רקע
ראובן פאהן
מֵאוֹנֵס
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ברלין: בנימין הרץ; תרפ"ט

מתגנב קו-זהוב דרך סדק הוילון הפרוש על החלון, ומבשר את הבקר בחדר-השינה של ליאון אברהמוביטש, השוכב על מיטתו עודנו מתנמנם. הוא מתעורר, חולץ עצמותיו לאורך המטה, ונח עוד מעט בעצלות תנומה נעימה. לאזנו מגיע קול שאון הרחוב המתעורר לתחיה, קול המון הישוב הקורא למעשה, לעמל. שחקן וחיוכן של שפחות על הבאר, רעש אופני עגלות ושעטות פרסות סוסים, אנקת המפתחות וקשקוש התריסים, הד תהלוכת הצבא לנסיונות המורים, שאון פועלים יוצאים לעבודתם וחלילת הארובות של בתי-החרושת, הכל מתבולל ביחד ומתגלגל באויר, כמו אומר: עולם אחד, אדם אחד, עמל אחד…

הקול הסואן מזכירו כי מקום מגורו עתה בעיר גדולה, הרחק מן העירה השאננה, שבה נולד ובה נתגדל. זה שבע שנים דר הוא כאן בעיר אחרת וחיים אחרים. וככל מה שיוסיף להתעכב פה, בולט הנגוד לעיניו, וככל העמיקו חקר, ילאוהו הספקות.

שם הקראי הנהו איש זר בחברה, חי בתחומו הצר, שנוא מן כל העמים השכנים למיניהם ושונא אותם. שם בני דתו שקועים בזוהמת חיים גסים ופשוטים, אך מחזיקים בקשי-ערף בעבר מאוד רחוק, וחיים בשבילו. גם הוא היה ביניהם בעודו ילד. מן “הקראות” לא ידע רבות, רק למדוהו כי “אלהי האבות” הוא האמתי, בית-הכנסת היה המקום היותר מרומם ונעלה לו, ומלוא מצות התורה היא ההשגה היותר רמה.

ופה נשתנה הכל. לאט לאט בא השנוי. למן היום שעזב את עירו, ויבא ללמוד כאן בגימנסיה, כמעט נתיתם לגמרי. בכל מקום שפנה, ראה את עצמו נעזב, בודד, וכמו מיותר בחיים. פולנים, רוסים, יהודים, ובכל אלה רק הוא השונה… ולמן העת שנשתנו סדרי-חייו, נשתנה גם השקפתו ונהרסה הרגשתו הקודמת, קימעה, קימעה…

הערצת-היופי המבצבצת מכל הלמודים בבית-הספר, הקדירה ותגרש בלא-חמלה את הרצינות-הכהה שהביא מביתו. ההיליניזם העליז נצח את המונוטאיזם הנוגה. והחיים משפיעים, והמציאות משכיחה מה שהיה, ומעבירה בקסמי-חן את ההוה עם שלל צבעיו…

לעתים רוטטת נימה דקה בזוית כמוסה. זהו חוש הקורבה לבני דתו, ומזכיר לו את הקראות שינק בילדותו. ואז הוא מנסה לברר לו את מצבו, לבאר את החלשת הרגש הדתי, ולתרץ לעצמו את הקרירות “לאחיו הסובלים ומתנונים עקב בדידותם ומעוטם”. ובא ההגיון הקר ומנתח ומנקר: הנה אור השמש מתפרץ שם דרך הסדק, וקו מדולדל לוחם בעצמו עם חצי-החשכה של החדר… מלחמה לריק… לו עלה לו לנצח בהתנגשותו, ובא לאחר י' שעות הערב השחור ומכין לו כליון… אבל יש במלחמה זו פיוט של חרבן והתחדשות… יש “עתיד” בכל יום שני… ובני דתו? יוכל היות כי היה לעם “עבר”, אך הוא היה וכבר איננו… עתה מעטים הם ואין במי להשען… ארץ חסרה להם, שפה-עממית אין להם, כי העברית משמשת רק לתפלה והתתרית-המדוברת היא סורוגט, שפת-עלגים, והעיקר: עתיד אין להם… נשאר רק מנהג-יבש, דת נושנה, ותפלות פרדוכסיות בסגנון “אחינו בני ישראל”… אחינו בני ישראל! והוא אורג את מחשבתו: האמנם יש לקראים איזו שייכות אל הרבנים-היהודים הללו הנמבזים והנרדפים בכל העולם? האמנם יש שותפות-העתיד בין שתי הכתות המתנגדות זו לזו ושוטמות האחת את השנית? או שמא כרוכה נחמה לבני דתו ברעיון המתגלה בתנועה הציונית החדישה, המבקשת פתרון לשאלת-העם מבלי התחשב עם הזרמים הדתיים?!

ושחוק מכאב לב ומקנאה להרבנים המתעודדים, שחוק הבא מתוך יאוש-רב, מטלטל את ליאון אברמוביטש על משכבו, והמונו של הרחוב ההולך וסוער מדהים את המחשבות הגדושות והוא קם מעל המטה, מתלבש בבגדיו-הסטודנטיים, למען ילך לשתות קוה.

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

יושב לו הפרופיסור על הקתדרא, ובקול רציני וחזק הוא מתחיל להשמיע את השעור מעל גליון הפרוש לפניו, בראותו סביבו נקבצים שומעים רבים, פרחי-החכמה, השואפים להשתלמות. פה ושם מציין לו האחד או השני בעפרונו לזכרון איזה רעיון, איזה ניצוץ, איזה “כלל” שמצא חן בעיניו, עד כלות השעור.

ראשון הוא יום זה ל“זמן” החדש, וחדשה עוד הסביבה לכל התלמידים, שאך הסירו מעליהם את תלבושת-הגימנסיה לפני זמן קצר. אולם ככלות יום-הלמוד הראשון, מתערבים החדשים בחברים הקודמים וגדולים מהם, והיו לחטיבה אחת, לאחוה אקדימית. והאקדימים מתחלקים לחלקים, כלומר לחברות. הדם הצעיר שהיה עצור כל ימי הלמוד בגימנסיה מטעם האסור החל על “הקטן” לבלי התחמם באש-אידיאל זר-פוליטי, בוער עתה ורותח מכיון שהותר, ביתר חמימות, ומבקש לו מקום להתענין בו.

ומרשימים את עצמם לחברות שונות, איש כפי נטיתו והשקפתו, כפי מולדתו וחנוכו, אין אונס. ורואה גם ליאון אברהמוביטש את תהלוכות האקדימים הצעירים ומנהגיהם, הכל כה יפה ונכון, וגם נפשו משתוקקת להתחבר לאיזו אגודה-אקדימית.

כאן הוא עומד ומפקפק: אנה יפנה ולמי יתחבר? סוקר הוא אנה ואנה, ומתקנא בכל אחד שיש לו יכולת להתחבר אל בני עמו… אולם לו אין עם ואין קולטרה – וקשה מאוד העמידה הגלמודה והשונה… מכרח הוא לבחור באיזה עם, כי היחיד הנהו אפס ואין באין לו סמך לרבים…

ובודק הוא את עצמו ומוצא, כי אמנם יש לו הצדקה להתחשב על אותו העם, שבכל נימיו ולחלוחית נשמתו דבוק הוא בו מכבר, אשר ינק מן ספרותו וימצא התקרבות ורעות בין רבים ממשכיליו שרמזו לו להתבולל בם…

נגש הוא איפא למנהלי האגודה הפולנית-הלאומית בבקשה לקבלו בתור חבר. נכד אלה שנקרעו מעל עם ונתרוקנו מתכן לאומי, מרגיש באותו רגע התחדשות-הרוח, כי “אידיאל” חדש לא שערו עד היום, ממלא חדרי נפשו, מרומם את ישותו ומראה לו איזה עתיד…

ונראים לו עתה זכרונותיו מבית הוריו כה פעוטים, קטנוניים, והלך רוח הקראי כה דל, ריק, וחוסר כל זכות-קיום… ויהי הקראי ליאון אברהמוביטש פולני-נלהב ולאומי קנאי-קיצוני, עד כי לא אחת ושתים התפרץ בעבור זה סכסוך בינו ובין בני הלאומים האחרים: רוסים, אשכנזים ויהודים…

יש שעוקצים בו חבריו המקרבים אותו, ומהתלים – במסבת רעים – למולדתו הקראית… אז תוקפו לרגע צער וזעזוע של געגעים לאמו ואביו הקראים, לרחוב השאנן, ואולם מיד הוא מגביר את השכל על הרגש, ונוהם: אין ברירה…


המלצות קוראים
תגיות