המאמר הזה הוא פרק אחרון מן החוברת ‘עברית ולעזים’

כאלף ושש מאות שנה או יותר, לא היה בעולם ציבור עברי, שלשונו בדיבור הטבעי, הרגיל, בכל ענייני החיים יום־יום היא עברית. למן היום שנסתלקה האם העברייה האחרונה מארץ ישראל לא היה ציבור בעולם, שאם תדבר עברית לילדה, שתמלל לו עברית, שתשעשעהו בעברית, שתשיר לו עברית, שתגער בו בעברית, שילדים ישחקו בעברית, שבחור ילחש אהבה באזני נערה בעברית. בימי הגאונים צץ איש אחד שקרא עצמו אלדד הדני ויספר כי הוא בא מעבר לנהר סמבטיון ששם יושבים בני משה ולהם ממלכה עצומה והם מדברים כולם בלשון הקודש. והוא בעצמו דיבר כל דבריו בעברית, והלשון היתה שגורה בפיו ובתוך דבריו השתמש בקצת מלים שאינן לא במקרא ולא בתלמוד ובמדרשים, ויאמר כי אלה המלים שגורות בפי בני משה. אך אחרי כל החקירות הרבות של החכמים נתברר הדבר, כי זה אלדד הדני היה בדאי. ושכל ענין בני משה לא היה ולא נברא אלא הוא בדה הכל, וגם כל עניין של ציבור מדבר עברית בדה וכמו כן בדה את המלים שאמר שבני משה משתמשים בהן, קצתן לקח מלשון ערבית וקצת בדה מעיקרן. מאות ומאות בשנים שימשה הלשון העברית ברוב תפוצות הגולה פחות או יותר בתור לשון הכתב של הציבורים היהודיים גם בדברים של חול, וכמו־כן בתור לשון משותפת של כל היהודים, שהם היו משתמשים בה כשהיו מזדמנים יחד יהודים בני ארצות מתחלפות¹ מדברים לעזים מתחלפים. אף היו קצת חסידים ואנשי קודש, שלא היו רוצים לדבר דיבור של חול בשבתות וימים טובים, והיו מגמגמים קצת מלים בלשון הקודש לבני הבית בשבתם אל השולחן בשעת הסעודה ויוצא בזה. אבל, במידה שהתגבר רוח הזמן החדש בעולם והיהודים נגררו בכוח התרבות הכללית אל תוך הזרם של החיים החדשים, בה במידה צרו והצטמצמו גבולות הלשון העברית הלוך וצר, הלוך והצטמצם יותר ויותר ברוב תפוצות הגולה. ברוב הארצות התחילו היהודים להשתמש בלשון עם הארץ לא בלבד לדברים שבכתב בענייני חול אלא גם בענייני חכמת ישראל, ואפילו ברוסיה, שה’השכלה' חידשה את נעורי הלשון העברית במידה רבה בתור לשון ספרותית, קמו לה בזמן החדש שתי צרות גם בגבול הספרות. והן: הלשון הרוסית והלעז האשכנזי. מעבר מזה המחנה הרוסי ומעבר מזה המחנה האידישאי התחילו להשתמש לכל דבר שבכתב ושבספרות, מחנה מחנה בלשון הקודש שלו, וכבר ריחפה הסכנה על הלשון העברית שתשתכח גם משארית ישראל של הגולה הרוסית, ותחדל מלהיות גם בכתב כמו ברוב ארצות אירופה, אלמלי לא הקדים הזמן רפואה למכה על־ידי המאורע הגדול בדברי־ימינו, שגרם שבארץ־ישראל שב לתחיה ציבור עברי. ציבור מדבר עברית, שהלשון העברית שבה לתחיה בפיו של הציבור הזה, כזקן כנער, כאיש כאישה, לדברים שבחול כמו לדברים שבקדושה, בכל עניני חיים.

את הפלא הגדולה זה, שאין משלו בדברי ימי עולם, עשה רעיון התחייה הלאומית על אדמת האבות, שנתעורר בלב יחידי סגולה בעמנו זה כארבעים שנה. אבל קצת הכנה לזה נעשה בארץ־ישראל עוד בדורות הקודמים. כי אף־על־פי שהגלות השחורה, האיומה, המיתה בלבות היהודים בגולה הרגש של עם חי טבעי וכל תקווה לגאולה טבעית על־ידי שיבה בהמונים לארץ האבות אבדה מהם, עוד נשאר לוחש בנפשם ניצוץ התשוקה לארץ הקודש, ויחידי סגולה בכל ארצות הגולה היו מסכנים את נפשם בסכנות הדרכים בים וביבשה והיו הולכים ומתיישבים בערי הקודש, אם לא לחיות שם, לפחות כדי למות שם ולהיקבר באדמתה. מעט־מעט נתכוננו שם ציבורים קטנים מבני הגולה מארצות מתחלפות, שכל אחד ואחד מהם הביא אתו את הלעז שלו, וכל אחד ואחד מהם היה דבק בלעז הגלות שלו ולא הזניחו גם על אדמת הקודש של ארץ האבות. ויהיו שם ברבות הימים ציבורים לועזים רבים: ציבור של לעז ספרדי, ציבור של לעז אשכנזי, ציבור של לעז מערבי, גורזי, פרסי, וכיוצא בזה. ואולם מפני שבני ציבור אחד לא היה שומע ומבין את הלעז של הציבורים זולתם, הביא ההכרח של המגע־ומשא בין ציבורים מתחלפים יחד והיו צריכים לדבר זה לזה, ותהי להם לשון הקודש המליצה² ביניהם. ומפני שהיהודים הספרדים התחילו להתיישב בארץ ישראל בפעם האחרונה לפני היהודים האשכנזים ויהיו בתחילה הרבים, והם דיברו בלשון הקודש בהברה הספרדית, נהיתה חברה זו להחברה הכללית בארץ־ישראל בדיבור־פה. כי גם האשכנזים, בתפילה ובקריאה בתורה ובלימוד היו קוראים בהברה אשכנזית. והנה בדיבור־פה, כשהיו מוכרחים לדבר בלשון הקודש ללא־אשכנזי, היו מבטאים את המלים בהברה הספרדית, כמו ששמעו אותם מהספרדים כשדיברו להם. ככה נתהווה בארץ־ישראל ברבות הימים לשון קודש של דיבור־פה, שהיתה מורכבת מהמלים של המקרא וגם של התלמוד והספרים שלאחרי התלמוד, ונקבעו קצת מטבעות של דיבור־חול במנהגי דרך־ארץ וכדומה. בלשון־קודש של דיבור־פה זה לא השתמש איש לא בתוך ביתו, עם בני משפחתו, ואף לא עם שום אדם בתוך הציבור שלו, לא עם אדם בתוך הציבור שלו, לא עם שום אדם שיכול לדבר עמו באיזו לשון אחרת, ובהיות שעל־פי־רוב המגע־והמשא בין ציבור אדם לחברו היה בין גברים ולא בין הנשים, והנשים והילדים שגרו יחד עם בני ציבורים אחרים למדו מהרה את הלשון של אותו הציבור שהיה אז הרוב בארץ, הוא הציבור הספרדי, וידעו רובם לדבר ספרדית. לכן היתה לשון־הקודש של דיבור־פה נהוגה רק אצל האנשים ולא אצל הנשים והטף. ואולם, בין האנשים שהיו משתמשים בלשון הקודש בדיבור־פה היו גם עמי־הארץ, שבקושי ידעו לקרוא את התפילה בספר כהוגן, וגם הם ידעו לדבר בלשון־הקודש, לפחות הדברים היותר פשוטים וידועים לכול.

