רקע
ראובן פאהן
שְׁאִיפָה לְחוּץ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ברלין: בנימין הרץ; תרפ"ט

היום אי־בהיר, עננים דאים ובאים, לצאת לעבודה בשדה אי־אפשר מפני הגשם המטפטף לרגעים, וישבו שניהם – איש ואשתו – אצל שלחן שעליו מפוזרה ערמת פולים, ויבררו את הטובים ויזורו את הגרועים. וכל פול ופול יקח לבדיקה כמרגלית יקרה, והמלאכה הנעשה במתינות מביאה לשעמום.

הדלת נפתחה ויבא הביתה נער נושא חבילת־ספרים מתחת לזרועו.

“יודקי – קוראה האם בהרימה את עיניה מתל הפולים – איך זה נקרע מעליך מעילך?”

האב אינו מפנה את לבו להבטל מעבודתו, ועונה חלקו “בודאי כן. אני מחויב להתעמל והוא יבזבז עמלי…”

אולם יודקי מחשה, מסדר את הספרים, ומעיף עיניו השחורות והבוערות על פני אמו.

“מדוע עיניך חכלילות? התודה כי התאבקת עם נערים שובבים ואינך לומד מאומה. לשוא נאמר לרשמך בגימנסיה לקץ קיץ זה” מיסרתהו האם.

“אינני חיב… רבן ממזר הכני… בבית הספר הכו אותי…”

“והמורה שלכם?!”

“אני… לא ספרתי לו… אם יוכה נוצרי או יהודי אזי יספר להמורה… אולם אני מפחד לעשות כזאת פן יוסיפו לי מכות בעבור זה… הם רבים…” מתנצל הנער.

“נער שובב כזה… חרפה הוא לנו… הראית מימיך קראי עוסק בהכאה?… ומדוע הכוך?” מתערב האב.

“יען בלמדי ביחד עם היהודים את הדת, הללני המורה כשספרתי כראוי את ספורי התורה, ויבאו עלי במחלוקת מתוך קנאה…”

"ואתה לא גרמת מאומה לריב?״ תשלח בו אמו עינים דוקרות וחוקרות.

“אני… כך היה: בהתאסף הילדים בבוקר לפני הלמוד, באו נערים נוצרים וילעגו לנערים היהודים. אז קראתי גם אני ‘זשיד פאַריך’… הלא אינני יהודי… ויסובבוני הנערים היהודים ויכוני ויקרעו את מעילי…” ובוכה יודקי, קצת לזכר המכות וקצת מיראת ההורים.

“אני אומר לך תמיד: אַל לקראי להתגרות עם מי שיהיה, רק לדום ולהרכין ראש” מוכיחו האב.

"ואם הם קוראים לי ‘קל-דק’1 או ‘צדוק’?!״ ונשמע בקול הנער רטט בנגוד לההרגל הקראי המאובן.

“כן… – נכמרו רחמי האם – הרבן הגדלן, הקייק2, קורא לנערינו ‘שקץ’ ולנערותינו ‘שקצה’ כאלו הוא הטהור ואנחנו הטמאים… אולם יודקי, ככלותך את למודך בקיץ הזה תפטר מהם, ואחר כן תסע מכאן לעיר גדולה ללמוד בגימנסיה.”

הנער מתרגע ויושב לשנן את שעורו, וההורים מבררים את הפול שברגע זה מתרכז כל עולמם בתבנית־כדוריותו.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —

שני ימים בשנה – ז׳ באב וי׳ באב – נזכרים בני העדה הנקרעה מן העם ומן הארץ, כי נחרב בית־המקדש, והם מתענים וצומים, ויושבים על הארץ לקונן על חרבנו. מעל לרחוב ובתוכו כמו מרפרף צער בלתי־מפורש, ונכר הוא בפני האנשים היוצאים ונכנסים כל היום בבית הכנסת בבגדי־חול וברגלים יחפות. ונוסף אבל־היום לתוגת־הנצח המשליכה את צלליה על חייהם. ודבק היגון המצוי אצלם, בשירי קינה ונכאים שנאצרו בסדרי תפלותיהם לתכלית היום, והלב המאובן איננו מכשר להשמיע בקול גדול מחאה עזה, נמרצה, רק מוצא מפלטו ביגון־שתקני, מדוכא, ובעצבות מתיאשת… ונושאים הם ביום כזה את יגונם זה לשדה־הקברות בלכתם לבקר את קברי המתים, והתאחדו החיים עם המתים באבל־אין־סוף…

כעבור ימי התעניות והקינות, שהם סוף ימי אבל־החרבן, ובהם חל תור־החופש לתלמידי בתי־הספר, הרבו שמואל ואשתו שרה לשוחח אדות בנם יודקי ועתידותו אחרי גמרו עתה את מחלקתו.

