רקע
ראובן פאהן
קְּרָאִי הָאָדוּק
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ברלין: בנימין הרץ; תרפ"ט

יום חול של קיץ בהשכמה, כשהלב זך והמוח צלול ומבודלח, קם לוי שולימוביטש מעל מטתו, רחץ את פניו וימלמל בקול רם: "ברוך אתה ד' אלהנו מלך העולם אשר ברא יסוד מים לטהרה אמן, ואשר יצר את האדם וכו' ". וככל שיוסיף בברכה ינמך קולו המילנכולי.

ככלותו, ישב לו אצל שלחן, הרכין את הראש־השלגי על גבי “סדור” המלא וגדוש “סליחות^”^ שונות, ויזמזם שעות ארוכות “סליחות השחר” לשם “אלהי ישראל”. נפשו השתפכה בשירים שונים מהם מלאים צער וכתובים מחכמי הקראים, ומהם לקוחים מן ה“רבנים”, כמו שירי השתפכות הנפש של אבן גבירול ושירי “כנסת ישראל” של ר׳ יהודה הלוי… העינים הדועכות מתחילות להתיז ניצוצים, הפנים הארוכים מפיקים צער, הזקן השב רועד, רועד, ונהי־מחונק מתרוצץ בעומק החזה. מתפרפרת הנשמה הזאת בכאב ועוית, כמו גלגול מאלה “אבלי ציון” שהיו בראשית התבססות הכתה לפני הרבה דורות, ומתרפקת לזכר העיר הקדושה…

מעטף הוא את צוארו בטלית קטנה וקצרה. אי־אפשר לו ללכת לבית־הכנסת מפני אבוד־זמן, כי הבקר הבהיר מבשר יום נחמד, ועבודה שאין לדחותה מחכה לידים בשדה. מתפלל הוא ושופך לב, וכשמגיע בקריאת־שמע אל הכתוב “לטוטפות בין עיניך”, הוא מכונו – ע"ד מליצה והשאלה – שיהיו מצות ד' קבועים במוח תמיד, ואוחז בציצית ומנשקן על פי פשט כמשמעו, הכל כפי שמבארת הקראות את דברי התורה.

נעורה אשתו מַסִיְי (מלכה) – זקנה מקומטת־פנים – משתעלת קצת ויורדת מעל משכבה, למרות חולשתה, כי צריכה היא לתת אֶיטמיק (לחם) לבעלה טרם צאתו לעבודתו.

לוי ישב לאכול פת־שחרית, לחם עם בצל, ואשתו נגשת אליו ואומרת: “אין מה לאכול בצהרים… אני חולנית, וגם אתה אינך עוד צעיר רב־כח… עופות אין לי לשחטם עתה… מחלתי הניאתני לבלתי התעסק בגדול תרנגולות… וחפצה אני לקנות היום בשר…”

“וכי אדונים אנו לאכול בשר בימות החול? – הוא מבליט עיניו, אך מהרה יתישב ויאמר: אמנם אַת חלשה, חולנית… אבל מאין תקחי בשר אם אין תרנגולת?”

“ואיה לוקחים שלנו?!… באטליז של הרבן1 מרדכי… בשר כשר…” היא עונה בענוה.

“כך עושים האחרים… יעשו כרצונם. אין להם תקנה… אך אנכי לא אסבול כזאת… אבטיחך כי אסור הדבר…” וחצוניותו מתגעשת כפנימיותו הנגרשת.

“אסור.. ומדוע הם…?”

“הם ושוב הם… מתנפל הוא לתוך דבריה. הם עושים מה שאסור… נהיו הקראים שלנו ל’ערלים', מחללי דת… השחיטה הרבנית אסורה לנו כנבלה וטרפה… לא! לא אוכל משחיטה רבנית… ברור לי כי אסור הדבר…”

“לוי – מנסה אשתו להקשות בנחת – הלא שמואל וגם מרדכי הם קראים חרדים על דתם, ובכל זאת יקנו אצל הקצב היהודי…”

“אמנם, זו הרעה! – יצעק הוא בקנאות – הקראים החרדים נטו מני דרך בזמן האחרון. בהיותם מושפעים מן היהדות, אוחזים הם בפשרה המתנגדת לדתנו, ועודם מדמים להיות תמימי־דת בדרכם זו. חבל, חבל, כבר נראה מוסר־שדי בקהלנו… ההורים חקו את היהדות, והבנים ממשיכים את החקוי באופן אחר: לחקות את הנצרות, לחלל את השבת ולהתדבק במעשי הגוים…”

“ובכן, אסור לי לקנות בשר?…” מתחמק קול־יאוש מפי מאַסי.

