“טניא כסא, רחוני” (צפרא טבא, רחל) נשמע מן הפתח קול סטעסי (אסתר) הבאה. אחותה, בעלת הבית, מפנה את ראשה, עונה ברכה ומוסיפה: “את כבר מלובשה… כל כך בהשכמה… ואני עודני מלוכלכה מעבודה רבה… הילדים, הילדים אשמים… צריך להאכילם, להלבישם וגם לדאוג למחיתם. הכל בעצמי, במקום אב…”
“ואים עתה?” תרה סטעסי בכל הזויות, ומקנאה בסתר לבה באחותה המחוננה ילדים, והיא עקרה.
“אים? בודאי יתגוללו באשפת החצר עם הרבן-ממזר הקטן של הדירה שלי…”
“חפצתי לשלוח את שמע’צי שלך לקנות חררות, כי זכרון “יום-פטירת”1 חותני היום, ועל בעלי ללכת לשדה הקברות לאמר “זכרון” (מעין קדיש)… י”ש קנה בעצמו, אך לא אפיתי מאומה… כלום עשירה אני לטגן “קיבינצק”… אבל חררות נחוץ לקנות… אברהם, עשוואַ, וגם משה ילכו אתו שמה…" והיא פונה לאחוריה וקוראה: “שמע’צי! שמע’צי!”
נער בן-שבע בא במרוצה “מה, דודה?”
“תתפקע שובב – צוחת אמו בכעס – למה תתחבר כל הימים עם הרבן הממזר הפרך2? שמא ללמוד ממנו לעשות מה שאסור ולאסור את המותר?…”
הקטן מתחרט כמעט על מהרו לכאן לקול הקריאה, ובמסור דודתו לידו את הפרוטות, הוא ממהר לצאת בשליחותה.
סטעסי מחכה לשיבת הנער, ורחוני אף היא מצפה לבואו למען תלך לה אחותה, כי הפרה משגרת עתה ונחוץ לצאת בכל רגע אליה. לגלות את הסוד לאחותה, אי-אפשר מפני שני טעמים: אחת כי אסור לספר מפני “עין-הרע” ושנית כי אינה חפצה לעורר קנאה. “כך דרכם של קראים – היא מהרהרת – עין האחד צרה בשני…”
בצאת סטעסי, רצה רחוני מרגע לרגע הרפתה, עד כי תביא על זרועותיה עגל מנומר ששגרה הפרה, ומפנה בעבורו מקום בזוית אחת.
העגל הרובץ על ארבע, מנסה כפעם בפעם לקום על רגליו ונופל תחתיו, והילדים הקטנים הנקבצים סביבו, שמחים על האורח הלז ושוחקים למעידתו.
גם רחוני שוחקת אתם כאלו נהפכה לילדה בקרבת הילדים, אולם שחקה הוא מלא-הנאה על המתנה הטובה שנפלה בגורלה. במעמד-נפש כזה סולחת היא לילדיה את השתובבותם, ולבה מלא חנינה. חסרה לה רק נפש אשר תשיח לה אשרה ותתאר לפניה את יופי העגל. כלום תגלה את הדבר לשכנתה הקראית? והיא מקנאה ועוינת מטבעה… אין בכל העדה, ממש, נשמה אחת שתביט בעין יפה על תענוגה…
בגבור עליה רגשותיה, מחליטה היא שמוטב לשפכן בפני הדירה היהודית. היא זרה אמנם, אבל אינה עוינת ומקנאה ככה. ותכנס אל הפתח שכנגד, ותלחש: “מלכה, פרתי שגרה עגל…”
“כן?! מתי ואיך…”
“הס… היום בבוקר נשגר… יפה בלי עין רעה. עתה לקחתיו הביתה. בעצמי טרחתי… אלמנה… – ובדברה רחש לבה דבר טוב, ותוסף: מלכה, קחי כלי משלך ולכי חלבי את הפרה, כי בשבעה ימים הראשונים “טרפה” החלב לנו, וגם הכלי אשר יבא בו – יטמא, ולכם הלא מותר…”
“טוב – עונה היהודית כמתנצלת – ילדי הקטנים צריכים לחלב… חולנים…”
וכשהיא שבה עם הדלי המלא חלב חם, תתלוצץ בקרבה: “צדקנית גדולה… בשר וחלב תערבב, ובטומאת-נדה תדקדק גם אצל הפרה…”
במקרה בא איוואן השכן לבית רחוני להשאיל גרזן. רואה הוא את העגל שיפיו וגדולו מוצא חן בעיניו, ואומר: “נא, יש לך אורח נחמד… בזמן כל כך מוקדם… עדן-הלידה הזה מבשר מאוד לגדולו של העגל… זהו רק כשוף! אֶ, לא לחנם אומרים כי קראי אחד שקול כנגד עשרה יהודים…”
“כן… ד' שכמוני כמוך מאמינים בו, חנני בזה…” עונה לו הקראית, שאינה שבעת-רצון כלל מבקורו3 של שכנה.
