נחשולים של אורה מתפרצים דרך החלונות הגדולים אל בית הכנסת הקראי. מתאמצים הם לחדור אל קרן זוית זו הנבדלה ומוגבלה כעולם קטן בתוך העולם הגדול, ובדכיי-התרוצצותם הם זורקים רסיסים כלפי מעלה אל החלונות הצרים של מחלקת-הנשים, הנשקפה מעל לבית הכנסת על הדיוטא בצד צפון.
מתקבצות שם הנשים, האמות המעמידות דורות מושכים בעול העבר, כלנה לבושות שמלותיהן היותר יפות, כי שבת היום לד' ולעדתו אשר בחר.
אתמול היה יום עבודה כפולה. מלבד מלאכת-היום באה הכנת צרכי השבת: לאפות ולהסיק את התנור בשביל טמינת מאכלים חמים וגם לטגן את הקיבינצק (מין קוגל) לכבוד שבת. ועתה באה המנוחה ותחדור בחשאי אל הרחוב ואל החצרות, ותתגנב בלאט אל החדרים ואל הנשמות.
ואשה אשה נושאת את רחשי-לבה, את סבל-הגיונה, אשר תצליל ותגשם ב“סדור-התפלה” שתביא, וכל אחת תעמוד על מקומה בסדר ושקטה, ומכונת את תפלת-לחשה כנגד תפלות הגברים שם מתחת, אשר קולם עולה למעלה בתעותו ברוחב החלל.
נתאחרה רק שלומית, ונכנסה במהירות לשמע צלצול התפלות. פניה החולנים קצת, נתחורו עוד יותר בנפול עליהם קו-אור מן החלון, ברגע שעמדה לדפדף ב“סדור” וברשמיהם נכרות הרבה הרבה תלאות. רעידת האצבעות בשעת הדפדוף מעידה על דפיקת הלב המתנדנד מעמל המרוצה, ועל הרושם הכביר אשר עושה עליה התפלה, אף כי תיבבה מבלי הבין פירוש המלים.
זה זמן רב אשר לא דרכה רגלה על סף הבית הזה, והכל נראה לה כאלו חדש לגמרי. ותתפעל מן החדוש-המדומה עומדת היא מכוצה כלה לתוך ה“סדור”, ומסורה להספר השתקן. מרגשת היא עונג בלתי-מבורר בהשמעת כל מלה ומלה, ונדמה לה כאלו ספרה בכל הברה את מר-לבה.
כמה יש לה לספר – תחשוב – ממקריה לפני הלידה ולאחריה! זמן ארוך כזה לא באה במקום הקדוש… מקודם אי-אפשר היה, ולאחר כך אסור היה… והיא סבלה במשך העת הרבה מאוד. ההריון היה בעצב ודוי, ועבודת-הבית קשתה עליה. אמנם לו היה בעלה אַבראַסקי (אברהם) בביתו, כי אז עזר והוקל מעליה, אבל הוא נסע הרחק לבנין-גשר, למען ישלח לה משכרתו שקבל ממלאכת החרש… כמעט שחשבה כי בא הקץ לחייה, עדי באו חבלי-לידה מרה וענויה… מובן כי במצב כזה, ברפרפה תמיד בסכנה, לא יכלה לבקר את בית ד'… והיא נזכרה את הצירים והיסורים, את הקדחת ואת החולשה, שהביאה לה לידת בתה הפעוטה, ואת אשר הסבה לה י"ב שבועות של טומאה, ותהי זאת המניעה – מלבד רפיון גופה – לבלי בא אל התפלה…
והלב הכואב, והריאה הנושמת בכבדות, כמו צמאים למלה של נחמה, להשתפכות, לתפלה…
והיא שוקעת בגבוב המלים, והיא מתפללת…
והנה מתחילות האותיות כמו לרקוד, המלים מקבלות חיים והשורות תנועה, וכל הסדור כמו מתנועע… בעיניה הכבויות כמו נדלקו אלפי אורות, הפנים החורים מתלהבים כאש בוערה, המוח כמו עושה עגולים בראש הסחרחר, וכל איבריה מתקשים ומתכבדים כמטילי ברזל. אי-אפשר לזוז מן המקום…
המחשבה מתקפאת, הדם מתגעש בעורקים, והלב פועם כמנבא צרה המתרגשת לבא…
“אוי… אוי…” היא נזעקה פתאום, והקול המשונה מלוה אותה בגלגול הדו האיום, בברחה לפתע מן הבית בשארית כחותיה.
שאר הנשים מפנות ראשן בתמהון: “מדוע צוחה? מה היה לה? שמא כואבת כך ריאתה? שמא הציק לה כל-כך חלב-דדיה?”
בעוד השאלות המבולבלות עפות מפה לאוזן וממלאים את המרחב מבלי מצא תשובה, גלתה לפתע קראית אחת את הסבה, ובאנקת-אסון הראתה באצבעה לכל הנשים הנפחדות ונרעשות, על הרצפה מקום עמדתה של שלומית…
טפות אדומות התנוצצו ברצפת הקדש…
“כאַנפֿור!” (דם-נדה).
“אוי, נטמא המקום הקדוש” קוראה אחת לרעותה. שאון גדול קם, ומנוסה רבה החלה כמפני סכנת-אש…
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
שלומית נפלה למשכב אחרי האסון שקרה לה בבית-הכנסת, ושהוא היה תולדת החולשה והתחלת מחלה. ואם היתה עד עכשו קצת חולנית וקצת בריאה, הנה עתה גברה עליה מחלתה ותפילה עלי ערש-דוי.
“אַבראַסקי, השגיח על הילד… הגמיאהו חלב…” היא דואגת לבתה מעל משכבה.
“הרגעי, אל תדאגי שלומצי, רק דומי ואספי כח”, יטיף לה בעלה מרחוק, ואל המטה לא יגש, לבל יטמא. נד הוא לה בלבו, חפץ להקל את כאבה וקורא כפעם בפעם את השכנה למען תתקן את המשכב ותגיש לה מה להחיות נפשה.
כרפות הכאב לרגעים משלומית, היא מרבה לחשוב איך נהיה הדבר. הלא הניקה ילד, ואיך בא פתאום שנוי-וסת?… ומתמרמרת היא על עצמה, מדוע לא הרגישה בדבר מקודם, בכדי למנוע את החלול… יראה היא מאוד לנפשה, פן גרמה לה עונש על ידי חללה את המקדש בטומאה חמורה…
וה“חכם” בודק את כל ספרי-ההלכה של הקראים וחוקר בנדון זה, עד היכן הטומאה מגיעה, ואיזו תקנה יש לכך, בכדי לטהר את מחלקת-הנשים בבית-הכנסת, עדי יורה הלכה-פסוקה כי צריכים לערער את כל הרצפה, להשליך החוצה את קרשיה, ולהסיר את טיח כל הקירות ולהוציא את העפר מן הבית…
מקבל עליו בעלה של שלומית את פסק הדין. נכון הוא להרוס ולעשות רצפה מחדש, לטוח, לסייד ולצבוע את הקירות, הכל ביופי ושכלול, ובלבד שתהי עבודתו כפרה על חטא אשתו… רואה הוא בזה תקוה לבריאותה…
וברחוב מתלחשות נשי העדה אדות המאורע הרע. בראשיתו היה המקרה מכוסה בסוד, וכדרך כל סוד, התפשט כמו על כנפים.
“חטא גדול…” מחוה אחת דעתה.
והשניה כמו נזכרה דבר-מה שואלת: “שכחתי את העיקר; מתי יטהר בית-הכנסת?”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.