ויהי לפני כחמש ושלושים שנה³ ויבואו ירושלימה אחדים מהראשונים, שהתחילו בזמן ההוא לחלום את חלום תחיית האומה על אדמת האבות, ושהבינו כי זו התחייה קשורה בתחיית לשון האבות. וכי אומה לועזית על אדמת האבות היא חרפה לאומית וצרה לאומית יותר רעות אפילו מהגלות בעצמה, ויחליטו להשיב את הלשון העברית לתחייה בדיבור־פה. זה היה דבר קשה מאוד להוציאו לפועלו. ‘לשון־הקודש של דיבור’ שמצאו שם היתה להם אמנם לעזרה רבה, ואף־על־פי־כן היו נצרכים מאמצי רוח כמעט למעלה מהטבע כדי להתגבר על כל המעצורים העצומים ועל כל אבני־הנגף אשר פגשו על כל פסיעה ופסיעה. הלשון העברית בעצמה עוד לא היתה עלולה ללשון של דיבור בכל צורכי החיים של ציבור טבעי, מורכב מאנשים, נשים וטף. מפני שהיו חסרות בה מלים, שמות ופעלים, לרבים מהצרכים היותר פשוטים והיותר רגילים בחיי יום־יום. היה צריך להספיק להלשון לפחות המלים היותר נצרכות, ויצירת מלים חדשות היתה בזמן ההוא דבר שלא עלה על דעת אדם ושלא מצא אדם את לבו לעשותו. ומלבד זה קשה היה להתגבר על ההרגל השולט באדם בכל־כך כוח עז, ואפילו אנשים שלהלכה הסכימו כי תחיית הלשון הוא דבר הכרחי בתחיית העם, במעשה לא מצאו די כוח לעזוב את הלשון שהיו רגילים לדבר בה עם בני־ביתם ומכריהם ולהתחיל לדבר עמם פתאום בעברית. ועוד יותר קשה היה לעמוד בפני ליצני הדור, שהיו מלגלגים על מי שדיבר לחברו בעברית אם היתה לשניהם לשון אחרת שיכלו לדבר בה, יהי אחד מהלעזים היהודים או אפילו לשון נכריה, תהי איזו שתהיה. היו אנשים חכמים ונבונים שהסכימו בעצם הדבר, שתחיית הלשון העברית היא תנאי הכרחי לתחיית האומה אלא שחששו, כי הילדים שידברו רק עברית מראשית ילדותם לא יתפתח שכלם כראוי ויהיו שוטים כל ימי חייהם, וידברו על לבן של האמהות הראשונות, שנתרצו לדבר עם ילדיהם רק עברית, שתחוסנה על ילדיהן ולא תעשינה זאת, חלילה, מפני הסכנה שילדיהן יהיו שוטים גמורים חסרי־דעת. ואחרים, גם במחנה הלאומיים בעצמם ומהיותר חשובים שבהם, לא ראו בתחיית הלשון העברית בדיבור־פה חשיבות גדולה והורו הלכה ברבים שאפשר להניח את הדבר לעתיד לבוא. אלה הסיבות החיצוניות הוסיפו עוד יותר קושי להדבר, שהיה גם בלעדי זה קשה מעצם טבעו, אך העובדים הראשונים לא נרתעו לאחוריהם מפני שום מעצור. ומעט־מעט במאמצי־כוח גדולים התגברו על המכשולים. זו אחרי זו קמו משפחות עבריות, שהלשון העברית היתה לשון הדיבור שלהן בכל צורכי החיים, ולאלה המשפחות נולדו ילדים שאוזניהם שמעו מהרגע הראשון לצאתם לאור עולם רק צלצול קול מלים עבריות. החסר בהלשון להשימוש היומי הרגיל התחיל מתמלא במלים שנוצרו מעט־מעט, בבית־הספר לבנים של חברת כל ישראל חברים, שנוסד בזמן ההוא, לקח המנהל⁴ על דעת עצמו, שלא ברשות החברה, מורה מיוחד להלשון העברית וירשה לו לדבר להתלמידים עברית וללמד ‘עברית בעברית’⁵ . ואלה הילדים גדלו בסביבה עברית טהורה, בלי כל תערובת לשון אחרת, ושיחקו ביניהם לבין עצמם רק בעברית. ואותם החכמים והנבונים בעצמם, שחששו כל־כך לשכלם של הילדים העברים שמא לא יתפתח כראוי, ראו כי אלו הילדים הם לא פחות נבונים וחריפים ומלאים חיים מכל הילדים המגודלים בלשונות היותר מפוארות שבעולם. בהמושבות החדשות ייסדה הפקידות גני־ילדים, ובעמל ובהשתדלות רבה עלה הדבר שהפקידים הרשו לטפל בהילדים האלה גם בעברית. וכמו־כן הרשו להמורים בבתי־הספר של המושבות ללמד את התלמידים גם בעברית. ביפו נוסד בית־ספר עברי, שהלשון העברית היתה שלטת בו, בה דיברו המורים להתלמידים ובה לימדו אותם כל הלימודים הרגילים בבית־ספר, ובה היו חייבים התלמידים לדבר ולשחק ביניהם לבין עצמם.

כל זה הלך לאט־לאט, בקושי. כל פסיעה עלתה להעובדים הראשונים בשדה זה בהרבה יגיעה, בהרבה צער, בנפתולים קשים ובמלחמה כבדה. אך לבם לא נפל בקרבם, כי כבר נראו הניצנים הראשונים של פני עבודתם. אז נוסדה בירושלים חברת ‘שפה ברורה’ ששמה לה למטרה לעבוד לתחיית הדיבור בעברית בקרב הקהל. והספרדים היו הראשונים שהתרצו לתת להחברה רשות ויכולת לעבוד בבתי התלמוד־תורה של העדה. נוסד ועד הלשון שקיבל עליו לעבוד עבודה קבועה ומסודרת למלא את החסר עוד בלשון לצורכי השימוש היומי. חברת ‘העזרה’ של יהודי גרמניה התחילה אז לייסד בתי־ספר בארץ־ישראל, ובא־כוחה ראה והבין כי אפשר להשתמש בקנאת הנאמנים לתחיית הלשון ככלי־נשק נגד תחרות בתי־הספר של חברת כל ישראל חברים, שעמדה על דעתה ומיאנה לתת ללשון העברית המקום שדרשו ממנו העובדים לתחיית הלשון, ויציע את הדבר לפני ראשי החברה בברלין ויסכימו על ידו לקבוע את הלשון העברית בגני־הילדים שלהם ובבתי־ספריהם בתור לשון החינוך והלימודים. בינתים נשתחררו המושבות משלטון הפקידים והלשון העברית נהייתה השלטת בכל בתי הספר. במושבות וביפו נתכוננו על־ידי חובבי־ציון בתי־ספר עברים, ואחר כך נתכוננה בה המדרשה העברית הראשונה⁶ ואחריה גם המדרשה העברית בירושלם ובחיפה. ואלפי תלמידים נתחנכו עתה בדיבור העברי וברוח אהבה וחיבה וקנאה עזה ללשון העברית בתור לשון חיה, מדוברת. מספר המשפחות העבריות הלך ורב. בחוצות ירושלם ויפו ושאר ערי מושב ישראל והמושבות נראו ילדים וילדות מפטפטים עברית, משחקים בעברית ורבים ומתקוטטים בעברית, ובחורים ובתולות שׂחים עברית והוגים אהבה בעברית. חלל אווירה של ארץ־ישראל מלא שיח עברי, ומהרי יהודה ואפרים ענתה בת־קול בעברית. נתכוננו בתי־עם שבהם היו נואמים מנאמים⁷ ודורשים דרשות רק בעברית. גם בחנויות ושאר בתי־עסק היו נושאים ונותנים בעברית, ואפילו חנויות של לא־יהודים, גם חנויות של הגרמנים, ראו צורך שיהיה בהן ‘מוכר’ יודע לדבר בעברית, והיו בתים שהמשרתים והמשרתות לא־היהודים למדו לדבר עברית ודיברו עברית, לא בלבד עם בני־הבית כי אם גם עם אזרחים יהודים וגם בחנויות ובשווקים.

ככה נתכונן בארץ־ישראל בימי דור אחד שוב ציבור עברי, מדבר עברית, משתמש בלשון העברית בכל צורכי חייו החומריים והרוחניים, בדיבור־פה ובספרות.

זה הציבור העברי איננו עדיין רב־הכמות, אבל כבר הוכיח זה הציבור את כוחו הרוחני ב’מלחמת הלשון' שנלחם בחברת ה’עזרה' של יהודי גרמניה בשנה האחרונה שלפני המלחמה העולמית הכללית.

כי ראה ראו פתאום ראשי חברת ה’עזרה' של יהודי גרמניה, כי הם טעו בחשבונם ונלכדו בעצמם בתחבולתם, כי מה שהם חשבו קצת למשחק ילדים ואמרו להשתמש בו רק לתחבולת מלחמה נגד בתי־הספר של חברת כל ישראל חברים, עבר את המטרה שהם שמו לו ונהיה לדבר חי הרבה יותר ממה שפיללו ודימו להם לפי מה שהגיד להם בא־כוחם. ראה ראו פתאום, כי בא־כוחם כוחם השיא אותם במשואות־שווא באמרו להם, כי בשחדם את העברים הקנאים בהסברת פנים להלשון העברית בבתי־הספר של ‘העזרה’ החלש, יחלישו את כוח בתי־הספר של חברת כל ישראל חברים העובדת להרחבת הלשון הצרפתית בארץ, ובתי־הספר של ה’עזרה' יהיו למקור הרחבת הלשון הגרמנית בכל ארץ־ישראל ככל אוות הממשלה הגרמנית. ראה ראו, כי במקום מקור להלשון הגרמנית, בתי־הספר של העזרה נהיו מקור לתחיית הלשון העברית, ורעדה אחזתם בראותם כי אלה בתי־הספר כיזבו את התקווה אשר קיוותה הממשלה הגרמנית מהם למטרותיה בארץ־ישראל, ויחליטו לתקן המעוות ויגזרו למגר את הלשון העברית ארצה בבתי־הספר שלה ולהושיב במקומה את הלשון הגרמנית, וימעלו מעל בהאמונה אשר האמינו בהם הציונים בהשתתפם אתם בעניין בית־המדרש לחרושת בחיפה⁸ ויצוו לגרש משם כליל את הלשון העברית.

אבל, גם הפעם טעו ראשי חברת ה’עזרה' בחשבונם. הציבור העברי הקטן, שבתי־הספר שלהם עזרו ביצירתו וגידולו, הראה גלוי לכל העולם מה היא לו הלשון העברית. במסירות־נפש אמיתית נלחמו בעד לשון האבות מורים ומורות, תלמידים ותלמידות, וכל הקהל העברי, אף־על־פי שכולם ידעו כמה חזקה וקשה היא ידם של ראשי חברת העזרה של יהודי גרמניה, וכמה גדולה הסכנה לכל אחד ואחד מהלוחמים.

זו מלחמת הלשון שנלחם הציבור העברי הקטן בעד לשונו הוכיחה ליוצריה, כי כבר עברו על הציבור הזה ימי הניסיון והפקפוק בכוח החיים שלו. ואין יותר ספק בדבר, כי כשם שזה הציבור העברי עמד על נפש לשון האבות נגד האויב הגדול שהתייצב לפניו פתאום מצד ראשי חברת העזרה של יהודי גרמניה שהשׂתגבו במעוזה של ממשלת תורכיה, כן עמוד יעמוד על נפשה ויגן עליה בעוד יותר כוח ועוז נגד כל צר ואויב שיעיז לחבל תחבולות נגדה ולחתור חתירה תחתיה על־ידי איזה לעז שבעולם. הציבור העברי בארץ־ישראל החופשית יעמוד כאיש אחד נגד כל זד, יהי מי, שיזום מזימה לכונן על אדמת האבות לא אומה עברית, מדברת בלשון האבות, הקדושה לא בלבד להאומה כולה אלא לכל אומות העולם וחביבה על כולן, אלא אומה לועזית שלשונה עושה אותה לא ליורשת של האומה העתיקה אלא לאומה אחרת זרה להאבות וקרובה על־ידי לשונה לאחת אומות העולם יותר מלשאר האומות.