“אסור, אסור… קראי נאמן בוחל ביהדות ובנצרות גם יחד ומתרחק מעליהם למען ישמר את מצות התורה כמו שנצטוו מסיני בטהרה…” והוא מוציא את המלים כמעט במסירת נפש, כי לבו נוקפו בראותו את פני אשתו הרזים וירוקים, הצריכים למחית בשר.

באותו רגע נזכר שהפסיד זמן ונשתהה, ויעזב מהרה את ביתו ויצא לעבודת השדה. פה הוא טומן את סערת-נפשו בין התלמים­

עובד בזיעת אפו ובכל כח שרירי ידיו, וגופו מתדבק באהבה אל האדמה המפרנסת אותו. מחוצה לה לא יענינו כלום. לא השמים הכחולים מרוקמי צבעים לבנונים או ארגמנים, לא מרחב האויר המלא הבל עולם עליון, אף לא הצפור המכה גלים בכנפיה, ומזמרת במעופה שירת־החיים.

רק כשהגוף חש עיפות מסערת־הנפש של הבקר ומטרדת העבודה הגופנית, יניח את האדמה לנוח מעט. אז הוא מותח את גופו העיף פרקדין על הקרקע, חולץ את איבריו ומתרומם תיכף, מוציא ספר “תהלים” מכיסו, ונשמתו מתרוממת לעולם אצילי, ומתנה ברוח־נכאה ובנגון־עצוב תהלות בן־ישי…

משתאה כל הטבע השתקן לקול הסוער, וגם הצפור המתעופפת מאזינה רגע. הסביבה הרגילה לשירת הדרור וצהלת החיים, נדהמה כמעט קט לקול המבלבל בהמיתו. אולם הוא שקוע כליל באמירה, עדי נדמה לאט לאט קולו, והוא מהרהר אותם ההרהורים שהעסיקו את מחו זה הרבה, מהרהר אדות ירידת הקראות, ובא למסקנא כי הגורם היחידי הנהו רק זלזול הקראים בדתם… בא ענן ואסר הדלקת נרות בערב שבת, ועמדו אחרים והתירו2. היתה נהוגה טומאת־מת חמורה ואסור היה לקראי לטפל בעצמו במתו, ובא “חכם” אחד שלבו התחמץ על העשק שעושקים הקברנים היהודים בשכר הקבורה את משפחת המת, והתיר שיקברו בעצמם את מתיהם.

אכן המתירים לא ראו מראש את התוצאות הרעות ושאר הקולות שיביא היתרם3, כי הבאים אחריהם מצאו בזה כעין הודאה להרבנות, וממילא נתרופפה השטה הקראית… הנה, למשל, ידעו הקראים לפנים כי רק שחיטתם כשרה, ועמדו אחר כן ונהגו לקנות גם משחיטה רבנית… ולא דבר פשוט הוא! כמה הלכות ישנן שאין הרבנים נזהרים בהן בשחיטתם, כגון “אותו ואת בנו” שהוא בן־פקוע הנחשב אצלנו כנבלה, מלבד כי ע“פ דיננו מחויב השוחט לשחוט בארבעה סימנים והם קנה ושט ושני ורידין, בכדי לערות את כל הדם מן הגידים… וע”פ דיני הרבנים מספיקים שני סימנים בלבד, והם קנה וושט …

ובהעבירו בדמיונו את דרכי הדור הצעיר, כמעט יתפקע לבו… אין פאת זקן ואין דבר תורה. מקילים במצות, מחללים את השבת ויש שהתחילו להתנצר…

הוי, הדת האמתית, הקראית, מה תהא עליה? ורואה הוא וחולם רק פתרון יחיד ורפואה אחת להתנונות הכתה: ביאת משיח…

* * *

כששב לוי הביתה לפנות ערב, בשעה שהכל מסביב, הישוב, האדם והאויר כמו מלחשים מנוחה, רחץ את ידיו מן העפר והטיט שדבק בהן, הלך לבית־הכנסת להתפלל, וישב לאחר זמן קצר. העמיד על שלחנו עששית עשנה, וישב לו על גבי ספר לעיין בו, מבלי בטל רגע בשיחת חולין. כך דרכו תמיד. שונא הוא את הבטלה. ופתגמו “או תורה או עבודה”. לומד הוא פרשה “חומש”, קפיטל “פסוק”, וגם מעט מן “העקדה” לר׳ יצחק עראמה. תמיד מסבב לו הלמוד האחרון ענג־רב, אבל עתה אי־אפשר ללמוד בכונה. דבר־מה מטרידו. ובבקשו את הסבה – ימצאנה בלבו הסוער…

