רקע
ראובן פאהן
דִכְדוּךְ-נֶפֶשׁ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ברלין: בנימין הרץ; תרפ"ט

דמדומי־בין־ערבים שפכו דרך החלון אור כהה, אשר גסס לאט לאט למראה המלאך השחור הפורש כנפיו. ישבה בעלת הבית בזויתה, אחרי יום עבודה־קשה בשדה, ותחלום אטי… החשכה מאצילה מראה פלצות־רזית לפני האשה הרזים ומקומטים, העיפים ומזקינים בלא־עת, בעודה בחצי ימיה. טרודה היא כל הימים בעבודתה, עבודת בית ושדה, ואין לה פנאי, ואולי גם צורך, להתרומם במעוף המחשבה ולהרהר אדות עצמה. ואולם מבלי־דעת בא הדמיון בשעת בין־הערבים, ברגעים שהיא שכורה מליאות, ומשחק בהרהוריה הנסתרים, המונחים תמיד בקרבה מבלי קבל דמות מחשבה מסוימה, מעלה עליהם בשר וקרום, ומלביש אותם מחלצות. והיא כמו חולמת… אותו תזכר, את שלוסקי (שלום) שלה. אכר חרוץ היה, יודע גדול בהמות… והיא כמו רואה אותו בזקנו הנאה ובעיניו השחורות והעמוקות, באהבתו הרבה את העבודה, וביראתו את ד׳ ושמירתו את מצותיו… אף בשעה שעמד ברפת וינקה את הזבל מתחת לבהמתו. נעו שפתיו תפלה בלחש… הוא ינוח עתה בטח בגן־עדן, בזה אין כל ספק… חבל כי זכה לכך קודם זמנו, והילדים היו כל כך רכים… הילדים… שלשה בנים היו לה… לא כל קראית זוכה לכך… אבל אַים? הקטן שבהם הנהו בביתה. נתיתם עודנו ילד בן שנה, והיום בהיותו בן־עשר עודו מוציא ואינו מכניס. הממוצע, שעזר לה בעבוד השדות ובכלכול הבית, הלך לפני שנה לעבודת־הצבא… נשאר הבכור, זרח, הטוב שבכלם… הוא כבר אדון גדול, מנהל מכרות־נפט, ובעל משכורת־רבה לחדש… אולם הוא רחוק מאתה, זה כעשר שנים, אף כי זכרה תמיד בשלחו לה כסף לעתים… הוי, לו יכלה לראותו כפעם בפעם…

לאט, לאט, משתנים הרהוריה לדמיונות, והוא נשקעת בנמנום קל…

והדמיון מצחק בה לרגעים, ומערבב בהרהוריה־חלומותיה חזות קשה, מראות רעות, אדות ברד המכה את התבואה, אדות הסוס הרובץ תחת המשא, הבן המתאבק בעפר ולשונו צחיחה בלכתו בין הצבא, ועל דבר הצלב הגדול המתנשא ברום בית־התפלה־הנוצרי ומעיב בצללו את “מגן־דוד” הקטן שעל גבי בית־הכנסת…

הנער הקטן שנכנס עתה הביתה, משתמש בשעת כושר זו להתנקם בלחם שאמו מקמצת תמיד. החשך משתרר באין מעצור, כדרכו מאז להנהיג את האפלה במקומות שאין אורה… וכמו להשלים את התמונה המפחידה, נראה לפתע תבנית אדם בפתח. עיניו סוקרות בחשכה בכדי לראות את הנעשה בפנים הבית, והראותו משליכה אימה על הנער הרואה ונדהם.

"אוֹי, קִים אַנְדַא?״ (מי שם) נזרקה מפיו שאלה־נפחדת.

“טֶצַיא קְסֶא! מֶן זַרַח, מֶן זַרַח” (ערבא טבא, אני זרח, אני זרח) יקבל תשובה, והוא מתרגע לשמע צלצול השפה הקראית.

להאם המתנמנמת נדמה כי קול ערב, קול בנה החביב מגיע לאזניה, ובאותו רגע מעוררה הנער הקטן ברעש ובקול צוהל: “אמי! אמי! זרח בא אלינו!”

“מה?! מה אתה סח? זרח…” המלים הללו שהתפרצו מפיה, קרעו את אריגת־העכביש של הדמיון מעל חוש מחשבתה, ובמהירות התרוממה מעל מושבה. כרגע נדלקה העששית, ואורה החור־צהוב תעה מפני האם לפני הבן העומדים חבוקים ונדהמים מן ההתראות הפתאומית, ומוציא בקויו סודות ורזים מן העפעף הרועד, ונושא אותם הלאה דרך הפתח הפתוח אל הרחוב השקט ושמם…