“ד' שאינך שומרת את יום-הראשון שלו?! הרפי, לא נוצרית את ולא יהודית… לכשתחכמי ותרגישי ברוח הקדוש…”
רחוני בקשה ומצאה ברגע זה סבה להפטר מאתו. יודעת היא4 כי האִכר הפשוט הזה שונא לה בשביל קראותה, אבל בשעה מאושרה כזו כמעט שסלחה לו. והנה בא בגסותו ויגרד פצעים ישנים… – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
עורבים צורחים על הגדר מחקים את צוחת מלכה, וקולם מתערב לקרע-קרע צורם את האוזן. כועסת היא על בנה הילד וצועקת: “חרפה ודראון! הוא מתחבר עם קל-דק, עם בן אמונה מגונה… הלא מאוס הוא מן “גוי”…”
והילד בן-תשע ששכח בשעת המשחק את ההבדל והפירוד עומד בראש מורד כמתחרט ומתודה.
רחוני שמעה מרחוק מבלי התכון לכך, את הגדופים והנאצות, ותקרא בעקוץ: “ראו נא את המיוחסת… אם רע בעיניך הקראי, למה תתגוררי בביתו…”
“צדקת מאוד… הצדיק הזקן היה יהודי גדול, והוא התרעם כל כך כל ימי חייו… הוא הרגיש את הזוהמא שבכם ויזהיר להתרחק מאתכם… והא ראיה: כשהרגיש קריבת פטירתו, נסע לעיר אחרת בשביל שלא להקבר כאן…”
“שקר גמור… אנחנו שומרים את הדת ביתר דיוק מכם. אצלנו יותר כשר מאשר אצליכם. אנחנו נזהרים למשל בטומאת-נשים יותר מכם…”
“כן… מהתלת היהודיה, עוף בגבינה, בשר בחלב…”
הקראית זועפת לגדוף הזה, ובכדי להרעים את אשת-ריבה, תאמר: “אנחנו שומרי תורה האמתית. בכל העולם אנו חשובים, ובכל הארצות מביטים עלינו בעין יפה… ואתם הנכם שנואים ונרדפים בכל קצות הארץ…”
“הלא כה אומרים: הילד האהוב יוכה ביותר… עונה היהודית בעכלה את הטפה המרה, ומוסיפה בגאוה: ובכל זאת נתקיימה רק בנו ברכת אברהם אבינו ואנחנו מתרבים, ואתם הולכים ומתמעטים, ומארה רובצת עליכם…”
על פני הקראית מתעקמים השרטוטים בכאב-נכר, ובקול נוגה היא מוחה: "אמת… אבל פתגם זה יש אצלנו: יהודים יש רבים, נוצרים יש רבים, כי ערכם קל, רק קראים הם מעטים כמו שגם הזהב רב-הערך נמצא בכמות מועטה… – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
צללי-ספקות מאפילים מחשבותיה של רחוני. מרגשת היא את עצמה עזובה. מהרהרת היא אחרי הקנאה-שנאה השוררת כנגדה בין בני עדתה, אחרי שנאתו העזה של איוואן שכנה, ואחרי הבוז שתשבע מן הדירה היהודית… ובאה לידי פקפוק בחיי “הקראי הסובל מכל הצדדים”.
וכבא יום ראשון בעתיד קרוב, יהודי אחד בא לבקשה להשכיר לו את “העגלה והסוסים”, היא עונה: “כלום יודעת אני? היום יום ראשון, ושמא גם היום אסור לעבד? – –”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.