“כן, כן… גוים גמורים… גוי כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים, ממש כמו שמגנה הנביא הקדוש… דור הפכפך שעתידה הקראות להשתכח בו! —” כאן מצחו מקבל קמטים רבים ופניו – שרטוטים חריפים. אמנם רק זאת תוכל להיות הרפואה… לכשיבא משיח… לכשיבא? הוא מכרח לבא! עכשיו צריכים לו! ד׳ אלהי האבות אינו חפץ בבטול התורה… הלילה… “הקראות” זוהי הדת היותר קטנה בכמות ויותר אמתית באיכות, כפי שנתנה מפי הבורא בלי תערובה זרה, ובלי חלות בה ידי אדם לשבשה ולסרסה… והזרע המעט הזה יפרה ויתן פרי בשעתו, ואז יכירו הרבנים – שהם אחים נפשעים – את טעותם ואת התעותם אחרי בעלי התלמוד. ויקבלו עליהם את עול התורה כפי נוסח הקראי, ותצא תורה אחת, אמתית, מעיר הקדש ירושלם, וכל עמי העולם יראו את האור הגדול ממזרח, ויקבלו עליהם את הדת הקראית לגבירה… הלא כה נבא הנביא – שכל דבריו אמת – לאחרית הימים, וכה מחייב גם השכל: הקראות הולכת ומשתכחת, העולם הולך ומסתבך בטעיות. ועתה נחוצה ביאת הגואל…

וכבר בא חצות לילה. כל האדם שוכב הוזה על מטתו, רק הקראי לוי עודנו יושב משומם, מבולבל. העינים מבריקות באי־מנוחה, והמח מתעתע ומראה לו מהרהוריו, ובדמיון־הוזה נדמה לו לשמוע קול שופרו של משיח…. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —


ערב שבת בין השמשות. על השלהן עומדות שתי חתיכות טיט, ומאסי לוקחת ב׳ נרות, מדליקה ותוחבת אותם בטיט הזה. אחרי שעה בא בעלה לוי מבית־הכנסת. בגד-עליון רחב וארוך, תפור לפי טעם ישן, שאין עתה דוגמתו כלל, ושהוא בעצמו ירשהו מאביו ולובשו רק בשבתות חשובות, מכסה את כל גופו. מצנפת־עור4 שעל ראשו עושה רושם מוזר עתה לתקופת הקיץ, ופניו המוקפים זקן־לבן כמו מביעים: שבת.

“שבת שלום!” יקרא בבאו. “עליכם שלום”! עונה לו אשתו.

ויושב הוא אצל השלחן, שפתיו נעות ודובבות תפלה עוד זמן רב, עדי יקום ולקח כוס יין־שרף לקדש עליו את השבת. בתור חד מן היחידים החרדים בעדה, הוא נוהג לברך על הכוס. וכמו מסנן הוא מה דרך שערות שפמו המכסה את שפתיו, נדחפה הברכה בנגון כל־כך עצוב ומלא יאוש: “ששת ימים כולו עת להקדיש, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וכו׳ ברוך אתה ד׳ אלהנו מלך העולם המברך והמקדש את יום השבת לעמו ישראל אמן. ובאיאמ”ה הנותן לנו ששון ושמחה הצלחה וברכה ושהכל נהיה בדברו אמן."

גומא הוא מן הכוס, מוסר אף לאשתו לטעום, ויושב על השלחן לבצוע חלת־חטים בברכת “המוציא לחם מן הארץ”. בביתו אופים חלות־חטים לשבתות, כי בעל־נכסים הוא.

מגישה לו מאַסיי מרק עם גריסי־שעורים, מאכל שגור אצל קראי בשבת, וגם חתיכת בשר־עוף – השחוט מן השוחט הקראי – אשר יטעם משבת לשבת, והוא אוכל לתיאבון לאור הכהה של הנרות הקטנים.

ככלות הסעודה לקח את “סדור־הזמירות”, והוא ספר עב אשר העתיק בעצם כתב־ידו עוד בימי נעוריו. נזכר הוא, כי האכילה והעונג הגופני בלבד הם חטא גדול בשבת אשר תכליתה להזהר מענין חול, “לעיין בה ובתורת ד.” ובישבו כה כמאובן בלי כל תנועה, יוצאות המלים בלחש כקול נהי מן הפה, והוא שר שירים רבים, רבים. אך פה ושם הוא מדגיש ביותר, והדגשתו כעין תאנית־מדבר. וקולו מתרומם מעט, מתבדל מזמזומו ומשמיע:

נאסר להוציא בו

מבית מלוני

גם כי למלל בו

כי אם בתורת אל

יען ביום שבת

למעיינים יוסיף

למחללים אותה

על כן להזהר

קוראי ליום שבת

יתאבלו גם כן

יחד בני עולה

ואני לך אודה

משאת מאומה

עם כרת עצומה

שיהי שממה

דברי ד'.

שכל ואורה

חכמה יתירה

תבא מאֵרה

צוה ד'.

עונג לגופים

יהיו דחופים

שורש חנפים

תמיד ד'.


ולבו הומה ומתגעש: הוי, בני עדתו נושאים משאות, מטיילים בשבת, ודבר ד׳ לא יבא אל פיהם ביום הזה… אולם הוא שר הלאה, ומוצא ׳את מחשבתו בשיר אחר:


אצמא כאיש צמא

ואני שכורת איד

אָפס מקום מורה

שפל מאוד דורי

מים ואין

אַך לא ביין

יביט בעין

חסר בדיעי

אשמח בכל לבי ביום שביעי.

כן, כן. חסר אדם גדול, מאמין אמתי, שירעם בקולו על הדור החוטא… ושירים מתחלפים בשירים אחרים, ופתאום מקבל קולו הנוגה זעזוע ורעידה. והמלים יוצאות נרתתות ומרעישות:


חנון ירחם את

זוכר ברית אבות

קבץ יקבץ עם

יחיש ויבנה את

זמר ושיר חדש

קרבן בדם שעיר

מאש יקוד גלות

בראות כבא כבוד

צאן נחלתו

יזכור בריתו

נקרא עדתו

בית הבחירה – – –

לוי ישורר

כהן יעורר

לבי יקרר

אל בית ד'. – – –


ובחתיכות הטיט דועכים הנרות ומשליכים צללים, והם כמו מנקרים במחו: כך כלים הקראים… ירידת הדת… גלות… משיח. הוי, משיח…

כבר היתה מאוחרת השעה, חשך משומם כסה את החדר, כשהתעורר לוי מהזיתו, ויסיים בברכת־המזון. ובדממת הלילה נשמע הד קטעי־מאמרים תועים: “ברוך המאכילנו, ברוך המשביענו, ברוך המשביע רעבים מרונו, ברוך מרוה צמאים. מה שאכלנו יהא לשבעה, מה ששתינו יהא לרפואה, מה שהותרנו יהא לברכה וכו׳ וכו׳. ושמרו בני ישראל את השבת וכו׳ כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה, וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה, וכו'.”

“שבח לבעל השבח הנצחי, שבח והודאה לשמו הגדול והקדוש.” והסוף הזה תעה בחלל החדר, ויתאחד עם נגה הככבים הנשקפים דרך החלון, ומספרים בנדנוד אורם תהלות ד'. – – – —

– – – – – – – – – – – – —

שבת בבוקר. הזדרז לוי לקום, ואחרי רחצו הוציא “סדור־הסליחות” מבין הספרים, ויאמר “סליחות לשבת בהשכמה”. כל העולם החצון היה מבוטל בעיניו, ונפשו התרכזה רק בנקודה אחת: אלהים…

בשעה התשיעית הלך להתפלל, וכבאו לבית־הכנסת כרע על ברכיו, ויכון כאלו יעמד בבית־המקדש. סביביו, מלפניו ולאחוריו, מתקבצים בני העדה, “החכם” עולה לפני התיבה הסמוכה “לארון” ומתנשאה כבימה, והקולות מתערבבים ביחד, במנגינה־מונוטונית כצפצוף מתוך צער וכזעקה־מאוחדה מתוך כאב. אך לוי אינו פונה למאומה. מתפלל הוא, מתרכז לתוך פנימיותו, ומגרש את הרהוריו. רק בהגיעו להוצאת “ספר־התורה”, הרים את העינים המשפלות, ומתוכם הבריקה יראת־רוממות וחרדת קדש.

