאוס עד מאד.

ראיתי חובה לעצמי לספר על שני בני אדם אלו, על האב ובתו. אמנם לא בסכנת־נפש עשו מה שעשו, לא באותו מין גבורה, בה הצטיינו מצילינו בארצות הכיבוש הנאצי. אבל גם עזרתם היוותה יותר מקורבן כספי גרידא. האב הקריב למען ילדינו את שלוות ימי זקנתו, הבת – את שנות הנעורים הטובות ביותר בחיי אדם. על כן שניהם ראויים הם, שייקרא שמם בין ‘חסידי אומות העולם’.


 

שכנינו בני דודנו

בעלותי ארצה גמרתי אומר להתיחס אל הערבים ביושר ותוך רצון טוב, בהתאם להשקפתה של ‘הציונות ההומאנית’ ובטאונה בגרמניה ‘יידישה רונדשאו’, שהטיף לשלום ולהבנה הדדית בין עמי ארץ ישראל. גישתי אל הערבים היתה אפוא ידידותית ותמימה, לכן האמנתי, שגישתי זו תמצא הד חיובי בצד שכנגד.

לאחר שהשתקעתי בנהריה, העסקתי – אמנם לא בקביעות – ערבים בגינתי, ועד מהרה נוכחתי לדעת, שנתקלתי במנטאליות, שהיתה זרה מאד לכל המושגים, בהם חונכתי. פועלים אלה ראו את היחס בין המעסיק לעובד כמשחק מחוכם, בו ינצח הפיקח והערום יותר. תמיד היתה ידם על העליונה במאבק זה, כי תמיד הערימו עלי, כך השיגו מרבית שכר תמורת כמות עבודה קטנה ככל האפשר. ועם כל זאת נפרדו ממני לעיתים במורת רוח, כאילו אני רימיתי אותם. אני מצטער מאד על ההכללה הזאת – אך האמת ניתנת להאמר: באותו הזמן – 1938 עד 1948 – מצאתי לכלל הזה רק יוצאים מן הכלל מועטים.

גם מעשי גנבה לא היו חסרים. כל הבא ליד נגנב: החל מכלי עבודה וכלה בעופות ובהמות־בית. משטרת המנדאט בעכו, שרוב שוטריה היו ערבים, לא טרחה טירחה יתרה בחיפושים אחרי הרכוש הגנוב. רק במקרים בולטים ביותר התעוררה מתרדמתה. לדוגמא: בלילה אחד גנבו ממגרש ביתנו ארבעה זוגות אופניים בבת אחת. במקרה זה ראתה משטרת עכו צורך ‘לעשות משהו’. היא ערכה חיפושים בבתי המלאכה הידועים לה היטב כמקומות תיווך לסחורה גנובה, והנה – כבר כעבור ימים מספר נקראנו לעכו, שם החזירו לנו השוטרים מארבעה זוגות – שניים וחצי. (כי הגנבים נהגו לפרק את האופניים ולהרכיב חלקים גנובים

לחלקים ‘כשרים’.) זוג אחד וחצי זוג לא הוחזרו לנו, כי הלא גם גנבים מתווכים רוצים לחיות.

עוד מקרה גנבה היה גרוטסקי במידה כזאת, שנשמר היטב בזכרוני. שכני ג., אחד ממתישבי ‘משק זעיר’ של נהריה, מצא בוקר אחד את הרפת שלו ריקה. כל פרותיו החולבות, מספרן שלוש או ארבע, נעלמו. גם הפעם נעורה משטרת עכו למעשים. היא שלחה את סוכניה הערביים, שהם יוודעו עם סוכנים כפריים ‘יודעי דבר’. כך נקשרו קשרים אל הגנבים, שנשארו בסתר ובעילום־שם, אך הודיעו על נכונותם להחזיר את הפרות למר ג. תמורת כופר המהווה כ־10 אחוז מערכן של הפרות. הסוכן המשטרתי, הופיע אצל מר ג. קיבל את הסכום ‘לידיים נאמנות’, ועוד באותו הערב הוחזרו הפרות לרפת שלהן, כשהן בריאות ושלמות. למותר להוסיף, שהמשטרה סגרה מיד את התיק ונמנעה מתהליכים משפטיים. כי אחרת היתה סותמת לנצח את המקור הרצוי הזה של ‘החזרת רכוש לבעליו’. אכן יש לדעת את כללי המשחק!


* * *

כל זה נשמע כהווי ולא כטרגדיה. אבל עד מהרה באו עלינו מאורעות 1939/1938, אותם כבר תארתי. הערבים המוסתים הציקו לנו במידה כזאת, שנמנענו מכל נסיון להתקרבות אליהם.

ובכל זאת, אם פרוץ מלחמת העולם השניה, כשדעכו התקפות הערבים עלינו, נרקמו מחדש יחסים של שכנות טובה. ערכנו טיולים עם ילדי בית ספרנו לכפרים הערביים וביקרנו שם בבתי הספר. היו אלה בתי ספר מטעם ממשלת המנדאט, והתנאים ששרדו בהם לא הצטיינו לטובה. כשישים בנים ושלוש או ארבע בנות למדו בחדר אחד, והמורה לא נראה כמשכיל במיוחד. כן קיבלנו ביקורי גומלין מבתי ספר אלו וקיימנו הכנסת אורחים. אני זוכר מסיבה משותפת של מורינו עם מוריהם שהתקיימה בביתי. המורה הראשי הכין נאום, אותו קרא באוזננו מן הנייר. הנאום היה אדיב מאד, מלא מליצות של הוקרה ותודה על הזמנתנו. הנואם לא שכח אף אחד מן המארחים שהיה ראוי, לדעתו, לדברי שבח והודיה. באותו רגע – כך נתרשמתי – רחש לנו ידידות בלב שלם. הלואי וידידות זו היתה עומדת בנסיון למרות ההסתה ששבה והתחוללה בשנת 1947!

כן ערכנו טיולים משפחתיים לכפרים שבסביבה. יום אחד כשסיירנו – רות, אני ובנימין שלנו – ברחובותיה של תרשיחא, ניגש אלינו ערבי מאנשי המקום וביקש ממנו במפגיע, שנבוא ונסור אל תחת קורת גגו, למען נסעד את ליבנו בקצת אוכל ומשקה. נענינו לבקשתו, כשהגענו לביתו, אסף את כל בני משפחתו, חוץ מן הנשים שנשארו בחצר, כי עליהן להכין את הכיבוד. בפנים הבית ישבנו אנחנו במעגל הפנימי עם זקני המשפחה ושתינו קפה מספלים קטנטנים, בעוד שהבחורים והנערים עמדו במעגל החיצוני, כי חלילה להם מלשבת במעמד הזקנים, ומה גם להשתתף בשיחה ולחוות דעת! הנער היחיד שהורשה לשבת ולדבר, היה בננו בנימין, אז בן 10 שנים. אבל כשהתחיל בנימין להרים קול ולהתווכח אתנו כדרכו מאז ומתמיד, תמהו מארחינו תמהון רב על העזה זו של נער בפני הוריו – אך לא אמרו דבר. כשנפרדנו מן המשפחה בדברי תודה נמלצים (באנגלית מעורבת בכמה מילים בערבית), הצטרף אלינו בעל הבית – זה שהזמין אותנו – וליווה אותנו עוד כברת דרך, כנהוג מימי אברהם אבינו ואביהם. כשהזמנתיו אלינו לנהריה, למען אגמול לו הכנסת אורחים, כי לצערי גרמנו לו להוצאות רבות, – גם פיתות וזיתים וחומוס אכלנו אצלו – הוציא מכיסו צרור גדול של שטרות כסף בערכים גבוהים, כדי להוכיח לנו, שביכולתו לכבבד את אורחיו. אכן סכום כסף גדול כזה ביד איש אחד עוד לא ראיתי בארץ ישראל!


* * *

ושוב ניתקו הקשרים האלה, כי עם חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 פתחו הערבים במהומות שהיו הקדמה למלחמת העצמאות. נשפך דם רב והצטברה התמרמרות בשני הצדדים. אין לי צורך להרחיב את הדיבור בנושא זה. כל אחד ששיכל בן במלחמה זו יבין לליבי.

עברה מלחמת השחרור ועברו גם השנים הראשונות שלאחר המהפכה המצרית, כשנתחוור לנו, שקם לנו אויב חדש מסוכן ביותר ושמו עבדול נאצר. איש זה נעשה לסמל התחיה הערבית ולאליל הכול־יכול בעיני ההמונים הנבערים מדעת.כדי להוכיח את גבורתו, חידש את המלחמה בנו באמצעים ‘שקטים’. הוא סגר את מיצרי טיראן בפני הספנות שלנו ( אז לראשונה בשנת 1954) שלח אלינו את הפדאין לשם ביצוע מעשי חבלה ורצח בקנה מידה רחב ביותר. כל המעשים האלה נעשו ביד רמה ותוך התפארות שחצנית. כדאי לנו לזכור זאת, למען נבין את הרקע למבצע סיני של שנת 1956.

שוב לא אחזור על עובדות היסטוריות ידועות, אלא אתאר רק את האירועים שנראו באספקלריה של עולמנו המוגבל. המתח המלחמתי הורגש גם בנהריה. הצעירים שלנו גוייסו, תקנות האיפול נכנסו לתוקפן והמקלטים תוקנו ושוכללו. בבית הספר נראה עתה בעליל, כמה טוב היה, ש’אולם יהודי סאר' נבנה על יסוד מרתף מביטון מוצק, הולם את כל התקנות של הגנה אזרחית. ערכנו אימוני הג"א עם הילדים וכן אזעקות נסיון, אבל למזלנו לא הגיעו הדברים לידי אזעקה אמיתית.


הלא מעשי האיבה התנהלו הרחק בדרום. רק בלילה הראשון באנו אנחנו אנשי נהריה במגע עם המאורעות, כשנתעוררנו משנתנו מקולות נפץ אדירים. “תותחי אניה!” – עלה בדעתי. כנראה התפוצץ פגז אחד בקרבת נהריה. – הבאנו את נכדינו למקלט שבגינתנו, אשר היה עוד קיים משנת 1948, הרהרנו, מה יניע אוניות מלחמה מצריות להפגיז דווקא את הגליל המערבי. אין אלה אלא יריות, שנועדו למפרץ חיפה שהחטיאו את מטרתן. כעבור כמה דקות נפסקו היריות וגם סביבת חיפה שקטה. ‘הם הסתלקו’, אמרנו וחזרנו – אנו והנכדים – למיטותינו.


אך כמה גדולה היתה הפתעתנו, כששמענו כבר בשבע בבוקר בארדיו, מה התרחש באותו לילה! הפריגאטה המצרית ‘אברהם הראשון’ חדרה לתוך מפרץ חיפה וירתה יריות ללא אבחנה אל היבשה, (לכן נשמעו קולות נפץ אפילו בסביבתנו.) אבל מטוסינו המריאו ובפצצותיהם פגעו בפריגאטה והוציאוה מכלל כוח תמרון. רב החובל – תחת לטבע את אוניתו, כנהוג במצב כזה – הניף את הדגל הלבן ונכנע עם כל הצוות – יותר מ־200 איש. נפלה אפוא לידינו פריגטה יפה. האוניה תוקנה ושרתה עוד זמן רב בחיל הים שלנו.

זו היתה ההתחלה וכך נמשך כל מבצע סיני. חיילינו הוכיחו, שלמדו משהו ושידעו להילחם, בעוד נאומי נאצר נתגלו כרברבנות גרידא. כעבור שבוע ימים עמדו יחידותינו ליד תעלת סואץ וכעבור שלושה שבועות חזרו אנשי המילואים שלנו לעבודתם, ביניהם המורה טחובר. שחזר לבית ספרנו. החיים שבו ונכנסו למסלולם הרגיל. רק הילדים בבית הספר המשיכו עוד זמן רב לצייר מפות של חצי־האי סיני ולשוחח תוך ‘מומחיות’ על צנחנים, שיריונים וסוגי נשק אחרים. אז עוד לא ידעתי, שלאותם הילדים ייהפך משחק לרצינות כעשר שנים לאחר מכן, כאשר גם הם הבקיעו את חזית האויב והגיעו לתעלת סואץ למטרות אחרות. ושוב הקריבו כמה מהם את חייהם – אלה, שאהבתים בימי ילדותם הרעננה והתוססת!

אולם אז בשנת 1957 השתדלתי להסביר לתלמידי, שלא המלחמה צריכה להיות הדיברה האחרונה ביחסינו אל הערבים שעלינו להגיע לשלום עמהם. לעיתים דיברתי על המיעוטים בארצנו ועל זכותם לקידמה לשיווי זכויות, אותו שיווי זכויות, שאנחנו תובעים למען יהודי התפוצות.

בעת ההיא, עשר שנים אחרי מלחמת השחרור, שככה התמרמרותי על מעשי הרצח המתועבים, שעשו לנו הערבים, ונתחוור לי, שמעשים אלה נעשו באוירה של הסתה. עתה ראיתי דור חדש של ערבים, שלמדו משהו בבתי הספר, שהקנו להם, ביניהם בית הספר החקלאי ברמי (בדרך עכו–צפת). ראיתי אותם עובדים בשדותיהם בחריצות וביעילות, כשהתנהגותם היתה בדרך כלל אומרת כבוד. מן הכפר מזרעה – שני קילומטר דרומית לנהריה – באו צעירים רבים ועבדו כשכירים אצל תושבי נהריה. צעירים אלה נטשו את מנהגיהם הפסולים של אבותיהם ועבדו ככל הפועלים ההגונים, משתדלים להוציא עבודה טובה תמורת תשלום מתקבל על הדעת.

כמו כן היכרתי ערבים ודרוזים צעירים, שלמדו בבית הספר התיכון שלנו. מצאתי, שהם לא פחות ראויים לאהדה מבני הנוער שלנו ושל כל העמים. רובם אמנם התקשו בלימודיהם, בעיקר במקצועות העבריים, אבל אחד מהם, חבר כיתתה של בתי ידידה, עבר את בחינות הבגרות בהצלחה. גם בתור חבר היה חביב על כל הכיתה. כעבור שנים אחדות, לאחר שרכש את התואר הראשון באוניברסיטה, חזר אותו בחור אל בית הספר התיכון שלנו – ועתה כמורה לערבית. שמחתי על הצלחות אלה בכל ליבי, ורק הצטערתי, שההתקרבות בין הנוער שלנו לבין נוער המיעוטים לא מתקדמת מהר יותר. כיום, אחרי חודש יוני 1967, עומדת דווקא בעיה זו בראש דאגותינו.


* * *

באמצע שנות השישים שבה וגברה השנאה במחנה הערבי, והפעם נפתחה הרעה מצפון, מסוריה. יישובינו לאורך הגבול בצפון־מזרח סבלו קשות ממעשי חבלה ואפילו מהפגזות, כי לסורים היו עמדות מבוצרות ומצוידות בתותחים רוסיים מודרניים בטור ההרים החולש על כל עמק החולה. עדיפות גיאוגרפית זו המריצה אותם לתוקפנות, שלא ידעה גבול. על הפגזת כפרים אלו, בהם ישבו נשים וילדים במספר רב, הודיעו בראדיו דמשק בזו הלשון: “תותחינו ירו בעוז לתוך קיני האימפריאליסטים!” עם כל זאת פחדו הסורים בפני הרגע, שהתתפקע סבלנותנו. מתוך תחושה זו של עזות־מצח מהולה בפחד התריעו הסורים בחודש מאי 1967, כי ישראל מתכוננת למלחמת נקם ומרכזת כבר צבא רב לאורך הגבול עם סוריה. את הגירסה הזאת אימצו, כמובן, כל מדינות ערב וכן גם רוסיה. השגריר הסובייטי הופיע אצל ראש הממשלה לוי אשכול וקבל על ריכוזי הצבא. אולם כאשר הציע לו אשכול לערוך מיד סיור שותף לאורך הגבול, למען יווכח, מה האמת לגבי הריכוזים, סרב השגריר מכל וכל, כי כנראה לא היה מעונין באמת. הלא היה זה אותו שגריר, שטעה טעויות פטאליות בהערכת כוחנו ושלח דו“חות למוסקווה, בהם טען בוודאות שלמה, כי אין ישראל בשנת 1967 דומה עוד לישראל ב־1948 וב־1956, וכי המוראל בצה”ל ירוד מאד וכיו“ב. כמובן הועברו דו”חות אלה גם לקהיר והמריצו את נאצר למעשיו האוויליים: גרוש חיל המצב של או"ם וסגירת מיצרי טיראן. אכן אפשר לומר, שהדיפלומט הרוסי תרם לא מעט לפרוץ מלחמת ששת הימים!

מהלך המלחמה הזאת ידוע לכל, ואת ימי המתח והמועקה, שקדמו לה, אני מתאר במקום אחר. פה ברצוני עוד להוסיף כמה מילים על מהלך הרוח בין יהודי התפוצות בימים ההם, אכן הם נתרשמו עמוקות מדברי ההתרברבות של נאצר (‘כעבור 24 שעות אפגש עם חוסיין בתל אביב’, ‘על ישראל מאיימת השמדה טוטאלית’ וכו'). אחינו בחו"ל, שאינם בקיאים במנטאליות של הערבים ובדמיונותיהם, חששו בלב רועד, שמא בא הקץ על מדינת ישראל ועל תושביה. קיבלתי באותם הימים של סוף מאי מכתבים דחופים מסארבריקן וגם מהולנד, בהם הציעו לי ידידים וקרובים לאסוף לביתם את נכדי. יתר על כן: נציגי היהודים בגרמניה עמדו להתאסף בדיסלדורף ביום 11 ביוני כדי לדון על העברה מאורגנת של כל ילדי ישראל למקומות בטוחים באירופה! היות וכבר ביום 10 ביוני נסתיימה מלחמת ששת הימים בנצחון, שונה סדר יומו של אותו הכינוס ונדונה בו המגבית למען בטחונה של ישראל. תוצאות מגבית זו עלו על כל המשוער!

אבל גם המאורעות של יוני 1967 לא היה בהם כדי לשנות הרבה את המנטאליות הערבית. היות וקיבלו מרוסיה נשק חדש תחת הנשק הרב שנאבד מהם במלחמה, הם מתחילים שוב להשתעשע בסם המשכר של יהירות לאומית ומצהירים, שלא ישבו אתנו אל שולחן הדיונים, אלא יחדשו את המלחמה, ו’הפעם' ינצחו וישמידו את המדינה הציונית וכיו"ב.


* * *

יש להניח, שגם אנו תושבי הארץ גם ידידנו בתפוצות לא נלך שולל אחרי הצהרותיהם של מדינאים ערביים. כשם שלא כדאי להאמין להבטחותיהם, כך גם אין צורך לפחד בפני איומיהם. כי אינם יודעים אמת מהי. ובהשכלתם הם משתמשים רק כדי להגביר את אומנות השקר והתרמית.

אבל בה במידה שאני מתעב ‘ערביות’ ממין זה, כן אני מקווה שנמצא את הדרך אל הערבי הפשוט, בעיקר אל הערבים היושבים בשטחים מוחזקים. ראיתי אותם בשומרון וביהודה עובדים בשדותיהם בשלווה ובביטחון, ואני מניח, שגם בשלטון ירדן לא היו נוהגים אחרת. הם סוחרים אתנו ומקבלים ממנו עצה ועזרה לשם קידום החקלאות, החינוך והמימשל המוניציפאלי. בדרך שקטה זו נוכל להגיע לידי הבנה הדדית – ובלבד שלא יתערבו מדינאי קהיר ודמשק בתהליך זה.

ואל נשכח, שבין המיעוטים יש לנו גם בעלי ברית: הדרוזים! אותם מצאנו ברמת הגולן, בכפר הגדול והפורח מג’דל אל שמש. לא האמנתי למראה עיני, כשהגיעה מכוניתנו בגובה של 1200 מטר מעל פני הים, ממש תחת פיסגת החרמון המושלג, אל כפר זה תוסס חיים. כל מה שראינו שם – הבתים היפים, הרחובות הנקיים, החנויות המסודרות, שבעליהן יודעים לענות כהלכה, ובעיקר בית הספר המשוכלל, בו לומדים ילדים לבושים היטב וגם הרבה ילדות, שמעמדם כנראה לא נחות – כל אלה מילאו את ליבי יראת כבוד! הרי זוהי קהיליה של אנשים תרבותיים, וכל זה בירכתי העולם – אמרתי בליבי.

אכן יש ויש בין שכינינו יסודות חיוביים, ועלינו להכיר אותם כי היכרות היא היסוד להבנה. גם הם צריכים להכיר אותנו, כי אז יוכלו לתקן את המשפטים הקדומים שלהם ולהיווכח, שאנו בני אדם כמוהם.

למרות פזמוני השנאה, וההסתה הנשמעים עדיין בבירות המדינות הערביות איתנה תקוותי, שבמרוצת הזמן נגיע לידי שיתוף פעולה עם שכנינו בני דודנו, לפחות עם אלה היושבים במולדת משותפת, ‘בין הירדן ויריחו והים הגדול’.



 

הכותל הרחום

(1933, 1947 – 1967, 1968)


כבר בימי ילדותי שמעתי על הכותל המערבי, אותו שריד עתיק־יומין, שהיה חומתו החיצונית של בית שני. במשך אלפים שנה נהרו אליו יהודי כל העולם, כדי לשפוך את ליבם בצר להם ולהתפלל אל בורא העולם, שיחדש ימינו כקדם, שמעתי גם על הפתקאות, אותן תחבו המתפללים לבין נדבכי האבנים, לאחר שרשמו בהן את בקשותיהם המיוחדות. אפילו עתירותיהם של יהודים, שישבו הרחק בארצות הגולה, הופקדו בחיק הכותל בין אבניו הענקיות.

בשנות העשרים למאה, בהיותי כבר רב באחת הקהילות בגרמניה, קראתי על הריב שניטש בינינו לבין המוסלמים בדבר זכותנו להתפלל ליד הכותל. הללו רצו לדחוק את רגלינו, לבל ניראה ולא יישמע קולנו בסביבות מקדשי האיסלם על הר הבית. זמן רב נמשך ‘משפט הכותל’ לפני שלטונות המנדאט הבריטי. חבר הלאומים שיגר אפילו ועדה בינלאומית, שבדקה את כל הבעיות המשפטיות הכרוכות בכותל, עד שיצאו תקנות מפורטות, בהן קבע מעמדו של הכותל כאתר קדוש ליהדות. אושרה זכותנו להתפלל שם, או יותר נכון: נקבעו הגבלות רבות המצמצמות זכות זו. (ע' טריווקס, ‘משפט הכותל’, תל אביב 1931.) נאסר עלינו להקים ארון קודש בחזית הכותל, אפילו שולחן וכסאות לא יימצאו בסימטת הכותל. איסור מוחלט הוטל על תקיעת שופר בראש השנה, למען לא תופרע – חלילה! – דומיית הקודש במסגדים. ופעם אחת ביום הכיפורים בשעת הנעילה, שהעז יהודי אחד לתקוע את התקיעה היחידה המסיימת את היום הקדוש, מיד עט עליו שוטר בריטי והוביל אותו באזיקים לבית הכלא. היהודים נאלצו להיכנע לכל התנאים המשפילים האלה – אך לא פסקו מלבוא אל הכותל מארבע כנפות הארץ.

גם בליבי התעוררו הכיסופים לעמוד במקום הזה הקדוש ביותר לעם ישראל. עדיין ישבתי באירופה, ולא מכבר פגעה בי יד הגורל: אשתי הצעירה, אימם של שלושת בני הקטנים, נפטרה בגיל 28 שנה. ידעתי, כי ליבי הדואב לא ימצא נחמה, עד שלא תעמודנה רגלי בירושלים לי הכות המערבי. כל כן נחלצתי לבקר בארץ ישראל, והצטרף אלי ידידי הנאמן ד"ר וייכסלבאום, שהיה באותם הימים עורך־דין בעיר המבורג. גם הוא כבר מזמן חלם לעלות ירושלימה כעולה־רגל. באותה עת – פברואר 1933 – החלו הימים הקודרים ליהודי גרמניה. אמנם עוד לא התבסס משטר הנאצים, אך כל אדם, שעיניים לו לראות, ידע כבר אז שאין עתיד ואין קיום ליהודים בגרמניה. על כן הרגשנו שנינו, כי משמעות מיוחדת נודעת לנסיעה זו,


בליל שבת הלכנו ברגל משער יפו בדרך השוק הערבי, עד שהגענו לתצפית המשטרה הבריטית בפינת הסימטה הצרה, שעליה הזדקרו הנדבכים האדירים של הכותל המערבי. נגע עד עומק ליבי עצם מראה האבנים הללו, שאלפיים שנה עברו עליהן, שראו את דמעותיהם של עשרות דורות יהודיים. גם עיני זלגו דמעות בזוכרי את מר גורלו של עמי בהתגבר עלי אבל האבל האישי, בו הייתי שרוי.


רק כעבור זמן נתנו דעתנו לקהל המתפללים. מנין אחד עמד לסיים תפילת מעריב, וכבר התכנסו יהודים אחרים למנין חדש, שפתח ב’לכו ונרננה' לקבלת השבת. לא הכרנו אף אחד מן היהודים הללו, אך הצטרפנו אליהם כאל אחים, שבאו גם הם אל בית אביהם. אף פעם לא שרתי את השיר ‘לכה דודי’ בהשראה כזאת של חרדת קודש. וככל שהתקרבנו לקיצה של תפילתנו. כן הוקל צערי, שככה סערת ליבי והתנחמתי באבלי. כשנאמר הקדיש האחרון, נשקתי לאבן, שלפניה עמדתי כל הזמן, ובפי הפסוק מספר ישיעיה: “איש אשר אמו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם, בירושלים תנוחמו.”


* * *

לא עבר זמן רב, עד שהגעתי לירושלים והפעם עם משפחתי, כדי להשתקע בעיר הקודש. עתה סיירתי בכל שבוע במשך שעות רבות בעיר העתיקה, לעיתים הצטרף אלי פרץ כאהן תלמידי לשעבר מסארבריקן, אשר התמחה כמדריך תיירים בירושלים וידע כל פרט באתרים הקדושים ובמימצאים הארכיאולוגיים. ממנו למדתי הרבה, כך שאני עצמי הדרכתי כעבור זמן קרובים ומכרים – במיוחד את חותני הרב יצחק אונא, שגם הוא השתקע בירושלים. כל סיור הסתיים ליד הכותל המערבי. כמה נהנה הזקן היקר בראותו את המקומות במו עיניו, לאחר שהכיר אותם כבר זה עשרות שנים מן התנ"ך ומן התלמוד! ומדי פעם כשביקרתי בירושלים – כי בינתיים עברנו לגור במקום אחר – שאל אותי חותני, אם נשוב לסייר בעיר העתיקה ונתפלל מנחה לי הכותל.

באו שנות התעצמות הנאצים באירופה, פרצה מלחמת העולם השניה ונתחוור לי במידה הולכת וגוברת, כי סכנת כליון מאיימת על כל עם ישראל. חרדתי העמוקה ודאגותי הבאתי לעיתים אל הכותל המערבי, כי לפחות פעם אחת בשנה ניגשתי אליו. הנה שם ניצבה החומה האדירה ואני נשענתי על אחת מאבניה המלבניות הגדולות. אך החומה שתקה – כך נדמה לי. רק פעם אחת נעניתי, בכל רמ"ח אברי הרגשתי, שניתנה תשובה ברורה לדאגותי.

היה זה בקיץ 1942. הגרמנים עמדו בתוך מצריים מזה ובסטאלינגרד ובהרי קווקס מזה. היינו נתונים אפוא במלקחיים מסוכנים מאד, בעיקר איימה עלינו הזרוע האפריקאית של המלקחיים, שם הסב רומל זה עתה תבוסה קשה לבריטים. עיר המבצר טוברוק, שעמדה עד כה כחומה בצורה נגד האויב, נפלה בידי הגרמנים ובה 35,000 חיילים בריטיים. עתה עמד רומל בלב מצריים בשולי הדלתא של הנילוס. רעם התותחים נשמע כבר בדרומה של ארצנו. אם יצליח רומל לעבור את הנילוס ואת תעלת סואץ, יגיעו השריונים שלו לארץ ישראל בזמן קצר ביותר. איזה גורל צפוי לנו במקרה זה, יכולנו להסיק מן הידיעות, שבאו מן מארצות הכיבוש הגרמני באירופה!

אמנם עוד לא ידענו פרטים על מחנות המוות ועל תאי הגז. אך כבר קראנו יום־יום בעתון על רצח המוני ביריות על קברים אותם נאלצו לחפור היהודים במו ידיהם לפני מותם. חששנו מאד, שנחרץ גורלם של כל יהודי אירופה! “מי יקום יעקב, כי קטון הוא!” בחוסר אונים עמדנו מול אויב אדיר וברוטאלי, אשר לא יחוס ולא ירחם!

במחשבות נוגות אלה הלכתי בוקר אחד לבדי אל הכותל המערבי. היו אלה ימי חופש קייץ, אותם ביליתי עם משפחתי בירושלים. עקב להט הצוהריים בחודש תמוז יצאנו את הבית רק בבוקר ובשעות אחרי הצהריים, וביום ההוא השכמתי קום אפילו לפני השעה שש. כי שנתי נדדה. בין שש לשבע הגעתי לבדי לכותל ומצאתי את הסימטה ריקה מאדם. רק זקן אחד עמד שם עטוף בטליתו, שקוע בתפילה. דומיה עמוקה שררה מסביב. גם מן המסגדים למעלה לא נשמע מאומה. החמה הנצה כבר, אך הסתתרה עוד במזרח מעבר להר הבית. הכותל עצמו היה שרוי באפלולית, רק מעליו זרחו שמיים בהירים ונשמע קול ציוץ צפורים.


נשענתי על הכותל בלי אומר ודברים ונשאתי את עיני למעלה בחזית הנדבכים הלאה אל שמי התכלת. אף פעם לפני כן לא הרגשתי עצמי כל כך מאוחד עם הכותל, כאילו אני חלק ממנו, כאילו קלט הכותל את נפשי בתוכו ונשאה אל־על.

זה היה יותר מהתיחדות עם הכותל. פתאום ראיתי בעיני רוחי את הדורות הקודמים של עם היהודים, את כל הדורות הצועדים בדרכם הקשה – ואני ביניהם כמו טיפת מיים הנבלעת בזרם הנהר, “אין אתה לבדך”, אמר הכותל בחומרה, “אין אתה אלא חלק מן הדורות הללו. בכל דור ודור סבל עם ישראל, על כן גם לדור שלך אין מנוס מן הסבל.”

אבל למרות חומרת הבשורה לא נפלה רוחי. אדרבא: רגש של בטחון מילא את ליבי על כל גדותיו. הכותל היה לי למשענת והישיר את קומתי. הוא השרה עלי כוח ושלווה, כאילו העניק לי מאוצרות הכוח הטמונים בו מדורי דורות של עם ישראל. הנה התחוור לי: אם הקב"ה מטיל על הדורות את הצו לסבול, הרי הוא נותן גם את הכוח לשאת את הסבל!

בלב רגוע נפרדתי מן המקום הקדוש בקומה זקופה הלכתי הביתה. מן היום ההוא ואילך קראתי לכותל המערבי – הכותל הרחום.


* * *

בשורת הבוקר הנפלא ההוא לא איכזבה אותי. גורל חמור הוטל על דורנו, אך היה גם הכוח לשאת אותו. עם תום מלחמת העולם השניה עמדנו מול האמת המחרידה, כי החלק השלישי של בני עמנו נספו – אך רצוננו לחיות לא נשבר. בפני שרידי השואה נחסמו הדרכים למולדת – למרות זאת הם באו. עמים ומעצמות שלחו את צבאותיהם כדי להשמיד אותנו גם פה בארצנו – אנו החזקנו מעמד וייסדנו את מדינתנו. מה שבישר לי הכותל באותו הבוקר, נתאמת: סבל רב היה מנת חלקנו, אך כוח נפשנו לא נתמעט אלא גבר.

רק דבר אחד נראה בעיני כפרדוקס מעציב: אמנם ניתנה לנו המדינה הנכספת – אך דווקא הכותל המערבי נשאר מחוץ לתחומה. בחוזה שביתת הנשק התחייבו הירדנים לתת לנו גישה חופשית לכותל המערבי כדי להתפלל שם, אבל הם התעלמו מן הסעיף הזה, וארגון האומות המאוחדות לא תבע מהם את זכותנו. הגישה אל הכותל נשארה חסומה בפנינו משך 19 שנה. ואני התפלאתי והצטערתי, שמחאותינו בענין זה היו רפות למדי. כאילו סר ליבנו ממקדש העם. בעיות אחרות, חילוניות, העיקו על מנהיגי המדינה ונראו חשובות יותר.


* * *

ביום הרביעי כ“ח באייר תשכ”ז, 7 ביוני 1967, נסתיימה גלותו של הכותל הרחום, בניו שבו ונהרו אליו. לא אספר כאן כיצד הגבירו הערבים באותו האביב את המתח המלחמתי, כיצד חסם נאצר את מיצרי טיראן והטיל הסגר על השייט שלנו, כיצד גייס את צבאותיו ואיים עלינו בהשמדה טוטאלית. גם על עצם ששת ימי המלחמה לא ארחיב את הדיבור. כי כל זה סופר ועוד יסופר בספרים היסטוריים־דוקומנטארייים. ברצוני לתאר רק את אותו הערב של יום ד', בשבתנו בביתנו בנהריה – אשתי ואני – ליד מקלט הראדיו בציפיה מתוחה לחדשות מוסמכות.

כבר במשך כל אותו היום נמסרה מפה לפה הבשורה, כי כוחותינו מתקדמים בעיר העתיקה ומתקרבים להר הבית. ובשעה שמונה וחצי בערב, במסגרת "יומן החדשות, הודיע הקריין – בקול רועד כפי שנדמה לי – כי עתה ישודר טקס ממלכתי מן הכותל המערבי!

הצלילים הראשונים שהגיעו לאוזנינו היו תקיעות שופר. ליד הכותל קול שופר?! תודעתי עוד לא השתחררה מאותם האיסורים של ממשלת המנדאט. אבל “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד” – ועתה נדמה לי, כי את קול השופר של ימי המשיח אני שומע. ההתלהבות בין הקהל ליד הכותל הלכה וגברה. היתה זו אווירה מחושמלת של שמחה והודיה – והיא לכדה גם אותנו המאזינים ליד מקלט הראדיו, כך שעינינו זלגו דמעות. שמענו את ההימנון ‘התקוה’ מושר בפי חיילים, שעדיין עמדו באמצע הקרבות, שמענו נאומים נלהבים מפי ראש הממשלה ומפי שר הבטחון, והקדיש שנאמר לזכר הנופלים על שחרור ירושלים בפי הרב הצבאי הראשי. לא היה גבול להתרגשותנו! מעודי לא הביא אותי טקס משודר בראדיו לידי התרוממות נפשית כזו כמו טקס הכותל המערבי הבלתי נשכח ההוא. הכותל המערבי שוב בידינו. חזרנו הביתה אל צור מחצבתנו – ולעולם לא ניתן עוד לזרים לגרש אותנו משם!


* * *

רק כעבור שמונה חודשים עלה בידינו לבקר בירושלים השלמה. חיכינו עד בוא ידידי הוותיק הרב הולצר ואשתו מאנגליה. כי אותו הדרכתי בעיר העתיקה 31 שנה קודם לכן, ועתה רצינו לחזור על הטיול ההוא. הרבה היה עדיין זכור לנו מאז, אבל הרבה גם השתנה. איה בתי הכנסת היפים? איה בית הכנסת ‘חורבה’, פאר העיר העתיקה? איה הכיפה הנשגבה של בית הכנסת ‘ניסן בק’? הכל הושמד על ידי הירדנים, שהתיימרו להיות ‘שומרי האתרים הקדושים’. רק על מקדשי האיסלם והנצרות שמרו. את מקדשי את היהדות השמידו בכוונה זדונית. אכן לא בפראות ספונטאנית אלא ביסודיות מחושבת פוצצו את בתי התפילה שלנו. רק על הכותל המערבי חסו – אך לא מיראת חבוד, אלא מתוך החשש, שמא יבולע למסגדים למעלה, אם יתמוטט הכותל למטה. מסיבה דומה נשמר המבנה החיצוני של ארבעה בתי הכנסת המחוברים, שהחשוב ביניהם נקרא על שם רבי יוחנן בן זכאי. הקימורים האדירים היו עוד קיימים, אבל נשרפו רהיטים וארונות

הקודש עם ספרי התורה שבהם, והפיח על הקירות עוד העיד על שרפה זו, בתי כנסת אלו כבר נוקו מבפנים, וכן תוכנן כבר שיפוץ וריהוט מחדש, משפחות יהודיות שבו להתישב בעיר העתיקה, ותנועת הנוער ‘בני עקיבא’ פתחה בה ישיבה. התחלות צנועות!

עתה ירדנו אל הכותל המערבי. שם מצאנו את עבודות השיקום בעיצומן. נעלמו המבנים המכוערים שהסתירו עד כה חלק מן הכותל, ועתה משתרע הכותל כולו לנגד כינינו. וכשם שנראה הכותל יותר ארוך ממה שזכרתי, כך נוסף לו גם גובה. כי מן הנדבכים הרבים, שעודם טמונים באדמה, נחשפו באותו הזמן שניים. המתפללים עמדו אפוא בשטח נמוך במטר וחצי, ממה שעמדו לפני 20 שנה, מעליהם מזדקרים שני נדבכים נוספים. כשם שגדל הכותל עצמו לאורך ולגובה, כך התרחבה הגישה אליו. נעלמה הסימטה האפלה. בעצם הימים ההם עמדה להיבנות רחבה גדולה אשר תכיל אלפי מבקרים.

העבודות האלה נמצאו במלוא תנופתן. פועלים סיתתו את לוחות האבן הגדולים לריצוף הרחבה, מעונות עירבול הכינו בטון, רעש והמולה מילאו את חלל האויר. המבקרים המרובים, ביניהם גם רבים מחוץ לארץ, תרמו גם הם לאווירה של אי־שקט חילוני. לא עלה בידנו להתרכז בתפילה. איפה נשארה ההשראה של חרדת קודש, שאפפה אותי לפני 25 שנה, כשנסך הכותל הרחום נחמה ובטחון בליבי הדואב?!

בקייץ 1968 חזרנו ושהינו בירושלים במשך חודש שלם. הפעם ערכנו סיורים נרחבים בעיר העתיקה וראינו אתרים, שאפילו בימי המנדאט נבצר ממנו לראותם. כמובן ירדנו לכותל המערבי פעמים אחדות. עתה נאלם שאון הבנייה, הרחבה לפני הכותל לבשה צורה מאד נאה ואומרת כבוד. בימי חודש אב אלה גברה התיירות, כך שאורחים רבים מחו"ל, בעיקר דוברי אנגלית, הצטרפו לאזרחי הארץ, שנהרו אל הכותל ללא הפוגה.

אף פעם בחיי לא זכיתי לראות המון כזה של יהודים במקום אחד כמו באותו ליל תשעה באב, שנהרו כולם, אנשים נשים וטף, לעבר הר הבית, הצטופפו בכיכר הכותל והסתלקו בזרם רחב לצד שער ציון ושער יפו. זרקורים האירו את הכותל ואת הרחבה מצדדים שונים, קול ‘איכה’ והקינות נשמע רק מרחוק בהמיית הים, ואנחנו עם גפנה נכדתנו הקטנה, עמדנו דחוסים בין ההמונים בלי אפשרות להתקרב לכותל גופא, עד שסחב אותנו זרם היוצאים חזרה לעבר העיר העליונה. באותו הלילה ביקרו ליד הכותל לא אלפים, כי אם רבבות. וגם הרגשה זו, להיות טיפה בים של בני עמנו הנותנים כבוד למקדשם, היתה חוויה ממין מיוחד.

כדי למצוא עוד פעם אחת את ההשראה של התיחדות שלמה עם הכותל, הלכתי אליו בבוקר אחד של יום חול בשעה שבע. אמנם בשעה מוקדמת זו עלה בידי להידחק למקום צנוע, בו נשענתי על האבנים העצומות לשם תפילה קצרה. אבל שוב לא שיחקה לי השעה. כי היה זה יום חמישי בשבוע, ומשפחה ספרדית ענפה התאספה, כדי לחוג את חג הבר־מצווה של אחד מבניה ברוב פאר. לנער הנחילו כבוד רב, ולא היו חסרים הצלמים, אשר צילמו אותו כשהוא עטור תפילין ואוחז בידו ספר תורה. הנשים בעזרה הריעו בייללת ששון כדרכן והשליכו מעל הגדר המפרידה ממתקים לעבר מחיצת הגברים, שם התנפלו ילדים קטנים בזריזות מפליאה על המציאה. אכן היתה זאת הילולא בצורה עממית מאד!

אם כן לעת עתה עוד לא אַצל עלי הכותל המערבי השראת קודש בדומה לאותו בוקר שקט לפני 26 שנה!


* * *

למרות הכל לא התאכזבתי אכזבה של ממש. אמרתי לעצמי, כי הכותל פשט את צורתו כשם שכל ישותנו הלאומית לבשה צורה אחרת, צורה של מצב־ביניים. עומדים בין מלחמה ושלום, עוד לא מצאנו מקומנו בין עמי המזרח התיכון, עוד לא עיצבנו דפוסים חדשים לתרבותנו, לכלכלתנו, לחיינו החברתיים. לכן אין זה אלא אופייני, שמצב־ביניים זה משתתף גם בדמות הכותל וסביבתו. עוד לא שקטה נפשנו, איך יהיה השקט שרוי במקום מקדשנו!

על כל פנים עודנו קיים הכותל הרחום, סערות המלחמה והשנאה לא פגעו בו. איננו חבוי עוד בפינתו האפלה, הוא כאילו יצא למרחב, כיאה למקדשו של עם חופשי, שיצא גם הוא מן המיצר. אני בטוח, שיבואו זמנים, בהם נמצא שוב שקט ובטחה

במקום הנפלא הזה, ממנו לא סרה השכינה זה אלפיים שנה. ואני תקוה שעוד פעם אחת בחיי אזכה לחבק את אבני הכותל בשעה שקטה, כאשר “אל אלוהים דומיה נפשי, ממנו ישועתי”.


 

מעולם הנסתר שלי


יש אומרים, כי היהודים מעריכים רק את ‘שלטון השכל’, ולשם ראיה מצביעים על הצבא הגדול של חוקרים ואנשי מדע יהודיים. לאמיתו של דבר הקים עם ישראל גם את תנועת הקבלה; מספרים כגון ‘הזוהר’, ‘שני לוחות הברית’ וכן כתבי חסידי פולין הם תעודות נאמנות של רוח עמנו. יתר על כן: לפעמים מתגלים באישיות אחת שני עולמות גם יחד, עולם הנגלה וגם עולם הנסתר. ר' יוסף קארו היה אחד ממקובלי צפת הגדולים וחיבר גם את ה’שולחן ערוך', בו הוא אסף את מצוות היהדות לפי סדר מאד רציונאלי.

לא זכיתי לידיעות עמוקות בתורת הנסתר. בבית המדרש לרבנים בברסלאו התעלמו עקרונית מתורה זו, ואף פעם לא הוזמנו תלמידים לקורס על ה’זוהר' או על כתבים מסתוריים אחרים. גם בבית הורי ובאוניברסיטה נתחנכתי ברוח ההשכלה האירופית, החל מעמנואל קנט, וכן למדתי השכלה יהודית, שנציגיה המובהקים הם הרמן כהן מזה ואחד העם מזה. אמנם קראתי את כתבי שליירמכר. התעמקתי ברעיונותיו של אדולף אוטו – בעיקר בספרו ‘הקודש’ בו הוא שולל את השכליות ביסוד הדת ובמקום זה מעמיד את הדת על ה’נומינוֹזי' – ומאד נהניתי מספרי גרשם שלום, ההיסטוריון המצויין של ספרות המיסטיקה היהודית. אכן נתחוור לי, כי לא השכל כי אם תחושת הלב, אותו כוח איראציונאלי בין כוחות רוח האדם, יסלול לי את הדרך אל אלוהים.

אבל אפילו עיון זה בספרות הנסתר, ובכלל לא שאיפה עיונית, הביאוני לידי אמונה באלוהים. כל ‘הוכחות’ הפילוסופים נראו לי תפלות ובלתי משכנעות. אלא רק חוויות של ממש החדירו אותי עד גבול אותה ספירה של הסוד האלוהי ואף נתנו לי להעיף מבט מעבר לגבול. אכן פעמים אחדות בחיי העמדתי מול הנס – על כן לא אוכל לסיים את הקטעים האלה מבלי לספר גם זכרונות ממין זה.

אבי ז"ל נפטר בסוף שנת 1915 בנסיבות טראגיות במילוי תפקידו כרב. אחד מתלמידיו לשעבר, שהגיע בשרות הצבא הגרמני לדרגת סגן נפל בחזית הרוסית, גופתו הועברה בראונשווייג כדי להיקבר בכבוד צבאי בבית הקברות שלנו. אבי, שהיה מקורב למנוח ולמשפחתו, נזדעזע מאד מחמת המקרה הזה, אולם ההספדים בבית העלמין היה מלא וגדוש, ריח פרחים רבים הכביד על הנשימה. מזמן סבל אבי ממחלת הלב, ובכל זאת ראה חובה לעצמו לשאת נאום הספד לצעיר היקר. כשגמר, התעלף וצנח ומת במקום.

אני הייתי בן 19 לפני עוד לפחות 5 שנות לימודים בבית המדרש לרבנים באוניברסיטה. מות אבי פגע בי קשות. דווקא בשנם ההן ולקראת התחלת כהונתי קיוויתי לייעוץ ולהדרכה מצד אבי, אשר מעודי שפע עלי אהבה שתקנית עמוקה. על כן הרגשתי עצמי מיותם במלוא מובן המילה.

בבית הכנסת, מקום פועלו במשך 33 שנה, ניצב ארונו בימים לפני הקבורה, וניתן לי לראותו לאחרונה. עוד לא ראיתי אף פעם פני אדם מת, אך מבט זה לא הדהים אותי כלל. זוהרת וחגיגית ושופעת שלווה היתה ארשת פניו של אבא, והתבטא בה בטחון חזק, כאילו רצונו לומר: אל תירא בני, “כי עזה כמוות אהבה”. (הלא לעיתים ציטט את הפסוק הזה משיר השירים.) בשעה זו חקקה דמות פניו של אבי בעמקי ליבי לצמיתות, שנפרדתי מעליו, נתמלאתי אותו בטחון באותה השלווה. עם כל יגוני שלטה בליבי ההרגשה כי אכן אהבת אבי שקולה כנגד המוות וכי היא תעמוד לימיני גם אחרי מותו – כאהבה איתנה הפועלת ומעצבת את עתידי.


וכך היה! אהבת אבי עמדה לי לא רק במובן המקובל של ‘זכר צדיק לברכה’ או מופת האב המנחה את בנו בכל דרכיו, אלא אהבה זו היתה לי ל’מליץ יושר' ופעלה משהו כדי לחלץ אותי מכל הסכנות במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני. פעם אחת רצה ‘המקרה’. שנאלצתי להתעכב בעיר לאון ולהמתין לרכבת שעה ארוכה ושראיתי צורך לנצל שעה זו לביקור אצל הרב הצבאי ד“ר איטלינר, אותו טרם היכרתי; ‘במקרה’ נזדקק הרב הזה לעוזר בעבודתו והצליח מיד לשחרר אותי לשם כך משרות סדיר, ‘במקרה’ זכר את אבי ז”ל היטב מימי נעוריו ואף הכיר לו טובה. ועוד הרבה ‘מקרים’ כאלה עזרו לי לצאת מתסבוכות שונות ולצעוד את הצעד הנכון, כאילו יד אוחזת בידי ומוליכה אותי בכיוון הרצוי. הלא ‘המקרה’ הוא רק לשון נופל על לשונו בפי האדם המודרני הסולד מן המילה ‘נס מן השמים’, כפי שהיתה נהוגה בפי אבותינו.

אכן אינני נרתע מלומר, שנעשו לי ניסים בשל אהבת אבי שהיתה עזה כמוות. ועזרתו התגלתה דווקא באותו שטח, בו היה עומד לצידי, אילו היה עוד בחיים. כך השלים את החסר, את מה שלא ניתן לו לעשות לי עלי אדמות. הוא קיים מה שהבטיחה לי ארשת פניו באותה פגישה אחרונה.


* * *

עוד לפני סיום לימודי בברסלאו עסקתי בהוראה, בהכנה מעשית לקראת כהונתי העתידה. בין תלמידי היה נער, שהוריו הזמינוני לעיתים למסיבת־תה בביתם. אווירה רוחנית נעימה שררה במשפחת נוימן, האם והבת – אנה, בת ה־17 – ניגנו מוסיקה קאמרית, השיחות נסבו על נושאים ספרותיים ואמנותיים.

כבר בראשונה בין מסיבות־תה אלו נתחוור לי כמו בחזיון, כי אנה עתידה להיות לאשתי. היא ישבה ממולי והשתתפה בשיחה אך מעט. היא למדה עדיין בגימנסיה וראתה אותי כראות מורה נערץ, שאליו התיחסה ביראת כבוד. לפתע נשאה את עיניה ממעשה התפירה שבידה, את עיניה השחורות היפות, בהן זהר עוד זוהר הילדות הטהור, ושלחה מבט תוהה ומחייך לתוך עיני. לא היה זה חיוך גנדרני – חלילה. זך כטל הבוקר היה החיוך, תמים ומלא הבנה, כאומר: “הלא אין אתה גבר אומר־כבוד, אין אתה אלא בחור טוב!” כמו ברק ירדה לליבי ההכרה: עיני אימי!


הייתכן? עיני אימי היו תכולות־אפורות, ואילו עיניים אלה שחורות גדולות ואף גיזרתן שונה. אולם היה בהן נוגה של טוב־לב, תמימות ונשיות גם יחד. כל זה הזכירני את אימי הטובה, כאשר שפעה את אהבתה עלי, הנער הקטן, וכעת כאילו התגלתה לי אמא בעיני אנה, כמבטיחה וכמצווה: “זוהי ולא אחרת תהיה אשתך!”


כשלוש שנים אחרי החזיון הזה נכנסנו לברית נשואין, תשע שנים נמשך אושרנו. שלושה בנים נולדו לנו, עבודה קשה עבדנו במשותף, ולא היה יום אחד, בו לא הרגשתי ברגשי תודה עמוקה, שאכן התאמתה והבטחת אימי, אותה קראתי אז בעיניה של אנה.

יד הגורל! בסתיו 1932 חלתה אנה – לכאורה במחלה של מה־בכך: אצבע פצועה התנפחה והעלתה מוגלה. אלא המוגלה חדרה למחזור הדם, כך שהתפתחה הרעלת דם מן המין הגרוע ביותר. תרופות אנטיביוטיות טרם היו קיימות – על כן נגזר דינה של אנה למות. אחרי שלושה שבועות של סבלות מחרידים נפטרה ביום ו', ערב שבת שובה.

ארשת חן היתה נסוכה על פניה במותה, כמעט חיוך. כל הכאב וכל הייסורים הרפו ממנה. היא עמדה בנסיון הגדול הנקרא חיי אדם.

“בזוהר הרקיע” – חשבתי – “בפנים אלה משתקפת הנצחיות והעולם הבא!” היתה זו הפעם השניה שראיתי ארשת זו של זוהר ושלווה בפני אדם אהוב עלי, שהלך לעולמו. לראשונה היו אלה פני אבי. גם הפעם נדמה לי, שאנה אמרה עוד משהו, הבטיחה משהו, ועם כל האבל שבליבי למה שהביעו פני אנה: “עזה כמוות אהבה”.

ושוב התקיימה ההבטחה.


* * *

מן השעה המרה הזאת עברו כבר חמש שנים. מלאות וגדושות היו השנים ההן. הנסיעה לארץ ישראל, היכרות שם עם רות אונא, נשואים חדשים עם רות, מאבק קשה לחיי יהודי הסאר, עלייתנו לארץ ישראל, הולדת בני הרביעי בנימין, הסתגלות בארץ והשנים הראשונות של עבודתי בארץ,ושוב נראתה לי יד הגורל.


בסתיו 1937 חלה בננו הקטן בנימין, בן 3 בקירוב. היתה זאת מחלה מסתורית, ספק טיפוס ספק הרעלת דם, הסכנה לחייו גברה מיום ליום, בכל בוקר נמדדו כבר טמפראטורות שבין 39 ל־40

מעלות. האנטיביאוטיקיוּם בו משתמשים היום במקרה זו (טיפומיצין), עדיין לא היה ידוע, והרופאים היו אובדי עצות. רות עברה עם הילד לקליניקה בתל אביב וטיפלה בו יומם ולילה, ואני נדדתי בין מקוה ישראל לתל אביב ללא מנוח. הרופא ד"ר פיילכנפלד השתתף בצרת נפשנו עד כדי כך, שנתרופפה בריאותו גם הוא. דמעות עמדו בעיניו, כשאמר לי בוקר אחד, בעלות החום עד 40 מעלות ויותר: “לא נוכל להשלות את עצמנו… – אבל אל תגיד זאת לאשתך לעת עתה!”

לא יכולתי ולא רציתי לתפוס דברים אלו! מן הדין שתעמוד לרות זכותה! הלא גם לשלושת ילדי אנה היתה אם במלוא מובן המילה, אף פעם לא הפלתה הפלייה כלשהי בינם לבין בנה בנימין. ללא ליאות דאגה לארבעתם וכולם אהבוה כאהוב ילדים את אימם. הייתכן הדבר, שעתה תשכל את ילדה היא?! סרבתי להשלים עם מחשבה זו! האם אין לנו מליץ יושר לפני כסא הרחמים?

והנה ראיתי בעיני רוחי את עיני אנה את העיניים השחורות והטובות, אשר מדי פעם היתה מפנה אלי, כשעמדתי לפני תפקיד קשה או החלטה חשובה. בעיניים אלו ידעה תמיד לחזק ולהמריץ רוחי, להרגיע סערת נפשי. וגם עתה במצוקה זו הופיעו לי עיניים אלה והוקל מעלי. אין רצוני לומר, שפתאום סר מעלי כל פחד וכל חרדה. עדיין פחדתי וחרדתי לחיי הילד. אבל מתחת חרדה זו הלך וגבר הבטחון, כי לאמיתו של דבר לא תאונה אלינו רעה, “כי מלאכיו יצווה לך לשמרך…” אכן היה לנו מליץ־יושר!

על כן באותו היום בו ירד לראשונה החום של בנימין, העזתי לנסוע לנהריה ולהתחיל בעבודתי החדשה. כי דווקא בימים ההם העתקתי את אוהלנו ממקוה ישראל וכבר ציפו לבואי בבית הספר בנהריה. לימין רות עמדו אימה והרבה קרובים וידידים טובים. לכן מן הדין שעתה אעזוב אותה ואת החולה הקטן. רבות היו עוד התהפוכות והמשברים במחלה זו, אך חודשיים לאחר בואי היה אפשר להביא את בנימין לנהריה.

השעה היתה 12, בבית הספר החלה ההפסקה. עמדנו בחוץ וחבר אחד הצביע על המכונית, שנעמדה ליד דירתנו הארעית במרכז. אז ניתן עוד להשקיף מגבעת בית הספר עד מעבר לגעתון, כי המרכז היה עדיין כמעט ריק מבתים.) אכן הם באו! רגע ירדתי למרכז. בנימין רץ לקראתי על רגליים רופפות עד לגשר. עוד היה חלש וצנום, אך הבריא ממחלתו לחלוטין.

היה זה יום דצמבר חם ויפה לאחר תקופת גשמים ארוכה. פרחים רבים הקיצו, המשקים הוריקו. כל הגליל לבש הוד והדר. באושרי ובתודתי זכרתי את אנה, כי עתה לא נשאר ספק בליבי, הודות לזכותה ולתחינתה נהפך הדין לרחמים, לרות ניתן לחבוק את הילד שלה. שוב העלתה נפשי את הפסוק משיר השירים, עתה כבר סיסמת חיי: “עזה כמוות אהבה.”


* * *

השנים חלפו. התרחשו הרבה דברים שנשארו לי בגדר סוד כמוס, לשוא התלבטתי למצוא פתרונן. מדוע נרצחו ביד הרשע ששה מיליוני יהודים חפים מפשע? מדוע דוקא אנחנו ניצלנו? מי חכם וידע את התשובה! אך כאשר גם לנו נשקפה סכנת כליון במלחמת השחרור ונעשו לנו הניסים הגדולים, נתחוור לי, כי כאן טמונה התשובה: צבא המתים הבקיע את השערים. המלצתם ואהבתם פתחו לעמנו את הדרך למולדת. אומות העולם לא יכלו להתנכר לקול הנרצחים, כי בקולם נשמע קול אלוהים. על כן קמה מדינת ישראל. זוהי המשמעות ההיסטורית לקורבן הגדול.


אולם קשה יותר היה להורים, ששיכלו בן במלחמה למצוא לעצמם משמעות כלשהי לקורבנם. ובכל זאת עתידים היינו להעיף מבט חודר מבעד לערפל הזה. הראשונה שזכתה היתה רות. זמן קצר אחרי נפול בננו יוחנן היה לה חזיון, שזיעזע אותה עד עומק נפשה.

היא שכבה בחדרה וישנה כשהתעוררה לקול פתיחת הדלת, יוחנן נכנס וישב על שרפרף ליד מיטתה. הוא סיפר שהיה בנהריה בשבת האחרונה (יומיים לפני יום מותו). לכאורה רצה להתנצל על שלא ביקר אצלנו באותה שבת. “לא היה לי פנאי, רציתי לדבר כמה מילים עם יצחק רוזנהיימר, אבל פגשתי בבית רק את הזקנים” (הורי יצחק). יוחנן ישב עוד שעה קלה ליד מיטתה של רות, לבסוף אמר: “עכשיו אני צריך שוב ללכת” גם הפעם ראתה ושמעה רות בחושים ערים, שיוחנן פתח וסגר את הדלת בצאתו.

אחרי חזיון זה היתה התרגשותה של רות גדולה כל כך, שזמן רב לא יכלה לספר לי עליו. ועוד יותר נפתעה, כאשר ניתן לה אישור לדברי יוחנן. היא פגשה את הגברת רוזנהיימר ברחוב ושאלה אותה: “נא הגידי לי, האם היה יוחנן אצלכם בשבת האחרונה לפני מותו?” קצת נבוכה ענתה הגברת רוזנהיימר: “נכון! מניין את יודעת? אכן יוחנן היה אצלנו על רגל אחת, כי שעתו לא היתה פנויה. כשהתראינו אחרי מותו, לא סיפרתי לך על כך, חששתי שמא תצטערי.”

קודם לכן לא עסקה אות אף פעם בנסתרות. אך חוויה זו, כך היא מרגישה, לא היתה חלום אלא מציאות שאין לפקפק בה. מן הפגישה הזאת רכשה את הוודאות כי יוחנן עודנו קיים. לי נתחוור קיומו של יוחנן שלוש שנים לאחר מכן.


* * *

ביום 21 בדצמבר 1951 נעשה לי הנס הגדול ביותר בכל ימי חיי. איש לא יוכל להסביר את הדבר שהתרחש באותו יום הסבר רציונאלי.

היה זה בסארבריקן כמה ימים לפני חנוכה. גמרתי לערוך קניו עם בתי ידידה – אז בת 11 – רציתי להמשיך דרכי בחשמלית לשם סידורים נוספים, בו בזמן הילדה תלך הביתה תמסור את הסחורות שקנינו. עמדנו באי־תנועה, לא רחוק מצומת שני רחובות ראשיים, וחיכינו לרגע המתאים, בו תוכל הילדה לחצות את הרחוב כד ללכת הביתה בסימטה שקטה ביותר. בגלל התנועה העצומה בימים שלפני חג המולד הזהרתיה עוד, לבל תחצה את הרחוב אלא בשעת הפסקת התנועה. כי ליד הצומת במרחק כ־50 מטר הרים שוטר את ידו לסירוגין, כאות לעצירת הרכב בכיוון אחד. אבל שוטר זה לא היה נראה, שכן משאיות ענק הסתירו אותו. לכן בראותי שכלי הרכב נעצרו הסקתי מכך, שהשוטר עצר את התנועה בכיוון שלנו. (ולא כך היה, אלא מפאת עומס התנועה חלה רק עצירה זמנית.) אני ברגש בטחון מוטעה אמרתי לידידה: “עתה מותר לך לעבור.”

הילדה נדחקה בפירצה בין שתי מכוניות עומדות וחצתה בריצה את הרחוב בלי להסתכל ימינה. ברגע זה באה מימין חשמלית עם קרון־נגרר במהירות רבה.


“היא דורסת את ילדתי!” – עובדה מדהימה זו ננעצה כפגיון בתודעתי.

אכן הכיפה שעל ראש ידידה נטתה למטה – זה סימן, שהחשמלית כבר הפילה אותה! (לא יכולתי להבחין פרט, כי שורת המכוניות הסתירה.)

בהמיית־רעם עצרה החשמלית. הגלגלים חרקו על חול־הבלימה והמשיכו לנגררו עוד כ־15 מטרים קדימה. קמה מהומה בין העוברים־ושבים – אין עוד ספק, שידידה נמצאת תחת החשמלית! מאה מחשבות בלהה פילחו את הכרתי באותה שנייה, בה דהרתי אחרי החשמלית. עדיין חרקו הגלגלים – אין לך רעש מדהים יותר מחריקה זו!

אבל על הרעש הזה גבר עוד קולה של ידידה, כשהיא צעקה בפחד־מוות תחת החשמלית. "אם היא צועקת, הרי עודנה בחיים! היש ניצוץ של תקווה?

בינתיים הגעתי לראש החשמלית, שם הצטופפו כבר המוני עם נרגשים, לפני דוכן הנהג בין הפסים נראו רגליה של ידידה בולטות.. לא העזתי לנגוע בהן, שכן חששתי, שמא אגע בפצע וארחיבו. אבל איש אחד מקהל הסקרנים תפס ברגליים הללו ומשך את כל הילדה מתחת לחשמלית. להקים אותה איש לא העז. אבל הנה, היא קמה בעצמה – שלמה ללא כל פצע!

תחילה עלי להשלים, מה שהעידה ידידה עצמה. מכל התאונה זכרה אך מעט מאד. בכלל לא הבחינה בהתקרב החשמלית וכן לא נבהלה ולא הרגישה, שנפלה והתנגשה עם משהו. אם כן היתה נטולת הכרה ברגע המכריע. רק שנגררה על בטנה תחת החשמלית, רגליה קדימה, נוכחה לדעת, איפה נמצאה, ועתה נדהמה וצעקה. וכן נתחוור לה, ששתי ידיה אחזו במוט ברזל שנמצא תחת הקרון, שכל גופה המתוח גלש – עד שהצליח הנהג הזריז לעצור את החשמלית.

אלה הן העובדות, עד כמה שחושי אנוש מסוגלים להעיד עליהן. אבל העיקר לא ניתן להסבר ונשאר מסתורין. איך ניטלה ממנה הכרתה? מחמת הבהלה? אולם לא הספיקה להגיע לידי בהלה, כי בכלל לא ידעה ש“קרה משהו”, איך להסביר, שבלי הכרתה עשתה את הדבר היחיד העשוי להביא להצלתה: אחיזת המוט והתמתחות הגוף (זאת למרות שני ילקוטים גדולים, שנמצאו בשתי ידיה)? פעולה אינסטינקטיבית? אבל לא ייתכן, שאדם נטול הכרה יגיב תגובה כלשהי. אמנם האינסטינקט פועל בשעת סכנה. אבל ידידה ידעה על הסכנה רק מאוחר יותר, כשגלשה כבר בין הפסים. "הייתי מתוחה וישרה כמו סרגל ", זו היתה עדותה הממשית היחידה.

החידה הגדולה ביותר היא שינוי הכיוון. כי יידידה הגיעה אל הפסים בכיוון ניצב למסילה (בזווית ישרה) ונמצאה פתאום בין הפסים במקביל להם. מי או מה השליך אותה לידי אחיזה במוט? שאלות אלה לא מצאו את תשובתן עד היום הזה – אם מישהו חפץ לשמוע תשובה רציונאלית.

כאיש ירא־שמיים אני אומר שאלוהים עשה נס. כך אמרו גם אנשים רבים אחרים. המפקח על הרכבות העירוניות, איש בא בימים שהיה במקום ורשם פרוטוקול על המקרה, הניע ראשו ואמר בהתרגשות: “ראיתי כבר תאונות רבות, אבל בדבר כזה אף פעם לא נתקלתי!” בדומה לכך חיוו דעתם פקידי משטרת התנועה, שגבו עדות ממני במאוחר יותר. איש לא ידע לתת פירוש סביר בהתאם לחוק הסיבתיות.


הוספתי להרהר בלילות של נדודי שינה שבאו אחרי יום 21 בדצמבר. ‘נס מן השמיים’ – מושג זה טעון השלמה. אלוהים הוא כולו רוח, אך לשם ביצוע רצונו יש צורך בכוחות מוחשיים. כאן נעשה מעשה מאד ‘מעשי’, שרירים הופעלו, גידים נמתחו. שליח נשלח כדי לבצע כל זאת. היהדות, למרות היותה ‘דת השכל’, מלמדת, שאלוהים מצווה לשליחיו ־ למלאכיו – לעשות את רצונו, (כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך“, תהילים צ”א 11). מי היה כאן המלאך, הזרוע המבצעת? מי עשה למען ידידה את המעשה הזה, שייקרא בשפת אנוש משימה ספורטאית מעולה?

שוב נזכרתי, שיקירי המנוחים עמדו לימיני, אבי בסכנות המלחמה ובמאבק העבודה, אימי, שגיליתי בעיני אנה את טוב לבה, אנה עצמה, במחלתו של בנימין, כל אחד עזר לי בצורה אופיינית לו, כפי שהיה עושה, אילו עודנו חי. אופיו של מי התבטא במעשה הנועז הזה, בתושיה זו המהירה כברק? לפתע הובקע הערפל ונגלתה לי האמת במילה אחת: יוחנן! אכן זאת היתה עלילה כמו הנחתת מעפילים; כך פעל רק יוחנן מהיר התפיסה: הוא זיהה את הסכנה ומהיר להתגבר עליה במרץ ובזריזות. כך גם התבטאה אהבתו לאחותו הפעוטה. כמעט יום יום – בעודנו נער בבית הספר – היה מטייל איתה ושומר עליה מכל פגע.

היא לא יכלה לפעול למען עצמה. התערבותו של יוחנן נטלה ממנה את ההכרה, והוא נכנס לתוך גופה כ’דיבוק' לרגע קט, עד שגמר את שליחותו באותה היעילות המאפיינת את יוחנן. לאחר שנתחוור לי דבר זה, שככה סערת הרגשות בקרבי. שוב יכולתי לישון ולעבוד עבודה תקינה.

אולם הנס שהתרחש לי ולמשפחתי מילא כל חדרי ליבי. בא חג החנוכה והיה לי מה להודות “על הניסים”. רגש זה של תודה ישאר מושרש בליבי כל עוד אחיה.


* * *

אחי ג’ורג' עזב את בית הורינו בהיותו בן 8, וזה קרוב לשישים שנה הוא חי באנגליה. התראינו רק לעיתים רחוקות. לכן באותה השנה של שהותי בהולנד, כשנסעתי לאנגליה כדי להשתתף בוועידה שמחנו להיפגש בלונדון.

ג’ורג' התפתח באורח יוצא דופן. כבר מזמן פנה לספיריטיזם ומצא סיפוק רב, במכתביו סיפר לנו מדי פעם על ‘בשורות’ שנאצלו עליו מהורינו ומקרובים שונים שנמצאו בעולם האחר. אף פעם לא זלזלתי בדברים האלה, שכן דוקא בתור אדם דתי אני מאמין בעולמות אחרים בהשפעתם על עולמנו. קראתי ספרים רבים העוסקים בנושא הזה בצורה מדעית־אמפירית, הלא אני עצמי זכיתי לנסיונות ממין זה.

עתה בהיותי בלונדון הלכתי לפי עצת אחי – אך לא בלוויתו – למועדונה של חברה ספיריטיסטית, ושם היתה לי ‘ישיבה’ עם מדיום מוכשר מאד, אישה יהודית ממוצא מזרח־אירופה, ששמה אן נובאק. המסגרת החיצונית של ‘ישיבה’ זו היתה צנועה ביותר ואין בה משום ‘מעשה קסמים’. לא היה אפילו מצב של טראנס (הרדמה של המדיום) אלא שיחה פשוטה בין שני בני־אדם תוך אהדה הדדית.

אכן אהדתי הלכה וגברה, כאשר אישה מפליאה, שלא הכירה אותי כלל, מסרה לי פרטים על יקירי המנוחים. נזדעזעתי עד עומק ליבי, כשסיפרה לי על אנה ז“ל ועל בני יוחנן. אשר לדבריה “נפטר באופן טראגי תחת כיפת השמיים”. היא אף ראתה את אבי ז”ל בגלימת כהונתו. ועתה גילתה שזהו גם אביו של ג’ורג' רילף. כי אכן אן נובק מכירה את אחי כבר מזמן. על כן עד כה אפשר עוד לחשוד, שמא שאבה את ידיעותיה המשיחות קודמות עם ג’ורג'. ולא כך, לפתע אמרה:

“הלא כאן ברשותך טבעת של בנך המנוח או איזה חפץ אחר, שאתה נושא כמזכרת!”

כבר רציתי לענות בשלילה, והנה נזכרתי! הוצאתי מכיסי ארנק ואמרתי:

“זהו הארנק של יוחנן. אחרי מותו לקחתי אותו למזכרת וזה חמש שנים אני משתמש בו יום־יום. עד כדי כך התרגלתי לו, שכבר לא עלה על דעתי, שזוהי ירושה של יוחנן,” למותר להוסיף שאחי ג’ורג' לא ידע מאומה על הדבר הזה.


וכך מסרה לי אן נובק דברים מאנה, דברים בודדים רבי משמעות, שרק אני יכולתי להבינם, אשר אן נובאק עצמה לא ידעה להסביר אותם. הלא היא היתה רק המדיום, הבשורה נשלחה אלי – ואני הבינותי!

עתה ניתן לי האישור לאמת, אותה כבר מזמן רב חזיתי בנפשי מתוך נסיונות חיי: אהבת המתים עומדת לנו. ואין הדבר הזה רעיון מופשט סמלי גרידא, אלא עובדה הפועלת בתופעות מוחשיות. המתים משתדלים למעננו, הם עוזרים לנו בהכרעות גורליות ובשעת סכנה כמלאכי עליון.

לא המשכתי בניסויים ספיריטיסטיים – משני טעמים, ראשית, לא היה לי אז בנהריה קשר לחוגי ספיריטיסטים, אם קיימים כאלה בכלל בישראל, ואין לצפות, שאפגוש אי־פעם עוד מדיום בעל רמה כשל אן נובק (שהלכה בינתיים לעולמה). ושנית המבט הזה שזכיתי לשלוח אל ‘העולם האחר’ – די היה בו כדי לתת לנפשי פורקן והרגעה. עתה אני יודע, שהמתים עודם חיים ופועלים אבל אני מפוקפק, אם רצוי הדבר, שאטריח אותם מדי פעם, כדי להוציא מהם קטעי גילויים. איתנה תקוותי שאתראה איתם. ובסבלנות אוכל לחכות לכך משך השנים הספורות עד יום מותי.


* * *

אם בכלל מותר לנו לכלול את ה’סוף דבר' של חיי אנוש הרב־גווניים באימרה אחת, הרי ברצוני לבטא את תמצית השקפותי כך:

האדם מלא טעויות כרימון ושוגה שגיאות רבות. יש רעיונות נעורים המתגלים כאשליות־שוא. רק כמה אידיאלים עומדים במבחן המציאות. להם ישמור האדם אמונים, בכל תנאי חייו יהיה ‘הולך תמים ופועל צדק’. האדם שנולד יהודי ישאף לאושר הגדול לעצמו או לפחות לילדיו: הלא הוא האושר לחיות בארץ ישראל, כי רק בציון תמצא בעיית היהודים הטראגית את פתרונה האמיתי.

מאדמת המולדת המתחדשת תצמח האמת, שרק האהבה מסוגלת לכונן את עתידנו בארץ.



  1. הדפסה מטושטשת של הערת שוליים – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. כאן יש לציין את העובדה, שמיד עם בוא המתישבים לנהריה נלוו אליהם גם פועלים ובעלי מלאכה יהודיים. אלה האחרונים השקיעו גם הם מכספם לקניית לחקות קטנות – אך לא פחות מדונם וחצי – והקימו עליהן סדנאות מלבד צריפי מגורים למשפחותיהם. אולם הפועלים באו בלי אמצעים וחיו על שכר עבודתם בלבד. בשנים הראשונות התגוררו בצריפים משותפים כשתנאי חייהם די קשים והסתפקו במועט. פועלים אלה היו דרושים מאד כעוזרים במשקים, שבעליהם לא הספיקו להתגבר על כל העבודה, וכן בשכירים בעבודות הציבוריות, כגון סלילת כבישים, שבוצעו מטעם ‘החברה’. יש לזקוף לזכותם של ראשוי הפועלים, שביססו את נהריה על עבודה עברית בלעדית, כך שלא נזדקקו לעזרת הערבים השכנים, שיחסם אלינו היה רופף לעיתים אף עוין. הפועלים שלנו, שבאו כבר החל משנת 1935, נשארו תושבי נהריה עד היום הזה, ואחדים מהם עלו בסולם החברה עד לשלבים הגבוהים ביותר. (ע' הנאמר להלן על הפועל גרשון טץ.)  ↩

המלצות קוראים
תגיות