רקע
ראובן פאהן
חַיֵּי-טָעוּת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ברלין: בנימין הרץ; תרפ"ט

“שבע שנים תמלאנה היום לזכריה שלנו” השמיע שמחה איצקוביטש לאשתו ואמו הזקנה, בשבתם יחד באחד לילות-החרף הארוכים.

הזקנה-בעלת פנים מקומטים וגב כפוף תחת סבל שמונים שנה – העירה: כן, כן. כמעט בשעה זו נולד… ד' יחון אותו בשנים רבות. צריך לגזוז שערו1…"

“זכריה! – קורא האב להנער השקוע בשעשעים – בא נא הנה להסתפר…”

נער שחרחר שראשו מסובך מחלפות-פראות ושחורות, נגש אל הזקנה והיא נשקתהו. בידיה הרועדות השכיבה את ראשו על ברכיה, ובמספרים גזזה לעיני הוריו את המחלפות השחורות, אחת אחת, ותקבצן יחד לבל תלך אף שערה לאבוד.

“את השערות האלה תשקול במאזנים – היא פונה אל האב הנצב ממולה – וכפי משקלן תתן תמורתן מטבעות-כסף לקופסת בית-הכנסת”.

עיני הזקנה נתלחלחו מהתרגשות, ותשק עוד הפעם לנכדה, ותברכהו שילמד תורה וישמע לדבר ד'. קראית-חרדה היתה, ומלבד קיום המצות הכתובות – ענתה בצום נפשה כל ימי חייה “בשלושים ימי האבל” לחרבן בית-המקדש,2 מדי שנה בשנה, ויהי אדיר חפצה שילך גם הקטן בדרכה.

“זכריה ילמד בודאי ילמד” מסכים לה שמחה, ומעיניו הקהות נצנצה שאיפתו להקדיש את בנו זה ללמודי התורה. אפשר יהיה ל“חכם” ברבות הימים… וזכריה הקטן כאלו חש עתה בעצמו את השנוי הכביר שבא עם הסרת תלתלי הילדות. “אלמד, אלמד” מבטיח הנער.

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

היתה כבר לזכריה קצת ידיעה בקריאה, כי משנתו הרביעית למד בבית ה“רבי” המקבץ בחדר צר את ילדי הקראים ומלמדם קריאה, תפלה, ותורה בתרגום לשפה הקראית.

אולם עתה מאחרי שהיה ל“גדול” עם הסרת שערותיו, התחיל לאהוב את הלמוד. כל מאמרי האם-הזקנה והאב – אשר הרימו בעיניו את ערך השקידה בלמודים ובקראות – השפיעו עליו בסתרי הנפש, ומן המסתרים יצאה תשוקה והרכזת-החשק לנקודה אחת: למוד התורה. עליו ללמוד יותר משאר חבריו, כי על כן “חכם” יהיה.

מלמדו נהנה מחריצות תלמידו זה, ויבינהו בינה בתורה, בנביאים, וגם בראשית כללי הדקדוק הקדים להורהו – דבר שלא זכו לו שאר התלמידים. בני גילו הקטנים התיחסו אליו כאל בריה חשובה, שחיבים בכבודה… והקראים בכללם התימרו בו מפני שכניהם היהודים שלועגים להם כי תש רוחם ומצבם הרוחני נמוך, ויראו בו מעין המשך חיי-הרוח של עדתם…

ככה עברו שנים, חברי זכריה עזבו את בית ה“רבי” ויחליפו את הספר בגרזן, קורנס או מעדר למלאכה, רק אדותו חשב האב אחרת. שמחה שהיה בעל נכסים ושקוע תמיד בעבוד השדות וגדול הבהמות, לא שכח עדיין פירוש מלים רבות ויאהב לאמר “תהלים” כששעתו פנויה או גם ללמוד “פרשה” בתורה. בראותו כי בנו רכש לו ידיעות רבות – לפי דעתו, הגה תקוה ללמדו הלאה ולעשותו ל“פאר” הקראים, ל“חכם”.

זכריה הובא לבית “החכם”, וזה קבלהו בכל אותות חבה. טרוד הוא אמנם בעבודת שדותיו ונכסיו, בעניני הדת של עדתו שאינו מקבל ממנה כל שכר, אולם רב עתותיו הוא מקדיש לעיון בספרים. וישיבתו התדירית על גבי הספרים האלמים, הביאה לו – מלבד בקיאותו בתור חכם בספרות ההלכית-הקראית – ידיעות רבות בספרי עבר, וביחוד בספרות הפלוסופית-הדתית של הרבנים מימי-הבינים. אבל בכל דבקות נשמתו בספרים – הרגיש לעתים שעמום. אין נפש בעדה שאפשר לבלות אתה שעה בענינים מפשטים כאלה. עם קבלת זכריה קוה – מלבד קימת מצוה של ללמד – לרכוש לו נפש כזאת.

בשקידה נמרצה למד ה“חכם” את הנער כאלו חפץ להפח בו את נשמתו, וביחוד בימות החרף שאז פנוי הוא מעבודת השדה. וזכריה נטה אזנו לדברי רבו, ויקשיב ביראת-כבוד את הוראתו. היתה לו שעת שבתו על שלחן החכם – אשר ראהו כראות הנקודה היותר גבוהה בקראות – כעין ישיבה במסבת הבי“ד הגדול בירושלם… נשמת הזקנה והנוער כאלו נשקו פה, והעבר כמו מוסר סודות עתיקים להעתיד… שיחות מני קדם בתנ”ך עם פירוש תתרי על-פה, חליפות עם פירושיהם של מפרשם “דוד מרדכי” וקצת של רש“י. אבן עזרא ואברבנאל, ספרי הדקדוק “מכלול לרד”ק” ו“ערוגות הבושם” לאַרקוואַליטי. מוסרם של בעלי “פרקי אבות” ו“שמנה פרקים” לרמב“ם. ויש שברבות הימים ולמדו ה”חכם" מעט “חקירה”. קצת מן “רוח חן” של אבן-תבון, שמץ מ“חובת הלבבות” ומעט מ“עקידת יצחק”. פה ושם הראה לו קורטב איזה מאמר ב“מורה נבוכים” – שספר זה הוא נקודתם היותר גבוהה בהשכלה.

אולם רוב הלמודים האלה היו רק כעין למודים הקרובים לרוח הקראות, כי מתוך הקראים עצמם לא התפתחה ספרות כזו. עיקר הלמוד היו ספרי הדת וההלכה הקראיים, אשר על פיהם מנהיג ה“חכם” את עניני הרוח של עדתו, ומורה אותם הלכה למעשה.

הספרי “עץ חיים” (הלכות) לר' אהרן האחרון הקראי, “ספר גן-עדן” (הלכות) והספר “אדרת אליהו” (שחיטה ועוד) מסרו להנער את דעותיהם והלך-רוחם של הקראים הקדמונים, וימשכו אותו אל עבר רחוק, עבר מלא קטטות דתיות.

במקרים מאוד רחוקים הפריע העולם החצון את הרזים המשתלשלים כאן מדור לדור. יש שבא קראי לרשום את הנולד בספר החיים או להכתיב את הנעדר ברשימת המתים, ובעקב אלה באה הליכה ל“ברית מילה” או להלוית הנפטר. ויש שהגיעה חובת “סדור קדושין” ו“חזנות” בבית הכנסת ותפסיק את הלמודים.

לפרקים נתעה איזה יהודי מעיר רחוקה לפנת בית זה, למען הכיר את ה“ראש לבני מקרא”. ה“חכם” מדבר אתו בהתלהבות אדות “שפת קדש” ו“מליצה” ומתבל באמצע איזו חקירה מן “עקידת יצחק” או “הרמב”ם“, וזכריה יושב מנגד ושואף כל מלה היוצאת מפי הרב ומפי האורח, אף כי בז הוא בלבו את הזר ה”רבן" “הלומד הכל ומסרס את הפשט”. הלא גם הוא יהיה “חכם” – חלם הנער – וצריך איפא ללמוד אף שיחת-חולין של רבו. אבל בשאול אותו הזר איזו שאלה, אינו מרהיב עוז בנפשו לענות בפני רבו או לפתוח פה בלי רשותו…

ונלוה זכריה לרבו גם בהליכותיו מחוץ לביתו, כי מצא בכל מעשיו את “החכמיות” שאליה ישאף. כל הליכה כזו הוסיפה לו חשק – לתורה.

באחד הימים שבהם יצא ה“חכם” על שדה הקברות – כמנהגו לצאת מדי פעם בפעם לרגלי כל מקרה – הלך אתו גם זכריה. פה הכל שתקני, סודי… ערמות עפר, מצבות ושברי-מצבות… ה“חכם” משתוחח ומיבב תפלה מבלי שום לב עתה לתלמידו, והאחרון עומד, מאזין, נפשו מתרגשת, ומבטו אובד בין התלים… והוא חושב אדות המות הרע המכלה והקבר האכזר הבולע הכל. כמה מחות שעבדו את ד', מונחים כאן… ואוחזתו תשוקה לבקר את קברי ה“חכמים”. הם מתו, גופם בטל, אך זכרם עומד חרות לנצח על האבן…

זוחל הוא הלאה, הלאה, ומחפש וקורא את הכתובות מעל המצבות… הנה מצבת “חכם”!… קצת מטושטשת, אך הוא מתאמץ לקרא:

"הרבה בכה העם בכה

"על מות חכם רבא גברא

"ירא האל אור ישראל

"כמאיר בוצינא דנהורא.

"שקד דלתות בית אל עתות

"פעמים עבוד בתדירה

"ובכל ימיו מן עלומיו

"למד תורה הגדיל זהרה

"ענו למאוד בן כל חכמות

"רכב אל קשר היצירה

"הוא בר אורין ובר אהבן

"מורה צדק חוזה אורה

"יתר שאת אותו בשאת

"אם רוב הספר חכמי מקרא

"ופה נקבר המשביר בר

"בישועה יוסף הוא נקרא

"סנסין פרת ובן יקרת

"הרב משה מורה תורה

"פרי מעשיו לזכות נחשב

"אל משפחת וגם אום ברה

תמוז למד מסעי דלת –


“כבר שקוע האבן באדמה, אי אפשר לקרא הלאה את זמן הפטירה… שנים רבות עברו, לפי הנראה, אך מעשיו ועלילותיו נזכרים לדורות…” הוא ממלמל בפזור-נפשו. ומצייר הוא לעצמו נצח התורה ונצח הצדיק… והנה גם שם מצבה:

יוצג

ציון זה לקבר

"האיש ירא את האל נורא

"ומאוד שוקד דלתי ביתו

"יושב באוהל תלמוד תורה

"ספון כל רז עליו נגלה

"ובזוך שכלו השיג קרא

"פאר בשמו רבוני אבי

"כהדר יוסף חוזה נקרא

"מאז ועד חכם רזים

"רב מרדכי מרביץ תורה

“נפטר ג' מדבר סיני ז”כ אייר

“תקכ”א ליצירה

“זכר צדיק לברכה” זהו מאמר מפורש… והוא כמו נודר לקחת לו למופת את הגדולים האלה, אשר – לפי מושגו – הזהירו על פני הארץ ויזכו לנצח עולמי…

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

פסח היה אז. כלים חדשים נקנו ויש שנגעלו בשביל החג, וכל חמץ או כלי-חמוץ נבער אל פנת גג או מרתף סמוי מן העין, ככל החקה והמצוה. ובהגיע ליל ראשון, היה השלחן מסודר כמנהג הקראי: שתי מצות עבות3 וקשות כקרש, ביצים מבושלות מונחות, בקבוק יין עומד בין צנצנות ריקות, ובאמצע השלחן על גבי קערה מונח בתור “קרבן פסח” עוף-שלם צלוי.