“כך נוהגים עתה שלנו… – הוא אומר אליה – יהי כן… צריך לתתו לגימנסיה… בשבוע הבא תסעי אַת לרשמו שם, כי אני עסוק באסיפת התבואה מן השדה, וגם אינני יודע איך עושים כזאת…”

“כן. נחוץ לנסוע… הן ליאון בן אחותך צעיר מיודקי שלנו, וכבר נמסר לגימנסיה” מחליטה היא.

ואמנם ידע יודקי את חובתו, התמיד בלמודו וישנן את השעורים בשעת “חפש־בין־הזמנים”, ונתקבל בלי עכוב לגימנסיה, אחרי עמדו במסה. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —

על הספסלים הארוכים יושבים התלמידים ביראת־כבוד ביום ראשון לבקורם פה אחרי מרגוע זמן־החפש, וביניהם גם יודקי אשר חדוש המראה מדהים ראשו. המורה מתהלך אנה ואנה, מציין את הלמוד ומסמן בזה כי שנת־הלמודים מתחילה.

בהגיע שעת־המנוחה, הוא נותן דרור לכלם לצאת החצרה על משך עשרים רגעים. וביצאם יתכנסו לקבוצות קבוצות, מתודעים חד את חד, ומרבים בשיחה עליזה. כמנהג גדולים ורגילים בהלכות מדות מרים זה את כובעו לפני השני וקורא בשמו, וזה מציג את רעהו בפני מכירו מאז.

והנערים אינם מאבדים רגע ומשתעשעים ברקוד הולל, רק יודקי עומד כמתבונן מן הצד, ער שנגש אליו נער נוצרי אחד ושואלו: “ההנך יהודי?”

“אנכי – זשיד?!”

“ומה? נוצרי? הן קרא לך המורה – יהודה.” מתפלסף הנער.

“אמנם שמי יהודה, אבל דתי היא הקראית, אחרת ושונה מן היהודית.”

“והיא איפא נוצרית?”

“כן… משתוה כמעט בכל אל הדת הנוצרית…” מסכים יודקי בשפת־חנופה.

ועוזב אותו הנער בהשתובבות וצעקה־גכחנית: “חברים! הביטו נא בחבר הלז… הוא קורא את עצמו 'קראי’… יודע השד מה זה!”

“מה שמו?” שואלים פיות רבים.

“שמו? יהודה אֶשבוביטש קראהו המורה.”

סובבים אותו כל הנערים ומביטים בו כמו על בריה משונה. שמעו כבר שיש בעולם חינאים, יפונים – אבל קראי?!

יודקי לא יכול נשא את המבטים הדוקרים ויפנה אל אחד התלמידים היהודים שהתקרב אליו ביותר, ויאמר לו בשפת־יהודית: “ומה תחזה בי? הלא כמוך למדתי תורת משה…”

רק נמלט המאמר מפיו ויתחמק מן החבורה להכנס לחדר המחלקה, והנשארים מתפלספים אדותו.

“זהו מין יהודי” אומר שם נוצרי קטן.

"זהו מין ‘גוי’ " מחוה יהודי דעתו.

“טעיתם – מראה השני בקיאותו – אני יודע: זהו מן יהודי־ונוצרי לחצאין.”

והפעמון הקורא אל הלמוד, הפסיק את השיחות. – – – – —

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – —

אותו הצד המגוחך וההתולי בחיים: שנוי הפעולה מן הכונה, נראה בו בכל כעורו. כמה שמתאמץ יודקי אשבוביטש להתהפך כססגונא ולהרכין ראש לכאן ולכאן, רואים בו דוקא אחרת. קוראים לו היהודים “גוי” אף כי בפניהם רוצה הוא להתראות כיהודי, וקוראים לו הנוצרים “זשיד” אף כי להם הוא מתגלה בתור נוצרי.

אולם יש שהוא מרגיש את הריקניות שבחיים כאלה, ומתאוה למצא סמך, רעות. לאט לאט יפנה עורף אל החברים היהודים אשר ישטמם בלבו, ולעמת זה יתדבק בחבריו הנוצרים בהכנעה יתירה ובהסכמה למפרע לבל מנהגיהם וחייהם. ובכל אלה לא ישכח את ספריו ושיעוריו, ושכר השנינות מתראה מדי שנה בשנה בתוספת תו אחד על צוארונו.

והוריו עסוקים באכרות ואינם משתנים במאומה, ועתם מתנהלת בליאות ובלי תכלית. רק בנם הוא השנוי בחיי־שעמום אלה, רק הוא הזיק החודר ומאיר את הלבבות האפלים. פעם בשנה – בימות החופש – הוא מבקרם לזמן ארוך,. והם נהנים ממנו עדי תעוף העת ושב ללמודו.

ומזמן לזמן עושה יודקי פסיעות גדולות עד כי כלה את למודו בגימנסיה. בבאו עתה הביתה, בא מכתר בתואר אקדימי, והוריו הפשוטים שמחים עליו מאוד באשר כעת יתעכב זמן רב אצלם, בנוחו מעט טרם יסע לאוניברסיתה.

ולובש האב בגדים ישנים, מטולאים, ולבנו יקנה תלבושת מן המובחר, ואוכלים ההורים מאכלים גסים, ובעבורו הם מכינים ארוחות בשר.

“הרואה את, שרה, כי בננו לא ישים עתה לב אלינו כלל… אורח הוא בביתנו…” מעיר פעם אחת האב.

והאם עונה: “הלא מלומד הוא… מתרועע עם האדון ביביצקי עם בנות קוקוסקי, עם אדונים…”

וכשוב הבן מן טיולו, הוא מספר מהתרועעותו “הנכבדה”, ומספר בשבח הפולנים הללו ובשבח הפולנות.

אביו אינו יכול להבין זאת, ומקשה: “אני קראי פשוט; למדתי מעט. אולם אבי, שהכל מעידים על ידענותו הרבה, הסביר תמיד כי רק אנחנו הנבחרים משאר האומות. ואתה בא ומרומם ערך האחרים?!”

“טעה אבי זקני במחילה. הללו הם הנבחרים, ואנחנו מה, רק כתה דתית מצערה… עלינו להיות לעם אחד אתם..” עונה הבן בהתלהבות.

פני האב מפיקים אי־רצון, והאם נהנה מחכמת בנה, ומציירת לה בדמיונה איך יתעלה לפקיד רם, ואז תהי שעתו פנויה מלמודים, ויבא לבקרם לעתים ולהאציל מכבודו עליהם. – – – – —

– – – – – – – – – – – – – – —

גלגל הזמן התנועע כרגילותו, ויסובב אתו את יהודה אשבוביטש. שם בעיר הגדולה נכנס לאוניברסיטה, למחלקת המשפטים, וכל תקופה הביאה לו, הודות להתמדתו, נצחון חדש על דרכו שהתוה לפניו. מרבה הוא במחשבות איך להגיע למטרתו האחרונה: משרה בבית־דין. לא כל אדם זוכה למצא חן בעיני נשיא הבי׳ד־הארצי שבידו העוז לקרב ולרחק. מכיר הוא למשל בפלוני היהודי, שהיה מכשר בכל האופנים למשרה, ונדחה בלך ושוב. מה לעשות? אמנם מפורסם הדבר דיו שמתדבק הוא בפולנים, אולם גם יהודים רבים עושים כן ואינם מרויחים מאומה. אולם… הוא ינסה להתחכם… ובצאתו מן הבחינה האחרונה, החליט לפנות פא״פ אל נשיא הבי״ד־הארצי.

והנשיא יושב לו על כסא מרופד קטיפה רכה, מעשן בפיו סיגרה מובחרה, ואוחז עט בידו בשעת קריאתו חבילת בקשות. שרטוט קל חותך את גורל המבקש אם לשבט ואם לחסד. פתאום מפריעו קול דופק בדלת. "יבא… " הוא עונה.

בפתח נראה איש צעיר, ובהשתחויה עמוקה הוא אומר: “שמי יהודה אשבוביטש. באתי בדבר הגשת בקשתי אדות פקידות בבית־המשפט.”

“טוב, – עונה הנשיא – לחנם טרחת את עצמך. בודאי תבא הבקשה לפני.”

“אבל הרשיתי לעצמי לבקש פא”פ מלוא בקשתי…" עונה יודקי במבוכה.

“כל בקשה תקבל מענה בדיוק נמרץ…”

“אבל… אין ביכלתי לחכות הרבה… לפעמים עונים שאין לע”ע מקום… מגמגם אשבוביטש ומסיים בהוסיפו אמץ: אדון רם! אברר את שאלתי: התחשבני ליהודי?"

“ומה בכך?!”

“שמא תעכבני הטעות הזאת בהשגת המשרה, ואני קראי ולא יהודי…”

שחוק־הנאה רפרף על שפתי הנשיא, כמו יחשב: אין כל סבה להניא את זה מחפצו… בני־דתו אינם מעסיקים אותו הרבה בהתחרותם בנדון משרות עם תושבי הארץ, ואין כל סכנה לקבל קראי אחד או שנים בפקידות הממשלה…

אשבוביטש עזב את הלשכה בבטחון, ולאחר זמן קצר נתמנה כמבוקשו.

ושומעים ההורים את הבשורה ונהנים. האב מכין לו בגד חדש, והאם שמלה חדשה, בכדי לקבל בכבוד את הבן אשר יבא בטח לבקרם בתור גמול על הביאם אותו לכך… והם מחכים זמן רב. שמא עתה יבא… שמא בימות החופש… אולי ליום כפור…

אבל חשבו וטעו. — — — — —



  1. קל־דק זהו שם־גנאי, לפי הנראה מעין חקוי שפתם המוזרה. וצדוק ע"ש אבי הצדוקים שהם בושים אם משתפים אותם אתו.  ↩

  2. חיה שאינה־בעלת־תרבות, שם–גנאי מושאל ליהודי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות