(מעין הקדמה)
הרחוב כמו מעורפל חזיונות עתיקים, האויר כמו מלחש סודות ורזים, המרחב הצר כאלו מלא אוצר־נשמות של הרבה דורות. וצעיף נוגה־כהה מעטף את הבתים המורכנים ושקועים בעצבות־אלמית, ואת החלונות הנמוכים הקרובים לארץ, כאלו יראים להרים את זכוכיותם כלפי שמי התכלת.
השמש מפזר בותרנות קוים לוהטים כשפודי־אש בבקר חם זה, זבובים מעופפים ומתחממים, וסנוניות טסות מגג לגג שבעבר הרחוב למולו. שנים רבות מתגנב השמש להביט בפנה נשכחת ובודדה זו, ולרגל פה את החיים הכמוסים ומכוסים מעין בן־אדם זר. הוא ראה את ראשיתה והוא ידע אחריתה…
הרחוב הנהו מה שהיה, ולא נשתנה בקבלת אופי אחר, ואותה האדישות החנוטה משכבר הימים הולכת ונמשכה… נראה כמו חולם הוא מעבר מאוד רחוק, מקראים קדמונים שייחדוהו למושבם, מגורל מאות אמללים, מאנחות מתבודדים, מצער נקרעים מעל עם, מנאקות נדחים מן החברה, מדכדוך נפשות מסורות להקראות המסבכת כל זאת… עולם סגור בתוך עצמו עם כל צלליו ואוריו.
יש אמנם יחידים מן הקראים שעזבו את הרחוב עזיבה־עולמית בהמירם את דתם, יש שעזבוהו עזיבת־ארעי לרגלי סבות שונות, יש שהתישבו בכפרים סמוכים בתור אכרים, מוזגים או סוחרים, יש שמתגוררים פה ומתנכרים לרוח הכת בחקותם מנהגים זרים, וגם יש שדרים עתה כאן רבים מבני דתות אחרות, אולם הרחוב בכללו נשאר בתור קן הקראות, מרכז־עתיק, קדמון, דומם שאינו מתפתח …
ושמש־שחרית זורק כמאז ניצוצי־זהב כמו ליפות את הרחוב הריק ושמם עתה מיושביו הממלאים תפקידם איש איש במלאכתו, וכאלו חפץ לחדור לכל סדק, ולהאיר את הזויות הללו המכוסות מעולם החצון.
השעה תשיעית בבוקר. במבוא הרחוב נראה איש סוקר בעינים תאבניות, תמהות ושואלות. תלבשתו נקיה ויפה, פניו רצינים
ואציליים, מבטו חד וחודר, ושפמו מגודל בנגוד לזקנו המגולח. רגעים אחדים הוא מסייר ומרגל סביבו, חפץ להכנס ברחוב, ועיניו תועות ומחפשות. והנה לא רחוק ממנו עובר יהודי זקן הנושא תיק “טלית ותפלין” בלכתו לתפלה.
אליו הוא פונה: “צפרא טבא! יהודי זר אנכי מעיר רחוקה, המתארח פה במקרה. תמיד שמעתי אדות הקראים, ועתה כשנזדמן לי המקום, אכמה להכיר אותם ואת חייהם הדתיים. הוגד לי, כי זה הוא רחובם ופה אוכל להכירם. אולם אינני רואה נפש חיה בחוץ, ואיך אכנס אליהם?”
הזקן שותק ועונה: “וכי יש מה להכיר? בעלי אמונה משונה… הם בבחינת ‘לא זאב ולא כלב’. גוי ויהודי במחתא חדא. אנחנו כאן, כיהודים וכאי־יהודים, איננו שמים אליהם לב כלל”.
“טוב, אבל לגבי זר יש כאן חדוש. אפשר תאבה לספר לי מה אדותם?”
“וכי יש מה לספר? הם גסים בגופניות ומגושמים ברוחניות. הכל משונה ומופרך. יש להם “תורה” ואינם מודים בכל המצות. הסדור כתוב ב’לשון קדש' והתפלות משונות, לקוטי פסוקים רבים. קריאת שמע יש בתפלה – ושמנה־עשרה אין. מזוזה בפתח – ותפלין אינם מניחים. ארבע־כנפות – ולא טלית להתעטף. ציצית – עם שבעה פתילים. טומאת־נדה חמורה ובלי טהרת מקוה. חזיר אסור – ובשר בחלב מותר. מל ואינו פורע. ראש השנה – ובלי שופר. סכה לחג האסיף ובלי פרי עץ הדר וכפת תמרים. פורים יש וחנכה אין, ועוד רבות כאלה. מעשים הפכפכים”. ובדברו ימשוך את כתפו כמבטל את הכל.
“ובמלבושיהם הם מתבדלים? סמן לי חצוניותם למען אכירם בפגשי איזה מהם”.
“הנה שם קראי עובר… ברחוב לצד שמאל…”
הזר לוטש עיניו, ובהשתוממות יאמר “זהו קראי?! תלבשתו עירונית כדרך כל העירונים־האכרים. נבדל הוא אולי רק בפניו מסובכי-הזקן הנראים כעגומים… ספר נא עוד איך הם מתנהגים…”
"מאוס לדבר אדות הטמאים האלה… וגם אי־אפשר לדעת הרבה. מכסים הם מעין זר את הליכותיהם. ולעולם לא יגלו את האמת. הכל טמיר וכמוס. מעשה שהיה בנער יהודי ששלם לנער קראי – בכדי שילמדו את השפה הקראית־המדוברת. כשנודע הדבר להקראים הכו את הנער המלמד לבעבור יחדל, כי לא ניחא להם הפרסום… "
רוצה עתה הזקן להשתמט, אבל הזר אינו מניחו, ומוסיף להקיפו בשאלה: “האם מתפללים הם בצבור כמו היהודי?”
“בימות שבת ומועד הם מתאספים, ומשתטחים על הרצפה בקידה והשתחויה בשעת התפלה. אך הכל מן השפה ולחוץ, בלי רגש ובלי חמימות… גם למנין ‘עשרה’ אינם נזקקים”… מסביר הזקן.
“ובימות חול אינם מתפללים?” מוסיף הזר לשאול.
“ישנם עדיין שנים־שלשה הבאים בכל בקר וערב לבית הכנסת. הזקנים שלהם היו עוד תמימים ונזהרים בדתם, אך הצעירים הם גוים גמורים, ואינם באים להתפלל… אולם אם תחפץ דוקא להתבונן להם, לך לבית כנסתם. זהו המקום האחד שבו הצטמצמה הקראות שלהם…”
“אפשר תואיל לנהלני שמה? זר אני כאן…”
“לא… ומתנצל הזקן: אני לעצמי יליד־פה, ובקרתי רק פעם אחת בימי ילדותי את בית תפלתם… אסור ליהודי כשר להכנס שמה, יותר עוד מאשר לבקר בבית מסגד לעכו״ם… אולם רשות לך לעשות כחפצך… בלכתך לאורך הרחוב, תבחין על נקלה את בית־הכנסת משאר הבתים. עתה תמצאם בשעת התפלה.” בפזיזות נזרקו הדברים מפי הזקן, ויתחמק לבל יתבטל מתפלה בצבור.
הזר נשאר על עמדו. ההערות האחדות לעצמן חשובות אצלו, והוא מסדרן במחו. נוטה לבו להסתפק בידיעות האלה, ולשוב כלעומת שבא, אבל בזכרו כי שנים רבות שאף לראות בעיניו את בני הכתה המדולדלת וקרובה לישראל בתורתה ושפתה העברית, הריהו מחליט לבלי אבוד שעת הכושר.
והוא נכנס ברחוב. אטי הוא מטייל בהרגשה אי־ברורה בין שתי שורות ארוכות של בתים בנוים בפשטות, אשר רבים מהם כמו מתמוטטים תחת סבל עבר־ארוך ומלחשים סודות הויתם הכלה…
בצד המפסעה אצל חצר, מתהוללים חבר ילדים המשתעשעים בשחוק “כדור”. והילדים מפטפטים בשפה זרה, ובכל פעם זורק ילד אחר את הכדור וסופר עד עשרה: בִּיר, אִיקִי, אִיץ, דֶירְט, דֶיסְט, אלְטִי, אִיגִי, סִיגִי, טֻוּהוּס, אוֹן…
הזר מתכון לשמוע את הצלצולים הזרים. אך בהראותו נדמו כלם ויתנו בו את העינים השחורות בתמהון.
שקטת־מדבר מסביב. רק מן החלונות נראו פה ושם פני נשים תוחבות ראשיהן להסתכל בתאות־חדשות על האורח ברחוב, וכמתחרטות על סקרנותן תעזבינה את החלון כראותן כי היו מטרה לעיני הזר. אולם מבטיו מסתבכים לאחורן בשערותיהן השחורות, אחרי בחנם מקודם את אפן החד בעל צביון־המיוחד ואת העינים השחורות־אמוצות אשר לא ייפו כלל את כעורן …
מתפלא הזר על כעור הקראיות וצועד הלאה, עדי יתגלה לנגד עיניו – בית הכנסת. כאן הוא עוצר בהליכתו ומסתכל בחצניותו. הבנין מצטיין בגבהו משאר הבתים, ויפה בהטבלו כזהב קרני־שמש עם שלשה “מגן־דוד” המתנשאים מעל לגגו לקשוט ונוי. מעל לחלונות מצד חוץ הנשקף אל הדרך מתנוססות כתבות עבריות. הזר מתפעל למראה הכתב העברי, ובזקפו את ראשו הוא קורא את התכן:
“כי שמש ומגן יו”י אלהים חן וכבוד יתן יו“י לא ימנע טוב להולכים בתמים.”
“זהו בית יו”י האלהים הגדול" ועוד כתבות ממין זה.
נכנס הזר בחצר המצוין בנקיונו, ומשם בא אל הפרוזדור המובילו פנימה אל הבית. קרוב לדלת עמד כמסומר. הרושם היה מפתיע ותופס את העין: ממעל לרחבת הספון מתנוצצים ציורי תבניות י"ב מזלות עם פסוקים נאותים בצדם, ומנורות רבות תלויות מתחתן. ממול הפתח, בכותל דרום, נראה באמצע “ארון־הקדש” מכוסה בפרוכת וממעל לו מצוירים ב׳ לוחות בכתבת עשרת הדברים. ובהעיף הזר את עיניו לאורך הכתלים, והנה כתובים הם כליל תפלות שונות בכתב אשורית, ומכל פנה יהדות־צעקנית מבריקה. כל המראה תופסו ומלפפו, והוא מרגיש הנאה־משונה, עד התעוררו מקול מתפרץ פתאום בחזקה מצד הדרום שבן רגע הוא מתחלף לצפצוף מקונן. ובהעיפו עיניו שמה והנה עומד שם איש מעוטף בטלית גדולה, כורע על ברכיו, נופל על פניו ותופף באגרוף על הלב. החזיון הזה נשנה ונשלש עד אין מספר, וצלצול המבטא הספרדי של המלים צורם באזני הזר הרגיל במבטא האשכנזי.
בינתים התערבו גם מפנות אחרות קולות־מקוטעים, הברות אי־ברורות, היוצאים מפי שלשה קראים ושני ילדים בני שבע ושמנה – הנשענים מעומד על עמודים גבוהים מעין שלחנות – ומתפללים. ספסל נראה פה רק בפנה אחת, בשביל זקן וחלש שאינו יכול לעמד בשעת כל התפלה.
הזר סוקר בכל: בפני זה עם זקנו המגודל ושב, בפני השני עם הזקן המסופר כעין פשרה בין קראות ואירופה, ובפני השלישי עם השפם העב והסנטר המגולח. וראה זה פלא: “ארבע־הכנפות” (טלית־קטן) המקופלות כאלונטית צרה על צואר הגדולים, תלויות גם על צוארי הנערים הקטנים, וארבע ציציות – שששה פתיליהן לבנים והאחד תכלת – תלויות ויורדות לשני צדי החזה.
ומטה הזר אוזן לכל הברה וקול, ונדמה לו לשמוע מתוך התפלה זעקת־שבר, “חבל” על חיים שוממים ולאים… מושכו לבו לבא בדברים עם בני העדה הנקרעה מעל עמה, ולנחמם על עליבותם. והוא נכנס פנימה, וסר לצד ימין, מקום עמדת הקראי המגולח.
מבקש הוא מחילה על הפרעת התפלה – בשפת המדינה, – בערמה להעלים את יהדותו, כי שמע שאוהבים הם לקרב פה את הנוצרי יותר מאשר את היהודי היודע את דתם ואוהב להקשות קושיות…
“סלח – הוא אומר כי מעיר רחוקה אנכי, ואתאו לראות את בית־תפלתכם הנהדר והמוצא חן בעיני. אולם כמדומני כי תפלתכם איננה היהודית…”
מבחין הקראי את הזר להכיר שמא הוא יהודי, אבל התלבושת האירופית מגרשת את החשד ומביאה להפסק בתפלה מפני הכבוד, ובהכנעה מלאכותית וחנופה הוא עונה: “תודה, אדון נעלה, תודה רבה. אך קודם כל, סלח אלף פעמים לעזות־מצחי, בבקשי ממך שתעמיד את מקלך בפרוזדור ולפרוף את כפתורי מעילך, כי אצלנו אסור לבא כן לבית־הכנסת, העומד במדרגת ‘בית־המקדש’…”
אחרי מלוא בקשתו, העיר הקראי הלאה: “אנחנו איננו יהודים, כמו שחושב הזר. כתה מיוחדת אנו, בנגוד להיהודים. תפלותינו אחרות לגמרי, ושפת־התפלות היא העברית האמתית, לא כמו שנשתבשה במבטא־מגוחך אצל היהודים.”
“ואם כן, אין דתכם כאותה של היהודים?”
“חלילה! אנחנו ‘ישראלים’ אמתים, יורשי תורת משה הטהורה, והיא משתוה יותר אל הנצרות מאשר אל היהדות הנשחתה… להיהודים יש גמרא…”
שואלו הזר אדות פרטי ההבדל הדתי, אך הוא מראה אי־בקיאות אף בסבות השנוי, ופטפוט־תעובו את הגמרא יוצא מפיו כמסור לו מאבותיו סתם… בנסות הזר לחקר הלאה, השתמט הקראי: “סלח אדון רב־חסד. אינני יודע, אינני מלומד. אחר התפלה תוכל לשאול את פי ה”חכם" העומד שם לפני “הארון”. הוא יתרץ לך הכל, הוא ידען גדול."
בהיות אי־אפשר להוציא עוד מלים. מחכה הזר לכלות התפלה, שאמירת קפיטלים אחדים מספר “תהלים” בשרה את סיומה. מיד עוזבים הקראים את הבית, רק ה“חכם” עודנו נשאר, וממלמל “יהי רצון”1 קצר, אשר בצדו יש הערה “שמי שחפץ יוכל לאמר גם זה”.
עתה נגש הזר ואומר אליו בשפה יהודית: “סלח ‘חכם’ נכבד, כי התפרצתי אל מקום הקדש. מעיר רחוקה אנכי, והתגעגעתי לראות בעיני את צאצאי העברים.”
“שלום עליכם – הוא מקדמו בעברית, ומוסיף בחנופה בשפת יהודית – בי אדוני, תוכל להסתכל כרצונך. אין כל נסתרות כאן, וגם אין חדשות בשביל היהודי. הלא תורה אחת לנו…”
מראה לו ה“חכם” בגאוה את גלילי ספרי־התורה ב“ארון”, את סדורי התפלה ועוד ספרים ישנים אחרים המונחים על אחד העמודים לראיון.
הזר מדפדף בהתענינות את הדפים, ועוצר במעשהו זה במצאו ספר כתב־יד. “מה הוא כחב־יד הזה? האיננו נמצא בדפוס?”
“ישנו בדפוס, אך יש שמחיר ספרינו יקר, ויקחו להם מאז יחידי־סגלה את העבודה להעתיקם בכתב. מלאכה כזו בכתב נקי והדר, הוא יתרון ותפארת לעושיה.”
“הכתב הוא הנקרא ‘חצי־קולמוס’, דומה לכתב רש״י…” מעיר הזר.
“כן… בכתב זה אנו משתמשים לכתיבה. כן לעברית וכן לשפתנו הקראית־המדוברת” מסביר לו החכם.
“שכחתי… ומה מהות שפתכם המדוברת?”
“שפתנו זאת היא תורקית־תתרית כמו שנתקבל אצליכם הזרגון האשכנזי־יהודי.”
“ודקדוק־עברי אתם לומדים?” מגלגל הזר את השיחה בכדי להגיע אפשר לידיעות יותר מענינות. כשמוע ה“חכם” את המלה
“דקדוק” הוא מתפעל ומראה רצון להמשיך את שיחתו: “אם אנחנו לומדים ‘דקדוק’? אוהבים אנו שפת־קדש, לשון הנביאים, והדקדוק עיקר גדול אצלנו לידיעת השפה… אצליכם – דברי אמורים בהחסידים והקנאים שלכם מבטלים את העיקר הזה”.
“כן. אנחנו שכחנו כבר רבות. הגד נא, מה למשל משפט מבטא הג׳ והד׳ הרפוים, אצליכם?”
“את הגימל, למשל, נבטא בדקות נוטה לה”א, כמו ‘Gh’ " עונה החכם כמתגדל על ידיעתו זאת, ושוחק הוא בנסות הזר לחזר על המבטא, ונכשל בלשונו, כי אי־אפשר לו לחקות זאת בדיוק.
ומוסיף הזר איזו שאלות הנוגעות לדת־המעשית, למהות המנהגים ודרכי החיים, אך החכם דוחה אותו בדברים של מה־בכך או עונה תשובות רחוקות מן האמת. נכר כי באי-רצון נגרר אחרי השיחה הזאת, ולא ימאן לגלות אף טפח מחיי הקראים בינם לבין עצמם. זו דרך בני הכתה הזאת להסגר כחומט בסכתו אם יקיפום בשאלות דתיות…
כשנשאל על ההבדל שבין הקראות והרבנות, ענה קצרה: “אנחנו מאמינים בתורה שבכתב כפי שנצטוה למשה רע^”^ה מסיני…" ומחציתו השניה של רעיונו, כלומר כי לפי השקפתו אין היהודים מחזיקים באותה התורה לאמתתה, רק בסרוסים ושנוים מאוד רחוקים, החניק בגרונו מבלי הוציאה…
“ואין לכם כל מצות מקובלות?” חוקר הזר.
ה“חכם”כמו גמגם דבר־מה. ופניו הפיקו איזו בושה־פנימית של בא בין המצרים. יודע הוא כי אמנם מצות רבות להם, אשר יסודן במסורה הנקראה אצלם “סבל ירושה”, ונתהוה ספרות־הלכית מעין “תלמוד” חדש וכבד מנשא שאינו מתחשב עם החיים…
ולוקח הזר סדור־תפלה ומדפדף בו, בכונה למצא שם איזה פתרונים, מתפלא על מאמר “כנגד שם הויה” הרשום מעל לאיזו תפלה, שלכאורה הוא קבלתי. רואה נוסח “ברכת כהנים” ומוצא מקום להתגדר: “ואיך אתם נוהגים בברכת כהנים?”
“אנחנו עומדים ומברכים כלנו…”
“הנכם כלכם כהנים?…”
לשמע שאלה זו מתחממים כל הנימים היבשים של ה“חכם”. עונה הוא כי אין ביניהם שום כהן, לכן מחויב כל אחד ואחד לברך ברכת־כהנים. והוא נשטף בשיחה ארוכה ומסתבך בראיות שונות כי ישראלים הם ולא כהנים. רק מתנגדיהם בעלי־הקבלה – כנוי להרבנים – מבדים שקר גמור בזה כי כהנים הם, בכדי לביישם ולתלות מוצאם במקור נשחת, בכופרים בעיקר, הלא הם האפיקורסים יורשי הגיהנם צדוק ובייתוס הכהנים… ויש שמחזיקים בטעות זו, מפני כי טומאת־המת נהוגה אצלם – לא כמו היהודים שמקילים באסור חמור זה המפורש בתורה – ומיחסים זאת לכהונה…
נרגשת היתה ברגע זה רעידתה של הנשמה הקראית החנוטה, ונדמתה ללהבת גחלת־עוממת כשנושבים בה, ובשלהבתה היא מתקרבת לכליונה…
“אנא סלח – חולץ הזר את עצמו מן המבוכה – לא כונתי להרעימך. שאלתי היתה סתם כללית…”
“ידעתי… ידעתי… אתה כבר איש נאור, כמו שנכר מלבושיך… רק החשכים מבדים כזאת מלבם…”
“פלא… כנראה, עדיין נשמע אחרי שנות־מאות רבות הד מלחמת־הדעות ביניכם ובין ‘אחיכם היהודים’, ותוצאותיה שנאה פרטית…”
“שנאה?… וכי מה אנחנו אשמים אם אבותינו התפלגו לשתי כתות?” עונה החכם כמתחרט שמא המליט מלה לא־נכונה.
“ומה דעתך? היש תקוה כי יתאחדו המחנות כבראשונה, בזמן מן הזמנים?…”
“כשיבא משיח… אזי יתורצו כל הקושיות הדתיות… והיה ישראל גוי אחד בארץ.” ומציצה מעיני החכם מחשבה גדולה: שרק הקראות תהי השליטה לעתיד…
“ומה הוא היחס ביניכם ובין שכניכם הנוצרים?…” משנה הזר את פני השיחה.
"היחס סבלני; הם התקיפים… אך ‘האמת’ היא אצלנו, וכמו שהתורה שלנו ‘כל נתיבותיה שלום’, לא תמצא קראי נתבע לדין בעון גדוף או הכאה, או שותה שכור… וד׳ יחזקנו עד כי תקוים ההבטחה ‘והפכתי לכל העמים שפה ברורה…. והיה ה׳ אחד ושמו אחד…’ "
ופני החכם הנזעמים וסתומים תמיד, מקבלים ברק מזיו ההכרה הפנימית כי “האמת” היא שלו, זאת ההכרה אשר נתנה חזוק לכתה מצערה להתקיים עד היום הזה…
* * *
כצאת הזר מבית־התפלה החוצה, פגש שפעת־אורה נזרקת מרום שמים, אויר מהבהב של חצות־יום לפף את פניו הרצינים, ועיניו תמהות ותוהות…
-
רוב תפלותיהם מתחילות “יהיה רצון”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.