בחדר צר יושב לו שמואל ומעיין בספר. תורה הוא לומד. אוהב הוא להגות באמת האחת הקדושה לו, שאינה סובלת ע“פ השקפתו נגיעה אחרת בגבולה, כי על כן “הקראות” היא הודאה רק ב”תורה שבכתב".
לא הפעם הראשונה לו, להתעמק בדברי תורה. לפרקים כששעתו פנויה, שדהו מעובד, ודירי־דירתו מרפים ממנו בדרישתם התדירית לחזק את בדק הבית, הוא עוזב את החיים, את הרחוב, שכבר תמו בו קראים יודעי תורה ואין מי לשוחח אתו בנדון זה, ומתכנס כלו לתוך עצמו ולעמקי נפשו, ומתוך המעמקים האלה מתפתלים געגעים אל הספר…
כקראי אמתי הוא מעמיק תמיד לבאר את דברי התורה כפי ראות עיניו ונטית שכלו, בהתאמה למשמעת המלים החצונית, ויש שהוא מוצא איזה נגוד בשיטת הקראות המפרשת את התורה ע*פ שלשה דרכים: הכתב, ההיקש, הקבוץ או סבל־הירושה…
ומדי פעם בפעם בהתעמקו בלמודו, יעלה הספק בלבבו ומהסס שם. שמא טעו הקדמונים… אמנם התורה הכתובה אמת, וגם ההיקש הוא סמך לאמת, אבל הדבר המקובל למעשה אצל “הקבוץ”? האין האופן הזה – סבל הירושה – מעין הודאה אלמית ל“מסורה” של הרבנים? והוא מתחיל מפקפק בדבר… סתירות שלא שער לפנים, מתראות עתה ברור לעיניו: מצד אחד יש בקראות הכחשה גמורה בתלמוד ומסורה, ומצד שני נבראו בתחום הקראות עצמה חומרות יותר קשות במקום אלה… הנה, למשל, דיני טומאה שקבלו צורה חמורה או אסורי עריות באין קצה וגבול… ואם כן מה הועילו בתקנתם לפרוק עול בעלי הגמרא, למען החזיק בתורה הצרופה, ויעמיסו עול אחר עליהם? הלזה היו צריכים לעשות את הקרע הגדול בבית ישראל? שמא טעו האבות… ואולי פוקד ד׳ עונם על בנים, כמו שעיניו רואות איך עדתו הולכת ומתמעטת, הצורה מתטשטשת, והכל הולך וכלה… ברגע כזה מתעקם עוד יותר גבו של שמואל, וקומתו נכפפת כאלו משא כל הדורות הממשיכים חיים בלי־כל־מטרה, רובץ עליה, ועל פניו העגומים מתגלה צל מרה־שחורה של רוח נעכרה.
יושב הוא אף עתה, ולומד תורה עם פירושו של רש“י. אוהב הוא את הספרים העברים שכתבו הרבנים – אף כי יחר לו על התגאותם ודחיתם את בני כתתו – ונהנה מכל הערה של רש”י, ומכל “דברי אגדה” שהוא מציין. מוצא הוא כאן איזו רוממות, חיים־פלאים, נחומים לנפשו הנהלאה. “אצלנו – הוא חושב – הכל קשה, חנוט, יבש, ואצלם הכל רך, חי, מתפתח…” וככל הרבותו לחשוב ע"ד מהות “הקראות והרבנות” הוא מוצא מעבר מזה חזוק ביסוד הראשון ובכל זאת התנונות הדת ועמידת החיים הקראים. ומעבר מזה נטיה הצדה אך גם שאור תוסס, השתכללות, והליכת ההיסתוריה של היהודים…
וכשרוחו כמעט מתפקעה מעצר יגון כמוס, תקע נפשו בהספר המסבב לו ענויי־רוח, והוא ממהר לסגרו. במחו הכל סובב ומתרוצץ ועיניו תועות כמבהלות בחלל החדר. אז תתקפהו מרירות הבדידות, וחייו בתוך כלל הקראים נראים לו מוטעים מעיקרם. גם חיי־ביתו מיותרים ובלי תכלית, ואי־אפשר למצא בם תשלום על חיי־רוחו הנכאים. הנה יושבת שם ממולו היא, האשה שלו. אילן סרק…
חסרה ברכת פרי בטן. וכמה הוא מתגעגע לילד יוצא חלציו…
בורח הוא מחדרו אשר חללו מלא רפרופי־צער, ויוצא הרחובה. בחצר נפגש הוא בדיריו היהודים ודורש לשלומם. דירים אחדים לו. כלם עניים מרודים הדרים צפופים אחד אחד עם משפחתו בחדר צר. הרבה טרדות יש לו עמהם. באמתלאות שונות דוחים הם את זמן תשלום שכר־הדירה, יש מפני עניותם הנפרזה, ויש מפני פחיתות טבעם. אולם הוא סובל ומקבל הכל בשתיקה. סוף סוף הם משלמים, והוא אינו חפץ להתרגז בשביל ההתאחרות. הן מוטב לו לדור ביחד עם יהודים הנזקקים כמהו למזוזה, מאשר ידור עם הערלים הנצרכים לצלב… בצאתו עתה החצרה מבהל ונרעש מרוב הרהוריו, יקדים בשאילת שלום לדיריו, ובענוה אי־רגילה יחלק להם כבוד. אז אומרים הדירים בינם לבין עצמם – אך בקול רם בכדי להחניף לבעל־בית:
– “אכן רק נשמה יהודית שוכנת בגוף ר׳ שמואל שלנו.”
אכן הוא לא שם עתה לב אליהם. מה יכולים להועיל לנפשו הצמאה והנהלאה, הדירים האלה שהם קצבים בורים וחיטים הדיוטים? ופונה הוא לדלת אחת שם מקצה. שמא ימצא את יעקלי הסרסור – הטוב בדיריו – בביתו, ואתו ישקיע את עצמו בענין־למודי למען גרש את המחשבות השחורות. תמיד הוא לומד בחברתו – כשהשעה פנויה – ספרי־מוסר, וגם בהצנע – מעט משנה וגמרא. בשעת הלמוד משתמש שמואל במבטא האשכנזי שלמד מיעקלי, לבל יבולבל הענין בשל המבטא־המשנה. ובלמדו מן התלמוד אצל יעקלי, הוא מתאנח בקנאתו בו שהגמרא שלו ועצם מעצמותו, והוא נחשב רק כזר לגבה… אולם קנאה זו אינה נוגעת מאומה בהידידות הנוסדה על למוד־התורה. אדרבא, ההתקרבות מתחזקת, מפני כי שמואל מחזיק לו טובה על כי אינו מגרד את פצעו ואינו מזכיר לו את קראותו…
בפתחו הפעם את הדלת, ישאל בקול נמוך: “ר׳ יעקלי בביתו?”
“הלך על היריד!” נשמע קול מפנים הבית. הקראי מקבל את התשובה באי-רצון, ונשמתו תהי למשחק לצערו הנסתר…
– – – – – – – – – – – – – – – —
הקראים הצעירים אשר בעדה, כבר מחקים מנהגי השכנים הנוצרים ודרכי חייהם, מקילים במצות הקראיות ומתדמים לגויי הארץ. ומאשר לא למדו ולא שנו את הספרות העברית־הישנה, היתה השקפתם רחוקה ורוחם זרה ליהודים וליהדות, ויהיו עוינים לשמואל על התקרבותו ליהודים בחולי נפשם.
“הנה הוא מתהלך עם רבן” הם מהתלים בראותם אותו מרחוק בחברת יהודי, אף כי בפניו חולקים לו כבוד בשביל ידיעותיו העבריות ובקיאותו בעניני הדת. הוא יודע את ההתנכרות התוססת בין הדור הצעיר כנגדו, ומכיר בנטייתם לחיי העמים. ולא פעם ושתים ינסה להרים את ערך הקראות בעיניהם, ואת אמתת התורה.
“ראו נא: אנחנו קבלנו תורה מסיני. אמונת אל־יחיד אמונתנו, ונזירים היינו תמיד מכל טומאה ותרבות־רעה, והם אנשים טמאים, נוטים לשכרות ולתאוה גסה…” בדבריו אלה אליהם, התגלמה השקפת עולמו השמי.
אבל בראותו כי השפעתו מעטה, יתמרמר בלבו על הדת הנוצרית אשר בתקפה ורובה תאכל את החלש והמעט… ונפשו גועלת בההתדמות לדרכי חיי העמים המגושמים והחמרים…
וככל אשר ירבו הימים, מתקרבת רוח שמואל לעדת ישראל, ומתרחקת מעל קהל הקראים שעומד הוא בתוכם, מתבודד בצער־ נשמתו. מתהוה בקרבו מהפכה כבירה. געגעים אי־ברורים וערפלים מתרגשים בכל סתרי נפשו להתדבק בדת־הרבנית…
ונזהר שמואל באדוקות בדתו הקראית, משום “שכר” שינחל עושה “הטוב”, ומשום “עונש” בעד הרע, המוכן לעושו בעולם אחר. אולם יחד עם זה הוא גם בורר קצת מצות שאינו נזקק להן כלל, ומקיימן רק מפני שמקורן היהדות. כן לבש טלית־קטנה מצויצת וישאה מתחת לכתונת, לבל ירגישו הקראים בדבר וכבאו לבית־כנסתם להתפלל, ולבש “ארבע־כנפות” – כמנהג הקראי – מעל לבגדיו, עם ציצית שששה פתיליהם לבנים והשביעי תכלתי. בהתעכבו לפעמים בעיר אחרת, ידקדק להתארח באכסניא יהודית כשרה דוקא למען יאכל מאבלים כשרים, ולמען תהי לו האפשרות להפגש עם יהודים ולהתחדד אתם בדברי תורה. ובהתודעו לאיש יהודי, הוא כמו רואה א"ע מחויב להתנצל בפניו על שום שהוא קראי, ונדמה לו כאלו עליו לבקש תמיד תירוץ בפני אחרים על השאלה הזאת המנקרת תדיר במחו. “מעשי אבותינו בידנו. מה לעשות?” ככה פתגמו המלא יאוש.
ובכל אלה מהססת שם תולעת בלבו. הספק… הספק… שמואל מרגיש את עצמו עזוב ומנודה מן החיים. בקהל עדתו הוא עומד גלמוד, מפני היותו שריד מדורות הראשונים ביראתו את ד׳ ובאהבתו את התורה, והלך רוחו שונה. את הסביבה המשפיעה “מחוקי הגוים” על צעירי דורו, הוא שונא ומתעב, ומאת עדת היהודים הקרובה לרוחו – הוא מרוחק עד כי כל יהודי־הדיוט מתנשא עליו.
ובנוסו מן הרחוב אל ביתו פנימה, הוא נחנק באויר המלא בדידות. הוי, ילד… ילד… למי כל רכושו ולמי הוא עמל?… ובשעמומו הוא מבקש סבות לחשוכת הבנים, מפשפש במעשיו, ובא לידי אמונה כי זהו עונש ואזהרה מלפני ד׳ על כי רואה הוא את האמת ונוכח מגדולת היהדות, ובכל זאת עודו עומד מרחוק ואינו בא בבריתה – – – – – – —
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —
לא קשה היתה ההכרעה אחרי מלחמת־נפש ארוכה שקדמה לה. הצמח שגדל שנים רבות מכוסה מעין רואה, בשל כל צרכו, חסרה רק ההחלטה להשתמש בו במרץ. והנה באה. חשאית, בלי כל רעש, בלי הסתערות והתרגשות יתירה. נפשו כבר קצה בחיים הריקים ושוממים, וישתוקק לשנוי כביר…
ומזוין בהחלטתו זו – שהסתירה מכל חי – נסע באחד הימים לעיר קרובה, ולפני הרב היהודי דשם הוציא כל הגיון רוחו. “מעשי אבותינו בידנו, כתינוק שנשבה דיננו, לא מזידים אנו רק שוגגים ולכן רבי אני מבקשך לקבלני בברית היהדות הרבנית” הוא עומד ומחנן ברעדה, ובקולו רועדת חרטה של הרבה דורות.
“בדוק את עצמך. שמא מינות בלבך, ואינך יכול לקבל עול מלכות שמים כראוי לגר־צדק” מזהירו הרב ומסרב לקבלו, מפני חשש שמא חפץ להתגייר מטעם פניה צדדית ולא לשם הדת.
“מכיר אני את קדושת היהדות הרבנית, וחפצי אדיר להתדבק במחזיקיה” מרבה הקראי להבטיח כי רק מתוך הכרה פנימית ומתוך אהבה לשמה, הוא בא לחסות בצל היהדות.
אך הרב מוסיף לסרב. “יש חומרות רבות בדבר הוא אומר – כי מנקודת־ראות־רבנית קידושין שלכם תופסים וגטכם אינו גט, ומכאן ממזרות לפי דיננו. ועוד ישנן חששות שצריכות בירור ולבון”.
ועפים ראיות וסברות, וכוחים וסרובים, משני הצדדים, בהלחמם מלחמת־דברים, אבל מאום לא נגמר. אחרי שהשתמש שמואל בכל ידיעותיו התלמודיות ובכל ההוכחות, ענה הרב כי אחרי שאלו פי רבנים גדולים, יעיין בדבר ויודיעהו החלטתו.
בשוב שמואל לביתו ועדתו מבלי גלות לשום בן־אדם מה בדעתו לעשות בעתיד הקרוב, צורב הסוד את לבבו ואת מחו, והוא מתהלך נדהם ומבולבל. רוחו המתגעשת מתארת לו בדמיונו את אשרו בהיותו לרבני בעוד זמן קצר, ונפשו תמצא את המנוחה המבוקשה. עדת־היהודים – מחו מצייר לו – תכבדהו ותחלק לו כבוד ויקר, ובהתדבקו בטהרה בתורה המסורה, יחננו ד׳ אולי גם בבן יורש…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —
השבועות התאחדו לירחים, עד כי בא מכתב מאת הרב “לכבוד הקראי ירא ד׳ ר׳ שמואל”. אולם תכנו, אשר ממנו קוה האחרון מהפכה לטובה בדברי ימי חייו, היה ממש ההיפך. בכל השתדלותו והתאמצותו – כותב הרב – להביאו בצל כנפי השכינה ולהגותו מאור היהדות, לא הספיק בידו הדבר. אולם עוד לא אבדה התקוה. ועצה טובה הוא משמיע לו שימיר בראשונה את דתו בדת הנוצרית, ואחרי כן יש תקוה להכניסו בברית היהדות…
נרעש עמד שמואל אחרי קריאת המכתב. ובכן שב לאפס כל עמלו לשוב לצור מחצבתו, ואין כל דרך להשתחרר מן הקללה הרובצת עליו? – “אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו” הוא צוח כמשגע מכאב לב ומתוך התמרמרות על הרבנות הקשה הדוחה בשתי ידים, וסוגרת הדרך כנגד צעדו הגדול להתקרב לישראל…
אולם, האין דרך לפנות? – וקורא הוא עוד הפעם את מכתבו של הרב עם העצה הטובה. להיות מומר בראשונה? לכפור בכל התורה בכדי לקבלה מחדש?!
והקומה הכפופה של שמואל נכפפת עוד יותר. בעינים חסרי־החיים מתלקחת אש־איומה, ומן הפה הסגור תמיד, מתפרץ שחוק- כעס נורא ואיום, וכל תמונתו כמו מוחאה: אי־אפשר…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.