מתפלאת האם על הבקור הפתאומי, ועיניה המפיקות אהבת אין־סוף לבנה, מגלות בין שרטוטי פניו איזה יגון נעלם, איזו עצבות־ שתקנית… אולם לא תערוך שום שאלה לבנה. יהי איך שיהי – זרח בנה החביב מתארח אצלה, ונסה אנחה מן הלב העגום תמיד… מקבלת היא אותו בחבוב, ומכינה בעבורו “ביצים מבושלות־למחצה” עם חלב לשתיה, אף תשלח לקנות “חררות לבנות” אצל ה“רבן”, כי “כבר רגיל הוא לחיי אדנות, ומאכליה הפשוטים יוכלו להזיק לאצטומכא שלו…”

מעל האח שורקת להבה, וניצוצים נגזרים מן הנסרים עפים כבמחול, כאלו יתחרו בשמוש האורח. זרח נשאר יושב על כסאו. עיניו פונות מאור האש ומשוטטות בפנות־החדר המסתירות רזים בחצי האופל, ומושפע מן הסביבה הזאת, גם פנימיותו העגומה מתכסה בצללי־עצב כיער מסובך… הוא בא לכאן… לא, הוא ברח משם… ברח, למען מצא פה את המנוחה המבוקשה, אולם רוחו מסתערת ביתר תוקף… מכל פנה נשקף לו עבר, המזכיר את הימים המאושרים בהיותו עוד קראי־פשוט בלי שאיפות זרות. את ההרגשות וההשקפות ההן עזב אז פה, בנסעו לפקידותו במקום מכרת־הנפט… עתה שב לבקשם, לחבקם, ולגרש באמצעותם את בעיתת הרוח הרעה, אבל אינם עוד במציאות! הפנינים של תמימות־הילדות נמסו ברבות הימים, בגבור סערות רוחות רעות, ויהפכו לאגלי דמעות לחות ממולחות מלח־עולם…

מגישה לו האם את ארוחתו, משתדלת להפיק רצונו ומכריחה אותו לאכול באמרי פיה ובמבטי עיניה. זרח אינו מתנגד לה. אדרבא, הוא מתאמץ למלאות חפצה, אף כי ילעס בלי תאוה את האכילה. נפשו סולדת ומזדעזעה, וידו רועדת. .. “הוי. יחשוב, לו ידעה… אני חנף, שקרן. אנכי מתועב ונאלח…” כמעט שיחפוץ לגלות לה הכל, למען תמנע מלקרבהו כאם… אינו ראוי לכך… לו תדיחהו מעל פניה, כי אז מצא בזה מרוק עונו ועונש חטאו. ונקל לו… אבל עכשו – הלב מתפקע, מלא מרירות והתרזה כלפי המקרה אשר רוממהו ויעלהו בכדי להורידו לאסונו…

כן… הנצחון בחיים, העליה בחברה, אינם מאשרים את האדם… חלילה… והוא נזכר: לשם בא עודנו נער אי־מנוסה, ויתעלה מן “רואה” ל“פקיד” עדי הגיעו להמדרגה העליונה: “מנהל מכרות הנפט”. כבר, כשעזב את הבית הזה חדלה המחיצה בינו וכין העולם הסובב אותו. הוא התפשר, עשה הנחות מן הקראות, התבולל בערבובית מושגים והשקפות לא שערם, ויעל על במתי החיים החדשים. אם בשוק המסחר – הרי הוא ממונה על מפתחות השערים ומטביע את חותמו על המקחים, ואם במסבת רעים – הרי הוא משתתף בכל שפורט, מסתגל לחבורה ומתכבד על פני כל.

גם אותה, זאת הנקודה המאירה והמשחירה בבת־אחת את רגעי־חייו, פגש בין היוצאים ונכנסים בחוגים האלה. ראשיתו היה מקרה, שויון־נפש גמור, רק חלוק־כבוד להעלמה ממין היפה כהלכות הבחרות, עד כי התרגל לה, ויכיר בה בכל פעם תכונה אחרת אשר קרבתהו אליה, ותמשכהו בעבותות נסתרים וקסמיים. אבל אז בתחלת הפגישה – האם עלה על דעתו רעיון זר? האם לא ידע כי קראי הנהו ודתיהם שונות? אך הקורבה באה מאליה…

נדמה לו אז כי השפעתה המסותרת גרמה להעלותו למרום עמדתו… היא השתדלה בשבילו… אמנם לו לא גלתה מאומה ותתאמץ להסתיר את הדבר אולם הוא ידע בטח, לא, הוא חש והרגיש, ויתחזק באמונתו בה ובנטיתה אליו… כאן התחיל השנוי האמתי בחייו, שלא חלם אדותו כלל…

ברגע אחד של חולשה, בהתפעלות החושים המשברים, דובבו שפתיו את המלה אשר אשרתהו בהיותה עצורה בקרבו ותעשהו לאמלל למן הרגע שנגלתה החוצה: “אני שלך!” – אסון וששון התמזגו בשתי המלים בשבילו, ולמאז אבד את שלות נפשו, ובכתב־ להבות התלקח הספק לעיניו: “האשה או האם?” ומחשבות מתנגדות התגוששו: אי־רשאי לבגוד בעלמה טהורת־רוח, שנתעלתה בדמיונו למדרגת מלאך, ואי־אפשר לבגד באמו אשר כל כך יאהבה!… רגע ונצחה האם, וגבר שלטון־המולדת במתו, ורגע - ונזכר אותה ואהבתה, ואת הפרסום שגרם בין הרעים, ונצח הרגש, רגש־אהבה ורגש־איש שלא יחלל את דברו ולא יגנה את שמו…

ולחמו הרגשות המתנגדים תכלית־נגוד, והתאבקו בלבו שנהפך לשדה־קרב שמם עקב המלחמה… וכגבור הירא מפני נצחונו, ברח מן המערכה ויבא הנה, לבית הזה שבו נולד ונתגדל, לאֵם הזאת, שבה תלויה נשמתו, למצא מנוחת־נפש, מפתח חדש לרזי עתידו, סעד בהגנת קראותו, או – מה שיותר טוב ורצוי לו – פשרה בין זו ובין הסביבה, בין אסונו ובין אשרו, בינו ובינה…

ויושב הוא כאן כה שתקן. סתום, והעששית בלבתה העשנה מפיצה אור־עמום, מעושן, וצובעת את הכל בשחור משחור… —

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —

ברחוב עפה השמועה מפה לאוזן, כי זרח זרחוביטש בא בערב לביתו, והלילה מטביע חותם־סודי על החדשה. אורח חביב הוא לבני עדתו, כמנהג העולם שמתכבדים ב“דוד עשיר”… ומתכנסים חבריו ומכיריו מימי הנעורים לקדם את פניו בשאילת־שלום, וממלאים את חלל החדר הצר…

בעלת־הבית יושבת בנמנום קצת, נהנה מן האספה וההתחרות לכבד את זרח שלה, ומפהקת מחפץ שינה. הנער הקטן יושב נשען על זרועו סמוך לדלת ונוחר.

הנאספים לכבוד האורח מרבים בשיחה, עליזים ושמחים, רק הוא בעצמו יושב שקוע בתוך־תוכו והוגה. יותר משאלותיהם מעסיקות אותו מחשבותיו. נענע הוא בראש מפני הנמוס, אך קולו נשמע לעתים רחוקות… הוי, מנקר במחו, האֵם הזאת, החברים האלה, העדה הזאת המתימרת בכבודו, כל האהבה הרבה הצבורה פה בעבורו, האת אלה ימיר? – ועולות בדמיונו שתי תמונות, אחת מן העבר ואחת מן העתיד, אחת מאיימת באצבע־רגזני. ואחת משקרת בעין־מלבבת… מכיר הוא בתמונות המעורפלות במראה־החזיוני. מצד זה את האב הקראי המאַים עליו לבל יבגד בעברו. ומצד זה את הנערה הנוצרית המרמזת לו בחבה, ומתחננת לבל ירמוס את עתידו… ונגשות התמונות אחת מול אחת, ובהפגשן הן נתקלות זו בזו ומתאבקות… ולוחם הזקן בפתילי צצית, ולוחמת הצעירה בצלב־ברזל, ונתקו הפתילים החלשים בברזל הקשה…

דרך החלון מתגנבים הככבים הסקרנים, ומרגלים את הפנה הזאת המלאה חיים כל הלילה עד הבקר. כשנראה אור־חור בתור שליח מפנה מקום לעלות השמש, הם מסתתרים כגנבים נמצאים בגנבתם. מתביישים הם כילדים בסקרנות שלהם…

נזכר זרח כי באה שעת הפרידה, ועליו לצאת לתחנת המסלה הברזלית. למה הוא בא, ובמה הוא שב?… כמה חפץ הוא להתודה, לבקש מחילה מאמו, לגלות לה את צערו, להודיע לה שלא תחשבהו לבוגד אם ילך אחרי הנערה… אולם בפני הנאספים הרבים הוא בוש לגרד את פצעו, וכנשפט למאסר־עולם עליו לשאת את דכדוך־נפשו…

מכיריו הרואים כי יתכונן לנסוע, מתפלאים על בואו וצאתו המעולפים איזה סוד־עצבני. מטרת באו סתומה, ונסיעתו מכאן כמוסה…

ומתעוררת אף האם מנמנומה. ובעודה נזכרת כי בנה החביב מתארח אצלה, הוא כבר נגש להפרד מאתה, מכסה את ידיה ופניה בנשיקות חמות, משקה אותה בדמעותיו הרותחות שמקורן עמוק ומכוסה, וקול מלה לא ישמיע…

ומברכים אותו כלם ב“נסיעה לשלום” בצאתו את הבית, אך אותו רודפת חרדה, חרדה…


המלצות קוראים
תגיות