“החכם” קורא אותו ראשון לתורה, והוא מברך קודם הפרשה את הברכה “ד׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל”. קורא הוא בעצמו את “הפרשה” מתוך התורה על־פי מנגינה עצובה־עתיקה, ומליו ברורות ונשמעות, כי ה“חכם” העומד בצד השלחן ומתבונן ב“חומש” עונה אחריו רק בלחש, עדי יסיים בברכה: “ברוך ד׳ אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן.”

אחריו נקרא לתורה קראי אחר אולם הוא ברך בקושי על התורה, ואת הפרשה לא קרא בעצמו, רק זמזם אחרי ה“חכם” הקורא בחומש בקול רם. כן התנהג הדבר כשנקראו אחרים לתורה.

ובעורקי לוי החל לרתוח, ובמחו כמו קורא: גוים גמורים… אינם יודעים לקרא פרשה בתורה בעצמם… אוי… בלבו דוקר והוא עוצר בכל כחו את מרי־כעסו, ומגרש את המחשבות המרות המבלבלות את תפלתו…

בשעה אחת־עשרה כלתה התפלה, וכל המתפללים יוצאים לחצר בית־הכנסת מקום שם מזדוג איש איש לרעו ומכירו בלכתו הביתה.

רק לוי עומד לבדו. בין כל בני העדה הזאת אין לו חבר. ומבלי כונה הוא מעיף עינו עליהם, רואה את סנטריהם המגולחים את חצוניותם המתדמה ל“ערל”, ותהי ההסתכלות הזאת לזיק מבעיר את החומר־המתפוצץ שצבור בלבו המתחמץ …

הכעס העצור שם בבית־הכנסת, התפרץ עתה ביתר תוקף בחצר, והוא קורא אליהם לפתע במנוד־ראש: “האם כה היו גם אבותיכם? בורים! גוים! מכלים את הקראות!” ובוכה הוא כילד.

כלם נבוכים לשמע דבריו. מעין כלם מבצבצת כמו שאלה: מה היה לו? – “שותקים אתם? ניחא לכם באבדן התורה? – מתרגז הזקן – אני עושה את חובתי. אני מזהירכם לשוב מדרכיכם ולשמור מצות הדת! מוטב לי שלא אוסיף לבא לבית הזה, בית ד׳, מלראות בעיני את חלול הקדש!”

“הס! הס!” מנסים אחדים להשתיקו לבל יודע שמץ בחוץ, ובראותם כי כעסו עבר כל גבול, נמלטים הם אחד, אחד, ומלחשים זה לזה “הזקן נשתטה היום…”

ובא לוי הביתה, ועיניו מתגלגלות כמטרפות בחוריהן, אחרי שהתפרץ היום כל מרי כעסו אשר נשא בחבו זמן רב.

כהד מקבר מצלצל “שבת שלום” מפיו, ומאַסיי מכירה כי אירע מה, אך איננה שואלת מאומה. רגילה היא בזמן האחרון לראותו מתגעש, מתקצף ומתאנח תדיר.

אכן למראה העויות פניו ועיניו המורות זיקי כעס־פנימי, תדאג לו ותשאל: “לוי, מה לך?…”

הזקן עומד כמאובן, נועץ בה את עיניו המפחידות ושותק… רק הדמעות שהתפרצו פתאום, חרכו את חושיו המאובנים והקפואים, ואז עלה לו לענות: טִילִילָר אַנדי! (כלבים כאלה!) נקראים לתורה ואינם יודעים גם לקרא… עוזבי דת ומחללי קדש… הטפתי מוסר, אך הם לועגים לדבר־תורה… סופם להשמד כליל, והתורה אנה תבא? – שפכתי עליהם כל זעמי, ונשבעתי לבלתי בא עוד לבית־הכנסת להתפלל עם ה’ערלים' האלה ביחד…"

אחרי הפסק רגעים אומרת אשתו המשתתפה וחשה בצערו “לך וקדש על הכוס…”

“כן… – הוא כמו מתעורר מעולם אחר – כן, משיח יבא…. בטח יבא… הוא מכרח לבא עתה, כי בהתאחרו לא ימצא עוד נפש קראית… לא, לא אתפלל אתם ביחד… אנוס מהם….אלך… ירושלימה… לקראת המשיח …”

“אנא לוי, הנה הכוס.” ואחרי שקדש את השבת, שמה מאַסיי לפניו קערה מלאה מרק עם גריסי־שעורים. רק בעמל רב עלה לה להרגיע את הזקן עד כי יתרצה לטעום.

“המאכל חם – היא מעירה – כי היטבתי להבעיר אתמול את התנור בטמני בו את מאכלי־השבת.” ומגישה היא5 את המאכל־ השבתי (כמו קוגל ליהודים) שיש לו תבנית־מסוימה ידועה, וריח־בצלים נודף ממנו.

“הקיבינצק טוב מאוד” מהללה מאַסיי בחתכה אותו לנתחים וחתיכות בשר עם פרורי־גבינה ביחד מתגוללים מתוכו לשמנונית השומן הצף בקערה. אבל לוי האוכל תמיד בתאוה יתירה את המאכל השבתי שותק להערתה. וכתום הסעודה, לקח את “סדור־הזמירות”, מלמל בו, אך ראשו כמו נדהם מן המאורע, והוא ממהר לברך ברכה אחרונה.

“צא מעט החצרה – מבקשת אשתו – האויר יפוג את רוחך הסוערת”.

“לצאת החצרה?! ואַת, מאַסיי, תפתיני לכך? גם חוה הסיתה את אדם לחטא… לא… לא אצא… שבת היום… אל יצא איש ממקומו, כתוב בתורה… והם הולכים בשבתות ומטיילים… עבירה חמורה… הנה הספר הקדוש ‘אדרת אליהו’, קבוצת כל ההלכות והדינים הקראים – והוא לוקח מן הארגז ספר גדול ומדפדף בו – ופה כתוב כי אסור לבטל רגע אחד בשבת, רק לשבת בבית־הכנסת או בביתו, וללמוד דבר ד׳ כל היום…”

כנגד ראיה כזו נאלמה הזקנה דום, רק השתעלה קצת ותבחר לה פנה לשבת ולנמנם כל היום. לוי ישב לו, הרכין את כל גופו על הספר, ויעיין בו. אולם אינו מוצא קורת רוח. בכל פעם יחליף ספר בספר אחר, אולם בכלם נדמה לו כאלו מתגלגלות המלים, והיו לעגולים רחבים, ובמרכזם נקודה שחורה שהולכת ורבה ובולעת את כל הספר…

מחשבותיו נפזרות, חוליות חוליות, ובדמיונו מתגלמים מראות של בית־כנסת עזוב ושמם, של מומרות איזה קראי, ושל ביאת משיח…

כה עברו שעות אחדות, והוא מרגיש רפיון נורא בעצביו, עד כי יתאמץ לגרש את הרהוריו, ומתחיל לזמר את “הזמירות למנחה בשבת”, ובקול צרוד הוא מתחנן:


החש פדות עמך כי רב מאוד עמך
האומרים תמיד יגדל ויתקדש.

וראה זה פלא: חושיו כמעט עזבוהו, והמלים האלה שרגיל הוא באמירתן, ויודע פירושן תמיד, נראות לו עתה זרות ואי־מובנות. והוא מבקש תרגום תתרי, ומזמר הנ"ל בנגון:


בִיר כִּיצִינָא כֵּירֵיא

כֵּיר כִּי טַמַהלַנָדְלַר

יוּלוּב מוּלוּסוּנא

קוֹרְקוֹנְצְלוּ אַטִינָא.


ובוש הוא מדבריו אלה. כלום רבים הם המגדלים ומקדישים בתם־לב את שם ד'? ולחייו החורים מתאדמים, עורקי מצחו משתרגים, ועיניו תועות ומתגלגלות בפלצות.

ברגע זה נעורה הזקנה מאַסיי מנמנומה, ובנפול מבטה על פניו, הבינה כי בריאותו רעועה. מיד החליטה בלבה לקחתו בחזקה מעל ה“סדור”, ולהשכיבו על המטה. אולי ינוח וירוח לו. אולם הוא לא התנגד לה, רק מסר את עצמו כילד קטן לרשותה…

על משכבו היה לוי מוטל כברזל המלובן באש, וקדחת טלטלתהו. וכפעם בפעם נזרקו מבין השנים המתנקשות, המלים הללו: “בורים… כלבים… כליון הקראות… לא אלך להתפלל אתם… הס… קול נשמע… משיח… הנה הוא בא… הרבנים רואים עותתם… הדת הקראית מושלת בכל… הס… משיח… משיח…”




  1. רבן–רבני, יהודי  ↩

  2. בבית־הבנסת אין מדליקים אף עתה נרות בערב־שבת, דק בבתים פרטים הותר.  ↩

  3. “התירם”במקור המודפס, צ“ל: היתרם – הערת פב”י.  ↩

  4. החרדים מצניפים לראשם מצנפות–שער לשבת ויו"ט.  ↩

  5. “הוא”במקור המודפס, צ“ל: היא – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות