באחד הבתים הנמוכים מאחורי העיר, שאינו נבדל במראהו מכל הבתים במקום הזה הנחשב לכפר, הולכים ומתקבצים אחד אחד מספר אנשים. כמתגנבים נכנסים הם אל הבית ומשליכים סביבם מבטים מלאי אימה־נסתרה. וכפתחם את הדלת שולחים הם יד לנשיקת המזוזה העומדת כעלובה ובעני בפתח, וכבואם פנימה יושבים הם על ספסל ארוך בשתיקה גמורה מבלי פתוח פה.
בעל־הבית, נח מרדכוביטש, עומד כמאובן נשען לשלחן. קומתו הגבוהה ומשיכת־הכתף התדירית, עיניו העגומות ופניו הקשים והשחרחרים, רושמים מצב־נפש סבוך ובלתי־מפורש.
אשתו רחל עומדת בזוית, פניה מופנים מול פני האורחים, בראש מורד, עינים מאדמות וטרוטות, ואצבעות ידה האחת מושמות על פיה כאלו תחפץ להניא בזה את התפרצות מסתרי עגמת־נפשה.
ובת בוגרת עושה שם מלאכת־בית אצל התנור מבלי שום לב להשתיקה המעיקה הרת רב־ענין ודברים. וילד בן־שלש הרובץ על הרצפה, הפסיק את שעשעו, ובהביטו בעינים תוהות על הבאים, ישמיע הברות מקוטעות בשפתו התתרית המצלצלת בחדוד מוזר.
חלל החדר כמו מלא חומר־מתפוצץ שהדלקתו מוכנה ויכולה להיות קשה בכל רגע…
ומתנשא מבין האורחים הזקן שבחבורה, בעל קומה ממוצעה ושכם כפוף. זקנו הארוך ושב עם הפאות הקצרות ולבנות, ופניו חסרי־הדם, משפיעים על מראהו צל מורא־המות, ובפתחו את פיו נראה היגון שהסתתר תחת השפם הרחב. ובקול מלא צער הפריע את הדממה ויאמר:
“נח, הלא בן־אחי אתה, ולכן עלי מוטלת החובה להזהירך: שמעתי אומרים כי יש בדעתך לפנות ערף לאמונתך…”
אולם נח איננו משנה את עמדתו, או את רשמי פניו, ואינו עונה גם הגה קל.
“נח… אוי נא לנו… אינני מאמין כי זהו רצונך באמת… אבל שתיקתך לעצמה כבר היא חטא גדול… הרהור עבירה קשה מאוד… אנחנו באים אליך בשם כלנו, בשם עדתנו, לבל תעשה נבלה כזאת…” ומפסיק הזקן את דבריו באמצע מפני הדמעות המחנקות אותו.
וקם קראי שני על רגליו, ובקול כואב וצרוד הוא ממשיך אח ההטפה: “נח, האין מורא ד׳ בלבך? הלא למדת אתי יחד בילדותך את התורה הקדושה, הלא כמני אתה יודע כי רק דתנו הקראית היא האמתית שנשארה בטהרה כמו שנתנה מסיני, בלי תערובות פגול של התלמודיים והנוצרים, שהוסיפו משלהם ויתלו עקמומיות שונות במורשת־אל. נח, חדל מעשות כזאת, וירא חמת אל נקמות ד׳…”
ובהשתתק זה, נגש הקראי השלישי – והוא בעל זקן מסופר ובעל תלבושת אירופית – קרוב למקום עמידת נח, ומתחיל להטיף גם הוא: “נח זכור מה אתה עושה… שמחה־לאיד אתה מכין לשכנינו… היהודים ילעגו לנו והנוצרים יצחקו לאסוננו… ואל תאמר שתהיה מאושר. גם לך בעצמך אסון נשקף מעתיד כזה … כבר הנך בן ארבעים שנה… עד היום היית שנים רבות בשלום עם אשתך, ועתה הנך מתחייב בנפשה, וגם תאביד אשרך אתה… ראה נא, הנה נהפכה כבר האשה הזאת שהיתה תמיד בריאה וחזקה, לשלד של עצמות בימים האחרונים… היא, החלשה, עומדת באמונתה, ונלחמת בגבורה אתך, החזק, על דתה…”
לשמע הדברים האלה מתפרץ בכי קולני מפי בעלת־הבית שעמדה כגולם עד כה. כלם נרעדים ונרתתים לצעקתה, וגם נח מפנה את פניו אליה. מראה הדמעות הרותחות האלה שיכלו להרך אבנים, בלוית האנחות התכופות שעצרו כח להרעיש הנימים היותר נסתרים, הטילו סער־קל בלב הבעל. אמנם נגול המחזה הזה לעיניו כמה פעמים, ובאין־רואים לא נגע בנפשו מפני שמצא את ההתרגזות כדבר מובן בתור תולדה מחויבת מהתנגדותה לההתנצרות. אכן עתה – ברגע שאנשים זרים הם עדים להריסת ביתו – שרט הדבר עמוק בלבו.
“פתיה, הוא אומר אליה ברכות, למה תבכי? התכונני כמוני לקראת האושר הנצחי שבאמונה הקתולית, ונזכה שנינו לחיי עולם הבא”.
“אול טילי! (הכלב) לחיי שאול וענש הגיהנם! – צוח עתה הזקן כמשגע – אדם גס כזה יודע להבדיל בין דת לדת!”
האחרים השתיקוהו מיד, ואולם נח ענה במנוחה: “אינני עתה אותה הבריה הפשוטה שהייתי לפנים. בעת האחרונה למדתי הרבה וקראתי בספרי־דת משלהם שהמציא לי הכומר ונוכחתי שם כי “קדוש, קדוש, קדוש” מכון כנגד האמונה המשולשת…”
ובפנים יותר עגומים, בלבבות פצועים וביסורים גלוים, נפרד סגל הקראים וישתמטו אחד אחד מאת בן־דתם העומד להתנצר…
וצל מרה־שחורה נשאר רובץ בתוך הבית שיצאו משם…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —
הקראי נח מרדכוביטש, זה האדם הפשוט עם חוג־הראות הצר, חי כעשרים שנה בסביבה הזאת, בין גוים־אכרים, אחרי עזבו את הרחוב הקראי מקום לידתו, לקחת אשה ולבנות בית. חלקת השדה שרכש לו בתור נדן של אשתו, היתה צרה ומצערה. אך הוא עבד בזיעת אפו למען מצא מחיה, ויסתפק במעט מן המעט שנצרך אליו האדם. ודאגת־היום טמטמה את הלב, וטרדת הפרנסה הגשימה עוד יותר את המוח הגס. ויהי כה טרוד בצרכיו החמרים, עד כי רק לעתים רחוקות נתן אל לבו לבקר ביום שבת את בית־הכנסת־הקראי ולהתחבר עם בני דתו. ובהגיע יומא־דפגרא הרגיש את בודדותו. האכרים הללו, שכניו הקרובים, שהסכין אל דרכי חייהם, שעומד הוא אתם במדרגה אחת, ואשר הוא מבקש קרבתם וחונף להם בכל עת מצא, הם מתרחקים ממנו באותות־בוז…
כה עברו שנים רבות. המצאת הפרנסה הקמוצה דכאתהו, ותמוצץ את לחלוחית־כחו, ושנאת האכרים אליו מררתהו ותשלל מאתו את ידיעת־עצמו הקראית … פתאום נגלתה לו רפואה בדוקה… אבל לבו נוקפו… אי־אפשר להשתמש ברפואה כזאת… הייתכן לבגד בדתו ועדתו?! ובכל זאת… איך הם מתהלכים אתו בנעימות ורעות למן היום אשר החלו לפתותו… הוא נתאהב ונתגדל אצלם… והבטחות טובות עפות מכל עברים, כי ליום־הטבילה מוכן האחד לתת במתנה עגל יפה, השני מספר כורי־תבואה, וכן השלישי והרביעי… הוא יכול להיות מכובד בין האכרים ופרנסתו תהי מצויה ברחבה… ואשתו וילדיה?
לכתחלה ימאנו, ואחר כך יתרצו… ומשפחתו ועדתו? – מה היא העדה הקטנה הזאת? הלא כמוה כאין…
ולמן העת אשר שכניו האכרים הרגישו בספקותיו, התקרבו אליו, עזרו לו חנם בעבודת השדה, השכירו לו בזול עוד שדות ויביאו לו גם מתנות מיבולם, למען יהי להם חלק במצוה “לצוד נפש בשביל הדת”. היתה עתה שעת מרדכוביטש פנויה מכל עבודה ומדאגה, ויחל להתעמק בהרהורים אחרי כל שיחה ופתוי של אכר פלוני או פלוני, ורעיון־קבוע נקר במחו בשכבו וקומו: להתנצר. לאט לאט נהפך האדם הגס להוזה־דתי, כי הורגל לשבת מבקר עד ערב על גבי ספר מעיקרי האמונה הנוצרית, שהמציאו לו האכרים המלומדים והכומר, ויעיין בו ויתמיד לקרא – אם גם אטי ובקושי.
ותרא בתחלה אשתו רחל את השנוי לטובה בחייה, ותשמח מאד. המצב החמרי הוטב וגם השכנים מאירים לה פנים. ובסתר לבה אולי גם התגאה בבעלה אשר.קרא עתה בספרים ויהי למלומד, עד כי אכרים מכובדים ונם כומר הכפר מרבים לבא אתו בדברים…
אחרי כל אלה באה הבהלה. בלב נרעש ונפש סולדת שמעה מפי בעלה את הסוד הנורא… בכיות, תחנונים, פתוים ואיומים, התפרצו ויתגוששו גם יחד, ויהי גלוי הטעות איום מאוד…
עוד זמן רב כסתה בפני בני עדתה את החרפה הזאת, עד כי היתה מכרחה לגלות את המכוסה ולבקש עזרת הדוד הזקן… —
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —
כפעם בפעם מנסה נח לשבח ולרומם את הדת־המשולשת, ולהסית את אשתו ובתו ללכת בדרכו. והאשה החלשה לוחמת על נפשה, ומנסה בחלקת־לשון להניאו מחפצו אחרי ראותה כי לשוא עמלו בני־העדה להשיבו. ויהי המראה קורע לב, איך נלחמו הדעות מבלי טעמים ונמוקים. בתבנית התלהבות הדמיון מצד זה והשתפכות־הנפש ונגרת־הדמעות מצד שני… מתערב גם הילד הקטן בשיחות הללו, ומחליט כי יהיה אצל האם ולא ילך אחרי האב… רק בבת הבכירה הטיל ארס וישפיע עליה בלי כל עמל. היא כבר רגילה לחיי השכנים־הגוים, מהות הקראות זר לה כליל, ותקוה נשקפה לה להנשא לבחור נוצרי כאשר תתאו, ולראות חיים בסביבה הרחבה ולא ברחוב הקראי הצר…
אולם האשה עודה מקוה. לא תעזב את בעלה ולא תתרחק מאתו, כי תאמר פן ישוב עוד מדרכו ופן תגבר השפעתה…
ויהי ביום ראשון אחד, בהתכנס כל האכרים לבית־תפלתם נגלה גם נח ביניהם. ויעלה המקרה על המזלג את האדם הפשוט הזה ביום ההוא, ויהי לשיחה בפי כל. זאת היתה הפעם הראשונה לו להשתתף בפומבי בפולחן נוצרי…
אך מעשה נח לא היה פשוט וענותני. כצאתו מבית־התפלה קבץ סביבו כנופיות אכרים, ויהלל את הדת הנוצרית, וידרוש בגנאי הדת הישראלית. בלשון מתרברבת חפץ להתראות כמלומד וידען, וישמיע באוזן האכרים עלילות־רשע על ישראל ואמונתו, כי התלמוד משיא לבל עון וחטא, מצוה לרמות, לגזול, ולדוש בעקב בעלי דת אחרת, בקצרה: הגמרא היא ראשית חטאת וסבת פשע, וכדאי לבער אחרי המחזיקים בה ולכלותם מעל האדמה.
למאז, מבקר נח גם הלאה את בית־התפלה לנוצרים, אף כי בפועל עוד לא נטבל לשם הדת החדשה. זורע הוא שם שנאה לישראל, קוצר מתנות וכל טוב שמביאים לו שי האכרים, ונוחל שם־טוב וכבוד ביניהם. ותהי הטפתו מעין סלם לעלות בו, מין “פאַטענט” מיוחד, כי דבר קל היה לו לקלל ולחלל את ישראל וקדשיו, כאלו קבל לזה היתר וכח־הרשאה מאחרי שהחליץ עצמו מעול תורתו שלו. ובכל זאת לא ידבר סרה בבני דתו הקראים ולא יסית בהם חמת נקם, כי אף אם יעזבם לעולם, אינו רוחש שנאה להם… רק כלפי היהודים ישלח לשונו. אתם אין לו כל שייכות. הן לא מן הקראים המלומדים הנהו שיש להם מעין קורבה ליהדות מפני חלק־ספרות המשותף לשני הצדדים. וכבעל-חוב המוצא מקום לגבות את חובו הישן נושן, נזרק עתה מפי המומר מה שהיה טמון בתוך הקראי המנודה מלבא בקהל ישראל.
ובהתבונן רחל אל כל מעשיו ותהלוכותיו, ראתה כי הדבר אבוד ואין להשיב את בעלה מדרכו, והריסות חיי ביתה נגלתה לה בכל המרירות. וביאושה המר תרוץ כמשוגעת. היא, העלובה והעזובה מבעלה ומבתה, והמתועבת בעיני השכנים מפני מאונה להתדבק בהם ובדתם, חשה עתה באמללותה איזו קרבת־נפש, איזה רגש נסתר, איזו שותפות עם היהודים.
ורצה היא מבית יהודי אחד לבית השני, מתיפחת על מר גורלה, ומגלה את כל דכדוך נפשה.
“הושיעה נא אדוני – היא מתחננת ברב כעסה וצערה – הושיעו נא כל היהודים, כי גם לכם לחרפה הדבר…”
ובראותה כי מנידים לה אמנם היהודים, משתתפים ביגונה ומנחמים לה, אבל אינם בושים כלל כאשר דמתה מראש, היא מוסיפה: “וגם רעה מאוד בעדכם התנצרותו, כי מסית הוא בכם את הערלים!”
אולם כאשר באה כן היא שבה הביתה במפח נפש, ופה תהממה השמועה כי בעוד שבוע אחד, בדיוק, יכנס בעלה ביחד עם בתה בברית הכנסיה הקטולית.
“עוד לא עבר המועד טרם נתקת באכזריות פתיל חיי־האישות שלנו – מתנפלת רחל בשארית כחה לרגלי נח – השאר נא נאמן לי ולקראות!”
“עוד השעה מכשרת – הוא עונה לה – אם תחכמי ותלכי אתי ביום הנועד להתנצר ולשבוע אֵמון להצלב, אז נחיה יחדו כאשר חיינו, ואם לא תלכי ביום זה, שוב אין לך תקנה לעולם.”
מרחוק נצבה הבת הבכירה, ותפן את פניה אל החלון הנשקף החצרה, לבל תראה את המחזה האיום. והילד הקטן העומד עזוב לעצמו, נרעש ונפחד מן בכי האם וקולו הסוער של האב, מחבק את ברכי אמו וצועק בקול: “אמי אמי, אל תעזביני כי ירא אני את האב…”
ונח מתקרב אל בתו המבטת בחלון כמו יחפץ שתתאחד אתו במלחמה, ורחל לוקחת את הילד על זרועה, ולוחצת אותו אל לבה כאלו תחפץ להצילהו מיד אויב, בשעה שדמעות נגרות מעיניה על חרבן חיי־המשפחה אחרי הגנה נמרצה בכל כח.
תהום בלתי־נראה נפתח, המפריד מעתה לעולם בין נפשות קרובות, ובאויר החדר כמו מתגוששת גסיסה מרה ומרעשת של העבר ומתפתלה אפיסת מה שהיה …
מלחמה מכוסה מעין מגיעה לקצה, מלחמת־נשמות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.