רקע
ברל שפיר
אברהמ'ל הסנדלר

 

I.    🔗

− מזיק-שבמזיקים! מה אתה מְנַקֵּש1, מה אתה הולֵם שם, בעל מלאכה שלי?! אין אתה חסר אלא כנור ?…

כך קראה גיטיל, כשהיא יושבת על המטה בין שלשה ילדים שכובים וישנים לאורך ולרוחב המטה, ושפכה חמתה על יוסילי שלה, “בחור” בן שמונה, שׁתְּקָפָהוּ יִצְרוֹ 2לעשות לו כנור, והוא מִשתַּמש בכלי אביו, פּוֹסֵל ומַקִּיש3 ומרבה אשפה בבית.

והאָמָן הקטן אינו חושש4 כלל לגערות אמו, עיניו ולבו בעבודתו, והוא פוסל ומקציע ומקיש ועוסק ב“מלאכה” בכֹבד-ראש ובעִיוּן5 גדול, כזה שעושה במלאכת חובה, מלאכה הצריכה לגופה6.

ודממה בבית. מן חשכת הרחוב נשמעו טִפְטוּפֵי7 גשם ותעלולי הרוח בצְמִיד-המעשֵנה8. מתוך האור הלָקוּי9 היוצא מעורב בעשן מן העֲשָשית שבחדר, מתגלים לך דֶלפּקי10 של סנדלרים11 אצל החלון וכל מַכְשיריו12. כנגדו אצל הקיר – דַרְגָּש13 שצְבוּרים עליו מנעלים קרועים, אִמוּמים14 מכל המינים וסְמַרְטוּטים15 מתשמישי הבית, שֶיֶלֶד בן חמש נפל עליהם ויישן.

ושוּב16 מתגלה לך מתוך אותה העַרבּובְיָא: אשה כבת שלשים וחמש, היא גיטיל, שיושבת עצובת-רוח על המטה, ופוקחת עינים רחבות לתוך החלל המטושְטָש17 של החדר. ויאֶה18 העצב לפניה החִוְרִים ומוסיף להם חן.

מתוך הפרוֹזדוֹר19 נשמעו צעדים של “בן-בית”. גיטיל הרגישה בהם, ופניה נשתנו במִקְצָת. נפתחה הדלת ונסגרה.

− וכל-כך אַת דואגת, אשתי? הֵילָך20 ברכת ערב מִשֶּׁלִי, ותני לי שָנָה טובה משלך, ואל תדאגי, הלואי שנהיה בריאים ושלמים! הרי צרות ופגעים, ברוך השם, יש לנו, כמאמר החכם, די והותר – ומה לך עוד, שָטיא21 שבעולם…

כך קדם אברהם סנדלר את אשתו, כשנכנס לביתו טָפוּחַ22 כלו מי-גשמים ונושא תחת בית-שֶחְיוֹ23 זוג בתי-שוקַיִם של מַגָפַיִם24 ישנים.

− שמעי נא, גדוּלָתי! – שוֹפֵע25 הוא בדבורים, כשהוא זורק את בתי-השוקים על שלחנו ומַשִּׁיל26 מעל כתפיו את בֻּרנָסוֹ27 הרטוב – כמה פעמים אמרתי ודברתי וגזרתי עליך, שאסור לך לדאוג בלא כלום. שומעת את? בלא כלום! לִמדִי מבעלך, שיחיה לאֹרך ימים טובים, אמן… ראי! הרי אני מתעטף במַעפוֹרֶת28, מגולל את שרוַלי – וטוּף-טוּף-טוּף29 – הנני מוכן ומזומן לעבודת הסנדלים, ובלבד שתהא גיטלי שלי – שומעת אַתְּ? − שתהא כמו שנאמר – והיית אך שָמֵחַ!“, ופֵרש רש”י: “שְמַח קבצן…” שומעת אַתְּ, מרת גיטיל?

−אני שומעת ושומעת, ולואי שלא הייתי שומעת! – נאנחת גיטל ואומרת.

− הסי! מה אַת סָחָה,30 אשתי? הרי חס ושלום, לא תשמעי בשופרו של משיח; ומשיח הלא קרוב לבא. וכבר עומד הוא שם על יד השער, מעבר ליער, וראיה לדבר: הרי בעלך אברהמ’ל –מסרו לו זוג בתי-שוקים לתקון…

− הוֹי, הוֹי, הוֹי – מתנודדת גיטל אחוזת-שחוק…

− הוא אשר בקשתי. כך כך! עוד הפעם צַחקי, ושוּב… ושוּב… הוסיפי… כך כך… למי הם בתי-השוקים, שואלת את? לא אֹמַר לך עד שתשחקי יפה יפה, כך…ושוב… ועוד הפעם… חַא, חַא… אי, אשתי, אין בך כח לשחוק עוד? הבי ואעזרך. בשותפות נצחק, אני ואת. הו, אֳמָן מוּמחה31 שלי – פנה אברהמ’ל אל יוסילי – קומה ועזרנו גם אתה, בכנור בכנור… חא-חא, חי-חי, הס, בחשאי32, הילדים ישנים…

אוי, מזיק שבמזיקים – שואפת גיטל רוח מתוך צחוק ותומכת את צלעותיה בידיה – מזיק, מזיק, מה אתה מבקש מעמי? ומה יש לך עלי?

מה יש לי עליך את שואלת? – מעמיד אברהמ’ל פנים של רוגז – מוטב שתשתקי ואל תפתחי לי פֶה. אשה, כסבוּרה 33 את שאברהמ’ל יסבל תמיד וישתוק? לא באלף רַבָתי. הרי שמי אברהמ’ל. אדם כמוני לא ישתוק. הגיע הקץ! שומעת את. מָרַת גיטל! – ואברהמ’ל הפך פתאם את קולו מכעס מזויף34 לתחנונים – גיטלי, גיטלתי, יונתי תמתי, בבקשה ממך, המציאי לי קוֹרטוֹב35 נֵפְט למנורה. עוד מעט ויִכלה הנפט, ועלי מוטל לגמור את המנעלים עד בקר. גיטל! תופסת36 אתְּ את הענין?

− ומה יכולה אני לעשות? למי אלך? גשמים שוטפים בחוץ! השכנים ודאי כבר ישנים הם.

לשלומית השכנה הכָּנסי! היא אינה ישנה עדַיִן: ראיתיה בעד חלונה עֵרָה.

− סנדלים הללו של מי הם, שאתה מחויב לעבוד עליהם בלילה? − שאלה גיטל, כשעמדה עטופה ונכונה לצאת.

− של חיים השואב. בבקר “כלחוך השור” צריך הוא ובהמתו וחביתו לצאת לעבודה. מחויב אני לעבוד כל הלילה, כדי שלא יתעכבו על ידי.

− כמה פסק37 לך?

− ארבעה – לא חסר ולא יַתִּיר38.

− חסדיו של השם יתברך מרובים! – נזרק מתוך פיה של גיטל מתוך שמחה ותודה כבושה39, ויצאה לחוץ.

אברהם לוה אותה באנחה רצוצה; התחיל פוסע40 לאֹרך ולרֹחב, עמד מתוך הליכה באמצע החדר, נתן עין בילדיו השקועים בשֵנה – וענן של עצבות הקדיר את פניו.

− אָח, טַפְלֵי, טַפְלַיָא41 − לחשו שפתיו, ונענע עליהם בראשו, לקח על זרועותיו את האֳמן הקטן, שתְקָפַתּוּ שֵנה כְשֶכִּנוֹרוֹ וסַכּינו בידו והשכיבוֹ במטה:

− נוּמי, נוּמי, חתולי, אומן מומחה שלי! חכם עתיק שלי! אתה אינך תובע אוכל ואני איני נותן. – ופתאם ננער אברהמ’ל ואמר – הי, אברהמ’ל, אַל דְאָגָה, הזמין לך הקדוש-ברוך-הוא לסוף שני שבועות זוג אחר של סנדלים – אמור “מודים”: חזק אחי, והתחזק; אם לא על ידי מלאך –יהא על-ידי קוֹזַק… ובאמת, הרי אני שואל אותך, אברהמ’ל, כְלַפֵּי42 מי אתה מִתְחַטֵּא43! יש לך אשה אחת וששה ילדים? – והרי יש לך כנגדם שתי ידים… אוֹי, אלי בשמים, ראה, רוצה אני לעבוד! תָּאֵב אני לעבוד! עד למיתה אני תָאֵב עבודה! בשתי ידי ובעשר אצבעותי. תן, אֵלי, תן עבודה! קח ותן! גנוב ותן! לעבודה, אברהמ’ל, חֲזַק, אשריך וטוב לך – סנדלר אתה.

− בחשָאי, בחשָאי, דל שמח! –נזפה44 בו גיטל כשנכנסה ורביעית של נפט בידיה. – תעורר את הילדים! הא לך נפט בהשאלה לקחתי אצל שלומית; ומכֵּיון שהִשְחַרְתִּי את פני, לקחתי אצלה גם לחם חצי הככר. למחר, כשתקבל שכרך מחיים השואב, אל תשכח להחזיר לה.

− ניחא45, ניחא! הלא יודעת את, אשה כשרה שכמוך – בעלה עושה רצונה, בכל מקום ובכל עונה46

− נ-נוּ… שמעתי, חֲבָל47 שהילדים ישנים! עדין לא אכלו הערב.

− אל תדאגי, הם יאכלו בחלומם – אמר אברהמ’ל ואַת צפורי, קחי חוט ושזורי, ובגילה-ברנה! בעלך ישיר לך שירה חדשה… שמעי והחרישי…

גיטל ישבה בצד בעלה לשזור חוט. הפטיש של אברהמ’ל רקד בחדוה. אברהמ’ל מנקש ומנגן:

הַךְ פַּטִּישִׁי בֶּן-פַּטִּישִׁי,

הַקֵּשׁ, נַקֵּשׁ, אַל תִּתְעַקֵּשׁ,

הַקֵּשׁ וֶאֱמוֹר לַשׁוֹטֶה:

גְּדוֹלוֹת, שׁוֹטֶה, אַל תְּבַקֵּשׁ!


− יעמוד, יעמוד, − המַגָּף הראשון עולה! ומה בחוט שֶאַתְּ שוזרת, אשתי? רוצה את לשמוע עוד שיר אחד… אי, ישנה אַתְּ! אם כן למה זה אנכי? טוּף-טוּף-טוּף – ואברהמ’ל עשה עצמו כרוקק לתוך עיניה.

− הרף ממני בחכמותיך. הריני הולכת לישון. אוי לנו מפני לילה כזה, הגשם יורד בלי הפוגות.

− יֵרד, ירד משמים, היכן הם המֶלְקָחַיִם? – חורז אברהם בקול נגינה כשהוא מחפש את המלקחים.

− הרי הם לפניך! – אומרת גיטל ומראה על המלקחים.

− מֶרסי, פַּרְדוֹן, − עונה אברהמי’ל בקידה כשהוא עושה תנועות והַעֲוָיוֹת.

וגיטל עמדה להשכיב את התינוקות במטה, זה למראשותיה וזה למרגלותיה; בחוץ דופק תְּרִיס48 של חלון או פִּשְפָּש49 של גדר. הרוח משמיע בכל רגע קול דפיקה חזקה בצמיד-המעשנה ונשמע שֶׁפֶךְ האפר עליו.

במקום קרוב נובח כלב, ודומה כמו שבוכה מתחת לחלון. הגשם שוטף ובבית נשמע קול זרמת מים שנוזלים מעל הגג.

− אף אני רוצה לישון, פחי-חי – אומר אברהמ’ל כשהוא מעַוֶה את פניו כתינוק.

− אי, אי, ראה נא צורה זו. לישון אתה רוצה? – אומרת גיטל – קִבַּלת על עצמך להיות בעל לאשה…

− ואב לבנים ששה… ממלא אברהמ’ל בדרך חרוז.

− לך לך לכל הרוחות הטובות, אני כבר ישנה! – אומרת גיטל ונשענה בקצה המטה אצל התינוקות.

− נומי לשלום, זוגתי, אבל מהרי-נא לישון. יכולה את, גיטלי, לישון מהר, בשבילך ובשבילי בעונה אחת?…

− ח-ר-ר-ח-ח! ר-ר-רח-ר! – משמיעה גיטל בקול נחרה מהירה.

− כך זוגתי, היי שלום, ונומי, ואני נוסע הלאה…

ואברהמ’ל התחיל לעבוד בזריזות יתרה. דממה.ַנשמעה שריקתם של החוטים כשהם עוברים דרך העור. אברהמ’ל משחילם50 דרך הנקבים, קצה אל קצה, ומוציאם51 ומושכם אילך ואילך52. הנה הוא מושך משיכה חטופה כשהוא פורש את שתי ידיו, ראשו מתנענע למעלה, למטה, לצדדים ומוציא קול נהימה חוטמית דקה. הצְרָצַר מצַרְצֵר ושורק, כאילו הוא שָׂכוּר ועומד לכך. גיטל כבר ישנה ומתאנחת לרגעים מתוך שנתה כשהיא נושמת את נשימתה בקושי, והרוח במַעשֵנה מְיַלֵל ממעמקים ומפזר אפר: א-פ-פ-רא-א-א! והכל ביחד מתלכֵּד לנגינה חשאית נוּגָה ועצבות גדולה שְרוּיה53 בבית…

ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ _____________


 

II.    🔗

חצי הלילה. אברהמ’ל עובד כמְנַמְנֵם. ודאי כבר הגיעה השעה השניה − מְהַרְהֵר54 הוא ומסתַּכֵּל בשעון55 התלוי בין שתי תמונות נושנות ומנוקדות טִפִּין-טפין של זבובים. הוא קם, מתמודד, מֵטיל שתי זרועותיו לפניו ונשמע קול פריקת עצמות. הוא נגש אל השעון, מסתכל בו ומנענע ראשו. השעון עומד. שני חוטבים עם המַשׂוֹר על הקורה, המצוירים על הַטַבְלָא56 של השעון, עומדים כפופים על קורתם כתמול שלשום… על אחת משתי המשקלות תלויה פסת-ברזל.

− עד מתי תעמד לך, תכשיט שלי? – אומר אברהמ’ל בלחש כשהוא מטלטל את המטוּטֶלֶת57. המטוטלת מתחילה דופקת בקול צרוד כמִתְחַכֶּכֶת בדבר מה: טיק-טַ-רררַק! טיק-טַ-רררַק! –“מתנת-דרשה58 יפה! מלגלג59 אברהם בלבו לשעונו – כמעט עברו שש עשרה שנה – ואתה לך וקנה שעון חדש”.

הוא מכַוֵּן את אצבעות הלוח לשעה שניה, שוב מטלטל את המטוטלת והולך לו, כשהוא מחקה את דפיקות השעון: טַם-טַ-רררַם, טַם-טַ-רררָם, אדון עולם! תם ונשלם! הוא נגש אל הדלפקי, עושה פפירוסא ומקטר. אחר-כך נגש אל המטה, עומד לו כשקוע בהרהורים ומסתכל.

− הנה זהו כל רכושי! – אומר הוא בלחש, שוחה על גיטל ומתבונן בה. גיטל ננערה בחרדה.

− האלוהים עמך, עטרת ראשי! מה לך?… אני בעלך היקר עומד אצלך ושומר את שנתך הענוגה…

− למה העירותני?

− מי, אני? מה חלמת? הרי לך – אומר אברהמ’ל כשהוא שוחה אל גיטל וסוטרה בחבה סטירה קלה.

− כַּלֵּך60 לך, כלך לך! – אומרת גיטל כשהיא61 מפַהֶקֶת62.

− טוף-טוף-טוף! עין רעה פגעתך זוגתי?

− שומע אתה, בעלי, מה שאומַר?…

− שומע אני ושומע, זוגתי.

− לך לך לכל הרוחות הטובות, רוצה אני להגיד לך דבר…

− בלעדיך, זוגתי, אין אני הולך.

− כלך לך, כלך!

− נו, שַא-שַא, יונה תמה מחר תאכלי חלה חמה; אמרי מה היית רוצה להגיד!

− שומע אתה? אני שוב איני רוצה לישון, ואתה יושב לבדך על העבודה, אסַיַע63 לך במקצת ותהא המלאכה נעשית מהרה.

− מסכים אני, זוגתי, תקיעת-כף, הבה! ובכן נעשה שותפות, ומה החלק שאת רוצה64?

− הכל!

− הו, זמירתי, זוגתי, יונתי, חולדתי65, הלא חכמה מחוכמה את, הואיל66 וכך – טלי נא ושזרי לי עוד חוטים.

− טוב.

− יהא טוב גם לי, גם לך, גם לזרענו ולכל הבריות שבעולם. ניחא לך, זוגתי?

− ולמה לא?

− הוי, שקרנית את, במחילה, רעיתי; וכי גם מיכל קוּטרמן המלוה ברבית, זה שיָשן על כסתותיך,−וכי גם את טובתו ושלומו של זה את דורשת?…

− קוטרמן? הלואי ויהא שוכב, רבונו-של-עולם, בכסתותי על צדו האחד ולא יוכל להתהפך על השני כל כך שנים כמספר הדמעות ששפכתי עליהן.

− אי, גדוּלה שלי, הרי התניתי עמך שלא לקלל. את הבריות הללו אין מקללין… הם צריכים –שומעת את – להיות מקוללים מאליהם. אבל אַת, זוגתי, אל נא תתערבי בדבר. את העולם נוהג אלהינו שבשמים ואת המים מוליך ר' חיים, ומגפיו צריכים להיות נגמרים עד הבקר, ואם לא – יחזור העולם לתהו ובהו: אַתּ תשבי בלא סעודת-צהרים ויהודים – בלא מים. שומעת אַת, עטרת ראשי, במה הכתוב מדבר?… דררר… מזל-טוב, נתפזרו הסְמַרְמְרִים67. טלי ושזרי את החוט, ואני אלקט…

גיטל מתחילה שוזרת חוט, ואברהמ’ל יושב על הקרקע ללקט את הסמרמרים ומזמר:

− נו, אמרי נא, אמרי, “עזר” שלי:

הוֹי עֲבוֹד, עֲבוֹד, אַבְרָהמֶ’ל,

נַדֵּד מֵעֵינַיִם שֵׁנָה,

רְצַע וּנְקוֹב וּמְשׁוֹךְ הַחוּטִים

מִמִּצְרַיִם וְעַד הַנָה − − −


ושם נאמררר! 68 – סִיֵּם פתאום אברהמ’ל בנגון של סליחות.

− אוי, בעלי, ראשי כבר סובב הולך ואתה מזמר לך…

− אי, חתולי, וכי יודעת את מה טוב ומה נעים לשבת בלילה ולעבוד? טעם גן-עדן, אומר אני לך.

− יהי רצון שישבו בגן-עדן זה כל שונאי ושונאיך הרעים…

− אמן, נצח, סלה, וָעֶד… – חטף אברהם ואמר – ואף-על-פי-כן, חולדתי הקטנה, אין להתיאש! עוד מעט−ששה חדשים ביני וביניך מה הם−ויבוא הקיץ, ויהיו כל הסנדלרים הולכים יחפים, והקשואים יֵראו בארץ, וכל הקערות ימלאו כוּתָח69… מה סבורה את, גיטלי? אלמלי היו לו לאברהמ’ל שלך בשעה זו, דרך משל, קערה מלאה כותח עם זוג של קשואים ירוקים ונאים… אי, קבצן בעל-תאוה!

הַקֵּשׁ נָא, פַּטִּישִׁי, הַקֵּשׁ

תְּקַע סְמַרְמַר אַחֲרֵי סְמַרְמַר.


הוא מביט לגיטל שמתנמנמת ומתנועעת, מסתכל בפניה ומזמר בלחש בקול ממושך:

וּבַחוּץ הָרוּחַ בּוֹכֶה

וּמִתְמַרְמַר, וּמִתְמַרְמַר…


− תנומה חֲטָפָתֵךְ, גיטלי?…

− אוי – מתעוררת גיטל – רוצה אני כל כך לישון, א-א-ח – מְפַהֶקֶת היא.

− רוצה את?… – אמר אברהמ’ל כשהוא מַקִּיש בפטישו וְנִשְתַּתָּק.

עברו עוד שעות הלילה. שניהם יושבים על יידה הדֶלְפְקִי ועובדים. המנורה מעַשֶנֶת, הזכוכית שלה (מפויחת70?). חתיכת ניר עגולה תלויה עליה ומשם מתפשט צל שחור (71) על פני כל הבית, רק על הדלפקי וסביביו שוֹרָה72 קצת אורה. על הקרקע הלח והמְסוֹאָב73, שמגיע שם אור המנורה, רובצים שני צללים גדולים של אברהמ’ל וגיטל ומְחַקים את כל תנועות ידיהם…

על התִּקְרָה, מֵעַל למנורה, נראה עִגוּל לבן. העגול הלבן רועד, כאילו מפחד שלא יתפחם אף הוא מן הפיח העולה מן המנורה ונמשך ישר אליו. בבית קור, דממה ועצבות. נודף ריח של לַחלוּחית ושל עור, של זפת ושל קיטור ניָר מִתְחָרֵך על הזכוכית. חוטמי התינוקות שורקים, הצרצר מלַוֶה את קולם בפִזְמוֹנוֹ74 התָּפֵל. אברהמ’ל מושך בשניו רצועת עור, והנה הוא נוטל שבר ברזל של קַטָב75, מניחו על רגלו, מותֵחַ עליו את חתיכת העור ומכה עליה בפטישו, כשראשו מתנועע אילך ואילך.

גיטל שוזרת חוט מתוך תנומה, מזדַעזַעַת כל פעם ומתעוררת, מביטה לאברהמ’ל, כְלַפֵּי המטה, ומוסיפה לשזור. גם הצללים מְחַקִים בעצלתים, מתוֹך תנומה. הרוח במעשנה בוכה, מתאנח ומילל. הגשם מאחורי החלון יורד וטורד, ובבית דממה גדולה, קור ועצבות…

− ש-ש-ש… ש-אַ-אַ-אַ אוי-ליאַ-ליוּ-לי יונתי, נומי, זוגתי, תַמָּתי!—התחיל פתאם אברהמ’ל מנגן, כשהוא מסתכל בגיטל, שמחזקת את החוט בידיה ברפיון, ראשה מורד אל החזה והיא מתנמנמת. – נומי נא, נומי נא, חתולי!…

גיטל מתעוררת.

− קוּקוּ, זוגתי, מה חלמת, האַ? שהזוג כבר נגמר ואַת מבשלת ארוחת-הבקר, וכי לא כך, גדוּלה שלי?

− אוי שֵנה!

− נו, לכי לך לכי, נומי בשלום. ואני אעשה מלאכתי בעזרת ה' בלעדיך, כך, זוגתי?

− העזרה “שלו” ודאי טובה יותר… אלו היה רוצה לעזור−אומרת גיטל כשהיא קמה ממקומה.

− אמא, אמא, אוי, א-מא! – נתעורר תינוק בקול בוכים.

− דום, זולל, אמא רוצה לישון והוא… הס, מחר תאכל רמוני זהב במַשְכִּיוֹת כסף…

− אמא, אמא, אֹכל! – קורא התינוק בבכי, כשהוא מִתְגָרֵד בשתי ידיו בראשו.

− דום שקץ, הראיתם מימיכם? בלילה רוצה בחור לאכול, הוי גוי, בלא נטילת76 ידים, הַא? חטוף וִישַׁן! ואם לא−אקרא להרבי. ר' פייוויל, ר' תרנגול, אַיֶךָּ? שמע, אָ! נחוּמ’צי בוכה בלילה, רוצה לאכול בלא נטילת-ידים, בגלוּי-ראש. –“אני הולך!”−קרא אברהמ’ל בקול משונה, מחקה קול הרבי. נחומ’צי הִתְכַּנֵס אל תחת השמיכה הבלוּיה והטלואה טלאים בעלי צבעים שונים−ונשתתק.

− הַנַּח לו! – נענתה גיטל כשהיא שוכבת כבר במטה – לא, לא, צפורי, הרבי אינו הולך, אינו הולך. אבל הס, אסור לבכות בלילה, אוי ואבוי לאמך – הוסיפה בלחש.

− יעמוד, יעמוד מַגָף שני!—הכריז פתאם אברהמ’ל בקול נגון.

− שמע-נא אברהמ’ל, כבר סרה שנתי ובידי שוב לסַיֵעַ77 לך במה שהוא.

− הַידאַ! שמלה עליך, עמדי ועשי חוטים, אתּ בשזירה ואני בתפירה… שומעת אַת, היאך הרוח נובח במעשנה. כסבור הוא שאני ירא מפניו. גִירָא78 בעיניו! אברהמ’ל לא איש ויִתְיָרֵא. אומרים, הקדוש-ברוך-הוא בוכה. שומעת אַת היאך הוא שופך דמעות. למה הוא בוכה, גיטל, אינך יודעת?

− לך ושאלהו! – אומרת גיטל כשהיא יושבת אצל הדלפקי.

− גדוּלה שלי, הרי אמרתי לך, שאין אני הולך בלעדיך… אֵי, שוב את מנמנמת? פּוּף! שמעי, שמעי: בחדר-הבשול הַתִּקְרָה מטפטפת טיף-טיף-נִים… מה העמדת שם מתחת: עֲרֵבָה79 או קערת כסף-אחת?

− מוטב שתעבוד את עבודתך ואל תשעה בדברי הבל…

− לא, אשתי, שמעי, שמעי! טיף-טיף-טיף, טם-טם-טם, טי-טי-טי-טי, טא-טא-טא… שמעי, שמעי, זוגתי, חייך, הרי “מוזיקה” היא זו… הטי אזנך ושמעי יפה…

טיִף-טִיף, טִיף-טִיף

מִן הֶחָצֵר אֶל הַבִּיב80,

מִן הַבִּיב הַסַנְדָּל צָף,

צָף−וְעַד הַיּום לֹא שָׁב.


וגיטל כופלת עמו מתוך אנחה:

צָף−וְעַד הַיּוֹם לֹא שָׁב…


ומיד אברהמ’ל חוזר לשירו יחידי:

אָח, סַנְדָּלִי, סַנְדָּל יָשָׁן,

סַנְדָל מָעוּך, בֶּן-מַרְצֵעַ,

היֵכָן אַתָּה מוּטָל עַכְשָׁו? –

מִי יוֹדֵעַ, מִי יוֹדֵעַ…


וגיטלה חוזרת ביגון רב:

מִי יוֹדֵעַ, מִי יוֹדֵעַ…

ושוב מוסיף אברהמ’ל יחידי:

אֶפְשַׁר מוּטָל הוּא בְאַשְׁפָּה,

בּוֹדֵד מוּטָל שָׁם וּמְיֻתָּר,

אוֹ מִתּוֹךְ הָאַשְׁפָּה, אֶפְשָׁר,

כְּבָר הֱרִימוֹ הַסְמַרְטוּטָר81


וגיטלה חוזרת וכופלת את החרוז האחרון כשהיא מנוחמת קצת ושוחקת מתוך עינים מנצנצות:

… אֶפְשָר

כְּבָר הֱרִימוֹ הַסְמַרְטוּטָר!

− אי, גיטלה, שַטְיָתִי, יונתי, כבשתי וחולדתי−הרי מרגליות קטנות נוצצות בין ריסי עיניך… מה זאת? אין זה אלא מעשה ב“סנדל ישן” ואַת בוכה ושוחקת… אי, אשה. –ואברהמ’ל בעצמו העביר אגודל מְזוּפָף82 על עינו.

− זַמֵּר, זמר, בעלי, “אימתי מזמר יהודי?”−אומרת גיטל באנחה.

− “כשאין לו לחם” – נענה אברהמ’ל תיכף כשהוא תוקע סְמַרְמְרִים בסוּלַיִם83 ומַקִּיש עליהם בפטיש.

− אבל מחר, בעלי?

− אבל מחר, זוגתי?

− הלוַאי, בכל יום כך, בעלי!

− הלואי, זוגתי, מתוך פיך לתוך אזניו של הקדוש-ברוך-הוא, ואמרי אמן!

− אמן, אב רחום! יהי רצון שמהלילה הזה ואילך יתרומם מזלנו, רב לנו…

− אַי, וַי! וכי מה אַת חסרה עמי, זוגתי? אפשר אין בעלך אדם מהוגן84 והוא מבַזְבֵּז85 לשִכְּרות תרפ"ט רוּבּל ליום?… או אפשר עקרה אַת, חס ושלום, ואין לך וְלָדוֹת86?… הואיל וכך−מה הרעש, זוגתי? אלא – כך דרכן של נשים: בַּכְיָנִיוֹת הן… מַכִּיר אני בכן, מכיר ומכיר! זכורה את, זוגתי, אף ביום חתונתנו היית בוכיה…

− נזכר פתאם מעשה בסַבְתָא בימי בתוליה…

− אַי-אַי-אַי, וכי כמה שנים עברו מאז? הרף-עין: שנים שש עשרה, כמדומה, או שבע עשרה… וכאִלו ביום אתמול היה הדבר. הנה אַת עומדת לְפָנַי ודמעותיך על לחייך הסמוקות87 מחלפותיך סתוּרוֹת88, עיניך מושפלות, ואת מתבַּיֶשֶת… כשנכנסתי לכסות את ראשך בהִינוּמָא89 והבַּדְחָן הכריז: “החתן הולך”! –זכורה את− היית מכסה את פניך בשתי ידיך, ובעד סִדְקֵי90 האצבעות היית סוקֶרֶת91 בי סקירה גנובה… כסבורה אַתּ, שלא הרגשתי בדבר? אֵי רמאית; מבין ומבין אני ב“ספר רפואות”… אח, טובים היו הימים ההם, זוגתי? ואף-על-פי-כן היית בוכה? אפשר תּוהָה92 היית על השִדוך והמִקָח93 מקח שטות? אמרי נא אַת!

− מה שעשוי94 עשוי ואין להשיב, בעלי.

− והרי על דא קא בָכֵינָא95. אלמלא הייתי יכול להשיב – אפשר הייתי מוצא לי עוד איזה “בַּעלָן”96

− פש… מי טפש יתן עכשו במחירך אפילו שלש פרוטות…

− כל כך מכוער אני? היכן האֶסְפַּקְלַרְיָא97… מזלך גרם, שאין בביתנו אספקלריא… לולא זאת…

− לולא זאת?

− היתה האספקלריא מוכיחה לך, שדוברת שקרים אַת.

− וכי אמרתי שאתה מכוער?…

− אם כן הריני נאה!

− אף לא נאה! − אומרת גיטל בגחוך.

− ומה אני, אם לא זה אף לא זה?

− קבצן אתה!

− חַ-חַ-חַא! ואת מה, אם אני קבצן?

− אָנא הניחה לי, מוטב שתמהר לעבוד; כמדומה שהגיעה כבר השעה החמישית.

− אי אשתי, הבהילות98 למה? אץ בידים—שוברים לו השִנים. יודעת אַת, החליקי אַת עקבו של מגף זה, ואני אמהר להתקין את השני. ו“אך שמח”, זוגתי, כמו שנאמר… יודעת את מה שנאמר? עוד מעט ואומַר לך, אבל הכיני את פיך הקטן, צפּורי, וצפצפי אחרי, בחשאי, בחשאי… נו, מוכנת את? עַנִי אחרי

דָּל שָׂמֵחַ אָנִי,

טוֹב עָלַי הַלֵּב –

רֵד לַנֶּקֶב, סְמַרְמַר,

עָמֹק רֵד וָשֵׁב.


גיטל אוחזת על ברכיה את הסנדל הָפוך ומחליקה את עקבו התחתון, אברהמ’ל נוקב נַקְבוּבִיות99 בשני, כשהוא נשען כל פעם בלוח לבו על ידו הרוצעת במרצע. הוא מתחיל לקבוע את הסמרמרים, קובע ומנקש בפטיש, מנקש ומזמר:

רְדוּ, סְמַרְמָרִים. רֵדוּ,

רְדוּ לְתוֹךְ הַחוֹרִין;

אַחַר – תָּם וְנִשְלָם –

וַאֲנִי בֶּן-חוֹרִין100

וַאֲנִי בֶּן חוֹרִין.


אָח-טִי, טִי-טַם, טַם-טַם

טִי-טַם-טִי, הֶאָח!

רֵד לַנֶּקֶב, סְמַרְמַר.

וּפַטִּישִׁי−הָךְ.

וּפַטִּישִׁי−הָךְ!

_______


 

III…    🔗

גיטל כבר שבה למטתה והיא ישֵׁנה ומשמיעה קול נחרה בלחש. אברהמ’ל יושב והוא כשִׁכור, שמורות עיניו מתדבקות, ראשו כבד עליו, באזניו קול רעש, צלצול, והוא עובד בעצלתים, עיף ויגע, כשהוא מנהם דבר-מה בלחש מתוך החוטם. והנה הוא פוסק מעבודתו… ראשו נופל על חזהו, ידיו מושפלות לאט-לאט לצדדים. המַגָּף נופל לארץ…

… הוא הולך כבר ונושא את המגפים לבעליהם… יוצא לחוץ, חשך ואפלה…

− אַ-הַא, מצאתיך! –שומע הוא קול סמוך101 לו. והנהו מרגיש שאחד תופסו בצוארו… רוצה הוא לצעוק ואינו יכול.

− אני שִׂימְקה! שימקה התלוי!… קורא הקול לתוך אזניו – כל הלילה אני בוכה מתחת לחלונך ואין אתה מניח לי לְהִכָּנס… הַמְתֵּן! 102 המתן!—ושימקה עולה ורוכב על ערפו, מַצליף103 עליו בשוט וקורא: רוּצָה! והוא, אברהמ’ל רץ, רץ, רץ על פני בִצוֹת ואגמי-מים−ושימקה מצליף, מצליף בשוטו. אברהמ’ל מרגיש כאב בכתפיו. נדמה לו, שראשו עומד להִתָּלֵש. כך כבד עליו משאו של שימקה. הוא כופפו עד לארץ… כבר מרגיש הוא, שחוטמו מתחכך בדבר-מה, כעין אבן… רוצה הוא לצעוק, אבל שימקה סותם את פיו עד שקרוב הוא להחנק, מצליף עליו וקורא: רוּצָה! רוּצָה! – והוא רץ. ופתאם הוא מתחיל לעופף על פני גנות, הרים ויערות, ומגפיו של חיים השואב אף הם מעופפים כשני עורבים. שימקה שורק וצועק כאִלו הוא קורא אליו את מי-שהוא… והנה מרחפת לקראתו יֶנטה המלַחשת רכובה על מגרפה וצוחקת, כשהיא משַרְבֶבֶת104 לשון ארוכה… יֶנטה, יֶנטה, − מנסה אברהמ’ל לקרוא, אבל אינו יכול לקרוא בקול… רוצה הוא לנופף ידו אליה ואינו יכול. שימקה מעיק ראשו למטה וברגליו לְפָתוֹ כמו במלקחים והוא, אברהמ’ל אינו יכול להניע אבר… והנה נדמה לו, שהוא נופל למטה והוקל לו, והוא רוצה לפתוח את פיו ולהוציא קול−ושימקה טופחו105 באיזה דבר על חוטמו…

− אוי!—צעק אברהמ’ל ונעור… כמטורף106 הסתכל סביבותיו לכל עבר, טוף! – הוא רוקק ואומר−לעזאזל!–ומתחיל למשש בידים על הדלפקי, כאילו הוא מחפש ואינו יודע בעצמו מה. הוא מגביה את המגף מן הארץ ומתחיל לעבוד, אבל הוא עובד לאט, בעצלתים. בקושי הוא מֵזִיז107 את ידיו… הוא מהרהר108 בחלומו ועיניו מתחילות להֵעָצם והוא מתעורר, עובד קצת וחוזר חֲלִילָה109. הוא משתדל להבריח מפניו את השֵׁנה, משפשף את עיניו, עומד ופוסע כמה פסיעות על פני הבית, מתמודד ומפהק וחוזר ויושב. הוא מקטר פּפּירוּסא ומתנער. החלום הולך ומתנדף ממחו… הוא מביט אל המטה ואומר בלחש:

− ישנה אַת, גיטלי.

גיטל שותקת.

ואברהמ’ל חוזר לשקוד על עבודתו בכח חדש ובזריזות יתרה, כשהוא כפוף על מגָפיו, מתנועע אילך ואילך. בבית דממה; אפילו הצרצר נשתתק. ש-ש-ש… לא נשמע רק קול שפִשוף הַמַגְרֵדָה110 על גבי תחתיותם של המגפים. המלאכה הולכת ומתקרבת לִגְמָר בזריזות. תאות השֵנה סרה מעל אברהמ’ל אבל הכתפים והמתנים−או כמה כואבות הן. כאילו עשרה פּוּד משא מוטלים על גבו…

אברהמ’ל הרים ראשו: לאורך התְּריס, בתוך הסֶדֶק111, נמתחה רצועת תכלת דקה. “הלבין המזרח” – אמר אברהמ’ל, ומיד עמד והתמודד מתוך פהוק רחב ופתח את התריס הפנימי. השלהבת הקטנה שבעֲשָשִית נתביְְשה ואספה אורה הלקוי והחוֹלָנִי. “פו”! – נפח בה אברהמ’ל וכבתה.

עין החדר וחללו הפך אמוץ, מעין אוירו של לפנות-בקר מעונָן ומעורְפָּל112. העולם מבחוץ עדין שותק. הרקיע מעוטף סמרטוטי-עבים והגשם טורד ומטפטף בעצלתים, לאט-לאט, טפות רחוקות זו מזו. מול החלון, אצל ביתה של שלומית, עומדת פרה תחת גג התבן סמוך לכותל וראשה מוטה, כזו שדאגה גדולה בלבה.

והאויר בבית הולך ומתבַּהֵר113 קצת, אבל עדין דממה ועוצב שרויים בו, כמו בבית-הקברות ביום סתיו…

− נו, יתגדל ויתברך שמֵיה דְר' זרח−חֲסַל! 114 – אמר אברהמ’ל כשהוא קם מספסלו.

הוא אוחז את זוג המגפים מתוקנים בידיו. מחליקם, מְיַשְרָם, מושכם ומְקַנְחָם בְשַרְוָלוֹ, מעמידם ומיד חוזר ונוטלם. מגביהם בשתי אזניהם למעלה, שוב מקנחם בשרולו, מושך פַגְתָּא115 אחת באצבעותיו, מושך את השניה, את שתיהן ביחד. מהפכם, מסתכל בשולַיִם, מַשְוֶה אותם זה לזה ומעמידם על החלון, מתרחק אחורנית, כשהוא מלחש דבר, ומביט אליהם מרחוק אם עומדים הם מכֻונים. הוא גוחך ולובש גְלִימָה116 ישנה, שחוּקה117 וטלואה, נוטל את המגפים וצוררם במטלית118 ומכניסם מתחת לגלימתו, נגש אל המטה, מביט אל גיטל, אל התינוקות, מיטיב לכסותם ויוצא כשהוא מדבר אל עצמו בלשון סַגֵי-נְהור119, כדרכו:

− אויר נאה, ביהדותי.

הוא כפף את עצמו כאגמון, את הגלימה הגביה מעל לראשו והיה נראה כקטן, גִבֵּן, בלי קְלַסְתֵּר120 פנים, ורק שתי רגלים ארוכות הולכות ופוסעות וגובלות121 בטיט…

הגשם שוטף ועל פני האגמים הקטנים עולים בַּעבּוּעים… הגשם מנפצם ומיד מבַצְבְּצים122 אחרים במקומם. בתעלות ובִיבִין זורמים המים העכורים ברעש וזעף ונושאים עמם: תבן, קִסְמֵי123 עצים ופחמים. הנה באמצע התעלה עמוד קטן וגֶבֶב124 של תבן נתעכב אצלו. המים זורמים מן הצדדים, סְחוֹר סְחוֹר סְחוֹר125, כאילו מתכַונים להמנע מפגיעה עם הגבב של התבן. הבתים עומדים כעולים מן הרחצה. הגגות דולפים ושותְתִים126 מים דלוחים. מכל לבֵנה ולבנה נמשכים והולכים קִלוּחים127 קטנים, כעין מַקְדְחוֹת דקים של זכוכית, ועושים להם על הקרקע חֲריצים128 מיוחדים. כל לבנה שופכת לה מים לתוך חריץ שלה. מתוך החריצים מתלכדים המים לזרם אחד ושוטף בעֹז לתוך התְּעָלָה…

ברחוב דממה. עדין אין נפש חיה נראית. השוטר לבדו משוטט בגלימתו על פני הגשרים. זוג של חזירים עבים ושמנים מחַטטים129 בחרטומיהם בבצה גדולה. הגשם שוטף ואברהמ’ל צועד כשהוא מַתִּיז130 רפש ברגליו.

− בִּצה טפוּשה, אני לש אותה, דש בסנדלי המלוכלכים, דורסָהּ ודוחקה – והיא מוצצת את סנדלי, כאילו הם ממתקים… – מהרהר אברהמ’ל על פי דרכו, כשהוא הולך כפוף לארץ – אני לש עיסה… רב לך, שר של מים, גָדַשת131 קצת את הסאה. הוספת מים – הוסיפה קמח.

− סוף, עֲמוד – אומר הוא כשקרב אל ביתו של חיים וטבּח על תריס-החלון − רואה אתה בלק בן צפור זה! הוא ישן עוד. אַי, עמוד ר' חיים! הנהר דולק, צריכים למים, מגפים כבר יש לך!

− תיכף, תיכף. מי שם? – נשמע מבפנים קול גס כנהם דוב תיכף לדפיקה הראשונה.

− אני הוא, ר' חיים, פְתַח!

− מי שם? אתה? בוא, הכנס – אמר חיים כשפתח את הדלת.

− בקר טוב לך ר' חיים! עדין אתה ישן? אי, ר' חיים, זריז אני ממך. ראה! כליתי את המלאכה והבאתיה ל“מזל-ברכה”.

− טוב, טוב – משיב חיים כשהוא נותן עליו בקושי את בגדיו.

− אבל המגפים, ר' חיים, הם מגפים כמה שנאמר: “אשר לא “מַגָפוּ” אבותינו”. הלואי בריאות – והם יְבַלו אותך. רואה אתה עור זה מהו? אדרבה, משְמְשֵהוּ נא בידך.

חיים בודק את המגפים.

− איני חושש. מַעֵך ומַשְמֵש ככל אַוַת נפשך. איני מתיָרא ממך… עור רך ויפה, הלואי ויהא כך מזלי יפה… רואה אתה? משמש ומשמש, קמוט, מְתַח, מְעַך ועשה בם כרצונך: המַגָּפים הם ברזל ממש; רשאי אתה לדרוס132 בהם על מסמרים!… איני מתירא ממך… זוג נפלא… טול ונעול. בשעה טובה ומוצלחת. אני, כשאני עושה – עושה אני. מבין אתה? כִדְאָמְרֵי אִנְשֵי133: מה שעושין יהא עשוי, לא כך?… אין רע, ר' חיים; רַשָאי134 אתה, במחילה, להוסיף עוד חצי רובל… אין רע. רואה אתה את זוג פרסות הללו? בדוק, בדוק, מה איכפת לי… כדאמרי אנשי: כשהסחורה משובחה, אני ישן לי במנוחה… שלש שורות של מסמרים… רואה אתה אם לאו? כל בית-גְנָזַי135 הכנסתי לתוך מגפיך… וכדאמרי אנשי: הכל תלוי במזל. הריוח שיעלה לי מזה – לשונאַי ולשונאיך. אלא מאי? אֲוַתֵּר מִשֶלִי. וכדאמרי אנשי: סָבַר וקִבֵּל136; פחוּת דינר, יתר דינר… בשעות הרעות הללו אין מדקדקין במקח. קום נא ונעול, בשעה טובה! יש לך מטלית נקיה?

− סוסְיָא-הינדא! שומעת אַת אם לאו? היכן את? הלא רואה אַת! הביאי את המטליות – קרא חיים בקול לאשתו, אבל לא בכעס, כאילו היה אומר לה “בקר טוב”.

סוסיא-הינדא, שעמדה בשביסה ובלא קוּפטה, הציצה באֲלַכְסוֹן137 לצד חיים ויצאה מן הבית, כשהיא מקללת בלחש. ותיכף חזרה ושתי סחבות גסות וארוכות בידיה.

− אָ, אָ, סחבות מהוגנות – אומר אברהמ’ל כשהוא מסתכל בגל הסמרטוטין – נעַל נא, אבל הימנית קודמת. ברגלו הימנית הולך גם החתן אל תחת החופה, יודע אתה? הנועל זוג חדש דומה לחתן… אתה ר' חיים, דומה עכְשָו לחתן… כמו שאומר הכתוב: חתן דומה לכלב… יודע אתה פירוש הדברים? נא, הַידא, בשעה טובה ומוצלחת – נעַל!

חיים נוטל מטלית גדולה, מפַשֵט אותה ומיַשרה וכורכה על רגלו כעשר פעמים ומתחיל נועל את הסנדל; אברהמ’ל מסייע לו וסוסיא-הינדא עומדת בידים משולבות על כרסה ומתבוננת.

− עֶ, עֶ, הרגל נכנסת בקושי, אַחָא! – אומר חיים כשהוא נופח ונושם מתוכו.

− אין דבר, רבי חיים, דְחוֹק, דחוֹק! הדבר נראה לך כך, דחוק, אַל תחוס עינך.

− לא, אינו עולה, פא−א! אינו עולה, אחא! – מתאנח חיים.

− חלוץ נא – אומר אברהמ’ל בצער, הוא משתטח על הארץ, חולץ את המגפים מעל רגליו של חיים, מהפך138 את המגף, מושכו בידיו ואומר:

− נו, רבי חיים, עכשו יהא עולה, אבל משוך בחכמה!

חיים דוחק את הרגל לתוך המנעל.

− עמוד על הארץ, אפשר יעלה יפה – מיעצת סוסיה-הינדא.

− נו, אַתּ מה? לכי לך! אין זה עסק שלךְ – מתרגז חיים ולחייו נעשות נפוחות, צהובות, כשתי לביבות ממולאות – פאַ! המגף דָחוק, אינו עולה – אומר הוא – אָ, פושע-ישראל, גדולים אמרתי לך, והיית צריך לעשות גדולים.

− דְחוק, דחוק, ר' חיים, הרי עולה! אך עמוד נא!… כך!… רַקַע ברגליך!… כך!… עוד, עוד! נוּ?

− נוּ, מה נוּ?… הרי רואה אתה שאינו עולה−לכל הרוחות!

− הרי כרכת על רגליך הר של סמרטוטין, מי היה יכול לדעת?…

− אֶ, פּושע-ישראל! סמרטוטין, אומר הוא, ואלא מה? הרי החרף ממשמש ובא. אם אמרתי לך גדולים – מה אתה מושך? הרי רואה אתה, אינו עולה! שָחֹט שְחָטַנִי, הפושע. מה אעשה עתה? לשבת בית… לך והיה סומך עצמך על נבל כזה!

− הס, רבי חיים, נַס במטלית דקה… מי היה יכול לשער?… כמדומה, גדולים דַיָם, שתי חביות…. ראה הוספתי על המדה.

− מה לי מִדָה-שְמִדָה, כשהרגל אינה נכנסת. הו, פושע-ישראל! שחוט שחטני, לך ושכור לך פועל ליום.

− מה אתה סח, רבי חיים, האלהים עמך!… הסנדלים טובים לך, רק כורך היית ביותר…

− תבלעך האדמה! נבל שכמותך! עוד לו פֶה; מטליא אתה ולא סנדלר, צא! איני רוצה לדעת אותך. שחוט שחטני!

− הריני נוטל את המנעלים והולך לי, ר' חיים השואב, ביהדותי, הרי אני נוטלם והולך לי… ראה שלא תתחרט! אומר אברהמ’ל מן הלב בגחוך מעוֹקם על פניו ונוטל את המגפים.

− לך לכל הרוחות, נבל שכמותך, לך!

− נו, יהא כך… שנה טובה לךָ עם תשעים ותשע צפיחיות בדבש מְלֹא-לוגמיךְ139! – אמר אברהם ויצא מן הבית.

− הלכתי לטול ארבעה וחוזר לביתי בשנים… עבדתי כל הלילה עם אשתי… נו – מדבר הוא אל נפשו בדרך הלוכו בחוץ – אָח, אֵלי, אֵלי, קוּקוּ! עושה אתה אותי לדוב, גוזר עלי לצאת במחולות−ולחם לאכול אין אתה נותן. מה יהא בסוף? וכי טוב כך, אַ?… הס, הס, אברהמ’ל, מַעֵט בטענות והרבה במעשים! מהר ולך לשמח את לב האשה וילדיה!

שוב כפף ראשו כאגמון כשהסנדלים תחת גלימתו ושוב הרחיבו רגליו את צעדיהן כשהוא גובל את הבצה.

מן הרקיע האמוץ והנפוח מסתננות טפות דקות וקרות על הבצה ואברהמ’ל הולך וגובל… התריסין של הבתים כבר נפתחו והחלונות מציצים כעינים דומעות.

ברחוב נראים בני-אדם יחידים, זה בסוכך וזה בלא סוכךְ, הגשרים שטופים ומודחים כדף של “לוקשין” בערבי-פסחים.

− הֵא, זוגתי, הרי לך מנעלים, מעות אחר כך, עדיין הן על האָבנָיִם – אמר אברהמ’ל כשנכנס לביתו והטיל את המגפים לארץ.

− מה?… כיצד?… – מציצה עליו גיטל בעינים מפוחדות ופתוחות לרוָחָה.

− למה אַתּ מסתַּכּלת בי כך?… הסו, ממזרים! ביום השבת על יד השלחן תזמרו לי את זמירותיכם! – גוער אברהמ’ל בתינוקות, שהיו מקיפים את האם ובוכים.

− מה זאת? אלו מה הם? – שואלת גיטל ומתבוננת בזוג המגפים.

− אי, זוגתי, את מלאכת עצמךְ אין אַת מַכֶּרֶת… דָחוּק, זוגתי, דָחוק!…

− מה דחוק? אוי לי על שברי. הוא משך את ידיו מן “הזוג”? – שואלת גיטל כשהיא פורשת כפיה.

− דָחוּק, זוגתי. אני בעצמי נטלתי אותם חזרה!

− לאדמה! מה אתה מדבר בקר-רוח, אוי לי ואוי לנפשי, שמע נא שמע! – קוראת גיטל ומראה על התינוקות הבוכים.

− הסי, אל תקללי, זוגתי, לא אני אומר, שהזוג דחוק, אלא הוא אומר כך.

− מה דחוק? דַבר בשפה ברורה, מְרֵרָתִי כמעט שתִתְפַּקַּע והוא… אוי ואבוי לי!

− מה את140 מבקשת ממני, הא? מה? מה?… סרקי את בשרי, סרקי!… קרעי, נשכי!… – צועק אברהמ’ל כשהוא חוטף את הסכין מעל הדלפקי…

והתינוקות צועקים בקולות שונים. גיטל כמטורפת, עומדת במקומה וסוקרת בעיניה כנבהלה.

− מה את מבקשת מעמי? מה?… – צועק אברהמ’ל כשהוא זורק את הסכין מידו−יכנס הרוח באביו! הוא כָרַך שק שלם על רגלו וטוען “דחוק”. יהא דֹחַק לו בגרונו!

− נו, ואתה היית שותק, אוי לי ואבוי! לילה כזה… – קוראת גיטל בבכי.

− שותק, היא אומרת… אמרתי לו ואמרתי כהאי לישנא141: מוטב לך, ממזר, שתוליך שֵדים לשְמד ולא מים; מלאכה זו היא נקיה יותר מדי בשבילך… נו, המעט ממך, ומה אַת רוצה עוד?

− אוי ואבוי לך ולי – אומרת גיטל, כשהיא מגרשת מפניה את התינוקות.

− הסי, רב לך, זוגתי אל תדאגי, הרי רואה אַת שזה רצונו של הקדוש-ברוך-הוא שאהיה לאיש סוחר. לא נאה לו שאני, אברהמ’ל, אהיה סנדלר. כנראה, זכות-אבות עמדה בזה… ובכן המתיני, אל תדאגי. הריני נעשה סוחר והולך לי אל השוק למכרם…

− אוי לך ואבוי לשנותיך ולתגרנות142 שלך. מה יתנו לך שם במחירם?

− כַּלֵּך לך, זוגתי, אין את מבינה מה טיבו של השוק. בשוק אפשר שיתרחש143 גם נס. אין רק לדאוג ולהתעצב. בטחון, גיטלי, בטחון – כך דברו של סוחר. וכמו שאת אומרת: הסוחר דָץ, חזק ואמָץ!

− אוי אוי, טול אותם מעמי, קרובה אני להתעלף – צועקת גיטל כשהיא מגרשת מפניה את התינוקות הבוכים.

− זמרו, ילדים, זמרו בקול, רֵד הגשם, רֵד ונזול – ויהא הקש בזול!…

− או ואבוי לי, אללי לי – התיפחה גיטל.

− נו, ברכיני, זוגתי, אני הולך… היכן קנה-המדה, הפנקס! האַמה? הרי סוחר אני בעולם, האַ? זמרו תינוקות, זמרו! ותשַמחו את לב אמכם עד שיחזור אבא מן היריד. אבל אכילה – חס וחלילה, היום אסור לאכול עד שיבוא אבא, אלהים יענוש… גיטל, טלי לפי שעה אצל שלומית עוד חצי ככר144, מִסְתָּמָא אביא בידי מזומנים! – אומר אברהם בלחש, כשהוא נוטל את הסנדלים ויוצא.




  1. דופק  ↩

  2. שחזקה עליו תאותו.  ↩

  3. כורת ודופק.  ↩

  4. נותן לב.  ↩

  5. בכונה והתעמקות.  ↩

  6. שיש בה צורך.  ↩

  7. נטיפות.  ↩

  8. מכסה ברזל בחור שבארובת–עשן.  ↩

  9. המוכה, הגרוע והכהה.  ↩

  10. שלחן העבודה.  ↩

  11. תופרי נעלים.  ↩

  12. כלי תשמיש ועבודה.  ↩

  13. ספה.  ↩

  14. דפוסי–רגל של עץ.  ↩

  15. סחבות.  ↩

  16. ועוד.  ↩

  17. הכהה.  ↩

  18. נאה, יפה.  ↩

  19. מבוא הבית.  ↩

  20. הא לך.  ↩

  21. שוטה.  ↩

  22. לח.  ↩

  23. אצילת–ידו.  ↩

  24. סנדלים גבוהים.  ↩

  25. מרבה.  ↩

  26. ומשליך.  ↩

  27. מעילו.  ↩

  28. חגורה של אומן ובעל–מלאכה בעבודתו.  ↩

  29. לשון רקיקה,כזו של המכין ידיו בזריזות לעבודה.  ↩

  30. מדברת.  ↩

  31. בעל–מלאכה מהיר.  ↩

  32. בלאט.  ↩

  33. חושבת.  ↩

  34. עשוי.  ↩

  35. קצת.  ↩

  36. מבינה.  ↩

  37. קצב שכר.  ↩

  38. יותר.  ↩

  39. נסתרת בלב.  ↩

  40. צועד.  ↩

  41. ילדים.  ↩

  42. כנגד.  ↩

  43. מתחונן.  ↩

  44. גערה.  ↩

  45. יפה, טוב.  ↩

  46. זמן.  ↩

  47. צר.  ↩

  48. דלת–מגן.  ↩

  49. דלת קטנה.  ↩

  50. מעבירם.  ↩

  51. “מוציאים” במקור, צ"ל מוציאם – הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  52. הנה והנה.  ↩

  53. שוכנת  ↩

  54. חושב.  ↩

  55. במורה–השעות.  ↩

  56. לוח–המספרים.  ↩

  57. שרביט התלוי בשעון ומתנועע הנה והנה.  ↩

  58. מתנה שנותנים קרואי החתונה לחתן.  ↩

  59. לועג.  ↩

  60. לך–לך, כלה ולך.  ↩

  61. במקור נדפס בטעות“כשהוא”.  ↩

  62. פותחת פה מתוך עיפוּת ותאות שינה.  ↩

  63. אעזור.  ↩

  64. במקור נדפס בטעות: “שאתה”.  ↩

  65. חתולי.  ↩

  66. אחרי אשר, אם.  ↩

  67. מסמרים קטנים של עץ.  ↩

  68. “ממצרים ועד הנה ושם נאמר” הוא סיום שגור שחוזר ונשנה לאחר כל פזמון של “סליחות”.  ↩

  69. מחמצת–חלב.  ↩

  70. במקור המילה מחוקה  ↩

  71. עוד מילה מחוקה  ↩

  72. שוכנת.  ↩

  73. בלתי נקי.  ↩

  74. בשירו החוזר ונשנה תמיד באופן אחד.  ↩

  75. ברזל חלק שמחליקים בו בגדים.  ↩

  76. רחיצת.  ↩

  77. לעזור.  ↩

  78. חץ.  ↩

  79. כלי עץ כעין שוקת.  ↩

  80. תעלה לשופכין.  ↩

  81. מלקט סחבות.  ↩

  82. מזופת, מלוכלך בזפת.  ↩

  83. בתחתיות הסנגל.  ↩

  84. חשוב.  ↩

  85. מפזר כסף.  ↩

  86. ילדים.  ↩

  87. האדומות.  ↩

  88. פרועות.  ↩

  89. בצעיף.  ↩

  90. בקיעי.  ↩

  91. מביטה.  ↩

  92. מתחרטת.  ↩

  93. הקנין.  ↩

  94. “שעשיו” במקור, צ“ל שעשוי – הערת פב”י.  ↩

  95. על זה אני בוכה.  ↩

  96. קופצים, איש שחושק בדבר.  ↩

  97. ראי.  ↩

  98. החפזון.  ↩

  99. נקבים קטנים.  ↩

  100. חפשי.  ↩

  101. קרוב.  ↩

  102. חכה.  ↩

  103. מכה, מלקה.  ↩

  104. מארכת.  ↩

  105. מכהו.  ↩

  106. כמשוגע.  ↩

  107. מניע.  ↩

  108. חושב.  ↩

  109. עוד הפעם, סביב סביב.  ↩

  110. כלי ברזל בעל פיפיות וחריצים שמשפשפין ומגרדין בו.  ↩

  111. בקיע.  ↩

  112. ערפלי.  ↩

  113. נעשה בהיר.  ↩

  114. סוף.  ↩

  115. חלק העור העליון בסנדל.  ↩

  116. מעיל.  ↩

  117. בלויה, מעוכה.  ↩

  118. חתיכת אריג, סמרטוט.  ↩

  119. אומר כך ומכוון על ההפך.  ↩

  120. צורה, דמות.  ↩

  121. לשות.  ↩

  122. קופצים ויוצאים.  ↩

  123. שבבים, כפיסים.  ↩

  124. צרור.  ↩

  125. סביב וסביב.  ↩

  126. נוטפים.  ↩

  127. נזילות.  ↩

  128. תעלות דקות.  ↩

  129. חופרים.  ↩

  130. זורק.  ↩

  131. הרבית יותר מדי.  ↩

  132. לדרוך.  ↩

  133. כמו שאומרין הבריות.  ↩

  134. יכול.  ↩

  135. אוצרותי.  ↩

  136. התבונן בדבר וקבל על עצמו, כלומר, כיון שקבל אדם על עצמו ברצון ובמחשבה תחלה לעשות דבר – חיב לעשותה.  ↩

  137. בעקלתון.  ↩

  138. “מחפך” במקור, צ“ל מהפך – הערת פב”י.  ↩

  139. לחייך.  ↩

  140. “אתה” במקור, צ“ל את – הערת פב”י.  ↩

  141. כלשון הזו.  ↩

  142. ולמסחר.  ↩

  143. שיארע, יקרה.  ↩

  144. במקור נדפס בטעות: “כבר”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!