כבא הזקן שמחה מן התפלה, קרא בעליצות-פזיזה “מועד שלום”! ובמהירות רבה הוא תופס איזו מטפחת ישנה המונחת בזוית, כורך בה בפזיזות מטלטלים אחדים, חוטף את הצרור על כתפו, לוקח מקל בידו ורץ כלפי הדלת, לקיים מה שנאמר “מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם” וכו‘. אז ממהרת אשתו לאחוז בו ולהניאו ממרוצתו, והוא שב, מקדש על היין, ועומד לסעודה בראש השלחן, בברכו ל"ד’ המוציא לחם עני מן הארץ".

מעומד, במין חפזון-מצוה מלמל מתוך סדור-תפלה שירות ותשבחות על יציאת מצרים, כאלו עצמו היה שם ונגאל מגלות לחרות. וקטעים, קטעָים, נשמעים: פסוקים צבורים מכל אפסי התנ"ך שמתאימים לליל זה.

“אבא בגבורות ד' אלהים – מתחיל הוא בקול רם – אזכיר צדקתך לבדך וכו'” ומתאנח “ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם…”

מתרגם הוא לבני ביתו את הפסוק האחרון מתוך ההגדה הכתובה בשפה הקראית: “דא כֶּילְדִי ישְׂרַאֶל בּוּ סִבָּה סַרְטִין מִצְרִינֶא דָא יַעֲקב טִירִילְדִי יֶירִינְדֶיא חַמְנִיק”, ואומר הלאה “גזרה ראשונה על ידי המילדות ככתוב וכו' גזרה שניה צוה לכל עמו בפרהסיא והתיר דם ילדי ישראל להרגם ולטבעם ביאור ככתוב וכו'…”

הנגון הערוך לכאורה בתור שבח וזמרה, מתהפך לזעקת-צער ולקינה בצאתו מפי הזקן. אף הבנים אמרו מעומד את התפלות, בנוסח האב ונגונו הנוגה, כמקבלים עליהם בדיוק את המסור מדור לדור…

אחרי שנגמרה האמירה הארוכה עם הסיום “לשנה הבאה בירושלם”, באה הסעודה בבשר ויין, וככלותה הסתבך הזקן עם בנו הגדול והמלומד בשיחה ממושכה. זה כבר בקש האב מקום וסבה לדבר עם זכריה אדות העתיד שלו. הן באה העת לשאת אשה אחרי צאתו מחובת הצבא… אולם טרוד הוא כל-עת, ואין לו פנאי. כל ימי החורף היה עסוק בפטום השורים, ועתה אחר החג באה תקופת האביב עם עמל החרישה והזריעה. רק מועד החג מכשר לדבורים כאלה…

“זכריה – הוא מסובב את הענין המדובר – הנה היית לאיש, ועודך עומד בגפך…” הצעיר משפיל עיניו ושותק, והזקן מוסיף הלאה: "התורה הקדושה אומרת “כי לא טוב האדם היות לבדו”, ובכל זאת אינני מוצא בין בנות עדתנו זווג למענך. בת דודי ובת שמואל’קי אסורים לך מפני חומרת עריות, והאחרות אשר עומדות הן במדרגה נמוכה, בנות-עניים, אשר אינן לפי כבודי וכבודך, ויש שכבר אינן אותן הצדקניות שהיו אמותיהן, אשר לא הרבו שיחה עם גבר זר, ולא גלו את שער ראשן מתחת למטפחת… ובאשר הנך מוכן להיות “חכם”, עליך לקחת אשה צנועה כגילך, ומאחרי שחנן ד' אותי במשמני אדמה ועשר, יש לך יכולת לנסוע לעדה-קראית רחוקה, ולבחור לאשה אחת מבנותיהן הראויות לך. הלא כה אמר אברהם אבינו ליצחק בנו, ומעשי אבות יוכלו היות סימן לבנים. עצתי ורצוני הוא שתסע אחר החג לעיר קונסטנטינופל, ושם תמצא “עזר כנגדך.”

ובאחד הימים הקרובים קבל זכריה מאביו די-כסף להוצאות הדרך, ויסע קונסטנטינופלה. – –- –- –- – –- –-

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

חלפה עת ארוכה. בתי הקראים – בפרט באלה שיש בהם בנות בוגרות – מדברים בזכריה איצקוביטש ומזלזלים בו על כי העליב את בנות עדתו וילך אל עדות אחרות. – נשתתקו כשיצא הקול כי שב הוא אל בית אביו ביחד עם אשתו אשר בחר, אחרי התמהמהו שתי שנים בקונסטנטינופל.

בבית הזקן שמחה רבו ההכנות לקבלת פני האורחים הרחוקים, וכמעט כל בני העדה התקבצו לקדם את פניהם בשלום. ותהי הפגישה הראשונה מלבבת. ברכת “שלום עליכם” עפה מכל צד לעומת הזוג הבא, והזקן בכה מרוב שמחה.

זכריה קורא בפני אשתו האַני בשמותם ומפרש לה את קרבת-המשפחתם אליו. הקראיות הנאספות, המלובשות כלן שמלות יפות מארג מובחר, סוקרות על חברתן החדשה, וכל אחת משמיעה איזה דבור של חבה וחנופה, ומתחרה להראות אותות רצון לה. וככל הוסיפן לדבר, תסתבכנה יותר בשיחות ארוכות, ומוצאות הן לתמהונן כי היא, החדשה, מתערבת בדבריהן לפעמים רק במלה אחת פגומה, וגם זאת שלא מן הענין. התחילה קריצת עינים בין הנשים, לאמר: ראו נא מה עלה בגורל זכריה.

האַני מבינה את מהות הרמזים, ומרגישה את עצמה עלובה. למען החלץ מענוי-הדין הזה, תקרא לבעלה ומלחשת לו דבר מה בשפה זרה. כרגע פונה זכריה אל הנשים, ומסביר להן כי אשתו היא משכלת ויודעת ספר ולשונות יון, טורקיה, וגם מעט צרפתית. אולם מאשר הדבור השגור בפיה היה תמיד הטורקי או הצרפתי, איננה יכולה להשתתף בשיחתן ולהתודע אליהן כראוי. קצת אמנם מהשפה הקראית היא מבינה, אך זה אינו מספיק לשיחה. בכל זאת הוא בטוח כי במשך זמן קצר תלמד את השפה הקראית וסגנונה, מפני שהוא למד טורקית בהתעכבו בקונסטנטינופל, ויודע לתרגם הכל. “ואז תתרועענה אתה, ותשבענה נחת בשמעכן הליכות ומנהגי המקום שיצאה משם” כלה את דבריו.

אכן עת ארוכה חלפה לה, והאַני לא יכלה להתרגל אל אופני החיים פה, והקראיות לא התמזגו עם תכונת-נפשה היא. איזה כח-דוחה מסותר היה המפריד בינותן, ותהי כעץ-מפונק ממזרח-תבל מקום השמש צוחקת והטבע צוהל, כשנשתל על אדמת מערב-עגום. עם הסביבה לא התפשרה. קשה היה לה ללמוד את שפות הארץ הנצרכות כאן. לכל היותר תבין בקושי מה שאחרים מדברים, אבל בדברה בעצמה – הכל יוצא מסורס מפיה. את השפה הקראית למדה אמנם ביותר קלות, כי לא מוזרה היתה לה מכבר, אך “ברחוב הקראי” לועגים למבטאה המשונה הצורם אוזן המבין.

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

למעת שוב זכריה, החל שנוי-חשאי ביחוסו לאשתו. החדוש שבהתנהגותה – עקב חנוכה השונה – אשר משכו קודם, התחיל להיות בעבורו בנלי ולטורח. שם בקונסטנטינופל מצאה חן בעיניו התנהגותה הכרכית, ועכשו… נגלה לו ההבדל שבינה ואפיה המיוחד אשר הושפע מסביבה אחרת, ובין תהלוכות בנות העדה הזאת, את השנוי שבין אזיה ואירופה, בין כרך לעירה, וע"פ חנוכו והרגלו – יצא משפטה לחובה.

כחודו של מחט דקרתהו הפגישה הראשונה של אשתו עם בנות משפחתו… אז ראה איך היתה ללעג במבטאה המשונה, ולמאז נקרו מקרים שונים, קטני-ערך, אשר יסרוהו מדוע הלך למרחקים לבקש לו אשה זרה להרגל-חייו. כלום אינה מכוערת ככל נשי הקראים?… אבל הלך-מחשבותיו היה סגור ונעלם בקרבו. הן ידוע לו כי “שקר החן והבל היופי”… וסוף המקרא: “יראת ד' היא תתהלל”…

“אשה יראת ד'…” אך גם בזאת אין דעתו נוחה. יודע הוא כי אינה אשמה בזה, מפני שמנהגי העדה שיצאה משם, שונים ממנהגי מקומו. זהו בכלל חסרון הקראות. אין שטה אחת וסדר-דתי אחד לכל בני הכת. אולם אינו מתעמק בשאלה הזאת, כי מעסיקים אותו חיי-ביתו. ומבלי חפץ יעירו בו כל מעשיה ותנועותיה איזו זרות, איזו קרירות, אשר הראו השפעתם לרעה על מהלך החיים הביתיים…

מחשבותיו הנגרשות הביאוהו לידי הרהורים אחרים, אשר הובילוהו הרחק מתעודתו, ששאף אליה תמיד. הוא לומד… טוב. אולם מלבד כי רוב שנותיו יוכלו לעבר מבלי שיבא לאיזו מטרה, בהיות מעט מאוד מספר עדות קראיות, הנה לא עלתה בגורלו אף אותה השלוה המרגשה בחיי-המשפחה של קראי-פשוט… שגיאה, טעות גדולה היה מהלך-חייו עד הנה…

הלב כמו מתקומם כלפי המקרה שיעדהו ל“חכמיות”, ויביאהו לכך… מרגיש הוא כי חסר לו דבר-מה, אותו הדבר הבלתי-נראה רק מוחש… את האַני לא ישנא, אך זרה היא לרוחו, וכל מעשיה נראים לו כהיפך ממה שצריך להיות. ריקנות רבה נראה לו בביתו, שתמררהו למאוד. והריקנות עוברת גם לתוך למודיו החביבים לו תמיד… רואה הוא בהם אפיסת-הכחות בלי מטרה, והוא נלחם פעם עם השכל ופעם עם הלב, ובא למסקנא כי מכרח הוא לעזב את הכל, את הכל…

לא ידעה האַני את זעזועי נפש בעלה, אך הרגישה שנוים לרעה מיום ליום. היא, ילידת קונסטנטינופל עם שלל גוניו, לא יכלה שאת את ההתנהגות הקטנונית והגסה של זכריה האוחז במעשי בני עדתו המצערה, וגם יחוסו הקר אליה שרט עמק בלבה. זרה היא כאן, זרה ובודדה בצערה, רק כותלי ביתה הם עדים דוממים לחייה השוממים…

רק מפני הזקן שמחה נזרקה לעתים מחאה אי-מובנה, על כי מטרת שאיפתו להנות מגדולת בנו, הולכת ומתאבדת. רואה הוא את כלתו מגלה שער ראשה, כמו שעושות הקראיות האחרות בדור הזה, ורואה את בנו משתמט לאט לאט מלמודי התורה, ויאוש נורא חודר בכל ישותו…

ובהגיוני זכריה עשה הספק שמות, וידחהו מתוך ביתו, מן סביבתו, מתוך עברו. לנגד חיים אחרים ועתיד אחר הסתומים לו. לא, פה לא יכול להשאר…

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

וביום אחד – בברחו לאמריקה בלי ידיעת אשתו ואביו – נגלה החזיון המעציב בכל תמרוריו…



  1. ע"פ מנהג ישן, שהיה עוד מקובל עד לפני איזה זמן בין החרדים, גדלו שערות הילד עד ז' שנים מבלי להעביר מספרים עליהן.  ↩

  2. ל‘ ימי אבלות הם הימים שבין ט’ תמוז עד י' אב.  ↩

  3. עובין ½ 2 צנטמטר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות